א. נצח ואהבה 🔗
מאוד לא היה חשק לו למנדלי למוּת. לעת יובל השבעים־וחמש שלו היה, בעצם, למעלה מבן שמונים. וכאשר מישהו, קרוב, נשא כוס יין ובירכהו כי יזכה לשנות־חייו של משה רבנו, נתרגז עליו “סבא”, לא למראית־עין בלבד. הוא הביע כעסו בפירוש, ברח לחדר מרוחק. “מה תאמרו לזה: בא אדם וקוצב לי מאה ועשרים שנה… ביותר אני רוצה!”
אנו מחויכים לשֵמע הפרשה הזאת, ולא אנו בלבד, אלא גם אלה שהיו נוכחים בשעת מעשה חייכו בוודאי. סבורים הם, כי “סבא” מעמיד פנים… הרי זה לובש רצינות, כביכול, ובעצם רק לצון יחמוד לו… כי הלא הוא, הפיקח הגמור, יודע גם יודע, כי על־כורחך… על־כורחך תגיע לזה, אם במוקדם ואם במאוחר במקצת… וכי, למה נכחד, מאה ועשרים שנה הן לשון של גוזמה במקצת, דרך־מליצה…
אך לאמיתו של דבר, הרי חיוכינו אנו כעת, ושלהם שם, בשעת השמחה באודיסה, – אינם אלא טעות!
יותר! סבא רוצה יותר, באמת ובלב תמים… הוא הלך לו, נסתגר לזמן־מה בחדר האחרון, נתעקש: ביותר הוא רוצה!
יותר! רבים מאתנו, ההולכים למקום שאין חוזרים משם, רוצים יותר, אין רוצים למוּת, ורק אין אנו מגלים זאת בצורה בולטת. מתביישים אנו להביע זאת ברור. מתרעמים אנו על המנה הקטנה… אנו, המתונים יותר, איננו מביעים זאת בפירוש, אין אנו מתאוננים, אנו צנועים יותר… ואילו מנדלי לא היה ביישן, הוא בּוֹטֶה בחריפות־לשון, בחיתוך־הדיבור שלו. רגיל היה לגעור, וכלפי העוול שעלול להיעשות לו – כי ימות בן מאה ועשרים שנה – הגיב בגערה… אילו היה זה מטבעו לצעוק חמס, ודאי שהיה צועק: הוי, הוי, רוצה אני לחיות… יותר!
אלא שמנדלי אינו מביע את משאלתו הכמוסה ביותר… בעמקי לבו הרי הוא מבקש לו – חיי־נצח.
יותר – ואין די בכך, יותר ויותר – אף זה מעט מדי… רצוני לחיות לעולם, זה הדבר!
מנדלי רוצה בנצח…
רבים מאתנו, מקוראיו הנאמנים, מאמינים, כי אמנם הגיע לכך… אולם הוא עצמו, מנדלי הגדול, אינו יודע שָלֵו בנפשו, פחד תוקף אותו בכל הנוגע לנצח זה… יש משהו שנוטל את הבטחון בנוגע לזה…
ביאליק מספר בזכרונותיו על מנדלי, כי שנים־מספר אחרי חג־היובל הנ"ל, לאחר מחלה ממושכת, לאחר שהענק התמוטט כולו – ענק שמתמוטט נראה עלוב יותר, עגום יותר מכל אדם אחר, – עדיין היה חולם: להתחיל מחדש
*
קרוב לתשעים, הוא מבקש להתחיל מחדש.
– הוי, הוי, הוא יודע את הפלא הנהדר והנורא, הן בחייו והן ביצירתו – את ההתחלה מחדש!
כבר במעלה שנות־העמידה שלו הריהו פורש מדרך כתיבתו, מדרכו באמנות, ופונה לדרכים חדשות, מתחיל מחדש, מחליף את הסגנון שלו, את כל אופיו ואורח מהלכו בספרות. השינוי עלה בידו, ולא היה זה שינוי, נס הוא שקרה. אך אם כי גדול הנס מאוד, אם כי נעלה הוא מאוד – הריהו מטיל אימה עלינו… מנדלי הוא חזק, בעל תכונה חזקה, הכיצד בא אדם ומעביר קו־מחיקה לארבעים־חמישים שנות עבודה רוחנית? אולם הנס התרחש… וכי למה לא יתרחש? הוי! לולא נשבר בגופו זה בן התשעים־כמעט, היתה באה אולי התמורה הגדולה עוד פעם, פעם שלישית… האמינו! האמינו בכך! כי אם אין אתם מאמינים, הרי אתם מפסידים, חלילה, שמץ־מה מן התמורה הראשונה שלו.
אולם הוא, מנדלי, בעצמו, נראה כי לעתים תקפוהו ספיקות… התמורה, אמנם, נאה, נאה… אבל אין כאן עדיין נצח, חסר משהו עד לנצח…
נצח! אם לא תמיד חש בנצחיותו, הרי ערג לה כל הימים, וככל שהלך והזקין, ככל שקרב אל הגבול, כן נאחז יותר, אחיזת עווית, בקרנות מזבח־הנצח, זה שולחן־הכתיבה הגדול שלו, באודיסה.
כל מי שהיה באודיסה וראה את הזקן המלכותי אל שולחן־הכתיבה שלו, בעמקי האולם הגדול, יושב ועובד, עובד ללא ליאות… מחזה גדול ראה…
אפשר שעבד לא משום ש“הציקתו רוחו”, לא משום שטרדה אותו, משום האש בעצמותיו… לאו, הוא עבד למען הנצח!
הוא, החכם הגדול, שכח בשעת מעשה את הכלל שחכם כמותו חייב לזָכרו תמיד: דווקא מה ש“מציק” אותנו בהביאנו אותו לאור העולם, יש לו הסיכויים להתקיים לעולם. אבל הוא, ברדיפתו אחרי הנצח, נעלם ממנו עיקר אחד… עבודתו, ככל שהיתה נמרצת, ככל שהיתה מועילה, יוצאת מגדר הרגיל, לא היה בה משום שחרור מן “המציק” ביותר, ממה שתסס בקרבו, הוא לא פרק את משאו, אלא נתיישב בסירה וחתר, חתר בידים, ידי זקן חזקות, אל מימי־הנצח…
בדרך הזאת לא יצר אלא מעט מן החדש, הוא תירגם, הוא העתיק את יצירותיו מאידית לעברית נפלאה… סגנונו החדש הוא שהֵסֵב את תשומת־לב כולנו, עד אז לא נכתבה עוד עברית כזאת… הוא הראשון!
היצירות נתעלו… אבל אלה לא היו יצירות חדשות של מנדלי, הן נעשו מושלמות יותר, עשירות יותר, גרעיניות יותר… אכן היו אלה יצירות שתססו בו לפנים! אלה היו בחשבון ישן. אפילו היצירות המקוריות שיצר בין תרגום אחד למשנהו, עם כל ההוד והשלימות שבהן, עושות רושם כאילו עוּבּדוּ על־ידיו… ובכתביו החדשים שולט הסגנון המזהיר על פני כול. ימים רבים כל־כך עשה בכיבוש הסגנון, עד שלבסוף כבש הסגנון את האמן, את מנדלי. דבר זה קרה גם את ביאליק בפרוזה שלו.
ואולם מנדלי, מה הוא, מנדלי, חושב על כך? מי יודע את הנעשה בלבו של מנדלי… בנוגע לאריכות ימיה, לנצחיוּת האמנות שלו אין הוא משמיע דבר… או אולי הוא נוהג בזה מנהג אמו: היא גוערת בבת ומתכוונת לכלה… הוא צועק: בחיים אני רוצה! וכוונתו אינה אלא: יצירתי! חיי נצח ליצירתי! התביעה ליותר ממאה ועשרים שנות־חיים אינה אלא אמתלה, רוצה הוא בנצח ליצירתו! אך לא! גם בחיים בשבילו… הוא מתכוון לשתים, כלומר, גם לחיים עצמם!
חייו של מנדלי עשירים, עשירים במאורעות ובהרפתקאות עוד יותר מיצירתו. ואם אין הם עשירים יותר, הרי מכל־מקום מסתוריים יותר הם חיי אותו אברך־עילוי בן קאפּוּליא העיירה, אותו למדן גדול, בן־הישיבה הענוג, בכל אצילותו, שפרש לפתע פתאום מן החיים האלה ונעלם, הצטרף לחבורת קבצנים, עיוורים ופיסחים וכל מיני בעלי־מום, והוא נודד עמם מעיירה לעיירה… הנה, הסתלקות זו בצוותא עם הקבצנים נשארה תעלומה עד היום הזה, לא הוא ולא יצירותיו אינם חושפים אותה, אף לא “פישקה החיגר”… חידה היא ותהי לחידה!
אבל הוא פורש גם מהם! והרי הוא משתקע לימים רבים בווֹהליניה… אלה שנותיו בז’יטומיר. בית־מדרש־הרבנים בז’יטומיר וסביבתו, אחרי־כן אודיסה… “עזיבת” בנו… מנדלי – מבקר תכופות אצל בנו המומר בפטרבורג. כל אלה קטעי־שמועות… לא ברורות למדי. לאו, חיי מנדלי לא לנו הם… לנו שייכת רק יצירתו, הצד השני של המטבע היקר, החלק המזהיר ביותר שבאבן־חן. נשמור נא איפוא את יצירתו של מנדלי, נלמד־נא לדעת אותה, נפיץ אותה… האם נקיים אותה בשביל דורות הנצח? אולי. ישנם בספרי מנדלי דברי־יופי שאינם נכמשים, דברי־תפארת מאריכי־ימים, אמן גדול הנהו, אמן קר… לא תמיד חסרון הוא.
אמן קר הנהו, מחולל הוא את פלאיו, בעיקר באמנות שלו, במלאכת־המחשבת שלו, במוחו, ופחות בלבבו, על־כן קרים המה, אמיתיים וטהורים כמעין, וקרים. אין זה ההומור של שלום־עליכם, זוהי סאטירה, זהו סגנון וחוש־ההתאפקות… האהבה – מועטת. ואין זה נורא, לא כל האמנים חייבים להתוודות באהבתם אלינו! היה חפשי ואמיתי ביצירתך! יצוֹר כאוות־נפשך. בית־קיבולנו הוא גדול למדי, בלא עין־רעה, הוא יכיל את כל אלה באוצרו, יבלע ויעכל. לא באהבה בלבד ניזונים בעולמו של הקדוש ברוך הוא.
דא עקא, שהתימאטיקה של מנדלי ברוב יצירותיו זקוקה לאהבה במקצת…
התימאטיקה, התוך של יצירת מנדלי, היצירות המצויינות בציוריוּתן הרבה, אילו עטפה אותן, אילו עלתה מהן נשימת־אהבה, לא זו בלבד שהיתה מחממת אותנו בקפאוננו, אלא שהיתה מביאה את היצירה לכלל שלימות, מביאה לה תיקון־אמת, מעניקה לה אותה הנצחיוּת, שאליה כלתה נשימת האמן הגדול.
ב. קבציאל 🔗
אילו חי אתנו היום והיה עתה בן מאה וחמש שנים, ויש אומרים, אמירה שיש לסמוך עליה, כי היה מונה כיום קרוב למאה ועשר שנים! אבל איך אומר מנדלי:“אין זה מענייני”… מאה שנה לגבי מנדלי הרי הן כיום אחד… מאה שנה במה הן נחשבות לגביו!
הלוואי! מי יתן ויוסיף ויאריך ימים אצלנו, עוד ועוד!
“הלוואי” זה נפלט מפי מאליו, לא התכוונתי כלל, השמעתי ונשארתי תוהה לרגע… מה פירוש: הלוואי? וכי ספק הוא לי? כביכול, שמאחל אני לו דבר, שאין אני בטוח למדי כי אמנם יקרה; כביכול, אך תפילה היא בפי… דבר שיש להתפלל עליו… לעורר את רחמי הקדוש ברוך הוא על האמן הגדול, הנאמן, ועלינו, בעיקר עלינו, אם כי מתוך האפלה העמוקה ששוקענו בה כעת, מציץ אלינו אור של חיים חדשים בארץ־ישראל ובכל העולם כולו. בשורת ימים טובים לעם־ישראל המעוּנה ביסורים, מרחפת באוויר המורעל של מצָרינו… ועם כל אלה – יהא זה אסון בעצם אושרנו, אם שכוח נשכח את קבציאל של מנדלי, כלומר, את קבציאל שלנו… כולנו קבציאלים אנחנו. יוצאי קבציאל, אין לנו להתבייש בכך. קבציאל לא גנבה דבר אצל איש, קבציאל נהגה אורח־חיים מהוגן משלה… לא לבשה דמות לא־לה, לא חיקתה איש. יהודים בקבציאל ראו את עולמם בחיי יהדוּת, בחיים יהודיים, – חיי עוני, אמנם, אבל חיים משלהם, העוני לא לחרפה ייחשב. אין כאן דבר להתבייש בו, והוא, האמן, מנדלי, העניק לה, לקבציאל חיי עולם! אמרתי: הלוואי… איחול הוא! כי קבציאל – היא תחנה, תחנה בחיי היהודים! פרשה זו של “ויחנו, ויסעו…” בדרך־הנצח היהודית, עניין גדול היא, יש לפעמים צורך לחנות במדבר ליד העינות המרים ביותר ולהיטהר שם ביסורים, לפעמים יש צורך לחנות שם יותר מאשר בנאות־מדבר. רבה שם יותר העבודה לפני אנשים כמנדלי, הוא זוקף שם דמויות יותר, צר צורות יותר… קבציאל היא שם־דבר! ענין מורכב היא, סוגיה חמורה, קבציאל עולה על גושן שבמצרים, עולה על ארץ־ישראל שמלפנים, קבציאל היא גושן וארץ־ישראל גם יחד, הרי היא תולדת־השתיים, תערובת של השתיים… מקבציאל צמח, צומח ועולה, היהודי הטוב ביותר, בעל הדרת־הפנים האמיתית, בעל הישות היהודית המלאה! האם אמנם עניה קבציאל כל כך? הוי, לא ולא! קבציאל יש לה בית־מדרש ותנור בו, ויש לה בית־קברות יהודי, ושניהם, גם בית־המדרש, גם בית־הקברות, – מלאים וגדושים יהודים נאים. אף אמנם יפים, יפים! יפה היא יצירתו של מנדלי, שהוא מתאר בה את כולם… כאשר מנדלי מצייר יהודים נאים – הרי הם נאים, יכולים אנו לסמוך עליו! אין הוא עושה מעשה־חוזק ביהודים משלו… הרי הוא נותן אותם, את הקבציאלים לנו, כמו שהם, אין הוא מיַפה אותם. קבציאל מלאה וגדושה קבצנים, ככוהנים וכלוויים בחצר בית־המקדש. קבציאל הומה מקבצנים, החיים היהודייים סואנים שם בעוז, זה בית חיי היהודים… הוי, קבציאל איננה כלל קבציאלית ביותר, לא כשמה כן היא… אין קבציאל צריכה להישכח, נשכח רק דבר שפוסק להיות! קבציאל לא חדלה להיות, קבציאל שינתה דמותה, לבשה דמות ארץ־ישראל העובדת, דמות תנועות־שחרור יהודיות, ובכולן נשמת העָבר היהודי הגדול, אשר לא פגה בקבציאל.
מנדלי, הצייר הגדול של קבציאל –
הוי, לולא נתפס האמן הנעלה להשׂכלה, יחד עם הבינוניוּת, עם האינטיליגנציה הבינונית, הקארייריסטית של הימים ההם, – ודאי שהיה חורק פחות בשיניו ובעטו על החושך היהודי ועל הדלוּת היהודית. אילו נשא עמו קצת חמימות, קצת רגש לבבי אל קבציאל, והיה מַקנֶה את הנצח גם לעצמו וגם לקבציאל, כשם שהנציחו הנביאים את עם ישראל החוטא ויחד עמו גם את עצמם.
ההשכלה לכדה בחֶרמה, לכדה גם את הפיקחים ביותר, את המחוננים ביותר, היה לה גם קסם חיצוני, היה זה רימון שקליפה נאה לו, קליפה שקשה לזרקה… “בת־שמים” זו הסירה לב רבים ממיטב בני־נעורינו ומשכה אותם אל דרכי־ארץ נכריות, ושם נשארו אם לא בשלימות, הרי למחצה, לפחות… ההם לא הרוויחו הרבה, ואילו אנו הפסדנו. רבים, לא עלינו, אתנו הם, לאמור, בינינו הם יושבים, אך ככפויים, כמו בעל־כורחם… אהבה כפויה… דומה יותר לשנאה מאשר לאהבה… הם הטיפו מוסר לנו, הוכיחו אותנו על פנינו, הצביעו על מגרעותינו, חיפשו אחריהן, תרו… ולא ראו את המעלות.
מגרעות היו, אמנם, מגרעות גדולות, אולם בעיקר הלא היו מעלות. מעלותיו של עם, אם הוא זוכה להן, הרי הן טבועות בו עמוק יותר מן החסרונות… נוסף לזה, הרי אנשים שאין די אהבה בלבם, שאינם עמוסים אהבה רבה אל עמם, אסור להם לייסרו ולהצביע על חסרונותיו… אבא מותר לו הכול, אפילו להצליף, אבא לא יעשה עוול לבנו, האהבה שהוא ספוג בה, היא המתירה לו זאת, היא המטילה עליו את החובה. ואילו אמן – גם אם הוא גדול ביותר – אינו רשאי לכך.
יצוֹר, כתוֹב, צַייר – רק אל תוכיח! אם אין בלבך האהבה הדרושה, אין אתה ראוי לכך!
חירוק־השיניים של מנדלי על מגרעות היהודים, ואפילו הן מגרעות של ממש, אין כל דבר משותף לו ולמוסרו של המוכיח הקדמון. הנביא היה מייסר, לפי שהוא ניגש אל החוטא מקרוב, לא כדי להתבונן בו ולתפוס קווים כמוסים שלו ולצייר אותם. הנביא נגש מקרוב־מקרוב, עד למקום שאתה פוסק לראות ולחוש ביתר־שאת. הנביא נגש מקרוב, הוא התכנס אל קרבם, קבע לו מושב שם, בתוך דמם, במעיהם, כיונה במעי־הדגה… וחולל שם… פרעות. איש מצוררי ישראל לא עשה בנו שַמוֹת נוראות כל־כך כמו שעשו הנביאים – והיה הדבר לטובתנו.
ואילו “המשכיל”, דווקא משום שהתרחק מאתנו, מחמת חולשתו־הוא, ביקש, כמעט שלא מדעת, להצדיק את התכחשותו, על־ידי ציוּן מגרעותינו… הוי, לא, לא לשפר אותנו היתה הכוונה, היתה כאן רק התנצלות בפני עצמו על ההתרחקות מ…קבציאל; זהו מין רגש־נחיתות. אצל המומרים הגיע רגש־הנחיתות עד לידי שנאה, עד לידי שנאה מכוערת, עד לשגעון, לעלילת־דם, עד לטוֹרקוומאדו…
ולא אַרבֶּה דברים על כך, אסור לי הדבר, הרי זה חילול־הקודש להזכיר את שמות בני־בליעל אלה שבבריאה, אגב כתיבה על אחד מאמנינו הגדולים ביותר, הנעלים ביותר, על מנדלי.
אכן, הוא נפגע על־ידי ההשכלה, רסיס אחד מן ה“יוצר־חֶרֶשׂ” פגע בו, ולא הביא ברכה לא לו ולא לנו.
הוי, לא, המשכיל שקנה לו שביתה בנפשו של מנדלי לא היטיב עמו, הוא גדר משהו בעדו את הדרך אל הנצח, הוא העסיק את האמן בדברים של מה־בכך, בכלי־סדקית, בקטנות… הוא הסתיר מפניו את האור הבהיר, כדרך שעשה אלכסנדר מוקדון לדיוגנס.
השכיבה בתוך החבית עדיין אינה הדבר הגרוע ביותר… אנחנו, לדאבוננו, שרויים עמוק־עמוק ב“חבית”, אולם את הפתח לאור השמש, כי יחדור, אסור לחסום… ואפילו תלמידו של אריסטו הוא האיש, אפילו הוא מלך משכיל – יש לצוות עליו כי יסור הצדה…
גדול הוא מנדלי ביותר, כי נימנע מלאמור זאת באוזניו ביום זה, מאה וחמש שנים להיוולדו… ההילה שעוטרים בה ראשו של קדוש, אם היא מאירה מדי, הרי היא נוטלת את האור מפני הצדיק, היא מעמידה אותו בצל, מטשטשת את האור הנובע מפנימיותו, שחשיבותה רבה יותר לאין שיעור.
פעמים רבות אין לנו האפשרות להגיע אל הגאון בדרכי גאונותו, הדרכים הגבוהות של האמנות נעלמות בנגוהות־אורה בלתי־מושגות, אין למששן ברור, אין להסביר אותן בלשון בני־אדם. על־כן, בצמאוננו הרב, בשאיפתנו להגיע עד חקר לב־האמן, אנו נאחזים בחולשותיו האנושיות, שהוא עלול להן ככל אחד מאתנו, בני־תמותה… תבורכנה איפוא “החולשות” הללו של האמן הגדול. הן פותחות, מציינות לנו את הדרך אליו. מתוכן אנו מגיעים לאמיתות הגדולות שלו. ואם יוסף־דילה־רינה אינו מכניס אותנו לשערי־הנצח, הרי הוא, בכל־זאת, מקרב אותנו אליהם ואנו זוכים לראות את האור מרחוק… זוכים אנו ורואים!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.