אברהם שלום פרידברג כותב בסיפורו "הסוגר" על התנאים והאמוראים.
עד אמצע הדרך, נראה כאילו מדובר בסקירה הסטורית שהורכבה מאסופת ציטטות שבחר פרידברג לשלב בסיפור. אבל אז פתאום משנה הסיפור את עורו ופוצח בעלילה חסודה ופעילה שמזכירה את סיפורו של יוסף שנשבה בבית פוטיפר: גבר יהודי מבית טוב שכולם רוצים אותו והוא רק חושב על כלתו הממתינה לו ומתעלם מכולם.
איזה פוטנציאל מבוזבז לעלילה סוערת…
שמי חנה טל, ואני מתנדבת בפרויקט בן-יהודה. לאחרונה נפל בחלקי להקליד הרצאה של דוד בן-גוריון, מועידת בילטמור, ניו-יורק (1942). כשקראתי את הדברים, ראיתי בעיני-רוחי את ההיסטוריה בהילוך אחורי… הרבה מן ההסברים בעניין היתכנות קליטת עליה יהודית בארץ-ישראל ויישוב אזורים שנחשבו אז לצחיחים ובלתי ניתנים לעיבוד, קיימים היום כעובדות בשטח, בעוד שבימים ההם ודאי נראו למאזינים כחלומות באספמיא.
יש גם קצת פיקנטריה כאשר קוראים את ההשגות של חלק ממדינות/ישויות ערב של הימים ההם. למשל –
במכתב שנשלח ב-3 למרס 1919 לפליקס פרנקפורטר בשם המשלחת החיג'אזית כתב פיצל: "אנחנו הערבים, וביחוד המשכילים בתוכנו, מתיחסים לתנועה הציונית באהדה העמוקה ביותר. משלחתנו בפריס יודעת בפרוטרוט את ההצעות שהוגשו אתמול על ידי ההסתדרות הציונית לועידת-השלום ואנו רואים אותן כמתונות והגונות. אנחנו נעשה את כל אשר בידינו במידה שאנו נוגעים בדבר, למען עזור עד גמירה. נקדם בברכה את היהודים החוזרים למולדת".
או גם –
הופיעה בועידת השלום גם משלחת ערבית סורית, שייצגה את כל העדות בסוריה, כמושלמים, כנוצרים, כיהודים, בתוכה היה גם אחד שהיה אחר כך ראש הממשלה בסוריה, ג'מיל מרדם ביי. בסיום הרצאתו בפני ועידת השלום (13 לפברואר 1919) אמר שוכרי גאנם, ראש המשלחת, כדברים האלה:
"המותר לנו להגיד מלה אחת על ארץ-ישראל, אם כי הנידון הוא מקובל להיות רב-חתחתים? פלשתינא היא בלי ספק החלק הדרומי של ארצנו. הציונים תובעים אותה. אנחנו סבלנו יותר מדי סבל הדומה לסבל היהודי, ולא נוכל להמנע מפתוח לפניהם לרווחה את שערי הארץ. כל אלה היהודים המדוכאים בכמה ארצות נחשלות – ברוך בואם. יעלו ויתישבו בארץ, אולם בארץ-ישראל אבטונומית, הקשורה לסוריה בקשרי פידירציה. כלום ארץ-ישראל הנהנית מאבטונומיה פנימית לא תשמש ערובה מספיקה בשבילם?"
…נשמע מבטיח, הלא-כן?
(פרויקט בן-יהודה מודה למכון בן-גוריון על הרשות לפרסם את כתבי דוד בן-גוריון ברשת, לרווחת הציבור. בקרוב יעלו למאגר כתבים ראשונים מאת בן גוריון.)
תקופה ארוכה וקשה, עוני משׁוועַ, רעב ומצוקה־קיומית ליוּו את תושבי הארץ שאמונתם ועקשנותם ניצחה את יְאוּשָׁם. וזאת בעזרת יוזמה־נשית שתרומתן היום־יומית למען הקהילה, הייתה להן צו חיים.
לו הייתי מחזאית־בימאית, היו תמונות מ־10 חוברות בנות ציון וירושלים (בקרוב במאגר) של פנחס גרייבסקי מוצגות על הבמה.
בזמן מאורעות תרצ"ו (1936) נרצח בירייה חוקר האיסלם לוי ביליג (כל שמות האישים מקשרים לויקיפדיה) ליד שולחן עבודתו. בדברי המספד שנשא נשיא האוניברסיטה העברית, ד"ר יהודה ליב מאגנס (דבר, 24 באוגוסט 1936), אמר:
לא היה לאיש הזה שונא או יריב. איש צנוע, הלך בדרכיו הצנע לכת. לבו היה טוב. אץ להגיש עזרה לכל דורש. לא התערב בפוליטיקה, רצה להבין את נשמת הדת האחרת ואת רעיונותיה. נקי כפיים ובר-לבב. שאף להרביץ תורה, היה אהוב על תלמידיו וקרוב קרבת נפש לחבריו. במשך כל השנים שאלוהו: "מדוע אינך מוציא לאור את כתב היד הערבי?" והוא היה משיב: "אני צריך לחפש עוד בקרן נידחת, עוד בספר, בכתב יד, אולי לא השלמתי הכל". והגורל האכזרי לא נתן לו לגמור. בימים האחרונים היה מלא תקוה, כי כתב היד ייגמר בקרוב.
לא נשכחהו. יביאוהו לקבורה בשורת הקדושים. כל איש מישראל שמת באורח בלתי טבעי נקרא קדוש. אבל ביליג היה קדוש גם בחייו.
עוד מדווח סופר "דבר", כי
"ליד הקבר הפתוח אמר דברי-הספד קצרים מר אבינועם ילין".
לא נמסר מה אמר ילין, בנו של החוקר והמחנך דוד ילין, אך רצה הגורל, וקצת יותר משנה אחר כך, באוקטובר 1937, עדיין במהלך המרד הערבי הגדול, נרצח בירייה גם אבינועם ילין, בכניסה למקום עבודתו, במחלקת החינוך הממשלתית בהר ציון. והיות שאף הוא היה מזרחן, שתרגם מן הערבית והסורית, עסק בארכיאולוגיה ועוד, הרי שבבלי דעת הקדים הספד גם לעצמו.
דוד ואיטה ילין, הוריו הזקנים, נאלצו לראות את בנם מובל לקבורה, וזאת לאחר שאיבדו בן אחר, שמריהו ילין, שחלה בטיפוס ומת בדמשק, לשם הוגלה ע"י הפחה בימי השלטון העות'מני. המספיד יוסף מיוחס סיפר שמלותיו האחרונות של אבינועם ילין, בעת גסיסתו הממושכת, היו "לבי לבי על הורי הזקנים והיקרים".
(התחלנו להנגיש לציבור את כתבי דוד ילין ובקרוב ננגיש גם את כתבי בנו אבינועם ילין.)
בזכרונותיו מימי הקמת המושבה גדרה, תחת השלטון העות'מני, מספר ישראל בלקינד איך הקימו אורווה, בשיטה שמזכירה את שיטת חומה ומגדל מימי המנדט הבריטי:
קרב החורף השני [תרמ"ו], קרבה עונת העבודה. ה' מויאל צוה לקנות סוסים וכלי חרישה. אבל פה התעוררה שאלה, איפה יעמדו הסוסים? ידוע הוא מקדמות דנא כי קרבנות אפשר לדרוש מבני-אדם, אבל לא מבהמות. אנחנו יכלנו לשבת בצריפינו הצרים והקרים, בבנינים אשר היו נועדים לחמור או לתרנגלות, אבל לסוסים לא יכלנו למצוא מקום. הם לא יכלו לעמוד תחת כפת השמים. הם יכלו להצטנן ולמות, הם יכלו להגנב.
היה אפוא נחוץ לבנות ארווה. אבל איך להשיג על זה רשיון? ונבוא אז אל הרעיון לבנות ארווה באותה השטה כמו שעשינו את התנור. אם היה אי-אפשר לבנות קירות אבן, היה אפשר לחפור בור ולכסהו בגג … חשבנו בראשונה כי אם נקח פועלים ערבים, נעשה את הדבר במהירות יותר גדולה, אבל כפי הנראה הרגישו יושבי הכפר כי מתרחש איזה דבר ו"חילים", לאמור שוטרים רוכבים, באו ויגרשו את הפועלים הערבים וגם אסרו אחדים מהם. אז יעשו זה האכרים בעצמם.
הם חפרו בור עשרים מטר ארכו, חמשה מטרים רחבו ומטר ועוד עמקו. בינתים הכינו בראשון-לציון את הגג ויעבירוהו לגדרה יחד עם מספר הרעפים הנחוץ, ובלילה אחד העמד הגג על מקומו, ויהיה הבור לארווה נהדרה ורחבת-ידיים!
הערבים לא האמינו למראה עיניהם כאשר ראו את הבניין החדש, ופקידי הממשלה לא יכלו לעשות מאומה, כי חוק הוא בתורכיה כי דבר בנוי אסור להחריב. הגג היה די גבוה, ובינו ובין התקרה היה מקום גדול למען התבן, אשר הוא יחד עם שעורים המאכל העקרי של הסוסים. מלבד זה סדרו חדר באורווה למטה, אשר בו יכלו לגור ארבעה צעירים, וחדר כזה תחת הגג, אשר בו התישבה משפחה שלמה.
נתקלתם ביצירה מעניינת, מחכימה או משעשעת? שלחו לנו פסקה מובחרת, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן!