נולד 1860 במוהילוב (רוסיה הלבנה). חנוכו–בית־ספר, אוניברסיטה בחארקוב. מראשוני ביל“ו ומראשי מארגניה ברוסיה. מ־1882 בארץ־ישראל. היה פועל חקלאי בראשון־לציון ובמקוה־ישראל בתוך קבוצת הבילו”יים. מ־1888–אכר בראשון־לציון, ואחרי כן בגדרה. 1889 יסד בית־ספר עברי ראשון ביפו, אחרי כן מורה בבית־ספר “כל ישראל חברים” בירושלים. מ־1896 מורה בבית־הספר לבנים ולבנות ביפו, בו הנהיג את כל הלימודים הכלליים בעברית. מ־1903–מיסד ומנהל בית־ספר חקלאי “קרית ספר” ליתומי הפרעות בקישינוב. בשנים 1920–1929 עסק בהעברת יתומי אוקראינה לארץ־ישראל וסידר את בית־החינוך בשפיה. נפטר בברלין כ“ג תרפ”ט והובא לקברות בתל־אביב.

על ישראל בלקינד, שעלה אל הארץ בראש קבוצת הבילו“יים הראשונים בתמוז תרמ”ב, שמעתי הרבה עוד בימי ילדותי. שמעתי על האספה ההיסטורית שנתכנסה קודם לכן, בשנת 1881, בדירתו של הסטודנט הצעיר ישראל בלקינד. באספה זו השתתפו כשלשים סטודנטים צעירים אשר הרימו יחד את דגל ביל“ו (ב’ית י’עקב ל’כו ו’נלכה), דגלה של שיבת ציון בפועל; שמעתי על ה”קומונה" הראשונה, שנוסדה ביפו על ידי ארבעה־עשר החלוצים הצעירים, בהם גם צעירה אחת, דבורה סירוט–ובראשם ישראל בלקינד; שמעתי גם על ה“מרד הראשון” שהתחולל על ידי ישראל בלקינד נגד פקידות הבארון רוטשילד בראשון־לציון, וכתוצאה מזה גורש מן המושבה, כמהפכני מסוכן. הרבה והרבה סיפורי נפלאות ואגדות שמעתי על ישראל בלקינד זמן רב לפני שהכרתיו, אולם פנים־אל־פנים זכיתי להכירו רק בקיץ תרנ"א. מאז ידעתיו מקַרוב עד ימיו האחרונים.

פרשת חייו ופעולותיו של הראש והראשון לבילו"יים ראויה שתכתב לדור אחרון בספר מיוחד. ואני אציין בזה רק מומנטים אחדים מפגישותי עמו:

את ההיכרות הראשונה עם ישראל בלקינד עשיתי, כאמור, בקיץ תרנ"א (1891), במסבת אכרים צעירים שהתכנסו בראשון־לציון לשם דיון על מחלות שונות, שפשטו אז בגפנים. יותר מכל העסיקה את מוחות האכרים מחלת הפילוקסירה, שפשטה בכרמים הנטועים גפנים ממינים צרפתיים. אחדים יעצו לאכרים לעקור את הגפנים הצרפתיות על שרשן ולנטוע במקומן גפנים חברוניות הנותנות ענבי מאכל, ואילו מומחים אחרים צדדו בזכות המינים האמריקאיים המוגנים בפני מחלת הפילוקסירה ושאר המחלות המחבלות את הכרמים, ואחר כך להרכיבם בזמורות צרפתיות מן המינים המשובחים, המתאימים לתעשיית יין וגם למאכל.

הוכוחים באותה המסבה התנהלו ביהודית, גרמנית וצרפתית, היחידי בין המתוכחים שדיבר עברית היה – ישראל בלקינד. בהומור העיר, שהגיעה השעה לעקור יחד עם הגפנים המנוגעות גם את הלשונות הזרות ולנטוע על אדמתנו את לשון המולדת העתיקה, העלולה להכות שרשים יותר חזקים בארץ תחיתנו. פניו היו שוחקות ועליזות כל כך עד שהשרו רוח בדיחה על כל המסובים.

ובהמשך שיחתו באה – שירה. כתום שיחת האכרים החל ישראל בלקינד לשיר את השיר רב הגעגועים “משאת נפשי” של מרדכי צבי מאנה:

שֶׁמֶשׁ אָבִיב נָטָה יָמָּה

עַד לִקְּצוֹת שָׁמָיִם;

זִיו חַכְלִילִי הוּצַק שָׁמָּה

תַּאֲוָה לָעֵינָיִם.

סָבִיב תִּשְׁלֹט שַׁלְוַת הַשְׁקֵט –

עָלֶה בַּל יִתְעוֹרֵר;

עַל רֹאש גַבְנוּן בָּדָד דוּמָם

יוֹשֵׁב לוֹ הַמְשׁוֹרֵר.

מַה נָעַמְתָּ, תּוֹר הָאָבִיב,

הוֹדְךָ מִי יַשְׁמִיעַ?

תִּקְווֹת אֱנוֹשׁ כִּי תָּבֹאנָה,

יוֹם אֶל יוֹם יָבִּיעַ.

אַיֵּךְ, אַיֵּךְ, אַדְמַת קֹדֶשׁ?

רוּחִי לָךְ הוֹמִיָה!

אֲוִיר אַרְצֵךְ חַיֵּי נֶפֶשׁ,

מַרְפֵּא גַם לַגְּוִיָּה.

אַוִיר אַרְצֵךְ חַיֵּי נֶפֶשׁ

יָעִיר בִּי הִגָיוֹן;

מַחֲזוֹת נֹעַם, מַחֲזוֹת קֹדֶשׁ

אֶרְאָה בַּחִזָּיוֹן…

ואחרי זה – שירה הנפלא של חוה שפירא:

אַל טַל וְאַל מָטָר – דְּמָעַי יַרְטִיבוּ,

צִיּוֹן, אֶת הַרָרָיִךְ;

לֹא אֵשׁ וָשֶׁמֶשׁ – דָּמֵינוּ יַאְדִּימוּ,

צִיּוֹן אֶת שָׁמָיִךְ.

וְאֵד יַעֲלֶה מִדִּמְעוֹת עֵינֵינוּ

וְהָיָה לִמְטַר שָׁמָיִם,

וּמֵי מְנוּחוֹת יַרְגִיעוּ רוּחֵנוּ,

רוּחַ אֲבֵלֵי יְרוּשָׁלָיִם.

נֹחַם לַנֶּפֶשׁ, דֶמַע עֵינָיִם

וּמַרְפֵּא לָרוּחַ נִשְׁבָּרֶת;

לְנִדְכְּאֵי לֵב יְאַמֵּץ יָדָיִם

וְיַשְׁבִּיחַ נֶפֶשׁ סוֹעָרֶת.

ושיר רודף שיר. בלקינד פותח, וכל המסובים מצטרפים אליו ושרים שעה ארוכה את שירי ציון השגורים בימים ההם – “ראשון לציון”, “חושו, אחים”, “משמר הירדן” ועוד, ולאחרונה את “התקוה”.

בלקינד לא היה מחונן בכשרון נגינתי, קולו היה חלש ונמוך, ואף על פי כן ערבה לנו זמרתו ועוררה רצון להלוות ל“מקהלה” אשר בלקינד ניצח עליה.

ומזמרה – לרקודים במעגל, מתחילה בין כתלי החדרים ואחרי כן בחוץ, תחת כפת השמים. הרבה חום והתלהבות הכניס ישראל בלקינד לתוך הרקוד שהיה נקרא בשם “רונדו טיומקין”. הרקדנים הראשיים במחול זה היו: זאב טיומקין, ישראל בלקינד ויהודה גרזובסקי. את הרונדו היו רוקדים לרוב תחת כפת השמים, באמצע הרחוב הראשי שעל יד בית הכנסת בראשון־לציון. כל בני המושבה, מנער ועד זקן, בחורים וגם בתולות היו מצטרפים למחול שנמשך לפעמים שעות רצופות.

השירים והרקודים היו מעודדים את העייפים ואת המדוכאים והיו מרוממים את רוח העובדים והעמלים.

*

חיי ישראל בלקינד היו שורה ארוכה של סבל, ענויים והרפתקאות. אולם היסורים לא דכאו את רוחו הסוערת והשואפת אל על. הוא היה בעל טמפרמנט חי, ואת כחותיו הטמירים היה דולה מנבכי נשמתו, והאציל מרוחו גם על חבריו לעבודה.

מבין כתלי האוניברסיטה בחארקוב יצא הסטודנט ישראל בלקינד אל העם, ובפיו הסיסמה “בית יעקב לכו ונלכה”. בראש קבוצה קטנה של חלוצים נועזים הלך בלקינד אל העם. ומן הדבור אל המעשה: הוא היה לא רק נאה דורש מאחרים, כי אם גם נאה מקיים. עלה ארצה ומשך בעול כל העבודות הקשות. בבואו לארץ נכנס מיד לשורת הפועלים במקוה־ישראל. לאחר זמן נספח למתנחלים הראשונים מראשון־לציון, והלך אחרי האת והמחרשה ושירת העבודה בפיו.

בעת שפקידות הבארון הכבידה את אכפה על אכרי ראשון־לציון, מתוך רצון לשלול מהם את חופש הפעולה ולשעבדם שעבוד גמור, התקומם ישראל בלקינד והרים את נס המרד הראשון נגד שיטת הפקידות. ולא נכנע על אף גזירת הגירוש. מראשון־לציון עבר בלקינד ליפו. במקום שהחליף את האת בעט סופרים ואת מלמד הבקר במלמד ההוראה. שנים על שנים עסק בלקינד בהוראה, חיבר ספרי לימוד, כתב מאמרים רבים בעברית, יהודית, רוסית וצרפתית. במאמריו נגע בלקינד בשאלות הישוביות שעמדו על הפרק. ספרו הרוסי “מארץ־ישראל של ימינו”, שהוצא לאור על ידי ועד חובבי־ציון באודיסה בשנות תרס“ב–תרס”ג, עורר התענינות מרובה בחוגי היהדות הרוסית.

בית הספר העירוני ביפו, שבלקינד הורה בו, לא גרם לו ספוק־נפש בשיטת לימודיו. בהגיונו הבריא תפס כבר אז, כי לשם פיתוחה וביסוסה של ההתישבות על הקרקע, יש לחנך דור אכרים בבית־ספר חקלאי. השכם והערב דיבר בלקינד על יסוד בית־ספר לשם לימוד עבודת האדמה הלכה למעשה, וכאשר הצליח לרכוש לו תומכים בחוגי הישוב הארצישראלי יצא אל הגולה ופתח בתעמולה רחבה בכתב ובעל פה. בנאומיו ובמאמריו הראה בלקינד על הצורך הגדול ליסד בית־ספר חקלאי בארץ־ישראל. לשם הגשמת רעיונו זה הוציא בלקינד מחזור של מניות בנות שלשה רובלים כל אחת. המניות נפוצו בחוגים הלאומיים שהתיחסו באופן חיובי למפעל זה. ובעצם תעמולתו הרבה פרץ הפוגרום הידוע בקישינוב ומאות ילדי ישראל נתיתמו מהוריהם. מאורע זה זעזע את ישראל בלקינד, ומיד נתן את לבו לגורל היתומים. בכרוז מיוחד פנה לצבור העברי, שיבואו לעזרת יתומי קישינוב על ידי יצירת קרן מיוחדת לשם העברת היתומים לארץ־ישראל. הצעת בלקינד נתקבלה, והקרן נוצרה על ידי הועד לחובבי ציון באודיסה. בשנות תרס“ד–תרס”ה (1904־5) העלה בלקינד אתו ארצה את היתומים מקישינוב ופתח בלוד בית־ספר חקלאי או יותר נכון: כפר ילדים. מסבות שונות עבר אחר כך בית הספר לשפיה, ובמשך שנים אחדות טיפל בלקינד כאב רחמן ביתומי קישינוב, ודאג לחינוכם, להשכלתם ולכלכלתם. בינתים הלכה ופחתה קרן היתומים, תומכים רבים בחומר וברוח לא היו לו, הבטחות התורמים לא נתמלאו, ובעקב זה הלך המוסד “קרית ספר” ונצטמצם עד שנסגר לגמרי.

לאחר הכשלון הזה לא נפל רוחו בקרבו, והוא המשיך לחלום ולשאוף ליצירת מפעלים חדשים. מחוסר אמצעים, וגם מחוסר תמיכה מצד אלה שמחובתם היה לדאוג לעתידו של חלוץ התחיה וראשון הבילו“יים, לא יכול היה בלקינד להגשים אף אחד ממפעליו, והוא התמסר לעבודה ספרותית. במשך זמן ידוע הוציא לאור את הירחון “המאיר” שרוב מאמריו היו כתובים על ידי העורך והמו”ל עצמו. מלבד זה כתב שורה של מאמרים וחוברות על נושאים היסטוריים, כתיבת הארץ וגם נגע בשאלות ישוביות.

תקופה ארוכה של סבל, צער ויסורים נפשיים עברה על אחד מטובי האומה הישראלית, על אחד מראשוני החלוצים, שחלם כל ימי חייו על יצירת חברה חדשה, על תחית עמנו ובנין ארצנו על אדמת המולדת. את מיטב שנותיו הקריב לעמו ולארצו, לצבור ולחברה בארץ האבות, וכגמול לפעולותיו התנקם בו הגורל האכזרי עד כדי כך שמת ערירי על אדמת נכר, בסביבה זרה, רחוק מבני משפחתו, מקרוביו, ידידיו ורחוק מארץ המולדת.

את עצמותיו העלו אחר כך מחוץ־לארץ, ומנהיג ראשוני הבילו"יים נקבר בבית העלמין של העיר העברית הראשונה תל־אביב.