יום־יום כתבה המשוררת יוכבד בת־מרים לבתה מרייסה שלמדה בארצות־הברית. היה זה לאחר נפילתו של זוזיק, בנם של בת־מרים ושל חיים הזז, במלחמת השחרור. לאחר שחדלה לכתוב שירים. המכתבים שאחדים מתוכם מובאים כאן נפרשים על פני השנים 1951–1955 ו־1958 – שנה שבּה שׇבה מרייסה לארה"ב להמשך לימודיה (מכתבים אחרים של בת־מרים נדפסו ב"חדרים" 1; וב"חדרים" 12 – חליפת מכתבים בינה לבין ברל כצנלסון)

* * *

15.10.52

טאכטער קינד מיינע שבת שלום עליך טאכטער שלי ברוכה היי –

אתמול רק זה אמרתי לך. עיפתי קצת כי סדרתי כביסה והיא היתה בלי עין רעה גדולה וגם השמש עזרה לי – והנה היום קמתי מוקדם, הספקתי לגהץ את כל המגבות ולהכין כמה דברים בשבילי לדרך – ובעמל הידים שאין ברכה גדולה ממנו – אלה ידים ההולכות ומשתלחות – פעם לכאן ופעם לכאן, את כאילו את הולכת אחריהן במין אמונה שותקת שהכל הכל יבוא על מקומו בשלום – ואת תגיעי למטרה שגלומה ובלתי מודעת לך מלכתחילה ואם לכאורה אינה נראית גם אחר העבודה – הרי אותה המנוחה המפיסת ומפויסת ששורה עליך היום היא כשלעצמה האם אינה מן החסד הרב? – והנני כותבת לך, מתחת להכרה הטרידה אותי שאלתך במכתבך אתמול על הלמודים – על גנטיקה – ומה דעתי עליה –. אך טרם אבקש לענות, רוצה אני לברר יחד אתך את שאלתך “מה יהיה אתי?” טאכטער – “מה יהיה אתי” – שאלה זו מקופלת ומתנפנפת מריסי כל עין ועין של אדם – היא עצם החיים – והיא, נדמה לי, המשפט הראשון של אדם, מי יודע, יתכן והיא שפתחה בבראשית את שפתיו לדבר – תמהון הרבה יש בה, הרבה היסוס ופליאה – אך משנאמרה לפתע ופעם, כשאדם תינוק עדיין – טאכטער – והחיים הרי מאד מבוגרים ונבונים מאד – כובשים את השאלה הזו כי לבטאנה בכל מיני יצירות, ואת יודעת כוונתי לאו דוקא – יותר נכון, ליצירות אינני קוראת רק דברי אמנות, עצם החיים היא היצירה הגדולה ביותר שקיימת בעולם – עצם החיים דורשת הרבה גבורה ואומץ לב – מי ששואל שאלה זו פעם אחת – בפעם השניה נוכח לדעת כי עליו ללבוש את השאלה בגופו ובעצמותיו – פעולה זו היא הגבורה והיא הבטחון, היא הבגרות אל מול בגרותם של החיים, טאכטער – כשאת חוזרת ושואלת כאילו את הולכת במשב הרוח – טאכטער שלי – הרי את מבינה, אם רק תפתחי את גבולות “האני”, “[מה יהיה] אתי” תעמוד השאלה כאילו הוצאת אותה מנשמתם של כל ברואי בצלם אלוהים – שאלה זו היא היא החוצה ימים וכובשת אפקים – כי במדה שהיא נשאלת באותה מדה מזדקפת הקומה והולכת – טאכטער, ימי מבוכתֵך עכשו – הרי הם כאותם ימי מבוכה של ערב שיר, ערב שיר – אותו הלך רוח ודאי אצל רוב הבריות מצוי – ומשורר רק הוא הכובש את המית הלב ומוליך אותה בבנין של שורת הגיון וכוח. – טאכטער כך עליך לנהוג, אל תגידי “אינני משוררת, זה רק משל” – גבשי ויצרי את הצורה לחיים – יש לך כל הנתונים לכך – מוסר יושר וכשרון – אינני עושה לך מחמאות – אך זו היא הכרתי, ודווקא משום שהנך הולכת בהרבה בקורת ופקפוקים – היה לך זמן להתחשל גם בחכמה ובסבלנות ובטוהר – דברים אלה הם הגבורה, לשאת אותם [ב]כישרון ועכשו צקי וחשלי את חייך – ודאי יראו לך דבר מאד אבסטרקטיים, כלומר כאילו מרעיפה אני ממעל אותם – אך אגיד לך דבר שלא אמרתי לך אף פעם –: את חכמה ממני – ומאמינה אני בחוּשֵך ברכות לבך שאת המבוכה הזו תעצבי אותה בצורה הנאה והיאה לך – סבלנות! ואורך רוח! טאכטער, בדיקה ובקורת קפדנית. לכל יום מיומך כאל חרוז ובית בשיר של משורר גדול! כאן הזדקפי ביתר זקוף ובטחון. טאכטער וביחס לגנטיקה – במעורפל יודעת אני על זה – ומאמינה אני בטעמך. את יודעת טוב ממני – לאיש לא אספר וכל שתבחרי אלוהים יעמד על ידך ויעזר לך טאכטער שלי.

הפסקתי כי אמא של עוזי באה – רק עכשו הלכה – בינינו רק הקשבתי ושמעתי אותה […] – בכמה תאבון היא מדברת! ואילו אני לא רק לדבר אך גם לשמוע, שומעת אני בלי תאבון! […]

אמא

בת־מרים

16.10.52

המשך המכתב מאתמול

טאכטער מריסה־קה שלי – ברוכה היי – ההמשך על “מי אני” שלך – חיוך ילדך לו רק יפרש ויענה על השאלה הזו – הוא הדרך האחת והיחידה בעולם המוליכה אותך אל עצמך – וככל דרך מלאה היא תעלומות וגילויים מפתיעים ומחדשים. אל תקבלי את דברי כתעמולה – אלא כעצם הכרה של אדם שעבר את החיים ונשא את האמת הזו בראשונה מתוך אי דעת שהלכה והתבהרה, הלכה והתגלתה מאומצת וצמודה לתמצית החיים היחידה. – זו היא הזכות האחת והיחידה, כאן גדלותן של האהבה והמסירות – ממנה מסתעפים הגילויים המרובים והשונים של יחסי האדם אל הזולת – כי רבת משא היא על כן גם קל צעדה הרונן – התנועה הראשונה של התינוק – ואת, מה, האם את זו? תמהה ושואלת אַת את עצמך – וכשהתינוק נולד – פניו המעוותים והקמוטים הללו מה כוחם שעטפו וכבשו בדמותם זו הזעירה את כל פלאי העולם – איזו קרבה מסתורית לשרשיהם של אדמה ושמים יחד. – טאכטער והרי את יודעת כי לא שופר חלקי בעולם, אך הנני עומדת מלאת הודיה לאלוהים כי זיכני להיות אם – טאכטער שלי, את ששכבת על־ידי באותה שתיקה מלאת הכנעה ואהבה שלך – היא היא שעוררה אותי לקום ולצעוד אז מלפני ארבע שנים¹ – טאכטער, ושאלתך “מי אני”, שאלה שנשאלה גם על ידי – רדומה ודאי היא אצל רבים מתעוררת והיא כאותה תהִיׇה השוכנת בנוף, בכל נוף שנפתח לעיניך ההולך עטור תמורות ושנויים. אמרתי נוף – כי נדמה לי שהוא היחידי הקשור והדומה לאדם – אינני יכולה היטב להסביר את זה – הנה למשל פאת שמים אלה המסתכלים לתוך דלת החדר – והשעה שעת שחרית מוקדמת ישבתי על המיטה מבלי לדעת מה וסתם כך הסתכלתי בדמדומים שהלכו והתבהרו – איזו מבוכה עמוקה בהם! ויחד עם זה איזה בטחון ענו ושקט בעצם המבוכה, בדרך הזו הנמשכת בין חמה ענן ורוח – ואת את, בך צפונים הרבה כוחות של אהבה ותעלומותיה, מסירות וגילוייה – אינני נושאת את פניך בדברי אלה אך זו היא הכרתי וידיעתי אותך – מי אני? אולי את תעני לי “מי אני”? אני אינני יודעת ודאי להשיב על שאלה זו – הנה על מעקת המרפסת של המטבח שמתי אתמול פרורי לחם בשביל האנקורים. עכשו הם באו ואוספים את הפרורים – זה שראיתי אותם במעשה הזה – ואחר־כך במעופם – אני שפרשתי את הכנף והתרוממתי – המבינה את – לא אאריך במשלים כאלה שהם רבים ורבים בחיינו – טאכטער קינד מיינע טאכטער שלי, דומה האדם למִכרה […]

נו השמש כבר הפציעה והרחוב הולך ומתעורר ואני רוצה לומר לך בקר טוב ויום מאושר לך כל יומיך בהירים וברורים שיהיו! ברוכה ברוכה היי

באהבה אמא

28.6.52

טאכטער שלי מריסה־קה קינד מיינע שבת שלום עליך טאכטער שלי

ממשיכה אני ביום ראשון 29 לחודש – והכל בגלל הביקורים מובן – מכולם שמחתי מאד לבקורה של רייזל […] נורא שמחתי וצעקתי עליה שלא נשארה בבית […] אך מה שרציתי לאמר לך זה ביחס להלקין – עוד לפני שבוע כשאֶפרתי ישב ואני פרצתי בלבת אש וגפרית על הלקין – וזה הכל לפתע […] – בקיצור אחר ששפכתי את זעמי – לפתע הזדקרה צוננת כזו שאלה של ישוב דעת – ומה את יודעת בעצם על הלקין עכשיו – משנשאלה שאלה זו נבוכותי והנה ביום חמישי הלקין הופיע – פניו רעים מאד, איזו יסורים חורשים את ארשת הפנים – ומה אמרתי? – ספרתי לו שחרפתי וגדפתי אותו – אך לבי באמת כואב – ואני נורא דואגת לו – מריסה־קה תכתבי לי את האמת מה אתי – את יודעת טאכטער הרי לכל אדם יש אותה דמות פנימית הנגלית לעינינו ביחוד ובראיה שלנו הסובייקטיבית – הלקין לפתע – אך מה זה בעצם “לפתע”, אותם קוים ופרטים הנגלים לעיננו לאט לאט כעין בהתפתחות ידיעה – אך אין אנו מרגישים בגילויים האלה הנכתבים ומצטרפים זה לזה כאותו מכתב שמסתיים – ורק סיום זה את מרגישה ואומרת “לפתע”. אם כן דמותו של הלקין הנראית לעיני? איזה אור שקוף כאותו אור של חומה נצורה המכריז על אויב וצר מצד אחד ועל עמידה על משמר – משל אחר, אור של בית כלא – כלומר – מה הוא? ישוב – כן? כך הוא מנצנץ להולך עובר מרחוק – אך הוא גם המעיד על אסיר מתענה – איזה יסורים של מענה, של כבול חתומים בפניו של הלקין כשישב כך, לא רציתי לדבר אתו על דברים “נפשיים” “עמוקים” ו"מופלאים" אך משהו על רגיל ופשוט – נדמה היה לי כי איזה צליל של אזיקים מגיע מפניו. – טאכטער שלי ולמה ספרתי לך הן על רייזל בעצם כדי מחדש ושוב פעם ועוד פעם ללמוד פיוס והכנעה גדולה. הכנעה? – אותה הבנה וסליחה, בעיקר הבנה, ואז ממילא לא תכעסי, זה לעצמי אני מדברת. […]

אמא

[ללא תאריך]

טאכטער מרייסה־קה ברוכה היי!

התעוררתי היום ב־4^1/2 קול של אי אלו מטסים מנסר והולך, כאילו הקול עצמו הוא הוא שפרש את כנפיו והלך ולא קול הכנפיים אלא כנפי הקול נסרו וחצו את חשכת הליל: האפלה, החלום שנבקע, ויען שלא זכרתיו אף טעמו לא ידעתי ורק הרגשה מוחשית בגוף שהועתק שנותק מאיזו מקום בלתי ידוע – והאי ידוע זה עצמו ביחד עם החץ האפל שבו נתקלתי באפלה זו – וכעין אור משונה של זכרון – על טרטורי מטסים שהלב ביקש לנחש האם “משלנו” או לא משלנו אי אז אז בימים הכאובים ההם – וחיוך הכרה שאכן שלנו שלנו – חיוך שמצמץ על אשמורות העינים ואף הוא הצטרף לכל הגושים המוחשים של האפלה, של הליל, של טרטור האווירונים כגוש נוסף – כשטח לשטח שכבש והידק את לבי בהכרה אחת ויחידה – ואין הקול של כנפי האווירונים אלא קול כנפי הארץ, איך להסביר לך יותר טוב – ואף ההכרה הזו היתה כעין גוש – גוש אחד ומוצק שכנף אותי אתו יחד להיות כמותו בקיצור משהו משונה כל־כך כאילו כל הארץ (כוונתי לארץ ישראל) פשטה כנפיה הוציאה אותן כצב את רגליו המכונסות – המבינה את – איזו הרגשה משונה כל־כך מופלאה ותמוהה כל־כך שכבר 8^1/2 ועדיין טעמה בפי – וכל מה שאני מספרת עליה ודאי רק משהו משמץ שניתז – כי באמת לא יכולה אני להסביר לך מה זה – ואיזו שמחה שותקת כל־כך כבאר צוננת נפתחה בי היום טאכטער שלי – קינד מיינע ותהי השמחה לרגליך!

טאכטער אתמול כתבתי לך מכתב ביחס להזז ואחר שהתישבה דעתי עלי – חייכתי – אין לשנות את האדם – משהו נתגלה בו נרמז בו והרי הסליחה המלאה – אך באמת סלחתי לו, סלחתי לו עד כדי שִכחה מה דמות פניו – ולא מליצה היא זו. שמעי – ביום ראשון כשהגעתי בבקר לירושלים נכנסתי לקפה “רימון” ע"י קשר לשתות כוס קפה. רנה ומשה ישבו איתי – והנה נכנס אדם – מבטי רפרף חלף על פניו מבלי להכירו כך חלף ועבר ורק משעבר וחלף המבט כאילו לפתע חזר והכיר באדם הזה שזהו הזז – המבט הכיר, המבט שהמשיך את מעופו ורק בדרכו כאדם ההולך וזוכר, כך גם המבט הזה בדרך ריחופו הכיר אותו – ואת המבינה מה הוא המרחק המשתטח בינינו? גם לאזכרה הוא הולך לבד ואף אני לבד. ואין בלבי צער ולא עלבון ולא כלום על זה – אף שמץ של רוע נגדו – פשוט אדם זר ואיני יכולה לייחל לאדם זר כל רע, בכלל הרי לא ייתכן לקלל שום אדם – שום אדם – נעלמו הקללות משפתי – כי כל־כך קצרים ועילגים דרכי האדם ועל מה לרגוז –? רק רחמים וכאב עמוק מעוררים בלבך, הכל וכולם. ויש רצון להושיט, לפרוש את היד ולברך את הכל ואת כולם. […]

[1953]

טאכטער מריסהקה ברוכה היי

יומיים לא כתבתי לך – את בבחינות ואני בארון – ועלי להגיד לך שבימים אלה עבדו כאן הפועלים ואני ממש עייפה ועל כן לא כתבתי לך…

ועכשיו אספר לך מין חלום משונה ונדמה לי שהיות ועלילתו, יותר נכון סוף עלילתו נמשכה לפנות בוקר על כן אולי זכרתי: כאילו ביקרתי את הזז – וביקור זה פסח על כל אימת העבר אלא בא אל ראשיתו של עבר זה – ראשיתו הפשוטה והברורה – והוא הזז עומד ומכין לו אוכל – אי־שם כאילו מאחורי ההכרה נמצאת גם אשתו – ולא רק מאחורי ההכרה אלא כאילו גם מאחורי כמה חדרים ואולי בתים או רחובות ואולי אפילו ערים הרי בחלום המרחק אינו חשוב, ונכנסים – מכריו. והוא כאילו מבקש להפטר מהם – חובש כובע רחב שולים רך ויורדים אנו – והוא מתחיל לדבר על כתיבתו – ולפתע הוא אומר: את זוכרת איך את האמנת בי גם כשלא הדפיסו אותי – מה אמרת – אני שותקת ומחייכת – והוא מוסיף משהוא שאינני זוכרת רק השם רחל – כונתו לאשתו – האם שמה רחל –? נשכח השם – ומפני שנשכח שמה (רחל) היה בספק. ספק זה הוא ששמר את קטע החלום – והנה הוא לפניך – מצחיק – לא! לא מצחיק גם לא משונה – סתם כהרהור עובר ואלה “הפרוידיסטים” למיניהם ודאי היו מפרשים כל מיני פרושים – ואת הפרוש הפשוט והאמיתי לא היו מגלים – ולמה בא החלום – קוראת אני את “אננה קרנינה” וכאן כמה שאלות התעוררו בי ביחס לצדק ולזכות שגבר לוקח על עצמו – ושאלה שבמציאות הפכה למין פיוס בחלום – צאי וראי כמה דרכים עוברים אנו – דרכים צדדים דקים כגידים וכחולים כעורקים – הצלחה לך טאכטער שלי לבחינות ויותר מזה בחיים!

באהבה אמא

יום רביעי – 5.v [1954]

טאכטער מריסה־קה ברוכה ומבורכת היי –

8^1/4 בבקר ירושלים באחת בצהרים האזכרה בבתי הקברות – נר הזכרון נדלק ב־7 בככרות העיר. –

בדרך לפוסטה נתקלתי בדיין שמואל ודבורה – הורדתי את ראשי ועברתי – כשבינינו – יום זה – טאכטער שלי – מריסה־קה קינד מיינע – טאכטער הכל כל עצמי – במלה זו טאכטער – את על ידי ברוכה היי בעולם

היום אני חוזרת.

באהבה אמא

9.9.58

טאכטער שלי מריסה־קה בוקר טוב עליך

[…] אולי המרחק יאריך גם את רוחך ואת בלי חשדות ובלי תשובות מראש לדברי – תקשיבי לי בכל עירומי חסר האונים העומד לפניך. משקל לרגליך אילו היית רוצה באמת ובתום – הרי אין משקל יותר כבד מדאגה מקצת שבמקצת לי באין לך משפחה. כי כל כמה שהולכים מצבי רוח שלך ומתגברים – מתגברת והולכת אצלי המחשבה כי דבר אחד יעמיד אותך על רגליך והוא: מותי אני מבקשת את סליחתך. עמוק עמוק בפנים הנני מבקשת את סליחתך על כך – אך זאת האמת המתגלית ונעלמת לפני – וחוזרת ומתגלית בכל אמת האמת שבה כי אז מכה זו היתה מישרת את כל כולך.

29.10.58

טאכטער נחת שלי מריסה־קה שלי

השעה די מאוחרת ואני דוקא ערה מאד. קול רדיו מרחוק מגיע עם קולות עוברים בודדים. שעות ליל, אהבתי אותן שעות לילה – יש בלילה מטעם התקווה והמובטח. והוא עצמו הלילה רִחוף מוקסם. גדותיו של כל המיוחל שמעבר לשם. משום כך נדמה, תמיד היה נדמה לי כל היכן שצעדתי בלילה לבד, או ישבתי יחידה בחדר, ומפעימת של ערב־בואו המיוחד והמופלא מוצף אדם ושרוי בו נוהר והולך – אך אם בקהל הוא, והוא על־פי רוב נמשך להמצא בקהל, מחוסר סבלנות כאילו יוצא לפגשו באמצע הדרך – חוזר הוא ריק ומאוכזב, כי כל תמצית כוחות נפשו ולבבו פיזר על הארעי שבשיחה של היסח הדעת במקום הרכוז הפנימי שחייב להיות מתוח ודרוך כירי. והיות ואני על מקומי נשארת טועמת אני משום כך כאילו בשפתי ממש כמגע של צדף לח מהמים את דברו הצח של הליל – צח מחסד, ענו מרחמים, חכם משתיקה, כי הקשיב להרבה הרבה אתנחתות ואותם רווחים שבין פסוק אחד לשני, ההולכים ומתהלכים בו כקמרונים כאותו מלמול והמיה הכבושים בצדף, הטי רק אזנך ויגנב דבר אל לבך. –

טאכטער שלי טאכטער מריסה־קה שלי – דבר אלוהים הוא החיים! דבר אלוהים! גדולים ומופלאים! ברכתם עליך.

9.11.58

טכטער טאכטער שלי

שבת שלום לך ועליך – טאכטער – אכתוב מחר – ליל מנוחה.

והנני לפניך עם בקר יום שבת – טאכטער, את יודעת קניתי לי “גלובוס” והוא משמתחילים לכתוב – אינו כותב, אלא אם כן תנסי לכשכש, טרם מכתב על ניר כלשהוא כאותה עגלה תקועה – פעם ועוד פעם עד שהיא נעקרת ממקומה והולכת – כך עטי ואף כך גם אני בעיקר בשבת – ערב ליל ששי – הדלקת הנרות השקט שברחוב ומסביב ואם עוד ספר וטוב שקראת בו בליל ששי – הרי עדיין מרופים הם כל אברי ישותך כאילו פזורים שזורים הם, זה בפסוק זה, זה בהמית הדממה שנאחזה בך מהליל ואפשר גם שהפליגה ונשזרה במין חלום שמראהו ואף דמותו לא נתן לה להכיר, וזו כביכול הקוראים מחשבה – ודמיון גיששו, משהם חצו את עצמך כגבול והפליגו פולשים ובולשים את כרכי ים (קראי כרך ים ושמו נויורק) תוהים ושואלים כשראשם מתרומם לקומות הכרך – אי היכן כאן הבת שלי –? מה אור פניך –? חיוך וההקשבה בפנימיותה –?! היכן היא הבת – וכאן בבקר עליך את כל הפזורים לאסוף – לדלות אחד אחד להחזיר אותם אליך, כי הרי מהם משרביטיהם המפוצלים וממשיכים להתפצל בקרבך – את כלולה – שמך הם – ויש לאסוף אותם כדי שילכו בך ויחזירו לך את דמות פרצופך. – אם כן, בלשון פשוטה הנני לפניך במקובץ שכל פזורי מלוכדים בנתיב הרצון והגעגועים לדבר אליך ישר ישר – טאכטער שלי. נדמה לי, כי היום השמיני לחודש כלומר בעוד חודש ושלשה ימים ואת ברצון אלוהים את יושבת באניה – טאכטער שלי מריסה־קה טאכטער לבי מקפץ מתשוקה להזכיר לך זה ואת זה לתקן עליך זה ואת זה כלומר להיות ללוות אותך עד הנמל ולקפץ ולחכות כאן בחוף לקבל את פניך

טאכטער שלי נזכרתי ואני מבקשת אותך שתקני למען השם – שתקני לך מגפים לבנים לגשם שלנו – ואם את יכולה שני פַּירֶקסים – סירים תביאי – אחד מרובע ושני רגיל – טוב? אם זה לא קשה. נו האם אינני מה שקוראים בלשון נקיה “חזירה”!? בחיי – אך פַּיְרֶקסים כאן עולים נורא יקר – ואנא תביאי שנים. […]

בת־מרים והמשורר שמעון הבונה. 1924

בת־מרים ומרייסה. 1928

12.11.58

[…] טאכטער הקשיבי ממרחק והקשיבי בכל אזני הפְּנים. כותבת את כי ר' א' וע' – כולם רוצים כמוני שתתחתני – ולבך עכשיו שקט ורוגע. וטוב שזה כך – את אינך יודעת לאהב – זה מין נהר הגורף ונושא אותך – כנהר באביב, ואת ראית נהר בגאותו? נושא הוא הרבה הרבה גרוטאות וחול המאפילים את פניו הצחים ובהפרזה זו לא בלבד שמעוות את פניו הוא גם נזק הוא גורם לחופיו שנשמטים וצונחים: ש' ור' אמהות הן – וזה הוא זה – עיקר ותוכן ותמצית החיים. לא אכפת לי וגם לך חייב הדבר להיות לא אכפת אם אחר שתהי לאם גם תתגרשי, אמרתי במקרה הרע ביותר כלומר לא שתנשאי במחשבה תחילה לגרושין מיד, אם חשבונך חייב להיות – אדם קרוב לך (ולא מאוהבת – לא! וממילא אדם קרוב – אב לילד – כאן כל ההשקפות הנראות מהצד לאדם העומד מהצד הן בטלות ומבוטלות – כי משהוא פנימי וחבוי יש בקשר הזה שנראה לך משונה זר ודוחה כקשר שבין ר' ובעלה. […] אך הילדים שלה מלווים את חייה בקצב מופלא של אחריות ואהבה ותקוה היוצאות בפסיעותיהן הראשונות של הילד והולכות אתן וגוברות, הולכות אתן ומתבגרות ואתן מעלות על פני האם זהרורי ילדות בראשית תמהון, הנקרעת ומרקעת מבראשית פליאת עולם.

את מבקשת ענין והתאהבות – ואת יודעת את טעמם – בקצור גמגמתי, אך את ודאי יודעת כבר את שפתי, אם כן ברורה לך גם כונת דברי, לא כן טאכטער, כתבת פעם כי הרי אנו שתינו לבד אנו אחת לשניה. ואכן כך הוא הדבר, טאכטער ומשום כך כל־כך גדולה ועמוקה היא דאגתי לך כי מה תעשי ואני אלך – אל תפחדי מדברי אלה, זה הוא דרך העולם. […] תסלחי לי על מכתבי זה – טוב? חודש ימים נשאר לך בנויורק. בהרבה קשב פנימי התבונני […] ושיהיה לך לאור הרבה אור.

באהבה אמא

יום חמישי 20.11

טאכטער מריסה־קה שלי קינד מיינע

ולמה כתבתי לך את היום? כי ישבתי וחכיתי לשעה בו הדואר בא. וכתמיד בישבי וכאילו מסיחה את דעתי מהשעה המתקרבת, כעין משחק מחבואים עם עצמי אני כביכול רואה כבר והתיבה ריקה, וביום חמישי בעיקר כי לעתים רחוקות מגיעים מכתבים ביום ששי – וביום חמישי להישאר בבית בלי מכתב ממך – הרי כאילו לפני צלילה לתוך שפופרת ימים ריקה וחלולה – וכך אני יורדת באחור מובן, וכך הפעם והנה שני מכתבים טאכטער שלי – טאכטער מחזיקה אני אותם. אגב, קשה כל־כך לפתוח האם את חותמת אותם ושמא קוראים אותם מי מבחוץ מילא! יקראו להנאתם, יש ושורות נקרעות תוך כדי פתיחה. […]

24.11.58

טאכטער מריסה־קה שלי

[…] אתמול במכתבי כתבתי על הימים אלה שלך בנויורק, הרגשתי וידעתי כי קשה הפרידה ממקום זה בו למדת וחיית שש שנים – […] יתכן שבכאב הפרידה הצובט כל־כך את הלב טמון גרעין וניצוץ הפגישה. משום כך ניגונה של פרידה כל־כך עמוק ורונן כאותה מנגינת לוי מהסימפוניה של בטהובן השביעית (שמעתי אותה רק אתמול והיא עוד מתהדדת בי) טאכטער – ואכן צדקת גם לשמחה הקלה וזולה שברחובותינו כן, נכון – אך אם רק יודעים את זה – הרי עצם הידיעה תחום וגבול לה כקול האומר, הרפו! ביתר בהירות, עצם היותה של הרגשה זו הכרה זו מוכיחה על מציאות אחרת ועל שמחה ועצב אחרים – את מבינה – כאילו כל אלה הבודדים, היחידים והם קיימים בארץ, […] שסולדים מהרעש הפזיז שחצץ וריק – הם קובעים בארץ גבולות קרקע אחרים – טאכטער, יודעת אני כי זה לא מספיק כי בדידות רבה ישנה ודוקא כאן אצלנו כי הרבה צחיחות בחיים הרוחניים שלנו – ואף־על־פי־כן – להיות אחד המועטים הטובים האין זה יעוד?

[…] אותו קצב חיים עמוק ונסתר הפועם בחיי הארץ אם תסיחי (ויש להסיח את הדעת מאנשים הסובבים אותנו – כלומר לא כל־כך לזכור אותם – לא לתת להם להאפיל על האופק) – עמוקה וגדולה היא הארץ – האנשים דור זה הוא רק הפרי הראשון – וככל פרי ראשון מריר חמצמץ הוא. […]

באהבה אמא

²25.1.58

טאכטער שלי מריסה־קה ברוכה, ברוכה היי!

[…] ומה שרציתי להוסיף על מכתבי הראשון בנוגע לצחיחות ולשמחה הקלה שבנו. את ראית עני ורעב לאחר שהזדמנה לו ארוחה טובה –? כיצד השמחה מרקדת על כל איבריו שופעת וקולנית – שום עשיר בעולם אינו יודע שמחה כזו. – רק שיתנו לנו לחיות כאן על אדמה זו וכעבור מאה מאתים שנה – רק אז תראי איך התאזרחה בנו, איך השתרשה בנו השמחה – עמוקה וחרישית עם רֶוַח עמוק ורחב בין אדם לרעהו בין רגש לרגש, לא תעמולה אני עושה לך – אך הנה היום הודיעו ברדיו לפי העיתונות האמריקאית כי חוששים שרוסיה תרכז את כל היהודים בבירבג’ן – כלומר מפקירה למוות – אני כולי מזועזעת עד היסוד. אחרי היטלר קמה רוסיה. […] פסטרנק, קוראת אני את ספרו – עטוף נוצריות ומטופף לו בהיכלי רוח טהורים, אין אני גאה שהוא יהודי ואין אהבת ישו שלו פוגעת בי – רק את מבינה טאכטער – הוכחה לבדידות של העם גם זה ונוספת. פסטרנק שהרים בשפתו רבדי השפה הרוסית שום משורר רוסי ומהגדולים, לא פושקין, לא בלוק וכל אותם שמות מהוללים שאינני מזכירה אותם כי רבים הם לא כתבו בשפה כזאת – תמיד היה נדמה שתרגם אותה פסטרנק, את שפת רוסיה שלו מעברית קדומה רק עוור וחרש לא יכיר בעצם השפה כי יהודי הוא. והנה התאהב בנוצרי – ולא משום שבחר אותה על היהדות – לא! אלא משום שאת היהדות בכל עמקה לא ידע ואינו יודע. […] כי סימן נוסף עד מה בזזו את העם עם ישראל! ואין דבר טאכטער שלי יצהל כסיח הרחוב – כל־כך עיף מלכת העם, כל־כך פצוע וכאוב, יתן לו אלוהים מקום זה וישמח! גם השמחה יודעת גיל, ילדות ובגרות ככל דבר בעולם – זאת היא עכשיו שמחת־התינוק! והזמן עוד לפניה! […] טאכטער שלי בואי ואל תפחדי, בואי בואי בואי! עד כלות הנפש אוהבת אותך.

1.12.58

טאכטער מריסה־קה קינדע מיינע

טאכטער שלי, רק עכשיו חזרתי. שלחתי לך מכתב אקספרס. באתי מצאתי מכתבך הזועק מכאב ואני אשמה – ובמה בעצם? כי פתחתי קצת שבמקצת את דלתי ונצבתי לפניך באחד מאותם רגעים שהדכאון משתלט וכופף כופף את הקומה עד לעפר – ולמה את מתעוררת בשנאה כזאת אל עצמך? פשוט אני אני לפתע באותה בדידות שאפפה אותי בבית כאן ללא איש יום ויום ועוד יום. ודאי חולשת דעת אך הרי גם מובן הדבר, ובמקום לבוא ולעודד אותי כי את הרי מבינה אותי – את לובשת את קדרותי אני וכואבת?! טאכטער שלי מריסה־קה דכאון שלי הוא שלי כמו הנעלים שקונה אני לעצמי והם לא מתאימים לרגלך – וכי בגלל זה עליך כך לדבר כמו שאת מדברת – “אני לא השתניתי ואת לא” האם אין מקום לי למצב רוח לפעמים שלי –? וזה לא בקשר אתך. זה מחוץ לך ודוקא משום שהנני לבד – הוא בא. אשמתי שנשמתי אותו וספרתי לך עליו – ומיד בקשתי סליחתך טאכטער שלי מריסה־קה שלי קינד מיינע טאכטער שאלתי היכן את? כי חשבתי אולי נסעת לקרובים פשוט ללא שום כונה. זוכרת אני כי קשה היה לדבר לפרט יותר האם לא הרגשת – אנא סלחי ואף פעם לא אעיז לעשות כך – רק זה אבקש ממך – רק זה אבקש ממך – אם תראיני בכך – רק הקשיבי והביני ואל תצרפי את עצמך לכל זה – כי האור הגדול היחיד בעולם ולא מליצות ולא הפרזות הם דברי אלה – אך לחם חוקי פת במלח – הוא האור ואור שאת לי –! זכרי תמיד זכרי את זה! מתהלכת אני בתל־אביב כשאת לא על־ידי כמו זרה ונכריה ו"הידידים" לא צר לי ואינני רוצה אותם – וטוב שזה כך, לא צרפתי אותך לא! רק כמה ימים שלא היו מכתבים ממך ואני לגמרי אבודה הייתי – לא צריכה הייתי לכתוב לך – אשמתי רק היתה זו קריאה אלי – רצון לשמוע את קולי – ולמה את לא מבינה – […] סלחי לי סלחי לי

אמא