א

שמא כונה עליונה היא להוכיח, כי אכן, “בת־השמים” היא השירה וכי לעולם אינה מותנית בתנאי מן התנאים הארציים; לא תנאי של זמן, – כי על־כן יש שירה מן העבר הרחוק מאד, והיא רעננה ושלמה כמיטב השירה בדור אחרון; לא תנאי של מקום, – כי הנה יש וכרך סואן האציל מרוחו על משורר גאון, כשם שמאצילים שירה גם כפר ונופו הטבעי; לא תנאי של גיל, – כי שירת קיטס בן־העשרים ושירת רמבו בן־הי"ח ערכן כשירת רילקה בן־החמשים או ולרי בן־הששים; ולא תנאי של כמות – תשעה כרכי שירה לגאורגה ככרך אחד להופממנסטל.

משורר־משורר וגורלו: – תנאי־חיים שונים מן הקצה אל הקצה, אופיי־אדם מנוגדים, מזגי־נפש מרוחקים, מושגי־יצירה הפוכים, – כולם יפים לשירה ולא הם העושים אותה ואת המשורר; גניוס הוא, המיועד למשורר הגדול, – “השגחה פרטית” משלו; אם מצא מי שנועד להיות משורר את הגניוס שלו, – לפי השגתי: אם מצא ועמד על מדת כוחו שנתן לו, אינו משנה ואינו רוצה לשנות את מדתו – מתבצר במסגרתו, משבצה באבני־רוחו, ממלאה עד תחומיה, ואינו עובר אותם, הוא המשורר שאמתו – טבעו, הוא אדון לעצמו ולסגולותיו – הוא המשורר הדגול במתת־יצירה, הגדולה מן ה“כשרון”, המצוי אצל רבים יותר ואינם יוצרים ואינם אמנים.

יש יוצרים, שתחלתם תעיה, חפושים ובקוּשים אחרי מדת כוחם העיקרי, והם מוצאים – לא “מתפתחים”! – אותה לאחר זמן, – כמו רילקה הצעיר, כמו א.נ. גנסין, כמו רבים אחרים, ויש יוצרים שתחלתם כסופם – יצאו ומצאו את הגניוס שלהם – גאורגה, ולרי, מלרמה; גאורגה כתב הרבה וכל ימיו כמעט, מלרמה כתב מעט ותקן מה שכתב והדפיס וחזר והדפיס עשרות פעמים – יש לו שירים בעשר מהדורות שונות, ולרי התחיל בגיל מאוחר מאד, פרסם כרך אחד של שירים וחדל – כותב עכשיו רק מסות־כשירים. אבל כל אחד מן היוצרים האלה שמר על תחומי כוחו, לא חרג מהם, ולא תמצא בשיריהם אפילו רמז, אף לא פסיק, שלא יהיה בן־אמתם. מעולם לא רצו להיות מה שאינם: מה שרצו – הרי זה לא להיות פחות משהנם. זוהי הגדלות השירית המגיעה עד הגאונות.

ב

המשורר העברי אברהם בן־יצחק פרסם י"ב שירים (את האחרון שבהם פרסם לפני שנת תר"ץ); אלו קובצו שירים בספר אחד, כי עתה קמה לפנינו דמותו של משורר מקורי, מצוין בקצב־עולם מיוחד לו, בבטוי פיוטי אציל, במתן משקל מדויק לכל מלה עברית. משורר העומד עמידת־יחיד בשירה העברית – כי בי"ב שיריו הקנה לה יצירה מבוגרת מראשיתה, בת אופי ורוח שאינם מצויים בה.

הקו הבולט בשירתו היא העדינות המיוחדת, זו שהיא מסגולתו של הפרי הבשל, – הרוויה שמש, שהיתה לריח־ניחוח, ללשד מתוק, לנותן־טעם, לצבע בשיל; עדינות, שקומה לה, זקיפות גוף ורוח, חתוך־אברים מדויק, שקיפות נוהרת.

רוב השירים הם שירי־טבע: “אלול בשדרה”, “לילות כי ילבינו”, כנטות היום“, בלילה יעבור סער”, “חורף בהיר” ועוד; ואם כי נוף ונופים בשירים אלה, ואם כי מזג־אויר בהם – אין הם שירי טבע במשמעם הרגיל, כי־אם שירי־עולם; לא שירי מצב־רוח אישי, אלא “מצב רוח” שבטבע. פרספקטיבה רחבה לשיר־טבע אצל א. בן־יצחק – אבל פרספקטיבה הפוכה מזו הנראית לעין המביטה אל מרחקים: הקוים אינם מוקטנים והולכים, אינם מטשטשים לקו אחד מדומדם ומלאֶה אלא מתבהרים והולכים, מתבלטים על שרטוטיהם הדקים מן הדקים:

בַּלַּיְלָה יַעֲבוֹר סַעַר עַל פְּנֵי שְׁחוֹר אַדְמָתֵךְ –

וְהִשְׂתַּעֵר עַל יְעָרוֹת הוֹגֵי־אוֹנָם וּמַרְטִיבֵי־טַרְפֵיהֶם,

וְגָדַל חֹם נְשִׁימַת שָׂדוֹת,

וְגִלָּה נְהָרוֹת וְהִכָּה מַעֲרֻמֵּיהֶם

וְנָשָׂא אֵדָם.

אין זה הטבע המקרי, הנובע מהלך־נפשו של המשורר באותה שעה, אם כי גם הטבע הזה טבעי הוא, אבל הוא טבע גזור לפי מדת ה“שטימונג”; א. בן־יצחק, בעדינותו הרבה, לא ינצל את הטבע כתפאורת לעצבו או לחדותו; הטבע שלו טבע מלכותי הוא, ואם הוא שרוי בטבע זה ואם רוחו דבוקה בטבע דבקות גדולה, – הרי הטבע נבדל ממנו, רחוק, רחב, קובע רוחים בינו לבין כל העצמים, הדוממים והחיים, שהם, אמנם, חלק ממנו, אבל לא הוא עצמו:

הִנֵּה הִבְהִיר גַּם הַיַּעַר…

שָׁקֵט הוּא וְשַׂגִּיא

וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם

וְעַל סוֹדוֹ

נָח הָאוֹר.

הטבע מפורד ליסודות בודדים, כל יסוד כאלו עצמות לו והדרת־כבוד, וכולם יחד, במזיגתם הבלתי־אנוסה, מזיגה שבהרמוניה, המונעת, כביכול, על־ידי רצון – מהוים את הטבע, את מלכות הטבע.

ג

הרגשת־עולמו של א. בן־יצחק מעודנת ועל־כן מורכבת מאד, אבל בטויה צלול בצלילות קיצונית; התמונות המתוארות בכל שיריו, החויות המוגדרות בהם, היחס בין הדברים; כל המלים לעצמן – הכל נתן בבהירות, ללא שיור של הסוס, הכל כמו מעוגל, מגיע עד גבול הצורך והרצון של התבטאות. הרמזים, – אלה האפקים של כל שירה גדולה, שכל יוצר ואמן מצווה עליהם – אינם אצל א. בן־יצחק במלים, לא בסימני ההפסק ולא בעצם התאור; הם באים כהד לכל שיר; לאחר קריאה בו אתה עוצם עיניך וחוזר ושומע אותו שיר עוד פעם – על ידי הד רחוק ומרחיק. אותו השיר, ובכל־זאת אחר: רמזים שבו מתגלים ומתפענחים.

ה“סביבה” (ה“אנטורז'”) של השירים האלה, – סביבת הטבע וסביבת הבית – יש בה חגיגיות, אבל לא החגיגיות הבאה לזמן קצוב לאחר החולין או בהתקשט החולין, כי אם חגיגיות במצב של־קבע, חולין חגיגיים – הייתי אומר; חגיגיות זו מקורה במתן חיים עצמאיים לכל דבר מן הדברים הסובבים את המשורר; וכשהדברים הם לעצמם ולא בגדר לוי ותפל למשהו או למישהו – הריהם מרכז לעצמם, יש להם חשיבות לעצמם. בדידות, כביכול, וגאוה בבדידות. מפני־כן אין כל לקוי ופגימה בפתוס, הממלא את השירים האלה; פתוס זה וחגיגיות זאת – טבעיות בהם, שכן מוצקים ובטוחים הם, כחולין. בשירי א. בן־יצחק אין כל פתוס בכל הסביבה החגיגית; כי כאן יש טעם טבעי ומותאם לכל הדברים; “ובראי שחור שמלת־משיך ירקד זהר השלהבת”, “עתרת ענבי הכתם תעבור את שפת הטנא”, “אנו חבויים כשתי פנינים בתוך רקמתן שעל קרקע הים”; “שבי לרגלי על לבנת השיש”, “הנהרות העזובים וגאים לאין קצה בבדידותם” – אין בכל אלה אפילו שמץ מן ה“גבוהה גבוהה ידבר”, ואף לא מן ההפך, – מן הצניעות, אלא מן הטבעיות, מן השיך לנושא ולנשוא, כי מגופם הם. גבהות היא נשמת השירים האלה, גדלות עם בדידות, לא כמעמסה, אלא כתכונה שבהויה, שאי־אפשר להשתחרר ממנה ואין רוצים בהשתחררות.

ד

חגיגיות, גבהות, אור גדול, סערת־אביב – ועצב עמוק דבוק בהם, מצוי בתוכם; לא העצב, הבא מן הרצון שיהא טוב מזה, לא העצב שמקורו באכזבה, כאילו רמוך (כאלו היה מי ש“הבטיח” ולא “קים”); אלא העצב שהוא כתהיה, כתמיהה, התפלה, העצב הגבוה, המתרונן: “ורוח־ערב יגע בנו והמה כעל כנורות שחורים”, “ועולם מצערו מתרונן”.

יש קרבת־עולמות רבה בין שירת א. בן־יצחק לשירתו הספורית של א. נ. גנסין; אבל להרגשה משותפת אחת שלהם נמשכה שימת־לבי – לרויה, שראה א. נ. גנסין בכל מה שהיה מסביבו; הוא עמד תמה, כמעט נדהם בפני השפע, שפע כוחות, שפע רוח, שפע חומר, שפע עצב ושפע חדוה, שפע המצוי בכל דבר, – בנוף, בדומם, באדם;

עשרות פעמים, אולי גם מאות פעמים, תמצא את ההגדרה “רוה” בספוריו. הרגשת־עולם זו, בשנוי מזג־נפש, כמובן, בשנוי צרוף־התאור – אתה מוצא בשירי א. בן־יצחק: “ונתנה הברכה את ריחה הרוה”, “נפשי רותה את הדממה”, “עולם מלא משמשו”, “הגאים אשר גאותם עברה גבולי נפשם”, “עתרת ענבי הכתם תעבור את שפת הטנא”.

כי עצב שירתו של א. בן־יצחק הוא ההפך מן ה“חולשה”, אינו מעור עינים מראות, מלהנות; כי גם עצב זה עצמאי הוא, בודד וגא בבדידותו – אינו נתלה ב“אילנות גבוהים”. האילנות גבוהים והעצב גבוה; כמו בשיר “לא ידעתי נפשי”:

יְמֵי הַבָּצִיר וְהַשָּׁמַיִם רַבֵּי־הַתְּנוּעָה הָאֵלֶּה,

עֵת תַּקְרִין הָאָרֶץ אֶת אוֹרָהּ מִתּוֹכָהּ,

וְעָבִים שְׁחוּפִים וְרַחֲבֵי הַכְּנָפַיִם

נִגְרָפִים לַמֶּרְחַקִּים בִּסְעָרָה –

וְחָוַר אָז מִשְׁנֵה חִוָּרוֹן בֵּיתְךָ הַבּוֹדֵד

מִתּוֹךְ יְרַקְרַק שְׁחוֹר הַיַּעַר

וְקָרָא לִי אָז בְּחַלּוֹנוֹתָיו:

בְּלִבִּי סִתְרָה

מִפְּנֵי הַסְּעָרָה.

היגון החופף על כל הדברים אינו גורע מכוחם של השמים, שהם “רבי־תנועה”, מן הארץ המקרינה את אורה מתוכה וכו', שירה עצובה כזאת מקורית היא. מצוינת ביחוד אופי וביחוד כוח.

ה

אהבה יש בשירי א. בן־יצחק, אבה שקטה, שהדרת־יחס לה, שרוח “שיר־השירים” מרחפת עליה:

שְׁבִי לְרַגְלַי עַל לִבְנַת הַשַּׁיִשׁ

יִשָּׂא הָרוּחַ שְׂעָרֵךְ,

וּשְׂעָרֵךְ הֵן שָׁחוֹר.

הִנֵּה גָּאוּ הַמַּיִם –

שְׁבִי שְׁקֵטָה

עַד אֹמַר: קוּמִי רֹנִּי!

זוהי אהבה משומרה במרתף של דורות, כיין המשומר, שהוא חריף אבל צלול, ענבריי. היצרים האפלים הם היסוד הטבעי וההכרחי לכל אהבה, כשמרים לכל יין, – אבל האפלה הזאת בהצטללה – כאור היא, אור היא. שקיפות וצלילות באהבה הזאת, ויש בהם באמת ממה ששר א. בן־יצחק בשירו “לילות כי ילבינו”: “בהרנין מעינות רנת עצמותם”.

ו

בשיר “בודדים אומרים” נגע־לא־נגע א. בן־יצחק בשולי המות – רנה מלאה עולה מכל השיר; בינה עמוקה בדברי השיר, אבל קצבו קל; העליה אל המות היא בדרגות שוות, ריתמיות מאד. זהו השיר היחידי בין כל שירי משורר זה, הכתוב בחרוזים, פשוטים וקלים גם הם, – האין זה סמלי?

ז

בשיר האחרון שפרסם א. בן־יצחק יש משום קו ביאוגרפי לרוחו: “אשרי הזורעים ולא יקצרו”, –

כִּי יֵאָסְפוּ אֶל תּוֹךְ לֵב הָעוֹלָם

לוּטֵי אַדֶּרֶת הַשִּׁכְחָה

וְהָיָה חֻקָּם הַתָּמִיד בְּלִי אֹמֶר.

ואולם השירה העברית רשאית להצטער הפעם על שהיצירה, לאחר שנוצרה ונתפרסמה, היא בכל זאת רכושו של המשורר ואין בידינו לקבץ את שירי א. בן־יצחק בספר אחד, גם אם אין הוא עצמו רוצה בכך. אכן, בלב השירה העברית לא תהיה שירה זו לוטה באדרת השכחה, – היא תפרח ותשפיע גם בעצם מציאותה בתוכנו.