שמריהו על משמרתו    🔗

האסון הגדול אשר קרנו, מיתתו החטופה של שמריהו הלוי היקר, המם אותי, הזקן והחלש, באופן כזה, עד כי גם לא יכולתי לנסוע לתל אביב להשתתף בהלויתו. קרובים היינו איש אל רעהו מיום התגלותו של המנוח תחת שמי הצבוריות בגולה אשר ברוסיא, ובתקופה האחרונה, כשקבע הד"ר לוין את דירתו בירושלים, ישבנו שכנים ברחוב אחד בשכונת רחביה, והיינו נפגשים לעתים קרובות, מדברים זה את זה, ולבותינו התקרבו מאד,

את שמריהו הלוי הזמין ראשונה אל הבמה הצבורית, המנוח מר בצלאל יפה. זה העסקן בחסד עליון, אשר ידע למצוא דרכים לרכז בהורודנו עיר מולדתו ומושבו מוסדות לאומיים, כמו הסמינר למורים עבריים. ד“ר לוין נבחר לרב-מטעם בעיר הורודנו, ובצלאל יפה השיג את האשור הממשלתי למשרה זו. ואולם הסביבה של העיר הליטאית קטנה היתה וצרה בשביל הכחות והיכולת של הכשרון הצבורי הגדול, שחונן בו שמריהו, ולו היו נחוצים שטחים יותר רחבים לפתח בהם את כשרונותיו. בדרום רוסיא הלכה והתפתחה אז העיר ייקטרינוסלב, וגם היהדות הצבורית התפתחה בקהלתה, ביחוד בהשפעתו של מנחם אוסישקין שהתאזרח בקרבה. העמידו בעיר ההיא את הד”ר לוין על הבחירות לרב-מטעם. והוא נבחר כמובן, אבל השלטון המקומי סרב לאשר אותו. במתחרה בו תמך… ראש הכהונה הפרבוסלאבית. ואולם במקרה בקר אז בייקטרינוסלב אחד מאנ“ש מר ברוך בראנדט, והוא פקיד לא מן האחרונים של מיניסטריון הכספים אז ברוסיא הצארית. המיניסטר וויטה שלח אז את בראנדט לייקטרינוסלב לחקור את מצב החרושת ההררית שם והשפעת הון חו”ל על החרושת ההיא. אל פקיד כזה מחויב היה השלטון המקומי להתיחס בכבוד יוצא מן הכלל, ובהשפעתו של מר אוסישקין השתדל מר בראנדט אצל שר הפלך, והד"ר שמריהו לוין נתאשר בבחירות. הוא נמנה גם למורה הדת בבתי הספר התיכוניים שבעיר, ואל בית הספר למסחר נתקבל למורה דת בהשתדלותי אני, שהייתי בידידות עם מנהל בית הספר ההוא, שהיה קודם המנהל בביאליסטוק, במקום שהתחנך אחד מבני.

אבל גם הצבוריות הייקטרינוסלבית היה מצע קצר מהשתרע עליו הכחות הגדולים של שמריהו לוין. מיכאל מיידנסקי, מנחם אוסישקין, שמריהו פאליי, סטניסלבסקי ועוד מעטים – זה היה קומץ האנשים, שעמהם היה על ד“ר לוין להתהלך, בעת אשר נפשו שאפה לגדולות, להיות לפה אל המונים, אלי מקהלות. והוא התפטר ממשרת רב מטעם ועבר לוילנא, ויהי שם למטיף בבית הכנסת “טהרת הקודש” מיסודם של המשכילים הראשונים. את דרשותיו נאם לפני הקהל בשפה המדוברת, באידיש, ודברי החיים מצאו הד חי בלבות שומעיו הרבים. בווילנא היה אז כבר מעין מרכז לעבודה לאומית, לתנועה הציונית, שעובדיהן הפעילים היו האחים יצחק ליב ובוריס גולדברג, וגם ההיסטוריון שלנו הר”ש דובנוב, בא להתיישב בעיר ההיא. רחובות היהודים בווילנא המו תמיד וההכרה הלאומית התבטאה בתוך ההמונים בפנים שונות, ונרחב היה הכר לפני אדם פעיל ופה ממלל רברבן כהד"ר לוין.

זה היה בשנים הראשונות של המאה העשרים. תורות המרד במלכות רוסיה היו נפוצות ושונות, בפרט ברחוב היהודים. את תנועת המרד אמרו אז השלטונות להטביע בדם היהודים. ביחוד לאחר המפלות אשר נחלה הממשלה הרוסית במלחמתה עם יאפאן. אבל לאחרי שנהרג פליבה והוכרזה השביתה הכללית של מסלות הברזל והפוסטה, והשלטון בא במיצר ובמצוקה, גדלה ההתעוררות בקרב היהודים לדרוש תקונים במצבם החוקי. העיר ווילנא נחשבת אותה שעה למטרופולין של העסקנות הצבורית, ושם נתקיימו כמעט כל האספות של העסקנים הצבוריים. סוף-סוף הוכרזו הבחירות אל הדומא הממלכתית הראשונה, וד“ר שמריהו לוין נבחר לציר בווילנא. בראשונה חשבו למועמד במחוז ווילנא את מ. וינאבר, אבל לאחר שהוברר כי המפלגה הקד”אית תבחר בווינאבר בפטרסבורג, הוחלט לבחור מווילנא את הד“ר לוין, ולדחות את מועמדותו של העו”ד אוסקר גרוזנברג, שתבע את הזכות הזאת מאת עדת ישראל בווילנא על יסוד עבודת ההגנה שלו שנתים קודם לכן במשפט עלילת בלונדס.

הד"ר שמריהו הלוי היה אוהב דבק מאח לשלושת גדולי דורנו: אחד-העם, חיים נחמן ביאליק ויבדל לחיים ארוכים – חיים וויצמן.

עם אחד-העם השתתף הד“ר לוין ביצירת התכניון בחיפה. זוהי פרשה ארוכה, רבת-תלאות ועמל אין קץ. אם אחד-העם והד”ר שמריהו סבלו שניהם בימי חייהם האחרונים ממחלת הלב, ומחלה זו היא שהצעידה אותם אלי קבר, – הנה הרבה ידות בזה למלחמה עם ה“עזרה” הגרמנית. אנכי הייתי קרוב אל שניהם, ביחוד אל אחד-העם, כשבעים מכתבים אלי נתפרסמו בקובץ אגרותיו של אחד-העם, אבל מספרם כפול ומשולש, שלא נתפרסמו. ואולם כל אחד ואחד מאתנו יבין, עד כמה גדול היה צערם של שני אלה, של אחד-העם והד“ר לוין, שהיו מוכרחים להתפטר מהיות חברים של הקורטוריום של התכניון, מפני שנמצאו אנשים אשר העיזו להחליט להעמיד צלם בהיכל. – בזה התכניון, שבמאמציהם הם, של אחד-העם ולוין, הונחו אבני פינתו. אחד-העם השפיע על בית ויסוצקי, שבדעתם היה להקדיש את כסף העזבון של אביהם ולכונן מן הכסף מוסד ברוסיא, היות שאת הונם הרויחו בארץ הגולה הזאת. וגם בזה היה הד”ר לוין העוזר לאחד-העם. ובמה שנוגע לשותפים האחרים, כלומר: יעקב שיף ויתר האמריקאים, הנה זה היה כולו מעשה הד“ר לוין. שמריהו המנוח היה מומחה לעסקנות זו, לעורר לבבות של בעלי יכולת להשתתף במפעלים לאומיים, שהוא ראה ברכה בהם. הן חברת ה”עזרה" נתנה רק את שמה לכל הענין הזה, כי הפרסטיג’ה הגרמנית היתה תקיפה ב“שער העליון”, אצל השלטונות הטורקיים, ואך מחסרון זהירות ומפני התקיפות הגרמנית הלכה ה“עזרה” ואמרה לקחת לעצמה בעלות ואדנות על המוסד, לעשות בו כרצונה. וגדול היה כאב לבם של שני גדולי ישראל אלה, בהיותם מוכרחים להתפטר מן הקורטוריום ולהפקיר את התכניון בידי אנשים המתנכרים לקדוש וליקר להם.

את כל מרצו וכח השפעתו העמיד הד“ר שמריהו הלוי לרשותו של ביאליק בשעת שהחליטו לבנות את “דביר”. ח. נ. ביאליק, מובן הדבר, לא הביא בידו בצאתו מרוסיא הסוביטית כל אמצעים כספיים. הוא בא למערב אירופא מחוסר כל, ורק הרעיון הגדול, רעיון הכינוס של ספרותנו, היה בלבו. שמריהו ידע להעריך את הרעיון הזה, והוא חלץ את כשרון התעמולה שלו לטובת “דביר”. אבל החיים אינם הולכים בקו ישר, כי אם “דרך יום כה ודרך יום כה”, ותנועת תחייתנו גם היא לקתה במשברים. גם ביאליק גם ד”ר לוין השקיעו במפעל “דביר” חלקים די הגונים מכל אשר היה להם, מהונם הפרטי.

התכנית של “דביר” היא בעלת קנה-מדה גדול, לאומי ותרבותי, ושני האנשים האלה, ביאליק ולוין היו היכין והבועז של הבנין הזה, שעלה במחשבה. עוד זכורים הוכוחים בקונגרסים הראשונים שלנו על ערכה של הקולטורה בתנועת התחיה שלנו, על המרכז הרוחני שעלינו ליצור בארץ ישראל. לאחר הכרזת באלפור, עם תקופת האתחלתא, ובעלות ההסתדרות הציונית למצבה היום, “בדרך אל המדינה”, אין התרבות הספרותית תופסת מקום כלל בתקציבי הסתדרותנו, וכל מה שנעשה בשטח הספרות הולך ונעשה על ידי בודדים, חובבים או יוזמים פרטיים, וגם ביאליק ושותפיו היו, כביכול, כאחד מהם. מותו הטראגי של ביאליק עורר את שמריהו הלוי לגשת בשארית כחותיו לנסות ולהגשים את המפעל של “דביר” כפי תכניתו מראש, באמת-מדה לאומית. הכירה קצת את חובתה לעבודה זו מצדה גם הועדה של ההנהלה הציונית בירושלים, והקציבה איזה סכום לצורך מפעל ספרותי לשמו ולזכרו של ביאליק. ד"ר לוין שח עמדי על נושא זה ארוכות וקצרות, ושנינו היינו בדעה אחת, שאין זה ענין לא לאגודת הסופרים ולא לברית העברית העולמית. אנכי הצעתי לפניו תכנית לגיוס סכומים הדרושים למפעל זה, ועל פי בקשתו ערכתי לו את ההצעה שלי בצורת מכתב אליו. מפני סבות שונות, שאין פה המקום לפורטן, נדחה הדבר. בין כך ובין כך – מחשבתו של המנוח היתה להטיל על כתפיו את סבל הירושה, שהשאיר לו בענין זה חברו ואיש בריתו, משוררנו הבלתי נשכח.

הוי, מי יקים עתה את הסוכה הזאת, מי יקים את “דביר” כפי התכנית אשר ראו בחזון חיים נחמן ביאליק ושמריהו לוין. עינינו נשואות עתה אל ההרים, אל הר הצופים, אל האוניברסיטה אשר לנו שם, אל מוסדנו התרבותי העליון, שעל לוחותיו יהיו חרותים לעולם שמותיהם של מיסדי “דביר”: ביאליק ושמריהו.

היש צורך לפרט את עבודתו של שמריהו הלוי על שדות הציונות, את שירותיו המרובים לפקודת חיים ויצמן?! הן כאחים ורעים היו שניהם עוד מן השנים הראשונות של תנועתנו, תנועת הציונות ההרצלאית. חברים של “הפרקציה”, של אומרי הלאו בענין אוגנדא, חברים לדעה בשאלות רבות של העבודה המעשית בארץ ישראל. והן מן הנמנע לשכוח את תפקידה של היהדות האמריקאית ואת אשר זו עשתה בארץ ישראל למן תחלת המלחמה העולמית ועד היום הזה, ואת כח מעשיו של שמריהו הלוי, שהיה אחד מן המיוחדים לעורר את אחינו שמעבר לאוקיונוס לעבודת התחיה. השנים אשר ישב ד“ר לוין בארצות הברית היו רבי-מעש לכל מפעלי תחיתנו הלאומית. ולא מקרה הוא כי את ספרי זכרונותיו המצוינים פרסם המנוח הגדול לראשונה באמריקה, בשתי הלשונות המהלכות בגולה הגדולה ההיא שם בין אחינו. היהדות האמריקאית יודעת ומכירה את שמו הטוב של שמריהו לוין עוד יותר מאשר הכירו אותו אחיו בגלות רוסיה. ומנהיג תחיתנו הפרופ' ויצמן יודע וידע גם את ערכו המדיני על איש כד”ר שמריהו לוין, כי על כן איש האשכולות הוא ¹האיש הזה.

והאי שופרא בלי בארעא!…