¹

הוא היה ויהיה אבן-שתיה בספרות העברית החדשה. לא בבת-אחת נעשה שכזה. מצרורות רבים, שראשוניהם ניתזו ב“הצעיר” וב“טאגבלט” שבגליציה, והמשכם ב“השילוח” וב“ספרות” לפרישמן וב“הפועל הצעיר”, ואחרוניהם בשיריו היפים ובסיפוריו הבשלים – נתלכדה ונתגבשה אותה אבן-שתיה. ככל דרכיו היתה גם דרכו בספרות בשופי ונחת, בקו-מישרים ובלא קפיצות-פתע, עד שקנה לו שביתה בהכרת המשכילים והקוראים, המבוגרים והצעירים, כיוצר גדול וכאחד ממעצבי דמות תרבותנו. הוא נכנס ללבם בחשאי, והם אהבוהו, הוקירוהו והתכבדו בו, וכמה כתרים ניתנו לו.

בכתר הסופרים שלו משובצות יצירות סיפוריות גדולות, המתנוצצות כאבני-חן. באלה העלה שרטונים רבים בים החיים של כנסת ישראל בגליציה, המצטרפים לרצועת-הוייה רחבה. גיבוריהן הם מנבכי העם על כל שלל טיפוסיו. ויש שכמה מהם עולים למדרגת סמלים. הוא חצב גם בתוך סלע המציאות הארצישראלית והושיט לנו בקנה חטיבות מן ההווי החדש.

התיאור שלו נראה כמי-מנוחות ואף סגנונו העברי המצוחצח והמדוייק להפליא כאילו העיד על שלווה ועל תואם, עד שרבים טעו לראותו כסופר שאינו יודע סערות; אולם הם שגוּ ברואה. הוא הופיע תמיד כבוש ומגוהץ, אבל זה היה פרי הבלגה עצמית וריסון. בלבו בערו להבות והשתוללו סערות ומעיניו נשקפו צער היחיד וצער הכלל. אם נשתמש בפסוק אחד שבסיפורו “תמונות מבית מבשל השכר”, נוכל לאמור גם עליו כי: "לעצב יש לחיים ורוּדות ". הוא הווריד את עצבותו וכלא את סערותיו.

כתר הפדגוג היה עטור לראשו ומתוכו הבהיקו לקחו כמורה ומחנך, ויפיפותם של ספר הלימוד וספרי הקריאה והבמות לנוער. הוא עידן את נפש הנער והנערה בסיפורים מקוריים ובניסוחים מהודרים של סיפורי העמים. האיר להם ב“מנורת הזהב” ודאג ל“עתידות” שלהם. הוא היה אמון-פדגוג גם לסופרים צעירים, שהיו מביאים אליו את פרי-ביכוריהם בלב רועד ומצפים למשפטו ולסיועו. והוא חננם בחסות אבהית, בעצה ובעזרה. רבים מאלה גדלו אח"כ ושמרו לו אהבה והודייה. יען כי ראה את הספרות כגן שיש בו עצים עתיקים וחסונים, ועצים רכים הזקוקים לסמוכות, ואף שתילים הצריכים טיפוח שקוד.

כתר העורך ניתן לו מנעוריו ועד יומו האחרון. רק מעטים יודעים כמה שיקע משלו בשל אחרים. בהיותו טוב-עין היה חונן ונותן, ומעולם לא רמז על כך, כדי שלא לבייש. העריכה היתה לו משימה, תעודה, השקפת-עולם. “עורכך עורך צריך”, היה פוסק ברוח הפתגם התלמודי הידוע. לפיכך היה אף הוא נשמע לעצת אחרים, שהעירוהו על טעותו.

גם כתר העסקן התרבותי הלם אותו יפה. הוא היה צמוד לעניני הישוב, הספרוּת והתרבות. רבים מהם יזם בעצמו ולרבים מהם נתן את ידו. ביתו היה פתוח לכל בעל יזמה ולבו היה ער לכל שאלה ומשאלה. חבר היה בועדות ובמועצות שונות ולא חשך עמל וזמן, כדי לתרום משלו לכל בירור. לא אגודת הסופרים בלבד, ששימש בה בזמן האחרון כיושב ראש, היתה בחוג פעילותו, אלא גם מפעלים ומוסדות אחרים. תמיד היתה בידו אמת-הבנין והיה אח לכל בנאי וסולד מפני רוחות חבלה ויצרי-הרס.

וכתר שם טוב עולה על גביהם. לא במקרה זכה בו. כי היה בעל מידות תרומיות, ישר-דרך, איש-בינות, איש-ריעים, גדל-עצה ורב-קשרים. מוכן היה תמיד לעודד, להושיט עזרה, להמליץ ולחזק כושלים. וכל אלה עשה תוך שמירת כבוד הנעזר, בהומור, בטאקט ובנעימות. הרבה זמן וטרחה הקדיש ל“פכים קטנים” אלה, מפני שהיסוד ההומאני, אהבת הבריות ודיבוק-חברים, היה מכוון את דרכיו והליכותיו.

הוא לא היה חבר רשמי, אך כולו ממוזג בתוך תנועת העבודה, שוחר טובתה ומוקיר ערכיה. מאז בואו ארצה נקשרה נפשו ב“הפועל הצעיר”, והיה תורם לו מן השבח והעליה עד ימיו האחרונים ממש, שבהם פרסם בגליון חג השבועות רשימה נלבבת על חמשת נכדיו, שיש בה מעין סיכום השקפתו על “אבות ובנים”.

ברוח נכאה הובלנוהו למנוחת-עולמים. גדולה האבדה וגדול המכאוב. וי להאי שופרא ולהאי חכמתא דבלי בארעא!