נולד בי“ג כסלו תרל”א בטלנשטי (ביסרביה). מחשובי הסופרים העברים ומראשוני המחנכים בשיטת “עברית בעברית”. ממיסדי הוצאת “מוריה” (עם ביאליק ורבניצקי) ומחבר ספרי למוד (“בן עמי”, “במשעול” ועוד). בשנת 1905 עלה לא“י. מראשוני תל־אביב ומעסקניה, ובמשך זמן מסוים – סגן ראש ועד תל־אביב. מלבד ספוריו ושיריו המקוריים, תירגם לעברית את “וילהלם טל” לשילר, “הרמן ודורותיאה” לגיטה, “ארץ אשכנז” ושירים רבים אחרים להיינה. ערך והשתתף בעריכת כמה כתבי־עת ספרותיים (“העומר”, “האזרח”, “בוסתנאי”, “החנוך” ו“מולדת”). טיפל גם בהיסטוריוגרפיה של תל־אביב. נפטר בכ”ז אייר תרצ"ב. על שמו – “שדרות ש. בן־ציון” בתל־אביב.

הוא היה לא רק איש הספרות, אמן בחסד עליון, מאלה שההשגחה חוננה אותם בעין מעמיקה ראות, בנפש פיוטית ובלב מלא רגש – אלא גם איש החברה, עסקן צבורי בעל מעוף, החש את דופק הזמן וער לכל תופעה צבורית. הוא נמנה על קבוצת בעלי הדמיונות הראשונים, שהעיזו לתכן תכניות על יסוד נקודת ישוב עירונית יהודית – תל־אביב – והוא השתתף שנים רבות בעיצוב דמותה הגשמית והרוחנית של נקודה זו. ש. בן־ציון היה זמן ידוע שופרה הספרותי של תל־אביב ושל מניחי היסוד האזרחי שלה. בזכרוני נחרת האיש כ“סייפא וספרא”, כפייטן יפה־רוח מצד אחד וכלוחם צבורי שנון מצד שני.

את ש. בן־ציון המספר הלירי, שספוריו – וביחוד הספור “נפש רצוצה” – לקחו לב ונפש, ידעתי עוד מן הגולה. אולם פנים הכרתיו רק באדר תרס"ו.

באחת הסימטאות ברובע הערבי “מנשיה” ביפו, פגשתי באחד מערבי האביב, שני צעירים בלוית צינה דיזנגוף ז"ל. משונה קצת היתה הפגישה: מסביב – צריחות וסלסולי־גרון בנוסח המזרח של תגרנים, נעירת גמלים וחמורים, צהלת סוסים ופרדים, עד אשר “בקעה הארץ” לקולם. ובתוך האנדרלמוסיה הזאת–חוצים להם בקושי העוברים והשבים. וחבורתנו הקטנה נדחקה אף היא לתוך המערבולת, ובקושי רב מצאה את דרכה. לאחר מאמצים רבים הצלחנו להתקרב אל בית משפחת דיזנגוף סמוך לתחנת הרכבת ביפו.

הגברת דיזנגוף הציגה אותי, את שכנה, לפני שני מלויה – גוטמן האב וגוטמן הבן. שניהם היו הדורים בלבושם, זקופי קומה, רעננים ומלאי עלומים, ומתוך כך הייתי קצת במבוכה וקשה היה לי להבחין ביניהם – מי האב ומי הבן. פניו של גוטמן־האב היו יפים, וארשת של פייטן להם.

זו היתה פגישתנו הראשונה. מאז, במשך עשרים שנה רצופות, היינו מזדמנים לעיתים קרובות מאד בעבודה צבורית. ראיתיו בנסיבות שונות ובמצבי־רוח שונים, כסופר וכעסקן וכבונה וכנואם.

זכורני את שמחתו הגדולה, כשבשרתי לו על הגדלת מספר חברי האגודה “אחוזת בית”. אגודתנו מנתה אז כשלשים חברים, שכל אחד מהם הכניס לקופת הבנק אפ"ק ארבעים פראנק על חשבון הקרקע. פני ש. בן־ציון צהלו וקרנו, דרך־אגב הראה לי את החוברת הראשונה של הרבעון “העומר” שהיה מעורכיו, ודיבר ברגש על הנסיון הנועז להוצאת מאסף ספרותי קבוע בארץ־ישראל שיהיה בו מרוח המולדת ומבשורת החדש.

ש. בן־ציון, שהיה מראשוני הסופרים בעלי השם שעלו ארצה בתקופה החדשה, חלם על יצירת מרכז תרבותי וחנוכי בארץ, תלה תקוות רבות בנוער הלומד והאמין באפשרות ליצור פינה עברית אירופית בין חולות ארץ אסיאתית.

חדות הבנין והיצירה הגשמית של ש. בן־ציון הגיע למרום־שיאה, כשזכה להתחיל בבנין ביתו (באב תרס"ט) ברחוב הרצל. באותו זמן נגש גם ליצירה רוחנית – לעריכת הירחון לבני הנעורים “מולדת”, ירחון שנעשה במשך הזמן למכשיר חנוכי ממדרגה חשובה.

בוקר־בוקר הייתי פוגשו בימים ההם כשחבילת כתבי־יד תחת זרועותיו, אץ ונחפז מבית המערכת לבית הדפוס וחזרה. הוא דאג לגורל בית הספר העברי, לחנוך הדור הצעיר ולתחית לשוננו. נחרת בזכרוני משאו שנשא בפני אלפי שומעים באחת האספות הפומביות תחת כפת השמים בחצר הגימנסיה העברית הרצליה, בימי מלחמת העברים נגד חברת “עזרה”, כשזו החלה להחדיר את הלשון הגרמנית והרוח הגרמנית לתוך כתלי בתי הספר העבריים.

בין ראשי הלוחמים היה ש. בן־ציון, אשר חצב בנאומיו להבות־אש נגד הטמיעה הגרמנית. לא היה מן הנואמים המושבעים והשגורים, אבל כל נאום שלו היה עשיר בתכנו ובסגנונו, בחינת מחרוזת של ברקי מחשבה ופניני לשון.

בצד עבודתו הספרותית והחנוכית עסק, כאמור, ש. בן־ציון גם בענינים צבוריים ועירוניים. היה אחד החברים הראשונים בועד תל־אביב ובמשך שנים רבות מילא בו תפקידים חשובים. השתתף באופן פעיל בועדה ליצירת החוקה הראשונה של עירית תל־אביב, שעל יסודותיה הוקמה תבנית העיריה העברית הראשונה. במשך זמן עבודתו כיהן גם כסגן ראש ועד תל־אביב, ובמשך זמן ידוע השתתף בהנהלת ועד הקהלה ליהודי יפו ותל־אביב. עבודתו המיגעת וטירדותיו המרובות לא השפיעו על מראהו החיצוני ותמיד היו פניו נראים צעירים ורעננים.

עם פרוץ מלחמת העולם באב תרע"ד, הוכרח ש. בן־ציון יחד עם שאר הנתינים הרוסים, להתעתמן, כדי שתהיה לו הזכות להשאר בארץ. כשראה המודיר איל נפוש (מנהל ספרי תעודות הלידה) את ש. בן־ציון החליט, שאינו למעלה משלשים. לא הועיל הפאספורט הרוסי ולא הועילה גם עדותו של ראש ועד תל־אביב מ. דיזנגוף, שהעידו על גילו הנכון. המודיר עמד על דעתו הראשונה ורשם את ש. בן־ציון בספרי הלידות שהוא בן 28 שנה. רק לאחר שש. בן־ציון הראה למודיר את הרשום באנציקלופדיה, נאלץ להסכים בעל־כרחו שמלאו לו כבר 45 שנה…

כשחלה חובת עבודת הצבא גם על המתעתמנים החדשים, שילם ש. בן־ציון את הכופר הצבאי בסך 1000 פראנק, ולאחר שהוכרז גיוס כללי גם על אלה ששילמו את הכופר במיטב כספם, נרשמנו¹ שנינו (המנוח ואני) כמכונאים ראשיים במכוני המים של ועד תל־אביב. יום יום היינו באים שנינו למקום מכוני המים, בדקנו את המנועים והמשאבות ואת רשת הצנורות, ועל ידי כך נשתחררנו לזמן־מה משרות ה“עמליה” בעבודות הצבוריות בחזית המלחמה.

בזמן הגירוש הכללי מתל־אביב בניסן תרע"ז נפגשתי עם ש. בן־ציון בפתח־תקוה, ששימשה תחנה ראשונה לגולי תל־אביב. על אף המצוקה הכספית וסבל הנדודים ומאורעות המלחמה, לא נפל רוחו בקרבו, והביט על הכל באופטימיות גמורה ואמונה ובטחון. קיוה והאמין, שפעמי הגאולה והשחרור הולכים וקרבים. ואחר כך – כמה היה שמח לקראת גידולה של תל־אביב. התגאה בזה, שגם הוא זכה לסייע בעבודתו להתפתחותה של תל־אביב. בשעת הפולמוס על הכותל המערבי, התעורר ש. בן־ציון ויצא מוכן למלחמה לטובת הועד “למען הכותל המערבי”. באספות הפומביות התרגש ודיבר בהתלהבות על קדשי האומה ועל הערכים הלאומיים ודבריו הציתו אש גם בלבות השומעים ביחוד מן הנוער. כאחד הקנאים עמד ודרש לא לוותר אף כמלוא נימה על קנינינו הרוחניים ועל שרידי קדשנו העתיקים, המקשרים אותנו עם עברנו הגדול.

ש. בן־ציון אהב אהבה עזה את תל־אביב, ובשנה האחרונה לחייו קיבל על עצמו עריכת ספר גדול על העיר העברית, בצורת הרצאה היסטורית שתקיף את כל קורותיה של תל־אביב במשך עשרים וחמש שנות קיומה. הוא הספיק להכין פרוספקט בהוצאה יפה והדורה, וגם הספיק לכתוב את המבוא ואת הפרקים הראשונים על תל־אביב. ובעצם ימי עבודתו הספרותית חלה; בכל פעם כשרפתה מחלתו התאושש והיה ממשיך לכתוב ולרשום רשימות על תל־אביב. יום־יום היה מעלה על הנייר רשימות חדשות, שדלה מן הארכיון והאמין, שעוד יזכה בחייו לברך על המוגמר.

אולם לא זכה לברך על המוגמר. אחרים המשיכו את אשר החל (עריכת “ספר תל־אביב” עברה אחרי כן לידי הסופר א. דרויאנוב ז"ל, ואף הוא לא סיים אלא את הכרך הראשון).

שבע מכאובים ואכזבות נסתלק מעולמנו. אולם העיר תל־אביב קבעה לזכרו של הסופר והעסקן יפה הרוח שדרות נאות. אשר בצל עציהן ישחקו ילדים ועל ספסליהן ינוחו זקנים בערוב יומם. זכרו של ש. בן־ציון לא יסוף מתל־אביב.