Blog

  • לנשק את הצורר

    י"ל פרץ מספר ב"דודי שכנא ודודתי יחנא" על ראש עיר (לא יהודי) שסירב להתיר נישואי קטינים, שהיו מקובלים בקהילה היהודית דאז, ועל התחבולה שחיבלו היהודים כנגדו:

    היה ראש העיר צורר יהודים באמת, והתעקש לבלי תת לעשׂות חתונה בעיר בלי תעודת-נישׂואין. וכמובן לא יכול הצבּור לעמוד בגזירה הזאת, כי על- פי הדין אין נותנים תעודת נישׂואין לקטן וקטנה, ואם יחכה אדם מישׂראל עד שיגדלו בניו, לא תהיה לו נחת מנין ונכד, חס ושלום! והיו עושׂים את החתונה בסתר. אך צורר היהודים היה חוקר ודורש, ומעניש. כבוא איזה חתן או כלה מעיר אחרת, שלח לקרוא להם; קודם שאל לתעודת-מסע, ואחרי-כן בא אתם בדברים והשתדל להציל מפיהם דבר אמת: מתי היתה החופה, בכאן או במקום אחר, וכדומה.

    מעצמו מובן, שעל-פי הרוב כילה עמלו לתוהו, כי החתנים לא יכלו דבּר בלשון בני אדם כמוהו והיו מושכים בכתפיהם הרזות, לאמור: איני יודע מה אתה שׂח… והכלות לא באו אליו מעולם, כי אין זה מן הנימוס, אך לקחו נערים מן השוק, הסתירו פאותיהם לאחורי אזניהם, הלבישום כלי נשים, והם עמדו לפני הצורר במקום הכלות… ולא חששו לאיסוּר, לפי שלא נתכוונו, חס ושלום, לדבר עבירה. והנערים נבחרו מן המחוכמים, ולא אחד מהם קבּל מהצורר מגדנות בעד נשיקה קלה…

  • פרויקט בן-יהודה עושה צדק

    המתנדבת אסתר ברזילי מספרת:

    דרך העיסוק בפרויקט בן-יהודה הגעתי לויקיפדיה. וראיתי כי גם זה טוב. בכדי לשלב את כל הטוב שבעולם, התחלתי לכתוב ערכים למחברים שיצירותיהם פורסמו בפרויקט.

    כך הייתי מדוכדכת מדיכאונו של אליהו מידניק, נלחמתי יחד עם נתן אליהושווילי במתבוללים וברבי מלובביץ בעד עליה לארץ-ישראל, נהניתי יחד עם יהודי הולנד כאשר שמואל ישראל מולדר תרגם את התנ"ך להולנדית והגעתי לארץ יחד עם יוסף הלוי זליגר. בשלו התרעמתי על בורותם וצרות האופק של חלק מרבני גליציה שפחדו מעילוי שיש לו גם תואר דוקטור.

    פתאום בחזרתי למציאות,  ראיתי שבערך בית הספר "תחכמוני" שבויקיפדיה לא הוזכר אפילו שמו. היתכן? כך לעשות ליוסל'ה שלי. התגברתי על כאבי ועלבוני, העתקתי את הפרטים הנוגעים לפועלו זה והוספתי לערך של ויקיפדיה.

    ובא לציון גואל.

    בילדותי היה נפוץ הסיפור על אותו נער שהורו לו לעשות מעשה טוב אחד בכל יום. ראה אישה זקנה מתמהמת ליד המדרכה תפס אותה והעבירה את הכביש למרות צעקותיה. למה את צועקת שאלו אותה אנשים הרי הוא עזר לך? כן אמרה האישה בכלל לא רציתי לעבור את הכביש. ובכן גם אני עשיתי מעשה טוב אחד ליום. ואני משחררת בזה את מתנדבי ויקיפדיה ליום אחד מעשיית מעשים טובים.

  • צירוף מקרים חביב שנתקלתי בו בזמן שעסקתי בהגהה במסגרת התנדבותי בפרויקט בן-יהודה.

    המתנדבת רינה רוזן מספרת:

    תחילה הגיע אלי ספר הנעורים צ'יבי מאת בלה סנש (אביה של חנה סנש) בתרגומו של אביגדור המאירי, ספר שהיה, אגב, אחד מספרי-החבורות החביבים עלי בצעירותי. 

    "אחר כך עבר הכל במהירות כמו איזה חלום מעניין מלא תנועה.  החצוצרות הריעו,  משפך-הקול הצריח את התוצאות,  ריצה,  קפיצת-גובה,  משיכת-חבל,  התעמלות-מכשירים  –  ולבסוף תחרות כדורגל.  זה היה המסמר בכל המובנים –  ובו הציל צ'יבי את כבוד הכיתה שלו בניצחון מזהיר,  שהביא את ההמונים לידי השתוללות ממש:  הוא לבדו הרביץ ארבעה גולים,  ובארבע בעיטות אלה חרט באותיות זהב את שם כיתתו בפרט ואת שם הגימנסיה בכלל בתוך ספר-התהילה של המוסד ברחוב-הזיכרון.

    תוך רעש מחיאות-כפיים סואנות הרימו הנערים את צ'יבי והרכיבוהו על כתפיהם וכך נשאוהו סביב-סביב. ההמון צווח,  רעש בידיים וברגליים ונפנף במטפחות.  הכל הביטו בחיוך של חיבה בנער השרירי רחב-השכם ואמיץ העיניים  – – –"

     ותוך כדי העבודה עליו קיבלתי את המשימה הבאה: המחזה אשרי הגפרור, העוסק בחנה סנש עצמה,  ומחברו הוא …. אביגדור המאירי.

     שופט:

                את נאשמת בריגול לטובת מעצמה זרה …  (הפצצה – –  שקט).

    חנה:

                (תוך כדי הפצצה)  סליחה, בריטניה היא אומנם מעצמה זרה לי, אך בקרוב תקום המדינה היהודית…

    שופט:

                (נכנס אל דבריה)  את רק מחמירה את פסק-הדין בהתנהגותך.

    חנה:

                המותר לי לשאול דבר-מה?

    שופט:

                בבקשה.

    חנה:

    למה לו לכבוד השופט כל פסק-הדין בכלל,  כלום בלי זה אי אפשר לדון אותי למוות?  כלום את כל משחקי-הפסיון, שאתם משחקים ביהודים כל הזמן,  משחקים אתם על פי פסקי-דין?

    שופט:

                ואנו בכל זאת רוצים לתת לך חנינה …  (הפצצה חזקה מאד)

    חנה:

                (תוך כדי ההפצצה)  אתה שחקן גדול, אדוני השופט  (צוחקת)  זה צריך להיות שיא המחזה:  אני אבקש סליחה, אתם תתנו לי בחסדכם סליחה, ואחרי כן תתלו אותי בחסדכם.  לא כן?  חבל שהשופט החוקר נפגע בפצצה,  ואני יודעת שהוא כבר מת.

    שופט:

                מאין לך זה סנש אננה?

    חנה:

    (צוחקת)  מאין    באמת מעשה רב לקרוא מתוך פניך!  מיד כשנכנסת ואמרת אל השמש לבקש את השופט החוקר שייכנס, ראיתי שזה מישחק.  הוא נפצע פה בחצר ואיש לא הודיע לך זאת,  לא-כן ?  וגם זה ידוע לך,  שחתמתי על בקשת החנינה    האין זה ברור, שהוא רץ ישר אליך למסור לך את החתימה, ומובן שמישחק בית הדין היה מתקיים בלי החוקר, גם לולא היה מת.

    שופט:

                ומדוע חתמת?

    חנה:

    להבין את זה, כל-כך רחוק מבינתך!  –  אני אמרתי לחוקר שאני אינני יכולה לבקש חנינה    מכנופיית באנדיטים חלאת-האנושות.  (בלי כל פאתוס, בחיוך)  אתם אינכם רואים.  מי עומד פה לפניך?  אל אלהי-ישראל.  אל נקמות אדני אלהי הצבאות יושב הכרובים.  (תוקעת עיניה באוויר)  והכרובים ילדי ישראל המסולאים בפז ויקרים מפנינים, עולים ויורדים בסולם-יעקב  (תוקעת עיניה באוויר  –  הפצצה סביב הבנין, התפוצצות אדירה,  הקהל מתרוצץ ובורח,  השופט חוטף את התיק ובורח החוצה.  כן גם הזקיף  –  אך חנה ממשיכה בלי כל שינוי בפניה)  אלף שטנים רוצים להפריע לי, ועוד מעט ואיבדתי את שיווי-משקלי, והנה התינוק עובד אבי ישי לבוש כנפיים צחורות (ההפצצה מרפה לאט-לאט, אך אינה מפסיקה)  הוא מחייך ותופס אותי בידי, מטפס על זרועותי, פושט את ידו הזערערת קדימה ואומר:  חנה, איממא שלי,  חנתי,  אמי-מורתי,  לבך להב-גפרור,  ראשך נר-המשיח ויסוריך חבלי-המשיח המה,  רבואות קדושים, מקהלת גאולים, שרפי מעל מקבלים את פניך  – – –  כל ימי הצטערתי:  פסוק זה מתי יבא לידי ואקיימנו  – – –  (ההפצצה שוב התגברה,  התקרה נבקעת,  זרם אבק נשפך  –   זקיף בא במרוצה ומוליך אותה החוצה.  היא צועדת לאט-לאט,  הזקיף חוזר ובורח, אך חנה ממשיכה בצעדיה ומזמרת עם המקהלה בנעימת הימנון:

                                                    אַשְׁרֵי – הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת,

                                                    אַשְׁרֵי הַלֶּהָבָה שֶׁבָּעֲרָה בְּסִתְרֵי לְבָבוֹת,

                                                    אַשְׁרֵי הַלְּבָבוֹת שֶׁיָּדְעוּ לַחְדֹל בְּכָבוֹד,

                                                    אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת.

  • ערב הוקרה למתנדבי פרויקט בן-יהודה

    מתנדבות ומתנדבים יקרים,

    אנו שמחים להזמינכם לערב הוקרה ומפגש מתנדבי פרויקט בן-יהודה.

    הערב יתקיים ביום ראשון, ה – 17.06.2012, החל משעה 17:30, באוניברסיטת תל-אביב, בניין סאקלר לרפואה, אולם לולה. 

    בתוכנית הערב – 

    17:30 – 18:00 – התכנסות ורישום.

    18:00 – 18:10 – דברי פתיחה.
    18:10 – 18:35 – הרצאת אורח – מר שמואל אבנרי, מנהל ארכיון בית ביאליק.

    18:35 – 19:00 – על כינוס הרוח בעידן האינטרנט: פרויקט בן-יהודה בהווה ותוכניות לעתיד – מר אסף ברטוב, עורך מייסד.

    19:00 – 19:15 – פאנל שאלות ותשובות עם העורכים הראשיים של הפרויקט.

    19:15 – 19:35 – הפסקה וכיבוד קל.

    19:35 – 20:50 – "מתנדבים מספרים". *

    20:50 – 21:00 – דברי סיכום ונעילת האירוע.


    * הערות, הארות, הצעות ובקשות להשתתף בחלק "מתנדבים מספרים", אנא שלחו אל – editor@benyehuda.org.

    ** הכניסה לאירוע למתנדבי הפרויקט ובני משפחתם חינם, אך דרושה הרשמה מראשאנא אשרו השתתפותכם והירשמו ע"י משלוח דואל אל – editor@benyehuda.org.

    *** פרטים נוספים על דרכי הגעה וסידורי חניה יפורסמו סמוך לאירוע.

    נשמח לראותכם!

    בברכה,

    שני אבנשטיין וצוות הפרויקט.

  • אמריקה? זה סוג של פינסק…

    בסוף המאה הי"ט, רצה דוד ילין לתת לקוראיו מושג על גודלה של אמריקה.  איך ימחיש זאת?  הנה:

    ארץ אמריקה, הגדולה מעט מפינסק הבירה, היתה עד היום הזה ארץ החופש לא רק ליושביה כי גם לירושלים האשכנזית. (מתוך ירושלים של תמול)

    אמריקה "גדולה מעט" מפינסק?  הרי לא ייתכן שהוא מדבר על שטח…  גודל אוכלוסין, אפוא?  אבל רגע, הרי אפילו בסוף המאה הי"ט היו כשבעים מיליון בני אדם בארה"ב, ואילו בפינסק?  פחות ממליון…

    חככתי מעט בדעתי, ודומני שכאשר ילין אומר פינסק הבירה, כוונתו לפינסק-רבתי, כלומר לפלך פינסק, האיזור המנהלי רחב-הידיים שבירתו (היתה) פינסק.  אזור זה, אולי, באמת בר השוואה לגודלה (כלומר לשטחה) של ארה"ב.