קומה למטה קצת מבינונית, ישרה, אבל לא זקופה ביותר. גוף מעודן, אבל לא צנום, לא כחוש, ועליו ראש בעל תבנית מיוחדת, לא גדול ביותר, אבל גדול מכפי מידת־ערך הגוף, והוא מוארך, ורחב למעלה ומתקצר והולך, מתקצר ויורד, ולא בשיעור גדול, למטה, כלפי הפה והסנטר, והוא נראה גרמי. רושם זה מתחזק ביותר על־ידי המצח הגרמי, העקשני, הזקוף כלפי מעלה, שאינו עם זה גבוה ביותר ואינו נראה כמקומר, אלא כמרובע כמעט, בצורת מלבן, ועל־ידי השפם רחב־המידות, שנוסף לו עוד חיזוק בחתימה של זקן בשפה התחתונה, המצטרפת כמעט אליו וסוגרת יחד עמו את הפּה הנוטה להבעה. העינים, שיש בהן ממראה הפלדה, נראות לך בהשקפה ראשונה כמין “טמון באש” או כמאורות שלקו וכבו, אולם כשאתה מדובב את השפתים ומביא את הפה לידי שיחה, הן נדלקות ומאירות באורות רבים ושונים, למן האור המתלקח ובוער בלהבה, עד לאור השקט, הרך, המרעיף כטל; למן “דין” עד “רחמים”, למן “חסד” עד “אמת”.
בשעת שיחה עמו אין הוא מפליג מיד ושוכח אותך, את העומד או יושב לפניו, אלא הוא מביט ראשית כל אליך, והוא בוחן ובודק אותך וכבולש הוא בנשמתך. ואין זו מלכתחילה שיחה, אלא דוּ־שיחה. הוא שואל, ועליך על־פי רוב להשיב. הוא שואל בכוונה תחילה, כדי שתשיב, כדי שתדע מה להשיב. ואם יודע אתה להשיב וכובש אתה את אמונו בתשובותיך, אז שוטפת השיחה שלו, ואף אז דוּ־שיחה היא, כי נפשו מדברת אל נפשו, והנשמות הרבות, השונות, המתרוצצות בקרבו, מבקשות, כל אחת ואחת לעצמה, את תיקונה בפניך, לעיניך. הוא גם מפתח בדרך זו את מחשבותיו, שואב את הכוח למחשבה גם מן הניגוד ומן ההתגברות עליו.
אחרי שעות של שיחה כזו, המעייפת ומייגעת אותך, עומד הוא לפוּש מעט, ובשעת־נופש זו כאילו אתה רואה פתאום אדם אחר לפניך, אדם היודע גם לפרוק מעל עצמו את המשא, יודע להשתחרר, והוא מלא בשעה זו לפרקים הוּמור מלא חן.
ושוב שוטפת השיחה שעות על שעות, והיא כולה שלשלת אחת של חיוב ושלילה ושלילת השלילה – דיאלקטית כולה. ועל הכל טבוע חותם הדאגה. הרי אתה רואה לפניך איש ש“לבו דואג עליו”, ואתה מתבונן אל הקיפולים והקמטים הרבים שבפנים האלה, המלאים, אם להשתמש בלשונו הפּיוטית של ביאליק, בארות־בארות יגון, ואתה שם לבך לזה, שהוא מטה כמעט תמיד את השיחה לצד הטרגי של הדברים. אין מוצא.
אין אתה מתפלא שוב, שאחת השאלות הראשונות, שהוא שואל בפניך סופר צעיר, שהוא רוצה לעמוד על אופיו, היא: “הקראת את שופנהויאֶר?” ואתה נזכר, שהוא מחזיק טובה לך, שבמאמרך עליו, שפרסמת לפני שנים אחדות, ניקית אותו מן החטא הקדמוני שלו עם ניצ’שה שלו, והדגשת, כי שרשי מחשבתו, אף בתקופת ניצ’שה שלו, סובבו בעצם על גל אחר, והוא הגל של תורת שופנהויאֵר. חסד נעורים זה הוא זוכר לך תמיד.
אבל זוכר הוא לך לא רק חסד נעורים, אלא הוא מונה לפניך עם זה גם “על חטא” שלם. על חטא שחטאת בבלי דעת, ועל חטא שחטאת בביטוי שפתים, ועל חטא שחטאת וכו'. הנה במאמרך זה וזה הבעת דברים – והפרזת, ובמאמר אחר הבעת דברים – והחסרת; כאן לא הראית די על מידת הפורענות וכאן לא בירכת די על מידת הטובה. והנה כתבת דברים ואזניו לא קלטו מהם את הקול הפנימי; ושוב פרשת “וחלקלקות”: במאמר זה וזה עלית ישר על הקרח החלק – ומעדו רגליך.
הטפת־מוסר זו היא לו מין “חובת גברא”, והוא כאילו אינו תופס כלל איך אפשר שלא לייסר ושלא להוכיח. “הוכח תוכיח את עמיתך”. ואם לא תוכיח אותו – והיה עליך החטא. אתה מספר לו מעשה בפלוני ואלמוני התקיף, והוא תמה עליך ומלא כולו הקפדה, שלא הוכחת אותו, שלא פרשת לפניו את חטאו.
בדרך כלל הוא מקפיד מאוד, מקפיד על עצמו ועליך ועל אחרים ומותח הרבה את מידת הדין. אבל כשכבר נתמלאה סאתה הוא אוחז באמת־מידה אחרת ויוצא הוא ממידת הדין למידת הרחמים. הוא לובש אז “צדקות” שלך. הנה דיברת פה ושם והוא הקשיב היטב לדברים, והנה הבעת דברים בדרך אגב בענייני הלכה ואגדה והוא נוהג בהם חשיבות מיוחדת.
מידת התלמיד־חכם שבו בולטת, והוא אינו נוהג קלות־ראש לא בעצמו ולא באחרים, וזהיר הוא בנימוסים. אולם יש שהוא רותח, ואז “התורה היא שמרתחתו”.
אף שיחתו מתובלת תמיד בדברי־תורה, והוא נשען עליהם הן לחיוב והן לשלילה. ויש שהוא נראה בעיניך כתלמיד חכם שסרח, או כרב שמרד.
אחת השאלות הראשונות, שהוא שואל אותך כשהוא רוצה לתהות על קנקנך, היא: “הלמדת הרבה שנים תלמוד?” וכשאתה עונה: הן, כאילו נתעלית בעיניו ונעשית ראוי יותר, שהוא יגלה לפניך מסתרי תורתו ומחשבותיו, שאף הן יש בהן מן הסוגיה התלמודית החמורה, אלא שחסרות הן את המוצא העליז של הסוגיה התלמודית, את ה“יגעת ומצאת”. בשיחה אתך על התלמוד והסופר העברי החדש הוא גוזר גזירה, שאין רוב הציבור בדור זה יכול לעמוד בה, הוא מחליט ואומר, שאין סופר עברי בלי ידיעת התלמוד, כי העם היהודי הוא עם תלמודי ולא תבין לעומק נפשו בלי הבנה עמוקה בספר התלמוד.
בהמשך הזמן אתה רואה, שנוסף על ריבוי־הפנים שבכתביו יש עוד ריבוי־פנים לו, ודומה עליך כי רק מעט מאשר הגה בלבו ומאשר לבו דאג עליו הכניס לספריו.
וכשהוא מתקרב אליך יותר הוא מספר לך את כל התלאה שמצאה אותו בדרך הפרסום של דבריו וספריו, והוא גזר על עצמו לא אחת שתיקה לשנים, ומתרחק הוא מן הבריות, ונוהג זהירות מרובה בחברים, בעושים ובמעשים.
נפשו ממללת תמיד. ויותר שהוא בודד הוא מתבודד. אבל אם לבו רוחש אמון לך הוא פותחו לפניך, הן בדיבור והן בכתב – אפילו אתה יושב עמו בעיר אחת ואתה מזדמן עמו ורואה אותו לעתים קרובות הוא שולח לך מכתבים בכל יום, ואף פעמיים ושלוש ביום – אבל שער אחד פנימי הוא סוגר בפניך. ואם זכית הוא פותח לפניך גם את השער הזה. אבל יש תמיד היכל לפנים מהיכל ושער לפנים משער – ושער אחד מוצא אתה תמיד נעול בפניך: “וזה סוד”.
אם מסתכל אתה היטב אתה רואה, כי קרוב הוא ברוחו לאותם המחברים העברים, שדומה כאילו נטו מטבעים לסודיות כזו – מלבד שהיו מוכרחים להסתיר מתוך תנאי זמן ומקום, – והם, כר' אברהם אבן עזרא בזמנו וכר' נחמן קרוכמל בזמנו, הלא היו מעריצי שכליות, אנשי אורה לכאורה, ועם זה היה ה“סוד” דבק בנשמתם. ואף הוא, ברדיצ’בסקי, שבאותן השנים שהכרת אותו היה מתפלל לאורה, והוא נתן אז גט כריתות ל“חסידות” של תקופת נעוריו בספרותנו, היה ה“סוד” דבק בנשמתו.
ה“סוד” העמוק ביותר של התקופה ההיא בחיי ברדיצ’בסקי היתה עבודתו בחקר קדמוניות הדת הישראלית. הוא הרס כאן לבוא אל גנזי־הגנזים, אל הכרת האמת הדתית הראשונה שלנו, שעליה נתונות ומבוססות יתר האמיתות, שבאו, מאוחר יותר, אחריה. הוא נדחף לכך גם על־ידי הנטיה אל הפליאה ואל השאלה שבלבו – “ההפלאה שבלב” בלשונו, – שמשכו אותו אל החידתי ביותר, וגם על־ידי רגש המשפט והצדק, שהיה מפותח מאד בקרבו. לשפוט בין האמיתות השונות שלנו, בין הכיתות השונות של היהודים והיהדות, בין התורות השונות, בין נוסחה עתיקה לנוסחה עתיקה, בין דין לדין – דברי ריבות בשערי ישראל מדור לדור – בזה ראה לעצמו תפקיד מיוחד. הוא הטיל את התפקיד הזה על עצמו וראה אותו, את התפקיד העצום הזה, כאילו הוא מוטל עליו. בפתרון חידת העבר הדתי הרחוק של העם ביקש למצוא גם פתרון חידת חייו של העם, עם שחי אלפי שנים את חייו הדתיים, וראה אותם כחוט אחד שנטווה ונמשך מימות עולם ומשנים קדמוניות, ובו כאילו צפה וחזה ברדיצ’בסקי פתרון, או רמז לפתרון, גם לחידת העתיד, עתידו של העם. כי הרגשה עמוקה, ואף היא “סודית”, דתית־מסתורית, היתה מפעמת בלבו, והיא הרגשת ה“קללה” וה“חטא” בחיי העם, שעל העם לפדות את עצמו מהם – הוא נתן להרגשה זו ביטוי לא־אחת בסיפוריו ביחס ליחידים מן העם, ובמאמריו יש לזה רמזים “סודיים” – ולהגיע לידי תיקון על ידי הכרת החטא. וכשנצטרפה הרגשה זו אל הרגש האֵתי המפותח בקרבו כאילו ביקש ומצא בכל את החטא ההיסטורי שחטאנו בהטית דין ובעיוות משפט לגבי ציבורים שלמים שלנו ולגבי יחידים, והוא כאילו האמין, שיש “תיקון” לחטאים היסטוריים אם מפרטים אותם ומתוודים עליהם…
הוא לא נמנה עם הגורסים את המאמר: “הצועק לשעבר הרי זו תפילת שוא”, ולא הבין לרוח האנשים הגורסים אותו. לפני שנים עוררה רעש בעולם היהודי ההצעה של חיים ז’יטלובסקי באמריקה, להושיב בית־דין ולשפוט מחדש את ישו ולהציא מחדש את פסק דינו. הדבר עורר ויכוחים ולעג, אולם ברדיצ’בסקי התיחס לדבר בכובד ראש וכאילו לא תפס ולא הבין כלל מה כאן מקום ללעג.
אולם יותר מזה היה חפץ תמיד לעורר את משפטנו מחדש על הציבורים השלמים שדחינו או שנדחו באופן זה או אחר מגבולנו. הקרע של הקראים לא התאחה ברוחו והיה לו כפצע חי שעדיין לא העלה קרום. הוא היה ער לכל רחש בשטח זה של יחסים ומגעים בין יהודים רבניים ובין קראים, וכל מציאה היסטורית בענין זה וכל הופעה ספרותית היה מלווה במבט עינו הבוחנת. זוכר אני, כי בגשתי לערוך בסוף תרע“ב את המאסף הספרותי “נתיבות”, שיצא בתרע”ג בוורשה, יעצני ברדיצ’בסקי במכתביו דבר, שנראה לי כ“משונה” מאד, לפתוח במאסף זה מחלקה מיוחדת לענייני הכיתות בישראל, ולהזמין למחלקה זו מאמר מאת ש. א. פוזננסקי על חיוי הבלכי או על יהודה הדסי הקראי, וכן להזמין להשתתפות במאסף את אחד מחכמי הקראים, שפרסם באותו זמן ספר בעברית. המאסף “נתיבות” נחשב בשעתו כמאספם של הצעירים, של ה“מודרניים”, המורדים במלכות “השלוח”, עם “חכמת ישראל”, שתפסה בו מקום גדול, וצעירים אלה ראו בברדיצ’בסקי את רבם ומגינם, והנה הוא מייעץ להם להקדיש חלק מהמאסף, שהם שאפו להכניס בו מודרניות, לעניין רחוק של “חכמת ישראל”, כעניין הקראות והכיתות…
עוד יותר מהפילוג של הקראות עניינו אותו פילוגים אחרים ביהדות, קדומים יותר, וממילא – סתומים יותר ו“חידתיים” יותר. ולכל לראש הפילוג של השומרונים. הפילוג הזה כבר ראו בו אחרים, לפני ברדיצ’בסקי ובדורו, גם פילוג שבטי שבין אפרים או שרידי אפרים, ליהודה, ועם זה ראו בו מעין הפילוג הדתי, בין אלילות לדת־אל, שעליו מסופר במקורות התנ"כיים. ברדיצ’בסקי העמיק בפילוג הזה, ובכמה מן היסודות הוא רואה אותו אחר מזה שראתה אותו החקירה המקראית וההיסטורית. והוא נטה בספרו המדעי על “סיני וגריזים”, שנתפרסם בגרמנית מעזבונו, לקבל בעיקרים את המסורת השומרונית ואת הנוסחא שלהם בתורה על הר גריזים וקדושתו – קדושתו לכל ישראל, – והוא ראה דווקא במסורת זו מעין מסורת דתית־לאומית־ישראלית, שנדחתה על ידי מסורת דתית אחרת. באופן זה זה נתעלו בעיניו מאד השומרונים, ואחת מתאוותיו, שלא ניתנו לו, היתה לראות בעיניו את שרידיהם במקום קדושתם בארץ – הנסיעה לארץ ישראל, שנשא אליה את נפשו.
ת"ש
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.