¹

מתוך מחזור המלבורג

פרק א' בתהילים בלוויית תרגום ופרשנות לטינית

 

א    🔗

את “אַשְׁרֵי” קיבלנו במתנה מן העברית, אבל שלא כמו אחיותיה לטוהר ולשגב – “אמן” ו"הללויה" – לא עברה המלה לשפות אחרות כמות שהיא. אולי מפני שצלילהּ מתנגן פחות מן המלים האחרות הנזכרות, ואולי בגלל צורתה הדקדוקית המיוחדת – בסמיכות וברבים, ויש אומרים בזוגי, כגון אַשְׁרַיִם – אושר כפול ומכופל.

בפעם הראשונה אנו פוגשים באושר (?) בבראשית ל 13–12: “וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב. וַתֹּאמֶר לֵאָה: בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת”. כלומר, על־פי פירושו של סְפורְנוֹ, בן המאה ה־14: “זה הבן הוא נכלל באושר שלי”.

האישור לנשיותה באִמהוּת גם הוא אושר.

קריאת “אשרי” מאשרת את מי שקוראים לעומתו:

“רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ” (שיר השירים ו 9);

“קָמוּ בָנֶיהָ וַיְאַשְּׁרוּהָ / בַּעְלָהּ וַיְהַלְלָהּ” (משלי לא 28);

“עִזְבוּ פְּתָאִים וִחְיוּ וְאִשְׁרוּ בְּדֶרֶךְ בִּינָה” (משלי ט 6), כלומר, לכו בדרך הבּינה;

“עֵץ־חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר” (משלי ג 18) נכתב על החוכמה;

“כִּי אֹזֶן שָׁמְעָה וַתְּאַשְּׁרֵנִי, וְעַיִן רָאֲתָה וַתְּעִידֵנִי” (איוב כט 11).

בימי־הביניים הוא מופיע בדיוואן שמואל הנגיד: “תִּתְאַשֵּׁר בְּתוֹךְ אַחִים כְּיוֹסֵף / וְתִתְבָּרֵךְ כְּמוֹ אֲשֶׁר בַּבָּנִים”. כאן ההקבלה אומרת “תתאשר” – “תתברך”, ועל־פי ההקבלות האחרות האִישוּר־האוֹשֶר הוא גם עדות, גם הַלֵל, גם הליכה בדרך הנכונה.

 

ב    🔗

שורש המלה בעברית: אשר

אשֻר היא העצם שבין העקב והשוק, ומשמעות המלה – קרסול ופסיעה. יש אומרים שנמזגו בשורש אשר העברי שני השורשים אתֿר וישר. “יבין דרכו לאשורו” – להבין את הדברים ישר, כי הדרך צריכה להיות דרך הישר. מקור המלה הוא פיזי. ה"אישור" שנגזר משורש זה בא מן הדריכה שיש בה עוז – לדרוך בעוז כדי לחזק את הדבר, לאַשרו. גם לעודד: “תִּדְרְכִי נַפְשִׁי עֹז”… (שירת דבורה, שופטים ה 21). ואני אף נזכרתי בקריאות־הרחוב הליצניות בספרד: דִרכי ביתר עוז, Pisa usted más fuerte, כי את משלמת לעירייה…

אנו מוקפים במִלות העוז של העברית הזועקת: עוול, עושק, חמס! דומה כי בכמה שפות שאני מכירה אין מלה לעוול – יש רק שלילת הצדק, אי־צדק, שהיא חלשה הרבה יותר מעוול.

מִגדלים נופלים וקמים מאותיות שישנן ושאינן. “מפני מה אין נ' באשרי” מקשה ר' יוחנן במסכת ברכות, באותו קיצור של אנשים שרויים במעגלם. הכוונה לאקרוסטיכון שבתפילת “אשרי”, תהילים קמה, שצורפו אליו פסוקים המתחילים ב"אשרי". האות נ' חסרה באותו אקרוסטיכון שכולו רוממות אֵל, “מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל”. אמנם כתוב: “נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל”, אבל במַעֲרָבָה (היא א"י) מתרצים זאת: “נפלה ולא תוסיף לנפול עוד בתולת ישראל”. (בתרגום השבעים דווקא יש נסיון למלא את החסר – נאמן ה' בכל דבריו). וזוהי רק תחילתו של הבניין שמתחיל להיבנות כאן סביב אותה שאלה, ואני חשה פתאום את האקרוסטיכון כחיית ים גדולה השולחת המון זרועות למשוך אותי באלף ידיים למעמקים.

העוצמה הזאת שונה מן המלה שנוצרה ממנה, שם־התואר המכוער “עוצְמָתי”, שמדביקים כיום לאיש־רוח נערץ, כאילו זו הדרך היחידה לתאר אישיות רוחנית בתקופה כוחנית ואלימה – כ"אישיות עוצמתית". האם יתוארו ענוֵי העולם ואִלמי הנפש שבשירו של ביאליק “יהי חלקי עמכם” כ"עוצמתִיים"? האם השומרים הנאמנים לצלם אלוהים בעולם, העוברים בנתיבות החיים אט־אט, כמו על ראשי אצבעות, הם “עוצמתיים”?

 

ג    🔗

בספרות הבבלית אנו מוצאים קריאות שאולי בעקבותיהן הגיע ה"אשרי". ייתכן שהמלה “אַשְׁרוּ”, המביעה ענווה ואמונה, היה לה חלק באימוץ המלה “אשרי”, “כיוון שהאושר שבנוסח אשרי הוא התשובה הכנועה של ישראל לקריאת האל שבחר בו” (קזליס, המילון התיאולוגי). מילון זה מביא גם דוגמאות מצורת הקריאה WY אצל המצרים: אשרי מי שהגיע לתבי, העיר הברוכה, אשרי המציית לאביו, הרואה את האל “רע” בזריחה, אשרי לב האוהב הפוגש באהובתו, אשרי מי שמבין אותך, אמון! אשרי הנִראים כפרעה העולה לשמים!

בספר מלכים א יש קריאה המזכירה במקצת את הערצת המצרים למלכיהם, כאשר מלכת שבא אומרת לשלמה: “הוֹסַפְתָּ חָכְמָה וָטוֹב אֶל־הַשְּׁמוּעָה אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי. אַשְׁרֵי אֲנָשֶׁיךָ, אַשְׁרֵי עֲבָדֶיךָ, אֵלֶּה הָעֹמְדִים לְפָנֶיךָ תָּמִיד הַשֹּׁמְעִים אֶת־חָכְמָתֶךָ” (שם י 7–8).

במגילת בן־סירא מופיע “אשרי” כאחת־עשרה פעמים. שם מופיע הפסוק "אשרי איש נמצא תמים / ואחַר מָמוֹן לֹא נָלוֹז (בן־סירא ל 31).

לפעמים אנשים פשוטים אומרים דברים באופן שנחרת בזכרון לא־פחות מפסוקים של כתבים עתיקים, אבל עומד בהם טעם של “מִקראֵי קודש”. כך אמרה לי פעם בעניין זה תימנייה זקנה: “העולם קַדמוֹנָה – והם לקחו ממנו הכבוד, בשביל יִתפרנסו, בשביל יִקחו כסף!” הקדמוניוּת שהצמידה לעולם במין נקבה דווקא – קַדְמוֹנָה – נקשרה אצלי בזכרון עם העמוד האחד של מגילת בן־סירא שנמצא במצדה במקור, בעברית (עוד כמה עמודים נמצאו בעברית בגניזה הקהירית, בעוד שרובו של הספר שׂרד רק בתרגום ליוונית):

יש קריאות “אשרי” שמעלות חיוך קל כשקוראים אותן; אין בהן חוּמרה של הוראות. “אשרי העם שיודעים לפתות בוראָם בתרועה” (ביהמ"ד ו 59) או “אשרי אדם שיש לו יתד להיתלות בה” (ירושלמי, ברכות). לפעמים הן מקַדמות מחשבה של דימוי כמו זו: “אשרי ילוד אשה שאומר למלאכת השמים כמלך שאומר לעבדיו: האזינו” (תנחומא, האזינו א) או כמו זו: “אשריהם הנביאים שהם מדַמין את הצורה ליוצרהּ ואת הנטיעה לנוטעהּ” (מדרש תהילים א 4).

 

ד    🔗

עצם הבחירה במלה “אשרי”, הפותחת את ספר תהילים (“אַשְׁרֵי־הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב”) ומופיעה בתנ"ך כארבעים וחמש פעמים, יש בה מחויבות עמוקה. בין כל גווניה ושימושיה נראה לי הקישור שלה בטוהר ובחפות: “אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע / כְּסוּי חֲטָאָה” (תהילים לב 1), אולם תכונתה הבולטת היא מידת עומקה ורוחבה, עד כי כל נסיון לתת לה פירוש אחד מחַסֵר ממנה ומגביל אותה.

פרופסור בובר, בחיבורו “הצדק והעוול על־פי צרור מזמורי תהילים” (הוצאת מגנס תשי"א), כותב על “אשרי”: “אין זו משאלה ואף לא הבטחה; […] אלא קריאה עליזה היא וקביעה נלהבת […] שימו לב, הנה אושר נסתר, אושר שהצפינוהו ידי ההוויה עצמה, אושר השקול כנגד כל הייסורים והמכריע אותם. אינכם רואים אותו, אומר בעל המזמור (תהילים א), אבל הוא האושר האמיתי, האושר האמיתי היחיד” […] בעל המזמור מלמד את האדם “לגלות גילוי יתר את שכבת המעמקים של האושר האמיתי ולהרגיש בו הרגשה יתירה […] מה שהוא, בעל המזמור, יודע על אורח חייו של האיש שעליו הוא מדבר, אין לתופסו בערכים מוסריים, ומה שהוא יודע על אושרו, אינו בתחום זה של סיפוק נפשו של האדם בעצמו. אורח חיים זה ואושר זה […] לפי טיבם הם למעלה מהאתוס ולמעלה מהתודעה העצמית, ואין לעמוד עליהם אלא מתוך מגע האדם עם אלוהיו”.

כאמור, גם דברים אלה אינם מקיפים את כל מהותה של המלה. האם אפשר לומר על הפסוקים הבאים – “בַּת־בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם־לָךְ אֶת־גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת־עֹלָלַיִךְ אֶל־הַסָּלַע” (תהילים קלז 9–8) – כי הם “קריאה עליזה וקביעה נלהבת”?! במעמקיה של “אשרי” יש נחמה, אך גם תשוקת נקמה איומה, כי גם זה שייך לנסיון האנושי.

 

ה    🔗

אותם חוקרים של הברית החדשה שטבעו את מושג ה"מָקָרִיזְמִים" (מלשון מָקָרִיסְמוֹס ביוונית), האם חשו בגאווה, הקודרת לפעמים, שיש במלה “אשרי” שאיננה ניתנת להיתרגם לשום שפה? המקריזמים מקבילים ל־beatitudes, זו כִּברת הלשון שבין אושר לברכה. כל שפה קובעת לה גבולות משלה בין האושר והברכה, אבל כמו מים שעוברים את גבולם ומציפים יבשה שלא נועדו לה, לפעמים פירוש אחד גובר על משנהו.

ברוסית המלה בְּלָזֶ’נֵי יש בה מיזוג של מאושר ומבורך, וכן (בתוספת אות בסיומת) שוטה וקדוש. היא באה מן ה"בְּלָזֶ’נְסְטְבוֹ", מלה שהוראתה בין אושר לברכה ובעיקר תענוג. אפשר לומר על הבְּלָזֶ’נֵי שהוא רואה בַּטוב, כמעט כמו בארמית: “טובייהון”. כאן עבר שם־התואר – מאושר ומבורך – את גבוליו, והציף וניכֵס את המלה שאליה הוא מתייחס (בדרשת ההר): עניי הרוח. ברוסית אותה המלה משמשת לאשרֵי (מבורך) ולעניי הרוח. עניי רוח, הבְּלָזֶ’נֵי, הם מעין שוטים על־פי תפיסה זו; שוטים וקדושים מבורכים בעת ובעונה אחת. לאה גולדברג הציעה לתרגם את המלה כ"שׁוֹטֶה בַּקֹּדֶשׁ" (באנגלית זהו ה־ Sacred fool) יש כאן שרידים של הראייה המזרחית את השגעון כדבר שיש בו ניצוצות קדושה.

משמעות־הביניים הזאת, בין אושר לברכה, לא היתה מסַפֶּקֶת לכמה חוקרים אמריקנים שחשו במורכבותה ובעושרה של המלה. הם אמרו כי התרגום האנגלי מערפל את ההבחנות הלשוניות, התרבותיות והתיאולוגיות בין ברכות ומקריזמים, וניסו להבין אותה ואף להסביר אותה מבחוץ, במבט אנתרופולוגי או סוציולוגי, ובנו דבר־מה שאפשר לכנותו “האנתרופולוגיה של הכבוד”, תוך שׂימת דגש בערכי הכבוד והאי־כבוד כ"ערכים ים־תיכוניים בסיסיים המייצגים את טִבעה הקוטבי של התרבות הים־תיכונית", כמו למשל בחיבורו של האנסון, שכותרתו “How Honorable! How Shameful!” (Fortress Press)" (מה נכבד! מה נִקלֶה!).

את עדותם הרחיקו עד אל התורכים של הים השחור, ערביי הלבנט, החברה הקאבילית, שבט הלֶלֶה באפריקה, כדי לומר שה"אשרי" שכמעט נשכח והתגלגל ב"מקריזם" הוא ערך חברתי יותר מאשר פסיכולוגי, ובוודאי לא אמוציונלי; ומכל מניפת המשמעויות שנפסלו בשדֵה המלה הזאת – כגון מבורך, מאוּשר, בר־מזל, ראוי לקנאה – נשארו רק נתינת כבוד והערכה בשל גילוי התנהגות נאותה ותרומה חיובית לקהילה. על הכבוד יש תחרות מתמדת. וכך, על אף הרחקת העדות למחוזות אקזוטיים, יצרו להם למעשה – באמצעות המקריזם ותרגומו “מה נכבד” או “מה נִקלֶה” – דמות של חבר שׂבֵע, נשוא־פנים, בקהילת מאמינים (באמריקה, למשל) שבה יכולות להתגשם כל ההבטחות הגלומות בדרשת ההר כאן עלי אדמות, בחיים האלה, ורק במסגרת קהילת המאמינים. מלכות השמים כאילו נעלמה משם. אפשר למצוא אותה עכשיו רק ברמקולים של שכונת מאה שערים, המכריזים כי השתתפות בהפגנה הציונית היא מרידה בְּמלכות שמים. על אף הדיאגרמות והטבלאות המדעיות, אותם חוקרים התעלמו מן היסוד ומן השורש.

 

ו    🔗

העברית של “דרשת ההר” (הברית החדשה, מתי ה) נראית לי כהשָבָה למקור בעיקר בגלל ה"אשרי" החוזר ונשנה, והכורח שבהימצאותו שם, מרעים בקולו כאחד מאֵיתני הטבע. אני חשתי בְּכורַח השירה של אותן מלים כאשר יום אחד הופיע בטלוויזיה הר כורזים עם המנזר על שמונת עמודיו וכיתוב בתחתית הנוף:

אחר־כך היתה דממה וצלע הר, ושוב הופיע משפט:

ושוב הפסקה ושָׂדֶה, ואחריו:

הפוגה. שמים ועוף פורח:

בין אבן לשיח באו יתר המלים:

והלא שמעתי כבר את המלים האלה. אבל הפעם הן הגיעו אלי. בגלל ההר, השמים והשדות שעשו רווח בין המלים.

טלוויזיה, אפיפיור, לא שׂמו עליהם חותמם – רק “תֵּן לַמלים לעשות בְּךָ”. המלים חזרו למקורן, ל"גן העדן" של המלים, בטרם היות הדת, האינקוויזיציה.

הרגשתי מחנק בגרון מהבטחת הנחמה לנואשים, לדפוקים ולחלשים, הבטחה שבעצם איננה מבטיחה דבר עלי אדמות. המלה “אשרי” פילסה לפניהם את הדרך בגאון, בִזְכות – פַּנוּ דרך למלכות – בגאווה שנמצאת מעֶברהּ השני של הענווה, כמו בשירו של אברהם בן־יצחק על הענווים־העניים מרצון.

מה שלבש בטלוויזיה מראה טבע ונוף בין המלים, הוא האֶתֶר שבין שורות שיר, הרִיק או האַיִן, הדממה שעושה את המוזיקה והָרָה את זרעי הצלילים, העצירה שלאחר ההתמלאות ולפני ההתמלאות הבאה. גם במלה “אשרי” עצמה יש עצירה כזאת אחרי האָלֶף הפותחת והפתוחה הנפערת לצעקה, והשין העוצרת אותה כדי לפרוץ לבסוף בריש המצלצלת בצֵירֶה.

הייתכן שישו אמר את המלה הזאת, ההולמת במטחים חוזרים ונשנים, בארמית, שפת דיבורו – טוֹבֵייהוֹן (טוב להם)? לא, אי־אפשר להשוות אותה ל"אשרי", גם לא את “המָקָרִיאַי” (ברוכים הם) היווני (שממנו צמח מושג המָקָרִיזְם) המופיע במקור (?) היווני של “דרשת ההר”. סימן השאלה מציין, כי “ייתכן שחלקים מסוימים מבוססים על מסמכים שנכתבו תחילה בעברית או בארמית. הנחה זו מבוססת על ראיות קדומות ועל סמך המבנה של תחביר שמי מובהק בלבוש יווני”. כך נכתב בהקדמה לתרגום העכשווי של הברית החדשה. גם פרופ' פלוסר כותב בספרו יהדות ומקורות הנצרות (עמ^' 203), כי “כנראה המקורות הראשונים של ספרי הבשורה היו כתובים עברית, וכי ישו לימד בעברית” (ולא בארמית).

מספרים כי ביאליק אמר על תרגומו של פראנץ דעליטש מיוונית, כי זהו הספר העברי היפה ביותר במאתיים השנים האחרונות. פנחס שדה העדיף כנראה את תרגומו של יצחק זאלקינסון, וכתב כי “העברית הכעין תנ”כית שלו, הצבעונית אך הנקיה מכל מליצה, קסמה לי אולי לא־פחות מאשר תוכן הדברים".

רוח “אשרי” מרחפת על כל התקופה ההיא. כך אומר אליהו להרוגי מלכות רומי:

ויש גם “אשרי מי שהוא עָנָיו” (ביהמ"ד כ קב"ב). ההבדל באמירה שבדרשת ההר הוא בבוֹטוּת. כל משפט מתחיל בהינף־יד רחב של העומד בראש הר ומצביע עד אל מעבר לאופק, והציר שממנו נסב המשפט אל מרחקים נעלמים הוא המלה הקטנה “כי”, ש"אשרי" נתן לה את כוחה. פרופ' דוד פלוסר כותב בספרו הנזכר לעיל, כי “הן ישו והן אנשי הכת האיסיית במדבר יהודה זיהו את הענווים עם עדת האביונים אשר יהיה לה חלק בגאולה הסופית (בעולם הבא או במלכות שמים) והם ראו את העניוּת כדרך לישועה. ישו כינה את הבחירים ‘עניי רוח’, וזה מקביל ל’נכאי הרוח' שבהודָיות של כת מדבר יהודה, ‘הרעבים והצמאים לצדקה’ הלא הם ‘רעבי טובך, צמאי חסדך’ המופיעים בסליחה קדומה. יש להט חברתי בכל ה’אשרי'. זוהי בשׂורה עמוקה היונקת מרבדים שונים של מושגים מקראיים ופרשנות שבמדרש. אחד היסודות המהפכניים של הבשורה היתה פגיעתו במוסר המקובל והפשטני”.

החילופים בין צמדי ה"אשרי" וה"אוי" או “אבוי” אף כונו כ"נוסחת אשרי" או “סדרת אשרי”, והם מחלקים את העולם לטוב ולרע, כמו באו לתקן את מה שנאמר בפסוק “הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע” (ישעיהו ה 20). החלוקה הזאת קיימת גם בסדרות הברכות והקללות הבאות בזוגות. רשימות של איסורים והיתרים מעצבות גם הן, באמצעות ה"כן" וה"לא", דמות עולם שבלעדיהן היה, אולי, חסר צורה.

בספר חנוך יש רשימות אינספור של “אשרי” המתחלף לסירוגין ב"ארור", כגון “ארור ההורס השְׁלומים באהבה / אשרי שאינו מדבר שלום רק בלשונו ובלבו אין שלום” או פירוט ארוך יותר של אשרי: “אשרי השב מדרך הזמן בעולם ההבל הזה, והלך בדרך הישרה המוליכה אל חיי אינסוף / אשרי הזורע זרע אמת כי שבעתיים יקצור”. והנה מתחלף האשרי ב"אוי": “אוי לכם האוכלים חֵלב חיטה והשותים כוח מקור המעיין והרומסים תחת רגליכם בכוחכם את הענווים, אוי לכם השותים מים בכל עת, כי פתאום תיעשה בכם נקמה ותיבשו ותִבּלו כי עזבתם את מקור החיים”.

ושמעתי פעם אשה ענייה זועמת על מר גורלה, ואמרה האשה שאם קודם זה היה גיהינום, עכשיו זה גֵיהִינֵי־גיהינום, וכך היא הכניסה את יוד הריבוי בסמיכות והֶעצימה פי כמה את הגיהינום היחיד לגיהינומים של גיהינום, וה"גֵיהִינֵי" שלה ניצב מול “אשרי”. והרי נאמר (באיגרת הרמב"ן לבנו): “כל הכועס כל מיני גיהינום שולטים בו […] וכאשר תינצל מן הכעס תעלה על לבך מידת הענווה, שהיא מידה טובה מכל המידות הטובות” […]

 

ז    🔗

בפגישה עם משורר מספרת לאה גולדברג על אברהם בן־יצחק, כי לא היה בפיו שבח גדול יותר לאדם מאשר המלים “איש צנוע מאוד”. בביקורו אצל גיאורג ברנדס, שכתב אז את ספרו על ישו, אמר ברנדס על ישו: “כן, כן, אני אוהבו מאוד. הוא היה כל־כך צנוע. אבל איך יכול אדם צנוע כל־כך להתחיל כמעט כל פסוק מפסוקיו במלים ‘ואני אומר לכם’”.

את “אשרי הזורעים ולא יקצורו” כמו הועיד אברהם בן־יצחק להיות שיר מסַכֵּם. הוא כתב אותו שנים אחדות בגרסות שונות ובהן חומרים נפלאים, מסַקרנים, פעמים זועמים, פעמים עצובים – כמו “שְׁאוֹן סַעֲרַת הָאֶפֶס הַקַּר”, “בְּהִתְעַוֵּת עוֹלָם בֵּין מִפְגְּלֵי מִגְדָּלָיו…”

באחד הנוסחים, משנת 1926, בקטע שעדיין מגשש את דרכו לקראת השיר, ממלאה את תפקיד הפותחת המלה “אֲשֶׁר”, מלת־יחס שגם היא מהדהדת בתוך “אשרי” וכמו כלואה בו. קצת לפני סוף הקטע מִתקשרות ונסמכות כל השורות אל המלה “אשרי”, התלויה כמו העֵנב הכבד ביותר בקצה האשכול, הענב שמכיל את תמצית העסיס. קצת מוזר להעביר לקָצֶה מלה שדרכּה לפתוח פתיחות גדולות, כמו את ספר תהילים, מין מלת־בראשית אדירה.

בנוסח משנת 1925, הקרוב יותר לנוסח הסופי, המלים הפותחות את הבתים הן גם “אשרי”, גם “אֲשֶׁר”, וגם “אַשְׁרֵיהֶם”. נראה כאילו אברהם בן־יצחק, היודע את יסודות הכוח שבלשון, עדיין לא הכריע באיזו מלה מביניהן יבחר. בנוסח הסופי הבתים פותחים כולם ב"אשרי" המרתק אותם בשלשלת, מלבד בבית האחרון המסַכֵּם ב"אַשְׁרֵיהֶם". ועתה כל שורות השיר מהודקות היטב, במבנה שאי־אפשר לפרוץ אותו, עד שנראה כי לא ייתכן שהשיר נכתב אחרת.

אברהם בן־יצחק, ספוּג בתרבות המערב ודק־הבחנה ל"קול שירה עתיקה", לא יכול להתעלם משלמות הצורה במבנה הסגור – ה־inclusio שב"דרשת ההר". פסוק 3 ופסוק 10 מסתיימים שניהם במלים “מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם”, ובכך יוצרים מעין טבעת סגורה.

הוא שאל ממנה את התבנית לשירו – חזרת ה"אשרי" בראש כל בית, וגם את הפנייה רבת־התנופה אל הענווים, עניי הרוח; אף־על־פי שעל “האדם הצלוב והדם הרב הניגר” אמר ש"הדברים הללו מעידים שלא מדעת על עניין שהוא אחר לגמרי מכוונות האהבה הנוצרית" (פגישה עם משורר).

ב"אשרי", כמו במלים הנבחרות שאברהם בן־יצחק נוגע בהן, ישנו סוד המלה שאינה נשכחת גם ביחידותה, מכָּה הדים וחוזרת אלינו עם בנות־קול, כבעוגב. החזרה הזאת על המלה הטעונה בראש כל בית – כהשבעה של רוח האדם, לא של הרוחות – הולמת כל פעם בעוז של מפל ונקווית אל תוך המלה “כִּי”. “כי” היא מלת ההבטחה הגדולה. ה"אשרי" מעלה את מעמדה ממלת־יחס קטנה ומעניק לה הילה של נחמה שבהבטחה.

בין הסירוב לוויתור שבשיר פועלות בו מערכות השמים והארץ שהיו בשירים האחרים.

על שירו “בודדים אומרים” כתב אברהם בן־יצחק לידידו כי זהו “קול שירה עתיקה” (מתוך אחרית דבר של חנן חבר לספר כל השירים). יש בשיר הדים של תפילת נעילה, אשר לדברי לאה גולדברג היתה בעיניו “אחד השירים הליריים היפים ביותר בלשון העברית”. גם ב"אשרי הזורעים" נשמע הקול הזה: “אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי עַל־כָּל־מָיִם” (ישעיהו לב 20). ובגמרא (עבודה זרה א, ובבא קמא א) נאמר על כך: “אין זריעה אלא צדקה – שנאמר 'זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה וְקִצְרוּ לְפִי־חֶסֶד”' (הושע י 12).

אפשר שהזורעים של אברהם בן־יצחק הם זורעים בדמעה, אבל בדמעה נסתרת, כי רב הנסתר על הגלוי אצל הצדיקים וענווי הארץ. מה שוודאי הוא כי הזריעה אינה אלא צדקה – גם במשמעות של צדק. ההפשטה התלמודית של מעשה הזריעה הגשמי מתאימה לאלה ש"רוּחַ יִזְרָעוּ וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ" (הושע ח 7), אם נתייחס לרוח במובנה כיום, ואם נרצה למצוא בחלקו השני של הפסוק (בפירוש אישי לגמרי) תיאור גורלו של איש הרוח בעולם המעשה.

 

ח    🔗

כמעט לעולם אין “אשרי” מופיע ברוֹך של אושר גשמי. כמעט תמיד זהו אושר רוחני, שלפעמים יש לו מחיר קשה, לפעמים מחיר נורא, מחיר החיים.

בובר אומר (בחיבורו שהוזכר לעיל) כי “גורל זה, כשאתה מתבונן בו מחוץ למגע עם אלוהיך, יכול שיהיה נראה אכזרי ביותר, אולם כש’דעת' האל קורנת וחודרת בו, כולו ‘הצלחה’, כשם שכל מעשיו של אדם זה, כל כשלונותיו ואף מפַּלתו, הצלחה הם […] חישָׁתם [של אותם אנשים] את הדעת האלוהית אינה דומה לשום חישה של הטבע”.

נמנה את הפעמים שבהם נאמר “אשריך” לר' עקיבא, מהרוגי מלכות:

חנה סנש מוסיפה את החוליות שלה לשלשלת אשרי בשיר “אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר”:

גם אצלה ארבע שורות הפותחות ב"אשרי", אך אין בתים מאחורי השורות, והמלה “כי” אינה מתייצבת מול “אשרי” לנַחֵם. ארבע שורות חשופות לאש, למר המוות, ולעינויים שיבואו לפניו. האם היתה למעוּנֵי האינקוויזיציה, לאנוסים העולים על המוקד – תפילה מיוחדת? כאן בשיר יש אֵש השליחות, או אולי תפילה שלאחרי – אך ללא האל הנוקם והנורא שבברכת מקדשי השם ובתפילת האשכבה לשרופים על קידוש השם. נראה שאז עדיין לא “קם נביא כָּאֵש ודבריו כתנור בוער”, ככתוב במגילת בן־סירא.

השיר נכתב ביוגוסלביה, לפני שעברה את הגבול להונגריה, כמתוך נבואת־לב שיהיה עליה “לַחֲדֹל בְּכָבוֹד”. בכלא, בימיה האחרונים, כתבה את שירהּ האחרון. היא חזרה לשפת אמה ההונגרית, ללא הפאתוס של האֵש ש"אשרי" בעברית אִפשֵר לה. שורות הסיום של שיר הכלא מדברות על משחק קובייה ועל הימור. ענייני “חולין” לכאורה, ללא אֵש קודש, אך השיר אישי עד עבוֹר רעד בגוף:

תרגם את השיר אביגדור המאירי. הוא אף תרגם את השיר שכתבה בהיותה תלמידה עדיין, “תכלת”. זהו שיר של אדם צעיר מאוד, פתוח לאפשרויות האושר. עם זאת, החזרה על המלה “תכלת” בתדירות מהפנטת, כמו נשימה עמוקה מאוד, לגימת אוויר אביבי, יש בה אולי ידיעה בשֵלה יותר של הדברים. השיר הזה המחיש לי את קסמי האביב עם קסמי בודפשט, וקטעים ממנו זכרתי בעל־פה מילדותי:

על השיר הזה, או שמא על שיר אחר, כתב אביגדור המאירי כי זוהי “צִוְחַת אושר בחרוזים פנינים”. אך על אושרו של הנשרף כגפרור אפשר לדבר רק בלשון אשרי.

 

ט    🔗

נראה לי כי הרגע שבו החל האושר להופיע לבדו, כמוֹת שהוא (האם יש אושר כמות שהוא?) כמִלה העומדת ללא הסמיכות של אשרי, אולי נתרחשה כניסתו של המושג ה"מערבי" של האושר אל תוך השפה, ופעמים גם אל תוך התחושה. אין לדעת – ההיה זה במאה ה־14 כפירושו של סְפוֹרנו לאותו פסוק בבראשית – “זה הבן הוא נכלל באושר שלי” – או קודם לכן, או שמא לאחר מכן, במאה ה־16, כשכתב החכם הקראי יצחק בן־אברהם טרוקי בספרו חיזוק האמונה: “האושר האמיתי הוא ההצלחה והתשׂואה הנפשית”. אפיקורוס אמר שהתענוג הוא המטרה העיקרית של חיינו. בשביל היהודים זוהי כפירה בעיקר. מכאן באה המלה אפיקורוס במשמעות של לא־מאמין.

המלבי"ם (מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל־ויסר) בן המאה ה־19, מפרש התנ"ך הידוע שביקש להוכיח כי כל דברי חז"ל כבר נרמזו בלשון הפסוקים שבכתב, וכל מלה יש לה מטרה מבּחינה זו, מבאר את “אשרי” על־ידי האושֶר ובכל זאת מחזיר אותו למקורו הקדום – האישור: “ושֵם אושר בא תמיד על אושר הנפש, וזה המבדיל בינו ובין נרדפיו ובא בלשון רבים לכלול שכל מיני אישוריו תלויים בזה […] רק שלמות המידות ותכונת הנפשיים הם המיוחדים אל האיש לבדו […] כי אושרו תלוי בראשונה במה שייזהר מֵחטוֹא”.

ההבדלה שעושה המלבי"ם היא בין האושר וההצלחה, אבל האושר שלו הוא בעצם אשרֵי: “ויש הבדל בין מאושר ובין מצליח, ההצלחה היא בעניינים עולמיים, בחיי עולם הזה, והאושר הוא בעניינים הנפשיים, בחיי עולם הבא”.

 

י    🔗

האושר תמיד היה עניין שברירי ביותר ונתון לתהפוכות הזמן והמושג; פעם גורל מסביר־פנים בחסד האלים, או נועם בהיר ומואר בזכות הנכסים של הטוב והיפה שגנוזים בנו עצמנו, ועד להבטחות של מלכות השמים או של עולם חדש וצודק. דוגמה – מעוררת פלצות של צחוק – לשינויי התפישׂה ולקרעי האמונה, יש בספרו של ברטרנד ראסל משנות ה־30 של המאה ה־20, כיבוש האושר. משפט אחר משפט ייתקל כאן באירוניה לוהטת (אם אפשר לומר כך, בניגוד לאירוניה הצוננת בדרך־כלל) בשל הניצוצות שיתעופפו מהיתקלוּת ההנחות של ראסל במציאות (המוזר הוא שיש בכל זאת עובדות הידועות לו).

אולם באותו ספר יש קטע שממנו משתמעת, בהומור, הקריאה לא להתבייש באושר: “אנשים חשׂוכי אושר, כאנשים חשׂוכי שֵנה, תמיד מתגאים בעובדה זו – ייתכן שגאוותם דומה לגאוותו של השועל שאבד לו זנבו; אם כן הוא, הרי הדרך למרפא היא להוֹרוֹתם כיצד יוכלו לגדל זנב חדש…”

אשרי מי שיש לוֹ ולוּ אך זנב של אושר.