א    🔗

האנשים האלה הרואים את הרע בכל מקום, שאין שום הסואה מועילה להסתיר את הפגע מעיניהם, והם מגלים ומוצאים את היסורים בכל פנה נדחת כמו בראש חוצות, השומעים את הדוי מכל מלה, אפילו היא משוחה בנופת־צוף, המרגישים בו בכל שתיקה וגם במצמוץ של עין עליזה, כביכול — הה, האנשים האלה מסוגלים לכך רק משום שהשקפת־עולמם והרגשת לבם הן, כי החיים נועדו להיות טובים, והעיקר כי בני־האדם יכולים להיות טובים ולהשפיע שמחה ואושר איש על רעהו; אשליה נשגבה תקועה בכל מהותם: יש להרחיק איזו טעות פטלית, שאנו טועים וגורמים בגללה “שכול וכשלון” לקרובינו, לידידינו, לשכנינו, לבני מיננו; שגגה היא, גם הזדון בשגגה יסודו, שכולנו לקויים בה, במדה זו או זו, ואם נחדל ממנה, אם תפקחנה עינינו לראותה כמות שהיא — אפשר להיטיב לחיים, לשוות להם יופי, לרצפם טעם וחדוה; אפילו הגאון פ. מ. דוסטויבסקי, שהשיג, בלי ספק, וידע בעמקי נפשו, כי אי־אפשר לגזור “תכנית” ולקבוע שהבריות יחיו לפיה — אפילו הוא שראה את האדם על מסתרי דעתו ונפשו, ששכלו ירד והשיג את מעשי החיים שכבה מתחת לשכבה, והגיע עד לקרקע האפלה ביותר, שלא האמין לשום עומק כי הוא אחרון למעמקים והוסיף וחתר אליהם עוד ועוד — אפילו הוא, חכם יצרינו הרעים ונבון דמינו התוהים־ובוהים, תמים היה וסובר, כי… החיים והמות ביד הרצון הטוב הם; אכן, מוזר וגם מענין הוא, שעמל בספריו הגדולים והנוקבים להוכיח, כי הטובים (שהם ממילא החכמים) חיבים לסלוח לרשעים (שהם ממילא הטפשים, בחשבם כי אין מבין לרעתם ואיש לא יגלה את פשעם), או אז יתוקן המעוות; כן הפליא ללמד, כי יש גורמים “אוביקטיביים” לרעתם של הרשעים, ואם כי לא פרש את הדבר הרי מסתבר מאליו, שלאמתה של העובדה לפי השקפתו — אין האשמים אשמים: — המציאות הטרגית הולידה אותם והאם לא מופרך הוא ענין זה? — מצד אחד אין דוסטויבסקי רואה את הרע כמשהו “שטחי”, “מקרי”, אלא דוקא כיצר איום ונורא, כמצות דם אפל, כאטביזם אכזרי; ומצד שני הוא משלה את עצמו, שכוחו המועט של הטוב אינו מועט אלא מרובה והוא יכול, אם ירצה, לבנות עולם שכולו טוב, שהכל בו זכאי ואין בו שום חיב; משום כן, כנראה, הטילה נפשו על כשרונו — להוסיף ולמצוא את הרעות, לחתור ולגלות כל פגע באשר הוא, כדי שאפשר יהיה להרחיקו, למחקו, לסלוח ולמחול למען עולם, שכולו אמת ויושר ויפי ובנקודה זו יש לראות את י. ח. ברנר כאיש הקרוב ברוח לפ. מ. דוסטויבסקי; אין זה ענין שאחד לומדו מחברו ועל־כן אי־אפשר לקבוע, כי זה “רבי” וזה “תלמידו”, אלא פשוט יותר: יסודות נפשיים דומים, אם מעט ואם הרבה, הם אצל שני הסופרים, והשפעת יצירתו של הגוי הגאון על י. ח. ברנר אינה בחינת מקור ראשון, אלא היא כגורם מסיע בלבד ומי שיבוא לחקור במיוחד כדי למצוא מה בין הסופר הרוסי לבין העברי, יוכח, שאין כאן רק הבדל במדות הכשרון, ולא רק כוחות הראיה שונים, אלא שגם הדחיפה אצל האחד שונה תכלית שנוי מזו שאצל השני; פ. מ. דוסטויבסקי שש לתאר בעלי־תכונות, ולא נח ולא שקט ולא הוציא את עטו מידו עד שלא ראה במו־עיניו כי גבוריו חיים לפניו, מהלכים על ידו ומדברים באזניו, ואלו י. ח. ברנר התכון לספר לנו על תכונות, ואלו לבעליהן של אלו — לא דאג ועל כן יש שתלה אותן בגבורים “מתים” לשליש או לרביע; הוא ראה את היסורים בחינת ים־גדול ואותם רצה להעמיד לנגד עיני נפשנו, ואין כל הבדל מי הוא ה“נושא” בעול היסורים; הה, יש הבדל עצום בזה שפ. מ. דוסטויבסקי נזדעזע מן הרע, אבל בה בשעה מצא בו ענין; ואלו י. ח. ברנר גם הוא נזדעזע הימנו, אלא שחטט בו והוקיעו לא מחמת ענין, אלא מתוך בחילה בו; פ. מ. דוסטויבסקי בנה את הרע בחינת בנין־מדות, כדי שנראהו בכל שעור קומתו ונדע לעמוד כנגדו, ואלו י. ח. ברנר הרס וזרק לפנינו את הרע — לבנה אחרי לבנה, וכל אחת מהן אף היא שבורה ומפוררת; פ. מ. דוסטויבסקי אהב את גבוריו בעלי התכונות הרעות ובקש לעורר אצלנו רחמים אליהם, והאמין כי החנינה תשנה אותם, תחזירם למוטב; י. ח. ברנר לא אהב, אלא רחם על גבוריו ובקש לעורר אצלנו שנאה אליהם, ויותר מזה — להעמידנו על הכעור שבהם, שעלינו להתרחק ממנו ולבודדו, כדי שהמחנה ישאר טהור; יחסם אל האֵתיקה היה שוה אצל שניהם; אולם יחסם אל האֵסתטיקה נבדל ושונה; פ. מ. דוסטויבסקי עשה אותה במדה שוה אמצעי ומטרה, ואלו י. ח. ברנר התכון בעיקר לעשותה אמצעי; ודאי — אי־אפשר לסופר שהאסתטיקה לא תהא אצלו, באופן זה או זה, מטרה ראשונה וכיון שי. ח. ברנר סופר בעל־כוחות היה וידוע־כשרון, הרי אנו חיבים לבחון ולבחון את יצירתו עד שנמצא בה את אשר לא־יתכן שלא יהיה: את הרגשת היופי, זו שכמוה כיצר בין היצרים הטובים והתקיפים; ואם אנו עושים כן, הננו למדים לדעת כי י. ח. ברנר הוא מן היוצרים שאין נפשם הרמונית עליהם — ומי חכם ולא ידע, כי גם התוהו־ובוהו יש בו מוסיקה, וכי גם באנדרלמוסיה, כמה שלא יהא מופרך הענין, יש איזה בנין, כי אם לא כן לא היתה נמנית בין הויות העולם הזה, כשם שאנו מונים אותם; י. ח. ברנר, ככל סופר אמת, היה מצאצאיו של דון־קישוט — הוא התכון, מדעת ושלא מדעת, ליבש את ים־היסורים ועל־כן חצב אבנים כבדות וזרקן לתוכו, ולא כדון־קישוטים אחרים, הלוטשים פנינים ויהלומים לשם כך — — —

ב    🔗

פרט מענין מאד בתולדות ספרותנו הוא, שי. ח. ברנר וא. נ. גנסין, חברים מילדות וידידים בבגרותם, הם בני הלך־רוח אחד בספוריהם, אבל שונים כל־כך זה מזה בדרכי כתיבתם; שניהם גם יחד קבלו והתאוננו על חיי הפרט כעל חיי הכלל, שהם רווי־מכאובים ושוממים ומשעממים; גם י. ח. ברנר וגם א. נ. גנסין תארו וספרו על צללים וחושך, וכזה כן זה ערגו וכמהו אל השמש ואורה; אולם ברנר, לפי אפיו ובהתאם לכשרונו נעשה למספר של יסורים, ואלו א. נ. גנסין לפי טבעו ויכלתו האמנותית, נעשה למספר הצער; ואם כי הנעימה הנפשית הכללית שאצלם היתה מושפעת מן האוירה בספרות הרוסית, שעל ברכיה גדלו וממנה בעיקר נזונה יצירתם, זו אוירה של סנטימנטליות נוגה, גניחה עצובה — הרי היתה לשני המספרים העברים הללו נעימה ישראלית מקורית, בת הזמן וילידת בית עמנו; סופרי רוסיה, אלה מדעת ואלה שלא מדעת, גנחו והתעצבו משעבודו של משטר מדיני, ואלו סופרי ישראל, קבלו וקוננו מכבדה של גלות ורצון לגאולה לאומית; י. ח. ברנר שהסיק מסקנות בפרוש, וא. נ. גנסין, שהרה והגה את המסקנות, בלי לקרא להם בשם — שניהם ספרו על הרגשה אחת, על משר אחד ברוח ובגוף; האחד — הריע את שבריו בשופר גדול, והשני — פרט את נכאיו על פי נבל; אין כל ספק כי את הכאב של “שכול וכשלון” והעצבות של מסביב לנקודה אתה מוצא בספורי א. נ. גנסין ואת יסורי־הנפש של “אצל” ו“בטרם” תמצא גם בספורי י. ח. ברנר; גם פה וגם שם ממוזגים באורח מופלא, בצורה זאת או בצורה זאת, יללת של סופת־חורף אחרונה עם רנונה הקל של רוח־אביב ראשונה; שניהם מספרים על כאבה של תקופה שישבה על־האבנים, ואצל האחד מודגשים יותר חבליה של הילודה, ואצל השני — פעיתו של הרך הנולד; הה, י. ח. ברנר וא. נ. גנסין כבחייהם כן גם ביצירתם לא נפרדו, אם כי נבדלו זה מזה מאד; בבצוע האמנותי אשר בספוריהם הם בני שני קטבים, אבל בהרגשת העולם בכלל — שניהם גם יחד הנם על קו־המשוה.