אביו היה פרופיסור יהודי במזרחה של גרמניה ושמו די מפורש: הרמן כהן. אך לבן שם אירופאי, שנעשה ידוע ומהולל בכל היבשת, ועוד יותר מעבר לימים, באנגליה ובאמריקה. האב היה איש־המדע, וידע גם להלחם בעט סופר מהיר מהיר – בעד שמירת הבריאות של עני האדם, – אולם הבן בחר לעצמו להתבונן בעיני העדה הרוחנית של האנושיות.
לא במקרה מקובל אמיל לודויג בכל העולם הספרותי כבן־בית. פחות מכל יש בו גרמניות. בגמישותו הרוחנית, ברחף של מחשבתו ובעדינות והמהירות של תפיסתו הנפשית הוא כולו בין־לאומי, על־לאומי, זאת אומרת, יהודי. אף־על־פי שקשריו עם העם היהודי רופפים מאד. הדם הנוזל בכתביו, שאת דפקו וקצבו נעים לשמוע בכל שורה ושורה היוצאת מתחת ידיו הוירטואוזיות, דם זה – מנגינתו יהודית.
כי רק יהודי בין אי־היהודים, התועה בחלל העולם והתקופות, יכול היה בקשבה דקה אחת להאזין לדפיקות הגדוּל של גיתה ולדהרות הגורל של נפוליון ליסורי הנפש של רמברנדט ולסתירות הקיום של לסל, לתסיסת הכוחות של מלך כובש כפרידריך ולרתיחת הדמים של מורד עריץ כלנין. ורק רוח הבא מצד שלישי לגמרי יכול היה לשפוט את “וילהלם קיסר” בבהירות ובישרנות, בבטול ובהבנה כזו שאנו מוצאים בספרו של אמיל לודויג. דיין אמת היה היהודי השנוא למלכו. הוא התיחס אליו אפילו לפנים משורת הדין: כאל אדם התיחס אליו. אמנם זוהי אמת־המידה המיוחדת של סופר זה – היחס האנושי החי לרם ולשפל, לגדול וקטן.
כי “מה יתאר הפורטרטיסטן בנושאו אם לא את האדם שבו?” שואל לודויג בהקדמתו לשמונה־עשר הפרצופים שתאר ב“גאוניות ואופי”. ואיזה תפקיד אחר מוטל עליו, אם לא “להביא את כל מעשיו ומחשבותיו, משאלותיו ונימוקיו של אדם זה למקור היסודות של הנפש, שאינם ניתנים יותר להתחלק?” (שם). על־כן מביט לודויג על הביאוגרף קודם־כל כעל פסיכולוג. ידיעת התקופה אינה מספיקה. ידיעת האדם היא הנחוצה. לא חוקר ולא שופט, לא קטיגור ולא סניגור, אלא מסתכל הוא יוצר־הדמויות המודרני. גיבוריו של לודויג הם בשבילו בעיקר סמלים לחיי לב או דוגמאות של תופעות אנושיות. אמנם סמלים פרטיים ודוגמאות חיות. כי לודויג יודע להסתגל לנושא של מחשבו ולהשקיע את עצמותו בחומר של אהבתו. לפעמים יש הרגשה, כי רק עטו הוא העָט אל שלל־הרוח שפזרו התקופות על פרשות־הדרכים, ואילו הסופר המחזיק את העט ביד איננו כלל במציאות. קולו נבלע בשירת החיים, שאת צליליה אסף וחיברם יחד ביד אמונה ועדינה.
כי לאמיתו של דבר משורר הוא לודויג. אמן. צייר בעט. צחוק יעשה לו מי שיבוא לדרוש ממנו דיוק מדעי, או מוסמכים היסטוריים. בשביל לודויג יש לפעמים יותר ערך לאיזו הערה מקרית באיזה מכתב נשכח מאשר לגביית עדות רשמית בבית־המשפט של ההיסטוריה. די לו בקב חרובים להכין ממנו מאכל מלכים. את הפורטרטים שלו הוא מצייר על סמך של עובדות ומעשים בודדים. אולם אף אם יהיה אדם בקי בהיסטוריה לא יכיר בביוגרפיות של לודויג את כל החומר הממשי שממנו הן בנויות. הוא לא יכירו, משום שלא ימצאהו בשום בית־גנזים שבמציאות, אלא בגנזי הנפש המתאמצת להבין את חברתה. דרכיה הן דרכי לודויג ובכוחה עשה חיל. תאור המסובב עולה תמיד בידו יותר מאשר תאור הסביבה, וכשהוא בא לספר קורותיהם של מאורעות, כמו בספרו “14 ליולי”, הוא נהפך מצייר־משורר לעתונאי חרוץ. רק פעם הצליח לודויג להקסים אותנו גם בתמונת המסך של ציור־הפרצוף: הלא היא תמונת ירושלים בספרו על אותו האיש. אמנם גם פה לפנינו יותר שירה מאשר תאור, אבל השירה יפה, וכפי הנראה, התעורר אז בלב האמן הנודד לפתע פתאום זכר מולדתו. משום זה כה הצליח בשורותיו עליה. מחוץ למגע מקרי זה בקרקע האבות על־ידי קצות העצבים המורשתיים מרחף רוחו של לודויג תמיד באויר דורות וארצות זרים. במסעיו אלה, יפגוש טייס רוחני זה כמה נפשות שקוים בודדים במהותן או בגורלן נוגעים עד לבו וצדים אותו. לאחת יתקשר ישיר עליה שירה שלמה בצורת ספר הבנוי בנין יפה עם אכסדראות של פּתוס וגזוזטראות של הומור, עם פרוזדורים של עובדות ופינות גינה של פסיכולוגיה לירית (“גיתה”, “נפוליון”, “בן־האדם”), ולשניה – יקדיש ציור־חטף בקוי עט בודדים, שיש בו כדי להעמידנו על העיקר שבנפש אדם זה או אחר (“רטנוי”, “בירון ולסל”, “ליאונרדו”, “בנג”). היש לו איזה רצון בורר? מסופקני. הפורטרטיסטן אינו בורר ברצון. רמברנדט צייר רבנים יהודים וסוחרים נוצרים. גם טיציאן לא התענין במקורם ובדעותיהם של נושאיו לפורטרטים. את האמן מענין רק סוד הצורה, ובשביל לודויג גם הנפש היא בבואת קוים ונקודות של חומר החיים. לא במקרה הוא מדבר באחד ממאמריו על עצמו כעל ביולוג. אותו מענין באמת הסבך המשונה של הפלסמה באותו תא־החברה הנקרא אדם. על־כן אנו מוצאים אצלו על־יד תמונות של משוררים ואמנים כמו גיתה, שכספיר, רמברנדט ועוד גם ציורים של אנשי־פוליטיקה, כמו ביסמרק, וילסון ועוד. בכולם העיקר הוא בשבילו – האנוש, ובאנוש יחפש ביחוד את גורלו. מתוך נפתולי המעש וחשב של האדם יוציא ויגלה לפנינו את שבילי חייו, כאורגת מומחה היודעת להתיר פקעת של חוטים ולהכין ממנה מחדש שזר נפלא.
אמנם תמונותיו של לודויג הן רק בעלי שני ממדים, מי שירצה למוד את עמקו יעש בו קרע על־ידי אמת־המידה.
גם זאת: דרך ההשפעה של לודויג על קוראיו היא מן העין אל הלב ולא מן העין אל המוח. כי על־כן אמן הוא קודם־כל. גם ביצירותיו הדרמתיות והסיפוריות. היד הקלה, הרגילה לעבוד רק בקצות אצבעותיה, מורגשת בכל מה שכתב לודויג. אין בו אותה תורה ועבודה הנראית אצל ברנדס, שגם הוא הצליח בשעתו בפורטרטים ספרותיים לא פחות מאשר במחקרים ביקרתיים. לודויג הוא לפעמים קרובות יותר חסידה של חכמת הפרצוף והיד מאשר תלמידה של תורת־הנפש. אך אין ספק, כי כיום מצא הפורטרט הספרותי, וביחוד זה של האישיות ההיסטורית, זאת אומרת – המתה, את גואלו הדגול ביותר – בלודויג. במובן זה חונן במתת האלהית להחיות מתים. אבל אם תזכינה יצירותיו הוא להשארות הנפש – על המחר? כעת – נעים לקרוא את לודויג. מי יתן ויתורגמו כמה מדבריו המוצלחים לעברית. על־פי אפיו וכשרונו – שלנו הוא. גם על מעלותיו וגם על חסרונותיו. על כל פנים יתווסף על־ידי כך על מחננו הטובע באניות משורר ואוהב הזולת, היודע לפעמים קרובות למתוח שמים חדשים על ראשינו ולהככיבם כרצונו.
מאזנים, ל"ה, כסלו, תרץ–1930.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.