לפני עשרים ושמונה שנה, בסוף שנת 1907, עברתי את אודיסה בבואי מארץ־ישראל לראות את פני הורי. ומכיוון שעליתי על חופה של בירת הדרום ועשיתי בה ימים מספר, ולאחר שהסופר א' מ' ברוכוב חיזק ליבי, יצאתי לשחר את פני ביאליק. בלב נרעש הלכתי לרחוב מאַלו־אַרנאוּטסקה לראותו. הבית אשר גר בו היה גדול ורב־קומות, אך הדירה עצמה היתה מצומצמת, ורק לאחר שדפקתי על כמה וכמה דלתות ולא נעניתי, סובבתי סוף סוף את לשון הפעמון בדלת הנכונה. היא נפתחה ביד בחורה אוּקראינית בהירת־שער שעיניה הקטנות לא הביעו שמחה לקראתי כל־עיקר. כך הרי סוקרות כל המשרתות בבתים הפתוחים לרווחה לכל בא, אמרתי. ואכן בחורה זו ידעה את נפש בעליה, כי לא שאלה לחפצי ולשמי ומיד הכניסתני אל הבית פנימה.
ביאליק שכב על הספה וקאסקט של פרווה משונה ובעל אוּנוֹת, מין מצנפת־שער שהעגלונים רגילים לחבשה בימי קור ושלג, היה על ראשו. קאסקט זה הפליאני מאד, כי הימים ימי אביב. גם קבלת־הפנים לא היתה מרנינה. פרצופו הביע כעין רוגז ועיניו התכווצו כמתעתד לעמוד על טיבו של אורח טרדן זה הבא להדריך מנוחתו. כאשר ראני לא קם. רמז לי בידו לקרב ולבוא. עמדתי נבוך ואובד־עצות. במה אפתח? לשם מה אני כאן? אבל מיד בא לעזרתי והוציאני מהמבוכה.
– מהיכן יהודי בא?
פשוט, בסגנון שלום־עליכם, ואותה בת־הצחוק המיוחדת לו, שהיתה מבריחה כהרף עין כל צל מעל פניו, אותה בת־צחוק תמימה, חביבה וטהורה, שהיתה מפתה וצדה את הלב ומגלה תמיד כמה וכמה מדוֹרוֹת סמוּיים שבנפשו, נראתה על שפתיו.
– מארץ־ישראל, עניתי.
והוא קם בחטיפה וקרב אלי וליטפני וסקר אל תוך עיני.
– מארץ־ישראל ממש?
והוסיף מתוך כובד ראש:
– ומה מעשהו של יהודי כמותך בארץ־ישראל?
– פועל אני.
עיניו אורו.
– כך, פועל ממש, עובד אדמה.
והפנה פניו אל החדר הסמוך והתחיל קורא בקול, רוסית:
– מניצ’קה, חושי הנה, אורח בא אלינו, אורח מפלשתינה.
נכנסה זוגתו, מוכנה לאמור דבר־מה, אבל ביאליק לא הניח לה לפצות פה. מיד פתח בפרשת ההצגה והוא כבר עומד ומדבר לא רק בי, כי אם בסוג הנוער כולו, שהיה אז נוסע לארץ־ישראל בעברו דרך אודיסה.
– עלם זה, פתח, מארץ־ישראל הוא בא. אחד מאלה שבימים האחרונים התחילו נוסעים לשם, והרי הם עובדי אדמה שם, כלומר חורשים, זורעים, קוצרים, ככל הגויים. הפלא ופלא, לא ייאמן כי יסופר; באמצע הטררם הזה של מהפכה ושל פצצות ושל דפוסים חשאיים ופרוקלמאציות ואכּספרוֹפריאַציות… לא ייאמן שאנו עוד מסוגלים לכך!
הדברים נאמרו מתוך הומור ורגש כאחד. כן, זה היה ביאליק. ביאליק שלי, כאשר היה בעיני טרם ראותי אותו. הדברים לא היו מכוּונים לכל רושם. לא היו מכוּונים אל אשתו העומדת לפנינו ולא היו מכוּונים גם אלי, העומד ונפשו כלה. הם יצאו אל אווירו של החדר וכאילו היו חוזרים אל פי אומרם, אל ביאליק עצמו.
פתאום הפסיק ופנה אלי מתוך דאגה:
– ומשום מה שבת אלינו?
– רק לראות את משפחתי, בעוד חודש אני חוזר.
שוב נחה עליו דעתו ופנה אל אשתו:
– האורח יאכל אתנו היום.
הגברת ביאליק שתקה, שתקתי גם אני, אבל ביאליק הוסיף לדבר.
– הפלא ופלא… שמעתי קימעא על תנוּעתכם, אבל הטרדות מרובות ואין פנאי, אבל הדבר עצמו פלאי פלאים…
את ההתפעלות הזאת הפסיקה אשתו מתוך הערתה:
– שמא תסיר סוף סוף קאסקט מעוך זה מעל ראשך?
מנהג משונה נהג – לחבוש קאסקט של פרווה בבית.
הוא נאוֹת לה מתוך טוב לב, הסיר את המצנפת והשליכה הצידה, ואחר לקחני והושיבני על הספה אתו יחד ופתח בפרשה ארוכה על העבודה, ערכה, אהבתו לה, החטא שחטא ישראל לה. זאת היתה השתפכות נפש טווּיה רעיונות נעלים. היתה כאן ראשיתה של שיחת ביאליק אשר התפתחה ברבות הימים לפרק־יצירה בפני עצמו. כל משפט ומשפט היה מעמיק יותר וכאילו חכה היתה נעוצה בחכה שניה וכן, בלי סוף – ביטוי מתוך ביטוי ומחשבה מתוך מחשבה, והרי הם מחוברים וחיים לפניך. לא חסרו גם אז מאמרים מתוך האגדה וההלכה והסבר והמתקה, המחיים אותם חיוּת חדשה. צף לפני יער אוקראינה עם בית סבא עם הגויים החזקים המבקעים עצים בתקופת השלגים. ראיתי את ההתבטלות המלאה בפני גויים אלה. ובסוף רחשה על אזני קצת התגלות־לב על מסתרי בית היוצר:
– כשנכנסת אלי שכבתי, כך דרכי, לאסוף מחשבותי מתוך שכיבה. אני עומד עכשיו במקום אחד ואין בכוחי לזוז. זה כמה ימים ולילות אני מצטער ומתייגע. אתה אומר בלבך שאני יושב וכותב ‘חרוזים’ כאדם המחליק על פני הקרח. הרי זה טעות בידך. אני מוכן ללכת אתך לארץ ישראל ולהוציא זבלים לשדה האילן ולשדה הלבן ובלבד שלא לכתוב שירים אלה. אין לך מלאכה מטרידה ומוצצת מוח התמצית מזו. מניצ’קה, הרי היה טוב לוא קמתי והלכתי עם בחור זה לארץ ישראל, לעבוד, פשוט לצאת עם מחרשה ולחרוש, – – מה דעתך על רעיון זה?…
והוא שחק בשחוק ילד קונדס, קם הסתובב על עקבו באמצע החדר ושחק שוב שחוק ילד תמים.
בשעת סעודה, סעודת שבת כדין וכדת, לא פסק לשאלני על כמה מתושבי הארץ הוותיקים, סופריה ועסקניה, אלא מתוך כדי שאלתו מיד נשתרבבה התשובה, בתארו בקווים מספר טיבו של האדם, תכונתו ומהלך חייו. עכשיו לא היתה עוד ההתרגשות התמימה עם משובת הנעורים אשר בה. יצא לאוויר העולם ביאליק סרקאסטי, היודע ומכיר חולשות בני אדם ומביט ורואה את המגוחך שבהם. ביאליק הפיקח, המעשי, הנתחן, האכזרי לפעמים בניתוחו, ואשר הדיבור העממי הפשוט, המתובל והמפולפל חביב עליו מאד על כל חריפותו. שטף דיבורים אלה היה פולט אגב בליעתו את מאכלי השבת, וליבו לא היה נתון כל עיקר על מבטי אשתו הרוצה לקרר את דעתו מעט.
… אתה אומר, שאתה מכיר טובה לו על מעשיו בהחייאת הלשון? אין דעתי כדעתך, הרי אדם זה קיעקע את בירת הלשון, עשה בה פרצות לכל מיני שדים ומלאכי־חבלה.
ישבתי מלא פחדים. כך מכה אדם זה בלשונו. חכיתי לגמר הסעודה להימלט על נפשי.
בשעת פרידה פנה אלי פתאום:
– למדת תורה?
– במקצת, הייתי חובש בית־המדרש.
– ומהיכן אתה?
– מפולניה.
הוא מחא כף ושבה אליו רוחו הטובה:
– תשעים קבים פולנים ירדו השבת לאודיסה. הרי גם שלום אש כאן, והערב אנו יוצאים לשפת הים ומתאספים לכבודו. יתכן שגם מנדלי יהיה שם. תראה שם את סלתה ושמנה של אודיסה. רצונך להתחבר אלינו? תבוא לכאן לפנות ערב ונצא יחדיו.
מהרתי להיפרד. ברחתי. האיש הטיל עלי מוראו בשפע שבו, שפעת הכוחות, חכמה, טוב־לב ואמת, אמת, אמת.
עם אור כוכבים ראשונים הייתי שוב במחיצתו. ישבנו במרכבה צפופים יחד, משפחת ביאליק וברוכוב, ויצאנו אל שפת הים לקדם את פני שלום אש. ביאליק לא פסק לבדח את הקהל בשעת נסיעתנו. שעה רבה התעכב על אוֹפיו של העגלון, כפי שהוא נראה מתוך ערפו, גבו ואופן ישיבתו על דוכנו. גם נענוע השוט וקול הזירוז לסוסיו היה נושא לשיחה. חריקת הגלגל השליכתהו מיד אל בית אבותיו בחביוני־יער. ונביחת כלב הביאתהו לפרט לנו כל מיני פרצופים וכל מיני כלבים שנזדמנו לו לראותם בחייו, הרעים אשר נתנו פחדם עליו והטובים אשר זכר את נאמנותם מתוך הכרת טובה רבה. גם זקנו השחור של א' מ' ברוכוב לא ניצל מהבל פיו. מיד עמד וקבע את גילו הנכון של בעל הזקן, המעמיד פני צעיר ומאחז את העיניים. גיל זה קבע בדיוק נמרץ מתוך הבאת עדות וסמוכין מצדי צדדים: מהישיבה, מהחופה, מימי שווייץ ומימי הקונגרס הבזילאי. היה חושך מסביב. נסענו בין שדרות אילנות עבותים, רק את קול ביאליק שמעתי ואת דרדור צחוקו הטוב. והוא היה בעיני כאדם שפשטו מעליו את עורו והרי הוא יושב ובשרו גלוי, מאדים ותוסס וכל נגיעה קלה שבקלה מטביעה רָשמה, מכאיבה. בינו ובין החוץ לא היה כל חיץ. כל תופעה חולפת, כעננים בים, מיד מוצאת את מקום קליטתה בבשר הגלוי הזה ומיד קליטה זו מוצאת את הבעתה ואת חייה.
ב’פונטן' (איני זוכר, אם היה זה הגדול או הקטן) נתאספו כבר הקרואים. התהלך פרץ הירשביין עם שערותיו הארוכות, רזה, מקומץ, וחליל בפיו. לשם מה לקח אתו חליל זה? לא עמדתי על כך עד שביארו ביאליק דרך הלצה: ‘אם אין פיו משמיע טונים כוזבים אין חייו קרויים חיים’. חתן הנשף בכבודו ובעצמו היה מהלך ומותח את קומתו הגבוהה ביותר. אותה שעה התחילו מתפרסמים מחזותיו במאספים הרוסים המודרנים ולבו היה זחוח במקצת עליו. הוא ניגש אלינו וביאליק הציגני כבן ארצו, פולני כמוהו, הבא מארץ ישראל. שלום אש עמד אז בפרשת הבּוּנד והשם ארץ ישראל היכה במקצת על אָזנו, והטיל בי את עוקצו: בחור פלונסקאי, מה לו ולארץ ישראל, הצרה לו ארצו? – ואני השיבותי לו במידה שמדד לי. בחור קוטנאי, אמרתי, הכותב סיפורים נאים על העיירה היהודית מה לו ולחזיונות על ספרי־תורה במקומות הטומאה? – ביאליק גחן ולחש על אזני: ‘לא ידעתי שלשונך חדה’. והוא הפנה ראשו לדרוש אחרי ברוכוב בהכריזו: ברוכוב, הווה זהיר מפני ארצישראלים הללו, ותתנהג הערב כשורה! אבל קולו היה קול קורא במדבר. בורוכוב כבר עקר רגליו ונמלט אל הבחורים והבחורות לצאת בשיט בסירה על פני הים.
לבסוף נודע, שמנדלי לא יבוא הערב אל הנשף. מחמת חולשה, אמרו. ביאליק פרש את הדבר – חולשה לאו דווקא. זהו מעשה גבורה, הסבא הבליג על כל הנימוסים ונשאר בביתו; הרי ידוע שאין דעתו נוחה מהאבק המתעפר מסביב לשמו של שלום אש. ולא מנדלי בלבד, אלא גם כל אודיסה וחכמיה קפצה עליהם מידת הקמצנות. העניינים לא נתיישבו. קהל הקרואים נתפצל חבילות חבילות. שלום אש לא היה בן־ביתם מעולם, ובשעה זו לא כל שכן. רקדו רק מסביבו הסופרים היהודים, הכותבים רוסית. עכשיו, מכיון ששלום אש היה אתם באכסניה אחת הרי זכה לגדולה והיה ראוי לכבוד.
פתאום הרגשתי כי נשארתי לבדי. גם ביאליק עקר רגליו ונעלם. מתחילה היה נרעש והלך מכנופיה לכנופיה לעורר לבבות, כשהוא פולט: ‘עס קלאבט זיך נישט’, ‘עס קלעבט זיך נישט’. אולם בהיווכחו שאין בכוחו להקיץ נרדמים, יצא גם הוא באחת הסירות השטות בים.
כשעה לאחר חצות, כשאני מסתובב זר ורחוק בעולם שאינו שלי עד כדי יגיעה ושיעמום, חשתי לפתע שתי ידיים כבדות נחות על כתפי. הרימותי עיני וביאליק לפני, כולו ערמה ולעג:
– שמך צמח? – שאלני.
– מנין ידוע לך? – עניתיו מתוך שאלה.
– יש לנו רוח הקודש. – והפעם הטעים כל מלה שהוציא מפיו.
ומיד הוסיף:
– ושלחת אלי סיפור ל’השלח'?
– אמנם כן, לפני כמה חדשים, גמגמתי.
– וכל היום אתה אתי יחד, ומתפקע אתה ורוצה לדעת אם הסיפור יראה אור?
– גם זה נכון.
– אכן בעל־גאווה משונה אתה!
והוא הרים ידו וסטר על לחיי. היתה זאת כנראה סטירה מתוך חיבה יתירה, כי לחיי בערה כאש. גם לא רבה היה ערכה של נחמתו בשובנו העירה בתוך הרחובות הדוממים: ‘סיפורך אדפיס באחת החוברות הקרובות’. לא כאן היה עכשיו העיקר. העיקר היה ביאליק. האיש ביאליק, אשר עתה ידעתיו ואשר עתה אהבתיו. הוא הטעין ראשו הכבד על כתפי ומתוך עייפות נרדם בתוך נדנודי המרכבה. ואני נשאתי את הראש היקר הזה מתוך חיבה רבה על כתפי, ובחשאי, בתוך נפשי פנימה נשבעתי לו שבועת אמונים עד העולם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.