א    🔗

לא ידובר על חייו – הם, למן לידתו בעיירה קטנה, טלטוליו, דרך לימודו, שהיא טיפוסית לדור ואפילו לכמה דורות, עד שנותיו האחרונות, ידועים למדי לכל הנאספים בזה, וכן לא ידובר על ספריו – למן מאמריו הראשונים, ספריו הפּופּולאריים עד הפעילות הערה שלו בעתונות, כי גם הם ידועים למדי לכל הנאספים בזה. כי אם לדבר, צריך אולי לנגוע, ויהי גם בקצה המטה, לא בחייו ולא בספריו אלא בעיקרם: בחידתו. ודומה, כי כולנו הרגשנו אותו כחידה, כשם שכולנו היינו, בראותנו את חייו תקופות תקופות, גלגולים גלגולים, במזל־הדיינות עמו – הדיינות שראשית חובתה מידת־האמת. ואל נאמר, שצייטלין לא היה חטיבה אחת, אם כי לא היה חטיבה קונסטרוקטיבית, כדרך שנראה לנו אחד־העם שבנה את עצמו; לא היה חטיבה ביוגראפית כדרך שנראה לנו ברנר, שכאילו פּועלת בו כפייה רבה של נפש, מזג, אופי; לא היה חטיבה אמנותית כדרך שנראה לנו עגנון. כי צייטלין אפילו נראה לנו פרקים־פרקים, גלגולים־גלגולים, ידענו שיש מה שמאחד אותו – יקוד־נפש גדול המבריח את כל הגלגולים האלה.

לא אחת היינו שואלים: היכן הוא צייטלין? האם הוא בפרק־שירה הטובל בספירה העליונה או במאמרים, מאמרי עתונים, הדנים בעסקי יום יום? האם הוא בספר המדעי־פּופּוּלארי על שפּינוזה, או בספרו על הבעל־שם־טוב, על ר' נחמן מברצלב, או על בעת התניא? האם הוא הוא בשעה שהוא צופה ביופי של מעלה או בשעה ששיקע עצמו במריבי־מפלגות, ואפילו בביצתם? יכולנו לשאול, ואף שאלנו שאלות כאלו. ובאמת, צייטלין היה גם כאן וגם כאן. אולם אם נבקש לראות את קו־השני שבו – לא תחול בו התיבה: התפּתחות, היא תיבה שרוחות חול נעזרים בה לביאור־חזיונות; כאן קוסמת יותר תיבה אחרת, שדור אחרון נעזר בה ביותר לביאור חזיונות: התפוצצוּת. דרכו נראית לנו כתעייה מהתפּוצצוּת להתפּוצצוּת. ועל כן לא מעלות־ארעי ולא מורדות־ארעי נראים לנו כמכריעים, אלא עצם־המעפל, עצם ההליכה הזאת שלו, וההישרפות שלו מהתפּוצצות להתפּוצצות.

אין אנו יכולים אפילו להשיב על השאלה: מי היה צייטלין? נשאל, אם היה משורר, נשיב: הן ולאו – דבריו שקוּיים רוב התלהבות של שירה, של דמיון לוהט, אבל לא מצאו את גיבושם, ואפילו אם לא נדרוש לצורות המקובלות בשירה. נשאל, אם היה חוקר, נשיב: הן ולאו – לא נוכל לשלול את התואר של חקירה אפילו ממאמריו על הקבלה, אבל לא נוכל להכניס אותם למסגרת של חקר. והוא הדין אם נשאל עליו כעל פילוסופוס, אם נשאל עליו כעל מקובל, ואפילו אם נשאל עליו כעל פובליציסט – נגיע תמיד לידי תשובה, שהיה פּחות מכל אלה ויותר מכל אלה. תשובה, שהיא ברוח ההגדרה, שהיא, כמדומה, המצויה והעולה מן ההערכות השונות, קובעת, שהרגש היה מרובה בו על המחשבה, ההגיגים היו מרובים בו על ההגות, החפץ היה מרובה בו על הרצון, היה איש־הגעגועים, הכיסופים והכמיהה. אך אולי ניתן לומר, כי מתוך קירבת יתר שלו אל מקור השירה והחקר באו חסרונות אלה, שידע אמנם באצטדיות שונות לעשותם כיתרונות. הכוונה, שהיתה בו קירבת־יתר אל נגינת־הספירות, ששם באמת כל ביטוי הוא כפצע כפגם בהרמוניה, וכל מה שאנו מבטאים יותר אנו בוטים יותר, פּוצעים יותר, פּוגמים יותר. לאמור, אפשר כל הפגמים האלה באו מתוך קירבה יתירה, קירבה דינאמית יותר אל שפת האלים החרישית.

אמרנו, כי היינו תמיד עם צייטלין במזל־הדיינות – כי כן רבו ביותר התמיהות. התמיהה הרי היא הפסקה באיזה סדר, כפי שאנו מניחים אותו או משערים אותו או יודעים אותו. בסדר הזה, במסקניוּת הזאת, שהיינו רוצים לראות בין הראשית והאחרית של צייטלין, היו התמיהות מרובות ביותר, שכן ההפסקות היו מרובות ביותר. היו בינינו, שהיתה בהם תמיהה גדולה שאפשר לקרוא לה התמיהה העתונאית. הדגיש זאת ביותר בזמנו פ. לחובר – זה ענין הקפיצה של צייטלין מתוך היכל השירה, מתוך העיונים שלו, שהיו שוני־דמות, שבאו ממקורות שונים ומתחומי־יניקה שונים, (היה גם פנתיאיסט, גם פוזיטיויסט; עברו עליו כמה תמורות־מחשבה), הקפיצה לתוך העתונות והמולתה, לתוך עסקי־יום־יום לתוך סיבוכי־החיים, המפלגות וסכסוכיהם. היתה תמיהה אחרת – התמיהה העברית. ולא על שום שכתב אידיש – הוא היה בן־דור כפול־לשונות; ולא על שום האידישיזם שלו – האידישיזם הוא פרשה גדולה ואפילו מוכרחת ומובנת, אלא על שום שנעשה אידיאולוג לאותו אידישיזם, שהארגומנטים שלו היו מסייעים את החוגים הנחשלים ביותר. היתה עוד תמיהה אחרת – התמיהה הציונית. היתה בו פּעילות ציונית רבה ואפילו הלך לקונגרס, אך בימי הפולמוס הגדול נעשה מחסידי הטריטוריאליזם המובהקים ונתן את עטו הלוהב למלחמה נגד ציוני ציון. התמיהה הזאת לא פּסקה גם לאחר שחזר והצטרף לתנועה הציונית, ובימי העליות הגדולות היה מעורר העליה ושופרה, בעיקר מחוגי מעמדות־הביניים. והיתה עוד תמיהה אחרת: התמיהה הסוציאליסטית. ולא על שום הביקורת החדה, העוקצת, הצורבת שמתח על המהפּכה, הסוציאליזם, על מפלגות־השמאל שלנו. בביקורת הזאת על הריקוד בשמחה־לא־לנו, היו לו אחים רבים, גם בקרב מחנה הסוציאליזם העברי. התמיהה היתה, שעשה את המלחמה הזאת על דרך השלילה הגמורה של הסוציאליזם, על דרך השלילה הגמורה של המהפּכה. והיתה עוד תמיהה, והיא הגדולה שבחברותיה, התמיהה הדתית. ולא על עצם־הדתיות, כי בזה מילא תעודה גדולה – הוא היה הראשון, שהעלה בספרותנו, ברשות רבים נרחבה ביותר, את השאלה הדתית הפילוסופית העמוקה, מעבר לכל כפירה רצינית ומעבר לכל כפרנות זולה; שהעלה את בירור השאלות האלה, הן לגופן והן במגע עם זרם רוחני גדול בעולם. אלא שהוא גלש בקלות יתירה לדביקות שבינו ובין הקרישות של שלומי אמוני־ישראל.

ב    🔗

אלה היו עיקרי התמיהות, שנצטרפו להן גם אחיות גדולות וקטנות ושניתנו להן כמה וכמה תשובות. ודומה, שהתשובה הקרובה ביותר לאמת תהיה מלה אחת: רומנטיקה. רומנטיקנים וניאו־רומנטיקנים היו חבורה גדולה בספרותנו, הלא הם כל המשוררים והסופרים שלנו, שחיו את המולד השני של החסידות, בדמות האמנות והשירה. אבל צייטלין, רצה לא בלבד ליצור את עולם־הרומנטיקה אלא גם לקיימו, גם לחיותו. שלמה שילר, שדיבר על החזיון של הרומנטיקה אצלנו, על החזיון של גילוי האור הגנוז שבחסידות, שאל שאלה חדה מאוד: הרומנטיקה הזאת, כתנועת תרבות, אימתי היא תנועה פורה? והשיב תשובה קצרה: אם נושאיה מזדהים עם הנשוא, אם הם מסוגלים לחיות את החיים האלה, שהם משורריהם. אפשר ואין לך דבר זר יותר מן הרומנטיקנים האלה – על הרוב כופרים, מודרניים; ואידנטיות ביניהם ובין החיים שתיארו אותם, כדרך האידנטיות שאנו רואים ברומנטיקה הגרמנית או הפולנית, לא היתה כאן. האחד, שביקש את ההזדהות הזאת וגם קיימה, היה צייטלין. הוא חי, ניסה לחיות, נפתל כדי לחיות את הרומנטיקה הזאת. הוא רצה להרוס את המחיצה בין עולם־יצירתו ובין עולם־חייו. ענין זה הוא אב לתולדות רבות: הוא שהוליך אותו לכל אותם הגילוּיים, שמתוכם השתלשלו התמיהות שלנו עליו, ההשגות שלנו עליו, ההתדיינות שלנו עמו והמלחמה שלנו בו. ודאי, הוא עשה זאת מתוך הכרח נפש, אך גם מתוך שגיאה פאטאלית. ביותר בולטת השגיאה הפאטאלית הזאת במידה שהיא נעוצה בהעדר־ההבנה שבו לציונות. כי עם כל ציונותו היה בו העדר־הבנה לה, כלומר לא היתה בו הבנה, שהציונות היא תהליך של מהפּכה. אמנם, הציונות היא ביניקתה מחוברת בשורש־החיים האלה, שהרומנטיקה שלנו האירה את התלקחותם האחרונה בגיטו, אך אין הציונות יכולה להתחיל את החיים שלה מן הקליפּה האחרונה של התפּתחות חיינו בגולה, היא אינה יכולה לעשות את החיים שלה המשך ההויה הגיטואית, ותהא גם מאירה ביותר. והבנה כזאת מוכרחה היתה להעדר מצייטלין, מתוך היותו רומנטיקן אמיתי, שביקש את ההזדהות. מתוך כך, ולא בלבד מתוך ערעורים על הנחות אתיאיסטיות־חמרניות, לא הבין את הסוציאליזם. סוציאליסט מאמין, מחוג הסוציאליסטים השוייצאריים, כתב לפני כמה זמן, כי מתוך שהדת והכנסיה לא קיימו את תפקידם, הוא התפקיד להשליט את הסוציאליזם בעולם, ואדרבה נעשו ממשענות־המשטר הקיים, סר רוח־הקודש מעל נושאי־הדת ומעל הכנסיות ואלהים נתגלה באינקוגניטו, מוכרח היה להתגלות באינקוגניטו, ששמו מארכס. ההשקפה הזאת, שהיא תמצית־ההשקפה של הסוציאליזם הדתי, לא היתה בצייטלין. ודאי, היתה בו התלהבות רבה לצדק של הנביאים, היה חוזר ומטיף ומגלה את היופי המיוחד של המורשה הסוציאלית הגדולה שלנו, אבל הוא לא יכול היה לעשותה כוח דחיפה, הוא לא יכול היה גם למתוח את הגשר אל הסוציאליזמוס העברי, אף כי ברוב ימיו נפתל על כך. הנה היה על פתח מחנה העבודה, הנה על פתח “הפועל המזרחי” ואל תוכו לא בא.

צייטלין היה הדין עמו, אם לא האמין בהומניזמוס, שהערובה היחידה שלו הוא ההומו, האדם שהוא חוליה בין ראשית ובין אחרית¹, שהוא אמצע וממילא יחסי, ותבע וחייב מציאותה של ערובה גדולה ממנה – מציאותו של אלהים. אבל הוא לא ידע למצוא את קו־החיבור בין האמונה הזאת ובין ההומניזם, שביטויו בדורנו אינו יכול להיות אלא הסוציאליזם. ועל כן ראינו תמיד בצער רב, איך אדם כמותו, שיקדו בו מעיינות שירה והגות, ושלא יכולנו שלא להזקיק את עצמנו לו, לא יכולנו לוותר על החיבור העמוק והאורגני אליו ואפילו על נציגותו – והוא היה נציג שלנו, אף שלכאורה לא יכולנו לתת לו ייפוי־כוח לכך – נעשה חביבה של האדיקות הגיטואית, נוסח הבעל בית הורשאי. הצטערנו, אבל אנחנו חייבים בחובת־ההבנה, הבנת הטראגיות של מי שבא לקיים רומנטיקה בהויה של עם שאין לו קרקע שלו, הטראגיות של מי שנסער מהתפוצצות להתפוצצות וכל התפוצצויותיו במעגל הסגור.

פגישה אחת היתה, אשר הסנטימנט שלה נמשך כל החיים – הפגישה בינו ובין ברנר. הם חלמו חלום אחד בימים, שהושפעו משני מקורות שונים ביותר – מקור אחד ששפע מטולסטוי ומקור אחר ששפע מניטשה. מתוך יניקה משני מקורות אלה ומתוך הסתמכות ויניקה מן המקור הישראלי, ביקשו לעשות חידוש־האדם וחלמו על איזו מושבה קומוניסטית, שאנשיה יחיו חיי יושר, צדק ושויון. הדרכים נפרדו – הידידות לא נפרדה. דומה כי בימינו עתה הגענו לנקודה כזאת, שבה אנו מוכרחים לראות את שתי הדרכים האלה כדרכים המחייבות התגברות, כדרך התגברות על משבר. ברנר הוליך אל תכלית, אבל לא הראה את הגשר אל התכלית הזאת. אדרבה, דרכו מסוכנת ביותר, ואפשר לסכמה כך: אין הנמקה אוביקטיבית ליושר, אין כל סמך ודאי לצדק, אין כל סמכות טרנסצנדנטית לטוב, אבל אני, היחיד, הנני כזה, שכל קרבי צועקים צדק, יושר וטוב. דור פחות מורכב, כפי שהיו אבות הספרות שאנו התפרנסנו עליה ברוחנו – דור פחות מורכב מפריד ומגיע למסקניות אכזרית: אם ציווּי ותביעה, הבאים לכבול יצרים, אין להם ערובה אויבקטיבית, מוחלטת, טרנסצנדנטית יותר מאשר ליצר, אינם צריכים שיתקיימו. ונמצא סופה של הפרדה זו מוליכה בעל כרחה אל הרוחות הנוראות האלה המשתוללות עתה בדור. אכן זו גם דרך של גדולים ממנו – גם דרכו של פרויד, שגם הוא בסופו לא מצא הנמקה אוביקטיבית, מוחלטת, טרנסצנדנטית מחוצה לאמירה: אני הנני כזה, והרי צריך היה שישיב: משום שאני חניך תרבות, שאמרה את ההיפך, שהכריזה על צידוק ודאי בשם הערובה המוחלטת, בשם ערובת מציאותו של הבורא. ומשישיב צריך שישאל: ואיך אקיים במעשה את שסתרתי בהלכה, בתורה, איך אקיים מסקנות מוחלטות והראיתי יסודן יחסי? ואם תפקידו של הדור הבא, שיצלול בהערכת דור הקודם, יהא חייב לכלול במסגרתו, את תפקיד ההתגברות גם על ברנר גם על צייטלין, שבו נראה את החזיון בחילופו: היתה ודאות של מציאות הערובה המוחלטת אך לא היתה תכלית, או היתה דרך אל תכליות רופפות, אם לא מדומות.

ג    🔗

ברנר וצייטלין – מתו מיתה אחת. מתוך רפיוננו, מתוך אזלת־יד, מתוך חולשת־נפש, אפילו מתוך תשישות רוח, אנו מבזבזים על המיתה הזאת רוב מלים שונות: התגוננות, גבורה וכדומה, והרי הולם אותה רק המונח הקדום והצעיר כאחד – קידוש השם. התזכרו, כי עם האבל הגדול בתל־אביב נגררה איזו מריבה על דגלים. ודאי מן הדין היה, שכל דגלינו לצבעיהם יתנו את אבלנו. אבל באמת היו שם הדגלים, בעצם, כמיותרים, כי לפני העם האבל הלכו ספרי־תורה, זה הדגל שראה יותר משראו שני הדגלים הצעירים האלה יחד, זה הדגל שראה את כל נתיבות ייסורינו, מחורבן הבית עד מפלת־גיטו וארשה. כדגל הזה הוא צמד המלים: קידוש השם. ואם ניתן לדבר על קידוש השם לאמיתו, שאיננו תפאורת־היאוש אלא תפארת־האמונה, לאמור שהמקדש את השם מת מתוך אמונה ודאית, כי החיה הרעה שעלתה להכותו היא ביסודה אפס, כמות ואכות מבוטלת, אין בה כוח חיות מעצמה אלא ניזונית מחטאינו, ואם ניתן לומר, כי מיתה כזאת מתו כל אחינו, אפילו לא ראו מיתתם כך, הרי ודאי שכך היתה מיתתו של הלל צייטלין, שמת מתוך אהבת אלהים, אהבת האדם ברואו ואהבת ישראל בחירו.

[כ“ט אלול תש”ה].