מה נאמר ומה נדבר. בעוד הדם צועק – מה כוח הפֶּה? לא עליתי על במה זו להספיד את המנוח ולסיים כל שבחיו. זאת ייטיבו לעשות ממני חבריו הקרובים אליו לעבודה ולייסורים, שידעו והכירו את דרך חייו המופסקת באמצע באופן נורא כל כך, אלה שידעוהו במלוא כוחו וקומתו. הַכָּרתי את ארלוזורוב לא הייתה שלמה. פגישותיי אִתו ארעיות היו, שיחותינו – חטופות, בנות שעה קלה. קראתי את דבריו והשתוממתי לראות, איך איש בימי הבחרות ידע להבליע את עצמו במעמקי חיינו ותנועתנו.

יותר הכרתיו בקונגרס האחרון. הרצאתו הייתה המזהירה ביותר והמרכזית, הצמידה כל אוזן, כבשה את כל הקונגרס. בייחוד הגיע לגובה, ועִמו הקונגרס, בתשובתו הניצחת למשיגיו. ראיתיו אז בכל תפארתו וקומתו. זכורני הרגע שגמר את תשובתו ויצא למסדרון. הייתי, במקרה, הראשון שנתקל בו. פניו זרחו באור רוח הקודש ממש. אינני סנטימנטלי ביותר, אך לא התאפקתי ונפלתי על צווארו. גם מתוך הכרה מועטת זאת ראיתי בו גינוני מנהיג אמתי. היה בו קסם גדול.

לא פיללתי כי כה יקצרו ימי האיש הנהדר הזה, כי אחר זמן מה נראהו נלקח מאתנו באופן טראגי כל כך. ידעה היד המרשעת, פגעה בבבת העין. נדמה כי בעין הבהירה היחידה בתנועתנו. איש צלול-דעה ורחב-לב. יקר היה לי בייחוד הרוח המוסרי שפעם בכל דבריו. גם בתשובתו הניצחת היה יחד עם העוז והאומץ גם רוח של אמת ושל רצון להכיר את האמת. אינני זוכר שהשתמש במילה מעליבה. היטיב ברל כצנלסון להגדיר, כי מעולם לא נפגע ולא פגע. ידע למחוץ בלי כאב עלבון. והנה נפל חלל. אבדה שאינה חוזרת.

לא במהרה נתנחם. אף לא לשם תנחומים נקרא הנשף הזה. ולפיכך יכולתי להסתלק מדברי, כי לא לשם כך עליתי. חשבתי לדבר ברוח דברי כצנלסון האחרונים. הוא הקדימני ואמר בצורה טובה יותר ומשוכללה יותר. אני מביע לו תודה רבה בשם רבים. דברים קדושים אמר. אל תתפסו אותם כדברים שמן השפה ולחוץ. נורא מן המוות יהיה, אם לא נבין את הסכנה האופפת אותנו, אם לא נדע, חלילה, את “התאריך הנורא” – וגם בזה היטיב כצנלסון להגדיר – אולי תאריך חדש. שמונה ימים אנו מסומרים אל אסון זה כצלוב אל צלובו. ולא לעצם האסון, אלא לתעלומה האופפת אותו, שהיא הרת סכנות קשות. ואוי לנו, אם לא נזהר! היא נוטלת מאתנו את חופש הדיבור והתנועה. נדנוד כלשהו לא כשורה יכול לאבד אותנו. אנו מוצגים על פי חרב, וברגע מסוכן זה שבהיסטוריה שלנו, אין לנו על מי להישען אלא על הכוח המוסרי שלנו ועל האומץ להבליג.

המבצרים האחרונים בגולה הולכים ונהרסים. אני קורא, על כן, יחד עם מנהיגיכם: לגרש מקרבכם כל שטן. לבער את הרע ולעקרו מן השורש. נזרקו לתוכנו מילים טמאות שלא ידענו אותן, מילים עבריות אמנם, אך לקוחות מאוצר המילים שלהם. “אגרוף”, “בריון” – אל יהא להם מקום בתוכנו, יהא מחננו קדוש. “אש ודם” וכל יתר הפראזות שאין מאחוריהן אלא נביבות, שום ממשות, אל יהא זכר למו. יש לנו רק ממשות אחת – העבודה. אלפי עיניים – כמספר העיניים אשר למלאך המוות – נגזור על מלאך החיים שלנו. אל נצמיד את עינינו לנקודה אחת. נתלוש את עינינו, בכל מאמצי כוחנו, בשארית התבונה שבקרבנו, מן הסיוט הזה ונסב אותו לאלפי נקודות אחרות. שמענו כי עוד יריות מוכנות לעומת כל צריף ולעומת כל מושב. נסב את עינינו שמה.

לא נקדש את שם המת בקדושת שמשון אשר המית במותו. יחיה הוא במותו רבים משהמית שמשון בחייו. לא שמשון מדומה אלא שמשון האמיתי. חיים שמו והוא מצווה עלינו את החיים. נסב את פנינו מן הקושמר, נשוב לעבודת היום. נשמור את דמותו ונוציא ממנו לקח. אַל דיבור בלתי זהיר, אַל תנועה בלתי זהירה! אין לנו עתה אלא חופש ההרהורים, הרהורי תשובה.