א    🔗

האיש החושק בדברי־שירה על ארץ־ישראל — ימצא, אם יבקש, אוצרות רבים בכל הלשונות, וגם בלשון העברית; ארץ בחירתנו שאבה אליה את חזונם של יוצרים רבים באומות שונות, ולא מעטים מהם הלבישו בלבוש פיוטי נשגב את החוויות והמחשבות, המתעוררות מן המגע עמה, אם בכח ואם בפועל. אך שפע זה של שירה מכל הדורות הקודמים אינו מרוה את לב העברי בדור הזה, העושה את חלומו מציאות ומתנחם בראית מציאותו כחלום־קסמים, שהשירה קושרת לו כתרים של התפעלות.

אכן, אשרי המציאות הנושאת לבה לשירה (לבה ולא פיה). אך משא־לב כללי לשירה — מכביד תמיד על יוצרה וכובלו; לעולם אין עשית־רצון, ואפילו להלכה מופשטת בלבד, יפה ליוצר. שירה עברית, שנושאה הוא ארץ ישראל, מועדה מלכתחילה ללכת בדרך־קוצים מסוכנת; אין די בכשרון אמנותי בלבד, ולא הרבה תוסיף גם הראיה, שהיא כסגולה אלהית; השר את שירת הארץ הזאת צריך להתברך בהתערות נפשית־רוחנית בתוך מעמקי הדורות; בקשר של דמים ומסורת גלויה וסמויה (קשר המקשר, אבל אינו מרתק); בקנה־בינה וקנה־הרגשה, המבחין בדקדוקי שנויים שביחסי הדורות והדור; בכח עדין להמלט מן השגרה הכפולה: שלא לחזור על דברים שגורים בעבר, שגורים אפילו בכח, ושלא להקדים ולשיר בנוסח של שיגרה חדשה.

ב    🔗

כל הוה, — המוגבל, כמובן, בהקף הזמן שלו, — שקול תמיד בחשיבותו בעיני בן־ההוה כנגד כל עבר, אפילו אם הקפו חובק זמנים גדולים, וגם אם בן־הוה זה הוא איש ההפשטה ונאצל מכל כבלי המציאות והממש. אולם כל יצירה אמנותית, הראויה להגדרה זאת, — אסור לה לתחום תחומים אלה בהפליה גסה מתוך “נגיעה בדבר”. היוצר מצווה לראות את ההוה כראותו עבר: צרוף במצרף של לאחר־זמן, כששטחו מצטמצם ומשתבץ באבן אחת בין האבנים הרבות בחומת הנצח.

ביחס־אמת זה מתיחסים שיריה של י. בת־מרים לארץ־ישראל. כשם שכל עברה העשיר של ארץ זו גלום ועומד על רמזים וסמלים — כך מרומז ומסומל גם ההוה שלה, כרמז הפיוטי, המקרב את עבר הארץ להוה שלה:

בְּכִפַּת מַצֵּבָה מִתְכַּחֶלֶת אֶמְצָאֵךְ, לִי נִשְׁאַרְתְּ לְחַכּוֹת

כן מתקרב ההוה לעבר, מתדמה לו ברמז:

— אִתֵּךְ בִּמְבוּכָה וּמָגֵן אֶשָּׁאֵר מְסוּרָה וּמְיֻשֶּׁבֶת —

ואנו נתן את דעתנו במיוחד על “לי נשארת לחכות” שבשתי השורות הראשונות ואל המלים “במבוכה”, “ומיושבת”, שיש בהן הרבה מכבוש המושגים ומן ההבנה בסוד כחן של המלים.

המפליג בקריאת “ארץ־ישראל” לי. בת־מרים אי אפשר לו שלא יחוש, כי שירי הוה לפניו, הוה לפי תכנו החי וגם לפי צבע הקול של השירה. אבל אין זה ההוה הכחוש והנכה, שממשותו מביאתו לידי זחיחות דעת ואין הוא רואה, — ולו גם בלי כונה תחלה, את אשר לפניו ומתימר רק בעתיד, כלומר: הוא יהיה גם ההוה הבא, כביכול, דבקות הווית מופלאה גלתה המשוררת בבית הדק בתחושתו המיוחדת:

אַחֲרַיִךְ, מֵחַמְסִין מְשֻׁלְהֶבֶת

וְרֵיחוֹת לִבְלוּבֵךְ הַיָּרֹק —

אֲטַפֵּס מִתְרַפְּקָה וְאוֹהֶבֶת

מֹר זִכְרֵךְ הַכָּבוּשׁ וְרָחוֹק.

ומהי ההודיה של “לא אתפשך מתגלית נעלמת. לא ארד אל סוף דעתך”, אם לא בינה במרחקי זמן וגורל נפתל של ארץ, שהיא בחינת חי שאָפיו מתעקל ומתישר, מצטמק ומתמתח, — כי חי הוא. ומיד לאי־ירידה זאת לסוף דעתה של הארץ בעבר — הסבר נפלא בפשטותו הפיוטית של ההוה, אם כי גם הוא נתן במשקל של רמז:

— יִגַּע בְּעֵינִי הַנֶּעֱצֶמֶת כְּהַסְבֵּר לִי מוּבָן עֲפָרֵךְ.

ג    🔗

רק מנקודת־מוצא זאת למחשבה ולהרגשה, כי הוה הארץ הזאת נראה ונתפס בבחינת עבר למפרע, המשולב שלוב אורגני בעבר־למעשה ויש לשיר עליו מתוך התנערות מכל “נגיעה בדבר” ולדונו בדין של גבוש לסמל, — רק מתוך כך אפשר להתרפק על ארץ זו שהיא “רבת תהום, חזיונות ותפארת”. כי רק על ידי כך לא שללה הראיה של “רצועת חול מסתגפת ללא צל, מעין ואילן” (שיש בה משום טענה, כביכול) את התפלה הנאה, היהודית כל כך, של “תתגדל ותתקדש לא נגאלת תעלומתך בי לעד הטבועה”; או הרגשת “הנני כושלה ומפגרת באבק דרכים בחולות” שאינה מונעת את נגודה “לשרטט ירוקה ונוהרת תוחלת של אחר יאוש”.

(ויש לעמוד על התמונה של “רצועת חול מסתגפת” והתמונה של “תוחלת ירוקה ונוהרת”, — האין זה צבע הקול של שירת זמננו היפה?).

ד    🔗

י. בת־מרים נתנה בטוי מעמיק לרגשות עבריים מסורתיים לגבי ארץ־ישראל והשכילה לתת גם דמות פיוטית מיוחדת, מחודשת, למראה הארץ: “את עופר בין צללי הרים”, “את ענף בנוף מכוכב”, “רק דרדר ונוף נשכח של הדקל הגיגיך מוסיפים להגות”, “אי גולש רק שמשך הזרוח כנוצת בת־היענה ביקר”, “את חזיז ירקרק בליל”.

רבים יותר הם המראות של ארץ־ישראל אצל י. בת מרים וכמעט בכולם משהו מן הראיה המיוחדת, כאן הבאתי כלשונם, בעיקר את המפתיעים וממבריקים.

ה    🔗

חשוב מאד שבשירים על נושא קבוע ומוגבל ננעצים הלכי־נפש ומראות נפש שאין להם מגע מישרין דוקא אל הנושא בכללו והם משובצים אף על פי כן כמין תמונות או כלי־חפץ שאף על פי שאין להם שיכות ישרה לחדרו של אדם, הנועד לדירה, והרי הם בכל זאת חלק בלתי נפרד מחדרו זה. “רוח לכל אורך הדרך”, סתומה כקמע על הלב “משתלבת כקשת על מים וצל”, “עוגה מתעקפה תוך עוגה, אתך על פניך נשארת וחגה כלות נפשי כחוגה”. רוצה הייתי לצרף לכך גם את התמונה המצוינת בעדינותיה: “כנזיר הנושם בעקבות מחשבה שגלשה מנצרת”. ויש עוד.