איזה תואר ואיזה הדר של עמוד-אש להאיר ולנחות הדרך יש לו לחזיון פרץ-בן-משה – זה מטיפנו הלאומי הגדול וגיבורה של ראשית תקופת ספרותנו הלאומית. כבר בעת ההיא – לפני ארבעים שנה – כשחושך עבה היה פרוש על כל המוחות והלבבות של הנאורים בני גילו, אשר את ישראל דיברו משפטים על אי-לכתו בדרך עם-הארץ לטוב לו, ולפני אומות-העולם התחננו, כי יקראו את “נתן החכם” של לֶסינג ויתנו גודל ליהודים; בעת אשר כל הספרות העברית והעברית-הלועזית היתה מלאה התרפסות לפני הנוצרים המשכילים, חרפות כלפי פנים וסניגוריה כלפי חוץ, ורק מעטים מאד חיפשו ארחות לעמם ולא לקחו חלק בזמירות הכלליות על השמש שיצאה להאיר לארץ ולדרים עליה – בעת ההיא רעם פתאום קולו האדיר והעז של הצופה הנאמן: שימו לבכם על דרככם! העמים שונאים אותנו לא מאשר ניבּדל מהם ולא נשכיל כמוהם; שנאת העמים לנו היא שנאת אזרחים לגרים – והוא לא תעבור בגלל אשר נלמד לדבר צחות ולגלח זקן. צריכים אנו להשכיל, לעשות כמתוקנים שבהם, אבל לא בשבילם, כי אם בשבילנו בעצמנו. יען כי החכמה תתן תעצומות ועוז. ולנו רק זה דרוש, רק זה – כוח. “מחלת בני ישראל היא רפיון-ידיהם ומצבם הרע, ואין דרך אחרת להושיע לָמו בלתי אם לתת להם כוח ועוז כמו לכל העמים” (“השחר”, שנה ראשונה). והעיקר: “התכלית הנרצה היא למצוא את הכוח הנעלם לאחד את כל העם יחד” (שם).
אחדות-העם וכבוד לאומי עברי. “קשר מעדנות להיקרא בשם ישראל”. לא נתן החכם, כי אם – שילוֹק! לא יציר-דמיונו של לסינג עם חכמתו, כביכול, עם רגשנותו המזוּיפה, עם קוֹסמוֹפוליטיותו הכוזבה, כי אם הסוחר מונציה של החוזה הבריטי עם רגשו הבריא, עם נקמתו הבוערת, עם דרישת זכויותיו האנושיות – הנה האיש אשר עליו ייאָמר לנו: כזה ראה וקדש.
ומכאן רק צעד אחד לרעיון שיבת-ציון.
ואמנם, היֹה היָה סמולנסקין בחיינו ובספרותנו הביטוי החזק הראשון של מרידתנו בגיטו, בחיי-הגיטו ובמחשבות-הגיטו. חוש הלאומיות המשחררת שקינן בו ייראה אפילו בהערותיו הביקורתיות וביחסו לה“היסטוריקים” שלנו, שבכל מדעיותם האובייקטיבית, כביכול, מבצבצת תמיד המגמה להוכיח כי גם חיינו בגלות קרואים חיים, כי גם בה חיינו חיים עצמיים, כי גם בה היה לנו אלוה יוצר. סמולנסקין לא חיבב את אלה! בכל הכבוד אשר רחש לבו ל“החכם גרץ”, לא נמנע מתת דופי בהארתו של זה האחרון הרבה תקופות מחיינו ההיסטוריים, וביחוד את תקופת ה“רנסאנס” של המאה הקודמת – השכלת-ברלין. בכל כוח תכונתו הנלהבה, בכל להטה, הוא מתנפל על הערצת בן מנחם, על הזיוף של “בני דת אחת אנחנו ולא בני עם אחד”.
עד כמה היה עמוק, איתן, חוש האחדות הלאומית בכל תכונתו הנפשית של פרץ בן משה נוכל ללמוד מזה, שעוד במאמריו הראשונים, עוד לפני תקופת חיבת-ציון שלו, הוא מרבה להזכיר “יהודי ארץ תוֹגרמה”, “יהודי ארצות הקדם”, שעל ידי שפת עבר נוכל ל“התודעות אליהם והם אלינו”.
לסמולנסקין לא היתה “שאלת קיום היהדות” כמו לרבים מחכמינו המודרניים והבלתי-מודרניים (הראשונים קוראים לזה שאלת התחדשות היהדות, ולא עוד אלא שהם מוצאים, כי זוהי “השאלה המרכזית”). גם בעת אשר עוד לא הרחיק ללכת מאמונת-המשכילים התמימה, כי “ההשכלה והדת כאחיות תאומות תלכנה ולא תיפרדנה”, גם בעת אשר עוד יימצאו בכתביו הרעיונות, כי “חוקי האמונה הם כמבצרים לאחדות-העם”, כבר נבדל מחבריו, אשר ערכו מלחמה נגד הרבנים וחומרותיהם, במצאו, כי המלחמה הזאת היא מעין חיקוי לשאיפה שבשאירופה להוציא את הנהגת המדינה מיד הכוהנים, וכי היות “שלא ככל העמים בית-ישראל במצבם המדיני”, הרי שלא עם הרבנים היא המלחמה, אלא עם בערוּת-העם, עם הרגלי-העם שאין להם עוד מקום, וכל העבודה היא הרבצת דעת בעם. ברם, כשהעיקר שלו – “אחדות-העם” והאהבה לעם – נתעמק בלבו עוד יותר, נתקרב ס. לגמרי אל ההשגה הנכונה וההבנה הפשוטה, כי אצלנו לא “שאלת-היהדות והתחדשות-היהדות” (בימיו היו אומרים: שאלת הדת והתיקונים בדת), כי אם שאלת החיים, שאלת חיי עם היהודים, שאלת היציאה מן הגיטו, שאלת בריאת חיים לא-גיטואיים, בריאת תנאים לעבודה עצמית ולחיי-אדם משוחררים.
לבו של סמולנסקין לא נמשך גם אחרי בעלי “האמת” שבימיו ושהיו כמעט במחיצתו. ברוחו, בהשקפת-עולמו, בשנאתו לתקיפי דעלמא הדין, בחמלתו הרבה לסובלים ונענים, בניצוץ הנבוּאי שבו, היה, אמנם, קרוב אליהם מאד. אולם סמולנסקין לא יכול להסתפק במשאת-נפש יפה בלבד: לו דרוש היה להתווֹת נתיבה לפעולה בעד העם העברי, ו“האמת” של הרעיון למסור את כל האדמה וכל מכשירי העבודה לעמלים ולעושי-המלאכה הן אינה “אמת” כלל בשביל אומה, אשר גם אדמה וגם עבודה אין לה. אותם הסוציאליסטים היהודיים לא היו, בעצם, אלא משכילים משנות הששים. שאיפותיהם המשכיליות של הליליינטאלים הלכו לקראת הטנדנציות הרוסיפיקציוניות של ממשלת ניקולאי ואלכסנדר השני; ונטיותיהם הסוציאליסטיות של הזילברמאנים קיבלו את יניקתן מצ’אֶרנישאֶבסקי ולאברוֹב. כאלה כן אלה האמינו, כי הישועה תבוא מתיקון-העולם במלכות-ההשכלה או במלכות-הקולקטיביות, ובשביל זה צריך רק להטיף ולהכשיר את הלבבות. אולם פרץ בן משה היה צופה לבית-ישראל!
כבסיפוריו, שהמלחמה הפובליציסטית רבה בהם על הציוריות וההבנה הפסיכולוגית, כך בכל עבודתו הז’ורנאליסטית והביקורתית, לא היה סמולנסקין בעל אנאליזה על מנת לסתור, כי אם בעל-פאתוס ובונה. לוֹ היה כל התכונות של גיבור, של לוחם בעד אמיתו. רוחו לא ידעה מנוחה מעולם. אש-הקודש, אשר בערה בה, היתה גם אש-תמיד. הוא לא היה כרוב סופרינו, שהם לחוד וספרותם לחוד. סמולנסקין חי כולו בעבודתו בעד עמו; את כל נפשו שפך בהוכחתו לרבים. הוא ידע לשנוא ולאהוב, ובכוח זה השפיע. הוא השפיע בכוח אמונתו בדבריו, בכוח אהבתו החזקה אל אידיאליו. הוא היה עקבי עד לקיצוניות: הוא לא נתיירא לשאת עליו אחריות כל המסקנות, אשר בא אליהן בהכרח לבבו הנאמן ורגשו הכביר.
מכל האמור: פרץ בן משה סמולנסקין, שעבודתו הספרותית והעממית לא היתה עבודת-ראש, כי אם מקור מים חיים שנבע מעומק חושו הלאומי הפנימי, היה כולו כעין רגש השמירה העצמית של עם-ישראל. הוא היה העצב המרכזי. כל כאב, כל מחלה, כל רקבון אשר איים לבוא על הגוף, הלאומי, פגע בו תחילה – והוא הזדעזע וצעק. הרבה חזיונות יש בחיינו, גם בגלות וגם בראשית בנייננו בארץ-העברים, המפחידים אותנו, כי חוש השמירה הלאומית נתרופף אצלנו עד מאד. די יהיה להזכיר יחס יהודים ידועים לזביחות הרוסיות בנו באותם הימים השחורים; די יהיה לרמוז על יחס היהודים בארץ לאחיהם הפועלים… אולם סמולנסקין היה יהודי ער, ער ביותר; דקות הרגשתו היהודית, דקות-עצביו, שהיו מרוכזים תמיד לחוש את מצב האומה כמו שהוא – היא שנתנה לו את האפשרות לראות את הבאות מראש. איש, אשר כולו עין פקוחה ותמיד עומד על המיצפה היה לאומתנו לפני חצי-יובל שנים. ופרץ בן משה סמולנסקין היה שמו.
[“הפועל הצעיר”, אדר א' תר"ע; החתימה: בר-יוחאי]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.