א.    🔗

ביום ט“ז שבט תרמ”ה כשנכנסה האחות הרחמניה לחדרו של סמולנסקין במקום־המרפא מֶרַן שבמדינת טירול, מצאה אותו מוטל על הרצפה בלי רוח חיים. ורגש־ההבעה שמאז, רגש האחריות – הקו הכי בולט שבפרצופו – קפא וגָבש בפניו. אין כמוֶת שומר את שהפקד בידו. ירד הסופר, בהנטל הימנו רוח־הנשימה, לשאוף מעט אויר ליד החלון, ויגהר אחורנית ארצה. וכשקרב אליו המות, ומכאוביו הגופניים של הסופר הלכו הלך ורפה, אז שב ללבבו רגשו מאז, רגש האחריות, וטָבע בדיוקן מראהו. והמות חתָמו לו, לרגש זה.

כזה היה מראה האנדרטה, שיקימו ברבות הימים לזכרו של סמולנסקין, ולו פסָל הייתי ונטל עלי ל“הגשים” את “רוח האחריות”, הייתי בוחר לזה בפרץ סמולנסקין בתור נושא.

ומטעים אני בכוון את המלים “רוח האחריות” במקום המלים “רגש האחריות”, שפלטן עטי קודם לכן. כי אין המכוון בזה ל“רגש האחריות” המקובל, זה שעושה אותנו ערבים ביחס לאיזה דבור או מעשה שנפלט פעם מפינו או מידינו באחד הרגעים, שאליו נֵעָגֵן ונתחיב. האחריות של סמולנסקין לא היתה מסוג זה. אלא רוח היתה זאת בו, שהטילה עליו האחריות על מה שעוד לא נעשה ומחויב להעשות, ועליו המלאכה, מפני שאין אחר שיעשנה. הוא היה כפות לרוח ממרום זו. אין לו מנוס ממנה. ואנו בני הדור הזה, שלא התהלכנו עמו ביחד עלי אדמות; אנחנו, שאיננו משועבדים כבר לטעמו, נטיותיו והרגליו של בני־דורו; אנחנו, שהרבה הרבה מהשגותיו של סמולנסקין זרות הן לרוחנו: כשהננו עוברים כיום על שתים־עשרה שנות “השחר”, על מאמריו־ספריו, ידיעת־הספרים, ספוריו והערותיו – נראה את הרוח הזו רווחת בעין בכל אלה ביחד. אחריות איומה רובצת על הכל. עליו הוטל הכל. אחראי הוא לא לבד בפני בני דורו, שהטילו עליו לבנות להם ספרות מתוקנה, ספרות־מושג שלא היה אז עדיין בגדר השגתו; אלא, איך תִנָעֵץ ספרות זו בקרקע חיינו ואיך תהא נקלטת בה? זו היתה בימי סמולנסקין פרובלימה. מצד אחד הריהו אחראי בפני דורות עברו; ומצד שני יש לו אחריות בפני דורו, שהוא הנהו החלוץ שלו. ככח מֶטַפיזי נראה לנו “רוח” זו של סמולנסקין, שאין לה שום נגיעה עם כחותיו הגופניים. ונהפוך הוא, רוח זו כאלו עומדת בנגוד גמור עם הפיזיונומיה החולנית שלו, כעצם מובדל שמעבר לבשרו ודמו. לא דבק בה מאומה מבצילי השחפת.

ואמנם כן. רוח־האחריות החיה הִנֶהָ אבן הפנה ליצירת סמולנסקין. האחריות בפני דורות עברו ויותר מזה, בפני דורו, בפני עצמו – כאמור לעיל – הקדישתו למלחמה עם השכלת מנדלסון. אמנם היא העיקר והסבה. אולם עלת־העלות מהי? מהי תכונתו היסודית שממנה לאחריות זו תוצאה? מהי תכונתו, שהיא חוללה בו “רוח” זו?

שאלה זו הרי תשובתה מצויה בצדה: סמולנסקין היה הליטֶרַט העברי הראשון, ובהתאם לתפקידו זה תפס עמדתו בחיים. הוא נִסח את הספרות, יען כי סופר היה, שזולתה אין לו בעולם שום זכות־קיום – בנגוד לבעלי “המאספים” שלפניו, שהספרות היתה בידיהם מין כלי שעשועים, מאחר שהיו חסרים מניע היצירה הלוהט. בעלי המאספים, שההִדַּמות לגויים היתה להם תכלית ועיקר, שאמרו להעביר ספרות כמות שהיא אצל אחרים בדמותה ובצלמה – חסר היה בעצם למעשיהם כל גורם ספרותי פנימי. “ספרות” – נטע זה היה, כאמור, נטע זר בכלל לישראל. אנו “ספָרים” ידענו. גם הסופרים החוּלוניים נתקדשו, הוצאו מכלל חולין והיו לנו “ספרים” במרכאות כפולות. ספרים טובים אמנם מכל המינים, אך בודדים, בלי הרגשת־אחוה ביניהם ובלי שום מדת־שכנות. אולם בית־כנוס, שבו יתלכדו כל הספרים לכח אחד אדיר וחפשי: ספרות כזו החל פרץ סמולנסקין לבנות. ספרות שפרושה: שחרור גמור משעבודם המקודש של הספרים – זו היתה פעולתו של סמולנסקין. ומכאן זו האחריות האיומה. יצירה מאוחרת היתה צריכה להִמָּזֵג באורגניזמוס הרוחני שלנו, ודרוש היה לממזג חוש יצירתי חד בשביל לשמור על אחדות המפעל. וסמולנסקין נגש לעבודתו בזהירות הדרושה. בהתאמה עם כחות הלשון ודרכי התפתחותה הטבעית כִוֵן את פסיעותיו. הכיר בראש ובראשונה, עד היכן מגיע שעור אפשרויותיה של לשוננו, ולפיו אמר ליסד ספרות עברית מקורית. הוא היה מחמיר על עצמו לבלי הכניס במחיצת ירחונו תרגומים וספרי מדע כלליים, שאין בהם מסמני־יחוד המטעימים את עצמיותנו (מובן שלא עמד בנסיונו זה, ולא נמנע מלפרסם ב“השחר” חבורי מדע כלליים, כמו שלא הניח שום הזדמנות מגמור את ההלל על יע"ס המומר בשביל תרגומיו הנפלאים, באשר האינסטיקנט הספרותי של סמולנסקין הכריע אם את נמוקיו הארכי־לאומיים). ספורים ריאליים מחיי ההווה בקשר עם חקירת תולדות ימינו – אותם אמר סמולנסקין להניח בתור יסוד מוסד של ספרותנו. ההווה והעבר – עליהם יבָנה עתיד חיינו: חיים שלמים. וכאן נתקל פתאום סמולנסקין באיזה מפריע. ה“השכלה” המערבית־המנדלסונית כבר חדרה לפני ולפנים חיינו והשמיטה מתחת הרגלים את היסוד. ולא עוד, אלא עלולה היא לקבוע את נפש האומה כולה, עלולות תולדות־חיינו להזדייף על ידה ולנטות אל הלך־דרך בלתי רצוי. והוא, הסופר, היבצר מידו להכריענה?

וראוי להטעים, שלא במובן זה בלבד היה סמולנסקין סופרנו הראשון. הוא היה האדם־הסופר הראשון שלנו במובן אנושי־עולמי. הוא לא ידע שום מועקה חיצונית, זולת טרחן ומשאן של האומה וספרותה. הוא נהג בנפשו חרות אינדיבידואלית, מנה זו שעולה בחלקם של בני אדם גדולים שיודעים וָעד בנפשם, שרק בזכותם העצמית הם מתקימים. מל"ל וחבריו צעקו מרה, לפי שהיו משועבדים. עליהם העיקו החוקים, לפיכם התריעו על אפיקורסותם. סמולנסקין היה חפשי לנפשו. הוא לא היה מתרגז במדה כזו על החוקים לישראל ולא נלחם בהם. ניתן לסמולנסקין לטפל באפן אקטיבי בערך הדת, כמי ששופט איזה ענין מבלי היות נוגע בדבר. מתוך זה תתואר זו הנשימה הרחבה שלו תמיד.

והעובדא, שיסד סמולנסקין את ירחונו דוקא בוינה, בירה רחוקה ממרכזים ספרותיים עבריים – גם היא מסַיעתנו לעמוד בנקל יותר על מהותו של חזיון ספרותי מופלא זה. אטמוספירה כזו היתה דרושה לו: לעכל את המערב ולהתעלות עליו. את חכמי־המערב שלנו התהלך סמולנסקין ויכנעו לו. החתירה מתחת להשכלת ברלין היתה מוכרחה להפתח ממערב. אמנם בעיקר נלחם בזה סמולנסקין עם חבריו בני־המזרח. יל“ג, אב”ג ומל“ל – הם עמדו על בסיס ה”השכלה". והוא ידע: בשביל להסיע את הבסיס הזר הזה מתחתם ולבנות במקומו בסיסנו הפנימי, נחוץ להכריע ראשית כל את המערביים. והגם שמדת־הבקורת הזעומה צינה את סמולנסקין בתור “שולל” – ושלילתו הנפרזה של “השכלת ברלין” תוכיח – מכל מקום גם שלילתו זו לא היתה אלא תולדה של חיוב. כי האם נתוח המכה גורם פחָת לגוף? האם לא “מחַיב” יקרא למי ששולל דבר שיש בו חשש של רקב?

אמנם, הערכתנו אנו של חזיון ה“השכלה” נשתנתה בינתים תכלית שנוי מכפי הערכתו של סמולנסקין. אנו כיום הרינו סוקרים את החזיון הזה מבימה של שנים יותר גבוהה – ורואים את הדברים בצורה אחרת לגמרי. אנו כיום, בהשקיפנו על מנדלסון אפילו, מעל פסגתנו אנו, עלינו לשאת עינינו אליו, בשביל שנוכל לתפוס את שעור קומתו. כי מהותה של אישיות זו עדין לא נחקרה כראוי בספרותנו. ולא עוד, אלא אפילו ה“השכלה” שחלליה רבו מספור¹, גם כיום אנו נהנים מפרותיה המשובחים. ה“השכלה” הביאה לנו את האהבה לעבודת האדמה, אם בדרכי־חקוי או באיזה דרכים שהם – מתנה יקרה זו מידה היא לנו. אד“ם הכהן היה משורר ההשכלה. מאפו עמד בתחומה ושתל בלבותינו את “אהבת ציון”. יל”ג הפך אותה בשירתו לפרובלימה עולמית. ואף ה“ריאליות” שסמולנסקין גופו היה מחלוציה העיקריים – אף זו יש ליחס לה. ולילינבלום העסקן הישובי הכי מעשי – גם הוא הנהו ה“המשך” שלה. אמנם כל אלו הסופרים הנקובים בזה יצאו אח“כ מתחום ההשכלה ונכנסו לכלל הלאומיות. אבל אף אחד מהמה לא יכול להתפאר, שהוא לא קורץ מחמרה. כל אלה הן עובדות קיימות. בכל זה, אם נקרא אפילו כיום דברי־הקטרוג של סמולנסקין כנגד מנדלסון ו”השכלתו" – נענה אמן אחריו. אנו נדע אמנם ביחד עם זה, כי טענותיו עלולות להסתר בנקל, אם יבוא מי־שהוא להקיש עליהן מנקודות־ידועות. אולם הכשרון שהושקע בטענותיו אלו של סמולנסקין, זה קסם־הפתוי שאין לעמוד בפניו, זה אינו עלול להבטל.

כן, מנדלסון היה סְנֶה לא אֻכָּל בשביל הטמפרמנט של סמולנסקין. הוא גֵרה בו את תאות־הפולמוס עד נשימת־רוחו האחרונה. לֶטֶריס אך נכוה מהבל רוחו של סמולנסקין. אִשו של סמולנסקין העדיפה על האוביקט עד לאין ערוך. אולם משה מנדלסון – דמות־האיקונין שלו נטבעה על תמונה אחת ביחד עם משה רבנו והרמב“ם. “ממשה עד משה לא קם כמשה” – עברה כמו רנה בתוך העם. הרבה בתים בישראל התחילו להתקשט בתמונה זו. העם הרכין את ראשו וקבל עליו את מרותו. והתוצאות האיומות מי ישורן? העוּגב הוריש מפניו את התורה מבתי־הכנסיות. ה”מטיף" ירש את מקומו של הרב. הרמבמ“ן את הגר”א. תקות הגאולה הולכת ונמחקת מעל הלבבות. אולם כאן בהכרח גם הסיָג שה“השכלה הברלינית” נתקלה בו, חפץ־הטמיעה המחלט הזה, הוליד מבחוץ את השנאה הטבעית, הצודקת, השמורה בשביל כל גוף זר שלא יעכל לעד. את הופעתה של התנועה האנטישמית קדם פרץ סמולנסקין בשמחה רבה.

והודות לתכונתו החיובית, שהיתה לו לקו בכל, נעשה סמולנסקין לסופרנו הלאומי בה' הידיעה: הקובע לנו עיקרים לחיות ולהתקים בהם. יסוד־השלילה הזעיר שיש גם בספריו “עם עולם”, “עת לטעת” – בא רק להגביר ולהבליט יותר את אופיו החיובי, שמתגלה בכל עצמתו בספרים האלה. סמולנסקין נעשה לנערץ־העם לא בגלל אשו בלבד – אש־תמיד שהיתה גדולה מזו של חבריו לאין ערוך – אלא בשל המקוריות העברית שהעם הרגיש בו. ההרגשה הלאומית עֵרה לרב, והיא ששׁמרה גם יחס דומה לזה גם לאחד־העם. נקדש סמולנסקין בעיני העם בגלל האורה, החמימות והמפלט שתכונתו היתה מעניקה לו. רק סמולנסקין יכול היה להציע לעם את ה“תורה” בתור סורוגַט של מדינה, יען כי קשור היה לתורה לא בעבותות. סמולנסקין הציע את ה“תורה” בתור “מצע” לאחדותנו בלאומית, מבלי שיהא חושש כי בחשֻכים ימָנה. מתוך יחס חיובי שפט גם את העבר הקרוב. וכך יתבאר ביחוד אותו היחס האפי, השלו בערך והמוזר של סמולנסקין לתנועת החסידות, שאמר לתקן את נושאיה ולהעלותם רק על ידי המצעים ספרותיים גרידא, היינו: ע“י תאור חייהם של החסידים ופגימותיהם. לא דנם ברותחין, כמו שקבל עליו בפתיחתו ל”השחר“. הוא צפה וראה כמעט הראשון את היסוד הלאומי־מקורי למעשה שבחסידות, הגם שערער את שתותיה העיקריות: ה”קבלה" וה“זהר”. ואך הודות לתכונתו החיובית יכול היה כבר אז להתיחס אל החסידות במדה ידועה כמו לחומר היסטורי. ועוד: אף בעודו באִבוֹ, סופר־נער, בשעה שההכרה הספרותית וההיסטורית שלו עדיין בלתי מבוררת לו לעצמו כל עיקר; בעת שמאויי ההשכלה והעויותיה היו עוד המניעים היסודיים שביצירתו: אף אז כבר חבה יתרה נודעת הימנו לזקנים ולאבות, בנגוד לחבריו בני דורו שבזבזו עליהם כל חציהם. סמולנסקין מעטר את זקנינו בזֵר הנצחון. גבורה היתה דרושה בשעתו לכך. אולם זהו הרגש הריאקציוני שמחונן בו הסופר הלאומי, ולפרקים קרובים ביותר הנהו מבצבץ ועולה.

ומתוך יחס חיובי התגבר בשעת הצורך גם על ההשקפה, שבכבודה התימר דורו בצדק, כוונתי: הריאליות. סמולנסקין בעצמו הרי היה בטויה הכי נמרץ של השקפה זו. שהרי מלחמתו התמידית היתה: להשליט את המציאות במקום הֵעָדרה (ובשעתו הרי היתה נעדרת אצלנו בכל מקום). ועד כמה שהצליח בזה, יסקור הקורא את שטח־ההתפתחות הארוך מ“עיט צבוע” של מאפו עד “קבורת חמור” שלו, ויוכח. אולם הוא גם גבר, כאמור, על הכרתו הריאליסטית, לכשנדרש לו ה“רוח” לשם פתרון קיומנו, בתור תריס בפני כל מיני פורעניות. אמנם כשנעין היטב בדבר נמצא, שלא התגבר כלל על עצמו, מפני שבעצם הדבר הרי היה סמולנסקין “רוחני” ומימיו לא התנכר לרוח. וכי מהו הרוח כי יכלא? האם אין הרוח חלק מעצמנו? האם אין הוא החלק הכי תמציתי שבגופנו? אמנם אין סמולנסקין “רוחני” מסוגו של הרנ“ק, שהאבסטרקציה לכשעצמה לו העיקר: המחשבה לשמה. הסופר – ורק כזה היה סמולנסקין – מחשבתו תמיד יונקת מעובדות ומעשים, כי על כן יתקע הסופר את יתדותיה בלבב העם, שאך את המוחש אהב. ובזה שונה סמולנסקין מבעלי־התעודה, שהרוח שלהם הוא “סתם רוח”, מרחף באויר – ורוח־סמולנסקין הנהו רוח האדם החי, המעריך הכל עפ”י חושו המציאותי. הסופר הריהו רוחני־מעשי. בתולדות הימים שלנו שהפכו וגבשו להיות כבר לרוח, היה סמולנסקין ממזג תמיד את ההווה בחיוניותו המפרכסת הגופנית. חיוניות זו לא היתה נותנת לימים עברו להחָנט והיתה מעוררתם לתנועה בלתי פוסקת, כדמים הללו שירוצו בעורקי־האדם רצוא ושוב. כזה היה סמולנסקין ההיסטוריקן. הוא שפך תמיד את היסוד ההווי לתוך ההיסטוריה. סמולנסקין קבע, כאמור לעיל, את התורה בתור סורוגט לטריטוריה, לא רק מפני שהנהו איש רוחני, אלא גם מפני שיש בזה צד מעשי. יען כי משמשת התורה דבק טוב לכמה וכמה מליונים מבני עמנו לאחדם אחדות גמורה. ומה שנכבד מזה: אפשר לדרוש על חשבונה בתור גוף דתי זכויות לעמנו, שזולתה הן מן הנמנעות. מאמין אני, שאלמלי היה נמצא לו לסמולנסקין ה“ישוב” קודם, כי אז לא היה מסתייע ב“תורה” בתור בסיס־חיים. כי אז היה מבכר עליה קרקע זו של ממש. ואמנם האינטואיציה הספרותית נבאה לו את קורבתה של התנועה הלאומית הזו, אולם הוא היה רק סופר בלבד, ולא הוא נועד לברוא אותה. רק לאחר שהתנאים חוללוה לתנועה זו עפ"י הכרח מציאותי, אז נקרא הסופר להיות שופרה. אז חשלתו אשו הגדולה של סמולנסקין לרעיון הלאומי, והיא שנתנה לו את בטויו הספרותי. אז התעלה הפתוס הטבעי שלו למדרגה של חזון אמתי. בטיחות מאין כמותה שופעת מכל משפטיו שבמאמריו אלו. מפעם בכל דבריו איזה רגש־יוהרא של בן־אצילים זה, שאצר בנפשו נכסי־אבות גנוזים מדורי דורות. ובחורי ישראל עלובים, שמשתוקקים וכלים להשיב לעצמם גזלת כבודם הנחמס, היו פוסעים מאוששים אחרי קול־הדברים הלזה לקראת מטרתם, בהרגישם נאמנה שפרץ סמולנסקין יאיר דרכם כעמוד־אש בלתי מתעה.

ב.    🔗

אולם בתור סופר היה לו – ביחוד בספרות עצמה, כלומר: בבנין הסגנון – לעשות הרבה, הרבה. כאן היתה המלחמה פנימית, אורגנית, אולם עצומה שבעים ושבע ממלחמתו בחוץ. בספורו המתורגם “הגמול”, תכריעהו עוד ה“מליצה” לגמרי. אי אפשר היה לו לתרגם את הספר הזה שלא באופן חפשי. ה“מליצה” עשתה בו אשר היא רצתה. ולבסוף נאלץ סמולנסקין לסלק את ידו לגמרי מהתרגום ולחבר את הפרק השלישי בעצמו. אולם כל הרוצה לעמוד על הפרוצס הנפלא הזה שאין מָשלו בכל ספרות שבעולם, היינו: כיצד הולכת שפת־קדומים והויָה לשפה של חיים הוויים; כיצד משתנים קולותיה וצליליה מאז, והיא הולכת ולובשת צורה הווית – דוגמא של אֶבולוציה כזו נִתֶּנֶת לנו בספרי סמולנסקין. ה“מליצה” הכבדה, שבה השתמשו עד בואו רוב סופרי ישראל – כאילו הגדירו בזה את סגולתה המיוחדת של לשוננו וכאילו היתה זאת תכונתה באמת – המליצה הכבדה הזו פנתה את מקומה לקלה הימנה. המליצה הקלה הניחה אח"כ את מקומה למלה הפשוטה. נתפרדו חבילות המלים, המליצות המרכבות הותרו. נתפזרו המלות אשה אשה לאהלה. וכך ניתנה האפשרות של הרכבת־מלים חדשה, בהתאם למאוייו וחדושיו של הדור, שאליהם יכַון וישאף. שעבודה של המלה חדל. וזהו הנצחון הכביר שהנחיל לנו דורו של סמולנסקין.

ולא זה בלבד הוא ענינו של הסופר, שייגע וימצא את המלה הפשוטה, הקלה, ששעתה היא בכל יום תמיד, באשר ניתנה להצטרף יום יום בצרוף־מלים חדש, שמכוון לצרכו של אותו יום ולדרישתו, ושלא יהא חסר, הודות לזה, בשום פעם הדיוק – אלא גם הסגנון האמנותי כי ימצא, אף זו היא מחובת הסופר לספרות. וככה אנו מוצאים עקבות של קלסיות בספורי סמולנסקין – ביחוד ב“קבורת חמור” – הגם כי לענות בזה ניתן ענין רק להאמן. אך גם בזה הסופר מקדים את האמן. עליו להכין את כל החומר לבנין הספרות כולו. והגם שקלסיות מרחיקה שוב את המלה הקלה, הפשוטה ביותר – אין זה פוטר אותו. כי מהי קלסיות בעצם? גם היא מליצה הנה – אלא לא “סתם מליצה”. קלסיות היא: הצרוף האמתי והמחויב של החיים עצמם. אולם שוב אסור להן למלים כי תתפרדנה, וכי אחת מהן נעדרת ומוחלפת, באשר החיים עצמם יפָגמו בשל פגם כזה. בקלסיות – המלים כאלו נתונות בעבותות. הבחירה החפשית בטלה. ההכרח בלבד שולט. זוהי מהות הקלסיות. הסופר רק מרמז עליה. האמן לא יתקים בלעדיה. סמולנסקין ומנדלי המה הדוגמאות הכי טפוסיות לשני הסוגים הללו. שניהם עלו כמעט בעונה אחת על בימת־הספרות. פרץ סמולנסקין הסופר בא בסערה וכבש לו עמדתו המזומנה לו מיד בבואו, מנדלי האמן – גם ספורו הראשון “למדו היטב” (אח"כ “האבות והבנים”) נתקבל אמנם באהבה, מפני שהיה עשוי לפי טעמו של הקהל. הפרובלימה היתה אקטואלית, וגם השפה היתה צחה ונמלצת. אולם האמן בעצמו, כלומר מנדלי, מוכרח היה להתחמק ולעביר, להסתר מעיני עצמו. וכאן התחילה זו מלחמת־הסתרים של האמן. החתירה והיגיעה שאין ערוך להן בעמל האדם. הסופר – אך בנין הספרות לנגד עיניו. אותה, ורק אותה ישַוה לנגדו תמיד, ואך בשבילה יעמול יום יום ולילה לילה. והאמן? לכשהוזמן מאפו – מספר לנו בריינין – מאת “המליץ”, “הכרמל” וכהן הצדק לבוא ולהשתתף במכתבי־העתים שלהם, ובימים ההם הרי “חדושו” של עתון עברי עלול היה לשחד כל הלבבות, אז נענו מכתבי־העתים הנ“ל מאת האמן כדברים האלה: “קצה נפשי במכתבי־העתים ובכל המונם ושאונם לא אשמע קול נעים ועָרֵב הדופק לב רגש, כי אם קול דברים אשר יעברו לפני כשריקת הילק, אשר פשט ויעף”. האמן – אך לנפשו יעשה. אנכיי הוא. קפדן. לאטו יתנהל, ישכלל ויוסיף וישכלל את עצמו. ואין לו שופט אחר זולתו בעצמו. בשעה שנלחם מנדלי בחדרי חדריו – הוציאו כבר יל”ג, סמולנסקין, ברודס וברנדשטטר מגלות מגלות של קלסיות ריאליסטית מתחת ידיהם. לא כן יעשה האמן. לא יבהל שמא יקדמנו אחר. אין מוקדם ומאוחר חל בזה שהוא עוסק. ואי אפשר כי יתפוס אחר את מקומו – באשר מקומו אינו מזומן לפניו אלא הוא הוא בעצמו קובעו בידיו. ודבר בלתי מתוקן כל צרכו לא יוציא. הוא את נפשו לא יונה. וזו האחריות בפני עצמו, היא הכי חזקה והכי איומה שבכל מיני רגשות־האחריות שבעולם. וכך ניתן לו לסופר לרכוש לעצמו רק קלסיות של אינדיבידיאליות נאמנה, כזו שהשיגה האישיות סמולנסקין במאמריו הפובליציסטיים וגם במאמריו המובלעים בתוך ספוריו, בתוך ספוריו, ששמשו דוגמא קלסית בשביל מאמרים חגיגיים, בשל התלהבותם הטפוסית ואִשם התמידית היוקדת בהם. ואין ספק שאלמלי נתנסחו קצת מאמריו אלו יותר, ואלמלי הוצבו להם נקודות ופסוקים והיו מסתדרים למחלקותיהם השונות, כי אז נותרו הדברים הללו של סמולנסקין לשארית־תמיד בשל בטוים הסוביקטיבי־הטפוסי. לא כן הספור הריאליסטי שעמד להִוָצר באותה שעה. הוא הרי הפקיע מלכתחלה את מציאותו הסוביקטיבית של המסַפר. המספר העמד בו בכונה מלבר. לכן היתה כל פעולתו הענקית של סמולנסקין בספרות הספורית, עם כל עוצם חילו ושפע כשרונותיו ששוקעו בה – אך מלחמה גדולה, מלחמת סופר ולא יותר.

אולם מלבד סימני הקלסיות המתגלים בספורי סמולנסקין – כמרומז לעיל – תפליאנו ביתר נטיתו היתרה אחרי חזיונות בלתי שכיחים ואופן תפיסתו אותם שאינו מקובל. למשל: יעקב חיים שבספורו “קבורת חמור”, טפוס משונה זה שנעשה למלשין העירה, למפלצת הקהלה, – להבעית בו את ילדי “החדר” הממרים – רק בעטים של כחותיו החפשיים והפראיים, שהושם מחסום לזרמם בהתנגשותו עם האדיקות החנוטה והעקשנית; אופי־אדם משונה זה, שעלול לחבל כל מיני תחבולות יומם ולילה להכשיל את בני סביבתו, וביחד עם זה אינו מסוגל לותר על הנאת־ההתודות של חטאו ברבים, מבלי להתחשב כלל עם גמולו שמצפה לו בעבור מעשהו. קו זה של תמימות שנשתמר ב“אפיקורס” הפרובינציאלי, כמה טבעי הוא ואמתי וכמה אור הנהו שופך על “טפוס־האדם” שהחברה הקיאתו. או מה שמענין הרבה יותר מזה: עצב החיים שמחלחל בטיפוסים המוזרים גד ופנינה שבספורו “הירושה”, כמה עומק אנושי מתבטא בו! פנינה נושאת את ירושת־החטא בכליותיה, טפוס מודרני זה ששמש לאחר זמן חמר לאמנים ממדרגה ראשונה, בא כבר לידי בטוי אצל הסופר. וגד, אחד מל"ו הצדיקים, שבזכותם בלבד יש זכות־קיום עוד לעולם־הרשע שלנו (אשר יש לו יורש בספרותנו המאוחרה: אליהו חזקוני “במעבר לגבולין” של ברנר), המה הטפוסים המגלמים את הצדדים האנושיים החיוביים, התמימים והבלתי פגומים שלנו, שהמה ינחמונו מעצבנו. גד זה מה יעיד נאמנה על כשרונו הכביר של יוצרו. וחתוך־הדבור האופיי של בני־האדם – ששמש אחר־כך ליסוד מוסד בשביל גבורי שלום עליכם – חתוך־דבור זה, שלפיו יגלה אלינו אופים היסודי של בני האדם, כמה הנהו נפרץ כבר בספורי סמולנסקין. כי, כאמור, זהו מתפקידו התמידי של הסופר: להפריז באצבע על כל אופן אמנותי חדש שינהג בבית־הספרות.

ויש שגבורי סמולנסקין מהלכים עלינו רושם של “שלדים” שמחכים לגמר התגלמותם. אופנים, צורות, רשומים מפוזרים ונערמים כה וכה כמה גרוטאות של כלים בבית־היצירה של המספר. הרבה אמצעי יצירה לפנינו" הומור, סטירה, פתוס ותאור – הכל משמש בערבוביא. ערמות, ערמות שצריכות לבא לידי עבוד אמנותי. והעבוד לא אחר לבא: מנדלי מצד אחד ואחד העם מצד שני – להם שמשו כבר כל אותם האמצעים, שהיו בכח אצל סמולנסקין, לכלי־בטוי. הם כבשו את עצמותם הפרטית לחלוטין וראו את הדברים מחוץ לבשרם. עמידתם היתה מחוץ לעצמם, כאשר תבעה זאת מידם: הריאליות. ההומור והסטירה נעשו אצל מנדלי סממני־ציור. ואצל אחד העם נכבש הפתוס ונברא המאמר המזוקק כזהב.

וודאי הדבר בעינינו, שאלמלי היה סמולנסקין חי עכשיו בימינו, לא היה יורד מעמדתו שבצר לו בספרות, למרות כל גלגולי התפתחותה. כי סמולנסקין היה הסופר הטפוסי, שכח השפעתו אינו פוסק בשום דור ודור. כי הסופר הנהו פטרונה של הספרות ועליו בלבד היא מתרפקת כמו על אביה־מחוללה. האמן – יחסו אליה מלבר; והסופר – יחסו אליה מלגֵו. מבפנים הנהו ממלא לה כל צרכיה ומחסוריה. הוא העסקן שלה, הדיפלומט הגדול שנלחם לה כל ימיו לבצר לה עמדה שאינה מתערערת. לא יד הכשרון תפעל זה, ואף לא הגאוניות תחולל כל אלה – כי אם האהבה הגדולה. גם כשרון וגם גאוניות לא נמנעו מבא לעזרתו של סמולנסקין בשעת־הצורך הדרושה – ועקבותיהם אמנם לא נכחדו ממפעליו עד היום הזה.