היום הרעישתני הידיעה על מותוֹ. היכרוּתנוּ הראשונה חלה לפני ארבעים שנה בלבוב (יליד פּשמישל היה); אחר־כך בימי המלחמה הראשונה, נפגשנו תכופות בוינה, ולאחרונה, אם כי לעתים רחוקות, גם כאן בארץ.

נעימה חדשה, מקורית, הביא עמו בשעתו לשירתנו, שׂגב והוד. הפסקתו־שתיקתו במשך כל השנים הרבות לא טישטשה ולא השכיחה את השירים הספורים הללו, שנקלטו יפה בלבבות ענוּגים. כאשר ביקרתי לפני שנים מספר בנהלל, דיקלמה לפני על־פה נערה כבת שש־עשרה, ספוגת־ספרותנו, ברגש רב:

היום ידעך בעטרתי,

יכבּיד הזהב על מצחי – –

אז הירהרתי: האמיתי אינו הולך לאיבוד; בכל הנסיבות ובכל סיבוכי מקום וזמן הוא מוצא את קרקעו.

אגב, קץ טרגי היה לה לנערה עדינה זו, וזכרונה קשור אצלי תמיד עם השיר הנעלה הזה.

אברהם בן יצחק הופעתו בלבוב ובוינה בימים ההם, אצילית היתה, עוטה הוד. רושם רב היה עושה על הקהל בהרצאותיו (בגרמנית), באולמות נהדרים, על הספרות העברית (על ביאליק, טשרניחובסקי, ברדיצ’בסקי, ברנר ועוד) לפני האינטליגנציה היהודית המשולשת: הוינאית, הגליצאית והאונגרית. חן מיוחד היה להרצאותיו אלה, שעוררו כלפי ספרותנו בלב הציבור המנומר ההוא, שברובו לא ידע עברית, רחשי כבוד ודרך־ארץ.

והנה פתאום, לא נודע מדוע, נעלם מן האופק וחי כאן את חייו בחשאי, בסתר המדרגה. גם לא ניתן להבין, שלא הוא ולא אחרים לא התעוררו לכנס ולהוציא את שיריו המעטים, אבל הבולטים, בקובץ מיוחד. ייעשה נא הדבר עכשיו!