א. היכרות אישית    🔗

מה בין אהרן מגד לש"י עגנון? – ספרי ‘אהרן מגד: חסד החיים – דיוקנו של בן־הארץ כסופר עברי’ (כרמל, תשע"ב, 2011), המתאר את הביוגרפיה שלו בשלושים שנות חייו הראשונות, אינו נותן תשובה על שאלה זו אלא ברמז בלבד. זהו אחד הנושאים הדורשים המשך, הרחבה והעמקה, לצד תיאור השפעתם של סופרים נוספים עליו, בהם חיים הזז.

כפתיחה לדיון בנושא ההשפעות הספרותיות על יצירתו של סופר בכלל ועל אהרן מגד בפרט, יוזכרו כאן בקצרה כמה דברים שאמר אהרן מגד על השפעתו של עגנון עליו, כהזמנה למחקר מעמיק יותר. דבריו האישיים חורגים אל מעבר למקרהו שלו. יש בהם גם עדות עקרונית וטיפוסית של סופרים החיים במחיצתו של סופר גדול, ניזונים מהשפעתו ונאבקים בה.

בספרי תיארתי את הקשר האישי שלי עם אהרן מגד, שהוא קשר־המשך לזה של אבי ישראל כהן ז“ל, שכתב מונוגרפיה מקיפה על יצירתו: ‘פרקי אהרן מגד’ (1976). מכיוון שדברי על השפעתו של ש”י עגנון על כתיבתו של אהרן מגד נאמרו לראשונה בבית עגנון, אוסיף עוד גילוי נאות גם על הקשר האישי שלי לעגנון.

עגנון בשבילי אינו רק סופר דגול, שיצירתו היא חלק מחיי ומחיי התרבות והספרות שלי, אלא גם חלק מהביוגרפיה שלי ומנוף ילדותי. הכרתי את עגנון מבית הורי. אבי ישראל כהן, שגדל והתחנך בבוצ’אץ', התברך בידידותו רבת השנים. לא פעם, כשירד עגנון מירושלים לתל־אביב, ביקר גם בביתנו, והייתה לי הזכות להכירו פנים אל פנים ואף לשוחח עמו “שיחות ספרותיות” שלמדתי מהן הרבה. בייחוד למדתי את הלקח שאין לשאול את עגנון “לְמה התכוונת”, כפי שעשיתי בהיותי בגיל העשרה, כששאלתי אותו בתמימותי הרבה על סיפורו “עידו ועינם”, שלמדתי אותו באותן שנים אצל יעקב בהט מורי לספרות ב“תיכון חדש”. די היה במבט עיניו החכם, החודר והמרתיע, כדי ללמד אותי, שאין שואלים את עגנון שאלות מסוג זה.

כשהגיע אבי לגבורות פרסמתי את חליפת המכתבים בינו לבין עגנון,¹ שסבבה בעיקר סביב הוצאת ‘ספר בוטשאטש’, שאבי ערך ושעגנון סייע לו בו הרבה.² מנעורי למדתי גם לקרוא את כתב היד המיוחד של עגנון ואני גאה בכך עד היום במיומנות זו. חוויית עגנון מלווה אותי מאז ועד היום.

 

ב. תרבות היא פעילות בתוך מסורת של השפעות    🔗

נושא ההשפעות הוא אחד הנושאים עתיקי היומין שדנים עליהם משחר התרבות. חישוף השפעות וניתוחן הוא אחד ממעשי הביקורת הקדומים בהיסטוריה של הביקורת. לא פעם, ברגע שאומרים על אמן שהוא מושפע ומאתרים את מקור ההשפעה, יש הרגשה, לפחות בקרב הציבור הרחב, כאילו נאמר דבר־מה שלילי, לגנאי, ולא היא: הכול מושפעים. אין אפשרות שלא להיות מושפע. תרבות היא פעילות בתוך מסורת של השפעות. אין אפשרות ליצור ללא השפעות כלל. השאלה היא מה עושים עם ההשפעות הללו ולא אם הן קיימות. אדרבא, מי שאינו מושפע – חי ויוצר בחלל ריק, ללא מסורת של תרבות מאחוריו, ולכן יש סכנה שגם יצירתו שלו תהיה דלה, שטחית ועלובה. ובלשונו של יעקב פיכמן: “קטנוּת־ההשׂגה היא לחשוב, שאם משורר בעל יכולת הושפע ממי שהוא, הוטל פסוּל של ממש ביצירתו”.³

כל יצירת אמנות בכלל ויצירה ספרותית בכלל זה היא חוליה בשלשלת, המשך מתוך חידוש; המשך מתוך גילוי מקוריות. המתח בין ההמשך לבין החידוש הוא אחד מסודות היצירה. אם יש רק המשך – הרי אלה הן בנאליות, שגרה, חיקוי. אם יש רק חידוש – ישנה סכנה של חוסר קשר עם הקוראים. אבל המינון וההערכה אם מדובר בחידוש של ממש או רק בהמשך הם תמיד בעיני המתבונן, המעריך, הקורא. הללו תלויים במידת ניסיונו, מיומנותו וההכשרה שקיבל, בספרות, בציור, במוזיקה ובאמנויות אחרות.

דבריו של יעקב פיכמן בפתיחת מסתו “חיקוי והשפעה”, שממנה ניתנה המובאה לעיל, יכולים לשמש כמוטו לנושא זה של השפעות: “בכנפים שאוּלות אין להגביה עוף אף טפח אחד מעל לשטח”. מסה זו, הכתובה מנקודת המבט של משורר שלא פעם דנו בהשפעות על שירתו, יש בה גם התגוננות וגם הסבר. היא מקפלת בתוכה בתמציתיות נושא חשוב, מרכזי וטעון זה: “אין משורר מקבל מחברו אלא מה שהוכשר לקבל, ולא עוד אלא שיש גדול שמקבל ממי שקטן ממנו; ובכלל: אין נוטל אלא מי שיש לו כוח ליטול; בלי יכולת עצמית לא הוכשר אדם מעולם לכתוב אף חרוז אחד טוב, – גם אם יהיו אלף דוגמאות מזהירות לפניו”.

ובמילים אחרות: אין האדם מושפע אלא ממי שיש לו עמו “שורש נשמה” משותף, מצע רוחני משותף. אין הסופר מושפע אלא ממי שהוא מוצא בו משהו מעצמו.

גם ג. שופמן התבטא בנושא זה: “אין השפעה מיסוד זר, אלא רק מן הקרוב לך. כאשר קורא אתה סופר שמעורר בך מחדש את הרשמים שלך, את ההרגשות שלך, עד כדי כך שנדמה לך שכך בדיוק ראית אתה – אז נולדת ההשפעה”.⁴

וכלל נוסף: משעה שמצא היוצר את עצמו ביצירתו של היוצר האחר – הִפנים אותה והיה מוכן להיות מושפע ממנה, הוכשרה בעיניו והוא מוכן לקבל ממנה השפעה. מובן מאליו שכל יוצר בוחר לו מרכיב אחד מתוך כלל היצירה של הסופר שהוא מושפע ממנו, מבודד אותו ומתייחס אליו, תוך התעלמות מכל מה שאינו מתאים לו. הוא הדין ביחס לתנועות חברתיות ואידיאולוגיות, הבוחרות להן כך “אב רוחני”.

 

ג. חרדת ההשפעה וחדוות ההשפעה    🔗

כל יוצר נקלע בין שתי תחושות מנוגדות: חרדת ההשפעה וחדוות ההשפעה. מצד אחד ניכר מאמץ של היוצר להעלים את עקבותיהן של ההשפעות עליו, להתנכר ולהתכחש להן. אבל לא פחות שכיחה גם התופעה ההפוכה, לפחות בתחומי הספרות העברית המוכרת לי, ומנקודת הראות של היוצר עצמו (לא של החוקר ולא של הקורא). היוצר דווקא מעוניין לחזק את הקשר שלו עם אב קדמון, או עם אבות רוחניים, וליצור לו גניאולוגיה, שאליה הוא בוחר להשתייך, להתייחס על, במובן של להימנות עִם, לראות עצמו שייך למסורת של סופר מסוים היקר ללבו. הוא גאה לסמן את ההשפעות שהשפיעו עליו יוצרים שהוא מעריך, מדגיש אותן בהזדמנויות שונות ורואה עצמו כממשיכם. את “חרדת ההשפעה” מחליפה “חדוות ההשפעה”.

כך, למשל, בספרות העברית כמעט שאין סופר שאינו דואג להדגיש את הקשר שלו לביאליק, לברנר, לעגנון או לאלתרמן, ובה בשעה לבסס את ייחודו, את עצמאותו ואת מקוריותו.

לא פעם הסופר עצמו מוּדע להשפעות שהיו עליו, שספג מהן, שראה בהן מודל לחיקוי עד שמצא את קולו העצמי, והוא אף מעיד עליהן בראיונות ובהזדמנויות שונות. אבל לעיתים קרובות גם הסופר עצמו אינו מודע להשפעות עליו ורק ה“מומחים” יכולים לזהותן ולאתרן. למעשה, כל מה שאדם חווה בחייו משפיע עליו, ביודעין ולא ביודעין: חוויות ואירועים חיובים ושליליים, תרבותיים, אמנותיים, ספרותיים אבל לא פחות מכך גם אחרים.

כאמור, רק משעה שמצא היוצר את קולו המיוחד, ספג השפעות והשתחרר מהן, הוא מכשיר את יצירתו ומרוצה ממנה.

 

ד. אהרן מגד – השפעות מבית ומחוץ    🔗

ההשפעות הראשונות שעיצבו את עולמו הרוחני והספרותי של אהרן מגד, מקורן בבית ההורים. בספרי תיארתי את החשיבות הרבה של בית ההורים ושל האווירה בבית על אהרן מגד ועל יצירתו.

במסתו הנוגעת ללב “איש יהודי” תיאר אהרן מגד כיצד “בשבת אחר הצהרים כשהצריף מחומם ומחנק בו, הוא [אביו] נוטל את שני בניו, אוסרם אל השולחן, פותח לפניהם ספר גמרא כבד וכופה את ראשיהם עליו”.⁵

ב“ארון הספרים” בבית ההורים שכנו בכפיפה אחת, בשלום ובנעימות ספרי התרבות היהודית לדורותיה, העתיקה והחדשה. האם והאב הנחילו לו את אהבת הספר ואת הבקיאות בלשון העברית לרבדיה השונים. הם המשיכו את המסורת של הבתים שבהם נולדו: דור שני להשכלה ודור ראשון לציונות. כבר בבית ההורים ידעו עברית וקראו בספרי ההשכלה (יל"ג) ואבות הציונות (פינסקר, הרצל).⁶

ב“ארון הספרים” בבית ההורים ברעננה קרא אהרן מגד “את הסיפורים של שלום עליכם, את השירים של ביאליק וטשרניחובסקי, את ‘כה אמר סרטוסטרא’ בתרגומו הנפלא של פרישמן”⁷ ועוד הרבה.

מחברות הנעורים שלו מגלות את עקבותיהן הברורות של השפעות אלה על חיבוריו הראשונים. ניסיונות הכתיבה הראשונים שלו מנסים ללכת בעקבות הסופרים הנערצים עליו, לחקות אותם ולכתוב כמוהם.

מ“מפתח היצירות של אחרים” שהובא בספרי, נזכרים יוצרים ויצירות רבים מאוד שהיה להן חלק נכבד בעולמו של אהרן מגד הצעיר ושלאחר מכן ליוו אותו בהמשך דרכו.

הקריאה בספרות ההשכלה ובספרות התחייה, שנחשף אליה מתוך “ארון הספרים” בבית הוריו, ולאחר מכן בלימודיו בגימנסיה “הרצליה” ובתנועת הנוער, התרחבה והתגוונה עם הקריאה הקשובה בספרות הארץ־ישראלית של בני דורו. לימים נעשה מגד אחד המטפחים הבולטים ביותר של הספרות המתהווה, כעורך המוסף לספרות ‘משא’. רבים התחילו את דרכם הספרותית אצלו וזוכרים אותו לטובה. גם פרק זה טרם נכתב ומחכה למחקר מפורט. ממרחק השנים העיד אהרן מגד על כמה מן ההשפעות שהיו עליו בצעירותו. אחת מהן היא סיפורו הראשון של ס. יזהר “אפרים חוזר לאספסת”. בראיון עם ניר ברעם (2006) העיד מגד: “הייתי אז בקיבוץ שדות ים והסיפור עשה עלי רושם עמוק. זה היה שונה מכל מה שנכתב לפניו, לא רק שונה מעגנון והזז ואפילו מגנסין, אלא גם מהדברים שכתבו אז סופרים צעירים כמו יגאל מוסנזון, משה שמיר ונתן שחם”.⁸

 

ה. אורו וצִלו של עגנון    🔗

אורו של עגנון אבל גם צִלו ליוו ומלווים את כל הסופרים מאז ועד היום. גדול בדורו תמיד משפיע על בני דורו ועל הבאים אחריו. מצד אחד הוא מעלה את רמת הכתיבה אבל מן הצד השני, תחת צלו הכבד קשה לגדול ועוד יותר קשה להיחלץ מן ההשפעה המהממת של כתיבתו. מחקרים בנושא זה, של השפעת גדול על סביבתו, כתבו, למשל, דן מירון, כשבחן את השפעת ביאליק על בני דורו, וחיה שחם כשחקרה את השפעת אלתרמן על בני דורו, וכתבתי אני על השפעתו הברוכה והבולמת של ברנר על בני דורו, בכותרת המדברת בשם עצמה, “בין קסם לרסן”. עד כמה שאני יודעת, טרם נכתב המחקר המקיף שיתאר את השפעתו הברוכה של עגנון על הפרוזה העברית ובד בבד גם את נזקיה. היו סופרים שכתבו “עגנונית” בראשית צעדיהם, כא.ב. יהושע, ולקח להם זמן רב עד שהצליחו להיחלץ ולגלות את קולם המיוחד. והיו כאלה שנשארו תחת צלו ולא הצליחו להתרומם.⁹

ההתלבטות בין חרדת ההשפעה לחדוות ההשפעה ליוותה ומְלווה סופרים רבים לאורך שנים, ובהם גם אהרן מגד. הוא לא חשש מהשפעת בני דורו אלא בעיקר מהשפעת הגדולים שקדמו לו, ובעיקר ברנר, עגנון והזז שהיו “משורש נשמתו”. לא פעם פסל, בצדק וגם שלא בצדק, סיפור שלו, שחש בו השפעות יתר, וחשב שקולו המיוחד עדיין אינו מורגש בו דיו ונבלע בהשפעות הספרותיות שהושפע מהן.¹⁰

אחת הדוגמאות לחשש מהשפעות עגנון והזז עליו היא עדותו, ממרחק השנים, בראיון עם ש. שפרה (1973),¹¹ על כך שנמנע מלכלול את סיפורו הראשון “מטען של שוורים” במבחר סיפוריו ‘חצות היום’ (1973): “יש לי דברים שכתבתי ואינני אוהב אותם ואינני רוצה לזכור אותם. יש לי ביקורת חמורה על עצמי. ויש דברים שאני אוהב אותם ובכל זאת חשבתי כי מוטב לא להכניס אותם לקובץ”. “ומדוע לא כלל את סיפורו הראשון ‘מטען של שוורים’ שכן אהב אותו?”, שואלת המראיינת, ומגד משיב: “לא הכנסתי את הסיפור לקובץ אף כי אני אוהב אותו, מפני שאני רואה בו אחד מחטאות נעוריי; הרגשתי שהלשון מושפעת מאד מהזז, מעגנון”.¹²

עדות זו היא חלק מ“חרדת ההשפעה” המלווה כל סופר המודע לעצמו, לכתיבתו ולהשפעות עליו, וחרד מאוד לקולו המיוחד.

 

ו. חרדת יתר?    🔗

כשחיפשתי דוגמה לסגנון עגנוני שחדר לסיפורו הראשון של אהרן מגד “מטען של שוורים” גיליתי משהו שעודו דורש בחינה ואני משתפת בו את הקוראים. אקדים את המסקנה להדגמה ואומר שאולי החשש של אהרן מגד היה חשש שווא; חרדת־יתר מהשפעות בכלל ומהשפעותיהם של עגנון והזז בפרט.

השפעות אלה, הניכרות לא רק בסיפוריו הראשונים, אלא גם בהמשך יצירתו, מעידות שיצירתם של הזז ועגנון היו “משורש נשמתו” של אהרן מגד, וסייעו לו למצוא את קולו המיוחד בעזרתן. הסיפור “מטען של שוורים”, שכונס בספר הסיפורים הראשון ‘רוח ימים’ (1950), הורכב משני סיפורים: “בנמל” (‘מבפנים’, יוני 1943) ו“פריקת השוורים” (‘מחיינו’, נובמבר 1943). כשכונס ל’רוח ימים' עובד מחדש ונקרא “מטען של שוורים”. נוסח ‘רוח ימים’ שונה מנוסח שני הפרקים הקודמים. פרטי השינויים עדיין מחכים למחקר מקיף, אבל לוח הזמנים ברור. כשפורסמו שני הפרקים, טרם הופיע ‘תמול שלשום’, שפורסם לראשונה רק בשנת 1945. לכן הקרבה הסגנונית, שרציתי להצביע עליה, למשל בין קטע מהפרק “בשוק הפועלים” לבין קטע מהפרק המוקדם “בנמל”, על הציפייה לעבודה בשני המקומות, היא בעייתית. היא אמנם ניכרת, אבל נכתבה כאמור לפני הופעת ‘תמול שלשום’. רק הסיפור המעובד “מטען של שוורים” שכונס ב’רוח ימים' הופיע אחריו. ולכן אולי חששו של אהרן מגד מפני השפעה היה חשש שווא והדמיון מקורו גם ב“כורח המוטיב”: מצבים דומים מולידים תיאורים דומים. ואולי הוא מבוסס בעיקר על הנוסח המאוחר של הסיפור ולא על נוסחיו הראשונים. עם זאת, בהחלט ניכרות השפעות הזז ועגנון, שנקלטו משום שהיו, כאמור, “משורש נשמתו” של מגד והתאימו למה שהיה בו מלכתחילה.

זוהי הדוגמה לקרבה של אהרן מגד אל ש"י עגנון, בין משפטים אחדים מתוך “מטען של שוורים” (הנוסח המוקדם והמאוחר זהים) לבין משפטים אחדים מתוך ‘תמול שלשום’. בשתי היצירות מחכים הפועלים העברים להצעות עבודה בתוך קהל של פועלים ערבים:

ש"י עגנון:

אהרן מגד:

מובן שעגנון פרסם לא מעט סיפורי מופת כבר קודם, ופרקים מתוך ‘תמול שלשום’ פורסמו כבר משנת 1935. הוא הדין ביצירתו של הזז. ולכן אין ספק שאהרן מגד הושפע מהם, אבל הצליח כבר בראשית דרכו להטמיע השפעה זו, בסגנונו ובקולו המיוחדים, ובעזרתם למצוא, כאמור, את קולו הייחודי.

 

ז. קולו של הסופר    🔗

במסתו “דיבורו ושתיקותיו של הסופר” (1979)¹³ הדגיש אהרן מגד את החשיבות הרבה של “הניגון הפנימי” וה“הקצב הפנימי”, “כלומר, אותו דבר שאין להביעו אפילו במילים אלא במה שביניהן” של יוצרים שהם “בעלי סגנון”.¹⁴ כדוגמה לכך ציטט מיצירותיהם של כמה מן הסופרים האהובים עליו ובהם משפטי הפתיחה של “בדמי ימיה” ו“עם כניסת היום” לש"י עגנון. מגד קבע שפתיחות אלה מבליטות את “הניגון האישי המובהק של עגנון, שאי אפשר לטעות בו, ניגון שנקבע על ידי הפיסוקים שבין הדיבור והשתיקות”.¹⁵

זוהי משאת הנפש של אהרן מגד, שאותה הוא מנסה להשיג באמצעות הקריאה ביצירותיהם של אחרים: “אני חושב שכשאנו קוראים יצירה ספרותית – שיר, סיפור, רומן – אנחנו קודם כול, באופן לא מודע, ‘אוהבים’ או ‘לא אוהבים’ – לא את הגיבורים, ולא את העלילה, ולא את הלשון, אלא את קולו של הסופר, המגיע אלינו באמצעות מנגינת המילים. רק אחר כך באים יתר הדברים”.¹⁶ יצירתו של עגנון הייתה אחד הפיגומים שבעזרתם הגיע אהרן מגד לשמיעת קולו העצמי.

בראיון שפורסם לאחר שהוענק לו פרס ירושלים ע"ש עגנון על ספרו ‘עוול’ (1996), ראיון שכותרתו “עשרה דברים שהשפיעו עלי” (1996), הזכיר מגד את השפעות הסופרים והמשוררים עליו – השפעותיהם של ביאליק, טשרניחובסקי, עגנון, הזז, תרגומי שלונסקי ושירתו של אלתרמן. ברשימה קטלוגית צפויה זו בולט חלקו של עגנון: “זכותו של עגנון היא, שמתוך שאתה נתפס לסיפור המעשה שלו, השובה לב, נעשית לשונו מורגלת לך כאילו הייתה שלך. שני דברים גדולים אתה למד ממנו: שמילים עתיקות עשויות להיות רבות משמעויות; ושבעברית של מדרשים וספרי יראים אפשר לכתוב ספרות ‘מודרנית’ לעילא ולעילא, על כל הדקויות והמורכבות של נפש האדם” (‘חסד החיים’, 179–189).

בדברים אלה בולטים שני הקטבים של ההשפעה: חרדת ההשפעה מצד אחד, הנרמזת במשפט: “נעשית לשונו מורגלת לך כאילו הייתה שלך” – כלומר, מבלי דעת אתה מדבר “עגנונית”; וחדוות ההשפעה מן הצד השני: “בעברית של מדרשים [– – –] אפשר לכתוב ספרות ‘מודרנית’”. כלומר, עגנון נתן את ה“הכשר” והראה את הדרך לאפשרות של ספרות מודרנית בעברית של פעם. הוא לימד שאין צורך לכתוב ספרות מודרנית בעברית “עכשווית” דווקא.

זאת ועוד: דומה שאין צורך להדגיש את הנימה האירונית המפעמת ברבים מספריו של אהרן מגד. ומי לנו גדול מעגנון אמן האירוניה. אהרן מגד ממשיך גם את הכתיבה הסאטירית, הפרודית והמלגלגת המצויה לא מעט ביצירתו של עגנון, יחד עם הביקורת על המבקרים, הפרופסורים והסופרים, החשובים מאוד בעיני עצמם וסביבתם. בכך הוא גם ממשיך את דרכו של עגנון ובה בשעה הולך בדרכו שלו. כדאי לקרוא את מה שכתב במסתו החשובה “בין הקורא לסופר” (1993), הפורשת את ה“אני מאמין” הספרותי שלו, על ספרו ‘הגמל המעופף ודבשת הזהב’ “שהוא סאטירה על יחסי סופר ומבקר”,¹⁷ בסמיכות פרשיות לא מקרית לגמרי עם דבריו על יצירתו של עגנון.

בראיון עם ניר ברעם (2006) ניסח אהרן מגד את יחסם של בני דורו ושלו אל הסופרים שקדמו להם: “לא היינו חבורה כמו ‘מחברות לספרות’, ‘טורים’ וכדומה בימיהם של שלונסקי ואלתרמן, וגם לא מעין חבורת ‘לקראת’ של נתן זך, משה דור ואחרים. לא הייתה לנו ‘אידיאולוגיה ספרותית’ משותפת וגם לא מרדנות כלפי הדור שקדם לנו. קיבלנו את עגנון ואת הזז, אם כי לא היינו צאצאים ישירים שלהם. המלחמות הספרותיות לא עניינו אותנו, ולא ראינו בהן טעם רב. אמרנו לעצמנו, ‘אשר להם להם ואשר לנו לנו’”.¹⁸

מסתו הארספואטית “בין הקורא לסופר” (1993), שבה הזכיר את עגנון כמה פעמים ונסמך עליו, מעידה על הזדהותו הרבה של אהרן מגד עם עגנון, האדם והסופר. אלא שדבריו על עגנון, שהם בבחינת “הרחקת עדות”, חושפים לא פחות ואולי בעיקר אותו עצמו!

הזדהותו עם עגנון ניכרת גם כשכתב על יחסם של סופרים למבקריהם: “אל תאמינו לסופרים המצהירים שלא אכפת להם מה יכתבו עליהם. גם אם ידירו עצמם מקריאת עיתונים, הם יציצו בהם בהסתר, בידיעה, שחבריהם או שונאיהם או עוף השמים יוליכו את הקול. גם סופרים שזכו לתהילת עולם אינם אדישים לכך. ש”י עגנון, למשל, גזר נידוי לצמיתות על מבקר שהעז לכתוב ביקורת מתונה למדי ומתוך יראת כבוד על אחד מספריו. ואם כי פונק בשבחים מלוא חופניים וזכה בפרס נובל, לפני מותו קונן: המבקרים קיצרו את ימיי…".¹⁹

הקריאה בספרי אהרן מגד ובביקורת שליוותה אותם מלמדת שלא רק לעגנון התכוון בדבריו אלה. אהרן מגד סבל לא מעט מ“נחת זרועה” של הביקורת, אבל גם נפרע ממנה בספריו המלגלגים על המבקרים.

בהמשך אותה מסה, כשהביע דעתו כנגד “הפרשנות” “האקדמית בעיקרה”, הבאה ללמד “לְמה התכוון המשורר”, כתב: “על יצירתו של עגנון, למשל, נכתבו אינטרפרטציות רבות [– – –] מהן שסותרות זו את זו כי רבות מיצירותיו [– – –] הן כה חידתיות שקשה לרדת לעומקן אם קוראים אותן על דרך הפשט”. בכך דיבר אהרן מגד בעיקר על עצמו ועל יצירתו ודחה את ה“מתווכים” הרבים המיותרים החוצצים בין המספר לקוראיו: “לעתים קרובות הם [המתווכים] לא רק מיותרים בעיניו, אלא, במקרה הגרוע הוא חש אותם כמיני חרקים הרומשׂים על גופו, מהווים חיץ בינו ובין הקוראים, וכל רצונו להתנער מהם”.²⁰ מסקנתו היא: “אפשרויות פירושה של יצירה צריכות להיות פתוחות לכל קורא לכל כיוון שהוא, וכך תהיה הקריאה נעשית מתוך חירות גמורה”.²¹

אדר תשע"ב, מרץ 2012