ברוסיה לפני כ־30 שנה:
מבוכה ואכזבה בקרב הנוער היהודי. גדולה ועצומה המכה אשר ניחתה על ראש כל אלה, אשר דימו לראות את פעמי המשיח במהפכת שנת 1905. “הימים הגדולים” ההם, עת ניתנה קונסטיטוציה לעמי רוסיה ובשורת חופש ושויון ושבירת־הכבלים הדהדה1 ברחבי האויר, נסתיימו בגל של פרעות ומרחץ־דמים להמוני יהודים בארץ זו, ואף ה“קונסטיטוציה” נצטמקה למאוד ולא נשתייר ממנה, לאחר כינוס וויבורג ומאסר משתתפיו, אלא “הדומה הממלכתית” הנסוגה והנאמנה־למלכות בלבד.
וברחוב הנוער היהודי, אשר אך החל להתאושש מהתבוסה ומלחמת מפלגותיו התעצמה והלכה – נשמעה קול ענות חלושה של תנועה צעירה, אשר דבקה ברעיון ציון וראתה בו את חזות השחרור הלאומי והאנושי כאחד. קטנה ודלה היתה התנועה הזו בימים ההם, אך מעטים היו נושאיה, וגם אלה מפולגים היו לפלגות שונות, אשר על פי רוב חזקה היתה המלחמה ההדדית ביניהן לבין עצמן. מי לא יזכור את הויכוחים העזים בין אגודות “התחיה”, “קדימה”, “צעירי ציון”, “פועלי ציון” ו“בני ציון”? הצד השוה שבהן – שבכולן לא היתה נחת. חסר התוכן לחייהן ולפעולתן, לא היתה להן דרך של פעולה והגשמה. עמידתה של התנועה הציונית והידיעות מהנעשה בארץ־ישראל – לא היה בהן בכדי למלא את שורות הנוער הזה התלהבות ולשמש לו מקור לא־אכזב של מרץ ואמונה ויצר להתפרצות. התעצמות הויכוח התיאורטי, מלחמת הדברים בבירז’ה, המאמרים חריפי השכל והפולמוס בכלי המבטא הכיתתיים, חיי השבלונה של המפלגה בערים ובעיירות – לא היה בהם כדי לנסוך רוח חיים בפזורי המחנה הקטן. אמנם, היו אשר נשאו את נפשם למרד, להעפלה, להתפרצות. – להגשמה בגופם הם. אך בודדים היו, אחד בעיר ושנים במשפחה, ולא ידעו את הדרך, ולא ידעו את המוצא ואת המעשה אשר יעשו. –
ואז, באחד הימים, הופיע ה“קול־הקורא” מארץ־ישראל.
באורח פלא הגיע קול־קורא זה ליחידים ברחובנו, איש לא ידע את מחברו ומעטים הכירו את החוג מתוכו יצא, אך אדיר היה הרושם. בבת אחת הוברר לרבים מה הדרך ומה המעשה אשר עליהם לעשות. והמעשה כה פשוט: לקום ולעלות! בזה כלול הכל ובלעדו – הכל מאפע.
כה פשוט ובהיר.
אכן, לא בדברי נועם ורוך הוקסם אז הלב למקרא ה“קול־הקורא”. נוקבים וקשים היו הדברים:
"…מלחמתנו ארוכה וקשה, היא דורשת מאת לוחמיה אהבה בלי מצרים לעמנו וארצנו, גבורה וסבלנות2 רבה מאוד, ומבין מחונני הסגולות נבחר לנו את חיילי העם באמת. מבין מחונני הסגולות האלה צריך להבדיל3 מספר אנשים, אשר בריאותם, שנותיהם ומצב משפחתם ירשום להסתדר במסדרה בעלת משמעת חזקה ולהתמכר לעבודת העם.
"מטרתם זו ישיגו רק אחרי עמל נורא, קרבנות רבים ומלחמות חיצוניות ופנימיות, מלחמות את זולתם ואת עצמם, מלחמות את הטבע ואת האנשים, את המחסור, המחלות והרעב. והיותר נוראה תהיה מלחמתם את הסביבה הנרקבה… ומלחמתם צריכה להיות לא מלחמת דברים אלא מלחמת מעשים.
"הקשיבו לקול הקורא לכם מהרי ישראל: עורו, צעירי ישראל, קומו לעזרת העם! שכחו את כל מה שהיה יקר לכם עד עתה, עזבום לעולם בלי כל צל של חרטה ובואו לעזרת העם. אינכם מיותרים, כאשר הרגילוכם לחשוב. נחוצים אתם לעם ולארץ כאויר לנשימה. הזדיינו באהבה בלי מצרים לארץ ולעם, באהבת החופש והעבודה.
“דעו לכם, שעליכם להביא תקופה חדשה בישוב, עליכם להשיב לארץ את חיבת בניה, את כבוד העם ואהדתו שאבדו להם. אך הכונו להלחם את הטבע, מחלות ורעב, הכונו לקראת משטמת ואכזריות הסביבה העברית, אשר תכיר בכם מתחרה מסוכן, הכונו לקראת לעגה וביטולה… רבים מכם יפלו אולי במלחמתם הקשה ממחלות ויסורים, רעב ועמל, אך הנשארים והבאים אחריהם ימלאו את השורות, והמלחמה, מלחמת שלום זו, תמשך עד הנצחון!”
ה“קול־הקורא” הזה הוא אשר חתם בנפש את ההחלטה על הדבר, אשר נישא ימים רבים, תוך דמדומי רגש ומחשבה, בלבבות ואשר נטוה בעולם ערטילאי ללא כל אחיזה. הנה האחיזה, הנה הדרך והמעשה, הנה החזות: קומו לעזרת העם!
ונקם ונעלה.
אכזבות מרות נכונו לקמים ולעולים בימים ההם.
נזעמה היתה קבלת־הפנים בה נפגשו ראשוני העליה השניה בסביבה הארצישראלית הקיימת. רעב, מחלות, קשי טבע, יסורי קליטה והתאקלמות, מחסור וקרבנות – כתומם באו. אך הקשה מכולם – הנכר והלעג מצד אלה, אשר אליהם הלכו לעבוד ובקרבם לחיות. ולא אך תקופת־מעבר קצרה היתה זאת. לא אחת כלו עיניהם של פועלים עברים למראה אחיהם האכר, המושך לו מתוך השוק ערבים לעבודתו ואותם הוא משאיר לעלבון ולרעב.
קטן ודל היה אז מספר הפועלים בכל הארץ. פזורים היו במושבות המעטות, ללא הסתדרות ומוסדות אשר יעמדו לימינם ויעזרו להם להתגבר על יסורי רוח וגוף אשר היו מנת חלקם. בבדידות חיו ועמלו ונלחמו את מלחמתם הקשה.
אך מעטים הם אשר עמדו בגבורה בתוך המערכה הזו של “כיבוש העבודה”, אשר כל התלאות והקשיים לא הזיזו אותם מדרכם. רבים, רבים היו המתיאשים אשר עזבו את המערכה.
ויוסף ויתקין, אשר גדול היה אשרו בראותו את פרי חלומו ומאמצי־רוחו – ראשית עלית צעירים לארץ־ישראל לעבודה – לבו התכווץ מכאב למראה קבלת־הפנים בה נפגשו צעירים אלה ולמראה היאוש שמיהר לבוא בשורותיהם. אמנם הוא חזה מראש את כל הקשיים האלה, אף הכין את העולים לקראתם, אך המציאות הגדילה:
“…אמנם באהבה ובמסירות נפש מוחלטת עבדו הראשונים, ואם פגשו פה ושם מלחמה גלויה, עוררה בהם המלחמה הזאת עוד יותר את תאות הנצחון, עד אשר גם הם גם הסביבה החלו מאמינים שנצחונם קרוב. אך, לדאבוננו, עברו שנים אחדות והמציאות לא קיימה את תקוותנו… רבים מהפועלים החלו להזניח את העבודה. מזניחים אותה גם אלה שהיו מוכשרים להשאר פועלים על־פי כוחותיהם הגופניים, גם אלה שהצטיינו בעבודתם מתוך מסירות לאידיאל. בבושה, במתגנבים, החלו לסגת אחור. הראשונים עזבו ברובם גם את הארץ יחד את העבודה, והאחרונים החלו לחפש עבודות אינטליגנטיות ויהיו למורים, סופרים וכדומה… להשאר כל הימים בעבודת האדמה בתור פועלים סתם חדלו הפועלים זה כמה…”
אך לא איש כויתקין יאמר נואש למראה הנסיגה הזאת. הוא מבין היטב לרוח בני נוער אלה, שבאו מלאי מרץ ואידיאליות וכשל כוחם במציאות הארצישראלית הקשה מכל קושי. אף אין יסוד לחשוב שאלה אשר יענו לקריאתנו (מבין צעירי הגולה) יהיו טובים ומסורים יותר מהראשונים.
“כמובן – הוא אומר במאמרו “כיבוש הקרקע וכיבוש העבודה” (“הפועל הצעיר”, תמוז תרס"ח) – אין לנו להאשים את הפועלים: יודעים אנו כולנו שרובם עבדו במסירות נפש והזניחו את העבודה מלחץ סיבות ותנאים מורכבים, חיצוניים ופנימיים, ובכל אופן – בכאב אנוש וצער עמוק. אבל היא הנותנת, שאנו מחויבים לחקור אחרי אותן הסיבות ואותם התנאים, שגרמו למצב המעציב הזה, ולא להעלים עין מהם”.
ויתקין רואה, שאנו באים ליצור כאן דבר שהוא בהיפוך גמור “לחוקי ההתפתחות הטבעיים” שבכל העולם: להעביר אנשים מן העיר אל הכפר, והוא בא לידי מסקנה, כי נוכל להצליח ב“כיבוש העבודה” רק אם יהיה יחד עם זה “כיבוש קרקע”, אם כל העבודה הזו תהא נסמכת ל“שיטה קולוניזציונית רציונלית”, אם עבודת הפועל במושבה תהיה מלווה בסיכוי של התישבות עצמאית. והוא מפתח את הרעיון של התישבות פועלים על אדמת הקרן הקיימת. לשם כך נחוץ להגדיל ולהאדיר את המוסד הזה – שהיה קטן וחלש בימים ההם – כדי שיוכל לרכוש קרקעות ולהושיב עליהם המוני עובדים, והוא בטוח שהעם יתנדב לקרן הקיימת, אם זו תחדל מהיות “קרן של מזומנים המונחים בבנק אלא תהיה קרן קיימת של קרקע, ורק של קרקע”.
יוסף ויתקין רואה איפוא מאז את חזות הכל במפעל התישבות עובדים על אדמת הקהק“ל. מפעל זה הוא המתנה את דבר כיבוש העבודה, עלית חלוצים לארץ ועתיד הארץ בכלל. והוא מטיף רעיון זה בין חבריו, בתוך מפלגת “הפועל הצעיר”, בהרצאות פומביות ובעתונות. אפס, לא נתקבל רעיון זה על דעת חברי המפלגה, על כל פנים – לא הורם כסיסמה וכדרך פעולה, כאשר רצה ויתקין. וכשראה שב”הפועל הצעיר" נמצאים עוד הרבה מתנגדים לדעותיו אלה – החליט לעמוד מן הצד ולחכות עד אשר יוכשר דרא. ואף כשהוזמן בשנת תר"ע להשתתף בקביעות בעתון “הפועל הצעיר” – ענה: “לכם, חברים, אמרתי את ה’אני מאמין' שלי, שממנו לא אזוז; וכשתגיע השעה שתוכלו להסכים לי – אז תקראוני ואלך אתכם” (י. אהרונוביץ, בהקדמתו להוצאת כתבי ויתקין, תרע"ב).
זכה ויתקין לראות את ראשיתו של המפעל, שהיה מעין אתחלתא להתגשמות חלומו הגדול: יסוד דגניה וצעדיה הראשונים. עדיין המפעל בחיתוליו, אך מבטיחה ההתחלה הראשונה של הקרן הקיימת, והוא אמר:
“הקהק”ל שלנו כבר עמדה על דרך זו ותוסיף ללכת בה בכוח התנאים החדשים ומקורה לא ידל לעולמים! כמעין המתגבר היא המפכה מלב האומה, שאבוה בכל עוז וזרמה ילך ויגבר!"
“רבים הם המכשולים על דרכנו, אך בעבודה שאינה פוסקת, ברצון כביר ובמרץ נחלישם… אם חומות אבן או קירות ברזל יקומו לנו על דרכנו – בעבודה שאינה פוסקת הרוס נהרסם. ישאלו בלעג: מי הם ‘אנו’? – העם! העם החי והשואף לארצו! – – ודור חדש קום יקום, דור צעיר שישאף מחדש לחלומות ושמים והוא ישא עיניו אל על ויראה ויכיר את כוכבו וילך אחריו…” (“כוח ההתמדה בתנועתנו”, כתבים, עמ' 25).
יודע ויתקין היטב, כי עבודתו היא לדורות:
“אנחנו אמנם את כל התנועה הזו ותוצאותיה במילואן לא נראה, כי ארוכה וממושכה תהיה, אבל אפס קצה אנו רואים וזמרת הצפרים המבשרות בואה הננו שומעים”.
ואמנם אך אפס קצה זכה ויתקין לראות. צעיר בשנים, עם אמונה גדולה בלב, חזון השחרור והגאולה בעיניו החולמות וזמרת הצפרים באזניו – עזב את ארץ החיים.
לאור הימים האלה – משנה זוהר לדמות המאירה הזאת של החולם והמבשר הגדול מלפני חצי יובל שנים.
בודד התהלך האיש בקרב הישוב, דל־האונים ודל המעש והמחשבה, כואב את כאב עמו ומתנבא אל חזון תקומתו. העובד העברי הוא אשר בו תקע את יתדות רעיונו ועיקרו – התישבות עובדים על אדמת הקרן הקיימת. זה היה ה“אני מאמין” שלו וממנו לא זז, – למרות אשר כל המציאות, לכאורה, היתה כנגדו, ואף בקרב חבריו לא מצא את ההד הנאמן.
ואכן, חלומו הגדול קם ויהי למציאות. קם דור חדש אשר נשא עיניו אל על, אשר ירש את סערת רוחו ולהט אמונתו ועוז חזונו, ובכוח אלה יצר את היש הגדול בארץ הזאת. הוא קרא – ועדיין קול־קריאתו כשופר ירעם באזני רבבות בני־נוער, אשר זכו לעלות ולשזור את חייהם במסכת ההגשמה ואשר עדיין לא זכו.
לנוכח הימים הקשים העוברים עלינו ועל מפעלנו בארץ – תעמוד לפנינו דמות יוסף ויתקין בכל שיעור קומתה ותשפיע עלינו מאמונתו ועוז בטחונו בעתיד מפעלנו ונצחוננו.
“והמלחמה, מלחמת שלום זו, תמשך עד הנצחון!”
אייר, תרצ"ז
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.