מחבר: צוות פרויקט בן-יהודה

  • נרצח מספיד נרצח

    בזמן מאורעות תרצ"ו (1936) נרצח בירייה חוקר האיסלם לוי ביליג (כל שמות האישים מקשרים לויקיפדיה) ליד שולחן עבודתו. בדברי המספד שנשא נשיא האוניברסיטה העברית, ד"ר יהודה ליב מאגנס (דבר, 24 באוגוסט 1936), אמר:

    לא היה לאיש הזה שונא או יריב.  איש צנוע, הלך בדרכיו הצנע לכת.  לבו היה טוב.  אץ להגיש עזרה לכל דורש.  לא התערב בפוליטיקה, רצה להבין את נשמת הדת האחרת ואת רעיונותיה.  נקי כפיים ובר-לבב.  שאף להרביץ תורה, היה אהוב על תלמידיו וקרוב קרבת נפש לחבריו.  במשך כל השנים שאלוהו: "מדוע אינך מוציא לאור את כתב היד הערבי?" והוא היה משיב: "אני צריך לחפש עוד בקרן נידחת, עוד בספר, בכתב יד, אולי לא השלמתי הכל".  והגורל האכזרי לא נתן לו לגמור.  בימים האחרונים היה מלא תקוה, כי כתב היד ייגמר בקרוב.

    לא נשכחהו.  יביאוהו לקבורה בשורת הקדושים.  כל איש מישראל שמת באורח בלתי טבעי נקרא קדוש.  אבל ביליג היה קדוש גם בחייו.

    עוד מדווח סופר "דבר", כי

    "ליד הקבר הפתוח אמר דברי-הספד קצרים מר אבינועם ילין".

    לא נמסר מה אמר ילין, בנו של החוקר והמחנך דוד ילין, אך רצה הגורל, וקצת יותר משנה אחר כך, באוקטובר 1937, עדיין במהלך המרד הערבי הגדול, נרצח בירייה גם אבינועם ילין, בכניסה למקום עבודתו, במחלקת החינוך הממשלתית בהר ציון.  והיות שאף הוא היה מזרחן, שתרגם מן הערבית והסורית, עסק בארכיאולוגיה ועוד, הרי שבבלי דעת הקדים הספד גם לעצמו.

    דוד ואיטה ילין, הוריו הזקנים, נאלצו לראות את בנם מובל לקבורה, וזאת לאחר שאיבדו בן אחר, שמריהו ילין, שחלה בטיפוס ומת בדמשק, לשם הוגלה ע"י הפחה בימי השלטון העות'מני.   המספיד יוסף מיוחס סיפר שמלותיו האחרונות של אבינועם ילין, בעת גסיסתו הממושכת, היו "לבי לבי על הורי הזקנים והיקרים".

    (התחלנו להנגיש לציבור את כתבי דוד ילין ובקרוב ננגיש גם את כתבי בנו אבינועם ילין.)

  • אורווה שכזו…

    בזכרונותיו מימי הקמת המושבה גדרה, תחת השלטון העות'מני, מספר ישראל בלקינד איך הקימו אורווה, בשיטה שמזכירה את שיטת חומה ומגדל מימי המנדט הבריטי:

    קרב החורף השני [תרמ"ו], קרבה עונת העבודה. ה' מויאל צוה לקנות סוסים וכלי חרישה. אבל פה התעוררה שאלה, איפה יעמדו הסוסים? ידוע הוא מקדמות דנא כי קרבנות אפשר לדרוש מבני-אדם, אבל לא מבהמות. אנחנו יכלנו לשבת בצריפינו הצרים והקרים, בבנינים אשר היו נועדים לחמור או לתרנגלות, אבל לסוסים לא יכלנו למצוא מקום. הם לא יכלו לעמוד תחת כפת השמים. הם יכלו להצטנן ולמות, הם יכלו להגנב.

    היה אפוא נחוץ לבנות ארווה. אבל איך להשיג על זה רשיון? ונבוא אז אל הרעיון לבנות ארווה באותה השטה כמו שעשינו את התנור. אם היה אי-אפשר לבנות קירות אבן, היה אפשר לחפור בור ולכסהו בגג … חשבנו בראשונה כי אם נקח פועלים ערבים, נעשה את הדבר במהירות יותר גדולה, אבל כפי הנראה הרגישו יושבי הכפר כי מתרחש איזה דבר ו"חילים", לאמור שוטרים רוכבים, באו ויגרשו את הפועלים הערבים וגם אסרו אחדים מהם. אז יעשו זה האכרים בעצמם.

    הם חפרו בור עשרים מטר ארכו, חמשה מטרים רחבו ומטר ועוד עמקו. בינתים הכינו בראשון-לציון את הגג ויעבירוהו לגדרה יחד עם מספר הרעפים הנחוץ, ובלילה אחד העמד הגג על מקומו, ויהיה הבור לארווה נהדרה ורחבת-ידיים!

    הערבים לא האמינו למראה עיניהם כאשר ראו את הבניין החדש, ופקידי הממשלה לא יכלו לעשות מאומה, כי חוק הוא בתורכיה כי דבר בנוי אסור להחריב. הגג היה די גבוה, ובינו ובין התקרה היה מקום גדול למען התבן, אשר הוא יחד עם שעורים המאכל העקרי של הסוסים. מלבד זה סדרו חדר באורווה למטה, אשר בו יכלו לגור ארבעה צעירים, וחדר כזה תחת הגג, אשר בו התישבה משפחה שלמה.


    נתקלתם ביצירה מעניינת, מחכימה או משעשעת? שלחו לנו פסקה מובחרת, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן!

  • לנשק את הצורר

    י"ל פרץ מספר ב"דודי שכנא ודודתי יחנא" על ראש עיר (לא יהודי) שסירב להתיר נישואי קטינים, שהיו מקובלים בקהילה היהודית דאז, ועל התחבולה שחיבלו היהודים כנגדו:

    היה ראש העיר צורר יהודים באמת, והתעקש לבלי תת לעשׂות חתונה בעיר בלי תעודת-נישׂואין. וכמובן לא יכול הצבּור לעמוד בגזירה הזאת, כי על- פי הדין אין נותנים תעודת נישׂואין לקטן וקטנה, ואם יחכה אדם מישׂראל עד שיגדלו בניו, לא תהיה לו נחת מנין ונכד, חס ושלום! והיו עושׂים את החתונה בסתר. אך צורר היהודים היה חוקר ודורש, ומעניש. כבוא איזה חתן או כלה מעיר אחרת, שלח לקרוא להם; קודם שאל לתעודת-מסע, ואחרי-כן בא אתם בדברים והשתדל להציל מפיהם דבר אמת: מתי היתה החופה, בכאן או במקום אחר, וכדומה.

    מעצמו מובן, שעל-פי הרוב כילה עמלו לתוהו, כי החתנים לא יכלו דבּר בלשון בני אדם כמוהו והיו מושכים בכתפיהם הרזות, לאמור: איני יודע מה אתה שׂח… והכלות לא באו אליו מעולם, כי אין זה מן הנימוס, אך לקחו נערים מן השוק, הסתירו פאותיהם לאחורי אזניהם, הלבישום כלי נשים, והם עמדו לפני הצורר במקום הכלות… ולא חששו לאיסוּר, לפי שלא נתכוונו, חס ושלום, לדבר עבירה. והנערים נבחרו מן המחוכמים, ולא אחד מהם קבּל מהצורר מגדנות בעד נשיקה קלה…

  • פרויקט בן-יהודה עושה צדק

    המתנדבת אסתר ברזילי מספרת:

    דרך העיסוק בפרויקט בן-יהודה הגעתי לויקיפדיה. וראיתי כי גם זה טוב. בכדי לשלב את כל הטוב שבעולם, התחלתי לכתוב ערכים למחברים שיצירותיהם פורסמו בפרויקט.

    כך הייתי מדוכדכת מדיכאונו של אליהו מידניק, נלחמתי יחד עם נתן אליהושווילי במתבוללים וברבי מלובביץ בעד עליה לארץ-ישראל, נהניתי יחד עם יהודי הולנד כאשר שמואל ישראל מולדר תרגם את התנ"ך להולנדית והגעתי לארץ יחד עם יוסף הלוי זליגר. בשלו התרעמתי על בורותם וצרות האופק של חלק מרבני גליציה שפחדו מעילוי שיש לו גם תואר דוקטור.

    פתאום בחזרתי למציאות,  ראיתי שבערך בית הספר "תחכמוני" שבויקיפדיה לא הוזכר אפילו שמו. היתכן? כך לעשות ליוסל'ה שלי. התגברתי על כאבי ועלבוני, העתקתי את הפרטים הנוגעים לפועלו זה והוספתי לערך של ויקיפדיה.

    ובא לציון גואל.

    בילדותי היה נפוץ הסיפור על אותו נער שהורו לו לעשות מעשה טוב אחד בכל יום. ראה אישה זקנה מתמהמת ליד המדרכה תפס אותה והעבירה את הכביש למרות צעקותיה. למה את צועקת שאלו אותה אנשים הרי הוא עזר לך? כן אמרה האישה בכלל לא רציתי לעבור את הכביש. ובכן גם אני עשיתי מעשה טוב אחד ליום. ואני משחררת בזה את מתנדבי ויקיפדיה ליום אחד מעשיית מעשים טובים.

  • צירוף מקרים חביב שנתקלתי בו בזמן שעסקתי בהגהה במסגרת התנדבותי בפרויקט בן-יהודה.

    המתנדבת רינה רוזן מספרת:

    תחילה הגיע אלי ספר הנעורים צ'יבי מאת בלה סנש (אביה של חנה סנש) בתרגומו של אביגדור המאירי, ספר שהיה, אגב, אחד מספרי-החבורות החביבים עלי בצעירותי. 

    "אחר כך עבר הכל במהירות כמו איזה חלום מעניין מלא תנועה.  החצוצרות הריעו,  משפך-הקול הצריח את התוצאות,  ריצה,  קפיצת-גובה,  משיכת-חבל,  התעמלות-מכשירים  –  ולבסוף תחרות כדורגל.  זה היה המסמר בכל המובנים –  ובו הציל צ'יבי את כבוד הכיתה שלו בניצחון מזהיר,  שהביא את ההמונים לידי השתוללות ממש:  הוא לבדו הרביץ ארבעה גולים,  ובארבע בעיטות אלה חרט באותיות זהב את שם כיתתו בפרט ואת שם הגימנסיה בכלל בתוך ספר-התהילה של המוסד ברחוב-הזיכרון.

    תוך רעש מחיאות-כפיים סואנות הרימו הנערים את צ'יבי והרכיבוהו על כתפיהם וכך נשאוהו סביב-סביב. ההמון צווח,  רעש בידיים וברגליים ונפנף במטפחות.  הכל הביטו בחיוך של חיבה בנער השרירי רחב-השכם ואמיץ העיניים  – – –"

     ותוך כדי העבודה עליו קיבלתי את המשימה הבאה: המחזה אשרי הגפרור, העוסק בחנה סנש עצמה,  ומחברו הוא …. אביגדור המאירי.

     שופט:

                את נאשמת בריגול לטובת מעצמה זרה …  (הפצצה – –  שקט).

    חנה:

                (תוך כדי הפצצה)  סליחה, בריטניה היא אומנם מעצמה זרה לי, אך בקרוב תקום המדינה היהודית…

    שופט:

                (נכנס אל דבריה)  את רק מחמירה את פסק-הדין בהתנהגותך.

    חנה:

                המותר לי לשאול דבר-מה?

    שופט:

                בבקשה.

    חנה:

    למה לו לכבוד השופט כל פסק-הדין בכלל,  כלום בלי זה אי אפשר לדון אותי למוות?  כלום את כל משחקי-הפסיון, שאתם משחקים ביהודים כל הזמן,  משחקים אתם על פי פסקי-דין?

    שופט:

                ואנו בכל זאת רוצים לתת לך חנינה …  (הפצצה חזקה מאד)

    חנה:

                (תוך כדי ההפצצה)  אתה שחקן גדול, אדוני השופט  (צוחקת)  זה צריך להיות שיא המחזה:  אני אבקש סליחה, אתם תתנו לי בחסדכם סליחה, ואחרי כן תתלו אותי בחסדכם.  לא כן?  חבל שהשופט החוקר נפגע בפצצה,  ואני יודעת שהוא כבר מת.

    שופט:

                מאין לך זה סנש אננה?

    חנה:

    (צוחקת)  מאין    באמת מעשה רב לקרוא מתוך פניך!  מיד כשנכנסת ואמרת אל השמש לבקש את השופט החוקר שייכנס, ראיתי שזה מישחק.  הוא נפצע פה בחצר ואיש לא הודיע לך זאת,  לא-כן ?  וגם זה ידוע לך,  שחתמתי על בקשת החנינה    האין זה ברור, שהוא רץ ישר אליך למסור לך את החתימה, ומובן שמישחק בית הדין היה מתקיים בלי החוקר, גם לולא היה מת.

    שופט:

                ומדוע חתמת?

    חנה:

    להבין את זה, כל-כך רחוק מבינתך!  –  אני אמרתי לחוקר שאני אינני יכולה לבקש חנינה    מכנופיית באנדיטים חלאת-האנושות.  (בלי כל פאתוס, בחיוך)  אתם אינכם רואים.  מי עומד פה לפניך?  אל אלהי-ישראל.  אל נקמות אדני אלהי הצבאות יושב הכרובים.  (תוקעת עיניה באוויר)  והכרובים ילדי ישראל המסולאים בפז ויקרים מפנינים, עולים ויורדים בסולם-יעקב  (תוקעת עיניה באוויר  –  הפצצה סביב הבנין, התפוצצות אדירה,  הקהל מתרוצץ ובורח,  השופט חוטף את התיק ובורח החוצה.  כן גם הזקיף  –  אך חנה ממשיכה בלי כל שינוי בפניה)  אלף שטנים רוצים להפריע לי, ועוד מעט ואיבדתי את שיווי-משקלי, והנה התינוק עובד אבי ישי לבוש כנפיים צחורות (ההפצצה מרפה לאט-לאט, אך אינה מפסיקה)  הוא מחייך ותופס אותי בידי, מטפס על זרועותי, פושט את ידו הזערערת קדימה ואומר:  חנה, איממא שלי,  חנתי,  אמי-מורתי,  לבך להב-גפרור,  ראשך נר-המשיח ויסוריך חבלי-המשיח המה,  רבואות קדושים, מקהלת גאולים, שרפי מעל מקבלים את פניך  – – –  כל ימי הצטערתי:  פסוק זה מתי יבא לידי ואקיימנו  – – –  (ההפצצה שוב התגברה,  התקרה נבקעת,  זרם אבק נשפך  –   זקיף בא במרוצה ומוליך אותה החוצה.  היא צועדת לאט-לאט,  הזקיף חוזר ובורח, אך חנה ממשיכה בצעדיה ומזמרת עם המקהלה בנעימת הימנון:

                                                    אַשְׁרֵי – הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת,

                                                    אַשְׁרֵי הַלֶּהָבָה שֶׁבָּעֲרָה בְּסִתְרֵי לְבָבוֹת,

                                                    אַשְׁרֵי הַלְּבָבוֹת שֶׁיָּדְעוּ לַחְדֹל בְּכָבוֹד,

                                                    אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת.