רקע
דוד אריה פרידמן
רומן רולן – אישיותו ויצירתו

למנצח על החיים – שיר־מזמור… מה־שונים הם המנצחים את החיים! אלה יקראו מלחמה, יתגוששו ויאבקו, יריעו בשופר ויחצצרו בחצוצרות ובכוחם העז יכריעו את אויביהם תחתם; ואלה – ישבו להם במסתרים ויארגו שם את אדרת המלך, מבלי־דעת בעצמם בשביל־מי, ישירו לכבוד כובשי העולם, ולא ידעו מי הם, יתעסקו בעבודתם הצנועה וחרישית באמונה, ולא ירגישו כלל, כי בחשאי הם עצמם עולים וכובשים את כסא המלוכה שבחיים. איש לא ידע אותם עד בוא הרגע הגדול, וגם הם עצמם לא ידעו כלל, כי כל פסיעה ופסיעה, שהיו פוסעים, היתה מקרבת אותם אל היכלם, וכי כל מעשה ומעשה שבידיהם היה נעשה מאליו מקלעת־פרחים חדשה לזר־הנצחון, שיותן על ראשם, כאשר תגיע השעה.

מאחרי הצאן, מחיפּוש האתונות, מתוך איזו פינה נשכחה – מה רבים היו אצלנו השליטים האמיתיים, שעלו כך לגדולה! וגם בין אומות־העולם יקרה מקרה זה כפעם־בפעם. בין המשתערים על החיים והמולכים־מעצמם יש שהנצחון היותר ממושך והיותר יפה יעלה דוקא בגורלו של הצנוע, ההולך לתמים בדרכו נושא בקרבו את כל גדולתו ואת כל תפארתו, מבלי שיכריז עליהן ברבים.

שליט חרישי כזה בספרות האירופית הוא רומן רולן.

בספרות הצרפתית הקולנית, ההומיה, המתהדרת ומתיפה תמיד, כמעט אחד הוא הסופר הגדול בזמננו, שישפיע על רבים מן המחבואים ויאציל עליהם מהדר אישיותו הצנועה והיפה מן הזוית.

מי הוא?

עוד לפני חמש־עשרה שנה היתה שאלה זאת טבעית אף במולדתו, כי אז לא היה עוד ידוע ברבים, רק קובץ קטן של צעירים בעלי נפש יפה וטהורה כבדוהו והעריצוהו. פריז, ההומה מסופרים ואמנים מכל־המינים, פריז, המלאה כשרונות כרימון, לא ידעה את רומן רולן, שישב בתוכה. גם כאשר יצאו הכרכים הראשונים של ספרו הגדול “י’ן כריסטוף”, לא הרגישה עוד צרפת, כי נשיא בתוכה ורולן שמו. אל הדרמות שלו לא שם איש לב; את מאמריו היפים בתולדות המוסיקה ובבירור מהותה קראו רק מעטים מבין הנוגעים בדבר, ועל הדפים הראשונים של מגילת “י’ן כריסטוף” הנפלאה התענגו רק מתי־מספר. אמת, כי ספרו על מיכאל אנג’לו קנה לו שם גדול, אבל מבין השורות הנהדרות על אישיותו לא הרגישו עוד האנשים את אישיותו היפה של רולן עצמו. רק מעט מעט כבש את מקומו בספרות. עתה הוא כבר נחשב לאחד הסופרים הגדולים לא רק בצרפת, אלא כל יודעיו הם מוקיריו ומעריציו. רובי כתביו, החשובים שבהם, תורגמו לרוב השפות האירופיות: אנגלית, אשכנזית, הישפנית ופולנית, ובכל ספרות וספרות עוררו את המחשבה והיפרו אותה. כל מי שמעריץ את האמת, אותה הבת האומללה, שכל כך מתעללים בה האנשים, ביחוד בימי המלחמה האיומה, כל מי שבלבו בוערת האהבה האמיתית לאדם והוא אוהב את היופי שבחיים ואת התפארת שבאדם – כולם יביטו על רולן כעל אחד מבחירי הסופרים.

צנוע ונחבא אל הכלים, עובד חרוץ ויושב־אוהל, והוא לא רדף מעולם אחרי הכבוד ולא קפץ בראש הכנופיות השונות. בענוונותו וביושר־לבו לא נסחף מעולם עם שום זרם רוחני או ספרותי ילידי־הרגע. אולי משום־זה הוא נראה לפעמים מוזר כל־כך בלבושו החיצוני, שאינו על־פי המודה האחרונה, ובדבריו, שאינם מקבילים לרוחות המנשבות בעולם.

רומן רולן עומד כל־הזמן על המיצפה ומסתכל בחיי דורו ואת אשר תשים נשמתו בפיו, אותה ידבר. בתקופה זו של חמריות גסה ושל שלטון האדם באדם לרע לו, בדור זה של גוזלים וחומסים תרבותיים ושל אוכלי־אדם משכילים, רולן אינו בוש ואינו מתיירא לדבר ולשיר על האידיאַליות, על אהבת האדם ועל טהרת החיים. כי הוא אחד מבני־החורין המעטים שבזמננו. אין הוא כורע לפני “האלילים” השונים, העומדים על פרשת הדרכים, כי ישר־קומה וישר־לב הוא מאין כמוהו.

לא סימאה את עיניו שום סיסמה של מפלגה, ואפילו אהבת המולדת לא שיחדתו, כי אוהב־אדם הוא רולן.

שבח זה, כשמשמיעים אותו בנוגע לבן־דורנו, החי בתוך חברה המלאה שקר וחנופה ושנאת אדם לזולתו, שבח זה חשוב כפליים. גם לפני המלחמה האיומה מעטים היו בין נושאי התרבות האירופית אוהבי־אדם אמיתיים – והמלחמה עצמה תוכיח – אולם רומן רולן היה תמיד בר־לבב. אמנים גדולים, אולי גדולים ממנו, יש לנו בתרבות המערבית גם בלעדיו, בין הפובליציסטים בעלי־הכשרון ודאי שאינו היחידי, ומה־גם שאינו המעולה שבהם; כי יש לנו הרבה ידענים באמנות, ובמוסיקה בפרט, חוץ ממנו – בכל זאת הוא מצטיין מכולם. במה? בזה שהוא מאַחד בקרבו את כל מעלותיהם של חבריו, ועוד יש לו יתרון מהם: הוא מספר־אמן, הוא גם פובליציסטן טהור־עיניים ובהיר־מוח, והוא גם בקי וידען מצויין; אך החשוב מכולם: הוא אישיות מצויינה.

הספרות הצרפתית היתה תמיד עשירה בסופרים ואמנים גדולים, אבל לא לעתים תכופות אפשר למצוא בין סופריה ואמניה הגדולים גם אדם גדול. כמעט שכבר השלמנו עם עובדה משונה זו, ההולכת ונעשית יותר ויותר תכופה ומלמדת אותנו, כי יצירה יפה לחוד ונפש יפה לחוד; ואין אנו משתוממים עוד כלל ליצירה גדולה, שאנו רואים שיוצרה הוא אדם קטן. חזיונות אלה נעשו מעשים בכל־יום. אבל בתקופתנו זו, שרבו בה בעלי־הכשרונות ונתמעטו בעלי־האישיות, תופס לו רומן רולן מקום מיוחד: הוא נעשה למשוררה של האישיות השלמה. אין הוא מתיירא מפני הבדידות, העולה לפעמים בחלקו של האדם הגדול, ואין הוא מחפש דוקא הוד חיצוני באדם. היופי הפנימי והשלמות הנפשית הם היקרים לו. הנה הוא מספר על־דבר המנגנים הצנועים של אשכנז במאה הי"ז ומשבח את “האנשים הגדולים האלה, שבמשך כל חייהם היו כלואים במסיבה צרה של עיירותיהם הקטנות והיו ידועים רק לקיבוץ קטן של אנשים. בלי שאיפה לכבוד ובלי תקוה לחיי־נצח שרו האנשים לעצמם ולעולם את שירת חייהם, יצרו בחשאי בהיותם נתונים בתוך מקרי חיים רעים, צברו ואספו בעקשנות אוצרות של כוח ויופי בריא, ההיו ערירים? כפי־הנראה, לא סבלו לרגלי בדידותם, כי נפשו של אדם גדול אינה בודדת לעולם, אף אם מעטים ידידיו. סוף־סוף היא בוראה לה לעצמה רעים נאמנים. היא מוציאה מתוכה החוצה אל סביביה את נגוהות־האור של האהבה הממלאה אותה”. ורומן רולן עצמו הוא מיגדל־אור כזה.

באהבתו הגדולה לאדם הוא בא ללמד זכות אף על האנשים הקטנים יושבי הארץ, אותם בעלי ההשגות הקטנות, העלובים והעולבים, המאוסים באכזריותם הבהמית ובטמטום לבם הקטן. אפילו בהם הוא רואה את “הגבורים האילמים של החיים” ואת “כוחה של האומה” (“י’ן כריסטוף”, ספר שלישי, “המרד”). באותה אהבה עצמה, שבה תיאר את חיי האישות הענקית והגאונית של מיכאל אנג’לו, בטהובן וטולסטוי, תיאר רולן גם את חייהם של איזה זקן אשכנזי אידיאַליסטן, הנקוב בשמו שולץ, של מודסתה העיוורת, של סבינה של גוטפריד ועוד ועוד נפשות אילמות ויפות מתוך המון העם האשכנזי או הצרפתי, נפשות פשוטות רבות, העוברות לפנינו בספרים הרבים של “י’ן כריסטוף” בכל חלקיו.

הוא, ששר את שירת הכוח הפועל בעולם, לא העלים את עיניו גם מן החלשים והנחלשים בבני־האדם. כמה רוך ולבביות אנו מוצאים בתאורו של הדוד גוטפריד, של לואיזה המסכנה, של הזקן י’ן מיכאל! עוד בספר הראשון של האַפּופיה הגדולה, הנקראת “י’ן כריסטוף”, מתגלה לפנינו אהבת־האדם עמוקה של רומן רולן ויחוסו הלבבי אל “האנשים הקטנים”, שאלוהיהם לא העניק להם מטובו הרב ושאין להם בעולמם אלא חלומותיהם הענוגים, שמחותיהם התמימות ותוגותיהם הקטנות.

יש איזה קסם של יופי בהתגלותו של רולן האידיאליסטן בדור, שכולו שקוע בחומריות, ובסביבה מעשית כל־כך של עיירה צרפתית קטנה. אצל כל עם ועם יש להם לבני המעמד הבינוני של העיירות הקטנות אופי נפשי מיוחד, אולם ה“בורגנים” הצרפתים מצטיינים ביחוד במעשיותם הגסה, בצרות־המחשבה ובעין רעה. טובי הסופרים בצרפת, כמו פלובר, מופּסן ואחרים, תיארו אותם לכל־פרטיהם, ואנו יודעים מהי מולדתו של רומן רולן, הן גם הוא נולד בבית נוטריון באחת העיירות הדלות, בסביבה המלאה גאווה לאומית אוילית ושנאה לכל עם אחר, בין אנשים ערלי־לב ומטומטמי־רגש. ובכל־זאת – מה נשתנו קוים אלה בו! אצלו באו כולם בהיפוכם. פלא!

ותמוה ביותר הוא זה, שמהלך חייו כשהוא לעצמו לא הביא אותו לידי מהפכות רוחניות. גם דרכו בחיים היתה ישרה ואיטית כדרכו ביצירה.

כן היה בשעתו תלמיד מקשיב בבית־הספר שבפריז, גמר אותו בעתו וכתב דיסרטציה, כדי לקבל תואר של מלומד. אחר־כך שימש בתור מורה בבית־ספר צרפתי ברומא, עבר הרבה ערים באשכנז, חקר שם אחרי קורות המוסיקה, התענין באמנות בגילוייה השונים, שב לביתו, כתב ספרים אחדים לתולדות התיאטרון, שוב היה מורה בגימנסיה אחת, קרא שעורים בסורבונה ונמנה בין הפרופיסורים, היה עורכו של עתון מוסיקלי, כתב את תולדותיהם של אחדים מגדולי האנושיות, כתב דרמות אחדות ועוד ועוד – האין זה פרט טיפוסי של עבודת אדם משכיל, המוכשר פחות או יותר, והאם אין זה סדר החיים של כל אדם תרבותי, העוסק במקצועות שונים? אין בדברי־ימיו של רומן רולן שום משברים ואין בהם שום התנגשות: שלוים היו ימי התפתחותו. שלוה זו מורגשת גם ביצירתו, ביחוד בספרו הראשי, הוא ספר חייו של “י’ן כריסטוף” וגם של רומן רולן עצמו. יש שהוא נדמה לנו ביצירתו כאילו היה מן המחזיקים במידות הישנות, אבל אין אנו מרגישים את הישן, הנפגש לקטעים באפני כתיבתו, מפני החידוש הרב שבאפני יצירתו כולה.

אין שום ספק, שרולן נבדל קצת משאר הסופרים בני־דורו בסגנונו ובהתרשמותו, אולם הוא נבדל מהם לטוב גם במעוף־מבטו, בכשרון ההסתכלות שלו וביחוד ברוח הכללי השורר בנפשו ומרחף על יצירתו האמנותית.

לו היינו מוצאים עתה בחיים או בספרות את אחד האידיאַליסטים לפי הנוסח הקבוע, היינו מוכרחים ללעוג לו, יען כי גדול מדי העדר ההתאָמה שבין החיים הממשיים שלנו, ספוגי־הגשמיות ואכולי־הספק, ובין האידיאַליסמוס המסורתי, אבל רומן רולן מעורר בנו רגשי הערצה. מדוע? כנראה, יש באידיאליותו אותם הקוים המשפיעים עלינו לטובה, מיד כשאנו באים במגע רוחני עם רומן רולן.

ואמנם אידיאליות זו היא כולה חיונית ומעשית. אין בה כלום מן ההזיה הצרפתית ומן הסנטימנטליות האשכנזית. רומן רולן הוא אידיאַליסטן ריאַלי. דוקא מתוך המציאות עצמה הוא בא לידי אמונה באדם ולידי אהבת החיים. לא התביעות המוסריות הן הממלאות את נפשו של רולן, אלא הרגשת היופי היא המעודדת אותו. אף־על־פי שהיה במשך זמן ידוע מורה לתורת המוסר באיזה בית ספר גבוה, אין אנו מרגישים ביצירתו הספרותית את ההטפה למוסר של אדם העוסק בתורה זו. רומן רולן הוא קודם לכל אמן גדול, ואמנות היא הנפש לא רק ב“י’ן כריסטוף”, אלא אפילו בספריו על טולסטוי ואחרים. מתוך אמונתו ובטחונו ביופי הנסוך על־פני כל העולם ובשירה הקיימת ונשמעת בחלל־העולם על־פי דברי גוטפריד (“י’ן כריסטף”, I), מתוך ידיעתו העמוקה בתורת החיים ומתוך חדירתו לנפש־האדם בא רולן אל האידיאליות שלו.

אידיאליסטן כזה אינו מביא לידי גיחוך.

כשהוא מגלה את היופי שבנפש־האדם ואת ההוד שבחיים – מי יוכל לסתור את דבריו ולבטלם? הן הוא עצמו מורה לנו באצבע גם על הרע והכיעור שביחוסי האנשים ושבגילויים החיוניים, הן הוא עצמו מתאר גם את הצדדים השליליים הרבים שבחברה האירופית ובהרבה פרטים אנושיים – ובכן מה יועיל הספקן והמטריליסטן בהכחשתו?

רומן רולן אינו מעלים שום דבר מתיאוריו, ומובן מאליו, שאינו משקר, כי יותר מדי עמוקה היא ישרנותו האישית והיצירתית. חוץ מזה הוא אחד הסופרים הריאליסטים ביותר על־פי אופן־הכתיבה שלו. בריאליות אצילית ואמנותית אמיתית הוא יכול להיות למופת להרבה סופרים, החושבים את־עצמם לנאמנים אל המציאות. בכל־זאת, למרות רגש־המציאות החזק אצלו ואופני התיאור הריאלי שלו, אפשר דוקא משום־זה, נעשה רומן רולן לאחד הסופרים האידיאליסטים המעטים.

וגם זאת לדעת: אין הוא רומנטיקן כלל. הוא אמן בריא, בהיר־מחשבות ומעמיק לראות, יודע את החיים ואוהבם, מביט על הכל בעין פקוחה ומאזין לכל הנעשה בעולם באוזן קשבת. אין שום חזיון נדחה אצלו מפני חברו ואין שום צליל בשירת־ההויה משביח את השני או נבלע בו. בעת ובעונה אחת הוא מתייחס ביחס אחד ישר לתמונות החיים של הפרט ושל הכלל, למעשיהם ולקיומם של בני מעמדים השונים שבחברה, לחיי־הנפש של כל הנפגשים על דרכו ולחיי־הטבע העצמיים והמיוחדים.

הטבע! האם ישנו משורר או אמן בעולם, שלא הרגיש אותו ולא שר עליו? אולם בין הסופרים הריאליסטים, הסופרים המתענינים כל־כך באדם ובגורלו כמו רומן רולן, מעטים הם המרגישים בהרגשה חיה כל־כך את יופיו הנצחי של הטבע ואת הקשר החי שבינו ובין האדם. כשאנו קוראים את ספרו על מיכאל אנג’לו, נדמה לנו, כי יש חיות בפסלים וכי יש איזה יחס חיוני ברור, יחס אנושי ולבבי, בין הרי־השיש ובין כובשם הגאוני. כן, גם כשאנו קוראים ב“י’ן קריסטוף” את תאורי הערבים והבקרים, וביחוד את תאורי הרינוס, נדמה לנו, כי רולן ראה את הנימים הטמירים, ההולכים ונמשכים בחלל־העולם מיצור ליצור ומקשרים אתם זה לזה בקשר נצחי אחד של היקום המי ופועל תמיד. אז נדמה לנו, כי מרגישים אנו, איך בוקעת ועולה מנגינת־החיים של י’ן כריסטוף מבין גלי הנהר הגדול. ברגעים היותר קשים של שנות גידולו היתה נפשו טובלת במימיו הנצחיים והיתה נרפאת מספקותיה ומעצבונה.

הטבע הוא אחד המעיינות היותר נאמנים לאמונת־החיים של רומן רולן. גם ממנו, כמו מחיי האדם ומנפשו, הוא שואב את הרגשת־עולמו האידיאַליסטית.

כנראה, למד רולן אצל הגלים ואצל הרוחות, איך להיות נעשה אוניברסלי ועולמי למרות כבלי המוצא. הנחלים – חן מקומותיהם עליהם, ואולם כולם הולכים אל הים. הדשאים והצמחים – יופיים במקום גידולם תלוי, ואולם יש בהם הוד עולמי כללי. כן גם גדולי האנושיות. הם יונקים מהמעיינות הקדומים של מולדתם ומעמיקים את שרשיהם בקרקע הדומה, ואולם את ענפיהם הם שולחים ופושטים לכל־עבר.

גם רולן עלה מתוך ביצת העירונים כאלון חסון, המתנשא על כל־הסביבה כולה, התרומם מעל הפרוביציאַליות שלו ונעשה בן בית בעולמות המחשבה והרגש של בירת העולם, התגבר על הצרפתיות הצרה שלו וחדר לתוך חיי האנושיות בגילוייה השונים.


*

הרבה ספרים כתב רולן, ומהם דברי אמנות לא־מעט, אולם ספר־הספרים שלו הוא “י’ן כריסטוף”. בשנת 1904 יצא הספר הראשון ואחריו במשך שנים אחדות יצאו עוד שני ספרים, אבל אף אחד מהם לא עורר על־עצמו את שימת־לבו של הקהל הגדול. רק קבוצה קטנה של יפי־רוח וזכי־נפש קראו אותם והתענגו על הרומן הנפלא. כאשר יצאו החלקים הרביעי והחמישי, נזדעזעה פתאום צרפת, כי רגשה על שאיזה רולן בא והעז להגיד לעמו פשעו. בקול רם ובדברים חריפים דיבר הסופר על השקר ועל הרקבון, השוררים בחברה הצרפתית ובנושאי תרבותה. כאשר באו אחרי־כן הספרים האחרים של “י’ן כריסטוף”, כבר היו עיני הקוראים נטויות אל הסופר האמן, שנתגלה פתאום בספרות היפה, ואז כבר הכירו גם הרבים את אוצרות היופי ואת שפעת החכמה, הצרורים בספר כולו.

עתה, כשמונחים לפני הקורא עשרת החלקים של הרומן, אין עוד איש אשר יטיל ספק בדבר כי מאורע תרבותי גדול קרה על־ידי ספר זה בעולם הספרותי. לא לשוא מיהרו לתרגם אותו לרוב השפות המתהלכות באירופה.

“י’ן כריסטוף”, רומן גדול בעשרה חלקים – לפנים היינו רגילים ברומנים גדולים כאלה, אבל בימינו, ימות הרגע, שתכיפות הרשמים ומהירות היצירה והחיים הגיעו אצלנו עד לידי המדרגה היותר גבוהה, בימינו אלה רבים יבואו וישאלו: האמנם נמצא עתה איש, שהיתה לו די־סבלנות ליצור יצירה גדולה כל־כך? והאמנם תהיה לנו סבלנות כדי לקרוא אותה? אולם דיו לאדם להתייחד עם החלק הראשון, והוא יחכה בכליון־עיניים לחלקים הבאים.

כי אין זה רומן במובן הרגיל, אלא ספר חיי־אדם, מגילת־חיים של האדם באשר הוא אדם.

לכאורה הוא מספּר על חיי פרט אחד, ודרך־אגב הוא נוגע גם בהרבה אנשים שונים; אבל פרט זה בא ללמד על הכלל. וכשאנו גומרים לקרוא אותו כולו, נראה לנו, כאילו עברנו דרך ארצות רבות וראינו עולם מלא של עמים שונים ואופני חיים שונים, שבמרכזם אדם הולך ומתפתח, סובל ומתענה, נופל וקם, חי ובונה לו לעצמו את עולמו.

אפשר לאמר בלי גוזמה, כי מה שהיתה לדורות ימי־הביניים “הקומדיה האלהית” של דנטי, היא “דרמה אנושית” זו של רומן רולן לדורנו. בה הוא מעביר לעינינו את האדם בן־תקופתנו דרך שבעת מדורי הגיהנום שעל־פני האדמה ודרך שבעת הרקיעים של החיים. צעד אחרי צעד הוא מראה לנו את חיי האדם מראשית צאתו לאור־העולם עד שובו לחלל־העולם.

הנה לפנינו בוקר־חייו של המוטל בעריסתו. בבהירות גאונית ובצלילי־קסמים מתאר רולן אותה התקופה של הגידול הביולוגי של האדם, כאשר תתעורר ותתפתח לעיניו החיות של כל חי וכל צומח. בהקשבה דקה מן הדקה מתחקה האמן על השינויים הפנימיים, הבאים על חיה קטנה זו, שממנה יצא במשך הימים אחד היצורים הנפלאים. הוא רואה בו “עולמות שלמים הכמוסים במחשך, ערפלים מתארגנים ולובשים צורה, עולם מלא לבלי־חוק, ההולך ומתהווה, ההולך ומתרקם בו. ישותו אין לה גבולים ותחומים, הוא כל ההויה, כל היש” אולם מעט מעט הולכת ה“הויה” שבקרבו ומתפצלת, הולכת ומקבלת הרבה פנים ו“העולמות הכמוסים” בקרבו מתחילים להתגלות מחוצה לו האדם – אותו היצור כבר נעשה אדם – מתחיל להכיר את עולמו. אחרי ה“שחר” (ספר א) בא ה“בקר” (ספר ב) ואחריו ה“בחרות” (ספר ג). כאן כלים ימי עשיית הלוחות, לוחות החיים של האדם. ה“בחור” יוצא אל אחיו, ואז הוא מרגיש ראשונה את הצורך ואת הנחיצות של ה“מרד” (ספר ד). מתוך ההתקוממות משתלמת האישיות, אותה הצורה החדשה של הנפש, שבה היא מתעטפת בעברה דרך החיים על־פני “השוק” (ספר ה) ו“בבית” (ספר ו). אישיותו של האדם באה בכור־החיים, שואפת, נלחמת, כובשת לה את מקומה בעולם, וי’ן כריסטוף רואה בעמים ובאנשים, סובל ונהנה, מתענג ומצטער חליפות ונפשו כ“סנה הבוער” (ספר ט). אולם האמנם אין הסנה אוכל? נפלאים הם החיים, אך רק פעם אחת בחיים יראה האדם את ה“סנה הבוער”. בינתיים הולך וקרב “סוף הנסיעה”. ויהי ערב ויהי בוקר – “יום חדש” (ספר י), הוא גם היום האחרון בחיי האדם. עבר וחלף כל האושר הרב שבהתאבקות הקשה עם שר־החיים, גזו הידידים, נעלמו האהובות, גם הפגישות השונות והמרובות של מאות האנשים כוסו בצללים. היום פונה לערוב, יומו של איש־פעלים. ויכל האדם לעשות את־כל־מלאכתו אשר־עשה וישבות האדם… מה שונא רולן את המות! בכל פעם ופעם, כשהוא מתאר את רגעיהם האחרונים של גיבוריו, הוא מגלה בם את הכעור ההכרחי ואת כל האימה הגסה המחרידה את הנפש. המחשבות על המות ותמונותיו אינן נותנות מנוח לרוב משוררי אירופה בדורנו, ולפעמים נדמה, כאילו היו נושאים כולם בלבם את הרעל ואת הפחד. אפילו היותר שמחים שבהם זוכרים את יום־המות. יש שמשתדלים לפייס את אויבם הפרטי הזה ולייפּותו, ויש שצועקים תמיד מרה. אַחר הוא רולן. אין הוא חושב כלל על המות, אלא בשעה שהוא נפגש עמו פנים אל־פנים. ואז הוא ממתיק את מרירותו, ואין הוא קושר לו כתרים, אלא מתארו כמו שהוא בכל ניוולו הריאלי. חובתו של האדם היא לקבר את מתיו; אולם רולן אינו אוהב להתעכב הרבה אצל המות, יען כי החיים קוראים לו, ומקומו בתוך מרכזם מחכה אליו. לפניו פתוח תמיד ספר מלחמות האדם; וגם אנו, בגמרנו לקרוא את כל כרכי “ין כריסטוף”, מרגישים בקרבנו צורך נפשי להתחיל אותם מחדש, להתערב ולהתמזג שוב בשטף־החיים, העובר את כולם, ולטבול עוד פעם במעייני־הישועה של האמונה הגדולה בחיים והאהבה הגדולה לאדם.

ידיעתו של רומן רולן בבני־האדם השונים ובאופני החיים מרובי־הפנים מפליאה היא. לא רק את חיי גיבורו הראשי תיאר לכל־פרטיו בכשרון אמנותי גדל בכל כרכי “י’ן כריסטוף”, אלא גם את חייהם של כל הסובבים אותו, של כל הבא עמו במגע־ומשא. ומכיוון שי’ן כריסטוף אינו יושב־אוהל ודרכו בחיים־העבירה אותו על־פני סביבות רבות, מובן הוא, שהוא מעביר על־פנינו ציבורים ומעמדות שלמים. הוא מתאר את חיי־דלת־העם ואת חיי האצילים, את חיי האביונים ואת חיי העשירים, את ה“אליטה” ואת ה“בורגניות”, את האוּמנים ואת האוֹמנים, את כל החיים הרוחניים והגשמיים של שני העמים הגדולים נושאי התרבות המערבית: צרפת ואשכנז. – קשה למצוא בספרות העולמית תיאור נפלא ומצומצם כל־כך של שתי ארצות אלה ושל שני עמים אלה בחייהם הפנימיים ויחוסיהם זה לזה.

קורא אתה את “י’ן כריסטוף” ואין אתה יודע על מה להתפלא יותר: – אם על זה, שבן עיירה קטנה ומשעממת הבין כל־כך לתאר את בירת־העולם עם כל שאונה והמונה, תענוגותיה ודאגותיה, או על זה, שיושב פּריז יכול לגלות קוים אופייניים הרבה כל־כך בחיי העיירה, שהתרחק ממנה זה־כמה.

ועוד תתפלא – על חופי הסיין, זה הנהר רחב־הידיים, אשר מאות אמנים צרפתיים אינם פוסקים לציירו ולשיר עליו, יושב־לו רומן רולן, והוא שר דוקא את שירת חייו הנפלאים של הריינוס, גאוות האשכנזים ומקורה הנאמן של תרבותם.

וגם זה פלא: צרפתי טהור וטיפוסי בוחר לו בתור גיבור ליצירתו הגדולה את אחד האשכנזים והוא חודר בעמקות נפלאה כל־כך לתוך נפש העם הזר ומגלה בה יופי טמיר ונעלם הרבה כל־כך, עד שהוא עולה בזה על הרבה סופרים אשכנזים לאומיים.

כל־זה מראה לנו עד־כמה אנושית־עולמית היא נפשו של רולן. בלבו הגדול מוצאים להם די־מקום קלסתרי חייהם של כל העמים ואת כולם הוא מבין ויודע. הוא המכיר את מגרעותיהם והוא המרגיש את יופים העצמי, כי אלה ואלה מעשי אלהים חיים.

נראה הדבר, כאילו בחר רולן בתור נושא לרומן שלו בגיבור אשכנזי ובסביבה זרה דוקא, ולא בצרפתי ובסביבת המולדת שלו, רק כדי שיוכל להיות ניטרלי בתאורי החיים וכדי שיתאמץ להתיחס בלי משוא־פנים גם אל מולדתו, בדברו עליה, וגם אל העם הזר והצר, בתארו אותו. נדמה הדבר, כאילו היתה זאת אצל רולן המצאה אמנותית יפה, אבל באמת הוא עצמו חותמו היא הניטרליות הגמורה וחרות־המחשבה המוחלטה. גם בתור חושב וגם בתור אמן התיחס רומן רולן תמיד ביחס אנושי ולבבי לכל העמים. הוא אינו נחשב בין הקוסמופּוליטים השוטים וסתומי־העין, המדברים בוקר וערב על אהבם לכל העמים, מבלי שידעו כלל את העמים, שעליהם הם מורידים את ריר נשיקותיהם. רומן רולן רואה את כל עם ועם כמו־שהוא והוא אוהב־אדם אמיתי. מתוך הכרה ברורה הוא מוקיר את הראוי להוקיר ושונא את הראוי לשנוא, בין שהטוב והרע נמצאים בעמו ובין שהם נגלים בבן־עם־אחר.

י’ן כריסטוף נולד ונתחנך באשכנז, גולה וסובל בצרפת, נח בסתיו־חייו באיטליה ומוצא לו מקלט רוח ונפש בשויציה החפשית, הניטרלית תמיד. בה מצא גם רומן רולן עצמו מקלט בן הבערה הגדולה של משטמה ואכזריות, שאחזה במולדתו ובעמו, ומשגעון־המלחמה, שתקף את כל האנושיות ה“תרבותית”, ואף את המעולים שבבני האדם.

רבים הם התנאים, שבהם מתגלה ביתר בהירות אופיו של האדם, אבל בשעת־צרה נפשו של כל אדם מעידה על־עצמה, ותכונותיה, הטובות או הרעות, היפות או המכוערות, מסתמנות ומתבלטות ביחוד. ואם בשעת־צרה סתם כך, בשעת־מלחמה על־אַחת כמה וכמה. תאווה פראית זו, המעוררת בעמים הנלחמים את כל האנרגיה הספונה בתוכם ואת כל הכוחות הטמירים בישותם, מעוררת בהם גם את כל ההרגשות המאוסות והאיומות של החיה המטורפת והטורפת. והנה היא, המלחמה, משמשת תמיד כעין אבן־בוחן להבדיל על פיה בין האנשים השואפים להיבנות מחורבנו של חברם, השואפים לדם־אדם ומבזים את צלם־האלהים, לבין אנשי האמת והיופי, שלבם כואב בהם על ה“טעות” האיומה, המפרידה את האחים זה מזה. הראשונים, והם המרובים, שמחים לקראת כל אסון, שיקרה את “אויבם”, זה שהיה ידידם אתמול, קוראים לאכזריות ולשפיכת־דמים ומכריזים על הנקמה ועל המשטמה ה“קדושה”; אולם האחרים והם המיעוט, שרויים בצער ומבכים את האבדה, שאבדה לאנושיות, היא אהבת־האמת, או שהם מעיזים לקרוא מתוך המהומה וההרג לאהבת־אדם וליושר־לב.

מה־מעטים היו רחבי־נפש כאלה בשעת מלחמת־העמים האיומה שתקפה בימינו את כל העולם הגדול!

מלחמה זו, שאנו היינו עדי־ראיה לה והשתתפנו בה באופן זה או אחר, נסכה רוח־עיועים גם על האנשים היותר נאורים שבעמים, וכמה הצטערנו כשראינו יום יום את בני־התפארת של הספרות, האמנות והמדע, בהיסחפם כולם בזרם העכור והדלוח של שנאת־האדם ושאיפת־ההרס. כולם היו מוצאים להם אמתלאות משונות, כדי לכסות בהן כמו בעלי־תאנה את ערוותם. רובם של החכמים והנבונים תמכו בידי הצועקים להרג ולאבדן. רק אחד במדינה ושנים בעם נשארו נאמנים לאידיאלים הרמים של האנושיות ושל התרבות האמיתית. והנה בין ישרי־הלב המעטים, שלא כרעו לפני ה“אלילים” השונים צמאי הדם והחיים, היה גם רומן רולן. במשך כל ימי המלחמה לא חדל לקרוא חמס על הירידה הרוחנית של בני־אדם ולא עייף לעורר את רגש־האדם באדם. הוא ידע ברור את החורבן האיום, שתביא המלחמה בחיים ובנפש האנושית. עוד בשנת 1912, כשתי שנים לפני בוא הסופה הנוראה, כתב בחלק העשירי של “י’ן כריסטוף” דברי נבואה אלה:

“הבערה, שהיבהבה ביערות אירופה, התחילה להתלקח וללהט. לשוא היו משתדלים לכבותה במקום אחד. היא חזרה והתפרצה במקום אחר. בגאות־עשן ובמטר־זיקים היתה קופצת ממקום למקום ותלחך את הענפים היבשים. תגרותיהם של ההולכים בראש כבר היו כעין פתיחה למלחמת־העמים הגדולה. אירופה כולה, שרק תמול עוד היתה ספקנית ודוממה כיער מת, נעשתה טרף לאש. השאיפה להתגוששות תקפה את כל הנפשות, ובכל רגע ורגע נכונה היתה המלחמה להתפרץ. – – – דיה היתה התואנה היותר קלה. כל העולם כולו הרגיש את־עצמו כאילו היה נתון ברשותו של המקרה, שיבוא וישמש פתחון־פה לנאבקים. והמקרה חכה. רגש־ההכרח הכביד על לב רודפי־השלום האמיתיים, והאידיאולוגים החוסים בצילו המגושם של פרודון־הציקלופוס היללו את המלחמה בתור גילוי אצילי נשגב של האדם. – – – והנה עד־היכן הגיעה תחייתם מוסרית והפיסית של גזעי המערב! לקראת טבח זה מיהרו להתפתח כל שטפי האנרגיה והאומן העצורים, ורק כשרון גאוני של איזה נפוליון יכול היה להעמיד לפני שטף עיור זה מטרה מסוימה וקבועה. אולם כשרון של פעולה כזה לא נמצא אז באירופה. אפשר היה לאמר, כי העולם בחר לו בתור מנהיגים את האנשים היותר בינונים. כוחו של הרוח האנושי הסתתר, וכלום לא נשאר לכם אלא להתגלגל באין־אונים בשיפוע־החיים, שבו אתם יורדים. כאן היו המנהיגים גם הנהוגים. אירופה נראית היתה כמחנה גדול”.

כך כתב רומן רולן לפני המלחמה, ומזה אנו רואים לא רק שעיניו היו פקוחות והוא ראה נכוחה, אלא גם צר היה לו מראש על הטבח ועל המשטמה הכללית, שהרגיש בבואם. וכאשר באו, היה הוא אחד מן המעטים שנלחמו כנגדם. מאמריו, שהיו נדפסים מזמן לזמן בעתונים שבשויציה – בצרפת היו אסורים – ונאספו אחרי־כן בספרו “ממעל להתגוששות” (“Au-dessus de la méléé”) ספוגים כולם צער אנושי עמוק על שפלותו של האדם ועל ירידתו המוסרית.

כן, הוא התרומם “ממעל להתגוששות”, ומפסגתו זו, שממנה לא ירד ובה לא בגד, היה קורא תמיד לאהבה ולאחוה, ליופי ולטוב; אולם בני־דורו לא חפצו, ואולי לא יכלו, ללכת בעקבותיו. וחוץ מזה, קולו הענוג והנלבב נבלע בשאון התותחים ובצהלת הפראים. בכל־זאת לא התיאש ולא חדל להאמין באדם. יחוסו האנושי והניטרלי לכל העמים, ואף לאלה שהתעללו במולדתו, לא נשתנה. להיפך, הוא מחפש ומוצא גם בין אנשי־החיל האשכנזים את האנשים האמיתיים, זכי־הנפש וטהורי־לב. כי מעטים ם בספרות העולמית סופרים כרולן, שיהיו עולמיים ואינטרנציונליים כל־כך בהלך־רוחם ובהשקפת־עולמם כמוהו.

בין העמים הרבים, שהוא מתאר אותם בספרו “י’ן כריסטוף”, ישנו, כמובן, גם העם העברי. האפשרית היא יצירה גדולה, איזו שהיא, שלא תגע באפן זה או אחר בשאלת־היהודים? ואמנם גם רולן נוגע בה. אולם כיצד? בענין דרייפוס, ששימש בשעתו כעין כברה לבור בה את הבר מן התבן שבחברה הצרפתית, היה רולן על צדו של היהודי הסובל והאדם הנעלב. האפשר הוא שתהיה אחרת? אולם בספרו “י’ן כריסטוף” מוצאים אחדים, כי היהודים מתוארים בו בצבעים שחורים, שריח של אנטישמיות נודף מהם. האמנם אוהב־אדם זה הוא שונא־ישראל?

בהקדמתו לספר החמישי של “י’ן כריסטוף” הוא מוצא לנחוץ לברר קצת את יחוסו ליהודים; אבל בלי ביאורו ברור לנו, שבתיאוריו היה רולן רק אמן תמים, הלוקח את תאוריו ורשמיו מן המציאות. לא את העם העברי הוא בא לתאר, אלא טיפוסים בודדים של החברה הגבוהה, המוקצה מחמת מאוס גם על כולנו, ושל חברת האינטליגנטים התלושים, שעלו ככמהין ופטריות על גזעי העמים הזרים וכבשו להם מקומות בספרותם ותרבותם. רומן רולן מורה באצבע על כל העדר־הטבעיות שבחזיון ממאיר זה, ועליו דברו ביתר מרירות וביתר עוז כל סופרינו הלאומיים. אלה עשירי ישראל, המתרחקים מעמם ונדחקים לתוך הסביבה הזרה, אלה סרסורי העתונות, שכירי־היום, המשמשים כעבדים את עמי אירופה – הראויים הם לתאור אחר מכפי שנתן להם רולן?

הוא לא הגדיש את הסאה – וזהו העיקר. אין הוא פוגע בכבודנו יותר משהוא פוגע בכבוד האשכנזים והצרפתים, כי יודע הוא ומכיר את חולשותיהם ומגרעותיהם של כל בני־האדם ואין לפניו שום משוא־פנים בתאור. כן, למשל, הוא מבזה את סילבן כהן ומכבד את יהודית מנהים. מדוע? הדבר פשוט: הראשון הנהו בזוי־אדם, והשניה היא אישיות מעניינת. סוף־סוף אחד הוא מראה־עיניו של רולן: האדם. רק אותו יחפש תמיד ועליו שירתו. “י’ן כריסטף” כולו הנהו כעין ספר־יצירה, המספר לנו מיתוס חדש על בריאת האדם.

לפנים היו בני־האדם מתווכחים במיתולוגיה של יצירת האדם על־ידי האלים כל עם ועם יש לו אנטרופּוגוניה שלו. אך אצל כולם נחשב האדם לנברא על־ידי כוח זר. אין אנו מוצאים אצל הקדמונים אף רמז קל לדעה, שהאדם עצמו הוא יוצרה של אישיותו. בעת החדשה שמענו מדברים על כוח היצירה של האדם ועל יכלתו לברוא עולמות חדשים, והנה בא רולן ושר: לא כחומר ביד איזה יוצר אנו, אלא אנו החומר ואנו בעצמנו הננו גם יוצרו! יפקוד־נא האדם את רוחו בידי־עצמו ויהי־נא הוא לשר־החיים בשביל־עצמו! היוכל האדם? רולן אומר: לא רק “יכול”, אלא גם “צריך”.

שם־משפחתו של גיבור הרומן הוא “קרפט”, היינו כוח, ואין זה מקרה. בחיי גיבורו זה הראה רולן את גילויו של הכוח החיוני, הפועל ועובד בלי־הפסק ביקום, וכל הספר כולו הוא שיר־מזמור לכוח הנפשי של האדם, ההולך ומפנה את הדרך בשביל־עצמו. בכוחו פנימי, הנובע מתוך אמונה ביקום, הולך האדם וכובש לו את מקומו בחיים.

החיים! רולן מתאר אותם ושר עליהם באהבה גדולה כל־כך, שקשה למצוא דוגמתה אצל בן־דורנו. מרגיש הוא את הלמות־לבו של העולם כולו, ושירת החיים הנצחיים, החיים המנצחים, החיים היפים תמיד, היא המדברת מתוך גרונו. בהערצתו את החיים, בהרחבת מבטו ובכובד־הראש של היצירה שלו נעשה רומן רולן ליורשו האמיתי של גטה, אשר את שמו הוא מזכיר לפעמים קרובות כל־כך. וכשאנו עוברים על יצירותיו השונות, ביחוד על יצירתו האמנותית הגדולה, אנו מרגישים, מה־אמיתי הוא רומן רולן, בדברו על־פי י’ן כריסטוף שלו: “החיים! את כל החיים! לראות את הכל! לאהוב, לחפש, לחבק את האמת, את פנטיזיליה זו היפה, מלכת האמזונות, הנושכת כל מי שנושק לה”. – ואף־על־פי־כן מחבק רולן אותה האמת היפה, ואִתה יחד את כל עולמה, כי הוא אבירה של האמת החיונית.

באחת השעות היותר קשות בחיי י’ן כריסטוף בא רולן ונותן בפיו של הדוד גוטפריד התמים והענוג דברים עמוקים ונפלאים על החיים והאדם, החודרים עמוק ללבנו ומליטים את הנפש בנגוהות־אור. בכל דיבור ודיבור של הדוד הזקן משמשים יחד יופי וחכמה, ובכל־זה משוך עליהם חוט של צניעות ותמימות. הנה היא השיחה:

י’ן כריסטוף צועק מתוך יאוש וצער:

"דוד, מה לי לעשות? שאפתי. נלחמתי – – – ועתה הפסדתי את חיי – – – ".

גוטפריד עונה:

“לא זאת הפעם האחרונה בחייך, בני. אין לעשות את כל מה רוצים. אחד הוא הרצון, ואחרים הם החיים. אלה הם שני דברים שונים. – – – העיקר הוא, רואה אתה, שלא להתיגע מחפוץ ומחיות. השאָר אינו תלוי בנו”.

_____________________________________

_____________________________________

י’ן כריסטוף:

“יבוא יום והשכוי לא יכריז על בוקרי. יבוא יום ומחר לא יהיה לו. מה אעשה אז עם חיי?”

הדוד גוטפריד:

“יום־המחרת ישנו תמיד”.

שוב י’ן כריסטוף:

“אבל מה יש לעשות, אם אין הרצון מביא שום תוצאות?”

הדוד גוטפריד:

“עמוד על משמרתך והתפלל”.

י’ן כריסטוף:

“איני מאמין יותר”.

הדוד גוטפריד (בבת צחוק).

“לולא האמנת, לא חיית. כל אדם מאמין. התפלל.”.

הוא מורה לכריסטוף על השמש, המתראה באופק־השמים האדום והקריר, ואומר לו:

"היה תמים עם היום ההולך ובא אל תחשוב מה שיקרה בקרב השנה או במשך עשר השנים. חשוב על היום הנוכחי. זרוק לרוח את השיטות. כל השיטות השונות, רואה אתה, ואפילו אלה על־דבר המעשים הטובים, גרועות הן, נואלות הן, דבר רע הן. אַל־נא תלך קרי עם החיים. חייה היום. הייה תמים עם היום הנוכחי. אהב אותו, כבדהו, רק אל־נא תביא אותו לידי כמישה ואל־נא תפריע אותו בליבלובו. אהב אותו, גם אם מעונן הוא ואפור, כיום הזה. אל תדאג. הבט וראה: הנה חורף עתה. הכל ישן. אבל הארץ הטובה תתעורר משנתה. רק נחוץ שתהיה ארץ טובה לעמוד עליה ונחוץ להיות סבלן כמוה. – – – – – – למה תצטער על הדברים, שאין ביכלתך למלאותם? נחוץ לעבוד כמה שיש ביכולת – – כמה שאני יכול״.

“זה מעט”, ענה כריסטוף בעיווי פנים.

גוטפריד עונה בידידות:

“הן אף־זה אין האדם ממלא. אתה חפץ להיות גיבור… זוהי הסיבה, שאתה עושה מעשי־שטות רבים כל־כך… גיבור! איני יודע בבירור, מה־זה גיבור; אבל, רואה אתה, מצייר אני לעצמי: איזהו גיבור? העושה כל מה שהוא יכול. האחרים אף־זה אינם עושים”1.

כך ידבר האידיאליסטן הריאלי שברומן רולן. הוא קורא לעבודה מעשית, לבנין החיים ולעבודה תמידית שאינה פוסקת. הוא קורא לאמונה ובטחון בהווה, לאהבה להווה. חכמת החיים של רולן מורה, כי הרבה יותר חשוב לחבוש את הקטנות מלנצח את הגדולות. כי השאיפה לגדולות היא באמת קלה עד־מאד. מי מבני־האדם לא חלם עליהן ובינתיים ישב בחיבוק־ידיים? אבל הגבורה האמיתית היא לשאוף לקטנות, לנצח אותן ולהתגבר עליהן. ובאמת, זוהי גדלותו של כל אדם גדול, כאשר יתייחס לכל פעולה קלה כלחמורה ויעשה את כל מה שביכלתו לעשות בחיים. מה־חשוב הוא התפקיד! לו היו כל בני־האדם עושים לכל־הפחות את כל מה שביכולתם – מה־יפים וטובים היו אז החיים! הלא זוהי הצרה, שמרובים הם היכולים ואינם רוצים מן הרוצים ואינם יכולים…

השאיפה למעלה מן הכוחות – עתים היא מעציבה ועתים נלעגה, אבל ההתאמצות לעשות את כל מה שאפשר, היא גם מוסרית וגם יפה. לכל רגע ורגע יש חשיבות, ולמחר אין זכויות יותר גדולות משיש ליום. על המשמר עמוד, בן־אדם!

על משמרת החיים!

“כי החיים הם מלחמה בלי מרגוע ובלי חנינה” (“י’ן כריסטוף”, ספר א), ומכיון שכך, לפיכך חשוב הוא עד־מאד, שהאדם יוכל להחזיק מעמד שינצח, אבל נצחונו צריך להיות לא רק נצחון מקרי של כוח עיור, אלא נצחון אנושי. ההוד הנסוך על האדם תמיד, הוא שצריך לרחף גם על כל התנגשותו בחיים, בין שהוא מנצח ובין שהוא מנוצח. כי לא רק דרישה מוסרית העולה אלינו מתוך צוואתו של הזקן לנכדו: “סבול ומות, אך הייה את אשר עליך להיות, הייה – אדם!” (שם). דברים אלה הם ציווי חיוני ותוצאה הכרחית ריאלית מתוך כל מהלך החיים, כפי שרולן תופסם.

כי נשגבים הם החיים ונשגב הוא האדם.

כל חזיון וחזיון שבהם יש־בו חידוש נפלא ואין רגע אחד דומה לחברו. כל רגש וכל מראה הולך ונברא בלי־הפסק, כגלים על־פני הים. אחד הוא הים, אבל גליו כולם בני־הרגע הם, תמיד רעננים וחדשים. הנה, למשל, רגש האהבה. כמה פעמים מעביר לפנינו רומן רולן את י’ן כריסטוף שלו בתור אוהב, אבל בכל פעם ופעם הוא איש אחר וגם אהבתו אחרת. יש שתזכיר לנו פלג־הרים, השוטף ופורץ מראש הר השלגים, ויש שנדמה לנו כאילו תזרום־לה האהבה בעורקיו כנחל שוקט וחולם על כוכבים. פעם שומעים אנו את זמרת העפרונים בשמי־התכלת, ופעם – שאגת כפיר רעב. אך דרך כולן עבר י’ן כריסטוף – ויצא למרחב־החיים. גלי האהבה לא הטביעוהו, כמו שלא הטביעוהו גלי הצער והיסורים שבילדותו. כל מקרה וכל פגישה, כל תקלה וכל קטטה שבחייו הולכים ומצטברים בנפשו, והיא נבנית מכולם. כאי ירוק ההולך ומתהווה לו מעט מעט בתוך הים, באמצעיתו… כאשר יגדל ויתרומם, יצחק־לו בפני הגלים החדשים האומרים לבלעהו. הן הם עצמם עזרו לו ובראוהו…

ואנו שומעים בספרו של רולן גם את צחוקו של הכוח האנושי, המכיר את־עצמו, וגם את רעש הגלים; כי הוא ספר מלחמות־האדם ושירת־החיים. הוא אינו רק רומן של אחד המנגנים, בן למשפחת המנגנים, אלא מנגינה גדולה בצורת רומן. כמו בעצם המיבנה של הפרקים ובשטף־הלשון כן גם בתיאורים ובהרצאה יש להרגיש את המוסיקאי שברומן רולן. הוא עצמו הנהו מנגן יפה. הוא גם אחד מן המעטים, שיש לו השכלה מוסיקלית תיאורית מצויינה, אבל כוח־היצירה שלו מצא את גילויו רק במלים ובלשון, והנה נעשו לו לתוי־זמרה והלשון נעשתה לו לשפת־הצלילים. נפלא הדבר! בצרפת יש בימינו הרבה סופרים ומשוררים, שהגיעו באמנות־הכתיבה שלהם עד לידי מוסיקליות נפלאה, אולם רומן רולן לא יחשב בקהלם. אצלם נעשה הדיבור עצמו לקולט מיסטרי, והוא יחשוב תמיד על התוכן, על הביטוי. הם הנם עובדי־מלים, השקועים בעצמם בצלצלי־השמע ונכונים לצוד בהם את האנשים, והוא – אין בו שום נוי ופרכוס במלים. גם בספרות וגם במוסיקה הוא מחפש תוכן יפה בצורה היפה בעצמה. הוא אינו מחסידי ה“אמנות לשם אמנות”, כי יותר מדי הוא אוהב את החיים ומעריצם, שיוכל לכרוע על־ברכיו לפני “אלילים” שונים. רומן רולן משתמש בשפה קלה וגמישית, שאינה מתגנדרת ואינה עושה כוונים. כל המוסיקליות שלו היא בסגנון. הוא הביא לתוך הספרות את סיגנונה של המוסיקה, וזוהי עצמיותו.

כן, למשל, מתחיל אצלו כמעט כל פרק ופרק באיזו פּרילודיה וגומר, בהרבה מלים בודדות, הדומות לצלילים האחרונים של כלי־הנגינה לפני סופה של המנגינה. גזרתם של המאמרים, קישורם זה עם זה, הריתמוס המיוחד שלהם והקצב הנפלא המורגש בתוך רובי תיאורי הטבע והנפש – כולם יחד מעוררים בנו גם רשמי שמיעה, חוץ מחזיונות הראִיה. בספרו הענקי משפיע רולן ופועל בבת־אחת על כל חושינו והרגשותינו: מחשבתנו ניזונה ממנו, לבנו מתענג עליו, עיננו תשמח לקראתו ואזנינו נהנות. את המוסיקליות הנפלאה של קטעים רבים ברומן הפרוזאי הזה הרגישו המומחים לנגינה, ואין אנו מתפלאים כלל, כשאנו קוראים, כי אחדים מטובי הקומפוזיטורים הצרפתיים חיברו מנגינות למקומות ידועים ב“י’ן כריסטוף”. כן חיבר המנגן פּול דיופּין מנגינה לשיחת גוטפריד וכריסטוף, לשיר הערש של לואיזה, למותו של גוטפריד ועוד.

רומן רולן הוא מנגן ביצירה, וכל ספר וספר שלו הוא שיר־מזמור מיוחד. הוא מדבר על המוסיקה כאיש־החיים, ואל החיים הוא ניגש באצבעות דקות ובידיים רכות של וירטואוז.

בין אלפי המשעולים של הספרות האירופית יהיה נתיבו הישר של הסופר טהר־הלב הזה, של האמן הגדול והאדם הגדול הזה, למופת. “י’ן כריסטוף” שלו יוכל לשמש חריסטומטיה לסופרים. אף מגרעותיו הבודדות תורה הן ולימוד הן צריכות. אבל נגד זה – כמה אוצרות של יופי נפשי וכמה קסמי־יצירה אצורים בו!

גם בספרותנו העברית יתחנכו על־פיו רבים, ואם גם יהיו במשך הימים לסופרים, לא יחדלו בכל־זאת להיות גם אנשים. אנשים שיש בהם אהבת־אדם ואהבת־חיים, יושר נפשי ויופי תמים.

רומן רולן היה במשך זמן קצר מורה לתורת־המוסר באיזו גימנסיה והיה גם מורה לקורות האמנות בבית־הספר הגבוה שבפריז. זה היה לפני כתבו את “י’ן כריסטוף” כולו ולפני היותו פּובליציסטן בימי המלחמה. עתה, אחרי המלחמה ואחרי “י’ן כריסטוף”, הוא נעשה לסמל מוסרי בשביל ריבוא רבבות אנשים ולאמן של מופת בהרבה ספרויות.

נקדם־נא בברכה את בואו אלינו, אל ספרותנו.




  1. “י'ן כריסטוף”, ספר שלישי, בסוף.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49714 יצירות מאת 2750 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21199 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!