משמלאו בתש"ג חמשים שנה לפעולתו הספרותית של המשורר, אספה הוצאת “שוקן” כמעט את כל שיריו בספר אחד ומסרה אותו לרבים. זהו ספר גדול, בן 670 עמודים, ונאה במראהו; אין בו בזבוז ריק ואין בו מן ההידוּר והקישוּט הגדוּשים; אינו מחוּפה ציורים ופיתוּחים, שיותר משהם מהנים את העין הם פוגעים בטעם הטוב. הנוֹי בספר זה הוא בפשטותו. אבל זאת היא פשטות שבכוונה ומנוּפּה, שמידות החיבה השקועות בה אתה מוצא ביסודות-הדפוס גופם – בצירופי האותיות, בקוי הטופס, באורכם וברוחבם ובשאר יחסים טיפוֹגרפיים שעושים ספר לכלי נאה ונעים.
אמרתי שאספו כאן כמעט את כל שיריו של טשרניחובסקי, הואיל ואינם כאן תרגומיו הגדולים. אפשר והמשורר היה רוצה לראותם מחוּבּרים יחד עם שירת-המקור שלו. והדין עמו. הללו אינם תרגומים סתם ולא באַקראי באו. ואף על פי כן יפה עשתה הוצאת “שוקן”, שייחדה מקום בספר-יובל זה למקור בלבד, סוף סוף בו עיקר כוחו ובו המרכז בשבילו ובשבילנו.
והנה זה כמה וכמה ימים ושירה זו רוחשת סביבי ואני נמלט אליה בכל שעה קלה שמתפנה לי. אנו, בני דורו של טשרניחובסקי, שהיינו קוראיו הראשונים, ושוודאי אלינו דבריו היו מכוּונים, אנו מוצאים בשירה זו הרבה יותר מאשר שאר בני-אדם רגילים למצוא בה. בשבילנו החיים קלועים ואחוזים בפיוטים אלה. הרי בּלדה זו עם צחוּת דמותה, בלדה זו של “בעין דור”, אני זוכר יפה את יום צאתה לאור עולם, כשנפלה לנו ככוכב מן השמים וכל הימים שפותינו היו חוזרות בלחש:
בְחֶשְׁכַּת הַלַּיִל בְּלִי קֶשֶׁת וְשֶׁלַח
עַל סוּס קַל עֵין דּוֹרָה בָּא שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ.
והבתים האחרים, כשבעלת האוב מעלה רפאים והם מנבאים רק את המוות, ופתאום סיוּם זה:
בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר בְּלִי קֶשֶׁת וְשֶׁלַח
עַל סוּס הַמַּחֲנֶה שָׁב שָׁאוּל הַמֶלֶךְ
וּפָנָיו חָוְרוּ. אַךְ בְּלִבּוֹ אֵין מוֹרָא
וּבְעֵינָיו מִתְנוֹצְצוֹת – הַיֵּאוּשׁ הַנּוֹרָא.
בלדה זו בצחוּת דמותה היתה אז מאורע פרטי ונתאַחזה בחיי הפרט כל כך, שהרבה זכרונות נעורים כאילו מתגלגלים סביב ציר זה. גבורה אילמת זו, אותה שיבה אל המחנה עם היאוש בעין ובלי מורא בלב, כיון שהדליקה פעם טשרניחובסקי בנפש, שוב לא כבתה. ואתה נזכר בכמה וכמה מעשים טובים שעשית בחייך שמקור אצילוּתם בשירה הזאת.
והיה עוד שיר אחד שלא נתן דמי לנו. כוונתי ל“שיר מזמור לבני תובל-קין”. הנה קצתו:
קוֹל בְּיַעַר, יַעַר קְדוּמִים, –
אַרְזֵי בְרֵאשִׁית תְּמֵהִים…
– גִּבּוֹר צַיִד, מַה זֶּה תִלְטוֹשׁ עַל גַּב רְגָבִים כֵּהִים?
– חֶרֶב!
חֶרֶב לוֹכְדֵי עוֹלָם!
קוֹל בִּמְעָרָה, מְעָרַת גֵּבִים, –
הַלְמוּת פַּטִּישׁ אֵימָה…
גִבּוֹר חָרָשׁ, מַה זֶּה תַעֲשֶׂה בְּלֵב מֶרְחַב הַשְּׁדֵמָה?
אֵת לִי!
אֵת כּוֹבְשֵׁי אֲדָמָה!
קוֹל בַּסִּמְטָה, סִמְטָה חֲשֵׁכָה,
שֶׁכְּתָלֶיהָ מָטִים…
– נַפָּח זָרִיז, מַה זֶּה תַעֲשֶׂה וְזִיקֵי אֵשׁ נִמְלָטִים?
כְּבָלִים!
כְּבָלִים לִי לְעַצְמִי!
קוֹל מִבֵּית-חֲרֹשֶׁת עוֹלֶה
אַלְפֵי אוֹפַן שׁוֹרְקִים…
– פּוֹעֵל צָעִיר מַה זֶּה תִפְעָל
בֵּן אוֹפַנִּים חוֹרְקִים?
– תּוֹרָה!
אֱמֶת לִי חֲדָשָׁה!
איני יודע אם זימון הוא שנזדמנו כך הדברים, או שהיה איזה מגע נעלם ממרחקים. בין כך ובין כך מלים אלו:
פּוֹעֵל צָעִיר מַה זֶּה תִפְעָל?
תּוֹרָה!
אֱמֶת לִי חֲדָשָׁה!
לא ירדו מעל פיהם של נוער עברי שהתחיל מתקבץ אז בין חורבות ציון לבנותן ולהחיותן.
וכך אני יכול להיות סופר ומונה שירי טשרניחובסקי לעשרות, בהם מעוּנבים ומעורבים חיי דור, רגשותיו, עיצוּב אוֹפיו. אולם אילו אני נוהג כך, עיקר דברי היה על עצמנו; וחוֹבתי הרי הפוּכה היא, עלי לדבּר על המשורר ולא על עצמנו.
כוחו של טשרניחובסקי אינו, כפי שמבקרים מכובדים אומרים, בנושאים שמשכו אותו ליתן דעתו עליהם – בזה ששר על אַפּוֹלוֹ ועל אלילי יוון אחרים; או בזה שהרבה בשמות צמחים ופרקי עצמים בשיריו, שעסק במיתוֹלוֹגיה ובאַנטוֹמיה. נושאים שדה-הפקר הם, ואין צורך במאמץ רוחני לבוא ולזכות בהם. וכשאין מאמץ בעשיית-דברים אין בהם הכוח לפעול ולהשפיע. יכוֹלתו של טשרניחובסקי, כמו אצל כל פייטן גדול וברוך-אלוהים, היא בקצב שירתו, בזרמתה, ביחסי הצירופים שבתוכה, בהפסקות ובהקשרים, ביסודות המקרבים וביסודות המרחקים, בנעימים שבקולות שירתו ובטבעים הדוחים שבה – בעטרת הגוונים של דרכי ההבעה המיוחדים לו לבדו. לא משום שהשמיע לנו דברים שלא ידענו אותם לקח לבבות, עורר אותם ונתן בהם עולם רגשי חדש. אלא משום שקוֹל הדברים, רעדם וצליליהם היו אחרים, מיוחדים לעצמם וטעוּנים כוחות לא ידענוּם עד בואו.
טשרניחובסקי, אף על פי שיצא מיד אחר ביאליק, עומד הוא בכל זאת יחידי מוּּפרש בשירת הדור; תלמידים שיצאו בעקבותיו לא גידל. השירה העברית בזמנו התקבצה כולה תחת חסותו של אילן גדול אחד – ביאליק. פייטן ופייטן, לפי אופיו ואישיותו ולפי מתנות-אלוהים שהביא עמו ודאי שהכניס הרבה משלו, מנפשו ומרוחו בשירה העברית. אבל את אלה יצק תמיד לתוך הדפוסים הביאליקאים, דפוסי תרבות ודפוסי מסורת. מציאותו הפיוטית היתה מחויבת מתוך המציאות הפיוטית הביאליקאית. אי אתה יכול לשער הווייתם של המרובים אלה בלי הוויתו של יחיד זה. ובענייני השפעה אין הפרש אם לשלילה היא או לחיוב. גם ההתנגדות להשפעה, אם התנגדות זו מהווה כוח מניע ליצירה, הריהי היא עצמה פרי של תלוּת והשפעה. אח הוא טשרניחובסקי שבאמת ובתום לב וכמעט בהיסח-הדעת עגלו עוּגה משלו ובנה מזבח ובמה משלו.
שירת ביאליק – שלא כמקובל וכשגור בכל פה, משום שמושג תרבות אינו נהיר כל צורכו בפיות אלו, והם אומרים, כי שירה על נושאים מן המיתולוגיה היוונית, כבר היא כשלעצמה תרבות יותר מן השירה על בית-מדרש והליכותיו – שירת ביאליק היא שירת-תרבות עד קצה ועד תכליתה. כבולה היא בחוקי מסורת עתיקים וקבועים מדורות ולדורות. אין היא מוותרת על שום דבר שהיה פרי פעולתו של עבר. היא מלאה וספוגה הדרת כבוד בפני העבר, ואינה מעזה לגעת בו, להרסו לפרקו ליסודותיו הפראים והברבריים. הבנוּי והעשוּי בשבילה בנוּי ועשוּי לעולמים ואין אתה רשאי לבטלו ולא לקיימו. מרצונה הטוב היא מעמיסה על עצמה את כל הרכוש התרבותי הכבד הזה ואת כל נטל עברו. ועצם גודלה ורומה של שירת ביאליק היו בנאמנוּת זו לתרבות ולמסורת שהיתה היא עצמה כוח יוצר, ומתוכה ובתוכה, בתחומיה המשעבדים, בין רווחיה הצרים ובשכבות הבנויות של מעמקיה הֵקירה שירה זו את חירוּתה הפיוטית!
שירתו של טשרניחובסקי אחרת היא מיסודה. אם הרשות לומר כך, הייתי אומר, שאינה תרבות בעיקרה. טשרניחובסקי לא ידע עקתו של עוֹל מסוֹרת, מוסרות של חוקים ומשפטים. הוא ניפץ וריסק כל קבוע עד שנתפקקו העניבות והקשרים. חירותו היא בדרגתה הראשונה חירות של היעדר מעצורים. מכאן אותם יסודות של פריקה והרס והתמוטטות שבשירתו. יש בה מן הקדמוּת, מן הקדמוּת הגדולה שבספר איוב. יש בה מן הדרור שבסער ערבות.
ואביא כאן דוגמה אחת לסימני קדמוּת ופריקה אלה. שמעו יפה קטע זה:
דוֹר יְסַפֵּר לְדוֹר:
יֵשׁ יְלִידֵי הַבּוֹר,
גָּלְמֵי פַחַד מִסַּעֲרוֹת אַשְׁפַנִּים.
וְהֵם צְְמֵאִים לְדָם,
לִדְמֵי אָדָם, הַנָֹּם
שְׁנַת תְֹמִימִים, תַֹרְדֵמַת שַׁאֲנַנִּים,
וְלַיְצוּרִים יֵשׁ אַף,
אַף הַיַּנְשׁוּף וּכְנַף
הָעֲטַלֵף, הַכּנָף הַלֵּאָה.
כּשָׁפִים בְּעֵינָם שֶאֵין
עַפְעַפִֹים לָהּ, כֵּין
הַתַּנִּינִים שֶׁאֵינָה יְגֵעָה.
אבל שירה אינה שדה-הפקר ולא רוח זלעפות. ההפקר הוא היפוכה של שירה, שונאה בנפש. היא חוק ומוֹסרות. בידים היא שמה על דרכה מכשולים ומעצורים ואבני נגף עד אין שיעור – כבלי חרוזים ושלשלאות של תנועות וסדרי בתים ודמויות בניין וצורות דפוסים, משטר של איסורים שלא ייספרו מרוב; כלומר, מרצונה הטוב היא פושטת ידיה ואוסרת אותן בחוקי-בית וחוקי-חוץ. שירה מופקרת אינה אלא פטפוט של שיכוֹרי-יין. אלא שבתוך ממשלת חוקים זאת, שנדמה, כאילו אין מקום עוד לקורטוב של חופש, היא חוצבת את עמוּדי חירותה ובין חתחתי משפטים ואיסורים היא מפלסת נתיבה. וכאן בעצם סודו הגדול של טשרניחובסקי. את המפולת שבידו חזר וצירף לבניין, ולבניין מפואר מאד. את ההיסטורי שניפץ, על הריסותיו הקים דבר חדש שחזר והצטרף אל ההיסטורי הזה.
רצוני לקרוא שיר קטן אחד, מפניני שיריו, ושלפי דעתי, בולטים בו יסודות הפריקה שלו בשעת הצטרפותם למשהו מעוצב. ואנו כמעט עדים לתהליך זה של הקמת ההריסות, שעליו דיברתי. בחירתי בשיר זה היא בכוונה. הואיל והוא מן המאוחרים, נכתב לפני שנים אחדות וכבר תנועתו מלרע, ארצישראלית והוא מצוין בשלימות צורתו.
שָׁלֹשׁ אֲתוֹנוֹת מְשָׂרְכוֹת אֶת דַּרְכָּן.
שָׁלשׁ אֲתוֹנוֹת – מִבְּאֵר שֶׁבַע לְדָן;
חוּמָה וּשְׁחוֹרָה וּצְחוֹרָה – לאִטָּן.
עָבְרוּ הַשָׁלשׁ עַל יַד
צְרִיחַ מִסְגֵּד,
כָּרְעָה הַשְׂחוֹרָה, כִּי קָרְאוּ לַמּוֹעֵד.
עָבְרוּ הַשָׁלשׁ עַל יַד פֶּתַח מִנְזָר,
צָנְחָה הַחוּמָה מוּל אִיקוֹנִין מִשְׁזָר.
עָבְרוּ הַשָׁלשׁ עַל חֻרְבָּה קְדוֹשָׁה,
עָמְדָה הַצְחוֹרָה מַרְכִּינָה אֶת רֹאשָׁה.
עַל גַּב הַשְׁחוֹרה, עַל גַּבָּה, סַיִף רַב;
עַל גַּב הַחוּמָה, עַל גַּבָּה מוּטָל צְלָב;
עַל גַּב הַצְחוֹרָה אַךְ שָׁטִיחַ זָהָב.
אֵין כְּלוּם עַל גַֹּבָּה בִּלְתִּי אִם הַשָּׁטִיחַ –
בּמְהֵרָה וּבְיָמֵינוּ יִרְכַּב עָלֶיהָ מָשִׁיחַ.
ודאי הייתי חייב להתעכב הרבה על האידיליות שלו. אבל פרק זה תביעתו להרחיב את הדיבור עליו, כי אין הוא משתלב על נקלה עם הליריקה הצרופה של טשרניחובסקי וכבר עשיתי זאת במקום אחר. האידיליות תחומיהן יותר בתחומי התרגומים הקלאסיים. אבל דומני, באותו מושג של פריקה והריסה שבתחילתה, וההצטרפות החדשה והקמת ההריסות שבסופה נתתי כעין מפתח, שכמה שערים נעולים במבואותיה הנעלמים שבשירה זו נפתחים על ידיו. עכשיו מובן לנו מפני מה לא הלך טשרניחובסקי אל הרי-יהודה והנבואה ומוסר ואמונת אל אחד שלהם, ויצא דווקא אל פולחן האלילוּת הצוֹרית הבבלית שאצל שבטי אפרים. מובן לנו משום מה קצב שירתו ותנועתה וקולות ההטעמה שבה יש בהם מן המקוטע והמוחלט שבקול התוף המזעיק יושבי אהלים בדממת הערבה. אבל כאמור, שעתי קצרה ודוחקת. ואף על פי כן על פרק אחד, דומני אסור לי לדלג. כוונתי על שירי ציון שנכתבו על אדמת ארץ ישראל ושמספרם אינו מועט בספר זה. כבר ציינתי אותם במקום אחר, ואין לי עכשיו אלא לחזור על כמה מדברי. הנוי שבשירים אלה, הגיוון, החיות ושלל תמורותיהם אינם מפתיעים אותנו. אין בכוחו של טשרניחובסקי להתמיהנו באלה, כי מצפים אנו להם מראש. מה שתימה בעינינו הוא אותה תוספת של עֵרוּת, אותו שפע של רחשים, אותה חרגת הביטוי שתוך כדי תנועתם הם מתפשרים להיכלא ברשויותיהן של צורות כה רבות וכה שונות. דומה, קווי השהייה שבשירים אלה נתחברו מרגעים דוהרים דולקים; כי מנוחתם היא ברציפות תנועתם.
רְאִי אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!
וצא ודוק. טשרניחובסקי בא אלינו כבר בימי עמידה. אולם אצלו חבלי הסיגול לכברת ארץ חדשה ולשמים חדשים, שבהכרח זעזעו שרשי שירתו וטלטלו אמירה, כאילו כגבירו גידולה וחשקה. דומה, תהליך זה עצמו של השתרשות-משנה הוא ששימש לה קורת קפיצה ועלייה. עדים אנו לחזיונות כאלו גם בהווית הצמיחה הרגילה. לא תמיד הנכר וההסעה משכוּנה לשכוּנה מתישים כוחה. אם התמורות והעמידה בפני הפגעים לא עוממו עוד בגוף, הרי יש והשינוי במקום מביא לידי יכולת של התפשטות שאין לשער ערכה ומרחבה.
ובעצם אצל טשרניחובסקי נכר זה אינו אלא מדומה. בתוך תוכו חזרה הוא אל מכוֹרתו הרוחנית והנפשית, בה היתה שקועה בת-שירתו מראשית קיומה. אם יש ממש במונח “שיבת ציון”, הרי אין הוא הולם אדם אחד בישראל כשם שהוא הולם את המשורר הזה. התמורה האחת שהתחוללה מחמת שינוי מקום היא, כי המכוֹרה הרוחנית היתה לא רק נטייה, כוֹסף, מפלט, חשק, כמיהה אל מה שגז וחלף ואיננו עוד, אלא רשות של ישוּת. והגעגועים על העבר נהפכו, מבלי שישתנה תוכנם, למזמור תהילה ושבח למהות מוּחשית, שפיזרה את כל הערפילים שהקיפוה. עצורה גם בהתגלות זו התמיהה הגדולה וגם השכרון הרב על הנס שהתרחש שאין על עפר משלו – היאך אירע הדבר, שחלום לאחר שהיה ליש נתעלה עד אין ערוך ונתברך וקסמו שׂגה ועלה מאד.
מצד החיצוני לא נשתנה, בשירי ציון אלה על אדמת ציון, הרבה; אותו הקצב המקוטע, הרוהט, קצר הנשימה; אותו משקל האוסף סביבו פרטי צירופים קצרים, חדים, מרדנים, ופעמים גם ברבריים, ואשר רק השפשוף החזק שביניהם מיישבם ומרגיעם; אותה הברת הסיום הגברית, המלאה, המפורשת והמבדלת והחותכת, ושרגעי הנופש שבה אינם אלא חידוש נשימה למען הוסיף מרוּצה. אותן תבניות הביטוי, אשר מסביב למתג קצבתן העוצר והמרסן, עוד מפעפע קצף משוּבת-המלל וסערו. אותו יקום של חי וצומח והיחס האבהי, הקרוב והלגלגן אליו; כשהוא שופע ומתהדר בבקיאותו וממוין ומתואר כהלכתו. אותה ערגה קוסמית המואצה והמדורבנת והמגולגלת בפאר חזיונות ומראות. אולם החדש שנתמזג אל כל אלה הוא אותו ממש שנתממש יותר. אותו אודם של מציאות שמבצבץ מתחת חוורון דוֹקוֹ של חלום. אותה אדמה פשוטה וחמה וטובה שנשתטחה מתחת למזבחות שומרון ובמות אפרים, מתחת לבמות-אלים וקטוֹרתן, שהיתה מתאבקת תמיד מעל לשירתו של טשרניחובסקי.
דומה כאן כאילו ידה של “עולת רגל”, בת גליל, השזופה מרוח הרים מימי קדם, הושטה לקראת הכף המיובלת של איש המעדר שבימינו, וכאילו שתי הידים, זו מאז וזו מהיום, נשתלבו יחד לברית עולמים!
והריהי עולת רגל זו:
צָרוּ שְׁבִילַי, אִתִּי גִדְיִי, גְּדִי טִפַּחְתִּי,
וּבַטֶּנֶא
פִּרְחֵי הָרִים, אֲשֶׁר עָלוּ בְנַעֲצוּצִים וּבַגִּיר.
שְׁחוֹרוֹת נַחְנוּ, וּבִגְדֵנוּ טְווּי צִמְרֵנוּ;
כְּנַעֲנִי אָיִן,
סְלָעִים גּוֹדְרִים נְחָלֵינוּ גַם לַיּוֹצֵא וְגַם לַבָּא,
שְׁחוֹרָה אֲנִי, וְכֵן קוֻצּוֹתַי, שֶׁבְּשׁוֹשַׁנֵּי
הָרִים סוּגוֹת
כִּי שְׁזָפַתְנִי רוּחַ הָרִים, אֲכָלַנִי לַיְלָה כְּפוֹר…
כך היה מלפנים. וכיום?
בּוֹ בַּמַעְדֵּר בּוֹ עִסֵיתָ כַּפֶּיךָ,
קְשִׁי הַיַּבֶּלֶת וְסַפַּחַת בְּעוֹר,
הֵן בְּפַלֵּג תְּעָלוֹת לְעֵצֶיךֶ
הֵן בְּצֵאתְךָ לְנַכֵּש, לַעֲקוֹר.
בּוֹ בַּמַּעְדֵּר חֲפִירוֹת הֶעֱמַקְנוּ,
גֶּדֶר קִבּוּץ שֶׁעָלָה עַל קַרְקָע…
בּוֹ בַּמַּעְדֵּר נְיַשֵּׁר אֶל מוּל שֶׁמֶשׁ
מַעֲנִיּוֹת לֶעָתִיד הָרָחוֹק,
וּבְנְתִיבוֹת עוֹלָמִים לְלֹא כֶמֶשׁ
יַעַל זַרְעֵנוּ בַּשָּׂדֶה לִבְלִי חֹק,
בַּחֲרִיצִים נְפַלְּסֵמוֹ בְּאוֹן
אֶל הֶעָתִיד הַמְמַשְׁמֵשׁ וָעֵר!
בּוֹ בַּמַעְדֵּר.
ושני העולמות, עולם החלום ועולם היש, נפגשו. נשקו זה לזה!
ירושלים 1943.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.