אחד־העם, הוגה־הדעות הגדול ויוצר הציונות הרוחנית היה, כידוע, בשנות־חייו האחרונות אזרח תל־אביב ופעיל בחייה הצבוריים־תרבותיים, ובתל־אביב מצא לו את מנוחתו האחרונה. עוד בחייו של אחד־העם, קבעה תל־אביב רחוב על שמו בין ששת רחובותיה הראשונים. במלאת לאחד־העם שבעים שנה, בחרה בו תל־אביב ל“אזרח כבוד” שלה. לאחר מותו הכריזה העיריה על הבית שבו היה גר כ“בית אחד־העם”, ביח־נכות וספריה, שבו נשמרים בקפדנות כל חפצי ביתו וספריו של המנהיג הרוחני הגדול, כמו שהיו בחייו. הבית הזה הוא אחד מנכסי־התרבות שהעיר מתגאה בהם.

במאמרי זה רצוני להתרכז בעיקר באחד־העם כאזרח תל־אביב. אך מכיון שאחד־העם ביקר בארץ כמה פעמים, לפני הווסד תל־אביב, ובראשיתה, ואף היה מן הסופרים הראשונים שכתב בחיוב על הגימנסיה “הרצליה” ועל שיטת הלמודים בה – אני רואה חובה להזכיר, בקיצור, כמה דברים ידועים על אחד־העם והרושם הכביר שעשו מאמריו, בפרט “האמת מארץ־ישראל” שלו, לשם שלמות התמונה.

על הבמה הספרותית הופיע, כידוע, אשר גינצבורג. בי“ב אדר ב' תרמ”ט. אז פירסם ב“המליץ” את מאמרו הראשון “לא זו הדרך”, בחתימת “אחד העם”, שם שנתפרסם כל־כך, עד שהשכיח לגמרי את שמו ושם־משפחתו. במאמרו זה הקדים והעדיף את התחיה הרוחנית של העם על תחיתו החמרית. בשנת פרסום המאמר יסד אחד־העם את אגודת “בני משה”, שבאה לממש את הרעיונות שהביע במאמרו הנ“ל – תחית הרוח. בראש אגודה זו – שהיתה אגודה חשאית סגורה – עמד שנתים (תרמ“ט – תרנ”א), ואחר כך היה נשיאה הרוחני במשך כל זמן קיומה – כשמונה שנים. אגודת “בני משה” תבעה מחבריה משמעת מוחלטת והקרבה עצמית. האגודה שאפה לאחד את יחידי־הסגולה, בעלי מידות תרומיות, לשם חינוך העם והכשרת הלבבות לתחית האומה. לא כל אדם זכה להתקבל כחבר ב”בני משה". מספר החברים הגיע רק למאה, ובתוכם כמה מעסקני חובבי־ציון ברוסיה ובארץ־ישראל.

זוכר אני את הרעש הגדול שהטיל מאמרו של אחד־העם “אמת מארץ־ישראל” ב“המליץ” בשנת תרע“א, לאחר בקורו הראשון בארץ־ישראל. רבים מראשוני חובבי־ציון, כמו: מנחם אוסישקין, משה ליב לילינבלום, אברהם־יעקב סלוצקי, חושי הארכי ואחרים, מתחו בקורת קשה על המאמר ומצאו שהוא הבליט יותר מדי את ה”אמת", ובגלל זה עשה מאמרו רושם מדכא על הקוראים. אולם אחד־העם לא נרתע לאחור, והמשיך להתריע ולהשמיע את בקרתו מעל במת העתונות.

בערב פסח תרנ"א, בבקורו הראשון בארץ־ישראל, עלה אחד־העם ירושלימה ובאותו יום הלך לראות את הכותל המערבי. שם מצא יהודים רבים השופכים את מרי שיחם ומתפללים בקולי־קולות. הוא עמד והסתכל בפניהם הדלים של היהודים המתפללים, ומחשבה מרה נקרה במוחו. ואז כתב: “האבנים האלה עדים הנן על חורבן ארצנו והאנשים האלה עדים המה על חורבן עמנו. איזה משני החורבות גדול מחברו? על איזה מהם נבכה יותר? ארץ כי תחרב, והעם עודנו מלא חיים וכוח, יקומו לה זרובבל, עזרא ונחמיה והעם אחריהם וישובו ויבנוה שנית, אך העם כי יחרב, מי יקום לו ומאין יבוא עזרו?”…

אחד־העם חזר לעיר־מגוריו אודיסה, ומסר את רשמיו על מושבות ארץ־ישראל ועריה. ודבריו עורר אז פולמוס רב בחוגים שונים. רבים התרעמו על משפטו הקשה על הישוב העברי בארץ. לאחר שנתים עלה אחד־העם שנית לארץ־ישראל – בשנת תרנ“ג, הוא רצה אז להשתקע בארץ ולא קיבל רשיון לכך. עם חזירתו לאודיסה, פירסם שנית “אמת מארץ־ישראל” וביקר קשה את האפיטרופסות על הישוב העברי החדש. הוא הלך לקונגרס הציוני הראשון, שנתקיים בבאזל באבגוסט 1897, ואחר כך ביקר בחריפות את הקונגרס ונלחם בציונות המדינית של ד”ר הרצל. בשנת תר"ס נסע לארץ־ישראל בפעם השלישית, בשליחות ועד “חובבי־ציון”, לשם חקירת המצב בערים ובמושבות. ובשנה שלאחריה השתתף במשלחת חובבי־ציון לברון רוטשילד בדבר סידור עניני המושבות בארץ־ישראל.

בשנת תרע"ב בא לארץ־ישראל בפעם הרביעית. בשעת ביקורו זה ביקר בגימנסיה “הרצליה”. בימים הראשונים של גימנסיה זו מתחו כמה סופרים בקורת קשה על תכנית הלמודים שלה. ואילו אחד־העם, לאחר ביקורו בשעורי הגימנסיה פירסם במאמרו “בין הקצוות” (“השלוח”, טבת תרע"ב) את הדברים, שאני מצטט כאן קטע אחד מהם: "נזדמנתי במקרה לאחת המחלקות בשעת “הקריאה המבוארת”, ושמעתי את המורה קורא לפני התלמידים מתוך איזה ספר־מקרא פרק על אודות יום הכפורים, דברים מלאי רגש של קדושת היום ויחס ישראל אל אלהיו ביום זה. המורה מוסיף באור ברוח האמונה המקובלת, והתלמידים שואלים שאלות שונות המעידות עליהם, כי מושגי הדת ומנהגיה אינם רחוקים מלבם. שלא ברצוני זכרתי את הכתוב: “אכן יש אלהים במקום הזה ואנכי לא ידעתי”. יש להעיר, כי באותה שנה היתה תל־אביב שכונה קטנה, בת 120 בתים ואוכלוסיה של 2000 נפש. הגימנסיה מנתה לא יותר מארבע מאות תלמיד בערך ושני מנינים מורים עם שבע מחלקות יסודיות ושתי מכינות, ללא ספרי־למוד ומעט מכשירי־למוד. אבל אחד־העם העריך מאד את צעדיהם הראשונים של יוצרי הגימנסיה העברית הראשונה והשמיע דברי עידוד לועד הפדגוגי ולועד המפקח.

בהמשך הזמן, עם התבססותה של התנועה הציונית ויצירת עובדות קיימות בכל שטחי העבודה, התקרב גם אל העבודה המדינית. ובימי מלחמת־העולם הראשונה השתתף בפעולתם המדינית של מנהיגי ההסתדרות הציונית בלונדון להכשרת הכרזת בלפור. עם גמר המלחמה החליט לעלות לארץ על מנת להשתקע בה. בגלל עכובים שונים התמהמה עוד שנים מספר באנגליה. ובשנת תרפ"ב עלה לארץ. ביקר בערים ובמושבות. ובחר למקום מושבו את תל־אביב, שמנתה אז כשנים־עשר אלף נפש.

תל־אביב שמחה לקראת האזרח החדש. בישיבת הועד והמועצה מיום י' שבט תרפ“ב קיבלו הנבחרים את פני האורח הגדול בכבוד רב. ובאותו מעמד נבחר פה אחד לחבר המועצה. באותה ישיבה הודיע לו ראש המועצה, מאיר דיזנגוף, על ההחלטה לרכוש או לבנות בשבילו בית בתל־אביב. הכונה היתה להגיש לו בית כמתנת העיר תל־אביב, אולם אחד־העם סרב לקבל מתנת־חנם. מטעם זה הוחלט שהבית ישמש דירה בשבילו לכל ימי חייו. אחד־העם הביע את תודתו באותה ישיבה על ההחלטה שהיא נעימה לו, הוא שמח שמעתה יש לו מקום קבוע לשכון בו במנוחה. אולם תנאי התנה להיות חפשי בתנועתו ובחירותו הפרטיות. לאחר ימים מספר רכשה עירית תל־אביב את ביתו של ד”ר בן־ציון מוסינזון ברחוב אחד־העם פנת רחוב השחר, על גבול חצר הגימנסיה “הרצליה”. בבית זה חי אחד־העם את חמש שנותיו האחרונות עד יום מותו – בכ“ח טבת תרפ”ז. והוא היה נוהג לשלם שכר דירה לעירית תל־אביב בדייקנות מופתית בכל שלשה חדשים בהמחאה לבנק אפ"ק.

אחד־העם היה מדייק לבוא לישיבות המועצה וכן לישיבות הועדות שהיה חבר בהן – ועדת התרבות והחנוך, ועדת השמות לרחובות וכו'. אם כי הישיבות לא נפתחו, כרגיל, בשעה הקבועה מראש, מפני שחברי המועצה היו מאחרים לבוא בחצי שעה ויותר. פעם שאלתיו מדוע הוא מקדים לבוא באופן שיטתי, ועל־ידי כך מוכרח לבטל את זמנו היקר עד פתיחת הישיבה? תשובתו היתה, שמחוץ לכתלי העיריה הוא שקוע בעבודה ספרותית ומדעית, ועם בואו לישיבת העיריה הוא נכנס לשטח אחר של בעיות עירוניות ומשקיות, הדורשות עיון מוקדם בסדר־היום העומד לדיון בישיבה זו או אחרת. ראש מועצת־העיר מאיר דיזנגוף היה נוהג להקדים לבוא לישיבות, ולפני התכנסם של כל החברים והתחלת הישיבות, היו השנים, דיזנגוף ואחד־העם, משוחחים בינתים על דא ועל הא, ושפת הדבור ביניהם היתה על־פי רוב רוסית. פעם הרשיתי לעצמי להעיר את אזני אחד־העם, שהמנהיג הרוחני ואבי תחית התרבות העברית, מצווה לדבר עברית עם ראש העיריה העברית הראשונה ולשמש דוגמה נאה לנבחרים אחרים. אחד־העם לא התרעם על הערתי “המחוצפת”, והשיב לי בפשטות: “עם מירון יעקובלביץ (מאיר בן יעקב) רגיל אני זה עשרות שנים לשוחח רוסית, והרי ההרגל נעשה טבע שני. אתך ועם יתר חברי המועצה ואחרים אני מדבר בדרך־כלל עברית”.

בי“ז מנחם אב תרפ”ו מלאו לאחד־העם שבעים שנה. תל־אביב חגגה ברוב פאר את יום־הולדתו, ומועצת־העיר כבדה אותו בתואר אזרח־כבוד של העיר תל־אביב.

כל שנות ישיבתו בתל־אביב, היתה השפעתו של אחד־העם רבה בעיר. לא רק נבחרי מועצת־העיר הקשיבו בכבוד ובהערצה לכל הגה היוצא מפיו, אלא כל עסקני העיר, בלי הבדל סוג ושדרה, היו תאבים לדעת “מה דעת אחד־העם” על ענין זה ואחר. הבית הקטן, שברחוב אחד־העם, נעשה כעין “מרכז רוחני”, שאליו פנו טובי וראשי העיר. כחמש שנים חי אחד־העם את חיי העיר תל־אביב, התעניין מקרוב בכל מפעלי החנוך והתרבות והשראתו הרוחנית היתה שורה בקרב תושבי העיר.

בתחילת תרפ“ז נחלש אחד־העם, כוחותיו הגופניים עזבו אותו, ובחדשים האחרונים לא יצא מפתח ביתו החוצה. ידידיו ומרעיו היו מבקרים אצלו יום־יום ומשוחחים אתו על בעיות החנוך, התרבות, הספרות ועל כל הענינים היישוביים. לא ארכו הימים ובכ”ח טבת תרפ"ז הלך לעולמו. הוא הובא לקבורות למחרת היום, בבית־העלמין הישן ברח' טרומפלדור, ליד קברו של יריבו הגדול בחיים, מכס נורדאו.

בישיבת מועצת־העיר ביום ו' שבט תרפ"ז, דנו בשאלת עזבון אחד־העם, והוחלט, שאין לנגוע בבית אשר בו ישב בקביעות בשנותיו האחרונות. תל־אביב הקדישה את הבית לזכרון אחד־העם, ומאז נקרא “בית אחד־העם”. חדר עבודתו נשאר כמו שהוא על רהיטיו וארונות־הספרים שלו בלי להזיזם. שלחן־הכתיבה אשר עליו עבד וכתב אחד־העם, נשאר במקומו הרגיל כמו בחייו. בית אחד־העם נעשה מאז ספריה צבורית, שבה משתמשים אנשי־מדע ותלמידים.

תל־אביב לא הסתפקה באותות החבה והזכרון שגילתה לאחד־העם בצורות שונות (רחוב, בית וכו'), אלא הוסיפה עליהם מפעם לפעם:

ביום־פטירתו של אחד־העם נפתח בתל־אביב (ברחוב קלישר), על־ידי הסתדרות נשים, מעון־תינוקות, אשר נקרא על שם אחד־העם. במרוצת הזמן עבר מעון־התינוקות הראשון לבית, שנקרא על שמו של ד“ר מכס נורדאו, ברח' בוגרשוב, שב”שכונת נורדיה" לפנים. ושוב נתמזגו למזיגה נאה שני המנהיגים וגדולי המחשבה במוסד אחד: – במעון־התינוקות הראשון. ברח' אחד־העם קיים גם בי"ס לבנים “אחד־העם”.