א. ביום סתיו    🔗

בְּיוֹם סְתָו בְּקֶרֶן חֲשֵׁכָה נוּגָה מְצָאתִיהָ

עוד לא ראיתי מיָמי משורר שלא שר על “היָרֵחַ יָקָר הולך בשַפריר הרקיע”, על “הכוכבים הנוצצים”, על “שמי התכלת” ועל “האהבה בת־השָמים”, על הרים, על יַמים, על יערות־עד ועל כל הני מילי מעליותא, כי איך אפשר בלא אלה? אם כל הדברים האלה יעברו ויחלפו מן העולם, כמעט תתרוקן השירה מתוכה… על מה ישיר אז המשורר, על מה יעיר את כינורו, אם כל היפה יִתַּם מן הארץ? הבה נתאֵר לעצמנו מחזה מעציב זה: אין יָרח – התֶחסר שירת־העולם אף משהו? לפני ימים רבים, כשלא היו לי בעולמי אלא תריסר שנותי על הארץ ורבבות כוכבים ולבָנה חִיוֶרת בשָמים, – האמנתי שבזכות אלה והדומה להם נחה על האדם רוח השירה… האומנם כן הוא הדבר? הרי גם אבן מקיר תזעק: דַבּר עלי שיר!

עתה אם יבואו ויגידו לי: ישמע נא מר, ראינו איש אשר כתב ספר־שירים גדול ולא הזכיר בו, ולא העלה בו אף פעם את שם היָרח – אתפלא קצת: האומנם? לא הזכיר את הסהר? גם בשעה שישנוֹ, לא בהחילוֹ, והוא כעין חרמש־הכסף, גם לא במלואו בחצי כל חודש? אתפלא קצת, ואולם כרגע אוסיף: אפשר שהוא משורר, ומאוד־מאוד אפשר שהוא משורר גדול.

– אדוני! – יקרא לי האחד בתמיָה – ראיתי את ספר־שיריו הגדול ולא מצאתי בו צחוק. האומנם? גם צחוק לא ידע, לא צחוק תמים, צחוק ילד? לא צחוק־חן, ערמומי, ולא צחוק־קל, המרחף על השפתים וחולף, לא צהלת־צחוק אדירה עם הדים ובני־הדים, ולא צחוק של הפקר, צחוק־רעם הדבק בנו והגורף אותנו אחריו? איך אפשר בלא אלה? ובכל־זאת – אפשר מאד שהאיש ההוא הנהו משורר, ולא משורר סתם, אלא משורר בחסד עליון.

– ישמע נא מר, ויגד נא לנו פשר דבר: הנה כי ראינו את ספרו, את ספר־שיריו, מהחל ועד כלה, חיפשנו שם נערה בנרות, חיפשנוה ולא מצאנוה…

– גם נערה לא מצאתם שם? אף אחת? תמיהני… ואולם הַביאו לי את ספרו של אותו איש, אקראֶנו… אתחַקה עליו ואראה מה יש בו. הנערה – לאו מילתא זוטרתא היא, – הרי היא אחד מעַמודי־התָּוֶך בהיכל השירה. הירח והכוכבים וכל אותם נושאי־השיר הידועים לא על השמש, רק עליה, על הנערה, הם סובבים. ואם ספרו־ של זה חסר אותה, מי ממלא חסרונה?

– רק צער יש בו, רק אנחת־חשאים, בת־גלות עלובה, רק סימטה נידחת, רק עוני, רק אלמוֹן, רק שכוֹל, עלבון ועזובה רבה.

– דיֵני… האיש ההוא – אפשר מאוד שמשורר הוא, ומאוד אפשר שהוא משורר גדול, הָביאו לי את ספרו!

הייתי בארץ־האַלפּים, אדמתה ונחליה יָפוּ, הרהיבו עין, אך לא עמדתי עליהם ולא השגחתי באנשיה שפגשתי על דרכי. מאוד אפשר שיפים הם כארצם וכנחליהם. נמשכתי מרגע בואי אל הארץ, אל הררי האלף, עליתי בצורים, טיפסתי על גלֶטשֶרים¹

פה ושם נזדמנו לי בני־אדם, אך לא שמתי להם לב: מאוד אפשר, שגרי ההרים הינם נערצים ונעלים כהרריהם, ואולם אני אל ההר היותר גבוה העפלתי לעלות, ולא אל ההר עצמו נתכוונתי, כי אם אל האדם החי על שיאו התרוממתי: אשים עיני בו, אראהו ואשתחווה לו אפַּיִים, אל הגדול, אל הרם…

הסתכנתי בנפשי ועליתי על ראשו, על ההר הנשפה – ויָמָת לבי: האיש, אשר עמד לקראתי על מרום־שיאו, קטן־קומה היה וחדל־אישים. גַבנוּן היה לו מלפניו ומאחוריו, ומה שנורא ביותר – הוא היה שוטה… אל אלוהי אבותי! בין ההרים הגאים הללו נולד, בעולם של זריחות ושקיעות חמה גדל, עם הרוחות הסוערות ועם הנשרים גדלי־הכנפיים שאף רוח אל קרבו – והוא שוטה!

באחת מערי הגלות גרתי, – ויהי היום ואצא אל הסימטות היותר נידחות, שלא ידעה שמש וריח שדה, הבתים עמדו צפופים ומָטים וחושבים לנפול, העזובה רבה שם, מה רבה, אלי, אלי… וצחנה גדולה ממלאה את הסימטה מקצה. חיצי אופל ומרה שחורה יורדים ונופלים להתם בערבוביה מן השמים; נתקלתי בגָרֵי המקום ההוא ולא עמדתי עליהם. הסתכלתי בהם. לא כשל עוד כוחם עד כדי כך, עוד לא נפל רוחם בקרבם, עוד לא ניטשטשה צורת האדם מפניהם, ואני את בעל־המום היותר גדול שבהם רציתי לראות באותו הרגע, ואבקש לי מורָד יותר נמוך ושפל – רק מטה, רק מטה אל יושבי חושך וצלמוות, אל גָרי חיק האדמה שם אמצא את מבוקשי… וָאֵרד – ובתוך כָּתלי המערה היותר טחובה וקודרה, בתוך משפחה מרודה ומזת־רעב ראיתי את העלם יפה־הרוח עם העינים היותר יפות ועמוקות ודובבות בקול ממש… העינים הללו, – אלי, אלי, העינים הללו – תהום של שירה, שירת־הצער, היתה שוקקת בם, ראש זה – שכינה עצובה אחת היתה שרויה עליו, מצח זה – אם לא בת־שירה נשָקתוּ?

בת־שירה, בת־שירה! ואולם שונה היא בלי כל ספק בת־שירתו של עלם שכמוֹתו מכל מיני בנות־שירה שבעולם… שונה היא ואולי גם עולה עליהן… עניה היא – ואולם כמה נאה לה עניוּתה. בת־שירה זו, בלי קַשתו ובלי חיציו של אותו התינוק הסומא והערטילאי דמתקריא “אמוֹר”, בת־שירה בלי טללים ובלי אורות, בת־שירה עוטה צל. הכירו נא את בת־השירה, כלום אין בה הרבה משל זו אשר לביאליק?

בְּיוֹם סְתָו בְּקֶרֶן חֲשֵׁכָה נוּגָה מְצָאתִיהָ,

וּלְבוּשַׁת אַלְמְנוּת אֵלַי בַּמַּרְאֶה הִתְוַדָּעָה,

וּבְחֶמְלָה רַבָּה שָׂמָה בִּי עֵינֶיהָ, וּבְדוּמִיָּה

עַל רֹאשִׁי יָדָהּ הַמִּתְרַפְּקָה חֶרֶשׁ הִזְדַּעְזָעָה. –

יְתוֹמִי – לָחֲשָׁה לִי – יְתוֹמִי! נִשְׁכַּח בָּעֲלָטָה,

כְּצֶמַח רַךְ בַּקֹּר, בּדְמִי־יְגוֹנְךָ תִּתְיַגֵּעַ;

אַךְ דַע־לְךָ, כִּי דִּמְעָה כְלוּאָה תִּיקַד עַד־שְׁאוֹל מָטָה,

וּבְכִי מִתְאַפֵּק עַד שָׁמַיִם עוֹלֶה וּבוֹקֵעַ.

כִּסְתָו מְעֻנָּן בְּלִי נְגֹהוֹת, דְּלוּחִים וַעֲכוּרִים,

בְּלִי צְחוֹק, בְּלִי גִיל, יְמֵי יַלְדוּתְךָ הַשּׁומֵמִים תָּמוּ;

וּכְחֹרֶף מַשְׁכִּים אֶל אֶשְׁנַבְּךָ נִשְׁקְפוּ הַנְּעוּרִים,

וּפְנֵיהֶם הַנִּזְעָמִים מִן הָרְחוֹב לְךָ רָעָמוּ.

 

ב. הכניסיני    🔗

כל אותם הדברים הנאים, כל אותם נושאי־השירה היפים, כגון יָרח וכוכבים, חֶביון של יער, שדֵרת־עצים נשכחה בגן, עלמות ופרחים, שהמשוררים מטפלים בהם בחפץ־לב, מטפל בהם גם ביאליק. אלא לגבי משוררים אחרים כל האמור למעלה הוא עיקר, ואצלו לאו־דווקא. הריהו נוגע בהם דרך־אגב, מבלי־מֵשים; הוא נתקל בניר נאה ובאילן נאה. במקרה הפליט לנו שירה קטנה על־דבר “עיניה”, לא מקרה הוא ה“בשל תפוח” על־פי דודֶה, “שירה יתומה” – איננה יתומה בספר־שיריו, רק “הלילה אָרבתי על חדרך” כאילו במקרה בא בקובץ־שיריו הגדול; שירים פעוטים כאלה הנם כאבלים בין החתנים. יוצאים־מן־הכלל הם שירי השמש, היער והברכה אשר כתב ביאליק, שאף אם לא עליהם הוא חי, בכל־זאת כשהוא מצחק לפנינו באותו המאור הגדול, הריהו מוציאוֹ מנרתיקו; בשעה שאדם קורא את השיר “זֹהַר” הוא מאהיל בכף־ידו על גבות עיניו מפני האור הרב, החם והמכאיב בשפעת־נגהו… יערו הוא כולו, – רעש, רעש, רעש… והברֵכה – זו הברֵכה, שאם קראת בה, אותה צינה נעימה מלטפתך כאילו רחצת בזוֹך מימיה וקילוחה הרענן עבר את נשמתך ואת בשרך יחד. ובכל־זאת לא אלה הם עולמו שהוא חי בו, שישאף בו רוח ואשר לא ימות בו… מקדשו של ביאליק הוא אחר, הריהו כוהנו של מקדש חָרֵב, ואין דומה לו לכוהן זה כשהוא בא אל המקדש החרב ואוחז בקרנות המזבח, זה מזבח־הצער… לפנים עוד היה המזבח רענן ודָשֵן. קטרתו היתה מיתמרת ועולה בצהלה, ואולי עוד בימי ביאליק העלם היו מקטירים בו וריח זבחו נודף והבלו נפוץ. מזבח־העלומים, מזבח הנעורים קראו לו… אך האיש ביאליק בא למקדש כשכבר חָרַב וצערו תוסס בו, וכשנכנס לתוכו נעשה שליטו האחד והיחידי. אף אמנם לכתחילה היה הצער רק צערו הוא, צער עצמו, צער חייו, ולאט־לאט רחבו עיניו ולבו כאולם רחב ונחתַם בהם גם צערו של אחיו, של כל אחיו היתומים, העם, אשר יאהב עד כדי שנאה – אשר כל אהבה לא תִשְוֶה בה.

ביאליק כתב שירי־אהבה יפים, יפים עד מאוד, ואולם רק השירים יפים. האהבה אשר בתוך השירים היא קלושה וּמִצעָרָה. גדולים אצל ביאליק הגעגועים לאהבה, גדול בו כליון־נפשו אליה. ואולם היא עצמה עוברת בין שורות שיריו כַּצֵל.

לפני עשרים וחמש שנים החל ביאליק לכתוב שירים טובים עד מאוד. אנחנו קראנו את כל אשר כתב האיש הזה, קראנו וגם לָמדנו על־פה, ולא חלנו ולא הרגשנו הרבה, הרבה ימים… פתאום שאג האיש הזה במכאוביו, בתוך־תוכו שאג. כדרך צנועי־העולם עלה על דל שפתיו רק הֵד תלונה דקה, אך ללחש התלונה הדקה, לסודו זה שהוא מגלה ולוחש לאוזני אחותו בשעה של בין־השמשות, תצִלֶינה אוזנינו וּבשָׂרנו סָמר… “אומרים יש בעולם נעורים – היכן נעורי?”

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,

וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,

וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,

קַן תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

וּבְעֵת רַחֲמִים, בֵּין־הַשְּׁמָשׁוֹת,

שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי:

אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים –

הֵיכָן נְעוּרָי?

וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:

נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ;

אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –

מַה־זֹּאת אַהֲבָה?

הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,

הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר,

עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם,

אֵין לִי דָבָר.

הַכְנִיסִינִי – – –

היֹה היה איש אשר לא ידע נעורים, אשר לא ידע אהבה, ואחר־כך הגיע תור הצהרַים, באו ועברו ימי השחרוּת, באה עליו גם התקופה שלאחריהם, קפצה עליו גם הזיקנה, הגיע אחר־כך לשנות־גבורה, נאסף סוף־כל־סוף אל עמיו – ואהבה לא ידע… המעשה הזה – אף־על־פי שהוא מעשה שהיה והוֹוה ויהיה, אינו עושה עלינו רושם… מה בכך? כלום כל חולי צריך אדם לישא?

היֹה היה אדם, אדם גדול, ולוּ גם אדם גדול כטולסטוי, איש אשר שָׂבע נעורים ואשר שָׂבע אהבה, ואולי יותר מדי, ויהי בשעה שקפצה עליו הזיקנה, וַיחל לשקץ את זו, אשר השתחווה לה ואשר עבד לה ימים רבים, ויחל להבזותה, להבאיש ריחה בעיני אחרים, להשליך עליה שיקוצים אך ורק משום שכבר היתה לו לזרא, אחרי אשר שָׂבע אותה הרבה יותר מדי. ועל ערש־דווי, ברגעיו האחרונים, שמר לה איבתו וָימת בקללה על שפתיו. – גם הדבר המסופר בכאן – עדיין אין זאת טראגדיה.

ואולם היֹה היה איש, שהיה יכול לידע נעורים ולא ידָעם, שהיה יכול לדעת אהבה ולא אהב, תרדמה נפלה עליו, רחמנא ליצלן, ופתאום ייקץ האיש מתרדמתו זו. באמצע שנותיו ייקץ, ואולי קודם לכן – לא השנים פה עיקר… יום אחד בנעורים, שעה אחת אם נחמצה – והמועד עבר, את ההתחלה אֵחַר… עתה הקיץ, ואימה חשכה נפלה עליו, הנה הוא סופק כף ולוּ גם חֶרש, הוא מורט שערו ולוּ גם במסתרים, הוא שואג וגועה, בחשאי, כמובן, היכן נעורי?

האין זה מעשה נורא?

הנה אדם מתעורר אחרי תרדמה ליטארגית ארוכה והבוקר שלו כבר חלף. אמנם היום עוד גדול, אך את הבוקר שלו וצפירת־הבוקר לא יראה עוד. והוא עומד ושואף לה במזרח, המקום אשר עזבה כבר, אַיֵךְ? האם אין זה נורא? איֵךְ?

מִמָּקוֹם שֶׁאַתְּ נִסְתֶּרֶת שָׁם, יְחִידַת חַיַּי

וּשְׁכִינַת מַאֲוַיַּי,

הִגָּלִי־נָא וּמַהֲרִי, בֹאִי, בֹּאִי

אֱלֵי מַחֲבוֹאִי;

וּבְעוֹד יֵשׁ גְּאֻלָּה לִי – צְאִי וּגְאָלִי

וּמָלְכִי עַל גּוֹרָלִי;

וְיוֹם אֶחָד גְּזֵלַת נְעוּרַי לִי הָשִׁיבִי

וַהֲמִיתִינִי עִם אֲבִיבִי.

וְתַחַת שִׂפְתוֹתַיִךְ יִכְבֶּה נָא נִיצוֹצִי

וּבֵין שָׁדַיִךְ יוֹמִי אוֹצִיא,

כִּגְוַע בַּעֲרוֹב הַיּוֹם בֵּין פִּרְחֵי־בְשָׂמִים

צִפֹּרֶת־כְּרָמִים.

הנה היא מרחפת לנגד עיני כל אותה הגלֶריה אשר העביר איבסן לפנינו; הנה הם: סיגורד העז והיירדיס, אילידה ואותו זר, רוסמיר ורבקה, נבליר וליוובורג, גבריאל בּורקמן, זה האריה הזקן בסוגר ואחות אשתו, והאחרונים, – האחרונים רוביק ואירינה, כל אותם הזוגות הנאהבים והנעימים – והנפרדים…

שירת ביאליק לאחותו, השירה הקטנה, המרפרפת ורועדת כולה, כלום לא נביא אותה בתור הקדמה לנפשות הנורווגי האובדות בלא אהבה, הכָּלות והמשוועות לה לאחר זמן?

 

ג. על לבבכם ששמם    🔗

בְּחֻרְבַּת לְבַבְכֶם הַמְּזוּזָה נִפְסָלָה

עַל־כֵּן שָׁם הַשֵּׁדִים יְכַרְכְּרוּ יָהִימוּ,

וְכַת הַלֵּצָנִים, בְּנֵי רִיק וּבַטָּלָה,

שָׁם עוֹשִׂים הִלּוּלִים וּסְעָרָה יָקִימוּ.

מתי כתב ביאליק את השיר הנורא הזה? איני שואל לשנתו, רק לרגעו, באיזה רגע כתָבו? ומי הם האנשים, אשר אליהם דיבר את שתים־עשרה השורות שבשירו זה? מה פניהם? השׂוחקים המה? נזעמים? נזעמים מאד? הטובים הם האנשים האלה, אם רעים? ואם רעים הם – ודאי שאינם רעים עד מאוד… איש ולב לו – איש טוב הוא, והאיש שהיה לו לב ולבו חָרַב, אינו יכול להיות רע עד מאוד. בעתו היה הלב שלם ותמים עם אלוהיו, אור חסדו זרח לו ביום על סִפּוֹ וידע שנת־מנוחה בלילות… מזוזה היתה מודבקת בפתח־לבו, אך המזוזה נפסלה… רבונו של עולם! האם לא יקרה לפעמים, שמזוזה נפסלת ודווקא בבית צדיק־הדור… המזוזה נפסלה – והשדים התחילו מכרכרים באותו לב… את השד בצורת אדם, כלומר האדם שלמראית־עין אדם הוא, אך באמת הנהו שד – אותו אני ירא, ואולם את האיש שאיזה שד, רחמנא ליצלן, נכנס לתוך לבו והתחיל מכרכר בו ועושה בו הילולים – מה מאוד אנוּד לו… מה ארחמֶנו!… חולשה יש לי לחוּרבות, הרי הן מושכות את לבי יותר מאשר ההיכלים הנושבים. פעם אחת הייתי מהלך בדרך וראיתי ארמון־מלכים, שדלתותיו היו פתוחות לרווחה לכל בא, סמוך לאותו ארמון עמדה איזו חורבה נשכחה, ונכנסתי לחורבה, ואתפלל בה – גם עלי וגם עליה, על החורבה התפללתי… כשיצאתי, עמד אותו מלך על־יד פתח ארמונו ושאלני: מדוע לא נכנסת אל פלטרין שלי? ואען לו, לאותו מלך, ואומר: אני לתפילה נכנסתי, וחורבה זו – מזוזה פסולה דבוקה בפתחה, ופלטרין אלה אין להם מזוזה כלל… מי יודע, אולי אין זה ארמון, ואתה – לא מלך אתה, וכל זה רק אחיזת־עינים היא ומעשה־לצים בלבד.

אני ורבים כמוני – יש לנו חולשה לכל מפולת, מפולת־אבנים, מפולת־אדם, מפולת־כל־יש…

כשאנו עומדים לפני חורבה, אנו מחשים, אנו מחשים רגע ואומרים: דבר־מה היה כאן… בשכבר הימים התרחש כאן דבר־מה! ואולם ביאליק – לא רק חולשה יש לו לגבי אלה, אלא שהוא אוהב אותם, מוצא בהם את עולמו, והוא־הוא המבקש להם תקנה… לקומם הוא רוצה את כל ההריסות וגם הריסת־לבבות. הריסת־לבבות – במה מקימים אותה? באמת! ואפילו אם האמת תהיה מרה כלענה… רק לא להשלות את הלבבות ההרוסים בתקוות נכזבות. באמת מתקנים אותם, מעבירים אותם, מעבירים לפניהם את עתידותיהם והינם מתוקנים. הנה נכנס ביאליק לחורבה ומתנבא עליה – שומו שמים! הרי הוא מעביר לפניה את כל המוראים הנכונים לה:

הֲתִרְאוּ מִי אוֹרֵב שָׁם אַחֲרֵי הַדֶּלֶת

בְּמַטְאֲטֵא? זֶה שַׁמַּשׁ מִקְדָּשִׁים נֶחְרָבִים –

הַיֵּאוּשׁ!… הוּא בָּא – וְהַכַּת הַצּוֹהֶלֶת

תְּטָאֳטָא, תְּגֹרַשׁ: “צְאוּ, הַשּׁוֹבָבִים!”

השד הוא נורא. ואולם יש עוד בעל־חי נורא הימנו: חתול השממון הוא, – כשהוא מיַלל ומפהק.

“בחורבת לבבכם המזוזה נפסלה” – ואין אתם חוששים דבר… יש לכם אורחים בחורבה, כת של ליצנים, הם עושים בה הילולים, מקימים סערה ומחרישים אוזניכם… אך צר לי, כמה צר לי עליכם! אחרי הילולא וחינגא אלה – יבוא היאוש. הוא יעשה בכם שַמות, הוא ימחה את עקבותיה של כל אותה החברה העליזה, אף שד אחד לרפואה לא יישאר אתכם, אף צחוק פרוע אחד לא יישמע במפולת לבבכם, לא לחש ולא נחש. כל הכת הצוהלת תגורש, ואז –

אָז יִדְעַךְ שְׁבִיב אֶשְׁכֶם הָאַחֲרוֹן שֶׁעָמַם,

וְנֶאֱלַם מִקְדַּשְׁכֶם וְנִשְׁכַּח הֵהָמוֹן;

וַעֲלֵי מְעִי מִזְבַּח לְבַבְכֶם שֶׁשָּׁמַם

יְיֵלִיל וִיפַהֵק חֲתוּל הַשִּׁמָּמוֹן.

לפני רגע שאלתי: מי הם האנשים אשר עליהם דיבר ביאליק את דבריו אלה? שאלתי: מה הם? בשעה שידעתים היטב… מי מאתנו אינו מכיר את בעלי הלבבות הקרועים והנחרבים? הרי הם חיים בינינו, בתוכנו הם מתהלכים… אנו שומעים לפעמים את צחוקם המוזר, אשר הם צוחקים לנו – ואולם לא המה צחקו לנו, – השד הוא שצחק מקרבם; אל נא תתרעמו עליהם, אל תתעברו בהם, רק נוּדוּ להם, כדאים הם שננוד להם. אותו שַמַש המקדשים הנחרבים הולך וקרֵב, היאוש ממלא את כל חדרי החורבה השוממה ומפַנה מקום לחתול השממון, אשר ייליל ויפהק על מעי מזבח־הלב.

“מי הם האנשים?” – עשיתי את עצמי כלא יודע ושאלתי בשעה שאני מהסס כולי… מדוע ככה נבוכותי? מדוע מת בי לבי לרגע? מדוע חלף קור בכל בַּדי־גֵוי? האני הוא? האם אלַי עָרך ביאליק את דבריו אלה? ביאליק זה, אף־על־פי שהוא מכירני היטב, אינו יודע בכל־זאת דבר מכל אשר אתי. האומנם אינו יודע דבר? אולי יודע הוא משהו? הן הוא כתב בפירוש: “על לבבכֶם ששָמַם”… והרי גם לבי – לא הכל בו יפה… ירא אני קצת לבדוק במזוזתו… מי יודע, אולי דווקא אלי נתכּוון, על לבי ששָמַם?…

בְּחֻרְבַּת לְבַבְכֶם הַמְּזוּזָה נִפְסָלָה –

שורה קטנה זו, מדי עָברי עליה, והוסיפה לי מורא על מוראיה הקודמים שהשליכה עלי… הוי, אחי, אחי רחימאי, לא עלי ולא עליך שר המשורר שירתו זו, רק על עצמו שר, על לבבו הוא… הראיתם את בֶּקלין, כשהוא מצייר את עצמו, את פרצופו הוא ואת מלאך־המוות גוחן ומנגן לו על אוזניו בכינור: “היאוש – הוא בא, והכת הצוהלת תטאטא, תגורש…” – הלוואי שאשקר, גם בלבו של ביאליק דבר־מה אשר “לא כך” הוא… אולי לא תמיד, ואולי ישנם רגעים –

כּוֹכָבִים מְצִיצִים וְכָבִים,

וַאֲנָשִׁים בַּחֲשֵׁכָה נְמַקִּים;

הַבִּיטָה בַּכֹּל וּבִלְבָבִי –

מַחֲשַׁכִּים, יְדִידִי, מַחֲשַׁכִּים…

וְנוֹצְצִים חֲלוֹמוֹת וְנוֹבְלִים,

וּפוֹרְחִים וּרְקֵבִים לְבָבוֹת;

הַבִּיטָה בַּכֹּל וּבִלְבָבִי –

חֳרָבוֹת, יְדִידִי, חֳרָבוֹת.

 

ד. שירה יתומה    🔗

“הסכת ושמע” –

עשיתי את אוזני כאפרכסת ואף־על־פי שלבדי הייתי בבית, אני וספר שיריו של ביאליק ואין איש אתנו בחדר, בכל־זאת התמלטה מפי מלת־הקריאה הקצרה: הס!

הנני ואשמע.

נעשיתי כולי אוזן, הנני ואקשיבה רב קשב:“הסכת ושמע” – שתי המלים הפשוטות הללו פעלו עלי לכתחילה. המעשה אשר יסופר שם, בשירה זו, הוא פשוט עד למאוד: היער עדיין שרוי בשממותו, קרקעו עוד רטוב כולו, רוחות קרות וחודרות עד הנפש שוטטות והומות בלבבו, עלי־השלכת ננערים לרגעים, סובבים בכנף הרוח ושוב דבֵקים לארץ הרטובה. ואולם בתוך הקדרוּת ועזובת־החורש הללו נשמע קול הזמיר: הקדים קצת… ושירת־הזמיר – אם כי יש בה משהו מצָהלת אביב וחיים – הרי היא יתומה בתוך אבלי היער הרבים. המעשה, כשהוא לעצמו, הוא פשוט עד למאוד. גם הכוונה פשוטה: היער – כלומר: כנסת־ישראל, הטובעת אחרי הפשרת־שלגים בתוך ביצת־טיט ורקב־שלכת, שמעה פתאום את קול הזמיר ברֵעוֹ, כלומר: קול “לֵוי” בודד… הקדים קצת המשורר, בן־לויים זה, ואם כי קולו כה רך וכה ענוג, קול זמיר הוא, עם הֲמִית נחמה וחיים.

כוונת ביאליק בשיר ניכרת עוד בראשיתו, מנקרת היא את העינים, ואין להעיר עליה. גם תינוק, אחרי שתפרש לו את המלים הקשות לו, יבין מה “רצה כאן המשורר”. מה שאני מעיר ומדבר על כוונתה של “שירה יתומה” זו, הוא אך בכדי להגיד אחר־כך: כך צריכים לכתוב שירים שיש בהם כוונה.

“שיר השירים אשר לשלמה: ישקני מנשיקות פיהו, כי טובים דודיך מיין; לריח שמניך טובים, שמן תורק שמֶך, על־כן עלמות אהבוך!”…

ביום חול אחד קראתי את שיר השירים, ואני טרם אדע היטב את פשר־המלים של השירה הנשגבה הלזו, ובכל־זאת הבינותיו. למחרתו של אותו יום ערב־שבת היה, וישבתי שם לפני רבי ושמעתי מפיו את “שיר השירים אשר לשלמה” ודווקא עם ביאור המלים, וחדלתי להבינוֹ… ביאור המלים נכון היה, ואולם רבי הטוב גילה לי גם את הכוונה, והכוונה בילבלה את מוחי הרפה ולא הבינותי ב“שיר השירים אשר לשלמה” כלום.

מוחי הרפה? האומנם רפה היה? האם לא היה תופס אותה הכוונה? לבי החי והרך ביותר, לבי הוא אשר מיאן להבינוֹ, לבי הוא שלא היה נוח לו הימנה… אוהב אני לדלוֹת את הכוונות הנכנסות ביחד עם השירים אל תוך הלב, אוהב אני לדלוֹתן ולהביאן אל קרבי לא רק בכוח הבנתי גרידא, אלא גם בכוח רגשי העז, החד והחרד לכל אמת ורמז, לכל דבר ולצילו של דבר.

היזהרו, משוררים, בשיריכם שיש בהם כוונה. אשריכם אם תהיה כוונתם בשורות ולא בין השורות. והיזהרו עוד יותר בשיריכם שאין בהם כוונה והם חשודים בעיני “קוראים מעמיקים” הדולים מתוכם כוונות זרות ומשונות על כורחכם.

סיפרו לי מעשה שהיה:

עלם אחד, רם־היחס, בן שׂרים ורוזנים, אחד מבני העליה, היה יושב בארמון אביו הנסיך בָּהָר; ראתה אותו בת־העמקים, בת־חשוכה מבנות דלת העם, נערה אחת מסֵתר המדרגה, ותחשק בו, ותשא עיניה ולבה אל ההר, ותחנן קולו ותקרא לו, שיֵרד אליה, אל תוך העמק. והוא, העלם, גם העלמה הקוראת אליו מצאה חן בעיניו, ויחפוץ להעלותה אליו אל ההר, להראות לה את כל אושרו, ללמדה דרכי בני־העליָה, תורת־ההרים ולשון־הרוחות. אך מורד ההר משופע היה ביותר – אין לעלות ואין לרדת בו… ואולם היא, בהתחננה אליו יום־יום ולא שמע אליה – התחילה מחניפה לו ומחליקה לו בלשונה. שרה לו עגבים כדרך בנות־העמק, עד אשר משכה אותו בחבלי־אהבתה למטה… בן־האצילים לא עצר עוד כוח, לא עמד בפני כשפיה הרבים, ובשבתו ליד חלון ארמונו הנישא, התפרץ בעדו אליה, – וראה פלא: בנפלוֹ במרוצת־הבזק במורד־ההר המשופע לא נפזרו עצמותיו, אהבתו הגדולה שמרתהו. הוא בא אליה ממרומיו, בא ועמד לפניה בלי ריסוק־אברים, אך בהתיצבוֹ לפניה, כמו שהוא, בעמק ולא הכירתהו! היא אהבה אותו רק בשעה שהיה על מרום פיסגת ההר, ועתה – הרי היא עומדת, תוהה עליו, שוממה ונבוכה ולא תכירנו…

המעשה הזה, שסיפר לי אחד לתומו, עשה עלי רושם חזק… בסַפּרוֹ לי, נדמה לי רגע, שלא מעשה בנערה בת דלת־העם ובן־רוזנים היושב בארמונו בהר אני שומע, אלא הייתי יושב לפני אותו אדם ומהרהר על־אודות הרם והשפל הכמהים לפעמים זה לזה. על־אודות הנעלה והנמוך השואפים להידבק ולהיות לאחד, על־אודות שנַיִם רחוקים הנמשכים זה לזה כל הימים, ובהיותם קרובים אין האחד מכיר את משנהו אשר נפשו כלתה אליו. הייתי יושב לפני אותו אדם ומנענע לו בראשי: כך, כך, דברים אלה שאתה מספר לי, הרי הם עומדים ברומו של עולם… על־דבר צערו של עולם אתה מספר לי. הלה – כמעט שהתרומם ממקומו ולטש עלי את עיניו התמהות: מה אתה סח? כלום לא תשמע את המעשה שהיה? אני על דבר נערה בת־עמקים פשוטה ועל דבר בן־אצילים, בן דרי־מעלה סיפרתי לך…

אנוכי קמתי וארגיעוֹ, ששמעתי את דבריו היטב, וכל הגיונותי והרהורי שמילאו עתה את לבבי לא באו אלא בעקבות השנַים. אותה הנערה ואותו בן־האצילים מלווים את כל רחשי לבי, כל הגיגי ומחשבותי סובבים עליהם…

לאחר שעה קלה הלך לו האדם הטוב ואנוכי נשארתי לבדי על־יד החלון הפתוח. שעת־בין־השמשות מאוחרת היתה השעה ההיא, ואני יושב ותולה מבלי משים את עיני בשמים, והנה – כוכב נפל… המראה הזה אשר ראו עיני לא חדש היה, ולא אדע מדוע חלף באותו רגע קור בעצמותי? מה זה היה לי הפעם? הן כוכבים רבים ראיתי בימי חיי־הבלי נופלים מרקיע־תכלת. כמדומה לי שרבים הם אותם שנפלו ואבדו, מאלה שעודם קבועים בשחקים, ובכל פעם ופעם לא שמתי להם לב, ועתה – רטט זה מהו?

האומנם נצטמצם בכוכב הנופל הזה אותו המעשה בנערה שבשפֵלה וידידה רם־היחס וכן אותן המחשבות אשר נולדו בי לרגל הזוג האוהב והאובד הזה? אכן, כוכב זה הנופל – את צערו של כל העולם גילה לי הפעם בנפלוֹ. כוכב זה הנופל הנהו תמצית כל תהום מחשבותי בערב זה, ושאר הדברים הם הכוונה. ².

כּוֹכָב מְהַבְהֵב בַּמָּרוֹם

וְנַעֲרָה בַּסִּמְטָא עוֹבֶרֶת;

מַדּוּעַ כֹּה יֶחֱרַד הַכּוֹכָב?

מַדּוּעַ הִנָּהּ חִוֶּרֶת?

הֵם אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה כַמָּה,

וְזֶה אֶל זֶה יוֹצְאִים בַּלַּיְלָה:

הַנַּעֲרָה לוֹ קוֹרֵאת: רֵד מָטָה!

הַכּוֹכָב: עֲלִי־נָא לְמַעְלָה!

בְּאַחַד הַלֵּילוֹת הַחֲרִישִׁים,

בִּשְׁעַת גַּעְגּוּעִים וּמְשׁוּבָה,

קָרְעָה שִׂמְלָתָהּ וְיָצְאָה

וְנִצְבָה כְּלַפֵּי אֲהוּבָה.

חָרַד הַכּוֹכָב וְהִבְהֵב,

נִתַּק מִמְּרוֹמִים וְשָׁקַע;

הַנַּעֲרָה צוֹעֶקֶת לְנָפְלוֹ

וְקוֹפֵאת לְנָפְלוֹ בִּצְעָקָה.

הסכת ושמע –

מה אשמע? דבר נורא עד מאוד, אבל ישָן, דבר איום מאין כמוהו, אבל ידוע למדי: אנו טובעים בים של צרות… שאל את התינוק המשחק בחול: היכן הם היהודים? וחפר לך הילד התם, המאמין בדברי אביו ואמו, תשע אמות באדמה להראותם לך שמה. אי הפה שאינו חוזר על אמת מרה זו שבע ביום. החנווני בחנותו במה ישיח? התגרן בשוק, הדרשן על הבימה וכל כתבן, כל עתונאי על עמודי עתונו? מה שנורא ביותר: אנו עוברים בין אלה, שומעים את דבריהם – ולא כלום… קהו רגשותינו. הנה צעקנו במכאובינו הרבים, ישבנו לארץ וצעקנו, כולנו, כל ישראל המקהלה… ואולם בכל רגע פסק קול אחד, חדל מצעוק, קם ופרש הצידה… רגע־רגע משתמט אחד מאתנו, הולך לו וּמַחשה… והמחשים – לא משום שחדלו מכאוביהם, פרשו שותקים לקרן־זווית. אפשר שרבים מהם – מַכָּתָם אנושה ביותר וכאבם אתם, אלא שקָצה נפשם בזה, ב“בבכי אלפי שנים”… היא סולדת ואינה יכולה לגעות בבכי עד לידי קהוּת הלב וגרון ניחר. רבים מהם, המשתמטים, הם כילדים, שדמעתם מתגלגלת על לֶחיָם, אך השמש צחקה להם לעלובים אלה, מהלה את הדמעה המטפטפת בזהבה והתחילו צוהלים. שכחו את עלבונם לרגע.

מי יודע, אולי יזכרוהו עוד מעט ושבו והֵמֵרוּ, מי יתן ולא היה!

לשווא יאשימו אלה הנשבעים להאשים, את אלה הפורשים לשעה קלה מעדת הנאנחים והנאנקים בקול רם, בהעלמת־עין והקשחת־הלב. לשווא הם קוראים אחריהם ומראים עליהם ביד: “הרי הם המתרחקים מעמק הבכא, הרי הם מתנכרים לעמם ולמכאוביו ואינם רוצים לדעתם”…

אם נתפוש את אחד המאשימים בכנף־בגדו ונשאלהו: מנין לך שאלה הפורשים והנאלמים אין לבם כואב ודואב כפליים מאשר לבך אתה? ואמר לך: פלוני סח אתי היום כשעה שלמה ולא נאנח אף פעם על צרות עמו… ואלמוני, הוא המשורר, כתב היום שיר ולא הזכיר בו אף במשהו את העם ואת תלאותיו… וזה השלישי, הצעיר, הנה התאהב, קם והתאהב בשעת־חירום זו…

על ביאליק לא יראו באצבע: הנהו, המעלים את עיניו, אחריו לא ירננו: המתנכר! מביאליק יש להם הנאה משונה. ביאליק בוכה, נאנח, צועק וקורא־תיגר… “ביאליק – קוראים הם – אתנו הוא, יושב הוא לארץ בתוכנו, בתוך כל המחנה”… ואולם הדבר הזה לא כך הוא, רק נדמה להם לאלה המרננים והמערערים, כי בתוכם הוא יושב, באמת אין מקומו שם: ביאליק, המשורר הלאומי הזה, גם הוא מן הפורשים והולכים לדרכם הם… הוא בוכה, נוהם ונוהק, ומדבר גבוהות וגדולות… אך הוא עושה עלינו רושם, כל נאקה וצעקה עושה עלינו רושם, ובזה הוא נבדל מכל עדת הבוכים חינם… אצל ביאליק – אף דמעה אחת לא תרד מעיניו לבטלה, את אנחתו היותר החשאית לא ישא הרוח.

הַסְכֵּת וּשְׁמַע: מִמַּעֲמַקֵּי הַיַּעַר הַדּוֹמֵם

כְּחָרֵד וּכְנִכְלָם שִׁיר זָמִיר מִתְגַּנֵּב לְאִטּוֹ.

גַּם עֹצֶב הַיַּעַר, גַּם חֲלַל כָּל הָעוֹלָם הַשּׁוֹמֵם

יַגִּידוּ: מַה נִּמְהָר הַשִּׁיר, מָה אֵינֶנּוּ בְּעִתּוֹ.

הַבִּיטָה! עוֹד טוֹבְעוֹת רַגְלֵינוּ בַּטִּיט וּבָרֶפֶשׁ,

הֶעָבִים כְּעֵין הָעוֹפֶרֶת עוֹד תְּלוּאִים בָּאַוֵּר;

הָרוּחוֹת הָרָעוֹת עַד נֶפֶשׁ תַּחְדֹּרְנָה, עַד נֶפֶשׁ;

הַמַּיִם הָרָעִים עַד צַוָּאר יַגִּיעוּ, עַד צַוָּאר!

הַיַּעַר? מָה אָבֵל הַיַּעַר! הוּא אִלֵּם, הוּא מַחֲרִישׁ כַּמָּוֶת;

כְּאִלּוּ לֹא פִלַּח גַּם שֵׁבֶט אוֹר אֶחָד לְבָבוֹ;

אַלּוֹנָיו וּבְרוֹשָׁיו עֵירֻמִים יִשְׁתֹּקוּ וַחֲלוֹמָם – צַלְמָוֶת,

כְּמוֹ חָדְלוּ מִקַּווֹת לָאָבִיב וְקֵיצָם לֹא יָבוֹא.

וּרְקַב הַרְבֵּה תְּקוּפוֹת שֶׁל חֹרֶף נֶעֱרָם בַּעֲזוּבַת הַחֹרֶשׁ,

שַׁלֶכֶת וְקָרְחָה שֶׁל הַרְבֵּה שָׁבוּעִים וְיוֹבְלִים,

רְקַב פִּגְרֵי אַלּוֹנִים עַתִּיקִים הֲפוּכִים מִשֹּׁרֶשׁ,

רְקַב שִׁכְבוֹת הֲמוֹן עָלִים כְּמוּשִׁים, יְבֵשִׁים וְנוֹבְלִים.

וּכְאַבְנֵי־מַעֲמָסָה כָּל נִטְלֵי הָרָקָב יָעִיקוּ

עַל קַרְקַע הַיַּעַר וִיחַנְּקוּ בִּכּוּרֵי כָּל־פֶּרַח

כָּל־אָבִיב הַפּוֹרְצִים לְבַצְבֵּץ, וּבְטֶרֶם יָפִיקוּ

אֶת נַפְשָׁם – בַּחֹשֶׁךְ יֹאבֵדוּ, יָמוּתוּ בַּקֶּרַח –

בַּקֶּרַח הַנּוֹרָא הַצָּפוּן בְּחֵיק הָאֲדָמָה,

כָּל־קֶרֶן כָּל־שֶׁמֶשׁ לֹא תֵדַע, לֹא תוּכַל תַּמְסֶנּוּ –

אֲהָהּ! כַּמָּה פִרְחֵי עֲדָנִים כְּבָר נִקְבְּרוּ שָׁמָּה!

וְכַמָּה עֲתִידִים – מִי יֵדַע וּמִי יְשׁוּרֶנוּ.

וְעֶרְיָה עֲגוּמָה מִסָּבִיב: הָעֵצִים עֵירֻמִּים;

גַּם אַבְנֵי הַשָׂדֶה זוֹעֲפוֹת וְסָרוֹת צוֹפִיּוֹת

מִתּוֹךְ חֲרֻלִּים נָמִים הַנָּדִים יְבֵשִׁים וַעֲגוּמִים,

בֵּין קִמּוֹשׁ הָרוֹעֵד מִצִּנָּה, רְצוּץ רוּחוֹת הוֹמִיּוֹת.

וּזְמִירֹות אֲחֵרוֹת הַסְּעָרָה עַל אֹזֶן תְּזַמֵּר,

זְמִיר חַיִּים נִמְשָׁכִים בְּלֹא חֶמְדָה בְּלֵילוֹת שׁוֹמֵמִין,

כְּעַצֶּבֶת יוֹם סַגְרִיר, כִּילֵל סוּפַת חֹשֶׁךְ הַמְסַמֵּר

בְּשַׂר תּוֹעֶה בִישִׁימוֹן לֹא דֶרֶךְ לְהַשְׂמִאיל וּלְהֵימִין.

וּבְעוֹד כֻּלְּךָ רוֹעֵד מִצִּנָּה חוֹדֶרֶת, יְדִידִי,

כִּי יִפְגַּע אָזְנֶיךָ שִׁיר זָמִיר הַמְצַפְצֵף וְהוֹמֶה –

הַאֻמְנָם לֹא תָנוּד לַמְּשׁוֹרֵר הַבּוֹדֵד, הַיְחִידִי,

וְלֹא תִשְׁמַע שִׁירָתוֹ כִּשְׁמֹעַ קוֹל שִׁירָה יְתוֹמָה!

גם כותב השיר הזה מן המשתמטים מתוך המחנה הנהו. הנה קם ופרש מהם והלך לו לנפשו, אך בנפשו – כל נגעי המחנה, כל צערו הוא נושא אתו בחובּו ולא ידע, מתוך עיניו המה מציצים ואל כל אשר ישלח את מבטו שם נחתם כל הנגע; הנהו קם וסר אל היער, הוא מוצא אותו בשממונו, בקדרוּתוֹ… עוד לא תם החורף – והוא מתאר לנו בצבעים כה נאמנים, במראות חולמים וקורעים את הלב, את “עזובת החורש”, כל מלה שייכת ליער, כל הגה, כל חרוז מוקדשים לה, ואולם בגמרנו את השיר הזה, נדכאים עד מאוד ונבוכים עד מאוד, וידענו כי “לא דובים ולא יער”; על עַמו שר, על עמו האומלל… המשורר רק אליו נתכוון, מדעת ואולי שלא מדעת.

השמעתם על־דבר המלאך עגום־העינים, שהיה טס לתומו על־פני כל הארץ, וכל מקום אשר יעבור עליו – ועָגם המקום ההוא כמוהו?…

 

ה. הולכת את מעמי    🔗

הוֹלֶכֶת אַתְּ מֵעִמִּי – לְכִי לְשָׁלוֹם

וִיהִי רְצוֹנֵךְ לְבַדּוֹ נֵר לִנְתִיבֵךְ,

וּמִצְאִי אֶת הַשַּׁלְוָה בַּאֲשֶׁר תִּהְיִי.

אֲנִי? אַל תִּתְנִי לֵב – אֶינֶנִּי גַלְמוּד…

קרא את השיר, את כולו קרא, אחי, חזור וקראהו, הפוך בו וקראהו מחדש ואחר־כך עבור גם על מעט דברַי שאני כותב בשולי השיר הנפלא והנורא הזה.

נפלא הוא השיר על ההולכת ונורא הוא כאחד. לוּ כתָבוֹ משורר אחר, משורר סתם, והיה השיר הזה רק נפלא, אצל ביאליק הוא נורא. נפלא ונורא כאחד.

אשה זו ההולכת מעמו, מעם משורר סתם, ודאי שלא יחידה ולא ראשונה היא לו. כבר הוא רגיל ומנוסה בטראגדיות מעין אלה… אשה זו ההולכת מעמו – לפני לכתה ודאי לחץ אותה בסערת־רוחו אל לבו, וכנוח עליו הרוח – הוי, מה לא יעשה המשורר כנוח עליו הרוח?… ועתה בלכתה ממנו לא את האחרונה בתקוותיו שילח מעליו. ואולם ביאליק – לאחר ששאל ביאליק: “היכן נעורי?” – הוא עומד ומביט אחרי האשה ההולכת מעמו ומברכה לשלום… אשה זו – אחת היא לו, שניה אין לו ולא תהיה לו לעולם. ובלכתה – הוא נשאר לבדו, עד עולמי־עד לבדו… ועוד זאת: הוא שילח אותה מאתו לפני שהשביח בה את סערות־רוחו. הוא שילחה זכה, טהורה, תמה וצנועה מאשר היתה, בתוך ד' אמותיו של המשורר ניטהרה עוד יותר מאשר בבית אביה ואמה… אמנם בערה האש בקרבתה – אך בעצמותיו בערה, בשרו נשרף מתחת לִבנת־הכַּר, גדולה היתה סערת־הרוח בשבתו אִתה, אך כאותם זוגות הנאהבים והנפרדים היה רגיל להשקיע את האש לפני התפרצה, לקצץ בכנפים הנכונות לעוף, לחנק את החיים החותרים לצאת, השואפים מרחב ודרור.

הוֹלֶכֶת אַתְּ מֵעִמִּי – לְכִי לְשָׁלוֹם

מנוחה זו, הבאה לאחר יאוש, נשגבה ואיומה היא כאחת… ואולם מה עשיר הוא, מה עשיר הוא זולתה… לכתחילה, כשקראתי את השורה הראשונה היה לבי מהסס: לכתחילה הייתי חושש לו למשורר, שלא ירוצץ גולגלתו בקיר־החומה, שלא ימית את עצמו עליה לאחר שתלך, וחפצתי לקרוא אליו בקול: השיבנה! השיבנה! אנה אתה בא בלעדיה? עולמך יֶחשַך בעדך, גלמוד תשאר כאן, ערירי תלך, החזירנה אליך! אמנם, הייתי חושש לו למשורר עד שראיתי את אושרו הגדול ונכסיו הרבים – וָאֵרָגע. אשריהו!

אוהב אני את הגבירים האדירים הללו, שאוצרותיהם מסולאים בפז ובכל יקר גם לאחר הפסד גדול, ועוד הם פתוחים ומלאים לעיני כול. הביטו כמה אצילה וחרישית היא העצבת המרחפת על־פני האוצרות.

הוֹלֶכֶת אַתְּ מֵעִמִּי – לְכִי לְשָׁלוֹם

וִיהִי רְצוֹנֵךְ לְבַדּוֹ נֵר לִנְתִיבֵךְ,

וּמִצְאִי אֶת הַשַּׁלְוָה בַּאֲשֶׁר תִּהְיִי.

אֲנִי? אַל תִּתְנִי לֵב – אֵינֶנִּי גַלְמוּד:

כָּל עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ יִיף בְּצֵאתוֹ וּבְבֹאוֹ

וְכוֹכֱבֵי־אֵל לֹא נִלְאוּ עוֹד מֵרְמֹז־לִי –

עוֹד לֹא יָרַדְתִּי מִכָּל נְכָסַי

וּמַעְיַן תַּנְחוּמוֹתַי עוֹד לֹא דָלָל.

רְאִי, חָסַרְתִּי אוֹתָךְ – אַךְ עֲדַיִן

לִי נִשְׁאַר רָב: לִי יֵשׁ עוֹד עוֹלָם מָלֵא,

הַיָּפֶה כְּמוֹ־שֶׁהוּא בִּירַק אֲבִיבָיו,

בִּזְהַב סוֹף־קֵיצָיו וּבְלַבְנוּנִית־חֳרָפָיו;

וְלֵב עוֹד לִי – דְּבִיר־חָזוֹן, קַן־הַחֲלוֹמוֹת,

וּכְאֵבִי עָצוּר שָׁם, יְגוֹן הַקֹּדֶשׁ,

וּמַלְאָךְ טָהוֹר עִמִּי – דְּמוּת דְּיוֹקְנֵךְ,

הַחוֹפֵף עוֹד בְּחֶסֶד־אֵל עַל רֹאשִׁי

וְלוֹחֵשׁ בְּרָכָה, רוֹתֵת וּמִתְאַפֵּק

כְּדִמְעַת־אֵם חֲשָׁאִית עַל נֵר שַׁבָּת

בְּדִמְמַת הַקְּדֻשָּׁה הַשַּׁאֲנַנָּה,

וּכְאוֹתוֹ כוֹכָב חָרֵד שָׁם בַּמָּרוֹם,

שֶׁמֵּצִיץ עוֹד עָלַי בְּעַיִן יָפָה

וּמוֹשִׁיט לִי בַחֹשֶׁךְ שַׁרְבִיט זְהָבוֹ.

בין שירות כל הלשונות – השירה העברית, בין המשוררים העברים – ביאליק, בין שירי ביאליק – השיר על זו ההולכת מעמו. ולא משום שהוא מן היותר יפים בשיריו, אלא משום שהוא כולו אהבה. אהבה בלי מצרים, והגבר האוהב הוא שקט וגא ורחום… לא טוב־לב כל־כך ולא רך־הלב, אלא רחום… אלי, אלי, כמה רחום הוא בשירו זה!

הנה עולה על לבי איזה מאורע שאירע למאן־דהוא בארצותינו, ארצות־החיים. איני זוכר עוד היטב, אם קראתיו בספר או שמעתיו במסיבת־רֵעים. מעשה משונה ויחיד במינו על־דבר אותו איש שעזבה אותו אשתו ודבקה באיש אחר. כשנודע לזה הראשון, למי שהיה בעלה, שאין מאהבה נאמן באהבתו לזו שהיתה אשתו לפנים, נדדה שנתו מעינו והיה חושב ומהרהר: כיצד מחזירין את לבו של זה אל זו שהיתה אשתו? אך אין עצה ואין תושיה… הרעה תבוא ואין בכוחו לעצור בעד הרעה. אותו זָר שדבקה בו אשתו יעזבנה, ואין עצה… והוא – מי שהיה בעלה – בא אליה אחרי לילות־נדודים ואי־שינה, הוא בא לקדם במה שאפשר את פני הרעה. הוא בא כדי להכין את לבה לצרה הקרובה, שלא יתפוצץ, חס וחלילה, בהיוָדע לה… הוא מלמדה שלווה, שלווה, שלווה…

הגבר הרחום רואה את האשה ההולכת מעמו, רואה הוא את “האש הזרה” שבעיניה, אש זרה, מתאווה, נוהה – ולא אליו… אל מי? עדיין לא תדע “יחידתו” את הזר שכה כלתה נפשה אליו, לא תדע למי תּכמַהּ… יהיה מי שיהיה, רק לא לו! והרי זה מכאיב את הגבר האוהב עוד יותר… היא הולכת – וטרם תדע את דרכה. ואולם הוא, שעינו פקוחה, ולבו, בדאגתו לה, ער, מרגיש ורואה את הנולד, הוא יודע את התוהו־לא־דרך אשר בו תתע… הוא יודע, שלא תמצא ידיה ורגליה בתוך חוגי־הקסם, מחזות־השווא והמדוחים אשר יוליכוה שולל… הוא יודע, כי צער זה הגדול מני ים, אשר גרמה לו בהשאירה אותו לנפשו, ייוָדע גם לה: יודע הוא, כי “תתחבט ארצה, תזחל על גחונה למצוא מלוא־כף אהבה, קורטוב אושר – אך נוהה ועייפה תתע עינה ותשוטט חדלת־תקווה בערפל, ונפשה תצא לאלוהים ולאושר” – והוא מגלה לה למפרע את הסוד הגדול, סוד הקיום לאחר שבר אניה בלב־ימים, הוא מוסר לה את הסגולה אשר תעמוד לה בעת צרה, אשר לא תתן לָמוט רגלה ואשר תציל אותה מאבדן וכליון.

וַאֲנִי יָדַעְתִּי

עוֹד יִפְשְׁטוּ עַל־פְּנֵי הָאָרֶץ כֻּלָּהּ

בִּירִיעַת תְּכֶלְתָּם הַמְשֻׁבֶּצֶת זָהָב

כַּכּוּשִׁיּוֹת הַשְּׁחוֹרוֹת – לֵילֵי קָיִץ,

מְתוּקֵי־לֵילוֹת, קוֹדְחִים וּמַחֲרִישִׁים,

מְעֻלְּפֵי־שְׁחוֹר וּכְלִילֵי הַכּוֹכָבִים,

כָּל כּוֹכָב רִמּוֹן זָהָב, רִמּוֹן זָהָב;

וּרְוַת הִרְהוּרֵי־חֵטא וִיגֵעַת־חֶמְדָה

בְּחֵיק הַלַּיְלָה תִּרְבַּץ כָּל־הָאָרֶץ;

וּפִתְאֹם תָּקוּם דְּמָמָה גְדוֹלָה, רַבָּה,

וְרֶטֶט חֵשֶׁק יַחֲלֹף כָּל־הָעוֹלָם,

וְנִנְעֲרוּ כּוֹכָבִים שְׁפָעוֹת, שְׁפָעוֹת,

וְנִתְּכוּ הֵמָה וּמְכִתּוֹתָם אָרְצָה

כִּנְפֹל שְׁלַל עֲלֵי־זָהָב בַּשַּׁלָּכֶת;

וּקְלוּיֵי תַאֲוָה וַאֲכוּלֵי חֵשֶׁק

אִישׁ אִישׁ בִּרְעָבוֹ וּבִצְמָאוֹ יֵצֵא,

יְגַשֵּׁשׁ קִיר כְּעִוֵּר, יַחְבֹּק אָבֶן,

יִתְחַבֵּט אַרְצָה, יִזְחַל עַל גְּחוֹנוֹ,

לְלַקֵּט רְסִיס־פָּז אֶחָד, פֵּרוּר אֶחָד

מִמָּה שֶׁהִשְׁלִיךְ לוֹ מֵעַל כּוֹכָבוֹ

וְלִמְצֹא מְלֹא־כַף אַהֲבָה, קֹרְטוֹב אֹשֶׁר –

בְּשָׁעָה זוֹ אִם יִתְקְפוּךָ גַּעְגּוּעִים

וְנוֹהָה וַעֲיֵפָה תֵּתַע עֵינֵךְ

וּתְשׁוֹטֵט חִדְלַת־תִּקְוָה בָּעֲרָפֶל,

וְנַפְשֵׁךְ תֵּצֵא לֵאלֹהִים וּלְאֹשֶׁר –

כָּמוֹנִי שְׂאִי עֵינַיִךְ הַשָּׁמַיְמָה

וְלַמְּדִי־נָא מֵהֶם אֶת לִבֵּךְ שַׁלְוָה:

רְאִי, כָּאֵלֶה וְכָאֵלֶה יֹאבְדוּ

כּוֹכָבִים מִדֵּי לַיְלָה לַשָּׁמַיִם –

וְהֵם בְּעָשְׁרָם עוֹמְדִים וּבְשַׁלְוָתָם,

וְאֵינָם חָשִׁים כְּלָל בַּאֲבֵדָתָם,

וּכְמוֹ לֹא נִגְרַע כְּלוּם מִכָּל זְהָבָם.

הנה קראתי את השיר, סגרתי את הספר לשעה קלה, קפאתי על הרהורי שמלאתי ולא אדע שַחרָם ודמעה נזלה מעיני, – מאין באה? אני פותח שוב את הספר – שיר זה, מה שַחרוֹ? קראתי עוד הפעם והנה הוא אחר, אחר לגמרי… לא על אהובה ויחידה לו כתב משורר עברי את השיר, ביאליק אינו כותב שירי־אהבה סתם… הרי הוא נפרד בדברים חמים אלה מבת־ישראל, בת־ישראל העוזבת לא את מאהבה, רק את בחירה, את בן־ישראל… הוי, כמה מבנות־ישראל עוזבות את הבנים מישראל, עוזבות אותם כדי להידבק באחרים, ועיני הבנים מישראל רואות וכָלות…

העינים כלות, הלבבות מתכַּווצים מעוצר כאב וכלימה, וקללתם, קללה חִדלַת־אוֹנים, מלוֹתן. כי הבנים מישראל לא מאנשי אלהים המה, לא ביאליקאים הם ואת מנוחת־הקודש אינם יודעים, אינם יודעים להיות שקטים באהבתם הגדולה: רובם הם צעירים, חמי־הלב וקצרי־הראות… ואין להאשימם: נפשם עליהם תתעטף והיא כָלָה ביגונה.

קול אחד, המזכיר לנו מעט את שירו זה של ביאליק, הוא קול האבות בריבם עם הבנים. קול זה אנו שומעים לפעמים בחיים ובספרות. כשהוא קורא להם לאלה המציצים ונפגעים: “הוי, בנים! צר לכם אתנו, בנים, למעונות־האור אתם הולכים?… ואולם דעו לכם, כי האור הזה שאתם רואים מרחוק – אור מַתעה הוא… הנה כי תכתתו רגליכם, תתעו, תלאו ותיעפו ודוויים ורצוצים תשובו אל אלוהיכם הישָן…” ראינו את הבנים יוצאים לקראת האלהים החדשים ואת האבות נשארים לבדם באהליהם; יש אבות רכי־לב, ממררים בבכי, מורטים שערות ראשם, יש עקשנים שלא יורידו דמעה, לא ייאנחו, גם אל החלון לא יקרבו לראות בבנם ההולך ונעלם מן העין.

ואולם ביאליק לא ידבר בשירו בשפת אב… בן־ישראל אציל וצעיר, אשר שאר־לב ושאר־רוח לו, ידבר בשירו אל בת־ישראל צנועה וכשרה עד מאוד, רק את עַמה אינה אוהבת וגם את בן־ישראל זה – רק משום שבן־ישראל הוא… בולמוס “היציאה מן המחנה” אחָזָהּ… במחנה העִברים למדה לאהוב את הזרים, – עתה היא יוצאת אליהם – “לכי לשלום!” קורא אחריה לא אביה הזקן עם ציציות־טליתו הטופחות על ברכיו הכושלות, לא אמה עם הפיאה הנכרית שבראשה. רק עברי צעיר, בן־גילה, שעל עולמו מולכת זו, שהיתה יכולה להיות לו לשולמית, ומשהלכה נשאר לו עולמו המלא ודמות־דיוקנה חופפת עליו. משהלכה – נשמרה בלבו דמות־דיוקנה… עברי הוא, בא־כוחו של עם שלם, עם עברים צעירים, ודבריו כה ענוגים, מלאים עצבת וגאון גם יחד… הוא לא יעצור בעדה… “לכי… ויהי רצונך לבדו נר לנתיבך… הנה הפכת אלי פניך רגע ומצאתיני בבדידותי… אל־נא, אל תתני לב, אינני גלמוד…” אך היא עוד שוהה. למה כה תשהה, עדיין היא פוסחת על שתי הסעיפים: התלך אם תחדל? גלמוד יהיה העברי בלעדיה… אך העברי הצעיר שאר־רוח לו, גא הוא ואינו רוצה לעורר רחמים – והוא נושא את מדברותיו ומספר על עושרו הרב: אל נא תעצרך בדידותי, אם אין רצונך בכך… ואם ראתה דמעה בעיניו – לא על מכאוביו ויגונו־קודש היא מעידה, רק עליה, על ההולכת, עלתה ונשפכה הדמעה. אהה, בת־ישראל זו, שכשרה היא, הנה היא יוצאת מעירה, מרחובה, מבית אביה הסמוך אל ביתו הוא… אהה, בן־גילה הוא אשר ינוד לה; בן־גילה הוא, אך לבו קנה חכמה יותר, מלומד הנסיון הנהו, ואולם לא חכמתו עיקר, ולא משום שמנוסה הוא בארחות־החיים – הוא רואה את הנולד. נבואה היא שניצנצה בו!… אהה, הנה היא גולה אל בין הזרים, שם תתע ותאבד דרך, ושם… לשווא תבקש שם בנכר “מלוא־כף אהבה, קורטוב אושר…” לא תוכל בת־ישראל “להתחבט ארצה” עם המוני אדם זרים, רעבים וצמאים, “קלוּיי תאוה ואכולי חשק” וללקוט, ללקוט אִתם יחד… ושם בנכר – יודע הוא, יתקפוה געגועים, – אל מי? אל רחובה, חצרה, ביתה, אל הבית הסמוך, אל ביתו הוא… האומנם? ולוּ גם יתקפנה כליון־הנפש – אך היא לא תשוב… “נוהה ועיֵפה” לא תשוב אליו; “נפשה תצא לאלוהים ולאושר” – ושמץ משנַיִם אלה היתה מוצאת אצלו – אך אליו לא תשוב, “חדלת־תקווה תשוטט בערפל” – ואליו, אל בן־עמה, לא תשוב… הוי, לולא עזבה אותו לכתחילה! ואולם עתה, ככלות הכל – לא תשוב.

הנה הוא רואה בעליל את סוף דרכה, הנה הוא רואה אותה עומדת על־פי התהום. עוד יש זמן להניאה ממעשה זה, אך הוא נוטל את ידה בפעם האחרונה בידו ואינו אומר לה: אם יקרֵך הדבר הזה – שובי! – כי למה ישחית את דבריו לשווא, ללא הועיל. הוא נוטל את ידה ומיָעץ לה, לבת־ישראל זו, לעשות כמוהו, היינו: בהיות הכאב גדול עד מאוד ואין למעלה הימנו, אל נא תבקשי לך מפלט אל תוך התהום אשר תעמדי על פיה, – הֵרומי, הרומי אז כמוני, “כמוני שאי עיניך השמימה ולַמדי נא מהם את לבך שלוָה…”

שוב קראתי את השיר, שוב הורדתי עליו את ראשי ושוב מלאתי הימנו… היום לא אקרא בו עוד. מחר – בלי נדר! ואולם מחר כי אקראנו ומצאתי בו הגיגי־לב אחרים, לגמרי אחרים.

כך המה השירים היותר טובים, כשָמַים הם המדברים אלינו מתוך עבי־כסף המשתנים רגע־רגע. כימי־הנצח הם השירים הללו, כימים השולחים את הגלים על פניהם ומתווים להם רגע־רגע נתיבות אחרות.

 

ו. עם דמדומי החמה    🔗

בין שירי ביאליק יש שירה קטנה, שרבים משיריו דומים לה ברב או במעט בתוכנם אך לא בצורתם, הלא היא השירה על הילדוּת.

לא צלצול החרוז ומידת השורות הם צורתו של שיר, אלא אופן ביטויו. לא מצב המלים בשיר הוא השיר, אלא מצב הענין.

עם דמדומי החמה – המשורר הנותן צורה כזו לשירו משרה עליו את השכינה ולוּ גם יהיה תוכנו ישן.

ישָן הוא השיר בעצם ואולי מפני ישן זה נמס ובטל כל חדש.

עם דמדומי החמה – זאת היא הצורה אשר נתן ביאליק לשירו. אני, למשל, לוּ היה לי אותו הלך־נפש המאלץ לכתוב שיר ולוּ אילצני הלך־הנפש לכתוב שיר עם תוכן זה ממש, הייתי נותן לו צורה זו:

וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה, וייפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה, הדבקה אל אדמתה, הולכת על שתים, הולכת בבטחה, קוממיות הולכת וטופפת: כל מקום אשר אליו היא באה – שם מקומה. משנברא האדם – נתן עיניו באדמה אשר ממנה קורץ והכירה: אמו היא! אמו, המשעשעה אותו ביום ואשר ישכב עליה לבטח בלילה.

אלה תולדות האדם ובניו למשפחותיו ולגוייהם אשר אני יושב בתוכם ואשר אראה אותם יום־יום ואדעֵם; ואולם אנוכי מי אני? תולדותי אני? כלום גם אנוכי נחשב על משפחת אותו אדם? אמנם נפש חיה הנני, ואולם ראשיתי, ראשיתי אני? המן האדמה נבראתי אף אני, מדוע ככה זרה לי אדמה זו? מדוע אני נזהר ככה בהציגי את כף־רגלי עליה, ובדרכי על פניה למה זה לא אדרוך עליה, כאחרים, ברגל־גאווה? למה זה בעָברי ממקום למקום יכני לבי, למה זרו לי האחו ושדה־הבר והיער? היער – למה הוא מביא מורך בלבי, הריני נכנס לתוכו, לעמקו ועָביו ומחייך לו, אבל חיוכי לא חיוך. אני רק מחניף לו, ליער זה המלא אימים, מחניף, כאותו יהודי העובר דרך הכפר ומחניף לכלב הרחוק עוד ממנו כמטחוי־קשת, בעוד אשר לבו הולם בקרבו כהולם פעם.

האומנם, העל כי בן־גלוּת אנוכי ומשום שגם אבי ואבי־אבי ואבות עשרות דורות לפניהם בני־גלוּת היו – לכן לא אבטח באדמה זו ולא אדע שָלֵו עליה? ואבותי, אבותי לפנים, בשבתם על אדמתם, האומנם הרגישו אחרת ממה שאני מרגיש היום? הבאמת היו אלה יושבים תחת גפנם ותחת תאנתם ממש? הדיברו בהן במלת השייכות: גפני שלי! גפני! תאנתי! ומה היו פניהם בעָמדם בכרמם ובחלוף פתאום רוח בין העצים והעלים – נידפים?… כלום לא היו אבותי גֵרים גם בארצם, והולכים עליה בלָט, בלָט, מבלי געת בה?…

האדם הקדמון – כלום יש לי חלק בו? הרי הוא אך אביהם הקדמון של כל אותם הברואים שריח האדמה נודף מהן. ואנוכי – מוצאי אחר הוא, לא אדם מאדמה אני. ודאי שמעשי־בראשית אחרים היו בי, ואבי הקדמון הריהו הנידח והנשכח הקדמון, יתום־העולם הראשון.

יושב אני בין משפחות־האדם, בתוך המון־גויים, הריני עובר ביניהם כצל ורואה אותם כשהם מתרפקים על האדמה, מלקטים מעליה ערמת דגניה וחיטיה, כובשים בה את פניהם, מוצצים, סובאים את דבשָה על תולעיה וקוראים לה: “אִמֵנו! אמנו!” – כמה זרים לי כל אלה!

המקנא אני בהם? חלילה… לוּ היתה האדמה אמי, אמי אשר הרתני וילדתני, הייתי מקנא בם באחי, בני־אמי, אשר ניחרו בי ואשר גירשוני מהסתפח בנחלתה, ואולם הן זה דברי מאז: לא מחומרם קורצתי… מאחד המזלות הרחוקים ננער היהודי הקדמון, ננער ונפל לארץ… והארץ זרה לי, מה זרה!

איני מקנא בשום בן־אדם, אלא שיש אשר אני מתעצב אל לבי ותם בגעגועים וכלות־נפש: מזלי, מזלי, איהו? באיזו מפאת השחקים יזרח לי מזלי? רבים הם הכוכבים שבשמים, ובהיות הלילה – כי אצא ואשא אליהם את עיני מהארץ זהרה, ימצמצו לי כולם, כולם… מזלי, מזלי איֶכּה?

בשמים הוא, ולכן אני אוהב את השמים… עם בוקר אוהבם אך מעט, עם בוקר בשומרי את צעדי השמש, את יָפיָם אני חומד, את יפי המזרח הבהיר, הצח והאדום, שמש הבוקר אומר לי הרבה ואינו לי כלום – את עיני הוא מכאיב ואינו מכאיב את לבי… אאהבהו, אך מעט; לא שם מזלי.

ואולם בהיות הערב, כאשר ירדו הדמדומים אל העולם, ובפאת־המערב שפוך “הזוהר הנורא”, אותה האש הנפוצה, האש האילמת, שאינה אומרת לי כלום ומדברת אלי הרבה… פאת־השקיעה, אותו עֵבֶר־ים עם איי־הזוהר האדמדמים התלויים על בלימה, ההולכים ומיטשטשים והיו כלא היו, כלום לא מולדתי היא? האח, מולדתי! מולדתי הרחוקה, הנעלה, מולדתי הרמה, הנישאה, מולדתי שאין בה ממש!… והמון געגועי יהמָיוּ, יהמָיוּ, מכאובי הגדולים ניעוֹרים, עוד מעט ואַעַר את כל לבי על דמו החם וצערו הרב, שהיו עצורים יום כולו כשהוא סגור ומסוגר… כי מה היה לי יומי כולו? האם לא ציפיה לשקיעת־החמה? לא כליון־עינים לשעה של בין־הערביים, לאותה שעה קלה וקדושה, שיתלקח בה מערבי?…

אך עתה, עם כלות היום, ידעתי מה היה לי היום כולו, אך עתה ידעתי! זה יומי משום שלא שלי היה, לא בעדי האיר – למדתי ממנו הרבה יותר מאשר למדו הימנו בניו שלכבודם זרח. החיים – משום שעברו על פנַי ולא נגעו בי, נתנו לי הרבה יותר מאשר לאלה ששכרו מן החיים: כי רק התינוק שנישבה לבין זרים וראה שם בין הזרים את אחד התינוקות יושב בחיק אֵם אוהבת ומשתעשע בצעצוע קל־ערך, בדבר של מה־בכך ואינו מרגיש באמו הלוחצתהו אל לבה והמנשקת לו חליפות – רק התינוק הנשבֶּה ההוא המסתכל בזה מרחוק יודע מה זאת “אֵם”.

לא שלי היה היום ולא שלי היו החיים על־פני הארץ ומשום זה מלאתי מהם… אך הס – הנני ואחריש… כאבן אחריש. גם אם יבוא איזה משה ומצאני במדבר זה ויך במטהו על אבן־לבי – אחריש, לא יפכו רגשותיו, לא יבעו המון רחשיו… הן לא יפול התינוק שנישבה לבין זרים בחיק אם נכריה וישיח לה המיית געגועיו הרבים השוקקים בו. אכן, הגיגי־לבי והרהורי הרבים – אש עצורה הם בעצמותי, אך למי אפתח את צינור לבבי, באוזני מי אגלה את אהבתי ותלונתי, אל איזה חיק אחיש מפלט לי, לפני מי עלילת־דם, עד לטוֹרקוומאדו…

מָה רַב, אוֹי, מָה רַב הַשִּׁמָּמוֹן

בָּאָרֶץ הַמְּלֵאָה, הַפְּתוּחָה,

גַּם פָּנִים לְךָ לֹא יָאִירוּ,

גַּם שָׁלוֹם לְךָ לֹא יֹאמֵרוּ,

גַּם אַבְנֵי הָרְחוֹב, גַּם שָׁמַיִם

עַל רֹאשְׁךָ לְךָ יִתְנַכֵּרוּ.

וּכְנֵטֶף בַּיָּם כֵּן נֹאֵבדָה

עֲרִירִים בֵּין אַלְפֵי רְבָבָה –

מָה רַב, הוֹי, מָה רַב הַשִּׁמָּמוֹן

בָּאָרֶץ הַרֵיקָה, הָרְחָבָה!

כי איקץ לפעמים עם בוקר ולא אדע למה הקיצותי: כלום יש לי חלק ונחלה ביום זה, כי קמתי לכבודו? אך מנהגו של העולם הזה הוא: מקיצים מן השינה, מפשילים את הוילון, פותחים את תריסי־החלון ויוצאים החוצה…

גם אני לא פרשתי מן הציבור; בעוד בוקר יצאתי והתהלכתי בין המוני אדם רב ובתוך שאון הקריה, התחפשתי ויצאתי אליהם, סובבתי ביניהם, דיברתי אליהם בלשונם הזרה, עניתי להם על שאלותיהם ולבי בל עמי… הה, מי יתן ולא יכירו בי, שלא מעלמא הָדֵין אני… התאפקתי כל היום מִדַּבֵּר בקולי האמיתי, כל היום הייתי את אשר אינני, אך משירדו דמדומי הערב שאפתי רוח. עם דמדומי הערב, ברדת אותה האפלולית העוטה את כל, פרצו דמעי ושאגותי… כל מה שנקלט לתוך לבי במשך יום כולו ולא מצא לו כל ניב ומוצא – השתפך עתה החוצה, שוּלח עתה לַחָפשי. הדבר מובן, מובן עד מאוד… כל־כך מובן הוא כשעיני יהודי מתמלאות דמעות בשעה של בין־השמשות, כשכל מדוויו החבויים פורצים לצאת לראות אור, את אור השקיעה.

כל היום הייתי מעורב בין הבריות, אדוני הארץ; לעת ערב פרשתי לקרן־זווית, לעת ערב דבקתי לבדי אל זכוכית החלון המופנה כלפי מערב: הנהו מזלי! מזלי הרחוק שננערתי מעליו בשכבר הימים… הנה מזלי, בין “איי־הזוהר” הנהו, הוא לוחש כולו ודובב לי מתוך האש… אהה, מזלי!

עִם דִּמְדּוּמֵי הַחַמְָה אֶל הַחַלוֹן נָא גֹשִׁי,

המשורר העברי דבק בשעת בין־השמשות אל החלון, הוא והנערה העבריה, אשר קרא לה שתבוא ותעמוד אתו על־ידו, לחלונו. הנערה העבריה התועה על אדמות זרות לה באה לקול אחיה הקורא לה, עם אש השקיעה בעיניה באה, התרפקה עליו ברחמים, לפתה את צווארו, דבקה בו בת־הדמדומים, דבקה בבן־מזלה, ושני האובדים, שני נידחי־העולם, היו לבשר אחד. הביטו לחלון הטובע בלהבות בין־ערביים: האם לא לבדו עומד שם המשורר? גם אִתָּה לבדו הוא… אחד ואחת הם שנַיִם, ואולם יש שאחד ואחת הם אחד. יש שבני עם שלם מפוזרים ומפורדים בקצות כל העולם ואחד הם… ישראל – אחד הוא.

עִם דִּמְדּוּמֵי הַחַמָּה אֶל הַחַלּוֹן נָא גֹשִׁי,

וְעָלַי הִתְרַפָּקִי,

לִפְתִי הֵיטֵב צַוָּארִי, שִׂימִי רֹאשֵׁךְ עַל רֹאשִׁי –

וְכֹה עִמִּי תִדְבָּקִי.

וּמְחֻשָּׁקִים וּדְבֵקִים, אֶל הַזֹּהַר הַנּוֹרָא

דּוּמָם נִשָּׂא עֵינֵינוּ;

וְשִׁלַּחְנוּ לַחָפְשִׁי עַל־פְּנֵי יַמֵּי הָאוֹרָה

כָּל הִרְהוּרֵי לִבֵּנוּ.

וְהִתְנַשְּׂאוּ לַמָּרוֹם בִּיעָף שׁוֹקֵק כַּיּוֹנִים

וּבַמֶּרְחָק יַפְלִיגוּ, יֹאבֵדוּ;

וְעַל־פְּנֵי רִכְסֵי אַרְגָּמָן, אִיֵי־זֹהַר אַדְמוֹנִים,

בִּיעָף דּוּמָם יֵרֵדוּ.

הֵם הָאִיִּים הָרְחוֹקִים, הָעוֹלָמוֹת הַגְּבֹהִים

זוּ בַחֲלוֹמוֹת רְאִינוּם;

שֶׁעָשׂוּנוּ לְגֵרִים תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם,

וְחַיֵּינוּ – לְגֵיהִנֹּם.

הֵמָּה אִיֵּי־הַזָּהָב זוּ צמֵאנוּ אֲלֵיהֶם

כְּאֶל אֶרֶץ מוֹלֶדֶת;

שֶׁכָּל כּוֹכְבֵי הַלַּיִל רָמְזוּ לָנוּ עֲלֵיהֶם

בְּאוֹר קֶרֶן רוֹעֶדֶת.

וְעֲלֵיהֶם נִשְׁאַרְנוּ בְּלִי רֵעַ וְעָמִית

כִּשְׁנֵי פְרָחִים בַּצִּיָּה;

כִּשְׁנֵי אוֹבְדִים הַמְבַקְשִׁים אֲבֵדָה עוֹלָמִית

עַל־פְּנֵי אֶרֶץ נָכְרִיָּה.

אל תראוני שאני כה קודר ועלוב ולא נראה לעין, שנכריה לי אדמתכם. בן־כוכבים אנוכי, בן־מעלה… הראיתם את הכוכבים הנופלים? לפני נופלם הצהירו, ובנופלם מַטה – וקדרו ואבדו דרכם…