א.
יש לי כמה וכמה מנדלים. אחד שגאל אותי לפני ששים וחמש שנה מן המליצה העברית שעליה חוּנכתי ונתן לי לשון-של-בני-אדם, שפתחה לי דרכי אל הדיבור העברי.
ואחד בשנות נעורי, כשנמשך לבי אחרי שירה ופרוזה, ומנדלי נתן לי ספרות-של-אמת שאינה פחותה במאומה מספרותן של כל אומות-העולם. ובזה גאוותי עליו.
ויש לי מנדלי שלישי, בימים שהתחלתי לעסוק בבקורת; בימים שלמדתי בסוֹרבּוֹנה את תולדות הרומאן הפיקארוֹאי מגוּזמן-איל-פרש, סיפורו של הספרדי מאתיאוֹ אַלימאן מסוף שנות המאה השש-עשרה עד “נשמות מתות” של גוֹגוֹל הרוסי, אשר מת רק שלושים וארבע שנים קודם שנולדתי. ואז הוספתי במחברתי, בין סירוואנטיס, אַלימַאן, לאֶ-סאַג‘, גוגול וכו’ פרק מיוחד על הפיקארו העברי.
ובסוף יש לי מנדלי של ימי זיקנה, כשחזרתי אל הלשון מצד אחר, ואני רואה בה יסוד מכריע בקביעת אופייה של אומה ותרבותה. הנה קראתי מאמר חשוב של מירלוֹ פּוֹנטי. חברו של סארטר ובר-פולגתא שלו, ושם המאמר “על הפינומינולוגיה של הלשון”, ובו רעיונות רבי-עניין על כוח-השפעתה של לשון-הספרות של אומה על תהליכי-התודעה של בניה.
רצוני לומר, מנדלי היה בן-לוויה שלי בכל חנייה וחנייה שבארחות-חיי, ואין בלבי עליו אלא רגשות-הערצה והכרת-טובה. שכן מנדלי ומורה-דרכו בפרוזה יל"ג – שניהם מגואלי הספרות העברית ולשונה.
ב.
זה לא מנעני מלהודיע ברבים לפני חמשים שנה, שהצורה הפיקארוֹאית המנדלאית כבר עשתה את שלה, והגיעה השעה שהספרות תתחיל ותעסוק ברומאן הבנוי. בעניין זה פרסמתי מאמר “בעבותות ההווי”, שלא השגיחו בו ולא עמדו על כוונותיו ועל משמעו. דיני היה בצורות-ספרות ולא בתכניה. ידוע וידוע, שהסופר הפיקארוֹאי, עניינו רובדי-חברה בשפלותם ובירידתם, ואין קובלין על כך, הואיל וכך טבעו של סוג-ספרות זה. אני קבלתי על טשטוש צורתו מחמת האֶפיגונים של מנדלי. אפילו העזתי לומר, ש“אריה-בעל-גוף” של ביאליק, שמצד תנועת הסגנון וחיוּתו ורוב-עשרו הוא יותר ממנדלי, הרי מצד צורתו הוא פחות ממנו. אבל, לצערי, שומע לא היה לי. בשום פנים לא רצתה הספרות העברית לכתוב רומאנים, אף על פי שימי עלייתה, ברוסיה וארצותיה, ימי טולסטוי ודוסטוייבסקי. והיתה לה קפיצת-הדרך – מן הפיקארוֹ אל קפקא וכו' וידיה ריקות.
עכשיו, דומני, משתדלת ביקורת מסוּימת להחזיר למנדלי את מקום-כבודו, ואפילו רואה היא בי ראש המקטרגים עליו. סהדי במרומים, רבּוּ פשעי, אבל מחטא זה נקי אני. הצרה היא, שלשון ביקורת זו אינה לשוני. אני, השמרן שאין לו תקנה, כשאני דן בספרות לעולם דיני בצורות. אבל עסקם של הללו לעולם בתורת-נפש ופירושי תכנים. אני איני צריך למצוא את לב-הרחמים של מנדלי ולהכריז עליו. מלכתחילה יודע אני, שהפיקארואי מגלה מומו עמו ועוונותיו. ואין בכך כלום. אין מנדלי חייב להכנע ללשון זו של “עלינו לשבח”. כשם שגוֹגוֹל ב“נשמות המתות” לא נכנע ל“עלינו לשבח” זה, וגילה את חרפתה של האצולה הכפרית הרוסית ברבים, ולא השגיח במלעיזים עליו. הנה קראתי “מחקר” (בימינו לא “כותבים” אלא “חוקרים”) ארוך ומסובך, המראה בעליל, שבחורה אחת באחד הסיפורים של מנדלי, לבה לב רחום וחנוּן. ובא למנדלי גואל. שאלה היא, מי נצרך לבזבוז כוחות זה? מנדלי? לא. הביקורת העברית? זו וודאי אינה נצרכת לו. הרוסי אומר על כגון אלה – “המוזג מן הריקן אל הפנוי”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.