יצאו ט“ו שנים לפטירתו של ר' בנימין – דומה אך תמול־שלשום צלצל אלי בנו בכורו והודיעני, כי אבא איננו, והוא מבקשני, כי אבוא להספידו בשם המשפחה, יתר על שניים מספידיו, ר' שמואל ה. ברגמן והרב ר”מ פוגלמן. מה שראה לכוללני בכלל המשפחה, בית יהושע האבלים, יש לו על מה שיסמוך, והוא סיפור לגופו ובהזדמן שעת כושר, אספרוֹ כמו. אך לענין האזכרה, שנערכה בבית הסופר בעיר העתיקה, וביזמתו של מאיר חובב ובטירחתו של שמאי גולן נערכה; הרי התבוננתי בהם בשלושת הדוברים – הפותח, מאיר חובב, והמרצים יושב ראש הכנסת, ישראל ישעיהו, ומכובדנו ר' עקיבא א. סימון, וראשית התבוננותי בחינת מאין באת, והנה ראיתי את הראשון מוצא ביתו בגלות־הגר ושלאחריו עולה גלות תימן, והאחרון עולה גלות אשכנז, והמשך התבוננותי בחינת לאן אתה הולך, והנה שלושתם, פה, בירושלים, ומה שזימנם הוא זכר האיש ונקודת מגעם עמו, שהראשון נקודת־מגעו עם בעל “ההד”; שלאחריו נקודת־מגעו עם יוזם עלית תימן המכוונת; האחרון נקודת־מגעו עם הבריח התיכון של “ברית שלום”, ושלושתם חיבת הסופר וקסמי־כתיבתו מלכדתם, כפי שליכדה, וראוי שתהא מלכדת גם עתה גם להבא, רבים ושונים. ואחרית התבוננתי פליאה על הקלות העריבה של דברי השלישיה, שהיו כמקלחים מאליהם, כביכול דרך שיחו של ר' בנימין ניתנה בדרך שיחם על ר' בנימין.
ואמנם, אם יאמר לך אדם, שהיה מקורב אל ר' בנימין ומעורב בעשייתו, כי הוא מתקשה לדבר בו, אל תאמין. כי האיש ושֵׂחו כפוֹליכרוֹמיה היה, שהרבה גוונים בה, ודייך בורר את הגון, הנחשב לך או החביב עליך, ופיך כמדבר בו מאליו. אבל אם יאמר לך אדם, שהיה מקורב אל ר' בנימין ומעורב בעשיותיו, כי הוא מתקשה לדבר בו, מתוך שהוא נזכר, כיצד ר' בנימין היה מדבר בזולתו, תאמין. כי גודל כוחו וחינה היה בתפיסת־מרכזם של אדם, בעייה, מאורע, כשמלאכת התפיסה בהירה וקלה, כמושך שערה מחלב, ובנקודה, הגלויה והסמויה כאחת, שבה השחור נפרד מן הלובן, או כפי שאמרתי לו: רגע כמימרה, ושיניתי, דרך ליצה, את פירושו: כדי אמירת שלום לך רבי בנימין, תאמין. וככל שאני נזכר רוב זימוני עמו, נזקר ועולה בי אותו זימון, כשנכנס למערכת “דבר”, ואמר לו לברל כצנלסון: ירדתי לתל אביב וראיתיה מזקינה, שבתיה הישנים מתעקמים, כשם שראיתיה מצעירה, שבתיה החדשים מזדקפים, וסרתי לראותך ולהראות לך, כדי שנבדוק, מה והיכן עמידתנו בסולם הגילים הזה. התבוננתי בהם: האורח המזוקן עומד ועיניו הנחות נעוצות ניכחו, והמארח המשופם יושב ועיניו הנעות מפזזות אילך ואילך, ושניהם ערים ורעננים, במיטב שנות העמידה. והנה הגיעה ידיעה על פטירת רבה של וינה, ר' צבי פרץ חיות, ונפתח ביניהם שיח מועט, שאף אני שילבתי בו הערה על לידתו ביום שריפת עירנו, וסופו של השיח, שהמארח שאל את אורחו, שמא יכתוב משהו. מה עשה האורח – נטל קולמוס ופיסת־ניר ותוך עמידה כתב, בלא עיכוב על תיבה ובלא שינוי של תיבה, דבר הספד וזכרון. בצאת הכותב שאלני העורך: מה תאמר, מה תאמר? אודה, כי תמיהתי פחתה מתמיהתו, שדרכו שהיה לפעמים מסתגר יומיים או שלושה ימים בביתו, כדי לכתוב מאמר, וביחוד מאמר־פולמוס, שכתבו בעירוב רצונו וכורחו. אולם אף תמיהתי גדלה למחרת, בנטלי את גליון “דבר” וראיתי את הנספד, והנה מלפני מעשה הרישום החטוף, יצא דיוקן מלא ושלם, ובנטלי, בסמוך לכך, את גליון “הארץ”, והנה אף בו דבר־הספד של אותו כותב עצמו, ואין בו דברי חזרה, אלא דברים שונים ואחרים, וגם מלפניהם יצא הנספד דיוקן מלא ושלם. ברור היה, כי שני המאמרים באותו יום נכתבו, וביקשתי לדעת, מה וכיצד, אולם סקרנותי באה, אך לאחר שנים, על סיפוקה, ומפיו של בעל ההספדים באה: לאחר שהיה ב“דבר”, הלך ל“הארץ”, וכבר נודע שם ענין הפטירה, ונתבקש לכתוב על הנפטר. ניסה להתנצל, שכבר כתב, אך סופו נתפצר. אמרתי לו, כי הענין נראה לי, בכל זאת, כחידה. השיב: מה חידה היא, הדרך ממערכת האחת שברחוב יבנה למערכת האחרת שברחוב מונטיפיורי היא לכאורה דרך קצרה, אך למי שהליכתו מתונה כשלי היא ארוכה למדי, וכל אותה דרך הירהרתי בו בנפטר היקר, שזכה במה שלא חלם – להיות רבה של וינה, ולא זכה במה שחלם – להיות מורה של ירושלים; וודאי גם עתה, בטיולי, ראיתיו כפי שראיתיו תחילה, ולא עוד אלא משאמר לי עורך “הארץ” על דרך שחוק הכתוב: ההספד אחד לך, אחי וראש, נענתה בי כעין בת־קול על דרך שחוק דומה: הזוית אחת בביתך, מורי ורבי.
ב 🔗
כאמור, באה סקרנותי על סיפוקה לשנים, וקל לי לגדור זמנה – יום בימים בא אצלי ר' בנימין, והיום יום תל־אביב לוהט, ולאחר שנוות־ביתי כיבדתו בענבים צוננות ושיבח טעמם, פירש בואו, לאמור: זקנתי ושׂבתי וכתבי הפזורים סבורים, כי הגיעה שעת ליקטם עצם אל עצם, ואני אין בי לא יכולת ולא מסירות לכך, אולי אתה, שהזכרתני כמה וכמה פעמים: עת כנוֹס, תטיל עליך את המלאכה. נעניתי לו, וברוב שמחה נעניתי לו, ובאנו על המוסכם בענין אות הזינוק – הוא ישלח לי את הכתבים ואשב ואעבוד. יצא חודש, יצאו חדשיים, יצאה מחצית שנה, ואין קול ואין עונה; ואך מקץ שנה, בערך, הגיעני ספרו “על הגבולין” – היה זה הטופס, שנתן מתנה לר' יהודה מהרשק, ואלמנתו ראתה להחזירו למחבר, שמא יזדקק לו. ושוב באה הפסקה ארוכה, בינתיים עברתי, לישיבת־קבע, לירושלים, והייתי קרוב אצלו, אבל כל שאלותי בענין כתביו לא ניתן להן מענה ברור. אך לאחר פטירתו נתעוררו ר' יהודה אבן־שמואל ורש"ז שרגאי ואחרים וביקשו לקיים מיצוות כינוס, הלכה למעשה, מתוך שקיימו חפצו והפקידו הדבר בידי.
והנה מתלאה – עד־מהרה נתברר, כי זו הלכה מרובה ומעשה מועט. הלכה מרובה – קודם המלאכה ירדנו לנכסיו, וירדנו ממש, שכן כתביו, כלומר כל מה שנדפס משלו, היה צבור ערימות ערימות במרתף בשכונת שהין, קצתם סדורים ורובם בלולים, והעמדנו איש מיוחד, ר' אלעזר הורביץ (המשמש עתה בקתדרה בישיבה יוניברסיטי), שימיינם ויסווגם ויכתוב ביבליוגרפיה מפורטת, ומששלמה מלאכתו, הרי אף הבקי־בתכלית בכתבי ר' בנימין נפתע לרוב העושר של הענינות והנושאים. מעשה מועט – בדיקתי העלתה, כי המחבר מעמיד את מסדר כתביו בפני דילמה קשה, שכן כמעט שלא היה כאן מה שנפסל בשהייה, שאם נתיישן המוטיב, הרי הטון בחידושו עמד; ואם נתעמם הטון, הרי המוטיב ברעננותו עמד. ואם ברשימות בנות־יומן כך, בדברים שענינם מקיים אורך־ימים לגופו, בין בעיות גדורות ולא גדורות, בין ציורי דמויות ושרטוטי קלסתרים, לא כל־שכן. אראה בנחמה, אם בדין וחשבון, שנתתי לפני אלה, שהטילו עלי את העשייה, לא אמרתי, כי אם למידת הצורך כשורת הדין, צריך בפירוש להוציא כל כתביו, ואם למידת היכולת, שאינה מדביקה את הצורך, ניתן בדוחק להסתפק בשנים עשר כרכים.
בינתיים יצאו ט“ו שנים ונתפרסמו אך שני כרכים של כתביו הכנוסים – “כנסת סופרים” ו”עצרת חכמים", ובהם לא נתמצו אלא שני סוגי אישים, ועוד ארבעה כרכים נועדו לסוגים אחרים, ואחריהם הוצרכו לבוא מסותיו ורשימותיו בתחומים רבים ושונים של כתיבתו – והמשך, עד־היום, אין; ובבואנו להעלות את זכרו, אין אנו יכולים לעורר את הקהל: ניתי ספר ונחזי, כי העיקר חסר מן הספר, או כפי שר' בנימין היה אומר באריכות קצת: העיקר חסר מן הספר, ומה העיקר, הספר עצמו. כי זאת לזכור – ר' בנימין הוציא, אמנם, כמה וכמה ספרים בחייו, אך אלה כלו משכבר מן השוק, ורוב כתיבתו לא באה במגילת־ספר, אלא פזורה וזרויה בשפעת־גליונות. וודאי שאנו, בני דורו, חוטאים בכפיות טובה – הרי מעטים היו סופרי־מנעמים כמותו, שכל שכתב היה כתוב באופן, שהעריב עלינו את קריאתו; וצד שווה ואף שונה בינו לבין דומיו – פרישמן, בריינין, ברנפלד. הצד השווה – נועם־השיח, קסם־הדיבור וחן־הטעם; הצד השונה – הביוגרפיה שלו היתה אחרת והמציאות, שבשמה ולשמה פעל, היתה אחרת, והיא שהעניקה לכתיבתו את אופיה המיוחד: קליפה קלה ונאה, החופה על תוך כבד וקשה, או כפי שניתן לנסח, בעקבי הגדרה של ב. כצנלסון: איש חמודות מלבר, ואיש חמורות – מלגוֹ.
אבל אם להגדרות וניסוחים, לפנינו מבחר הגון, ואזכיר שלושה בלבד. ואפתח ביעקב רבינוביץ, שאמר עליו על ר' בנימין, לשון של רצינות: בדווי; כביכול האי טעיא, שהמידבר והערבה ביתו והשיטוט במרחקיו ובמרחביו כטיול בשבילי־גנוֹ, היום הוא בזה ומחר הוא בזה, ומידת־קבע ממנו והלאה. והיא הגדרה, שהדין עמה ואין הדין עמה. כי ר' בנימין היה נראה כנע ונד מעולם לעולם ומיסוד־העולם ליסוד־עולם וכמרפרף ביניהם, וביחוד היה נראה כן לבני־דורו, שעדרו עמו במערכה אחת, וראו אותם עולמות ויסודות כסתירה ממנה ובה, והם שהתקשו להאמין, אולי אף להבין, כי אין הם לו נפרדים ורחוקים אלא נמזגים וקרובים, וביותר התקשו בכך, משום שלא ראו אפשרות וקירוב כאלה בעצמם לעצמם. ואמשיך בביאליק, שדיבר בו בר' בנימין לשון של בדיחות: מתחת לזקנו הוא גלוח; ונעשתה עקיצתו בו יתד לתלות בה בוקי סריקי. אבל אם לעיין אפשר, כי המאשים סופו נאשם, לאמור: אף הוא, הנשר הגדול, היה רתוק כל־כך לאוירת דורו, דור המתפקרים וסביביו, שלא הניח אפשרות סבירה לצירוף של חירות הדעת ויראת שמים, של מודרניות וקיום מצוות. וכחיזוק הוא לי מה שביאליק אמר למי שהיה כראש חבורה, שהצירוף זה וכזה נתקיים בהם בכמה אנפין, הוא ר' אליעזר מאיר ליפשיץ, אשר המשורר שיבחו לעילא ולעילא, אך סיים כלשון המליצה: קשה עלי פרי־דתך. איני יודע, אם ר' בנימין הגיעתו אמירתו של ביאליק, אבל קצה מאמירותיו שלו נראו כתגובה עליה ועל שכמותה, ואחת מאמירותיו אלה אזכיר עתה. לרגל יובל החמישים של ש“י עגנון כתבנו שלושתנו, ר' בנימין, אשר ברש ואני מאמרי הערכה, בצורת מכתבים גלויים לחתן היובל, בא אהרן ראובני, בזעפו ולעגו, והגדירם ספרות של פרגיות, Backfisch בלעז. הייתי הצעיר בשלישיה והתחצפתי ועניתי לו לזועף ומלעיג, כי אפשר פרגיה אינה מציאה כל־כך, אך אפשר כי אף תרנגול־הודו אינו מציאה כל כך. הקפיד ר' בנימין על חציפותי ואמר לי גנותה, שאפילו פירסמתיה בשבועות מתלהלה, כמו “סיכות”, אינה רתויה לי. לעומת זאת אמר לי שבחה על פיסקה במאמרי על ש”י עגנון, שבה דיברתי על אופנת דורו, שאף דדורי נמשך לה, ושחייבה אמונה, כי הרובאשקה היא מסיני, אבל הוסיף תיקון טעות: אמת, כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הלכה למשה מסיני, ולפי שהאידיאולוגים של הרובאשקה מוחזקים תלמידים ותיקים, הם רשאים לומר, כי הרובאשקה היא מסיני, ואמירתם כמותה כהלכה, אבל הצרה היא שהם סבורים, כי הרובאשקה היא־היא סיני.
ואזכיר על אמירה אחת שהגיעתנו לפי השמועה, אמירתו של יעקב שטיינברג שאמר: אני איני ר' בנימין, היודע להדס בין האתרוגים ואינם ניזוקים. והוא, יעקב שטיינברג, אמר זאת במסיבה, שכפו עליו ממש ולא הותר בו אלא מנין משתתפים בביתם של מלכה וברל לוקר. והגיעה אותה אמירה לר' בנימין, וכך היתה תגובתו: כן, אילו ראה אותם אתרוגים, לא כפי שהם נראים בחוץ, כשאני מתחטא אליהם והם מתחטאים אלי, אלא כפי שהם בקרבי, כשאני מתאכזר להם והם, לחוצים ומחוצים, מתאכזרים אלי; אבל אין בלבי עליו, שהוא מקיים בחינת ויעקב איש תם.
וכדי לראות את שני קצות־הקשת, אסיים במה ששמעתי מפי ר' יהודה אבן־שמואל: מקץ דור או שני דורות יראו רבים, ואולי הכל, כי נביא התהלך בינינו. אודה, כי בשמעי דברים אלה דברי לעו, גם אם זכרתי, כי ר' בנימין נהג, ביחוד בסוף ימיו להגות את אמונתו, כי קצת דבריו היה בהם משום רוח־נבואה, ואפילו חידושה, אולם לימים הרהרתי בהם, ובמשאי על א. צ. גרינברג, אף אמרתי את הרהורי ברבים. ר' בנימין היה תוהה על עצמו תהיית־כפל – גם על דרך שהיה מתחטא לעצמו, גם על דרך שהיה מתאכזר לעצמו, ועקבי תהייתו זרויים בכתביו, מהם בגילוי־פנים, מהם בהסתר־פנים. בגילוי פנים אינו צריך ביאור, בכיסוי פנים צריך ביאור, ודייה דוגמה אחת, והיא רשימה קטנה, שפירסמה מעל דפי “המעורר” וענינה אזכרה לשני חזנים גדולים, ר' ברוך שור ור' ניסן מברדיצ’ב, שנפטרו באותה עונה. לאחר שהוא מתאר את עיירת מולדתו של החזן הראשון, יאמר: “ואותה רוח של בהירות, של ‘הכל אתי שפיר’, היתה שרויה גם על יצירותיו של ברוך שור, גאון חזני גליציה, באותה מידה שאפשר לדבר בזימרה על בהירות, נגינותיו לא ביקשו את אלהים השוכן בערפל, אלא את אלוהי השמים סתם, את ‘המלך היושב על כסא רם ונישא’, ומחכה לשמוע תחנוני בניו”. אולם, בדברו על החזן האחרון, יאמר: “ובברדיצ’ב דרך אחרת. ר' ניסן שר מאיגרא רמא ומבירא עמיקתא. ר' ניסן שר מן ‘לפני שחיטה בשעת שחיטה ולאחר שחיטה’ שר גם על טרגיות הנפש ועל המסתורין. ולפעמים היתה אנקת המסלד, צעקה איומה ללפות את עמודי האש. הזוכרים אתם את ‘דניאל בגוב אריות’ של ר' ניסן”. וסיום הספדו הכפול: “ר' ברוך ור' ניסן – האי מינייהו עדיף?”
והשאלה שאלה… אכן. האי מינייהו עדיף – אולם דומה, כי אם לדקדק, היא שאלה לנידונים, ואינה שאלה לדיין השואל. שהוא גם האי גם האי, תרי דאינון חד.
[ט' טבת תשל"ג]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.