א    🔗

מותו של לוי אשכול אבידה מכאיבה היא למשפחה, למדינה, לעם, לתנועת הפועלים, למפלגה, לחבריו ולידידיו. כל אחד מאלה מרגיש על פי דרכו את עוצם מכת־הגורל שירדה פתאום עליו ועל הכל.

מה קל ומה קשה לתאר את חייו של אשכול ולעצב את דיוקנו הרוחני.

קל – משום שתולדותיו ומאורעות חייו מוטלים לפנינו כשהם בהירים ומאירים ונוחים להיסקר על גבורותיהם וחולשותיהם. אנו רואים את ראשית דרכו ואת אחרית דרכו כשקו ישר מחברן, קו של מחשבה ועשייה, קו של שאיפה והגשמה. אין שבירה ואין עקמומיות. ואף על פי שדרך זו, מבית האב בעיירה אוּקראינית ועד לכהונת ראש ממשלת ישראל, היתה זרועה אבני נגף וסבל ואכזבה, נקל לצרף תג לתג, חוליה לחוליה, ושלשלת ההתרחשות קמה לפנינו.

ובכל זאת, מה קשה לעשות זאת! כשאתה הוגה באשכול, במהלך התפתחותו ובגורלו, אי אפשר שלא לראות בו דוגמה לדורו, בחיר נציגיו: בראשית המאה הזאת קם נער יהודי, ספוג לימודי קודש וחניך גימנסיה, שמסילת חייו לא היתה משתנית מזו של שאר בני דורו וסביבתו, אלמלא פגש ביוסף שפרינצק ז“ל בווילנה, שסייע להלביש את שאיפתו הרדומה לציון צורה מוחשית, ולא עברו ימים רבים, במלאת לו תשע־עשרה שנה, עלה לארץ־ישראל. העלם היפה והחסון, לוי שקולניק, התחיל פתאום חש, שבעייתו הפרטית גדלה ומסתעפת ונהפכת לבעיית הדור כולו, העם כולו. החיפוש אחרי עתידו שלט יצא מצמצומו. לבטיו של צעיר יהודי, השואל לנתיבות חיים, נעשו חלק מלבטי הדור כולו, שאף הוא היה תוהה ובוהה. ודאי, לא כל הרהור ולא כל מעשה ולא כל פסיעה שפסע אשכול היו מתוך ידיעה מראש מה יהיה בסוף. אולם הכוחות שתססו בקרבו, הרגשת חוסר התוחלת לעצמו ולעם, הדחיפה לחולל משהו חדש ומהפכני – הוליכו ביודעין אל המטרה, שהיתה מעומעמת בתחילתה ונתבהרה והלכה לאחר זמן. כמאמרו: “דחינו לקרן זוית כל חשבון אישי, כל שיקול של אינטרס עצמי ושיעבדנו את עצמנו בטוהר־לב לשירות העם ולהגשמת המטרה” (“דבר”, 7.10.1963). אי אפשר שלא להשתמש כאן בתיאור מיסתורי ולומר, ששר־ההיסטוריה היהודית החדשה, נטל את אשכול ושכמותו ועשאם כעין כלים וצינורות, כדי לשנות באמצעותם את גורל העם היהודי על ידי עקירה והנחה. כוונה היסטורית חבויה זו, השתלשלות פלאית זו, שתוצאותיה נתגלו לאחר זמן, הן שמכבידות על תיאור דרך חייו של אשכול. שכּן אם תבליט רק את היסוד הנגלה, המגולם בעבודתו החקלאית של אשכול, ב”בחר“, בקבוצת “עבודה” בראשון־לציון, ביצירת דגניה ב', בהתנדבותו לגדוד, בפעילותו בתחום ההתישבות, המפלגה, ב”החלוץ" וכו' וכו' – לא הבלטת אלא ראשי תיבות של מאורעות חיצוניים, החשובים כשלעצמם, אך כל אותם המניעים הנסתרים וסבכי פעולתם נשארו בצל. והלא הם המפתח להבנת עלילות אדם. אשכול עצמו חש, שהגלגל המניע לא היה גלוי, אף על פי שסיבותיו היו נראים לעין. לא כל אחד יכול להיות חלוץ: "החלוציות היא תכונת־אופי הטבועה בדמו של אדם, ומורה לו תמיד את הקו הראשון של החזית. תכונה זו קובעת מקומו של כל אחד בחזית, בסדנה, במוסדות המדע והמחקר, בקיבוץ ובקבוצה, במושב ובכפר, ולפום צערא אגרא, לפי הקרבנות – הגמול (“בחבלי התנחלות”, עמ' 263).

אשכול בא ארצה תשע שנים לאחר המהפכה בשנת 1905. הוא כבר הספיק להרגיש את מפח־הנפש, שהנחילו לרבים מבני דורו הסיסמאות הבוהקות והפתרונות הכוזבים, שהלעיטו אותם בהם. הוא כבר יכול היה להיווכח, שמצבו של עם ישראל לא ישתנה לטובה אפילו תבוא גאולה לאותם עמים, שבתוכם הוא יושב, ולשוא השכרון המהפכני במערכות הנוער היהודי. מצד שני הוא בא ארצה כעשר שנים למראשית העליה השניה, וכבר היתה דגניה, ומפלגת “הפועל הצעיר”, ועיתונה, ונצברו נסיונות להגשמת ערכים לאומיים וחברתיים. על כל אלה בישר לו שפרינצק, אף הושפע ממכתבי הורים שכולים ואמיצים על נפילת בניהם בארץ. הרצון להצטרף לאלה, הבונים מציאות אחרת, הפעים את נפשו, והוא שליווה אותו כל ימי חייו.

“כשאני הגעתי ארצה – כתב – היה עלינו לפתוח בהסתערות השניה, לאחר השפל של השנים האחרונות בעשור הראשון למאה הזאת. כיבוש העבודה היה, בראש ובראשונה, כיבוש עצמנו לעבודה. זה היה מאבק עם קשייה של העבודה הפיסית. רבים נשברו. לא עמדו במאמץ הגדול, לא עמדו בתחרות עם העבודה הזולה של הערבים, שהם חקלאים מנעוריהם, שכּן תנאי החיים, השכר והמגורים, היו אז קשים ביותר. המעטים שהחזיקו מעמד – הם שהשיגו את הנצחון הגדול של הפיכת עם ישראל מחדש לעם החי על יגיע כפיו”. (“עם היובל”, “הפועל הצעיר”, כ“א באלול תשכ”ז).

בלהט יצק את אונו ומרצו לבין נדבכי ההוויה החדשה של הארץ. מאווייו הפרטיים נכפפו לצרכי העם, ואף זה יצר בו מתיחות נפשית גבוהה, שסיפר עליה למקוטעין בשעות־כושר שונות.

כך צמח אשכול צמיחה אורגאנית, כדוגמת המציאות החדשה, והשתלב בה תוך מתן עצמו. משנה לשנה גדול האיש, התרחב אפקו, העמיקו השקפותיו. אחריותו גבהה. התפקידים העלוהו: הוא נעשה אידיאולוג של הקבוצה וניסח כמה מעקרונותיה תוך פולמוס עם חסידי המושב; עיסוקו בהתישבות עשאו לחוזה חזון המים, באופן שכמה מקטעי נאומיו בתחום זה הם דברי שירה על מהות המים, ערכם וכוחם בתחיית האומה ובהשרשתה באדמת ישראל. בהתגבר זרם העליה תיכף לקום המדינה, נמסר לו התפקיד הנעלה, שהיה נורא־הוד ממש – להפוך המוני עולים ומהגרים, ניצולי היטלר ופליטי מחנות ורדיפות, לעם מתנחל על אדמות שממה. הוא חש היטב, שהעליה הגדולה אינה כולה תכלת ויש בה טיפוסי אדם שונים. אך גם בענין זה היתה ראייתו היסטורית ואקטואלית כאחת, וכך אמר:

“עם יציאת מצרים יצא גם ערב־רב, טוב ורע. בכל זאת הגיעו לישראל אחרי ארבעים שנה. אולי חוצפה היא לאמור, שאנו מעין משה קולקטיבי. למשה היתה הזדמנות להשאיר את הערב־רב במדבר ארבעים שנה. לנו זה אינו ניתן; זהו העם, ומתוכו וממנו צריכים לבנות, למרות הקשיים, למרות הספסרים, למרות המתעשרים”. (“בהסתדרות”, אפריל 1964).

כשר־האוצר נעשה מדריך ומכוון לכלכלת הארץ ומשקה, בבחינת לוי אשכול המשביר. וכך הלך מחיל אל חיל, מהישג להישג, עד שכל הייחודים והפרטים האלה נתכללו ונתגבשו לחטיבה אנושית שלמה. ובשעת משבר פנה העם כה וכה ומצא, שזה האיש אשכול, גבהה קומתו והוא ראוי לאיצטלא של ראש ממשלה. זה היה כמעט מובן מאליו. כאחד מן העם החל וכבחיר העם סיים. במעלה ההר טיפס כל ימי חייו ואל פיסגתו הגיע ושם נפל חלל.

ב    🔗

אשכול נתכבד בתואר אמן־הפשרה. ואמנם, כבונה בחמרי המציאות הממשית, ידע, שמכשולים הנערמים בדרך העשייה, אין לסלקם בגערה או בשבט־זעם. קל וחומר שיחסים בין בני אדם ויצריהם טעונים טיפול אבהי אישי ומידת מתינות. וקל וחומר בן בנו של קל וחומר בחיים הציבוריים שלנו, המסוכסכים ומפולגים ומלאים אדים כיורה רותחת. כדי להבעיר תבערה די בניצוץ אחד, אך כדי לשכך זעם ולמנוע שריפה, יש צורך במערכת כלים ואמצעים שונים. אכן, אשכול עצמו היה מעין מנגנון שלם של פשרה. בנהלו משא ומתן היה משול בעיני כצומת של קווים ודרכים, שכל קו מוליך למקום מסויים, וכל דרך מכוּון למטרה ברורה. היה לו כשרון מיוחד להקציע זוויות חדות ולהקהות זיזים, וכלי תשמישיו היו שונים: שכל ישר, כוח־הוכחה, שנינה, פסוק מן התורה ומימרה מפי העם, הוּמור, ועושר של הצעות ממוזגות, שיש בהן גם מזה ומזה, גם משל היריב וגם משל שכנגדו. וסייעה לו בכך תפיסה חריפה ומהירה של החולשות והיתרונות בטענות הצדדים, ובקיאות עמוקה בענין הנדון. ועל הכל היתה חופפת התכלית העיקרית: הבאת הצדדים לידי פשרה, מיצוי נוסחה גואלת, המאפשרת הסכם ושיתוף פעולה.

כמה שריפות כיבה וכמה יצרים מיתן וכמה כוונות רעות החזיר למוטב!

וכל זה לא נבע מתוך מזגו של סתם יהודי טוב ורך־נפש, השונא מריבות ועושה שלום, אלא מתוך תחושת־עולם יסודית, שהפשרה היא מפתח הזהב לחיים ציבוריים מתוקנים, שבלעדיה לא יכון עם מדיני ולא תיתכן הווייה ממלכתית לאומית.

ברם, מעולם לא נתן רשות לפשרה, שתהא מכרסמת את הגרעין, את העקרון. להיפך: כל עצמה של הפשרה לא בא אלא לשמר את העקרון הגדול ולחזקו. אך הואיל ובדרך כלל רוב הסכסוכים הם על קליפות ודברים של מה בכך, לא היה לו קשה להופיע כוותרן וכפשרן… אולם היה בעל עקרונות אך לא בעל דוֹגמוֹת קפואות. כל משנה היא משנת חיים וטעונה סיגול למציאות: “לא די לה לתנועה חיה, שתהא דבקה בתורתה שגובשה עם ייסודה. השאלה האמיתית אינה אם אנו מוכנים לחזור ולשנן את העיקרים של “אני מאמין” תנועתי. השאלה היא מה טיבו של הפירוש החי, הממשי, המתגלם במעשי יום יום, שאנו מסוגלים לתת לעיקרים אלה במסיבות משתנות ומתחדשות לבקרים. בקיצור – הבעיה היא ביצוע עיקרים והגשמתם” (“דבר” 3.8.64).

אשכול ידע למצוא את שביל־הזהב בין ביקורתו על ההסתדרות הציונית, שאינה ממלאת את תפקידיה כראוי, ובין הכרתו בדבר חשיבותה של האמנה, היכרותה בינה ובין ממשלת ישראל.

וכך אמר:

“יש בוודאי לכל אחד מאתנו כאן בקורת על התנועה הציונית כפי שהיא כיום. אבל יחד עם הבקורת יודעים אנו – זאת היא התנועה הציונית, ואחרת אין. אין כלי אחר שיחנך את הדורות למען יבואו אלינו. – – – ובשביל שנוכל להרים את המשא הגדול הזה, זקוקים אנו למערכת חדשה של כלים שלובים, דרושה הקרנה והשפעה הדדית, תביעה שאינה מתפשרת מצד ישראל, המדינה הציונית, אל התנועה הציונית והעם. גם אם תבוא התביעה בשינויי נוסח ולשון וטון – אין שינוי בתביעה עצמה. אין ולא תיתכן תזוזה מן העקרון, כי הציונות מחייבת מעשה. אין ציונות בלי יהודים בישראל ובלי הטיית שכם מצד העם בעתיד הקרוב או הרחוק יותר. ועדיין ישראל מצפה למופת שייעשה בידי עשרות, מאות ואלפים של בתי־אב ציוניים, שיקומו ויעלו לישיבת־קבע, הם ובניהם. יהיה זה יום גדול לישראל, ויום קריאה ועידוד לתנועה הציונית ולדור הצעיר”. (מדבריו בוועד הפועל הציוני, 1964).

על דרך זו השכיל גם לשמור על הממשלה המורחבת, הקרויה ממשלת־ליכוד, ולחלצה מבין הסלעים השונים שהיתה נקלעת פעם בפעם לתוכם. ואין צורך לומר, שגם בשעה שצרות ומכאובים ועלבונות פרטיים ירדו עליו בשנים האחרונות ופגעו קשה באישיותו, היו לו לעזר תכונות אלו, שאם לא יכלו לבטל לגמרי את חומר הפגיעה, הרי הקלו עליו את מחצה ומרירותה.

ג    🔗

ויש שכינוהו איש עממי. זהו בלי ספק כינוי של חיבה והערכה, הבא להעיד על ענוותנותו ועל כשרונו לשיח ולשיג עם פשוטי בני אדם ועם אנשי שררה ואילי־הון. אולם צורך הוא להשלים את תוכנה של סגולה זו, כדי שלא תהיה שרויה בתחום היחסים החיצוניים בלבד. אשכול היה איש־העם, שתורת העם ותרבותו בתוך מעיו. הוא שאף כל ימיו להשתלמות רוחנית, על כן חיפש אחרי אנשי־מופת. כנאמן למסורת ישראל, היה מוקיר סופרים וחכמים, מחבב שיחתם וקורא בספריהם. בגנזיהם של סופרים רבים, שזיכוהו בספריהם, מונחים מכתביו של אשכול, שאינם רק מכתבי תודה רגילים של אדם חשוב, המקבל שי ומודה לבעליו; בתוך מכתביו צרורים קטעי הערכה על הכתוב בספרים אלה, רשמי קריאה, המנוסחים בדחילו ורחימו, אך מעידים על טעם טוב וחוש ביקורת ושמחת הגילוי הרוחני. לכשיכונסו מכתבים אלה, יקבל התואר “אדם עממי” ממד נוסף, ממד של עומק, שאינו ידוע לרוב הציבור. אשכול היטיב לדעת עברית מקורית והיה מתבל את מכתביו, ביחוד את מכתביו הפרטיים, בפסוקים חיוניים, מלאי הוּמוֹר, המשובצים להפליא לצורך הענין. הוא היה ידידו של הסופר העברי, לא בימי חג והפגנה, מצוות שרים מלומדה, אלא בימי חול. מפני שזיקתו לערכי ספרוּת והוקרתו ליוצרים עברים לא היתה רק ביטוי לנטייתו הפרטית, אלא גם פרי השקפה שלמה, המובעת באימרה קצרה זו: “אילו נדרשתי לנסח תורת הציונות על רגל אחת, הייתי אומר: שיבת ישראל לשרשיו וליסודותיו ואידך זיל גמור” (בכינוס 1963). ביטוי מרוכז ונפלא ליחס עמוק זה ניתן לפני זמן־מה ביצירת קרן־המילגות לסופר העברי. בהתלהבות ממש טיפל בהכנת הקרן הזאת עד שהביא אותה לידי גמר חתימה טובה. ומי שלא ראה את אשכול באותו ערב־הייסוד זורח באור המפעל המבורך הזה, לא ראה אדם מאושר מימיו. ולא שיער ראש־הממשלה המרוצה, כי גם לעצמו הוא עושה זכרון במעשה זה. וזאת לדעת: לא ביום של שלווה הונח היסוד למפעל הזה, אלא בשבוע שבו נעשתה פעולת צה"ל בנמל התעופה בביירות, והכל היו חוששים שמא תידחה אסיפת הייסוד. אך אשכול בא וחיוכו עמו ונאם נאום יפה, ההולם את המעמד ונותן כבוד לממשלה ולראשה.

וראוי להביא קטע מנאומו בטקס ההכרזה על קרן־היצירה מטעם ראש הממשלה, שכּן יש בדברים אלה, שנאמרו זמן קצר לפני מותו, משום עדוּת נוספת לתפיסתו הרחבה והנכוחה בדבר תפקידה של המדינה כלפי הספרוּת והסופרים העברים:

"במערכת החברה שלנו אין מקום למה שנקרא במציאות אחרת “הזמנה סוציאלית”. יש רק צָמָא גדול ותקווה גדולה. יש רצון להדרכה רוחנית ולהשראה רוחנית, דווקא מיצירה חפשית, ממין ההדרכה וההשראה, שהוליכו את תנועת התחיה היהודית והחברתית בעם ישראל עד הלום. אין התקווה הזאת בבחינת הלכה לימות המשיח, שהרי מהתרבות העברית והספרוּת העברית יצאו החלוצים העוברים לפני מחנה הגאולה.

יש שנלווית אל הציפיה הזאת להשראה גם ציפיה לשיקוף המעשה הגדול, לשיקוף המהפכה היהודית הגדולה שחלה בדורות האחרונים. בין קוטב החידלון בשואה לבין קוטב הגאולה בתחייה שבמולדת. זוהי ציפייה מובנת, אף כי מותר לנו ודאי להיות בעלי סבלנות בענין זה. עשרות שנים עברו בין מלחמות נפוליאון לבין “מלחמה ושלום”, בין המהפכה הצרפתית לבין “שתי ערים”. ומי ימנה מספר השנים שבין מלחת טרוֹיָה לבין ה“איליאס”. יש לי ספק אם היתה ספרוּת בעולם שליוותה בהצלחה תמורות מפליגות בהוֹוה. אלה מן הדברים שאין אדם יודע זמנם, וסופם לבוא בשעה שאין מצפים להם. אפילו כך, חובה על הציבור לעשות למען היצירה הספרותית האמנותית, ליצור לה את התנאים ולכבד את יוצריה. קרן המילגות, שאנו מכריזים עליה היום, היא ביטוי לתודעה הזאת. יש כאן משום שלח לחמך על פני המים… אין הציבור צריך ליטול זכות לעצמו, לא לדרוש ממקבלי הפרסים דין וחשבון ולא לקבוע מי זכאי לפרסים. הזכאים ייקבעו בידי חבר שופטים בני סמכא".

ד    🔗

לאחר מותו וביום הלוויה חשנו, שחיבת־עם גדולה אופפת אותו, זו החיבה, שהיא הגמול היחיד הנחשב של האומה לגדולי משרתיה ומנהיגיה. העם אהב את עצם היותו, את מידותיו ואת מנהגיו. אפילו דילוגיו היו עליו אהבה. אין לקפח שכרם של מדינאים בעלי לשון מהירה וצחה וחכמי ניסוח גדולים. הם גורמים לנו לא רק הנאה, אלא דרושים לחיים הפוליטיים ותרומתם חיונית. אולם יש שנושא משרה רמה, הצריך לקבל החלטת הרות־גורל, הכרוכות בדיני נפשות, מקבל שכר על השיפוט האיטי, על הגמגום ועל הלבטים. כי לפעמים בא הליטוש המעשי והביצועי המוצלח דווקא לאחר שקדמו לו מחשבה ודיבור מהוססים ועמוסים בלשונם. האחריות הגבוהה מאיטה לפעמים את קצב המחשבה וההחלטה. אך היה חן בכובד־לשונו של אשכול, והשומע לא התרעם עליו, מה גם שלעתים קרובות היתה רוח לובשת את אשכול ודברים נישאים, מדוייקים ויפי־סגנון היו מרעישים את השומע ומגלים לו אשכול אחר.

אשכול שאף בכל עוז להתקדמות מתמדת, למשק מפותח, למדינה משוכללת ולחברה מתוקנת. הוא השתדל להכניס יפיפותה של הציוויליזאציה האירופית באהלי שם. היה מברך על כל כיבוש טכנולוגי על ידי החקלאות והתעשיה הישראלית וסייע לכל יזמה טכנית ומדעית במגמה זו. ברם, מעולם לא הגזים בערכה של הטכנולוגיה ולא התעלם ממומיה. במאמרו “עילית העוברת לפני המחנה” (“הפועל הצעיר”, 22.6.1965) כתב דברים כדרבנות:

“אבטומאציה אינה מבטיחה אבטומאטית צדק חברתי, חברה אַל־מעמדית, עם עובד בלי טפילות. זה היה ונשאר אתגר לאדם ולאידיאה ולא למכונה ולתהליכי עבודתה. רעיון הצדק החברתי, מושג העמל המשוחרר, מימות נביאי ישראל ועד הסוציאליזם של הדורות האחרונים, לא יוגש לנו על מגש האלקטרוניקה. הוא יתבע את נפשנו ואת לבנוּ.”

ואמנם לכך נתן את נפשו ואת לבוֹ.

תשכ“ט־תש”ל