אורי ניסן גנסין / ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

 

א    🔗

לפי מנת גורלו וקוצר ימיו אָח הוא וריע לאותה סגל-חבורה של משוררים וסופרים עברים עצובים, שרוחם הקדים להגיע לידי גמר-בישולה, ולאחר שהם העניקו שפע של ברכה לעולם, נקפד לפתע פתיל חייהם. הוויתם המרוכזת והקצרה עושה רושם שאינו נמחה בבריאה, ומנשמותיהם יוצא נהר-די-נור של שירה והגות, המשקה שדות קרובים ורחוקים. הם מזהירים מתוך הספרות העברית באור שבעת הימים. כאלה היו מרדכי צבי מנה, מיכ“ל, פייאֶרברג, וכזה היה גם אורי ניסן גנסין. כמוהם הגה ברוחו הקשה, נאבק, חלם, יצר והפליא בבגרותו המוקדמת, וכמוהם סבל, חלה והבריא וחזר לחליו עד שהמוות לפת אותו בזרועותיו. ואף על פי שזכה לחיות כמה שנים יותר מחבריו, לא זכה להיות מקובל כמותם על רוב אחיו, לא בחייו ולא לאחר מותו. כל “דבר” של גנסין שנדפס בשעתו, מעוטר היסטוריה משלו, ויש סיפורים שנתגלגלו והגיעו אלינו בדרך נס. מפני שגנסין היה יוצא-דופן בעיני העורכים ובעיני הקהל כאחד, ו”מחלוקת גנסין" נמשכת עד היום הזה. כמעט שאי אפשר שלא ללמד חובה על בני דורו של גנסין, שרובם לא עמדו על טיבו. אולם כנראה, שהיו קיימות, ועדיין קיימות, סיבות נכבדות ליחסם של רבים וחשובים אל גנסין. שהרי חזיון תמהוני הוא, שאפילו אדם וסופר כברדיצ’בסקי, שלפי שורש נשמתו ולפי לבטי סגנונו צריך היה להיות הקרוב ביותר אליו, לא קיבל אותו בלב שלם ולא גרס את לשונו.

אולם גנסין הוא אחד מאותה כת של סופרים, שיצירתם מחלחלת ומחלחלת עד שהיא חודרת למעמקי ההכרה וההרגשה של בעלי הנפש וכובשת לבסוף את מקומה הראוי. אין היא חוששת מפני שיני הזמן המכרסמות ולא מפני שינויי טעם ואופנה, הואיל וגרעינה אינו בטל. אמנם שפתה עדינה ואינו יכולה להתגונן מפני תוקפים, אבל היא מבקיעה לה דרך בעצם הויתה. לא יתואר כלל, שיצירת גנסין מונחת בקרו זוית! בזבוז כזה לא הוּתר אפילו לספרות עשירה משלנו, ואמנם מזמן לזמן קמים שוחרי הטעם הטוב ומצרפים את גנסין ל“עשרת הראשונים”.

אין לראות חזיון של אקראי בכך, שדוקא בשנים האחרונות חזרו בא“י לגנסין. ודאי היה גנסין בן דורו והיה מושפע ממושגי דורו ומשאלותיו; שום סופר אינו בן-חורין מתקופתו. ובלי ספק מלאים סיפורי גנסין דמויות, החצובות ממחצב הזמן ההוא. אולם יש נפשות נצחיות וטיפוסים נצחיים, שרק לבושם משתנה אך תוכם קיים ועומד, המהות הזאת, מהות בראשית, צייר גנסין במכחול קסמים. הגימנזיסטיות הללו, המפרפרות בין הן ולאו ומלאות תנודות וספקות, והאֵקסטרנים הללו, הצמאים לטיפה של חיים ממשיים והמפרפרים בין קיום וחדלון, לא ספו ולא תמו גם בארץ-ישראל. שפתם שונה קצת ואופן התגלותם שונה קצת, אך הם נמנים עם אותה כת נצחית של מתלבטים וחולי-חיים, שהיא חלק מן האנושות. נחום חגזר, או אפרים מרגלית, או נפתלי ברגר, או הנערות הסנוביות, שמליצות רוסיות נושרות מפיהן תמיד – אינם מיוחדים לפוצ’פּ או לאודיסה. הם שרירים וקיימים גם בא”י והם מתוארים, כמובן בשינויי גירסא, גם ע"י סופרי אומות העולם. וכל זמן שההווי הארצישראלי היה נראה בעיקר מבעד לאספקלריה של התעמולה הציונית הרשמית (שהשפיעה לא רק בחו"ל), שהוורידה אנשים ודברים ועשתה אותם פשוטים ומפושטים, היו סיפורי גנסין נראים כחטיבות חיים מאיזו “תקופת מעבר” רחוקה, שלא תשוב עוד. וכי מי יעֵז לייחס קרעים ושניות, שעול ואכזבה לאיש-החלוץ, הבונה את המולדת? אך הנה קם דור צעיר, ששום דבר אנושי איננו זר לו, לא היגון ולא הששון, לא ההילולא ולא הבדידות, לא יתמות ולא חברותא, ורבים ממנו תועים בדרכי החיים או מתדפקים על פתחי האהבה הסגורים, ממש כמו בפוֹצ’פּ. ודור זה מבין את גנסין אולי יותר מאשר את מנדלי, כי הנפשות הפועלות בסיפורי גנסין שרויות במזל של תהייה גדולה ושואלות לנתיבות עצמן, זו התהייה שכמעט כל בעל-נפש יודע אותה ומתנסה בה. ודאי, לא הכל נוהים אחרי גנסין ולא הכל יבינוהו כהלכה, אך ספרות מעוּלה לעולם איננה נחלת הכל, היא תמיד בחינת “בּקרוֹבי אֶקדש”.

לא יפלא, איפוא, שכמה סופרים צעירים, ודוקא מיליד הארץ, נתבשמוּ מגנסין ואחד מהם, ס. יזהר, אף אכל את מגילתו וכמה מסגוּלותיו נתגלגלוּ בו, והן נותנות לו טעם לשבח ומיחדות אותו מאחרים. זהו אחד ממעשי ההשגחה הספרוּתית העליונה. כמה בלתי טבעי היה אילו נתעלמו צעירי הסופרים מן המעין הזך הזה, המפכּה חיי-נשמות וצבעי-לשון ענוּגים. ומשנצמדו אליו שוּב לא ייפרדו ממנוּ. מבארו ידלוּ דעת-לב-אנוש ותרבות ביטוי דקה, אמת שבנפש ושבחוּשים, מאבק יצרים וצער-עולם. שפופרת-ראיתם תהיה שונה משל גנסין ואף לוּח-הצבעים יהיה שונה, אך עין זו של גנסין לא לשוא הציצה בתהומות ולא לשוא ראוּ אלה שראוּ את פרי הצצתה. הם נעשוּ שוּתפים מדעת ושלא מדעת. באש לבנה על גבי אש שחורה נחקקה השפעתו. ולא כראייתם קודם לכן ראייתם לאחר מכן.

 

ב    🔗

הוּא היה איש הבדידות וההתבוֹדדוּת. זאת היתה בדידות-מבראשית, בדידוּת מקורית, שאינה שומעת את הד עצמה ואינה רואה את עצמה בראי, בדידוּתו היתה בחינת טבע ראשון. כך יצא מידי הבריאה. לבטיו של בודד כזה הם לבטי-גורל. מכתביו מעידים כמה רדף אחרי בן-זוּגו וכמה התרפק עליו! מכתביו הם מכרה-זהב לכל מי שרוצה להפיק מתוכם את האמת על נפשו של גנסין. אולם הוא היה בודד גם במסיבת חברו או חבריו. המכתבים מוכיחים שהוּא וחבריו היוּ מעין מועדון של בודדים. זהו גורל, שמביא עמו מתיחוּת-עד בינו לבין עצמו, בינו לבין החברה ובינו לבין העולם. לא העם ולא המשפחה הם בית-מנוס מפני בדידוּתו, ולא הם יכולים להמתיקה.

בודד היה גנסין גם בהויה הספרוּתית. כוכבו דרך במסלוּל פרוּש ומוּבדל. הוּא היה שונה מבני האַסכּוֹלה המנדלאית, ולא היה מגע בינו וּבין פרץ או יהודה שטיינברג וש. בן-ציון; ואף בּרנר, וייבדל לחיים שופמן, שונים ממנוּ במהוּת יצירתם. ולא רק הנכסים הממשיים שהוריש לנוּ נבדלים בשרשיהם ובענפיהם משל שאר הסופרים בני-דורו, אלא אף הנבטים שלא הגיעוּ לידי פריחה וכל מה שמרוּמז בו שעתיד היה להתפתח – מגלים סגוּלות מיוּחדות.

בארבעת סיפּוּריו העיקריים (הצדה, בינתים, בטרם, אצל) גילם גנסין את מרבית יכלתו של אותה שעה. שאר ביפּוריו הם אקדמות או נגינות-לואי או חתימות. ודאי גם אקדמה וגם נגינת-לואי יכולות להיות חטיבות יצירה בפני עצמן, אך מה שמציין את אָפין, שהן טעוּנות השלמה ומילוּאים. בעוד שברביעיה הזאת שיקע גנסין את כל עצמו ואת כל כוחו היוצר. אכן, קרוב לודאי, שגנסין לא הספיק להגשים את כל כוחותיו ולתת לנו את ציוּר-עולמו השלם. לשם כך היה צריך להאריך ימים. אבל גם בזרת-חייו הקטנה יצר את תבנית עולמו.

חותמו של גנסין – האמת. הוא מתאר את הנפשות על סיגיהן וזהבן. לא למגמה של איזו אסכולה ספרותית או אמנותית הוא חותר, אלא למיצוי האמת, כפי שהיא חקוּקה בלבו. לפיכך תמצא בו חליפות תיאוּרים ריאליסטיים בולטים בצד ארשת רומנטית דקה ומעוּדנת. אין הוּא מחפש אחרי אנשי-מופת ואף לא נודעת ממנוּ שוּם חיבה יתירה אליהם. כל איש הוּא איש-מופת. כמעט שאי אפשר משוּם כך לכנות את הנפשות הפועלות בסיפוּרי גנסין בשם המקובל “גיבורים”. כל בחור ובחורה חיים חיים הירואיים שקטים או סוערים. צריך רק לראותם בעין נוקבת ולעקוב אחריהם יפה ולהביט ללבם. גם בשעה שהוא מתאר דמוּיות עצוּבוֹת אין הוא נמשך אחרי הסממנים הטראגיים. יש תמיד משהוּ חיצוני-כפוּי בטראגדיה. הטראגי כאילוּ מפקיע מראש כמה יסודות ואינו נותן להם דריסת רגל בתוכו. ע"י כך נפגמת ספירת האמת השלמה; הפייטנים הגדולים מחפים על הפגם הזה בשירה נשׂגבה. כשאנוּ קוראים את הטרגדיות של שקספיר בעיבּוד פרוזאי מדוּיק, כעין זה שמתקינים בשביל הנוער, הרינו מרגישים לא-אחת לקוּת פסיכולוגית ויסוד מלאכותי. אפילו סיפור-המעשה יוצא, כביכול, על קביים. גנסין איננוּ מסנן ואיננוּ מסגנן את הנפשות בסיפוּריו יתר על המידה. הוא מניחן בחיספוּסן, בסיגיהן ובפשטוּתן.

תיאוּרי גנסין הם בעלי שני ממדים: שטח ועומק. שניהם חביבים עליו. הוא משטיח את העומק ומעמיק את השטח. דרכו לדייק בדברים חיצוניים, בציור הפנים ועויותיהן, בפירוק סוגי הבגדים ובהארת הנוף, אך כל הפרטים החיצוניים-לכאורה עולים לחשבון גדול, שכן הם רתומים למרכבת הענין המרכזי ושקויים שאיפת המטרה. מצד שני, הוא נוקב ויורד למצוּלות הנפש ומעלה משם פחמי יצרים מבהיקים בשחרוּתם ויהלומי-הרגשה מתנוצצים בגווניהם. העלילה אינה תכלית לעצמה, אלא משמשת מסגרת, המבליטה את תמוּנת האדם הגנסיני. גנסין הוא צייר בחסד עליון. רואה הוא כל קמט של הרהוּר וכל תג של הרגשת-סתר, כשם שבמציאות החיצונית לא נעלם ממנו שום פרט גשמי ושום עצם מוחשי. מתחקה הוא על תנוּעות-הנפש, מקשיב להמית החי, לזעזועי הפחד והמכאוב ולנפתוּלי האדם עם גורלו. הוא תופסם במצב של שטף, תוך כדי התרחשותם.

לפיכך גם שפתו שפת התנועה והשטף. כולה דינאמית. אבוקה בוערת. אי-המנוחה מורגשת בכל מלה. קראו נא את השורות הללו, שיש בהן עליה מוּדרגת:

“השמים ממעל להם שלוים וטהורים ובטוּחים כל כך, והוא בעצמו הבליט גם כן את חזהוּ בהרחבה ויכונן את צעדיו לאט ובבטיחות, ללכת הביתה. אוּלם לא עברוּ רגעים מועטים, הלב הרגיש כאילו התחיל מתקלף בקרבו איזה קרוּם דק, והוא מתקלף ומתפצל ונפרד לבוּעות קטנות, המחליקות, מחליקות וצובטות את החזה ומתפרצות אל גרונו” (הצדה").

והרי קטע מסיפור אחר:

“משוּם כל אלה ביחד היתה השממה שבלב גדולה מאד וחוֹנקה מאד ואותו קילוּח חם, שהיה קולח מתחת לכתפו מאז הבוקר, היה זורם רק באותו מקום אחד ונקב ונקב, כאילו תחבו והיוּ משלשלים לשם במתינוּת אכזריה מקדח דק שבדק. ורק כשאותו קילוּח התרומם, לאחרונה, בבת-אחת וצבט לו פתאום בחטמו אצל שרשו, נפתח פתאום פיו והוא הטיח את ראשו כלפי אותה גדר דחוּיה אשר לגינה, המלבלבת בכדי, שבפינתה של אותה חצר” (“אצל”).

אין בלשונו לא מליצה ישנה ולא מליצה חדשה, לא אסוציאציות רווּיות מסורת ולא למדנוּת, אבל יש בה חיוּת, דיוק, קריאת כל דבר בשמו וקפדנות כמעט מדעית. אכן, בימים ההם היה זה יוצא-דופן, סטייה, חידוש מהפכני. מפני שהחיים והנפשות המתוארים היו מיוחדים, אנוס היה לרדד לו שפה חדשה, גנסינית, שלא הכל עמדוּ על סודה וחשדוּ אותה במאניירה… אוּלם אין דבר רחוק ממנוּ כגינוני ביטוּי ולהטי שפה. כל פּוֹעל וכל תואר-הפּועל כאילו נחצבו זה עתה מנפשו ועדיין רישוּמי החיצוּב ניכרים בהם. מבנה המשפטים ואריכוּתם, הפרקים והחוּליות הצדדיים וכן פסקי-הטעמים המועטים, מעידים על צפיפוּת חויותיו ועל תנוּפת עטו ועל נפתוּלי עיצוּבו. בתוך יער הרגשותיו אין הוא מוותר גם על האילנות, וברצותו לתארם כהוָייתם, מתארכים המשפטים ומסתבכים במקצת.

ואם עינו נתוּנה לכל עצם ואזנו האחת נטוּיה לכל רחש, הרי אזנו השניה דרוּכה לצוּד את השתיקה. הוי, כמה מפליא גנסין לקלוט ולתאר את קול השתיקה. דומה, כל חוּשיו שותים את הדממה. בהקשיבו אליה הוא מגיע לידי אכּסטאזה ולידי הנפשׁת הדוֹמם:

“הכל מסביב שותק שתיקה גדולה, כזו שבבתי המקדש האפלוּליים, וכיפת השמים הרחוקה מאהילה כשהיא מלאה הרהוּרים והאדמה הרחבה שמתחת שטוחה כשהיא מפוייסה, והמחשבה מפכה חיה ורוָיה ויש בה מהחריפות ויש בה מהתסיסה הקוצפת ויש בה מהדשנוּנית המתוּקה והחזקה – זו שאתה מוצא אצל המשוּבּחים שביינות המשוּמרים, כשאַתה לוגם מהם באותה הנאה מתוּנה ובריכוּז הנפש המתפנקת לגימות לגימות ורויות, וחודרות באותה חריפוּת חיה אל כל טיפת דם ביחוּד” (“אצל”).

וכשם שבשעה שהוא מבוּסם קצת מן הדממה ומן הצמיחה שבטבע הוּא שומע נגינה בקול ובלחש וגם בלי אומר ודברים. כך מתגלגלת דממה זו בחרשוּת בשעה שהיאוּש תוקפו ורוּח של קוהלת מדברת מתוכו.

“יום האחד חרש כמשנהו – ראשית לא היתה להם ותכלית; ירבצוּ יחד כבדים ואפורים על הנשמה, שנאלמה בחרדה, ודכאוּ בשרשה כל מחשבה על אביב ועל קצת אורה ועל זיקפת קומה כלשהי”. (בינתים").

אכן, איש המראות והקולות והדממות היה גנסין.

 

ג    🔗

האֶרוטיקה שבסיפוּרי גנסין מביאָה אותנוּ לידי הפלאָה. היא שתקנית ודבּרנית כאחת, מצניעה ופורצת גדרים. ודאי השפיעוּ סופרים רוּסים על אופן ראייתו ותיאוּרו, אוּלם דוֹק ותמצא, שדוקא בתחוּם זה הוא ישראלי מקורי. זה הכיבוּש העצמי הנפרד, ואלה ההרהוּרים העירומים המרקדים בלב ובמוח לקול נגינת הדם, זו ההשתוללות של היצרים בבית-כלאם ואותה ציפיה מתוחה להזדמנות לשתות מן הכוס בלא ברכה, ואף הנוחם ומוסר-הכליות ונקיפת-הלב לאחר השתיה – כל המשחק הזה של נגוּדים וחיבּוטים, כלוּם אין מקור מחצבתו יהודי? רק מי שהוא או אבותיו קראוּ “חיי אדם” ו“מנורת המאור” וכל מיני “ספרי יראים”, שעידנוּ את הרגשתו וחידדוּ את הכּרתו המוּסרית וטלטלוּה בכף הקלע בין צינת ההתאַפקוּת ואש הסיפוּק – יכולות שתי עיניו להעניק לו ראיה כזאת של נפש האדם. תא ושמע:

אִם יִגְרֹם מַזָּלִי וְהוּא יִפְקֹד אֶת נָוִי וְגַם יִשְׁכַּב בַּלַּיְלָה

אִתִּי וּבְצֵל קוֹרָה אַחַת – בֵּית אִמִּי,

אָז אָקוּם בִּדְמָמָה בַּלַּיְלָה וַאֲגַשֵּׁשׁ בַּלָּאט וּבִבְהוֹנוֹת רַגְלַיִם יְחֵפוֹת

וְאֶמְצָא מִשְׁכָּבוֹ בָּאֹפֶל –

וְהָיָה בִהְיוֹתוֹ סָרוּחַ לְפָנַי, וְאָחוּז בְּתֹהוּ תַרְדֵּמָה

אֶשְׁתַּחֲוֶה וְאֶשַּׁק לוֹ בְחָזֵהוּ…

אֶת דָּמוֹ אֶסְבָּאָה בִנְשִּׁיקָה הַלֵּזוּ!

וִיהֵא זֶה הַדָּם לִי, לְהַשְׁקִיט בָּהּ תַּאֲוַת נֶפֶשׁ גַֹּלְמוּדָה וְחוֹלָה,

מְיַלְלָה, כִּזְאֵבָה בְחוֹרָהּ, בְּיִסּוּרִים לָאַהֲבָה

וְחוֹבְקָה אֲבָנִים דּוֹמְמוֹת –

האהבה הטבעית של שיר השירים, והתאוָה המתביישת והמפרכּסת לצאת של רוּת המוֹאביה, והלהיטות הכבוּשה והמענה של בת ישראל כשרה בפוֹצ’פ – יצוּקות בתוך השוּרות הללו, שדינה מביעה בהן את אהבתה לאפרים. כל-אימת שגנסין פותח את השער הארוטי, מיד אנוּ מרגישים חמסין נישא ובא אלינו; אולם את הצמאון החמסיני הזה הוא מרווה לרוב בכוס מים זכים… אין כל התאמה בין הרעבון והאוכל, בין הצמאון והרוָיה, בין החלום ושברו. התשוּקה באה בסערה, ואילוּ סיפוּקה – במשׂוּרה. כאן, בחוסר-התואם, אוּלי אחד המקורות לעצבוּת ולנכאים, הממלאים את הנפשות שבסיפוּרע גנסין, הן נפש האשה והן נפש הגבר. ואפילו אוריאל אשר בסיפור “בטרם”, זה הבחור, הנוהג מדעת ושלא מדעת מנהג של קלי-עולם ונהנתנים ומסתבך בעסקי נשים, הריהוּ נעקץ ע"י הרהוּרי-לב ומוּסר-כליות. מבעד למאפלית התאוָה ניתזים ניצוצות של נוחם. תוך כדי נפתולי גוף עם אשה אירע לו ואותה

“תפילה טהורה שבלחש כבשה משוּם-מה פתאום את נפשו של אוריאל ולבו שנכמש חרד והתחיל צובטו חמות. אהה! זוכר אַתה, אוריאל מקוּמט, מה זה טהרת אלהים שבנפש? אח, כלוּם אין אַתה זוכר, אוריאל, חלומות צחים כאראלים ומשאות-נפש טהורות וחרדות שבילדוּת שאינה? והוּא קפא ונשתתק פתאום”.

כמה אָפייני תיאוּר זה! הוּא מעלה בנוּ זכרו של סיפוּר על אותו תלמיד חכם, שרצה לעבור עבירה ובאוּ ציציותיו וטפחוּ לו על פניו והניאוּהוּ ממעשהוּ, אף כאן באה לעתים קרובות ציצית של הרהורי תכלת ומטפחת על הלב החומד. יש בסיפוֹרי גנסין מיסוד הקאַתאַרזיס, הממרק את נפש החוטא, אם במחשבה ואם במעשה. איזה אור עליון זורח על כל מאורע “מזוהם”; הניצוצות הקדושים הגנוּזים בו עולים מאליהם והחוטא מזדכּך. המוּפקר והפרוּש היו משמשים בו בערבוביה. גיבורי גנסין עובדים את החיים בשני יצריהם, ביצר “הטוב” וביצר “הרע”, או נכון יותר: ביצר הכיעוּר וביצר היופי. שכן בחינת היופי, הקטגוריה האֶסתטית, מכרעת ביצירתו של גנסין. ברוּח זו ניתנה רשוּת להגדיר, שהנוחם הניעור מקורו בחוּש היופי המתקומם. ומידת היופי אינה מצוּמצמת צמצוּם מקום; היא מצוּיה בתלתלי סטוּדנטית צעירה, כשם שהיא מצוּיה ברוָק סובל ונענה או באיזו סימטה של עיירה יהוּדית. בחיי הקצרים ובסיפוּריו המעטים השכיל לתאר אותו מעגל-קסמים נצחי, שבו נתוּן הגבר הנמשך אחרי האשה, נדחה על ידה, יוצא מלפניה בפחי-נפש ושוּב נלכּד ברשתה. הנושא אינו חדש, כשם שרגש האהבה אינו חדש, והוּא משמש חומר בידי כל מספר, אך במגע ידו נהפך למכרה זהב, גנסין עיצב אותו בדרך מקורית. כל תיבה, כל תג, כל טיף של צבע מעידים על מקוריוּת זו. אפשר לומר בלא כל הפלגה, שיש בסיפוּריו לא רק לשון גנסינית, אלא גם אוירה גנסינית, אקלים ונוף גני סיניים. הם מוּרגשים לכל קורא בעל נפש, גם אם עדיין לא נמצאה להם ההגדרה המילוּלית. אין בו אפילו שמץ של שיגרה וסירכה. לעולם לא תוּכל לנחש מה יבוא אחרי המשפט שקראת ומה יאמר הגיבור. אין מהל אחת גוררת את חברתה, אלא מחוללת את חברתה; אין לשונו אסוציאטיבית ואין לה סֶרַח של מליצות, אבל המלים הן בנות לפמליה אחת, אברים מן החי. המלים של גנסין באות, כמוהו, משפריר הבדידוּת כדי להצטרף לזימון. הן נצרפות בכוּר הצער. תמיד צפוּיה לקורא איזו הפתעה, תמיד יצפה לאיזה ברק שיפול פתאום מפי אחד מגיבוריו או מפי אחד מתיאוּריו.

האהבה היא נשמת עולמו וּמלח יצירתו של גנסין. נפשו הומה אליה בהעדרה, נשרפת בבואָה וּבוכה בהסתלקה. כף-קלע זו, שבה נקלע גנסין-חגזר ועמו דמויות אחרות, שחלק להן מבּשׂרוֹ ודמו ורוּחו, היא הכוח המניע בסיפוּריו. מתיחוּת זו, השרוּיה בין האהבה והתגשמוּתה, בין הדמות הנכספת ובין השגתה ועיצוּבה, היא השאוֹר בעיסת יצירתו של גנסין. לתיאוּר המתיחוּת הזאת על חליפותיה ומעבריה הדקים ועל כל הברקים והרעמים המלווים אותה, נתן גנסין את נפשו. ביטוּי זה אינו בא כאן לתפארת המליצה; אנוּ חשים בכל מלה את נפשו של גנסין, את נשימתו הארוּכה או הקצרה ואת אנחת חיפוּשינו וּלבטיו. בו נתקיימה המימרא “ועיניתם את נפשותיכם – זוהי האמנוּת”. דם זורם בלשונו; לב פועם בכל משפט; בת-קול של איש או אשה מנהמת מבתי הסיפוּר שלו. אין לו “נקוּדת-השקפה”, שלפיה יתאר או יתווה את מגמתו. אבל יש לו נקוּדת-חוָיה, שממנה מתמשך השפע. הכל רותח. רוּבם של סיפוּרי גנסין הם כמלוּבנים באש. מפני זה ארוּכים לפעמים המשפטים. וכי מי יכול בעידנא דריתחא לשׂים פסיקים וּנקוּדות ואתנחתות? הלבּה נשפכת זרמים זרמים. אך גם באריכוּת זו ריתמוּס נפלא, הסוחף את הקורא בקסמיו.

 

ד    🔗

גנסין אינו יוצא לעולם מגדרי האינטימיוּת. הוּא תמיד מוּצנע, ממתיק סוד, מדבּר עם אנשי-אמוּנים. כזה הוא בסיפוּריו ובשיריו. אך סגוּלה זו מוּבלטת במיוּחד במכתביו. סגנון מכתביו, נעימתם, פזיזוּתם, קולות-הקריאה המרוּבים, ההפרזה, ההתפרקות וההשתפכוּת – הם סוּג חדש, שעדיין לא הוערך כראוּי. כך לא כתב לא ביאליק ולא אחד-העם ולא מנדלי ואף לא פרישמן, שהוא אמן- המכתבים, חליפת-אגרות זו שבין גנסין וברנר ואנוכי וכן בינו לבין אחרים, אין דומה לה. אמת פנימית שבפנימית מבוּטאת כאן במלים עירומות, פשוּטות, ולפעמים גסות. אפשר שלא תמיד המחשבות מפתיעות, אבל כמעט תמיד הן חצוּבות מן השיתין, מן המוּפלא והמכוּסה. מה שלא יכול היה לחרות על לוּחות סיפוּריו מטעמים אמנוּתיים וספרוּתיים, נגנז בנפשו ולעת-מצוא שיגר לידידיו. מכתביו הם בחינת “פסלתן של לוּחות”, המשמשת, כידוּע, מקור של עושר. מכתביו אינם מגוּהצים ואינם מרוּכסים; רוּחות-פרצים נושבות בהם. פסוּקיו דומים לשערות שאינן מסורקות. הם כתוּבים פרע. אבל, אהה, כך היא האמת שלו. היא נישאת בסערת נפשו. יש שתחלוף שמש על פניה, אך עד מהרה תשוּב ותשכּון בעננים.

מרובה במכתביו היסוד האֶרוטי. מחיצה דקה חוצצת בין האהבה והידידות. הלא כה יכתוב לברנר:

“וכבד לי מאד אחי, כל היום, וכבדוּת זו לא ראשונה היא מעיקה על לבי, ויודע אני, כי אין לה כל תקנה שהיא, אלא שחביבים עלי הצללים, כי חמים המה. אלמלי היית ילדה יפה, אחי, ויושבת עתה אצלי, הייתי מושיב אותך על ברכי, ולש את תלתליך היפים, ומביט אל עיניך הבהירות, והייתי מספר לך אגדה יפה ונפלאָה וכולא את נשיקותי לבלתי אחללנה – את האגדה היפה. אבל אַתה לא ילדה ולא יפה ואנוכי עתה כה כּמה לאגדה”…

ומי תיכּן את הסיפא שבכל מכתב, את חתימת-הפרידה! כמה העזה בה! וכך מסתיים מכתב אחד לברנר:

“והריני מתנפל על צוארך, אחי, אחי הטוב! ודע לך, כי מחכה אנוכי לדבריך בקוצר-רוּח. כתוב לי, יוסף חיים. כתוב, כי עוזב אַתה את לונדון; כתוב, כי – מה שתחפוץ כתוב, אך כתוב והחם מעט, כתוב והתחמם. די. די. הריני שלך”.

ובזו הלשון יסיים גם מכתבו לז.י. אנכי:

“באה תקוּפת סתו כבדה והביאה אתה שמים נמוּכים וכבדים וביצה עמוּקה ומזוהמה. אשב לי ביתה, ר' אבא, עד תעבור. אך את ידך תן לי, את ידך הטובה, ואלחצנה עוד הפעם. גם בזה יש מעוביו של היער, יש מעוביו של היער, גם בזה, ואתה יודע. אלא שאין עוד מההכרח לדבר על זה. אחי, כתוב לי במהרה”.

בשפע של ואריאציות ושנויי-גירסא יביע במכתביו את חליפות מזגו ורוּחו. ובין אם הוא מורה לנערה בינה בחיים, או מתאונן על גורלו, או מבקש עצה בעניני מולוּת, או בוכה על שממונ ו, או יחטא לפני ידידי-נפשו – תמיד אנוּ שומעים משק כנפי שירה וכנפי דמיון.בעל-וידוּי היה. כל ימיו חיפש אחיר כּהן-וידוּי ומצא אותם בברנר ובאנוכי, שבאזניהם השמיע הכל, עד בלי שיוּר. מוּעקה העיקה על נפשו, שלא הגיעה לידי פורקן. הוּא נפטר מן העולם ואפילוּ מחצית מוּעקתו של נפרקה. את סוד המוּעקה לא גילה לנוּ גם במכתביו, ואפשר שהוּא עצמו לא ידע מה טיבה ורק את מציאוּתה הרגיש. ההיתה זאת מוּעקת-בראשית היא, הניתנת לפרקים לבן-אדם מתחילת ברייתו ואין לה כל תכלית אלא זו בלבד: להפיק צלילי נהי ובכי מנימי הנפש הנענית? משל כאילוּ הבּריאה עצמה רוצה לשמוע את סימפונית הצער כשהיא מנוּגנת ע"י איש-המעלה התופש כינור! לא נדע. אחת ידענוּ; תוי-נגינה אלה, תמיד יעוררו בנו אותה תחוּשת-יוֹפי ואותה תחוּשת-צער, שכמותן נחוּש רק לעתים רחוקות, בשעות-סגוּלה.

תש"י