א    🔗

חייו של רומן רולן לא היו טרגיים אפילו בנקודתם הדרמתית ביותר — בימי המלחמה הקודמת, ואלו מותו בשעה חורגת זו — רווי טרגיות, שנקשרת כבר מעכשו לכל תקופת חייו; שמא מוזר הוא הדבר, אבל עובדה היא, כי שמו היה עטור זוהר של משהו אושר גם בעת שבני מולדתו, יחד עם אויביה, ידו בו אבנים על אותו המעשה שעשה; שאלתו הנוקבת וצורבת ששאל מפי גרהרד הופטמן: “האם נכדיו של גתה אתם או של אטילה?” לא מנעה את בני עמו מלחרות בו אות בגידה, כשם שבקשתו על נפשו של העם הגרמני ואזהרתו החמורה מפני שנאה אליו — לא מנעה את הגרמנים מלחרפו ולגדפו על פגיעתו בהם במחאתו על מעשיהם הברבריים; אבל כל זה מובן ושכיח, אכן מובנת אבל לא שכיחה היא הגדלות הכפולה שבחליפת המכתבים בינו לבין המשורר הבלגי אֵמיל ורהרן, שכתב אליו: “עצב ושנאה תקפו אותי. רגש השנאה היה זר לרוחי עד עכשיו; היום התודעתי אליו: איני יכול להתכחש עוד לרגש זה ואעפי”כ הנני רואה שאני אדם הוגן, שבשבילו היתה השנאה קודם־לכן רגש שפל. כמה אוהב אני בשעה זו את ארץ מולדתי, נכון יותר — את זו ערימת האפר שהיא מולדתי“. רומן רולן ענה לו: “לא, עזוב את השנאה! גם עליכם וגם עלינו אסורה השנאה. נלחם נא בשנאה יותר משאנו נלחמים באויבינו! לאחר זמן תכיר ותדע שטרגדיה זו היתה נוראה יותר מששערת בשעה שהיינו נתונים בתוכה”; המשורר הבלגי עונה לו (שלא כמענהו היונקרי של גרהרדט הויפטמן, ששלח אות “אל קיסר וילהלם השני”) בכבוד רב, כי הוא ממאן להענות להזמנתו ובקשתו, וכי בהכרה מלאה הוא נאחז בשנאתו אעפ”י שאינו אוהב אותה; רומן רולן עונה לו בפסוק מן התנ“ך: “אולי ימצא שם צדיק אחד”; אמיל ורהרן עונה לו הפעם “אני מודה שאיני יכול להיות צודק בשעה שאני נשרף בעצבי ובכעסי. איני עומד על יד הלהבה, אני מצוי בתוך הדליקה, אני סובל ובוכה. אחרת איני יכול”. אולם יחסי הכבוד ההדדי בין הסופר הצרפתי למשורר הבלגי לא נעכרו — רומן רולן מוסיף לאהוב ולהוקיר את ורהרן גם בשעה שזה הקדים הקדמה לספר שהיה מיועד להשחיר את פני הגרמנים ולשסות בהם שנאה, ואלו ורהרן ממאן לעמוד על משמר טעותו של רולן ומכריז על ידידותו אליו גם בשעה שמסוכן היה בצרפת להודיע על כך לגבי “בוגד” בעמו; עכשיו ידוע הדבר, כי עם נצחון צרפת ובני בריתה על גרמניה, — נקטו גם מדינאי מולדתו בדעתו של ה”בוגד" ומובן הוא, כי קרנו של זה עלתה גם בזכותם, ופרסומו כלוחם אמיץ לשלום ולאחוה בין האומות גדל והלך, כשם שגדל והלך פרסום ספרו “ז’ן כריסטוף” וכל שאר ספריו, שנכתבו לפני המלחמה ולאחריה והוכיחו את קוו הישר תמיד של האיש והסופר. —

ב    🔗

כותבי קורותיו של רומן רולן קובעים את תחלת דרכו הספרותית ומלחמתו להומניות — עם פניתו (בעודו עלם כמעט) במכתב אל ל. נ. טולסטוי, או יותר נכון — עם קבלת תשובתו של הגאון מיסניה פולינה, שנכתבה צרפתית על ל“ח עמודים, שבפתיחתה נאמר: “אח יקר, קבלתי את מכתבך; הוא נגע עד עומק לבי, קראתיו בדמעות בעיני”; על־פי עובדה פתטית זאת עם כל מה שבא אחריה — מסיקים, כמובן, כי רומן רולן תלמידו של ל. נ. טולסטוי היה; הדבר נכון הוא, אבל מזה אין ללמוד ולקבוע, חלילה, שיש איזה דמיון מהותי בין השנים; אדרבא — שמא אין לך משל נמלץ יותר, מהשואת שני סופרים אלה זה לזה, דוקא כדי להוכיח מה רב לפעמים המרחק בין שני “קרובים” ברוח ובדעה; קודם־לכל — ל. נ. טולסטוי התכון והטיף לנו שנהיה פשוטים כולנו כאכר הרוסי הלז, ואלו רומן רולן התכון שנהיה גדולים כולנו כטולסטוי, כבטהובן, כמיכאל אנג’לו ובדומה להם; האם לא מובן אליו כמעט ההמשך של הבדלים יסודיים בין ל. נ. טולסטוי לבין רומן רולן? אצל טולסטוי אנו מוצאים תורה, אצל רומן רולן — מורים; לא תימה הוא, איפוא, כי גבוריו של טולסטוי, נגיד ב”מלחמה ושלום" עשויים כולם מחמריו של יוצרם: — נפוליאון זה, קוטוזוב זה, לא כל־שכן פיר זה וכו' — המופת שלהם הוא — טולסטוי, ואלו גבורו של רומן רולן ב“ז’ן כריסטוף” לפי הוכחתו הנכונה של סטיפן צוייג, מעריצו של המחבר, — מופת לו הוא גם בטהובן, גם וגנר, גם בך ועוד ועוד אנשי מופת, — מוריו של רומן רולן, אבל לא הוא עצמו; בקצור אפשר לנסח ולקבוע ללא כל ספק: אצל טולסטוי גם גדולי־עולם כחומר־ביד־יוצר הם לו, ואלו רומן רולן — הוא עצמו כחומר־ביד יוצר אצל גדולים בעולם; ו“קטני” עולם? רומן רולן ראה רק את עלבונם של אלה וכאב עליו, ואלו טולסטוי ראה את גדלותם וכאב על עלבונם של הבלתי־דומים להם; ועוד אפשר לנסח: — לטולסטוי יש תורה; לרומן רולן — משאלה, — אידיאל, נגיד; תורתו של טולסטוי יש בה בשר ויש בה דם, ואלו משאלתו של רולן — יפת־רוח היא בלבד; סטפן צוייג, חברו וידידו של רומן רולן, חסידו וכרוזו, הראשון כמעט באירופה, משהגיע לשעת זועה זו שאנו חיים אותה היום — לא יכול עוד לשאת בין שניו את חלומו ההומני (הרומן רולני) ופתר אותו כמו שפתר; לו היה במקום זה תלמידו של טולסטוי — לא היה פוטר עצמו מן הצער לראות ברע גם כשהטוב מאחר לבוא; אכן, אין להסיק מזה, שה“מורה” רולן כמוהו כתלמידו צוייג, — כי גם ביניהם הבדל לא קטן: סטפן צוייג היה פרי בשל של עץ אכסוטי זה, שיש לו צמרת יפה — “אירופאיזם צרוף” שמה! אעפ"י שאין לו כמעט כל שורשים; ואלו רומן רולן האירופי היה בעל שרשים גאליים חזקים; בקשו נא בנרות (אם כי חבל על עמל השוא שלכם) — ולא תמצאו בכל כתביו הרבים של סטפן צוייג אף שורה אחת שתזעזע אותנו ב…הומור, כמו שמזעזע ההומור, החריף כיין ישן, שבכל שורה של “קולה ברניון” לרומן רולן; הוא הדבר — רומן רולן במחנה־הסגר נאצי במולדתו הכבושה ורמוסה ברגל גסה מגס, הממשיך להגן על דעותיו ההומניות — טרגי הוא, כמובן, ואילו סטפן צוייג, הממשיך בדעותיו ההוּמניות, אפילו אם הוא “חפשי” (באנגליה או בקנדה) עלוב הוא; חלילה לנו מלהסכים ומלהצדיק מאבדים־עצמם־לדעת (שלבנו דוי עליהם — ודאי אין צורך לומר), אבל יורשה לנו להבין, מתוך צער רב, ללבו של ס. צוייג שנכוה ברותחין אשר במצבו העלוב ומסברת־טעותו שאי־אפשר לו לשרוף עבר פתטי כעברו (המפואר כל־כך, להלכה) ולפתוח שוב מאלף־בית; ושמא תורשה לנו עוד הקבלה אחת, כדי שנוסיף להבהיר לעצמנו את מהותו של רומן רולן, — הלא היא הקבלתו למהטמטמה גנדי, שגם עליו פרסם ספר מיוחד, כמו שפרסם על ל. נ. טולסטוי; הקבלה זו יש בה כדי ללמדנו, כי רולן התכון, אמנם, למופת של הטוב אשר בגנדי, אלא שאין לנו ספק (ולא מתוך משל זה בלבד), כי הוא לא הבחין בין טוב שהוא תוך לבין טוב שהוא קלפה בלבד; הוא לא הבחין ולא עמד על העיקר: לטולסטוי היה הטוב תמיד מטרה נעלה ואת עצמו עשה אמצעי ועפר לרגליה; ואלו לגנדי הטוב הוא תמיד אמצעי נעלה ואת עצמו עשה מטרה; אש־דת אנו מוצאים אצל טולסטוי, כמו אצל גנדי, אלא שטולסטוי רצה בגלוי, לכלות את החטא, וגנדי רצה, בסתר, לכלות את החוטא; משמצא טולסטוי חטא בעצמו — הלך והסתגף, ואלו גנדי כשהוא מוצא חטא בזולתו — הוא הולך ומסתגף; ואם גנדי היה איש למופת בשביל רומן רולן, ממש כמו שהיה לו גם טולסטוי, הרי שלא גבורת־הטוב היתה לו עיקר, אלא טובת־הגבורה; טולסטוי רצה בעולם של טובים, ורולן רצה בעולם של גבורים (בלא־וידעים, כמובן); והאם בעובדה שטולסטוי בקש לדחות את המוסיקה ורולן בקש לקרבה, — אין אחיזה לבחון וללמוד, כי המוסיקה יותר משיש בה מהודו של הטוב יש בה מהודה של הגבורה? — אלא שזהו, כמובן, נושא ליחוד בשביל בקי בו וממית עצמו באהלו, ולא לכותבם של טורים אלה.

ג    🔗

ספריו של רומן רולן תורגמו ללשונות רבות והם קשרו בעבותות של ענין ואהבה רבבות של קוראים בכל העולם; סטפן צוייג, אחד המבקרים הנלהבים שלו, קובע בספרו, שרומן רולן לא היה בעל סגנון, שחסר היה אפילו ריתם עצמי, ויותר מזה — הוא לא מוצא בכתיבתו כל קוי־אופי של אישיות; ומהו, איפוא, העיקר שכבש לבבות ודעות של קוראיו הרבים כל כך? — יש בדבריו איזו סנטימנטליות מיוחדת במינה; ככל סנטימנטליות גם זו שלו מכוונת בעיקרה לזולת, מבקשת לקנות נפשות, אלא שיש עמה מדה וגבול, איזו נגון נוהג בה; רולן היה לא רק בקי ומבין במוסיקה, אלא גם מוסיקלי באמת; העקשנות, שהיא מתכונתה של כל סנטימנטליות, לא היתה אצלו “עם צפרנים”, אלא להפך — עדינה, אצילה; אפילו ודאי הוא שקשה למצוא יצירה חשובה שלא תהיה נעוצה בה טנדנציה זו או אחרת של יוצרה, אלא שזהו ההבדל בין אמן למחבר: — דוקא את הטנדנציה שוכח האמן בשעת מלאכתו, ורק בסיומה הוא עצמו נפתע במצאו כי היא שזורה בדרך טבעית במסכת יצירתו, ואלו המחבר — דוקא מן הטנדנציה אינו גורע אף רגע את דעתו; משום־כן יש לו לאמן שהות להשתעשע תוך כדי מעשה היצירה, ואלו המחבר לעולם אינו משעשע עצמו, כי הוא מרגיש אל נכון, שחוט השני יושמט מידו ויפגע בשלמות חבורו; ורומן רולן — מחבר גדול וחשוב היה; בנאי הבקי ויודע היכן הם החמרים הטובים לבנינו, ואם צריך — היה מפליג למרחקים ומביא מה שצריך ונאה לרצונו; הוא לא הסיח דעתו ונצח על ההוצאה לפועל של התכנית עד סופה; אפשר לומר בודאות כמעט, כי בכל תוקף הוציא מכלל חבור ספריו כל השראה, אפילו אם היתה מפליאה בכוחה והודה, מחשש שמא אינה הולמת את עיקרו; ואם לפי קו זה והטעם כהנ"ל — הרי שרומן רולן היה מחבר בעל שלמות, שלא רבים דוגמתו, והמוקירים ומבקשים דבר זה בספרים — לא לשוא העלוהו על נס ולא לחנם ראוהו גדול וחשוב.

ד    🔗

אכן, ספר אחד — יוצא־דופן מכלל ספריו הרבים של רומן רולן, הלא הוא “קולה ברניון”; אפילו הוא עצמו לא ראה ספרו זה אלא בחינת אינטרמצו, וכאן מתגלה לנו, באופן מדהים ממש, עד כמה רצון שאדם קונה לעצמו גדול לפעמים אפילו מכוח שנטע בו אלוהיו; כי הלא אין ספק עוד, שכוחו היוצר של רומן רולן היה דוקא בשעה שנעלם מרצונו ועשה את מצות ההשראה; יודעי טעם וחן באמנות בצרפת, כמו בארצות אחרות, כבר קבעו ש“קולה ברניון” יצירה־למופת היא, נבדלת ומבודדת מכל מה שכתב רומן רולן, — וכולה נוצרה מתוך חלום, כאלו בטרנס; עד שהגיע לכלל מחשבה על הטעם שבספורו, על הכונה, היה הספר כבר גמור ומושלם! ודוקא ספר זה יש בו הטנדנציה הבריאה, זו שהיתה כנראה, ביסוד יסודותיו של רומן רולן: — אהבת־חיים בכל מחיר ובכל המסבות! הלא היא התמצית העליונה של הרוח הגלית, של הגזעיות הצרפתית, המתגלמת מדור דור ביצירת גאוניה; קולה ברניון הוא ההומניסטן, ולא ז’ן כריסטוף; קולה ברניון — הוא הוא רומן רולן שאינו מכיר את עצמו ואת גדלותו הטבועה בו; ז’ן כריסטוף — הוא… (יסלח נא לי אלוהי המתים!) סטפן צוייג, ולא פלא שדוקא ב“קולה ברניון” מתלבט רומן רולן כמו בעל־סגנון, וכי כאן מצא לו ריתם או הריתם מצא אותו, וכאן יש לו אופי של אישיות; את כל אוצרות אופיר מצא פתאום רומן רולן בקלמסי מולדתו, במהותו של בעל־מלאכה צרפתי, ולא נזקק להפלגה למרחקים; צרות צרורות, פגעים ואסונות מלא הספר הזה ואעפ"י כן — שמים וארץ מתגלגלים בצחוק; לגיוני לגיונות של כריסטופים אי־אפשר להם להיטיב לחיים במדה שקולה אחד עשוי לכך; הבו לנו מנין אחד של קולה’ים — וחדלו מלחמות, אולי, בעולם ואפסו רשעים מתוכנו; לשאול תחתיה ירדו ולא יעלו לעולם ועד — מפחד צחוקם המשמיד ומטהר.

כמאה עדים מעיד “קולה ברניון”, כי רומן רולן אמן גדול היה וגדול ביצירה ספרותית, אלא שבטל כוחו מפני רצונו, ואנו מודים ומברכים על שרצונו “נכשל” פעם אחת וזכינו במה שזכינו.

ה    🔗

כותב טורים אלה רצה פעם לתרגם את “קולה ברניון” לעברית ואז פנה בבקשה אל רומן רולן: — שמא יואיל להקדים הקדמה מיוחדת לתרגום זה; נראה לנו כי בתשובתו של רומן רולן יש משום ענין לא רק למקבלה; ומכתבו הלא הוא בזה:

"וילנאו (וו), וילה אולגה, 28 במארס 1931.

אדון זמורה יקר,

אין צורך להציג את קולה ברניון בפני הבריות, יש לו לשון טובה משלו, המדברת בעדו. בכל מקום הרי הוא כאדם בביתו שלו.

זקן זה בן־החורין ללא תקנה, גא על מלאכתו המשכילה והעליזה, על רוחו החפשית הלועגת, שאינה נכנעת לשום אבטוריטטה, ועל צחוקו שאין לכבשו, הוא בן כל הזמנים וכל הארצות.

אכן, נעים לו להיות אורח־בית בארץ־ישראל. כי שם עתיד הוא להזדמן עם מארחו, חברו הישן, הלא הוא ר' טוביה של סופרכם המהולל באידיש שלום עליכם. ומן הרגע הראשון הכירו איש את רעהו. הנה הם מספרים זה לזה את מעשיותיהם; שני הדברנים הללו לא כלו עוד את דבריהם! אני שומע את צחוקם המקניט — — —

מי זה מכם, הארצישראלים, ירשום באחד הימים את “שיחות טוביה וקולה?”

בידידות שלך ו“פאֵי סיר ווּ”. (האין זה פרושו של “שלום עליכם”?)".