אמר הכותב: במלאת חמש שנים לפטירתו של אהרן צייטלין נקבעו, באוניברסיטאות בירושלים וברמת־גן, פרסים לשמו ולזכרו, ונתקיימו סדרי החלוקה בזו ובזו. בפרס מטעם אוניברסיטת בר־אילן זכו שני צעירים חוקרים (יהודה עמיר – ספרות, אברהם שוויצר – פילוסופיה), ואת סדר־החלוקה פתח ד. גילאי, ואחריו הירצה הלל ברזל על יצירתו של אהרן צייטלין, וסיפרו זכרונות עליו מרת רחל צייטלין וחיים בראנדוויין. והריני מביא בזה, בהרחבת מה, את דבריי באותה עצרת.

א    🔗

ברשותכם, אחזיר את עצמנו לראשיתם של הכתלים האלה, כותלי אוניברסיטת בר־אילן, כדי להחיות זכרה של שיחה שבין מייסדה ומכוננה, ר' פינחס חורגין, עליו השלום, ובין עבדכם, בסמוך לפתיחת שנת הלימודים הראשונה. השיחה נסבה על כמה וכמה עניינים, הכרוכים בייסודה של אוניברסיטה זו, משמעה וטעמה, ולא אטריחכם עתה אלא בקטע מתוכה, שעניינו היה בירור תוכנית הלימודים בספרות העברית של הדורות האחרונים שנקראנו, גם ברוך קורצוויל, עליו השלום, גם עבדכם, להיותנו במלמדיה, ונענינו לה לקריאה, איש איש כקיוויו.

ב    🔗

אם לקיוויי אני – ריאתי בה, באותה קריאה להוראה, שעת כושר לדרוש הלכה־למעשה את תוכניתי, כפי שניסיתי לנמקה ולגבשה במחזור הרצאותי, שנכללו במחברתי “על ספרותנו – מסת מבוא” (תשי"ב), ושבה שללתי את התפיסה, שהיתה והינה המקובלת, שהגבילה ומגבילה מה שנקרא ספרותנו החדשה על מה שנשתלשל מתנועת ההשכלה בלבד ועל מה שנכתב בלשון העברית בלבד, ודרשתי להרחבת בסיסה ביחוד בתחום ספרותנו במזרחה של אירופה, על דרך העמדתה על שני המשולשים: תלת־זרמיות למדנות, חסידות, השכלה), תלת־לשוניות (עברית, יידיש, לעז), ובבואי, כתום חצי יובל ומעלה, לבדוק מה עלתה לה למחברתי ולתכניתי הכוללת והכוליית, (וראה מאמרי: “על ספרותנו – מסת חיתום”, בכרך ב' של ספרי “ארחות ושבילים”, תשל"ח, עמ' 184־173), ראיתי, כי נקלטו קצת סעיפיה, אך לא יכולתי שלא לסיים בהצעה, שהבאתיה גם לפני ר' פינחס חורגין: הקמת קתידרת־גג, שבה תילמד, לפחות לפי קוויה הגדולים, כמין פרוֹפֵידויטיקה של ספרותנו הכוליית, ושלימודה יהא כפרוזדור של חובה, הקודם לטרקליאות של רשות – איש איש וטרקלינו ככיוונו והתכוונותו, לשם התחייותו בו.

ג    🔗

והנה התוכנית הזאת, המחזרת עד עתה על פתחיהם של בתי תלמוד ספרותנו בדורות האחרונים, לא נתקבלה גם אז על דעתו של ר' פינחס חורגין, שכן היתה לו תוכנית משלו, שאף העלה אותה על הכתב והדפיסה, כמצע לישיבת המורים הראשונה, והריני מיצר לשמוע, כי מי שחקר בתולדות אוניברסיטת בר־אילן וראשיתה, לא מצאה בגנזיה, ואקווה שסופה תימצא. ההבדל שבין שתי התוכניות היה, בעיקר, במה שתכניתי הפליגה להרחבה מפנים להרחבה, ותכניתו התגדרה בצמצום לפנים מצמצום, שכן העמידה את תוכנית ההוראה על המי והמה בתחום הספרות הנקראת חדשה, שיש בהם כדי להעמיד חטיבה שהיא דתית לפי החיבורים, כשם שהיא דתית לפי המחברים. לא יכולתי, כמובן, להעלים, כי אם קונסטרוקציה אקלקטית כזאת, הבנויה על דרך תלישה אחר תלישה, ניתן, בדוחקו של דוחק, לקיימה להלכה, הרי היא בחינת הלכה ואין מורין כן, וביותר לא יורו כך מורי הספרות שקראם להורותה, שכן לא יוכלו להעדיף מגמה של אקלקטיקה על אמתה של היסטוריה. אכן, כשמוע ר' פינחס חורגין שהצעתו נידונה לו לברוך קורצווייל ברותחין, כשם שנידונה לי בצוננין, לא העלה אותה לפי אסיפת המורים, והסתפק בהודעה, כי המורים ילמדו כדרך שילמדו, איש איש ותפיסתו, וניתן לסמוך עליהם.

ד    🔗

ולא העליתי עתה אותה שיחת־בירור, אלא כדי להזכיר כי שני האישים, שזכרם כינס אותנו פה ועתה, הם ר' הילל ובנו אהרן צייטלין, קיימו תפקיד נחשב בארגומנטאציה שלי, שאמרתי לו לאיש־שיחי, בערך, כדברים אלה: נניח, שאני מתכחש לדעתי ולסברתי, ואני מקבל דעתו וסברתו, ומבדיל, בתוך המעגל הכולל של ספרות שני־דור אחרונות, בין הסופרים המעטים בה, שחייהם וקולמוסם היו בתחום האמונה והמצוות, ובין הסופרים הרבים בה, שחייהם וקולמוסם לא היו בו, ואני מלמד את הראשונים ואיני מלמד את האחרונים, כלום אין אני בורא דיוקן של ספרות־דור־דורותיים, כפי שלא היתה ולא נבראה כממשות, אלא כפי שנבראה כמשאלה־לאחור. ועוד זאת, מה אעשה בהם בסופרים, שלא כתחילת עמידתם בתחום האמונה והמצוות סופה, שהיתה בהם, לרוב באמצע חייהם ויצירתם, רוח של תשובה, וכשם שהיו לפניה כך היו לאחריה במעגל הספרות הכוללת, ונאמנו עד סופם למי שנאמנו תחילה. ושלא לדבר על דרך המופשט, אבור במשל המוחש: גם לפי התוכנית האחת, גם לפי התוכנית האחרת, חייבני לייחד דברי־ההוראה על חבורת אישים, שהיו קרובים זה לזה – ר' בנימין, שרגא פייבל פרנקל (בר־טוביה), והילל צייטלין. האומנם ניתן לצמצם את הדיבור על שלושה אלה אך מבחינת הצד השווה האחד שבהם, שיבתם לתחום האמונה והמצוות, ולא להרחיבו מבחינת הצד השווה האחר שבהם, והיא זיקתם אל יוסף חיים ברנר, שרישום מרכזיותו בחייהם ובפועלם אינו ניתן למחיקה, והם היו מתקוממים למחיקתו, וסימנך, הערצתם לו, לאישיותו, דמותו והקרנת רוחו ומוסרה, שכגודל שיעורה בתחילתם גודל שיעורה בסופם. וניתן לצרף להם את ש"י עגנון, שייחוסו והערכתו לברנר היו שקויים רוב אהבה והפלאה, שלא נגרעו, כשיעור של טיפה, עד אחריתו. כל הבקי בדרכה של הבעיה הזאת, יודע, מה משקל השפעת אישיותו והגותו של הרב ר' אברהם יצחק הכהן קוק, עליהם ואי אפשר שלא יתחבט בשאלה, איך נשאו ארבעתם בד כבד בהוקרתם שלל שני האישים האלה, השונים, בתפיסתם ואורחם, מן הקצה אל הקצה, כשם שאי־אפשר שלא יסיק, כי בנפשם של המעריצים נטוש היה דיאלוג־תמיד בין שני נערצים האלה, והוא־הוא, בעצם, הדיאלוג המסוער והמפותל של הדור. הגדרת המתיחות הזאת, בחינת דיאלוג, באה לי מידידי הבחור החסיד, המשורר מרדכי גיאורגו (דב) לאנגר עליו השלום, שפירש כך את תמיהתי על שהערצתו את הצדיק שדבק בו וישב בחצרו, הוא ר' יששכר־בר רוקח מבלזא, לא גרעה כל־מאומה מהערצתו את משורר ההתלבטות, הוא י.ח. ברנר.

ה    🔗

כזה וכזאת העליתי לפניו, לפני איש שיחי הנכבד, כדי להראותו, כי אף לשיטתו אין בה בתכניתו, לפחות לגבי אני, בכדי שייעשה. ולא עוד, אלא לאחר שטרחתי להוכיח, גם לשיטתו, את העיסוק המחוייב בברנר, טרחתי אף להוכיח, כי הוא מביא לעיסוק מחויב במיכה יוסף ברדיצ’בסקי, ולפי שדרכה של חוליה שהיא גוררת חוליה, לא נוכל להיעצר עד שלא תתלכד הטבעת כולה, הכוללת גם את המעטים שאמרו הן לאורחא דמהימנותא, להיותה להם אורח־חיים, גם את הרבים, שאמרו לאו לאורחא דמהימנותא, מהיותה להם אורח־חיים, שכן בהיות החוליות כלולות בטבעת אחת, היא ספרות הדור כולה, ניתנת מסגרת לאותו דיאלוג, שצריך לפרשו ואסור להעלימו.

ודוק שאמרתי: ואסור להעלימו, ולא אמרתי: ואי־אפשר להעלימו, שכן אף בימים הרחוקים ההם, שלא נמשכנו עדיין לאופנות ההוראה השאולות, שנתרווחו בימינו, חששתי מסכנת־הבריחה מתוכה של ספרותנו, על דרך חמיקה לקליפתה, לא שנזרקה בי רוח נבואה, אלא תלמוד־נעורים הוא לי, כפי שלמדתיו ממי שהייתי כרוך אחריו, הוא המבקר הפולני, קארול איז’יקובסקי, שחיבורו: המאבק על התוכן, עשה בי רושם קיים.

ו    🔗

דברים אלה, שהם מגופה של אותה שיחה, שיותר שהיה בה משום קטיגוריה על דעת איש שיחי, היה בה משום סניגוריה על דעתי, הבאתי לפני אהרן צייטלין, שאביו הנחילו אש זיקתו לברנר ולדמותו, וחיתה פי שניים ברוחו. לשמע דבריי על השלישיה – ר' הלל צייטלין, ר' ש“פ בר־טוביה, ר' בנימין – שהיו עמו, עם ברנר, ב”המעורר" וב“רביבים”, אמר דבר הגדרה: איוב ושלושת רעיו, והוסיף: איוב גם היה ונברא וגם משל הוא. להבנת דבריו הסותרים האלה, דין לזכור, כי אהרן צייטלין כתב ביידיש פואימה דראמתית, “ברענער” שמה, וכתבה פעמיים, ונוסחתה הבחונה יצאה לאור, לאחר פטירתו, והיא כלולה בספר “געזאמעלטע דראמעס” (1974). פואימה זו ניתן בראשה מבוא קצר, והנני להביאו בתרגומי:

“היה זה לפני שבעים שנה ומעלה, בהומל, ברוסיה הלבנה; בביתו הדל של סופר צעיר, ישב ידידו, שבא זה־מקרוב מספסל־הישיבה, בחור ששמו יוסף חיים ברנר, וניענע ברגלו עריסת־עץ ישנה. בעריסה שכב מי שעתיד היה להיות מחבר השירה הדרמאתית, שנבדקה עכשיו, אך נכתבה ב־1927, שש שנים לאחר רציחתו של ברנר וזמן קצר לאחר שוב המחבר מארץ־ישראל דאז לווארשה. מי שניענע, לעתים קרובות, את עריסתי, לא יכול לנענע ולהרגיע את מכאוב היהודי שבו, עד אחרון רגעיו. הוא היה, מטבע ברייתו, אץ לעזור (היה אוהב לעזור לאמי הצעירה בבית, ואפילו במיטבח), אך לעצמו ולענותו הנצחית שלו עצמו, שנתמזגה בענות היהודים ובעצבות של היות־אדם, לא יכול היה לעזור. בקרעו קרעים מעמו וקדשיו, קרע קרעים מעצמו. נולד בשנת הפרעות 1881 ונספה בפוגרום הערבי הראשון, שהצעיפו אותו בשם שאינו אומר כל־מאומה: מאורעות”.

עד־כאן לעניין איוב גם היה ונברא, ומכאן ואילך לענין וגם משל הוא:

“השירה הדרמאתית “ברענער” הין לה תביעות לדיוקים ביוגראפיים ריאליים. – – – המחבר לא התכוון להתחשב בכללים של מוצרי־מחזות. הוא העלה קודם־כל דראמה על בימת־החיים שלו עצמו”.

ז    🔗

ודומה, כי פיסקת־הסיום היא העיקר. הוא, משורר־האמונה, שלא ידענו בדורנו כמותו ליניקה ממקורות האמונה, הרחוקים והקרובים, על לבטיהם ונפתוליהם, עוקר את הפרגוד שבין אהרן המעריץ לבין יוסף חיים הנערץ, ומגיע לידי זהותם הגמורה. והמבקש לידע עומקו של דבר, יילך אצל שני שיריו, שעניינם ברנר גם הוא, – הלא הם בספרו, “רוח ממצולה” (1975), אשר ש. שלום אומר בו בשערו: “ספר העזבון המאיר הזה, ההתלקחות האחרונה של נשמת המשורר הנשרף בבדידותו”. השיר האחד (עמ' 323) עניינו כשמו: רצח ברנר, וכך לשונו: “כפר איש השכול/ באלוהים./ נרצח – ודבר לא היה בלתי אם / לוע שאול / שהתהים // אך בעדוֹ זוחל / איש השכול התהומה כּזחוֹל עולל / וכתונתו עליו דם / האל / שלח ידו ובחיקו אותו שם”. השיר האחר (עמ' 327) ענינו בחיי ברנר ושמו: מלים שתיים, וכך לשונו: “אבינו לארץ שלח שני בניו / וברנר באותיות אמיצות לו כתב: / טוב כי שלחת בניך הלום / פה המקום. // וירדו הבנים וחזרו אל גלות. / לא עמדה להם זכות. / אך שתי המלים של האיש שנרצח / זמן־מה אחר־כך, / מאירות באורת־התגלות / למן תרפ”א עד היום: / פה / המקום".

ח    🔗

ובהעלותנו את זכר אהרן צייטלין בבתי־הלימודיות שלנו, להיות לו יד ושם בחומתם, נעשה אותו ושירתו והגותו עניין לענות בו, דבר עיון והתבוננות, ויזכה למה שלא זכה רוב ימיו, – להיותו עמנו ובקרבנו. נלמד בו ועליו – כי פה המקום.

[כ“ו שבט תשל”ט]

לתחילתו ולהמשכו – דברים של ש"י עגנון