א    🔗

פּוֹל ורלן היה, לכל הדעות, אחד מן המשוררים המקוריים והחשובים ביותר בעולם המאה הי“ט; אכן, שימת־הלב לשירתו והבנתה לאשורה התחילה רק סמוך למותו, אבל מאז ועד היום הזה לא פסקה השפעתה הטובה על משוררים במולדתו ובשאר ארצות התרבות; המשובחים שבמשוררי כל לשון ואומה, המצוינים בכשרון ההרקה הנאמנה שביניהם, — תרגמו ומתרגמים את שיריו של פול ורלן, הנודעים בעדינות תכנם ובעשרם המוסיקלי; ספרי־ביאוגרפיה, מאמרי־זכרונות, מסות־הערכה, דיסרטציות, ואפילו שירים וספורים, נכתבו עליו לעשרות ולמאות; ודאי גרמו לכך גם חייו, המופלגים בהרפתקנות והגדושים צרות ויסורים עד כדי כך, שהוא גופו כנה את עצמו בשם “לַליאַן המסכן”; חומר “מבורך” ומושך כל עט ער של סופרים הם מקרי ידידותו הנלהבה והטרגית עם “העלם־המשורר הגאוני”, ארתור רמבו, נדודיהם המשותפים בבלגיה ואנגליה, סבלותיהם ומריבותיהם, יריתו של פול ורלן בחברו הצעיר ממנו, שרצה לעזבו פעם, משפטו על כך וענשו — שנתים מאסר; ומלבד זה — גרושיו על ידי אשתו, נתוקו האנוס מבנו יחידו, השתיה המתמדת של האבסינט המרעיל, מחלותיו התכופות, התאכסנותו בבתי־חולים וכו' וכו'; ואעפי”כ — אין עובדות דשנות־ענין אלו — אלא כמין “מציאה” שבדיעבר, מין תבלין פיקנטי לעיקר המוכר והקבוע — שירתו הנעלה והמרוממת של פול ורלן; כי הלא לפני שהבינו לרוחה של שירה זאת וטרם שהכירו בה — לא הועילו מאורעות חייו במאום כדי לקרב את הדעת ולמשוך את הלב אליו.

ב    🔗

האם לא מענינת היא הדעה המקובלת על פול ורלן והמבוססת על בינה עמוקה בהויתו המיוחדת, כי אעפ“י שכל אורח־חייו היה “בוהמי” — לא יצא מעולם מכללו של אזרח צרפתי מיושב דעת, שואף שלוה, רוצה בחיי־בית, חיים נורמליים של אדם מעורה בעמו ובארצו? כל הרפתקאותיו נדודיו, “פשעיו”, ישיבתו בבתי־הקפה וכו' וכו' — מקרה היו, שגיאה וטעות, ואלו המצב שלא היה ושאליו שאף, שאותו בקש ולא נתן לו, בתוקף של כשלון אחד, שגרר אחריו כשלונות אחרים, — הוא, המצב שנבצע ממנו והמשוער בלבד, — היה בסיסו, כוחו ואמתו; וכן הדבר גם בנוגע לשירתו של פול ורלן: — הוא השתיך לאסכולת ה”פרנס“, הוא נמנה על ראשי ה”סימבוליסטים“, ואעפי”כ — לא היה מעולם מהפכן; ודבריו, שכתב על עצמו, (במכתבו הראשון אל סטפן מלרמה, בשלחו לו את ספר־שיריו הראשון, “הפואימות השבתאיות”), בהיותו בן כ“ב, כוחם יפה לכל ימי יצירתו; ואלה דבריו:…”ספרי הראשון, שכל ערכו, אם יש לו ערך, הוא אולי בזה שהוא מכבד את אבות־השירה ואת המסורת, שהוא שומר עליה, לפי דרכו המצערה“; כי למרות כל תנאי חייו, שהיו כאלו פומביים וגלויים, יצר את שיריו ופרסם אותם בצנעה, הרחק מהמון, בטפסים מעטים (לא יותר מ 500!) והתכון בהם כאלו לידידיו המקורבים ביותר בלבד; דוקא משום שהשירה היתה כל ימיו נשמת־חייו, משום שלא היה לו כל מניע אחר בשבילה מלבד ההכרה שהיא ידידתו היחידה, גלוי טבעי לכוח הויתו, — היתה אצלו השריה אינטימית כל־כך, ענוה, רחוקה ת”ק על ת"ק מקולניות, נמנעת מהפרסומת והכרזה על עצמה.

ג    🔗

ומהו יחוּדוֹ של פול ורלן ביצירתו? בשירו הידוע ומפורסם “אמנות השירה” נסח הוא עצמו את הכרתו הפיוטית וסכמה באופן נפלא — “המוסיקה קודמת לכל דבר”; לאחר זמן בא המבקר הצרפתי אלברט טיבודה והצליח לפרש את הדבר ביתר הרחבה: “אם שרל בודלר גילה את לבו עד־מערומיו — באופן פסיכולוגי, הרי פול ורלן גלה את לבו עד־מערומיו — באופן מוסיקלי”; כונת נסוחו של ורלן היא, כמובן, לשירה צרופה, זו הנטולה כל גשמיות, שאינה “מספרת”, שאינה “מתארת”, אלא שרה בלבד; אצל פ. ורלן באה הכרה זו לאחר־מעשה, אבל גם אז לא היתה בה משום כונה מכוונת כמו שהיתה אצל ידידו ס. מלרמה, אשר הקים וכונן לעצמו לשם־כך, אם אפשר לומר זאת — “מעבדה” רוחנית־אמנותית, ואשר עשה את מלאכת שירו בחינת עבודת־הבורא; אמנם, שניהם ראו לנגד עיניהם דבר אחד: — זיוה של שירה, ושניהם בקשו לעשות את השיר — כולו זיו, אלא שמלרמה נקט דרך של זקוק המזוקק ושוב — זקוק הזקוק, כלומר: הוא סבור היה שמגמה זאת תושג רק על־ידי פרוצס־יצירה נזירי של אמן נאמן לעצמו ואינו מותר עד הסוף, ואפילו יתן כל חייו וכוחותיו קרבן לכך, — ואלו פ. ורלן לא “נקט” דרך, אלא הלך לקראת הזיו, והליכתו עצמה כמוה כזיו, כולה רוך ותפארת; ואם נמשיך ונאחז בנסוחו של פ. ורלן האומר ש“המוסיקה קודמת לכל”, אפשר לברר ולצין, כי הוא עצמו פ. ורלן, המריא אל שיא המוסיקליות, ועל דעתו לא עלתה שאיפה ליותר מזה, ואלו ס. מלרמה, רצה להגיע לא אל המוסיקליות, אלא אל המוסיקה, אם כי ודאי שהיה נכוה גם מהגדרה זאת, כי הוא הלא שאף דוקא לפחות מכך (משום כן גם ליותר) — רק לשירה; ניואנסים קלים הם, אתם אומרים? אמנם, נכון הוא; אולם, הן זה כל עיקרו ויחודו של פול ורלן; שהיה והנו המשורר הגדול של הניואנסים, של הרמזים, של צללי־העננים, של אבק כנפי־הפרפרים; ומובן וטבעי, שדוקא מלרמה הוא שאמר: "כל משורר צעיר צריך שידע בעל־פה את 'חגי־הנאהבים, לפול ורלן.

ד    🔗

לענין מיוחד ראוי גלוי אחר, שאנו מוצאים בשירתו של פול ורלן: — משום שהתכון לשירה צרופה, מפני שבקש את המוסיקה, הקודמת לכל דבר, — הגיע ונגע בשיר העממי; כי מהו השיר העממי המובהק, האמתי והחשוב, — אם לא אותה שירה טובה ושלמה שצפה ועלתה מגביעו המלא של פלוני־אלמוני הפרטי, עברה את גדותיו, והריהי זורמת־שוררת באפיקו הרחב של הכלל, של העם על המוניו? כל בחור דוקא ונבדל לגדולה מבין המשוררים בעולם, חזר ושאב ממעין העממיות, השיב בפשטותה הנעלה את נפש שירתו האישית, ועשה (גם על ידי כך) את עצמו ואת יצירתו בחינת נחל מן “הנחלים ההולכים אל הים”; הנה כי כן השכילו מאד מבקרים צרפתים, יודעי חנה של השירה הצרפתית העממית, שעמדו ובחנו, מצאו וצינו את יסודותיה של זו בשירתו הגדולה והמורכבת של פול ורלן; כמה היטיבו לטפוח בזה על פניהם של המתיהרים בהכרזה של “אין אנו מבינים” את השירה העדינה, שאינה עדינה, כביכול, רק משום שהם אינם מבינים אותה; הוכח להם בעליל: — הם אינם אוהבים שירה, אינם נזקקים לה, ממילא אינם מבינים, אפילו את הפשוט ביותר, את הלקוח מפיו של העם וההמון; היום, כמובן, לאחר שעלה בידי חכמים ונבונים לקבוע ערך מוחלט ובלתי־מפוקפק לשירתו, בשעה שהאומר “איני מבין לשירתו של פול ורלן” עלול להעטות חרפה על עצמו, עכשיו כשנתקבל לתוך הפנתיאון של קלסיקנים ומוכרים — גם הסכלים והאוילים, אטומי־האוזן ופגומי־הטעם, יודעים ו“מבינים” ששירתו גדולה; וטוב מאד עשה אלברט טיבודה, המבקר והפרופסור לספרות, שהתחיל את רשימתו על פ. ורלן בספר־הלמוד של קורות הספרות שלו במשפט הפשוט, שטעמו כטעם תוכחה: “עברו שנים לא מעטות לאחר מותו (כך היה המקרה גם לגבי ש. בודלר) עד שהוכר ורלן כאחד מן המשוררים הצרפתים הגדולים ביותר”.

ה    🔗

ושוב: משום שהיה משורר השירה הצרופה, מפני שידע משקלה של השירה העממית, ולאו דוקא רק משום שישב בבית־הסוהר — כתב שירים דתיים; אכן, השירים, האמונים עלי אמונה, — בספרו “דעת” — אינם שונים ואחרים מן השירים בספרו “חגי־האהבים”, אלא המשך טבעי שלהם; את ספר־שיריו המאוחר יותר, שבו הוא מתנה אהבה עם החטא והחוטא קרא בשם “בד־בבד”, מתוך כונה לומר, שאינו יוצא, חלילה, לתרבות־רעה או שהתפקר מאמונתו, אלא שהם רגשות ודעות החיים עמו בד־בבד עם רגשות האמונה באלוהים וההכנעה לפניו; ונדמה לנו, כי לא נחטא לאמת אם נאמר, כי המשורר עצמו טעה קצת בפרושו זה של הויתו, — לא שתי דרכים מקבילות כאן, אלא דרך אחת היא; המאמין, או יותר נכון: — איש־האלוהים, לא כל־שכן משורר־האלוהים, הוא היודע את נפשו של החוטא, הוא היורד לסוף טעמו של החטא; לא פלא בעינינו שס. מלרמה נתלהב כל כך מן הספר “דעת” שקבל מפ. ורלן וכתב אליו: “הנה ספר שיפה הוא שיצרת אותו, ואוהבים אותו כאהוב וילאות לבנים בחדר־שנה, שבו נעות מחשבות חדשות, פשוטות ושלמות בתכלית”.

ו    🔗

אכן, גלוי מן הגלויים המענינים ביותר הוא: חייו של האיש פול ורלן שפעו צרות על צרות, ואלו שיריו שפעו אושר ומשפיעים תענוג עליון; נופיו — ספוגי־תוגה הם, אבל מזהירים, שקופים ועדינים, רוננים כל כך; רגשיו — ספוגי־מכאוב, יודעי־עלבון, אבל לעולם אינם עוקבים, אינם מאשימים, אינם מצטערים על התהוותם, — אדרבא, יש והם מעוררים קנאה לבעליהן שקלטם, הפולטם בשירתו ואינו פולטם מעצמו; דעתו — נראית כמו פסיבית, נפעלת, כאלו גם היא מין רגש, אבל למעשה אקטיבית היא, אלא עושה את שלה בהעלם, כנראה, כי אם לא כן — איכה זה בנויה היא ועומדת כבנין מוצק ומפואר כל־כך? ולבסוף: כיון שבדברים אלה כאן לא היתה כונה להערכה מפורטת — מחמת המחסור בתרגומים עבריים הולמים של שירים חשובים וראויים לשמש הוכחה ודוגמה למבחן ונתוח — נבחרה דרך של הערכה כללית ומותאמת לתאריך־האזכרה, — ולא נחטא, אנו משערים, אם נסים רשימה זו במאמר קצר של בר־סמכא, גדול בשירה וחכם בהבחנה ספרותית, הלא הוא פול ולרי, שכתב באחת ממסותיו בזו הלשון: “ורלן, מלרמה, רמבו — שלשה מלכים רבמגים הם של השירה המודרנית, שהעניקו תשורות יקרות כל־כך, בשמי־נחוח נדירים כל־כך, עד שאפילו הזמן שזרם וחלף מאז היותם — לא שנה מאום מזהרן וכוחן של תשורות אלו”.