אברהם לוינסון / ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

איש השפע היה, ותססו בו כשרונות וכוחות רבים. והם שעשאוהו עסקן, סופר, מתרגם, נואם, ממחיז, עורך, היסטוריון ואיש-שיחה. ובכל תחום מתחומים אלה הצטיין ותפס מקום נכבד, דומה, עד לפני שנים מספר, שבהן חלה את חליו הקשה, פינק אותו הגורל במתנות-טבע-ותרבות רבות, ואף במתנות-אהבה מידי הבריות. שכן מעטים האנשים כאברהם לוינסון, שנתחבבו על כל שכבות החברה, תחילה בחוץ לארץ ואחר כך בארץ.

תמיד הפליאנו בכושר פעילותו ובעושר גילוייו. מימי נעוריו ועד שהכריעתו מחלתו פעל ביקוד-לב ובמסירות נפש בכל שטחי החיים הציבוריים: בתנועה הציונית, ב“התאחדות”, בהחלוץ, בתנועת התרבות העברית, בקרנות הלאומיות ובמערכות היהודיות בפולין. לא היתה פינה, שאישיותו לא היתה מורגשת בה. ובכל מקום היה קסם בהופעותיו, כי נואם מזהיר היה לוינסון. ונואם היה באידיש להמונים, פולנית מעולה למשכילים ועברית מצויינת לנוער החלוצי ולעברים שבגולה. זמן מסויים אף היה סגן-ראש עירית בריסק וציר ל“סיים” הפולני, שבו נאבק בעוז ובכשרון למען עניני היהודים בפולין. משתתף היה בכמה עתונים בשלוש הלשונות האמורות. עוד זכורה לרבים החוברת שלו ביידיש, על א. ד. גורדון, שגילתה לקהל בגולה בפעם הראשונה את משנתו ואורח חייו. היתה זאת מסכתא קטנה ונפלאה, שבה בא לידי ביטוי לוינסון ההוגה והמחנך. בעזבונו שמורים עדיין מאמריו, המצטרפים לכמות רבה ולאיכות חשובה, שמהם ילמדו הדורות הבאים את תולדותיה של תנועת התחיה ודרכי המחשבה והמאבק של אישי הדור הקודם. ¹

וכשעלה ארצה, המשיך בפעולתו המבורכת והיה שוקד על תקנת הצד התרבותי בחיי ציבור הפועלים והישוב. והרבה פעל. על מהות פעולתו לא תוכל לעמוד ע“י סיכום הדינים והחשבונות הרשמיים של המרכז לתרבות או של מוסדות אחרים; אלה אינם אלא חלק קט ממנה. לאמיתו של דבר היה לוינסון אחד המשבירים התרבותיים. הכל נהנו ממנו, הכל פנו אליו. המו”ל פנה אליו בבקשת תרגום; התיאטרון הוותיק ביקש אותו לתרגם מחזה או לעבד מחזה; הלהקה הצעירה ביקשה את עזרתו כמדריך ספרותי; מקהלות ביקשוהו לתרגם שירים מיידיש ומרוסית ואף לכתוב שירים מקוריים; אגודות וחברות הזמינוהו להרצות אצלן; סופרים ומשוררים מתחילים היו נהנים ממנו עצה ותושיה; אורחים מחו"ל היו שוהים אצלו ומקבלים ממנו מושגים על חיי התרבות והאמנות בארץ. בדיבור אחד: הוא היה תמיד נתבע, נתבע ונותן; ונותן היה בשפע, בחיבה, בחום לב, במאור פנים. וככל שנתן היה כמעין המתגבר. היה מעַשׂר לבאים אליו מזמנו ומרוחו, והם העשירוהו. היה מדליק את נרם משלהבת-התמיד שלו, ולא זו בלבד שנרו שלו לא היה חסר, אלא השמן למאור נתרבה אצלו. הוא ידע את סוד הנתינה וההענקה, היה מעניק בסתר ובגלוי, ביודעים ובלא יודעים, במישרין ובעקיפין. ואפשר שהוא במידה מסויימת קרבן הנתינה המלאה והגדושה.

רשימה בלתי שלמה של ספריו, מאמריו, תרגומיו, עיבודיו, חיבוריו ותיקוניו תביא אותנו לידי הפלאה והערצה: מהיכן היה לו ללוינסון כל כך הרבה פנאי ואורך-רוח? אין זאת כי אם נתברך לא רק בעושר רוחני רב, אלא גם בקלות הנביעה וההבעה. הכוחות שלו עמדו תמיד מוכנים ומזומנים לשרתו. מעולם לא הכזיבוהו. היה מפוזר כלפי חוץ ומסודר כלפי פנים. וכל-אימת שהיה נדרש לומר דבר או לעשות דבר, היה נפתח מדור שבנפש ומתוכו היו נובעים רעיונות ועצות.

והמיוחד שבו היה ההומור שלו. תבלין זה היה סודו ובו היה מבשם את דבריו-שבכתב ויותר מזה את דבריו שבעל-פה. משחקי מלים, עוקץ דק, בדיחות-דעת, שנינה, דרוש, רמז דק – אלה היו “מכשירי” ההומור שלו. בהם היה מנעים את המגע והמשא עם הבריות, ובכוחם רכש לו חיבת כל יודעיו ומכריו.

ודוקא משום סגולותיו התרומיות ומשום אופיו החינני הלזה, צרב בלב ידידיו האסון שקרה לו. קשה היה לראות את איש השמחה, הצוחק מעמקי לבו והמסביר פנים לאיש-שיחו – מתלבט בפגעים שבאו עליו.

אולם מחלה זו שהכריעתו אינה אלא אפיזודה אומללה, מעין תאונת גורל. בלב כל חבריו וידידיו המרובים תישמר דמותו של אברהם לוינסון כאיש-הרוח, שחיי נפש עשירים פעמו בו, שתרם לאוצר תרבותנו נכסים רבים והפיץ אהבת-אדם ואהבת דעת מסביבו. הוא יינצר בנפשם כאיש ההגות התרבותית והחברתית, נאמן ביתה של תנועתנו.

וראוי להביא לפחות כמה פיסקאות מדבריו, שמהם מתגלה האני-מאמין היהודי שלו:

"תרבותנו היא תרבות האחווה והשלום. “לא ישא גוי אל גוי חרב”. אנו מאמינים בריבונות הרוח האנושית, בנצחון המוסר האנושי; אנו מאמינים באמונה שלמה בביאת המשיח, גואל האנושות; אנו מאמינים בתיקון האדם והחברה, בתיקון העולם השפל הזה, בתיקון החיים האכזריים האלה. מכאן – חיוב החיים הגדול, המקנן בלבנו. “וחי בהם”… חיי-עולם נטועים בתוכנו. כל ישותנו, כל הווייתנו הוא חיוב-חיים, אהבת-חיים, חדוות-חיים. דם – נצטווינו לכסות. על חלל לא ידוע נתחייבנו “עגלה ערופה”. שופך דם בישראל ויהא גם בחיר-האומה (דוד המלך) פסול לבנות מקדש. שופך דם אדם באדם – דמו ישפך.

אכן, איננו מתעלמים מן המציאות. גם חכמינו ידעו להבחין בין שפיכת דמים בחינת “ייהרג ואל יעבור” ובין הגנה עצמית בחינת “הבא להרגך”. הדברים ידועים ואינם טעונים בירור. כוחנו – בקדושת המטרה והאמצעים גם יחד. המטרה אינה מקדשת ולא תקדש לעולם את האמצעים. האמצעים הם חלק אורגני של מוסר היהדות; ואין להבדילה מהמטרה. המוסר האנושי אינו ציווי מופשט, שניתן לילדים ומבלי-עולם. המוסר הפוליטי, מוסר ציבורי ואישי, נושא בתוכו תכליתיות מעשית ושכר ממשי. המוסר הוא כוח היסטורי ריאלי, המקיים את האנושות, המזין את כוחותיה המתקדמים ומתווה דרכי התפתחותה. הכוח הזה – הוא שהשמיד את ממלכות העולם העתיק בתקופות התנוונותן המוסרית. הוא שאָצל רוחו על המהפכה הצרפתית, הוא שהפיל את עריצות המונרכיה הרוסית, הוא שניצח את היטלר, והוא ורק הוא נתן לישראל את קיומו הנצחי.

אף פעם לא היינו זקוקים – כמו עכשיו – לתרבות המוסר היהדותי, מזוקק מסיגי התקופה החולה והטרופה, מטוהר בכוּר יסורינו ובזוהר גאולתנו, במצרף נסיוננו ההיסטורי. בדרכי-פלא אנו נישאים בדרכים שונות אל ארצנו ולקראת תקופה היסטורית חדשה, שלא היתה לנו כמותה. האמונה העמוקה בתרבות המוסר שלנו תכשיר אותנו להיכנס לטרקלינה של תקופה היסטורית זו – לא דלים וריקים, כי אם ברכוש נפשי גדול, כאשר יאה לה – לתקופה גדולה זו, הבאה לקראתנו". (“תרבות יוצרת”).

תשט"ו

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.