– יהודיה! – קראתי לאותה השחרחורת ששמה שגור על שפתי, שם־עצם כשר וקדוש וטוב, אלא ששכחתיו בו ברגע, מבלי הרגֵש בזה, ומבין שפתי נמלטה מלתה קצרה זו: “יהודיה”, שהיתה הולמַתה אף היא.
– יהודיה, חלום חלמתי –
היא הפליטה כעין שחוק על דל שפתיה, אלא תוך כדי שחקה שבה ובלעתהו ולא נודע כי בא אל קרבה.
– חלום?
– ופותר אין אותו…
– שוב שחקה, ואולם הפעם לא מיהרה לגנזוֹ, אלא שנשאה את זוג עיניה השחורות והתמימות במרמה למרום וקראה:
– לאלוהים פתרונים… סַפרֶנו נא לי!
– יהודיה, ־ קראתי אליה בכוונה ומתוך כובד־ראש, – זה שנים שלא הייתי בבית־כנסת.
– רשע!
– מימי לא עליתי לתורה…
– רשע מרוּשע!
– בחדרי שאני ישן בו… בכל לילה ולילה רוחות מנשבות בו, זה חדרי וזה יצועי שבין שני ארונות־הספרים החיצוניים… חדרי זה – בלא מזוזה הוא.
– גוי, גוי גמור!
בפעם הזאת הורדתי את ראשי, מבוּיש קצת ואובד־עצות, וכשהרימותיו שוב, חפצתי להסב את הדברים לענין אחר, חפצתי אך לא יכולתי, כי בהרימי את ראשי מצאתיה יושבת על ידי ממש ומחכה לחלומי. אוי לי כי אבדתי! כבר אני יודע את השחרחורת, מכיוָן שישבה על ידי, לא תחדל עוד ממני עד שאספר לה חלומי.
– שמעי נא, יהודיה, – קראתי אליה פתאום, ובלבי חשבתי: בקצרה, בקצרה…"עדה שלמה של יהודים ראיתי עוברת ברחובות עיירה אחת, עדת יהודים – הראית מימַיך מראה נהדר ואיום כאחד, מרהיב עין ומחריד לב ונפש? הראית מימַיך עדה גדולה של יהודים ארוכי־מדים ומגודלי־זקן, יהודים עם פיאות, עם שולי בגדים מבודרים נישׂאים ומתרוממים מן העפר, הם, שולי הבגדים הארוכים עם ציציות טיליותיהם הקטנות הטופחים להם בברכיהם?…. לא ראית, לא ראית עדה מיואשת של יהודים כשהם הולכים יחד, בסך, בסך עם המצחים הרחבים, עם יַמי הקמטים? אלפי גדודים בעָברם עם רמחיהם ועם חרבותיהם השלופות לא יפולו עליך אימתם כעדה זו של יהודים. לא ראית עדת יהודים טופפת, טופפת, עדה מגורשה מני גֵו, מגֵוָהּ של עיר, ורַבּה הזקן בראשה. הראית מימַיך רב זקן? לא הפיאות המסולסלות, לא הזקן הלבן ולא אתה מצנפת־השיער החבושה לראש הישיש, אלא אותה חוורַת־הפנים האצילה השפוכה על צורתו ואותו המאור שבעינים. באיזה אורח פלא באתי לתוך העיירה הנידחת שגירוש נגזר עליה – לא אדע, ואולם את העדה ראיתי, עדת יהודים גדולה. אנשים ונשים וטף, המון עוללים ויונקים והרבה־הרבה תרמילים ושקים ומקלות וכולם נגררים, נגררים, זה בצד זה, זה אחורי כתפו של זה: לוּ יכולתי לעמוד, להתבונן ולרעוד מן הצד, בצידה של עדה זו, מחוצה לה, לוּ אך יכולתי! אני נמשכתי אל העדה מאלי, נבלעתי בה כטיפה בתוך מערבולת… הנני הולך אתם, בתוכם, זוקף לרגעים את ראשי מעל ראש כולם ועיני תועות ומבקשות: הרב? היכן הוא הרב?
– הנהו! ־ בכל פעם ופעם בהתרוממי על קצות רגלי הייתי רואהו ודובר לי לעצמי: הנהו! בגיגית גבו הכרתיו ובפיאות זקנו המדולדלות והנידפות מזה ומזה ברוח – הנהו!
– השעה שעת בין־השמשות אחרי יום סגריר. –
– ברגע זה קמתי ממקומי וקראתי אל היהודיה אשר ישבה על ידי: שאלי ממני את אשר תשאלי, אך נחדל מן החלום!
– היה לא תהיה!
– כלום לא תדעי לך מה הוא יום סגריר?
– מעט מזעֵיר.
– ואולם יום סגריר בחלום הלילה! – צעקתי אליה שלא בקולי – יום סגריר בחלום הליל ואותה תהלוכה של יהודים בחלום, בחלום… עיקר תמהוני וחרדתי גם עתה הוא זה, שלא בא בו שום הפסק בחלומי, הוא הלך ונמשך, לא היו לו סירוגין, לא חליפות משונות, לא זרות… מה שנורא ביותר – לא היו בו כל זרות!
– מחנה של גולים…
– אף אמנם, מחנה של גולים, מן הדברים שאנו רגילים לשמוע, אך לא לרות. ואני ראיתי, ובחלום ראיתי,… ואנוכי מה הסכלתי ־ שפתחתי את פי… זה האסון, זה החלום אשר ראיתי, אין לסַפרוֹ, רק לחלום צריכים אותו… הרב! הרב!
– וכי מה הרב?
– הוא היה אובד־עצות, הוא עמד פתאום מלכת, הפך פניו, הציץ בעדת יהודיו והיה אובד־עצות.
– ולא יותר?
– רק אובד־עצות, ואחר־כך… לא אזכור אם הוא או זה שעמד לידו לחש באותו רגע: לבית־הכנסת… שמעי נא, יהודיתי, את אוהבת חלום עם אֶפקטים?
– עוד לא ניסיתי באלה.
– ישמרך ה', ניפולה נא בהקיץ מראש צוּר ואל נצנח בחלום מעל מצע תבן… לבית־הכנסת נכנסנו כמו שהיינו, כולנו, ודומה היה שהבאנו את החושך אתנו מן החוץ. לרגע נכנסנו, אף אחד מאתנו לא הוריד שַׂקו מעל גבו, לא התיר צרורו, לא הניח מקלו מידו, רק אחד יחיד – – מי הוא ואיזה הוא לא ידעתי, ראיתיו כשהיה עומד כבר על הבימה וחובט בכפו על גבי השולחן: ־ נתפלל מנחה…
– רק אחת היכה אותו יהודי בידו על דף העמוד, ואולם תינוק על זרועות אמו נבהל והרים קול־בוכים, ואחריו פרץ שני בבכי, שני, שלישי ורביעי ואחריהם – מה זה היה להם פתאום?… כולם בוכים, הקטנים החלו והגדולים, הם אחריהם, יחד יתיַפחו, העדה כולה, ובקולי־קולות.
– שמעי נא, יהודיה, סופו של חלום… ואולם, אַת גם אַת, הואילו נא ברוב טובך ומחי כרגע את הדמעה שעמדה בעינך…בבית־הכנסת – שָׂאני, מחלה מתדבקה היא, הבכיָה לעדה, בכיה שגאתה, והיתה לשאגה… מְחי דמעתך שעמדה בעינך, הרי גם שם, בבית־הכנסת, היה אחד שלא בכה, זה היה הרב. הוא, הזקן והחלוש, ניתק פתאום ממקומו וכחץ מקשת עלה אל ארון־הקודש; לכתחילה היה דומה שהרים שני אגרופים, קטנים, קמוצים כלפי הפרוכת, אלא שהוא רק נתמך בהם והניח ראשו עליהם ושאל, וחזר ושאל: מדוע? מדוע?
– שאלה יתומה.
– ועתה, אשאל נא אותך גם אנוכי: מדוע? מדוע? חדל הקהל ברגע זה לבכות? הגדולים – לא קושיא, ואולם הקטנים, וביחוד אותו התינוק שבכה ראשון – מדוע נשתתק אף הוא?
– לא אוכל להבין…
– משום שהפרוכת נגולה מעצמה. גם לעיני אותו תינוק שפקח את עיניו לרווחה, ודלתות ארון־הקודש נפתחו מאליהם. והתורה, תורה זו, לבושת מלכות עם כתרה בראשה – היא מעדה ונפלה לרגלי הרב וקראה, בקול חי ודובב ונשמע לאוזן: סלח לי!
– והקיצות?
– לאו דווקא, יספתי לישון ולחלום… על־אודותיך –
– היהודיה שישבה על ידי קפצה ממקומה, נרעשת מזה ששמעה ואדמדמת מזה שהיתה עתידה לשמוע, שמה כף ידה הקטנה על פי ולא נתנתני לדבר.
– רשע! רשע מרושע וגוי גמור! כיצד מערבין קודש בחול?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.