מוּל פּני המות מה יתאוֹנן אדם חי על אכזריוּת החיים. ואף על פּי כן גם אכזרוּיוֹת קטנוֹת מכאיבוֹת. גוֹרל־חיים של איש־העֵדה אינוֹ עוֹזב אוֹתוֹ גם בּפני אָבדן הקרוֹב בּיוֹתר. איננוּ זכּאי לבכּוֹת את מתוֹ כּאשר תמצא נפשוֹ. גם בּשכוֹל אינוֹ רשאי לפרוֹק מעליו עוֹל־חברה וּלהתיחד עם עצמוֹ ועם אשר אבד לוֹ. החוֹבה כּלפּי העֵדה עוֹקרת אוֹתוֹ מאֵבל היחיד וכוֹפה אוֹתוֹ שיעבוֹר לפני הקהל ויחַשב חשבּוֹנוֹת ויעריך הערכוֹת.
היוּ ימים והייתי עוֹשׂה הכּל כּדי למַלט עצמי מחוֹבה זוֹ. הפּעם אני נקלע בּרצוֹני בּין שתיקה ודיבּוּר. ואילוּ היה כּוֹחי אתי לפרש את אישיוּתוֹ של בּילינסוֹן מלוֹא קוֹמתוֹ הייתי מחַזר על כּל נקוּדה וּנקוּדה בּישוּבנוּ וּמפרש וּמסבּיר. לא למענוֹ, כּי אם למעננוּ.
בּילינסוֹן, אשר היה יוֹצא וּבא לפנינוּ יוֹם יוֹם, מדבּר אל ציבּוּרנוּ וּבשם ציבּוּרנוּ, היה אוּלי האדם האלמוֹני בּיוֹתר בּתנוּעתנוּ. לכאוֹרה, אין הדבר מתישב. שוּם אדם בּקרבּנוּ לא הצליח כּמוֹהוּ להבּיע את עצמוֹ בּהיקף וּבבהירוּת, שוּם אדם בּקרבּנוּ לא הצליח כּמוֹהוּ לרכּז את עצמוֹ בּמעשׂה רב, להטבּיע כּמוֹהוּ את חוֹתמוֹ על מחשבת הציבּוּר. ואף על פּי כן היה האדם האַנוֹנימי בּיוֹתר בּין העוֹברים לפני המחנה. את דברוֹ שמענוּ וּפניו לא נראוּ. כּאילוּ טרח בּמיוּחד שלא להבליט את שיעוּר קוֹמתוֹ. אדם אשר לא השאיר כּמעט שוּם פּינה בּחיי חברתנוּ – לא רק בּשׂדה המדיניוּת והעסקנוּת הציבּוּרית – אשר לא אמר בּה את דברוֹ שלוֹ, וּלעתים קרוֹבוֹת היה דברוֹ יוֹצא מגדר הנשמע והמקוּבּל, עצמי בּיוֹתר, כּוּלוֹ שלוֹ, אדם זה הצליח להחבּיא בּתוֹך דבריו כּל נימה פּרטית של אדם המדבּר בּעדוֹ והמבקש תשׂוּמת־לב לעצמוֹ.
האַנוֹנימיוּת של בּילינסוֹן התגלמה לאו דוקא בּ“מ.ד.”1, אוֹ בּראשי־תיבוֹת אחרים אוֹ בּפּסידוֹנימים השוֹנים. הוּא היה אַנוֹנימי גם בּשעה שחתם: מ. בּילינסוֹן. לא את עצמוֹ הציג בּפני הקוֹרא, לא את חוָיוֹתיו ואת צערוֹ ואת עקידתוֹ, אלא את עצם הלקח המתבּקש, את המסקנה הנוֹבעת בּתוֹם וּבפּשטוּת. בּילינסוֹן, שהִרבּה כּל כּך לכתוֹב ושידע כּל כּך הרבּה צוּרוֹת של הרצאת דברים, לא בּיקש מעוֹלם לגוון את כּתיבתוֹ בּהבלטה אישית כּל־שהיא. בּכל מה שכּתב היה מתחת לדברים קרקע אישי עמוֹק, אוּלם הוּא טרח להצניע כּל יסוֹד אישי וּלהגיש לקוֹרא רק את מה שמיצה מתוֹך עצמוֹ, את התמצית השוָה לכל נפש חוֹשבת. הוּא טרח, כּפי שהיה אוֹמר, שהבּיאוֹגרף שלוֹ לא יהיה לוֹ מה לעשׂוֹת. הוּא שהתענין כּל כּך בּחיי אדם, בּקוֹרוֹת אישים וגוֹרלוֹתיהם, בּיקש להעלים מכּל עין זרה את קוֹרוֹתיו ואת גוֹרלוֹ שלוֹ. אַנוֹנימיוּת מוּפלגת זוֹ, שבּה עטף את אישיוּתוֹ, את רגשוֹתיו, את סבלוֹתיו, את יקוֹד נפשוֹ – אינה אלא אחת החידוֹת אשר חד לנוּ בּחייו. אדם זה, הפּשטן, הבּהיר, המסבּיר את חפצוֹ בּנימוּקים המתקבּלים על השׂכל, הוּא עצמוֹ אינוֹ מוּסבּר כּלל וּכלל, חֲבוּר פּליאוֹת וחידוֹת.
עצם כּוֹח־העבוֹדה שלוֹ פּליאה הוּא. מנַיִן לאיש נגוּע־חוֹלי כּוֹח עבוֹדה עצוּם כּזה, רצוֹן־עבוֹדה חזק כּל כּך, שאיננוּ יכוֹל להוֹציא שעה לבטלה, קמצנוּת עקשנית כּזאת לגבּי מה שכּוּלנוּ נוֹהגים בּוֹ בּזבּזנוּת והפקרוּת – לגבּי הזמן? זכוּרני, התאָרחתי אצלוֹ בּרוֹמא.
כּשבוּע ימים. בּאוֹתם הימים גמלה התכנית, אשר עליה נדבּרנוּ, עוֹד בּפגישתנוּ הראשוֹנה, בּקוֹנגרס בּקרלסבּד: הוּא, שעוֹד איננוּ יוֹדע מלה עברית, יבוֹא לארץ ויכתוֹב בּ“דבר”, העתוֹן שאיננוּ קיים עדיין ואך עלה בּמחשבה. הוּא שׂמח לבוֹאי, אִיכסן אוֹתי בּביתוֹ בּחמימוּת רבּה, בּלילוֹת היינוּ מרבּים שׂיחה, אוּלם בּבּוֹקר, לאחר פּת־שחרית, היוּ פּניו לוֹבשים
התנכּרוּת, והיה אוֹמר לי בּהחלטיוּת: אתה תלך לראוֹת את רוֹמא, ואני אשאר כּאן. לאחר הוֹדעה כּזאת אי אפשר היה לבקש שיצטרף לטיוּל. אוֹדה, לא ידעתי אז כּיצד מצטרפת הכנסת־האוֹרחים החמה עם הפּסקנוּת הזאת. סוֹף סוֹף הייתי מוּכרח להכּיר שאדם זה איננוּ עיסה רכּה, שהוּא יוֹדע עֵת לחפצוֹ, שהוּא בּן־בּניהם של אלה שאינם מפסיקים ממשנתם. אוֹתה שעה שנשאר לבדוֹ וַדאי היה כּבר שוֹקד על ספר הלימוּד של הלשוֹן הזרה והקשה, שהוּא עתיד היה להיוֹת סוֹפרה־אַבּירה. לדברים בּטלים לא היה פּנאי.
וּפליאה היא גם שפע זה אשר חָלַק מרוּחוֹ לקוֹראיו. בּשקדנוּת בּלבד אין להסבּיר זאת. אדם אשר לא כּתב “סתם”, כּי אם הגה בּרוּחוֹ כּל מה שכּתב, למד, חקר – מבּלי שהקוֹרא ירגיש בּדבריו שמץ למדנוּת וחַקרנוּת – קרא הרבּה, ראה ושמע הרבּה, ולא היה מן הקוֹלטים וּפוֹלטים, אלא שוֹקל וּבוֹחן וּמעבּד עיבּוּד יסוֹדי בּמַעבּדה הרוּחנית שלוֹ – כּיצד יכוֹל היה להגיע לשפע זה בכּתיבה, שפע ענינים ועיוּנים וּבחינוֹת וצוּרוֹת הסבּרה. לא מאס בּשוּם נוֹשׂא, אבל גם לנוֹשׂא הנדוֹש בּיוֹתר ניגש גישה תמה, ללא חציצה של שיגרה. גישה של אדם הבּוֹחן כּל דבר “מחדש”.
אלה וכיוֹצא בּאלה הן מן הפּליאוֹת, אוּלם גדוֹלוֹת מהן חידוֹת־חייו.
כּיצד בּא בּילינסוֹן לציוֹנוּת עד שקיים בּה “בּכל לבבך וּבכל נפשך”? הוּא בּא מרחוֹק, הוּא בּא מן הטמיעה. לכאוֹרה רק טמיעה של דוֹר אחד, אבל יש שגם דוֹר אחד מספּיק להרחיק אל מקוֹם אשר משם לא ישוּבוּ.
זקנוֹ של בּילינסוֹן היה ר' מרדכי פּלוּנגיאן. אך ממרדכי פּלוּנגיאן ועד נכדיו כּבר נפסקה השלשלת. הנכדים עוֹד ידעוּ שזקנם היה תלמיד־חכם יהוּדי ענני, מַגיהּ בּדפוּס “האלמנה והאחים ראָם” בּוילנא, ספק אם ידעוּ כּי פּלוּנגיאן היה מן השמוֹת המפוֹארים בּתנוּעת ההשׂכּלה, מן החכמים והחוֹקרים שהמיתוּ את עצמם בּאהלה של תוֹרה. סוֹקוֹלוֹב מספּר, כּי החרדים היוּ אוֹמרים שפּלוּנגיאן התוֹרני מסוּכּן יוֹתר מד"ר ליליֶנטל “האשכּנזי” שהתקשר עם הממשלה הרוּסית בּימי נקוֹלאי הראשוֹן להקים “שקאָלעס”2, ועוֹרר התנגדוּת חריפה. ויהוּדי זה אשר עם כּל “אפּיקוֹרסוּתוֹ” עוֹד עמד בּשתי רגליו בּתוך בּית־המדרש הישן, אשר עוֹד בּיקש להשלים בּין המסוֹרת וההשׂכּלה, אשר עוֹד קבל “על פּריצי הדוֹר אשר קמוּ עתה, החפצים להשכּיח את עם ישׂראל – – וּבספרוּת ישׂראל אך קברים יחזוּ” (מדברי הלוָי שלוֹ בּסיוּם הגהה על “אוֹצר הספרים” לבן־יעקב) – לא היה בּשביל ילדיו אלא מעבר לעוֹלם אחר. כּרוֹב סוֹפרי ישׂראל הגדוֹלים בּאוֹתם הימים, אשר חפצוּ להציל את ילדיהם מן העניוּת, מן הבּערוּת, מן המַחנק, פּתחוּ אשנבּים, והאפרוֹחים עוֹף התעוֹפפוּ מקניהם. בּנוֹתיו של פּלוּנגיאן היוּ כבר מן הקוּרסיסטיוֹת היהוּדיוֹת הראשוֹנוֹת, והדוֹר השלישי כּבר היה לוֹ מוּשׂג מטוּשטש מאד על שייכוּת לעמם. וּבּילינסוֹן עצמוֹ כּבר עמד בּנעוּריו על הגבוּל. גדל בּכפר רוּסי, התחנך בּגימנסיה בּיארוֹסלאבל, בּאוּניברסיטה בּמוֹסקבה, חברתוֹ היתה לא יהוּדית, האינטרסים הרוּחניים שלוֹ היוּ לא –יהוּדיים. כּמעט מקרה הוּא שלא ניתק את החוּטים האחרוֹנים.
הפּגישה עם זלמן רוּבּשוב בּפרייבּורג היתה למִפנה בּחייו. אך מי מאתנוּ לא נפגש עם אנשים העוֹמדים על הסף, ולא טרח להשיבם, וּמדוּע דוקא לגבּי משה בּילינסוֹן נעשׂתה פּגישה זוֹ למפנה מכריע בּמידה כּזאת? הוּא עקר עצמוֹ מעוֹלם קיים שבּוֹ היה חי, למען היאָחז בּכל צפּרני־הנפש בּעוֹלם שאיננוּ קיים. שלילת הטמיעה לא היתה בּשבילוֹ, כּמוֹ לרבּים אחרים, דבר שבּעיוּן, החָל על אחרים, על “הכּלל”, על ה“התפּתחוּת ההיסטוֹרית”. בּשבילוֹ נעשׂה זה לענין הנוֹגע לעצמוֹ ולבשׂרוֹ. הוּא הסיק את כּל המסקנוֹת, לא רק מעשׂיוֹת, כּי אם גם נפשיוֹת. היוֹת יהוּדי – היה בּשבילוֹ לא פּרוֹבּלמטיקה מסוּכסכת, כי אם עוֹלם שלם של חוָיוֹת ושל מצווֹת. וקוֹדם כּל יציאה מן השביה. חתירה אל העצמיוּת הלאוּמית, המדינית והתרבּוּתית. בּכוֹח רב ניתק את אסוּריו, את אסוּריו האהוּבים אשר חסד־נעוּרים חפף עליהם, בּיקש להשכּיח את עברוֹ, וּבאלפי שבילים ניסה וניסה לחדוֹר אל הגן העזוּב והנעוּל של התרבּוּת העברית. הוּא דפק בּכל דלת: היסטוֹריה, ספרוּת, דת, לשוֹן, ארץ.
אך הוּא לא נשאר עוֹמד בּנקוּדה זוֹ. מתוֹך בּקשת הפּדוּת האישית, מתוֹך מרידה אישית בּטמיעה, מתוֹך בּקשת האחיזה בּקרקע האוּמה דבק בּכל נפשוֹ בּגוֹרל העם החי. הוּא, אשר לא ידע את עמוֹ, אשר בּחר מרצוֹן בּגוֹרל היהוּדי, הזדהה כּליל עם היהוּדי הנַענה, הנרדף, המוּשפּל בּאשר הוּא. לא מפּני שראה את עצמוֹ בּעל כּוֹח־תביעה גדוֹל נעשׂה לתוֹבע הצדק לישׂראל, אלא מפּני שתביעת הצדק לישׂראל בּערה בּעצמוֹתיו נעשׂה הוּא התוֹבע הגדוֹל. כּל מכּה שירדה על שבט יהוּדי, אם קרוֹב ואם רחוֹק, על יחיד מישׂראל בּאשר הוּא קרבּן הגוֹרל היהוּדי – מחצה אוֹתוֹ. לבּוֹ היה מתכּווץ עם כֹל הצלפת שוֹט על הגב היהוּדי הכּפוּף. הוּא שהתחמץ על כּל עוול, לא יכוֹל היה להוֹדוֹת בּשוּם צדק שאינוֹ עוֹשׂה צדק עם עמוֹ העשוּק.
וּלפיכך נעשׂה הוּא הסוֹפר הפּרוֹזאי, המדבּר בּלשוֹן פּשוּטה ולא בּדברי שיר וּמשׂא, תנים לבכּוֹת ענוּתנוּ, ויוֹתר מזה: לריב את ריבנוּ, אשר איננוּ מוַתר לאַלימים וּלתקיפים בּשוּם נקוּדה שהיא. מה עשׂה את האדם הזה, אזרח־העוֹלם בּמיטב מוּבן המלה, אשר חי והגה בּשאלוֹת הגדוֹלוֹת של עוֹלם ואדם, מה עשׂהוּ לאיש שכּוּלוֹ מרוּכּז בּגוֹרל ישׂראל. בּכאב ישׂראל, בּיקוֹד מלחמת תקוּמתוֹ? הכּאב הזה המלוּוה חרדה נוֹקבת לגוֹרל מלחמת־תקוּמתנוּ לא הרפּה ממנוּ יוֹמם וליל. בּילינסוֹן נתן אוֹתוֹ עליוֹן על הכּל בּחייו.
מה עשׂה אוֹתוֹ לכּוֹאב היהוּדי הגדוֹל שבּדוֹר? זאת היא החידה שנגלתה לפנינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת וּבחדשים האחרוֹנים. אך אפשר השאלה היא אחרת: לא מה היה כּוֹחוֹ הוּא לכאוֹב כּכה, אלא מדוּע אין לנוּ הכּוֹח לכאוֹב כּמוֹהוּ?
בּבּהירוּת וּבשלימוּת של מחשבתוֹ הציוֹנית, בּיוֹשר הקו של דרכּוֹ בּפּוּבּליציסטיקה העברית היה הוּא יוֹרשוֹ של ליליֶנבּלוּם. בּעצמת הכּאב, בּחריפוּת ההרגשה, בּתחוּשת הסכּנוֹת, בּאי־היכוֹלת להסיח את הדעת מהן, היה הוּא בּימינוּ מה שהיה בּרנר לפניו. צריך אדם לקרוֹא את דבריו שנכתבוּ ערב מאוֹרעוֹת תרפ“ט וערב מאוֹרעוֹת תרצ”ו כּדי להכּיר מה חריפה היתה תחוּשתוֹ לגבּי הסכּנה.
הוּא, אשר עד שנת תרפ"ט בּארץ־ישׂראל לא ראה בּעיניו פּוֹגרוֹם, לא יכוֹל היה להסיח את הדעת מאימת הפּוֹגרוֹם הנצחי המתהפּכת עלינוּ. יוֹם יוֹם הייתי עֵד לכך “שלא יכוֹל להתרגל”. כּוּלנוּ מתרגלים. ההרגל מַקהה את הרגשתנוּ. חזיוֹנוֹת חוֹזרים אינם מעוֹררים בּנוּ את ההתרשמוּת הראשוֹנית החריפה. פּגעים חוֹזרים ונשנים מתקבּלים כּגזירוֹת, וגם הנפגע עצמוֹ נכנע בּפניהם. הוּא לא היה יכוֹל להיכּנע, ואפילוּ להתרגל סתם. כּל כּמה שהפּגעים חזרוּ ונשנוּ היוּ מעוֹררים בּוֹ אוֹתה התקוֹממוּת נפשית, אם לא חריפה יוֹתר, כּי החשבּוֹנוֹת הקוֹדמים, אשר מעוֹלם לא נשכּחוּ ממנוּ, עוֹד החריפוּ את כּוֹח התקוֹממוּתוֹ. לשוּם דבר לא התרגל, למרוֹת החזרוֹת הבּלתי־פּוֹסקוֹת, לא לרשעת אוֹיבים, לא לחטאי מוֹשלים, לא לשקרי מַעלילים, לא לצביעוּת של דיינים “אוֹבּיֶקטיביים”, אף לא לחוּלשוֹת המחנה. וכל צרה פּגעה בּמרכּז התרשמוּתוֹ בּאוֹתה החריפוּת כּאילוּ נרשמה שם לראשוֹנה. סגוּלתוֹ הנפשית הזאת היא שעמדה לוֹ בשבעת החדשים האחרוֹנים, שלא להוֹציא לרגע אחד את נשקוֹ מידוֹ. אין זה ענין של חריצוּת עתוֹנאית, של התמדה, של עט מבוֹרך, אלא קוֹנסטיטוּציה נפשית מיוּחדת בּמינה של מי שהגוֹרל בּחר בּו לשליחוּת גדוֹלה.
והוּא לא היה יכוֹל לעשׂוֹת את שליחוּתוֹ אילוּלא היה איש־צמח, אשר אינוֹ עוֹמד מגדוֹל. עשירים אנחנוּ בּעילוּיים פּוֹרחים ונוֹבלים, אך יקר־המציאוּת הוּא חזיוֹן האדם המקיים יוֹתר ממה שהוּא מבטיח למַראית־עין. כּזה היה בּילינסוֹן. צמיחתוֹ לא פּסקה. שתים־עשׂרה שנוֹתיו בארץ היוּ שנים של לימוּד בּלתי־פּוֹסק, של השתרשוּת בּלתי־פּוֹסקת ושל גידוּל בּלתי־פּוסק. אפשר שהקוֹרא הבּלתי־מעמיק לא הרגיש בּזה, וּבּילינסוֹן בּא אלינוּ מלכתחילה כּאדם מבוּגר, רב־ידיעוֹת ורב־נסיוֹן. וגם דרך כּתיבתוֹ, הנזירית, של בּילינסוֹן – ההימנעוּת מחַקרנוּת ולמדנוּת, החוּפש הגמוּר מכּל מליצה (גם לוֹעזית, גם מוֹדרנית) וּמכל גנדרנוּת ספרוּתית, ההתרחקוּת מכּל מה שדוֹמה לוידוּי – היתה עשׂוּיה שלא להבליט את שלבּי העליה והגידוּל. הוּא לא בּיקש לגלוֹת בּכתיבתוֹ שׂיאים מזדקרים, אבל כּוּלה משוּלה לרמה – הנראית לעֵין הרואֶה: מישוֹר – ההוֹלכת וּמתרוֹממת.
בּילינסוֹן בּא לארץ כּבן שלוֹשים וחמש. לרבּים אצלנוּ, המקדימים לפרוֹח וּמקדימים לכמוֹש, נפתח כּאן גיל העמידה. אצל בּילינסוֹן מתחילוֹת עתה שנוֹת קליטה בּקרקע חדש. בּעם, בּלשוֹן, בּתרבּוּת, בּהסתדרוּת, בּנוֹף חברתי חדש. את הקליטה קיבּל לא כּאוֹנס, אלא השתוֹקק לה, ואף את חבלי הקליטה קיבּל בּאהבה. תהליך הקליטה לא פּסק אצלוֹ שנים רבּוֹת, ובכמה נקוּדוֹת – לא חשב עדיין שקליטתוֹ הוּשלמה. מבּלעדי הקליטה לא היה בּעיניו טעם לחיי ארץ־ישׂראל.
נזכּוֹר, כּמה ציפּינוּ בּאוֹתן השנים הראשוֹנוֹת לאחר המלחמה לגילוּי כּוֹחוֹת האינטליגנציה הציוֹנית. כּמה ציפּינוּ להצטרפוּתם למערכת החיים של הפּוֹעל בּארץ. אוֹיה, התקווֹת לא נתקיימוּ. רק יחידי־סגוּלה דבקוּ בּסלע הזה ונשארוּ נאמנים בּבּרית. כּמה מהם לא הגיעוּ כּלל אלינוּ, “הסתדרוּ” בּינתיִים בּאשר הסתדרוּ, כּמה נידלדלוּ, וכמה בּבוֹאם הנה גילוּ מרחק־נפש רב בּיניהם לבין המלכלכים ידיהם בּטיט־הבּנין. אם הקרקע שלנוּ טַרְשִי ואם כּוֹח הקליטה והגידוּל של אנשינוּ זעוּם – בּילינסוֹן היה אחד מיחידי־הסגוּלה בּמערב, אשר התגבּרוּ על הכּל והעמיקוּ שרשיהם בּאדמה זוֹ. מי שיקרא את מאמריו בּעיוּן יבחין בּסימני ההיאָבקוּת הפנימית הזאת עם עצמוֹ ועם העוֹלם אשר ממנוּ יצא. הוּא ניגש לעניני הארץ כּתלמיד, בּתוֹם־נפש, בּענוָה, בּדרך־ארץ ליֵש המעט, לעמל הקוֹדמים. וּכשהיה נתקל בּסתירה בּין מוּשׂגיו וּנטיוֹתיו לבין הקיים אוֹ המוּסכּם כּאן, היה יוֹשב כּתלמיד לפני רבּוֹתיו וּמבקש לרדת לעוּמקם של דברים. בּכוֹבד ראש וּביחס כּבוֹד היה מאזין למה שהוּנַח ונתקבּל בּארץ בּנסיוֹנוֹת חיה של תנוּעת העבוֹדה, אוּלם כּשנתקל בּמוּשׂגים שהוּא מצא אוֹתם מוּטעים אוֹ אפילוּ כּוֹזבים – לא נשׂא פּנים ולא הרכּין ראש. והיה מוּכן למלחמה גם עם המכוּבּדים עליו בּיוֹתר.
בּילינסוֹן לא היה כּפוּי־טוֹבה לתרבּוּיוֹת שמהן ינק ולא חדל לינוֹק גם בּהיוֹתוֹ בּארץ. אוּלם יחסוֹ אליהן היה של בּן־בּרית אוֹ בּר־פּלוּגתא ולא של מתבּטל מפּניהן. ציוֹניוּתוֹ לא היה בּה משוּם ויתוּר על נכסי־הרוּח של העוֹלם, משוּם הסתלקוּת ממלחמוֹת הרוּח של העוֹלם; היתה בּה הכּרת זכוּתנוּ על מקוֹמנוּ העצמי בּעוֹלם, הכּרת הצוֹרך והחוֹבה לכבּוֹש וּלבצר את מקומנו העצמי בּעוֹלם. הוּא בּא לארץ לאחר לימוּד ועיוּן בּקוֹרוֹת התנוּעוֹת הסוֹציאליות והלאוּמיוֹת של הדוֹרוֹת האחרוֹנים, לן בעוּמקן של תנוּעת שחרוּר איטליה ושל תנוּעת המהפּכה הרוּסית. התבוּסה הטרגית של תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם לאחר המלחמה היתה נקוּדת־מוֹצא בּמחשבתוֹ. הוּא ראה את תבוּסת הפּוֹעל לא רק בּארצוֹת שבּהן נוּצח, כּי אם גם בּמקוֹם אשר מפלגתוֹ ניצחה. מתוֹך לימוּד והתבּוֹננוּת ועיוּן וּביקוֹרת הסיק את מסקנוֹתיו. קבע לעצמוֹ אַמַת־מידה חמוּרה לָמוֹד בּה את הזכוּיוֹת והפּשעים ואפשרוּיוֹת הנצחוֹן לתנוּעוֹת עמים מדוּכּאים ולתנוּעוֹת־הפּוֹעלים. גם בּנקוּדה זוֹ לא קפא, ולא הסתפּק בּמה שידע.
עינוֹ היתה פּקוּחה תמיד על החזיוֹנוֹת המדיניים והסוֹציאליים בּעוֹלם. ועל עיקרי השקפוֹתיו, ילדי רוּחוֹ, אשר ילד בּעצב וּבנסיוֹן חיי־דוֹר, לא ויתר מעוֹלם. כּאן היה תקיף ואיתן. על אלה נלחם בּקרב פּוֹעלי ארץ־ישראל. לא היה מוּכן לפשרוֹת גם עם ידידים וּבני־בּרית. הוּא ידע כּי כּפשׂע בּין טשטוּש וּבין מדרוֹן.
ויוֹתר ממה שנלחם לגבּי הערכת התוֹפעוֹת העוֹלמיוֹת, נאבק בּשׂדה חיינוּ יוֹם יוֹם. הלקח, אשר הוֹציא מנסיוֹנוֹת הדוֹר וּמתהפּוּכוֹתיו, לא הצטמצם בּהערכוֹת היסטוֹריוֹת וּפּוֹליטיוֹת־אַקטוּאליוֹת, כּי אם חדר לעוֹמק חייה של תנוּעת הפּוֹעלים. הוּא בּא לתנוּעה בּדרישוֹת גדוֹלוֹת, דרישוֹת אליה, לחבריה. הוּא לא האמין שתנוּעת שחרוּר יכוֹלה לנצח בּקטנוּת אנוֹשית, בּמוֹרך־לבב, בּפיליסטריוּת, בנוֹחיוּת בּעל־בּיתית, בּאי־שויוֹן, בּחוֹסר־העזה, בּאי־נכוֹנוּת לקרבּן.
מכּאן תביעוֹתיו הגדוֹלוֹת לאָפיה של ההסתדרוּת, לטוֹהר שלה, לרצינוּתה; מכּאן הדאגה הרבּה להוָי התנוּעה, החרדה לאדם, ההתענינוּת בּמצב השכבוֹת העזוּבוֹת בּציבּוּר, החשש להתהווּת מעמדוֹת שוֹנים בּתוֹך מעמד הפּוֹעלים.
בספרוּת העבוֹדה שלנוּ לא חסרה מעוֹלם המלחמה בּפיליסטריוּת, התביעה לשיעוּר קוֹמה אנוֹשי, הבּיקוֹרת הפּנימית, אבל מי כּבּילינסוֹן עסק בּזה בּשיטתיוּת, בּיסוֹדיוּת, עקב את הדברים שעל־שעל, מבּלי לבוּז לקטנוֹת, מבּלי לתת להתחמק. הוּא חלה וכאב את הפּגימוֹת האנוֹשיוֹת של התנוּעה, היה מתבּייש אם היה נתקל בּקטנוּת אישית של מנהיגים גדוֹלים, אשר עם כּל גדלוּתם הם “שׂוֹחים בּמי־רקק”, כמוֹ שאמר בּאחד ממכתביו. זכוּרה סדרת מאמריו “בּמרי שׂיח”. שם זה אינוֹ מליצה נאה. הוּא כּתב אוֹתם בּאמת בּמרי־שׂיחוֹ, בּהתעטף נפשוֹ על קטנוּיוֹת האדם בּתנוּעתנוּ. אפשר כּוּלנוּ מרגישים בּפּגימוֹת, כּוּלנוּ מצטערים, כּוּלנוּ מבקשים לתקן, אוּלם לא הכּרתי בּינינוּ אדם כּמוֹהוּ, אשר פּגימוֹת אלה מיררוּ את חייו, גזלוּ את מנוּחתוֹ, אשר ראה בּהן את גזר־דינה של התנוּעה, אשר לא נלאָה לעקוֹר אוֹתן וּלהוֹקיע אוֹתן. בּמידה שדרישוֹתיו נעשׂוּ גדוֹלוֹת יוֹתר הרגיש עצמוֹ בּוֹדד יוֹתר. לא מקרה הוּא הדבר שדרך חייו רצוּפה פּגישוֹת והתרחקוּיוֹת.
כּך חי איתנוּ בּילינסוֹן שתים־עשׂרה שנה, מתוֹך גידוּל מַתמיד, מתוֹך ערוּת נפש ללא ליאוּת. עד שבּאוּ שבעת החדשים האחרוֹנים. אין צוֹרך לוֹמר, מה השׂיא אשר הגיע אליו בּמערכתוֹ האחרוֹנה. רק אדם המעלה עצמוֹ לעקידה יכוֹל לצקת להט כּזה, להט לבּוֹ, בּמלים כּתוּבוֹת. רק אדם היוֹדע בּמעמקים כּי חייו שלוֹ והמערכה הלאוּמית חד הם יכוֹלים להתלקח בּוֹ כּוֹחוֹת כּאלה. בּימים אלה היה אוֹמר לי, בּרמזוֹ על שנת תרפּ“ט ותרצ”ו: וּמי יכתוֹב בּפּעם השלישית?
שבעת החדשים האלה – שבעת חדשי סיוּם שליחוּתוֹ – העלוּהוּ לדמוּת לאוּמית כּבּירה. גם אלה אשר לא ידעוּהוּ הרגישוּ בּמציאוּת אחד אלמוֹני, אשר לא יִיעף ולא יִיגע ועצביו לא יקהוּ ונגד כּל קלגסי אוֹיבים וּבפני כּל תככי־שלטוֹן הוּא עוֹמד כּסלע ותוֹבע משפּט. ועל הכּל יבוֹא בּמשפּט. דמוּת בּילינסוֹן בּעמדוֹ בּשער אי אפשר לה שתישָכח בּתוֹלדוֹת הישוּב הנלחם על חייו ועל צדקתוֹ. על הדמוּת הזאת נתחנך לעוֹז ולאמוּנה. תנוּעה שיש בּה גילוּי כּזה – עוֹד לא נס ליחה.
בּחייו ידעוּהוּ מעטים. בּנפלוֹ הרגישוּ רבּים. עתה מעריך הישוּב כּוּלוֹ את עמידתוֹ בּשער. האם הביאה עמידתוֹ את הפּרי הפּוֹליטי הראוּי? למען האמת עלינוּ לוֹמר: לא. לא בּאשמתוֹ של בּילינסוֹן, אלא בגלל אֳפי פּעוּלתנוּ הפּוֹליטית בּתקוּפה זאת. דברוֹ לא הגיע חוּצה; אוֹ שהגיע בצינוֹרוֹת פּקידוּתיים אוֹ דילטוֹריים. כּדי שדברינוּ ישָמעוּ בּחוּץ בּכל בּלתי־אֶמצעיוּתם, צריך שימָצא להם בּיטוּי בּלוֹעזית. בּשנוֹת 1929 הבינוּ זאת אצלנוּ, הפּעם חלשה דעתנוּ. דיזנגוֹף שאל אוֹתי פּעם בּחרדה, לאחר קריאת “דבר־היוֹם”: היש דוֹאג שהדברים האלה יתוּרגמוּ ויגיעוּ לתעוּדתם? לא, לא היה דוֹאג. נוֹדה בּכאב: בּכל רחבי התנוּעה הציוֹנית, לא נמצא דם, שהכּיר בּכּוֹח הפּוֹליטי־הנפשי הגנוּז בּמלים אלה, ושידע עד מה חשוּב לנוּ שקוֹל זה ישָמע בּעוֹלם, שיגיע לאזני שליטים וּמדינאים, שיזעיק ידידים, שידעוּ: כּכה עוֹמד הישוּב בּמצוֹר.
אך גוֹרלם החיצוֹני של הדברים איננוּ יכוֹל להפחית מערכּם העצמי וּמשליחוּתם הגדוֹלה. השליחוּת היתה פּנימית. הם לימדוּ את הישוּב לעמוֹד בּמערכה, ואם ידע הישוּב לעמוֹד כּאשר עמד, הרי חלק רב בּזה למשה בּילינסוֹן.
השאלה המדאיגה יוֹתר, עם פּרוֹץ המלחמה נגדנוּ, היתה: כּיצד יעמוֹד ישוּב זה בּמבחן־האש? והן חלקוֹ הגדוֹל עוֹד אין לוֹ שרשים בּארץ. הן רוּבּם עברוּ את מדוֹרי־הקליטה הראשוֹנים, ועמידתוֹ של הישוּב הלא היא היא ראשית הכרעה, לתקוה אוֹ לתבוּסה. כּמה נסים אירעוּ לנוּ בּחדשי המצוֹר האלה, אוּלם הנס הגדוֹל בּיוֹתר הוּא שהישוּב לא נתבּהל, לא הפך עוֹרף, לא נתפּוֹרר ולא נתמוֹטט, אלא התלכּד לעם. שוּם תעמוּלה ציוֹנית בּמשך שנים לא חינכה את הישוּב לרצינוּת ציוֹנית, להכּרת גוֹרלוֹ ואחדוּת גוֹרלוֹ, כּמוֹ המאוֹרעוֹת.
וּבחינוּך זה גדוֹל חלקוֹ של בּילינסוֹן. הוּא ידע, מאֵין כּמוֹהוּ, את הפּרצוֹת של הישוּב, את מקוֹמוֹת־הרפיוֹן. וגם בּצאתוֹ למערכת־חוּץ התכּוון לרפּא את שבר העם בּפנים. הוּא ידע בּאיזוֹ מידה עלוּלים אצלנוּ להאמין לדיבּוֹת אוֹיב, וראה צוֹרך ללמד אוֹתנוּ את הכּרת צדקתנוּ. הוּא ראה בּאיזוֹ מידה אנחנוּ נכוֹנים להשלים עם גזירוֹת תקיפים, ולימד אוֹתנוּ מלחמה עקשנית, בּלתי־נכנעת. בּעמידתוֹ הוּא, בּכוֹחוֹ לראוֹת דברים בּטרם רוֹאים אוֹתם האחרים, בּמצאוֹ את הדברים הנכנסים לכל לב, בּיכלתוֹ המיוּחדת לצרף דברי הסבּרה והנמקה עם זעקה וּתביעה, בּכּוֹחוֹ להבּיט ישר אל הפּוּרענוּת ולא להיוָאֵש – לימד אוֹתנוּ לעמוֹד בּמערכה, הביא חלקוּ לעשׂוֹתנוּ לעם.
כּמוֹ כּל ימי חייו אתנוּ, בּעבודתוֹ הפּנימית בּתוֹך ההסתדרוּת, כּמוֹ בּמערכה הפּנימית בּציוֹנוּת, כּן גם בּמערכה החיצוֹנית, המערכה האחרוֹנה שלוֹ, אך לא האחרוֹנה למחננוּ, היה הוּא המחנך.
ועתה אוּלי נדע: צוֹפה היה בּקרבּנוּ, צוֹפה לבית ישׂראל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.