מנחם שיינקין נולד 1871 באולה (פלך ויטבסק). נתחנך בילדותו חנוך תורני, ואחרי כן באוניברסיטה של אודיסה. היה מורה לעברית ועסקן פעיל בעזרה לפליטי גירוש מוסקבה. מיסד אגודה ראשונה של ההסתדרות הציונית באודיסה “בני ציון” (1898) ו“נס ציונה” (1899). ממטיפי הציונות המובהקים. 1900 – בקורו הראשון בא“י. 5–1901 – רב מטעם הממשלה בבאלטה ומורשה גלילי של ההסתדרות הציונית בפלכי פודוליה, ווהלין וביסרביה. מ־1906 בא”י בקביעות. חבר הועדים הראשונים של אחוזת־בית, מראשוני מיסדי “חברה חדשה”, מעסקני הגימנסיה “הרצליה” בראשיתה. בימי מלחמת העולם – מטיף בארצות הברית לייסוד לגיונות עברים. ייסד “קהילת ציון” ועסק בהנהלתה. 1919 – חזר לא“י והיה מנהל לשכת העליה של ההנה”צ. בנסעו לארצות הברית בעניני “קהילת ציון” נדרס על ידי אוטו בשיקאגו בי“ג כסלו תרפ”ה והובא לקברות בתל־אביב.

אחרי פעולותיו הצבוריות על רקע הציונות של מנחם שיינקין ז"ל עקבתי עשרות שנים. ראיתיו בכל גילוייו והופעותיו בגולה ובארץ, נפגשתי עמו בעבודה משותפת פה ושם.

איש האמונה והמעוף, בעל תכונות וסגולות מיוחדות, חריף ומפולפל, יודע להשיב מלחמה שערה. רק שבע־עשרה שנה עברו מאז נספה בתאונת דרכים בארץ נכר, בשהותו שם בשליחות־מצוה של ארץ־ישראל, וכמעט נשכח מלב. לא רק הנוער אינו יודע ומכיר עוד מי ומה היה לנו שיינקין, אלא גם רבים מבני דורו, אשר יחד אתו חלמו ולחמו להגשמת אידיאלינו, שכחוהו כבר. טוב שיש בתל־אביב רחוב גדול על שם שיינקין, ובסביבת תל־אביב יש “שכונת שינקין”. אילולא מצבות־זכרון חיות אלו, מי יודע אם מישהו היה מעלה עוד את שמו בפיו?

בין האישים אשר הכרתי תפס שיינקין מקום חשוב מאד. הבה ואעלה את זכרו:

קיץ תרנ"ה, לאחר הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, נתכנס כנוס ציוני ביליסבטגראד, אשר שימשה אז מרכז חשוב לציונים בדרום רוסיה.

לכנוס זה באו צירים מאודיסה, חרסון, ניקוליוב, חרקוב, קמיניץ־פורולסק וערים ועיירות אחרות שהשתייכו לגלילו של המורשה טיומקין.

כל עיר ועיר שלחה ציר אחד לכנוס הציוני, ואילו את הערים המרכזיות והגדולות ביותר ייצגו כמה צירים.

מאודיסה באו אז לכנוס 6 צירים בהם: ד"ר אבינוביצקי, בויוקנסקי, הסטודנט מ. שיינקין ועוד.

רוב הצירים דברו רוסית, ורק מועטים מהם דברו אידיש (עברית לא דיבר איש מהם). הסטודנט שיינקין היה לרוב מדוברי אידיש.

בכנוס השתתפו יותר ממאה צירים מחוגים וזרמים שונים, ושיינקין היה סטודנט יחידי, שבא כציר האגודה הציונית הראשונה “בני־ציון” באודיסה.

רושם עז עשה נאומו באידיש של הסטודנט מאודיסה על התרבות העברית. שעה ארוכה נאם ברגש ובחום, וריתק אליו את הצירים ואת האורחים הרבים. היה בכך משום חידוש, כי רוב הסטודנטים והנוער הלומד היהודי השתייכו לתנועות כלליות, זרות, והתרחקו מן האינטרסים היהודים הלאומיים.

בהיותו סטודנט בפאקולטה לפילולוגיה באוניברסיטה באודיסה, נשא כבר בעול משפחה של אשה ושתי ילדות, והיה מתפרנס משעורים. ועם כל טרדותיו המרובות בלמודיו ובכלכלת משפחתו, הקדיש הרבה מזמנו ומרצו לעבודה צבורית.

בשנת 1898 יסד באודיסה את אגודת הסטודנטים הראשונה ללמוד וחקירת היהדות. דירתו הצרה (חדר אחד) שימשה בית־ועד לנוער העברי הלומד.

פעמיים בשבוע היו מתכנסים ב“בית־ועד” זה, ועד שעה מאוחרת בלילה היו מתוכחים על הבעיות העומדות ברומו של עולם היהדות והתנועה הלאומית.

שיינקין היה הרוח החיה בוכוחים, והטיף את רעיונות הציונות המדינית. בשנת 1898 יסד באודיסה את האגודה הציונית הראשונה “בני ציון”, ואחר כך, בשנת 1899, את האגודה “נס ציונה”.

עבודתו המסורה ללא ליאות סללה לו נתיב בקרב הציונים הפעילים, והוא נבחר באודיסה כציר לקונגרס השני.

בינתים גמר את הפאקולטה לפילולוגיה באודיסה. אף על פי שמצבו החמרי לא היה מבוסס כלל, לא רדף אחרי עסקים ורווחים אלא התמסר כולו להטפה ציונית. ימים על לילות היה שקוע בישיבות ואסיפות ומתכן תכניות לעבודות צבוריות לאומיות.

לאחר הקונגרס השני, כשהציונים נתפלגו לשני זרמים – “ציונים מדיניים” ו“ציונים מדיניים־תרבותיים” – היה שינקין בבחינת מפשר בין הקצוות. היה בעת ובעונה אחת גם מתלמידיו הנאמנים של אחד־העם וגם מחסידיו הנלהבים של הרצל.

ש. ידע לשלב את העבודה המעשית עם העבודה המדינית והעבודה התרבותית בגולה ובארץ־ישראל. השתתף באופן פעיל בשעורים לספרות ולציונות, יסד בתי־ספר עבריים ולאומיים, וגם עסק בעבודה המעשית היום־יומית: הפצת שקלים ומניות הבנקים הציוניים, איסוף תרומות לועד חובבי ציון, מכירת בולי הקרן הקימת ועוד ועוד.

ומרוח האופטימיות שלו, אופטימיות ללא גבול וללא תנאי, ואמונה בהצלחת הרעיון הלאומי, השפיע גם על חבריו.

הרבה מזמנו הקדיש לתעמולה בשדרות הרחבות, נסע מעיר לעיר ויסד כמה מאות אגודות ציוניות בכל רחבי רוסיה.

בשנת 1900 ביקר בפעם הראשונה בארץ־ישראל. עבר את הארץ לארכה ולרחבה, מדן ועד באר־שבע, ברגל וברכיבה. התבונן לכל הנעשה בערים, במושבות ובכפרים, ומארץ־ישראל נסע לקונגרס הרביעי בלונדון, אשר בו השתתף כציר נבחר מאודיסה, והרצה בחוג ציוני רוסיה על המצב בארץ־ישראל, לפי “מראה עינים”.

לאחר הקונגרס חזר לאודיסה והחל לאסוף קרן בשביל פועלי ארץ־ישראל. אז, בתקופת המשבר הקשה, הציעו פקידי הבארון ויק"א לפועלים היהודים לעזוב את הארץ, ולשם כך העניקו להם תמיכות ופצויים להוצאות הדרך. ואילו שיינקין החליט ליצור קרן מיוחדת לתמיכת מאות פועלים, על מנת לאפשר להם להחזיק מעמד בארץ עד עבור משבר.

כבר אז, לפני ארבעים שנה, הבין שיינקין את ערכה הרב של גאולת הארץ בכל הצורות, בצורה לאומית ובצורה פרטית. החשיב את תכנית הקרן הקימת, והיה גם ממיסדי חברת “גאולה” וממוכרי מניותיה.

בשנת 1901 נבחר לרב מטעם הממשלה בבאלטה, אשר בפלך פודוליה. ציוני אודיסה התנגדו לכך, ששיינקין יצא את עיר־מגורו, והפצירו בו להמשיך את עבודתו החשובה באודיסה. אולם אחד־העם, מרבותיו הרוחניים של שיינקין, יעץ לתלמידו האהוב והקרוב לו, לקבל עליו את המשרה הצבורית, וטעמו ונמוקו עמו: קהלה יהודית בת שמונה־עשר אלף תושבים יהודים בחרה בו, בלי לחץ מן החוץ ובלי כל תעמולה מצד מישהו, ואין לזלזל איפוא בבחירה זו.

ציוני אודיסה קבלו עליהם את “גזר הדין” של אחד־העם. וערכו נשף פרידה לשיינקין שנתחבב על כל שדרות אודיסה.

באותו נשף ברך אחד־העם את תלמידו שיינקין, שיזכה להיות מפקד חשוב, כשם שהראה את כשרונו הטוב להיות חייל נאמן ומציית לפקודת מוריו ומדריכיו.

למעלה מארבע שנים (1901־1905) ניהל שיינקין את “צאן מרעיתו” בקהלת באלטה, אבל לא הצטמצם במלוי תפקידו במשרד הרבנות בלבד, כי אם נמנה באותו זמן גם למורשה הגליל הציוני של פלכי פודוליה, ווהלין ובסרביה.

כמורה־הוראה אסור היה לו לעזוב לימים רבים את באלטה, אבל שיינקין לא שם לב לצד הפורמלי, והיה נוסע לעתים קרובות לשם תעמולה ציונית (שהיתה אז אסורה ברוסיה) מעיר לעיר ומסכן את עצמו ואת עמדתו. לקונגרסים הציוניים היה נבחר כציר על ידי כמה וכמה אגודות ציוניות. בזמן העדרו נאלצה למלא את מקומו רעיתו “הרבנית” הגב' מרים שיינקין.

בשנות 1901–1905 היינו באים בחליפת מכתבים לעתים קרובות ונוצר בינינו קשר חי ואמיץ. חודש־חודש היה שולח לאגודות הציוניות בגלילו מכתבים־חוזרים, ששימשו חומר חשוב לציונים ולכל אלה שרצו לדעת מהנעשה בעולם הציוני ברוסיה וביתר המדינות.

בראשית 1905 בקשני לנהל באופן זמני את לשכת גליל באלטה, בקשר לנסיעתו לארץ־ישראל. ואם כי הייתי שקוע הרבה בעבודתי המסועפת במשרד ובלשכה הציונית. של גליל יליסבטגרד, נעתרתי להפצרת החבר־לעבודה שיינקין וקבלתי עלי גם את התפקיד הנוסף מתוך התנדבות.

תוך חדשים מספר הכרתי מקרוב את פעולותיו הפוריות בגלילו, ומאות האגודות שמנו רבבות חברים היו מוקירות ומעריצות את מסירותו לכל ענפי העבודה הציונית. כאשר נטשה המלחמה בין “ציוני ציון” לבין “ציוני אוגנדה”, היה שיינקין – אשר בא לקונגרס הזה מארץ־ישראל – ממתנגדיה הראשיים להצעת אוגנדה.

בלי לחשב חשבונות מוקדמים נסע שיינקין שנית ארצה, בראשית 1905, לשם חקירת המצב. לאחר עשותו בארץ כחצי שנה, נתחזקה בו ההכרה הפנימית שמחובתנו להוציא אל הפועל כמה פעולות ישוביות אפילו בתנאים הקשים ביותר.

לאחר הקונגרס השביעי פתח שיינקין בתעמולה רחבה לעבודה מעשית ותרבותית בא“י. הוא היה עומד ודורש השכם והערב לעלות ארצה בהמונים, ובעצמו קם – בשנת 1905 – והעביר את משפחתו לחיפה ואמר להתישב ב”עיר העתיד". כאן קרה לו אסון משפחתי איום: בתו הבכירה, בת 16, מתה מקדחת ונקברה על הר הכרמל. האסון הזה שבא עליו כחתף דיכא לימים רבים את נפשו ואת נפש אשתו, ובגלל זה העתיק את מושבו ליפו, בה גר עד הבנות תל־אביב.

באותו זמן הגה ד“ר י. ל. מטמון־כהן את הרעיון על יסוד גמנסיה עברית ביפו. רבים התיחסו בבטול רב להצעת ד”ר מטמון־כהן, רבים גם התנגדו נגוד גמור ונלחמו בבעל החלומות.

המצדד היחידי והראשון שנענה לקריאת ד"ר מטמון־כהן היה – מ. שיינקין, אשר הטיל על עצמו כמה וכמה תפקידים לשם בצוע התכנית הגדולה על שדה החנוך העברי.

חסרו רהיטים, ספרים ומכשירי למוד, לא היתה דירה מתאימה. וגם מורים מקצועיים לבית־ספר תיכוני שילמדו בעברית את הלמודים הכלליים לא היו אז בארץ. והעיקר: צריך היה לאסוף את האמצעים הכספיים הראשונים, לשם הקמת הגמנסיה העברית הראשונה “הרצליה”.

שיינקין התקשר לגמנסיה, ומיום הוסדה לא נח ולא שקט לטובתה. בקונגרסים הציוניים היה דורש לתמוך במוסד, ובין קונגרס לקונגרס היה משוטט כ“שליח דרבנן” מעיר לעיר, בעיקר ברוסיה, ומוכר מניות של אגודת הגמנסיה העברית ביפו.

במרצו ובהתמדתו העקשנית של שיינקין נוצרה קרן מניות, והמוסד הקטן שנמצא בדירה שכורה ערבית בסמטה מזוהמת ביפו, יצא למרחב בבנינו הנהדר, המתנוסס עד היום בכל גדלו ברחוב הרצל בתל־אביב.

שיינקין משך אליו גם את הד“ר חיים בוגרשוב ואת הד”ר ב. מוסינזון, שנכנסו כמורים ראשונים לגמנסיה וסייעו הרבה מאד לביסוסה ולפיתוחה מכל הבחינות.

ומעבודה תרבותית וחנוכית – לעבודה כלכלית וישובית לכל גווניה וסוגיה. כשם שברוסיה לא היתה אסיפה או ועידה ציונית, ששיינקין לא השתתף בה באופן פעיל, כך לא היה שום מפעל ומוסד ישובי באותם הימים, אשר שיינקין לא היה בו הרוח החיה ועמוד התווך. תמיד היה מן הנחשונים, שקפצו מתוך התעוררות פנימית לתוך המערבולת הצבורית.

מי מותיקי הישוב אינו זוכר את העמל הרב, שהשקיע ש. לסדור קהלת יפו על יסודות עממיים, תחילת ביפו ואחר כך בתל־אביב?

בהיותו מנהל לשכת המודיעין של ועד חובבי־ציון לא הסתפק בעבודה המשרדית גרידא, להודיע על מה שאפשר לעשות בארץ – אלא היה גם ליועץ ולמדריך נאמן לכל הבאים ארצה. כל עולה חדש היה פונה אליו תחילה בלשכת המודיעין, ואחר כך גם במעונו הפרטי ביום, בערבים ולרבות הלילות.

בכל תכונותיו היה איש עממי. וכל אחד מן העולים החדשים בלי הבדל מעמד מצא אצלו אוזן קשבת. כל ישראל – היה מורגל בפיו – זכויותיהם שוות בבנין הארץ ותחיתה.

שיינקין היה מן המנין הראשון של חברי אגודת “אחוזת־בית”, וגם חבר בועדים הראשונים לפני הבנות תל־אביב.

והרי עובדה מענינת לתולדות תל־אביב: שיינקין, שהיה יו“ר הועד המפקח של הגמנסיה ביפו, נבחר – טבת תרס”ז – לועד “אחוזת־בית”. עניני “אחוזת־בית” היו יקרים לו מאד, אבל עניני הגמנסיה היו לו קרובים עוד יותר. והנה עמדה לדיון באחת הישיבות של ועד “אחוזת־בית” השאלה בדבר מכירת 25000 אמה לצורך הבנין של הגמנסיה. ל“אחוזת־בית” עלתה כל אמה ב־95 סנטים. ברם, לסכום זה נוספו עוד 80 סנטים לאמה, להוצאות של חפירת באר, התקנת צנורות, הספקת מים, סלילת כבישים ועוד. לפיכך עלתה כל אמה מרובעת עם הכשרה לבנין – 1,75 פרנק (70 מא"י).

אחדים מחברי הועד הציעו למכור לגמנסיה את הקרקע הדרושה לה במחיר שעלה ל“אחוזת־בית”. אולם שיינקין הרחיק לכת ועמד בכל תוקף על דעתו, שאת הקרקע לגמנסיה יש למכור רק בפרנק ועשרים סנטים, כלומר: בפחות מן המחיר שעלה. ודעתו של שיינקין הכריעה. “אחוזת־בית” הפסידה כארבעה־עשר אלף פרנק על 25000 האמות שמכרה לקרן הקימת לצורך בנין הגמנסיה. אולם ההפסד הזה יצא בשכר: במרוצת הזמן שימשה הגמנסיה מרכז תרבותי־חנוכי – וגם כלכלי במדה רבה – לשכונה כולה. וריכזה מאות משפחות בתל־אביב.

לא זו בלבד: שיינקין דרש מועד אחוזת־בית למסור לצורך הבנין הזה את המקום הגבוה והיפה ביותר. הוא מצא, שהגבעה ממול הרחוב – שנקרא אחר כך בשם רחוב הרצל – נשקפת אל מול פני מסלת הברזל העוברת ליד תל־אביב, וחשוב מאד שכל מי אשר יעבור ברכבת יראה מיד את בנין הגמנסיה העברית הראשונה…

מתחילה התנגדו לכך חברי הועד, באמרם שבנין הגמנסיה יחסום את הרחוב הראשי המשמש עורק עיקרי של השכונה. ואף כאן ניצח שיינקין. לדעתו הצטרף גם מר ע. א. וייס, ששימש אז חבר ועד “אחוזת־בית” וחבר הועד המפקח של הגמנסיה.

ראוי להזכיר עוד מאורע חשוב המדבר בזכותו של שיינקין. אשר הרחיק לראות את העתיד לפני עשרות שנים:

זמן רב התחבטו הועד המפקח והועד הפדגוגי של הגמנסיה בשאלת הבחירה של המקום לבנין הגמנסיה. הורי התלמידים שישבו ביפו חששו לשלוח את ילדיהם לגמנסיה שתיבנה על חולות “אחוזת־בית”, הרחוקה מן העיר יפו מהלך שעה בחול עמוק בין כרמים ופרדסים ערבים. היו כאלה שהציעו לקרן הקימת שתקנה את המגרש אשר היה רכושה של חברת גאולה, ושעליו אמרו להקים את בית החרושת של ל. שטיין ושותפיו ביפו. חשבו גם על הצעות לבנות בתוך יפו וסביבתה.

ואילו שנים מעסקניה הראשיים של אחוזת־בית, שהיו גם חברי הועד המפקח של הגמנסיה – מ. שיינקין וע. וייס – עמדו על דעתם והשפיעו על מוזר, כי ידרוש שהגמנסיה תבנה את ביתה בפרבר היהודי החדש. דעת הנדבן מוזר, תורם הכסף לבנין הבית – הכריעה.

שיינקין היה אחד החברים הראשונים של ועדת הבניה, שנבחרה באספה הכללית בכסלו תרס"ט, ונלחם בכל כחותיו לעבודה עברית טהורה בבנית אחוזת־בית.

דוגמה מופתית הראויה לציון מיוחד תשמש העובדה המאלפת הבאה:

בישיבת ועדת הבנין, שנתקיימה ביפו ביום א' שבט תרס"ט דנו בשאלת חפירת הבאר הראשונה לשכונת אחוזת־בית.

היו כמה הצעות של קבלנים. שיינקין התנה תנאי מפורש. שהחפירה, הבניה וכל יתר העבודות תוצאנה אל הפועל על ידי פועלים יהודים, אפילו אם על ידי כך תתיקר העבודה בשלש־מאות פרנק. הוא נימק את דבריו, שמן היום הראשון למעשינו עלינו לשאוף לעבודה עברית טהורה, והדגיש שאם לא בידים עבריות, אין לנו לבנות כלל וכל מפעלנו הוא לשוא.

וגם הפעם הכריעה דעת שיינקין: חפירת הבאר הראשונה אשר ליד שדרות רוטשילד, בין הרחובות הרצל ונחלת־בנימין, וגם בין מגדל המים הראשון שעל אותה באר, נמסרו לקבלן יהודי שהעסיק רק פועלים יהודים בלבד, בהתאם לאמנה שנכתבה בי“ח שבט תרס”ט.

שיינקין היה מתנגד קיצוני לפתיחת חנויות בפרבר החדש. באחת האספות הכלליות של אחוזת־בית, בי“א אלול תרס”ט, הרצה ארוכות בשאלת החנויות ובין השאר אמר: “כשיסדנו את אגודתנו היה הדבר מובן מאליו, כי אין אנו בונים “נוה־שלום” חדש, כי אם נוה־שאנן, מעין נאות קיץ לנוח אחרי עבודת היום. עתה החלו רבים מחברינו לעשות עסקים במושבתנו. אחד מהם השכיר כבר חנות, אחרים קבעו בתכניות בתיהם מקומות לחנויות, ואם יפשה הנגע יכולים אנו לקוות לעשרות חנויות בכל קצות המושבה. אפשר כבר לראות מראש המחזה המלבב של החנויות הזעירות עם הגמלים והחמורים על אם הדרך, עם הסמרטוטים תחת תכלת הרקיע, עם הדומן והאשפה, עם קליפות האבטיחים והירקות, המפיצים ריח־צחנה מסביב. ובפנים, מאחורי הקלעים, “אורחים הגונים” שותים משקאות חריפים ונהנים מזיו פני בעלת הבית והבנות הבוגרות, וכטוב לב האורחים ביין הם יוצאים החוצה, מתגרים בנשים המטיילות לתומן”…

ולבסוף אמר: “אני מצדי מציע לא לקבוע חופש של חנויות, היינו: אין רשות לאנשים פרטיים לפתוח חנויות בבתיהם ובמגרשיהם. החנויות צריכות להבנות אך ורק במקומות צבוריים, וועד המושבה הוא המכשיר אותם על פי תנאים רצויים למושבה”.

שיינקין לא הסתפק בדבריו באספה הכללית והדפיס את הרצאתו המלאה בשני גליונות של העתון הירושלמי “הצבי” ח' וט' תשרי אתתמ"א (תר"ע). שאלת החנויות עוררה וכוחים סוערים וממושכים באסיפות הכלליות, ודעות המתוכחים נתפלגו.

לבסוף, לאחר דין ודברים, נתקבלה ברוב דעות ההצעה הבאה: “החברים אינם רשאים לסדר להם בתוך גבולותיה של אחוזת־בית שום עניני הכנסה שלא ברשות הועד, פרט להכנסות משכר דירה ומפרופסיות חפשיות”.

באסיפה הכללית מיום ה' כסלו תר"ע הוחלט בשאלת החנויות: "לא לתת רשות לפתוח חנויות בתוך המושבה. אלא במקום מיוחד לזה: בין מסלת הברזל ופרדס שיך עלי (כיום: המשך רחוב הרצל מעבר לפסי מסלת הברזל, מרכז מסחרי עד שכונת פלורנטין).

לאחר זמן־מה הוחלט לבנות שתי חנויות – כיום: בית הבנק הלואה וחסכון. באותו מעמד נקבעה תקנה, שאסור למכור בחנויות משקאות חריפים לזרים, וכן תקנו, שהחנויות תהיינה פתוחות רק עד שמונה בערב.

לכאורה נצחה אז דעתו של שיינקין שנלחם בכל עוז על השקפתו, אבל החיים חזקים יותר ועשו את שלהם. עם התפתחות השכונה ורבוי האוכלוסיה, הותרה הרצועה ותל־אביב היתה לעיר מסחר גדולה, רוכלת עמים.

שיינקין היה גם בין התומכים העיקריים להחלפת שם השכונה “אחוזת־בית” ב“תל־אביב”.

באספה הכללית של י“א אלול תרס”ט נימק שינקין את הצעתו בדברים הבאים: “בשם זה הביע מנהיגנו הרצל את תקות־עתידנו בארץ־ישראל (בגרמנית: “אלטניילנד”, ובתרגום לעברית: “תל־אביב”, תל שבו פורחים ניצני האביב). לשם “תל־אביב” יש גם צלצול מקומי, ערבי, וכל יושבי הארץ יתרגלו בו קל מהרה, אף יתחבב שם זה על כל חובבי הישוב שבחוץ לארץ מפני הרעיון הצפון בו.”

הצעת שיינקין עוררה וכוחים רבים. באותה אסיפה הציעו כמה הצעות אחרות, ולאחר שהנאספים לא באו לשום החלטה בענין השם, הציע דיזנגוף לבחור בועדה מיוחדת לשם עיון בכל השמות שהוצעו בשביל הרחובות ובשביל השכונה עצמה.

שיינקין לא נרתע לאחור והמשיך את התעמולה בעל־פה לשם “תל־אביב”, וכדי לרכוש להצעתו את אהדת הצבור הרחב פרסם מאמרים על כך בעתונות, שבהם הוכיח את יפיו של השם “תל־אביב”. בינתים עברו כ־7 חדשים בדיון על כמה שאלות חיוניות של המושבה. באסיפה הכללית שנתקיימה בי“ג אייר תר”ע בתוך השכונה, ישב שיינקין ראש. ובין יתר השאלות העמיד על הפרק גם את שם השכונה החדשה.

דיזנגוף פרט, בשם הועדה, את כל השמות שהוצעו על ידי החברים: תל־אביב, הרצליה, יפו החדשה, נוה־יפו, אביבה, יפהפיה, עבריה ונוף יפו.

באותה אסיפה השתתפו ארבעים ושנים חברי אחוזת־בית, מהם הצביעו בעד השם “תל־אביב” עשרים וחמשה, בעד השם “נוה־יפו” – 10, בעד “יפו החדשה” – שמונה. בעד “הרצליה” – ששה. על יתר השמות לא הצביעו כלל.

השם “תל־אביב” קיבל, איפוא, רוב דעות מוחלט, ובאותו מעמד הציע מרדכי בן־הלל הכהן להחליף מיד את הכתובת על הניירות למכתבים של אחוזת־בית, ולהודיע לאפ"ק ולכל שאר המוסדות, שאחוזת־בית אינה קיימת עוד, וכל רכושה עבר לתל־אביב.

למחרת הוזמנו בלנקים ומעטפות עם הכתובת החדשה בנוסה זה: “תל־אביב – יפו”.

עלי לציין עוד כמה קוים אופייניים מתכונותיו של שיינקין, המעידים כי לא בז לקטנות והיה מדקדק בדברים קטנים כגדולים:

היה זה בקיץ תר"ע, הגמנסיה נמצאה אז בבית שכור ערבי, מול השכונה הגרמנית, בדרך המובילה ליפו.

שיינקין היה אז ראש הועד המפקח. עסק בתעמולה רחבה בעל־פה ובכתב לביסוס מצבה החמרי של הגמנסיה ונסע לשם כך לרוסיה, ביקר בערים רבות ומכר מאות מניות של אגודת הגמנסיה במחיר 100 רובל כל מניה, טיפל הרבה בתכנית הלמודים ובהזמנת מורים, השתתף בישיבות הועד הפדגוגי והועד המפקח, ולפרקים עסק גם בהנהלת הפנקסים, בעריכת מכתבים ובהנהלת המשק הקטן.

מזכיר קבוע בשכר לא האריך ימים בגמנסיה מפאת התקציב הזעיר, ושיינקין היה ממלא לעתים קרובות גם את העבודות המשרדיות הרגילות.

ספרי החשבונות לא היו מסודרים כל צרכם. היו מחברות קטנות ורשימות פרועות, ועל פיהן צריך היה לסדר מאזן שנתי ולהכין לאספת הכללית של בעלי המניות דו“ח כספי של ההכנסות וההוצאות. ויחד עם זה להכין גם תקציב לקראת שנת תרע”א.

על פי הצעת חבר ההנהלה הד“ר בוגרשוב הוזמנתי בתמוז תר”ע לגמנסיה ביפו כמזכיר, כמנהל החשבונות וכקופאי.

מנהלי הגמנסיה היו אז ד“ר מטמון־כהן ומ. שיינקין ז”ל, ויבדלו לחיים – ד“ר מוסינזון וד”ר בוגרשוב אשר התחלפו לפי התור, יום־יום ומנהלו החדש.

הגזבר היה מר אליהו ברלין, ובהעדרו – ד"ר חיים חיסין.

בראש וראשונה רציתי להנהיג הנהלת חשבונות מסודרת כראוי, וכאן נתקלתי בקשיים מרובים: חסרו לי הנתונים היסודיים.

מכל חברי הועד המפקח וההנהלה לא יכולתי להציל דבר מסוים, והיחידי שנעזרתי על ידו היה שיינקין, אשר ידע וזכר בעל־פה את כל פרטי הפרטים הנוגעים לספרי החשבונות, של המורים, התלמידים ויתר המוסדות. וגם כשהיה צורך להכין את המאזן השנתי לקראת האספה הכללית של בעלי המניות – תפקיד קשה ביותר שהוטל עלי, הפקיד היחידי אשר גם עניני משק אחרים היו מוטלים עליו – נעזרתי בעיקר על ידי שיינקין, שהיה עורך אתי יחד “תקון חצות” בכמה וכמה לילי שמורים, לשם סדור המאזן השנתי.

ובאסיפה הכללית התוכחו הנאספים הרבה על התקציב לשנת תרע"א, שעלה לחמשים אלף פרנק (כ־2000 לא"י). רבים פקפקו וחששו להוצאה עצומה זו, ובהגיע שעת ההצבעה הצביעו בעד הקטנת התקציב. ואילו שיינקין, כדרכו, בשלו, כל הוצאה היא הכנסה. והרי יש צורך להעביר את המוסד לבנין נרחב, עשרות תלמידים חדשים עומדים לבוא מחוץ־לארץ. פתיחת מחלקות עליונות דורשת הזמנת מורים נוספים, ריהוט המחלקות ורכישת ספרים ומכשירי למוד חדשים. כל זה יכריח את הועד המפקח לחפש מקורות הכנסה חדשים, והגמנסיה תשיג מבוקשה לאחר מאמצים ממושכים.

האסיפה הכירה בצדקת דבריו, והתקציב המוגדל אושר ברוב דעות. במרוצת הזמן נוספו ידידים רבים אשר קבעו סטיפנדיות לגמנסיה, הגדילו את קרנה – קרן המניות, מספר המורים התלמידים גדל משנה לשנה, ובהתאם לכך גדל גם התקציב עד הגיעו למעלה ממאה אלף פרנק ויותר, וההכנסות משכר למוד יחד עם תמיכותיהם של ועד חובבי־ציון, מוזר ואחרים כיסו את כל ההוצאות.

לשיינקין היו תמיד קשרים אמיצים עם השדרות הרחבות של הישוב, וביחוד עם בעלי המלאכה, עזר הרבה להטבת מצבם החמרי והרוחני וטרח תוך מאמצים גדולים ליסוד מרכז בעלי מלאכה ביפו ואחר כך בתל־אביב. מוסד זה קיים גם כיום על עזרה הדדית, המביא ברכה רבה לכל חבריו.

בשנת תר“ע התארגנו 36 בעלי־מלאכה, וקנו חלקת אדמה מ”חברה חדשה" בקרבת תל־אביב. החברים הראשונים רצו להקים להם שכונה סמוך לגבולות תל־אביב, אולם חסרו להם אמצעים. חשבו ובדקו, מאין תבוא עזרתם. אחרי כן פנו לשיינקין, שהתכונן אז לנסוע לקונגרס הציוני העשירי, ובקשוהו להשיג הלואה לשם גאולת הקרקע. שיינקין הטיל על עצמו גם את התפקיד הזה.

אחרי הקונגרס יצא שיינקין לרוסיה ובא בדברים עם יצחק פיינברג באירקוטסק, שמנדבתו הוקם בשעתו בית־הספר לבנות בנוה־צדק. שיינקין השפיע על פיינברג שיתן הלואה בסך 25000 פרנק, ובסכום הזה שילם מרכז בעלי־מלאכה ל“חברה חדשה” את תמורת המגרשים.

בשנת תרע"ד עזר שיינקין לרכוש עוד חלקת אדמה בשביל 63 חברים נוספים מאגודת “בוני בתים”, הידועה אף היא בשם שכונת מרכז בעלי המלאכה בתל־אביב.

בעצת שיינקין הפרישו החברים הראשונים 7400 אמה לבנין בית המרכז ולנטיעת גן צבורי.

בחייו זכה שיינקין, שהרחוב הראשי בשכונת מרכז בעלי מלאכה נקרא על שמו, והוא משמש כיום עורק חשוב בתל־אביב המרכזית. כיום מתחיל רחוב שיינקין מככר מגן־דוד – אלנבי. חוצה כמה רחובות צדדיים ואת שדרות רוטשילד ונמשך עד רחוב יהודה הלוי במזרח תל־אביב.

שיינקין דאג הרבה להרחבת גבולות תל־אביב. לשם כך יסד בשנת תרע“א – יחד עם ע. א. ויס, א. לב, י. א. שלוש ואבוהב – את “חברה חדשה”. בתחלת תרע”ב קנתה חברה זו 126000 אמה מאדמת שיך עלי. אדמה זו משתרעת עתה מפסי מסלת הברזל עד מרכז בעלי מלאכה, העורק הראשי הוא רחוב אלנבי.

כל מגרש היה בן 1500 אמה, בעוד שבתל־אביב היה גדלם של רוב המגרשים – 1000 אמה כל מגרש, ובשכונת נחלת־בנימין – רק 800 אמה מרובעת.

באספה הכללית של כ“ט מנחם אב תרע”ב הכריז דיזנגוף, כי בקרוב תצטרף אדמת חברה חדשה לתל־אביב. ההצטרפות יצאה לפועל כעבור זמן־מה, ותל־אביב הלכה והרחיבה גבולותיה. אחרי כן נספחו לתל־אביב עוד כמה חלקות גדולות, שברכישתן מילא שיינקין תפקיד חשוב מאד.

בתרע"ג יסד חברה לקנית קרקעות על הר כנען, אשר רכשה כמה רבבות דונמים אדמה ואחרי כן מכרה אותם לחברות ולאנשים פרטיים. בחברה זו השתתפו באופן פעיל י. א. שלוש, ב. חייט, ש. אשכנזי ואחרים.

בדרך כלל היה שיינקין ער מאד ופעיל בכל חברה וארגון, אשר מטרתם היתה גאולת הארץ בעיר ובכפר.

רבים מאנשי המעשה לעגו לחלומותיו של שיינקין לבנות עיר על חולות ראשון־לציון. והנה אנו עדים כיום לראשית התגשמותו של חלום שיינקין: חולות דרום יפו, מקוה־ישראל וראשון־לציון מהוים מרכז ישובי ותעשיתי חדש, ומתפתחים בכוון עיר.

עם פרוץ מלחמת העמים, באוגוסט 1914, לקח שינקין חלק פעיל בכל הועדים להקלת המשבר. בעצם עבודתו הצבורית גורש על ידי הרשות התורכית מן הארץ, בגלל ציונותו ועסקנותו. גם בימים הקשים ביותר לא רפו ידיו של העסקן המובהק, ואת מרכז פעולתו העביר לאמריקה. במשך כל זמן שבתו באמריקה היה שקוע בראשו ורובו בתעמולה ציונית רחבה, הרצה ונאם באספות פומביות ובישיבות מצומצמות, יסד חברות להתישבות בארץ־ישראל, כגון: “אחוזה”, “קהלית ציון” ועוד. באותו זמן כתב מאות מאמרים על ארץ־ישראל ועתידותיה, על הגדוד העברי, עשה הרבה לארגון הלגיונות היהודים באמריקה שהצטרפו לצבא הלוחם של בריטניה ובנות בריתה. באותו זמן טיפל במרץ ובהתמדה גם בפתרון כמה וכמה בעיות ישוביות והטיף השכם והערב להשקעות מצד ציוני אמריקה בהתישבות עירונית וכפרית, ליצירת קשרים אמיצים ותדירים בין אמריקה וארץ־ישראל.

בגמר המלחמה חזר שיינקין לביתו בתל־אביב. והתמסר שוב לעסקנות המסועפת, עזר לרכישת שטחים בהר הכרמל ובמפרץ חיפה וליסוד מושבות השרון, וכן עמד בראש משרד העליה בתל־אביב. לאות הוקרה קבעו את שמו לשכונה חדשה (“שכונת שיינקין”) בקרבת בני־ברק ותל־ליטבינסקי.

שיינקין לא יכול היה לצמצם את עצמו בפעולה זו או אחרת, אלא שאף וחתר תמיד לפעולות רחבות וחדשות בכל ענפי ההתישבות. להגשמת תכניתו נסע לאמריקה, לשם הגדלת הקרן של “קהלית ציון”, תיכן תכניות חדשות להשקעות נוספות במפעלים ישוביים שונים וגם על מפעלים כלכליים חדשים.

ובעצם פעולותיו הפוריות נספה בי“ז כסלו תרפ”ה, בתאונת רחוב בשיקאגו, והוא בן 54 במותו.

בעודו מלא כח עלומים שם הגורל קץ לחייו עשירי העלילה ורבי הפעלים.

עצמותיו הובאו לתל־אביב, וקברו בבית העלמין הישן ליד קבר האחים של חללי המאורעות.

מ. אוסישקין הספיד את שיינקין בדברים אלה: “מנחם שיינקין היה אחד מאותם החולמים הגדולים, שקמו לנו בתקופת התחיה הלאומית. בכל פעם הגה ורכש בלבו “פנטסיה” חדשה בעבודת הישוב, וכמובן שרבים מהאנשים “המעשיים” אשר במחננו התיחסו לפנטסיות אלה יחס של ביטול וספקנות יתרה. אולם המציאות הוכיחה, שהצדק היה אתו ולא את המפקפקים, מה שהיה חלום ופנטסיה בימים ההם, נתגשם ונעשה דבר ריאלי בתקופתנו.” – – –

“שיינקין הוא אחד מאותם היהודים המעטים, שכל פעולה ומעשה בחייהם נתקלים בבקורת חריפה, ורק כשהם נפרדים מאתנו והולכים לעולמם, עולם האמת, מתחילים להכיר ולהוקיר את ערכם המיוחד”.

ופרופ' ד“ר יוסף קלוזנר כתב עליו בין השאר: “וכך היתה פעולתו של מנחם שיינקין שלשלת ארוכה של מעשים טובים, גדולים וקטנים, בשביל העם והארץ, מיום שעלה על במת הציוניות בתור סטודנט מאודיסה ועד יומו האחרון, עד מיתתו הטראגית באמריקה בעצם עבודתו לשם גאולת הארץ וישובה. ואם אנו מתפארים כיום ב”שפע” שבארץ, חייבים אנו להכיר טובה בשבילו לשיינקין וליחידי סגולה שכמותו. אילמלא עבודת הנמלים שלהם מצד אחד, ואילמלא החלומות הנהדרים שלהם, מצד שני, לא היינו מגיעים למצב חדש ומפליא זה בארץ כיום הזה". – “יבוא יום ויעשה הסך־הכולל של עבודת התחיה היחידה במינה בהיסטוריה האנושית, עבודה, שנעשתה על ידי עם מפוזר ומפורד, נרדף ומעונה, בימים הקשים ביותר בדברי ימיו, ואפשר, גם בדברי ימיה של האנושיות. ואז ירשם שמו של שיינקין באחת מן השורות הראשונות של בוני העם, הארץ והלשון, של מקימי מעפר עם דל ומפריחי ארץ שוממה בעמל לא־אנוש במשך חיים שלמים”…