לפני שהיתה האוניה הידועה והפרשה הכרוכה בה, פרסם ז'בוטינסקי מאמרים ברוסית תחת שם העט "אלטלנה", והוא מתוודה בזכרונותיו על הטעות המשעשעת:
פעמים בשבוע נדפסו מכתבי ב"נוֹבוֹסטי", בחתימת "אַלטאַלינאַ" (עלי להודות כי שם זה בחרתי מתוך טעות מצחיקה: אז עוד לא ידעתי איטלקית כראוי, וחשבתי כי תרגומו "מנוף" – אחרי-כן נודע לי שתרגומו באמת "נדנדה")
הנה פנינה מתוך זכרונותיו של "בוקי בן-יגלי", הלא הוא יהודה ליב בנימין קצנלסון:
– הראית מימיך את הספר "כוכבא דשביט" של ר' חיים זליג סלונימסקי? גם בספר הקטן הזה ידובר על אודות בנין העולם והגלגלים.
– את הספר הזה לא ראיתי. גם את שמו לא שמעתי בלתי היום.
– את הספר הזה תוכל לראות בביתי. אנכי איני משאיל ספרים לאיש, אבל בביתי יוכל כל מי שירצה לבא ולקרא בהם.
בבואי אל ביתו ביום המחרת, הובילני אל אוצר ספריו. שני חדרים מרווחים שכל כתליהם היו מכוסים ארונות-עץ יפים מלאי ספרים שהתנשאו מן הרצפה עד התקרה. באמצע כל חדר עמד שלחן עגול עם כסאות מסביב לו. ורק נגד אחד החלונות עמדה ספה רכה ושלחן קטן על ידה. על ספה זו, כנראה, היה אדון הבית מעיין בספר בשעות הפנויות ממסחרו. ר' יהודה הראה לי על ארון אחד פתוח ויאמר אלי לעיני משרתו: פה תמצא את הספר אשר תבקש. ואל החדר הזה תוכל לבוא בכל שעה פנויה מלמודך ולקרוא פה ככל אַות נפשך. ואחרי צוותו להמשרת להביא לי כוס טהיי מתוק, עזבני וילך. נדמה לי כאלו נכנסתי בהיכל קודש לפני ולפנים. ספרים, ספרים וספרים. אל אלהי חיי, היספיקו חיי אני לקרוא את כל הספרים האלה?
ברוב עמל מצאתי את הספר "כוכבא דשביט" ועל ידו, לגודל תמהוני, את הספר "תעודה בישראל" ליצחק בר לוינזון. את שם המחבר הזה שמעתי. אומרים עליו, שהיה, ימח שמו, ראש אפיקורסי הדור, שבספריו היה מטיף לבני ישראל, שישתמדו חס ושלום, ושבערים רבות שרפו את הספר הזה בפומבי בחדר בית-הכנסת… תמה אני, איך איש חסיד וירא שמים כר' יהודה יחזיק בביתו ספר שכתבו מין… הלא דבר הוא… ופתאום נזכרתי את הנאמר בפרק אבות: "דע מה שתשיב לאפיקורס", אבל איך אוכל לדעת מה להשיב לו, אם לא אדע את דבריו? אם כן הלא מותר לקרוא ספרים כאלה… אבל מיד אחרי זה עלה בזכרוני מאמר אחר: "כל באיה לא ישובון – זו מינות", מפני שדברי מינות מושכים את הלב… לא, לא, את הספר הזה לא אקרא, למה לי להכניס את ראשי בסכנה? אבל אנסה נא לקרוא את ההקדמה, למען דעת את מטרת הספר, ועל מה דבריו יסובו. ההקדמה בלבד הן לא תזיק לנפשי. קראתי והשתוממתי. על דברת המחבר, מטרת הספר היא להוכיח כי למוד כתבי הקודש לא רק רשות כי אם גם מצוה, כי מותר ללמוד שפות זרות, רוסית ואשכנזית, וכי חובה היא ללמוד מלאכה ועבודה, וכל זה הוא מבטיח להוכיח על יסוד דברי התלמוד, ועל דבר השמד אין גם רמז קל בההקדמה. אמת הדבר, כי כל הצעותיו הן נגד המקובל באומה, ומנהג ישראל הלא תורה היא, אבל מלמוד לשון קודש עד השמד הלא רב הדרך מאד. אין זאת, כי אם ערום יערים האיש ויצפין את השמד ל"קנוח סעודה", עד אשר תצלח בידו למשוך את הקורא אחריו… אבל הלא אפשר גם כן, שבדבר השמד הוציאו עליו החסידים לעז, מפני שהוא לא היה מאמין בצדיקים והיה מלגלג עליהם. אבל הן לא כל הכופר בצדיקים הוא כופר בעיקר. הלא גם המתנגדים אינם מאמינים בצדיקים ובמופתיהם, ובכל זאת הם יראים וחרדים.
תשוקתי לקרוא את הספר גברה בלבי מרגע לרגע, ובכל זאת הבלגתי על תשוקתי. הן לא לזאת באתי הנה. העמדתי את "התעודה בישראל" על מקומו ואחל לקרוא את "הכוכבא דשביט". אבל, אהה, הספר הקטן הזה הטיל סערה גדולה ונוראה בלבי. הספר הקטן הזה הרס את עולמי עד היסוד, את עולמי הרוחני והגשמי גם יחד…
סלונימסקי רצה להראות בספרו כמה צעדה חכמת התכונה קדימה. התוכנים הגידו מראש את היום ואת השעה שכוכב השבט… יתגלה לעיני יושבי הארץ, וכאשר נבאו כן היה. להתוכנים הקדמונים, שידעו את מסלולי שבעת כוכבי הלכת, היו כוכבי השבט חידה סתומה. והחכם התלמודי רב שמואל, שהתפאר כי "נהירין ליה שבילי דרקיעא כשבילי דנהרדעא", אנוס היה להודות "לבד מכוכבא דשביט". ליתר באור הציע המחבר בדברים קצרים את תולדות חכמת התכונה ודרך התפתחותה. התוכן היוני בטוֹלימיוֹס (תלמי) ששיטתו היתה לעינים לכל התוכנים שבאו אחריו וגם להרמב"ם בספרו "יד החזקה" העמיד את כדור הארץ במרכז העולם. מסביב להארץ ואויר הנשימה העוטף אותו, יסובו שבעה גלגלים כגלדי בצלים שבהם קבועים שבעת כוכבי-הלכת שהיו ידועים להקדמונים: הירח, השמש, נוגה, כוכב (מרקורי), מאדים, צדק ושבתאי. כל אחד מהם מקיף את כדור הארץ בזמן ידוע: הירח – בכ"ט ימים, השמש בשס"ה ימים וכן הלאה. ומסביב לשבעת הגלגלים האלה עוד גלגל אחד גדול מאד, שבו מהודקים כל הכוכבים הקבועים עם שנים עשר המזלות. ומסביב להגלגל הזה עוד גלגל אחד, שבו מהודקים שמונת הגלגלים הנזכרים והמקיף אתם יחד את כדור הארץ במשך יום אחד, ובו תלויה חליפת הימים והלילות. על פי שיטה זו יכול היה המין האנושי להתגאות, כי הוא נמצא במרכז העולם, וכל הגלגלים המשתרעים למרחבי אין קץ לא נבראו אלא לשמש לו… והנה בא התוכן קוֹפרניקוּס והרס את הבנין הנפלא הזה. באותות ובמופתים חזקים הוכיח, כי לא הארץ נמצאת במרכז העולם, כי אם השמש, וכוכבי הלכת לא יסובו מסביב להארץ, כי אם מסביב להשמש ואתם יחד תסוב גם הארץ מסביב להשמש אחת בשנה, חליפת הימים והלילות תלויה לא בסיבוב הגלגלים כלם מסביב לכדור הארץ, כי אם בסיבוב כדור הארץ מסביב לצירו אחת בעשרים וארבע שעות מעת לעת. גם את הגלגלים הרס קופרניקוס עד היסוד. אין גלגלים בעולם, אלא כוכבי הלכת והארץ סובבים את השמש במקום פנוי וריק, המשתרע למרחב אין קץ. מכל כוכבי הלכת, שאליהם נספחו כוכבים חדשים שלא ידעו מהם התוכנים הקדמונים, רק הירח לבדו נשאר נאמן להארץ העלובה, וכמו מלפנים יסוב אותה אחת בחודש…
אחרי קופרניקוס בא התוכן קֶפּלֶר, שמצא את שלשת החוקים של תנועת גרמי השמים, ואחריו יצחק ניוטון (בתומי האמנתי אז, כי זה האחרון היה יהודי, כי יצחק הלא שם יהודי הוא), שמצא את כח-המושך, השורר בכלל העולם; ושניהם יחד קימו וקבלו עליהם את שיטת קופרניקוס… הוי, אל משגבי, האמנם צדקו האנשים האלה?
אתם, קוראי הצעירים, אתם אשר שמעתם את הדברים האלה מפי מוריכם, בהיותכם בני עשר שנה, ולא נפעמתם ולא נרעשתם, לכם אחת היתה, אם השמש יסובב את הארץ או הארץ תסובב את השמש, – אתם לא תוכלו לשער בנפשכם את מצב רוחי, אחרי קראי את הספר הקטן של סלונימסקי. נרעש הייתי ונדהם במשך ימים אחדים כגבר עברו יין. עד הנה האמנתי כי עומד אנכי על קרקע מוצק ובטוח, ופתאום והנה אנכי יחד עם האדמה שתחת רגלי, אנשא במרחבי העולם במהירות נפלאה אלפי פרסאות ברגע אחד. אמנם ראשי לא ילך סחרחר, גם לא אפחד פן אפול מן הארץ אל תהום השמים – ברוך השם, יש כח המושך בעולם והוא יקשרני בחוטים לא נראים אל הארץ הנעה והנדה… אבל לא זאת תעורר תמהון ועצב בלבבי. אנכי חשבתי עד הנה, כי עומד אנכי במרכז העולם, כי אנכי הנני תכלית הבריאה ומטרתה, חלום יפה חלמתי לי כחלום יוסף בשעתו: "הנה השמש והירח וכל הכוכבים משתחוים לי", והנה העירוני משנתי וחלומי הנעים התעופף וינדוף כטל בוקר, והנה אומרים לי, כי זוחל אני על אחד הכוכבים הרבים הסובבים את השמש, וכי ישנם כוכבים רבים גדולים הרבה יותר מכדור הארץ, ואם כן אפוא "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו"?
ולא עצב ותמהון בלבד דכאוני, כי מלחמה עזה נִצתה בלבבי. את הסתירה שבין שיטת קוֹפרניקוּס ובין המסופר בכתבי הקודש, כי אחרי הקריאה הנפלאה של יהושע בן נון: "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון, – ויעמוד השמש בחצי השמים ולא אץ לבוא כיום תמים" – את הסתירה הזאת אמנם עלתה בידי לתרץ על נקלה. הפסוק נאמר על דרך המליצה, כדי לשבר את האוזן, שתהא יכולה לשמוע לפי ראות עיני בני אדם. הן גם לפי שיטת הרמב"ם (שיטת בטולימיוס) לא השמש והירח מתנועעים ממזרח למערב, כי אם הגלגל העליון המניע את כל הגלגלים המהודקים בתוכו יחד עם גלגלי השמש והירח, ואם כן אין לקחת את הדברים כפשוטם. אבל סתירה יותר נכבדה נגלתה לפני – סתירה, שממנה נשקפה סכנה להרוס את כל עולמי הרוחני עד היסוד…
ככל יתר בני עמי, הרגל הורגלתי מעודי לחשוב את כל דברי הקדמונים לאמת מוחלטת. הקדמונים לא טעו ולא שגו מעולם. ועל היסוד הזה נוסד הבנין הגדול של התורה שבעל פה. חכמי הגמרא מצאו סתירות בדברי המשנה, אבל חכמי המשנה לא יכלו לטעות, וחכמי הגמרא בפלפולם החד יתרצו את הסתירות של המשנה. המפרשים הקדמונים – רש"י והתוספות – מוצאים סתירות בהגמרא, אבל גם גמרא היא אמת מוחלטת ולא תסבול סתירות. וחכמי התוספות בפלפולם המחודד יתרצו את הסתירות של הגמרא. המפרשים האחרונים, מהרש"א, מהר"ם ופני-יהושע ועוד אחרים עד אין מספר, מוצאים סתירות בדברי התוספות, אבל גם חכמי התוספות לא יכלו לטעות ולשגות, וכן נולדה ספרות גדולה ורחבה של חדושים ופלפולים, שכולם יחד היו נקראים בשם "תורה", כאילו נִתנו למשה בהר סיני. ואמנם גם האמינו, כי "הקדוש-ברוך-הוא הראה למשה בסיני כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש עד סוף כל הדורות". והנה הראב"ד מצא סתירות רבות בספר "יד החזקה" של הרמב"ם, אבל הרמב"ם, זה האיש הגדול בענקים, זה "הנשר גדל הכנפים" הן לא יכול היה לטעות, ועל כן בא ר' יוסף קארו בפירושו "כסף משנה" והוכיח, כי אין כל סתירה בדברי הרמב"ם, כי כל דבריו הם אמת וצדק. הם אינם יכולים להיות לא-אמת ולא-צדק. והנשר גדל הכנפים הזה יספר לנו לתומו בספרו "יד החזקה" דברים נפלאים על אודות הגלגלים ותנועותיהם, כאלו ראה אותם בעיניו. וספרו זה הלא נועד לדברי אמונה ודת. והנה בא התוכנים החדשים ואומרים, כי הגלגלים האלה לא היו ולא נבראו, כי אך שקר נִחלו לנו חכמי יון הקדמונים. הם טעו והטעו את החכם העברי, והראב"ד לא השיג עליו ור' יוסף קארו לא טרח לתרץ את הסתירה הגדולה שבין דברי הרמב"ם ודברי התוכנים החדשים, אשר לא ידע אותם… האמנם יכול היה גם הרמב"ם לטעות? ואם לויתן זה הועלה בחכה, מה יעשו דגי הרקק?
חשתי בנפשי, כאילו נוע תנוע האדמה תחת רגלי ואין מעמד. מי יערב לי, כי לא שגו הקדמונים בהרבה דברים אחרים, ולמה זה הבל איגע לתרץ את כל הקשה בדבריהם. הם טעו, ואין אחריותם עלי…
— מתוך זכרונות בוקי בן יגלי, במאגר היצירה העברית של פרויקט בן-יהודה.
כך כותב ז'בוטינסקי בזכרונותיו על מה שקרא בילדותו ונערותו, ועל טעמו הספרותי מאז:
מלבד הידיעה המקוטעת של שפות רומא ויון (ואת זאת אני דוקא מחשיב עד היום הזה), כל מה שלמדתי בימי ילדותי – לא בבית-הספר למדתי. הרביתי לקרוא, כמובן; בלי מדריך ומשגיח, אבל במקרה היטבתי לבחור.
קודם כל, מימי גדולת אבי נותר לנו ארון ספרים אשר בו מצאתי את כל כתבי שקספיר בתרגום רוסי, ואת פוּשקין ולרמוֹנטוֹב. את שלושת אלה ידעתי מאלף עד תיו עוד לפני היותי בן ארבע-עשרה, וגם עד היום לא בנקל יימצא קטע משירי פושקין שלא אכירנו ולא אדע לסיימו.
אבל את שאר הספרות הרוסית גם אז לא ביותר אהבתי (אולי מלבד השירה) וגם עתה היא זרה לרוחי. אינני נוטה להתעמקות בתהומות הנפש – לבי חושק בעלילה. חביבי ילדותי היו סופרי ה"תעוזה" המפורסמים בדורי, ואני מצטער על שהתרחק מהם, כפי ששמעתי, הדור הצעיר החדש – מיין ריד וברט-האַרט, וולטר סקוֹט ודוּמאַ-האב וכל סיעתם. המבחר הזה, בּאַנאַלי ונורמלי, הצילני מבגרות-הרוח המוקדמת, מחלת הנוער שקם אחרי זמני אני. גם כשלא נותר לי, באוצר אותה הספריה, מה לקרוא עוד מהסוג הזה, והוכרחתי לעבור אל הספרות ה"רצינית", ביכרתי את סופרי חוץ-לארץ, כדיקנס וזוֹלאַ, שפּילהגן וג'ורג' אֶליוט, על גאוני הרומן הרוסי – מתוך יראת הפסיכולוגיה.
ואולם יש להודות כי הספר שעשה עלי את הרושם היותר חזק היה ספר רוסי – "התלול" ("אובּריב") מאת גוֹנצ'רוֹב: ספר זה הוא כעין גבול רוחני בין ילדותי ובין נעורי, ואינני יודע מדוע. לעומת זה, ארבעת המפעלים מתוך אוצר השירה העולמית שאהבתי על הכל (אז וגם עתה) הם ראָיה מוחלטת לפשטות השטחית של טעמי: "סיראַנו" – של רוסטאן, "אגדת פריטיוֹף" מאת טֶננֵר הסוידי, "קוֹנראַד וואַלנרוֹד" של מיצקביץ' (חבר פולני בפרוגימנסיון לימדני את שפתו), ויותר מכולם "העורב" מאת אֶדגאַר פּוֹ. לוּ הייתי מגיש מתנה לעצמי: אלה ארבעה, כרוכים יחד, כל אחד בשפתו המקורית, מצבות-זכרון לפולחן הז'סט המפואר והמלה היפה שלא מצאתי אותו בחיים.
(וראו באיזו אגביות מציין ז'בוטינסקי שרכש ידיעה מספקת בפולנית כדי לקרוא וליהנות מרומן בפולנית.)
שנה טובה לכולם.
כזכור, השנה האזרחית החדשה היא החג החביב על פרויקט בן-יהודה. מדוע? משום שבכל אחד בינואר, פוקעות זכויות היוצרים של מי שנפטרו לפני 70 עד 71 שנה קודם לכן.
בשנה שעברה, כתבתי ש"כאן בארץ, משום מה, עובר החג הזה בלי אזכור, ולו הקטן ביותר […] להעשרת נחלת הכלל ביצירות נוספות." אני שמח לראות שידידינו מארגון קריאייטיב קומונס ישראל יערכו ביום רביעי הקרוב, חמישה בינואר, באוניברסיטת חיפה, אירוע לציון יום נחלת הכלל (שם אחר לקנין הציבור), בין השעות 19:00-22:00. האירוע יכלול תיאורי מיזמים שונים שעוסקים בקנין הציבור, בהם ויקיפדיה וכן פרויקט בן-יהודה, כשכל נציג מדבר לא יותר מעשר דקות, ואחר כך מסיבה עם כיבוד קל.
אנו בפרויקט בן-יהודה מציינים את חג קנין הציבור השנה עם העלאת חלק ניכר מכתבי זאב ז'בוטינסקי העבריים, שהודות למלאכתם של מתנדבינו, מוגשים לציבור החל מחצות, ממש עם פקוע הזכויות.
חג שמח מפרויקט בן-יהודה!
כמדי חודש בחודשו, העשרנו את מאגר היצירה העברית של פרויקט בן-יהודה ביצירות נוספות במגוון סוּגוֹת: לצד מאמרים נוספים מאת י"ח ברנר, א"ש שטיין, ואברהם רגלסון, אנו מגישים החודש מסות נוספות מאת מקס נורדאו בתרגום ראובן בריינין, שני סיפורים על רקע היסטורי מאת חיים אריה זוטא, שירים מאת וידאל בנבנשת, וקובצי מכתבים נוספים מאת שמריהו לוין.
טעימה קטנה מן העדכון אטול שוב ממיודענו רגלסון, והיא אנקדוטה מתוך רשימת הביקורת שלו על הספר "שערי זוהר" מאת ראובן מרגליות:
מתעורר רצון להכיר ביתר-קירבה את זה אביר-התורה ועתיר-הנכסים, מחבר "שערי זוהר", אשר כבר פגשנוהו מקודם כבעל "מלאכי עליון" ו"ניצוני זוהר". וחוץ מעמוד-זכרון בראש-ספריו ל"טהורים בחייהם וקדושים במיתתם", בני-משפחתו אשר "גוועו, הוּמתו ונשרפו בגיטו לבוב", לא ידעתי כלום על תולדות-חייו. ברם, בחיבור אחד שלו מימי-אברכותו "ספר נפש חיה, כולל הגהות והערות לד' חלקי שולחן ערוך", מצאתי פירור-ידיעה על חייו האישיים, במלת-הקדמה קצרה, שנכתבה בכ"ז סיון תרצ"א:
"לוּלא תורתך שעשוּעי, אז אבדתי בעניי, – דברי המשורר האלוהי אלה אוּכל לאמור על ספרי זה, שכתבתי וסידרתי בעצם ימי התבערה, ימי מלחמת-העולם…" (מדובר במלחמת-העולם הראשונה. ר' ראובן מרגליות נמצא מוכשר לשרת בצבא האוסטרי ולצאת אל שדה-הקטל. על-אף אי-רצון להשתמש בכתרה של תורה, ראה היתר לעצמו לכך הפעם, והגיש בקשה להיות משוּחרר משירות על סמך רבנוּתו, לפי חוק המדינה. העניין נסתחב שנתיים, כתב-השחרור לא הגיע ובינתיים נאלץ להתחבא. חותנו וחותנתו מתו מרוב צרות, ועל אשתו הוּטלה פרנסת הבעל והילדים. ושוב מלשון-המחבר)… "אך זאת אזכורה. לילות חורף הארוכים בהיותי סגור ומסוגר לבדי בחדר בחוסר כול: זה נר, כי מיראה שאנשי הבית בראותם נר דלוק כל הערב ירגישו כי אדם מסתתר במעון זה, לכן לא נדלק גם נר. אך לאור להב האש שבתוך תנור-החורף למדתי וכתבתי, שטוח על הרצפה. במצב כזה של דכדוך-הנפש של בבקר תאמר מי יתן ערב וגו' אבל יחד עם זה, של סביבה משפחתית נאמנה, של אהבה טהורה וקדושה, של תקווה וחדוות חיים, ערכתי וסידרתי ספרי זה. אמנם אז לא היו בידי די ספרים לרוות מצאוני ותשוקתי. ואחרי כן, כאשר נתאשרו תעודותי ונשתחררתי לפי התחלקות ממלכת אוסטריא-הונגריא, גם אז לא שלוותי ולא שקטתי. בימות הפוגרום האיום הכוּני השודדים במקדוחיהם, ואת בית מסחרי בזזו ולא השאירו גם עוללות…"
היכן מצינו חשק-לימוד כיוצא בזה? אצל אברהם לינקולן האמריקני, אשר בהיותו נער, ולא מצאה ידו לקנות נר, עפרון ומחברת, היה משתטח על הרצפה אצל אש-האח ועושה תרגילי-חשבון בפחם-עץ על גבי היעה. ובמסורת ישראל – אצל הלל, אשר נתלה על פי ארובת-הגג של בית-המדרש לשמוע תורה מפי שמעיה ואבטליון, וּמצאו עליו רום שלוש אמות שלג…