א    🔗

היום יובאו לקברות בירושלים שרידי-גופו של האיש הדגול, שעמד בשנת פורענות שירדה על ישראל ושהבליטה הבלטת-אימים את עומק-אסוננו כעם גולה ונרדף, והשמיע את בשורת הפדות והגאולה. כאנונימוס שלח בישראל את מחברתו, שפירסמה בספטמבר 1882 בשם “אַבטואמסיפּציה – קול-קורא לבני עמנו – מאת יהודי רוסי”. מגדולת-האיש במחברתו היא במה שהשכיל לכלול את מלוא-תכנו ותמציתו של דבר-הישע בדיבור ממצה קצר ואחד – אַבטואמנסיפּציה. לא תקוות-שווא של טמיעה, לא ציפית-שווא לחסדי-האמנסיפציה של אחרים, אלא שיחרור העם בידי עצמו, להיותו עומד ונתון ברשות עצמו, מחשל בעצמו את גורלו בתחומו שלו, תחום-מולדתו הישנה.

לא היה אולי כמותו, שידע במשפטים קצרים, מסעירים ובוטים להגדיר את כל אימת-מעמדנו בגויים, כי מי כינס כמוהו את כל הטרגדיה של העם האומלל הזה בשרשרת-ניבים חטופים, המרעישים בתהום-אמיתם את הנפש ומדהימים באור אמיתם את המחשבה: “היהודי הוא לחיים – מת, לילידים – זר, לבני המדינה – אורח פורח, לבעלי נכסים – פושט יד, לעניים – מנצל ומיליונר, לפטריוטים – חסר-מולדת, לכל המעמדות – מתחרה שנוא”.

ב    🔗

הוא לא היה היחיד, שנתבע באותה שנת-פורענות לתשובה, הוא לא היה היחיד שנתן תשובה. נחשול השנאה לישראל היה גדול מידה ועלה לטבע ארצות הרבה, שלא יכפה על טובי-העם את החובה למתן-תשובה. ולא זו בלבד אלא שאתה שומע קולות המתנבאים כמעט בסגנונו. פיסקה אחת במחברת של האַנונימוס מסיימת בפתגם, שהוא תמצית-תורתו: “תושע ידכם לכם ויושיעכם אלהים”. והנה שלושה חדשים לאחר פירסום-המחברת עמד אחד מקברניטי-ישראל בימים ההם, גדול בכהונה וגדול בחכמה, ד“ר אהרן ילינק וכתב ב”נייצייט" כדברים האלה: "מתי יתעודדו סוף-סוף היהודים ויזכרו את הפתגם המאומת על ידי הנסיון “תושע ידכם לכם ויושיעכם אלהים!” לאמור, שניהם מבליטים את הצורך והכורח בישע העצמי, ובכל זאת לא נתן הרב והחכם, החולש על קהילה גדולה בלב אירופה, תשובה, ואילו האנונימוס שעמד במחברתו כיהודי רוסי סתם נתן את התשובה. כי מה היה בידי ילינק – הנתפס כאן כדוגמת-התגובה המצוייה של הדור – מלבד הטירחה שלו שטרח באותה שנה עצמה לאגור ביבליוגראפיה של כל כתבי-אפולוגיה, של כל מעשי-הסניגוריה-שבכתב הבאים לגלגל בזכוּתם של היהוּדים ושנתחברוּ מאָז השעה ההיא, ואילוּ האַנונימוס הראָה את קלישוּת-ערכם של קונטרסי-סניגוריה ודרש לכוון את הכוחות לדרך אחר, ליצירת מולדת. והוא למד ולימד, כי שעשוע-תרמית היא האמונה שהארת-עיניהם של הגויים לאהבת-האדם בכלל ומתן-זכויות שוות ליהודים יטרדו את שאלת היהודים הטראגית מן העולם. "התרופה הנכונה והיחידה היא – יצירתה של אומה יהודית, של עם חי על אדמתו, השתחררותם העצמית של היהודים, שיווּי מעמדם כאומה בין האומות על ידי רכישת ארץ מיוחדת להם – – – כדי שלא נהיה אנוסים לנוד מגולה אל גולה, צריך שתהיה לנו ארץ מקלט רחבה ופוריה, מקום כינוס מיוחד לנו ".

ג    🔗

וזו ההגדרה אשר מנדלי מוכר ספרים, שהיה גם מתרגם “האבטואמנסיפציה”, שם בסיפור “בימי הרעש” בפי אחת הנפשות, שבה צייר את דמותו של פינסקר: “מתבונן הייתי לעמידתם של ישראל שבגולה וראיתי שאין הצרות מתרגשות ובאות עליהם אלא בשביל שהם לזעוה לכל ממלכות הארץ, כאותם הנשמות דאזלין ערטילאין ותועות בעולם, הלאומיות שלהם אך רוח ולא בשר, כאומה חיה שגופה ממלא מקום מיוחד בחלל העולם ואבריה מגינים עליה ועומדים לה בפני הפגעים והפורעניות, ואויה לה לבריה מדולדלת, שאין עזרתה בה בעצמה אלא בידי אחרים ולפיכך אין תקנה לאחינו שיהיו מתקיימים בתור עם בעולם, אלא אם כן שתהא הלאומיות הרוחנית מתעצמת אצלם בפועל, בדמות דיוקנה הראוייה ותהא לה תפיסה במקום, ככל דבר שיש בו ממש”.

ד    🔗

י. ל. פינסקר העמיד לעיני ישראל את כל זעות-הגולה ואת כל הכרח-המולדת בדברים ספורים הכתובים בפשטות קלאסית ובבהירות קלאסית, בדברים פשוטים וצלולים, שמרטטה בהם עצמת כאב של אדם הנכסף מקללת-גלותו לברכת-גאולתו וקורא את כל אחיו בני עמו למעשה הגאולה, מבלי להלות סביבו את קטורת האופטימיזם. כי כן כתב לאחר כשנה: "ולפי שאנו רואים כאן את התרופה היחידה, אם גם לא את התרופה הבטוחה לחלוטין, לעם ההולך, בלי ספק, לאבדון – עלינו להאחז בה כבעוגן הצלה ולא להירתע מפני אפשרות כשלון – מן ההכרח הוא לנו לגמור בלבנו לעשות נסיון, שיש בו אמנם ריזיקו, אבל נסיון מפואר – לתחיה לאומית. הרי אין לנו מה לאבד ".

ומאז קרא את קריאָתו אוֹרש למחשבת התחייה וּמפעלה ועמל בה, בנפש פּועלת בתנועת “חובבי ציון” והרבה ידע מכאובים וצער ואַכזבה וייאוּש ונשא בעול – אַך תולדות ישראל שיספּרוּ ויחבבוּ כל זכר וזכר של פּעוּלתו ינשאוּ אותו על נס כקורא לדורות, כמבשר, ככרוֹז.

היו גם קוראים לפניו, גדולי תורה בישראל הדבקים בעפר אַדמת הקודש ומשתוקקים לחוננה וּמזרזים למצוות ישוּב האָרץ, היוּ שבאוּ מדרכי עולם רחבים לבית הצר של האוּמה הדווּייה וקראוּ למולדת כמשה הס, אַך הוּא, פינסקר, היה הקורא, כי בקריאָתו נרגשת כל העצמה האלמנטרית של צרת-היהוּדים החשוּפה ושל הכרח גאוּלתם במולדת.

ה    🔗

בשנת 1882, שנתפּרסמה בה מחברת פּינסקר, היא המחברת, ישב איש צעיר בן עשרים וּשתיים שנה וקרא בספרי צורר ישראל, דיוהרינג, והתרגש למקרא מסכת המשטמה ורשם ביומנו: “אַך אני תקוה כי גם הבדיות על היהוּדים צפוּי להן עתיד נאור יותר, שהלבבות המלאים הוּמניוּת, המוחות המתוּנים וחדלי-הקנאָתנוּת יביטוּ בתנועות של שׂנאַת-ישראל, כדרך שמביט כיום כל משכיל, אפילוּ משכיל אַנטישמי, על ימי הביניים”. לאמור, שאותו צעיר שיעשע את נפשו בתקוה, כי אם הלבבות והמוחות ישכילו ּ, תיפסק צרת-ישראל. לא ידע הצעיר, כי באותה שנה עצמה נתפּרסמה מחברת של אַנונימוס וּבה כתוּב לאמור: “אַל נא נשיא את נפשנוּ, כי אהבת הבריות וההשכלה יביאו בזמן מן הזמנים רפוּאָה שלימה למחלת עמנוּ. חסרון רגש כבוד לאומי ובטחון בכוח עצמו, חסרון איניציאַטיבה מדינית וחסרון אַחדוּת – אלוּ הם אויבי תחייתנוּ הלאוּמית”. לא ידע הצעיר הזה, כי עתידים לו חיבוּטים וּלבטים של כשלוש עשרה שנה עד שיזכה בקצה נתיב היסוּרים להגיע לתשוּבה ולכתוב אותה בספר וּלשלחה בשם “מדינת היהוּדים” לישראל וּלגויים, היא התשובה שניתנה כבר לפני שלוש עשרה שנה מפּי אַנונימוס, מפּי י. ל. פּינסקר, הקורא, הכרוז, המבשר.

לפני חמישים וּשתיים שנה יצאָה כאַנונימוס מגלות רוּסיה שארית-רוּחו לשוטט בתפוּצות ישראל וּלעודדם, לבקש מנוּחה לעם נרדף ויגע, ועתה יצאה כאנונימוס מגולת רוּסיה, שארית גופו לבקש מנוחה בין עמו השב לתחייה. ואַתה, עם היהוּדים אשר בארץ, תן כבוד לשרידים אלה אשר היו משכן לנפש הגדולה של תובע-גאוּלתך ומבשרה.

[י“א תמוז תרצ”ד]