פאריס, 1920
עבודתו האחרונה של מוריס מטרלינק באה להשלים את שורת עבודותיו על בעלי חיים חברתיים. גם ספרו זה, כמו השניים שקדמו לו (“חיי דבורים” ו“חיי טרמיטים”) איננו מחקר מדעי בלבד. טבעוני, פילוסוף ופייטן חברו יחד לשוות לספר את אפיו המיוחד, הקסם המטרלינקי המיוחד.
הספר הוא שירת הלל לנמלה, תקון המעוות של נמלים בכל הדורות, שתֵארוה כיצור דוחה ועלוב, בקמצנותה, דקדוקי עניות, אנוֹכיותה. “עתה מוכח – אומר מטרלינק – כי הנמלה היא אחד היצורים האציליים ביותר, הרחמניים ביותר, המסורים ביותר, הנדיבים ביותר על פני אדמתנו”. לא כלום לעצמה, הכל לזולתה, היא מסוגלת לצום במשך שבועות מבלי שזה יזיק לה ומבלי שתחדל מלשוטט לרגל עניניה. כל מה שהיא אוספת ואוגרת ללא ליאות ובחירוף נפש נועד לצרכי הכלל.
אמנם מותנות הסגולות הנעלות האלה באיבר אחד מאיברי גופה, המבאר את הפסיכולוגיה שלה, ואת מוסרה. בקצה בטנה של נמלה נמצא כעין כיס, שיש לכנותו כיס ציבורי. הכיס הלז נבדל מהקיבה הפרטית, והמזון המצטבר בו מספק בראש ובראשונה את רעבון הכלל. אגב שהוק מוציאה הנמלה מתוך המחסן טיפת נוזל ומושיטה לכל דיכפין. אין היא יודעת הנאה אחרת מלנדב את פרי עמלה העקשני.
יתכן לתת להופעה הזאת ביאור מיכני ולא לראות בה אלא הגבה אבטומטית על מגע קרני המשוש של המבקשות להִזון. “אם כן – אומר מטרלינק – מה ישאר ממרבית מעשינו ומעלותינו אנו אם נפרש אותם בדרך זו?” אין לבו של מטרלינק הולך אחר פשר חומרני לתעלומות ההויה. היה נוטה להאמין, כי הסדרים הנפלאים של קן הנמלים, וההרמוניה השלמה אשר בו, יסודם באהבת הזולת ובאהבת הדור הצעיר, המציינות את הנמלה. “מדינת נמלים היא רפובליקה של אמהות”.
אין למצוא בטבע עוד דוגמה אחת של אהבה אמהית כזאת. “כי תקרע את בטנה של אחת הפועלות המתאמצות למלט דיירה, כי תעקור את שתי רגליה האחוריות – אם יש לך לכך האומץ המתועב – היא תאחז את דרכה הלאה, מבלי להרפות ממשאה, כשהיא מתנהלת על ארבע הרגלים שנותרו לה וגוררת מעיה אחריה, ולא תסכים למות כל עוד לא הניחה את הדיירה במקום בטוח”.
ישובו של קן נמלים כולל: לגיונות אין־מספר של פועלות בנות־בלי־מין, שימי חייהן כשלוש–ארבע שנים; מאות אחדות של זכרים ההולכים לעולמם כעבור חמשה–ששה שבועות; מלכות מספר המאריכות ימים עד שתים–עשרה שנים. לא מלכה אחת יחידה, כמו בכוורת או בעיר של טרמיטים, אלא כמה מלכות, הנושאות בחובן את עתיד העם, שתים־שלוש בקן אחד ועד חמישים בגדול.
יסוד מושבה חדשה קשור במסיבות פאתטיות ביותר, אחר מעוף הכלולות, המביא אתו מות לזכרים. כשהנקבות הבעולות יורדות ארצה, נתפסות אחדות מהן על־ידי המשמרות ומוחזרות בזרוע אל תוך הקן, לבל ישאר ריק מאמהות צעירות. כל אחת מהשאר משליכה מעליה את כנפיה, חופרת באדמה, חודרת לתוכה, ומטילה ביצים מספר. עוברים חמישה–ששה חדשים. זו, העתידה להיות אֵם המון גויים, עומדת לגווע מרעב, כי מי יזין אותה בבור־כלאה? אז גומרת היא בלבה לאכול אחת הביצים ובכוח האכילה הזאת להטיל שתיים אחרות. וכך הולכת ונמשכת הדרמה המחרידה, עד אשר, דרך כל התמורות, מתהוות כמה הנמלים־פועלות הדואגות להזנת אִמן. מעתה ואילך אין לה, לאם, עבודה אחרת מלבד הטלת ביצים. בית־הכלא נהפך לעיר, ההולכת ומתרחבת, הולכת ומעמיקה.
יש להוסיף, כי רבוי גזעים של נמלים גורם לריבוי דרכים ביסוד עריהם, וכמו כן גם לרבוי צורות בבנין העיר גופא. בדרך כלל מעמיק קן נמלים כשלושים עד ארבעים ס"מ בתוך האדמה. במעונות האפלים הללו עוברים ימים ולילות בעבודת משק, הכנת מזונות, ההאכלה ההדדית, שרות האמהות, הזקוקות להשגחה מיוחדת והזנה מאומצת, טיפול בביצים שנחוץ ללקקן בלי הרף, טיפול בזחלים ובדיירות שנחוץ להפכם בלי הרף. וישנו גם צורך לעסוק בטואליטה פרטית, כי “הנמלה אוהבת נקיון עד כדי טירוף הדעת והיא מסתרקת ומתמרקת עשרים פעם ביום”. וישנם גם משחקים ושעשועים משותפים. אך הפלא הוא, שהנמלה, המפורסמת בשקידתה, מוצאת לה שעה לנוח. בשוב הנמלה הביתה מדרך רחוקה, כשהיא עמוסה משא גדול ממנה פי שלושה, ממהרות חברותיה לקראתה, מאכילות אותה, מוחות את האבק מעליה ומובילות אותה לקיטון שבו היא שוקעת בשינה עמוקה.
רגש האהדה לנמלה, המתעורר בלבנו, שרוי בסכנה בהגיענו אל הפרק: מלחמות. אכן, יצור זה שאלטרואיזם הוא שליחות חייו, יודע לאסור מלחמה. “רמת תרבותן הנעלה דוחפת את הנבונות שבהן להילחם נגד גזע אחר, שאנן יותר. דמיון תמוה לתרבויות אנושיות נעלות”. כל צורות המלחמה הנהוגות אצלנו ידועות גם להן. אחת ממטרות ההתנפלות היא שביית הדור הצעיר של קן שכן כדי לעשותם לעבדים. הנה תיאור המעשה:
לאחר שנשלחו מרגלים לתור את הקן של בני גזע זר, יוצאים גדודי צבא ומקיפים את המקום. אז ניתן אות להתקפה. הנתקפים מנסים לעמוד בפרץ, אך במהרה מתיאשים, חוזרים לפנים הקן ומתאמצים – ויהי מה – להציל את צאצאיהם. אבל התוקפים כופים אותם לפרוק את המשא היקר. אין הם פוגעים באלה שאינם מתנגדים להם. בין העיר הנצורה והעיר המנצחת קמה תנועה בלתי פוסקת, שנמשכת לפעמים שנים, שלושה ימים, עד תום העברת השלל החי.
יש לנמלים גם דרכים כשרות בהחלט לביסוס המשק הלאומי ולהרחבתו. ושתיים מאלה הן: גידול בקר ועבודת אדמה. רוב העממים של נמלים משתמשים בחרקים זעירים כבפרות חולבות, אבל גזעים אחדים השכילו לשכלל את המקצוע ולהעלותו לגובה מפליא. יודעים הם לשבח את תנובת בעירם ולקבל מ“פרה” עד ארבעים טיפות “חלב” ליום. מהם גודרים את מקום המרעה, אחרים מתחכמים לחתוך את כנפי הבקר, כדי למנוע בעד מנוס, ויש שבונים רפתות בפנים הקן, במעמקים, מעבירים שמה את עדריהם ומעתה מובטחים הם באחריות מכל פגע רע.
ומנוקדים אל עובדי האדמה. ברוב עמל מנקות הנמלים שטח־מה מסביב לקן, ומגדלות מין דגן אחד ויחיד, Arista olgantha. הטבעוני שציין זאת לראשונה, סבור היה, כי הן זורעות את הדגן הזה, אבל מלומד אחר עומד על הדעה, כי אגב נכושים תכופים מסביב לצמח החביב עליהן מבערות הנמלים את כל העשבים האחרים.
הַתבקשו לבאר את ההופעות המדהימות האלה על־ידי מקרה שנהפך קמעה קמעה למסלול? – שואל מטרלינק ומשיב: האמת ניתנת להיאמר, שבוחלים אנו בהנחה, כי ישנם על פני אדמתנו עוד יצורים מלבדנו, אשר שׂכלם או סגולות מוסרם מזכים אותם כמונו לאיזה ערך רוחני. לאיזה תפקיד, שאין שני לו, ביקום. לאיזה אַלמוֶת, לאיזה תקוות פאר סתומות. מוטב לנו לראות בכל קהות, אינסטינקט, אַבטומטיוּת, העדר אחריות.
כלום צדקנו ביחסנו זה? כלום יתרון־מה של פעילות מוח משנה שינוי כל שהוא את חוקי היקום וחוקי הנצח? אכן, בפני אלה קטונוּ כנמלים.
י“ד אב, תר”ץ
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.