לא רבים מאלה אשר באים עכשיו לארץ ומשתאים אל רוב גדלה ועוזה של תנועת הפועלים ומפעלה האדיר, יחקרו לדעת: כיצד היה הדבר הזה? איזהו הכוח אשר ליקט וליכד יוצאי ארצות רבות ושונות, חניכי תורות ותנועות שונות, בני מעמדות וגילים שונים – וגיבש אותם למחנה אחד אשר בכוחו עשה את כל החיל הזה? מי יצר את הפלא הזה?

אנשי בראשית של תנועת העבודה – הם הם שעשו את הפלא, הם שיצרו את התבנית וצרו את התנועה בצלם תבניתם, עדי היותה למה שהנה כיום הזה.

מחנה תועה חסר ישע ומפוזר היה קומץ הפועלים שעלו לארץ מ־1905 ואילך. קשי התנאים הביא יאוש ומבוכה בשורותיהם והכשיל רבים מהם. עד שקמו אנשי בראשית אלה, יחידים אמיצי־הרוח ועזי־הרצון, ויצרו את הגרעין הראשון לארגון הפועל בארץ־ישראל.

אחד הדגולים שבהם, אשר ידם היתה ביצירת תנועת העבודה ומרוחם שפכו עליה ועיצבו את דמותה – היה יוסף אהרנוביץ.

רעיון העבודה    🔗

בכוח רב יצא אל במת הפעולה הציבורית ובפיו – סיסמת “כיבוש העבודה”. זהו הדגל שהניף ואליו קרא בעוז ובלי־חשך, עליו עמד במשך שנים בקשרי מלחמה בקרב התנועה הציונית, בקרב האכרים ואף בקרב תנועת הפועלים עצמה. ברעיון זה – “כיבוש מקצועות העבודה בארץ ע”י היהודים", אשר חרתה על דגלה מפלגת “הפועל הצעיר” – חזה את חזות הכל, שבפניו כל ענינים אחרים (זולת ענין השפה, שהוא עיקר בפני עצמו) אינם חשובים, אלא במידה שהם מסייעים לעיקר זה. החזיון של אלפי עובדים זרים במושבות העבריות הדריך את מנוחתו וימלאהו סער־פעולה לשינוי פני הדברים. הוא עמד על דעתו והטיף בלי חשך.

“אם העובדים האלה יהיו זרים, כמו שהיה עד עתה, ישאר כל בניננו על הר־געש, אשר כל רוח מצויה תהפכהו ותעשהו לאַל” (“כיבוש העבודה או כיבוש הקרקע”, הפוה“צ, אלול תרס”ח).

אך לא זה בלבד. לא פחות חשוב הוא הדבר. כי “גם פה, בארץ תחיתנו, הננו אוכלים משולחן זרים, נהנים מיגיע כפיהם של אחרים, והשאלה בדבר העבודה הנכרית אינה רק שאלה לעתיד לבוא, כשתוגדש הסאה, כי אם שאלת כל הויתנו”. ומשום כך – לא מספק יותר הביטוי שניתן לרעיון לפני 5–8 שנים: “תנאי הכרחי להתגשמות הציונות – כיבוש כל מקצועות העבודה שבארץ על־ידי היהודים”, באשר הוא “אינו רק תנאי” לאיזו מטרה אחרת, אלא תמצית האידיאל של התחיה העברית". מכאן ואילך הסיסמא היא. איפוא, “התרבותו והתבצרותו של הפועל העברי בארץ־ישראל”. לכך דרושה עבודה חינוכית מרובה, לשם כך דרושה יצירת תנאים שיאפשרו לפועל את קיומו בעבודה.

עמדה זו בקנאותה המוצדקת בימים ההם דחתה מפניה כל פעולה אחרת, ומכאן התנגדותם של אהרנוביץ וחבריו לרעיון ההתישבות העצמית אשר נשמע לראשונה מפי יוסף ויתקין, אך מכאן גם העבודה של שינוי פני הדברים במושבה העברית. – קם מחנה מגשימים, אשר נלחם וכבש ויצר מציאות של ציבור פועלים עברים במושבות, על אף כל המכשולים והקשיים העצומים שליוו את הפועל העברי במושבה מאז ועד היום הזה.

ועל משמר העבודה העברית במושבות לא חדל אהרונוביץ לעמוד גם לאחר־כך. בעתים קשות, עתים של כשלונות ועלבונות, חוסר עבודה והתעייפות מוסרית וגופנית מעמידה במשמר הקשה – בא הוא ועודד ופעל, ועזרתו הרוחנית עמדה לא מעט למלחמת הפועל במושבה.

עוד בשנת תרס"ח כתב לאמור:

“בעת האחרונה התחילו המקרים (התנפלות ורצח על־ידי ערבים) לבוא תכופים זה אחר זה ומכריחים את האיכר לשים לב לזה. יותר מה שיתפתח הערבי יותר יישנו המקרים האלה או יצאו לגמרי מכלל מקרים ויקבלו צורה מתמדת של שנאה וקנאה לאומית. והדבר הזה המבהיל אותנו כל־כך הוא גם הערבון היותר בטוח בעד הפועל העברי” (הפוה“צ, אלול, תרס”ח).

חזות זו נתקיימה במילואה באם המושבות בסופה של שנת תרצ“ו, מה שלא הספיקה לעשות מלחמת שלושים שנה של הפועל העברי במושבה זו – עשתה “השנאה והקנאה הלאומית” של ההמון הערבי, אשר הגיעה לשיאה בתרצ”ו, ופתח־תקוה היתה למקום של עבודה עברית. כוח ההתמדה של הפועל העברי, המודרך על־ידי אבות התנועה, יחד עם המאורעות, שהם פרי השנאה והקנאה הלאומית, כאשר חזה אהרנוביץ, – עשו את זאת.

ועלה לו לאהרנוביץ לראות זאת בעיניו.

איש האמת והאמונה    🔗

יסודי ותקיף היה יוסף אהרנוביץ בדעותיו אותן הוכיח בכוח הגיון ובפסקנות ואותן הטיף לשומעי דברוֹ. תמיד ידע כל קורא ושומע, כי האמת לאמתה – האמת העמוקה שלו – מדברת מתוך גרונו של אהרנוביץ, גם כשלא הסכים לה. ובעד האמת שלו לא פעם עמד גם בחילוקי דעות עם חברים במפלגה.

אך לא היה נוקשה ודוגמטי בדעותיו. כאדם העומד בתוך החיים למד מהחיים ושינה את דעתו גם בשאלות העומדות ברומו של עולם. באופן טבעי בא לו שינוי־בדעה זו כשנוכח לדעת כי האמת בו. דבר זה הורה עוד בפתיחת המערכת לגליון ההקטוגרפי הראשון של “הפועל הצעיר”, באייר תרס"ז:

“…ואם יבואו אחרי כן החיים ויראו לנו ששגינו בחוק זה או אחר – לא נתבייש כלל ונודה על משוגתנו”.

קו זה בדמותו בא לידי ביטוי בעיקר בשתי שאלות חשובות:

האחת – שאלת ההתישבות העצמית של הפועלים. זכור הויכוח העז בין יוסף אהרנוביץ לבין יוסף ויתקין בשלהי שנת תרס"ח. ויתקין יצא, בדיבור ובכתב¹ להוכיח את נחיצותה וגודל ערכה של התישבות פועלים על קרקע הקרן־הקיימת, אשר בהעדרה לא תצליח גם הפעולה של כיבוש העבודה. אהרנוביץ יצא מיד במאמר ארוך “כיבוש העבודה או כיבוש הקרקע”, בו הוכיח את הנזק הרב שרעיון זה יביא לכיבוש העבודה וגם את אי־אפשרות התגשמותו של הרעיון עצמו. וראויים קצת מהדברים להיזכר:

"…ברצוננו או למרות רצוננו נוכרח לתלות את החלק היותר גדול של בניננו באיניציאטיבה הפרטית, וזו לא תעשה מה שאנחנו נצוה לה, כי אם מה שיהיה טוב בשבילה.

“כיבוש הקרקע, אם כי זה דבר נחוץ בתור מטרה בפני עצמה, שבלעדה אין כל ערך לכל הציונות, איננו פותר כלל את שאלת כיבוש העבודה, כי אם מעמיק אותה יותר. כי לו באמת היה באפשרותנו להחל בעבודה ישובית עם הקפיטלים הלאומיים שלנו והיינו צריכים לקחת למטרה זו את הפועלים העברים מהמושבות הקיימות, כמו שחושבים הגואלים שלנו, כי אז היינו מהרסים ביד אחת את מה שהיינו בונים בשנית… פועל כזה לעולם לא יכבוש את העבודה, כי רק הפועל שיראה את תקות קיומו בעבודה הוא ישתלם בה, הוא ישתדל לבסס את עצמו, והוא יכבוש אותה”.

הוא מניח את האפשרות של התישבות פועלים על קרקע רק בגליל, – “באותו חלק מארצנו שעבודת האדמה הפשוטה יכולה שם להתפתח, שם שני הכיבושים משולבים זה בזה והאחד בהכרח צריך להיפתר על־ידי השני”. אך גם שם – מאין נקח את האמצעים לכך? לא בסכומים של האוצר הלאומי ייעשה הדבר, ולא אנחנו בתור הסתדרות של פועלים צריכים לקחת את זה בידינו.

ומשום כך –

“עיקר עבודתו צריך “הפועל הצעיר” לכוון לאותם המקצועות, שהפועל יוכל למצוא בהם את עתידו וקיומו בתור פועל. ואין הוא (כלומר – הפועה"צ) מתעסק בעבודת ההתישבות, העומדת גם מחוץ לכוחותיו גם מחוץ לתפקידו הישר – כיבוש העבודה”.

וכעבור זמן הוא כותב (במאמרו “איכור פועלים”, הפוה“צ, כסלו תר”ע): “…אם האידיאל של כיבוש העבודה, שהיה כל כך מרומם ומקסים, אבד את חנו וערכו בעיני הפועלים – על אחת כמה וכמה שלא ימצאו סיפוק בהאיכור העלוב, שאין בו אף שמץ מאותו היופי שיש ב”כיבוש העבודה".

“אנחנו בודאי צריכים לברוא אמצעים בשביל לתמוך באכרות הזעירה, הנחוצה כל־כך לשאיפתנו הלאומית, אבל אל נרמה את עצמנו: לברוא רוב עברי בארץ־ישראל לא נוכל בלי עבודה קפיטליסטית רחבה! כל אותם האידיאלים שהתפשטו במחננו על דבר תיקונים סוציאליים וכו' וכו', ישארו בתור שעשוע רק בשביל אלה, שהציונות היא אצלם “רליגיון”, אך אלה שהציונות היא אצלם שאלה ריאלית, שאלת החיים, הם לא יוכלו להשתעשע באידיאלים כאלה. הם מוכרחים לבוא לידי הסכמה, שלהצליח הננו יכולים רק על־ידי קפיטל ואכספלואטציה של עבודה”.

עמדתו הקיצונית בשנות תרס“ח–תרע”ג בשלילת פעולה התישבותית עצמית על־ידי הפועלים – לא מנעה אותו אחר־כך להיות לתומך נלהב ומסור של התישבות עובדים. אין צורך לספר באיזו הבנה עמוקה ומסירות טיפל בהתישבות ועזר למשק החדש והותיק מאז עבודתו בבנק הפועלים. אמנם חיבה מיוחדת נודעת היתה ממנו לגופי הפועלים המאורגנים שבמושבות, אשר עזרת אשראי שיטתית להקמת משקי עזר ניתנה להם מאת בנק הפועלים. ברוב הופעותיו בישיבות מרכז המפלגה המאוחדת מעת היותה – נגע אהרנוביץ בעניני התישבות וגילה תמיד דאגה למצב בהתישבות ובמשק החקלאי של הפועלים.

ההלכה הפסקנית, שבהתישבות יכולים לעסוק רק הציונים המיליונרים עם פיק“א – גזה כליל עם המעשה של ישובי עובדים על אדמת הקהק”ל באמצעי קרן־היסוד ועם גילוי כוחם הגדול של מוסדות הפועלים העצמיים – בנק הפועלים, ואחר־ כך – “ניר”.

ושנית – בשאלת האיחוד.

ימים רבים עמד כנגד איחוד המפלגות אחדות־העבודה והפועל הצעיר. הוא ראה והנה עמוקים ההבדלים בין שתי המפלגות עד כדי אי־יכולת לגשר ביניהן, והוא עמד על כך בדיבור ובכתב.

זכורים ביחוד דברי מאמר המערכת “בפעם המאה”, שכתב ב“הפועל הצעיר”, סיון תר“פ. במאמר זה יצא כנגד הקריאות ל”איחוד", שאינן אלא מסכסכות את הפועלים, ובמקום זה דרש ליצור “הסתדרות מקצועית בלתי מפלגתית” וקריאת ועידה חקלאית בלתי מפלגתית שרק בזאת יש “אפשרות של פעולה משותפת בין כל המפלגות העובדות בארץ בעבודה היום־יומית”. והוא גומר בהודעה: “אלה הם דברים ברורים. לועידת “איחוד” חדשה אנחנו לא נלך”.

עברו מאז 10 שנים – והוא הלך לועידת איחוד חדשה, אשר אמנם ביצעה את האיחוד הגמור של שתי המפלגות, ולא עוד אלא זמן־מה לפני אותה ועידה הפך להיות תובע האיחוד ולוחם להגשמתו. גדל המעשה – ויחד אתו גדלו המכשולים והסכנות על דרך ההגשמה הציונית ומפעל תנועת העבודה, ונדרש איחוד הכוחות, וכשהיתה ההכרה העמוקה בהכרח האיחוד ובאפשרותו – נמצא גם הגשר המאחד.

ועם האיחוד היה לאחד הנושאים המסורים והנאמנים ביותר של המפלגה המאוחדת ולא עוד אלא גם נתחדשה בה פעילותו המפלגתית־הציבורית.

ואין כל סתירה בין שני הקוים האלה בדמותו – עמדה קיצונית מתנגדת והיפוכה לאחר זמן. שתיהן – יסוד אחד להן: האמת והאמונה, האמת הפנימית המנחה את פעלו והאמונה בפועל ובמפעלו.

אכן, ביושר ובנאמנות. שלא רבים כמותם בעולם העסקנות הציבורית, נהג בקו שציין לעצמו בראשית דרכו בציבור: “ואם יבואו אחרי כן החיים ויראו לנו ששגינו – לא נתבייש כלל ונודה על משוגתנו”.

ללא מחיצה    🔗

איש מפלגה אדוק היה. לא פעם עמד בקשרי מלחמה חריפים עם אנשי המפלגה היריבה, גם לא נמנע בהזדמנויות שונות מלהטיל מרה במפלגה זו ונושאי דברה.

עם זה – לא פסקו מעולם יחסי־חברות ללא־מחיצה בינו לבין כל חלקי התנועה. לא רבים הם בין מנהיגי התנועה, אשר תמיד היתה גישה חפשית אליהם מצד כל איש במחנה, ללא הבדל מפלגה, כאשר היתה אל אהרנוביץ. וגם בהתעצם מלחמת המפלגות – נשארה תמיד בלב־כל ההכרה בטוהר מעשיו ואמת הליכותיו בתנועה, אשר אותה שירת בכל נפשו ומאודו ולה הקדיש את חייו. משום כך היה מכובד ונאמן על כולם.

ומשום כך – כה גדולה הרגשת האבידה בכל רחבי התנועה עם הסתלקותו.