חלק ראשון: מר גלובין

ספר ראשון: ממה מצטרף שם רע

1: מלה כתובה על גבי דף לבן

חג־המולד של שנת …182 היה בלתי־רגיל בגאֶרניסיי. שלג ירד אותו יום. באיי לא־מאַנש, חורף שבו מכסה הכפור את פני האדמה, ראוי הוא להיחרת בזכרון, והשלג הוא בחינת מאורע.

בבוקרו של חג־מולד זה, היתה הדרך המשתרעת לאורך הים של נמל סן־פּיאֶר בוואל מרופדת כולה לובן. סמוך לשעה תשע, היה הנתיב כמעט שומם. לא היו בו אלא שלושה עוברי־אורח: ילד, איש ואשה. ניכר היה שאין כל קשר בין שלושת עוברי־אורח אלה, שמהלכים היו במרחק־מה זה מזה. הילד, שהיה כבן שמונה, נשתהה והביט בסקרנות על השלג. האיש מהלך היה מאחרי האשה, בריווח של כמאה פּסיעות. כמוֹתה עשה את דרכו לסן־סאמפיסון. האיש, עדיין צעיר לימים, דומה היה לפי חזותו לפועל או לספן. מלובש היה בגדיו של כל ימות החול, כאילו ביקש להראות בכך שעל אף החג לא ילך לשום בית־יראה. האשה, היא, כבר מהודרת היתה כפי הנראה במחלצות הכנסיה שלה; גלימה רחבה מבוטנת משי שחור ועבה, עטפה את שמלתה, שמלת פופלין אירלאנדי, שקושטה סרטים וורודים ולבנים בסירוגין; ואילו לא היו רגליה מגורבות גרבים אדומים, אפשר היה לחשבה לפאריסאית. היא הפסיעה בזריזוּת ובעליצוּת, ולפי הילוך זה שעדיין לא היו טבועות בו תלאות החיים, ניתן לנחש שזוהי נערה צעירה. האיש לא השגיח בה.

בפתע־פתאום, ליד חורש אלונים קטן, המתנוסס במקום הקרוי ‘הבתים הנמוכים’, הפכה הנערה את פניה, ותנועה זו היא שגרמה שהאיש יתלה בה את עיניו. היא עמדה מלכת, תהתה עליו רגע, אחר־כך התכופפה, והאיש דימה לראות שהיא כותבת באצבעה משהו על השלג. היא נזדקפה, עקרה ממקומה, זירזה את צעדיה, הפכה שנית את פניה, בזו הפעם תוך ששוחקת, ונעלמה משמאל לדרך, במשעול גדור משוכות־קוצים המוליך לטירה של ליאֶר. שעה שהאלמונית הפכה שנית פניה, הכיר בה האיש את דירוּשאֶט, נערה רבת־חן מהמחוז.

הוא לא חש כל צורך להיחפז, ורגעים אחדים לאחר מכן, נמצא ליד חורש האלונים. הוא לא נתן עוד את דעתו על עוברת־האורח שנעלמה, ומאד ייתכן שאילו איזה חזיר־ים היה אותו רגע מקפץ מגל אל גל או איזו צפור אדומת־חזה היתה מנתרת בין השיחים, היה האיש הזה עובר את דרכו לתומו, כשעינו צמודה לצפור או לחזיר־הים. אך המקרה גרם שעיניו מושפלות היו, ומבטו נפל מבלי־משים על המקום שבו נשתהתה הנערה. שתי כפות־רגלים קטנות הטביעו שם את צורתן, ולצדן קרא מלה זו ששורטטה בידה על פני השלג: ז’יליאט.

מלה זו היתה שמו. הוא נתקרא ז’יליאט.

שעה ארוכה עמד תחתיו דומם, כשמסתכל בשם זה, בכפות־רגלים קטנות אלה, בשלב זה; אחר־כך המשיך את דרכו, משוקע בהרהורים.

2: בלתי חביב על הבריות

ז’יליאט התגורר במחוז סן־סאמפסון. הוא לא היה אהוב שם. והיו סיבות לכך.

ראשית, מקום־מגוריו היה בית שפקדו אותו ‘רוחין ושדין’. יקרה לפעמים, בז’אֶרסיי או בגאֶרניסיי, וכן בכפר ואפילו בעיר עצמה, שבעברך באיזו פינה שוממה ונידחת או ברחוב המאוכלס תושבים, תיתקל בבית שמבואו חסום הוא; שיח־חוחים סותם את הדלת; רטיות כעורות של קרשים מסומרים אוטמים את החלונות של דיוטת הקרקע; החלונות של הקומות העליונות הם פתוחים וסגורים כאחת; כל מסגרות החלונות נעוּלות על בריח, אך כל השמשות מנופצות הן; המעשנות מתבקעות, הגג מתמוטט; מה שניתן לראות בפנים החדרים הרוס הוא; העץ נרקב, האבן נתעבשה; נייר־הטפיטין שעל הקירות מתקלף. עוביים של הקורים המלאים זבובים מעיד על השלווה העמוקה של העכבישים. לעתים נופל המבט על קדרה שבורה העומדת על איצטבה. בבית כגון זה נוהגים לבקר בלילות ‘רוחין ושדין’.

הבית שבו התגורר ז’יליאט שימש לפנים אכסניה לשדים שחדלו משום־מה לבקר בו. והבית היה בשל כך חשוד שבעתיים יותר.

בית זה נתקרא ‘קצה הרחוב’. הוא הוצב בחודה של לשון־אדמה או יותר נכון לשון־סלע שיצרה מעין מעגן צדדי קטן בתוך המפרץ של הוּמאֵ־פאראדיס. המים הם עמוקים שם. בית זה עמד בודד לגמרי על חוד זה שביצבץ כמעט מחוץ לתחומי האי, מוקף שטח־אדמה שהיה בו כדי גן קטן.

אין דבר שיהא פחות נדיר ממכשף בגאֶרניסיי. המכשפים עוסקים באומנותם במחוזות מסויימים, ולמאה התשע־עשרה אין כל השפעה על כך. הם עוסקים בעיסוקים שהם באמת נפשעים. הם מרתיחים זהב. הם מלקטים עשבים בחצות לילה. הם מביטים בעינים זעפניות על בני־אדם ועל בהמות. הולכים לשאול בעצתם. הם מצווים להביא להם בקבוקים של ‘מי חולים’, ושומעים היאך הם אומרים בלחש: ,המים נראים עצובים מאד'. אחד מהם קבע, באחד מימי מארס 1856, בתוך ‘המים’ של חולה, שבעה שדים. הבריות מתייראים מהם והם מייראים את הבריות. לא מכבר הטיל אחד מהם כישוף בנחתום ‘וגם בתנורו’. שני, יש בו הרשעוּת השפלה לשגר לפלוני ולאלמוני מעטפות חתומות בחותם הדואר ‘שאין בהן כלום’. שלישי מרחיק לכת עד כדי כך שהוא מחזיק בביתו על גבי מדף שלוש צלוחיות המסומנות באות ב. עוּבדות־זוועה אלה אושרו ואוּמתו. מכשפים אחדים גומלי־חסדים הם, ובשכר של שתים או שלוש גיניאות נוטלים הם ממך את כל החולאים. כיצד? הם מתגלגלים על מיטתם ומשמיעים אנחות ואנקות. ושעה שהם מתפתלים כך, אתה אומר: ‘הפלא ופלא, אין לי עוד שום מיחושים!’ אחרים מרפאים אותך מכל מכאוביך בקושרם ממחטה מסביב לגופך. תרופה כה פשוטה שתמיהה היא שעדיין לא נתן איש את הדעת עליה. במאה הקודמת היה בית־המלכוּת של גאֶרניסיי מעלה את המכשפים על ערימה של זרדים ושורפם חיים; בימינו הוא דן אותם לשמונה שבועות של כלא, מהם ארבעה שבועות על לחם ומים, וארבעה שבועות ישיבה בצינוק.

3: ‘למען אשתך, כאשר תתחתן’

הבה ונחזור לז’יליאט.

מספּרים היו באיפּרכיה שאשה אחת, שהביאה עמה ילד קטן, באה סמוך לשלהי המהפכה הצרפתית לגור בגאֶרניסיי. היא היתה אנגליה, וייתכן שהיתה צרפתיה. היה לה איזה שם שהוא שאנשי גאֶרניסיי ביטאוהו: ז’יליאט. היא התגוררה לבדה עם ילד זה שהיה בשבילה, לפי דעת אחדים בן־אחות, לפי דעת אחרים בן, לפי דעת אחרים נכד, לפי דעת אחרים לא־כלום. היה לה מעט כסף ממה לחיות בעניוּת. הבית של ‘קצה הרחוב’, היה בתקופה זו, אכסניה של רוחין ושדין. למעלה משלושים שנה לא דר בו אדם. הוא התפורר קימעה־קימעה. הגן, שהים השקהו יתר על המידה, ניטל ממנו הכוח לתת פרי. מלבד הקולות והאורות הליליים שהיו בוקעים ממנו, היתה לו לבית הזה תכונה מבעיתה ומיוחדת זו: אם השאירו בו בערב על גבי האח פקעת צמר, צנורות־סריגה ופנכה מלאה מרק, היו מוצאים למחרת בבוקר את המרק אכול, הפנכה ריקנית וזוג של כפפות סרוגות. חורבה זו הוצעה למכירה יחד עם השד שמצוי היה בפנים במחיר של ליטראות שטרלינג אחדות. אשה זו קנתה אותה, מפוּתה כנראה על־ידי השטן, או על־ידי המחיר הזול.

ולא בלבד שקנתה אותה, אלא גם השתכנה בה, היא וילדה. ומאותו יום ואילך נרגע הבית. ‘בית זה יש לו מה שהוא רוצה’, אמרו הבריות. השדים הסתלקו ממנו. שוב לא בקעו מתוכו צווחות עם עלות השחר. ולא דלק בו עוד אור אחר אלא אורו של נר חלב, שהאשה הטובה היתה מעלה עם רדת הליל.

האשה נזדקנה והלכה, הילד גדל והלך. הם חיו גלמודים ומנודים. הם לא הצטרכו לבריות. ‘הזאבה והגור מתלקלקים’. זוהי אימרה אחת מני רבות שבהן זיכתה אותם נדיבות הלב שמסביב. הילד נעשה נער, הנער נעשה איש; והואיל וגזירה היא שהקליפות הישנות של החיים תהיינה נושרות תמיד, מתה האם. הבית היה במידה מספקת מרוהט בשני קמטרים של עץ־אלון, בשתי מיטות, בששה כסאות, בשולחן ובכל הכלים הנחוצים. על גבי איצטבה הצטופפו ספרים אחדים, ובקרן־זוית עמדה אמתחת בלתי־מסתורית כל־עיקר שפתחוה לצורך רישום הרכוש. אמתחת זו עשויה היתה עור אדמדם ומקושטת ערבסקות של מסמרי־נחושת וכוכבי־בדיל, והכילה מערכת־בגדים חדשה ושלימה של כלה מאוטּן נאה של דונקירק: כותנות, שמלניות ושמלות משי בצירוף גליון־נייר שעליו כתוב היה בידה של המנוחה: ‘למען אשתך, כאשר תתחתן’.

מוות זה גרם לנשאר בחיים דכדוך־נפש קשה. הוא היה פראי, הוא נעשה קודר וזועף. המדבר הקיפו מעברים. זו לא היתה אלא בדידות, עתה אפפוֹ חלל ריק.

אמרנו לעיל שז’יליאט לא היה אהוב במחוז־מגוריו. אין דבר טבעי יותר מאיבה זו. הסיבות מרובות היו. ראשית, כפי שכבר הסברנו, הבית שבו התגורר. שנית, מוצאו. מה היה טיבה של אותה אשה? ומהו טיבו של ילד זה? אין אנשי המחוז אוהבים שזרים הבאים לגור בתוכם יהיו לוטים חידות. שלישית, לבושו שהיה לבוש של עמל־כפיים, בעוד שהיה לו, אף כי לא עשיר, ממה להתקיים בלי לעשות כל מלאכה שהיא. רביעית, גנו, שהוא השכיל לעבדוֹ ולהוציא מאדמתו תפוחי־אדמה, למרות הפגיעות של שוויון־היום־והלילה. ולבסוף, הספרים עבי־הכרס שהיו לו על גבי איצטבה, ושבהם מעיין היה.

ועוד סיבות אחרות.

מה טעם חי היה חיי בדידות? ‘קצה הרחוב’ היה מעין בית־חולים למחלות מנגעות; ז’יליאט מוחזק היה בהסגר.

הוא לא הלך מעולם לבית־היראה. היה יוצא תכופות בחשכת הלילה, היה משיח עם מכשפים. היה משוטט ליד הגלעד העתיק שעל ‘גבעת העוגן’ וליד האבנים הקטומות הפזורות פה ושם בשדה. היה קונה את כל הצפרים שהיו מביאים אליו ושוֹלחן לחופשי. היה יוצא תכופות לדייג וחוזר תמיד עם דגים בחכתו. היה עובד בתוך גנו בראשון בשבת. היתה לו חמת־חלילים, שנקנתה מאחד החיילים הסקוטיים שנזדמנו לגאֶרניסיי, ושבה מחלל היה על הסלעים שעל שפת הים, עם רדת הלילה. מה רוצים אתם שהבריות יהיו חושבים על אדם כגון זה?

לא היתה כל וודאות שאין ז’יליאט עושה כשפים, מתקין בחשאי שיקויים ויי"ש. הצלוחיות מרובות היו בביתו.

מדוע הולך הוא לטייל לעת ערב, ופעמים עד חצות לילה, על הכפים התלולים? אין זה אלא כדי לשוחח עם אנשים רעים המצויים בלילות על שפת הים ובתוך עשן.

הכל העיד שז’יליאט מתנהג כאיש־לילה. על־כל פנים, איש לא פיקפק בכך.

ראוהו לפעמים מחזיק כד בידו ונוסך ממנו מים על האדמה. והרי בידוע הוא שמים שנוסכים על האדמה צרים צורתם של שדים.

לילה אחד בחודש יוני, כאשר ז’יליאט עמד וניגן בחמת־החלילים על החולות, לא עלה יפה דיג דגי־הקוליס.

ערב אחד, לעת זוטו של ים, התהפכה עגלה עמוסה צמחי־ים מול ביתו שב’קצה הרחוב'; הוא התיירא כנראה שייתבע לדין, שכן התייגע מאד לעזור בהרמת העגלה, והוא עצמו חזר וטען אותה.

לילדה קטנה שבשכנוּת היו כנים בראש; קם ז’יליאט והלך לנמל־סן־פיאֶר, הביא משם משחה וסך בה את ראשה של הילדה. וז’יליאט הסיר ממנה את הכנים, מה שמוכיח שז’יליאט העניקן לה.

הכול יודעים שיש כישוף שבכוחו מעניקים כנים לבריות.

הוסיפו לכך שהוא לא היה טוב־לב.

יום אחד, חבט איש עני את חמורו. החמור התעקש ולא זז ממקומו. האיש העני הרים רגלו המסונדלת סנדל של עץ ובעט בבטנו של החמור. והחמור נפל תחתיו. ז’יליאט בא במרוצה כדי להקים את החמור, אך החמור מת היה. ז’יליאט סטר על פניו של האיש העני.

יום אחד בראותו נער יורד מעץ ובידו משפחה של גוזלים רכים, כמעט ללא נוצות ועירומים, הלך ונטל את הגוזלים מידו של הנער, וברוב רשעותו החזירם לקנם.

עוברים־ושבים נזפו בו על כך; ז’יליאט לא הצטדק אלא הראה על האב והאם של הגוזלים שצווחו מעל לצמרתו של העץ ושחזרו לקנם. חולשה היתה נודעת ממנו לצפרים. זהו סימן מובהק שלפיו מכירים בדרך־כלל את הקוסמים.

משום כך היה ז’יליאט שנוא על תושבי המחוז.

מצויים היו אנשים אחדים שלא היה להם חלק באיבה הכללית. אחד מהם היה מר לאנדוּא, מקלוֹ־לאנדאֶס, לבלר־דפתרן במחוז נמל־סן־פיאֶר, שמתפקידו היה לרשום בפנקס הקהילה את הלידות, החתונות והמיתות. יום אחד ירד מר לאנדוּא לרחוץ בים ומתוך היסח־דעת הרחיק ללכת מדי וכמעט שטבע. ז’יליאט הטיל את עצמו המימה, נסחף בגל שאמר להטביעוֹ והציל את מר לאנדוּא. מאותו יום ואילך, חדל מר לאנדוּא לדבר בגנותו של ז’יליאט. לאלה שהשתוממו על כך, ענה: ‘מדוע רוצים אתם שאשנא אדם שלא עשה לי כל רע, ושגמל עמי חסד?’ הלבלר־דפתרן החל אפילו לרחוש לז’יליאט חיבה מסויימת. לבלר־דפתרן זה היה אדם ללא משפטים קדומים. הוא לא האמין במכשפים. הוא לעג לאלה המתייראים מרוחות־רפאים.

אמיצי־לב אחדים הרהיבו עוז, בעקבותיו של לאנדוּא, לגלוֹת בז’יליאט סגולות מסויימות שלמראית־עין כגון, אורח־חייו הצנוע, התנזרותו ממשקאות חריפים ומטאבאק, והגיעו אפילו לידי כך שאמרו עליו לפעמים שבח נאה זה:,הוא אינו שותה, אינו מעשן, אינו לועס ואינו מריח טאבאק'.

אולם אורח־חיים צנוע, מעלה היא לו לאדם אם יש לו עוד מעלות אחרות.

איבת הציבור היתה על ז’יליאט.

4: ‘הכרסתנית’

כזה היה ז’יליאט.

בעיני הנערות מוחזק היה מכוער.

הוא לא היה מכוער. הוא היה אולי יפה. היה לו בפרופיל הפנים משהו מבּארבּאר קדמון. הצחוק שלו היה ילדותי ומלא חן. לא יתואר שנהב צח יותר משיניו. אבל הרוחות הצחיחות עשאוהו כמעט כושי. אין מתרועעים ללא עונש עם האוקיינוס, עם הסוּפות ועם הלילות; בן שלושים, נראה היה כבן ארבעים וחמש. היתה לו המסכה הקודרת של הרוח ושל הים.

כינוהו: ז’יליאט השד.

בעל קומה רגילה ובעל כוח רגיל, משכיל היה, כה היתה זריזותו רבת־תחבולה ורבת־עוצמה, להרים משאות של ענק ולבצע פלאים של אתליט.

היו בו מסגולות המתגושש; הוא השתמש, בלי הבדל, בידו השמאלית ובידו הימנית.

הוא לא הלך לצייד, אבל היה הולך לדייג; הוא חמל הצפּרים, אך לא חמל על הדגים. הוא היה שחיין מצויין.

בהיותו מורגל לטפס על סלעים ועל גבעות תלולות, לשוטט הלוך וחזור בין קבוצת האיים בכל מזג־אויר שהוא, לנהוג בכל כלי־שייט שנזדמן לו, להסתכן יומם ולילה במעברי האיים הזרועים חתחתים, נעשה, בלי להפיק מכך דרך־אגב כל ריווח שהוא, ורק למען חפץ־לבו ותענוגו הוא, איש־ים מפליא.

ידענוּתו הנדירה של מלח נתגלתה במיוחד יום שבו נתקיימה בגאֶרניסיי אחת מאותן התחרוּיות הימיות הקרויות מירוצי־סירות. העניין היה כזה: להימצא יחידי בתוך סירה בת ארבעה מפרשים, להוליכה מסן־סאמפּסון לאי אֶרם המצוי במרחק מיל, ולהחזירה מאֶרם לסן־סאמפּסון. לנהוג יחיד כלי־שייט בן ארבעה מפרשים, אין לך דייג שאינו עושה זאת; והקושי לא נראה לכאורה גדול ביותר, אבל הנה מה שהחמירוֹ: ראשית, כלי־השייט עצמו, שהיה אחת מאותן הארבות החזקות והמגושמות מימים עברו, בנוסח רוטרדאם, שהספנים מהמאה הקודמת כינו אותן ,כרסות הולאנדיות'. שנית, השיבה מאי אֶרם, שכרוכה היתה בנטל כבד של אבנים. הסירה היתה הולכת לשם ריקה, אך חייבת היתה לחזור עמוסה. פרס התחרות היתה הארבה. היא ניתנה מראש למנצח. ארבה כרסתנית זו שימשה בעבר ספינת־ניווט; הנווט שהתקינה ונהג בה במשך עשרים שנה היה הספן הגברתן ביותר בקרב ספּני לאַ־מאנש; לאחר מותו לא נמצא איש שיטול על עצמו לנהוג את ‘הכרסתנית’ הזו, והחליטו לעשותה פּרס של תחרות־שייט. ארבה זו, אף כי היתה נטולת סיפון, היו לה מעלות רבות העשויות לפתות ספּן וותיק. היה לה שלד מוצק; היתה כבדה, אך רחבה, והיתה שטה שלווה במרחב הים; היא היתה סירה־בובה. רבים להוטים היו להיאבק עליה ולזכוֹת בה; התחרות קשה היתה, אולם הפרס נאה היה. שבעה או שמונה דייגים, מהאמיצים ביותר שבאי, התייצבו לתחרות. הם ניסו בזה אחר זה; אבל אף אחד לא עצר כוח להגיע עד האי אֶרם. המתחרה האחרון, ידוע היה שחצה בסירת־מפרש ובמזג־אויר סוער את מיצר־הים המבעית שבין סאֶרק ובּראֶק־אוּ. כולו נוטף זיעה, החזיר את ‘הכרסתנית’ ואמר: ‘אי־אפשר!’ אז נכנס ז’יליאט לתוך הסירה, תפש תחילה במשוט, אחר־כך בחבל העבות של המפרשים, והפליג לים. מקץ שלושת רבעי שעה היה באֶרם. שלוש שעות לאחר מכן, אם כי התרוממה רוח דרומית חזקה שטיאטאה את המפרץ, חזרה ‘הכרסתנית’, נהוגה בידי ז’יליאט, לסן־סאמפּסון עמוסה מטען האבנים.

מתוך התהדרות ורברבנות, הוסיף למטען את תותח הארד הקטן של אֶרם, שאנשי האי נוהגים לירות בו מדי שנה בשנה בחמישי של חודש נובמבר לאות שמחה על מותו של גי פאוּקס¹.

גי פאוקס, ייאמר הדבר אגב־אורחא, מת לפני מאתיים וששים שנה; וזוהי איפוא שמחה הנמשכת זה דורות.

מעומס ויגע, ואף כי התותח של גי פאוקס היה נטל מיותר בסירתו והרוח הדרומית נישבה במפרשו, החזיר ז’יליאט את ‘הכרסתנית’ לסן־סאמפסון.

מר ליטיאֶרי, שראה זאת, נצטעק:

“הנה ספן אמיץ־לב!”

והוא הושיט ידו לז’יליאט.

עוד נרחיב את הדיבור על מר לטיאֶרי.

‘כרסתנית’ ניתנה פרס לז’יליאט.

הרפתקאה זו לא הזיקה לכינוי ‘שד’ שהבריות העניקו לו.

מאותו יום ואילך, שוב לא היה לז’יליאט כלי שייט אחר אלא ‘הכרסתנית’. בסירה מגושמת זו יוצא היה לדייג. היה קושרה בתוך המעגן הקטן והטוב שהיה מיוחד לו לעצמו ממש מתחת לקיר ביתו שב’קצה הרחוב'. עם רדת היום היה מטיל רשתותיו על גבו, חוצה את גנו, מדלג מעל למעקה האבנים, גולש מסלע אל סלע וקופץ לתוך ‘הכרסתנית’. ומשם למרחב הים.

הוא היה דייג; אך מתוך נטייה טבעית וכדי לשעשע את נפשו, למד שלוש או ארבע אומנויות. הוא היה נגר, נפח, עושה־עגלות, זפָּת ספינות ואפילו קצת מכונאי. איש לא היטיב לתקן גלגל כמוהו. הוא התקין לו, לפי דרכו שלו, את כל כלי־הדייג הנחוצים. היתה לו בפינה של ‘קצה הרחוב’ מפחה קטנה וסדן; ומאחר של,כרסתנית' לא היה אלא עוגן אחד, צייד אותה בעוגן שני שעשאו בעצמו ולבדו.

באורך־רוח שלף את מסמרי־הברזל מציפויה של ‘הכרסתנית’ וקבע במקומם יתידות של עץ, כדי למנוע התהווּתם של חורים מחלידים.

על־ידי כך הגביר במידה רבה את סגולותיה הטובות של ‘הכרסתנית’. הוא ניצל אותן כדי ללכת מזמן לזמן לשהות חודש או חודשיים באיזה אי קטן ונידח כגון שוּזיי או קאסקאֶ. הבריות היו אומרים אז: ‘הביטו, ז’יליאט נעלם’. וזה לא גרם צער לשום אדם.

5: הכסא ‘קידוֹרמוּר’

בקצהו של שרטון־הסלעים שנתמשך מ,קצה הרחוב‘, הזדקר כֵּף גדול שהדייגים מאוּמאֶ כינוהו ‘קרן־החיה’. כף זה, שהיתה לו צורת פּיראמידה, דומה היה, אם כי פחות רם, לצוק של ז’אֶרסיי. בעת גיאוּת הים, היו הגלים החומרים מפרידים בינו לבין השרטון, באופן שה,קרן’ היתה מבודדת. בעת זוטו של ים, היו מגיעים אל הכף דרך מיצר־סלעים נוח למעבר. המוזר שבכף זה היה, שמצד הים, נצטייר כעין כסא טבעי שהגלים כרוהו והגשמים ליטשוהו. כסא זה בוגדני היה. היו נמשכים אליו מבלי־משים על־ידי יופיו של המראה; היו משתהים שם כדי להסתכל בנוף שמסביב; יש קסם רב באופקים הנרחבים. כסא זה היה מציע את עצמו; הוא היווה מעין כוך בחזיתו של הסלע המאונך; לטפס אליו קל היה; הים שחצבוֹ בתוך הכף התקין מתחתיו מעין סולם־מעלות של אבנים שטוחות; הכסא פיתה, היו עולים אליו, יושבים עליו. רגש של קורת־רוח אופף אותך; המושב הוא עשוי שחם שקצף הגלים שיפשפוֹ ועיגלוֹ, כמשענות למרפקים משמשים שני משקעים הנראים כעשויים במיוחד לכך, כמסעד לגב משמש כל הקיר הגבוה והמאונך של הסלע שהשתאית לו בעמדך למטה בלי לתת את הדעת לומר לעצמך שיהא בלתי־אפשר לטפס עליו. אין דבר פשוט יותר מאשר לשכוח את עצמך בתוך כורסה זו; משם תגלה את כל מרחב הים, תראה במרחק אניות באות ואניות מפליגות, תוכל לנהות בעיניך אחרי מפרש עד שהוא נעלם לאיטו מעבר לאי קאסקאֶ תחת קמרונו של האוקיינוס; אתה מתפּעל, אתה מביט, אתה מתענג על יפי הנוף, אתה מאזין לרוח, אתה מרגיש איך אתה נאחז תרדמה של התלהבות. כאשר העינים מלאות שפעת יופי ואור, הרי זה תענוג מופלא לעוצמן. בפתע־פתאום אתה מתעורר. אך מאוחר מדי. גאוּת הים נתעצמה בינתיים קימעה־קימעה. המים אפפו את הכף.

ואתה אבוד.

הים גואה שם עליך מצור איום ונורא.

גאוּת הים גוברת והולכת תחילה במתינות, אחר־כך בעוז. משהיא מגיעה לסלעים, תוקף אותה זעם, היא מרתיחה ומקציפה. השחייה לא תצלח תמיד בין השוניות. שחיינים מצויינים טבעו ליד ‘קרן־החיה’.

התושבים הקדמונים היו מכנים לפנים כוך זה שגלי הים גילפו בתוך הסלע: הכסא Glid־Holm־‘Ur או קידוֹרמוּר', מלה קאֶלטית, שפירושה בשפת המקום: ‘מי־שישן־מת’².

בעת גאוּת הים, כשהגלים חומרים וסוערים, אין רואים את ‘כסא קידורמור’. המים מכסים אותו לחלוטין.

‘כסא קידורמור’ היה שכנו של ‘קצה־הרחוב’. ז’יליאט הכירוֹ יפה והיה הולך לישב עליו. היה הולך לשם לעתים תכופות. לחשוב מחשבות או להזות, אך לא הניח שגאוּת הים תפתיעהו.

ספר שני: דוראנדה ודירושאֶט

1: חיים נסערים ומצפוּן שקט

מר לטיאֶרי, האיש החשוב והנכבד של סן־סן־סאמפּסון, היה ספּן מופלא. הוא עשה שנים רבות על הים. הוא היה בשעתו שוליא של מלח, ממונה על המפרשים, צופה על הגשר הראשי, מאותת, נווט, קברניט. עתה נעשה קבלן של ספינות. לא היה ספן שישווה אליו בידיעת הים. הוא לא ידע חת במעשי־הצלה. היה עושה לפעמים את כל יומו בתוך הסכנה, על פני הגלים הסוערים, בתוך הרוח, בתוך הברד, משיט סירתו אל אניות שהתהום אמרה לבלען, מציל אנשים, מציל את המטענים, נאבק עם הסוּפה. בערב היה חוזר לביתו, יושב וסורג זוג פוזמקאות.

חמישים שנה נהג אורח־חיים זה, משנתו העשירית עד שנתו הששים, כל עוד צעיר היה. בגיל של ששים שנה נוכח לדעת ששוב אין הוא מסוגל להניף בזרוע אחת את סדן המפחה של ווארקלין; משקלו של סדן זה היה שלוש מאות ליטראות; ולפתע־פתאום נעשה אסיר של מיחושי שגרון. אנוס היה לפרוש מהים. אז עבר מהגיל ההירואי לגיל הפטריארכלי. שוב לא היה זה אלא איש קשיש.

הוא הגיע בעת־ובעונה־אחת למיחוש שגרון ולאמידוּת. שני פירות אלה של העמל מתרועעים ברצון זה עם זה. בשעה שהאדם נעשה עשיר, לוקה הוא בשיתוק. השיתוק מסיים את החיים.

באיים כגון גאֶרניסיי, מצטרפת האוכלוסיה מאנשים שחייהם עברו עליהם בסיורי שדותיהם ומאנשים שחייהם עברו עליהם בסיורים ברחבי העולם. מר לטיאֶרי השתייך לאחרונים. הוא הכיר את האדמה, הוא נסע בארצות־אירופה. הוא היה זמן־מה נגר־אניות ברוֹשפוֹר, אחר־כך בסאֶט. דיברנו על מסעות ברחבי העולם; הוא עבר את צרפת לאורכה ולרוחבה כחבר באגודת־נגרים. בצרפת למד לקרוא, לחשוב, לרצות. הוא עשה הכול, ומכל מה שעשה הפיק את התום והיושר. יסוד נשמתו היה הספּן.

זה לא הפריעהו לפתוח ספר בשעת־כושר, לעיין בו תוך תענוג, לדעת שמות של פילוסופים ומשוררים, וללהג קצת בכל השפות.

ז’יליאט היה פרא־אדם אחד. מר לטיאֶרי היה פרא־אדם שני.

לפרא־אדם זה היו גינוני־עדינוּת משלו.

קפדן היה לגבי ידי נשים. בנעוריו, בעודו כמעט ילד וכבר שוליא של מלח, שמע את הקברניט המהולל סוּפראֶן מצטעק: ,הנה נערה נאה, אבל איזו ידים מגושמות ואדומות!' אימרה של אדמיראל, היא בכל עניין ועניין, בחזקת צוו. קריאתו של הקברניט סוּפראֶן עשתה את לטיאֶרי איסתניס ותבען בנוגע לידים קטנות ולבנות. ידו שלו, כף־סיידים רחבה מגון המהגוני, היתה בחינת מפץ לגבי קלות ובחינת צבת לגבי ליטוף, והיתה מסוגלת לשבור אב־מרצפת בנופלה עליה, קפוצה.

לטיאֶרי רווק היה. הוא לא רצה לשאת אשה או לא מצא. הסיבה לכך היתה אולי שספן זה טען לידים ענוגות של דוכסית. ואין מוצאים כלל ידים כגון אלה בקרב הדייגות של פּוֹרטבּייל.

לב נדיב ויד פתוחה היו לו למר לטיאֶרי. חסרונו היה, תכונה נפלאה זו, האֵמון. היתה לו דרך משלו, ליטול על עצמו התחייבות; היה אומר בחגיגיוּת: ‘אני נותן הן צדקי לאלוהים הטוב’. משאמר זאת, היה הולך עד הסוף.

יצור, שכומתת־ספנים משנה את צורתו ושזיג משווה לו מראה של טיפש; הדומה, שערו ברוח, לז’אן בּאַרט' חבוש כובע עגול, לשוטה של קומידיה; גולם בעיר, מוזר ומטיל אימה בים, בעל כתפים של סבל; אינו מחרף ואינו מגדף; בא לעתים רחוקות לכלל כעס; דיבורו דיבור מתון ונעים ההופך לרעם במגביר־קול; משהו מפר ומשהו מילד; אף כמעט פחוס, לחיים עצומות, פה שיש בו כל השינים; פנים קמוטים הנראים כאילו חרשו בהם גלי הים וכאילו סובבו עליהם ארבע רוחות השמים במשך ארבעים שנה, ארשת של סוּפה על המצח, גון עור של סלע בלב ים; ועתה שימו בפנים אלה עינים המפיקות טוב־לב, והרי לפניכם מר לטיאֶרי.

למר לטיאֶרי היו שתי אהבות: דוּראנדה ודירושאֶט.

2: ציוץ ועשן

צפור שיש לה צורה של נערה צעירה, כלום יתואר משהו ענוג יותר! דמו בנפשכם שצפור זו מצויה בביתכם. זו תהיה דירוּשאֶט. היצור החמוד! יתעורר בכם הרצון לומר לה: ‘שלום, העלמה החוחית!’

דירוּשאֶט לא היתה פאריסאית, אך גם לא היתה בת גאֶרניסיי. היא נולדה בנמל סן־פיאֶר, אולם מר לטיאֶרי גידלה. הוא גידלה כדי שתהיה יעלת־חן. היא היתה כזאת.

לדירוּשאֶט היו הידים הקטנות והנאות ביותר בעולם וגלים שתאמו לידים. ‘ארבע כפות של זבוב’, היה אומר מר לטיאֶרי. כל דמותה אמרה טוב־לב ונועם; כמשפחה ועשירות – היה לה מר לטיאֶרי, דודה; ככשרון – פזמונים אחדים; כלמדנוּת – יופיה; כחריפות־שכל – תמימות; מצח צח, צואר גמיש, שער ערמוני, עור־פנים לבן זרוע בקיץ נמשים אחדים, פה גדול ובריא, ועל הפה הזה ריחף הזוך הנפלא והמסוכן של החיוך. זאת היתה דירושאֶט.

לפעמים, לעת ערב, לאחר שקיעת השמש, שעה שהלילה מתמזג עם הים, שעה שהדמדומים משווים מעין אימה לגלים, נכנס היה לתוך מבואו הצר של מפרץ סן־סאמפּסון, על פני הדבשות הקודרות של הנחשולים, מעין גוש נטול־צורה, צללית מפלצתית ששרקה ורקקה, דבר איום שנשף כבדות כחיה ושפלט עשן כהר־געש, מעין נחש־ים שהטיל רירו לתוך הקצף וגרר אחריו ערפל, וזינק לעבר העיר בחיבוט מחריד של סנפירים ובלוע פעור שמתוכו בקעה ויצאה שלהבת. זו היתה ‘דוּראנדה’.

ספינת־קיטור במימי לאַ־מאַנש בשנת ..182 היתה בחינת חידוש של פליאה. כל החוף הנורמאנדי היה זמן רב מוחרד ומבוהל מכך. כיום, עשר או תריסר אניות־קיטור הנפגשות פונות זו לכאן וזו לכאן הן חזיון פשוט כל־כך שאיש לא ירים עיניו כדי להביט בהן.

רוח הבריות היתה פחות נוחה מאמצאות אלה ברבע הראשון של מאה זו, ותושבי איי לאַ־מאַנש ראו במיוחד בעין רעה את המכונות האלה והעשן שתימר מהן. הצלחתה הראשונה של ספינת קיטור זו היתה הכינוי שניתן לה ‘ספינת השטן’. בעיניהם של הדייגים הטובים מהימים ההם, שהיו לפנים קאתולים, נעשו קאלוויניסטים³, והוסיפו להיות יראי־שמים קנאים, נראתה ספינה זו כגיהינום השט על פני המים.

אנשי המדע קבעו שספינת־קיטור היא אמצאה שאינה בגדר האפשר; הכמרים ראו בה אפיקורסוּת. המדע פסל, הדת קיללה.

ממציא ספינת הקיטור פוּלטן היה מעין לוּציפר⁴.

כדי להעיז בתקופה רחוקה זו לבצע מפעל כגון זה, ספינת־קיטור העושה דרכה מגאֶרניסיי לסן־מאלוֹ, לכך נדרש היה לא פחות מאשר מר לטיאֶרי. רק הוא מסוגל היה להגותו כחופשי בדעות, ולהגשימוֹ כספן אמיץ־לב. הצד הצרפתי שבו בא לכלל הרעיון, הצד האנגלי שבו הוציא את הרעיון מהכוח אל הפועל.

באיזו שעת־כושר? על כך ידובר להלן.

3: ראנטין

ארבעים שנה בערך לפני התקופה שבה מתרחשים המאורעות שאותם אנו מספרים כאן, מצוי היה בעיבורה של פאריס, בין הרחובות ‘גוב־הזאבים’ ו’קבר־איסוֹאר', בית חשוד. זו היתה חורבה רעועה ומבודדת, מערת־פּריצים, לעת צורך. שם התגורר עם אשתו ובנו מעין בעל־בעמיו שודד, לשעבר לבלר אצל התובע־הכללי בשאטלאֵ, שנעשה גנב פשוט. סופו שהובא ברבות הימים בפני בית־הדין. משפחה זו נתקראה ראנטין.

האב והאֶם שנתפסו באיזה מעשה־גניבה, נעלמו בליל העונש. הבן נעלם אף הוא.

בנדודיו פגש לטיאֶרי הרפתקן כמוהו, חילצו מאיזה מצב ביש שנסתבך בו, גמל עמו חסדים, אספוֹ, הביאוֹ לגאֶרניסיי, מצאו חרוץ ונבון למלאכת השייט ועשאוֹ לשותפו. זה היה ראנטין הקטן שנעשה גדול.

לראנטין כמו ללטיאֶרי היה עורף מוצק, רווח עצום בין שתי הכתפיים לטילטול משאות, ומתניים של הרקוּלס. ללטיאֶרי ולו היה הילוך דומה ומבנה גוף דומה. אמנם, ראנטין היה גבוה יותר בקומה. כל מי שראה אותם מאחור כשהם מטיילים זה לצד זה בנמל, אומר היה: ,הנה שני האחים!' מפנים, שונים היו. כל מה שהיה פתוח בלטיאֶרי היה סגור בראנטין. ראנטין היה זהיר ומאופק, ראנטין היה מורה לסיוף, מנגן במפוחית־פה, מוחט פתילה של נר דולק בכדור אקדוח במרחק של עשרים פסיעה, היתה לו מכת אגרוף גברתנית, היה מדקלם שירים מתוך ה,הנריאדה'⁵ לווֹלטר והיה פותר חלומות.

הכוח המשמש כסות לערמה, כזה היה ראנטין.

היופי של מהלומת אגרופו, שהונחתה ביום שוק על ראשו של כוּשי, כבש לפנים את לבו של לטיאֶרי.

ראנטין מסוגל היה לכול, ולגרוע ביותר.

והנה ביום בהיר אחד, לא ידעו תושבי גאֶרניסיי להיכן ראנטין נעלם.

שותפו של לטיאֶרי ,הסתלק' בהשאירו ריקה את קופת השותפוּת.

אמנם, בקופה זו מצוי היה גם כספו של ראנטין, אבל מצויים היו בה חמישים אלף פראנק של לטיאֶרי.

באומנותו כספן וכנגר־אניות, צבר לטיאֶרי במשך ארבעים שנה של חריצות ויושר סכום של מאה אלף פראנק. ראנטין שדד ממנו את מחציתו של הסכום הזה.

לטיאֶרי שנתרושש למחצה, לא נפל ברוחו ונתן מיד את דעתו להתאושש. החלו אז לדבּר על ספינת־הקיטור. רעיון עלה על לבו של לטיאֶרי לנסות את מכונת פוּלטן, שמתנגדיה מרובים כל־כך, ולקשר בספינת־אש את קבוצת האיים הנורמאנדיים עם צרפת. הוא הטיל את כל יהבו על רעיון זה. הוא הקדיש לו את שארית כספו.

ששה חודשים לאחר בריחתו של ראנטין, ראו אנשי נמל סן־סאמפסון הנדהמים ספינה יוצאת, ספינת־עשן, שעשתה רושם של דליקה בים, ספינת־הקיטור הראשונה ששטה אי־פעם בלאַ־מאַנש.

ספינה זו שהאיבה הכללית והבוז הכללי העניקו לה מיד את כינוי־הלעג ‘אנית לטיאֶרי’, עתידה היתה להלך בקביעות מגאֶרניסיי לסן־מאלוֹ.

4: אותו הסנדק ואותה הסנדקית

מאליו יובן, שהדבר עורר בתחילה מורת־רוח רבה. כל בעלי סירות־המפרשים העושים דרכם מהאי גאֶרניסיי לחוף הצרפתי הרימו קול צעקה וצווחה. הכול ראו בבירור את קרניו של השטן על ראשיהם של השוורים שספינת־הקיטור הביאה ופרקה בנמל. צעקת מחאה זו נמשכה זמן רב למדי. אולם קימעה־קימעה נוכחו לדעת ששוורים אלה מגיעים פחות עייפים, נמכרים במחיר טוב יותר, ובשרם הוא משובח יותר; שסיכוני הים הם מועטים יותר גם לבני־אדם; שמסע זה הוא זול יותר, בטוח יותר וקצר יותר; שמפליגים בשעה קבועה ומגיעים בשעה קבועה; שהדגים, המוסעים ביתר מהירות, הנם ממילא טריים יותר, ושמעתה אפשר יהיה להריק לתוך השווקים הצרפתיים את עודפי הדיוגים הגדולים השכיחים כה בגאֶרניסיי; שהחמאה של פרות גאֶרניסיי הנפלאות, העושה דרכה ביתר מהירות ב’ספינת השטן' מאשר בסירות־המפרשים, אינה מפסידה כלום מאיכוּתה, באופן שדינאן מבקשת אותה, סן־בּריאֶק מבקשת אותה וראֶן מבקשת אותה; כללו של דבר, הודות לכלי־שייט זה המתקרא ‘אנית לטיאֶרי’, זכו הבריות לנסיעה בטוחה, לקביעות של תחבורה, מהירה וקלה, להגדלת התנועה, להכפלת השווקים ולהרחבת הסחר, וכי בסיכומו של דבר הכרח הוא להיכנע ל,ספינת שטן' זו המעשירה את האי. עזי־פנים אחדים הבועטים בדעות מקובלות הסתכנו והודו במקצת בחידוש זה. מר לאנדוּא, הלבלר, העניק הערכתו לספינה זו.

אחרים הצטרפו למר לאנדוּא. קימעה־קימעה, הפך חידוש זה לעובדה שנתקבלה על דעת הבריות. ובא יום שהכול, להוציא חכמים מחוכמים אחדים, התפעלו מ ,אנית לטיאֶרי'.

כיום היתה מעוררת פחות התפעלות. ספינה זו שלפני ארבעים שנה מעלה חיוך על שפתי בוני האניות של עכשיו. כלי־פלאים זה כעוּר היה ומוּכּה מומים. ספינת־קיטור זו היתה קצרה מדי, עגולה מדי, מכוּוצת מדי. לעשותה קלה, עד כדי כך לא הגיעה ההעזה. היא התנודדה אמנם מעט מקדם לאחור, אך לעומת זה התנודדה הרבה מצד אל צד. ההגה שלה היה ההגה העתיק, לא מונע בגלגל כמו היום, אלא על־ידי מוט. מצויידת היתה בשתי סירות־הצלה קטנות שנתלו על זיזים שליד העוגן.

‘אנית לטיאֶרי’, כזו כפי שהיתה, הילוכה בים הניח בהחלט את הדעת; אלא שחסרה חרטום כדי לפלג את המים, ואי־אפשר לומר שהיו לה נימוסים נאים. הרגש הרגישו שבשעת סכנה, כגון שוניות או גלגל־סוּפה, יהא קשה לתמרן בה. היתה חורקת כארגז כבד ומגושם. בהתנודדה מצד אל צד, היתה משמיעה המיה של סוליה חדשה.

אשר למכונת־הקיטור, רבת עצמה היתה. כוחה היה כוח־דוד לגבי שלוש טונות, שהוא כמעט כוחה של ספינת־גרר.

מכונה זו חושלה בצרפת, בבית־החרושת לברזל של בּאֶרסי. מר לטיאֶרי ציווה להתקינה קצת לפי דמיונו שלו. המכונאי שבנה אותה לפי תרשימו של לטיאֶרי הלך לעולמו; באופן שזו היתה מכונה מיוחדת במינה, מכונה שאין לה תמורה. עושה התרשים נשאר, בונה־המכונה חסר היה.

המכונה עלתה ארבעים אלף פראנק.

‘אנית לטיאֶרי’ היתה עושה אחת בשבוע מסע מגאֶרניסיי לסן־מאלוֹ. היתה מפליגה ביום שלישי בבוקר וחוזרת ביום ששי עם שקיעת החמה, ערב יום השוק המתקיים ברגיל בשבת. מבנה העץ שלה חזק היה שבעתיים מזה של סירות־הסחר הגדולות ביותר שבכל קבוצת האיים; והואיל וכושר קיבולה תואם היה את ממדיה, הרי הפלגה אחת שלה שקולה היתה, מבחינת פריון ההובלה וההולכה, כנגד ארבע הפלגות של סירת־מפרש רגילה. מכאן הרווחים הגדולים שהופקו הימנה.

ההצלחה האירה פנים ל’ספינת השטן'. מר לטיאֶרי ראה שממשמש ובא הרגע שבו ייעשה בעל־בעמיו. בגאֶרניסיי אין אדם נעשה בבת־אחת אדון. בין סתם־אדם לבין אדון קיים סולם־מעלות גבוה שחייבים לטפּס ולעלות בו. תחילה, שלב ראשון: השם עצמו ללא כל תוספת – נניח, פּיאֶר; אחר־כך, שלב שני: השכן פּיאֶר; אחר־כך, שלב שלישי: האב פּיאֶר; אחר־כך, שלב רביעי: מר פּיאֶר; אחר־כך, השיא: אדון פּיאֶר.

הודות לרעיון־השגעון שניצנץ בו ושעלה יפה, הודות לקיטור, הודות למכונה, הודות ל,ספינת השטן', נעשה מר לטיאֶרי אדם של חשיבות.

כדי לבנות ספינה זו, נאלץ היה ללוות כסף; הוא נשתעבד בחובות בבּראֶמאֶן, הוא נשתעבד בחובות בסן־מאלוֹ; אבל מדי שנה בשנה מפחית היה קימעה־קימעה את חובותיו.

יתר־על־כן, הוא קנה באשראי, בעצם הכניסה לנמל סן־סאמפסון, בית־אבן נאה, חדש כולו, בין ים לגן, שעל אחת מקרנותיו התנוסס שם זה:,האמיצים'. בית זה, שחזיתו היוותה חלק מעצם קיר הנמל, טור כפול של חלונות קבועים היו בו; טור אחד בצפון, בצד גינה מלאה פרחים, וטור אחד בדרום, בצד האוקיינוס; באופן שהיו לו לבית זה שתי חזיתות; אחת, פניה אל הסוּפות, והשניה, פניה אל ערוגות־השושנים.

דומה היה ששתי חזיתות אלה עשויות היו מלכתחילה למען שני דייריו של בית זה: מר לטיאֶרי והעלמה דירוּשאֶט.

לאחר שלטיאֶרי יצר ספינת־קיטור זו, קרא אותה בשם. הוא קרא אותה ‘דוּראַנדה’. שוב לא נקרא אותה

אחרת. דוּראנדה ודירוּשאט הם בעצם שם אחד. דירושאֶט היא מלת־הקטנה השכיחה מאד במערבה של צרפת.

לטיאֶרי היה האב של הספינה והדוד של הנערה.

דירוּשאֶט היתה בתו של אח שהיה לו. לנערה לא היו עוד אב ואם. לטיאֶרי אימץ אותה. הוא מילא את מקומם של האב ושל האם.

דירוּשאֶט לא היתה רק בת אחיו. היא היתה גם בת־סנדקאות שלו. הוא הוא שהחזיקה מעל לאגן־הטבילה. הוא הוא שמצא לה פטרונית זו, דוראנדה הקדושה, ושם זה, דוּראשֶט.

משאת־נפשו היתה למצוא לה בעל מסוגו שלו, כלומר, אוהב עמל; ושהיא לא תעשה אלא מלאכות של מה בכך. הוא אהב את הידים השחורות של הגבר ואת הידים הלבנות של האשה.

כדי שבת־האח תגשים את משאת־נפשו של הדוד, צריך שתהיה עשירה. לכך באמת נתכוון מר לטיאֶרי. מכונת־הים המגושמת אשר לו עבדה למען תכלית זו. הוא הטיל על ‘דוּראנדה’ שתקצוב נדוניה לדירושאֶט.

דירושאֶט התגוררה בחדר הנאה ביותר שבבית ‘האמיצים’, חדר שהיו בו שני חלונות, שרוהט ברהיטי הָבְנֶה, שקושט במיטה מוגפת ווילאות משובצות ירוק ולבן, ושהשקיף על פני הגינה ועל פני הגבעה שעליה מתנוססת טירת וואל. בעבר השני של גבעה זו מצוי היה,קצה הרחוב'.

לדירושאֶט היו בחדר הזה המוסיקה שלה והפסנתר שלה. היתה מלווה את עצמה על הפסנתר הזה שעה ששרה את המנגינה המחובבת עליה ביותר, את הלחן הסקוטי הנוגה ‘בּוֹני דאנדי’; הלילה כולו עצור בלחן זה; השחר כולו עצור היה בקולה.

מעולם לא קראה את דודה אחרת אלא ‘אבי’.

הוא התייחס בסבלנות לכשרונות אחדים שגילתה במלאכות הגן, ואפילו במשק הבית. הוא נתן לה שתי משרתות, אחת שמה נעמה והשניה שמה מתוקה, שהם שני שמות השכיחים בגאֶניסיי.

נעמה ומתוקה עשו את כל מלאכות הגן והבית, ולהן היתה הזכות לידים סמוקות.

ה’בובה' של ‘דוּראנדה’ היתה הקשר בין הספינה והנערה. באיים הנורמאנדיים קוראים ‘בוּבה’ לדמות החטובה בחרטומה של ספינה, שהיא מעין פסל של עץ המגולף איכשהו.

הבובה של ‘דוראנדה’ היתה במיוחד יקרה למר לטיאֶרי. הוא הסתכל בו בעינים של מאמין. הוא הכיר בו באמת ובתמים את דמות־דיוקנה של דירושאֶט.

שתי שמחות גדולות מזומנות היו מדי שבוע בשבוע למר לטיאֶרי. שמחה אחת ביום שלישי ושמחה אחת ביום ששי. שמחה ראשונה: לראות את ‘דוראנדה’ מפליגה; שמחה שניה: לראותה חוזרת. היה משעין מרפקיו לאדן החלון ועומד וצופה ביצירתו, וקורת־רוחו רבה היתה.

בהיכנסה לתוך הנמל, היתה ‘דוּראנדה’ קושרת את הכבל שלה מתחת לחלונותיו של מר לטיאֶרי, לטבעת גדולה שנקבעה במסד הבית. באותם הלילות היה לטיאֶרי ישן שינה נפלאה בתוך ערסלו, בהרגישוֹ בצד אחד את דירושאֶט רדומה ובצד השני את ‘דוראנדה’ קשורה.

מקום הקישור של ‘דוּראנדה’ היה סמוך לפעמון הנמל. לפני פתח בית,האמיצים' השתרעה פיסת רציף.

כל עוד מסוגל היה מר לטיאֶרי לנהוג ספינה, נוהג היה ב,דוּראנדה', ולא היה לו נווט אחר ולא קברניט אחר מאשר הוא עצמו; אבל הגיעה השעה, כפי שאמרנו, שמר לטיאֶרי אנוס היה למצוא לו ממלא־מקום; והוא בחר לכך במר קלוּבּין, איש טוֹראוואל, ושתקן. מר קלוּבּין מוחזק היה בחוף כולו אדם ישר בתכלית הישרוּת.

אף כי לפי מראהו דומה היה יותר לנוטריון מאשר ליורד ים, היה מר קלובּין ספּן מוכשר ויקר־המציאות. כל הביטחה שהים יכול להניח לאדם, היתה לו. יתר־על־כן, מר קלוּבּין היה שחיין מובהק; הוא היה מאותו גזע שחיינים למודים ומנוסים בתעלולי הגלים, המסוגלים לשהות במים כל כמה שהם רוצים, היוצאים בז’אֶרסיי, מהוור־דאֶ־פּאַ, סובבים את האי קוֹלאֶט, את טירת אֶליזאבּט, וחוזרים מקץ שעתיים לנקודת זינוקם. הוא היה מטוֹרטוואל, ונתפרסם בכך שהיה לעתים תכופות עובר בשחייה את המרחק המבהיל שבין איי אנוּאַ ובין לשון־היבשה של פליינמוֹן.

אחד הדברים שהמליצו ביותר על קלוּבּין בפני מר לטיאֶרי, היה זה: בהכירוֹ יפה את טיבו של ראנטין או שעמד על מזימותיו, השתדל קלוּבּין להסב את תשומת־לבו של מר לטיאֶרי על אי־הגינותו של איש זה: היה אומר אליו: ‘ראנטין ישדוד אותך’. עובדה שנתאמתה. למעלה מפעם אחת, אם כי בדברים של מה בכך, העמיד מר לטיאֶרי את מר קלוּבּין במבחן קפּדני של ישרוּת. מזה הטעם הטיל עליו את כל דאגת עסקיו. מר לטיאֶרי אמר: ‘בבעל מצפון יש לתת אמון מלא’.

ספר שלישי: חמת־החלילים

1: אדמומיות ראשונות של שחר, או של דליקה

ז’יליאט לא דיבר מעולם עם דירוּשאֶט. הוא הכירה מראיה שראה אותה מרחוק, כדרך שמכירים את כוכב־הבוקר.

בתקופה, שבה פגשה דירושאֶט את ז’יליאט בנתיב המתפתל מנמל־סן־סאמפסון לוואַל וגרמה לו אפתעה בשרטטה את שמו על גבי השלג, היתה בת שבע־עשרה. יום קודם לכן, אמר לה באמת מר לטיאֶרי: ‘אל תעשי עוד מעשי־ילדות. הנך עכשיו נערה גדולה’.

שם זה, ‘ז’יליאט’, שנכתב בידה של ילדה זו, נפל לתוך מעמקים נעלמים.

אותו בוקר של חג־המולד שבו פגש בדירושאֶט ושבו כתבה את שמו תוך שחוק, חזר לביתו בלי שידע לשם מה יצא. משבא הלילה, נדדה השינה מעיניו. הוא הירהר באלפי דברים. בפתע־פתאום עלתה בזכרונו, עד כדי הפרטים הקטנים ביותר, תלבושתו של הסקוֹטי שמכר לו את חמת־החלילים: כומתתו המקושטת פיף, חרבו הארוכה, זיגו המהודק שכנפותיו קצרות ומרובעות, השמלנית שלו, בתי־שוקיו המפוספסים ונעליו המרוכסות אבזמים. תלבושת זו הפכה לרוח־רפאים, הטרידתו, הציתה בו קדחת, וסופה שהפילה עליו תרדמה. הוא התעורר עם אור הבוקר, ומחשבתו הראשונה היתה דירושאֶט.

למחרת לא נדדה השינה מעיניו, אך כל הלילה חזר וראה את החייל הסקוטי. הוא חלם גם על הכומר ז’אקמין הוֹרדוּס. בהקיצו חשב על דירושאֶט, וכעס גדול היה בלבו עליה; אותה שעה הצטער על שאין הוא עוד זאטוט, כי היה הולך וזורק אבנים בשמשות חלונותיה.

אחר־כך חשב שאילו היה ילד קטן, היתה לו אֵם, והוא נתן קולו בבכי.

הוא הגה תוכנית ללכת ולשהות שלושה חודשים באי שוּזיי או באי מיניקיאֶר. אף־על־פי־כן לא נסע משום־מה.

הוא לא הציג עוד כף רגלו בנתיב של נמל־סן־פיאֶר.

הוא שיער בנפשו ששמו, ז’יליאט' נשאר חרוּת שם על פני האדמה וכי כל העוברים־והשבים משתהים מן־הסתם להסתכל בו.

לעומת זה, רואה היה יום־יום את בית,האמיצים'. הוא לא עשה זאת במתכוון, אבל היה מזדמן לסביבה ההיא. אירע כך שהוצרך תמיד לעבור במשעול המתמשך לאורך חומת הגן של דירושאֶט.

בוקר אחד, שעה שמהלך היה במשעול זה, שמע שתגרנית אחת שחזרה מבית ‘האמיצים’ אומרת לאשה שניה: ‘העלמה לטיאֶרי אוהבת סיקאלים’.

הלך ונטע בגנו ערוגה של סיקאלים. הסיקאל הוא מין כרוב שטעמו טעם של אספּרגוס.

פעם אחרת, קלטה אזנו קול שלא דומה היה לקולות אחרים ושהוצרך לפי דעתו להיות קולה של דירושאֶט. הוא נשא רגליו וברח.

המלים שקול זה השמיע נחרתו לתמיד במחשבתו. היה חוזר ואומרן לעצמו בכל רגע ורגע. מלים אלה היו: ‘התואילי לתת לי את המטאטא?’

לאט־לאט נתחזק בו לבו. הוא העיז להשתהות. אירע פעם שדירושאֶט, שמן־הנמנע היה לראותה מהחוץ, אף כי חלון חדרה פתוח היה, ישבה ליד פסנתרה ושרה. היא שרה את הלחן המחובב עליה ‘בּוני דאנדי’. הוא החויר מאד, אבל עמד בעקשנותו והאזין.

האביב הגיע. יום אחד, היה לו לז’יליאט חזון: השמים נפתחו. הוא ראה את דירושאֶט משקה ערוגות של חסה.

לאחר זמן־מה העיז לעשות יותר מאשר להשתהות. הוא עקב אחרי הרגליה, אחרי שעותיה, והיה ממתין לה.

אך היה זהיר ונזהר שלא להראות את עצמו.

קימעה־קימעה, עת שהחורשות נתמלאו פרפרים ושושנים, דומם ואילם שעות על שעות, מוצנע מאחרי הקיר, סמוי מעיני אדם, עוצר נשימתו, התרגל ז’יליאט לראות את דירושאֶט משוטטת אילך ואילך בתוך הגן.

בתוך מחבוא זה שומע היה תכופות את דירושאֶט משוחחת עם מר לטיאֶרי תחת עריס מעובה של ענפי שיחים שם עמד ספסל. המלים הגיעו ברורות עד לאזניו.

עמד שם עוד ספסל, נראה לעין וקרוב מאד, בקצה של שדרה. דירושאֶט היתה יושבת עליו לעתים.

עצם המחשבה לפתוח בשיחה עם דירושאֶט סימר את שער ראשו.

בחומת הגן של בית ‘האמיצים’, ביצבצה זווית של קיר מכוסה שיחי אדר ומלופפת סרפדים וחלמית פּראית שצורת עץ לה, זווית שיצרה פינה מוצנעת שבה שהה ז’יליאט כמעט כל חודשי הקיץ. הוא היה משוקע שם בהרהורים עמוקים מאד. היה תופס את מצחו בשתי ידיו ושואל את עצמו: ‘אבל סוף־סוף מדוע כתבה את שמי על השלג?’ ז’יליאט שמע בשעתו את אמו אומרת שנשים יכולות להיות מאוהבות בגברים, שזה יקרה לפעמים. היה עונה לעצמו:,זהו. אני מבין, דירושאֶט היא מאוהבת בי'. עצבוּת רבה הציפה את נפשו. הוא אמר לעצמו: ‘גם היא מצדה חושבת עלי. זה בסדר’. אלא שתוך כדי כך חשב שדירושאֶט עשירה היא, וכי הוא עני. כן חשב שספינת־קיטור היא אמצאה נתעבת.

לילה אחד, נכנסה דירושאֶט לביתה ואמרה לעלות על יצועה. היא ניגשה לחלון חדרה כדי לסוגרוֹ. הלילה אפל היה. בפתע־פתאום זקפה דירושאֶט את אזנה. במעמקיה של אפלולית זו המתה מוּסיקה. מישהו, שעמד מן־הסתם על מדרון הגבעה, או למרגלות הצריחים של טירת וואל, ואולי עוד רחוק יותר, פרט מנגינה על כלי־נגינה. דירושאֶט הכירה את הלחן המחובב עליה ‘בּוני דאנדי’ מנוגן על־ידי האלמוני בחמת־חלילים. היא לא הבינה את פשר־הדבר.

מני אז היתה מוסיקה זו מתחדשת מזמן לזמן באותה שעה עצמה ביחוד בלילות אפלים.

דירושאֶט לא אהבה זאת ביותר.

2: ‘באזני הסוס והאפיטרופוס, ברנשים שתקנים, סרינאדות הן מהומה והמולה ליליות’.

פסוקים מתוך קומדיה שלא פורסמה.

ארבע שנים חלפו.

דירושאֶט התקרבה לשנתה העשרים ואחת ועדיין לא נכנסה לחופה.

מישהו כתב במקום שכתב:,רעיון טורדני משול למקדח. כל שנה מעמיק הוא והולך כדי סיבוב אחד. אם מבקשים לשרשוֹ מתוכנו בשנה הראשונה, יתלשו את שערנו; בשנה השניה, יקרעו את עור בשרנו; בשנה השלישית, ישברו את עצמותינו; בשנה הרביעית יעקרו את מוחנו'.

ז’יליאט היה בנידון זה בשנה הרביעית.

עדיין לא דיבר דיבור כלשהו עם דירושאֶט. היה חושב וחולם על נערה חמודה זו. זה היה הכול.

אירע פעם אחת, שבהימצאוֹ בדרך־מקרה בסן־סאמפסון, ראה את דירושאֶט משוחחת עם מר לטיאֶרי לפני דלת בית,האמיצים' שנפתחה לדרך המרוצפת של הנמל. ז’יליאט נתמלא עוז וניגש קרוב מאד. הוא נטה להאמין שברגע שעבר עטו פניה של דירושאֶט חיוך. זה לא היה כלל מן־הנמנע.

דירושאֶט הוסיפה לשמוע מפרק לפרק את נגינתה של חמת־החלילים.

חמת־חלילים זו, גם מר לטיאֶרי שמע אותה. וסופו שעמד על טיבה של מוסיקה זו שהמתה תחת חלונותיה של דירושאֶט. מוסיקה רווית רוך, חשודה היא. מחזר לילי לא היה לפי רוחו. בדעתו היה להשיא את דירושאֶט בעת שהיא תרצה ובעת שהוא ירצה, בפּשטוּת פּשוטה, בלי רומאן ובלי מוסיקה. קצר־רוח, התחיל לארוב למנגן האלמוני, ודימה להכיר בו את ז’יליאֶט. הוא העביר את צפּרניו בתוך פּאות לחייו, סימן של כעס, ורטן: ‘מה הוא מצייץ שם, שוטה שכמוֹתו? הוא אוהב את דירושאֶט, זה ברור. אבל הוא מאבד את זמנו. מי שרוצה בדירושאֶט, חייב לפנות אלי, ולא לכבוש את לבה על־ידי נגינה בחליל’.

מאורע של חשיבות יתירה, שהיה צפוי מזה זמן רב, נתארע בינתיים. שמועה נתפשטה שהכוהן ז’אקמין הוֹרדוּס נתמנה ממלא־מקומו של ההגמון ווינצ’אֶסטר, דיקן האי וכוהן־המחוז של נמל־סן־פּיאֶר ושהוא יעתיק את מקום־מושבו מסן־סאמפּסון לנמל־סן־פּיאֶר מיד לאחר שיקבע את יורשו.

כוהן־המחוז החדש יגיע מן־הסתם במהרה בקרוב. כוהן זה היה בן־טובים ממוצא נורמאנדי ושמו יואל אבנעזר קודריי.

על כוהן־המחוז העתיד לבוא מתהלכים היו פרטים שרוֹע לבם וטוב לבם של הבריות פירשום פירושים מנוגדים. אמרו עליו שהוא צעיר ועני, אך צעירוּתו מרוסנת על־ידי חסידוּת יתירה ועניוּתו מתפּרנסת מתקווה רבה. בלשון המיוחדת שנוצרה לירושה ועשירות, מתקרא המוות תקווה. הוא היה בן אחיו ויורשו של הדיקן הזקן ועתיר הנכסים של סן־אסף. לאחר מותו של הדיקן הזקן, יהא הוא עשיר. למר אבנעזר היו קרובים דגולים; זכאי היה כמעט לתואר של כבוד.

3: שיחק להם המזל לניצולים אלה שנזדמנה להם ספינת־דואר זו

תקופת שוויון־היום־והלילה מבשרת את בואה בהקדם בלאַ־מאנש. זהו ים צר הבולם את הרוח ומרגיזוֹ. החל מחודש פברואר, יש התחלה של רוחות מערביות והנחשולים מתנדנדים לכל צד. השייט נעשה בלתי־שקט. אנשי החוף נושאים עיניהם אל תורן־האיתות; הכול דואגים לספינות העשויות להיות במצוקה.

הרוח היא סכנה אחת; הערפל הוא סכנה אחרת.

בכל המקומות, וביחוד בלאַ־מאנש, ערפּלים של תקופת שוויון־היום־והלילה מסוכנים הם. הם פורשים בפתאומיוּת את הלילה על פני הים. אחת הסכנות של הערפל, אפילו כשאינו מעובה, מתבטאת בזה שהוא מונע להבחין בשינוי עומק הים על־ידי שינוי צבע המים; ומכך נובעת העלמה מבהילה של התקרבוּת סלעים ומים רדודים. אתה עלול להימצא סמוך לשונית מבלי ששום דבר יזהירך על מציאותה. תכופות אין הערפלים מניחים ברירה לספינות אלא להיעצר ולהשליך עוגן. מספר הספינות הנטרפות מחמת הערפל הוא כמספר הספינות הנטרפות מחמת הרוח.

אף־על־פי־כן, לאחר סוּפה עזה המשתוללת ברגיל לאחר אחד מאותם ימי הערפל, הגיעה ספינת־הדואר ‘קאשמיר’ בשלום מאנגליה. היא נכנסה לנמל סן־פיאֶר עם קרן־האור הראשונה שהפציעה ועלתה מהים, ובשעה שטירת קוֹרנאֶ ירתה את ירית התותח שלה אל השמש. השמים נתבהרו בינתיים. בכליון־עינים ציפו לבואה של ספינת־הדואר ‘קאשמיר’, הואיל ועליה שוּמה היה להביא את כוהן־המחוז החדש של סן־סאמפסון. זמן־מה לאחר בוא הספינה, נתפשטה שמועה בעיר שבלילה התקרבה אליה בלב ים סירה שהכילה צוות מלחים של ספינה שנטרפה.

4: שיחק לו המזל לבטלן זה שעינו של דייג זה השגיחה בו

אותו לילה, כאשר הרוח שככה, קם ז’יליאט והלך לדוג דגים, בלי להשיט בכל־זאת את ‘הכרסתנית’ הרחק מדי מהחוף.

הוא חזר עם גאוּת הים, סמוך לשתים אחרי־הצהרים, באור שמש נאה ביותר; בעוברוֹ על פני,קרן החיה' על־מנת להגיע למזח של ‘קצה הרחוב’, דימה לראות צל שנשתרבב מ ‘כסא קידורמור’ ושלא היה צלו של הסלע. הוא הניח ל,כרסתנית' לשוט לצד ההוא, והבחין באדם שישב ב’כסא קידורמור'. הים כבר גאה מאד, הסלע מוקף היה גלים חומרים והשיבה היתה בלתי־אפשרית. ז’יליאט ניענע בידיו לאלמוני. אבל הלה הוסיף לשבת דומם. ז’יליאט התקרב בסירתו וראה שהאיש ישן.

איש זה לבוש היה בגדים שחורים. ‘יש לו מראה של כומר’, אמר ז’יליאט לעצמו. הוא התקרב עוד יותר וראה פנים של עלם.

פנים אלה לא היו מוּכּרות לו.

למזלו של האלמוני היה הסלע מאונך, והמים היו שם עמוקים מאד. ז’יליאט הרתיע קצת את הסירה והצליח להוליכה לאורך קיר הסלע. הגלים הניפוה במידה מספקת כדי שז’יליאט יוכל, בהזדקפוֹ על שפתה, להגיע לרגליו של האיש. הוא התייצב על הקרש והרים את ידיו. אילו היה נופל אותו רגע, ספק הוא אם היה חוזר וצף על פני המים. נחשול גדול חמר והרתיח במקום הזה. בין ‘הכרסתנית’ והסלע היתה ההשתחקות בלתי־נמנעת.

הוא משך ברגלו של האיש הרדום.

“היי, מה אתה עושה שם?”

האיש התעורר.

“אני מסתכל”, אמר.

הוא התעורר לגמרי והמשיך:

“זר אני באיפרכיה זו; לכאן הגעתי אגב טיול; ביליתי את הלילה על הים; מצאתי את הנוף יפה, הייתי עייף ונרדמתי”.

“בעוד עשר דקות היית טובע”, אמר ז’יליאט.

“שטויות!”

“קפוץ לתוך הסירה שלי”.

ז’יליאט ייצב את הסירה ברגלו, נלפּת ביד אחת לסלע והושיט ידו השניה לאיש הלבוש שחורים, שקפץ בזריזות לתוך הדוגית. זה היה עלם יפה־תואר.

ז’יליאט נטל את המשוט, ותוך שתי דקות הגיעה ‘הכרסתנית’ למזח הקטן של,קצה הרחוב'.

האיש הצעיר חבוש היה כובע עגול ומעונב עניבה לבנה. זיגו השחור והארוך מכופתר היה עד העניבה. היה לו שער צהבהב מגוזז בצורת עטרה; היו לו פנים נשיים, עיניים זכות וסבר רציני.

משנכנסה ‘הכרסתנית’ לתוך המזח, העביר ז’יליאט את החבל בטבעת־העיגון; אחר־כך הפך פניו וראה את ידו הלבנה מאד של האיש הצעיר מגישה לו מטבע של זהב.

ז’יליאט הרתיע במתינות את היד הזו.

שתיקה נשתררה. האיש הצעיר הפסיקה.

“אתה הצלת את חיי”.

“ייתכן”, השיב ז’יליאט.

החבל מקושר היה. הם יצאו מהסירה.

האיש הצעיר המשיך:

“אני חב לך את חיי, אדוני”.

“אז מה בכך?”

לתשובה זו של ז’יליאט נתלוותה עוד שתיקה.

“האם אתה מהמחוז הזה?” שאל האיש הצעיר.

“לא”, ענה ז’יליאט.

“מאיזה מחוז אתה?”

ז’יליאט הרים את ידו הימנית, הראה כלפי השמים ואמר:

“מהמחוז ההוא”.

האיש הצעיר בירכוֹ לשלום והלך לו.

משהפסיע פסיעות אחדות, נשתהה האיש הצעיר, חיטט בכיסו, הוציא מתוכו ספר, וחזר אל ז’יליאט תוך שמושיט לו את הספר.

“אנא, הרשני לתת לך זה”.

ז’יליאט נטל את הספר.

זו היתה בִּיבּליה.

רגע לאחר מכן, היה ז’יליאט שנשען למעקה־האבנים, נוהה בעיניו אחרי האיש הצעיר שסר למשעול המוליך לסן־סאמפּסון.

לאט־לאט השפּיל את ראשו, שכח את האיש הזה שמקרוב בא, לא ידע עוד אם,כסא קידורמור' קיים, והכול נעלם בשבילו ושקע לתוך מעמקי ההזיה.

לז’יליאט היתה תהום: דירושאֶט.

קול שקרא לו אותו רגע חילצוֹ מתוך הצל הזה.

“היי, ז’יליאט!”

הוא הכיר את הקול ונשא את עיניו.

“מה יש, מר לאנדוּא?”

זה היה באמת מר לאנדוּא שעבר בדרך, במרחק מאה פסיעות מ,קצה הרחוב', בכרכרתו הרתומה לסוס גוץ. הוא נעצר כדי לגלגל שיחה קלה עם ז’יליאט, אבל נראה היה חפוז וטרוד.

“יש חדשות, ז’יליאט”.

“איפה?”

“בביתו של לטיאֶרי”.

“מה למשל?”

“אני רחוק מדי לספר לך זאת”.

צמרמורת עברה בגופו של ז’יליאט.

“האם העלמה דירושאֶט מתחתנת?”

“עדיין לא”.

“מה מתכוון אתה לומר בזה?”

“לך לביתו של לטיאֶרי ותדע”?

ומר לאנדוּא הניף שוטו והצליף על סוסו.

ספר רביעי: האקדח

1: השיחות בפונדק ז’אן

מר קלוּבּין היה איש המצפה לשעת־כושר.

גוץ היה וצהוב פנים וכוחו כוח של פר. הים לא הצליח להשחימוֹ. עורו נראה כעשוי דונג. מבורך היה בזכרון איתן ומיוחד במינו. לראות אדם, הרי זה לגביהו – לרושמוֹ במוחו כדרך שרושמים הערה בתוך פנקס. מבט חד זה היה לופת כאגרוף. עינו היתה נוטלת העתקה מפרצוף־פנים ונוצרת אותה; הפרצוף יכול היה להזקין, מר קלובּין היה מוצאוֹ ומכירוֹ. אי־אפשר היה להוליך שולל זכרון עיקש זה. קלובּין היה ממעט בדיבור, בתנועות־ידים, קר, מאופק. ארשת התוֹם שבפניו היתה שובה בתחילה את הלב. אנשים רבים האמינו שאיש תמים הוא; היה לו בזוית העין קמט שהביע אוילות מפליאה. שום שם טוב של חסידוּת ושל ישרוּת־לב לא עלה על השם שהוא קנה לו. החושד בו עלול היה להחשיד את עצמו. הוא קשור היה בקשרי־ידידות עם מר ריבּוּשאֶ, חלפן בסן־מאלוֹ, שחנוּתו ברחוב סן־ווינסאֶן גבלה בחנות של כלי־נשק. מר ריבּוּשאֶ נוהג היה לומר: ‘מוכן ומזומן אני להפקיד את חנותי בידיו של קלובּין’. מר קלובּין אלמן היה. אשתו היתה אשה הגונה כשם שהוא הנהו אדם הגון. היא הלכה לעולמה והניחה אחריה שם של צדקנית ללא דופי.

מר קלובּין עשה רושם של אדם האורב תמיד. למי ארב? לבני־בליעל, כפי הנראה.

כל יום שלישי בשבת היה מוליך את ‘דוראנדה’ מגאֶרניסיי לסן־מאלוֹ. בערבו של יום ההפלגה מגיע היה לסן־מאלו, עושה שם יומיים לצורך הטענת המטען, וחוזר לגאֶרניסיי ביום ששי בבוקר.

בימים ההם מצויה היתה בסן־מאלו, בקירבת הנמל, אכסניה קטנה שהיו מכנים אותה ‘פונדק ז’אן’.

מר קלוּבּין נוהג היה להתאכסן ב’פונדק ז’אן‘. שם מצוי היה המשרד הצרפתי של ה’דוּראנדה’.

פקידי המכס ושומר־החופים היו באים לאכול ולשתות ב’פונדק ז’אן'. היה להם שולחן מיוחד. פקידי המכס של בּיניק היו באים להיפגש שם, לתועלתם של ענייני השירות, עם פקידי המכס של סן־מאלו.

גם רבי חובלים של ספינות היו באים לשם, אולם הם סועדים היו על שולחן אחר.

מר קלוּבּין מסב היה עתים ליד שולחן זה ועתים ליד שולחן זה. אך מעדיף היה להסב לשולחנם של פקידי המכס מאשר לשולחנם של רבי־החובלים. ראו אותו בעין יפה בשני השולחנות.

בראש השולחן של רבי־החובלים יושב היה קברניט קשיש של ספינה שהיתה מפליגה לארצות רחוקות, מר גאֶרטריי־גאבּוּרוֹ.

נדיר היה שנושא השיחה יהא אותו נושא בשולחנם של רבי־החובלים ובשולחנם של פקידי המכס. מקרה כגון זה אירע בכל־זאת בימים הראשונים של חודש פברואר זה אליו הביאונו המעשים שאנו מספרים בזה. תלת־התרנית ‘טאמוּליפּאס’, נהוגה בידי הקברניט זוּאֶלאַ, שבאה מצ’ילי וחזרה לשם, העסיקה את התעניינותם של שני השולחנות. בשולחן של רבי־החובלים מסיחים היו על מטענה, ובשולחן של פקידי המכס מסיחים היו על מנהגיה.

הקברניט זוּאֵלאַ היה קצת צ’יליאני וקצת קולומבּיאני, שהשתתף באופן עצמאי במלחמות העצמאות; עתים שמר אמונים לבּוֹליבאר ועתים למוֹרילוֹ⁶, הכול לפי הריווח שהיה מפיק. הוא צבר כסף־תועפות במלאכת גמילות־החסדים שהיה גומל עם העולם כולו. היה שוהה מפרק לפרק שהיות מסחריות קצרות בצרפת, ואם לתת אמון בשמועות שרווחו, נותן היה ברצון מעבר על סיפון ספינתו לאנשים שנמלטו על נפשם, פּושטי רגל, גולים פּוליטיים, היינו הך היה לו מי, העיקר שישלמו. שיטת העלאתם על ספינתו פּשוטה היתה. הפליט ממתין היה בנקודה שוממת על החוף, וסמוך להפלגה, היה זוּאֶלא מוריד סירה קטנה ששטה להביאוֹ. המשטרה שהוזהרה, שמה עין עליו.

התקופה היתה תקופת המנוסות הפוליטיות. המהפכות נגד המלוכה מביאות לידי הגירות, והחזרת המלוכה לקדמוּתה גוררת אחריה רדיפות.

2: קלוּבּין השגיח במישהו

זוּאֶלא היה בא לפעמים לסעוד ב,פונדק ז’אן'. מר קלובּין הכירוֹ מראיה.

מן הראוי לומר שמר קלוּבּין לא היה יהיר מטבעו; הוא לא ראה כלל גנאי לעצמו להכיר מראיה בני־בליעל; יתר־על־כן, היה טורח אפילו לפעמים להכירם הכרה של ממש, להושיט להם יד באמצע הרחוב ולברכם לשלום. היה מדבר אנגלית עם ה’סמוּגלאֶר' ומלהג ספרדית עם ה’קוֹנטרבּאנדיסטא'⁷. היו משבחים אותו על שאינו מעמיד פנים של איסטניס מגוחך.

ה’טאמוליפּאס' השלימה את טעינת מטענה. היתה מוכנה ומזומנה לדרך, ועמדה להפליג בקרוב.

יום שלישי אחד, הגיעה ‘דוּראנדה’ לסן־מאלו שעה ארוכה לפני שקיעת החמה. מר קלובּין שעמד על גשר־הפיקוד והשגיח על גישת הספינה לנמל, ראה פתאום סמוך ל’מזח הקטן', על גדת החול, בין שני סלעים, במקום שומם מאד, שני אנשים משוחחים ביניהם. הוא כיוון כלפיהם את משקפת־הים שבידו, והכיר את אחד המשוחחים. זה היה הקברניטט סוּאֶלא. דומה, שהכיר גם את השני. הלה היה איש גבה־קומה ששיבה קלה נזרקה בשערו. מהודר היה במגבעת הגבוהה ובבגד הנכבד של הקווייקרים⁸. עיניו מופשלות היו בענווה.

משהגיע ל’פונדק ז’אן', נודע לו למר קלובּין שהספינה ‘טאמוליפּאס’ עומדת להפליג בעוד עשרה ימים.

עם רדת הלילה נכנס לחנות כלי־הנשק שברחוב סן־ווינסאֶן ואמר לבעל־החנות:

“היודע אתה מה זה אקדח?”

“כן”, השיב הסוחר, “זהו כלי־נשק אמריקאי”.

“זהו פּיסטולאֶט המדבּר וחוזר ומדבּר”.

“נכון, מר קלובּין!”.

“יש לו שפופרת מסתובבת”.

“וחמישה או ששה כדורים”.

סוחר־הנשק פתח קימעה את זוית שפתו והשמיע מיצמוץ־לשון זה, שמלוּוה ניד־ראש, הריהו מביע התפעלות.

“הכלי הוא טוב, אדון קלוּבּין. אני מאמין שתהיה לו הצלחה”.

“הייתי רוצה אקדח בעל ששה כדורים”.

“אין לי כזה”.

“פליאה בעיני! אתה, סוחר־נשק?”

“עדיין איני מחזיק חפץ זה. אתה רואה, זה חדש. הופיע רק לפני זמן־מה. עדיין אין עושים בצרפת אלא פּיסטולאֶרים. יש לי פּיסטולאֶטים מצויינים”.

“אני רוצה אקדח”.

“אני מודה שלאקדח יש יותר מעלות. אבל חכה־נא, אדון קלובּין… דומני כי בשעה זו נמצא, בדרך־מקרה, אקדח אחד בסן־מאלוֹ. דומני שאני יודע היכן. אני איוודע”?

“אימתי תוכל להשיב לי תשובה?”

“בנסיעתך הבאה”.

“אל תגיד שזה בשבילי”, אמר קלובּין.

3: קלובּין נוטל ואינו מחזיר כלום

מר קלובּין הטעין על ה’דוּראנדה' מספר מסויים של שוורים, העלה על סיפונה נוסעים אחדים, והפליג, כמנהגו, מסן־מאלו על־מנת להגיע לגאֶרניסיי ביום ששי בבוקר.

אותו יום ששי, כאשר הספינה נמצאה בלב ים, מה שאיפשר לקברניט להיעדר לשעה קלה מגשר־הפיקוד, סר קלובּין לתאו, הסתגר בו, נטל שק־מזוודה, שׂם בגדים בתוך המחיצה הגמישה, ובתוך המחיצה המוצקה שם פכסמים, קופסאות־שימורים אחדות, ליטראות אחדות של קאקאו, כרונומטר ומשקפת ימית; לבסוף נעל את האמתחת במנעול והעביר באזניות העור ידית מוכנה כדי להניפה במקרה הצורך. אחר־כך ירד לתוך ירכתי הספינה, נכנס למדור־הכבלים, וחזר ועלה כשבידו אחד מאותם החבלים־של־קשרים המצויידים בקרס והמשמשים את אוטמי בקיעי הספינות בים ואת הגנבים על היבשה. חבלים אלה מקילים את הטיפוס על גבי חומות.

משהגיעה הספינה לגאֶרניסיי, הלך קלובּין לטוֹרטוואל. הוא שהה שם שלושים ושש שעות. הוא הביא לשם את השק־מזוודה ואת חבל־הקשרים ולא הביאם חזרה.

בתקופה זו, היו המבריחים מספרד באים עד גאֶרניסיי. הם היו מביאים לשם סיגארים מהאוואנה ויין קֶראֶס⁹ שהאנגלים מכנים אותו שאֶרי.

ספינות־ההברחה שורצות היו בעיקר בחוף המערבי של גאֶרניסיי.

שני המבריחים המפורסמים ביותר שהיו פוקדים את פליינמון בתקופה זו היו בּלאסקוֹ ובּלאסקיטוֹ.

לבוא בדברים עם אנשים אלה, לא היה דבר קל יותר וקשה יותר. די היה להשתחרר מכל משפטים ליליים קדומים, ללכת לפליינמון ולשחר בלי מורא את הבית המסתורי שהתנוסס שם.

פּליינמון, הסמוכה לטורטוואל, היא אחת משלוש הבליטות של גאֶרניסיי. יש שם, בקצה לשון־היבשה, פסגה רמה ודשואה החולשת על הים.

פסגה זו שוממה היא.

בית הניצב עליה מגביר שבעתיים את שממונה.

בית זה מוסיף אימה לבדידות.

רוחות־רפאים, כך אומרים הבריות, מסתופפים בו.

בין שאמת הדבר ובין שלא, מראהו הוא מוזר ביותר.

בית זה, הבנוי אבני־שחם ודיוטה אחת לו, עומד בתוך הדשא. אין בו כלום מחורבה. ראוי הוא בהחלט שיגורו בו. בית זה מפנה את גבו אל הים. חזיתו שכלפי האוקיינוס אינה אלא קיר חלק. אך כשמתבוננים היטב בחזית זו, מבחינים בה חלון סתום. בשתי עליות־הגג קבועות שלוש ארובות, אחת פונה מזרחה, שתים פונות מערבה, ושלושתן סתומות הן. רק לחזית הפונה ליבשה יש דלת וחלונות. הדלת סתומה היא. שני החלונות של קומת־הקרקע סתומים אף הם. ואשר לקומה הראשונה, הרי מה שמדהים בתחילה כאשר מתקרבים, הם שני חלונותיה הפתוחים לרווחה. אך החלונות הסתומים הם פחות קודרים מהחלונות הפתוחים. עצם היותם פתוחים עושה אותם אפלים בעיצומו של יום. אין להם שמשות ואפילו לא מסגרות. הם פתוחים לתוך האופל שבפנים. דומים הם לחורים חלולים של עינים נקורות.

דבר אחד בחזקת וודאות הוא: שבית זה הביא למבריחים יותר תועלת מאשר נזק.

בתקופה זו שכבר רחוקה היא, הרבה דברים נועזים אפשריים היו. המשטרה, ביחוד בארצות הקטנות, לא היתה מה שהיא כיום.

נוסיף, שאם חורבה זו נוחה היתה למבריחים שהיו מקיימים בה את פגישותיהם כמעט מתוך חופש גמור, הרי היה זה בזכות השם הרע שיצא לה. ושם רע זה הוא שמנע שילשינו עליה. אין נוהגים לפנות לפקידי־מכס ולשוטרים בעניין רוחות־רפאים. המחזיקים באמונות תפלות עושים סימני־צלב ולא פרטיכלים.

מהפסגה שעליה עומד בית זה, רואים היו בדרום־מערב, בריחוק של מיל מהחוף, את השונית של האנוּאַ.

שונית זו מפורסמת היא. היא עשתה את כל המעשים הרעים שסלע מסוגל לעשות. סלע זה היה אחד הרוצחים האימתניים ביותר של הים. היה אורב, מעשה־בוגד, לאניות בחשכת הלילה. הוא הרחיב את בתי־העלמין של אוראוואל ושל רוּקין.

בשנת 1862 הציבו על שונית זו מגדלור.

ששחיין יחצה את מיצר־הים מהאנוּאַ לפליינמון, דבר קשה ומייגע הוא, אך לא מן־הנמנע. הכול זוכרים שזה היה אחד ממעשי־הגבורה של מר קלובּין. השחיין המכיר את מקומות־הסכנה המצויים שם יש לו שתי תחנות בהן יכול הוא להינפש: ‘הצוק העגול’, והרחק יותר, כשהוא מלכסן קצת שמאלה, ‘הצוק האדום’.

4: שודדי־קני־צפרים

באותו יום שבת, שבו שהה מר קלובּין בטורטוואל, נתארע מאורע מוזר, שהיה בתחילה ידוע מעט מאד באיפרכיה, ושלא נודע ברבים אלא לאחר זמן רב.

במוצאי־שבת ההיא טיפסו ועלו שלושה ילדים במורדות התלולים של פליינמון. ילדים אלה חזרו לכפר, הם באו מהים. הם היו מה שקוראים בשפת המקום ‘שודדי־קני־צפרים’.

הלילה היה אפל מאד. שכבות של עננים כבדים כיסו את השמים.

האורלוגין שבצריח־הפעמונים של כנסיית טורטווואל השמיע את השעה השלישית שלאחר חצות.

למה חזרו ילדים אלה בשעה מאוחרת כל־כך? פשוט מאד. הם הלכו לשדוד גוזלים מקני השחפים על ערימות הסלעים שבחוף אַוואַל. בינתיים הקיפתם גאוּת הים, ולא היתה שהות בידם לחזור למזח הקטן שבו עיגנו את סירתם ונאלצו להמתין עד שהמים יסוגו. מכאן שיבתם הלילית.

משום כך היו אחוזי־דאגה ונחפזו מאד. אך היה זה חפזון שיש עמו התמהמהות מרצון והעוצר בו תשוקה נסתרת לא להגיע למחוז־החפץ. כי מזומנים היו להם מטר טורד של שאלות וגשם של סטירות.

אחד משלושת הילדים האלה לא הוצרך לחשוש לכלום, כי יתום היה. נער זה צרפתי היה, ללא אב ואם, ואתה שעה מרוצה היה שאין לו אם. איש לא דאג לו ולא נתן דעתו עליו, וממילא לא יספוג מכות. שני האחרים גאֶרניסאים היו, וממחוז טורטוואל גופו.

לאחר ששלושת שודדי הגוזלים טיפסו ועלו לפיסגת הסלעים הרמה, הגיעו למישור שבו מצוי בית־השדים.

הם התחילו לפחד, שהיא חובתו של כל עובר־אורח, וביחוד של כל ילד, בשעה זו ובמקום זה.

תקפם חשק עז להימלט על נפשם, ותקפם גם חשק עז להשתהות ולהסתכל.

הם השתהו.

והם הסתכלו בבית.

הוא היה כולו אפוף חושך ומבעית.

המחשבה הראשונה שניצנצה בילדים היתה – לשאת רגלים ולברוח; המחשבה השניה היתה – להתקרב. מעולם לא ראו את זה הבית בזו השעה. הסקרנות להיות תקוף־פחד קיימת. היה ביניהם צרפתי קטן, והוא שהאיץ בהם שיתקרבו.

יודעים שהצרפתים אינם מאמינים בכלום.

הם הפסיעו לעבר הבית.

אגב, הזאטוט ששימש להם נקודת־משען במעשה־גבורה זה ראוי היה לכך. זה היה נער נועז, שוליא של אוטם בקיעי־ספינות, מאותם הילדים המתבגרים בטרם עת, הרגיל ללון במוסך של מספנה על גבי קש, המרוויח את לחמו, המדבר בקל עבה, המטפס בעונג על עצים וקירות, שלבו לב של זהב, ששערו צהבהב עם גון אדמוני, ושכבר שוחח עם פאריסאים.

שודדי־הגוזלים הקטנים הפסיעו בפסיעות איטיות, הילד הצרפתי בראש, כשעיניהם נשואות אל הבית.

הם התקרבו ועצרו נשימתם, כדרך שמתקרבים אל חיה.

קימעה־קימעה התאזרו עוז, והשוליא אמר להם בקול מושפּל:

“נפנה שמאלה. בצד ההוא יפה הבית נורא־נורא. צריך לראות את החלונות השחורים”.

הם השמאילו והגיעו לצד השני של הבית.

שני החלונות מוארים היו.

הילדים נשאו רגליהם וברחו.

כאשר רחוקים היו, הפך הצרפתי הקטן את פניו.

“הביטו”, אמר, “האור כבה”.

הפחד לא הלך לו, אך הסקרנות שבה. שודדיי הגוזלים התקרבו שנית.

אותו רגע, חזר ונדלק האור בבת־אחת, בשני החלונות.

שני הזאטוטים מטורטוואל חזרו ונטלו רגליהם על צוארם ונמלטו. השד הצרפתי הקטן לא פסע קדימה, אך גם לא נסוג.

הוא עמד תחתיו דומם, פניו כלפי הבית, ועיניו לטושות בו.

בפתע־פתאום נזדקר באחד החלונות כתם שחור ואטום מאד, שהיתה לו צורה אנושית, ושהות־מה לאחר מכן נבלע בפנימו של הבית. דומה היה שמישהו נדחק מהחוץ ונכנס.

להיכנס דרך החלון, זו דרכם של גנבים.

האור נעשה רגע אחד עז יותר, אחר־כך דעך ולא נדלק עוד. הבית חזר ונתעטף אופל. ואז בקעו ויצאו ממנו ריחושי־המולה שדומים היו לקולות. תמיד זה כך. כאשר רואים, אין שומעים; כשאין רואים, שומעים.

“נלך לראות”, אמר הצרפתי הקטן.

והוא הפסיע פסיעה אחת לעבר הבית.

שני האחרים היו אחוזים אימה כזו שהחליטו להיגרר אחריו. הם לא העיזו לברוח לבדם.

שני הזאטוטים מטורטוואל עקרו ממקומם והחלו צועדים בעקבותיו של השוליא.

בית־השדים עשה עליהם הרושם שהוא מתעצם והולך למעלה מכל שיעור ומידה. בראייה מתעתעת זו היתה ממשות. הבית נתעצם והלך באמת, משום שהם התקרבו אליו.

כאשר מצויים היו סמוך מאד לבית, נעצרו תחתיהם.

אחד משני הזאטוטים מטורטוואל הרהיב עוז ופלט הערה זו:

“אין אלה רוחות של מתים; אלה הן נשים לבנות”.

“מה זה תלוי שם על אחד החלונות?” שאל השני.

“יש לזה מראה של חבל”.

“זה נחש”.

“זהו חבל של תלוי”, אמר הצרפתי בפסקנות. “אומרים שהשדים משתמשים בו. אבל אני לא מאמין בכך”.

ובשלוש פסיעות, יותר נכון בשלושה דילוגים, נמצא היה למרגלותיה של החורבה. היתה מידה של קדחת בהעזה זו.

שני האחרים, שהרעידו בכל גופם, עשו כמוהו ובאו להצטרף אליו, כשזה נלחץ לצדו הימני וזה לצדו השמאלי. הילדים הצמידו אזנם אל הקיר. בתוך הבית הוסיפו קולות לנסר.

הנה מה שרוחות־הרפאים אמרו:

“ובכן, זה מוסכם? האיש יחכה כאן, ויוכל להפליג לאנגליה עם בּלאסקיטו?”

“אם ישלם”.

“בּלאסקיטוֹ יקח את האיש לתוך סירתו”.

“טוב, האיש יחכה בבית הזה”.

“צריך לדאוג שיהא לו מה לאכול”.

“בשק הזה שאני מביא עמי יש מזון בשבילו”.

“כמה ימים יצטרך לחכות בבית הזה?”

“שנים, שלושה, ארבעה ימים. פחות או יותר”.

“האם בטוח הוא שבּלאסקיטוֹ יבוא?”

“בטוח”.

“מהיכן הוא יבוא?”

“מבּילבּאו”.

“להיכן ילך?”

“לפורטלאנד”.

“זה טוב”.

“האיש שלך יכול להיות שקט”.

“איש אינו שומע מה שאנו מדברים?”

“להאזין לנו ולהביט בנו הוא דבר בלתי־אפשרי. האימה הפכה את המקום הזה למדבר”.

“אני יודע”.

“מי יעיז להסתכן כדי להאזין לנו?”

“זה נכון”.

“האיש שיש בדעתו לנסוע עם בּלאסקיטוֹ יהיה כאן ביום ששי”.

הילדים לא הקשיבו עוד, ובזו הפעם נמלטו על נפשם באמת ובתמים; הצרפתי הקטן, שנשתכנע סוף־סוף שהמשוחחים שדים הם, רץ במהירות כפולה מהאחרים.

ביום השלישי שלאחר יום שבת זה, חזר מר קלוֹבּין לסן־מאלוֹ, בעומדוֹ על גשר ־הפיקוד של ה’דוּראנדה'.

הספינה ‘טאמוליפּאס’ עדיין עגנה במפרץ.

בין נשיפת עשן לשניה שפּלט ממקטרתו, שאל מר קלובּין את הפונדקי של ה’פּונדק ז’אן':

“ובכן, מתי מפליגה היא, ‘טאמוליפּטס’ זו?”

“מחרתיים, ביום חמישי”, ענה הפונדקי.

אותו ערב סעד קלובּין על שולחנם של פקידי המכס, ושלא כמנהגו קם ויצא כתום הארוחה.

דומה שהלך לשוחח שעה קלה עם ידידו החלפן.

5: פגישה בין קלובּין וראנטין

בחמישי בשבוע, במרחק־מה מסן־מאלו, במקום שחוף־הסלעים גבוה הוא והים עמוק, התרחש דבר טראגי.

לשון־סלעים בצורת חנית, המחוברת ליבשה על־ידי לשון־אדמה צרה, מתמשכת והולכת לתוך המים ומסתיימת בפתאומיוּת בשונית גדולה ותלולה; אין דבר שכיח יותר מזה בארדיכלוּת הים. כדי להגיע, בבואך מהחוף, לרמת הסלע התלול, שומה עליך לכתת רגליך במדרון שהעליה בו היא לפעמים מייגעת ביותר.

ועל רמה מסוג זה עמד סמוך לארבע אחרי־הצהרים, איש מעוטף גלימת־שרד רחבה, שנשא כפי הנראה את נשקו מתחת לגלימה, דבר קל להכיר לפי הקפלים הישרים והזוויתיים שבלטו בה. הפיסגה שעליה עמד האיש, היה משטח נרחב למדי זרוע קוביות־סלעים שדמו לאבני־ריצוף ושהניחו ביניהן מעברים צרים. משטח זה שעליו צמח עשב דחוס וקצר נסתיים בצד הים בשיפוע מאונך. השיפוע, שהתנשא בגובה של ששים רגל מעל לים, נראה היה באמת כחצוב לפי אנך. זוויתו השמאלית נתפּוררה בכל־זאת ונתהווה בה אחד מאותם סולמי־המעלות הטבעיים המיוחדים לחופי־השחם התלולים, ששלביהם הבלתי־נוחים ביותר דורשים מהמטפס בהם פסיעות של ענק או דילוגים של מוקיון. מגלשת־סלעים זו ירדה במאונך עד הים ונבלעה בו. זה היה מקום מועד לפורענות. אבל בשעת הדחק, אפשר היה להפליג משם בכלי־שייט ממש מתחת לקיר התלול.

רוח חרישית נישבה. מכורבל בגלימתו, עמד האיש מוצק על רגליו, ידו השמאלית לופתת את מרפּקו הימני, ומבצבצוֹ בעין אחת הצמיד לעינו השניה משקפת־ים. נראה היה משוקע בתצפית רצינית. הוא התקרב לשפת השיפוע ושהה שם דומם, כשמבטו מצומד בעיקשות לאופק. גאות הים היתה בעיצומה. הנחשולים הסוערים ליחכו את שיפּולי הסלעים.

הדבר שהאיש צפה בו היתה ספינה ששטה במרחב הים ועשתה תמרונים משונים.

ספינה זו, שעזבה לפני שעה אחת בלבד את נמל סן־מאלו, נעצרה מאחרי אי קטן. זו היתה תלת־תרנית. היא לא השליכה עוגן, אבל אספה את מפרשיה.

האיש, ששומר־חוף היה, כפי שהעידה גלימת־השרד שלו, ארב לכל התמרונים של תלת־התרנית והשתדל לרושמם בזכרונו.

אור היום עדיין רב היה, ביחוד על פני מרחב הים ועל מרומי השיפּוע. שיפּולי החופים כבר החלו להחשיך.

שומר־החוף, שהיה נתון כולו למלאכתו ובלש בקפדנות את הים, לא נתן את דעתו להעיף מבט על סלע־מידות שהזדקר תחתיו. הוא הפך את גבו לסולם־המעלות המשובש, שחיבר את רמת הפיסגה עם הים. הוא לא שׂם לב כלל שמשהו נע־זע שם. אולם על סולם־מעלות זה, מאחרי זיז, מצוי היה מישהו, איש שהסתתר שם, לפי כל ההשערות, לפני בואו של שומר־החוף. מפרק לפרק, בתוך הצל, היה יוצא ומבצבץ ראש מתחת לסלע, היה מביט כלפי מעלה, ואורב לאורב. ראש זה, שחבוש היה כובע אמריקאי רחב שולים, השתייך לקווייקר האלמוני, שעשרה ימים קודם לכן שוחח, בין האבנים של ‘המפרץ הקטן’, עם הקברניט זוּאֶלאַ.

עירנוּתו של שומר־החוף נתגברה בפתע־פתאום. בפזיזות ניגב בשרוולו את זכוכית משקפתו וכיוונה במרץ כלפי תלת־התרנית.

נקודה שחורה ניתקה ממנה.

נקודה שחורה זו, שדמותה דמות נמלה על פני הים, סירה היתה.

דומה היה שכלי־שייט זה מבקש להגיע אל היבשה. הספנים האחדים שישבו בתוכו, חתרו בכל כוחם.

אותו רגע צץ ברום סולם־המעלות, מאחרי שומר־החוף, איש גבה־קומה. הקווייקר. האורב לא ראה אותו.

איש זה נעצר תחתיו שהות־מה, זרועותיו תלויות לו לצדדין, ואגרופיו קפוצים; ובעין לטושה של צייד הביט בגבו של שומר־החוף.

רק ארבע פסיעות הפרידו בינו ובין שומר־החוף; הוא שלח רגל לפניו, וחזר ונעצר; הוא פסע פסיעה שניה, וחזר ונעצר; הוא לא עשה כל תנועה אחרת מאשר תנועת־הליכה, כל השאר של גופו פסל היה; רגלו הוצבה בלי רעש על העשב; הוא פסע פסיעה שלישית ונעצר; הוא נגע כמעט בשומר־החוף שהוסיף לעמוד דומם, כשמשקפתו צמודה לעינו. האיש הניף לאט את שתי ידיו הקפוצות לגובה עצמות־הבריח שלו, אחר־כך, בפתאומיוּת, צנחו־ירדו אמות ידיו, ושני אגרופיו, שנשתלחו כאילו על־ידי קפיץ, חבטו את שתי כתפיו של שומר־החוף. החבטה חבטת־שואה היתה. לשומר־החוף לא היתה שהות לפלוט צעקה. הוא נפל, הראש למטה, מגובה הפיסגה התלולה אל תוך הים. שתי סוליות נעליו הבהיקו רגע. זו היתה אבן שצללה לתוך המים. הכול חזר ונסגר.

שנים או שלושה עיגולים גדולים נשתרטטו על פני האספקלריה הקודרת של המים.

לא נותרה אלא המשקפת שנשמטה מידיו של שומר־החוף ונפלה על הדשא.

הקווייקר נתכופף מעל לסלע, הביט על העיגולים המיטשטשים והולכים, המתין עוד רגעים אחדים, אחר־כך נזדקף כשהוא מפזם בין שיניו:

"האדון מהמשטרה מת

בהפסידוֹ את חייו."

הוא חזר ונתכופף. מאומה לא צף. הקוויקר המשיך:

"רבע שעה לפני מותו,

עדיין היה…"

הוא לא גמר את פסוקו.

הוא שמע מאחריו קול ערב מאד שאמר:

“אתה הוא זה, ראנטין. שלום לך. אתה הרגת אדם”.

הוא הסב פניו וראה בריחוק של חמש־עשרה פסיעה מאחריו, בפתח המעבר של שני סלעים, איש גוץ שהחזיק אקדח בידו.

הוא השיג:

“עיניך הרואות. שלום לך, מר קלובּין”.

רעד עבר בגופו של האיש הגוץ.

“משמע, שהכרת אותי?”

“כשם שאתה הכרת אותי”, ענה לו ראנטין ללא־שהיות.

בינתיים שמעו משק של משוטים על הים. זו היתה הסירה ששומר־החוף השגיח בה, ושהתקרבה ובאה.

“במה יכול אני לשרתך?” שאל ראנטין.

“בדבר של מה בכך. זה עשר שנים שלא ראיתיך. יש לשער שעשית בינתיים עסקים טובים. אגב, מה מצב בריאותך?”

“טוב מאד”, השיב מר ראנטין.

ראנטין הפסיע פסיעה אחת לעברו של קלובּין.

נקישה קצרה הגיעה אותו רגע לאזנו. היה זה מר קלובּין שהתקין את אקדחו.

“ראנטין. חמישה־עשר צעדים מפרידים ביני ובינך. זהו מרחק טוב. הישאר במקום שאתה עומד”.

“אה, כך!” מילמל ראנטין. “מה בעצם רוצה אתה ממני?”

“באתי לשוחח עמך”.

ראנטין לא זז עוד ממקומו. מר קלובּין המשיך:

“אתה רצחת שומר־חוף”.

ראנטין הגביה קימעה את שולי מגבעתו והשיב:

“כבר הואלת להגיד לי זאת”.

"קודם לכן לא דייקתי. אמרתי: אדם; עכשיו אני אומר: שומר־חוף.

שומר־חוף זה נשא את המספר שש מאות תשעה עשר. הוא היה בעל־משפחה. הוא מניח אחריו אשה וחמישה ילדים".

“יש לשער כך”, אמר ראנטין.

שתיקה קלה נשתררה.

“שומרי־חוף אלה, אנשים מובחרים הם”, אמר קלוּבּין. “כמעט כולם מלחים לשעבר”.

“ציינתי”, אמר ראנטין, שבדרך־כלל מניח אדם אחריו אשה וחמישה ילדים".

מר קלובּין המשיך:

“אנא, נחש כמה עלה לי אקדח זה?”

“זהו כלי נאה”, ענה ראנטין.

“בכמה אתה מעריך אותו?”

“אני מעריך אותו מאד”.

“הוא עלה לי מאה ארבעים וארבעה פראנק”.

“קניתוֹ מן־הסתם”, אמר ראנטין, “בחנות כלי־הנשק שברחוב קוּטאנשז”.

קלובּין המשיך:

“אתה צריך להיות גברתן מאד, ראנטין. יש לך זוג כתפיים! לא הייתי רוצה לקבל ממך סנוקרת. אני, כאשר נולדתי, היה לי מראה חולני כל־כך שלא ידעו אם יצליחו לגדלני”.

“אתה יודע, מר קלובּין, מדוע הכרתיך? משום שאתה הכרתני. אמרתי לעצמי: ‘טביעת־עין כזו יש רק לקלובין’”.

הוא הפסיע פסיעה אחת.

“חזור למקום שעמדת, ראנטין”.

ראנטין נסוג לאחוריו והעלה מחשבה זו:

“אדם נעשה ילד מול כלי־נשק אלה”.

מר קלובּין המשיך:

“המצב. יש לנו מימין, בצד סן־אינוֹגאַ, במרחק שלוש מאות פסיעה מכאן, שומר־חוף אחר, המספר שש מאות שמונה־עשר, שהוא חי; ומשמאל, בצד סן־לוּנייר, ישנה תחנת־מכס. בסך־הכול שבעה אנשים מזויינים היכולים להיות כאן תוך חמש דקות. התל יוקף. משמר יוצב במעבר. אי־אפשר יהיה להימלט. וגופה נמצאת בתחתית הצוק”.

ראנטין העיף מבט אלכסוני על האקדח.

“יפה אמרת, ראנטין, זהו כלי נאה. ייתכן שאין הוא טעון אלא אבק־שריפה. אבל מה זה חשוב. מספיקה יריה אחת כדי להזעיק לכאן כוח מזויין. יש לי ששה כדורים לירות”.

מַשק הסירוגין של המשוטים נעשה והלך ברור מאד. הסירה לא היתה רחוקה.

האיש הגבוה הביט משוּנות על האיש הגוץ. מר קלובּין דיבר בקול שהיה יותר ויותר שלוו ומתון:

ראנטין, אנשי הסירה העומדת להגיע, ביודעם מה שעשית כאן לפני שעה קלה, יעזרו לשומרי־החוף לאסור אותך. אתה משלם עשרת אלפים פראנק לקברניט זוּאֶלאַ שיעבירך את הים. דרך־אגב, היית עושה עסק זול יותר עם המבריחים מפליינמון; אלא שהם לא היו מביאים אותך אלא לאנגליה; ומלבד זה, אין אתה יכול להסתכן ולהראות את עצמך בגאֶרניסיי, שם יש לבריות הכבוד להכיר את פרצופך. אני חוזר איפוא למצב. אם אירה, יבואו ויאסרו אותך. אתה משלם לזואֵלאַ עשרת אלפים פראנק מחיר בריחתך. נתת לו מראש עשרת אלפים פראנק. זוּאֶלאַ ישלשל את הכסף לארנקו, ויפליג לדרכו. זהו. ראנטין, אתה מחוּפּשׂ כהלכה. כובע זה, זיג משונה זה, בתי־שוקיים אלה משנים את צורתך. שכחת להרכיב משקפיים. יפה עשית שהנחת לפאות לחייך לצמוח".

ראנטין העלה על שפתיו חיוך שדומה היה לחריקת שיניים. קלובּין המשיך:

“ראנטין, אתה לובש אברקיים אמריקאיים שבחגורתם יש כיס כפול. בכיס אחד מצוי שעונך. שמרהו לך”.

“תודה, מר קלובּין”.

“בכיס השני מצוייה קופסה קטנה של ברזל מרודד הנפתחת ונסגרת בקפיץ. זוהי קופסת־טאבּאק עתיקה של מלח. הוצא אותה מכיסך וזרוק אותה אלי”.

“אבל זהו גזל!”

“אתה רשאי להזעיק את המשטרה”.

וקלובּין נעץ עיניים לטושות בראנטין.

“אנא, קח, מר קלובּין…” אמר ראנטין בהפסיעוֹ פסיעה אחת ובהושיטוֹ את ידו הפתוחה.

באומרו לו ‘מר קלובּין’, נתכוון להחניף לו.

“הישאר במקום שאתה עומד, ראנטין”.

“מר קלובּין, נעשה פּשרה. אני מציע לך את המחצית”.

קלובּין שיכל את זרועותיו בצורה כזו שאקדחו ביצבץ מהן.

“ראנטין, וכי מי מוחזק אני בעיניך? אדם הגון אני”.

ולאחר שתיקה קלה, הוסיף:

“דרוש לי הכול”.

ראנטין רטן בין שיניו: ‘ברנש זה הוא אגוז קשה’.

עיניו של קלובּין נתלקחו בינתיים. קולו נעשה חד וחותך כמו פלדה. הו נצטעק:

“רואה אני שאתה שרוי בטעות. אתה הוא המתקרא ‘גזל’, אני מתקרא ‘השבת הגזל’. הקשב, ראנטין. לפני עשר שנים הסתלקת בחשכת הלילה מגּאֶרניסיי, בקחתך מקופה של שותפוּת חמישים אלף פראנק שנשתייכו לך, ובשכחך להשאיר בה חמישים אלף פראנק שנשתייכו לאחר. חמישים אלף פראנק אלה שגנבת משותפך, מר לטיאֶרי ההגון והנכבד, שווים כיום, יחד עם הריבית והריבית דריבית שנצטברה בתקופה של עשר שנים, שמונים אלף שש מאות ששים ושבעה פראנקים ושבעים סאֶנטים. אתמול נכנסת לחנותו של חלפן. אקראהו לך בשמו: ריבּוּשאֵ, רחוב סן־ווינסאֶן. אתה ספרת לו שבעים וששה אלף פראנק בשטרות הבאנק הממלכתי של צרפת, שתמורתם נתן לך שלושה שטרות־כסף אנגליים בני אלף ליטראות שטרלינג כל אחד, בתוספת מעות קטנות. אתה שמת את השטרות האלה בקופסת טאבּאק של ברזל, ואת קופסת־הטאבאק שמת בכיס חגורת מכנסיך שמימין. שלושת אלפים ליטראות שטרלינג אלה שקולים כנגד שבעים וחמישה אלף פראנק. בשמו של מר לטיאֶרי, אסתפק בסכום הזה. אני מפליג מחר לגאֶרניסיי, ויש בדעתי להחזירוֹ לבעליו. ראנטין, תלת־התרנית שהשליכה שם עוגן, היא ה’טאמוליפאס'. מזוודותיך, מעורבבות באמתחותיהם וילקוטיהם של אנשי הצוות, הועלו הלילה על הספינה הזו. אתה רוצה לעזוב את צרפת. מן־הסתם יש לך סיבות לכך. אתה נוסע לארקיפא¹⁰. הסירה באה לקחת אותך. אתה ממתין לה כאן. היא מתקרבת והולכת. שומעים את מַשק משוטיה. בי תלוי להניח לך להפליג או להכריחך להישאר. די בדיבורים. זרוק לי את קופסת הטאבּאק”.

ראנטין פתח את הכיס שבחגורת מכנסיו, חילץ מתוכה קופסה קטנה והשליכה אל קלובּין. זו היתה קופסת־הטאבּאק של ברזל. היא התגלגלה עד לרגליו של קלובּין.

קלובּין התכופף בלי להשפיל ראשו והרים את הקופסה בידו השמאלית, כשאינו גורע שתי עיניו מראנטין ומכוון כלפיו את ששת הקנים של האקדח.

אחר־כך צעק:

“ידיד, הפנה את גבך”.

ראנטין הפנה את גבו.

מר קלובּין שׂם את האקדח תחת בית־שחיו, ולחץ על הקפיץ של קופסת הטאבּאק. הקופסה נפתחה. היא הכילה ארבעה שטרות־כסף, שלושה בני אלף לירות ואחד בן עשר לירות.

הוא חזר וקיפל את שלושת השטרות של אלף הלירות, החזירם לקופסת הברזל, סגרה וטמנה בתוך כיסו.

אחר־כך נטל מהאדמה חלוק־אבן. עטף את חלוק האבן הזה בשטר של עשר הלירות, ואמר:

“הסתובב, ראנטין”.

ראנטין הפך את פניו.

מר קלובּין המשיך:

“אמרתי לך שאסתפק בשלושת אלפים לירות. לכן מחזיר אני לך עשר לירות”.

והוא השליך אל ראנטין את השטר המעומס חלוק־האבן.

בבעיטה העיף ראנטין את השטר ואת חלוק־האבן לתוך הים.

“כרצונך”, אמר קלובּין. “איני דואג לך. הנך מן־הסתם איש עשיר. נפשי שקטה עלי”.

משק המשוטים, שנתקרב והלך בלי־הפסק בעת דו־שיח זה, נדם. זה העיד שהסירה הגיעה למרגלות הצוק התלול.

“הכרכרה שלך נמצאת למטה. אתה יכול ללכת, ראנטין”.

ראנטין שׂם פּעמיו אל סולם־המדרגות ושקע בו.

קלובּין ניגש בזהירות לשפתו של הצוק, ובשרבבוֹ את ראשו, ראה כיצד הלה יורד.

הסירה נעצרה סמוך למדרגה האחרונה של הסלעים, ממש במקום בו נפל־צלל שומר־החוף.

ותוך שהוא עומד ונוהה בעיניו אחרי ראנטין הגולש במדרגות, מילמל קלובּין:

“מספר טוב שש מאות תשעה־עשר! ראנטין האמין שאין איש רואה אותו. הוא האמין שרק שניים כאן. אבל אני ידעתי שאנחנו שלושה”.

השגיח לרגליו במשקפת ששומר־החוף השמיטה מידיו. הוא התכופף והרימה.

משק המשוטים נתחדש. ראנטין קפץ לתוך הסירה, וזו ניתקה ממקומה והפליגה למרחב הים.

קלובּין, שעמד במרומי הצוק וכיוון את המשקפת אל הסירה, שמע מקץ רגעים אחדים, מלים אלה שנאמרו ברורות ובקול רם בתוך איוושת הגלים:

“מר קלובּין, אדם הגון אתה; אבל אל יחרה אפך אם אכתוב מכתב ללטיאֶרי כדי להודיע לו את הדבר; והנה נמצא בתוך הסירה ספּן מגאֶרניסיי מן הצוות של ה’טאמוליפאס', שיחזור לסן־מאלו בהפלגתו הבאה של זוּאֵלאַ ושיעיד שאני מסרתי לידך בשביל מר לטיאֶרי את הסכום של 3000 לי”ש".

זה היה קולו של ראנטין.

קלובּין היה אדם האוהב דברים העשויים כהלכה. דומם כפי שהיה שומר־החוף, ובאותו מקום עצמו, עינו צמודה למשקפת־הים, לא גרע את מבטו אפילו לרגע קט מהסירה. הוא ראה אותה מתמעטת והולכת בין הנחשולים, נעלמת וחוזרת ומופיעה, ומתקרבת לבסוף לספינה הממתינה; כמו כן הבחין בקומתו הגבוהה של ראנטין על גבי סיפונה של ה’טאמוליפאס'.

משהועלתה הסירה על הסיפון והוחזרה למקומה, הרימה ה’טאמוליפאס' עוגנה והפליגה. רוח צחה באה מהיבשה ונישבה בכל מפרשיה של הספינה; משקפתו של קלובּין הוסיפה להיות ערוכה כלפי צללית זו שניטשטשה והלכה, ומקץ מחצית השעה לא נשתייר עוד מה’טאמוליפאס' אלא כתם שחור שנתמעט והלך באופק, על פני השמים החיוורים של בין־השמשות.

6: מודעה מועילה לאלה המצפּים, או החוששים, למכתבים שמעבר לים

אף אותו ערב חזר מר קלובּין בשעה מאוחרת לפונדקו.

אחת הסיבות להתאחרותו היתה, שקודם שובו, כיתת רגליו עד לנמל דינאן שם מצויות המסבאות. הוא קנה באחת המסבאות האלה, שבה לא הכירוהו, בקבוק יי"ש שהטמינוֹ בתוך הכיס הרחב של אפודתו. אחר־כך, כיוון שה’דוּראנדה' עתידה היתה להפליג למחרת בבוקר, ערך סיור על סיפונה כדי להיווכח אם הכול כשורה.

שעה שמר קלוּבּין נכנס ל,פונדק ז’אן', מצוי היה באולם נמוך־התיקרה רק הקברניט הזקן מר גאֶרטריי־גאבּוּרוֹ, שלגם קנקן הבירה שלו ועישן בניחותא את מקטרתו.

מר גאֶרטריי־גאבּוּרוֹ בירך בשלומו של מר קלובּין בין נשיפה של עשן ובין לגימה של בירה.

“גוּד בּיי, קברניט קלובּין”.

“ערב טוב, קברניט גאֶרטריי”.

“משמע, שה’טאמוליפאס' הפליגה?”

“אה!” אמר קלובּין, “כלל לא שמתי לב לכך”.

הקברניט גאֶרטריי רקק ואמר:

“הסתלק, זוּאֵלאַ”.

“אימתי היה זה?”

“הערב”.

“להיכן פניו מועדות?”

“להרי חושך”.

“אין כל ספק; אבל להיכן?”

“לארקיפא”

“לא ידעתי על כך”, אמר קלובּין.

הוא הוסיף:

“אני הולך לישון”.

הוא הדליק את הנר שבפמוטו, הפסיע לעבר הדלת וחזר.

“היית פעם בארקיפא, קברניט גאֶרטריי?”

“כן, לפני שנים רבות”.

“היכן נוהגים לעשות חניות?”

“כמעט בכל מקום. אבל ‘טאמוליפאס’ זו לא תעשה שום חנייה”.

“אם כך, הרי לא תוכל לשלוח ידיעות מהדרך”.

“סליחה, קברניט קלובּין. ראשית, יכולה היא למסור מכתבים לכל הספינות המפליגות לאירופה שתפגוש בדרכה”.

“זה נכון”.

“שנית, קיימת תיבת־המכתבים של הים”.

“למה קורא אתה תיבת־המכתבים של הים?”

“האין אתה מכיר תיבה זו, קברניט קלובּין?”

“לא”.

“כאשר עוברים את מיצר מאגלאן”.

“ובכן?”

“מיד לאחר שעוברים על פני לשון־היבשה אננה, רואים על גבי אבן שגובהה מאה רגל, מקל גדול. זוהי כלונסה שחבית תלויה בצווארה. חבית זו היא תיבת־המכתבים של הים. כל כלי־שייט העובר שם משגר לתיבה הזו סירת־דואר שלה. ספינה הבאה מהאוקיינוס השקט משגרת את מכתביה בשביל אמריקה, וספינה הבאה מהאוקיינוס האטלאנטי משגרת את מכתביה בשביל אירופה. אתה מוליך את מכתבי, ואני מוליך את מכתביך. ה’טאמוליפאס' תעבור דרך מיצר מאגלאן. אתה רואה איפוא שאפשר לכתוב לידידים. המכתבים מגיעים לתעודתם”.

“זה משונה מאד”, מילמל קלובּין מהורהר.

הקברניט גאֶרטריי־גאבּוּרו הסב את פניו אל קנקנו:

“נניח שבן־בליעל זה, זוּאֶלאַ, כותב אלי; נניח שמנוּול זה משליך מכתב שלו המלא שגיאות כרימון לתוך החבית של מאגלאן, הרי לאחר ארבעה חודשים יש בידי כיתבובו של נוכל זה. – דרך־אגב, קברניט קלובּין, אתה מפליג מחר?”

קלובּין שמשוקע היה במין סהרוריוּת, לא שמע. הקברניט גאֶרטריי חזר על שאלתו.

קלובּין התעורר.

“ודאי, קברניט גאֶרטריי. הרי זה יומי. אני מוכרח להפליג מחר בבוקר”.

“אילו הייתי במקומך, לא הייתי מפליג. קברניט קלובּין, כלב־ים זקן כמוני למוּד הוא לנחש את מזג־האויר שיהיה. צפרי הים באות מזה שני לילות להתעופף סחור־סחור לפנס המגדלור. זה סימן רע. מחר ישרור ערפל כבד. איני מייעץ לך להפליג. יותר משאני מתיירא מהסוּפה מתיירא אני מהערפל. הוא רמאי, הערפל”.

ספר חמישי: ההגאי השיכור והקברניט הפיכח

1: צוקי דוֹבר

במרחק של חמישה מילין בערך במרחב הים, דרומית לגאֶרניסיי, מול לשון־הים של פליינמון, בין איי לאַ־מאַנש וסן־מאַלוֹ, מצויה קבוצה של שוניות המתקראות צוקי דוֹבר. מקום זה הוא מקום של פורענויות.

באוקיינוסים אלה של הציביליזציה, הסלעים הפראיים ביותר הם לעתים רחוקות שוממים. על צוקי דובר לא תמצא נפש חיה.

צפרי הים הן שם כבתוך שלהן.

אין לך פגישה מבעיתה יותר.

לפני ארבעים שנה היו שני סלעים משוני־צורה מודיעים מרחוק מציאותן של שוניות דובר לעוברים־ושבים באוקיינוס. סלעים אלה היו שני חודים מאונכים ומכופפים, שנגעו כמעט זה בזה בפסגותיהם. אפשר היה להאמין שמתוך הים מזדקרות ויוצאות שתי חטין של פיל טבוע. אלא שהללו היו חטין גבוהות כמגדלים, שנשתייכו לפיל שגודלו גודל של הר. הבריות כינו צוקים תאומים אלה: שני הדוֹברים, היה הדוֹבר הגדול והדוֹבר הקטן; הראשון גבוה היה ששים רגל, והשני – ארבעים רגל. הנחשולים סופם שניסרו קימעה־קימעה את המסד של שני המגדלים האלה, והסוּפה האיומה שהתחוללה ב־26 באוקטובר של שנת 1859 הפילה אחד מהם. הצוק שנותר, הקטן, הוא גדוע ושחוק.

אחד הצוקים המוזרים ביותר בקבוצת דובר מתקרא ‘האדם’. הצוק הזה עדיין קיים ועומד עד היום הזה. דייגים שנקלעו במאה הקודמת על השוניות האלה, מצאו ברומו של הצוק הזה גוויה. לצדה של הגוויה מוטלת היתה ערימה של שבלולים. אדם שספינתו נטרפה, מצא לו מקלט על הסלע הזה, התפרנס זמן־מה בשבלולים ומת. מכאן שם זה: ‘האדם’

כזו היא בדידותם של צוקי דובר. סחור־סחור, עד לאפסי האופק, התפתלותם העצומה של דכיי הים.

2: בקבוק קוניאק בלתי־מקוּוה

ביום ששי בבוקר, למחרת הפלגתה של ה’טאמוליפאס‘, הפליגה ה’דוראנדה’ לגאֶרניסיי.

היא יצאה את נמל סן־מאלו בשעה תשע.

מזג־האויר בהיר היה, אף סימן של ערפל; הקברניט הזקן גאֶרטריי־גאבּוּרוֹ דיבר איפוא הבלים.

מחמת טירדותיו המרובות של מר קלובּין, היה כל מטענה של הספינה רק שוורים אחדים. שוורים אלה אוחסנו בבטנה של הספינה בצורה מרושלת למדי.

ששה נוסעים היו על ה’דוראנדה': גאֶרניסאי אחד, שני סוחרי־בהמות מסן־מאלו, ‘תייר’ אחד, כפי שנהגו כבר לומר בתקופה ההיא, פאריסאי בורגני למחצה, כפי הנראה סוכן של בית־מסחר, אמריקאי אחד, שיצא למסעות על־מנת להפיץ ספרי־הבּיבּליה.

ה’דוראנדה', בלי לכלול את קלובּין הקברניט, נשאה צוות של שבעה ספנים. אחד משני המסיקים היה גם מכונאי. מסיק־מכונאי זה, בחור אמיץ מאד ונבון מאד, היה כושי הולאנדי שברח מבתי־החרושת לסוכר שבסוּרינאם, ונתקרא אימּבראנקאם.

ההגאי, שהיה יליד ז’אַרסיי, נתקרא טאנגרוּי.

לטאנגרוּי זה היתה מגרעת קשה וחמורה לגבי הגאי: היה משתכר.

מר קלוּבּין התעקש משום־מה להחזיקוֹ. הוא ערב לו בפני לטיאֶרי.

ההגאי טאנגרוּי לא עזב מעולם את הספינה והיה ישן על סיפונה.

ערב ההפלגה, כאשר מר קלוּבּין בא בשעה מאוחרת בערב לערוך סיור על הספינה כדי לראות אם הכול כשורה, שכב טאנגרוּי בערסלו משוקע בשינה עמוּקה.

בחצי הלילה הקיץ טאנגרוּי משנתו. זה היה מנהגו הלילי. כל שיכור שאין לו שליטה על עצמו, יש לו מחבוא־משקאות. לטאנגרוּי היה המחבוא שלו, שכינוהו ‘הפונדק’. הפונדק החשאי של טאנגרוּי היה במדור־המים. הוא קבע אותו שם כדי לעשותו בלתי־מתקבל על הדעת. לבו סמוך ובטוח היה שמחבוא זה ידוע רק לו בלבד. הקברניט קלובּין, שהזיר עצמו ממשקאות חריפים, היה קפדן מאד. את מעט הרום והג’ין שההגאי יכול היה להעלים מעינו הפקוחה והעירנית של הקברניט, מחזיק היה בפינה מסתורית זו של מדור־המים; וכמעט מדי לילה בלילה היה לו ראיון אהבים עם פונדק זה. הפיקוח חמור היה וההילולה עלובה היתה, שכן הסביאה הלילית של טאנגרוּי נצטמצמה בדרך־כלל בשתים־שלוש לגימות, שהיה לוגם בהיחבא. פעמים אירע אפילו שהפונדק ריק היה. אותו לילה מצא שם טאנגרוּי בקבוק יי“ש בלתי־צפוי. שמחתו רבה היתה אך תדהמתו רבה היתה שבעתיים. מאילו שמים נפל לו בקבוק זה? בשום פנים ואופן לא יכול היה להיזכר אימתי וכיצד הביאוֹ לספינה. הוא הריקוֹ לתוך גרונו ללא שהיות. קצת מחמת זהירות, וקצת מחמת פחד שמא יתגלה יי”ש זה ויוחרם. לאחר שהריק את הבקבוק, הטילוֹ לתוך הים. למחרת כאשר טאנגרוּי אחז בהגה, התנודד קצת אילך ואילך.

הוא ניהג בכל־זאת את הספינה כמעט כרגיל.

אשר לקלובּין, הוא חזר אותו לילה לישון ב’פונדק ז’אן'.

קלובּין לבש תמיד תחת כותונתו חגורת־דרכים של עור שבה החזיק לשעת־דחק סכום של כעשרים גיניאות ושלא הסירה מעל גופו אלא בלילה. בפנים החגורה התנוסס שמו ‘מר קלובּין’, כתוב במו ידו על גבי העור הגס בדיו שמנה וליטוגארפית, שאינה נמחקת.

בקומו בבוקר, קודם צאתו מהפונדק, טמן בחגורה זו את קופסת הברזל שהכילה את שלושת שטרות־הכסף האנגליים, ואחר־כך חגרה מסביב לגופו כרגיל.

ההפלגה עברה תוך עליצות. הנוסעים, מיד לאחר שסידרו את מזוודותיהם ואמתחותיהם על גבי הספסלים ותחתיהם, ערכו מסקר זה של הספינה שאין מחמיצים אותו לעולם, ושמתוך שנעשה הרגל הריהו נראה כחובה.

דמותה של סן־מאל נתמעטה והלכה, ולבסוף ניטשטשה לגמרי.

מראהו של הים היה מראה של שלווה רבה.

מימיה לא היטיבה ה’דוּראנדה' לעבוד בים כפי שעבדה אותו יום. היא התנהגה להפליא.

סמוך לאחת־עשרה, כשרוח צחה נושבת מצפון־מערב, נמצאה ה’דוראנדה' בקירבת איי מינקיאֶר, כשארובתה פולטת מעט קיטור, והיא שטה מערבית קרובה ביותר לרוח. מזג־האויר הוסיף להיות נאה ובהיר. אולם סירות המפרשים חתרו משום־מה לעבר היבשה.

קימעה־קימעה, כאילו כל סירת־מפרש נתנה את דעתה לחזור לנמל, נתרוקן הים מכלי־שייט.

אי־אפשר היה לומר שה’דוּראנדה' מהלכת לחלוטין בנתיבה הרגיל. אך הספּנים לא היו מודאגים כל־עיקר מכך, אמונם בקברניט מוחלט היה. אף־על־פי־כן, אולי באשמתו של ההגאי, ניכרת היתה סטייה מסויימת בהילוכה. דומה היה שה’דוּראנדה' נמשכת יותר לז’אֶרסי מאשר לגאֶרניסיי. קצת לאחר אחת־עשרה תיקן הקברניט את הכיוון והספינה שטה מעתה מישרין לעבר גאֶרניסיי. זה לא היה אלא קצת זמן אבוד. אלא שבימי החורף הקצרים יש לו לזמן האבוד אי־נעימוּיות משלו. שמש נאה של פברואר זרחה.

טאנגרוּי, במצב שבו שרוי היה, שוב לא היתה רגלו יציבה ביותר וזרועו לא מוצקה ביותר. משום כך היה ההגאי הטוב נוטה תכופות לצדדין, מה שהאיט את מהלכה של הספינה.

הרוח כמעט ששככה.

הנוסע הגאֶרניסאי, שהחזיק בידו משקפת, היה מכוונה מפרק לפרק כלפי אניץ של ערפל שהרוח סחפהו באיטיוּת בקצה האופק, במערב, ושדומה היה לצמר־גפן ספוג אבק.

בפניו של הקברניט קלובּין טבועה היתה הארשת הפּוּריטאנית החמורה אשר לו. נראה היה דרוך ועירני יותר מהרגיל.

הכול היה שאנן וכעט חייכני על סיפונה של ה’דוּראנדה'. הנוסעים גילגלו ביניהם שיחות. כשעוצמים את העינים בעת מסע, אפשר לדון על מזגו של הים לפי קצבן של השיחות. הלך־נפשם הרוגע של הנוסעים תואם את שלוותם המוחלטת של הגלים.

אניץ הערפל שנראה מרחוק נתעצם והלך. דומה היה עתה לענן המזדחל על פני הים מחמת העדר רוח. הרוח החרישית שנישבה קודם פסקה כמעט לגמרי. הים השתרע שטוח. אף כי עדיין לא היתה חצות יום, החווירה השמש. היא האירה אך לא חיממה.

“חושבני”, אמר התייר, “שמזג־האויר עומד להשתנות”

“ייתכן שיירד גשם”, אמר הפריסאי.

“או שנזכה לערפל”, המשיך האמריקאי.

בצהריים, לפי המנהג השורר בקבוצת האיים, הזעיק הפעמון את הנוסעים לארוחת־צהריים. סעד את לבו מי שרצה. נוסעים אחדים נטלו עמהם את הארוחה הקלה ואכלו בצוותא ובעליצות על הסיפון. קלוּבין לא אכל.

תוך כדי אכילה, הוסיפו השיחות להתגלגל.

הגאֶרסינאי התקרב לאמריקאי.

האמריקאי שאל אותו:

“אתה מכיר את הים הזה מכאן”.

“ודאי, הרי אני מכאן”.

“וגם אני”, אמר אחד הסוחרים מסן־מאלו,

הגאֶרניסאי אישר את דבריו בניענוע־ראש והמשיך:

“עכשיו אנו במרחב הים; אבל כאשר נמצאנו בקירבת איי מינקיאֶר התפללתי בכל לבי שלא יהיה לנו ערפל”.

האמריקאי אמר לסוחר מסן־מאלו:

“תושבי האיים מרגישים יותר את הים מאשר תושבי החוף”.

“זה נכון, אנשי החוף אינם יודעים את טעמו האמיתי של הים”,

“מה פירושם של איי מינקיאֶר?” שאל האמריקאי.

הסוחר מסן־מאלו ענה:

“אלה הם סלעים מאד מסוכנים”.

אותו רגע צעק קול רועם:

“אתה שיכור!”

3: בפרק זה מתגלות כל סגולותיו של הקברניט קלובּין

הכל הפכו פניהם.

זה היה הקברניט שהרעים בקולו על ההגאי.

מר קלובין היה מדבר בנימוס עם כל אדם. כדי שהוא יטיח נזיפה כזוֹ בפניו של ההגאי טאנגרוּי, הוצרך קלובּין להיות שרוי בכעס גדול, או לרצות מאד להיראות כועס.

הקברניט שעמד על גשר־הפיקוד בין שני גלילי־הכבלים, הסתכל בעינים בוהות בהגאי. הוא חזר ורטן בין שיניו: ‘שיכור!’ טאנגרוּי ההגון השפיל את ראשו.

הערפל התפשט בינתיים. הוא תפס עתה כמעט את מחציתו של האופק. הוא פּשה בכל הכיוונים בבת־אחת; יש בערפל משהו מטיפת השמן. ערפל זה נתרחב והלך באופן בלתי־מוחש. הרוח דחפתו בלי חפזון ובלי רעש. הוא השתלט לאט־לאט על האוקיינוס. הוא בא מצפון־מערב ושט נוכח חרטומה של הספינה. דומה היה לצוק עצום־מידות, עמום ונע. הוא התחתך על פני הים כחומה. בחומת־ערפל זו היתה נקודה מדוייקת שדרכה נכנסו המים האינסופיים של הים ונעלמו.

נקודת־כניסה זו לתוך הערפל מצויה היתה במרחק של חצי מיל, בערך. אם הרוח תשתנה, אפשר יהיה למנוע את הצלילה לתוך הערפל; אלא שהכרח הוא שהרוח תשתנה תיכף־ומיד. הריווח של מחצית המיל נתמלא ופחת כמעט באופן מוחש; ה’דוראנדה' שטה, גם הערפל שט. הוא בא לקראת הספינה והספינה הלכה לקראתו.

קלובּין פקד להגדיל את הקיטור וללכסן את הספינה מזרחה.

ה’דוראנדה' מהלכת היתה כך זמן־מה בפאתי הערפל, אבל הערפל חתר קדימה בלי־הרף. אף־על־פי־כן עדיין מצוייה היתה הספינה במלוא אור השמש.

הזמן חלף־עבר תוך תמרונים אלה שיכלו בקושי להועיל. הלילה בא חיש־מהר בחודש פברואר.

הגאֶרניסאי שלא גרע עיניו מערפל זה, אמר לסוחרי סן־מאלו:

“איזה ערפל מחוצף!”

“זוהי זוהמה אמיתית על פני הים”, העיר אחד הסוחרים.

עמיתו הוסיף:

“הנה מה שמקלקל נסיעה נאה”.

הגאֶרניסאי התקרב לקלובּין.

“קברניט קלובּין, חוששני שהערפל ישיג אותנו”.

קלובּין השיב:

“רציתי להשאר בסן־מאלוֹ, אבל יעצו לי להפליג”.

“מי?”

“ספנים זקנים”.

“בעיצומו של דבר”, אמר הגאֶרניסאי, “יפה עשית שהפלגת. מי יודע אם לא תתחולל מחר סוּפה? בעונה זו אפשר לצפות לגרוע ביותר”.

רגעים אחדים לאחר מכן נכנסה ה’דוּראנדה' לתוך גוש הערפל.

הסטייה מזרחה היתה מעתה ללא טעם ותכלית. הקברניט הפנה איפוא את הספינה לעבר גאֶרניסיי ופקד להגדיל את הקיטור.

הנוסע הגאֶרניסאי ששוטט מסביב לחדר־האש, שמע את הכושי אימבּראנקאם משוחח עם חברו המסיק. הגאֶרניסאי עשה אזנו כאפרכסת. הכושי אמר:

“הבוקר, כאשר השמש זרחה, שטנו לאט; עכשיו בתוך הערפל שטים אנו מהר”.

הגאֶרניסאי חזר אל מר קלובּין.

“קברניט קלובּין, אמנם אין כל דאגה; בכל־זאת, האין אנו נותנים יותר מדי קיטור?”

“מה אתה רוצה, אדוני? צריך להרוויח חזרה את הזמן שהופסד באשמתו של ההגאי השיכור”.

“זה נכון, קברניט קלובּין”.

קלובּין הוסיף:

“אני נחפז להגיע, ערפל ביום הוא די רע; אך ערפל בלילה הוא איום ונורא”.

הגאֶרניסאי חזר אל סוחרי סן־מאלוֹ ואמר להם:

“יש לנו קברניט מצויין”.

ה’דוּראנדה' עברה בקירבת ספינת־מפרשים שהטילה עוגן מתוך זהירות. זו היתה ה’שאלתיאל' מגארניסיי. רב־החובל של הספינה שׂם לב למהירות הילוכה של ה’דוּראנדה'. כמו־כן נדמה היה לו שאין היא מהלכת בנתיב הנכון. לדעתו נטתה יותר מדי מערבה. ספינה זו השטה במלוא הקיטור בתוך הערפל עוררה בו תמהון.

סמוך לשתים אחרי־הצהריים היה הערפל כה סמיך, שהקברניט נאלץ היה לעזוב את גשר־הפיקוד ולהתקרב להגאי. השמש נעלמה, הכול היה ערפל. על ספּונה של ה’דוראנדה' שררה מעין חשיכה לבנה. הספינה שטה בתוך אד חיוור ושופע. לא ראו עוד את השמים ולא ראו עוד את הים.

אף איוושה קלה של רוח.

בפתע־פתאום צעק קלובּין:

“כלב נבזה! איך אתה מסובב בהגה? אתה תגרום נזקים לספינה. ראוי אתה שישימו אותך באזיקים. הסתלק, שיכור!”

והוא עצמו אחז בהגה.

ההגאי המבוּייש נמלט אל בין ערימות החבלים שבחרטום הספינה.

הגאֶרניסאי אמר:

“נחלצנו מסכנה”.

ה’דוּראנדה' הוסיפה לעשות דרכה במהירות.

סמוך לשעה שלוש החלו שולי הערפל להתרומם, והים חזר ונתגלה.

“אין זה מוצא חן בעיני”, אמר הגאֶרניסאי.

ואמנם, אין הערפל יכול להתרומם אלא על־ידי השמש או על־ידי הרוח; על־ידי השמש, זה טוב; על־ידי הרוח, זה פחות טוב. אולם היה מאוחר מדי בשביל השמש. בשלוש אחרי־הצהריים, בחודש פברואר, תש כוחה של חמה. התחדשותה של הרוח בנקודה מסוכנת זו של היום היא בלתי־רצויה. זוהי תכופות בשורה של סוּפה עזה הממשמשת ובאה.

מלבד זה, אם נישבה רוח, הרגישו בה בקושי.

קלובּין, עינו במצפן שלפניו, החזיק בהגה וניהג את הספינה כשהוא לועס בין שיניו מלים אלה שהגיעו עד אזניהם של הנוסעים.

‘אסור לאבד זמן. שיכור זה גרם לנו איחור רב’.

הים היה פחות רדוּם תחת הערפל. אדווֹת התנשאו פה ושם. זהרורים קפואים צפו על פני המים. ריקועים אלה של אור מדאיגים את הספּנים. הם מעידים שהרוח העליונה קדחה פרצות בתיקרתו של הערפל. הערפל התנשא וחזר וירד דחוס שבעתיים. לפעמים היתה האטימות מוחלטת. הספינה לכודה היתה בתוך קרחון אמיתי של אד. מפרק לפרק היה עיגול מבעית זה נפתח כלשהו כמו צבת, מניח לראות קצת אופק, וחוזר ונסגר.

מצוייד במשקפתו, עמד הגאֶרניסאי מעשה־זקיף, בחרטומה של הספינה.

לשעה קלה התקלש הערפל וחזר ונתעבה.

הגאֶרניסאי הפך פנים מבוהלות.

“קברניט קלובּין!”

“מה קרה?”

“אנו שטים ישר לעבר צוקי האנוּאַ”

“אתה טועה”, אמר קלובּין בקרירות.

הגאֶרניסאי עמד על דעתו:

“אני בטוח בכל”.

“לא ייתכן”.

“במו עיני ראיתי סלעים באופק”.

“היכן?”

“שם”.

“שם – הים. לא ייתכן”.

קלובּין הוסיף לנהג את הספינה לעבר הנקודה שצויינה על־ידי הגאֶרניסאי.

הלה חזר והצמיד משקפתו לעיניו.

רגע לאחר מכן בא בריצה לירכתי הספינה.

“קברניט!”

“מה קרה?”

“שנה את הכיווּן!”

“מדוע?”

“בטוחני שראיתי צוק גבוה מאד ורקוב מאד. זהו ההאנוּאַ הגדול”.

“ראית מן־הסתם גוש ערפל סמיך מאד”.

“זה ההנוּאַ הגדול. שנה את הכיווּן, בשם שמים!”

קלובּין סבב את ההגה.

אותו רגע נשמע קול התבקעות. השתסעות צלע של ספינה על גבי שונית במרחב הים הוא אחד הקולות הנוגים ביותר שאפשר לדמוֹת. ה’דוּראנדה' נעצרה בפתאומיוּת.

מעוצם ההתנגשות נפלו הנוסעים והתגלגלו על הסיפּוּן.

הגארניסאי הרים את ידיו כלפי שמים:

“על צוקי האנוּאַ כאשר אמרתי זאת!”

צעקה ארוכה פרצה על ספינה.

“אנחנו אבודים!”

קולו של קלובּין, קר ויבש, השתלט על הצעקה:

“איש אינו אבוד! ושקט!”

חצי־גופו העליון של אימבּראנקאם שעירום היה עד מתניו, נשתרבב מתוך האשנב המרובע של חדר־האש.

הכושי אמר בקול מתוּן:

“קברניט, המים נכנסים. המכונה עומדת להיכבות”.

היה רגע מחריד.

ההתנגשות דוֹמה היתה להתאבדוּת. אילו היו מחוללים התנגשות זו במתכוון, לא יכלה להיות איומה יותר. ה’דוּראנדה' הסתערה כאילו ביקשה להתקיף את הצוק. חוד של סלע נכנס לתוך הספינה כמו מסמר. זה היה הפצע שדרכו נכנס ההרס. הד החבטה היה כה חזק שהוא שיבר בירכתיים את שרשרת־המגן של המשוט הראשי. הספינה הובקעה איפוא על־ידי השונית, ומסביב לא ראתה העין אלא את הערפל הסמיך והדחוס, שעטה עתה גון שחור. הלילה מישמש ובא.

ה’דוראנדה' צללה בחרטומה. משוּלה היתה לסוס שבקרביו ננעצה הקרן של שור־האיצטדין.

היא נפחה את נשמתה. שעת גאוּת־המים החלה להיות מורגשת על פני הים.

טאנגרוּי נתפכח בינתיים; איש אינו שיכור בשעה שאניה טובעת.

הנוסעים התרוצצו על הסיפון נבוכים ומבולבלים, פכרו ידיהם, התכופפו מעל למעקה, הביטו לעבר מכונת־הקיטור, כשהם עושים את כל התנועות המיותרות של הבהלה. התייר התעלף.

קלובּין נופף בידו, הכול נשתתקו. הוא חקר את אימבּראנקאם:

“כמה זמן מסוגלת עוד המכונה לעבוד?”

“חמש או שש דקות”

אחר־כך פנה לנוסע הגאֶנריסאי:

“אני עמדתי ליד ההגה. אתה השגחת בשרטון. על איזה מצוקי ההאנוּאַ נמצאים אנחנו?”

“על הצוק הסגול. בעת התפזרות הערפל שלפני שעה קלה, הכרתי היטב את הצוק הסגול”.

“כיוון שאנחנו נמצאים על הצוק הסגול”, המשיך קלובּין, “הרי שיש לנו משמאל ההנוּאַ הגדול ומימין ההנוּאַ הקטן. אנחנו רחוקים איפוא מרחק מיל מהיבשה”

צוות הספנים והנוסעים האזינו, רועדים מפחד ומקשב, כשעיניהם נעוצות בקברניט.

השוורים, שהמים הגיעום בבטן הספינה, התחילו לגעות.

קלובּין פקד:

“להוריד את סירת־ההצלה לים”.

אימבּראנקאם וטאנגרוּי הסתערו והתירו את חבלי הסירה. שאר אנשי הצוות עמדו והביטו כמאובנים.

“כולם למלאכה!”

בזו הפעם צייתו הכול.

קר־רוח, הוסיף קלובּין לתת פקודות בשפת־פיקוד זו שהמלחים של היום לא יבינו אותה.

מקץ רגעים אחדים נמצאה סירת־ההצלה בים.

אותו רגע נעצרו גלגליה של ה’דוּראנדה', העשן פסק לתמר, כי תנור־ההסקה הוצף מים.

הנוסעים, שהגלישו עצמם לאורך הסולם, או נצמדו לספנים המתרוצצים, נפלו לתוך סירת־ההצלה יותר משירדו לתוכה. אימבּראנקאם הרים את התייר שהתעלף, טילטלטו לסירה, וחזר ועלה לסיפון.

הספנים הסתערו בעקבות הנוסעים; השוליא התגלגל תחת הרגלים; בתוך המהומה דרכו על הילד.

אימבּראנקאם חסם את המעבר.

“איש לא יירד לפני השוליא”, אמר.

בשתי זרועותיו סילק לצדדין את הספנים, תפש את השוליא והושיטוֹ לנוסע הגאֶרניסאי, שמעומד בתוך הסירה, קיבל את הילד.

משניצל השוליא, נרתע אימבּראנקאם הצדה ואמר לעמיתיו:

“עברו!”

בינתיים סר קלובּין לתאו ועשה חבילה מניירות הספינה ומהמכשירים. הוא הוציא את המצפּן מתוך מסגרתו. את הניירות והמכשירים מסר לאימבּראנקאם ואת המצפּן לטאנגרוּי, ואמר להם:

“רדו לתוך הסירה”.

הם ירדו. שאר הצוות הקדימם. הסירה מלאה וגדושה היתה. הגלים ליכחו את שוליה.

“עכשיו”, צעק קלובּין, “הפליגו!”

“ואתה, קברניט?”

“אני נשאר”.

אנשים שנחלצו מאניה טובעת יש להם שהוּת מעטה לשקול בדעתם ועוד פחות שהות להיתפס לרחמנות. בכל־זאת, אלה שנמצאו בסירת־ההצלה והיו שרויים בבטחון יחסי לבם נתפעם לא למען עצמם. כל הקולות הפצירו בעת ובעונה אחת:

“בוא אתנו, קברניט!”

“אני נשאר”.

הגאֶרניסאי, שענייני הים היו נהירים לו, אמר:

“קברניט, שמע. אנו רוצים בכל לב ונפש לחזור ולקחת אותך. אבל אם הסוּפה תתחולל, לא נוכל לחזור. אתה אבוּד, אם תישאר. בוא אתנו”.

הפריסאי התערב:

“הסירה היא מלאה ומלאה יתר־על־המידה, זה נכון, ואיש נוסף יהיה בהחלט איש מיותר. אבל נהיה שלושה־עשר, וזה סימן רע לסירה; אלא שמוטב כבר להעמיס עלייה אדם נוסף מאשר סיפרה. בוא, קברניט”.

טאנגרוּי הוסיף:

“כל זה באשמתי הוא ולא באשמתך. אין זה צודק שדווקא אתה תישאר על הספינה”

“אני נשאר”, אמר קלובּין. “הספינה תשוסע הלילה לגזרים על־ידי הסוּפה. אני לא אעזוב אותה. כאשר הספינה אבודה היא, גם קברניטה נחשב כמת. הבריות יגידו עלי: ‘הוא עשה את חובתו עד הסוף’. טאנגרוּי, אני סולח לך”.

ובשלבו את זרועותיו, צעק:

“שימו לב לפקודה: הפליגו!”

הסירה עקרה ממקומה. אימבּראנקאם אחז בהגה. כל הידים שלא חתרו התרוממו כלפי הקברניט. כל הפיות צעקו:

“הידד לקברניט קלובין!”

“הנה אדם נפלא” אמר האמריקאי.

“אדוני”, השיבוֹ הגאֶרניסאי, “זהו האיש הישר ביותר של כל הים”.

טאנגרוּי בכה ומילמל בהשפל־קול:

“אילו היה לי אומץ־לב, הייתי נשאר עמו”.

הסירה העמיקה והלכה לתוך הערפל וניטשטשה.

לא ראו עוד כלום.

נקישת המשוטים רפתה קימעה־קימעה ונדַמה.

קלובּין נשאר לבדו.

4: פנים של תהום, מואר

כאשר אדם זה ראה את עצמו על צוק זה, תחת ענן זה, מוקף מים אלה, הרחק מכל מגע חי, הרחק מכל שאון אנושי, מוחזק מת, לבדו בין הים הגואה ובין הלילה הממשמש ובא, הציפה את נפשו שמחה גדולה.

מזימתו עלתה בידו.

הוא קיים את חלומו. שטר־החוב לזמן־פרעון ארוך שהוא משך על הגורל שולם לו.

לגביהו, להיות נעזב, הרי זה משמע להיות נגאל. מצוי היה על צוקי האַנוּאַ, במרחק מיל אחד מהיבשה; יש עמו שבעים וחמישה אלף פראנק. מעולם לא בוצעה טביעה מחוכמת יותר של ספינה. הכול התנהל למישרין; אמנם, הכול צפוי היה מראש. משחר נעוריו טיפח קלובּין רעיון: להטיל את היושר כערבון־מישחק לתוך הרוּליטה של החיים, להיות מוחזק אדם הגון ולנצל זאת, להמתין לשעת־כושר, למצוא את התחבולה הרצויה, לנחש את הרגע הנכון; לא לגשש, לתפוס; להנחית מהלומה ורק מהלומה אחת, לסיים בשוד, ולהניח מאחריו את השוטים. הוא שאף להצליח בפעם אחת מה שהנוכלים הכסילים מחמיצים בעשרים פעם; ובעוד שסופם שמגיעים אל הגרדום, ביקש הוא להגיע אל העושר. הפגישה עם ראנטין היתה קרן־האור שלו. הוא רקם כהרף־עין את תוכניתו. והיא: להכריח את ראנטין להחזיר את הגזל. אשר לגילויים אפשריים מצד ראנטין, לשימם לאַל על־ידי זה שייעלם; להיחשב כמת, זוהי ההיעלמות הטובה ביותר; לשם כך יש להטביע את ה’דוראנדה'. הטבעה זו הכרחית היא. יתר־על־כן, להיעלם ולהניח אחריו שם טוב, מה שיהפוך את כל חייו ליצירת־מופת. אילו ראה מישהו את קלובּין ניצב על הסיפון, מאמין היה שהוא רואה שד קורן מאושר.

הוא חי את כל חייו למען הרגע הזה.

הנוכל שגנוז היה בקלובּין בקע ויצא.

קלובּין עמד וצפה בחשיכה העצומה שעל סביביו, ולא יכול היה לכבוש בו התפרצות של צחוק שפל וקודר.

הוא איפוא בן־חורין! הוא איפוא איש עשיר!

היה לו לקלובּין זמן לפניו. גאוּת הים שעלתה, תמכה ממילא ב’דוּראנדה' וסופה שגם תרימה.

הספינה מצומדת היתה בחזקה לשונית; אין כל סכנה שתצלול. מלבד זה, יש להניח לסירת־ההצלה שהות להתרחק; ואפילו לרדת תהומה. קלובּין קיווה לכך.

בעומדוֹ על ה’דוּראנדה' הטרופה, שיכל את זרועותיו, והתענג על יתמות זו בתוך האפילה.

הוא נשם את פשעו במלוא חזהו.

מהות הרשע נסתמנה ברורות בפנים אלה. קלובּין זרח כולו מתענוג. מבטו של ראנטין לעומת מבטו, היה נראה אותו רגע, כמבטו של ילד שבא זה עתה לעולם.

הוא פרץ שנית בצחוק.

האמן יאמינו שהוא מת, והריהו עשיר מופלג. האמן יאמינו שהוא ירד מצולות, והריהו חי וקיים. כמה הפליא להתקלס באיוולתם של הבריות.

אשר לעתיד, לא היתה לו עדיין תוכנית מוחלטת. יש לו בקופסת־הברזל החבויה בחגורתו שלושה שטרות־כסף; וודאות זו הספיקה לו. הוא ישנה את שמו. יש ארצות שבהן שקולים ששים אלף פראנק כנגד שש מאות אלף.

למשל בקוסטה־ריקה; מאחר שמתחיל שם סחר הקפה הגדול, אפשר להרוויח בו חביות מלאות זהב. ראה יראה.

ואין זה חשוב כל־עיקר. יש לו די שהות לתת את הדעת על כך. לפי שעה נעשה כבר הקשה ביותר. הוא יגיע אל החוף בשחייה, ובחשכת הלילה יטפס על הצוקים התלולים של פליינמון; משם ילך מישרין לבית־השדים, הוא ייכנס לתוכו בלי כל קושי, בעזרת חבל־הקשרים שטמן בחור של סלע; הוא ימצא בבית־השדים את שק־המזוודה שלו המכיל בגדים ומזונות; שם יוכל להמתין בשקט, ולא יעברו שמונה ימים והמבריחים מספרד, בּלאסקיטוֹ מן־הסתם, יגיעו לפליינמון; ובשכר גיניאות אחדות יעבירוהו, לא לטורבּיי, כפי שאמר לבּלאסקוֹ כדי להטעות, אלא לפאזאז' או לבּילבּאו. משם יפליג לוואֶראַ־קרוּז או לניוּ־אורליאנס. אגב, בא הרגע להטיל עצמו המימה, סירת־ההצלה היא כבר רחוקה; שעה של שחייה הוא דבר של מה בכך בשביל קלובּין; רק מרחק של מיל אחד מפריד בינו ובין היבשה, מכיוון שהוא מצוי על צוקי האנוּאַ.

ותוך שקלובּין עומד והוזה כך, נתהווה קרע בתוך הערפל והצוק עצום־המידות של דוֹבר הופיע.

5: הפגישה הבלתי־צפויה

קלובּין, עיניו בוהות, הסתכל.

זו היתה באמת השונית המבודדת והמבעיתה.

אי־אפשר לטעות בצללית פגומת־צורה זו. שני צוקי דוֹבר התאומים הזדקרו במלוא כיעורם, בהניחם לראות, כעין מלכודת, את המעבר המתפתל ביניהם. אפשר היה לומר שזוהי סימטת־הרצח של האוקיאנוס.

שני הצוקים היו קרובים מאד. הערפל העלימם כאילו בכוונת זדון.

הערפל התעה את קלובין, שיבש עליו את הדרך. הוא נראה לו מופלא לביצוע מזימתו, אלא היו לה סיכונים שלה. קלובּין הטה את הספינה מערבה וטעה. בהאמינוֹ שהכיר את צוקי האנוּאַ, גרם הנוסע הגאֶרניסאי שקלובּין יסובב את ההגה סיבוב גורלי. קלובּין האמין בתום־לבב שהוא מטיל את הספינה על צוקי האנוַּא.

ה’דוראנדה' שהובקעה על־ידי אחד מסלעי השונית, לא מרוחקת היתה משני הדוברים אלא מרחק של כמה מאות מטר.

שלוש מאות מטר מזה, התרוממה קוביה מוצקה ומגושמת של שחם. אפשר היה להבחין על דפנותיו התלולות של סלע זה בזיזים וחריצים שאיפשרו את הטיפוס בו. הזוויות הישרות של קירות מחוספסים אלה הניחו לנחש רמה על פיסגתו.

זה היה צוק־האדם.

קלובּין ראה לעתים תכופות את שונית דוֹבר מרחוק.

לכן משוכנע היה שרגליו עומדות על שונית זו.

לא יכול היה לפקפק בכך.

שינוי פתאומי ונתעב. צוקי דוֹבר במקום צוקי האנוּאַ. במקום מיל אחד, חמישה מילין ימיים. חמישה מילין ימיים! כלומר, בלתי־אפשרי! הצוק דוֹבר לגבי האדם הגלמוד שניצל מספינה שנטרפה, פירושו הנוכחוּת הגלויה והמוחשית של הרגע האחרון. פירושו איסור להגיע ליבשה.

צמרמורת עברה בגופו של קלובּין. הוא קפץ בעצמו לתוך לוע התהום. לא נותר לו מחסה אחר אלא צוק־האדם. ייתכן שסוּפה תתחולל במשך הלילה, וסירת־ההצלה של ה’דוראנדה' העמוסה לעייפה, תתהפך. שום ידיעה על הספינה שנטרפה לא תגיע ליבשה. הבריות לא יידעו אפילו שקלובּין נעזב על שונית דוֹבר. אין לו סיכוי אחר אלא מיתת רעב וקור. שבעים וחמישה אלף הפראנקים שלו אין בכוחם לתת לו פרוסת־לחם אחת.

בהרף־עין אחד, בשהוּת של ברק עובר, נתמוטט כל הבניין כולו.

גן־העדן ששטן זה חלם עליו חזר ולבש את דמותו האמיתית, דמות הקבר.

בינתיים התרוממה הרוח. הערפל, מנודנד, מנוקב, מתולש ממקומו, הפליג תוך ערבוביה לאופק, כשהוא מתקרע לקרעים גדולים וחסרי־צורה. כל הים חזר ונתגלה.

השוורים, מוצפים מים יותר ויותר, הוסיפו לגעות בתוך בטנה של ספינה.

הלילה מישמש ובא; אף הסוּפה, כפי הנראה, מישמשה ובאה.

ה’דוּראנדה', שהוחזרה קימעה־קימעה לגלים על־ידי הים הגואה, התנודדה מימין לשמאל, אחר־כך משמאל לימין, והתחילה להסתובב על גבי השונית כמו ציר.

אפשר היה לחזות מראש את הרגע שבו יקום נחשול עז שינתקנה ממקומה ויטלטלה למרחב הים.

בחלל עמד פחות אופל מאשר בשעה שהספינה התנגשה בסלעים. אף כי היום נטה לערוב, ראו ברורות יותר. הערפל שהתפזר, נטל עמו חלק מהאפלולית. צד המערב מטוהר היה מכל ענן. הדמדומים התפשטו על פני שמים נרחבים וזכים. נוגה שופע זה האיר את איספקלרית הים.

קלובּין עלה על ירכתי הספינה שנזדקרו מחוץ למים, ונעץ עינים בוהות באופק.

קלובּין עמד והסתכל לתוך המרחב.

המצב מייאש היה, אך נשמה אפלה זו לא היתה מיואשת.

הוא אמר לעצמו שלאחר ערפל ממושך זה, הספינות שאספו מפרשיהן והטילו עוגן עתידות להמשיך דרכן, ואחת מהן אולי תעבור באופק.

ואמנם, מפרש צץ במרחק.

הספינה האלמונית באה ממזרח והפליגה מערבה.

ככל שהתקרבה, כן הלכה והסתמנה דמותה. לא היה לה אלא מפרש אחד, ותורן חרטומה כמעט אופקי היה. זו היתה ספינת־חופים.

בעוד מחצית השעה תשוט בקירבת צוקי דוֹבר.

קלובּין אמר לעצמו: ‘ניצלתי!’

ברגע כגון זה שבו שרוי היה קלובּין, אין אדם חושב תחילה אלא על החיים.

ייתכן שספינה זו נכרית היא. מי יודע אם אין היא אחת מספינות המבריחים שפניה מועדות לפליינמון? מי יודע אם אין זה בּלאסקיטוֹ בעצמו? במקרה זה, הרי לא רק חייו ניצלו אלא גם ממונו ניצל; והפגישה עם שונית דובר, בהחישה את הסיום, בבטלה את הציפיה בבית־השדים, בפותרה בלב הים את ההרפתקאה, תהיה איפוא תאונה מאושרת.

הוודאות של ההצלחה נכנסה בשגעון לתוך הנפש הקודרת הזו.

מתמיהה היא קלות־דעתם של בני־הבליעל המאמינים שההצלחה מגיעה להן בדין.

אין לעשות אלא דבר אחד.

ה’דוּראנדה', תקועה בתוך הסלעים, עירבבה את הצללית שלה עם צלליותיהם, נתמזגה על בליטותיהם וזיזיהם שבהם לא היוותה אלא קוו נוסף, היתה ביניהם סמויה ומטושטשת, וממילא לא תוכל, בתוך מעט אור היום שנותר, להסב את תשומת־לבה של הספינה העתידה לעבור.

אבל דמות אנושית שתצטייר בשחור על הרקע החיוור של הדמדומים, ושתעמוד על פיסגתו של צוק־האדם ותעשה סימני יאוש, אין כל ספק שישגיחו בה, ואז ישגרו סירה לאסוף את הניצול מהספינה הטרופה.

צוק־האדם מצוי היה במרחק של שלוש מאות מטר. להגיע אליו בשחייה דבר פשוט הוא, לטפס עליו קל הוא.

אסור לאבד אפילו רגע אחד.

חרטומה של ה’דוראנדה' תקוע היה בין הסלעים, והיא זה מגובה הירכתיים, ומאותה נקודה שבה נמצא קלובּין, שצריך לקפוץ המימה כדי לפתוח בשחייה

תחילה הוריד לתוך המים אבן־בדיל ונוכח לדעת שבירכתי הספינה העומק רב הוא.

אחר־כך התפשט, כשמניח את בגדיו על הסיפון. בספינת־החופים מצוא ימצא בגדים אחרים.

הוא לא השאיר על גופו אלא את חגורת העור.

משהיה עירום, השיק ידו לחגורה זו, חיזק אותה חיזוק יתר, מישש בה את קופסת־הברזל, בחן במהירות במבטו את הכיווּן שבו יצטרך לשחות בין השוניות והגלים כדי להגיע לצוק־האדם, ואחר־כך קפץ המימה.

ומאחר שקפץ מהגובה, צלל עמוקות.

הוא צלל עמוק מאד לתוך המים, הגיע לקרקע הים, נגע בו, התחכך רגע לאורך הסלעים התת־ימיים, אחר־כך התנער כדי לעלות על פני המים.

אותו רגע הרגיש שאוחזים ברגלו.

ספר ששי: חוסר־תבונה הוא להטריד ספר בקושיות

1: הפנינה על קרקע התהום

רגעים אחדים לאחר השיחה הקצרה שגילגל עם מר לאנדוּא, מצוי היה ז’יליאט בסן־סאמפסון.

ז’יליאט מודאג היה עד כדי חרדה. מה אירע, איפוא?

בחללה של סן־סאמפסון עמדה המולה של כוורת מבוהלת. כל התושבים ניצבים היו על מפתני בתיהם. הנשים היו מצטווחות מפרק לפרק. היו שם אנשים שנראו כמספרים משהו ושניענעו בידיהם; חבורות של סקרנים התלקטו מסביבם. האוזן קלטה מלה זו: איזה אסון! פרצופים רבים חייכו.

ז’יליאט לא חקר שום אדם. לא היה זה מטבעו לשאול שאלות. יתר־על־כן, מרוגש היה מדי שישתהה לשוחח עם אנשים אדישים. הוא התייחס באי־אמון לסיפורים; הוא העדיף לדעת הכול בבת־אחת; לכן הלך מישרין ל’בית האמיצים'.

הדאגה שמילאה את נפשו היתה כה עזה שהוא לא התיירא אפילו להיכנס לבית הזה.

אגב, הדלת של האולם הנמוך הפונה לרציף פתוחה היתה לרווחה. על המפתן המו־רחשו גברים ונשים. הכול נכנסו, אף הוא נכנס.

בהיכנסוֹ, מצא עומד ליד מזוזת הדלת את מר לאנדוּא שאמר לו בהשפל־קול:

“עכשיו אתה כבר יודע בוודאי את המאורע?”

“לא”.

“כדי שלא אהיה בעיניך צפור־של־אסון, לא רציתי להודיעך זאת בצעקה מהדרך”.

“וכי מה קרה?”

“ה’דוּראנדה' טבעה”.

המון אנשים נצטופף באולם.

החבורות שוחחו ביניהן בקולות מונמכים, כבתוך חדרו של חולה.

הנוכחים, שהיו שכנים, עוברי־אורח, סקרנים וסתם בני־אדם הצטופפו סמוך לדלת אחוזים מעין אימה, והניחו ריק את עומקו של האולם, שם ישבה דירושאֶט, בעינים דומעות ליד מר לטיאֶרי העומד.

הוא השתען בגבו למחיצת העץ. מצנפת הספן שבראשו צנחה על גבותיו. קווצה של שער אפור תלויה היתה על לחיו. הוא לא אמר דבר. זרועותיו היו כמוכות שיתוק, פיו נראה כנטול נשימה, ולכל דמותו היה מראה של חפץ שהושען לקיר.

כל הרואה אותו, הרגיש את האדם שבתוך־תוכו נתמוטטו החיים. מאחר שה’דוּראנדה' אינה קיימת עוד, אין לו ללטיאֶרי עוד זכות קיום. מעתה אין לו מה לעשות. בגיל זה אין מתחילים מחדש. נתהפך עליו הגלגל. ברנש זקן ומסכן!

דירושאֶט, שבכתה בסמוך לו על גבי כסא, לפתה בשתי ידיה אחד מאגרופיו של מר לטיאֶרי.

החבורות התלחשו. הן החליפו ביניהן את אשר ידעו. והנה מה היו החדשות שרווחו:

ה’דוּראנדה' התנגשה אתמול בצוקי דוֹבר, מחמת הערפל, שעה אחת בערך לפני שקיעת החמה. מלבד הקברניט שסירב לנטוש את ספינתו, ניצלו הצוות והנוסעים בסירת־הצלה. סוּפה דרומית־מערבית, שהתחוללה לאחר התפזרות הערפל, אמרה להטביעם שנית וסחפתם למרחב הים, מעבר לגאֶרניסיי. שיחק להם המזל והם פגשו בעיצומו של הלילה בספינה ‘קאשמיר’ שאספתם והביאתם לנמל סן־פיאֶר. כל זה אירע באשמת ההגאי טאנגרוּי, החבוש עתה בבית־הסוהר. קלובּין היה נדיב לב־כלפיו.

על השולחן מונחים היו מצפן וצרור דפתראות ופנקסים; אלה היו בלי־ספק המצפן של ה’דוּראנדה' וניירות־הספינה שקלובּין מסרם לאימבּראנקאם ברגע הפלגתה של הסירה, מסירוּת־נפש נאצלת מצד אדם זה שדאג אפילו להציל את הניירות ברגע שהוא הפקיר את עצמו למות; פרט קטן מלא גדלוּת; שיכחה עצמית נשגבה.

הכול היו בדעה אחת שקלובּין ראוי להערצה, וכן היו בדעה אחת שיש מקום להאמין שהוא ניצל באיזה אופן שהוא. ספינת־המפרש ‘שאלתיאל’ הגיעה שעות אחדות לאחר ‘קאשמיר’; וספינה זו היא־היא שהביאה את הידיעות האחרונות. היא שהתה עשרים וארבע שעות באותם המים בהם שהתה ה’דוּראנדה'. היא התאזרה סבלנות בעת הערפל ושטה נגד הרוח בעת שהתחוללה הסוּפה. רב־החובל של ‘שאלתיאל’ מצוי היה בקרב הנוכחים.

ברגע שז’יליאט נכנס, סיים רב־חובל זה לספר את סיפורו למר לטיאֶרי. סיפור זה היה דין־וחשבון אמיתי. כאשר הסוּפה שככה סמוך לעלות השחר והרוח נעשתה נוחה לשייט, שמע רב־החובל של ‘שאלתיאל’ געיות שוורים בלב הים. המולה זו של כר־מרעה בין הגלים עוררה בו השתוממות רבה, והוא הפנה את ספינתו כלפי צד זה. הוא ראה את ‘דוּראנדה’ לכודה בין צוקי דוּבר. הפוגת הסוּפה איפשרה לו להתקרב. הוא צעק בקולי־קולות אל הספינה הטרופה. רק השוורים שעמדו במים עד צואר בתוך בטן ה’דוּראנדה' ענו לו. רב־החובל של ‘שאלתיאל’ בטוח היה שאיש אינו נמצא על סיפונה של ה’דוּראנדה', שהיתה עדיין בעלת כושר־עמידה; ואפילו היתה הסוּפה עזה ביותר, יכול היה קלובּין לשהות בה במשך הלילה. אין הוא האיש שיתיאש בקלוּת. מאחר שלא היה שם, משמע שניצל. ספינות־מפרש רבות, מגראנוויל ומסן־מאלו, שנחלצו מתוך הערפל, שטו מן־הסתם אתמול בערב, זה נעלה מכל ספק, סמוך לצוקי דוֹבר. אחת מהן אספה כפי־הנראה את הקברניט קלובּין. אדם יכול להיות גיבור, אבל אין אדם משים עצמו שוטה. לומר שקלובּין טרף נפשו בכפו, איוולת היא, שכן נקי היה מכל דופי. האשם הוא טאנגרוּי ולא קלובּין. כל זה הוא מוחלט; רב־החובל של ‘שאלתיאל’ צודק, והכול ציפו לראות את קלובּין מופיע בכל רגע ורגע. הובעה דעה שיש לשאתו על כפיים בתהלוכת נצחון.

שתי וודאוּיות נשתמעו מסיפורו של רב־החובל: קלובּין ניצל וה’דוּראנדה' אבודה היא.

אשר ל’דוּראנדה‘, צריך לומר לה נואש, אין כל תקנה לשואה שבאה עליה. רב־החובל של ‘שאלתיאל’ עד־ראיה היה לשלב האחרון של הטביעה. הצוק החד שאליו סומרה ה’דוּראנדה’, עמד יפה כל הלילה בפני מחי הסוּפה, כאילו ביקש לשמור לעצמו את הספינה הטרופה; אבל עם שחר, בשעה שרב־החובל של ‘שאלתיאל’ קבע שאין את מי להציל, ואמר להתרחק מה’דוּראנדה‘, התנשא פתאום אחד מאותם הנחשולים העזים שהם כמו מהלומות הזעם האחרונות של הסופות, נחשול זה הניף בחמת־שגעון את ה’דוּראנדה’, תלשה מעל השונית, ובמהירות ובדייקנות של חץ שלוח, הטילה בין שני צוקי הדוֹבר. שמעו היטב קול־התבקעות ‘שטני’ אמר רב־החובל. ה’דוּראנדה' שהורמה על־ידי הנחשול לגובה מסויים, נתקעה בתוך הריווח שבין שני הסלעים. היא סומרה שנית, אך ביתר חוזק מאשר על השונית התת־ימית. היא עתידה להישאר תלויה באויר, אומללה ומופקרת לכל הרוחות ולכל דכייו של הים.

אולם מכונת־הקיטור, דבר מפליא המעיד על מעלותיה המובהקות, כמעט שלא נפגעה בהתנגשות זו. רב־החובל של ‘שאלתיאל’ סבר שהוא יכול לומר בבטחה שה’מנוע' שלה לא ניזוק במידה רצינית. המסיק אימבּראנקאם הצטרף לדעה זו. הוא הרים את זרועותיו בפותחוֹ את עשר האצבעות של ידיו השחורות ואמר ללטיאֶרי שמכונס היה בשתיקה:

“בעל־בית, המכונה היא בחיים”.

מאחר שנתברר שיש רגלים לדבר שקלובּין ניצל איך שהוא, ושיש לומר נואש לשלד של ה’דוּראנדה', הפך עניין המכונה לבעייה העיקרית בשיחותיהם של הנוכחים. התעניינו בה כבאדם חי, קשרו שבחים להתנהגותה הטובה.

קימעה־קימעה נעשתה המכונה הזו הדאגה היחידה שהעסיקה את כל המוחות. היא ליבתה דעות בעד וכנגד. היו לה ידידים ואויבים. יותר מספן אחד, שהיתה לו סירת־מפרש ישנה וטובה, ושקיווה לזכוֹת בלקוחות של ה’דוּראנדה', לא הצטער כלל לראות את השונית של דוּבר עושה שפטים באמצאה החדשה.

ההתלחשות הפכה לאנדרלמוסיה של קולות.

ומתוך השיחות שניסרו בחלל האולם ניתן היה להסיק זאת:

המכונה היא העיקר. לתקן את הספינה אפשר, לתקן את המכונה אי אפשר. מכונה זו היא מיוחדת במינה. כדי להתקין אחת כמוֹתה, יחסר הכסף, והמכונאי יחסר עוד יותר. פלוני ואלמוני הזכירו שבונה המכונה הלך לעולמו. המכונה עלתה בשעתה ארבעים אלף פראנק. איש לא יסכן עתה הון רב כזה על אפשרות מסופקת כגון זו; ומה גם שהוכח שספינות־קיטור טובעות ממש כספינות־מפרש; התאונה שאירעה ל’דוּראנדה' הורידה תהומה את כל הצלחותיה בעבר. בכל־זאת, מעציב הוא לחשוב שבשעה זו, עדיין מכונה זו שלימה היא ובמצב טוב, ושלא ייצאו חמישה או ששה ימים והיא תרוסק, כפי הנראה, לרסיסים כשם שרוסקה הספינה. כל עוד היא קיימת, אפשר לומר שהספינה לא נטרפה. לכן, להציל את המכונה, משמע לתקן את האסון.

אך קל לומר, להציל את המכונה. מי יטיל על עצמו מלאכה זו? האם הצלה זו היא בכלל בגדר־האפשר? לתכן תכנית ולהוציאה אל הפועל, שני דברים הם; והראיה, שנקל לחלום חלום וקשה להגשימוֹ. ואם היה אי־פעם חלום בלתי־ניתן לביצוע ומנוגד לשכל הישר, הרי היה זה חלום זה: להציל את המכונה שנתקעה בין סלעי דוֹבר. לשגר ספינה וצוות ספנים שיעבדו על סלעים אלה, איוולת היא; לא צריך להעלות זאת אפילו על הדעת. זה יהא משמע לשגר שואה שניה לעזרתה של השואה הראשונה. על פיסגת הצוק שעליה מצא לו מקלט אותו טובע אגדתי שנפח נפשו מרעב, יש בקושי מקום לאיש אחד. כדי להציל מכונה זו, יידרש איפוא אדם אחד שילך לצוקי דוֹבר, שילך לשם יחידי, יחידי בים זה, יחידי במדבר זה, יחידי במרחק חמישה מילין מהיבשה, יחידי בתוך אימה זו, יחידי במשך שבועות תמימים, יחידי בפני הצפוי מראש והבלתי־צפוי מראש, בלי אספקת מזונות בחרדת המצוקה, בלי עזרה במקרה של תאונה, בלי כל סימן אנושי זולת זה של אותו טובע שגווע שם ברעב, בלי חבר אחר זולת מת זה. וכיצד, דרך־אגב, ישכיל להציל מכונה זו? הוא יצטרך להיות לא רק ספן אלא גם נפח. ובאילו תלאות ומבחנים יצטרך לעמוד. האיש שיטול על עצמו משימה זו יהא יותר מגיבור; הוא יהיה מטורף. לא, שום אדם לא ילך לסלעי דוֹבר. הכרח הוא לומר נואש למכונה כמו לספינה. המציל הנדרש לכך לא יימצא לעולם. הכין אפשר למצוא איש כגון זה?

דברים אלה מנוחים קצת אחרת, היו תוכן השיחות שקהל זה גילגל בלחש.

רב־החובל של ‘שאלתיאל’, שהיה נווט לשעבר, סיכם את מחשבות הכלל בפסוק זהה שנאמר בקול רם:

“לא! זה נגמר. האיש שילך לשם ושיחזיר את המכונה אינו קיים!”

“כיוון שאני איני הולך לשם”, הוסיף אימבּראנקאם, “הרי זה אומר שאי־אפשר ללכת לשם”.

רב החובל של ‘שאלתיאל’ ניענע את ידו השמאלית בתקיפות זו המביעה את הכרתו הפנימית של אדם בבלתי־אפשרי, והמשיך:

“אילו קיים היה אדם כגון זה…”

דורושאֶט הפנתה את ראשה:

“הייתי נישאת אליו”, אמרה.

דממה נשתררה.

איש שפניו היו חיוורים מאד יצא מתוך הנאספים ואמר:

“אַת תינשאי לו, העלמה דורושאֶט?”

זה היה ז’יליאט.

כל העינים הורמו. מר לטיאֶרי נזדקף מלוא קומתו. באישוניו נדלק אור מוזר.

הוא נטל באגרופו את מצנפת הספן שלו והשליכה על הרצפה; אחר־כך הביט נכחו בחגיגיוּת בלי לראות איש מהעומדים סביבו ואמר:

“דירושאֶט תינשא לו. אני נותן בזה עת הן צדקי לאלוהים הטוב”.

2: השתוממות רבה בחוף המערבי

הלילה שבא לאחר יום זה, הוצרך להיות, החל מהשעה העשירית, ליל ירח. בכל־זאת, על אף מראהו הנאה של הלילה, של הרוח ושל הים, לא נתן שום דייג את דעתו לצאת לדיוג. הסיבה לכך היתה פשוטה מאד: השכווי קרא בחצות היום.

כאשר השכווי קורא בשעה משונה, אין הדיוג עולה יפה.

עם זאת, אותו יום עם רדת הלילה, מזומנת היתה לדייג שחזר לאוֹמטוֹל, אפתעה רבה. הוא דימה לראות, ברום אוּמאֵ־פאראדיס, עמוד־איתוּת שלישי. מה פירושו של עמוד־איתות זה? מתי הציבו אותו בנקודה זו? על איזו שונית חבויה בא הוא להזהיר? עמוד־האיתות השיב מיד על הקושיות האלה: הוא נע; זה היה תורן. אך השתוממותו של הדיג לא פחתה. עמוד־האותות עורר בו תמיהה, אך תורן עורר בו תמיהה כפולה ומכופלת. כל הדייגים חוזרים וזה יוצא? מי זה? מדוע?

עשר דקות לאחר מכן הגיע התורן, שהחליק לאיטו על פני המים, למרחק־מה מהדייג מאוֹמטוֹל. נבצר ממנו להכיר את הסירה. הוא שמע קול חתירה; אזנו קלטה רק משק של שני משוטים. זה היה קרוב לוודאי איש יחידי. הרוח צפונית היתה; האיש חתר כפי הנראה כדי ללכת לתפוש רוח מעבר ללשון־היבשה פוֹטנאֶנאֶל.

התורן חלף־עבר, הדייג חזר ליבשה.

אותו לילה עצמו, בחוף המערבי של גאֶרניסיי, צופים מקריים, מפוזרים זה בכאן וזה בכאן, הבחינו בחזיון זה בשעות שונות ובנקודות שונות.

שעה שהדייג מאוֹמטול קשר את סירתו, היה איכר שנהג עגלה עמוסה צמחי־ים, תמה לראות הרחק באופק, במקום שכלי־שיט ממעטים להלך בו, מפרש שהועלה על תורן. הוא שם, דרך־אגב, מעט מאד לב לכך, מאחר שדעתו נתונה היתה לעגלתו ולא לסירה.

בשעה מאוחרת יותר לא הבין מלקט סרטנים שערך את ארגזיו על מישור־החול, מה עושה סירה השטה בין קוֹרניי ובין מוּלראֶט. צריך אדם להיות נווט מובהק ונחפז מאד להגיע לאיזה מקום כדי להסתכן שם.

למחרתה של סוּפה, כשהים עודנו סוער, קלות־דעת היא מצד ספן לעשות מסע זה, אלא אם כן נהירים לו מאד כל המעברים.

בתשע וחצי, באֶקריאֶר, דייג שגרר הביתה את מכמורתו, נשתהה רגע כדי לעקוב, בין הצוקים קוֹלוֹמבּאֶל וסוּפלראֶז, אחרי משהו שהוצרך להיות סירה, סירה זו סיכנה את עצמה מאד־מאד. במקום הזה יש משבי־רוח פתאומיים ומסוכנים. צוקים אלה נושפים על הסירות העוברות ביניהם.

ברגע שהירח עלה, וגאוּת המים היתה במילואה והים רוגע במיצר הקטן של לי־הוּ, ירדה אימה גדולה על השומר הבודד של האי לי־הוּ; הוא ראה דמות שחורה וארוכה עוברת בינו ובין הירח.

לכל הגרוע ביותר יכלה דמות זו להיות תורן. אבל השומר שאל את עצמו איזו סירה תעיז עתה לשוט בין לי־הוּ וצוק־הצלופחים. ולשם איזו תכלית?

כאשר הירח עבר מעל למגדל־הפעמונים של כנסיית סן־פיאֶר די בּוּאַ, הבחין הממונה על הטירה של רוֹקיין, עת שהניף את מחצית הסולם של גשר־התעלה, בסירת־מפרש שנראתה יורדת מצפון לדרום.

אותו ערב, שעה קלה לאחר שקיעת החמה, דפק מישהו על דלת ביתו של ז’יליאט. זה היה נער צעיר לבוש בגדים חומים ורגליו מגורבות גרבים צהובים, מה שהעיד שהוא נער־מקהלה בכנסיית המחוז. הבית היה סגור ומסוגר על דלתו ותריסיו. דייגת זקנה של רכיכיות וקיפודי־ים שאלה את הנער לרצונו; ודברים אלה הוחלפו בין הדייגת ובין נער־המקהלה.

“מה אתה רוצה, בחור?”

“לדבר עם האיש שגר כאן”.

“הוא לא בבית”.

“היכן הוא?”

“לא יודעת”.

“הוא יהיה מחר בביתו?”

“לא יודעת”.

“האם נסע?”

“לא יודעת”

“רואה אַת, אשה, העניין הוא שהרקטור החדש של הקהילה הרוואֶראֶנד אבנעזר קוֹדריי, רוצה לבקר אצלו”.

“לא יודעת”.

“הרוואֶראֶנד שולח אותי לשאול אם האיש הזה יהיה מחר בביתו”.

“לא יודעת”

3: אַל תביאו לידי נסיון את ספר־הבּיבּליה

במשך עשרים וארבע שעות לאחר המסופר לעיל, לא טעם מר לטיאֶרי טעם של שינה, לא טעם טעם של אוכל, לא שתה, נשק על מצחה של דירוּשאֶט, התחקה על גורלו של קלוּבּין ששום ידיעות עדיין לא הגיעו ממנו, חתם על הצהרה שאין בדעתו להגיש כל תלונה לבית־המשפט, והוציא את טאנגרוי מבית־הסוהר.

אחרי־הצהריים, סמוך לשעת שתיית התה, נפתחה הדלת ושני אנשים לבושי שחורים נכנסו, אחד צעיר והשני זקן.

בצעיר כבר השגחנו אולי במהלך הסיפור הזה.

אלה היו, כפי שהעידו עליהם בגדיהם, שני אנשי־כהונה.

מה שעשוי היה להתמיה באיש הצעיר עם מבט ראשון, היתה הרצינות שעמוקה היתה בעיניו, ושנבעה כפי־הנראה מרוחו, אך לא נבעה מדמותו. מאחר שהוסמך לכהונה, הרי שהיה כבן עשרים וחמש לפחות, אבל נראה היה כבן שמונה־עשרה. הכול בו היה, חן, הידור, וכמעט חושניוּת. היופי של מבטו תיקן גודש זה של קסם. חיוכו התמים, שחשף שינים של ילד, היה מהורהר וספוג יראת־שמים. נועם־הליכות של פאז' וחשיבות של הגמון היו מזוגים בו. עלומיו הזכים שיקפו את בגרוּתו הפנימית. לעומת איש־הכהונה אפור־השיער שנתלווה לו, נראה היה עם מבט ראשון, הבן, עם מבט שני, האב.

הקשיש לא היה אחר אלא הדוקטור ז’אקמין הורדוס.

מר לטיאֶרי היה כה משוקע במחשבות שכניסתם של שני כוהני־הדת עוררה בו רק ציפוף קל של גבות העינים.

ז’אקמין הורדוס הפסיע פסיעות אחדות, בירך בשלומו של בעל־הבית, הזכיר במלים אחדות של יהירות מאופקת את התמנותו החדשה, ואמר שהוא בא, לפי מנהג המקום, ‘להציג’ לפני נכבדי העדה – ולפני מר לטיאֶרי במיוחד – את ממלא־מקומו בכנסיית־המחוז, את הרקטור החדש של סן־סאמפסון, הרוואֶראֶנד אבנעזר קוֹדריי, שיהיה מעתה הרועה הרוחני של מר לטיאֶרי.

דירושאֶט קמה ממקומה. הכוהן הצעיר, שהיה הרוואֶראֶנד אבנעזר, החווה קידה.

מר לטיאֶרי תלה את עיניו באבנעזר קוֹדריי ומילמל בין שיניו: ‘ספן רע’.

העוזרת הגישה כסאות. שני אנשי־הכהונה ישבו אל השולחן.

הדוקטור הורדוס פתח בנאום. הגיעה שמועה לאזניו שאירעה תאונה: ה’דוּראנדה' טבעה. הוא בא איפוא, בתורת רועה רוחני, להביא תנחומים ועצות. טביעתה של הספינה היא אסון, אך היא צופנת בה גם ברכה. הבה ונחקור את עצמנו; האם לא נתמלאנו רוח־גאווה עקב ההצלחה? האיש הקדוש איוֹב, לאחר כל התלאות והפורענויות שפקדוהו, עלה מעלה־מעלה בעשירות. מי יודע אם לאבדנה של ה’דוּראנדה' לא יהיו תגמולים, אפילו חמריים. הוא, למשל, דוקטור ז’אקמין הורדוס, השקיע את ממונו במפעל נאה מאד העומד לקום בשיפילד; אם מר לטיאֶרי, עם הכספים שנותרו לו מן־הסתם, רוצה להיכנס לתוך מפעל זה, אין כל ספק שיחדש בו את הונו. ומה טיבו של מפעל זה? אספקה גדולה של נשק לצַאר הרוסי הטרוד בשעה זו בדיכויה של פולין. אפשר להרוויח בעיסקה זו שלוש מאות כנגד מאה.

המלה צאר העירה כאילו את מר לטיאֶרי. הוא נכנס לתוך דבריו של דוקטור הורדוס:

“איני רוצה בצאר”.

הרוואֶראֶנד הורדוס השיבוֹ:

“מר לטיאֶרי, הנסיכים הם לרצונו של אלוהים. כתוב: החזירו לקיסר את אשר לקיסר”.

לטיאֶרי שחזר ושקע למחצה בתוֹך הזיותיו, מילמל:

“מי זה קיסר? איני מכיר אותו”.

הרוואֶראֶנד הורדוס המשיך בדברי־עידוד. אין הוא עומד דווקא על שיפילד. לא לרצות בקיסר, הרי זה יכול להיות ריפובליקאי. הרוואֶראֶנד מבין יפה שאפשר להיות ריפובליקאי. אם כך, שמר לטיאֶרי יפנה את עצמו לריפובליקה. לטיאֶרי יוכל ביתר קלוּת לשקם את רכושו בארצות־הברית מאשר באנגליה. אם יש את נפשו להגדיל עשרת מונים את כספו שנותר לו, אין לו אלא לקנות מניות בחברת המטעים הגדולה של טכּסאס, המעסיקה עשרים אלף כושים.

“איני רוצה בעבדוּת”, אמר לטיאֶרי.

“העבדות”, השיבוֹ הרוואֶראֶנד הורדוס, “הוא מוסד מקודש. כתוב: ‘איש כי יכה את עבדו, מאומה לא יעשה לו, כי מקנת כספו הוא’”.

שתי עוזרות־הבית שעמדו על מפתן הדלת, הקשיבו במעין התלהבות לדבריו של הרוואֶראֶנד הורדוס.

הרוואֶראֶנד המשיך. הוא היה, בסיכומו של דבר, איש טוב; ויהיו אשר יהיו חילוקי־הדעות האישיים והמעמדיים בינו ובין מר לטיאֶרי, הוא בא בלבב שלם להושיט לו את העזרה הרוחנית ואפילו הגשמית שהיתה ברשותו של הדוקטור ז’אקמין הורדוס.

אם מר לטיאֶרי הוא מרושש עד כדי כך שאין לאל ידו להשתתף לטובתו הוא באיזו עיסקה שהיא, רוסית או אמריקאית, למה שלא ייכנס לממשלה לתפוש אחת המשרות ששכרה בצדה? אלה הן משרות מכובדות, והרוואֶראֶנד מוכן־ומזומן להכניס בהן את מר לטיאֶרי. כהונת המורשה־וויקונט פנויה היא בשעה זו בז’אֶרסיי. מר לטיאֶרי הוא חביב ומקובל על הבריות, והרוואֶראֶנד הורדוס, שהוא הדיקאן של גאֶרניסיי וממלא־מקומו של ההגמון, נוטל על עצמו להשיג למען מר לטיאֶרי את כהונת המורשה־וויקונט של ז’אֶרסיי. המורשה־וויקונט הוא פקיד של חשיבות רבה; הוא נוכח, בתורת נציג הוד מלכותו, בישיבות בית־הדין ובשעת ביצוע פסקי־הדין.

לטיאֶרי נעץ את אישוניו בדוקטור הורדוס.

“איני אוהב תליות”, אמר.

דוקטור הורדוס, שהשמיע עד אז את דבריו באותה נעימה עצמה, קולו לבש חומרה וגון חדש:

“מר לטיאֶרי, עונש־המוות הוא צו אלוהי. אלוהים מסר את החרב בידי אדם. כתוב: ‘עין תחת עין, שן תחת שן’”.

הרוואֶראֶנד אבנעזר קירב כלשהו את כסאו לכסאו של הרוואֶראֶנד ז’אקמין, וכיוון את דבריו כך, שרק הוא ישמעם:

“מה שאומר אדם זה הוא מוכתב לו”.

“על־ידי מי? על ידי מה?” שאל הרוואֶראֶנד ז’אקמין הורדוס.

אבנעזר ענה בקול נמוך מאד:

“על־ידי מצפונו”.

הרוואֶראֶנד הורדוס חיטט בכיסו, חילץ מתוכו ספר מהודק בקרסים, הניחו על השולחן ואמר בקול רם:

“המצפון הנה הוא!”

הספר היה ספר־הביבליה.

מר לטיאֶרי הכה באגרופו על השולחן.

“לעזאזל!” נצטעק, “אשמתי היא!”

“מה מבקש אתה לומר?” שאל ז’אקמין הורדוס.

“אני אומר שאשמתי היא”.

“אשמתך, איזו אשמה?”

" משום שלפי פקודתי חזרה ה’דוּראנדה' בששי בשבת.

הורדוס לחש על אזנו של אבנעזר: “איש זה מאמין באמונות־הבל”.

והמשיך בהגביהוֹ את קולו, ובנימה של הטפת־מוסר:

“מר לטיאֶרי, מעשה־ילדוּת הוא להאמין בששי בשבת. לא צריך לתת אמון בסיפורי־בדים. הששי בשבת הוא יום ככל ימי השבוע. יום זה הוא לעתים תכופות יום של מזל. וואשינגטון נולד בששי בשבת, 22 בפברואר 1732; כריסטוף קולומבּוס גילה את אמריקה בששי בשבת, 12 באוקטובר שנת 1492”.

לאחר שאמר מה שאמר, קם ממקומו.

אבנעזר, שנתלווה אליו קם אף הוא.

שתי עוזרות־הבית, שנחשו ששני אנשי־הכהונה עומדים לפרוש לדרכם, פתחו את הדלת על שני גפיה.

מר ז’אקמין הורדוס אמר מן הצד לאבנעזר קודריי: " אין הוא אומר לנו אפילו שלום. אין זה מחמת צער, אלא מחמת קהות־הדעת. יש להאמין שהוא אינו שפוי בשכלו".

אף־על־פי־כן, נטל מעל השולחן את ספר־הביבליה הקטן והחזיקוֹ בין שתי ידיו הפשוטות כדרך שיחזיק אדם צפור שהוא מתיירא לראותה מתעופפת. דבר זה עורר בין הנוכחים ציפיה מסויימת.

קולו עשה כל אשר יכול היה כדי לעטות גון של רוממות:

“מר לטיאֶרי, אל נא ניפרד איש מעל רעהו בלי לקרוא דף בספר הקדוש. יהיה אשר יהיה הדף הזה, אור יגה ממנו בוודאות. אל נחפש הרבה, נקרא בדף שיזדמן לידנו. זהו דיבור ממרומים. גורלנו יוגד לנו באורח מסתורי בפסוקים שאנו נקרא באמון וביראת־הכבוד. הבה ונאזין ונציית. מר לטיאֶרי, אתה שרוי בצער, זהו ספר התנחומים. אתה שרוי בחולי, זהו ספר הבריאות”.

הרוואֶראֶנד ז’אקמין הורדוס לחץ על קפיץ הקרס, דיחק את צפורנו בלי מחשבה תחילה בין שני דפים, הניח רגע את ידו על הספר הפתוח, השתקע בהגוּת, השפיל את עיניו, והחל לקרוא בקול רם.

והנה מה שקרא:

“ויצחק בא מבוֹא באר לחי רואי, והוא יושב בארץ הנגב. ויצא יצחק לשׂוּח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים. ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותפול מעל הגמל. ותאמר אל העבד: מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו? ויאמר העבד: הוא אדוני, ותקח הצעיף ותתכּס. ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה. ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאֱהֶבֶהָ וינחם יצחק אחרי אמו”,

(בראשית, כ"ד)

אבנעזר ודירושאֶט הסתכלו זה בזה.

חלק שני: ז’יליאט “שד”

ספר ראשון: השונית

1: המקום שקשה להגיע אליו וקשה ללכת ממנו

הסירה, שהשגיחו בה בנקודות רבות על החוף גאֶרניסיי, בשעות שונות של הערב הקודם, היתה, כפי שאפשר לנחש, – ‘הכרסתנית’.

דומה שאחת הדאגות שהטרידו את ז’יליאט בעוזבוֹ את גאֶרניסיי, היתה שלא לעורר תשומת־לבם של הבריות. הוא הפליג איפוא כדרך שאסיר חומק־ברוח מבית־כלא. הוא עשה את דרכו כמי שמסתתר.

האמת היא, שבהטילוֹ את עצמו בראש מורכן לתוך משימה שהיתה דומה מאד לבלתי־אפשרי, ובסכנוֹ את חייו על כל הסיכויים שהיו כמעט נגדו, מתיירא היה שמא יקום לו מתחרה.

כאשר היום החל להפציע, יכולות היו העיניים הנעלמות הפקוחות אולי לתוך המרחבים לראות בלב ים, באחת הנקודות שבה שוררת בדידות רבה ואימה רבה, שני עצמים שהריווח ביניהם נצטמצם והלך, ככל שאחד התקרב לשני. העצם השט, בלתי־מוחש כמעט בתוך תנודת הגלים החזקה, סירת־מפרש היתה. בסירה זו מצוי היה אדם; זו היתה ‘הכרסתנית’ שהובילה את ז’יליאט. העצם השני, שנזדקר ענקי, שחור, חסר תנועה, היתה לו מעל פני הגלים צורה מתמיהה. שני עמודים תמכו במעין קורה אופקית שהיוותה גשר בין שני קדקדיהם.

שני עמודים אלה היו צוקי דוֹבר. הגוש שתקוע היה ביניהם כעין כרכוב בין שתי מזוזותיה של דלת, היתה ה’דוּראנדה'.

ז’יליאט לבוש היה בגדי הים שלו: חולצת צמר, גרבי צמר, נעלים בעלות סוליות מסומרות, אפודה סרוגה, מכנסיים מאריג גס ומחוספס, ובראשו כומתת־צמר אדומה.

הוא הבחין בשונית וחתר אליה.

ה’דוּראנדה' היתה ההיפך הגמור מספינה שירדה תהומה; זו היתה ספינה התלויה באויר. הצלתה היתה משימה משונה ביותר.

אור היום רב היה כאשר ז’יליאט הגיע למימי השונית.

ז’יליאט התקרב לצוקי דוֹבר מתוך זהירות יתירה.

פעמים אחדות שילשל את אבן־הבדיל לתוך המים כדי למדוד את עומקם.

היה לו לז’יליאט מטען קל לפרוק.

בהיותו רגיל להיעדר מביתו, היתה צידת־הדרך מוכנה תמיד עמו. היא כללה שק פכסמים, שק קמח־שיפון, סל דגים מיובשים, בשר שור מעושן, פך מים מתוקים, ארגז נורבגי מצוייר בפרחים שהכיל חולצות צמר אחדות, גלימת גשם, בתי־שוקיים זפותות, ועור של כבש שהיה שוטחוֹ בלילה על גבי אפודתו. בעוזבוֹ את ביתו, שׂם כל זה בחפזון לתוך ה’כרסתנית', וגם ככר לחם טרי. כיון שדחקה עליו השעה להפליג, לא נטל עמו מכשירי־עבודה אחרים אלא פטיש הנפח שלו, גרזן גדול וגרזן קטן, משור, חבל־של־קשרים מצוייד באונקלו.

שעה שז’יליאט התקרב לשונית, שפלו מי הים, והיה זה אות לטובה. הגלים הפוחתים ויורדים חשפו בתחתית הדוֹבר הקטן, נדבכים אחדים שטוחים או משופעים כלשהו, שדומים היו לקורות העשויות לשאת תקרה. משטחים אלה, פעם רחבים פעם צרים, שנתמשכו והדריגו ברווחים בלתי־שווים לאורך הצוק המאונך, נתארכו בצורת כרכוב דק עד מתחת ל’דוּראנדה', שנתעגלה ככרס בין שני הצוקים. היא היתה נתונה שם כבתוך מלחציים.

משטחים אלה יפים היו לפריקה ולתצפית. אפשר יהיה לפרוק עליהם ארעית את המכשירים והמזונות שהובאו ב’כרסתנית'. אלא שיש להזדרז, כי הם יבצבצו מחוץ למים רק למשך שעות מספר. עם גאוּת הים יחזרו וייעלמו מתחת לקצף הנחשולים.

ואל סלעים אלה, אחדים שטוחים, אחדים משופעים, דחף ז’יליאט את ה’כרסתנית' ועצרה.

שכבה רטובה וחלקלקה של אזוב כיסתה אותם; השיפועיוּת הגדילה פה ושם את החלקות.

ז’יליאט חלץ את נעליו, קפץ ברגלים יחפות על האזוב, וקישר את ‘הכרסתנית’ לזיז סלע.

אחר־כך התקדם לאיטו, רחוק ככל אשר יכול היה, על גבי כרכוב השחם הצר, הגיע מתחת ל’דוּראנדה', הגביה את עיניו והתבונן בה.

ה’דוּראנדה' אחוזה היתה, תלויה וכמו קבועה בין שני הסלעים ברום של עשרים רגל בערך מעל לגלים. כדי להטילה לשם, נדרשת היתה חימתו המשתוללת של הים.

אגב, בין צוקי הדוֹבר מצויה היתה רק מחציתה של ה’דוּראנדה'.

הספינה נעקרה ונתלשה מהגלים על־ידי האוּראגאן¹¹. מערבולת הרוח עיקמה ופיתלה, מערבולת המים עצרה בעדה, והספינה התפושה כך מזה ומזה על־ידי שתי הידים של הסוּפה, נשתברה כקרש. הצד האחורי, על המכונה והגלגלים, שהונף מתוך הנחשולים החומרים, נדחק בכל חמת זעמה של הסוּפה לתוך המעבר הצר של צוקי דוֹבר, נתקע ונשאר שם. מהלומת הרוח הונחתה בחריצות רבה; כי למען תקוֹע יתד זו בין שני הסלעים עשתה עצמה הסערה מחבט. הצד הקדמי שנסחף וניטלטל על־ידי הרוח נתרסק על סלעים.

בטן הספינה שרוטשה הריקה לתוך הים את השוורים שהוצפו מים.

קטע גדול מהדופן של חרטום הספינה עדיין אחוז היה בצד האחורי ונשתלשל כאבר מדולדל שקל היה לשוברוֹ במכת גרזן.

בתוך השקערורות הרחוקות של השונית מוטים היו קרשים, קורות, קרעי מפרש, קטעי שרשרות וכל מיני שרידים.

ז’יליאט סקר את ה’דוּראנדה' בשימת־לב רבה. הקוער היווה סיפון מעל לראשו.

האופק, מקום שם לא זעו כמעט המים האינסופיים, צח היה. השמש יצאה ברוב זיו והוד מתוך קמרון נרחב ותכול זה. מפרק לפרק היה נטף מים ניתק מגרוטאת הספינה ונושר לתוך הים.

2: בריאה, אך לא שלימה

צוקי הדוֹבר שונים היו הן בצורתם והן בגובהם.

אפשר היה לטפס על הדוֹבר הקטן, אך לא להשתהות שם; אפשר היה להשתהות על הדוֹבר הגדול, אך לא לטפס עליו.

לאחר שסקר סקירה קצרה את ה’דוּראנדה‘, חזר ז’יליאט אל ‘הכרסתנית’, פרק את מטענה על הכרכוב הרחב ביותר שביצבץ מתוך המים, עשה מכל המטען הזה, שהיה מצומצם ביותר, מעין חבילה עגולה שצררה בתוך אברזין, קשר לה חבל ודחפה לפינה נידחת של הסלע, כדי שתימצא מחוץ לתחום הישג של הגלים; אחר־כך בידיו וברגליו, מזיז אל זיז, בלופתוֹ את הדוֹבר הקטן ובהיצמדוֹ לכל חריץ שבו, טיפס ועלה עד ל’דוּראנדה’ שטבעה באויר.

בהגיעו לגובה גלילי־הכבלים קפץ על הסיפון.

ז’יליאט לא ציפה כלל למצוא רק את מחציתה של הספינה. לפי סיפורו של רב־החובל של ‘שאלתיאל’, אי־אפשר היה לחזות מראש את ביתורה של הספינה באמצעיתה. כנראה, בשעה שביתור זה נעשה תחת השכבות המסנוורות של קצף הים, אירעה אותה ‘התבקעות שטנית’ שהגיעה לאזניו של רב־החובל של ‘שאלתיאל’. רב־חובל זה התרחק בלי ספק ברגע שהסוּפה הנחיתה את מהלומתה האחרונה, ומה שנצטייר בעיניו כנחשול כבד היה לאמיתו של דבר גלגל־מים. כעבור זמן־מה, בהתקרבוֹ כדי להסתכל בספינה הטרופה, לא יכול היה לראות אלא את חלקה הקדמי; השאר, כלומר, הבקיע הרחב שהפריד את החלק הקדמי מהאחורי, מוסתר היה מעיניו על־ידי עקמומיותה של השונית.

הואיל וכך, לא אמר רב־החובל של ‘שאלתיאל’ שום דבר מדוייק. שלד הספינה אבוד היה, המכונה לא נפגעה.

בהשתמרותה של הספינה היה משהו מגוחך שהוסיף לעג לאסון. אמנם המכונה ניצלה, אך אין זה משמע שהיא אינה אבודה. האוקיינוס נצר אתה כדי להשמידה בשעה שיתחשק לו. מישחק החתול והעכבר.

סופה שתגווע שם ותתפרק חלק־חלק.

כיצד לחלצה משם?

בריחתו של אדם מבית־כלא דבר קשה הוא; אבל איזו בעיה קשה היא להבריח ספינה זו מבית־כלאה!

ז’יליאט מוקף היה עניינים דחוקים. אבל הדבר הדוחק ביותר היה למצוא תחילה מקום־מעגן בשביל ‘הכרסתנית’, ואחר־כך מחזה לעצמו.

מאחר שה’דוּראנדה' שקעה יותר על צדה השמאלי מאשר על צדה הימני, נמצא גליל־הכבל שמימין מוגבה יותר מהגליל שמשמאל.

ז’יליאט עלה על הגליל שמימין. משם חלש על החלק הנמוך של הסלעים המבצבצים מתוך המים; ואף כי נתיב סלעי זה התמשך והתפתל בזוויות שבורות מאחרי צוקי הדוֹבר, יכול היה ז’יליאט ללמוד את השטח הגיאומטרי של כלל השונית.

ובלימוד זה של המקום החל באמת.

שני צוקי הדוֹבר דומים היו לשתי עליות־גג גבוהות המסמנות את הכניסה לתוך סימטה של כפי־שחם תלולים.

מעבר זה, העקלקל מאד, לא היה יבש מעולם, אפילו בשעת זוטו של ים. זרם רוגש פילסוֹ מן הקצה אל הקצה. הפתאומיוּת של המערבולות היתה טובה או רעה, בהתאם לקצב הרוח המושלת; עתים היתה מביאה לידי מבוכה את האדוות ומשככת אותן. ועתים היתה מרגיזה אותן. מקרה אחרון זה היה שכיח יותר; המכשול מעורר את חמתם של הגלים ומסעירם.

שתי שרשרות הסלעים, בהניחן ביניהן סוג זה של רחוב־ים, השתרעו וירדו נמוך יותר מצוקי הדוֹבר בגבהים שנתמעטו בהדרגה ונבלעו במרחק מסויים מתחת לגלים. היה שם מפרץ אחר, פחות גבוה מהמפרץ של צוקי דוֹבר, אך צר עוד יותר, שהיווה את הכניסה המזרחית של המעבר. נקל היה לנחש שההתארכות הכפולה של צלעות־הסלעים המשיכו את הרחוב מתחת למים עד לצוק־האדם שנזדקר כעין מבצר מרובע בקצה השני של השונית.

צוק־האדם חסם ותמך במזרח את כל הגוש של השונית שנתמכה במערב על־ידי שני צוקי הדוֹבר.

השונית כולה נראתה ממעוף צפור, כמחרוזת מתפתלת של סלעים שבקצה האחד התנוססו צוקי הדוֹבר ובקצה השני התנוסס צוק־האדם.

3: אורווה לסוס, חדר לעובר־אורח

ז’יליאט היטיב למדי לדעת טיבן של שוניות כדי שיתייחס ברצינות יתירה לצוקי הדוֹבר. אבל קודם לכל שומה עליו למצוא מקום־מבטחים ל’כרסתנית'.

הפסגות הרחוקות של הסלעים התת־ימיים שנחשפו מתוך המים בעת זוטו של ים, הוליכו תחת השיפועיוּת עצמה של צוק־האדם למעין מזח קטן שחסום היה כמעט מכל העברים על־ידי השונית. זהו בלי־ספק מקום־מעגן אפשרי. ז’יליאט סקר בעיון את המזח הזה. היתה לו צורה של פרסת־ברזל, והיה נפתח בצד אחד, לרוח המזרח, שהיא הרוח הפחות רעה בסביבות האלה. הגלים היו כלואים שם וכמעט רדומים. מזח זה הוא בהחלט יפה לעגינה. מלבד זה, לא היתה לו לז’יליאט ברירה. אם ז’יליאט רוצה להפיק תועלת מזוטו של הים, עליו להזדרז.

מזג־האויר הוסיף להיות נאה ונעים. הים המחוצף שרוי היה במצב־רוח טוב.

ז’ילאט ירד, נעל את נעליו, התיר את החבל שקישר את ה’כרסתנית' לזיז של סלע, נכנס לתוך הסירה והפליג לים. הוא חתר במשוט לאורך הדופן החיצונית של השונית. משהגיע סמוך לצוק־האדם, נשתהה ובחן את הכניסה של המזח.

הוא מדד באבן־הבדיל את עומקם של המים.

מקום־המעגן היה באמת מצויין.

ז’יליאט קבע מקום ל’כרסתנית' קרוב ככל האפשר לצוק־האדם, והטיל את שני העגנים.

לאחר שעשה זאת, שיכל זרועותיו ונועץ עם עצמו.

ל’כרסתנית' מצא מחסה; בעיה זו נפטרה; אבל צפה ועלתה בעיה שניה: היכן למצוא מחסה לעצמן?

שתי אכסניות העמידו את עצמן לרשותו; ‘הכרסתנית’ עצמה. עם תאה הצר שאפשר איכשהו להתגורר בו, ורמת צוק־האדם, שנוח לטפס אליה.

מאכסניה זו או זו, יוכל בעת זוטו של ים, ובדלגוֹ מסלע אל סלע, להגיע כמעט ברגל יבשה למַעֲבר שני הדוברים שבו תקועה ה’דוּראנדה'.

אלא ששפל הים נמשך רק שעה קלה, וכל שאר הזמן יהיה מופרד או מהאכסניה או מה’דוּראנדה', על־ידי מרחק של שלוש מאות אמה. ולשחות במימי השונית דבר קשה הוא.

עליו לוותר הן על ‘הכרסתנית’ והן על צוק־האדם.

כן מן־הנמנע הוא לקבוע כל תחנה שהיא על הסלעים הסמוכים.

זיזיהם התחתונים היו נעלמים פעמיים ביום תחת מי הים הגאים.

פסגותיהם העליונות נפגעו בלי־הרף על־ידי זינוקי קצף. רחיצה בלתי נעימה כל־עיקר.

נותרה ה’דוּראנדה' עצמה.

אבל כלום אפשר להתאכסן בה?

זיליאט קיווה כך.

מקץ מחצית השעה חזר ז’יליאט לגרוטאות הספינה, עלה וירד מהסיפון העליון לסיפון־התיכוֹן ומשם לבטן הספינה, בהעמיקוֹ את הבדיקה החטופה של הביקור הראשון.

בעזרתו של המנוף, העלה על סיפונה של ה’דוראנדה' את החבילה שעשה ממטענה של ה’כרסתנית'. המנוף התנהג יפה. לא חסרו מוטות כדי לסובבו. בתוך ערימה זו של עיי־מפולת יכול ז’יליאט לבור לעצמו כל מה שלבו חפץ.

הוא מצא בתוך השרידים מקצועה של נגר והעשיר בה את ארגז־המכשירים שלו.

ז’יליאט עבד כל היום על ה’דוּראנדה', פינה, ביער, חיזק.

עם ערוב היום קבע זאת:

הגרוטאה כולה ריטטה ברוח, שלד זה צמרמורת עברו בו עם כל פסיעה שז’יליאט הפסיע. יציב ומוצק היה רק חלק השלד שתקוע היה בין הסלעים, החלק שהכיל את מכונת־הקיטור.

לקבוע דירה ב’דוּראנדה' – קלות־דעת היא. זו תהיה מעמסה נוספת; ולא זו בלבד שאסור להכביד על הספינה, אלא חובה היא להקל עליה. להעיק על הגרוטאה הוא ההיפך ממה שצריך לעשות.

חולה זו דורשת שינהגו בה זהירות רבה. משוּלה היא לחולה הגוֹוע והולך. תימצא רוח למכביר כדי להציק לה.

עצם ההכרח לעבוד עליה כבר מצער הוא.

יתר־על־כן, אם תארע תאונה בלילה שעה שז’יליאט ישן, הרי להימצא בתוך הגרוטאה, זה משמע לרדת תהומה יחד עמה. שום עזרה לא תיתכן אז; הכול יהיה אבוד. כדי לעזור לגרוטאה, צריך להימצא מחוץ לה.

ז’יליאט נשתקע במחשבות.

לא נותרו איפוא אלא שני צוקי הדוֹבר. אבל הללו נראו מעט מאד ראויים לדיור.

אפשר היה להבחין, בתחתית הרמה העליונה של הדוֹבר הגדול, במעין גבשושית.

ייתכן שבקטע זה של הסלע מצויה נקרה.

חור להידחק לתוכו; ז’יליאט לא ביקש יותר מכך.

אבל כיצד להגיע לרמה זו? כיצד לטפס על קיר מאונך זה, הדחוס והשעוע כאבן־צור, המכוסה במחציתו ביריעה של אזוב דביק, ומראה חלקלק לו של משטח מסובן?

היה לפחות מרחק של עשרים רגל מסיפונה של ה’דוּראנדה' לבליטת הרמה.

ז’יליאט הוציא מארגז המכשירים את חבל־הקשרים, פרפוֹ באונקלו לחגורתו, והתחיל לטפס על הדוֹבר הקטן. ככל שטיפס, נעשתה העליה קשה יותר. הוא התרשל לחלוץ את הנעלים, ודבר זה הגביר את יגיעת הטיפוס. לא בלי עמל הגיע לזיז. משהגיע לזיז הצוק, נזדקף מלוא קומתו. לא היה בו מקום אלא לשתי רגליו. יקשה מאד לקבוע שם דירה.

מעל הזיז אליו העפיל, ראה ז’יליאט ביתר זהירות את היבלת הסלעית שכיסתה חלק מסויים של רמת הדוֹבר הגדול.

רמה זו התנשאה בגובה של ששה מטרים לפחות מעל לראשו. תהום חצצה בינו לבינה.

ז’יליאט התיר מחגורתו את חבל־הקשרים, אמד במהירות במבטו את המרחק והשליך את האונקל על הרמה.

האונקל שרט את הסלע, לא נאחז בו וגלש. חבל־הקשרים שבקצהו היה האונקל, חזר ונגל תחת רגליו של ז’יליאט לאורכו של הדוֹבר הקטן.

ז’יליאט חזר על מעשהו, בהשליכוֹ את החבל הרחק יותר, ובהתכוונוֹ לגבשושית השחמית שבה הבחין בקיעים וחריצים.

הזריקה היתה כה זריזה וקולעת שהאונקל נאחז בסלע.

ז’יליאט משך בכוח את החבל.

הסלע נשתבר, וקשר החבלים חזר לחבוט את הקיר התלול של הצוק מתחת לז’יליאט.

ז’יליאט הטיל את האונקל בפעם השלישית.

האונקל לא גלש.

ז’יליאט משך בחזקה בחבל. הוא עמד במשיכה. האונקל נעגן סלע.

הוא נתקע, כפי הנראה, באיזה שקע שברמת הצוק שז’יליאט לא יכול היה לראותו.

עליו שומה איפוא להפקיד את חייו בידי משען נעלם זה.

ז’יליאט לא היסס.

הכול דחק. יש לגשת לעניין מהר ככל האפשר.

יתר־על־כן, לחזור ולרדת לסיפונה של ה’דוּראנדה' כדי לתת את הדעת על תחבולה אחרת כמעט מן־הנמנע היה. ההידרדרות היא כמעט וודאית. עולים, אבל אין יורדים.

הדבר שיש לעשות מבעית הוא.

עליו לעבור, כשהוא תלוי בחבל זה, את המרחק שבין שני צוקי הדוֹבר; כזו היתה הבעיה.

ז’יליאט משך משיכת־נסיון שניה את האונקל; האונקל החזיק איתן.

ז’יליאט עטף את ידו השמאלית בממחטתו, לפת את חבל־הקשרים באגרופו הימני שכיסהו באגרופו השמאלי; אחר־כך בהושיטוֹ רגל אחת קדימה ובהודפוֹ בחוזק את הסלע ברגל השניה כדי שעוצמת הזינוק תמנע את סיחרורו של החבל, הטיל את עצמו. ההתנגשות היתה עזה.

למרות הזהירות שז’יליאט נקט, הסתובב החבל, והיתה זו כתפו שנחבטה.

אף אגרופיו התנגשו בצוק. הממחטה ניזוזה ממקומה, האגרופים נשרטו, ואירע נס שלא נרצצו.

ז’יליאט שהה רגע המום ותלוי באויר.

אלא ששלט די בתדהמתו שלא להרפות את החבל.

שעה קלה עברה תוך נידנודים וקירטועים עד הצליח לתפוס את החבל ברגליו.

מאושש, ובהחזיקוֹ את החבל בין רגליו וגם בין ידיו, הציץ למטה.

הוא לא מודאג היה מאורכו של החבל, ששימשוֹ פעמים אין־ספור בטיפוס לפסגות סלעים רבות ביותר. ואמנם, החבל הסתחב על גבי סיפונה של ה’דוּראנדה'.

ז’יליאט, שבטוח היה שיוכל לרדת מהצוק, התחיל לטפס.

תוך רגעים מספר הגיע לרמה.

חוץ מבעלי־כנף לא הציג שם מעולם אדם כף רגלו. רמה זו מכוסה היתה גללי צפרים. היא היתה טראפציה בלתי־סימטרית, שבר מצלעון ענקי ושחמי זה שנתקרא דוֹבר הגדול. טראפציה זו שקערורית היתה בטבורה כמו קערה: מלאכתם של הגשמים.

ז’יליאט שיער איפוא נכונה. בזוית הדרומית של הטראפציה ראה התגובבות של סלעים, שהיו, כפי הנראה, עיי־מפולת של התמוטטות הפסגה. לא היתה שם לא מערה, לא נקרה, אלא חורים כמו בתוך ספוג. אחת המאורות האלה תוכל לאכסן את ז’יליאט.

המאורה שבה בחר מרופדת היתה עשב ואזוב.

הוא יהיה נתון שם כמו בתוך נרתיק.

שתי הבעיות נפתרו: ל’כרסתנית' יש נמל ולו יש מעון.

מעלתו היתירה של מעון זה היתה מציאותו בתוך תחומה של ה’דוּראנדה'.

האונקל של חבל־הקשרים, שנפל בין שני גושי סלע, נאחז שם אחיזה איתנה. ז’יליאט חיזקוֹ חיזוק־יתר בהניחוֹ עליו אבן־מידות.

עתה מצוי היה כבתוך ביתו שלו.

הדוֹבר הגדול שימש לו מעון; ה’דוּראנדה' היתה סדנתו. ללכת ולבוא, לעלות ולרדת, אין דבר פשוט מכך.

הוא גלש בזריזות לאורך חבל־הקשרים על הסיפון.

היום יום טוב היה, הוא החל יפה. ז’יליאט מרוצה היה, ופתאום נוכח לדעת שרעב הוא.

הוא התיר את סל־המזונות, פתח את אולרו, פרס לו נתח של בשר שור מעושן, נגס מלחם הקיבר, לגם לגימת מים מתוקים מהפחית, וסעד את לבו להפליא.

משכילה לאכול עוד היה קצת אור יום. הוא ניצל אור זה כדי להחיל בסילוק כל נטל מיותר מגרוטאת הספינה.

חלק מהיום עבר עליו בבירור ובמיון השרידים. הוא הניח הצדה, בתוך התא המוצק שבו מצויה היתה מכונת־הקיטור, כל מה שיוכל להביא לו תועלת: עץ, ברזל, חבלים, בדים. הוא השליך הימה את הנטול־תועלת.

מטענה של ה’כרסתנית', שהועלה על־ידי המנוף על סיפון, היה למעמסה ולמכשול, על אף צימצומה. ז’יליאט השגיח במעין כוך בגובה הישג ידו, שכרוי היה בקיר של הדוֹבר הקטן. רואים תכופות בתוך הסלעים ארונות טבעיים כאלה, אמנם, לא נעולים. הוא סבר שאפשר להפקיד את מטענו בכוך זה. בעומק שׂם את שני הארגזים, ארגז־הבגדים וארגז־המכשירים, את שני השקים, שק־הפכסמים ושק־קמח השיפון, וסמוך לפתח הכוך, מאחר שלא היה לו מקום אחר, את סל־מזונותיו.

כדי ליטול מהרוח כל שליטה על קשר־החבלים, קשר את קצהו התחתון לאחד ממוטות הברזל של ה’דוּראנדה'.

נותר הקצה העליון של החבל. לחזק את הקצה התחתון קל היה, אבל בפסגת הקיר התלול של הצוק, במקום שחבל־הקשרים נתקל בבליטת ברמה, קיים היה חשש שהוא ינוסר קימעה־קימעה על־ידי הזוית החדה של הסלע.

ז’יליאט חיטט בתוך ערימת השרידים, הוציא מתוכה קרעים אחדים של בד־מפרשים; ומקטע של כבל ישן הפקיע סיבים ארוכים, וגידש בה את כיסיו.

ספּן מנחש היה שז’יליאט אומר לרפּד בחתיכות־בד אלה ובקצוות חוטים אלה את חבל־הקשרים במקום שהוא מתקפל על גבי זוית הסלע, כדי למנוע ממנו כל חיכוך.

משנצטייד במלאי של סחבות, נעל את בתי שוקיו, לבש את גלימת הצמר על אפודתו וקישר בשני הטלפיים את עור הכבש לצוארו; אחר־כך לפת את החבל, המרותק עתה בחזקה לצלעו של הדוֹבר הגדול, והעפיל למגדל־ים קודר זה.

למרות ידיו השרוטות, הגיע ז’יליאט בזריזות אל הרמה.

הנגוהות האחרונים של השמש השוקעת דעכו והלכו. הלילה ירד על פני הים, ברומו של הדוֹבר עוד היבהב מעט אור.

ז’יליאט ניצל שארית אור זה כדי לרפד את חבל־הקשרים. הוא כרך לו במקום שהוא עושה זוית על הצלע, תחבושת־בד של רבדים אחדים, שהודקה היטב־היטב בכל רובד.

משכילה את מלאכת הריפוד, קם ז’יליאט מישיבתו השפופה.

מזה רגעים אחדים, בעת שהצמיד את הסחבות לחבל־הקשרים, שמע במעומעם איוושה משונה.

איוושה זו דומה היתה בדממת הערב, לשאון שישמיע ניפנוף הכנפיים של עטלף עצום־מידות.

ז’יליאט הרים את עיניו.

עיגול גדול ושחור חג מעל לראשו בשמים העמוקים והחיוורים של דמדומי הערב. אלה היו שחפים, עורבים, שלכים, פריגאטות, ענן כבד של צפרי ים מוּכּוֹת תמהון.

הדוֹבר הגדול היה כפי הנראה הפונדק שלהן, והן באו ללינת לילה. ז’יליאט תפס שם חדר. אורח בלתי־צפוי זה הדאיגן.

אדם על הצוק הזה, מעולם לא ראו בריה כזאת.

הטיסה הנבוכה ארכה זמן־מה.

דומה היה שהצפרים ממתינות שז’יליאט יקום וילך לו.

מהורהר קצת, עקב אחריהן ז’יליאט במבטו.

מערבולת מעופפת זו סופה שבאה לכלל החלטה: בפתע־פתאום נהפך העיגול לקוו לולייני, וענן זה של שחפים הלך לנחות בקצה השני של השונית, על צוק האדם.

בעומדם שם, נראו כשוקלים את העניין וכמתייעצים זה עם זה. ז’יליאט תוך שהוא משתטח בנרתיק השחם ותוך שהוא שׂם אבן תחת לחיו בתור כר, שמע שעה ארוכה את הצפרים מדברות זו אחר זו, כל אחת לפי תור קירקורה.

לאט־לאט נשתתקו, והכול נרדמו, הצפרים על סלען וז’יליאט על סלעו.

ז’יליאט ישן טוב. עם זאת חש צינה, והיה מקיץ בשל כך מפרק לפרק. הוא מיתח, כמובן, את רגליו לעומק הכוך והניח את ראשו על ספו. הוא לא דאג להרחיק מעל יצועו מספר חלוקי־אבן שלא הנעימו לו כלל את שנתו.

מזמן לזמן פוקח היה קימעה את עיניו.

ברגעים מסויימים שומע היה התפוצצויות עזות. היה זה הים הגואה שנכנס לתוך נקרות השונית ברעש של יריות תותח.

כשהפציע השחר היה קפוא כולו ומשוקע בשינה עמוקה.

הפתאומיוּת של השחר הוציאתו מתוך שינה זו, שהיתה אולי שינה מסוכנת, כי קיטונו פנה לשמש העולה.

ז’יליאט פיהק, התמתח, והטיל את עצמו מחוץ לכוך.

שנתו היתה כל־כך עריבה שלא הבין תחילה היכן הוא מצוי.

אך לאט־לאט חזרה אליו תחושת המציאות, ובמידה כזו שהוא נצטעק: ‘הבה ונאכל פת שחרית!’

מזג־האויר היה שקט, השמים היו קרים ובהירים, לא שטו בהם כל עננים, רוחות הלילה טיאטאו וטיהרו את האופק, והשמש עלתה בכל זיווה. יום שני, הדור־נאה, החל. לבו של ז’יליאט היה טוב עליו.

הוא פשט מעליו את גלימת הצמר, הסיר מעל רגליו את בתי־השוקיים, קיפלם בתוך עור הכבש, קישר את הצרור בחבל דק ודחפוֹ לתוך עומק הכוך, שיהיה מוגן מפני גשם אפשרי.

אחר־כך סידר את מיטתו, כלומר הוציא את חלוקי־האבנים.

משסודרה מיטתו, הגליש את עצמו לאורך החבל על סיפונה של ה’דוּראנדה', ורץ לכוך שבו הטמין את סל מזונותיו.

הסל לא מצוי היה שם. מאחר שהוצב סמוך מאוד לשפת הכוך, באה רוח לילה וגגרתו והטילתו לתוך הים.

זה בישר כוונה של התגוננות.

דרושים היו לרוח רצון מסויים ורשעוּת מסויימת כדי ללכת ולחפש שם את הסל הזה. זוהי התחלה של פעולות־איבה. ז’יליאט הבין.

לא נותר עוד לז’יליאט, חוץ משק הפכסמים ושק קמח השיפון, אלא מקור השבלולים שמהם ניזון האיש שספינתו נטרפה ושגווע ברעב על צוק־האדם.

אשר לדייג, מוטב לא לחשוב על כך. הדגים, שונאים חבטות, מתרחקים משוניות; משליכי מכמורות מפסידים עמלם בין סלעי הים, שחודיהם אינם יפים אלא לקרוע את הרשתות.

ז’יליאט סעד בשבלולי־סלע אחדים, שהוא ניתקם בקושי רב מעל האבן; כמעט ששיבר במלאכה זו את סכינו.

שעה שישב ואכל ארוחה דלה זו, שמע המולה משונה על הים. הוא נשא עיניו והביט.

היה זה נחיל השלכים והשחפים שהסתערו על סלעים התחתונים, כשהם מכים בכנפיהם, דוחפים זה את זה, צורחים, מקרקרים. הם התגודדו כולם במהומה רבה בנקודה אחת. כנופיה זו של בעלי מקור וכנפים שדדו ובזזו משהו.

משהו זה היה סל המזונות של ז’יליאט.

הסל שהושלך על־ידי הרוח על חוד של סלע, נתבקע שם. הצפרים באו במרוצה. הם נשאו במקורותיהם כל מיני נתחים מרוסקים. ז’יליאט הכיר מרחוק את בשר השור המעושן ואת הדג המיובש שהביא עמו.

משמע שלא רק הטבע אלא אף הצפרים פתחו במאבק נגדו. גם להם אמצעי נקם. ז’יליאט נטל מהם את מעונם; הם נטלו ממנו את מזונו.

4: השונית, והאופן להפיק ממנה תועלת

שבוע ימים חלף.

אף כי זו היתה עונת הגשמים, לא ירד כל גשם, מה שגרם שמחה רבה לז’יליאט.

כן הראוי לומר, שהמשימה שהוא נטל על עצמו עלתה, למראית־עין לפחות, על כוחו של אנוש. ההצלחה היתה במידה כזו מסופקת כשם שהמאמץ נראה מטורף.

מישהו, שהיה בשבוע ראשון זה, רואה את ז’יליאט עובד על השונית, לא היה תופס בשום פנים ואופן מה מבקש הוא לעשות. דומה היה שלא נתן עוד את הדעת לא על ה’דוּראנדה' ולא על שני הדוֹברים. עסוק ומוטרד היה רק במה שנמצא על שרשרת הסלעים; כל מעייניו נתונים היו להצלתם של השרידים הקטנים; הוא ניצל את שעות שפל הים כדי ליטול מהסלעים כל מה שהספינה הטרופה העניקה להם. היה הולך מסלע אל סלע ואוסף כל מה שהים השליך עליהם: קרעי בדים, שיירי חבלים, חתיכות ברזל, קטעי קרשים, חיבלי־תרנים שבורים, פה קורה, שם שרשרת, פה גלגלת.

בעת ובעונה אחת חקר ובדק את כל השקערוריות של השונית. אף אחת לא ראויה היתה לדיור, לאכזבתו הרבה של ז’יליאט שקר היה לו בלילות ברומו של הדוֹבר הגדול, ושהשתוקק למצוא עלית־גג טובה יותר.

שתים מהשקערוריות האלה היו מרוּוחות למדי; ואף כי ריצופן הסלעי והטבעי היה כמעט בכל מקום גבשושי ומשופע, אפשר היה לעמוד והתהלך בהן.

גשם ורוח היו פולשים לשם, אך גאוּת הים לא היתה חודרת לתוכן. סמוכות היו לדובר הקטן והגישה אליהן נוחה היתה בכל עת ובכל שעה. ז’יליאט החליט ששקערורה אחת תשמש מחסן והשניה מפוחה.

בכל חבלי המפרשים שיכול היה ללקט, עשה חבילות מהשרידים הקטנים: את שברי העצים אגד לאלומות ואת קרעי הבדים קיפל לצרורות, וקישרם בקפּדנות רבה. וכאשר גאוּת המים אמרה לסוחפם למרחב הים, גררם דרך שרשרת־הסלעים אל מחסנו. הוא מצא בתוך חריץ שבסלע חבל עבה וקלוע שבעזרתו יכול היה לסחוב אפילו קורות גדולות. בזה האופן משה מהים קטעי־שרשרות רבים שפזורים היו על הסלעים התחתיים.

כתום השבוע היו לו לז’יליאט בתוך מוסך־שחם זה כל הגרוטאות המעורבבות של הסוּפה, כשהן ערוכות וסדורות.

מפרשׂ שהודק באבנים כבדות, שהיה אמנם מנוקב מאד, כיסה כעין אברזין, כל מה שהגשם עלול היה לקלקל.

כמו־כן אסף את העוגן הקטן שתקוע היה בחריץ של סלע, ושנחשף על־ידי זוטו של ים.

הוא מצא במקום שהיה פעם תאו של טאנגרוּי חתיכת גיר, והטמינוֹ בקפּדנות בכיסו. הוא יצטרך לו לסימון סימנים.

דלי עור לכיבוי שריפות ועביטים אחדים של עץ במצב טוב למדי השלימו אוסף זה של כלי־עבודה.

כל מה שנותר ממחסן הפחמים של ה’דוראנדה' הועבר למחסן.

בשמונה ימים נסתיימה הצלתם של השרידים; השונית נוקתה, ומעל ה’דוּרנאדה' הוקל כל נטל מיותר, באופן שעל גרוטאת הספינה לא נשארה אלא מכונת־הקיטור.

ז’יליאט, שהיה מהורהר מאד בעת העמל המפרך הזה, חיפש לשוא את ה’בּוּבּה' שהתנוססה בחרטומה של ה’דוּראנדה'. זה היה אחד החפצים שהנחשולים סחפוהו למרחב הים. כדי למצוא בובה זו, מוכן־ומזומן היה ז’יליאט לתת את שתי זרועותיו, אילולא היה זקוק להן כל־כך.

בפתח המחסן ומחוצה לו התגובבו שתי ערימות של פסולת: ערימה של ברזל, היפה להיחשל מחדש, וערימה של עצים, היפה לבעירה.

ז’יליאט היה מתחיל במלאכה עם עלות השחר. מחוץ לשעות השינה, לא נטל לעצמו אפילו שעה קלה של נופש.

השלכים והשחפים, שהתעופפו פה ושם, ראוהו עובד.

משהותקן המחסן, ניגש ז’יליאט לעשות את המפחה.

השקערורה השניה שנבחרה על־ידי ז’יליאט, היה לה מראה של מסדרון ארוך למדי. תחילה נתן את דעתו לקבוע שם את דירתו; אבל הרוח הצפונית, שהיתה מתחדשת שם בלי־הרף, היתה כה מתמדת וכה עיקשת שאנוס היה לוותר על כך. אבל כיוון שנקרה זו אינה יכולה להיות לו חדר־מגורים, שתהיה לו סדנה. להשתמש במכשול הוא צעד גדול לקראת הנצחון. הרוח היתה שונאו של ז’יליאט; ז’יליאט גמר אומר לעשותה עבדו.

המפּחה שז’יליאט ביקש להתקין, תבניתה הוכנה על־ידי הטבע; אבל להשתלט על תבנית זו עד כדי לעשותה ראויה לתעודתה, ולהפוך מאורה זו לסדנה, דבר קשה יותר לא יתואר כלל. בשלושה או ארבעה סלעים גדולים, שהיו כרויים מעשה־משפך ונסתיימו בסדק צר, עשה שם המקרה מפוח רחב וחסר צורה שהיתה לו עוצמה אחרת מעוצמתם של אותם מפוחי־מידות קדמוניים שגובהם היה ארבעה־עשר רגל. זה היה כאן דבר שונה לגמרי. מן הנמנע לחשב את מידותיה של סוּפת־אוּרגאן.

גודש זה של כוח מעצור היה; קשה יהיה להסדיר מפוח זה.

למאורה היו שתי מגרעות; האויר חצה אותה מן הקצה אל הקצה, ואף המים חצוה.

אלה לא היו גלי הים; זה היה דילוף בלתי־פוסק שדומה היה יותר לפיכפוך מאשר לזרם.

ז’יליאט נתן את דעתו להשתמש במים אלה כדי להטיל משמעת על הרוח הזו. בעזרתו של משפך, משניים או שלושה צנורות עשויים קרשים שחוברו בחפּזון, השכיל ז’יליאט שהיה, כפי שכבר אמרנו, קצת נפּח וקצת מכונאי, להרכיב מפוח, כדי למלא את מקומו של מפוח מפחה שלא היה לו; היה זה מכשיר לא מושלם כל־כך, אך ראוי בהחלט לתכליתו.

היה לו קמח שיפון, הוא עשה הימנו דבק; היה לו חבל לבן בלתי־זפות, הוא עשה הימנו נעורת. בנעורת זו ובדבק זה ובכמה פיסות עץ, סתם את כל הסדקים והבקיעים של הסלע, בהשאירוֹ בו רק זרבובית־אויר, עשויה מקטע של צנור שמצא ב’דוּראנדה'. זרבובית־אויר זו מוטה היתה אופקית מעל ללוח־אבן שעליו התקין ז’יליאט את מוקד המפּחה. פּקק, עשוי מחתיכת סמרטוט, אטמה בעת הצורך.

אחר־כך ערם ז’יליאט פחמים ועצים על המוקד הזה, הכה באבן־אש על גבי הסלע עצמו, הפיל את הניצוץ על חופן של נעורת, ובנעורת הדלוקה הבעיר את העצים והפּחמים.

הוא ניסה את המפוח. הוא פעל להפליא.

ז’יליאט חש גאווה של קיקלוֹפּ; הוא היה שליט האויר, המים והאש.

ז’יליאט נטל כסדן אבן־חלמיש גדולה, שהיו לה בערך הצורה והמידות הרצויות. אלא שהיה זה סדן מסוכן מאד, שכן עלול היה להתבקע תחת הלמות הפטיש. זה היה הסדן העתיק של שוכני המערות. למשטחו שלוטש על־ידי הגלים היה כמעט החוזק של פלדה.

ז’יליאט הצטער שלא הביא עמו את הסדן שלו. מאחר שלא ידע שה’דוּראנדה' בותרה לשניים על־ידי הסוּפה, קיווה למצוא את ארגזו של הנגר וכל כליו, הנמצא ברגיל ליד החרטום. והנה החרטום דווקא הוא שנפגע על־ידי גלי הים.

שתי השקערורות שנכבשו על השונית על־ידי ז’יליאט שכנות היו. למחסן ולמפּחה היה פתח משותף.

מדי ערב בערב, משנסתיים יומו, היה ז’יליאט סועד את לבו בפכסם טבול במים, בקיפוד־ים, בערמוני־מים אחדים, הציִד היחידי האפשרי בין סלעים אלה, וברועדוֹ מקור עלה לישון לכוכו אשר על הדוֹבר הגדול.

ספר שני: העמל

1: אמצעיו של זה שהכול חסר לו

ז’יליאט הביא ללא־שהיות את המפחה לידי פעולה. חסרו לו מכשירים, הוא התקינם בעצמו.

כחומר־בעירה היו לו שרידי־העצים של הספינה, המים היו לו כוח מניע, הרוח שימשה לו נושפת־מפוח, אבן־חלמיש היתה לו סדן, חושו הטבעי הדריכוֹ בתבונת המלאכה, וככוח היה לו רצונו.

ז’יליאט נכנס בלהט תוך עבודה קודרת זו.

מזג־האויר תרם בעין יפה את חלקו, כי הוא הוסיף להיות יבש ומיעט ככל האפשר להזעיף פנים. חודש מארס בא, אבל בנחת.

היתה מעט רוח; המפּוח ההידרולי הפיק תועלת רבה מכך; כי שפעת רוח עלולה היתה להפריע מאשר לעזור.

לז’יליאט היה משור; הוא התקין לו משוף; במשור תקף את העץ, במשוף תקף את הברזל. אחר־כך הוסיף לעצמו את שתי ידי הברזל של הנפח: צבת ומלקחיים. קימעה־קימעה נתן ז’יליאט לעצמו עוזרים והשלים את כלי־נשקו. מחתיכת פח עשה גגון למוקד המפּחה.

אחת מדאגותיו העיקריות היה מיוּן ותיקון הגלגלות, שהוא יצטרך להן בבוא העת. אמנם, מי שמבקש להרכיב מערכת־מנופים חייב להצטייד בקורות ובגלגלות; אבל אין זה מספיק, דרושים עוד חבלים.

ז’יליאט מיתח את המפרשים הקרועים והצליח להפקיע מהם פתילי־קנבוס מצויינים; בפתילים אלה חיבר קצה לקצה את החבלים העבים. אלא שאיחויים אלה עשויים היו להרקיב משום שלא נמשכו בזפת; על ז’יליאט שומה היה איפוא להזדרז ולהשתמש בחבלים אלה ובכבלים אלה.

לאחר שאיחה את החבלים ניגש לאחות את השרשרות.

הודות לחוד הצדדי של סדן־החלמיש, יכול היה לחשל טבעות מגושמות אבל מוצקות. בטבעות אלה חיבר אלה לאלה את קטעי השרשרות הרצוצים וקיבל שרשרות ארוכות.

הוא חיתך לנתחים את מוטות־הברזל העגולים של גשר־הפיקוד, חישל בקצה האחד של כל נתח חוד ובקצה השני ראש רחב, ואלה הפכו להיות מסמרים גדולים באורך של רגל אחת בערך. מסמרים אלה הם בשימוש רב בהתקנת גשרים, והם מועילים מאד בריתוק דברים לסלעים.

בעזרת המלקחיים והצבת, ובהשתמשוֹ באיזמלו כמברג, ניגש לפרק את שני הגלגלים של הספינה; הדבר עלה בידו. מקרשי הגלילים שכיסו אותם, עשה ז’יליאט שני ארגזים שבתוכם הניח, חלק־חלק, את שני הגלגלים כשהם ממוספּרים בקפּדנות. חתיכת הגיר היתה לו לתועלת רבה במיספּור זה.

הוא העמיד את שני הארגזים האלה בחלק המוצק של גשר ‘דוּראנדה’.

משסיים עבודות־הכנה אלה, מצא ז’יליאט את עצמו פנים אל פנים עם הבעיה החשובה ביותר: בעית מכונת־הקיטור.

לפרק את הגלגלים אפשר היה; לפרק את המכונה, לא.

ראשית־כל הכיר ז’יליאט במידה מועטת את המנגנון הזה. עלול הוא לגרום לו חבלה שלא תהיה לה תקנה. ועוד, אפילו כדי לנסות לפרקוֹ, קטע־קטע, אילו נתפס לפזיזות זו, דרושים מכשירים אחרים מאלה שאפשר להתקין במאורה המשמשת מפּחה, עם רוח־סדקים כמפּוח ואבן־חלמיש כסדן. אם ינסה לפרק את המכונה עלול הוא לשסעה לגזרים.

דומה היה שז’יליאט הועמד בפני דבר שאינו בר־ביצוע.

אפשר היה להאמין שניטלה כל עצה ותחבולה מז’יליאט.

מה לעשות?

לז’יליאט היה רעיון משלו.

‘הכרסתנית’ היתה כל העת מעוגנת במזח של צוק־האדם, שם הניחה הים לנפשה. כפי שזוכרים, סידר ז’יליאט הכול כדי לקיים מגע מתמיד עם סירתו. הוא קם והלך אליה, מדד בדקדקנות את רוחבה, אחר־כך חזר אל ה’דוּראנדה' ומדד את הקוטר הגדול של רצפת המכונה. קוטר זה, בלי הגלגלים, היה בשיעור ניכר קטן יותר מרוחבה של ‘הכרסתנית’. משמע שהמכונה תוכל להיכנס לתוך הסירה.

אבל כיצד להכניסה לתוך הסירה?

2: יצירת־המופת של ז’יליאט באה לעזרת יצירת־המופת של לטיאֶרי

דייג שהיתה נכנסת בו רוח־שגעון לשוטט בעונה זו במקומות אלה, גמול אומץ־לבו היה מחזה מוזר שהיה מתגלה לנגד עיניו בין שני צוקי הדוֹבר.

הנה מה שהיה רואה: ארבע קורות חסונות, מרוחקות זו מזו בריווח שווה, נתמשכו מדוֹבר אחד לשני, כשהן דחוקות ותקועות בין הסלעים, מה שהעניק להן מוצקוּת מעוּלה ביותר. לארבע קורות אלה מחוברות היו ארבע מערכות־גלגלות להרמת משאות. מגלגלות אלה נשתלשלו וירדו חבלים עבים שנראו מרחוק כחוטים, ותחת המנגנון האוירי הזה של קורות וגלגלות, נזדקרה הגרוטאה המגושמת של ה’דוּראנדה', שנראתה כתלויה בחוטים אלה.

תלויה עדיין לא היתה. במאונך מתחת לקורות, קדוחים היו שמונה חורים בסיפּונה של הספינה, ארבעה מצד שמאל וארבעה מצד ימין של המכונה ועוד שמונה חורים מתחת לאלה, בתחתית הספינה. החבלים שנשתלשלו במאונך מארבע הגלגלות, נכנסו לתוך הסיפון, אחר־כך יצאו מתחתית הספינה דרך החורים שבצד ימין, עברו מתחת לקוער ומתחת למכונה, חזרו ונכנסו לתוך הספינה דרך החורים שבצד שמאל, ובהתרוממם מעל לסיפון, חזרו להיכרך על ארבע הגלגלות של הקורות, שם נאגדו לכבל יחידי שניתן לכוונוֹ בזרוע אחת. אונקל וטבעת שדרכה נשתלשל הכבל היחידי השלימו את המכשיר המורכב הזה ועצרוהו בעת הצורך. תחבולה מחוכמת זו אילצה את ארבע מערכות־הגלגלות לפעול יחדיו, ושימשה בלם אמיתי לכוחות התלויים ביד נווט הפעולה.

כל זה, מלא שגיאות, אבל עשוי ביד אדם אחד, היה מפתיע ומתמיה.

נאמר כאן שאין השגיאות, אפילו הגסות ביותר, מסוגלות למנוע מנגנון מלפעול איכשהו. זה צולע, אבל זה הולך. האוֹבּליסק בככר פטר הקדוש ברומא הוקם בניגוד לכל חוקי שיווי־המשקל. מרכבתו של הצאר פיוטר בנויה היתה בצורה כזו שנדמה היה שתתהפך עם כל צעד. היא נסעה בכל־זאת. כמה ליקויים ומגרעות היו במכונה ההידרולית שנבנתה במארלי¹². אף־על־פי־כן סיפקה מי־שתיה ללוּאי הארבעה־עשר.

יהיה איך שיהיה, לז’יליאט היה אמון. הוא הסיג אפילו את גבול ההצלחה במידה כזו שקבע בשוליה של ה’כרסתנית‘, ביום שהלך לראותה, שני זוגות של טבעות־ברזל אלה מול אלה, בשני צדי הסירה, וברווחים מקבילים לארבע הטבעות של ה’דוראנדה’, שאליהן מקושרות היו ארבע השרשרות של המעשנה.

לז’יליאט היתה כפי־הנראה תוכנית גמורה מאד ומוחלטת מאד. והואיל וכל הסיכויים היו נגדו, ביקש לנקוט לטובתו, בכל אמצעי הזהירות.

הוא עשה דברים שנראו לכאורה נטולי תועלת, סימן לחישוב מדוקדק ושקדני.

שיטת עבודתו היתה עשויה להביא לידי מבוכה, כבר הדגשנו זאת, כל צופה־מן־הצד, ויהא בקי ומומחה.

מי שהיה רואהו, למשל, עומד ומשקע, – במאמצים החורגים מכוח אנוש ומתוך סכנה לשבור לעצמו את המפרקת, – במהלומת־פטיש שמונה או עשרה מסמרי־המידות שהוא חישל, לתוך המסד של שני הדוֹברים, במבוא המעבר של השונית, היה מבין בקושי טעמם של מסמרים אלה, והיה מן־הסתם שואל את עצמו לשם מה כל העמל הזה.

אילו היה אותו צופה אלמוני רואה אחר־כך את ז’יליאט מודד את קטע הדופן של חרטום ה’דוראנדה', שנשאר, כפי שזוכרים, מצומד לגרוטאות הספינה, נוטל כבל חזק ומהדקוֹ לשפה העליונה של דופן זו, מקצץ בגרזן את הקורות והקרשים המדולדלים שהחזיקו בה, גוררוֹ מחוץ למעבר הסלעים בעזרת זוטו של הים שדחף את החלק התחתון, בעוד שז’יליאט משך בחלק העליון, ולבסוף קושר, מתוך התאמצות רבה, בכבל האמור את הלוח הכבד הזה שהיה רחב יותר ממבוא המעבר, למסמרים התקועים במסד של הדוֹבר הקטן, – באמונה שאותו צופה היה מבין אולי עוד פחות, והיה אומר לעצמו, אם ז’יליאט מבקש לשם נוחוּת תמרוניו, לפַנות את סימטת הדוברים ממכשול זה, אין עליו אלא להניחוֹ לגלוש לתוך המים בעת גאוּתם ואלה יסחפוהו למרחב הים.

לז’יליאט היו טעמים ונימוקים שלו.

כדי לתקוע את המסמרים במסד של צוקי הדוֹברים, נסתייע ז’יליאט בכל בקיעי השחם, הרחיבם במקרה־הצורך, שיקע בהם תחילה פּיסות של עץ ואחר־כך השריש בתוכם את מסמרי־הברזל. הכנות דומות עשה על שני הסלעים שנזדקרו בקצה השני של מעבר השוּנית, בצד מזרח; הוא ריפד בפיסות עץ את כל הסדקים והחגווים, כאילו ביקש להכשיר גם אותם לקליטת יתדות; אבל דומה שזו לא היתה אלא הכשרת־מילואים פשוטה, שכן לא תקע בהם שום מסמרים. מאליו יובן שבמצוקה שבה שרוי היה, הוצרך לנהוג זהירות ולהשתמש בחמרים המצויים ברשותו רק לפי מידת הצרכים, ובעת הכרח. זה היה סיבוך־יתר שניתוסף להרבה קשיים אחרים.

נסתיימה עבודה אחת, צצה עבודה שניה. ז’יליאט עבר בלי היסוסים ופקפוקים מאחת לשניה, ביצען שקדנות שלא ידעה לאוּת.

3: ז’יליאט קובע עמדה ל’כרסתנית'

האיש שעשה את הדברים האלה מראהו נעשה מבעית.

בעמל כפול־ומכופל זה ביזבז ז’יליאט את כל כוחותיו בת־אחת; חידשם בקושי.

מחסור מצד אחד, עייפות מצד שני, גרמו שרזון ישולח בגופו. שער ראשו וזקנו גדלו פרע. לא נותרה לו אף כתונת אחת שלא נתמרטטה. מתהלך היה יחף, כי הרוח סחפה לו נעל אחת והים סחף לו נעל שניה. רסיסי הסדן הפרימיטיבי והמסוכן מאד שבו השתמש, עשו לו על הידים והזרועות פצעים קטנים, מעין נתזי עבודה. פצעים אלה,ְ שריטות יותר מאשר חבורות, שטחיים היו, אך מגורים על־ידי האויר העוקץ ועל־ידי המים המלוחים.

הציק לו הרעב, הציק לו הצמאון, הציק לו הקור.

פחית המים המתוקים ריקה היתה. קמח השיפון שהביא בוזבז לדבק או נאכל. לא נותרו לו אלא קצת פּכסמים.

הוא שיברם בשיניו, מאחר שחסרו לו מים כדי להרטיבם.

קימעה־קימעה ויום־יום נתמעטו והלכו כוחותיו.

צוק נורא ואיום זה סחט ממנו את החיוּת.

לשתות – היתה בעיה; לאכול – היתה בעיה; לישון – היתה בעיה.

היה אוכל כאשר עלה בידו לתפוש שבלול או סרטן־ים; היה שותה כאשר ראה צפור מזנקת על זיז של סלע. היה מטפס אל הזיז ומוצא שם נקיק ובו מעט מים מתוקים. היה שותה לאחר הצפור, ופעמים יחד עם הצפור; כי השחפים והשלכים התרגלו אליו ושוב לא התעופפו עם התקרבותו. אפילו בשעה שהרעב הציקהו עד לבלתי־נשוא לא נגע בהן ז’יליאט לרעה. היתה לו, כפי שזוכרים, אמונה תפלה, לגבי צפרים.

הצפרים, מצדן, שוב לא התייראו מפניו, בזכות שער ראשו הסמור וזקנו הארוך; שינוי־צורה זה הרגיע אותם; בעיניהן לא היה מוחזק עוד בן־אדם; הן ראו בו חיה.

הצפרים וז’יליאט היו עתה ידידים טובים. עניים אלה עזרו זה לזה. כל עוד היה לז’יליאט קמח־שיפון, היה משליך להן פירורים של לביבות שאפה לעצמו. והצפרים היו גומלות עמו ומראות לו את המקומות בהם מצויים מים מתוקים.

היה אוכל שבלולים חיים; השבלולים מרווי־צמאון הם, במידה מסויימת. אשר לסרטני־הים, אותם צולה היה; מאחר שלא היתה לו קדירה כדי לבשלם, צלה אותם בין שתי אבנים מלובנות, כמנהגם של האנשים הפראים היושבים באיי פּירוּאֵה.

בינתיים נשתנה מזג־האויר, וגשם בא. אך היה זה גשם עויין. לא מטר סוחף או גשם־נדבות, אלא מחטים ארוכות ודקות, קפואות, חודרות, חדות, שניקבו את בגדיו של ז’יליאט עד עור גופו ובעד העור חדרו לתוך העצמות. גשם זה נתן מעט לשתות והרטיב הרבה.

קמצן בעזרה ונדיב בצרות. כזה היה גשם זה. הבלתי יאה לשמים. הוא ניתך על ז’יליאט במשך שבוע תמים, יומם ולילה. גשם זה היה מעשה רע ממרומים.

בלילה לא היה נרדם בתוך כוך־הסלע שלו, אלא מתוך עוצם העייפות שדיכאו. יבחושי־הים הגדולים היו עוקצים אותו. היה מתעורר מכוסה אבעבועות.

הוא קדח, והקדחת היא שחיזקתו. הקדחת היא עזרה הממיתה. אינסטינקטיבית לעס אזוב או מצץ עלים של קוקליאריה פראית, צמחים דלים שגדלו בתוך הבקיעים הצחיחים של השוּנית. הוא, דרך־אגב, שׂם מעט מאד לב ליסוריו. לא היה לו פנאי להסיח את דעתו מעמלו בגלל ז’יליאט. מכונת־הקיטור של ה’דוּראנדה' היא בקו הבריאות. זה מספיק.

בכל רגע ורגע עקב צרכי עבודתו, היה מטיל עצמו המימה, וחוזר ומציב רגליו על הסלע. הוא נכנס לתוך המים ויוצא מהם, כדרך שאדם נכנס בדירתו מחדר אחד למשנהו.

בגדיו סרבו להתייבש. ספוגים היו מי גשם שלא פסק מרדת ומי־הים שאינם מתייבשים לעולם.

ז’יליאט חי רטוב.

לחיות רטוב ועם זה להיות צמא, ז’יליאט נתייסר ביסורים משונים אלה. היה נושך מפרק לפרק את שרוול אפודתו.

האש שהיה מבעיר לא חיממתו כל־עיקר; אש שמעלים בחוץ אינה אלא עזרה־למחצה; אתה נצרב בצד אחד וקופא בצד שני.

ז’יליאט, שטבל בזיעה, רעד מצינה.

הכול התנגד מסביב לז’יליאט בתוך מין שתיקה איומה. הוא הרגיש את עצמו בחינת אויב.

יום אחד, היום האחרון של חודש אפריל, דומני, או יום הראשון של חודש מאי, היה הכול מוכן־ומזומן.

תא־המכונה היה כמשובץ בין שמונת הכבלים שנשתלשלו מהגלגלות, ארבעה מזה וארבעה מזה. ששה־עשר החורים שדרכם עברו כבלים אלה, מקושרים היו ביניהם על גבי הסיפון ומתחת לקוער על־ידי חריצי משור. קרשי־הציפוי של ה’דוראנדה' קוצצו במשור, השלד קוצץ בגרזן, ציפויי־הברזל נוסרו במשוף. חלק הקוער שמעליו קבועה היתה המכונה, בותר והופרד מגוף הספינה והיה מוכן לגלוש יחד עם המכונה תוך שתומך בה. כל הגוש המבהיל הזה אחוז היה רק בשרשרת שהיא עצמה תלויה היתה בחסדו של מחי משוף. הפזיזות היא בחינת זהירות עת שהכול מצוי בנקודה כזו של סיום וכה קרוב לסוף.

מי הים שפלו, השעה שעת־כושר היתה.

עלה בידו של ז’יליאט לפרק את ציר הגלגלים שקצותיו עלולים להוות מכשול ולעצור את הניתוק. הוא הצליח לקשור במאונך את המוט הכבד הזה בתוך תא־המכונה עצמו.

הגיע הזמן לגמור. ז’יליאט, כפי שכבר אמרנו, לא היה עייף משום שלא רצה להיות עייף. אבל מכשירי־העבודה שלו עייפים היו. המפּחה נעשתה קימעה־קימעה בלתי־אפשרית. אבן־הסדן נתבקעה, המפּוח התחיל להתרשל במלאכתו. ומאחר שהמפל ההידרולי היה של מי־ים, נתהוו משקעים מלחיים בפרקי המכשיר והפריעו את פעולתו.

ז’יליאט הלך למפרץ־האדם, סקר בקפדנות את ה’כרסתנית‘, ראה שהכול בה כשורה, ביחוד ארבע הטבעות שנקבעו מימינה ומשמאלה; אחר־כך העלה את העוגן, ואגב חתירה חזר עם ה’כרסתנית’ לשני הדוֹברים.

המסדרון שבין שני הדוֹברים מסוגל היה לקלוט את הסירה.

היה שם די עומק ודי ריווח. ז’יליאט ידע למן היום הראשון שאפשר יהיה לדחוף את ה’כרסתנית' מתחת ל’דוּראנדה'.

אבל שיבוץ זה של הסירה בתוך הסלעים היה בכל־זאת מלאכה עדינה ומסובכת, שכן דרשה דקדקנות של חרש אבנים־טובות. לגבי ז’יליאט חשוב היה שהתורן ושאר האביזרים של ה’כרסתנית' יימצאו מעֵבר לגרוטאות הספינה, מצד כניסת המעבר.

קשיים אלה שכרוכים היו בתמרון זה עשו את פעולת השטת הסירה מייגעת מאד אף לגבי ז’יליאט. זה לא היה כמו במפרץ־האדם עניין של סיבובי־הגה זריזים; כאן צריך היה לדחוף, למשוך, לחתור ולמוֹד את עומק המים. ז’יליאט נצרך היה לפחות לרבע שעה כדי לבצע משימה זאת. והיא עלתה בידו.

תוך חמש־עשרה או עשרים דקה נקבעה ה’כרסתנית' מתחת ל’דוּראנדה‘; באמצעותם של שני העוגנים הידק ז’יליאט את ה’כרסתנית’ יפה־יפה; אחר־כך, בעזרתו של מנוף־המשאות, הוריד לתוך ה’כרסתנית' את שני הארגזים שהכילו את הגלגלים המפורקים. שני ארגזים אלה היוו את הנטל הדרוש לסירה.

לגבי זה שז’יליאט תיחבל, הפכו מגרעותיה של ה’כרסתנית' להיות מעלות: היא היתה נטולת סיפון, למטען יהיה עומק־יתר; התורן מצוי בצד החרטום, למטען תהיה נוחוּת־יתר; ה’כרסתנית' אינה אלא גרוטאה, שום כלי־שיט אינו מוצק ויציב יותר בים כגרוטאה.

בפתע־פתאום השגיח ז’יליאט שהגלים גואים ועולים. הוא נשא את עיניו והביט מהיכן הרוח באה.

4: יותר תהפוכה מהתרה

הרוח מעטה היתה; אבל מה שנשב, נשב מצד מערב. זהו הרגל רע שיש לה לרוח בתקופת שוויון־היום־והלילה.

הים הגואה, לפי הרוח הנושבת, מתנהג שונות בתוך שוניות הדוברים. לפי משב־הרוח הדוחפתו, נכנס הים לתוך מסדרון זה – או מצד מזרח או מצד מערב. אם הוא נכנס מצד מזרח, הריהו טוב ונוח; אם הוא נכנס מצד מערב, הריהו זועף וזועם.

כל זמן שרוח מערבית שולטת, ותהא זו רוח רפה ביותר, זוכים שני הדוֹברים פעמיים ביום להשתערות זו. הים גואה, הזרם לוחץ, הצוק מגלה התנגדות, פתח המסדרון אינו נפתח אלא כלשהו, הנחשול הנדחק לתוכו בכוח מקפץ ומנהם, ודכי אחוז־טירוף חובט את שתי החזיתות של הסימטה. באופן שהדוֹברים, בשל רוח מערבית כלשהי, מראים חזיון משונה זה: בחוץ, על־פני הים – שלווה, בתוך השונית – סערה.

הכניסה מצד מזרח, פרט שמן הראוי להזכירוֹ, גובלת בצוק־האדם; הפירצה המבעיתה שבמערב מצויה בקצה הנגדי, בדיוק בין שני הדוֹברים.

ובפירצה זו שבמערב נמצא ז’יליאט עם ה’דוראנדה' הטרופה וה’כרסתנית' המעוגנת.

דומה היה שאין למנוע שוֹאה. לשוֹאה זו שמישמשה ובאה, היתה הרוח הדרושה לה – בכמוּת מועטת, אך מספּקת.

בעוד שעות מעטות ישתער הים הגואה והולך, בכוח ובתוקף, על מיצר הדוֹברים.

נחשול גועש זה, בריח גיגאנטי של האוקיינוס, ייתקל בפירצה של השוּנית, ומתפתל ליד שני הדוֹברים – מגדלי הכניסה, עמודי המיצר – מנופח על־ידי המעצור, נדחף על־ידי הצוק, מיוגע על־ידי הרוח, יתנפל בזעף על השונית, ובכל העיווּתים שגרם לו המכשול, בכל הזעם של גל שנכבל, יחדור לבין שתי החומות, ימצא שם את ה’כרסתנית' ואת ה’דוּראנדה' וישברן לרסיסים.

נגד שואה אפשרית זו דרוש מגן. לז’יליאט היה מגן.

בזריזות זו שנתברך בה, זריזות החזקה יותר מכוח, ביצע ז’יליאט תמרונים של יעל בהרים או של קוף ביער, הסתייע לצורך דילוגים מתנודדים ומסחררי־ראש בזיז כלשהו של אבן, קפץ לתוך המים, יצא מהם, שחה בתוך מערבולת, טיפס על סלעים, – וחבל בין שיניו ופטיש ביד, התיר את הכבל שהחזיק תלוי־ומצומד למסד של הדוֹבר הקטן, את הדופן של חרטום ה’דוּראנדה', התקין בחתיכות חבלים מעין שגמים שהידקו את הדופן הזאת למסמרים הגדולים שנתקעו בתוך השחם, סיבב על שגמים אלה ריקוע זה של קרשים שדומה היה לשסתום של סכר, נעזר בנחשול הגועש שדחפוֹ, והצמידוֹ בקצה אחד לדוֹבר הגדול, בעוד ששגמי החבל הצמידוּ לדוֹבר הקטן את קצהו השני; אחר־כך ריתק בחזקה את לוח העץ הרחב הזה לעמוד הכפול של מבוא־המעבר, הטיל עליו במלוכסן שרשרת, כחגורה על גבי שריון, ובפחות משעה אחת נזדקר מחסום נגד הים הגואה וסימטת השוניות סגורה היתה כמו בדלת.

לאחר שהמיצר נחסם, נתן ז’יליאט את דעתו על ה’כרסתנית'. הוא כרך די כבל על שני העוגנים כדי שהסירה תוכל לעלות עם גאות־הים.

בינתיים נתעצמה תנודת הגלים; בשעה זו עלולות חבטות הנחשולים, אפילו השקטות ביותר, להיות חבלניות. מה שז’יליאט תיחבל, נתגשם. הגלים אצו־רצו בזעם לעבר המחסום, נתקלו בו, גאו־תפחו, ונכנסו מלמטה. בחוץ געשו המים; בפנים פיכפכו שלוות. גאוּת־הים נוצחה.

הרגע האיום הגיע.

עתה שומה היה על ז’יליאט להוריד את המכונה לתוך הסירה.

הוא נתהרהר שעה קלה, כשלופת את המרפק של זרועו השמאלית בידו הימנית ואת מצחו בידו השמאלית.

אחר־כך עלה על ה’דוראנדה', שחלק ממנה, המכונה, עתיד היה להינתק, וחלק שני, השלד, עתיד היה להישאר.

הוא חיתך את ארבע העבותות שריתקו לקירות ה’דוּראנדה', מימין ומשמאל, את ארבע השרשרות של המעשנה. ומאחר שהעבותות לא היו אלא חבלים, התגברה עליהן סכינו על נקלה.

ארבע השרשרות, שהיו עתה חופשיות וללא קישורים, השתלשלו וירדו לאורך המעשנה.

מגרוטאת הספינה עלה למיתקן שהרכיב, הכה ברגלו על הקורות, סקר ובחן את הגלגלות, נגע בכבלים ובחבלים כדי להיווכח אם לא נרטבו עד היסוד, וקבע שמאומה אינו חסר, שמאומה לא התרופף; אחר־כך קפץ מהמיתקן על הסיפון ותפש עמדה ליד מנוף־המשאות, בחלק של ה’דוראנדה' שעתיד היה להישאר מצומד לסלעים. זו היתה תחנת־העבודה שלו.

רציני, מפועם רק מהתרגשות מועילה, הטיל מבט אחרון על מערכת־הגלגלות. אחר־כך נטל משוף והתחיל לנסר את השרשרת שהחזיקה את הכול תלוי־ועומד.

חריקתו של המשוף נשמעה ברורות בתוך נהימת הים.

השרשרת של מנוף־המשאות, המקושרת לגלגלת־הוויסות, מצויה היתה בתחום הישג היד של ז’יליאט.

בפתע־פתאום קלטה אזנו קול־ריסוק. חולית השרשרת שהמשוף ניסרה ושכבר נחתכה למעלה מהחצי, נשתברה; כל המתקן התחיל להתנודד אילך ואילך. לז’יליאט היתה בקושי שהוּת להטיל את עצמו על גלגלת־הוויסוּת.

השרשרת השבורה חבטה את הסלע, שמונת הכבלים התמתחו, כל הגוש המנוסר והמנופץ נעקר מהגרוטאה, בטנה של ה’דוראנדה' נפתחה, רצפת הברזל של המכונה שהעיקה על הכבלים הופיעה מתחת לקוער.

אילו לא תפס ז’יליאט בעוד מועד את גלגלת־הוויסוּת, כי עתה היתה זו הידרדרות. אבל ידו האיתנה היתה שם; וזו היתה ירידה.

ז’יליאט שעמד תחתיו ואגרופו לופת את מנוף־המשאות, ידו נתונה היתה, אם אפשר לומר כך, על דופן המיתקן.

כאן בא לידי גילוי כוח־האמצאה של ז’יליאט.

נס מופלא של תיאום־כוחות התרחש. בעת שהמכונה של ה’דוראנדה‘, שנעתקה כגוש אחד, ירדה אל ה’כרסתנית’, עלתה ה’כרסתנית' אל המכונה. גרוטאת־הספינה וסירת־ההצלה עזרו זו לזו בכיווּן מהופך, הלכו זו לקראת זו. הן חיפּשו אשה את חברתה וחסכו לעצמן מחצית העבודה.

הגלים, שגאו ללא רעש בין שני הדוֹברים, הניפו את הסירה וקירבוה אל ה’דוּראנדה'. גאוּת־הים היתה יותר מאשר מנוצחת. היא היתה מבויתת ומאולפת. האוקיינוס היווה חלק מהמנגנון.

הגלים הגוֹאים הניפו את ה’כרסתנית' בלי נידנודים, ברוֹך, כמעט בזהירות, כאילו עשויה היתה חרסינה.

ז’יליאט תיחבל ותיאם את שתי הפעולות: זו של המים וזו של המיתקן, ובעומדוֹ בלי נוע ליד מנוף־המשאות, מעין אנדרטה אימתנית שכל התנועות צייתו לה, כיוון את איטיוּת הירידה לפי איטיוּת העליה.

כמעט ברגע שבו חדל הנחשול להתרומם, חדלו הכבלים להיכרך. פתאום, אך ללא טלטלה, נעצרו הגלגלות. המכונה, כאילו הונחה ביד אדם, תפשה עמדה בתוך ה’כרסתנית'. היא התנשאה שם, ישרה, ללא נוע, מוצקה.

הדבר נעשה.

ז’יליאט הביט מוּכה־תמהון.

היצור המסכן לא היה מפונק ביותר בשמחות. גל של אושר עצום הציף את נפשו. הוא הרגיש שכל איבריו מתכופפים; ולנוכח נצחונו, התחיל הוא, שלא ידע עד אז כל מבוכה, להרעיד בכל גופו.

הוא הסתכל ב’כרסתנית' שמתחת לגרוטאה ובמכונה שבתוך ה’כרסתנית'. דומה היה שאין הוא מאמין למראה עיניו. אפשר היה לומר שלא ציפּה כלל למה שעשה. פלא יצא מתחת ידיו, והוא עמד והביט בו בתדהמה.

אך תדהמה זו לא ארכה אלא רגעים מעטים.

ז’יליאט עשה תנועת התנערות של אדם המתעורר משנתו, הטיל את עצמו על המשור וחיתך את שמונת הכבלים; אחר־כך, בהיותו מרוחק עתה מן ה’כרסתנית‘, הודות לגאוּת הגלים, רק מרחק של עשר רגל, קפץ לתוכה, נטל פקעת של קנבוס, התקין ארבע עבותות, העבירן דרך טבעות שהוכנו מראש, וריתק לשולי ה’כרסתנית’, מזה ומזה, את ארבע השרשרות של המעשנה ששעה קודם לכן עוד מחוברות היו לשוליה של ה’דוּראנדה'.

ה’כרסתנית‘, כפי שאפשר היה לחזות מראש, נשאה יפה־יפה את הנטל הכבד של המכונה. ה’כרסתנית’ לא שקעה בתוך המים אלא עד מידת שיוט רצויה. המכונה של ה’דוּראנדה‘, אף כי בעלת משקל רב, היתה בכל־זאת פחות כבדה מערימת האבנים והתותח שהובאו לפני שנים מהאי הרם על־ידי ה’כרסתנית’.

הכול היה איפוא גמור. לא נותר אלא להפליג.

5: ההצלחה ניטלה מיד משניתנה

הכול לא נגמר עדיין.

לפתוח את פתח המסדרון שנסגר על ידי קטע הדופן של ה’דוּראנדה‘, ולדחוף ללא־שהיות את ה’כרסתנית’ מחוץ לשונית, זו היתה המשימה הדחופה ביותר, שכן בים דוחק כל רגע ורגע. הרוח מעטה היתה, היא העלתה בקושי אדוות קלות. הערב ההדור־נאה, הבטיח לילה נאה. הים רדוד היה, והשעה כשרה היתה מאין כמוה להפלגה. לז’יליאט יהא זוטו של ים כדי לצאת מתוך צוקי הדוֹברים וגאוּת של ים כדי להיכנס לגאֶרניסיי. הוא יוכל איפוא להיות בסן־סאמסון עם עלות השחר.

אלא שמכשול בלתי־צפוי נתגלה בחישוביו של ז’יליאט.

המכונה משוחררת היתה, אך לא כן המעשנה.

הגלים הגואים שקירבו את ה’כרסתנית' אל גרוטאת הספינה שתלויה היתה באויר, הפחיתו את הסיכונים הכרוכים בהורדת המכונה וקיצרו את מלאכת ההצלה; אבל הפחתת מרחק זו הניחה את רום המעשנה לכוּד בתוך המסגרת הפעורה שנתהוותה בשלד ה’דוּראנדה'. המעשנה תפושה היתה שם כבתוך ארבעה קירות.

החסד שהגלים הגואים גמלו, נסתבך על־ידי ערמומיוּת זו. דומה היה שהים שאולץ לציית, היתה לו מזימת־סתר.

אמנם, מה שגאוּת הים עשתה, עתיד זוטו של הים לבטל.

המעשנה, הגבוהה קצת למעלה משניים וחצי מטר, משוקעת היתה שמונה רגל בתוך ה’דוּראנדה‘; רמת המים עתידה לרדת בשתים־עשרה רגל; המעשנה שתרד עם ה’כרסתנית’ על פני הגלים המשתפלים, יהיו לה ארבע רגל של רווחה ותוכל להיחלץ מהמלכודת.

אבל כמה זמן דרוש בשביל שיחרור זה? שש שעות.

בעוד שש שעות יהא קרוב לחצות לילה. האם מן התבונה להפליג בשעה כזו, איזה נתיב לבור בין כל הסלעים התת־ימיים האלה שכבר ביום הם מפותלים ביותר, וכיצד להסתכן באישון לילה בתוך מארב זה של מים רדודים?

הכרח הוא להמתין עד למחר. שש שעות אבודות אלה גורמות הפסד של לפחות תריסר שעות.

לא צריך אפילו להעלות על הדעת להחיש את העבודה על־ידי פתיחת כניסת השונית. המחסום יהא דרוש לגאוּת־המים הקרובה.

ז’יליאט חייב להינפש.

לשכל את הזרועות באפס־מעשה, זה היה הדבר היחידי שעדיין לא עשה מאז הציג רגליו על צוקי הדוֹברים.

אולם חידוש־כוחות זה אולי לא היה מיותר.

ה’כרסתנית' היתה עכשיו לרשותו; הוא גמר אומר לעבור בה את הלילה.

הוא הלך לחפש את עור־הכבש שלו על הדוֹבר הגדול; ירד הימנו, סעד את לבו בשבלולים אחדים ובשנים־שלושה ערמוני־ים, שתה, מאחר שהיה צמא מאד, את הלגימות האחרונות של מים מתוקים שנותרו בפחית המרוקנת כמעט, התעטף בעור־הכבש שצמרו גרם לו עונג, השתטח כמו כלב־שמירה ליד המכונה, הוריד את כומתתו מעל לעיניו, ושקע לתוך שינה.

הוא ישן שינה עמוקה. אדם יודע תרדמות כאלה לאחר עמל מפרך.

6: והמבין יפיק תועלת!

באמצע הלילה, בפתע־פתאום, וכאילו על־ידי התרופפותו של קפיץ, התעורר ז’יליאט.

הוא פקח את עיניו.

צוקי הדוֹברים שמעל לראשו מוּארים היו כעל־ידי זהרוריה של מדורה גדולה, על פני כל החזית השחורה של השונית פרושה היתה כעין בבואה של אש.

מהיכן באה אש זו?

מהמים.

הים היה מוזר ומופלא.

דומה היה שהמים הוצתו. בכל אשר תשור העין, בתוך השונית ומחוץ לשונית, להב הים.

תארו לעצמכם מחשכים מוארים.

ספּני לאמאנש מכירים את הנגוהות הזרחניים והמופלאים האלה, הצופנים מהם אזהרות ליורדי־הים.

אור זה חדר בעד עפעפיו הסגורים של ז’יליאט, והיה זה הודות לו שהקיץ.

יקיצה זו היתה בעתה.

גאות־המים שפלה בינתיים, ודאות חדשה באה. מעשנת המכונה שנחלצה בעת שנתו של ז’יליאט, עלולה היתה להילכד שנית בתוך הגרוטאה הפעורה מעליה.

ואמנם, היא חזרה באיטיוּת לתוך המלכודת.

לא דרוש היה אלא מרחק של רגל אחת כדי שהמעשנה תחזור ותשתבץ בתוך ה’דוּראנדה'.

אם ז’יליאט רוצה לנצל את ההיחלצות הזו שכבר נתונה היתה בסכנה, אין לפניו אלא שהוּת של מחצית השעה.

הוא קפץ חיש־מהר על רגליו.

אף כי המצב דוחק היה, נשתהה תחתיו רגעים אחדים כדי להסתכל בנוגה הזרחני ולהרהר.

ז’יליאט הכיר היטב־היטב את הים; ולרבות הצרות הצרורות שהוא גרם לו לעתים תכופות, נעשה זה כבר חבר ועמית לו.

הוא רץ אל ה’כרסתנית‘, תפסה באונקלה, ובהישענוֹ לסלעים, דחפה לעבר הכניסה, למרחק מטרים אחדים מה’דוּראנדה’, סמוך למחסום. ובפחות מעשר דקות הוּצאה ה’כרסתנית' מתחת לשלדה של הספינה הטרופה. ולא קיים היה עוד חשש שהמעשנה תחזור ותיתפש במלכודת. עתה יכולים הגלים לגאוֹת.

אף־על־פי־כן לא היה לו לז’יליאט מראה של אדם המתקין עצמו להפליג.

הוא חזר ותהה על הנוגה הזרחני, והעלה את העגנים; אך לא כדי לגררם למקום אחר, אלא כדי לחזור ולעגן בהם את ה’כרסתנית' עיגון־של־קלשון, ובחזקה רבה; אמנם, סמוך ליציאה.

הוא לא השתמש עד אז אלא בשני העוגנים של ה’כרסתנית‘, ועדיין לא נעזר בעוגן הקטן של ה’דוּראנדה’, שמצאוֹ, כפי שזוכרים, על הסלעים המבצבצים מהמים. הוא הניחוֹ בשעתו בקרן־זוית של ה’כרסתנית', מצוייד בכבל ומוכן־ומזומן למקרה של צורך דחוף. ז’יליאט הטיל את העוגן השלישי. זה העיד על דאגה יתירה ועל הכפּלת הזהירות.

הנוגה הזרחני שז’יליאט לא גרע עין ממנו, ייתכן שאיים עליו, אבל באותו זמן גם שימש אותו. לולא נוגה זה היה אסיר השינה ומרומה על־ידי הלילה. הוא העירוֹ והאיר לו.

זרחנות זו הפיצה על השונית אור חשוד. אבל אור זה, ככל שנראה מדאיג בעיניו של ז’יליאט, היה בו מן המועיל, בזה שעשה את הסכנה גלויה ואיפשר לקדם את פּניה. מעתה, כאשר ז’יליאט ירצה למתוח את מפרשה של ה’כרסתנית' הנושאת את המכונה ולהפליג, הריהי חופשית.

אלא שדומה היה שז’יליאט נותן פחות ופחות את דעתו על הפלגה. לאחר שעיגן את ה’כרסתנית', הלך לחפּש את השרשרת החזקה ביותר שהיתה לו במחסנו, ובקושרוֹ אותה למסמרים שנתקעו בשני הדוֹברים, חיזק מבפנים בשרשרת זו את החומה של קרשים וקורות שכבר מחוזקת היתה מבחוץ על־ידי שרשרת אחרת. לא זו בלבד שלא פתח את פתח המוצא, אלא עוד ביצרוֹ ביצור־יתר.

הנוגה הזרחני הוסיף להאיר לו, אך פחת והלך. אמת היא שהשחר התחיל מפציע ועולה.

בפתע־פתאום זקף ז’יליאט את אזניו והאזין.

היה נדמה לו ששומע, אי־שם במרחק עצום, משהו רפה ועמום.

בשעות מסויימות בוקעת ועולה מהמצולה המייה.

הוא חזר והאזין. השאון הרחוק נתחדש. ז’יליאט ניענע בראשו כמי שיודע פירושו של שאון זה.

רגעים אחדים לאחר מכן מצוי היה בקצה השני של סימטת השונית, ליד הכניסה המזרחית, שהיתה פנויה עד אז, ובמהלומות פטיש חזקות שיקע מסמרים עבים לתוך השחם של שני זיזי הכניסה הזו הסמוכה לצוק־האדם, כשם שעשה לגבי פירצת הדוֹברים.

הבקיעים של הסלעים האלה היו כולם מוכנים ומרופדים יפה בפיסות־עץ, כמעט כולן של לב־אלון. מאחר שהשונית בצד זה היתה מעורערת מאד, מרובים היו בה החגווים, וז’יליאט יכול היה לתקוע שם מסמרים במספר רב יותר מאשר במסדם של שני הדוֹברים.

ברגע מסויים, כאילו נשפו עליו, דעך הנוגה הזרחני; דמדומי השחר, שנעשו מרגע לרגע קורנים יותר, באו במקומו.

לאחר שתקע את המסמרים, גרר ז’יליאט קורות, אחר־כך חבלים, אחר־כך שרשרות, ובלי להסב עיניו מעבודתו, בלי להינפש אף רגע אחד, התחיל להקים לרוחב הכניסה של צוק־האדם, במרישים שנקבעו אופקית ונקשרו בכבלים, אחד מאותם המחסומים מעשה־שבכה, שהמדע סיגל לעצמו היום, ושהוא מכנהו שובר־גלים.

בינתיים עלתה השמש, זכּה מאד. השמים בהירים היו, והים רוגע.

ז’יליאט החיש את עבודתו. אף הוא שקט היה, אבל בחפזונו ניכרת היתה החרדה.

העבודה התבצעה במהירות רבה כל־כך, שהיתה זו יותר צמיחה מאשר בניה. מי שלא ראה במלאכתו בונה־גשרים צבאי לא יוכל ליצור לו מושג על מהירות זו.

הכניסה המזרחית היתה עוד צרה יותר מהכניסה המערבית. לא היו לה אלא חמש או שש רגל ריווח. פירצה מועטת זו סייעה לז’יליאט. מאחר שהשטח שיש לבצר ולסגור מצומצם היה, יהא קיר־המגן מוצק יותר ויוכל להיות פשוט יותר.

לאחר שקבע את הקורות האופקיות הראשונות של שובר־הגלים, טיפס ז’יליאט עליהן והאזין.

הנהימה נעשתה נמרצת יותר.

ז’יליאט הוסיף להקים את המחסום. הוא הידק את כל המבנה בשרשרות, הרבה בקישורים והוסיף מסמרים במקום שנדרשים היו.

כיוון שהיה לו הרבה ברזל עגול בגרוטאות הספינה, יכול היה להצטייד במלאי גדול של מסמרים.

תוך כדי עבודה כיתש בשיניו פכסם, כדי לשבור את רעבונו. הצמא הציקהו, אך לא היה לו מה לשתות, לפי שהמים המתוקים אזלו לחלוטין. הוא הריק את הפחית עד תומה אמש, בעת שאכל פת ערבית.

הוא הוסיף עוד ארבעה או חמישה נדבכים; אחר־כך עלה שנית על המחסום, חזר והאזין.

השאון שנישא מהאופק, פסק. הכול נדם.

שורה ארוכה ושחורה של צפרים עוברות־אורח שירטטה באפסי האופק פס בשמים. הן עפו בפזיזות. הן פנו לעבר היבשה. דומה היה שטיסתן היא טיסת־מנוסה.

ז’יליאט חזר להגביה את שובר־הגלים.

הוא הגביהוֹ ככל שיכול היה, במידת גובה שאיפשרה לו עקמימותם של הסלעים.

סמוך לצהרי־היום, נראתה לו השמש חמה יותר מכפי שהוצרכה להיות. חצות־היום היא השעה המכרעת של היום; ז’יליאט שעמד על שובר־הגלים המוצק שסיים את בנייתו, חזר לתהות על המרחב.

הים היה יותר מאשר רוגע, הוא עטה גון קרוש. לא ראו בו אף מפרש אחד של ספינה. השמים היו בכל מקום זכים; אלא שהחליפו תכלתם בלבן. לובן זה מוזר היה. באופק, בצד מערב נסתמן כתם קטן שהיה לו מראה מבשר רע. כתם זה נשאר במקום אחד בלי נוע, אך נתעצם קימעה־קימעה. ליד הסלעים המבצבצים מהים ריטטו הגלים מתונות.

ז’יליאט יפה עשה שבנה את שובר־הגלים.

הסוּפה מישמשה ובאה.

התהום גמרה אומר לפתוח במלחמה.

ספר שלישי: המלחמה

1: המאבק

ז’יליאט טיפס ועלה על הדוֹבר הגדול.

משם ראה את כל מרחב הים.

המערב היה מוזר ומתמיה. חומה הגיחה ויצאה מתוכו. חומה עצומה של ענן כבד, שחסמה את המרחב מצד אל מצד, עלתה לאיטה מחוג האופק אל רום השמים. זה היה ענן שדומה היה לשחם.

זו היתה עליית הלילה בעיצומו של יום.

השמים, שהחליפו תחילה את תכלתם לבן, עטו עתה גון אפור. דומים היו למעין אבן־ציפחה עצומת־מידות. הים, שלמטה, עכור ועפרורי, היה אבן־ציפחה אחרת. אף לא נשיבה קלה, אף לא איוושה קלה, או אדווה קלה. בכל אשר תשור העין הים השומם. אף מפרש בשום צד. הצפרים הסתתרו. מורגשת היתה בגידה בחלל האינסופי.

הצל העב הזה נתעצם והלך קימעה־קימעה.

ההר הנע־זע של אדים שפנה לעבר צוקי הדוֹברים היה אחד מאותם העננים שאפשר לכנותם ענני מאבק.

התקרבות זו נוראה ואיומה היתה.

ז’יליאט סקר בעינים בוהות את הענן הכבד הזה ורטן בין שיניו: “צמא אני, אתה תתן לי לשתות”.

כומתתו מצויה היתה בכיס אפודתו, הוא שלפה וחבשה לראשו. הוא נטל מהכוך שבו ישן לילות רבים כל־כך, את כל מלאי בגדיו; הוא נעל את בתי־שוקיו, ומיתח על גבו את חמילתו כדרך שאביר לובש את שריונו שעה שהוא יוצא לקרב. אנו יודעים שלא היו לו עוד נעלים, אבל כפות רגליו נתקשו על גבי הסלעים.

משכילה ללבוש את כלי־המלחמה, תהה על שובר הגלים שלו, לפת בזריזות את חבל־הקשרים, הגליש את עצמו מרמת הדוֹבר, הציב רגליו על הסלעים שלמטה, ורץ למחסנו. מקץ רגעים אחדים ניגש למלאכה. הענן הכבד והאילם יכול היה לשמוע את מהלומות פטישו. מה עשה ז’יליאט? במסמרים, בחבלים ובקורות שנותרו לו, הקים בכניסה המזרחית שובר־גלים שני במרחק עשר או תריסר רגל מאחרי שובר־הגלים הראשון.

בפתע־פתאום נעלמה השמש. ז’יליאט הרים את ראשו.

הענן המתעצם והולך השיג את השמש. זה היה כאילו דעך היום, ובמקומו באו זהרורים מטושטשים וחיוורים.

בקצה האופק נתהוותה תיקרה של שחור דחוס, שנגעה בים ונתמזגה עמו בתוך הלילה. מורגש היה שמשהו ממשמש ובא. זה היה רחב, כבד ואכזרי. החשיכה נתעבתה והלכה. פתאום הרעים רעם חזק ועצום.

ז’יליאט עצמו הרגיש את הזעזוע. יש בו ברעם מן החלום. מציאות בּרוּטאלית זו בתחום החזוני יש לה משהו מבעית. דומה שאתה שומע נפילתו של רהיט ענק בתוך חדר־ענקים.

ז’יליאט חש פתאום שנשיפה פורעת את שער ראשו. שלושה או ארבעה עכבישי־גשם נתמעכו סביבו על גבי הסלע. אחר־כך הבריק חזיז שני. הרוח התחילה לנשוב.

ציפייתו של הצל היתה בשיאה; הרעם הראשון הגעיש את הים, הרעם השני ביקע את חומת הענן הכבד מלמעלה; חור נוצר בו, כל זרם־המטר שהיה תלוי־ועומד ניתך מזה הצד; הבקיע נעשה מעין פה פתוח מלא גשם, והקאתה של הסוּפה החלה.

הרגע הזה מחריד היה.

סגריר, אוּראגאן, חזיזים, קולות־נפץ, גלים שהתרוממו עד לעננים, קצף, עיווּתי־טירוף, צווחות, שאגות, נשיפות, הכול בבת־אחת. זו היתה השתוללות של מפלצות.

הרוח נישבה במהירות הבזק. הגשם לא ירד, הוא התמוטט.

דומה היה שז’יליאט אינו שם כלל לב למתרחש. ראשו רכון היה על עבודתו. שובר־הגלים השני התחיל להתגבה. לכל מהלומת רעם ענה במהלומת פטיש. קצב זה נשמע יפה בתוך האנדרלמוסיה. ראשו של ז’יליאט מגולה היה, נחשול של רוח סחף לו את הכומתה.

צמאונו עז היה. הקדחת חילחלה בוודאי בגופו. שלוליות גשם נוצרו מסביבו, בתוך סדקי הסלעים. מפרק לפרק היה שואב מים בשקערורית ידו ושותה. אחר־כך, בלי לתת אפילו את דעתו על מהלך הסופה, היה חוזר לעמלו.

הכול עלול להיות תלוי בשהות של רגע אחד. הוא ידע מה מצפה לו אם לא יסיים בעוד מועד את שובר־הגלים. לשם מה איפוא לאבד זמן כלשהו כדי לראות את פני המוות מתקרבים ובאים?

הסוּפה פנתה עתה מערבה וחבטה בחמת־זעם את המחסום של שני הדוברים; אבל לז’יליאט היה אמון במחסום זה, ובצדק; הנחשול הסוער לא הצליח באמת לשלח ל’כרסתנית', מעֵבר למכשול, אלא קילוחי קצף אחדים. בצד זה, הודות למחסום, נחלה הסוּפה כשלון, וכל כוחה היה בהתזת רוק. ז’יליאט הפך גבו למאמץ זה. לבו שקט היה, שכן הרגיש שזעף זה שמאחריו זעף־שוא הוא.

רסיסי הקצף, שהתעופפו מכל העברים, דומים היו לצמר. המים העכורים הציפו את הסלעים, טיפסו עליהם, נכנסו לתוכם, חדרו לתוך הרשת של הבקיעים הפנימיים, וחזרו והגיחו מתוך הגושים השחמיים דרך חגווים צרים, שהיוו בתוך המבול הזה מעין מזרקות קטנות ושלוות. פה ושם ניגרו ברוב חן פלגים של כסף מתוך החורים האלה ונפלו הימה.

שבכת־התגבורת של המחסום המזרחי נסתיימה והלכה. עוד קישורים אחדים של חבל ושל שרשרת והגיע הרגע בו יוכל קיר־מגן זה להילחם אף הוא.

בפתע פתאום, באה התבהרות גדולה; הגשם פסק, העננים התפוררו, הרוח קפצה למקום אחר, מעין חלון גבוה ומדומדם נקרע ברום השמים, והברקים דעכו; אפשר היה לחשוב שזהו הסוף. זו היתה התחלה.

הרוח קפצה מדרום־מערב לצפון־מזרח.

ההשתערות שבאה עתה ממזרח, זממה לפגוע בנקודה החלשה.

בזו הפעם הפסיק ז’וליאט את עבודתו. הוא נשא עיניו והביט.

הוא התייצב על זיז של סלע מאחרי השבכה השניה שהקמתה כמעט נסתיימה. בידו השמאלית הפשיל את קווצות השער שהגשם הדביק לעיניו, בידו הימנית לפת במלוא הקת את פטישו הטוב, נרכן לאחוריו, ומאיים אף הוא, עמד והמתין.

הוא לא המתין זמן רב.

התנוצצות של ברק נתנה את האות; החלון החיוור ברום השמים נסגר, גשם עז ניתך, הכול חזר והחשיך, ולא היה אור אחר אלא אור הברק. ההשתערות הקודרת החלה.

נחשול עצום־מידות, שנראה היה בתוך החזיזים שהבריקו בזה אחר זה, התרומם במזרח מעבר לצוק־האדם. בהתקרבוֹ, התנפח ולבש צורה של גליל גדול של אופל שהתגלגל על פני האוקינוס. הרעם נהם עמומות.

נחשול זה נתקל בצוק האדם, נשתבר בו לשניים ועבר הלאה. שני השברים שחזרו ונתחברו היוו עתה הר של מים. ההר נתארך קימעה־קימעה ועטה דמות של קורה.

איל־ברזל זה הטיל את עצמו על שובר־הגלים. החבטה איומה היתה. הכול נעלם בתוך הקצף.

הקצף התפזר. עמד על עומדו.

המחסום החזיק יפה מעמד. אף שרשרת אחת לא נשברה, אף מסמר אחד לא נעקר. המחסום גילה במבחן את שתי סגולותיו של שובר־גלים: הוא היה גמיש כמו שבכה ומוצק כמו קיר. נחשול־האיתנים שביקש להבקיעוֹ, התפורר בו לגשם.

שלוליות של קצף, שגלשו־זרמו לאורך עקלקלות המיצר, נעלמו תחת ה’כרסתנית'.

האיש שהתקין זמם זה לאוקינוס לא נח ולא נפש.

לאושרו נדדה הסופה זמן־מה אילך ואילך. הגלים הזועפים חזרו להשתער על החלקים החסומים של השונית. זו היתה הפוגה זמנית. ז’יליאט ניצלה כדי להשלים את שובר־הגלים האחורי.

היום נסתיים תוך עמל זה. הסוּפה הוסיפה להציק לצלע השונית בחגיגיוּת קודרת.

עם רדת הלילה לא נשתררה חשיכה גמורה. הסערות המוארות והמסונוורות על־ידי ברקים יש להן סירוגין של גלוי וסמוי. הכול הוא לבן, אחר־כך הכול הוא שחור. אתה רואה את יציאתם של נגוהות ואת שיבתם של מחשכים.

נגוהות אלה סייעו לז’יליאט והדריכוהו. פעם אחת פנה ואמר לברק: ‘החזק לי את הנר!’.

יכול היה, לאורם של החזיזים האלה, להגביה את השבכה האחורית לגובה רב יותר מהשבכה הקדמית. שובר־הגלים נמצא כמעט מושלם. שעה שז’יליאט הידק את השבכה בכבל נוסף, חש משב־רוח עז ישר בפניו. זה הזקיף את ראשו. הרוח חדרה לתוך מעבר השונית. הרוח העתיקה את עצמה בפתע־פתאום לצפון־מזרח. ההשתערות על הכניסה המזרחית התחדשה. ז’יליאט השיט מבטיו על פני מרחב הים. שובר־הגלים עומד שוב להיות מותקף. מהלומה חדשה של הים ממשמשת ובאה.

ואמנם, מהלומה זו הונחתה באכזריות; אחריה באה מהלומה שניה, אחר־כך שלישית ורביעית; חמש או שש מהלומות הונחתו ברוב המולה ומהומה, וכמעט יחד; ולבסוף מהלומה אחרונה, איומה ונוראה.

מהלומה זו היתה כעין סיכום של כוחות, והיה לה מראה של דבר חי. נחשול־איתנים זה השתטח והשתחק על גבי שובר־הגלים. חלחלה עמוקה זיעזעה את השונית. נהימות של חיות נתערבבו בתוך החלחלה הזו. הקצף דומה היה לריר שמטיל לוויתן.

משנתפזר הקצף נתגלה ההרס. השתערות אחרונה זו עשתה את מלאכתה. בזו הפעם סבל שובר־הגלים. קורה ארוכה וכבדה, שנעקרה מהשבכה הקדמית, הועפה מעל למחסום האחורי, והוטלה על זיז הסלע שנבחר לרגע קל על־ידי ז’יליאט כעמדת־קרב. לאושרו לא חזר לשם. היה נקטל בבת־אחת.

היתה בנפילה זו של הקורה משהו משונה: לא זו בלבד שלא ניתרה וממילא לא התיזה נתזים על ז’יליאט, אלא הביאה לו אפילו תועלת, כפי שנראה להלן.

בין זיז הסלע ובין השיפועיוּת הפנימית של המעבר, מצוי היה נקיק שדומה היה לחתך של גרזן. אחד הקצוות של הקורה שהושלכה באויר על־ידי הנחשול, נתקע תוך כדי נפילה בנקיק הזה. הנקיק נתרחב בשל כך.

רעיון ניצנץ במוחו של ז’יליאט.

ללחוץ על הקצה השני.

הקורה שנלכדה בקצה אחד בנקיק הסלע שהיא הרחיבתו, נשתרבבה מתוכו כמו זרוע פשוטה. זרוע זו נתמשכה במקביל לחזית הפנימית של המעבר באורך של שמונה־עשר או עשרים זרתות, כלומר מרחק טוב לצורך המאמץ שיש לעשות.

ז’יליאט מיתח את עצמו ברגליו, בברכיו ובאגרופיו אל הקיר התלול ונסתמך בשתי כתפיו למנוף העצום. הקורה ארוכה היתה, מה שהגביר את כוח תנופתו של המנוף. הסלע כבר מעורער היה. אף־על־פי־כן הוצרך ז’יליאט לחזור על מאמצו ארבע פעמים. פלגי זיעה וגשם ניגרו בערבוביה משער ראשו. המאמץ הרביעי היה מאמץ של חמת־שגעון. שאגת נמר חילחלה בתוך הסלע. הנקיק שנתבקע והלך, נפתח כמו לסת, והגוש הכבד נפל לתוך הריווח הצר של המעבר תוך רעש מחריד, שהיה מעין תשובה לקולות הרעם והברקים.

הוא צנח־נפל ישר, אם אפשר להתבטא כך, כלומר בלי להשתבר.

תארו לעצמכם אבן־אדירים המושלכת כגוף אחד.

המריש־המנוף הלך אחרי הסלע; וז’יליאט שנאחז בו, עלול היה בעצמו להידרדר וליפול.

קרקע הים היתה במקום הזה מרופדת חלוקי־אבן והמים היו מועטים שם. בתוך שיכשוך של קצף שניתז על ז’יליאט, השתטח גוש־האבן בין שני הכפים הגדולים והמקבילים של המעבר והיווה שם חומה ברוחב, מעין גווי־חיבור בין שני הקירות התלולים. מנפילה זו נוצר מבוי סתום ומוזר ביותר, שאפשר לראותו עוד היום. מאחרי מחסום־אבן זה המים הם כמעט רוגעים.

זו היתה איפוא, חומה בלתי־מנוצחת שבעתיים מהדופן של חרטום ה’דוּראנדה' שנקבע בין שני הדוֹברים.

מחסוֹם זה היה דבר בעתו.

חזיז שפילס את החלל והאיר את השונית, גילה לז’יליאט את הנזק שנגרם לשובר־הגלים: הקורות נתעקמו, קישורי־החבלים וקישורי־השרשרות נתרופפו והתחילו לחרוק, ברוח, קרע נתהווה בטבור המיתקן. אך השבכה שלימה היתה.

גוש־האבן, שהוטל בעוצמה רבה כל־כך על־ידי ז’יליאט, לתוך ריווח הסלעים, מאחרי שובר־הגלים, היה המחסום המוצק ביותר, אלא שהיתה לו מגרעת אחת: הוא היה נמוך מדי. הנחשולים הגועשים לא יוכלו לשברו, אך הם יכולים לעבור עליו.

גובהו המועט של מיצר־שחם קטן זה הדאיג את ז’יליאט.

לא יצא זמן רב וליקוי זה החל לתת את אותותיו. הנחשולים לא נטשו עוד את שובר־הגלים; הם השתערו עליו בחמת־זעם שקדנית ועקשנית. ז’יליאט דימה לשמוע מעין דישדוש רגלים על גבי שבכה מנודנדת זו.

החשיכה היתה רגע אחד עמוקה ביותר, הברקים פסקו: קנוניה מבשרת רע; הענן והים התמזגו; מהלומה עמומה נשמעה.

למהלומה זו נתלווה קול־נפץ.

ז’יליאט שירבב את ראשו. השבכה שהיתה חזית המחסום, נפרצה. הוא ראה חודי קורות מקפצים בתוך הגלים הסוערים. הים השתמש בשובר־הגלים הראשון כדי להבקיע את השני.

ז’יליאט הרגיש מה שהיה מרגיש גנראל בראותו את חיל־החילוץ שלו נוחל תבוסה.

המהלומות באו בזו אחר זו, במעין קביעות טראגית. ז’יליאט שעמד תפוש הרהורים מאחורי דלת זו שהוא ביצרה, הקשיב לנקישות אלה של המוות, המבקש להיכנס.

הוא הירהר במרירות, שאלמלא מעשנה זו של ה’דוּראנדה‘, שנלכדה כה פאטאלית בתוך הגרוטאה, כי עתה מצוי היה ברגע זה ממש, ומאז הבוקר, בנמלה של גאֶרניסיי, כשה’כרסתנית’ מעוגנת במקום־מבטחים והמכונה מחולצת מן הסכנה.

הדבר שממנו התיירא בא. הפריצה אירעה. דומה היה לאנקת גסיסה. כל המבנה של שובר־הגלים, מרוסק ובלול יחד, הסתער בתוך גלגל־מים על מחסום האבנים בדומה לסוּפת־איתנים המסתערת על הר, ונעצר שם. הסלע שיצר מחסום, כלומר מכשול ללא רתיעה אפשרית, עצר את ההסתערות. המעבר צר היה בנקודה זו; הסוּפה הנצחית עירבה וכיתשה את כל שובר־הגלים כגוש אחד בתוך צואר־בקבוק זה; עצם העוז של ההסתערות, בגבבוֹ את הערימה ובשקעו את השברים זה בתוך זה, עשה מהרס זה דייסה מוצקת.

אבל נחשולים אחדים, נחשולים גדולים אלה החוזרים בעת סוּפות במחזוריות קבועה, דילגו מעל למפולת של שובר־הגלים. הם נפלו לתוך המעבר, ולמרות פיתוליו ועקמומיותיו, הגעישו בו את המים. גלי המיצר התחילו לזוע ברוגזה.

כיצד למנוע עתה שההתגעשות לא תתפשט ותגיע עד ל’כרסתנית'?

לא דרוש זמן רב לנחשולי־רוח אלה כדי להפוך את כל המים הפנימיים לסערה, ובמהלומות־ים אחדות תבוקע ותשוסע ה’כרסתנית' והמכונה תרד תהומה.

ז’יליאט עמד וחשב, אחוז חלחלה.

בפתע־פתאום נצטלצל ונתמשך בתוך המיצר, במרחק־מה מאחרי ז’יליאט, קול־התרסקות, שהיה מבעית יותר מכל מה שז’יליאט שמע עד כה.

קול זה בא מעבר ה’כרסתנית'.

משהו מבשר שואה התרחש בסביבתה.

ז’יליאט עקר ממקומו ורץ לשם.

מהמבוא המזרחי, שבו מצוי היה, לא יכול היה לראות את ה,כרסתנית' בגלל עקלקלותיה של הסימטה. משהגיע לתפנית האחרונה, נשתהה והמתין לברק שיבריק.

הברק בא והראה לו את המצב.

למהלומת־הים שהונחתה על המבוא המזרחי, ענתה מהלומת־רוח שהונחתה על המבוא המערבי. שואה מישמשה ובאה שם.

ב’כרסתנית' לא ניכר היה נזק גלוי לעין; בצורה כפי שמעוגנת היתה, הניחה אחיזה מעטה לזעמה של הסוּפה; אבל לעומת זה נתון היה שלדה של ה’דוּראנדה' בכל רע.

חורבה זו היתה כולה מחוץ למים, תלויה באויר, מופקרת. החור שקדח בה ז’יליאט כדי לחלץ מתוכה את המכונה, רופף לחלוטין את התבנית של הספינה. קורת הקוער מבותרת היתה. חוט־השדרה של שלד זה מרוצץ היה.

הסערה נשפה עליו.

לא היה צריך יותר. רצפת הסיפון נתקפלה כמו ספר הנפתח והולך. ההתפרקות החלה. וקול־התבקעות זה הוא הוא שהגיע, בעד הסוּפה, לאזניו של ז’יליאט.

החתך המרובע שהוא חיתך הפך לפצע. מסידוק זה עשתה הרוח בקיע. שבר זה שברוחב ביתר את הגרוטאה לשניים. החלק האחורי, הסמוך ל’כרסתנית' נשאר תקוע בתוך מלחץ־הסלעים. החלק הקדמי, זה שפנה כלפי ז’יליאט, תלוי היה. שבר, כל עוד הוא מחזיק, הריהו בחינת ציר. גוש זה התנועע על גבי שבריו כעל גבי שגמים, והרוח נידנדתו אילך־ואילך ברעש איום.

למזלו של ז’יליאט שוב לא מצויה היתה ה’כרסתנית' מתחת לגרוטאת ה’דוּראנדה'.

אולם נידנוד זה מיטמט את חציו השני של השלד שעדיין משובץ היה איתן בין שני הדוֹברים. ממיטמוט לעקירה אין מרחק רב. בתוקף עקשנותה של הרוח, עלול החלק המדולדל לסחוף אחריו בפתע־פתאום את החלק השני, שנגע כמעט ב’כרסתנית‘; ואז, הכול, ה’כרסתנית’ והמכונה שבתוכה, ישקעו תחת המפולת הזו.

ז’יליאט הלך למחסנו ונטל משם את גרזנו.

הפטיש עשה את מלאכתו באמונה, עתה הגיע תורו של הקרדום.

אחר־כך עלה ז’יליאט על הגרוטאה. הוא הציב רגל על קטע הסיפון שלא נכפף; ורכון מעל לתהום הפעורה בין שני הדוֹברים, החל לקצץ את הקירות השבורות ואת כל מה שנשאר קשור ומצומד לשלד התלוי.

להשלים את ההפרדה בין שתי הגדמות של הגרוטאה, לשחרר את החלק שנשאר מוצק, להטיל לתוך הגלים את החלק שהרוח השתלטה עליו, כזו היתה המשימה. היא היתה מסוכנת יותר מאשר קשה ומיגעת. החצי התלוי של השלד, המשוך על־ידי הרוח ועל־ידי כובד משקלו, לא מחובר היה אלא בנקודות אחדות. קישורים מעטים אלה שעשו את העבודה הזו קלה, היוו גם את הסכנה הכרוכה בה, הכול עלול היה להתמוטט בבת־אחת תחת ז’יליאט.

נגד השתוללות הכוחות תוכל רק התחבולנוּת להילחם. ואמנם, התחבולנוּת היתה נצחונו של ז’יליאט. הוא רצה שהשריד המדולדל ישור בבת־אחת. לשם כך רופף את השברים־השגמים בלי לקצצם לגמרי, ובהניחוֹ סיבים אחדים שתמכו בשאר. בפתע־פתאום נעצר, כשמחזיק את קרדומו מונף. המבצע עלה בידו. הקטע כולו נתנתק.

מחצית זו של שלד הגרוטאה שקעה בין שני הדוברים, מתחת לז’יליאט שעמד על המחצית השניה, רכון ומסתכל. היא צללה במאונך, בהתיזה סילונות מים על הסלעים, ונעצרה בתוך הדוֹברים קודם שנגעה בקרקע הים. בצבץ הימנה די מחוץ למים כדי שתחלוש על הנחשולים בלמעלה מתריסר רגל. רצפת הסיפון המאונכת היוותה איפוא חומה בין שני הדוברים, בדומה לחומה שהיווה הסלע שהוטל קצת הלאה ברוחבו של המיצר; היא הניחה בקושי לקילוחי קצף להסתנן דרך שתי קצותיה; והיה זה המחסום החמישי שז’יליאט השכיל להקים בלי שהיות יתירות נגד הסופה בתוך רחוב־ים זה.

האוּראגאן העיוור הוא שסייע בהקמתו של מחסום אחרון זה.

מהשוֹאה הפיק ז’יליאט תשועה. ענן כבד זה עזר לו, לבסוף.

משנעשה הדבר, שאב משלולית של גשם מעט מים בכף־ידו ופנה ואמר אל הענן: “כַּד!”

ז’יליאט ירד לתוך ה’כרסתנית' והשתמש באורם של הברקים כדי לערוך בה בדיקה. היא זקוקה היתה לעזרה, הסירה המסכנה; היא טולטלה כהוגן בשעה הקודמת והחלה להתעקם. במבט חטוף זה לא קבע ז’יליאט שום נזק. בכל־זאת בטוח היה שהיא סבלה זעזועים קשים. משרגעו הגלים נתיישר שלד הסירה מעצמו; העוגנים התנהגו יפה; אשר למכונה, ארבע השרשרות החזיקו בה להפליא.

בעת שז’יליאט סיים סקירה זו, עבר משהו לבן בסמוך לו ונעלם בתוך האופק. זה היה שחף.

אין הופעה משמחת יותר בסוּפות מהופעתו של שחף. כאשר הצפרים באות, סימן הוא שהסערה מסתלקת.

סימן אחר מבשר טוב היה הרעם, שחזר ונשנה.

האלימויות הקיצוניות של הסוּפה הן הן שהורסות אותה. כל יורדי־הים יודעים זאת; המבחן האחרון הוא קשה, אך קצר. השתוללותו של הרעם מבשרת את הסוף.

הגשם נעצר בפתע־פתאום. אחר־כך לא נשמע בחלל אלא גילגול רגזני בתוך העננים. הסוּפה פסקה בדומה לקרש הנופל לתוך הים. היא נשתברה, אם אפשר לומר כך. המכונה העצומה של העננים נתפרקה. בקיע של שמים זכים פילג את המחשכים. ז’יליאט הוכה תמהון. עיצומו של יום היה.

הסוּפה ארכה עשרים וארבע שעות בערך.

פתאם עטו השמים תכלת.

ז’יליאט הרגיש שהוא עייף ורצוץ. השינה מסתערת על העייפות כמו צפור־טרף. ז’יליאט כרע־צנח תחתיו בתוך הסירה בלי לבור לו מקום ושקע לתוך תרדמה עמוקה. שעות אחדות שהה כך שרוע ודומם, שונה מעט מאד מהקירות והמרישים שביניהם רבץ.

כאשר הקיץ משנתו רעב היה.

2: מי שרעב אינו היחידי

הים שכך. אבל עדיין רוגש היה במידה מספקת במרחביו שהפלגה מידית תהיה בלתי־אפשרית. מלבד זה, כבר יצא רובו של יום, עם המטען שנשאה ה’כרסתנית', צריך היה לצאת לדרך בבוקר, כדי להגיע לגאֶרניסיי לפני חצות לילה.

אף כי הרעב הציק לו, הרי הדבר הראשון שז’יליאט עשה היה להתפשט עירום, האמצעי היחידי להתחמם.

בגדיו רטובים היו מהסוּפה, אבל מי הגשם הדיחו את מי הים, באופן שעכשיו יכולים הם להתיבש.

הוא לא השאיר על גופו אלא את מכנסיו, שהוא חיפתם עד לקיבורות רגליו.

הוא שיטח פה ושם על גבי זיזי סלעים והידק בחלוקי־אבנים את חולצתו, אפודתו, בתי שוקיו, גלימתו ואת עור הכבש.

אחר־כך נתן את דעתו על אוכל.

ז’יליאט נטל את סכינו שהוא דאג להשחיזה ולהחזיקה תמיד מוכנה־ומזומנה, והוריד בה משחם הסלע חלזונות אחדים, מאותו סוג המצוי על חופי ים־התיכון. בידוע הוא שצדפות אלה נאכלות חיות. אבל לאחר כל־כך הרבה עמל ויגיעה היתה זו מנת־מזון דלה ביותר. אשר למים, עתה יכול היה לרוות בהם את צמאונו כאוות־נפשו.

הוא ניצל את זוטו של הים כדי לשוטט בין הסלעים בחיפוש אחרי סרטנים. הוא קיווה משום־מה לציד טוב.

אותו יום, בכל־זאת, הסתתרו הסרטנים. הסוּפה הבריחה את הגלמודים האלה לתוך מחבואיהם ועדיין לא התאוששו.

ז’יליאט החזיק בידו את סכינו הפתוחה, ותלש בה מזמן לזמן שבלול מתחת לאזובים. הוא אכל תוך כדי הליכה.

הוא לא הוצרך להיות רחוק מהמקום שבו נעלם מר קלובּין.

כאשר ז’יליאט גמר בלבו להסתפק בקיפודי ובערמוני ים, שמע שיכשוך בסמוך לרגליו. סרטן גדול, שנתבהל מהתקרבותו, קפץ לתוך המים. הסרטן לא צלל די עמוק שייעלם מתחום ראייתו של ז’יליאט.

ז’יליאט התחיל לרוץ אחר הסרטן על מסד השונית. הסרטן ברח.

פתאום לא היה עוד שום דבר.

הסרטן דיחק את עצמו לתוך איזה בקיע שמתחת לצוק.

ז’יליאט נאחז באגרופו בזיזי סלע ושירבב את ראשו כדי להציץ מתחת לגושים המשופעים.

ואמנם מצוי היה שם משקע. הסרטן נמלט מן־הסתם לשם.

זה היה יותר ממשקע. זה היה מעין אכסדרה.

הים נכנס לתוך האכסדרה הזו, אבל לא היה שם עמוק. ראו את הקרקעית מכוסה חלוקי־אבנים.

ז’יליאט נטל את סכינו בין שיניו, ירד בידיו וברגליו מרום הסלע התלול וקפץ לתוך המים האלה. הם הגיעוהו כמעט עד לכתפים.

הוא נכנס לתוך האכסדרה הזו. הוא מצע את עצמו בתוך מסדרון שהיו לו קירות חלקים ומרוטים, ומעין קמרון עוקצני. הוא לא ראה שם את הסרטן. הוא הפסיע בתוך אור שהלך והתמעט.

הוא ציין מעל לרמת המים, בתחום הישג ידו, סדק אופקי בתוך השחם. הסרטן מצוי בוודאי בסדק הזה. הוא תחב לתוך את אגרופו רחוק ככל שיכול היה והתחיל לגשש בחור האפל הזה.

בפתע־פתאום חש שזרועו נתפשה.

מה שהוא הרגיש אותו רגע היא זוועה שיקשה לתארה.

משהו שהיה דק, מחוספס, שטוח, קפוא, צמיג וחי נכרך בתוך האפלולית מסביב לזרועו החשופה. זה עלה וטיפס לו לעבר החזה. בפחות מדקה אחת נשזרה רצועה סלילנית סחור־סחור לפרק ידו ולמרפקו ונגעה בכתפו. חודה של הרצועה חיטט תחת בית־שחיו.

ז’יליאט הטיל את עצמו לאחוריו, אך עצר בקושי כוח לזוע. הוא היה כמו מסומר. בידו השמאלית שנשארה חופשית נטל את הסכין שנתונה היתה בין שיניו, וביד זו, שאחזה בסכין, נשתען לסלע במאמץ נואש לחלץ את זרועו. הוא לא הצליח אלא להטריד קצת את החיתול שנתהדק ביתר שאת. הוא היה גמיש כמו עור, מוצק כמו פלדה, קר כמו הלילה.

רצועה שניה, צרה וחדה, הגיחה מתוך בקיע הסלע. דומה היתה ללשון שנשתרבבה מתוך לוע. היא ליקקה ברעבתנות זוועה את חזהו החשוף של ז’יליאט; ובפתע־פתאום, בהתארכה, דקה וללא־קץ, נצמדה לעורו וליפפה את כל גופו.

כאב שלא ישוער, שאין להשוותו לשום דבר, ניפח בעת ובעונה אחת את שריריו המעוּותים של ז’יליאט. הוא הרגיש בעורו שיקועים עגולים, איומים. נדמה היה לו ששפתים אין־ספור, המדובקות לבשרו, מבקשות למוץ את דמו.

רצועה שלישית נשתלחה מתוך הסלע, מיששה את ז’יליאט, וחבטה את צלעותיו כמו חבל. היא נצמדה שם.

החרדה בעיצומה, אילמת היא. ז’יליאט לא השמיע צעקה כלשהי. היה די אור שיוכל לראות את הצורות המבחילות שנצמדו אליו. רצועה רביעית, זו מהירה כחץ, קפצה על בטנו ונכרכה מסביבה.

בלתי־אפשרי היה לקצץ או לתלש רצועות צמיגיות אלה שנדבקו בחזקה לגופו של ז’יליאט ובנקודות מרובות. כל אחת מהנקודות האלה היתה מוקד של כאב מחריד ומשונה, שעורר בו את ההרגשה שהוא נגמע ונמצץ על־ידי המון פיות קטנים.

רצועה חמישית זינקה מתוך הבקיע. היא השתטחה על גבי הרצועות הקודמות והצטנפה על חזהו של ז’יליאט. התעוקה התווספה לחרדה; ז’יליאט עצר בקושי כוח לנשום.

רצועות אלה, מחודדות בקצותיהן, נתרחבו והלכו בדומה ללהב של חרב המתרחב לצד הניצב. כל החמש נשתייכו כפי־הנראה למרכז אחד. הן הילכו וזחלו על גבי ז’יליאט. הוא הרגיש היאך נעתקות ממקום למקום לחיצות אפלות אלה שנדמו לו להיות פיות.

פתאום יצא גוש צמיג, גדול ושטוח, מתחת לבקיע; זה היה המרכז; חמש הרצועות היו מקושרות אליו כמו שליבות לחישורו של גלגל; אפשר היה להבחין בצד השני של דיסקוס מסואב זה התחלה של שלוש משושות אחרות, שנשארו תחת משקע הסלע. בטבורו של גוש צמיד זה קבועות היו שתי עינים שהביטו.

עינים אלה ראו את ז’יליאט.

ז’יליאט הכיר את התּמנוּן.

3: צורה אחרת של מאבק בתוך התהום

ז’יליאט תחב את זרועו לתוך הבקיע, התמנון תפשה.

הוא אחז בה בחזקה.

ז’יליאט היה הזבוב של עכביש זה.

הוא עמד במים עד למתניו, כפות רגליו מעוּותות על חלוקי־האבנים העגולות והחלקלקות, זרועו הימנית מלופפת בפיתולים השטוחים של רצועות התמנון, וחזהו מסותר כמעט תחת השתרגויותיה של תחבושת איומה זו.

משמונה הזרועות של התמנון, היו שלוש מצומדות לסלע, וחמש מצומדות לז’יליאט. אחוז ומדובק מצד אחד בשחם, מצד שני באדם, כבל התמנון, בזה האופן, את ז’יליאט לסלע. ז’יליאט הרגיש על עצמו מאתיים וחמישים מוצצים. סיבוך של חרדה ושל גועל.

ז’יליאט לחוּץ היה בתוך אגרוף עצום־מידות שאצבעותיו הגמישות אורכן מטר בערך, מלאות היו בפנים חטטים חיים שחיטטו בבשרו.

אין אדם מחלץ את עצמו מהתמנון. העושה מאמץ להיחלץ, גורם שהתמנון יתהדק מסביבו ביתר שאת. כל תנועת התנערות גוררת אחריה התכווצות יתירה של הרצועות הצמיגיות.

לז’יליאט לא היה אלא מקור־עזר אחד, סכינו.

רק ידו השמאלית פנויה היתה, אבל יודעים שהוא השתמש בה בעוצמה רבה. אפשר היה לומר עליו שיש לו שתי ידים ימניות.

סכינו הפתוחה מצויה היתה ביד זו.

אין מקצצים את המשושות של התמנון; הן עשויות עור שאי־אפשר לחתכוֹ, הוא מחליק תחת הלהב; יתר־על־כן, חתך ברצועות אלה עלול לפגוע בבשרך.

התמנון הוא רכוכית איומה; אף־על־פי־כן יש דרך להמיתה. דייגי סרק מכירים אותה; מי שראה אותם מבצעים בים תנועות פתאומיות מסויימות, יודע זאת. אף חזירי־הים מכירים שיטה זו; יש להם אופן לנשוך את התמנון נשיכה המקצצת לו את הראש. מכאן כל הרכוכיות נטולות הראש שנתקלים בהן במרחבי הים.

ואמנם, התמנון אינו בר־פגיעה אלא בראשו.

דבר זה לא נסתר היה מז’יליאט.

הוא לא ראה מעולם תמנון בעל ממדים כאלה. אדם אחר במקומו היה מאבד את עשתונותיו.

לגבי התמנון כלגבי שור־האיצטדיון יש רגע שצריך לנצלו; זהו הרגע שבו מרכין השור את עורפו, זהו הרגע שבו משרבב התמנון את ראשו, וזהו רגע מהיר מאד. מי שמחמיץ רגע זה הריהו אבוד.

כל מה שאמרנו לא ארך אלא רגעים ספורים. בכל זאת הרגיש ז’יליאט שמתעצמת והולכת המציצה של מאתיים וחמישים כוסות־הרוח.

התמנון הוא ערמומי. הוא משתדל להמם תחילה את טרפו. הוא תופש, אחר־כך ממתין הוא כל כמה שהוא יכול.

ז’יליאט החזיק את סכינו. המציצות נתגברו והלכו.

הוא הסתכל בתמנון, שהסתכל בו.

בפתע־פתאום התיקה החיה מהסלע את זרועה הששית, ובהטילה אותה על ז’יליאט, ניסתה לתפוש לו את הזרוע השמאלית.

בעת ובעונה אחת שירבבה בפזיזות את ראשה. רגע לאחר מכן נצמד פיה, שצורת טבעת לו, לחזהו של ז’יליאט. ז’יליאט, שתי זרועותיו כפותות ודם שותת מירכו, היה כמת.

אבל ז’יליאט ער היה. התמנון ארב לו, והוא ארב לתמנון.

הוא שימט עצמו מזרוע זו שביקשה ללפפוֹ, וברגע שהחיה אמרה לנשוך את חזהו, נחת אגרופו המזויין על החיה. היו שתי עוויתות, בכיווּן הפוך, זו של התמנון וזו של ז’יליאט.

זה היה כעין האבקות בין שני ברקים.

ז’יליאט שיקע את חוד סכינו לתוך הגוש הצמיגי והשטוח, ובתנועה סיבובית, דומה לפיתולה של צליפת שוט, שעשתה עיגול מסביב לשתי העינים, עקר את הראש כדרך שעוקרים שן.

זה היה הקץ, החיה כולה צנחה־נפלה.

דומה היתה למטלית הניתקת ונושרת. ארבע מאות וחמישים כוסות־הרוח הרפו בבת־אחת מהסלע ומהאדם. סחבה זו צללה לתוך עומק המים.

ז’יליאט, שנשם כבדות מחמת המאבק, יכול היה לראות לרגליו, על גבי חלוקי־האבנים, שתי ערמות מקפה נטולות צורה, הראש בצד אחד, השאר בצד השני. אנו אומרים השאר, כי הרי אי־אפשר לומר הגוף.

אולם ז’יליאט שחשש לעוויתות הגסיסה של התמנון, התרחק מתחום קרני המישוש שלו.

אבל החיה מתה היתה בפועל־ממש.

ז’יליאט סגר את סכינו.

4: מאומה אינו מסתתר, מאומה אינו נאבד

ז’יליאט הרג את התמנון במועד הנכון. כמעט חנוק היה; לזרועו הימנית ולחזהו היה גון סיגלי; למעלה ממאתיים תפיחות נסתמנו בהם; הדם זב פה ושם מתפיחות אחדות. התרופה לחבלות אלה הם מים מלוחים. ז’יליאט הטביל את עצמו בהם. בעת ובעונה אחת שיפשף את גופו בכף ידו. התפיחות ניטשטשו והלכו תחת השיפשופים האלה.

אירע שתוך כדי שפשפו בחפזון את עור גופו התפוח, הרים ז’יליאט מיכנית את עיניו.

חלחלה עברה בו.

הוא דימה לראות בתוך האפלולית מעין פרצוף שצחק.

זה היה ראש של מת.

לא ראש בלבד היה שם, אלא גם שלד.

ז’יליאט השיט את עיניו סביביו.

השלד היה מוקף המון רב של סרטנים.

המון זה לא נע ולא זע. היה לו מראה של קן נמלים מתות. כל הסרטנים האלה היו בלי רוח־חיים. ריקים היו. זו היתה הסתמרות דוממת של קרני־מישוש, של רגלים ושל לסתות. צבתות פתוחות עמדו זקופות ולא נסגרו עוד. הנרתיקים הגרמיים לא נעו תחת קרום הקוצים שכיסם; אחדים, שמוטלים היו מהופכים, הראו את חללם העפרורי. התגובבות זו דומה היתה לאספסוף של תוקפי מבצר שנסתבכו זה בזה כקמשונים ודרדרים.

תחת ערימה זו מוטל היה השלד.

לנגד עיניו של ז’יליאט היה מזווה־המזונות של התמנון. מחזה נוגה ומעורר זוועה. הסרטנים אכלו את האדם, והתמנון אכל את הסרטנים.

ליד הגופה לא נמצאה שום שארית של בגדים. האלמוני נתפש מן־הסתם בהיותו ערום.

תוהה וזהיר, התחיל ז’יליאט להסיר את הסרטנים מעל הגופה.

בפתע־פתאום, התכופף בזריזות.

מסביב לעמוד־השדרה השגיח במעין קישור.

זו היתה חגורת עור שהיתה כפי־הנראה מאובזמת על בטנו של האיש בעודו בחיים.

העור עבוש היה והאבזם חלוד.

ז’יליאט משך אליו חגורה זו. החוליות של השדרה גילו התנגדות; והוא נאלץ היה לחתכן כדי לקחתה. החגורה שלימה היתה. קרום של קונכיות התחיל להיווצר עליה.

הוא מיששה ותוך כדי כך נתקלו אצבעותיו בחפץ קשה ומרובע שמצוי היה בפנים. לפתוח את האבזם, דבר זה לא צריך היה אפילו להעלות בדעת. הוא ביקע את העור בסכינו.

ואמנם, החגורה הכילה קופסת ברזל קטנה ומטבעות אחדות של זהב. ז’יליאט ספר ומנה עשרים גיניאות.

קופסת־הברזל היתה קופסת טאבאק ישנה של מלח, שנפתחה על־ידי קפיץ.

היא היתה חלודה מאד וסגורה מאד. הקפיץ שהעלה אף הוא חלודה רבה, לא פעל עוד.

הסכין היא שחילצה שוב את ז’יליאט מהמיצר. דחיקה אחת בחוד הלהב הקפיצה את מכסה הקופסה.

הקופסה נפתחה.

לא היה בתוכה אלא נייר.

צרור של דפים דקים מאד, מקופלים בארבעה, ריפדו את תחתית הקופסה. הם היו רטובים אך לא ניזקו. הקופסה, שהיתה סגורה האֶרמטית, שמרה עליהם. ז’יליאט הוציאם ושיטחם.

אלה היו שלושה שטרות־כסף של אלף ליטראות שטרלינג האחד, ששקולים היו יחד כנגד שבעים וחמישה אלף פראנק.

ז’יליאט חזר וקיפלם והחזירם לקופסה; הוא ניצל את מעט המקום שנותר בה כדי להוסיף את עשרים הגיניאות, וסגר את הקופסה כמיטב יכולתו.

אחר־כך התחיל לבדוק את החגורה.

העור, לשעבר משוח לאכה מבחוץ, היה בלתי מעובד מבפנים. על גבי רקע אדמדם זה משורטטות היו אותיות אחדות בדיו שמנה. ז’יליאט פיענח אותיות אלה וקרא: מר קלוּבּין.

5: סכנה חדשה צפה ועולה

ז’יליאט החזיר את הקופסה לתוך החגורה, וטמן את החגורה בתוך כיס מכנסיו.

הוא הניח את השלד לסרטנים, עם התמנון המת בצד.

ז’יליאט חזר לו לאיטו, כשהוא מחטט ומחפש בין הסלעים קיפודי ים ושבלולים, כי לא רצה עוד בסרטנים. אילו אכל מהם, היה דומה עליו שהוא אוכל בשר אדם.

כל דעתו נתונה היתה לסעוד כראוי את לבו בטרם יפליג. שום דבר אינו מעכבהו מעתה. לאחר סוּפות עזות משתרר תמיד שקט הנמשך לפעמים ימים אחדים. שום סכנה אינה צפויה עכשיו מצד הים. ז’יליאט גמר בלבו להפליג למחרת היום. מן הראוי היה לקיים עוד למשך הלילה, בגלל גאוּת הים, את המחסום שהותקן בין הדוֹברים; אבל היה עם דעתו של ז’יליאט לפרק, עם הנץ השחר, את המחסום הזה, לסחוף את ה’כרסתנית' מחוץ לדוֹברים, ולהפליג בכיווּן סן־סאמפסון. הרוח החרישית שנישבה, ושהיתה דרומית־מזרחית, היתה בדיוק הרוח הדרושה לו.

הירח של חודש מאי נכנס לתקופתו הראשונה; הימים כבר ארוכים היו.

לאחר שז’יליאט סיים את שיטוטו־סיורו בין הסלעים והשביע איכזו את קיבתו, קם וחזר למיצר הדוֹברים, שם מעוגנת היתה ה’כרסתנית‘; השמש כבר שקעה, והדמדומים עטו אור חצי־ירח זה שאפשר לכנותו אור הסהרון; גאוּת המים הגיעה לשיאה והחלה לרדת. מעשנת המכונה שנזדקרה מה’כרסתנית’ כוסתה על־ידי קצף הסוּפה בשכבת מלח שהירח הכסיפה.

דבר זה הזכיר לז’יליאט שהסוּפה הטילה לתוך ה’כרסתנית' הרבה מי גשם ומי ים, ואם יש בדעתו להפליג מחר, שומה עליו לרוקן את הסירה.

הוא קבע, קודם שעזב את ה’כרסתנית' על־מנת ללכת לצוד סרטנים, שמצויות שש זרתות של מים בערך בעקל הסירה. יהא בכוחו של יעה־ההרקה שלו לזרוק את המים החוצה.

בהגיעוֹ ל’כרסתנית' עברה חלחלה בז’יליאט. מצויות היו בסירה כעשרים זרתות של מים.

היא נתמלאה קימעה־קימעה בעת היעדרו של ז’יליאט. טעונה כפי שהיתה במכונה, היוו עשרים זרתות מים מעמסה יתירה ומסוכנת. עוד קצת מים, והיא תרד תהומה.

אילו הגיע ז’יליאט באיחור של שעה אחת, לא היה מוצא מן־הסתם מחוץ למים אלא את המעשנה ואת התורן.

אסור היה לתת אפילו רגע אחד לשיקול־דעת. יש לחפש את הפירצה, לסותמה, אחר־כך לרוקן את הסירה, או לפחות להקל עליה. המשאבות של ה’דוּראנדה' אבדו בשעה שהספינה עלתה על הצוק; ז’יליאט אנוס היה להסתייע רק ביעה־ההרקה של ה’כרסתנית'.

לחפש את הפירצה קודם לכול. זה היה הדבר הדוחק ביותר.

ז’יליאט ניגש ללא שהיות למלאכה, תוך שרועד כולו מקור, שכן לא נתן לעצמו אפילו שהות להתלבש. הוא לא הרגיש עוד לא רעב ולא קור.

ה’כרסתנית' הוסיפה להתמלא. לאושרו של ז’יליאט לא נשבה רוח. שיכשוך כלשהו עשוי היה להטביעה. הירח שקע.

מגשש, כפוף, משוקע בתוך המים עד למעלה ממחצית גופו, חיפש ז’יליאט זמן רב. הוא מצא לבסוף את החבלה.

בעיצומה של הסוּפה, ברגע המסוכן שבו נתעקמה ה’כרסתנית', התנגש הקוער של הסירה המוצקת התנגשות עזה בסלע. אחת הבליטות של הדֹובר הקטן הבקיעה בקיע בשלדה, בצד ימין.

בקיע זה מצוי היה למרבית הרוגז והצער, סמוך לנקודת הפגישה של שתי קורות־החיזוק, מה שמנע מז’יליאט מלהשגיח בחבלה, אגב הסקירה המהירה שסקר את הסירה בתוך האופל ובעיצומה של הסערה.

ברגע שבו נעשה הבקיע היו המים רוגשים מאד בתוך המיצר, והנחשולים החלו חודרים דרך הבקיע לתוך ה’כרסתנית'; וזו, תחת נטל נוסף זה, שקעה בזרתות אחדות; ואפילו לאחר שהגלים שקטו, החזיק כובד הנוזלים שהסתננו את הבקיע מתחת למים. מכאן דחיפותה של הסכנה; הגאוּת עלתה בשיעור של עשרים זרתות; אבל אם יעלה בידו של ז’יליאט לסתום את הפירצה, יוכל לרוקן את הסירה. משתאוטם הסירה, תחזור ותעלה לגובה השיוט הנורמאלי שלה, ואז יימצא הבקיע מחוץ למים, והתיקון יהא נוח או לפחות אפשרי. כפי שאמרנו, עוד מצויים היו ברשותו של ז’יליאט כלי־הנגרוּת שלו, ובמצב מניח את הדעת.

אבל כמה אי־וודאיות קודם שיגיע לכך! איזו סכנות! איזו סיכויים רעים! ז’יליאט שמע היאך המים מפכים באכזריות. זעזוע אחד והכל ירד תהומה. איזה צער! ייתכן שהוא איחר את המועד.

ז’יליאט האשים את עצמו מתוך מרירות. חייב היה לראות תיכף־ומיד את החבלה. שש זרתות המים בעקל הסירה צריכות היו לשמש לו אזהרה. זו היתה אווילות לייחס שש זרתות אלה של מים לגשם או לקצף. הוא בא בתרעומת על עצמו על שישן, על שאכל; הוא התרעם על עייפותו; כמעט שגינה את עצמו על הסוּפה ועל הלילה. הוא אשם בכל.

דברים קשים אלה שהטיח בפני עצמו תוך כדי עבודתו לא הפריעוהו בכל־זאת לשקול בדעתו את אשר עליו לעשות.

הפירצה נמצאה לבסוף, זה היה הצעד הראשון; לסותמה, זה צריך להיות הצעד השני. לפי שעה אי־אפשר לעשות יותר מזה. אין עושים מלאכת־נגרוּת תחת המים.

למזלו של ז’יליאט, אירע הבקיע בשלד הסירה בריווח שבין שתי השרשרות שהידקו לשפת הדופן הימנית את מעשנת המכונה. הסיתום יוכל איפוא להסתייע בשרשרות אלה.

הגאוּת עלתה בינתיים. היא הגיעה עד לגובה של תריסר זרתות.

ז’יליאט עמד בתוך המים עד למעלה מברכיו.

לרשותו של ז’יליאט מצוי היה, במחסן האביזרים של ה’כרסתנית', אברזין זפות וגדול למדי שמצוייד היה בארבע פאותיו בחבלים ארוכים.

הוא נטל אברזין זה, קישר שתי קצותיו לשתי טבעות המעשנה שבצד הפירצה, ושיטח את האברזין מעל לסירה.

יריעה זפותה זו חצצה עתה בין פנים העקל ובין הגלים שבחוץ, באופן שלא נכנסה עוד אף טיפת מים אחת.

הפירצה הוסוותה, אך לא אוטמה.

זו היתה הפוגה קלה.

ז’יליאט נטל את יעה־ההרקה והתחיל לרוקן את ה’כרסתנית'.

עבודה זו חיממתו קצת, אולם עייפותו רבה היתה. נאלץ היה להודות בפני עצמו שלא יגיע עד הסוף ושלא יעלה בידו לאטום את הפירצה. ז’יליאט כמעט שלא אכל, ולעלבונו חש שכוחותיו אופסים והולכים.

הוא מדד את התקדמות עבודתו לפי ירידת המים ליד ברכיו. ירידה זו איטית היתה.

יתר־על־כן, הפירצה לא היתה אלא מופסקת. הוקל לה לחבלה, אך היא לא תוקנה תיקון של ממש. האברזין, שנדחף על־ידי הנחשול לתוך הבקיע, התחיל לתפוח בתחתית הסירה.

כיוון שהגוש הנוזלי נתמעט בתוך הסירה, נתעצם והלך הלחץ החיצוני. תפיחתו של האברזין גדלה והלכה. דומה היה למורסה הקרובה להתפקע.

המצב שנשתפר לשעה קלה, חזר ונעשה מאיים.

מגוּפה דרושה היתה באופן דחוף ביותר. לז’יליאט לא נותר עוד דבר מלבד בגדיו.

הוא שיטחם להתייבש, כפי שזוכרים על גבי זיזי הסלעים של הדוֹבר הקטן.

הוא הלך לאספם, והניחם על שולי ה’כרסתנית'.

הוא נטל את גלימתו הזפותה, ובקורסוֹ בתוך המים, תחבה לתוך הבקיע, ועל־ידי כך דחף את תפיחת האברזין החוצה, וממילא רוקן אותה. לגלימה הוסיף את עור הכבש, לעור הכבש את חולצת הצמר, ולחולצה את האפודה. הכל נתחב לתוך הבקיע.

לא נותר עליו אלא בגד אחד; הוא הסירוֹ, ובמכנסיו הגדיל וחיזק את האיטום. המגופה עשויה היתה, ולא נראתה כלל בלתי־מספקת.

הפירצה נסתמה. אבל מאומה לא היה רופף יותר מסתימה זו. ספק גדול הוא אם מגופה זו תתקיים עד אור הבוקר. חרדתו של ז’יליאט שינתה צורה, אבל הוא הרגיש שהיא מתעצמת והולכת כשם שהרגיש בעת ובעונה אחת שכוחותיו כלים והולכים.

הוא חזר לרוקן את עקל הסירה, אבל זרועותיו, שתשו לחלוטין, יכלו בקושי להניף את היעה המלא מים. הוא היה עירום ורעד מצינה.

ז’יליאט חש בהתקרבותו הקודרת של הקץ.

סיכוי אפשר ניצנץ פתאום בראשו. אולי נמצא סירת־מפרש במרחב הים. דייג שנקלע בדרך־מקרה למימי הדוֹברים יוכל לבוא לעזרתו. הגיעה השעה שעוזר הוא בהחלט הכרחי. פנס ואדם, והכול ניתן להציל. בשניים אפשר יהיה בנקל לרוקן את העקל; ומשתאוטם הסירה, ולא יהיה לה עוד נטל זה של נוזלים, היא תחזור ותעלה לקוו־השיוט שלה, הבקיע יימצא מחוץ למים, אפשר יהיה לסלק את המגופה הארעית ולתקן את הפירצה תיקון של ממש. אחרת, יהא הכרח להמתין עד אור הבוקר, להמתין כל הלילה! עיכוב גורלי העלול להיות אבדון. ז’יליאט אחוז היה קדחת הדחיקות. אם בדרך־מקרה יהבהב במרחק איזה פנס של ספינה, יוכל ז’יליאט, מרומו של הדוֹבר הגדול, לאותת אליו. מזג־האויר שקט היה, רוח לא נישבה, גלי הים רדודים היו, ואדם שיעמוד וינפנף בידיו על הרקע המכוכב של השמים, יש לו סיכויים שישימו לב אליו. קברניט של ספינה, ואפילו בעל סירת־מפרש שאירע לו להזדמן בלילה למימי הדוֹברים, מכַוון בהכרח את משקפתו כלפי השונית; ומטעמי זהירות.

ז’יליאט קיווה שישגיחו בו שעה שיעמוד על הדוֹבר הגדול.

אבל שום מפרש באופק, שום היבהוב של פנס. המים, בכל אשר תשור העין, שוממים היו.

שום עזרה אפשרית ושום התנגדות אפשרית.

ז’יליאט, דבר שלא הרגיש עד אותו רגע, חש את עצמו מוכנע.

לא נותר עוד על גופו אפילו בגד אחד. עירום היה נוכח המרחב האינסופי.

אז, מעוצם הדכאון והדכדוך, שח וכרע תחתיו; הוא וויתר, הוא השתטח מלוא אורך קומתו אפרקדן על גבי הסלע, מול פני הכוכבים, מנוצח, ובשׂכּלוֹ ידיו לפני המעמקים המבעיתים צעק לתוך האינסוף: “רחמנוּת!”

מוכרע על־ידי האינסופיוּת, שיטח תחינתו לפניה.

הוא היה שם יחידי בתוך הלילה הזה. על גבי סלע זה, בלבו של ים זה, שׂרוע תחתיו מחמת אפיסת הכוחות, דומה למוכה־רעם, עירום כמו לודר בזירת הקרקס, אלא במקום הזירה היתה לפניו תהום, במקום חיות־הטרף – המחשכים, במקום עיניו של המון־העם - המבט של הנעלם, במקום הוואֶסטאלות¹³ – הכוכבים, במקום הקיסר – אלוהים.

נדמה היה לו שהוא חש את עצמו מתפורר והולך בתוך הקור, בתוך העייפות, בתוך התשישות, בתוך התפילה, בתוך האופל, ועיניו נעצמו.

6: יש אוזן בתוך הנעלם

חלפו־עברו שעות אחדות.

השמש הופיעה, מבהיקה ומסנוורת.

קרניה הראשונות האירו על רמת הדובר הגדול דמות דוממת. זה היה ז’יליאט.

עדיין שרוע היה על גבי הסלע.

בגוף ערום, נוקשה וקפוּא זה לא עבר רטט כלשהו. העפעפים המעוצמים היו חיוורים מאד. קשה היה לומר שאין זו גוויה.

אם איש ערום זה לא היה מת, הרי היה כה קרוב לכך, שדיה היתה ברוח צינה כלשהי כדי להמיתו.

ואמנם, הרוח החלה מנשבת, אבל חמימה ומשיבת־נפש.

היתה זו נשימתו האביבית של ירח מאי.

בינתיים עלתה השמש בשמי התכלת העמוקים; קרניה שהיו עתה פחות אופקיות, עטו גון ארגמן. אורה של החמה הפך קימעה־קימעה לחום; וחום זה עטף את ז’יליאט.

ז’יליאט לא זע ולא נע.

אם הוא נשם, הרי נשם בנשימה זו הנכונה להידעך, שתכהה בקושי פני ראי.

השמש, שהתקרבה לפיסגת הרקיע, קרניה נפלו מאונכות על רמת הדובר. שפעת אור ניגרה מרום השמים; ההתנוצצות הנרחבה של הים הצח והרוגע נצטרפה לנוגה זה; הסלע התחיל להתחמם וחימם את האיש.

אנחה הגביהה את חזהו של ז’יליאט.

הוא חי היה.

צפרי־הים שהכירו את ז’יליאט, התעופפו מעליו, אחוזות חרדה. שוב לא היתה זו חרדתן הישנה והפראית. היה במעופן מעין רוך ואחווה. הן השמיעו צוויחות דקות. דומה היה שהן קוראות לו לז’יליאט. שחף אחד, שהגה לו כפי־הנראה חיבה יתירה, הרהיב עוז וניגש אליו קרוב מאד. השחף התחיל לדבּר אליו. אך ארשת פניו של ז’יליאט אמרה שאין הוא שומע. השחף קפץ על כתפו והקיש במקורו על שפתיו במתינות.

ז’יליאט פקח את עיניו.

הצפרים, שדעתן נחה עליהן, פרחו להן בציוצים קולניים.

ז’יליאט קפץ על רגליו, התפתח כמו אריה המקיץ משנתו, רץ אל שפת הרמה והביט תחתיו, לתוך המיצר של שני הדוֹברים.

ה’כרסתנית' מצויה היתה שם, שלימה בכל איבריה. המגופה החזיקה מעמד; הים כפי־הנראה לא הציק לה ביותר.

הכל ניצל.

ז’יליאט לא היה עייף עוד. כוחותיו שבו אליו. התעלפות זו היתה תרדמה עמוקה.

הוא רוקן את ה’כרסתנית', שהתרוממה ועל־ידי כך הוציאה את העקל ואת הבקיע מחוץ למים; אחר־כך אסף את בגדיו, התלבש, סעד את לבו ושתה מתוך עליצות־נפש.

הפירצה שנבדקה לאור היום, דרשה יותר עבודה מכפי שז’יליאט סבר בתחילה. זו היתה חבלה רצינית למדי, ושעות היום לא היו רבות ביותר בשביל ז’יליאט כדי לתקנה.

למחרת, עם הנץ השחר, לאחר שפירק את המחסום וחזר ופתח את מוצא המעבר, לבוש בגדיו הקרועים והממורטים שהשתלטו על הפירצה, בכיסוֹ חגורתו של מר קלוּבּין ושבעים וחמשת אלפי הפראנקים, ניצב בתוך ה’כרסתנית' המתוקנת, ליד מכונת־הקיטור שניצלה, הפליג ז’יליאט מבין שוניות הדוֹברים, כשרוח טובה מנשבת והים משתרע שקט להפליא.

הוא ניהג את הסירה לעבר גֶרניסיי.

אילו נמצא מישהו שם, שעה שהתרחק מהשוניות, היה שומעוֹ מפזם בחצי־קול את הלחן “בוני דונדי”.

חלק שלישי: דירושט

ספר ראשון: לילה וירח

1: פעמון הנמל

ערב אחד של תחילת חודש מאי, לאחר שעמד והסתכל שעה קלה בחרמש הירח שמעל לצמרות העצים והקשיב לקול צעדיה של דירוּשאֶט שטיילה לבדה, לרוח הלילה, בגן “האמיצים”, עקר מר לטיאֶרי ממקומו וחזר לחדרו הנשקף אל הנמל ועלה על יצועו. מלבד דירוּשאֶט, שרוי היה כל הבית בשינה. גם בסן־סאמפסון שרוי היה הכול בשינה. דלתות ותריסים נעולים ומוגפים בכל בית ובית.

השם הטוב שיצא לו למר לטיאֶרי בסן ־סאמפסון יש לתלותו בזכות ההצלחה שהאירה לו פנים. משנסתלקה ממנו ההצלחה, נתרחקו ממנו הבריות. צריך להאמין שמזל הביש הוא מעין מחלה מידבקת וכי אנשים שאינם מצליחים הם נגועי דבר, כל־כך נמהר הוא ההסגר שמטילים עליהם. בני הטובים שבעיר נמנעו מלהיפגש עם דירוּשאֶט. הבידוד מסביב ל“בית־האמיצים” היה עתה כזה שלא ידעו שם אפילו על המאורע המקומי הקטן־גדול שעשה אותו יום את סאן־סאמפסון כמרקחה. כוהן־המחוז, הרוואֶראֶנד אבנעזר קוֹדריי, נעשה עשיר מופלג. הדיקן המפואר של סן־אסף, נפטר בלונדון. הידיעה על כך הובאה על־ידי ספינת־הדואר “קאשמיר”, שהגיעה אותו בוקר מאנגליה והטילה עוגן במזח של נמל־דן־פיאֶר. ה“קאשמיר” התקינה את עצמה לחזור לסאות־המפטון למחרת בצהריים ולהסיע, לפי השמועה שרווחה, את הרוואֶראֶנד הצעיר שנתבקש לבוא לאנגליה לשהות קצרה, הן לשם הפתיחה הרשמית של הצוואה והן לצורך סידורים דחופים הכרוכים בקבלתה של ירושה גדולה. כל אותו יום היו תושבי סן־סאמפסון מגלגלים בשיחות מעורפלות. הספינה “קאשמיר”, הרוואֶראֶנד אבנעזר, דודו המת, עשירותו, נסיעתו, הכהונות האפשריות המזומנות לו בעתיד, היוו את התוכן של התלחשויות אלה. רק בית אחד, “בית־האמיצים”, ששמץ מהמאורע הזה לא חדר לתוכו, נשאר אפוף דממה.

מר לטיאֶרי הטיל את עצמו על ערסלו, כשהוא לבוש בגדיו. מאז האסון שפקד את ה’דוֹראנדה', היה הערסל מקלטו. גם האסיר מחפש לו מפלט על מצע הקש שלו, ומר לטיאֶרי היה אסיר הצער. למען האמת יש לומר כי מזה חודשיים וחצי – עברו חודשיים וחצי מאז אירע האסון – מתהלך היה מר לטיאֶרי כמו סהרורי. עדיין לא התאושש מהמהלומה.

שעה ששרוע היה בתוך ערסלו, היתה יורדת עליו שיכחה קלה; הוא קרא לכך שינה; דמיונות־הבל ריחפו בנפשו ומסביבו, ערפל לילי רוחש פרצופים מטושטשים עבר דרך מוחו. לילותיו עברו עליו בחלומות, וימיו עברו עליו בהזיות.

פעמים היה משתהה דוּמם כל אחרי־הצהריים ליד חלון חדרו, ראשו רכון, מרפקיו על אדן האבן, אזניו באגרופיו, הגב מופנה לעולם כולו, ועיניו מרותקות לטבעת־ברזל ישנה הקבועה בקיר ביתו, במרחק פסיעות אחדות מחלונו; לטבעת זו קושרים היו את ה’דוּראנדה'. הוא היה מסתכל בחלודה שעלתה על הטבעת הזו.

בדכדוך הנפש שבו שרוי היה, לא קיים היה בשביל מר לטיאֶרי אלא מראה זך אחד, החיוך של דירוּשאֶט. מחוץ לחיוך זה היה הכול שחור.

מזה זמן־מה, בלי כל ספק בשל אבדן ה’דוּראנדה', שהעציבה מאד, נעשה חיוך מלבב זה של דירוּשאֶט נדיר ביותר. היא נראתה פזורת־נפש. חין הליכותיה של צפור ושל ילדה דעך. היא התאמצה בכל־זאת לחייך אל מר לטיאֶרי, כדי לבדר את דעתו, אך עליזותה נתעכרה והלכה מיום ליום ונתכסתה אבק, בדומה לכנף של פרפר שסיכה ננעצה לו בגופו. נוסיף, שאם מחמת הצער שהיה לה מצער דודה, כי יש כאב שהוא בחינת בבואה, או מחמת טעמים אחרים, החלה לגלוֹת נטייה רבה לדת.

בזמנו של הרוואֶראֶנד הזקן ז’אקמין הורדוס, לא היתה הולכת לבית היראה אל ארבע פעמים בשנה. עכשיו התמידה להסתופף בו. היא לא החסירה אף תפילה אחת, לא זו של אחד בשבת ולא זו של חמישי בשבת. הנשים הצדקניות שבעיר ראו מתוך קורת־הרוח שיבה זו למוטב. כי זהו אושר גדול שנערה צעירה, שסכנות מרובות כל־כך אורבות לה מצד הגברים, פונה לאלוהים.

סמוך לחמישה־עשר או לעשרים באפריל, אחרי־הצהרים, שמעו בדלת הטרקלין הנמוך של “בית־האמיצים” את שתי הנקישות המבשרות את בואו של נושא־המכתבים. העוזרת נעמה פתחה את הדלת.

אכן, היה זה מכתב.

מכתב זה בא מהים. מיועד היה בשביל מר לטיאֶרי. על המעטפה טבועה היתה חותמת הדואר של העיר ליסבון.

נעמה הביאה את המכתב למר לטיאֶרי שכלוא היה בחדרו. הוא נטל את המכתב הזה, הניחוֹ מיכנית על השולחן, ואפילו לא הציץ בו.

מכתב זה נשאר מונח שבוע תמים על השולחן בלי שייפתח.

בכל־זאת אירע בוקר אחד שנעמה אמרה למר לטיאֶרי:

“אדוני, האם צריך להסיר את האבק שיש על המכתב שקיבלת?”

לטיאֶרי דומה היה לאדם המתנער משנתו.

“זה נכון”. אמר.

והוא פתח את המכתב.

הוא קרא בו את הדברים הבאים:

"בים, עשירי במרץ זה.

מר לטיאֶרי, מסן־סאמפסון,

החדשות שבמכתב זה יגרמו לך נחת־רוח.

נמצא אני בספינה “טאמוליפאס”, בדרך אי־לשם. בצוות של ספינה זו עוד מלח אחד בשם טוֹסטווין, מגאֶרניסיי, העומד לחזור, ושיהיו לו דברים לספר. משתמש אני בפגישת הספינה 'הרנאן קורטאֶז'', העושה דרכה לליסבון, כדי להעביר לידיך מכתב זה.

שמע והשתומם: אדם הגון אני!

כה אדם הגון כמו מר קלוּבּין.

משער אני שאתה יודע את הדבר שקרה; בכל־זאת ייתן שלא מיותר הוא שאני אספרוֹ לך.

והנה הדבר:

החזרתי לך את כספך.

אני לוויתי ממך, קצת לא ביושר, סכום של חמישים אלף פראנק. קודם שעזבתי את סן־מאלוֹ, מסרתי בשבילך לאיש־האמונים שלך, מר קלוּבּין, שלושה שטרות כסף של אלף ליטראות שטרלינג האחד, שהם שבעים וחמישה אלף פראנקים. אתה תמצא בלי ספק את סילוק החוב הזה למניח את הדעת.

מר קלוּבּין נטל לו את העניינים שלך וקיבל את הכסף במרץ. הוא נראה לי נלהב ומסור מאד; משום כך מוצא אני לחובה להזהירך.

איש־אמונים שלך לשעבר.

ראנטין.

עיקר שכחתי: למר קלוּבּין היה אקדח, וזוהי הסיבה שאין לי קבלה על הכסף."

געו במוקש, געו במדחס חשמלי, ותרגישו מה שהרגיש מר לטיאֶרי בקוראוֹ את המכתב הזה.

במעטפה זו, בדף־נייר זה המקופל בארבעה, טמון היה זעזוע.

הוא הכיר את הכתב הזה, הוא הכיר את החתימה הזו. אשר למסופר במכתב, תחילה לא הבין בו כלום.

זעזוע זה, אפשר לומר, חזר והעמיד את רוחו על הרגלים.

מזה זמן־מה היתה דעת־הקהל בגאֶרניסיי טרודה ועסוקה בהערכה מחודשת של קלוּבּין, שמוחזק היה שנים רבות אדם הגון וישר בעיני הכול. הבריות התחילו להקשות קושיות, לפקפק, היו דעות בעד ונגד. אורות משונים ביצבצו, קלוּבּין התחיל להתבהר, זאת אומרת שהוא נעשה שחור.

חקירה משפטית נערכה בסן־מאלו כדי לדעת מה עלה בגורלו של שומר־החוף מספר 619. תבונת החוק טעתה כפי שיקרה לה לעתים תכופות. היא יצאה מתוך ההנחה ששומר־החוף נשכר על־ידי הקברניט זוּאֵלאֵ והפליג ב“טאמוליפאס” לצ’ילי. השערה מחוכמת זו גררה אחריה שגיאות מרובות. קוצר־הראות של המשפט לא השגיח אפילו בראנטין. אבל תוך כדי גישושים, גילו החוקרים עקבות אחרים. העניין הסתום נסתבך והלך. קלוּבּין נכנס קימעה־קימעה לתוך החידה. נקבעה שייכות־מה בין הפלגתה של ה“טאמוליפאס” לבין אבדנה של ה’דוּראנדה‘. בבית־המרזח של שער סינאן שלפי סברתו של קלוּבּין לא הכירוֹ שם איש, כן הכירוהו.; בעל בית־המרזח דיבר: קלוּבּין קנה בקבוק יי"ש. בשביל מי? סוחר הנשק של רחוב סן־ווינסאֶן דיבר: קלוּבּין קנה אקדח. נגד מי? הפונדקאי של הפונדק “ז’אן” דיבר: קלוּבּין נעדר היה לעתים תכופות באורח בלתי־מוסבר. רב־החובל גאֶרטריי־גאבּוּרוֹ דיבר: קלוּבּין עמד על דעתו להפליג, אף־על־פי שהוזהר, ובדעתו יפה שמזומן לו ערפל בדרך. ספני ה’דוּראנדה’ דיברו: קלוּבּין לא דאג בעוד מועד למטען ראוי לשמו והשוורים המעטים שהוטענו נקשרו כלאחר־יד, רישול שקל להבינוֹ אם יש בדעת הקברניט להטביע את הספינה. הנוסע הגאֶרניסאי דיבר: קלוּבּין סבור היה משום־מה שהספינה עלתה על צוקי האנוּאַ. אנשי טוֹטוואל דיברו: קלוּבּין בא לשם ימים אחדים לפני טביעתה של ה’דוּראנדה', וערך טיול לפליינמון הסמוכה להאנוּאַ. הוא טילטל עמו אמתחת. “הוא יצא לדרך עם, וחזר בלי”. שודדי־קני־הצפרים דיברו; הסיפור שסיפרו נראה היה כעשוי להתקשר עם היעלמו של קלוּבּין בתנאי אחד: שהרוחות והשדים יוחלפו במבריחי־מכס. ואחרון־אחרון, בית־השדים בפליינמון הוא עצמו דיבר; אנשים אמיצים שגמרו אומר לחקור את התעלומה שמו נפשם בכפם וסרו לאותו בית. ומה מצאו בו? את אמתחתו של קלוּבּין.

שנינוּתו של העם היא דקה ונכונה. החוש הציבורי מפליא לעשות בשיקומן של אמיתיות העשויות מקטעי־קטעים. אולם, בעובדות אלה שמהן נשתמע מעשה־גזל מתקבל על הדעת, היו גם אי־וודאיות רציניות.

הכול עמד לכאורה על רגלים מוצקות, עובדה התאימה לעובדה, אלא שחסר היה הבסיס.

אין מטביעים ספינה לשם תענוג ההטבעה. אין אדם הולך מרצון לקראת סיכונים של ערפל של שוניות, של חיפוש מפלט ושל בריחה, בלי שתהיה לו כוונה אישית. מה יכלה איפוא להיות כוונתו של קלוּבּין?

ראו את המעשה שהוא עשה, אך לא ראו את מניעיו.

מכאן הספקות שנכנסו לתוך מוחות רבים. במקום שאין נימוקים, דומה שאין גם מעשה.

חסרה חוליה רצינית בשרשרת.

מכתבו של ראנטין בא למלא את החוליה החסרה.

מכתב זה הסביר את מניעיו של קלוּבּין: שדידותם של שבעים וחמישה אלף פראנקים.

אי־אפשר ללמד שום זכות על נוולותו הזדונית של קלוּבּין. הוא זמם מראש את אבדנה של הספינה. וההוכחה לכך היא האמתחת שהביא לבית־השדים. אם נניח שהוא חף מפשע, אם נקבל את הסברה שטביעת הספינה היתה בלתי־צפויה, כלום לא חייב היה, ברגע האחרון, שבו גמר אומר להשאר לבדו על שרידי הספינה, למסור את שבעים וחמישה אלף הפראנקים המיועדים למר לטיאֶרי, לאנשים שנמלטו בסירת־ההצלה? הדבר הוא ברור כשמש. עכשיו נשאלה השאלה, מה עלה בגורלו של קלוּבּין? הוא נפל, כפי הנראה, קרבן למשגה ששגה. אין כל ספק שהוא מצא את מותו על שונית הדוֹברים.

צירוף זה של סברות, שנשתלבו יפה זו בזו, כפי שאנו רואים, העסיק במשך ימים אחדים את מוחו של לטיאֶרי. מכתבו של ראנטין גמל עמו חסד רב: הוא אילצו לחשוב. לאחר הזעזוע הראשון של הפתעה עשה מאמץ של עיון. הוא עשה גם מאמץ נוסף שהיה קשה מקודמו: הוא התחיל לחקור את העניין ולהיכנס בשיחה עם הבריות. מקץ שמונה ימים חזר ונעשה, עד נקודה מסויימת, איש מעשי; הוא יצא מתוך מצב המבוכה, הוא החלים כמעט, ודעתו חזרה ונתיישבה עליו.

אם נניח שלטיאֶרי טיפח אי־פעם איזו תקווה שהיא שביום מן הימים יוחזר לו הכסף שראנטין גזל ממנו, בא מכתב זה ושׂם לאל את סיכויו האחרון.

מכתב זה הוסיף לאסון שפקד את ה’דוּראנדה' את הבשורה ששבעים וחמישה אלף הפראנקים ירדו תהומה. הוא החזיר לרשותו את הכסף כדי שיהא מרגיש באבידתו. המכתב הזה הראה לו את עוצם חורבנו.

באותו ערב שעליו אנו מדברים, ושהיה אחד מערבי מאי הראשונים, הניח לטיאֶרי את דירושאֶט לשוטט בתוך הגן לאורו של הירח, וקם ועלה על יצועו, כשנפשו מדוכדכת עליו יותר מתמיד.

הוא נשאר שרוע כשתי שעות בערך, עפעפיו מעוצמים, ישן קצת, חושב הרבה, אחוז קדחת. נימנומים קנויים אלה מעלימים עבודת מוח עמומה ומייגעת מאד. סמוך לחצי הלילה, קצת קודם או קצת אחר חצות, התנער מתוך קפאון זה. הוא התעורר, פקח את עיניו, וראה בעד החלון המצוי מול ערסלו, דבר בלתי־רגיל.

דמות התנוססה לפני חלונו. דמות־פלאים. מעשנה של ספינת־קיטור.

לטיאֶרי נתיישב תחתיו כגוש אבן. הערסל התחיל להתנודד כבעת סוּפה. לטיאֶרי הביט בעינים לטושות. מראה־תעתועים היה בחלון. הנמל השטוף אור ירח נשתבץ בשמשות, ועל רקעו של נוגה זה, סמוך מאד לבית, נשתרטטה, זקופה, עגולה ושחורה, צללית נהדרת.

צנור של מכונת־קיטור הזדקר שם.

לטיאֶרי קפץ מתוך הערפל, רץ אל החלון, הרים את מסגרת השמשות, התכופף החוצה והכיר את המכונה.

מעשנת ה’דוּראנדה' היתה לנגד עיניו.

ארבע שרשרותיה החזיקוה מרותקת לשוליו של כלי־שיט שבתוכו אפשר היה להבחין בגוש בעל תבנית מסובכת.

לטיאֶרי נרתע לאחוריו, הפך את גבו לחלון וצנח מיושב על גבי הערסל. הוא חזר והסב פניו לחלון, וחזר וראה את מראה־התעתועים.

רגע לאחר מכן, תוך שהות של בזק, מצוי היה על הרציף, כשידו אוחזת בפנס.

לטבעת־הריתוק הישנה של ה’דוּראנדה' מקושרת היתה סירה שנשאה בירכתיה גוש כבד שממנו נזדקרה ועלתה המעשנה הישרה לפני החלון של ‘בית־האמיצים’. חרטומה של הסירה התארך והשתרבב מחוץ לפינת הקיר של הבית, בגובה הרציף.

איש לא מצוי היה בתוך הסירה.

סירה זו היתה לה צורה משלה שלפיה מסוגל היה כל תושב מתושבי גאֶרניסיי לתאר את סימני־ההיכר שלה. זו היתה ה’כרסתנית'.

לטיאֶרי קפץ לתוכה. הוא רץ אל הגוש שראה מעבר לתורן. זו היתה מכונת־הקיטור.

שלימה בכל אבריה, בלתי־פגומה, ללא חבלה, ישובה היתה שם מתוך הנוחות על רצפת הברזל שלה; לדוד המכונה היו כל המחיצות, ציר־הגלגלים עמד זקוף ומקושר בסמוך לדוּד; הכול היה במקומו. מאומה לא חסר.

לטיאֶרי החל לבדוק את המכונה.

הפנס והירח סייעו זה לזה כדי להאירה.

הוא ערך סקירה מדוקדקת את כל המנגנון.

הוא ראה את שני הארגזים שעמדו בצד, העיף מבט בציר הגלגלים.

הוא נכנס לתוך התא. התא ריק היה.

הוא חזר אל המכונה ומיששה. הוא שירבב את ראשו לתוך הדוּד. הוא כרע על ברכיו כדי להציץ פנימה. הוא הציב את הפנס בתוך התנור שאורו הגיה את כל המנגנון ויצר כמעט מראית־עין של מכונה מודלקת.

אחר־כך פרץ בצחוק, ובהזדקפוֹ, עיניו צמודות למכונה, זרועותיו פשוטות כלפי המעשנה, נצטווח:

“הצילו!”

פעמון הנמל מצוי היה ברציף במרחק פסיעות אחדות; הוא רץ לשם, תפס את השרשרת והתחיל לנענע את הפעמון בשצף־קצף.

2: עוד מעט פעמון הנמל.

אמנם, לאחר מסע ללא תקלות, אך אטי במקצת בשל כובד המטען של ה’כרסתנית', הגיע ז’יליאט לסן־סאמפסון עם לילה, סמוך יותר לעשר מאשר לתשע שעות.

ז’יליאט חישב יפה את השעה. גאוּת הים החלה. היה ירח והיו גלים נוחים; ואפשר היה להיכנס לנמל.

ז’יליאט השיט בחשאי את ה’כרסתנית' אל “בית־האמיצים” וקישרה לטבעת־העיגון של ה’דוּראנדה', תחת חלונו של מר לטיאֶרי.

אחר־כך קפץ מתוך הסירה והציב רגליו על האדמה.

בהניחוֹ מאחריו את ה’כרסתנית' מקושרת לרציף, עקף ז’יליאט את הבית, השתרך לאורכה של סימטה, נכנס לתוך סימטה שניה, לא העיף אפילו מבט בהסתעפותו של משעול שהוליך לביתו שלו, ומקץ רגעים אחדים, נשתהה בפינה נידחת זו של החומה בה נמצאו שיח של חלמית־בר שפרחים וורודים לו בירח יוני, סרפדים וחרולים. פעמים רבות בימות הקיץ, במשך שעות ארוכות ובמשך חודשים תמימים, מוצנע מאחרי שיח קוצני, ישוב על גבי אבן, היה מפינה זו מסתכל מעל לחומה הנמוכה בגן “האמיצים”, ובעד ענפי אילנות – בשני חלונות של חדר אחד בבית. הוא חזר ומצא את אבנו, את שיח הקוצים שלו, את החומה שעודנה נמוכה כל־כך, את הפינה האפלולית כפי שהיתה; ובדומה לחיה החוזרת למאורתה, חומק יותר מאשר מהלך, נצטנף כולו. משנשתפל על האבן, לא עשה עוד תנועה כלשהי. הוא הביט. הוא חזר וראה את הגן, את השבילים, את החורשות הקטנות, את ערוגות הפרחים, את הבית ואת שני החלונות של החדר. הירח הראה לו חלום זה. ההכרח לנשום איום הוא. הוא עשה כל מה שיכול היה כדי להימנע מכך.

בסמוך מאד, ממולו, בתוך הגן, עמד ספסל של עץ שצבע ירוק לו.

ז’יליאט תלה עיניו בשני החלונות. הוא חשב על שנתה האפשרית של מישהי בתוך חדר זה. מאחורי החומה הזו היתה מישהי שרויה בשינה. הוא היה רוצה לא להיות במקום שהיה; ועם זה מעדיף היה למוּת מאשר לקום וללכת.

ההערצה היא שפעת רגש העוברת את גדות הלב. לראות את החלונות האלה, זה היה יותר מדי בשביל ז’יליאט.

בפתע־פתאום ראה אותה. אותה בעצמה.

מתוך סבך ענפים של חורש שכבר נתעבו על־ידי האביב, יצאה באיטיות אגדתית ושמימית, דמות שפנים מופלאים לה, דמות שהיתה כמעט נוגה של ירח.

ז’יליאט הרגיש שהוא מתעלף: זו היתה דירושאֶט.

דירושאֶט התקרבה. היא נשתהתה. היא פסעה פסיעות אחדות כדי להתרחק, נשתהתה שנית, ואחר־כך חזרה לשבת על ספסל העץ. היא היתה כל־כך קרובה שזה היה נורא. ז’יליאט שמע את נשימתה.

לקום, לדלג מעל לחומה, להתקרב, לומר: “זה אני”, לדבר אל דירושאֶט, רעיון זה לא עלה כלל על לבו. אילו היה עולה על לבו, כי אז היה קם ובורח. אם משהו שהיה דומה למחשבה הצליח לנצנץ במוחו, הרי היה זה דבר זה: שדירושאֶט היא כאן, שאין לו צורך ביותר מזה, ושהנצח מתחיל.

קול צעדים הוציא את שניהם, אותה מהזיותיה, ואותו מהאֶכּסטאזה שבה שרוי היה.

מישהו מהלך היה בתוך הגן. לא ראו מי, בשל האילנות. אבל זה היה הילוכו של גבר.

דירושאֶט הרימה את עיניה.

הצעדים התקרבו, אחר־כך נדמו. האיש שהפסיע נעצר תחתיו. הוא הוצרך להיות קרוב מאד.

המשעול שבו עמד הספסל נתמשך ונבלע בין שני סבכי עצים; בריווח זה מצוי היה האיש, בריחוק של פסיעות אחדות מהספסל.

המקרה ערך את עובי הענפים בצורה כזו שדירושאֶט ראתה את האלמוני וז’יליאט לא ראה אותו.

הירח הטיל צל על האדמה, שהשתרע מחוץ לחורש עד לספסל.

ז’יליאט ראה את הצל הזה.

הוא תלה את עיניו בדירוּשאֶט.

היא היתה חיורת כולה. בפיה הפתוח קימעה נסתמנה צעקת הפתעה. היא התרוממה למחצה מהספסל וחזרה וצנחה עליו; השתוממותה הביעה רצון של בריחה וקסם מלא פחד.

האלמוני שלא היה לגבי ז’יליאט אלא צל, דיבר. הקול בקע ויצא מתוך החורש, קול שהיה ערב יותר מקולה של אשה, ועם זה קול של גבר. ז’יליאט שמע מלים אלה:

“מדמוּאזל, אני רואה אותך כל יום ראשון בשבוע וכל יום חמישי בשבוע; הוגד לי שלפנים לא נהגת לבוא לעתים תכופות כל־כך. הערה זו שמעתי מפי הבריות, ואני מבקש את סליחתך. מעולם לא דיברתי עמך, כי זו היתה חובתי; היום אני מדבר עמך, כי זו חובתי. חייב אני לפנות תחילה אליך. הספינה “קאשמיר” מפליגה מחר, משום כך באתי. אַת מטיילת ערב־ערב בגנך. אילולא היתה לי הכוונה שיש לי, היה זה בלתי־הוגן מצדי לדעת את הרגליך. מדמוּאַזל, אַת נערה עניה, מזה הבוקר איש עשיר אני, הרוצה אַת להינשא לי?”

דירושאֶט שילבה את שתי ידיה כמו מתחננת, והביטה באיש שדיבר אליה, אילמת, עיניה בוהות, מרעידה מהראש עד הרגלים.

הקול המשיך:

“אני אוהב אותך. אלוהים לא ברא את לב האדם כדי שיחריש. כיוון שאלוהים מבטיח את הנצח, משמע שהוא רוצה שבני־האדם יהיו זוגות־זוגות. יש בשבילי עלי אדמה אשה אחת. זו אַת”.

“אדוני”, – אמרה דירושאֶט – “אין איש בבית שיענה”.

הקול חזר והתרומם:

“חלמתי חלום נעים זה. אלוהים אינו אוסר לחלום חלומות. אַת בעיני איקונין רבת זיו. אני אוהב אותך אהבת נפש, מדמוּאזל. התמימות הקדושה זו אַת. אני יודע שזו שעת שינה, אבל לא היתה לי הברירה של שעה אחרת. אי־אפשר לעמוד בפני דברים מלאכיים. כל עצמה של מידת־הדין, היא אהבה. הנישואים – זוהי כנען. את היופי המובטח. הו, יעלת־חן, אני מברך אותך!”

דירוּשאֶט שתקה.

הקול המשיך:

“כל זמן שהייתי עני, לא אמרתי כלום. אני יודע את גילך. את בת עשרים ואחת, אני בן עשרים ושש. אני נוסע מחר. אם תשיבי את פני, לא אחזור. היי ארוסתי, את רוצה? כבר יותר מפעם אחת ולמרות רצוני, שאלו עיני את עיניך שאלה זו. אני אוהב אותך, עני לי. אדבר עם דודך מיד משיוכל לקבלני, אבל אני פונה תחילה אליך. מרבקה מבקשים את רבקה. אלא אם כן אין את אוהבת אותי”.

דירושאֶט הרכינה את מצחה ומילמלה:

“הו! אני מעריצה אותו!”

זה נאמר כה בלחש שרק ז’יליאט שמע.

הקול המשיך:

“מדמוּאזל”.

דירושאֶט נתרעדה.

הקול הוסיף ואמר:

“אהה! אני מחכה”.

“למה אתה מחכה?”

“לתשובתך”.

“אלוהים שמע אותה”, אמרה דירושאֶט.

אז נעשה הקול כמעט רונן, ואף ערב שבעתיים משהיה. דברים אלה בקעו ויצאו מתוך החורש כמתוך סנה בוער:

“ארוסתי אַת. קומי ובואי. שהתכלת העמוקה שבה קבועים המזלות תהיה עדה לברית שבין נשמתי ונשמתך, ושנשיקתנו הראשונה תתמזג עם רקיע השמים!”

דירושאֶט קמה ועמדה רגע בלי נוע, כשעיניה מביטות נכחה, צמודות בלי ספק למבט אחר. אחר־כך בפסיעות איטיות, ראשה זקוף, זרועותיה תלויות לצדדין ואצבעות ידיה פשוקות כבשעה שמהלכים על גבי משען בלתי־ידוע, שמה פעמיה לעבר החורש ונעלמה בו.

רגע לאחר מכן, במקום צל אחד על גבי החול, נשתרטטו עליו שני צללים; הם נתערבבו, וז’יליאט ראה לרגליו את התחבקותם של שני הצללים האלה.

בפתע־פתאום נשמע שאון מרחוק וקול צווח: “הצילו!” ופעמון הנמל צילצל. ייתכן שהאושר, השכור והשמימי, לא שמע את ההמולה הזו.

הפעמון הוסיף לצלצל.

אילו היה מישהו מחפש את ז’יליאט בפינת החומה, שוב לא היה מוצאוֹ שם.

ספר שני: הכרת הטובה במלוא האכזריות

1: שמחה מוקפת חרדות

מר לטיאֶרי טילטל את הפעמון בזעף. פתאום נעצר. איש סבב את פינת הרציף זה היה ז’יליאט.

לטיאֶרי רץ אליו, או יותר נכון לומר השליך את עצמו עליו, נטל את ידו בין אגרופיו, והציץ רגע לתוך שתי עיניו בדומיה; באחת מאותן הדומיות שהן בחינת התפוצצות שאינה יודעת מהיכן לצאת.

אחר־כך, כשהוא מנענעוֹ ומושכוֹ וכורך זרועותיו סביבו, הכניס את ז’יליאט לתוך הטרקלין הנמוך של “בית־האמיצים”, ישב או צנח על כסא שעמד ליד שולחן גדול מואר אור ירח שבבבואתו הכסיפה עמומות את פּניו של ז’יליאט, ובקול שבו שימשו בערבוביה שברי־צחוק ויבובי בכי, צעק:

“אה! בני! האיש עם חמת־החלילים! ז’יליאט! ידוֹע ידעתי שזה אתה! ה’כרסתנית‘, לעזאזל! ספר לי את כל העניין. משמע שאתה הלכת לשם! לפני מאה שנים היו מעלים אותך על המוקד. כי זה באמת כישוֹף. לא חסר במכונה אפילו בורג אחד. כבר ראיתי הכול, בדקתי הכול, מיששתי הכול. אני משער שהגלגלים נמצאים בתוך הארגז. אתה איפוא כאן סוף־סוף! חיפשתיך בתא שלך. צילצלתי בפעמון. חיפשתי אותך. חזיז ורעם! אתה מלאך. כן, כן, כן. זו המכונה שלי. איש לא יאמין למראה עיניו. מי שיראה אותה יגיד: “זה לא נכון”. לא חסר בה שום דבר, אה? רק קצת שמן צריך לשים בה. אבל איך הצלחת להציל אותה? ולומר שה’דוּראנדה’ תחזור להלך בים! ציר הגלגלים פורק כמו בידי עושה־תכשיטים. תן לי הן־צדק שלך שאינני מטורף”.

הוא קם, שאף רוח והמשיך:

“הישבע לי זאת! איזו מהפכה! אני צובט את עצמי, אני מרגיש היטב שאיני חולם. אתה ילדי, אתה נערי, אתה האלוהים הטוב. אה! בני! ללכת לחפש את המכונה הקבצנית שלי! בלב הים! בתוך המלכודת הזו של השוניות! אתה חוללת נס, נס אמיתי. אה! פרחח! קפוץ לי על הצואר! כל האי חייב להחזיק לך טובה. אנשי סאן־סאמפּסון יעיזו עתה לרטון? זה מפליא, אין שום חבלה שהיא בכל המכונה. רבותי, הוא הלך אל הדוֹברים. אני אומר הדוֹברים. הוא הלך לגמרי לבדו. הדוֹברים! צוק שגרוע ממנו לא יתואר כלל! אגב, השמעת את השמועה שמתהלכת, שמועה שהוּכחה? קלוּבּין הטביע במזיד את ה’דוּראנדה' כדי לגנוב ממני כסף שהוצרך למסור לי. הוא שיכר את טאנגרוּי. זה עניין ארוך, אספר לך יום אחר את מעשה־השוחד הזה. שוטה מטומטם שכמוני, נתתי אמון בקלובּין. אבל הוא נתפס בפח, הפּושע, כי השכל נותן שלא נחלץ ממנו. יש אלוהים, בן־בליעל! אתה רואה, ז’יליאט, אנחנו נחזור ונבנה את ה’דוּראנדה', ובלי שהיות, ממש תיכף ־ומיד. אנו נאריך אותה עשרים רגל. עכשיו בונים ספינות ארוכות יותר. אני אקנה עצים בדאנציג ובבריהמאֶן; עכשיו, כשיש לי המכונה, יתנו לי אשראי. האמון אלי יחזור!”

לטיאֶרי עשה אתנחתא, הרים את עיניו במבט זה הרואה את השמים בעד התקרה, ומילמל: “יש אלוהים!”

אחר־כך הניח את האצבע האמצעית של ידו הימנית בין שתי גבות עיניו, ובהשעינוֹ את הצפורן על שורש האף, מה שהעיד על תוכנית שניצנצה במוחו, המשיך:

“לא חשוב, כדי להתחיל הכול מחדש בקנה־מידה גדול היה קצת כסף במזומן מביא לי תועלת רבה. אה! אילו היו בידי שלושת הבּאנקנוֹטים שלי, שבעים וחמישה אלף הפראנקים ששודד זה ראנטין החזיר לי וששודד קלובּין גזל ממני!”

בדומיה חילץ ז’יליאט משהו מתוך כיסו והניחו לפניו. זו היתה החגורה של קלובּין שהביא עמו. הוא פתח ושיטח על גבי השולחן חגורה זו שהירח פיענח בה את המלה: קלוּבּין; הוא הוציא מכיס החגורה שלוש פיסות־נייר מקופּלות שרידדן והושיטן למר לטיאֶרי.

לטיאֶרי בדק את שלוש פיסות הנייר. היה די אור בחדר שהסיפרה 1000 והמלה האנגלית “תאוּזאנד” יהיו בהחלט ברורות בהן. לטיאֶרי נטל את שלושת השטרות, הניחם על השולחן, זה ליד זה, התבונן בהם, תלה עיניו בז’יליאט, נשאר רגע המום, אחר־כך היתה זו התפרצות כלאחר התפוצצות.

“גם זה! הרי איש־פלאים אתה! הבּאנקנוֹטים שלי! כל השלושה! כל אחד בן אלף! שבעים וחמישה אלף הפראנקים שלי! אתה הלכת איפוא עוד לתוך הגיהנום. זוהי החגורה של קלובּין. לעזאזל! אני קורא בה את שמו המסואב. ז’יליאט מחזיר את המכונה, בתוספת הכסף! הנה סיפור הראוי שיפורסם בעתונים. אקנה עץ מאיכות ראשונה. אני מנחש, מצאת בוודאי את השלד שלו. קלוּבּין נרקב באיזו פינה נידחת. אנו נקנה עץ אשוח בדאנציג ועץ אלון בבריהמאֶן, אנו נעשה דפנות טובות, בפנים נצפה אותן בעץ אלון ובחוץ בעץ אשוח. איזו ‘דוּראנדה’ יפה אנו נבנה! איש לא יכתיב לי תנאים. לא אהיה זקוק עוד לאשראי. יש לי כסף די והותר. וכי ראו מעולם אדם כז’יליאט! הייתי מדוכא עד עפר, חשוב כמת; והנה בא הוא וחוזר ומעמידני על שתי רגלי. ואני לא חשבתי כלל עליו. זה יצא לי לגמרי מהראש. עכשיו אני נזכר. בחור מסכן. אתה נושא לאשה את דירוּשאֶט”.

ז’יליאט נסתמך לקיר, כמי שמתהודד תחתיו, ובקול נמוך מאד, אך ברור מאד אמר:

“לא”.

לטיאֶרי ניתר ממקומו.

“איך זה, לא?”

ז’יליאט השיב:

“איני אוהב אותה”.

לטיאֶרי ניגש לחלון, פתחוֹ, סגרוֹ, חזר אל השולחן, נטל את שלושת שטרות־הכסף, קיפלם, הניח עליהם את קופסת־הברזל, גירד את שערו, תפס את חגורתו של קלוּבּין, הטילה בזעם לקיר ואמר:

“משהו קרה”.

הוא שיקע את שני אגרופיו בשני כיסיו והמשיך:

“אין אתה אוהב את דירושאֶט! משמע שבשבילי מנגן היית בחמת־החלילים?”

ז’יליאט שהוסיף לעמוד מסומך לקיר, החוויר כמי שיחדל לנשום בעוד שעה קלה. ככל שהוא הלך והחוויר כן הסמיק והלך לטיאֶרי.

“הרי לך שוטה! הוא אינו אוהב את דירושאֶט! ובכן, השתדל לאהוב אותה, כי היא לא תינשא אלא לך. איזה מין הלצה תפלה מספר אתה לי! ואתה מאמין שאני מאמין לך? אולי חולה אתה? אז שלח להביא רופא, אבל אַל תדבר דברי־הבל. הרי אי־אפשר שכבר היתה לך שהוּת לריב ולהתקוטט עמה. נכון הוא שזוג נאהבים זהו משהו נורא טפשי! אדרבא, אמור את הנימוקים שלך. אין אדם נעשה שוטה בלי שיהיו לו נימוקים לכך. ואולי יש לי צמר־גפן באזניים, אולי שמעתי רע? חזוֹר על מה שאמרת”.

ז’יליאט השיב:

“אמרתי לא”.

" אמרת לא, הוא עומד על דעתו, הגולם! משהו קרה, זה בטוח. אמרת לא! הנה אווילוּת העוברת את הגבולות של השכל הפשוט ביותר. בעד הרבה פחות מזה שולחים בן־אדם לבית חולי־רוח. אתה אינך אוהב את דירוּשאֶט; זאת אומרת שלמען הזקן עשית כל מה שעשית! למען העינים היפות של אבא הלכת לדוברים, קפאת מקור, סבלת חום, גוועת מרעב ומצמא, והתלבטת בכל מיני לבטים כדי להביא לי את המכונה, כדרך שמביאים לאשה נאה את הכנרית שלה שנמלטה מהכלוב. והסוּפה שהתחוללה לפני שלושה ימים. אם אתה סבור שאיני יודע מה היה טיבה של סוּפה זו, אינך אלא טועה. אה! אינך אוהב את דירושאֶט! איני יודע מה שקרה לך. עכשיו נזכר אני הכול. הייתי שם בפינה, כאשר דירושאֶט אמרה: “אני אינשא לו”. והיא תינשא לך! אה! אינך אוהב אותה! או שאתה מטורף או שאני מטורף. והוא עומד לו ושותק. אסור לעשות כל מה שאתה עשית. אין גומלים טובות עם אנשים כדי להקניטם. ובכן, אם אתה לא תשא אותה לאשה, סופה להיות בתולה זקנה. מלבד זה, זקוק אני לך. אתה תהיה הקברניט של ה’דוּראנדה'. אתה מדמה אולי בנפשך שאניח לך ללכת ככה! אתה טועה, יקירי. אין אני עוזב אותך, אני מחזיק בך. איני מטה אפילו אוזן לשטויות שלך. היכן מצוי מלח כמוך! אתה האיש שלי, אבל אמוֹר משהו!"

בינתיים העיר הפעמון את דרי הבית ואת דרי הסביבה. חבורה של שכנים, בעלי־בתים, יורדי־ים ואיכרים, יצאו בחפזון, התקהלו ברציף ועמדו והביטו מאובנים בתמהון במעשנת ה’דוּראנדה' שהזדקרה מתוך ה’כרסתנית'. אחדים, בשמעם את קולו של מר לטיאֶרי יוצא מהטרקלין הנמוך, התחילו להידחק בחשאי לשם בעד הדלת הפתוחה למחצה. בין שני פרצופים של רכלניות נשתרבב ראשו של מר לאנדוּאַ, שהיה לו המזל להימצא תמיד במקום שאלמלא נמצא בו מצטער היה צער רב.

השמחות הגדולות דורשות מטבען ציבור. מר לטיאֶרי התבונן פתאום וראה שיש אנשים מסביבו. הוא קיבל בעין יפה קהל מאזינים זה.

אה! אתם כאן, שכנים טובים. יפה עשיתם שבאתם. אתם יודעים את החדשה. איש זה היה שם, בדוֹברים, והביא לי את המכונה. שלום לך, מר לאנדוּאַ. כאשר התעוררתי לפני שעה קלה, ראיתי את המעשנה. היא הזדקפה מתחת לחלוני. אף מסמר אחד אינו חסר במכונה. בדקתי יפה את כל המנגנון. היא כמו חדשה, שלימה לחלוטין. בוכנות הקיטור פועלות שתענוג להביט. אפשר לומר שהמכונה יצאה אתמול מהסדנה. אתם יודעים שהמים היוצאים מהמכונה מובלים על־ידי צנור הנתון בתוך צנור אחר שדרכו עוברים המים הנכנסים לתוכה. ובכן, שני הצנורות האלה נמצאים במקומם. כל המכונה כאן! גם הגלגלים! אתה תתחתן עמה!"

“עם מי? עם המכונה?” שאל מר לאנדוּאַ.

" לא, עם הבחורה. כן, עם המכונה. עם השתים. הוא יהיה פעמיים חתני. הוא יהיה הקברניט. גוּד ביי, קברניט ז’יליאט. זו תהיה ‘דוּראנדה’ חדשה שעין לא ראתה! עשה נעשה בה עסקים, ותעבורה, ומסחר, ונטעין בה שוורים וכבשים! חי נפשי, לא אתן את סן־סאמפסון בעד לונדון. והנה האיש שחולל כל זה! אני אומר לכם שזוהי הרפתקאה אמיתית. תקראו על כך בשבת בעתון של האב מוֹז'“אֵ. ז’יליאט השד הוא באמת שד משחת! אבל מה פירושם של מטבעות־זהב אלה?”

עינו של מר לטיאֶרי ציינה בעד פתח המכסה שיש זהב בקופסה שהונחה על גבי שטרות־הכסף. הוא נטל את הקופסה, פתחה, הריקה לתוך כף ידו, ושׂם את חופן הגיניאות על השולחן.

“בשביל העניים. מר לנדוּאַ, מסור בשמי את המטבעות האלה למושל של סן־סאמפּסון. אתה יודע, המכתב של ראנטין? הרי הראיתי לך את המכתב; ובכן, הבאנקנוטים הם בידי. עכשיו יש לי במה לקנות עצי אשוח ועצי אלון ולהתקין את שלד הספינה. אדרבא, הבט! אתה זוכר את מזג־האויר שלפני שלושה ימים? איזו סוּפה קטלנית של רוח וגשם! השמים ירו פשוט בתותחים. סוּפה זו מצאה את ז’יליאט בהיותו בדֹוברים. אבל היא לא הפריעה לו לחלץ מתוך הסלעים את המכונה כשם שאני מוציא את שעוני. הודות לו אני חוזר ונעשה מישהו. הספינה של האב לטיאֶרי עומדת לחדש את שירותה, רבותי וגבירותי. הידד, ז’יליאט! איני יודע מה שהוא עשה, אבל הוא היה בלי ספק שד אמיתי, ואיך רוצים שלא אתן לו את דירושאֶט!”

מזה רגעים אחדים נמצאה דירוּשאֶט בטרקלין. היא לא אמרה דבר, לא הקימה כל שאון. היא נכנסה כמו צל. היא ישבה על כסא, כמעט סמויה מן העין, מאחרי לטיאֶרי שעמד על רגליו, נסער, שופע עליצות, פּטפּטן, מרבה בתנועות ומדבר בקול רם. זמן־מה לאחר מכן צצה דמות אילמת אחרת. איש לבוש שחורים, מעונב עניבה לבנה, מחזיק מגבעתו בידו, נשתהה בפתח הדלת הפתוחה למחצה. בתוך החבורה שנתרבתה קימעה־קימעה, דלקו עתה נרות אחדים. הנוכחים, שהכירו את הרוואֶראֶנד אבנעזר קודריי, כוהן המחוז, נרתעו לצדדין כדי להניחוֹ לעבור, אבל הוא נשאר עומד על המפתן. ניכרת היתה הססנות בעמידתו ותקיפות במבטו. מבט זה היה נתקל פרק לפרק במבטה של דירושאֶט. אשר לז’יליאט, שרוי היה, בדרך־מקרה או במתכוון, בתוך הצל, באופן שלא ראוהו אלא במטושטש מאד.

לטיאֶרי לא השגיח תחילה באבנעזר, אבל הוא השגיח בדירוּשאֶט. הוא ניגש אליה ונישקה בכל סערת הנפש היכולה להיות עצורה בנשיקה על המצח. בעת ובעונה אחת פשט את זרועו כלפי הפינה החשוכה שבה מצוי היה ז’יליאט.

“דירוּשאֶט”, אמר, “הנך שוב עשירה והנה בעלך”.

דירוּשאֶט זקפה את ראשה במבוכה והביטה לתוך האפלולית הזו.

לטיאֶרי המשיך:

" נחוג את החתונה מיד, מחר אם הדבר אפשר; במקומנו הסידורים הפורמאליים אינם מסובכים; דיקאן־המחוז עושה מה שהוא רוצה; בחור ובחורה נכנסים אצלנו לחופה בלי שהיות יתירות. אבל מה הסתתרת שם בפינה, ז’יליאט? אין רואים אותך. האירו לי את חתני באור יום. אני מארשׂ אתכם, ילדי; והנה בעלך, והנה חתני: זהו ז’יליאט מרחוב־הים, הבחור הטוב, הספּן הגדול, ולא יהיה לי חתן אחר ולא יהיה לך בעל אחר, אני חוזר ונותן על כך את הן צדקי לאלוהים הטוב. אה, זה אתה, אדוני הכוהן, אתה תסדר לי קידושין בין שני האנשים הצעירים האלה".

מבטו של מר לטיאֶרי נפל על הרוואֶראֶנד אבנעזר.

שתי העוזרות העמידו בינתיים על השולחן שני פּמוטות נושאי נרות דולקים שהאירו את ז’יליאט מהראש עד הרגלים.

“מה יפה הוא!” נצטעק לטיאֶרי.

ז’יליאט היה כעור ביותר.

הוא היה כזה כפי שיצא, באותו בוקר עצמו, משוניות הדוברים, בבלואי־סחבות, מרפקיו מבצבצים מהשרוולים השסועים, זקנו ארוך, שערו סמור, עיניו חרוכות ואדומות, פניו שרוטות, אגרופיו זבים דם; ואף מיוחף רגלים היה. אחדים מהחטטים שגרם לו התמנון עוד ניכרים היו על זרועותיו השעירות.

לטיאֶרי הסתכל בו.

“זה חתני האמיתי. איזו מלחמה הוא ערך עם הים! הוא כולו בסמרטוטים! איזו כתפים! איזו כפות־ידים! מה יפה אתה!”

אחת העוזרות נזדרזה ורצה אל דירוּשאֶט ותמכה בראשה. דירוּשאֶט התעלפה.

2: מזוודת העור

משעלה השחר היו תושבי סן־סאמפסון על הרגלים ותושבי נמלדן־פּיאֶר התחילו לנהור אל המזח כדי לראות את מכונת ה’דוּראנדה'.

כל השיחות סובבו על ז’יליאט. הבריות פירשו פירושים שונים את הפלא שחולל והדגישו הדגשה יתירה את הכינוי “שד” שניתן לו; דברי ההתפּעלות היו מסתיימים בפסוק זה: “אין זה תמיד בלתי־נעים שיהיו באי אנשים המסוגלים לעשות דברים מעין אלה”.

מהחוץ ראו את מר לטיאֶרי יושב ליד שולחנו לפני החלון וכותב כשעינו האחת על הנייר שלפניו והשניה על מכונת־הקיטור. הוא היה משוקע כל־כך שלא הפסיק את כתיבתו אלא פעם אחת בלבד כדי לקרוא לנעמה ולשאול אותה לשלומה של דירושאֶט.

נעמה ענתה:

“מדמואזל קמה ויצאה לטייל”.

על כך אמר מר לטיאֶרי:

“יפה עשתה שיצאה לשאוף אויר צח. אמש הרגישה את עצמה קצת לא בטוב בשל החום. אנשים רבים התקהלו בטרקלין. ומלבד החלונות הסגורים – האפתעה, השמחה. אבל יהיה לה בעל עם כל המעלות”.

והוא חזר לכתיבתו. הוא כבר חתם על שני מכתבים שהועדו לשני בעלי־מספנות ידועי־השם בבריהמאֶן. הוא כילה להדביק את המעטפה של המכתב השלישי.

שאונו של גלגל שהשתקשק על אבני הרציף גרם שיזקוף את ראשו. הוא נתכופף אל החלון וראה מגיח ויוצא מהמשעול שהוליך לרחוב־הים נער שדחף לפניו מריצה. נער זה שׂם את פעמיו לעבר נמל־סן־פּיאֶר. בתוך המריצה מוטלת היתה מזוודה של עור צהוב, משובצת במסמרים של נחושת ושל אבץ.

מר לטיאֶרי קרא לנער:

“להיכן אתה הולך, זאטוט?”

הנער נעצר וענה:

“ל”קאשמיר“.”

“לשם מה?”

“להביא את המזוודה הזו”.

“אם כן, תביא גם את שלושת המכתבים האלה”.

מר לטיאֶרי פתח את מגירת שולחנו, נטל שם קצה של חוט, קשר יחד בקישור של שתי־וערב את שלושת המכתבים שכתב, והשליך את הצרור אל הנער שתפסוֹ תוך כדי מעופו בשתי ידיו.

“תגיד לקברניט של “קאשמיר” שהמכתבים שלי הם ושישים עין עליהם. הם הולכים לגרמניה. לבריהמאֶן דרך לונדון”.

“לא אדבר עם הקברניט, מר לטיאֶרי”.

“למה?”

“משום שהקאשמיר” אינה עוגנת ליד הרציף".

“אה!”

“היא עוגנת במפרץ”.

“זה נכון. בשל גאוּת הים”.

“לא אוכל לדבר אלא עם בעל הסירה המעביר את המזוודה”.

“תמסור את המכתבים לידו כדי שימסרם לקברניט”.

כן, מר לטיאֶרי".

“באיזו שעה מפליגה ה”קאשמיר“?”

“בשתים־עשרה”.

“כלומר, בצהרים. אם כן, תהיה גאוּת הים נגדו”.

“אבל הרוח תהיה בעדו”.

“זאטוט”, אמר מר לטיאֶרי, כשהוא מכוון אצבעו כלפי מעשנת המכונה, “אתה רואה זאת? זאת מצפצפת על הרוח ועל גאוּת־הים”.

הנער שׂם את המכתבים בכיסו, חזר ותפס את יצול המריצה, והמשיך את דרכו לעבר העיר. מר לטיאֶרי קרא: “נעמה!”

נעמה פתחה קימעה את הדלת.

“מה יש, אדוני?”

“הכנסי והמתיני”.

לטיאֶרי נטל גליון־נייר והתחיל לכתוב. אילו היתה נעמה, שעמדה מאחריו, סקרנית היתה משרבבת ראשה שעה שכתב, כי עתה יכולה היתה לקרוא מעל לכתפו את הדברים הבאים:

“אני כותב מכתב לבריהמאֶן בעניין העצים. יש לי כל היום פגישות עם נגרים לצורך האומדן. בנייתה מחדש של ה’דוראנדה' תתקדם מהר. אתה, מצדך, לך לדיקאן־המחוז וסדר את הסידורים הפורמאליים. רצוני שהחתונה תתקיים בהקדם ככל האפשר, תיכף־ומיד יהיה הטוב ביותר. אני מטפל ב’דוראנדה', טפל אתה בדירוּשאֶט”.

הוא הוסיף את התאריך וחתם: לטיאֶרי.

הוא לא טרח כלל לשים את הפתק במעטפה ולהדביקה, אלא קיפלוּ בארבעה והושיטוֹ לנעמה.

“הביאי זה לז’וליאט”.

“לרחוב־הים?”

“לרחוב־הים”.

ספר שלישי: הפלגתה של “קאשמיר”

1: ז’יליאט מול אבנעזר

אין סן־סאמפסון יכולה להתמלא המוֹן־עם בלי שנמל סן־פיאֶר יהא אותה שעה שומם. החדשות מתפּשטות חיש־מהר בארצות קטנות; ללכת לראות את המעשנה של ה’דוראנדה' תחת חלונותיו של לטיאֶרי היה מאז זריחת החמה העניין הגדול של גאֶרניסיי. כל מאורע אחר ניטשטש מפּני המאורע הזה. מותו של הדיקאן מסן־אסף נדחק לתוך הצל; איש לא דיבר עוד על הרוואֶראֶנד אבנעזר קודריי, ולא על התעשרותו הפתאומית. מכונת ה’דוראנדה' שהוחזרה מהדוֹברים היא שהעסיקה את כל המוחות. הבריות לא האמינו בכך. טביעתה של הספינה נראתה בשעתה מוזרה ומתמיהה, אבל הצלתה של המכונה נראתה כדבר שאינו בגדר האפשר. כדי להיווכח באמיתת הפלא בא כל אחד לראותו במו עיניו.

חנויות רבות בנמל סן־פיאֶר נעוּלות היו; במרכז נשתרר קפּאון גמור במקח־וממכר; כל תשומת־הלב ניתנה ל’דוּראנדה'. אף סוחר אחד לא זכה אותו בוקר לפתיחה של פדיון, פּרט לבעל חנות של תכשיטים שהשתומם מאד על שהצליח למכור טבעת־קידושין של זהב, לבחור משונה שנראה נחפּז ביותר וששאל אותו למעונו של כוהן־המחוז.

המזח של סן־פיאֶר, שהנהו כיום נמל רחב־ידים מאד ויפה מאד, היה בתקופה ההיא, ועוד עשר שנים לאחר מכן, פחות חשוב מהמזח של סן־סאמפּסון. הוא נצטרף משתי חומות מגושמות, קיקלופיות ועקומות שיצאו מהחוף זו ימינה וזו שמאלה, ונתחברו כמעט בקצותיהן, שם התנוסס מגדלור קטן ולבן. תחת המגדלור הזה מצויה היתה כניסה צרה למזח, עם הטבעת הכפולה של השרשרת שהיתה נועלת אותה בימי־הביניים. תארו לכם מלקחיים של סרטן־ים הפתוחים למחצה, כזה היה המזח של סן־פּיאֶר. צבת זו נטלה מהתהום קצת ים והכריחתו להחזיק עצמו שקט; אבל בנשוב הרוחות המזרחיות היו נחשולים חומרים וגועשים בתוך המזח והשכל הישר אמר שמוטב לא להיכנס. מה שעשתה באמת אותו יום “קאשמיר”. היא הטילה עוגן בחוץ.

כאשר ספינה שעמדה להפליג עגנה בנמל, היו הנוסעים עולים בה בנמל; כשהיא עגנה במרחב המפרץ, אפשר היה לעלות בה באחת הנקודות הסמוכות למקום עיגונה. בכל לשונות־הים הקטנות מצויים היו בעלי־סירות בכל עת ובכל שעה.

" האַוולאֵ" היה אחת מלשונות־הים האלה. מפרץ קטן זה היה קרוב לעיר, אבל כה בודד שנראה רחוק מאד. בדידותו באה לו מהסלעים הגבוהים והמשופּעים החולשים על לשון־ים מוצנעת זו. היו מגיעים ל“האַוולאֵ” במשעולים רבים. המשעול הישר ביותר התפּתל לאורך הים; יתרונו היה שהוליך לעיר ולכנסיה תוך שהות של חמש דקות, וחסרונו היה שפעמיים ביום נתכסה נחשולים סוערים. המשעולים האחרים הבליעו עצמם בין עיקולי הסלעים התלולים. אפילו בעיצומו של יום היה המפרץ “האַוולאֵ” שרוי בתוך אורצל. גושי־אבן התלויים על בלימה ביצבצו מכל הצדדים. שיחי קוצים ודרדרים מעוכים וסמורים פּרשו אפלולית נעימה על ערבוביה זו של סלעים וגלים; לא היתה לשון־ים שאננה מלשון־ים זו במזג אויר שקט, ורוגשת יותר בשעת התגעשות המים. באביב היה מקום זה מלא פרחים, ריחות־ניחוח, צפּרים, פּרפּרים ודבורים.

השעה היתה קצת פחות מעשר שעות בבוקר.

ההתקהלות התעצמה והלכה, כפי הנראה, בסן־סאמפּסון. האוכלוסיה, אחוזה קדחת הסקרנות, נהרה כולה לצפונו של האי; המפרץ “האַוולאֵ” הנמצא בדרומו של האי, היה שומם יותר מתמיד.

בכל־זאת ראו בלשון־ים זו סירה וספּן. בסירה מונחת היתה אמתחת. דומה היה שהספּן ממתין.

במרחב המפרץ עגנה הספינה “קאשמיר”; הואיל והיא עמדה להפליג בצהרים, לא עשתה עדיין שום תמרוני הפלגה.

אבנעזר ודירושאֶט עמדו זה מול זה, מבט בתוך מבט, וידיהם משולבות זו בזו. דירושאֶט דיברה. אבנעזר שתק. דמעה שנאגרה בין ריסי עיניו היססה, ולא נשרה.

הוא הסתכל מאד־מאד בדירושֶט.

שני יצורים אלה אהבו זה את זה אהבה עזה.

באישוניו של אבנעזר היתה ההערצה האילמת של היאוש.

דירושאֶט אמרה:

“אתה לא תסע. לא אוכל לשאת זאת. סבורה הייתי שאוכל לומר לך: סע לשלום, אבל איני יכולה. אין בי כוח לכך. למה באת אמש? לא צריך היית לבוא, אם היה בדעתך לנסוע. מעולם לא דיברתי עמך. אהבתיך, אבל לא ידעתי זאת. אילו לא אמרת לי כלום, לא הייתי יודעת כלום. היית נוסע, הייתי אולי עצובה מכך, אבל עכשיו אמות מצער. עכשיו אני יודעת שאתה אוהב אותי, עכשיו שאני יודעת שאני אוהבת אותך, שוב אי־אפשר שתסע. על מה אתה חושב? אין פניך מעידים שאתה מקשיב לדברי”.

אבנעזר השיב:

“שמעת מה שנאמר אמש”.

“לדאבוני!”

“מה יכול אני להועיל לכך?”

הם שתקו רגע. אבנעזר המשיך:

“לא נותר לי אלא דבר אחד לעשות: לנסוע”.

אבנעזר נרתע פסיעה אחת לאחוריו ועשה סימן לספּן. שמעו שאונו של המשוט המסומר בין חלוקי האבנים ואת קול הילוכו של הספּן על שולי הסירה.

“לא, לא!” צעקה דירוּשאֶט.

אבנעזר נתקרב אליה:

“שומה עלי לנסוע, דירוּשאֶט”.

“לא, לעולם לא! בגלל מכונה! האם זה אפשר? האם ראית אתמול את האיש האיום הזה? אי אתה יכול לעזבני. איש נבון אתה ותמצא תחבולה. לא ייתכן שאמרת לי לבוא להיפגש עמך כאן הבוקר, מתוך מחשבה שתסע. איני רוצה. לא תעזבני. אין פותחים את השמים כדי לסוגרם מיד. אני אומרת שתישאר. אגב, עדיין לא הגיעה השעה. הו! אני אוהבת אותך!”

ובהתרפקה עליו, שילבה את עשר אצבעותיה מאחרי צוארו, כאילו ביקשה בזרועותיה המשוכלות לקשור קשר לאבנעזר ובידיה המשולבות להתפלל לאלוהים.

הוא התיר חיבוק ענוג זה שהתנגד ככל שיכול היה.

דירושאֶט פרצה בבכי.

אותו רגע שמעו קול מתון ורציני שאמר:

“למה אין אתם מתחתנים?”

אבנעזר הסב את ראשו. דירוּשאֶט הרימה את עיניה.

ז’יליאט עמד לפניהם.

הוא הגיע במשעול צדדי.

ז’יליאט שוב לא היה אותו איש מאמש. הוא סרק את שערו, הוא עשה את זקנו, הוא נעל נעליים, הוא לבש חולצת מלח לבנה בעל צוארון גדול ומשוטח, ומהודר היה בבגדי הספן החדשים ביותר אשר לו. טבעת זהב נתונה היתה באצבעו הקטנה. נראה היה שקט עד מאד. לפניו השזופות היה גון עפרורי.

הם הביטו בו מוכי־תמהון. אף כי נשתנה עד לאין הכיר, הכירתו דירוּשאֶט. אשר לדברים שהוא השמיע, הם היו כה רחוקים מזה שהם חשבו אותו, שהם עברו ברפרוף דרך מוחם.

ז’יליאט הוסיף ואמר:

“למה צריכים אתם להיפרד? התחתנו. תסעו יחד”.

דירוּשאֶט נזדעזעה. רעד עבר בה מהראש עד הרגלים.

ז’יליאט המשיך:

“למיס דירוּשאֶט מלאו עשרים ואחת שנה. אין היא תלויה אלא בדעת עצמה. דודה אינו אלא דודה. אתם אוהבים זה את זה…”

דירוּשאֶט הפסיקתו ברוֹך:

“איך זה קרה שאתה נמצא כאן?”

“התחתנו”, המשיך ז’יליאט.

דירוּשאֶט החלה להשיג את מה שאיש זה אמר לה. היא גימגמה:

“דודי המסכן…”

“הוא היה מתנגד אילו עמדה החתונה להתקיים”, אמר ז’יליאט, “אבל הוא יסכים לה לאחר שתהיה עובדה. מלבד זה, נוסעים אתם מכאן. כאשר תחזרו, יסלח”.

ז’יליאט הוסיף בנימה של מרירוּת:

“ועוד, כל מחשבותיו נתונות עתה לבינוי ספינתו. זה יעסיק אותו כל עת העדרכם. יש לו ה’דוּראנדה' כדי להתנחם.”

“לא הייתי רוצה”, מילמלה דירוּשאֶט, בתוך תדהמה שבה הורגשה שמחה, “להשאיר מאחרי רגשי צער”.

" הם לא יארכו זמן רב", אמר ז’יליאט.

לאבנעזר ולדירושאֶט היתה תחילה מעין הסתנוורות. הם התאוששו קימעה־קימעה. בתוך מבוכתם שנתמעטה והלכה, החלה להתחוור להם משמעות דבריו של ז’יליאט, שעוד לוטים היו ערפל דק, אך מעניינם היה לא להתנגד. איש זה אמר להם: “התחתנו”. זה היה ברור. אם יש אחריות לכך, נטלה הוא על עצמו. דירוּשאֶט הרגישה במעומעם, שבשל סיבות שונות יש לו הזכות לזה. מה שאמר בנוגע למר לטיאֶרי נכון היה. אבנעזר מילמל תפוש הרהורים: “דוד אינו אב”.

קולו של ז’יליאט נעשה קצר וקשה והורגשו בו כעין פעימות של קדחת:

“תיכף־ומיד. ה”קאשמיר" תפליג בעוד שעתיים. יש לכם עדיין שהות, אבל אין לכם אלא שהות קצרה. בואו".

אבנעזר תלה בו עיניים תוהות.

בפתע־פתאום נצטעק:

“הכרתיך! אתה הוא זה שהצלת את חיי”.

ז’יליאט השיב: “איני סבור כך”.

“שם, בגובה הצוק”.

“איני מכיר את המקום ההוא”.

“זה היה בו ביום שהגעתי לכאן”.

“אל נא נאבד זמן”, אמר ז’יליאט.

“ואין אני טועה, אתה הוא האיש מאמש”.

“ייתכן”.

“מה שמך?”

ז’יליאט הגביה את קולו:

“ספּן, המתן לנו. אנחנו נחזור. מיס”, פנה לדירושאֶט, “שאלת אותי כיצד אני בא לכאן; פשוט מאד, מהלך הייתי אחריכם. את בת עשרים ואחת. בארץ זו, כאשר בחור ובחורה מגיעים לכלל בגרות ותלויים בדעת עצמם, יכולים הם להתחתן תוך רבע שעה. הבה ונלך במשעול שלאורך שפת הים. הוא נוח להליכה. הים לא יעלה אלא בצהרים. אבל יש ללכת מיד. בואי עמי”.

דומה היה שדירושאֶט ואבנעזר נמלכים זה בזה במבטיהם. הם עמדו דוּמם, הם היו כהלומי יין. יש היסוסים מעין אלה על שפת התהום הזו – האושר. הם הבינו בלי להבין.

“שמו ז’יליאט”, אמרה דירושאֶט בלחש לאבנעזר.

ז’יליאט המשיך בנעימה של שררה:

“למה מחכים אתם? אמרתי לכם שתלכו אחרי”.

“להיכן?” שאל אבנעזר.

“לשם”.

וז’יליאט הורה באצבעו על צריח הכנסיה. הם השתרכו אחריו.

ז’יליאט הלך בראש. צעדו איתן היה. הם התגודדו על רגליהם.

ככל שהתקדמו והלכו לעבר צריח הכנסיה, כן הפציע ועלה בפנים היפים והזכים של אבנעזר ודירושאֶט משהו שיהא בקרוב חיוך. קירבתה של הכנסיה האירה אותם. בעיניו החלולות של ז’יליאט היה לילה.

לדירושאֶט ולאבנעזר לא היה מחוּור כל־עיקר מה עומד להתרחש. התערבותו של איש זה היתה בחינת ענף שהטובע נאחז בו. הם השתרכו אחרי ז’יליאט בצייתנות של היאוש ההולך אחרי כל מי שמזדמן לו.

המשעול היה משובש בגבשושיות, ופעמים טחוב וקשה. אבנעזר שמשוקע היה במחשבות, לא שם לב לשלוליות המים ולערימות חלוקי־האבנים. מפרק לפרק היה ז’יליאט מחזיר ראשו ואומר לאבנעזר:

“שים לב לאבנים אלה, תן לה יד”.

2: הוויתור

האורלוגין השמיע עשר ומחצה כאשר נכנסו לתוך הכנסיה.

בשל השעה, וגם בשל שממונה של העיר אותו יום, היה בית־היראה ריק מאדם.

אולם בירכתיים, סמוך לשולחן הממלא, בכנסיות הפרוטסטאנטיות, את מקומו של המזבח, מצויים היו שלושה אנשים: כוהן־המחוז, המטיף שלו, והלבלר. הכוהן, שהיה הרוואֶראֶנד ז’אקמין הורדוס, ישוב היה; המטיף והלבלר עמדו על רגליהם.

ספר־הביבליה מונח היה פתוח על השולחן.

בצד, על גבי שולחן תשמישי־הקדושה, מונח היה ספר אחר, פנקס־הקהילה, פתוח אף הוא, ושבו יכלה עין שקודה להבחין דף כתוב זה עתה, שדיוֹ שלו עדיין לא יבשה. קולמוס וקסת ערוכים היו ליד הפנקס.

בראותו של הרוואֶראֶנד אבנעזר קודריי נכנס, קם הרוואֶראֶנד ז’אקמין הורדוס ממקומו.

“אני ממתין לך”, אמר. “הכל מוכן”.

ואמנם כוהן המחוז לבוש היה איצטלה של כהונה.

אבנעזר תלה עיניו בז’יליאט.

הרוואֶראֶנד הורדוס הוסיף:

“אני לפקודתך, עמיתי”.

והוא החווה קידה.

הכוהן המשיך בחביבות שהיתה בה יהירות חיננית:

“עמיתי, מחמאה כפולה חולק אני לך. דודך מת ואתה לוקח אשה; הגעת לעושר בזכותו של דוד וזכית לאושר בזכותה של נערה. יתר־על־כן, הודות לספינת קיטור זו שעומדים לבנותה מחדש, אף מיס לטיאֶרי עשירה היא, ודעתי נוחה מכך. מיס לטיאֶרי נולדה במחוז זה, בדקתי את תאריך לידתה בפנקס הקהילה. מיס לטיאֶרי היא בוגרת ותלויה בדעת עצמה. אגב, דודה שהוא כל משפחתה, מסכים לשידוך. אתה רוצה לסדר קידושין תיכף־ומיד בשל נסיעתך, אני מבין; אבל כיוון שחתונה זו היא חתונתו של כוהן־קהילה, הייתי רוצה בקצת חגיגיות. אני אקצר בטקס כדי לגרום לך קורת־רוח. המטיף שלי יהיה העד מצד החתן; אשר לעד מצד הכלה…”

הכוהן נפנה אל ז’יליאט.

ז’יליאט ניענע בראשו.

“זה מספיק”, אמר הכוהן.

אבנעזר עמד דומם. דירושאֶט היתה כולה אֶכּסטאזה. מאובנת.

הכוהן המשיך:

“אבל יש, בכל־זאת, מכשול”.

דירושאֶט עשתה תנועת תמיהה.

הכוהן המשיך:

“השליח, הנוכח בזה, של מר לטיאֶרי, שביקש בשבילך את הרשיון וחתם על ההצהרה בפנקס זה – ובאגודל של ידו הימנית הורה הכוהן על ז’יליאט, מה שפטרוֹ מלבטא שם נטול־חשיבות זה – השליח של מר לטיאֶרי אמר לי הבוקר כי מר לטיאֶרי, העסוק וטרוד ביותר כדי לבוא בעצמו, רוצה שהחתונה תתקיים ללא שהיות ודחיות. יהיה רצוני אשר יהיה, אין אני יכול להסתפק בדיבור שאמר פלוני ושהוגד לי בשמו. דרוש לי משהו כתוב.”

“דבר של מה בכך”, אמר ז’יליאט.

והוא הושיט לרוואֶראֶנד הורדוס גליון־נייר.

הרוואֶראֶנד נטל את גליון־הנייר, עבר עליו במבט מהיר, דילג על שורות אחדות, שהיו כפי הנראה מיותרות, וקרא בקול רם:

“…לך אל כוהן־המחוז וסדר את הסידורים הפורמאליים. אני רוצה שהחתונה תתקיים בהקדם ככל האפשר. תיכף־ומיד יהיה הרצוי ביותר”.

הוא הניח את הנייר על השולחן והמשיך: “חתום: לטיאֶרי. מידת־הכבוד דורשת שאיגרת זו תהא מופנית אלי. אבל הואיל ומדובר בעמית, לא אהיה מדקדק”.

אבנעזר חזר ותלה עיניו בז’יליאט. יש הבנות בין נשמות.

אבנעזר חש שיש כאן איזו תרמית, אך לא היה בו הכוח, ואולי לא עלה אפילו על דעתו להוקיעה.

הטקס החל.

זה היה רגע מוזר.

אבנעזר ודירושאֶט עמדו זה ליד זה לפני הכוהן. מי שחלם חלום שבו עומד הוא תחת החופה הרגיש מה שהם הרגישו. ז’יליאט עמד במרחק־מה, בתוך אפלולית העמודים.

הכוהן, הניצב ליד השולחן, הניח אצבע על ספר־הביבליה הפתוח ושאל בקול רם:

“האם יש התנגדות?”

איש לא ענה.

“אמן”, אמר הכוהן.

אבנעזר ודירושאֶט פסעו פסיעה לעבר הרוואֶראֶנד ז’אקמין הורדוס.

הכוהן אמר:

“אבנעזר קודריי, הרוצה אתה לשאת נערה זו לאשה?”

אבנעזר השיב:

“אני רוצה”.

הכוהן המשיך:

“דוּראנדה דירושאֶט לטיאֶרי, הרוצה אַת להינשא לאיש זה?”

דירושאֶט, שנשמתה גוועה בה מחמת גודש השמחה בדומה למנורה מחמת גודש של שמן, מילמלה יותר משביטאה:

“אני רוצה”.

אז, בהתאם למנהג הנאה שבטקס־החתונה האנגליקאני, התבונן הכוהן על סביביו, נפנה כלפי אפלולית הכנסיה, ושאל שאלה חגיגית זו:

“מי נותן אשה זו לאיש זה?”

“אני”, אמר ז’יליאט.

דממה נשתררה. אבנעזר ודירושאֶט הרגישו מועקה עמומה בתוך שמחתם הנלהבת.

הכוהן שׂם את ידה הימנית של דירושאֶט בידו הימנית של אבנעזר, ואבנעזר אמר לדירושאֶט:

“דירושאֶט, אני לוקח אותך לאשה, בין שהנך טובה יותר או רעה יותר, עשירה יותר או עניה יותר, חולה או בריאה, כדי לאהוב אותך עד המוות, ואני נותן לך את נאמנוּתי”.

הכוהן שׂם את ידו הימנית של אבנעזר בידה הימנית של דירושאֶט, ודירושאֶט אמרה לאבנעזר:

“אבנעזר, אני לוקחת אותך לבעל, בין שהנך טוב יותר או רע יותר, עשיר יותר או עני יותר, חולה או בריא, כדי לאהוב אותך ולציית לך עד המוות, ואני נותנת לך את נאמנוּתי”.

הכוהן המשיך:

“היכן הטבעת?”

זה היה בלתי־צפוי. אבנעזר, שכל העניין בא לו בהסח –הדעת, לא היתה לו טבעת.

ז’יליאט הסיר את טבעת הזהב שנתונה היתה באצבעו הקטנה והושיטה לכוהן. זו היתה כפי־הנראה ‘טבעת החתונה’ שנקנתה אותו בוקר אצל סוחר־התכשיטים ברובע המסחרי.

הכוהן הניח את הטבעת על ספר־הביבליה, אחר־כך מסרה לאבנעזר.

אבנעזר נטל את היד השמאלית הקטנה של דירושאֶט, שרעדה כולה, נתן את הטבעת באצבע הרביעית, ואמר:

“הרי את מקודשת לי בטבעת זו”.

“בשם האב, הבן ורוח הקדושה”, אמר הכוהן.

“לוּ יהי ככה”, אמר המטיף.

הכוהן הגביה את קולו:

“הרי אתם בעל ואשה”.

“לוּ יהי ככה”, אמר המטיף.

הכוהן המשיך:

“הבה ונתפלל”.

אבנעזר ודירושאֶט חזרו אל השולחן וכרעו על ברכיהם.

ז’יליאט, שנשאר עומד במקומו, השפיל את ראשו.

הם כרעו לפני אלוהים, הוא השתוחח תחת הגורל.

3: הקבר הגדול

בצאתם מבית־היראה ראו את הספינה ‘קאשמיר’ מתקינה את עצמה להפלגה.

“תגיעו במועד הנכון”, אמר ז’יליאט.

הם חזרו למשעול המוליך ל’האַוולאֵ'.

אבנעזר ודירושאֶט מהלכים היו בראש, וזי’ליאט השתרך עתה מאחריהם. מקץ רגעים אחדים נמצאו ב’האַוולאֵ'.

אבנעזר נכנס הראשון לתוך הסירה שהמתינה להם. ברגע שדירושאֶט אמרה להצטרף אליו, היתה לה ההרגשה שמישהו אוחז ברוֹך בשרוולה. זה היה ז’יליאט שהניח אצבע על קמט שמלתה.

“מאדאם”, אמר" אַת לא העלית כלל על הדעת שתסעי; חשוב חשבתי שיהיה לך צורך בשמלות ובלבנים. תמצאי על סיפונה של “קאשמיר” ארגז המכיל חפצי אשה. ארגז זה בא לי מאמי. מיועד היה לאשה שאקח. הרשיני להגישו לך".

דירושאֶט התעוררה למחצה מתוך חלומה. היא הסבה את פניה אל ז’יליאט.

וז’יליאט, בקול נמוך שנשמע בקושי, המשיך:

“איני מתכוון חלילה לעכבך עכשיו; אבל רואה אַת, מאדאם, אני חושב שעלי להסביר לך. ביום שקרה האסון ל’דוּראנדה' ישבת בטרקלין הנמוך ואמרת איזה דבר. אין את זוכרת, אין כל פלא בכך. אין אדם חייב לזכור את כל הדברים שאמר. אלא מה שביקשתי לומר לך הוא, כאשר הכול אמרו שאיש לא ילך לדוֹברים, קמתי אני והלכתי לשם. הכול אמרו שזה בלתי־אפשרי; אך דבר זה לא היה בלתי־אפשרי. אני מודה לך על שאַת מקשיבה לי רגע קל. את מבינה, מאדאם, אם הלכתי לשם, לא היה זה כדי לפגוע בך. אגב, הדבר קרה לפני זמן רב. אני יודע שאַת ממהרת; אילו היה פנאי, היינו מדברים, היינו נזכרים, אבל זה בין כך לא יועיל. הדבר התחיל יום אחד שבו ירד שלג. ואחר־כך, כאשר עברתי פעם, והיה נדמה לי שאת מחייכת. ככה זה מסביר את עצמו. אשר לאתמול, לא היתה לי שהות ללכת לביתי; באתי מעבודתי, הייתי כולי קרוע, הפלתי עליך פחד, אַת התעלפת, וזו אשמתי, כי אין באים כך אצל אנשים. ואני מבקש אותך שלא תכעסי עלי. זהו בעצם כל מה שרציתי לומר לך. את עומדת להפליג. יהיה לך מזג־אויר נאה. הרוח נושבת מצד מזרח. היי שלום, מאדאם, אין אַת מתרעמת עלי שדיברתי קצת, לא כן? הרי זה הרגע האחרון”.

“חושבת אני על הארגז הזה”, השיבה דירושאֶט. “אבל למה לא תשמור אותו למען אשתך, כאשר תתחתן?”

“מאדאם”, אמר ז’יליאט, “אני לא אתחתן, כפי־הנראה”.

“זה יהיה חבל, כי טוב־לב אתה. תודה”.

ודירושאֶט חייכה. ז’יליאט החזיר לה חיוך זה.

אחר־כך עזר לדירושאֶט להיכנס לתוך הסירה.

בפחות מרבע שעה לאחר מכן ניגשה הסירה שבה נמצאו אבנעזר ודירושאֶט אל הספינה “קאשמיר” שעגנה במפרץ.

ז’יליאט עקר ממקומו והתחיל מפסיע לאורך שפת הים, עבר במהירות לנמל־דן־פיאֶר, אחר־כך שׂם את פעמיו לעבר סן־סאמפסון, כשהוא מתחמק מפגישות, מונע רגליו מהדרכים, שהמו הולכי רגל באשמתו.

מזמן לזמן היה מחזיר ראשו ושולח מבטיו אל ה“קאשמיר” שמיתחה את מפרשיה. רוח מעטה נישבה. הילוכו של ז’יליאט היה מהיר יותר מהילוכה של הספינה. הגלים החלו גואים.

ברגע מסויים נשתהה תחתיו, וכשהופך גבו אל הים, עמד וצפה שעה קלה מעל לסלעים שהסתירו את נתיב־הגיא, בחורש של עצי אלון. שם, תחת העצים האלה, שירטטה פעם דירושאֶט את שמו ז’יליאט, על פני השלג.

הוא המשיך את דרכו.

הוא ראה מרחוק את ה’כרסתנית' במקום שבו קישרה, את מעשנת המכונה בין ארבע שרשרותיה, תנועה של נגרים הטרודים במלאכתם, צלליות מטושטשות שהתרוצצו אילך־ואילך, ושמע את קולו הרועם והעליז של לטיאֶרי שניצח על המלאכה.

הוא הבליע את עצמו בתוך הסימטאות. הוא שׂם פעמיו לרחוב־הים.

ביתו היה כזה כפי שהשאירוֹ בבוקר לאחר שהתלבש על־מנת ללכת לנמל־סן־פיאֶר.

המפתח נעוץ היה במנעול הדלת. ז’יליאט הניח את ידו על מפתח זה, נעל את הדלת בשני סיבובים, טמן את המפתח בכיסו והתרחק.

הוא התרחק, לא מצד היבשה, אלא מצד הים. הוא דילג מעל למעקה־האבנים וירד לתוך הסלעים.

הוא השתרך לאורך הקו הארוך והצר של שרשרת־השוניות המחברת את רחוב־הים עם אוּבּליסק השחם עצום־המידות שהתנוסס בתוך הים ושנתקרא ‘קרן חיה’; שם נמצא הכסא קידורמור.

הוא פסע פסיעות גדולות מסלע אחד לשני בדומה לענק המפסיע על ראשי־הרים. לעשות פסיעות כאלה על גבי רכס של שוניות, זה דומה להילוך על גבי שיאו של גג משופע.

דייגת מחזיקה מכמורת, ששוטטה ברגלים יחפות בשלוליות המים, תוך שחותרת אל החוף, צעקה אליו: “היזהר, הים בא!”

הוא הוסיף להפסיע.

בהגיעוֹ לצוק הגדול, המכוּנה “קרן־החיה”, שהיווה מעין פסגה על פני הים, נעצר. היבשה נסתיימה שם.

הוא הביט על סביביו.

ה“קאשמיר” עדיין לא הגיעה לגובה של סן־סאמפסון. היא מיתחה את מפרשה הגדול.

ז’יליאט הקיף את הצוק. הוא הגיע לכסא קידורמור, לתחתיתו של סולם־המדרגות התלול, שלפני פחות משלושה חודשים עזר לאבנעזר לרדת ממנו. הוא עלה בו.

רובן של המדרגות כבר היו מתחת למים. רק שתים שלוש בלתי־מוצפות היו. הוא טיפס בהן. הוא הגיע לכסא קידורמור, וצנח לתוך שקערורית הסלע, כשהקיר התלול מאחריו והאוקיינוס מתחת לרגליו.

ה“קאשמיר” שטה אותו רגע לאורך המגדל המגושם והעגול המשוקע בתוך המים, הנשמר על־ידי־סגן ותותח, והמציין במפרץ את מחצית־הדרך בין האי הרם ובין נמל־סן־פיאֶר.

ה“קאשמיר” התקרבה באיטיות של צל־רפאים.

ז’יליאט המתין.

שיכשוך של מים ותחושת צינה גרמו בפתע־פתאום שיביט למטה. הים הגואה נגע ברגליו.

הוא הפיל את עיניו ומיד הרימן.

ה’קאשמיר' היתה קרובה מאד.

היא הגיחה, היא הזדקרה. דומה היה שהיא גדלה והולכת על פני המים. זה היה כמו התעצמותו של צל.

ז’יליאט יכל היה לראות את המתרחש על סיפונה של הספינה, כאילו היה שם.

כי ה“קאשמיר” עברה סמוך מאד לצוק.

מצויה היתה על הסיפון פינה שטופת שמש. לתוך פינה זו הביט. בתוך שמש זו שרויים היו אבנעזר ודירושאֶט. הם ישבו בתוך האור הזה, הוא סמוך לה. הם הצטנפו בחן צד בצד, כמו שתי צפרים המתחממות בקרן של צהרי־היום.

הדממה היתה שמימית.

עיניו של אבנעזר אמרו תודה והסתכלו; שפתיה של דירושאֶט נעו; ובתוך דממה רבת־קסם זו, כאשר הרוח נישבה מצד היבשה, ברגע המהיר שבו חמקה־עברה הספינה, במרחק אמות אחדות מכסא־קידורמור, שמע ז’יליאט את קולה הרך והענוג של דירושאֶט שאמר:

“הבט־נא. דומה שאדם יושב בתוך הסלע”.

מראה זה חלף.

ה’קאשמיר' הבליעה את עצמה בתוך הקימוט העמוק של הגלים. בפחות מרבע שעה נצטיירו תרניה ומפרשיה על רקע הים כעין אוֹבּליסק לבן שנתמעט והלך באופק. המים עלו והגיעו עד לברכיו של ז’יליאט.

עיניו נהו אחרי הספינה שהתרחקה והלכה.

הרוח נתגברה במרחב הים. ז’יליאט יכול היה לראות את ה’קאשמיר' מעלה את מפרשי־המילואים הקטנים ואת המפרשים הקדמיים כדי להפיק תועלת מהתעצמות זו של הרוח. ה’קאשמיר' כבר היתה מחוץ לתחומי המים של גאֶרניסיי. ז’יליאט לא גרע עיניו ממנה.

הנחשול הגיע לו עד המתניים.

המים גאו ועלו. הזמן עבר.

השחפים והשלכים התעופפו סחור־סחור לו, מודאגים. אפשר היה לומר שהם ביקשו להזהירוֹ. ייתכן שבתוך להקות צפרים אלה מצוי היה שחף שבא מהדוֹברים והכירוֹ.

שעה אחת חלפה.

הצפרים השליכו צוויחות דקות אל ז’יליאט.

לא ראו עוד אלא את ראשו.

הים גאה ועלה בשלווה קודרת.

דומם, נהה ז’יליאט אחרי ה“קאשמיר” שניטשטשה והלכה.

הגאוּת הגיעה כמעט למלואה. הערב מישמש ובא. מאחרי ז’יליאט במפרץ, חזרו סירות־דיג אחדות אל החוף.

עיניו של ז’יליאט, הצמודות מרחוק לספינה, בוהות היו.

ה’קאשמיר', שנעשתה סמויה מן העין, היתה עתה כתם אפוף ערפל. כדי להבחין בה, צריך היה לדעת היכן היא.

כתם זה, שלא היה עוד צורה, החוויר קימעה־קימעה.

אחר־כך נתמעט והלך.

אחר־כך התפזר.

ברגע שהספינה ניטשטשה לחלוטין באופק, נעלם הראש תחת המים. ולא היה עוד כלום אלא ים.

על הספר

מחמת התנגדותו להפיכה המדינית של לוּאי בּונאפארטה נאלץ ויקטור הוּגו להימלט מצרפת; ב־11 בדצמבר 1851 הוא חוצה את הגבול לבלגיה, כשבידו דרכון מזוייף. בארץ זו הוא שוהה עד לתחילת אוגוסט 1852. כדי להיות בטוח יותר מפני סוכני הקיסר, עוקר ה. לאי ג’אֶרסי שב“תעלה” בין צרפת ואנגליה. הברית המתרקמת ב־1855 בין קיסר הצרפתים ומלכּת אנגליה (כנגד רוסיה) נותנת מהר את אותותיה גם בגורלו של הסופר: באוקטובר 1855 מודיע לו המושל, כי “על־פי החלטת הכתר הוא מתבקש לעזוב את האי לאלתר”. על הודעה זו משיב הוגו בשנינוּת ובגאווה כלהלן: “אתה רשאי להודיע לממונים עליך, כי מלאת את תפקידך. הללו, מצדם, יכולים להודיע לממונים עליהם, לממשלה הבריטית, וזו שוב יכולה להודיע לממונה עליה, לאדון בּונאפארטה וכו'”. ב־31 באוקטובר שנה זו עוקר הוגו, יחד עם בני משפחתו, לאי גאֶרניסיי, הקטן והנידח יותר, שאף הוא, אמנם, טריטוריה בריטית. מקץ חדשים מספר מפרסם ויקטור הוגו קובץ שיריו משנות 1831/56 בשני כרכים, העושים רושם עצום במכורתו. בהכנסתו מספר זה הוא רוכש בית גדול באי, שעם הפיכתו לבעל נחלה במקום הזה, הוא מובטח מפני נישול וגירוש מבחינה חוקית. אחרי פרסום ספר־שירים שני, חוזר ויקטור הוגו לעבוד על הרומאן הגדול שלו “עלובי־החיים”, שכתיבתו מסתיימת באביב 1861. בינתיים פירסם הקיסר חנינה כללית לגולים הפוליטיים, ואולם הוגו, שסירב לקבל חנינה זו, מוסיף לשבת בגאֶרניסיי בהודיעוֹ, כי הנאמנות לחוזה שעשיתי עם מצפוני מחייבת אותי להישאר בגולה יחד עם החירוּת. כאשר החירות תחזור לצרפת – אחזור גם אני".

ההתבוננות בחיי העמל של תושבי המקום והסיורים הממושכים בסביבת האי, הקודרת בפּראיתה הטבעית, הביאו את ויקטור הוּגו לידי כתיבת הסיפור,עובדי הים", שראה אור בשנת 1866, ועניינו כדברי המחבּר עצמו: “רציתי לשבח ולפאר עמל האדם, רצונו, מסירותו, כל מה שמעלה אותו לגדוּלה. רציתי להראות כי אין תהום אכזרית מתהום הלב האנושי, ואף מי שנמלט מסכנות הים – קצרה ידו מלהימלט מסכנות האהבה”.

בסוף שנות השבעים עשה הוגו לסירוגין באי גאֶרניסיי ובבלגיה, אצל בני משפחתו, עד שחזר למולדתו, בספטמבר 1870, אחרי מלחמת גרמניה־צרפת ותמוטת הקיסרוּת של לואי בּוֹנאפרטה.

I. הָאֶבְיון

בארץ צרפת היתה מלחמת אחים. יושבי פריז אמרו לעשות סדרים חדשים בעניני הממלכה. והאכרים העובדים אדמתם מאנו את השנויים מקרוב באו. אז קצפו עליהם הפַּריזים קצף גדול וישליחו בהם את גדודי אנשי החיל להכניעם. וגדודי צבאות אלה ראו כי מלחמה גדולה להם בהאכרים הנלחמים ברוח גבורה ובחרָף נפש. ואם אמנם לא למדו האכרים האלה מימיהם את ידיהם לקרב ולא הלכו בסדרים ישרים כאשר יעשו מלֻמדי מלחמה, כי אם נעשו אגֻדות אגֻדות קטנות, מפֻזרות ומפֹרדות אשה מרעותה, ־ בכל אלה הרבו להכות באנשי עברתם ויחלישו אותם. וכאשר יגברו הפַּריזים והכו את האגֻדה האחת והיתה להם ביום השני מלחמה כבדה באגֻדות הנותרות, כי הקשו להם האכרים ויאמרו: טוב לנו לנפול בחרב מתת להפּריזים לעשות חדשה בארץ לא בצדק ולא במשפט. אז תגדל המלחמה ותכבד מאד וְתַקיף את כל הארץ. והפַּריזים בראותם כי בכל המלחמות אשר עשו לא נוסרו עוד האכרים, ויוָעצו להוסיף ולהכביד את המלחמה ולעשות ב“קושרים” שפטים נוראים לבהלם וליָראם לבלי יזידון עוד; אפס כי שגו מאד והסכילו עשה, כי כאשר הוסיפו ליסר את האנשים וללכת עמם קרי, כן התמרמרה נפש האכרים וילכו עם רודפיהם בחמת קרי. ויהפכו נאות השלום לגיא ההרגה והשדות ברוכי ה' לשדה קטל. ותהי מלחמת האחים הזאת ארֻכָּה, ויפול מהעם רב. אז העבירו הפַּריזים קול לאמר: “מי האיש אשר יתפוש את ראשי האכרים ונתנם בידינו, והיתה משכרתו מעמנו ששים אלף שקל זהב”. ודבר המשכרת הזאת הָדפס על גליונות והדביקום אל כָּתלי הבתים ואל כל העמודים העומדים על הדרכים, למען דעת כל עם הארץ.

ויהי היום ויגש איש עובר אֹרח לאחד העמודים לקרוא את המודעה; והאיש זקן וגבה הקומה ולבוש כאחד האכרים. השמש באה והחשך החל לכסות את הארץ. ויקש מהאיש לקרוא את הדברים הכתובים. ויתבונן היטב אל כל מלה ומלה, וידע כי ששים אלף שקל זהב ישקלו הפַּריזים על יד האיש המסגיר בידיהם את ראש האכרים, ־ את הרוזן לַנטינַק. ומתחת להמודעה חתום שם אחד הפקידים, ולא יכול עובר האֹרח קרוֹא את שם האיש כי החשך הלך וגדל. ויפן האיש וילך בצלע ההר, ויהי כי עלה הירח ויֵאיר לו ויבוא אל פרשת דרכים ויעמוד ויתעשת, כי לא ידע איזה הדרך יבור לו.

־ אנה פניך מועדות? – נשאל פתאם עובר האורח. ויפן האיש לקול השואל אותו, וירא כי יוצא לקראתו איש אחד מבין השיחים והאיש זקן, הולך שחוח נשען על משענתו, ולבוש קרעים. ובגשתו אל עובר האֹרח אמר שנית: אנה אתה הולך?

־ מה לי ולך, כי שאלתני את הדבר הזה?

־ אתה תיטיב לעשות אם תענני על שאלתי אותך!

־ מי אתה, האיש?

־ אני עני ורש, ואתה הרוזן לנטינק!

ויאמר עובר האורח בלעג: הנה ארבת לי למען הסגירך אותי בידי מבקשי נפשי!… אשריך וטוב לך! – אולם האביון לא ענה על הדברים האלה מאומה ויוסף לשאל אותו:

־ הלא הלכת אל הכפר הלז?

־ אמנם כן, היה עם לבבי ללכת שמה!

־ אבל איך תלך שמה וראוך הפַריזים והרגוּך!?

־ כמה ימים יושבים הפַריזים שם?

־ זה שלשה ימים לשבתם, ואני שמעתי עליהם לאמר: מחר יצאו את הכפר!

־ הרב מספרם?

־ בכפר כחמש מאות איש חיל וכל הגדוד חונה לא רחוק מהם.

־ מי הוא המפקד את הצבא?

־ סימורדין הוא שר הגדוד.

־ הנתנום אנשי הכפר לבוא אליהם?

־ אנשי הכפר נתנום לבוא ולא יצאו בחרב לקראתם, כי ידעו אשר לא יִשלמו אם יַקשו אליהם!

־ ואיש לא התיצב לפניהם ולא כהה בם??

־ כדבריך כן היה!

־ הרעו מאד אשר עשו! – אמר הרוזן.

ואחרי החרישו רגעים אחדים, הוסיף לדבר: ועתה הגידה נא לי מה עשו אנשי הצבא כבואם הכפרה: ההזעיקו אליהם את האכרים?

־ כדבריך כן הוא!

־ ומה שאלו מאתם?

־ לתפשך ולהסגירך בידיהם! הלא קראת את דברי המודעה?

־ אמנם קראתי וידעתי את כל הכתוב בה!

־ אם כן הלא ידעת כי שמו לך מאָרבים! לכה אחרי והחבאתיך!

־ אנה אלך?

־ אלי תלך, והסתרתיך בביתי – בית החמר, ולא תאֻנה אליך כל רעה! – ויאמר הרוזן: אם כן לנו אתה ולא לצרינו?

־ גם לא לכם וגם לא לצריכם! איש עני ואביון אני, ודבר אין לי ולכל הנלחמים הרבים האלה!

־ אולם הלא ראה תראה את המלחמה הכבדה הזאת ואל נכון, תשפוט – מי הצדיק ומי הרשע?

־ אין נפשי לדבר הזה!

־ אם כדבריך כן הוא, מדוע יש את נפשך להיות לי מחסה ומגן?

־ לא אחטא לאלהים אם עשה אעשה כאשר אמרתי! הן מֻרדף אתה, ועל כן נטל עלי להצילך מידי מבקשי נפשך! ואם אמנם אמר יאמרו עליך, אחת דתך להמית! אולם דת ודין לא ידעתי! היו ימים אשר גועתי בהם ברעב, ועוד מעט ומתי!… האם גם למות ברעב הוא אחד מהחקים הכתובים בספרי דת ודין?? חי נפשי לא ידעתי, כי אינני יודע ספר!

־ הרבו ימי עניך?

־ כל ימי שני חיי!

־ הידעת, כי בהסגירך אותי בידי מבקשי נפשי, יעשרוך עושר רב?

־ נפשי יודעת מאד!

־ ששים אלף שקל זהב!

־ זהב וגם ידע אדע כי יתרון לשקלי הזהב מן השטרות!

־ הון רב!

־ כן דברת! וגם אני שמתי את לבי אל הדבר הגדול הזה לאמר: האיש אשר יארב לך ותפשך, יתאוה כי יהיה הון ועֹשר בביתו – והסגירך בידי מבקשי נפשך! על כן אין טוב לך כי אם הסתר אסתירך בביתי ומחר בבקר, כצאת הפַריזים והמארבים מן הכפר, ויצאת גם אתה ממחבאך והלכת בשלום לדרכך!

וילך הרוזן אחרי האביון וירדו אל תעלה. ובתעלה מחִלת עפר – היא בית החמר אשר לעני.

ו“בבית” הזה חשך ואפלה. וישבו שניהם על הקרקע. ובפנת המחִלה עמד ספסל מים על ידו פרי ערמון¹ ורקיק שחור.

־ הבה נאכל את לחם הערב! – אמר האביון וישם לפני הרוזן את הלחם ואת המים ואת פרי הערמון.

־ ויתן העני את מחציתם האחת להרוזן ויפצר בו לאכל. ויוציא הרוזן מילקוטו רקיק לבן ויתן את מחציתו להעני ויאכלו וישתו. ויהי באכלם ויאמר הרוזן: רואה אנכי מדבריך כי אינך יודע – את מי מהנלחמים תָּאור ב“אסון” את מי מהם תברך ב“ששון”!?

־ הששון לאחר הוא אסון לשני! – ענה העני. – אין נפשי לכל הדברים האלה!

־ מה שמך כי אדע?

־ האנשים שמו את שמי “זקן”. בשמי זה נודעתי זה ארבעים שנה.

־ אולם לפני ארבעים שנה, היית עוד צעיר לימים, ומדוע קראו אותך “זקן”?

־ אינני זוכר את הימים, אשר הייתי בהם צעיר לימים! וראה נא גם ראה: כשנותיך כשנותי, ובכל זאת עודך גבור חיל. ואני דל ואין בי כח ללכת.

־ המהמקום הזה הנך?

כדבריך כן הוא!

־ אם כן, איך ידעת מי אני ומה אנכי?

־ ומדוע לא אדעך? הלא כל נחלותיך ואחוזותיך במקומות האלה! לפני שנתים ימים נסעת ארצה אנגליה… ופעמים רבות לפני נסעך ראיתיך.

־ ואני לא ידעתיך בלתי היום!

־ עני ואביון אני! ומי יזכר וידע את העני?

־ הראיתי אותך מימי, אם קרבת אלי בכל ימי חייך?

־ פעמים רבות ראיתני ותתחסד עמי ותתן לי נדבת כסף. הנותן לא יתבונן על המקבל. והמקבל ישים תמיד לבו על איש חסדו… כי יש אשר ימים רבים ירעב העני… אֹכל לא יבא אל פיו… והנה יד שלוחה ונותנת לו אגֹרת כסף… הכסף הוא המזון הנותן חיים לכל חי… ואיך לא יזכר העני ולא יעלה על לב את שם איש חסדו? ואולם עתה נשתנו הזמנים. ולי העני והאביון הגיע התור להיות אני בעזרך!

־ אבל גדול חסדך זה מכל החסדים אשר עשיתי אני עמך! כי מציל אתה אותי ממות!

־ אמנם הציל אצילך כאשר אמרתי אך בזאת, אם תשבע לי על הדבר אשר אֹמר אליך!

־ אנכי אשבע!

־ השבע לי באלהים, כי לא תרע ולא תשחית בכל המקום הזה!

־ צדק צדק ארדוף כל הימים, וחלילה לי מהשחית ומבלע!

־ יהי שם ה' מברך! ועתה נשכבה בשלום יחדו ונישן.

וישכב הרוזן וה“זקן” על החציר ויישנו. ובעלות השחר הקיץ הרוזן משנתו וירא כי הזקן עומד בפתח המחִלה נשען על משענתו וישאלהו הרוזן מה מליל?

־ השעה הרביעית אחרי חצות הלילה! הפעמון השמיע את השעה הרביעית, והרוח הוליך אלי את הקול. בכפר שקט ושלוה. אין זאת, כי אם ישנים עוד הפַּריזים או כבר חלפו הלכו להם. ועתה נפרד נא איש מעם רעהו; ויצאתי אני לפעלי ולעבודתי ויצאת גם אתה אל אשר יהיה רוחך ללכת. היה ברכה! בצאתך מביתי ולקחת מפרי הערמון ככל אות נפשך!

ובדבר ה“זקן” את הדברים ויקוד להרוזן וילך לו.

ויקם הרוזן מעל הארץ ויצא מן ה“בית” ויביט כה וכה… ועל פרשת הדרכים ראה אבן אחת ואליה מֻדבקה “מודעה”. ואם אמנם ידע כי דברי המודעה הזאת נדמו להדברים אשר קרא אמש על העמוד; בכל זאת נגש אל האבן ויאמר לקרא את המודעה גם עתה, כי זכר אשר אמש כסה החשך את הארץ ולא יכול קרוא את כל הדברים. אולם עתה זרחה השמש, השמים טהורים, הצפרים ירננו ויזמרו… ויהי כקראו את המודע וירא וידע, כי אמש לא קרא גם את הדברים האלה: “כאשר יתפש לַנטינַק יובא אל המחנה ויָרו בו המורים והמיתֻהוּ” – שר האלף גוֹוֶין".

־ "גוֹוֶין?!!! הגם הוא במבקשי נפשי?… ויקרא הרוזן את המודעה בשלישית ויתבונן אל שם שר האלף החתום על המודעה ויאָנח במרירות וילך לו.

גוֹוֶין היה בן אחותו – עצמו ובשרו! ובכל אלה התנקש האיש הזה בנפש דודו להמיתו, יען כי נטה אחרי הפַּריזים, ויקח תורה מפי מורהו שר הצבא סימורדין. ושר הצבא הזה היה איש נבון ואמיץ לב, וייקר לו גֹוֶין מכל רעיו ומכל האנשים הסרים למשמעתו. וסימורדין הולך ערירי, אין לו אשה ובנים, ויאהב את גוֹוֶין כאהבת האב את בנו. וגוֹוֶין תמים דעות עם מורהו סימורדין וגם מאויי לבם נשתוו עד כי היה לב אחד ורוח אחד לשניהם. ויאהב גוֹוֶין את מורהו אהבה עזה מאד, וייטב בעיניו מכל האנשים אשר ידע. ושניהם יחדו אהבו את ארץ מולדתם אהבה עזה כמות. ויהיו נכונים למות עליה בכל עת ובכל שעה… ויתנו את לַנטינַק ואת כל הנוטים אחריו לפני בני בליעל המחריבים את הארץ. ויאמרו לבער אותם מן הארץ.

II. דָּם וָאֵשׁ וְתִמְרוֹת עָשָׁן.

העני הזקן הרחיק ללכת, ויתנהל לאטו ויאחר לשוב אל ביתו, בערב. ויהי כי הביט אל המקום אשר עמד שם הכפר, וירא והנה עשן כעשן הכבשן עולה משם. ויתבונן היטב וירא כי לא עשן התנור הוא היוצא מן הארֻבה עת תשפת האשה את הסיר להכין את ארוחת הערב… ויהי כראותו כי אדמו פני הרקיע ויחרד לבו מאד וידע כי העשן הזה איננו אות לטובה… וימהר וילך אל הכפר לדעת מה נעשה בו. וכעלותו על ההר הקטן אשר בתחתיתו עמד הכפר וירא כי מכל הבתים לא נשארו כי אם אודים עשנים וגלי עפר. ויעמוד נדהם ויצא לבו ויחרד חרדה גדולה. ויגש בפיק ברכים אל הכפר וירא כי אין איש, ויקשב ואין קול ואין עונה. ויבט מאחריו וירא כי אחזה האש גם בערמוני היער. – “איה יושבי הכפר? אנה הלכו ונסתרו”? השאלות האלה לא נתנו דמי לו, וימהר ללכת בין עיי המפלה לבקש את אנשי הכפר… ובלכתו ותכשלנה רגליו בגל גדול. ויתבונן אל הגל וירא כי גופות מתים לפניו אשר השלכו אשה על רעותה. וישט מעליהן והנה עוד חללים רבים מאד… אין קצה לגויה!! ושתי נשים ישכבו על יד קיר נטוי. גלגלת האחת מרצצה כי נחתו בה ארבעת כדורי מות, והשנית – סרוחה על הארץ, עיניה עצומות ופניה החורים ענו בה, כי נותרה עוד בה נשמה. ויט הזקן את אזנו אליה ויאזין ויקשיב – וידע כי זיק חייה לא כבה עוד, וירם את קולו ויקרא בחזקה: האין במקום הזה כל נפש חיה? אז ראה כי איש אחד הולך וקרב אליו, ובלכתו נזהר מאד ופונה כה וכה. ואחריו הולך עוד איש אחד וגם הוא נזהר כראשון. אלה היו שני אכרים אשר שרדו מכל אנשי הכפר! ועתה בשמעם את קול מכרם הזקן, ערבו את לבם לצאת ממחבואם. ויהי כאשר נגשו אליו, ויראם את האשה המתעלפת.

־ העודנה חיה!

־ אמנם כן!

־ וזאת השּׂכבת על ידה, החַיה גם היא? – שאלו האכרים.

־ לא! מתה היא. אז החל אחד מהם לספר את כל המוראים הגדולים אשר ראו עיניו ביום עברות הזה. ובהחלו לדבר, ויהי קולו קול מלחשים מיראתו את אנשי החיל… וכאשר יוסיף לדבר, כן ילך קולו הלך וחזק.

־ עין בעין ראתה עיני כי השתובבו אלה… אכזרים המה: לא ירחמו על זקן ונער על אשה וטף… אנכי נחבאתי במרתפי… את ביתי שרפו באש. יהי שם ה' מבֹרך. כי לא חנני אשה ובנים! אל מלא רחמים! מה רבו הנהרגים והשרופים!… למיכל, האשה הנפצעה השוכבת לרגלינו, היו שלשה ילדים. ויצעקו הילדים ויקראו: אמנו! אמנו! והיא, מרת נפש, צעקה גם היא ותקרא: ילדי! ילדי! ויורו בה המורים ויקחו להם את שלשת ילדיה וילכו… אהה ה'! מה רבה רעת האדם בהיותו לחיה טורפת!… הנה אתה אמרת כי חיה עודנה מיכל השכולה… הנביא אותה אליך?

־ כן דברתם! שאוה אלי! – ויקחו האכרים ענפים עבים וישימו עליהם את מיכל הפצועה וישאוה בשנים.

ויצאו מן הכפר השמם והשרוף וילכו אל בית ה“זקן”. ויהי בהיותם בדרך וידברו שני האכרים איש אל רעהו לאמר: אויה! באש ובדם נשפטו אחינו! תיבש יד אנשי הרעה הגדולה הזאת!

־ אללי לנו! ימים רעים באו עלינו! ימים ארורים!

־ הראית בִּירוֹת המורים?

־ ראיתי וגם שמעתי בצוות האיש רם הקומה לאנשיו: ירוּ!

־ מחנה האכרים הסרים למשמעתו נפלו על הפַּריזים…! והאיש רם הקומה הלא הוא הרוזן!

־ איזה רוזן? מה שמו כי אדע?

־הרוזן הגר במקומותינו! ועליו שמעתי אומרים: זה מעט שובו מארץ אנגליה, ובהודע להפּריזים דבר שובו באניה וישמו לו אֹרבים; אבל גם הוא חכם וידע להזהר וישתנה לבלי יודע לאיש. ויבוא אל האנשים הנוטים אחריו אשר חכו לו. ויצו עליהם לאמר: קומו על הפּריזים, הרגום. לא תחיו כל נשמה!… ולמען עשות נקמות באכרים אשר נתנו להפַּריזים לבוא אליהם צוה להצית אש בבתי הכפר! אויה לנו! האמנם אשמים אנחנו על תתננו להפַּריזים לבוא אלינו? ההיתה לאל ידינו לחשך אותם מבֹא ולא חשכנו?…

וישמע ה“זקן” את הדבר הרע הזה ויתאבל מאד ויאמר בלבו: הה! לוּ מראשית כזאת ידעתי!…

III. אֵבֶל אֵם

ומכות מיכל ופצעיה היו גדולים ואנושים, כי נִחת אחד הכדורים בקרבה ויגע בְּרֵאָה² והזקן אשר יצא לו שם ידעוֹני³ החל לרפוא למיכל אשר הובאה אל “ביתו” וישם על פצעיה עשבי מרפא ויחבשם. ותעל ארוכת החולה מעט מעט. ויהי היום ותשָׁען על יד הזקן ותצא עמו מן הבית ותשב תחת העץ. וישמח הזקן שמחה גדולה על הסירו את מחלתה מקרבה ויאמר: ראי נא גם ראי כי פצעיך העלו ארוכה!

־ הגדול בפצעי לא נרפא עוד! – ויכבד מאד ממנה לדבר כאשר עם לבבה הנגוע ותתאפק מעט ותאמר: אולי ידעת והגדת לי – אָיָּם?

־ מי? – שאל הזקן.

־ ילדי היקרים, מחמדי עיני, אַיָם? אז יזכור ה“זקן” את הדברים אשר דברה מתוך אש הקדחת… היא שכבה כמתה: לא נעה ולא זעה, ורק לרגעים תאָנח במרירות וצעֹק תצעק: ילדי היקרים, איכם? ויתאמץ הזקן לשסע אותה בדבריו – לשכֵּח אותה את אָבדן ילדיה; אך אבדה כל עצה ממנו; ולהבטיח אותה על שקר לאמר: בניך חיים כלם היום וקרובים המה אליך, לא חפץ; ויָמֵר לו הדבר הזה מאד. ויהי כראות האֵם השכולה כי אין מענה בפי הזקן, ותזעק זעקה גדולה ומרה: ילדי אַים?… ויורד הזקן את ראשו לארץ, כי פתאם עלתה מחשבה בלבו לאמר: אנכי הסבוֹתי בנפש הילדים! לולא הצלתי את הרוזן ממות, כי עתה לא קרה את האשה וילדיה כל אסון…! אמר אמרתי כי ברכה אני עֹשׂה אִתו, ותֵּהפך ברכתי לקללה! אנכי חמלתי עליו ואשלחו בשלום, והוא בן בליעל עשה את הרעה ויהרג ולא חמל! ולב הזקן נשבר בקרבו וינחם על הדבר הטוב אשר עשה ויהי בעיניו לעון גדול מנשוא, כי אמר: חייתי את הזאב למען אשר יוכל לטרוף כבשים לשׂבע נפשו. ועודנו חושב את הדברים האלה ונפשו ירעה לו מאד, ותצעק מיכל שנית ותאמר: למען ילדי לא אחשה! אלכה ואבקשם, כי טוב מותי מחיי שכול!

־ אל נא תלכי עתה, והלכת ביום אחר, כי חולה ורפת כח אָת, ומה תועילי כי לא תשקטי ותשימי עליך מחלה?

־ מתי יבוא היום אשר אוכל בו ללכת לבקש את ילדי ולא אָרע לי?

־ אם תשקטי ולא תרגזי תעלה ארוכתך מהרה, וָלא – יחזק חליך ולא תוכלי למוש ממקומך ימים רבים.

־ איך אשקטה ולא ארגז תחתי, ומחמדי עיני אינם אתי? אתה לא תחוש את מכאובי ולא תדעם, כי על כן הולך אתה ערירי. ואני אֵם הבנים!… אַים עוללי אשר רביתי וטפחתי? מי אשר ילדים לא היו לו, ־ לא יחוש את כאב האם השכולה. ההיו לך ילדים?

־ ערירי אנכי כל החיים אשר אני חי על האדמה.

־ ועל כן לא ידע לבבך את צרות לבבי!… הנה ילדים היו לי, ויהיו אצלי שעשועים כל הימים. ומדוע אינם עתה עמדי? הוי, מה קרה ביום הארור ההוא! נשגב הדבר ממני ולא אוכל לדעתו, שואת רשעים באה עלינו פתאם… את אישי הרגו… חצי מות נחתו בי ויהֻמוני ולא ידעתי את נפשי, ילדי אינם! שכול ואלמון ביום אחד! אהה, אלהים אדירים. מה זאת?

־ חדלי מדבר את הדברים האלה, כי תרע לך, והציל לא תצילי!

ותתאפק מרת הנפש ותדם. ומן העת ההיא שמה האמללה מחסום לפיה, ותשב ימים אחדים ולא דברה דבר ולא ענתה את הזקן ולא שתה לב אל כל אשר שְׁאָלה. ויראה ורעד באו בהזקן בעלות על לבו המחשבה הנוראה לאמר: השתגעה האֻמללה מעצר רעה ויגון!

ויהי היום ויבֵא הזקן חוטים ומחט ובית־אצבע⁴ וישימם לפניה, כי אמר: תעשה קשת היום במלאכה, ואל תשעה בדבר אסונה! ותקח מיכל את המחט ואת החוטים ואת בית־האצבע ותחל לתפור ולתקן את שמלתה הקרועה. וירא הזקן את הדבר הזה וישמח, מיכל ישבה כל היום ותתפור, ומדי עשותה את מלאכתה זאת, יש אשר שפתיה נעות בהזכירה את ילדיה ויש אשר תשיר… ויקשב הזקן וישמע כי שיריה היו לאבל וקולה לקול בוכים…

ויהי היום ותתפור מיכל שק ותמלאהו פרי ערמונים ותשם אותו על שכמה ותקם ותלך.

־ אנה אַת הולכת?

־ לבקשם אני הולכת.

ולא חשך אותה הזקן, כי ראה כי גדל הכאב מאד. ותלך מיכל אל אשר נשאוה רגליה ולא הבדילה בין אור לחשך. ותלך ותתע. ובהציק לה הרעב תאכל עשב השדה. ובבואה בין אנשים תבקש לה לחם חסד. ותישן על הארץ בשדות ויערים, ולא עצרה הגשם והברד והקרח בלילה והחֹרב ביום, ותוסף ללכת מבית לבית ומכפר לכפר. ושאל תשאל את כל האנשים עוברי הדרך לילדיה, וכבואה הכפרה ועמדה ליד סף הבית ושאלה לחם. ויש אשר גרש יגרשוה האנשים וימלאו פניה קלון. ותרא כי צר לה בין האנשים ותלך דרך היערים והשדות ותתע בלכתה, ותבלינה נעלותיה ותקרענה ותלך יחפה, ותתנגפנה רגליה באבני נגף ותכאבנה ותפצענה עד זוב דם… ומאת האנשים שמעה כי לא רחוק מהמקומות, אשר התהלכה בהם, נטשה מלחמה כבדה וכל הקרב יָרה יִיָרה. אולם היא היתה כלא שומעת. אימות מות לא בעתוה ומחסור וכפן משחק היו לה, כי רק דבר אחד מלא את כל חדרי לבה – למצוא את עולליה. ובהגותה רק בם, תחזיק בכל עובר אורח ואמר תאמר לו: אולי ראית את שלשת ילדי? והנשאלים יביטו יראו בה וישתוממו מאד.

– אולי ראיתם את שלשת ילדי: שני נערים וילדה אחת? ובראותה כי אין מענה תוסיף לדבר: הבכור – בן ארבע שנים וששת ירחים, והצעירה בת שנה ושמונת ירחים… והאנשים עומדים מחרישים ומשתאים לה, והיא תוסף לדבר: הם לֻקחו ממני בחזקה… והם ילדי אשר ילדתי. על כן מבקשת אנכי אותם… וינודו לה האנשים וילכו לדרכם.

ויהי היום ותפגע באיש אחד עובר אורח ותשאלהו כדרכה תמיד: אולי ידעת והגדת לי אַים איפה שלשת ילדי? והאיש עמד ויעמיק לחשוב ויהי דמיונו כזוכר נשכחות:

– שלשת ילדים אמרת? – שנה האיש את שאלתה.

– כן, שני נערים ונערה אחת קטנה.

– שמעתי אומרים, כי על יד אחד הגדודים הנלחמים נמצאים שלשת ילדים. שר הגדוד צוה לקחתם ולהוליכם אל אשר ילך הגדוד.

– איה מקום הגדוד? – צעקה האֻמללה מרה. ויען אותה האיש: לכי טוּרגה!

– האמצא שם את ילדי?

– לכי, אולי ילדיך המה ולקחתִּם מיד שר הגדוד.

– מה הוא טוּרג אשר אמרת?

– שם המקום הוא!

– הכפר הוא אם עיר?

– לא הייתי במקום ההוא, ועל כן לא ידעתי!

– הרחוק הוא או קרוב?

– על דעתי לא קרוב המקום אליך.

– הראני נא את הדרך והלכתי בה! ויט האיש את ידו ימה ויאמר: לכי אל המקום אשר תבוא שם השמש ואל תפני ימין ושמאל! ותשא מיכל את רגליה הנמחצות ותמהר ללכת. ויאמר לה האיש: הזהרי והשמרי לנפשך מאד, כי כבדה שם המלחמה מאד ואלפי כדורי מות יעופו הנה והנה! ולא שתה מיכל לב לדברי האיש אשר הזהירה ותלך משם והלאה.

IV. עֲצַת שָׁלוֹם.

טוּרג – הוא חומה בצורה ודמיונה כמגדל עגֹל ומיֻסדת על סלע כבד. וינס שמה לַנטינַק הרוזן ואנשי חילו מפני שר הצבא גוֹוֶען הרודף אחריהם ויסגרו בעדם. ואנשי לנטינק מספר היו, כי נפל מהם רב בעשותם מלחמה עם הפריזים אשר באו הכפרה, ואחרי כן לא מצאו מנוח לכף רגלם וימעטו מאד. ולגוֹוֶן הצר על החומה אנשי חיל רבים, וסימורדין וגדודיו הרבים גם הוא לו לישועה בעת צרה.

ויהי ערב. הכֹּכבים נראו בשמים, ביער שקט ודממה, כי גם קול עלה נדף לא ישמע… פתאם נשמע קול שופר מעל החומה. וכהשמע הקול לגוֹוֶן ויצו להמחצר בחצוצרה להריע קול תרועה. אז נראתה תנועה גדולה במחנה גוֹוֶן: אנשי החיל מהרו לערוך עצים ולשום בהם אש ולהכין את לחם הערב. וקול השופר נשמע שנית ברֵעו. ויען לו המחצר בחצוצרה כראשונה.

קול השופר מעל החומה ותרועת החצוצרה העונה לו אותות הם, כי שאל ישאלו הנצורים בהצר הצר עליהם לאמר: התאבו ושמעתם את הדברים אשר נדבר אליכם?

– דברו כי שומעים אנחנו!

אז ישבתו האנשים ממלחמה כמעט רגע. והתוקע העומד על החומה דבר בקול רם באזני גוֹוֶן ואנשי חילו את הדברים האלה:

– שמעו שמעו! כה אמר אדוננו הרוזן לנטינק: אנחנו ואבותינו ישבנו בשלום במקום הזה, ונעבוד את אדמתנו ונשבע לחם. ותבואו אתם ותבראו חדשה בארץ, ותשימו משטרים לא שערו אבותינו, ותקומו עלינו להכניענו ולהאיץ בנו לאמר: היו כמונו וחיו, ותראו כי אין שומע לכם מאתנו, ותשרפו עלינו את בתינו ותכו אֵם על בנים ותרדפֻנו באף. ומצוד הקפתם עלינו כעל חיתו יער לצודנו ולהאבידנו מן הארץ ואנחנו לא חטאנו לכם, ואתם עושים אתנו רעה. אתם הרבים ואנחנו המעטים. אתם באים עלינו גדודים גדודים ואנחנו מתי מספר: אין בנו עתה כי אם שמונה עשר איש ולנטינק. ותצורו עלינו זה ימים ותַּחלשו אותנו מאד. ובלבבכם אתם אומרים: יכול נוכל להם והשמדנום; לכן כה אמר הרוזן לנטינק: אנחנו נלָחם בכם עד אשר לא תוָתר בנו נשמה וגזרנו גם בכם על ימין ועל שמאל, ועל כן אין טוב לכם כי אם הָשלם תָּשלמו לנו, ונתתם אותנו לעבור בשלום. ואנחנו נתן לכם כפרנו שלשׁת הילדים אשר ישנם פה אתנו היום, אשר לקחנום בשבי בקומנו עליכם בכפר. ואתם אם תאבו ושמעתם לנו, ונתנו לכם את הילדים והלכנו לדרכנו, ואם תמאנו והצתנו אש בחומה והרסנוה ברעם וברעש ומֵתו הילדים הנקיים מות אכזרי, והחטאה הגדולה הזאת תהיה על עצמותיכם, כי אתם הסִבֹּתם בנפשות הילדים הקטנים האלה. אנחנו דִברנו לשלום ואתם – למלחמה… שימו אל לב כי חיי הנפשות הנקיות ומותן בידכם, בחרו להן באשר חפצתם! ויהי כאשר כלה התוקע העומד על החומה את דבריו, וישמע קול ממחנה גוֹוֶן מדבר לאמר: כל האנשים והילדים אשר נסגרו בחומה ילכו איש לדרכו, ואיש מאתנו לא יגע בהם לרעה ־, ורק לנטינק לבדו מות יומת!

ויען התוקע לאמר: לא יפול דבר מכל הדברים אשר דברתי אליכם בראשונה! קחו את שלשת הילדים ותנו אותנו לעבור בשלום…! ויען סימורדין ברגז ויאמר: בזאת לא נאות לכם. ויאמר גוֹוֶן מאחרי כן: זמן נתן לכם עשרים שעה וארבע שעות וחשב לבכם את דרככם – לבלי תנחמו באחריתכם…!

V. אֶת יְלָדַי אָנֹכִי מְבַקֶשֶׁת!

ומיכל לא עיפה ולא יגעה בלכתה לבקש את ילדיה. ויהי היום ותבא לכפר אחד ותרא והנה אנשים ונשים נקבצו באו אל העמוד הגדול אשר בכפר בתָּוֶך לקרוא את המודעה המדֻבקה אליו, ותשמע את קול הקורא לאמר:… מות יומת האיש אשר יערב את לבו להביא אֹכל לתשעת העשר איש אשר נסגרו לבוא בחומת דלתים ובריח – היא חומת טוּרג…

– טורג? – שאלה מיכל ועיניה אוֹרו וישמעו האנשים את שאלתה וישגיחו אליה ויתבוננו בה; כי היתה בעיניהם כמרגלת חרש השלוחה לחקרם ולדעת את מחשבותיהם. ותגש אליה אחת הנשים המוכרת רקיקים ותאמר לה בלט: שימי ידך לפיך! ותחריש מיכל ותשתאה להאשה הדוברת בה על אמרה: “החרישי”! הן שמע שמעה אזנה את השם “טוּרג”, – ומה פשעה ומה חטאתה בשאלתה?? ותסוב מיכל מאצלה אל מול אחר ותשמע שם את האנשים מדַברים לאמר:

– מה נואלו הפריזים לחשוב כי תשקוט הארץ ממלחמה בהכריתם את הנצוּרים בטוּרג?

– אלה ימותו ואלפי אנשים אחרים יקומו תחתם לנקום מהם את הדם השפוך.

– הסכלתם לדבר! – ענה אותם איש זקן אשר לבו ראה הרבה; במות לנטינק תנוח הארץ ותשקוט, כי איש מלחמה הרוזן הזה ונבון דבר ולבו כלב הארי, והוא עתה בעיניהם כמונו עשרת אלפים איש. ועל כן השכילו לעשות בשימם את פניהם בו להאבידו מן הארץ!

– יד לנטינק בקוֹשרים ובהשבר היד הגדולה הזאת לא יאמר עוד העם: קשר!

– במה נפלה לנטינק מיתר האנשים הקושרים על הפריזים קשר?

– לבו כלב הנמר, לא יָחֹןֹ זקן ונער, וּבחרונו יבַלַע את כל העומד לו לשטן, ומלחמה לו גם בנשים וצוה יצוה לירות בהן אם תראינה כמכשול על דרכו! ותאמר מיכל: אמת הדבר אשר דברתם, כי גם בי צוה לירות ואִיָרה!

ויסֵבו אליה האנשים את פניהם ויראו כי מַראֶהָ נורא מאד, בגדיה קרועים ושערותיה פרועות ועיניה כעיני האיש אשר בינתו הסתתרה.

– מרשעת היא!

– לרַגל בנו, באה המְבִישה הזאת!

ותגש אליה האשה המוכרת רקיקים ותאמר אליה בנחת: החרישי וסורי מעל האנשים האלה!

ותאמר מיכל: אין בידי רעה ופשע! את ילדי אנכי מבקשת! והאשה המוכרת רקיקים פנתה אל הגברים ותשם את אצבעה על מצחה לאמר: אל תהי ידכם בה, כי משגעה היא! ואחר נתנה לה רקיק ותאמר: קחי את זה ואכליהו! ומיכל לא ברכה את האשה הרחמניה ותקח את הרקיק ובעודו בכפה בלעתהו.

– אמנם כן אל אשת בינות היא! שמעו נא את קול יללתה…

וכל ההמון נמוג וילך איש לעברו, אז תגש מיכל אל האשה הרחמניה ותאמר:

– אולי תדעי והגדת לי: איה המקום הנקרא “טוּרג”?!

– חדלי מהדבר הזה, אֻמללה!

– לא, כי אל טוּרג אלך. הראיני נא את הדרך!

– כאחת המשֻׁגעות תדבּרי! מי לך שם? הואילי וסורי אלי ומצאת בביתי מנוח אשר ייטב לך. הן עיפה נפשך מאד!

– העת לי לנוח ולהיטיב את לבי כעת…

– ראי נא גם ראי את רגליך הפצועות הזבות דם! ותען מיכל ותאמר:

– ילדי נלקחו ממני… שני בנים ובת אחת… מהיער אנכי באה. שם נרפאתי מהמכות הגדולות והנאמנות אשר הֻכיתי… שאלי את פי ה“זקן” ויגדך… אחת מעצמותי נשברה. אמת הדבר אשר הגדתי לך. לא מלבי אנכי בוראה אותם. שלושה ילדים היו לי. אם תאבי ואעידה לי עדים נאמנים. שם בתי הקטנה צפורה… את אישי, אשר רעה לא נמצאה בו מימיו, רצחו נפש!… הראיני את הדרך! אלכה לי אל טוּרג. לא משגעה אנכי. אֵם אני לילדי הנאהבים והנעימים! אותם אנכי מבקשת! הדרך נסתרה ממני… בלילה לנתי באמבר⁵ ריק… לא גנבה אנכי. חלילה לי מגנבה! אמת הדבר אשר דברתי לך. מדוע לא תעזריני, ואנכי את ילדי מבקשת?! לא גרתי במקומות האלה ומדוע ירו בי המורים – חי נפשי לא ידעתי!… ותגד לה האשה המוכרת רקיקים ותאמר: שמעיני נא, עת צרה היא העת הזאת! אל תדברי באזני איש ככל הדברים אשר דברת אלי! כי עליך יאמרו שומעי דבריך: ערם תערים האשה הזאת: מרגלת היא, לחקור אותנו באה…! וחרה אף האנשים בך ותפשוך ועשו אִתך כלה!

– רק את דרך טורג הראיני! יגדל חסדך ואמרי לי בעבור תברכך נפשי! – ותקצוף עליה האשה ותאמר: לא ידעתי איה טוּרג, ולוּ גם ידעתי, כי עתה לא הגדתי לאשה סרת טעם כמוך!

– אנכי לטוּרג אנכי אלכה! – ענתה מיכל ותפן ותלך משם והלאה. והאשה הרחמניה זכרה ברגז רחמים, ותדלק אחריה ותתן לה רקיק ותאמר: לכי לך, ורעבת ואכלת את הרקיק הזה, ויהי בך כח כי תלכי בדרך. ותקח מיכל את הרקיק ותעבור משם ותפגוש שתי נערות קטנות ותתן להן את רקיקה, ותלך ותבוא אל היער אשר על יד הדרך ותבוא במסלה. ושערותיה נאחזו בענפי העצים ורגליה כשלו וברכיה פקו, והיא לא תחדל מלכת. והיער גדול מאד ותרב ללכת ולא באה אל קצהו. ותדע נפשה כי תעה היא וימר לה הדבר הזה מאד ותרם את קולה ותקרא, אבל קול מליה נחבא ביער הגדול והנורא ותרא מעין מים ותכרע על ברכיה ותשת – ותתפלל…!

ותקם מכרוע על ברכיה ותוסף ללכת ותבוא בקצה היער ותרא, והנה גיא לפניה, ותעבור בגיא ותעל על ההר ותרא – והנה לפניה מדבר גדול מאד ושמם מאין אדם ובהמה…! אז ראתה האֻמללה כי תקותה אֹבדת, ותיאש את לבה הנשבר ותכשלנה רגליה ועיניה חשכו ותפול ארצה… ותחגור שארית כחה ותצעק צעקה גדולה ומרה: האין פה איש?! ואיש לא היה במקום ההוא לענות את הקוראה במדבר דבר, ורק ממרחקים שמעו אזניה קול כקול הרעם. אולם לא רעם שמעו אזניה בפעם הזאת כי אם קול יריה! ותתאושש מיכל ותחי רוחה ותמהר ותקם מעל הארץ ותאמר: אולי אמצאם שם! ותעל על ההר ותשַׁו רגליה כאילות ותרץ אל המקום אשר משם נשמע לאזניה הקול, ותרא והנה סלע כבד לפניה, ועל הסלע מגדל גבוה, ומאחריו יער גדול ועציו רבים וענפים ורעננים. השמש באה ומיכל הלכה הלך וקרב אל המגדל, ובבואה בא הלילה – הוא קץ הזמן, אשר נתן גוון לאנשי הרוזן לנטינק הנסתרים בטוּרג…!

.VI הַקְרָב.

ואחרי ככלות השעה העשרים וארבע צוה גוֹוֶן לאנשי חילו להבקיע את החומה וללכדה. ויורו המורים בחומה וירבו את בקיעיה ממטה. ויראו הנצורים כי רעה נגד פניהם ויעלו בחדרי המגדל השניים ויסתרו בהם, וישלחו בצריהם חצים ומות ויפילו מהם חללים רבים. וּלרַעדוב (אחד ממשנה שרי המאתים אשר לגוֹוֶן) כשרון גדול לחפש ולעלות, ויקרב אל החומה ויתפש בידיו על הקיר ויעל בו עד החדרים השלישיים ויבוא אל חדר הנשק ויקח לו קני רֹבה וכדורים לרֹב. אז היתה להנצורים המלחמה ממטה וממעלה, כי ירה בהם רעדוב כדורי מות וימת אנשים אחדים מהם וישתוממו הנצורים וישתאו, כי לא ידעו ולא יכלו הבין, מי ירה בהם מהקומה השלישית!

– קץ כלנו בא בא! אמר לנטינק.

– אל נא נחדל מהכות בצרינו כל זמן שהנשמה בקרבנו! אולם לפתע פתאם נהיה הדבר, אשר לא פללו ואשר לא יחלו לו: בפנת החדר אשר נסתרו בו, הורם לוח אבן באפס יד ותִּגָל מערה גדולה. ובירכתי המערה דלת נסתרה ונעלמה מעין רֹאֶה. ותפתח הדלת ויצא אליהם איש אחד. והאיש הזה הוא אחד מעבדי לנטינק הדבקים אחריו בכל לבם ובכל נפשם. ויראהו הרוזן ויכירהו ויאמר: איכה עברת את הדרך הנורא ותעפיל לעלות אלינו?

– העת עתה להרבות דברים?! מהרו המלטו על נפשותיכם! אנכי אעבור לפניכם להַראותכם את הדרך במערה. וכעבור רגעים עשרה תהיו ביער וישבתם שם לבטח ואין מחריד אתכם! ויאמר לנטינק: עברו אתם לפני ואני אבוא אחריכם!

– הבה נצית אש במגדל וּשרפנֻהו! לבל יפול דבר אחד מכל הדברים אשר אמרנו!

– – חושה אדונינו הרוזן ועשה כאשר דברת! האיצו בו יתר האנשים. וירדו האנשים בִּלוּלים⁶ אחרי האיש העובר לפניהם. ולנטינק לקח גחלת ויתו בה על הקיר הלבן דברים אחדים. וישם אש בפתיל אשר כָּפר אותו בכֹּפר, והאש אחזה בּו עד מהרה…

וּמגוֹוֶן הצר על החומה נִפלא הדבר מאד, בשמעו את קולות היריה ממעל לחומה, כי לא ראה את רעדוב בהעפילו לעלות עליה, ובירותו בהנצורים. ויצו גוֹוֶן על אנשיו לאמר: חדלו מיַרות, ובאנו אל המגדל פנימה; אפס כי נזָהר ונשמרנו לנפשותינו מאד פן יפגעונו הנצורים האורבים לנו, בחרב –, ונפל ממנו רב!

ורעדוב בראותו כי שקטו הנלחמים פתאם השתאה מאד ויאמר בלבו: אנכי אעמוד על משמרתי עד רגע דרוש עזרתי.

ויבאו אנשי גוֹוֶן אל המגדל וישברו את הדלתות ויראו כי באחד החדרים נמצא מבוא סתר, ועל אחד הקירות כתובים הדברים האלה: “ואתה, גוֹוֶן, בן אחותי, שלום! – דודך לנטינק”. ולא צוה גוֹוֶן לדלוק אחרי הנסים, כי לו אמר לבו: הנצורים נמלטו ויסתתרו ביער, וקצר תקצר יד כל אדם למצא אותם ביער הגדול הזה. אז ראה גוֹוֶען וסימורדין כי כל עמלם נשא רוח. ולנטינק ואנשיו לא הרחיקו ללכת ביער ויצַו עליהם לאמר: לכו ומצאו לכם ביער מרגוע איש איש כטוב בעיניו, ובעת הדרשכם לי, ונועדתם אל מקום פלוני אלמוני. ויוָתר לנטינק לבדו וישמח על הרֶוַח וההצלה אשר עמדו לו פתאם, שמחה גדולה. ואם אמנם אימת מות לא בעתתו, ויהי הוא נכון לקראת המות בכל עת ובכל שעה, בכל זאת יאמר תמיד בלבו: “מותר החיים מן המות יש”! ויוצא מכיסו את מורה השעות וירא כי באה השעה העשירית, וישתומם לבו בתוכו ויאמר: בראשית השעה השמינית היתה היריה הראשונה, ומאז ועד עתה עברו רק מאה וששים רגע! מה מעטים הרגעים, ומה רבו ועצמו המקרים והפגעים והמוראים הגדולים אשר ראה לבי!! וישב את מורה השעות אל כיסו ויפן וילך. ובמסבי המגדל החל להֵרַאות אור אָדֹם כדם. המגדל בער באש. כי הפתיל הכָּפוּר, אשר בקצהו האחד הצית לנטינק אש, קשור היה בחביות מלאות זפת ועל ידן ערמות תבן וחציר יבש. אז יזכור הרוזן את שלשת הילדים הסגורים בחדרים השניים, ואת מפתח דלת הברזל אשר שם בכיסו, וישם את ידו בכיסו וימֻשהו ויאמר: מה טוב ומה נעים! יִשָׂרפו הילדים! והחטאה הגדולה והכבדה הזאת תחול על ראש סימורדין וגוֹון. הלא אמרתי להם: תנו אותנו לעבור וחיתה נפש הילדים!… ועתה ידעו החטאים האלה כי קִיֶם לנטינק במאמרו!… הן הזהר הזהירם לאמר: אל תחטאו בנפשות הילדים הנקיים! אם לא תאבו ולא תשמעו לי ונשרפו הילדים הקטנים! עתה יראו כי באו דברי אשר דברתי!… והאש הולכת הלך ולהט – ושלשת ילדים חפים מפשע יהיו השיות לעולה…!

פתאום נשמע קול יליל אדיר וחזק, קול מרגיז נפש וקורע לב… ויחדור הקול הנורא הזה, הנוגע עד הנפש, לאזני כל האנשים אשר ביער ואשר על יד המגדל, וישמעו האנשים ויתחלחלו… אז נדברו איש אל רעהו לאמר: אין זה כי אם קול אֵם מבכה על בניה!…

כי קרבה מיכל עד המגדל ותעל על הסוללה בעצם הרגע אשר אחזה לשון אש גדולה בחדרים השניים ותאֶר את כל היקום מסביב. וירא לעיניה היער ואנשי חיל סימורדין וכל אשר במגדל… ותרא כי קרבו שלשת ילדים קטנים לאחד החלונות – לראות מאין יבוא עזרם… ותצעק מיכל צעקה גדולה ומרה ותיליל ותזעק…; הוא הקול אשר שמעו האנשים בלילה הנורא ההוא!…

ויעמוד לנטינק מלכת, כי נגע הקול עד נפשו… הוא לא ראה את האשה הזועקת, אולם קולה חדר אליו, ויך אותו לבו מאד, כי היתה צעקתה באזניו – צעקת חמס ושוד; וקולה – קול דמים שפוכים הצועקים אליו מן המגדל….

ומיכל עומדת ומפרשת כפיה ומתיפחת: אנא הושיעו נא! הילדים – ילדי המה. הם בוערים באש… בואו והצילום! חלילה לכם מהתעלם מהם! מה לילדי שם? הושיעו! הושיעו! אני אֵם הילדים… הלכתי יומם ולילה… אללי לי המה ישָׂרפו!! גם כלב ירֻחם… ילדי הם אשר בקשתי. ה' אלהי! מה זאת? אותי דִמו להרג ויורו בי חצים – ועתה שורפים את ילדי! יגעתי בלכתי! רגלי זבות דם! עתה באתי… מצאתי… הם ישרפו ועיני רואות וכלות! הצילום! מרצחים! בנים משחיתים! לא אחפץ בשרפת ילדי!… אינני חפצה!!… חושו והצילום ואם אין הרגוני נא הרֹג ואל אראה ברעה אשר תמצא את ילדי!

ועוד היא צועקת וגזה שערות ראשה וסופקת כף, – ואנשי החיל העומדים על יד המגדל הבוער באש קראו זה אל זה ואמרו:

– שימו סֻלם!

– אין סלם בכל המקום הזה!

– האמנם אין סלם?

– לא ראיתי ולא ידעתי!

– הביאי מים!

– גם מים אין!

– כי עתה נבוא דרך הדלת!

– הדלת – דלת ברזל!

– נַרֹע את הברזל והצלנו את הילדים!

– האם כח אבנים כחך?

– אהה! עושׂו חושו! הצילו את ילדי היקרים! האמנם לא תחֹם עינכם עליהם ולא תצילום? הרגוני נא! שאוני והטילוני אל הלהבה… אישן המות… אז ינוח לי!…

וישם הרוזן לנטינק את ידו שנית בכיסו וימש את המפתח… וישב אל המבוא הנסתר וישח וילך לבוא אל המגדל, אשר לפני רגעים אחדים נס ממנו מנוסת מות!

VII. גְדֹל הָעֲלִילָה.

עשרים איש, כלם גבורים, נגשו לשבור את דלת הברזל, וגוון עומד על ידם ומנצח עליהם. אולם שוא עמלו כי הכשילים והמפצים נכפפו, ולא עשו תושיה. אז צוה גוון וישימו בין הדלת ובין המזוזות מוטות ברזל ויחלו להסיע את הדלת בכח, ותשברנה המוטות.

– לקש נחשבו לה מוטות הברזל! – אמר אחד מאנשי החיל.

– לא שברוה כשיל וכילפות, כי אם כדורי תותח! – אמר גוון בדאגה.

ויראו האנשים כי כן, ויתעצבו אל לבם מאד והאש גדלה מרגע אל רגע ותאחז בחדרים השניים… אז ראוּ כל האנשים כי תקות הילדים אֹבדת! וישם גוון את עיניו על הדלת הנסתרה, אשר הנמלטים עזבו אותה פתוחה, ויאמר: עָכר לנטינק את הילדים ויתנם לאש לאכלה, ואת נפשו מלט ממות וילך לו…!

– “גם שב שנית!” נשמע פתאם קול איש בדברו, וישא את עיניו וירא – והנה דודו לנטינק עומד לפניו! וישימו לו אנשי החיל ידים – ויגש אל דלת הברזל ויוציא את המפתח מכיסו וישימהו במנעול ויפתח את הדלת… ולא עצרוהו העשן והלהבה אשר בחדר ויוסף ללכת, ויעלם מעיני האנשים המשתאים אליו מאד. ובהרגע הזה נהרסה הרצפה כי התלקחה בה האש ותלהט סביבה. ותפול אימה ופחד על גוון ואנשיו וימהרו וימלטו על נפשותם, כי ראו אשר קצר קצרה ידם מעשות תושיה!.. ומיכל עודנה מיללת ופרשת כפיה, כי ראתה את שלשת ילדיה עומדים על יד החלון וקוראים לעזרה. ותקרא בחזקה אל הילדים, ותקראם בשמותיהם ותשַׁטַּח אליהם כפיה. ויכירה בנה הבכור ויקרא גם הוא: אמי! אמי! ושני הילדים בשמעם את קול הקריאה ויצעקו גם הם: אמנו! אמנו! ותרץ מיכל אל אנשי החיל ותפול לפני רגליהם ותבך ותתחנן להם להציל את הילדים. אז נסה רעדוב לתַפש שנית ולעלות אל הקומה השניה – ויעזבהו כחו ויפול ארצה. ותזַנק אליו מיכל ותפול לפני רגליו ותצעק: הושיעה נא, אדוני!

אולם אזלת יד אדם להושיע, כי אחזה האש ותלהט את כל הנמצא בחדרי הבית ותתלקח בארונות הספרים אשר על יד הילדים, ויגבר החֹם מאד ויגע עד נפשם, ויצעקו הילדים מכאב לב: אמי! אמי!…

פתאם נשקפה בעד חלון החדר ההוא תמונת איש גבה הקומה. וישאו האנשים את עיניהם ויראו והנה הרוזן לנטינק עומד על יד הילדים, ובידו סלם אָרֹך עשוי לדבר, ויציבהו ארצה וראשו מגיע אל החלון, ויעל רעדוב בסלם, ויעלו אחריו עוד כעשרת אנשים. ויקח לנטינק את אחד הילדים, מן הבא בידו, וימציאהו ליד רעדוב. ויצעק הילד מאד כי ירא לרדת בסלם, ויורידֻהו אנשי החיל ויעמידֻהו על הארץ. ויקח הרוזן את הנער הבכור להורידו ארצה ויחרד לב הנער וימאן לרדת ויקחהו רעדוב בחזקה ויתמרמר אליו הנער ויכהו וישכהו. וימציאהו רעדוב לידי אנשי החיל העומדים על הסלם ויוּרד גם הוא. ותוַתר הילדה הקטנה ויקחה הרוזן על זרועותיו ותאר הקטנה את פניה אליו ותשמח לקראתו. אז רך לב האבן הזה ותראינה דמעות על עיניו, וישאלנה לאמר: מה שמך? – שמי “צפורה” ענתה הילדה הקטנה. וישק לה הרוזן ויגישה ברחמים גדולים אל רעדוב ויורידו אותה בשלום.

ויפג לב מיכל ותהי משגעה ממראה עיניה, ותחבק את ילדיה, ותנשק להם, ותבך ותצחק עד אשר עזבוה כחותיה ותתעלף…

ותעבור הרנה במחנה לאמר: כל הילדים מוּצלים מאש, ורק לנטינק לבדו נשאר בבית הבוער.

ולנטינק עמד על יד החלון ומחשבותיו עמקו מאד; ויהי דמיונו כאיש העולה מן הפחת והפח לנגד עיניו והמקום צר ואין דרך לנטות ימין ושמאל… ויעל על החלון ויתיצב על הסלם ויחל לרדת בו ארצה, וברדתו לא נפל אור פניו וגאונו ומנוחתו לא עזבוהו, ויעמדו כל אנשי החיל משתוממים ומרעידים, כי היתה מנוחת האיש הגדול הזה ורום עיניו, וכל מעשי תקפו אשר עשה לעיניהם בלילה הזה, לנס וינועו, ויעמדו מרחוק. וברדתו ארצה ויגש אליו סימורדין וישם את ידו על שכמו ויאמר: עתה נתפשת!

נפשי יודעת מאד! – ענה לנטינק.

ויצו סימורדין על אנשיו לאמר: שימו אותו בכלא ושמרֻהו מכל משמר!

ברגע הזה נשמע קול הפעמון, המשמיע כי השעה העשתי עשרה בלילה כלתה!

VIII. מוּסַר כְּלָיוֹת.

– מחר יִשָּׁפט לנטינק! – אמר סימורדין בגשתו אל גוון; – אולם אתה אל תתערב בשפטנו אותו, כי עצמך ובשרך הוא. אנחנו לא נִמשך את הדבר לאֹרך ימים: מחר נחרץ עליו משפט מות וביום השני ירה יִיָרה… זה הלילה עשה ה' נגילה ונשמחה בו! במות לנטינק לא יאמר עוד העם: קשר! – וילך גוון ויבוא לאהלו. ואנשי החיל חגרו שארית כחם ויכבו מעט מעט את האש. ורעדוב דאג לשלשת הילדים ולאמם וינטלם וינשאם ויהי כל מחסורם עליו. ויכלו אנשי החיל לכבות את האש ויבואו איש על מקומו בשלום וישכבו על הארץ לנוח מהעבודה הקשה אשר עבר בם.

ושנת גוון נדדה… עינו ראתה היום עלילה גדולה אשר לא יִחל לה ולא פלל לראותה… ולרגלי הדבר הגדול הזה תעה לבבו ולא ידע לשפוט מישרים. עד היום הזה היטיב לדעת כי סימורדין והנוטים אחריו – הצדיקים, ולנטינק ואנשיו – הרשעים… ועתה בבוא היום שקותה נפשו, ואיש עברתו, מחריב ארץ, ארץ מולדתו היקרה, נתפש בידו, – נאספה פתאם השמחה מלבו ולא ידע את נפשו… כי האיש אשר למותו ולאבדן זכרו היתה תאות נפשו, עשה דבר גדול מאד אשר לא ישכח מלב ולא יסוף זכרו מלבות האנשים אשר ראו כל הימים…!

אז תעלינה על לבו המחשבות האלה: שלשת ילדים קטנים, חפים מפשע, היו צפוייים למות. הנלחמים לא שתו לב לדבר הזה, כי מלחמה כבדה להם איש באחיו; מלחמה אשר תשכר חציה מדם ותשחית את כל המכשולים והמוקשים אשר תמצא בדרכה… ובהיות הילדים לשטן לה, לא תבקש חשבונות רבים… כאין וכאפס בעיניה שלש נפשות… הרוזן לנטינק היה בצרה גדולה. מחוץ החרב וכדורי מות, ומבית זלעפות רעב… ויבוא אחד ויפליא לעשות וימלטהו וישלחו בדרך טובה, ותהי לו הרוָחה… נמלט הארי מרשת זוּ טמנו לו. אשריו וטוב לו! ופתאם… זנח האיש הזה טוב וישב ברצונו אל מבקשי נפשו… ומה הדבר אשר נשא אליו את נפשו? להציל את שלשת הילדים הקטנים ממות! והילדים – אינם עצם מעצמותיו ובשר מבשרו! ילדים זרים לו… ויחמול עליהם ויעזוב את הרוחה ואת הדרור, ויבוא למענם באש ויצילם ממות ואת נפשו הקריב לממיתים! חייו בעד חייהם!! עתה קרבו רגעיו למות… עוד מעט והוא מוּצא להורג…! היתכן הדרך הזה? הטוב ענוש לצדיק??

ותצר לגוון מאד ויך אותו לבו כאשר הכה לב לנטינק אותו בשמעו את קול יללת מיכל… – לא ימות לנטינק, כי חיה יחיה!! תכרע לו כל ברך כי הגדיל לעשות!… אולם אם ינצל עתה ממות, לא תשקוט הארץ ממלחמה והחרב לא תשוב אל תערה לאֹרך ימים.

ופתאם תבאנה בלב גוון מחשבות אחרות לאמר: שלשת הילדים היו צפויים למות נורא. ובשלמי? בשל לנטינק! הוא הקשיח את לבו ויסגור את הילדים הקטנים למען אשר ישרפו. ויקח את המפתח ויטמנהו בכיסו… אות הוא כי חפץ במות הילדים! אחרי כן באו בו יראה ורעד – ויתפלץ… צעקת האֵם ויללתה נגעו עד נפשו. כליותיו יסרוהו מכה בלתי סרה… הלך הלך לנטינק בחשך, וירא פתאם אור גדול ותפקחנה עיניו… וינחם על הרעה הגדולה אשר עשה וישב… ויעש את התשועה הגדולה הזאת…!

צעקה וצדקה!

וכל הרעיונות והמחשבת האלה מלאו את לב גוון ויעמיק לחשוב ולא ידע מה יעשה…

IX. הַמִּשְׁפָּט.

ויהי ממחרת וישימו כסאות למשפט; ויבואו שלשת השופטים; ואלה שמותם: סימורדין “היושב ראש”, ברשע שר המאה ורעדוב הפקיד. וישבו לכסאותם: ברשע מימין סימורדין ורעדוב משמאלו. ואנשי החיל ופקידיהם באו לראות בשפוט השופטים. אז יצוה סימורדין לשנים מאנשי המשמר להביא את האסיר – את לנטינק.

וילכו וישובו ויביאו את גוון ויעמידהו לפני סימורדין.

וישתאה אליו סימורדין ויאמר: לא אותך צויתי להביא כי אם את האסיר.

– אסירך אני! – אמר גוון.

– אָתה? ולנטינק אַיהוּ?

– הוּצא מן הבור וישֻׁלח בשלום.

אז יקצוף סימורדין קצף גדול ויאמר בחרי אף: הידך, גוון, במעל הזה?

– אנכי נתתי לו חֻפשה! אני ולא אחר!

– האָבדה חכמתך, אם בינתך הסתתרה כי עשית את הדבר הזה? הגד נא איך עשית את הדבר, אל תכחד ממני מאומה! – באתי אליו בלילה ואַלבישהו את אדרתי ויצא. החשך היה סתרו וימלט ואוָתר אני לבדי בבור.

– האָמנם כדבריך כן הוא? – קרא סימורדין ברגז ופניו חורו מאד – הן שפט ישפטוך…

– וכרתו את ראשי! – הוסיף גוון לדבר, ויתאפק סימורדין ולא דבר דבר כי יקר בעיניו המותה לגוון מחמל נפשו. ולא האמין כי יבוא יום והוציא את בחיר רעיו להורג. אולם אחרי כן הבליג על יגונו ויאמר לכל הנצבים עליו: גוון נשפָּט בעון מעלו! ויאמר לגוון: שב! וישב גוון על הכסא אשר הוכן אתמול ללנטינק.

– אנשי המשמר, שלפו חרבותיכם!

– הנאשם, עמוד אל רגליך! – ויקם גוון וסימורדין החל לדבר אליו כדבר האמור בספר החקים.

– מה שמך?

– גוון שמי.

– מה מעשיך?

– מפקד צבא.

– הקרוב הוא לך לנטינק?

– אחי אמי הוא.

– הידעת את המשפט אשר חרצו עליו?

– ידעתי; כי כתוב המשפט ונחתם בידי.

– בחר לך באיש אשר יוכיח צדקתך!

– אני עשיתי את הדבר ואני לבדי אשר־מדברותי!

– אם כן דבר ונשמעה במה תצטדק! – וירם גוון את ראשו ויאמר:

– הדבר הטוב אשר עשה אמש לנטינק השכיח מלבי את כל הרעות אשר עשה עד היום הזה: בנפשו הציל את הילדים ממות, ולא יכלתי להתאפק ואצילהו ממות; אם אָון בידי שפטוני ועשו לי כטוב בעיניכם! וישאָלהו סימורדין לאמר: היש לך לדבר עוד ולצדק את נפשך? – כלוּ דברי!

– שב!

ויצו סימורדין ויקראו דברי החקים לאמר: “הנותן יד לפשׁעים למלטם ממות, אחת דתו להמיתו!” ויאמר סימורדין: הנאשם! הקשיבה נא לכל הדברים אשר נדבר בך! אנחנו, שופטיך, נחַוֶּה דענוּ עליך! איש ממנו ידבר דבריו בקול רם לבעבור תשמע. בהשפטך תצא רשע או צדיק על פי רב השופטים.

– ידבר נא שר המאה! – ויען ברשע ויאמר: לחטא כגוון פֹרש מה יעשה לו וחלילה לנו לנטות ימין ושמאל מכל הדברים הכתובים בספר החקים! הן מודעת זאת בכל הארץ כי צוה מאַנלי ברומי להמית את בנו על אשר קם על אויביו ויעש בהם הרג רב – והוא לא צֻוה! ואף כי גוון אשר מעל בנו מעל גדול וירחם על מחריב ארצנו וימלטהו ממות! אָשֹׁם אָשם גוון, – בן מות הוא! ויצו סימורדין, ויכתבו דבריו בספר לאמר: “מצא ברשע את עון גוון ויאמר: בן מות הוא!” ויאמר סימורדין לרעדוב:

– דבר אתה ונשמעה! – ויפן רעדוב גוון ויקוד לו ואחר אמר: אדוני! כמוני כגוון – בני מות אנחנו! כי בכל לבי ובכל נפשי חפצתי גם אני לעשות כדבר אשר עשה לנטינק וכמעשה אשר נעשה מארחי כן בידי גוון! כי בראותי את הרוזן הזקן שם נפשו בכפו להציל את שלשת הילדים אמרתי: הגדיל לעשות! ועתה בראותי את מעשה אדוני גוון אשיחה עם לבבי לאמר: מי ישימני שופט בארץ ואלי יבוא איש אשר כזה, – ועשיתי לו יקר וגדולה! הנה שמעתי אומרים: אחת דתו להמית! אולם אם יוּמת – יאבד מאתנו לעולם, והוא דרוש מאד לכל חפצינו. וכי תאמרו: מדוע הציל את הזקן ממות? אענכם לאמר: יען כי הציל הזקן את שלשת הילדים ממות. הנה עינינו רֹאות כי היטיבו שניהם מאד אשר עשו, ועתה הן נחטא לאלהים חטאה גדולה אם נמיתם! הישֻׁלם רעה תחת טובה!? לוּ נשרפו אמש הילדים או לוּ שחטתם את הזקן הפודה אותם ממות, כי אז ישר הדבר הזה בעיניכם?? נשגב הדבר ממני ולא אוכל הבין. למה ישלוט האדם באדם לרע לו? הלנצח תאכל החרב ותִשְׁכר מדם אדם?… אוהבים אנחנו את מפַקדנו, את גוון, בכל לבנו! מאפס ותהו הדברים: בן מות הוא! למה יומת? מה עשה? הבל יפצה פיהם! לא נאבה ולא נשמעה להם! ויכל רעדוב לדבר וישב על כסא וירגז תחתיו. ויאמר אליו סימורדין: פיך ענה בך כי לא תחפץ במות גוון!

– במות גוון?? לא, אדוני! אחת שאלתי אותה אבקש: לעשות לו יקר וגדולה כי הגדיל לעשות! אולם אם חפץ תחפצו מאד לכרת היום ראש איש, – הואילו פנו בי וכרתו את ראשי, ואת גוון חַיוּ! ויצו סימורדין ויכתבו את דברי רעדוב לאמר: “אין משפט מות לגוון!”

ויגיע תור סימורדין לחוות דעו גם הוא, ויקם מעל הכסא ויעמוד. פניו היו חורים מאד ויהי דמיונו כמת העולה מקברו… אז יפנה אל גוון ויאמר:

– שפטוך השופטים ותצא בהשפטך… (ותכָּשל לשון סימורדין ויקש לו מאד להכריע את הדין לכף חוב); וכל האנשים יִחלו מאד למשפטו, כי ידעו אשר החיים והמות עתה ביד לשונו… ויעבור רגע ארוך… ויכל סימורדין את הדברים אשר החל לדבר, ולאמר: בהשפטך יצאת רשע, ועל כן מות תמות מחר באור הבקר! – הנני אמות! – אמר גוון, ויקם וישתחו! ויצו סימורדין וישימו את גוון בכלא ויפקידו עליו שומרים. וירא רעדוב את הדבר הרע הזה ותחשכנה עיניו ויתעלף…

X. הַמָּאֳשָׁם.

וכל העם אשר במחנה הלינו על סימורדין האכזר ועל המשפט הקשה אשר נחרץ על גוון. ויבאו אל סימורדין ויתחננו לפניו לאמר: “רחם את גוון ואל תמיתהו!” ולא אבה שמֹע בקולם ויאמר: “הדבר אשר נכתב בשם “השופטים” ונחתם בטבעתם אין להשיב!” ויצו להכין את במת השפטים.

ויעבור היום ויבוא הלילה. ותדד שנת סימורדין מעיניו, וילך אל הכלא אשר גוון יושב שם אסור. ויראהו גוון וישמח לקראתו. וישב סימורדין על ידו. ויאמר גוון: אזכרה ימים מקדם בפקחך את עיני לראות את האור כי טוב ובהדריכך אותי בדרך הישר והטוב והאמת! אתה היית לי לאב, ואני הייתי לך לבן ואקשיב לדבריך הטובים ואעשה את הטוב ואת הישר ואמצא חן בעיני כל רואי. ברוך אתה לי על חסדיך אשר הגדלת לעשות עמי! אז פתח סימורדין פיו ויחל לדבר באזני רעהו את הדברים הטובים אשר לזכרם היתה תאות נפשו תמיד: היהיו הימים הבאים טובים מהראשונים אם לא? היחיו אז כל בני האדם באהבה ואחוה ושלום ורעות? התשקט הארץ ולא יבלע עוד איש את רעהו חיים? מתי תכלה הרשעה? ויאמר גוון: הימים הבאים לקראתנו, יביאו אך טוב לבני האדם. אַשרי המחכה ויגיע לימים ההם! וסימורדין שומע את דברי רעהו ואָמר יאמר לו: אַך משאות שוא תחזה! אמנם יסור לב האבן מבני האדם, כי ברא יברא להם ה' לב טהור שונא רע?…

ואת יום המחרת, (יום בוא הקץ על גוון) לא זכרו שניהם ולא העלו על לב, כי אִותה נפשם לדעת מה יהיה באחרית הימים! – למה תדבר ככה? – שאל גוון את סימורדין רעהו: הימים האלה המה ימי חשך… העם לא פקח עוד את עיניו. וארכו הימים! החשך יכלה, וזרחה אז שמש צדקה לכל יושבי תבל וישבו כלם שלוים ושאננים, והיו לברכה ולשם ולתהלה..! ודברי גוון האחרונים העירו בלב סימורדין מחשבות רבות, וישבו שניהם וידברו… ולא ראו ולא התבוננו כי עברו שעות אחדות. השחר עלה והבקר החל לאור… מחוץ נשמע קול הגרזן והמקבת… אנשי החיל בנו את במת השפטים… וירגז סימורדין תחתיו וירם את ראשו… וגוון לא ראה את סימורדין מתנודד… כי רבו מחשבותיו בלבו מאד. ויקם סימורדין בלט מעל המִּזְרָן⁷ ויצא מבית הכלא. וגוון לא ראה ולא התבונן, כי מחשבותיו רבו מרגע לרגע.

ולב סימורדין הוסיף להכות אותו… ידעה נפשו כי באבוד לו גוון, יַרע לו הדבר הזה מכל הרעה אשר באה עליו מנעוריו עד היום.

* * * * * * * * * * * *

ואנשי החיל השיאו את נפשותם לאמר: חַנֹן יָחֹן סימורדין את גוון בבוא הרגע האחרון; אולם שגו מאד, כי צֻווּ לעשות בגוון כמשפט! אפס כי בעצם הרגע ההוא, אשר נשמע קול הגרזן בנפלו על צואר גוון, נשמע פתאום קול יריה… ושני הקולות התלכדו ויהיו לקול נורא אחד…

כי שלח סימורדין יד בנפשו ויור אל לבו כדור מָוֶת!

כרך ראשון

סֵפֶר רִאשׁוֹן

א. הָאוּלָם הַגָּדוֹל

לִפְנֵי שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנִים, שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וְיָמִים תִּשְׁעָה־עָשָׂר, מִיּוֹם שֶׁאָנוּ עוֹמְדִים בֹּו, הֵקִיצוּ בְּנֵי פָּרִיס לְקוֹלָם שֶׁל כָּל הַפַּעֲמוֹנִים אֲשֶׁר הָלְמוּ בְּכֹחַ רַב בִּמְלֹא תְּחוּמָם שֶׁל שְׁלֹשֶת הַפַּרְוָרִים, הֲלֹא הֵם הָעִיר הָעַתִּיקָה, רֹבַע הַדָּרוֹם אוֹ פַּרִוַר הָאוּנִיבֶרְסִיטָה, וְרֹבַע הַצָּפוֹן שֶׁל הָעִיר.

וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא נִשְׁאַר לְשִשִּׁי בְּיָנוּאַר זֶה שְׁנַת 1482 כָּל זֵכֶר בַּהִסְטוֹרְיָה. לֹא הָיָה בּוֹ מִשּׁוּם חִדּוּשׁ כְּלָל בְּאוֹתוֹ מְאֹרָע שֶׁגָּרַם מֵאָז הַבֹּקֶר תְּנוּעָה וְהִתְרַגְּשׁוּת לְפַעֲמוֹנֶיהָ וְלַאֲנָשֶׁיהָ שֶׁל פָּרִיס. לֹא הָיְתָה כָּאן הִתְנַפְּלוּת מִצַּד בְּנֵי פִּיקַרְדְּיָה אוֹ בְּנֵי בֻּרְגּוּנְדִיָּה, לֹא הִתְכּוֹנְנָה מַעֲרָכָה גְדוֹלָה לְשֵׁם צַיִד, לֹא פָּרְצוּ מְהוּמוֹת שֶׁל סְטוּדֶנְטִים בְּכֶרֶם לָאַס, לֹא בָּא בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר “אֲדוֹנֵנוּ רַב הַחֶסֶד, מַלְכֵּנוּ אֲשֶׁר הוֹד לוֹ וּמוֹרָא”, אַף לֹא נֶעֶרְכָה תְּלִיָּה מְהֻדֶּרֶת בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט שֶׁל פָּרִיס לִכְבוֹד רַמָּאִים וְגַנָּבוֹת. הַדָּבָר שֶׁקָּרָה לֹא הָיָה גַם אֶחָד מִמִּקְרֵי הַהַפְתָּעָה הַמִרֻבִּים בַּמֵּאָה הַחֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה וְלֹא נִכְנְסָה הָעִירָה אֵיזוֹ צִירוּת שֶׁהִיא, שֶׁאֲנָשֶׁיהָ דַשֵּׁי צִבְעוֹנִין לְבִגְדֵיהֶם וְהֵם מְקֻשָּׁטִים בַּאֲגֻדּוֹת נוֹצוֹת. רַק שְׁנַיִם יָמִים עָבְרוּ מֵעֵת שֶׁבָּאָה בְּשַׁעֲרֵי פָּרִיס הַתַּהֲלוּכָה הָאַחֲרוֹנָה מִסּוּג זֶה, הֲלֹא הִיא מִשְׁלַחַת הַצִּירִים הַפִלֶמִיִּים שֶׁתַּפְקִידָהּ הָיָה לְהָקִים אֶת בְּרִית הַנְּשׂוּאִין בֵּין יוֹרֵשׁ הָעֶצֶר שֶׁל צָרְפָת וּמַרִגָּרֵטָה לְבֵית פְלַנְדְּרִיָּה, וְהִיא שֶׁהָיִתָה לְמוֹרַת רוּחַ לִכְבוֹד הַקַּרְדִּינַל לְבֵית בֻּרְבּוֹן, הוֹאִיל וְזֶה רָצָה לַעֲשׂוֹת נַחַת־רוּחַ לְמַלְכּוֹ וְעָרַךְ מִשּׁוּם כָּךְ קַבָּלַת פָּנִים רַבַּת נִמּוּס לְכֹל אוֹתָהּ הַחֲבוּרָה הַתְּפֵלָה, שַׁאֲנָשֶׁיהָ מְשַׁמְּשִׁים רָאשֵׁי עָרִים בִּפְלַנְדְּרִיָּה, וְהָיָה מְבַדֵּחַ אוֹתָם בְּעַל כָּרְחוֹ בְּבֵיתוֹ, הוּא אַרְמוֹן בֻּרְבּוֹן, עַל יְדֵי “מַחֲזוֹת נֶחְמָדִים שֶׁתָּכְנָם רָצוּף מוּסָר, מַחֲזוֹת מְבַדְּחִים וַהֲלָצוֹת”, בָּהּ בָּעֵת שֶׁגֶּשֶׁם שׁוֹטֵף נִתַּךְ עַל הַשְּׁטִיחִים הַנֶּהְדָּרִים שֶׁנִּתְלוּ בְּשַׁעֲרֵי הָאַרְמוֹן.

שִׁשִּׁי בְּיָנוּאַר זֶה, שֶׁלְּפִי דִבְרֵי יַ’ן יְלִיד טְרוֹהַם הָיָה “יוֹם תְּשׁוּאוֹת לְכָל תּוֹשָׁבֵי פָּרִיס”, נִקְבַּע מִשָּׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת לִהְיוֹת חַג כָּפוּל: הוּא כְּאֶחָד יוֹם הַמֶּלֶךְ וְיוֹם שִׂמְחָתָם שֶׁל הַמּוּקְיוֹנִים.

הַדָּבָר נַעֲשָׂה לְחֹק, כִּי בְּיוֹם זֶה יַדְלִיקוּ אוּרִים לְשִׂמְחָה עַל מִגִרַשׁ גְּרֶב, יְסַדְּרוּ קִדּוּשׁ הַלְּבָנָה בְּבֵית הַכְּנֵסִיָּה הַקְּטַנָּה הַנִּקְרֵאת בְּרַק וְיַעֲלוּ עַל הַבָּמָה בְּאַרְמוֹן הַמִּשְׁפָּט מַחֲזֶה דָתִי. אוֹר לְאוֹתוֹ יוֹם הֻכַרז הַחַג בָּרְחוֹבוֹת לְקוֹל תְּרוּעוֹת חֲצוֹצְרוֹת עַל יְדֵי מְשָׁרְתָיו שֶׁל הַשּוֹפֵט הַגָּדוֹל, שֶׁהָיוּ לְבוּשִׁים אֶת מְעִילֵי אֲזֵנָם הַסְּגֻלִּים עִם הַצְּלָבִים הַגְּדוֹלִים וְהַלְּבָנִים בִּמְקוֹם הֶחָזֶה.

הֲמוֹן תּוֹשָׁבֵי הָעִיר, גְּבָרִים וְנָשִׁים, נָעוּ אֵפוֹא מֵאָז הַבֹּקֶר כְּגַלִּים וְהִתְחִילוּ זוֹרְמִים מִכָּל הָעֲבָרִים, לְאַחַר שֶׁנִּסְגְּרוּ דַלִתוֹת הַבָּתִים וַחֲנֻיּוֹת הַמִּמְכָּר, לִשְׁלֹשֶת הַמְּקוֹמוֹת הַנִּזְכָּרִים. כָּל אֶחָד מִבֵּין הֶהָמוֹן נָטָה לְכָאן אוֹ לְכָאן: זֶה בָּחַר בְּאוּרֵי הַחַג, זֶה בַּמֲעֶרֶכת הַלִּבְנִים שֶׁבַּכְּנֵסִיֹּה, הַשְּׁלִישִׁי בַּמַּחֲזֶה הַדָּתִי, וְיֵשׁ לֵאמֹר לְשִׁבְחוֹ שֶׁל הַשֵּׂכֶל הַפָּשׁוּט וְהַיָּשָׁר הַמָּצוּי אֵצֶל הַפָּרִיסָאִים פּוֹשְׂקֵי הָעֵינַיִם, כִּי הָרֹב הַגָּדוּל מִבֵּין הֶהָמוֹן הָלַךְ לִרְאוֹת בָּאוּרִים, שֶׁהַדְלָקָתָם יָפָה הָיְתָה בְּמֶזֶג הָאֲוִיר הַשּׂוֹרֵר בַּחוּץ, אוֹ בַּמַּחֲזֶה הָעוֹמֵד לַעֲלוֹת עַל הַבָּמָה בָּאוּלָם הַסָּתוּם וְהַסָּפוּן שֶׁבָּאַרְמוֹן; וְכִי אוֹהֲבֵי־שַׁעֲשׁוּעִים אֵלֶּה נִמְנוּ וְגָמְרוּ לְהַשְׁאִיר לְנַפְשׁוֹ אֶת עֵץ הַלִּבְנֶה הַמּוֹרִיק וְהֶעָלוּב וּלְהַפְקִיר אוֹתוֹ לִבְדִידוּת וּלְקֹר בַּחֲצַר הַקֹּדֶשׁ שֶׁל הַכְּנֵסִיָּה הַקְּטַנָּה הַמְכֻנָּה בְּרַק.

הֲמוֹנֵי הָעָם זָרְמוּ בְּעִקָּר לְעֵבֶר הַמְּבוֹאוֹת שֶׁל אַרְמוֹן הַמִּשְׁפָּט, כֵּיוָן שֶׁיָּדְעוּ כִּי הַצִּירִים הַפְלֶמִיִּים הַנִּמְצָאִים זֶה יוֹמַיִם בְּפָרִיס, גָּמְרוּ בְּדַעְתָּם לִהְיוֹת עוֹמְדִים בָּאַרְמוֹן כְּדֵי לִרְאוֹת בְּהַצָּגַת הַמַּחֲזֶה וּבְסֵדֶר הַבְּחִירָה שֶׁל אַפִּיפְיוֹר הַמּוּקְיוֹנִים, שֶׁאַף הוּא עוֹמֵד לִהְיוֹת בָּאוּלָם הַגָּדוֹל.

אוֹתוֹ יוֹם לֹא קַל הָיָה הַדָּבָר לַחְדֹּר לְתוֹךְ הָאוּלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּחְשַׁב בַּיָּמִים הָהֵם לְאוּלָם הַמְקֹרֶה הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר בְּכָל הָעוֹלָם (מוּבָן מֵאֵלָיו שֶׁאָז לֹא קָבַע עֲדַיִן סוֹבֵל אֶת מִדָּתוֹ שֶׁל הָאוּלָם הַגָּדוֹל הַנִּמְצָא בְּאַרְמוֹן מוֹנְטַרְגִּיס). לַמַּבִּיטִים דֶּרֶךְ הַחַלּוֹנוֹת נִרְאֶה הָיָה הַמִּגְרָשׁ לִפְנֵי אַרְמוֹן הַמִּשְׁפָּט כִּדְמוּת יָם שֶׁחֲמִשָּׁה אוֹ שִׁשָּׁה רְחוֹבוֹת הִשְׁתַּפְּכוּ לְתוֹכוֹ וְהֵבִיאוּ מִדֵּי רֶגַע זֶרֶם חָדָשׁ שֶׁל רָאשִׁים. גַּלֵּי הֶהָמוֹן הַזֶּה, הַמִּתְרַבֶּה וְהוֹלֵךְ בְּלִי הֶרֶף, הָיוּ נִשְׁבָּרִים לִקְצוֹת הַבָּתִּים, אֵלֶּה שֶׁהִתְרוֹמְמוּ פֹּה וָשָׁם בְּתוֹךְ אַגַּן הַמִּגְרָשׁ הַשָּׂרוּעַ כְּכֵפִים רִאשׁוֹנִים שֶׁל קִצְבֵי הָרִים. עַל פְּנֵי הַמַּדְרֵגוֹת הָרְחָבוֹת, הַחוֹצוֹת אֶת חָזִית הָאַרְמוֹן הַבְּנוּיָה בַּסִּגְנוֹן הַגּוֹטִי, עָלָה וְיָרַד בְּלִי הֲפוּגוֹת שֶׁטֶף כָּפוּל שֶׁהוֹסִיף לִזְרֹם, לְאַחַר שֶׁנִּשְׁתַּבֵּר עַל פְּנֵי רַחֲבַת הַבֵּינַיִם בִּשְׁתֵּי צַלְעוֹת הַמַדְרֵגוֹת הַמִּתְפָּרְדוֹת. כְּאֶשֶׁד מַיִם בְּלֵב יָם כֵּן פָּלְטוּ בְּלִי הֶרֶף הַמַדְרֵגוֹת הָרְחָבוֹת גַּלֵּי אָדָם לְתוֹךִ הַמִּגְרָשׁ. הַקּוֹלוֹת, הַצְּחוֹק וְשַׁעֲטַת הָרַגְלַיִם שֶׁל אַלְפֵי בְּנֵי אָדָם הָיוּ לְרַעַשׁ אַדִּיר וְלַהֲמֻלָּה גְדוֹלָה. לִפְרָקִים גָּדְלוּ הַשָּׁאוֹן וְהַהֲמֻלָּה עַד לְמַעְלָה רֹאשׁ, בְּעֵת שֶׁהַזֶּרֶם, הַסּוֹחֵף אֵת כָּל הֲמוֹנֵי הָאֲנָשִׁים לְעֵבֶר צֵלַע הַמַּדְרֵגוֹת הָרֹאשָׁה, נִרְתַּע לְאָחוֹר, נִתְעַרְבֵּב וְהִכָּה גַלִּים לְכָל הָעֲבָרִים; כְּשֶׁבַּלָּשׁ הִתְחִיל מְחַלֵּק חֲבָטוֹת, אוֹ כְּשֶׁסּוּסוֹ שֶׁל אַחַד הַחַיָּלִים, הַנִּמְנִים עַל בֵּית הַמִּשְׁפָּט, בָּעַט לְאָחוֹר בְּפַרְסוֹת רַגְלָיו בְּכַוָּנָה לְהָשִׁיב אֶת הַסֵּדֶר עַל כַּנּוֹ: – לְפִי הַמָּסֹרֶת הַנָּאָה שֶׁעָבְרָה מִבֵּית הַמִּשְׁפָּט הָעֶלְיוֹן לְמִשְׁמָר הַפָּרָשֵׁים שֶׁבַּמְדִינָה וּמֵהֶם לְחֵיל הַגַּ’נְדַּרְמִים שֶׁל פָּרִיס.

לְיַד הַדְּלָתוֹת וְהַחַלּוֹנוֹת, לְיַד אֲרֻבּוֹת הַגַּג וּבִמְרוֹם הַגַּגּוֹת צָבְאוּ לְאַלְפֵיהֶם טוּבֵי אֶזְרָחִים שְׁקֵטִים וּכְשֵׁרִים, שֶׁהִסְתַּכְּלוּ בָּאַרִמוֹן בְּשֶׁפַע הָאֲנָשִׁים הָרַב וְלֹא בִּקְשׁוּ לְנַפְשָׁם שׁוּם דָּבָר חוּץ מִזֶּה; כִּי לֹא מְעַטִּים הֵם הָאֲנָשִׁים בְּפָרִיס שֶׁדַּי לָהֶם לְהִסְתַּכֵּל בַּמִּסְתַּכְּלִים, וְיֵשׁ בֵּינֵינוּ רַבִּים שֶׁכָּל קִיר חוֹמָה, הַמְשַׁמֶּשֶׁת מָקוֹם לְאֵיזֶה מְאֹרָע שֶׁהוּא, נִרְאֶה לָהֶם כְּדָבָר מְיֻחָד בְּמִינוֹ.

אִלּוּ יָכְלנוּ אֲנַחְנוּ, הַחַיִּים בִּשְׁנַת 1830 לָשִׂים אֶת מַחְשְׁבוֹתֵינוּ עִם מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם שֶׁל הַפָּרִיסָאִים בְּנֵי הַמֵּאָה הַחֲמֵשׁ־עֶשִׂרֵה, אִלּוּ כְּמוֹהֶם נִתַּן לָנוּ לָבוֹא דְחוּקִים, מְרוּטֵי צַד וְכָתֵף וּדְרוּכֵי רֶגֶל אֶל הָאוּלָם הַגָּדוֹל לְאֵין קֵץ שֶׁל הָאַרְמוֹן, אוּלָם זֶה שֶׁהָיָה מָלֵא עַל כָּל גְּדוֹתָיו בְּאוֹתוֹ יוֹם 6 לְיָנוּאַר שְׁנַת 1482, – כִּי אָז שָׂבַעְנוּ גַם אֲנַחְנוּ עֹנֶג וְשַׁעֲשׁוּעִים לְרֶגֶל הַמַּחֲזֶה הַזֶּה וְהָיִינוּ רוֹאִים מִכָּל צַד דְּבָרִים עַתִּיקִים בְּמִדָּה רַבָּה כָּל כָּךְ שֶׁהַלָּלוּ הָיוּ נִרְאִים לָנוּ כַּחֲדָשִׁים לְגַמְרֵי.

אִם הַדָּבָר טוֹב בְּעֵינֵי הַקּוֹרֵא, נְנַסֶּה וּנְתָאֵר לְפָנָיו אֶת הָרֹשֶׁם שֶׁהָיָה מְקַבֵּל, כְּפִי שֶׁקִּבַּלְנוּ אֲנַחְנוּ, תּוֹךְ כְּדֵי הִכָּנְסוֹ אֶל הָאוּלָם וּמִדֵּי הִתְעָרְבוֹ בְּקֶרֶב הֲמוֹן הָאֲנָשִׁים הַלְּבוּשִׁים חֻלְצוֹת אוֹ מְעִילִים אוֹ שִׂמְלוֹת נָשִׁים.

עוֹד בָּרֶגַע הָרִאשׁוֹן תֶּחֱרַשְׁנָה אָזְנֵינוּ מִשְּׁמֹעַ וְעֵינֵינוּ תֻּכֶּינָה בְּסַנְוֵרֵים. מֵעַל לְרֹאשֵׁנוּ מִתְקַמֶּרֶת כִּפָּה בַּעֲלַת שְׁתֵּי קְשָׁתוֹת שֶׁצִּפּוּיָהּ צִיּוּרִים חֲרוּתִים בְּלוּחוֹת עֵץ וְהִיא צְבוּעָה כְּעֵין תְּכֵלֶת הַשָּׁמַיִם וּמְקֻשָּׁטָה בְּפִרְחֵי זָהָב; מִתַּחַת לְרַגְלֵינוּ רִצְפָּה עֲשׂוּיָה לְסֵרוּגִין שַׁיִשׁ שָׁחוֹר וְלָבָן. לְפָנֵינוּ, רָחוֹק מֵאִתָּנוּ כִּשְׁנַיִם־שְׁלֹשָׁה צָעִדים, מִתְרוֹמֵם עַמּוּד כַּבִּיר, אַחֲרָיו עוֹד אֶחָד וְעוֹד אֶחָד. כָּל הָעַמּוּדִים הֵם שִׁבְעָה בְּמִסְפָּר וְנִמְשָׁכִים בְּשׁוּרָה לְאֹרֶךְ הָאוּלָם, זֶה שֶׁנּוֹשֵׂא בְּאֶמְצַע רָחְבּוֹ אֶת גֶּשֶׁר הַקְּשָתוֹת אֲשֶׁר לְכִפָּתוֹ. מִסָּבִיב לְאַרְבַּעַת הָעַמּוּדִים הָרִאשׁוֹנִים קְבוּעוֹת חֲנֻיּוֹת מִמְכָּר, הַמַּבְרִיקוֹת בִּשְׁלַל זְכוּכִית וּסְחוֹרוֹת צַעֲצוּעִים מְעַוְּרוֹת עֵינַיִם, מִסָּבִיב לִשְׁאָר הָעַמּוּדִים הַשְּׁלשָׁה עוֹמְדִים סַפְסָלִים עֲשׂוּיִם עֵץ אַלּוֹן, וְהֵם נִרְאִים שְׁחוּקִים עַד בְּלִי דַי וַחֲלָקִים לְמִשְׁעִי מֵרֹב שֶׁבֶת עֲלֵיהֶם הֲמוֹן נִשְׁפָּטִים לְבוּשֵׁי מִכְנָסַיִם וְעוֹרְכֵי־דִין לְבוּשֵׁי גְלִימוֹת שְׂרָד. וּבְכָל הָאוּלָם מִסָּבִיב, לְאֹרֶךְ הַקִּירוֹת הַגְּבוֹהִים וּבֵין הַדְּלָתוֹת, בְּתוֹךְ כָּל מִשְׁקָע שֶׁבַּקִּיר וְעַל יַד כָּל עַמּוּד – עוֹמְדִים בְּשׁוּרָה שֶׁאֵין לָהּ סוֹף פְּסִילֵי הַמְּלָכִים שֶׁל צָרְפַת, הָחֵל מִן הַמֶּלֶךְ פָרָמוּנְד: הַשַּׁלִּיטִים הַחַלָּשִׁים יְדֵיהֶם שְמוּטוֹת וּמֶבָּטֵיהֶם נְטוּיִם כְּלַפֵּי מַטָּה; הַגִּבּוֹרִים שֶׁבֵּינֵיהֶם, הַמְהֻלָּלִים בִּגְלַל מִלְחֲמוֹתֵיהֶם נוֹשְׂאִים כְּאַמִּיצִים אֶת רֹאשָׁם וְאֶת יְדֵיהֶם כְּלַפֵּי מָרוֹם. וְאוּלָם בַּחַלּוֹנוֹת הַגְּבוֹהִים וְהַמְקֻמָּרִים תַּבְרֵקְנָה הַשְּׁמָשׁוֹת בִּשְׁלַל אֶלֶף צִבָעִים; בַּמְּבוֹאוָת הָרְחָבִים אֲשֶׁר לָאוּלָם תִּרְאֶינָה עֵינֵינוּ דְלָתוֹת מְהֻדָּרוֹת בִּלְבוּשׁ פִּתּוּחִים נָאֶה לִמְאֹד; וְאֵלֶּה כֻּלָּם – הַכִּפָּה, הָעַמּוּדִים, הַקִּירוֹת, מָעֲשֵׂה הַכַּרְכֹּב, הַכִּיּוּר, הַדְּלָתוֹת וְהַפְּסִילִים – מְכֻסִּים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף בְּצִיּוּרֵי תְּכֵלֶת וְזָהָב, הֵם הַצִּיּוּרִים שֶׁעֵינָם מוּעֶמֶת כְּבָר בִּתְקוּפָה זוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִים בָּהֶם, וּבִשְׁנַת 1549 לַסְּפִירָה הַקְּדוֹשָׁה, בְּעֵת אֲשֶׁר דּוּ־בְּרֵיל, לְפִי הַמָּסֹרֶת, הִשְׁתָּאָה עוֹד לְיְפָים, נֶעֶלְמוּ כְּבָר לְגַמְרֵי מִתַּחַת לְאָבָק וְקוּרֵי עַכָּבִישׁ. נְתָאֵר לָנוּ עַכְשָׁו אֶת הָאוּלָם הָאַדִּיר הַזֶּה, שֶׁצּוּרָתוֹ רְבוּעָה, כְּשֶׁהוּא מוּאָר בָּאוֹר הַקָּלוּשׁ שֶׁל יוֹם יָנוּאַר וּמָלֵא עַל גְּדוֹתָיו הָמוֹן מְגֻוָּן וְרַב־תְּשׁוּאוֹת, הַזּוֹרֵם לְיַד הַקִּירוֹת וּמַכֶּה אֶת דְּכִי גַּלָּיו אֶל שִׁבְעַת הָעַמּוּדִים, – וּנְקַבֵּל רֹשֶם כְּלָלִי מִן הַתְּמוּנָה שֶׁאָנוּ בָּאִים עַכְשָׁו לְתָאֵר אֶת פְּרָטֶיהָ הַמֻּפְלָאִים.

נָכוֹן הַדָּבָר, כִּי לוּלֵא רָצַח רָבַיַאק אֶת הַמֶּלֶךְ הֶנְרִי הָרְבִיעִי, לֹא הָיוּ מְצוּיוֹת תְּעוּדוֹת מִשְׁפָּטוֹ שַׁל רָבַיַאק וְלֹא הָיוּ שְׁמוּרוֹת בַּלִּשְׁכָּה שֶׁבְּאַרְמוֹן הַמִּשְׁפָּט; וְהַשֻּׁתָּפִים לִדְבַר עֲבֵרָה זֶה לֹא הָיוּ רוֹאִים צֹרֶךְ לְעַצְמָם לַהַעֲבִיר אֶת הַתְּעוּדוֹת הַלָּלוּ מִן הָעוֹלָם; לוּלֵא זֶה לֹא הָיוּ דְרוּשִׁים מַבְעִירֵי בְּעֵרָה, מֵאֵין בְּרֵרָה אַחֶרֶת בְּיָדָם, לְהָטִיל דְּלֵקָה בַּלִּשְׁכָּה כְּדֵי לְהַשְׁמִיד אֶת הַנְּיָרוֹת וּלְהַעֲלוֹת בָּאֵשׁ אֶת אַרְמוֹן הַמִּשְׁפָּט כְּדֵי לִשְׂרֹף לְאֵפֶר אֶת הַלִּשְׁכָּה; וְלוּלֵא כָּל אֵלֶּה לֹא הָיְתָה בָּאָה לָעוֹלָם הַדְּלֵקָה שֶׂבְּשְׁנַת 1618, וְכָךְ הָיָה קַיָּם וְעוֹמֵד עֲדַיִן הָאַרְמוֹן הָעַתִּיק עַל אוּלַמּוֹ הַגָּדוֹל וְהַיָּשָׁן וְהַמְחַבֵּר הָיָה יָכֹל לֵאמֹר לַקּוֹרֵא: לֵךְ שָׁמָּה וּרְאֵה בְּעֵינֶיךָ; וּשְׁנֵינוּ הָיִינוּ פְּטוּרִים מֵחוֹבָה: הַמְחַבֵּר – לְהוֹצִיא תֵּאוּר מִתַּחַת יָדוֹ, וְהַקּוֹרֵא לִקְרֹא תֵּאוּר־דְּבָרִים שֶׁלֹּא נִכְתַּב אֶלָּא בְּכִשְׁרוֹן מָצוּי. אֱמֶת חֲדָשָׁה זוֹ מַרְאָה לָנוּ, כִּי בַּעֲקֵב מְאֹרָעוֹת גְּדוֹלִים כְּרוּכוֹת כַּמָּה תּוֹצָאוֹת בִּלְתִּי מְשֹׁעָרוֹת מֵרֹאשׁ.

מוּבָן מֵאֵלָיו שֶׁאַרְמוֹן הַמִּשְׁפָּט הָיָה יָכֹל לַעֲלוֹת בָּאֵשׁ אַף לוּלֵא הָיוּ לְרָבַיַאק שֻׁתָּפִיםִּ בִּדְבַר הָעֲבֵרָה; אוֹ אִלּוּ הָיוּ לוֹ שֻׁתָּפִים וְהַלָּלוּ לֹא שָׁלְחוּ אֶת יְדֵיהֶם בַּדְּלֵקָה שֶׁפָּרְצָה בִּשְׁנַת 1618. מְאֹרָע זֶה יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי בֵּאוּרִים וּשְׁנֵיהֶם מִתְקַבְּלִים עַל הַדָּעַת. רֵאשִׁית: אוֹתוֹ כּוֹכַב הָאֵשׁ, רָחְבּוֹ רֶגֶל וְקוֹמָתוֹ אַמָּה, שֶׁיָרַד עַל הָאַרְמוֹן, כְּפִי שֶׁיָּדוּעַ הֵיטֵב מְאֹד, לְאַחַר חֲצוֹת, אוֹר לְיוֹם לְמַרְס. שֵׁנִית: בֵּית־הַשִּׁיר בֶּן אַרְבַּעַת הַחֲרוּזִיםהַיְדוּעִים אֲשֶׁר לְתֵאוֹפִיל:

אֵיךְ שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּעֵינֵינוּ פֵּרוּשׁ כָּפוּל־שְׁלֹשָה זֶה, הַבָּא לְבָאֵר מִצַּד הַפּוֹלִיטִיקָה וְהַטֶּבַע וְהַפִּיוּט אֶת שְׂרֵפָתוֹ שֶׁל אַרְמוֹן הַמִּשְׁפָּט בִּשְׁנַת 1618 – הִנֵּה דְבַר הַשְּׂרֵפָה הוּא לְצַעֲרֵנוּ עֻבְדָּה קַיֶּמֶת. כַּיּוֹם הַזֶּה יֵשׁ רַק שְׂרִידִים מְעַטִּים. הַסִּבָּה לְכָךְ הוּא הָאָסוֹן, וּבְעִקָּר הַנִּסְיוֹנוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמָן לִחַדֵּשׁ אֶת הָאַרְמוֹן כְּצוּרָתוֹ וְשֶׁהִשְמִידוּ עַד תֹּם מַה שֶׁנִצַּל מִן הַשְּׂרֵפָה; לֹא נִשְאַר אֶלָּא מְעַט מְאֹד מִבֵּית־מִשְׁכָּנָם הָרִאשׁוֹן שֶׁל מַלְכֵי צָרְפַת, מִבִּנְיַן אַרְמוֹן הַקַּדְמוֹנִים זֶה שֶׁכְּבָר בִּזְמַנּוֹ שֶׁל פִילִיף הַיָּפֶה חוֹפְפָה עָלָיו שֵׂיבָה רַבָּה, וְהָיוּ מְבַקְּשִׁים לִמְצֹא אֶת עִקְבוֹתֵיהֶם שֶׁל חֶלְקֵי הַבִּנְיָן הַנֶּהְדָּרִים אֲשֶׁר הוּקְמוּ עַל יְדֵי הַמֶּלֶךְ רוֹבֶּרְט וְתֹאֲרוּ בַּסֵּפֶר עַל יְדֵי הֶלְגַּלִדּוּס. מִכָּל זֶה לֹא נִשְׁאַר כִּמְעַט דָּבָר. מַה נִשְׁאַר מֵחֲדַר הַלִּשְכָּה, מְקוֹם אֲשֶׁר לוּאִי הַקָדוֹשׁ “נִכִנַס לַחֻפָּה?” וּמַה שָׂרַד מִן הַגַּן שֶׁשָּׁם עָשָׂה הַמֶּלֶךְ הַזֶּה מִשְׁפָּט, כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ מְעִיל עָשׂוּי אֲרִיג קָמֵלוֹ, עוֹטֶה גְלִימָה לֹלא שַׁרְוֻלִּים הָעֲשׂוּיָה צֶמֶר גַּס, מְעֻטָּף עַל כָּל אֵלֶּה מְעִיל שָׁחוֹר וְהוּא מֵסֵב בִּשְׁכִיבָה עַל שְׁטִיחִים וּלְצִדּוֹ “י’וֹאַנְוִיל”? הֵיכָן הוּא הַחֶדֶר אֲשֶׁר בּוֹ שָׁכַן הַמֶּלֶךְ סִיגִיסְמוּנִד? וְאַיֵּה חַדְרוֹ שֶׁל שַׁרְל רְבִיעִי? וְחַדְרוֹ שֶׁל יוֹחָנָן־בֶּן־בְּלִי־אֶרֶץ? הֵיכָן הוּא גֶרֶם הַמַּדְרֵגוֹת אֲשֶׁר מֵעֲלֵיהֶן הִכְרִיז שַׁרְל הַשִּׁשִּׁי אֶת פְּקֻדַּת הַחֶסֶד שֶׁלּוֹ? וְזֶה לוּחַ הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׁם עָמַד מַרְסֶל בְּעֵת שֶׁחִנֵּק לְעֵינֵי יוֹרֵשׁ הָעֶצֶר אֶת רוֹבֶּרְט בֶּן קְלֶרְמוֹנְט, הוּא הַמַּרְשָׁל שֶׁל שַׁמִפַּנְיָה? וְאוֹתוֹ בֶּן־שַׁעַר קָטֹן שֶׁשָּׁם נִקְרְעוּ אִגְּרוֹת הַכְּהֻנָּה שֶׁל בֶּנֶדִיקִט, הָאַפִּיפְיוֹר שֶׁכְּנֶגֶד, וַאֲשֶׁר דַּרְכּוֹ יָצְאוּ מְבִיאֵי הָאִגְּרוֹת הָאֵלֶּה כְּשֶׁהֵם לְבוּשִׁים וַחֲבוּשִׁים לְשֵׁם קַלָּסָה מְעִילֵי דוּכָן וּמִצְנְפוֹת חַשְׁמַנִּים וְהֵם הוֹלְכִים לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה פֻּמְבִּית בְּכָל חוּצוֹת פָּרִיס? וַאַיּוֹ הָאוּלָם הַגָּדוֹל עַל צְבָעָיו בְּזָהָב וּבִתְכֵלֶת שָׁמַיִם, עַל קֶשֶׁת כִּפָּתוֹ הַמְקֻמֶּרֶת, עַל פְּסִילָיו וְעַל עַמּוּדָיו? וְאַיֵּה כִּפָּתוֹ הָאַדִּירָה הַמְצֻפָּה מִקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה בְּצִיּוּרֵי אֶבֶן מַעֲשֵׂה סִתּוּת? וְחֶדֶר זֶה שֶׁהָיָה מָשׁוּחַ כֻּלּוֹ זָהָב? וְאַרְיֵה הָאֶבֶן, שֶׁהָיָה נִצָּב בְּפֶתַח הַבַּיִת, רֹאשׁוֹ מוּרָד, זְנָבוֹ שָׁמוּט לוֹ בֵּין רַגְלָיו וְכֻלּוֹ, כְּאַחַד הָאֲרָיוֹת אֲשֶׁר בְּכִסֵּא שְׁלֹמֹה, אוֹמֵר רוּחַ שְׁפָלָה, מְסַמֵּל אֶת הַכֹּחַ הַיּוֹצֵא מִן הַמִּשְׁפָּט? וְהֵיכָן הֵן הַדְּלָתוֹת הַיָּפוֹת וְהַחַלּוֹנוֹת הַצְּבוּעִים לְהַפְלִיא? וְהֵיכָן צִפּוּי הַבַּרְזֶל מַעֲשֵׂה מִקְשָׁה אֲשֶׁר הֵבִיא אֶת הַפַּחַד בְּלֵב בִּיסְקוֹרְנֶט? וְכָל חֲרֹשֶׁת הָעֵץ הַחֲמוּדָה שֶׁיָּצְאָה מִתַּחַת יָדוֹ שֶׁל דֶּה־הַנְסִי? מָה עוֹלֵל הַזְּמָן, מָה עוֹלְלוּ יְדֵי הָאֲנָשִׁים לְכָל יְצִירוֹת הַפְּלָאִים הָאֵלֶּה? מַה נִתַּן לָנוּ תְּמוּרַת כָּל אֵלֶּה; תְּמוּרַת כָּל קוֹרוֹת הֶעָבָר אֲשֶׁר לַאֲבוֹתֵינוּ וּתְמוּרַת כָּל אוֹתָהּ הָאֳמָנוּת הַגּוֹטִית? הַכִּפּוֹת חַסְרוֹת־הַצּוּרָה הַמְקֻמָּרוֹת לְמֶחֱצָה, מַעֲשֵׂה יָדָיו שֶׁל מַר דֶּה־בְּרוֹס, זֶה הָאַדְרִיכָל הַלֹּא־יִצְלָח שֶׁבָּנָה אֶת כּוֹתֶרֶת הַשַּׁעַר אֲשֶׁר לְסֶן־גֶ’רְוֶה – אֵלֶּה נִתְּנוּ לָנוּ תְּמוּרַת הָאֳמָנוּת; וּבִמְקוֹם הִסְטוֹרְיָה יֵשׁ לָנוּ הַזִּכְרוֹנוֹת הַתְּפֵלִים הַקְּשׁוּרִים בְּעַמּוּד הַקָּלוֹן, זֶה שֶׁבַּת־קוֹל יוֹצֵאת מִמֶּנּוּ וְאֵינָהּ אוֹמֶרֶת אֶלָּא פִּטְפּוּט הֶבֶל שֶׁל אֲנָשִׁים מֵעֵין פַּטְרוּ¹. לְכָל אֵלֶּה אֵין כָּל עֵרֶךְ. –נָשׁוּב אֶל הָאוּלָם הַגָּדוֹל וְהַנָּכוֹן אֲשֶׁר בָּאַרְמוֹן הַיָּשָׁן וִהַנָּכוֹן.

שְׁנֵי קְצוֹתָיו שֶׁל מֻצָּב עֲנָקִי זֶה לֹא הָיוּ אַף הֵם בִּבְחִינַת מָקוֹם רֵיק: הָאֶחָד מֵהֶם הָיָה תָּפוּס עַל יְדֵי לוּחַ הַשַּׁיִשׁ הַמְפֻרְסָם, שֶׁהָיָה כֻּלּוֹ מֵעוֹר אֶחָד וְהָיָה אֶחָד בָּעוֹלָם לְפִי גָדְלוֹ בָּאֹרֶךְ וּבָרֹחַב וּבַגֹּבַהּ – כַּדָּבָר הַיּוֹצֵא מִתּוֹךְ סִפְרֵי הָאֲחֻזָּה הָעַתִּיקִים הַמְסַפְּרִים עַל כָּךְ בְּסִגְנוֹן הֶעָלוּל לְעוֹרֵר קִנְאָה אֵצֶל גֶּרְגַּנְטוּאַ, “אַף הוּא נְצִיב שַׁיִשׁ מֵאֵין כָּמוֹהוּ בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ”; בַּקָּצֶה הַשֵּׁנִי נִמְצָא חֲדַר הַתְּפִלָּה הַקָּטֹן, שֶׁשָּׁם כָּרַע לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר לִפְנֵי הָעַלִמָה הַקְּדוֹשָׁה בְּצַוּוֹתוֹ לִפְסֹל בְּאוֹתוֹ מַעֲמָד אֶת דְּמוּת דְּיוֹקָנוֹ מִשַּׁיִשׁ, וּלְשָׁם גַּם הֶעֱבִיר הַמֶּלֶךְ הַזֶּה אֶת הַפְּסִילִים שֶׁל קַרְל הַגָּדוֹל וְלוּאִי הַקָּדוֹשׁ, בְּלִי לַחֲשֹׁשׁ לַפְּגָם הַנַּעֲשֶׂה בְּשׁוּרַת הַפְּסִילִים שֶׁל הַמְּלָכִים – כִּי הַאֲמֵן הֶאֱמִין שֶׁשְּׁנֵי הַקְּדוֹשִׁים הָאֵלֶּה זְכוּת גְּדוֹלָה נוֹדַעַת לָהֶם בַּשָּׁמַיִם כְּמַלְכֵי צָרְפַת. חֲדַר תְּפִלָּה חָדָשׁ זֶה, שֶׁלֹּא נִגְמַר בִּנְיָנוֹ אֶלָּא לִפְנֵי שֵׁשׁ שָׁנִים, הוּקַם כֻּלּוֹ בְּטַעַם נֶחְמָד לְפִי סִגְנוֹן הַבְּנִיָּה הַנֶּאֱצָל וּמַעֲשֵׂה הַסִּתּוּת וְהַגִּלּוּף הַנִּפְלָאִים, שֶׁצִּיְּנוּ בְּצָרְפַת אֶת סוֹף תְּקוּפָתָהּ שֶׁל אֳמָנוּת הַבִּנְיָן הַגּוֹטִית וְהוֹסִיפוּ לָתֵת אוֹתוֹתֵיהֶם עַד לְאֶמְצַע הַמֵּאָה הַשֵּׁשׁ־עֶשְׂרֵה בְּמִשְׂחֲקֵי הַדִּמְיוֹן רַבֵּי־הַקֶּסֶם אֲשֶׁר לָרֶנֶסַנְס. הַכּוֹתֶרֶת הַקְּטַנָּה וְהַמְפֻלֶּשֶׁת שֶׁעַל גַּבֵּי הַשַּׁעַר הִיא בְּיִחוּד הָיְתָה מַעֲשֵׂה־אֳמָנוּת מֻשְׁלָם שֶׁכֻּלּוֹ עֲדִינוֹת וָחֵן: מַרְאֶהָ הָיָה כְּמַרְאֵה כּוֹכָב הֶעָשׂוּי רִקְמַת תְּחָרִים.

בְּאֶמְצַע הָאוּלָם, כְּנֶגֶד הַדֶּלֶת הָרֹאשָׁה, הוּקְמָה מֵעֵין רָמָה שֶׁתָּפְסָה מָקוֹם עַד לְחוֹמַת הַבַּיִת וְהָיְתָה מְכֻסָּה רִקְמַת זָהָב, וְעַל רָמָה זוֹ – דֶּרֶךְ אַחַד הַחַלּוֹנוֹת שֶׁל הַמַּעֲבָר הַמּוֹלִיךְ אֶל חֲדַר הַזָּהָב – סֻדַּר מָבוֹא מְיֻחָד בִּשְׁבִיל הַצִּירִים הַפְלֶמִיִּים וְאוֹרְחִים נִכְבָּדִים אֲחֵרִים שֶׁהֻזְמְנוּ לָבוֹא לְהַצָּגַת הַמַּחֲזֶה.

לְפִי הַמִּנְהָג הָיוּ צְרִיכִים לְהַצִּיג אֶת הַמַּחֲזֶה הַזֶּה עַל לוּחַ הַשָּׁיִשׁ. אוֹתוֹ בֹּקֶר הוּכְנָה הָרְחָבָה לְשִׁמּוּשָׁהּ; עַל לוּחַ הַשַּׁיִשׁ הַגָּדוֹל, שֶׁפָּנָיו נִתְרַסְּקוּ לְגַמְרֵי תַּחַת עִקְּבֵיהֶם שֶׁל לַבְלָרֵי בֵּית הַפַּרְלָמֶנְט, הוּקַם בִּנְיַן־קוֹרוֹת גָּבֹהַּ לְמַדַּי שֶׁרַחֲבָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה, הַנִּרְאֵית הֵיטֵב בְּכָל הָאוּלָם, הָיְתָה צְרִיכָה לְשַׁמֵּשׁ מְקוֹם־הַצָּגָה, בָּהּ בָּעֵת שֶׁפְּנִים הַבִּנְיָן, שֶׁכִּסּוּ אוֹתוֹ סָבִיב בִּיֶרִיעוֹת שְׁטִיחִים, נוֹעַד לִהְיוֹת חֲדַר לְבִישָׁה לַמִּשְׁתַּתְּפִים בַּמִּשְׂחָק. סֻלָּם, שֶׁהֶעֱמִידוּ בְּפַשְׁטוּת גְּמוּרָה מִבַּחוּץ, צָרִיךְ הָיָה לְשַׁמֵּשׁ מַעֲבָר מֵחֲדַר הַלְּבִישָׁה אֶל בָּמַת הַמִּשְׂחָק, וְכָל הָעוֹלִים וְהַיּוֹרְדִים הָיוּ צְרִיכִים לִדְרֹךְ בִּשְׁלַבָּיו הַזְּקוּפִים. לֹא הָיְתָה כָּאן שׁוּם הוֹפָעַת־פִּתְאֹם, שׁוּם הִתְפַּתְחוּת־עִנְיָנִים בַּמִּשְׂחָק וְשׁוּם מַרְאֵה־קֶסֶם תֵּאַטְרָלִי שֶׁלֹּא נִגְזַר עֲלֵיהֶם לְטַפֵּס בַּסֻּלָּם, – הָהּ, תְּמִימוּת יְשָׁרָה וִיקָרָה זוֹ שֶׁבָּאֳמָנוּת וּבְחָכְמַת מְכוֹנוֹת.

לְיַד אַרְבַּע פִּנּוֹתֶיהָ שֶׁל רַחֲבַת הַשַּׁיִשׁ עָמְדוּ אַרְבָּעָה שׁוֹטְרִים, מֵאֵלֶּה הַכְּפוּפִים לִפְקִיד בֵּית הַמִּשְׁפָּט וּמְמֻנִּים לְהַשְׁגִיחַ עַל שַׁעֲשׁוּעֵי הָעָם גַּם בִּימֵי הַחַגִּים וְגַם בְּיָמִים שֶׁנְּדוֹנֵי בֵּית־דִּין מוּצָאִים לְמִיתָה. הַמַּחֲזֶה לֹא הָיָה צָרִיךְ לְהַתְחִיל אֶלָּא בַּחֲצוֹת הַיּוֹם, מִדֵּי הַשְׁמִיעַ הַשָּעוֹן הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לָאַרְמוֹן אֶת הַשָּׁעָה הַשְּׁתֵּים־עֶשְׂרֵה. מוּבָן שֶׁלְּגַבֵּי הַצָּגָה תֵּאַטְרָלִית הָיְתָה זוֹ הַתְחָלָה בִּמְאֻחָר; אוּלָם הַדָּבָר נַעֲשָׂה מִתּוֹךְ כַּוָּנָה לְכַבֵּד אֶת זְמַנָּם שֶׁל הַצִּירִים.

וְהִנֵּה כָּל הֶהָמוֹן הָרַב כָּבר עָמַד וְחִכָּה מֵאָז הַבֹּקֶר. מִסְפָּר רָב מִבֵּין הַקַּרְתָּנִים הַסַּקְרָנִים הָאֵלֶּה הִפְקִיר אֶת עַצְמוֹ לַצִּנָּה לְיַד גֶּרֶם הַמַּעֲלוֹת הָרָאשִׁי שֶׁל הָאַרְמוֹן עוֹד לִפְנֵי עֲלוֹת עַמּוּד הַשַּׁחַר; וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲחָדִים מִבֵּין הַקָּהָל הִשְׁהוּ אֶת עַצְמָם, לְפִי דִבְרֵיהֶם, כָּל הַלַּיְלָה לְיַד הַשַּׁעַר, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ בְּטוּחִים כִּי יִכָּנְסוּ רִאשׁוֹנִים אֶל הָאוּלָם. הֶהָמוֹן נִצְטַפֵּף מֵרֶגַע לְרֶגַע יוֹתֵר, וְכַמַּיִם הָעוֹבְרִים עַל גְּדוֹתֵיהֶם כֵּן הִתְחִיל הָמוֹן זֶה לִגְאוֹת לְיַד הַקִּירוֹת, הִתְחִיל תּוֹפֵחַ וְהוֹלֵךְ מִסָּבִיב לָעַמּוּדִים וְעוֹלֶה עַל כָּל כִּיּוֹר וְכוֹתֶרֶת, עַל אַדְנֵי הַחַלּוֹנוֹת, עַל כָּל הַבְּלִיטוֹת הַיּוֹצְאוֹת בַּבִּנְיָן וְעַל כָּל מַעֲשֵׂה פִּסּוּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי גֹבַהּ. וְחוּץ מִזֶּה, הַלַּחַץ, קֹצֶר־הָרוּחַ, הַשִּׁעְמוּם, הַהֶפְקֵרוּת שֶׁל חַג הַלֵּצִים הֶחָצוּף, הַקְּטָטוֹת הַמִּתְגַּלְּעוֹת מִדֵּי פַּעַם בְּפַעַם בְּשֶׁל מַרְפֵּק דּוֹקֵר וּבְשֶׁל נַעַל מִסֻמֶּרֶת, הַצִּפִּיָּה הַמְמֻשֶּׁכֶת הַמְטִילָה עֲיֵפוּת – כָּל אֵלֶּה הֵטִילוּ, שָׁעָה אֲרֻכָּה לִפְנֵי הַזְּמָן הַמְיֻעָד לְבוֹאָם שֶׁל הַצִּירִים, הַבָּעָה מָרָה וַחֲרִיפָה בִּתְשׁוּאוֹתָיו שֶׁל הֲמוֹן הָעָם, – זֶה הַכָּלוּא וְנָתוּן בְּדֹחַק וּבְמָצוֹק וּבְמַחֲנָק. לֹא נִשְׁמְעוּ אֶלָּא תְּלוּנוֹת וּקְלָלוֹת כְּנֶגֶד הַפְלֶמִים, כְּנֶגֶד רֹאשׁ הָעִיר, הוּא הַחַשְׁמַן לְבֵית בֻּרְבּוֹן, כְּנֶגֶד הַגְּבֵרֶת מַרִגָּרֶט לְבֵית אוֹסְטְרִיָּה, כְּנֶגֶד הַשּׁוֹטְרִים; תְּלוּנוֹת בְּשֶׁל הַקֹּר וְהַחֹם וּמֶזֶג־הָאֲוִיר הָרַע, תְּלוּנוֹת כְּלַפֵּי הַחַשְׁמַן שֶׁל פָּרִיס, כְּלַפֵּי הָאַפִּיפְיוֹר שֶׁל הַלֵּצִים, כְּלַפֵּי הָעַמּוּדִים וְהַפְּסִילִים, כְּלַפֵּי דֶלֶת זוֹ הַסְּגוּרָה וּכְלַפֵּי אוֹתוֻ חַלּוֹן פָּתוּחַ, – וְכָל זֶה לִבְדִיחוּת דַּעְתָּם שֶׁל פִּרְחֵי אוּנִיבֶרְסִיטָה וַחֲבוּרוֹת הַמְשָׁרְתִים שֶׁהָיוּ מְעֹרָבִים בֵּין הֶהָמוֹן וְהָיוּ מַגִדִּילִים אֶת הָרֹגֶז עַל יְדֵי הֲלָצוֹת־קִנְטוּר, כְּשֶׁהֵם מְגָרִים כִּבְיָכֹל בַּעֲקִיצוֹת מַחַט אֶת הָרוּחַ הָרָעָה הַשּׁוֹרָה עַל הַקָּהָל.

חֲבוּרָה אַחַת מִבֵּין הַמִּתְהוֹלְלִים הָאֵלֶּה פּוֹצְצָה אֶת שִׁמְשׁוֹתָיו שֶׁל חַלּוֹן אֶחָד, קָנְתָה לָהּ יְשִׁיבָה עַל הַכַּרְכֹּב וְהָיָתה שׁוֹלַחַת חֲלִיפוֹת אֶת מֶבָּטֶיהָ וְאֶת הֲלָצוֹתֶיהָ כְּלַפֵּי פְּנִים וּכְלַפֵּי חוּץ, פַּעַם אֶל הֶהָמוֹן אֲשֶׁר בָּאוּלָם וּפַעַם אֶל הֶהָמוֹן אֲשֶׁר עַל הַמִּגְרָשׁ. לְפִי הַעַוְיוֹתֵיהֶם הַמְבַדְּחוֹת, לְפִי צְחוֹקָם הַמִּתְפּוֹצֵץ, לְפִי קְרִיאוֹת הַלָּצוֹן שֶׁהֵם הֵרִיצוּ וְהֶחֱזִירוּ לְחַבְרֵיהֶם מִקְצֵה הָאוּלָם הָאֶחָד עַד קְצֵה הָאוּלָם הַשֵּׁנִי – אֶפְשָׁר הָיָה לְהַכִּיר בְּנָקֵל, כִּי הַלַּמְדָנִים הַצְּעִירִים הָאֵלֶּה לֹא שִׁתְּפוּ אֶת עַצְמָם לַשִּׁעְמוּם וְלָעֲיֵפוּת שֶׁל יֶתֶר הַקָּהָל, אֶלָּא הִשְׂכִּילוּ עַד מְאֹד לְהִתְעַנֵּג עַל מַה שֶׁעֵינֵיהֶם רוֹאוֹת כְּמוֹ עַל מַחֲזֵה שַׁעֲשׁוּעִים, וְיָכְלוּ מִשּׁוּם כָּךְ לְחַכּוֹת מִתּוֹךְ אֹרֶךְ רוּחַ עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַמַּחֲזֶה הַשֵּׁנִי.

נִשְׁבַּעְתִּי בְּחַיַּי כִּי אַתָּה הִנְּךָ יוֹהַן פְרוֹלוֹ דֶה־מוֹלֶנְדִּינוֹ!" קָרָא אֶחָד מֵהֶם לְמִין בְּכוֹר־שָׂטָן קְטַן־קוֹמָה אַדְמוֹנִי וּבַעַל פָּנִים יָפוֹת וּמְפִיקוֹת עָרְמָה, שֶׁנֶּאֱחַז בְּמִקְלַעַת הַפְּקָעִים אֲשֶׁר לְאַחַד הָעַמּוּדִים, “שִׁמְךָ הוּא בְּעֶצֶם טַחֲנוֹמִי, עַל שֵׁם זֶה שֶׁיָּדֶיךָ וְרַגְלֶיךָ דְמוּת לָהֶן כְּאַרְבַּע כְּנָפַיִם הָרוֹקְדוֹת בָּרוּחַ. אֵימָתַי בָּאתָ לְכָאן?”

“בְּשֵׁם הַשָּׂטָן וְכָל חֲסָדָיו,” עָנָה יוֹהַן פְרוֹלוֹ, “זֶה יוֹתֵר מֵאַרְבַּע שָׁעוֹת אֲנִי נִמְצָא כָּאן, וַהֲרֵי אֲנִי מְקַוֶּה בְּכָל לִבִּי כִּי יִזְקְפוּ אֶת הַשָּׁעוֹת הַלָּלוּ עַל חֶשְׁבּוֹן הַזְּמָן הַנּוֹעָד לִי בַּגֵּיהִנֹּם. בַּשָּׁעָה הַשְׁבִיעִית הָיִיתִי עֵד שְׁמִיעָה לְרִנַּת תְּפִלָּה שֶׁל שַׁחֲרִית בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַקָּטֹן, כְּשֶׁזּוֹ יָצְאָה מִפִּי שְׁמוֹנַת הַמְזַמְּרִים אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ סִיצִילְיָה.”

“יָפֶה כֹּחָם שֶׁל אֵלֶּה בִּנְגִינָה!” הֶחֱזִיר בֶּן שִׂיחָתוֹ, “וְקוֹלָם דַּק יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הַכֻּמְתּוֹת עַל רָאשֵׁיהֶם. וְהַמֶּלֶךְ כְּשֶׁבָּא לְנַדֵּב עֲבוֹדַת תְּפִלָּה לִכְבוֹד יוֹהַן הַקָּדוֹשׁ מוּטָב הָיָה לוֹ לַחְקֹר בְּמֻקִדָּם אִם יוֹהַן הַקָּדוֹשׁ אוֹהֵב לִשְׁמֹעַ מִזְמוֹרֵי תִּהִלִּים הַנֶּאֱמָרִים בַּשָּׂפָה הַלָּטִינִית וּבַהֲבָרָה הַפְּרוֹבַנְסָלִית.”

“וְכָל זֶה נַעֲשָׂה רַק כְּדֵי לְהַנְהוֹת אֶת זַמָּרָיו שֶׁל מֶלֶךִ סִיצִילְיָה, יִמַּח שְׁמָם!” קָרְאָה בְּכַעַס זְקֵנָה אַחַת מִבֵּין הַקָּהָל הַמִּצְטַפֵּף לְיַד הַחַלּוֹן. “אוֹי לְאָזְנַיִם שֶׁכָּךְ שׁוֹמְעוֹת! אֶלֶף אֲדֻמִּים בְּכֶסֶף שֶׁל פָּרִיס בִּשְׂכַר עֲבוֹדַת תְּפִלָּה אֶחָת! וּכְתוֹסֶפֶת לְכָךְ זְכוּת חֲכִירָה לְכָל דְּגַת הַיָּם הַנִּמְכֶּרֶת בְּבָתֵּי הַשּׁוּק שֶׁל פָּרִיס!”

“עִצְרִי בְּמִלִּין, זְקֵנָה שֶכְּמוֹתֵךְ!” הִגִּיד מְשָׁלוֹ אִישׁ אֶחָד, בַּעַל בָּשָׂר וּפָנִים מְפִיקוֹת חֲשִׁיבוּת, שֶׁסָּתַם אֶת חָטְמוֹ מִדֵּי עָמְדוֹ לְיַד אֵשֶׁת הַדָּגִים, הֶכִרַח הָיָה לוֹ לְנַדֵּב אֶת עֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה, וְכִי רָצוּי לָךְ שֶׁהַמֶּלֶךְ יָשׁוּב וְיֶחֱלֶה?"

“יָפֶה דִבַּרְתָּ, מַר גִ’יל לֶקוֹרְנוּ, רַבֵּנוּ תּוֹפֵר הַפְּרָווֹת שֶׁל הַמֶּלֶךְ!” קָרָא תַּלְמִיד הָאוּנִיבֶרְסִיטָה הָרוֹכֵב עַל כּוֹתֶרֶת הָעַמּוּד.

כָּל הַתַּלְמִידִים נָתְנוּ אֶת קוֹלָם בִּצְחוֹק אַדִּיר בְּשָׁמְעָם אֶת הַשֵּׁם הַמֵּבִישׁ² הַהוֹלֵם אֶת תּוֹפֵר הַפְּרָווֹת הַמִּסִכֵּן אֲשֶׁר לַחֲצַר הַמַּלְכוּת.

“לֶקוֹרְנוּ! גִ’יל לֶקוֹרְנוּ!” קָרְאוּ כְּנֶגְדּוֹ אֲחָדִים.

“!Cornutus et hursutus³” עָנָה אַחֵר לְעֻמָּתָם.

“אֱמֶת הַדָּבָר וְנָכוֹן,” הוֹסִיף הַגּוּץ הַיּוֹשֵׁב עַל כּוֹתֶרֶת הָעַמּוּד, “וּמָה הַצְּחוֹק הַזֶּה לָכֶם? הֲלֹא זֶה נִכְבָּדֵנוּ מַר גִ’יל לֶקוֹרְנוּ, אָחִיו שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ יוֹהַן לֶקוֹרְנוּ הַמְשַׁמֵּשׁ רַב שׁוֹטְרִים בְּאַרְמוֹן הַמֶּלֶךְ, בְּנוֹ שֶׁל רַב הָאֻמָּנִים מַהְיֶה לֶקוֹרְנוּ, זֶה שֶׁהָיָה מְמֻנֶּה עַל הַשּׁוֹמְרִים בְּיַעַר וִינְסֶן – כָּל אֵלֶּה הֵם אֶזְרְחֵי הָעִיר פָּרִיס, וְכֻלָּם בְּעָלִים לְנָשִׁים, מִן הָאָבוֹת וְעַד הַבָּנִים.”

מְשׁוּבַת הֶהָמוֹן גָּדְלָה כִּפְלָיִם. תּוֹפֵר הַפְּרָווֹת הַשָּׁמֵן, שֶׁגָּזַר עַל עַצְמוֹ שְׁתִיקָה, הִשְׁתַּדֵּל לְהִסְתַּלֵּק מִפְּגִיעַת הָעֵינַיִם שֶׁנִּפְנוּ אֵלָיו מִכָּל הָעֲבָרִים; – וְאוּלָם לַשָּׁוְא רָחַץ בְּזֵעָה וְהָיָה כְּמִשְׁתַּעֵל: כְּאוֹתָהּ יָתֵד שֶׁמַּכְנִיסִים בְּכֹחַ לְתוֹךְ הָעֵץ, כֵּן לֹא הֵבִיאָה אוֹתוֹ כָּל הִתְאַמְּצוּתוֹ אֶלָּא לִידֵי כָּךְ שֶׁפַּרְצוּפוֹ הָרָחָב וְהַתָּפוּחַ, הַמְכֻסֶּה אַדְמוּמִית מֵרֹב כַּעַס וָצַעַר, יִלָּחֵץ עוֹד יוֹתֵר בֵּין כִּתְפֵיהֶם שֶׁל שְׁכֵנָיו. לְבַסּוֹף הֵבִיא לוֹ עֶזְרָה אֶחָד מִן הַשְּׁכֵנִים הָאֵלֶּה, שֶׁהָיָה גוּץ וְעָבֶה וּנְשׂוּא פָּנִים כָּמוֹהוּ. “כַּמָּה נִתְעָב הַדָּבָר! פִּרְחָחִים שֶׁל בֵּית רַבָּן מְדַבְּרִים דִּבְרֵי עַזּוּת כָּאֵלֶּה בְּאָזְנֵי אֶזְרָח! בִּזְמַנִּי הָיוּ מְיַסְּרִים אוֹתָם בְּשׁוֹטִים וּמוֹצִיאִים אוֹתָם לְבַסּוֹף לִשְׂרֵפָה.”

עַכְשָׁו יָצְאָה כָּל הַכַּת מִגִּדְרָהּ.

“רְאוּ אַף רְאוּ! מִי מַטִּיף כָּאן מוּסָר? מִי הוּא הַמִּסְכֵּן הַלָּז?”

“כַּתַּר זְעֵיר, אֲנִי מַכִּיר אוֹתוֹ,” אָמַר אֶחָד, “זֶהוּ אַנְדְּרִי מוֹסְנְיֶה.”

“אָמְנָם כֵּן, זֶהוּ אֶחָד מֵאַרְבַּעַת מוֹכְרֵי־הַסְּפָרִים הַמֻּשְׁבָּעִים שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה,” הִפְטִיר אַחֵר.

“בְּדוֹר זֶה הַכֹּל כָּפוּל אַרְבַּע,” צָעַק הַשְּׁלִישִׁי, “אַרְבַּע אֻמּוֹת, אַרְבַּע מַחְלְקוֹת בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה, אַרְבָּעָה חַגִּים, אַרְבָּעָה מֻרְשִׁים, אַרְבָּעָה בָּאֵי־כֹּחַ הַבּוֹחֲרִים, אַרְבָּעָה מוֹכְרֵי־סְפָרִים.”

“יְהִי כָּךְ,” עָנָה יוֹהַן פְרוֹלוֹ, “בִּשְׁבִילִכֶם צָרִיךִּ לְכְפֹּל אֶת הַשָּׂטָן פִּי אַרְבָּעָה.”

“מוֹסְנְיֶה, אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה בָּאֵשׁ אֶת סְפָרֶיךָ.”

“מוֹסְנְיֶה, אֲנַחְנוּ נַחֲלֹק מַלְקוֹת לִמְשָׁרְתֶךָ.”

“מוֹסְנְיֶה, אֲנַחְנוּ נְמַעֵךְ אֶת אִשְׁתֶּךָ.”

“מָרַת אוֹדַרְד הַטּוֹבָה וְהֶעָבָה.”

“הִיא הָרַעֲנַנָּה וְהָעַלִּיזָה כְּאַחַת הָאַלְמָנוֹת.”

“יִקָּחֲכֶם בְּכוֹר שָׂטָן!” רִטֵּן מַר אַנִדְּרִי מוֹסְנְיֶה.

“מַר אַנְדְּרִי,” פָּתַח שׁוּב יוֹהַן כְּשֶׁהוּא תָּלוּי עֲדַיִן עַל כּוֹתֶרֶת הָעַמּוד, “גְּזֹר עַל עַצְמְךָ שְׁתִיקָה, וְאִם לָאו נָפֹל אֶפֹּל עַל רֹאשֶׁךָ!”

מַר אַנְדְּרִי הֵרִים אֶת עֵינָיו, הָיָה רֶגַע אֶחָד כְּמַעֲרִיךְ אֶת הַגֹּבַהּ אֲשֶׁר לָעַמּוּד וְאֶת כֹּבֶד מִשְׁקָלוּ שֶׁל הַבָּחוּר, הִכְפִּיל בְּדַעְתּוֹ אֶת הַמִּשְׁקָל הַזֶּה בְּרִבּוּעַ הַמְּהִירוּת, וְלֹא פָּתַח אֶת פִּיו לֵאמֹר דָּבָר.

יוֹהַן, הַשּׁוֹלֵט בִּשְׂדֵה הַמִּלְחָמָה, הוֹסִיף לְדַבֵּר שְׁכוּר נִצָּחוֹן:

“אָמְנָם כֵּן, עָשׂה אֶעֱשֶׂה כַּדָּבָר הַזֶּה, אַף עַל פִּי שֶׁאָח אֲנִי לִסְגָן חַשְׁמַן!”

“מַה נָאִים הֵם מוֹרֵינוּ וְרַבֵּינוּ שֶׁבָּאוּנִיבֶרְסִיטָה! גַּם בְּיוֹם כָּזֶה אֵינָם מַנִּיחִים לָנוּ שֶׁנֵּהָנֶה מִזְּכֻיּוֹתֵינוּ! בְּקִצּוּר, בִּצְפוֹנָהּ שֶׁל עִיר יַעַרְכוּ אֶת חַג הַלְּבָנָה וִאֶת חַג הָאוּרִים, בָּעִיר הָעַתִּיקָה יִהְיוּ לָנוּ חִזָּיוֹן, אַפִּיפְיוֹר לֵצִים וְצִירִים פְלֶמִיִּים, וּבָאוּנִיבֶרְסִיטָה אֵין כְּלוּם!”

“בּוֹ בַּזְּמָן שֶׁמִּגְרַשׁ מוֹבֶרְט הוּא רְחַב יָדַיִם לְמַדַּי,” עָנָה לְעֻמָּתוֹ בָּחוּר אֶחָד מִן הַיּוֹשְׁבִים עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן.

“יִמַּח שְׁמָם שֶׁל נְגִיד הָאוּנִיבֶרְסִיטָה, שֶׁל בָּאֵי־כֹּחַ הַבּוֹחֲרִים וְשֶׁל הַמֻּרְשִׁים!” קָרָא יוֹהַן.

“הָעֶרֶב נַעֲרֹךְ לָנוּ בְּשַׁן־גַּיַּר אוּרִים לְשִׂמְחָה,” הוֹסִיף אַחֵר נֹפֶךְ מִשֶּׁלוֹ, “וַנֲעֶלה בָּאֵשׁ אֶת סְפָרָיו שֶׁל מַר אַנְדְּרִי.”

“וְאֶת שֻׁלְחֲנוֹתֵיהֶם שֶׁל הַלַּבְלָרִים,” אָמַר שְׁכֵנוֹ.

“וְאֶת מַקְלוֹתֵיהֶם שֶׁל שַׁמָּשֵׁי הָאוּנִיבֶרְסִיטָה!”

“וְאֶת כְּלֵי הָרְקִיקָה שֶׁל הַזְּקֵנִים!”

“וְאֶת הָאַרְגָּז שֶׁל בָּאֵי־כֹּחַ הַבּוֹחֲרִים!”

“וְאֶת הֲדוֹם רַגְלָיו שֶׁל הַנָּגִיד!”

“יִמַּח שְׁמָם!” קָרָא יוֹהַן הַקָּטֹן בְּקוֹל גַּס מִעֻשֶּׂה, “יִמַּח שְׁמָם שֶׁל מַר אַנְדְּרִי, שֶׁל הַשַּׁמָּשִׁים וְהַלַּבְלָרִים, יִמַּח שְׁמָם שֶׁל תּוֹפְשֵׂי הַתֵּאוֹלוֹגְיָה וְתוֹפְשֵׂי חָכְמַת הָרְפוּאָה; יִמַּח שְׁמָם שֶׁל הַמֻּרְשִׁים, שֶׁל בָּאֵי־כֹּחַ הַבּוֹחֲרִים וְשֶׁל הַנָּגִיד!”

“הֲרֵי זֶה קֵץ כָּל הַקִּצִּין!” מִלְמֵל מַר אַנְדְּרִי בְּסָתְמוֹ אֶת אָזְנָיו.

“הַבִּיטוּ וּרְאוּ, הִנֵּה הַנָּגִיד! הִנֵּה הוּא צוֹעֵד וְהוֹלֵךְ עַל פְּנֵי הַמִּגְרָשׁ,” קָרָא אֶחָד מִן הַיּוֹשְׁבִים בַּחַלּוֹן, וּמִיָד נִפְנוּ כֻּלָּם לְעֵבֶר הַמִּגְרָשׁ.

“הֲזֶה הוּא בֶּאֱמֶת נְגִידֵנוּ הַנִּכְבָּד, מַר טִבּוֹ?” שָׁאַל יוֹהַן פְרוֹלוֹ דֶה־מוֹלֶן, שֶׁהָיָה תָּלוּי עַל אַחַד הָעַמּוּדִים מִבִּפְנִים וְלֹא יָכֹל לִרְאוֹת אֶת הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ.

“כֵּן הַדָּבָר,” עָנוּ כָּל חֲבֵרָיו, “הֲרֵי זֶה מַר טִבּוֹ, נְגִיד הָאוּנִיבֶרְסִיטָה.”

וְאָכֵן זֶה הָיָה הַנָּגִיד וְאִתּוֹ כָּל קְהַל הַסְּגָנִים שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה, שֶׁהָלְכוּ יַחַד בְּתַהֲלוּכַת כָּבוֹד לִקְרַאת הַצִּירִים וְעָבְרוּ בְּרֶגַע זֶה עַל פְּנֵי הַמִּגְרָשֻ. הַתַּלְמִידִים, הַיּוֹשְׁבִים יְשִׁיבָה צְפוּפָה בַּחַלּוֹן, קִדְּמוּ אֶת פְּנֵי הָעוֹבְרִים בְּדִבְרֵי לַעַג וּקְרִיאוֹת רָצוֹן מִתּוֹךְ לִגְלוּג. הַנָּגִיד, שֶׁצָּעַד בְּרֹאשׁ הַתַּהֲלוּכָה, נִפְגָּע מִן הַיְרִיָּה הָרִאשׁונָה. כֹּחָהּ שֶׁל זוֹ הָיָה גָדוֹל לִמַדָּי.

“שָׁלוֹם עָלֶיךָ, אֲדוֹנֵנוּ הַנָּגִיד! רְאֵה אַף רְאֵה! הָא הַשָּׁלוֹם!”

“כֵּיצַד נִתְגַּלִגֵּל וּבָא לְכָאן אוֹתוֹ זָקֵן מְשַׂחֵק בְּקֻבְיָה? מַשְׁמַע, שֶׁהוּא נָטַשׁ אֶת מִשְׂחַק הַקֻּבְיָה?”

“מַה נָאֶה מַרְאֵהוּ כְּשֶׁהוּא רוֹכֵב פְּסִיעוֹת פְּסִיעוֹת עַל גַּבֵּי הַפִּרְדָּה! הַלֵּזוּ אָזְנֶיהָ קְצָרוֹת מֵאָזְנָיו.”

“רְאֵה אַף רְאֵה! יְבֹרַךְ יוֹמְךָ, אֲדוֹנֵנוּ הַנָּגִיד מַר טִבּוֹ!!Tybalde aleator⁴ זָקֵן בְּצוּרַת חֲמוֹר, זָקֵן מְשַׂחֵק בְּקֻבְיָה!”

“הָאֵל עִמְּךָ, גִּבּוֹר הֶחָיִל! כַּמָּה פְּעָמִים הֵטַלְתָּ בַּלַּיְלָה שֶׁעָבַר בְּקֻבְיָה שֵׁשׁ כָּפוּל שְתָּיִם?”

“אֲהָהּ! הַבִּיטוּ וּרְאוּ אֶת הַפַּרְצוּף הַמְדֻלְדָּל וְהַלֵּאֶה הַזֶּה שֶׁצִּבְעוֹ כְּעֵין הָעוֹפֶרֶת וַתַאֲוַת מִשְׂחָק פְּרוּעָה חָרְתָה בּוֹ אֶת אוֹתוֹתֶיהָ!”

“לְאָן פָּנֶיךָ מוּעָדוֹת, מַר טִבּוֹ, Tybalde adades⁵ כִּי פָּנִיתָ עֹרֶף לָאוּנִיבֶרְסִיטָה וְשַמְתָּ אֶת פְּעָמֶיךָ הָעִירָה?”

“אֵין סָפֵק בַּדָּבָר כִּי הוּא הוֹלֵךְ לְבַקֵּשׁ דִּירָה בִּרְחוֹב Thibautodé⁶,” צָעַק יוֹהַן דֶּה־מוֹלֶן.

אַנְשֵׁי הַחֲבוּרָה חָזְרוּ כֻּלָּם עַל הֲלָצָה תְּפֵלָה זוֹ תּוֹךְ כְּדֵי צְעָקוֹת אַדִּירוֹת וּמְחִיאוֹת כַּפַּיִם סוֹעֲרוֹת.

“כְּבוֹדוֹ רוֹצֶה לְבַקֵּשׁ דִּירָה בִּרְחוֹב Thibautodé, הֲלֹא כֵּן, מוֹרֵנוּ הַנָּגִיד, חֲבֵרוֹ לַמִּשְׂחָק שֶׁל הַשָּׂטָן?”

אַחֲרֵי כֵן הִגִּיעַ תּוֹרָם שֶׁל נִכִבַּדֵּי הָאוּנִיבֶרְסִיטָה הָאֲחֵרִים.

“יִמַּח שְׁמָם שֶׁל הַשַּׁמָּשִׁים! יִמַּח שְׁמָם שֶׁל נוֹשְׂאֵי הַמַּטוֹת!”

“הֲלֹא תַּגִּיד לִי, רוֹבֶּן פּוּסְפֶּן, מִי הוּא הָאִישׁ הַלָּז אֲשֶׁר אֶרְאֶנּוּ שָׁם?”

“זֶהוּ גִ’ילְבֶר מִסּוּיְלִי, נְגִיד בֵּית הַמִּדְרָשׁ אֲשֶׁר בְּאוֹטֶן.”

“הֵא לְךַ נַעֲלִי: קָחֶנָּה וְהַשְׁלִיכֶנָּה בְּראשׁ הָאִישׁ הַזֶּה! מְקוֹמְךָ נוֹחַ לְכָךְ יוֹתֵר”.

“Saturnalitias mittimus ecce nuces⁷”

“יִמַּח שְׁמָם שֶׁל שֵׁשֶׁת הַתֵּאוֹלוֹגִים הַלְּבוּשִׁים כָּתְנוֹת כְּהֻנָּה לְבָנוֹת!”

“וְכְי הַלָּלוּ הֵם הַתֵּאוֹלוֹגִים? וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי כִּי אֵלֶּה הֵם שֵׁשֶׁת הָאַוָּזִים הַלְּבָנִים שֶׁגֵּ’נוֹבֵבָה הַקְּדוֹשָׁה נָתְנָה לָעִיר בִּמְחִיר אֲחֻזַּת רוֹאוֹנְיִי.”

“יִמַּח שְׁמָם שֶׁל תּוֹפְשֵׂי חָכְמַת הָרְפוּאַה!”

“הַקֵּץ לַמְּלִיצוֹת הַכְּבֵדוֹת וְהַתְּפֵלוֹת!”

“הָבָה אַשְׁלִיךְ בְּרֹאשְׁךָ אֶת מִצְנַפְתִּי, הַנָּגִיד אֲשֶׁר לִסֶן־גֶ’נוֹבֵבָה! כִּי אֻנָּה לִי מִיָּדְךָ עָוֶל.”

“אָמְנָם כֵּן! אֶת מִשְרָתִי אֲשֶׁר הָיְתָה לִי בַּאֲגֻדַּת בְּנֵי נוֹרְמַנְדִּיָּה נָתַן לְאַסְקַנְיוֹ פַלְצַסְפַּדּוֹ הַקָּטֹן הַמִּתְיַחֵס עַל גְּלִיל בּוֹרְג', וְכָל זֶה מִפְּנֵי שֶׁהַלָּז הוּא אִיטַלְקִי.”

“זֶהוּ מַעֲשֵׂה עָוֶל.” אָמְרוּ הַתַּלְמִידִים פֶּה אֶחָד. “יִמַּח שְׁמוֹ שֶׁל הַנָּגִיד לְסֶן־גֶ’נוֹבֵבָה!”

“הָא מוֹרֵנוּ יוֹאָחִים מִלַּדְהוֹר! הָא לוּאִי דָהוֹיִיל! וְהָא לַמְבֶּר הוֹקְטְמָן!”

“יִקַּח הַשֵּׁד אֶת הַמֻּרְשֶׁה שֶׁל אֲגֻדַּת בְּנֵי אַשְׁכְּנַז!”

“וְאֶת כָּמְרֵי בֵּית־הַכְּנֶסֶת הַקָּטֹן עַל מְעִילֵיהֶם הָאֲפוֹרִים.”

“שִׂימוּ עַיִן, הִנֵּה מוֹרֵינוּ בַּעֲלֵי הָאֻמָּנוּת! הֵם וּמְעִילֵיהֶם הַיָּפִים אֲשֶׁר צִבְעָם שָׁחוֹר אוֹ אָדֹם.”

“הַלָּלוּ הֵם זְנַב תִּפְאֶרֶת לַנָּגִיד!”

“מַרְאֵהוּ כְּדוֹג שֶׁל וֶנֶצְיָה הָרוֹצֶה לְהִכָּנֵס לַחֻפָּה עִם הַיָּם.”

“הַגֶּד לִי, יוֹהַן, הַאֵלֶּה הֵם הַכְּמָרִים שֶׁל סֶן־גֶ’נוֹבֵבָה?”

“יִקַּח הַשִּׁד אֶת הַכְּמָרִים!”

“אַבָּא קְלוֹד שׁוֹאָר! דֶּקְטוֹר קְלוֹד שׁוֹאָר! הַאִם כְּבוֹדוֹ מְבַקֵּשׁ אֶת מֶרִי לַה־גֵ’יפַרְד?”

“דִּירָתָהּ שֶׁל זוֹ הִיא בִּרְחוֹב גְּלָטִינְיִי.”

“הֲלֹא הִיא הָעוֹגֶבֶת עַל הַמֶּלֶךְ הָרוֹדֵף נָשִׁים.”

“חֲבֵרִים! הִנֵּה מַר שִׁמְעוֹן סֶנְגְ’וֶן, הַמֻּרְשֶּׁה שֶׁל פִּיקַרְדְּיָה, רוֹכֵב עַל סוּס וְאִשְׁתּוֹ רְכוּבָה מֵאֲחוֹרֵי גַבּוֹ.”

“עֲלֵה וּצְלַח, רַבִּי שִׁמְעוֹן!”

“יְבֹרַךְ יוֹמְךָ, אֲדוֹנֵנוּ הַמֻּרְשֶׁה!”

“יְבֹרַךְ לֵילֵךְ, הַגְּבֶרֶת הַבּוֹחֶרֶת!”

“כַּמָּה מְאֻשָּׁרִים הַלָּלוּ שֶׁהֵם יְכֹלִים לִרְאוֹת כָּל מַה שֶׁנַעֲשֶׂה בַּחוּץ,” נֶאֱנַח יוֹהַן דֶּה־מוֹלֶנְדִּינוֹ שֶׁהָיָה נֶאֱחָז עֲדַיִן בִּפְקַעַת הֶעָלִים אֲשֶׁר לִכִתֹבֶת הָעַמּוּד.

אוֹתוֹ זְמָן גָּחַן מַר אַנְדְּרִי מוֹסֶנְיֶה, מוֹכֵר־הַסְּפָרִים הַמֻּשְׁבָּע שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה, עַל אָזְנוֹ שֶׁל גִ’יל לֶקוֹרִנוּ, תּוֹפֵר הַפְּרָווֹת אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ.

“אֲנִי אוֹמֵר לְךָ, אֲדוֹנִי, כִּי הִגִּיעַ קִצּוֹ שֶׁל עוֹלָם. מֵעוֹלָם לֹא הִגִּיעָה הֶפִקִרוּתָם שֶׁל תַּלְמִידֵי הָאוּנִיבֶרְסִיטָה לִידֵי מִדָּה כָּזוֹ! אֲבָל הַגּוֹרֵם בַּדָּבָר הֵן הַהַמְצָאוֹת הַמְּבִישׁוֹת שֶׁל הַמֵּאָה הַזֹּאת שֶׁהֵבִיאוּ תַּקָּלָה רַבָּה, וְאֵלּוּ הֵן: הַתּוֹתָחִים, נַחֲשֵׁי־הַשָּׂדֶה וְהָרוֹבִים, וְעַל כֻּלָּם הַדְפָּסַת הַסְּפָרֵים הַשְּׁקוּלָה כְּנֶגֶד הַדֶּבֶר שֶׁבָּא מֵאַשְׁכְּנַז. נִסְתַּלְּקוּ כְּתָבֵי־הַיָּד וְנִסְתַלְּקּוּ הַסְּפָרִים! הַהַדְפָּסָה מַעֲבִירָה מִן הָעוֹלָם אֶת מִסְחַר הַסְּפָרִים. קָרוֹב לָבוֹא קִצּוֹ שֶׁל עוֹלָם.”

“רְאָיָה לְכָךְ אֲנִי רוֹאֶה בְּמַבּול הַקְּטִיפָה שֶׁהֵצִיף אֶת הָעוֹלָם,” אָמַר סוֹחֵר הַפְּרָווֹת.

בְּרֶגַע זֶה הִשְמִיעַ הַשָּׁעוֹן שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה שָעוֹת.

“אָהְהְ!..” הֵפִיק כָּל הַקָּהָל פֶּה אֶחָד.

הַתַּלְמִידִים הָיוּ שְׁרוּיִם בִּשְׁתִיקָה. וְהִנֵּה קָמָה עִרְבּוּבְיָה רַבָּה, הָרַגְלַיִם וְהָרָאשִׁים נִפְנוּ בְּרַעַשׁ גָּדוֹל. מִכָּל הָעֲבָרִים בָּא קוֹל שִׁעוּל וְגֵרוּף חֳטָמִים; כָּל אֶחָד הִתְקִין אֶת עֲמִידָתוֹ וְזָקַף אֶת קוֹמָתוֹ. לְבַסּוֹף נִשְׂתָּרְרָה שְׁתִיקָה גְמוּרָה; כָּל צַוָּאר נִשְׁאַר נָטוּי, כֶּל פֶּה פָּעוּר, כָּל עַיִן תְּלוּיָה בְּרַחֲבַת הַשַּׁיִשׁ… שָׁם לֹא נִרְאָה כְּלוּם. אַרְבַּעַת הַפְּקִידִים אֲשֶׁר לִנְגִיד הַבַּיִת עֲדַיִן הָיוּ מְצוּיִם כָּאן וְעָמְדוּ קְפוּאִים וְחִדְלֵי תְּנוּעָה בִּמְקוֹמָם כְּעֵין פְּסִילִים מְצֻיָּרִים. כָּל הָעֵינַיִם נִפְנוּ כְּלַפֵּי הַבִּימָה הַמְיֻעֶדֶת לַצִּירִים הַפְלֶמִיִּים. הַדֶּלֶת הָיְתָה סְגוּרָה וְהַבִּימָה רֵיקָה כְּשֶׁהָיְתָה. הֶהָמוֹן הָרַב הַזֶּה הֲרֵי חִכָּה מֵאָז הַבֹּקֶר לִשְׁלֹשָׁהִ דְבָרִים: לִשְׁעַת הַצָּהֳרַיִם, לַצִּירוּת הַפְלֶמִית וּלְהַצָּגַת הַחִזָּיוֹן. וְהִנֵּה שְׁעַת הַצָּהֳרַיִם בִּלְבַד הִגִּיעָה בִּזְמַנָּהּ, בְּדִיּוּק נִמְרָץ. הַפַּעַם פָּקְעָה הַסַּבְלָנוּת!

הַקָּהָל שָׁהָה כְּמַמְתִּין רֶגַע אֶחָד, שְׁנַיִם, שְלֹשָׁה, חֲמִשָּׁה רְגָעִים, רֶבָע שָׁעָה: כְּלוּם לֹא נִתְרַחֵשׁ, הַבִּימָה נִשְׁאֲרָה רֵיקָה, הַתֵּאַטְרוֹן דּוֹמֵם כְּשֶׁהָיָה. לְבַסּוֹף פָּקְעָה הַסַּבְלָנוּת וְהַכַּעַס בָּא בִּמְקוֹמָהּ. פֶּה לְפֶה הֵרִיץ מִלִּים חֲרִיפוֹת, אִם כִּי לְעֵת עַתָּה בַּחֲשָׁאִי. “הַצִּיגוּ אֶת הַחִזָּיוֹן, אֶת הַחִזָּיוֹן!” מִלְמְלוּ הָאֲנָשִׁים בְּקוֹל כָּבוּשׁ. הַמֹּחוֹת הִתְחִילוּ מַרְתִּיחִים. עֲנָנָה הֲרַת סוּפָה, הַכּוֹבֶשֶׁת עֲדַיִן אֶת רְעָמֶיהָ, נִמְתְּחָה מֵעֲבָרִים עַל רֹאשׁ הֶהָמוֹן.

יוֹהַן דֶּה־מוֹלֶן הוּא אֲשֶׁר פָּתַח וְסָעַר:

“הָבוּ לָנוּ אֶת הַחִזָּיוֹן, וְיִקַּח הַשֵּׁד אֶת הַפְלֶמִים!” צָעַק הָאִישׁ בְּכָל כֹּחוֹ כְּשֶׁהוּא מִתְפַּתֵּל כְּנָחָשׁ מִסָּבִיב לְכוֹתֶרֶת הָעַמּוּד.

הֶהָמוֹן עָנָה בִּמְחִיאוֹת כַּפָּיִם.

“הָבוּ לָנוּ אֶת הַחִזָּיוֹן,” הֶחֱזִיק אַחֲרָיו הֶהָמוֹן, “וְאֶת הַפְלֶמִים לְכָל הָרוּחוֹת!”

“הַצִּיגוּ לְפָנֵינוּ אֶת הַחִזָּיוֹן בְּלִי כָּל שְׁהוּת,” שָׁב וְקָרָא הַסְּטוּדֶנְט, “שֶׁאִם לֹא כֵּן אֶחְשֹׁב לִי לְנָכוֹן כִּי יֵשׁ לְהַעֲלוֹת אֶת נְגִיד הַבַּיִת הַזֶּה עַל עֵץ תְּלִיָּה וְהָיָה לָנוּ חֵלֶף מַחֲזֵה שַׁעֲשׁוּעִים וְחֵלֶף מַחֲזֵה תּוּגָה.”

“הֲרֵי דְבָרִים שֶׁל טַעַם,” צָעַק הַקָּהָל, “תְּנוּ לָנוּ וְנַחֲנֹךְ אֶת הַתְּלִיָּה בְּאַרְבַּעַת הַשַּׁמָּשִׁים אֲשֶׁר לְבֵית הַמִּשְׁפָּט.”

בַּעֲקֵב הַדְּבָרִים נִשְׁמְעוּ מְחִיאוֹת כַּפַּיִם סוֹעֲרוֹת. אַרְבַּעַת הַמִּסְכְּנִים הֵחֵוִירוּ וְהִריצוּ אֵלּוּ לְאֵלּוּ מֶבָּטִים. הֶהָמוֹן הִשְׂתָּעֵר לְהִתְנַפֵּל עֲלֵיהֶם, וְהֵם רָאוּ בְּעֵינֵיהֶם אֵיךְ שֶׁהַחַיִץ נִכְפַּף וְנִתְמוֹטֵט בְּשֶׁל לַחַץ הֶהָמוֹן. הִגִּיעַ רֶגַע חָמוּר.

“עֲלוּ בָּהֶם!” נִשְׁמְעוּ צְעָקוֹת מִכָּל הָעֲבָרִים.

תּוֹךְ כְּדֵי רֶגַע זֶה הוּרַם הַשָּׁטִיחַ מֵעַל חֲדַר הַלְּבִישָׁה, שֶׁתֵּאַרְנוּ לְמַעְלָה, וְנִפְתַּח פֶּתַח כְּנִיסָה לְבֶן־אָדָם אֶחָד שֶׁמַּרְאֵהוּ בִּלְבָד גָּרַם לֶהָמוֹן שֶׁיַּעֲמֹד תַּחְתָּיו פִּתְאֹם וְיִפְנֶה מֵחֵמָה לְסַקְרָנוּת.

“הַסּוּ! הָס!”

אוֹתוֹ בֶּן־אָדָם, נִבְהָל לְמַדַּי וַאֲחוּז רְעָדָה, עָלָה עַל שְׂפָּתָהּ שֶׁל רַחֲבַת הַשַּׁיִשׁ מִתּוֹךְ קִדּוֹת וְהִשְׁתַּחֲוָיוֹת, וְכַאֲשֶׁר הוֹסִיף לָלֶכֶת עָמְקוּ וְהָלְכוּ קִדּוֹתָיו עַד לִידֵי כְּרִיעַת בִּרְכַּיִם מַמָּשׁ.

בֵּינָתַיִם נִשְׂתָּרֵר הַשֶּׁקֶט יוֹתֵר וְיוֹתֵר. לֹא נִשִׁתַּיְּרָה אֶלָּא הֲמֻלָּה דַקָּה זוֹ שֶׁאֵינָהּ מִסְתַּלֶּקֶת מִקֶּרֶב הֶהָמוֹן אֲפִילוּ בִּזְמַן שְׁתִיקָתוֹ.

“רַבּוֹתַי הָאֶזְרָחִים,” פָּתַח הָאִישׁ, “וּגְבִירוֹתַי הַנִּכְבָּדוֹת, עוֹד מְעַט וְנִזְכֶּה לִרְאוֹת בִּמְסִבַּת הַחַשְׁמָן הַנַּעֲלֶה אֶת הַצָּגַת הַחִזָּיוֹן הַמְפֹאָר הַמְכֻנֶּה בְּשֵׁם ‘מִשְׁפַּט הַצֶּדֶק שֶׁל הָעַלְמָה הַקְּדוֹשָׁה’. אָנֹכִי אֲשַׂחֵק בִּדְמוּת יֻפִּיטֶר. כְּבוֹד הַחַשְׁמַן מְלַוֶּה בְּרֶגַע זֶה אֶת הַצִּירִים הַנַּעֲלִים אֶל הַדֻּכַּס מֵאוֹסְטְרִיָּה; הַלָּלוּ שׁוֹהִים עַכְשָׁו לְיַד שַׁעַר בּוֹדֶה, בְּמָקוֹם שֶׁנְּגִיד הָאוּנִיבֶרְסִיטָה יִנִאַם לִפְנֵיהֶם נְאוּם בְּרָכָה. וְהִנֵּה רַק יָבוֹא כְּבוֹד הַחַשְׁמַן הַנַּעֲלֶה – נַתְחִיל בַּמִּשְׂחָק.”

אֵין סָפֵק בַּדָּבָר, כִּי רַק הִתְעָרְבוּתוֹ שֶׁל יֻפִּיטֶר יָכְלָה לְהַצִּיל מִכֵּלָּיוֹן אֶת אַרְבַּעַת הַשַּׁמָּשִׁים אֻמְלָלִים. וְאִלּוּ זָכָה הַמְחַבֵּר וּבָדָה מִלִּבּוֹ אֶת הַסִּפּוּר הַנֶּאֱמָן הַזֶּה וְנַעֲשָׂה אַחְרָאִי לְכָךּ בִּפְנֵי הַגְּבֶרֶת אֲשֶׁר שְׁמָהּ בִּקֹּרֶת, כִּי אָז לֹא יָכֹל אִישׁ לִטְעֹן כְּנֶגֶד הַמְחַבֵּר עַל סְמָךְ הַהֲלָכָה הַמְפָרֶשֶׁת שֶׁבַּסִּפְרוּת הָעַתִּיקָה: “Nec deus intersit⁸”. אָמְנָם לְבוּשׁוֹ שֶׁל יֻפִּיטֶר הָיָה יָפֶה מְאֹד וְגָרַם בְּמִדָּה גְּדוֹלָה לְהַרְגִּיעַ אֶת הֶהָמוֹן עַל יְדֵי זֶה שֶׁנַּעֲשָׁה מַטָּרָה לְסַקְרָנוּתוֹ. מַר יֻפִּיטֶר הָיָה לָבוּשׁ כְּתֹנֶת שִׁרְיוֹן עֲשׂוּיָה קְטִיפָה שְׁחוֹרָה וּמְצֻפָּה מַסְמֵרִים כְּעֵין הַזָּהָב; לְרֹאשׁוֹ הָיָה חָבוּשׁ קוֹבַע הַמְשֻׁבָּץ כַפְתּוֹרֵי כֶּסֶף מָזְהָבִים; וְלוּלֵא זְקָנוֹ הָאָדֹם וְהָאָרֹךְ, שֶׁכִּסָּה אֶת חֲצִי פָּנָיו, לוּלֵא הֶחְזִיק בְּיָדוֹ מְגִלָּה זוֹ שֶׁל קָרְטוֹן מָזְהָב שֶׁהָיְתָה זְרוּעָה קַרְסֵי בַּרְזֶל וּמְמַלְּאָה רְצוּעוֹת נְיָר מָזְהָב וְעַיִן בּוֹחֶנֶת יָכְלָה לְהַכִּיר בָּהּ אֶת מְכוֹנַת הַבָּרָק; וְלוּלֵא הָרַגְלַיִם שֶׁצִּבְעָן כְּעֵין הַבָּשָׂר וְהֵן עֲטוּפוֹת קִשּׁוּרִים לְפִי סּגְנוֹן יָוָן – הָיָה יֻפִּיטֶר זֶה, בְּשֶָל עֲמִידָתוֹ הַמַּבִּיעָה כֹּבֶד רֹאשׁ, דּוֹמֶה דִמְיוֹן מַמָּשׁ לְרוֹבֵה־קֶשֶׁת בְּרֵטוֹנִי הַנִּמְנֶה עַל גְּדוּדָיו שֶׁל הָאָדוֹן לְבֵית בֶּרִי.

ב. פֶּטֶר גְּרֶנְגּוֹאַר

וְאוּלָם הַהִתְפַּלְאוּת וְקוֹרַת הָרוּחַ, שֶׁנִּגְרְמוּ לְכָל אֶחָד עַל יְדֵי לְבוּשׁוֹ, נָגוֹזוּ בְּמֶשֶׁךְ נְאוּמוֹ; וּכְשֶׁאָמַר לְהַוָּתוֹ בְּסוֹף דְּבָרָיו: “רַק יָבוֹא כְּבוֹד מַעֲלַת הָאָדוֹן הַחַשְׁמַן נַתְחִיל תֵּכֶף וּמִיָּד בַּמִּשִׂחָק,” נֶחְבָּא קוֹלוֹ בְּתוֹךְ רַעַם שֶׁל צַעֲקוֹת בּוּז.

“תַּתְחִיל בַּדָּבָר תֵּכֶף וּמִיָּד! הָבָה לָנוּ אֶת הַחִזָּיוֹן! יְהִי כְּרֶגַע הַחִזָּיוֹן!” צָעַק הֲמוֹן הָעָם. וְאוּלָם קוֹלוֹ שֶׁל יוֹהַן דֶּה־מוֹלֶנְדִּינוֹ גָבַר עַל כָּל הַקּוֹלוֹת הָאֲחֵרִים וְהָיָה בּוֹקֵעַ וְהוֹלֵךְ בְּכָל הָרַעַשׁ הַגָּדוֹל הַזֶּה כְּקוֹלוֹ שֶׁל אוֹתוֹ חָלִיל בְּיוֹם הִלּוּלָא בְּנִים הָעִיר: “הַתְחִילוּ תֵּכֶף וּמִיָּד!” צָרַח הַסְּטוּדֶנְט.

“יִמַּח שְׁמָם שֶׁל יֻפִּיטֶר וְהַחַשְׁמַן לְבֵית בֻּרְבּוֹן!” צָעַק רוֹבֶּן פּוּסְפֶּן וְאִתּוֹ כָּל פִּרְחֵי הַתַּלְמִידִים שֶׁהָיוּ רְכוּבִים עַל סַף הַחַלּוֹן.

“יְהִי לָנוּ כְּרֶגַע הַחִזָּיוֹן!” הוֹסִיף הֶהָמוֹן לִצְרֹחַ, “תֵּכֶף וּמִיָּד, בְּלִי כָּל שְׁהוּת! הַתְּלִיָּה וְגַלְגַּל הָעֳנָשִׁין לַמְשַׂחֲקִים וְלַחַשְׁמַן!”

יֻפִּיטֶר הֶעָלוּב, שֶׁנָּבוֹךְ וְנִבְהַל וְהֶחֱוִיר מִבַּעַד לַפּוּךְ הַמְכַסֶּה אֶת פָּנָיו, שָׁמַט אֶת מְכוֹנַת הָרַעַם וְנָטַל לְיָדוֹ אֶת הַקּוֹבַע; וְתוֹךְ כְּדֵי כָּךְ מִלְמְלוּ שְׂפָתָיו הָרוֹעֲדוֹת דְּבָרִים מְקֻטָּעִים: “כְּבוֹד מַעֲלָתוֹ… הַצִּירִים… הַגְּבֶרֶת מַרְגָּרֶט מִפְלַנִדְּרִיָּה…” הוּא לֹא יָדַע מַה לֵאמֹר, וְגַם פָּחַד שֶׁמָּא יִהְיֶה סוֹפוֹ תְּלִיָּה. תְּלִיָּה מִיַּד הָאֲסַפְסוּף – אִם יִדְחֶה אֶת הַחִזָּיוֹן, וּתְלִיָּה מִיַּד הַחַשְׁמַן – אִם יַתְחִיל לִפְנֵי הַמּוֹעֵד. הוּא רָאָה אֵפוֹא מִשְּׁנֵי הָעֲבָרִים אֶת הַתְּהוֹם, כְּלוֹמַר אֶת הַתְּלִיָּה. לְאָשְׁרוֹ הוֹפִיעַ מִי־שֶׁהוּא שֶׁחָלַץ אוֹתוֹ מִן הַמְּבוּכָה וְנָטַל אֶת הָאָחֲרָיוּת עַל עַצְמוֹ.

בֶּן־אָדָם אֶחָד, שֶׁנִּמְצָא מֵעֵבֶר לַמַּעֲקֶה עַל פְּנֵי הַשֶּׁטַח הַפָּנוּי שֶׁל רַחֲבַת הַשַּׁיִשׁ וְהָיָה כְּמִסְתַּתֵּר מֵעֵין כֹּל, כֵּיוָן שֶׁלְּפִי קֹטֶר הָעַמּוּד, שֶׁשָּׁם הִשְׁעִין אֶת גּוּפוֹ הַדַּק וְהָאָרֹךְ, לֹא יָכְלָה שׁוּם עַיִן לְהַבְחִין בּוֹ – בֶּן־אָדָם זֶה, שֶׁהָיָה גָדוֹל לְמַדַּי, כָּחוּשׁ, חִוֵּר, בְּהִיר שְׂעָרוֹת, צָעִיר לְיָמִים, לַמְרוֹת הַקְּמָטִים שֶׁבְּמִצְחוֹ וּבִלְחָיָיו, בַּעַל עֵינַיִם מַזְהִירוֹת וּפֶה טָבוּל בְּבַת־צְחוֹק וְהָיָה לָבוּשׁ גְּלִימָה שְׁחוֹרָה, בְּלוּיָה וּמְנַצְנֶצֶת מֵרֹב יָמִים, – יָצָא עַל פְּנֵי רַחֲבַת הַשַּׁיִשׁ וְשָׁלַח רֶמֶז לַמִסְכֵּן הֶעָלוּב. וְאוּלָם הַלָּז לֹא הִבְחִין בַּדָּבָר מֵרֹב מְבוּכָה.

הָאִישׁ הַבָּא הוֹסִיף וְנִתְקָרֵב כְּדֵי צַעַד אֶחָד.

“יֻפִּיטֶר! יֻפִּיטֶר חֲבִיבִי שֶׁלִּי!” קָרָא הָאִישׁ בְּקוֹל.

יֻפִּיטֶר הָיָה כְּחֵרֵשׁ.

לְבַסּוֹף פָּקְעָה סַבְלָנוּתוֹ שֶׁל הָאַדְמוֹנִי הַגָּבוֹהַּ וְהוּא צָעַק לָזֶה פָּנִים אֶל פָּנִים כִּמְעַט:

“מִשֶׁל גִ’בּוֹרְן!”

“מִי קָרָא בִּשְׁמִי?” הִפְטִיר יֻפִּיטֶר מִתּוֹךְ בֶּהָלָה וּכְמֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ.

“אָנֹכִי,” עָנָה הָאִישׁ הַלָּבוּשׁ שְׁחוֹרִים.

“אַה!” הִפְטִיר יֻפִּיטֶר.

“הַתְחֵל תֵּכֶף בַּמִּשְׂחָק,” הוֹסִיף הָאִישׁ לְדַבֵּר. “עֲשֵׂה אֶת רְצוֹן הַצִּבּוּר; אֲנִי מְקַבֵּל עַל עַצְמִי לְפַיֵּס אֶת נְגִיד הָאַרְמוֹן, וְהַלָּז מִצִּדוֹ יְפַיֵּס אֶת כְּבוֹד הַחַשְׁמַן.”

יֻפִּיטֶר הִתְאוֹשֵׁשׁ.

“רַבּוֹתַי הָאֶזְרָחִים,” קָרָא בְּכָל כֹּחַ גְּרוֹנוֹ כְּלַפֵּי הֶהָמוֹן שֶׁהוֹסִיף לְלַגִלֵג עָלָיו, “הָבָה נַתְחִיל בַּמִּשְׂחָק.”

“!Evoe, Juppiter! Plaudite, cives⁹” צָעֲקוּ הַסְּטוּדֶנְטִים.

“הֵידָד! הֵידָד!” צָעַק הֶהָמוֹן.

בָּאוּלָם קָם רַעַשׁ אַדִּיר שֶׁל מְחִיאוֹת כַּפַּיִם וְלֹא חָדַל גַּם לְאַחַר שֶׁיֻּפִּיטֶר נֶעְלַם מֵעֵבֶר לַמָּסָך.

בֵּינָתַיִם וְאוֹתוֹ הָאַלְמוֹנִי אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַפֶּלֶא “וְהָפַךְ אֶת הַסַּעַר לִדִמָמָה”, כִּלְשׁוֹנוֹ שֶׁל קוֹרְנֵי הַזָּקֵן וְהֶחָבִיב שֶׁלָּנוּ, שָׁב וְנִתְיַצֵּב בְּצֵל הָעַמּוּד וּבְוַדַּאי שֶׁהָיָה מִתְעַלֵּם שָׁם כְּמִקֹּדֶם מֵעֵין כֹּל, כְּשֶׁהוּא שָׁרוּי בְּקִפָּאוֹן וּשְׁתִיקָה, לוּלֵא הִתְנַכְּלוּ אֵלָיו לְהוֹצִיא אוֹתוֹ מִמַּחֲבוֹאוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים צְעִירוֹת, שֶׁעָמְדוּ בְּשׁוּרַת הָרוֹאִים הָרִאשׁוֹנָה וְהִבְחִינוּ בְּחִלּוּפֵי הַדְּבָרִים שֶׁעָבְרוּ בֵּינוֹ וּבֵין מִישֶׁל גִּ’בּוֹרְן־יֻפִּיטֶר.

“רַבִּי,” אָמְרָה הָאַחַת בְּרָמְזָהּ לוֹ בְּיָדָהּ כִּי יִגַּשׁ אֵלֶיהָ.

“הַסִּי, לִיאֶנַרְד הַחֲבִיבָה,” אָמְרָה שְׁכֶנְתָּהּ הַצְּעִירָה וְרַבַּת הַחֵן שֶׁהָיְתָה מְקֻשֶּׁטֶת בְּשִׂמְלַת שַׁבָּתוֹן מְהֻדֶּרֶת; “הַלָּז אֵינוֹ מִן הַלַּמְדָנִים, אֶלָּא מִן הַהֶדְיוֹטִים; וְהוּא לֹא רַבִּי יִקָּרֵא, כִּי אִם מַר.”

“יוֹאֶל נָא מַר,” אָמְרָה לִיאֶנַרְד.

הָאַלְמוֹנִי נִגַּשׁ אֶל הַמַּעֲקֶה.

“מַה חֶפְצֵךְ, עַלְמָה חֲבִיבָה?” שָׁאַל הָאִישׁ בִּתְשׁוּקָה רַבָּה.

“הָהּ, לֹא חָפַצְתִּי דָבָר,” אָמְרָה לִיאֶנַרְד כִּנְבוֹכָה, “חֲבֶרְתִּי גִ’יסֶקט לַה־גֶ’נְסְיֶן הִיא שֶׁרָצְתָה לִפְנוֹת אֵלָיו בִּדְבָרִים.”

“לֹא כָּךְ הַדָּבָר,” עָנְתָה גִ’יסְקֶט בְּבֹשֶׁת פָּנִים, “לִיאֶנַרְד פָּנְתָה אֵלָיו בִּלְשׁוֹן רַבִּי, וַאֲנִי אָמַרְתִּי לָהּ שֶׁיֵּשׁ לֵאמֹר מַר.”

הָעֲלָמוֹת הַצְּעִירוֹת הוֹרִידוּ שְׁתֵּיהֶן אֶת עֵינֵיהֶן. הַלָּז, שֶׁמֵּיטַב חֶפְצוֹ הָיָה לְהִכָּנֵס אִתָּן בְּשִׂיחָה, הִסְתַּכֵּל בָּהֶן כְּמִצְטַחֵק.

“אֵין לָכֶן אֵפוֹא דָבָר לֵאמֹר לִי, עֲלָמוֹת נִכְבָּדוֹת?”

“הָהּ! אֵין לָנוּ לְגַמְרֵי דְבָרִים אֵלָיו,” עָנְתָה גִ’יסְקֶט.

“לְגַמְרֵי לֹא,” אָמְרָה לִיאֶנַרְד.

הָאַבְרֵךְ הָאַדְמוֹנִי וּגְבַהּ הַקּוֹמָה שָׁב כִּצְעָדִים אֲחָדִים עַל עִקְּבוֹתָיו; וְאוּלָם הַסַּקְרָנִיּוֹת הַשְּׁתַּיִם לֹא רָצוּ לְהוֹצִיא אֶת הַצַּיִד מִיָּדָן.

“אֲדוֹנִי,” אָמְרָה גִ’יסְקֶט בְּהִתְעוֹרְרוּת, וְהִיא כֻּלָּהּ עָצְמָה כְּאוֹתוֹ סֶכֶר שֶׁמֵּימָיו פָּרְצוּ לָצֵאת אוֹ כְּאִשָּׁה שֶׁגָּזְרָה עַל עַצְמָהּ הַחְלָטָה, “הוּא מַכִּיר אֵפוֹא אֶת אִישׁ הַצָּבָא הָעוֹמֵד לְשַׂחֵק בַּחִזָּיוֹן בִּדְמוּת הָעַלְמָה הַקְּדוֹשָׁה?”

“הָיָה בְּדַעְתָּהּ לֵאמֹר בִּדְמוּת יֻפִּיטֶר?” הֵשִׁיב הָאַלְמוֹנִי.

“אָמְנָם כֵּן!” אָמְרָה לִיאֶנַרְד, “פְּתַיָּה שֶׁכְּמוֹתָהּ! אֲדוֹנִי מַכִּיר אֵפוֹא אֶת יֻפִּיטֶר?”

“אֶת מִישֶׁל גִ’יבּוֹרְן?” נָתַן הָאַלְמוֹנִי מַעֲנֶה. “כֵּן, עַלְמָה נִכְבָּדָה”.

“יֵשׁ לוֹ זָקָן לְתִפְאֶרֶת,” אָמְרָה לִיאֶנַרְד.

“הַאִם יְדַבְּרוּ שָׁם לְמַעְלָה דְבָרִים נָאִים?” שָׁאֲלָה גִ’יסְקֶט נְבוֹכָה מִבֹּשֶׁת.

“דְּבָרִים נָאִים בִּמְאֹד מְאֹד,” עָנָה הָאַלְמוֹנִי בְּלִי שׁוּם הִסּוּס.

“וְכִי מַה טִיבָם שֶׁל אֵלֶּה?” אָמְרָה לִיאֶנַרְד.

“מִשְׁפַּט הַצֶּדֶק אֲשֶׁר לָעַלְמָה הַקְּדוֹשָׁה, וְהוּא חִזָּיוֹן מְלַמֵּד מוּסָר, גְּבִרְתִּי.”

“אַה! הֲרֵי זֶה עִנְיָן אַחֵר!” הֵשִׁיבָה לִיאֶנַרְד.

נִשְׂתָּרְרָה שְׁתִיקָה קְצָרָה. זוֹ נִפְסְקָה עַל יְדֵי הָאַלְמוֹנִי:

“הַחִזָּיוֹן הוּא חָדָשׁ לְגַמְרֵי וְלֹא הֻצַּג עֲדַיִן עַל הַבָּמָה.”

“אֵין זֶה אֵפוֹא אוֹתוֹ הַחִזָּיוֹן,” אָמְרָה גִ’יסְקֶט, “שֶׁהֻצַּג עַל הַבָּמָה לִפְנֵי שְׁנָתַיִם, בְּעֵת שֶׁבָּא צִירוֹ שֶׁל הָאַפִּיפְיוֹר, וּבֵין מְשַׂחֲקָיו הָיוּ שָׁלֹש נְעָרוֹת יָפוֹת?”

“סִירוֹנִיּוֹת,” אָמְרָה לִיאֶנַרְד.

“עֲרֻמּוֹת כִּבְיוֹם הִוָּלְדָן,” הוֹסִיף הָאַבְרֵךְ עַל הַדְּבָרִים.

לִיאֶנַרְד הוֹרִידָה אֶת עֵינֶיהָ מִתּוֹךְ בּוּשָׁה, גִ’יסְקֶט נִסְתַּכְּלָה בַּחֲבֶרְתָּהּ וְעָשְׂתָה כָּמוֹהָ. הָאִישׁ הַצָּעִיר הִצְטַחֵק וְהוֹסִיף עַל דְּבָרָיו:

“הַחִזָּיוֹן הַהוּא שִׁעֲשַׁע מְאֹד אֶת הָרוֹאִים. הַחִזָּיוֹן שֶׁל הַיּוֹם נֶעֱרַךְ בְּכַוָּנָה תְּחִלָּה לִכְבוֹד הָעַלְמָה הַנַּעֲלָה אֲשֶׁר לְבֵית פְלַנְדְּרֶן.”

“הֲיָשִׁירוּ שִׁירֵי אֲהָבִים?” שָׁאֲלָה גִ’יסְקֶט.

“בּוּשָׁה וְחֶרְפָּה!” אָמַר הָאַלְמוֹנִי. “הֲתִהְיֶה כָּזֹאת בְּחִזָּיוֹן מְלַמֵּד מוּסָר? אֵין מְעַרְבְּבִים מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. אִלּוּ הָיָה זֶה מַחֲזֵה הִתּוּלִים הָיִינוּ זוֹכִים לְכָךְ!”

“חֲבָל!” עָנְתָה גִ’יסְקֶט. “אָז יָצְאוּ לְשַׂחֵק לְיַד בְּאֵר פּוֹנְסוֹ אֲנָשִׁים וְנָשִׁים בִּדְמוּת פִּרְאֵי אָדָם, נִלְחֲמוּ בֵּינֵיהֶם, עָרְכוּ קְבוּצוֹת קְבוּצוֹת מִשְׂחָקִים וְשָׁרוּ פִּזְמוֹנִים קְצָרִים וְשִׁירֵי אַהֲבָה.”

“מַה שֶׁנָאֶה וְיָאֶה לְגַבֵּי צִירוֹ שֶׁל הָאַפִּיפְיוֹר,” אָמַר הָאַלְמוֹנִי בְּקוֹל קָשֶׁה לְמַדַּי, “אֵינוֹ נָאֶה לְגַבֵּי נְסִיכָה.”

“וּבֵצרוּף לָאֵלה,” חָזְרָה לִיאֶנַרְד לִדְבָרֶיהָ, “הִנְעִימוּ כַּמָּה כְּלֵי זֶמֶר בְּקוֹל כָּבוּשׁ מַנְגִּינות יָפוֹת עַד מְאֹד.”

“וּלְמַעַן יִסְעַד הַקָּהָל אֶת לִבּוֹ,” הוֹסִיפָה וְאָמְרָה גִ’יסְקֶט, שִׁפְעָה הַבְּאֵר דֶּרֶךְ שְׁלֹש־פִּיּוֹת יַיִן וְחָלָב וְיֵין־תְּבָלִין, וְכָל שֶׁרָצָה בָּא וְשָׁתָה."

“וּמֵעֵבֶר לְפוֹנְסוֹ וּלְמַטָּה, לְיַד פֶּסֶל הַשִּׁלּוּשׁ,” אָמְרָה לִיאֶנַרְד, “הֶעֱלוּ מַחֲזֶה שֶׁתָּכְנוֹ לָקוּחַ מֵחַיֵּי הַמָּשִׁיחַ וְהַמְשַׂחֲקִים הָיוּ אִלְמִים.”

“אָמְנָם כֵּן, זָכֹר אֶזְכֹּר אֶת כָּל אֵלֶּה!” קָרְאָה גִ’יסְקֶט.

עַכְשָׁו, כְּשֶׁתָּקְפוּ עֲלֵיהֶן הַזִּכְרוֹנוֹת בִּדְבַר כְּנֵסִיָּתוֹ שֶׁל צִיר הָאַפִּיפְיוֹר, הִתְחִילוּ שְׁתֵּי הַפַּטְפְּטָנִיּוֹת מְדַבְּרוֹת בְּבַת־אֶחָת.

“וּמֵעֵבֶר הַמָּקוֹם הַזֶּה וָהָלְאָה, לְיַד הַצַּיָּרִים, נִרְאוֲּ אֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ לְבוּשִׁים בִּגְדֵי תִּפְאָרֶת.”

“וּלְיַד הַמַּזְרֵקָה שֶׁל ‘הַצַּדִּיק הַתָּמִים’ אוֹתוֹ צַיָּד שֶׁרָדַף אַחֲרֵי צְבִיָּה לְקוֹל נְבִיחַת כְּלָבִים רַבָּה וּתְרוּעוֹת קֶרֶן הַצָּיִד.”

“וּלְיַד בֵּית הַמִּטְבָּחַיִם שֶׁל פָּרִיס אוֹתוֹ בִּנְיַן קוֹרוֹת שֶׁתֵּאַר אֶת הַמְּצוּדָה שֶׁל דְּיֶפִי.”

“הֲתִזְכְּרִי, גִ’יסְקֶט, בְּעֵת שֶׁעָבַר הַצִּיר בַּמָּקוֹם הַהוּא הִצִּיגוּ הַמְשַׂחֲקִים אֶת מַחֲזֵה הַהַתְקָפָה, וְכָל הָאַנְגְּלִים נָפְלוּ חֲלָלִים.”

“וּבִסְבִיבַת שַׁעַר שַׁטְלָה רָאִינוּ אָז כַּמָּה פְּסִילִים נָאִים.”

“וְגֶשֶׁר הַחַלְפָנִים הָיָה מְכֻסֶּה כֻּלּוֹ שְׁטִיחִים.”

“וּבְעֵת שֶׁעָבַר הַצִּיר עָרְכוּ לְפָנָיו עַל הַגֶּשֶׁר לְמַעְלָה מִמָּאתַיִם תְּרֵיסָר צִפֳּרִים בְּנוֹת סוּגִים שׁוֹנִים, וְהַלָּלוּ פָּצְחוּ כֻּלָּן רִנָּה; זֶה הָיָה נִפְלָא מֵאֵין כָּמוהוּ, לִיֵאֶנַרְד.”

“הַיּוֹם יִהְיֶה הַחִזָּיוֹן יָפֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר,” סָח הָאַלְמוֹנִי, שֶׁלֹּא הִקְשִׁיב, כַּנִּרְאֶה, לְדִבְרֵי בְּנוֹת שִׂיחָתוֹ אֶלָּא מִתּוֹךְ קֹצֶר־רוּחַ.

“מִפִּיו שָׁמַעְנוּ אֵפוֹא, כִּי הַחִזָּיוֹן יִהְיֶה יָפֶה?” אָמְרָה גִ’יסְקֶט.

“אֵין סָפֵק בַּדָּבָר,” עָנָה הָאִישׁ; וּבְעוֹד רֶגַע הוֹסִיף וְאָמַר בְּהַטְעָמָה: “אָנֹכִי הוּא הַמְחַבֵּר שֶׁל הַחִזָּיוֹן.”

“הַאֱמֶת הַדָּבָר?” קָרְאוּ שְׁתֵּי הָעֲלָמוֹת בְּהִשְׁתּוֹמְמוּת רַבָּה.

“אֱמֶת וְנָכוֹן!” עָנָה הַפַּיְטָןְ וְהִשְׁרָה עַל עַצְמוֹ גַאֲוָה; “כְּלוֹמַר, שְׁנַיִם הָיִינוּ בְּמַעֲשֵׂה הַחִזָּיוֹן: יוֹהַן מַרְשַׁן, שֶׁגָּזַר אֶת הַקִּירוֹת וְהֵקִים אֶת בִּנְיַן הָעֵץ וְאֶת הַתֵּאַטְרוֹן, וִאָנֹכִי אֲשֶׁר חִבַּרְתִּי אֶת הַחִזָּיוֹן. שְׁמִי הוּא פֶּטֶר גְּרֶנְגּוֹאַר.”

אַף אוֹתוֹ הַפַּיְטָן שֶׁחִבֵּר אֶת “סִיד” לֹא הָיָה יָכֹל לְהַגִּיד בְּגַאֲוָה יְתֵרָה מִזּוֹ: “פֶּטֶר קוֹרְנֵי”.

הַקּוֹרֵא בְּוַדַאי עָמַד עַל כָּךְ, כִּי מִן הַהֶכְרַח הָיָה שֶיַּעֲבֹר אֵיזֶה זְמָן מִן הָרֶגַע שֶׁיֻּפִּיטֶר נִסְתַּלֵּק לוֹ שׁוּב לַאֲחוֹרֵי הַקְּלָעִים וְעַד אֲשֶׁר מְחַבֵּר הַחִזָּיוֹן נִתְגַּלָּה לְלִיאֶנַרְד וּלְגִ’יסְקֶט הַמִּתְפַּלְאוֹת אֵלָיו בְּלֵב תָּמִים. הֲרֵי עֻבְדָּה מַפְלִיאָה! אוֹתוֹ הֶהָמוֹן, שֶׁהִשְׁתּוֹבֵב לִפְנֵי רְגָעִים מְעַטִּים עַד בְּלִי דַי, חִכָּה עַכְשָׁו בְּשַׁלְוַת רוּחַ לְמָה שֶעָתִיד לָבוֹא מִפִּי הַמְשַׂחֵק; וְכָךְ יוֹצֵא לָנוּ מִתּוֹךְ אֱמֶת עַתִּיקָה זוֹ הַמְקַיֶּמֶת אֶת עַצְמָהּ יוֹם יוֹם בְּבָתֵּי הַתֵּאַטְרָאוֹת שֶׁלָּנוּ, כִּי אִם רוֹצֶה אַתָּה לְהַקְנות סַבְלָנוּת לַקָּהָל – אֱמֹר לוֹ שֶׁהַהַתְחָלָה תָּבוֹא תֵּכֶף וּמִיָּד.

וְאוּלָם הַסְּטוּדֶנְט הַמְכֻנֶּה יוֹהַן לֹא הָלַךְ אַחֲרֵי הַבְטָחוֹת.

“הָא!” הִפְסִיק זֶה פִּתְאֹם אֶת הַצִּפִּיָּה הַשְּׁלֵוָה שֶׁנִּשְתָּרְרָה לְאַחֲרֵי הָרַעַשׁ: “יֻפִּיטֶר, הָעַלְמָה הַקְּדוֹשָׁה, מוּקְיוֹנוֹ שֶׁל אַשְׁמְדַי – הֲתֹאמְרוּ לְשַׁטּוֹת בָּנוּ? הָבוּ לָנוּ אֶת הַחִזָּיוֹן! הַתְחִילוּ בַּדָּבָר, שֶאִם לא כֵּן נַתְחִיל אֲנַחְנוּ שׁוּב!”

בָּזֶה הָיָה דָי.

מִתּוֹךְ בִּנְיַן הַקּוֹרוֹת הִתְחִילוּ כְּלֵי זֶמֶר שׁוֹנִים מַשְׁמִיעִים אֶת קוֹלָם בִּנְגִינָה עֲמוּמָה אוֹ הוֹמִיָּה; הוֹפִיעוּ אַרְבַּע דְּמֻיּוֹת לְבוּשׁוֹת לְתִפְאֶרֶת וּמְשׁוּחוֹת בְּפוּךְ, טִפְּסוּ וְעָלוּ בַּסֻּלָּם שֶׁל הַתֵּאַטְרון וְנִתְיַצְּבוּ כֻּלָּן בְּשׁוּרָה אַחַת, לְאַחַר שֶׁהִגִּיעוּ לָרְחָבָה הָעֶלְיוֹנָה, לְעֵבֶר קְהַל הָרוֹאִים, וְקִדְּמוּ אֶת פָּנָיו בְּקִדָּה עֲמֻקָּה. עַכְשָׁו נֶאֶלְמָה הַנְּגִינָה, הֵחֵל הַמִּשְׂחָק.

אַרְבַּע הַדְּמֻיּוֹת, לְאַחַר שֶׁנָּטְלוּ תִּשְׁעָה קַבִּים שֶׁל מְחִיאוֹת כַּפַּיִם בִּמְחִיר קִדּוֹתֵיהֶן, הִתְחִילוּ בְּמִשְחַק הַפְּתִיחָה תּוֹךְ כְּדֵי שְׁתִיקַת כַּוָּנָה מִצַּד הַשּׁוֹמְעִים, וְאוּלָם הַמְחַבֵּר לֹא יַלְאֶהִּ בִּפְתִיחָה זוֹ אֶת הַקּוֹרֵא. מִלְּבַד זֶה הָיָה הַקָּהָל, כְּדַרְכּוֹ גַם בְּיָמֵינוּ, נוֹתֵן אֶת לִבּוָ לְמַלְבּוּשֵׁי הַמְשַחֲקִים יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לַמִּשְׂחָק הַיּוֹצֶא מִפִּיהֶם; וְהַלָּלוּ הָיוּ רְאוּיִם לְכָךְ. אַרְבַּעַת הַמְשַׂחֲקִים כֻּלָּם לָבְשׁוּ גְלִימוֹת צְהֻבּוֹת לְמֶחֱצָה וּלְבָנוֹת לְמֶחֱצָה, שֶׁלֹּא נִבְדְּלוּ אֵלּוּ מֵאֵלּוּ אֶלָּא לְפִי טִיב אֲרִיגָן; לְבוּשׁ הָאֶחָד הָיָה רָקוּם כֶּסֶף וְזָהָב, הַשֵּׁנִי לָבַשׁ מֶשִׁי, הַשְּׁלִישִׁי צֶמֶר, הָרְבִיעִי הָיָה לָבוּשׁ בַּד. הַמְשַחֵק הָרִאשׁוֹן נָשָׂא חֶרֶב בְּיַד יְמִינוֹ, הַשֵּׁנִי שְׁנֵי מַפְתְּחוֹת זָהָב, הַשְּׁלִישִׁי מֹאזְנַיִם, הָרְבִיעִי מַעְדֵּר; וּכְדֵי לִפְתֹּחַ לִקְטַנֵּי הַהֲבָנָה, שֶׁלֹּא הָיוּ מְסֻגָּלִים לְהַשִּׂיג לְגַמְרֵי אֶת פֵּרוּשָׁם שֶׁל כְּלֵי הַסֵּמֶל הָאֵלֶּה, הִתְנוֹסֵס עַל שְׂפָתָהּ הַתַּחְתּוֹנָה שֶל גְּלִימַת הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב כְּתָּב רִקְמָה בֶּן אוֹתָיוֹת גְּדוֹלוֹת וּשְׁחוֹרוֹת: “אָנֹכִי מַעֲמַד הָאֲצִילִים”; עַל שְׂפָתָהּ שֶׁל גְּלִימַת הַמֶּשִׁי: “אָנֹכִי הַכְּהֻנָּה”; עַל גְּלִימַת הַצֶּמֶר: “אָנֹכִי הַמִּסְחָר”; עַל גְּלִימַת הַבַּד: “אָנֹכִי הָעֲבוֹדָה”. כָּל רוֹאֶה בַּעַל תְּפִיסָה יָכֹל לְהַכִּיר עַל פִּי סִמָּנִים מִי מֵהַדְּמֻיּוֹת הֵם גְּבָרִים וּמִי נָשִׁים, שֶׁהָרִאשׁוֹנִים גְּלִימוֹתֵיהֶם אֲרֻכּוֹת פָּחוֹת וּלְרֹאשָׁם חֲבוּשָׁה מִצְנֶפֶת, וְהַנָּשִׁים מִדַּת גְּלִימוֹתֵיהן אֲרֻכָּה יוֹתֵר וּלְרֹאשָׁן חֲבוּשָׁה כִּפָּה.

רַק מִי שֶׁכַּוָּנָתוֹ רָעָה בְּיוֹתֵר לֹא הֵבִין מִתּוֹךְ הַפְּתִיחָה כִּי הָעֲבוֹדָה הָיְתָה נְשׂוּאָה לַמִּסְחָר וְהַכְּהֻנָּה לְמַעֲמָד הָאֲצִילִים, וְכִי שְׁנֵי זוּגוֹת הַמִאֻשָּׁרִים הָאֵלֶּה הָיָהָ לָהֶם כְּקִנְיָן מְשֻׁתָּף דּוֹלְפִין נִפְלָא שֶׁל זָהָב וְהֵם רָצוּ לְהַשִּׂיא לוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר אֵין כָּמוֹהָ לְיֹפִי. הֵם הָלְכוּ אֵפוֹא הָלֹךְ וְנָסֹעַ בָּאָרֶץ, כְּדֵי לִמְצֹא אֶת הַיָּפָה בַּנָּשִׁים, וּלְאַחַר שֶנִּפְסְלוּ בְּעֵינֵיהֶם בָּזוֹ אַחַר זוֹ הַמַּלְכָּה מֵאֶרֶץ גּוֹלְקוֹנְדָה, הַנְּסִיכָה מֵאֶרֶץ טְרַפֶּצוּנְט, בַּת הַמַּלְכָּהְ לְבֵית הַחַן הַגָּדוֹל אֲשֶׁר בְּטָרְטָרִיָּה, וְעוֹד כָּאֵלֶּהָ – הָלְכוּ יַחַד הָעֲבוֹדָה וְהַכְּהֻנָּה, מַעֲמַד הָאֲצִילִים וְהַמִּסְחָר אֶל אַרְמוֹן הַמִּשְפָּט, עָמְדוּ שָׁם לָנוּחַ עַל רַחֲבַת הַשַּׁיִשׁ וְהִתְחִילוּ מוֹצִיאִים מִכְּלֵיהֶם בִּפְנֵי הַקָּהָל הַנִּכְבָּד הֲמוֹן פִּתְגָּמִים וְעִקָּרֵי מוּסָר, שֶׁכְּמוֹתָם לֹא שָׁמְעָה אֹזֶן בַּיָּמִים הָהֵם אֶלָּא בִּשְׁעַת הַבְּחִינוֹת לְדֶקִטוֹרִים חוֹבְשֵׁי מִצְנָפוֹת אֲשֶׁר בְּמַחְלְקַת הָאוּנִיבֶרְסִיטָה לָאֳמָנֻיּוֹת הַחָפְשִׁיּוֹת, כְשֶׁנִּתַּךְ עַל רֹאשׁ הַנִּבְחָנִים מְטַר הֶקֵּשִׁים רֵיקִים, הַגְדָּרוֹת, מְלִיצוֹת וּפִלְפּוּלִים.

כָּל זֶה הָיָה נָאֶה עַד מְאֹד.

וְאוּלָם בְּכָל הֶהָמוֹן הַזֶּה, שֶׁלְּמַענוֹ הִשְׁפִּיעו אַרְבַּע הַדְּמֻיּוֹת דִבְרֵי מְלִיצָה שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף, לֹא הָיְתָה אֹזֶן קַשּׁוּבָה, לֵב הוֹלֵם, עַיִן מְטֹרֶפֶת וִצַוָּאר נָטוּי – כְּעֵינוֹ, אָזְנוֹ, צַוָּארוְ וְלִבּוֹ שֶׁל מְחַבֵּר הַחִזָּיוֹן, הוּא הַפַּיְטָן הַמְצֻיָּן פֶּטֶר גְּרֶנְגּוֹאַר אֲשֶׁר לִפְנֵי רְגָעִים מְעַטִּים חָלְשָׁה עָלָיו דַּעְתּוֹ וְהוּא גִלָּה אֶת שְׁמוֹ לִשְׁתֵּי הָעֲלָמוֹת יְפות הַתֹּאר. הוּא שָׁב וְנִתְיַצֵּב בִּמְקוֹמוֹ לְיַד הָעַמּוּד לֹא הַרְחֵק מִן הָעֲלָמות, וְכָאן הָיָה שׁוֹמֵעַ וְרוֹאֶה וּבוֹלֵעַ. מְחִיאוֹת הַכַּפַּיִם הָאוֹמְרוֹת רָצוֹן, שֶׁלִּוּוּ אֶת מִשְׂחַק הַפְּתִיחָה, הָמוּ עֲדַיִן בְּכָל קְרָבָיו, וְהוּא הָיָה נָתוּן כֻּלּוֹ לְאוֹתָהּ הִסְתַּכְּלוּת רַבַּת קֶסֶם שֶׁל מְחַבֵּר הַשּׁוֹמֵעַ אֶת רַעְיוֹנוֹתָיו יוֹצְאִים בָּזֶה אַחַר זֶה מִפִּי הַמְשַׂחֵק, וּמִסָּבִיב לוֹ אֲסֵפַת עָם אַדִּירָה הַשְּׁרוּיָה בִּשְׁתִיקָה.

מַה נִכְבַּדְתָּ, פֶּטֶר גְּרֶנְגּוֹאַר!

לְצַעֲרֵנוּ אֲנַחְנוּ מֻכְרָחִים לְגַלּוֹת אֶת הַדָּבָר, כִּי לֹא עָבַר הַרְבֵּה זְמָן וְהַקֶּסֶם נִתְרוֹפֵף. לֹא הִסְפִּיק פֶּטֶר גְּרֶנְגּוֹאַר לְהַגִּישׁ אֶת שְׂפָתָיו אֶל כּוֹס הַחֶדִוָה הַמְשַׁכֵּר עַד שֶׁמָּסְכוּ לוֹ טִפָּה מָרָה.

קַבְּצָן אֶחָד לָבוּשׁ קְרָעִים, שֶׁלֹּא יָכֹל לִקְבֹּץ עַל יַד מִסִּבַּת הַדֹּחַק וְגַם לֹא מָצָא דֵי שִׁלּוּמִים לַאֲבֵדָתוֹ בְּכִיסֵי הַבְּגָדִים שֶׁל שְׁכֵנָיו, הֶעֱלָה פִּתְאֹם בְּדַעְתּוֹ שֶׁיֵּלֵךְ וִיחַפֵּשׂ לְעַצְמוֹ מָקוֹם גָּלוּי אֲשֶׁר שָׁם יַשִּׂיגוּהוּ עֵינֵיהֶם וִידֵיהֶם שֶׁל נוֹתְנֵי הַנְּדָבוֹת. בִּזְמַן קְרִיאַת הַחֲרוּזִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁל הַפְּתִיחָה טִפֵּס הַלָּז בָּעַמּוּדִים הַמַּקִּיפִים אֶת הַבִּימָה, הַמְיֻעֶדֶת לַצִּירִים, וְעָלָה עַל כּוֹתַרִתָּם הַתַּחְתּוֹנָה; כָּאן קָבַע לְעַצְמוֹ מָקוֹם, כְּאוֹמֵר לְעוֹרֵר סַקְרָנוּת וְחֶמְלָה בְּשֶׁל קְרָעָיו וּבְשֶׁל הַמַּכָּה הַנִּתְעָבָה אֲשֶׁר בִּזְרוֹעוֹ הַיְמָנִית. אַךְ הוּא לֹא פָּתַח אֶת פִּיו לְדַבֵּר.

כֵּיוָן שֶׁזֶּה לֹא יָצָאִ מִשְּׁתִיקָתוֹ נִמְשַׁךְ מִשְׂחַק הַפְּתִיחָה לְלֹא כָּל הַפְרָעָה, וּבְוַדַּאי שֶׁלֹּא הָיָה קָם בִּלְבּוּל מְרֻבֶּה, לוּלֵא נִתְרַחֵשׁ אָסוֹן וְהַסְּטוּדֶנְט יוֹהַן הִבִּיט מִמְרוֹם מוֹשָׁבוֹ אֲשֶׁר עַל הָעַמּוד וְרָאָה אֶת הַקַּבְּצָן וְאֵת כָּל הַתְּכוּנָה אֲשֶׁר אִתּוֹ. בֻּלְמוּס שֶׁל צְחוק אָחַז אֶת הַפּוֹחֵז הַצָּעִיר הַזֶּה, וְהוּא קָרָא בְּחֻצְפָּה, בְּלִי לַחֲשֹׁש כְּלָל שֶׁמָּא יְעַרְבֵּב אֶת מַהֲלַךְ הַמִּשְׂחָק וְיַפְרִיעֶ אֶת הַשּׁוֹמְעִים:

“הַבִּיטוּ וּרְאוּ אֶת הַקַּבְּצָן הַלָּז הַפּוֹשֵט יָד לִנְדָבוֹת!”

מִי שֶׁהֵטִיל פַּעַם אֶבֶן לְתוֹךְ בִּצַּת צְפַרְדְּעִים אוֹ שָׁלַח אֶת אֵשׁ רוֹבֵהוּ לְתוֹךְ מַחֲנֵה צִפֳּרִים – יָכֹל לְתָאֵר לְעַצְמוֹ מַה פָּעַל מַאֲמַר הַפֶּה הַפָּרוּעַ הַזֶּה בְּתוֹךְ הַדְּמָמָה הַשְּׁלֵמָהְ. גְּרֶנְגּוֹאַר נִתְחַלְחֵל כְּאִלּוּ הִכָּהוּ זֶרֶם חַשְׁמַל. הַפְּתִיחָה נִפְסְקָה וְכָל הָרָאֹשִים נִפְנוּ תּוֹךְ כְּדֵי תְּנוּעָה עַזָּה לְצַד הַקַּבְּצָן, זֶה שֶׁלֹּא נִתְבַּלְבֵּל כָּל עִקָּר, אֶלָּא הִכִּיר בַּמְּאֹרָע מֵעֵין הִזְדַּמְּנוּת מְבִיאָה רְוָחִים וְהִתְחִיל לִקְרֹא בְּקוֹל, כְּשֶׁהוּא מַעֲלֶה עַל פָּנָיו אֲרֶשֶׁת צַעַר וְסוֹגֵר אֶת עֵינָיו:

“תְּנוּ נְדָבָה, רַחֲמָנִים!”

“וְאוּלָם רְאוּ אַף רְאוּ… בְּחַיֵּי רֹאשִׁי,” עָנָה וְאָמַר יוֹהַן, “הֲלֹא זֶה קְלוֹפֶּן טְרוֹאִיפוּ. שְׁמַע נָא, יְדִידִי, מַכָּתְךָ לֹא נָעֲמָה לְךָ, כַּנִּרְאֶה, בִּמְקוֹם הָרֶגֶל וְלָכֵן יִסַּדְתָּ אוֹתָהּ בִּמְקוֹם הַיָּד?”

וּמִדֵּי דַבְּרוֹ נָטַל מַטְבֵּעַ כֶּסֶף קְטַנָּה וּזְרָקָהּ בִּזְרִיזוּת שֶׁל קוֹף לְתוֹךְ הַלֶּבֶד הַמְזֹהָם שֶׁהַקַבְּצָן הוֹשִיט בְּיָדוֹ הַחוֹלָה. מִתּוֹךְ שַׁלְוַת רוּחַ קִבֵּל הַקַּבְּצָן אֶת כֶּסֶף הַנְּדָבָה וְאֶת הַדְּבָרִים הַחֲרִיפִים גַּם יָחַד, וּפָתַח שׁוּב בְּתַחֲנוּנִים: “עוֹרְרוּ רַחֲמֵיכֶם וּתְנוּ נְדָבָה!”

הַמְּאֹרָע הַזֶּה גָרַם הֶסַּח הַדַּעַת לִקְהַל הַשּׁוֹמְעִים; רַבִּים מִן הַקָּהָל, וּבְרֹאשָׁם רוֹבֶּן פּוּסְפֶּן וְכָל הַתַּלְמִידִים, עָרְכוּ תְּשׁוּאוֹת רָצוֹן לִכְבוֹד מַקְהֵלַת הַשְּׁנַיִם הַלֵּזוּ, שֶׁקָּמָה בְּאֶמְצַע מִשְׂחַק הַפְּתִיחָה וְיוֹצְרֶיהָ הָיוּ הַסְּטוּדֶנְט הַצּוֹרֵחַ וְהַקַּבְּצָן הַנּוֵתן קוֹל תַּחֲנוּנִים מְמֻשָּׁךְ.

גְּרֶנְגּוֹאַר הֻכָּה בְּשִׁמָּמוֹן. וּלְאַחַר שֶׁהִתְגַּבֵּר עַל הַבֶּהָלָה הָרִאשׁוֹנָה הִתְאוֹשֵׁשׁ וְקָרָא אֶל אַרְבַּעַת הַמְשַׂחֲקִים אֲשֶׁר עַל הַבָּמָה: “הַמְשִׁיכוּ אֶת הַמִּשְׂחָק, יִמַּח שִׁמְכֶם, הַמְשִׁיכוּ אֶת הַמִּשְׂחָק!” וּכְחָס עַל זְמַנּוֹ לֹא הֵטִיל אֲפִילוּ מֶבָּט שֶׁל בּוּז בְּמַפְרִיעֵי הַסֵּדֶר הַשְּׁנָיִם.

פִּתְאֹם הִרְגִּישׁ כִּי מִי שֶׁהוּא מָשַׁךְ אוֹתוֹ בִּקְצֵה מְעִילוֹ, הוּא הִפְנָה אֶת עַצְמוֹ כְּמִתְרַעֵם בְּמִקְצָת, וְאוּלָם תּוֹךְ כְּדֵי רֶגַע הָיָה בְּעַל כָּרִחוֹ כְּצוֹחֵק. גִ’יסֵקֶט לַה־גֶ’נְסְיֶן הִיא אֲשַׁר הוֹשִׁיטָה אֶת זְרוֹעָהּ הַנָּאָה מֵעֵבֶר לַחַיִץ וִתָבִעָה בְּאֹפֶן כָּזֶה אֶת תְּשׂוּמַת לִבּוֹ.

“אֲדוֹנִי,” אָמְרָה הַנַּעֲרָה הַצְּעִירָה, “וְכִי הַלָּלוּ עוֹמְדִים לְהַמְשִׁיךְ אֶת הַמִּשְׂחָק?”

“בְּוַדַּאי,” עָנָה גְרֶנְגּוֹאַר כְּנֶעֱלָב מֵעֶצֶם הַשְּׁאֵלָה.

“אִם כֵּן, אֲדוֹנִי,” חָזְרָה וְאָמְרָה הַנַּעֲרָה, “יוֹאֶל נָא בְּטוּבוֹ וִיבָאֵר לִי…”

“מַה שֶׁהֵם עֲתִידִים לְדַבֵּר?” הִפְסִיק גְּרֶנְגּוֹאַר אֶת דְּבָרֶיהָ, “מוּכָן וּמְזֻמָּן. תּוֹאִילִי נָא לִשְׁמֹעַ.”

“לֹא!” אָמְרָה גִ’יסְקֶט. “נִתִכַּוַּנְתִּי לָזֶה שֶׁשָּׁמַעְתִּי כְּבָר מִפִּיהֶם.”

גְּרֶנְגּוֹאַר נִרְתַּע לְאָחוֹר, כְּמִי שֶׁטָּפְחוּ לוֹ עַל פִּצְעוֹ הֶחָי.

“יִקָּחֵךְ אֹפֶל, כְּסִילָה מְטֻמְטֶמֶת שֶׁכְּמוֹתָךְ!” רִטֵּן הָאִישׁ מִבֵּין שְׂפָתָיו.

אוֹתוֹ רֶגַע נִבְאַשׁ לְגַמְרֵי רֵיחָהּ שֶׁל גִ’יסְקֶט לִפְנֵי הַפַּיְטָן.

בֵּין כָּךְ וְכָךְ וְהַמְשַׂחֲקִים שָׁמְעוּ בְּקוֹל הַצַּו הַנִּמְרָץ אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם מִפִּי הַמְחַבֵּר, וְהַקָּהָל, אֲשֶׁר רָאָה אֶת הַמְשַׂחֲקִים חוֹזְרִים לְמִשְׂחָקָם, הִתְחִיל נוֹתֵן אֶת לִבּוֹ לִשְׁמֹעַ; וְאוּלָם מַעֲשֵׂה הִתְאַחוּת זֶה שֶׁל שְׁנֵי חֶלְקֵי הַפְּתִיחָה, אֲשֶׁר יָד מְבִישָׁה הֵבִיאָה אוֹתָם לִידֵי פֵּרוּד, גָּרְמָה לוֹ לַקָּהָל שֶׁלֹּא יֵהָנֶה מִכַּמָּה וְכַמָּה סְגֻלּוֹת יֹפִי. גְּרֶנְגּוֹאַר לֹא אָמַר אֶת דְּבָרָיו הַמָּרִים אֶלָּא בְּקוֹל כָּבוּשׁ לְגַמְרֵי. וּלְאַט לְאַט נִשְׂתָּרֵר הַשֶּׁקֶט מִסָּבִיב; הַסְּטוּדֶנְט הִשְׁרָה עַל עַצְמוֹ שְׁתִיקָה, הַקַּבְּצָן מָנָה אֶת הַמַּטְבְּעוֹת שֶׁבְּתוֹךְ כּוֹבָעוֹ, וְהַחִזָּיוֹן נִמְשַׁךְ וְהָלַךְ.

אוֹתוֹ חִזָּיוֹן הָיָה בֶּאֱמֶת יְצִירָה יָפָה עַד מְאֹד, וְאִלּוּ הֵטִילוּ בּוֹ שִׁנּוּיִם מִסְפָּר הָיָה בּוֹ מִן הַמּוֹעִיל גַּם בְּיָמֵינוּ. מַעֲשֵׂה הַדִּמְיוֹן שֶׁבַּחִזָּיוֹן הָיָה פָּשׁוּט, אִם כִּי אָרֹךְ בְּמִקְצָת מִן הַמִּדָּה הַמְצֻוָּה לְפִי חֻקֵּי הָאֳמָנוּת; וּגְרֶנְגּוֹאַר, כְּשֶׁבָּחַן בְּקֶרֶב נַפְשׁוֹ אֶת מַעֲשֵׂהוּ בִּקִדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה, הִשְׁתָּאָה לִרְאוֹת כַּמָּה שָׁקוּף דִּמְיוֹנוֹ. לֹא קָשֶׁה לְשַׁעֵר, כִּי אַרְבַּע הַדְּמֻיּוֹת הָאֲלֵגוֹרִיּוֹת נִתְעַיְּפוּ בְּמִקְצָת, לְאַחַר שֶׁנָּעוּ וְנָדוּ עַל פְּנֵי שְׁלֹשֶׁת חֶלְקֵי הָעוֹלָם וְלֹא עָלָה בְּיָדָם לְסַלֵּק מֵעַל פְּנֵיהֶם אֶת דּוֹלְפִין הַזָּהָב בָּאֹפֶן הַנָּאוֹת. הִתְחִיל נְאוּם תִּשְׁבָּחוֹתָ אָרֹךְ לִכְבוֹד דַּג הַפְּלָאִים וּבוֹ אַלְפֵי רְמָזִים הַמְּעִידִים עַל חֲתָנָהּ הַצָּעִיר לְיָמִים שֶׁל מַרְגָּרֶט לְבֵית פְלַנְדְּרֶן, זֶה שֶׁיָּשַׁב אוֹתוֹ זְמָן כְּאַסִּיר עָנִי בְּאַמְבּוּאַז וְלֹא רָאָה אֲפִילוּ בַּחֲלוֹמוֹ, כִּי לְמַעֲנוֹ נָדְדוּ זֶה עַכְשָׁו יַחַד עַל פְּנֵי תֵּבֵל הָעֲבוֹדָה וְהַכְּהֻנָּה, מַעֲמַד הָאֲצִילִים וְהַמִּסְחָר. אוֹתוֹ דוֹלְפִין הָיָה אֵפוֹא צָעִיר לְיָמִים, יְפֵה תֹּאַר וְאַמִּיץ לֵב וּבָרֹאשׁ וּבָרִאשׁוֹנָה – וְהִיא עִלַּת הָעִלּוֹת לְכָל הַתְּכוּנוֹת הַנַּעֲלוֹת! – נוֹלַד בֵּן לָאֲרִי שֶׁל צָרְפַת. אֲנִי מַכְרִיז וּמוֹדִיעַ, כִּי הַמָּשָׁל הָעַז הַזֶּה רָאוי לְהַעֲרָצָה, וְכִי בְּיוֹם מוֹעֵד, כְּשֶׁבָּא זְמָן לְדַבֵּר מְלִיצוֹת נִשְׂגָּבוֹת וְלָשֵׂאת אֶת שִׁיר הַכְּלוּלוֹת אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ, אֵין טִבְעוֹ שֶׁל הַתֵּאַטְרוֹן מַקְפִּיד עַל דּוֹלְפִין שֶׁנּוֹלַד בֵּן לְאַרְיֵה. הַלָּלוּ הֵם עִרְבּוּבֵי דִמְיוֹןֹ מִסּוּגוֹ שֶׁל פִּנְדַּר וְיֵשׁ בָּהֶם כְּדֵי לְהָעִיד עַל הִתְלַהֲבוּת. וְאַף עַל פִּי כֵן נֹאמַר, כְּדֵי לָצֵאת יְדֵי חוֹבַת בִּקֹּרֶת, כִּי הַפַּיְטָן הָיָה יָכֹל לְהַבִּיעַ אֶת הָרַעְיוֹן הַיָּפֶה הַזֶּה בְּמָאתַיִם חֲרוזִּים בְּעֵרֶךְ. אֱמֶת הַדָּבָר, כִּי לְפִי פְּקֻדַּת זְקַן הַשּׁוֹפְטִים הָיוּ צְרִיכִים לְהַאֲרִיךְ בַּחִזָּיוֹן מִן הַשָּׁעָה הַשְּׁתֵּים־עֶשְׂרֵה עַד הַשָּׁעָה הָרְבִיעִית, וְהָיָה אֵפוֹא הֶכְרַח לְהַרְבּוֹת בִּדְבָרִים. מִלְּבַד זֶה הִקְשִׁיבוּ הַשּׁוֹמְעִים מִתּוֹךְ אֹרֶךְ רוּחַ מְרֻבֶּה.

וּלְפֶתַע פִּתְאֹם, בְּעֵת שֶׁנָּפְלָה מְרִיבַת דְּבָרִים בֵּין הַמִּסְחָר וְהָאֲצִילוּת וּבָרֶגַע אֲשֶׁר הָעֲבוֹדָה פָּתְחָה אֶת פִּיהָ לְהַגִּיד אֶת הֶחָרוּז הַנִּפְלָא:

נִפְתְּחָה לְלֹא עֵת הַדֶּלֶת הַמּוֹלִיכָה אֶל הַבִּימָה הַמְיֻחֶדֶת, דֶּלֶת זוֹ – שֶׁלְּמַרְבֵּה הָאָסוֹן – הָיְתָה סְגוּרָה עַד עַכְשָׁו, וְקוֹלוֹ הָעַז שֶׁל שׁוֹמֵר הַסַּף בִּשֵּׂר בְּחִפָּזוֹן: “כְּבוֹד מַעֲלָתוֹ, אֲדוֹנֵנוּ הַחַשְׁמַן לְבֵית בֻּרְבּוֹן”.

ג. הַחַשְׁמַן

גְּרֶנְגּוֹאַר הַמִּסְכֵּן! קוֹל הִתְפּוֹצְצָן שֶׁל כָּל הַפֶּטַרְדּוֹת הַגְּדוֹלוֹת בְּיוֹם הַחַג אֲשֶׁר עַל שֵׁם יוֹחָנָן, רַעַשׁ הַיְרִיָּה הַיּוֹצֵאת כְּאַחַת מִתּוֹךְ עֶשְׂרִים רוֹבִים, רַעֲמוֹ שֶׁל אוֹתוֹ נַחְשָׁן מְפֻרְסָם מִימֵי הַמָּצוֹר שֶׁל פָּרִיס, אֲשֶׁר הִתְפּוֹצֵץ בִּצְרִיחַ בִּילִי בְּיוֹם רִאשׁוֹן לַשָּׁבוּעַ 29 לְסֶפְּטֶמְבֶּר שְׁנַת 1465, וְהָרַג בְּבַת־אַחַת שִׁבְעָה בֻּרְגּוּנְדִים, מְחִי הַהִתְפּוֹצְצוּת שֶׁל כָּל אֲבַק הַשְּׂרֵפָה הָאָצוּר לְמִשְׁמֶרֶת לְיַד שַׁעַר הַהֵיכָל – כָּל אֵלֶּה לֹא הָיוּ עֲלוּלִים לְרַסֵּק אֶת אָזְנָיו בְּרֶגַע מְרוֹמָם זֶה, הַמָּלֵא מִנִּשְׂגְּבוֹת הַחִזָּיוֹן, כְּאוֹתָן הַמִּלִים הַסְּפוּרוֹת שֶׁיָּצְאוּ מִפִּי שׁוֹמֵר הַסַּף:

“כְּבוֹד מַעֲלָתוָ, אֲדוֹנֵנוּ הַחַשְׁמַן לְבֵית בֻּרְבּוֹן!”

אֵין לוֹמַר כִּי פֶּטֶר גְּרֶנְגּוַאר פָּחַד מִפְּנֵי הַחַשְׁמַן אוֹ שָׂנֵא אוֹתוֹ. הוּא לֹא הָיָה חַלָּשׁ עַד כְּדֵי פַּחַד וְלֹא הָיָה יָהִיר עַד כְּדֵי שִׂנְאָה. גְּרֶנְגּוֹאַר נָטָה בְּכָל לִבּוֹ אַחֲרֵי הַפִּילוֹסוֹפִים הַבּוֹרְרִים, אִם נְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן זְמַנֵּנוּ, וְהָיָה אֶחָד מֵאַנְשֵׁי הָרוּחַ הַגֵּאִים וְאַמִּיצֵי הַלֵּב הַיּוֹדְעִים שַׁלְוָה וְהִסְתַּפְּקוּת, יוֹדְעִים לְהַחֲזִיק מַעֲמָד בְּכָל מַצָּב שֶׁהוּא וְאֵינָם מְחַסְּרִים מִבִּינָתָם וּמֵחָכְמָתָם אֲשֶׁר לָמְדוּ בַּחַיִּים גַּם בִּזְמָן שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מַשָּׂא וּמַתָּן עִם חַשְמַנִּים. זוֹהִי מִשְׁפָּחָה שֶׁל פִּילוֹסוֹפִים מְהֻגָּנִים וְשַׁלְוֵי נֶפֶשׁ אֲשֶׁר הַחָכְמָה, דֻּגְמַת אֲרִיאַדְנָה שֶׁל הָאַגָּדָה, נָתְנָה לָהֶם, כִּבְיָכֹל, פְּקַעַת פְּתִילֵים וּלְחוּטָהּ שֶׁל פְּקַעַת זוֹ הֵם הוֹלְכִים בְּשָׁלוֹם – מִימֵי בְּרֵאשִׁית וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה – דֶּרֶךְ כָּל הַסְּבָךְ אֲשֶׁר לְמַעֲשֵׂה אָדָם! הַלָּלוּ מְצוּיִם בִּדְמוּתָם וּבְצַלְמָם בְּכָל הַזְּמַנִּים, כְּלוֹמַר הַכֹּל לְפִי רוּחַ הַזְּמָן. וְאִם נַסִּיחַ אֶת דַּעְתֵּנוּ מִן הָאִישׁ פֶּטֶר גְּרֶנְגּוֹאַר, זֶה שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּשׁ דֻּגְמָה לְסוּג הַפִּילוֹסוֹפִים הָאֵלֶּה בַּמֵּאָה הַחֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה, אִלּוּ אָמַרְנוּ לַחֲלֹק לוֹ אֶת הַכָּבוֹד הָרָאוּי, – מֻתָּר יִהְיֶה עַל כָּל פָּנִים לֵאמֻר, כִּי רוּחָהּ שֶׁל פִּילוֹסוֹפְיָה זוֹ הָיְתָה עַל הַכֹּמֶר דּוּ־בְּרֵיל כְּשֶׁכָּתַב בַּמֵּאָה הַשֵּׁשׁ־עֶשְׂרֵה אֶת הַדְּבָרִים הַנִּשְׂגָּבִים בִּתְמִימוּתָם הָרְאוּיִם לְכָל הַזְּמַנִּים: "בֶּן פָּרִיס אָנֹכִי וַהֲרֵינִי נוֹהֵג יַשְׁרוּת ְדִבּוּרִי, כִּי הַמִּלָּה Parrhisia¹⁰ פֵּרוּשָׁהּ בִּלְשׁוֹן יָוָן יֹשֶר הַדִּבּוּר, וְהִנְנִי מַחֲזִיק בְּמִדָּה זוֹ גַם לְגַבֵּי הַחַשְׁמַנִּים רָמֵי הַמַּעֲלָה, הֲלֹא הֵם דּוֹדוֹ וְאָחִיו שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ הַנַּעֲלֶה הַנָּסִיךְ לְבֵית קוֹנְטִי; מִכָּל מָקוֹם קִיַּמְתִּי בָּהֶם יִרְאַת כָּבוֹד וְלֹא פָּגַעְתִּי בִּכְבוֹד אִישׁ מֵאַנְשֵׁי מְסִבָּתָם, וְזֶה יֵחָשֵׁב לְדָבָר גָּדוֹל.

וּבְכֵן לֹא שִׂנְאָה וְלֹא בּוּז גָּרְמוּ לוֹ עַכְשָׁו לְפֶטֶר גְּרֶנְגּוֹאַר שֶׁהַחַשְׁמַן יִהְיֶה בְּעֵינָיו כְּאוֹרֵחַ לֹא רָצוּי. הַדָּבָר הָיָה לֵהֶפְךַ מַמָשׁ; לְפִי שִׂכְלוֹ הַיָּשָׁר לְמַדַּי וּמְעִילוֹ הַבָּלוּי עַד מְאֹד לֹא יָכֹל הַפַּיְטָן לִמְנֹעַ אֶת עַצְמוֹ מֵהַעֲרִיךְ כָּרָאוּי אֶת הָעֻבְדָּה, כִּי לְתוֹךְ אָזְנוֹ שֶׁל שַׂר וְגָדוֹל יִכָּנְסוּ כַּמָּה רְמָזִים מִן הַפְּתִיחָה, וּבְעִקָּר דִּבְרֵי הַהַעֲרָצָה לִשְׁמוֹ שֶׁל הַדּוֹלְפִין בְּנוֹ שֶל הָאֲרִי הַצָּרְפַתִּי. וְאוּלָם לֹא מַה שֶׁאָצוּר בַּחֲדַר הַחֲדָרִים שֶׁל הַנֶּפֶשׁ הוּא הַשּׁוֹלֵט בְּטִבְעוֹ הַנַּעֲלֶה שֶׁל הַפַּיְטָן. נַנִּיחַ כִּי מַהוּתוֹ שֶׁל הַפַּיְטָן כְּלוּלָה בַּמִּסְפָּר עֲשָׂרָה. וְאִלּוּ בָּחַן כִּימַאי אֶת הַחֲלָקִים הַלָּלוּ וְעִרִבְּבָם אֵלֶּה בְּאֵלֶּה, כְּמוֹ שֶׁאוֹמֵר רַבְּלֶה, אָז יָצָא לוֹ כִּי הַחֵלֶק הָאֶחָד הוּא הַתְּכוּנָה שֶׁל תּוֹעֶלֶת עַצְמוֹ וְתִשְׁעַת הַחֲלָקִים הֵם הַתְּכוּנָה שֶׁל אַהֲבַת עַצְמוֹ. וְהִנֵּה בָּרֶגַע שֶׁנִּפְתְּחָה הַדֶּלֶת בִּפְנֵי הַחַשְׁמַן גָּבְרָה בְּנַפְשׁוֹ שֶׁל גְּרֶנְגּוֹאַר הַתְּכוּנָה שֶׁל הָאַהֲבָה הָעַצְמִית, וְהָרְסִיסִים פְּחוּתֵי הַדְּמוּת שֶׁל אַהֲבַת הַתּוֹעֶלֶת הָעַצְמִית נַעֲשׂוּ בְּטֵלִים בְּשִׁשִּׁים; – הַלָּלוּ הֵם מִכָּל מָקוֹם חֵלֶק בִּלְתִּי נִפְרָד מִנֶּפֶשׁ הַפַּיְטָנִים, נֵטֶל לְמוֹעִיל שֶׁל מַמָּשׁוּת וּמַהוּת אֱנוֹשִׁית הַמְחַזֵּק אֶת רַגְלֵי הַפַּיְטָנִים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. גְּרֶנְגּוֹאַר שָׂבַע עֹנֶג מִדֵּי גַלּוֹתוֹ וּרְאוֹתוֹ וּמַשְּׁשׁוֹ כִּבְיָכֹל אֲסֵפַת עָם רַבָּתִי – אָמְנָם זוֹ לֹא הָיְתָה אֶלָּא אֲסַפְסוּף, אֲבָל מַה בְּכָךְ? – אֲשֶׁר עָמְדָה נִדְהֶמֶת, מְאֻבֶּנֶת וּמְחֻנֶּקֶת כִּמְעַט בְּשֶׁל נַחְשׁוֹל הַמִּלִּים הָאַדִּיר הַשּׁוֹטֵף בְּלִי הֶרֶף מִשִּׁיר הַכְּלוּלוֹת מַעֲשֵׂה יָדָיו. אֲנִי אוֹמֵר בְּוַדָּאוּת, כִּי גְרְנֶגּוֹאַר שִׁתֵּף אֶת עַצְמוֹ בַּהֲנָאַת כָּל הַקָּהָל וְכִי הוּא – לֹא כְּלָפוֹנְטֶן, שֶׁבִּשְׁעַת הַצָּגַת חֶזְיוֹנוֹ “הָאִישׁ מִפְלוֹרֶנְצִיָּה” פָּנָה אֶל אֶחָד מִן הַקָּהָל וְשָׁאַל: “מִי זֶה מְחַבְּרוֹ שֵׁל מַחֲזֵה טְלָאִים זֶה?” הָיָה רוֹצֶה בְּכָל לִבּוֹ לִשְׁאֹל אֵצֶל שְכֵנוֹ: “מִי הוּא מְחַבְּרוֹ שֶׁל יְצִירָה אֳמָנוּתִית זוֹ?” עַכְשָׁו קַל לְשַׁעֵר כֵּיצַד הִשְׁפִּיעַ הַדָּבָר עַל גְּרֶנְגּוֹאַר כְּשֶׁנִּכְנַס לְפֶתַע פִּתְאֹם הַחַשְׁמַן כְּנִיסָה שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ.

כָּל הָרָעוֹת שֶׁנִּבָּא לוֹ לִבּוֹ כֻּלָּן בָּאוּ כְּתֻמָּן. כְּשֶׁנִּכְנַס הַחַשְׁמַן הַנַּעֲלֶה, יָרַד בִּלְבּוּל עַל הַשּׁוֹמְעִים. כָּל הָרָאשִׁים נִפְנוּ לְעֵבֶר הַבִּימָה. אִי אֶפְשָׁר הָיָה לִשְׁמֹעַ כַּהֲלָכָה אַף מִלָּה אֶחָת. כָּל פֶּה קָרָא בְּקוֹל: “הַחַשְׁמַן! הַחַשְׁמַן!” הַפְּתִיחָה הָעֲלוּבָה נִפְסְקָה בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה.

הַחַשְׁמַן נִשְׁאַר רֶגַע אֶחָד עוֹמֵד עַל סַף הַבִּימָה. אוֹתוֹ רֶגַע, כְּשֶׁהִקִּיף אֶת הֶהָמוֹן בְּמֶבָּט אָדִישׁ לְמַדַּי, נִתְרַבָּה הַשָּׁאוֹן כִּפְלָיִם. כָּל אֶחָד רָצָה לָזוּן בּוֹ אֶת עֵינָיו, וּמִשּׁוּם כָּךְ הִשְׁתַּדֵּל כָּל אֶחָד לְשַׁרְבֵּב אֶת רֹאשׁוֹ מֵעַל לְכִתְפֵי שְׁכֵנוֹ.

הַחַשְׁמַן הָיָה בֶּאֱמֶת בַּעַל צוּרָה, וּמַרְאֵהוּ שָׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל מַחֲזֶה אַחֵר. שַׁרְל, הַחַשְׁמַן לְבֵית בֻּרְבּוֹן, אַרְכִי־אֶפִּסְקָפּוּס וְרוֹזֵן שֶׁל לִיאוֹן וְרֹאשׁ הַכְּמָרִים לִשְׁתֵּי אַרְצוֹת גַּלְיָה, הָיָה קָרוֹב קִרְבַת מִשְׁפָּחָה גַם לְלוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר – בְּשֶל אָחִיו פֶּטֶר הָאָדוֹן לְבֵית בּוֹיֶ’ה, שֶׁנָּשָׂא לְאִשָּׁה אֶת בַּת־הַמֶּלֶךְ, וְגַם לְשַׁרְל הָאַמִּיץ – בְּשֶׁל אִמּוֹ אַגְנֶס לְבֵית בֻּרְגּוּנְדִיָּה. וְהִנֵּה הַקַּו הָעִקָּרִי, סִמָּן הַמֻּבְהָק בְּיוֹתֵר בְּאָפְיוֹ שֶׁל רֹאשׁ הַכְּמָרִים לִשְׁתֵּי אַרְצוֹת גַּלְיָה, הָיָה הַחוּשׁ שֶׁל אִישׁ קָרוֹב לְמַלְכוּת וּמְסִירוּת לְגַבֵּי הַשַּׁלִּיטִים. קַל לְשַׁעֵר כַּמָּה בִּלְבּוּלִים גָּרְמָה לוֹ קִרְבַת מִשְׁפָּחָה כְּפוּלָה זוֹ וּבֵין כַּמָּה סַלְעֶי מִכְשׁוֹל, שֶׁצָּצוּ לְשַׁעְתָּם, הָיָה צָרִיךְ לְהַעֲבִיר בְּשָׁלוּם אֶת אֱנִי־רוּחוֹ כְּדֵי שֶזֶּה לֹא יְנֻפַּץ אֶל לוּאִי אוֹ אֶל שַׁרִל, – כָּרִבְּדִיס וּסְקִלָּה הַלָּלוּ שֶׁבָּלִעוּ אֶת הַדֻּכֵּס מֵרֵמוּר וְאֶת נְצִיב הַצָּבָא שֶׁל סֶן־פּוֹל. מִן הַשָׁמַיִם עָזְרוּ לוֹ וְהוּא יָצָא בְּשָׁלוֹם מִן הַנְּסִיעָה הַזֹּאת וְלֹא אֵרְעָה לוֹ תַּקָּלָה עַד שֶׁהִגִּיעַ לְרוֹמָא. וְאוּלָם אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצָא בְּחוֹף מִבְטַחִים, אוֹ דַוְקָא מִפְּנֵי כָּךְ הָיָה מַעֲלֶה דְאָגָה בְּלִבּוֹ מִדֵּי זָכְרוֹ אֶת הַחֲלִיפוֹת הָרַבּוֹת אֲשֶׁר לִפְעֻלָּתוֹ הַמְּדִינִית, זוֹ שֶׁהָיְתָה יָמִים רַבִּים נִסְעָרָה וְרַבַּת עָמָל. וּמִשּׁוּם כָּךְ הָיָה רָגִיל לוֹמַר, כִּי שְׁנַת 1476 שִׁמְּשָׁה לוֹ בְּעִרְבּוּבְיָה גַם “חֹשֶךְ” וְגַם “אוֹר”; בָּזֶה נִתְכַּוֵּן לֵאמֹר, כִּי אוֹתָהּ שָׁנָה מֵתָה עָלָיו אִמּוֹ, הַדֻּכְּסִית לְבֵית בֻּרְבּוֹן, וְגַם נִפְטַר מִן הָעוֹלָם בֶּן דּוֹדוֹ הַדֻּכֵּס לְבֵית בֻּרְגּוּנְדִיָּה, וְכִי הָאֲבֵדָה הָאַחַת גָּמְלָה לוֹ תַּנְחוּמִים עַל הָאֲבֵדָה הַשְּׁנִיָּה.

מִחוּץ לְכָךְ הָיָה אִישׁ פָּשׁוּט, רָאָה חַיִים טוֹבִים כְּדֶרֶךְ חַשְׁמַן, אָהָב לְשַׂמֵּחַ אַת לִבּוֹ בְּכוֹס יַיִן, בִּכֵּר בְּעִנְיְנֵי צְדָקָה אֶת הָעֲלָמוֹת הַיָּפוֹת עַל הַנָּשִׁים הַזְּקֵנוֹת וּבְשֶׁל כָּל אֵלֶּה הָיָה חָבִיב עַל “הָעָם” אֲשֶׁר בְּפָרִיס. הוּא לֹא נִרְאָה בַּחוּץ אֶלָּא בִּמְסִבָּה קְטַנַּה שֶׁל הֶגְמוֹנִים וּכְמָרִים לְבוּשֵׁי הָדָר וּנְשׂוּאֵי פָּנִים, אֲנָשִׁים אוֹהֲבֵי עַלִּיזוּת שֶׁבִּשְׁעַת הַצֹּרֶךְ לֹא הָיוּ מוֹנְעִים אֶת עַצְמָם מִסְּעֻדָּה כַּדָּת; וְלֹא פַּעַם הִתְרַגְּזוּ הָאֲחָיוֹת הַכְּבוּדוֹת מִסֶּן־גֶ’רְמֶן מִדֵּי עָבְרָן עַל פְּנֵי הַחַלּוֹנוֹת הַמּוּאָרִים שֶׁל אַרְמוֹן בֻּרְבּוֹן וְהֵן שׁוֹמְעוֹת אוֹתָם הַקּוֹלוֹת עַצְמָם, שֶׁשָּׁרוּ לִפְנֵיהֶן בַּיּוֹם מִזְמוֹרֵי תְּפִלָּה, פּוֹתְחִים תּוֹךְ כְּדֵי צִלְצוּל כּוֹסוֹת בְּשִׁיר הַיַּיִן שֶׁל בֶּנֶדִיקְטוּס שְּׁנֵים־עָשָׂר: Bibamus papliter¹¹, זֶה בֶּנֶדִיקְטוּס הָאַפִּיפְיוֹר שֶׁהוֹסִיף לַטִּיאָרָה¹² עֲטָרָה שְׁלִישִׁית.

אֵין סָפֵק בַּדָּבָר כִּי רַק פִּרְסוּם כָּשֵׁר זֶה עָמַד לוֹ לַחַשְׁמַן שֶׁלֹּא יִתְקַבֵּל בְּסֵבֶר פָּנִים רָעוֹת מִצַּד הֶהָמוֹן, זֶה הֶהָמוֹן שֶׁלִּפְנֵי רְגָעִים מְעַטִּים הָיָה שָׁרוּי בְּרֹגֶז וְלֹא הָיָה נוֹטֶה כְּלָל לַחֲלֹק יִרְאַת כָּבוֹד לַחַשְׁמַן בַּיּוֹם הַמְיֻעָד לִבְחִירָת אַפִּיפְיוֹר. וְאוּלָם בְּנֵי פָּרִיס אֵינָם שׁוֹמְרִים טִינָא בַּלֵּב; נוֹסָף עַל כָּךְ הֲרֵי כָּל הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, שֶׁבְּתֹקֶף רְצוֹנָם בָּא הַמִּשְׂחָק לִידֵי הַתְחָלָה, נִלְחֲמוּ כְּנֶגֶד הַחַשְׁמַן וְנָטְלוּ לָהֶם נִצָּחוֹן, וְהַדָּבָר הַזֶּה הִסְפִּיק לָהֶם. וְאַף גַּם זֹאת: הַחַשְׁמַן לְבֵית בֻּרְבּוֹן הָיָה אִישׁ יְפֵה תֹּאַר; לְבוּשׁוֹ הָיָה אָדֹם וְהָלַם אוֹתוֹ יָפֶה; מִשׁוּם כָּךְ נָטוּ אַחֲרָיו כָּל הַנָּשִׁים, לֵאמֹר הַמַּחֲצִית הַהֲגוּנָה בְּיוֹתֵר שֶׁל קְהַל הַשּׁוֹמְעִים. וַדַּאי שֶׁהַדָּבָר הָיָה נֶחְשָׁב לְעָוֶל וְהָיָה מֵעִיד עַל טַעַם רַע אִלּוּ זִלְזְלוּ בְּחַשְׁמַן אֲשֶׁר לֹא בָּא בַּמּוֹעֵד הַנָּכוֹן לַחִזָּיוֹן, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה כְּשֶׁחַשְׁמַן זֶה הוּא גֶבֶר יְפֵה תֹּאַר וְלוֹבֵשׁ כַּהֲלָכָה אֶת גְּלִימָתוֹ הָאֲדֻמָּה.

וְהִנֵּה נִכְנַס וּבֵרַךְ אֶת הַקָּהָל בְּאוֹתָהּ בַּת־צְחוֹק, תְּכוּנָה מִלֵּדָה, שֶׁהַשַּׁלִּיטִים מִשְׁתַּמְּשִׁים בָּהּ לְשֵׁם הָעָם, פָּנָה וְהָלַךְ בִּצְעָדִים מְדוּדִים לְעֵבֶר כִּסְאוֹ הַמְרֻפָּד אַרְגָּמָן וּפָנָיו הָיוּ כִּפְנֵי אִישׁ שֶׁהִרְהוּרָיו לֹא כָּאן. מִלַוָּיו, בִּלְשׁוֹן זְמַנֵּנוּ – מִפְקָדָה רָאשִׁית שֶׁל הֶגְמוֹנִים וּכְמָרִים, נִדְחֲקוּ לָלֶכֶת אַחֲרָיו לְעֵבֶר הַבִּימָה וְגָרְמוּ אַף הֵם לְרַעַשׁ וּלְסַקְרָנוּת מְשֻׁנָּה. חוֹבָה הָיְתָה כָּאן לְהַרְאוֹת עֲלֵיהֶם בָּאֶצִבַּע, לִקְרֹא בִּשְׁמָם, לְהַכִּיר אֶת אֶחָד מֵהֶם, לְכָל הַפָּחוֹת! פְּלוֹנִי הִכִּיר אֶת הָאָדוֹן אַלַנוֹדֶה, הַהֶגְמוֹן שֶׁל מַרְסֶל, אַלְמוֹנִי אֶת הַכֹּמֶר הָרָאשִׁי מִסֶּן־דֶּנִי. וְהָיָה מִי שֶׁהִכִּיר אֶת רוֹבֶּר מִלֶּסְפִּינַס, הַכֹּמֶר מִסֶּן־גֶ’רְמֶן דֶּה־פְּרֶה וְאָחִיהָ הַמֵּבִישׁ שֶׁל אַחַת הַפִּלַּגְשִׁים אֲשֶׁר לְלוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר: – וְעַל כָּל אֵלֶּה דֻבַּר בְּלָשׁוֹן שֶׁל גְּנַאי וּבִדְבָרִים מְגֻנִּים.

בְּיִחוּד נִבְּלוּ אֶת פִּיהֶם הַסְּטוּדֶנְטִים. הֲלֹא זֶה הָיָה יוֹם מְיֻחָד בִּשְׁבִילָם, חַג הַלֵּצִים יוֹם הַסָּטוּרְנָלִין שֶלָּהֶם וְיוֹם הַהוֹלְלוּת הַחוֹזֵר שָׁנָה שָׁנָה אֲשֶׁר לְלַבְלָרֵי בֵּית הַמִּשְׁפָּט. לֹא הָיָה דְבַר תּוֹעֵבָה אֲשֶׁר לֹא נִמְצָא כָּשֵׁר וְיָשָׁר בְּיוֹם זֶה. בְּכָל הַמְּהוּמָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת לֹא הָיְתָה לָשׁוֹן אֲשֶׁר דִּבְּרָה גִדּוּפִים וְשִׁקּוּצִים כִּלְשׁוֹנָם הַפְּרוּעָה שֶׁל הַסְּטוּדֶנְטִים וְהַלַּבְלָרִים הַלָּלוּ אֲשֶׁר בְּכָל יְמוֹת הַשָּׁנָה עָשׂוּ סְיָג לְדִבְרֵיהֶם מִפַּחַד הַבַּרְזֶל הַלּוֹהֵט שֶׁל לוּאִי הַקָּדוֹשׁ. אִי לְךָ, לוּאִי הַקָּדוֹשׁ! גּוֹרְמִים לְךָ חִלּוּל הַכָּבוֹד בְּאַרְמוֹן הַמִּשְׁפָּט הַנִּקְרָא עַל שְמֶךָ! כָּל אֶחָד מִן הַחֲבוּרָה הַזֹּאת כּוֹנֵן אֶת לְשׁוֹנוֹ עַל גְּלִימָה מִגְּלִימוֹת הַכֹּהֲנִים הַנִּכְנָסִים – שְׁחוֹרָה אוֹ אֲפוֹרָה, לְבָנָה אוֹ סְגֻלָּה. וְאוּלָם יוֹהַן פְרוֹלוֹ מִמּוֹלֶנְדִּינוֹ, כֵּיוָן שֶׁהָיָה אָחִיו שֶׁל כֹּמֶר, הִתְנַפֵּל בְּעַזּוּת מֵצַח עַל הָאֲדָמָה וְקָרָא בְּקוֹל אַדִּיר, בְּנָתְנוֹ אֶת עֵינָיו הַחֲצוּפוֹת בִּפְנֵי חַשְׁמַן: “¹³Cappa repleta mero!”

כָּל הַתַּעֲלוּלִים הָאֵלֶּה שֶׁאָנוּ מְסַפְּרִים כָּאן כְּדֵי לְרוֹמֵם אֶת נֶפֶשׁ הַקּוֹרֵא, בָּטְלוּ בְּשִׁשִּׁים בַּהֲמֻלָּה הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר מִסָּבִיב, וְהֵדָם לֹא הִגִּיעַ אֶל בִּימַת הַכָּבוֹד; וּבֵין כָּךְ לֹא הָיוּ הַלָּלוּ פּוֹגְעִים פְּגִיעָה קָשָׁה בַּחַשְׁמַן, כֵּיוָן שֶׁהֶפְקְרוּת הַיּוֹם הָיְתָה דָבָר שֶׁבַּמִּנְהָג. וְאָמְנָם דְּאָגָה זוֹ, שֶׁנִּסְתַּמְּנָה בְּפָנָיו וְלֹא נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ גַם לְאַחַר שֶׁעָלָה עַל הַבִּימָה הָיְתָה מִסּוּג אַחֵר לְגַמְרֵי: הַצִּירוּת הַפְלֶמִית הִיא שֶׁגָּרְמָה לוֹ דְאָגָה.

לֹא מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אִישׁ מְדִינָה וְצוֹפֶה לְמֵרָחוֹק וְחָזָה מֵרֹאשׁ אֶת הַתּוֹצָאוֹת אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לִבְרִית נְשׂוּאִין זֶה שֶׁבֵּין שְׁאֵרַת בְּשָׂרוֹ הַגְּבֶרֶת מַרְגָּרֶט לְבֵית בֻּרְגּוּנְד וּבֵין שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ וְהָאָדוֹן קַרְל, יוֹרֵשׁ הָעֶצֶר מִוִּינָא. לֹא, הוּא לֹא חָקַר כַּמָּה זְמָן תִמָּשֵׁךְ עוֹד יְדִידוּת מְדֻמָּה זוֹ שֶׁבֵּין הַדֻּכֵּס מֵאוֹסְטְרִיָּה וְהַמֶּלֶךְ מִצָּרְפַת וְכֵיצַד יִרְאֶה מֶלֶךְ אַנְגְּלִיָּה אֶת הַזִּלִזוּל שֶׁנָּהֲגוּ בְּבִתּוֹ, וּמִקְצָת דַּאֲגָתוֹ בְּעִנְיָן זֶה הֵפִיג עֶרֶב עֶרֶב עַל יְדֵי כּוֹס יַיִן הַבָּא מִגֶּפֶן הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁיּוֹ, בְּלִי שֶׁהֶעֱלָה בְּדַעְתּוֹ כְּלָל כִּי בַּקְבּוּקִים אֲחָדִים שֶׁל יַיִן זֶה (אָמְנָם דָּקְטוֹר קוֹאַקְטְיֶה הֵטִיל בָּהֶם מְעַט חֲרִיפוּת יְתֵרָה) שְׁלוּחֵים עַל יְדֵי לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר לֶאֱדוּאַרְד הָרְבִיעִי לְאוֹת יְדִידוּתוֹ, יִהְיוּ עֲתִידִים בְּיוֹם בָּהִיר אֶחָד לִגְאֹל אֶת לוּאִי מִצָּרָה זוֹ שֶׁשְּׁמָהּ אֱדוּאַרְד. “הַמִּשְׁלַחַת הָרוֹמֵמָה אֲשֶׁר לַאֲדוֹנֵנוּ הַדֻכֵּס מֵאוֹסְטְרִיָּה” לֹא הֵבִיאָה לַחַשְׁמַן אַף אַחַת מִן הַדְּאָגוָת הָאֵלֶּה, אֲבָל הִיא גָרְמָה לוֹ טֹרַח מִצַד אַחֵר לְגַמְרֵי. לְשַׁרְל לְבֵית בֻּרְבּוֹן זֶה כְּפִי שֶׁאַמְרנוּ כְּבָר בְּדַף רִאשׁוֹן שֶׁל סִפְרֵנוּ הָיָה קָשֶׁה בְּמִקְצָת לִנְהֹג הַכְנָסַת אוֹרְחִים בְּאֶזְרָחִים פְּשׁוּטִים וּבִלְתִּי יְדוּעִים לְשֵׁם וְלַעֲרֹךְ לִכְבוֹדָם מִשְתָּאוֹת וַחֲגִיגוֹת. הוּא, הַחַשְׁמַן, בִּמְסִבָּה שֶׁל חוֹבְשֵׁי בֵּית הַמִּשְׁפָּט; הוּא, הַצָּרְפַתִּי וְאִישׁ הַחֶבְרָה, לְצִדָּם שֶׁל סוֹבְאֵי בִּירָה מִפְלַנְדְּרִיָּה, וְכָל זֶה לְעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת! וַדַּאי שֶׁמַּעֲשֵׂה חֹנֶף זֶה הָיָה מִן הַקָּשִׁים בְּיוֹתֵר בְּכָל הַמַּעֲשִׁים אֲשֶׁר גָּזַר עַל עַצְמוֹ לִכְבוֹד מַלְכּוֹ.

וּלְפִיכָךְ הִפְנָה אֶת עַצְמוֹ בְּכָל חֵן (מְלָאכָה זוֹ יָדַע עַל בֻּרְיָהּ) לְצַד הַדֶּלֶת בָּרֶגַע אֲשֶׁר שׁוֹמֵר הַסַּף קָרָא בְּקוֹל רָם: “הָאֲדוֹנִים הַצִּירִים אֲשֶׁר לַאֲדוֹנֵנוּ הַדֻּכֵּס מֵאוֹסְטְרִיָּה”. אֵין צֹרֶךְ לֵאמֹר, כִּי כָּל הַקָּהָל אֲשֶׁר בָּאוּלָם עָשָׂה אַף הוּא כַּדּוֹמֶה לָזֶה.

וְהִנֵּה נִכְנְסוּ שְׁנַיִם שְׁנַיִם, צוֹעֲדִים בְּהַדְרַת כָּבוֹד וּמְשַׁמְּשִׁים נִגּוּד לִמְשׁוּבָתָם שֶׁל מְלַוֵּי הַחַשְׁמַן, כָּל אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה הַצִּירִים שֶׁל מַקְסִימִילְיַן מֵאוֹסְטְרִיָּה, וּבְרֹאשָׁם הַכֹּמֶר הַנִּכְבָּד יוֹהַן, הַמְכַהֵן בְּסֶן־בֶּרְטוֹן וּמְכֻנֶּה נָגִיד שֶׁל כְּבִיר־הַזָּהָב, וְיַעֲקֹב אִישׁ גּוֹאִי לְבֵית דֹּבִי, הוּא הַמּוֹשֵׁל הַנִּכְבָּד אֲשֶׁר לִמְדִינַת גֶּנְט. הֶהָמוֹן הִשְׁלִיט עַל עַצְמוֹ שְׁתִיקָה גְמוּרָה, וְרַק פֹּה וָשָׁם נִשְׁמַע לִפְרָקִים צְחוֹק כָּבוּשׁ בְּשֶׁל הַשֵּׁמוֹת הַמְשֻׁנִּים וְתָאֳרֵי הַכָּבוֹד הַבֻּרְגָּנִיִּים שֶׁבַּעֲלֵיהֶם סָחוּ אוֹתָם כַּהֲלָכָה לְשׁוֹמֵר הַסַּף, וְהַלָּז הֵטִיל אוֹתָם לְתוֹךְ הָאוּלָם כְּשֶׁהֵם מְעֻרְבָּבִים וּמְרֻסָּקִים. בֵּין אֵלֶּה הָיוּ אַבָּא לוֹיִס רוֹאֶלוֹף, רַב הַדַּיָּנִים בְּעִיר לֶבֶן; מַר קְלַיְס יְלִיד אֶטוּאֶלִדֶּה, רַב הַדַּיָּנִים בְּעִיר בְּרוּסֶל; מַר פָּאוּל וַן בַּאֶסְט, הַפְּרֶזִידֶנְט שֶׁל פְלַנְדְּרִיָּה; אַבָּא יוֹהַן קוֹלֶהְגֶּנְס, רֹאשׁ הָעִיר בְּאַנְטְוֶרְפֶּן, וְכוּ' וְכוּ' וְכוּ'. פְּקִידֵי מִשְׁפָּט, כֻּלָּם כְּגָלְמֵי עֵץ וּתְנוּעוֹתֵיהֶם כִּמְעֻשׂוֹת בְּתוֹךְ לְבוּשֵׁיהֶם הָעֲשׂוּיִם קְטִיפָה וּמֶשִׁי דַמֶּשֶׂק, וְכֻלָּם חוֹבְשִׁים לְרֹאשָׁם מִצְנְפוֹת מִקְּטִיפָה שְׁחוֹרָה וּלְמִצְנְפוֹתֵיהֶם צִיצִיּוֹת עָבוֹת מִגְּדִילֵי הַזָּהָב הַבָּאִים מֵאִי כַּפְתּוֹר; מִכָּל מָקוֹם רָאשִׁים כַּהֲלָכָה לְפִי הַסִּגְנוֹן הַפְלֶמִי, פַּרְצוּפִים אוֹמְרִים כָּבוֹד וַחֲשִׁיבוּת שֶׁכַּדּוֹמֶה לָהֶם הֶעֱלָה רֶמְבְּרַנִד בָּאֳמָנוּת גְּדוֹלָה וּמַעֲמִיקָה בִּתְמוּנוֹת הַלַּיְלָה אֲשֶׁר צִיֵּר; וְכָל אֵלֶּה אֲנָשִׁים שֶׁפְּנֵיהֶם מְעִידִים בָּהֶם כִּי מַקְסִימִילְיַן מֵאוֹסְטְרִיָּה יָפֶה עָשָׂה שֶׁבָּטַח בְּ“פֹעַל מַמָּשׁ”, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּאִגֶּרֶת הַבְּשׂוֹרָה שֶׁהוֹצִיא לְעַמּוֹ, “בְּדַעְתָּם הַיְשָׁרָה, בְּאֹמֶץ רוּחָם, בְּחָכְמַת הַנִּסָּיוֹן שֶׁלָּהֶם, בְּיָשְׁרָם וּבִרְצוֹנָם הַטּוֹב”.

רַק אֶחָד מֵהֶם הָיָה בִּבְחִינַת יוֹצֵא מִן הַכְּלָל.

זֶה הָיָה פַּרְצוּף נָאֶה אוֹמֵר עָרְמָה וּבִינָה, פַּרְצוּף כִּלְאַיִם שֶׁל קוֹף וַחֲכַם מְדִינָה אֲשֶׁר הַחַשְׁמַן הָלַךְ לִקְרָאתוֹ כִּשְׁלֹשָה צְעָדִים וּבֵרַךְ אוֹתוֹ בְּקִדָּה עֲמֻקָּה וְהוּא עַצְמוֹ לֹא הִשְׁמִיעַ אֶת שְׁמוֹ אֶלָּא בְּקִצּוּר: גִּילְיוֹם רִים, יוֹעֵץ וְרֹאשׁ הַמְמֻנִּים בָּעִיר גֶּנְט.

רַק אֲנָשִׁים מְעַּטִּים יָדְעוּ אָז מַה טִיבוֹ שֶׁל גִּילְיוֹם רִים זֶה. הוּא הָיָה גָאוֹן מְצֻיָּן וּבִזְמַן מַהְפֵּכָה הָיָה עָלוּל לְהוֹפִיעַ בַּהֲדָרוֹ עַל פְּנֵי שֶׁטַח הַמְּאֹרָעוֹת, וְאוּלָם בַּמֵּאָה הַחֲמֵשׁ־עֶשְרֵה לֹא יָצַר אֶלָּא סִבּוּכִים נַעֲלָמִים וְרָאָה הֶכְרַח לְעַצְמוֹ “לִחְיוֹת בְּמִנְהָרוֹת”, כְּפִי שֶׁאוֹמֵר הַדֻּכֵּס מִסֶּן־סִימוֹן. וְאָמְנָם הָאִישׁ זָכָה לָכבוֹד כְּ“חוֹפֵר הַמִּנְהָרוֹת” הַגָּדוֹל בְּכָל אֵרוֹפָּה, וּכְאֶחָד שֶׁשִּׁתֵּף אֶת עַצְמוֹ לִמְזִמּוֹתָיו שֶׁל לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר וְשָׁלַח אֶת יָדוֹ בִּפְעֻלּוֹת הַסֵּתֶר שֶׁל הַמֶּלֶךְ הַזֶּה. אַנְשֵׁי הֶהָמוֹן לֹא יָדְעוּ דָבָר מִכָּל אֵלֶּה, וְעַל כֵּן הִתְפַּלְּאוּ לְנָכוֹן כְּשֶׁהַחַשְׁמַן כִּבֵּד נֶגְדָּם אֶת הָאִישׁ חֲדַל הַצּוּרָה, שֶׁלֹּא שִׁמֵּשׁ בִּפְלַנְדְּרִיָּה אֶלָּא מֵעֵין רֹאשׁ שֶׁל כְּפָר.

ד. מַר יַעֲקֹב קֹפֶּנוֹל

אוֹתוֹ רֶגַע, כְּשֶׁרֹאשׁ הַמְמֻנִּים מֵעִיר גֶּנְט וְהַחַשְמַן בֵּרְכוּ זֶה אֶת זֶה בְּקִדָּה עֻמָּקה וְסָחוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מִלִּים אֲחָדוֹת בִּנְעִימָה עֲמֻקָּה עוֹד יוֹתֵר, הוֹפִיעַ אִישׁ בַּעַל קוֹמָה, בַּעַל פַּרְצוּף רָחָב וּכְתֵפַיִם אַמִּיצוֹת, וְנִכְנַס לְצִדּוֹ שֶׁל גִּילְיוֹם רִים כְּאוֹתוֹ כֶּלֶב הַדּוג הַהוֹלֵךְ בְּעִקְּבוֹת הַשּׁוּעָל. כּוֹבַע הַלֶּבֶד וּמְעִיל הָעוֹר שֶׁלּוֹ הִסְתַּמְּנוּ מִתּוֹךְ הַמֶּשִׁי וְהַקְּטִיפָה שֶׁל אַנְשֵׁי הַמְּסִבָּה. שׁוֹמֵר הַסַּף, שֶׁחֲשָׁבוֹ לִמְנַקֵּה אֳרָווֹת שֶׁנִּתְעָה לְכָאן בְּטָעוּת, גָּדַר בְּפָנָיו אֶת הַדָּרֶךְ:

“עֲמֹד, יְדִידִי! כָּאן הַכְּנִיסָה אֲסוּרָה.”

הָאִישׁ הַלָּבוּשׁ מְעִיל עוֹר הָדַף הַצִּדָּה בִּכְתֵפוֹ אֶת שׁוֹמֵר הַסָּף.

“שׁוֹטֶה זֶה מַה הוּא תּוֹבֵעַ מִמֶּנִּי?” אָמַר הָאִישׁ בְּקוֹל רָם וְעוֹרֵר עַל יְדֵי כָּךְ אֵת כָּל הַקָּהָל שֶׁיִּתֵּן אֶת לִבּוֹ לַשִּׂיחָה הַמְשֻׁנָּה. “וְכִי אֵינְךָ רוֹאֶה כִּי אַחַד הַחֲבוּרָה אָנֹכִי?”

“מַה שְׁמֶךָ?” שָׁאַל שׁוֹמֵר הַסָּף.

“יַעֲקֹב קֹפֶּנוֹל.”

“וְכֵיצַד מְכַנִּים אֶת כְּבוֹדֶךָ?”

“עוֹשֵׂה גַרְבַּיִם מִגֶּנִט, בַּעַל הַסִּמָּן ‘שָׁלֹש הַשַּרְשָׁרוֹת’.”

שׁוֹמֵר הַסַּף הָיָה כִּמְהַסֵּס. מֻתָּר הָיָה בְּדֹחַק לְהַכְרִיז עַל כְּנִיסָתָם שֶׁל רַבֵּי דַיָּנִים וְרָאשֵׁי עָרִים; וְאוּלָם לְגַבֵּי עוֹשֵׂה גַרְבַּיִם נַעֲשָׂה הַדָּבָר חָמוּר יוֹתֵר. הַחַשְׁמַן הָיָה כְּיוֹשֵׁב עַל גֶּחָלִים. כָּל הֲמוֹן הָעָם הַזֶּה הִטָּה אֵלָיו עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמָעַת. בְּמֶשֶׁךְ שְׁנֵי יָמִים הִשְׁתַּדֵּל רוּם מַעֲלָתוֹ לְלַקֵּק אֶת עוֹרָם שֶׁל הַדֻּבִּים מִפְלַנְדְּרִיָּה, כְּדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ רְאוּיִם כָּל־שֶׁהֵם לְהוֹפִיעַ בַּהַצָּגָה הַפֻּמְבִּית, וּמִקְרֶה מֵבִישׁ זֶה קִלְקֵל לְגַמְרֵי אֶת הַשּׁוּרָה. אוֹתוֹ רֶגַע נִגַּשׁ גִּילְיוֹם רִים אֶל שׁוֹמֵר הַסַּף וְעַל פָּנָיו בַּת־צְחוֹק דַּקָּה.

“יָקוּם וְיַכְרִיז: מַר יַעֲקֹב קֹפֶּנוֹל, סוֹפֵר הַדַּיָּנִים בְּעִיר גֶּנְט הַמַּעֲטִירָה,” לָחַשׁ לוֹ לָזֶה בַּחֲשָׁאִי.

“שׁוֹמֵר הַסַּף,” פָּתַח הַחַשְׁמַן בְּקוֹל רָם, “יַכְרִיז נָא עַל מַר יַעֲקֹב קֹפֶּנוֹל, סוֹפֵר הַדַּיָּנִים אֲשֶׁר בָּעִיר הַמַּעֲטִירָה גֶנְט.”

בָּזֶה הָיָה מִשּׁוּם שְׁגִיאָה. אִלּוּ הִנִּיחוּ לוֹ לְגְילְיוֹם רִים, הָיָה בְּעַצְמוֹ מְתַקֵּן אֶת הַדָּבָר; וְאוּלָם עַכְשָׁו תָּפַס יַעֲקֹב קֹפֶּנוֹל אֶת דִּבְרֵי הַחַשְׁמַן.

“לֹא כָּךְ, לְמַעַן הַשֵּׁם!” נָתַן הָאִישׁ אֶת קוֹלוֹ כְּרָעַם. “יַעֲקֹב קֹפֶּנוֹל, עוֹשֵׂה גַרְבָּיִם. הֲשֹׁמַעְתָּ, שׁוֹמר הַסַּף? אַל תּוֹסִיף וְאַל תִּגְרָע. לְמַעַן הַשֵּׁם! עוֹשֵׂה גַרְבַּיִם, וְדַי כָּבוֹד לִי בְּכָךְ. לֹא פַּעַם הָלַךְ אֲדוֹנֵנוּ הָאַרְכִי־דֻכֵּס לְחַפֵּשׂ אֶת הַכְּפָפָה שֶׁלּוֹ בְּכִיס הַמִּכְנָסַיִם שֶׁלִּי.”

צְחוֹק וּתְשׁוּאוֹת רָצוֹן פָּרְצוּ בָּאוּלָם. כָּל בְּדִיחָה מוֹצֵאת לָהּ מִיָּד בְּפָרִיס אֶת מְבִינֶיהָ וְזוֹכָה מִשּׁוּם כָּךְ לִמְחִיאוֹת כַּפָּים.

גָּרַם גַּם זֶה שֶקֹּפֶּנוֹל הָיָה אִישׁ מִקֶּרֶב הָעָם וְכָל הֶהָמוֹן אֲשֶׁר מִסָּבִיב כֻּלּוֹ אֲנָשִׁים מִקֶּרֶב הָעָם. מִשּׁוּם כָּךְ נִכְרְתָה כְּהֶרֶף עַיִן בֵּינֵיהֶם בְּרִית הֲבָנָה, בְּכֹחַ הַבָּזָק, עַל קַרְקַע מְשֻׁתֶּפֶת, כִּבְיָכֹל. מַעֲשֵׂה הַתַּקִּיפוּת מִצַּד עוֹשֵׂה הַגַּרְבַּיִם הַפְלֶמִי, שֶׁהִשְׁפִּיל אֶת כְּבוֹד הַחַצְרָנִים, עוֹרֵר בְּרוּחַ כָּל אִישׁ הַמִּתְיַחֵס עַל הָעָם מֵעֵין הַרְגָּשָׁה מְיֻחֶדֶת שֶׁל כְּבוֹד עַצְמוֹ, זוֹ שֶׁבַּמֵּאָה הַחֲמֵשׁ־עֵשְׂרֵה הָיְתָה עֲדַיִן רוֹפְפָה וּבִלְתִּי נִכֶּרֶת. הוּא הָיָה אֶחָד מִבְּנֵי מִינָם, זֶה שֶׁעָמַד עַכְשָׁו בְּמַרִדוּת כְּנֶגֶד הַחַשְׁמַן! וַדַּאי שֶׁאוֹתוֹ רַעְיוֹן הָיָה בּוֹ מִשּׁוּם קוֹרַת־רוּחַ לְגַבֵּי עֲלוּבִים הָרְגִילִים לַחֲלֹק כָּבוֹד וּלְצַיֵּת לִקְטֹן הַמְשָׁרְתִים שֶׁל הַכֹּהֵן מִסֶּן־גֶ’נוֹבֵבָה, הוּא נוֹשֵׂא הַשֹּׁבֶל אֲשֶׁר לְרוּם מַעֲלָתוֹ הַחַשְׁמַן.

קֹפֶּנוֹל בֵּרַךְ מִתּוֹךְ גַּאֲוָה אֶת רוּם מַעֲלָתוֹ, וְהַלָּז הֵשִׁיב בְּרָכָה לְאֶזְרָח תַּקִּיף זֶה הַמֵּטִיל אֶת יִרְאָתוֹ עַל לוּאי הָאַחַד־עָשָׂר. אַחֲרֵי כֵן, עֵת שֶׁגִּילְיוֹם רִים – “הָאִישׁ הֶחָכָם וְהַקַּנְטְרָן”, כְּפִי שֶׁקּוֹרֵא לוֹ פִילִיףּ ֶה־קוֹמִין¹⁴ – הִבִּיט אַחֲרֵיהֶם אַגַּבב ַּת־צְחוֹק מַבִּיעָה לִגְלוּג וְיִתְרוֹן בִּינָה, יָשְׁבוּ שְׁנֵיהֶם בִּמְקוֹמָם, הַחַשְׁמַן נָבוֹךְ וּמִצְטַעֵר וְקֹפֶּנוֹל גֵּא וְשָׁקֵט, וְזֶה הָאַחֲרוֹן חָשַׁב בְּוַדַּאי בְּלִבּוֹ כִּי עוֹשֵׂה גַרִבַּיִם הוּא בְּעֶצֶם תֹּאַר כְּכָל הַתְּאָרִים שֶׁבָּעוֹלָם, וְכִי מַרְיָה לְבֵית בֻּרְגּוּנְד, הִיא אִמָּהּ שֶׁל אוֹתָהּ מַרְגָּרֶט הַנִּכְנֶסֶת הַיּוֹם עַל יָדוֹ לְחֻפָּה, לֹא הָיְתָה מִתְיָרֵאת מִפָּנָיו בְּמִדָּה כָּזוֹ אִלּוּ הָיָה חַשְׁמַן וְלֹא עוֹשֵׂה גַרְבַּיִם; שֶׁכֵּן חַשְׁמַן לֹא הָיָה מְסַכְסֵךְ אֶת בְּנֵי גֶנְט בִּמְקֹרָבֶיהָ שֶׁל בַּת קַרִל אַמִּיץ הַלֵּב; שׁוּם חַשְׁמַן לֹא יָכֹל לְהַשְפִּיעַ בְּדִבּוּר אֶחָד עַל הֲמוֹן הָעָם שֶׁיַּקְשִׁיחַ אֶת לִבּוֹ מִדִּמְעוֹתֶיהָ וּמִתַּחֲנוּנֶיהָ, אָז בְּעֵת אֲשֶׁר הָעַלְמָה מִפִלַנְדְּרִיָּה הָלְכָה בְּרֶגֶל עַד מְקוֹם הַגַּרְדֹּם, כְּדֵי לְבַקֵּשׁ מֵעַמָּהּ עַל נֶפֶשׁ מְקֹרָבֶיהָ, וְעוֹשֵׂה הַגַּרְבַּיִם לֹא נִצְטָרֵךְ אוֹתָהּ שָׁעָה אֶלָּא לְהָרִים אֶת יָדוֹ הָעֲטוּפָה עוֹר וְגָרַם מִיָּד לִכְרֹת רֹאשָׁם שֶׁל שְׁנֵי הָאֲדוֹנִים הַנַּעֲלִים, הֲלֹא הֵם מַר גּוּי מֵאִמְבֶּרְקוּרְט וְהַנָּגִיד מַר גִּילְיוֹם הוּגוּנֶט! וְאוּלָם סְאַת יִסּוּרָיו שֶׁל הַחַשְׁמַן לֹא מָלְאָה עֲדַיִן וְנִגְזַר עָלָיו לִשְׁתּוֹת כּוֹס מְרוֹרִים זוֹ, כְּלוֹמַר מְסִבַּת אֲנָשִׁים לֹא הֲגוּנִים, עַד הַקֻּבָּעַת.

הַקּוֹרֵא לֹא שָׁכַח עוֹד בְּוַדַּאי אֶת הַקַּבְּצָן הֶחָצוּף שֶׁהוֹפִיעַ בָּאוּלָם עִם הַתְחָלַת הַפְּתִיחָה וְתָלָה אֶת עַצְמוֹ בְּצִיצִיּוֹת הָאֶבֶן אֲשֶׁר לְבִימַת הַחַשְׁמַן. בּוֹאָם שֶׁל הָאוֹרְחִים הַנַּעֲלִים לֹא הֵבִיא אוֹתוֹ לִידֵי כָּךְ שֶיִּסְתַּלֵּק מִמְּקוֹמוֹ; וּבְעֵת שֶׁהַכֹּהֲנִים רָמֵי הַמַּעֲלָה וְהַצִּירִים יָשְׁבוּ יְשִׁיבַת צִמְצוּם עַל פְּנֵי הַבִּימָה, – קָנָה לוֹ זֶה הַרְוָחָה וְשִׁלֵּב אֶת רַגְלָיו עַל פְּנֵי הַכַּרְכֹּב. זֹאת הָיְתָה חֻצְפָּה מֵאֵין כָּמוֹהָ וְאִישׁ לֹא שָׂם אֵלֶיהָ לֵב בָּרֶגַע הָרִאשׁוֹן, כֵּיוָן שֶדְּבָרִים אֲחֵרִים מָשְׁכוּ אֶת הָעֵינָיִם. הַלָּז מִצִּדּוֹ לֹא הִתְעַנְיֵן כְּלָל בְּכָל הַנַּעֲשֶׂה בָּאוּלָם; הוּא נִדְנֵד אֶת רֹאשׁוֹ מִתּוֹךְ שַׁלְוָה שֶׁל בֶּן נֵאַפּוֹל, וּפַעַם בְּפַעַם הָיָה חוֹזֵר וְשׁוֹלֵחַ לְתוֹךְ הַהֲמֻלָּה אֶת פִּזְמוֹנוֹ הַקָּבוּעַ: “תְּנוּ נְדָבָה, רַחֲמָנִים!” וְהוּא הָיָה בְּוַדַּאי הָאֶחָד בְּכָל הַנֶּאֱסָפִים שֶׁלֹּא טָרַח לְהַפְנוֹת אֶת רֹאשׁוֹ בְּשֶׁל חִלּוּפֵי הַדְּבָרִים בֵּין קֹפֶּנוֹל וְשׁוֹמֵר הַסָּף. וְהִנֵּה גָרַם הַמִּקְרֶה וְרַבֵּנוּ עוֹשֵׂה הַגַּרְבַּיִם, זֶה שֶנַּעֲשָׂה חָבִיב עַל הַקָּהָל וּמַטָּרָה לְכָל הָעֵינַיִם, קָבַע אֶת מוֹשָׁבוֹ דַוְקָא בַּשּׁוּרָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁעַל פְּנֵי הַבִּימָה, מֵעַל לְאוֹתוֹ קַבְּצָן; וְרַבִּים רָאוּ וְכֵן תָּמָהוּ, כֵּיצַד הַצִּיר הַפְלֶמִי, לְאַחַר שֶׁהִשְׁגִּיחַ בַּקַּבְּצָן הָרוֹבֵץ לְרַגְלָיו, טָפַח לוֹ לָזֶה בְּחִבָּה עַל שִׁכְמוֹ הָעֲטוּפָה בְּלוֹיֵי סְחָבוֹת. הַקַּבְּצָן הִפְנָה אֶת רֹאשׁוֹ; עַל פַּרְצוּפֵי הַשְּׁנַיִם נִסִתַּמְּנוּ הִשְׁתּוֹמְמוּת, הַכָּרָה, חֶדְוָה וְכוּ'; וְאַחֲרֵי כֵן, בְּלִי לָשִׂים לֵב לַפֻּמְבִּיּוּת שֶׁבַּדָּבָר, הִתְחִילוּ עוֹשֵׂה הַגַּרְבַּיִם וְהַדָּווּי מְשׂוֹחֲחִים בֵּינֵיהֶם כִּידִידִים שִׂיחָה חֲשָׁאִית, וְאוֹתָהּ שָׁעָה נִרְאוּ בְּלוֹיֵי הַסְּחָבוֹת שֶׁל קְלוֹפֶּן טְרוֹאִיפוּ, הַתְּלוּיִם וְיוֹרְדִים אֶל פְּנֵי אֲרִיג הַזָּהָב שֶׁעַל הַבָּמָה, כְּזַחַל עַל פְּנֵי תַּפּוּחַ־זָהָב.

הַחִדּוּשׁ שֶׁבַּמַּחֲזֶה הַמְשֻׁנֶּה הַזֶּה הֵקִים בָּאוּלָם הִתְהוֹלְלוּת וְחֶדְוָה, וּבֻלְמוּס זֶה הָיָה גָדוֹל כָּל כָּךְ שֶׁגַּם הַחַשְׁמַן הִשְׁגִּיחַ בַּדָּבָר; הוּא הִטָּה אֶת עַצְמוֹ לְפָנִים, אוּלָם לֹא רָאָה מִמְּקוֹמוֹ אֶלָּא אֶת קְצֵה לְבוּשׁוֹ הַנִּבְזֶה שֶׁל הַקַּבְּצָן וְחָשַׁב לְנָכוֹן כִּי הַלָּז מְבַקֵּשׁ נְדָבוֹת, וּלְפִיכָךְ נִתְעוֹרֵר בְּחֵמָה עַל הַחֻצְפָּה הַזֹּאת וְקָרָא אֶל הַמְמֻנֶּה עַל הָאַרְמוֹן:

“יוֹאֶל נָא מַר וְיָטִיל אֶת בַּר־נַשׁ זֶה לְתוֹךְ הַנָּהָר.”

“לְמַעַן הַשֵּׁם! רוּם מַעֲלָתוֹ,” אָמַר קֹפֶּנוֹל וְלֹא הוֹצִיא אֶת יָדוֹ מִתּוֹךְ יָדוֹ שֶׁל קְלוֹפֶּן, “הָאִישׁ הַזֶּה הוּא יְדִידִי.”

“הֵידָד! הֶאָח!” צָעַק הֶהָמוֹן. אוֹתָהּ שָׁעָה קָנָה לוֹ מַר קֹפֶּנוֹל בְּפָרִיס וּבְגֶנְט, כְּפִי שֶׁמְּסַפֵּר פִילִיףּ דֶּה־קוִמין, “שֵׁם גָּדוֹל בְּקֶרֶב הָעָם; כִּי אֲנָשִׁים מִסּוּג זֶה זוֹכִים לְכָךְ כְּשֶׁהֵם פְּרוּעִים לְשִׁמְצָה כְּמוֹ הָעָם.”

הַחַשְׁמַן נָשַׁךְ אֶת שְׂפָתָיו. הוּא הִרְכִּין אֶת עַצְמוֹ לְצַד שְׁכֵנוֹ, הַכֹּמֶר מִסֶּן־גֶ’נוֹבֵבָה, וְאָמַר לָזֶה בַּחֲשָׁאי:

“מְשֻׁנִּים הֵם הַצִּירִים הַלָּלוּ שֶׁשָּׁלַח לָנוּ הָאַרְכִי־דֻכֵּס כְּשׁוֹשְבִינִין לַגְּבֶרֶת מַרְגָּרֶט!”

“רוּם מַעֲלָתוֹ,” הֵשִׁיב הַכֹּמֶר, “מְבַזְבֵּז אֶת תְּשׂוּמַת לִבּוֹ לְשֵׁם חַיּוֹת הַחַרְטֹם הָאֵלֶּה, ¹⁵ Margaritas ante porcos.”

“מוּטָב שֶׁיֹּאמַר: Porcos ante Margaritam¹⁶,” הֶחֱזִיר מִתּוֹךְ בַּת־צְחוֹק.

אַנְשֵׁי הַמְּסִבָּה, הַלִּבוּשִׁים כֻּלָּם מַדֵּי כְּהֻנָּה, הָיוּ כִּקְסוּמִים בְּשֶׁל חִלּוּפֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. הַחַשְׁמַן נִתְפַּיֵּס בְּמִקְצָת; עַכְשָׁו נַעֲשָׂה נָקִי מִקֹּפֶּנוֹל, כֵּיוָן שֶׁגַם הֲלָצָתוֹ זָכְתָה לְאוֹתוֹת רָצוֹן.

וְהִנֵּה נִשְׁאַל עַכְשָׁו אֶת הַקּוֹרֵא, הַמְסֻגָּל לְדַמּוָת רַעְיוֹן כְּמוֹ תְּמוּנָה, אִם הוּא שִׁוָּה לְנָכוֹן לִפְנֵי עֵינֵי רוּחוֹ אֶת הַמַּחֲזֶה אֲשֶׁר בָּאוּלָם הַגָּדוֹל. בְּאֶמְצַע הָאוָּלם, סָמוּךְ אֶל הַקִּיר הַמִּזְרָחִי, בִּימָה גְדוֹלָה וּמְהֻדֶּרֶת הָעֲטוּפָה רִקְמַת זָהָב. בְּדֶלֶת קְטַנַּה וּמְקֻמֶרֶת נִכְנָסִים אֶל הַבִּימָה הַזֹּאת בְּתַהֲלוּכָה מְפֹאֶרֶת אֲנָשִׁים נְשׂוּאֵי פָּנִים וְשׁוֹמֵר הַסַּף מַכְרִיז לְפִי הַסֵּדֶר אֶת שְׁמוֹתֵיהֶם. עַל הַסַּפְסָלִים הָרִאשׁוֹנִים בִּלְבָד תִּרְאֶה רַבִּים נִכְבָּדִים אֲשֶׁר לְבוּשָׁם עֹור חֹלֶד־הַשֶּׁלֶג וּקְטִיפָה וְשָׁנִי. מִסָּבִיב לַבִּימָה שֶׁהִשְׁלִיטָה עַל עַצְמָהּ שְׁתִיקַת כָּבוֹד, מִתַּחְתֶּיהָ וּכְנֶגְדָּהּ וּמִכָּל עֲבָרֶיהָ – הֲמוֹן אָדָם רַב וְדֹחַק גָּדוּל. אַלְפֵי עֵינַיִם דְּבֵקוֹת אֶל כָּל פַּרְצוּף אֲשֶׁר עַל הַבִּימָה, לַחַשׁ־אֶלֶף חוֹזֵר עַל כָּל שֵׁם. אָמְנָם הַמַּחֲזֶה הוּא מְיֻחָד בְּמִינוֹ וְרָאוּי הוּא לְכָךְ שֶׁיִּמְשֹׁךְ אֶת עֵינֵי הָרוֹאִים. וְאוּלָם מַה בִּנְיַן הָעֵץ אֲשֶׁר נִרְאֵהוּ שָׁם הַרְחֵק בִּקְצֵה הָאוּלָם, וּמָה הָאֲנָשִׁים הַמְנֻמָּרִים כְּעֵין הַבֻּבּוֹת, אַרְבָּעָה לְמַעְלָה וְאַרְבָּעָה לְמַטָּה? וּמִי הוּא הָאִישׁ הַלָּז הַנִּצָב לְיַד בִּנְיַן הָעֵץ, לְבוּשׁוֹ חָלוּק שָׁחוֹר וּפָנָיו עוֹטִים חִוָּרוֹן? אַלְלַי, קוֹרְאִי הַטּוֹב! זֶה הוּא פֶּטֶר גְּרֶנְגּוֹאַר וזֹאת הַפְּתִיחָה לְחֶזְיוֹנוֹ.

הִסַּחְנוּ אוֹתוֹ לְגַמְרֵי מִלִּבֵּנוּ, וְהוּא חָשַׁשׁ דַּוְקָא לְכָךְ.

מִן הָרֶגַע שֶׁנִּכְנַס הַחַשְׁמַן הִתְחִיל גְּרֶנְגּוֹאַר דּוֹאֵג לְגוֹרַל יְצִירָתוֹ. מִתְּחִלָּה גָּזַר עַל הַשַּׂחֲקָנִים הַמְהַסֵּסִים שֶׁיַּמְשִׁיכוּ אֶת הַמִּשְׂחָק וְיַגְבִּירוּ אֶת קוֹלָם; אַחֲרֵי כֵן הִפְסִיק אֶת מִשְׂחָקָם, כֵּיוָן שֶׁאַף אֶחָד לֹא שָׁמַע אֶת דִּבְרֵיהֶם; וְזֶה רֶבַע שָׁעָה כִּמְעַט, לֵאמֹר מִתְּחִלַּת הַהַפְסָקָה וְאֵילָךְ, רָקַע בְּלִי הֶרֶף בְּרַגְלוֹ, יָגַע כַּמָּה יְגִיעוֹת וְהָיָה מְבַקֵּשׁ אַת גִ’יסֶקט וְאֶת לִיאֶנַרְד שֶׁיְּעוֹרְרוּ אֶת הַנִּצָבים עַל יָדָן לְהֶמְשֵׁךְ מִשְׂחָק – וְכָל עֲמָלוֹ עָלָה בַּתֹּהוּ, לֹא הָיָה אִישׁ בַּקָּהָל שֶׁיְּסַלֵּק אֶת עֵינָיו מִן הַחַשְׁמַן וּמִן הַצִּירִים וּמִן הַבִּימָה, וְהַלָּלוּ שִׁמְּשׁוּ נְקֻדַּת מֶרְכָּז יְחִידָה בְּכָל שִׂדֵה הָרְאִיָּה הַגָּדוֹל הַזֶּה. וּכְמוֹ כֵן יֵשׁ לְשַׁעֵר, וְהַמְחַבֵּר מוֹדֶה בָּזֶה מִתּוֹךְ צַעַר, כִּי בָּרֶגַע שֶׁנִּכְנַס הַחַשְׁמַן וְגָרַם לַקָּהָל הֶסַּח דַּעַת נָעִים – הִתְחִיל הַקָּהָל טוֹעֵם בַּפְּתִיחָה מֵעֵין טַעַם שֶׁל שִׁמָּמוֹן. בְּקִצּוּר, אוֹתוֹ הַחִזָּיוֹן הָיָה נִמְשָׁךְ וְהוֹלֵךְ כָּל הַזְּמָן גַם עַל הַבִּימָה וְגַם עַל רַחֲבַת הַשַּׁיִשׁ: הַנִּגּוּד שֶׁבֵּין הָעֲבוֹדָה וְהַכְּהֻנָּה וּבֵין מַעֲמַד הָאֲצִילִים וְהַמִּסְחָר. וְרַבִּים יִבְחֲרוּ בֶּאֱמֶת לִרְאוֹת אֶת אֵלֶּה בִּדְמוּת אֲנָשִׁים חַיִּים שׁוֹאֲפֵי אֲוִיר, עוֹשֵׂי מַעֲשֶׂה וּמִתִנַגְּחִים זֶה עִם זֶה כִּיצוּרֵי בָּשָׂר וָדָם; בִּדְמוּת הַצִּירִים הַפְלֶמִיִּים הַלָּלוּ, בִּמְסִבָּה זוֹ שֶׁל הֶגְמוֹנִים, בְּאֶחָד הַלּוֹבֵשׁ אֶת גְּלִימַת הַחַשְׁמַן וּבְאֶחָד הַלּוֹבֵשׁ חֻלְצַת עוֹר כְּמוֹ קֹפֶּנוֹל – מֵאֲשֶׁר לִרְאוֹת אוֹתָם בְּשָׂרָק וּבִכְחָל כְּשֶׁהֵם מִתְפַּרְכְּסִים וּמְדַבְּרִים דִּבְרֵי חֲרוּזִים וְהֵם נִרְאִים כְּמוֹ יְצִירִי בֻּבּוֹת בְּבִגְדֵיהֶם הַלְּבָנִים וְהַכְּתֻמִּים אֲשֶׁר קִבְּלוּ מִידֵי גְרֶנְגּוֹאַר.

וְאוּלָם הַפַּיְטָן שֶׁלָּנוּ, כְּשֶׁרָאָה קְצָת מְנוּחָה בָּאוּלָם, מָצָא תַּחְבּוּלַת מִלְחָמָה שֶׁהָיָה בָּהּ כִּבִיָכֹל בִּבְחִינַת הַצָּלָה גְמוּרָה.

“אֲדוֹנִי,” פָּנָה וְאָמַר אֶל אֶחָד מִשְּׁכֵנָיו, אִישׁ מְהֻגָּן וּבַעַל קוֹמָה וּפָנָיו מַבִּיעֵים אֹרֶךְ־רוּחַ, “וְכִי אֵין לְהַתְחִיל שׁוּב?”

“כֵּיצַד?” הֶחֱזִיר הַשָּׁכֵן.

“רָצִיתִי לוֹמַר – בַּחִזָּיוֹן,” אָמַר גְּרֶנְגּוֹאַר.

“יְהִי כָּךְ,” עָנָה הַשָּׁכֵן.

הַסְכָּמָה זוֹ שֶׁלְּמֶחֱצָה הִסְפִּיקָה לוֹ לִגְרֶנְגּוֹאַר; וּכְרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת אֶת מְלַאכְתּוֹ בִּידֵי עַצְמוֹ הִתְחִיל נִדְחָק וְעוֹבֵר בְּכָל יְכָלְתּוֹ בְּקֶרֶב הֶהָמוֹן וְקוֹרֵא בְּקוֹל גָּדוֻל: “שׁוּבוּ וְהַתְחִילוּ בַּמִּשְׂחָק! שׁוּבוּ וְהַתְחִילוּ!”

“לַעֲזָאזֵל!” קָרָא יוֹהַן מוֹלֶנְדִּינוֹ, “וְכִי מַה הַלָּלוּ צוֹעֲקִים שָׁם בִּקְצֵה הָאוּלָם? (כִּי גְרֶנְגּוֹאַר הֵקִים רַעַשׁ כְּאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים יָחַד.) הַגִּידוּ לִי חֲבֵרִים, וְכִי הַחִזָּיוֹן לֹא הִגִּיעַ עֲדַיִן לְקִצּוֹ? הַלָּלוּ רוֹצִים שֶיַּתְחִילוּ שׁוּב. הֲרֵי זֶה מְגֹחָךְ.”

“לֹא וָלֹא!” קָרְאוּ כָּל הַסְּטוּדֶנְטִים. “אֵין אָנוּ רוֹצִים בַּחִזָּיוֹן! יִקַּח הַשֶּׁד אֶת הַחִזָּיוֹן!”

וְאוּלָם גְּרֶנְגּוֹאַר הִגְבִּיר אֶת כֹּחוֹ כִּפְלַיִם וְהִלֵּךְ אֶת קוֹלוֹ בְּלִי הֲפוּגוֹת: “שׁוּבוּ וְהַתְחִילוּ! שׁוּבוּ וְהַתְחִילוּ!”

הַחַשְׁמַן נָתַן אֶת דַּעְתּוֹ לַקְּרִיאוֹת הָאֵלֶּה.

“אֲדוֹנִי נְגִיד הַבַּיִת,” פָּנָה וְאָמַר אֶל אֶחָד גְּדָל־קוֹמָה וָלבוּשׁ שְׁחוֹרִים שֶׁיָּשַׁב הַרְחֵק מִמֶּנּוּ כִּצְעָדִים אֲחָדִים, “וְכִי נִקְלַע אֲסַפְסוּף זֶה לְתוֹךְ כִּיּוֹר הַקֹּדֶשׁ וְהֵקִים בְּשֶׁל כָּךְ רַעַשׁ מַחֲרִישׁ אָזְנָים?”

נְגִיד הַבַּיִת הָיָה מֵעֵין אַמְפִבִּיָּה שֶׁל הָרָשׁוּת, מִין עֲטַלֵּף שֶׁל הַמִּשְׁפָּט, יְצוּר נָתוּן עַל הַגְּבוּל מַמָּשׁ שֶׁבֵּין הָעַכְבָּר וְהַצִּפּוֹר, עוֹמֵד בָּאֶמְצַע בֵּין הַשּׁוֹפֵט וְאִישׁ הַצָּבָא.

הוּא נִגַשׁ אֶל הַחַשְׁמַן, וּכְאֶחָד הַמְפַחֵד שֶׁמָּא לֹא יִיטַב בְּעֵינֶי אֲדוֹנָיו סִפֵּר לוֹ אֵת כָּל תַּעֲלוּלֵי הֶהָמוֹן: כִּי הִגִּיעָה שְׁעַת צָהֳרַיִם וְרוּם מַעֲלָתוֹ לֹא בָּא עֲדַיִן, וְכִי הִכְרִיחוּ אֶת הַשַּׂחֲקָיִם שֶׁיַּתְחִילוּ בַּמִּשְׂחָק לִפְנֵי בּואוֹ שֶׁל רוּם מַעָלתוֹ.

הַחַשְׁמָן צָחַק בְּקוֹל גָּדוֹל.

“בֶּאֱמוּנָה, גַּם מַעֲלַת כְּבוֹדוֹ נְגִיד הָאוּנִיבֶרְסִיטָה הָיָה אָנוְס כָּאן לַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹנָם. מַה דַעְתּוֹ בְּעִנְיָן זֶה, מַר גִּילְיוֹם ריִם?”

“אֲדוֹנִי הַנַּעֲלֶה,” עָנָה גִילְיוֹם רִים, “עָלֵינוּ לִשְׂמֹחַ כִּי נִפְטַרְנוּ לְאָשְרֵנוּ מִן הַמֶּחֱצָה הָאֶחָד שֶׁל הַחִזָּיוֹן; וְדָבָר זֶה תָּמִיד שְׂכָרוֹ בְּצִדּוֹ.”

“הֲיֵשׁ לְהַתִּיר לַנְּבָלִים הָאֵלֶּה שֶׁיַּמְשִׁיכוּ אֶת מַעֲשֵׂה הַבַּדְחָנוּת שֶׁלָּהֶם?” שָׁאַל נְגִיד הַבָּיִת.

“מֻתָּר לָהֶם לְהַמְשִיךְ כְּאַוַּת נַפְשָׁם,” אָמַר הַחַשְׁמַן. “אֵינִי מִתְנַגֵּד לְכָךְ. וַאֲנִי אֲעַיֵּן אוֹתָהּ שָׁעָה בְּסִדּוּר הַתְּפִלָּה.”

נְגִיד הַבַּיִת נִגַּשׁ עַד קְצֵה הַבִּימָה וְקָרָא בְּקוֹל גָּדוֹל, לְאַחַר שֶׁצִּוָּה אֶת הַשֶּׁקֶט בִּתְנוּעַת יָדוֹ:

“אֶזְרָחִים וְתוֹשָׁבִים! כְּדֵי לְמַלְּאוֹת אֶת רְצוֹן אֵלֶּה הַמְבַקְּשִׁים הַתְחָלָה חֲדָשָׁה וְאֶת רְצוֹנָם שֶׁל אֵלֶּה הַמְבַקְּשִׁים גְּמָר, צִוָּה רוּם מַעֲלָתוֹ שֶׁיַּמְשִׁיכוּ אַת הַמִּשְׂחָק.”

שְׁתֵּי הַמִּפְלַגּוֹת רָאוּ הֶכְרַח לְעַצְמָן לְהִסְתַּפֵּק בְּכָךְ. וְאוּלָם בֵין כֹּה וָכֹה וְהַפַּיְטָן וְהַקָּהָל כָּעֲסוּ גַם יַחַד כַּעַס עַל הַחַשְׁמַן.

הַשַׂחֲקָנִים הִתְחִילוּ שׁוּב מַרְצִים אֶת דִּבְרֵיהֶם, וּגִרֶנְגּוֹאַר קִוָּה כִּי לְמִצְעָר הַמַּחֲצִית הַשְּׁנִיָּה שֶׁל חֶזְיוֹנוֹ תִּמְצָא לָהּ אָזְנַיִם קַשּׁוּבוֹת. וְאוּלָם עוֹד מְעַט וְגַם תִּקְוָה זוֹ נִכְזְבָה כְּכָל מַשְּאוֹת נַפְשׁוֹ הָאֲחֵרִים; אָמְנָם בָּאוּלָם נִשְׂתָּרֵר שׁוּב מֵעֵין שֶׁקֶט גָּמוּר, וְאוּלָם גְּרֶנְגּוֹאַר לֹא הִשְׁגִּיחַ בַּדָּבָר, כִּי בָּרֶגַע שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ הַמִּשְׂחָק לְפִי צַו הַחַשְׁמַן לֹא הָיְתָה הַבִּימָה עֲדַיִן מְלֵאָה אוֹרְחִים עַד תֻּמָּהּ; כִּי לְאַחַר בּוֹאָם שֶׁל הַצִּירִים הַפְלֶמִיִּים נִכְנְסוּ עוֹד כַּמָּה אֲנָשִׁים נוֹסָפִים מִבֵּין הַמְלַוִּים, אֲשֶׁר שׁוֹמֵר הַסַּף הִכְרִיז לִפְרָקִים אֶת שְׁמוֹתֵיהֶם לְתוֹךְ שִׂיחַ הַמִּשְׂחָק וְגָרַם עַל יְדֵי כָּךְ לְכָל מִינֵי בִּלְבּוּלִים. נְתָאֵר לְעַצְמֵנוּ מַה יִפְעַל קוֹלוֹ הַצּוֹרֵחַ שֶׁל שׁוֹמֵר סַף כְּשֶׁהוּא מֵטִיל לְתוֹךְ חִזָּיוֻן תֵּאַטְרָלִי, בֵּין חָרוּז לַחֲבֵרוֹ וְלִפְרָקִים גַּם בֵּין חֲצִי פָּסוּק אֲלֶכְּסַנְדִּרוֹנִי לַשֵּׁנִי, מַאֲמָרִים מְסֻגָּרִים מֵעֵין אֵלֶּה:

“מַר יַעֳקֹב שַׁרְמוֹלוּ, מְמֻנֵּה הַמֶּלֶךְ בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט שֶׁל הַכְּנֵסִיָּה!”

“יוֹהַן לְבֵית הַרְלַי, בֶּן־אֲצִילִים, אוֹפִיצֵר נוֹשֵׂא מִשְׂרָה בִּגְדוּד הָרוֹכְבִים שׁוֹמְרֵי הַלַּיְלָה אֲשֶׁר בְּפָרִיס!”

“מַר גַּלְיוֹ מִגֶּ’נוֹאַלְהַק, הָאַבִּיר לֵבית בְּרוֹסֶק, מְפַקֵּד הָאַרְטִילֶרְיָה שֶׁל הַמֶּלֶךְ!”

“מַר דְּרֵי רַגְיֶה, הַמְפַקֵּחַ עַל הַמַּיִם וְעַל הַיְּעָרוֹת מִטַּעַם אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּצָרְפַת, שַׁמְפַּנְיֶה וּבִרי!”

“מַר לוּאִי לְבֵית גְּרָבִי, אַבִּיר, יוֹעֵץ וְשַׂר־בַּיִת לַמֶּלֶךְ, אַדְמִירַל שֶׁל צָרְפַת, הַשַּׂר הַמְפַקֵּחַ בְּיַעַר וִינְסֶן!”

“מַר דֶּנִי לֶה־מֶרְסְיֶה, פַּרְנַס בֵּית הָעִוְרִים אֲשֶׁר בְּפָרִיס!”

וְכוּ' וְכוּ'.

אְי אֶפְשָׁר הָיָה לִסְבֹּל עוֹד.

לְוָי מוּזָר זֶה, שֶׁנִּצְטָרֵף אֶל הַחִזָּיוֹן וּבִלְבֵּל אֶת הֲלִיכוֹתָיו, הִרְגִּיז אֶת גְּרֶנְגּוֹאַר בְּמִדָּה יְתֵרָה לְאַחַר שֶׁהַלָּז גִּלָּה לְעַצְמוֹ אֶת הַסּוֹד, כִּי חֶזְיוֹנוֹ מִשְׁתַּפֵּר וְהוֹלֵךְ וְאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְאָזְנַיִם שׁוֹמְעוֹת. וּמִבְנֵה הַחִזָיוֹן הָיָה בֶּאֱמֶת מַעֲשֵׂה גָאוֹן וּמֵלא דְרָמָטִיּוּת מֵאֵין כָּמוֹהוּ. עוֹד אַרְבַּע הַדְּמֻיּוֹת שֶׁל הַפְּתִיחָה נוֹשְׂאוֹת נְהִי בְּצָרָתָן הַגְּדוֹלָה, וְהִנֵּה נִתְגַּלְּתָה לָהֶן וֶנוּס בִּכְבוֹדָהּ וּבְעַצְמָהּ כְּשֶׁהִיא לְבוּשָׁה גְלִימָה מְפֹאָרָה וְעַל הַגְּלִימָה מְתֹאֶרֶת כְּשֶׁלֶט־כָּבוֹד דְּמוּת הָאֳנֵיָּה אֲשֶׁר לָעִיר פָּרִיס. הִיא רָצְתָה לְבַקֵּשׁ לְעַצְמָהּ אֶת הַדּוֹפִין אֲשֶׁר נוֹעַד לַיָּפָה בַּנָּשִׁים. יֻפִּיטֶר, אֲשֶׁר הִרְעִים אֶת רְעָמָיו מֵחֲדַר הַלְּבוּשִׁים, אִמֵּץ אֶת לִבָּהּ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר, וְהָאֵלָה הִתְכּוֹנְנָה לָקַחַת אוֹתוֹ בְּיָד חֲזָקָה, כְּלוֹמַר בְּלָשׁוֹן פְּשׁוּטָה – לְהִנָּשֵׂא לְיוֹרֵשׁ הָעֶצֶר. וְאוּלָם תּוֹךִ כְּדֵי כָּךְ הוֹפִיעָה נַעֲרָה צְעִירָה לְיָמִים הַלְּבוּשָׁה מֶשִׁי דַמֶּשֶׂק לָבָן וְנוֹשֵׂאת מַרְגָּלִית בְּיָדָהּ (רֶמֶז מוּבָן לִמַדַּי לְאִישִׁיּוּתָהּ שֶׁל הָעַלְמָה לְבֵית פְלַנְדְּרִיָּה), וְאָמְרָה לְהוֹצִיא אֶת הַדּוֹפִין מִידֵי וֶנוּס, – רֹשֶם־פִּתְאֹם שֶׁבְּמַעֲשֵׂה תֵּאַטְרוֹן וְשִׁנּוּי בִּלְתִּי צָפוּי. לְאַחַר רִיב דְּבָרִים הִסְכִּימוּ בֵּינֵיהֶן וֶנוּס וּמַרְגָּרֶט לְהָבִיא אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי כֵּס הַצֶּדֶק שֶׁל הָעַלְמָה הַקְּדוֹשָׁה. וְעוֹד נֶפֶשׁ אַחַת מְפֹאָרָה הָיְתָה בַּחִזָּיוֹן, הֲלֹא הוּא דוֹן־פֶּדְרוֹ, מַלְכָּהּ שֶׁל אֲרַם־נַהֲרַיִם; אֲבָל בְּשֶׁל הַהַפְסָקוֹת הַמְרֻבּוֹת קָשֶׁה הָיָה לַעֲמֹד עַל טִיבוֹ שֶׁל זֶה. כָּל הַנְּפָשׁוֹת נִסְתַּלְּקוּ דֶרֶךְ עֲלִיָּה בַּסֻּלָּם.

וּבָזֶה נֶחְתַּם גּוֹרָלָם; אַף אַחַת מִסְּגֻלּוֹת הַיֹּפִי לֹא מָצְאָה לָהּ תִּקּוּנָהּ בְּהַרְגָּשָׁתָם אוֹ בַּהֲבָנָתָם שֶׁל הָרוֹאִים. אֶפְשָׁר הָיָה לְהַגִּיד, כִּי מֵרֶגַע שַׁנִּכְנַס הַחַשְׁמַן נִמְשְׁכוּ כָּל הָעֵינַיִם בְּכֹחַ קְסָמִים נֶעְלָם מֵרַחֲבַת הַשַּׁיִשׁ אֶל בִּימַת הָאוֹרְחִים, מִקְצֵה הַדָּרוֹם שֶׁל הָאוּלָם אֶל קָצֵהוּ הַצְּפוֹנִי. הַקָּהָל הָיָה כַּאֲסוּר כְּשָׁפִים, כָּל הָעֵינַיִם נִצְמְדוּ לַמָּקוֹם הָאֶחָד, וְאֵלֶּה הַנִּכְנָסִים שׁוּב, עַל שְׁמוֹתֵיהֶם הָאֲרוּרִים, עַל תִּלְבָּשְׁתָּם וְעַל פַּרְצוּפֵיהֶם, שִׁמְּשׁוּ מָקוֹר בִּלְתִּי פּוֹסֵק לְשַׁעֲשׁוּעִים. הַדָּבָר הָיָה מַעֲצִיב. חוּץ מִגִּ’יסְקֶט וְלִיאֶנַרְד, שֶׁהִפְנוּ אֶת עַצְמָן לִפְרָקִים מִדֵּי מְשֹׁךְ גְּרֶנְגּוֹאַר בְּשַׁרְוֻלָּן, וְחוּץ מֵאוֹתוֹ שָׁכֵן גְּבַהּ־קוֹמָה שֶׁפָּנָיו אָמְרוּ סַבְלָנוּת – פָּסְקָה כָּל אֹזֶן לִשְׁמֹעַ וּפָסְקָה כָּל עַיִן לִרְאוֹת בַּחִזָּיוֹן הֶעָלוּב וְהַנֶּעֱזָב, וּגְרֶנְגּוֹאַר לֹא רָאָה אֶת פְּנֵי הַקָּהָל אֶלָּא מִן הַצַּד.

מָה הִתְמַרְמֵר בּוֹ לִבּוֹ מִדֵּי רְאוֹתוֹ אֶת הַבִּנְיָן, אֲשֶׁר בָּנָה לִתְהִלָּה וּלְפִיּוּט, הוֹלֵךְ וּמִתְמוֹטֵט עַד תֹּם לְנֶגֶד עֵינָיו! צֵא וּרְאֵה כִּי הָעָם הַזֶּה חָשַׁב כִּמְעַט לְהִתְקוֹמֵם לִנְגִיד הָאַרְמוֹן, וְכָל כָּךְ לָמָה? מִפְּנֵי שֶׁהִשְׁתּוֹקֵק לִרְאוֹת בִּיצִירַת הַפַּיְטָן! וְעַכְשָׁו, לְאַחַר שֶׁנִּתְּנָה לָהֶם יְצִירָה זוֹ, אֵין דּוֹאֵג לָהּ וְאֵין מְבַקֵּשׁ. וְכִי אוֹתוֹ חִזָּיוֹן עַצְמוֹ הוּא שֶׁהִתְחִיל מִתּוֹךְ תְּשׁוּאוֹת רָצוֹן שֶׁל כָּל הַקָּהָל? הִנֵּה הַגֵּאוּת וְהַשֶּׁפֶל אֲשֶׁר חֲלִיפוֹת־תָּמִיד הֵם לְחֶסֶד הָעָם! הַאֶפְשָׁר לְהַעֲלוֹת עַל הַדַּעַת כִּי שַׁמָּשֵׁי הַבַּיִת הָיוּ קְרוֹבִים לִתְלִיָּה? אֵת כָּל אֲשֶׁר לוֹ הָיָה נוֹתֵן אִלּוּ יָכֹל לִהַשְׁהוֹת עַל עַצְמוֹ אֶת שְׁעַת הַתַּעֲנוּגוֹת הַזֹּאת.

וְאוּלָם שׁוֹמֵר הַסַּף חָדַל לְבַסּוֹף לָתֵת אֲמָרִים בְּקוֹל פָּרוּעַ; כָּלְתָה כְּנִיסַת הַקְּרוּאִים, וּגְרֶנְגּוֹאַר הָיָה כְּאִישׁ אֲשֶׁר נֶחֱלַץ מִצָּרָה; הַשַּׂחֲקָנִים שָׁאֲפוּ רוּחַ לָרְוָחָה. אַךְ הִנֵּה שָׁם – וְכִי לֹא הִתְרוֹמֵם שָׁם פִּתְאֹם מִמְּקוֹמוֹ מַר קֹפֶּנוֹל, עוֹשֵׂה הַגַּרִבָּיִם? וְאָזְנֵי גְרֶנְגּוֹאַר נִפִתְּחוּ לִשְׁמֹעַ אֶת הַדְּבָרִים הַנּוֹרָאִים אֲשֶׁר נָאַם הָאִישׁ בִּפְנֵי הַקָּהָל הַמַּקְשִׁיב כֻּלּוֹ בִּתְשׂוּמֶת־לֵב:

“רַבּוֹתַי הָאֶזְרָחִים וְהָאֲצִילִים אֲשֶׁר בְּפָרִיס! נִשְׁבַּעְתִּי לָכֶם כִּי תּוֹהֶה אָנֹכִי עַל הַנַּעֲשֶׂה כָּאן. אָמְנָם אֲנִי רוֹאֶה שָׁם בַּפִּנָּה, עַל פְּנֵי בִּנְיַן הָעֵץ, מִנְיַן אֲנָשִׁים הַמִּתְכּוֹנְנִים, כַּנִּרְאֶה, לְהַכּוֹת אִישׁ אֶת חֲבֵרוֹ. תָּם אֲנִי וְלֹא אֵדַע אִם זֶהוּ הַדָּבָר שֶׁאַתֶּם קוֹרְאִים לוֹ בְּשֵׁם ‘חִזָּיוֹן’; וְאוּלָם בָּרוּר לִי כִּי אֵין זֶה בְּגֶדֶר שַׁעֲשׁוּעִים; הַלָּלוּ נִלְחָמִים בַּהֲבֵל פִּיהֶם, וְלֹא יוֹתֵר. זֶה כְּרֶבַע שָׁעָה אֲנִי מְצַפֶּה לְבוֹאָהּ שֶׁל הַמַּהֲלֻמָּה הָרִאשׁוֹנָה, וְשׁוּם דָּבָר אֵינוֹ בָּא; אֵינָם אֶלָּא נְבָלִים מוּגֵי לֵב הַמְנַגְּחִים זֶה אֶת זֶה בְּדִבִרֵי גִדּוּפִים. הַלְוַאי וַהֲבֵאתֶם לְכָאן מִתְגּוֹשְׁשִׁים מִלָּנְדּוֹן אוֹ מֵרוֹטֶרְדַּם, וְהִנְנִי מַבְטִיחֲכֶם נֶאֱמָנָה כִּי כָּל חֲבָטָה בְּאֶגְרוֹף שֶׁל אֵלֶּה הָיְתָה מַשְׁמִיעָה קוֹל עַד לְכִכָּר זוֹ שֶׁמִּבַּחוּץ; וְאוּלֹם הַלָּלוּ אֵינָם מְעוֹרְרִים אֶלָּא רַחֲמִים, יוֹאִילוּ נָא לְמִצְעָר וְיִרְקְדוּ לְפָנֵינוּ רִקּוּד כְּמִנְהַג הַמּוֹיְרִים, אוֹ יֵיטִיבוּ לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂה הִתְחַפְּשׂוּת אַחֵר! עַל כְּגוֹן זֶה לֹא הֻגַּד לִי אַף חֲצִי דָבָר; לֹא נִתְבַּשַּׂרְתִּי אֶלָּא עַל חַג הַלֵּצִים וְעַל בְּחִירַת הָאַפִּיפְיוֹר. אַף לָנוּ חַג לֵצִים בְּגֶנְט, וַאֲנִי מֵעִיד שָׁמַיִם וָאָרֶץ כִּי בְּעִנְיָן זֶה לֹא נִגְרַע חֶלְקֵנוּ מֵחֶלְקְכֶם. וְאוּלָם כָּךְ הוּא מִנְהָגֵנוּ: אָנוּ מִתְאַסְּפִים יַחַד, הָמוֹן רַב כַּהֲמוֹן הָעָם אֲשֶׁר פֹה; וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מַכְנִיס אֶת רֹאשׁוֹ דֶרֶךְ חוֹר וּמַרְאֶה לַקָּהָל הַעֲוָיַת פָּנִים; וְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ הַעֲוָיָה מְכֹעֶרֶת בְּיוֹתֵר הוּא יִהִיֶה לְאַפִּיפְיוֹר בְּהַסְכָּמַת כָּל הַקָּהָל, וַחֲסָל. זֶה גוֹרֵם בְּדִיחוּת דַּעַת מְרֻבָּה. אֶפְשָׁר אַתֶּם רוֹצִים שֶׁנִּבְחַר לָכֶם אַפִּיפְיוֹר כְּמִנְהַג מְדִינָתֵנוּ? בְּדֶרֶךְ זוֹ נִפָּטֵר בְּמִקְצָת מִן הַשִּׁעְמוּם שֶׁמְּטִילִים עָלֵינוּ הַפַּטְפְּטָנִים הַלָּלוּ. גַּם לָהֶם מֻתָּר לְהִשְׁתַּתֵּף בַּמִּשְׂחָק, אַךְ בִּתְנַאי שֶׁיַּרְאוּ לָנוּ אֶת הַעֲוָיוֹת פְּנֵיהֶם מִתּוֹךְ הַחוֹר. מַה דַעִתְּכֶם בְּעִנְיָן זֶה, רַבּוֹתַי הָאֶזְרָחִים? הֲלֹא תַּעֲשׂוּ, גַּם הַגְּבָרִים גַּם הַנָּשִׁים, אֶת הַנִּסָּיוֹן הַמְבַדֵּחַ לְמַדַּי וְתִקְנוּ לָכֶם שִׂמְחָה בְּדֶרֶךְ זוֹ שֶׁל אַנְשֵׁי פְלַנְדְּרִיָּה, פַּרְצוּפִים מְכֹעָרִים יֵשׁ לָנוּ עַד בְּלִי דַי וְנוּכַל לְקַוּוֹת כִּי תֵּצֵא מֵהֶם הַעֲוָיָה אַחַת נָאָה בְּיוֹתֵר.”

גְּרֶנְגּוֹאַר בִּקֵּשׁ לַעֲנוֹת דְּבָרִים, אֲבָל הִשְׁתּוֹמְמוּת וְקֶצֶף וְשִׁמְמוֹן לֵב נָטְלוּ מִמֶּנּוּ אֶת הַדִּבּוּר. וּבֵין כָּךְ וְכָךְ הָיְתָה כָּל הִתְנַגְּדוּת כְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, מֵאַחַר שֶׁהַצָעָתוֹ שֶׁל עוֹשֵׂה הַגַּרְבַּיִם הַמְפֻרְסָם נִתְקַבְּלָה בְּהִתְלַהֲבוּת עֲצוּמָה מִצַּד הָאֶזְרָחִים שֶׁנָּעִים לָהֶם כִּנּוּי הַשֵּׁם “אֲצִילִים”. לֹא הָיְתָה שׁוּם בְּרֵרָה אֶלָּא לִשְׂחוֹת עִם הַזֶּרֶם. גְּרֶנְגּוֹאַר הִסְתִּיר אֶת פָּנָיו בִּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו, כֵּיוָן שֶׁמַּזָּלוֹ לֹא זִכָּה אוֹתוֹ בִּגְלִימָה וְהוּא לֹא יָכֹל לַעֲטֹף בּוֹ אֶת רֹאשׁוֹ כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה אֲגָמֶמְנוֹן בְּשַׁעְתּוֹ.

ה. קְוָזִימוֹדוֹ

בְּמֶשֶׁךְ רֶגַע אֶחָד הִתְכּוֹנֵן הַכֹּל כְּדֵי לְהוֹצִיא לַפֹּעַל אֶת מַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל קֹפֶּנוֹל. אֶזְרָחִים, סְטוּדֶנְטִים וְלַבְלָרִים שֶׁל בָּתֵּי הַמִּשְׁפָּט נָטְלוּ עַל עַצְמָם אֶת הַמְּלָאכָה. חֲדַר־הַתְּפִלָּה הַקָּטֹן, אֲשֶׁר מוּל רַחֲבַת הַשַּׁיִשׁ, נִקְבַּע לִהְיוֹת מְקוֹם הַחִזָּיוֹן לִמְעַוֵּי הַפַּרְצוּפִים. בַּכַּרְכֹּב הַנָּאֶה שֶׁעָל גַּבֵּי הַדֶּלֶת הָיָה אֶחָד מִזֵּרֵי הָאֶבֶן פָּתוּחַ בְּשֶׁל זְגוּגִית שְׁבוּרָה, וְדֶרֶךְ פֶּתַח זֶה – כָּךְ נִמְנוּ וְגָמְרוּ – הָיוּ הַמִּתְחָרִים צְרִיכִים לְהוֹצִיא אֶת רֹאשָׁם. כְּדֵי לְהַגִּיעַ לְשָׁם לֹא נִצְטָרְכוּ אֶלָּא לְטַפֵּס וְלַעֲלוֹת בִּשִׁתֵּי חָבִיוֹת, וְהַלָּלוּ הוּבְאוּ מֵאֵיזֶה מָקוֹם שֶׁהוּא וְהֻרְכְּבוּ אַחַת עַל גַּבֵּי הַשְּׁנִיָּה. נִמְנוּ וְגָמְרוּ כִּי כָּל אֶחָד מִן הַמִּתְחָרִים, בֵּין אִשָּׁה וּבֵין גֶּבֶר (כִּי מֻתָּר הָיָה לִבְחֹר גַּם אַפִּיפְיוֹרִית), מְחֻיָּב לְהָלִיט אֶת פָּנָיו וּלְהִסְתַּתֵּר בַּחֲדַר הַתְּפִלָּה עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַנּוֹ לְהֵרָאוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְחַת מִטַּעְמָהּ שֶׁל כָּל הַעֲוָיָה וּמִן הַחֵדּוּשׁ שֶׁבַּה. בִּן־רֶגַע נִתְמַלֵּא חֲדַר הַתְּפִלָּה מִתְחָרִים עַד אֶפֶס מָקוֹם, וְהַדֶּלֶת נִסְגְּרָה אַחֲרֵיהֶם.

קֹפֶּנוֹל הִתְקִין וְנִהֵל וְסִדֵּר אֶת הַכֹּל בְּלִי לָזוּז מִמְּקוֹם מוֹשָׁבוֹ. הַחַשְׁמַן, שֶׁהֻכָּה בְּתִמְהוֹן לֵב כְּמוֹ גְרֶנְגּוֹאַר, נִסְתַּלֵּק בִּשְׁעַת הַמְּהוּמָה עִם כָּל מְלַוָּיו מִתּוֹךְ אֲמַתְלָא כִּי הוּא טָרוּד בַּעֲסָקִים וּמְחֻיָּב לַעֲרֹךְ תְּפִלַּת מִנְחָה, וַהֲמוֹן הָעָם, אֲשֶׁר קִבֵּל אֶת פָּנָיו בְּהִתְרַגְּשׁוּת רַבָּה, לֹא נָע וְלֹא זָע עַכְשָׁו בְּלֶכְתּוֹ.

גִּילְיוֹם רִים הָיָה הָאִישׁ הַיְחִידִי אֲשֶׁר שָׂם אֶל לִבּוֹ אֶת דְּבַר לֶכְתּוֹ שַׁל הַחַשְׁמַן. תְּשׂוּמַת הַלֵּב שֶׁל הָעָם, דֻּגְמַת הַשֶּׁמֶשׁ, הִמְשִׁיכָה אֶת מַהֲלָכָהּ; מִקְצֵה הָאוּלָם הָאֶחָד, הוּא מְקוֹם מוֹצָאָהּ, עָבְרָה זוֹ וְהִגִּיעָה עַכְשַׁו – לְאַחַר כַּמָּה חֲנִיּוֹת שֶׁבְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ – עַד קְצֵה הָאוּלָם הַשֵּׁנִי. רַחֲבַת הַשַּׁיִשׁ וּבִימַת הָאוֹרְחִים הַמֻּזְהָבָה שִׁמְּשׁוּ לָהּ מְקוֹמוֹת חֲנִיָּה; עַכְשָׁו הִגִּיעַ הַתּוֹר לַחֲדַר הַתְּפִלָּה שֶׁל לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר. הַמָּקוֹם נַעֲשָׂה עַכְשָׁו פָּנוּי לְכָל מִינֵי שִׁטֻיּוֹת. לֹא הָיוּ כָּאן אֶלָּא אַנְשֵׁי פְלַנְדְּרִיָּה וַאֲסַפְסוּף.

הִתְחִיל מִשְׂחַק הַהַעֲוָיוֹת. כְּשֶׁהוֹפִיעַ בְּפֶתַח הַחַלּוֹן הַפַּרְצוּף הָרִאשׁוֹן וְרִיסֵי עֵינָיו מְעֻקָּמִים, הַפֶּה פָּתוּחַ כְּלוֹעַ וְהַמֵּצַח דְּמוּת לוֹ כְּמַגַּף פָּרָשִׁים מִתְּקוּפַת הַקֵּיסְרוּת, – פָּרַץ צְחוֹק אַדִּיר כָּל כָּךְ, שֶׁהוֹמֶר הָיָה חוֹשֵׁב אֵת כָּל הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה לִבְנֵי אֵלִים. בְּרַם הָאוּלָם לֹא הָיָה לְגַמְרֵי מֵעֵין אוֹלִמְפּוּס, וְיֻפִּיטֶר אֲשֶׁר לֵגְרֶנְגּוֹאַר יָדַע אֶת זֶה בָּרוּר יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר אֲחֵרִים. הוֹפִיעוּ פַּרְצוּף שֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי, אַחֲרֵיהֶם עוֹד אֶחָד וְעוֹד אֶחָד; וּמִדֵּי פַּעַם פָּרַץ הַצְּחוֹק בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְגָדְלָה הֲמֻלַּת הַשִּׂמְחָה. מִשְׂחָק זֶה עוֹרֵר הוֹלְלוּת מְיֻחֶדֶת בְּמִינָהּ, נָסַךְ שִׁכָּרוֹן וְקֶסֶם יוֹצְאִים מִן הַכְּלָל, וְקוֹרֵא בֶּן זְמַנֵּנוּ וִאִישׁ הַטְּרַקְלִין שֶׂלָּנוּ לֹא יַעַמְדוּ בְּנָקֵל עַל טִיבָם שֶׁל אֵלֶּה. נְתָאֵר לְעַצְמֵנוּ הֲמוֹן פַּרְצוּפֵים הַמַּרְאִים בָּזֶה אַחַר זֶה אֵת כָּל צוּרוֹת הַגֵּאוֹמֶטְרִיָּה, מִן הַמְשֻׁלָּשׁ וְעַד הַמְשֻׁפָּע, מִן הֶחָרוּט וְעַד רַב הַצְּלָעוֹת; כָּל הַבָּעַת פָּנִים הַשְּׁכִיחָה אֵצֶל בְּנֵי־אָדָם, מִן הַחֵמָה וְעַד הַתַּאֲוָה; כָּל גִּיל וָגִיל, מִקִּפְלֵי הָעוֹלָל עַד לְקִמְטֵי הַזָּקֵן הַהוֹלֵךְ לָמוּת; כָּל דְּמוּת זְוָעָה שֶׁנּוֹצְרָה בְּדִמְיוֹן הָאֱמוּנָה, מִן שְׂעִיר הַמִּתּוֹלוֹגְיָה וְעַד אַשְׁמְדַי; כָּל חִתּוּךְ פַּרְצוּף שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִן הַחַיָּה, מִן הַלּוֹעַ וְעַד הַמַּקּוֹר, מִן הַחַרְטֹם וַעד הַחֶדֶק. נְתָאֵר לָנוּ אֶת פַּרְצוּפֵי עֲוִית שֶׁל פּוֹן־נֶף¹⁷, אֵלֶּה יְצִירֵי הַדִּמְיוֹן אֲשֶׁר גֶ’רְמֶן פִילוֹן עֲשָׂאָם אֶבֶן, וְהִנֵּה הֵם הֶעֱלוּ בָּשָׂר וְרוּחַ וְיָצְאוּ בָּזֶה אַחַר זֶה לְפָנֵינוּ וְהֶעֱמִידוּ בָּנוּ עֵינַיִם לוֹהֲטוֹת; וְאֵת כָּל הַמַּסֵּכוֹת אֲשֶׁר כְּמוֹתָן אֶפְשָׁר לִרְאוֹת בְּיוֹם הַקַּרְנֵבַל בְּוֶנֶצְיָה: בְּקִצּוּר, עִרְבּוּב צוּרוֹת שֶׁל בְּנֵי־אָדָם.

הַהוֹלְלוּת קִבְּלָה צוּרָה פְלֶמִית יוֹתֵר וְיוֹתֵר. טֶנְיֶרְס הַגָּדוֹל וְהַצָּעִיר¹⁸ לֹא יָכְלוּ לְצַיֵּר אֶלָּא אֶת בָּבוּאָתָהּ שֶׁל זוֹ. הָרוֹצֶה יְתָאֵר לְעַצְמוֹ ת צִיּוּר הַמִּלְחָמָה שֶׁל סַלְוָטוֹר רוֹזָה¹⁹ בִּדְמוּת בַּקְחוֹנָל. פֹּה אָפְסוּ לִהְיוֹת סְטוּדֶנְטִים וְצִירִים, נָשִׁים וּגְבָרִים; לֹא הָיוּ אֶלָּא בְּרִיּוֹת כִּקְלוֹפֶּן טְרוֹאִיפוּ, גִ’יל לֶקוֹרְנוּ, מָרִי קַטֶרְלִיבְר וְרוֹבֶּן פּוּסְפֶּן. הַכֹּל נֶעְלַם בְּתוֹךְ בֻּלְמוּס הַפְּרִיצוּת. הָאוּלָם הַגָּדוֹל נֶהְפַּךְ לְכִבְשָׁן לוֹהֵט בְּהֶפְקֵרוּת וְחֶדְוָה, וּבְקֶרֶב הַכִּבְשָׁן הַזֶּה הָיָה כָּל פֶה צְעָקָה, כָּל פָּנִים עֲוִית, כָּל יְצוּר־אָדָם דְּמוּת מַרְאֶה: וְהַכֹּל בְּצֵרוּף אֶחָד לֹא הָיָה אֶלָּא זְעָקָה וִילָלָה. הַפַּרְצוּפִים הַנִּתְעָבִים, שֶׁנִּתְגַּלּוּ חֲלִיפוֹת בְּפֶתַח הַכַּרְכֹּב כְּשֶׁהֵם חוֹרְקִים שִׁנַּיִם, נִדְמוּ לְלַפִּידִים שֶׁהֻשְׁלְכוּ אֶל גֶּחָלִים; וּמִתּוֹךְ הֶהָמוֹן הַסּוֹעֵר הָיְתָה מְנַסֶּרֶת וְהוֹלֶכֶת – דֻּגְמַת קִיטוֹר הָעוֹלֶה מִתַּנּוּר הִתּוּךְ – נְהִימַת טִרְטוּר חֲרִיפָה, צוֹרֶבֶת וְשׁוֹרֶקֶת, דּוֹמָה לִשְׁאוֹן הַכְּנָפַיִם שֶׁל זְבוּב הַבָּקָר.

“אִי! הוֹ! לַעֲזָאזֵל!”

“רְאֵה אַף רְאֵה אֶת הַפַּרְצוּף הַזֶּה!”

“אֵינוֹ רָאוּי לִכְלוּם.”

“הָבוּ פַּרְצוּף אַחֵר!”

“גִ’ילְמֶט מוֹגֶרְפּוּי, הַבִּיטִי בְּלוֹעַ הַשּׁוֹר הַזֶּה, אֵין לוֹ צֹרֶךְ אֶלָּא בְּקַרְנָיִם. מַשְׁמַע שֶׁאֵין זֶה בַּעְלֵךְ!”

“סַלְּקוּהוּ!”

“חֵי הָאַפִּיפְיוֹר וְחֵי בִּטְנוֹ! מִי הוּא בַּעַל הָעֲוִית הַלָּז?”

“הֵי! לִכְגוֹן זֶה יֵאָמֵר גְּנֵבַת דָּעַת. לֹא מֻתָּר לְהַרְאוֹת אֶלָּא אֶת הַפַּרְצוּף בִּלְבָד!”

“פֶּרֶט קַלְבּוֹט הָאֲרוּרָה! הַלֵּזוּ נֶאֱמָנָה עַל מַעֲשִׂים כָּאֵלֶּה.”

“הֶאָח! הֶאָח!”

“אל תָּשִׂימוּ לִי מַחֲנָק –!”

“הִנֵּה זֶה לֹא יוּכַל לְהַעֲבִיר אֶת אָזְנָיו הָאֲרֻכּוֹת דֶּרֶךְ הַחוֹר!” וְכוּ' וְכוּ'!…

וְאוּלָם חוֹבָה לָנוּ לָדוּן אֶת יוֹהַן דֶּה־מוֹלֶן לְכַף זְכוּת. בְּעַרְבּוּבְיָה מְשֻׁנָּה זוֹ הִסְתַּמְּנָה דְמוּתוֹ בְּלִי הֲפוּגוֹת מֵעַל פְּנֵי עַמּוּד מוֹשָׁבוֹ, כִּדְמוּת נַעַר הַמַּלָּחִים, הַנִּתְלֶה בְּרֹאשׁ מִפְרָשׂ. הוּא הִתְהוֹלֵל בְּמִדָּה שֶׁאֵין לְשַׁעֵר. פִּיו הָיָה פָּעוּר לְאֵין חֹק וְצַעֲקוֹתָיו לֹא נִשְׁמְעוּ כִּמְעַט לָאֹזֶן, – לֹא מִפְּנֵי שֶׁבָּטְלוּ בְּתוֹךְ הַהֲמֻלָּה הַגְּדוֹלָה, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁקּוֹל הַצּוֹעֵק הָיָה עַז מֵהִשָּׁמֵעַ וְהִגִּיעַ לִגְבוּל שֶׁל שְׁמוֹנַת אֲלָפִים זַעְזוּעִים לְפִי בִּיאוֹ אוֹ שְׁנֵים־עָשָׂר אֶלֶף לְפִי סוֹבֵיר.

וּגְרֶנְגּוֹאַר הִתְאוֹשֵׁשׁ בְּמִקְצָת לְאַחַר שֶעָבְרוּ עָלָיו רִגְעֵי הַדִּכְדּוּךְ הָרִאשׁוֹנִים. הוּא הֵעֵז פָּנִים כְּנֶגֶד הָאָסוֹן. “הָבוּ הֶמְשֵׁךְ לַחִזָּיוֹן!” צָעַק הַפַּעַם הַשְׁלִישִׁית לְמַגִּידֵי דְבָרָיו, כְּלוֹמַר, לַשַׂחֲקָנִים; אַחֲרֵי כֵן, מִדֵּי הִתְהַלְּכוֹ הֵנָּה וָהֵנָּה עַל יַד רַחֲבַת הַשַּׁיִשׁ, עָלָה הִרְהוּר עַל לִבּוֹ שֶׁיֵּלֵךְ וְיַרְאֶה אַף הוּא אֶת פַּרְצוּפוֹ בְּתוֹךְ הָאֶשְׁנָב שֶל חֲדַר הַתְּפִלָּה, וִיהִי זֶה רַק לְמַעַן הִתְעַנֵּג וִהַעֲוֵה פָּנִים כְּנֶגֶד הָעָם כְּפוּי הַטּוֹבָה. “וְאוּלָם לֹא יִהְיֶה וְלֹא יָקוּם! לֹא לְפִי כְּבוֹדֵנוּ הוּא הַדָּבָר; לֹא לִנְקָמָה אָנוּ נוֹשְאִים אֶת נַפְשֵׁנוּ. רַק אֶת מִלְחַמְתֵּנוּ נִלָּחֵם עַד הַסּוֹף,” הָיָה אוֹמֵר חֲלִיפוֹת לְנַפְשׁוֹ; “כֹּחוֹ שֶׁל הַפִּיּוְט הוּא גָדוֹל בְּקֶרֶב הָעָם; הָשֵׁב אֲשִׁיבֵם אֵלָי. הָבָה וְנִרְאֶה לְמִי יִהְיֶה הַנִּצָּחוֹן – לְפַרְצוּפִים מִתְעַוְּים אוֹ לָאֳמָנֻיּוֹת הַיָּפוֹת.” אֲבוֹי! הוּא נִשְׁאַר הָרוֹאֶה הַיְחִידִי לַחִזָּיוֹן שֶׁנּוֹצַר עַל יָדוֹ.

הַמַּצָּב הוּרַע עוֹד מִכְּפִי שֶׁהָיָה קֹדֶם. הוּא לֹא רָאָה עַכְשָׁו אֶלָּא אֶת אֲחוֹרֵיהֶם שֶׁל הַבְּרִיּוֹת. אֲבָל לֹא! אוֹתוֹ בֶּן־אָדָם בַּעַל בָּשָׂר וְרַב סַבְלָנוּת, שֶׁגְּרֶנְגּוֹאַר שָׁאַל כְּבָר פַּעַם בַעֲצָתוֹ בְּרֶגַע שֶׁל מַשְׁבֵּר, עָמַד שׁוֹהֶה כְּנֶגֶד הַתֵּאַטְרוֹן. וְאוּלָם גִ’יסְקֶט וְלִיאֶנַרְד נִסְתַּלְּקוּ זֶה כְּבָר מִן הַמָּקוֹם.

יְדִיד נֶאֱמָן זֶה אֲשֶׁר לַחִזָּיוֹן נָגַע מְאֹד עַד לֵב גְּרֶנְגּוֹאַר. הַפַּיְטָן נִתְיַצֵּב לְצִדּוֹ וּפָנָה אֵלָיו בִּדְבָרִים כְּשֶׁהוּא מְנַעֲנֵעַ אוֹתוֹ בַּלָּאט בִּזְרוֹעוֹ. כֵּיוָן שֶׁאִישׁ טוֹב זֶה סָמַךְ עַל הַגָּדֵר וְהָיָה כִּמְנַמְנֵם.

“אֲדוֹנִי,” אָמַר גְּרֶנְגּוֹאַר, “אֲנִי מוֹדֶה לוֹ מִקֶּרֶב לֵב.”

“אֲדוֹנִי,” הֵשִׁיב הַלָּז מִתּוֹךְ פִּהוּק, “תּוֹדָה זוֹ עַל שׁוּם מָה?”

“אֲנִי יוֹדֵעַ מַה שֶׁגָרַם לוֹ שִׁעְמוּם,” עָנָה הַפַּיְטָן, “הֲרֵי זֶה הָרַעַשׁ הַמְבַטֵּל אֶת כְּבוֹדוֹ מִן הַשְּׁמִיעָה. וְאוּלָם אַל יִירָא וְאַל יִפְחַד; שְׁמוֹ יִשָּׁאֵר זִכָּרוֹן לְדוֹר אַחֲרוֹן. מַה שְׁמוֹ, בְּבַקָּשָׁה?”

“רֶנוֹ שָׁטוֹ, שׁוֹמֵר הַחוֹתָם לְבֵית הַמִּשְׁפָּט שֶׁל פָּרִיס, בְּבַקָּשָׁה.”

“אֲדוֹנִי, הוּא כָּאן הַמּוֹדָע הַיְחִידִי לִבְנוֹת הַשִּׁיר,” אָמַר גְּרֶנְגּוֹאַר.

“כְּבוֹדוֹ טוֹפֵל עָלַי שְׁבָחִים יוֹתֵר מִדַּי,” אָמַר שׁוֹמֵר הַחוֹתָם אֲשֶׁר לְבֵית הַמִּשְׁפָּט.

“אֲדוֹנִי הוּא הָאִישׁ הַיְחִידִי,” עָנָה גְרֶנְגּוֹאַר, “אֲשֶׁר שָׁמַע אֶת הַחִזָּיוֹן מִתּוֹךְ הַקְשָׁבָה רַבָּה. מַה טִיבוֹ שֶׁל זֶה בְּעֵינֵי כְּבוֹדוֹ?”

“אִי לָזֹאת!” הֶחֶזִיר הַפָּקִיד הַשָּׁמֵן כְּשֶׁהוּא כָּפוּת עֲדַיִן לַשֵּׁנָה, “סָבוּרְנִי שֶׁהוּא מְבֻדָּח לְמַדָּי.”

גְרֶנְגּוֹאַר רָאָה צֹרֶךְ לְעַצְמוֹ לְהִסְתַּפֵּק בְּשֶׁבַח זֶה; כִּי פִּתְאֹם נִפְסְקָה שִיחָתָם עַל יְדֵי רַעַם שֶׁל מְחִיאוֹת כַּפַּיִם וּתְשׁוּאוֹת רָצוֹן כַּבִּירוֹת. אַפִּיפְיוֹר הַלֵּצִים הִנֵּה זֶה נִבְחַר.

“הֵידָד! הֶאָח! הֵידָד!” שָׁאַג הֶהָמוֹן מִכָּל הָעֲבָרִים.

אוֹתוֹ פַּרְצוּף, שֶׁהוֹפִיעַ עַכְשָׁו בְּחוֹר הַכַּרְכֹּב, הָיָה מְעֻוֶּה בֶּאֱמֶת עַד לְהַפְלִיא.

לְאַחַר כָּל הֲמוֹן הַפַּרְצוּפִים הַפְּרוּעִים, בַעֲלֵי חָמֵשׁ אוֹ שֵׁשׁ צְלָעוֹת, שֶׁהוֹפִיעוּ בָּזֶה אַחַר זֶה בָּאֶשְׁנָב וְלֹא קִיְּמוּ אֶת הַטִּפּוּס הַכָּשֵׁר שֶׁל הַמְכֹעָר, כְּפִי שֶׁדִּמּוּ אוֹתוֹ הַמֹּחוֹת הַלּוֹהֲטִים הַלָּלוּ, – לֹא הָיָה יָכֹל לִמְצֹא כָּאן חֵן אֶלָּא אֶחָד גָּדוֹל בְּכִעוּרוֹ בְּאוֹתוֹ פַּרְצוּף שֶׁלָּקַח עַכְשָׁו אֶת לֵב הַקָּהָל וְזָכָה בַּבְּחִירָה. מַר קֹפֶּנוֹל בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ מָחָא כַּף; וּקְלוֹפֶּן טְרוֹאִיפוּ, שֶׁהִשְׁתַּתֵּף בַּהִתְחָרוּת (אֱלֹהִים יוֹדֵעַ עַד הֵיכָן יָכֹל הָיָה לְהַגִּיעַ כִּעוּר פַּרִצוּפוֹ שֶׁלָּזֶה) רָאָה אֶת עַצְמוֹ כִּמְנֻצָּח. וְאַף אָנוּ נַעֲשֶׂה כָּךְ. וְאוּלָם אֵין בְּדַעְתֵּנוּ לְנַסּוֹת דְּבָרִים אֶל הַקּוֹרֵא כְּדֵי לְתָאֵר לְפָנָיו אֶת הַחֹטֶם בֶּן אַרְבַּעַת הַקְּצָווֹת, אֶת הַפֶּה הַדּוֹמֶה לְפַרְסַת בַּרְזֶל, אֶת הָעַיִן הַשְּׂמָאלִית, מְעוּטַת הַדְּמוּת, הַיּוֹשֶׁבֶת מִתַּחַת לְגַבָּה שֶכֻּלָּהּ זִיפִים אֲדֻמִּים, וְאֶת הָעַיִן הַיְמָנִית הַמִּתְעַלֶּמֶת לְגַמְרֵי מִתַּחַת לְיַבֶּלֶת עֲצוּמָה, אֶת הַשִּׁנַּיִם הַפְּרוּעוֹת וְהַפְּגוּמוֹת אֲשֶׁר דְּמוּת לָהֶן כְּאוֹתָם חוֹרֵי הַיּוֹרִים אֲשֶׁר בִּמְצוּדָה, אֶת הַשָּׂפָה הַתְּפוּחָה, אֲשֶׁר מִמַּעַל לָהּ הָיְתָה מְבַצְבֶּצֶת וְיוֹצֵאת אַחַת הַשִּׁנַּיִם כִּדְמוּת שֵׁן הַפִּיל, אֶת הַסַנְטֵר הַמִשֻׁסָּע לִשְׁנַיִם וְאֶת הַבָּעַת הַפָּנִים אֲשֶׁר הִתְעַלְּמָה עַל כָּל אֵלֶה, אֶת תַּעֲרֹבֶת זוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ רִשְׁעוּת וְטִמְטוּם וְעָגְמַת רוּחַ. מִי שֶׁדִּמְיוןֹ לוֹ יָבוֹא וִיתָאֵר לְעַצְמוֹ אֶת הַכֹּל בְּצֵרוּף אֶחָד!

תְּשׁוּאוֹת הָרָצוֹן נִתְּנוּ פֶּה אֶחָד; כָּל הַקָּהָל רָץ לְעֵבֶר חֲדַר הַתְּפִלָּה. אַפִּיפְיוֹר הַלֵּצִים הַמְאֻשָּׁר לֻקַּח אֶל הָאוּלָם. הַתִּמָּהוֹן וְהַהִתְפַּלְּאוּת הִגִּיעוּ עַכִשָׁו לְשִׂיאָן: עֲוִית זוֹ הָיְתָה פַּרְצוּפוֹ הַנָּכוֹן. אוֹ שֶׁנֵּיטִיב וְנֹאמַר: כָּל דְּמוּתוֹ הָיְתָה עֲוִית אֶחָת. רֹאשׁ תָּפוּחַ שַׁסָּמְרוּ עָלָיו שְׂעָרוֹת אֲדֻמּוֹת; בֵּין הַכְּתֵפַיִם גַּב אַדִּיר הַמְבַצְבֵּץ וְיוֹצֵא גַם מִצַּד הֶחָזֶה; הַשּׁוֹקַיִם וְהָרַגְלַיִם מְעֻקָּמוֹת בְּמִדָּה כָּזוֹ שֶׁאֵינָן בָּאוֹת לִידֵי נְגִיעָה אֶלָּא בִּמְקוֹם הַבִּרְכַּיִם, וּדְמוּת לָהֶן כִּשְׁנֵי מַגָּלֵים שֶׁחֻבְּרוּ בִּמְקוֹם הַנִּצָב; כַּפּוֹת רַגְלַיְם עֲצוּמוֹת, כַּפּוֹת יָדַיִם מֻפְלָגוֹת בְּגָדְלָן, וּבַד בְּבַד עִם סֵרוּס צוּרָה זֶה הַבָּעָה מַבְהִילה הָאוֹמֶרֶת גְּבוּרָה, זְרִיזוּת וְאֹמֶץ רוּחַ: יוֹצֵא־דֹפֶן מְשֻׁנֶּה הַמַּכְחִישׁ אֶת הַכְּלָל הַגָּדוֹל, זֶה הָאוֹמֵר כִּי הַגְּבוּרָה, דֻּגְמַת הַיֹּפִי, מְקוֹרָהּ בַּקֶּצֶב הַשָּׁלֵם. הִנֵּה כָּזֶה הָיָה הָאַפִּיפְיוֹר אֲשֶׁר בָּחֲרוּ לָהֶם הַלֵּצִים. לְפִי מַרְאֵהוּ דָמָה לַעֲנָק שֶׁנִּשְׁבַּר וּשְׁבָרָיו חֻבְּרוּ שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה.

כְּשֶׁהוֹפִיעַ בֶּן צִיקְלוֹפִּים זֶה עַל סַף חֲדַר הַתְּפִלָּה וְקָפָא עַל מְקוֹמוֹ כְּשֶהוּא מְסֻרְבָּל, גּוּץ וְרָחָב כִּמְעַט כְּמִדַּת אָרְכּוֹ, “דְּמוּת בַּת אַרְבָּעָה קְצָווֹת”, כְּפִי שֶׁאוֹמֵר אֶחָד מִגְּדוֹלֵי הַדּוֹר – הִכִּיר אוֹתוֹ הֶהָמוֹן תֵּכֶף וּמִיָּד עַל פִּי מְעִילוֹ שֶׁחֶצְיוֹ שָׁחוֹר וְחֶצְיוֹ אָדֹם וְזָרוּעַ כֻּלּוֹ מְצוּדוֹת כֶּסֶף, וּבְעִקָּר עַל פִּי כִּעוּר הַיּוֹצֵא מִן הַכְּלָל, וְכָל הַנִּקְהָלִים קָרְאוּ פֶּה אֶחָד:

“הֲרֵי זֶה קְוָזִימוֹדוֹ, שׁוֹמֵר הַפַּעֲמוֹן! זֶהוּ קְוָזִימוֹדוֹ, הַגִּבֵּן אֲשֶׁר בְּנוֹטְר־דַּם! קְוָזִימוֹדוֹ הָעִוֵּר בְּעַיִן אֶחָת! קְוָזִימוֹדוֹ עֲקֹם הָרַגְלַיִם! הֵידָד! הֶאָח!”

כָּל זֶה בָּא לְלַמְּדֵנוּ כִּי קְוָזִימוֹדוֹ הָיָה עָשִׁיר בְּכִנּוּיִים.

“סַלְּקוּ הַצִּדָּה אֶת הַנָּשִׁים הֶהָרוֹת!” צָעֲקוּ הַסְּטוּדֶנְטִים.

“וְאֵלֶּה אֲשֶׁר תְּשׁוּקָתָן לְכָךְ,” הוֹסִיף יוֹהַן.

הַנָּשִׁים הִסְתִּירוּ בְּפֹעַל מַמָּשׁ אֶת פְּנֵיהֶן.

“הָהּ! קוֹף מְכֹעָר שֶׁכְּמוֹתוֹ!” אָמְרָה אֶחָת.

“הוּא גָדוֹל בְּרִשְׁעוּת, כְּמוֹ בְּכִעוּר,” אָמְרָה אַחֶרֶת.

“זֶהוּ אַשְׁמְדַי בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ,” הוֹסִיפָה הַשְּׁלִישִׁית.

“מַזָּלִי הָרַע גָרַם לִי שֶׁאֲנִי גָרָה בִּסְבִיבַת נוֹטְר־דַּם; בַּלֵּילוֹת אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת קוֹל רַגְלָיו כְּשֶׁהוּא מִתְרוֹצֵץ עַל פְּנֵי מַרְזֵב הַגָּג.”

“בְּחֶבְרַת חֲתוּלִים.”

“הוּא מָצוּי תָּמִיד עַל הַגַּגּוָת אֲשֶׁר לְבָתֵינוּ.”

“הוּא מַשְׁלִיךְ לָנוּ דֶרֶךְ הָאֲרֻבָּה כָּל מִינֵי דְבָרִים מְכֻשָּׁפִים.”

“עֶרֶב אֶחָד לִפְנֵי זְמָן לֹא רַב הֶרְאָה לִי אֶת פַּרְצוּפוֹ בְּאֶשְׁנַב הַגָּג. חָשַׁבְתִּי כִּי זֶה בֶּן־אָדָם. פַּחַד גָּדוֹל תְּקָפָנִי.”

“בְּטוּחָה אָנֹכִי כִּי הוּא בָּא בַּמַּקְהֵלוֹת הַמְכֻשָּׁפוֹת. פַּעַם אַחַת הִנִּיחַ עַל גַּג בֵּיתִי מַטְאֲטֵא.”

“הָהּ! כַּמָּה כִּעוּר בְּפַרְצוּפוֹ שֶׁל גִּבֵּן זֶה!”

“הָהּ! נֶפֶשׁ שְׁפָלָה שֶׁכְּמוֹתוֹ!”

“אִי לָךְ!”

וּלְעֻמַּת זֶה שָׂבְעוּ הַגְּבָרִים עֹנֶג וּמָחֲאוּ כַּף לְאוֹת רָצוֹן.

קְוָזִימוֹדוֹ, אֲשֶׁר בִּגְלָלוֹ קָם כָּל הָרַעַשׁ הַזֶּה, הוֹסִיף לַעֲמֹד עַל סַף חֲדַר הַתְּפִלָּה, כְּשֶׁהוּא כֻּלּוֹ קוֹדֵר וְקָשֶׁה וּמַפְקִיר אֶת עַצְמוֹ לְהִשְׁתּוֹמְמוּת הַקָּהָל.

אַחַד הַסְּטוּדֶנְטִים (כִּמְדֻמֶּה שֶׁזֶּה הָיָה רוֹבֶּן פּוּסְפֶּן) הִתְקָרֵב יוֹתֵר מִדַּי וְהֵטִיל אֶת צְחוֹקוֹ כְּנֶגֶד פָּנָיו. קְוָזִימוֹדוֹ מָצָא אֶת סִפּוּקוֹ בָּזֶה שֶׁתָּפַס לוֹ לַסְּטוּדֶנט בַּאֲזוֹרוֹ וּזְרָקוֹ מֵעַל פָּנָיו הַרְחֵק כַּעֲשָׂרָה צְעָדִים, זָרֹק וְהַשְׁלֵךְ דֶּרֶךְ הֶהָמוֹן – וְהוּא עָשָׂה מַה שֶׁעָשָׂה בְּלִי לְהוֹצִיא אַף הֶגֶה קַל מִפִּיו.

מַר קֹפֶּנוֹל נִגַּשׁ אֵלָיו מִתּוֹךְ הִשְׁתּוֹמְמוּת:

“בֵּאלֹהִים נִשְׁבַּעְתִּי! שָׂהֲדִי בַּמְּרוֹמִים! אַתָּה בַּעַל הַכִּעוּר הַנָּאֶה בְּיוֹתֵר שֶׁרָאִיתִי מִיָּמָי. רָאוּי אַתָּה לְמַעֲלַת אַפִּיפְיוֹר בְּרוֹמָא כְּשֵׁם שֶׁהִנְּךָ רָאוּי לְכָךְ בְּפָרִיס.”

וּבְדַבְּרוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שָׂם מִתּוֹךְ חֶדְוַת לֵב אֶת יָדוֹ עַל שְׁכֶם הַגִּבֵּן.

קְוָזִימוֹדוֹ לֹא נָע וְלֹא זָע. קֹפֶּנוֹל הוֹסִיף לְדַבֵּר:

“רָאוּי אַתָּה בְּעֵינַי שֶׁאֲכַבֶּדְךָ בִּמְזִיגָה יָפָה, וְלוּ גַם יַעֲלֶה לִי הַדָּבָר בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף!”

קְוָזִימוֹדוֹ לֹא עָנָה דָבָר.

“אֵלִי שֶׁבַּשָּׁמָיִם!” קָרָא עוֹשֵׂה הַגַּרְבָּיִם, “וְכִי חֵרֵשׁ אַתָּה בְּאָזְנֶיךָ?”

קְוָזִימוֹדוֹ הָיָה בֶּאֱמֶת חֵרֵשׁ.

בֵּין כֹּה וְהוּא הִתְחִיל מִתְרַגֵּז בְּשֶׁל הִתְנַהֲגוּתוֹ שֶׁל קֹפֶּנוֹל, וּלְפֶתַע פִּתְאֹם הִפְנָה אֶת עַצְמוֹ לְצִדּוֹ שֶׁל הַלָּז וְחָרַק אֶת שִׁנָּיו בְּאֹפֶן נוֹרָא כָּל כָּךְ, שֶׁהָעֲנָק הַפְלֶמִי נִרְתַּע לְאָחוֹר כְּאוֹתוֹ כֶּלֶב הַבּוּלְדוֹג הַנָּס מִפְּנֵי הֶחָתוּל.

מִתּוֹךְ יִרְאַת כָּבוֹד וְאֵימָה נִתְהַוָּה עַכְשָׁו מִסָּבִיב לָאִישׁ הַמּוּזָר הֶקֵּף, אֲשֶׁר מִדַּת חֲצִי קָטְרוֹ הָיְתָה חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה רֶגֶל לְכָל הַפָּחוֹת.

אִשָּׁה זְקֵנָה אַחַת בֵּאֲרָה לְקֹפֶּנוֹל אֶת הַדָּבָר כִּי קְוָזִימוֹדוֹ הוּא חֵרֵשׁ בְּאָזְנָיו.

“חֵרֵשׁ?” אָמַר עוֹשֵׂה הַגַּרְבַּיְם וְצָחַק בְּקוֹל גָּדוֹל כְּנֻסַּח פְלַנְדְּרִיָּה. “שָׂהֲדִי בַּמְּרוֹמִים! הֲרֵיהוּ אַפִּיפְיוֹר מֻשְׁלָם בְּכָל הַמַּעֲלוֹת!”

“הֵי, הֲרֵי אֲנִי מַכִּיר אוֹתוֹ!” קָרָא יוֹהַן שֶׁיָּרַד לְבַסּוֹף מֵעַל כַּרְכֹּב הָעַמּוּד כְּדֵי לְהִסְתַּכֵּל מִקָּרוֹב בִּקְוָזִימוֹדוֹ, “זֶהוּ שׁוֹמֵר הַפַּעֲמוֹן הַמְשַׁמֵּשׁ אֶת אָחִי הַסְּגָן. שָׁלוֹם לְךָ, קְוָזִימוֹדוֹ?”

“בֶּן־שֵׁדִים!” אָמַר רוֹבֶּן פּוּסְפֶּן וְהוּא עֲדַיִן מְעוּךְ אֲבָרִים בְּשֶׁל הַנְּפִילָה שֶׁנָּפַל. “בָּרוּר וְיַצִּיב כִּי הוּא גִבֵּן; בְּלֶכְתּוֹ יִהְיֶה לַעֲקֹם רַגְלָיִם; בְּהַבִּיטוֹ וְהָיְתָה לוֹ רַק עַיִן אֶחָת; אִם תִּפְנֶה אֵלָיו בִּדְבָרִים וְנִתְגַּלָּה הַדָּבָר כִּי הוּא חֵרֵשׁ. לַמְּדוּנִי נָא, רַבּוֹתַי, כֵּיצַד מִשְׁתַּמֵּשׁ הוּא בִּלְשׁוֹנוֹ?”

“הוּא יָכֹל לְדַבֵּר כְּשֶׁהוּא רוֹצֶה בְּכָךְ,” אָמְרָה הַזְּקֵנָה; “הוּא נִתְחָרֵשׁ בְּשֶׁל הַלְמוּת הַפַּעֲמוֹנִים, אֲבָל אֵינֶנּוּ אִלֵּם.”

“אַף גַּם זֶה חָסֵר הוּא,” הִפְטִיר יוֹהַן.

“וְיֵשׁ לוֹ עַיִן אַחַת מְיֻתֶּרֶת,” הוֹסִיף רוֹבֶּן פּוּסְפֶּן.

“לֹא נָכוֹן הַדָּבָר, אָמַר יוֹהַן בְּשׂוּם שֵׂכֶל; מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַיִן אַחַת מוּמוֹ גָדוֹל מִמּוּם הָעִוֵּר; שֶׁכֵּן הוּא מַכִּיר בְּחֶסְרוֹנוֹ.”

בֵּינָתַיִם וְכָל הַקַּבְּצָנִים, כָּל הַמְשָׁרְתִים וְכָל הַגַּנָּבִים, לְאַחַר שֶׁנִּצְטָרְפוּ אֲלֵיהֶם גַּם הַסְּטוּדֶנְטִים, הָלְכוּ יַחַד וְהוֹצִיאוּ אַגַּב טֶקֶס גָּדוֹל מִתּוֹךְ הָאָרוֹן אֲשֶׁר לְלַבְלָרֵי בֵּית הַמִּשְׁפָּט אֶת הָעֲטָרָה הָעֲשׂוּיָה קַרְטוֹן וְאֶת בֶּגֶד הַקַּלָּסָה הַנּוֹעָד לְאַפִּיפְיוֹר הַלֵּצִים. קְוָזִימוֹדוֹ לֹא הֶרְאָה כָּל אִי־רָצוֹן בְּשָׁעָה שֶׁהִלְבִּישׁוּהוּ אֵת כָּל אֵלֶּה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהִתְקִין אֶת עַצְמוֹ לְכָךְ מֵרְצוֹנוֹ וְהָיָה כְּמִתְגָּאֶה. אַחֲרֵי כֵן הוֹשִׁיבוּהוּ עַל גַּב עַרְסָל מְקֻשָּׁט בִּשְׁלַל גְּוָנִים. שְׁנֵים־עָשָׂר פְּקִידִים, הַנִּמְנִים עַל חֶבֶר הַלֵּצִים, הֱרִימוּהוּ עַל כָּתֵף, וּמֵעֵין חֶדְוָה קָשָׁה וְאוֹמֶרֶת בּוּז הוֹפִיעָה עַל פָּנָיו הַקּוֹדְרִים שֶׁל הַצִּיקְלוֹף בְּשָׁעָה שֶׁרָאָה לְרַגְלָיו הָעֲקֻמּוֹת אֶת רָאשֵׁיהֶם שֶׁל הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַיָּפִים וְהַבְּרִיאִים וְטוֹבֵי הַמַּרְאֶה. וְהִנֵּה זָעָה הַתַּהֲלוּכָה עַל אֲנָשֶׁיהָ הַהוֹמִים וּלְבוּשֵׁי הַקְּרָעִים וִיָצְאָה, כְּפִי הַמִּנְהָג, לְהַקִּיף אֶת הַמִּסְדְּרוֹנִים הַפְּנִימִיִּים שֶׁל הָאַרְמוֹן, בְּטֶרֶם תֵּצֵא לְסוֹבֵב רְחוֹבוֹת וּשְׁוָקִים.

ו. אֶסְמֶרַלְדָּה

נְבַשֵּׂר בְּרָצוֹן לַקּוֹרֵא, כִּי גְרֶנְגּוֹאַר וִיצִירָתוֹ הֶחֱזִיקוּ מַעֲמָד בִּזְמַן שֶׁנִּקְרוּ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. הַשַּׂחֲקָנִים, שֶׁחָזְקָה עֲלֵיהֶם פְּקֻדָּתוֹ, לֹא חָדְלוּ מֵהַרְצוֹת אֶת דִּבְרֵי הַחִזָּיוֹן, וּגְרֶנְגּוֹאַר לֹא חָדַל מִתֵּת אֹזֶן שׁוֹמָעַת. הוּא הִשְׁלִים אֶל הַהֲמֻלָּה אֲשֶׁר מִסָּבִיב וְגָמַר אֹמֶר בְּלִבּוֹ לַעֲמֹד עַל מִשְׁמַרִתּוֹ עַד הַסּוֹף, כֵּיוָן שֶׁלֹּא חָדַל מִקַּוּוֹת כִּי הַקָּהָל עוֹד יָשׁוּב וְיַפְנֶה אֵלָיו אֶת תְּשׂוּמַת לִבּוֹ. תִּקְוָה קְלוּשָׁה זוֹ נִתְחַזְּקָה בְּלִבּוֹ יוֹתֵר לְאַחַר שֶׁרָאָה אֶת קְוָזִימוֹדוֹ וְאֶת קֹפֶּנוֹל וְאֵת כַּל הַלְּוָיָה הַהוֹלְלָה אֲשֶׁר לְאַפִּיפְיוֹר הַלֵּצִים מִסְתַּלְּקִים בְּרַעַשׁ גָּדוֹל מִתּוֹךְ הָאוּלָם. הֲמוֹן הָעָם רָץ אַחֲרֵיהֶם בְּחֶמְדָּה רַבָּה. “גַּם זוֹ לְטוֹבָה,” אָמַר גְּרֶנְגּוֹאַר בְּלִבּוֹ, “יֵלְכוּ לָהֶם מַפְרִיעֵי הַסֵּדֶר.” לַאֲסוֹנוֹ לֹא הָיוּ בַּקָּהָל אֶלָּא מַפְרִיעֵי סֵדֶר בִּלְבָד. בִּן־רֶגַע נִתְרוֹקֵן כָּל הָאוּלָם הַגָּדוֹל.

לְשֵׁם הָאֱמֶת צָרִיךְ לְהַגִּיד כִּי כַּמָּה אֲנָשִׁים נִשְאֲרוּ בָּאוּלָם, בִּיחִידוּת וּבְקִבּוּצִים לְיַד הָעַמּוּדִים, וִהַלָּלוּ הָיוּ נָשִׁים וּזְקֵנִים וִילָדִים שֶׁרָצוּ לָנוּחַ מִן הָרַעַשׁ וְהַהֲמֻלָּה. אֲחָדִים מִן הַסְּטוּדֶנְטִים נִשְׁאֲרוּ בִּמְקוֹמָם עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן וְשָׁלְחוּ אֶת מֶבָּטֵיהֶם אֶל פְּנֵי הַכִּכָּר אֲשֶׁר בַּחוּץ.

“אַף זוֹ לְטוֹבָה,” חָשַׁב גְּרֶנְגּוֹאַר בְּלִבּוֹ, “יֵשׁ לִי כָּאן קָהָל כְּדֵי לְהַשְׁמִיעַ בְּאָזְנָיו אֶת גְּמָר חֶזְיוֹנִי. אֵין זֶה קְהַל שׁוֹמְעִים גָּדוֹל, אֲבָל קָהָל נִבְחָר שֶׁכֻּלּוֹ מַשְׂכִּילִים.”

מִיָּד לְאַחַר זֶה נִפְקַד מְקוֹמָהּ שֶׁל מַקְהֵלַת הַמְזַמְּרִים, שֶׁהָיְתָה צְרִיכָה לִפְעֹל אֶת פְּעֻלָּתָהּ הַגְּדוֹלָה בִּשְׁעַת כְּנִיסָתָהּ שֶׁל הָעַלְמָה הַקְּדוֹשָׁה. גְּרֶנְגּוֹאַר יָדַע עַכְשָׁו, כִּי כְּלֵי־הַזֶּמֶר שֶׁלּוֹ נִסְחֲפוּ בְּזֶרֶם הַתַּהֲלוּכָה אֲשֶׁר לְאַפִּיפְיוֹר הַלֵּצִים.

“הֶמְשֵׁךְ יָבוֹא,” אָמַר גְּרֶנְגּוֹאַר בְּשַׁלִוַת רוּחַ שֶׁל פִּילוֹסוֹף.

הוּא נִגַּשׁ אֶל קְבוּצַת אֶזְרָחִים שֶׁנִּרְאוּ בְּעֵינָיו כְּמִתְוַכְּחִים עָל אֹדוֹת חֶזְיוֹנוֹ. וְהִנֵּה הוּא תָּפַס אֶת קִטְעֵי הַשִּׂיחָה הָאֵלֶּה:

“מַר שֶׁנְטוֹ, הֲלֹא כְּבוֹדוֹ מַכִּיר אֶת הַפַּלְטִין נָבָרָה שֶׁנִּמְצָא בִּרְשׁוּתוֹ שֶל הָאָדוֹן לְבֵית נֵמוּר?”

“כֵּן הַדָּבָר, מְקוֹמוֹ שֶל זֶה הוּא בְּדִיּוּק מִמּוּל בֵּית הַכְּנֵסִיָּה הָקָּטֹן הַמְכֻנֶּה בְּרַק.”

“אֱמֶת וְיַצִּיב, לִפְנֵי זְמַן מְעַט הִשְׂכִּירָה הָרָשוּת אֶת הַבַּיִת לְגִילְיוֹם אֲלֶכְּסַנְדֶּר, זֶה הַצַּיָּר הַמַּעֲלֶה עַל הַבַּד נוֹשְׂאִים הִסְטוֹרִיִּים, וְנָטְלָה דְמֵי שְׂכִירוּת שֵׁשׁ לִטְרָאוֹת וּשְׁמוֹנָה כֶּסֶף בְּמַטְבֵּעַ הָעוֹבֶרֶת בְּפָרִיס.”

“שְׂכַר הַדִּירוֹת מַאֲמִיר מִיּוֹם לְיוֹם!”

“אֵין זֹאת,” אָמַר גְּרֶנְגּוֹאַר בְּלִבּוֹ, “כִּי אִם שְׁאָר הַקָּהָל נוֹתֵן אֹזֶן לִשְׁמֹעַ.”

“חֲבֵרִים,” קָרָא פִּתְאֹם אֶחָד מִן הַפּוֹחֲזִים הַיּוֹשְׁבִים בְּפִתְחֵי הַחַלּוֹנוֹת, “הִנֵּה אֶסְמֶרַלְדָּה! הִנֵּה הִיא עַל הַכִּכָּר בַּחוּץ!”

מִלָּה זוֹ פָּעֲלָה פְּעֻלָּה עֲצוּמָה. שְׁאָר הַנֶאֱסָפִים שֶׁבָּאוּלָם נֶחְפְּזוּ אֶל הַחַלּוֹנוֹת, טִפְּסוּ עַל הַקִּירוֹת כְּדֵי לְהַבִּיט הַחוּצָה וְקָרְאוּ כֻּלָּם פֶּה אֶחָד: “הִנֵּה אֶסְמֶרַלְדָּה! הִנֵּה אֶסְמֶרַלְדָּה!” אוֹתוֹ רֶגַע עָלָה בַּחוּץ קוֹל הָמוֹן הַמֵּרִיעַ תְּרוּעוֹת רָצוֹן.

“אֶסְמֶרַלְדָּה זוֹ מַה פֵּרוּשָׁהּ?” אָמַר גְּרֶנְגּוֹאַר וְסָפַק כַּפַּיִם מִתּוֹךְ עָגְמַת נֶפֶשׁ. “הָהּ! רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! דּוֹמֶה כִּי הִגִּיעַ עַכְשָׁו תּוֹרָם שֶׁל הַחַלּוֹנוֹת.”

הוּא הִפְנָה עַצְמוֹ כְּלַפֵּי רַחֲבַת הַשַּׁיִשׁ וְרָאָה כִּי נִפְסַק הַמִּשְׂחָק.

אוֹתוֹ רֶגַע בְּדִיּוּק עָמַד יֻפִּיטֶר לְהוֹפִיעַ וְלָתֵת אֶת בְּרָקָיו. וְאוּלָם יֻפִּיטֶר עָמַד לְמַטָּה בַּתֵּאַטְרוֹן וְלֹא נָע וְלֹא זָע.

“מִישֶׁל גִ’בּוֹרְן,” צָעַק הַפַּיְטָן בַּחֲמָתוֹ, “מָה אַתָּה עוֹשֶׂה שָׁם? וְכִי לְכָךְ נוֹעַדְתָּ? מַהֵר וַעֲלֵה לְמָעְלָה!”

“אֲבוֹי!” אָמַר יֻפִּיטַר, “זֶה עַכְשָׁו נָשָׂא סְטוּדֶנְט אֶת הַסֻּלָּם.”

גְּרֶנְגּוֹאַר שָׁלַח אֶת עֵינָיו לִרְאוֹת; הַדָּבָר הָיָה אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ. יְצִירָתוֹ לֹא יָכְלָה עוֹד לְהִתְפַּתֵּחַ מִתּוֹךְ קְשָׁרֶיהָ.

“נָבָל שֶׁכְּמוֹתוֹ!” מִלְמֵל גְּרֶנְגּוֹאַר.

“וּלְשֵׁם מָה נָשָׂא מִכָּאן אֶת הַסֻּלָּם?”

“כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת אֶסְמֶרַלְדָּה,” עָנָה יֻפִּיטֶר בְּקוֹל תַּאֲנִיָּה. “וְזֶה שָׁמַעְתִּי מִפִּיו: ‘הַבִּיטָה וּרְאֵה, הִנֵּה סֻלָּם שֶׁאֵין בּוֹ צֹרֶךְ!’ וּבִן־רֶגַע נֶעְלַם הַסֻּלָּם.”

זֶה הָיָה הַפֶּגַע הָאַחֲרוֹן. גְּרֶנְגּוֹאַר קִבֵּל עַל עַצְמוֹ הַכְנָעָה.

“לְכוּ לְכָל הָרוּחוֹת!” פָּנָה וְאָמַר לַמְשַׂחֲקִים, “וְאֶת שְׂכַרְכֶם אֶתֵּן לָכֶם בְּשָׁעָה שֶׁאֲקַבֵּל אֶת כֶּסֶף מַשְׂכֻּרְתִּי.” וְהוּא נָשָׂא אֶת רַגְלָיו לָלֶכֶת אֶת דֶּרֶךְ הַנְּסִיגָה, כְּפוּף רֹאשׁ אֲבָל אַחֲרוֹן לְכָל הַנְּסוֹגִים, כְּדֶרֶךְ מְפַקֵּד צָבָא שֶׁנִּלְחַם בִּגְבוּרָה.

וּבָעֵת שֶׁהִתְרוֹמֵם בְּגֶרֶם הַמַּדְרֵגוֹת אֲשֶׁר לָאַרְמוֹן מִלְמֵל מִבֵּין שְׂפָתָיו: “הַפָּרִיסָאִים הַלָּלוּ אֵינָם אֶלָּא חֲמוֹרִים וְשׁוֹטִים! הֵם בָּאוּ כְּדֵי לִשְׁמֹעַ אֶל הַחִזָּיוֹן, וְלֹא שָׁמְעוּ שֶׁמֶץ דָּבָר. הֵם נָתְנוּ אֶת לִבָּם לְכָל מִינֵי דְבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם, לִקְלוֹפֶּן טְרוֹאִיפוּ, לַחַשְׁמַן, לְקֹפֶּנוֹל, לִקְוָזִימוֹדוֹ, לַשָּׂטָן! וְאוּלָם לָעַלְמָה הַקְּדוֹשָׁה לֹא שָׂמוּ לֵב. פּוֹשְׂקֵי עֵינַיִם שֶׁכְּמוֹתָם! וְאָנֹכִי! בָּאתִי לְשֵׁם פַּרְצוּפִים וְלֹא לְשֵׁם אֲחוֹרָיִם! לָזֶה יֵאָמֵר: פַּיְטָן שֶׁגִלְגְּלוּ עָלָיו מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ! אֱמֶת הַדָּבָר, כִּי הוֹמֶר פָּשַׁט יָד לִנְדָבוֹת בִּמְקוֹמוֹת הַשְּׁוָקִים שֶׁל יָוָן, נָזוֹ²⁰ מֵת בְּאֶרֶץ גָּלוּת. וְאוּלָם אָנֹכִי – יִקָּחֵנִי הַשֵּד אִם יָדַעְתִּי אֶת כַּוָנַת הַדָּבָר שֶׁנִּקְרָא בְּפִיהֶם בְּשֵׁם אֶסְמֶרַלְדָּה. מַה פֵרוּשָׁהּ שֶׁל מִלָּה זוֹ בְּעֶצֶם? הֵא לְךָ לָשׁוֹן מִצְרִית!”

סֵפֶר שֵׁנִי

א. מִן הַכָּרִבְּדִיס אֶל הַסְּקִלָּה

בִּתְקוּפַת יָנוּאַר מַקְדִּים הַלַּיְלָה לָבוֹא. כְּשֶׁיָּצָא גְרֶנְגּוֹאַר מִן הָאַרְמוֹן שָׂרְרָה כְּבָר אֲפֵלָה בַּחוּצוֹת. חֲשֵׁכָה זוֹ שֶׁיָּרְדָה לָעוֹלָם הָיְתָה לוֹ לְרָצוֹן; הוּא רָצָה לְהִתְכַּנֵּס לְתוֹךְ רְחוֹב עָטוּף אֲפֵלָה וְרֵיק מֵאָדָם, כְּדֵי שֶׁיִּתְמַכֵּר בִּמְנוּחָה לְמַחְשְׁבוֹתָיו, וְהַפִּילוֹסוֹף שֶׁבּוֹ יָשִׂים תַּחְבֹּשֶׁת רִאשׁוֹנָה עַל פִּצְעוֹ שֶׁל הַפַּיְטָן. אַגַּב, חוּץ מִן הַפִּילוֹסוֹפְיָה לֹא הָיָה לוֹ עַכְשָׁו שׁוּם מִקְלָט; שֶׁהֲרֵי לֹא יָדַע הֵיכָן יַנִּיחַ הַלַּיְלָה אֶת רֹאשׁוֹ. לְאַחֵר שֶׁמֵּעֲשֵׂהוּ הַתֵּאַטְרָלִי נָחַל מַפָּלָה גְּמוּרָה לֹא הֵעֵז גְרֶנְגּוֹאַר לָשׁוּב אֶל דִּירָתוֹ אֲשֶׁר בָּרְחוֹב גְּרֶנְיָה, מוּל נְמֵל הַשָּׁחָת; הוּא שִׁעֲשַׁע אֶת עַצְמוֹ בְּתִקְוָה כִּי רֹאשׁ הַשּׁוֹפְטִים יִתֵּן לוֹ אֶת שְׁכַר הַכָּבוֹד חֵלֶף שִׁיר הַכְּלוּלוֹת אֲשֶׁר חִבֵּר, וְהוּא יְשַׁלֵּם בַּכֶּסֶף הַזֶּה לְמַר גִּילְיוֹם דּוּל־סוּר, הוּא חוֹכֵר הַמַּס לִבְהֵמוֹת דַּקּוֹת, שְׂכַר דִּירָה שֶׁל שִׁשָּׁה חֲדָשִׁים, לֵאמֹר שְׁנֵים־עָשָׂר כֶּסֶף בְּמַטְבֵּעַ שֶׁל פָּרִיס וּסְכוּם גָּדוֹל פִּי שְׁנֵים־עָשָׂר מִכָּל הָרְכוּשׁ אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, אִם לַחְשֹׁב בִּכְלָל זֶה גַם אֶת מִכְנָסָיו וְאֶת כֻּתַּנְתּוֹ וְאֶת כּוֹבָעוֹ. לְאַחַר שֶׁהִתְכַּנֵּס לְפִי שָׁעָה לְתוֹךְ מָבוֹא שֶׁל שַׁעַר אֶחָד וְחָשַׁב רֶגַע עַל אֹדוֹת מְקוֹם הַלִּינָה שֶׁהוּא עָתִיד לְיַחֵד לְעַצְמוֹ הַלַּיְלָה – כָּל מַרְצֶפֶת הָרְחוֹבוֹת שֶׁל פָּרִיס שִׁמְּשָׁה לוֹ מְקוֹם בְּחִירָה – עָלָה הַדָּבָר בְּזִכְרוֹנוֹ, כִּי בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבָר רָאָה בִּרְחוֹב סַוַטְרִי, בְּפֶתַח הַבַּיִת שֶׁל אֶחָד מִיּוֹעֲצַי הַפַּרְלָמֶנְט, מִין אֶבֶן הַמְשַׁמֶּשֶׁת הֲדוֹם לְרוֹכְבֵי פְּרָדוֹת, וְאוֹתָהּ שָׁעָה הִרְהֵר בְּלִבּוֹ כִּי אֶבֶן זוֹ רְאוּיָה לְשַׁמֵּשׁ פְּעָמִים מְקוֹם לִינָה לְאֶחָד קַבְּצָן אוֹ פַּיְטָן. הוּא נָתַן תּוֹדָה לֵאלֹהִים עַל אֲשֶׁר הִנְחִיל לוֹ אֶת הַמַּחֲשָׁבָה הַזֹּאת; אוּלָם מִדֵּי הִתְכּוֹנְנוֹ לַעֲבֹר עַל פְּנֵי כִּכַּר הָאַרְמוֹן וּלְהַגִּיעַ בְּדֶרֶךְ זוֹ אֶל הָעִיר הָעַתִּיקָה – הוּא הַפַּרְוָר אֲשֶׁר לְתוֹכוֹ יוֹרְדִים כְּמִתְפַּתְּלִים כָּל הָרְחוֹבוֹת הָעַתִּיקִים הַלָּלוּ, הַקַּיָּמִים עֲדַיִן בְּיָמֵינוּ עַל בָּתֵּיהֶם בַּעֲלֵי תֵּשַׁע הַקּוֹמוֹת – רָאָה לְפָנָיו אֶת הַתַּהֲלוּכָה אֲשֶׁר לְאַפִּיפְיוֹר הַלֵּצִים כְּשֶׁהִיא יוֹצֵאת מִן הָאַרְמוֹן, עוֹבֶרֶת לְרֹחַב הֶחָצֵר וּמִשְׂתָּעֶרֶת לִקְרָאתוֹ בַּהֲמֻלָּה רַבָּה, בְּלַפִּידִים בּוֹעֲרִים וּבִכְלֵי הַזֶּמֶר אֲשֶׁר נִלְקְחוּ מֵאִתּוֹ, מִגְּרֶנְגּוֹאַר. לַמַּחֲזֶה הַזֶּה הִתְחִילוּ שׁוּב כָּל פְּצָעָיו שׁוֹתְתִים דָּם; הוּא נָשָׂא אֶת רַגְלָיו וּבָרַח. מִתּוֹךְ צַעֲרוֹ, שֶׁבָּא לוֹ בַּעֲקֵב הַמַּפָּלָה בַּתֵּאַטְרוֹן, לֹא רָאָה אֵת כָּל עִנְיָן הַחַג אֶלָּא כְּקוֹץ מוּנָד וְכִמְעוֹרֵר פְּצָעִים.

הוּא רָצָה לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ הָעוֹלָה אֶל הַגֶּשֶׁר אֲשֶׁר עַל שֵׁם מִיכָאֵל הַקָּדוֹשׁ; יְלָדִים הִתְרוֹצְצוּ הִנֵּה וְהִנֵּה וּבִידֵיהֶם צִתִּיּוֹת וְגַחֲלִילִיּוֹת.

“יִמַּח שְׁמָם שֶׁל הָאוּרִים הַלָּלוּ!” קְרָא גְרֶנְגּוֹאַר וְחָזַר פִּתְאֹם לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ הָעוֹלָה אֶל גֶּשֶׁר הַחַלְפָנִים. עַל מְצוּדַת הַגֶּשֶׁר נִתְלוּ שְׁלשָׁה דְגָלִים כְּנֶגֶד הַמֶּלֶךְ וְיוֹרֵשׁ הָעֶצֶר וּמַרְגָּרֶט לְבֵית פְלַנְדְּרִיָּה, וְשִׁשָׁה נִסִּים קְטַנִּים הָיוּ תְּלוּיִם שָׁם וַעֲלֵיהֶם מְצֻיָּרוֹת אַחַת אַחַת דְּמוּת דְּיוֹקָנָם שֶׁל הַדֻּכָּס מֵאוֹסְטְרִיָּה, הַחַשְׁמָן לְבֵית בֻּרְבּוֹן, הָאָצִיל לְבֵית בּוֹיֶ’ה, הַנְּסִיכָה יוֹהַנָּה לְבֵית הַמַּלְכוּת שֶׁל צָרְפַת, הָאָצִיל בֶּן הַפִּילֶגֶשׁ אֲשֶׁר לְבֵית בֻּרְבּוֹן וְשֶׁל עוֹד אֶחָד בִּלְתִּי יָדוּעַ. וְעַל הַכֹּל הָיָה שָׁפוּךְ אוֹר לַפִּידִים. הֶהָמוֹן הִבִּיט כְּמִשְׁתּוֹמֵם.

“מָה אֻשַּׁרְתָּ, הַצִּיר יוֹהַן פֻרְבּוֹל!” קְרָא גְרֶנְגּוֹאַר מִתּוֹךְ גְּנִיחָה כְּבֵדָה; וְהוּא פָּנָה עֹרֶף לַדְּגָלִים וְלַנִּסִּים. לְפָנָיו הִשְׂתָּרַע אַחַד הָרְחוֹבוֹת; הָרְחוֹב נִרְאָה לוֹ עָטוּף חֲשֵׁכָה וְרֵיק מֵאָדָם וּגְרֶנְגּוֹאַר קִוָּה כִּי שָׁם לֹא יַשִּׂיגוּהוּ הָרַעַשׁ וּבֻלְמוּס הַחֶדְוָה אֲשֶׁר לַחַג; הוּא הִסְתַּתֵּר בָּרְחוֹב הַזֶּה. לֹא עָבְרוּ רְגָעִים מְעַטִּים וְרַגְלוֹ נִתְקְלָה בְּמִכְשׁוֹל; הוּא בָּא לִידֵי מְעִידַת רֶגֶל וְנָפַל. זֹאת הָיְתָה חֲבִילַת זַרְדֵי לִבְנֶה שֶׁהֻנְּחָה מִבְּעוֹד הַבֹּקֶר לְיַד פִּתְחוֹ שֶׁל אֶחָד מֵרָאשֵׁי הַפַּרְלָמֶנְטִים לִכְבוֹד הַחַג וּמִטַּעַם לַבְלָרֵי הַדַּיָּנִים. גְרֶנְגּוֹאַר נָשָׂא בִּגְבוּרַת נֶפֶשׁ אֶת הַפֶּגַע שֶׁבָּא עָלָיו שׁוּב; הוּא קָם עַל רַגְלָיו וְהִגִּיעַ אֶל שְׂפַת הַמָּיִם. לְאַחֵר שֶׁעָבַר עַל פְּנֵי בֵּית־הַסֹּהַר לְאֶזְרָחִים וְלַנְּדוֹנִים בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת וְיָרַד לְרַגְלֵי הַחוֹמָה הַאֲרֻכָּה אֲשֶׁר לְגַנֵּי הַמֶּלֶךְ, הָלֹךְ וְצָעֹד עַל שְׂפַת הַנָּהָר בִּמְקוֹם אֵין מַרְצֶפֶת וְהָרֶפֶשׁ מַגִּיעַ עַד הַבִּרְכַּיִם, – הִגִּיעַ גְרֶנְגּוֹאַר עַד לַגְּבוּל הַצְּפוֹנִי שֶׁל הָעִיר הָעַתִּיקָה וְנָשָׂא אֶת עֵינָיו לְהַבִּיט בָּאִי הַקָּטֹן אֲשֶׁר לְשׁוֹמֵר הַמַּעְבָּרָה, זֶה הָאִי אֲשֶׁר נֶעְלַם אַחֲרֵי כֵן מִתַּחַת לְפֶסֶל הַסּוּס, יְצוּק בְּרוֹנְזָה, הַמֻּצָּב עַל הַגֶּשֶׁר הֶחָדָשׁ. בָּאֲפֵלָה הִתְבַּלֵּט הָאִי הַקָּטֹן כְּגֹלֶם שָׁחוֹר עַל פְּנֵי הָרְצוּעָה הַצָּרָה אֲשֶׁר לַמַּיִם הַמַּבְהִיקִים. לְאוֹרוֹ הַקָּלוּשׁ שֶׁל אֵיזֶה מָאוֹר קָטֹן נִסְתַּמֵּן מֵעֵין צְרִיף שֶׁהָיָה דוֹמֶה לְכַוֶּרֶת דְּבוֹרִים וְשִׁמֵּשׁ דִּירָה לְשׁוֹמֵר הַמַּעְבָּרָה.

“מָה אֻשַׁרְתָּ, שׁוֹמֵר הַמַּעְבָּרָה!” אָמַר גְרֶנְגּוֹאַר בְּלִבּוֹ; “אֵינְךָ רוֹדֵף אַחֲרֵי תְּהִלָּה וְאֵינְךָ מְחַבֵּר יְצִירוֹת פִּיּוּט לִכְבוֹד חַגֵּי כְּלוּלוֹת! וְכִי אַתָּה נוֹתֵן אֶת לִבְּךָ לִבְנֵי מְלָכִים הַבָּאִים בִּבְרִית אֵרוּסִין אוֹ לִבְנוֹת נְסִיכִים מִבֻּרְגּוּנְדִּיָה? אֵין לְךָ אֶלָּא מַּרְגָּנִיּוֹת²¹ הָעוֹלוֹת בְּאַפְּרִיל עַל חֶלְקַת הָאֲפָר שֶׁלְּךָ וּמְשַׁמְּשׁוֹת מַאֲכָל לְפָרוֹתֶיךָ! וְאָנֹכִי, הַפַּיְטָן, הָיִיתִי לְבוּז וּלְקֶלֶס, הַקֹּר שׁוֹלֵחַ אֶת מַאַכְלוֹתָיו בִּבְשָׂרִי, חוֹבוֹתַי עָלוּ לִסְכוּם שְׁנֵים־עָשָׂר כֶּסֶף, וְהַסֻּלְיָה אֲשֶׁר לִנְעָלֵי דַּקָּה כָּל כָּךְ שֶׁהִיא רְאוּיָה לְשַׁמֵּשׁ זְגוּגִית בַּפָּנָס שֶׁלָּךְ. שָׂא תּוֹדָה, שׁוֹמֵר הַמַּעְבָּרָה! צְרִיפְךָ מַשְׁרָה עָלַי רוּחַ מְנוּחָה וְגוֹרֵם לִי שֶׁאֶשְׁכַּח אֶת פָּרִיס!”

הִשְׁתַּפְּכוּת נַפְשׁוֹ זוֹ נִפְסְקָה פִּתְאֹם עַל יְדֵי יְרִיָּה חֲזָקָה שֶׁל כְּלִי־תּוֹתָח שֶׁיָּצְאָה מִצְּרִיף הָאֹשֶׁר, קֹדֶשׁ לִכְבוֹד חַג יוֹחָנָן. זֶה יָרָה שׁוֹמֵר הַמַּעְבָּרָה שֶׁשִּׁתֵּף אֶת עַצְמוֹ לַחֲגִיגַת הַיּוֹם וְתִכֵּן בְּבֵיתוֹ שַׁעֲשׁוּעֵי אֵשׁ.

מַכַּת הָרַעַם שֶׁל הַתּוֹתָח הֶחֱרִידָה אֶת נַפְשׁוֹ שֶׁל גְרֶנְגּוֹאַר עַד הַיְסוֹד בָּהּ.

“אִי לְךָ, חַג אָרוּר!” צָעַק גְרֶנְגּוֹאַר. “הַאֻמְנָם תִּרְדְּפֵנִי בְּכֹל אֲשֶׁר אֵלֵךְ? הָהּ, אֵלִי שֶׁבַּשָּׁמָיִם! עַד לִמְקוֹם הַמַּעְבָּרָה נִרְדָּפְתִּי!” אַחֲרֵי כֵן נִסְתַּכֵּל בִּנְהַר הַסֶּנָה הַשּׁוֹטֵף לְרַגְלָיו וּמַחֲשָׁבָה אֲיֻמָּה הֵבִיאָה אוֹתוֹ לִידֵי נִסָּיוֹן.

“הָהּ!” יָצְאָה קְרִיאָה מִפִּיו, “מַה טוֹב הָיָה לָמוּת בִּטְבִיעָה, לוּלֵא הָיוּ הַמַּיִם קָרִים כָּל כָּךְ!”

וְהוּא הֶחְלִיט דָּבָר מִתּוֹךְ יֵאוּשׁ. כֵּיוָן שֶׁנִּגְזְרָה עָלָיו גְּזֵרָה שֶׁלֹּא יִמָּלֵט מִפְּנֵי אַפִּיפְיוֹר הַלֵּצִים וְהַדְּגָלִים מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹהַן פֻרְבּוֹל, מִפְּנֵי חֲבִילוֹת הַזְּרָדִים שֶׁל עֵץ הַלִּבְנֶה וְהָאוּרִים וִירִיּוֹת הַתּוֹתָח, לְפִיכָךְ גָּמַר בְּנַפְשׁוֹ לְהִתְאַזֵּר בִּגְבוּרָה וְלָבוֹא בִּקְהַל הַחוֹגְגִים אֲשֶׁר עַל כִּכַּר גְּרֶב.

“שָׁם אֶמְצָא לִי, לְכָל הַפָּחוֹת,” חָשַׁב בְּלִבּוֹ, “מְדוּרָה בּוֹעֶרֶת לִכְבוֹד הַחַג שֶׁאֶתְחַמֵּם בְּאִשָּׁהּ, וְאֶטֹּל לִי לַאֲרֻחַת עֶרֶב פְּרוּרִים אֲחָדִים מִשְּׁלשֶׁת שִׁלְטֵי הַמֶּלֶךְ הָעֲשׂוּיִם נֹפֶת וַעֲרוּכִים לִסְעֻדַּת עֲנִיִּים מִטַּעַם הֵעִיר פָּרִיס.”

ב. כִּכַּר גְּרֶב

בְּיָמֵינוּ לֹא נִשְׁאֲרָה לָהּ לְכִכַּר גְּרֶב אֶלָּא שְׁאֵרִית אַחֲרוֹנָה מִצּוּרָתָהּ הַקּוֹדֶמֶת: הֲלֹא הוּא הַמִּגְדָּל הַקָּטֹן וְהַנָּאֶה הָעוֹמֵד בְּפִנַּת הַצָּפוֹן שֶׁל הַכִּכָּר וּמִתְעַלֵּם כְּבָר כִּמְעַט לְגַמְרֵי מִתַּחַת לַמֶּלֶט הַתָּפֵל הַמְכַסֶּה אֶת בְּלִיטוֹת אֲבָנָיו הָעֲשׂוּיוֹת מַעֲשֵׂה סִתּוּת. וְאוּלַי עָתִיד מִגְדָּל זֶה לְהִבָּלַע בְּקָרוֹב לְגַמְרֵי בְּתוֹךְ הַסַּפַּחַת שֶׁל הַבָּתִּים הַחֲדָשִׁים, אֵלֶּה הַמְּבַלִּים בִּמְהִירוּת כֹּה רַבָּה כָּל חָזִית עַתִּיקָה שֶׁבְּפָרִיס. אֲנָשִׁים כָּמוֹנוּ, שֶׁמִּדֵּי עָבְרָם עַל פְּנֵי כִּכַּר גְּרֶב הֵם מִסְתַּכְּלִים תָּמִיד מִתּוֹךְ רַחֲמִים וְחִבָּה בְּבֶן־מִגְדָּל זֶה, מְיֻחָד בְּמִינוֹ, הַמִּתְכַּוֵּץ בֵּין שְׁנֵי חִדְלִי־בָּתִּים רְעוּעִים בְּנֵי תְּקוּפַת לוּאִי הָאַרְבָּעָה־עָשָׂר, עֲלוּלִים לְתָאֵר לָהֶם בִּשְׁלֵמוּת אֶת חֲטִיבַת הַבָּתִּים שֶׁאֲלֵיהֶם נִצְטָרֵף הַמִּגְדָּל הַקָּטֹן, וִיכֹלִים לִרְאוֹת בְּדִמְיוֹנָם אֵת כָּל אוֹתָהּ הַכִּכָּר הָעַתִּיקָה, בַּעֲלַת הַסִּגְנוֹן הַגּוֹטִי, כְּפִי שֶׁהָיְתָה בַּמֵּאָה הַחֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה.

כִּכָּר זֹאת הָיְתָה, כְּפִי שֶׁהִנָּהּ גַּם בְּיָמֵינוּ, רִבּוּעַ לְלֹא צְדָדִים יְשָׁרִים, מִצִּדָּהּ הָאֶחָד הִקִּיפָה אוֹתָהּ סוֹלְלַת הַנָּהָר וּמִשְּׁלשֶׁת צְדָדֶיהָ הָאֲחֵרִים – בָּתִּים צָרִים, גְּבוֹהֵי קוֹמָה וְקוֹדְרֵי מַרְאֶה. בַּיּוֹם נִתַּן לְהִשְׁתָּאוֹת אֶל רִבּוּי הַגְּוָנִים שֶׁל הַבָּתִּים הָאֵלֶּה שֶׁהָיוּ מְכֻסִּים כֻּלָּם גִּלּוּפִי עֵץ וָאֶבֶן וְשִׁמְּשׁוּ דֻּגְמָאוֹת שְׁלֵמוֹת לְכָל סִגְנוֹנֵי הַבְּנִיָּה שֶׁל יְמֵי הַבֵּינַיִם, מִן מֵּאָה הָאַחַת־עֶשְׂרֵה וְעַד הַמֵּאָה הַחֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה: הָחֵל בְּחַלּוֹן מְצֻלָּב, שֶׁהִתְחִיל בָּא בִּמְקוֹם הַקֶּשֶׁת הַחַדָּה, וְגָמֹר בַּקֶּשֶׁת הַמְּקֻמֶּרֶת בֶּן הַסִּגְנוֹן הָרוֹמָנִי, זֶה שֶׁנִּדְחָה מִפְּנֵי הַקֶּשֶׁת הַחַדָּה וְלֹא תָּפַס מָקוֹם אֶלָּא בַּקּוֹמָה הַתַּחְתּוֹנָה, עַתִּיקַת הַיָּמִים שֶׁל מִגְדַּל רוֹלַנְד, זֶה שֶׁעָמַד בְּפִנַּת הַכִּכָּר הַגּוֹבֶלֶת אֶל הַסֶּנָה. סָמוּךְ לִרְחוֹב לוֹגֶ’רְבְּ. בַּלַּיְלָה לֹא נִסְתַּמְנוּ מֵעַל גָּלְמֵי הַבָּתִּים הָאֵלֶּה אֶלָּא עָקְצֵי הַגַּגּוֹת הַשְּׁחוֹרִים, אֲשֶׁר שַׁלְשַׁלְתָּם הָעֲשׂוּיָה חֻדִּים חֻדִּים הִקִּיפָה אֶת הַכִּכָּר מִסָּבִיב. כִּי זֶהוּ אַחֵד הַהֶבְדְּלִים הָעִקָּרִיִּים שֶׁבֵּין הֶעָרִים בֶּעָבָר וְהֶעָרִים בְּיָמֵינוּ: עַכְשָׁו חָזִית הַבָּתִּים הִיא הַפּוֹנָה לְצַד הָרְחוֹב וְהַכִּכָּר, וּלְפָנִים לֹא הָיוּ פּוֹנִים לְכָאן אֶלָּא חֻדֵּי הַגַּגּוֹת. זֶה מָאתַיִם שָׁנָה מֵעֵת אֲשֶׁר הָפְכוּ הַבָּתִּים אֶת פְּנֵיהֶם.

בְּאֶמְצַע הַכִּכָּר, מִצַּד מִזְרָח, הִתְרוֹמֵם בִּנְיַן־כִּלְאַיִם כְּבֵד־צוּרָה שֶׁחֻבְּרוּ בּוֹ שְׁלשָׁה בָּתִּים עוֹמְדִים זֶה בְּצַד זֶה. בִּשְׁלשָׁה שֵׁמוֹת נִקְרָא הַבִּנְיָן – לְפִי קוֹרוֹתָיו, תְּעוּדָתוֹ וְסִגְנוֹנוֹ: בְּשֵׁם “בֵּית הַנָּסִיךְ”, מִפְּנֵי שֶׁשַּׁרְל הַחֲמִישִׁי קֶבַע שָׁם אֶת דִּירָתוֹ בִּזְמַן הֱיוֹתוֹ נָסִיךְ; בְּשֵׁם “בֵּית הַמִּסְחָר”, מִפְּנֵי שֶׁשִּׁמֵּשׁ בֵּית וְעַד לְהַנְהָלַת הָעִיר; בְּשֵׁם “בֵּית הָעַמּוּדִים”, מִפְּנֵי שֶׁשּׁוּרַת עַמּוּדִים גְּדוֹלִים תָּמְכָה אֶת כָּל שָׁלשׁ קוֹמוֹתָיו הָעֲצוּמוֹת. הָעִיר מָצְאָה כָּאן כָּל מַה שֶׁדָּרוּשׁ לְעִיר הֲגוּנָה כְּפָרִיס: חֲדַר כְּנֵסִיָּה לִתְפֵלָה, “אוּלָם מִשְׁפָּט” לִמְקוֹם הַוַּעַד וַעֲלִיּוֹת הַגַּג שֶׁשִּׁמְּשׁוּ מְקוֹם גְּנִיזָה לִכְלֵי תּוֹתָחִים. יוֹדְעִים הֵם אַנְשֵׁי פָּרִיס כִּי לֹא תָּמִיד הַיְּשׁוּעָה תְּלוּיָה בִּתְפִלּוֹת וּבְוִכּוּחִים עַל דְּבַר זְכֻיּוֹת הַחֹפֶשׁ שֶׁל הָעִיר פָּרִיס, וּלְפִיכָךְ הֵם נוֹהֲגִים זְהִירוּת וְאוֹצְרִים בְּבֵית גְּנִיזָה שֶׁל הָעִיר כְּלֵי יְרִיָּה מַחֲלִידִים וּכְשֵׁרִים לִמְלַאכְתָּם.

מֵאוֹתוֹ זְמָן וְאֵילָךְ לֹא נִסְתַּלֵּק מַרְאֵה הַקַּדְרוּת מֵעַל פְּנֵי כִּכַּר גְּרֶב, קַדְרוּת זוֹ הַטְּבוּעָה בְּפָנֶיהָ גַּם בְּיָמֵינוּ בְּשֶׁל זִכְרוֹנוֹת הֶעָבָר. מוּבָן מֵאֵלָיו, כִּי עַמּוּד הַתְּלִיָּה הַקָּבוּעַ וְעַמּוּד הַקָּלוֹן (“הַצֶּדֶק” וְ“הַסֻּלָּם”, בִּלְשׁוֹן הַיָּמִים הָהֵם), הָעוֹמְדִים זֶה בְּצַד זֶה עַל פְּנֵי מַרְצֶפֶת הָרְחוֹב, הֵם שֶׁגָּרְמוּ בְּעִקָּר כִּי הַמִּגְרָשׁ רַב הַזְּוָעוֹת הַזֶּה, מְקוֹם שָׁם נָפְחוּ אֶת נַפְשָׁם הֲמוֹן יְצוּרִים מְלֵאֵי חַיִּים וָכֹחַ, נַעֲשָׂה בְּעֵינֵי הָאֲנָשִׁים מֵעֵין דָּבָר הָאָסוּר בִּרְאִיָּה; מֵאוֹתוֹ מָקוֹם יָצְאָה כַּעֲבֹר מִשִּׁים שָׁנָה “הַקַּדַּחַת שֶׁל סֶן־בַּלְיֶה²²”, זוֹ הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר מְחוֹלְלָהּ הוּא פַּחַד הַגַּרְדֹּם וְהִיא נוֹרָאָה מִכָּל הַמַּחֲלוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, כֵּיוָן שֶׁאֵינָהּ בָּאָה בִּידֵי שָׁמַיִם אֶלָּא בִּידֵי אָדָם.

וִיכֹלִים אָנוּ לְקַבֵּל מִקְצָת נֶחָמָה (נֹאמַר אֶת הַדָּבָר דֶּרֶךְ אַגַּב), אִם נָשִׂים אֶל לִבֵּנוּ כִּי לִפְנֵי שְׁלשׁ מֵאוֹת שָׁנָה הָיָה הַגַּרְדֹּם קוֹבֵעַ אֶת כֵּלָיו – אֶת אוֹפַנָּיו בַּרְזֶל, אֶת עַמּוּד הַתְּלִיָּה אֶבֶן, וְאֵת כָּל מַכְשִׁירֵי הָעִנּוּי הַקְּבוּעִים וּמְסֻדָּרִים לְעֵינֵי כֹּל בְּרֹאשׁ חוּצוֹת – וְהָיָה שׁוֹלֵט שְׁלִיטָה בִּמְלֹא כִּכַּר גְּרֶב, צְלָב טִרַהוּאָר, שׁוּק הַחֲזִירִים, כִּכַּר הַהֶרֶג הָאָיֹם הַנִּקְרֵאת מָנְפּוֹסוֹן, חֲדַר הַמִּשְׁמָר לְשַׁמָּשֵׁי בֵּית הַמִּשְׁפָּט, כִּכַּר הַחֲתוּלִים, בֵּית הַשַּׁעַר שֶׁל סֶן־דֶּנִי, שַׁמְפּוֹ, כִּכַּר בּוֹדֶה וּבֵית הַשַּׁעַר עַל שֵׁם יַעֲקֹב הַקָּדוֹשׁ, בְּלִי שֶׁנְּצָרֵף לְכָךְ אֶת מְקוֹמוֹת הַהֶרֶג הָרַבִּים מִנִּי סְפֹר אֲשֶׁר לִסְגָנֵי בֵּית־הַדִּין וְלַחַשְׁמַנִּים וּלְחַבְרֵי הַנְּזִירִים וְלַכֹּהֲנִים וְלַכְּמָרִים אֲשֶׁר הֻתַּר לָהֶם לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט, וּבְלִי שֶׁנָּבִיא בְּמִסְפָּר אֶת מִיתוֹת בֵּית־הַדִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל יְדֵי טְבִיעָה: – יֵשׁ בָּזֶה מֵעֵין נֶחָמָה, אוֹמֵר אָנֹכִי, אֲשֶׁר שְׁלִיחָה הַנֶּאֱמָן הַזֶּה שֶׁל הַחֶבְרֶה הַפֵאוֹדָלִית, לְאַחֵר שֶׁהִפְסִיד בָּזֶה אַחַר זֶה אֶת כְּלֵי זֵינוֹ, הֲלֹא הֵם כָּל מִינֵי מִיתוֹת בֵּית־דִּין, דִּינֵי עֳנְשִׁין מֻפְלָאִים הַמְּשַׁמְּשִׁים כִּבְיָכֹל אֶת הַמִּשְׁפָּט, סֵדֶר הָעִנּוּי שֶׁבִּגְלָלוֹ הָיָה צֹרֶךְ בְּכָל חָמֵשׁ שָׁנִים לְהַעֲמִיד מִטַּת עוֹר בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט הָעֶלְיוֹן – גֹּרַשׁ בְּיָמֵינוּ כִּמְעַט לְגַמְרֵי מִתּוֹךְ חֻקֵּינוּ וּמִקֶּרֶב עָרֵינוּ וְנִדְחָה מִסֵּפֶר חֻקִּים אֶחָד לְמִשְׁנֵהוּ, נִרְדַּף מִכִּכָּר אֶל כִּכָּר וְלֹא נִשְׁאַר לוֹ בָּעִיר פָּרִיס הַגְּדוֹלָה לֵאלֹהִים אֶלָּא פִּנָּה עֲלוּבָה עַל פְּנֵי כִּכַּר גְּרֶב וְאֵין לוֹ בִּרְשׁוּתוֹ אֶלָּא גִילְיוֹטִינָה אַחַת עֲלוּבָה וַחֲשָׁאִית, חֲרֵדָה וְנִתְעָבָה, זוֹ הַנִּמְלֶטֶת בְּחִפָּזוֹן עַל נַפְשָׁהּ מִידֵי הוֹצִיאָהּ לַפֹּעַל אֵת אֶחָד מִתַּעֲלוּלֶיהָ, בְּיָרְאָהּ פֶּן יִמְצָאוּהָ בִּמְקוֹם הַמַּעֲשֶׂה.

ג. נְשִׁיקָה גּוֹרֶמֶת מַכְאוֹבִים

כְּשֶׁהִגִּיעַ פֶּטֶר גְרֶנְגּוֹאַר אֶל כִּכַּר גְּרֶב הָיָה קָפוּא מִקֹּר. הוּא הָלַךְ דֶּרֶךְ גֶּשֶׁר הַטּוֹחֲנִים, כְּדֵי לְהִתְרַחֵק מִן הַדֹּחַק אֲשֶׁר עַל פְּנֵי גֶּשֶׁר הַחַלְפָנִים וּמִתְּמוּנוֹת הָאוֹר שֶׁל יוֹהַן פֻרְבּוֹל; וְאוּלָם מִדֵּי עָבְרוֹ הִתִּיזוּ עָלָיו טַחֲנוֹתָיו שֶׁל הַחַשְׁמַן מַיִם בְּכָל אוֹפַנֵּיהֶם, וַחֲלוּקוֹ נִרְטַב כֻּלּוֹ; מִלְּבַד זֶה הָיָה דוֹמֶה לוֹ, כִּי הוּא רוֹעֵד מִצִּנָּה יְתֵרָה בְּשֶׁל הַמַּפָּלָה שֶׁנָּחֲלָה יְצִירָתוֹ. מִפְּנֵי כָּךְ הָלַךְ בְּחִפָּזוֹן רַב לִקְרַאת מְדוּרַת הַחַג הַגְּדוֹלָה, שֶׁבָּעֲרָה בְּאֶמְצַע הַכִּכָּר. וְאוּלָם מִסָּבִיב לַמְּדוּרָה עָמַד הָמוֹן רַב כְּנֵד צָפוּף.

“אֲרוּרִים אַתֶּם, בְּנֵי פָּרִיס!” אָמַר גְרֶנְגּוֹאַר לְנַפְשׁוֹ (כִּי כְּאַחַד הַפַּיְטָנִים הַדְּרָמָטִיִּים הָיָה מַרְבֶּה שִׂיחָה עִם נַפְשׁוֹ), “שֶׁכֵּן אַתֶּם גּוֹדְרִים בְּפָנַי אֶת הַדֶּרֶךְ אֶל הָאֵשׁ! וַאֲנִי מַה נִכְסַפְתִּי לְפִנָּה סְפוּגַת חֹם; נְעָלַי יוֹרְדוֹת מַיִם וְכָל הַטְּחָנוֹת הַלָּלוּ, יִמַּח שְׁמָן, הֵטִילוּ בִּי מִטַּחְבָּן! בְּכוֹר שָׂטָן שֶׁכְּמוֹתוֹ, הַחַשְׁמַן בַּעַל הַטְּחָנוֹת אֲשֶׁר לְפָרִיס! רַק זֹאת חָפַצְתִּי לָדַעַת – מַה לַחַשְׁמַן וְלַטְּחָנוֹת! וְכִי סָבוּר הוּא שֶׁיַּחֲלִיף אֶת מְלַאכְתּוֹ בִּמְלֶאכֶת טוֹחֵן? אִם לְבִרְכַּת פִּי הוּא צָרִיךְ, הֲרֵינִי אוֹצֵל לוֹ בְּרָכָה, לוֹ וּלְבֵית תְּפִלָּתוֹ וּלְטַחֲנוֹתָיו! הָבָה וְאֶרְאֶה אִם פּוֹשְׂקֵי הָעֵינַיִם הַלָּלוּ פִּנוּ לִי קְצָת מָקוֹם לְיַד הָאֵשׁ. וְכִי מָה הֵם עוֹשִׂים כָּאן? הֵם מִתְחַמְמִים; אַף זֶה דָבָר שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ הֲנָאָה! הֵם מִסְתַּכְּלִים בַּחֲבִילוֹת הַזְּרָדִים הָעוֹלוֹת לַהֲמוֹנֵיהֶן עַל הַמּוֹקֵד; אַף לָזֶה יֵאָמֵר מַחֲזֵה שַׁעֲשׁוּעִים!”

וּכְשֶׁהִקְרִיב לָגֶשֶׁת הִבְחִין בַּדָּבָר, כִּי הַמַּעְגָּל נִצְטַפֵּף יוֹתֵר מִדַּי וְלֹא יַנִּיחַ לוֹ לַעֲבֹר אֶל מְדוּרַת הַמֶּלֶךְ, וְכִי הֲמוֹן הָרוֹאִים נִדְחֲקוּ לָבוֹא הֵנָּה לֹא רַק בְּשֶׁל הַמַּרְאֶה הַיָּפֶה אֲשֶׁר לַחֲבִילוֹת זְרָדִים עוֹלוֹת בָּאֵשׁ.

עַל פְּנֵי שֶׁטַח פָּנוּי, בֵּין הָאֵשׁ וּבֵין הֶהָמוֹן, יָצְאָה בִּמְחוֹלוֹת נַעֲרָה צְעִירָה לְיָמִים.

גְרֶנְגּוֹאַר, אַף כִּי הָיָה פִּילוֹסוֹף סַפְּקָן וּמְשׁוֹרֵר נוֹטֶה לְלִגְלוּג, לֹא יָכֹל בָּרֶגַע הָרִאשׁוֹן לְהַחְלִיט אִם זוֹ הִיא יְצוּר אָדָם אוֹ פֵיָה אוֹ בַּת כְּרוּבִים, כֵּיוָן שֶׁלִּבּוֹ הָלַךְ כֻּלּוֹ שְׁבִי אַחֲרֵי הַדְּמוּת הַמַּזְהִירָה.

הִיא לֹא הָיְתָה גְדוֹלָה בְּיוֹתֵר, אֲבָל נִרְאֲתָה זְקוּפַת קוֹמָה בְּשֶׁל גֵּאוּת גּוּפָהּ הֶעָדִין. הִיא הָיְתָה שְׁחוּמַת פָּנִים, אֲבָל נִכָּר הָיָה כִּי בַּיּוֹם יֵשׁ לְעוֹר פָּנֶיהָ אוֹתוֹ בְּרַק הַזָּהָב הַנָּאֶה אֲשֶׁר לִבְנוֹת אַנְדָּלוּזְיָה וּבְנוֹת רוֹמָא. גַּם כַּף רַגְלָהּ הַקְּטַנָּה נִרְאֲתָה אַנְדָּלוּזִית, שֶׁכֵּן הָיְתָה זְעִירָה וְיָשְׁבָה לִרְוָחָה בְּתוֹךְ הַנַּעַל הַנֶּחְמָדָה. הִיא רָקְדָה, עָגָה עוּגוֹת, נִשְּׂאָה בִּסְעָרָה עַל פְּנֵי שָׁטִיחַ פַּרְסִי יָשָׁן שֶׁהֻשְׁלַךְ בְּרַשְׁלָנוּת מִתַּחַת לְרַגְלֶיהָ; וּמִדֵּי פַּעַם בְּפַעַם, כְּשֶׁגּוּפָהּ הַמְפֹאָר חָלַף תּוֹךְ כְּדֵי רִקּוּד עַל פְּנֵי הָרוֹאִים, יָרוּ עֵינֶיהָ הַגְּדוֹלוֹת וְהַשְּׁחוֹרוֹת בְּרָקִים.

וּמִסָּבִיב לָהּ קָפְאָה כָּל עֵין, כָּל פֶּה הָיָה פָּעוּר מִתִּמָּהוֹן; וְאָמְנָם כְּשֶׁרָקְדָה כָּךְ לְקוֹל הַתֹּף הַבַּסְקִי, אֲשֶׁר נִשָּׂא מֵעַל לְרֹאשָׁהּ בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ הָעֲגֻלּוֹת וְהַחֲשׂוּפוֹת, וְהִיא רַכָּה וַעֲדִינָה וְקַלַת תְּנוּעָה כְּאַחַד הַגָּזִים, חָזִיָּה כְּעֵין הַזָּהָב מְתוּחָה עַל בְּשָׂרָהּ לְלֹא קֶמֶט וְקִפְלִי שִׂמְלָתָהּ רַבַּת הַגְּוָנִים נָעִים וְהוֹלְכִים, כְּתֵפֶיהָ עֲרֻמּוֹת וְרַגְלֶיהָ הַזְּקוּפוֹת מִתְגַּלּוֹת פַּעַם בְּפַעַם מִתַּחַת לַשִּׂמְלָה, שַׂעֲרוֹתֶיהָ וְעֵינֶיהָ יוֹקְדוֹת כָּאֵשׁ – בְּשָׁעָה זוֹ נִרְאֲתָה כִּיצִיר שֶׁלֹּא מֵעוֹלָם זֶה.

“מֻבְטָחְנִי,” אָמַר גְרֶנְגּוֹאַר בְּלִבּוֹ, “כִּי אֵין זוֹ אֶלָּא בַּת־רֶשֶׁף אוֹ פֵיָה, בַּת אֵלִים אוֹ אַחַת מִבְּנוֹת בַּכּחוּס.”

בְּרֶגַע זֶה הֻתְּרָה קְוֻצָּה אַחַת מִשַּׂעֲרוֹתֶיהָ שֶׁל “בַּת־הָרֶשֶׁף”, וְנֵזֶר הַנְּחֹשֶׁת שֶׁהָיָה צָמוּד אֵלֶיהָ הִתְגּוֹלֵל לָאָרֶץ.

“טָעוּת הָיְתָה בְּיָדִי,” אָמַר גְרֶנְגּוֹאַר, “הֲרֵי זוֹ צוֹעֲנִית.”

לֹא הָיָה עוֹד מָקוֹם לְטָעוּת.

זוֹ יָצְאָה שׁוּב בִּמְחוֹלוֹת; הִיא הֵרִימָה מֵעַל הָאֶרֶץ שְׁתֵּי חֲרָבוֹת, סָמְכָה אֶת חֻדֵּיהֶן אֶל מִצְחָהּ וְסוֹבְבָה אֶת הַחֲרָבוֹת כְּלַפֵּי הַצַּד הָאֶחָד וְאֶת עַצְמָהּ כְּלַפֵּי הַצַּד הַשֵּׁנִי; הִיא הָיְתָה צוֹעֲנִית בְּפֹעַל מַמָּשׁ. וְאוּלָם אַף עַל פִּי שֶׁגְרֶנְגּוֹאַר נִכְזַב מִדִּמְיוֹנוֹתָיו, בְּכָל זֹאת עוֹד נִרְאָה הַמַּחֲזֶה בְּעֵינָיו כִּנְסוּךְ חֵן וָקֶסֶם; מְדוּרַת הַחַג הֵאִירָה אֶת מְקוֹם הַחִזָּיוֹן וְהִרְקִידָה זֹהַר מַבְהִיק וְאָדֹם עַל פְּנֵי הָאֲנָשִׁים הָעוֹמְדִים מִסָּבִיב, עַל מִצְחָהּ הַשָּׁחוּם שֶׁל הַנַּעֲרָה וְעַל הַכִּכָּר אֲשֶׁר מֵרָחוֹק; מִצַּד אֶחָד רָעַד הָאוֹר עַל הֵחָזִית הָעַתִּיקָה וְהַמַּשְׁחִירָה וְרַבַּת הַקְּמָטִים אֲשֶׁר לְבֵית הָעַמּוּדִים, וּמִצַּד שֵׁנִי נִזְרַע עַל שְׁלוּחַת הָאֶבֶן אֲשֶׁר לְעַמּוּד הַתְּלִיָּה וְנִתְבּוֹלֵל שָׁם בַּצֵּל הָרוֹעֵד.

בֵּין הֲמוֹן הַפַּרְצוּפִים אֲשֶׁר אוֹר הַלֶּהָבָה שָׁפַךְ עֲלֵיהֶם צֶבַע זְהוֹרִית, הָיָה אֶחָד אֲשֶׁר נִפְנָה לְצַד הָרוֹקֶדֶת כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר הִסְתַּכְּלוּת יוֹתֵר מֵאֲחֵרִים. זֹאת הָיְתָה דְּמוּת־גֶּבֶר קָשָׁה, מְפִיקָה שַׁלְוָה וְקַדְרוּת. הָאִישׁ, שֶׁבְּעָמְדוֹ בְּקֶרֶב הֶהָמוֹן לֹא נִתְגַּלָּה לְבוּשׁוֹ לָעַיִן, נִרְאָה כְּבֶן חֲמִשִּׁים וְלֹא יוֹתֵר; אַף עַל פִּי כֵן הָיָה קֵרֵחַ; עַל צְדָעָיו הִתְעַלְּמוּ צִיצִיּוֹת יְחִידוֹת שֶׁל שֵׂעָר קָלוּשׁ אֲשֶׁר הוּטְלָה בּוֹ כְּבָר שֵׂיבָה; מִצְחוֹ הָרָחָב וְהָרָם נִזְרַע כְּבָר בְּמִקְצָת קְמָטִים, אֲבָל עֵינָיו הַמַּעֲמִיקוֹת לָשֶׁבֶת בְּחוֹרֵיהֶן הֵפִיקוּ צְעִירוּת בְּמִדָּה לֹא רְגִילָה, בָּעֲרוּ בְּאֵשׁ חַיִּים וּבְתַאֲוָה עַזָּה. הוּא תָּלָה אֶת עֵינָיו בַּצּוֹעֲנִית, וּבְעֵת אֲשֶׁר הַנַּעֲרָה בַּת שֵׁשׁ־עֶשְׂרֵה יָצְאָה בִּמְחוֹלוֹתֶיהָ וְעָשְׂתָה אֶת דִּלּוּגֶיהָ לְשַׁעֲשַׁע אֶת כָּל הָרוֹאִים – נִרְאָה הָאִישׁ כְּהוֹלֵךְ וְשׁוֹקֵעַ בְּהִרְהוּרִים קוֹדְרִים. מִזְּמָן לִזְמָן נֶאֱנַח וְנִצְטַחֵק בְּבַת־אַחַת, וְאוּלָם בַּת־צְחוֹקוֹ הֵפִיקָה עַצְבוּת יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר אַנְחָתוֹ.

לְבַסּוֹף פָּסְקָה הַנַּעֲרָה מֵרְקֹד מִתּוֹךְ קֹצֶר נְשִׁימָה, וְכָל הַקָּהָל מָחָא כַּף בְּרֹב הִתְפַּעֲלוּת.

“דְּיַ’לִי!” קָרְאָה הַצּוֹעֲנִית.

וּלְעֵינֵי גְרֶנְגּוֹאַר נִתְגַּלָּה פִּתְאֹם גְּדִי עַזִּים קָטֹן וְלָבָן, עַלִּיז וְקַל תְּנוּעָה, מְקֻשָּׁט בְּכָל קִשּׁוּטִים וְקַרְנָיו וְרַגְלָיו מְשׁוּחוֹת זָהָב וּלְצַוָּארָיו עֲנָק כְּעֵין הַזָּהָב; אוֹתוֹ גְּדִי, שֶׁהִתְחִיל מְקַפֵּץ עַכְשָׁו, גְרֶנְגּוֹאַר לֹא הִבְחִין בּוֹ קֹדֶם, כֵּיוָן שֶׁהָיָה מְקֻפָּל תַּחְתָּיו בִּקְצֵה הַשְּׁטִיחַ וְנִסְתַּכֵּל בִּגְבִרְתּוֹ הָרוֹקֶדֶת.

“דְּיַ’לִי,” אָמְרָה הָרַקְדָּנִית, “עַכְשָׁו הִגִּיעַ תּוֹרֶךָ!”

הִיא כָּרְעָה לְרַגְלֵי הַגְּדִי וְהוֹשִׁיטָה לוֹ בְּחִבָּה אֶת הַתֹּף.

“דְּיַ’לִי,” הוֹסִיפָה הַנַּעֲרָה לְדַבֵּר, “בְּאֵיזֶה חֹדֶשׁ מֵחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה אָנוּ עוֹמְדִים עַכְשָׁו?”

הַגְּדִי הֵרִים אֶת רַגְלוֹ וְהִקִישׁ הַקָּשָׁה אַחַת עַל הַתֹּף. הָיָה בָּאֱמֶת הָרִאשׁוֹן לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. הַקָּהָל עָנָה בִּתְשׁוּאוֹת רָצוֹן.

“דְּיַ’לִי,” אָמְרָה שׁוּב הַנַּעֲרָה מִדֵּי סוֹבְבָה אֶת הַתֹּף מֵעַל לְרֹאשָׁהּ, “בְּאֵיזֶה יוֹם מִימֵי הַחֹדֶשׁ אָנוּ עוֹמְדִים עַכְשָׁו?”

דְּיַ’לִי הֵרִים אֶת רַגְלוֹ הַקְּטַנָּה הַצְּבוּעָה זָהָב וְהִכָּה שֵׁשׁ פְּעָמִים עַל הַתֹּף.

“דְּיַ’לִי,” הוֹסִיפָה הַצּוֹעֲנִית לִשְׁאֹל וְהַתֹּף הוֹלֵךְ וְסוֹבֵב בְּיָדָהּ בְּאֹפֶן אַחֵר. “כַּמָּה הַשָּׁעָה עַכְשָׁו?”

דְּיַ’לִי הִקִישׁ שֶׁבַע פְּעָמִים. וְלֹא עָבַר רֶגַע אֶחָד עַד שֶׁהַשָּׁעוֹן אֲשֶׁר עַל בֵּית הָעַמּוּדִים הִשְׁמִיעַ אֶת הַשָּׁעָה הַשְּׁבִיעִית.

הֶהָמוֹן הָיָה כְּאִלֵּם מֵרֹב תִּמָּהוֹן.

“אֵין זֶה אֶלָּא מַעֲשֵׂה כְּשָׁפִים!” קָרָא קוֹל מְבַשֵּׂר רַע מִתּוֹךְ הֶהָמוֹן. הַמְדַבֵּר הָיָה הָאִישׁ הַקֵּרֵחַ הַלָּז אֲשֶׁר לֹא גָּרַע עֵינָיו מִן הַצּוֹעֲנִית.

הִיא נִבְהֲלָה וְהִפְנְתָה אֶת פָּנֶיהָ; וְאוּלָם אוֹתוֹ רֶגַע פָּרְצָה סְעָרָה שֶׁל מְחִיאוֹת כַּפַּיִם וְטָרְפָה אֶת דִּבְרֵי הַתְּלוּנָה. וְאָז סִלְּקָה גַּם הַנַּעֲרָה מִנַּפְשָׁהּ אֶת זֵכֶר הַדְּבָרִים וְחָזְרָה לִשְׁאֹל אֶת פִּי הַגְּדִי:

“דְּיַ’לִי, כֵּיצַד נוֹהֵג לַעֲשׂוֹת מַר גּוּשֵׁר גְּרַן־רֶמִי, הַמְּפַקֵּד שֶׁל גְּדוּד הַקַּלָעִים בְּפָרִיס, כְּשֶׁהוּא בָּא בְּתַהֲלוּכָה בְּיוֹם הַחַג שֶׁל מִרְיָם הַקְּדוֹשָׁה?”

הָעֵז נִזְדַּקְּפָה עַל כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ הָאֲחוֹרִיּוֹת וְהִתְחִילָה גוֹעָה וְצוֹעֶדֶת בְּהַדְרַת כָּבוֹד מְגֹחָכָה עַד כְּדֵי כָּךְ, שֶׁהֲמוֹן הָרוֹאִים נָתְנוּ אֶת קוֹלָם בִּצְחוֹק לְמַרְאֵה דְמוּת הַחִקּוּי הַמְּתָאֶרֶת אֶת הַמְּפַקֵּד הַמִּתְחַסֵּד.

“דְּיַ’לִי,” הוֹסִיפָה הַנַּעֲרָה לְאַחֵר שֶׁעֹז רוּחָהּ גָּדֵל עַל יְדֵי תְּשׁוּאוֹת הָרָצוֹן, “כֵּיצַד דּוֹרֵשׁ אֶת דְּרָשָׁתוֹ מַר יַעֲקֹב שַׁרְמוֹלוּ, שְׁלִיחַ הַמֶּלֶךְ בְּבֵית מִשְׁפָּט הַכְּהֻנָּה?”

הָעֵז יָשְׁבָה עַל אֲחוֹרֶיהָ וְהִתְחִילָה גוֹעָה וּמְנַעֲנַעַת אֶת רַגְלֶיהָ הַקִּדְמִיּוֹת בְּאֹפֶן מְשֻׁנֶּה כָּל כָּךְ שֶׁהֶעֶלְתָה לִפְנֵי הָרוֹאִים אֶת דְּמוּתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ יַעֲקֹב שַׁרְמוֹלוּ – עַל חִתּוּךְ הַדִּבּוּר שֶׁלּוֹ, הַטְעָמַת קוֹלוֹ וַעֲמִידָתוֹ, וְהֶחֱסִירָה רַק אֶת שְׂפַת דִּבּוּרוֹ הַגְּרוּעָה, הַצָּרְפַתִּית וְהָרוֹמָאִית.

הֶהָמוֹן מָחָא כַּף בְּכָל כֹּחוֹ.

“חֵרוּף וְגִדּוּף! חִלּוּל הַקֹּדֶשׁ!” נָתַן הָאִישׁ הַקֵּרֵחַ שׁוּב אֶת קוֹלוֹ.

הַצּוֹעֲנִית הֵסֵבָּה עוֹד הַפַּעַם אֶת פָּנֶיהָ.

“הָהּ!” פָּרְצָה קְרִיאָה מִפִּיהָ, “הֲרֵי זֶה הָאִישׁ גְּדָל־הַקּוֹמָה.”

וְהִיא שִׁרְבְּבָה אֶת שְׂפָתָהּ הַתַּחְתּוֹנָה מֵעַל גַּבֵּי הָעֶלְיוֹנָה וְעִוְּתָה אֶת פָּנֶיהָ לְפִי נֻסָּח שֶׁהָיָה שֶׁגּוּר אֶצְלָהּ, כַּנִּרְאֶה, הִסְתּוֹבְבָה גַּם עַל עֲקֵבָהּ וְהִתְחִילָה מְאַסֶּפֶת לְתוֹךְ תֻּפָּהּ אֶת מַתְּנוֹת הַיָּד שֶׁל הַקָּהָל.

נִתַּךְ מְטַר אִיסָרִים – שְׁלֵמִים וַחֲסֵרִים, אִיסְרֵי־הַמָּגֵן וְאִיסְרֵי־הַנֶּשֶׁר. וְהִנֵּה עָבְרָה הַנַּעֲרָה עַל פְּנֵי גְרֶנְגּוֹאַר. הַלָּז נִפְתָּה לְקַלּוּת־דַּעַת וְשָׁלַח אֶת יָדוֹ לְתוֹךְ הַכִּיס, וְהַנַּעֲרָה עָמְדָה עַל יָדוֹ. “לַעֲזָאזֵל!” קָרָא הַפַּיְטָן בָּעֵת שֶׁמָּצָא עַל קַרְקַע כִּיסוֹ אֶת הַמְּצִיאוּת, כְּלוֹמַר אֶת הָרֵיקוּת. וְאוּלָם הַנַּעֲרָה הַנֶּחְמָדָה לֹא נִסְתַּלְּקָה, אֶלָּא הוֹשִׁיטָה אֶת הַתֹּף וְהָיְתָה כְּמַמְתִּינָה, וְתוֹךְ כְּדֵי כָּךְ הָיָה גְרֶנְגּוֹאַר מַזִּיל טִפּוֹת כְּבֵדוֹת שֶׁל זֵעָה.

אִלּוּ מָצָא בְּכִיסוֹ מְדִינָה שֶׁשְּׁמָהּ פֶּרוּ הָיָה נוֹתֵן אֶת זוֹ מַתָּנָה לָרַקְדָנִית; אֲבָל פֶּרוּ לֹא נִמְצְאָה בְּיָדָיו, וַאֲמֵרִיקָה בִּכְלָל לֹא הָיְתָה עֲדַיִן יְדוּעָה בָּעוֹלָם.

לְאָשְׁרוֹ בָּא מְאֹרָע אֶחָד וְהֵחִישׁ לוֹ עָזְרָה.

“וְכִי לֹא תִּסְתַּלְּקִי מִכָּאן, בַּת־אַרְבָּה מִצְרִית שֶׁכְּמוֹתָךְ?” קְרָא קוֹל צוֹרֵם מִפִּנָּה חֲשֻׁכָּה שֶׁל הַכִּכָּר. הַנַּעֲרָה הַצְּעִירָה נִפְנְתָה בְּבֶהָלָה אֲחוֹרַנִּית. זֶה לֹא הָיָה עוֹד קוֹלוֹ שֶׁל הָאִישׁ הַקֵּרֵחַ, כִּי אִם קוֹל נִתְעָב שֶׁל אִשָּׁה מִתְחַסֶּדֶת.

אַגַּב: קוֹל זֶה, שֶׁהִבְעִית אֶת הַצּוֹעֲנִית, הֵטִּיל חֶדְוָה שֶׁל הֲמוֹן הַיְלָדִים שֶׁהִתְרוֹצְצוּ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם.

“הֲרֵי זוֹ הַפְּרוּשָׁה אֲשֶׁר בְּמִגְדָּל רוֹלַנְד!” קָרְאוּ הַיְלָדִים מִתּוֹךְ צְחוֹק גָּדוֹל, “הַנְּזִירָה הִיא הַמְגַדֶּפֶת! וְכִי לֹא טָעֲמָה הָעֶרֶב טַעַם אֲרֻחָה? הָבֵא נָבִיא לָהּ שְׁיָרִים מֵעַל הַשֻּׁלְחָן הֶעָרוּךְ שֶׁל הָעִיר!”

וְהֵם פָּנוּ בִּמְרוּצָה לְצַד בֵּית הָעַמּוּדִים. אוֹתָהּ שָׁעָה הַפִיק גְרֶנְגּוֹאַר תּוֹעֶלֶת מִמְּבוּכָתָהּ שֶׁל הַנַּעֲרָה וְנִסְתַּלֵּק מִן הַמָּקוֹם. קְרִיאוֹת הַיְלָדִים הִזְכִּירוּהוּ, כִּי אַף הוּא לֹא טָעַם עֲדַיִן הָעֶרֶב טַעַם שֶׁל אֹכֶל. הוּא נִזְדָּרֵז אֵפוֹא וְרָץ אֶל שֻׁלְחַן הַכֵּרָה. וְאוּלָם רַגְלֵיהֶם שֶׁל הַפִּרְחָחִים הַלָּלוּ הָיוּ קַלּוֹת יוֹתֵר; עַד שֶׁהִגִּיעַ אֶל הַמָּקוֹם בִּעֲרוּ הַיְלָדִים אֶת הַכֹּל. לֹא נִשְׁאַר אֲפִילוּ דֻבְשָׁן עָלוּב אֶחָד, מֵאֵלֶּה שֶׁמְּחִירָם בַּשּׁוּק הוּא חָמֵשׁ פְּרוּטוֹת הַלִּטְרָה. עַל הַקִּיר לֹא הָיוּ אֶלָּא שׁוֹשַׁנּוֹת זְקוּפוֹת קוֹמָה בְּצֵרוּף וְרָדִים, מַעֲשֵׂה יְדֵי מַתְיָהּ בִּיטֶרְן אֲשֶׁר צִיֵּר בִּשְׁנַת 1434, – וּבִסְעֻדָּה זוֹ לֹא הָיָה בֶּאֱמֶת כְּדֵי לְהַשְׂבִּיעַ.

הָעוֹלֶה עַל מִשְׁכָּבוֹ בְּלִי אֲרֻחַת עֶרֶב – לֹא תִּנְעַם לוֹ שְׁנָתוֹ; וְאוּלָם רַע מִזֶּה לָאָדָם אֲשֶׁר יְחַסֵּר אֶת נַפְשׁוֹ מַאֹכֶל וְגַם לֹא יֵדַע אֵיפֹה יַנִּיחַ אֶת רֹאשׁוֹ לִשְׁנַת לָיְלָה. כָּזֶה הָיָה מַצָּבוֹ שֶׁל גְרֶנְגּוֹאַר. לֹא לֶחֶם וְלֹא מְקוֹם לִינָה; הַמַּחְסוֹר שָׁת עָלָיו מִכָּל הַעֲבָרִים. וּגְרֶנְגּוֹאַר הִשְׁתָּאָה אֶל הַמַּחְסוֹר בִּמְאֹד מְאֹד. עוֹד לִפְנֵי יָמִים רַבִּים חִשֵּׁב וּמָצָא, כִּי יֻפִּיטֶר בָּרָא אֶת הָאָדָם – בָּרֶגַע שֶׁתָּקְפָה עָלָיו שִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת, וְכִי מִנְהָג הוּא בְּחַיַּי הַחֲכָמִים שֶׁהַגּוֹרָל שָׂם מָצוֹר עַל הַפִּילוֹסוֹפְיָה. וְהוּא מִצִּדּוֹ לֹא רָאָה מִיָּמָיו מָצוֹר גָּמוּר כָּזֶה; בְּאָזְנָיו הָמָה קוֹל קֵבָתוֹ הָעֲרוּכָה לְמִלְחָמָה, וּכְמַעֲשֵׂה אִוֶּלֶת הָיָה הַדָּבָר בְּעֵינָיו אֲשֶׁר מַזָּלוֹ הָרַע יְעַנֶּה כָּל הַיָּמִים אֶת חָכְמָתוֹ בְּשֵׁבֶט הָרָעָב.

הָרַעְיוֹן הַמַּעֲצִיב הַזֶּה תָּקַף אוֹתוֹ וְלֹא הִרְפָּה מִמֶּנּוּ, עַד שֶׁפִּתְאֹם עוֹרֵר אוֹתוֹ מֵהַזְיוֹתָיו קוֹל זִמְרָה מוּזָר וְנָעִים גַּם יָחַד.

כְּרִקּוּדָהּ וּכְיָפְיָהּ, כֵּן הָיָה גַם קוֹל זִמְרָתָהּ. בַּקּוֹל הָיָה צָפוּן כְּעֵין רָז עָרֵב, זֹךְ נְעִים־צְלִילִים, דְּבַר־מָה קַל וּמִתְנַשֵּׂא לָעוּף. הַלָּלוּ הָיוּ קִלּוּחֵי קוֹל חוֹזְרִים וְהוֹלְכִים, נְגִינוֹת, סִלְסוּלִים נִמְהָרִים, פַּעַם הוּשְׁרוּ מִלִּים פְּשׁוּטוֹת בִּנְעִימָה חֲרִיפָה וְשׁוֹרֶקֶת, פַּעַם דִּלֵּג הַקּוֹל עַד כְּדֵי לְהַפְלִיא גַּם אֶת הַזָּמִיר וּבְלִי לְהַפְרִיעַ אֶת הַקֶּצֶב, וּפַעַם הִלְּכוּ זְמִירוֹת רַכּוֹת שֶׁבְּאוֹקְטָבָה וְעָלוּ וְיָרְדוּ כְּחָזֶהָ שֶׁל הַמְזַמֶּרֶת הַצְּעִירָה. פַּרְצוּפָהּ הַנָּאֶה, שְׁכֻּלּוֹ תְּנוּעָה, יָצַר לְוָי לְזִמְרָתָהּ רַבַּת הַחֲלִיפוֹת, מֵהִתְלַהֲבוּת עַזָּה בְּיוֹתֵר וְעַד לִצְנִיעוּת שֶׁל כָּבוֹד. פַּעַם הָיְתָה רְאוּיָה לְשֵׁם מְטֹרֶפֶת וּפַעַם לְשֵׁם בַּת־מֶלֶךְ.

דִּבְרֵי הַזִּמְרָה נֶאֶמְרוּ בְּלָשׁוֹן שֶׁהָיְתָה זָרָה לִגְרֶנְגּוֹאַר, וְאַף הַמְזַמֶּרֶת בְּעַצְמָהּ לֹא יָדְעָה, כַּנִּרְאֶה, מַה טִיבָם, שֶׁכֵּן הִלּוּךְ הַזִּמְרָה וְהַמּוּבָן שֶׁבַּמִּלִּים לֹא הִתְאִימוּ כִּמְעַט זֶה לָזֶה. וּמִשּׁוּם כָּךְ שָׁרָה מִתּוֹךְ עֲלִיצוּת שֶׁל שְׁטוּת אֶת אַרְבַּעַת הַחֲרוּזִים הַלָּלוּ:

וּמִיָּד לְאַחֵר זֶה, כְּשֶׁהִיא שָׁרָה אֶת הַחֲרוּזִים:

‎

רָאָה גְרֶנְגּוֹאַר אֶת עַצְמוֹ וְהִנֵּה הוּא קָרוֹב לְבֶכִי. וְאוּלָם זִמְרָתָהּ הָיְתָה בִּכְלָל סְפוּגַת חֶדְוָה וְהִיא שָׁרָה אֶת שִׁירֶיהָ קַלַּת־דַּעַת וְעַלִּיזָה כְּאַחַת הַצִּפֳּרִים.

שִׁיר הַצּוֹעֲנִית הוֹצִיא אֶת גְרֶנְגּוֹאַר מֵהַזְיוֹתָיו, אֲבָל הַפְרָעָה זוֹ לֹא הָיְתָה אֶלָּא דֻגְמַת הַבַּרְבּוּר הַמַּעֲלֶה גַלִּים בַּמָּיִם. הוּא הֶאֱזִין לְקוֹלָהּ כִּנְסוּךְ קֶסֶם וּכְאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַח אֶת נַפְשׁוֹ. לְאַחֵר כַּמָּה שָׁעוֹת נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ לְרֶגַע הַרְגָּשַׁת אֲסוֹנוֹ.

הָרֶגַע הָיָה קָצָר.

קוֹל הָאִשָּׁה, שֶׁהִפְסִיק קֹדֶם אֶת רִקּוּדָהּ שֶׁל הַצּוֹעֲנִית, הִפְרִיעַ עַכְשָׁו אֶת הַצּוֹעֲנִית מִזַּמֵּר.

“וְכִי לֹא תָּשִׂימִי מַחְסוֹם לְמוֹ פִיךְ, צִרְצֶרֶת־תֹּפֶת שֶׁכְּמוֹתֶךְ?” קָרְאָה זוֹ וְחָזְרָה וְקָרְאָה מִפִּנַּת הַחֲשֵׁכָה הַהִיא שֶׁל הַכִּכָּר.

הַצִּרְצֶרֶת הָעֲלוּבָה הִפְסִיקָה אֶת זִמְרָתָהּ. גְרֶנְגּוֹאַר אָטַם אֶת אָזְנָיו.

“הָהּ!” קָרָא בְּקוֹל, “הַמַּשּׂוֹר הָאָרוּר חֲסַר הַשִּׁנַּיִם מְחַבֵּל אֶת הַכִּנּוֹר!”

גַּם שְׁאָר הָרוֹאִים הִתְמַרְמְרוּ כָּמוֹהוּ.

“יִקַּח הַשֵּׁד אֶת הַנְּזִירָה!” קָרָא פְּלוֹנִי וְאַלְמוֹנִי. וְאוֹתָהּ זְקֵנָה נַעֲלָמָה, שֶׁהִפְרִיעָה אֶת הַשִּׂמְחָה, בְּוַדַּאי שֶׁהָיְתָה מִתְחָרֶטֶת כִּמְעַט קָט עַל הַפְּגִיעוֹת שֶׁפָּגְעָה בַּצּוֹעֲנִית – לוּלֵא נִמְשַׁךְ הֶהָמוֹן אוֹתוֹ רֶגַע אַחֲרֵי הַתַּהֲלוּכָה שֶׁל אַפִּיפְיוֹר הַלֵּצִים. זוֹ עָבְרָה דֶּרֶךְ כַּמָּה רְחוֹבוֹת וּשְׁוָקִים וְנִתְכַּנְּסָה לְבַסּוֹף, עַל כָּל הֲמוֹנָהּ וְעַל כָּל לַפִּידֶיהָ, לְתוֹךְ כִּכַּר גְּרֶב.

תַּהֲלוּכָה זוֹ, שֶׁהַקּוֹרֵא חָזָה בָּהּ בְּצֵאתָהּ מִן הָאַרְמוֹן, הָלְכָה וְגָדְלָה תּוֹךְ כְּדֵי לֶכְתָּהּ, וּבֵין מְלַוֶּיהָ הָיוּ כָּל פּוֹחֵז וָרֵיק וְגַנָּב אֲשֶׁר בְּפָרִיס; וּמִשּׁוּם כָּךְ הָיָה הַמַּרְאֶה רָאוּי לִתְשׂוּמֶת־לֵב בְּשָׁעָה שֶׁהַתַּהֲלוּכָה הִגִּיעָה לְכִכַּר גְּרֶב.

רִאשׁוֹנָה הָלְכוּ בְּנֵי מִצְרַיִם: הַדֻּכָּס שֶׁל מִצְרַיִם רָכַב עַל סוּסוֹ בָּרֹאשׁ, וּמְלַוָּיו הָלְכוּ בְּרֶגֶל וּמָשְׁכוּ אֶת הָרֶסֶן וְאֶת הָרִכְבָּה; אַחֲרֵיהֶם נָהֲרוּ בְּעַרְבּוּבְיָה הֲמוֹן צוֹעֲנִים וְצוֹעֲנִיּוֹת וְיַלְדֵיהֶם הַבּוֹכִים רְכוּבִים לָהֶם עַל כִּתְפֵיהֶם; וְכֻלָּם יַחַד, מִן הַדֻּכָּס וְהָרוֹזְנִים וְעַד הֲמוֹן הָעָם, לְבוּשִׁים בְּלוֹיֵי סְחָבוֹת וַעֲדִי סְמַרְטוּטִים. אַחֲרֵי כֵן נָסְעָה מַלְכוּת לּוֹעֲזִים²⁵: לֵאמֹר, כָּל הַגַּנָּבִים אֲשֶׁר בְּצָרְפַת, עֲרוּכִים לְפִי סֵדֶר מַעֲלָתָם, וְהַקַּלִּים שֶׁבָּהֶם הוֹלְכִים בָּרֹאשׁ. צָעֹד צָעֲדוּ אַרְבָּעָה אַרְבָּעָה וְנָשְׂאוּ אֶת אוֹתוֹת הַמַּעֲלָה, לְפִי דַרְגָּתָם בַּמַּעֲמָד הַמֻּפְלָא הַזֶּה; הָרֹב שֶׁבָּהֶם מִשֻׁתְּקֵי אֲבָרִים, קְצָתָם פִּסְּחִים וּקְצָתָם גִּדְמִים: מְשָׁרְתֵי חֲנֻיּוֹת, עוֹלֵי רֶגֶל, גַּנָּבִים בָּאִים בְּמַחְתֶּרֶת, נִכְפִּים, צְעִירִים מִתְחַפְּשִׂים כִּזְקֵנִים, פּוֹשְׁטֵי יָד, מְנַבְּלֵי פֶּה, בַּעֲלֵי מוּם מְעֻשִּׂים, מְשַׂחֲקִים בְּקֻבְיָה, חוֹלִים, נִשְׂרָפִים, תַּגָּרִים, חַבְרֵי גַּנָּבִים וְרַמָּאִים, רַבָּנֵי גַנָּבִים: – עָם גָּדוֹל וְרַב מִסְפָּר גַּם לְהוֹמֶר הַיְּוָנִי. בְּקֶרֶב מִסְגַּרְתָם שֶׁל הָרַמָּאִים וְרַבָּנֵי הַגַּנָּבִים אִי אֶפְשָׁר הָיָה לְהַכִּיר עַל נְקַלָּה אֶת מֶלֶךְ הַקַּבְּצָנִים, הוּא קוֹאֶסְר הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר הֵסֵב עַל עֲגָלָה קְטַנָּה הָרְתוּמָה לִשְׁנֵי כְּלָבִים. בַּעֲקֵב מַלְכוּת הָרַמָּאִים נָסְעָה מַלְכוּת גָּלִיל. גִּילְיוֹם רוּסוֹ, מֶלֶךְ הַגְּלִילִיִּים, צָעַד בָּרֹאשׁ כְּשֶׁהוּא כֻּלּוֹ הוֹד מַלְכוּת וּלְבוּשׁוֹ אַרְגָּמָן זָרוּעַ כִּתְמֵי יַיִן, לְפָנָיו הָלְכוּ בַּדְחָנִים אֲשֶׁר הִתְגּוֹשְׁשׁוּ וְרָקְדוּ רִקּוּדֵי מִלְחָמָה, וּמִסְּבִיבוֹ צָעֲדוּ נוֹשְׂאֵי שַׁרְבִיטוֹ, רוֹאֵי פָּנָיו וְכָל סוֹפְרָיו הַמְנַהֲלִים אֶת חֶשְׁבּוֹנוֹתָיו. לָאַחֲרוֹנָה נָסְעוּ לַבְלָרֵי הַפַּרְלָמֶנְטִים, בִּידֵיהֶם עַנְפֵי לִבְנֶה מְקֻשָּׁטִים בִּפְרָחִים וּלְבוּשָׁם גְּלִימוֹת שְׁחוֹרוֹת וּכְבֵדוֹת; לִפְנֵיהֶם הָלְכָה תִּזְמֹרֶת מִשֶּׁלָּהֶם הָרְאוּיָה לְשַׁמֵּשׁ בְּיוֹם הַכֶּסֶא שֶׁל הַמְכַשֵּׁפוֹת, וְכֻלָּם נָשְׂאוּ נֵרוֹת אֲרֻכִּים עֲשׂוּיִם שַׁעֲוָה צְהֻבָּה. בְּקֶרֶב הֶהָמוֹן הַזֶּה בַּתָּוֶךְ הָלְכוּ רָמֵי הַמַּעֲלֶה שֶׁבְּחֶבֶר הַלֵּצִים וְנָשְׂאוּ עַל כְּתֵפָם אַסְלָה שֶׁהָיְתָה זְרוּעָה נֵרוֹת יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר אֲרוֹן שְׂרִידֶיהָ שֶׁל גֶ’נוֹבֵבָה הַקְּדוֹשָׁה בְּיוֹם הַדֶּבֶר; וְעַל גַּב אַסְלָה זוֹ הִתְנוֹסֵס בְּכָל קָדָשָׁיו – הַמַּטֶּה וּגְלִימַת הַחַשְׁמַנִּים וְהַצָּנִיף – אַפִּיפְיוֹר הַלֵּצִים הֶחָדָשׁ: הוּא שׁוֹמֵר הַפַּעֲמוֹן אֲשֶׁר לַכְּנֵסִיָּה שֶׁל פָּרִיס – נוֹטְר־דַּם, קְוָזִימוֹדוֹ הַגִּבֵּן.

כָּל סִיעָה וְסִיעָה שֶׁבְּתַהֲלוּכָה דִמְיוֹנִית זוֹ הוֹלִיכָה אִתָּהּ תִּזְמֹרֶת מִשֶּׁלָהּ. הַצּוֹעֲנִים נִגְּנוּ עַל כִּנּוֹרִי הַקַּשׁ וְתוֹפְפוּ עַל טַמְבּוּרִים שֶׁמּוֹצָאָם מֵאַפְרִיקָה. הָרַמָּאִים, שֶׁאֵינָם מְחוֹנָנִים כִּשְׁרוֹן הַנְּגִינָה אֶלָּא בְּמִדָּה זְעוּמָה מְאֹד, הִשְׁתַּמְּשׁוּ בְּכִנּוֹרוֹת, בְּקֶרֶן הָאַיִל וּבִשְׁלָשׁ־הַנִּימִים בָּן הַמֵּאָה הַשְּׁתֵּים־עֶשְׂרֵה. מַלְכוּת הַגְּלִילִיִּים לֹא הָיוּ לָהּ אַף הִיא כְּלֵי זֶמֶר בַּעֲלֵי שְׁלֵמוּת; רַק בְּקֹשִׁי אֶפְשָׁר הָיָה לִמְצֹא בַּתִּזְמֹרֶת שֶׁלָּהּ כִּנּוֹר עָלוּב אֶחָד מִתְּקוּפַת הַיַּלְדוּת שֶׁל אֳמָנוּת הַנְּגִינָה לוֹ הַמִּסְגֶּרֶת הַצָּרָה שֶׁל שֶׁלשֶׁת הַקּוֹלוֹת D-a-e. וְאוּלָם בִּמְסִבָּתוֹ שֶׁל אַפִּיפְיוֹר הַלֵּצִים הִגְבִּירוּ יְלֵל חֲתוּלִי נִשְׂגָּב כָּל כְּלֵי הַזֶּמֶר שֶׁל הַתְּקוּפָה; כָּאן לֹא הָיוּ אֶלָּא כִּנּוֹרוֹת בְּנֵי אַלְט וְדִיסְקוֹנְט וְטֶנוֹר, חוּץ מִמִּסְפָּר רַב שֶׁל חֲלִילִים וּכְלֵי נְגִינָה עֲשׂוּיִם פַּח. אֲבָל הַקּוֹרֵא הֲלֹא יִזְכֹּר, כִּי תִּזְמֹרֶת זוֹ נִמְצְאָה קֹדֶם בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל גְרֶנְגּוֹאַר.

קָשֶׁה לְתָאֵר אֶת שִׂמְחַת הַגַּאֲוָה וְהָעֹנֶג אֲשֶׁר עָטָה פַּרְצוּפוֹ הַקּוֹדֵר וְהַנִּתְעָב שֶׁל קְוָזִימוֹדוֹ כָּל הַדֶּרֶךְ הַזֹּאת מִן הָאַרְמוֹן וְעַד כִּכַּר גְּרֶב. זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּחַיָּיו אֲשֶׁר אָהֲבַת עַצְמוֹ גָרְמָה לוֹ הֲנָאֶה. עַד עַכְשָׁו לֹא זָכָה מַעֲמָדוֹ בַּחַיִּים אֶלָּא לְבוּז וְהַשְׁפָּלָה, וְאִישִׁיּוּתוֹ עוֹרְרָה רַק שְׁאָט נֶפֶשׁ. וְעַל כֵּן, לַמְרוֹת הֱיוֹתוֹ חֵרֵשׁ, בָּלַע בְּתֵאָבוֹן, כְּאַפִּיפְיוֹר מַמָּשׁ, אֶת תְּשׁוּאוֹת הָרָצוֹן שֶׁל הֶהָמוֹן. זֶה הֶהָמוֹן אֲשֶׁר קְוָזִימוֹדוֹ שָׂטַם אוֹתוֹ חֵלֶף הַבּוּז, מַה בְּכָךְ אִם הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ לֹא הָיָה אֶלָּא אֲסַפְסוּף שֶׁל מוּקְיוֹנִים, פִּסְּחִים, גַּנָּבִים וּפוֹשְׁטֵי יָד? הַלָּלוּ נֶחְשְׁבוּ בְּכָל זֹאת לְעָם וְהוּא נֶחְשַׁב לְשַׁלִּיט. וְהוּא קִבֵּל כְּמַשְׁמָעָם אֶת כָּל אוֹתוֹת הָרָצוֹן שֶׁלֹּא בָּאוּ אֶלָּא לְשֵׁם הִתּוּל, אֶת כָּל גִּלּוּיֶיהָ שֶׁל יִרְאַת הַכָּבוֹד שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּדֶרֶךְ לִגְלוּג וַאֲשֶׁר בְּנֵי הֶהָמוֹן הֶרְאוּ עַל יָדָם גַּם מִקְצָת פַּחַד, שֶׁכֵּן הַגִּבֵּן הָיָה אַמִּיץ לְכֹחַ, עֲקֹם הָרַגְלַיִם – מָהִיר וְזָרִיז, וְהַחֵרֵשׁ נוֹטָה לְרִשְׁעוּת: שָׁלשׁ תְּכוּנוֹת אֲשֶׁר גָּרְעוּ מִן הַמְגֹחָךְ שֶׁבּוֹ.

וְאוּלָם לֹא יַעֲלֶה עַל דַּעְתֵּנוּ כְּלָל לְשַׁעֵר, כִּי אַפִּיפְיוֹר הַלֵּצִים בָּחַן וְיָדַע אֵת כָּל מַה שֶׁהִרְגִּישׁ בְּלִבּוֹ וְאֶת הַהַרְגָּשׁוֹת שֶׁעוֹרֵר בְּלֵב אֲחֵרִים. הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר שָׁכְנָה בַּגּוּף הַפָּגוּם הַזֶּה, נֶעֶשְׂתָה עַל פִּי הֶכְרַח גַּם הִיא לְקוּיָה וּפְגוּמַת חוּשִׁים. מִשּׁוּם כָּךְ הָיוּ כָּל רִגְשׁוֹתָיו בְּשָׁעָה זוֹ סְתָמִיִּים, בִּלְתִּי מְסֻיָּמִים וּמְבֻלְבָּלִים. רַק הַשִּׂמְחָה נִרְאֲתָה לָעַיִן וְהַגַּאֲוָה נָתְנָה אֶת אוֹתוֹתֶיהָ. דְּמוּת זוֹ, הַקּוֹדֶרֶת וְהָאֻמְלָלָה, יָדְעָה אַף הִיא אֶת הָאֹשֶׁר.

וְעַל כֵּן גָּדַל הַתִּמָּהוֹן וְהַפַּחַד בְּקֶרֶב הָרוֹאִים בָּרֶגַע שֶׁקְּוָזִימוֹדוֹ שְׁכוּר הַחוּשִׁים עָבַר בְּתַהֲלוּכַת נִצָּחוֹן עַל יַד בֵּית הָעַמּוּדִים וְאִישׁ אֶחָד מִקֶּרֶב הֶהָמוֹן נִגַּשׁ אֵלָיו בִּמְרוּצָה, וּבִתְנוּעָה אוֹמֶרֶת קֶצֶף קָרַע מִיָּדָיו אֶת אוֹת הַלֵּצָנוּת לְמַעֲלַת הָאַפִּיפְיוֹר שֶׁלּוֹ, הוּא הַמַּטֶּה הַצָּבוּעַ זָהָב.

הָאִישׁ הַזֶּה, אַמִּיץ הַלֵּב עַד לִמְאֹד, הָיָה אוֹתוֹ קֵרֵחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי זְמַן מְעַט עָמַד בֵּין הָרוֹאִים מִסָּבִיב לַצּוֹעֲנִית וְהָיָה מֵטִיל אֵימָה עַל הַנַּעֲרָה הַמִּסְכֵּנָה בְּדִבְרֵי אִיּוּם וְשִׂנְאָה. הוּא לָבַשׁ גְּלִימַת כֹּמֶר. גְרֶנְגּוֹאַר, שֶׁלֹּא הִבְחִין בּוֹ עַד עַכְשָׁו, הִכִּיר אוֹתוֹ שׁוּב בָּרֶגַע שֶׁזֶּה הִשְׂתָּעֵר לָצֵאת מִתּוֹךְ הֶהָמוֹן. “הַאֻמְנָם!” קָרָא גְרֶנְגּוֹאַר כְּמִשְׁתּוֹמֵם, “הֲרֵי זֶה מוֹרִי וְרַבִּי ְחָכְמַת הֶרְמֶס²⁶ דּוֹם קְלוֹד פְרוֹלוֹ סְגָן הַכֹּהֲנִים. בְּשֵׁם כָּל הַלֵּצִים, מַה לוֹ וּלְפֶרֶא אָדָם זֶה הָעִוֵּר בְּעַיִן אֶחָת? וַדַּאי שֶׁהוּא מִשְׁתּוֹקֵק לָרֶדֶת אֶל כְּרֵסוֹ שֶׁל זֶה.”

וְאָמְנָם פָּרְצָה זַעֲקַת זְוָעָה. קְוָזִימוֹדוֹ הָאָיֹם צָנַח בִּתְנוּעָה עַזָּה מֵעַל הָאַסְלָה, וְהַנָּשִׁים הִפְנוּ אֶת עֵינֵיהֶן הַצִּדָּה לְבַל תִּרְאֶינָה בִּקְרֹעַ קְוָזִימוֹדוֹ אֶת הַסְּגָן לִגְזָרִים. וְהִנֵּה הוּא הִשְׂתָּעֵר בִּקְפִיצָה עַל הַכֹּמֶר, תָּלָה אֶת עֵינָיו בְּפָנָיו שֶׁל זֶה וְכָרַע עַל בִּרְכָּיו. הַכֹּמֶר קָרַע מֵעָלָיו אֶת הַצָּנִיף, שָׁבַר אֶת מַטֶּה הַחַשְׁמַנִּים שֶׁלוֹ וּפִזֵּר קְרָעִים קְרָעִים אֶת גְּלִימָתוֹ הָעֲשׂוּיָה כְּעֵין הַזָּהָב.

קְוָזִימוֹדוֹ הוֹסִיף לִכְרֹעַ עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁרֹאשׁוֹ מוּרַד וְיָדָיו מְשֻׁלָּבוֹת.

מִיָּד הִתְחִילָה בֵּינֵיהֶם שִׂיחָה מֻפְלָאָה שֶׁלֹּא הָיְתָה כֻּלָּהּ אֶלָּא רְמָזִים וְהַעֲוַיוֹת; כֵּיוָן שֶׁאַף אֶחָד מֵהֶם לֹא הוֹצִיא מִלָּה מִפִּיו: הַכֹּמֶר הַזָּקוּף וְהַכּוֹעֵס, הַנּוֹהַג מָרוּת וּשְׂרָרָה, וּקְוָזִימוֹדוֹ הַצּוֹנֵחַ לָאָרֶץ, הַמַּבִּיעַ שִׁפְלוּת וְתַחֲנוּנִים. וּבְכָל זֹאת אֵין לְהַטִּיל סָפֵק בַּדָּבָר, כִּי קְוָזִימוֹדוֹ הָיָה יָכֹל לְשַׁסֵּעַ אֶת הַכֹּמֶר בְּאֶצְבַּע אֶחָת.

לְבַסּוֹף הִסִּיט סְגָן הַכֹּהֵן בְּחָזְקָה אֶת כִּתְפֵי קְוָזִימוֹדוֹ וְרָמַז לוֹ שֶׁיֵּלֵךְ אַחֲרָיו.

קְוָזִימוֹדוֹ קָם עַל רַגְלָיו.

אַנְשֵׁי חֶבֶר הַלֵּצִים, שֶׁנִּתְעוֹרְרוּ מִתִּמְהוֹנָם, אָמְרוּ עַכְשָׁו לְהָגֵן אֶת הָאַפִּיפְיוֹר שֶׁלָּהֶם. הַצּוֹעֲנִים וְהָרַמָּאִים וְכַת הַלַּבְלָרִים שֶׁל בָּתֵּי הַמִּשְׁפָּט שָׁתוּ כֻּלָּם עַל הַכֹּמֶר בְּצַעֲקוֹתֵיהֶם.

קְוָזִימוֹדוֹ הֶעֱמִיד אֶת עַצְמוֹ כְּחוֹצֵץ בִּפְנֵי הַכֹּמֶר, קָמַץ אֶת אֶגְרוֹפָיו וְחָרַק אֶת שִׁנָּיו נֶגֶד הַמִּתְנַפְּלִים כְּחַיָּה נִרְגָּזָה.

הַכֹּמֶר שָׁב וְהֶעֱלָה עַל דְּמוּתוֹ קַדְרוּת אוֹמֶרֶת כָּבוֹד, שָׁלַח רֶמֶז לִקְוָזִימוֹדוֹ וְנִסְתַּלֵּק מִן הַמָּקוֹם מִתּוֹךְ שְׁתִיקָה.

לְפָנָיו הָלַךְ קְוָזִימוֹדוֹ וּפִנָּה לוֹ דֶרֶך בְּקֶרֶב הֶהָמוֹן.

לְאַחֵר שֶׁיָּצְאוּ מִתּוֹךְ הֶהָמוֹן וְעָבְרוּ אֶת הַכִּכָּר, נִמְשְׁכוּ אַחֲרֵיהֶם חֲבוּרוֹת הַסַּקְרָנִים. קְוָזִימוֹדוֹ שִׁמֵּשׁ עַכְשָׁו מְאַסֵּף וְהָלַךְ מֵאֲחוֹרֵי הַסְּגָן עוֹקֵב וְאָיֹם וּמְדֻבְלָל, פִּרְקֵי גוּפוֹ הָיוּ מְכֻוָּצִים וְהוּא לִקֵּק אֶת שִׁנָּיו כְּלַקֵּק חֲזִיר־הַבֶּר אֶת נִיבָיו, נָהַם כְּחַיַּת יַעַר וְהָיָה מֵטִיל מִדֵּי פַּעַם אֵימָה עַל הֶהָמוֹן עַל יְדֵי תְּנוּעָה אוֹ הַעֲוָיָה.

לְבַסּוֹף הִנִּיחוּ לָהֶם שֶׁיִּתְכַּנְּסוּ לְתוֹךְ רְחוֹב צַר וְעוֹטֶה חֲשֵׁכָה וְאִישׁ לֹא הָלַךְ אַחֲרֵיהֶם בְּדֶרֶךְ זוֹ, כֵּיוָן שֶׁהָרַעְיוֹן עַל דְּבַר קְוָזִימוֹדוֹ חוֹרֵק הַשִּׁנַּיִם דַּי הָיָה בּוֹ שֶׁיָנִיא אֶת כֻּלָּם מֵהַכָּנֵס אֶל הָרְחוֹב.

“וַדַּאי שֶׁזֶּה מוּזָר בִּמְאֹד מְאֹד,” אָמַר גְרֶנְגּוֹאַר, “וְאוּלָם תִּפַּח רוּחִי אִם אֵדַע כֵּיצַד אֶמְצָא לִי מַשֶּׁהוּ לַאֲרֻחַת עֶרֶב.”

ד. צָרָה שֶׁאָדָם מֵבִיא עַל עַצְמוֹ בְּלֶכְתּוֹ לַיְלָה בָּרְחוֹבוֹת בְּעִקְּבוֹת אִשָּׁה נָאָה.

גְרֶנְגּוֹאַר הִתְכּוֹנֵן לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַצּוֹעֲנִית בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ. הוּא רָאָה כִּי זוֹ פָּנְתָה יַחַד עִם הָעֵז לִרְחוֹב קוֹטֵירִי; וְאַף הוּא שָׂם אֶת פְּעָמָיו לָלֶכֶת בִּרְחוֹב קוֹטֵירִי.

“מַדּוּעַ לֹא?” אָמַר לְעַצְמוֹ.

גְרֶנְגּוֹאַר, פִּילוֹסוֹף שֶׁקָּנָה חָכְמָה מַעֲשִׂית בִּרְחוֹבוֹת פָּרִיס, לָמַד מִפִּי הַנִּסָּיוֹן לָדַעַת, כִּי אֵין לְךָ שָׁעָה כְּשֵׁרָה לַהֲזָיָה כְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁאָדָם הוֹלֵךְ בְּעִקְבוֹת אִשָּׁה נָאָה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְאָן יוֹלִיכוּהוּ רַגְלָיו. בְּוִתּוּר זֶה שֶׁאָדָם מְוַתֵּר מֵרָצוֹן עַצְמוֹ עַל רְצוֹנוֹ הֶחָפְשִׁי וּמְשַׁעְבֵּד אֶת דִּמְיוֹנוֹ לְדִמְיוֹן זָר, בְּלִי שֶׁהַלָּז יֵדַע אֶת הַדָּבָר, – יֵשׁ מֵעֵין תַּעֲרֹבֶת שֶׁל חֵרוּת נֶפֶשׁ מֻפְלָאָה וְצַיְתָנוּת לִבְלִי גְבוּל, יֵשׁ מַשֶּׁהוּ הַתָּלוּי כְּבִיָכֹל בֵּין הַחֹפֶשׁ וּבֵין הָעַבְדוּת, וּגְרֶנְגּוֹאַר מָצָא חֵפֶץ בָּזֶה, – הוּא הָאִישׁ שֶׁאָפְיוֹ מִטִּבְעוֹ מְחֻסֵּר צְלִילוּת וְנוֹטֶה לְהִסּוּס, מִזְגּוֹ חַם וְהוּא מְאַחֵד בְּקִרְבּוֹ אֶת כָּל הַהֲפָכִים, פּוֹסֵחַ עַל כָּל הַתְּכוּנוֹת הַמְּצוּיוֹת אֵצֶל בְּנֵי אָדָם וּמְבַטֵּל אֶת הָאַחַת עַל יְדֵי הַשְּׁנִיָּה. גְרֶנְגּוֹאַר אָהַב לְדַמּוֹת אֶת עַצְמוֹ לַאֲרוֹנוֹ שֶׁל מֻחֲמַד, זֶה הַנִּמְשָׁךְ לְכָאן וּלְכָאן עַל יְדֵי שְׁנֵי מַגְנֵטִים וּמִתְנַדְנֵד כָּל הַיָּמִים בֵּין הַמְּרוֹמִים וְהַמַּעֲמַקִּים, בֵּין הַכִּפָּה וְהַקַּרְקַע, בֵּין נְפִילָה וְהִתְרוֹמְמוּת, בֵּין נְקֻדַּת הַגֹּבַהּ וּנְקֻדַּת הַתַּחְתִּית.

אִלּוּ חַי גְרֶנְגּוֹאַר בְּיָמֵינוּ בְּוַדַּאי שֶׁהָיָה מֵטִיב לִבְחֹר בְּשִׁיטַת הַתָּוֶךְ שֶׁבֵּין הַקְּלַסִּיּוּת וְהָרוֹמַנְטִיּוּת!

וְאוּלָם תְּמִימוּתוֹ לֹא הִסְפִּיקָה לוֹ שֶׁיַּאֲרִיךְ יָמִים כְּדֵי שְׁלשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וַחֲבָל עַל כָּךְ. בְּהֵעָדְרוֹ נִשְׁאַר מָקוֹם רֵיק וְהֶחָסֵר לֹא נִתְמַלֵּא עֲדַיִן בְּיָמֵינוּ.

וְאוּלָם אֵין לְךָ דָבָר הַמְעוֹרֵר אֶת הָאָדָם לַחֲזֹר אַחֲרֵי עוֹבְרֵי רְחוֹבוֹת (וְיוֹתֵר מִזּוֹ – אַחֲרֵי עוֹבְרוֹת) כְּחֶסְרוֹנוֹ שֶׁל מְקוֹם לִינָה.

גְרֶנְגּוֹאַר הָלַךְ אֵפוֹא, שָׁקוּעַ בְּהִרְהוּרִים, בְּעִקְּבוֹת הַנַּעֲרָה הַצְּעִירָה, וְזוֹ הֵחִישָׁה אֶת צְעָדֶיהָ וְהֵרִיצָה אֶת עִזָּהּ לְאַחֵר שֶׁרָאֲתָה כִּי הָאֶזְרָחִים הִתְחִילוּ נֶחְפָּזִים לְבָתֵּיהֶם, וכִי בָּתֵּי הַיַּיִן, הַחֲנֻיּוֹת הַיְחִידוֹת שֶׁפָּתְחוּ בְּאוֹתוֹ יוֹם אֶת דַּלְתֵיהֶן, הוֹלְכִים וְנִסְגָּרִים אֶחָד אֶחָד.

“הֲרֵי זֶה דָבָר הַמִּתְקַבֵּל עַל הַדָּעַת,” כָּךְ בְּעֵרֶךְ הִרְהֵר גְרֶנְגּוֹאַר בְּלִבּוֹ, “כִּי יֵשׁ לָהּ לְזוֹ דִירָה קְבוּעָה בְּאַחַד הַמְּקוֹמוֹת; בְּנוֹת הַצּוֹעֲנִים לִבָּן נוֹטֶה לַחֲנִינָה. וּמִי יוֹדֵעַ?”

וּבַדְּמָמָה שֶׁלְּאַחַר סִמַּן הַשְּׁאֵלָה הַזֶּה קָמוּ בְּרֹאשׁוֹ כָּל מִינֵי חֶזְיוֹנוֹת נְעִימִים. וְאוֹתָהּ שָׁעָה, בְּעָבְרוֹ עַל פְּנֵי הַמְאַחֲרִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁעָמְדוּ לִסְגֹּר אֶת דַּלְתוֹת בָּתֵּיהֶם, קָלְטוּ אָזְנָיו קִטְעֵי שִׂיחָה שֶׁבִּלְבְּלוּ אֶת מֵרְאוֹת רוּחוֹ הַנֶּחְמָדִים.

שְׁנֵי זְקֵנִים סָחוּ זֶה עִם זֶה.

“תֵּדַע, מַר טִבּוֹ פֶרְנִיקְל, מֶזֶג הָאֲוִיר הוּא קַר.”

(לִגְרֶנְגּוֹאַר נוֹדַע הַדָּבָר הַזֶּה עוֹד בְּרֵאשִׁית הַחֹרֶף.)

“כֵּן דִּבַּרְתָּ, מַר בּוֹנִיפַץ דִּיזוֹם! וְכִי עוֹמֵד לָבוֹא עָלֵינוּ חֹרֶף דּוֹמֶה לָזֶה שֶׁלִּפְנֵי שָׁלשׁ שָׁנִים, שְׁנַת שְׁמוֹנִים לַסְּפִירָה, כְּשֶׁמְּחִיר הָעֵצִים, מִדַּת הַקָּנֶה הָאֶחָד, עָלָה לִשְׁמוֹנַה סוֹלִים?”

“הַנַּח, מַר טִבּוֹ, אֵין זֶה וְלֹא כְּלוּם כְּנֶגֶד אוֹתוֹ חֹרֶף שֶׁבִּשְׁנַת 1407, שֶׁהֲרֵי אָז עָמַד קֹר הַקִּפָּאוֹן בְּעֵינוֹ מִיּוֹם מַרְטִין עַד לְחַג הַנֵּרוֹת! וְכֹחוֹ שֶׁל הַקֹּר הָיָה גָדוֹל עַד כְּדֵי כָּךְ, שֶׁקֻּלְמוּס הַלַּבְלָר בַּחֲדַר הַלִּשְׁכָּה שֶׁל בֵּית הַמִּשְׁפָּט הָיָה קוֹפֵא בֵּין שׁוּרָה לְשׁוּרָה! וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנַּעֲשָׂה קָשֶׁה לִרְשֹׁם אֶת פְּסָקֵי הַדִּין.”

הָלְאָה בְּמָקוֹם אַחֵר עָמְדוּ שְׁתֵּי שְׁכֵנוֹת לְיַד חַלּוֹנוֹתֵיהֶן וְהֶחֱזִיקוּ בִּידֵיהֶן נֵרוֹת דּוֹלְקִים שֶׁחָרְקוּ מִפְּנֵי הָעֲרָפֶל.

“וְכִי בַּעְלֵךְ סִפֵּר לָךְ אֶת דְּבַר הָאָסוֹן שֶׁקָּרָה, מָרַת לַה־בּוּדְרַק?”

“לֹא! וְכִי מַה הוּא הַדָּבָר, הָעַלְמָה מָרַת טוּרְקַן?”

“סוּסוֹ שֶׁל מַר גִ’יל גּוֹדֶן, הַנּוֹטַרְיוֹן בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט שֶׁל שַׁטְלֶה, נִבְעַת מִפְּנֵי תַּהֲלוּכַת הַפְלֶמִים וְרִטֵּשׁ אֶת רַבָּן פִילִיפּוֹ אַבְרִילוֹ, זֶה שֶׁשִּׁמֵּשׁ כֹּהֵן הֶדְיוֹט בְּחֶבֶר נְזִירִים.”

“הֲנָכוֹן הַדָּבָר?”

“אֱמֶת וְנָכוֹן.”

“הֲרֵי זֶה הָיָה סוּס רָגִיל שֶׁבִּרְגִילִים! הַדָּבָר נִרְאֶה לִי קְצָת תָּמוּהַּ. אִלּוּ הָיָה זֶה סוּס אֲצִילִים, כִּי אָז הֲבִינוֹתִי!”

הַחַלּוֹנוֹת נִסְגְּרוּ עַל מַסְגֵּר. וְאוּלָם בֵּינָתַיִם נִפְסַק כְּבָר חוּט רַעְיוֹנוֹתָיו שֶׁל גְרֶנְגּוֹאַר. לְאָשְׁרוֹ נִתְגַּלְגֵּל שׁוּב הַחוּט לְיָדוֹ וְנִתַּן שׁוּב לְמַחְשְׁבוֹתָיו – וְהַגּוֹרֵם לְכָךְ הָיוּ הַצּוֹעֲנִית וּדְיַ’לִי שֶׁהָלְכוּ כָּל הַזְּמָן לְפָנָיו – שְׁתֵּי הַבְּרִיּוֹת הַלָּלוּ, הַנֶּחְמָדוֹת וְהָרַכּוֹת, שֶׁגְּרֶנְגּוֹאַר הִשְׁתָּאָה מְאֹד אֶל רַגְלֵיהֶן הַפְּעוֹטוֹת, אֶל יְצוּרֵי גֵוָן הַנְּעִימִים וְאֶל תְּנוּעוֹתֵיהֶן הַנָּאוֹת וְהָיָה מַחֲלִיף אֶת הָאַחַת בַּשְּׁנִיָּה מִדֵּי חָשְׁבוֹ עַל אֹדוֹתֵיהֶן, כִּי לְפִי הַבִּינָה וְהַיְּדִידוּת נִרְאוּ לוֹ שְׁתֵּיהֶן כִּנְעָרוֹת צְעִירוֹת לְיָמִים, וּלְפִי הַמְּהִירוּת וְהַזְּרִיזוּת וְקַלּוּת הָרַגְלַיִם דִּמָּה אֶת שְׁתֵּיהֶן לְעִזִּים.

וּבֵינָתַיִם נִתְרוֹקְנוּ וְהָלְכוּ הָרְחוֹבוֹת יוֹתֵר וְיוֹתֵר. פַּעֲמוֹן הָעֶרֶב נָדַם זֶה כְּבָר, וּבָרְחוֹב לֹא נִרְאָה עוֹד עַכְשָׁו אֶלָּא עוֹבֵר וָשָׁב מֵאַחֵר אוֹ אוֹר בּוֹדֵד בְּחַלּוֹן שֶׁל בָּיִת. בְּלֶכְתּוֹ אַחֲרֵי הַצּוֹעֲנִית נִתְעָה גְרֶנְגּוֹאַר לְתוֹךְ סְבָךְ מְסֻבָּךְ שֶׁל רְחוֹבוֹת וּבְנֵי רְחוֹבוֹת וּמְבוֹאוֹת לְלֹא מוֹצָא, אֵלֶּה הַמַּקִּיפִים אֶת בֵּית הַקְּבָרוֹת הָעַתִּיק אֲשֶׁר עַל שֵׁם קְדוֹשׁ־הַקְּדוֹשִׁים וְדוֹמִים לְחוּטִים שֶׁפָּרַע הֶחָתוּל עַד כְּדֵי עַרְבּוּבְיָה.

“הָרְחוֹבוֹת הַלָּלוּ אֵין הַהִגָּיוֹן מָצוּי אֶצְלָם בְּמִדָּה מַסְפִּיקָה!” אָמַר גְרֶנְגּוֹאַר לְנַפְשׁוֹ מִדַּי תְּעוֹתוֹ בְּדַרְכֵי עֲקִיפִין הַשָּׁבוֹת בְּלִי הֶרֶף עַל סְבִיבָן, וְאוֹתָהּ שָׁעָה יָדְעָה הַנַּעֲרָה, כַּנִּרְאֶה, לִמְצֹא שָׁם דֶּרֶךְ נְכוֹנָה, לֹא הִסְּסָה בְּלֶכְתָּהּ וְהֵחִישָׁה אֶת צְעָדֶיהָ יוֹתֵר וְיוֹתֵר. וּגְרֶנְגּוֹאַר לֹא הָיָה יוֹדֵעַ כְּלָל הֵיכָן הוּא נִמְצָא, לוּלֵא נִזְדַּמֵּן לוֹ לִרְאוֹת בְּקֶרֶן אַחֵד הָרְחוֹבוֹת אֶת הַגֹּלֶם בֶּן שְׁמוֹנֶה הַצְּלָעוֹת אֲשֶׁר לְעַמּוּד הַקָּלוֹן, זֶה שֶׁקָּצֵהוּ הַפָּגוּם נִשְׁקַף בָּרוּר כְּנֶגֶד חַלּוֹן מוּאָר שֶׁבִּרְחוֹב וֶרְדְּלֶה.

זֶה רְגָעִים אֲחָדִים הִרְגִישָׁה הַנַּעֲרָה בִּמְצִיאוּתוֹ; פַּעַם בְּפַעַם הִפְנְתָה אֶת רֹאשָׁהּ וְהִבִּיטָה אֵלָיו בַּחֲרָדָה; וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁפַּעַם אַחַת עָמְדָה מִלֶּכֶת, וּלְאוֹרָהּ שֶׁל חֲנוּת נַחְתֻמִּים פְּתוּחָה לְמֶחֱצָה תָּלְתָה בִּגְרֶנְגּוֹאַר עֵינַיִם קָשׁוֹת וּבָחֲנָה אֵת כָּל דְּמוּתוֹ; אוֹתוֹ רֶגַע רָאָה גְרֶנְגּוֹאַר בְּפָנֶיהָ שֶׁל הַנַּעֲרָה הָעֲוָיָה נֶחְמָדָה וִידוּעָה לוֹ מִכְּבָר, וְהַנַּעֲרָה שָׁבָה וְהָלְכָה לְדַרְכָּהּ.

עֲקִימַּת הַפֶּה שֶׁל הַנַּעֲרָה עוֹרְרָה חֲשָׁשׁוֹת אֵצֶל גְרֶנְגּוֹאַר. הָעֲוָיָה נֶחְמָדָה זוֹ אָמְרָה בְּפֵרוּשׁ בּוּז וְלִגְלוּג. וְהִנֵּה הִשְׁפִּיל זֶה אֶת רֹאשׁוֹ, הִתְחִיל מְהַסֵּס בְּלֶכְתּוֹ וְהִגְדִּיל אֶת הַמֶּרְחָק שֶׁבֵּינוֹ וּבֵין הַנַּעֲרָה. וּלְפֶתַע פִּתְאֹם שָׁמַע אֶת צַעֲקָתָהּ הַגְּדוֹלָה מֵאֵצֶל קֶרֶן רְחוֹב אֶחָד, בְּמָקוֹם שֶׁהִיא נֶעֶלְמָה לְגַמְרֵי מֵעֵינָיו.

הוּא הֵחִישׁ אֶת צְעָדָיו.

חֶשְׁכַת הַלַּיְלָה עָטְפָה אֶת הָרְחוֹב. וְאוּלָם עַל פָּרָשַׁת הַדֶּרֶךְ לְרַגְלֵי פִּסְלָהּ שֶׁל הַאֵם הַקְּדוֹשָׁה, דָּלְקָה מְנוֹרַת שֶׁמֶן מֵעֵבֶר לְסוֹרֵג שֶׁל חוּטֵי בַּרְזֶל. וּלְאוֹרָהּ שֶׁל מְנוֹרָה זוֹ רָאָה גְרֶנְגּוֹאַר אֶת הַצּוֹעֲנִית וְהִנֵּה הִיא מְפַרְפֶּרֶת בִּזְרוֹעוֹתֵיהֶם שֶׁל שְׁנֵי גְבָרִים הַמִּתְאַמְּצִים לְחַנֵּק אֶת צַעֲקוֹתֶיהָ. הָעֵז הַפְּעוֹטָה וְהַמִּסְכֵּנָה כּוֹנְנָה אֶת קַרְנֶיהָ לְמִלְחָמָה וּפָתְחָה בִּגְעִיָּה.

“לְעֶזְרָה, הַשׁוֹמֵר!” צָעַק גְרֶנְגּוֹאַר וְרָץ בִּגְבוּרָה לִמְקוֹם הַמַּעֲשֶׂה. אֶחָד מִן הַגְּבָרִים הַמַּחֲזִיקִים בַּנַּעֲרָה הִפְנָה אֵלָיו אֶת פָּנָיו. זֶה הָיָה קְוָזִימוֹדוֹ בַּעַל הַדְּמוּת הָאֲיֻמָּה.

גְרֶנְגּוֹאַר לֹא הִפְנָה עֹרֶף לִבְרֹחַ, אֲבָל הוּא לֹא הָלַךְ הָלְאָה אַף כְּדֵי צַעַד אֶחָד.

קְוָזִימוֹדוֹ הִשְׂתָּעֵר עָלָיו וּבְמַכַּת יָד אַחַת הֱטִילוֹ הַצִּדָּה הַרְחֵק אַרְבָּעָה צְעָדִים, אַחֲרֵי כֵן שָׁב בְּחִפָּזוֹן לְתוֹךְ הַחֲשֵׁכָה וְנָשָׂא אִתּוֹ אֶת הַנַּעֲרָה, לְאַחֵר שֶׁהֱטִילָהּ עַל זְרוֹעוֹ כְּמַחְגֹּרֶת קַלָּה. בֶּן־לִוְיָתוֹ הָלַךְ בְּעִקְּבוֹתָיו, וּגְדִי הָעִזִּים הַמִּסְכֵּן רָץ אַחֲרֵי הַשְּׁלשָׁה וְגָעָה גְעִיָּה עֲלוּבָה.

“רוֹצֵחַ! רוֹצֵחַ!” צָרְחָה הַצּוֹעֲנִית הָאֻמְלָלָה.

“עִמְדוּ בִּמְקוֹמְכֶם וְהַרְפּוּ מִן הַנַּעֲרָה!” הִרְעִים פִּתְאֹם בְּקוֹלוֹ פָּרָשׁ אֶחָד שֶׁפָּרַץ וְיָצָא מִתּוֹךְ הַסִּמְטָה הַקְּרוֹבָה.

זֶה הָיָה קָצִין מִגְּדוּד רוֹבֵי הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ, מְזֻיָּן מֵרֹאשׁוֹ וְעַד כַּף רַגְלוֹ וְהָרֹמַח בְּיָדוֹ. הוּא חִלֵּץ אֶת הַצּוֹעֲנִית מִידֵי קְוָזִימוֹדוֹ הַנִּבְהָל וְהֵטִיל אוֹתָהּ לְרֹחַב אֻכָּפוֹ; וּכְשֶׁנִּתְגַּבֵּר קְוָזִימוֹדוֹ עַל תִּמְהוֹנוֹ וְהִשְׂתָּעֵר עַל הַקָּצִין, כְּדֵי לְהוֹצִיא מִיָּדוֹ אֶת טַרְפּוֹ – הוֹפִיעוּ בּוֹ בָּרֶגַע חֲמִשָּׁה־עָשָׂר אוֹ שִׁשָּׁה־עָשָׂר קַלָּעִים, הֵם אַנְשֵׁי הַגְּדוּד שֶׁהָלְכוּ אַחֲרֵי קְצִינָם וְהַסַּיִף בְּיָדָם. זֹאת הָיְתָה פְּלֻגָּה מִפְּלֻגּוֹת הַמִּשְׁמָר שֶׁל הַמֶּלֶךְ שֶׁסּוֹבְבָה אֶת הָעִיר לְפִי צַו מְפַקְדָהּ, הוּא רוֹבֶּר אֶסְטוּטְוִי, שַׂר הַבַּלֶּשֶׁת שֶׁל פָּרִיס.

אַנְשֵׁי הַמִּשְׁמָר שָׁתוּ עַל קְוָזִימוֹדוֹ, תְּפָסוּהוּ וּבָלְמוּ אֶת פִּיו; הַלָּז נָהַם, הִזָּה קֶצֶף וְנָשַׁךְ אֶת יְדֵי שׁוֹבָיו; אִלּוּ קָרָה הַדָּבָר בַּיּוֹם, כִּי אָז הָיוּ כָּל אַנְשֵׁי הַפְּלֻגָּה בּוֹרְחִים עַל נַפְשָׁם לְמַרְאֵה פַּרְצוּפוֹ אֲשֶׁר הַזַּעַם הִגְדִּיל אֶת תֵּעוּבוֹ שִׁבְעָתָיִם, וְאוּלָם הַלַּיְלָה נָטַל מִמֶּנּוּ אֶת נִשְׁקוֹ הָאָיֹם בְּיוֹתֵר – אֶת כִּעוּרוֹ.

בֶּן־לִוְיָתוֹ שֶׁל קְוָזִימוֹדוֹ נִסְתַּלֵּק מִן הַמָּקוֹם בִּזְמַן הַתִּגְרָה.

הַצּוֹעֲנִית נִזְדַּקְּפָה עַל גַּב הָאֻכָּף מִתּוֹךְ תְּנוּעָה שֶׁל צְנִיעוּת, הִיא סָמְכָה אֶת שְׁתֵּי יָדֶיהָ עַל כִּתְפֵי הַקָּצִין וּבְמֶשֶׁךְ כַּמָּה רְגָעִים הִשְׁהֲתָה עַל פָּנָיו אֶת מֶבָּטָהּ הַקּוֹפֵא, כְּאִלּוּ שָׂמְחָה שִׂמְחָה כְּפוּלָה עַל מַרְאֵהוּ הַנָּאֶה וְעַל הַיְשׁוּעָה שֶׁהֵבִיא לָהּ. וְרַק אָז פָּתְחָה אֶת פִּיהָ לְדַבֵּר, כְּשֶׁהִיא מְשַׁוָּה עַל קוֹלָהּ הָרַךְ רֹךְ מִשְׁנֶה:

“מַה שְׁמֶךָ, אֲדוֹנִי הָאַבִּיר?”

“שַׂר הַגְּדוּד פֶבּוּס לְבֵית שָׁטוֹפֶּר, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינַיִךְ, יָפָתִי!” עָנָה הַקָּצִין בְּהַפְנוֹתוֹ אֶת רֹאשׁוֹ.

“הִנְנִי נוֹתֶנֶת לֵךְ אֶת תּוֹדָתִי,” אָמְרָה הַצּוֹעֲנִית, וּבָרֶגַע אֲשֶׁר הַקָּצִין לָפַת אֶת שְׂפָמוֹ הַמִּסְתַּלְסֵל לְפִי נֻסַּח בֻּרְגּוּנְדִיָּה – צָנְחָה הַצּוֹעֲנִית מֵעַל הָאֻכָּף כְּחֵץ הַנּוֹפֵל לָאָרֶץ, וּבָרְחָה עַל נַפְשָׁהּ.

גַּם הַבָּרָק לֹא הָיָה נֶעְלָם בִּמְהִירוּת כָּזוֹ.

“חֵי הָאַפִּיפְיוֹר וְחֵי טַבּוּרוֹ!” אָמַר שַׂר הַגְּדוּד וְצִוָּה לְחַזֵּק אֶת אֲסוּרָיו שֶׁל קְוָזִימוֹדוֹ, “אִלּוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׁוֹמֵר לְעַצְמִי אֶת הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.”

“וְכִי לֹא יָפֶה אָמַרְתִּי, אֲדוֹנִי הַמְפַקֵּד?” אָמַר אַחַד הַפָּרָשִׁים כְּשׁוֹאֵל, “הָעֶשְׂבּוֹנִית נִסְתַּלְּקָה וְהָעֲטַלֵּף נִשְׁאַר.”

ה. צָרוֹת חֲדָשׁוֹת

גְרֶנְגּוֹאַר הָיָה כִּנְטוּל חוּשִׁים לְאַחֵר נְפִילָתוֹ וְנִשְׁאַר מוּטָל עַל מַרְצֶפֶת הָאֲבָנִים, לְרַגְלֵי פֶּסֶל הַקְּדוֹשָׁה אֲשֶׁר בְּקֶרֶן הָרְחוֹב. לְאַט לְאַט נִתְעוֹרֵר מֵעֶלְפּוֹנוֹ; רְגָעִים אֲחָדִים לְאַחֲרֵי הַיְקִיצָה הָיָה כִּמְבֻלְבָּל. כְּשָׁרוּי בִּשְׁאֵרִית תְּנוּמָה נְעִימָה לְמַדַּי, וְלִפְנֵי עֵינָיו הִתְמַזְּגוּ לַחֲטִיבָה אַחַת דְּמֻיּוֹתֵיהֶן הַקַּלּוֹת שֶׁל הַצּוֹעֲנִית וְהָעֵז וְאֶגְרוֹפוֹ הַקָּשֶׁה שֶׁל קְוָזִימוֹדוֹ. הַמַּצָּב הַזֶּה לֹא אָרַךְ הַרְבֵּה זְמָן. הַצִּנָּה שֶׁאָחֲזָה בַּאֲבָרָיו הַמּוּטָלִים עַל הַמַּרְצֶפֶת עוֹרְרָה אוֹתוֹ פִּתְאֹם מִתַּרְדֵּמָתוֹ וְגָרְמָה לְרוּחוֹ שֶׁיָּשׁוּב וְיָצוּף עַל פְּנֵי הַשֶּׁטַח הָעֶלְיוֹן.

“מַה טִיבָהּ שֶׁל צִנָּה זוֹ?” שָׁאַל אֶת עַצְמוֹ מִתּוֹךְ חִפָּזוֹן. רַק עַכְשָׁו הִבְחִין בַּדָּבָר וְרָאָה כִּי הוּא דוֹמֶה בְּמִקְצָת לְאָדָם הַמּוּטָל בְּקֶרֶב הַמַּדְמֵנָה.

“יִמַּח שְׁמוֹ שֶׁל אוֹתוֹ עֲנָק גִּבֵּן!” מִלְמֵל חֶרֶשׁ לְנַפְשׁוֹ וְרָצָה לְהִתְרוֹמֵם מֵעַל הָאָרֶץ. וְאוּלָם הוּא הָיָה עֲדַיִן נִדְהָם וּמְרֻסָּק אֲבָרִים. נִבְצֵר מִמֶּנּוּ לָזוּז מִמְּקוֹמוֹ. מִכָּל מָקוֹם יָדוֹ הָאַחַת הָיְתָה חָפְשִׁיָּה כִּמְעַט; הוּא סָתַם אֶת חָטְמוֹ וּמָסַר אֶת עַצְמוֹ לִידֵי גּוֹרָלוֹ.

“הַבֹּץ שֶׁבְּפָרִיס,” הִרְהֵר גְרֶנְגּוֹאַר בְּלִבּוֹ (שֶׁהֲרֵי הֶאֱמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה כִּי יָלִין הַלַּיְלָה בְּתוֹךְ הַמַּדְמֵנָה), הַבֹּץ שֶׁבְּפָרִיס רֵיחוֹ רַע בְּיוֹתֵר; אֵין זֹאת כִּי אִם הוּא אוֹצֵר בְּקִרְבּוֹ הַרְבֵּה אֵדֵי מֶלַח שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מִן הַמְּלַחַת. מִכָּל מָקוֹם כָּךְ הִיא דַּעְתּוֹ שֶׁל רַבָּן נִיקוֹלָאוּס פְלָמֶל וְכָךְ דַּעְתָּם שֶׁל חַכְמֵי הָאַלְכִּימְיָה…"

בְּשֶׁל הַמִּלָּה “אַלְכִּימְיָה” זָכַר פִּתְאֹם אֶת סְגָן הַכֹּהֵן קְלוֹד פְרוֹלוֹ. הוּא הֶעֱלָה בְּדִמְיוֹנוֹ אֶת הַמַּחֲזֶה הַמַּחֲרִיד שֶׁרָאָה בְּמוֹ עֵינָיו לִפְנֵי זְמָן קָצָר; זָכַר כִּי הַצּוֹעֲנִית פִּרְפְּרָה בֵּין זְרוֹעוֹתֵיהֶם שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים; זָכַר כִּי לִקְוָזִימוֹדוֹ הָיָה בֶּן־לְוָיָה; הוּא חָזָה בְּדִמְיוֹנוֹ כְּמַרְאֶה לֹא בָּרוּר אֶת הַפַּרְצוּף הַגֵּאֶה וְהַזּוֹעֵף אֲשֶׁר לִסְגָן הַכֹּהֵן. “הֲרֵי דָבָר מוּזָר!” הִרְהֵר גְרֶנְגּוֹאַר בְּלִבּוֹ. וְעַל יְסוֹד עֻבְדָּה זוֹ הֶעֱלָה בִּנְיָן גָּדוֹל מַעֲשֶׂה דִמְיוֹן, בָּנָה בֵּית־קְלָפִים לְפִי סִגְנוֹן שֶׁל פִּילוֹסוֹף; וּמִיָּד חָזַר אֶל הַמְּצִיאוּת וְקָרָא: “הֲרֵי אֲנִי עוֹמֵד לִקְפֹּא בַּקֹּר!”

מְקוֹמוֹ הוּרַע בֶּאֱמֶת יוֹתֵר וְיוֹתֵר. כָּל נֵטֶף מַיִם אֲשֶׁר בַּמַּדְמֵנָה נָטַל לְעַצְמוֹ מַשֶּׁהוּ מֵחֹם כִּלְיוֹתָיו שֶׁל גְרֶנְגּוֹאַר, וְהַהֶבְדֵּל בֵּין מַעֲלַת חֹם זוֹ וּמַעֲלַת הַחֹם שֶׁל הַמַּדְמֵנָה הִתְחִיל פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ בְּאֹפֶן מֻרְגָּשׁ.

וְאוּלָם לְפֶתַע פִּתְאֹם קָפַץ עָלָיו רֹגֶז מִסּוּג אַחֵר לְגַמְרֵי.

חֲבוּרַת יְלָדִים מִסּוּג הַפְּרָאִים הַקְּטַנִּים, יְחֵפֵי הָרֶגֶל, הַמְּצוּיִם בְּכָל שָׁעָה וְשָׁעָה עַל פְּנֵי מַרְצֶפֶת הָרְחוֹב שֶׁל פָּרִיס וּמְכֻנִּים בְּכָל הַזְּמַנִּים בְּשֵׁם “נַעֲרֵי הָרְחוֹב”, אֵלֶּה אֲשֶׁר בְּיַלְדוּתֵנוּ סָפַגְנוּ מִידֵיהֶם אֲבָנִים מִדֵּי שׁוּבֵנוּ לְעֵת הַצָּהֳרַיִם מִבֵּית־הַסֵּפֶר, יַעַן וּבְיַעַן לָבַשְׁנוּ מִכְנָסַיִם לֹא קְרוּעִים, – הֲמוֹן פִּרְחָחִים כָּאֵלֶּה הִגִּיעוּ בִּמְרוּצָה עַד הַמַּדְמֵנָה, מְקוֹם רִבְצוֹ שֶׁל גְרֶנְגּוֹאַר, וְהִגְדִּילוּ צְחוֹק וּצְעָקָה בְּלִי לִדְאֹג כְּלָל, כַּנִּרְאֶה, לִשְׁנָתָם שֶׁל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם. הַלָּלוּ סָחֲבוּ בִּידֵיהֶם מִין שַׂק חֲסַר צוּרָה; הַקָּשַׁת נַעֲלֵי הָעֵץ שֶׁעַל רַגְלֵיהֶם דַּי הָיָה בָּהּ לְעוֹרֵר מֵתִים. גְרֶנְגּוֹאַר, שֶׁלֹּא נֶחְשַׁב עֲדַיִן בַּמֵּתִים הַגְּמוּרִים, זָקַף אֶת חֲצִי גּוּפוֹ.

“הֵידָד! אֵתָיוּ, הֶנֶקֶן דַּנְדֶּךְ – יוֹהַן פֶּנְסְבּוּרְד!” צָעֲקוּ הַנְּעָרִים בִּמְלֹא גְרוֹנָם. “הִנֵּה זֶה עַכְשָׁו מֵת הַזָּקֵן אֶסְטַךְ מֻבּוֹן, בַּעַל חֲנוּת הַבַּרְזֶל שֶׁבְּפִנַּת הָרְחוֹב. זֶה שַׂק הַתֶּבֶן שֶׁנָּטַלְנוּ מִתַּחְתָּיו יִהְיֶה לָנוּ לִמְדוּרָה. הַיּוֹם חַג לִכְבוֹד הַפְלֶמִיִּים!”

וְכָךְ הָיָה! הֵם הֵטִילוּ אֶת שַׂק הַתֶּבֶן עַל גַּב גְרֶנְגּוֹאַר מַמָּשׁ, לְאַחֵר שֶׁנִּתְיַצְּבוּ עַל יָדוֹ וְלֹא רָאוּ אוֹתוֹ בְּעֵינֵיהֶם. אוֹתוֹ רֶגַע נָטַל אֶחָד מֵהֶם מְלֹא חָפְנוֹ קַשׁ וְעָמַד לְהַדְלִיק אֶת זֶה בְּאֵשׁ הַמְּנוֹרָה הַדּוֹלֶקֶת לְיַד פֶּסֶל הַקְּדוֹשָׁה.

“בְּשֵׁם כָּל הָרוּחוֹת!” רָטַן גְרֶנְגּוֹאַר, “וְכִי עוֹמֵד אָנֹכִי לִהְיוֹת נָדוֹן גַּם בְּזֵעָה?”

הִגִּיעַ רֶגַע רַב סַכָּנָה. עוֹד מְעַט וּגְרֶנְגּוֹאַר הָיָה רוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ בֵּין אֵשׁ וּבֵין מַיִם; הוּא אִמֵּץ אֶת שְׁאֵרִית כֹּחוֹ, כְּאוֹתוֹ מְזַיֵּף מַטְבְּעוֹת שֶׁנָּדוֹן לִשְׂרֵפָה וּמְבַקֵּשׁ לְהִמָּלֵט עַל נַפְשׁוֹ. הוּא נִזְדַּקֵּף לִמְלֹא קוֹמָתוֹ, זָרַק אֶת שַׂק הַתֶּבֶן כְּנֶגֶד הַנְּעָרִים, וּבָרַח מִן הַמָּקוֹם.

“בְּשֵׁם הָעַלְמָה הַקְּדוֹשָׁה!” צָעֲקוּ הַנְּעָרִים, “בַּעַל חֲנוּת הַבַּרְזֶל קָם לִתְחִיָּה!”

עַכְשָׁו הִגִּיעַ תּוֹרָם לִהְיוֹת בֵּין הַבּוֹרְחִים.

שַׂק הַתֶּבֶן נִשְׁאַר כִּמְנַצֵּחַ עַל שְׂדֵה הַמַּעֲרָכָה.

בֶּלְפוֹרֶה, הַכֹּמֶר לֶה־י’וּג' וְקוֹרוֹדֶה – מְעִידִים יַחַד, כִּי לְמָחֳרָת שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם נָטְלוּ הַכְּמָרִים אֲשֶׁר בַּסְּבִיבָה אֶת שַׂק הַתֶּבֶן וְהִכְנִיסוּהוּ בְּרֹב עָם לַעֲלִיַּת הַגְּנִיזָה שֶׁל בֵּית הַכְּנֵסִיָּה עַל שֵׁם “הַנָּעִים בְּבוֹאוֹ”, וְכִי אֲפִילוּ בִּשְׁנַת 1789 הָיוּ הַגַּבָּאִים שֶׁל אוֹתוֹ בֵּית כְּנֵסִיָּה מְקַבְּלִים עֲדַיִן הַכְנָסָה הֲגוּנָה בְּשֶׁל הַמּוֹפֵת, מַעֲשֵׂה יְדֵי הַפֶּסֶל הַקָּדוֹשׁ הַנִּצָּב בִּרְחוֹב מוֹקוֹנְסֵי, שֶׁהֲרֵי בְּלֵיל הַזִּכָּרוֹן, אוֹר לְיוֹם 7 בְּיָנוּאָר שְׁנַת 1482, גָּרְמָה קִרְבָתוֹ שֶׁל פֶּסֶל זֶה וְהַבַּר־מִנָּן יוֹהַן מֻבּוֹן שָׁב לִמְנוּחָתוֹ, לְאַחֵר שֶׁחָטָא וְהִצְפִּין לְעֵת פְּטִירָתוֹ אֶת נִשְׁמָתוֹ בְּשַׂק הַתֶּבֶן, כְּדֵי לְהַקְנִיט אֶת הַשָּׂטָן.

ו. הַכַּד שֶׁנִּשְׁבַּר

הַפַּיְטָן שֶׁלָּנוּ, לְאַחֵר שֶׁרָץ כַּמָּה זְמָן בְּכָל כֹּחוֹ רִיצָה מְטֹרֶפֶת וְהִכָּה כַּמָּה פְּעָמִים בְּרֹאשׁוֹ אֶל הַקִּיר בְּפִנּוֹת הָרְחוֹבוֹת, קָפַץ וְעָבַר עַל כַּמָּה וְכַמָּה שְׁלוּלִיּוֹת רֶפֶשׁ, נִשָּׂא עַל פְּנֵי סִמְטָאוֹת וּמְבוֹאוֹת סְתוּמִים וּפָרָשׁוֹת דְּרָכִים, עָשָׂה אֶת דֶּרֶךְ מְנוּסָתוֹ בְּכָל מְבוֹאוֹתָיו הַנִּפְתָּלִים שֶׁל רְחוֹב הַשּׁוּק הַיָּשָׁן וְתָר, מִתּוֹךְ פַּחְדּוֹ הַגָּדוֹל, אֵת כָּל מַה שֶׁנִּקְרָא בִּלְשׁוֹן תְּעוּדוֹת הַיָּפָה בְּשֵׁם Tota via, cheminum et viaria²⁷, – עָמַד לְפֶתַע פִּתְאֹם מֵרוּץ, רָאשִׁית כֹּל מִפְּנֵי קֹצֶר נְשִׁימָה וְשֵׁנִית מִפְּנֵי שְׁאֵלָה חֲמוּרָה שֶׁעָלְתָה בְּמֹחוֹ וְדָרְשָׁה בְּכָל תֹּקֶף אֶת פִּתְרוֹנָהּ. “רוֹאֶה אָנֹכִי, רַבָּן פֶּטֶר גְרֶנְגּוֹאַר,” אָמַר לְעַצְמוֹ וְהֵטִיל אֶצְבַּע עַל מִצְחוֹ, “כִּי כְּבוֹדוֹ רָץ רִיצָה מְטֹרֶפֶת. הַפִּרְחָחִים הַקְּטַנִּים הַלָּלוּ אַף הֵם נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו כְּשֵׁם שֶׁכְּבוֹדוֹ נִבְהַל מִפְּנֵיהֶם. דּוֹמֶה לִי, אוֹמֵר אֲנִי לִכְבוֹדוֹ, כִּי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל נַעַלֵי הָעֵץ שֶׁלָּהֶם הַהוֹלֵךְ וְנָמוֹג כְּלַפֵּי דָרוֹם, בָּהּ בְּשָׁעָה שֶׁכְּבוֹדוֹ רָץ וְהוֹלֵךְ כְּלַפֵּי צָפוֹן. וְהִנֵּה אַחַת מִן הַהַנָּחוֹת הַשְּׁתַּיִם יֵשׁ בָּהּ מַמָּשׁ: אֶפְשָׁר שֶׁהַלָּלוּ בָּרְחוּ עַל נַפְשָׁם, וְאִם כָּךְ הֲרֵי מִסְתַּבֵּר שֶׁהֵם שָׁכְחוּ בְּרֹב פַּחְדָּם אֶת שַׂק הַתֶּבֶן וְהַלָּז מוּכָן וּמְזֻמָּן לְשַׁמֵּשׁ לִכְבוֹדוֹ מְקוֹם מִשְׁכָּב, זֶה הַמִּשְׁכָּב שֶׁכְּבוֹדוֹ תָּר אַחֲרָיו מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַכְשָׁו נִתַּן לוֹ בְּאֹרַח פֶּלֶא מִידֵי הָעַלְמָה הַקְּדוֹשָׁה, כִּגְמוּל עַל זֶה שֶׁחִבֵּר לִכְבוֹדָהּ חִזָּיוֹן בֶּן כַּמָּה מַחֲזוֹת וַעֲלִילוֹת; וְאֶפְשָׁר שֶׁהַנְּעָרִים לֹא בָּרְחוּ עַל נַפְשָׁם, וְאִם כֵּן וַדַּאי שֶׁהֵם הֶעֱלוּ אֶת שַׂק הַתֶּבֶן בָּאֵשׁ וְעָשׂוּ מְדוּרָה, וּמְדוּרָה זוֹ הִיא גּוּפָהּ הָאֵשׁ הַמְּשֻׁבַּחַת הַנְּחוּצָה לִכְבוֹדוֹ, לְמַעַן יִתְעַנֵּג עָלֶיהָ וְיַגִּיעַ לִידֵי יִבּוּשׁ בְּגָדִים וַחֲמִימוּת. וְאוּלָם שַׂק הַתֶּבֶן הוּא בְּכָל אֹפֶן מַתָּנָה מִידֵי שָׁמַיִם, בֵּין אִם יִתְגַּלְגֵּל בְּיָצוּעַ וּבֵין אִם יִתְגַּלְגֵּל בִּמְדוּרָה. הָעַלְמָה הַקְּדוֹשָׁה, יְהִי שְׁמָהּ מְבֹרָךְ, הַנִּצֶּבֶת בְּקֶרֶן רְחוֹב מוֹקוֹנְסֵי, אֶפְשָׁר שֶׁנָּטְלָה לְשֵׁם כָּךְ מִן הָעוֹלָם אֶת יוֹהַן מֻבּוֹן; וְלֹא מֵחָכְמָה עוֹשֶׂה כְּבוֹדוֹ לָנוּס מְנוּסַת חֶרֶב, כְּבֶן פִּיקַרְדְּיֶה הַנָּס מִפְּנֵי הַצָּרְפַתִּי, וּלְהִתְרַחֵק מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר הוּא מְבַקֵּשׁ; וּכְבוֹדוֹ אֵינוֹ אֶלָּא שׁוֹטֶה!”

וְהוּא שָׁב עַל עִקְּבוֹתָיו בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַךְ וְנִתְיַגַּע לְגַלּוֹת שׁוּב אֶת שַׂק הַתֶּבֶן הַיָּקָר, בְּעֶזְרַת חָטְמוֹ וְאָזְנָיו שֶׁשִּׁמְּשׁוּ לוֹ כְּעֵין מְרַגְּלִים, וְאוּלָם כָּל עֲמָלוֹ הָיָה לַשָּׁוְא. הוּא לֹא מָצָא עַל דַּרְכּוֹ אֶלָּא מְפֻלָּשִׁים שֶׁבֵּין בָּתִּים, סִמְטָאוֹת סְתוּמוֹת וּמְבוֹאוֹת שֶׁל רְחוֹבוֹת, וְעָמַד שָׁם שׁוֹהֶה וּמְהַסֵּס, וַאֲפִילוּ בַּמְּבוֹאוֹת הַנִּפְתָּלִים שֶׁבְּאַרְמוֹן הַמִּשְׁפָּט לֹא הָיָה רוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ מְבֻלְבָּל וַחֲסַר דֶּרֶךְ כְּמוֹ בִּסְבָךְ גָּדוֹל זֶה שֶׁל בְּנֵי־רְחוֹבוֹת. לְבַסּוֹף פָּקְעָה סַבְלָנוּתוֹ וְהוּא קָרָא בְּקוֹל מְרוֹמָם: “אֲרוּרִים הָרְחוֹבוֹת! הַלָּלוּ הֵם מַעֲשֵׂה הַשָּׂטָן שֶׁצָּר אוֹתָם בִּדְמוּת קִלְשׁוֹנוֹ!”

לְאַחֵר קְלָלָה זוֹ כְּאִלּוּ רָוַח לְלִבּוֹ, וְזַהֲרוּר אֲדַמְדַּם, שֶׁנִּרְאָה לוֹ בְּרֶגַע זֶה מִקָּצֵהוּ שֶׁל רְחוֹב אָרֹךְ וָצַר, עוֹרֵר שׁוּב אֶת נַפְשׁוֹ. “תְּהִלָּה לָאֵל!” אָמַר לְעַצְמוֹ, “הִנֵּה שָׁם הַמָּקוֹם! הֲרֵי שַׂק הַתֶּבֶן שֶׁלִּי הָעוֹלָה בָּאֵשׁ!” וְהוּא הוֹסִיף וְאָמַר בְּחֶרְדַּת קֹדֶשׁ, בְּדַמּוֹתוֹ אֶת עַצְמוֹ לְתוֹפֵשׂ הֶגֶה הַמְּשַׁנֶּה אֶת דַּרְכּוֹ לְעֵת לָיְלָה: “Salve, lve maris stella²⁸!”. לְמִי נִתְכַּוֵּן בְּקֶטַע זֶה שֶׁל הַפִּזְמוֹן הָרוֹמָאִי – לָאֵם הַקְּדוֹשָׁה אוֹ לְשַׂק הַתֶּבֶן? – פְּלִיאָה דַּעַת מִמֶּנּוּ.

לֹא הִסְפִּיק גְרֶנְגּוֹאַר לַעֲבֹר כַּמָּה פְּסִיעוֹת בִּרְחוֹב אָרֹךְ וּמִשְׁתַּפֵּעַ זֶה, שֶׁלֹּא הָיָה מְרֻצָּף וְרִפְשׁוֹ וּמִדְרוֹנוֹ גָדְלוּ וְהָלְכוּ עִם כָּל צַעַד וָצַעַד, עַד שֶׁעָמַד עַל דָּבָר אֶחָד מוּזָר בִּמְאֹד מְאֹד. אוֹתוֹ רְחוֹב לֹא הָיָה רֵיק וְשׁוֹמֵם: רְגָבִים חִדְלִי צוּרָה זָחֲלוּ פֹּה וָשָׁם לְאֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ וְכוֹנְנוּ אֶת מַהֲלָכָם לְצַד הָאוֹר הָאֲדַמְדַּם שֶׁרָעַד בִּקְצֵה הָרְחוֹב, דֻּגְמַת רְמָשִׁים כִּבְדֵי תְּנוּעָה הַזּוֹחֲלִים וְעוֹבְרִים לְעֵת לַיְלָה מִגִּבְעוֹל עֵשֶׂב לְמִשְׁנֵהוּ כְּשֶׁהֵם נִמְשָׁכִים אֶל מְדוּרַת הָרוֹעֶה. אֵין לְךָ דָּבָר הַמּוֹסִיף לָאָדָם גְּבוּרָה יְתֵרָה כְּמוֹ הַכִּיס הָרֵיק. גְרֶנְגּוֹאַר הָלַךְ הָלְאָה בְּלִי שְׁהוּת וְלֹא עָבַר הַרְבֵּה זְמָן עַד שֶׁנִּתְקָרֵב אֶל הָאַחֲרוֹנָה בַּדְּמֻיּוֹת, זוֹ שֶׁזָּחֲלָה בְּאִטִּיּוּת יְתֵרָה מֵאֲחוֹרֵי כֻּלָּן. לְאַחַר שֶׁהִקְרִיב לָגֶשֶׁת רָאָה וְהִנֵּה זֶה אֵינוֹ אֶלָּא בַּעַל מוּם עָלוּב שֶׁנֶּעֱזָר בְּיָדָיו לְשֵׁם זְחִילָה, דֻּגְמַת עַכָּבִישׁ קִטֵּעַ שֶׁלֹּא נִשְׁאַר לוֹ אֶלָּא זוּג רַגְלַיִם אֶחָד. וְאוֹתוֹ רֶגַע, כְּשֶׁעָבַר עַל פְּנֵי עַכָּבִישׁ זֶה שֶׁבְּצוּרַת אָדָם, פָּתַח הַלָּז אֶת פִּיו וְקָרָא בְּקוֹל ַחֲנוּנִים: “La buona mancia signor, la buona mancia²⁹!”

“יִקַּח הַשֵּׁד אוֹתָךְ,” קָרָא גְרֶנְגּוֹאַר, “וְיִקַּח גַּם אוֹתִי אִם אֵדַע אֶת פֵּרוּשׁ הַדְּבָרִים!”

וְהוּא הָלַךְ הָלְאָה.

הוּא נִתְקָרֵב אֶל רֶגֶב אַחֵר מִן הָרְגָבִים הַנּוֹדְדִים הָאֵלֶּה וּבָחַן אוֹתוֹ בְּעֵינָיו. הַלָּז הָיָה פִּסֵּחַ. קִטֵּעַ יָד וָרֶגֶל כְּאֶחָד, וְתִסְבֹּכֶת הַקַּבִּים שֶׁלּוֹ, קַבֵּי יָד וְקַבֵּי רֶגֶל, שִׁוְּתָה עָלָיו צוּרַת קוֹרְיָה שֶׁל בִּנְיָן נוֹדֵד. גְרֶנְגּוֹאַר, שֶׁהָיָה מְחַבֵּב מְשָׁלִים נֶאֱצָלִים לְפִי קַדְמוֹנֵי יָוָן וְרוֹמָא, דִּמָהּ אוֹתוֹ לְשָׁלשׁ הָרַגְלַיִם שֶׁל וֻלְקַן שֶׁנִּכְנַס בּוֹ רוּחַ חַיִּים.

אוֹתוֹ שְׁלָשׁ־רַגְלַיִם בַּעַל רוּחַ חַיִּים הִקְדִּים שָׁלוֹם לִגְרֶנְגּוֹאַר, הִקְרִיב כְּלַפֵּי סַנְטְרוֹ שֶׁל זֶה אֶת כּוֹבָעוֹ, כְּגַלָּב הַמַּחֲזִיק אֶת אַגַּן הַגִּלּוּחַ, וְקָרָא לְתוֹךְ אָזְנוֹ שֶׁל גְרֶנְגּוֹאַר בְּקוֹל גָּדוֹל: “Senor caballero, para comprar un pedaso de pan³⁰!”

“דּוֹמֶנִי,” אָמַר גְרֶנְגּוֹאַר, “שֶׁאַף זֶה יוֹדֵעַ לְדַבֵּר. וְאוּלָם לְשׁוֹנוֹ אֵינָהּ אֶלָּא שְׂפַת עִלְגִים, וְהוּא עַצְמוֹ בֵּין מְאֻשָּׁרִים יֵחָשֵׁב אִם הוּא שׁוֹמֵעַ אֶת הַשָּׂפָה הַזֹּאת.”

וְהוּא הִכָּה בְּיָדוֹ עַל מִצְחוֹ, כְּמִי שֶׁנִּתְקַל פִּתְאֹם בְּרַעְיוֹן בִּלְתִּי צָפוּי: “הִנֵּה נִזְכַּרְתִּי עַכְשָׁו – מַה טִיבָהּ שֶׁל ‘אֶסְמֶרַלְדָּה’ זוֹ שֶׁשָּׁמַעְתִּי הַיּוֹם?”

הוּא רָצָה לְהָחִישׁ אֶת צְעָדָיו, אֲבָל דְּבַר־מָה נִצָּב עַל דַּרְכּוֹ לְשָׂטָן בַּפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית. אוֹתוֹ מַשֶּׁהוּ אוֹ, נָכוֹן יוֹתֵר, מִישֶׁהוּ הָיָה עִוֵּר קְטַן־קוֹמָה שֶׁפַּרְצוּפוֹ הַמֻּקָּף זָקָן דּוֹמֶה לְפַרְצוּף יְהוּדִי; הוּא הִתְנַהֵל לְפִי מַטֵּהוּ הַמְגַשֵּׁשׁ, לְרַגְלֵי הַכֶּלֶב הָאַדִּיר שֶׁהָלַךְ לְפָנָיו, וְתָבַע בְּקוֹל יוֹצֵא מִן הָאַף, בְּהַטְעָמָה שֶׁל בֶּן ּנְגַרְיָה: “Facitote caritatem³¹!”

“הַשֶּׁבַח לָאֵל!” קָרָא פֶּטֶר גְרֶנְגּוֹאַר, “סוֹף סוֹף מָצָאתִי אֶחָד הַמְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. פַּרְצוּפִי, כַּנִּרְאֶה, מֵעִיד בִּי שֶׁאֲנִי מְפַזֵּר לְאֶבְיוֹנִים, שֶׁכֵּן תּוֹבְעִים וְחוֹזְרִים וְתוֹבְעִים מִמֶּנִי גַּם בְּשָׁעָה שֶׁכִּיסִי רֵיק וְאֵין בּוֹ פְּרוּטָה.”

"יְדִידִי (הוּא פָּנָה אֶל הָעִוֵּר), דַּע לְךָ כִּי בְּשָׁבוּעַ שֶׁעָבַר מָכַרְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי הָאַחֲרוֹנָה; וּבִלְשׁוֹנוֹ שֶׁל צִיצֶרוֹ, שֶׁהֲרֵי אֵינְךָ שׁוֹמֵעַ אֶלָּא אֶת לָּשׁוֹן הַזֹּאת: “Vendidi hebdomade nuper transita meam ultiman chemisam.”

אַחֲרֵי כֵן פָּנָה עֹרֶף וְהָלַךְ הָלְאָה. וְאוּלָם אוֹתָהּ שָׁעָה הֵחִישׁ גַּם הָעִוֵּר אֶת צְעָדָיו; וְגַם הַפִּסֵּחַ וּבַעַל הַמּוּם הָאַחֵר הִתְחִילוּ מְהַלְּכִים בְּיֶתֶר חִפָּזוֹן בְּעִקְּבוֹתָיו, כְּשֶׁהֵם מַקִּישִׁים בְּקַבֵּיהֶם וְכָל הַשְּׁלשָׁה יַחַד הֵרִימוּ קוֹל תַּחֲנוּנִים, כָּל אֶחָד בִּלְשׁוֹנוֹ:

“Caritatem!” יִלֵּל הָעִוֵּר.

“La buona mancia!” יִלֵּל בַּעַל הַמּוּם.

וְהַפִּסֵּחַ הִשְׁלִים אֶת הַזֶּמֶר כְּשֶׁהוּא חוֹזֵר חֲלִילָה עַל פִּזְמוֹנוֹ:

“Un pedaso de pan!”

גְרֶנְגּוֹאַר סָתַם אֶת אָזְנָיו וְקָרָא: “אוֹי לִי מִמִּגְדַּל בָּבֶל זֶה!” וְהוּא נָשָׂא אֶת רַגְלָיו לָרוּץ. הָעִוֵּר וְהַפִּסֵּחַ וּבַעַל הָמוּם הִתְחִילוּ אַף הֵם רָצִים אַחֲרָיו. וּכְכֹל אֲשֶׁר הִרְחִיק בְּדֶרֶךְ הָרְחוֹב, כֵּן רַבּוּ מִסְּבִיבוֹ הָעִוְּרִים וְהַפִּסְּחִים וּבַעֲלֵי הַמּוּמִים, מִן הַבָּתִּים וּמִן הַסִּמְטָאוֹת הַסְּמוּכוֹת וּמִפִּתְחֵי הַמַּרְתְּפִים יָצְאוּ עִוְרִים בְּעַיִן אַחַת וּמְצֹרָעִים מְכֻסֵּי פְּצָעִים, כֻּלָּם מְיַלְלִים וְנוֹהֲמִים וְצוֹרְחִים, כֻּלָּם צוֹלְעִים וְנֶחְפָּזִים לְצַד הָאוֹר וּמִתְגַּלְגְּלִים דֶּרֶךְ הָרֶפֶשׁ כְּחִלְזוֹנוֹת לְאַחֵר הַגֶּשֶׁם.

גְרֶנְגּוֹאַר, מֻרְדָּף בְּלִי חָשָׂךְ עַל יְדֵי הַשְּׁלשָׁה, תָּמַהּ לָדַעַת מַה יִהְיֶה בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר, וְהוֹסִיף לָרוּץ בְּתוֹךְ הָעֵדָה כְּשֶׁהוּא מְסַלֵּק לִצְדָדָיו אֶת הַפִּסְּחִים, נִתְקָל בְּבַעֲלֵי הַמּוּמִים וּמְסַבֵּךְ אֶת רַגְלָיו בֵּין הַחִגְרִים, כְּאוֹתוֹ קָצִין אַנְגְּלִי שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ עֲרֵמָה שֶׁל סַרְטַנִּיּוֹת.

וְהִנֵּה עָלָה בְּדַעְתּוֹ כִּי טוֹב לוֹ לָשׁוּב עַל עִקְּבוֹתָיו. אֲבָל הוּא אֵחַר מִן הַמּוֹעֵד. כָּל הַגְּיָסוֹת הַלָּלוּ נִתְלַכְּדוּ מֵאֲחוֹרָיו כְּנֵד, וּשְׁלשֶׁת הַקַּבְּצָנִים הָרִאשׁוֹנִים לָקְחוּ אוֹתוֹ שְׁבִי בִּידֵיהֶם. וְהוּא הוֹסִיף לָלֶכֶת הָלְאָה, נִדְחָף בְּבַת־אַחַת עַל יְדֵי הַזֶּרֶם הָאֵיתָן וְעַל יְדֵי הַפַּחַד וְעַל יְדֵי סְחַרְחֹרֶת זוֹ שֶׁגָּרְמָה לוֹ לִרְאוֹת אֶת הַכֹּל כְּמִין חֲלוֹם זְוָעָה.

וְהִנֵּה הִגִּיעַ סוֹף סוֹף עַד לִקְצֵה הָרְחוֹב. אוֹתוֹ רְחוֹב נִתְכַּנֵּס לְתוֹךְ כִּכָּר רַחֲבַת יָדַיִם, שֶׁהָיְתָה זְרוּעָה כֻּלָּהּ הֲמוֹן אוּרִים הָרוֹעֲדִים בְּתוֹךְ עַרְפִלֵּי לַיְלָה מְרַפְרְפִים. גְרֶנְגּוֹאַר הִשְׂתָּעֵר לָרוּץ אֶל הַמָּקוֹם הַהוּא וְקִוָּה בְּלִבּוֹ, כִּי רַגְלָיו הַקַּלּוֹת תַּעֲזֹרְנָה לוֹ הַפַּעַם וְהוּא יֵחָלֵץ מִידֵי שְׁלשֶׁת שַׁבָּאָיו הַלְּקוּיִם בְּגוּפָם.

“Ondè vas, hombre³²?” קְרָא הַפִּסֵּחַ וְהִשְׁלִיךְ לִצְדָדִין אֶת קַבָּיו הַשְּׁנַיִם וְהִתְחִיל רָץ אַחֲרֵי גְרֶנְגּוֹאַר בִּשְׁתֵּי רַגְלַיִם בְּרִיאוֹת וַחֲזָקוֹת, שֶׁכַּדּוֹמוֹת לָהֶן לֹא רָאֲתָה עוֹד מַרְצֶפֶת הָרְחוֹב שֶׁל פָּרִיס.

אוֹתוֹ רֶגַע הֵטִיל בַּעַל הָמוּם, שֶׁעָמַד עַכְשָׁו הָכֵן עַל רַגְלָיו, אֶת לֶפֶס הַבַּרְזֶל שֶׁבְּיָדוֹ עַל רֹאשׁ גְרֶנְגּוֹאַר, אַף הָעִוֵּר הִבִּיט עַכְשָׁו בִּפְנֵי גְרֶנְגּוֹאַר בְּעֵינַיִם יוֹרוֹת בְּרָקִים.

“אֵיפֹה זֶה אָנֹכִי?” שָׁאַל הַפַּיְטָן אֲחוּז הַזְּוָעָה.

“בַּחֲצַר הַפְּלָאִים³³,” עָנְתָה דְמוּת רְבִיעִית שֶׁנִּסְפְּחָה עַל שָׁלשׁ הָרִאשׁוֹנוֹת.

“בְּחַיַּי,” הִפְטִיר גְרֶנְגּוֹאַר, “רוֹאֶה אֲנִי כָּאן אֶת הָעִוְרִים שְׁלֵמִים בְּעֵינֵיהֶם וְאֶת הַפִּסְּחִים שְׁלֵמִים בְּרַגְלֵיהֶם, וְאוּלָם הֵיכָן הוּא רוֹפְאָם שֶׁל אֵלֶּה?”

לְקוֹלוֹ הִשְׁמִיעוּ מְלַוָּיו צְחוֹק גָּדוֹל וְאָיֹם.

הַפַּיְטָן הַמִּסְכֵּן הֵעִיף עֵינָיו מִסָּבִיב. הוּא נִמְצָא בֶּאֱמֶת בַּחֲצַר פְּלָאִים נוֹרָאָה, מָקוֹם אֲשֶׁר בְּשָׁעָה זוֹ לֹא דָרְכָה בּוֹ מֵעוֹלָם רַגְלוֹ שֶׁל אִישׁ יָשָׁר; בְּתוֹךְ מַעְגַּל קְסָמִים, שֶׁהָיָה בּוֹלֵעַ אֶת שַׁמָּשָׁיו שֶׁל בֵּית הַמִּשְׁפָּט הָעֶלְיוֹן וְאֶת אִישׁ הַבַּלֶּשֶׁת אִלּוּ הֵעֵזּוּ הַלָּלוּ לְבוֹא לְכָאן; בְּתוֹךְ עִיר הַגַּנָּבִים; בִּמְקוֹם הַקָּלוֹן שֶׁל פָּרִיס; בְּבֵית הַשְּׁפָכִין, מָקוֹם אֲשֶׁר מִקִּרְבּוֹ יָצָא מִדֵּי בֹּקֶר בְּבֹקֶר הַנַּחְשׁוֹל הַגָּדוֹל שֶׁל פּוֹשְׁעִים וְקַבְּצָנִים וְרֵיקִים לְמַעַן הִשְׁתַּפֵּךְ עַל פְּנֵי רְחוֹבוֹתֶיהָ שֶׁל עִיר הַבִּירָה, וְאֵלָיו הָיָה שָׁב הַנַּחְשׁוֹל הַזֶּה עֶרֶב עֶרֶב, בַּהֲפִיצוֹ סְבִיבוֹ רוּחַ דֶּבֶר; כָּאן הָיְתָה כַּוֶּרֶת עֲצוּמָה, שֶׁלְּתוֹכָהּ זָרְמוּ בְּבוֹא הָעֶרֶב כָּל דְּבוֹרֵי הַבַּטָּלָה שֶׁל הַחֶבְרָה הָאֱנוֹשִׁית כְּשֶׁהֵם עֲמוּסִים שָׁלָל; זֶה הָיָה בֵּית־חוֹלִים מְסֻכָּן שֶׁשִּׁמֵּשׁ מִקְלָט לַצּוֹעֲנִי, לַנָּזִיר שֶׁבָּרַח וְלַסְּטוּדֶנְט שֶׁהִשְׁחִית אֶת דַּרְכּוֹ; שָׁם מָצְאוּ לָהֶם מִשְׁכָּן הָרֵיקִים וְהַפּוֹחֲזִים שֶׁל כָּל הָעַמִּים: בְּנֵי סְפָרַד וְאִיטַלְיָה וְאַשְׁכְּנַז, אַף שָׁם נִפְגְּשׁוּ אַנְשֵׁי כָּל הַדָּתוֹת: יְהוּדִים, נוֹצְרִים, מֻשְׂלֶמִים וְעוֹבְדַי אֱלִילִים, כָּל אֵלֶּה מְזַיְּפֵי פְּצָעִים, הַפּוֹשְׁטִים יָד בַּיּוֹם וְנֶהְפָּכִים לִמְרַצְּחִים בַּלֵּילוֹת; – בְּקִצּוּר, זֶה הָיָה חֲדַר הַבְּגָדִים הַגָּדוֹל וְהֶעָצוּם, שֶׁבּוֹ הָיוּ מִתְלַבְּשִׁים וּמִתְפַּשְּׁטִים חֲלִיפוֹת כָּל אֵלֶּה שֶׁהִשְׁתַּתְּפוּ בַּתְּקוּפָה הַהִיא בַּחִזָּיוֹן וְשִׂחֲקוּ בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל פָּרִיס אֶת מִשְׂחַק הַגַּנָּבִים וְהַזּוֹנוֹת וְהָרוֹצְחִים.

כִּכָּר זוֹ הָיְתָה רַחֲבַת יָדַיִם, צַלְעוֹתֶיהָ לֹא־יְשָׁרוֹת וּמַרְצַפְתָּהּ גְּרוּעָה, כְּדֶרֶךְ כָּל כִּכָּר בְּפָרִיס הָעַתִּיקָה. פֹּה וָשָׁם נִרְאָה חַלּוֹן מוּאָר וְעַל יָדוֹ רָחֲשׁוּ בְּרִיּוֹת מְשֻׁנּוֹת. הַלָּלוּ לֹא פָּסְקוּ מִבּוֹא וּמִצֵּאת וּמֵהַרְבּוֹת צְעָקָה וָרָעַשׁ. נִשְׁמְעוּ תְּשׁוּאוֹת צְחוֹק, בְּכִי יְלָדִים, קוֹלוֹת נָשִׁים. יְדֵיהֶם וְרָאשֵׁיהֶם הַכֵּהִים שֶׁל הֲמוֹן הָעָם הַזֶּה הֵטִילוּ אֶת צִלְלֵיהֶם אֶל קְצֵה הַכִּכָּר הַמּוּאָרָה מֵרָחוֹק וְתֵאֲרוּ צוּרוֹת מַאֲלִיפוֹת וּמְשֻׁנּוֹת עַד מְאֹד. עַל פְּנֵי הָאָרֶץ בְּמָקוֹם שֶׁבָּבוּאַת הָאוֹר נִתְכַּנְּסָה לְתוֹךְ צְלָלִים רְחָבִים וּמְטֻשְׁטְשֵׁי צוּרָה, חָלַף פְּעָמִים כֶּלֶב שֶׁדְּמוּתוֹ הָיְתָה כִּדְמוּת אָדָם, וּלְהֵפֶךְ. דּוֹמֶה הָיָה שֶׁנִּטַּשְׁטְשׁוּ כָּאן הַגְּבוּלִים בֵּין גֶּזַע לְגֶזַע וּבֵין מִין לְמִין, כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה בְּיוֹם הַכֶּסֶא שֶׁל הַמְכַשֵּׁפוֹת. גְּבָרִים, נָשִׁים, חַיּוֹת, גִּיל, מִין, בְּרִיאוּת־גּוּף, מַחֲלָה – כָּל אֵלֶּה הָיוּ כִּבְיָכֹל רְכוּשׁ מְשֻׁתָּף לָעָם הַזֶּה; הַכֹּל הִתְרוֹצֵץ בְּעִרְבּוּבְיָה, זֶה בְּצַד זֶה וְאֶחָד עַל גַּב שֵׁנִי; כָּל אֶחָד שִׁתֵּף אֶת עַצְמוֹ בְּכָל דָּבָר.

לְאוֹרָהּ הָרוֹעֵד וְהַנִּזְעָם שֶׁל הָאֵשׁ הָיָה גְרֶנְגּוֹאַר, לַמְרוֹת הִתְרַגְּשׁוּתוֹ, יָכֹל לִרְאוֹת מִסָּבִיב אֶת שַׁלְשֶׁלֶת הַבָּתִּים הָעַתִּיקִים וְהַמְּאוּסִים, אֲשֶׁר בְּקִירוֹתֵיהֶם הַפּוֹנִים אֶל הַכִּכָּר – קִירוֹת מְכֻרְסָמִים, רְעוּעִים וּנְמוּכֵי קוֹמָה – הִבְהִיק פֹּה וָשָׁם חוֹר אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם, וְהֵם עַצְמָם, הַבָּתִּים הָאֵלֶּה, נִרְאוּ בַּאֲפֵלַת הַלַּיְלָה כְּחֶבֶר נָשִׁים זְקֵנוֹת הַנִּצָּבוֹת בְּמַעְגָּל, אֲיֻמּוֹת וְנִזְעָמוֹת לְפִי צוּרָתָן, וְהֵן קוֹרְצוֹת אֶת עֵינֵיהֶן אֶל אֲסֵפַת הַמְכַשֵּׁפוֹת הַנֶּעֱרֶכֶת לְרַגְלֵיהֶן.

הוּא רָאָה לְפָנָיו בְּבַת־אַחַת עוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ חָדָשׁ, בִּלְתִּי צָפוּי, מְשֻׁנֵּה־צוּרָה, רוֹמֵשׂ, שׁוֹרֵץ וְדוֹמֶה לְדָבָר שֶׁבַּהֲזָיָה.

גְרֶנְגּוֹאַר, שָׁרוּי בִּמְבוּכָה הַמִּתְגַּבֶּרֶת מֵרֶגַע לְרֶגַע, נָתוּן בִּידֵיהֶם שֶׁל שְׁלשֶׁת הַקַּבְּצָנִים כְּמוֹ בִּצְבָת, נִדְהָם מֵהֲמוֹן פַּרְצוּפִים אֲחֵרִים שֶׁהִקִּיפוּהוּ מִסָּבִיב וְהִמְטִירוּ עָלָיו קֶצֶף וּצְרִיחוֹת, – גְרֶנְגּוֹאַר הַמִּסְכֵּן אָסַף אֶת שְׁאֵרִית בִּינָתוֹ וְנִתְכַּוֵּן לְהַעֲלוֹת ְזִכְרוֹנוֹ אִם יוֹם שַׁבָּת הַיּוֹם³⁴, אוּלָם לַשָּׁוְא הוֹגִיעַ אֶת מֹחוֹ; נִפְסֵק חוּט זִכְרוֹנוֹתָיו, שָׁבַת מַהֲלַךְ מַחְשְׁבוֹתָיו; וגְרֶנְגּוֹאַר, אֲחוּז סְפֵקוֹת קָשִׁים וּמְפַקְפֵּק בְּמַה שֶׁעֵינָיו רוֹאוֹת וְאָזְנָיו שׁוֹמְעוֹת, תָּבַע מֵעַצְמוֹ פִּתְרוֹן לִשְׁאֵלָה חֲמוּרָה זוֹ: “אִם אֲנִי קַיָּם – הֲמוּכָח מִכָּךְ שֶׁכָּל זֶה הוּא מְצִיאוּת? אִם כָּל זֶה הוּא בִּבְחִינַת נִמְצָא – הֲמוּכָח מִכָּךְ שֶׁאֲנִי קַיָּם?”

בְּרֶגַע זֶה נִשְׁמַע מִתּוֹךְ הֶהָמוֹן הַסּוֹבֵב אוֹתוֹ קוֹל קוֹרֵא בָּרוּר: “הָבָה נָבִיא אוֹתוֹ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ! נִקָּחֵהוּ אֶל הַמֶּלֶךְ!”

“בְּשֵׁם כָּל הַקְּדוֹשִׁים!” רִטֵּן גְרֶנְגּוֹאַר לְעַצְמוֹ, “סָבוּרְנִי שֶׁמֶּלֶךְ הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵינוֹ אֶלָּא תָּיִשׁ!”

“אֶל הַמֶּלֶךְ! אֶל הַמֶּלֶךְ!” קָרְאוּ קוֹלוֹת רַבִּים.

תְּפָסוּהוּ וּמְשָׁכוּהוּ הָלְאָה, כָּל אֶחָד רָצָה לְהַנִּיחַ עָלָיו אֶת יָדוֹ. וְאוּלָם שְׁלשֶׁת הַקַּבְּצָנִים הוֹצִיאוּ אוֹתוֹ מִידֵי הָאֲחֵרִים כְּשֶׁהֵם צוֹעֲקִים וּמַכְרִיזִים: “לָנוּ הוּא הָאִישׁ הַזֶּה!”

מְעִילוֹ שֶׁל הַפַּיְטָן, שֶׁהָיָה גָרוּעַ גַּם קֹדֶם, נִתְרַסֵּק לְגַמְרֵי בִּשְׁעַת הַמְּרִיבָה.

מִדֵּי צַעֲדוֹ עַל פְּנֵי הַכִּכָּר הַנּוֹרָאָה נִפְטַר מִן הַסְּחַרְחֹרֶת. לְאַחֵר פְּסִיעוֹת אֲחָדוֹת שָׁבָה אֵלָיו הַרְגָּשַׁת הַמְּצִיאוּת. אֲוִיר הַמָּקוֹם הֶחְכִּים אוֹתוֹ. לְכַתְּחִלָּה עָלֶה מִתּוֹךְ רֹאשׁ הַפַּיְטָן שֶׁלּוֹ – אוֹ, בִּלְשׁוֹן פְּרוֹזָה רְגִילָה, מִתּוֹךְ קֵבָתוֹ הָרֵיקָה – מֵעֵין אֵד אוֹ עֲרָפֶל אֲשֶׁר עָמַד כְּנֵד בֵּינוֹ וּבֵין הָעֲצָמִים הַסּוֹבְבִים אוֹתוֹ, וְגָרַם לוֹ שֶׁיִּרְאֶה אֶת הַכֹּל כַּחֲלוֹם תַּעְתּוּעִים וְיִתְפֹּס אֶת כָּל מַרְאֵה עֵינָיו תְּפִיסָה נִמְהָרָה זוֹ, שֶׁאֵינָהּ מְשַׁוָּה קְבִיעוּת עַל דְּבָרִים, מְעַוָּה אֶת הַדְּמֻיּוֹת, רוֹאֶה אֶת הָעֲצָמִים חֳמָרִים חֳמָרִים, מְגַלָּה בַּמְּצִיאוּת פָּנִים שֶׁל הֲזָיָה וְעוֹשָׂה אֶת הָאֲנָשִׁים רוּחוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ. לְאַט לְאַט נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ טָעוּת חוּשִׁים זוֹ, וּבִמְקוֹמָהּ בָּאָה הַכָּרָה מְסֻיֶּמֶת וּמְפַכָּחַת. הַמְּצִיאוּת שָׁבָה וְנִתְגַלְּתָה לוֹ מִסָּבִיב, מָשְׁכָה אֶת עֵינָיו, נִדְחֲקָה לְרַגְלָיו וְהִשְׁמִידָה בָּזֶה אַחַר זֶה אֶת כָּל מַרְאוֹת הַדִּמְיוֹן הַנּוֹרָאִים אֲשֶׁר שָׁתוּ עָלָיו מִסָּבִיב. הוּא הֻכְרַח סוֹף סוֹף לְהַכִּיר בַּדָּבָר, כִּי רַגְלָיו לֹא תִּדְרֹכְנָה בְּמֵי הַסְטִיקְס³⁵, אֶלָּא בְּמֵי מַדְמֵנָה; כִּי לֹא רוּחוֹת רָעוֹת יִסְחָבוּהוּ אַחֲרֵיהֶן, אֶלָּא גַּנָּבִים; כִּי לֹא נַפְשׁוֹ הִיא כָּאן בְּסַכָּנָה, אֶלָּא חַיָּיו (כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִמְצָא לוֹ אוֹתוֹ סִרְסוּר יְקַר בְּחִינָה הַמְפַשֵּׁר בֵּין שׁוֹדְדִים וּבְנֵי־אָדָם יְשָׁרִים, לֵאמֹר – אַרְנַק הַכֶּסֶף). בְּקִצּוּר, לְאַחֵר שֶׁהוֹסִיף לְהִתְבּוֹנֵן מִתּוֹךְ דַּעַת מְיֻשֶּׁבֶת בְּמִקְצָת בְּהוֹלְלוּת זוֹ שֶׁמִּסָּבִיב, רָאָה וְהִנֵּה חַג הַמְּכַשֵּׁפוֹת נֶהְפַּךְ לִמְעָרַת פָּרִיצִים מְצוּיָה.

אַרְמוֹן הַקְּסָמִים לֹא הָיָה בָּאֱמֶת אֶלָּא מְעָרַת־מַרְזֵחַ, אֲבָל מַרְזֵחַ שֶׁל חַמְסָנִים, מְקוֹם שָׁם נִשְׁפַּךְ גַּם יַיִן וְגַם דָּם.

הַמַּחֲזֶה אֲשֶׁר נִתְגַּלָּה לְעֵינֵי גְרֶנְגּוֹאַר, לְאַחֵר שֶׁהוּבָא לַמָּקוֹם הַנּוֹעָד בִּידֵי מְלַוָּיו הַלְּבוּשִׁים קְרָעִים, לֹא הָיָה מְסֻגָּל לְעוֹרֵר אֶצְלוֹ שׁוּם רַעְיוֹן פִּיּוּטִי וַאֲפִילּוּ שׁוּם דִּמְיוֹן בִּדְבַר הַתֹּפֶת. זֶה הָיָה בְּפֹעַל מַמָּשׁ בֵּית מַרְזֵחַ פָּשׁוּט וְנִקְלֶה. לוּלֵא יָדַעְנוּ כִּי אָנוּ עוֹמְדִים בַּמֵּאָה הַחֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה, אֶפְשָׁר הָיָה לֵאמֹר כִּי גְרֶנְגּוֹאַר נִקְלַע מִתְּקוּפַת מִיכָאֵל אַנְגֶ’לּוֹ לִתְקוּפָתוֹ שֶׁל קָלוֹ.

מִסָּבִיב לִמְדוּרָה גְדוֹלָה, הַמְבֹעֶרֶת עַל אֶבֶן עֲצוּמָה בַּעֲלַת צוּרָה מְעֻגֶּלֶת וְשׁוֹלַחַת אֶת לְשׁוֹנוֹת אִשָּׁהּ מִבֵּין כְּרָעֶיהָ הַמְלֻבָּנוֹת שֶׁל חֲצוּבָה רֵיקָה, עָמְדוּ בְּלִי סֵדֶר כַּמָּה שֻׁלְחָנוֹת אֲכוּלֵי תּוֹלָעִים, שֶׁלֹּא דָּאֲגָה לָהֶם יַד אָדָם לַעֲרֹךְ אוֹתָם לְפִי צַלְעוֹתֵיהֶם הַיְשָׁרוֹת אוֹ לִבְלִי לְגַבְּבָם, לְכָל הַפָּחוֹת, כְּשֶׁהֵם נִתְקָלִים אֶחָד בַּשֵּׁנִי בִּקְצוֹתֵיהֶם הַבִּלְתִּי שָׁוִים. עַל הַשֻּׁלְחָנוֹת עָמְדוּ כַּדִים מְלֵאִים יַיִן וְשֵׁכָר, וּמִסָּבִיב לָאֵלֶּה יָשְׁבוּ הַסּוֹבְאִים אֲשֶׁר פְּנֵיהֶם הֶאֱדִּימוּ מִן הַיַּיִן וּמִן הַלֶּהָבָה. פֹּה יָשַׁב כַּרְסְתָן בַּעַל פָּנִים מְאִירִים וְחִבֵּק בַּחוּרָה גְדוֹלָה שֶׁשִּׁמְּשָׁה לוֹ חֲבֵרָה לַמִּשְׁתֶּה; שֵׁם נִרְאָה חַיָּל מְזֻיָּף, כְּשֶׁהוּא מְגוֹלֵל אֶת הַתַּחְבֹּשֶׁת מֵעַל פִּצְעוֹ הַמְזֻיָּף וּמֵשִׁיב אֶת הַגְּמִישׁוּת לְעֶצֶם הַבֶּרֶךְ הַבְּרִיאָה וְהַחֲזָקָה, שֶׁהָיְתָה מֵחֻתֶּלֶת וּמְקֻשֶּׁרֶת מֵאָז הַבֹּקֶר. וּכְנֶגְדּוֹ עָשָׂה בַּעַל־חֹלִי אֶחָד אֶת רַגְלוֹ לְיוֹם מָחָר, כְּשֶׁהוּא מוֹרֵחַ אוֹתָהּ בִּמְמִירוֹן וּבְדַם הֵפָּר. הַרְחֵק מִכָּאן כִּשְׁנֵי שֻׁלְחָנוֹת יָשַׁב אֶחָד עוֹלֵה רֶגֶל, מִתְחַפֵּשׂ בְּכָל בְּגָדָיו הָרְאוּיִם לוֹ, וְשָׁנָה בְּעַל־פֶּה אֶת פִּזְמוֹן הַתְּחִנָּה אֲשֶׁר לָאֵם הַקְּדוֹשָׁה, בְּלִי לִשְׁכֹּחַ אֶת הַהַטְעָמָה הַחַדְגּוֹנִית וְאֶת הַפִּזּוּם הַבָּא מִן הָאַף. וּבְמָקוֹם אַחֵר לָמַד גַּנָב צָעִיר לְיָמִים אֶת חֳלִי הַנּוֹפְלִים מִפִּי קַבְּצָן זָקֵן אֶחָד, שֶׁיָּדַע לְהִתְחַפֵּשׂ כְּמֻכֵּה עֲוִית וְהוֹרָה לְתַלְמִידוֹ כֵּיצַד מַעֲלִים קֶצֶף עַל הַשְּׂפָתַיִם עַל יְדֵי חֲתִיכַת בֹּרִית הַשּׂוּמָה בַּפֶּה. סָמוּךְ לָאֵלֶּה הֵסִיר חוֹלֵה הִדְרָקוֹן אֶת צְבִיָּתוֹ וְגָרַם לָהֶן לְאַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ נָשִׁים גַּנָּבוֹת, הַיּוֹשְׁבוֹת אֶל שֻׁלְחָנוֹ וּמְדַיְּנוֹת בִּדְבַר יֶלֶד שֶׁנִּגְנַב עַל יָדָן בְּאוֹתוֹ עֶרֶב, כִּי יֶאֶטְמוּ אֶת חָטְמָן. לְאַחֵר מָאתַיִם שָׁנָה – כְּפִי שֶׁמֵּעִיד סוֹבֵל – “נִרְאוּ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לְאַנְשֵׁי חֲצַר הַמַּלְכוּת כְּעִנְיָן שֶׁל בְּדִיחָה גְּמוּרָה, שֶׁהִשְׁתַּמְּשׁוּ בּוֹ כְּדֵי לְשַׁעֲשֵׁעַ אֶת הַמֶּלֶךְ וְעָשׂוּ אוֹתוֹ חֹמֶר לְמַחֲזֶה הַמְּחוֹלוֹת הַנּוֹעָד לַעֲלוֹת עַל הַבָּמָה לִפְנֵי הוֹד מַלְכוּתוֹ, זֶה הַמַּחֲזֶה בָּן אַרְבַּע הָעֲלִילוֹת שֶׁנִּקְרָא בְּשֵׁם ‘הַלַּיְלָה’ וְהֻצֵּג בְּתֵאַטְרוֹן בֻּרִבּוֹן הַקָּטֹן.” “מֵעוֹלָם,” מוֹסִיף עַל זֶה עֵד רְאִיָּה מִשְּׁנַת 1653, “לֹא רָאִינוּ חֲלִיפוֹת־פִּתְאֹם אֵלֶּה שֶׁבַּחֲצַר הַפְּלָאִים בַּצּוּרָה מֻצְלַחַת יוֹתֵר. בֶּנְסְרַד נָתַן מֵעֵין פֶּתַח דָּבָר בַּחֲרוּזָיו הַנָּאִים לְמַדָּי.”

צְחוֹק וְשִׁירֵי פָּרִיצִים נִשְּׂאוּ וּבָאוּ מִכָּל הָעֲבָרִים. כָּל אֶחָד נָהַג חֻצְפָּה, דִּבֵּר עַזּוּת וְאָלוֹת וְלֹא שָׂם לֵב לְדִבְרֵי חֲבֵרוֹ. הַכַּדִים צִלְצְלוּ וְהוּרְמוּ לִשְׁתִיָּה. וְתוֹךְ כְּדֵי כָּךְ פָּרְצוּ מְרִיבוֹת וְהַגְּבִיעִים הַפְּגוּמִים קָרְעוּ אֶת בְּלוֹיֵי הַסְּחָבוֹת שֶׁל בַּעֲלֵי הָרִיב.

כֶּלֶב גָּדוֹל, שֶׁיָּשַׁב עַל אֲחוֹרָיו, הִבִּיט לְתוֹךְ הָאֵשׁ. בְּנֶשֶׁף הוֹלְלִים זֶה לֹא חָסְרוּ גַם יְלָדִים. הַנַּעַר הַגָּנוּב בָּכָה וְצָעַק. פִּרְחָח אַחֵר מְסֻרְבֵּל בָּשָׂר, כְּבֶן אַרְבַּע שָׁנִים, יָשַׁב עַל סַפְסָל גָּבוֹהַּ מִדַּי כְּשֶׁרַגְלָיו תְּלוּיוֹת בָּאֲוִיר, נִשְׁעָן עַל שֻׁלְחָן הַמַּגִּיעַ לִמְרוֹם סַנְטְרוֹ וְלֹא הוֹצִיא מִפִּיו אַף הֶגֶה. נַעַר שְׁלִישִׁי לָשׁ בִּזְרִיזוּת בְּאֶצְבָּעוֹ חֲתִיכַת חֵלֶב רַכָּה, זוֹ שֶׁנִּצְטַבְּרָה מִנִּטְפֵי הַנֵּר הַנּוֹטְפִים עַל הַשֻּׁלְחָן. וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן – פָּעוֹט אֶחָד הִתְבּוֹסֵס בְּרֶפֶשׁ כְּשֶׁהוּא מְכֻנָּס כֻּלּוֹ בְּתוֹךְ קַלַּחַת, מְגָרֵד אֶת קִירוֹתֶיהָ וּמוֹצִיא עַל יְדֵי כָּךְ קוֹל שֶׁהָיָה בּוֹ כְּדֵי לְהָבִיא עִלָּפוֹן עַל אוֹתוֹ מְנַגֵּן שֶׁשְּׁמוֹ סְטָדִיבָרְיוֹס.

עַל יַד הָאֵשׁ עָמְדָה חָבִית וְעַל הֶחָבִית יָשַׁב קַבְּצָן אֶחָד. זֶה הָיָה הַמֶּלֶךְ הַיּוֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ.

הַשְׁלשָׁה, אֲשֶׁר הוֹבִילוּ אֶת גְרֶנְגּוֹאַר, הֵבִיאוּ אֶת שְׁבוּיָם עַד לִפְנֵי הֶחָבִית, וּבְקֶרֶב הַקָּהָל הַפָּרוּעַ נִשְׂתָּרְרָה בִּן־רֶגַע דְּמָמָה; רַק הַיֶּלֶד אֲשֶׁר עִם הַקַּלַּחַת לֹא הִפְסִיק אֶת מִשְׂחָקוֹ.

גְרֶנְגּוֹאַר כָּבַשׁ אֶת נְשִׁימָתוֹ מִפַּחַד וְלֹא הֵרִים עַיִן לְהַבִּיט.

“Hombre, quita tu sombrero³⁶!” אָמַר אֶחָד מִשְּׁלשֶׁת הַפּוֹחֲזִים הַמַּחֲזִיקִים בּוֹ; עוֹד לֹא הֵבִין גְרֶנְגּוֹאַר מַה זֶה מְדַבֵּר, וְקַבְּצָן אַחֵר מִן הַשְׁלשָׁה הֵסִיר בְּחָזְקָה אֶת הַכּוֹבַע מֵעַל רֹאשׁוֹ. אָמְנָם אוֹתוֹ כּוֹבַע לֹא הָיָה אֶלָּא סְמַרְטוּט עָלוּב, מִכָּל מָקוֹם שִׁמֵּשׁ מָגֵן בִּפְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ וְהַגֶּשֶׁם. גְרֶנְגּוֹאַר הוֹצִיא אֲנָחָה מִלִּבּוֹ, וְהַמֶּלֶךְ שָׁלַח אֵלָיו עַכְשָׁו אֶת דְּבָרָיו מִמְּרוֹם הֶחָבִית.

“מִי הוּא הָרֵיקָא הַלָּז?”

גְרֶנְגּוֹאַר נִבְהַל. הַמִּלִּים הָאֵלֶּה, אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ מֵעֵין גַּעֲרַת אִיּוּם, הֶעֱלוּ בְּזִכְרוֹנוֹ קוֹל אַחֵר, אוֹתוֹ קוֹל שֶׁפָּתַח הַבֹּקֶר אֶת הָרָעָה לְחֶזְיוֹנוֹ בְּקָרְאוֹ כִּמְפַזֵּם לְתוֹךְ קְהַל הַשּׁוֹמְעִים: “נְדָבָה, בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם!”

גְרֶנְגּוֹאַר הֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ. הָאִישׁ אֲשֶׁר לְפָנָיו הָיָה בֶּאֱמֶת קְלוֹפֶּן טְרוֹאִיפוּ.

קְלוֹפֶּן טְרוֹאִיפוּ, מֻכְתָּר בְּסִמָּנֵי הַמַּלְכוּת, לֹא עָטָה עַכְשָׁו כִּמְעַט כָּל בְּלוֹיֵי סְחָבוֹת. הַפֶּצַע אֲשֶׁר עַל זְרוֹעוֹ הָיָה מְסֻלָּק כְּבָר. הוּא הֶחֱזִיק בְּיָדוֹ מַגְלֵב עָשׂוּי רְצוּעוֹת עוֹר לָבָן, מִסּוּג הַמַּגְלְבִים שֶׁהָיוּ מְצוּיִם בַּיָּמִים הָהֵם בְּיָדִי הַשּׁוֹטְרִים הַשּׁוֹמְרִים עַל הַסֵּדֶר בָּרְחוֹבוֹת, וְהָיוּ נִקְרָאִים בְּשֵׁם “הֶחָתוּל בֶּן תֵּשַׁע הַזְּנָבוֹת”. לְרֹאשׁוֹ צָנַף מִצְנֶפֶת פְּאֵר עַתִּיקָה הַמְסֻגֶּרֶת לְמַעְלָה; וְאוּלָם קָשֶׁה הָיָה לְשַׁעֵר מַה זוֹ מְסַמֶּלֶת – אִם מִצְנֶפֶת גַּנָּבִים אוֹ כֶּתֶר מַלְכוּת, שֶׁכֵּן הָיְתָה דּוֹמָה לִשְׁנֵי אֵלֶּה גַם יַחַד.

בֵּין כֹּה וּגְרֶנְגּוֹאַר, בְּלִי שֶׁיֵּדַע אֶת סִבַּת הַדָּבָר, הִתְאוֹשֵׁשׁ בְּמִקְצָת לְאַחֵר שֶׁנִּתְחַוֵּר לוֹ כִּי מַלְכָּהּ שֶׁל חֲצַר הַפְּלָאִים הוּא הַקַּבְּצָן הַמְּנֻוָּל שֶׁל הָאוּלָם הַגָּדוֹל.

“רַבָּנִי…” הִפְטִיר בְּגִמְגּוּם, “אֲדוֹנִי הַנַּעֲלֶה, מָרָנִי… אֵיךְ אֲכַנֶּה אֶת כְּבוֹדוֹ?” אָמַר גְרֶנְגּוֹאַר לְבַסּוֹף, לְאַחֵר שֶׁהֵבִיא אֶת עַצְמוֹ לִידֵי הִתְרַגְּשׁוּת חוּשִׁים גְּמוּרָה וְלֹא יָכֹל לָזוּז מִמְּקוֹמוֹ.

“קְרָא לִי בַּשֵּׁם שֶׁאַתָּה רוֹצֶה – אָדוֹן נַעֲלֶה, הוֹד מַלְכוּת אוֹ חָבֵר. וְאוּלָם הָחֵשׁ תָּחִישׁ אֶת דְּבָרֶיךָ! מַה תֹּאמַר לְשֵׁם הֲגָנָתֶךָ?”

“לְשָׁם הֲגָנָתֶךָ?” הִרְהֵר גְרֶנְגּוֹאַר בְּלִבּוֹ, “דְּבָרִים אֵלֶּה אֵינָם יָפִים בְּעֵינָי.” וְהוּא עָנָה כִּמְגַמְגֵּם: “אָנֹכִי הוּא הָאִישׁ אֲשֶׁר הַבֹּקֶר…”

“חֵי הַשָּׂטָן וְחֵי פַּרְסוֹתָיו!” נִכְנֵס קְלוֹפֶּן בִּדְבָרָיו, “אֱמֹר אֶת שִׁמְךָ, רֵיקָא, וְלֹא יוֹתֵר! שְׁמָעֵנִי. לִפְנֵי שְׁלשָׁה שַׁלִּיטִים אַדִּירִים אַתָּה עוֹמֵד; הָאֶחָד אָנֹכִי, קְלוֹפֶּן טְרוֹאִיפוּ, הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יָרַשׁ אֶת כִּסְאוֹ שֶׁל קוֹאֶסְר הַגָּדוֹל וּמוֹשֵׁל בְּכָל מַמְלֶכֶת הַגַּנָּבִים; הַשֵּׁנִי מַתְיָה הוֹנְגָדִי סְפִּיקָלִי, הַדֻּכַּס שֶׁל מִצְרַיִם וּבוֹהֶמְיָה, הוּא הָאִישׁ צְהוּב הַפָּנִים אֲשֶׁר סְמַרְטוּט עַל רֹאשׁוֹ וְעֵינֶיךָ תִּרְאֶינָה אוֹתוֹ מֵרָחוֹק; וְהַשְּׁלִישִׁי הוּא גִילְיוֹם רוּסוֹ, הַקֵּיסָר שֶׁל אֶרֶץ הַגָּלִיל, הָאִישׁ הַשָּׁמֵן הַיּוֹשֵׁב שָׁם עִם פִּלַּגְשׁוֹ וְאֵינוֹ שָׂם לֵב לִדְבָרֵינוּ. לִפְנֵי שְׁלָשְׁתֵּנוּ אַתָּה עוֹמֵד לַמִּשְׁפָּט. אֵינְךָ נִמְנֶה עַל הָרַמָּאִים, וְאַף עַל פִּי כֵן נִכְנַסְתָּ לְתוֹךְ מַמְלֶכֶת הַגַּנָּבִים; הֵפַרְתָּ אֶת חֻקֵּי עִירֵנוּ. עָתִיד אַתָּה לְקַבֵּל עֹנֶשׁ, אִם לֹא תּוֹכִיחַ לָנוּ כִּי הִנְּךָ מְשַׂחֵק בְּקֻבְיָה, פּוֹשֵׁט יָד אוֹ נִשְׂרָף, כְּלוֹמַר אִישׁ יָשָׁר לְפִי מִנְהַג מְקוֹמֵנוּ, אוֹ כִּי הִנְּךָ גַנָּב, קַבְּצָן אוֹ רַמָּאי. הֲנִמְנֶה אַתָּה עַל אֶחָד מִן הַסּוּגִים הָאֵלֶּה? לַמֵּד זְכוּת עַל עַצְמֶךָ; אֱמֹר מָה אֻמָּנוּתֶךָ!”

“מִצְטַעֵר אָנֹכִי עַל כָּךְ!” אָמַר גְרֶנְגּוֹאַר, “אֵינֶנִּי רוֹאֶה לְעַצְמִי כָּבוֹד. אֵין אֲנִי אֶלָא הַמְחַבֵּר…”

“דַּי לָנוּ בְּכָךְ,” עָנָה טְרוֹאִיפוּ וְלֹא הִנִּיחַ לוֹ לִגְרֶנְגּוֹאַר שֶׁיְּכַלֶּה אֶת דְּבָרָיו. “דִּינְךָ לְהִתָּלוֹת עַל עֵץ. דָּבָר פָּשׁוּט בְּתַכְלִית הַפַּשְׁטוּת, רַבּוֹתַי הָאֶזְרָחִים הַיְשָׁרִים! כְּשֵׁם שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים לַאֲנָשֵׁינוּ בִּמְקוֹמְכֶם, כֵּן אָנוּ עוֹשִׂים בִּמְקוֹמֵנוּ לְאַנְשֵׁיכֶם! יְצַרְתֶּם חֹק כְּדֵי לִפְגֹעַ בְּכָל רֵיק וּפוֹחֵז, וְהַלָּז מֵשִׁיב אֶת גְּמוּלְכֶם בְּרֹאשְׁכֶם. אִם קָשֶׁה הוּא הַגְּמוּל – אַתֶּם גְּרַמְתֶּם לְכָךְ. כַּדַּאי פְּעָמִים לְהַכְנִיס בְּפִי הַתְּלִיָּה אֶת פַּרְצוּפוֹ שֶׁל אֶחָד מִן הַיְשָׁרִים הָאֵלֶּה, זֶה מוֹסִיף כָּבוֹד לָעִנְיָן. וְאַתָּה, יְדִידִי, מַהֵר וְחַלֵּק בֵּין הַנְּעָרוֹת הַלָּלוּ אֶת הַסְּמַרְטוּטִים אֲשֶׁר עַל בְּשָׂרֶךָ. אֲנִי אֶתְלֶה אוֹתְךָ כְּדֵי לְשַׁעֲשֵׁעַ אֶת אֲנָשֵׁינוּ, וְאַתָּה חַלֵּק בֵּינֵיהֶם אֶת כַּסְפְּךָ לְמַעַן יָרִימוּ כּוֹס לְחַיֶּיךָ. וְאִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לַעֲשׂוֹת כְּמַעֲשֵׂה הַמַּהְבִּילִים, לֵךְ וְתִמְצָא שָׁם בְּמַכְתֵּשׁ הָעֵץ פֶּסֶל אֶבֶן נָאֶה מְאֹד, וְהוּא הָאֵל אֲשֶׁר גָּנַבְנוּ לָנוּ בַּמָּקוֹם הַנִּקְרָא סֶן־פְּיֶר אוֹ־בֶּף. קָצַבְתִּי לְךָ אַרְבָּעָה רְגָעִים, לְמַעַן תָּשִׁיב לוֹ אֶת נַפְשֶׁךָ.”

הַנְּאוּם הָיָה נוֹרָא וְאָיֹם.

“יָפֶה דִבַּרְתָּ, בְּחַיֵּי נַפְשִׁי! קְלוֹפֶּן טְרוֹאִיפוּ יוֹדֵעַ לִדְרֹשׁ כְּאוֹתוֹ אָב קָדוֹשׁ שֶׁשְּׁמוֹ אַפִּיפְיוֹר,” קָרָא הַקֵּיסָר שֶׁל אֶרֶץ הַגָּלִיל וְשָׁבַר אֶת כַּדּוֹ, כְּדֵי לִתְמֹךְ בַּשְּׁבָרִים אֶת הַשֻּׁלְחָן.

“אֲדוֹנִים רַבֵּי חֶסֶד, קֵיסָרִי וּמְלָכַי,” פָּתַח גְרֶנְגּוֹאַר מִתּוֹךְ קְרִירוּת רוּחַ (אֵין יוֹדֵעַ כֵּיצַד הִגִּיעַ לִידֵי תֹּקֶף זֶה, אֲבָל הוּא דִבֵּר דְּבָרִים נִמְרָצִים), “אַתֶּם לֹא הוֹאַלְתֶּם לִשְׁמֹעַ אֶת דְּבָרָי. אָנֹכִי פֶּטֶר גְרֶנְגּוֹאַר, פַּיְטָן לְפִי אֻמָּנוּתִי, וְחִזָּיוֹן אֶחָד שֶׁחִבַּרְתִּי הֻצַּג הַבֹּקֶר עַל הַבָּמָה בָּאוּלָם הַגָּדוֹל שֶׁל הָאַרְמוֹן.”

“אַהּ! מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ!” אָמַר קְלוֹפֶּן. “מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ כִּי הָיִיתִי שָׁם בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה. וְאוּלָם הַגַּע בְּעַצְמְךָ, יְדִידִי, וְכִי מִתּוֹךְ שֶׁגָּרַמְתָּ לָנוּ הַבֹּקֶר שִׁעְמוּם אָנוּ מְצֻוִּים לְפַטֵּר אוֹתְךָ הָעֶרֶב מִן הַתְּלִיָּה?”

“דּוֹמֶה שֶׁנִּגְזְרָה עָלֵי תְּלִיָּה,” הִרְהֵר גְרֶנְגּוֹאַר בְּלִבּוֹ. אַף עַל פִּי כֵן נִסָּה עוֹד תַּחְבּוּלָה אֶחָת. “תָּם אֲנִי וְלֹא אָבִין,” פָּתַח בִּדְבָרִים, “מַדּוּעַ אֵין הַפַּיְטָנִים נֶחְשָׁבִים בִּכְלָל רֵיקִים וּפוֹחֲזִים. אֶזוֹף בְּדוֹרוֹ הָיָה נָע וָנָד; הוֹמֶרוּס הָיָה בְּשַׁעְתּוֹ קַבְּצָן פּוֹשֵׁט יָד; מֶרְקוּרְיוּס הָיָה גַנָּב…”

קְלוֹפֶּן שִׁסַּע אוֹתוֹ בִּדְבָרִים: “דּוֹמֶה שֶׁאַתָּה אוֹמֵר לַהֲבִיאֵנוּ לִידֵי חֲרָטָה בְּכֹחַ שֶׁל פִּטְפּוּטֵי הָבֶל. מְסֹר אֶת עַצְמְךָ לִתְלִיָּה, בְּשֵׁם אֱלֹהִים! וְאַל תִּגְרֹם לָנוּ טֹרַח מְרֻבֶּה!”

“סְלִיחָה וּמְחִילָה, אֲדוֹנִי וּמַלְכִּי רַב הַחֶסֶד,” עָנָה גְרֶנְגּוֹאַר בַּהֲגִנּוֹ בְּכָל כֹּחוֹ עַל חַיָּיו, “כַּדַּאי הַדָּבָר… עוֹד רֶגַע אֶחָד… יוֹאֶל נָא לִשְׁמֹעַ… הֲלֹא יִתְּנוּ לִי לֵאמֹר דָּבָר בְּטֶרֶם יוֹצִיאוּ אֶת דִּינִי לְחוֹבָה…”

וְאָמְנָם דְּבָרָיו הָעֲלוּבִים נִבְלְעוּ בָּרַעַשׁ אֲשֶׁר קָם מִסָּבִיב. הַנַּעַר הַקָּטֹן גֵּרֵד בְּיֶתֶר עֹז אֶת דָּפְנֵי הַקַּלַּחַת, וּסְאַת הַהֲמֻלָּה נִמְלְאָה כְּשֶׁאִשָּׁה זְקֵנָה אַחַת שָׂמָה עַל הַחֲצוּבָה מַחֲבַת מְלֵאָה שׁוּמָן, וְזוּ הַתְחִילָה שׁוֹרֶקֶת עַל גַּבֵּי הָאֵשׁ וּמַחֲרִישָׁה אֶת הָאָזְנַיִם כַּצְרִיחוֹת הַלָּלוּ שֶׁל מַחֲנֵה יְלָדִים הָרָצִים בָּרְחוֹב אַחֲרֵי מַסֵּכָה. בֵּין כֹּה וָכֹה וּקְלוֹפֶּן טְרוֹאִיפוּ פָּנָה רֶגַע אֶחָד אֶל דֻּכַּס מִצְרַיִם וְאֶל קֵיסָר גָּלִיל הֲלוּם הַשִּׁכָּרוֹן, וְהָיָה כְּשׁוֹאֵל עֵצָה מִפִּיהֶם. אַחֲרֵי כֵן קָרָא בְּקוֹל: “הַסּוּ כֻּלְּכֶם!” וְכֵיוָן שֶׁהַקַּלַּחַת וְהַמַּחֲבַת לֹא נִשְׁתַּתְּקוּ אֶלָּא הוֹסִיפוּ לָתֵת אֶת הֶמְיָתָן בְּחַבְרוּתָא, לְפִיכָךְ קָפַץ קְלוֹפֶּן מֵעַל הֶחָבִית, בָּעֵט בַּקַלַּחַת וְטִלְטְלָהּ מִמְּקוֹמָה, אוֹתָהּ וְאֶת הַנַּעַר, הַרְחֵק כַּעֲשָׂרָה צְעָדִים, הֵטִיל בְּעִיטַת רֶגֶל גַּם בַּמַחֲבַת וְגָרַם לְכָךְ שֶׁהַשּׁוּמָן נִשְׁפַּךְ כֻּלּוֹ לְתוֹךְ הָאֵשׁ, וּלְבַסּוֹף חָזַר וְעָלֶה מִתּוֹךְ הַדְרַת כָּבוֹד עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ, בְּלִי שִׂים לֵב אַף בִּמְעַט לְבִכְיוֹ הֶחָנוּק שֶׁל הַיֶּלֶד וְלִתְלוּנָתָהּ הַכְּבוּשָׁה שֶׁל הַזְּקֵנָה, זוֹ שֶׁסְּעֻדַּת הָעֶרֶב שֶׁלָּהּ הִתְנַדְּפָה עַכְשָׁו בָּאֲוִיר בִּדְמוּת שַׁלְהֶבֶת מִתְלַקָּחַת.

טְרוֹאִיפוּ נָתַן אוֹת, וּמִיָּד נִגְּשׁוּ הַדֻּכָּס וְהַקֵּיסָר וְכָל הֲמוֹן הַגַּנָּבִים וְהָרַמָּאִים וְנִתְיַצְּבוּ סְבִיבוֹ בִּדְמוּת חֲצִי גֹרֶן עֲגֻלָּה, וּגְרֶנְגּוֹאַר, הַכָּפוּת עֲדַיִן בִּידֵי שׁוֹבָיו, עָמַד בַּתָּוֶךְ. לְתוֹךְ חֲצִי עִגּוּל זֶה נִתְכַּנְּסוּ בְּעִרְבּוּבְיָה סְמַרְטוּטִים וּבְלוֹיֵי סְחָבוֹת, קִשּׁוּטֵי־זוֹל מַבְרִיקִים, מַזְלְגוֹת וְאִתִּים, דְּמֻיּוֹת מִתְנוֹדְדוֹת עַל רַגְלֵיהֶן, זְרוֹעוֹת חֲשׂוּפוֹת וְאַמִּיצוֹת, פַּרְצוּפִים מְזֹהָמִים, בְּלוּיִם אוֹ מַבִּיעִים בַּהֲמִיּוּת. וּבְקֶרֶב אֻשְׁפִּיזִין אֵלֶּה שֶׁכֻּלָּם מְנֻוָּלִים יָשַׁב קְלוֹפֶּן טְרוֹאִיפוּ עַל כִּסְאוֹ כְּנָשִׂיא בְּמוֹעֲצַת זְקֵנִים, כְּמֶלֶךְ בֵּין נְדִיבֵי עָם. כְּאַפִּיפְיוֹר בַּאֲסֵפַת חַשְׁמַנִּים, וּמַרְאֵהוּ זֶה הָיָה לוֹ, רֵאשִׁית, בִּגְלַל אֲשֶׁר יָשַׁב גָּבֹהַּ מֵעַל כָּל הָעָם, וְשֵׁנִית – בִּגְלַל הַבָּעַת הַגַּאֲוָה, הַפִּרְאִית וְהָאֲיֻמָּה, שֶׁנִּשְׁקְפָה מִתּוֹךְ עֵינָיו הַמַּבְרִיקוֹת וְשֶׁטִּשְׁטְשָׁה בְּמִקְצָת עַל פָּנָיו, פְּנֵי רַמַּאי, אֶת רשֶׁם הַנִּוּוּל. אֶפְשָׁר הָיָה לְדַמּוֹת אוֹתוֹ לַחֲזִיר־בָּר הַשּׁוֹכֵן בֵּין חֲזִירֵי בָּיִת.

“הַסְכֵּת וּשְׁמַע,” פָּנָה וְאָמַר אֶל גְרֶנְגּוֹאַר וְהֶחֱלִיק תּוֹךְ כְּדֵי כָּךְ בְּיָדוֹ הַנֻּקְשָׁה עַל פְּנֵי סַנְטֵרוֹ מְשֻׁנֵּה הַצּוּרָה, “לֹא אֵדַע כָּל נִמּוּק אֲשֶׁר בִּגְלָלוֹ נְפַטֵּר אוֹתְךָ מִן הַתְּלִיָּה. מִכָּל מָקוֹם אֲנִי רוֹאֶה כִּי אַתָּה מִתְנַגֵּד לְכָךְ; וְאֵין הַדָּבָר תָּמוּהַּ כְּלָל: אַתֶּם, יוֹשְׁבַי קֶרֶת שַׁאֲנַנִּים, אֵינְכֶם רְגִילִים בִּתְלִיָּה. מַגְזִימִים אַתֶּם בְּעֶרְכּוֹ שֶׁל כָּל אוֹתוֹ הָעִנְיָן. וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ נוֹטִים לַעֲשׂוֹת אִתְּךָ חֶסֶד, וְיֵשׁ דָּבָר אֶחָד שֶׁיָּכֹל לְהוֹשִׁיעֲךָ וּלְחַלֶּצְךָ מִן הַמֵּצַר. הָרוֹצֶה אַתָּה לִהְיוֹת כְּאֶחָד מֵאִתָּנוּ?”

לֹא קָשֶׁה לְשַׁעֵר מַה גָדוֹל הָיָה רשֶׁם הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לְגַבֵּי גְרֶנְגּוֹאַר, שֶׁרָאָה אֶת עַצְמוֹ כְּהוֹלֵךְ לְמִיתָה וְנִתְיָאֵשׁ כִּמְעַט מִן הָרַחֲמִים. הוּא נֶאֱחָז שׁוּב בְּכָל כֹּחוֹ בַּתִּקְוָה הַחֲדָשָׁה.

“אֲנִי מַסְכִּים לְכָךְ, בְּרָצוֹן רַב,” אָמַר גְרֶנְגּוֹאַר.

“הֲמוּכָן וּמְזֻמָּן אַתָּה,” הוֹסִיף קְלוֹפֶּן לְדַבֵּר, “לָבוֹא בִּקְהָלָם שֶׁל אֲנְשֵׁי הַפִּגְיוֹן הַקָּטָן?”

“כֵּן הַדָּבָר, הַפִּגְיוֹן הַקָּטָן,” עָנָה גְרֶנְגּוֹאַר.

“וְיֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לְהִתְחַבֵּר אֶל חֶבֶר הַסַּיָפִים הַנְּדִיבִים?” הוֹסִיף הַמֶּלֶךְ לְדַבֵּר.

“אֶל חֶבֶר הַסַּיָפִים הַנְּדִיבִים.”

“וּלְקַבֵּל אֶת מָרוּתָהּ שֶׁל מַלְכוּת הָרַמָּאִים?”

“שֶׁל מַלְכוּת הָרַמָּאִים.”

“וְלִהְיוֹת כְּאַחַד הַפּוֹחֲזִים וְהָרֵיקִים?”

“כְּאַחַד הַפּוֹחֲזִים וְהָרֵיקִים.”

“בְּתָם לֵב?”

“בְּתָם לֵב.”

“וְדַע לְךָ, כִּי בֵּין כָּךְ וָכָךְ סוֹפְךָ לִתְלִיָּה.”

“אִי שָׁמָיִם!” אָמַר הַפַּיְטָן.

“אֶלָּא,” הוֹסִיף קְלוֹפֶּן לְדַבֵּר דְּבָרִים נִמְרָצִים, “תְּלִיָּה זוֹ תְּבוֹאֲךָ לֶעָתִיד לָבוֹא וְתִתְכּוֹנֵן בְּיֶתֶר תִּפְאֶרֶת, עַל חֶשְׁבּוֹן הֵעִיר הַמְהֻלָּלָה פָּרִיס, עַל עַמּוּד עָשׂוּי אֶבֶן וְעַל יְדֵי אֲנָשִׁים נִכְבָּדִים. יֵשׁ בָּזֶה מֵעֵין נֶחָמָה.”

“כִּדְבָרֶיךָ, אֲדוֹנִי,” עָנָה גְרֶנְגּוֹאַר.

“וְעוֹד כַּמָּה טוֹבוֹת אֲחֵרוֹת מֻבְטָחוֹת לָךְ. לְאַחַר שֶׁתִּתְחַבֵּר אֶל חֶבֶר הַסַּיָפִים לֹא תִּצְטָרֵךְ לִדְאֹג לָרֶפֶשׁ וְלָעֲנִיִּים וְלַמָּאוֹר, וַהֲרֵי אֶזְרְחֵי הָעִיר פָּרִיס חַיָּבִים כֻּלָּם בְּעֹל זֶה.”

“יְהִי כָּךְ,” אָמַר הַפַּיְטָן, “אֲנִי מוּכָן וּמְזֻמָּן. מְקַבֵּל אֲנִי עַל עַצְמִי לִהְיוֹת רֵיק וּפוֹחֵז, רַמַּאי, אָח לְחֶבֶר הַסַּיָפִים וּלְחֶבֶר הַפִּגְיוֹן הַקָּטָן, וְכָל מַה שֶׁאַתֶּם רוֹצִים; לֶהֱוֵי יָדוּעַ לְךָ, אֲדוֹנִי וּמַלְכִּי, כִּי גַם קֹדֶם נִמְנֵיתִי בֵּין כָּל אֵלֶּה, שֶׁכֵּן אֲנִי פִּילוֹסוֹף; et nia in philosophia, omnes in philosopho contintntur³⁷, אוֹמֵר הַפִּתְגָּם.”

מִצְחוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ נֶחֱרַשׁ קְמָטִים.

“וְכִי מִי אָנֹכִי בְּעֵינֶיךָ, יְדִידִי? לָמָה אַתָּה מְצַפְצֵף בְּאָזְנֵינוּ בִּלְשׁוֹן גַּנָּבִים זוֹ שֶׁל יְהוּדֵי הוּנְגַרְיָה? לְשׁוֹן עֵבֶר לֹא יָדַעְתִּי. הָרוֹצֶה לִהְיוֹת שׁוֹדֵד אֵינוֹ מְחֻיָּב לִהְיוֹת יְהוּדִי. אָנֹכִי פָּרַשְׁתִּי כְּבָר מִמְּלֶאכֶת הַגַּנָּבוּת, מָאַסְתִּי בְּכָךְ. עוֹרֵף צַוָּאר – זֹאת מְלַאכְתִּי; גּוֹנֵב־כִּיס – עֵסֶק זֶה בָּזוּי בְּעֵינַי.”

גְרֶנְגּוֹאַר נִסָּה לְהַכְנִיס דִּבְרֵי פִּיּוּס לְתוֹךְ דְּבָרָיו הַנִּמְהָרִים שֶׁל הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר הִתקַצֵּף וְהֵחִישׁ מֵרֶגַע לְרֶגַע אֶת שִׂיחוֹ.

“יִסְלַח וְיִמְחַל לִי, אֲדוֹנִי רַב הַחֶסֶד. לֹא דִּבַּרְתִּי בִּלְשׁוֹן עֵבֶר, כִּי אִם בַּלָּשׁוֹן הָרוֹמָאִית.”

“דַּע לְךָ,” עָנָה קְלוֹפֶּן מִתּוֹךְ סַעֲרַת חֵמָה, “כִּי לֹא מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים אָנֹכִי וְכִי תָּלֹה אֶתְלֶה אוֹתְךָ, יְהוּדִי בֶּן־פִּימָה שֶׁכְּמוֹתֶךָ! דֻּגְמַת תַּגְרָן גּוּץ זֶה שֶׁמֵּאֶרֶץ יְהוּדָה, הֲרֵי הוּא עוֹמֵד כָּעֵת עַל יָדְךָ, וַאֲנִי תִּקְוָה כִּי בְּאַחַד הַיָּמִים אֶתְלֵהוּ עַל עֵץ. מַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַטְבֵּעַ מְזֻיֶּפֶת!”

וּבְדַבְּרוֹ הֶרְאָה בְּאֶצְבָּעוֹ עַל יְהוּדִי הוּנְגָרִי, עַבְדְּקַן וְגוּץ, זֶה שֶׁנִּטְפַּל קֹדֶם אֶל גְרֶנְגּוֹאַר וּבִקֵשׁ נְדָבָה בַּלָּשׁוֹן הָרוֹמָאִית, וְעַכְשָׁו, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הֵבִין שׁוּם לָשׁוֹן אַחֶרֶת, עָמַד וְתָמַהּ עַל הַזַּעַם הַנִּשְׁפָּךְ עָלָיו מִפִּי הַמֶּלֶךְ.

לְבַסּוֹף שָׁכְכָה בְּמִקְצָת חֲמָתוֹ שֶׁל מַר קְלוֹפֶּן.

“רֵיקָא,” פָּנָה בִּדְבָרִים אֶל הַפַּיְטָן שֶׁלָּנוּ, “מַשְׁמַע שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לְהִתְחַבֵּר אֶל הָרַמָּאִים?”

“בְּוַדַּאי וּבְוַדַּאי,” עָנָה הַפַּיְטָן.

“וְאוּלָם אֵין רָצוֹן עוֹשֶׂה כָּאן הַכֹּל.” אָמַר קְלוֹפֶּן הַזָּעוּם; “כַּוָּנָה טוֹבָה אֵינָהּ מִצְטָרֶפֶת לְמַעֲשֶׂה וְאֵינָהּ מַנְחִילָה לְבַעֲלָהּ אֶלָּא גַן־עֵדֶן; וּבַנָּדוֹן שֶׁלָּנוּ גַן־עֵדֶן לְבָד וְחֶבֶל הַתְּלִיָּה לְבָד. תֵּדַע שֶׁלֹּא יְסַפְּחוּ אוֹתְךָ אֶל חֶבֶר הַגַּנָּבִים אֶלָּא אִם תּוֹכִיחַ שֶׁאַתָּה רָאוּי לְאוֹתָהּ אִצְטְלָא, וּלְשֵׁם נִסָּיוֹן עָלֶיךָ לִשְׁלֹחַ יָד בִּגְנֵבָה לְתוֹךְ כִּיסֵי הַבֻּבָּה הָעֲשׂוּיָה אֲבָרִים.”

“כִּרְצוֹנֶךָ. שָׁלֹחַ אֶשְׁלַח אֶת יָדִי בִּגְנֵבָה לְתוֹךְ כִּיסֵי הַבֻּבָּה!”

קְלוֹפֶּן נָתַן אוֹת. אֲחָדִים מֵאַנְשֵׁי הַכַּת יָצְאוּ מִתּוֹךְ הַמַּעְגָּל וְשָׁבוּ מִיָּד אֶל הַמָּקוֹם. הֵם הֵבִיאוּ שְׁנֵי גָלְמֵי עֵץ שֶׁבִּקְצֵהֶם הַתַּחְתּוֹן נַעֲשׂוּ לָהֶם כַּנִּים וְהָיָה קַל לְהַעֲמִידָם עַל הָאָרֶץ; לְמַעְלָה, מִקְצֵה גֹלֶם אֶחָד לַשֵּׁנִי, הִנִּיחוּ קוֹרָה, וְכָל הַבִּנְיָן נִרְאָה לְבַסּוֹף כִּתְלִיָּה נָאָה וְקַלָּה הָעֲלוּלָה לְהַנִּיחַ אֶת דַּעְתּוֹ שֶׁל גְרֶנְגּוֹאַר, הוֹאִיל וְהִיא נִבְנְתָה כֻּלָּהּ לְנֶגֶד עֵינָיו. לֹא חָסַר בָּהּ שׁוּם דָּבָר, גַּם הַחֶבֶל הָיָה תָּלוּי וְיוֹרֵד מֵעַל הַקּוֹרָה וְנָע אֵילָךְ וְאֵילָךְ כִּמְזֻמָּן לִמְלַאכְתּוֹ.

“מָה יִהְיֶה סוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר?” שָׁאַל גְרֶנְגּוֹאַר אֶת עַצְמוֹ מִתּוֹךְ חֲרָדָה. קִשְׁקוּשׁ מְצִלּוֹת, שֶׁהִגִּיעַ בְּרֶגַע זֶה לְאָזְנָיו, הִשְׁכִּיחַ מִלִּבּוֹ אֶת מְצוּקָתוֹ. זֹאת הָיְתָה בֻּבָּה עֲשׂוּיָה אֲבָרִים שֶׁהֶעֱלוּהָ לִתְלִיָּה בַּחֶבֶל שֶׁעַל צַוָּארָהּ, מִין דַּחְלִיל בִּלְבוּשׁ אָדֹם, הָעֲדוּיָה מְצִלּוֹת אֵין מִסְפָּר, דֵּי שַׁמֵּשׁ עֲדִי לִשְׁלשִׁים פְּרָדִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ קַשְׂטִילְיָה. הֲמוֹן הַמְּצִלּוֹת הָאֵלֶּה לֹא חָדְלוּ מִצַּלְצֵל כָּל זְמַן שֶׁהִתְנוֹדֵד הַחֶבֶל, אֲבָל הֵם הָיוּ מִשְׁתַּתְּקִים וְהוֹלְכִים וְנֶאֶלְמוּ לְבַסּוֹף לְגַמְרֵי לְאַחַר שֶׁהַבֻּבָּה קָפְאָה לְלֹא תְּנוּעָה בְּעֶטְיוֹ שֶׁל חֹק הַמְטֻלְטֶלֶת. זֶה הַחֹק אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מִן הָעוֹלָם אֶת שְׁעוֹנֵי הַמַּיִם וְהַחוֹל.

עַכְשָׁו רָמַז קְלוֹפֶּן לִגְרֶנְגּוֹאַר עַל הַכִּסֵּא הַמִּתְנוֹדֵד שֶׁעָמַד מִתַּחַת לַבֻּבָּה.

“עֲלֵה עַל הַכִּסֵּא הַזֶּה!”

“אִי שָׁמָיִם!” הֶחֱזִיר גְרֶנְגּוֹאַר, “הֲלֹא אֶשְׁבֹּר אֶת מַפְרַקְתִּי. הַכִּסֵּא הַזֶּה צוֹלֵעַ כְּזוּג חֲרוּזָיו שֶׁל רְטִיאַל³⁸; אַחַת מִכְּרָעָיו הִיא בִּבְחִינַת אֶכְּסָמֶטֶר וְהַשְּׁנִיָּה בִּבְחִינַת פֶּנְטָמֶטֶר.”

“עֲלֵה עַל הַכִּסֵּא!” חָזַר קְלוֹפֶּן עַל דְּבָרָיו.

גְרֶנְגּוֹאַר עָלָה עַל הַכִּסֵּא; אֲבָל לֹא מָצָא אֶת נְקֻּדַּת הַכֹּבֶד שֶׁלּוֹ אֶלָּא לְאַחֵר שֶׁהֵבִיא אֶת עַצְמוֹ לִידֵי שִׁוּוּי מִשְׁקָל עַל יְדֵי תְּנוּעוֹת הָרֹאשׁ וְהַיָּדָיִם.

“וְעַכְשָׁו,” הוֹסִיף הַמֶּלֶךְ לְדַבֵּר, “כְּרֹךְ אֶת כַּף רַגְלְךָ הַיְמָנִית מִסָּבִיב לְעֶצֶם הָרֶגֶל הַשְּׂמָאלִית וְהִתְרוֹמֵם עַל קָצֶהָ שֶׁל רֶגֶל זוֹ.”

“אֲדוֹנִי הַנַּעֲלֶה,” אָמַר גְרֶנְגּוֹאַר, “הוּא גוֹזֵר עָלַי אֵפוֹא רִסּוּק אֲבָרִים?”

קְלוֹפֶּן נִעֲנַע רֹאשׁוֹ כְּזוֹעֵף.

“שְׁמַע נָא, יְדִידִי, אַתָּה מַרְבֶּה שִׂיחָה לְבַטָּלָה. הָבָה אָגִּידָה לְךָ בְּקִצּוּר אֵת אֲשֶׁר עָלֶיךָ לַעֲשׂוֹת. הִתְרוֹמֵם עַל קְצֵה רַגְלְךָ, כְּפִי שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ; וְכָךְ תַּגִּיעַ עַד לְכִיסָהּ שֶׁל הַבֻּבָּה; תִּבְדֹּק אֶת הַכִּיס; תּוֹצִיא מִשָּׁם אַרְנָק מָלֵא כֶּסֶף; וְאִם גָּמַרְתָּ אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְאַף אַחַת מִן הַמְּצִלּוֹת לֹא הִשְׁמִיעָה אֶת קוֹלָהּ – הִצְלַחְתָּ לַעֲשׂוֹת; אָז יִקָּרֵא לְךָ רֵיק וּפוֹחֵז. וְלֹא נִצְטָרֵךְ אֶלָּא לְקַדֵּשׁ אוֹתְךָ בְּמַהֲלֻמוֹת בְּמֶשֶׁךְ שְׁמוֹנָה יָמִים.”

“חֵי הַשָּׂטָן! מִן הַנִּמְנָע שֶׁאֶעֱמֹד בְּנִסָּיוֹן זֶה,” אָמַר גְרֶנְגּוֹאַר. “וְאִם אָבִיא אֶת הַמְּצִלּוֹת לִידֵי צִלְצוּל?”

“אָז יַעֲלוּךָ לִתְלִיָּה. וְכִי הֲבִינוֹתָ?”

“אֵין מֹחִי תּוֹפֵס אֵת כָּל זֶה,” הֶחֱזִיר גְרֶנְגּוֹאַר.

“שְׁמָעֵנִי וְאַגִּידָה לְךָ עוֹד פָּעַם. עָלֶיךָ לִבְדֹּק אֶת כִּיס הַבֻּבָּה וּלְהוֹצִיא אֶת אַרְנַק הַכֶּסֶף; אִם בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה תַּשְׁמִיעַ אֶת קוֹלָהּ אֲפִילוּ מְצִלָּה אַחַת – אַתָּה הוֹלֵךְ לִתְלִיָּה. וְכִי הֲבִינוֹתָ?”

“עַכְשָׁו הֲבִינוֹתִי,” אָמַר גְרֶנְגּוֹאַר. “וּמָה עוֹד?”

“וְאִם יַעֲלֶה בְּיָדְךָ לָקַחַת אֶת הָאַרְנָק וְהַמְּצִלּוֹת לֹא תְּצַלְצֵלְנָה – אָז תִּהְיֶה כְּאַחַד הָרַמָּאִים וּבְמֶשֶׁךְ שְׁמוֹנַת יָמִים תְּקַבֵּל מִידֵי הַחַבְרַיָּה מַכּוֹת הֲגוּנוֹת. סָבוּרְנִי שֶׁהִשַּׂגְתָּ עַכְשָׁו אֶת דְּבָרַי?”

“לֹא, אֲדוֹנִי הַנַּעֲלֶה, עֲדַיִן לֹא תָּפַסְתִּי אֶת הָעִנְיָן כַּהֲלָכָה. וְכִי אֵיזוֹ תּוֹעֶלֶת תֵּצֵא לִי מִזֶּה? מִן הַפַּח אֶל הַפַּחַת – אוֹ תְּלִיָּה אוֹ מַכּוֹת.”

“וְכִי מְעַט לְךָ,” הֶחֱזִיר קְלוֹפֶּן, “שֶׁאַתָּה עוֹמֵד לִהְיוֹת כְּאַחַד הָרֵיקִים וְהַפּוֹחֲזִים וּכְאַחַד הָרַמָּאִים? וּכְשֶׁנְּחַנֵּךְ אוֹתְךָ בְּמַכּוֹת הֲרֵי לֹא נַעֲשֶׂה אֶת הַדָּבָר אֶלָּא לְטוֹבָתֶךָ, כְּדֵי לְהַקְנוֹת לְךָ הֶרְגֵּל.”

“אֲנִי מוֹדֶה מִקֶּרֶב לֵב,” עָנָה הַפַּיְטָן.

“מַהֵר, הָחִישָׁה אֶת מַעֲשֶׂיךָ,” אָמַר הַמֶּלֶךְ וְהִכָּה בְּרַגְלוֹ עַל הֶחָבִית עַד שֶׁזּוֹ הִשְׁמִיעָה קוֹל כְּתֹף שֶׁל תֻּרְכִּים. “פְּנֵה לְךָ וּבְדֹק אֶת הַבֻּבָּה וּמַהֵר לִגְמֹר אֶת הַמְּלָאכָה. וַאֲנִי מַזְהִיר אוֹתְךָ בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה, כִּי אִם אֶשְׁמַע קוֹל צִלְצוּל מִפִּי מְצִלָּה אַחַת, אַעֲלֶה אוֹתְךָ לִתְלִיָּה בִּמְקוֹם הַבֻּבָּה.”

הָרַמָּאִים מָחֲאוּ כַּף לִקְלוֹפֶּן וְנִצְטַפְּפוּ בְּמַעְגָּל מִסָּבִיב לַתְּלִיָּה כְּשֶׁהֵם צוֹחֲקִים צְחוֹק לְלֹא חֶמְלָה, וְלַמַּחֲזֶה הַזֶּה הֶעֱלָה גְרֶנְגּוֹאַר בְּדַעְתּוֹ כִּי הוּא מְשַׁמֵּשׁ לַחַבְרַיָּה מָקוֹר שֶׁל שַׁעֲשׁוּעִים רַבִּים יוֹתֵר מִדַּי, וְדָבָר זֶה עָלוּל לְהָמִיט עָלָיו רָעָה גְדוֹלָה. הוּא נִתְיָאֵשׁ אֵפוֹא מִכָּל תִּקְוָה, חוּץ מִתִּקְוָה קְלוּשָׁה אַחַת, לֵאמֹר, כִּי תַּעֲמֹד לוֹ הַצְלָחָה בַּמְּלָאכָה הָאֲיֻמָּה אֲשֶׁר נִטַּל עָלָיו לַעֲשׂוֹת; הוּא גָמַר בְּלִבּוֹ לַעֲשׂוֹת אֶת הַנִּסָּיוֹן, אֶלָּא שֵׁקֹּדֶם לָזֶה הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה חַמָּה אֶל הַבֻּבָּה הָעוֹמֶדֶת לִהְיוֹת שְׁדוּדָה וְהָעֲלוּלָה בְּוַדַּאי לְהִתְרַגֵּשׁ בְּיֶתֶר קַלּוּת מֵאֲשֶׁר לִבּוֹתֵיהֶם שֶׁל הָרַמָּאִים. מְצִלּוֹת אֵלּוּ לְאֵין מִסְפָּר, עַל עִנְבְּלֵיהֶן הַקְּטַנִּים הָעֲשׂוּיִם נְחשֶׁת, נִרְאוּ לוֹ כַּהֲמוֹן פִּיּוֹת פְּעוּרִים שֶׁל פְּתָנִים הַמּוּכָנִים בְּכָל רֶגַע לַעֲקֹץ וְלִלְחשׁ.

“אֲבוֹי,” מִלְמֵל גְרֶנְגּוֹאַר לְנַפְשׁוֹ, “וְכִי יִתָּכֵן שֶׁחַיַּי תְּלוּיִם בִּתְנוּדָה קַלָּה שֶׁל אַחַת הַמְּצִלּוֹת הַזְּעִירוֹת הַלָּלוּ? הָהּ!” הוֹסִיף לְדַבֵּר בְּפָרְשׂוֹ אֶת כַּפָּיו, “כְּבשְׁנָה אֶת קוֹלְכֶן, מְצִלּוֹת, מִנְעוּ עַצְמְכֶם מִצִּלְצוּל, זוּגוֹת!”

וְהוּא נִסָּה עוֹד דָּבָר אַחֲרוֹן אֶל טְרוֹאִיפוּ.

“וְשֶׁמָּא תְּנַשֵּׁב רוּחַ לְפֶתַע פִּתְאֹם?” פָּנָה אֵלָיו בִּשְׁאֵלָה.

“אָז יַעֲלוּךָ לִתְלִיָּה,” עָנָה הַלָּז בְּלִי כָּל פִּקְפּוּק.

וּכְשֶׁרָאָה גְרֶנְגּוֹאַר כִּי אֵין לִדְחוֹת אֶת הַדָּבָר וְאֵין לְהִשְׁתַּמֵּט מִמֶּנּוּ, אִמֵּץ אֶת לִבּוֹ; הוּא כָּרַךְ רֶגֶל יְמָנִית מִסָּבִיב לְרֶגֶל שְׂמָאלִית, הִתְרוֹמֵם עַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַשְּׂמָאלִית וּפָשַׁט אֶת יָדוֹ… וְאוּלָם אַךְ נָגַע בַּבֻּבָּה וְכָל גּוּפוֹ, שֶׁלֹּא עָמַד אֶלָּא עַל רֶגֶל אַחַת, הִתְחִיל נָע וְזָע עַל גַּבֵּי הַכִּסֵּא; הוּא נִסָּה בְּלִי מֵשִׂים לְהִשָׁעֵן עַל הַבֻּבָּה, וְאוֹתוֹ רֶגַע נִטַּל מִמֶּנּוּ שִׁוּוּי הַמִּשְׁקָל וְהוּא נָפַל עַל הָאָרֶץ בְּפִשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם, נִדְהָם כֻּלּוֹ מִקּוֹל צִלְצוּלָם הַנּוֹרָא שֶׁל הֲמוֹן מְצִלּוֹת הַבֻּבָּה; וְאַף זוֹ נִרְתְּעָה לְמַגַּע יָדוֹ, נִתְהַפְּכָה מִתְּחִלָּה כְּדֵי סִבּוּב שָׁלֵם וְהִתְחִילָה אַחֲרֵי כֵן מִתְנוֹדֶדֶת בִּגְאוֹנָה בֵּין שְׁנֵי גָלְמֵי הָעֵץ.

“לַאֲבַדּוֹן!” צָעַק גְרֶנְגּוֹאַר בְּנָפְלוֹ, נִשְׁתַּטַּח כְּמֵת עַל הָאָרֶץ וּפָנָיו כְּלַפֵּי מָטָּה.

תּוֹךְ כְּדֵי כָּךְ קָלְטָה אָזְנוֹ אֶת צִלְצוּל הַזּוּגוֹת הַנּוֹרָא וְאֶת צְחוֹק הַזָּדוֹן אֲשֶׁר לָרַמָּאִים, וְעַל כָּל אֵלֶּה הֵרִיעַ בְּאָזְנוֹ קוֹלוֹ שֶׁל טְרוֹאִיפוּ אֲשֶׁר קָרָא:

“קְחוּ אֶת בַּר־נַשׁ זֶה וְהַעֲלוּהוּ בְּלִי שְׁהוּת לִתְלִיָּה.”

גְרֶנְגּוֹאַר קָם עַל רַגְלָיו. הַבֻּבָּה סֻלְּקָה כְּבָר מָעַל הַקּוֹרָה, כְּדֵי לְפַנוֹת לוֹ מָקוֹם.

גַּנָּבִים הִכְרִיחוּ אוֹתוֹ שֶׁיַּעֲלֶה עַל הַכִּסֵּא.

קְלוֹפֶּן נִגַּשׁ אֵלָיו, כָּרַך לוֹ אֶת הַחֶבֶל מִסָּבִיב לְצַוָּארוֹ וְטֶפַח לוֹ עַל שִׁכְמוֹ: “הֱיֵה שָׁלוֹם, יְדִידִי. אִלּוּ גַם הָיִיתָ אַפִּיפְיוֹר שֶׁל רוֹמָא לֹא הָיִיתָ נִצָּל עַכְשָׁו מִכַּף הַתְּלִיָּה.”

גְרֶנְגּוֹאַר רָצָה לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים וְלֹא הֶעֱלָה אֶת תְּחִנָּתוֹ עַל שְׂפָתָיו. הוּא הֵעִיף אֶת עֵינָיו מִסָּבִיב; אֲבָל כָּל תִּקְוָה לֹא נִשְׁקְפָה לוֹ מֵעֲבָרִים: כֻּלָּם צָחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתּוֹ.

“בֶּלְוִין דֶּה־לֶטוֹאַל,” קָרָא הַמֶּלֶךְ לְאִישׁ מִדָּה אֶחָד מִן הָרַמָּאִים שֶׁיָּצָא בְּרֶגַע זֶה מִתּוֹךְ הַקָּהָל, “טַפֵּס וַעֲלֵה עַל הַקּוֹרָה.”

בֶּלְוִין דֶּה־לֶטוֹאַל הִתְחִיל מְטַפֵּס בִּזְרִיזוּת בַּקוֹרָה, וְלֹא עָבַר רֶגַע אֶחָד עַד שֶׁגְּרֶנְגּוֹאַר הֵרִים אֶת עֵינָיו וְנִזְדַּעֲזַע לִרְאוֹת אֶת הַלָּז רָכוּב מֵעַל לְרֹאשׁוֹ.

“וְעַכְשָׁו,” הוֹסִיף קְלוֹפֶּן טְרוֹאִיפוּ לְצַוּוֹת, “מִיָּד כְּשֶׁאַכֶּה כַּף אֶל כַּף תָּקוּם אַתָּה, אַנְדְּרִי לֶה־רוּג', וְתַהֲפֹךְ אֶת הַכִּסֵּא עַל יְדֵי בְּעִיטַת רֶגֶל; אַתָּה, פְרַנְס שַׁנְט־פְּרוּן, תִּתְלֶה אֶת עַצְמְךָ בְּרַגְלָיו שֶׁל הַנָּבָל, וְאַתָּה, בֶּלְוִין, תָּטִיל אֶת עַצְמְךָ עַל כְּתֵפָיו, וּרְאוּ שֶׁתַּתְחִילוּ כֻּלְּכֶם בְּבַת־אַחַת,הַשְּׁמַעְתֶּם?”

פַּלָצוּת אָחֲזָה אֶת גְרֶנְגּוֹאַר.

“הֲמוּכָנִים אַתֶּם לְהַתְחִיל בַּדָּבָר?” קָרָא קְלוֹפֶּן טְרוֹאִיפוּ אֶל שְׁלשֶׁת הָרַמָּאִים שֶׁעָמְדוּ לְהִתְנַפֵּל בְּלִי שְׁהוּת עַל גְרֶנְגּוֹאַר. הַפַּיְטָן הַמִּסְכֵּן שֶׁלָּנוּ הָיָה שָׁרוּי בְּצִפִּיָּה נוֹרָאָה, וְאוּלָם קְלוֹפֶּן הַשַּׁאֲנָן גָּרַף אוֹתוֹ רֶגַע בִּקְצֵה רַגְלוֹ שָׂרִיגֵי עֵץ־גֶּפֶן וֶהֱטִילָם לְתוֹךְ הַמְּדוּרָה. “הֲמוּכָנִים אַתֶּם לְהַתְחִיל בַּדָּבָר?” חָזַר עַל דְּבָרָיו וְהֵרִים אֶת יָדָיו כְּדֵי לָתֵת אֶת הָאוֹת. עוֹד רֶגַע וְהַכֹּל תַּם וְנִשְׁלַם. וְאוּלָם הוּא עָמַד שׁוֹהֶה, כְּאִלּוּ עֲבָרוֹ פִּתְאֹם רַעְיוֹן חָדָשׁ. “שְׁהוּ רֶגַע,” אָמַר קְלוֹפֶּן, “הֲרֵי הִסַּחְתִּי מִלִּבִּי דָבָר אֶחָד!… מִנְהָג הוּא אֶצְלֵנוּ, שֶׁכָּל אִישׁ הַיּוֹצֵא לִתְלִיָּה מַכְרִיזִים עָלָיו וְשׁוֹאֲלִים אִם אֵין אִשָּׁה רוֹצָה לְהִנָּשֵׂא לוֹ. יְדִידִי, הֵא לְךָ דֶרֶךְ יְשׁוּעָה אַחֲרוֹנָה! קַח אִשָּׁה מִבְּנוֹת הָרֵיקִים וְהַפּוֹחֲזִים אוֹ צֵא לִתְלִיָּה.”

חֹק צוֹעֲנִים זֶה, כַּמָּה שֶׁיְּהֵא מֻפְלָא בְּעֵינֵי הַקּוֹרֵא, רָשׁוּם עַד הַיּוֹם הַזֶּה לְכָל פְּרָטָיו עַל סֵפֶר הַחֻקִּים הַקַּדְמוֹנִים שֶׁל הָאַנְגְּלִים. הָרוֹצֶה יְעַיֵּן בַּסֵּפֶר “Burington’s Observations”.

גְרֶנְגּוֹאַר הִתְאוֹשֵׁשׁ שׁוּב. בְּמֶשֶׁךְ חֲצִי שָׁעָה לֻקַּח זוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה מִן הַמָּוֶת אַל הַחַיִּים. וְאוּלָם תּוֹחַלְתּוֹ הַחֲדָשָׁה לֹא הָיְתָה אֶלָּא רְפוּיָה בְּעֵינָיו.

“שִׂימוּ לֵב!” קָרָא קְלוֹפֶּן לְאַחֵר שֶׁעָלָה שׁוּב עַל הֶחָבִית, “שִׂימוּ לֵב, נָשִׁים וּבָנוֹת, שֶׁמָּא יֵשׁ בֵּינֵיכֶן אַחַת, וּתְהֵא זוֹ מְכַשֵּׁפָה אוֹ יְלִידַת בֵּיתָהּ שֶׁל מְכַשֵּׁפָה, הָרוֹצָה לְהִנָּשֵׂא לְנָבָל זֶה? שְׁמַעְנָה, קוֹלֶט לַה־שָׁרוֹן וֶאֱלִיזַבֶּט טְרוּבֶן! סִימוֹן יוֹדוּאִין! מָרִי פְּיֶדְבּוּ! טְהוֹן לַה־לוֹנְג‘! בֶּרַרְד פָנוּאֵל! מִיכָאֵל קָנַי! קְלוֹדִין רוּג’ אוֹרֵי! מָטוּרִין גִ’רוֹרוּ! וְאַף אַתְּ, אִיזַבּוֹ לַה־טְיֶרִי! בֹּאנָה כֻּלְּכֶן וְהִסְתַּכֵּלְנָה בַּמְּצִיאָה! בַּעַל בְּלֹא מְחִיר! מִי מִכֶּן רוֹצָה לְקַחְתּוֹ?”

אֵין סָפֵק בַּדָּבָר, כִּי בְּמַצָּב עָלוּב זֶה לֹא הָיָה גְרֶנְגּוֹאַר עָלוּל בְּיוֹתֵר לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי אִשָּׁה. בְּנוֹת הָעֵדָה לֹא הִתְנַפְּלוּ עַל הַמְּצִיאָה. הָאֻמְלָל שָׁמַע בְּאָזְנָיו אֶת תְּשׁוּבוֹתֵיהֶן: “לֹא! לֹא! מוּטָב שֶׁיַּעֲלֶה לִתְלִיָּה וִישַׁמֵּשׁ לָנוּ שַׁעֲשׁוּעִים”. וְאוּלָם שָׁלשׁ נָשִׁים יָצְאוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל וְהִתְחִילוּ בּוֹדְקוֹת אֶת גְרֶנְגּוֹאַר. אַחַת מֵאֵלֶּה הָיְתָה אִשָּׁה גְּדוֹלָה בַּעֲלַת פַּרְצוּף מְגֻשָּׁם. זוֹ בָּדְקָה בְּדִיקָה מְעֻלָּה אֶת גְּלִימָתוֹ הָעֲלוּבָה שֶׁל הַפִּילוֹסוֹף. חֲלוּק הַגְּלִימָה הָיָה בָּלוּי עַד בְּלִי דַי וְזָרוּעַ נְקָבִים יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר מַחֲבַת עֲשׂוּיָה לִצְלִיַת עַרְמוֹנִים. הַבַּחוּרָה עָקְמָה אֶת פָּנֶיהָ. “אֵין זֶה אֶלָּא סְמַרְטוּט יָשָׁן!” מִלְמְלָה מִתּוֹךְ תַּרְעֹמֶת; וְתוֹךְ כְּדֵי כָּךְ פָּנְתָה וְאָמְרָה אֶל גְרֶנְגּוֹאַר: “הַרְאֵנִי אֶת מְעִילֶךָ!”

“מְעִילִי אָבַד וְאֵינֶנּוּ.”

“וְהֵיכָן מִגְבַּעְתֶּךָ?”

“אֶת זוֹ גָזְלוּ מִמֶּנִּי.”

“וּנְעָלֶיךָ?”

“הַלָּלוּ סֻלְיוֹתֵיהֶן נִתְמַזְמְזוּ כִּמְעַט לְגַמְרֵי.”

“וְאַרְנַק הַכָּסֶף?”

“אֲבוֹי!” עָנָה גְרֶנְגּוֹאַר בְּגִמְגּוּם, “אֵין בְּכִיסִי אַף פְּרוּטָה אֶחָת.”

“צֵא אֵפוֹא לִתְלִיָּה, אֵין לִי חֵפֶץ בְּךָ!” אָמְרָה בַּת הַגַּנָּבִים וּפָנְתָה עֹרֶף.

הַשְּׁנִיָּה, קְשִׁישָׁה, שְׁחוֹרַת פָּנִים, מְאוּסָה וּמְכֹעֶרֶת כָּל כָּךְ, שֶׁהָיְתָה לְמוֹפֵת בַּחֲצַר הַפְּלָאִים, הִתְבּוֹנְנָה בִּגְרֶנְגּוֹאַר מִכָּל צַד. וְנִבְהַל כִּמְלָּהַעַט מִדֵּי חָשְׁבוֹ כִּי הוּא עוֹמֵד לִנְפֹּל בְּיָדֶיהָ. וְאוּלָם זוֹ רִטְּנָה לְעַצְמָהּ: “הוּא רָזֶה בְּיוֹתֵר”, וְנִסְתַּלְּקָה מִן הַמָּקוֹם.

הַשְּׁלִישִׁית הָיְתָה נַעֲרָה צְעִירָה, רַעֲנַנָּה לְמַדַּי וְלֹא מְכֹעֶרֶת בְּיוֹתֵר.

“הַצִּילִינִי!” הִתְחַנֵּן אֵלֶיהָ הַמִּסְכֵּן בְּקוֹל חֲשַׁאי. הִיא הִתְבּוֹנְנָה בּוֹ רֶגַע אֶחָד בְּחֶמְלָה, אַחֲרֵי כֵן הוֹרִידָה אֶת עֵינֶיהָ, עָמְדָה כִּמְהַסֶּסֶת וְיָדָהּ גִּשְּׁשָׁה עַל פְּנֵי הַשִּׂמְלָה. עֵינָיו נִמְשְׁכוּ אַחֲרֵי כָּל תְּנוּעָה וּתְנוּעָה שֶׁל הַנַּעֲרָה; זֹאת הָיְתָה לוֹ שְׁאֵרִית תִּקְוָה אַחֲרוֹנָה. “לֹא,” הִפְטִירָה לְבַסּוֹף הַבַּחוּרָה, “לֹא! יְרֵאָה אֲנִי שֶׁמָּא אֲקַבֵּל מַהֲלֻמוֹת מִידֵי גִילְיוֹם לוֹנְג’וּ.” וְהִיא חָזְרָה וְנִתְכַּנְסָה לְתוֹךְ הֶהָמוֹן.

“יְדִידִי,” אָמַר קְלוֹפֶּן, “לֹא עָמַד לְךָ מַזָּלֶךָ.”

וּמִיָּד נִזְדַּקֵּף עַל הֶחָבִית: “מִי רוֹצָה בּוֹ?” קָרָא קְלוֹפֶּן כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה אֶת קוֹלוֹ כְּקוֹל הַכָּרוֹז בִּשְׁעַת מְכִירָה פֻּמְבִּית וְגוֹרֵם עַל יְדֵי כָּךְ שַׁעֲשׁוּעִים לְכָל הַקָּהָל, “מִי רוֹצָה בּוֹ? אַחַת – שְׁתַּיִם – שָׁלשׁ!” וְתוֹךְ כְּדֵי רֶגַע נִעֲנַע רֹאשׁוֹ לְצַד הַתְּלִיָּה: “זֶה כַּפָּרָתֵנוּ!”

בֶּלְוִין דֶּה־לֶטוֹאַל, אַנְדְּרִי לֶה־רוּג' וּפְרַנְס שַׁנְט־פְּרוּן קָרְבוּ לָגֶשֶׁת אֶל גְרֶנְגּוֹאַר.

בְּרֶגַע זֶה הִקִּיפָה צְעָקָה אֶת מַחֲנֵה הַגַּנָּבִים: “אֶסְמֶרַלְדָּה! אֶסְמֶרַלְדָּה!”

גְרֶנְגּוֹאַר נִתְחַלְחַל וְהִפְנָה אֶת עַצְמוֹ לְצַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר מִשָּׁם הִגִּיעָה הַצְּעָקָה. וְהִנֵּה נִפְלַג הֶהָמוֹן וּפִנָּה דֶּרֶךְ לִדְמוּת מְאִירָה וְעַלִּיזָה. זֹאת הָיְתָה הַצּוֹעֲנִית.

“אֶסְמֶרַלְדָּה!” חָזַר וְאָמַר גַּם גְרֶנְגּוֹאַר,

וְלַמְרוֹת כָּל בַּלְהוֹת נַפְשׁוֹ הִשְׁתּוֹמֵם עַד מְאֹד עַל טִיבָהּ שֶׁל מִלָּה מַקְסִימָה זוֹ, שֶׁעוֹרְרָה אוֹתוֹ לִזְכֹּר אֶת מְאֹרְעוֹת הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן.

דּוֹמֶה הָיָה כִּי יְצוּר נִפְלָא זֶה שָׁלַט בִּזְכוּת חִנּוֹ וְיָפְיוֹ גַם בַּחֲצַר הַפְּלָאִים. רַמָּאִים וְגַנָּבוֹת פִּנּוּ דֶּרֶךְ לַצּוֹעֲנִית מֵרְצוֹנָם הַטּוֹב, וּלְמַרְאֶיהָ עָלְתָה עַל פַּרְצוּפֵיהֶם הַבֶּהֱמִיִּים הַבָּעָה שֶׁל גִּיל.

הִיא הִתְקָרְבָה בִּצְעָדִים מְהִירִים אֶל הַנָּדוֹן. דְּיַ’לִי הַנֶּחְמָדָה הָלְכָה בְּעִקְבוֹתֶיהָ. גְרֶנְגּוֹאַר הָיָה דוֹמֶה לְמֵת יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לְחָי. הַצּוֹעֲנִית הִתְבּוֹנְנָה בּוֹ רֶגַע אֶחָד בְּלִי דַבֵּר דָּבָר.

“הֲתֹאמַר לִתְלוֹת אֶת הָאִישׁ הַזֶּה?” אָמְרָה כְּזוֹעֶמֶת אֶל קְלוֹפֶּן.

“כֵּן הַדָּבָר, אֲחוֹתִי,” עָנָה הַמֶּלֶךְ, “אִם לֹא תּוֹאִילִי לָקַחַת אוֹתוֹ לְאִישׁ.”

הִיא מָשְׁכָה אֶת שְׂפָתָהּ הַתַּחְתּוֹנָה מִתּוֹךְ הַעֲוָיַת הִתּוּלִים שֶׁכֻּלָהּ חֵן.

“אֲנִי מַסְכִּימָה לְכָךְ,” אָמְרָה הַצּוֹעֲנִית.

בְּרֶגַע זֶה הֶאֱמִין גְרֶנְגּוֹאַר אֱמוּנָה שְׁלֵמָה כִּמְעַט, כִּי מֵאָז הַבֹּקֶר לֹא רָאָה אֶלָּא חֲלוֹם, וּמַה שֶׁנִּתְרַחֵשׁ עַכְשָׁו לְנֶגֶד עֵינָיו לֹא הָיָה אֶלָּא הֶמְשֵׁךְ לְאוֹתוֹ חֲלוֹם.

שִׁנּוּי־פִּתְאֹם זֶה הָיָה אָמְנָם נָעִים, אֲבָל נִמְרָץ בִּמְאֹד מְאֹד. הוּסְרָה הָעֲנִיבָה מֵעַל צַוְּארֵי הַפַּיְטָן וְנִתְּנָה לוֹ רְשׁוּת לָרֶדֶת מֵעַל הַשְּׁרַפְרָף. הוּא לֹא יָכֹל לַעֲמֹד עַל רַגְלָיו מֵרֹב הִתְרַגְּשׁוּת.

הַדֻּכָּס שֶׁל מִצְרַיִם הֵבִיא בִּשְׁתִיקָה כַּד שֶׁל חֶרֶס. הַצּוֹעֲנִית מָסְרָה אֶת הַכַּד לִידֵי גְרֶנְגּוֹאַר וְאָמְרָה אֵלָיו: “הַשְׁלִיכֵהוּ לָאָרֶץ.”

הַכַּד נִשְׁבַּר לְאַרְבָּעָה גְזָרִים.

“אָחִי,” אָמַר אַחֲרֵי כֵן הַדֻּכָּס שֶׁל מִצְרַיִם וְהִנִּיחַ אֶת יָדָיו עַל רֹאשׁ הַזּוּג, “זֹאת אִשְׁתֶּךָ; אֲחוֹתִי, זֶה בַּעְלֵךְ. זְמַנְּכֶם אַרְבַּע שָׁנִים. לְכוּ לְשָׁלוֹם.”

ז. לֵיל הַחֲתֻנָּה

לֹא הָיוּ רְגָעִים מוּעָטִים וְהַפַּיְטָן שֶׁלָּנוּ נִמְצָא בְּחֶדֶר קָטֹן שֶׁכִּפָּתוֹ מְקֻמֶּרֶת לְפִי הַסִּגְנוֹן הַגּוֹטִי, וְהוּא נָעוּל כַּהֲלָכָה וּמֻסָּק יָפֶה; הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר גְרֶנְגּוֹאַר יָשַׁב אֵלָיו הֵעִיד בְּשָׂפָה בְּרוּרָה, כִּי מֻתָּר לְהוֹשִׁיט יָד אֶל אֲרוֹן הַמְּזוֹנוֹת הַקָּטָן, הַתָּלוּי בְּקִרְבַת מָקוֹם, וְלָקַחַת מִכָּל הַבָּא; מִטָּה מֻצַּעַת עָמְדָה מוּכָנָה לִהְיוֹת לוֹ לְמִשְׁכָּב; בַּת דִּירָתוֹ הָיְתָה נַעֲרָה יָפָה. כָּל הַמְּאֹרָע הָיָה מֵעֵין מַעֲשֶׂה כְּשָׁפִים. וְכִמְעַט שֶׁהָיָה עַכְשָׁו בְּעֵינֵי עַצְמוֹ כְּמִי שֶׁחַי בְּעוֹלַם הָאַגָּדָה; מִזְּמָן לִזְמָן הֵעִיף אֶת עֵינָיו מִסָּבִיב, כְּאִלּוּ רָצָה לִרְאוֹת אִם לֹא נִסְתַּלְּקָה עֲדַיִן מֶרְכֶּבֶת הָאֵשׁ הָרְתוּמָה לִשְׁנֵי שְׂרָפִים מְעוֹפְפִים, זוֹ שֶׁהֶעֱבִירָה אוֹתוֹ בְּוַדַּאי מִן הַשְּׁאוֹל אֶל גַּן־הָעֵדֶן. וְיֵשׁ שֶׁהִצְמִיד מִתּוֹךְ הַתְמָדָה אֶת עֵינָיו אֶל הַחוֹרִים שֶׁבִּגְלִימָתוֹ, כְּדֵי לִמְצֹא אֲחִיזָה כָּל־שֶׁהִיא בַּמְּצִיאוּת וּכְדֵי שֶׁהַקַּרְקַע מִתַּחַת רַגְלָיו לֹא יֵלֵךְ לְגַמְרֵי לְטִמְיוֹן. בִּינָתוֹ, הַתּוֹעָה בְּעוֹלַם הַחֲלוֹמוֹת, לֹא הָיְתָה קְשׁוּרָה אֶלָּא בַּחוּט הַדַּק הַזֶּה.

דּוֹמֶה הָיָה כִּי הַנַּעֲרָה הַצְּעִירָה לֹא נָתְנָה עָלָיו כְּלָל אֶת דַּעְתָּהּ. הִיא הָלְכָה הָלֹךְ וָשׁוֹב, גָּרְרָה שְׁרַפְרָף מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, הִרְבְּתָה פִּטְפּוּט עִם הָעֵז וְעִקְּמָה מִזְּמָן לִזְמָן אֶת פִּיהָ. לְבַסּוֹף נָטְלָה לְעַצְמָהּ מָקוֹם לְיַד הַשֻּׁלְחָן, וּגְרֶנְגּוֹאַר יָכֹל לָזוּן בָּהּ אֶת עֵינָיו כְּאַוַּת נַפְשׁוֹ.

קוֹרֵא נָעִים, יֶלֶד הָיִיתָ גַם אַתָּה, וְאֶפְשָׁר שֶׁלְּאָשְׁרְךָ אַתָּה עוֹמֵד עֲדַיִן בִּימֵי הַיַּלְדוּת. וְלֹא פַּעַם (וַאֲנִי בִּלִּיתִי בְּכָךְ יָמִים שְׁלֵמִים, וְאֵלֶּה הָיוּ הַיָּפִים בִּימֵי חַיַּי) טִפַּסְתָּ מִשִּׂיחַ אֶל שִׂיחַ עַל שְׂפַת נַחַל שׁוֹקֵק, כְּשֶׁמִּסְּבִיבְךָ יוֹם שֶׁמֶשׁ וְאַתָּה רוֹדֵף אַחֲרֵי יֶלֶק־מַיִם יָפֶה – יָרֹק אוֹ כָּחֹל, הַמְרַחֵף כְּמִשְׁתַּלְשֵׁל עַל כְּנָפָיו הַמְּהִירוֹת וְנוֹגֵעַ בִּקְצֵה כָּל עָנָף וְעָנָף. הֲלֹא תִּזְכֹּר בְּכַמָּה סַקְרָנוּת שֶׁל חִבָּה שָׁלַחְתָּ אֶת מַחְשְׁבוֹתֶיךָ וְאֶת עֵינֶיךָ אַחֲרֵי מוּקְיוֹן זֶה, אֲשֶׁר כֻּלּוֹ מָעוּף וְזִמְזוּם וַאֲשֶׁר מִדֵּי נָשְׂאוֹ אֶת כַּנְפֵי הָאַרְגָּמָן וְהַתְּכֵלֶת וְאֶת הַגּוּף חֲדַל הַמַּמָשׁוּת הוּא מִתְעַלֵּם כִּמְעַט מִתּוֹךְ מְהִירוּת תְּנוּעָתוֹ. דְּמוּת אַוְרִירִית זוֹ, שֶׁהָיְתָה מִתְגַּלָּה וְנֶעְלֶמֶת בְּזָהֳרָהּ אַגַּב רִשְׁרוּשׁ כְּנָפַיִם, נִרְאֲתָה לְךָ כִּיצִיר דִּמְיוֹן, כִּדְבַר חֲלוֹם שֶׁאֵין לִתְפֹּשׂ אוֹתוֹ וְאֵין לִתְלוֹת בּוֹ עָיִן. וְאוּלָם לְאַחַר שֶׁיֶּלֶק־הַמַּיִם יָרַד סוֹף סוֹף לָשֶׁבֶת עַל גִּבְעוֹל שֶׁל סוּף וְאַתָּה הִסְתַּכַּלְתָּ מִתּוֹךְ נְשִׁימָה עֲצוּרָה בִּכְנָפָיו הַשְּׁלוּחוֹת וְהַזְּכוּכוֹת, בְּגוּפוֹ הַמָּאֳרָךְ אֲשֶׁר צִבְעוֹ כְּעֵין הַזִּגּוּג וּבִשְׁתֵּי נְקֻדּוֹת הַגָּבִישׁ – הַאִם לֹא חָשַׁבְתָּ אָז מִתּוֹךְ פַּחַד וְתִמָּהוֹן, כִּי עוֹד מְעַט וְהַיְּצוּר הָרַךְ הַזֶּה יִתְעוֹפֵף לוֹ כְּצֵל וְכַחֲלוֹם? זְכֹר אֶת כָּל הָרְשָׁמִים הָאֵלֶּה וְיָדַעְתָּ בָּרוּר מְאֹד מָה הִרְגִּישׁ גְרֶנְגּוֹאַר מִדֵּי רְאוֹתוֹ אֶת אֶסְמֶרַלְדָּה בִּדְמוּת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַמָּשׁ, אוֹתָהּ אֶסְמֶרַלְדָּה שֶׁלֹּא נִתְגַלְּתָה לוֹ קֹדֶם אֶלָּא מִתּוֹךְ עִרְבּוּבְיָה שֶׁל רִקּוּדִים וְזִמְרָה וְקוֹלוֹת הֲמֻלָּה.

הוּא נִתְכַּנֵּס יוֹתֵר וְיוֹתֵר לְתוֹךְ חֲלוֹמוֹתָיו, וּבְשָׁלְחוֹ אַחֲרֶיהָ מֶבָּט חוֹלֵף הָיָה אוֹמֵר אֶל נַפְשׁוֹ: "זֹאת הִיא אֵפוֹא ‘אֶסְמֶרַלְדָּה’! בַּת שָׁמָיִם! רַקְדָנִית מִבְּנוֹת הָרְחוֹב! נִשְׂגָּבָה וְדַלָּה כְּאֶחָת! הִיא שֶׁהֵבִיאָה הַבֹּקֶר כִּלָיוֹן חָרוּץ עַל חֶזְיוֹנִי, וְהִיא שֶׁהִצִּילָה הָעֶרֶב אֶת חַיָּי. הִיא לִי הַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית, הִיא לִי הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל!… אִשָּׁה נֶחְמָדָה הִיא זוֹ, בֶּאֱמוּנָה. וַדַּאי שֶׁנִּמְשְׁכָה אַחֲרַי בְּאַהֲבָה רַבָּה, כִּי לוּלֵא זֶה לֹא בָּחֲרָה בִּי עַכְשָׁו. “רְאֵה זֶה מָצָאתִי,” הוֹסִיף לְדַבֵּר אֶל נַפְשׁוֹ וְהִתְרוֹמֵם מִמְּקוֹמוֹ, מִתּוֹךְ שֶׁשָּׁב פִּתְאֹם אֶל הָאֱמֶת הַטְּבוּעָה בְּאָפְיוֹ וּבִתְפִיסַת עוֹלָמוֹ, “כִּי לְקַחְתִּיהָ לִי לְאִשָּׁה!” אוֹתוֹ רֶגַע כְּשֶׁמַּחֲשָׁבָה זוֹ קִנְּנָה בְּרֹאשׁוֹ וּבְעֵינָיו, נִגַּשׁ אֶל הַנַּעֲרָה וְהֶרְאָה לָהּ אוֹתוֹת אֲהָבִים כָּל כָּךְ, שֶׁזּוֹ נִרְתְּעָה לְאָחוֹר.

“מַה חֶפְצֶךָ?” שָׁאֲלָה הַנַּעֲרָה.

“וְכִי לֹא תָּבִינִי לְמַאֲוַיַּי, אֶסְמֶרַלְדָּה הַנַּעֲרָצָה שֶׁלִּי?” עָנָה גְרֶנְגּוֹאַר בְּתַאֲוַת נֶפֶשׁ עַזָּה כָּל כָּךְ שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ תָּמַהּ לְקוֹלוֹ.

הַצּוֹעֲנִית תָּלְתָה בּוֹ עֵינַיִם תְּמֵהוֹת.

“לֹא הֲבִינוֹתִי אֶת דְּבָרֶיךָ!”

“הֲבָלִים!” עָנָה גְרֶנְגּוֹאַר שֶׁנִּתְרַגֵּשׁ יוֹתֵר וְיוֹתֵר וְשִׁעֵר בְּלִבּוֹ כִּי לֹא נִתְקַל עַכְשָׁו אֶלָּא בְּמִין תְּמִימוּת הַמְּצוּיָה בַּחֲצַר הַפְּלָאִים. “וְכִי לֹא אִשְׁתִּי אַתְּ, יָפָתִי? וְכִי אֵין אֲנִי בַּעֲלֵךְ?”

וְהוּא שָׁלַח אֶת יָדוֹ לְחַבֵּק אוֹתָהּ.

חָזִיָּתָהּ שֶׁל הַצּוֹעֲנִית נִשְׁמְטָה מִתּוֹךְ יָדוֹ כְּעוֹרוֹ הֶחָלָק שֶׁל דַּג הַצְּלֹפָח. הַנַּעֲרָה נִרְתְּעָה בִּקְפִיצָה אַחַת אֶל קְצֵה הַחֶדֶר הַשֵּׁנִי וְגָחֲנָה לָאָרֶץ, וּכְשֶׁזָּקְפָה שׁוּב אֶת קוֹמָתָהּ הוֹפִיעַ בְּיָדָהּ פִּגְיוֹן קָטֹן בְּלִי שֶׁגְּרֶנְגּוֹאַר הִסְפִּיק לִרְאוֹת אֶת מְקוֹם מוֹצָאוֹ שֶׁל פִּגְיוֹן זֶה; – וְהִיא נִתְיַצְּבָה הָכֵן, כֻּלָּהּ הִתְרַגְּשׁוּת וְגַאֲוָה, שְׂפָתֶיהָ סוֹלְדוֹת וּנְחִירַי אַפָּהּ מִתְרַחֲבִים, לְחָיֶיהָ לוֹהֲטוֹת וְעֵינֶיהָ יוֹרוֹת בְּרָקִים. אוֹתוֹ רֶגַע נִזְדַּקֵּף עַל יָדָהּ גַּם הַגְּדִי הַלָּבָן, וּכְשׁוֹאֵף לִקְרָב כּוֹנֵן לְעֻמַּת גְרֶנְגּוֹאַר אֶת שְׁתֵּי קַרְנָיו הַחַדּוֹת עַד מְאֹד וּמְצֻפּוֹת מִשְׁחַת זָהָב. כָּל הַתְּמוּרָה הַזֹּאת נִהְיְתָה בְּמֶשֶׁךְ רֶגַע אֶחָד. הַנַּעֲרָה נֶהְפְּכָה לְצִרְעָה וְלֹא נִתְאַוְּתָה עַכְשָׁו אֶלָּא לִדְקֹר בְּפִגְיוֹנָהּ.

הַפִּילוֹסוֹף שֶׁלָּנוּ עָמַד כְּנֶאֱלָם וְהִתְבּוֹנֵן בְּעֵינַיִם שׁוֹטוֹת פַּעַם בִּגְדִי הָעֵזִים וּפַעַם בַּנַּעֲרָה. “אִי שָׁמָיִם!” קָרָא לְאַחֵר שֶׁשָּׁב אֵלָיו כֹּחַ הַדִּבּוּר, “כַּמָּה עֹז בְּלִבָּם שֶׁל שְׁנֵי הַיְּצוּרִים הָאֵלֶּה!”

וְהַצּוֹעֲנִית אַף הִיא הִפְסִיקָה אֶת שְׁתִיקָתָהּ:

“נִרְאֶה אַתָּה בְּעֵינַי כְּפֶתִי וְאַמִּיץ לֵב.”

“סְלִיחָה וּמְחִילָה, עַלְמָה טוֹבָה,” אָמַר גְרֶנְגּוֹאַר כְּמִצְטַחֵק, “וְלָמָּה זֶה לָקַחַתָּ אוֹתִי לְאִישׁ?”

“וְכִי הָיִיתִי צְרִיכָה לְהַפְקִיר אוֹתָךְ לִתְלִיָּה?”

“הַאֻמְנָם?” הֶחֱזִיר הַפַּיְטָן בִּרְאוֹתוֹ אֶת תִּקְווֹת אַהֲבָתוֹ נִכְזָבוֹת בְּמִקְצָת, “בְּשָׁעָה שֶׁבָּחַרְתְּ בִּי לֹא נִתְכַּוַּנְתְּ אֵפוֹא אֶלָּא לְהַצִּיל אוֹתִי מִן הַתְּלִיָּה?”

" וְכִי נִתְכַּוַּנְתִּי לְדָבָר אַחֵר?"

גְרֶנְגּוֹאַר נָשַׁךְ אֶת שְׂפָתָיו. “הִנֵּה כָּךְ,” אָמַר בְּלִבּוֹ, “אֵין אֲנִי מְנַצֵּחַ גָּדוֹל בְּמַלְכוּת קֻפִּידוֹן³⁹, כְּפִי שֶׁחָשַׁבְתִּי. וְאוּלָם לָמָּה זֶה שָׁבְרוּ אֶת הַכַּד?”

בֵּין כֹּה וָכֹה וְהַפִּגְיוֹן בְּיַד אֶסְמֶרַלְדָּה וְזוּג הַקַּרְנַיִם הָיוּ עֲרוּכִים עֲדַיִן לְמִלְחֶמֶת מָגֵן.

“הָעַלְמָה אֶסְמֶרַלְדָּה,” אָמַר הַפַּיְטָן, “הָבָה נַעֲשֶׂה שָׁלוֹם בֵּינֵינוּ. אָנֹכִי אֵינֶנִּי מְשַׁמֵּשׁ לַבְלָר בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט בְּשַׁטְלֶה, וְלֹא אֶתְבַּע אוֹתָךְ לְדִין בְּשֶׁל פִּגְיוֹן זֶה שֶׁאַתְּ מַחֲזִיקָה בִּרְשׁוּתְךָ, בִּתְחוּם הֵעִיר פָּרִיס, בְּנִּגּוּד לִפְקֻדַּת הַשּׁוֹפֵט הָעֶלְיוֹן וְאִסּוּרוֹ הֶחָמוּר. אַף עַל פִּי כֵן יָדוּעַ לָךְ בְּוַדַּאי, כִּי לִפְנֵי שְׁמוֹנָה יָמִים נִתְחַיֵּב נוֹאֶל לֶסְקְרִיבֶן לְשַׁלֵּם קְנָס עֲשָׂרָה סוֹלִים בְּמַטְבֵּעַ שֶׁל פָּרִיס בַּעֲוֹן אֲשֶׁר נִמְצָא אֶצְלוֹ פִּגְיוֹן. אֶלָּא שֶׁאֵין דָּבָר זֶה נוֹגֵעַ לִי כְּלָל; הִנֵּה הִגַּעְתִּי עַכְשָׁו לְעֶצֶם הָעִנְיָן. נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בְּחֶלְקִי שֶׁבְּגַן־הָעֵדֶן, כִּי לֹא אֶקְרַב אֵלַיִךְ אֶלָּא אִם כֵּן אֲקַבֵּל מִמֵּךְ רְשׁוּת וְהַרְשָׁאָה; וְאוּלָם הוֹאִילִי נָא וְכַבְּדִינִי בִּסְעֻדָּה.”

הַצּוֹעֲנִית לֹא הֵשִׁיבָה דָבָר. הִיא עָקְמָה אֶת שְׂפָתֶיהָ דֶרֶךְ לִגְלוּג, זָקְפָה אֶת רֹאשָׁהּ כְּצִפּוֹר וְנָתְנָה אֶת קוֹלָהּ בִּצְחוֹק גָּדוֹל, וְאוֹתוֹ רֶגַע נֶעְלַם הַפִּגְיוֹן הַנֶּחְמָד כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּא, בְּלִי שֶׁגְּרֶנְגּוֹאַר רָאָה אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר שָׁם הִצְפִּינָה הַדְּבוֹרָה אֶת עָקְצָהּ. לֹא הָיוּ רְגָעִים מוּעָטִים וְעַל הַשֻּׁלְחָן הוֹפִיעוּ צָרְכֵי סְעֻדָּה – לֶחֶם שִׁפּוֹן, שׁוּמָן, תַּפּוּחִים מְצֻמָּקִים וְכַד מָלֵא בִּירָה. גְרֶנְגּוֹאַר נִטְפַּל לַסְּעֻדָּה מִתּוֹךְ תֵּאָבוֹן רָב. הַקִּשְׁקוּשׁ הַזָּרִיז אֲשֶׁר לְצַלַּחַת הַחֶרֶס וּלְמַזְלֵג הַבַּרְזֶל הֵעִיד כִּבְיָכֹל כִּי אַהֲבָתוֹ נֶהְפְּכָה כֻּלָּהּ לְתַאֲבוֹן אֲכִילָה.

הַנַּעֲרָה יָשְׁבָה מִמּוּלוֹ וְהִתְבּוֹנְנָה מִתּוֹךְ שְׁתִיקָה לְכָל מַה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה; לִבָּהּ הָיָה נָתוּן, כַּנִּרְאֶה, לְדָבָר אַחֵר, וְזֶה הָיָה סוֹד צְחוֹקָהּ שֶׁעָלֶה מִזְּמָן לִזְמָן עַל שְׂפָתֶיהָ. וְאוֹתָהּ שָׁעָה הֶחֱלִיקָה בְּיָדָהּ הָעֲנֻגָּה עַל רֹאשׁ הַגְּדִי הַפִּקֵּחַ שֶׁהִתְרַפֵּק עַל בִּרְכֵּי גְבִרְתּוֹ.

נֵר שַׁעֲוָה צָהֹב זָרַע אֶת אוֹרוֹ עַל מַחֲזֵה הַתֵּאָבוֹן וְהַהֲזָיָה.

וּגְרֶנְגּוֹאַר לְאַחֵר שֶׁהִשְׁקִיט בְּמִקְצָת אֶת קֵבָתוֹ וְרָאָה כִּי עַל הַשֻּׁלְחָן לֹא נִשְׁאַר אֶלָּא תַּפּוּחַ אֶחָד יְחִידִי, הָיָה כַּאֲחוּז בּוּשָׁה. “וְכִי אַתְּ מוֹנַעַת אֶת עַצְמֵךְ מִסְּעֻדָּה, הָעַלְמָה אֶסְמֶרַלְדָּה?”

הִיא נִעַנְעָה רֹאשָׁהּ וְהִצְמִידָה אֶת עֵינֶיהָ הַחוֹלְמוֹת אֶל כִּפַּת הַחֶדֶר.

“חֵי הַשָּׂטָן אִם יָדַעְתִּי אֶת הִרְהוּרֶיהָ שֶׁל זוֹ!” אָמַר גְרֶנְגּוֹאַר בְּלִבּוֹ מִדֵּי תּוּרוֹ אַחֲרֵי מֶבַּט עֵינֶיהָ. “לֹא יִתָּכֵן שֶׁלִּבָּהּ הוֹלֵךְ אַחֲרֵי אוֹתוֹ פַּרְצוּף קָטֹן הֶחָצוּב בְּאֶבֶן הַשָּׂפָה שֶׁל הַכִּפָּה. חֵי הַשָּׂטָן! בִּפְנֵי פַּרְצוּף זֶה אַף אָנֹכִי יָכֹל לַעֲמֹד!”

הוּא קָרָא בְּקוֹל: “הָעַלְמָה!”

הִיא לֹא שָׁמְעָה, כַּנִּרְאֶה, אֶת דְבָרָיו.

גְרֶנְגּוֹאַר קָרָא שׁוּב בְּקוֹל רָם: “הָעַלְמָה אֶסְמֶרַלְדָּה!”

לַחִנָּם טָרַח. רוּחָהּ שֶׁל הַנַּעֲרָה הָיָה לֹא כָּאן, וְקוֹלוֹ שֶׁל גְרֶנְגּוֹאַר לֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבוֹ מִמֶּרְחַקִּים. לְאָשְׁרוֹ הִתְעָרְבָה הָעֵז בַּדָּבָר. זוֹ הִתְחִילָה מוֹשֶׁכֶת בַּלָּאט אֶת קְצֵה הַשַּׁרְוֻל אֲשֶׁר לִגְּבִרְתָּהּ.

“מָה לָךְ, דְּיַ’לִי,” אָמְרָה הַצּוֹעֲנִית בְּקוֹל עֵר, כְּאִלּוּ הֵקִיצָה בְּרֶגַע זֶה.

“הִיא רְעֵבָה,” אָמַר גְרֶנְגּוֹאַר וְשָׂמַח עַל הַתְחָלַת־שִׂיחָה זוֹ שֶׁנִּזְדַּמְּנָה לְיָדוֹ.

אֶסְמֶרַלְדָּה הִתְחִילָה מְפוֹרֶרֶת לֶחֶם לְפִתִּים, וְהָעֵז אָכְלָה מִיָּדָהּ בְּרֹב חֵן.

בֵּין כֹּה וָכֹה וּגְרֶנְגּוֹאַר לֹא הִנִּיחַ לָהּ לַנַּעֲרָה שֶׁתִּשְׁקַע שׁוּב בְּהַזְיוֹתֶיהָ. הוּא הִרְהִיב עֹז בְּנַפְשׁוֹ וְשֶׁאַל אֶצְלָהּ שְׁאֵלָה חֲמוּרָה:

“לֹא תֹּאבִי אֵפוֹא שֶׁאֶהְיֶה לָךְ לְאִישׁ?”

הַנַּעֲרָה הֵטִילָה בּוֹ מֶבָּט נִמְרָץ, וְעָנְתָה: “לֹא!”

“וְשֶׁמָּא אֶהְיֶה אֲהוּבֵךְ?” הוֹסִיף גְרֶנְגּוֹאַר לִשְׁאֹל.

הִיא עָקְמָה אֶת שְׂפָתֶיהָ וְעָנְתָה: “לֹא!”

“וְשֶׁמָּא אֶהְיֶה יְדִידֵךְ?” שְׁאַל גְרֶנְגּוֹאַר עוֹד פָּעַם.

הִיא הִבִּיטָה בּוֹ בְּעֵינַיִם בּוֹחֲנוֹת וְאָמְרָה לְאַחֵר הִרְהוּר קָצָר: “יָכֹל הֱיוֹת.”

מִשְׁפָּט זֶה, שֶׁהַפִּילוֹסוֹפִים מְיַחֲסִים לוֹ עֵרֶךְ רַב, עוֹדֵד אֶת רוּחוֹ שֶׁל גְרֶנְגּוֹאַר.

“הֲיוֹדַעַת אַתְּ מַה טִיבָהּ שֶׁל הַיְדִידוּת?” שְׁאַל גְרֶנְגּוֹאַר.

“יָדַעְתִּי,” עָנְתָה הַצּוֹעֲנִית, “פֵּרוּשׁ הַדָּבָר הוּא קִרְבַת לֵב שֶׁבֵּין אָח וְאָחוֹת; שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת הַקְּרוֹבוֹת זוֹ לְזוֹ וְאֵינָן בָּאוֹת לִידֵי מְבוּכָה; מֵעֵין שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת שֶׁל יָד אֶחָת.”

“וּמַה תִּהְיֶה הָאַהֲבָה?” הוֹסִיף גְרֶנְגּוֹאַר לְדַבֵּר.

“הָהּ, הָאַהֲבָה!” אָמְרָה אֶסְמֶרַלְדָּה וְקוֹלָהּ רָעַד וְעֵינָהּ נִתְלַהֲטָה. “הֱוֵה אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁהֵם בִּבְחִינַת אֶחָד. אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִהְיוּ לִכְרוּב אֶחָד. הַלָּלוּ הֵם חַיֵּי שָׁמָיִם.”

וּבְדַבְּרָהּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לָבְשָׁה הָרַקְדָנִית בַּת־הָרְחוֹבוֹת אֶת יָפְיָהּ אֲשֶׁר הִרְהִיב אֶת גְרֶנְגּוֹאַר וְנִרְאָה לוֹ כְּהַתְאָמָה גְמוּרָה לַדְּבָרִים הַלּוֹהֲטִים בְּלַהַט מִזְרָח. שְׂפָתֶיהָ הַתַּמּוֹת, הַחֲתוּמוֹת בְּחוֹתַם גִּזְעָהּ, נִזְרְעוּ בַּת־צְחוֹק כְּשֶׁהֵן פְּתוּחוֹת לְמֶחֱצָה; עַל מִצְחָהּ הַטָּהוֹר וְהַצַּח חָלַף רֶגַע אֶחָד צֵל שֶׁל מַחֲשָׁבָה, כְּרוּחַ נְשִׁימָה עַל פְּנֵי חֶלְקַת רְאִי; וּמִתַּחַת לִשְׁחוֹר עַפְעַפֶּיהָ, הָאֲרֻכִּים וְהַמּוּרָדִים, נִצְנֵץ זֹהַר פְּלָאִים מְיֻחָד בְּמִינוֹ וְשִׁוָּה לְפָנֶיהָ חֵן. כַּחֵן אֲשֶׁר נִגְלָה בְּשַׁעְתּוֹ לִרְפָאֵל וְנִרְאָה לוֹ כְּאוֹת רָזִים לְכָל נַעֲרָהּ תַּמָּה וּלְכָל אֵם וּלְכָל קְדוֹשָׁה.

אַף עַל פִּי כֵן לֹא נִמְנַע גְרֶנְגּוֹאַר מִשַּׁדֵּל אוֹתָהּ בִּדְבָרִים.

“מַה דְמוּת הָאִישׁ אֲשֶׁר יֵדַע לִמְצֹא חֵן בְּעֵינָיִךְ?”

“דְּמוּתוֹ כִּדְמוּת גֶּבֶר.”

“וְאָנֹכִי,” אָמַר גְרֶנְגּוֹאַר, “מַה דְּמוּתִי בְּעֵינָיִךְ?”

“הַגֶּבֶר קוֹבַע לְרֹאשׁוֹ, הָרֹמַח בְּיָדוֹ וְדָרְבוֹנוֹת עַל עֲקֵבָיו.”

“יְהִי כָּךְ,” הִפְטִיר גְרֶנְגּוֹאַר, “אֵין גֶּבֶר בְּלִי סוּס. הֲדָבַק לִבֵּךְ בְּמִי שֶׁהוּא?”

“לְאַהֲבָה?”

“כֵּן, לְאַהֲבָה.”

הִיא עָמְדָה רֶגַע אֶחָד כִּתְפוּשַׂת הִרְהוּרִים; אַחֲרֵי כֵן אָמְרָה אַגַּב הַטְעָמָה מְיֻחֶדֶת: “עוֹד מְעַט וְאֵדַע אֶת טַעֲמָהּ שֶׁל הָאַהֲבָה.”

“וְלָמָּה לֹא אֶהְיֶה אָנֹכִי בְּחִיר לְבָבֵךְ?” הֶחֱזִיר הַפַּיְטָן דִּבְרֵי רֹךְ.

הִיא הֵטִילָה בּוֹ מֶבָּט אוֹמֵר כֹּבֶד־רֹאשׁ.

“אָנֹכִי אֶתֵּן אֶת אַהֲבָתִי רַק לָאִישׁ אֲשֶׁר יֵדַע לְהָגֵן עָלָי.”

גְרֶנְגּוֹאַר נִתְאַדֵּם מִבּוּשָׁה וְחָשׁ בּעֶלְבּוֹנוֹ. הָיָה בָּרוּר, כִּי הַנַּעֲרָה רָמְזָה בִּדְבָרֶיהָ לְאוֹתָהּ עֶזְרָה קְלוּשָׁה שֶׁהוּא הִגִּישׁ לָהּ בְּצָרָתָהּ לִפְנֵי שְׁעָתָיִם. דָּבָר זֶה, שֶׁנִּשְׁתַּכַּח מִמֶּנּוּ לְרַגְלֵי מְאֹרְעוֹת הָעֶרֶב הָאֲחֵרִים שָׁב וְעָלָה עַל לִבּוֹ עַכְשָׁו. הוּא טָפַח בְּיָדוֹ עַל מִצְחוֹ.

“כֵּן הַדָּבָר, הָעַלְמָה; וַדַּאי שֶׁהָיִיתִי צָרִיךְ לִפְתֹּחַ בְּעִנְיָן זֶה. הוֹאִילִי נָא וְסִלְחִי לִי עַל אִוֶּלֶת זוֹ שֶׁשְּׁמָהּ פִּזּוּר הַדָּעַת. כֵּיצַד עָלָה בְּיָדֵךְ לְהִמָּלֵט מִכַּפָּיו שֶׁל קְוָזִימוֹדוֹ?”

הַצּוֹעֲנִית נִזְדַּעְזְעָה מִדֵּי שָׁמְעָה אֶת דִּבְרֵי הַשְּׁאֵלָה הָאֵלֶּה.

“הָהּ! אוֹתוֹ גִבֵּן נוֹרָא וְאָיֹם!” אָמְרָה הַנַּעֲרָה וְהִסְתִּירָה אֶת פָּנֶיהָ בְּכַפּוֹת יָדֶיהָ.

וְכָל גּוּפָהּ רָעַד כַּאֲחוּז צְמַרְמֹרֶת.

“הַלָּז הוּא בְּפֹעַל מַמָּשׁ נוֹרָא וְאָיֹם,” הֶחֱזִיר גְרֶנְגּוֹאַר בְּלִי לְהַרְפּוֹת מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ, “אֲבָל כֵּיצַד נִצַּלְתְּ מִיָּדָיו?”

אֶסְמֶרַלְדָּה הִצְטַחֲקָה, נֶאֶנְחָה וְלֹא הִגִּידָה דָבָר.

“הֲתֵדְעִי בְּשֶׁלְמָה רָדַף זֶה אַחֲרָיִךְ?” אָמַר גְרֶנְגּוֹאַר וְהָיָה מִתְכַּוֵּן לָשׁוּב אֶל שְׁאֵלָתוֹ בְּדֶרֶךְ עֲקִיפִין.

“לֹא יָדַעְתִּי,” עָנְתָה הַנַּעֲרָה. וְאוּלָם בִּן־רֶגַע הוֹסִיפָה וְאָמְרָה: “וְאַתָּה, אֲדוֹנִי, לָמָה הָלַכְתָּ בְּעִקְּבוֹתָי?”

“הָבָה אַגִּיד לָךְ בְּתָם לֵב,” הֵשִׁיב גְרֶנְגּוֹאַר, “כִּי גַם אָנֹכִי לֹא אֵדַע אֶת פֵּשֶׁר הַדָּבָר.”

נִשְׂתָּרְרָה שְׁתִיקָה. גְרֶנְגּוֹאַר גֵּרַד אֶת הַשֻּׁלְחָן בַּסַּכִּין שֶׁבְּיָדוֹ. הַנַּעֲרָה הֶעֶלְתָה בַּת־צְחוֹק עַל פָּנֶיהָ וְעֵינֶיהָ כְּאִלּוּ הִבִּיטוּ לַמֶּרְחַקִּים, חָדֹר וְעָבֹר דֶּרֶךְ הַקִּירוֹת. וּפִתְאֹם פָּתְחָה בְּשִׁיר, וְקוֹלָהּ הָיָה בִּלְתִּי נִתְפָּס כִּמְעָט:

וּבִן־רֶגַע הִפְסִיקָה אֶת זִמְרָתָהּ וְהִתְחִילָה מְלַטֶּפֶת אֶת דְּיַ’לִי.

“גְּדִי עִזִּים זֶה שֶׁבִּרְשׁוּתֵךְ הוּא נֶחְמָד עַד מְאֹד,” אָמַר גְרֶנְגּוֹאַר.

“זֹאת הִיא אֲחוֹתִי,” עָנְתָה הַנַּעֲרָה.

“לָמָּה קוֹרְאִים אוֹתָךְ בְּשֵׁם אֶסְמֶרַלְדָּה?” שָׁאַל הַפַּיְטָן.

“לֹא יָדָעְתִּי.”

“אָנָּא הַגִּידִי לִי!”

הִיא הֶעֶלְתָה מֵעַל לוּחַ לִבָּהּ כְּעֵין כִּיס קָטֹן וּמָאֳרָךְ שֶׁהָיָה תָּלוּי עַל צַוָּארָהּ בְּקָצֵהוּ שֶׁל חוּט; מִתּוֹךְ הַכִּיס עָלָה רֵיחַ חָזָק שֶׁל כָּפוֹר. מִבַּחוּץ הָיָה מְצֻפֶּה מֶשִׁי יָרֹק וּבְאֶמְצָעִיתוֹ הִתְנוֹסְסָה פְּנִינָה שֶׁל זְכוּכִית, גְּדוֹלָה וִירוֹקָה, שֶׁהָיְתָה דוֹמָה לְבָרֶקֶת.

“אוּלַי בְּשֶׁל כָּךְ,” אָמְרָה אֶסְמֶרַלְדָּה.

גְרֶנְגּוֹאַר שָׁלַח אֶת יָדוֹ לִנְגֹּעַ בַּכִּיס.

הַנַּעֲרָה נִרְתְּעָה לְאָחוֹר. “אַל תִּגַּע בּוֹ, הֲרֵי זֶה קָמֵעַ. עָלוּל אַתָּה לִגְרֹם קִלְקוּל לְכֹחַ הַקָּמֵעַ אוֹ לִגְרֹם קִלְקוּל לְעַצְמֶךָ.”

סַקְרָנוּתוֹ שֶׁל הַפַּיְטָן גָּדְלָה עוֹד יוֹתֵר.

“מִי נָתַן לָךְ אֶת זֶה?”

הִיא הִנִּיחָה אֶצְבַּע עַל פִּיהָ וְהִצְפִּינָה אֶת הַקָּמֵעַ עַל לוּחַ לִבָּהּ. גְרֶנְגּוֹאַר נִסָּה אֵלֶיהָ דִבְרֵי שְׁאֵלָה אֲחֵרִים, אֲבָל הִיא לֹא עָנְתָה כִּמְעַט דָּבָר.

“מַה פֵּרוּשׁ הַמִּלָּה ‘אֶסְמֶרַלְדָּה’?”

“לֹא יָדַעְתִּי,” אָמְרָה הַנַּעֲרָה.

“בְּאֵיזוֹ שָׂפָה מְקוֹר הַמִּלָּה הַזֹּאת?”

“דּוֹמֶה לִי כִּי בַּשָּׂפָה הַמִּצְרִית.”

“אַף אֲנִי שִׁעַרְתִּי כָּךְ,” אָמַר גְרֶנְגּוֹאַר. “הֲלֹא אַתְּ אֵינֵךְ יְלִידַת צָרְפַת?”

“לֹא יָדָעְתִּי.”

“הֲיֵשׁ לָךְ הוֹרִים?”

הִיא פָּתְחָה בְּשִׁיר לְפִי מַנְגִּינָה עַתִּיקַת יָמִים:

“טוֹב וְנָאֶה,” אָמַר גְרֶנְגּוֹאַר. “בַּת כַּמָּה שָׁנִים הָיִית בִּזְמַן שֶׁהִגַּעַתְּ לְצָרְפַת?”

“יַלְדָּה קְטַנָּה הָיִיתִי.”

“וְאֵימָתַי הִגַּעַתְּ לְפָרִיס?”

“בַּשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה. אוֹתָהּ שָׁעָה, כְּשֶׁנִּכְנַסְנוּ בְּשַׁעַר הָאַפִּיפְיוֹר, חָלַף מֵעַל רֹאשֵׁנוּ הַחֹרְפִי כְּשֶׁהוּא עָף לַמֶּרְחַקִּים. הָיְתָה תְּקוּפַת אוֹגוּסְט אַחֲרוֹנָה; נִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי כִּי הַחֹרֶף יִהְיֶה קָשֶׁה בְּיוֹתֵר.”

“וְכָךְ הָיָה בֶּאֱמֶת,” אָמַר גְרֶנְגּוֹאַר וְשָׂמַח עַל תְּחִלַּת־שִׂיחָה חֲדָשָׁה; “כָּל אוֹתוֹ הַחֹרֶף סָבַלְתִּי מִקֹּר. וְאוּלָם הֲיוֹדַעַת אַתְּ לַחֲזוֹת עֲתִידוֹת?”

שׁוּב הִתְחִילָה מְקַמֶּצֶת בִּדְבָרִים: “לֹא.”

“אוֹתוֹ אִישׁ, שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ בְּשֵׁם דֻּכֵּס מִצְרַיִם, הוּא רֹאשׁ הַשֵּׁבֶט שֶׁלָּכֶם?”

“כֵּן.”

“הֲלֹא הוּא שֶׁסִּדֵּר אֶת הַנְּשׂוּאִין שֶׁלָּנוּ,” הִפְטִיר הַפַּיְטָן בְּשָׂפָה רָפָה.

הִיא הֶעֶלְתָה עַל פָּנֶיהָ הָעֲוָיָה רְגִילָה שֶׁלָּהּ, זוֹ רַבַּת הַחֵן: “הֲרֵי גַם אֶת שִׁמְךָ לֹא יָדָעְתִּי.”

“אֶת שְׁמִי? זֶה שְׁמִי, אִם חָפַצְתְּ לָדָעַת: פֶּטֶר גְרֶנְגּוֹאַר.”

“יָדַעְתִּי שֵׁם נָאֶה יוֹתֵר.”

“אֵינֵךְ אֶלָּא נַעֲרָה מִרְשָׁעַת!” הֵשִׁיב הַפַּיְטָן. “וְאוּלָם אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, חָלִילָה לִי מִכְּעֹס עָלָיִךְ. הַאֲמִינִי לִי כִּי בִּרְבוֹת הַיָּמִים אוּלַי יֵהָפֵך לִבֵּךְ לֶאֱהֹב אוֹתִי, כְּשֶׁתּוֹסִיפִי לְהַכִּיר אֶת טִיבִי; וּלְאַחֵר שֶׁאַתְּ סִפַּרְתְּ לִי אֶת קוֹרוֹת חַיַּיִךְ בְּגִלּוּי לֵב, מִן הַדִּין הוּא שֶׁגַּם אָנֹכִי אֲסַפֵּר לָךְ אֶת תּוֹלְדוֹת חַיָּי. דְּעִי לָךְ אֵפוֹא, כִּי שְׁמִי הוּא פֶּטֶר גְרֶנְגּוֹאַר וְהִנְנִי בְּנוֹ שֶׁל לַבְלַר בֵּית הַמִּשְׁפָּט בֶּגוֹנֶס. אָבִי הוּצָא לִתְלִיָּה עַל יְדֵי הַבֻּרְגּוּנְדִים, וְאֶת אִמִּי רִטְּשׁוּ בְּנֵי פִּיקַרְדְּיֶה בִּזְמַן הַמָּצוֹר שֶׁל פָּרִיס לִפְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה. נִתְיַתַּמְתִּי אֵפוֹא בִּהְיוֹתִי בֵּן שֵׁשׁ שָׁנִים; בּוֹדֵד לְנַפְשִׁי הֻצַּגְתִּי בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל פָּרִיס. לֹא אֵדַע עוֹד כֵּיצַד הִתְקַיַּמְתִּי מִן הַשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית עַד שְׁנַת הַשֵּׁשׁ־עֶשְׂרֵה לְחַיָּי. יֵשׁ שֶׁמּוֹכֶרֶת פֵּרוֹת נָתְנָה לִי שְׁזִיף מִשְּׁזִיפֶיהָ, וְיֵשׁ שֶׁקִּבַּלְתִּי פְּרֻסַּת לֶחֶם מִידֵי אַחַד הָאוֹפִים; בַּלַּיְלָה הָיִיתִי מוֹסֵר אֶת עַצְמִי לִידֵי מִשְׁמַר הַשְּׁלשִׁים וְהָאֶחָד שֶׁהָיָה מֵבִיא אוֹתִי לְבֵית־הַסֹּהַר, וְשָׁם מָצָאתִי לִי תָּמִיד מַצַּע תֶּבֶן לְמִשְׁכָּב. לַמְרוֹת כָּל אֵלֶּה גָדַלְתִּי וְהִרְבֵּיתִי קוֹמָה, כְּפִי שֶׁאַתְּ רוֹאָה בְּעֵינָיִךְ. בִּימוֹת הַחֹרֶף הָיִיתִי מִתְחַמֵּם בַּשֶּׁמֶשׁ לְיַד פֶּתַח הַשַּׁעַר שֶׁל אַרְמוֹן דֶּה־סֶן; וּמְגֹחָךְ מְאֹד הָיָה בְּעֵינַי הַדָּבָר, שֶׁמְּדוּרוֹת הַחַג אֲשֶׁר עַל שֵׁם יוֹחָנָן הַקָּדוֹשׁ שְׁמוּרוֹת לִתְקוּפַת תַּמּוּז. כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לְשֵׁשׁ־עֶשְׂרֶה פָּנִיתִי לְבַקֵּשׁ לִי מַעֲמָד בַּחַיִּים. עָבְרוּ עָלַי כָּל מִינֵי דְבָרִים. נַעֲשֵׂיתִי אִישׁ צָבָא, אֲבָל חָסַר לִי אֹמֶץ לֵב. הָיִיתִי לְנָזִיר, אֲבָל מִדַּת הַחֲסִידוּת שֶׁבִּי לֹא הִסְפִּיקָה לַדָּבָר, וְחוּץ מִזֶּה – אֵינֶנִּי כָּרוּךְ אַחֲרֵי הַשִּׁכְרוּת. מִתּוֹךְ יֵאוּשׁ תָּפַשְׂתִּי אֶת הַגַּרְזֶן וְהִתְחַבַּרְתִּי אֶל הַנַּגָּרִים כְּדֵי לִלְמֹד אֶת מְלַאכְתָּם, אֲבָל לֹא הָיָה לִי אֹמֶץ הַגּוּף הָרָאוּי לְכָךְ. לְפִי טִבְעִי אָהַבְתִּי לְשַׁמֵּשׁ מוֹרֶה וְרַב; אָמְנָם לֹא יָדַעְתִּי אֶת מְלֶאכֶת הַקְּרִיאָה; אֲבָל בִּשְׁבִילִי לֹא הָיָה בָּזֶה מִשּׁוּם עִכּוּב. לְבַסּוֹף הִתְבּוֹנַנְתִּי וְרָאִיתִי, כִּי לֹא לָמַדְתִּי שׁוּם דָּבָר עַל בֻּרְיוֹ; וּלְאַחַר שֶׁנִּתְחַוֵּר לִי כִּי לֹא אֶצְלַח לִמְאוּמָה – קַמְתִּי וְהָיִיתִי לְפַיְטָן וְלִמְחַבֵּר זְמִירוֹת. זֶהוּ מַעֲמָד שֶׁאֶפְשָׁר לְהִתְחַבֵּר אֵלָיו בְּכָל זְמַן וְעִדָּן, וְאַף עַל פִּי כֵן הוּא טוֹב יוֹתֵר מִמְּלֶאכֶת הַגַּנָּבִים, מְלָאכָה זוֹ שֶׁרָצוּ לְהַטִּיל עָלַי כַּמָּה מִידִידַי שֶׁשֵּׁרְתוּ לְפָנִים בַּצָּבָא. לְאָשְׁרִי פָּגַשׁ בִּי בְּאַחַד הַיָּמִים הַכֹּמֶר קְלוֹד פְרוֹלוֹ, הוּא הַסְּגָן הַנִּכְבָּד אֲשֶׁר לְבֵית הַכְּנֵסִיָּה נוֹטְר־דַּם. הוּא מָצָא בִּי דָבָר טוֹב, וּבִזְכוּתוֹ נַעֲשֵׂיתִי מְלֻמָּד וּמֵבִין כַּהֲלָכָה אֶת הַשָּׂפָה הָרוֹמָאִית, הָחֵל בְּסִפְרוֹ שֶׁל צִיצֶרוֹ הַמְכֻנֶּה “עַל הַחוֹבָה” וְכַלֵּה בְּ”סֵפֶר הַמֵּתִים" שֶׁל הַנְּזִירִים הַקֶּלֶסְטִינִיִּים; בִּזְכוּתוֹ הִגַּעְתִּי לִידֵי כָּךְ שֶׁהִנְנִי בָּקִי כַּיּוֹם גַּם בְּפִלְפּוּל, גַּם בִּמְלֶאכֶת הַפִּיּוּט וְגַם בְּחָכְמַת הַקֶּצֶב, זוֹ הַנַּעֲלָה עַל כָּל הַחָכְמוֹת. דְּעִי לָךְ, כִּי אָנֹכִי הוּא הַמְחַבֵּר שֶׁל אוֹתוֹ חִזָּיוֹן אֲשֶׁר הֻצַּג הַיּוֹם מִתּוֹךְ הַצְלָחָה רַבָּה בְּאוּלָם בֵּית הַמִּשְׁפָּט וּמָשַׁךְ קְהַל רוֹאִים גָּדוֹל לְאֵין מִסְפָּר. וּכְמוֹ כֵן חִבַּרְתִּי סֵפֶר בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת עַמּוּד עַל דְּבַר כּוֹכַב הַשֵּׁבֶט הַנִּפְלָא שֶׁהוֹפִיעַ בִּשְׁנַת 1465 וְהֵבִיא שִׁגָּעוֹן עַל בֶּן־אָדָם אֶחָד. עָשִׂיתִי עוֹד כַּמָּה וְכַמָּה דְבָרִים גְּדוֹלִים. אוֹתָהּ תְּקוּפָה קָצְרָה, כְּשֶׁהָיִיתִי מְשַׁמֵּשׁ נַגָּר בִּצְבָא הַתּוֹתָחִים, טִפַּלְתִּי בַּפְּצָצָה הַגְּדוֹלָה מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹהַן מוֹג, זוֹ שֶׁהִתְפּוֹצְצָה, כַּיָּדוּעַ, בַּיּוֹם הַנִּסָּיוֹן עַל גֶּשֶׁר שַׁרֶנְטוֹן וְגָרְמָה לְמוֹתָם שֶׁל עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים. מִכָּאן אַתְּ רוֹאָה שֶׁהִנְנִי בֶּן־זוּג נָאֶה לִנְשׂוּאִין. יֵשׁ בְּיָדִי לְלַמֵּד אֶת עִזֵּךְ כַּמָּה מַעֲשֵׂי לְהָטִים, – שֶׁהִיא תְּתָאֵר, לְמָשָׁל, בִּדְמוּת חִקּוּי אֶת הַחַשְׁמַן שֶׁל פָּרִיס, אוֹתוֹ צָבוּעַ אָרוּר שֶׁטַּחֲנוֹתָיו מַתִּיזוֹת סִלּוֹן שֶׁל מַיִם עַל כָּל אִישׁ הָעוֹבֵר לְיַד גֶּשֶׁר הַטּוֹחֲנִים. וְחוּץ מִזֶּה כְּשֶׁיִּפְרְעוּ לִי אֶת חוֹבִי אֲקַבֵּל בִּזְכוּת חֶזְיוֹנִי כֶּסֶף רַב בִּמְזֻמָּנִים. בְּקִצּוּר, אֲנִי עוֹמֵד לְשַׁמֵּשׁ אוֹתָךְ בְּכָל הָרוּחַ הַיְתֵרָה שֶׁבִּי, בְּכָל מַדָּעִי וּבְכָל יְדִיעוֹתַי; הִנְנִי מוּכָן וּמְזֻמָּן לָשֶׁבֶת אִתָּךְ יַחַד, הָעַלְמָה שֶׁלִּי, בְּכָל בְּחִינָה שֶׁתִּהְיֶה טוֹבָה בְּעֵינַיִךְ – כְּבַעַל לְאִשָּׁה אוֹ כְּאָח לְאָחוֹת."

גְרֶנְגּוֹאַר נִשְׁתַּתֵּק וְהִמְתִּין לְמַעֲנֶה שֶׁיָּבוֹא מִצַּד הַנַּעֲרָה. זוֹ הִשְׁפִּילָה אֶת עֵינֶיהָ לָאָרֶץ.

“פֶבּוּס,” הִפְטִירָה הַנַּעֲרָה בְּקוֹל חֲרִישִׁי.

אַחֲרֵי כֵן פָּנְתָה אֶל הַפַּיְטָן. “פֶבּוּס – מַה פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל זֶה?”

גְרֶנְגּוֹאַר, שֶׁלֹּא הֵבִין כְּלָל אֵיזוֹ סְמִיכוּת יֵשׁ בֵּין שְׁאֵלָה זוֹ וְדִבְרֵי נְאוּמוֹ, לֹא כָּעַס וְלֹא מָנַע אֶת בֵּאוּרָיו. הוּא עָטָה גָאוֹן וְאָמַר: “הֲרֵי זוֹ מִלָּה רוֹמָאִית שֶׁפֵּרוּשָׁהּ – שֶׁמֶשׁ.”

“שֶׁמֶשׁ!” קָרְאָה הַנַּעֲרָה.

“בְּשֵׁם זֶה נִקְרָא לְפָנִים רוֹבֵה־קֶשֶׁת אֶחָד יְפֵה תֹּאַר שֶׁהָיָה בֵּן אֵלִים,” הוֹסִיף גְרֶנְגּוֹאַר לְיִתְרוֹן בֵּאוּר.

“בֵּן אֵלִים!” חָזְרָה הַצּוֹעֲנִית עַל הַדְּבָרִים, וְקוֹלָהּ הֵעִיד עַל תְּשׁוּקָה עַזָּה וְעַל הִרְהוּרֵי לֵב רַבִּים.

בְּרֶגַע זֶה נִפְתַּח אֶחָד מִן הַצְּמִידִים אֲשֶׁר עַל יָדֶיהָ וְנִשְׁמַט לָאָרֶץ. גְרֶנְגּוֹאַר נִזְדָּרֵז וְהִרְכִּין אֶת עַצְמוֹ כְּדֵי לַהֲרִימוֹ; וּלְאַחַר שֶׁשָּׁב וְנִזְדַּקֵּף רָאָה וְהִנֵּה נֶעֶלְמוּ הַנַּעֲרָה וְעִזָּהּ. אָזְנוֹ קָלְטָה קוֹל חֲרִיקָה שֶׁל בְּרִיחַ. קוֹל נְעִילָה זֶה בָּא מֵאֵצֶל דֶּלֶת קְטַנָּה אַחַת, שֶׁשִּׁמְשָׁה בְּוַדַּאי פֶּתַח כְּנִיסָה לְחֶדֶר סָמוּךְ וְנִסְגְּרָה עַכְשָׁו מִן הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי.

“וְכִי הִצִּיעָה לִי מִטָּה, לְכָל הַפָּחוֹת?” אָמַר הַפִּילוֹסוֹף שֶׁלָּנוּ.

גְרֶנְגּוֹאַר עָבַר עַל פְּנֵי הַחֶדֶר לְשֵׁם סִיּוּר. הוּא לֹא מָצָא שׁוּם כְּלִי רָאוּי לִשְׁכִיבָה, חוּץ מִתֵּבַת עֵץ אֲרֻכָּה לְמַדַּי אֲשֶׁר צְמִידָהּ, לְתוֹסֶפֶת יִתְרוֹן, הָיָה מְצֻפֶּה פִּתּוּחִים, וְהַלָּלוּ גָּרְמוּ לוֹ לִגְרֶנְגּוֹאַר, לְאַחַר שֶׁשָּׁכַב, הַרְגָּשָׁה דוֹמָה לְזוֹ שֶׁהִרְגִּישׁ מִיקְרוֹמֶנַס⁴¹ בְּשַׁעְתּוֹ, כְּשֶׁהִשְׁתַּטַּח לְשֵׁם שֵׁנָה עַל פְּנֵי הָרֵי הָאַלְפִּים.

“אָמְנָם כֵּן,” אָמַר גְרֶנְגּוֹאַר וְהִתְקִין לְעַצְמוֹ רְוָחָה כְּכָל אֲשֶׁר יָכֹל, "אֵין לוֹ לְאָדָם אֶלָּא לָכֹף אֶת רֹאשׁוֹ בִּפְנֵי הַגּוֹרָל. וַחֲבַל: נְשׂוּאִין אֵלֶּה, שֶׁבָּאוּ לָעוֹלָם עַל יְדֵי שְׁבִירַת הַכַּד, הָיָה בָּהֶם דְּבַר־מָה מֵעֹצֶם הַטֶּבַע וּמִתְּקוּפַת הַתֹּם שֶׁלִּפְנֵי דוֹר הַמַּבּוּל.

סֵפֶר שְׁלִישִׁי

א. בֵּית הַכְּנֵסִיָּה נוֹטְר־דַּם

אֵין סָפֵק בַּדָּבָר, כִּי בֵּית הַכְּנֵסִיָּה נוֹטְר־דַּם מְשַׁמֵּשׁ גַּם בְּפָרִיס שֶׁבְּיָמֵנוּ בִּנְיָן נִשְׂגָּב וְנעֲלֶה. וְאוּלָם כִּרְבוֹת יָפְיוֹ שֶׁל הַבַּית עַתִֹּיק הַיָּמִים, כֵּן נַרְבֵּה לְהִתְאוֹנֵן עַל הַקִּלְקוּלִים הַמְרֻבִּים וְכֵן נִתְמַרְמֵר עַל הַמוּמִים שֶׁהֵטִילוּ בּוֹ גַם הַזְּמָן וְגַם בְּנֵיֹ־הָאָדָם, לְלֹא יִרְאַת כָּבוֹד בִּפְנֵי קַרְל הַגָּדוֹל, מְיַסֵּד הַבַּיִת, וּבִפְנֵי פִילִיףּ אוֹגוּסְט, גּוֹמֵר הַבִּנְיָן.

בְּחָזִיתוֹ שֶׁל הַבַּית הָעַתִּיק הַזֶּה, הַנַּעֲלֶה עַל כָּל בָּתֵּי הַכְּנֵסִיּוֹת שֶׁבְּאַרְצֵנוּ, אַתָּה מוֹצֵא לְיַד כָּל קֶמֶט גַּם צַלֶּקֶת. "Tempus edax, homo edacior'' – אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיִיתִי רוֹצֵה לְתַרְגֵּם בְּלָשׁוֹן כָּזוֹ: “הַזְּמָן הוּא עִוֵּר, הָאָדָם הוּא אֱוִיל.” אִלּוּ הִסְפִּיק לָנוּ זְמַנֵּנוּ לְהִתְחַקּוֹת בַּד בְּבַד עִם הַקּוֹרֵא עַל כָּל מַעֲשֵׂי הַהֶרֶס שֶׁנִּגְרְמוּ לְבֵית הַכְּנֵסִיָה הָעַתִּיק הַזֶּה – הָיִינוּ רוֹאִים, כִּ הַזְּמָן הִקְטִין לַעֲשׂוֹת וּבְנֵי הָאָדָם הִגְדִּילוּ לְהַשְׁחִית; וְיוֹתֵר מִכֻּלָּם הִשְׁחִיתוּ “אַנְשֵׁי הָאֳמָנוּת”, הוֹאִיל וּבְמֶשֶׁךְ מָאתַיִם הַשָּׁנָה הָאַחֲרוֹנוֹת הוֹאִילוּ כַּמַּה אֲנָשִׁים לְהַכְתִּיר אֶת עַצְמָם בְּשֵׁם אַדְרִיכַלִים. דֻּגְמָאוֹת מְעַטּוֹת יַרְאוּ לָנוּ תֵּכֶף וּמִיָּד, כִּי חָזִית זוֹ יְכֹלָה לְהֵחָשֵׁב בֵּין מַעֲשֵׂי הַבִּנְיָן הַמְפֹאָרִים בְּיוֹתֵר. כָּאן הָעַיִן רוֹאָה –גַּם בְּגִלּוּי אֶחָד וְגַם בָּזֶה אַחַר זֶה – אֶת שְׁלֹשָׁה הַפּוֹרְטָלִים הַמְקֻמָּרִים לְפִי הַסִּגְנוֹן הַגּוטִי, אֶת כּותֶרֶת הַשַּׁעַר רַבַּת הַקְּפָלִים הַכּוֹלֶלֶת עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנָה כּוּכִים לִפְסִילֵי מְלָכִים, אֶת כּוֹתֶרֶת הַבֵּינַיִם הָאַדִּירָה שֶׁשְּׁנֵי חַלוֹנוֹת לָהּ מִשְּׁנֵי אֲגַפֶּיהָ וְהִיא דוֹמָה לְכֹהֵן שֶׁמְּשַׁמְשִׁים אוֹתוֹ סְגָן וְשֵׁנִי־לִסְגָן, אֶת הַיָּצוּעַ הַגָּבוֹהַּ, רַב הַחֵן, הַבָּנוּי קְשָׁתוֹת מְצֻלָּבוֹת אֲשֶׁר עַמּוּדֵיהֶן רַכֵּי הַגִּזְרָה תּוֹמְכִים רְחָבָה רַבַּת כֹּבֶד. וְלָאֲחֲרוֹנָה – אֶת שְׁנֵי הַצְּרִיחִים הַשְּׁחוֹרִים הַכְּבֵדִים אֲשֶׁר גַּג צִפְחָה לָהֶם וְהֵם מִתְרוֹמְמִים כִּשְׁנֵי חֲלָקִים מַתְאִימִים שֶׁל בִּנְיָן אֶחָד מְפֹאָר הַנוֹשֵׂא אֶל עָל אֶת חָמֵשׁ קוֹמוֹתָיו הָאַדִּירוֹת; כָּל זֶה רַב שֶׁפַע וְרַב מְנוּחָה, מְצָרֵף לִשְׁלֵמוּת הַגַּדְלוּת הַשְּׁקֵטָה הֲמוֹן מַעֲשֵׂי פֶּסֶל, גִּלּוּף וְחִטּוּב; זוֹ הִיא כִּבְיָכֹל שִׁירַת אַדּירִים עֲשׂוּיָה אֶבֶן, יְצִירָה עֲצוּמָה שֶׁבָּאָה לָעוֹלָם עַל יְדֵי אִישׁ אֶחָד וְעַל יְדֵי עָם שָלֵם; כָּל הַחֲטִיבָה כֻּלָּה הִיא כְּאַחַת מַעֲשֵׂה אַחְדוּת וּמַעֲשֵׂה צֵרוּף, כְּשִׁירַת אִילִיאָדָה וּכְשִׁירוֹת הַגִּבּוֹרִים מִתְּקוּפַת הָרוֹמַנְטִיּוּת הַקְּרוֹבוֹת לָהּ קִרְבַת אֲחָיוֹת; זֶהוּ פְּרִי־עֲבוֹדָה בּוֹ נִתְגַּלְמוּ הֲמוֹן כֹּחוֹתֶיהָ שֶׁל תְּקוּפָה אֲשֶׁר בַּאֲבָנֶיהָ שִׁקַּע הָאֻמָּן אֶת דִּמְיוֹנוֹ לְפִי צוּרוֹת מַאֲלִיפוֹת כְּשֶׁהוּא מְשַׂכֵּל אֶת יָדוֹ לְפִי צַו הַיּוֹצֵר, מִין יְצִירַת אֱנוֹשׁ הַשֹּׁוֹפַעַת עֹשֶׁר וְעָצְמָה כִּיצִירַת אֵלִים, וְדוֹמֶה לָהּ כִּבְיָכֹל בִּשְׁנֵי דְבָרִים: בְּרִבּוּי צוּרוֹת וּבְנִצְחִיּוּת.

וּמַה שֶׁנֶּאֱמַר בִּדְבַר חָזִית הַבַּיִת יֵאָמֵר גַּם עַל הַבַּיִת כֻּלּוֹ; וּדְבָרֵינוּ עַל בֵּית הַכְּנֵסִיָה הָרָאשִׁי שֶׁל פָּרִיס נְכוֹנִים הֵם גַּם לְגַבֵּי שְׁאָר בָּתֵּי הַכְּנֵסִיוֹת שֶׁל יְמֵי הַבֵּינָיִם. כָּל הַיוֹצֵא מֵאֳמָנוּת זוֹ, שֶׁנּוֹצְרָה מִתּוֹךְ עַצְמָה, אוֹמֵר הִגָּיוֹן וְקֶצֶב נָאֶה: גַּם לְפִי אֶצְבַּע הָרֶגֶל יֻכַּר הָעֲנָק.

וְאוּלָם נָשׁוּב נָא אֶל הֶחָזִית אֲשֶׁר לְנוֹטְר־דַּם, כְּפִי שֶׁהִיא מוֹפִיעָה לְעֵינֵינוּ בַּזְמָן הַזֶּה מִדֵּי נְכַוֵּן אֶת לִבֵּנוּ וְנִשְׁתָּאֶה אֶל בֵּית הַכְּנֵסִיָּה אֲשֶׁר כֻּלּוֹ עָצְמָה וְכֹבֶד־ראשׁ וְכֻלוֹ אֵימַת־הוֹד, כְּדִבְרֵי סוֹפֵר הַקּוֹרוֹת אֲשֶׁר לְבֵית מִקדָּשׂ זֶה: ''Quae mole sua terrorem incutit spectantibus⁴².'' כַּיּוֹם הַזֶּה חֲסֵרָה הֶחָזִית שְׁלֹשָׁה דְבָרִים חֲשׁובִים, וְאֵלֶּה הֵם: אַחַת־עֶשְׂרֵה הַמַּדְרֵגוֹת שׁשִׁמְּשׁוּ לָהּ כֶּבֶשׁ; כָּל הַפְּסִילִים שֶׁבַּשּׁוּרָה הַתַּחְתּוֹנָה אֵלוּ שֶׁהָיוּ קְבוּעִים בְּכוּכִים לְאֹרֶךְ כָּל שְׁלֹשֶׁת הַפּוֹרְטֶלִים; וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן – שׁוּרַת הַמַּצֵּבוֹת הָעֶלְיוֹנָה, זוֹ שֶׁמִּלְּאָה אֶת יְצִיעַ הַקּוֹמָה הָרִאשׁוֹנָה וְכָלְלָה אֶת פְּסִילֵיהֶם שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנָה מִמְּלָכֵינוּ הַקַּדְמוֹנִים, הָחֵל בְּשִׁילְדְבֶּר וְכַלֵּה בְּפִילִיףּ אוֹגוּסְט הָאוֹחֵז בְּיָדוֹ אֶת “תַּפּוּחַ הַמַּמְלָכָה”.

הַמַּעֲלֶה אֲשֶׁר לַבַּיִת בָּטַל בְּעֶטְיוֹ שֶׁל הַזְּמָן, אֲשֶׁר פָּעַל מִתּוֹךְ אִטִּיּוּת וְעַקְשָנוּת וְהִגְבִּיהַּ אֶת פְּנֵי הַקַּרְקַע בָּעִיר הָעַתִּיקָה. וְאוּלָם הַזְּמָן הַלָּז אֲשֶׁר הִטְבִּיעַ בְּזוֹ אַחֲרֵי זוֹ בְּשֶׁטֶף מַרְצַפְתָּה שֶׁל פָּרִיס אֶת דַּרְגוֹת הַמַּעֲלֶה וְגַם אֶת אַחַת־עֶשְׂרֶה הַמַּדְרֵגוֹת אֲשֶׁר הוֹסִיפוּ יִתרוֹן גֹּבַהּ לְרוֹמְמוּתוֹ הַנֶּאְדָּרָה שֶל הַבִּנְיָן, – הוּא נָתַן לוֹ לְבֵית הַכְּנֵסִיָּה יוֹתֵר מִשֶּׁחִסֵּר מִמֶּנּוּ; כִּי הַזְּמָן הוּא שֶׁהֶעֶלָה עַל חָזִית זוֹ אֶת הַמַּעֲטֶה הַקּוֹדֵר בֶּן מֵאוֹת הַשָּׁנִים, הִיא הַקַּדְרוּת הַמְשַׁוָּה עַל בִּנְיָנִים עַתִּיקִים אֶת יָפְיָם הַקַּדְמוֹן.

אֲבָל מִי זֶה הֵסִיר מִמְּקוֹמָן אֶת שְׁתֵּי שׁוּרוֹת הַפְּסילִים? מִי זֶה הִצִּיג רֵיקָם אֶת הַכּוּכִים? מִי זֶה הוֹסִיף וּבָנָה בּפּורְטֵל הָראשִׁי רַב־הַתִּפְאֶרֶת אֶת הַקֶּשֶׁת הַחַדָּה הַלֵּזוּ הַזָּרָה לִמְקוֹמָהּ? מִי הִרְהִיב עֹז בְּנַפְשׂוֹ וְהִצִּיג אֶת הַשַּעַר הַתָּפֵל וְהַמְגֻשָּׁם, הֶחָטוּב עֵץ לְפִי טַעַם הַתְּקוּפָה שֶׁל לוּאִי הָאַרְבָּעָה־עָשָׂר, עַל יַד פְּטוּרֵי הַצִּיצִים שֶׁל בִּסְקוֹרְנֶט? כָּל אֵלֶּה מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם שֶל אַדְרִיכַלִּים וְאֳמָנִים מֵבְּנֵי זְמַנֵּנוּ!

וּבִפְנִים הַבַּיִת מִי נָתַץ אֶת הַפֶּסֶל רַב הַמִּדָּה שֶׁל כְּרִיסְטוֹף הַקָּדוֹשׁ? אוֹתוֹ פֶּסֶל שֶׁנִּהְיָה בְּצֶדֶק לְמוֹפֵת בֵּין הַפְּסִילִים, כְּשֵם שֶׁאוּלָם בֵּית הַמִּשְׁפָּט הוּא לְמוֹפֵת בֵּין הָאוּלַמִּים וּכְנֵסִיַּת שְׁטְרַסְבּוּרג הִיא לְמוֹפֵת בֵּין הַכְּנֵסיּוֹת. וְכָל הֲמוֹן הַפְּסִילִים הַלָּלוּ שֶׁמִּלְּאוּ אֶת פְּנִים הַבַּיִת וְאֶת הַדּוּכָן וּבֵינֵיהֶם כָּל מִינֵי צוּרוֹת רוֹכְבִים וְכוֹרְעִים עוֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם, אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וָטַף, מְלָכִים, חַשְׁמַנִּים וְאַבִּירים, וְהֵם עֲשׂוּיִם זָהָב וָכֶסֶף וּמַתֶּכֶת וַאֲפִילוּ שַׁעֲוָה – מִי זֶה טִאְטֵא אוֹתָם בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמַד? לֹא יַד הַזְּמָן עָשְׂתָה אֶת כָּל אֵלֶּה!

וּמִי הֵסִיר אֶת הַמִּזְבֵּחַ הַגּוֹטִי, שֶׁהָיָה מְקֻשָּׁט בְּכָל מִינֵי אֲרוֹנוֹת קֹדֶשׁ וְתֵבוֹת יְקָר, וְנָתַן בִּמְקוֹמוֹ אֶת אֲרוֹן הַמֵּתִים הַמְגֻשָּׁם, הַמְעֻטָר רָאשֵׁי כְּרוּבִים וְצוּרוֹת עֲנָנִים? מִי הֶהְבִּיל וְהִכְנִיס יְצִיר זֶה, פְּרִי אֳמָנוּת שֶׁנִּתְעַרְבְּבוּ עָלֶיהָ הַזְמַנִּים, לְבֵין מַצְּבוֹת הָאֳמָנוּת, מַעֲשֵׂה יְדֵי הֶרְקָנְדּוּקְס, שֶנּוֹצְרוּ בִּתְקוּפַת הַקָּרוֹלִינְגִים? וְכִי לֹא לוּאִי הָאַרְבָּעָה־עָשָׂר עָשָׂה אֶת הַדָּבָר לְמַעַן הָקִים אֶת נִדְרוֹ שֶׁל לוּאִי הַשְּׁלשָׁה־עָשָׂר? וּמִי זֶה שָׂם זְגוּגִיּוֹת לְבָנוֹת וְקָרוֹת בִּמְקוֹם הַחַלּוֹנוֹת “הַמַּזְהִירִים בִּשְׁלַל צְבָעִים” שֶהָיוּ קְבוּעִים לְפָנִים בְּכוֹתֶרֶת הַפּוֹרְטַל הָרָאשִׁי וּבַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר מֵעַל לַדּוּכָן וַאֲבוֹתֵינוּ הָיוּ מַבִּיטִים בָּהֵם בְּעֵינַיִם נִרְהָבוֹת? וּמַה הָיָה אוֹמֵר סְגָן־חַזָּנִים בֶּן הַמֵּאָה הַשֵּׁשׁ־עֶשְׂרֵה אִלּוּ רָָאָה אֶת צֶבַע הַקִירוֹת הַצָּהֹב וְהַנָּאֶה הַזֶּה אֲשֶׁר בְּבֵית הַכְּנֵסִיָּה, מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם שֶׁל הֶגְמוֹנִים חַבְּלָנִים? הַלָּז הָיָה נִזְכָּר בַּדָּבָר כִּי תַּלְיָנִים הִשְׁתַּמְּשׁוּ בְּצֶבַע זֶה כְּדֵי לִצְבֹּעַ אֶת הַבָּתִּים שֶׁיָּצָא לָהֶם “שֵׁם רַע”; וְהָיָה מַעֲלֶה עַל לִבּוֹ אֶת אַרְמוֹן־בֻּרְבּוֹן הַקָּטָן, זֶה שֶׁהַמְמֻנֶּה עָלָיו פָּשַׁע בּוֹ וְצָבַע אוֹתוֹ כְּתֻמּוֹ בְּצֶבַע צָהֹב; ''הַצָּהֹב הַזֶּה," אוֹמֵר סוֹבֵל, "הָיָה מִסּוּג הַצְּבָעִים הָעוֹמְדִים בְּעֵינָם לְאֹרֶךְ יָמִים, וּכְשֶׁהִטִילוּ אוֹתוֹ עַל הַקִירוֹת שָׁקְדוּ עַל הַמְּלָאכָה עַד כְּדֵי כָּךְ, שֶׁבְּמֶשֶׁךְ מֵאָה שָׁנִים וְיוֹתֵר לֹא נִמְחֲתָה צוּרָתוֹ;'' אוֹתוֹ סְגָן־חַזָּנִים הָיָה חוֹשֵׁב בְּוַדַּאי כִּי בֵּית הַכְּנֵסִיָּה נֶהְפַּךְ לְמָקוֹם שֶׁיּצָא לוֹ שֵׁם רַע, – וְהָיָה מְמַהֵר לִבְרֹחַ.

וְאִם נַעֲלֶה לִמְרוֹם בֵּית הַכְּנֵסִיָּה, בְּלִי שֶׁנַּשְׁהֶה אֶת עַצְמֵנוּ לְיַד הֲמוֹן פְּגִימוֹת מִכָּל הַסּוּגִים – נֹאבֶה לָדַעַת מַה נַעֲשָׂה לוֹ לְאוֹתוֹ צְרִיחַ קָטֹן וִיפֵה מַרְאֶה, שֶׁהָיָה טָבוּעַ בִּנְקֻדַּת הַצּוֹמֶת שֶׁל הַכִּפָּה וְהָיָה זָקוּף וְנַעֲלֶה כַּחֲבֵרוֹ הַצְּרִיחַ לְתָא הַתְּפִלָּה הַמְקֻדָּשׁ (שֶׁאַף הוּא נֶהֱרַס), אַךְ מְרוֹמָם וּמְחֻדָּד יוֹתֵר וּבוֹקֵעַ שַׁחַק בְּיֶתֶר שְׂאֵת מֵאֲשֶׁר שְׁאָר הַצְּרִיחִים? אַדְרִיכַל אֶחָד בַּעַל טַעַם 787) הֵסִיר אֶת הַצְּרִיחַ הַזֶּה וְחָשַׁב כִּי יֵצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ אִם יְכַסֶּה אֶת הַפֶּצַע בְּמִרְצֶפֶת שֶׁל בְּדִיל הַדּוֹמָה לִצְמִיד קְדֵרָה. כָּך עָשׂוּ בְּכָל מָקוֹם לָאֳמָנוּת הַנִּפְלָאָה שֶׁל יְמֵי הַבֵּינַיִם, אֲבָל בְּצָרְפַת הִגְדִּילוּ לַעֲשׂוֹת. בְּתִלֵּי הֶחֳרָבוֹת שֶׁל אֳמָנוּת זוֹ נִכָּרִים שְׁלֹשָׁה סוּגֵי הֶרֶס שֶׁמֵּהֶם הָיְתָה נְסִבָּה לְכָל הַמּוּמִים הַקְּטַנּים וְהַגְּדוֹלִים; רִאשׁוֹן לַמְהָרְסִים הוּא הַזְמָן אֲשֶׁר הֵטִיל פְּגִימוֹת קַלוֹת בַּשֶּׁטַח הָעֶלְיוֹן שֶׁל הַדְּבָרִים; אַחֲרָיו יָבוֹאוּ כָּל מַהְפְּכוֹת הַדָּת וְהַמְּדִינָה שֶׁמִטִּבְעָן הֵן סְתוּמוֹת עַיִן וְעַזּוֹת יֵצֶר וְזֶה דַרְכָּן שֶׁהֵן מִתְנַפְּלוֹת פַּעַם בְּפַעַם עַל הָאֳמָנוּת בְּשֵׁם שִׁלְטוֹן הַדָּת אוֹ הַמְּדִינָה וְקוֹרְעוֹת אֶת בֶּגֶד הַתִּפְאֶרֶת אֲשֶׁר לְמַעֲשֵׂי הַפִּסּוּל וְהַגִּלּוּף, מַחֲרִיבוֹת אֶת הַכּוֹתָרוֹת, מְנַפְּצוֹת אֶת פְּטוּרֵי הַצִּיצִים וְאֶת מִקְלַעַת הַזֵּרִים וּמַשְׁלִיכוֹת לָאָרֶץ אֶת הַפְּסִילִים; וְאַחֲרוֹן לַמְהָרְסִים הוּא סִגְנוֹן הַזְמָן עַל חֲלִיפוֹתָיו הַמְשֻׁנּוֹת וְהַתְּפֵלוֹת, זֶה שֶׁבִּתְקוּפַת הָרֶנֶסַנְס נַעֲשָׂה פּוֹרֵץ גְּבוּלוֹת וּמְהֻדָּר בְּיוֹתֵר וְהָיָה הוֹלֵךְ וּמַרְבֶּה גִלְגּוּלִים עַד שׁגָּרַם לִידֵי קִלְקוּלָהּ הַגָּמוּר שֶׁל מְלֶאכֶת הַבְּנִיָּה. תְּמוּרוֹת הָאָפְנָה גָרְמוּ הֶפְסֵד יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר מַּהְפֵּכוֹת הַבְּנִיָּה. תּמוּרוֹת הָאָפְנָה גָרְמוּ הֶפְסֵד יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הַמַּהְפֵּכוֹת. הַלָּלוּ נָגְעוּ בְּעוֹרֵק הַחַיִּים, פָּגְעוּ בְּ עַמוּד הַשֶּׁדְרָה שֶׁל הָאֱמָנוּת, קִצְּצוּ בְּמַעֲשֵׂה הַבִּנְיָן, גְּזָרוּהוּ לִגְזָרִים וּפָגְמוּ אֶת צוּרָתוֹ וְאֶת אָפְיוֹ, אֶת אַחְדוּתוֹ וְאֶת תִּפְאַרְתּוֹ. וְאַחֲרֵי הַהֶרֶס הָיָה מִנְהָגָן לְהַתְחִיל בְּתִקּוּנִים, – חֻצְפָּה שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה לַמִּצְעָר אֵצֵל הַזְּמָן ואֵצֶל הַמַּהְפֵּכוֹת. עַזּוּת הָיְתָה מִצִּדָּן וְהֵן הֶעֱלוּ מִתּוֹךְ “טַעַם טוֹב” עַל פִּצְעֵי הַבְּנִיָּה הַגּוֹטִית כָּל מִינֵי סִלְסוּלִים עֲלוּבִים בְּנֵי יוֹמָם, קִשּׁוּרֵי שַׁיִשׁ וְקִשּׁוּטִים עֲשׂוּיִם מַתֶּכֶת – מַגֵּפָה לַאֲמִתָּהּ שֶׁשָּׁרְצָה קִשּׁוּטִים בִּדְמוּת כַּדּוּרִים וְשַׁבְּלוּלִים, חֲקִיקוֹת וַעֲטִיפוֹת, זִֵרִים וְצִיצִיּוֹת, לַהֲבוֹת אֶבֶן וְעַנְנֵי בְּרוֹנְזָה, אֵלֵיֹ־אַהֲבָה כַּרְסָנִים וְרָאשֵׁי כְּרוּבִים תְּפוּחֵי לְחָיַיִם, כְּגוֹן אֵלֶּה שֶׁעָמְדוּ בְּתָא הַתְּפִלָּה שֶׁל קַטֵּרִינָה לְבֵית מֶדִיצִ’י וְהִבְאִישׁוּ שָׁם אֶת פָּרְצוּף הָאֳמָנוּת וְגָרְמוּ לְבַסּוֹף – כַּעֲבֹר מָאתַיִם שָנָה – לָאֳמָנוּת זוֹ שֶׁתִּפַּח אֶת נַפְשָׁהּ מִתּוֹךְ הַעֲוָיָה שֶׁל יִסּוּרִים.

נִכְלֹל אֶת כָּל הַפְּרָטִים שֶׁהִזְכַּרְנוּ וְיֵצֵא לָנוּ, כִּי שְׁלֹשָׁה מִינֵי מְחַבְּלִים הִשְׁחִיתוּ אֶת פָּנֶיהָ שֶׁל אֳמָנוּת הַבְּנִיָּה הַגּוֹטִית; חֲרִיצִים וּכְתָמִים שֶׁבַּשֶׁטַח העֶלְיוֹן, וְהַגּוֹרֵם לָאֵלֶּה הוּא הַזְּמָן; עִקְּבוֹת הֶרֶס שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַמָּשׁ, מַעֲשֵׂי חַבָּלָה, פְּצָעִים, שְׁבָרִים – כָּל אֵלֶּה פְּרִי מַהְפֵּכוֹת, הָחֵל בְּלוּטֶר וְכַלֵּה בְּמִירַבּוֹ; מוּמִים, סְתִירוֹת, סֵרוּסִים בְּחֶלְקֵי הַבִּנְיָן, “בֶּדֶק הַבַּית” – מַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם שֶׁל חַכְמֵי בְּנִיָּה מִבְּנֵי יָוָן וְרוֹמָא וְעַמִּים בַּרְבָּרִים. – הָאֳמָנוּת הַנֶּהְדָּרָה, מַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם שֶׁל עַמִּים דַּלֵּי תַּרְבּוּת, נָחְרְבָה עַל יְדֵי בָּתֵּי הַמַּדָּעִים. אַחֲרֵי מֵאוֹת הַשָּׁנִים, אַחֲרֵי הַמַּהְפֵּכוֹת שֶׁחִבְּלוּ, לַפָּחוֹת, בְּלִי מַשּׂוֹא פָּנִים וְחוֹלְלוּ מַעֲשֵׂי הֶרֶס נֶהְדָּרִים, בָּאוּ הֲמוֹן אַדְרִיכַלִּים מֵחוֹבְשֵׁי בֵּית־הַמִּדְרָשׁ, מְאֻגָּדִים וּמֻשְׁבָּעִים, וְהִתְחִילוּ מְקַלְקְלִים אֶת הָאֳמָנוּת לְפִי תָּכְנִית קְבוּעָה וּלְפִי טַעַם רָע. זֶהוּ מֵעֵין בְּעִיטַת חֲמוֹר הַפּוֹגַעַת בּאַרְיֵה הַגּוֹסֵס. הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאַלּוֹן שֶׁנִכְנַס בּוֹ הָרָקָב דֶּרֶךְ צַמַּרְתּוֹ וּלְבַסּוֹף פָּגְעוּ בּוֹ הַתּוֹלָעִים וְכִרְסְמוּהוּ וְהֵטִילוּ בּוֹ נְקָבִים וְחוֹרִים.

הַלְּוַאי וְעָמַדְנוּ עֲדַיִן בִּתְקוּפָתוֹ שֶׁל רוֹבֶּר סֵנַלִיס, זֶה שֶׁהִמְשִׁיל אֶת נוֹטְר־דַּם לְבֵית־הַמִּקְדָּשׁ בְּאֶפֶזוּס – מִקְדַּשׁ דִּיאָנָה הַמְהֻלָּל בְּפִי הַקַּדְמוֹנִים וְזָכוּר אִתָּנוּ לְעוֹלָמִים בִּזְכוּת הֶרוֹסְטְרַטוּס – וְזֶה שֶׁגִּלָּה לְבַסּוֹף כִּי נוֹטְר־דַּם הוּא הַמְשֻׁבָּח בֵּין הַשְׁנַיִם מִפְּאַת אָרְכּוֹ וְרָחְבּוֹ וְגָבְהוֹ וּמִפְּאַת אֹפֶן בִּנְיָנוֹ.

נוֹטְר־דַּם – דֶּרֶךְ אַגַּב – אֵינֶנּוּ מַצֶּבֶת־בִּנְיָן שְׁלֵמָה וּכְלִילַת צוּרָה הַבְּנוּיָה לְמוֹפֵת. אֵין זֶה בְּעֶצֶם בֵּית כְּנֵסִיָּה לְפִי הַטַּעַם הָרוֹמָנִי, אֲבָל אֵין זֶה גַם בִּנְיָן גּוֹטִי. הוּא אֵינוֹ חֲטִיבָה הַבָּאָה מִמָּקוֹר רִאשׁוֹן. נוֹטְר־דַּם בְּפָרִיס לּא נִבְנָה – כְּאוֹתוֹ בֵּית כְּנֵסִיָּה שֶׁבְּטוּרְנוּס, לְמָשָׁל – עָצוּם וְכָבֵד בְּרָחְבּוֹ וּמְרֻוָּח וּמְעֻגָּל בְּחֵלֶק הַכִּפָּה. אֵינוֹ עָרֹם עַד כְּדֵי קֹר־קִפָּאוֹן וְאֵין לוֹ פַּשְׁטוּת נֶאֱצָלָה – כָּל הַסְּגֻלּוֹת הַמְצַיְּנוֹת אֶת הַבִּנְיָנִים שֶׁמְּקוֹרָן בַּקֶּשֶׁת הָעֲגֻלָּה. אַף אֵין הוּא דֻּגְמַת בֵּית הַכְּנֵסִיָּה בְּבוֹרְגוֹ – יְצִירָה גוֹטִית רַעֲנַנָּה וְנֶאְדָּרָה, זְקוּפָה וּמְגֻוֶּנֶת צוּרָה, רַבַּת עֹשֶׁר וְרַבַּת שֶׁפַע. אֵין נוֹטְר־דַּם נִמְנֶה עַל סוּג בָּתֵּי הַכְּנֵסיּוֹת שֶׁנּוֹצְרוּ לְמַחֲשָֹךְ וּלְמִסְתוֹרִין, אֵלֶּה שֶׁקּוֹמָתָם נְמוּכָה לְפִי כִּפָּתָם הֵם דּוֹמִים כִּמְעַט לְבָתֵּי מִקְדָּשׁ שֶׁל מִצְרַיִם וְיֵשׁ בָּהֶם מִטַּעַם חַרְטֻמִּים וְכֹהֲנֵים וּסְמָלִים; אֵלֶּה שֶּׁמִּבְּחִינַת הַקִּשּׁוּט מְרֻבִּים בָּהֶם הַצִּגְצַגִּים עַל הַצִּיצִים, הַצִּיצִים עַל הַחַיּוֹת וְהַחַיּוֹת עַל פְּסִילִים שֶׁל בְּנֵי־אָדָם; הַלָּלוּ יוֹתִֵר מִשֶּׁהם מַעֲשֵׂה בַּנָּאִים הֵם מַעֲשֶׂה חַשְׁמַנִּים. אַתָּה רוֹאֶה בָּהֶם אֶת שִׁנּוּי הַצּוּרָה הָרִאשׁוֹן שֶחָל בָּאֳמָנוּת, הֵם מְשַׁמְּשִׁים בִּטּוּי לְאוֹתָהּ תַּרְבּוּת דָּתִית וּצְבָאִית הַמַּתְחִילָה מִשְׁתָּרֶשת בְּמַלְכוּת רוֹמָא הַמִּזְרָחִית בִּתְקוּפַת הַיְרִידָה וְהַגִּיעָה לִידֵי קִצָּהּ בּזְמַנּוֹ שֶׁל גִּילְיוֹם הַכּוֹבֵש. וּכְמוֹ כֵן אֵין לְצָרֵף אֶת נוֹטְר־דַּם אֶל מִשְׁפַּחַת בָּתֵּי הַכְּנֵסִיּוֹת הַנִּשָּׂאִים וּמְלֵאֵי הָאֲוִיר, הַמְקֻשָּׁטִים לְמַכְבִּיר בְּצִיּוּרִים שֶׁעַל גַּב זְכוּכִית וּפְסִילֵי אֶבֶן, אֵלֶּה שֶׁצּוּרָתָם הַחֲרִיפָה וְתַבְנִיתָם הָעַזָּה מְשַׁמְּשׁוֹת סֵמֶל לְאָֹפְנֵי הַבִּטּוּי הַפּוֹלִיטִיִּים, וּלְעֻמּת זֶה מִבְנֵהֶן הָאֳמָנוּתִי הוּא חָפְשִׁי, הֲפַכְפַּךְ וּפוֹרֵץ גְּבוּלוֹת! זוֹהי תְּקוּפָה שְׁנִיָּה לָאֳמָנוּת מִבְּחִינַת שִׁנּוּי צוּרָה, אֵין כָּאן עוֹד רוּחַ חַרְטֻמִים וְכֹהֲנִים שֶׁאֵינוֹ נִתָּן לְהִשְׁתַּנּוֹת, אֶלָּא עֹשֶׁר שֶׁבָּאֳמָנוּת, סִגְנוֹן שֶׁל הִתְקַדְּמוּת וַעֲמָמִיּוּת, וּתְקוּפָה זוֹ תְּחִלָּתָהּ בּזְמַן שִׁיבָתָם שֶׁל נוֹסְעֵי הַצְּלָכ וְסוֹפָה בּימֵי לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר. נוֹטְר־דַּם בְּפָרִיס אֵינוֹ יְצִיר רוֹמָנִי כַּסּוּג הָרִאשׁוֹן, אֲבָל אֵינוֹ כֻּלּוֹ גַם יְלִיד הַהַשְׁפָּעָה הָעַרְבִית, כַּסּוּג הַשֵּׁנִי.

נוֹטְר־דַּם הוּא בֶּן תְּקוּפַת מַעֲבָר. לֹא הִסְפִּיק הַבַּנַּאי מֵאֶרֶץ הַזַּכְּסִים לְהַצִּיב אֶת הָעַמוּדִים אֲשֶׁר בִּפְנִים הַבַּיִת, עַד שֶׁבָּאָה הַקֶּשֶׁת הַחַדָּה פְּרִי דַרְכָּם שֶׁל נוֹסְעֵי הַצְּלָב, הִשְׁתַּטְּחָה כִּמְנַצַּחַת עַל פְּנֵי גֻלּוֹתֵיהֶם הָרְחָבוֹת שֶׁל הָעַמּוּדִים הָרוֹמָנִיִים שֶׁלֹּא נִבְנוּ אֶלָּא לְשֵׁם הַקֶּשֶׁת הָעֲגֻלָּה. מְֵעַכְשָׁו הִשְׁלִיטָה הַקֶּשֶׁת הַחַדָּה אֶת רוּחָהּ עַל פְּנֵי כָּל הַבָּיִת. בְּרֵאשִׁית הִתְגַּלּוּתָהּ הָיְתָה צוּרַת קֶשֶׁת זוֹ צְנוּעָה וְחַסְרָת נִסָּיוֹן, אַחֲרֵי כֵן הִתְפְּשְּׁטָה לָעֲבָרִים, אֲבָל כָּבְשָׁה אֶת יִצְרָהּ וְלֹא הֵעֵזָה לְהִתְכַּנֵּס לְתוֹךְ צְרִיחִים וְחַלּוֹנוֹת בְּנֵי קֶשֶׁת חַדָּה, כְּשֵׁם שֶׁעָשְׂתָה בִּתְקוּפָה מְאֻחֶרֶת יוֹתֵר בְּכַמָּה בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת נֶהְדָּרִים. אֶפְשָׁר לֵאמֹר, כִּי הָעַמּוּדִים הָרוֹמָנִיּים רַבֵּי הַכֹּבֶד עָמְדוּ לְשָׂטָן עַל דַּרְכָּה.

מִכָּל מָקוֹם יְצִירוֹתֶיה שֶׁל תְּקוּפַת מַעֲבָר זוֹ, הַמּוֹלִיכָה מִן הַסִּגְנוֹן הָרוֹמָנִי אֶל הַסִּגְנוֹן הַגּוֹטִי, מְשֻׁבָּחוֹת הֵן לֹא פָּחוֹת מֵאֲשֶׁר הַצּוּרוֹת הַטְהוֹרוֹת מִכָּל עִרְבּוּב. עַל יָדָן בָּא לִידֵי בִּטּוּי מִין זֵר בָּאֳמָנוּת שֶׁמִּבִּלְעֲדֵיהֶן לֹא הָיָה מִתְקַיֵם בָּעוֹלָם. זוהִי הַרְכָּבָה שֶׁל קֶשֶׁת חַדָּה בְּקֶשֶׁת עֲגֻלָּה.

נוֹטְר־דַּם בְּפָרִיס מְשַׁמֵּשׁ דֻּגְמָה מְיֻחֶדֶת לְמִין זֵר זֶה שֶׁבָּאֳמָנוּת. כָּל חֶלְקָה וְכָל אֶבֶן בְּמַצֶּבֶת כָבוֹד זוֹ יְסַפְּרוּ בְּאָזְנֵינוּ לֹא רַק אֶת קוֹרוֹת אַרְצֵנוּ, כִּי אִם אֶת תּוֹלְדוֹת הַמַּדָּע וְהָאֳמָנוּת. אָנוּ רוֹאִים אֵפוֹא, אַף אִם לֹא נְצַיֵּן כַּאן אֶלָּא פְּרָטִים אֲחָדִים שֵׁיֵּשׁ בָּהֶם מִן הָעִקָּר, כִּי בֶּן־הַשַׁעַר הָאָדֹם, לְמָשָׁל, מְסַמֵּן כִּמְעַט אֶת גְּבוּל הַסִּגְנוֹן הַגּוֹטִי רַב־הָרֹךְ שֶׁל הַמֵּאָה הַחֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה, בְּעוֹד אֲשֶׁר הָעַמוּדִים רַבֵּי הַהֶקֵּף וְהַכֹּבֶד אֲשֶׁר בִּפְנִים הַבַּיִת הֵם בְּנֵי זְמַנּוֹ הַמֻּקְדָּם שֶׁל בֵּית הַכְּנֵסִיָּה סַן־גֶ’רְמֶן דֶּה־פְּרֶה, מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם שֶׁל הַקָּרוֹלִינְגִים. אֶפְשָׁר לֵאמֹר, כִּי שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנִים עוֹמְדוֹת כְּחַיִץ בֵּין דֶּלֶת זוֹ וּבֵין הָעַמּוּדִים. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁחַכְמֵי הָאַלְכִּימִיָה רָאוּ בְּצִיוּרֵי הַסֵּמֶל שֶעַל הַפּוֹרְטַל הָרָאשִׁי מֵעֵין מֻשָּׂג כּוֹלֵל וּבָרוּר לַמַּדָּע שֶׁלָּהֶם, זֶה הַמַּדָּע שֶׁבֵּית הַכְּנֵסִיָּה סֶן־יַ’ן דֶּה־לַה־בּוֹשֶׁרִי שִׁמֵּשׁ לוֹ סֵפֶר שָׁלֵם הַכָּתוּב בִּכְתָב חַרְטֻמִּים. וְהִנֵּה יוֹצֵא, כִּי בֵּית הַכְּנֵסִיָּה הַרוֹמָנִי וּבֵית הַתְּפִלָּה סְפוּג הַמִּסְתּוֹרִין, הָאֳמָנוּת הַגּוֹטִית וְהַזַּכְּסִית, הָעַמּוּד הֶעָגֹל וְהַכָּבֵד, הֶעָלוּל לְהַזְכִּיר לָנוּ אֶת גְּרֶגוֹר הַשְּׁבִיעי, וּכְתָב הַסְמָלִים הַסּוֹדִי שׁנִּיקוֹלָאוּס פְלָמֶל הִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כִּמְבַשֵּׂר הַבָּא לִפְנֵי לוּטֶר, אַחְדוּת הַכְּנֵסִיָּה וְהִתְפַּלְגוּתָהּ, סֶן־גֶ’רְמֶן דֶּה־פְּרֶה וְסֶן־יַ’ן דֶּה־לַה־בּוּשֶׁרִי – כָּל אֵלֶּה הֻתְּכוּ לִבְלִיל אֶחָד, הִתְעָרְבוּ וְהִתְאַחֲדוּ בְּבֵית הַכְּנֵסִיָּה נוֹטְר־דַּם. בֵּית כְּנֶסֶת עֶלְיוֹן זֶה, בֵּית הַיוֹצֵר לַצּוּרוֹת, מְשַׁמֵּשׁ מִין פֶּלֶא בְּקֶרֶב בָּתֵּי הַכְּנֵסִיָּה הָעַתִּיקִים שֶׁבְּפָרִיס; לָאֶחָד הוּא דוֹמֶה בְּרֹאשׁוֹ, לַשֵּׁנִי בַּאֲבָרָיו, לַשְּׁלִישִׁי בַּפְּנִים, וּלְכֻלָּם הוּא דוֹמֶה בְּמַשֶּׁהוּ. אֲנַחְנוּ חוֹזְרִים וְאוֹמְרִים, כִּי צוּרוֹת כִּלְאַיִם אֵלֶה יֵשׁ בָּהֶן מִשּׂוּם עִנְיָן גַּם לְגַבֵּי אֳמָנוּת הַבְּנִיָּה כִּי הִיא בְּחִינַת מָקוֹר רִאשׁוֹן (מִבְּחִינָה זוֹ מְעִידוֹת גַּם חָרְבוֹת הַצִּיקְלוֹפִּים, הַפִּירָמִידוֹת שֶׁל מִצְרַיִם וְהַפָגוֹדוֹת הָאַדִּירוֹת שֶׁל הַהֹדִּים), וּמִפִּיהֶן אָנוּ יוֹדְעִים כִּי הַיְצִירוֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁל אֳמָנוּת הַבְּנִיָּה אֵינָן בְּעֶצֶם פּרִי יְחִידִים, כִּי אִם מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁל הָעֵדָה; כִּי לֹא הַגָּאוֹן הוּא הַיּוֹצֵר אוֹתָן בְּעִקָּר בִּדְפוּס אֶחָד, כִּי אִם הָעָם הַנּוֹתֵן בַּהֶן אֶת עֲמָלוֹ; כִּי זֶהוּ בֵּית הַגְּנִיזָה אֲשֶׁר הָעָם מַנְחִיל לְדוֹרוֹתָיו; הָעֲרֵמוֹת הָעוֹלוֹת בְּמֶשֶׁךְ מֵאוֹת בְּשָׁנִים, הַמִּשְׁקָע הַיּוֹרֵד בַּלָּאט וּמִתְהַוֶּה מִחָמְרֵי הַגֵּרוּי שֶׁבַּחֶבְרָה; בְּקִצּוּר – צוּרוֹת יְצִירָה, כָּל נַחְשׁוֹל מִנַּחְשׁוֹלֵי הַזְּמָן מַעֲלֶה עֲלֵיהֶן מַשֶּׁהוּ מִשִּׁטְפּוֹ, כָּל דּוֹר מוֹסִיף נִדְבָּךְ לַמַּצֵּבָה, כָּל יָחִיד וְיָחִיד מַסִּיעַ אֶבֶן לַבִּנְיָן. כְּמַעֲשֵׂה הַבֵּבָרִים וְהַדְּבוֹרִים כֵּן מַעֲשֵׂה הָאָדָם. וְזֶהוּ הַסֶּמֶל הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לָאֳמָנוּת הַבְּנִיָּה: בָּבֶל הִיא כְּעֵין הַכַּוֶּרֶת.

מַצְּבוֹת הַבְּנִיָּה הַגְּדוֹלוֹת, דֻּגְמַת הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים, הֵן פְּרִי תְּקוּפוֹת אֲרֻכּוֹת. פְּעָמִים קְרוֹבוֹת יִקְרֶה הַדָּבָר, כִּי הָאֳמָנוּת תְּשַׁנֶּה אֶת צוּרָתָהּ וְהַלָּלוּ לֹא הִגִּיעוּ עֲדַיִן לִידֵי גְמָר, Pendent opera interrupta⁴³; בְּמִקְרִים כָּאֵלֶּה הִתְפַּתְּחוּתָן נִמְשֶׁכֶת בְּדֶרֶך שְׁקֵטָה לְפִי הָאֳמָנוּת הַמְחֻדֶּשֶׁת. הָאֳמָנוּת הַחֲדָשָׁה כּוֹבֶשֶׁת לְעַצְמָהּ אֶת הַבִּנְיָן הָעוֹמֵד בְּאֶמְצַע הַבְּנִיָּה, מִתְכַּנֶּסֶת לְתוֹכוֹ וְנִטְמַעַת בְּקִרְבּוֹ, מַמְשִׁיכָה אֶת הִתְפַּתְּחוּתָהּ לְפִי טַעְמוֹ, וְאִם יֵשׁ בִּיכָלְתָּה הִיא מְבִיאָה אוֹתוֹ לִידֵי גְמָר, כָּל זֶה נַעֲשֶׂה וְהוֹלֵךְ לְלֹא הַפְרָעָה, לְלֹא הִתְאַמְּצוּת וּלְלֹא צַעֲדֵי נְסִיגָה, לְרַגְלֵי חֹק טֶבַע אֶחָד הַפּוֹעֵל בְּנָחַת. לֹא נִתְוַסְּפָה כָּאן אֶלָּא ''עֵין'' הַרְכָּבָה; הלְּשַׁד מְחַדֵּשׁ אֶת סִבּוּבוֹ וְהַצְּמִיחָה מַתְחִילָה שׁוּב. בִּנְיָן כָּזֶה, שֶׁכַּמָּה סוּגֵי אֳמָנוּת מִתְאַחֲדִים בּוֹ בְּהַדְרָגָה לַחֲטִיבָה אַחַת, עָלוּל בֶּאֱמֶת לְשַׁמֵּשׁ חֹמֶר לִסְפָרִים עָבִים בְּיוֹתֵר, פְּעָמִים גַּם לְסֵפֶר הַקּוֹרוֹת שֶׁל הָאֱנוֹשׁוּת. בִּיצִירוֹת עֲצוּמוֹת כָּאֵלֶּה שֶׁאֵין לָהֶן יוֹצֵר רִאשׁוֹן, לֹא תִּרְאֶה אֶת הַיָּחִיד, אֶת הָאֳמָן, אֶת הַפְּרָט; רוּחַ הָאֱנוֹשׁוּת הִיא הַמִתְגַּלֶּמֶת כָּאן בִּדְמוּת חֲטִיבָה אֶחָת. כָּאן הַזְּמָן הוּא הָאַדְרִיכַל וְהָעָם הוּא הַבַּנָּאי.

אִם נִבְחַן כָּאן רַק אֶת אֳמָנוּת הַבְּנִיָּה שֶׁל הָעַמִּים הַנּוֹצְרִיִּים בְּאֵרוֹפָּה, זוֹ שֶׁהָיְתָה אֲחוֹת־זְקוּנִים לְחָכְמַת הַבְּנִיָּה הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַמִּזְרָח, נִרְאֶנָּה כְּשְׁכָבָה אַדִּירָה הַמְהַוָּה שְׁלשָׁה נִדְבָּכִים זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה: הַסִּגְנוֹן הַרוֹמָנִי, הַגּוֹטִי וְסִגְנוֹן הָרֶנֶסַנְס, זֶה שֶׁהָיִינו רוֹצִים לִקְרֹא לוֹ בְּשֵׁם סִגְנוֹן יְוָנִי־רוֹמָאִי. הַשְּׁכָבָה הָרוֹמָאִית, הַמֻּנַּחַת לְמַטָּה מֵחֲבֵרְתָּהּ וְעַתִּיקָה לְיָמִים מִמֶּנָּה, סִמָּנָהּ הַמֻּבְהָק הִיא הַקֶּשֶת הָעֲגֻלָּה, זוֹ הַמּוֹפִיעָה אַחֲרֵי כֵן גַּם בַּשְּׁכָבָה הָעֶלְיוֹנָה וְהַצְּעִירָה, בִּתְקוּפַת הָרֶנֶסַנְס, כְּשֶׁהִיא נִשְׁעֶנֶת עַל גַּב הָעַמוּד הַיְּוָנִי. בֵין שְׁתֵּי אֵלֶּה מָצְאָה לָהּ מָקוֹם הַקֶּשֶׁת הַחַדָּה. הַבִּנְיָנִים הַנִּמְנִים עַל אַחַת הַשְׁכָבוֹת הָאֵלֶּה, יֵשׁ לָהֶם אֹפִי בָּרוּר וְיֵשׁ בָּהֶם מִן הָאַחְדוּת וּמִן הַצֵּרוּף הַשָּׁלֵם. כָּאִלֶּה הֵם בֵּית הַמִּנְזָר בִּי’וֹמְיֶגוֹ, בֵּית הַכְּנֵסִיָּה בְּרֵימְס וּבֵית הַתְּפִלָּה עַל שֵׁם הַצְּלָב אֲשֶׁר בְּאוֹרְלִיאַן. וְאוּלָם שָׁלֹש הַשְּׁכָבוֹת הַלָּלוּ מִתְעָרְבוֹת וּמִתְמַזְּגוֹת זוֹ בְּזוֹ בִּמְקוֹם גְּבוּלוֹתֵיהֶן, כִּצְבָעִים בִּסְפֶּקְטְרוּם שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ, מִכָּאן כָּל הַבִּנְיָנִים שֶׁהֵם בִּבְחִינַת כִּלְאַיִם, אֵלֶּה שֶׁנּוֹצְרוּ דֶרֶךְ הַדְרָגָה בִתְקוּפוֹת מַעֲבָר. יֵשׁ בִּנְיָן שֶׁהוּא רוֹמָנִי לְפִי הַמַּסָּד, גּוֹטִי לְפִי קִירוֹתָיו וְיוָנִי־רוֹמָאִי לְפִי חֶלְקוֹ הָעֶלְיוֹן; וְסִבַּת הַדָּבָר הִיא, שֶׁהַבְּנִיָּה נִמְשְׁכָה שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה עַד שֶׁנִּגְמָרָה. סוּג זֶה אֵינוֹ נָפוֹץ בְּיוֹתֵר, דּוּגְמָה לוֹ מְשַׁמֵּשׁ צְרִיחַ הַמִּבְצָר בְּאֶטַנְג'. אוּלָם מְרֻבִּים יוֹתֵר הֵם הַבִּניָנִים שְׁיֵּשׁ בָּהֶם מִסִּגְנוֹנָן שֶׁל שְׁתֵּי שְׁכָבוֹת. בֵּין אֵלֶּה יֵחָשֵׁב נוֹטְר־דַּם בְּפָרִיס, מַצֶּבֶת בִּנְיָן מִסּוּג הַקֶּשֶׁת הַחַדָּה שֶׁעַמוּדֶיהָ הָרִאשׁוֹנִים מְקוֹרָם בַּשְּׁכָבָה הָרוֹמָנִית הָעֲמֻקָּה יוֹתֵר, זוֹ שֶׁטְּבוּעִים בָּהּ כְּתֻמָּם הַפּוֹרְטַל שֶׁל סֶן־דֶּנִי וּפְנִים הַבַּיִת שֶׁל סֶן־גֶ’רְמֶן דֶּה־פְּרֶה. לְסוּג זֶה שַׁיָּךְ גַּם אוֹתוֹ אוּלָם תְּפִלָּה נֶהְדָּר וְגוֹטִי לְמֶחֱצָּה בְּעִיר בּוֹשֶׁרְוִיל, אֲשֶׁר קִירוֹתָיו בְּנוּיִים מִן הַמַּסָּד וְעַד הָאֶמְצַע לְפִי הַסִּגְנון הָרוֹמָנִי; כְּמוֹ כֵן בֵית הַכְּנֵסִיָּה בְּרוּאַן, בִּנְיָן שֶׁהָיָה כֻּלּוֹ גוֹטִי לוּלֵא חֶלְקוֹ הַעֶלְיוֹן שֶׁל הַמִּגְדָּל הָאֶמְצָעִי הַיּוֹצֵא דֹפֶן לְשִׁכְבַת הָרֶנֶסַנְס.

מִכָּל מָקוֹם אֵין חִלּוּפֵי־גְוָנִים אֵלֶּה מְצוּיִם אֶלָּא בַּשֶּׁטַח הָעֶלְיוֹן שֶׁל הַבִּנְיָנִים. הָאֳמָנוּת חוֹלְלָה שִׁנּוּיִים רַק בַּדְּבָרִים הַחִיצוֹנִים. מַעֲשֵׂה הַתְקָנָתָם שֶׁל מְקוֹמוֹת הַתְּפִלָּה נִשְׁאַר כְּשֶׁהָיָה. לּא נִשְׁתַּנְּתָה תַּבְנִית הַפְּנִים, לּא חָל שִׁנּוּי בְּסִדּוּר הַחֲלָקִים. תְּהֵה מָה שֶׁתִּהְיֶה גְלִימַת הַקִּשּׁוּטִים הַמְגֻלֶפֶת שֶׁל בֵּית כְּנֵסִיָּה – מִתַּחַת לִגְלִימָה זוֹ אַתָּה מוֹצֵא תָּמִיד אֶת הַבַּזִּילִיקָה הָרוֹמָאִית, וְלוּ גַם בְּצוּרָה מְדֻמְדֶּמֶת, כְּגַרְעִין הַתְחָלָה. הִיא צוֹמַחַת כָּאן צְמִיחַת עוֹלָם לְפִי חֻקֵּי־תָּמִיד. בְּכָל מָקוֹם מֵעֵין זֶה יֶשְׁנָם שְׁנֵי חֶלְקֵי פָּנִים הַנִּכְנָסִים זֶה בָּזֶה בִּדְמוּת שְׁתִי וָעֵרֶב, וּקְצֵהֶם הָעֶלְיוֹן, הַבָּנוּי בְּצוּרַת חֲצִי קֶשֶׁת, מְהַוֶּה אֶת הַדּוּכָן, וּבְכָל מָקוֹם אַתָּה מוֹצֵא בְּצַלְעוֹת הַבַּיִת כַּמָּה בִּימוֹת, הַנּוֹעָדוֹת לְשֵׁם תַּהֲלוּכוֹת הַמַּאֲמִינִים שֶׁבְּפְנִים הַבַּיִת וּמְשַׁמְּשׁוֹת תָּאֵי תְּפִלָּה, כְּמוֹ כֵן כָּל מִינֵי יְצִיעִים הַנּוֹגְעִים בִּשְׁלוּחוֹת הַקְּשָׁתוֹת אֲשֶׁר לְפְנִים הַבָּיִת. מִחוּץ לִתְנָאִים מֻקְדָּמִים אֵלֶּה אֵין גְּבוּל לַחֲלִיפוֹתֵיהֶם שֶׁל תָּאִי הַתְּפִלָּה, הַפּוֹרְטָלִים וְכָל מִינֵי הַמִּגְדָּלִים הַגְדוֹלִים וְהַקְטַנִּים, הַכֹּל לְפִי כֹּחַ הַדִּמְיוֹן שֶׁל הַתְּקוּפָה וְהָאֳמָנוּת. מִתְּחִלָּה קוֹבְעִים מְקוֹמוֹת שִׁמּוּשׁ לַעֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה, מִכָּאן וְאֵילָךְ אֳמָנוּת הַבְּנִיָּה עוֹשָׂה אֶת הַטּוֹב בְּעֵינֶיהָ. פְּסִילִים, צִיוּרִים שֶׁעַל גַּבֵּי זְכוּכִית, כּוֹתָרוֹת, פְּטוּרֵי צִיצִים, מִקְלַעַת אֶבֶן, גֻּלּוֹת, בָּרֶלְיֵפִים – כּל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבָה זוֹ הִיא כְּחֹמֶר בְּיָדָהּ לְהַטּוֹתוֹ כְּפִי דִּמְיוֹנָהּ הַטּוֹב לְכֹל אֲשֶׁר תַּחְפֹּץ. מִכָּאן כָּל הָעֹשֶׁר הַנִפְלָא הַזֶּה בְּחִיצונִיּוּת הַבִּנְיָנִים אֲשֶׁר צוּרָתָם הָעִקָּרִית הִיא כֻּלָּה מִשְׁטָר וְאַחְדוּת. גֶּזַע הָעֵץ שׁוֹמֵר אֶת צוּרָתוֹ, וְאוּלָם נוֹפוֹ שֶל אִילָן הוּא רַב בַּדִּים וַחֲסַר קְבִיעוּת.

ב. מַרְאֵה פָּרִיס מִמְּרוֹם מְעוּף הַצִּפּוֹר

הִנֵּה נִסִּינוּ לְתָאֵר לִפְנֵי הַקוֹרֵא אֶת בֵּית הַכְּנֵסִיָּה נוֹטְר־דַּם. צִיָּנּוּ בִּקְצָרָה אֶת רֹב הַחֲמוּדוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לָהּ בַּמֵּאָה הַחֲמֵשׁ־עֶשְׂרֶה וַאֲשֶׁר אֵינָן אִתָּהּ כַּיּוֹם הַזֶּה; וְאוּלָם אֶת הָעִקָּר שָׁכַחְנוּ: לֵאמֹר, לֹא תֵּאַרְנוּ אֶת הַמַּרְאֶה שֶׁהָיָה מִתְגַּלֶּה בַּיָּמִים הָהֵם לְעֵין הַמִּסְתַּכֵּל הָרוֹאֶה אֶת פָּרִיס מִמְּרוֹם מִגְדָּלָיו שֶׁל נוֹטְר־דַּם. וּבֶאֱמֶת, מִי שׁגִּשֵּׁשׁ וְהִתְרוֹמֵם בְּלוּל הַמַּדְרֵגוֹת הָאַפְלוּלִי, הָעוֹלֶה בְּקַו מְאֻנָּךְ בְּחוֹמַת הַמִּגְדָּלִים, וְיָצָא לְבַסּוֹף בְּלִי מֵשִׂים אֶל אַחַת מִשְּׁתֵּי הָרְחָבוֹת הַשְּׁטוּפוֹת אוֹר וַאֲוִיר – הָיָה רוֹאֶה מִכָּל הָעֲבָרִים מַרְאֶה נֶהְדָּר מֵאֵין כָּמוֹהוּ; מַחֲזֶה ''מְיֻחָד בְּמִינוֹ'' זֶה יְתָאֵר לוֹ בְּנָקֵל בְּדִמְיוֹנוֹ מִי שֶׁזָּכָה פַּעַם לִרְאוֹת עִיר גּוֹטִית כְּלִילַת שְׁלֵמוּת, אַחַת הֶעָרִים שֶׁנִשְׁאֲרוּ עוֹד לִפְלֵטָה, כְּגוֹן נוֹרֶנְבֶּרְג בְּבָוַרְיָה אוֹ בִּיטָרְיָה בִּסְפָרַד; אֲפִילוּ חֲטִיבוֹת קְטַנּוֹת, בִּתְנַאי שֶׁצּוּרָתָן לֹא תִּהְיֶה פְּגוּמָה, כְּגוֹן בִּיטְרֶה בִּבְרֶטַן אוֹ נוֹרְדְהוֹזֶן בִּפְרוּסְיָה.

פָּרִיס זוֹ שֶׁמִּלִּפְנֵי שְׁלשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, פָּרִיס שֶׁל הַמֵּאָה הַחֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה, הָיְתָה כְּבָר בִּבְחִינַת כְּרָךְ גָּדוֹל. אֲנַחְנוּ אַנְשֵׁי פָּרִיס מַגְזִימִים בִּדְבַר גֹּדֶל הַשֶּטַח שֶׁנוֹסַף עַל הָעִיר מִן הַתְּקוּפָה הַהִיא וְעַד עַכְשָׁו, מִימֵי לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר לֹא גָדְלָה פָּרִיס אֶלָּא כְּדֵי שְׁלִישׁ; וְאוּלָם אֵין סָפֵק בַּדָּבָר, כִּי הִיא הִפְסִידָה מִבְּחִינַת הַיֹּפִי יוֹתֵר מִשֶּׁהִרְוִיחָה מִבְּחִינַת הַגֹּדֶל.

פָּרִיס, כַּיָּדוּעַ, נוֹסְדָה בְּרֵאשִׁיתָהּ עַל הָאִי הַיָּשָׁן שֶׁל הָעִיר הָעַתִּיקָה, זֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ צוּרַת עֲרִיסָה. שְׂפַת הָאִי שִׁמְשָׁה לָהּ לְפָריס מְשׂוּכָה רִאשׁוֹנָה, נְהַר הַסֶּנָה – חֲריץ־הֲגָנָה רִאשׁוֹן. בְּמֶשֶׁךְ כַּמָּה מֵאוֹת שָׁנִים נִצְטַמְצְמָה פָּרִיס בִּגְבוּלוֹת הָאִי, אַף הָיוּ לָהּ שְׁנֵי גְשָׁרִים: הָאֶחָד לְצַד דָּרוֹם וְהַשֵּׁנִי לְצַד צָפוֹן, כְּמוֹ כֵן שְׁתֵּי מְצוּדוֹת גֶּשֶׁר שֶׁשִּׁמְּשׁוּ לָהּ בְּבַת־אַחַת גַּם מִבְצָרִים וְגַם שַׁעֲרֵי כְּנִיסָה: שַׁטְלֶה הַגְּדוֹלָה מִן הַצַּד הַיְמָנִי וְשַׁטְלֶה הַקְּטַנָּה מֵהַצַּד הַשְׂמָאלִי. כִּי בִּתְקוּפַת הַמְּלָכִים הָרִאשׁוֹנִים עָבְרָה פָּרִיס אֶת הַנָּהָר לְאַחַר שֶׁצָּרוּ לָהּ גְּבוּלוֹת הָאִי וְלֹא מָצְאָה שָׁם מָקוֹם לְהִתְפַּשֵּׁט. מֵאוֹתָהּ תְּקוּפָה וְאֵילָךְ הִתְחִילוּ חוֹמוֹת הָעִיר וּמִגְדָּלֶיהָ חוֹדְרִים לְתוֹךְ תְּהוֹם הָאָרֶץ, כְּשֶׁמּוֹצָא לָהֶם מְשַׁמְּשׁוֹת שְׁתֵּי שְׂפוֹת הַנָהָר וּמְצוּדוֹת שַׁטְלֶה הַקְּטַנָּה וְהַגְּדוֹלָה. כַּמָּה שְׂרִידִים שֶׁל חוֹמַת הַמָּגֵן הָעַתִּיקָה הַזֹּאת הָיוּ קַיָּמִים עוֹד בַּמֵאָה הָאַחֲרוֹנָה: בְּיָמֵינוּ לֹא נִשְׁאֲרוּ אֶלָּא זִכְרוֹנוֹת וְשִׁירַיִם מְעַטִּים, כְּגוֹן הַשַּׁעַר הַנִּקְרָא בּוֹדֶה אוֹבוֹדוֹיֶה, בְּרוֹמָאִית: Porta Bagauda. נַחְשׁוֹל הַבָּתִּים, שֶׁהִתְגַּלְגֵּל בְּלִּי הֶרֶף מִלֵּב הָעִיר אֶל הַקְּצָווֹת, שָׁטַף אֶת הַחוֹמָה, כִּרְסְמָהּ בְּלִי הֲפוּגוֹת, בְּלָעָהּ אֶל קִרְבּוֹ וְהִשְׁמִידָהּ מִן הָעוֹלָם. פִילִיףּ אוֹגוּסְט בָּנָה לָהּ סוֹלְלָה חֲדָשָׁה; הוּא הִקִּיף אֶת פָּרִיס שַׁלְשֶׁלֶת צְרִיחִים חֲזָקִים אֲשֶׁר נִבְנוּ קִירוֹת עָבִים וּגְבוֹהִים. בְּמֶשֶׁךְ מֵאָה שָׁנָה וְיוֹתֵר נִצְטַפְּפוּ הַבָּתִּים בְּאַגַּן זֶה, שָׁפְעוּ וְעָלוּ מַעְלָה מָעְלָה כְּמַיִם בְּכֶלִי. הַבָּתִּים הֶעֱמִיקוּ לָרֶדֶת לְתוֹךְ הָאֲדָמָה וְהֵרִימוּ קוֹמָה עַל גַּב קוֹמָה, גָּבְהוֹ זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה, שָׁפְעוּ כְּלַפֵּי מָרוֹם כְּמַיִם הַנִּדְחָקִים מִבֵּית קִבּוּלָם, וְכָל אֶחָד מֵהֶם הִתְאַמֶּץ לְהָרִים אֶת רֹאשׁוֹ מֵעַל לְרֹאשׁ חֲבֵרוֹ, לְמַעַן שְׁאֹף אֲוִיר לָרְוָחָה. הָרְחוֹב מִצְטַלֵּב, הוֹלֵךְ וְנַעֲשֶׂה צַר יוֹתֵר וְיוֹתֵר; כָּל כִּכָּר מִתְמַלְּאָה בָּתִּים וּבְטֵלָה מִן הָעוֹלָם. לִבַסּוֹף הַבָּתִּים דּוֹלְגִים עַל פְּנֵי חוֹמַת פִילִיףּ אוֹגוּסְט, מִתְפַּזְּרִים בְּחֶדְוָה עַל פְּנֵי הַמִּישׁוֹר כְּפְלִיטִים שֶׁאֵינָם נוֹתְנִים אֶת לִבָּם לְסֵדֶר וּלְקֶצֶב. כָּאן הֵם מִתְאַחֲדִים לִשְׁכֻנּוֹת, מַקִּיפִים אֶת עַצְמָם גַּנִּים בִּמְקוֹמוֹת הַשָּׂדֶה וְחַיִּים בְּהַרְחָבָה. בְּאֹפֶן כָּזֶה גִדְּלָה הָעִיר מִשְּׁנַת 1367 וְאֵילָךְ שְׁכֻנּוֹת רַבּוֹת, עַד שֶׁלְּבַסּוֹף רָאֲתָה הֶכְרַח לְעַצְמָהּ לִבְנוֹת חוֹמָה חֲדָשָׁה, מִצַּד הַשָּׂפָה הַשְּׂמָאלִית בְּעִקָּר: שַׁרְל הַחֲמִשִּי הוּא אֲשֶׁר בָּנָה אֶת הַחוֹמָה. אֲבָל עִיר מִסּוּגָהּ שֶׁל פָּריס גִּדּוּלָהּ הוֹלֵךְ וְרַב בְּלִי הֶרֶף. רַק עָרִים כָּאֵלֶּה נַעֲשׂוֹת לְבִירוֹת שֶׁל מַמְלָכוֹת. הַלָּלוּ הֵן בִּבְחִינַת מְסַנֶּנֶת הַסּוֹפֶגֶת אֶת זִרְמֵי הַתַּרְבּוּת וְהָרוּחַ שֶׁבְּכָל הַמְדִינָה וְאֶת כָּל יְצָרָיו שֶׁל הָעָם; הֵן מְשַׁמְּשׁוֹת כִּבְיָכֹל מְקוֹרוֹת לְצִיבִילִיזַצְיָה, אַבָל בְּחִינָתָן הִיא גַם בְּחִינַת תְּעָלוֹת שְׁפָכִין, מְקוֹם שָׁם יִקָּוֶה לְשֶׁפֶךְ אֶחָד – בִּדְמוּת טִפּוֹת הַנּוֹטְפוֹת בְּמֶשֶׁךְ מֵאוֹת בְּשָׁנִים – הַמִּסְחָר וְהַמְּלָאכָה הֶחָרוּצָה, הַהַשְׂכָּלָה וְשֶׁפַע התּוֹשָׁבִים, כָּל דָּבָר שֶׁהוּא לְגַבֵּי הָעָם בִּבְחִינַת לְשַׁד וְנֶפֶשׁ וְחַיִּים. אֲבָל הַחוֹמָה שֶׁבָּנָה שַׁרְל הַחֲמִשִּׁי סוֹפָה הָיָה כְּסוֹף הַחוֹמָה אֲשֶׁר לְפִילִיףּ אוֹגוֹסְט. מִן הַמֵּאָה הַחֲמְשׁ־עֶשְׂרֵה וְאֵילָךְ מַתְחִילִים לְהַסִּיג אֶת גְּבוּלָהּ וְלַעֲבֹר מִמֶּנָּה וָהָלְאָה, וְהַפַּרְוָר מֵחִישׁ אֶת מַהֲלָכוֹ. בַּמֵּאָה הַשֵּשׁ־עֶשְׂרֵה הָיְתָה פָּרִיס כִּבְיָכֹל בִּבְחִינַת נְסוֹגָה לְאָחוֹר, וְהִתְכָּנְּסָה בְּיוֹתֵר לְתוֹךְ הָעִיר הָעַתִּיקָה, שֶׁכֵּן בַּחוּץ נִצְפְּפָה כְּבָר עִיר חֲדָשָׁה, וּבְכֵן, לְעֵת הַמֵּאָה הַחֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה – שֶׁכֵּן בִּתְקוּפָה זוֹ אָנוּ רוֹצִים לַעֲסֹק עַכְשָו – הוֹצִיאָה כְּבָר פָּרִיס מִידֵי שִׁמּוּשׁ אֶת שָׁלֹשׁ חוֹמוֹתֶיהָ הַמְרֻכָּזוֹת, אֵלֶּה שֶׁמִּזְּמַן יוּלְיאַן הַכּוֹפֵר הָיוּ מְקֻפָּלוֹת כִּבְיָכֹל בְּמַצָּב הִיּוּלִי בְּשַׁטְלֶה הַקְּטַנָּה וְהַגְּדוֹלָה. הָעִיר הָעֲצוּמָה, דֻּגְמַת יֶלֶד גָּדֵל וְהוֹלֵךְ הַמְבַקֵּעַ אֶת בְּגָדָיו אֲשֶׁר מִלִּפְנֵי שָׁנָה, פּוֹצְצָה אַרְבָּעָה אֲזוֹרֵי חוֹמָה. בִּתְקוּפַת לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר בִּצְבְּצוּ פֹּה וָשָׁם מִתּוֹךְ יָם הַבָּתִּים תִּלֵּי חָרְבוֹתֵיהֶם שֶׁל מִגְדְּלֵי הַחוֹמוֹת הָעַתִּיקוֹת, כִּדְמוּת רָאשֵׁי גְבָעוֹת הַמִּתְרוֹמְמִים מֵעַל לְשֶׁטֶף מַיִם אוֹ כְּאִיִּים שֶׁל פָּרִיס הָעַתִּיקָה הַטּוֹבַעַת לְאִטָּהּ בְּפָּרִיס הַחֲדָשָׁה.

מֵאָז הוֹסִיפָה פָּרִיס לְהִשְׁתַּנּוֹת וּמַרְאֶהָ הָלַךְ הָלֹךְ וְהִפָּגֵם; אֲבָל הִיא לֹא יָסְפָה לַעֲבֹר אֶלָּא חוֹמָה אַחַת: הַחוֹמָה אֲשֶׁר בָּנָה לוּאִי הַחֲמִשָּׁה־עָשָׂר, זוֹ שֶׁכֻּלָּהּ סְחִי וָרֶפֶשׁ וּרְאוּיָה לַמֶּלֶךְ הַבּוֹנֶה אוֹתָה וְלַפַּיְטָן הַשָּׁר עָלֶיהָ אֶת שִׁירוֹ: Le mur murant Paris rend Paris murmurant⁴⁴.

בַּמֵּאָה הַחֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה הָיְתָה פָּרִיס מְחֻלֶּקֶת עֲדַיִן לְשָׁלֹש עָרִים נִפְרָדוֹת, שֶׁכָּל אַחַת מֵהֶן הִצְטַיְּנָה בִּדְמוּתָהּ וּבִתְכוּנותֶיהָ הַמְיֻחָדוֹת, בְּהֶרְגְּלִים וּבְמִנְהָגִים מִשֶּׁלָּהּ, בִּזְכֻיּוֹתֶיהָ וּבִתְכוּנוֹתֶיהָ וּבְתוֹלְדוֹתֶיהָ: הָעִיר הָעַתִּיקָה (La Cité), דְּרוֹמָהּ שֶׁל הָעִיר I’Université)) וּצְפוֹנָהּ שֶׁל הָעִיר (La Ville). הָעִיר הָעַתִּיקָה, זוֹ שֶׁהִשְׂתָּרְעָה עַל פְּנֵי הָאִי, הָיְתָה הַבְּכִירָה וְהַקְטַנָּה בֵּין כֻּלָּן, אִמָּן יוֹלַדְתָּן שֶׁל הַשְּׁתַּיִם הָאֲחֵרוֹת וּדְחוּקָה בֵּין שְׁתֵּיהֶן – יֻרְשֶׁה נָא לָנוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמָשָׁל אֶחָד – כִּזְקֵנָה מְצֻמֶּקֶת הַנְּתוּנָה בֵּין שְׁתֵּי בַּחוּרוֹת נָאוֹת וּגְדוֹלוֹת קוֹמָה. דְּרוֹמָהּ שֶׁל הָעִיר, אוֹ רֹבַע הָאוּנִיברְסִיטָה, הִשְׂתָּרֵעַ עַל פְּנֵי הַשָׂפָה הַשְּׂמָאלִית שֶׁל הַסֶּנָה, מִבֵּית הַמִּשְׁפָּט הַמְכֻנֶּה לַה־טוּרְנֶל וְעַד מִגְדַּל נֶסְל, שְׁתֵּי נְקֻדּוֹת הַמַּקְבִּילוֹת בְּפָרִיס שֶׁל יָמֵינוּ לְבֵית הַיַּיִן וּלְבֵית יְצִיקַת הַמַּטְבְּעוֹת. הַחוֹמָה, שֶׁהִקִּיפָה אֶת הָרֹבַע הַזֶּה, נִתְכַּנְסָה הַרְחֵק לְתוֹךְ תְּחוּם הַסְּבִיבָה אֲשֶׁר שָׁם בָּנָה יוּלְיאַן קֵיסָר אֶת הַמֵּרְחֲצָאוֹת הַחַמִּים. הַגִּבְעָה אֲשֶר עַל שֵׁם ג’נוֹבֵבָה הַקְדוֹשָׁה נִמְצְאָה אַף הִיא בְּתוֹךְ הַהֶקֵּף הַזֶּה. קֶשֶׁת הַחוֹמָה נִסְתַֹּיְמָה לְיַד שַׁעַר הָאַפִּיפְיוֹר, הוּא הַמָּקוֹם שֶׁשָׁם עוֹמֵד עַכְשָו בִּנְיַן הַפַּנְתֵּאוֹן. צְפוֹנָהּ שֶׁל הָעִיר, הַגָּדוֹל בְּכָל חֶלְקֵי פָּרִיס, תָּפַס מָקוֹם עַל הַשָּׂפָה הַיְמָנִית. מֵזַח הַמַּיִם, הַפָּתוּחַ לַהֲמוֹן מִפְרָצִים וּפָגוּם בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, נִמְשָׁךְ כָּאן לְאֹרֶךְ הַסֶּנָה מֵאֵצֶל מִגְדַּל בִּילִי וְעַד מִגְדָּל הָעֵץ, כְּלוֹמַר, מֵן הַמָּקוֹם שֶׁשָּׁם נִמְצָא עַכְשָׁו בּית מִסְכְּנוֹת וְעַד מְקוֹם הַטוּלֶרִי. אַרְבַּע הַנְקֻדּוֹת הָאֵלֶּה, שֶׁשָּׁם חָצְתָה הַסֶּנָה אֶת חוֹמוֹתֶיהָ שֶׁל עִיר הַבִּירָה, לֵאמֹר: לַה־טוּרְנֶל וּמִגְדַּל נֶסְל מִשְּׁמאל וּמִגְדַּל בִּילִי וּמִגְדַּל הָעֵץ מִיָמִין, נִקְרְאוּ עַל פִּי רֹב בְּשֵׁם “אַרְבַּעַת הַמִּגְדָּלִים שֶׁל פָּרִיס”. הָרֹבַע הַצְּפוֹנִי תָּפַס בַּסְבִיבָה שְׁטָחִים גְּדוֹלִים עוֹד יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הָרֹבַע הַדְּרוֹמִי. הַגְּבוּל הַקִּיצוֹנִי בְּיוֹתֵר שֶׁל חוֹמַת הַצָּפוֹן (זוֹ שֶׁנִּבְנְתָה עַל יְדֵי שַׁרְל הַחֲמִשִּׁי) עָבַר לְיַד שַׁעַר סֶן־דֶּנִי וְשַׁעַר סֶן־מַרְטֶן, שְׁנֵי שְׁעָרִים הָעוֹמְדִים עַד הַיּוֹם הַזֶּה בִּמְקוֹמָם.

הִזְכַּרְנוּ כְּבָר לְמַעְלָה, כִּי כָּל אֶחָד מִשְּׁלֹשֶׁת חֶלְקֵי פּרִיס הָיָה מֵעֵין עִיר, אֲבָל עִיר מְיֻחֶדֶת בְּיוֹתֵר שֶׁאֵינָהּ יְכֹלָה לְהִתְקַיֵם בִּפְנֵי עַצְמָהּ; עִיר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ בְּלִי שְׁתֵּי חַבְרוֹתֶיהָ הָאֲחֵרוֹת. לְכָל אַחַת מִן הַשָּׁלֹשׁ הָיָה מַרְאֶה מְיֻחָד מִשֶּׁלָּהּ. בָּעִיר הָעַתִּיקָה הָיוּ מְרֻבִּים בָּתֵּי הַתְּפִלָּה, בִּצְפוֹנָהּ שֶׁל הָעִיר – הָאַרְמוֹנוֹת, בִּדְרוֹמָהּ שֶׁל הָעִיר – בָּתֵּי הָאוּלְפָנָא, לֹא נִמְנֶה לְכָל פְּרָטֵיהֶן אֶת סְגֻלּוֹתֶיהָ הַמְיֻחָדוֹת שֶׁל פָּרִיס הָעַתִּיקָה, כְּגוֹן גְּזֵרוֹתָיו שֶׁל חֹק הַדְּרָכִים, אֶלָּא נָבֹר מִתּוֹךְ הַתֹּהוּ וָבֹהוּ שֶׁל מִשְׁפַּט הָעִיר כַּמָּה דְבָרִים שֶׁהֵם בִּבְחִינַת חֲטִיבוֹת שְׁלֵמוֹת וּנְצַיֵּן כָּאן, כִּי הָאִי הָיָה כָּפוּף לַחַשְׁמַן, שְׂפַת הַסֶּנָה הַיְמָנִית – לְבָא־כֹּחָהּ שֶׁל אֲגֻדַּת הַסּוֹחֲרִים אוֹ מוֹשֵׁל הָעִיר, הַשָּׂפָה הַשְּׂמאלִית – לִנְגִיד הָאוּנִיבֶרְסִיטָה. הַשּׁוֹפֵט הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר לְפָרִיס, שֶׁנִּמְנָה עַל יְדֵי הַמֶּלֶךְ וְלֹא עַל יְדֵי מוֹעֲצַת הָעִיר, עָמַד בְּראשׁ כָּל הַשִּׁלְטוֹן. בּעִיר הָעַתִּיקָה נִמְצָא נוֹטְר־דַּם, בְּרֹבַע הַצָּפוֹן – אַרְמוֹן לוּבְר וּבֵית הַמּוֹעֲצוֹת שֶׁל הָעִיר, וְהַסּוֹרְבּוֹנָה⁴⁵ נִמְצְאָה בְּרֹבַע הַַדָּרוֹם. בְּרֹבַע הַצָּפוֹן הָיָה מְקוֹמָם שֶׁל הַשְׁוָקִים, בֵּית־הַחוֹלִים נִמְצָא בָּעִיר הָעַתִּיקָה, כִּכַּר סְּטוּדֶנְטִים⁴⁶ – בְּרֹבַע הַדָּרוֹם. אִם אִישׁ מִן הַסְּטוּדֶנְטִים עָשָׂה מַעֲשֵה פֶּשַׁע עַל הַשָּׂפָה הַשְּׂמָאלִית, עָמַד לְדִין בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט הַנִּמְצָא עַל פְּנֵי הָאִי וְקִבֵּל אֶת עָנְשׁוֹ בְּמוֹנְפַּנְסוֹן אֲשֵׂר עַל הַשָּׂפָה הַשְּׂמָאלִית, כָּל זְמַן שֶנְּגִיד הָאוּנִיבֶרְסִיטָה – לֵאמֹר, בִּהְיוֹת הָאוּנִיבֶרְסִיטָה חֲזָקָה וְהַמֶלֶךְ חֲדַל־אוֹנִים – לֹא עִרְעֵר עַל הַדָּבָר; כִּי זְכוּת יְתֵרָה הָיְתָה לַסּטוּדֶנְטִים שֶׁיַּעֲלוּ לִתְלִיָּה בִּתְחוּם הָרֹבַע שֶׁלָּהֶם. נְצַיֵּן כָּאן דֶּרֶךְ אַגַּב, כִּי רֹב זְכֻיּוֹתֵיהֶם שֶׁל הַסְּטוּדֶנְטִים, בֵּינֵיהֶן יֵשׁ גַּם שֶׁעֶרְכָּן גָּדוֹל יוֹתֵר מִזּוֹ הַנִּזְכֶּרֶת לְמַעְלָה, הוּצְאוּ מִידֵי הַמְלָכִים עַל יְדֵי הִתְקוֹמְמֻיּוֹת מְרִידוֹת. אַף כָּאן אַתָּה מוֹצֵא אֶת הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַדְּבָרִים הָעַתִּיקָה לְיָמִים: אֵין הַמֶלֶךְ נוֹתֵן אֶלָּא מַה שֶׁהָעָם מוֹצִיא מִיָּדוֹ בְּכֹחַ. יֵשׁ תְּעוּדָה נוֹשָׁנָה אַחַת הַמַּבִּיעָה אֶת הָרַעְיוֹן הַזֶּה, מִבְּחִינַת הַנֶּאֱמָנוּת, בְּצוּרָה שֶׁל תְּמִימוּת יְתֵרָה: “הַנֶּאֱמָנוּת לְגַבֵּי הַמְּלָכִים, שֶׁהֻפְרְעָה אָמְנָם עַל יְדֵי מְרִידוֹת, גָּרְמָה לָהֶם לָאֶזְרָחִים כַּמָּה זְכֻיּוֹת יְתֵרוֹת.”

בַּמֵּאָה הַחֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה הִקִּיפָה הַסֶּנָה בִּתְחוּמָהּ שֶׁל פָּרִיס חֲמִשָּׁה אִיּים: אִי לוּבְיֶה, זֶה שֶׁבַּיָּמִים הָהֵם הָיָה נָטוּעַ אִילָנוֹת וְעַכְשָׁיו אֵין בּוֹ אֶלָּא חִדְלֵי עֵצִים עֱלוּבִים; אִי הַפָּרָה וְאִי נוֹטְר־דַּם, שְׁנֵיהֶם שׁוֹמְמִים וְאֵין בָּהֶם כְּלוּם חוּץ מִצְּרִיף אֶחָד דַּל, וּשְׁנֵיהֶם נַחֲלַת הַחַשְׁמַן אֲשֶׁר לְפָרִיס (בַּמֵּאָה הַשְּׁבַע־עֶשְׂרֵה חִבְּרוּ אֶת שְׁנֵי הָאִיּים הָאֵלֶּה לְאִי אֶחַד וּבָנוּ עָלָיו בָּתִּים, וְעַכְשָׁו הוּא נִקְרָא בּשֵׁם הָאִי שֶׁל לוּאִי הַקָּדוֹשׁ); וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן – אִי הָעִיר הָעַתִּיקָה שֶׁבְּקָצֵהוּ נִמְצָא עוֹד אִי אֶחָד קָטֹן אֲשֶׁר נֶעְלַם אַחֲרֵי כֵן מִתַּחַת לִיסוֹד הַגֶּשֶׁר הֶחָדָשׁ. לָעִיר הָעַתִּיקָה הָיוּ בַּיָּמִים הָהֵם חֲמִשָּׁה גְשָׁרִים, שְׁלֹשָׁה מִצַּד יָמִין; גֶּשֶׁר נוֹטְר־דַּם וְגֶשֶׁר הַחַלְפָנִים, שְׁנֵיהֶם עֲשׂוּיִם אֶבֶן, וגֶשֶׁר הַטּוֹחֲנִים עָשׂוּי עֵץ, וְהַשְּׁנַיִם מִצַּד שְׂמֹאל: הַגֶּשֶׁר הַקָטֹן הֶעָשׂוּי אֹרֶן וְגֶשֶׂר הָעֵץ עַל שֵׁם מִיכָאֵל הַקָּדוֹשׁ, – כָּל אֵלֶּה זְרוּעִים בָּתִּים. רֹבַע הַדָּרוֹם הָיוּ לוֹ שִׁשָׁה שְׁעָרִים שֶׁנִבְנוּ עַל יְדֵי פִילִיףּ אוֹגוּסְט, וְזֶה סִדְרָם הַחֵל בְּבֵית הַמִּשְפָּט: שַׁעַר וִיקְטוֹר הַקָּדוֹשׁ, שַׁעַר בֵּית הַנָּשִׁים, שַׁעַר הָאַפִּיפְיוֹר, שַׁעַר יַעֲקֹב הַקָּדוֹש, שַׁעַר מִיכָאֵל הַקּדוֹשׁ, שַׁעַר סֶן־גֶ’רְמֶן. גַּם רֹבַע הַצָּפוֹן הָיוּ לוֹ שִׁשָּׁה שְׁעָרִים שֶׁנִּבְנוּ עַל יְדֵי שַׁרְל הַחֲמִשִּׁי, וְאֵלֶּה הֵם מֵאֵצֶל מִגְדַּל בִּילִי וָהָלְאָה; שַׁעַר אַנְטוּאַן הַקָּדוֹשׁ, שַׁעַר הַצַּלְבָּנִים, שַׁעַר מֶרְלֶן הַקָּדוֹשׁ, שַׁעַר סֶן־דֶּנִי, שַׁעַר מוֹנְמַרְטֶר וְשַׁעַר הוֹנוֹרֶה הַקָּדוֹשׁ. כָּל הַשְּעָרִים הַלָּלוּ הָיוּ חֲזָקִים וְגַם יָפִים, וְיָפְיָם לֹא הִזִיק אַף בִּמְעַט לְחָזְקָם. לְרַגְלֵי הַחוֹמָה נִמְשְׁכָה מִסָבִיב לְכָל פָּרִיס תְּעָלָה רְחָבָה וַעֲמֻקָּה, שֶׁמֵּימֶיהָ בָּאוּ לָהּ מִנְהַר הַסֶּנָה וְהָיוּ עוֹבְרִים עַל גְּדוֹתֵיהֶם עִם גֵּאוּת הַמַֹּים שֶׁבַּחֹרֶף, לַיְלָה הָיוּ הַשְׁעָרִים נִנְעָלִים, דֶּרֶךְ הַנָּהָר נֶחְסְמָה מִשְּׁנֵי קְצוֹת הָעִיר בְּשַׁלְשַׁלְאוֹת בַּרְזֶל אַדִּירוֹת, וְהָעִיר יָשְׁנָה אֶת שְׁנָתָה בִּמְנוּחָה.

מִמְּרוֹם מְעוֹף הַצִּפּוֹר נִתְגַּלֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ כָּל אֶחָד מִשְּׁלֹשֶׁת חֶלְקֵי הָעִיר – הָעִיר הָעַתִּיקָה, רֹבַע הָאוּנִיבֶרְסִיטָה וְרֹבַע הַצָּפוֹן – בְּרֶשֶת שֶׁל רְחוֹבוֹת נִפְתָּלִים וּשְׁלוּבִים אֵלּוּ בְּאֵלּוּ בְּאֹפֶן מוּזָר, מִכָּל מָקוֹם אֶפְשָׁר הָיָה לְהַכִּיר מִסְּקִירָה רִאשׁוֹנָה, כִּי שְׁלֹשֶׁת הַשְּׁבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר לָעִיר מִצְטָרְפִים יַחַד לַחֲטִיבָה אֶחָת. הָעַיִן הִבְחִינָה תֵּכֵף וּמִיָּד בִּשְׁנֵי רְחוֹבוֹת אֲרֻכִּים וּמַקְבִּילִים, אֲשֶׁר לְלֹא הֶפְסֵק וּמַעֲצוֹר וּבְקַו יָשָׁר כִּמְעַט, חָצוּ בְּבַת־אַחַת אֶת שְׁלֹשֶׁת רִבְעֵי הָעִיר מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה, נִמְשְכוּ מִדָּרוֹם לְצָפוֹן לְיָד הַסֶּנָה וְעָשׂוּ אֶת חֶלְקֵי הָעִיר חֲטִיבָה אַחַת, קֵרְבוּ אוֹתָם זֶה לָזֶה, אִחֲדוּ אֶת הַחֲלָקִים וֶהֱבִיאוּם לִידֵי הִתְמַזְּגוּת, הוֹלִיכוּ לְלֹא מַעְצוֹר אֶת הַתּוֹשָׁבִים מֵהֶקֵּף חוֹמָה אֶחָד אֶל הַשִֵּׁנִי וְחִבְּרוּ עַל יְדֵי כָּךְ אֶת הַשְׁלֹשָׁה לְעִיר אֶחָת. הָראשׁוֹן שֶׁבִּשְׁנֵי הָרְחוֹבוֹת נִמְשַׁךְ מִשַּׁעַר יַעֲקֹב הַקָּדוֹשׁ עַד שַׁעַר סֶן־מַרְטֶן; בִּתְחוּמוֹ שֶׁל רֹבַע הַדָּרוֹם הוּא נִקְרָא בְּשֵׁם רְחוֹב יַעֲקֹב הַקָּדוֹשׁ, בָּעִיר הָעתִּיקָה – בְּשֵׁם רְחוֹב הַיְהוּדִים וּבְרֹבַע הַצָּפוֹן הוּא נִקְרָא בְּשֵׁם רְחוֹב סֶן־מַרְטֶן; רְחוֹב זֶה חָצָה אֶת הַנָּהָר פַּעֲמַיִם: עַל יְדֵי הגשר הַקָּטֹן וְעַל יְדֵי גֶשֶׁר נוֹטְר־דַּם. הַשֵּׁנִי שֶׁבָּהֶם, זֶה שֶׁעַל הַשָּׂפָה הַשְּׂמָאלִית הָיָה נִקְרָא בְּשֵׁם רְחוֹב הַנֵּבֶל, עַל הָאִי – בְּשֵׁם רְחוֹב הַחַבְתָּנִים, עַל הַשָּׂפָה הַיְמָנִית – בְּשֵׁם רְחוֹב סֶן־דֶּנִי, וְהָיָה עוֹבֵר אֶת לְשׁוֹן הַסֶּנָה הָאַחַת בִּדְמוּת גֶּשֶׁר מִיכָאֵל הַקָּדוֹשׁ וְאֶת הַלָּשׁוֹן הָאַחֶרֶת בִּדְמוּת גֶּשֶׁר הַחַלְפָנִים, – נִמְשַׁךְ מִשַּׁעַר מִיכָאֵל הַקָּדוֹשׁ אֲשֶׁר בְּרֹבַע הָאוּנִיבֶרְסִיטָה וְעַד גֶּשֶׁר סֶן־דֶּנִי בְּרֹבַע הַצָּפוֹן. לַמְרוֹת שְׁמוֹתֵיהֶם הָרַבִּים וְהַשּוֹנִים לֹא הָיוּ אֵלוּ בְּעֶצֶם אֶלָּא שְׁנַיִם רְחוֹבוֹת, אֲבַל רְחוֹבוֹת הַיְסוֹד הַחֲשׁוּבִים, הָעוֹרְקִים שֶׁל פָּרִיס. כָּל שְׁאָר דַּרְכֵי הַחִבּוּר שֶׁל הָעִיר בַּת שְׁלֹשֶׁת הַחֲלָקִים לּא הָיוּ אֶלָּא שְׁלוּחוֹתֵיהֶם שֶׁל אֵלֶּה.

חוּץ מִשְּׁנֵי רְחוֹבוֹת הָרֹאשׁ הָאֵלֶּה, שֶׁחָצוּ אֶת פָּרִיס לִמְלֹא רָחְבָּה וְשִׁמְשׁוּ חֲטִיבוֹת מְשֻׁתָּפוֹת לְעִיר הַבִּירָה כֻּלָּה, הָיוּ לָהֶם עוֹד לְרֹבַע הַצָּפוֹן וּלְרֹבַע הַדָּרוֹם שְׁנֵי רְחוֹבוֹת רָאשִׁיִּים מִשֶּׁלָהֶם, וְהָרְחוֹבוֹת הַלָּלוּ נִמְשְׁכוּ לְאֹרֶךְ הַסֶּנָה וְחָצוּ בְּכַמָה מְקוֹמוֹת אֶת שְׁנֵי ''עוֹרְקֵי הַחִבּוּר הַגְּדוֹלִים'' בְּצוּרַת זָוִית יְשָׁרָה. מִשּׁוּם כָּךְ אֶפְשָׁר הָיָה לָלֶכֶת בָּעִיר הָעַתִּיקָה לְלֹא עֲקִיפִין מִשַּׁעַר אַנְטוּאַן עַד שַׁעַר הוֹנוֹרֶה; וּבְרֹבַע הַדָּרוֹם מִשַּׁעַר וִיקְטוֹר עַד שַׁעַר גֶ’רְמֶן. שְׁנֵי הָרְחוֹבוֹת הַגְּדוֹלִים הָאֵלֶּה, שֶׁחָצוּ אֶת הַשְּׁנַיִם הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, שִׁמְּשׁוּ מֵעֵין מַצָּע לְרֶשֶׁת הָרְחוֹבוֹת הַשְּׁלוּבִים זֶה בָּזֶה וּמִתְפַּתְּלִים לְכָל הָעֲבָרִים בִּדְמוּת סְבָךְ שֶׁאֵין מִמֶּנּוּ מוֹצָא. מִכָּל מָקוֹם לְאַחַר הִסְתַּכְּלוּת מְכֻוֶּנֶת אֶפְשָׁר הָיָה לְהַבְחִין בְּקַו הַהֶקֵּף הַמְסֻבָּךְ שֵׁל רֶשֶׁת זוֹ שְׁתֵּי צְמָתוֹת שֶׁל רְחוֹבוֹת רְחָבִים, דּוֹמוֹת לִשְׁתֵּי אֲלֻמּוֹת תְּבוּאָה, אַחַת מִשְׂתָּרַעַת בְּרֹבַע הַדָּרוֹם וְאַחַת בְּרֹבַע הַצָּפוֹן, וּשְׁתֵּיהֶן מִתְרַחֲבוֹת וְהוֹלְכוֹת מִגֶּשֶׁר אֱלֵי גֶשֶׁר.

גַּם בְּיָמֵינוּ אֶפְשָׁר לְהַכִּיר עוֹד מִקְצָת מִן הַתַּרְשִׁים הַגֵּאוֹמֶטְרִי הַזֶּה. מֶה הָיָה אֵפוֹא מַרְאֵה כָּל הַחֲטִיבָה הַזֹּאת כְּפִי שֶׁנִּתְגַּלָּה מֵרֹאשׁ הַמִגְדָּלִים שֶׁל נוֹטְר־דַּם בִּתְקוּפַת 1482?

נְנַסֶּה לְתָאִֵר אֶת הַדָּבָר.

הַמִּסְתַּכֵּל, אֲשֶׁר עָלָה לִמְרוֹמִים אֵלֶּה מִתּוֹךְ קֹצֶר נְשִׁימָה, לֹא רָאָה מִתְּחִלָּה אֶלָּא עַרְבּוּבְיָה גְדוֹלָה שֶׁל גַּגּוֹת, אֲרֻבּוֹת עָשָׁן, רְחוֹבוֹת, גְּשָׁרִים, כִּכָּרִים, רָאשֵׁי מִגְדָּלִים וּצְרִיחִים. עֵינָיו רָאוּ בְּבַת־אַחַת כָּל מִינֵי דְבָרִים: גּגוֹת שֶׁשְּׂפָתָם קֵהָה, גַּגּוֹת חַדִּים, בֶּן־מִגְדָּל הַמְרַחֵף בִּקְצֵה חוֹמָה, פִּירָמִידָה בְּנוּיָה אֶבֶן מִתְּקוּפַת הַמֵּאָה הָאַחַתֹ עֶשְׂרֵה וְאוֹבֶּלִיסְק שֶׁל צִפְחָה בֶּן הַמֵּאָה הַחֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה, מִגְדַּל־צוֹפִים עָגֹל וְחָשׂוּף וּמִגְדָּל רָבוּעַ מְקֻשָׁט אֲשֶׁר לְבֵית כְּנֵסִיָה, גָּדוֹל וְקָטֹן, מְגֻשָּׁם וּמְסֻלְסָל. הָעַיִן תָּעֲתָה הַרְבֵּה זְמָן בְּתוֹךְ סְבָךְ זֶה לְלֹא מוֹצָא, בְּמָקוֹם שֶׁכּל דָּבָר הֵעִיד בִּפְנֵי עַצְמוֹ עַל מְלָאכָה שֶׁבְּכַוָּנָה וְעַל מְלֶאכֶת כֹּשֶׁר, עַל סְגֻלּוֹת מְיֻחָדוֹת וְעַל יֹפִי, בְּמָקוֹם שֶׁהַכֹּל הָיָה בִּבְחִינַת אֱמָנוּת, הָחֵל בְּבַיִת פָּשׁוּט אֲשֶׁר צִיּוּרִים וְגִלּוּפֵי אֶבֶן לוֹ מִצַּד הֶחָזִית וְקִשּׁוּטֵי עֵץ מִצַּד חוּץ, שַׁעֲרוֹ בּוֹלֵט הַחוּצָה וּדְיוֹטוֹתָיו תְּלוּיוֹת זוֹ מֵעַל גַּבֵּי זוֹ – וְכַלֵּה בָּאַרְמוֹן לוּבְר אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ. הוּא הָאַרמוֹן אֲשֶׁר בִּתְקוּפָה זוֹ הָיְתָה לוֹ שְׁדֵרַת מִגְדָּלִים. אוּלם לְאַחַר שֶׁהָעַיִן מָצְאָה אֶת דַּרְכָּהּ בְּיָם הַבָּתִּים, הִתְחִילוּ מִסְתַּמְּנוֹת לְפָנֶיהָ חֲטִיבוֹת חֲטִיבוֹת שׁוֹנוֹת.

בָּרִאשׁוֹנָה הָעִיר הָעַתִּיקָה. בִּדְבַר אִי הַבָּתִּים אֲשֶׁר לָעִיר הָעַתִּיקָה אָנוּ שׁוֹמְעִים כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפִּי סוֹבַל, זֶה הַנּוֹתֵן פְּעָמִים תֵּאוּר מֻצְלָח לְמַדַּי, לַמְרוֹת סִגְנוֹן הַמְּלִיצָה שֶׁלּוֹ: ''אִי הַבָּתִּים אֲשֶׁר לָעִיר הָעַתִּיקָה דוֹמֶה לְפִי צוּרָתוֹ לָאֳנִיָּה גְדוֹלָה שֶׁעָלְתָה עַל שִׂרְטוֹן טִיט וְנִתְקְעָה בַּאֲפִיקָהּ שֶׁל הַסֶּנָה.'' כְּבָר סִפַּרְנוּ לְמַעְלָה, כִּי בַּמֵאָה הַחֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה '' נִתְפְּסָה'' אֳנִיָּה זוֹ בֵּין שְׁתֵּי שְׂפוֹת הַנָּהָר עַל יְדֵי חֲמִשָּׁה גְשָׁרִים. תַּבְנִית זוֹ שֶׁל אֳנִיָּה מָשְׁכָה גַם אֶת עֵינֵיהֶם שֶׁל הַשִּׁלְטָאִים; כִּי מִטַּעַם זֶה, וְלֹא בִּגְלַל הַמָּצוֹר אֲשֶׁר הַנּוֹרְמָנִים עָשׂוּ עַל הָעִיר. הִתְנוֹסְסָה אֳנִיָּה עַל שִׁלְטָהּ הַיָּשָׁן שֶׁל פָּרִיס. הַשִּׁלְטָאוּת מְשַׁמֶּשֶׁת לְיוֹדְעֶיה גַם חָכְמַת חֶשְׁבּוֹן וְגַם שָׂפָה מְדַבֶּרֶת, כָּל קוֹרוֹת חַיֶּיהָ שֶׁל הַתְּקוּפָה הַשְּׁנִיָּה לִימֵי הַבֵּינַיִם רְשׁוּמוֹת בִּכְתָב הַשִּׁלְטָאוּת, כְּשֵׁם שׁהַתְּקוּפָה הָרִאשׁוֹנָה רָשְׁמָה אֶת תּוֹלְדוֹתֶיהָ בִּכְתָב הַסְּמָלִים אֲשֶׁר לְבָתֵּי הַכְּנֵסִיוֹת הָרוֹמָנִיִּים. זֶהוּ כְּתָב הָרָזִים שֶׁל שִׁלְטוֹן הַפֵאוֹדָלִים אֲשֶׁר בָּא לְאַחַר כְּתָב הָרָזִים שֶׁל הַכְּהֻנָּה.

לָרִאשׁוֹנָה נִתְגַּלְּתָה אֵפוֹא הָעִיר הָעַתִּיקָה כְּשֶׁחָזוּתָה כְּלַפֵּי מַעֲרָב וְצִדָּהּ הַחִיצוֹן כְּלַפֵּי מִזְרָח. הַמִסְתַּכֵּל, שֶׁהִפְנָה אֶת פָּנָיו לְמַעֲרָב, רָאָה לְפָנָיו כְּשׁוּרָה שֶּאֵין לָהּ קֵץ הֲמוֹן גַּגּוֹת עַתִּיקִים, וּמֵעַל כָּל אֵלֶּה, דֻּגְמַת הַמִּגְדָּל שֶׁעַל גַּב הפִּיל, הִתְרוֹמְמָה בְּעִגּוּל עָצוּם הַכִּפָּה הַמְכֻסָּה בְּדִיל אֲשֶׁר לְבֵית הַתְּפִלָּה הַקָדוֹשׁ, רַק כָּאן נִרְאֲתָה כִּפָּה זוֹ כְּמִגְדָּל אֲשֶׁר אֵין דּוֹמֶה לוֹ לְפִי הָעֹז וְהַחֵרוּת שֶׁבְּבִנְיָנוֹ וּלְפִי מַעֲשֵׂה הָאֳמָנוּת וַהֲמוֹן הַגִּלּוּפִים. בְּקִרְבַת נוֹטְר־דַּם כִּנְסוּ שְׁלֹשָׁה רְחוֹבוֹת אֶת קְצוֹתֵיהֶם לְתוֹךְ הָ''עֲזָרָה'', הִיא כִּכָּר יָפָה הַמְלֵאָה בָּתִּים עַתִּיקִים. מִצַּד דָּרוֹם שֶׁל כִּכָּר זוֹ הִתְרוֹמְמָה הֶחָזִית הַמְקֻמֶּטֶת וְהַקּוֹדֶרֶת אֲשֶׁר לְ''בֵית־אֵל''; גַּגּוֹ שֶׁל זֶה נִרְאָה כִּמְכֻסֶּה חַבּוּרוֹת וְיַבָּלוֹת. וּלְצַד מִזְרָח וּלְצַד מַעֲרָב, בְּתוֹךְ הַהֶקֵּף הַצַּר שֶׁל הָעִיר הָעַתִּיקָה, הִתְנַשְּׂאוּ אֶל עָל מִגְדָּלֵיהֶם שֶׁל עֶשְׂרִים וְאֶחָד בָּתֵּי כְּנֵסִיָּה, שׁוֹנִים לְפִי גִילָם, תַּבְנִיתָם וְגָדְלָם, הָחֵל בְּמִגְדְּלֵי בֵּית הַפַּעֲמוֹנִים אֲשֶׁר לְסֶן־דֶּנִי דוּ־פֶּה, הַנְּמוּכִים וְהַמְתֻלָּעִים וְסִגְנוֹנָם רוֹמָנִי, וְכַלֵּה ַצְּרִיחִים הַזְּקוּפִים אֲשֶׁר לְסֶן־פְּיֶר־אוֹ־בֶּף וּלְסֵן־לַנְדְּרִי. מֵאֲחוֹרֵי נוֹטְר־דַּם נִרְאָה מִצַּד צָפוֹן הַמִנְזָר עַל יְצִיעָיו הַבְּנוּיִם בַּסִּגְנוֹן הַגּוֹטִי, מִצַּד דָּרוֹם אַרְמוֹן הַחַשְׁמַן שֶׁסִּגְנוֹנוֹ רוֹמָנִי לְמֶחֱצָה, מִצַּד מִזְרָח – הַגִּבְעָה הַשּׁוֹמֵמָה הַמִּתְנַשְּׂאָה עַל פְּנֵי כָּל הַשֶּׁטַח. בְּיָם זֶה שֶׁל בָּתִּים, שֶׁלְּחַלּוֹנוֹתֵיהֶם כּוֹתָרוֹת גְּבֹהוֹת מַעֲשֵׂה תְּחָרִים בְּאֶבֶן, קִשּׁוּט שֶׁהָיָה מָצוּי בַּיָּמִים הָהֵם גַּם מֵעַל אֶשְׁנַבֵּי הַגַּגּוֹת שֶׁל הָאַרְמוֹנוֹת, נִסְתַּמֵּן לְעֵין הָרוֹאֶה הָאַרְמוֹן אֲשֶׁר הָעִיר פָּרִיס נָתְנָה מַתָּנָה, בִּימֵי שַׁרְל הַשִּׁשִּׁי, לְאוּבִינַל דֶּז־אוּרְפִין; הָלְאָה מִכָּאן נִרְאוּ גַגּוֹתֵיהֶם הַמְזֻפָּתִים שֶׁל צְרִיפֵי שׁוּק הַיְרָקוֹת; וְהַרְחֵק יוֹתֵר – בֵּית הַדּוּכָן הֶחָדָשׁ אֲשֶׁר לְסֶן־גֶ’רְמֶן לֶה־פְיֶה, זֶה שֶׁבִּשְׁנַת 1458 הִרְחִיב אֶת בִּנְיָנוֹ עַל יְדֵי נְטִילַת מָקוֹם מֵרְחוֹב אוֹ־פַב; מֵעֵבֶר לִשְׁטָחִים פְּנוּיִם נִרְאֲתָה פָּרָשַׁת דְּרָכִים הַסְּגוּרָה בִּפְנֵי הַצִּבּוּר; בִּקְצֵה אַחַד הָרְחוֹבוֹת עָמַד עַמוּד־קָלוֹן; עַל פְּנֵי שֶׁטַח גָּדוֹל נִמְשְׁכָה מַרְצֶפֶת הָאֲבָנִים שֶׁהִתְקִין פִילִיףּ אוֹגוֹסְט, זוֹ מַרְצֶפֶת הַלוּחוֹת הַנֶּהְדָּרָה שֶׁהָיְתָה קְבוּעָה בְּאֶמְצַע דֶּרֶךְ הָרוֹכְבִים וּבַמֵּאָה הַשֵּׁשׁ־עֶשְׂרֵה הִתְקִינוּ בִּמְקוֹמָהּ, לְצַעֲרֵנוּ, אֶת מַרְצֶפֶת הַחוֹל הָעֲלוּבָה אֲשֶׁר קָרְאוּ לָהּ בְּשֵׁם ''כְּבִישׁ הַבְּרִית''; הָיְתָה כָּאן חָצֵר פְּנִימִית אַחַת שׁוֹמֵמָה וּבְתוֹכָהּ מִגְדַּל־מַדְרֵגוֹת שָׁקוּף, אֶחָד מֵאֵלֶּה שֶׁהָיוּ מְצוּיִם לָרֹב בַּמֵּאָה הַחֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה וְשָׂרִיד לָהֶם נִמְצָא בְּיָמֵינוּ בִרְחוֹב דֶּה־בּוֹרְדוֹנֶה. וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן – מִיָּמִין לְבֵית הַתְּפִלָּה הַקָּדוֹשׁ, לְצַד מַעֲרָב, הֵרִים אַרְמוֹן הַמִּשְׁפָּט מֵעַל שְׂפַת הַנָּהָר אֶת קְבוּצַת מִגְדָּלָיו. נֵד הָעֵצִים אֲשֶׁר לְגַנֵּי הַמֶּלֶךְ, זֶה שֶׁכִּסָּה עַל קְצֵה הַצַּד הַמַּעֲרָבִי שֶׁל הָעִיר הָעַתִּיקָה, הִסְתִּיר אֶת אִי הַמַּעְבָּרָה. וְאֶת הַנָּהָר אֲשֶׁר מִשְּׁנֵי צִדֵּי הָעִיר הָעַתִּיקָה לּא רָאוּ כִּמְעַט מִמְּרוֹם הַמִּגְדָּלִים שֶׁל נוֹטְר־דַּם: הַסֶּנָה נֶעֶלְמָה מֵתַּחַת לִגְשָׁרֶיהָ, וְהַגְּשָׁרִים נֶעֶלְמוּ מֵתַּחת לַבָּתִּים.

וּכְשֶׁנּפְנְתָה הָעַיִן מִן הַגְּשָרִים, בְּמָקוֹם הַבָּתִּים הָיוּ כִּמְכֻסֵּי אֵזוֹב וּפְנֵיהֶם עָבְשׁוּ לְלֹא עֵת בְּשֶׁל אֵדֵי הַמַּיִם, רָאֲתָה רִאשׁוֹנָה לְצַד רֹבַע הַדָּרוֹם קְבוּצַת מִגְדָּלִים נְמוּכִים וְרַחֲבֵי־מִדָּה: זֹאת הָיְתָה שַׁטְלֶה הַקְּטַנָּה אֲשֶׁר שְׁעָרֶיהָ הָרְחָבִים גָּבְלוּ אֶל קְצֵה הַגֶּשֶׁר הַקָּטָן; וּכְשֶׁהֵעִיף הָרוֹאֶה אֶת עֵינָיו לְאֹרֶךְ הַשָּׂפָה מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב, מִּמְקוֹם לַה־טוּרְנֶל עַד מִגְדַּל נֶסְל, פָּגַע מֶבָּטוֹ בְּשׁוּרָה אֲרֻכָּה שֶׁל בָּתִּים הַמְקֻשָּׁטִים בְּגִלּוּפֵי עֵץ, חַלּוֹנוֹתֵיהֶם מַעֲשֵׂה צִבְעוֹנִין וּדִיוטוֹתֵיהֶם בּוֹלְטוֹת אֶל פְּנֵי הָרְחוֹב – שַׁלְשֶׁלֶת נִפְתֶּלֶת לְאֵין שִׁעוּר שֶׁל בָּתֵּי אֶזְרָחִים, הַנִּפְסֶקֶת פֹּה וְשָׁם עַל יְדֵי מָבוֹא שֶׁל רְחוֹב וְגַם וְגַם עַל יְדֵי חָזִיתוֹ אוֹ אֲחוֹרָיו שֶׁל אַרְמוֹן בָּנוּי אֲבָנִים, זֶה שֶׁהָיָה עוֹמֵד בְּתוֹךְ צֹמֶת הַבָּתִּים הַדְּחוּקִים –עַל כָּל חֲצֵרָיו וְגַנָּיו. עַל כָּל אֲגַּפָּיו וּבִנְיָנָיו הַנּטְפָּלִים אֵלָיו – כִּגְבִיר בְּעַמָּיו הַעוֹמֵד בְּהַרְחָבָה בֵּין אַנְשֵׁי כְּפָר. חֲמִשָּׁה אוֹ שִׁשָּׁה מִבֵּין בִּנְיְנֵי הָאַרְמוֹנוֹת הָאֵלֵּה עָמְדוּ עַל שְׂפַת הַנָּהָר וְקַוָּם נִמְשַׁךְ מִבֵּית הַלּוֹטֶרִינְגִים. זֶה שֶׁכְּמוֹ בֵּית הַבְּרֶנְדִּינִים הָיָה שַׁיָּךְ לָרֹבַע הַגָּדוֹל שֶׁבִּשְכֵנּות הַנִּקְרָא לַה־טוּרְנֵל, וְעַד לְאַרְמוֹן נֶסְל. זֶה שֶׁהַגָּדוֹל בְּמִגְדָּלָיו שִׁמֵּשׁ גְּבוּל לָעִיר פָּרִיס וַאֲשֶׁר גַּגָּיו הַחַדִּים הָיוּ טוֹבְלִים אֶת כּוֹתְרוֹתֵיהֶם הַכֵּהוֹת בִּזְהַב הַשְּׁקִיעָה – יוֹם יוֹם, בְּמֶשֶׁךְ שְׁלשָׁה חָדְשֵׁי שָׁנָה. אַגַּב, צַד זֶה שֶׁל הַסֶּנָה הִצְטַיֵּן בִּתְנוּעַת מִסְחָר פָּחוֹת מֵאֲשֶׁר הַצַּד הַשֵּׁנִי; הַסְּטוּדֶנְטִים הֵקִימוּ כָּאן רַעַשׁ וּמְהוּמָה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בַּעֲלֵי הַמְּלָאכָה, וּמֵֶזַח הַשָּׂפָה לֹא נִמְשַׁךְ כָּאן אֶלָּא מִגֶּשֶׁר סֶן־מִיכָאֵל עַד מִגְדַּל נֶסְל. בִּשְׁאָר הֵמְּקוֹמוֹת הָיְתָה הַשָּׂפָה רֵיקָה וְשׁוֹמֵמָה, כְּמוֹ כִּסְבִיבַת מִנְזַר הַבֵּרְנַרְדִּינִים, אוֹ מְכֻסָּה שׁוּרַת בָּתִּים מְעֹרִים בַּמַּיִם, כְּמוֹ הַשֶּׁטַח שֶׁבֵּין הַגְּשָׁרִים הַשְּׁנָיִם.

רַעַשׁ גָּדוֹל הָיוּ מְקִימוֹת כָּאן הַכּוֹבְסוֹת; הַלָּלוּ צָעֲקוּ, פִּטְפְּטוּ, נָתְנוּ אֶת קוֹלָן בְּשִׁיר מִן הַבֹּקֶר וְעַד הָעֶרֶב וְחָבְטוּ אֶת הכְּבָסִים בִּשְׁקִידָה רַבָּה, מַמָּשׁ כְּמוֹ בְּיָמֵינוּ, וְשִׂמְחָה זוֹ אֵינָהּ מִן הַשְּׂמָחוֹת הַפְּחוּתוֹת שֶׁבְּפָּרִיס.

רֹבַע הָאוּנִיבֶרְסִיטָה נִתְגַּלָּה לָעַיִן בִּדְמוּת עֲרֵמָה אֶחַת. מֵרֹאשׁוֹ וְעַד סוֹפוֹ נִרְאָה רֹבַע זֶה כְּחֲטִיבָה מְסֻגֶּרֶת שֶׁכֻּלָּה אַחָת. מִקָּרוֹב נִרְאוּ אַלְפֵי הַגַּגּוֹת הַצְפוּפִים, שֶׁכֻּלָּם צוּרַת זָוִית לָהֶם וְהֵם דְּבֵקִים אֵלוּ לְאֵלּו וַעֲשוּיִם כְּבְיָכֹל לְפִי אָפְנָה אַחַת – כַּהֲמוֹן גְּבִישִׁים בְּנֵי סוּג אֶחָד. הַחֲלֻקָּה הַבִּלְתִּי יְשָׁרָה שֶׁל הָרְחוֹבוֹת לֹא פּוֹרְרָה כָּאן אֶת שִׁפְעַת הַבָּתִּים לְכָל מִינֵי שְׁבָרִים הַשּׁוֹנִים עַד מאֹד בְּגָדְלָם. אוּלֵמֵּי הַהוֹרָאָה, שֶׁמִּסְפָּרָם הָיָה אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם, חֻלְּקוּ לִמְקוֹמוֹתֵיהֶם לְפִי סֵדֶר יָדוּעַ, וּבְכָל הַסְּבִיבָה לֹא הָיָה מָקוֹם פָּנוּי מֵהֶם. כַּרְכֵֻּבֵּיהֶם שֶׁל הַבָּתִּים הַיָּפִים, רַבֵּי עִנְיָן וְרַבֵּי צוּרוֹת, נַעֲשׂוּ כֻּלָם לְפִי סוּג אֳמָנוּת אֶחָד, דֻּגְמַת הַגַּגּוֹת הַפְּשׁוּטִים שֶׁמִּתַּחְתֵּיהֶם, וְלֹא הָיוּ בְּעֶצֶם אֶלּא דֻגְמָאוֹת שׁוֹנוֹת – בִּמְעֻקָּב אוּ בְּרִבּוּעַ – לְצוּרָה גֵאוֹמֶטְרִית אֶחָת. הַלָּלוּ סִמְּנוּ אֶת אַחְדוּתָם בְּנֻסְחָאוֹת שׁוֹנוֹת בְּלִי לְעַרְבֵּב אוֹתָהּ, הֶעֱשִׁירוּ אֶת אַחְדוּתָם בְּלִי לְהַגְדִּישׁ אֶת סְאָתָהּ; שֶׁכֵּן הַגֵּאוֹמֶטְרִיָּה פֵּרוּשָׁה קֶצֶב. פֹּה וָשָׁם עַל שְׂפַת הַנָּהָר הַשְּׂמָאלִית הֵרִימוּ אַרְמוֹנוֹת יָפִים אֶת קוֹמַת תִּפְאַרְתָּם מֵעַל לַעֲלִיּוֹת הַגַּגּוֹת הַמְגֻוָּנוֹת, כְּגוֹן בֵּית נֶבֶר, הַבַּיִת הָרוֹמָאִי, בֵּית רַימְס – כָּל אֵלֶּה עָבְרוּ מִן הָעוֹלָם – וְאַרְמוֹן קְלוֹנִי הַקַּיָּם עֲדַיִן, לְשִׂמְחַת לִבָּם שֶׁל כָּל הָאֳמָנִים, זֶה אֲשֶׁר לִפְנֵי אֵיזוֹ שָׁנִים עָשׂוּ מַעֲשֵׂה אִוֶּלֶת בְּמִגְדָּלוֹ וְהֵסִירוּ מֵעָלָיו אֶת קוֹבָעוֹ. עַל יַד אַרְמוֹן קְלוֹנִי, בָּנוּי לְתִפְאֶרֶת לְפִי צוּרַת הַקֶּשֶת הָעֲגֻלָּה אֲשֶׁר לַסִּגְנוֹן הָרוֹמָנִי, עָמְדוּ הַמֶּרְחֲצָאוֹת הַחַמִּים שֶׁל יוּלְיאַן קֵיסָר. חוּץ מֵאֵלֶּה נִמְצְאוּ בִּסְבִיבָה זוֹ כַּמָּה מִנְזָרִים שֶׁבִּנְיְנֵיהֶם הָיוּ פְשׁוּטִים יוֹתֵר וּגְדוֹלִים יוֹתֵר, אֲבָל דּוֹמִים הָיוּ לְאַרְמונוֹת בְּיָפִים וּבְמַרְאֵיהֶם הַנֶּאֱצָל. הַמְצֻיָּנִים שֶׁבָּהֶם הָיוּ מִנְזַר הַבֶּרְנַרְדִּינִים בַּעַל שְׁלשֶׁת הַמִּגְדָּלִים; מִנזַר סֶן־גֶ’נוֹבֵבָה אֲשֶׁר שְׂרִידוֹ הָאַחֲרוֹן, הַמִּגְדָּל רַב הַצְּלָעוֹת, מְעוֹרֵר אוֹתָנוּ לְהִצְטַעֵר בְּיוֹתֵר עַל הַבִּנְיָן שֶׁנֶּחֱרַב; הַסּוֹרְבּוֹנָה, זוֹ שֶׁשִּׁמְּשָׁה חֲלִיפוֹת בֵּית הוֹרָאָה וּבֵית מִנְזָר וְחֵלֶק אֶחָד מִן הַפָּנִים שֶׁלָּהּ, הַמַּפְלִיא בְּיָפְיוֹ, קַיָּם עוֹד בְּיָמֵינו; מִּנְזַר הַיָּפֶה, בַּעַל אַרְבַּעַת הָאֲגַפִּים, אֲשֶׁר לַמָּטֹוֹרִינִים⁴⁷; בְּקֵרוּב מָקוֹם נִמְצָא מִנְזַר הַבֶּנֶדִיקְטִים, זֶה שֶׁבֵּין כְּתָלָיו נִקְבַּע מָקוֹם לְתֵאַטְרוֹן – בִּתְקוּפַת הַזְּמָן שֶׁבֵּין הַהוֹצָאָה הַשְּׁבִיעִית וְהַשְּׁמִינִית לְסֵפֶר זֶה; מִנְזַר הַפְרַנְצִיסְקַנִּים אֲשֶׁר לְגַגּוּ הָיוּ שְׁלשָׁה כַּרְכֻּבִּים עֲצוּמִים סְמוּכִים זֶה לָזֶה; מִנְזַר הָאוֹגוּסְטִינִים, זֶה אֲשֶׁר כּוֹתַרְתּוֹ הַנָּאוָה, הַנִּמְצֵאת בִּשְׁכֵנוּתוֹ שֶׁל מִגְדַּל נֶסְל, שִׁמְּשָׁה בִּסְבִיבָה זוֹ דֻגְמָה שְׁנִיָּה לְמִגְדָּל רַב חִטּוּבִים – אִם נִמְנֶה אֶת הַבִּנְיָנִים מִצַּד מַעֲרָב. בָּתֵּי הַמַּדָּעִים, שֶׁהָיוּ בִּבְחִינַת חֻלְיָה מְחַבֶּרֶת בֵּין הַמִּנְזָרִים וְהָעוֹלָם הַחִיצוֹנִי, שִׁמְּשׁוּ לְפִי סִגְנוֹן בִּניָנָם – סִגְנוֹן מָלֵא חֵן שֶׁבְּכֹבֶד־רֹאשׁ, לֹא מַעֲשֵה הַפִּסּוּל הַקַּל שֶׁל הָאָרְמוֹנוֹת וּלְלא פַּרְצוּף הַבְּנִיָּה הַקָּשָׁה שֶׁל הַמִּנְזָרִים – מֵעֵין צוּרַת מַעֲבָר בֵּין בָּתֵּי הָאֶזְרָחִים וּבִנְיְנֵי הַמִּנְזָרִים. לַאֲסוֹנֵנוּ לֹא נִשְׁאַר כָּל שָׂרִיד לְמַצְּבוֹת הַבִּנְיָן הָאֵלֶה, אֲשֶׁר הַסִּגְנוֹן הַגּוֹטִי הִפְלִיא לַעֲשׂוֹת בָּהֶם וְיָצַר חֲטִיבָה אַחַת מִשֶּׁפַע וְצִמְצוּם. בָּתֵי הַכְּנֵסִיּוֹת (הַלָּלוּ הָיוּ רַבִים וּמְהֻדָּרִים בְּרֹבַע הָאוּנִיבֶרְסִיטָה וְגַם סִגְנוֹן בְּנִיָּתָם הָיָה כָּאן מְרֻבֵּה צוּרוֹת, הָחֵל בַּקֶשֶׁת הָעֲגֻלָה לְיוּלְיאַן הַקָּדוֹשׁ וְעַד הַקֶּשֶׁת הַחַדָּה לְסֶבְרִין הַקָּדוֹשׁ) – בָּתֵּי הַכְּנֵסִיּוֹת, אוֹמֵר אָנֹכִי, הִטְבִּיעוּ אֶת חוֹתָמָם עַל כָּל הַמָּקוֹם; כְעֵין דְּמוּת קֶצֶב שְׁנִיָּה בְּתוֹךְ הָאַחְדוּת הַשְּׁלֵמָה הַזֹּאת הִבְלִיטוּ בָּתֵּי הַכְּנֵסיּוֹת אֶת עַצְמָם גַּם פֹּה וְגַם שָׁם מִתּוֹךְ שֶׁפַע הַגִּלּוּפִים אֲשֶׁר לְכַרְכֻּבֵּי הַמִּגְדָּלִים, מִבֵּין הַמִּגְדָּלִים הָעֲשׂוּיִים כְעֵין מִקְלַעַת וְקוֹבְעֵי הָאֶבֶן הָעוֹלִים יָשָׁר לַמָּרוֹם. בְּשַׁגָּם קַו הֶחָזִית שֶׁל אֵּלֶּה לֹא הָיָה בְּעֶצֶם אֶלָּא שֶׁפַע נֶהְדָּר שֶׁל גַּגּוֹת בַּעֲלֵי זָוִית חַדָּה.

רֹבַע הָאוּניבֶרְסִיטָה הָיָה מָקוֹם שֶׁל גְבָעוֹת. מִצַּד דְּרוֹמִית־מַעֲרָבִית הִתְרוֹמֵם כָּאן הַר גֶ’נוֹבֵבָה לְגֹבַהּ גָּדוֹל, וְהַמִּסְתַּכֵּל מִמְּרוֹם נוֹטְר־דַּם רָאָה בְּרֹב עִנְיָן אֵיךְ שֶׁהֲמון הָרְחוֹבוֹת, הַצָּרִים וְהָעֲקֻמִּים, וְגוּשֵׁי הַבָּתִּים הַגּוֹלְשִׁים מֵרָאשֵי הַגְבָעוֹת לְכָל הָעֲבָרִים מִשְׁתַּפְּעִים בְּקַו מְאֻנָּךְ כִּמְעַט מִצַּד הָהָר הַיּוֹרֵד אֶל הַנָּהָר, קְצָתָם נִרְאִים כְּנוֹפְלִים לְמַטָּה וּקְצָתָם כְּמְטַפְּסִים וְעוֹלִים לְמַעְלָה וְכֻלָּם נֶאֱחָזִים אֵלוּ בְּאֵלּוּ. שֶׁטֶף בִּלְתִּי פּוֹסֵק שֶׁל נְקֻדּוֹת שְׁחוֹרוֹת, שֶׁנָּעוּ גַלִים גַּלִּים עַל פְּנֵי הַמִּרְצֶפֶת, הָיָה כִּדְמוּת עַרְבּוּבְיָה גְמוּרָה לְעֵין הַמִּסְתַּכֵּל: כָּךְ נִרְאוּ אֲנְשֵׁי הָעִיר כְּשֶׁהִבִּיטוּ בָּהֶם מִגֹּבַהּ וּמִמֶּרְחַק.

לְבַסּוֹף, דֶּרֶך מְפֻלָּשִׁים שֶׁבֵּין הֲמוֹן הַגַּגּוֹת הַכַּרְכֻּבִּים וּבְלִיטוֹת הַבָּתִּים, שֶגָּרְמוּ לוֹ לְקַו הֶחָזִּית הַקִּיצוֹנִי בְּרֹבַע הָאוּנִיבֶרְסִיטָה שֶׁיִּתְכּוֹפֵף וְיִתְעַקֵּם וְיִשְׁתַּבֵּר – רָאֲתָה הָעַיִן פֹּה וָשָׁם חֲטִיבַת חוֹמָה עֲצוּמָה הַמְכֻסָּה אַשֶּׁנֶת אוֹ מִגְדָּל עָגֹל וְעָבֶה אוֹ שַׁעַר נוֹשֵׂא צְרִיחִים, – כָּל אֵלֶּה חֲטִיבוֹתֶיהָ שֶׁל חוֹמַת הַמִּבְצָר אֲשֶׁר בָּנָה פִילִיףּ אוֹגוּסְט. מֵעֵבֶר הַחוֹמָה וָהָלְאָה הוֹרִיקוּ כָּרֵי דֶשֶׁא, הִתְפַּתְּלוּ לַעֲבָרִים מְסִלּוֹתֶיהָ שֶׁל דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ וְנִמְשְׁכוּ עוֹד בָּתֵּי פַּרְוָר אֲשֶׁר הָלְכוּ הָלֹךְ וְהתְמַעֵט כְּכֹל אֲשֶׁר הִתְרַחֲקָה הַדֶּרֶךְ. אֲחָדִים מִבֵּין הַפַּרְוָרִים הָאֵלֶּה הָיוּ גְדוֹלִים: קֹדֶם כֹּל, הַשְּׁכֻנָּה סֶן־וִיקְטוֹר שֶׁמִּצַּד לַה־טוּרְנֶל, זוֹ אֲשֶׁר לָהּ גֶּשֶר הַקְּשָׁתוֹת עַל פְּנֵי נְהַר בְּיֶבְר, בֵּית הַמִּנְזָר עִם כְּתֹבֶת מַּצֵּבָה לְזֵכֶר לוּאִי הֶעָבֶה, מִּגְדָּל בֶּן שְׁמוֹנֶה הַצְּלָעוֹת אֲשֶׁר מֵאֲגַפָּיו הָיוּ לוֹ אַרְבָּעָה מִגְדָּלִים טַנִּים בְּנֵי הַמֵּאָה הָאַחַת־עֶשְׂרֵה (בֶּן־מִגְדָּל דּוֹמֶה לְאֵלֶּה אֲשֶׁר בְּאֶטַנְףּ; עֲדַיִן לֹא הִסְפִּיקוּ לְהַחְרִיב אֶת זֶה); אַחֲרֵי כֵן הַשְּׁכֻנָּה סֶן־מַרְסוֹ, זוֹ שֶׁנִּתְקיְּמוּ בָּהּ כְּבָר שְׁלשָׁה בָּתֵּי תְּפִלָּה וּבֵית מִנְזָר אֶחָד; הָלְאָה מִכָּאן, מִימִין הַטַּחֲנָה בַּעֲלַת אַרְבַּע הַחוֹמוֹת הַלְּבָנוֹת לְיַד נְהַר בְּיֶבְר, שָׁכַן הַפַּרְוָר אֲשֶׁר עַל שֵׁם יַעֲקֹב הַקָּדוֹשׁ, זֶה שֶׁסָּמוּךְ לוֹ, עַל פָּרָשַׁת הַדְּרָכִים, עָמַד צְלָב יָפֶה עָשׂוּי אֶבֶן גָּזִית; בְּמָקוֹם זֶה רָאוּ אֶת בֵּית הַכְּנֵסִיָּה הַנֶּחְמָד ל שֵׁם סֶן־יַ’ק דּוֹּ־פַּה, בִּנְיָן גּוֹטִי שֶׁהָיוּ לוֹ בַּיָּמִים הָהֵם קִשּׁוּטִים מְשַׂמְּחֵי עָיִן; וְעוֹד שָׁם סֶן־מַגְלוּאַר אֲשֶׁר הַ“פְּנִים” הַיָּפֶה שֶׁלוֹ נֶהְפַּךְ, בִּגְזֵרַת נַפּוֹלְיוֹן, לְמַחְסָן שֶׁל שָׁחָת; וְעוֹד נוֹטְר־דַּם דֶּה־שַׁנְףּ, בְּמָקוֹם שֶׁנִּמְצְאוּ לוּחוֹת מוֹזָאִיקָה מִתְּקוּפַת בִּיצַנְץ. וּלִבַסּוֹף, כְּשֶׁנִּסְתַּלְקָה הָעַיִן מֵאֵצֶל בֵּית הַמִּנְזָר אֲשֵׁר לַשּׁרְטְרֶזִים⁴⁸, בִּנְיָן מְהֻדָּר מִתְּקוּפַת אַרְמוֹן הַמִּשְׁפָּטִים שֶׁעָמַד בְּמֵֶרְחַב הַשָּׂדֶה וְלוֹ עֲרוּגוֹת גַּן קְטַנּוֹת וְתִלֵּי חֳרָבוֹת – חָרְבוֹת פוֹבֶר – שֶׁאֵינָם מוֹשְׁכִים מְבַקְרִים בְּמִסְפָּר רַב – הוֹפִיעוּ בַּמַעֲרָב שְׁלשֶׁת הַמִּגְדָּלִים הָרומָנִיִּים אֲשֶׁר לְסֶן־גֶ’רְמֶן דֶּה־פְּרֶה. הַשְּׁכֻנָּה סֶן־גֶ’רְמֶן, שֶׁתּוֹשָׁבֶיהָ נִצְטָרְפוּ כְּבָר לִקְהִלָּה גְדוֹלָה, הֵכִילָה כַּחֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה סִמְטוֹת; הַמִּגְדָּל הַחַד לְבֵית הַתְּפִלָּה סֶןֹ־סוֹלְפִּיס סִמֵּן אֶת אֶחָד מִגְבוּלוֹתֶיהָ שֶׁל הַשְּׁכֻנָּה. כָּאן נִסְתַּמֵּן לָעַיִן הַתְּחוּם הַמְרֻבָּע שֶׁל כִּכַּר הַשּׁוּק, זֶה הַמָּקוֹם הַמְשַׁמֵּשׁ גַּם הַיוֹם שׁוּק בְּסֶן־גֶ’רְמֶן; בְּקֵרוּב מָקוֹם הִתְרוֹמֵם עַמּוּד הַקָּלוֹן שֶׁל הַכֹּמֶר. – כְּעֵין צְרִיחַ קָטֹן וְעָגֹל הַמְכֻסֶּה גַג־בְּדִיל בִּדְמוּת חָרוּט. בְּמֶרְחָק לֹא־רַב עָמְדָה הַמַּלְבֵּנָה וְנִמְשַׁךְ רְחוֹב הָאוֹפִים, זֶה שֵׁהוֹלִיךְ לְבֵית הָאוֹפִים הַמְּחוֹזִי, וְשָׁם עָמְדָה הַטַּחֲנָה עַל פְּנֵי הַגִּבְעָה וּמִן הַצַּד עָמַד בֵּית־הַחוֹלִים – בַּיִת קָטֹן וְדַל שֶׁלֹא מָשַׁךְ כְּלָל אֶת הָעָיִן. וְאוּלָם עֵין הַמִּסְתַּכֵּל נִמְשְׁכָה בְּיִחוּד אֶל בֵּית הַמִּנְזָר בְּעַצְמוֹ וְלֹא שָׂבְעָה מֵרְאוֹת בּוֹ. אֵין סָפֵק כִּי מִנְזָר זֶה, שֶׁעֶרְכּוֹ הָיָה רַב לֹא רַק כְּבֵית מִקְדָּשׁ כִּי אִם גַּם כְּאֲחֻזַּת נַחֲלָה אֲשֶׁר בֵּית נְזִירָיו נִבְנָה כְּמוֹ אַרְמוֹן, עַד שֶׁחַשְׁמַנֵּי פָּרִיס רָאוּ טוֹבָה לְעַצְמָם מִדֵּי הִזְדַּמֵּן לָהֶם לָלוּן שָׁם לַיְלָה אֶחָד, אוּלָם הָאֹכֶל שֶׁלּוֹ עָשׂוּי לְתִפְאֶרֶת בִּידֵי הָאַדְרִיכַל בּוֹנֵהוּ וְיָפְיוֹ וּמַרְאֵהוּ וּמִקְלַעַת גִּלּוּפָיו מְשַׁוִּים עָלָיו דְּמוּת שֶׁל הֵיכַל קֹדֶש, תָּא תְּפִלָּה שֶׁלּוֹ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, אוּלָם־הַשֵּׁנָה רְחַב יָדַיִם, גַּנָּיו עֲצוּמִים, שַׁעַר נוֹפֵל לוֹ וְגֶשֶׁר מְטֻלְטָל, כּוּכֵי הַיּוֹרִים עֲשׂוּיִם כְּזֵר בְּחוֹמָתוֹ וּבָהֶם תִּרְאֶה הָעַיִן אֶת הַשָּׂדוֹת הַמּוֹרִיקִים מִסָּבִיב, בִּנְיְנֵי הֶחָצֵר שֶׁלּוֹ מְלֵאִים מִפֶּה לָפֶה מֵלְבּוּשֵׁי כְּהֻנָּה הַמָּזְהִירִים בְּזֵינָם וּבְקִשּׁוּטֵי זְהָבָם – וְכָל אֵלֶּה מָצְאוּ לָהֶם מָקוֹם עַל יַד שְׁלשֶׁת הַמִגְדָּלִים גְּבוֹהֵי הַקּוֹמָה שֶׁנִּבְנוּ קֶשֶׁת עֲגֻלָּה וְהִתְרוֹמְמוּ מֵעַל לְבִנְיָנִים גּוֹטִיִּים – בֵּית הַמִּנְזָר הַזֶּה, אוֹמֵר אָנֹכִי, נִתְגַּלָּה בָּאֹפֶק כִּתְמוּנָה נֶהְדָּרָה.

לְבַסּוֹף, כְּשֶׁהַמִּסְתַּכֵּל הִשְׂבִּיעַ אֶת עֵינוֹ בְּעִיר הַדָּרוֹם וְנִפְנָה לְהַבִּיט אֶל שְׂפַת הַנָהָר הַשְּׂמָאלִית, הִיא הָעִיר הָעַתִּיקָה, נִשְׁתַּנָּה הַמַּרְאֶה פִּתְאֹם תַּכְלִית שִׁנּוּי. הָעִיר הָעַתִּיקָה, שֶׁעָלְתָה בְּגָדְלָהּ עַל רֹבַע הָאוּנִיבֶרְסִיטָה, הָיְתָה פָּחוֹת מִזֶּה חֲטִיבָה שְׁלֵמָה. לְכַתְּחִלָּה נִרְאֲתָה לוֹ כִּמְפֹרֶדֶת לְכַמָּה חֲלָקִים מִשֻׂנֵּי דְמוּת. רֵאשִׁית כֹּל, מִצַּד מִזְרָח, בְּחֵלֶק הָעִיר שֶׁשְׁמוֹ הוּא גַם כַּיּוֹם הַזֶּה שֵׁם הַבִּצָּה אֲשֶׁר שָׁמָּה הִתְעָה קָמוּלוֹגֵן אֶת יוּלְיוּס קֵיסָר – שָׁם נִמְצְאָה קְבוּצַת בִּנְיָנִים הַדּוֹמִים לְאַרְמוֹנוֹת. שִׁפְעַת בָּתִּים זוֹ הִגִּיעָה עַד לִשְׂפַת הַסֶּנָה. אַרְבָּעָה אַרְמוֹנוֹת, הַנִּרְאִים כַּחֲטִיבָה אַחַת – י’וּאִי, סַן, בַּרְבּוֹ וּבֵית הַמַּלְכָּה – תֵּאֲרוּ בְּמֵי הַסֶּנָה אֶת בָּבוּאַת גַּגּוֹתֵיהֶם הָעֲשׂוּיִם צִפְחָה וּמְעֻטָּרִים צְרִיחִים זְקוּפִים. אַרְבַּעַת הַבִּנְיָנִים נִמְשְׁכוּ מֵרְחוֹב דֶּה־רֶנֶנְדְּיֶר עַד מִנְזַר הַקֶּלֶסְטִינִים, זֶה אֲשֶׁר מִגְדָּלוֹ הַנֶּחְמָד גָּבַה מֵעַל כָּל הַכַּרְכֻּבִים וְהַגַּגּוֹת הָאֵלֶּה. בָּתֵּי עֹנִי אֲחָדִים, שֶׁתָּפְסוּ מָקוֹם לְרַגְלֵי בִּנְיְנֵי הַפְּאֵר וְהָיוּ מַרְכִּינִים אֶת פַּרְצוּפֵיהֶם הַמּוֹרִיקִים לְצַד הַמַּיִם, לֹא עִכְּבוּ בִּפְנֵי הָעַיִן מֵרְאוֹת אֶת הַזָּוִיּוֹת הַמְקֻשָּׁטוֹת שֶׁל הָאַרְמוֹנוֹת, אֶת חַלּוֹנוֹתֵיהֶם הַרְחָבִים הָעוֹטִים צְלָבֵי אֶבֶן, אֶת שַׁעֲרֵיהֶם הַבְּנוּיִים קֶשֶׁת חַדָּה וּמְעֻטָּרִים פְּסִילִים, אֶת קִירוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר שְׂפָתָם חַדָּה וַחֲטוּבָה לְמִשְׁעִי וְאֶת כָּל הֲמוֹן חֶמְדוֹתֶיהָ שֶׁל אֳמָנוּת הַבִּנְיָן הַגּוֹטִית, זוֹ הַמּוּכָנָה כִּבְיָכֹל בְּכָל רֶגַע לְהַתְחִיל שׁוּב בְּהַרְכָּבָת צוּרוֹת. מֵאֲחוֹרֵי הָאַרְמוֹנוֹת האֵלֶּה – קְצָתָהּ מְחֻלֶּקֶת וּמְסֻיֶּגֶת וְכוּכֵי יוֹרִים לָהּ כְּמוֹ לִמְצוּדָה, וּקְצָתָהּ מְכֻנֶּסֶת לְבֵין עֵצִים גְּבוֹהִים בִּדְמוּת בִּנְיָן עוֹמֵד לְבָדָד – נִמְשְׁכָה הַחוֹמָה הָעֲצוּמָה וְרַבַּת הַדְּמוּת אֲשֶׁר לָאַרְמוֹן הַמַּפְלִיא סֶן־פּוֹל, בְּמָקוֹם שֶׁמַּלְכֵי צָרְפַת יָכְלוּ לְהַשְׁכִּין בְּרֹב פְּאֵר וְהָדָר עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם נְסִיכִים שֶׁאֵינָם פְּחוּתִים בְּמַעֲלָה מִן הַדּוֹפִין וְהַדֻּכַּס שֶׁל בֻּרְגּוּנְדִיָּה, אוֹתָם וְאֵת כָּל מְשָׁרְתֵיהֶם וּמְלַוֵּיהֶם, חוּץ מִן הַבָּרוֹנִים הַחֲשׁוּבִים וּמִן הַקֵּיסָר, בְּיוֹם בּוֹאוֹ לְהִתְאָרֵחַ בְּפָרִיס, וְחוּץ מִן הָאֲרָיוֹת אֲשֶׁר נִקְבַּע לָהֶם מָדוֹר מְיֻחָד בְּאַרְמוֹן הַמַּלְכוּת. וְכָאן מָקוֹם לְסַפֵּר, כִּי דִירָה שֶׁל נָסִיךְ הֵכִילָה בַּיָּמִים הָהֵם לֹא פָּחוֹת מֵאַחַד־עָשָׂר חֲדָרִים, הָחֵל בַּחֲדָרִים מְהֻדָּרִים וְכַלֵּה בְּתָא הַתְּפִלָּה, חוּץ מִמִּסְדְּרוֹנוֹת, חַדְרֵי רַחְצָה. מֶרְחֲצָאוֹת חַמִּים וְכָל מִינֵי “חֲדָרִים מְיֻתָּרִים” שֶׁהָיוּ מְצוּיִּים בְּמִסְפָּר רַב בְּכָל דִירָה שֶׁל נָסִיךְ; חוּץ מִן הַגַּנִּים הַפְּרָטִיִּים שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵאוֹרְחֵי הַמֶּלֶךְ; וְאֵין לִשְׁכֹּחַ אֶת חַדְרֵי הַמִּטְבָּח, הַמַּמְגּוּרוֹת, חַדְרֵי הַשִּׁמּוּשׁ, אוּלַמֵּי־הָאֹכֶל רַחֲבֵי הַיָּדַיִם, הַחֲצֵרוֹת שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי הַבַּיִת שֶׁשָּׁם נִמְצְאוּ עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם חַדְרֵי עֲבוֹדָה, בִּכְלָל זֶה גַם בֵּית הָאוֹפִים וְהמַּרְתְּפִים אֲשֶׁר לְבֵית הַמֶּלֶךְ; וְחוּץ מִזֶּה הָיוּ שָׁם כַּמָּה מִגְרְשֵׁי־מִשְׂחָק, לְמֵרוֹץ וּלְמִשְׂחַק הַכַּדּוּר וּלְהִתְגּוֹשְׁשׁוּת, כְּמוֹ כֵן בָּתֵּי לוּל לְעוֹפוֹת, בָּתֵּי שִׁמּוּרִים לְדָגִים וּלְחַיּוֹת, רְפָתִים וָאֳרָווֹת, חַדְרֵי סְפָרִים, חַדְרֵי נֶשֶׁק וּבָתֵּי יְצִיקָה. חֲטִיבַה מֵעֵין זוֹ הָיָה בַּיָּמִים הָהֵם כָּל אַרְמוֹן־מַלְכוּת, לְמָשָׁל, לוּבְר או אַרְמוֹן סֶן־פּוֹל – עִיר קְטַנָּה שׁוֹכֶנֶת לְבָדָד בְּתוֹךְ הָעִיר הָעַתִּיקָה.

מִמְּרוֹם הַמִּגְדָּל, שֶׁאָנוּ עוֹמְדִים עָלָיו, נִתְגַּלָּה אַרְמוֹן סֶן־פּוֹל בִּדְמוּת רַבָּה וְנֶאְדָּרָה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצָא מֵאֲחוֹרֵי אַרְבַּעַת הַבִּנְיָנִים הַגְּדוֹלִים, שֶׁהִזְכַּרְנוּ לְעֵיל, וְהָיָה מִתְעַלֵּם כִּמְעַט לְמֶחֱצָה מִן הָעַיִן. אֶפְשָׁר הָיָה לְהַכִּיר בְּדִיּוּק אֶת שְׁלשֶׁת חֶלְקֵי הָאַרְמוֹן. לַמְרוֹת יְצִיעֵי הַחִבּוּר, הָעֲשׂוּיִם זְכוּכִית וְעַמוּדִים, אֲשֶׁר שַׁרְל הַחֲמִשִּׁי הִשְׂכִּיל לְהָקִים בֵּין אַרְמוֹנוֹ הַפְּרָטִי וּבֵין הַבִּנְיָן הָרָאשִׁי: הָאֶחָד מֵהֶם אַרְמוֹן פְּטִי־מוֹסְק, זֶה שֶׁאֶת גַּגּוֹ הִקִּיף כְּזֵר תִּפְאֶרֶת מַעֲקֵה־אֶבֶן עָשׂוּי תְּחָרִים; בֵּית מִשְׁכָּנוֹ שֶׁל הָאָב הַכֹּהֵן מִסֶּן־מוֹר, אֲשֶׁר נִרְאָה כִּמְצוּדָה בִּגְלַל הַמִּגְדָּל הַגָּדוֹל, גְזוֹזטְרוֹת הַמָּגֵן, כּוּכֵי הָיּוֹרִים, סולְלוֹת הַבַּרְזֶל וְשֶׁלֶט הַמֵּשְפָּחָה שֶׁל הָאָב הַכֹּהֵן שֶׁהָיָה תָּלוּי מֵעַל לַשַּׁעַר הַזַּכְּסִי, בֵּין קוֹרוֹת הַגֶּשֶר הַמְטֻלְטָל; וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן –אַרְמוֹן הָרוֹזֵן לְבֵית אֶטַנְףּ, זֶה שֶׁמִּגְדַּל הַאוֹפִים שֶׁלּוֹ, הַמְעֻטָּר גַּג הָרוּס, נִרְאָה לְעֵין הַמִּסְתָּכֵּל בְּכָל פְּגִימוֹתָיו, כִּדְמוּת כַּרְבֹּלֶת שֶׁל תַּרְנְגֹל. פֹּה וָשָׁם עָמְדוּ בִּקְבוּצָה שְׁלשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה אַלוֹנִים שֶׁמַּרְאֵיהֶם הָיָה כְּגוּף אֶחָד, דֻּגְמַת רָאשִׁים עֲצוּמִים שֶׁל כְּרוּבִית; בַּרְבּוּרִים הֶחֱלִיקוּ הֵנָּה וָהֵנָּה עַל פְּנֵי יְאוֹרֵי הַדָּגָה הַזַּכִּים שֶׁהָיוּ פְּרוּשִׂים בֵּין אוֹר וָצֵל; בָּזוֹ אַחַר זוֹ נִמְשְׁכוּ חֲצֵרוֹת שֶׁאֶפְשָׁר הָיָה לְהַכִּיר מִֵרָחוֹק אֶת הַנּוֹי שֶׁבְּיַרְכְּתֵיהֶן; וְעוֹד שָׁם בֵּית הָאֲרָיוֹת, בָּנוּי קֶשֶׁת חַדָּה וּנְמוּכָה, הַנִּשְׁעֶנֶת עַל עַמוּדִים קְצָרִים לְפִי הַסִּגְנוֹן הַזַּכְּסִי, כֻּלּוֹ סוֹרְגֵי בַּרְזֶל וּמָלֵא תָּמִיד נַהַם אֲרָיוֹת; וּלְרֹחַב כָּל הַחֲטִיבָה הַזֹּאת הִתְרוֹמֵם מִגְדַּל הַקַּשְׂקַשִּׂים אֲשֶׁר עַל שֵׁם מִרְיָם הַקְּדוֹשָׁה; מִצַּד שְׂמֹאל – בֵּית הַשּׁוֹפֵט הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר לָעִיר פָּרִיס, וְאַרְבָּעָה צְרִיחִים לוֹ מִקְצוֹתָיו, כֻּלָּם קְטַנִּים וַעֲשׂוּיִם כְּזֵר נָאוֶה; וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן – בְּיַרְכְּתֵי הַמָּקוֹם עָמַד עֶצֶם הָאַרְמוֹן סֶן־פּול, עַל חָזִיתוֹ רַבַּת הַדְּמוּת הָעֲמוּסָה קִשּׁוּטִים לְאֵין מִסְפָּר, פְּרִי תְּקוּפָה הַנִּמְשֶׁכֶת מִימֵי שַׁרְל הַחֲמִשִּׁי. בֵּינֵיהֶם הֲמוֹן צוּרוֹת כִּלְאַיִם אֲשֶׁר דִּמְיוֹן הָאַדְרִיכַלִּים טָפַל עַל הַבַּיִת בְּמֶשֶׁךְ מָאתַיִם שָׁנָה – עַל כָּל בִּנְיַנֵי הַדּוּכַן אֲשֶׁר לְתָאֵי הַתְּפִלָּה שֶׁלּוֹ, כַּרְכֻּבֵי יְצִיעָיו, נִסֵּי הָרוּחַ הָרַבִּים מִסְּפֹר וּמֵתְנַפְנְפִים לְכָל קְצוֹת הַשָּמַיִם, וּשְׁנֵי מִגְדָּלָיו הַרָמִים שֶׁהָיוּ דְבֵקִים זֶה לָזֶה וְנִרְאִים – בִּגְלַל גַּג הֶחָרוּט שֶׁלָהֶם, הַמֻּקָּף זֵר שֶׁל כּוּכֵי יוֹרִים – כִּצְרִיפִים חַדֵּי צוּרָה שֶׁשְּׂפָתָם מִתְכּוֹפֶפֶת כְּלַפֵּי מַעְלָה.

וּכְשֶׁהוֹסִיפָה הָעַיִן לְהַבִּיט אֶל יְצִיעֶיהָ שֶׁל זִירַת אַרְמוֹנוֹת זוֹ, הַתּוֹפֶסֶת מָקוֹם רְחַב יָדַיִם, פָּגְעָה לְבַסּוֹף – מֵעֶבֶר לְגֵיא הָעֵמֶק הַחוֹצֶה אֶת הָעִיר הַעָתִּיקָה וּמְסַמֵּן אֶת רְחוֹב סֶנְט־אַנטוּאַן – בְּבֵית אַנְגּוּלֶם, בִּנְיָן רַב מִדּוֹת בִמְאֹד מְאֹד וּבֶן תְּקוּפוֹת שׂוֹנוֹת, שֶׁכַּמָּה חֲלָקִים מִמֶּנוּ הָיוּ חֲדָשִׁים לְגַמְרֵי וּמַזְהִירִים בִּבְהִירוּתָם, וְלֹא נִרְאוּ בְּתוֹךְ הַחֲטִיבָה כֻּלָּה אֶלָּא כִּטְלַאי אָדֹם עַל פְּנֵי מְעִיל כָּחֹל, וְאוּלָם הַגַּג הָרָם הַמִּתְחַדֵּד לְהַפְלִיא אֲשֶׁר לָאַרמוֹן הֶחָדָשׁ כֻּלּוֹ זָרוּעַ מַרְזְבִים מַעֲשֵׂה מִקְשֶׁה וּמְכֻסֶּה לוּחוֹת עוֹפֶרֶת הַמְעֻטָּרִים פִּתוּחֵי נְחֹשֶׁת נוֹצְצִים שֶׁאֵין קֵץ לְמִסְפָרָם וּלְצוּרוֹתֵיהֶם – הַגַּג הַמֻּפְלָא, מַעֲשֵׂה דַמֶּשֶׂק, הִתְרוֹמֵם מָלֵא־חֵן מִבֵּין הֲרִיסוֹת הַבִּנְיָן הָעַתִּיק, זֶה אֲשֶׁר מִגְדָּלָיו הֶעָבִים וְהנּוֹשָׁנִים נַעֲשׂוּ מֵרֹב יָמִים קְמוּרִים כְּגִיגִיּוֹת, הִתְחִילוּ נֶהֱרָסִים מֵאֲלֵיהֶם מרֹב שֵׂיבָה וְכָל אֶחָד מֵהֶם כִּדְמוּת כֶּרֶס עָבֶה וּמְלֵאָה שֶׁפָּקְעָה מֵרֹאשָׁה וְעַד סוֹפָהּ. מֵאַחֲרֵי אֵלֶּה הִתְרוֹמֵם יַעַר הַמִּגְדָּלִים הַחַדִּים אֲשֶׁר לְאַרְמוֹן מִּשְׁפָּטִים. כַּמַּרְאֶה הַזֶּה הָיָה עוֹד בִּמְלֹא תֵּבֵל: גַּם בְּשַׁמְבּוּר⁴⁹ וְגַם בְּאַלְהַמְבְּרָה לֹא הָיָה מִן הַקֶּסֶם וְהָאַוְרִירִיּוּת וְהַפֶּלֶא כְּמוֹ בְּיַעַר זֶה שֶׁל מִגְדָּלִים חַדִּים, צְרִיחֵי־פִּנָּה קְטַנִּים, אֲרֻבּוֹת וְנִסֵּי רוּחַ, צוּרוֹת שַׁבְּלוּל וְצוּרוֹת סְלִיל, מִגְדָּלִים קְטַנִים, הַמְשַׁמְשִׁים לְעָשָׁן וּלְאוֹר, שֶׁנִּרְאוּ כַּעֲשׂוּיִּם מַעֲשֵׂה חוֹתָם, בִּיתָנִים, כַּפּוֹת סְלִילוֹנִיּוֹת אוֹ ''מִגְדָּלוֹנִים'', כְּפִי שֶׁהָיוּ קוֹרְאִים לָהֶם בַּיָּמִים הָהֵם – כָּל אֵלֶּה שׁוֹנִים וּמְשֻׁנִּים לְפִי תָאֳרָם, גָּבְהָם וַעֲמִידָתָם. כָּל הַחֲטִיבָה כֻּלָהּ הָיְתָה מֵעֵין לוּחַ שַׁחְמַט עֲצוּם הַמִּדָּה.

מִצַּד יָמִין לְאַרְמוֹן הַמִּשְׁפָּט נִרְאֶה אֶת קְבוּצַת הַמִּגְדָּלִים הָעֲצוּמִים וְקוֹדְרֵי הַמַּרְאֶה הַנִּדְחָקִים זֶה לָזֶה מִתְכַּוְצִים יַחַד מֵעֵבֶר לִתְעָלָה עֲגֻלָּה הַמַּקִּיפָה אוֹתָם מִסָּבִיב; שָׁם נִרְאֶה אֶת מִגְדַּל הַמְּצוּדָה אֲשֶׁר כּוּכֵי יוֹרִים לוֹ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר חַלוֹנוֹת, אֶת הַגֶּשֶׁר הַמְטֻלְטָל הַמּוּרָם תָּמִיד וְאֶת הַשַּׁעַר הַנּוֹפֵל הַסָּגוּר תָּמִיד: – זֹאת הִיא הַבַּסְטִילְיָה. הַלּוֹעִים הַשְּׂחוֹרִים הַלָּלוּ, הַפְּעוּרִים בֵּין אֲגַפֵּי הַגַּגּוֹת וְנִרְאִים מֵרָחוֹק כְּעֵין מַרְזְבִים, אֵינָם אֶלָּא תּוֹתָחִים. בִּתְחוּם הַתּוֹתָחִים הָאֵלֶּה, בִּקְצֵה הַבִּנְיָן הַנּוֹרָא, נִמְצָא הַשַּׁעַר סֶנְט־אַנְטוּאַן הַמִּסְתַּתֵּר בֵּין שְׁנֵי מִגְדָּלִים.

מֵעֵבֶר בֵּית הַמִּשְׁפָּט מִזֶּה, עַד לְחוֹמַת שַׁרְל הַחֲמִשִּׁי, הִשְׂתָּרְעוּ כְּמַרְבַדֵּי קְטִיפָה הֲמוֹן הַגַּנִּים וְהַפַּרְדֵּסִים אֲשֶׁר לְבֵית הַמֶּלֶךְ, כֻּלָּם מְלֵאִים כִּכְּרֵי דֶשֶׁא וַעֲרוּגוֹת פְּרָחִים וּבְאֶמְצָעִיתָם מִסְתַּמֵּן, לְפִי הֲמוֹן עֵצָיו וּשְׂדֵרוֹתָיו, אוֹתוֹ גַן מְהֻלָל אֲשֶׁר לוּאִי הָאֶחַד־עָשָׂר נְתָנָוֹ מַתָּנָה לַדָּקְטוֹר קוֹאַקְטְיֶה. בּית מִצְפֶּה הַכּוֹכָבִים אֲשֶׁר לַדָּקְטוֹר הִתְרוֹמֵם מִתּוֹךְ סְבַךְ הַגַּן כְּעַמּוּד רַם וּבוֹדֵד אֲשֶׁר בַּיִת קָטֹן מְשַׁמֵּשׁ לוֹ גֻלָּה. בַּחֲדַר הַמַדָּע הַזֶּה מָצְאָה לָהּ מָקוֹם אִצְטַגְנִינוּת אֲיֻמָּה וְנוֹרָאָה.

בַּמָּקוֹם הַזֶּה מִשְׂתָּרַעַת עַכְשָׁו כִּכַּר הַמֶּלֶךְ. כְּבָר הִזְכַּרְנוּ לְמַעְלָה כִּי אוֹתוֹ רֹבַע הָאַרְמוֹנוֹת שֶׁתֵּאַרְנוּהוּ לִפְנֵי הַקוֹרֵא עַל יְדֵי צִיּוּן הַנְּקֻדּוֹת הַמִּסְתַּמְּנוֹת בְּיוֹתֵר, תָּפַס אֶת כָּל שֶׁטַח הַזָּוִית הַמִּתְהוָּה בַּמִּזְרַח בֵּין חוֹמַת שַׁרְל הַחֲמִשִּׁי וּבֵין נְהַר הַסֶּנָה. מֶרְכָּזוֹ שֶׁל רֹבַע הַצָּפוֹן הָיָה מָלֵא בָּתֵּי אֶזְרָחִים. כָּאן נִסְתַּיְּמוּ בְּעֶצֶם שְׁלֹשֶׁת גִּשְׁרֵי הָעִיר הָעַתִּיקָה שׁמִּצַּד הַנָהָר הַיְמָנִי, וּמֵאֲחוֹרֵי גְשָׁרִים צוֹמְחִים עַל פִּי רֹב בָּתִּים וְלֹא אַרְמוֹנוֹת. בָּתֵּי דִירָה אֵלֶּה אֲשֶׁר לָאֶזְרָחִים, הַצְּפוּפִים כְּתָאִים בְּכַוֶּרֶת, הִצְטַיְּנוּ אַף הֵם בְּכָל מִינֵי דְבָרִים שֶׁבְּיֹפִי. גַּנֵּי הַבָּתִּים בְּעִיר בִּירָה דוֹמִים לְגַלִּים שֶׁבַּיָּם: אֵלּוּ וָאֵלּוּ נִפְלָאִים עַד מְאֹד. רֵאשִׁית כֹּל – הָרְחוֹבוֹת. הַלָּלוּ, מְסֻבָּכִים וּמִצְטַלְבִים, הִוּוּ כֻּלָּם יַחַד הֲמוֹן צוּרוֹת נֶחְמָדוֹת מַרְאֶה; מִסָּבִיב לְבִנְיְנֵי הַשּׁוּק הָיְתָה לָהֶם דְּמוּת כּוֹכָב הַשּׁוֹלֵחַ קַרְנַיִם לְכָל הָעֲבָרִים. שְׁנֵי הָרְחוֹבוֹת סֶן־דֶּנִי וְסֶן־מַרְטֶן, עַל כָּל שְׁלוּחוֹתֵיהֶם, הִתְרוֹמְמוּ בָּזֶה אַחֲרֵי זֶה כִּשְׁנֵי עֵצִים גְּדוֹלֵי נוֹף הַכּוֹבְשִׁים אֶת עַנְפֵיהֶם, בְּקַו מִשְׁתַּלְשֶׁל הִתְפַּתְּלוּ עַל פְּנֵי כָּל הַשֶּׁטַח הָרְחוֹבוֹת דֶּה־לַה־פְלָטְרִי, דֶּה־לַה־בֶּרֶרִי, דֶּה־לַה־טִיקְסְרַנְדְּרִי, וְעוֹד. הָיוּ כָּאן גַּם בִּנְיָנִים נָאִים שֶׁהִתרוֹמְמוּ מֵעַל גַּלָּיו הַקְּפוּאִים שֶׁל יָם הַגַּגּוֹת. אֵצֶל גֶּשֶׁר הַחַלְפָנִים, לֹא הַרְחֵק מִן הַמָּקוֹם שָׁשָּׁם רָמוּ מֵי הַסֶּנָה מֵתַּחַת לְגַלְגַּלָּיו שֶׁל גֶּשֶׁר הַטוֹחֲנִים, עָמַד בִּנְיַן שַׁטְלֶה – לֹא עוֹד הַמְּצוּדָה מִימֵי יוּלְיאַן הַכּוֹפֵר, כִּי אִם מִגְדָּל מִתְּקוּפַת הַפֵאוֹדָלִים, בַּמֵּאָה הַשְּׁלשׁ־עֶשְׂרֵה, בָּנוּי אֶבֶן קָשָׁה כָּל כָּךְ שֶׁהַמַּעְדֵּר הַחַד לֹא יָכֹל לְקַצֵּץ בּוֹ גֶזֶר אֶחָד כְּאֶגְרוֹף אִישׁ. אַחֲרֵי כֵן הוֹפִיעַ לָעַיִן הַמִּגְדָּל הַנֶּהְדָּר בֶּן אַרְבַּע הַצְּלָעוֹת אֲשֶׁר לְסֶן־יַ’ק דֶּה־לַה־בּוּשֶׁרִי, זֶה שֶׁקְּצוֹתָיו נִרְאוּ עֲגֻלִּים לְגַמְרֵי בְּשֶׁל הֲמוֹן הַגִּלּוּפִים וְהוּא נֶחְשַׁב כְּבָר בַּיָּמִים הָהֵם לִסְגֻלָּה יְקָרָה, אַף עַל פִּי שֶׁבִּנְיָנוֹ לֹא נִגְמַר עֲדַיִן בַּמֵּאָה הַחֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה (חָסְרוּ לוֹ בְּעִקָּר אוֹתָן אַרְבַּע הַצּוּרוֹת מְשֻנּוֹת הַמַּרְאֶה הַנִּצָּבוֹת גַּם כַּיּוֹם בְּפִנּוֹת גַּגּוֹ וְהֵן מֵעֵין סְפִינְכְּסִים הַמְסַפְּרִים לְפָרִיס הַחֲדָשָׁה אֶת רָזֶיהָ שֶׁל פָּרִיס הָעַתִּיקָה. הַפַּסָּל רוֹל הִצִּיג אוֹתָן עַל מְכוֹנָן בִּשְׁנַת 1526 וְקִבֵּל בִּשְׂכַר עֲבוֹדָתוֹ עֶשְרִים פְרַנְק). סָמוּךְ לְכָאן נִמְצָא בֵּית הָעַמוּדִים הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי כִּכָּר גְּרֶב, הַכִּכָּר הַיְדוּעָה כְּבָר לַקּוֹרֵא; וְשָׁם עוֹד בֵּית הַכְּנֵסִיָּה סֶן־גֶּ’רְוֶה, אֲשֶׁר בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמָן קִלְקְלוּ אֶת פָּנֶיהָ עַל יְדֵי פּוֹרְטַל עָשׂוּי בְּטוּב טָעַם; וְשָׁם בֵּית סֶן־מֶרִי, זֶה שֶׁהַקֶּשֶׂת הַחַדָּה אֲשֶׁר לְכִפּוֹתָיו דִּמְתָה כִּמְעַט לַקֶּשֶׁת הָעֲגֻלָּה שֶׁל הַסִּגְנוֹן הָרוֹמָנִי; וּבֵית סֶנְט־יוֹהַן אֲשֶׁר מִגְדָּלוֹ הַחַד הָיָה יָדוּעַ לִתְהִלָּה; וְעוֹד עֶשְׂרִים מַצְּבוֹת בִּנְיָן שֶׁמַּזָּלָם הָרַע גָּרַם לָהֶם שֶׁיִּהְיוּ מַצְפִּינִים אֶת חֲמוּדוֹתֵיהֶם בָּרְחוֹבוֹת הַקּוֹדְרִים הָאֵלֶּה, הַצָּרִים וְהָאֲרֻכִּים לִבְלִי קֵץ. וּנְתָאֵר לָנוּ עוֹד בַּדִּמְיוֹן הֲמוֹן פְּסִילֵי הַצְּלָבִים, שֶׁהָיוּ מְרֻבִּים בְּפִנּוֹת הָרְחוֹבוֹת יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר עַמּוּדֵי הַתְּלִיָּה; אֶת בֵּית הַקְּבָרוֹת דֶּז־אַנּוֹסַן, שֶׁחוֹמָתוֹ כְּלִילַת הַבִּנְיָן הִסְתַּמְּנָה בַּמֶּרְחָק, מֵעֵבֶר לַגַּגּוֹת; אֶת עַמּוּד הַקָּלוֹן שֶׁל הַשּׁוּק, זֶה שֶׁרָמַת גַּגּוֹ נִשְׁקְפָה מִבֵּין שְׁתֵּי אֲרֻבּוֹת עָשָׁן אֲשֶׁר בִּרְחוֹב דֶּה־לַה־קוֹפוֹנְרִי; אֶת כֶּבֶשׁ הַמָּדְרֵגוֹת לְיַד צְלָב דּוּ־טְרָהוֹאַר, שֶׁנִּמְצָא בְּפִנַּת רְחוֹב וְהָיָה מַשְׁחִיר תָּמִיד מֵרֹב אֲנָשִׁים; אֶת הַקִּירוֹת הָעֲגֻלִּים אֲשֶׁר לְשׁוּק הַתְּבוּאָה; אֶת שְׁרִידֵי הַחוֹמָה הָעַתִּיקָה לְפִילִיףּ אוֹגוּסְט. שֶׁהִסְתַּמְנוּ פֹה וְשָׁם מִתּוֹךְ הַבָּתִּים הַנִּצְמָדִים אֲלֵיהֶם; אֶת הַמִּגְדָּלִים שֶׁנִּתְבַּקְּעוּ בְּשֶׁל הַקִּסּוּס; אֶת הַשְּׁעָרִים הַהֲרוּסִים; אֶת הַשְּׁטָחִים הַמְכֻסִּים שְׁיָרֵי חוֹמוֹת חֲרֵבוֹת; אַחֲרֵי כָּל אֵלֶּה אֶת הַדֶּרֶךְ לְיַד הַנָּהָר הַזְּרוּעָה אַלְפֵי חֲנֻיּוֹת וּבוֹרוֹת דָּם שֶׁל פּוֹשְׁטֵי נְבֵלוֹת; וּלְבַסּוֹף אֶת שֶׁטַח הַנָּהָר הַמְכֻסֶּה סִירוֹת אֲשֶׁר בֵּין נְמַל הַשָּׁחָת וּבֵין בֵּית הַמִּשְׁפָּט שֶׁל הַחַשְׁמַן – וְָאָז יֵצֵא לָנוּ מֻשָּׂג כָּל שֶׁהוּא בִּדְבַר הָרִבּוּעַ הַפְּנִימִי שֶׁל הָעִיר הַעַתִּיקָה, כְּפִי שֶׁהָיָה בִּשְׁנַת 1482.

חוּץ מִשְּנֵי הַפַּרְוָרִים הָאֵלֶּה – פַּרְוַר הָאַרְמוֹנוֹת וּפַרְוַר בָּתֵּי הָאֶזְרָחִים – נִסְתַּמֵּן בָּעִיר הָעַתִּיקָה עוֹד מָדוֹר שְׁלִישִׁי, וְהוּא – מֵזַח הַמִּנְזָרִים הָאָרֹךְ שֶׁנִּמְשָׁךְ בְּהֶקֵּף מָלֵא כִּמְעַט, מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב, מִסָּבִיב לְרֹבַע זֶה, וְשִׁמֵּשׁ לְפָרִיס מֵעֵין חוֹמָה שְׁנִיָּה הַנִּשְׁעֶנֶת בְּעָרְפָּה שֶׁל חוֹמַת הַמִּבְצָר וַחֲבוּרָה כֻּלָּה בָּתֵּי תְּפִלָּה וּמִנְזָרִים. הִנֵּה סָמוּךְ לְגַן בֵּית הַמִּשְׁפָּט שֶׁל הַפַּרְלָמֶנְט, בֵּין רְחוֹב סֶנְט־אַנְטוּאַן וּרְחוֹב הַצַּלְבָּנִים הַיָּשָן, נִמְצָא מִנְזַר קַטֵּרִינָה אֲשֶׁר גַּנָּיו הָעֲצוּמִים נִמְשְׁכוּ מֵעֵבֶר הַשֵּׁנִי לְחוֹמַת פָּרִיס. בֵּין רְחוֹב הַצַּלְבָּנִים הַיָּשָׁן וּרְחוֹב הַצַּלְבָּנִים הֶחָדָשׁ עָמַד הַהֵיכָל וְלוֹ קְבוּצַת מִגְדָּלִים קוֹדְרִים וְרָמֵי קוֹמָה הַמִּתְרוֹמְמִים לְבָדָד עַל פְּנֵי כִּכָּר מֻקֶּפֶת חוֹמָה. בֵּין רְחוֹב הַהֵיכָל הֶחָדָשׁ וּרְחוֹב סֶן־מַרְטֶן עָמַד בְּתוֹךְ גַּנָּיו בֵּית־הַמִּנְזָר סֶן־מַרְטֶן, זֶה שֶׁמְּצוּדָתוֹ וְשַׁלְשֶׁלֶת מִגְדְּלֵי הַפַּעֲמוֹנִים שֶׁלּוֹ הָיוּ חֲזָקִים וְיָפִים כִּמְעַט כְּמו סֶן־ 'רְמֶן דֶּה־פְּרֶה. בֵּין רְחוֹב סֶן־מַרְטֶן וּרְחוֹב סֶן־דֶּנִי נִמְצָא מִנְזַר הַשִּׁלּוּשׁ, וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן – בֵּין רְחוֹב סֶן־דֶּנִי וּרְחוֹב מוֹנְטוֹרְגֵל עָמַד בֵּית הַמִנְזָר פִיל־דְּיֶה. מִצִּדּוֹ שֶׁל זֶה נִסְתַּמְּנוּ הַגַּגּוֹת הַנְמוּכִים וְחוֹמַת הַהֶקֵּף הַהֲרוּסָה אֲשֶׁר לַחֲצַר הַפְּלָאוֹת. רַק חֻלְיָה זוֹ לֹא הָיְתָה קֹדֶשׂ בְּכָל שַׁלְשֶׁלֶת הַמִּנְזָרִים.

וּכְמַדוֹר רְבִיעִי, הַשּׁוֹכֵן לְעַצְמוֹ בְּקֶרֶב הַבָּתִּים שֶׁעַל שְׂפַת הַסֶּנָה הַיְמָנִית וְתוֹפֵס אֶת מְקוֹם הַזָּוִית הַמִזְרָחִית שֶׁבֵּין חוֹמַת הָעִיר וּשְׂפַת הַנָּהַר – נִסְתַּמְּנָה לְבַסוֹף קְבוּצָה חֲדָשָׁה שֶׁל אַרמוֹנוֹת וּבָתֵּי תִּפְאֶרֶת הַנִּדְחָקִים מִסָבִיב לְאַרמוֹן לוּבְר. אַרְמוֹן לוּבְר הַיָּשָׁן לְפִילִיףּ אוֹגוּסט. אוֹתוֹ בִּנְיַן עֲנָקִים אֲשֶׁר מִסָּבִיב לְמִגְדָּלוֹ הָאֶמְצָעִי, הֶעָצוּם עַד מְאֹד, הִתְרוֹמְמוּ עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׂה מִגְדָּלִים רָאשִׁיִּים, חוּץ מִכַּמָּה מִגְדָּלִים קְטַנִים – בִּנְיָן זֶה, אוֹמֵר אָנֹכִי, נִרְאָה מֵרָחוֹק כְּלָחוּץ בֵּין קוֹמוֹת הַגַּג הַגּוֹטִיּוֹת אֲשֶׁר לְאַרְמוֹן אַלֶנְסוֹן וְאַרְמוֹן פְּטִי־בֻּרְבּוֹן. נְחַשׁ עֲקַלָּתוֹן זֶה שֶׁכֻּלּוֹ מִגְדָּלִים, בַּחַן הָעֲנָקִים הַשּׁוֹמֵר עַל פָּרִיס וְנוֹשֵׂא אֶל עָל עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה רָאשִׁים וְרָמוֹת גַּג עֲצוּמוֹת, מְכֻסּוֹת לוּחוֹת עוֹפֶרֶת אוֹ צִפְחָה וְנוֹצְצוֹת מֵרֹאשָׁן וְעַד סוֹפָן בִּבְרַק מַתֶּכֶת – אַרְמוֹן זֶה נִתְגַּלָּה בְּלִי מֵשִׂים כְּגוֹבֵל אֶת הָעִיר הַצְּפוֹנִית לְצַד מַעֲרָב.

נַחֲזֹר עַל הַדְּבָרִים: הִנֵּה חֲטִיבָה עֲצוּמָה שֶׁל בָּתֵּי אֶזְרָחִים – הָרוֹמָאִים הָיוּ קוֹרְאִים לִכְעֵין זוֹ בְּשֵׁם insula – אֲשֶׁר מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל לָהּ שְׁנֵי פַּרְוָרֵי אַרְמוֹנוֹת, בַּקָּצֶה הָאֶחָד אַרְמוֹן לוּבְר וּבַקָצֶה הַשֵּׁנִי בֵּית הַמִּשְׁפָּט שֶׁל הַפַּרְלָמֶנְט וּמִצָּפוֹן מְתָאֲרִים אֶת גְּבוּלָהּ הֲמוֹן מִנְזָרִים וְשָׂדוֹת נֶעֱבָדִים, וְכָל הַחֲטִיבָה כֻּלָּה קְצָתָה מִתְעַלֶּמֶת מִן הַעַיִן וּקְצָתָהּ כְּעַרְבּוּבְיָה רַבַּת גְּוָנִים; וּמֵעַל לְאַלְפֵי הַבִּנְיָנִים, שֶׁגַּגּוֹתֵיהֶם הָעֲשׂוּיִם לְבֵנִים אוֹ צִפְחָה נִמְשְׁכוּ בְּשׁוּרוֹת מְשֻׁנּוֹת וַאֲרֻכּוֹת עַד מְאֹד, הִתְרוֹמְמוּ מִגְדְּלֵי הַפַּעֲמוֹנִים הַמְגֻוָּנִים וּכְלִילֵי הַכִּפּוֹת לְאַרְבָּעִים וְאַרְבָּעָה בָּתֵּי הַכְּנֵסִיוֹת אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַסֶּנָה הַשְּׂמָאלִית; רְחוֹבוֹת אֵין מִסְפָּר עוֹבְרִים בַּתָּוֶךְ אוֹ גוֹבְלִים אֶת הַקְּצָווֹת; מִצַּד אֶחָד הַחוֹמָה הַגְּבוֹהָה הַמְעֻטֶּרֶת צְרִיחִים רְבוּעִים (בְּרֹבַע הָאוּנִיבֶרְסִיטָה הָיוּ צְרִיחֵי הַחוֹמָה עֲגֻלִּים), וּמִצַּד שֵׁנִי הַסֶּנָה רַבַּת הַגְּשָׁרִים הַזְּרוּעָה הֲמוֹן סִירוֹת פּוֹרְשׂוֹת מִפְרָשִׂים – כָּזֹאת הָיְתָה הָעִיר הַצְּפוֹנִית בַּמֵּאָה הַחֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה.

מֵעֵבֶר הַחוֹמָה הַשֵּׁנִי נִדְחֲקוּ שְׁכֻנּוֹת אֲחָדוֹת מִלִּפְנֵי הַשְּעָרִים, אֲבָל הַלָּלוּ לֹא הָיוּ מְרֻבּוֹת וּצְפוּפוֹת כְּמוֹ בְּרֹבַע הָאוּנִיבֶרְסִיטָה. מֵאֲחוֹרֵי הַבַּסְטִילְיָה רָבְצוּ כְּעֶשְׂרִים בָּתִּים דַּלִּים מִסָּבִיב לְבִנְיַן הַגָּזִית הַמֻּפְלָא שֶׁל קְרוּאַ־פוֹבֶן מִסָּבִיב לָעַמּוּד הַזָּקוּף שֶׁל הַמִּנְזָר סֶנְט־אַנטוּאַן דֶּה־שַׁנְףּ; מֵאַחֲרֵי אֵלֶּה – פּוֹפִינְקוּר הַמִּסְתַּתֵּר בֵּין שְׂדוֹתָיו; וָהָלְאָה – לַה־קוּרְטִיל, כְּפָר נָעִים הַמָּלֵא בָּתֵּי מַרְזֵחַ; וְהַשְּׁכֻנָּה סֶן־לוֹרַן, זוֹ שֶׁמִּגְדַּל בֵּית הַתְּפִלָּה שֶׁלָּהּ נִרְאָה מֵרָחוֹק כְּמִצְטָרֵף אֶל חִצֵּי הַמִּגְדָּלִים אֲשֶׁר לְשַׁעַר סֶן־מַרְטֶן; בְּמֶרְחָק לֹא רַב נִסְתַּמְּנוּ לָעַיִן הַפַּרְוָר סֶן־דֶּנִי וְהַסְבִיבָה רַבַת הַיִּשׁוּב שֶׁל סֶן־לַדְר; לְיַד שַׁעַר מוֹנְמַרְטֶר הִשְׂתָּרְעָה הַשְּׁכֻנָּה גְרַנְג’־בַּטְלְיֶר הַמֻּקָּפָה חוֹמָה לְבָנָה: מֵאֲחוֹרֵי זוֹ – פַּרְוַר מוֹנְמַרְטֶר, זֶה הֵכִיל לְפָנִים בְּמִסְפָּר רַב גַּם בָּתֵּי תְּפִלָּה וְגַם טְחָנוֹת וְלֹא קִיֵּם בְּיָדוֹ אֶלָּא אֶת הַטְּחָנוֹת בִּלְבַד, כֵּיוָן שֶׁעַם הָאֶזְרָחִים בְּיָמֵינוּ מְבַקֵּשׁ רַק אֶת מְזוֹן הַגּוּף. לִבַסּוֹף רָאֲתָה הָעַיִן מֵאַחֲרֵי הַלּוּבְר, בֵּין כָּרֵי הַדֶּשֶׁא, אֶת הַפַּרְוָר סֶנְט־הוֹנוֹרֶה הַגָּדוֹל לְמַדַּי בַּיָּמֵים הָהֵם; מִזֶּה וָהָלְאָה הִשְׂתָּרְעוּ שְׂדוֹתֵיהֶם שֶׁל פֶּטִיט־בְּרֶטַן וּמַרְשֶׁה־אוֹ־פוֹרְסֶה, מְקוֹם שָׁם נִמְצָא הַכִּבְשָׁן הַנוֹרָא שֶׁבּוֹ הָיוּ נִשְׂרָפִים מְזַיְּפֵי הַמַטְבְּעוֹת; בֵּין מְקוֹם הַיִּשּׁוּב הַנִּקְרָא לַה־קוּרְטִיל וּבֵין סֶן־טוּרֶן, בְּרֹאשׁ רָמָה המִּשְׂתָּרַעַת בְּמֶרְחַב הַשָּׂדוֹת, הִבְחִינָה הָעַיִן בִּדְמוּת בִּנְיָן אֶחָד שֶׁמַּרְאֵהוּ הָיָה מֵרָחוֹק כְּבֵית עַמּוּדִים רָעוּעַ הָעוֹמֵד עַל יְסוֹדוֹת הֲרוּסִים, – אֲבָל זֶה לֹא הָיָה הַפַּרְתְּנוֹן וְלֹא בֵּית מִקְדָּשׁ שֶׁל צֵּאוּס: – זֶה הָיָה ֹמוֹנְטְפוֹקוֹן⁵⁰.

וְאִם לְאַחַר שֶׁמָּנִינוּ בְּשֵׁם בִּנְיָנִים רַבִּים כָּל כָּךְ –בְּעֶצֶם, רַק לְשֵׁם סְקִירָה קַלָּה – לֹא גָרַמְנוּ לִידֵי כָּךְ, שֶׁדְּמוּתָהּ הַכּוֹלֶלֶת שֶׁל פָּרִיס נִטַּשְׁטְשָׁה לְעֵינֵי רוּחוֹ שֶׁל הַקּוֹרֵא בָּה בְּמִדָּה שֶׁהוֹסַפְנוּ לְגוֹלֵל אוֹתָהּ, אָז נַחֲזוֹר עַכְשָׁו עַל הָאָמוּר בִּדְבָרִים מְעַטִּים. בָּאֶמְצַע תִּשְׁכֹּן לָהּ הָעִיר הָעַתִּיקָה, מַרְאֶהָ כְּצַב־עֲנָקִים וּגְשָׁרֶיהָ מְחֻסְפָּסִים הַבְּנוּיִם לְבֵנִים דְּמוּת גַּלִּים לָהֶם מִתַּחַת לְשִׁרְיוֹנוֹת הַגַּב שֶׁל הַגַּגּוֹת הָאֲפוֹרִים. מִשְּׂמֹאל תִּרְאֶה עֵינֵנוּ אֶת רֹבַע הַדָּרוֹם בִּדְמוּת רִבּוּעַ שֶׁכֻּלוֹ אֶבֶן, כֻּלוֹ מֻצָּק, מְעֻבֶּה וּמָלֵא עַל גְּדוֹתָיו; מִיָּמִין נִרְאָה אֶת חֲצִי הָעִגּוּל הָרָחָב אֲשֶׁר לְרֹבַע הַצָּפוֹן, הַדּוֹמֶה בְּיוֹתֵר לִבְלִיל שֶׁכֻּלּוֹ מַצְּבוֹת־בִּנְיָן וְגַנִּים. שְׁלשֶׁת הַתְּחוּמִים הָאֵלֶּה הַמְּלֵאִים בָּתִּים – הָעִיר הָעַתִּיקָה, רֹבַע הַדָּרוֹם וְרֹבַע הַצָּפוֹן – הֲמוֹן רְחוֹבוֹת לְאֵין מִסְפָּר חוֹצִים אוֹתָם בִּדְמוּת עוֹרְקִים. בָּאֶמְצַע, לְכָל מְלֹא אָרְכָּם, שׁוֹטֶפֶת הַסֶּנָה, ''הַסֶּנָה הַנּוֹתֶנֶת מִחְיָה'', כְּפִי שֶׁקוֹרֵא לָהּ הָאָב הַכֹּהֵן דּוּ־בְּרֵיל, וְשִׁטְפָּהּ נֶחְסָם עַל־יְדֵי אִיִּים, גְּשָׁרִים וָאֳנִיּוֹת שָׁיִט. מִסָּבִיב יִשְׂתָּרַע מִישׁוֹר רְחַב יָדַיִם הַזָּרוּעַ אַלְפֵי שָׁדוֹת וַהֲמוֹן כְּפָרִים נָאִים; מִשְּׂמֹאל – אִיסִי, בַּנְב, בּוּגִ’ירַר, מוֹנְרוּג' וְגַ’נְטִילִי, זֶה אֲשֶׁר לוֹ הַמִּגְדָּל הֶעָגֹל וְהַמִגְדָּל יְשַׁר הַצְּלָעוֹת, וְעוֹד; מִיָּמִין כְּעֶשְׂרִים מְקוֹמוֹת יִשּׁוּב אֲחֵרִים, הָחֵל בְּקוֹנְפְלַן וְכַלֵּה בְּבִיל־לֶ’אבֶן. בָּאֹפֶק רָאֲתָה הָעַיִן שַׁלְשֶׁלֶת גְּבָעוֹת שֶׁנִּמְשְׁכָה בְּעִגּוּל כִּשְׂפָתוֹ שֶׁל מִקְוֶה מַיִם. בַּמֶּרְחָק, לְצַד מִזְרָח, נִרְאָה לָאַחֲרוֹנָה הַמָּקוֹם וֶנְסַן עַל שִׁבְעַת מִגְדָּלָיו יִשְׁרֵי הַצְּלָעוֹת; מִדָּרוֹם – בִּיסֶטְר וּמגְדָּלוֹ הַקָּטֹן וְהַחַד; מִצָּפוֹן – סֶן־דֶּנִי וּמִגְדָּלוֹ הַבּוֹקֵע שְׁחָקִים; וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, לְצַד מַעֲרָב – סֶן־קְלוּ אֲשֶׁר שָׁם מִגְדַּל צוֹפִים. כָּזֹאת הָיְתָה פָּרִיס בִּשְׁנַת 1482, מִדֵּי הַבֵּט עָלֶיהָ הַקָּאָת מִמְּרוֹם מִגְדָּלָיו שֶׁל נוֹטְר־דַּם.

וְזֹאת הִיא הָעִיר אֲשֶׁר וָלְטֶר אָמַר עָלֶיהָ, כִּי ''בִּתְקוּפַת לוּאִי הָאַרְבָּעָה־עָשָׂר לֹא נִמְצְאוּ בָּה אֶלָּא אַרְבַּע מַצְבוֹת בִּנְיָן'', לֵאמֹר: כִּפַּת הַגַּג אֲשֶׁר לַסּוֹרְבּוֹנָה, וַל דֶּה־גְרַס, הַבִּנְיָן הֶחָדָשׁ שֶׁל הַלוּבְר, וְהָרְבִיעי, אִם אֵינֶנִּי טוֹעֶה, אַרמוֹן לוּקְסֶנְבּוּרְג. וְאוּלָם לְאָשְׁרֵנוּ חִבֵּר וָלְטֶר גַּם אֶת ''קַנְדִּיד'' וְאִישׁ בְּכָל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר מִימוֹת עוֹלָם לֹא יָדַע כָּמוֹהוּ אֶת צְחוֹק הַשָּׂטָן אֲשֶׁר לַלָּעַג. דָּבָר זֶה מַרְאֶה לָנוּ דֶרֶךְ אַגַּב, כִּי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם שֶׁיִּהְיֶה גָאוֹן גָדוֹל וְלֹא יָבִין בְּסוּג אֳמָנוּת שֶאֵינוֹ לְפִי רוּחוֹ. וְכִי מוֹלְיֶר בְּשַׁעְתּוֹ לֹא כִּנָּה אֶת רְפָאֵל וְאֶת מִיכָאֵל אַנְגֶ’לוֹ בְּשֵׁם הַמִּנְ’אַרִים⁵¹ שֶׁל תְּקוּפָתָם'' וְחָשַׁב לְכַבְּדָם בָּזֶה כּבוֹד מְרֻבֶּה?

וְאוּלָם נָשׁוּב אֶל פָּרִיס וְאֶל הַמֵּאָה הַחֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה.

פָּרִיס שֶׁבִּתְקוּפָה זוֹ הָיְתָה לֹא רַק עִיר יָפָה, כִּי אִם גַּם עִיר שֶׁכֻּלָּה חֲטִיבָה אַחַת, פְּרִי הָאֳמָנוּת וְהַהִסְטוֹרְיָה שֶׁל יְמֵי הַבֵּינַיִם, סֵפֶר־קוֹרוֹת הַכָּתוּב אָבֶן. עִיר זוֹ עֻצְּבָה אָז רַק עַל יְדֵי שְׁנֵי סִגְנוֹנֵי בְּנִיָּה: הַסִגְנוֹן הָרוֹמָנִי וְהַסִגְנוֹן הַגּוֹטִי הַמֻּקְדָּם; שֶׁכֵּן לַשְּׁכָבָה הָרוֹמָאִית לֹא הָיָה כְּבָר זֵכֶר בַּיָּמִים הָהֵם, חוּץ מִן הַמֶּרְחֲצָאוֹת לְיוּלִיאַן קֵיסָר שֶׁהֵעִידוּ עַל תְּקוּפָתָם מִבַּעַד לנִדְבְּכֵי הַתּוֹסֶפֶת הָרַבִּים שֶׁל יְמֵי הַבֵּינַיִם. וּבְנוֹגֵעַ לַשְּׁכָבָה הַקֶּלְטִית – לֹא מָצְאוּ שְׂרִידִים לָהּ גַּם בִּשְׁעַת חֲפִירַת בְּאֵרוֹת.

כַּעֲבֹר חֲמִשִּׁים שָׁנָה, מִשֶּׁהִתְחִיל הָרֶנֶסַנְס לְצָרֵף אֶל אַחְדוּת זוֹ, שֶׁהָיְתָה גַם רַבַּת צוּרוֹת, אֶת הַשֶּׁפַע הַמֻפְלָג שֶׁל צוּרוֹתָיו הַמַּזְהִירוֹת בִּשְׁלַל דִּמְיוֹן, אֶת הָרוֹמְמוּת הַקָּרָה אֲשֶׁר לְקַשְׁתוֹתָיו הָעֲגֻלּוֹת בְּנוֹת הַסִּגְנוֹן הָרוֹמָאִי, אֶת מִשְׁטַר הָעַמּוּדִים הַיְּוָנִי וְכַפּוֹת הַקֶּשֶׁת בַּטַּעַם הַגּוֹטִי הַמְאֻחָר, אֶת מַעֲשֵׂה הַפִּסּוּל הַשּׁוֹפֵעַ חֵן וְכָלוּל בְּכָל זֹאת בְּצוּרָתוֹ וְאֶת הֲמוֹן הַגִּלּוּפִים וּפְטוּרֵי הַצִּיצִים, אַף הִתְחִילָה לְחַבֵּר אֵלֶיהָ, בִּתְקוּפַת לוּטֶר, אֶת סִגְנוֹן הַבְּנִיָּה שֶׁל עוֹבְדֵי הָאֱלִילִים – נֶעֶשְׂתָה פָּרִיס אוּלַי יָפָה עוֹד יוֹתֵר, אַף כִּי לֹא הוֹפִיעָה לָעַיִן וְלַחוּשִׁים קְצוּבָה כְּמוֹ קוֹדֶם. וְאוּלָם תְּקוּפַת פְּאֵר זוֹ חָלְפָה עַד מְהֵרָה: הָרֶנֶסַנְס הִשְׁלִיט אֶת עַצְמוֹ בַּכֹּל; הוּא לֹא הִסְתַּפֵּק בַּבִּנְיָנִים שֶׁבָּנָה, אֶלָּא רָצָה גַם לַהֲרֹס בִּנְיָנִים; אִם כִּי בֶּאֱמֶת לֹא מָצָא לְעַצְמוֹ דֵי מָקוֹם פָּנוּי. מִשֹּוּם כָּךְ לֹא שָׁמְרָה פָּרִיס עַל אָפְיָהּ הַגּוֹטִי אֶלָּא בְּמֶשֶׁךְ זְמָן קָצָר. לֹא הִסְפִּיקוּ לְהַעֲמִיד עַל תִּלּוֹ אֶת בֵּית הַכְּנֵסִיָה סֶן־יַ’ן דֶּה־לַה־בּוּשֶׁרִי, עַד שֶׁהִתְחִילוּ לַהֲרֹס אֶת בִּנְיַן הַלּוּבְר הַיָּשָׁן.

מֵאוֹתוֹ זְמָן וְאֵילָךְ הִתְחִיל הַכְּרַךְ הַגָּדוֹל מְשַׁנֶּה אֶת פָּנָיו מִיּוֹם לְיוֹם. פָּרִיס הַבְּנוּיָה בַּסִּגְנוֹן הַגּוֹטִי, זוֹ שׁקָּבְרָה תַּחְתֶּיהָ אֶת פָּרִיס הָרוֹמָנִית, הִתְחִילָה אַף הִיא נִכְחֶדֶת מִן הָעוֹלָם: אֲבָל מַה טִיבָה שֶׁל פָּריס זוֹ שֶׁבָּאָה בִּמְקוֹם הַקּוֹדֶמֶת?

אֶת פָּרִיס מִתְּקוּפַת קַטֵּרִינָה לְבֵית מֶדִיצִ’י אֶפְשָׁר לְהַכִּיר עַל פִּי אַרְמוֹן טְיוּלֵרִי; פָּרִיס מִתְּקוּפַת הֶנְרִי הַשֵּׁנִי – עָל פִּי בֵּית מוֹעֲצוֹת הָעִיר: שְׁנֵיהֶם בְּנוּיִם עוֹד בְּסִגְנוֹן נִשְׂגָּב עַד מְאֹד; פָּרִיס שֶׁל הֶנְרִי הָרְבִיעִי נוֹתֶנֶת אֶת אותוֹתֶיהָ עַל כִּכַּר הַמֶּלֶךְ, בְּמָקוֹם שֶׁחָזִית הַבָּתִּים, הַבְּנוּיָה לְבֵנִים, אֲחוּזָה בִּקְצוֹתֶיהָ אֶבֶן קָשָׁה וְגַּגּוֹת הַצִּפְחָה יוֹרְדִים עַל בָּתִּים בְּנֵי שְׁלשָׁה צְבָעִים; פָּרִיס מִתְּקוּפַת לוּאִי הַשְּׁלשָׁה־עָשָׂר נִכֶּרֶת עַל פִּי וַל דֶּה־גְרַס שֶׁבִּנְיָנוֹ לָחוּץ וּמְסֻרְבָּל וְעַל פִּי צוּרוֹת הַקְּמֶרוֹן הַדּוֹמוֹת לְאָזְנֵי סַלִּים וְעַמּוּדֵיהֶן תְּפוּחִים כִּבְיָכֹל וְכִפּוֹתֵיהֶן כְּמַעֲשֵׂה חֲטוֹטֶרֶת; אַחֲרֵי אֵלֶּה פָּרִיס שֶׁל לוּאִי הָאַרְבָּעָה־עָשָׂר דְּמוּתָה כְּבֵית הָאִינְוָלִידִים, הַמֻּפְלָג בְּגֹדֶל וּבְעֹשֶׁר וּבְזָהָב וּנְסוּךְ רוּחַ קְרִירוּת, פָּרִיס שֶׁל לוּאִי הַחֲמִשָּׁה־עָשָׂר נִכֶּרֶת בְּבֵית הַכְּנֵסִיָה סֶן־סוֹלְפִיס הָעֲשׂוּיָה סְלִילִים כְּעֵין הַשָּׁבְּלוּל, קִשׁוּרִים, דְּמֻיּוֹת עֲנָנִים, סִלְסוּלֵי קִשּׁוּט דַּקִּים כְּחוּטִים, – הַכֹּל מַעֲשֵׂה סִתּוּת בְּאֶבֶן; פָּרִיס שֶׁל לוּאִי הַשִּׁשָּה־עָשָׂר – עַל פִּי הַפַּנְתֵּאוֹן, אֵינוֹ אֶלָּא חִקּוּי גָּרוּעַ לְבֵית הַכְּנֵסִיָה עַל שֵׁם פֶּטְרוֹס בְּרוֹמָא (הַבִּנְיָן שָׁקַע תַּחְתָּיו בַּאֳלַכְסוֹן וְקַוֵּי הַתַּבְנִית לֹא הוֹעִילוּ הַרְבֵּה לְתַקָָּלָה זוֹ); אֶת פָּרִיס מִתְּקוּפַת הָרֶפּוּבְלִיקָה אֶפְשָׁר לְהַכִּיר עַל פִּי בֵּית הַמַּדָּעִים לִרְפוּאָה, בִּנְיָן הַמְשַׁמֵּשׁ בְּלִיל עָלוּב לַסִּגְנוֹן הַיְּוָנִי וְהָרָוֹמָאִי וְדוֹמֶה לַקּוֹלוֹסֵיאוּם אוֹ לַפַּרְתְּנוֹן בְּמִדָּה שֶׁחֻקַּת צָרְפַת מִשְּׁנַת III דּוֹמָה לְחֻקֵּי מֵינוֹס, – הָאַדְרִיכַלִּים קורְאִים לְסִגְנוֹן זֶה בְּשֵׁם ''סִגְנוֹן סִידוֹר⁵²"; פָּרִיס שֶׁל נַפּוֹלְיוֹן מַרְאָה אֶת דְּמוּתָהּ בְּכִכָּר וֶנְדּוֹם: מָקום נִשְׂגָּב – עַמּוּד בְּרוֹנְזָה עָשׂוּי מִתּוֹתָחִים; וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן – פָּרִיס שֶׁל שִׁיבַת הַמַּלְכוּת נִכֶּרֶת בַּבּוּרְסָה, זֶה אוּלָם הָעַמּוּדִים הַמַּזְהִיר בְּלַבְנִוּנִיתוֹ וּמְעֻטָּר כּוֹתֵֶרֶת חֲלָקָה לְגַמְרֵי, – וְכָל הַחֲטִיבָה כֻּלָּהּ הִיא רִבּוּעַ שֶׁבִּנְיָנוֹ עָלָה כְּעֶשְׂרִים מִלְיוֹן.

כָּל אַחַת מִמַּצְּבוֹת הַבִּנְיָן הָאֵלֶּה יֵשׁ לָהּ לְוָי שֶׁל בָּתִּים הַדּוֹמִים לָהּ לְפִי הַסִּגְנוֹן וְהַצּוּרָה וְהַמַּצָּב, וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ טְבִיעַת עַיִן יַכִּיר אֶת קְבוּצוֹת הַבָּתִּים הָאֵלֶּה, הַמְפֻזָּרוֹת בְּכָל רָבְעֵי הָעִיר, וְיֵדַע לְהַגְדִּיר אוֹתָן לְפִי גִילָן. הַמֵּבִין יָבִין לָדַעַת אֶת רוּחַ הַתְּקוּפָה וְאֶת אֳפִי הַמֶּלֶךְ עַל פִּי מַכּוֹשׁ שֶׁל דֶלֶת.

פָּרִיס שֶׁבְּיָמֵינוּ אֵין לָהּ אֵפוֹא סִגְנוֹן כּוֹלֵל אֶחָד. זֶהוּ אֹסֶף דֻּגְמָאוֹת אֲשֶׁר תְּקוּפוֹת שׁוֹנוֹת הִשְׁתַּתְּפוּ בִּיצִירָתוֹ, וְהַיָּפוֹת שֶׁבְּדֻגְמוֹתָיו עָבְרוּ וּבָטְלוּ מִן הָעוֹלָם. עִיר הַבִּירָה אֵינָהּ גְּדֵלָה אֶלָּא לְפִי מִסְפַּר בָּתֶּיהָ. וְהַבָּתִּים הַלָּלוּ מַה מְכֹעָרִים הֵם! אִם הַדָּבָר יִמָּשֵׁךְ כָּךְ גַּם לְהַבָּא, עֲתִידָה פָּרִיס לִלְבֹּשׁ צוּרָה חֲדָשָׁה בְּכָל תְּקוּפָה שֶׁל חֲמִשִּׁים שָׁנָה. מִסִּבָּה זוֹ פּוֹחֶתֶת וְהוֹלֶכֶת מִיּוֹם לְיוֹם חֲשִׁיבוּתָן הַהִסְטוֹרִית שֶׁל בִּנְיָנֶיהָ. מַצְּבוֹת הַבִּנְיָן נַעֲשׂוּ דָבָר יְקַר מְצִיאוּת, וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב כֵּי שִׁפְעַת הַבָּתִּים עֲלוּלָה לִבְלֹעַ אוֹתָן לְאַחַר שֶׁכְּבָר הִסְתִירָה אוֹתָן מֵעֵין רוֹאִים. לַאֲבוֹתֵינוּ הָיְתָה פּרִיס שֶׁל אֶבֶן, לִילָדֵינוּ לֹא תִּהְיֶה אֶלָּא פָּרִיס שֶׁל גִּיר.

בִּדְבַר מַצְּבוֹת הַבִּנְיָן הַקַּיָּמוֹת בְּפָּרִיס שֶׁל יָמֵינוּ לֹא נֹאמַר אֶלָּא מִלִּים אֲחָדוֹת. אֲבָל אֵין לְהוֹצִיא מִזֶּה מַסְקָנָה, כִּי אָנוּ אוֹמְרִים לְהַפְחִית אֶת עֶרְכָּן. הֲרֵי בֵּית הַכְּנֵסִיָּה סֶןֹ־גֶ’נוֹבֵבָה, מַעֲשֵֶׂה יִדֵי סוּפְלוֹ, הוּא חַלַּת אֶבֶן אֲשֶׁר אֵין כָּמוֹהָ לְיֹפִי בְּכָל הַחַלּוֹת שֶׁל חַג הַמּוֹלָד. הָאַרְמוֹן אֲשֶׁר לְלִגְיוֹן הַכָּבוֹד הִנֵּהוּ אַף הוּא מְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת שֶׁל נַחְתֻּמִּים. הַכִּפָּה אֲשֶׁר לְבִנְיַן שׁוּק־הַתְּבוּאָה דומֶה לְכֻמְתָּה שֶׁל סַיָּס אַנְגְּלִי הַתְּלוּיָה בְּרֹאשׁ סֻלָּם גָּבֹהַּ. הַמִּגְדָּלִים שֶׁל סֶן־סוֹלְפִיס הֵם כִּשְׁתֵּי חֲלִילִיּוֹת אַדִּרוֹת, וְצוּרָה זוֹ אֵינָה גְּרוּעָה מִשְּׁאָר הַצּוּרוֹת: רֶשֶת הַטֵּלֶגְרַף הַמְשֻׁפַּעַת מוֹסִיפָה לְגַגֵּיהֶם שֶׁל אֵלֶּה חֵן מְיֻחָד. הַפּוֹרְטַל שֶׁל סֶן־רוֹךְ אֵין שֵׁנִי לוֹ בְּבְחִינַת הַיֹּפִי, חוּץ מִן הַפּוֹרְטַל שֶׁל סֶן־תּוֹמָא. אַף הַלָּז יֵשׁ לוֹ מַרְתֵּף אַשְׁמַנִּים מָלֵא פְּסִילִים וְיֵשׁ לוֹ אַרְגַּז קָדָשֶׁים עָשׂוּי עֵץ וּמְצֻפֶּה זָהָב. וְעוֹד כָּמָּה דִבְרֵי פֶּלֶא רְאוּיִם לִהְיוֹת נִזְכָּרִים. הַמִּגְדָּל הָעוֹמֵד בִּסְבַךְ הַגַּן הַבּוֹטָנִי וַדַּאי שֶׁיָצָא מִידֵי גָאוֹן. וּבְנוֹגֵעַ לְאַרְמוֹן הַבּוּרְסָה, זֶה שֶׁאוּלָם־עַמוּדָיו הוּא מֵעֵין צוּרָה יְוָנִית, הַקֶּשֶׁת הָעֲגֻלָּה לִשְׁעָרָיו וּלְחַלּוֹנוֹתָיו הִיא רוֹמָנִית וְכִפָּתוֹ הַגְּדוֹלָה, הַדּוֹמָה לְאֹזֶן הַסַּל, הִיא בִּבְחִינַת צוּרָה שֶׁל רֶנֶסַנְס – הֲרֵי אַרְמוֹן זֶה הוּא בְּלִי סָפֵק בִּנְיָן מְתֻקָּן שֶׁסִּגְנוֹנוֹ זַךְ טָהוֹר: רְאָיָה לַדָּבָר אַתִּיקָה⁵³ זוֹ הַמְשַׁמֶּשֶׁת לוֹ עֲטָרָה וְהַיָּפָה מִכָּל הָאַתִּיקוֹת שֶׁל אַתּוּנָא – קַו יָשָׁר וְנֶחְמָד הַנִּפְסָק פְּעָמִים עַל יְדֵי אֲרֻבּוֹת עָשָׁן מְלֵאוֹת חֵן. וְאִם נָשִׂים אֶל לֵב, כִּי סִגְנוֹן הַבְּנִיָּה הוּא טוֹב וִיָשָׁר בְּמִדָּה שֶׁהַבִּנְיָן מְגַלֶּה מֵאֵלָיו לְכָל עַיִן אֶת הַתְּעוּדָה שֶׁלִּשְׁמָהּ נוֹצַר – לֹא נִשְׁתּוֹמֵם בְּיוֹתֵר עַל בִּנְיַן אַרְמוֹן מֶלֶךְ הֶעָלוּל לְשַׁמֵּשׁ בֵּית נִבְחָרִים, בֵּית מוֹעֵצוֹת שֶׁל עִיר, גִּמְנַסְיוֹן, בֵּית־סֵפֶר לְרוֹכְבִים, בֵּית־סֵפֶר לְמַדָּעִים, מַחְסָן, בֵּית מִשְׁפָּט, בֵּית נְכֹאת, קְסָרַקְטִין, מַצֶּבֶת קֶבֶר, הֵיכַל תְּפִלָּה אוֹ תֵּאַטְרוֹן, אֶלָּא שֶׁבֵּינָתַיִם הוּא מְשַׁמֵּשׁ בֵּית בּוּרְסָה. וְאַף גַּם זֹאת: כָּל מַצֶּבֶת בִּנְיָן רָאוּי לָהּ שֶׁתְּהֵא רְאוּיָה לְאַקְלִים הַמָּקוֹם. וּבֶאֱמֶת אָנוּ רוֹאִים כָּאן הַתְאָמָה לְגַבֵּי אַקְלִימָהּ הַקַּר וּמְרֻבֶּה הַגְּשָׁמִים שֶׁל אַרְצֵנוּ. גַּג הַבִּנְיָן הוּא שָׁטוּחַ כִּמְעט, דֻּגְמַת הַגַּגּוֹת שֶׁבְּאַרְצוֹת הַמִּזְרָח, וּמִסִּבָּה זוֹ מֻכְרָחִים לְטַאְטֵא מֵעָלָיו בַּחֹרֶף אֶת הַשֶּׁלֶג. וְאֶת הַתְּעוּדָה, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ עָלֶיהָ לְמַעְלָה, מְמַלֵּא הַבִּנְיָן בְּאֹפֶן יוֹצֵא מִן הַכְּלָל: הוּא מְשַׁמֵּשׁ בּוּרְסָה בְּצָרְפַת וְעָלוּל לְשַׁמֵּשׁ בֵּית־מִקְדָּשׁ בְּיָוָן. אָמְנָם הָאַדְריכַל יָגַע כַּמָּה יְגִיעוֹת עַד שֶׁהִסְתִּיר אֶת לוּחַ הַשָּׁעוֹן הֶעָלוּל לִפְגֹּם בַּקַּו הַיָּפֶה שֶׁל הֶחָזִית. וְאוּלָם תְּמוּרַת זֶה נִבְנְתָה מִסָּבִיב לַבַּיִת שְׂדֵרַת עַמּוּדִים – מָקוֹם פֻּמְבִּי לְסַרְסוּרֵי הַבּוּרְסָה הָעוֹשִׂים שָׁם אֶת לַהֲטֵיהֶם בִּימֵי הַחַגִּים.

וּבְכֵן, כָּל הַבִּנְיָנִים הָאֵלֶּה הֵם בְּלִי סָפֵק מַעֲשֵׂה תִּפְאֶרֶת. וְאִם נוֹסִיף לָזֶה אֶת הֲמוֹן הָרְחוֹבוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יֹפִי וְעִנְיָן וְרִבּוּי גְּוָנִים, אָז נַחְלִיט בְּלִי סָפֵק כִּי מַרְאֵה פָּרִיס מִמְּרוֹם מִגְדָּל פּוֹרֵחַ יֵשׁ בּוֹ כָּל מַה שֶׁיֵּשׁ בְּלוּחַ הַשַּׁחְמַט – הֲמוֹן קַוִּים וְשֶׁפַע שֶׁל פְּרָטִים, רִבּוּי תְּמוּנוֹת, פָּשְׁטוּת נִשְׂגָּבָה וְיֹפִי הַמֵּבִיא לִידֵי תִּמָּהוֹן.

וְאוּלָם אִם גַּם תִּשְׁתָּאוּ עַד בְּלִי דַי לְפָּרִיס שֶׁל יָמֵינוּ – שׁוּבוּ לָכֶם בְּכָל זֹאת לְפָּרִיס שֶׁל הַמֵּאָה הַחֲמֵש־עֶשְׂרֵה, הָקִימוּ אוֹתָהּ שׁוב בְּדִמְיוֹנְכֶם, תְּנוּ יוֹמָם אֶת עֵינֵיכֶם בִּשְׁדֵרָה נִפְלָאָה זוֹ הַמְּלֵאָה רָאשֵׁי צְרִיחִים, מִגְדְּלֵי מִקְדָּשִׁים וּמִגְדְּלֵי פַּעֲמוֹנִים; צְקוּ בְּאֶמְצַע הָעִיר הָעֲצוּמָה אֶת שֶטֶף הַסֶּנָה הָרָחָב אֲשֶׁר צִבְעוֹ יְרַקְרַק־כָּתֹם וּמְנַצְנֵץ יוֹתֵר מֵעוֹר הַנָּחָשׁ; חַלְּקוּהוּ לְפִי הָאִיִּים; תְּנוּ לוֹ לְהִתְפַּתֵּל מִתַּחַת לַגְּשָׁרִים; תָּאֲרוּ כְּנֶגֶד שָׁמַיִם כְּחֻלִּים אֶת חִתּוּךְ הַפָּנִים הַנָּאֶה, בַּעַל הָאֹפִי הַגּוֹטִי, אֲשֶׁר לְפָּרִיס הָעַתִּיקָה; תְּנוּ לוֹ לְשִׂרְטוּט זֶה שֶׁיָּזוּחַ בְּתוֹךְ עַרְפִלֵּי חֹרֶף הַתְּלוּיִם מֵעַל אֲרֻבּוֹת עָשָׁן רַבּוֹת מִסְּפֹר; כַּנְּסוּ אֶת הָעִיר לְתוֹךְ לֵיל אֲפֵלָה וְהִשְׁתָּאוּ אֶל הָאוֹר וְהַצֵּל הַמְשַׂחֲקִים חֲלִיפוֹת בְּתוֹךְ הַסְּבָךְ אֲשֶׁר לַבָּתִּים הַקּוֹדְרִים; הוֹרִידוּ עָלֶיהָ קַו יָרֵחַ אֲשֶׁר יַגְדִּיר תְּחוּמִים לֹא־בְּרוּרִים וְיַבְלִיט מִתּוֹךְ הָעֲרָפֶל אֶת כַּפְתּוֹרֵיהֶם הָעֲצוּמִים שֶׁל הַמִּגְדָּלִים: וְאוּלַי תָּשׁוּבוּ וּתְשַׁוּוּ לְנֶגְדְּכֶם אֶת שִׂרְטוּט זֶה שֶׁבַּלֵּילוֹת, תֶּחֱזוּ מִתּוֹךְ צְלָלִים אֶת אַלְפֵי הַזַּוִיּוֹת הַחַדּוֹת אֲשֶׁר לְגַגּוֹת הַמִּגְדָּלִים וּלְכוֹתְרוֹת הַבָּתִּים וְתִהְיֶינָה כַּחֲדָשׁוֹת בְּעֵינֵיכֶם; שַׁוּוּ אֶת שִׂרְטוּט הָעִיר כְּנֶגֶד שְׁמֵי הָעֶרֶב אֲשֶׁר מַרְאֵהֶם כְּעֵין הַנְחשֶׁת וִיהִי שְׁבוּר קַוִּים יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר קַו הַסַּנְטֵר שֶׁל כֶּלֶב־הַיָּם: – וְאָז תַּעֲרִיכוּ אֶת הָאַחַת מוּל הַשְׁנִיָּה!

וְאִם יֵש אֶת נַפְשְׁכֶם לְקַבֵּל מִפָּרִיס הָעַתִּיקָה אֶת הָרֹשֶׁם אֲשֶׁר מָנְעָה מִכֶּם פָּרִיס הַחֲדָשָׁה, עֲלוּ לָכֶם הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר, בְּאֶחָד מִימֵי חַג הַפֶּסַח אוֹ הַשָּׁבוּעוֹת, עַל אַחַד הַמְְּקוֹמוֹת הַרָמִים אֲשֶׁר תּוּכְלוּ לִרְאוֹת מִשָּׁם אֶת כָּל הָעִיר, וּתְנוּ אֶת אָזְנְכֶם לִשְׁמֹעַ אֶל צִלְצוּל הַפַּעֲמוֹנִים. עִם צֵאת הַשֶּׁמֶשׁ תַּעֲבֹר חֲרָדָה אַחַת בְּכָל אֶלֶף בָּתֵּי הַכְּנֵסִיוֹת. בָּראשׁוֹנָה יַעַבְרוּ צְלִילִים בּוֹדְדִים מִבֵּית מִקְדָּשׁ לְבֵית מִקְדָּשׁ, כְּמַעֲשִה מְנַגְּנִים הַמְעוֹרְרִים זֶה אֶת זֶה לְהַתְחָלַת נְגִינָה. וּפִתְאֹם תִּרְאוּ (יֵשׁ רְגָעִים שֶׁשְּׁמִיעַת הָאֹזֶן הִיא בִּבְחִינַת רְאִיָּה) וְהִנֵּה עַל כָּל מִגְדָּל מִתְרוֹמֵם עַמּוּד קוֹלוֹת וּמִתְעַלֶּה עָנָן שֶׁל צְלִילֵי קֶצֶב. בָּראשׁוֹנָה תְּרַחֵף הַלְמוּת כָּל פַּעֲמוֹן אֶל מוּל הַשָּׁמַים הַמַּזְהִירִים כְּשֶׁהִיא טְהוֹרָה וּפְרוּשָׁה כִּבְיָכֹל מִכָּל חַבְרוֹתֶיהָ; אַחֲרֵי כֵן מַתְחִילִים הַקוֹלוֹת מִתְאַחֲדִים וּמִתְגַּבְּרִים, מֵרֶגַע לְרֶגַע גּוֹבֶרֶת אַחְדוּתָם עַד שֶׁהֵם נַעֲשִׂים חֲטִיבָה אַחַת שֶׁל זֶמֶר אַדִּיר. עַכְשָׁו אֵין זוֹ אֶלָּא שִׁפְעָה אַחַת אַדִּירָה שֶׁל קוֹלוֹת עֲרֵבִים הָעוֹלָה מִתּוֹךְ מִגְדָּלִים רַבִּים לְאִין סְפֹר, מִשְׁתַּפֶּכֶת עַל אֲפָסִים, נָעָה גַלִֹּים גַּלִּים, מְדַלֶּגֶת מֵעַל פְּנֵי הָעִיר וְהָלְאָה וְשׁוֹלַחַת לַמֶּרְחַקִּים אֶת הַלְמוּתָהּ הַמַּחֲרִישָׁה אָזְנָיִם. וְאוּלָם יָם זֶה שֶׁל צְלִילִים קְצוּבִים אֵינוֹ כְּשֶל עִרְבּוּבְיָה גְמוּרָה. גַּפ בִּזְמַן שֶׁהוּא עָצוּם וְעָמֹק עד בְּלִי דַי יֵשׁ בּוֹ עֲדַיִן מִן הַצְּלִילוּת: אַתָּה רוֹאֶה אֵיךְ שֶׁכָּל קְבוּצַת קוֹלוֹת עוֹלָה לְבָדָד כְּלַפֵּי מָרוֹם וְנִפְרֶדֶת מֵעַל שֶׁטֶף הַלְמוּתָם שֶׁל הַפַּעֲמוֹנִים. כְּמוֹ כֵן אַתָּה יָכֹל לְהַבְחִין בְּהַלְמוּת־הַצֶּמֶד שֶׁל פַּעֲמוֹן גַּס וּפַּעֲמוֹן דַּק, זוֹ הַנוֹתֶנֶת חֲלִיפוֹת קוֹל כָּבוּשׁ וְקוֹל צוֹרֵחַ; אַתָּה רוֹאֶה צְלִילֵי אוֹקְטָבָה הַנִּתָּזִים מִמִּגְדָּל אֶל הַשֵּׁנִי; לְעֵינֶיךָ יַעֲלוּ הַמַּכְנִיפִים וְהַקַּלִּים מִתּוֹךְ פַּעֲמוֹן הַכֶּסֶף וְהַכְּבוּשִׁים וְהַכְּבֵדִים יִפּלוּ מִתּוֹךְ פַּעֲמוֹן הָעֵץ; אַתָּה יָכֹל לְהִשְׁתָּאוֹת אֶל שֶׁפַע הַקּוֹלוֹת הָעוֹלֶה וְיוֹרֵד בְּלִי הֲפוּגוֹת בְּפִי שִׁבְעַת הַפַּעֲמוֹנִים אֲשֶׁר לְסֶנְט־אִיסְטַשׁ; וְיֵשׁ יַעַבְרוּ לְעֵינֶיךָ בְּרַעַשׁ צְלִילִים בְּהִירִים אֲשֶׁר יְתָאֲרוּ שְׁלשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה צִינְצָנִים מַזְהִירים וְיֵעָלְמוּ כְּקַרְנֵי בְּרָקִים. הִנֵּה שָׁם לְמַטָּה זַמָּר צוּרֵחַ וּמַרְעִישׁ אָזְנַיִם, הֲלֹא הוּא הַמִּנְזָר סֶן־מַרְטֶן, פֹּה הַקּוֹל הַמָּאוּס וְהָרוטֵן אֲשֶׁר לְבַסְטִילְיָה, מֵעֵבֵר הַשֵּׁנִי הַמִגְדָּל הֶעָצוּם שֶׁל הַלּוּבְר וּלִפַעֲמוֹנוֹ קוֹל בָּרִיטוֹן. זֶמֶר הַפַּעֲמוֹנִים, הַבָּא מֵאַרְמוֹן הַמֶּלֶךְ, שׁוֹלֵחַ בְּלִי הֲפוּגוֹת עַל סְבִיבוֹ סִלְסוּלִים מַזְהִירִים, וּלְתוֹךְ אֵלֶּה מִתְכַּנְּסִים בְּקֶצֶב הוֹלֵךְ וְחוֹזֵר הַקוֹלוֹת הַהוֹלְמִים אֲשֶׁר לַפַּעֲמוֹן הַגָּדוֹל בּנוֹטְר־דַּם, וְקוֹלוֹת דּוֹמִים לְמַכּוֹת הַקֻּרְנָס הַהוֹלֵךְ עַל גֵַּּבֵּי סֶדֶן מַתִּיז נִיצוֹצוֹת. מִזְּמָן לִזְמָן יַגִּיעוּ לְאָזְנֶיךָ צְלִילִים מְעֹרָבִים מִפִּי שְׁלשֶׁת הַפַּעֲמוֹנִים אֲשֶׁר לְבֵית הַכְּנֵסִיּה סֶן־גֶ’רְמֶן דֶּה־פְּרֶה; וְיֵשׁ אֲשֶׁר שֶׁטֶף הַקּוֹלוֹת הָאַדִּירִים יִתְפַּלֵּג וִיפַנֶּה דֶרֶךְ לְקוֹל הַסִּיוּם הַבָּא מִתָּא הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַל שֵׁם מִרְיָם הַקְדוֹשָׁה, הַקּוֹל הַמְנַצְנֵץ וּבָא כְּאֶגֶד קַרְנַיִם שָׁלוּחַ מִכּוֹכַב אֵשׁ. מִתַּחַת כָּל אֵלֶּה, בְּמַעֲמַקֵּי הַמַּעֲמַקִּים שָׁטִים הַקּוֹלוֹת, אַתָּה שׁוֹמֵעַ אֶת הַזִּמְרָה הַפְּנִימִית שֶׁל בָּתֵי הַתְּפִלָּה, זוֹ הַיוֹצֵאת דֶּרֶךְ פִּתחֵי הַכִּפּוֹת הַמִזְדַּעְזְעוֹת.

אָכֵן זֹאת הִיא אוֹפֵּרָה שֶׁכֵּדַּאי לִשְׁמֹעַ אֶל רִנָּתָהּ. כַּיּוֹם עוֹלֶה עַל פִּי רֹב רַעַשׁ מִפָּרִיס; זֹאת הִיא הָעִיר הַמְדַבֶּרֶת; בַּלַּיְלָה אַתָּה מוֹצֵא אֶת הָעִיר הַנּוֹשֶׁמֶת; כָּאן הִיא הָעִיר הַמְזַמֶּרֶת. תֵּן אֵפוֹא אֶת אָזְנְךָ לִשְׁמֹעַ אֶל הַלְמוּת הַפַּעֲמוֹנִים, הַעֲלֵה עַל גַּבֵּי זוֹ בְּדִמְיוֹנְךָ אֶת הֶמְיָתָם שֶׁל חֲמִשִּׁים רִבּוֹא אֲנָשִׁים, אֶת הַתַּאֲנִיָּה הַבִּלְתִּי פּוֹסֵקֶת אֲשֶׁר לְגַלֵּי הַנָּהָר, אֶת נַהֲמַת הָרוּחַ אֲשֶׁר אֵין לָהּ קֵץ, אֶת הַנְגִינָה הָרְחוֹקָה וְהָעֲמֻקָּה אֲשֶׁר לְאַרְבַּעַת הַיְּעָרוֹת הַפְּרוּשִׂים עַל גִּבְעוֹת הָאֹפֶק כִּדְמוּת מְנַעַנְעִים עֲצוּמִים שֶׁל עוּגָב; עַמֵּם בַּהֲמוֹן צִלְצוּלִים זֶה, דֻּגְמַת תְּמוּנָה שֶׁמַּעֲלִים עָלֵיהָ צְבָעִים עֲמוּמִים, אֵת כָּל הַקוֹלוֹת הַפְּרוּעִים וְהַגַּסִּים, וְאַחֲרֵי כָּל אֵלֶּה הִתְוַדֵּה וֶאֱמֹר אִם רָאִיתָ בָּעוֹלָם דְּבַרֹ־מָה מֻפְלָג, מַרְהִיב, מַזְהִיר וְנֶאְדָּר כְּשִׁפְעָה זוֹ שֶׁל צִלְצוּלִים וְהַלְמוּת זוֹ שֶׁל פַּעֲמוֹנִים, כְּשֶׁטֶף הַנְּגִינָה הַלָּז, כְּרִבְבַת קוֹלוֹת הַמַּתֶּכֶת הַלָּלוּ הַיוֹצְאִים מִפִּי חֲלִילֵי הָאֶבֶן אֲשֶׁר קוֹמָתָם שְׁלֹש מֵאוֹת רֶגֶל; כְּעִיר זוֹ אֲשֶׁר נֶהֶפְכָה לְתִזְמֹרֶת; כְּסִמְפּוֹנְיָה זוֹ אֲשֶׁר קוֹלָהּ כְּקוֹל הַסַּעַר!

סֵפֶר רְבִיעִי

א. לְבָבוֹת טוֹבִים

בֹּקֶר נָאֶה אֶחָד, בָּרִאשׁוֹן לַשָׁבוּעַ הַנִּקְרָא קְוָזִימוֹדוֹ וְשֵׁשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה לִפְנֵי שֶׁאֵרַע סִפּוּרֵנוּ, הִנִּיחַ מִי שֶׁהוּא יֶלֶד חַי בְּנוֹטְר־דַּם, לְאַחַר שֶׁכָּלְתָה שָׁם הַתְּפִלָּה, וְשָׂם אוֹתוֹ בָּעֲזָרָה עַל הַמִּטָּה הַנִּצֶּבֶת מִצַּד שְׂמֹאל לְמוּל “הַתְּמוּנָה הַגְּדוֹלָה”, הִיא תְּמוּנַת כְּרִיסְטוֹף הַקָּדוֹשׁ אֲשֶׁר כְּנֶגְדוֹ כּוֹרֵעַ פֶּסֶל הָאֶבֶן שֶׁל הָאַבִּיר אֶסֶר – הָחֵל מִשְּׁנַת 1413, עֵת שֶׁהֶעֱמִידוּ יַחַד אֶת הַקָּדוֹשׁ וְאֶת הֶחָסִיד. מָקוֹם זֶה שִׁמֵּשׁ בַּיָּמִים הָהֵם בֵּית קִבּוּל לִילָדִים אֲסוּפִים שֶׁהֻפְקְרוּ לְרַחֲמֵי הַבְּרִיוֹת. כָּל מִי שֶׁרָצָה בָּא וְנָטַל אוֹתָם מִכָּאן. לְיַד הַמִּטָּה הָיָה קָבוּעַ אַגַּן נְחשֶׁת וּלְתוֹכוֹ הָיוּ נוֹתְנִים אֶת כֶּסֶף הַנְּדָבוֹת.

אוֹתוֹ יְצִיר חַי, שֶׁהוּטַל עַל הַקֶּרֶשׁ בְּיוֹם קְוַזִימוֹדוֹ שְׁנַת 1467, עוֹרֵר כַּנִּרְאֶה בְּמִדָּה מְרֻבָּה אֶת תְּשׂוּמַת לִבָּם שֶׁל הָאֲנָשִׁים הַמְּעַטִּים אֲשֶׁר הִתְאַסְּפוּ מִסָּבִיב לַמִּטָּה. רֹב הַנִּצָּבִים הָיוּ בְּנוֹת הַמִּין הַיָּפֶה: כֻּלָּן כִּמְעַט נָשִׁים זְקֵנוֹת. אַרְבַּע כָּאֵלֶּה נִרְאוּ בַּשּׁוּרָה הָרִאשׁוֹנָה כְּשֶׁהֵן גְּחוּנוֹת עַל גַּב הַמִּטָּה, וְעַל פִּי חֲלוּקֵיהֶן הָאֲפוֹרִים אֶפְשָׁר הָיָה לְהַכִּיר כִּי הֵן שַׁיָּכוֹת לְכַת שֶׁל נְזִירוֹת. אֵין טַעַם לַדָּבָר שֶׁאֶמְנַע מִן הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים אֶת שְׁמוֹתֵיהֶן שֶׁל הַנָּשִׁים הַשַּׁתְקָנִיּוֹת וְהַכְּבוּדוֹת הַלָּלוּ. הִנֵּה הֵם: אַגְנֶס לַה־הֶרְם, יוֹהַנָּה ה־לַה־טַרְם, הֶנְרִיֶּט לַה־גוּלְטְיֶר וְג’וֹשֶׁר לַה־וִיאוֹלֶט – אַרְבַּעְתָּן אַלְמָנוֹת וַחֲבֵרוֹת לְכַת הַנְּזִירוֹת שֶׁעַל יַד בֵּית הַתְּפִלָּה אֶטְיֶן־אוֹדְרִי, וְכֻלָּן עָזְבוּ אֶת מִנְזָרָן בְּרִשְׁיוֹן הַגְּבִירָה וּלְפִי חֹק הַתַּקָּנוֹת שֶׁל פֶּטֶר דְּ’אַיְלִי וְהָלְכוּ לִשְׁמֹעַ אֶל הַדְּרָשָׁה אֲשֶׁר בְּנוֹטְר־דַּם.

הַנְּזִירוֹת הַכְּשֵׁרוֹת הַלָּלוּ הִתְנַהֲגוּ אָמְנָם בְּרֶגַע זֶה לְפִי תַּקְנוֹתָיו שֶׁל פֶּטֶר דְּאַיְלִי, אֲבָל הֵן הָלְכוּ בִּשְׁרִירוּת לִבָּן הַטּוֹב עֲלֵיהֶן וְעָבְרוּ עַל מִצְוַת הַשְּׁתִיקָה – תַּקָּנָה חֲמוּרָה זוֹ שֶׁהִתְקִינוּ לְשֵׁם הַנְּזִירִים מִיכָאֵל בְּרַךְ וְהַחַשְׁמַן מֵעִיר פִּיזָא.

“וְכִי מַה דָבָר זֶה בְּעֵינַיִךְ, אָחוֹת חֲבִיבָה?” אָמְרָה אַגְנֶס לְג’וֹשֶׁר מִדֵּי הִתְבּוֹנְנָהּ בָּאֲסוּפִי הַקָּטֹן שֶׁהָיָה נִבְהָל מֵרֹב הָעֵינַיִם הַצְּמוּדוֹת אֵלָיו וְצָרַח וְהִתְפַּתֵּל עַל פְּנֵי הַמִּטָּה.

“סִמָּן רַע הוּא לָנוּ,” אָמְרָה יוֹהַנָּה, “שֶׁהִתְחִילוּ בָּאִים לָעוֹלָם יְלָדִים כָּאֵלֶּה.”

“אֵין אֲנִי מְבִינָה בְּטִיבָם שֶׁל יְלָדִים,” הֵשִׁיבָה אַגְנֶס, “וְאוּלָם חוֹשֶׁבֶת אֲנִי שֶׁבְּיֶלֶד זֶה אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל.”

“אֵין זֶה יֶלֶד כְּלָל, אַגְנֶס.”

“הֲרֵי זֶה בֶּן קוֹפִים עָלוּב,” הִפְטִירָה ג’וֹשֶׁר.

“אֵין זֶה אֶלָּא פֶּלֶא,” הֵשִׁיבָה הֶנְרִיֶּט לַה־גוּלְטְיֶר.

“הֲרֵי הַפֶּלֵא הַשְּׁלִישִׁי בְּמִנְיָן,” עָנְתָה אַגְנֶס, “מִצּוֹם הָרִאשׁוֹן וְעַד עַכְשָׁו, לֹא עָבְרוּ עוֹד שְׁמוֹנָה יָמִים מֵעֵת שֶׁאוֹתוֹ לַגְלְגָן, הַמִּתְלוֹצֵץ בְּעוֹלֵי הָרֶגֶל, קִבֵּל אֶת עָנְשׁוֹ בִּידֵי שָׁמַיִם בִּזְכוּת גְּבִירָתֵנוּ מָרַת אוֹבֶּרְוִילְיֶה; וְזֶה הָיָה הַפֶּלֶא הַשֵּׁנִי בִּתְקוּפַת הַחֹדֶשׁ.”

“דְּמוּת מִפְלֶצֶת הוּא וְלֹא אֲסוּפִי,” הִפְטִירָה שׁוּב יוֹהַנָּה.

“צְרִיחָתוֹ יֵשׁ בָּהּ לְהַחֲרִישׁ אָזְנֵי חַזָּן,” הוֹסִיפָה ג’וֹשֶׁר לְדַבֵּר. “בְּלֹם פִּיךָ, צַרְחָן קָטָן!”

“וְעַל מִפְלֶצֶת כְּגוֹן זוֹ עוֹד יֵאָמֵר, כִּי מוֹרֵנוּ הַחַשְׁמַן מֵרֵימְס שְׁלָחָהּ מַתָּנָה לְמוֹרֵנוּ הַחַשְׁמַן מִפָּרִיס!” הוֹסִיפָה לַה־גוּלְטְיֶר וְסָפְקָה כַּפָּיִם.

“לְפִי דַעְתִּי,” אָמְרָה אַגְנֶס לַה־הֶרְם, “אֵין זֶה יְצִיר אָדָם אֶלָּא וָלָד שֶׁל חַיּוֹת אוֹ מַמְזֵר שֶׁל יְהוּדִים – בְּקִצּוּר, מַשֶּׁהוּ שֶׁאֵינוֹ שַׁיָךְ לְעַם הַנּוֹצְרִים, וּמִצְוָה לְהַשְׁלִיכוֹ אֶל הַמַּיִם אוֹ אֶל הָאֵשׁ.”

“וַאֲנִי מְקַוָּה,” עָנְתָה לַה־גוּלְטְיֶר, “כִּי אִישׁ לֹא יַאַסְפֶנּוּ אֶל בֵּיתוֹ.”

“אִי שָׁמָיִם!” קָרְאָה אַגְנֶס, “לִבִּי עַל הַמֵּינִיקוֹת הַיּוֹשְׁבוֹת בְּבֵית הָאֲסוּפִים, זֶה הַבַּיִת שֶׁבִּקְצֵה הַסִּמְטָה לְיַד הַנָּהָר, סָמוּךְ מַמָּשׁ לְדִירָתוֹ שֶׁל כְּבוֹד הַחַשְׁמַן! אוֹי לָהֶן מִינִיקָתָהּ שֶׁל מִפְלֶצֶת זוֹ! טוֹב לִי מִזֶּה לְהֵינִיק עַרְפָּד.”

“כַּמָּה תְּמִימָה הִיא עֲדַיִן לַה־הֶרְם עֲלוּבָה זוֹ!” עָנְתָה יוֹהַנָּה, “וְכִי אֵין עֵינֵיכֶן רוֹאוֹת, אַחְיוֹתַי הַחֲבִיבוֹת, כִּי יְצִיר שִׁקּוּצִים זֶה הוּא כְּבֶן אַרְבַּע, לְכָל הַפָּחוֹת, וְהוּא מִתְאַוֶּה לְצֶלִי יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לַחֲלֵב הַשָׁדַיִם שֶׁלָּכֶן?”

הַמְשֻׁקָּץ הַקָּטֹן לֹא הָיָה בֶּאֱמֶת עוֹלֵל בֶּן יוֹמוֹ (אַף אָנוּ לֹא הָיִינוּ מוֹנְעִים אֶת עַצְמֵנוּ מִלִּקְרֹא לוֹ בְּשֵׁם זֶה). זֶה הָיָה גוּשׁ קָטֹן, יְשַׁר צְלָעוֹת כִּמְעַט, שֶׁפִּרְכֵּס בְּרֹב כֹּחַ וְהָיָה תָּחוּב כֻּלּוֹ, חוּץ מֵרֹאשׁוֹ הַבּוֹלֵט הַחוּצָה, בְּתוֹךְ שַׂק הַמְסֻמָּן בַּחֲתִימַת הַשֵּׁם שֶׁל הָאָדוֹן גִּילְיוֹם שַׁרְטְיֶה, הוּא הַחַשְׁמַן שֶׁל פָּרִיס בַּיָּמִים הָהֵם. הָרֹאשׁ הָיָה מַשֶּׁהוּ מְכֹעָר לְמַדַּי; לֹא רָאוּ בּוֹ אֶלָּא סְבָךְ שֶׁל שְׂעָרוֹת אֲדֻמּוֹת, עַיִן אַחַת וּפֶה בַּעַל שִׁנָּיִם. הָעַיִן הִזִּילָה דְמָעוֹת, הַפֶּה שָׁאַג וְהַשִּׁנַּיִם כְּאִלּוּ לֹא הִשְׁתּוֹקְקוּ אֶלָּא לִנְשֹׁךְ. וְכָל הַחֲטִיבָה כֻּלָּהּ פִּרְכְּסָה בְּתוֹךְ הַשַׂק, לְגֹדֶל תִּמְהוֹנוֹ שֶׁל הֶהָמוֹן אֲשֶׁר נִתְרַבָּה בְּלִי הֶרֶף וְנִתְיַצֵּב מִסָּבִיב בְּמַעְגָּל.

הַגְּבִירָה אַלּוּמַז לְבֵית גּוֹנְדְלוֹרְיֶה, אִשָׁה עֲשִׁירָה מִמִּשְׁפַּחַת אֲצִילִים שֶׁצָּעִיף אָרֹךְ יָרַד לָהּ עַל פְּאֵר רֹאשָׁהּ הֶעָשׂוּי בִּדְמוּת קֶרֶן וְעַל יָדָהּ הִתְנַהֲלָה יַלְדָּה יָפָה כְּבַת שֵׁשׁ, עָמְדָה מִלֶּכֶת בְּעֵת שֶׁעָבְרָה עַל פְּנֵי הַמִּטָּה וְהִתְבּוֹנְנָה רֶגַע בַּיְצוּר הַמִּסְכֵּן, בְּעוֹד אֲשֶׁר נֶכְדָּתָהּ רַבַּת הַחֵן פְלֶר דֶּה־לִיס לְבֵית גּוֹנְדְלוֹרְיֶה, הַלְּבוּשָׁה מֶשִׁי וּקְטִיפָה, נִטְפְּלָה אֶל הַלּוּחַ הַצָּמוּד אֶל מִטַּת הָעֵץ. שֶׁרְשׁוּמָה עָלָיו הַכְּתֹבֶת “יְלָדִים אֲסוּפִים”, וְהוֹלִיכָה אֶת אֶצְבָּעָהּ הַזְּעִירָה וְהַנָּחְמָדָה מֵאוֹת לְאוֹת.

“אָכֵן,” אָמְרָה הַגְּבִירָה וְהִפְנְתָה אֶת רֹאשָׁהּ מִתּוֹךְ בְּחִילָה, “עַד עַכְשָׁו אָמַרְתִי שֶׁאֵין מְבִיאִים הֵנָּה אֶלָּא יְלָדִים.” הִיא פָּנְתָה לָלֶכֶת וְהֵטִילָה לְתוֹךְ אַגַּן הַנְּדָבוֹת דִּינַר זָהָ שֶׁהִשְׁמִיעַ אֶת צִלְצוּלוֹ מִבֵּין הַפְּרוּטוֹת וְגָרַם לָהֶן לַנְּזִירוֹת שֶׁתִּפְקַחְנָה אֶת עֵינֵיהֶן לָרְוָחָה.

לְאַחַר רֶגַע עָבַר עַל הַמָּקוֹם סוֹפֵר הַמֶּלֶךְ, מַר רוֹבֶּר מִיסְטְרִיקוֹל הַנִּכְבָּד וְהַמְלֻמָּד, כְּשֶׁיָּדוֹ הָאַחַת אוֹחֶזֶת סֵפֶר תְּפִלָּה רַב־מִדּוֹת וְהַשְּׁנִיָּה אוֹחֶזֶת בְּאִשְׁתּוֹ (מָרַת גִּילְמֶט לַה־מֶרֶס), וְהוּא מוֹלִיךְ אַחֲרָיו בְּאֹפֶן כָּזֶה אֶת מַדרִיכָיו הַשְּׁנַיִם, אֶת הָרוּחָנִי וְאֶת הַגַּשְׁמִי.

“אֲסופִי!” אָמַר הָאִישׁ לְאַחַר שֶׁהִתְבּוֹנֵן רֶגַע בַּדָּבָר, “אֵין זֹאת כִּי אִם אָסְפוּ אוֹתְךָ לְיַד לֶגֶטוּן⁵⁴ הַנָּהָר!”

“אֵין רוֹאִים אֶלָּא אַחַת מֵעֵינָיו,” הִפְטִירָה מָרַת גִּילְמֶט, “עֵינוֹ הַשְּׁנִיָּה מְכֻסָּה בְּתִלְתּוּל.”

“אֵין זֶה תִּלְתּוּל,” הִשִּׂיג מַר רוֹבֶּר מִיסְטְרִיקוֹל עַל דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ, “אֶלָּא בֵּיצָה שֶׁנִּמְצָא בְּתוֹכָהּ בֶּן־שֵׁדִים, וְכָךְ הָלְאָה.”

“כֵּיצַד אַתָּה יוֹדֵעַ אֶת זֶה?” שָׁאֲלָה מָרַת גִּילְמֶט לַה־מֶרֶס.

“אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת זֶה לְנָכוֹן,” עָנָה סוֹפֵר הַמֶּלֶךְ.

“אֲדוֹנִי הַסּוֹפֵר,” שָׁאֲלָה ג’וֹשֶׁר, “יְחַוֶּה לָנוּ נְבוּאָה בִּדְבַר עֲתִידוֹ שֶׁל אֲסוּפִי זֶה, כִּבְיָכֹל.”

“אֲנִי מְנַבֵּא לוֹ כָּל מִינֵי אֲסוֹנוֹת,” עָנָה מִיסְטְרִיקוֹל.

“רִבּוֹן עוֹלָמִים!” קָרְאָה זְקֵנָה אַחַת מִבֵּין הַקָּהָל, “וְכִי לֹא דַי לָנוּ בַּמַּגֵּפָה שֶׁל הַשָׁנָה הֶעָבְרָה וְלֹא דַי לָנוּ שֶׁהָאַנְגְּלִים רוֹצִים, לְפִי הַשְּׁמוּעָה, לְהוֹרִיד הֲמוֹן גְּיָסוֹת לְיַד הֶרֶפְלֵי.”

“מִתּוֹךְ כָּךְ אוּלַי לֹא תָּבוֹא הַמַּלְכָּה בְּחֹדֶשׁ סֶפְּטֶמְבֶּר לְפָרִיס,” הִפְטִירָה אַחֶרֶת, “וַהֲרֵי מַצַּב הַמִּסְחָר הוּא שָפָל מְאֹד!”

“לְדַעְתִּי,” קָרְאָה יוֹהַנָּה, “מוּטַב הָיָה לָהֶם לְתוֹשָׁבֵי פָּרִיס לְהָטִיל בֶּן־כְּשָׁפִים זֶה עַל חֲבִילַת זְרָדִים וְלֹא עַל הַמִּטָּה.”

“עַל חֲבִילַת זְרָדִים הַיָּפָה לִשְׂרֵפָה,” הוֹסִיפָה הַזְּקֵנָה נֹפֶךְ מִשֶׁלָּהּ.

“כָּךְ אוֹמֵר הַשֵּׂכֶל הַיָּשָׁר,” הִפְטִיר מִיסְטְרִיקוֹל.

זֶה כַּמָּה רְגָעִים הִקְשִׁיב כֹּמֶר צָעִיר אֶחָד אֶל שִׂיחַת הַנְּזִירוֹת וְאֶל דְּבָרָיו הַנֶּחֱרָצִים שֶׁל סוֹפֵר הַמֶּלֶךְ. מַרְאֵהוּ הַפִיק כֹּבֶד־רֹאשׁ, מִצְחוֹ הָיָה רָחָב, מֶבָּטוֹ חַד וְעָמֹק. הוּא פִּנָּה לוֹ דֶרֶךְ בִּדְמָמָה בֵּין הֶהָמוֹן, הִתְבּוֹנֵן בִּ“יצִיר הַכְּשָׁפִים” וְנָטָה עָלָיו אֶת יָדוֹ. הַדָּבָר נַעֲשָׂה בֶּאֱמֶת בְּדֵי שְׁהוּת אַחֲרוֹנָה; קָהָל יְרֵא־שָׁמַיִם זֶה כְּבָר כִּוֵּן אֶת לִבּוֹ “לַחֲבִילַת זְרָדִים הַיָּפָּה לִשְׂרֵפָה”.

“אָנֹכִי אֶאֱסֹף אֵלַי אֶת הַיֶלֶד הַזֶּה,” אָמַר הַכֹּמֶר.

הוּא הֱטִילוֹ בִּגְלִימַת הַכְּהֻנָּה שֶׁלּוֹ וְנָשָׂא אוֹתוֹ מִן הַמָּקוֹם. הַנִּצָּבִים הִבִּיטו אַחֲרָיו בְּעֵינַיִם תְּמֵהוֹת. כַּעֲבֹר רֶגַע נִסְתַּלֵּק הַכֹּמֶר דֶּרֶךְ בֶּן־הַשַּׁעַר הָאָדֹם, זֶה שֶׁהָיוּ עוֹבְרִים בּוֹ בַּיָּמִים הָהֵם מִבֵּית הַכְּנֵסִיָּה אֶל הַמִּנְזָר.

אַחֲרֵי כֵן, כְּשֶׁעָבַר הַתִּמָּהוֹן הָרִאשׁוֹן, גָּחֲנָה יוֹהַנָּה דֶה־לַה־טַרְם עַל אָזְנָהּ שֶׁל לַה־גוּלְטְיֶר:

“הֲלֹא כְּבָר אָמַרְתִּי לָךְ, אָחוֹת חֲבִיבָה, כִּי כֹּמֶר צָעִיר זֶה, מַר קְלוֹד פְרוֹלוֹ, חָשׁוּד עַל כְּשָׁפִים.”

ב. קְלוֹד פְרוֹלוֹ

וְאָמְנָם קְלוֹד פְרוֹלוֹ לֹא הָיָה אַחַד הָאֲנָשִׁים הַמְּצוּיִם.

הוּא נוֹלַד לְמִשְׁפָּחָה בֵּינוֹנִית, מִסּוּג הַמִּשְׁפָּחוֹת אֲשֶׁר לְשׁוֹן הַדִּבּוּר הַתְּפֵלָה בַּמֵּאָה הֶעָבְרָה נָקְבָה לָהֶן שֵׁם כּוֹלֵל: “מַעֲמַד אֶזְרָחִים נִכְבָּד” אוֹ “מַעֲמַד אֲצִילִים פְּחוּתֵי דַרְגָּה”. מִשְׁפַּחְתּוֹ קִבְּלָה בִּירֻשָּׁה מִן הָאַחִים פַּקְלֶה אֶת הָאֲחֻזָּה טִירְשַׁףּ, מִן הַנְּכָסִים הַכְּפוּפִים לַחַשְׁמַן שֶׁל פָּרִיס. בִּגְלַל בָּתֶּיהָ, עֶשְׂרִים וְאֶחָד בְּמִסְפָּר, נִלְחֲמוּ בֵּינֵיהֶם עוֹרְכֵי־דִין בַּמֵּאָה הַשְּׁלֹש־עֵשְׂרֵה כַּמָּה וְכַמָּה מִלְחָמוֹת לִפְנֵי מִשְׁפַּט הַכְּהֻנָּה. בִּהְיוֹתוֹ בַּעַל הַקִּנְיָן לַאֲחֻזָּה זוֹ נִכְלַל קְלוֹד פְרוֹלוֹ בְּמִסְפַּר בַּעֲלֵי הָאֲחֻזָּה, “עֶשְׂרִים וְאֶחָד כָּפוּל שִׁבְעָה”, שֶֻׁרְשׁוּ לְקַבֵּל מַס קַרְקָעוֹת בְּפָרִיס וּבְנוֹתֶיהָ; וְזֶה גָרַם שֶׁשְּׁמוֹ הָיָה רָשׁוּם כַּמָּה זְמָן בְּסֵפֶר הַגְּנִיזָה הַשָּׁמוּר בְּסֶן־מַרְטֶן דֶּה־שַׁנְףּ, בֵּין בֵּית טַנְקַרְוִיל הַשַּׁיָּךְ לְמָרָן פְרַנְס לֶה־רִי וּבֵין בֵּית הַמִּדְרָשׁ הַנִּקְרָא טוּר.

עוֹד בְּיַלְדוּתוֹ יָעֲדוּ אוֹתוֹ הוֹרָיו לְמַעֲמַד הַכְּמָרִים. לִמְּדוּהוּ קְרֹא בְּסִפְרֵי רוֹמָאִים; שִׁנְּנוּ לוֹ כִּי הוּא מְחֻיָּב לְהוֹרִיד אֶת עֵינָיו וּלְהַשְׁפִּיל אֶת קוֹלוֹ. עוֹדֶנּוּ יֶלֶד רַךְ וּכְבָר הֻסְגַּר בִּידֵי אָבִיו לְבֵית הַמִּדְרָשׁ טוֹרְשִׁי הַנִּמְצָא בְּרֹבַע הָאוּנִיבֶרְסִיטָה. כָּאן נִתְבַּגֵּר בֵּין סִדּוּר הַתְּפִלָּה וּבֵין סֵפֶר הַמִּלִּים.

הוּא הָיָה אָמְנָם יֶלֶד עָצוּב וְשָׁקֵט, שֶׁאָהַב אֶת הַלִמּוּדִים וְתָפַס אוֹתָם עַל נְקַלָּה; בִּשְׁעוֹת הַפַּגְרָה לֹא הֵרִים אֶת קוֹלוֹ עַד כְּדֵי צְעָקָה, לֹא שִׁתֵּף אֶת עַצְמוֹ כִּמְעַט בְּמִשְׁתָּאוֹת רַבֵּי הַהוֹלְלוּת שֶׁבִּרְחוֹב פוּאַר, לֹא הֵבִין אֶת ֵרוּשׁ הַמִּלִּים “dare alapas et copillos laniare⁵⁵” וְלֹא פָּעַל שׁוּם דָּבָר בַּמְּרִידָה שֶׁל שְׁנַת 1463, זוֹ שֶׁסּוֹפְרֵי הַקּוֹרוֹת מְתָאֲרִים אוֹתָהּ מִתּוֹךְ כֹּבֶד־רֹאשׁ גָּמוּר בְּשֵׁם “הַמְּהוּמָה הַשִּׁשִּׁית בְּרֹבַע הָאוּנִיבֶרְסִיטָה”. לְעִתִּים רְחוֹקוֹת הָיָה מְלַגְלֵג עַל הַתַּלְמִידִים הָעֲנִיִּים שֶׁל מוֹנְטֶגּוּ “בִּגְלַל גְּלִימוֹת הַכֻּמְתָּה” שֶׁלָּהֶם אוֹ עַל תַּלְמִידֵי־חִנָּם שֶׁל בֵּית הַמִּדְרָשׁ דּוֹרְמֶן בִּגְלַל שַׂעֲרוֹתֵיהֶם הַגְּזוּזוֹת לְמִשְׁעִי וּבִגְלַל מְעִילֵיהֶם בְּנֵי שְׁלֹשָׁה הַקְּצָווֹת, אֵלֶּה שֶׁהָיוּ עֲשׂוּיִם, לְפִי הַכָּתוּב בִּתְעוּדוֹת הַחַשְׁמַן דֶּה־קַטְר־קוּרוֹן, שְׁלֹשָׁה מִינֵי אָרִיג – כָּחֹל־כֵּהֶה, כָּחֹל־בָּהִיר וְסָגֹל. לְעֻמַּת זֶה הִרְבָּה לְבַקֵּר בְּכָל בָּתֵּי הָאוּלְפָנָא, לִגְדוֹלִים וּלְדַרְדָּקִים, שֶׁבִּרְחוֹב סֶן־יַ’ן דֶּה־בּוֹבֶה. הַסְּטוּדֶנְט הַמַּקְדִּים בְּבֵית־הַסֵּפֶר סֶן־וַנְדֶּרְגֶ’זִיל, שֶׁנִּשְׁעַן אֶל אַחַד הָעַמּוּדִים מִמּוּל הַקַּתֵּדְרָה שֶׁל הָאָב הַכֹּהֵן הַקּוֹרֵא שִׁעוּר בְּמִשְׁפַּט הַכְּנֵסִיָּה, הָיָה תָּמִיד קְלוֹד פְרוֹלוֹ, עַל יָדוֹ הַקֶּסֶת הָעֲשׂוּיָה עֶצֶם הַקֶּרֶן, קְצֵה עֵטוֹ בֵּין שִׁנָּיו, כְּתָבוֹ בִּמְקוֹם הַבְּלִיָּה שֶׁעַל הַבֶּרֶךְ וְהוּא מֵשִׁיב בִּימֵי הַחֹרֶף אֶת הֶבֶל פִּיו כְּנֶגֶד אֶצְבְּעוֹתָיו. הַתַּלְמִיד הָרִאשׁוֹן, שֶׁנִּפְגַּשׁ לוֹ בְּכָל שֵׁנִי לַשָּׁבוּעַ לְמַר מִיל מֵאִיסְלְיֶה, דָּקְטוֹר לְמִשְׁפַּט הַכְּנֵסִיָּה, כְּשֶׁהוּא נוֹשֵׁם וְשׁוֹאֵף לְיַד הַשְּׁעָרִים הַנִּפְתָּחִים שֶׁל בֵּית הַמִּדְרָשׁ שֶׁל סֶן־דֶּנִי – הָיָה קְלוֹד פְרוֹלוֹ. לְפִיכָךְ גָּדַל הַמְלֻמָּד בֶּן הַשֵּׁשׁ־עֶשְׂרֵה בְּתֵאוֹלוֹגְיָה – בְּרָזֶיהָ וּבְמִשְׁפָּטֶיהָ וּבְפִלְפּוּלֶיהָ – וְהָיָה יָכֹל לִסְתֹּם בְּתוֹרָתוֹ אֶת פִּיו שֶׁל אַב־כְּנֵסִיָּה וְאָב־כֹּהֵן וְדָקְטוֹר מִסּוֹרְבּוֹנָה.

לְאַחַר שֶׁקָּנָה דַעַת בְּחָכְמַת הַתֵּאוֹלוֹגְיָה, נָתַן אֶת לִבּוֹ לִלְמֹד אֶת מִשְׁפַּט הַכְּנֵסִיָּה. יָצָא מִיָּדוֹ הַסֵּפֶר Madister Sententiarum“” וְנִכְנַס לְיָדוֹ “סֵפֶר הַחֻקִּים לְקַרְל הַגָּדוֹל”; הוּא שָׁגָה הַרְבֵּה בַּתּוֹרָה וְשָׁנָה הֲלָכוֹת עַל גַּבֵּי הֲלָכוֹת: אֶת מִשְׁנַת תֵּאוֹדוֹרוּס, הַחַשְׁמַן אִסְפַּלִּיס, וְאֶת מִשְׁנַת בּוֹרַרְדּוֹס, הַחַשְׁמַן מִוֶּרְמַיזָא, וְאֶת מִשְׁנַת אִיבְס, הַחַשְׁמַן מִשַּׁרְטְר, וְנוֹסָף עַל אֵלֶּה – אֶת קֹבֶץ הַדִּינִים שֶׁל גִּרָטִיאַן, זֶה שֶׁתּוֹרוֹ הִגִּיעַ אַחֲרֵי סֵפֶר הַחֻקִּים לְקַרְל הַגָּדוֹל; וּכְמוֹ כֵן אֶת קֹבֶץ הַדִּינִים לִגְרֶגוֹר הַתְּשִׁיעִי, וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן – אֶת אִגְּרוֹת הַכְּהֻנָּה שֶׁל הוֹנוֹרִיּוּס הַשְּׁלִישִׁי. הוּא לָמַד לָדַעַת וּלְהָבִין אֶת הַתְּקוּפָה הָאֲרֻכָּה וְהַנִּסְעֶרֶת שֶׁעָבְרָה עַל הַמִּשְׁפָּט, הָאֶזְרָחִי וְהַדָּתִי, לְרַגְלֵי הִתְפַתְּחוּתוֹ – בְּעָמָל וּבְמִלְחָמָה – מִתּוֹךְ הַתֹּהוּ וָבֹהוּ שֶׁל יְמֵי הַבֵּינַיִם – הִיא הַתְּקוּפָה שֶׁהַחַשְׁמַן תֵּאוֹדוֹרוּס פָּתַח אוֹתָהּ בִּשְׁנַת 618 וְהָאַפִּיפְיוֹר גְּרֶגוֹר הֵבִיא אוֹתָהּ לִידֵי סִיּוּם בִּשְׁנַת 1227. לְאַחַר שֶׁיָּדַע עַל בֻּרְיוֹ אֶת מִשְׁפַּט הַכְּנֵסִיָּה, פָּנָה אֶל לִמּוּדֵי הָרְפוּאָה וְהָאֳמָנוּת. הוּא לָמַד אֶת טִיבָם שֶׁל הַסַּמְמָנִים וּרְפוּאוֹת הַמִּשְׁחָה; נַעֲשָׂה מֻמְחֶה לְכָל מִינֵי קַדַּחַת וּדְחִיסוֹת, לִפְצָעִים וּצְבִיּוֹת. יַעֲקֹב מֵאֶסְפַּר הָיָה מְמַנֶּה אוֹתוֹ לְרוֹפֵא, רִישֶׁר הֶלֶן – לִמְנַתֵּחַ. הוּא הִשִּׂיג בָּזוֹ אַחַר זוֹ אֵת כָּל בְּחִינוֹת הַלִּמּוּד וְהַתּוֹרָה וְאֵת כָּל הַמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר לְמַדָּעֵי הָאֳמָנוּת. הוּא לָמַד שָׂפוֹת: רוֹמָאִית, יְוָנִית וְעִבְרִית, – מִקְדָּשׁ בֶּן שָׁלֹשׁ קְדֻשּׁוֹת, שֶׁלּא הָיָה פָּתוּחַ בַּיָּמִים הָהֵם אֶלָּא לִיחִידֵי סְגֻלָּה. נַפְשׁוֹ לָהֲטָה מִתַּאֲוַת הַתּוֹרָה וְלִבּוֹ הָלַךְ אַחֲרֵי חֶמְדוֹתֶיהָ. בֶּן שְׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה סִיֵּם אֶת הַלִּמּוּדִים בְּכָל אַרְבַּע מַחְלְקוֹת הָאוּנִיבֶרְסִיטָה; הָאַבְרֵךְ כְּאִלּוּ לֹא רָאָה בַּחַיִּים אֶלָּא מַטָּרָה אַחַת: אֶת הַמַּדָּע.

בַּתְּקוּפָה הַהִיא, בְּעֵרֶךְ, פָּרְצָה מַגֵּפַת הַדֶּבֶר, לְרַגְלֵי הַשָּׁרָב שֶׁשָּׂרַר בְּקַיִץ 1466, וְהֵמִיתָה בִּמְחוֹז הַמִּשְׁפָּט שֶׁל פָּרִיס כְּאַרְבָּעִים אֶלֶף אִישׁ וְיוֹתֵר, וּבֵינֵיהֶם, כְּפִי שֶׁמְּסַפֵּר יוֹהַן מִטְּרוֹי, אֶת “מָרָן אַרְנוּל, הָאִצְטַגְנוֹן שֶׁל הַמֶּלֶךְ, אִישׁ טוֹב וְגַם פִּקֵּחַ וְאוֹהֵב בְּדִיחוֹת”. בְרֹבַע הָאוּנִיבֶרְסִיטָה פָּשְׁטָה הַשְׁמוּעָה, כִּי הַמַּגֵּפָה חֲזָקָה בְּיוֹתֵר בִּרְחוֹב טִירְשַׁףּ. וְשָׁם, בְּקֶרֶב נַחֲלָתָם, הִתְגּוֹרְרוּ הוֹרָיו שֶׁל קְלוֹד. בְּפַחַד גָּדוֹל נֶחְפַּז הַסְטוּדֶנְט הַצָּעִיר לָלֶכֶת לְבֵית הוֹרָיו. כְּשֶׁבָּא לְשָׁם רָאָה וְהִנֵּה הוֹרָיו מֵתוּ כְּבָר בַּלַּיְלָה הַקּוֹדֵם. אָחִיו הַקָּטֹן, הַשּׁוֹכֵב בְּחִתּוּלָיו, הָיָה חַי עֲדַיִן וְצָעַק כְּנֶעֱזָב בְּתוֹךְ הָעֲרִיסָה. זֶה הָיָה הַשָּׂרִיד הָאֶחָד לְכָל מִשְׁפַּחְתּוֹ; הָאִישׁ הַצָּעִיר שָׂם אֶת הַיֶּלֶד בִּזְרוֹעוֹתָיו וְנִסְתַּלֵּק מִן הַמָּקוֹם כְּשֶׁהוּא שָׁקוּעַ בְּהִרְהוּרִים. עַד הֵנָּה לֹא חַי אֶלָּא בְּקֶרֶב הַמַּדָּע, עַכְשָׁו נִתְגַּלְגְּלוּ חַיָּיו לְתוֹךְ הַמְּצִיאוּת.

הָאָסוֹן הַזֶּה סִמֵּן פֶּרֶק חָדָשׁ בְּחַיֵּי קְלוֹד. בֶּן תְּשַׁע־עֶשְׂרֵה נִתְיַתֵּם מֵהוֹרָיו וְהָעֳמַד, כְּדִין הַבְּכוֹר, בְּרֹאשׁ הַמִּשְׁפָּחָה – לְפִיכָךְ רָאָה אֶת עַצְמוֹ נִקְרָע בְּכֹחַ אַכְזָרִי מֵעַל הַתּוֹרָה וּמֻשְׁלָךְ אֶל עוֹלַם הַמְּצִיאוּת. מִתּוֹךְ רַחֲמִים נִתְמַסֵּר בְּחִבָּה גְדוֹלָה לְאָחִיו הַקָּטָן: – לִבּוֹ הִתְעַנֵּג עַכְשָׁוב ְּמִדָּה יְתֵרָה עַל אַהֲבַת אָדָם חַי, מֵאַחַר שֶׁלֹּא שָׁגָה עַד הֵנָּה אֶלָּא בְּאַהֲבַת סְפָרִים.

קְלוֹד הִתְמַכֵּר לְחִבָּה זוֹ בְּכֹחַ מְיֻחָד: לִבּוֹ הַצָּעִיר שָׁגָה בָּהּ כְּמוֹ בְּאַהֲבָה רִאשׁוֹנָה. בְּיַלְדוּתוֹ נִקְרַע מֵעַל הוֹרָיו בְּלִי הַכִּירָם כִּמְעָט, נִכְלָא בְּבֵית מִנְזָר וְנֶעֱקַד אֶל סְפָרָיו, לֹא יָדַע אֶלָּא אֶת כֹּסֶף הַמַּדָּע וְהַתּוֹרָה, טִפֵּל רַק בְּרוּחוֹ הַמִּתְחַנֶּכֶת עַל הַמַּדָּע, דָּאַג רַק לְכֹחַ דִּמְיוֹנוֹ הַמִּתְחַזֵּק מִתּוֹךְ לִמּוּדִים – עַל כֵּן לֹא פָּנָה כָּל הַיָּמִים הָהֵם אֶל לִבּוֹ. עַכְשָׁו נֶהְפַּךְ לְאִישׁ אַחֵר בְּשֶׁל אָחִיו הַקָּטֹן, הַיָּתוֹם מֵאָב וּמֵאֵם, בְּשֶׁל עוֹלֵל זֶה שֶׁנִּתְגַּלְגֵּל עָלָיו לְפֶתַע פִּתְאֹם. הוּא הֵבִין לָדַעַת, כִּי יֵשׁ עוֹד דָּבָר בָּעוֹלָם חוּץ מֵחֲקִירוֹת הַסּוֹרְבּוֹנָה וַחֲרוּזֵי הוֹמֶרוּס; כִּי הָאָדָם צָרִיךְ לִנִטִיּוֹת הַלֵּב; כִּי חַיִּים לְלֹא רֹךְ וּלְלֹא אַהֲבָה אֵינָם אֶלָּא מְכוֹנָה חִדְלַת רֶגֶשׁ, הוֹמִיָּה וּמְפָרֶכֶת. הוּא הִתְעָה אֶת עַצְמוֹ לְהַאֲמִין – שֶׁכֵּן גִּיל זֶה אֵינוֹ מַחֲלִיף אֶת שִׁגְיוֹנוֹתָיו אֶלָּא בְּשִׁגְיוֹנוֹת חֲדָשִׁים – כִּי רַק קִשְׁרֵי הַדָּם וְהַמִּשְׁפָּחָה הֵם הֶכְרָחִיִּים, וְכִי אַהֲבָתוֹ אֲשֶׁר יִרְחַשׁ לְאָחִיו הַקָּטֹן תַּסְפִּיק לוֹ לְכָל יְמֵי חַיָּיו, וְהוּא נִתְמַסֵּר לְיוֹהַן הַקָּטֹן שֶׁלּוֹ בְּכָל הַתַּאֲוָה הַמְּצוּיָה אֵצֶל נֶפֶשׁ שֶׁהִשִּׂיגָה כְּבָר עֲמֻקּוֹת וְהִיא כֻּלָּהּ כֹּסֶף וְעָצְמָה. נַפְשׁוֹ הִתְעוֹרְרָה עַד הַיְסוֹד בָּה בְּשֶׁל יְצוּר מִסְכֵּן זֶה, חַלָּשׁ וְיָפֶה, בָּהִיר וְאַדְמוֹנִי וּמְתֻלְתַּל שֵׂעָר, בְּשֶׁל יָתוֹם זֶה שֶׁאֵין לוֹ כָּל תּוֹמֵךְ אֶלָּא יָתוֹם אַחֵר, וְכֵיוָן שֶׁהָיָה אִישׁ הוֹגֶה מַחֲשָׁבוֹת לָכֵן נָתַן עַכְשָׁו אֵת כָּל מַחֲשַׁבְתּוֹ עַל הַיֶּלֶד יוֹהַן וְהִרְהֵר בּוֹ מִתּוֹךְ רַחֲמִים רַבִּים. הוּא נָשָׂא עָלָיו יָגוֹן וּדְאָָגָה כְּעַל יְצִיר חַלָּשׁ וְקָרוֹב לְלִבּוֹ בִּמְאֹד; הוּא שִׁמֵּשׁ לַיֶּלֶד מַשֶׁהוּ גָדוֹל מֵאָה: הוּא נַעֲשָׂה לוֹ לְאֵם.

יוֹהַן הַקָּטֹן נִתְיַתֵּם מֵאִמּוֹ בִּזְמַן שֶׁהָיָה יוֹנֵק שָׁדַיִם; קְלוֹד נָתַן לוֹ מֵינֶקֶת. מִחוּץ לְנַחֲלַת טִירְשַׁףּ קִבֵּל קְלוֹד, כִּירֻשָּׁה מֵאָבִיו, גַּם אֶת אֲחֻזַּת הַנַּחֲלָה לַה־מוֹלֶן, הַשַּׁיֶּכֶת לַמִּגְדָּל הַמְרֻבָּע גֶ’נְטִילִי: זֹאת הָיְתָה טַחֲנָה שֶׁעָמְדָה עַל גִּבְעָה לְיַד הָאַרְמוֹן וֶנְשֶׁסְטֶר. אֵשֶׁת הַטּוֹחֵן הֵינִיקָה כָּאן אֶת יַלְדּוֹ הַטּוֹב לְמַרְאֶה; הַמָּקוֹם לֹא הָיָה רָחוֹק מֵרֹבַע הָאוּנִיבֶרְסִיטָה. קְלוֹד עַצְמוֹ הֵבִיא אֵלֶיהָ אֶת יוֹהַן הַקָּטָן.

מֵעַכְשָׁו, לְאַחַר שֶׁהִכְנִיס אֶת עַצְמוֹ בְּעֹל כָּבֵד, הִשְׁקִיף עַל הַחַיִּים מִתּוֹךְ כֹּבֶד־רֹאשׁ. לֹא רַק מְקוֹר שַׁעֲשׁוּעִים הָיְתָה לוֹ הַמַּחֲשָׁבָה בִּדְבַר אָחִיו הַקָּטֹן, כִּי אִם גַּם מַטָּרָה בְּדֶרֶךְ לִמּוּדָיו. הוּא הֶחְלִיט בְּנַפְשׁוֹ לְהִתְמַכֵּר לְעָתִיד זֶה, שֶׁגָּזְרוּ עָלָיו מִשָּׁמַיִם, וְנָדַר שֶׁלֹּא יִשָּׂא אִשָּׁה וְשֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ יֶלֶד אַחֵר עַל אָחִיו זֶה הַקָּטֹן וְאָשְׁרוֹ וְגוֹרָלוֹ. זְכֻיּוֹתָיו, תּוֹרָתוֹ וּמַעֲמָדוֹ כְּאֶחָד הַנּוֹחֵל אֲחֻזָּה בְּשֵׁם הַחַשְַׁן מִפָּרִיס – כָּל אֵלֶּה פָּתְחוּ לוֹ לָרְוָחָה אֶת שַׁעֲרֵי הַכְּנֵסִיָּה. בֶּן עֶשְׂרִים נַעֲשָׂה כֹּהֵן לְפִי פְּקֻדָּה מְיֻחֶדֶת שֶׁל הָאַפִּיפְיוֹר וְשִׁמֵּשׁ בְּנוֹטְר־דַּם כִּצְעִיר כָּל הַכְּמָרִים. וְעַכְשָׁו, כַּאֲשֶׁר נִשְׁתַּקַּע עוֹד יוֹתֵר בִּסְפָרָיו הָאֲהוּבִים וְלֹא הָיָה מַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ אֶלָּא כְּדֵי לָצֵאת לְשָׁעָה קַלָּה לָאֲחֻזָּה לַה־מוֹלֶן, גָּרְמָה לוֹ תַּעֲרֹבֶת זוֹ שֶׁל לִמּוּדִיּוּת וְאֹמֶץ רוּחַ, שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה אֵצֶל אֲנָשִׁים צְעִירִים לְיָמִים, כִּי יַעֲרִיצוּהוּ וְיִשְׁתָּאוּ אֵלָיו כָּל בָּאֵי בֵּית הַתְּפִלָּה. פִּרְסוּמוֹ עָבַר אֶת סַף בֵּית הַתְּפִלָה וּפָשַׁט בְּקֶרֶב הָעָם, עַד אֲשֶׁר נַעֲשָׂה בְּמִקְצָת, כְּמִשְׁפַּט הַיָּמִים הָהֵם, מֵעֵין פִּרְסוּם שֶׁל קוֹסֵם.

וְהִנֵּה בְּאוֹתוֹ יוֹם רִאשׁוֹן הַנִּקְרָא קְוָזִמוֹדוֹ, כְּשֶׁגָּמַר לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ הַמְיֻחָד לְכָךְ אֶת הַתְּפִלָּה הַנֶּעֱרֶכֶת לִמְאַחֲרֵי הַמִּתְפַּלְלִים, נִתְעוֹרְרָה תְּשׂוּמַת לִבּוֹ לְמַרְאֵה הַנָּשִׁים הַצַּרְחָנִיּוֹת שֶׁהִתְאַסְּפוּ בְּהָמוֹן מִסָּבִיב לְמִטַּת הָאֲסוּפִים.

הוּא נִגַּשׁ אֶל הַיְצִיר הַקָּטֹן וְהָאֻמְלָל בּוֹ בָּרֶגַע שֶׁנִּתְּכוּ עַל הַלָּז כָּל מִינֵי שִׁקּוּצִים וְאִיּוּמִים.

הַסַּכָּנָה הַקְּרוֹבָה, הַכִּעוּר וַאֲפִיסַת כָּל עֶזְרָה, הָרַעְיוֹן בִּדְבַר אָחִיו הַקָּטֹן וְהַמַּחֲשָׁבָה אֲשֶׁר הִגִּידָה לוֹ פִּתְאֹם, כִּי גַם אָחִיו יִהְיֶה יָתוֹם כָּזֶה אִם הוּא, קְלוֹד, יָמוּת – כָּל אֵלֶּה נָגְעוּ מְאֹד עַד לִבּוֹ: רַחֲמִים גְדוֹלִים נִתְעוֹרְרוּ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא אָסַף אֵלָיו אֶת הַיֶּלֶד.

כְּשֶׁהוֹצִיא אֶת הַיֶּלֶד מִתּוֹךְ הַשַּׂק רָאָה, כִּי כִּעוּרוֹ שֶׁל זֶה הוּא גָדוֹל בֶּאֱמֶת עַד לִמְאֹד. אוֹתוֹ בֶּן־שֵׁדִים קָטֹן יַבֶּלֶת גְּדוֹלָה צָמְחָה לוֹ מֵעַל לְעֵינוֹ הַשְּׂמָאלִית, רֹאשׁוֹ נִתְקַע לְבֵין כְּתֵפָיו, עַמּוּד הַשֶּׁדְרָה שֶׁלּוֹ נִתְעַקֵּם, עַל לוּחַ לִבּוֹ בָּלְטָה עֶצֶם הֶחָזֶה וְרַגְלָיו הָיוּ עֲקֻמּוֹת, אֲבָל הוּא נִרְאָה כְּמָלא כֹּחַ חַיִּים; אָמְנָם אִי אֶפְשָׁר הָיָה לְהָבִין אֶת הַגִּמְגּוּם הַיּוֹצֵא מִפִּיו, אֲבָל צְרִיחָתוֹ כְּשֶׁהִיא לְעַצְמָהּ הֵעִידָה עַל כֹּחַ וּבְרִיאוּת גַּם יָחַד. לְמַרְאֵה הַכִּעוּר הַזֶּה הָמוּ רַחֲמָיו שֶׁל קְלוֹד עוֹד יוֹתֵר; וְהוּא נָדַר בְּלִבּוֹ כִּי מִתּוֹךְ אַהֲבָה לְאָחִיו הַקָּטֹן יְגַדֵּל אֶת הָאֲסוּפִי, כְּדֵי שֶׁזָּכוּת זוֹ תַּעֲמֹד לוֹ לְיוֹהַן הַקָּטֹן, וְכָל שִׁגְיוֹנוֹתָיו הָעֲתִידִים לָבוֹא יֵהָפְכוּ עָלָיו לְטוֹבָה. הוּא כְּאִלּוּ הִנִּיחַ לְמִשְׁמֶרֶת פֹּעַל־בְּרָכָה עַל שֵׁם אָחִיו הַקָּטָן; זֶה הָיָה מֵעֵין מִטְעָן שֶׁל מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁהוּכְנוּ עַל יָדוֹ בְּעוֹד מוֹעֵד, מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁנּוֹעֲדוּ לִהְיוֹת פִּקָּדוֹן לַיּוֹם שֶׁהַשּׁוֹבָב הַקָּטֹן יְהֵא חָסֵר אֶת הַמַּטְבֵּעַ הַזֹּאת, – הַפִּדִיוֹם הַיְחִידִי הַמִּתְקַבֵּל בְּשַׁעֲרֵי גַן־הָעֵדֶן.

הוּא הֵבִיא אֶת הָאֲסוּפִי לִטְבִילָה וְקָרָא אוֹתוֹ בְּשֵׁם קְוָזִימוֹדוֹ⁵⁶; אֶפְשָׁר שֶׁהוּא כִּנָּה אֶת הַיֶּלֶד עַל שֵׁם יוֹם הִמָּצְאוֹ, וְאֶפְשָׁר שֶׁרָצָה לִרְמֹז כִּי הַיְצוּר הַקָּטֹן הַזֶּה הוּא כְּעֵין בַּעַל־מוּם וְאֵין צוּרָתוֹ שְׁלֵמָה. אוֹתוֹ קְוָזִימוֹדוֹ, עִוֵּר עַיִן וְנוֹשֵׂא חֲטוֹטֶרֶת וַעֲקֹם רַגְלַיִם, לֹא הָיָה בֶּאֱמֶת אֶלָּא דוֹמֶה כִּמְעַט לְבֶן־אָדָם.

ג. Immanis pectoris kustos, immanior

ipse⁵⁷

וְהִנֵּה בִּשְׁנַת 1482 עָמַד כְּבָר קְוָזִימוֹדוֹ בִּתְקוּפַת הַבַּגְרוּת. זֶה כַּמָּה שָׁנִים שִׁמֵּשׁ שׁוֹמֵר פַּעֲמוֹנִים בְּנוֹטְר־דַּם. בִּזְכוּת אָבִיו הָאוֹמֵן אוֹתוֹ, קְלוֹד פְרוֹלוֹ, שֶׁנַּעֲשָׂה אָב־כֹּהֵן בְּיוֹזַס בִּזְכוּת אֲדוֹנָיו בַּעַל הָאֲחֻזּוֹת לוּאִי מִבּוֹמוֹן, זֶה אֲשֶׁר בִּשְׁנַת 1472, לְאַחַר מוֹתוֹ שֶׁל יְדִידוֹ אוֹלִיבְיֶה לֶה־דֶן, הוּא הַסַּפָּר אֲשֶׁר לְלוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר הַמּוֹלֵךְ בְּחֶסֶד עֶלְיוֹן.

קְוָזִימוֹדוֹ שִׁמֵּשׁ אֵפוֹא מוֹלִיךְ־פַּעֲמוֹנִים בְּנוֹטְר־דַּם.

בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמָן נִתְהַוָּה קֶשֶׁר בֶּן־קְיָמָא בֵּין שׁוֹמֵר הַפַּעֲמוֹנִים וּבֵית הַכְּנֵסִיָּה. הַמִּסְכֵּן הַלָּז, הַמְגֹרָשׁ מִקֶּרֶב הָעוֹלָם עַל יְדֵי אֲסוֹנוֹ הַכָּפוּל שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ כְּאֶחָד שְׁתוּקִי וּבַעַל־מוּם, וְנָדוֹן מִיַּלְדוּתוֹ לְהִכָּלֵא בְּמַעְגַּל־מִשְׁנֶה זֶה אֲשֶׁר אֵין מִמֶּנּוּ מוֹצָא – אֻמְלָל זֶה הִרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יָשִׂים לֵב לָעוֹלָם הַנִּמְצָא מֵעֵבֶר לְחוֹמוֹת הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בְּצִלָּם מָצָא מִקְלָט. נוֹטְר־דַּם שִׁמֵּשׁ לוֹ חֲלִיפוֹת, לְפִי סֵדֶר גִּילוֹ וְהִתְפַּתְּחוּתוֹ, בֵּיצָה, קֵן, בַּיִת, עִיר מוֹלֶדֶת וּמְלֹא־עוֹלָם.

אֵין סָפֵק בַּדָּבָר, כִּי בֵּין הַיְצוּר הַזֶּה וּבֵית הַכְּנֵסִיָּה נִתְקַיְּמָה הַתְאָמָה שֶׁבְּמִסְתּוֹרִין, הַתְאָמָה שֶׁנּוֹצְרָה מִבְּעוֹד זְמָן. עוֹדֶנּוּ יֶלֶד קָטֹן, הַמִּתְהַלֵּךְ בַּחֲשַׁאי, כְּמִתְפַּתֵּל וּמְדַלֵּג מִתַּחַת לַכִּפּוֹת הַקּוֹדְרוֹת, וְהוּא נִרְאָה, בְּפַרְצוּפוֹ פַּרְצוּף אָדָם וּבְתֹאַר אֲבָרָיו שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מִן הַחַיָּה, כְּשֶׁרֶץ אֲשֶׁר שָׁרַץ בְּפֹעַל מַמָּשׁ עַל פְּנֵי קַרְקַע זוֹ, הַטְּחוּבָה וְהָאַפְלוּלִית, בַּמָּקוֹם שֶׁצִּלְלֵי הַכּוֹתָרוֹת אֲשֶׁר לָעַמּוּדִים הָרוֹמָנִיִּים תֵּאֲרוּ כָּל מִינֵי דְמֻיּוֹת מַפְלִיאוֹת.

לְאַחַר כַּמָּה זְמָן, כְּשֶׁהִצְמִיד אֶת עַצְמוֹ כְּעֵין מְכוֹנָה אֶל מוֹט הַפַּעֲמוֹן וְנִדְנֵד אֶת עַצְמוֹ לְכָאן וּלְכָאן כְּדֵי לְנַעֲנֵעַ אֶת הַפַּעֲמוֹן, הָיָה בְּעֵינֵי קְלוֹד, הוּא אָבִיו הָאוֹמֵן אוֹתוֹ, כְּיֶלֶד שֶׁפֻּתְּחָה לְשׁוֹנוֹ וְהוּא מַתְחִיל לְדַבֵּר.

וְהוֹאִיל וְהוּא לָמַד לָדַעַת יוֹתֵר וְיוֹתֵר אֶת בֵּית הַכְּנֵסִיָּה, הָיָה חַי בּוֹ אֶת חַיָּיו וְיָשֵׁן בּוֹ אֶת שְׁנָתוֹ, לֹא יָצָא כִּמְעַט מִפִּתְחוֹ הַחוּצָה וּמָסַר אֶת עַצְמוֹ בְּכָל שָׁעָה וְשָׁעָה לְהַשְׁפָּעָתוֹ, לְפִיכָךְ הִגִּיעַ בִּמְרוּצַת הַזְּמָן לִידֵי כָּךְ שֶׁנַּעֲשָׂה דוֹמֶה לוֹ, הִשְׁקִיעַ בּוֹ עַצְמוּתוֹ וְנִהְיָה כִּבְיָכֹל לְחֵלֶק מַשְׁלִים שֶׁל הַבָּיִת. הְַּלִיטוֹת שֶׁבְּגוּפוֹ כְּאִלּוּ הִתְאִימוּ לַזָּוִיּוֹת הַמִּתְרַחֲקוֹת שֶׁל הַבִּנְיָן, וְהוּא נִרְאָה לֹא רַק כְּתוֹשֵׁב הַבַּיִת, אֶלָּא כְּמַהוּתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ בַּיִת אֲשֶׁר לָבַשׁ צוּרָה וָגוּף. אֶפְשָׁר כִּמְעַט לֵאמֹר, כִּי הוּא קִבֵּל אֶת צוּרַת הַבַּיִת כְּשֵׁם שֶׁהַשַּׁבְּלוּל מְקַבֵּל אֶת צוּרַת בֵּיתוֹ שֶׁבּוֹ הוּא יוֹשֵׁב. הַלָּז שִׁמֵּשׁ לוֹ דִירָה, מְאוּרָה, קְלִפָּה. הוּא נִקְשַׁר אֶל בֵּית הַתְּפִלָּה הָעַתִּיק מִתּוֹךְ הַתְאָמָה כֹּה טִבְעִית וַעֲמֻקָּה, דָּבַק אֵלָיו מִתּוֹךְ קִרְבוּת נֶפֶשׁ מַגְנֵטִית וְנַעֲשָׂה דוֹמֶה לוֹ עַד כְּדֵי כָּךְ, שֶׁלְּבַסּוֹף נִהְיָה מֵעֵין שַׁבְּלוּל הַיּוֹשֵׁב בְּנַרְתִּיקוֹ; בֵּית הַתְּפִלָּה הֶחָרוּשׁ קְמָטִים שִׁמֵּשׁ לוֹ מֵעֵין עַמּוּד שֶׁדְרָה.

אֵין צֹרֶךְ לֵאמֹר לַקּוֹרֵא, כִּי אֵין הַכֹּל פְּשׁוּטוֹ כְּמַשְׁמָעוֹ בְּצִיּוּרִים אֵלֶּה שֶׁאָנוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם כְּדֵי לְסַמֵּן אֶת הַקֶּשֶׁר – הַמּוּזָר, הַמַּתְמִיד, הַבִּלְתִּי אֶמְצָעִי וְהַטִּבְעִי כִּמְעַט – שֶׁבֵּין אָדָם וּבֵית כְּנֵסִיָּה. וּכְמוֹ כֵן אֵין צֹרֶךְ לְסַפֵּר עַד כַּמָּה הִכִּיר אָדָם זֶה לָדַעַת אֵת כָּל הַבַּיִת בְּמֶשֶׁךְ הַיָּמִים הָאֲרֻכִּים אֲשֶׁר חַי אִתּוֹ יַחַד לְלֹא הִפָּרֵד. הַבַּיִת הָיָה שֶׁלּוֹ בִּשְׁלֵמוּת; קְוָזִימוֹדוֹ יָרַד בִּזְחִילָה לְכָל מַעֲמַקָּיו וְעָלָה בְּכָל מְרוֹמָיו. פְּעָמִים אֵין מִסְפָּר טִפֵּס וְעָלָה בְּחָזִית הַבַּיִת וּבְכָל רָמוֹתֶיהָ וְהוּא אֵינוֹ נֶאֱחָז אֶלָּא בַּבְּלִיטוֹת אֲשֶׁר לְפִתּוּחֵי הָאָבֶן. הַמִּגְדָּלִים, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי שִׁטְחָם הַחִיצוֹנִי טִפֵּס קְוָזִימוֹדוֹ לְעִתִּים קְרוֹבוֹ כְּאוֹתָהּ לְטָאָה הַמַּחֲלִיקָה עַל פְּנֵי חוֹמָה מְאֻנֶּכֶת, – הַמִּגְדָּלִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר גֹבַהּ וְיִרְאָה וּמוֹרָא לָהֶם וְהֵם דּוֹמִים לִתְאוֹמֵי עֲנָקִים, לֹא הִפְחִידוּהוּ, לֹא גָרְמוּ לוֹ אֵימָה אוֹ סְחַרְחֹרֶת. כְּשֶׁרָאוּהוּ מְטַפֵּס עֲלֵיהֶם בְּקַלּוּת וּבִמְנוּחָה הָיוּ אוֹמְרִים, כִּבְיָכֹל, כִּי הוּא אִמֵּן אוֹתָם לְכָךְ. כֵּיוָן שֶׁהָיָה מטַפֵּס וּמְקַפֵּץ לְאֵין שִׁעוּר וְהָיָה מִתְרוֹצֵץ עַל פְּנֵי הַתְּהוֹמוֹת אֲשֶׁר לַבֵּיִת הָאַדִּיר, נַעֲשָׂה דוֹמֶה בְּמִקְצָת לְקוֹף וּלְיַעֲלַת הַסְּלָעִים, אוֹ לְיֶלֶד בֶּן אֶרֶץ קָלַבְּרִיָה הַיּוֹדֵע לִשְׂחוֹת בְּטֶרֶם יֵדַע לָלֶכֶת וּמִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בַּיָּם בְּעוֹדֶנּוּ רַךְ וְצָעִיר.

וְלֹא גוּפוֹ בִּלְבָד, אֶלָּא גַם נַפְשׁוֹ הָיְתָה טְבוּעָה בְּחוֹתַם הַבָּיִת. מֶה הָיָה טִיבָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ זוֹ? לְאָן פָּנְתָה מְגַמָּתָהּ, כֵּיצַד נִצְטַיְּרָה צוּרָתָהּ מִתַּחַת לַקְּלִפָּה הַסְּגוּרָה וּבִמְסִבַּת חַיִּים זוֹ שֶׁכֻּלָּהּ בְּדִידוּת? לֹא קַל לִקְבֹּעַ בָּזֶה הַגְדָּרוֹת. קְוָזִימוֹדוֹ בָּא לָעוֹלָם כְּשֶׁהוּא עִוֵּר עַיִן אַחַת, גִּבֵּן וּפִסֵּחַ. בְּעָמָל רַב וּמִתּוֹךְ סַבְלָנוּת מְרֻבָּה הִקְנָה לוֹ קְלוֹד פְרוֹלוֹ אֶת כִּשְרוֹן הַדִּבּוּר. וְאוּלָם פֻּרְעָנוּת חֲדָשָׁה נִתְגַּלְגְּלָה עַל הָאֲסוּפִי הַמִּסְכֵּן. לְאַחַר שֶׁנַּעֲשָׂה מוֹלִיךְ־הַפַּעֲמוֹנִים בְּנוֹטְר־דַּם בִּשְׁנַת הָאַרְבַּע־עֶשְׂרֵה לְחַיָּיו נִטְפַּל עָלָיו מוּם חָדָשׁ, נוֹסָף עַל מוּמָיו הָרִאשׁוֹנִים – עוֹר הַתֹּף שֶׁבְּאָזְנָיו פָּקַע מֵהַלְמוּת הַפַּעֲמוֹנִים: הוּא נַעֲשָׂה חֵרֵשׁ. לְפֶתַע פִּתְאֹם נִסְגַּר לְעוֹלָמִים בְּנַפְשׁוֹ גַם הַשַׁעַר הָאַחֲרוֹן הַפּוֹנֶה לְצַד הָעוֹלָם.

וּכְשֶׁנִּסְגַּר שַׁעַר זֶה נֶעֶלְמָה מִנַּפְשׁוֹ שֶׁל קְוָזִימוֹדוֹ גַם הַקֶּרֶן הָאַחֲרוֹנָה הַזּוֹרַעַת אוֹר וָגִיל. נַפְשׁוֹ שָׁקְעָה לְתוֹךְ לֵיל מַחֲשַׁכִּים. הַתּוּגָה הַכְּבֵדָה, אֲשֶׁר שָׁתָה עַל הָאֻמְלָל, נֶעֶשְׂתָה מֵעַתָּה עוֹלָמִית דֻּגְמַת כִּעוּרוֹ. וְנוֹסָף עַל כָּךְ הָיָה כִּמְעַט לְאִלֵּם בַּעֲקֵב חֵרְשׁוּתוֹ. כְּשֶׁנִּתְגַּלָּה לוֹ דְבַר חֵרְשׁוּתוֹ קִבֵּל עַל עַצְמוֹ שְׁתִיקָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְשַׁמֵּשׁ מִפְגָּע לִצְחוֹק, וְהוּא לֹא הִפְרִיעַ אֶת שְׁתִיקָתוֹ אֶלָּא לְעִתִּים רְחוֹקוֹת וְרַק בִּזְמַן שֶׁנִּמְצָא בִּיחִידוּת. מֵרְצוֹנוֹ הַטּוֹב כָּפַת שׁוּב אֶת לְשׁוֹנוֹ, לְאַחַר שֶׁקְּלוֹד פְרוֹלוֹ שִׁחְרֵר אוֹתָהּ בְּרֹב עָמָל. לְבַסּוֹף נַעֲשָׂה דִבּוּרוֹ, שֶׁלֹּא בָּא אֶלָּא בִּשְׁעַת הֶכְרַח, קָשֶׁה וּמְגֻמְגָּם, וְהָיָה דוֹמֶה לְדֶלֶת שֶׁצִּירֶיהָ כֻּסּוּ חֲלֻדָּה.

וְאִלּוּ חָדַרְנוּ לְתוֹךְ נַפְשׁוֹ שֶׁל קְוָזִימוֹדוֹ מִבַּעַד לַקְּלִפָּה הַחִיצוֹנִית, הַקָּשָׁה וְהֶעָבָה; אִלּוּ יָכֹלְנוּ לְסַיֵּר אֶת מַעֲמַקָּיו שֶׁל יְצִיר זֶה, בַּעַל הַצּוּרָה הַפְּסוּלָה, לִזְרֹעַ אוֹר עַל פְּנֵי מְדוֹרָיו הָאֲטוּמִים, לְגַלּוֹת אֶת תּוֹךְ־תּוֹכוֹ הַנֶּעְלָם מִכָּל עַיִן, לְהַגִּיהַּ אֶת חֲרִיצָיו הָאֲפֵלִים וְאֶת מַחֲבוֹאָיו הַמֻּפְלָאִים וּלְהָאִיר בְּאוֹר פִּתְאֹם אֶת הַנֶּפֶשׁ הַכְּבוּלָה אֲשֶׁר בְּמַעֲמַקֵּי הַמְּעָרָה הַזֹּאת, – כִּי אָז רָאִינוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ הַמִּסְכֵּנָה וְהִנֵּה הִיא רְצוּצָה וַעֲלוּבָה וּלְקוּיָה כְּאוֹתָם אַסִּירֵי בֵּית הָעוֹפֶרֶת שֶׁבְּוֶנֶצְיָה, שֶׁהֻכְרְחוּ לָשֶׁבֶת בְּתֵבַת אֶבֶן צָרָה וְזִקְנָה קָפְצָה עֲלֵיהֶם מִתּוֹךְ מַצַּב כְּפִיפָה הָעוֹשֶׂה אֶת הַגּוּף כִּשְׁנֵי חֲלָקִים.

יָדוּעַ הַדָּבָר כִּי בְּגוּף לָקוּי שׁוֹכֶנֶת נֶפֶשׁ לְקוּיָה. קְוָזִימוֹדוֹ לֹא הִרְגִּישׁ כִּמְעַט כִּי בְּקִרְבּוֹ רוֹחֶשֶׁת נֶפֶשׁ אֲטוּמָה הַיְצוּרָה לְפִי מַרְאֵהוּ הַחִיצוֹנִי. רְשָׁמָיו נַעֲשׂוּ שַׁבְרִירִים לִפְנֵי שֶׁהִגִּיעוּ אֶת תְּפִיסָתוֹ. מֹחוֹ הָיָה מְתַוֵּךְ מְיֻחָד בְּמִינוֹ: הָרַעְיוֹנוֹת יָצְאוּ מִקִּרְבּוֹ בִּדְמוּת הִפּוּכִים. הַמֻּשָׂג, הַנּוֹצָר מִתּוֹךְ הִסְתַּכְּלוּת מֻטְעֵית, בְּהֶכְרַח שֶׁהָיָה מוּזָר וּמְעֻקָּם. וְכָל זֶה גָרַם לַהֲמוֹן בִּלְבּוּלֵי־חוּשִׁים, לַהֲמוֹן טָעֻיּוֹת מִצַּד הַשֵּׂכֶל הַשּׁוֹפֵט, לַהֲמוֹן דִּלּוּגֵי־מַחֲשָׁבָה שֶׁהִסְתַּמְּנוּ בָּהֶם חֲלִיפוֹת אִוֶּלֶת וְטֵרוּף.

הַדָּבָר הָאֶחָד, שֶׁנִּגְרַם לוֹ לִקְוָזִימוֹדוֹ עַל יְדֵי הִסְתַּכְּלוּת מַזִּיקָה זוֹ, הָיָה הַמֶּבָּט הַמְטֹרָף. הוּא לֹא קִבֵּל כִּמְעַט מִן הַדְּבָרִים שׁוּם רְשָׁמִים בִּלְתִּי אֶמְצָעִיִים. הָעוֹלָם הַחִיצוֹנִי נִרְאָה לוֹ מְרֻחָק יוֹתֵר מִכְּפִי שֶׁהוּא נִרְאֵה לָנוּ.

וְעוֹד דָּבָר נִגְרַם לוֹ עַל יְדֵי מַצַּב נֶפֶשׁ עָלוּב זֶה: טִיבוֹ נַעֲשָׂה רָע.

וְאָמְנָם הוּא נַעֲשָׂה מְרֻשָּׁע מִפְּנֵי שֶׁנֶּהְפַּךְ וְהָיָה לְפֶרֶא אָדָם; וְהוּא נֶהְפַּךְ וְהָיָה לְפֶרֶא אָדָם מִפְּנֵי שֶׁגּוּפוֹ הָיָה לָקוּי בְּמוּמִים. בְּטִבְעוֹ הָיָה הִגָּיוֹן כְּמוֹ בְּטֶבַע יֶתֶר הָאֲנָשִׁים. וְהַכֹּחַ הַכַּבִּיר אֲשֶׁר לְגוּפוֹ גָרַם אַף הוּא לְרִשְׁעוּתוֹ: “Malus puer robustus”⁵⁸ – אוֹמֵר הוֹבְּס. וְאוּלָם אֵין לְקַפֵּחַ זְכוּת בְּרִיָּה: אֶפְשָׁר שֶׁיֵּצֶר הָרִשְׁעוּת לֹא הָיָה נָטוּעַ בּוֹ מִטִּבְעוֹ. מִיּוֹם שֶׁבָּא בְּקֶרֶב בְּנֵי הָאָדָם חָשׁ אֶת עַצְמוֹ מְבֻזֶּה, נִקְלֶה וּמְתֹעָב, וּבִרְבוֹת הַיָּמִים רָאָה אֵת כָּל הַפְּגָעִים הָאֵלֶּה בְּמוֹ עֵינָיו.

כָּל זֶה גָרַם לוֹ שֶׁיַּעְלִים אֶת פַּרְצוּפוֹ מֵעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת: הוּא מָצָא בְּבֵית הַכְּנֵסִיָּה אֵת כָּל עוֹלָמוֹ. עוֹלָם זֶה הָיָה מָלֵא פְּסִילֵי שַׁיִשׁ, מְלָכוֹת, קְדוֹשִׁים וְחַשְׁמַנִּים, וְכָל אֵלֶּה, לַמִּצְעָר, לֹא הֵטִילוּ בּוֹ אֶת לִגְלוּגָם, אֶלָּא אָצְלוּ לוֹ בַּחֲשַׁאי רַחֲמִים טוֹבִים. הַפְּסִילִים הָאֲחֵרִים, פְּסִילֵי הַשֵּׁדִים וְהַמְחַבְּלִים, לֹא שָׁמְרוּ לוֹ שִׂנְאָה; שֶׁהֲרֵי קְוָזִימוֹדוֹ הָיָה מִן הַדּוֹמִים לָהֶם. לְהֵפֶךְ, הַלָּלוּ לִגְלְגוּ בְּוַדַּאי עַל הָאֲנָשִׁים הָאֲחֵרִים. הַקְּדוֹשִׁים שָׁמְרוּ לוֹ יְדִידוּת וְהֶעִתּירוּ עָלָיו אֶת בִּרְכוֹתֵיהֶם; וְגַם שֵׁדֵי הַשַּׁחַת הָיוּ יְדִידָיו וּמָגִנָּיו. וּמִשּׁוּם כָּךְ הָיָה כּורֵעַ פְּעָמִים שָׁעוֹת רְצוּפוֹת לְיַד אֶחָד מִפְּסִילֵי הָאֶבֶן הָאֵלֶּה וְהִרְבָּה אִתּוֹ שִׂיחָה מִתּוֹךְ הִתְבּוֹדְדוּת. וְאִם נִתְקַל בּוֹ מִי־שֶׁהוּא לְפֶתַע פִּתְאֹם, נֶחְפַּז וּברַח מִשָּׁם כְּאוֹהֵב שֶׁנִּתְפַּס בִּמְקוֹם הָאֲהָבִים.

בְּבֵית הַכְּנֵסִיָּה מָצָא לֹא רַק חֶבְרַת רֵעִים, כִּי אִם גַּם אֵת כָּל הָעוֹלָם וְאֵת כָּל הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ. הוּא לֹא בִּקֵּשׁ לְעַצְמוֹ נוֹפֵי־אִילָנוֹת אֲחֵרִים חוּץ מֵאֵלֶּה הַמַּזְהִירים בִּשְׁלַל צְבָעִים עַל פְּנֵי חַלּוֹנוֹת בֵּית הַכְּנֵסִיָּה, לֹא בִּקֵּשׁ אֶלָּא אֶת הַצֵּל הַיּוֹרֵד מִמִּקְלַעַת הֶעָלִים הָעֲשׂוּיָה אֵבֵן, מִקְלַעַת זוֹ הַמְּלֵאָה צִפֳרִים וְעוֹטֶרֶת אֶת הַכַּפְתּוֹר אֲשֶׁר לָעַמּוּדִים הַזַּכְּסִיִּים; הוּא לֹא בִּקֵּשׁ לְעַצְמוֹ הָרִים אֲחֵרִים מִחוּץ לַמִּגְדָּלִים הָעֲצוּמִים אֲשֶׁר לְבֵית הַכְּנֵסִיָּה וְיַמִּים אֲחֵרִים מִחוּץ לְפָרִיס הַמַּכָּה גַלִּים לְרַגְלֵי הַמִּגְדָּלִים הָאֵלֶּה.

וְאוּלָם בְּבִנְיָן זֶה, שֶׁהָיָה לוֹ בִּבְחִינַת אֵם, נִמְצָא דְבַר־מָה הָאָהוּב עָלָיו בְּיוֹתֵר, הַמְעוֹרֵר אֶת נַפְשׁוֹ וְנוֹתֵן כֹּחַ לִכְנָפֶיהָ אֲשֶׁר עֻלְּפוּ בַּמִּסְתָּרִים – הֲלֹא הֵם הַפַּעֲמוֹנִים. הוּא אָהַב אוֹתָם, חָלַק לָהֶם לְטִיפוֹת, הִרְבָּה אִתָּם שִׂיחָה וְהֵבִין אֶת לְשׁוֹנָם. לְכֻלָּם נוֹדְעָה חִבָּה מִמֶּנּוּ – הֶחֵל בַּפַּעֲמוֹנִים נוֹתְנֵי הַזֶּמֶר אֲשֶׁר בְּמַעֲלֵה הַבַּיִת וְעַד הַפַּעֲמוֹן הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לְכוֹתֶרֶת הַגַּג הַקִּדְמִית. מִגְדַּל הַפַּעֲמוֹנִים הַפְּנִימִי וּשְׁנֵי הַמִּגְדָּלִים הָרָאשִׁיִּים הָיו לוֹ בִּבְחִינַת כְּלוּבֵי־צִפֳרִים אַדִּירִים, וְהַמְזַמְּרִים שֶׁבְּתוֹכָם – חֲנִיכָיו הַנּוֹתְנִים אֶת זִמְרָתָם רַק לִשְׁמוֹ. וַהֲרֵי אֵלּוּ הָיוּ הַפַּעֲמוֹנִים שֶׁהֵבִיאוּ אוֹתוֹ לִידֵי חֵרְשׁוּת; וְאוּלָם יֵשׁ שֶׁהָאֵם אוֹהֶבֶת בְּיוֹתֵר אֶת הַיֶּלֶד הַגּוֹרֵם לָהּ יִסּוּרִים יְתֵרִים.

מוּבָן מֵאֵלָיו, כִּי אָזְנוֹ לֹא הָיְתָה מְסֻגֶּלֶת לִשְׁמֹעַ אֶלָּא אֶת קוֹל הַפַּעֲמוֹנִים. מִבְּחִינָה זוֹ אָהַב אֶת הַפַּעֲמוֹן הַגָּדוֹל אַהֲבָה יְתֵרָה. בֵּין מִשְׁפַּחַת הוֹלְמֵי־הַלְמוּת אֵלֶּה רָאָה כַּטּוֹב לְפָנָיו אֶת הַפַּעֲמוֹן הַגָּדוֹל, זֶה שֶׁהָיָה מְקַפֵּץ וּמְדַלֵּג סְבִיבוֹ בִּימֵי הַחַגִּים. בַּת־הַלְמוּת זוֹ שְׁמָהּ הָיָה מִרְיָם. הִיא שָׁכְנָה לְבַדָּהּ בַּמִּגְדָּל הַדְּרוֹמִי עִם אֲחוֹתָהּ יַ’קּוֹלִין, זוֹ הַקְּטַנָּה מִמֶּנָּה וּתְלוּיָה עַל יָדָהּ בְּמִסְגֶּרֶת קְטַנָּה יוֹתֵר. אוֹתָהּ יַ’קּוֹלִין נִקְרְאָה עַל שֵׁם אִשְׁתּוֹ שֶׁל יַ’ן מוֹנְטֶגּוּ, הוּא הָאִישׁ שֶׁנָּדַב אֶת הַפַּעֲמוֹן לְבֵית הַכְּנֵסִיָּה; וְאוּלָם זְכוּת זוֹ לֹא עָמְדָה לוֹ אַחֲרֵי כֵן כְּשֶׁעָלָה לַגַּרְדֹּם בְּמוֹנְפוֹקוֹן⁵⁹. בַּמִּדְדָּל הַשֵׁנִי נִמְצְאוּ שִׁשָּׁה פַּעֲמוֹנִים אֲחֵרִים, וְיֶתֶר שֵׁשֶׁת הַפַּעֲמוֹנִים הַקְּטַנִּים הָיוּ תְּלוּיִם בַּמִּגְדָּל הַפְּנִימִי יַחַד עִם פַּעֲמוֹן הָעֵץ, שֶׁלֹּא הָיָה מְצַלְצֵל אֶלֶּא בְּעֶרֶב הַפָּסַח. חֲמִשָּׁה־עָשָׂר פַּעֲמוֹנִים הָיוּ לוֹ אֵפוֹא לִקְוָזִימוֹדוֹ בְּהַרְמוֹנוֹ, אֲבָל הַפַּעֲמוֹן הַגָּדוֹל הָיָה חָבִיב עָלָיו יוֹתֵר מִכֻּלָּם.

מַה גְדוֹלָה הָיְתָה שִׂמְחַת קְוָזִימוֹדוֹ בְּיוֹם שֶׁהַפַּעֲמוֹנִים נָתְנוּ הַלְמוּת רוֹמֵמָה!

בּוֹ בָּרֶגַע שֶׁקִּבֵּל רְשׁוּת מִן הַסְּגָן וְשָׁמַע מִפִּיו אֶת הַמִּלָּה “עֲלֵה!” – מִיָּד טִפֵּס וְעָלָה בַּמַּדְרֵגוֹת הַנִּפְתָּלוֹת אֲשֶׁר לַמִּגְדָּל חִישׁ קַל מֵאִישׁ הַיּוֹרֵד בָּהֶן. חֲסַר־נְשִׁימָה הָיָה נִכְנָס לְתָא הַמְּרוֹמִים אֲשֶׁר לַפַּעֲמוֹן; רֶגַע אֶחָד הִתְבּוֹנֵן בַּפַּעֲמוֹן מִתּוֹךְ יִרְאַת כָּבוֹד וְאַהֲבָה; אַחֲרֵי כֵן פָּנָה אֵלָיו בְּדִבְרֵי חִָּה, לִטֵּף אוֹתוֹ בַּיָּד כְּשֵׁם שֶׁמְּלַטְּפִים סוּס אָהוּב הָעוֹמֵד לָצֵאת לְדֶרֶךְ רְחוֹקָה. לְאַחַר שֶׁחָלַק אֶת מְנָת הַחִבָּה הָרִאשׁוֹנָה פָּנָה אֶל הַפַּעֲמוֹנִים שֶׁבַּדְּיוֹטָה הָעֶלְיוֹנָה וְצִוָּה לָהֶם שֶׁיַּתְחִילוּ בַּדָּבָר. הַלָּלוּ נִתְלוּ עַל צִדָּם, הַסְּלִיל הִשְׁמִיעַ קוֹל שְׁרִיקָה, נַרְתִּיק הַמַּתֶּכֶת הֶעָצוּם הִתְחִיל מִתְנוֹעֵעַ לְאִטּוֹ. קְוָזִימוֹדוֹ הָיָה מְלַוֶּה אֶת הַפַּעֲמוֹן בְּעֵינָיו כְּשֶׁהוּא אָחוּז רְעָדָה. וְהִנֵּה הִכָּה הָעִנְבָּל מַכָּה אַחַת עַל דֹּפֶן הַמַּתֶּכֶת וְהִרְעִיד אֶת הַקּוֹרְיָה אֲשֶׁר מִתַּחַת לְרַגְלֵי קְוָזִימוֹדוֹ. וְאַף קְוָזִימוֹדוֹ נִזְדַּעְזַע לְהַלְמוּת הַפַּעֲמוֹן.

“הֵחָפְזוּ,” קָרָא קְוָזִימוֹדוֹ וְנָתַן אֶת קוֹלוֹ בִּצְחוֹק מְטֹרָף. בֵּין כֹּה וָכֹה וְהַפַּעֲמוֹן הַגָּדוֹל הִגְבִּיר אֶת תְּנוּעָתוֹ, וּכְכֹל אֲשֶׁר הִרְחִיק לָעוּף לִצְדָדִין כֵּן גָּדַל הַבָּרָק בְּעֵינֵי קְוָזִימוֹדוֹ. וְהִנֵּה הִגִּיעַ הַפַּעֲמוֹן לִידֵי מְעוּפוֹ הַָּדוֹל בְּיוֹתֵר; הַמִּגְדָּל נִזְדַּעְזַע כֻּלּוֹ עַל קִירוֹתָיו, עוֹפֶרֶת גַּגּוֹ וְאְַנֵי הַגָּזִית שֶׁלּוֹ. הָרְעָדָה אָחֲזָה כְּאַחַת אֶת עַמּוּדֵי הַמַּסָּד וְאֶת פִּתּוּחֵי הָאֶבֶן אֲשֶׁר לְקוֹבַע הַגָּג. קְוָזִימוֹדוֹ תָּסַס כֻּלּוֹ מֵרֹב הִתְרַגְּשׁוּת; הָיָה רָץ לִצְדָדִין וְחוֹזֵר אֶל מְקוֹמוֹ, וְכָל גּוּפוֹ הָיָה מַרְעִיד יַחַד עִם הַמִּגְדָּל. הַפַּעֲמוֹן הַמִּסְתָּעֵר וְהַמִּתְהוֹלֵל הֵעִיף חֲלִיפוֹת אֶל שְׁנֵי קִירוֹת הַמִּגְדָּל אֶת לוֹעַ הַמַּתֶּכֶת שֶׁלּוֹ, זֶה שֶׁהֵקִיא אֶת רוּחַ הַסְּעָרָה הַנִּשְׁמַעַת בְּמֶרְחַק אַרְבָּעָה מִילִים. קְוָזִימוֹדוֹ נִתְיַצֵּב כְּנֶגֶד הַלּוֹעַ הָרָחָב; הוּא כָּרַע עַל בִּרְכָּיו, הִתְרוֹמֵם עַל רַגְלָיו עִם כָּל הַכָּאָה חוֹזֶרֶת שֶׁל הַפַּעֲמוֹן, בָּלַע אֶת הַהַלְמוּת הָאַדִּירָה, הִִּיט חֲלִיפוֹת אֶל הַכִּכָּר הַמְּלֵאָה אָדָם, אֲשֶׁר הִשְׂתָּרְעָה לְרַגְלָיו בְּעֹמֶק שֶׁל מָאתַיִם רֶגֶל, וְאֶל לְשׁוֹן הַמַּתֶּכֶת אֲשֶׁר הִרְעִימָה מִדֵּי רֶגַע בְּרֶגַע עַל אָזְנָיו. זֹאת הָיְתָה הַשָּׂפָה הַיְחִידָה הַנִּשְׁמַעַת לְאָזְנָיו, הַצְּלִיל הָאֶחָד הַפּוֹתֵחַ לְפָנָיו אֶת הַדְּמָמָה. כּאן רָאָה לְעַצְמוֹ רְוָחָה, דֻּגְמַת צִפּוֹר הַמַּפְלִיגָה בְּקַרְנֵי הַשָּׁמֶשׁ. וּפְתְאֹם דָּבְקָה בּוֹ הוֹלְלוּת הַטֵּרוּף אֲשֶׁר לַפַּעֲמוֹן; מַרְאֵהוּ נַעֲשָׂה מְשֻׁנֶּה; כְּאוֹתוֹ עַכָּבִישׁ הָאוֹרֵב לַזְּבוּב כֵּן צִפָּה לִקְרַאת הַפַּעֲמוֹן הָעוֹבֵר בִּיעָף וְהָיָה מִתְנַפֵּל עָלָיו מִתּוֹךְ הִסְתָּעֲרוּת־פִּתְאֹם. וְכָךְ, כְּשֶׁהוּא מְרַחֵף עַל פְּנֵי תְּהוֹם וְנִקְלָע לְכָאן וּלְכָאן בַּד בְּבַד עִם מְעוּף הַפַּעֲמוֹן, הָיָה תּוֹפֵס בִּבְדַל אָזְנָהּ שֶׁל מִפְלֶצֶת מַתֶּכֶת זוֹ, סוֹגְרָהּ בֵּין בִּרְכָּיו, מְדַרְבֵּן אוֹתָהּ בָּאַנְקוֹל שֶׁבְּיָדוֹ וּמַכְפִּיל אֶת כֹּחַ הַהַלְמוּת עַל יְדֵי דְחִיפָה גְדוֹלָה שֶׁבְּכָל כֹּבֶד גּוּפוֹ. וְאוֹתָהּ שָׁעָה, עִם רְעִידַת הַמִּגְדָּל, הָיָה קְוָזִימוֹדוֹ שׁוֹאֵג וְחוֹרֵק אֶת שִׁנָּיו, שַׂעֲרוֹתָיו הָאֲדֻמּוֹת סָמְרוּ עַל רֹאשׁוֹ, חָזוֹ הִתְרוֹמֵם וְהָמָה כְּמַפּוּחַ, עֵינוֹ יָרְתָה בְּרָקִים, וְהַפַּעֲמוֹן־הַמִּפְלֶצֶת הִלֵּךְ לְרַגְלָיו אֶת הַלְמוּתוֹ הַסּוֹעֶרֶת; אֵין זֶה עוֹד הַפַּעֲמוֹן הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לְנוֹטְר־דַּם וְאֵין זֶה עוֹד קְוָזִימוֹדוֹ, כִּי אִם מַחֲזֵה דִמְיוֹן, עַרְבּוּבְיָה, סַעַר, טֵרוּף שֶׁל סוּס מֵחֲמַת מְהוּמָה, רוּחַ עַרְטִילָאִית הַצְּמוּדָה אֶל אֻכָּף מִתְעוֹפֵף, יְצוּר פֶּלִאי שֶׁחֶצְיוֹ פַּעֲמוֹן וְחֶצְיוֹ בֶּן־אָדָם, מִין אַסְטוֹלְף⁶⁰ אָיֹם הַדּוֹאֶה בָּאֲוִיר עַל פְּנֵי סוּס בַּעַל כְּנָפַיִם הֶעָשׂוּי מַתֶּכֶת.

יְצוּר מוּזָר זֶה נָסַךְ רוּחַ חַיִּים מְיֻחָד בְּמִינוֹ עַל כָּל הַהֵיכָל. אֶפְשָׁר לוֹמַר, אִם נְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן אֱמוּנוֹת הַהֶבֶל שֶׁל הֶהָמוֹן, כִּי אֵד רָזִים שָׁפַע מִמֶּנּוּ וְחִיָּה אֶת אַבְנֵי נוֹטְר־דַּם וּמִלֵּא עֲוִית חַיִּים אֶת חֲרִיצֵי הַבָּיִת. אִם רַק נִמְצָא קְוָזִימוֹדוֹ בְּבֵית הַכְּנֵסִיָּה אָז הֶאֱמִינוּ רַבִּים, כִּי הַפְּסִילִים אֲשֶׁר בַּיְצִיעִים וּבַשַּׁעַר מְלֵאִים תְּנוּעָה. וְיָדָיו אִמְּנוּ בֶּאֱמֶת אֶת הַבַּיִת כְּשֵׁם שֶׁמְּאַמְּנִים יְצוּר מֵבִין וּמַקְשִׁיב; הוּא הָיָה מְעוֹרֵר אוֹתוֹ לָתֵת אֶת קוֹלוֹ הָאַדִּיר, הוּא נִשְׁתַּלֵּט בְּקִרְבּוֹ וְנִהְיָה לִשְׁכִינַת הַמָּקוֹם. דּוֹמֶה הָיָה כִּי קְוָזִימוֹדוֹ נָפַח רוּחַ חַיִּים בַּבִּנְיָן הֶעָצוּם. מְצִיאוּתוֹ הֻרְגְּשָׁה בְּכָל מָקוֹם, הוּא הוֹפִיעַ בְּעֵת אַחַת גַּם פֹּה וְגַם שָׁם, וּמֵעַל שִׂיא אַחַד הַמִּגְדָּלִים נִתְגַּלָּה לְעֵין הָרוֹאִים הַנִּפְחָדִים גַּמָּד מוּזָר אֲשֶׁר טִפֵּס וְהִתְפַּתֵּל, זָחַל עַל אַרְבַּע, שִׁלְשֵׁל אֶת עַצְמוֹ מִצַּד חוּץ עַל פְּנֵי הַתְּהוֹם, דִּלֵּג מִבְּלִיטָה לִבְלִיטָה וְהָיָה בּוֹדֵק אֶת חֲלַל הַגּוּף שֶׁל אַחַד הַפְּסִילִים: זֶה הָיָה קְוָזִימוֹדוֹ הַמְבַעֵר אַחֲרֵי קִנֵּי עוֹרְבִים. וּבְעוֹד רֶגַע וְהִנֵּה נִמְצָא בְּאַחַת הַפִּנּוֹת יְצוּר פֶּלִאי, כּוֹרֵעַ תַּחְתָּיו וְקוֹדֵר לְנַפְשׁוֹ: זֶה הָיָה קְוָזִימוֹדוֹ הַשָּׁקוּעַ בְּהִרְהוּרִים. וְעוֹד מְעַט וּמֵעַל מִגְדָּל נִרְאֲתָה דְמוּת גּוּף, רֹאשׁ אַדִּיר וְאֶגֶד אֲבָרִים מִתְפַּתְּלִים, וְהִיא מִתְנוֹדֶדֶת בְּכָל כֹּחָהּ בִּקְצֵה אַחַד הָעַמּוּדִים: זֶה הָיָה קְוָזִימוֹדוֹ הַמְנַעֲנֵעַ פַּעֲמוֹנִים לִתְפִלָּה. וּבַלֵּילוֹת הָיוּ רוֹאִים פַּעַם בְּפַעַם כְּעֵין דְּמוּת מִפְלֶצֶת עַל גַּבֵּי הַמַּעֲקֶה הַקַּל וְהַפָּתוּחַ שֶׁמִּסָּבִיב לַמִּגְדָּלִים: אַף זֶה הָיָה הַגִּבֵּן הַשּׁוֹכֵן בְּנוֹטְר־דַּם. בִּרְגָעִים כָּאֵלֶּה, לְפִי דִבְרֵי הַשְּׁכֵנִים, הִתְעַלֵּם עַל פְּנֵי הַבַּיִת כֻּלּוֹ מַשֶּׁהוּ שֶׁלֹּא מֵעוֹלָם זֶה, כֻּלּוֹ רָז וְכֻלּוֹ אֵימָה; פֹּה וָשָׁם פָּעֲרוּ הַפְּסִילִים אֶת פִּיהֶם וּפָקְחוּ אֶת עֵינֵיהֶם; הַכְּלָבִים שֶׁבָּהֶם נָבְחוּ, וְכָל הַנְּחָשִׁים וְהַדְּרָקוֹנִים הַשּׁוֹמְרִים עַל הַבַּיִת מִסָּבִיב – לָחֲשׁוּ בִּלְשׁוֹנָם. וְאִם קָרָה כַּדָּבָר הַזֶּה אוֹר לְחַג הַמּוֹלָד, בִּזְמַן שֶׁהַפַּעֲמוֹן הַגָּדוֹל הִשְׁמִיעַ כִּבְיָכֹל קוֹל חָנוּק מִדֵּי קָרְאוֹ אֶת הַמַּאֲמִינִים לְתַהֲלוּכַת הַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עִם חֲצוֹת הַלַּיְלָה, אָז לָבְשָׁה חָזִית הַבַּיִת הַחֲשֻׁכָּה מַרְאֶה מוּזָר עַד מְאֹד, וְהָיָה דוֹמֶה, כִּי הַשַּׁעַר הַגָּדוֹל בּוֹלֵעַ אֶת הֲמוֹנֵי הָאֲנָשִׁים וְהַכּוֹתֶרֶת אֲשֶׁר עָלָיו מַבִּיטָה בָּהֶם כְּעַיִן רוֹאָה. וּקְוָזִימוֹדוֹ לְבַדּוֹ הָיָה הַגּוֹרֵם לְכָל אֵלֶּה. בְּמִצְרַיִם הָיָה נֶחְשָׁב לְאֵל הַמִּקְדָּשׁ הַזֶּה; בִּימֵי הַבֵּינַיִם אָמְרוּ עָלָיו כִּי הוּא הָרוּחַ הָרָעָה אֲשֶׁר לַמָּקוֹם: וְהוּא הָיָה הַנֶּפֶשׁ הַשּׁוֹכֶנֶת בַּבִּנְיָן.

אֵלֶּה הַיּוֹדְעִים כִּי קְוָזִימוֹדוֹ רָאָה כָּאן חַיִּים – יֵשׁ שֶׁהֵם רוֹאִים עַכְשָׁו אֶת הַבַּיִת כְּרֵיק, כַּחֲסַר נֶפֶשׁ, כְּגֹלֶם בְּלִי רוּחַ חַיִּים. מַרְגִּישִׁים כִּי הָיָה כָּאן דְּבַר־מָה וְנֶעְלַם לִבְלִי שׁוּב. הַגּוּף הָאַדִּיר נָפַח אֶת נַפְשׁוֹ; הוּא נַעֲשָׂה שֶׁלֶד; הָרוּחַ יָצְאָה וְאֵינֶנָּה, אֵין רוֹאִים אֶלָּא אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר שָׁם שָׁכְנָה רוּחַ זוֹ לְפָנִים. הַבַּיִת דּוֹמֶה עַכְשָׁו לְגֻלְגֹּלֶת מֵתָה שֶׁנִּשְׁאֲרוּ לָהּ חוֹרֵי הָעֵינַיִם, אֲבָל הַלָּלוּ אֵין בָּהֶם כָּל מֶבַּט חַיִּים.

ד. הַכֶּלֶב וַאֲדוֹנָיו

וְאוּלָם אִישׁ אֶחָד הָיָה שׁוֹנֶה בְּעֵינֵי קְוָזִימוֹדוֹ מִיֶּתֶר הָאֲנָשִׁים; אֶת הָאִישׁ הַזֶּה לֹא הִתְהַלֵּךְ קְוָזִימוֹדוֹ בְּעָקְבָה וּבְאֵיבָה וְאוֹתוֹ אָהַב כְּמוֹ אֶת בֵּית מִקְדָּשׁוֹ, וַאֲפִילוּ יוֹתֵר מִזֶּה: שֵׁם הָאִישׁ הָיָה קְלוֹד פְרוֹלוֹ.

הַדָּבָר פָּשׁוּט עַד מְאֹד. קְלוֹד פְרוֹלוֹ אָסַף אוֹתוֹ אֶל בֵּיתוֹ, נִהְיָה לוֹ לְאָב, כִּלְכֵּל וְגִדֵּל אוֹתוֹ. בְּיַלְדוּתוֹ, בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ מִפְלָט מִפְּנֵי יְלָדִים אוֹ כְּלָבִים, הָיָה רָגִיל לְהִתְכַּנֵּס לְבֵין בִּרְכָּיו שֶׁל קְלוֹד פְרוֹלוֹ. מִפִּי קְלוֹד פְרוֹלוֹ לָמַד אֶת הַדִּּוּר, אֶת הַקְּרִיאָה וְאֶת הַכְּתִיבָה. וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן – קְלוֹד פְרוֹלוֹ הִפְקִיד אוֹתוֹ עַל הַפַּעֲמוֹנִים. וְהַפַּעֲמוֹן הַגָּדוֹל הָיָה לְגַבֵּי קְוָזִימוֹדוֹ בִּבְחִינַת יוּלִיָּה לְגַבֵּי רוֹמֵאוֹ.

וּמִשּׁוּם כָּךְ רָחַשׁ לֵב קְוָזִימוֹדוֹ תּוֹדָה עֲמֻקָּה וְעַזָּה לְאֵין קֵץ; וְאַף עַל פִּי שֶׁמֵּיטִיבוֹ הֶרְאָה לוֹ לְעִתִּים קְרוֹבוֹת פָּנִים נְסוּכִים קַדְרוּת וִיהִירוּת וְהָיָה מְדַבֵּר אֵלָיו בְּלָשׁוֹן קְצָרָה וְקָשָׁה, כְּדֶרֶךְ שַׁלִּיט, בְּכָל זֹאת לֹא הִתְכַּחֵשׁ קְוָזִימוֹדוֹ אַף רֶגַע אֶחָד לְרֶגֶשׁ זֶה שֶׁל הַכָּרַת טוֹבָה. קְוָזִימוֹדוֹ שִׁמֵּשׁ לָאָב הַכֹּהֵן עֶבֶד נִכְנָע, מְשָׁרֵת מַקְשִׁיב, כֶּלֶב שׁוֹמֵר. לְאַחַר שֶׁשּׁוֹמֵר הַפַּעֲמוֹנִים הַמִּסְכֵּן נִתְחָרֵשׁ, יָצְרוּ לָהֶם הַשְּׁנַיִם שְׂפַת־סִמָּנִים מֻפְלָאָה שֶׁהָיְתָה מוּבֶנֶת רַק לָהֶם לְבַדָּם. וְכָךְ יָצָא הַדָּבָר, כִּי קְוָזִימוֹדוֹ לֹא הָיָה לוֹ שִׂיחַ וָשִׂיג אֶלָּא עִם הָאָב הַכֹּהֵן בִּלְבָד. בְּכָל הָעוֹלָם הָיוּ לוֹ עַכְשָׁו רַק שְׁנֵי דְבָרִים שֶׁאֲלֵיהֶם הָיָה קָשׁוּר; נוֹטְר־דַּם וּקְלוֹד פְרוֹלוֹ. הָאָב הַכֹּהֵן שָׁלַט בְּשׁוֹמֵר הַפַּעֲמוֹנִים שִׁלְטוֹן בְּלִי מְצָרִים, וְשׁוֹמֵר הַפַּעֲמוֹנִים הָיָה מָסוּר לָאָב הַכֹּהֵן בְּמִדָּה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה. קְוָזִימוֹדוֹ הָיָה מוּכָן לְהַפִּיל אֶת עַצְמוֹ אֶל הַתְּהוֹם מֵרֹאשׁ הַמִּגְדָּלִים שֶׁל נוֹטְר־דַּם – אִלּוּ נָתַן לוֹ קְלוֹד סִמָּן לְכָךְ וְאִלּוּ שִׁעֵר קְוָזִימוֹדוֹ כִּי זֶה יִגְרֹם לָאָב הַכֹּהֵן קוֹרַת־רוּחַ. כְּעֵין דָּבָר פֶּלִאי הָיָה צָפוּן בְּכָל הֶעָצְמָה הַגּוּפָנִית הַזֹּאת שֶׁל קְוָזִימוֹדוֹ שֶׁלֹּא נוֹצְרָה כִּבְיָכֹל אֶלָּא לְשַׁמֵּשׁ בֶּן־אָדָם אַחֵר. וַדַּאי שֶׁהָיְתָה כָּאן מְסִירוּת יֶלֶד לְגַבֵּי אָבִיו וְהִתְמַכְּרוּת עֶבֶד לְגַבֵּי רַבּוֹ, אֲבָל כָּאן נִרְאֲתָה כְּמוֹ כֵן פְּעֻלַּת הַקֶּסֶם אֲשֶׁר קָסְמָה נֶפֶשׁ אַחַת לַשְּׁנִיָּה. יְצוּר עָלוּב, מְגֻשָּׁם וּכְבַד תְּנוּעָה הִרְכִּין אֶת רֹאשׁוֹ וְעָמַד כְּמִתְחַנֵּן בִּפְנֵי רוּחַ רוֹמֵמָה וַעֲמֻקָּה אֲשֶׁר יִתְרוֹן כֹּחַ לָהּ וְיִתְרוֹן מַעֲלָה. וְאוּלָם הַסִּבָּה הָעִקָּרִית לְכָל אֵלֶּה הָיְתָה הַכָּרַת הַטּוֹבָה, הַכָּרַת טוֹבָה לְאֵין קֵץ, הַנַּעֲלָה עַל כָּל מָשָׁל וְדִמְיוֹן. הַאֵין מִדָּה טוֹבָה זוֹ רְאוּיָה שֶׁיַּחְשְׁבוּהָ בִּכְלָל הַמִּדּוֹת הַמְשֻׁבָּחוֹת שֶׁל בְּנֵי־הָאָדָם? לְפִי זֶה מֻתָּר לָנוּ לוֹמַר, כִּי מֵעוֹלָם לֹא אָהַב שׁוּם כֶּלֶב אוֹ סוּס אוֹ פִּיל אֶת אֲדוֹנָיו כְּכֹל אֲשֶׁר קְוָזִימוֹדוֹ אָהַב אֶת אֲדוֹנָיו.

ה. הֶמְשֵׁךְ הַפֶּרֶק הַמְסַפֵּר עַל אֹדוֹת קְלוֹד פְרוֹלוֹ

בִּשְׁנַת 1482 הָיָה קְוָזִימוֹדוֹ כְּבֶן עֶשְׂרִים שָׁנָה וּקְלוֹד פְרוֹלוֹ הָיָה כְֶּן שְׁלֹשִׁים וְשֵׁשׁ שָׁנִים. הָאֶחָד נַעֲשָׂה גָדוֹל, הַשֵּׁנִי נַעֲשָׂה זָקֵן.

קְלוֹד פְרוֹלוֹ לֹא הָיָה עוֹד הַסְּטוּדֶנְט הַתָּמִים הַלּוֹמֵד תּוֹרָה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ טוֹרְשִׁי, הָאַבְרֵךְ הַמְכַלְכֵּל בְּרַחֲמִים יֶלֶד קָטָן, הַפּילוֹסוֹף הָרַךְ בְּשָׁנִים וְגָדוֹל בַּהֲזָיָה, זֶה שֶׁיָּדַע הַרְבֵּה דְבָרִים וְהָיָה בּוּר בְּכַמָּה דְבָרִים אֲחֵרִים. עַכְשָׁו הוּא כֹּמֶר קַפְּדָן, מְהֻגָּן וְנִזְעָם, רוֹעֶה נְשָׁמוֹת, הָאָב הַכֹּהֵן מִיֹוֹזַס, הַסְּגָן הַשֵּׁנִי לַחַשְׁמַן, מְמֻנֶּה עַל שְׁנֵי מְחוֹזוֹת כְּהֻנָּה, מוֹנְשֶׁרִי וְשָׁטוֹפוֹר, וְעַל מֵאָה וְשִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה כְּמָרִים. הוּא הָיָה אִישׁ קוֹדֵר הַמְעוֹרֵר יִרְאַת כָּבוֹד, וְכָל נַעֲרֵי הַמַּקְהֵלָה, הַלְּבוּשִׁים כָּתְנוֹת דּוּכָן וּמְעִילִים, וּמְזַמְּרֵי הַתְּפִלָּה שֶׁבְּנוֹטְר־דַּם, הֵם אַנְשֵׁי חֶבֶר הַנְּזִירִים עַל שֵׁם אוֹגוּסְטִינוּס הַקָּדוֹשׁ – כֻּלָּם הָיוּ אֲחוּזֵי רְעָדָה כְּשֶׁרָאוּ אוֹתוֹ מְהַלֵּךְ לְאִטּוֹ מִתַּחַת לַקֶּשֶׁת הַגְּבוֹהָה אֲשֶׁר לַדּוּכָן, מַרְאֵהוּ אוֹמֵר גָּאוֹן, דְּמוּתוֹ כְּאִישׁ שָׁקוּעַ בְּהִרְהוּרִים, יָדָיו שְׁלוּבוֹת וְרֹאשׁוֹ מוּרָד לָאָרֶץ עַד כְּדֵי כָּךְ, שֶׁלֹּא נִרְאָה לָעַיִן אֶלָּא מִצְחוֹ הָרָם וְהָעוֹטֶה קָרָחַת.

וְזֹאת לְהוֹסִיף, כִּי דוֹם⁶¹ קְלוֹד פְרוֹלוֹ לֹא חָדַל מִלַּמֵּד תּוֹרָה אֶת אָחִיו וּמִדְּאֹג לְחִנּוּכוֹ, – שְׁנֵי דְבָרִים שֶׁמִּלְּאוּ אֵת כָּל חַיָּיו. אֲבָל בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמָן זֹרְקָה כָּאן מְרִירוּת בְּעִנְיָנִים עֲרֵבִים אֵלֶּה. בִּרְבוֹת הַזְּמָן, אוֹמֵר פָּאוּלוּס דִּיאָקוֹנוּס, יַסְרִיחַ גַּם הַשּׁוּמָן. הַקָּטֹן יוֹהַן פְרוֹלוֹ, הַמְכֻנֶּה דֶה־מוֹלֶן עַל שֵׁם הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ נִתְחַנֵּךְ, לֹא הָלַךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הִתְוָה לוֹ אָחִיו הַגָּדוֹל. קְלוֹד פְרוֹלוֹ קִוָּה לִרְאוֹת אֶת חֲנִיכוֹ יְרֵא שָׁמַיִם וּמַקְשִׁיב, אוֹהֵב תּוֹרָה וְהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר. אֲבָל אָחִיו הַקָּטֹן הָיָה בִּימֵי גִדּוּלוֹ כְּאַחַד הָעֵצִים הָרַכִּים הַמַּמְרִים אֶת פִּי הַגַּנָּן וּמַטִּים אֶת עַצְמָם מִתּוֹךְ עַקְשָׁנוּת אֶל הַצַּד אֲשֶׁר מִשָּׁם יָבוֹאוּ אֲלֵיהֶם אוֹר וַאֲוִיר, – הָאָח הַקָּטֹן הִטָּה אֵפוֹא אֶת נוֹפוֹ וְעָשָׂה אֶת הֲמוֹן עֲנָפָיו הַיָּפִים וְהָעֲבֻתִּים רַק לְצַד עַצְלוּת, בִּטּוּל תּוֹרָה וּפְרִיצוּת. הוּא הָיָה בִּמְלֹא הַמּוּבָן שֵׁד מִשַּׁחַת וְהִשְׂבִּיעַ אֶת קְלוֹד פְרוֹלוֹ מְרוֹרִים, לְעֻמַּת זֶה הָיָה עַלִּיז וְזָרִיז וְשִׁעֲשַׁע עַל יְדֵי כָּךְ אֶת אָחִיו הַגָּדוֹל. קְלוֹד מָסַר אוֹתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ טוֹרְשִׁי, אֲשֶׁר שָׁם הוֹצִיא גַם הוּא אֶת יְמֵי יַלְדוּתוֹ מִתּוֹךְ לִמּוּד תּוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמָיִם; וְהוּא הִצְטַעֵר עַל הַדָּבָר שֶׁבֵּית מִקְדָּשׁ מְעַט זֶה נוֹשֵׂא עַכְשָׁו חֶרְפָּה עַל הַשֵּׁם פְרוֹלוֹ, לְאַחַר שֶׁהַשֵּׁם הַזֶּה גָרַם לוֹ פַּעַם כָּבוֹד. מִשׁוּם כָּךְ הָיָה מַטִּיף לְעִתִּים קְרוֹבוֹת בְּאָזְנֵי יוֹהַן דִּבְרֵי מוּסָר קָשִׁים וַאֲרֻכִּים, שֶׁלֹּא הָיוּ מְטִילִים עַל הַלָּז כָּל אֵימָה. לַמְרוֹת כָּל אֵלֶּה הָיָה הַשּׁוֹבָב הַקָּטֹן בַּעַל לֵב טוֹב, כְּפִי שֶׁמָּצוּי בְּכָל מַחֲזוֹת הַשַּׁעֲשׁוּעִים הָעוֹלִים עַל הַבָּמָה. וְאוּלָם לְאַחַר שֶׁבָּלַע אֶת אִמְרוֹת הַמּוּסָר הָיָה חוֹזֵר מִיָּד לְסוּרוֹ הָרַע וּלְמַעֲשָׂיו הַנִּתְעָבִים. יֵשׁ שֶׁהִכָּה שׁוֹק עַל יָרֵךְ אֶת אַח7ד ה“פִּרְחָחִים” (כָּךְ נִקְרְאוּ הַחֲדָשִׁים שֶׁבֵּין תַּלְמִידֵי הָאוּנִיבֶרְסִיטָה) וְעָרַךְ לוֹ בָּזֶה קַבָּלַת פָּנִים – מָסֹרֶת יְקָרָה שֶׁנִּשְׁאֲרָה לְמִשְׁמֶרֶת עַד לְיָמֵינוּ אֵלֶּה. וְיֵשׁ שֶׁהֵסִית חֲבוּרָה שֶׁל סְטוּדֶנְטִים וְהַלָּלוּ עָשׂוּ כְּמִנְהָגָם מִימוֹת עוֹלָם, עָלוּ בִּסְעָרָה עַל בֵּית מַרְזֵחַ, “תָּקְפוּ בְּמַקְלוֹת חוֹבְלִים” אֶת בַּעַל־הַבַּיִת וְעָשׂוּ מִשְׁתֵּה עַלִּיזִים גָּדוֹל כָּל כָּךְ שֶׁכָּל חָבִיּוֹת הַיַּיִן הֻכּוּ רְסִיסִים. וְסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר הָיְתָה הַרְצָאָה לָטִינִית יְפַת סִגְנוֹן, אֲשֶׁר מְחַבְּרָהּ, סְגָן הַמְפַקֵּחַ שֶׁל טוֹרְשִׁי, הִגִּישׁ אוֹתָהּ לִקְלוֹד פְרוֹלוֹ מִתּוֹךְ הַעֲוָיָה מַבִּיעָה צַעַר וּלְאַחַר שֶׁהוֹסִיף עַל שׁוּלֶיהָ שֶׁל הַרְצָאָה זוֹ הֶעָרָה אוֹמֶרֶת מְרִירוּת: “Rixa, prima causa vinum optimum potatum”⁶² וּכְמוֹ כֵן הָיוּ מְסַפְּרִים – וּלְגַבֵּי נַעַר בֵּן שֵׁשׁ־עֶשְׂרֵה הֲרֵי זֶה מַעֲשֶׂה נוֹרָא, – כִּי דְרָכָיו הַנְּלוֹזוֹת הוֹלִיכוּ אוֹתוֹ לְעִתִּים קְרוֹבוֹת עַד לִרְחוֹב דֶה־גְלָטִנְאִי⁶³.

קְלוֹד שֶׁהָיָה דוֹאֵג לְכָל אֵלֶּה וּמִצְטַעֵר עַל יְגִיעוֹ שֶׁעָלָה בַּתֹּהוּ, נִתְמַסֵּר בְּיֶתֶר תְּשׁוּקָה לַתּוֹרָה, – בַּת שָׁמַיִם זוֹ שֶׁאֵינָהּ שׁוֹפֶכֶת לַמִּצְעָר בּוּז עַל שׁוֹחֲרֶיהָ וּמְשַׁלֶּמֶת לְמִי שֶׁיָּגֵעַ בָּהּ אֶת שְׂכַר טִרְחָתוֹ, אִם כִּי בְּמַטְבֵּעַ רָזֶה בְּמִקְצָת. מִשּׁוּם כָּךְ גַּדְלָה לַמְדָנוּתוֹ מִיּוֹם לְיוֹם וְהוּא נַעֲשָׂה, כְּפִי שֶׁטֶּבַע הַדָּבָר מְחַיֵּב, יוֹתֵר וְיוֹתֵר קַפְדָן בְּתוֹרַת אָדָם וּזְעוּם נֶפֶשׁ בְּתוֹרַת אָדָם. אֵין לְךָ אָדָם בָּעוֹלָם שֶׁבְּשִׂכְלוֹ וּבְמַעֲשָׂיו וּבִתְכוּנוֹת אָפְיוֹ לֹא תִּהְיֶה מֵעֵין הַקְּּבָּלָה, וְזוֹ מִתְפַּתַּחַת וְהוֹלֶכֶת וְאֵינָהּ נִפְסֶקֶת אֶלָּא עַל יְדֵי הַפְרָעוֹת כַּבִּירוֹת.

וְכֵיוָן שֶׁקְּלוֹד פְרוֹלוֹ עָסַק מִנְּעוּרָיו בַּתּוֹרָה וְלֹא הִנִּיחַ מִיָּדוֹ אַף אַחַת מִן הַחָכְמוֹת הַגְּלוּיוֹת הַמֻּתָּרוֹת בַּלִּמּוּד, לְפִיכָךְ רָאָה הֶכְרֵח לְעַצְמוֹ לָצֵאת אֶל מֵעֵבֶר לַתְּחוּם וּלְבַקֵּשׁ מָזוֹן חָדָשׁ לְרוּחוֹ. עַל הַמַּדָּע אֶפְשָׁר לְהַמְשִׁיל אֶת הַמָּשָׁל הַיָּשָׁן בִּדְבַר הַנָּחָשׁ הַנּוֹשֵׁךְ אֶת זְנָבוֹ. קְלוֹד פְרוֹלוֹ הִגִּיעַ לִידֵי כָּךְ בְּדֶרֶךְ הַנִּסָּיוֹן. מִפִּי אֲנָשִׁים נֶאֱמָנִים נוֹדַע הַדָּבָר, כִּי קְלוֹד פְרוֹלוֹ, לְאַחַר שֶׁמִּלֵּא אֶת כְּרֵסוֹ בַּנִּגְלֶה, הִרְהִיב עֹז בְּנַפְשׁוֹ וְנִכְנַס אֶל פַּרְדֵּס הַנִּסְתָּר. אָמְרוּ עָלָיו כִּי לְאַחַר שֶׁאָכַל מִכָּל פֵּרוֹתָיו שֶׁל עֵץ הַדַּעַת וְהִגִּיעַ לִידֵי רְעָבוֹן חָדָשׁ אוֹ לִידֵי שְׂבִיעָה יְתֵרָה – שָׁלַח אֶת יָדוֹ אֶל הַפְּרִי הָאָסוּר בַּהֲנָאָה. קְלוֹד פְרוֹלוֹ, כְּפִי שֶׁיָּדוּעַ כְּבָר לְקוֹרְאֵינוּ, שִׁתֵּף אֶת עַצְמוֹ לַמַּשָּׂא־וּמַתָּן הַלִּמּוּדִי שֶׁל לַמְדָנֵי הַסּוֹרְבּוֹנָה, הָלַךְ אֵצֶל חוֹבְבֵי הַפִּילוֹסוֹפְיָה הַמִּתְאַסְּפִים מִסָּבִיב לְפֶסֶל הִילֶרְיוּס הַקָּדוֹשׁ, הָיָה בֵּין מְלַמְּדֵי הַקָּנוֹן הַמִּתְוַכְּחִים לְיַד פִּסְלוֹ שֶׁל מַרְטֶן הַקָּדוֹשׁ וּבָא בְּסוֹד אַנְשֵׁי הָרְפוּאָה שֶׁנּוֹעֲדוּ יַחַד לְיַד כִּיּוֹר הַקֹּדֶשׁ בְּנוֹטְר־דַּם. הוּא מִלֵּא אֶת מַּהַל כְּרֵסוֹ בְּמָאֲכָלִים הַכְּשֵׁרִים וְהַמֻּתָּרִים שֶׁיָּצְאוּ מֵאַרְבַּעַת חַדְרֵי הַמִּטְבָּח הָאֵלֶּה, הַנִּקְרָאִים אַרְבָּעָה פַקּוּלְטֶטִים, וְהַלָּלוּ יָצְאוּ מֵאַפּוֹ לִפְנֵי שֶׁהִשְׂבִּיעוּ אוֹתוֹ. וְהוּא חָקַר עַד תַּכְלִית אֶת הַמַּדָּע הַמֻגְבָּל הַזֶּה, הַמְצֻמְצָם בִּתְחוּמוֹ הַצַּר; וְיִתָּכֵן כִּי הוּא סִכֵּן אֶת נַפְשׁוֹ וְיָשַׁב בַּמָּדוֹר הָאָפֵל אֶל שֻלְחַן הָרָזִים אֲשֶׁר לָאַלְכִּימיִּים וְלַמָּגִים וּלְתַלְמִידֵי הֶרְמֶס⁶⁴, הוּא הַשֻּׁלְחַן הָרָזִים אֲשֶׁר בְּקָצֵהוּ יָשְׁבוּ בִּימֵי הַבֵּינַיִם אַוֶרוֹאֶס⁶⁵, גִּילְיוֹם מִפָּרִיס וְנִיקוֹלָאוּס פְלָמֵל – וְרֹאשׁוֹ נָעוּץ בְּאַרְצוֹת הַמִּזְרָח וּמַגִּיעַ אֶל הַמְּנוֹרָה בַּת שִׁבְעַת הַקָּנִים. אֶל שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, אֶל פִּתָּגוֹרֵס וְאֶל צָרָטוּסְטְרָא.

כָּךְ אָמְרוּ עָלָיו, וְאֵין לָדַעַת אִם נָכוֹן הָיָה בְּפִי הַשְּׁמוּעָה אוֹ לֹא. יָדְעוּ לְנָכוֹן, כִּי הָאָב הַכֹּהֵן בָּא לְעִתִּים קְרוֹבוֹת אֶל בֵּית הַקְּבָרוֹת סֶנְט־אִנּוֹסֶן, בְּמָקוֹם שֶׁאָבִיו וְאִמּוֹ מָצְאוּ לָהֶם קֶבֶר בֵּין חֲלָלֵי הַדֶּבֶר שֶׁל שְׁנַת 1466; לְעֻמַּת זֶה הָיָה יָדוּעַ, כִּי אֵינוֹ מַרְבֶּה לְהִתְפַּלֵּל עַל קֶבֶר הוֹרָיו, אֶלָּא שׁוֹהֶה בְּקִרְבַת מָקוֹם עַל יַד הַפְּסִילִים מְשֻׁנֵּי־הַדְּמוּת הַמַּעֲטִירִים אֶת מַצַּבְתָּם שֶׁל נִיקוֹלָאוּס פְלָמֶל וּקְלוֹד פֶרְנֶל.

אֵין לְהָטִיל סָפֵק בַּדָּבָר, כִּי רָאוּהוּ לְעִתִּים קְרוֹבוֹת מְהַלֵּךְ לְאֹרֶךְ רְחוֹב דֶּה־לוֹמְבַּר וְנִכְנָס בַּחֲשַׁאי לְבַיִת קָטֹן הָעוֹמֵד עַל פָּרָשַׁת הַדֶּרֶךְ שֶׁבֵּין רְחוֹב דֶּז־אֶקְרִיבֶן וּרְחוֹב מָרִיבוֹל. אוֹתוֹ בַּיִת נִבְנָה עַל יְדֵי נִיקוֹלָאוּס פְלָמֶל שֶׁמֵּת בּוֹ בִּשְׁנַת 1417, וּמִיּוֹם שֶׁזֶּה מֵת עָמַד הַבַּיִת רֵיק וְהָיָה הוֹלֵךְ וְנַעֲשֶׂה חֻרְבָה: – בְּשֶׁל הָאַלְכִּימִיִּים וְעוֹשֵׂי הַזָּהָב מִכָּל אַרְצוֹת תֵּבֵל שֶׁהָיוּ גוֹרְמִים הֶרֶס לַקִּירוֹת עַל יְדֵי חֲרִיתַת הַשֵּׁם בִּלְבָד. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲחָדִים מִן הַשְׁכֵנִים רָאוּ כִּבְיָכֹל בְּעֵינֵיהֶם דֶּרֶךְ חוֹר הַמַּרְתֵּף – כֵּיצַד הָאָב הַכֹּהֵן חָפַר כַּמָּה חֲפִירוֹת וְהָיָה מוֹצִיא וּמַכְנִיס אֶת הֶעָפָר בִּשְׁנֵי הַמַּרְתְּפִים, בְּמָקוֹם שֶׁעַמּוּדֵי הַמִּסְעָד הָיוּ מְכֻסִּים הֲמוֹן חֲרוּזִים וְאוֹתוֹת חַרְטֻמִּים, מַעֲשֵׂה יְדֵי נִיקוֹלָאוּס פְלָמֶל, הָיוּ מְשַׁעֲרִים, כִּי פְלָמֶל טָמַן אֶת אֶֶבֶן הַחֲכָמִים בְּאַדְמַת הַמַּרְתְּפִים הָאֵלֶּה; וְכָל חַכְמֵי הָאַלְכִּימְיָה לְמִינֵיהֶם לֹא חָדְלוּ בְּמֶשֶׁךְ מָאתַיִם שָׁנָה לַחְפֹּר וְלַהֲפֹךְ בְּקַרְקַע זוֹ, עַד שֶׁעִרְעֲרוּ אֶת הַיְסוֹדוֹת, וְיוֹם אֶחָד נָפַל הַבַּיִת תַּחְתָּיו וְהָיָה לִמְעִי מַפָּלָה.

הָיָה יָדוּעַ גַּם זֶה, כִּי הָאָב הַכֹּהֵן קָשׁוּר בְּכָל לִבּוֹ אֶל הַשַּׁעַר רַב הַסֵּמֶל אֲשֶׁר לְנוֹטְר־דַּם: אוֹתוֹ דַף בְּסֵפֶר הָאֶבֶן שֶׁמְּחַבְּרוֹ הוּא הַחַשְׁמַן גִּילְיוֹם מִפָּרִיס, אִישׁ אֲשֶׁר חָטָא לֵאלֹהִים וְצֵרַף אֶל שִׁירַת הַבִּנְיָן הָרוֹמֵמָה דַף־הַקְדָּמָה שֶׁכֻּלּוֹ מַעֲשֵׂה שָׂטָן. וְעוֹד אָמְרוֹ עַל הָאָה הַכֹּהֵן, כִּי הוּא בָּדַק בְּדִיקָה מְעֻלָּה אֶת הַפֶּסֶל הָאַדִּיר שֶׁל כְּרִיסְטוֹף הַקָּדוֹשׁ, פֶּסֶל רָם וּמֻפְלָא זֶה שֶׁעָמַד בַּיָּמִים הָהֵם בִּמְבוֹא הָעֲזָרָה וְנִקְרָא בְּפִי הָעָם דֶּרֶךְ לִגְלוּג בְּשֵׁם “הַזָּקֵן הַזּוֹעֵם”. וְאוּלָם כָּל אֶחָד הָיָה יָכֹל לָשִׂים לֵב לַדָּבָר, כִּי קְלוֹד פְרוֹלוֹ יָשַׁב פְּעָמִים שָׁעוֹת רְצוּפוֹת עַל חוֹמַת הָעֲזָרָה כְּשֶׁהוּא מִתְבּוֹנֵן בְּצִיּוּרֵי הָאֶֶן שֶׁעַל גַּב הַשַּׁעַר וּמַבִּיט חְלִיפוּות אֶל הַנְּעָרוֹת הַפְּתַיּוֹת אְשֶׁר מְנוֹרוֹתֵיהֶן נִשְׁמְטוּ מִידֵיהֶן וְאֶל הַנְּעָרוֹת טוֹבוֹת הַשֵׂכֶל אֲשֶׁר הַמְּנוֹרוֹת נָכוֹנוּ בִּידֵיהֶן; וּפְעָמִים הָיְתָה עֵינוֹ נְטוּיָה אֶל קְצֵה פַּרְצוּפוֹ שֶׁל אוֹתוֹ עוֹרֵב הַיּוֹשֵׁב עַל הַשַּׁעַר מִשְּׂמֹאל וּמְכַוֵּן אֶת מֶבָּטוֹ לִנְקֻדָּה נַעֲלָמָה אַחַת בְּבֵית הַכְּנֵסִיָה, מְקוֹם שָׁם טְמוּנָה בְּוַדַּאי אֶבֶן הַחֲכָמִים – אִם זוֹ לֹא נִטְמְנָה בְּאַחַד הַמַּרְתְּפִים שֶׁל נִיקוֹלָאוּס פְלָמֶל, בַּתְּקוּפָה הַהִיא – נֹאמַר כָּאן דֶּרֶך אַגַּב – הָיָה גוֹרָל מְשֻׁנֶּה לְהֵיכַל נוֹטְר־דַּם, וְהוּא יָדַע כְּאֶחָד אַהֲבַת שְׁנֵי יְצוּרִים הַשּׁוֹנִים זֶה מִזֶּה תַּכְלִית שִׁנּוּי וְאוֹהֲבִים אוֹתוֹ גַם שְׁנֵיהֶם אַהֲבָה עַזָּה – הֲלֹא הֵם קְלוֹד פְרוֹלוֹ וּקְוָזִמוֹדוֹ. הָאֶחָד, אֲשֶׁר הָיָה מֵעֵין פֶּרֶא אָדָם, אָהַב אֶת הַבַּיִת אַהֲבַת סַנְוֵרִים בִּגְלַל יָפְיוֹ וְחֵן־צוּרָתוֹ, בִּגְלַל קֶצֶב הַשְּׁלֵמוּת הַשָּׁפוּךְ עַל כָּל הַבִּנְיָן הַנֶּהְדָּר; הַשֵּׁנִי, אִישׁ מְלֻמָּד וּבַעַל הֲזָיָה נִלְהָב, אָהַב אֶת הַבַּיִת בִּגְלַל עֶרְכּוֹ וּמָסָרְתּוֹ, בִּגְלַל הָרַעְיוֹן הַגָּלוּם בַּבִּנְיָן, בִּגְלַל הַסֵּמֶל הַטָּמוּן בְּצִיּוּרֵי הָאֶבֶן אֲשֶׁר לֶחָזִית, זֶה הַדּוֹמֶה לִכְתָב קַדְמוֹן בְּפָלִמְפְּזֶסְטָה⁶⁶ הַמִּתְעַלֵּם מִתַּחַת לִכְתָב מְאֻחָר – בְּקִצּוּר, בִּגְלַל כָּל הַחִידָה הַגְּלוּמָה בּוֹ לְאֵין פִּתְרוֹנִים.

וְנוֹסָף לָזֶה הָיָה יָדוּע, כִּי עַל הַמִּגְדָּל הָאֶחָד הַפּוֹנֶה לְכִכַּר גְּרֶב, סָמוּךְ לַחֲדַר הַפַּעֲמוֹנִים, קָבַע לוֹ הָאָב הַכֹּהֵן תָּא קָטֹן וְחָבוּי, שֶׁשּׁוּם אִישׁ, וְגַם הַחַשְׁמַן בִּכְלָל, לֹא הָיָה יָכֹל לְהִכָּנֵס לְשָׁם בְּלִי רְשׁוּת. תָּא קָטֹן זֶה, שֶׁהָיָה תָּלוּי כִּמְעַט בְּרֹאשׁ הַמִּגְדָּל מִתַּחַת לְקִנֵּי הָעוֹרְבִים, נִבְנָה עַל יְדֵי הַחַשְׁמַן הוּגוֹ מִבֶּזַנְסוֹן שֶׁהִתְעַסֵּק כָּאן בְּשֶׁעְתּוֹ בְּמַעֲשֵׂה כְּשָׁפִים. אִישׁ לֹא יָדַע מַה שֶׁנִּמְצָא שָׁם; וְאוּלָם מִקָּצֶהָ שֶׁל אוֹתָהּ כִּכָּר, דֶּרֶךְ אֲרֻבַּת גַּג אַחַת הַנִּשְׁקֶפֶת אֶל פְּנֵי הַצַּד הָאֲחוֹרִי שֶׁל הַמִּגְדָּל, רָאוּ לְעִתִּים בַּלֵּילוֹת כְּעֵין אוֹר פֶּלִאי אֲדַמְדַּם שֶׁהָיָה עוֹלֶה וְיוֹרֵד חֲלִיפוֹת, נֶעְלָם וּמוֹפִיעַ מִתּוֹךְ הַפְסָקוֹת קְצוּבוֹת, נִרְאָה כְּיוֹצֵא מִמַּפּוּחַ וְדוֹמֶה יוֹתֵר לְאוֹר שַׁלְהֶבֶת מֵאֲשֶׁר לְאוֹרוֹ שֶׁל נֵר. הָאוֹר הַזֶּה, הַמּוֹפִיעַ בְּחֶשְׁכַת הַלַּיְלָה בְּגֹבַהּ גָּדוֹל, נִרְאָה כְּדָבָר מֻפְלָא בְּעֵינֵי רוֹאָיו, וְנָשִׁים זְקֵנוֹת הָיוּ אוֹמְרוֹת: “הִנֵּה הָאָב הַכֹּהֵן מַעֲלֶה אֶת אִשּׁוֹ! אֵין זוֹ אֶלָּא אֵשׁ תָּפְתֶּה!”

וַדַּאי שֶבְּכָל אֵלֶּה לֹא הָיָה עֲדַיִן כְּדֵי סִמָּנֵי כְּשָׁפִים, אֲבָל הַבְּרִיּוֹת רָאוּ אֶת הֶעָשָׁן כִּי רַב וּלְפִיכָךְ דִּמּוּ לִרְאוֹת גַּם אֶת הָאֵשׁ; וְכָךְ יָצָא לוֹ לָאָב הַכֹּהֵן שֵׁם אָיֹם לְמַדָּי. וְאוּלָם יֵשׁ לְצַיֵּן, כִּי חָכְמַת צְרַיִם – מַעֲשֵׂה יִדְּעוֹנִי וּמַעֲשֵׂה מָגִים וְגַם הַכִּשּׁוּף הַלָּבָן⁶⁷ – הָיְתָה כְּשֵׁרָה בְּעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת, וּבְקֶרֶב הַדַּיָּנִים שֶׁל נוֹטְר־דַּם לֹא הָיָה אַף אֶחָד אֲשֶׁר יִצְרֹר אוֹתָהּ וְיָבִיא אֶת דִּבָּתָהּ רָעָה לִפְנֵי בֵּית הַמִּשְׁפָּט. אַף עַל פִּי כֵן נֶחְשַׁב הָאָב הַכֹּהֵן בְּעֵינֵי הַנְּזִירִים הַמְלֻמָּדִים לְאֶחָד הָעוֹמֵד עַל פִּתְחוֹ שֶׁל גֵּיהִנֹּם, לְמִי שֶׁנִּתְעָה לִמְחִלּוֹת הַקַּבָּלָה וּמְגַשֵּׁשׁ בְּמַחֲשַׁכֶּיהָ שֶׁל חָכְמַת הָרָזִים. וַהֲמוֹן הָעָם לֹא פִּקְפֵּק כְּלָל בַּדָּבָר: בְּעֵינָיו נֶחְשַׁב קְוָזִימוֹדוֹ לְאַשְׁמְדַי שֶׁל הַשֵּׁדִים וּקְלוֹד פְרוֹלוֹ לְבַעַל כְּשָׁפִים. הַדָּבָר הָיָה בָּרוּר, כִּי שׁוֹמֵר הַפַּעֲמוֹנִים הִתְחַיֵּב לַעֲבֹד אֶת הָאָב הַכֹּהֵן בְּמֶשֶׁךְ זְמָן קָצוּב, וּבְבוֹא הַמּוֹעֵד יְקַבֵּל אֶת נֶפֶשׁ הַכֹּהֵן חֵלֶף מַשְׂכֻּרְתּוֹ. וּמִשּׁוּם כָּךְ לֹא עָמְדָה לוֹ לִקְלוֹד פְרוֹלוֹ חֲסִידוּתוֹ הַגְּמוּרָה וְהָיָה נֶחְשָׁב בְּעֵינֵי כָּל יְרֵא שָׁמַיִם כְּאֶחָד שֶׁיָּצָא לְתַרְבּוּת רָעָה; וְלֹא הָיְתָה נְזִירָה בֵּין הַנְּזִירוֹת אֲשֶׁר לֹא אָמְרָה עָלָיו כִּי הוּא חָשׁוּד עַל כְּשָׁפִים.

וּמִדֵּי הִזְדַּקֵּן הָאִישׁ וּמַדָּעָיו נֶהֶפְכוּ לִתְהוֹמוֹת – נִפְתְּחוּ תְּהוֹמוֹת גַּם בִּלְבָבוֹ. כָּךְ עָנְתָה בּוֹ הַכָּרַת פָּנָיו, אֵלֶּה הַפָּנִים שֶׁהַנֶּפֶשׁ לֹא נִשְׁקְפָה מֵעֲלֵיהֶם אֶלָּא מִבְּעַד עַב עָנָן קוֹדֵר. מַה פֵּשֶׁר פַּדַּחְתּוֹ הָרָמָה וְהַחֲשׂוּפָה, עַל מֶה רֹאשׁוֹ מוּרָד כָּל הַיָּמִים וְחָזֵהוּ תָּמִיד כְּגַל אֲנָחוֹת? מָה הָרַעְיוֹן אֲשֶׁר הִמְרִיץ אוֹתוֹ לְהַעֲלוֹת עַל שְׂפָתָיו בַּת־צְחוֹק שֶׁכֻּלָּהּ מְרִירוּת – בּוֹ בָּרֶַע שֶׁגַּבּוֹת עֵינָיו הַמִּתְכַּוְּצוֹת הִתְקָרְבוּ זוֹ לְזוֹ כִּשְׁנֵי פָּרִים הַמִּתְכּוֹנְנִים לְהִלָּחֵם אֶחָד בַּשֵּׁנִי? מַדּוּעַ הִלְבִּינוּ שְׂרִידֵי שַׂעֲרוֹתָיו? מָה אֵשׁ מִמַּעֲמַקִּים זוֹ אֲשֶׁר זִנְּקָה לְעִתִּים מִתּוֹךְ מֶבָּטוֹ וְעָשְׂתָה אֶת עֵינוֹ כִּדְמוּת חוֹר הַנִּפְתָּח בְּקִיר שֶׁל כִּבְשָׁן?

מִשְׁפָּט קָדוּם זֶה הִתְגַּבֵּר בְּיִחוּד בִּתְקוּפַת הַזְּמָן שֶׁבּוֹ אֵרַע סִפּוּרֵנוּ. פַּעַם בְּפַעַם קָרָה הַדָּבָר, כִּי נַעַר מִנַּעֲרֵי הַדּוּכָן בָּרַח עַל נַפְשׁטֹ כַּאֲחוּז זְוָעָה בְּהִשָׁאֲרוֹ לְבַדּוֹ עִם הָאָב הַכֹּהֵן בְּבֵית הַכְּנֵסִיָּה: כֹּה מוּזָר וְכֹה דוֹקֵר הָיָה מֶבַּט עֵינָיו. פַּעַם בְּפַעַם קָרָה הַדָּבָר כִּי בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, בַּעֲלוֹת זִמְרַת הַמַּקְהֵלָה, שָׁמַע שְׁכֵנוֹ הַיּוֹשֵׁב עַל יָדוֹ בִּמְקוֹם הַדּוּכָן כֵּיצַד הוּא מְעַרְבֵּב לְתוֹךְ הַזִּמְרָה חֲרוּזִים שֶׁאֵינָם מְצוּיִם בְּנֻסַּח הַתְּפִלָּה הַשָׁגוּר. וְאַף הַכּוֹבֶסֶת שֶׁל הַמָּקוֹם, זוֹ שֶׁנִּתְחַיְּבָה לִשְׁמֹר עַל הַנִּקָּיוֹן בִּמְדוֹר בֵּית הַתְּפִלָּה, נִזְדַּעְזְעָה פְּעָמִים רַבּוֹת מִדֵּי רְאוֹתָהּ בְּחַלּוֹן הַדּוּכָן שֶׁל הָאָב הַכֹּהֵן סִמָּנִים שֶׁל צִפָּרְנַיִם וְאֶצְבָּעוֹת מִתְעַוְּתוֹת. וְיֵשׁ לְהוֹסִיף כִּי טִבְעוֹ נַעֲשָׂה קָשֶׁה יוֹתֵר, אַף עַל פִּי שֶׁהִתְנַהֲגוּתוֹ לֹא הָיְתָה מֵעוֹלָם כְּשֵׁרָה כְּמוֹ בִּזְמָן זֶה. אָפְיוֹ וּמַעֲמָדוֹ גָרְמוּ לוֹ כָּל הַיָּמִים שֶׁיִּתְרַחֵק מִן הַנָּשִׁים; וְדוֹמֶה הָיָה כִּי הַלָּלוּ שְׂנוּאוֹת עָלָיו עַכְשָׁו יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר תָּמִיד. הַבַּרְדָּס הָיָה יוֹרֵד עַל עֵינָיו גַּם לָרִשְׁרוּשׁ הָעוֹלֶה מִשִּׂמְלַת מֶשִׁי שֶׁל אִשָּׁה. בִּבְחִינָה זוֹ הֶחְמִיר כָּל כָּךְ שֶׁהִתְנַגֵּד בְּכָל תֹּקֶף לָתֵת רְשׁוּת כְּנִיסָה לַגְּבֶרֶת בּוֹיֶ’ה, הִיא בַּת הַמֶּלֶךְ, כְּשֶׁזּוֹ הִתְכּוֹנְנָה בְּחֹדֶשׁ דֵּצֶמְבֶּר שְׁנַת 1481 לַעֲלוֹת לְמִנְזַר נוֹטְר־דַּם; הוּא הֵבִיא לִפְנֵי הַחַשְׁמַן תַּקָּנָה מְפֹרֶשֶׁת מִתּוֹךְ “הַסֵּפֶר הַשָּׁחוֹר” שֶׁנִּקְבְּעָה בִּשְׁנַת 1334, עֶרֶב יוֹם בַּרְטוֹלוֹמֵאוּס הַקָּדוֹשׁ, שֶׁעַל פִּיהָ אָסוּר לְשׁוּם אִשָּׁה לְהִכָּנֵס אֶל הַמִּנְזָר, “בֵּין אִם הִיא צְעִירָה וּבֵין זְקֵנָה, בֵּין אִם הִיא אָמָה וּבֵין גְּבִירָה”. וְאָז רָאָה הַחַשְׁמַן הֶכְרַח לְעַצְמוֹ לְצַיֵּן לִפְנֵי הָאָב הַכֹּהֵן אֶת מַאֲמָרוֹ שֶׁל צִיר הַכְּהֻנָּה אוֹדוֹ, הַמּוֹצִיא מִכְּלָל זֶה נָשִׁים בַּעֲלוֹת מַעֲמָד גָּבוֹהַּ, “Aliquae magnates mulieres, quae sine scandalo evitari non possunt⁶⁸”. וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא הוֹדָה הָאָב הַכֹּהֵן בְּכָךְ וְטָעַן, כִּי תַּקָּנָתוֹ שֶׁל צִיר הַכְּהֻנָּה נִקְבְּעָה בִּשְׁנַת 1207, לֵאמֹר מֵאָה וְעֶשְׂרִים וְשֶׁבַע שָׁנִים לִפְנֵי זְמַנּוֹ שֶׁל “הַסֵּפֶר הַשָּׁחוֹר”, וְלָכֵן פָּקַע כֹּחָהּ עַל יְדֵי הַתַּקָּנָה הַמְאֻחֶרֶת. וְהוּא סֵרַב לְקַבֵּל אֶת פְּנֵי הַנְּסִיכָה.

וּכְמוֹ כֵן הָיָה נִכָּר, כִּי בַּזְּמָן הָאַחֲרוֹן סָלְדָה נַפְשׁוֹ בְּיוֹתֵר מִפְּנֵי צוֹעֲנִים וְצוֹעֲנִיּוֹת. הוּא הִשְׁתַּדֵּל בַּדָּבָר כִּי הַחַשְׁמַן יוֹצִיא תַּקָּנָה הָאוֹסֶרֶת עַל הַצּוֹעֲנִיּוֹת לִרְקֹד וּלְהַכּוֹת בַּתֹּף עַל פְּנֵי הַכִּכָּר שֶׁל בֵּית הַכְּנֵסִיָּה. וּבַזְּמָן הָאַחֲרוֹן חִטֵּט בַּנְּיָרוֹת הַבָּלִים שֶׁל בֵּית הַמִּשְׁפָּט וְאָסַף לְיָדוֹ אֵת כָּל הַתְּעוּדוֹת הַמְּעִידוֹת עַל אָנְשֵׁי מָוֶת, שְׂרֵפָה אוֹ תְּלִיָּה, אֲשֶׁר הֻטְּלוּ עַל מְכַשְׁפִים וּמְכַשֵׁפוֹת בַּעֲוֹן עֲשׂוֹתָם כְּשָׁפִים בְּעֶזְרַת תְּיָשִׁים אוֹ חֲזִירִים אוֹ עִזִּים.

ו. אִישׁ בִּלְתִּי אָהוּב

הָאָב הַכֹּהֵן וְשׁוֹמֵר הַפַּעֲמוֹנִים – כְּפִי שֶׁאָמַרְנוּ כְּבָר – לֹא הָיוּ חֲבִיבִים בְּיוֹתֵר עַל הַבְּרִיּוֹת שֶׁבִּסְבִיבַת בֵּית הַכְּנֵסִיָּה, לֹא עַל הֲמוֹן הָעָם וְלֹא עַל הַמְיֻחָסִים. בְּעֵת שֶׁקְּלוֹד וּקְוָזִימוֹדוֹ יָצְאוּ לָלֶכֶת יַחַד, כְּפִי שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת לְעִתִּים קְרוֹבוֹת, וְהָיוּ עוֹבְרִים בְּחַבְרוּתָא – הָאָדוֹן בָּרֹאשׁ וְהַמְשָׁרֵת מֵאָחוֹר – עַל פְּנֵי הַמְּבוֹאוֹת הַצָּרִים וְהַמְטֻנָּפִים שֶׁבִּתְחוּם בִּנְיְנֵי הַמִּנְזָר נוֹטְר־דַּם, יֵשׁ שֶׁהִמְטִירוּ עֲלֵיהֶם מִדֵּי עָבְרָם גַּם דִּבְרֵי חֲרָפוֹת, גַּם צְחוֹק מְלַגְלֵג וְגַם בְּדִיחוֹת מַעֲלִיבוֹת, – כָּל זְמַן שֶׁקְּלוֹד פְרוֹלוֹ לֹא צָעַד קוֹמְמִיּוּת בְּרֹאשׁ מוּרָם בְּגָאוֹן וְלֹא הִפְנָה לְעֵבֵר הַלֵּצָנִים הַנִּבְהָלִים אֶת פָּנָיו הַחֲמוּרִים, הָעוֹטִים כְּעֵין הוֹד רוֹמְמוּת. הַשְּׁנַיִם הָיוּ בְּרֹבַע מוֹשָׁבָם בִּבְחִינַת הַפַּיְטָנִים הַלָּלוּ אֲשֶׁר רֶנְיֶה אָמַר עֲלֵיהֶם:

יֵשׁ שֶׁנּוֹכֵל מִן הַבַּחוּרִים סִכֵּן אֶת עוֹרוֹ וְאֶת בְּשָׂרוֹ וּמִתּוֹךְ עֹנֶג לְאֵין קֵץ נָעַץ מַחַט בִּבְשִׂר הַחֲטוֹטֶרֶת שֶׁל קְוָזִימוֹדוֹ; יֵשׁ שֶׁאַחַת הַיַּצְאָנִיּוֹת, צְעִירָה לְיָמִים וְטוֹבַת מַרְאֶה, הִתְנַהֲגָה בִּפְרִיצוּת יְתֵרָה, נָגְעָה מִדֵּי עָבְרָהּ בַּגִּלִימָה הַשְּׁחוֹרָה שֶׁל הַכֹּהֵן וִהִצְלִיפָה עַל פָּנָיו, מִתּוֹךְ צְחוֹק זָדוֹן, אֶת אֶחָד מִפִּזְמוֹנֶיהָ:

וְיֵשׁ שֶׁקְּבוּצַת נָשִׁים, הַיּוֹשְׁבוֹת בְּחַבְרוּתָא עַל הַכֶּבֶשׁ שֶׁל אַחַד הַבָּתִּים, הִתְחִילוּ מְגַדְּפוֹת מִדֵּי עֲבֹר לִפְנֵיהֶן הָאָב הַכֹּהֵן וְשׁוֹמֵר הַפַּעֲמוֹנִים וְהָיוּ קוֹרְאוֹת כְּנֶגֶד פְּנֵיהֶם שֶׁל אֵלֶּה: “הֲרֵי אֶחָד שֶׁנַּפְשׁוֹ מְכֹעֶרֶת כְּגוּפוֹ שֶׁל הַשֵּׁנִי!” וּפְעָמִים יָצְאָה לִקְרָאתָם כַּת שֶׁל סְטוּדֶנְטִים וְחַיָּלִים, הַקָּמִים מֵעַל לוּחַ הַמִּשְׂחָק, וְקִבְּלָה אֶת פְּנֵיהֶם בִּקְרִיאַת לַעַג הַנֶּאֱמֶרֶת בַּשָּׂפָה לָּטִינִית: “Eia, eia! Claudius cum claudo!”⁶⁹

וְאוּלָם הַכֹּהֵן וְשׁוֹמֵר הַפַּעֲמוֹנִים לֹא הִבְחִינוּ עַל פִּי רֹב בַּגִּדּוּפִים; אָזִנוֹ שֶׁל קְוָזִימוֹדוֹ לֹא קָלְטָה אֶת הַחֲמוּדוֹת הָאֵלֶּה מִפְּנֵי חֵרְשׁוּתוֹ, וְהַכֹּהֵן לֹא שָׁמַע אוֹתָן מִפְּנֵי הֱיוֹתוֹ שָׁקוּעַ בְּהִרְהוּרִים.

סֵפֶר חֲמִישִׁי

א. Abbas Beati Martini

לִקְלוֹד פְרוֹלוֹ יָצָא פִּרְסוּם בַּמֶּרְחַקִּים. בּוֹ בַּזְּמָן, בְּקֵרוּב, שֶׁהוּא סֵרַב לְקַבֵּל אֶת פְּנֵי הַגְּבֶרֶת לְבֵית בּוֹיֶ’ה – הֵבִיא לוֹ פִּרְסוּם זֶה אוֹרֵחַ אֶחָד שֶׁלֹּא נִשְׁכַּח מִלִּבּוֹ בְּמֶשֶׁךְ יָמִים רַבִּים.

הַדָּבָר אֵרַע בְּאַחַד הָעֲרָבִים. קְלוֹד סִיֵּם אֶת עֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה וּפָרַשׁ לְתָא מְגוּרָיו שֶׁבְּמִנְזַר נוֹטְר־דַּם. בַּתָּא לֹא הָיָה שׁוּם דָּבָר מֻפְלָא וּמוֹשֵׁךְ אֶת הָעֵינַיִם, מִחוּץ לְכַמָּה בַּקְבּוּקֵי זְכוּכִית הַמֻּצָּגִים בַּפִּנָּה וּמְלֵאִים אַבְקָה חֲשׁוּדָה הַדּוֹמָה מְאֹד לַאֲבַק שְׂרֵפָה. גַּם כְּתָבוֹת הִתְנוֹסְסוּ פֹּה וָשָׁם עַל הַקִּיר; אֲבָל הַלָּלוּ לֹא הָיוּ אֶלָּא מַאַמְרֵי מַדָּע אוֹ פְּסוּקֵי תּוֹרָה הַלְּקוּחִים מִסִּפְרֵי יְרֵאִים. הַכֹּהֵן יָשַׁב זֶה עַכְשָׁו לְיַד אָרוֹן מָלֵא כְּתָבֵי יָד וּלְפָנָיו דַּלְקָה מְנוֹרָה בַּת שְׁלֹשָׁה קָנִים. הוּא נִשְׁעַן בִּזְרוֹעוֹ עַל הַסֵּפֶר הַפָּתוּחַ לְפָנָיו – חִבּוּרוֹ שֶׁל הוֹנוֹרִיּוּס אוֹטוֹן בְּשֵׁם “De praedestinatione et libero arbitrio”⁷⁰ – וְהָיָה מְדַפְדֵּף מִתּוֹךְ הִרְהוּרִים בִּמְגִלָּה נִדְפֶּסֶת שֶׁנָּטַל זֶה עַכְשָׁו לְיָדוֹ וְשֶׁהָיְתָה בִּבְחִינַת יְצִירָה יְחִידָה לִמְכוֹנַת הַדְּפוּס הַנִּמְצֵאת בְּחַדְרוֹ. וּבְעוֹדֶנּוּ יוֹשֵׁב שָׁקוּעַ בְּהִרְהוּרִים נִשְׁמַע קוֹל דּוֹפֵק עַל דֶּלֶת חַדְרוֹ.

“מִי שָׁם?” קָרָא הַמְלֻמָּד וְהִנְעִים אֶת קוֹלוֹ כְּכֶלֶב הַדּוֹג שֶׁהִפְרִיעוּ אוֹתוֹ בִּשְׁעַת גֵּרוּם עֲצָמוֹת. מִבַּחוּץ עָנָה קוֹל וְאָמַר: “יְדִידוֹ יַעֲקֹב קוֹאַקְטְיֶה.” הַכֹּהֵן קָם מֵעַל מְקוֹם מוֹשָׁבוֹ וְהָלַךְ לִפְתֹּחַ אֶת הַדָּלֶת.

זֶה שֶׁנִּכְנַס הָיָה בֶּאֱמֶת רוֹפְאוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ: אִישׁ כְּבֶן חֲמִשִּׁים שֶׁפָּנָיו הַקָּשִׁים נִתְרַכְּכוּ בְּמִקְצָת עַל יְדֵי מֶבָּט עַלִּיז. הוּא בָּא בְּחָבְרַת בֶּן־לְוָיָה. כָּל אֶחָד מִשְּׁנֵי הָאוֹרְחִים הָיָה לָבוּשׁ גְּלִימָה אֲרֻכָּה שֶׁצִּבְעָהּ כְּעֵין הַצִּפְחָה, רְפִידָתָהּ אֵטוּן אָפוֹר, לְשׁוּלֶיהָ לוּלָאוֹת וְהִיא אֲחוּזָה בִּמְקוֹם הַמָּתְנַיִם עַל יְדֵי אֵזוֹר; מִצְנֶפֶת הָרֹאשׁ הָיְתָה דוֹמָה לְזוֹ לְפִי הָאָרִיג וְהַצֶּבַע. יְדֵיהֶם הָיוּ חֲבוּיוֹת בְּשַׁרְוֻלִּים, רַגְלֵיהֶם הִתְעַלְּמוּ מִתַּחַת לַבְּגָדִים וְעֵינֵיהֶם כֻּסּוּ בְּשׁוּלֵי הַמִּצְנֶפֶת.

“שָׂהֲדִי בַּמְּרוֹמִים, רַבּוֹתַי,” אָמַר הַכֹּהֵן מִדֵּי הַכְנִיסוֹ אֶת אוֹרְחָיו לְתוֹךְ הַתָּא, “כִּי לֹא קִוִּיתִי בְּשָׁעָה זוֹ לְאוֹרְחִים נִכְבָּדִים שֶׁכְּמוֹתְכֶם.” וּבְעֵת שֶׁאָמַר אֶת דִּבְרֵי הַנִּמּוּס הָאֵלֶּה שָׁלַח מֶבָּט בּוֹחֵן לְצַד הָרוֹפֵא וּבֶן־לִוְיָתוֹ.

“גַּם בְּשָׁעָה מְאֻחֶרֶת בְּיוֹתֵר מִצְוָה לְשַׁחֵר פְּנֵי מְלֻמָּד שֶׁכְּמוֹתוֹ, דּוֹם קְלוֹד פְרוֹלוֹ מִטִּירְשֵׁףּ,” עָנָה דֶקְטוֹר קוֹאַקְטְיֶה בְּמִבְטָא שֶׁל בֻּרְגּוּנְדִיָּה עִלִּית, וְשִׁוָּה עַל יְדֵי כָּךְ לְכָל מִלָּה וּמִלָּה כְּעֵין הִדּוּר שֶׁל שִׂמְלַת שֹׁבֶל.

מִיָּד הִתְחִילָה בֵּין הַכֹּהֵן וְהָרוֹפֵא שִׂיחַת־הַקְדָּמָה שֶׁכֻּלָּהּ דִּבְרֵי בְּרָכָה, כְּדֵרֶךְ הַמְלֻמָּדִים בַּיָּמִים הָהֵם שֶׁהָיוּ מַתְחִילִים כָּל מַשָׂא וּמַתָּן בְּדִבְרֵי נִמּוּס אֲרֻכִּים וְלֹא הָיוּ מוֹנְעִים אֶת עַצְמָם בְּכָל זֹאת מִתַּעֵב הָאֶחָד אֶת הַשֵׁנִי עַד קְצֵה גְבוּל הָאֶפְשָׁרוּת. וְאָמְנָם כָּךְ הוּא הַדָּבָר גַּם בְּיָמֵינוּ: פִּיו שֶׁל מְלֻמָּד, הַמַּשְׁפִּיעַ בְּרָכוֹת כְּנֶגֶד חֲבֵרוֹ, הוּא בִּבְחִינַת כְּלִי הַמָּלֵא מָרָה מְתוּקָה כִּדְבָשׁ.

הַבְּרָכוֹת, שֶׁקְּלוֹד פְרוֹלוֹ פִּּזֵּר עַכְשָׁו לְיַעֲקֹב קוֹאַקְטְיֶה, נָסַבּוּ בְּעִקָֹר עַל הֲמוֹן הַטּוֹבוֹת הַחָמְרִיּוֹת אֲשֶׁר הָרוֹפֵא – בְּמֶשֶׁךְ כְּהֻנָּתוֹ שֶׁעוֹרְרָה קִנְאָה בְּלֵב רַבִּים – יָדַע לְהָפִיק מִכָּל מַחֲלוֹת הַמֶּלֶךְ: – עַל יְדֵי אַלְכִּימְיָה אַחֶרֶת, כַּמּוּבָן, הַטּוֹבָה מִזּוֹ, הַמְחַפֶּשֶׂת אַחֲרֵי אֶבֶן הַחֲכָמִים.

“בֶּאֱמוּנָה, מַר דָּקְטוֹר קוֹאַקְטְיֶה, שָׂמַחְתִּי שִׂמְחָה גְדוֹלָה כְּשֶׁנּוֹדַע לִי הַדָּבָר כִּי שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ, הוּא אֲדוֹנִי וּמָרָנִי פֶּטֶר וֶרְזֶה, עָלָה לִגְדֻלָּה וְנַעֲשָׂה חַשְׁמַן. הֲלֹא זֶה מְשַׁמֵּשׁ עַכְשָׁו חַשְׁמַן בְּאַמְיֶן?”

“כֵּן הַדָּבָר, אֲדוֹנִי הַכֹּהֵן, מֵאֱלֹהִים לָנוּ חֶסֶד וְעֶזְרָה.”

“הָבָה וְאַגִּיד לוֹ, אֲדוֹנִי הַנָּשִׂיא, כִּי בְּיוֹם חַג הַמּוֹלָד, כְּשֶׁהָלַךְ בְּרֹאשׁ אֲנָשָׁיו רוֹאֵי הַחֶשְׁבּוֹנוֹת, הָיָה מַרְאֵהוּ נֶהְדָּר עַד מְאֹד.”

“אֵין אֲנִי סְגָן הַנָּשִׂיא, דּוֹם קְלוֹד, וַאֲנִי מִצְטַעֵר עַל כָּךְ.”

"עַד הֵיכָן הִגִּיעַ בִּנְיַן בֵּיתוֹ הַמְהֻדָּר שֶׁבִּרְחוֹב סֵנְט־אַנְדְּרֶה דֶז־אַרְק? אֵין שֵׁנִי לוֹ אֶלָּא אַרְמוֹן לוּבְר. עִנְיָן מְיֻחָד אֲנִי מוֹצֵא בְּעֵץ אֲפַרְסֵק זֶה הֶחָצוּב בָּאֶבֶן מֵעַל גַּב הַדֶּלֶת וּמְעֻטָּר בִּכְתֹבֶת מְבַדַּחַת שֶׁכֻּלָּהּ לָשׁוֹן נוֹפֵל עַל לָשׁוֹן: “A l`abri Cotier”⁷¹.

“הָהּ, מָרָן קְלוֹד, גִּלּוּף זֶה שֶׁבָּאֶבֶן עוֹלֶה לִי בְּכֶסֶף רָב. בֵּיתִי עוֹלֶה וַאֲנִי יוֹרֵד.”

“הֲיִתָּכֵן הַדָּבָר! וְכִי אֵין לוֹ הַכְנָסָה מִבֵּית הַמַּהְפֶּכֶת וּמִן הַמָּחוֹז שֶׁל אַרְמוֹן הַמִּשְׁפָּט, חוּץ מִן הַהַכְנָסָה שֵׁהוּא מְקַבֵּל מִן הַבָּתִּים וְשׁוּק הַמַּקּוּלִין וְכָל הַחֲנֻיּוֹת הַשּׁוֹנוֹת שֶׁבִּתְחוּם הַחוֹמָה? הֲלֹא לִכְגוֹן זֶה יֵאָמֵר: לֹא יֶחְסַר הַמֶּזֶג.”

“פְּקִידוּת הַדַּיָּנוּת שֶׁיֵּשׁ לִי בְּפַאסִי לֹא הֵבִיאָה לִי הַשָּׁנָה כָּל הַכְנָסָה.”

“וְאוּלָם בָּתֵּי הַמֶּכֶס בִּטְרִיֶּל, סֶן־יֶ’ם וְסֶן־גֶ’רְמֶן עַל הַלַאִי הֲלֹא מַכְנִיסִים לוֹ רְוָחִים?”

“מֵאָה וְעֶשְׂרִים לִטְרָה, אַף לֹא פְּרוּטָה אַחַת לְמַעְלָה מִזֶּה.”

“הֲלֹא אֲדוֹנִי נִמְנֶה עַל יוֹעֲצֵי הַמֶּלֶךְ. פְּקִידוּת זוֹ מְבִיאָה הַכְנָסָה קְבוּעָה.”

“אָמְנָם כֵּן, אַלּוּפִי מַר קְלוֹד; וְאוּלָם נַחֲלָה עֲלוּבָה זוֹ שֶׁבְּפוֹלִינְאִי, שֶׁהָיְתָה לְשִׂיחָה בְּפִי רַבִּים, לֹא הִכְנִיסָה לִי בְּחֶשְׁבּוֹן כּוֹלֵל אֶלָּא שִׁשִּׁים סֶלַע בְּזָהָב לְשָׁנָה.”

דּוֹם קְלוֹד, כְּשֶׁפִּזֵּר בְּרָכוֹת לְיַעֲקֹב קוֹאַקְטְיֶה, לֹא דִבֵּר אֶל בֶּן שִׂיחָתוֹ אֶלָּא בִּנְעִימָה חֲרִיפָה שֶׁכֻּלָּהּ לִגְלוּג חָבוּי וּמִתּוֹךְ בַּת־צְחוֹק גַּסָּה וּמָרָה כְּדֶרֶךְ אִישׁ נַעֲלָה וּמִסְכֵּן הַמַּלְעִיג בְּהַצְלָחָתוֹ שֶׁל בֶּן־אָדָם רָגִיל כְּדֵי לְבַדֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְּמִקְצָת. בֶּן שִׂיחָתוֹ לֹא הִרְגִּישׁ בַּדָּבָר.

“בֶּאֱמוּנָה,” אָמַר קְלוֹד לְבַסּוֹף וְלָחַץ יָד לְבֶן שִׂיחָתוֹ. “אֲנִי שָׂמֵחַ מְאֹד לִרְאוֹת אֶת כְּבוֹדוֹ בְּקַו הַבְּרִיאוּת הַטּוֹבָה.”

“רַב תּוֹדוֹת, מָרָן קְלוֹד.”

“וְאַף זֹאת חָפַצְתִּי לִשְׁאֹל,” קָרָא דוֹם קְלוֹד, “מַה שְׁלוֹם הַחוֹלֶה הַנַּעֲלֶה?”

“אֵין הוּא מְשַׁלֵּם לָרוֹפֵא שֶׁלּוֹ בְּמִדָּה מַסְפֶּקֶת,” עָנָה הַדָּקְטוֹר וְהֵטִיל מִן הַצַּד מֶבָּט בְּבֶן־לִוְיָתוֹ.

“וְכִי כָּךְ הַדָּבָר, יְדִידִי קוֹאַקְטְיֶה?” הִפְטִיר הַמְלַוֶּה.

הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, שֶׁהִבִּיעוּ בְּמִקְצָת תִּמָּהוֹן וּנְזִיפָה, גָּרְמוּ לוֹ לָאָב הַכֹּהֵן שֶׁיִּתֵּן שׁוּב אֶת דַּעְתּוֹ עַל הָאִישׁ הַזָּר, אִם כִּי בֶּאֱמֶת לֹא הִסִּיחַ מִמֶּנּוּ אֶת דַּעְתּוֹ גַם בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַזְּמָן. רַק מִתּוֹךְ שֶׁרָצָה – בְּשֶׁל נִמּוּקִים שׁוֹנִים – לְהוֹצִיא תּוֹעֶלֶת מֵרוֹפְאוֹ הַתַּקִּיף שֶׁל לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר, הִשְׁלִים גַּם אֶל בֶּן־לִוְיָתוֹ שֶׁל זֶה. לְפִיכָךְ לֹא הִבִּיעוּ פָּנָיו חֲבִיבוּת יְתֵרָה בְּרֶגַע שֶׁיַּעֲקֹב קוֹאַקְטְיֶה אָמַר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

“וְעוֹד דָּבָר, דּוֹם קְלוֹד, הֵבֵאתִי אֶל בֵּיתוֹ אֵת אֶחָד מֵחֲבֵרֵינוּ אֲשֶׁר שָׁמַע אֶת תְּהִלַּת כְּבוֹדוֹ וְנִכְסַף לִרְאוֹת אֶת פָּנָיו.”

וְכִי אוֹרְחֵנוּ הוּא מֵאַנְשֵׁי הַמַּדָּע?" שָׁאַל הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִיד אֶת עֵינָיו הַבּוֹחֲנוֹת בִּפְנֵי הַמְלַוֶּה. גַּם מֵעֵינֵי הַזָּר נִשְׁקַף לִקְרָאתוֹ מֶבָּט חוֹדֵר וְחוֹשֵׁד. הַלָּז, עַד כַּמָּה שֶׁרָאוּ אוֹתוֹ לְאוֹר הַמְּנוֹרָה הַקְּלוּשָׁה, הָיָה זָקֵן כְּבֶן שִׁשִּׁים, בַּעַל קוֹמָה מְמֻצַּעַת הַתְּשׁוּשָׁה וְרָפָה לְמַדָּי. פָּנָיו, אִם כִּי דְיוֹקָנָם הָיָה רָגִיל שֶׁבִּרְגִילִים, הִבִּיעוּ עָצְמָה וְתַקִּיפוּת; עֵינָיו הַחוֹדְרוֹת יָרוּ בְּרָקִים מִתַּחַת לְגַבּוֹת זְקוּפוֹת, וּמֶבָּטָן הָיָה דוֹמֶה לְאוֹר הַיּוֹצֵא מִתּוֹךְ מְאוּרָה; וּמִתַּחַת לְמִצְנַפְתּוֹ הַמְכֻסָּה עַל פָּנָיו נִסְתַּמֵּן מֵצַח עָצוּם הַמֵּעִיד עַל גְּאוֹנִיוּת.

הוּא עָנָה עַל שְׁאֵלַת הַכֹּהֵן: “מָרָנִי הַנִּכְבָּד,” אָמַר מִתּוֹךְ כֹּבֶד־רֹאשׁ, “שָׁמַעִתִּי אֶת תְּהִלָּתוֹ וּבָאתִי לָקַחַת מִפִּיו עֵצָה. אִישׁ אָצִיל אָנֹכִי מִתּוֹשָׁבֵי הַמְּחוֹזוֹת וּמוֹקִיר בְּכָל לֵב תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וְאַגִּיד לוֹ גַם אֶת שְׁמִי: קֹרְאִים לִי אַבָּא טוּרַנְגּוֹ.”

“שֵׁם מוּזָר לְמַדַּי לְגַבֵּי אִישׁ אָצִיל!” הִרְהֵר הַכֹּהֵן בְּלִבּוֹ. וְאוּלָם דּוֹמֶה הָיָה לוֹ כִּי הוּא עוֹמֵד בִפְנֵי עִנְיָן בַּעַל חֲשִׁיבוּת גְּדוֹלָה. הַבִּינָה הַיְתֵרָה שֶׁלּוֹ נִחֲשָׁה בִּינָה יְתֵרָה מִתַּחַת לְמִצְנַפְתּוֹ הַפְּשׁוּטָה שֶׁל אַבָּא טוּרַנְגּוֹ. וְכַאֲשֶׁר הוֹסִיף לְהִסְתַּכֵּל בַּפָּנִים הָאֵלֶּה, הַמְּפִיקִים כֹּבֶד־רֹאשׁ, נִסְתַּלְּקָה לְאַט לְאַט מֵעַל פַּרְצוּפוֹ הַנִּזְעָם עֲוִית הַלִּגְלוּג, זוֹ שֶׁהָיְתָה מְכֻוֶּנֶת לְיַעֲקֹב קוֹאַקְטְיֶה וְהִתְנַדְּפָה עַכְשָׁו כָּאַדְמוּמִית בִּשְׁמֵי הַלָּיְלָה. הוּא שָׁב וְצָנַח שׁוֹתֵק וְנִזְעָם עַל כִּסְאוֹ. מַרְפְּקוֹ נִשְׁעַן בַּמָּקוֹם הָרָגִיל וְיָדוֹ תָּמְכָה אֶת מִצְחוֹ. לְאַחַר שְׁתִיקָה קְצָרָה רָמַז לְאוֹרְחָיו שֶׁיֵּשְׁבוּ אַף הֵם וּפָנָה בִּדְבָרִים אֶל אַבָּא טוּרַנְגּוֹ.

“מָרָנִי, יֵשׁ לוֹ לִשְׁאֹל דָּבָר – יֹאמַר לִי בְּאֵיזֶה עִנְיָן מֵעִנְיְנֵי הַמַּדָּע נוֹגְעִים דִּבְרֵי שְׁאֵלָתוֹ?”

“כְּבוֹד מַעֲלָתוֹ,” עָנָה אַּבָּא טוּרַנְגּוֹ, “אֲנִי חוֹלֶה מַחֲלָה קָשָׁה. שָׁמַעְתִּי עָלָיו כִּי הוּא רוֹפֵא גָדוֹל וּבָאתִי לִשְׁאֹל מִפִּיו עֵצָה. יוֹאֶל נָא לָתֵת לִי סַם מַרְפֵּא.”

“סַם מַרְפֵּא?!” קָרָא הַכֹּהֵן וְנִעֲנַע רֹאשׁוֹ כְּמִתְרַעֵם. רֶגַע אֶחָד הָיָה כִּמְהַרְהֵר וְאַחֲרֵי כֵן עָנָה דְבָרִים: “אַבָּא טוּרַנְגּוֹ – זֶה שְׁמוֹ אֲשֶׁר אָמַר לִי – יוֹאֶל נָא וְיַפְנֶה אֶת רֹאשׁוֹ. עַל הַקִּיר שֶׁמִּנֶּגֶד יִרְאֶה אֶת תְּשׁוּבָתִי הַמְפֹרֶשֶׁת.”

אַבָּא טוּרַנְגּוֹ עָשָׂה כַּאֲשֶׁר צֻוָּה וְקָרָא מֵעַל הַקִּיר אֶת הַכְּתֹבֶת הַחֲרוּתָה בָּאֶבֶֶן: “תּוֹרַת הָרְפוּאָה לֹא נוֹצְרָה אֵלָּא מִתּוֹךְ חֲלוֹמוֹת שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ.”

וְאוּלָם הַדָּקְטוֹר יַעֲקֹב קוֹאַקְטְיֶה הִתְרַעֵם בְּלִבּוֹ עַל הַשְּׁאֵלָה שֶׁשָּׁאַל בֶּן־לִוְיָתוֹ, וְתַרְעֹמֶת זוֹ גָדְלָה עוֹד יוֹתֵר לְקוֹל תְּשׁוּבָתוֹ שֶׁל דּוֹם קְלוֹד. הוּא גָחַן וְלָחַשׁ לְאַבָּא טוּרַנְגּוֹ, בְּלִי שֶׁדְּבָרָיו הִגִּיעוּ לְאָזְנֵי הַכֹּהֵן: “הֲלֹא אָמַרְתִּי לִכְבוֹדוֹ כִּי הַלָּז אֵינוֹ אֶלָּא שׁוֹטֶה. וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא נִמְנַע כְּבוֹדוֹ מִלֶּכֶת אֵלָיו!”

“יִתָּכֵן, דָקְטוֹר יַעֲקֹב, כִּי דְבָרָיו שֶׁל אוֹתוֹ שׁוֹטֶה הֵם נְכוֹנִים!” עָנָה אַף אַבָּא טוּרַנְגּוֹ בַּחֲשַׁאי וְעַל שְׂפָתָיו הוֹפִיעָה בַּת־צְחוֹק מְפִיקָה מְרִירוּת.

“יַעֲשֶׂה כַּטּוֹב בְּעֵינָיו,” הֵשִׁיב קוֹאַקְטְיֶה כִּזוֹעֵף. וּמִיָּד פָּנָה וְאָמַר אֶל הַכֹּהֵן:

“דּוֹם קְלוֹד, כְּבוֹדוֹ גָדוֹל בְּעֵצָה וּבְתוּשִׁיָה וְתוֹרָתוֹ שֶׁל הִפּוֹקְרַטֶּס מֻנַּחַת אֶצְלוֹ בַּקֻּפְסָה. וְהוּא בָּא וְאוֹמֵר כִּי חָכְמַת הָרְפוּאָה אֵינָהּ אֶלָּא דָבָר שֶׁבַּהֲזָיָה! אִלּוּ יָדְעוּ זֹאת הַדָּקְטוֹרִים וּמוֹכְרֵי הָרְפוּאוֹת, הָיוּ רוֹגְמִים אֶת כְּבוֹדוֹ בַּאֲבָנִים. לְפִי דַעְתּוֹ אֵין סַמֵּי הַשִּׁקּוּי מַשְׁפִּיעִים כְּלָל עַל הַדָּם וְאֵין סַמֵּי הַמִּשְׁחָה מַשְׁפִּיעִים עַל בְּשַׂר הַגּוּף! כְּבוֹדוֹ אֵינוֹ מוֹדֶה בְּכָךְ כִּי הָעוֹלָם הַזֶּה, הַמָּלֵא כָּל מִינֵי מַתֶּכֶת וַעֲשָׂבִים, הוּא מֵעֵין בֵּית סַמְמָנִים שֶׁנּוֹצַר לְשַׁמֵּשׁ אֶת הָאָדָם הַחוֹלֶה.”

“אֵינִי כּוֹפֵר בְּחָכְמַת הַסַּמְמָנִים וְאֵינִי כּוֹפֵר בַּמַּחֲלוֹת,” עָנָה דוֹם קְלוֹד דְּבָרִים קָרִים, “אֲבָל אֶת הָרוֹפֵא אֲנִי דוֹחֶה בִּשְׁתֵּי יָדָיִם.”

“אֵין זוֹ אֱמֶת אֵפוֹא,” הוֹסִיף קוֹאַקְטְיֶה לִטְעֹן בִּשְׁקִידָה רַבָּה, "כִּי מַחֲלַת הַשִּׁגְדּוֹן הִיא מֵעֵין חֲזָזִית בִּפְנִים הַגּוּף; כִּי פֶּצַע מִתּוֹךְ יְרִיָּה מְרַפְּאִים עַל יְדֵי שֶׁשָּׂמִים עַל גַּבּוֹ עַכְבָּר צָלוּי; כִּי דָם צָעִיר, שֶׁהָעֳבַר כַּהֲלָכָה מִגּוּף לְגוּף, יֵשׁ בְּכֹחוֹ לְחַדֵּשׁ נִעוּרֵי זָקֵן? וְאֵין זוֹ אֱמֶת, כִּי מַחֲלַת הָאֶמְפְּרוֹסְטוֹטוֹנִיָּה⁷² נִגְרֶמֶת עַל יְדֵי מַחֲלַת אוֹפִּיסְטוֹטוֹנִיָּה⁷³.

הַכֹּהֵן עָנָה דְבָרִים בְּלִי לְהִתְרַגֵּשׁ: “יֵשׁ כַּמָּה עִנְיָנִים שֶׁאֲנִי דָן עֲלֵיהֶם מִבְּחִינָה מְיֻחֶדֶת.”

קוֹאַקְטְיֶה הִתְאַדֵּם מֵחֲמַת כָּעַס.

“אַל נָא בְּאַף, אִישִׁי קוֹאַקְטְיֶה,” אָמַר אַבָּא טוּרַנְגּוֹ. “הָאָב הַכֹּהֵן הוּא יְדִיד לָנוּ.”

קוֹאַקְטְיֶה שָׁב אֶל מְנוּחָתוֹ וְהִפְטִיר מִתּוֹךְ מִלְמוּל חֲשָׁאִי:

“מִכָּל מָקוֹם הוּא שׁוֹטֶה.”

“בֵּאלֹהִים נִשְׁבַּעְתִּי, מָרָן קְלוֹד,” פָּתַח אַבָּא טוּרַנְגּוֹ לְאַחַר שְׁתִיקָה קְצָרָה, “כְּבוֹדוֹ מְבִיאֵנִי לִידֵי טֹרַח שֶׁאֵינוֹ בְּעִתּוֹ. אָמַרְתִּי לִשְׁאֹל בַּעֲצָתוֹ בְּנוֹגֵעַ לִשְׁנֵי דְבָרִים: רֵאשִׁית, עַל בְּרִיאוּת הַגּוּף שֶׁלִּי, וְשֵׁנִית, עַל כּוֹכָבִי וְעַל הַצָּפוּי לִי לֶעָתִיד לָבוֹא.”

“אֲדוֹנִי,” נֶחְפַּז הַכֹּהֵן לַעֲנוֹת, “אִם לְכָךְ נִתְכַּוֵּן – אָז לַחִנָּם טָרַח וּבָא אֵלָי. אֵין אֲנִי מַאֲמִין בְּחָכְמַת הָרְפוּאָה. אֵין אֲנִי מַאֲמִין בְּאַסְטְרוֹלוֹגְיָה.”

“הַאֻמְנָם!” קָרָא אַבָּא טוּרַנְגּוֹ כְּמִשְׁתּוֹמֵם.

קוֹאַקְטְיֶה נָתַן אֶת קוֹלוֹ בִּצְחוֹק מְעֻשֶּׂה.

“הֲלֹא עֵינָיו הָרוֹאוֹת כִּי אֵין זֶה אֶלָּא שׁוֹטֶה,” אָמַר בְּלַחַשׁ גָּמוּר אֶל אַבָּא טוּרַנְגּוֹ. “גַּם בְּאַסְטְרוֹלוֹגְיָה אֵינוֹ מַאֲמִין!”

“אִי לָהּ לַהֲזָיָה זוֹ,” הוֹסִיף דּוֹם קְלוֹד לְדַבֵּר, “הָאוֹמֶרֶת כִּי כָּל קֶרֶן אוֹר הַיּוֹצֵאת מִכּוֹכָב הִיא מֵעֵין חוּט הַנִּמְשָׁךְ לְרֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם!”

“וּמָה הֵם הַדְּבָרִים שֶׁהוּא מַאֲמִין בָּהֶם?” קָרָא אַבָּא טוּרַנְגּוֹ.

הַכֹּהֵן הָיָה רֶגַע אֶחָד כִּמְפַקְפֵּק; אַחֲרֵי כֵן הֶעֱלָה עַל שְׂפָתָיו בַּת־צְחוֹק נִזְעָמָה, שֶׁכְּאִלּוּ בָּאָה לְהַכְחִישׁ אֶת תְּשׁוּבָתוֹ:

Credo in Deum“⁷⁴”.

Dominum nostrum“⁷⁵”, קָרָא אַבָּא טוּרַנְגּוֹ.

“אָמֵן,” עָנָה קוֹאַקְטְיֶה.

“מָרָנִי הַנִּכְבָּד,” פָּתַח אַבָּא טוּרַנְגּוֹ שׁוּב בִּדְבָרִים, “שָׂמַחְתִּי בְּכָל לִבִּי כְּשֶׁרָאִיתִי אוֹתוֹ שָׁלֵם בֶּאֱמוּנָה. אֲבָל הֲיִתָּכֵן כִּי מְלֻמָּד שֶׁכְּמוֹתוֹ יִמְנַע אֶת עַצְמוֹ לְבַסּוֹף מֵהַאֲמִין בְּחָכְמַת הַמַּדָּעִים?”

“לֹא כָּךְ הַדָּבָר,” אָמַר הַכֹּהֵן מִדֵּי אָחֳזוֹ בְּיַד אַבָּא טוּרַנְגּוֹ וּמִדֵּי עֲלוֹת אוֹר הִתְלַהֲבוּת בְּעֵינָיו הַקּוֹדְרוֹת, “לֹא, אֵין אֲנִי כּוֹפֵר בְּחָכְמַת הַמַּדָּעִים. בְּסוֹפוֹ שֶׁל גִּלְגּוּל הַמְּחִלּוֹת, כְּשֶׁזָּחַלְתִּי עַל גְּחוֹנִי וְאֶצְבְּעוֹתַי תְּקוּעוֹת בָּאֲדָמָה, יֵשׁ שֶׁרָאִיתִי אֵי שָׁם בַּמֶּרְחַקִּים מֵעֵין שַׁלְהֶבֶת אוֹ מַשֶּׁהוּ אַחֵר, וְאֵין זוֹ אֶלָּא בָּבוּאָתָהּ שֶׁל הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר הַסּוֹבְלִים וְהַחֲכָמִים רָאוּ מִתּוֹכָהּ אֶת פְּנֵי אֱלֹהִים.”

“וְסוֹף סוֹף,” נִכְנַס אַבָּא טוּרַנְגּוֹ בִּדְבָרִים, “בַּמֶּה אֲדוֹנִי מַאֲמִין וּמַה נִרְאֶה לוֹ נַעֲלֶה מֵעַל סָפֵק?”

“הָאַלְכִּימְיָה.”

קוֹאַקְטְיֶה קָרָא בְּקוֹל: “בֶּאֱמוּנָה, דּוֹם קְלוֹד, הָאַלְכִּימְיָה דִינָהּ כְּדִין חָכְמָה, אֲבָל הָרְפוּאָה וְהָאַסְטְרוֹלוֹגְיָה מֶה חָטְאוּ כִּי יָשִׂים בָּהֶן תָּהֳלָה?”

“לֹא הִשַּׂגְתֶּם מְאוּמָה בִּידִיעַת הָאָדָם! לֹא הִשַּׂגְתֶּם מְאוּמָה בִּידִיעַת מַעַרְכוֹת הַשָּׁמָיִם!” אָמַר הַכֹּהֵן מִתּוֹךְ רוֹמְמוּת רוּחַ.

“הֱוֵה אוֹמֵר שֶׁאֶפִּדוֹרוּס וְאוּר כַּשְׂדִּים⁷⁶ בְּטֵלִים וּמְבֻטָּלִים,” עָנָה הָרוֹפֵא בְּלִגְלוּג.

“יוֹאֶל נָא וְיִתֵּן אֹזֶן קַשֶּׁבֶת לִדְבָרַי, מַר יַעֲקֹב הַנִּכְבָּד. אֵין אֲנִי אוֹמֵר אֶלָּא מַה שֶׁלִּבִּי חוֹשֵׁב. לֹא רוֹפְאוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ אָנֹכִי וְהַמֶּלֶךְ לֹא נָתַן לִי בְּמַתָּנָה אֶת גַּן דֶּדַלּוּס, לְמַעַן אֶהְיֶה צוֹפֶה מִשָּׁם בְּמַעַרְכוֹת הַכּוֹכָבִים… יֶרֶף נָא מֵרֹגֶז וְיִשְׁמַע לִדְבָרָי. אֵינִי מְדַבֵּר עַל הָרְפוּאָה, שֶׁהֲרֵי זוֹ הִיא חֲבֵל הֲבָלִים – אֲבָל מַהִי הָאֱמֶת אֲשֶׁר יָצְאָה לָכֶם מִן הָאַסְטְרוֹלוֹגְיָה? יַגִּיד לִי מַהִי הַשְׁפָּעָתוֹ שֶׁל וּסְטְרוֹפֶדוֹן⁷⁷ מְאֻנָּךְ, מַה מַשְׁמָעוּתָם שֶׁל הַצֵּרוּפִים וְהַסְּפִירוֹת?”

“וְכִי אֵינִי מוֹדֶה,” עָנָה קוֹאַקְטְיֶה, “כִּי כֹּחַ טוֹב צָפוּן בַּמַּפְתֵּחַ שֶׁל שְׁלֹמֹה וְיֵשׁ רָזֵי קַבָּלָה בְּצוּרַת הַזָּוִית.”

“כָּל זֶה הֶבֶל וְטָעוּת, מַר יַעֲקֹב הַנִכְבָּד! הַנֻּסְחָאוֹת שֶׁלָּכֶם אֵין לָהֶן דָּבָר עִם הַמְּצִיאוּת. וְאוּלָם מִן הָאַלְכִּימְיָה יָצְאוּ לָעוֹלָם כַּמָּה תַּגְלִיּוֹת. וְכִי יֵשׁ בְּדַעְתּוֹ לַחְלֹק עַל הָעֻבְדוֹת שֶׁאֲנִי בָּא לִמְנוֹת לִפְנֵיכֶם? הַקֶּרַח הַטָּמוּן בְּתוֹךְ הָאֲדָמָה בְּמֶשֶׁךְ אֶלֶף שָׁנִים – סוֹפוֹ שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה גָבִישׁ. הָעוֹפֶרֶת הִיא אֵם כָּל מַתֶּכֶת (כֵּיוָן שֶׁהַזָּהָב אֵינוֹ מַתֶּכֶת אֶלָּא אוֹר), לָעוֹפֶרֶת אַרְבָּעָה גִלְגּוּלִים שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם נִמְשָׁךְ מָאתַיִם שָׁנָה, בָּרִאשׁוֹנָה הִיא נַעֲשֵׂית זַרְנִיק אָדֹם, הַזַּרְנִיק הָאָדֹם נַעֲשֶׂה בְּדִיל וְהַבְּדִיל נַעֲשֶׂה כָּסֶף. וְכִי כָּל אֵלֶּה אֵינָן עֻבְדוֹת? וְאוּלָם אִם יָבוֹא אָדָם וְיַאֲמִין כִּי יֵשׁ מַמָּשׁ בְּמַפְתֵּחַ שְׁלֹמֹה וּבְקַו הַמַּגָּע שֶׁל הַגּוּפִים וּבְאוֹתוֹת הַכּוֹכָבִים – יְהֵא דוֹמֶה בְּעֵינֵינוּ כְּמִי שֶׁאוֹמֵר כִּי הַזַּהֲבָן סוֹפוֹ לְהִתְגַּלְגֵּל בַּחֲפַרְפֶּרֶת וְכִי דְגֵי הַשִּׁבּוּטָה יוֹצְאִים מִתּוֹךְ גַּרְעִינֵי הַבָּר!”

“אֲנִי לָמַדְתִּי אֶת תּוֹרַת הָאַלְכִּימְיָה,” קָרָא קוֹאַקְטְיֶה, “וְהִנְנִי מַבִּיע אֶת דַּעְתִּי…”

הַכֹּהֵן הַמִּתְרַגֵּשׁ לֹא נָתַן לָזֶה שֶׁיִּגְמֹר אֶת דְּבָרָיו. “וְאָנֹכִי לָמַדְתִּי עַל בֻּרְיָן אֶת חָכְמַת הָרְפוּאָה וְאֶת הָאַסְטְרוֹלוֹגְיָה וְאֶת הָאַלְכִּימְיָה. אֵין אֱמֶת אֶלָּא בָּאַלְכִּימְיָה בִּלְבָד” (מִדֵּי דַבְּרוֹ הוֹצִיא מִתּוֹךְ הָאָרוֹן צִנְצֶנֶת שֶׁהָיְתָה מְלֵאָה אַבְקָה דוֹמָה לְזוֹ שֶׁסִּפַּרְנוּ עָלֶיהָ לְמָעְלָה), “רַק בָּהּ צָפוּן מְקוֹר הָאוֹר! הִפּוֹקְרַטֶּס אֵינוֹ אֶלָּא הֲזָיָה; אוּרְנִיָּה – הֲזָיָה; הֶרְמֶס הוּא בִּבְחִינַת הַשְׁעָרָה. הַזָּהָב הוּא בִּבְחִינַת הַשֶּׁמֶשׁ; מִי שֶׁיּוֹצֵר אֶת הַזָּהָב עוֹשֶׂה אֶת עַצְמוֹ כֵּאלֹהִים. הָאַלְכִּימְיָה לְבַדָּהּ רְאוּיָה שֶׁתִּקָּרֵא בְּשֵׁם מַדָּע. דְּעוּ לָכֶם כִּי חָקַרְתִּי אֶת חָכְמַת הָרְפוּאָה וְאֶת הָאַסְטְרוֹלוֹגְיָה עַד תַּכְלִיתָן. וַאֲנִי אוֹמֵר כִּי אֵין בָּהֶן שׁוּם מַמָּשׁ. גּוּף הָאָדָם כֻּלּוֹ חֹשֶךְ וַאֲפֵלָה; הַכּוֹכָבִים – חֹשֶךְ וַאֲפֵלָה!”

וְהוּא צָנַח עַל כִּסְאוֹ וּמַרְאֵהוּ אוֹמֵר הִתְלַהֲבוּת וְרוֹמְמוּת רוּחַ. אֶבָּא טוּרַנְגּוֹ הִסְתַּכֵּל מִתּוֹךְ שְׁתִיקָה. קוֹאַקְטְיֶה הֶעֱלָה בְּכַוָּנָה עַל שְׂפָתָיו בַּת־צְחוֹק שֶׁל לִגְלוּג, מָשַׁךְ בַּסֵּתֶר בִּכְתֵפָיו וְהָיָה הוֹלֵךְ וּפוֹלֵט בַּחֲשַׁאי: “שׁוֹטֶה שֶׁכְּמוֹתוֹ!”

“וְאוּלָם,” קָרָא פִּתְאֹם טוּרַנְגּוֹ, “הַהִצְלִיחַ כְּבוֹדוֹ לָבוֹא אֶל הַמַּטָּרָה הַנִּכְסֶפֶת? הֶעָלָה בְּיָדוֹ לִיצֹר זָהָב?”

“אִלּוּ עָלָה הַדָּבָר בְּיָדִי,” עָנָה הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא כָּל מִלָּה וּמִלָּה בְּהַטְעָמָה, כְּאִישׁ שֶׁתָּקְפוּ עָלָיו הִרְהוּרָיו, “כִּי אָז הָיָה מֶלֶךְ צָרְפַת נִקְרָא לֹא לוּאִי, כִּי אִם קְלוֹד.”

מִצְחוֹ שֶׁל אַבָּא טוּרַנְגּוֹ נֶחֱרַשׁ קְמָטִים.

"וְכִי מָה אֲנִי אוֹמֵר? הִמְשִׁיךְ דּוֹם קְלוֹד אֶת דְּבָרָיו אַגַּב בַּת־צְחוֹק שֶׁל בּוּז. “לְמָה נֶחְשְׁבָה אָז בְּעֵינַי מַלְכוּת צָרְפַת, אִם יָכֹלְתִּי לְכוֹנֵן שׁוּב אֶת מַלְכוּת בְּנֵי קֶדֶם?”

“בְּשָׁעָה טוֹבָה וּמֻצְלָּחַת!” קָרָא אַבָּא טוּרַנְגּוֹ.

“שׁוֹטֶה עָלוּב שֶׁכְּמוֹתוֹ!” מִלְמֵל קוֹאַקְטְיֶה.

הַכֹּהֵן שֶׁהָיָה נָתוּן כֻּלּוֹ לְהִרְהוּרֵי עַצְמוֹ, הוֹסִיף לְדַבֵּר:

“וְאוּלָם אֲבוֹי לִי, עוֹדֶנִּי לוֹחֵךְ עֲפַר אֶרֶץ; פָּנַי וְרַגְלַי נִפְצְעוּ בְּאַבְנֵי הַדֶּרֶךְ הַמּוֹלִיכָה אֶל חַדְרֵי הָאֲדָמָה. אֲנִי בִּבְחִינַת מַשִׂיג, אֲבָל לֹא הִגַּעְתִּי עֲדַיִן לִבְחִינַת רוֹאֶה: אֲנִי מְצָרֵף אוֹת לְאוֹת, אֲבָל לֹא זָכִיתִי עֲדַיִן לִקְרֹא אֶת הַכָּתוּב.”

“וּבְעֵת שֶׁיֵּדַע לִקְרֹא אֶת הַכָּתוּב – אָז יֵדַע גַּם לַעֲשׂוֹת זָהָב?”

“וְכִי יֵשׁ סָפֵק בַּדָּבָר?” קָרָא הַכֹּהֵן.

“אִם כָּךְ הַדָּבָר, נִכְסַפְתִּי מְאֹד לָדַעַת קְרֹא בִּסְפָרָיו, כֵּיוָן שֶׁאֲנִי זָקוּק מְאֹד מְאֹד לְזָהָב. וְאַף זֹאת חָפַצְתִּי דַעַת, מָרָנִי הַמְלֻמָּד, אִם תּוֹרָה זוֹ שֶׁכְּבוֹדוֹ עוֹסֵק בָּהּ הִיא רְצוּיָה בְּעֵינֵי אֱלֹהִים אוֹ לֹא.”

עַל שְׁאֵלָה זוֹ שֶׁל אַבָּא טוּרַנְגּוֹ עָנָה דוֹם קְלוֹד בְּנַחַת וּבְגַאֲוָה:

“מִי שָׂם אוֹתִי לְכֹהֵן לוֹ?”

“נָכוֹן הַדָּבָר, מָרָנִי הַנִּכְבָּד. וְאוּלָם הֲיֵשׁ אֶת נַפְשׁוֹ לִפְתֹּחַ לִי אֶת שַׁעֲרֵי הַחָכְמָה הַזֹּאת? יְלַמֵּד גַּם אוֹתִי לְצָרֵף אֶת הָאוֹתָיוֹת.”

קְלוֹד לָבַשׁ גֵּאוּת וְרוֹמְמוּת שֶׁל כְּהֻנָּה גְדוֹלָה, וְהָיָה דוֹמֶה בְּרֶגַע זֶה לִשְׁמוּאֵל הַנָּבִיא בְּשַׁעְתּוֹ.

“אִישִׁי הַזָּקֵן שְׁנוֹתָיו לֹא יַסְפִּיקוּ לוֹ כְּדֵי עָבֹר בְּדֶרֶךְ אֲרֻכָּה זוֹ הַמּוֹלִיכָה אֶל תַּעֲלוּמוֹת הָעוֹלָם. רֹאשׁוֹ עוֹטֶה כֻּלּוֹ שֵׂיבָה! אֵין אָדָם מְסַיֵּם דֶּרֶךְ אֲפֵלָה זוֹ אֶלָּא מִשֶּׁהִלְבִּינוּ שַׂעֲרוֹתָיו, וְאוּלָם אֵין אָדָם מַתְחִיל בָּהּ אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁשַּׂעֲרוֹתָיו כֵּהוֹת. מִי שֶׁעוֹסֵק בְּמַדָּעִים פָּנָיו נַעֲשִׂים מֵאֲלֵיהֶם כְּחוּשִׁים וְחִוְרִים וּמְצֻמָּקִים; מִשּׁוּם כָּךְ אֵין הַמַּדָּע רוֹצֶה בְּכָךְ שֶׁיָּבוֹאוּ אֵלָיו זְקֵנִים צְמוּקֵי פָּנִים. וְאוּלָם אִם יֵשׁ אֶת נַפְשׁוֹ לָנוּעַ לְעֵת זִקְנָה עַל הַלִּמּוּדִים וְלָבוֹא עַד חֵקֶר הָאַלְפָא־בֵּיתָא הָאֲיֻמָּה אֲשֶׁר לַחָכְמָה, – יָבוֹא נָא אֵלַי וַאֲנִי אֶפְתַּח וֹ שַׁעַר בַּתּוֹרָה. לֹא אֶשְׁלָחֵהוּ, זְקֵנִי הַמִּסְכֵּן, אֶל קִבְרוֹת הַפִּירָמִידוֹת אֲשֶׁר הֵרוֹדוֹט יְסַפֵּר עֲלֵיהֶן בִּסְפָרָיו, לֹא אֶל מִגְדַּל הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר בְּבָבֶל וְלֹא אֶל קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים הַנִּמְצָא בְּהֵיכַל הַשַּׁיִשׁ אֲשֶׁר בְּעִיר אֶקְלִינְגָה בְּהֹדּוּ, אַף אֲנִי לֹא רָאִיתִי בְּעֵינַי אֶת חוֹמוֹת אוּר כַּשְׂדִּים שֶׁנִּבְנוּ לְפִי הַצּוּרָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל הַסִּיקְרָא, לֹא רָאִיתִי אֶת הֵיכַל שׁלֹמֹה אֲשֶר נֶחֱרַב וְאֶת שַׁעֲרֵי הָאֶבֶן הַהֲרוּסִים אֲשֶׁר לְקִבְרוֹת מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. נִסְתַּפֵּק בִּשְׁיָרָיו שֶׁל סֵפֶר הֶרְמֶס, כְּפִי שֶׁהוּא נִמְצָא כָּעֵת בְּיָדֵינוּ, אֲנִי אֲלַמְּדֵהוּ לְהָבִין אֶת פֶּסֶל כְּרִיסְטוֹף הַקָּדוֹשׁ, הַמְשַׁמֵּשׁ סֵמֶל לָאִישׁ הַזּוֹרֵעַ, וְאֶת שְׁנֵי פְּסִילֵי הַכְּרוּבִים הַנִּצָּבִים בְּשַׁעַר בֵּית הַתְּפִלָּה הַקָּטֹן וַאֲשֶׁר הָאֶחָד מֵהֶם יָדוֹ הָאַחַת אוֹחֶזֶת בַּכְּלִי וְיָדוֹ הַשְּׁנִיָה נְתוּנָה בְּתוֹךְ עַב עָנָן…”

בָּרֶגַע שֶׁנֶּאֶמְרוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שָׁב יַעֲקֹב קוֹאַקְטְיֶה וְצָנַח עַל כִּסְאוֹ, לְאַחַר שֶׁנִּדְהַם קֹדֶם עַל יְדֵי טַעֲנוֹתָיו הָעֲצוּמוֹת שֶׁל הַכֹּהֵן. עַכְשָׁו הִפְסִיק אֶת הַכֹּהֵן בְּקוֹל נִצָּחוֹן, כְּאָדָם הַבָּא לְהַעֲמִיד אֶת חֲבֵרוֹ עַל טָעוּתוֹ: “Erras, amice Claudi⁷⁸ הַסֵּמֶל אֵינוֹ יוֹצֵא מִתּוֹךְ מִסְפָּר. אוֹרְפֵאוּס נִתְחַלֵּף לוֹ בְּהֶרְמֶס.”

“אַדְּרַבָּה, כְּבוֹדוֹ הוּא שׁטּוֹעֶה,” עָנָה הַכֹּהֵן בּהַדְרַת גָּאוֹן. “דֶּדַלּוּס הוּא הַיְסוֹד, אוֹרְפֵאוּס – הַחוֹמָה, וְאוּלָם הֶרְמֶס הוּא הַבִּנְיָן, מֵעֵין חֲטִיבָה שְׁלֵמָה. יוֹאִיל כְּבוֹדוֹ לָבוֹא בְּכָל זְמַן שֶּׁיִּרְצֶה,” הִמְשִֹיךְ אֶת דְּבָרָיו בִּפְנוֹתוֹ לְעֵבֶר טוּרַנְגּוּ, “אֲנִי אַרְאֶה לוֹ אֶת גַּרְעִינֵי הַזָּהָב שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בְּכוּר הַהִתּוּךְ שֶׁל נִיקוֹלָאוּס פְלָמֶל, וּכְבוֹדוֹ יוּכַל לְהַשְׁווֹת אוֹתָם אֶל הַזָּהָב אֲשֶׁר בִּידֵי גִילְיוֹם מִפָּרִיס. אֲלַמֵּד אוֹתוֹ לְהָבִין אֶת כֹּחוֹת הַמִּסְתּוֹרִין הַצְּפוּנִים בַּמִּלָּה הַיְּוָנִית Peristera⁷⁹. וְאוּלָם קֹדֶם כֹּל אֲלַמְּדֵהוּ אֶת הָאַלְפָא־בֵּיתָא אֲשֶׁר אוֹתְיוֹתֶיהָ שַׁיִשׁ וְאֶת הַסֵּפֶר הַכָּתוּב דַּפֵּי אָבֶן. נַתְחִיל בַּפּוֹרְטַל אֲשֶׁר לְגִילְיוֹם הַחַשְׁמַן בְאַרְמוֹן סֶן־יַ’ן דֶּה־רוֹן וְנָשִׂים אֶת פָּנֵינוּ אֶל בֵּית הַתְּפִלָּה הַקָּטָן, אַחֲרֵי כֵן נִפְנֶה אֶל בֵּיתוֹ שֶׁל נִיקוֹלָאוּס פְלָמֶל אֲשֶׁר בִּרְחוֹב מָרִיבוֹל וְאֶל קִבְרוֹ שֶׁבְּבֵית הַקְּבָרוֹת סֶנְט־אִנּוֹסַן, וּלְבַסּוֹף נֵלֵךְ אֶל שְׁנֵי בָּתֵּי־הַחוֹלִים שֶׁהוּא הֵקִים בִּרְחוֹב מוֹנְמוֹרֶנְסִי. אֲנִי אֲלַמְּדֵהוּ קְרֹא בִּכְתָב הַחַרְטֻמִּים הֶחָרוּת עַל פְּנֵי אֵילֵי הַבַּרְזֶל הָעֲצוּמִים אֲשֶׁר אַרְבַּעְתָּם נִצָּבִים בְּשַׁעַר בֵּית־הַחוֹלִים בִּרְחוֹב סֶן־גֶּ’רְוֶה וְאַרְבַּעְתָּם בְּשַׁעַר בֵּית־הַחוֹלִים שֶׁבִּרְחוֹב פֶרוֹנֶרִי. אֲנַחְנוּ נְפָרֵשׁ יַחַד אֶת הֶחָזִית אֲשֶׁר לְסֶן־קוֹם וּלְסֶן־גֶ’נוֹבְיֶב דֶּז־אַרְדַּן וּלְסֶן־מַרְטֶן וּלְסֶן־יַ’ק דֶּה־לַה־בּוּשֶׁרִי…”

טוּרַנְגּוֹ עוֹד הִבִּיט בְּעַיִן מְפִיקָה חָכְמָה, וְאוּלָם זֶה זְמַן רָב, כַּנִּרְאֶה, חָדַל לְהָבִין אֶת שִׂיחַת הַכֹּהֵן. וְהוּא נִכְנַס לְתוֹךְ דְּבָרָיו:

“שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן! מָה עִנְיָן זֶה אֵצֶל סְפָרָיו?”

“הֲרֵי אֶחָד מִסְּפָרַי,” הִגִּיד הַכֹּהֵן.

וּבְפָתְחוֹ אֶת חַלּוֹן הַתָּא הִצְבִּיעַ בְּאֶצְבַּע עַל הַבִּנְיָן הָאַדִּיר שֶל נוֹטְר־דַּם אֲשֶׁר הִבְלִיט מוּל שְׁמֵי הַכּוֹכָבִים אֶת שִׂרְטוּטֵי הַשְּׁחוֹר לִשְׁנֵי מִגְדָּלָיו וּלְחָזִית אֲבָנָיו וּלְגַב גַּגּוֹ, וְהָיָה דוֹמֶה לִסְפִינְקְס בֶּן שְׁנֵי רָאשִׁים שֶׁצָּנַח תַּחְתָּיו בְּאֶמְצַע הַכְּרָךְ.

זְמַן־מָה הִתְבּוֹנֵן הַכֹּהֵן בִּדְמָמָה אֶל הַבִּנְיָן הָאַדִּיר, אַחֲרֵי כֵן הוֹשִׁיט תּוֹךְ כְּדֵי אֲנָחָה אֶת יָדוֹ הַיְמָנִית אֶל הַסֵּפֶר הַמֻּדְפָּס הַמֻּנָּח פָּתוּחַ עַל הַשֻּלְחָן, נָטָה אֶת יָדוֹ הַשְּׂמָאלִית כְּלַפֵּי הֵיכַל נוֹטְר־דַּם, וְאָמַר, מִדֵּי הַעִיפוֹ מֶבָּט נוּגֶה מִן הַסֵּפֶר אֶל בֵּית הַכְּנֵסִיָּה: “אֲבוֹי! הָאֶחָד יָבִיא כְּלָיָה עַל הַשֵּׁנִי.”

קוֹאַקְטְיֶה, שֶׁנִּגַּשׁ בִּתְשׁוּקָה רַבָּה לִרְאוֹת בַּסֵּפֶר, קָרָא בְּלִי מֵשִׂים: “לָזֹאת אֶתְפַּלֵּא! בַּמֶּה נוֹרָא סֵפֶר זֶה הַקָּרוּא בְּשֵׁם: ‘Glossa in epistolad D. Pauli. Norimbergae, Antonius Koburger, 1474’ – הֲרֵי אֵין בּוֹ כָּל חִדּוּשׁ. מְחַבְּרוֹ הוּא פֶּטְרוּס לוֹמְבַּרְדּוּם, Magister Sententiarum. וְאוּלַי מִפְּנֵי הֱיוֹתוֹ נִדְפָּס?”

“כְּבוֹדוֹ מָצָא אֶת הַחִידָה,” עָנָה קְלוֹד כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד שָׁקוּעַ בְּהִרְהוּרִים וְאֶצְבָּעוֹ הַמְעֻקֶּמֶת נִצְמֶדֶת אֶל הַסֵּפֶר הַנִּדְפָּס, מַעֲשֵׂה הַדְּפוּס הַמְהֻלָּל אֲשֶׁר בְּנִירֶנְבֶּרְג. וְתוֹךְ כְּדֵי כָּךְ הוֹסִיף וְאָמַר בִּלְשׁוֹן תַּעֲלוּמָה: “אֲבוֹי! אֲבוֹי! הַקָּטֹן בָּא בְּעִקְּבוֹת הַגָּדוֹל; שֵׁן אַחַת מְכַלָּה הָמוֹן רָב. עַכְבַּר הַנִּילוּס יַהֲרֹג אֶת הַתַּנִּין, דַּג־הַסַּיִף אֶת הַלִּוְיָתָן, הַסֵּפֶר יַשְׁמִיד אֶת הַמַּחֲשָׁבָה!”

אוֹתוֹ רֶגַע, כְּשֶׁדָּקְטוֹר יַעֲקֹב לָחַשׁ עַל אָזְנוֹ שֶׁל בֶּן־לִוְיָתוֹ אֶת פִּזְמוֹנוֹ הַהוֹלֵךְ וְחוֹזֵר: “אֵין זֶה אֶלָּא שׁוֹטֶה” – הִשְׁמִיעַ פַּעֲמוֹן הָעֶרֶב אֲשֶׁר לַהֵיכָל אֶת הַלְמוּתוֹ. הַפַּעַם עָנָה טוּרַנְגּוֹ לְדִבְרֵי הַכֹּהֵן וְאָמַר: “אַף אָנֹכִי אֶחְשֹׁב כֵּן.”

הִגִּיעָה הַשָּׁעָה שֶׁבָּהּ זָרִים מְצֻוִּים לָצֵאת מִן הַמִּנְזָר. שְׁנֵי הָאוֹרְחִים הִתְכּוֹנְנוּ לָלֶכֶת לְדַרְכָּם.

“מָרָנִי,” אָמַר אַבָּא טוּרַנְגּוֹ בְּעֵת שֶׁנִּפְטַר מֵעַל הַכֹּהֵן, “לִבִּי נָתוּן לְאַנְשֵׁי הַמַּדָּע וּלְאַנְשֵׁי הָרוּחַ הַגְּדוֹלִים וְאֶת כְּבוֹדוֹ אֲנִי מַעֲרִיץ בְּמִדָּה יְתֵרָה. יוֹאֶל נָא וְיָבוֹא מָחָר אֶל בֵּית הַמִּשְׁפָּט וְיִשְׁאַל לְכֹהֵן הַמִּנְזָר אֲשֶׁר לְמַרְטֶן הַקָּדוֹשׁ מִטּוּר.”

בְּלֵב נִפְעָם שָׁב הַכֹּהֵן אֶל חַדְרוֹ וְהֵבִין לְבַסּוֹף מִי הוּא אַבָּא טוּרַנְגּוֹ.

וְהוּא הֶעֱלָה עַכְשָׁוב בְּזִכְרוֹנוֹ מַה שֶׁנִּמְצָא כָּוּב בְּלִשְׁכַּת הַגְּנָזִים עַל שֵׁם מַרְטֶן הַקָּדוֹשׁ מִטּוּר: “הַכֹּהֵן לְמִנְזַר מַרְטֶן הַקָּדוֹשׁ מִטּוּר, הוּא הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לְאֶרֶץ צָרְפַת – –”

הָיוּ מְסַפְּרִים, כִּי מֵאוֹתוֹ יוֹם וְאֵילָךְ הִרְבָּה הַכֹּהֵן לְשַׁחֵר אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, בְּכָל פַּעַם שֶׁזֶּה סַר לְעִיר פָּרִיס, וְכִי דוֹם קְלוֹד נִשָׂא בְּעֵינֵי הוֹד מַלְכוּתוֹ מֵעַל לְאוֹלִיבְיֶה לֶה־דֶן וּמֵעַל יַעֲקֹב קוֹאַקְטיֵה, וְזֶה הָאַחֲרוֹן, כְּהֶרגּלוֹ תָּמִיד, הִתְחִיל נוֹהֵג בַּמֶּלֶךְ גַּסּוּת יְתֵרָה.

ב. הָאֶחָד יָבִיא כְּלָיָה עַל הַשֵּׁנִי

אֶת הַקּוֹרְאִים שֶׁלָּנוּ הַסְּלִיחָה וַאֲנַחְנוּ נִשְׁהֶה רֶגַע וּנְנַסֶּה לְהָבִין מָה הַכַּוָּנָה הַצְּפוּנָה בִּדְבָרָיו הַפִּלְאִים שֶׁל הַכֹּהֵן “הָאֶחָד יָבִיא כְּלָיָה עַל הַשֵּׁנִי. הַסֵּפֶר יַשְׁמִיד אֶת הַמַּחֲשָׁבָה.” רַעְיוֹן זֶה מַבִּיעַ, לְפִי דַעְתֵּנוּ, שְׁתֵּי כַּוָּנוֹת. רֵאשִׁית כֹּל, יֵשׁ כָּאן הָגוּת שֶׁל כֹּהֵן. אִישׁ הַכְּהֻנָּה מְפַחֵד מִפְּנֵי כֹּחָהּ שֶׁל תַּרְבּוּת חֲדָשָׁה: אֳמָנוּת הַדְּפוּס. מְשָׁרֵת הַכְּנֵסִיָּה הִתְפַּלֵּץ וְהֻכָּה בְּסַנְוֵרִים לְמַרְאֵה הַמַּכְבֵּשׁ הַמַּזְהִיר שֶׁל גּוּטֶנְבֶּרְג. הַדּוּכָן וּכְתָב־הַיָּד, לֵאמֹר הַמִּלָּה הַנִּדְבֶּרֶת וְהַמִּלָּה הַנִּכְתֶּבֶת, נִבְהֲלוּ מִפְּנֵי הַמִּלָּה הַנִּדְפֶּסֶת; כָּךְ, בְּעֵרֶךְ, הָיָה נִבְהָל הָאַנְקוֹר אִלּוּ רָאָה אֶת צִבְאוֹת הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר מִסְפָּרָם שִׁשָּׁה מִילְיוֹנִים, פּוֹרְשִׂים אֶת כַּנְפֵיהֶם לָעוּף. אֵלֶּה הֵם דִּבְרֵי נָבִיא הַשּׁוֹמֵעַ אֶת קוֹל הֲמִיתָהּ וְאֶת קוֹל סָעֲרָהּ שֶׁל הָאֱנוֹשׁוּת הַמְשֻׁחְרֶרֶת, הַצּוֹפֶה לֶעָתִיד וְרוֹאֶה אֶת הַדֵּעָה חוֹתֶרֶת תַּחַת הַדָּת, אֶת הַהִגָּיוֹן יוֹרֵשׁ מְקוֹם הָאֱמוּנָה וְאֶת הָעוֹלָם מְנַעֵר מֵעָלָיו עֻלָּהּ שֶׁל רוֹמָא. אֵלֶּה הֵם דִּבְרֵי נְבוּאָה שֶׁל פִּילוֹסוֹף הָרוֹאֶה אֶת מַחֲשֶׁבֶת הָאָדָם וְהִנֵּה הַדְּפוּס עָשָׂה לָהּ כְּנָפַיִם וְהִיא נִמְלֶטֶת מִתּוֹךְ כּוּר הַזִּקּוּק אֲשֶׁר לַכְּהֻנָּה; אִישׁ צָבָא מִתְפַּלֵּץ לְמַרְאֵה אֵיל הַבַּרְזֶל וְאוֹמֵר: “הַצְּרִיחַ נָדוֹן לְהֶרֶס.” כָּאן הֻגַּד, כִּי כֹּחַ אֶחָד עוֹמֵד לָבוֹא בִּמְקוֹם הַכֹּחַ הַשֵּׁנִי; דּוֹמֶה שֶׁנֶּאֱמַר: “מַכְבֵּשׁ הַדְּפוּס יַשְׁמִיד אֶת הַכְּנֵסִיָּה.” וְאוּלָם מֵאֲחוֹרֵי רַעְיוֹן זֶה, הַמּוּבָן וְהַפָּשׁוּט, הִתְעַלֵּם – לְדַעְתֵּנוּ – רַעְיוֹן שֵׁנִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יוֹתֵר מִשׁוּם חִדּוּשׁ, מֵעֵין תּוֹלָדָה לְאָב־רַעְיוֹן הָרִאשׁון, רַעְיוֹן נִתְפָּס עַל נְקַלָּה שֶׁקָּשֶׁה לְהַכְחִישׁ אוֹתוֹ, הַשְׁקָפָה פִּילוֹסוֹפִית שֶׁאָבִיהָ מוֹלִידָהּ הִנֵּהוּ יוֹתֵר חָכָם וָאֳמָן מֵאֲשֶׁר כֹּהֵן דָּת. הַרְגָּשַׁת־לֵב נִבְּאָה כָּאן מֵרֹאשׁ, כִּי מַחֲשֶׁבֶת הָאָדָם, שֶׁהִגִּיעָה לִידֵי שִׁנּוּי צוּרָה, עֲתִידָה לְשַׁנּוֹת גַּם אֶת גִּלּוּיֶיהָ; כִּי מֵעַכְשָׁו יְגַלֵּם כָּל דּוֹר וָדוֹר אֶת רַעְיוֹנוֹ הָעִקָּרִי בְּחֹמֶר וּבְצוּרָה מִשֶּׁלּוֹ; כִּי סֵפֶר הָאֶבֶן, הַמּוּצָק והַמַּאֲרִיךְ יָמִים, יְפַנֶּה אֶת מְקוֹמוֹ לְסֵפֶר הַנְּיָר הַמּוּצָק וּמַאֲרִיךְ יָמִים, יְפַנֶּה אֶת מְקוֹמוֹ לְסֵפֶר הַנְּיָר הַמּוּצָק וּמַאֲרִיךְ יָמִים עוֹד יוֹתֵר. מִבְּחִינָה זוֹ הִבִּיעוּ רַעְיוֹנוֹתָיו שֶׁל הַכֹּהֵן, שֶׁלֹּא בָּאוּ לִידֵי בִּטּוּי גָּמוּר, עוֹד כַּוָּנָה אַחַת; הַכֹּהֵן אָמַר, כִּי סוּג אֶחָד שֶׁל אֳמָנוּת עוֹמֵד לָרֶשֶׁת אֶת כִּסְאוֹ שֶׁל סוּג אֳמָנוּת שֵׁנִי; הוּא רָצָה לֵאמֹר: “אֳמָנוּת הַדְּפוּס תָּבִיא כְּלָיָה עַל אֳמָנוּת הַבְּנִיָּה.” וּבֶאֱמֶת, מִיּוֹם הֱיוֹת הָאָדָם וְעַד סוֹף הַמֵּאָה הַחֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה, בְּעֵרֶךְ, שִׁמְּשָׁה אֳמָנוּת הַבְּנִיָה מֵעֵין סֵפֶר־סְפָרִים לָאֱנוֹשׁוּת, וְהָאָדָם הִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ בְּכָל מַצָּב שֶׁל הִתְפַּתְּחוּת לְמַעַן תֵּת גִּלּוּי לְכֹחַ שִׁלְטוֹנוֹ וּלְרוּחַ בִּינָתוֹ.

אָז, כְּשֶׁכֹּחַ הַזִּכָּרוֹן שֶׁל הַגְּזָעִים הֶעֱמִיס עַל עַצְמוֹ מַשָּׂא כָּבֵד מִדַּי וְזִכְרוֹנוֹתָיו שֶׁל הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי כָּבְדוּ וְהִתְעַרְבְּבוּ עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁהַמִּלָּה הָעֲרֻמָּה וְהַנִּמְהָרָה יָכְלָה לְאַבֵּד אוֹתָם בַּדֶּרֶךְ, – הִתְחִילוּ מְשַׁקְּעִים אֶת הַזִּכְרוֹנוֹת בַּצּוּרוֹת הַנִּצָּבוֹת הָכֵן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְשֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מִלְּבַד זֶה גַם מִן הַפַּשְׁטוּת וּמִכֹּחַ הַקִּיּוּם הַגָּדוֹל. מֵאָז הִתְחִילָה הַמָּסֹרֶת מִתְגַּלֶּמֶת בְּמַצְּבוֹת בִּנְיָן.

מִתְּחִלָּה לֹא הָיוּ הַבִּנְיָנִים אֶלָּא מְרֻבָּעִים פְּשׁוּטִים שֶׁנַּעֲשׂוּ גִזְרֵי סְלָעִים – “אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת” קָרָא לָהֶם מֹשֶה.

אֳמָנוּת הַבְּנִיָּה הִתְחִילָה כְּדֶרֶךְ כָּל אֳמָנוּת כְּתִיבָה: הִיא לֹא הָיְתָה בְּרֵאשִׁיתָהּ אֶלָּא אָלֶף־בֵּית בִּלְבָד. הָיוּ מַצִּיגִים אֶבֶן וְעוֹשִׂים אוֹתָהּ אוֹת, הָאוֹת הָיְתָה בִּבְחִינַת מִכְתַּב חַרְטֻמִּים. כָּל חֲטִיבַת חַרְטֻמִּים כָּזוֹ נָשְׂאָה עַל גַּבָּהּ אֲגֻדַּת רַעְיוֹנוֹת, דֻּגְמַת עַמּוּד הַנּוֹשֵׂא עַל גַּבּוֹ אֶת הַכּוֹתֶרֶת. בְּכָל מָקוֹם הִתְחִילוּ הַגְּזָעִים הָרִאשׁוֹנִים בְּאֹפֶן כָּזֶה אֶת יְצִירָתָם וּפִזְּרוּ אוֹתָהּ עַל פְּנֵי כָּל הָאֲדָמָה. אֶת “הָאֶבֶן הַזְּקוּפָה” שֶׁל הָעַמִּים הַקֶּלְטִיִּים אַתָּה מוֹצֵא גַּם בְּסִבִּירְיָה שֶׁל אַסְיָה וְגַם בְּעַרְבוֹת אֲמֵרִיקָה. בִּזְמָן מְאֻחָר יוֹתֵר הִתְחִילוּ מְחַבְּרִים מִלִּים; הַבְרוֹת הָאֶבֶן חֻבְּרוּ אַחַת לְאַחַת, הַמִּלָּה נִסְּתָה לְצָרֵף מִשְׁפָּטִים.

הַדּוֹלְמֶן⁸⁰ וְהַקְּרוֹמְלֶך⁸¹ שֶׁל הַקֶּלְטִים, הַטּוּמוּלוּס⁸² שֶׁל הָאֶטְרוּסְקִים וְהַגִּלְגָּל⁸³ שֶׁל הָעִבְרִים – כָּל אֵלֶּה מְשַׁמְּשִׁים מִלִּים. אֲחָדִים מִבֵּינֵיהֶם, כְּגוֹן הַטּוּמוּלוּס, הֵם שְׁמוֹת עֶצֶם פְּרָטִיִּים. פְּעָמִים כְּשֶׁהָיוּ אֲבָנִים לָרֹב וְהַמָּקוֹם הָיָה רְחַב יָדַיִם, כָּתְבוּ מִשְׁפָּט שָׁלֵם. שִׁפְעַת הָאֲבָנִים הָעֲצוּמָה שֶׁבְּקַרְנַךְ הִיא כְּעֵין נֻסְחָה מֻגְמֶרֶת.

לְבַסּוֹף הִתְחִילוּ מְחַבְּרִים סְפָרִים שְׁלֵמִים. הַמָּסֹרֶת הִצְמִיחָה סְמָלִים וְהִתְעַלְּמָה תַּחְתֵּיהֶם כְּהִתְעַלֵּם גֶּזַע הָעֵץ מִתַּחַת לְשִׁפְעַת הֶעָלִים; כָּל הַסְּמָלִים הָאֵלֶּה, שֶׁהָאֱנוֹשׁוּת שִׁקְּעָה בָּהֶם אֶת רוּחָ אֱמוּנָתָהּ, פָּרוּ וְרָבוּ בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמָן, הוֹלִידוּ רַבִּים בְּצַלְמַָם וּבִדְמוּתָם, הִתְחַבְּרוּ אֵלּוּ לְאֵלּוּ וְנַעֲשׂוּ עֵרֶב רַב אֶחָד; הַבִּנְיָנִים הָרִאשׁוֹנִים קָטְנוּ מֵהָכִיל אוָֹם; הַסְּמָלִים בִּצְבְּצוּ בְּכָל מָקוֹם מִתּוֹךְ הַצּוּרוֹת הַמְצֻמְצָמוֹת; מַצְּבוֹת בִּנְיָן אֵלּוּ בִּטְאוּ בְּקשִׁי רַק אֶת הַצּוּרוֹת הַמְצֻמְצָמוֹת; מַצְּבוֹת בִּנְיָן אֵלּוּ בִּטְּאוּ בְּקשִׁי רַק אֶת הַמָּסֹרֶת הַקְּדוּמָה, זוֹ שֶׁהָיְתָה פְּשׁוּטָה וַעֲרֻמָּה כַּמַּצֵּבוֹת הַלָּלוּ וְשָׁכְנָה כְּמוֹתָן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. הַסֵּמֶל רָאָה צֹרֶךְ לְעַצְמוֹ לְהִתְגַּלּוֹת בְּבִנְיָן. מֵאָז הִתְחִילָה הַבְּנִיָּה מִתְפַּתַּחַת לְפִי מַחֲשֶׁבֶת הָאָדָם; הִיא נֶעֶשְׂתָה בַּת עֲנָקִים אֲשֶׁר רַגְלֶיהָ וּזְרוֹעוֹתֶיהָ אֶלֶף, וְכִנְּסָה אֵת כָּל הֲמוֹן הַסְּמָלִים הַמְרֻפְרָפִים לְתוֹךְ צוּרָה קַיֶּמֶת לָעַד, הַנִּתֶּנֶת לִרְאִיָּה וְלִתְפִיסָה. אָז, בְּעֵת שֶׁדֶּדַלּוּס, סֵמֶל הַכֹּחַ, עָשָׂה מְדִידוֹת, וְאוֹרְפֵאוּס, סֵמֶל הַבִּינָה הַיְתֵרָה, שָׁר שִׁירִים, הִתְחִילוּ יוֹצְאִים בְּמִשְׁטָר, לְפִי הַכֹּחַ הַמֵּנִיעַ שֶׁל הַמְּדִידָה וְהַפִּיּוּט, הָעַמּוּדִים בִּבְחִינַת מִלִּים, הִתְחִילוּ מִתְחַבְּרִים וּמִתְמַזְּגִים זֶה בָּזֶה, יָרְדוּ לְמַטָּה וְהִתְרוֹמְמוּ לְמַעְלָה, צָנְחוּ עַל הָאָרֶץ אֶחָד לְצַד הַשֵּׁנִי וְנָחוּ זֶה עַל גַּב זֶה כִּדְמוּת נִדְבָּכִים, עַד שֶׁלְּבַסּוֹף, בְּמַאֲמַר הַפֶּה שֶׁל רַעְיוֹן הַתְּקוּפָה, נִהְיוּ לִסְפָרִים נִפְלָאִים שֶׁדְּמוּת לָהֶם כְּבִנְיָנִים נֶהְדָּרִים, הֲלֹא הֵם הַפָּגוֹדָה שֶׁבְּאֶקְלִינְגָה, הַפִּירָמִידָה שֶׁל רַעַמְסֵס בְּמִצְרַיִם וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁל שְׁלֹמֹה.

הָרַעְיוֹן הַיְסוֹדִי, לֵאמֹר הַמִּלָּה, מָצָא בִּטּוּיוֹ לֹא רַק בְּתָכְנִיתָם שֶׁל הַבִּנְיָנִים הָאֵלֶּה, אֶלָּא גַם בְּצוּרָתָם. מִקְדַּשׁ שְׁלֹמֹה, לְמָשָׁל, לֹא נוֹצַר לְשַׁמֵּשׁ סֵמֶל לַסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ, אֶלָּא הָיָה עֶצֶם הַסֵּפֶר הַזֶּה. הַכֹּהֲנִים יָכְלוּ לִקְרֹא עַל כָּל אַחַת מֵחוֹמוֹתָיו אֶת הַמִּלָּה שֶׁנִּתְּנָה כְּמָסֹרֶת וְהִתְגַּלּוּת לָעַיִן; וְהֵם תָּרוּ בְּעֵינֵיהֶם אַחֲרֵי צוּרוֹתֶיהָ הַמִּשְׁתַּנּוֹת שֶׁל הַמִּלָּה מִדֵּי הַבִּיטָם מִדְּבַר קֹדֶשׁ לִדְבַר קֹדֶשׁ, עַד שֶּׁרָאוּ אוֹתָהּ בְּמִקְלָטָהּ הָאַחֲרוֹן וּבְתַבְנִיתָהּ הַמּוּחָשִׁית בְּיוֹתֵר: הוּא אֲרוֹן הַבְּרִית. וְכֵן הָיְתָה הַמִּלָּה טְבוּעָה בְּעֶצֶם הַבִּנְיָן וְצַלְמָהּ מִתְעַלֵּם עַל פְּנֵי לְבוּשׁ הַבִּנְיָן, דֻּגְמַת דְּיוֹקָנוֹ שֶׁל אָדָם הֶחָרוּת עַל אֲרוֹן הַמֵּתִים שֶׁל חָנוּט.

הָרַעְיוֹן הַיְסוֹדִי נִתְגַּלֵּם לֹא רַק בְּצוּרַת הַבִּנְיָנִים, אֶלָּא גַם בִּמקוֹמוֹת הַבְּחִירָה שֶׁל הַבִּנְיָנִים הָאֵלֶּה. לְפִי טִיב הַסְּמָלִים הַתּוֹבְעִים גִלּוּי, אִם רַכִּים וְאִם קוֹדְרִים, עִטְּרָה יָוָן אֶת פִּסְגוֹת הֲרָרֶיהָ בְּמִקְדָּשִׁים רַבֵּי קֶצֶב, הֹדּוּ תָּרָה אַף הִיא אֶת הָרֶיהָ וּפִסְּלָה בְּקִרְבָּם אֶת הַפָּגוֹדוֹת חִדְלוֹת־הַתֹּאַר הָעֲשׂוּיוֹת כְּעֵין מִנְהָרוֹת וּמִתְרוֹמְמוֹת עַל טוּרִים אַדִּירִים שֶׁל פִּילֵי שָׁחַם.

וְהִנֵּה בְּמֶשֶׁךְ שֶׁשֶׁת אַלְפֵי הַשָּׁנִים הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁל הַהִסְטוֹרְיָה, מִן הָעַתִּיקָה שֶׁבְּפָגוֹדוֹת הִנְדּוּסְטַן וְעַד בֵּית הַכְּנֵסִיָּה שֶׁבְּקֶלְן, שִׁמְּשָׁה אֳמָנוּת הַבְּנִיָּה לַמִּין הָאֱנוֹשִׁי אֳמָנוּת נֶאְדָּרָה שֶׁל כְּתִיבָה. כָּל זֶה הוּא אֱמֶת וְיַצִּיב, שֶׁהֲרֵי לֹא רַק סִמְלֵי דָת אֶלָּא כָּל רַעְיוֹן אֱנוֹשִׁי בִּכְלָל הָיָה רָשׁוּם לְזִכָּרוֹן בְּאוֹתוֹ סֵפֶר אַדִּיר.

כָּל צִיבִילִיזַצְיָה מַתְחִילָה בְּשִׁלְטוֹן הַכֹּהֲנִים וְגוֹמֶרֶת בְּשִׁלְטוֹן הָעָם. חֹק זֶה אֲשֶׁר עַל פִּיו יוֹרֶשֶׁת הַהִתְפַּתְּחוּת הַחָפְשִׁית אֶת מְקוֹם הָאַחְדוּת, חָרוּת בְּמַעֲשֵׂי הַבְּנִיָּה. שֶׁכֵּן אֵין לָנוּ לַחֲשׁב, כִּי אֳמָנוּת הַבְּנִיָּה יֵשׁ בְּכֹחָהּ לִבְנוֹת רַק אֶת הַמִּקְדָּשׁ, לְבַטֵּא רַק אֶת הַמָּסֹרֶת וְהַסֵּמֶל שֶׁל הַכְּנֵסִיָּה וְלַחְצֹב בְּחוֹמוֹת אֲבָנֶיהָ אֶת לוּחוֹת הַבְּרִית הַמִּסְתּוֹרִיִּים בִּדְמוּת שֶׁל כְּתָב חַרְטֻמִּים. אִלּוּ הָיָה הַדָּבָר כָּךְ, כִּי אָז לֹא יָכְלָה אֳמָנוּת הַבְּנִיָּה לָתֵת בִּטּוּי לְמַצָּב חָדָשׁ שֶׁל רוּחַ הָאָדָם, וַהֲרֵי יָדוּעַ לָנוּ כִּי בְּחַיֵּי כָּל חֶבְרָה אֱנוֹשִׁית יֵשׁ רְגָעִים שֶׁהַסֵּמֶל הַקָּדוֹשׁ מְאַבֵּד אֶת עֶרְכּוֹ וּמְפַנֶּה מָקוֹם לָרַעְיוֹן הַחָפְשִׁי, לֵב הָאָדָם סָר מֵעַל הַכֹּהֵן וְשִׁיטוֹת הַפִּילוֹסוֹפְיָה וְהַמַּדָּע מַגִּיעוֹת לִידֵי בַּגְרוּת וּפוֹרְצוֹת לְתוֹךְ גְּבוּלוֹתֶיהָ שֶׁל הַדָּת: אָז הָיוּ עַמּוּדֶיהָ הַכְּתוּבִים מִפָּנִים נִשְׁאָרִים חַסְרֵי כְּתָב מֵאָחוֹר, מִפְעָלָהּ הָיָה פָּגוּם וְסִפִרָהּ לָקוּי בְּחָסֵר מוּבָן שֶׁלֹּא כָּךְ בָּא הַדָּבָר.

נִקַּח לְדֻגְמָה אֶת תְּקוּפַת יְמֵי הַבֵּינַיִם, הוֹאִיל וְזוֹ קְרוֹבָה לָנוּ יוֹתֵר. הִיא נוֹתֶנֶת אֶת אוֹתוֹתֶיהָ הָרִאשׁוֹנִים בִּזְמַן שֶׁשִּׁלְטוֹן הַכֹּהֲנִים קוֹבֵעַ מִשְׁטָר בְּאֵרוֹפָּה, הָאַפִּיפְיוֹרִים מְקַבְּצִים שׁוּב אֶת יְסוֹדוֹת חִיּוּתָהּ שֶׁל רוֹמָא וְעוֹשִׂים שׁוּב אֶת הָעִיר הַזֹּאת חֲטִיבָה בַּעֲלַת עֵרֶךְ. דָּת הַנַּצְרוּת יוֹצֵאת לָנוּעַ בָּעוֹלָם, אוֹצֶלֶת מֵרוּחָהּ עַל הַחֶבְרָה הָאֱנוֹשִׁית הַיּוֹשֶׁבֶת בֵּין אִיֵּי הָעוֹלָם, אוֹצֶלֶת מֵרוּחָהּ עַל הַחֶבְרָה הָאֱנוֹשִׁית הַיֹוֹשֶבֶת בֵּין אִיֵּי הָעוֹלם הָעַתִּיק וּמְקִימָה – בִּשְׂרִידֵי הֶחֳרָבוֹת שֶׁל הָעוֹלָם הָעַתִּיק – בִּנְיָן רַב־נִדְבָּכִים שֶׁאֶבֶן הָרֹאשׁ בְּכִפָּתוֹ הֵם הַכֹּהֲנִים; בִּזְמָן מְאֻחָר יוֹתֵר אָנוּ רוֹאִים כֵּיצַד רוּחַ הַנַצְרוּת וּפֹעַל יָדָם שֶׁל עַמִּים מְחֻסְּרֵי תַּרְבּוּת יָצְרוּ, וּמִתּוֹךְ אָפְנֵי בִּנְיַן מֵתִים אֲשֶׁר לְיָוָן וּלְרוֹמָא, אֶת אֳמָנוּת הַבְּנִיָּה הָרוֹמָנִית, הִיא הָאֳמָנוּת רַבַּת הָרָזִים הַמְשַׁמֶּשֶׁת אָחוֹת לְמִפְעֲלֵי הַבְּנִיָּה הַמִּצְרִיִּים וְהַהֹדִּיִּים אֲשֶׁר נוֹצְרוּ תַּחַת שִׁלְטוֹן הַכֹּהֲנִים, הִיא אֳמָנוּת הַבְּנִיָּה שֶׁהִגְשִׁימָה אֶת סֵמֶל הַקָּטוֹלִיּוּת הַצְרוּפָה וְרָשְׁמָה בִּכְתָב חַרְטֻמִּים בָּרוּר אֶת אַחְדוּת הָאַפִּיפְיוֹרִיּוּת. כָּל עוֹלַם הַמַּחֲשָׁבוֹת שֶׁל הַזְּמָן הַהוּא רָשׁוּם לַאֲמִתּוֹ בַּסִּגְנוֹן הַקּוֹדֵר שֶׁל הָרוֹמָנִיּוּת. וּבְכָל זֶה אַתָּה צוֹפֶה וְרוֹאֶה אֶת שִׁלְטוֹן הָאַפִּיפְיוֹרִים, אֶת הָאַחְדוּת, אֶת הַכָּבוּשׁ בְּתוֹךְ עַצְמוֹ, אֶת הֶעָצוּם מִכָּל גְּבוּל, אֶת הָאַדִּיר גְּרֶגוֹר הַשְׁבִיעִי; בַּכֹּל – הַכֹּהֵן, וְלֹא הָאָדָם; בַּכֹּל – הַכַּת, וְלֹא הָעָם. אַךְ הִנֵּה מִתְרַגְּשִׁים וּבָאִים מַסְעֵי הַצְּלָב. הַלָּלוּ בָּאוּ לָעוֹלָם מִתּוֹךְ תְּנוּעַת עָם אַדִּירָה, וְכָל תְּנוּעַת עָם, יִהְיוּ מַה שֶׁיִּהְיוּ תּוֹלְדוֹתֶיהָ וּמַטְרוֹתֶיהָ, זֶה טִבְעָהּ תָּמִיד שֶׁהִיא מַצִּילָה אֶת רוּחַ הַחֹפֶשׁ מֵאָבְדָנוֹ הַגָּמוּר. הַחֲדָשׁוֹת כּוֹבְשׁוֹת לָהֶן אֶת דַּרְכָּן. מַתְחִילָה הַתְּקוּפָה הַסּוֹעֶרֶת הַמְּלֵאָה הִתְקוֹמְמֻיּוֹת, מְרִידוֹת אִכָּרִים, הִתְאַגְּדֻיּוֹת נְסִיכִים. הַשִּׁלְטוֹן מַתְחִיל פּוֹסֵחַ עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים, בָּאַחְדוּת נִבְעָה הַפֶּרֶץ. מַעֲמַד בַּעֲלֵי הַנַּחֲלָאוֹת תּוֹבֵעַ אֶת חֶלְקוֹ בְּשִׁלְטוֹן הַכֹּהֲנִים וְחוֹשֵׁב לִמְשֹׁךְ לְצִדּוֹ אֶת הָעָם, זֶה הָעָם אֲשֶׁר גְּזֵרָה הִיא לוֹ שֶׁיִּתְעוֹרֵר לְפֶתַע פִּתְאֹם וְיִטֹּל לְעַצְמוֹ אֶת חֵלֶק הָאֲרִי. Quia nominor leo⁸⁴ שִׁלְטוֹן הָאֲצִילִים בָּא אֵפוֹא אַחֲרֵי שִׁלְטוֹן הַכֹּהֲנים. שִׁלְטוֹן הָעָם – אַחֲרֵי שִׁלְטוֹן הָאֲצִילִים. אֵרוֹפָּה שִׁנְּתָה אֶת צוּרָתָהּ; וְהִנֵּה נִשְׁתַּנְּתָה גַם צוּרָתָהּ שֶׁל אֳמָנוּת הְַּנִיָּה. כַּצִּיבִילִיזַצְיָה כֵּן פָּתְחָה גַם הִיא דַף חָדָשׁ, רוּחַ הַזְּמָן הֶחָדָשׁ מְדַבֵּר וְהִיא כּוֹתֶבֶת. בְּשׁוּבָהּ לְמוֹלַדְתָּהּ מִמַּסְעֵי הַצְּלָב הֵבִיאָה אִתָּהּ אֶת הַקֶּשֶׁת הַחַדָּה, כְּשֵׁם שֶׁהָעַמִּים הֵבִיאוּ אִתָּם אֶת הַחֹפֶשׁ. אוֹתוֹ זְמָן מַגִּיעָה אֳמָנוּת הַבְנִיָּה הָרוֹמָנִית לִידֵי יְרִידָה, רוֹמָא הוֹלֶכֶת וּמִתְפּוֹרֶרֶת. כְּתָב הַחַרְטֻמִּים מִסְתַּלֵּק מִתּוֹךְ הֵיכַל הַמִּקְדָּשׁ, הַשִּׁלְטָאוּת נוֹתֶנֶת אֶת אוֹתוֹתֶיהָ הָרִאשׁוֹנִים בַּמִּגְדַָּלִים וּמְשַׁוָּה קֶסֶם עַל הַפֵאוֹדָלִיּוּת. אַף הֵיכַל הַתְּפִלָּה, שֶׁלְּפָנִים שִׁמֵּשׁ בִּטּוּי נֶאֱמָן לָאֱמוּנָה, יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי הַכֹּהֲנִים, עוֹבֵר לִרְשׁוּת הָאֶזְרָחִים וְהַקְּהִלָּה וְהַחֹפֶשׁ וְנַעֲשֶׂה כָּפוּף לָאֳמָן. הָאֳמָן בּוֹנֶה אֶת הַהֵיכָל לְפִי רוּחוֹ. הַמִּסְתּוֹרִין, הַמִּתּוֹס וְהַחֹק נִסְתַּלְּקוּ לָהֶם וּבִמְקוֹמָם בָּאוּ הַדִּמְיוֹן וְחֵפֶץ הַלֵּב. יֵשׁ שֶׁפְּנִים הַבַּיִת וְהַמִּזְבֵּחַ נִשְׁאָרִים בִּרְשׁוּת הַכֹּהֵן, אֲבָל אֵין זֶה לֹא מַעֲלֶה וְלֹא מוֹרִיד: אַרְבַּעַת הַקִּירוֹת כְּפוּפִים לָאֳמָן. סֵפֶר הָאֲבָנִים נִפְקַע מִידֵי הַכְּהֻנָּה וְהַדָּת וּמִידֵי רוֹמָא; אֲדוֹנָיו הֵם הַדִּמְיוֹן וְהַפִּיּוּט וְהָעָם. מֵעַכְשָׁו מַתְחִילוֹת הֲמוֹן חֲלִיפוֹת נִמְהָרוֹת בְּסִגְנוֹן בִּנְיָן זֶה שֶׁלֹּא עָמַד בִּפְרִיחָתוֹ אֶלָּא שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וְהַחֲלִיפוֹת הַלָּלוּ חִדּוּשָׁן מַתְמִיהַּ בְּיוֹתֵר לְאַחַר תְּקוּפַת הַקִּפָּאוֹן שֶׁל הַסִּגְנוֹן הָרוֹמָנִי שֶׁנִּמְשְׁכָה כְּשֵׁשׁ אוֹ שְׁבַע מֵאוֹת שָׁנִים. בֵּין כֹּה וָכֹה וְהָאֳמָנוּת נֶחְפֶּזֶת בְּדֶרֶךְ הִתְפַּתְּחוּתָהּ. הַגִּאוֹנִיּוּת וְכֹחַ הַגֶּזַע שֶׁל הָעָם לָקְחוּ אֶת הַמְּלָאכָה מִידֵי הַחַשְׁמַנִּים. כָּל דּוֹר וָדוֹר רוֹשֵׁם לְעֵת־מְצוֹא כִּמְלֹא שׁוּרָה אַחַת בַּסֵּפֶר; כָּל דּוֹר הוֹלֵךְ וּמוֹחֵק מֵעַל חָזִית בָּתֵּי הַתְּפִלָּה אֶת כְּתָב הַחַרְטֻמִּים הָעַתִּיק שֶׁל הַסִּגְנוֹן הָרוֹמָנִי, וְדָבָר זֶה נִכָּר בְּיוֹתֵר בְּמָקוֹם שֶׁסִּמְלִי הַדָּת מְבַצְבְּצִים עֲדַיִן מִתַּחַת לַסְּמָלִים הַחֲדָשִׁים. הָרְבִידָה, מַעֲשֵׂה יְדֵי הָעָם, מְכַסָּה לְגַמְרֵי עַל הַשֶּׁלֶד שֶׁנּוֹצְרָה עַל יְדֵי נֻסְחוֹת הַדָּת. קָשֶׁה לְתָאֵר אֶת הַהֶפְקְרוּת שֶׁנָּהֲגוּ בַּיָּמִים הָהֵם הָאַדְרִיכַלִּים אֲפִילוּ לְגַבֵּי בָּתֵּי הַתְּפִלָּה. יֵשׁ שֶׁאַתָּה מוֹצֵא כּוֹתֶרֶת – לְמָשָׁל, בִּיצִיעַ הַקָּמִין שֶׁבְּאַרְמוֹן הַמִּשְׁפָּט – הַמְקֻשֶּׁטֶת בִּפְסִילֵי זוּגוֹת שֶׁל נְזִירִים וּנְזִירוֹת שֶׁאֵינָם מְסַמְּלִים אֶת הַצְּנִיעוּת. בְּמָקוֹם אֶחָד, בְּשַׁעַר הַהֵיכָל בְּבוֹרְג', אַתָּה רוֹאֶה אֶת מַעֲשֵׂה נֹחַ כְּשֶׁהוּא מְתֹאָר בְּגִלּוּפֵי אֶבֶן “לְכָל פְּרָטָיו”. בְּמָקוֹם שֵׁנִי, בְּכִיּוֹר הָרַחְצָה אֲשֶׁר בְּמִנְזַר בּוֹשֶׁרְוִיל, נִמְצָא פֶּסֶל שֶׁל נָזִיר, אִישׁ בַּכְּחוּס, אֲשֶׁר אָזְנָיו כְּאָזְנֵי הַחֲמוֹר, בְּיָדוֹ גְבִיעַ הַיַּיִן וְהוּא צוֹחֵק כְּנֶגֶד עֵדָה שְׁלֵמָה. בַּיָּמִים הָהֵם הָיָה כְּתָב הָרַעְיוֹנוֹת, הַנִּכְתָּב בָּאֶבֶן, מִשְׁתַּמֵּשׁ בִּזְכוּת מְיֻחֶדֶת הַדּוֹמָה מְאֹד לְחֹפֶשׁ הַדְּפוּס שֶׁבְּיָמֵינוּ: לָזֶה קוֹרְאִים בְּשֵׁם חֹפֶשׁ הַבְּנִיָּה.

חֹפֶשׁ זֶה הוּא מֻפְרָז עַד מְאֹד. פְּעָמִים אַתָּה מוֹצֵא שַׁעַר אוֹ חָזִית אוֹ אֲפִילוּ בֵּית תְּפִלָּה שָׁלֵם, שֶׁסֵּמֶל הַבִּנְיָן שֶׁלָּהֶם הוּא זָר לְגַמְרֵי לַעֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ, אוֹ נִרְאֶה אֲפִילוּ כְּנִגּוּד מַשְׂטֵמָה לְגַבֵּי הַכְּנֵסִיָּה. גִּילְיוֹם מִפָּרִיס וְנִיקוֹלָאוּס פְלָמֶל בַּמֵּאָה הַחֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה כָּתְבוּ דַפֵּי אֶבֶן כָּאֵלֶּה שֶׁתָּכְנָם מֵסִית וּמַדִּיחַ. בֵּית הַתְּפִלָּה סֶן־יַ’ק דֶּה־לַה־בּוּשֶׁרִי הָיָה בְּשַׁעְתּוֹ הֵיכָל הַמְסַמֵּל אֶת הַמַּרְדָּנוּת. בַּיָּמִים הָהֵם יָדַע הָרַעְיוֹן אֶת הַחֹפֶשׁ רַק בְּצוּארָה כָּזוֹ; וּלְפִיכָךְְ לֹא נִתַּן גִּלּוּי שָׁלֵם אֶלָּא לָרַעְיוֹנוֹת שֶׁנִּתְגַלְּמוּ בִּדְמוּת בִּנְיָנִים. לוּלֵא צוּרַת אֶבֶן זוֹ הַמְשַׁמֶּשֶׁת כְּתָב, הָיָה הָרַעְיוֹן הַחָפְשִׁי, בְּצֵאתוֹ לְהֵרָאוֹת בַּקָּהָל, נָדוֹן לְהִשָּׂרֵף חַיִּים בִּידֵי הַתַּלְיָן. וְהָרַעְיוֹן הַגָּלוּם בְּשַׁעַר בֵּית תְּפִלָּה הָיָה אַף הוּא רוֹאֶה בַּמַּחֲזֶה מִדֵּי הִשָׂרֵף הָרַעְיוֹן הַחָפְשִׁי. וּמִשּׁוּם כָּךְ הִתְאַמְּצָה מְלֶאכֶת הַבְּנִיָּה בְּכָל כֹּחָהּ לָצֵאת אֶל הַדֶּרֶךְ הַזֹּאת, לְאַחַר שֶׁלֹּא נִשְׁאֲרָה לָהּ אֶלָּא דֶרֶךְ־גִּלּוּיִים אֶחָת. מִכָּאן כָּל הֲמוֹן בָּתֵּי הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר כִּסּוּ אֶת פְּנֵי אֵרוֹפָּה בְּמִסְפָּר עָצוּם כָּל כָּךְ שֶׁאֵין לְהַעֲלוֹת אוֹתוֹ עַל הַדָּעַת. כָּל הַכֹּחוֹת הַחָמְרִיִּים וְהָרוּחֲנִיִּים שֶׁל הַחֶבְרָה הָאֱנוֹשִׁית נִתְגַּלְּמוּ בִּנְקֻדָּה אֶחָת: בָּאֳמָנוּת הַבְּנִיָּה, בְּאֹפֶן כָּזֶה, בְּהִתְאַמְּרָהּ לִבְנוֹת בָּתֵּי תְּפִלָּה לִכְבוֹד אֱלֹהִים, הִתְפַּתְּחָה הָאֳמָנוּת בְּמִדָּה עֲצוּמָה.

כָּל מִי שֶׁנּוֹצַר בַּיָּמִים הָהֵם פַּיְטָן – נַעֲשָׂה אַדְרִיכַל. רוּחַ הַגְּאוֹנִיּוּת הַפְּזוּרָה בְּקֶרֶב הֲמוֹן הָעָם. זוֹ שֶׁבִּתְקוּפַת הַפֵאוֹדָלִיּוּת הָיְתָה מְכֻוֶּצֶת בְּקוֹבְעֵי הַנְּחשֶׁת כְּמוֹ בְּשִׁרְיוֹן הַצָּב וְלֹא יָכְלָה לְהִתְגַּלּוֹת אֶלָּא בָּאֳמָנוּת הַבְּנִיָּה, מָצְאָה לָהּ בִּטּוּי בָּאֳמָנוּת זוֹ וְיָצְרָה אֶת שִׁירֵי הָאִילִיאָדָה שֶׁלָּהּ בִּדְמוּת בָּתֵּי תְּפִלָּה. כָּל שְׁאָר סוּגֵי הָאֳמָנוּת נַעֲשׂוּ כְּפוּפִים לָאֳמָנוּת הַבְּנִיָּה וְקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת עֻלָּהּ, כֻּלָּם הָיוּ עֲמֵלִים בַּיְצִירָה הַגְּדוֹלָה. הָאַדְרִיכַל צֵרַף לַחֲטִיבָה אַחַת אֶת אֳמָנוּת הַסִּתּוּת, שֶׁכִּסְתָה גִלּוּפִים אֶת חָזִית בֵּיתוֹ, אֶת אֳמָנוּת הַצִּיּוּר שֶׁהֶעֶלְתָה תְּמוּנוֹת עַל חַלּוֹנוֹתָיו וְאֶת אֳמָנוּת הַזִּמְרָה שֶׁנָּתְנָה אֶת רוּחָהּ בְּהַלִמוּת פַּעַמוֹנַיו וּבְשִׁירַת עוּגָבוֹ. בְּעֶצֶם הַדָּבָר לֹא הִתְקַיֵּם אָז אֶלָּא סוּג עָלוּב אֶחָד שֵׁל פִּיּוּט: לֵאמֹר, זֶה הָיָה לוֹ עֵרֶךְ כָּל־שֶׁהוּא מִשֶּׁלּוֹ וְלֹא נִצְטָרֵךְ לְהַשְׁקִיעַ אֶת עַצְמוֹ בַּבִּנְיָן כַּשִּׁיר אוֹ כַּפְּרוֹזָה: מִתּוֹךְ כָּךְ מִלֵּא תַּפְקִיד כְּמַחֲזוֹת הַתּוּגָה שֶׁל אַסְכִילוּס בִּזְמַן חַגֵּי הַכֹּהֲנִים בְּיָוָן וּכְסֵפֶר בְּרֵאשִׁית בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁל שְׁלֹמֹה.

וּבְכֵן עַד לִזְמַנּוֹ שֶׁל גּוּטֶנְבֶּרְג הָיְתָה אֳמָנוּת הַבְּנִיָּה מִין כְּתָב הַנָּפוֹץ בְּרַבִּים, סֵפֶר הַשַּׁחַם הַזֶּה, הַמַּתְחִילִים בּוֹ הָיוּ אַנְשֵׁי הַמִּזְרָח, מַמְשִׁיכָיו קַדְמוֹנֵי יָוָן וְרוֹמָא וְגוֹמְרָיו – אַנְשֵׁי יְמֵי הַבֵּינָיִם. יֵשׁ לְהוֹסִיף כִּי הוֹפָעָה מֵעֵין זוֹ שֶׁרָאִינוּ בִּימֵי הַבֵּינַיִם, לֵאמֹר – סִגְנוֹן בִּנְיָן עֲמָמִי הַמַּכְרִיעַ תַּחְתַּיו אֶת סִגְנוֹן הַבִּנְיָן שֶׁל מַעֲמָד בּוֹדֵד – שְׁכִיחָה גַם בִּתְקוּפוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁבַּהִסְטוֹרְיָה, בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ דִּמְיוֹן בֵּין תְּקוּפוֹת אֵלּוּ וּבֵין הַתְּקוּפָה הַנְּדוֹנָה מִבְּחִינַת הִתְפַּתְּחוּתוֹ שֶׁל רוּחַ הָאָדָם. נִצַיֵּן אֵפוֹא בְּקִצּוּר אֶת הַחֹק הַזֶּה, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ לֹא יִתְבָּאֵר אֶלָּא בִּכְרָכִים רַבִּים, וְנֹאמַר: בְּלֵב אַרְצוֹת הַקֶּדֶם, מְקוֹם שָׁם עָמְדָה עֶרֶשׂ הָעוֹלָם הַקַּדְמוֹן, יָרְשָׁה הַבְּנִיָּה הַכְּנַעֲנִית אֶת מְקוֹם הַבְּנִיָּה שֶׁל עַמֵּי הֹדּוּ, וְזוֹ הוֹלִידָה בְּרֹב עֹשֶׁר אֶת סִגְנוֹן הַבְּנִיָּה שֶׁל הָעַרְבִים; בָּעוֹלָם הָעַתִּיק נִצְטָרְפָה הַבְּנִיָּה הַיְּוָנִית אֶל אֳמָנוּת הַבִּנְיָן שֶׁל הַמִּצְרִים, זוֹ שֶׁאֶחָד מֵעֲנָפֶיהָ הֵם הַסִּגְנוֹן הָרוֹמָאִי שֶׁאֵינוֹ נִבְדָּל מִן הָרִאשׁוֹנָה אֶלָּא בַּכִּפָּה הַקַּרְתַּגֶּנִית הַמְשַׁמֶּשֶׁת לוֹ סֶרַח עוֹדֵף; בִּתְקוּפָה מְאֻחֶרֶת יוֹתֵר יָרַשׁ הַסִּגְנוֹן הַגּוֹטִי אֶת מְקוֹם הַסִּגְנוֹן הָרוֹמָנִי. וְאִם נַעֲרֹךְ לְמַעֲרָכוֹת אֶת שָׁלֹשׁ הַחֲטִיבוֹת הָאֵלֶּה שֶׁל סוּגֵי הַבְּנִיָּה, נִרְאֶה כִּי שָׁלֹשׁ הָאֲחָיוֹת הַבְּכִירוֹת – צוּרוֹת הַבְּנִיָּה שֶׁל הַהֹדִּים וְהַמִּצְרִים וְהָרוֹמָאִים – מְסַמְּלוֹת דְּבָרִים דּוֹמִים, לֵאמֹר: אֶת שִׁלְטוֹן הַכֹּהֲנִים, אֶת הַכַּת, אֶת הָאַחְדוּת, אֶת עִקָּרֵי הַדָּת, אֶת הַמָּסֹרֶת, אֶת אֱלֹהִים; וּבְנוֹגֵעַ לְשָׁלֹש הָאֲחָיוֹת הַצְּעִירוֹת – הַבְּנִיָּה הַכְּנַעֲנִית וְהַיְּוָנִית וְהַגּוֹטִית – הֲרֵי אָנוּ רוֹאִים כִּי אַף הֵן, לַמְרוֹת חֲלִיפוֹת הַצּוּרָה הַשְּׁכִיחוֹת אֵצֶל כָּל אַחַת מֵהֶן, נוֹתְנוֹת אֶת גִּלּוּיֵיהֶן לִדְבָרִים דּוֹמִים, לֵאמֹר: הַחֹפֶשׁ, הָעָם, הָאָדָם.

אִם הָאֳמָנֻיּוֹת שֶׁל הַהֹדִּים וְהַמִּצְרִים וְהָרוֹמָנִים כּוֹלְלוֹת בְּרַמִּינִים אוֹ מָגִים אוֹ אַפִּיפְיוֹרִים – בְּכָל מָקוֹם אַתָּה רוֹאֶה אֶת הַכֹּהֵן, אֶת הַכֹּהֵן בִּלְבָד. לֹא כֵן הוּא הַדָּבָר בְּצוּרוֹת הַבְּנִיָּה שֶׁנּוֹצְרוּ לְפִי רוּחַ הָעָם: הַלָּלוּ עֲשִׁירוֹת יוֹתֵר וְאֵינָן סְפוּגוֹת בְּמִדָּה כָּזוֹ קְדֻשָּׁה. בִּבְנִיַּת הַכְּנַעֲנִים אַתָּה מוֹצֵא אֶת אִישׁ הַמִּסְחָר, בַּבְּנִיָּה הַיְּוָנִית אֶת אִישׁ הָרֶפּוּבְלִיקָה, בַּבְּנִיָּה הַגּוֹטִית אֶת הָאֶזְרָח.

וְאֵלּוּ הֵן בְּעִקָּר הַמִּדּוֹת הַמְצַיְּנוֹת אֶת הַבִּנְיָנִים שֶׁנּוֹצְרוּ בִּתְקוּפַת שִׁלְטוֹן הַכֹּהֲנִים: קִפָּאוֹן, תֵֹעוּב לְגַבֵּי הִתְפַּתְּחוּת, שְׁמִירַת הַקַּוִּים שֶׁנִּתְּנוּ עַל יְדֵי הַמָּסֹרֶת, קִדּוּשָׁן שֶׁל צוּרוֹת בְּרֵאשִׁית, אֹפֶן תֵּאוּר בִּלְתִּי־מִשְׁתַּנֶּּה לְגַבֵּי חֲלִיפוֹת הַצּוּרָה שֶׁל הָאָדָם וְהַטֶּבַע, וּלְעֻמַּת זֹאת – הַמְצָאוֹת מְשֻׁנּוֹת לְגַבֵּי תֵּאוּר הַסְּמָלִים. אֵלֶּה הֵם סְפָרִים סְתוּמֵי כַּוָּנָה שֶׁאֵינָם מוּבָנִים אֶלָּא לְאַנְשֵׁי הַכַּת. יֵשׁ לְהוֹסִיף כִּי הַלָּלוּ יוֹנְקִים כַּוָּנָה מִכָּל צוּרָה וּמִכָּל יוֹצֵא דֹפֶן שֶׁל צוּרָה, וְעַל יְדֵי כָּךְ הֵם נַעֲשִׂים קֹדֶשׁ שֶׁאֵין לִנְגֹּעַ בּוֹ. מֵעוֹלָם לֹא טָעַן מִי־שֶׁהוּא כִּי הַצְּרִיפִים יִלִידֵי הַבְּנִיָּה הַהֹדִּית אוֹ הַמִּצְרִית אוֹ הָרוֹמָנִית זְקוּקִים לְשִׁנּוּי תָּכְנִית וְלָאֳמָנוּת פִּסּוּל מְשֻׁכְלֶלֶת יוֹתֵר. לְגַבֵּי אֵלֶּה כָּל שִׁכְלוּל הוּא בִּבְחִינַת חִלּוּל הַקֹּדֶשׁ. דּוֹמֶה הַדָּבָר, כִּי קִפְאוֹן הַדָּת יָרַד עַל נִדְבְּכֵי הָאֲבָנִים שֶׁל הַבִּנְיָנִים הָאֵלֶּה וְהָיָה עֲלֵיהֶם כְּמִשְׁטַח־אֶבֶן חָדָשׁ. – וּלְעֻמַּת זֹאת הַמִּדּוֹת הָעִקָּרִיּוֹת אֲשֶׁר לְבִנְיְנֵי הָעָם: רִבּוּי צוּרוֹת, חִדּוּשׁ, מְקוֹרִיּוּת, עֲשִׁירוּת מֻפְלֶגֶת וַחֲלִיפוֹת שֶׁאֵינָן פּוֹסְקוֹת. הַלָּלוּ רְחוֹקִים כְּבָר לְמַדַּי מִן הַדָּת, וּלְפִיכָךְ נִטַּל עֲלֵיהֶם לִשְׁמֹר שְׁמִירָה מְעֻלָּה עַל יָפְיָם וּלְשַׁפֵּר בְּלִי הֶרֶף אֶת קִשׁוּטֵי פְּסִילֵיהֶם וְגִלּוּפֵיהֶם. הַכָּרַת פְּנֵיהֶם מְעִידָה עַל תְּקוּפָתָם. סֵמֶל הָאֱלֹהוּת עֲדַיִן חוֹפֵף עֲלֵיהֶם, וְאוּלָם הֵם מוֹזְגִים לְתוֹךְ סֵמֶל זֶה מַשֶּׁהוּ אֱנוֹשִׁי הַטָּבוּעַ בְּמַהוּתָם. לְפִיכָךְ אַתָּה מוֹצֵא בִּנְיָנִים שֶׁכַּוָּנָתָם גְּלוּיָה לְכָל לֵב, לְכָל תְּפִיסָה, לְכָל דִּמְיוֹן, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם רֵיקִים מִסְּמָלִים, בְּכָל זֹאת הֵם קַלִּים לִתְפִיסָה כְּמוֹ הַטֶּבַע עַצְמוֹ. הַהֶבְדֵּל שֵֶּׁינֵיהֶם וּבֵין אֳמָנוּת הַבְּנִיָּה שֶׁל הַכֹּהֲנִים דּוֹמֶה לַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּין שְׂפַת הַחֲסִידִים וְהַשָּׂפָה הַשְּׁגוּרָה בְּפִי הָעָם, בֵּין כְּתָב הַחַרְטֻמִּים וְהָאֳמָנוּת, בֵּין שְׁלֹמֹה וּפִידִיאַס.

אִם נְסַכֵּם אֵת כָּל מַה שֶׁאָמַרְנוּ לְשֵׁם בֵּרוּר כּוֹלֵל וְנַסִּיחַ אֶת דַֹעְתֵּנוּ מֵהוֹכָחוֹת לְאֵין מִסְפָּר וּכְמוֹ כֵן מִטְּעָנוֹת שֶׁכְּנֶגֶד, נַגִּיעַ לִידֵי הַכָּרָה שֶׁכָּזוֹ: עַד לַמֵּאָה הַחֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה שִׁמְּשָׁה אֳמָנוּת הַבְּנִיָּה מֵעֵין סֵפֶר־סְפָרִים לָאֱנוֹשׁוּת; בְּכָל הַתְּקוּפָה הַזֹּאת אֵין אַף רַעְיוֹן אֶחָד מִסְתָּעֵף שֶׁלֹּא נִתְגַּלֵּם בְּמַצֶּבֶת בִּנְיָן; כָּל רַעְיוֹן יְלִיד הָעָם, דֻּגְמַת כָּל חֹק יְלִיד הַדָּת, מָצָא לוֹ מַצֶּבֶת זִכָּרוֹן; וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן – לֹא הָיְתָה הָגוּת רַבַּת עֵרֶךְ, פְּרִי רוּחָהּ שֶׁל הָאֱנוֹשִׁיּוּת, שֶׁלֹּא נִרְשְׁמָה בִּכְתָב אָבֶן. וּמַה טַעַם? מִפְּנֵי שֶׁכָּל רַעְיוֹן, בֵּין יְלִיד דָּת וּבֵין יְלִיד פִּילוֹסוֹפְיָה, רוֹצֶה לְהִשָּׁאֵר לְעוֹלְמֵי עַד; מִפְּנֵי שֶׁכָּל רַעְיוֹן הַמֵּטִיל סְעָרָה בְּדוֹרוֹ יֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְסַעֵר גַּם אֶת הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים וְהוּא רוֹצֶה שֶׁיִּשְׁתַּמֵּר זִכְרוֹ. הָהּ, מַה נִקְלָה הִיא מִדַּת אַלְמָוֶת זוֹ שֶׁנִּתְּנָה לִכְתָבֵי הַיָּד! מֶה חָזָק הוּא לְעֻמַּת זֶה, מָה רַב לְיָמִים וּלְכֹחַ הִתְנַגְּדוּת הוּא הַסֵּפֶר שֶׁנּוֹצַר בִּדְמוּת בִּנְיָן! הַמִּלָּה הַכְּתוּבָה נִשְׁמֶדֶת עַל נְקַלָּה עַל יְדֵי לַפִּיד אֶחָד וְתֻרְכִּי אֶחָד; הַמִּלָּה הַגְּלוּמָה אֵינָהּ נִשְׁמֶדֶת אֶלָּא עַל יְדֵי מַהְפֵּכָה וָרָעַשׁ. הָעַמִּים הַלּוֹעֲזִים שָׁטְפוּ וְעָבְרוּ עַל פְּנֵי הַקּוֹלוֹסֵיאוּם, מֵי הַמַּבּוּל אוּלַי נִפְּצוּ אֶת גַּלֵּיהֶם אֶל הַפִּירָמִידוֹת. – בַּמֵּאָה הַחֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה הִשְׁתַּנָּה הַכֹּל.

רָצָה הָרַעְיוֹן הָאֱנוֹשִׁי לַעֲמֹד לְמִשְׁמֶרֶת, וְהִמְצִיא תַּחְבּוּלָה הַנּוֹתֶנֶת אֲרִיכוּת יָמִים וְכֹחַ הִתְנַגְּדוּת יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר אֳמָנוּת הַבְּנִיָּה, וְלֹא זֶה בִּלְבָד אֶלָּא שֶׁהִיא גַם פְּשׁוּטָה וְקַלָּה יוֹתֵר. הַבְּנִיָה יוֹרֶדֶת מֵעַל כִּסֵּא הַמַּלְכוּת. בִּמְקוֹם אוֹתְיוֹת הָאֶבֶן אֲשֶׁר לְאוֹרְפֵאוּס בָּאִים עַכְשָׁו סִמָּנֵי הַכְּתָב הָעֲשׂוּיִם עוֹפֶרֶת אֲשֶׁר לְגוּטֶנְבֶּרְג.

יָבוֹא יוֹם וְהַסֵּפֶר יַשְׁמִיד אֶת מַצְּבוֹת הַבִּנְיָן.

הַמְצָאַת הַדְּפוּס אֵין כָּמוֹהָ לְעֵרֶךְ בְּכָל מְאֹרְעוֹת הַהִסְטוֹרְיָה. זֹאת הִיא מַהְפֵּכָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ הֶמְשֵׁךְ קִיּוּם. הִיא מְשַׁמֶּשֶׁת אֶמְצָעִי בִּטּוּי לָאֱנוֹשׁוּת הַמְחַדֶּשֶׁת אֶת יְמֵי נְעוּרֶיהָ; זֶהוּ הָרַעְיוֹן הָאֱנוֹשִׁי הַפּוֹשֵׁט צוּרָה וְלוֹבֵשׁ צוּרָה חֲדָשָׁה; זוֹהִי קְרִימַת־עוֹר הָאַחֲרוֹנָה וְהַשְּׁלֵמָה לְאוֹתוֹ נָחָשׁ דִּמְיוֹנִי אֲשֶׁר מִימֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן הוּא מְסַמֵּל אֶת רוּחַ הָאָדָם.

מֵעוֹלָם לֹא הָיָה הָרַעְיוֹן בִּלְתִּי חוֹלֵף כְּפִי שֶׁנַּעֲשָׂה עַל יְדֵי הַדְּפוּס; הוּא הֶעֱלָה אֵבֶר, נַעֲשָׂה בִּלְתִּי נִתְפָּס וּבִלְתִּי נִשְׁמָד. הוּא הִתְחַבֵּר אֶל הָאֲוִיר. בִּזְמַן הַפְּרִיחָה שֶׁל הַבְּנִיָּה הָיָה הָרַעְיוֹן הַר נִשָּׂא וְהָיָה כּוֹבֵשׁ בְּחָזְקָה אֶת מְקוֹמוֹ וְאֶת תְּקוּפָתוֹ. עַכְשָׁו הוּא מָשׁוּל לְלַהֲקַת צִפֳרִים הַמִּתְפַּזֶּרֶת לְכָל רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם וְשׁוֹלֶטֶת בִּמְלֹא הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ.

אָנוּ חוֹזְרִים וְאוֹמְרִים: מִי לֹא יִרְאֶה כִּי הָרַעְיוֹן בְּצוּרָה זוֹ הוּא בֶּן־קְיָמָא עוֹד יוֹתֵר? מִבְּחִינַת הַחֹזֶק הִגִּיעַ לִידֵי בְּחִינַת הַמְּהִירוּת. כֹּחַ הַקִּיּוּם שֶׁלּוֹ נֶהְפַּךְ לִהְיוֹת אַלְמָוֶת. אֶפְשָׁר לְהַשְׁמִיד עֶצֶם מִן הָעֲצָמִים, אֲבָל כֵּיצַד יִשָּׁמֵר דְּבַר הַמְמַלֵּא אֶת חֲלַל כָּל הָעוֹלָם? אִם יָבוֹא מַבּוּל עַל הָאָרֶץ – יוֹסִיפוּ הַצִּפֳּרִים לָעוּף גַּם לְאַחַר שֶׁרָאשֵׁי הֶהָרִים יִתְכַּסּוּ מַיִם; וְאִם תֵּבָה אַחַת יְחִידָה תֵּלֵךְ עַל פְּנֵי הַמַּיִם – הַצִּפֳּרִים יֵרְדוּ עָלֶיהָ לָשֶׁבֶת, יִנָּשְׂאוּ אִתָּהּ עַל פְּנֵי הַגַּלִּים וְיַגִּיעוּ לְעֵת אֲשֶׁר הַמַּיִם יָשׁוּבוּ מֵעַל הָאָרֶץ; וּבְבוֹא יוֹם וְעוֹלָם חָדָשׁ יֵצֵא מִתּוֹךְ הַתֹּהוּ וָבֹהוּ, אָז יְרַחֵף עָלָיו – קַל כְּנָפַיִם וְעַלִּיז – הָרַעְיוֹן אֲשֶׁר שָׂרַד מִן הָעוֹלָם הַשָּׁקוּעַ בַּתְּהוֹם.

וְאִם נָשִׂים אֶל לֵב, כִּי אֹפֶן בִּטּוּי זֶה הוּא לֹא רַק שָׁמוּר בְּיוֹתֵר, כִּי אִם גַּם פָּשׁוּט וְנוֹחַ וְקַל בְּיוֹתֵר לְהֵעָשׂוֹת עַל יְדֵי כָּל אֶחָד וְאֶחָד; אִם נִתְבּוֹנֵן וְנִרְאֶה כִּי אֹפֶן בִּטּוּי זֶה אֵינוֹ סוֹחֵב אַחֲרָיו צְרוֹרוֹת דֶּרֶךְ וּכְלִי מְלָאכָה לֹא־יֻצְלָח; אִם נְדַמֶּה לָנוּ אֶת הָרַעְיוֹן הָאַחֵר, זֶה שֶׁכְּדֵי לְהִתְגַּלְגֵּל בְּמַצֶּבֶת בִּנְיָן הוּא מֻכְרָח לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאַרְבָּעָה אוֹ חֲמִשָּׁה סוּגֵי אֳמָנוּת אֲחֵרִים, לְהוֹצִיא כִּכְּרוֹת זָהָב וְהַרְרֵי אֲבָנִים וּלְהַעֲבִיד מַחֲנֶה רַב שֶׁל פּוֹעֲלִים; וְאִם נַשְׁוֵהוּ אֶל הָרַעְיוֹן הַמִּתְגַּלֵּם בִּדְמוּת סֵפֶר, שֶׁאֵינוֹ דוֹרֵשׁ אֶלָּא מְעַט נְיָר וּמְעַט דְּיוֹ וָעֵט, – הֲכִי נִתְפַּלֵּא אָז עַל הַדָּבָר שֶׁהָרוּחַ הָאֱנוֹשִׁי פָּנָה עֹרֶף לָאֳמָנוּת הַבְּנִיָּה וְהָלַךְ אֶל אֳמָנוּת הַדְּפוּס? אִם נִקֹּב חוֹר בְּקַרְקַע הַנָּהָר אוֹ הַתְּעָלָה הַנְּבוּבָה תַּחְתֶּיהָ – אָז יִגְּרוּ הַמַּיִם וְיֵצְאוּ מִתּוֹךְ אֲפִיקָם.

נִתְבּוֹנֵן אֵפוֹא וְנִרְאֶה, כִּי מִיּוֹם הֱיוֹת הַדְּפוּס הִתְחִילָה אֳמָנוּת הַבְּנִיָּה מִתְנַוֶּנֶת וְהוֹלֶכֶת עַד שֶׁהִגִּיעָה לִידֵי דִלְדּוּל וּבַטָּלָה מִן הָעוֹלם; אֲנַחְנוּ מַבְחִינִים בַּדָּבָר כֵּיצַד הֲלָךְ הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁל הַדּוֹרוֹת וְהָעַמִּים פּוֹנֶה לָהּ עֹרֶף. בַּמֵּאָה הַחֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה אֵין עוֹד לְהִצְטַנְּנוּת זוֹ כָּל מַמָּשׁ, מַכְבֵּשׁ הַדְּפוּס עֲדַיִן חַלָּשׁ עַד מְאֹד וְהוּא נוֹטֵל לְכָל הַיּוֹתֵר מְעַט מִשֶׁפַע הַחַיִּים אֲשֶׁר לַבִּנְיָנִים הָאַדִּירִים. וְאוּלָם מֵהַמֵּאָה הַשֵּׁשׁ־עֶשְׂרֵה וְאֵילָךְ מִסְתַּמֶּנֶת מַחֲלַת הַבְּנִיָּה בְּאֹפֶן בָּרוּר: הַבְּנִיָּה חָדְלָה לְשַׁמֵּשׁ בִּטּוּי הַבִּטּוּיִים לְחַיֵּי הַחֶבְרָה הָאֱנוֹשִׁית; הִיא מִשְׁתַּנֵּית וּמַעֲלָה עַל עַצְמָהּ בְּאֹפֶן עָלוּב אֶת סִגְנוֹנָהּ שֶׁל אֳמָנוּת הַמּוֹפֵת; הִיא חָדְלָה לִהְיוֹת אֳמָנוּת שֶׁל גַּלִּיָּה וְאֵרוֹפָּה, אֳמָנוּת שֶׁל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם, וְהָיְתָה לָאֳמָנוּת יְוָנִית אוֹ רוֹמָאִית, חָדְלָה לִהְיוֹת אֳמָנוּת אֱמֶת הַהוֹלֶמֶת אֶת זְמַנָּה וְנִתְגַּלְגְּלָה בְּצוּרָה מְזֻיֶּפֶת שֶׁל אֳמָנוּת הַמּוֹפֵת. זֹאת הִיא הַיְרִידָה שֶׁמְּכַנִּים אוֹתָהּ בְּשֵׁם רֶנֶרַנְס: מִכָּל מָקוֹם יְרִידָה הַבָּאָה בְּרֹב תִּפְאֶרֶת; שֶׁכֵּן הַגְּאוֹנִיּוּת הָעַתִּיקָה שֶׁל הַגּוֹטִים, אוֹתָהּ שֶׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת מֵאֲחוֹרֵי מַכְבֵּשׁ הַדְּפוּס הָאַדֵּיר שֶׁל מָגֶנְצָא, מוֹסִיפָה עוֹד בְּמֶשֶׁךְ כַּמָּה זְמָן לִשְׁלֹחַ אֶת קַרְנֶיהָ אֶל פְּנֵי שִׁפְעַת כִּלְאַיִם זוֹ אֲשֶׁר חֻבְּרוּ בָּה יַחַד קִמְרוֹנֵי קֶשֶׁת שֶׁל רוֹמָא וְאוּלַמֵּי עַמּוּדִים לְפִי הַסִּגְנוֹן שֶׁל קוֹרִנְתְּ.

וְדַוְקָא שְׁקִיעַת שֶׁמֶשׁ זוֹ נִרְאֲתָה לָנוּ כְּאַדְמוּמִית שֶׁל בֹּקֶר.

וְאוּלָם מֵעֵת שֶׁהַבְּנִיָּה נֶעֶשְׂתָה אֳמָנוּת כְּיֶתֶר סוּגֵי הָאֳמָנוּת, מֵעֵת שֶׁחָדְלָה לִהְיוֹת הָאֳמָנוּת הַכּוֹלֶלֶת, הַגְּבֶרֶת וְהֶעָרִיצָה בְּכָל אַחְיוֹתֶיהָ, – סָר כֹּחָהּ מִמֶּנָּה וְנִטַּל שִׁלְטוֹנָהּ מֵעַל הָאֳמָנֻיּוֹת הָאֲחֵרוֹת. הַלָּלוּ יוֹצְאוֹת לַחֹפֶשׁ, פּוֹרְקוֹת מֵעֲלֵיהֶן אֶת עֻלּוֹ שֶׁל הָאַדְרִיכַל וְכָל אַחַת מֵהֶן פּוֹנָה אֶל נְתִיבָהּ הַמְיֻחָד. וְכָל אַחַת מֵהֶן הֲנָאָה לָהּ מֵהִסְתָּעֲפוּת זוֹ. הַבְּדִידוּת מוֹסִיפָה לָהֶן שִׁעוּר קוֹמָה. מְלֶאכֶת הַגִּלּוּף מַגִּיעָה לִידֵי פַּסָּלוּת, חַטַּב הָעֵץ – לִידֵי צִיּוּר, זִמְרַת הַקֹּדֶשׁ הַקִּפְּדנִית – לִידֵי אֳמָנוּת נְגִינָה. אֶפְשָׁר לְהַמְשִׁיל עַל אֳמָנוּת הַבְּנִיָּה וְלוֹמַר, כִּי מַמְלַכְתָּהּ הַמְמַלְאָה פְּנֵי תֵּבֵל הִתְפּוֹרְרָה בְּמוֹת אֲלֶכְּסַנְדֶּר מוּקְדוֹן שֶׁלָּהּ, וְנָפוֹתֶיהָ שֶׁל אוֹתָהּ מַלְכוּת נַעֲשׂוּ לִמְדִינוֹת עוֹמְדוֹת בִּרְשׁוּת עַצְמָן. תְּקוּפָה זוֹ הֵבִיאָה לָעוֹלָם אֶת רְפָאֵל אֶת מִיכָאֵל אַנְגֶ’לּוֹ, אֶת יוֹהַן גּוּי’וֹן וְאֶת פַּלֶּסְטְרִינָה, זֶה אֲשֶׁר עָלָה כְּכוֹכָב בַּמֵּאָה הַשֵּׁשׁ־עֶשְׂרֵה הַמְּלֵאָה כֻּלָּהּ זֹהַר.

אוֹתוֹ זְמָן, כְּשֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ כָּל סוּגֵי הָאֳמָנוּת, נִשְׁתַּחְרֵר גַּם הָרַעְיוֹן בְּכָל מָקוֹם וּמָקוֹם. אַנְשֵׁי הַמַּחֲשָׁבָה הַחָפְשִׁית בִּימֵי הַבֵּינַיִם הֵטִילוּ בְּגוּף הַקָּטוֹלִיּוּת פְּצָעִים עֲמֻקִּים. הַמֵּאָה הַשֵּׁשׁ־עֶשְׂרֵה קוֹרַעַת אֶת אַחְדוּת הַדָּת לִגְזָרִים. אִלּוּ הִקְדִּימָה הָרֶפוֹרְמַצְיָה לָבוֹא לִפְנֵי הַדְּפוּס, כִּי אָז לֹא הָיְתָה אֶלָּא קֶרַען⁸⁵ הַדְּפוּס הוּא שֶׁעָשָׂה אוֹתָהּ לְמַהְפֵּכָה. לוּלֵא הַדְּפוּס הָיָה תַּשׁ כֹּחָהּ שֶׁל הַכְּפִירָה. יְהִי זֶה אָסוֹן וִיהִי זֶה גְזֵרַת הַהַשְׁגָּחָה: גּוּטֶנְבֶּרְג הוּא שֶׁסָּלַל אֶת הַדֶּרֶךְ לִפְנֵי לוּטֶר.

וְאוּלָם מִשֶּׁיָּרְדָה לְגַמְרֵי שִׁמְשָׁם שֶׁל יְמֵי הַבֵּינַיִם וְהַגְּאוֹנִיּוּת הַגּוֹטִית נָפְחָה אֶת נַפְשָׁהּ, – בָּאוּ יְמֵי שֶׁפֶל לָאֳמָנוּת הַבְּנִיָּה, פָּנֶיהָ הֶחְוִירוּ מִיּוֹם לְיוֹם וְרוּחַ חַיֶּיהָ הָלַךְ וְקָרַב אֶל קִצּוֹ. הַסֵּפֶר הַנִּדְפָּס, זֶה הַשִּׁלְשׁוֹל שֶׁבַּבִּנְיָן, מְכַרְסֵם אוֹתָהּ וּמֵבִיא עָלֶיהָ כְּלָיָה. הִיא מִתְעַרְטֶלֶת, מַשִּׁירָה אֶת עָלֶיהָ וּמִצְטַמֶּקֶת מִיּוֹם לְיוֹם. הִיא שְׁרוּיָה בְּמַחְסוֹר וּבְדַלּוּת, הִיא מַגִּיעָה לִידֵי פְּחִיתוּת. חָדַל לִהְיוֹת לָהּ בִּטּוּי, אֵין הִיא מְשַׁמֶּשֶׁת אֲפִילוּ זֵכֶר לָאֳמָנוּת אֲשֶׁר עָבַר זְמַנָּה. בִּבְדִידוּתָהּ, בְּעֵת שֶׁבָּגַד בָּהּ הָרַעְיוֹן הָאֱנוֹשִׁי וְכָל רֵעוֹתֶיהָ, בְּנוֹת הַאֳמָנוּת, עֲזָבוּהָ לְנַפְשָׁהּ, הִתְחִילָה מוֹשֶׁכֶת אֵלֶיהָ בַּעֲלֵי מְלָאכָה, חֵלֶף הָאֳמָנִים שֶׁרָחֲקוּ מִמֶּנָּה, שִׁמְשַׁת הַזְּכוּכִית מְמַלְאָה אֶת מְקוֹמוֹ שֶׁל חַלּוֹן בֵּית הַתְּפִלּה; הַסַּתָּת בָּא בִּמְקוֹם הַפַּסָּל. נָגוֹזוּ לִבְלִי שׁוּב כָּל הַכֹּחַ וְהַמְּקוֹרִיּוּת, כָּל הַחַיִּים וְכָל הַנְּשָׁמָה. כַּעֲנִיָּה בְּפֶתַח בֵּית הַמְּלָאכָה וְהָלְכָה מֵחִקּוּי אֶל חִקּוּי. מִיכָאֵל אַנְגֶ’לּוֹ, שֶׁהִבְחִין בְּוַדַּאי בַּדָּבָר כִּי מֵרֵאשִׁית הַמֵּאָה הַשֵּׁשׁ־עֶשְׂרֵה הָיְתָה זוֹ כִּנְדוֹנָה לַמָּוֶת, הָגָה אֶת הָרַעְיוֹן הָאַחֲרוֹן, רַעְיוֹן מִתּוֹךְ יֵאוּשׁ. עֲנָק הָאֳמָנוּת הַזֶּה בָּנָה פַּנְתֵאוֹן עַל גַּב פַּנְתֵּאוֹן וְיָצַר אֶת הֵיכַל פֶּטְרוּס בְּרוֹמָא. זוֹהִי יְצִירָה אַדִּירָה הָרְאוּיָה לְהִשָּׁאֵר סְגֻלָּה לְכָל הַזְּמַנִּים, יְצִירָה אַחֲרוֹנָה מִמְּקוֹר אֳמָנוּת הַבְּנִיָּה, חֲתִימַת־יָד שֶׁל אַדִּיר אֳמָנִים שֶׁנִּקְבְּעָה בַּדַּף הָאַחֲרוֹן שֶׁל סֵפֶר הָאֶבֶן הַמִּסְתַּיֵּם. וּכְשֶׁמֵּת מִיכָאֵל אַנְגֶ’לּוֹ – מֶה עָשְׂתָה בְּנִיָּה עֲלוּבָה זוֹ שֶׁעָבַר עָלֶיהָ כֶּלַח וְהִיא מִתְהַלֶּכֶת כְּצֵל מֵעֵמֶק רְפָאִים? הִיא עוֹשָׂה בְּהֵיכַל פֶּטְרוּס כִּבְתוֹךְ שֶׁלָּהּ וּמְתַקֶּנֶת אוֹתוֹ וּמְעַוָּה אֶת פָּנָיו. מַעֲשֵׂה טֵרוּף; מַעֲשֶׂה עָלוּב שֶׁבַּעֲלוּבִים. כָּל מֵאָה בְּשָׁנִים יֵשׁ לָהּ הֵיכַל פֶּטְרוּס מִשֶׁלָּהּ: לְגַבֵּי הַמֵּאָה הַשְׁבַע־עֶשׂרֵה הֲרֵי זֶה בֵּית הַכְּנֵסִיָּה וַל דֶּה־גְרַס; לְגַבֵּי הַמֵּאָה הַשְּׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה – בֵּית הַכְּנֵסִיָּה סֶן־גֶ’נוֹבֵבָה. כָּל אֶרֶץ וְאֶרֶץ יֵשׁ לָהּ הֵיכַל פֶּטְרוּס מִשֶּׁלָּהּ. הֵיכָל כָּזֶה יֶשְׁנוֹ בְּלָנְדּוֹן; יֶשְׁנוֹ אֶחָד כָּזֶה גַם בְּפֶטֶרְסְבּוּרְג. פָּרִיס יֵשׁ לָהּ שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָה בִּנְיָנִים כָּאֵלֶּה. הֵם מְשׁוּלִים לְצַוָּאָה רֵיקָה, לְפִטְפּוּט הַהֶבֶל הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר לָאֳמָנוּת, רַבַּת נְצוּרוֹת בֶּעָבָר, הַבְּטֵלָה בְּחַיֶּיהָ וְעוֹשָׂה מַעֲשֵׂה יַלְדוּת לִפְנֵי מוֹתָהּ.

וְעַכְשָׁו אִם נִבְחַן לֹא אֶת הַבִּנְיָנִים כַּחֲטִיבוֹת מְיֻחָדוֹת, אֶלָּא אֵת כָּל הָאֳמָנוּת בִּכְלָלוּתָהּ, לְפִי מַרְאֶהָ שֶׁהָיָה לָהּ מִתְּחִלַּת הַמֵּאָה הַשֵּׁש־עֶשְׂרֵה וְעַד הַמֵּאָה הַשְּׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה, יִתְגַּלּוּ לְעֵינֵינוּ אוֹתָם הַסִּמָּנִים שֶׁל יְרִידָה וְדִלְדּוּל. מִזְּמַנּוֹ שֶׁל פְרַנְס הַשֵּׁנִי וְאֵילָךְ הִתְחִילוּ הַבִּנְיָנִים מְאַבְּדִים אֶת צוּרַת הָאַדְרִיכַלִּיּוּת וּמַבְלִיטִים אֶת הַצּוּרָה הַגֵּאוֹמֶטְרִית, דֻּגְמַת עַצְמוֹת הַשֶּׁלֶד הַבּוֹלְטוֹת אֵצֶל חוֹלֶה דַל־בָּשָׂר. קַוֵּי הַגֵּאוֹמֶטְרִיָּה, הַקַּפְּדָנִים וְהַקָּרִים, יוֹרְשִׁים אֶת מְקוֹמָם שֶׁל קַוֵּי הָאֳמָנוּת הַיָּפִים. הַבִּנְיָן חָדַל לִהְיוֹת מַצֶּבֶת בִּנְיָן וְנַעֲשָׂה תַּחְבֹּרֶת שֶׁל שְׁטָחִים. אֶלָּא שֶׁאֳמָנוּת הַבְּנִיָּה מִתְאַמֶּצֶּת לְכַסּוֹת עַל הַלִּקּוּי הַזֶּה. וּמִשּׁוּם כָּךְ אָנוּ מוֹצְאִים כּוֹתֶרֶת גַּג יְוָנִית הָרְכוּבָה עַל גַּב רַחֲבַת גַּג עֲשׂוּיָה בְּסִגְנוֹן רוֹמָאִי, וּלְהֵפֶךְ. בְּכָל מָקוֹם אַתָּה מוֹצֵא אֶת הַפַּנְתֵּאוֹן הָרָכוּב עַל גַּבֵּי פַּנְתֵּאוֹן וְאֶת הֵיכַל פֶּטְרוּס שֶׁל רוֹמָא. מִכָּאן בָּתֵּי הַלְּבֵנִים, בְּנֵי תְּקוּפַת הֶנְרִי הָרְבִיעִי, אֲשֶׁר קְצוֹתֵיהֶם עֲשׂוּיִם אֶבֶן קָשָׁה; וְכִכַּר הַמֶּלֶךְ וְכִכַּר יוֹרֵשׁ הָעֶצֶר. מִכָּאן בָּתֵּי הַתְּפִלָּה שֶׁל לוּאִי הַשְּׁלֹשָׁה־עָשָׂר: בִּנְיָנִים גַּסִּים וּמְסֻרְבָּלִים שֶׁכִּפּוֹתֵיהֶם הֵן כְּעֵין חֲטוֹטֶרֶת. מִכָּאן סִגְנוֹן הַבְּנִיָּה שֶׁל מָצַרִין, כָּל אוֹתָם הָאַרְמוֹנוֹת הַגְּרוּעִים שֶׁטַּעְמָם טַעַם אִיטַלְקִי וּמְקוֹמָם לְיַד אַרְבַּעַת הַמְּלָכִים⁸⁶. וְכָל הָאַרְמוֹנוֹת אֲשֶׁר לְלוּאִי הָאַרְבָּעָה־עָשָׂר: בָּתֵּי קְסָרַקְטִין מְרֻוָּחִים לְחֶצְרָנִים, בָּתֵּי־מִקְשָׁה הַמְּלֵאִים קְרִירוּת וְשִׁעְמוּם. וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן – סִגְנוֹן הַבְּנִיָּה מִתְּקוּפַת לוּאִי הַחֲמִשָּׁה־עָשָׂר, זוֹ הַאַדְרִיכַלִּיּוּת הַמַּזְקִינָה וְהַתְּשׁוּשָׁה שֶׁהִשְׁחִיתָה אֶת דְּמוּתָהּ וְעָשְׂתָה אֶת קִשּׁוּטֶיהָ כַּעֲלֵי עֹלֶשׁ וְחוּטֵי אִטְרִיּוֹת, כְּתִלְתּוּלִים וּפִטִרִיּוֹת. הָחֵל מִזְּמַנּוֹ שֶׁל פְרַנְס הַשֵּׁנִי וְעַד לִתְקוּפַת לוּאִי. הַחֲמִשָּׁה־עָשָׂר הָלַךְ הַדִּלְדּוּל הַזֶּה וְגָדַל לְפִי רִבּוּי גֵּאוֹמֶטְרִיוּ הָאֳמָנוּת לֹא הָיְתָה אֶלָּא עוֹר וַעֲצָמוֹת. הִיא נֶאֱבֶקֶת עִם הַמָּוֶת וּמַרְאֶהָ עָלוּב עַד מְאֹד.

מַה נַעֲשָׂה בֵּינָתַיִם לָאֳמָנוּת הַדְּפוּס? הַבְּנִיָּה מִתְרוֹקֶנֶת מִלְּשַׁד חַיֶּיהָ וְהַדְּפוּס קוֹלֵט אֵת כָּל הַלְּשַׁד הַזֶּה. בָּהּ בְּמִדָּה שֶׁהָאַדְרִיכַלִּיּוּת יוֹרֶדֶת וְהוֹלֶכֶת, מַעֲשֵׂה הַדְּפוּס מִתְעַלֶּה וּמִתְגַּדֵּל. כָּל אוֹתוֹ שֶׁפַע הַכֹּחוֹת, שֶׁהָרַעְיוֹן הָאֱנוֹשִׁי בִּזְבֵּז לְשֵׁם הַבִּנְיָנִים, יֵצֵא מֵעַכְשָׁו לְמַצְּבוֹת הַדְּפוּס. וּמִשּׁוּם כָּךְ אָנוּ רוֹאִים, כִּי בַּמֵּאָה הַשֵּׁשׁ־עֶשְׂרֵה מְלֶאכֶת הַדְּפוּס הַמִּתְגַּבֶּרֶת עוֹשָׂה מִלְחָמָה אֶת אֳמָנוּת הַבְּנִיָּה הַמְדֻלְדֶּלֶת, וּמְמִיתָה אוֹתָהּ. בַּמֵּאָה הַשְּׁבַע־עֶשְׂרֵה הִיא כְּבָר מוֹשֶׁלֶת בַּכִּפָּה, מְנַצַּחַת וְתַקִּיפָה בְּנִצְחוֹנוֹתֶיהָ עַד כְּדֵי כָּךְ, שֶׁהִיא מְבִיאָה לָעוֹלָם תְּקוּפָה גְדוֹלָה שֶׁל מַדָּעִים. בַּמֵּאָה הַשְּׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה, כְּשֶׁרָבְצָה כַּמָּה זְמָן כִּבְטֵלָה בַּחֲצַר הַמַּלְכוּת שֶׁל לוּאִי הָאַרְבָּעָה־עָשָׂר, הִיא חוֹגֶרֶת פִּתְאֹם אֶת כְּלִי זֵינוֹ שֶׁל וָלְטֶר, זֶה גִלְגּוּל חַרְבּוֹ שֶׁל לוּטֶר, וּמִשְׂתָּעֶרֶת בִּתְרוּעַת מִלְחָמָה עַל אֵרוֹפָּה הָעַתִּיקָה, לְאַחַר שֶׁהִכְּתָה כְּבָר אֶת רַעְיוֹנֶיהָ שֶׁל אֵרוֹפָּה זוֹ הַסְּפוּנִים בַּבִּנְיָנִים. לְעֵת סִיוּמָהּ שֶׁל הַמֵּאָה הַשְּׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה נִשְׁלַם מַעֲשֵׂה הַחֻרְבָּן שֶׁל אֳמָנוּת הַדְּפוּס. בַּמֵּאָה הַשְּׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה הִיא מַתְחִילָה לִבְנוֹת וּלְקוֹמֵם.

וְאוֹלָם עַכְשָׁו אָנוּ שׁוֹאֲלִים: מִי מִשְּׁנֵי סוּגֵי הָאֳמָנוּת הָאֵלֶּה מְבַטֵּא בֶּאֱמֶת אֶת הָרַעְיוֹן הָאֱנוֹשִׁי בְּמֶשֶׁךְ שְׁלֹש מֵאוֹת הַשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת? מִי מֵהֶם מַמְשִׁיךְ אֶת הָרַעְיוֹן? מִי מֵהֶם מְבַטֵּא אוֹתוֹ לֹא לְפִי הַטָּעֻיּות שֶׁבְּמַדָּעָיו וְלֹא לְפִי הַשְּׁטֻיּות שֶׁבְּתוֹרַת בָּתֵּי מִדְרָשָׁיו, אֶלָּא לְפִי תּנוּעָתוֹ הָעוֹלָה מִמַּעֲמַקִּים וּמַרְחִיקָה לָלֶכֶת לְכָל הָעֲבָרִים? מִי מֵהֶם פָּרוּשׂ כְּמַעֲטֶה, לְלֹא קֶרַע וּפְגָם, עַל פְּנֵי הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי, הִיא הַמִּפְלֶצֶת אֲשֶׁר רַגְלֶיהָ אֶלֶף וְהִיא מְמַהֶרֶת לָרוּץ אֶת אָרְחוֹתֶיהָ? הַאִם אֳמָנוּת הַבְּנִיָּה אוֹ הַדְּפוּס? – הַדְּפוּס! אַל נַשְׁלֶה אֶת נַפְשֵׁנוּ לְעִנְיָן זֶה; אֳמָנוּ הַבְּנִיָּה גָוְעָה וּמֵתָה לְעוֹלְמֵי עַד, נִשְׁמְדָה בִּידֵי הַדְּפוּס, נִשְׁמְדָה בִּגְלַל זֶה אֲשֶׁר נָתְנָה מְעַט וְעָלְתָה בִּמְחִיר רָב. כָּל הֵיכָל עָלָה בְּמִילְיַרְדָּה שְׁלֵמָה. נְתָאֵר לָנוּ בַּדִּמְיוֹן כַּמָּה הָיִינוּ צְרִיכִים לְהוֹצִיא אִלּוּ אָמַרְנוּ לִכְתֹּב עוֹד פַּעַם אֶת סֵפֶר הָאַדְרִיכַלִּיּוּת; אִלּוּ הֲקִימוֹנוּ שׁוּב עַל פְּנֵי הָאָרֶץ אַלְפֵי בִּנְיָנִים; אִלּוּ חִדַּשְׁנוּ עָלֵינוּ אֶת הַתְּקוּפָה הָעֲשִׁירָה בְּבִנְיָנִים, שֶׁעֵד רְאִיָּה מֵעִיד עָלֶיהָ כִּי “הָיָה דוֹמֶה שֶׁהָאָרֶץ נִעֲרָה מֵעַל גַּבָּהּ אֶת מַעֲטֶהָ הַיָּשָׁן לְמַעַן הִתְכַּסּוֹת בִּגְלִימָה לְבָנָה שֶׁל בָּתֵּי תְּפִלָּה.”

הַסֵּפֶר נַעֲשֶׂה בִּמְהִירוּת רַבָּה, דּוֹרֵשׁ הוֹצָאוֹת מְעַטּוֹת וְהוֹלֵךְ לְמֶרְחַקִּים רַבִּים! הֲיֵשׁ לְהִתְפַּלֵּא כִּי הָרַעְיוֹן הָאֱנוֹשִׁי שָׁלַח אֵת כָּל זְרָמָיו בַּדֶּרֶךְ הַזֹּאת? בָּזֶה לֹא נִתְכַּוַּנּוּ לֵאמֹר, כִּי אֵין הָאַדְרִיכַלִּיּוּת מְקִימָה פֹּה וָשָׁם בִּנְיָן מְפֹאָר אוֹ בִּנְיַן סְגֻלָּה בּוֹדֵד. אֲנִי מַאֲמִין שֶׁגַּם בִּימֵי שִׁלְטוֹנוֹ שֶׁל הַדְּפוּס אֶפְשָׁר יִהְיֶה לִמְצֹא עַמּוּד מַצֵּבָה שֶׁהוּקַם עַל יְדֵי מַחֲנֵה צָבָא שָׁלֵם מֵחֹמֶר הַמְּכִתָּה שֶׁל תּוֹתָחִים, דֻּגְמַת הָאִילְיַאדוֹת וְהָרוֹמַנְצֶרוֹ, הַמַּהְבֶרַטָה וְהַנִּבֶּלוּנְגִים, שֶׁעַמִּים שְׁלֵמִים יָצְרוּ אוֹתָם בִּימֵי שִׁלְטוֹן הַבְּנִיָּה בְּחַבְּרָם אֶחָד לְאֶחָד וּבְמָזְגָם יַחַד הֲמוֹן שִׁירֵי גִבּוֹרִים. לֹא מִן הַנִּמְנָע הוּא כִּי בַּמֵּאָה הָעֶשְׂרִים יָקוּם אַדְרִיכַל בַּעַל רוּחַ גְּאוֹנִּיּוּת, כְּשֵׁם שֶּׁדַּנְטֶה הַפַּיְטָן קָם בַּמֵּאָה הַשְּׁלֹש־עֶשְׂרֵה. אֲבָל הַבְּנִיָּה לֹא תּוֹסִיף לִהְיוֹת הָאֳמָנוּת הַשּׁוֹלֶטֶת בַּחֶבְרָה הָאֱנוֹשִׁית, הָאֳמָנוּת הַכּוֹלֶלֶת, הָאֳמָנוּת הַמּוֹשֶׁלֶת בַּכִּפָּה. הַשִּׁירָה הַגְּדוֹלָה, הַמַּצֵּבָה הַגְּדוֹלָה אוֹ יְצִירַת הָאֳמָנוּת הַגְּדוֹלָה – הַלָּלוּ לֹא תִּבָּנֶינָה עוֹד, אֶלָּא תֵּצֶאנָה מִתַּחַת מַכְבֵּשׁ הַדְּפוּס.

וְלֶעָתִיד לָבוֹא, כְּשֶׁהַבְּנִיָּה תָּקוּם לִתְחִיָּה, לֹא תּוֹסִיף עוֹד אֳמָנוּת זוֹ לִשְׁלֹט בַּכִּפָּה. הִיא תִּהְיֶה כְּפוּפָה לְחֹק הַמַּדָּע, אֲשֶׁר הִיא בְּעַצְמָהּ הוֹלִידָה אוֹתוֹ לְפָנִים. שְׁנֵי סוּגֵי אֳמָנוּת אֵלֶּה יַעַמְדוּ הָאֶחָד בִּמְקוֹם הַשֵּׁנִי מִבְּחִינַת יַחֲסֵי הַגּוֹמְלִין שֶׁלָּהֶם. אָנוּ יוֹדְעִים בָּרוּר, כִּי בִּתְקוּפַת הַבְּנִיָּה הָיוּ יְצִירוֹת הַפִּיּוּט דּוֹמוֹת לְמַצְּבוֹת הַבִּנְיָן וְהַדִּמְיוֹן דִּמְיוֹן אֱמֶת. הַוִּיאָזָה שֶׁבְּהֹדּוּ הִיא רַבַּת גְּוָנִים, פִּלְאִית וַעֲמֻקָּה כַּפָּגוֹדָה. בְּמִצְרַיִם אֲשֶׁר בַּמִּזְרָח טָבוּעַ חוֹתָם שֶׁל גַּדְלוּת וְשַׁלְוָה עַל אֳמָנוּת הַפִּיּוּט כְּמוֹ עַל הַבִּנְיָנִים; בְּיָוָן הָעַתִּיקָה הָיָה הַפִּיּוּט מְחוֹנָן יֹפִי, עַלִּיזוּת וְשַׁלְוָה; בְּאֵרוֹפָּה שֶׁל הַנַּצְרוּת – רוֹמְמוּת הַדָּת, הַחֵן הָעֲמָמִי, וְשֶׁפַע הַגִּדּוּל הַמֻּפְלָג אֲשֶׁר לִתְקוּפַת תְּחִיָּה. כְּתָבֵי הַקֹּדֶשׁ דּוֹמִים לַפִּירָמִידוֹת, הָאִילְיַאדָה דוֹמָה לַפַּרְתֵּנוֹן, הוֹמֶרוּס דּוֹמֶה לְפִידִיַאס. דַּנְטֶה בֶּן הַמֵּאָה הַשְּׁלֹש־עֶשְׂרֵה הוּא בִּבְחִינַת אַחֲרוֹן הַהִיכָלוֹת הַבְּנוּיִם לְפִי הַסִּגְנוֹן הָרוֹמָנִי; שֶׁקְסְפִּיר שֶּׁבַּמֵּאָה הַשֵּׁשׁ־עֶשְׂרֵה – אַחֲרוֹן בָּתֵּי הַמִּקְדָּשׁ הַבְּנוּיִם בַּסִּגְנוֹן הַגּוֹטִי.

נְסַכֵּם אֵפוֹא אֵת כָּל מַה שֶׁאָמַרְנוּ עַד עַכְשָׁו וְשֶׁיָּצָא בְּהֶכְרַח קָטוּעַ וַחֲסַר שְׁלֵמוּת: לָאֳנוֹשׁוּת הָיוּ מֵעוֹלָם שְׁנֵי סְפָרִים, שְׁנֵי פִּנְקָסִים, שְׁתֵּי צַוָּאוֹת – אֳמָנוּת הַבְּנִיָּה וָאֳמָנוּת הַדְּפוּס, כְּתָבֵי קֹדֶשׁ שֶׁל אֶבֶן וּכְתָבֵי קֹדֶשׁ שֶׁל נְיָר. וְאִם נִתְבּוֹנֵן אֶל הַבִּבְּלִיּוֹת הַשְּׁתַּיִם הַאֵלֶּה, שֶׁשְּׁתֵּיהֶן הָיוּ פְּתוּחוֹת לְעֵינֵי כֹּל בְּמֶשֶׁךְ אַלְפֵי שָׁנִים, נֵדַע כִּי מֻתָּר לָנוּ לְהִתְעַצֵּב עַל הָרוֹמְמוּת הַגְּלוּיָה לְכָל עַיִן אֲשֶׁר לִכְתָב הַשַּׁחַם, עַל הָאַלְפָא־בֵּיתָא הָאַדִּירָה הַזֹּאת הַמִּתְגַּלֶּמֶת בִּדְמוּת שְׂדֵרוֹת עַמּוּדִים, פּוֹרְטָלִים וְעַמּוּדֵי אָבֶּלִיסְקִים וְעַל הָרִים אֵלּוּ, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם, שֶׁמִּלְּאוּ לְפָנִים פְּנֵי תֵּבֵל, לְמִן הַפִּירָמִידָה שֶׁל חֵיאוֹפְּס וְעַד בֵּית הַכְּנֵסִיָּה בִּשְׁטְרַסְבּוּרְג. רָאוּי לָנוּ שֶׁנִּקְרָא עוֹד פַּעַם אֶת קוֹרוֹת הֶעָבָר הַחֲרוּתִים בִּגְוִילֵי הָאֶבֶן, מְצֻוִּים אָנוּ לְהִשְׁתָּאוֹת אֶל הַסֵּפֶר הַכָּתוּב בִּידֵי הַבְּנִיָּה וּלְדַפְדֵּף בּוֹ כָּל הַיָּמִים; אֲבָל אֵין לָנוּ לְמַעֵט אֶת דְּמוּת הַמַּצֵּבָה הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר אֳמָנוּת הַדְּפוּס הֵקִימָה אַף הִיא בְּמוֹ יָדָהּ.

מַצֵּבָה זוֹ אֵין עֲרֹךְ לְגָדְלָהּ. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מִי הוּא אוֹתוֹ מְחַשֵּׁב חִשְּׁבוֹנוֹת שֶׁמָּנָה וּמָצָא, כִּי כִּרְכֵי הַסְּפָרִים, שֶׁנִּדְפְּסוּ לְמִן גּוּטֶנְבֶּרְג וְעַד יָמֵינוּ, יֵשׁ בָּהֶם כְּדֵי לְמַלֵּא אֶת הֶחָלָל שֶׁבֶּין הָאָרֶץ וְהַיָּרֵחַ; וְאוּלָם אֵין אָנוּ מִתְכַּוְּנִים כּלָל לְגֹדֶל מִסּוּג זֶה. מִכָּל מָקוֹם אִם נְשַׁוֶּה לְנֶגְדֵּנוּ כַּחֲטִיבָה אַחַת אֵת כָּל יְצִירוֹת הַדְּפוּס, בְּכָל הֲמוֹנָם שֶׁנִּתְקַבֵּץ עַד יָמֵינוּ אֵלֶּה, – הֲכִי לֹא נִרְאֶה אֶת הַחֲטִיבָה הַזֹּאת כְּבִנְיָן עָצוּם עַד מְאֹד המְמַלֵּא פְּנֵי תֵּבֵל, הַמְשַׁמֵּשׁ מִשְׁכָּן לָאֱנוֹשׁוּת הָעוֹבֶדֶת וְנוֹעֵץ אֶת כּוֹתֶרֶת גַּגּוֹ לְתוֹךְ עַרְפִלֵּי הֶעָתִיד? זוֹהִי הָעַרְבּוּבְיָה שֶׁל כֹּחוֹת הָרוּחַ, הַכַּוֶּרֶת אֲשֶׁר לְתוֹכָהּ יָבִיאוּ אֶת דִּבְשָׁן הַהֲזָיוֹת הַמְּשׁוּלוֹת לִדְבוֹרִים מְחֻפּוֹת זָהָב. הַבִּנְיָן בָּנוּי קוֹמוֹת לְאֵין מִסְפָּר. פֹּה וָשָׁם אַתָּה רוֹאֶה אֶת הַמְּבוֹאוֹת הָאַפְלוּלִיִּים אֲשֶׁר לַמַּדָּע הָעוֹבְרִים בְּלֵב הַבִּנְיָן וּמִסְתַּיְּמִים לְיַד פִּתְחֵי שְׁעָרָיו. אֶת חָזִית הַבִּנְיָן הַפּוֹנָה הַחוּצָה קִּשְּׁטָה הָאֳמָנוּת בִּגִלּוּפֶיהָ הַמְשֻׁלָּבִים לְהַפְלִיא, בְּמִקְלְעוֹת צִיצֶיהָ וּבְפִתּוּחֶיהָ הַדּוֹמִים לִתְחָרִים. כָּל חֵלֶק מֵחֶלְקֵי הַבִּנְיָן, כַּמָּה שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כִּפְרִי דִמְיוֹן מוּזָר וכְמֻבְדָּל בִּפְנֵי עַצְמוֹ, תּוֹפֵס אֶת מְקוֹמוֹ וְעוֹשֶׂה אֶת פְּעֻלָּתוֹ. כָּל הַחֲטִיבָה כֻּלָּהּ מְשֻׁתָּפָה בִּפְעֻלָּה אֶחָת. לְמִן הֵיכַל־שֶׁקְסְפִּיר וְעַד מִסְגַּד־בַּיְרוֹן – מְפֻזָּרִים עַל פְּנֵי מֶטְרוֹפּוֹלִין זוֹ שֶׁל הָרַעְיוֹן הָעוֹלָמִי הֲמוֹן מִגְדָּלִים הַמִּצְטָרְפִים לְתַעֲרֹבֶת רַבַּת גְּוָנִים. עַל פְּנֵי חוֹמַת הַיְסוֹד שֶׁל הַבִּנְיָן חֲרוּתוֹת כַּמָּה רְשֻמּוֹת קְדוּמוֹת שֶׁלֹּא נִקְבְּעוּ בְּסֵפֶר הַבְּנִיָּה. מִשְּׂמֹאל לְפֶתַח הַכְּנִיסָה טָבוּעַ תַּבְלִיט־הוֹמֶרוּס הָעַתִּיק לְיָמִים וְעָשׂוּי שַׁיִשׁ לָבָן, מִיָּמִין מְרִימָה אֶת צְרִיחֶיהָ הַבִּבְּלִיָּה רַבַּת הַלְּשׁוֹנוֹת. דְּרָקוֹן הָרוֹמַנְצֶרוֹ מַרְתִּיעַ בִּמְקוֹמוֹ; כְּמוֹ כֵן צוּרוֹת כִּלְאַיִם אֲחֵרוֹת, כְּגוֹן הַוֶּדַא וְהַנִּבֶּלוּנְגִים. מִכָּל מָקוֹם בִּנְיָן פֶּלִאי זֶה נִשְׁאַר בִּלְתִּי נִגְמָר לְעוֹלְמֵי עַד. מַכְבֵּשׁ הַדְּפוּס, מְכוֹנַת עֲנָקִים זוֹ הַיּוֹנֶקֶת אֶת לְשַׁד הָרוּחַ שֶׁל הַחֶבְרָה הָאֱנוֹשִׁית, פּוֹלֵט בְּלִי הֶרֶף אֶת הַחֹמֶר הַדָּרוּשׁ לוֹ לְשֵׁם הַמְּלָאכָה. כָּל הָאֱנוֹשׁוּת כֻּלָּהּ עֲסוּקָה בָּעֲבוֹדָה עַל קוֹרְיַת הַבִּנְיָן; כָּל אֲשֶׁר רוּחַ לוֹ הוּא בַּבּוֹנִים. הַקָּטֹן בֵּינֵיהֶם סוֹתֵם אֶת אַחַד הַחוֹרִים וּמֵבִיא אֶת אַבְנוֹ, וְאִישׁ כְּרֶטִיף דֶּה־לַה־בְּרֶטוֹן⁸⁷ מֵבִיא גִיגִית מְלֵאָה מֶלֶט שֶׁל גֶּבֶס. כָּל יוֹם וָיוֹם עוֹלֶה נִדְבָּךְ חָדָשׁ. מִחוּץ לִתְרוּמוֹתֵיהֶם הַמְיֻחָדוֹת שֶׁל סוֹפְרִים בּוֹדְדִים יֵשׁ גַּם תְּרוּמוֹת שֶׁבְּשֻׁתָּפוּת. הַמֵּאָה הַשְּׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה נוֹתֶנֶת אֶת “הָאֶנְצִיקְלוֹפֶּדְיָה”, הַמַּהְפֵּכָה הַצָּרְפַתִּית – אֶת “הַמְבַשֵּׂר”. אֵין סָפֵק בַּדָּבָר, כִּי גַם זֶה הוּא בִּנְיָן הַמַּרְבֶּה נִדְבָּכִים וְהוֹלֵךְ וְנֶעֱרָם לְאֵין קֵץ לְפִי קַוִּים לוּלְיָנִיִּים; גַּם כָּאן אַתָּה מוֹצֵא בְּלִיל שָׂפוֹת, פְּעֻלָּה בִּלְתִּי פּוֹסֶקֶת, עֲבוֹדָה שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת לֵאוּת, מִלְחֶמֶת תַּחֲרוּת שֶׁל כָּל הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי, וְאוּלָם כָּאן הוּא גַם מְקוֹם הַמִּקְלָט אֲשֶׁר בּוֹ תִּשְׁכֹּן הָרוּחַ וְלֹא תִּרָא מִפְּנֵי מַבּוּל חָדָשׁ, מִפְּנֵי הַבַּעֲרוּת הַעֲלוּלָה לְהָצִיף אֶת הָעוֹלָם.

סֵפֶר שִׁשִּׁי.

א. הַשְׁקָפָה לְלֹא מַשָּׂא פָּנִים עַל מַעֲמַד הַשּׁוֹפְטִים מִיָּמִים עָבָרוּ

אַחַד הָאֲנָשִׁים בְּרוּכֵי־הָאֹשֶׁר הָיָה בִּשְׁנַת 1482 לַסְּפִירָה הָאָצִיל רוֹבֶּר לְבֵית אֶסְטוּטְוִי, אִישׁ אַבִּיר, בַּעַל הָאֲחֻזָּה שֶׁל בְּאִין, הַבָּרוֹן לְאִבְרִי וּלְסֶנְט־אַנְדְּרִי אֲשֶׁר בְּנָפַת מַרְשׁ, יוֹעֵץ וְחַדְרָן לַמֶּלֶךְ וְאַחַד הַמֻּרְשִׁים שֶׁל גְּלִיל הַמִּשְׁפָּט הַפָּרִיסָאִי. כִּמְעַט שְׁבַע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה לִפְנֵי זְמָן זֶה, בַּיּוֹם 7 לְנוֹבֶמְבֶּר שְׁנַת 1465, הִיא הַשָּׁנָה בָּהּ נִרְאָה כּוֹכַב הַשֵּׁבֶט, קִבֵּל אֶסְטוּטְוִי מֵאֵת הַמֶּלֶךְ אֶת הַמִּשְׂרָה הַמְשֻׁבַּחַת הַזֹּאת שֶׁבְּבֵית הַמִּשְׁפָּט הַפָּרִיסָאִי, זוֹ שֶׁהָיוּ רוֹאִים אוֹתָהּ בְּעִקָּר כִּשְׂרָרָה שֶׁל אֲצִילִים וְלֹא כִּפְקִידוּת. “מִשְׂרָה,” אוֹמֵר יַ’ן לֶמְנֵיס, “שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ שִׁלְטוֹן רַב לְגַבֵּי בִּטְחוֹן הַצִּבּוּר וּמְבִיאָה לְבַעְלָהּ כַּמָּה וְכַמָּה זְכֻיּוֹת וְיִתְרוֹנוֹת.” מוּזָר הָיָה הַדָּבָר, כִּי בִּשְׁנַת 1482 נָשָׂא עֲדַיִן אַחַד הָאֲצִילִים מִשְׂרָה זוֹ שֶׁזְּמַנָּהּ, לְפִי תְּעוּדַת הַמְּנוּיִים, הֵחֵל בַּתְּקוּפָה שֶׁלּוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר הַשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ, אֲשֶׁר נוֹלְדָה לוֹ מִחוּץ לַנְּשׂוּאִין, לָאָדוֹן אִישׁ בֻּרְבּוֹן אֲשֶׁר נוֹלַד אַף הוּא מִחוּץ לַנְּשׂוּאִין. אוֹתוֹ יוֹם, כְּשֶׁרוֹבֶּר לְבֵית אֶסְטוּטְוִי נִתְמַנָּה לְשָׁרֵת בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט שֶׁבְּפָרִיס בִּמָקוֹם יַעֲקֹב פִילְיֶר, עָבְרָה מִשְׂרַת הַנָּשִׂיא בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט שֶׁל הַפַּרְלָמֶנְט מִידֵי הַקַּפְּדָן הֶלִי תּוֹרְלֶט לִידֵי יַ’ן דּוֹבֶה, יָרַשׁ יַ’ן יֻוֶנֶל דֶּז־אוּרְזִין אֶת מְקוֹמוֹ שֶׁל פֶּטֶר מוֹרְוִילְיֶה בְּלִשְׁכַּת הַמַּזְכִּירוּת שֶׁל צָרְפַת, נָטַל רֶנוֹל דֶּה־דוֹרְמֵן מִידֵי פֶּטֶר פּוּאִי אֶת מִשְׂרַת הַמְמֻנֶּה בְּלִשְׁכַּת הַבַּקָּשׁוֹת אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ. בְּרַם כַּמָּה אֲנָשִׁים לָבְשׁוּ אִצְטְלָה זוֹ שֶׁל נָשִׂיא וּמַזְכִּיר וּמְמֻנֶּה לְבַקָּשׁוֹת מִיּוֹם שֶׁרוֹבֶּר אֶסְטוּטְוִי נִתְמַנָּה לְכָבוֹד בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט בְּפָרִיס! מִשְׂרָה זוֹ “נִמְסְרָה לְהַשְׁגָּחָתוֹ”, כְּפִי שֶׁנֶּאֱמַר בִּכְתָב הַמִּנוּי; וְאָמְנָם הוּא שָׁמַר אֶת מִשְׂרָתוֹ שְׁמִירָה מְעֻלָּה. הוּא דָבַק בָּהּ, הָיָה אִתָּהּ לְגוּף אֶחָד וְנִצַּל עַל יְדֵי כָּךְ מִתַּאֲוַת הַשִּׁנּוּיִים הַמְטֹרֶפֶת שֶׁל לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר, הוּא הַמֶּלֶךְ הַחַשְׁדָן הַקַּמְצָן וְאוֹהֵב הָעֲבוֹדָה שֶׁרָצָה לְקַיֵּם אֶת שִׁלְטוֹן הַתַּהְפּוּכוֹת שֶׁלּוֹ עַל יְדֵי שִׁנּוּיִים תְּכוּפִים וְחִלּוּפֵי אָדָם. וְיוֹתֵר מִזּוֹ: הָאַבִּיר עַז הַלֵּב קִבֵּל רְשׁוּת לִמְסֹר לִבְנוֹ אֶת הַ“חֲזָקָה” לְמִשְׂרָה זוֹ, וְזֶה שְׁנָתַיִם שֶׁשֵּׁם הַבֵּן, הָאָצִיל יַעֲקֹב לְבֵית אֶסְטוּטְוִי, הִתְנוֹסֵס לְיַד שֵׁם הָאָב בְּרֹאשׁ רְשִׁימַת הַפְּקִידִים שֶׁל בֵּית הַמִּשְׁפָּט הַפָּרִיסָאִי. וַדַּאי שֶׁהָיְתָה כָּאן הַצְלָחָה יְתֵרָה וְיוֹצֵאת מִן הַכְּלָל! נָכוֹן הַדָּבָר, כִּי רוֹבֶּר אֶסְטוּטְוִי הָיָה מִטּוֹבֵי הַחַיָּלִים, כִּי מִתּוֹךְ נֶאֱמָנוּת לְגַבֵּי הַמֶּלֶךְ מָנָה אֶת עַצְמוֹ בֵּין מִתְנַגְּדֶיהָ שֶׁל “הָאֲגֻדָּה לְטוֹבַת הָעָם⁸⁸” וְכִי הוּא נָתַן מַתָּנָה לַמַּלְכָּה, בְּהִכָּנְסָהּ לְפָרִיס בִּשְׁנַת 14…, צְבִי נֶהְדָּר אֲשֶׁר צָדָה בְּיַעַר קוֹנְפֶקְט. וְיֵשׁ לְהוֹסִיף עַל זֶה, כִּי הָיָה מוֹדָע וְיָדִיד לְמַר טְרִיסְטֶן לַ’הֶרְמִיט, רֹאשׁ חֵיל הַמִּשְׁמָר אֲשֶׁר לְאַרְמוֹן הַמֶּלֶךְ. מַר רוֹבֶּר הַקַּפְּדָן נָשָׂא אֵפוֹא מִשְׂרָה נְעִימָה וְנוֹחָה. רֵאשִׁית כֹּל – זוֹ מַשְׂכֻּרְתּוֹ הַשְּׁמֵנָה שֶׁכְּתוֹסֶפֶת לָהּ, בִּבְחִינַת עוֹלְלוֹת הַכֶּרֶם, הָיָה מְקַבֵּל אַרְנוּנְיוֹת מִמִּשְׁפְּטֵי אֶזְרָחִים וּמִמִּשְׁפְּטֵי עֳנְשִׁין, גַּם אַרְנוּנְיוֹת בֵּית הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר בְּאֶמְבַּה־דֶה־שַׁטְלֶה, גַּם מַס הַגֶּשֶׁר מִן הַמְּקוֹמוֹת מַנְט וְקוֹרְבֵי, וְעוֹד הַהַכְנָסוֹת מִן הַמִּסִּים שֶׁהָיוּ גּוֹבִים מֵאֵת סוֹחֲרֵי הַתְּבוּאָה בְּפָרִיס, מִחוּץ לַמִּסִּים שֶׁהָיוּ מְטִילִים עַל מוֹכְרֵי הָעֵצִים וּמוֹכְרֵי הַמֶּלַח. הוֹסֵף לְכָךְ אֶת הֲנָאָתוֹ בְּשָׁעָה שֶׁרָכַב בְּקֶרֶב הָעִיר מִטַּעַם מִשְׂרָתוֹ, מְלַוָּיו הֶדְיוֹטֵי שׁוֹפְטִים, הַלְּבוּשִׁים מְעִילִים שֶׁמַּחֲצִיתָם כְּעֵין הָאָדֹם וּמַחֲצִיתָם כְּעֵין אֵשׁ לוֹהֶטֶת, וְהוּא מִתְנוֹסֵס בֵּינֵיהֶם בְּתִלְבֹּשֶׁת חַיָּלִים נֶהְדָּרָה, זוֹ הַתִּלְבֹּשֶׁת הַחֲרוּתָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה בְּאֶבֶן קִבְרוֹ אֲשֶׁר בְּמִנְזַר וֶלְמוֹן בְּנוֹרְמַנְדִּיָּה וְזֶה קוֹבַע מַעֲשֵׂה מִקְשָׁה הַשָּׁמוּר לְזִכָּרוֹן בְּמוֹנְטְלֶרִי. וַהֲלֹא דָבָר הָיָה גַם זֶה שֶׁהוּא הֵטִיל אֶת מָרוּתוֹ הַשְּׁלֵמָה עַל תְּרֵיסָר שַׁמָּשִׁים שֶׁל בֵּית הַמִּשְׁפָּט, עַל מוֹשֵׁל הָאַרְמוֹן הַמְמֻנֶּה עַל שַׁטְלֶה, עַל שְׁנֵי הֶדְיוֹטֵי הַדַּיָּנִים שֶׁל שַׁטְלֶה, עַל שִׁשָּׁה־עָשָׂר פְּקִידֵי הַבַּלֶּשֶׁת הַמְמֻנִּים עַל שִׁשָּׁה־עָשָׂר הַפַּרְוָרִים, עַל הַמְפַקֵּחַ שֶׁל בֵּית־הַסֹּהַר בְּשַׁטְלֶה, עַל מֵאָה וְעֶשְׂרִים שׁוֹטְרִים רוֹכְבִים שֶׁל בֵּית הַמִּשְׁפָּט וְעַל מֵאָה וְעֶשְׂרִים שׁוֹטְרִים רַגְלִים שֶׁל בֵּית הַמִּשְׁפָּט, וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן – עַל מְפַקְדוֹ שֶׁל חֵיל מִשְׁמַר הָעִיר, זֶה שֶׁהָיָה מוֹצִיא וּמֵבִיא מִשְׁמָר רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן, מִשְׁמַר עֵזֶר וּמִשְׁמָר מְאַסֵּף, וְכִי לְלֹא מְאוּמָה נֶחְשַׁב הַדָּבָר שֶׁהוּא הִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֹחַ הַמִּשְׁפָּט גַּם בַּקַּלּוֹת וְגַם בַּחֲמוּרוֹת, שֶׁרְשׁוּת הָיְתָה בְּיָדוֹ לֶאֱסֹר אֲנָשִׁים לְעַמּוּד הַקָּלוֹן, לְהוֹקִיעָם שָׁם אוֹ לִגְזֹר עֲלֵיהֶם עֹנֶשׁ סְחִיבָה, מִחוּץ לַכֹּחַ שֶׁנִּתַּן בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט בְּבֵית־דִּין רִאשׁוֹן (in prima instantia, כְּפִי שֶׁזֶּה נִקְרָא בִּלְשׁוֹן הַתְּעוּדוֹת) בְּכָל גְּלִיל הַמִּשְׁפָּט שֶׁל פָּרִיס וּלְצָרֵף לָזֶה בְּכָבוֹד אֶת הַהַכְנָסוֹת הַבָּאוֹת מִשֶּׁבַע נָפוֹת כְּהֻנָּה שֶׁל חֶבֶר נְזִירִים אֲצִילִים? וְכִי יֵשׁ לְךָ דָּבָר נָעִים יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לְהוֹצִיא פְּקֻדּוֹת מַאֲסָר וּפְסָקֵי דִין, כְּפִי שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה יוֹם יוֹם הָאָדוֹן הַנַּעֲרָץ רוֹבֶּר אֶסְטוּטְוִי, מִדֵּי שִׁבְתּוֹ לְכֵס הַמִּשְׁפָּט בְּשַׁטְלֶה־רַבָּה תַּחַת הַכִּפּוֹת הָרְחָבוֹת וְהַשְּׁטוּחוֹת אֲשֶׁר בָּנָה פִילִיףּ אוֹגוּסְט?

הָאָדוֹן הַנַּעֲרָץ רוֹבֶּר אֶסְטוּטְוִי לֹא דַי שֶׁהָיָה דַיָּן וּנְשִׂיא בֵּית־דִּין בְּפָרִיס, הוּא הָיָה רַשַּׁאי לֶשֶׁבֶת גַּם בְּסוֹד הַמִּשְׁפָּט הָעֶלְיוֹן שֶׁל הַמֶּלֶךְ וּלְהוֹצִיא פִּסְקֵי דִין לְחַיִּים אוֹ לַמָּוֶת. הוּא שֶׁעָשָׂה מִשְׁפָּט בַּחֲשׁוּבִים שֶׁבַּהֲרוּגֵי מַלְכוּת. הוּא שֶׁהוֹצִיא אֶת הָאָצִיל לְבֵית רֶמוּר מִמִּבְצָר סֶנְט־אַנְטוּאַן וְלִוָּה אוֹתוֹ עַד לְאוּלַמֵּי הַשּׁוּק; הוּא הֵבִיא לְכִכַּר גְּרֶב אֶת הָאָצִיל לְבֵית סֶן־פּוֹל, זֶה שֶׁצָּרַח וְנִתְיַפַּח וְגָרַם הֲנָאָה מְרֻבָּה לַשּׁוֹפֵט הָעֶלְיוֹן, שֶׁלֹּא חִבֵּב בְּיוֹתֵר אֶת הקוֹנְטַבְּל.

וּמֶה הָיָה הָאִישׁ חָסֵר עוֹד כְּדֵי שֶׁיִּחְיֶה חַיֵּי הוֹד וָאֹשֶׁר וְיָבוֹא כִּכְלוֹת יָמָיו לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּסֵפֶר הַקּוֹרוֹת הַמְצֻיָּן שֶׁל רָאשֵׁי הַשּׁוֹפְטִים בְּפָרִיס, זֶה הַסֵּפֶר אֲשֶׁר רָשׁוּם בּוֹ לְזִכָּרוֹן, כִּי אוּדַרְד מִוִּילְנֶב הָיָה לוֹ בַּיִת בִּרְחוֹב דֶּה־בּוּשֶׁרִי, כִּי גִילְיוֹם מֵהַנְגֶסְט קָנָה בַּיִת גָּדוֹל וּבַיִת קָטֹן מֵאַנְשֵׁי סָבוֹיָה, כִּי גִילְיוֹם טִבּוֹ נָתַן אֶת בָּתָּיו שֶׁבִּרְחוֹב קְלוּפֶּן מַתָּנָה לְחֶבֶר הַנְּזִירוֹת עַל שֵׁם גֶ’נוֹבֵבָה הַקְּדוֹשָׁה, כִּי הוּגוֹ הוֹבְרִיאָה הִתְגוֹרֵר בְּאַרְמוֹן פּוֹרְק־אֶפִּיק, וּשְׁאָר יְדִיעוֹת כָּאֵלֶּה עַל דְּבַר חַיֵּי הַמִּשְׁפָּחוֹת?

וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִצְפְּנוּ לוֹ לִכְאוֹרָה אֶלָּא יָמִים טוֹבִים וּשְׁלֵוִים, הֵקִיִץ הָאָדוֹן הַנַּעֲרָץ רוֹבֶּר לְבֵית אֶסְטוּטְוִי בְּבֹקֶר יוֹם 7 לְיָנוּאַר שְׁנַת 1482 וְהוּא סַר וְזָעֵף וּמָלֵא מְרִירוּת. כֵּיצַד הִגִּיעַ לִידֵי מַצַּב רוּחַ זֶה? הוּא בְּעַצְמוֹ לֹא יָדַע אֶת הַדָּבָר. אוּלַי גָּרְמוּ לְכָךְ הַשָּׁמַיִם הַקּוֹדְרִים? אוּלַי נִסְגְּרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה הַפְּרִיפָה אֲשֶׁר לִרְצוּעַת חֲנִיתוֹ (כָּל אֵלֶּה שְׁמוּרִים לְזִכָּרוֹן בְּמוֹנְטְלֶרִי) וְנִמְתְּחָה הֵיטֵב מִסָּבִיב לִכְרֵסוֹ, כֶּרֵס שֶׁל שׁוֹפֵט עֶלְיוֹן, כְּאִלּוּ הָיְתָה זוֹ כֶּרֵס שֶׁל חַיָּלִים? אוּלַי גָּרְמוּ לְכָךְ אַרְבַּעַת הַפּוֹחֲזִים שֶׁקָּרְאוּ אַחֲרָיו גִּדּוּפִים מִדֵּי עָבְרָם בָּרְחוֹב לִפְנֵי חַלּוֹנוֹ וְהָיוּ לְבוּשִׁים חֻלְצוֹת לְלֹא כֻּתָּנוֹת, עַל רֹאשָׁם כּוֹבָעִים קְרוּעִים וּבְלוּיִם וְעַל שִׁכְמָם שַׂק הַצֵּידָה וּבַקְבּוּק הַמַּיִם? אוֹ שֶׁמָּא נִבָּא לוֹ לִבּוֹ, כִּי יְאָרַע לוֹ הֶפְסֵד בִּסְכוּם שְׁלשׁ מֵאוֹת וְשִׁבְעִים לִטְרָה, שִׁשָּׁה־עָשָׂר סוֹלִים וּשְׁמוֹנֶה פְּרוּטוֹת, הוּא הַסְּכוּם שֶׁנִּגְרַע מֵהַכְנְסוֹתָיו כַּעֲבֹר שָׁנָה בִּפְקֻדַּת הַמֶּלֶךְ הֶחָדָשׁ, שַׁרְל הַשְּׁמִינִי?

הַבְּרֵרָה בִּידֵי הַקּוֹרֵא; וְאוּלָם הַמְּחַבֵּר מַחְלִיט וְאוֹמֵר, כִּי הַלָּז הָיָה סַר וְזָעֵף מִפְּנֵי שֶׁהָיָה סַר וְזָעֵף.

יֵשׁ לְהוֹסִיף כִּי אוֹתוֹ יוֹם הָיָה יוֹם שֶׁלְּמָחֳרָת הַחַג, יוֹם תָּפֵל לְכָל אָדָם וְתָפֵל שִׁבְעָתַיִם לְאַנְשֵׁי הָרָשׁוּת, שֶׁכֵּן חוֹבָתָם הִיא לְטַהֵר אֶת פָּרִיס מְזֻּהֲמַת הַחַג – בַּמּוּבָן הַיָּשָׁר וּבִלְתִּי יָשָׁר שֶׁל הַמִּלִּים הָאֵלֶּה. וְחוּץ מִזֶּה הָיְתָה צְפוּיָה לוֹ לְאֶסְטוּטְוִי יְשִׁיבַת בֵּית־דִּין בְּשַׁטְלֶה־רַבָּה. וְהִנֵּה יָדוּעַ הַדָּבָר, כִּי הַשּׁוֹפְטִים זֶה דַּרְכָּם מֵאָז לִקְבֹּעַ אֶת יוֹם הַמִּשְׁפָּט בְּיוֹם שֶׁרוּחָם מָרָה עֲלֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם תָּמִיד שָׂעִיר לַעֲזָאזֵל וְיוּכְלוּ לִשְׁפֹּךְ עָלָיו אֶת זַעְמָם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ, הַחֹק וְהַצֶּדֶק.

בֵּינָתַיִם הִתְחִילָה יְשִׁיבַת בֵּית־הַדִּין בִּלְעָדָיו. הֶדְיוֹטֵי הַשּׁוֹפְטִים, הַיּוֹשְׁבִים אִתּוֹ בַּדִּין לְכָל מִשְׁפְּטֵי אֶזְרָחִים וָעֳנָשִׁין, מִלְּאוּ עַכְשָׁו אֶת מְקוֹמוֹ, כְּפִי הַנָּהוּג; וּמֵהַשָּׁעָה הַשְּׁמִינִית בַּבֹּקֶר וְאֵילָךְ הָיוּ כַּמָּה עֲשָׂרוֹת אֲנָשִׁים מִצְטַפְּפִים וְנִדְחָקִים בְּפִנָּה אַפְלוּלִית שֶׁבְּאוּלָם הַמִּשְׁפָּט בְּשַׁטְלֶה, בֵּין הָאָרוֹן הֶעָשׂוּי עֵץ אַלּוֹן וּבֵין הַקִּיר, וְהָיוּ שׁוֹמְעִים בַּהֲנָאָה אֶל הַמַּשָּׂא וּמַתָּן רַב הָעִנְיָן וְרַב הַחֲלִיפוֹת בְּמִשְׁפְּטֵי הָאֶזְרָחִים וְהָעֳנָשִׁין אֲשֶׁר מָרָן פְלוֹרִיאַן בַּרְבֶּדְיֶן, הוּא הַשּׁוֹפֵט הַחוֹקֵר בְּשַׁטְלֶה וּסְגָן הַשּׁוֹפֵט הָעֶלְיוֹן, נִהֵל לְלֹא שׁוּם סֵדֶר קָבוּעַ, אֶלָּא כְּאָדָם הַלּוֹקֵחַ מִכָּל הַבָּא בְּיָדוֹ.

הָאוּלָם הָיָה קָטֹן, נָמוּךְ וּמְקֻמָּר. בְּיַרְכְּתֵי הָאוּלָם עָמַד שֻׁלְחָן מְקֻשָּׁט בַּחֲבַצָּלוֹת⁸⁹ וְעַל יָדוֹ כִּסֵּא מְרֻוָּח, עָשׂוּי עֵץ אַלּוֹן מְחֻטָּב, שֶׁעָמַד רֵיק וְהָיָה שָׁמוּר לַשּׁוֹפֵט הָעֶלְיוֹן, מִשְּׂמֹאל הָיָה קָבוּעַ כִּסֵּא בַּשְּׁבִיל הַשּׁוֹפֵט הַחוֹקֵר מָרָן פְלוֹרִיאַן. בַּקָּצֶה יָשַׁב לַבְלַר הַמִּשְׁפָּט וְעָסַק בִּכְתִיבָה. מִנֶּגֶד עָמַד הַקָּהָל; וְעַל יַד הַדֶּלֶת וְעַל יַד הַשֻּׁלְחָן נִצְּבוּ הֲמוֹן שַׁמָּשִׁים שֶׁל בֵּית הַמִּשְׁפָּט הָעֶלְיוֹן בִּמְעִילֵיהֶם הָעֲשׂוּיִם אֲרִיג צֶמֶר סָגֹל וּזְרוּעִים צְלָבִים לְבָנִים. שְׁנֵי שַׁמָּשִׁים, הַשַּׁיָּכִים לַחֲדַר הַמּוֹעֵצוֹת שֶׁל הָאֶזְרָחִים וּלְבוּשִׁים מְעִילִים שֶׁמַּחֲצִיתָם כְּעֵין הָאָדֹם וּמַחֲצִיתָם כְּעֵין הַכָּחֹל, עָמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר לְיַד דֶּלֶת סְגוּרָה שֶׁנִּרְאֲתָה בַּקִיר מֵעֵבֶר לַשֻּׁלְחָן. מִבַּעַד לַחַלּוֹן הַיְחִידִי, הֶעָשׂוּי קֶשֶׁת חַדָּה וְקָרוּעַ בַּקִּיר הֶעָבֶה כְּאֶשְׁנָב צַר, חָדַר הָאוֹר הַקָּלוּשׁ שֶׁל יוֹם בְּיָנוּאַר וְהֵאִיר שְׁתֵּי דְמֻיּוֹת מוּזָרוֹת: אֶת פֶּסֶל הַשֵּׁד הַמֻּפְלָא, זֶה שֶׁשִּׁמֵּשׁ קִשּׁוּט לַתִּקְרָה וְהָיָה חָצוּב בְּאֶבֶן־הַשָּׂפָה שֶׁל הַכִּפָּה, וְאֶת הַשּׁוֹפֵט שֶׁיָּשַׁב בְּיַרְכְּתֵי הָאוּלָם עַל יַד הַחֲבַצָּלוֹת.

נְתָאֵר לָנוּ בְּפֹעַל מַמָּשׁ אֶת מָרָן פְלוֹרִיאַן בַּרְבֶּדְיֶן, שׁוֹפֵט חוֹקֵר בְּשַׁטְלֶה, כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב אֶל שֻׁלְחַן הַשּׁוֹפֵט הָעֶלְיוֹן וּלְפָנָיו שְׁתֵּי חֲבִילוֹת שֶׁל תְּעוּדוֹת, זְרוֹעוֹ תּוֹמֶכֶת אֶת רֹאשׁוֹ וְרַגְלוֹ נָחָה עַל שֹׁבֶל הַגְּלִימָה הָעֲשׂוּיָה אָרִיג חָלָק כְּעֵין הַחוּם, פַּרְצוּפוֹ הָאָדֹם וְהַנִּתְעָב נִשְׁקָף מִבְּעַד הֶחָלוּק, הֶעָשׂוּי עוֹר רְחֵלִים לָבָן, וְעֵינָיו נִרְאוֹת כְּחַסְרוֹת רִיסִים בְּשָׁעָה שֶׁהֵן מְמַצְמְצוֹת וּבְשָׁעָה שֶׁבַּעֲלֵיהֶן תּוֹפֵחַ אֶת לִסְתוֹתָיו הַשְּׁמֵנוֹת, הַיּוֹרְדוֹת כְּמַפְּלֵי בָּשָׂר אֶל קְצֵה הַסַּנְטֵר.

וְהִנֵּה שׁוֹפֵט חוֹקֵר זֶה הָיָה חֵרֵשׁ בְּאָזְנָיו, – מוּם לֹא חָשׁוּב בְּיוֹתֵר לְגַבֵּי שׁוֹפֵט חוֹקֵר. אַף עַל פִּי כֵן הָיָה מָרָן פְלוֹרִיאַן מוֹצִיא פִּסְקֵי דִין מַתְאִימִים שֶׁלֹּא נִתְּנוּ לְעִרְעוּר. וַדַאי שֶׁדַּי לוֹ לַשּׁוֹפֵט אִם הוּא עוֹשֶׂה אֶת עַצְמוֹ כְּשׁוֹמֵעַ אֶת טַעֲנוֹת הַצְּדָדִים; וְהַשּׁוֹפֵט הַחוֹקֵר הַנִּכְבָּד מִלֵּא עַל הַצַּד הַטּוֹב בְּיוֹתֵר אֶת הַתְּנַאי הַזֶּה, הַמְשַׁמֵּשׁ עִקָּר רִאשׁוֹן בַּחֲקִירַת הַמִּשְׁפָּטִים, הוֹאִיל וְשׁוּם דָּבָר לֹא הִפְרִיעַ אֶת תְּשׂוּמַת לִבּוֹ.

מִכָּל מָקוֹם נִמְצָא בָּאוּלָם אִישׁ אֶחָד שֶׁמָּתַח בִּקֹּרֶת חֲרִיפָה עַל כָּל מַעֲשָׂיו וּתְנוּעוֹתָיו שֶׁל הַשּׁוֹפֵט, וְזֶה הָיָה יַ’ן פְרוֹלוֹ דֶה־מוֹלֶן, הַסְּטוּדֶנְט קְטַן־הַקּוֹמָה הַיָּדוּעַ מֵאֶתְמוֹל, אוֹתוֹ “נוֹדֵד חוּצוֹת” שֶׁאֶפְשָׁר הָיָה לִפְגֹּשׁ אוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם וּמָקוֹם, חוּץ מֵאוּלָם הַקַּתֶּדְרָה שֶׁל רַבּוֹתָיו הַמּוֹרִים.

“הַבִּיטָה וּרְאֵה,” סָח זֶה בְּלַחַשׁ גָּמוּר לַחֲבֵרוֹ רוֹבֶּן פּוּסְפֶּן שֶׁעָמַד עַל יָדוֹ וְהָיָה עוֹנֶה בִּצְחוֹק לְפֵרוּשֵׁי הַדְּבָרִים שֶׁהוּא, יַ’ן פְרוֹלו, עָשָׂה לְכָל הַמַּחֲזוֹת הָעוֹבְרִים לִפְנֵיהֶם בָּאוּלָם, “הֲרֵי עֵינֵינוּ הָרוֹאוֹת אֶת אַנַּה לְבֵית בּוּיְסוֹן, הִיא בִּתּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הוֹלֵךְ בָּטֵל הַיּוֹשֵׁב בַּשּׁוּק הֶחָדָשׁ! בְּחַיַּי, הַזָּקֵן מוֹצִיא עָלֶיהָ דִין שֶׁל חוֹבָה! נִרְאֶה שֶׁהוּא עִוֵּר בְּעֵינָיו כְּשֵׁם שֶׁהוּא חֵרֵשׁ בְּאָזְנָיו. עַל חֵטְא שֶׁחָטְאָה בִּשְׁנֵי זֵרֵי־וְרָדִים לִתְפִלָּה נִתְחַיְּבָה זוֹ לְשַׁלֵּם קְנָס חֲמִשָּׁה־עָשָׂר סוֹל וְאַרְבַּע פְּרוּטוֹת בְּכֶסֶף פָּרִיס! הֲרֵי זֶה מְחִיר יָקָר מִדַּי Lex duri carminis⁹⁰ – מִי הוּא אוֹתוֹ הָאִישׁ? הֲלֹא זֶה רוֹבֶּן שִׁיף דֶּה־וִיל הַלָּבוּשׁ שִׁרְיוֹן! – מַשְׁמַע שֶׁגָּמַר אֵת כָּל תּוֹרָתוֹ וְהִגִּיעַ זְמַנּוֹ לְהִכָּנֵס לְחוּג הָאֻמָּנִים? – זֶה מְשַׁמֵּשׁ לוֹ בִּמְקוֹם דְּמֵי כְּנִיסָה. – הַבִּיטָה וּרְאֵה, שְׁנֵי אֲצִילִים נִזְדַּמְּנוּ לְתוֹךְ הָאֲסַפְסוּף הַזֶּה! הָאֶחָד הוּא אֶגְלֶה מִסּוּאַן, הַשֵּׁנִי הוּטֶן מִמַּיְלִי. שְׁנֵיהֶם בְּנֵי אַבִּירִים. עַכְשָׁו יָדַעְתִּי, הֵם שִׂחֲקוּ בְּקֻבְיָה. מָתַי אֶזְכֶּה לִרְאוֹת כָּאן אֶת נְגִיד הָאוּנִיבֶרְסִיטָה שֶׁלָּנוּ? מֵאָה לִטְרָה בְּכֶסֶף פָּרִיס קְנָס לְקֻפַּת הַמֶּלֶךְ! אוֹתוֹ בַּרְבֶּדְיֶן מִתְנַפֵּל בְּחֵמָה שְׁפוּכָה, כְּדֶרֶךְ הַחֵרְשִׁים. – וְהוּא בֶּאֱמֶת חֵרֵשׁ! יְהֵא עָנְשִׁי שֶׁאֶתְגַּלְגֵּל בְּאָחִי הַכֹּהֵן אִם שׁוֹפֵט זֶה יָטִיל עָלַי אֶת מוֹרָאוֹ וִינִיאֵנִי מִהְיוֹת מְשַׂחֵק גַּם בַּיּוֹם וְגַם בַּלַּיְלָה, נוֹתֵן אֶת חַיַּי וְאֶת מוֹתִי בַּמִּשְׂחָק וּמַפְקִיר לַמִּשְׂחָק אֶת נִשְׁמָתִי לְאַחַר שֶׁאַפְקִיר לְשֵׁם זֶה אֶת כֻּתָּנְתִּי! רִבּוֹנִי, מַה מְרֻבּוֹת כָּאן הַבַּחוּרוֹת! כֻּלָּן נִקְבְּצוּ וּבָאוּ הֵנָּה, הָרְחֵלוֹת הַלָּלוּ! אַמְבְּרוּאַז לֶקוּיֶהְר! אִיזַבּוֹלַה פַיְנֶט! בֶּרַרְד גִ’ירוֹנֶן! בְּחַיַּי שֶׁאֲנִי מַכִּיר אֶת כֻּלָּן! נִתְחַיְּבָה לְשַׁלֵּם קְנָס! נִתְחַיְּבָה עֹנֶשׁ כֶּסֶף! הִנֵּה זֶה יְלַמֵּד אֶתְכֶן כֵּיצַד לַחְגֹר חֲגוֹרוֹת רְקוּמוֹת זָהָב! עֲשָׂרָה סוֹלִים בְּכֶסֶף פָּרִיס, גַּנְדְּרָנִיּוֹת שֶׁכְּמוֹתְכֶן! – וַהֲרֵי פַּרְצוּפוֹ שֶׁל הַקָּשִׁישׁ הַשּׁוֹפֵט הָאוֹמֵר כֻּלּוֹ טִפְּשׁוּת וְחֵרְשׁוּת! אוֹתוֹ שׁוֹטֶה שֶׁשְּׁמוֹ פְלוֹרִיאַן! אוֹתוֹ גֹלֶם שֶׁשְּׁמוֹ בַּרְבֶּדְיֶן! הִבִּיטוּ וּרְאוּ, כֵּיצַד הוּא מִתְנוֹסֵס עַל יַד הַשֻּׁלְחָן! הוּא מוֹצֵץ אֶת לְשַׁדּוֹ שֶׁל בַּעַל הַדִּין, מוֹצֵץ אֶת לְשַׁד הַמִּשְׁפָּט, מוֹצֵץ וְאוֹכֵל וּמְמַלֵּא אֶת כְּרֵסוֹ. עָנְשֵׁי כֶּסֶף, נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם בְּעָלִים, קִצְבָה, אַרְנוּנְיוֹת, תַּשְׁלוּמִים, תַּשְׁלוּמֵי נְזָקִים וּמִסִּים, עִנּוּי וּמַאֲסָר, בֵּית צִנּוֹק וּנְחֻשְׁתַּיִם בְּצֵרוּף עִקּוּל שֶׁל נְכָסִים – כָּל אֵלֶּה יִנְעֲמוּ לוֹ כְּעוּגוֹת בְּלֵיל חַג הַמּוֹלָד וּכְלֶחֶם־מָרְדְּכַי בַּחַג יוֹחָנָן! הַבֵּט וּרְאֵה אֶת דְּיוֹקַן הַחֲזִיר שֶׁלּוֹ! – וְהִנֵּה עוֹד בַּת־חַוָּה אַחַת הַכְּמֵהָה לְאַהֲבָה! טִבּוֹ לַה־טִבּוֹד, הִיא וְלֹא אַחֶרֶת! – עַל חֵטְא שֶׁחָטְאָה וְיָצְאָה מִחוּץ לִרְחוֹב גְּלָטִינְאִי! – מִי הוּא הַבָּחוּר הַלָּז? גִ’יפְרוֹי מַבּוֹן, שַׂר פְּלֻגָּה בִּגְדוּד הָרוֹבִים. הוּא נִתְפַּס עַל חִלּוּל הַשֵּׁם. – עֹנֶשׁ כֶּסֶף לָרִיבָה טִבּוֹד וְעֹנֶשׁ תְּשׁוּבָה לַבָּחוּר גִ’יפְרוֹי! תְּשׁוּבָה גַּם לִשְׁנֵיהֶם! זָקֵן אַשְׁמַאִי שֶׁכְּמוֹתוֹ! אֵין זֹאת כִּי אִם הַמִּקְרִים הַשְּׁנַיִם נִתְעַרְבְּבוּ אֶצְלוֹ לִבְלִיל אֶחָד! מֻבְטָחְנִי שֶׁיְּחַיֵּב אֶת הַנַּעֲרָה לְכַפֵּר אֶת חִלּוּל הַשֵּׁם וְאֶת הַבַּלָּשׁ לְכַפֵּר אֶת חֵטְא הָאַהֲבָה! – אַל תַּסִּיחַ אֶת דַּעְתְּךָ, רוֹבֶּן פּוּסְפֶּן! תּוֹרוֹ שֶׁל מִי הִגִּיעַ עַכְשָׁיו? רִבּוֹן הָעוֹלָם, כַּמָּה שַׁמָּשִׁים נִקְבְּצוּ וּבָאוּ הֵנָּה! אֵין זֹאת כִּי אִם הַחֲתִיכָה הִיא רְאוּיָה לְהִתְכַּבֵּד. מִישֶׁהוּ בִּבְחִינַת חֲזִיר הַבָּר. – כִּדְבָרַי כֵּן הוּא, רוֹבֶּן, כֵּן הוּא. חֲזִיר בָּר מִן הַמֻּבְחָרִים! – !Hercle⁹¹ הֲרֵי זֶה נְסִיכֵנוּ מֵאֶתְמוֹל, אַפִּיפְיוֹר הַלֵּצִים שֶׁלָּנוּ, שׁוֹמֵר הַפַּעֲמוֹנִים שֶׁלָּנוּ, הַסּוּמָא שֶׁלָּנוּ, הַגִּבֵּן שֶׁלָּנוּ, הַמִּפְלֶצֶת שֶׁלָּנוּ! הֲרֵי זֶה קְוָזִימוֹדוֹ!”

זֶה הָיָה בֶּאֱמֶת קְוָזִימוֹדוֹ, הוּא וְלֹא אַחֵר.

זֶה הָיָה קְוָזִימוֹדוֹ – כָּפוּת, עָקוּד חֲבָלִים, אָסוּר בַּאֲזִקִּים, קְשׁוּר־יָדַיִם וּמוּבָל בִּידֵי שׁוֹמְרִים רַבִּים. בְּרֹאשׁ פְּלֻגַּת הַשַׁמָּשִׁים שֶׁהִקִּיפָה אֶת קְוָזִימוֹדוֹ, הָלַךְ מְפַקֵּד גְּדוּד הַמִּשְׁמָר בְּעַצְמוֹ וּבִכְבוֹדוֹ, אֲשֶׁר עָנַד לְחָזֵהוּ אֶת אוֹת הַשֶּׁלֶט שֶׁל צָרְפַת, מַעֲשֵׂה רִקְמָה, וּלְגַבּוֹ – אֶת אוֹת הַשֵּׁלֶט שֶׁל פָּרִיס. יֵשׁ לְהוֹסִיף, כִּי קְוָזִימוֹדוֹ, מִחוּץ לְכִעוּרוֹ, לֹא הָיָה דּוֹמֶה כְּלָל לְאֶחָד הָרָאוּי לִשְׁמִירָה מְעֻלָּה שֶׁיֵּשׁ אִתָּהּ רְמָחִים וְרוֹבִים: הוּא הָיָה קוֹדֵר וְשָׁרוּי בִּשְׁתִיקָה וּבְשַׁלְוָה. רַק עֵינוֹ הַיְחִידָה הֵעִיפָה כִּמְעַט מִזְּמָן לִזְמָן מֶבָּט מָלֵא עָרְמָה וְחֵמָה וְהִבִּיטָה אֶל אֲזִקָּיו הַכְּבֵדִים. מֶבָּט כָּזֶה הֵעִיף קְוָזִימוֹדוֹ גַם עַל סְבִיבוֹתָיו, אֶלָּא שֶׁמֶּבָּטוֹ נַעֲשָׂה אָז כָּבוּי וּמְרֻשָּׁל כָּל כָּךְ, שֶׁהַנָּשִׁים הִצְבִּיעוּ עָלָיו בְּאֶצְבַּע וּמִלְּאוּ אֶת פִּיהֶן צְחוֹק.

בֵּינָתַיִם נָטַל מָרָן פְלוֹרִיאַן מִידֵי הַלַּבְלָר אֶת כְּתָב הָאַשְׁמָה אֲשֶׁר לִקְוָזִימוֹדוֹ, וְהִתְחִיל מְדַפְדֵּף בּוֹ; לְאַחַר עִיּוּן קֶצֶר נִרְאָה הַשּׁוֹפֵט הַחוֹקֵר כְּמִתְיַעֵץ עִם נַפְשׁוֹ. מַעֲשֵׂה זְהִירוּת זֶה הָיָה עוֹשֶׂה לִפְנֵי כָּל מִקְרֶה שֶׁל חֲקִירָה, וּמִשּׁוּם כָּךְ יָדַע תָּמִיד מֵרֹאשׁ אֶת הַשֵּׁם וְאֶת הָעִנְיָן וְאֶת הָעֲבֵרָה שֶׁל הַנִּתְבָּע, הֵכִין לְעַצְמוֹ תְּשׁוּבוֹת כְּנֶגֶד טְעָנוֹת מְשֹׁעָרוֹת וְהִתְחַכֵּם תָּמִיד לָצֵאת בְּשָׁלוֹם מִתּוֹךְ נַפְתּוּלֵי הַחֲקִירָה וּדְרִישָׁה וּלְכַסּוֹת עַד כַּמָּה שֶׁאֶפְשָׁר עַל סוֹד חֵרְשׁוּתוֹ. תְּעוּדוֹת הַמִּשְׁפָּט שִׁמְּשׁוּ אוֹתוֹ כְּאוֹתוֹ כֶּלֶב הַמְּשַׁמֵּשׁ אֶת הָעִוֵּר. וְאִם קָרָה הַמִּקְרֶה וּמוּמוֹ נִתְגַּלָּה עַל יְדֵי אֲמִירָה שֶׁלֹּא מִן הָעִנְיָן אוֹ עַל יְדֵי שְׁאֵלָה לֹא מוּבָנָה, נֶחְשַׁב הַדָּבָר בְּעֵינֵי אֲחָדִים לְחָכְמָה עֲמֻקָּה, וּבְעֵינֵי אֲחֵרִים לְחֻלְשַׁת הַדָּעַת. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא נִגְרַע מְאוּמָה מִכְּבוֹדוֹ שֶׁל מַעֲמַד הַשּׁוֹפְטִים; שֶׁהֲרֵי שׁוֹפֵט עַמְקָן אוֹ שׁוֹטֶה עָדִיף הוּא בְּכָל זֹאת מִשּׁוֹפֵט חֵרֵשׁ. וּלְפִיכָךְ הִשְׁתַּדֵּל הַשּׁוֹפֵט הַחוֹקֵר שֶׁלָּנוּ לְהַעְלִים מִכָּל עַיִן אֶת דְּבַר חֵרְשׁוּתוֹ; וְהוּא הִצְלִיחַ בָּזֶה כָּל כָּךְ שֶׁלְּבַסּוֹף גָּרַם הוֹנָאַת הַדַּעַת גַּם לְעַצְמוֹ; אַגַּב, דָּבָר זֶה אֵינוֹ קָשֶׁה, כְּפִי שֶׁרְגִילִים לַחְשֹׁב. כָּל גִּבֵּן מִתְהַלֵּךְ נְטוּי רֹאשׁ, כָּל גַּמְגְּמָן מַרְבֶּה שִׂיחָה בְּקוֹל רָם וְכָל חֵרֵשׁ מְדַבֵּר בְּלָחַשׁ. הַשּׁוֹפֵט לֹא רָאָה אֶת מוּמוֹ אֶלָּא כְּגֵרָעוֹן קַל בְּכֹחַ הַשְּׁמִיעָה. הַנָּחָה גְדוֹלָה יוֹתֵר לֹא עָשָׂה בְּנָדוֹן זֶה לְדַעַת הַקָּהָל גַּם בָּרְגָעִים שֶׁפִּיו וְלִבּוֹ הָיוּ שָׁוִים וְהָיָה מְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו.

וְהִנֵּה לְאַחַר שֶׁחָקַר אֶת עִנְיָן קְוָזִימוֹדוֹ בְּמִדָּה מַסְפִּיקָה, שִׁרְבֵּב אֶת רֹאשׁוֹ לַאֲחוֹרָיו, סָגַר לְמֶחֱצָה אֶת עֵינָיו, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִרְאֶה נִכְבָּד וְנַעֲלֶה מֵעַל כָּל מַשּׂוֹא פָּנִים, וּבַעֲשׂוֹתוֹ זֹאת הִצְלִיחַ חֶפְצוֹ בְּיָדוֹ וְהוּא נַעֲשָׂה לְרֶגַע חֵרֵשׁ וְעִוֵּר כְּאֶחָד – תְּכוּנָה כְּפוּלָה שֶׁבִּלְעָדֶיהָ לֹא יִתָּכֵן כָּל שׁוֹפֵט שָׁלֵם בְּמִדוֹתָיו. מִתּוֹךְ הַעֲמָדַת־פָּנִים זוֹ, הַמְּטִילָה מָרוּת, הִתְחִיל אֶת הַחֲקִירָה וּדְרִישָׁה:

“מַה שְׁמֶךָ?”

וְאוּלָם כָּאן נִזְדַּמֵּן אֶחָד מִן הַמִּקְרִים “שֶׁאֵין הַחֹק מַכִּיר אוֹתָם”: כְּלוֹמַר, מִקְרֶה בְּחֵרֵשׁ שֶׁבָּא לַעֲרֹךְ חֲקִירָה וּדְרִישָׁה מִפִּי חֵרֵשׁ. קְוָזִימוֹדוֹ, שֶׁלֹּא שָׁמַע כְּלוּם מִדִּבְרֵי הַשְּׁאֵלָה הַשְּׁלוּחָה אֵלָיו, הִבִּיט בְּמֶּבָּט קוֹפֵא לְצַד הַשּׁוֹפֵט וְלֹא עָנָה דָּבָר. הַשּׁוֹפֵט הַחֵרֵשׁ, שֶׁלֹּא הוֹדִיעוּ לוֹ כְּלוּם עַל דְּבַר חֵרְשׁוּתוֹ שֶׁל הַנֶּאֱשָׁם, חָשַׁב בְּלִבּוֹ כִּי הַלָּז עָשָׂה כְּכָל הַנֶּאֱשָׁמִים וְהֵשִׁיב תְּשׁוּבָה, וּלְפִיכָךְ הוֹסִיף לִשְׁאֹל מִתּוֹךְ שַׁלְוָה וְהֶסַּח דַּעַת אֱוִילִי:

“טוֹב. וּבֶן כַּמָּה שָׁנִים אָתָּה?”

קְוָזִימוֹדוֹ לֹא עָנָה כְּלוּם גַּם לִשְׁאֵלָה זוֹ. הַשּׁוֹפֵט חָשַׁב שֶׁקִּבֵּל מַעֲנֶה, וְהוֹסִיף לִשְׁאֹל:

“וּלְאֵיזֶה מַעֲמָד אַתָּה שַׁיָּךְ?”

הֶמְשֵׁךְ הַשְּׁתִיקָה הַקּוֹדֶמֶת. בֵּין כֹּה וְהַשּׁוֹמְעִים הִתְחִילוּ מִתְלַחֲשִׁים בֵּינֵיהֶם וְקוֹרְצִים בְּעֵינֵיהֶם אֵלֶּה כְּנֶגֶד אֵלֶּה.

“דַּי בְּכָךְ,” הוֹסִיף הַשּׁוֹפֵט לְדַבֵּר לְלֹא סִמָּן שֶׁל מְבוּכָה, בְּחָשְׁבוֹ כִּי הַנֶּאֱשָׁם נָתַן מַעֲנֶה גַּם בַּפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית. “הִנְּךָ נִתְבָּע לְדִין: primo – עַל שֶׁהִפְרַעְתָּ אֶת מְנוּחַת הַלָּיְלָה; secundo – עַל שֶׁפָּרַצְתָּ אֶת גֶּדֶר הַמּוּסָר וְשָׁלַחְתָּ יָד בְּאִשָּׁה פְּרוּצָה וּמֵבִישָׁה; tertio – עַל הִתְנַגְּדוּת וְעַזּוּת כְּנֶגֶד אַנְשֵׁי הַבַּלֶּשֶׁת שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ יָרוּם הוֹדוֹ. הַצַּע אֶת טַעֲנוֹתֶיךָ בְּנוֹגֵעַ לְכָל הָעִנְיָנִים הָאֵלֶּה. – הַלַּבְלָר, הֲרָשַׁמְתָּ לְפָנֶיךָ אֵת כָּל מַה שֶׁהַנֶּאֱשָׁם אָמַר עַד עַכְשָׁו?”

עִם אֲמִירָה זוֹ, הֲרַת הָאָסוֹן, הִקִּיף אֵת כָּל הָאוּלָם, לְמִן מְקוֹם הַלַּבְלָר וְעַד מְקוֹם הַשּׁוֹמְעִים, צְחוֹק כָּל כָּךְ עָצוּם וּפָרוּעַ, צְחוֹק מִדַּבֵּק שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵחַ עַל שׁוּם אִישׁ – שֶׁגַּם הַחֵרְשִׁים הַשְּׁנַיִם שָׂמוּ אֶת לִבָּם לְכָךְ. קְוָזִימוֹדוֹ הִפְנָה אֶת רֹאשׁוֹ מִתּוֹךְ בּוּז וּמָשַׁךְ אֶת חֲטוֹטַרְתּוֹ כְּלַפֵּי מַעְלָה, וְאוּלָם הַשּׁוֹפֵט, תָּמֵהַּ אַף הוּא עַל הָעִנְיָן, חָשַׁב בְּלִבּוֹ כִּי הַצְּחוֹק לֹא נִגְרַם אֶלָּא עַל יְדֵי מַעֲנֶה עַז מִצַּד הַנֶּאֱשָׁם, וְגַם מָצָא רְאָיָה לַדָּבָר בִּמְשִׁיכַת הַכְּתֵפָיִם שֶׁל קְוָזִימוֹדוֹ – וּלְפִיכָךְ הֵטִיל בַּנֶּאֱשָׁם גְּעָרָה קָשָׁה:

“גַּס שֶׁכְּמוֹתְךָ, בְּשֶׁל הַמַּעֲנֶה שֶׁנָּתַתָּ לִי אַתָּה רָאוּי לִתְלִיָּה! וְכִי אֵינְךָ יוֹדֵעַ בִּפְנֵי מִי אַתָּה עוֹמֵד?”

גַּעֲרַת חֵמָה זוֹ גָרְמָה לְנַחְשׁוֹל צְחוֹק חָדָשׁ. מַרְאֵה הַשּׁוֹפֵט הָיָה מֻפְלָא וֶאֱוִילִי כָּל כָּךְ, שֶׁהַצְּחוֹק תָּקַף גַּם אֶת הַשַּׁמָּשִׁים בַּחֲדַר הַמּוֹעֵצוֹת שֶׁל הָאֶזְרָחִים, אֵלֶּה הַשַּׁמָּשִׁים, נוֹשְׂאֵי הָרֹמַח, שֶׁטִּמְטוּם הָרֶגֶשׁ וְתִלְבֹּשֶׁת הַשְּׂרָד נַעֲשׂוּ אֶצְלָם מֵעֵין חֲטִיבָה אֶחָת. קְוָזִימוֹדוֹ לְבַדּוֹ לֹא שִׁנָּה אֶת אֲרֶשֶׁת פָּנָיו הַחֲמוּרָה, שֶׁכֵּן לֹא תָּפַס כְּלוּם מִכָּל הַנַּעֲשֶׂה. הַשּׁוֹפֵט, הַמַּרְבֶּה כַּעַס מֵרֶגַע לְרֶגַע, דִּמָּה בְּלִבּוֹ כִּי טוֹב לוֹ לְהוֹסִיף גְּעֹר בַּנֶּאֱשָׁם וּלְהָבִיא עָלָיו אֵימָה יְתֵרָה, כְּדֵי שֶׁהַלָּז יָשׁוּב וְיַשְׁפִּיעַ עַל יְדֵי פַּחְדּוֹ עַל הַשּׁוֹמְעִים וְיָבִיא אוֹתָם לִידֵי יִרְאַת כָּבוֹד.

“דַּע לְךָ, רַמַּאי וּפוֹחֵז שֶׁכְּמוֹתְךָ, כִּי אַתָּה מְזַלְזֵל בַּשּׁוֹפֵט הַחוֹקֵר שֶׁבְּשַׁטְלֶה, בִּפְקִיד הָרָשׁוּת הַמְּמֻנֶּה עַל בִּטְחוֹן הַצִּבּוּר בְּפָרִיס וְשֶׁחוֹבָה לוֹ לְבַעֵר אַחֲרֵי חוֹטְאִים וּפוֹשְׁעִים וְכָל מִינֵי עֲבַרְיָנִים; חוֹבָה לוֹ לְהַשְׁגִּיחַ עַל כָּל סוּגֵי הַמְּלָאכָה לְמִינֵיהֶם וְלֶאֱסֹר כָּל מַעֲשֵׂה אַלָּמוּת; חוֹבָה לוֹ לִשְׁמֹר עַל תִּקּוּן הַכְּבִישִׁים; חוֹבָה לוֹ לְהַשְׁגִּיחַ שֶׁרוֹכְלִים לֹא יִסְחֲרוּ בְּעוֹפוֹת וּבְחַיּוֹת צַיִד; חוֹבָה לוֹ לְהַתְקִין מִדָּה לַעֲצֵי הַסָּקָה וְלִשְׁאָר סוּגֵי עֵצִים וּלְטַהֵר אֶת פְּנֵי הָאֲדָמָה מִן הַחֶלְאָה וּלְטַהֵר אֶת הָאֲוִיר מֵהֶחֳמָרִים הָרָעִים הַגּוֹרְמִים לְמַחֲלוֹת; חוֹבָה לוֹ לִשְׁקֹד יוֹמָם וָלַיְלָה עַל שְׁלוֹם הַצִּבּוּר – בְּקִצּוּר, כָּל אֵלֶּה הֵם חוֹבָה לוֹ שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס! וְכִי לֹא יָדַעְתָּ שֶׁאָנֹכִי הִנְנִי פְלוֹרִיאַן בַּרְבֶּדְיֶן וּמְשַׁמֵּשׁ לְמַעֲשֶׂה סְגָן שֶׁל הַשּׁוֹפֵט הָעֶלְיוֹן וְנוֹשֵׂא עַל שִׁכְמִי חוּץ מִזֶּה מִשְׂרָה שֶׁל מֻרְשֶׁה, שׁוֹפֵט חוֹקֵר, מְפַקֵּחַ עֶלְיוֹן וּפָקִיד לִבְחִינוֹת, וְיֵשׁ לִי מִדָּה שֶׁל תֹּקֶף וְהַרְשָׁאָה גַּם בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט, גַּם בִּפְקִידוּת הַמָּחוֹז, גַּם בְּלִשְׁכַּת הַשִּׁלְטוֹן וּבְבֵית הַמִּשְׁפָּט הָעֶלְיוֹן!…”

חֵרֵשׁ הַמְּדַבֵּר אֶל חֵרֵשׁ אֵין הֶכְרַח לוֹ שֶׁיָּבוֹא לִידֵי הַפְסָקָה. הַשֵּׁם יוֹדֵעַ, אֵפוֹא וּמָתַי הָיָה מָרָן פְלוֹרִיאַן מַגִּיעַ אֶל מַטְרָתוֹ, לְאַחַר שֶׁיָּצָא לָשׁוּט עַל פְּנֵי יָם הַמְּלִיצָה הַנֶּאֱצָלָה, לוּלֵא נִפְתְּחָה לְפֶתַע פִּתְאֹם הַדֶּלֶת שֶׁבְּיַרְכְּתֵי הָאוּלָם וְנִכְנַס הַשּׁוֹפֵט הָעֶלְיוֹן בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ.

אוֹתוֹ רֶגַע, כְּשֶׁהוֹפִיעַ הַשּׁוֹפֵט הָעֶלְיוֹן בָּאוּלָם, לֹא בָּא מָרָן פְלוֹרִיאַן לִידֵי שְׁתִיקָה, אֶלָּא שִׁנָּה בִּן־רֶגַע אֶת מִפְנֵהוּ, וְאֶת נְאוּמוֹ, שֶׁיָּרֵד עַד עַכְשָׁו עַל קְוָזִימוֹדוֹ, הֵסֵב לְפֶתַע פִּתְאֹם לְעֵבֶר הַשּׁוֹפֵט הָעֶלְיוֹן: “אֲדוֹנִי רַב הַחֶסֶד,” פָּתַח הַנּוֹאֵם, “אֲנִי מַצִּיעַ לְהַטִּיל עַל הַנֶּאֱשָׁם הָעוֹמֵד כָּאן לְפָנֵינוּ עֹנֶשׁ חָמוּר בְּיוֹתֵר לְפִי רְאוּת עֵינֵי אֲדוֹנִי, בַּעֲוֹן אֲשֶׁר פָּגַע בְּאֹפֶן גַּס וְיוֹצֵא מִן הַכְּלָל בִּכְבוֹד הָרָשׁוּת.” וּכְשֶׁגָּמַר אֶת דְבָרָיו צָנַח עַל מְקוֹמוֹ מִתּוֹךְ קֹצֶר נְשִׁימָה וּמָחָה מֵעַל מִצְחוֹ אֶת נִטְפֵי הַזֵּעָה, שֶׁנָּטְפוּ כִּדְמָעוֹת וְהִרְטִיבוּ אֶת גְּוִילֵי הַקְּלָף הַפְּרוּשִׂים לְפָנָיו. הָאָדוֹן הַנַּעֲרָץ רוֹבֶּר לְבֵית אֶסְטוּטְוִי קִמֵּט אֶת מִצְחוֹ וְרָמַז לִקְוָזִימוֹדוֹ רֶמֶז תַּקִּיף כָּל כָּךְ, שֶׁהַחֵרֵשׁ תָּפַס מַשֶּׁהוּ מִן הָעִנְיָן.

הַשּׁוֹפֵט הָעֶלְיוֹן פָּנָה אֵלָיו בִּדְבָרִים קָשִׁים: “עַל אֵיזוֹ עֲבֵרָה נִתְפַּסְתָּ, בֶּן־בְּלִיַּעַל?”

עָלוּב זֶה, בְּחָשְׁבוֹ כִּי הַשּׁוֹפֵט הָעֶלְיוֹן שׁוֹאֵל לִשְׁמוֹ, הִפְסִיק אֶת שְׁתִיקָתוֹ הָרְגִילָה וְעָנָה בְּקוֹל צָרוּד הַיּוֹצֵא מִן הַגָּרוֹן:

“קְוָזִימוֹדוֹ.”

מַעֲנֶה זֶה, שֶׁלֹּא הָלַם כְּלָל אֶת הַשְּׁאֵלָה, הֶעֱלָה שׁוּב נַחְשׁוֹל שֶׁל צְחוֹק, וְהַשּׁוֹפֵט הָעֶלְיוֹן קָרָא בְּחֵמָה שְׁפוּכָה:

“וְכִי אַתָּה אוֹמֵר לְהָתֵל גַּם בִּי, נָבָל שֶׁכְּמוֹתֶךָ?”

“שׁוֹמֵר הַפַּעֲמוֹנִים בְּנוֹטְר־דַּם,” נָתַן קְוָזִימוֹדוֹ אֶת מַעֲנֵהוּ, הוֹאִיל וְהוּא חָשַׁב כִּי עָלָיו לְבָאֵר לַשּׁוֹפֵט מִי הוּא וּמַה מַעֲשֵׂהוּ.

“שׁוֹמֵר פַּעֲמוֹנִים!” הֶחֱזִיר הַשּׁוֹפֵט הָעֶלְיוֹן שֶׁהָיָה בֵּין כָּךְ, כְּפִי שֶׁסִּפַּרְנוּ, סַר וְזָעַף מִשְּׁעַת יְקִיצַת הַבֹּקֶר, וּתְשׁוּבוֹת יוֹצְאוֹת־דֹּפֶן אֵלּוּ רַק הוֹסִיפוּ שֶׁמֶן עַל מְדוּרַת כַּעְסוֹ. “שׁוֹמֵר פַּעֲמוֹנִים! אֲצַוֶּה וְיַמְטִירוּ עַל גַּבְּךָ בְּרֹאשׁ חוּצוֹת הַלְמוּת שְׁבָטִים. הֲשָׁמַעְתָּ, בֶּן־בְּלִיַּעַל שֶׁכְּמוֹתֶךָ?”

“אִם לְגִילִי אַתָּה שׁוֹאֵל, אֲדוֹנִי, אֹמַר לְךָ, כִּי בְּיוֹם מַרְטֶן הַקָּדוֹשׁ תִּמְלֶאנָה לִי עֶשְׂרִים שָׁנָה.”

עַכְשָׁו הֻגְדְּשָׁה הַסְּאָה; הַשּׁוֹפֵט הָעֶלְיוֹן לֹא יָכֹל עוֹד לִשְׁלֹט בְּרוּחוֹ.

“הִנֵּה כָּךְ, אַתָּה מִתְקַלֵּס בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט, עָלוּב שֶׁכְּמוֹתֶךָ! אִישִׁי הַמְמֻנֶּה עַל בֵּית הַצִּינוֹק, אֲנִי מְצַוֶּה אוֹתְךָ לִקְשֹׁר אֶת הַנָּבָל הַזֶּה אֶל עַמּוּד הַקָּלוֹן, לָדוּשׁ אוֹתוֹ בְּשׁוֹטִים וּלְסוֹבֵב אוֹתוֹ בַּגַּלְגַּל בְּמֶשֶׁךְ שָׁעָה אֶחָת. חֵי אֱלֹהִים כִּי אַלְעִיטֶנּוּ עֹנֶשׁ כָּרָאוּי לוֹ! וַאֲנִי מְצַוֶּה כִּי פְּסָק הַדִּין יֻכְרַז עַל יְדֵי אַרְבַּעַת הַמְחַצְרִים הַמֻּשְׁבָּעִים בְּכָל שִׁבְעַת הַמְּחוֹזוֹת הַשַּׁיָּכִים לִגְלִיל הַמִּשְׁפָּט שֶׁל פָּרִיס.”

לַבְלַר בֵּית הַמִּשְׁפָּט הֵכִין אֶת עַצְמוֹ לְהַעֲלוֹת אֶת פְּסָק הַדִּין עַל הַגִּלָּיוֹן.

“לְכָל הָרוּחוֹת, לִכְגוֹן זֶה יֵאָמֵר מִשְׁפָּט אֱמֶת וָצֶדֶק!” קָרָא מִן הַפִּנָּה הָאַבְרֵךְ הַתּוֹרָנִי וּקְצַר הַקּוֹמָה שֶׁשְּׁמוֹ יַ’ן פְרוֹלוֹ דֶה־מוֹלֶן.

הַשּׁוֹפֵט הָעֶלְיוֹן הִפְנָה אֶת רֹאשׁוֹ וְשָׁב וְהִצְמִיד אֶל פְּנֵי קְוָזִימוֹדוֹ אֶת עֵינָיו הַיּוֹרוֹת בְּרָקִים. “דּוֹמֶנִי שֶׁבֶּן־בְּלִיַּעַל זֶה קָרָא ‘לְכָל הָרוּחוֹת!’ הַלַּבְלָר! תּוֹסִיף קְנָס שֶׁל שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה קְשִׂיטָה בְּכֶסֶף פָּרִיס, פִּדְיוֹן קְלָלָה, וַחֲצִי הַכֶּסֶף יִנָּתֵן לְבֵית הַמִּנְזָר סֶנְט־אִיסְטַשׁ. אֲנִי מַעֲרִיץ בְּכָל לִבִּי אֶת אִיסְטַשׁ הַקְּדוֹשָׁה.”

לֹא הָיוּ רְגָעִים מוּעָטִים וּפְסָק הַדִּין הָיָה מוּכָן וּמְזֻמָּן, לְפִי נֻסָּח פָּשׁוּט וְקָצָר. הַדָּבָר הָיָה לִפְנֵי שֶׁעֻבְּדוּ נִמּוּסֵי בֵּית־דִּין בִּגְלִיל הַמִּשְׁפָּט שֶׁל פָּרִיס עַל יְדֵי הַנָּשִׂיא טִבּוֹ בֶּלֶה וְעַל יְדֵי רוֹגֵר בַּרְן, עוֹרֵךְ־דִּין שֶׁל הַמֶּלֶךְ. בַּיָּמִים הָהֵם עֲדַיִן לֹא יָדַע הַמִּשְׁפָּט אֶת הֲמוֹן תַּחְבּוּלוֹת הֶעָרְמָה וְאֶת מְדוֹרֵי בֵּית־הַדִּין הָרַבִּים, שֶׁנִּקְבְּעוּ עַל יְדֵי מְלֻמְּדֵי הַמִּשְׁפָּט הַלָּלוּ בִּתְחִלַּת הַמֵּאָה הַשֵּׁשׁ־עֶשְׂרֵה. אָז הָיָה מַעֲשֶׂה בֵּית־דִּין בָּרוּר, מָהִיר וּמְפֹרָשׁ. דֶּרֶךְ הַמִּשְׁפָּט הוֹלִיכָה יָשָׁר אֶל מַטְרָתָהּ, וּבְקָצֶהָ נִרְאוּ תָּמִיד כְּתֻמָּם הַגַּלְגַּל וְעֵץ הַתְּלִיָּה אוֹ עַמּוּד הַקָּלוֹן. הַהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ יָדַע, לַפָּחוֹת, לְאָן הוּא הוֹלֵךְ.

הַלַּבְלָר מָסַר אֶת פְּסָק הַדִּין לִידֵי הַשּׁוֹפֵט הָעֶלְיוֹן, וְהַלָּז טָבַע עַל הַגִּלָּיוֹן אֶת חוֹתָמוֹ, נִסְתַּלֵּק מִן הַמָּקוֹם וְהָלַךְ לְהַקִּיף אֶת אוּלַמֵּי בֵּית הַמִּשְׁפָּט מִתּוֹךְ מַצַּב רוּחַ הַמְּבַשֵּׂר טֶרֶף לְכָל בָּתֵּי הַכֶּלֶא שֶׁבְּפָרִיס. יוֹהַן פְרוֹלוֹ וְרוֹבָּן פּוּסְפֶּן מִלְּאוּ אֶת פִּיהֶם צְחוֹק. קְוָזִימוֹדוֹ הִבִּיט עַל סְבִיבוֹ כַּחֲסֵר עִנְיָן וּכְמִשְׁתּוֹמֵם. וְרַק הַלַּבְלָר, כְּשֶׁעָמַד לִפְנֵי מָרָן פְלוֹרִיאַן בַּרְבֶּדְיֶן וְהַלָּז קָרָא מֵעַל הַגִּלָּיוֹן אֶת פְּסָק הַדִּין, נִכְמְרוּ רַחֲמָיו עַל אוֹתוֹ עָלוּב – וּבְקַוּוֹתוֹ לְהַמְתִּיק קְצָת אֶת גְּזָר דִּינוֹ, גָּחֵן כְּכָל יְכָלְתּוֹ עַל אָזְנוֹ שֶׁל הַשּׁוֹפֵט הַחוֹקֵר וְאָמַר לוֹ, בְּהַצְבִּיעוֹ בְּיָדוֹ עַל קְוָזִימוֹדוֹ: “הָאִישׁ הַזֶּה הוּא חֵרֵשׁ.” הוּא חָשַׁב, כִּי מָרָן פְלוֹרִיאַן יִתְעוֹרֵר לְחֻמְלָה עַל אִישׁ שֶׁהוּא אָחִיו לְמוּם. וְאוּלָם מָרָן פְלוֹרִיאַן, כְּפִי שֶׁאָמַרְנוּ כְּבָר לְמַעְלָה, לֹא חָשַׁשׁ בְּיוֹתֵר לְחֵרְשׁוּתוֹ. וְחוּץ מִזֶּה הָיוּ אָזְנָיו כְּבֵדוֹת עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁהוּא לֹא שָׁמַע אַף חֲצִי דָבָר מִמַּה שֶׁאָמַר לוֹ הַלַּבְלָר; מִכָּל מָקוֹם רָצָה לְהֵרָאוֹת כְּשׁוֹמֵעַ, וּלְפִיכָךְ עָנָה וְאָמַר: “כֵּן! כֵּן! עַכְשָׁו נִשְׁתַּנָּה הָעִנְיָן לְגַמְרֵי; לֹא יָדַעְתִּי אֶת זֶה קֹדֶם. אִם כָּךְ הַדָּבָר – נוֹסִיף לוֹ שָׁעָה לְיַד עַמּוּד הַקָּלוֹן.”

וְהוּא קָבַע אֶת חֲתִימָתוֹ מִתַּחַת לִפְסָק הַדִּין שֶׁקִּבֵּל צוּרָה חֲדָשָׁה. “הָעִנְיָן הוּא רָצוּי עַד מְאֹד,” הִפְטִיר רוֹבָּן פּוּסְפֶּן שֶׁשָּׁמַר בְּלִבּוֹ טִינָה עַל קְוָזִימוֹדוֹ; “מֵעַכְשָׁו יִמְנַע זֶה אֶת עַצְמוֹ מִלִּגְרֹם עֶלְבּוֹנוֹת לִבְנֵי־אָדָם.”

ב. בּוֹר צַלְמָוֶת

בִּרְשׁוּת הַקּוֹרֵא נָשׁוּב עַכְשָׁו אֶל כִּכַּר גְּרֶב, לְאַחַר שֶׁנִּסְתַּלַּקְנוּ מִשָּׁם אֶתְמוֹל יַחַד עִם גְּרֶנְגּוֹאַר, בְּלֶכְתֵּנוּ בְּעִקְּבוֹת אֶסְמֶרַלְדָּה.

שְׁעַת עֶשֶׂר בַּבֹּקֶר; הַכֹּל מֵעִיד עַל יוֹם שֶׁלְּמָחֳרָת הֶחָג. עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה זְרוּעִים כָּל מִינֵי שְׁיָרִים; עַל כָּל צַעַד וָצַעַד מִתְגּוֹלְלִים סְרָטִים, מַטְלִיוֹת, נוֹצוֹת שֶׁנָּשְׁרוּ מִתּוֹךְ אֲנִיצֵיהֶן, טִפּוֹת שַׁעֲוָה שֶׁנִּתְּכוּ מִנֵּרוֹת, פְּרוּרִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מִסְּעֻדַּת הַקָּהָל. אֶזְרָחִים בְּמִסְפָּר רַב לְמַדַּי “מְטַיְּלִים”, כְּפִי שֶׁאָנוּ רְגִילִים לוֹמַר, הֵנָּה וָהֵנָּה, מְפַזְּרִים בְּרַגְלֵיהֶם אֶת מְדוּרוֹת הַחַג הַכְּבוּיוֹת, נוֹשְׂאִים עַיִן שׁוֹקֵקָה אֶל בֵּית הָעַמּוּדִים, לְזֵכֶר הַקִּשּׁוּטִים הַנָּאִים שֶׁפֵּאֲרוּ אֶמֶשׁ אֶת הַבַּיִת, וְגוֹרְמִים לְעַצְמָם הֲנָאַת חַג אַחֲרוֹנָה מִדֵּי הִתְבּוֹנְנָם בַּמַּסְמְרִים שֶׁשָּׂרְדוּ אַחֲרֵי הַקִּשּׁוּטִים. הַמּוֹזְגִים, הַסּוֹחֲרִים בְּמִיץ פֵּרוֹת וּבְשֵׁכָר, מְגַלְגְּלִים אֶת חָבִיּוֹתֵיהֶם עַל פְּנֵי קְבוּצוֹת הָאֲנָשִׁים. אֲחָדִים מִבֵּין הַקָּהָל עוֹבְרִים וְשָׁבִים לְעֶסְקֵיהֶם. הַחֶנְוָנִים מְפַטְפְּטִים וְקוֹרְאִים זֶה אֶל זֶה מֵעַל סַף חֲנֻיּוֹתֵיהֶם. כָּל פֶּה מְמַלֵּל עַל הַחֲגִיגָה, עַל הַצִּירִים, עַל קֹפֶּנוֹל וְעַל אַפִּיפְיוֹר הַלֵּצִים: עַל כָּל אֵלֶּה יְדַבְּרוּ וְיִצְחֲקוּ עַד בְּלִי דָי. בֵּינָתַיִם בָּאִים שַׁמָּשֵׁי בֵּית־הַדִּין וּמַעֲמִידִים אַרְבָּעָה סוּסִים מִסָּבִיב לְעַמּוּד הַקָּלוֹן, וּמִיָּד מִתְקַבְּצִים אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה חֵלֶק גָּדוֹל מִן “הָעָם” אֲשֶׁר עַל הַכִּכָּר, כָּל אֵלֶּה הַמְקַוִּים לִרְאוֹת מַעֲשֵׂה עֹנֶשׁ הַגּוֹרֵם לִבְדִיחוּת הַדַּעַת וְגוֹזְרִים עַל עַצְמָם לְשֵׁם כָּךְ סַבְלָנוּת וְשִׁעְמוּם.

וְאִם הַקּוֹרֵא הִתְבּוֹנֵן לְמַדַּי בְּמַחֲזֶה זֶה מְלֵא־חַיִּים וְרַב־תְּשׁוּאוֹת אֲשֶׁר בְּכָל רַחֲבֵי הַכִּכָּר וְשָׂם אַחֲרֵי כֵן אֶת עֵינָיו בְּאוֹתוֹ בִּנְיָן עַתִּיק, חֶצְיוֹ גוֹטִי וְחֶצְיוֹ רוֹמָנִי, הַנִּקְרָא צְרִיחַ רוֹלַנְד וְעוֹמֵד בְּפִנַּת מַעֲרָב שֶׁל רְחוֹב הַשָּׂפָה, – אָז יִרְאֶה בְּאַחַת הַפִּנּוֹת אֲשֶׁר מִצַּד הֶחָזִית סֵפֶר תְּפִלּוֹת עָבֶה הַמְיֻעָד לְשִׁמּוּשׁ הַצִּבּוּר, וְהַסֵּפֶר גַּג לוֹ מִמַּעַל כְּנֶגֶד הַגֶּשֶׁם וּשְׂבָכָה מִסָּבִיב לוֹ כְּנֶגֶד הַגַּנָּבִים, אֶלָּא שֶׁהַשְּׂבָכָה אֵינָהּ מוֹנַעַת בִּפְנֵי הַדִּפְדּוּף. לְצִדּוֹ שֶׁל סֵפֶר תְּפִלּוֹת זֶה אַתָּה רוֹאֶה אֶשְׁנָב, מְקֻמָּר לְפִי סִגְנוֹן גּוֹטִי, הַנִּשְׁקָף אֶל פְּנֵי הַכִּכָּר וְסָגוּר עַל יְדֵי שְׁנֵי מוֹטוֹת בַּרְזֶל הַמְכַסִּים עָלָיו בְּצוּרַת שְׁתִי וָעֵרֶב; זֶהוּ הַפֶּתַח הַיְחִידִי אֲשֶׁר בּוֹ יָבוֹאוּ הָאֲוִיר וְהָאוֹר בְּמִדָּה זְעוּמָה לְתוֹךְ הַתָּא הַקָּטֹן וְהַצַּר הַקָּרוּעַ בְּחוֹמַת הַבִּנְיָן הָעַתִּיקָה; תָּא זֶה, הַקָּבוּר כֻּלּוֹ בַּאֲדָמָה, נִרְאֶה שָׁרוּי בְּשַׁלְוָה וּבִדְמָמָה קוֹדֶרֶת, בְּעוֹד אֲשֶׁר מִסְּבִיבוֹ סוֹעֶרֶת וּמַכָּה גַּלִּים עִיר מְלֵאָה תְּשׁוּאוֹת, הִיא כִּכַּר גְּרֶב אֲשֶׁר אֵין כָּמוֹהָ בְּכָל פָּרִיס לַהֲמוֹנֵי אָדָם וְלַהֲמֻלַּת חַיִּים.

אוֹתוֹ תָּא הָיָה מְפֻרְסֵם בְּפָרִיס זֶה שְׁלשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, שֶׁכֵּן גְּבֶרֶת רוֹלַנְד, בַּעֲלַת הַצְּרִיחַ, בִּגְבֹר עָלֶיהָ אֶבְלָּהּ עַל אָבִיהָ אֲשֶׁר נֶהֱרַג בְּמַסְעִי הַצְּלָב, צִוְּתָה לְקְרֹעַ אֶת הַתָּא הַזֶּה בְּחוֹמַת הַיְסוֹד שֶׁל בֵּיתָהּ, וְשָׁם נִסְגְּרָה לְכָל יְמֵי חַיֶּיהָ, בְּהַשְׁאִירָה לְעַצְמָהּ מִכָּל אַרְמוֹנָהּ, אֲשֶׁר הִקְדִּישָׁה אוֹתוֹ לַעֲנִיִּים וּלְבֵית אֱלֹהִים, רַק אֶת הַחֶדֶר הַזֶּה אֲשֶׁר פִּתְחוֹ נִסְתַּם בְּחוֹמַת אֲבָנִים וְאֶשְׁנַבּוֹ עָמַד פָּתוּחַ גַּם בַּחֹרֶף גַּם בַּקָּיִץ. הָאִשָּׁה הַמִּתְאַבֶּלֶת, שֶׁנִּקְבְּרָה מַמָּשׁ חַיִּים, חִכְּתָה עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּקִבְרָהּ לְבוֹא הַמָּוֶת, הִתְפַּלְּלָה יוֹמָם וָלַיְלָה לְנִשְׁמַת אָבִיהָ, יָשְׁנָה עַל הָאָרֶץ בְּלִי שִׂים אֶבֶן מְרַאֲשׁוֹתֶיהָ. לָבְשָׁה שַׂק לִבְשָׂרָה וְהִתְכַּלְכְּלָה בְּלֶחֶם וּבְמַיִם אֲשֶׁר אֲנָשִׁים רַחֲמָנִים הִצִּיגוּ לְמַעֲנָהּ כִּנְדָבָה עַל אֶדֶן הָאֶשְׁנָב, בַּהֲשִׁיבָם לָהּ גְּמוּל רַחֲמִים עַל מַעֲשֵׂה הָרַחֲמִים אֲשֶׁר עָשְׂתָה לְפָנִים. לִפְנֵי מוֹתָהּ, בְּלֶכְתָּהּ לִמְקוֹם מְנוּחָתָהּ הַנִּצְחִי, הִקְדִּישָׁה אֶת הַתָּא הַזֶּה כְּמַתְּנַת עוֹלָם לְנָשִׁים אֻמְלָלוֹת, – אִמָּהוֹת, אַלְמָנוֹת אוֹ בְּתוּלוֹת אֲשֶׁר תֹּאמֵרְנָה לִשְׁפֹּךְ שִׂיחַ לִפְנֵי אֱלֹהִים עַל נַפְשָׁן אוֹ עַל נֶפֶשׁ זָרִים, אוֹ תָּבֹאנָה לְהִקָּבֵר חַיִּים מִתּוֹךְ צַעַר גָּדוֹל אוֹ מִתּוֹךְ תְּשׁוּבָה. הָעֲנִיִּים עָשׂוּ לָהּ כָּבוֹד גָּדוֹל בְּמוֹתָהּ וְלִוּוּ אוֹתָהּ לְבֵית עוֹלָמָהּ בְּרֹב בְּרָכוֹת וּבְרֹב דְּמָעוֹת; וְאוּלָם לְצַעֲרָם שֶׁל הָאֶבְיוֹנִים לֹא זָכְתָה אִשָּׁה קְדוֹשָׁה זוֹ, בְּאֵין מִי שֶׁיַּמְלִיץ עָלֶיהָ, לָבוֹא בְּסוֹד הַקְּדוֹשִׁים. הַמֻּפְקָרִים שֶׁבֵּינֵיהֶם הִתְנַחֲמוּ בְּלִבָּם, כִּי בְּגַן־הָעֵדֶן יָקוּם הַדָּבָר מַהֵר יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בְּרוֹמָא, וּבְאֵין לָהֶם פִּתְחוֹן פֶּה לְגַבֵּי הָאַפִּיפְיוֹר עָשׂוּ בְּפַשְׁטוּת וְהִתְפַּלְּלוּ לְנִשְׁמָתָהּ לִפְנֵי אֱלֹהִים. רֻבָּם הִסְתַּפְּקוּ בָּזֶה שֶׁהִקְדִּישׁוּ בְּזִכְרוֹנָם אֶת הָאִשָּׁה מָרַת רוֹלַנְד וְלָקְחוּ מִסַּחֲבוֹתֶיהָ וְעָשׂוּ לָהֶם שְׁיָרֵי קְדֻשָּׁה. הָעִיר מִצִּדָּהּ, בִּרְצוֹתָהּ לַעֲשׂוֹת דָּבָר לְפִי רוּחַ הַבְּתוּלָה, תָּרְמָה סֵפֶר תְּפִלוֹת צִבּוּרִי וְקָבְעָה אוֹתוֹ עַל יַד אֶשְׁנַב הַתָּא, כְּדֵי שֶׁעוֹבְרִים וְשָׁבִים יַעַמְדוּ כָּאן לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה וְיַעֲלוּ עַל לִבָּם לְחוֹנֵן בְּמַתְּנַת יָד אֶת בַּעֲלוֹת הַתְּשׁוּבָה, הֲלֹא הֵן יוֹרְשׁוֹתֶיהָ שֶׁל הָאִשָּׁה מָרַת רוֹלַנְד הַיּוֹשְׁבוֹת בַּתָּא וּמְצַפּוֹת בְּרָעָב וּבְחֹסֶר כֹּל לְחַסְדֵי הַבְּרִיּוֹת.

אַגַּב, בִּימֵי הַבֵּינַיִם הָיוּ מְעָרוֹת קְבָרִים כָּאֵלֶּה שְׁכִיחוֹת לְמַדַּי בֶּעָרִים. לְעִתִּים קְרוֹבוֹת – בִּרְחוֹב הוֹמֶה בְּיוֹתֵר, בְּלֵב שׁוּק הַמָּלֵא בְּיוֹתֵר תְּשׁוּאוֹת וַהֲמוֹן חַיִּים, מִתַּחַת לְפַרְסוֹת הַסּוּס וּמִתַּחַת לְאוֹפַנֵּי הָעֲגָלָה כִּבְיָכֹל – הָיוּ מוֹצְאִים מִין בּוֹּר אוֹ מְעָרָה, חוֹר סָתוּם בְּקִיר וּמְסֻיָּג בִּשְׂבָכָה, שֶׁשִּׁמֵּשׁ קֶבֶר־מֵעֲמַקִּים לְאָדָם חַי הַשָּׁקוּעַ יוֹמָם וָלַיְלָה בִּתְפִלָּה וְנָדוֹן מֵרְצוֹנוֹ לְאֵבֶל וְלִתְשׁוּבָה עַד סוֹף יָמָיו. וּמִכָּל הָרַעְיוֹנוֹת, הַמִּתְעוֹרְרִים לְמַרְאֵה תָּא הַתְּשׁוּבָה הַנּוֹרָא, שֶׁהִנֵּהוּ מֵעֵין דָּבָר מְמֻצָּע בֵּין בַּיִת וּבֵין קֶבֶר, בֵּין חֲצַר־מֵתִים וּבֵין עִיר: – מִכָּל הָרַעְיוֹנוֹת, אוֹמֵר אֲנִי, הַמִּתְעוֹרְרִים לְמַרְאֵה בְּרִיחָה זוֹ שֶׁאָדָם בּוֹרֵחַ מִן הַבְּרִיּוֹת וְהוֹלֵךְ לִחְיוֹת אֶת שְׁאֵרִית חַיָּיו עִם הַמֵּתִים, מְנוֹרַת חַיִּים זוֹ הַמְּכַלָּה אֶת טִפּוֹת שַׁמְנָהּ הָאַחֲרוֹנוֹת בְּגֵיא צַלְמָוֶת, שְׂרִיד חַיִּים זֶה הַמִּתְלַקֵּחַ בְּתוֹךְ מְעָרָה, רוּחַ הַחַי וְהַקּוֹל וּתְפִלַּת הַתָּמִיד הַמִּסְתּוֹפְפִים בְּכוּךְ אֲבָנִים, הַפָּנִים הַנְּטוּיִם מוּל עוֹלָם אַחֵר, הָעַיִן הַמַּשְׁקִיפָה מוּל שֶׁמֶשׁ חֲדָשָׁה, הָאֹזֶן הַנִּצְמֶדֶת אֶל קִירוֹת קֶבֶר, – וְשׁוּב אֲנִי אוֹמֵר: מִכָּל הָרַעְיוֹנוֹת הַמִּתְעוֹרְרִים לְמַרְאֵה נֶפֶשׁ אָדָם הַשּׁוֹכֶנֶת בְּתוֹךְ גּוּף כָּזֶה, גּוּף אָדָם הֶעָצוּר בְּבוֹר כֶּלֶא כָּזֶה, יְלֵל תַּאֲנִיָּה שֶׁל נֶפֶשׁ הַמִּסְתַּגֶּפֶת תַּחַת לַחֵץ הַגּוּף וְהַצּוּר: – מִכָּל אֵלֶּה לֹא הֵבִין הֶהָמוֹן אַף קֻרְטוֹב אֶחָד. הַחֲסִידוּת שֶׁבַּיָּמִים הָהֵם, הַמְמַעֶטֶת בְּהִתְחַכְּמוּת וּרְחוֹקָה לְגַמְרֵי מִפִּקְחוּת, לֹא רָאֲתָה בִּפְעֻלָּה דָתִית צְדָדִים מְרֻבִּים כָּאֵלֶּה. הִיא תָּפְסָה אֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה כִּפְּשׁוּטָם. חָלְקָה לָהֶם כָּבוֹד וְהַעֲרָצָה, הִשְׁתַּמְּשָׁה בָּהֶם בִּשְׁעַת הַצֹּרֶךְ, אֲבָל לֹא שָׂמָה לֵב לְעִנּוּיֵיהֶם וְנַפְשָׁה לֹא הָמְתָה אֲלֵיהֶם. מִזְּמָן לִזְמָן הֵבִיאָה לְבַעַל הַתְּשׁוּבָה הַמִּסְכֵּן קְצָת מָזוֹן, הִתְבּוֹנְנָה דֶּרֶךְ הַחוֹר לִרְאוֹת אִם עוֹדֶנּוּ חַי, אֲבָל לֹא שָׂמָה לֵב לָדַעַת אֶת שְׁמוֹ וְלֹא יָדְעָה כִּמְעַט לְנָכוֹן אֶת מִסְפַּר הַשָּׁנִים שֶׁהוּא שָׁרוּי בִּגְסִיסָה; וְאִם שָׁאַל אִישׁ זָר לַשֶּׁלֶד הַחַיָּה הַהוֹלֶכֶת וְנִרְקֶבֶת בִּמְאוּרָתָהּ, עָנוּ לוֹ הַשְּׁכֵנִים בְּפַשְׁטוּת, אִם בַּעַל הַתְּשׁוּבָה הָיָה גֶבֶר: “זֶהוּ מִתְבּוֹדֵד”; אוֹ אִם זֹאת הָיְתָה אִשָּׁה: “זוֹהִי מִתְבּוֹדֶדֶת”.

תְּפִיסַת הָאֲנָשִׁים הָיְתָה בַּיָּמִים הָהֵם פִּכְּחִית – לְלֹא רְגָשׁוֹת שֶׁלְּמַעְלָה מִדֶּרֶךְ הַטֶּבַע, לְלֹא הַגְזָמָה, לְלֹא זְכוּכִית מַגְדֶּלֶת. בַּיָּמִים הָהֵם לֹא קָנָה לוֹ הַמִּיקְרוֹסְקוֹףּ עֲדַיִן שְׁלִיטָה בְּעוֹלַם הַחֹמֶר אוֹ בְּעוֹלַם הָרוּחַ. מִקְרֵי הֶסְגֵּר כָּאֵלֶה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עוֹרְרוּ עִנְיָן רַב, אֵרְעוּ בֶּאֱמֶת לְעִתִּים קְרוֹבוֹת, כְּפִי שֶׁכְּבָר אָמַרְנוּ, בִּתְחוּם הֶעָרִים. בְּפָרִיס נִמְצְאוּ בְּמִסְפָּר רַב לְמַדַּי תָּאִים כָּאֵלֶּה, שֶׁהָיוּ מְשַׁמְּשִׁים מָקוֹם לִתְפִלָּה וּתְשׁוּבָה; כֻּלָּם כִּמְעַט הָיוּ תְּפוּסִים עַל יְדֵי דַּיָּרִים. אֱמֶת הַדָּבָר, כִּי הַכְּמָרִים לֹא דָּאֲגוּ בְּיוֹתֵר לְיִשּׁוּבָם שֶׁל הַתָּאִים, וְגָרְמוּ בָּזֶה לְהִתְרוֹפְפוּת הָאֱמוּנָה אֵצֶל הַמַּאֲמִינִים, וְכִי בַּתָּאִים הָרֵיקִים מִבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה הָיוּ נוֹהֲגִים לְהוֹשִׁיב מְצֹרָעִים. הָיוּ עוֹד תָּאִים מִחוּץ לַתָּא שֶׁעַל כִּכַּר גְּרֶב – אֶחָד בְּמוֹנְפוֹקוֹן, אֶחָד בִּשְׂדֵה הַקְּבָרוֹת דֶּה־אִינוֹסֶן וְאֶחָד, – לֹא אֵדַע בָּרוּר בְּאֵיזֶה מָקוֹם, וְאִם אֵינֶנִּי טוֹעֶה – בְּבֵית קְלִישׁוֹן; וְעוֹד כַּמָּה וְכַמָּה תָּאִים נִמְצְאוּ בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים, וְאֵלֶּה שֶׁעָבְרוּ וּבָטְלוּ מִן הָעוֹלָם הִשְׁאִירוּ זֵכֶר בִּרְשֻׁמּוֹת. גַּם בְּרֹבַע הָאוּנִיבֶרְסִיטָה הָיוּ קַיָּמִים תָּאֵי מִתְבּוֹדְדִים. עַל גִּבְעַת סֶן־גֶ’נוֹבֵבָה, בְּבוֹר מָלֵא זֶבֶל, יָשַׁב מִין אִיּוֹב שֶׁל יְמֵי הַבֵּינַיִם אֲשֶׁר בְּמֶשֶׁךְ שְׁלשִׁים שָׁנָה פִּזֵּם אֶת שִׁבְעֵת מִזְמוֹרֵי הַתְּהִלִּים שֶׁל בַּעֲלֵי הַתְּשׁוּבָה, כְּשֶׁהוּא מַתְחִיל שׁוּב לְאַחַר סִיּוּם כָּל מַחֲזוֹר וְנוֹשֵׂא גַם בְּלַיְלָה אֶת קוֹל זִמְרָתוֹ הַהוֹלֵךְ לַמֶּרְחַקִּים; וְאַף כַּיוֹם יֵשׁ שֶׁחוֹקֵר קַדְמוֹנִיּוֹת יְדַמֶּה לִשְׁמֹעַ אֶת הַקּוֹל הַזֶּה מִדֵּי עָבְרוֹ בָּרְחוֹב הַנִּקְרָא בְּשֵׁם “רְחוֹב הַבְּאֵר”.

נָשׁוּב אֶל הַתָּא אֲשֶׁר עַל כִּכַּר גְּרֶב וּנְצַיֵּן, כִּי כָּאן לֹא הָיָה מֵעוֹלָם מַחְסוֹר בְּבַעֲלוֹת תְּשׁוּבָה. לְאַחַר פְּטִירָתָהּ שֶׁל הָאִשָּׁה מָרַת רוֹלַנְד לֹא קָרָה הַמִּקְרֶה כִּמְעַט, כִּי הַתָּא יַעֲמֹד רֵיק יוֹתֵר מִשָּׁנָה אוֹ שְׁנָתָיִם. רַבּוֹת הָיוּ הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ הֵנָּה לְבַכּוֹת עַד יוֹם מוֹתָן אֶת הוֹרֵיהֶן אוֹ אֶת מַחְמַדֵּי נַפְשָׁן אוֹ אֶת חַטְאוֹת נְעוּרֵיהֶן. הַהֲלָצָה שֶׁל הַפָּרִיסָאִים, הַמְטַפֶּלֶת בְּכָל דָּבָר וַאֲפִילוּ בָּעִנְיָנִים הָרְחוֹקִים מִמֶּנָּה תַּכְלִית רִחוּק, מֻרְגָּל הָיָה בְּפִיהָ כִּי בֵּין הַקָּהָל הַזֶּה לֹא נִרְאוּ אַלְמָנוֹת אֶלָּא לְעִתִּים רְחוֹקוֹת.

כְּמִנְהַג הַזְּמָן הֶעֱלוּ עַל הַחוֹמָה כְּתֹבֶת בַּלָּשׁוֹן הָרוֹמָאִית, וְזוֹ סִפְּרָה לָעוֹבֵר וָשָׁב הַמֵּבִין רוֹמָאִית אֶת פֵּשֶׁר הַתָּא. מִנְהָג זֶה שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִים לִרְשֹׁם פָּסוּק קָצָר מֵעַל לְפֶתַח הַכְּנִיסָה, כְּדֵי לְבָאֵר אֶת עִנְיָן הַבַּיִת, נִתְקַיֵּם עַד לְאֶמְצַע הַמֵּאָה הַשֵּׁשׁ־עֶשְׂרֵה. בְּטוֹרְוִיל אֲשֶׁר בְּצָרְפַת, מֵעַל שַׁעַר בֵּית־הַכֶּלֶא, הָיָה כָּתוּב: 'Sileto et spera⁹², בְּאִירְלַנְדִּיָּה, בְּאַרְמוֹן פּוֹרְטְסַקּוּ מֵעַל הַשַּׁעַר הַגָּדוֹל מִתַּחַת לַשֶּׁלֶט: ''Forte scutum, salus ducum⁹³; בְּאַנְגְלִיָה, בָּאַרְמוֹן הַנָּעִים אֲשֶׁר לָרוֹזְנִים לְבֵית קוּפֶר, עַל פְּנֵי פֶּתַח הַכְּנִיסָה הָרָאשִׁי: ''Tuum est⁹⁴. בַּיָּמִים הָהֵם הָיָה כָּל בִּנְיָן וּבִנְיָן מַבִּיעַ אֶת מַחֲשַׁבְתּוֹ.

וְכֵיוָן שֶׁלְּאוֹתוֹ תָּא אֲשֶׁר בִּצְרִיחַ רוֹלַנְד לֹא הָיְתָה דֶלֶת, לְפִיכָךְ חָרְטוּ מֵעַל הָאֶשְׁנָב בְּאוֹתָיוֹת גְּדוֹלוֹת אֶת שְׁתֵּי הַמִּלִּים הַכְּתוּבוֹת רוֹמָאִית:

TU, ORA⁹⁵

וְסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר הָיָה, כִּי הֲמוֹן הָעָם, שֶׁדַּעְתּוֹ הַבְּרִיאָה אֵינָהּ רוֹאָה אֶת הַדְּבָרִים אֶלָּא כִּפְשׁוּטָם, נָקַב לִמְאוּרָה חֲשֻׁכָּה וּמְזֹהָמָה זוֹ אֶת הַשֵּׁם וֹר צַלְמָוֶת⁹⁶: פֵּרוּשׁ זֶה אֵין בּוֹ אוּלַי מִן הַתִּפְאֶרֶת שֶׁבַּפֵּרוּשׁ הָאַחֵר, אֲבָל לְעֻמַּת זֶה יֵשׁ בּוֹ מִן הַצִּיּוּרִיּוּת.

ג. מַעֲשֶׂה בְּעוּגָה שֶׁל תִּירָס

בִּתְקוּפָה זוֹ, בָּהּ אֵרַע סִפּוּרֵנוּ, הָיָה הַתָּא שֶׁבִּצְרִיחַ רוֹלַנְד תָּפוּס עַל יְדֵי דַיָּר. וְאִם הַקּוֹרֵא רוֹצֶה לָדַעַת מִי הוּא אוֹתוֹ דַיָּר, אֵין לוֹ אֶלָּא לְהַטּוֹת אֹזֶן לְשִׂיחַת הַנָּשִׁים הַכְּשֵׁרוֹת שֶׁבָּאוּ בְּרֶגַע זֶה, מִדֵּי הַבִּיטֵנוּ אֶל צְרִיחַ רוֹלַנְד, בַּדֶּרֶךְ הָעוֹלָה מֵאַרְמוֹן שַׁטְלֶה וְשָׂמוּ פַּעֲמֵיהֶן לְאֹרֶךְ הַנָּהָר לְמַעַן הַגִּיעַ אֶל כִּכַּר גְּרֶב.

שְׁתַּיִם מִן הַנָּשִׁים הָאֵלֶּה הָיוּ לְבוּשׁוֹת כְּדֶרֶךְ נָשִׁים מְהֻגָּנוֹת מִבְּנוֹת מַעֲמַד הָאֶזְרָחִים בְּפָרִיס. עֲטִיפַת הֶחָזֶה, הָעֲשׂוּיָה אָרִיג דַּק וְצָחוֹר, הַשִּׂמְלָה שֶׁאֲרִיגָה צֶמֶר מְנֻמָּר כְּעֵין פַּסֵּי תְּכֵלֶת וְאָדֹם, הַגַּרְבַּיִם שֶׁרִקְמָתָן הַצְּחוֹרָה זְרוּעָה טְרִיזֵי צִבְעוֹנִין וְהֵן מְאֻמָּצוֹת הֵיטֵב עַל פְּנֵי קִבֹּרֶת הַשּׁוֹקַיִם, הַנַּעֲלַיִם הָעֲשׂוּיוֹת עוֹר מְשֻׁבָּץ כְּעֵין הָאָדֹם וְהַצָּהֹב וְסֻלְיוֹתֵיהֶן שְׁחוֹרוֹת, וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן – עֲטִיפַת הָרֹאשׁ הַנּוֹצֶצֶת כְּזָהָב וַעֲשׂוּיָה בִּדְמוּת קֶרֶן מְקֻשֶּׁטֶת שֶׁפַע סְרָטִים וּתְחָרִים, הִיא הָעֲטִיפָה שֶׁנְּשֵׁי שַׁמְפַּנְיָה הַמְּדִינָה חוֹבְשׁוֹת עַד הַיּוֹם לְרֹאשָׁן, מִתּוֹךְ הִתְחָרוּת עִם חֵיל שׁוֹמְרֵי הָרֹאשׁ שֶׁל הַקֵּיסָר הָרוּסִי, – כָּל הַתִּלְבֹּשֶׁת הַזֹּאת הֵעִידָה כִּי הַנָּשִׁים הַלָּלוּ שַׁיָּכוֹת אֶל מַעֲמַד הָאֶזְרָחִים הֶעָשִׁיר שֶׁבְּנוֹתָיו עוֹמְדוֹת בָּאֶמְצַע בֵּין אֵלֶּה הַנִּקְרָאוֹת בְּפִי הַמְּשָׁרְתִים בְּשֵׁם “נָשִׁים” וּבֵין אֵלֶּה הַנִּקְרָאוֹת “גְּבִירוֹת”. טַבָּעוֹת וְזֵרֵי זָהָב לֹא הָיוּ לָהֶן; אֲבָל אֶפְשָׁר הָיָה לְהַבְחִין עַל נְקַלָּה בַּדָּבָר, כִּי הֵן הָלְכוּ לְלֹא עֲדִי לֹא בִּגְלַל עָנְיָן, אֶלָּא מִתּוֹךְ פַּחַד הָעֹנֶשׁ הַצָּפוּי לְכָל אִשָּׁה נוֹשֵׂאת תַּכְשִׁיטִים. הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה אִתָּן הָיְתָה לְבוּשָׁה כִּמְעַט כְּמוֹהֶן, אֲבָל בְּהִלּוּכָהּ וּבְעַצְמוּתָהּ הָיָה נִכָּר, כִּי הִיא אֵשֶׁת נוֹטַרְיוֹן מֵעָרֵי הַשָּׂדֶה. הַחֲגוֹרָה שֶׁעַל מָתְנֶיהָ הֵעִידָה בָּהּ, כִּי הִיא עָקְרָה אֶת רַגְלֶיהָ מִפָּרִיס בְּמֶשֶׁךְ יָמִים רַבִּים. וְחוּץ מִזֶּה הִנֵּה הָעֲטִיפָה שֶׁעַל חָזָהּ מְלֵאָה קְפָלִים, לִנְעָלֶיהָ הָיוּ קְשׁוּרִים סְרָטִים וּפַסֵי הַצֶּבַע שֶׁל שִׂמְלָתָהּ נִמְשְׁכוּ לָרֹחַב וְלֹא לָאֹרֶךְ, – כָּל אֵלֶּה וְדוֹמֵיהֶן נִרְאוּ כְּפוֹגְמוֹת בַּטַּעַם הַטּוֹב.

הַשְּׁתַּיִם הָרִאשׁוֹנוֹת הִתְנַהֲלוּ בְּדַרְכָּן אַגַּב הִלּוּךְ הַמְיֻחָד לִבְנוֹת פָּרִיס. הִלּוּךְ זֶה שֶׁתּוֹשָׁבֵי עָרֵי הַשָּׂדֶה מַכִּירִים עַל פִּיו אֶת בְּנוֹת עִיר הַבִּירָה. הָאִשָּׁה הַקַּרְתָּנִית הוֹלִיכָה אִתָּהּ נַעַר מְגֻדָּל שֶׁהֶחֱזִיק בְּיָדוֹ עוּגָה גְּדוֹלָה. לֹא נָעִים לָנוּ לְצַיֵּן, כִּי מֶזֶג הָאֲוִיר הַקָּשֶׁה שֶׁבִּתְקוּפַת שָׁנָה זוֹ גָּרַם לוֹ לַנַּעַר שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶת לְשׁוֹנוֹ כְּעֵין מִטְפַּחַת אַף.

הַנַּעַר נִגְרַר אַחֲרֵי אִמּוֹ Non passibus aequis⁹⁷, בִּלְשׁוֹנוֹ שֶׁל וִירְגִּיל, וְנִכְשֵׁל מִדֵּי פַּעַם בְּפַעַם בְּלֶכְתּוֹ – לְרָגְזָהּ הָרַב שֶׁל הוֹרָתוֹ. מוּבָן מֵאֵלָיו כִּי תְּשׂוּמֶת לִבּוֹ הָיְתָה נְתוּנָה בְּעִקָּר לָעוּגָה, וְלֹא לַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַךְ בָּהּ. נִרְאֶה הָיָה כִּי דְּבַר־מָה מוֹנֵעַ אוֹתוֹ מֵהַגִּישׁ אֶת הָעוּגָה אֶל פִּיו; שֶׁכֵּן לֹא שָׁלַח בָּהּ אֶלָּא עֵינַיִם עוֹרְגוֹת. וַדַּאי שֶׁהַאֵם הָיְתָה צְרִיכָה לָשֵׂאת אֶת הָעוּגָה; אַכְזְרִיּוּת הָיְתָה מִצִּדָּהּ לְהַטִּיל עַל פִּרְחָח כָּזֶה גּוֹרָל שֶׁל טַנְטָלוּס. בֵּינָתַיִם עָסְקוּ הַבֻּרְגָּנִיּוֹת (בְּשֵׁם “גְּבִירוֹת” נִקְרְאוּ בַּיָּמִים הָהֵם רַק בְּנוֹת הָאֲצִילִים) בְּדִבְרֵי שִׂיחָה, וְהָיוּ סָחוֹת שְׁלָשְׁתָּן בְּבַת־אֶחָת.

“הָבָה נָחִישָׁה אֶת דַּרְכֵּנוּ, מָרַת מַהְיֶט,” אָמְרָה הַצְּעִירָה מִבֵּין הַשָּׁלשׁ, שֶׁהָיְתָה גַם הַשְּׁמֵנָה בֵּינֵיהֶן, מִדֵּי פְּנוֹתָהּ אֶל הַקַּרְתָּנִית. “חוֹשֶׁשֶׁת אָנֹכִי שֶׁנַּעֲבִיר אֶת הַמּוֹעֵד; בְּשַׁטְלֶה אָמְרוּ לָנוּ, כִּי יוֹלִיכוּ אוֹתוֹ בְּלִי שְׁהוּת אֶל עַמּוּד הַקָּלוֹן.”

“אִי, הוֹ! וְכִי מָה אַתְּ סָחָה, מָרַת אוֹדַרְד מוֹסְנְיֶה?” הֵשִׁיבָה הַפָּרִיסָאִית הַשְּׁנִיָּה.

“הַלָּז יְהֵא כָּפוּת אֶל עַמּוּד הַקָּלוֹן שְׁתֵּי שָׁעוֹת תְּמִימוֹת. עוֹד הַזְּמָן רַב לְפָנֵינוּ. וְכִי רָאִית כְּבָר פַּעַם אָדָם כָּפוּת אֶל עַמּוּד הַקָּלוֹן, מַהְיֶט הַחֲבִיבָה?”

“כֵּן,” עָנְתָה הַקַּרְתָּנִית. “בְּרֵימְס.”

“הֲבֵל הֲבָלִים! וְכִי מָה עֵרֶךְ יֵשׁ לְעַמּוּד קָלוֹן שֶׁבְּרֵימְס? הֲרֵי אֵין זֶה אֶלָּא קוֹרְיָה עֲלוּבָה שֶׁמְּגַלְגְּלִים בָּהּ כַּפְרִיִּים. כָּאן יֵשׁ לָנוּ דָבָר הָגוּן!”

“כֵּיצַד? כַּפְרִיִּים?” קָרְאָה מָרַת מַהְיֶט.

“בְּשׁוּק הָאֲרִיגִים שֶׁבְּרֵימְס? רָאִינוּ עוֹבְרֵי עֲבֵרָה מְהֻגָּנִים עַד מְאֹד; הָיוּ בֵּינֵיהֶם שֶׁרָצְחוּ אָב וָאֵם! כַּפְרִיִּים! וְכִי מִי אֲנַחְנוּ בְּעֵינַיִךְ, מָרַת גֶ’רְוֶז?”

נִרְאֶה הָיָה כִּי הַקַּרְתָּנִית מוּכָנָה וּמְזֻמָּנָה לִרְגֹּז עַל הָעֶלְבּוֹן שֶׁהֶעֱלִיבוּ אֶת עַמּוּד הַקָּלוֹן שֶׁל עִיר מוֹלַדְתָּה. וְאוּלָם לְאָשְׁרָן הִתְעָרְבָה בַּדָּבָר מָרַת אוֹדַרְד הַמְּתוּנָה וְהֵסֵבָּה אֶת הַשִּׂיחָה בְּעוֹד מוֹעֵד לְעִנְיָן אַחֵר. “וְזֹאת חָפַצְתִּי לִשְׁאֹל אֶצְלֵךְ, מָרַת מַהְיֶט, מָה הֵם בְּעֵינַיִךְ הַצִּירִים מִפְלַנְדְּרִיָּה שֶׁבָּאוּ לְעִירֵנוּ? הֲגַם בְּרֵימְס אַתֶּם רוֹאִים צִירִים מְהֻדָּרִים כָּאֵלֶּה?”

“לֹא אֲכַחֵד מִכֵּן,” עָנְתָה מָרַת מַהְיֶט, “כִּי פְלַנְדְּרָאִים כְּאֵלֶּה אֵין לִרְאוֹת אֶלָּא בְּפָרִיס.”

“הַאִם רָאִית בֵּין אַנְשֵׁי הַמִּשְׁלַחַת אֶת הַצִּיר גְּדָל־הַקּוֹמָה הַמִּתְעַסֵּק בַּעֲשִׂיַּת גַּרְבַּיִם?” שָׁאֲלָה מָרַת אוֹדַרְד.

“כֵּן!” עָנְתָה מָרַת מַהְיֶט. “הוּא דּוֹמֶה בְּמַרְאֵהוּ לְסַטוּרְנוּס.”

“וְאֶת הַצִּיר גְּדָל־הַקּוֹמָה שֶׁפַּרְצוּפוֹ דּוֹמֶה לְכֶרֵס עֲרֻמָּה?” עָנְתָה מָרַת גֶ’רְוֶז. “וְאוֹתוֹ גּוּץ בַּעַל הָעֵינַיִם הַקְּטַנּוֹת אֲשֶׁר עַפְעַפֵּיהֶן קֵרְחִים וְרִיסֵיהֶן מֻכֵּי הַדַּלֶּקֶת מַרְאֵיהֶם כְּרֹאשׁ דַּרְדָּר מְמֻסְמָס?”

“אֲבָל נָאִים מִכָּל הֵם סוּסֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ,” אָמְרָה אוֹדַרְד, “מָה הֲדוּרִים הֵם בָּרֶסֶן וּבָאֻכָּף הָעֲשׂוּיִם לְפִי טַעַם אַרְצָם!”

“אִי לָךְ, חֲבִיבָתִי!” נִכְנְסָה בִּדְבָרִים הַקַּרְתָּנִית מַהְיֶט, שֶׁהִגִּיעָה גַם שַׁעְתָּהּ לְהַעֲלוֹת עַל פָּנֶיהָ הַבָּעָה שֶׁל חֲשִׁיבוּת יְתֵרָה, “וְכִי מָה הָיִית אוֹמֶרֶת אִלּוּ רָאִית בִּזְמַן הַהַכְתָּרָה בְּרֵימְס בִּשְׁנַת 61, לִפְנֵי שְׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה שָׁנָה, אֶת הַסּוּסִים אֲשֶׁר לַנְּסִיכִים וּלְשָׂרַי הַמֶּלֶךְ? אֻכָּפֵי הַסּוּסִים הָיוּ מְקֻשָּׁטִים בְּכָל מִינֵי כָּרִים וּשְׂמִיכוֹת; הַלָּלוּ מֶשִׁי דַמֶּשֶׂק וַאֲרִיג זָהָב דַּק שֶׁרְפִידָתָם עוֹר הַצָּבָל; וְהַלָּלוּ עֲשׂוּיִם קְטִיפָה וּרְפִידָתָם זְנָבוֹת שֶׁל חֹלֶד הַשֶּׁלֶג; וְהָיוּ גַם שֶׁאֲרִיגָם הָיָה כֻּלּוֹ רִקְמַת זָהָב וְשֶׁפַע שֶׁל גְּדִילִים לָהֶם בְּזָהָב וּבְכֶסֶף. צְאִי וְחִשְׁבִי בְּכַמָּה כֶּסֶף עָלוּ כָּל אֵלֶּה! וּמָה הֲדוּרִים הָיוּ נַעֲרֵי הָאַבִּירִים רוֹכְבֵי הַסּוּסִים!”

וְאוּלָם אֵין מִכָּאן רְאָיָה," עָנְתָה מָרַת אוֹדַרְד דְּבָרִים כְּבוּשִׁים, “כִּי הַפְלַנְדְּרָאִים אֵין לָהֶם סוּסִים יָפִים וְכִי לֹא נִתְקַיְּמָה לִכְבוֹדָם אֶתְמוֹל כֵּרָה גְדוֹלָה בְּבֵית הַמּוֹעֵצוֹת מִטַּעַם רֹאשׁ הֵעִיר וְלֹא כִּבְּדוּ אוֹתָם בִּשְׁעַת הַמִּשְׁתֶּה בְּמַמְתַּקִּים, יֵין רָקַח וְעוּגוֹת מְתוּקוֹת וּבְכָל מִינֵי מַטְעַמִּים אֲחֵרִים.”

“מַה תַּשְׁמִיעִי מִפִּיךְ, יְדִידָתִי?” קָרְאָה מָרַת גֶ’רְוֶז. “הֲלֹא אֶמֶשׁ סָעֲדוּ הַפְלַנְדְּרָאִים בְּאַרְמוֹן בֻּרִבּוֹן הַקָּטֹן, אֶל שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל הָאָדוֹן הַחַשְׁמַן.”

“חָלִילָה! הֵם סָעֲדוּ בְּבֵית הַמּוֹעֵצוֹת.”

“חַס וְשָׁלוֹם! בְּאַרְמוֹן בֻּרִבּוֹן הַקָּטֹן.”

“הֲרֵי בָּרוּר כִּי הַדָּבָר הָיָה בְּבֵית הַמּוֹעֵצוֹת,” עָנְתָה מָרַת אוֹדַרְד מִתּוֹךְ מְרִירוּת, “שֶׁכֵּן שָׁם נָאַם לִפְנֵיהֶם הַדָּקְטוֹר סֶקוּרַבְּל בַּלָּשׁוֹן הָרוֹמָאִית וְהַנְּאוּם הִשְׂבִּיעַ אוֹתָם רָצוֹן רָב. כָּךְ סִפֵּר לִי בַּעְלִי שֶׁהוּא מוֹכֵר סְפָרִים מֻשְׁבָּע.”

“אֵין כָּל סָפֵק כִּי הַסְעֻדָּה נִתְקַיְּמָה בְּאַרְמוֹן בֻּרְבּוֹן הַקָּטֹן,” הֶחֱזִירָה גֶ’רְוֶז אַף הִיא מִתּוֹךְ הִתְרַגְּשׁוּת, “שֶׁכֵּן סוֹכֵן הַבַּיִת שֶׁל הַחַשְׁמַן שָׂם לִפְנֵיהֶם אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: שְׁנֵים־עָשָׂר הִין יֵין רֶקַח לָבָן, יֵין קְלֶרֶה וְיֵין רֶקַח אָדֹם, עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע תֵּבוֹת מְלֵאוֹת עוּגוֹת מֻזְהָבוֹת, מַאֲפֵה לִיּוֹן, כְּמוֹ כֵן הֲמוֹן נֵרוֹת שַׁעֲוָה בְּנֵי שְׁתֵּי לִטְרָאוֹת; וְעוֹד שִׁשָּׁה הִינִים יֵין קֶצֶף לָבָן, מִמִּבְחַר הַיַּיִן הַנִּמְצָא בַּשּׁוּק. דּוֹמֶה שֶׁאֵין לָךְ רְאָיָה מַכְרִיעָה מִזּוֹ. אֵת כָּל אֵלֶּה סִפֵּר לִי בַּעְלִי שֶׁהוּא מֻרְשֶׁה לַחֲמִשִּׁים אִישׁ בַּחֲדַר הַמּוֹעֵצוֹת לְאֶזְרָחִים בְּשַׁטְלֶה, וְהוּא שֶׁעָשָׂה הַבֹּקֶר הַשְׁוָאָה בֵּין הַצִּירִים מִפְלַנְדְּרִיָּה וּבֵין הַצִּירִים שֶׁל יוֹחָנָן רֹאשׁ־הַכְּמָרִים⁹⁸ וְשֶׁל הַקֵּיסָר מִטְּרַפֶּזוּנְד, אֵלֶּה שֶׁבָּאוּ לְפָרִיס מֵאֲרַם־נַהֲרַיִם וּבְאָזְנֵיהֶם הָיוּ נְזָמִים.”

“אֱמֶת וְיַצִּיב הַדָּבָר, כִּי סְעֻדַּת עֶרֶב זוֹ נִתְקַיְּמָה בְּבֵית הַמּוֹעֵצוֹת,” עָנְתָה מָרַת אוֹדַרְד, שֶׁלֹּא נִפְגְּעָה אַף בְּמִקְצָת מִטַּעֲנוֹתֶיהָ שֶׁל בַּת שִׂיחָתָהּ, “וְכִי מֵעוֹלָם לֹא רָאֲתָה עַיִן שֶׁפַע כָּזֶה שֶׁל מַאֲכָלִים וּמַטְעַמִּים.”

“וַאֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ, כִּי סְגָן הַבַּלֶּשֶׁת, אֲשֶׁר שְׁמוֹ לֶה־סֶק, עָמַד לְשָׁרֵת לִפְנֵיהֶם בָּאַרְמוֹן בֻּרְבּוֹן הַקָּטֹן, וְכִי לְעִנְיָן זֶה אֵינֵךְ אֶלָּא טוֹעָה!”

“וַאֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ, כִּי הַדָּבָר הָיָה בְּבֵית הַמּוֹעֵצוֹת.”

“בָּאַרְמוֹן בֻּרְבּוֹן, חֲבִיבָתִי! וּרְאָיָה לַדָּבָר שֶׁעַל פְּנֵי הַמִּלָּה ‘תִּקְוָה’, הַמִּתְנוֹסֶסֶת מֵעַל לְשַׁעַר הַכְּנִיסָה הָרָאשִׁי, רָשְׁמוּ חֲרוּזִים נֶהְדָּרִים וְהֵאִירוּ אוֹתָם בְּאוֹר גָּדוֹל.”

“בְּבֵית הַמּוֹעֵצוֹת! בְּבֵית הַמּוֹעֵצוֹת! וּרְאָיָה לַדָּבָר שֶׁהוּסוֹן לֶה־בּואָר נִגֵּן שָׁם בֶּחָלִיל!”

“וַאֲנִי אוֹמֶרֶת: לֹא וָלֹא!”

“כֵּן! כֵּן!”

“אֲנִי אוֹמֶרֶת: לֹא!”

מָרַת אוֹדַרְד, הַטּוֹבָה וְהַשְּׁמֵנָה בַּנָּשִׁים, אָמְרָה לְהָשִׁיב דְּבָרִים, וּשְׁתֵּי הַיְּרִיבוֹת הָיוּ מַגִּיעוֹת אוּלַי לִידֵי הֲרָמַת יָדַיִם לוּלֵא קָרְאָה מָרַת מַהְיֶט לְפֶתַע פִּתְאֹם:

“הַבִּיטוּ וּרְאוּ אֶת הֲמוֹן הָעָם שֶׁהִתְקַבֵּץ שָׁם בִּקְצֶה הַגֶּשֶׁר! כֻּלָּם עוֹמְדִים בְּעִגּוּל וּמִסְתַּכְּלִים בְּאֵיזֶה דָבָר!”

“אָמְנָם כֵּן,” אָמְרָה גֵ’רְוֶז, “אֲנִי שׁוֹמַעַת קוֹל הַלְמוּת שֶׁל תֹּף. דּוֹמֶה לִי שֶׁזֹּאת הִיא אֶסְמֶרַלְדָּה הַקְּטַנָּה הָעוֹשָׂה לְהָטִים בְּלִוְיַת הָעֵז שֶׁלָּהּ. הָבָה נְמַהֵר, מָרַת מַהְיֶט, הָחִישִׁי אֶת צְעָדַיִךְ וּמִשְׁכִי אַחֲרַיִךְ אֶת הַנָּעַר. הֲרֵי בָּאת לְכָאן כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת פִּלְאוֹתֶיהָ שֶׁל פָּרִיס. אֶתְמוֹל רָאִית אֶת הַפְלַנְדְּרָאִים, וְעַכְשָׁיו תַּכִּירִי לָדַעַת אֶת הַצּוֹעֲנִית.”

“הַצּוֹעֲנִית!” אָמְרָה מַהְיֶט וְאָחֲזָה פִּתְאֹם בְּחָזְקָה בִּזְרוֹעַ הַנָּעַר. “חָלִילָה וְחַס! יְרֵאָה אֲנִי שֶׁמָּא תִּגְנֹב זוֹ אֶת יַלְדִּי. בּוֹא וְנֵלְכָה, אִיסְטַשׁ!”

וְהִיא פָּנְתָה וְהִתְחִילָה לָרוּץ לְאֹרֶךְ הַנָּהָר, בְּדֶרֶךְ הַכְּבִישׁ הָעוֹלֶה לְכִכַּר גְּרֶב, עַד אֲשֶׁר נִשְׁאַר הַגֶּשֶׁר הַרְחֵק מֵאַחֲרֶיהָ. תּוֹךְ כְּדֵי כָּךְ נָפַל הַיֶּלֶד עַל בִּרְכָּיו; הַאֵם עָמְדָה מֵרוּץ כְּשֶׁהִיא נוֹשֶׁמֶת בִּכְבֵדוּת. אוֹדַרְד וְגֶ’רְוֶז הִשִּׂיגוּ אוֹתָהּ שׁוּב.

“וְכִי אֶפְשָׁר שֶׁצּוֹעֲנִית זוֹ תִּגְנֹב אֶת יַלְדֵּךְ?” אָמְרָה גֵ’רְוֶז, “אֵין זֶה אֶלָּא רַעְיוֹן שָׁוְא!”

מַהְיֶט נִעְנְעָה רֹאשָׁה וּפָנֶיהָ הִבִּיעוּ סְפֵקוֹת וְהִרְהוּרִים.

“אֲבָל מוּזָר הַדָּבָר,” הִפְטִירָה אוֹדַרְד, “שֶׁגַּם הַנְּזִירָה מְטַפֶּלֶת עַל הַצּוֹעֲנִית חֲשָׁדִים כָּאֵלֶּה.”

“מִי הִיא הַנְּזִירָה הַלֵּזוּ?” שָׁאֲלָה מַהְיֶט.

“זוֹהִי הָאָחוֹת גּוּדוּל,” אָמְרָה אוֹדַרְד.

“אֲבָל מִי הִיא זוֹ,” הֵשִׁיבָה מָרַת מַהְיֶט, “שֶׁאַתֶּן קוֹרְאוֹת לָהּ בְּשֵׁם הָאָחוֹת גּוּדוּל?”

“וַדַאי שֶׁבְּנֵי רֵימְס אֵינָם יוֹדְעִים אֶת הַדָּבָר הַזֶּה!” עָנְתָה אוֹדַרְד. “זֹאת הִיא בַּעֲלַת הַתְּשׁוּבָה הַיּוֹשֶׁבֶת בְּבוֹר הַצַּלְמָוֶת.”

“כֵּיצַד!” קָרְאָה מַהְיֶט, “וְכִי אַתְּ מִתְכַּוֶּנֶת לְאוֹתָהּ אִשָּׁה מִסְכֵּנָה שֶׁאָנוּ רוֹצִים לָתֵת לָהּ אֶת הָעוּגָה?”

אוֹדַרְד הֵנִיעָה רֹאשָׁה לְאוֹת הַסְכָּמָה.

“לְזוֹ מַמָּשׁ אֲנִי מִתְכַּוֶּנֶת. עוֹד מְעַט וְתִרְאִי אוֹתָהּ לְיַד אֶשְׁנַבָּהּ, כְּשֶׁנַּגִּיעַ לְכִכַּר גְּרֶב. אַף הִיא כָּמוֹךְ חוֹשֶׁבֶת רָעוֹת עַל אוֹרְחִים־פּוֹרְחִים אֵלֶּה מִמִּצְרַיִם, הַמְּנַגְּנִים בַּתֹּף וּמְנַבְּאִים עֲתִידוֹת לִבְנֵי־אָדָם. אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ מַדּוּעַ הִיא שׂוֹטֶמֶת כָּל כָּךְ אֶת הַצּוֹעֲנִים וְאֶת הַמִּצְרִים. וְאוּלָם אַתְּ, מַהְיֶט, לָמָּה תְּמַהֲרִי לִבְרֹחַ? וְכִי אֵינֵךְ רוֹצָה לִרְאוֹת אוֹתָהּ, לְכָל הַפָּחוֹת?”

“הָהּ!” אָמְרָה מַהְיֶט וְכִנְּסָה לְבֵין יָדֶיהָ אֶת רֹאשׁוֹ הֶעָגֹל שֶׁל הַנָּעַר. “יְרֵאָה אֲנִי שֶׁלֹּא יִקְרֵנִי מָה שֶׁקָּרָה אֶת מָרַת פַּקֶּט לַה־שַׁנְטְפְלֶרִי.”

“רוֹאָה אֲנִי מִדְּבָרַיִךְ, מַהְיֶט הַחֲבִיבָה, שֶׁיֵּשׁ אִתָּךְ סִפּוּר־מַעֲשֶׂה וְאַתְּ מוּכָנָה לְהַרְצוֹת אוֹתוֹ לְפָנֵינוּ,” אָמְרָה גֶ’רְוֶז וְשִׁלְּבָה אֶת זְרוֹעָה בִּזְרוֹעַ מַהְיֶט.

“בְּחֵפֶץ לֵב,” עָנְתָה מַהְיֶט; “אֲבָל מֻבְטְחַתְנִי שֶׁלֹּא יְצָאתֶן כְּלָל מִחוּץ לִתְחוּמָהּ שֶׁל פָּרִיס, שֶׁכֵּן לֹא שְׁמַעְתֶּן דָּבָר עַל אֹדוֹת הַמְּאֹרָע הַזֶּה! וּבְכֵן דְּעוּ לָכֶן (אֲבָל אֵין צֹרֶךְ שֶׁנַּעֲמֹד בְּמָקוֹם אֶחָד בִּשְׁעַת הַסִּפּוּר) כִּי פַּקֶּט שַׁנְטְפְלֶרִי הָיְתָה נַעֲרָה יָפָה כְּבַת שְׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה בִּזְמַן שֶׁגַּם אָנֹכִי הָיִיתִי בְּגִיל זֶה; מֵאָז עָבְרוּ כְּבָר שְׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְאִם נִתְגַּלְגְּלוּ הַדְּבָרִים וּפַקֶּט זוֹ אֵינֶנָּהּ עַכְשָׁו, כָּמוֹנִי הַיּוֹם הַזֶּה, אֵם הֲגוּנָה וַהֲדוּרָה וְאַמִּיצָה אֲשֶׁר שְׁנוֹתֶיהָ שְׁלשִׁים וְשֵׁשׁ וְלָהּ בַּעַל וָנַעַר – הִיא עַצְמָהּ אֲשֵׁמָה בְּכָךְ. וּבְכֵן, דְּעוּ לָכֵן כִּי אָבִיהָ הָיָה מַר גּוֹבֶרְטוֹ, שֶׁשִּׁמֵשׁ מִנַגֵּן בָּאֳנִיּוֹת הַהוֹלְכוֹת בְּרֵימְס, – וְהוּא שֶׁנִּגֵּן בִּפְנֵי שַׁרְל הַשְּׁבִיעִי כְּשֶׁזֶּה הָכְתַּר לְמֶלֶךְ וְהָלַךְ בָּאֳנִיָּה עַל פְּנֵי נְהַר וֶסְל שֶׁלָּנוּ לְמִן סִילֶרִי וְעַד מוֹיְסוֹן וְאִתּוֹ אָז בָּאֳנִיָּה גַּם יוֹהַנָּה דְ’אַרְק הַבְּתוּלָה. אָבִיהָ הַזָּקֵן מֵת עַל פַּקֶּט בִּהְיוֹתָהּ יַלְדָּה קְטַנָּה; לֹא נִשְׁאַר לָהּ קָרוֹב אוֹ גוֹאֵל חוּץ מֵאִמָּהּ, הִיא אֲחוֹתוֹ שֶׁל מַר פְּרַדוּן, גַּלָּף וְחָרָשׁ בִּנְחֹשֶׁת שֶׁגָּר בְּפָרִיס, בִּרְחוֹב פַרֶן־גַּרְלֶן, וּמֵת בְּשָׁנָה שֶׁעָבְרָה. הֲרֵי שֶׁאֶתֵּן רוֹאוֹת, כִּי הִיא הָיְתָה בַּת הוֹרִים הֲגוּנִים. אִמָּהּ הָיְתָה טוֹבַת לֵב – וַחֲבַל עַל כָּךְ! – וְלֹא לִמְּדָה אֶת בִּתָּהּ אֶלָּא לְטַפֵּל בַּסְּחוֹרָה שֶׁבַּחֲנוּת הַצַּעֲצוּעִים שֶׁלָּהּ, וּלְבַסּוֹף גָּדְלָה זוֹ וְהָיְתָה לְנַעֲרָה יָפָה הַשְּׁרוּיָה בְּדַלוּת גְּמוּרָה. שְׁתֵּיהֶן הִתְגוֹרְרוּ בְּרֵימְס, מֵעֵבֶר הַנָּהָר, בִּרְחוֹב פוֹל־פֶּן. שׂמְנָה אֶת לִבְּכֶן לְכָךְ; דּוֹמֶה לִי שֶׁכָּל הָאָסוֹן לֹא בָּא עַל פַּקֶּט אֶלָּא בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה. בִּשְׁנַת 61, הִיא שְׁנַת הַהַכְתָּרָה שֶׁל מַלְכֵּנוּ לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר, יָרוּם הוֹדוּ, הָיְתָה פַּקֶּט נַעֲרָה עַלִּיזָה וּמְלֵאַת חַיִּים וְכֻלָּם קָרְאוּ לָהּ בְּשֵׁם שַׁנְטְפְלֶרִי⁹⁹… נַעֲרָה מִסְכֵּנָה שֶׁכְּמוֹתָהּ!… הָיוּ לָהּ שִׁנַּיִם יָפוֹת, וְהִיא הִרְבְּתָה לִצְחֹק כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ אֶת שִׁנֶּיהָ. וַהֲרֵי הַדָּבָר יָדוּעַ, כִּי נַעֲרָה שֶׁפִּיהָ מָלֵא צְחוֹק סוֹפָהּ לָבוֹא לִידֵי דְמָעוֹת; שִׁנַּיִם יָפוֹת גּוֹרְמוֹת תַּקָּלָה לְעֵינַיִם יָפוֹת. כַּמִּקְרֶה הַזֶּה קָרָה גַם לְשַׁנְטְפְלֶרִי. הִיא וְאִמָּהּ לֹא הִשְׂתַּכְּרוּ אֶת לַחְמָן אֶלָּא בְּדֹחַק; מִזְּמָן שֶׁמֵּת הַמְנַגֵּן יָרְדוּ אֵלּוּ לְשֶׁפֶל הַמַּדְרֵגָה; הַתַּגְרָנוּת לֹא הִכְנִיסָה לָהֶן יוֹתֵר מִשֵּׁשׁ אֲגוֹרוֹת לְשָׁבוּעַ. עָבְרָה לִבְלִי שׁוּב הָעֵת שֶׁאַבָּא גּוֹבֶרְטוֹ הֵבִיא בְּבַת־אַחַת הַבַּיְתָה שְׁנֵים־עָשָׂר סוֹל בְּכֶסֶף פָּרִיס חֵלֶף שִׁיר אֶחָד שֶׁנִּגֵּן בִּשְׁעַת הַהַכְתָּרָה. חֹרֶף אֶחָד (הַדָּבָר הָיָה בְּאוֹתָהּ שְׁנַת 61) שָׂרַר קֹר חָזָק בָּאָרֶץ וּשְׁתֵּי הַנָּשִׁים לֹא הָיוּ לָהֶן עָצִים אוֹ זְרָדִים לְהַסִּיק אֶת הַתַּנּוּר, וְאוּלָם פָּנֶיהָ שֶׁל שַׁנְטְפְלֶרִי נַעֲשׂוּ בַּקֹּר יָפִים וְרַעֲנַנִּים שִׁבְעָתַיִם, עַד שֶׁהַגְּבָרִים כִּנּוּ אוֹתָהּ פַּעַם בְּשֵׁם פַּקֶּט¹⁰⁰ וּפַעַם בְּשֵׁם פַּקֶּרֶט¹⁰¹ – וְהִיא נָפְלָה בַּפָּח. אִיסְטַשׁ! אַל תָּהִין לִשְׁלֹחַ שֵׁן בָּעוּגָה!.. פַּעַם אַחַת בָּאָה לְבֵית הַכְּנֵסִיָּה וְעַל צַוָּארָהּ צְלָב שֶׁל זָהָב, אָז אָמַרְנוּ בְּלִבֵּנוּ כִּי זוֹ מוּכָנָה וּמְזֻמָּנָהּ לַאֲבַדּוֹן. וְהִיא לֹא הָיְתָה אֶלָּא בַּת אַרְבַּע־עֶשְׂרֵה! אַל יְהֵא הַדָּבָר קַל בְּעֵינֵיכֶן! הִיא פִּזְּרָה אֶת יָפְיָהּ בְּשִׁבְעָה דְּרָכִים, וּלְבַסּוֹף לֹא נִשְׁאַר לָהּ מִדִּינַר הַזָּהָב שֶׁלָּהּ אֶלָּא קְשִׂיטָה אֶחָת. וּמָה אֲסַפֵּר לָכֵן עוֹד, נָשִׁים כְּבוּדוֹת? בִּשְׁנַת הַהַכְתָּרָה, לֵאמֹר, לִפְנֵי שֶׁיָּצְאָה שְׁנַת 61, מָסְרָה אֶת עַצְמָהּ לִרְשׁוּתוֹ שֶׁל אֶחָד סוֹכֵן בְּבֵית זוֹנוֹת! לִפְנֵי צֵאת הַשָּׁנָה!..”

מָרַת מַהְיֶט הוֹצִיאָה אֲנָחָה מִן הַלֵּב וּמָחֲתָה אֶת הַדִּמְעָה שֶׁנִּתְלְתָה בְּעֵינֶיהָ.

“הֲרֵי סִפּוּר מַעֲשֶׂה זֶה אֵין בּוֹ דַוְקָא שׁוּם דָּבָר יוֹצֵא מִן הַכְּלָל,” אָמְרָה גֵ’רְוֶז, “וְאֵינִי רוֹאָה מָה עִנְיָן זֶה אֵצֶל צוֹעֲנִים וִילָדִים.”

“אַל נָא בְּקֹצֶר־רוּחַ!” הִמְשִׁיכָה מַהְיֶט אֶת דְּבָרֶיהָ, “עוֹד תֶּחֱזֶינָה עֵינֵיכֶן גַּם תִּינוֹק… בִּשְׁנַת 66, בְּיוֹם פַּאוּלָה הַקְּדוֹשָׁה בְּחֹדֶשׁ זֶה תִּמְלֶאנָה מֵאָז שֵׁשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה, שָׁבָה פַּקֶּט וּבִזְרוֹעוֹתֶיהָ יַלְדָּה קְטַנָּה. אֻמְלָלָה שֶׁכְּמוֹתָהּ! הַיַּלְדָּה הָיְתָה לָהּ לִמְשִׁיבַת נֶפֶשׁ; כִּי זֶה יָמִים רַבִּים הִשְׁתּוֹקְקָה מְאֹד לְתִינוֹק. אִמָּהּ, הָאִשָּׁה הַטּוֹבָה שֶׁהָיְתָה רְגִילָה לְהַעְלִים עַיִן מִפִּשְׁעֵי הַבַּת, אֵם זוֹ הָלְכָה לְעוֹלָמָהּ. פַּקֶּט נִשְׁאֲרָה בּוֹדְדָה בָּעוֹלָם, לְלֹא נֶפֶשׁ אוֹהֶבֶת אוֹתָהּ וּלְלֹא נֶפֶשׁ אֲהוּבָה עָלֶיהָ. זֶה חָמֵשׁ שָׁנִים, מֵעֵת שֶׁקָּרָה אוֹתָהּ מִכְשׁוֹל עֲוֹנָה, לֹא הָיָה בְּעוֹלָם יְצוּר אֻמְלָל כְּשַׁנְטְפְלֶרִי. הִיא הָיְתָה בּוֹדְדָה וַעֲזוּבָה לְנַפְשָׁהּ; הָיוּ מַצְבִּיעִים עָלֶיהָ בָּאֶצְבַּע, בְּלֶכְתָּהּ בָּרְחוֹב שָׁפְכוּ עָלֶיהָ גִדּוּפִים; שַׁמָּשֵׁי בֵּית הַמִּשְׁפָּט חָלְקוּ לָהּ מַהֲלֻמוֹת, פִּרְחָחִים לְבוּשֵׁי קְרָעִים הִתְקַלְּסוּ בָּהּ. וּבֵינָתַיִם מָלְאוּ לָהּ עֶשְׂרִים שָׁנָה; וְגִיל זֶה הוּא כְּעֵין זִקְנָה לְנָשִׁים מַרְבּוֹת אָהֲבָה. פְּרִיצוּתָהּ לֹא הִכְנִיסָה לָהּ עַכְשָׁו יוֹתֵר מִשֶּׁהִכְנִיסָה לָהּ קֹדֶם תַּגְרָנוּתָהּ. כָּל קֶמֶט שֶׁנֶּחְרַת בְּמִצְחָהּ גָּרַם לָהּ הֶפְסֵד שֶׁל סֶלַע כֶּסֶף; הַחֹרֶף שָׁלַח בָּהּ שׁוּב אֶת יָדוֹ הַקָּשָׁה; וְשׁוּב מָעֲטוּ אֶצְלָהּ הָעֵצִים בַּכִּירָה וְהַלֶּחֶם מָעַט בָּעֲרֵבָה. הִיא לֹא הָיְתָה מְסֻגָּלָה עוֹד לְשׁוּם עֲבוֹדָה, כֵּיוָן שֶׁבְּמֶשֶׁךְ זְמַן פְּרִיצוּתָהּ נֶעֶשְׂתָה לָהּ הָעַצְלוּת הֶרְגֵּל, וְסִבְלוֹתֶיהָ גָדְלוּ עוֹד יוֹתֵר בְּשֶׁל זֶה שֶׁעַצְלָנוּתָהּ הָלְכָה בַּד בְּבַד עִם רַשְׁלָנוּת. מִכָּל מְקוֹם כָּךְ קִבַּלְנוּ מִפִּי הַכֹּמֶר שֶׁבְּסֶן־רֶמִי, וְהוּא שֶׁבֵּאֵר וְאָמַר לָנוּ מַדּוּעַ הַנָּשִׁים מִסּוּג זֶה הָרָעֵב וְהַקֹּר מְצִיקִים לָהֶן יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לִשְׁאָר עֲנִיִּים זְקֵנִים.”

“אֱמֶת וְנָכוֹן,” הִפְטִירָה גֵ’רְוֶז, “וְאוּלָם הֵיכָן הֵם הַצּוֹעֲנִים?”

“חַכִּי עוֹד רֶגַע אֶחָד, גֵ’רְוֶז!” אָמְרָה אוֹדַרְד, זוֹ שֶׁהַקְשָׁבָתָהּ לֹא הִגִּיעָה לִידֵי אִי־סַבְלָנוּת. “מַה יִתֵּן לָנוּ סוֹף הַסִּפּוּר אִם נִשְׁמַע אֶת הַכֹּל בַּהַתְחָלָה? הוֹאִילִי נָא וְהַמְשִׁיכִי אֶת סִפּוּרֵךְ, מָרַת מַהְיֶט, רְאִי בִּקַּשְׁתִּיךְ, לִבִּי עַל שַׁנְטְפְלֶרִי זוֹ הַמִּסְכֵּנָה!”

מַהְיֶט הוֹסִיפָה לְסֵפֵּר:

“וּבְכֵן, שָׁקְעָה פַּקֶּט בְּכָל יָגוֹן וְצָרָה וּפָנֶיהָ חֳמַרְמְרוּ מִדְּמָעוֹת. וְאוּלָם בְּכָל הֱיוֹתָהּ בְּזוּיָה וֶאֱוִילָה וְחַסְרַת עֶזְרָה לֹא חָדְלָה לְהַאֲמִין, כִּי אִלּוּ הָיָה מִישֶׁהוּ אוֹ מַשֶּׁהוּ בָּעוֹלָם הַמְּקַבֵּל אֶת אַהֲבָתָהּ וְנוֹתֵן לָהּ אַהֲבָה, כִּי אָז לֹא גָדְלוּ כָּל כָּךְ חֶרְפָּתָהּ וּפְרִיצוּתָהּ וּבְדִידוּתָהּ. הִיא הָיְתָה צְרִיכָה לְתִינוֹק, שֶׁכֵּן רַק תִּינוֹק הוּא תָּמִים בְּיוֹתֵר… דָּבָר זֶה נַעֲשָׂה לָהּ בָּרוּר לְאַחַר שֶׁנִּסְּתָה לֶאֱהֹב גַּנָּב, – הָאִישׁ הַיְחִידִי שֶׁרָצָה עוֹד אַהֲבָתָהּ; וְאוּלָם לְאַחַר זְמָן קָצָר נִתְחַוֵּר לָהּ, כִּי הַגַּנָּב מְבַזֶּה אוֹתָהּ בְּלִבּוֹ… נָשִׁים כְּאֵלֶּה, הַמְּסוּרוֹת לְאַהֲבָה, אֵין לִבָּן מָלֵא אֶלָּא אִם יֵשׁ לָהֶן אוֹהֵב אוֹ יֶלֶד. שֶׁאִם לֹא כֵּן הֵן אֻמְלָלוֹת בִּמְאֹד מְאֹד. הוֹאִיל וְלֹא יָכְלָה לְהַשִּׂיג אוֹהֵב, לְפִיכָךְ הִשְׁתּוֹקְקָה בְּכָל לִבָּהּ לְתִינוֹק; וְכֵיוָן שֶׁבְּמֶשֶׁךְ כָּל הַזְּמָן לֹא נִתְרוֹפְפָה אֶצְלָהּ חֲסִידוּתָהּ, לָכֵן הִתְפַּלְּלָה עַל זֶה תָּמִיד לִפְנֵי רִבּוֹן הָעוֹלָם. וֵאלֹהִים שָׁמַע אֶת תְּחִנָּתָהּ וְחָנַן אוֹתָהּ תִּינֹקֶת. לֹא אֲתָאֵר לָכֶן אֶת שִׂמְחָתָהּ; זֶה הָיָה מֵעֵין שִׁגָּעוֹן שֶׁכֻּלּוֹ דְמָעוֹת, לְטִיפוֹת וּנְשִׁיקוֹת. הִיא הֵינִיקָה בְּעַצְמָהּ אֶת הַיַּלְדָּה, הִתְקִינָה חִתּוּלִים מֵהַשְּׂמִיכָה שֶׁעַל גַּב מִטָּתָהּ, הַשְּׂמִיכָה הַיְּחִידָה שֶׁשִּׁמְשָׁה מִכְסֶה לַמִּטָּה, וְלֹא הִרְגִישָׁה עוֹד אֶת סֵבֶל הָרָעָב וְהַקֹּר. גַּם יָפְיָהּ נִתְחַדֵּשׁ עָלֶיהָ. הַנַּעֲרָה הַמַּזְקִינָה הָיְתָה לְאֵם צְעִירָה. שׁוּב הִגִּיעוּ לָהּ יָמִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם אַהֲבָה; שׁוּב נָהֲרוּ זָרִים אֶל בֵּית שַׁנְטְפְלֶרִי; שׁוֹחֲרֶיהָ רַבּוּ כְּמוֹ מִקֹּדֶם, וְאֶת כָּל כַּסְפָּהּ, אֲשֶׁר הִרְוִיחָה בַּעֲבֵרָה, נָתְנָה בְּחִתּוּלִים, בְּמִצְנָפוֹת שֶׁל תִּינוֹקוֹת, בְּחָשְׁנֵי יְלָדִים, בִּמְעִילֵי תְּחָרִים זְעִירִים וּבְכִפּוֹת מֶשִׁי קְטַנּוֹת, וְלֹא עָלָה עַל לִבָּהּ בְּכָל הַיָּמִים הָאֵלֶּה לִקְנוֹת שְׂמִיכָה חֲדָשָׁה לְמִטָּתָהּ… אִיסְטַשׁ חֲבִיבִי, הֲלֹא כַּמָּה פְּעָמִים הִזְהַרְתִּיךָ שֶׁלֹּא תֹּאכַל מִן הָעוּגָה! דָּבָר אֶחָד הָיָה בָּרוּר, כִּי אַגְנֶס… זֶה הָיָה שְׁמָהּ שֶׁל הַתִּינוֹקֶת, שֵׁם הַטְּבִילָה; שֶׁכַּן שַׁנְטְפְלֶרִי לֹא יָדְעָה שֵׁם מִשְׁפָּחָה זֶה יָמִים רַבִּים… בָּרוּר הָיָה כִּי פְּעוֹטָה זוֹ חִתּוּלֵי סְרָטֶיהָ וּתְחָרֶיהָ הָיוּ מְרֻבִּים מִשֶּׁל בַּת נְסִיכִים. בֵּין הַשְּׁאָר הָיָה לָהּ גַּם זוּג נַעֲלַיִם זְעִירוֹת, שֶׁכְּמוֹתָן לֹא נַעֲשׂוּ גַּם לַמֶּלֶךְ לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר! הָאֵם בְּעַצְמָהּ תָּפְרָה וְרָקְמָה אוֹתָן לְשֵׁם הַיַּלְדָּה, וְהִיא הוֹצִיאָה לַנַּעֲלַיִם הָאֵלֶּה אֶת כָּל כִּשְׁרוֹן יָדֶיהָ הַמְאֻמָּנוֹת לִמְלֶאכֶת הָרִקְמָה, וְהֶעֶלְתָה עֲלֵיהֶן קִשּׁוּטִים הָרְאוּיִם לַעֲלוֹת עַל גְּלִימַת הָאֵם הַקְּדוֹשָׁה. זוּג נַעֲלַיִם נָאוֹת וּוְרֻדּוֹת כָּאֵלֶּה לֹא רָאֲתָה עַיִן מֵעוֹלָם. הַלָּלוּ לֹא עָלוּ בְּגָדְלָן עַל בֹּהֶן הַיָּד שֶׁלִּי, וּמִי שֶׁלֹּא רָאָה אוֹתָן נְעוּלוֹת לְרַגְלֵי הַיַּלְדָּה, לֹא הֶאֱמִין כִּי יֵשׁ בָּהֶן כְּדֵי מְקוֹם תְּפִיסָה לְכַף רֶגֶל. וְאָמְנָם הָרַגְלַיִם הַלָּלוּ הָיוּ זְעִירוֹת וְנֶחְמָדוֹת וּוְרֻדּוֹת לְאֵין שִׁעוּר! הֵן הִוְרִידוּ עוֹד יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר מֶשִׁי הַנַּעֲלַיִם!.. בְּיוֹם שֶׁתִּהְיִי אֵם לִילָדִים, מָרַת אוֹדַרְד, תֵּדְעִי גַּם אַתְּ כִּי אֵין דָּבָר נֶחְמָד בָּעוֹלָם כְּאוֹתָן רַגְלַיִם וְיָדַיִם שֶׁדְּמוּת זְעִירָה לָהֶן.”

“אֲנִי בְּכָל לִבִּי חָפַצְתִּי בָּזֶה,” עָנְתָה מָרַת אוֹדַרְד מִתּוֹךְ אֲנָחָה, “וְאוּלָם נִטַּל עָלַי לְחַכּוֹת עַד שֶׁהַדָּבָר יִהְיֶה לָרָצוֹן לִפְנֵי מַר אַנְדְּרִי מוֹסְנְיֶה.”

“יֵשׁ לְהוֹסִיף,” חָזְרָה מָרַת מַהְיֶט לִדְבָרֶיהָ, “כִּי הַיַּלְדָּה שֶׁל פַּקֶּט חוֹנְנָה לֹא רַק רַגְלַיִם נָאוֹת. אֲנִי רְאִיתִיהָ כְּשֶׁהָיְתָה רַק בַּת אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים; וְהִיא הָיְתָה נֶחְמָדָה מֵאֵין כָּמוֹהָ! לְעֵינֶיהָ הָיָה יוֹתֵר גֹּדֶל מֵאֲשֶׁר לְפִיהָ, וְשַׂעֲרוֹתֶיהָ הָרַכּוֹת וְהַשְּׁחוֹרוֹת יָפוּ עַד מְאֹד וְנִרְאוּ כְּבָר כִּמְסֻלְסָלוֹת. אֵיזוֹ בַּחוּרָה גֵאָה וּשְׁחוֹרֵת עַיִן יָכְלָה זוֹ לִהְיוֹת בְּגִיל שֶׁל שֵׁשׁ־עֶשְׂרֵה! הָאֵם הִרְבְּתָה אֶת שְׁטֻיּוֹתֶיהָ מִיּוֹם לְיוֹם. הִיא לִטְּפָה אֶת הַתִּינוֹקֶת, הֶעְתִּירָה עָלֶיהָ נְשִׁיקוֹת, דִּגְדְּגָה אֶת אֲבָרֶיהָ, רָחֲצָה וְקִשְּׁטָה אוֹתָהּ, בָּלְעָה אוֹתָהּ חַיִּים מֵרֹב אַהֲבָה. פַּעַם הָיְתָה כְּמִשְׁתּוֹלֶלֶת וּפַעַם שָׁפְכָה אֶת תּוֹדָתָהּ לִפְנֵי אֱלֹהִים! וְיוֹתֵר מִכָּל הִשְׁתּוֹמְמָה הָאֵם עַל רַגְלֵי הַוֶּרֶד הַזְּעִירוֹת וְהִשְׁתַּעַשְׁעָה בָּהֶן עַד לְאֵין סוֹף! מִדֵּי רֶגַע הִצְמִידָה אֲלֵיהֶן אֶת שְׂפָתֶיהָ, זָנָה בָּהֶן אֶת עֵינֶיהָ עַד בְּלִי דָי! חֲלִיפוֹת נָעֲלָה לָהֶן וְחָלְצָה מֵעֲלֵיהֶן אֶת הַנַּעֲלַיִם הַזְּעִירוֹת, הִבִּיטָה אֲלֵיהֶן כְּמִשְׁתָּאָה, הִתְבּוֹנְנָה בָּהֶן מִן הַבֹּקֶר וְעַד הָעֶרֶב; צַר הָיָה לָהּ כִּמְעַט לְהַדְרִיךְ אוֹתָן עַל פְּנֵי הַמִּטָּה לְשֵׁם אִמּוּן הֲלִיכָה, וְהִיא הָיְתָה מוּכָנָה וּמְזֻמָּנָה לִכְרֹעַ כָּל הַיָּמִים לְרַגְלֵי מִטָּתָהּ וּלְטַפֵּל בְּרַגְלֵי הַיַּלְדָּה מִתּוֹךְ נְעִילָה שֶׁל הַנַּעֲלָיִם.”

“הַסִּפּוּר הוּא טוֹב וְנָאֶה,” אָמְרָה גֶ’רְוֶז בְּקוֹל צַח, “אֲבָל מָתַי נִזְכֶּה לִשְׁמֹעַ דָּבָר עַל אֹדוֹת הַצּוֹעֲנִית?”

“הִנֵּה כְּבָר הִגַּעְתִּי לְכָךְ,” עָנְתָה מַהְיֶט. “יוֹם אֶחָד הוֹפִיעוּ בְּרֵימְס פָּרָשִׁים מְיֻחָדִים בְּמִינָם. כֻּלָּם קַבְּצָנִים נוֹדְדִים הָעוֹבְרִים מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְסָרִים לְמִשְׁמַעַת דֻּכְּסִים וְרוֹזְנִים מִשֶּׁלָּהֶם. עוֹר פְּנֵיהֶם הָיָה חוּם־כֵּהֶה, שְׂעָרָם מְסֻלְסָל וּבְאָזְנֵיהֶם נְזָמִים. וְהַנָּשִׁים הָיוּ מְכֹעָרוֹת עוֹד יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הַגְּבָרִים. פְּנֵיהֶן הַשְּׁחֻמִּים בְּיוֹתֵר הָיוּ חֲשׂוּפִים מִכָּל צָעִיף, מִסָּבִיב לְבִטְנָן עֲטִיפַת־סָדִין מְכֹעֶרֶת, לְכִתְפֵיהֶן קְשׁוּרָה מְטַפַּחַת בַּד גַּסָּה וְשַׂעֲרוֹת רֹאשָׁן עֲשׂוּיוֹת כְּזַנָבוֹת סוּסִים. הַיְלָדִים, שֶׁהִתְגּוֹלְלוּ בֵּין רַגְלֵי הָאִמָּהוֹת, הָיוּ נִרְאִים כִּדְמוּת מִפְלֶצֶת גַּם בְּעֵינֵי קוֹפִים. וְכָל הָעֵדָה מַרְאֶהָ כְּחֶבֶר מְנֻדִּים שֶׁהֻטַּל עֲלֵיהֶם חֵרֶם מִטַּעַם הַכְּנֵסִיָּה. כָּל הֶהָמוֹן הַזֶּה בָּא אָז בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה מִמִּצְרַיִם הַתַּחְתּוֹנָה לְרֵימְס, בַּעֲשׂוֹתוֹ קְפַנְדַּרְיָה דֶּרֶךְ פּוֹלִין. סִפְּרוּ כִּי הֵם בָּאוּ לְהִתְוַדּוֹת לִפְנֵי הָאַפִּיפְיוֹר, וְהָאָב הַקָּדוֹשׁ הִטִּיל עֲלֵיהֶם לְכַפָּרַת עֲוֹנוֹת כִּי יְשׁוֹטְטוּ בָּעוֹלָם שֶׁבַע שָׁנִים רְצוּפוֹת וְלֹא יַעֲלוּ לִישֹׁן בַּמִּטָּה; מִשּׁוּם כָּךְ הֵם קוֹרְאִים לְעַצְמָם בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה וּמְפִיצִים מִסְּבִיבָם צַחֲנָה. נִרְאֶה הַדָּבָר כִּי הֵם הָיוּ קֹדֶם יִשְׁמְעֵאלִים, שֶׁכֵּן הֶאֱמִינוּ בָּאֵל יֻפִּיטֶר וְהָיוּ תּוֹבְעִים מַס בְּשִׁעוּר עֶשֶׂר לִטְרָה בְּכֶסֶף טוּר¹⁰² מִכָּל הַהֶגְמוֹנִים וְהַחַשְׁמַנִּים וְרָאשֵׁי הַמִּנְזָרִים. וְהֵם הִסְתַּמְּכוּ עַל כְּתָב הַרְשָׁאָה שֶׁנִּתַּן לָהֶם מִידֵי הָאַפִּיפְיוֹר. הֵם בָּאוּ לְרֵימְס כְּדֵי לְהִנָּבֵא עֲתִידוֹת לַבְּרִיּוֹת בְּשֵׁם מֶלֶךְ אַלְגִ’יר וּבְשֵׁם קֵיסַר אַשְׁכְּנַז. וַהֲלֹא תָּבִינוּ מֵעַצְמְכֶן, כִּי עִנְיָן זֶה שִׁמֵּשׁ סִבָּה מַסְפִּיקָה שֶׁיִּסְגְּרוּ בִּפְנֵיהֶם אֶת שַׁעֲרֵי הָעִיר. לְפִיכָךְ תָּקְעָה כָּל הָעֵדָה אֶת אָהֳלֶיהָ עַל הַגִּבְעָה שֶׁלְּיַד שַׁעַר בְּרֶן, הוּא הַמָּקוֹם שֶׁשָּׁם עוֹמֶדֶת טַחֲנָה וּזְרוּעִים מִסָּבִיב בּוֹרוֹת שֶׁל גִּיר. וּבְנֵי רֵימְס נָהֲרוּ אֲלֵיהֶם הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים. הֵם הִסְתַּכְּלוּ בְּיָדוֹ שֶׁל בֶּן־אָדָם וְנִבְּאוּ כָּל מִינֵי נְבוּאוֹת מְשֻׁנּוֹת; הָיוּ מְסֻגָּלִים לְהִנָּבֵא עַל רָשָׁע וּמְנֹאָץ, כִּי יִתְעַלֶּה לִהְיוֹת אַפִּיפְיוֹר. בֵּינָתַיִם הִתְחִילוּ סוֹבְבוֹת שְׁמוּעוֹת נוֹרָאוֹת בִּדְבַר יְלָדִים שֶׁנִּגְנְבוּ מֵהוֹרֵיהֶן, אַרְנְקֵי כֶּסֶף שֶׁנִּגְנְבוּ מִכִּיסֵי בַּעֲלֵיהֶם וְאֻמְצוֹת בְּשַׂר אָדָם שֶׁהָיוּ כִּבְיָכֹל מַאֲכָל לַצּוֹעֲנִים. הַפִּקְחִים אָמְרוּ לַשּׁוֹטִים: ‘אַל תֵּלְכוּ אֲלֵיהֶם’, וְהֵם עַצְמָם הִתְגַנְּבוּ בַּסֵּתֶר וְיָצְאוּ מִחוּץ לָעִיר. בָּעִיר שָׂרְרָה אֵפוֹא הִתְרַגְּשׁוּת רַבָּה. וְאוּלָם דָּבָר אֶחָד הֻחֲזַק וַדַּאי: הֵם נִבְּאוּ לְחַשְׁמָן אֶחָד כַּמָּה נְבוּאוֹת וְכֻלָּן נִתְקַיָּמוּ. הָאִמָּהוֹת הָיוּ כִּשְׁכוּרוֹת נִצָּחוֹן עַל דְּבַר בְּנוֹתֵיהֶן אֲשֶׁר הַצּוֹעֲנִיּוֹת חָזוּ לָהֶן גְּדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת, בְּקָרְאָן מֵעַל כַּף יָדָן אֶת הַכָּתוּב שָׁם בִּשְׂפַת עָם לוֹעֵז וּבִשְׂפַת הַתֻּרְכִּים. זוֹ נוֹעֲדָה לִהְיוֹת בַּת־זוּג לְקֵיסָר, לַשְּׁנִיָּה נִתַּן אַפִּיפְיוֹר, לַשְּׁלִישִׁית – שַׂר גְּדוּד. שַׁנְטְפְלֶרִי הַמִּסְכֵּנָה לֹא יָדְעָה אֶת נַפְשָׁהּ מֵרֹב סַקְרָנוּת; אַף הִיא הִשְׁתּוֹקְקָה לָדַעַת אֶת מְנָת גּוֹרָלָהּ, אִם לֹא נִגְזַר עַל בִּתָּהּ שֶׁתִּנָּשֵׂא לְקֵיסַר אַרְמֶנְיָה, אוֹ כַּדּוֹמֶה לָזֶה. הִיא הֵבִיאָה אוֹתָהּ לְבַסּוֹף אֶל הַצּוֹעֲנִיּוֹת, וְהַלָּלוּ הִרְבּוּ לְהִשְׁתָּאוֹת אֶל הַיַּלְדָּה, לִטְּפוּהָ הֲמוֹן לְטִיפוֹת, נְשָׁקוּהָ מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהֶן הַשָּׁחוֹר, וְהִשְׁתּוֹמְמוּ עַל הַיָּד הַזְּעִירָה, אֲבוֹי! – לְשִׂמְחַת לִבָּהּ שֶׁל הָאֵם. וְיוֹתֵר מִכָּל הִתְעַנְּגוּ עַל רַגְלֶיהָ הַחֲמוּדוֹת שֶׁל הַתִּינוֹקֶת וְעַל נְעָלֶיהָ הַנָּאוֹת. לַיַּלְדָּה לֹא מָלְאָה עֲדַיִן שָׁנָה. הִיא יָדְעָה כְּבָר לְמַלְמֵל, הִצְטַחֲקָה בְּחֶדְוָה כְּנֶגֶד הָאֵם, הָיְתָה שְׁמֵנָה וַעֲגֻלָּה כְּכַדּוּר וְאֶלֶף שִׂרְטוּטֵי חֵן הָיוּ לָהּ כְּמוֹ לְמַלְאָךְ קָטָן. הִיא נִבְהֲלָה מְאֹד מִפְּנֵי הַצּוֹעֲנִיּוֹת וְלֹא פָּסְקָה מִבֶּכִי. וְאוּלָם הָאֵם הֶעְתִּירָה עָלֶיהָ הֲמוֹן נְשִׁיקוֹת וְנִסְתַּלְּקָה לְבֵיתָהּ כְּשֶׁהִיא שְׂמֵחָה עַד בְּלִי דַי עַל הַנְּבוּאוֹת הַטּוֹבוֹת שֶׁשָּׁמְעָה מִפִּי הַמְּנַחֲשׁוֹת בִּדְבַר אַגְנֶס שֶׁלָּהּ. זוֹ נוֹעֲדָה לִהְיוֹת יְפַת־תֹּאַר, צְנוּעָה, אִשְׁתּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. פַּקֶּט שָׁבָה אֵפוֹא לְדִירָתָהּ הָעֲלוּבָה שֶׁבִּרְחוֹב פוֹל־פֶּן וְלִבָּהּ מָלֵא גַּאֲוָה עַל הַמַּלְכָּה אֲשֶׁר נָשְׂאָה בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ. לְמָחֳרַת הַיּוֹם הִשְׁתַּמְּשָׁה בִּשְׁעַת כֹּשֶׁר, כְּשֶׁהַיַּלְדָּה יָשְׁנָה אֶת שְׁנָתָהּ עַל גַּב מִטָּתָהּ (שֶׁכֵּן הִיא יָשְׁנָה תָּמִיד יַחַד עִם בִּתָּהּ), סָמְכָה בַּחֲשַׁאי אֶת הַדֶּלֶת אֶל מַנְעוּלָהּ וּמִהֲרָה לָלֶכֶת אֶל אַחַת מִמַּכְּרוֹתֶיהָ הַגָּרָה בִּרְחוֹב דֶּה לַה־זֶשֶׁסְרִי, כְּדֵי לְסֵפֵּר לָהּ כִּי יָבוֹא יוֹם וּמֶלֶךְ אַנְגְּלִיָּה וְהַדֻּכָּס שֶׁל כּוּשׁ יַעַמְדוּ לִפְנֵי בִּתָּהּ לְשָׁרֵת אוֹתָהּ בְּשִׁבְתָּהּ לִסְעֹד אֶל הַשֻּׁלְחָן, – וְעוֹד הֲמוֹן דְּבָרִים מַפְלִיאִים כָּאֵלֶּה. כְּשֶׁחָזְרָה הַבַּיְתָה לֹא שָׁמְעָה עַל הַמַּדְרֵגוֹת אֶת קוֹל בִּכְיָהּ שֶׁל הַיַּלְדָּה, וְאוּלָם הִיא אָמְרָה בְּלִבָּהּ: ‘גַּם זוֹ לְטוֹבָה! הַיַּלְדָּה לֹא הֵקִיצָה עֲדַיִן מִשְּׁנָתָהּ.’ הִיא רָאֲתָה כִּי הַדֶּלֶת פְּתוּחָה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בִּשְׁעַת לֶכְתָּהּ; וְהִנֵּה הִיא נִכְנְסָה פְּנִימָה, הָאֵם הַמִּסְכֵּנָה, וְהֵחִישָׁה אֶת צְעָדֶיהָ לְעֵבֶר הַמִּטָּה… הַיַּלְדָּה נֶעֶלְמָה; הַמִּטָּה הָיְתָה רֵיקָה; לֹא נִשְׁאֲרָה עַל הַמָּקוֹם אֶלָּא אַחַת מִנְּעָלֶיהָ הַזְּעִירוֹת וְהַנֶּחְמָדוֹת שֶׁל הַתִּינוֹקֶת. הָאֵם הִתְפָּרְצָה מִתּוֹךְ הַחֶדֶר, יִרְדֶה בִּקְפִיצָה אַחַת מֵעַל הַמַּדְרֵגוֹת, הַתְּחִילָּה חוֹבֶטֶת אֶת רֹאשָׁהּ אֶל הַקִּיר וְנָתְנָה אֶת קוֹלָהּ בִּצְעָקָה: ‘הַתִּינוֹקֶת שֶׁלִּי! הֵיכָן הַתִּינוֹקֶת שֶׁלִּי? מִי גָזַל אֶת הַתִּינוֹקֶת שֶׁלִּי?’ הָרְחוֹב הָיָה שׁוֹמֵם, הַבַּיִת עָמַד בְּמָקוֹם נִדָּח; אִישׁ לֹא יָדַע לְהַגִּיד לָהּ דָּבָר בָּרוּר. הִיא נֶחְפְּזָה לָרוּץ הָעִירָה, חִפְּשָׂה בְּכָל הָרְחוֹבוֹת, הִתְרוֹצְצָה כָּל הַיּוֹם הֵנָּה וָהֵנָּה כַּאֲחוּזַּת שִׁגָּעוֹן וָפַחַד, חָקְרָה בְּפֶתַח כָּל דֶּלֶת וְחַלּוֹן וּמַרְאֶהָ כְּחַיַּת־יַעַר שֶׁאָבְדוּ לָהּ גוּרֶיהָ. הִיא נָשְׁמָה בִּכְבֵדוּת, רָצָה בַּחוּצוֹת כְּשֶׁשַּׂעֲרוֹתֶיהָ פְּרוּעוֹת, מַרְאֶהָ הָיָה נוֹרָא עַד כְּדֵי זְוָעָה וְהָאֵשׁ אֲשֶׁר יָקְדָה בְּעֵינֶיהָ לֹא נָתְנָה לְדִמְעוֹתֶיהָ לִפְרֹץ הַחוּצָה. הִיא עָצְרָה בְּעוֹבְרִים וְשָׁבִים וְנָתְנָה עֲלֵיהֶם בְּקוֹל צְעָקָה: ‘הֵיכָן בִּתִּי! הַתִּינוֹקֶת שֶׁלִּי! בִּתִּי הַקְּטַנָּה וְהַנֶּחְמָדָה! מִי יָשִׁיב לִי אֶת בִּתִּי וְהָיִיתִי כָּל הַיָּמִים שִׁפְחָתוֹ וְשִׁפְחַת כַּלְבּוֹ וְשָׁפַכְתִּי לְמַעֲנוֹ אֶת דַּם לִבִּי, אִם יְצַוֶּה לִי אֶת הַדָּבָר.’ נִפְגַּשׁ לָהּ הַכֹּמֶר מִסֶּן־רֶמִי וְהִיא קָרְאָה אֵלָיו: ‘רַבֵּי הַכֹּהֵן, בְּצִפָּרְנֵי יָדַי אֶחְרֹשׁ אֶת פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבִלְבַד שֶׁתָּשִׁיבוּ לִי אֶת יַלְדָּתִי!’ זֶה הָיָה מַחֲזֶה קוֹרֵעַ לֵב, אוֹדַרְד; בְּעֵינַי רָאִיתִי כֵּיצַד אָדָם אֶחָד קְשֵׁה לֵב, הַשְּׁתַדְּלָן מָרָן פּוֹנְס לַקַּבְּר, שָׁפַךְ דְּמָעוֹת. אוֹי לָהּ לְאֵם מִסְכֵּנָה זוֹ!… בָּעֶרֶב שָׁבָה הַבָּיְתָה. בִּזְמַן שֶׁהִיא נֶעְדְרָה מִן הַבַּיִת רָאֲתָה אַחַת מִשְּׁכֵנוֹתֵיהָ אֵיךְ שֶׁשְּׁתֵּי צוֹעֲנִיּוֹת נִכְנְסוּ בַּחֲשַׁאי לְדִירָתָהּ, כְּשֶׁהֵן נוֹשְׂאוֹת חֲבִילָה בִּזְרוֹעוֹתֵיהֶן, וְנֶחְפְּזוּ לִבְרֹחַ מִשָּׁם בְּסָגְרָן אַחֲרֵיהֶן אֶת הַדֶּלֶת. וּמֵאוֹתוֹ רֶגַע וְאֵילָךְ הָיָה הוֹלֵךְ וְנִשְׁמָע מִתּוֹךְ הַבַּיִת קוֹל צְעָקָה כְּקוֹל בִּכְיוֹ שֶׁל תִּינוֹק. הָאֵם נָתְנָה אֶת קוֹלָהּ בִּצְחוֹק חֶדְוָה, עָלְתָה בִּיעָף בַּמַּדְרֵגוֹת, הָדְפָה בְּכֹחַ רַב אֶת הַדֶּלֶת וְנִכְנְסָה פְּנִימָה… מַה נוֹרָא הָיָה הַמַּחֲזֶה, אוֹדַרְד! בִּמְקוֹם אַגְנֶס הַקְּטַנָּה וְהַנֶּחְמָדָה, זוֹ הַיַּלְדָּה וְרֻדַּת הַלְּחָיַיִם וְהָרַעֲנַנָּה, אֲשֶׁר הָיְתָה לְאִמָּהּ כְּמַתְּנַת אֱלֹהִים, זָחַל עַל הָרִצְפָּה מִתּוֹךְ צְעָקוֹת יְצוּר מִפְלֶצֶת מְתֹעָב, שֶׁנִּרְאָה חִגֵּר בְּרַגְלוֹ וְעִוֵּר בְּעֵינוֹ הָאַחַת וְלָקוּי בְּמוּמִים. הָאֵם נִזְדַּעְזְעָה וְהִסְתִּירָה אֶת פָּנֶיהָ. ‘אֲבוֹי!’ קָרְאָה פַּקֶּט, 'וְכִי הַמְּכַשְּׁפוֹת הַלָּלוּ הָפְכוּ אֶת בִּתִּי לִיצוּר זֶה הַמְּעוֹרֵר זְוָעָה? הָאֲנָשִׁים מִהֲרוּ וְסִלְּקוּ מֵעַל פָּנֶיהָ אֶת הַשִּׁקּוּץ. שֶׁלּוּלֵא כָּךְ הָיְתָה דַעְתָּהּ נִטְרֶפֶת עָלֶיהָ. הַלָּז הָיָה בְּוַדַּאי פְּרִי בִּטְנָהּ שֶׁל צוֹעֲנִית שֶׁהָרְתָה לְאַחַד הַשֵּׁדִים. מַרְאֵהוּ הָיָה כְּבֶן אַרְבַּע, וְהוּא מִלֵּל בְּשָׂפָה מְשֻׁנָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה דּוֹמָה כְּלָל לְלָשׁוֹן שֶׁל בְּנֵי־אָדָם; הַמִּלִּים הַלָּלוּ לֹא הָיוּ כְּלָל בְּגֶדֶר שֶׁל דִּבּוּר־פֶּה. וְשַׁנְטְפְלֶרִי הִתְנַפְּלָה עַל הַנַּעַל הַזְּעִירָה – הַשָּׂרִיד הָאַחֲרוֹן מִכָּל חֲמוּדוֹתֶיהָ בַּחַיִּים. וְכָךְ רָבְצָה הַרְבֵּה זְמָן קְפוּאָה וְדוֹמְמָה וּנְטוּלַת נְשִׁימָה, וְכֻלָּם חָשְׁבוּ שֶׁכְּבָר יָצְאָה נִשְׁמָתָהּ. וּלְפֶתַע פִּתְאֹם הִתְחִילָה מַרְעִידָה בְּכָל גּוּפָהּ, הִמְטִירָה הֲמוֹן נְשִׁיקוֹת עַזּוֹת עַל הַשָּׂרִיד הַיָּקָר וְנָתְנָה אֶת קוֹלָהּ בִּבְכִי מַר, כְּאִלּוּ נִשְׁבַּר לִבָּהּ בְּקִרְבָּהּ. וְזֹאת אַגִּיד לָכֶן, כִּי כֻּלָּנוּ הִתְיַפַּחְנוּ אִתָּהּ בְּבֶכִי. הִיא פָּתְחָה בִּילָלָה: ‘אוֹי לִי עָלַיִךְ, בִּתִּי! אַיֵּךְ, אַיֵּךְ, בִּתִּי הַנֶּחְמָדָה?’ הַתַּאֲנִיָּה קָרְעָה אֶת לִבּוֹתֵינוּ לִגְזָרִים. מִדֵּי אֶזְכֹּר אֶת זֹאת אֲמָרֵר בִּבְכִי גַם הַיּוֹם. הֲלֹא יְדַעְתֶּן כִּי הַיְלָדִים הֵם מֹחַ עַצְמוֹתֵינוּ… אִיסְטַשׁ עָלוּב שֶׁלִּי! מַה יָפִיתָ, בֵּן יַקִּיר! אִלּוּ יְדַעְתֶּן כַּמָּה הוּא חָבִיב! אֶתְמוֹל סָח לִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה: ‘אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת אִישׁ צָבָא’ – אִי לְךָ, אִיסְטַשׁ שֶׁלִּי, מָה אֶעֱשֶׂה אִם אֶשְׁכַּל אוֹתָךְ! – וְשַׁנְטְפְלֶרִי קָפְצָה פִּתְאֹם מִמְּקוֹמָהּ וְהִתְחִילָה מִתְרוֹצֶצֶת בִּרְחוֹבוֹתֶיהָ שֶׁל רֵימְס, כְּשֶׁהִיא צוֹעֶקֶת בְּקוֹל גָּדוֹל: ‘קוּמוּ צְאוּ! אֶל מַחֲנֵה הַצּוֹעֲנִים! הִתְקַבְּצוּ וָבוֹאוּ שַׁמָּשֵׁי בֵּית־הַדִּין, וְהַעֲלוּ עַל הַמּוֹקֵד אֶת הַמְּכַשֵּׁפוֹת!’ – בֵּין כֹּה וְהַצּוֹעֲנִים נֶעֱלָמוּ! הָיָה לֵיל אֲפֵלָה מִסָּבִיב. הָאֲנָשִׁים לֹא יָכְלוּ לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם. לְמָחֳרַת הַיּוֹם מָצְאוּ עַל הָעֲרָבָה שֶׁבֵּין גֵּי וּבֵין טִילוֹי, בְּמֶרְחַק שֶׁל שְׁנֵי מִילִים מֵרֵימְס, שְׁיָרִים שֶׁל מְדוּרָה גְדוֹלָה, כַּמָּה סְרָטִים מִתִּלְבֹּשֶׁת הַיַּלְדָּה שֶׁל פַּקֶּט, טִפּוֹת דָּם וְגֶלְלֵי תְּיָשִׁים. הַלַּיְלָה שֶׁעָבַר הָיָה לֵיל שַׁבָּת. וְכָךְ נִתְחַוֵּר הַדָּבָר, כִּי הַצּוֹעֲנִים עָרְכוּ לָהֶם כָּאן נֶשֶׁף הִלּוּלִים וְסָעֲדוּ אֶת לִבָּם בִּבְשַׂר הַיַּלְדָּה בְּחֶבְרַת בַּעַל־זְבוּב, כְּדֶרֶךְ מַאֲמִינָיו שֶׁל מֻחֲמַד. שַׁנְטְפְלֶרִי לֹא בָּכְתָה בְּשָׁמְעָהּ אֶת הַדְּבָרִים הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה; הִיא הֵנִיעָה אֶת שְׂפָתֶיהָ, כְּרוֹצֶה לְדַבֵּר אֲבָל לֹא יָכְלָה לְהוֹצִיא הֶגֶה מִפִּיהָ. לְמָחֳרַת הַיּוֹם זָרְקָה שֵׂיבָה בְּשַׂעֲרוֹתֶיהָ! וְכַעֲבֹר עוֹד יוֹם אֶחָד נֶעֶלְמָה וְלֹא נוֹדְעוּ עִקְבוֹתֶיהָ.”

“הֲרֵי זֶה בֶּאֱמֶת סִפּוּר מְעוֹרֵר זְוָעָה,” אָמְרָה אוֹדַרְד, “אֲפִילוּ אִישׁ מִבֻּרְגּוּנְדִיָּה הָיָה מוֹרִיד דְּמָעוֹת.”

וְעַכְשָׁו אֵינִי תְּמֵהָה כְּלָל לְכָךְ," הוֹסִיפָה גֶ’רְוֶז נֹפֶךְ מִשֶּׁלָּהּ, “שֶׁפַּחַד הַצּוֹעֲנִים נָפַל עָלַיִךְ וְלֹא יַרְפֶּה מִמֵּךְ כָּל הַיָּמִים.”

“וְיָפָה עָשִׂית,” הוֹסִיפָה אוֹדַרְד לְדַבֵּר, “שֶׁנִּסְתַּלַּקְתְּ תֵּכֶף וּמִיָּד מִן הַמָּקוֹם וּמָשַׁכְתְּ אַחֲרַיִךְ אֶת אִיסְטַשׁ הַקָּטֹן, הֲרֵי גַם אֵלֶּה הֵם צוֹעֲנִים שֶׁבָּאוּ מִפּוֹלִין.”

“לֹא כָּךְ הַדָּבָר,” הִפְטִירָה גֶ’רְוֶז, “שָׁמַעְתִּי אוֹמְרִים כִּי הַלָּלוּ בָּאוּ מִסְּפָרַד וּמִקָּטָלוֹנְיָה.”

“מִקָּטָלוֹנְיָה? אֵין זֶה בְּגֶדֶר הַנִּמְנָעוֹת,” הֵשִׁיבָה אוֹדַרְד. “פּוֹלוֹנְיָה, קָטָלוֹנְיָה, וֶלוֹגְרָה – שָׁלשׁ מְדִינוֹת אֵלּוּ מִתְחַלְּפוֹת לִי תָּמִיד זוֹ בָּזוֹ. וְאוּלָם דָּבָר אֶחָד בָּרוּר בְּהֶחְלֵט – כִּי הַלָּלוּ הֵם בָּאֱמֶת צוֹעֲנִים.”

“וְכִי שִׁנַּיִם חַדּוֹת לָהֶם בְּפִיהֶם,” הוֹסִיפָה גֶ’רְוֶז מִשֶּׁלָּהּ, “וּבְכֹחַ הַשִּׁנַּיִם הָאֵלֶּה הֵם יְכֹלִים לְכַרְסֵם יְלָדִים קְטַנִּים. וְאִם יֹאמַר לִי אָדָם שֶׁגַּם אֶסְמֶרַלְדָּה טָעֲמָה בְּשַׂר יְלָדִים, לֹא אֶתְמַהּ עַל הַדָּבָר, אַף עַל פִּי שֶׁפִּיהָ קָט בְּיוֹתֵר. עִזָּהּ שֶׁל אֶסְמֶרַלְדָּה זוֹ עוֹשָׂה לְהָטִים מְגֻנִּים, וְאֵין לְהַעֲלוֹת עַל הַדַּעַת כִּי אֵין כָּאן קֻרְטוֹב שֶׁל כְּשָׁפִים.”

מַהְיֶט הִמְשִׁיכָה אֶת דַּרְכָּהּ מִתּוֹךְ שְׁתִיקָה. הִיא הָיְתָה שְׁקוּעָה בַּהֲזָיָה, זוֹ הַהֲזָיָה שֶׁדַּרְכָּהּ לָבוֹא אַחֲרֵי מְאֹרָע רַב־יִסּוּרִים וְשֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת אֶלָּא לְאַחַר שֶׁהִזְדַּעַזְעוּת הַיִּסּוּרִים עוֹבֶרֶת בִּמְלֹא כָּל הַלֵּב. תּוֹךְ כְּדֵי כָּךְ פָּנְתָה אֵלֶיהָ גֶ’רְוֶז בִּשְׁאֵלָה:

“וְכִי אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ מַה שֶׁעָלְתָה לָהּ לְשַׁנְטְפְלֶרִי זוֹ?”

מַהְיֶט לֹא עָנְתָה דָבָר. גֶ’רְוֶז חָזְרָה עַל הַשְּׁאֵלָה, מָשְׁכָה אֶת מַהְיֶט בִּזְרוֹעָהּ, קָרְאָה לָהּ בִּשְׁמָהּ. לְבַסּוֹף הִתְעוֹרְרָה מַהְיֶט מִמַּחְשְׁבוֹתֶיהָ.

“מַה שֶׁעָלְתָה לָהּ לְשַׁנְטְפְלֶרִי זוֹ?” חָזְרָה כַּמָּה פְּעָמִים בְּלִי כַּוָּנָה עַל הַמִּלִּים הָאֵלֶּה, שֶׁפְּעֻלָּתָן הָיְתָה חֲדָשָׁה לְגַמְרֵי לְגַבֵּי אָזְנָהּ; לְבַסּוֹף הִתְאַמְּצָה וְכִוְּנָה אֶת לִבָּהּ לַמּוּבָן שֶׁל הַמִּלִּים: “אֲהָהּ! הַדָּבָר נִשְׁאַר חִידָה,” עָנְתָה מִתּוֹךְ הִתְעוֹרְרוּת. לְאַחַר הַפְסָקָה חָזְרָה לִדְבָרֶיהָ וְאָמְרָה:

“כַּמָּה אֲנָשִׁים הֵעִידוּ, כִּי רָאוּ אוֹתָהּ בְּצֵאתָהּ בִּשְׁעַת הַדִּמְדּוּמִים דֶּרֶךְ שַׁעַר פְלֶשַׁנְבּוֹ, לְעֻמַּת זֹאת אָמְרוּ אֲחֵרִים, כִּי הִיא עָזְבָה אֶת הָעִיר רֵימְס לִפְנוֹת בֹּקֶר וְיָצְאָה דֶּרֶךְ שַׁעַר בַּזֶּה. אִישׁ עָנִי אֶחָד מָצָא צְלָב זָהָב, שֶׁהָיָה תָּלוּי עַל צְלָב הָאֶבֶן הָעוֹמֵד בֵּין הָאִילָנוֹת אֲשֶׁר בִּמְקוֹם הַשּׁוּק. זֶה הָיָה אוֹתוֹ הָעֲדִי שֶׁהֵבִיא אוֹתָהּ בִּשְׁנַת 61 לִידֵי עֲבֵרָה. הִיא קִבְּלָה אוֹתוֹ בְּמַתָּנָה מֵאֵת אֲהוּבָהּ הָרִאשׁוֹן, הָרוֹזֵן יְפֵה הַתֹּאַר לְבֵית קוֹרְמוֹנְטְרֵיל. פַּקֶּט לֹא רָצְתָה בְּשׁוּם אֹפֶן לִמְכֹּר אוֹתוֹ אֲפִילוּ בִּימֵי עָנְיָהּ הָרָעִים בְּיוֹתֵר. הִיא דָבְקָה בּוֹ בְּכָל נַפְשָׁהּ, כְּאִלּוּ יָקַר לָהּ כְּחַיֶּיהָ. וּכְשֶׁרָאִינוּ אֶת הַצְּלָב הַזֶּה הֶפְקֵר, אָמַרְנוּ כִּי הִיא נִגְזְרָה מֵאֶרֶץ הַחַיִּים. וְהִנֵּה בָּאוּ כַּמָּה אֲנָשִׁים מִקַּבַּרֶה לַה־ווֹט וְאָמְרוּ, כִּי רָאוּ אוֹתָהּ צוֹעֶדֶת יְחֵפָה עַל פְּנֵי אַבְנֵי הַגִּיר, הָלֹךְ וְצָעֹד בַּדֶּרֶךְ הָעוֹלָה לְפָרִיס. אֲבָל אִם כָּךְ הַדָּבָר – הֲרֵי הָיְתָה צְרִיכָה לָצֵאת דֶּרֶךְ שַׁעַר וֶסְל; וְכָל הַשְּׁמוּעוֹת הַלָּלוּ גַם הִכְחִישׁוּ הָאַחַת אֶת הַשְּׁנִיָּה. וְאוּלָם דַּעְתִּי אֲנִי הִיא פְּשׁוּטָה כְּמַשְׁמָעָהּ, שֶׁפַּקֶּט יָצְאָה דֶּרֶךְ שַׁעַר וֶסְל, אֲבָל הִיא גַם יָצְאָה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה.”

“לֹא הֲבִינוֹתִי אֶת הַדְּבָרִים,” אָמְרָה גֶ’רְוֶז.

“וֶסְל,” עָנְתָה מַהְיֶט מִתּוֹךְ בַּת־צְחוֹק שֶׁל תּוּגָה, “זֶהוּ שֵׁם הַנָּהָר שֶׁבִּמְקוֹמֵנוּ.”

“שַׁנְטְפְלֶרִי הַמִּסְכֵּנָה!” אָמְרָה אוֹדַרְד בַּחֲרָדָה, “הִיא מֵתָה בִּטְבִיעָה!”

“הִיא מֵתָה בִּטְבִיעָה!” חָזְרָה מַהְיֶט עַל הַדְּבָרִים, “וְאָבִיהָ גוֹבֶרְטוֹ, אֲשֶׁר שָׁט פַּעַם בַּסִּירָה עִם הַזֶּרֶם הָעוֹבֵר לְיַד גֶּשֶׁר טֶנְקֵי וּפִיו הָיָה מָלֵא שִׁיר, – מִי מִלֵּל לוֹ אָז כִּי יָבוֹא יוֹם וְגַם בִּתּוֹ תַּעֲבֹר לְיַד הַגֶּשֶׁר הַזֶּה, אֲבָל לְלֹא שִׁירִים וּלְלֹא סִירָה.”

“וְהֵיכָן הַנַּעַל הַקְּטַנָּה?” שָׁאֲלָה גֶ’רְוֶז.

“זוֹ נֶעֶלְמָה יַחַד עִם הָאֵם.”

“אִי לָהּ לְנַעַל עֲלוּבָה זוֹ!” אָמְרָה אוֹדַרְד.

אוֹדַרְד, אִשָּׁה בַּעֲלַת בָּשָׂר הַנּוֹטֶה לְהִתְרַגְּשׁוּת, הָיְתָה מְרֻצָּה בְּוַדַּאי אִלּוּ הִמְשִׁיכָה בְּתַאֲנִיָּה אַחֲרֵי מַהְיֶט. וְאוּלָם גֶ’רְוֶז, שֶׁהִצְטַיְּנָה בְּסַקְרָנוּת יְתֵרָה, לֹא חָדְלָה מִשְּׁאֹל שְׁאֵלוֹת. “וּמֶה הָיָה סוֹפָה שֶׁל הַמִּפְלֶצֶת?” אָמְרָה זוֹ פִּתְאֹם לְמַהְיֶט.

“אֵיזוֹ מִפְלֶצֶת?” תָּמְהָה מַהְיֶט.

“אוֹתוֹ יְצוּר מִפְלֶצֶת מִזֶּרַע הַצּוֹעֲנִים, שֶׁהַמְּכַשֵּׁפוֹת נָתְנוּ לְשַׁנְטְפְלֶרִי בִּמְקוֹם הַתִּינוֹקֶת שֶׁלָּהּ. מָה עֲשִׂיתֶם לוֹ? הֲלֹא הִטְבַּעְתֶּם אוֹתוֹ לְכָל הַפָּחוֹת בַּנָּהָר?”

“לְגַמְרֵי לֹא!” עָנְתָה מַהְיֶט.

“כֵּיצַד? מַשְׁמַע שֶׁהֵמַתֶּם אוֹתוֹ בִּשְׂרֵפָה? וּבֶאֱמֶת מִיתָה זוֹ יָפָה לוֹ יוֹתֵר. הֲרֵי זֶה וָלָד שֶׁל מְכַשֵּׁפָה!”

“לֹא זֶה וְלֹא זֶה, גֶ’רְוֶז. אֲדוֹנֵנוּ הַחַשְׁמַן חָמַל עַל הַנַּעַר מִזֶּרַע הַצּוֹעֲנִים, עָשָׂה לוֹ הַשְׁבָּעָה, אָצַל עָלָיו קְדֻשָּׁה, גֵּרַשׁ מִתּוֹכוֹ אֵת כָּל רוּחוֹת הַטֻּמְאָה וְשָׁלַח אוֹתוֹ לְפָרִיס, כְּדֵי שֶׁיַּנִּיחוּהוּ שָׁם כְּדִין אֲסוּפִי עַל מִטַּת הָעֵץ שֶׁבְּנוֹטְר־דַּם.”

“אִי לָהֶם, לַחַשְׁמַנִּים הַלָּלוּ!” אָמְרָה גֶ’רְוֶז כְּנִרְגֶּנֶת, “יִדְּעוֹנִים גְּדוֹלִים הֵם, וּמִפְּנֵי כָּךְ אֵינָם עוֹשִׂים כְּמַעֲשֵׂה הַבְּרִיּוֹת. וְכִי יֵשׁ לְהַעֲלוֹת עַל הַדַּעַת, אוֹדַרְד, שֶׁיַּנִּיחוּ וָלָד שֶׁל שֵׁדִים בֵּין יְלָדִים אֲסוּפִים? הֲרֵי אֵין סָפֵק בַּדָּבָר, כִּי אוֹתוֹ קָטֹן הַדּוֹמֶה לְמִפְלֶצֶת הָיָה מִזֶּרַע הַשֵּׁדִים. וְאוּלָם הַגִּידִי נָא לִי, מַהְיֶט, מֶה עָשׂוּ לוֹ לָזֶה בְּפָרִיס? מֻבְטְחַתְנִי, כִּי לֹא נִמְצָא בְּפָרִיס אִישׁ מִן הָרַחֲמָנִים שֶׁיָּשִׂים אֵלָיו לֵב?”

“לֹא יָדַעְתִּי כְּלוּם עַל אֹדוֹת זֶה,” עָנְתָה הָאִשָּׁה מֵרֵימְס; “בַּזְּמָן הַהוּא קָרָה הַדָּבָר שֶׁבַּעְלִי קָנָה אֶת מִשְׂרַת הַלַּבְלָרוּת בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט שֶׁל בֶּרוּ, הַמָּקוֹם הַנִּמְצָא בְּמֶרְחַק שְׁנֵי מִילִים מֵרֵימְס, וַאֲנַחְנוּ הִסַּחְנוּ אֶת דַּעְתֵּנוּ מִכָּל הָעִנְיָן הַזֶּה; וּדְעוּ לָכֶן כִּי עַל גְּבוּל בֶּרוּ מִתְרוֹמְמוֹת שְׁתֵּי הַגְּבָעוֹת שֶׁל סֶרְגֵי, וּמִשּׁוּם כָּךְ אֵין הָעַיִן רוֹאָה מִשָּׁם אֶת מִגְדְּלֵי בֵּית הַכְּנֵסִיָּה שֶׁל רֵימְס.”

מִתּוֹךְ שִׂיחָה זוֹ הַמּוֹשֶׁכֶת אֶת הַלֵּב הִגִּיעוּ שָׁלשׁ הַבֻּרְגָּנִיּוֹת הַכְּבוּדוֹת אֶל כִּכַּר גְּרֶב. הַסִּפּוּר רַב הָעִנְיָן שֶׁל מַהְיֶט הוּא שֶׁגָּרַם, כִּי הֵן עָבְרוּ עַל פְּנֵי סֵפֶר הַתְּפִלּוֹת הַצִּבּוּרִי וְלֹא עָמְדוּ עַל יָדוֹ, אֶלָּא כּוֹנְנוּ בְּלִי מֵשִׂים אֶת צַעֲדֵיהֶן אֶל עַמּוּד הַקָּלוֹן, בְּמָקוֹם שֶׁהֲמוֹן הָעָם הָלַךְ וְגָדֵל מֵרֶגַע לְרֶגַע. יֵשׁ לְשַׁעֵר כִּי מַחֲזֶה זֶה, שֶׁמָּשַׁךְ אֵלָיו אֵת כָּל הָעֵינַיִם, הָיָה מַשְׁכִּיחַ מִלִּבָּן גַּם אֶת בּוֹר הַצַּלְמָוֶת וְגַם אֶת הַנֹּפֶשׁ שֶׁהֵן אָמְרוּ לִקְבֹּעַ לְעַצְמָן בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, – לוּלֵא אִיסְטַשׁ זֶה, בָּחוּר מְגֻדָּל בֵּן שֵׁשׁ הַנִּגְרָר אַחֲרֵי אִמּוֹ, שֶׁהִזְכִּיר לָהֶן פִּתְאֹם אֶת מַטְרַת דַּרְכָּן. “אִמָּא,” קָרָא הַנַּעַר, כְּאִלּוּ הִרְגִּישׁ כִּי בּוֹר הַצַּלְמָוֶת נִשְׁאַר כְּבָר מֵאֲחוֹרֵיהֶם, “הֲמֻתָּר לִי עַכְשָׁו לֶאֱכֹל אֶת הָעוּגָה?”

אִלּוּ הָיָה אִיסְטַשׁ פִּקֵּחַ יוֹתֵר, כְּלוֹמַר פָּחוֹת רְעַבְתָּן, הָיָה מַשְׁהֶה יוֹתֵר אֶת הָעִנְיָן, וְרַק לְאַחַר שׁוּבוֹ הַבַּיְתָה, בֵּית אַנְדְּרִי מוֹסְנְיֶה שֶׁבְּרֹבַע הָאוּנִיבֶרְסִיטָה רְחוֹב מַדַּם לֶה־וַלַנְס, בְּהַפְרִיד בֵּין הָעוּגָה וּבֵין בּוֹר הַצַּלְמָוֶת שְׁתֵּי הַזְּרוֹעוֹת שֶׁל נְהַר הַסֶּנָה וַחֲמֵשֶׁת הַגְּשָׁרִים שֶׁל הָעִיר הָעַתִּיקָה, – הָיָה יָכֹל לִפְתֹּחַ בִּשְׁאֵלָה מְהַסֶּסֶת: “אִמָּא, הֲמֻתָּר לִי עַכְשָׁו לֶאֱכֹל אֶת הָעוּגָה?”

וְאוּלָם בְּרֶגַע זֶה, כְּשֶׁאִיסְטַשׁ שָׁאַל לֹא־מֵחָכְמָה אֶת שְׁאֵלָתוֹ, נִתְעוֹרֵר פִּתְאֹם זִכְרוֹנָהּ שֶׁל מָרַת מַהְיֶט.

“רִבּוֹנִי!” קָרְאָה מַהְיֶט, “הֲלֹא הִסַּחְנוּ מִלִּבֵּנוּ אֶת בַּעֲלַת הַתְּשׁוּבָה! הוֹלִיכוּנִי נָא לְבוֹר הַצַּלְמָוֶת וְאֶתֵּן לָהּ אֶת הָעוּגָה.”

“תֵּכֶף וּמִיָּד,” עָנְתָה אוֹדַרְד, “הֲרֵי זֶה מַעֲשֵׂה צְדָקָה.”

וְאוּלָם דָּבָר זֶה הָיָה עָלוּל לְהָפֵר אֶת מַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל אִיסְטַשׁ.

“אֵינֶנִּי רוֹצֶה בְּכָךְ, הָעוּגָה הִיא שֶׁלִּי!” אָמַר הַנַּעַר וְהִטָּה חֲלִיפוֹת אֶת אָזְנָיו לְצַד הַשֶּׁכֶם, פַּעַם לְיָמִין וּפַעַם לִשְׂמֹאל, כְּמַבִּיעַ בָּזֶה תַּרְעֹמֶת יְתֵרֶה.

שָׁלשׁ הַנָּשִׁים שָׁבוּ עַל עִקְבוֹתֵיהֶן, וּכְשֶׁהִגִּיעוּ אֶל צְרִיחַ רוֹלַנְד אָמְרָה אוֹדַרְד אֶל הַשְּׁתַּיִם הָאֲחֵרוֹת:

“אַל נַבִּיט שְׁלָשְׁתֵּנוּ יַחַד לְתוֹךְ הַבּוֹר, שֶׁכֵּן דָּבָר זֶה עָלוּל לְעוֹרֵר אֶת כַּעְסָהּ שֶׁל הַנְּזִירָה. אַתֶּן שְׁתֵּיכֶן תַּעֲשׂוּ אֶת עַצְמְכֶן כִּמְעַיְּנוֹת בְּסֵפֶר הַתְּפִלּוֹת, וַאֲנִי אָצִיץ בֵּינָתַיִם דֶּרֶךְ הָאֶשְׁנָב; פָּנַי יְדוּעִים קְצָת לַנְּזִירָה, וּבְרֶגַע כֹּשֶׁר אֶקְרָא לָכֶן לָגֶשֶׁת.”

וְהִיא נִגְּשָׁה לְבַדָּהּ אֶל הָאֶשְׁנָב. תּוֹךְ כְּדֵי רֶגַע זֶה, כְּשֶׁמֶּבָּטָהּ נָפַל לְתוֹךְ הַבּוֹר, הִסְתַּמְּנָה עַל פְּנֵי כָּל דְּמוּתָהּ הַבָּעָה שֶׁל רַחֲמִים רַבִּים, וּפָנֶיהָ הַגְּלוּיִם וּמְפִיקִים גִּיל נִשְׁתַּנּוּ פִּתְאֹם שִׁנּוּי צֶבַע וְהַבָּעָה. כְּאִלּוּ עָבְרָה מִמָּקוֹם שֶׁל אוֹר שֶׁמֶשׁ לְמָקוֹם שֶׁל אוֹר יָרֵחַ; בְּעֵינֶיהָ נִקְווּ דְמָעוֹת, פִּיהָ נִתְעַוֵּת כְּמוֹ לִפְנֵי בֶּכִי. מִיָּד רָמְזָה בְּאֶצְבָּעָהּ לִשְׁתֵּי חַבְרוֹתֶיהָ שֶׁתִּגֵּשְׁנָה לִרְאוֹת.

מַהְיֶט נִגְּשָׁה בְּלֵב הוֹמֶה, בְּצַעֲדָהּ בַּחֲשַׁאי עַל רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתֶיהָ, כְּאִלּוּ קָרְבָה לָגֶשֶׁת אֶל מִטַּת חוֹלֶה הַהוֹלֵךְ לָמוּת.

וְאָמְנָם מַעֲצִיב מְאֹד הָיָה הַמַּחֲזֶה שֶׁנִּתְגַּלָּה לְעֵין הַנָּשִׁים הַשְּׁתַּיִם, הַמַּבִּיטוֹת כִּקְפוּאוֹת וּנְטוּלוֹת נְשִׁימָה דֶּרֶךְ הָאֶשְׁנָב אֲשֶׁר לְבוֹר הַצַּלְמָוֶת.

הַתָּא הָיָה צַר וְרָחְבּוֹ גָּדוֹל מֵעָמְקוֹ, תִּקְרָתוֹ מְקֻמֶּרֶת בְּסִגְנוֹן גּוֹטִי וַחֲלָלוֹ דוֹמֶה בְּיוֹתֵר לַחֲלָלָהּ שֶׁל מִצְנֶפֶת חַשְׁמַנִּים גְּדוֹלָה. עַל פְּנֵי לוּחַ הָאֶבֶן הֶחָשׂוּף, הַמְּכַסֶּה עַל קַרְקַע הַבּוֹר, יָשְׁבָה אוֹ, נָכוֹן יוֹתֵר, רָבְצָה אִשָּׁה. סַנְטְרָהּ נִשְׁעָן עַל בִּרְכֶּיהָ, שֶׁהָיוּ נְתוּנוֹת בֵּין זְרוֹעוֹת הַיָּדַיִם וּלְחוּצוֹת בְּחָזְקָה כְּלַפֵּי הֶחָזֶה. וּמִדֵּי שִׁבְתָּהּ כָּךְ פְּרוּשָׁה לְנַפְשָׁהּ, כְּשֶׁהִיא לְבוּשָׁה וַעֲטוּפָה כֻּלָּהּ בְּשַׂק חוּם רַב־קְפָלִים וְשַׂעֲרוֹתֶיהָ הַלְּבָנוֹת וְהָאֲרֻכּוֹת נוֹפְלוֹת עַל פָּנֶיהָ וְגוֹלְשׁוֹת עַד לְכַפּוֹת הָרַגְלַיִם – לֹא נִרְאֲתָה מִתְּחִלָּה לָעַיִן אֶלָּא כִּדְמוּת מְשֻׁנָּה הַמִּתְפַּלֶּשֶׁת עַל הַקַּרְקַע הָאַפְלוּלִית שֶׁל הַתָּא, כְּעֵין מְשֻׁלָּשׁ מַשְׁחִיר, שֶׁאוֹר הַיּוֹם, הַנּוֹפֵל דֶּרֶךְ אֶשְׁנַב הַתָּא, חָצָה אוֹתוֹ בְּדִיּוּק לִשְׁנֵי חֲלָקִים, אֶחָד כֵּהֶה וְאֶחָד בָּהִיר. הִיא דָמְתָה לְאַחַת מִן הַדְּמֻיּוֹת שֶׁמַּחֲצִיתָן אוֹר וּמַחֲצִיתָן צֵל, וְאֵין לִרְאוֹת כְּמוֹתָן אֶלָּא בַּחֲלוֹמוֹת אוֹ בִּיצִירָתוֹ הַנִּפְלָאָה שֶׁל גּוֹיָא: כֻּלָּן חִוְּרוֹת וּקְפוּאוֹת וְקוֹדְרוֹת וְהֵן מִתְפַּלְּשׁוֹת עַל מַצֶּבֶת קֶבֶר אוֹ נִשְׁעָנוֹת אֶל סוֹרֵג שֶׁל בֵּית־סֹהַר. זוֹ לֹא הָיְתָה אִשָּׁה אוֹ גֶבֶר, יְצוּר חַי אוֹ דְּמוּת מוּצָקָה: רַק צוּרָה עַרְטִילָאִית, דְּמוּת־חֲלוֹם שֶׁמַּמָשׁוּת וַהֲזָיָה נִפְגָּשׁוֹת בָּהּ יַחַד כְּעֵין הָאוֹר וְהֵצֵל. כִּמְרַפְרְפִים בִּלְבַד נִסְתַּמְנוּ פָּנֶיהָ הַכְּחוּשִׁים וְהַחֲמוּרִים מִבַּעַד לְשַׂעֲרוֹתֶיהָ הַפְּזוּרוֹת לָאָרֶץ; מִתַּחַת לִגְלִימָתָהּ הֵצִיץ כָּל־שֶׁהוּא קְצֵה הָרֶגֶל הַחֲשׂוּפָה, שֶׁקָּפְאָה מִתּוֹךְ עֲוִית עַל פְּנֵי הָרִצְפָּה הַקָּשָׁה כְּקֶרַח. הַמְּעַט מִדְּמוּת הָאָדָם, שֶׁהֵצִיץ מִתּוֹךְ לְבוּשׁ הַיָּגוֹן, הָיָה בּוֹ כְּדֵי לְעוֹרֵר זְוָעָה.

דְּמוּת זוֹ שֶׁנִּרְאֲתָה צְמוּדָה אֶל הַקַּרְקַע, הָיְתָה כְּחִדְלַת תְּנוּעָה, כְּחִדְלַת מַחֲשָׁבָה, כְּחִדְלַת נְשִׁימָה. מַרְאֶהָ לֹא הֵעִיד עַל יִסּוּרִים וְעַל הַרְגָּשַׁת חוּשִׁים, אִם כִּי עֲטִיפָתָהּ, בֶּחֹדֶשׁ יָנוּאַר, לֹא הָיְתָה אֶלָּא שַׂק שֶׁל בַּד דַּק וְהִיא שָׁכְבָה עֲרֻמָּה כִּמְעַט עַל רִצְפַּת אֶבֶן, כְּלוּאָה לְלֹא אֵשׁ בְּבוֹר כֶּלֶא זֶה אֲשֶׁר אֶשְׁנַבּוֹ הַמְשֻׁפָּע סָגַר אֶת הַדֶּרֶךְ בִּפְנֵי קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ וְקָלַט רַק אֶת הָרוּחַ הַבָּאָה מִצָּפוֹן. אֶפְשָׁר הָיָה לַחְשֹׁב, כִּי הִיא נֶהְפְּכָה לִנְצִיב אֶבֶן בֵּין אַבְנֵי בֵּית־הַכֶּלֶא וּנְצִיב קֶרַח בְּקָרַת הַחֹרֶף. יָדֶיהָ הָיוּ שְׁלוּבוֹת זוֹ בְּזוֹ וּמֶבַּט עֵינֶיהָ אוֹמֵר קִפָּאוֹן. מִי שֶׁרָאָה אוֹתָהּ חֲשָׁבָהּ בָּרֶגַע הָרִאשׁוֹן לְרוּחַ בַּלָּהוֹת, וּבָרֶגַע הַשֵּׁנִי – לְפֶסֶל. אָמְנָם מִזְּמָן לִזְמָן נִפְתְּחוּ שְׂפָתֶיהָ הַכְּחֻלּוֹת וְהִרְעִידוּ אַגַּב נְשִׁימָה, אֲבָל תְּנוּעַת שְׂפָתַיִם זוֹ הָיְתָה חִדְלַת חַיִּים כִּתְנוּעַת עָלִים הַנָּדִים בָּרוּחַ.

מִזְּמָן לִזְמָן הִתְמַלֵּט מֶבָּט מִתּוֹךְ עֵינֶיהָ הַקּוֹדְרוֹת, מֶבָּט שֶׁלֹּא יְתֹאֵר בְּמִלִּים, מֶבָּט עָמֹק וְנוּגֶה וּמְאֻמָּץ שֶׁהָיָה פּוֹנֶה בְּלִי הֶרֶף – דָּבָר זֶה לֹא נִרְאָה לַמִּסְתַּכֵּל הָעוֹמֵד מִבַּחוּץ – אֶל אַחַת הַפִּנּוֹת שֶׁל הַתָּא, – מֶבָּט שֶׁמָּשַׁךְ, כַּנִּרְאֶה, אֶת מַחְשְׁבוֹתֶיהָ הַנּוּגוֹת שֶׁל הַנֶּפֶשׁ הַסּוֹבֶלֶת הַזֹּאת אֶל אֵיזֶה דָּבָר מִסְתּוֹרִי. וְלִדְמוּת זוֹ קָרְאוּ אֵפוֹא בְּשֵׁם “מִתְבּוֹדֶדֶת” – בִּגְלַל תָּא מוֹשָׁבָה – וּבְשֵׁם “נְזִירָה בַּעֲלַת תְּשׁוּבָה”, בִּגְלַל לְבוּשׁ הַשָּׂק.

שָׁלשׁ הַנָּשִׁים – שֶׁכֵּן גַּם גֶ’רְוֶז נִגְּשָׁה וְעָמְדָה עַל יַד מַהְיֶט וְאוֹדַרְד – הֵצִיצוּ דֶּרֶךְ הָאֶשְׁנָב. רָאשֵׁיהֶן סָגְרוּ אֶת הַדֶּרֶךְ בִּפְנֵי הָאוֹר הַקָּלוּשׁ הַנּוֹפֵל אֶל בּוֹר הַכֶּלֶא, וְהָאֻמְלָלָה הַנִּגְזֶלֶת לֹא הִרְגִּישָׁה, כַּנִּרְאֶה, בְּכָךְ. “הָבָה נֶחְדַּל מֵהַפְרִיעַ אוֹתָהּ,” אָמְרָה אוֹדַרְד בְּלַחַשׁ, “יֵשׁ לָהּ עַכְשָׁו שָׁעָה שֵׁל יִחוּד הַלֵּב: הִיא מִתְפַּלֶּלֶת.”

תּוֹךְ כְּדֵי כָּךְ הִתְבּוֹנְנָה מַהְיֶט בְּרֹאשׁ זֶה הַחִוֵּר וְהַפָּרוּעַ וּמָשְׁחַת הַתֹּאַר, – וְחֶרְדַּת לִבָּהּ גָּדְלָה מֵרֶגַע לְרֶגַע וְעֵינֶיהָ מָלְאוּ דְמָעוֹת. “הֲרֵי זֶה דָּבָר מוּזָר עַד מְאֹד,” מִלְמְלָה לְנַפְשָׁהּ.

הִיא תָּחֲבָה אֶת רֹאשָׁהּ לְבֵין מוֹטָיו שֶׁל סוֹרֵג הָאֶשְׁנָב, וּמֶבָּטָהּ הִגִּיעַ עַכְשָׁו עַד לְאוֹתָהּ הַפִּנָּה שֶׁשָּׁם נָח בְּלִי הֶרֶף מֵבָּטָהּ שֶׁל הָאֻמְלָלָה.

וּכְשֶׁהוֹצִיאָה אֶת רֹאשָׁהּ מִתּוֹךְ הָאֶשְׁנָב שָׁטְפוּ הַדְּמָעוֹת עַל פָּנֶיהָ. “מַה שְׁמָהּ שֶׁל אִשָּׁה זוֹ?” שָׁאֲלָה אֶת אוֹדַרְד.

אוֹדַרְד הֵשִׁיבָה: “הִיא נִקְרֵאת אֶצְלֵנוּ בְּשֵׁם הָאָחוֹת גּוּדוּל.”

“וְאָנֹכִי,” אָמְרָה מַהְיֶט, “אֶקְרָאֶנָּה בְּשֵׁם פַּקֶּט לַה־שַׁנְטְפְלֶרִי.”

אַחֲרֵי כֵן שָׂמָה אֶת אֶצְבָּעָהּ עַל פִּיהָ וְרָמְזָה לָהּ לְאוֹדַרְד הַמִּשְׁתּוֹמֶמֶת, שֶׁאַף הִיא תַּכְנִיס אֶת רֹאשָׁהּ אֶל הָאֶשְׁנָב וְתָעִיף אֶת מֶבָּטָהּ בְּתוֹךְ הַתָּא.

אוֹדַרְד הִבִּיטָה לְתוֹךְ הַתָּא וְרָאֲתָה בְּפִנָּה, מְקוֹם שָׁם נָח מֶבָּטָהּ הַקָּסוּם וְהַקּוֹדֵר שֶׁל הַמִּתְבּוֹדֶדֶת, נַעַל קְטַנָּה הָעֲשׂוּיָה מֶשִׁי וָרֹד וּמְסֻלָּאָה בַּהֲמוֹן גְּדִילֵי כֶּסֶף וְזָהָב. אַחֲרֵי אוֹדַרְד הִבִּיטָה פְּנִימָה גַם גֶ’רְוֶז; וּלְבַסּוֹף, לְאַחַר שֶׁרָאוּ אֶת הָאֵם הָאֻמְלָלָה, בָּכוּ כָּל שָׁלשׁ הַנָּשִׁים יָחַד.

וְאוּלָם גַּם מֶבָּטֵיהֶן שֶׁל הַנָּשִׁים וְגַם בִּכְיָן לֹא הִפְרִיעוּ אֶת הַמִּתְבּוֹדֶדֶת. יָדֶיהָ נִשְׁאֲרוּ שְׁלוּבוֹת כְּשֶׁהָיוּ, שְׂפָתֶיהָ אִלְמוֹת וְעֵינֶיהָ קְפוּאוֹת; וּמִי שֶׁיָּדַע אֶת קוֹרוֹת חַיֶּיהָ נִשְׁבַּר לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ מִדֵּי רְאוֹתוֹ אֶת מֶבָּטָהּ הַצָּמוּד אֶל הַנַּעַל הַקְּטַנָּה.

שָׁלשׁ הַנָּשִׁים לֹא הוֹצִיאוּ מִפִּיהֶן אַף הֶגֶה אֶחָד; הֵן לֹא הֵעֵזוּ לְדַבֵּר דָּבָר, וְלוּ גַם בִּלְחִישָׁה. לְמַרְאֵה הַשְּׁתִיקָה הָעֲמֻקָּה וְהַצַּעַר הֶעָמֹק, לְמַרְאֶה שִׁכְחַת נֶפֶשׁ זוֹ שֶׁאֵין לָהּ דָּבָר בָּעוֹלָם מִחוּץ לְעֶצֶם אֶחָד, הָיוּ הַנָּשִׁים בְּעֵינֵיהֶן כְּעוֹמְדוֹת לִפְנֵי מִזְבַּח הַקֹּדֶשׁ בְּחַג הַפֶּסַח אוֹ בְּלֵיל חַג הַמּוֹלָד. הֵן הָיוּ כַּאֲחוּזּוֹת־אֵלֶם., הֵן יִחֲדוּ אֶת לִבָּן לִתְפִלָּה, הָיוּ מוּכָנוֹת וּמְזֻמָּנוֹת לִכְרֹעַ עַל בִּרְכֵּיהֶן.

גֶ’רְוֶז – זוֹ שֶׁהָיְתָה סַקְרָנִית יוֹתֵר מִכֻּלָּן וּמִשּׁוּם כָּךְ גַּם פָּחוֹת רַגְשָׁנִית – אָמְרָה לְבַסּוֹף לְהָבִיא אֶת הַמִּתְבּוֹדֶדֶת לִידֵי דְבָרִים.

“הָאָחוֹת,” קָרְאָה גֶ’רְוֶז, “הָאָחוֹת גּוּדוּל.”

שָׁלשׁ פְּעָמִים חָזְרָה עַל קְרִיאָתָהּ וְקוֹלָהּ הָלַךְ וְחָזַק מִפַּעַם לְפָעַם. הַמִּתְבּוֹדֶדֶת לֹא זָעָה: לֹא מִלָּה וְלֹא מֶבָּט, לֹא אֲנָחָה וְלֹא סִמָּן שֶׁל חַיִּים.

וְאָז הִתְחִילָה אוֹדַרְד לְדַבֵּר בְּקוֹל רַךְ וּמְלַטֵּף: “הָאָחוֹת!” קָרְאָה אוֹדַרְד, “אֲחוֹתִי הַקְּדוֹשָׁה גּוּדוּל!”

הַשְּׁתִיקָה לֹא פָּסְקָה, הַמִּתְבּוֹדֶדֶת לֹא זָעָה.

“אִשָּׁה מוּזָרָה עַד מְאֹד!” קָרְאָה גֶ’רְוֶז. “זוֹ לֹא תֶּחֱרַד אִם גַּם יַרְעִים עַל אָזְנָהּ קוֹל רוֹבֶה!”

“אֶפְשָׁר שֶׁהִיא חֵרְשָׁה,” אָמְרָה אוֹדַרְד.

“וְיָכֹל הֱיוֹת שֶׁהִיא עִוֶּרֶת,” הוֹסִיפָה גֶ’רְוֶז.

“וְאוּלַי אֵין בָּהּ רוּחַ חַיִּים,” הִפְטִירָה מַהְיֶט.

אִם נֶפֶשׁ זוֹ לֹא נִסְתַּלְּקָה לְגַמְרֵי מִתּוֹךְ הַגּוּף הַמְּאֻבָּן, חֲדַל הַתְּנוּעָה וְהָרֶגֶשׁ, הֲרֵי שֶׁהִיא נִסְתַּתְּרָה לַפָּחוֹת וְנִתְחַבְּאָה בְּמֵעֲמַקֵּי מַעֲמַקִּים, בְּמָקוֹם שֶׁהַחוּשִׁים הַחִיצוֹנִיִּים לֹא יוּכְלוּ לְהַגִּיעַ עָדֶיהָ.

“אֵין לָנוּ עַכְשָׁו,” אָמְרָה אוֹדַרְד, “אֶלָּא לְהַשְׁאִיר אֶת הָעוּגָה עַל גַּב הָאֶשְׁנָב; וַהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲבֹר אֵיזֶה פִּרְחָח וִישִׂימֶנָּה בְּכִיסוֹ. וּבְכֵן מַה נַעֲשֶׂה לָהּ שֶׁתָּבוֹא לִידֵי הִתְעוֹרְרוּת חוּשִׁים?”

אִיסְטַשׁ, שֶׁתְּשׂוּמַת לִבּוֹ הָיְתָה נְתוּנָה עַד עַכְשָׁו לַעֲגָלָה קְטַנָּה הַנְּהוּגָה עַל יְדֵי כֶּלֶב גָּדוֹל, הִבְחִין פִּתְאֹם בַּדָּבָר, לְאַחַר שֶׁאוֹתָהּ עֲגָלָה נִסְתַּלְּקָה לְדַרְכָּהּ, כִּי שָׁלשׁ הַנָּשִׁים מַבִּיטוֹת דֶּרֶךְ הָאֶשְׁנָב. וְהִנֵּה נִטְפַּל אֵלָיו רֶגֶשׁ שֶׁל סַקְרָנוּת; הוּא עָלָה עַל אֶבֶן מֵאַבְנֵי הַשָּׂפָה שֶׁל הַכְּבִישׁ, עָמַד עַל בְּהֹנוֹת רַגְלָיו, תָּחַב אֶת פַּרְצוּפוֹ הַתָּפוּחַ וַאֲדֹם הַלְּחָיַיִם לְתוֹךְ הָאֶשְׁנָב וְקָרָא בְּקוֹל: “אִמָּא, הַבִּיטִי וּרְאִי מַה שֶׁאֲנִי רוֹאֶה!”

קוֹלוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד, קוֹל צַח וְרַעֲנָן וּמְצַלְצֵל, גָּרַם לָהּ לַמִּתְבּוֹדֶדֶת שֶׁתִּזְדַּעֲזֵעַ. הִיא הִפְנְתָה אֶת רֹאשָׁהּ הַצִּדָּה בִּמְהִירוּת שֶׁל קְפִיץ עָשׂוּי עֶשֶׁת, שְׁתֵּי יָדֶיהָ הַכְּחוּשׁוֹת וְהַגַּרְמִיּוֹת הִתְחִילוּ מְסַלְּקוֹת אֶת הַשְּׂעָרוֹת מֵעַל הַמֵּצַח וְעֵינֶיהָ יָרוּ עַל הַנַּעַר מֶבָּטִים שֶׁהֵפִיקוּ תִּמָּהוֹן וּמְרִירוּת וְיֵאוּשׁ. מֶבָּטֶיהָ אֵלּוּ הָיוּ כְּעֵין בְּרָקִים.

“אֵלִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם!” קָרְאָה פִּתְאֹם הַמִּתְבּוֹדֶדֶת בְּהַסְתִּירָה אֶת רֹאשָׁהּ בֵּין בִּרְכֶּיהָ וּבְתִתָּהּ קוֹל צָרוּד הַקּוֹרֵעַ כִּבְיָכֹל אֶת חָזָהּ לִגְזָרִים, “מַדּוּעַ נִגְזַר עָלַי לִרְאוֹת יְלָדִים זָרִים?”

“שָׁלוֹם, גְּבִרְתִּי!” אָמַר הַנַּעַר מִתּוֹךְ כֹּבֶד־רֹאשׁ.

וְאוּלָם הַמִּתְבּוֹדֶדֶת נִזְדַּעְזְעָה עַד כְּדֵי חַלְחָלָה. רְעָדָה מְמֻשָּׁכָה אָחֲזָה אֵת כָּל גּוּפָהּ; שִׁנֶּיהָ נָקְשׁוּ זוֹ לְזוֹ, רֹאשָׁהּ הִתְרוֹמֵם בְּמִקְצָת וְהִיא הִשְׁמִיעָה בְּכָבְשָׁהּ אֶת מַרְפְּקֶיהָ בַּמָּתְנַיִם וּבְשִׂימָהּ אֶת כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ בְּתוֹךְ יָדֶיהָ, כְּרוֹצָה לְחַמֵּם אוֹתָן: “הָהּ, מָה אֶעֱשֶׂה לְקֹר זֶה!”

“אִשָּׁה מִסְכֵּנָה!” אָמְרָה אוֹדַרְד בְּקוֹל סָפוּג רַחֲמִים, “שֶׁמָּא אַתְּ רוֹצָה שֶׁנָּבִיא לָךְ אֵשׁ?”

הַמִּתְבּוֹדֶדֶת נִעַנְעָה רֹאשָׁהּ לְאוֹת מֵאוּן.

“יְהִי כִּרְצוֹנְךָ,” הוֹסִיפָה אוֹדַרְד לְדַבֵּר וְהוֹשִׁיטָה בַּקְבּוּק כְּנֶגֶד פָּנֶיהָ, “הֵא לָךְ יֵין רֶקַח, שְׁתִי מִמֶּנּוּ וְיֵחַם לָךְ.”

זוֹ נִעְנְעָה שׁוּב רֹאשָׁהּ, הֶעֱמִידָה בִּפְנֵי אוֹדַרְד מֶבָּט קוֹפֵא וְאָמְרָה כִּמְשִׁיבָה: “מָיִם.”

אוֹדַרְד הוֹסִיפָה לְהַפְצִיר. “אַל נָא, אֲחוֹתִי, לֹא עֵת מַיִם הוּא חֹדֶשׁ יָנוּאַר. שְׁתִי מְעַט מִיֵּין הָרֶקַח וְאִכְלִי אֶת עוּגַת הַתִּירָס הַזֹּאת אֲשֶׁר אָפִינוּ לְמַעֲנֵךְ.”

הִיא דָּחֲתָה מִלְּפָנֶיהָ אֶת הָעוּגָה, שֶׁהוֹשִׁיטָה לָהּ מַהְיֶט, וְאָמְרָה: “לֶחֶם שֶׁחוֹר.”

“הֵא לָךְ,” אָמְרָה גֶ’רְוֶז שֶׁנִּתְעוֹרְרָה גַם הִיא לְרַחֲמִים וּפָשְׁטָה מֵעָלֶיהָ אֶת מְעִילָה הָעֶלְיוֹן, “מְעִיל זֶה יְחַמֵּם אוֹתְךָ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר מְעִילֵךְ. קְחִי וְלִבְשִׁי אוֹתוֹ.”

זוֹ דָחֲתָה מִלְּפָנֶיהָ גַם אֶת הַמְּעִיל, כְּשֵׁם שֶׁדָּחֲתָה אֶת הַיַּיִן וְאֶת הָעוּגָה, וְאָמְרָה: “שָׂק.”

“וְאוּלָם הֲרֵי יָדוּעַ לָךְ בְּוַדַּאי,” הִפְצִירָה שׁוּב אוֹדַרְד טוֹבַת הַמֶּזֶג, “כִּי חַג לָנוּ הַיּוֹם.”

“אֲנִי מַכִּירָה בְּכָךְ,” עָנְתָה הַנְּזִירָה, “זֶה שְׁנֵי יָמִים שֶׁכַּדִּי לֹא נִתְמַלֵּא מָיִם.” וּלְאַחַר הַפְסָקָה הִתְחִילָה שׁוּב: “חַג לָנוּ הַיּוֹם; נִשְׁכַּחְתִּי מִלֵּב, וְכָךְ נָאֶה לִי. אֲנִי זָרָה לָעוֹלָם כְּשֵׁם שֶׁהָעוֹלָם זָר לִי. בִּכְבוֹת הַגַּחֶלֶת יִצְטַנֵּן הָאֵפֶר.”

וְהִיא הוֹרִידָה שׁוּב אֶת רֹאשָׁהּ עַל בִּרְכֶּיהָ, כְּאִלּוּ נִתְעַיְּפָה מֵרֹב דְּבָרִים. אוֹדַרְד הַפְּשׁוּטָה וְהָרַחֲמָנִית חָשְׁבָה, כִּי הַנְּזִירָה קָבְלָה בִּדְבָרֶיהָ הָאַחֲרוֹנִים עַל הַקֹּר, וּלְפִיכָךְ עָנְתָה מִתּוֹךְ טוּב לֵב: “הָרוֹצָה אַתְּ שֶׁנָּבִיא לָךְ קְצָת אֵשׁ?”

“אֵשׁ!” אָמְרָה הַנְּזִירָה אַגַּב הַטְעָמָה מוּזָרָה. “וְשֶׁמָּא תָּבִיאוּ קְצָת אֵשׁ גַּם בִּשְׁבִיל הַפְּעוֹטָה הַקְּבוּרָה בַּאֲדָמָה זֶה חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה?”

כָּל אֲבָרֶיהָ הָיוּ מְרַטְּטִים, קוֹלָהּ רָעַד, עֵינֶיהָ יָרוּ בְּרָקִים, הִיא נִזְדַּקְּפָה וְעָמְדָה עַל בִּרְכֶּיהָ; וּפִתְאֹם הִצְבִּיעָה בְּיָדָהּ הָרָזָה וְהַחִוֶּרֶת עַל הַנַּעַר הַמַּבִּיט בָּהּ בְּעֵינַיִם מְלֵאוֹת תִּמָּהוֹן. “סַלְּקוּ מִכָּאן אֶת הַנָּעַר!” נָתְנָה אֶת קוֹלָהּ בִּצְעָקָה. “הַצּוֹעֲנִית מִתְהַלֶּכֶת בַּמָּקוֹם הַזֶּה.”

וְתוֹךְ כְּדֵי כָּךְ נָפְלָה אַפַּיִם אָרְצָה; מִצְחָהּ נֶחְבַּט בְּלוּחַ הָאֶבֶן מִתּוֹךְ נְקִישָׁה חֲזָקָה, כְּאִלּוּ אֶבֶן פָּגְעָה בְּאֶבֶן. שָׁלשׁ הַנָּשִׁים חָשְׁבוּ בְּלִבָּן, כִּי הִיא נָפְחָה אֶת נַפְשָׁהּ. וְאוּלָם כַּעֲבֹר רֶגַע הִתְחִיל גּוּפָהּ מִתְנוֹעֵעַ שׁוּב, וְהַנָּשִׁים הַנִּצָּבוֹת עָלֶיהָ רָאוּ אוֹתָהּ כְּשֶׁהִיא זוֹחֶלֶת עַל בִּרְכֶּיהָ וּמַרְפְּקֶיהָ וּמִתְקָרֶבֶת אֶל הַפִּנָּה שֶׁשָּׁם הִתְגּוֹלְלָה הַנַּעַל הַקְּטַנָּה. לְבָבָן לֹא קָם בְּקִרְבָּן וְהֵן הֵסֵבּוּ אֶת עֵינֵיהֶן מִנֶּגֶד הַמָּקוֹם; הֵן לֹא יָסְפוּ לִרְאוֹת, אוּלָם אָזְנָן קָלְטָה קוֹל הֲמוֹן נְשִׁיקוֹת וּגְנִיחוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ בָּהֶן מִזְּמָן לִזְמָן צְעָקוֹת קוֹרְעוֹת לֵב וּנְקִישׁוֹת עֲמוּמוֹת, מֵעֵין נְקִישׁוֹת שֶׁל רֹאשׁ הַנֶּחְבָּט בְּקִיר; וּלְבַסּוֹף, לְאַחַר נְקִישָׁה אַחַת חֲזָקָה בְּיוֹתֵר, שֶׁהֶחֱרִידָה אֶת הַנָּשִׁים עַד כְּדֵי זְוָעָה, נֶאְלַם הַכֹּל.

“וְכִי זוֹ הֵמִיתָה אֶת עַצְמָהּ?” אָמְרָה גֶ’רְוֶז וְהֵעֵזָה לְהַכְנִיס אֶת רֹאשָׁהּ דֶּרֶךְ הָאֶשְׁנָב. “הָאָחוֹת! הָאָחוֹת גּוּדוּל!”

“הָאָחוֹת גּוּדוּל!” חָזְרָה גַם אוֹדַרְד עַל הַקְּרִיאָה.

“אֵלִי שֶׁבַּשָּׁמָיִם! הִיא מוּטֶלֶת כְּאֶבֶן שֶׁאֵין בָּהּ רוּחַ חַיִּים!” הִפְטִירָה גֶ’רְוֶז; “הַאֻמְנָם נָפְחָה אֶת נַפְשָׁהּ? גּוּדוּל! גּוּדוּל!”

מַהְיֶט, שֶׁלֹּא יָדְעָה אֶת נַפְשָׁהּ מֵרֹב הִתְרַגְּשׁוּת, בָּאָה אַף הִיא בְּשִׁדּוּלֵי דְבָרִים. “חַכּוּ רֶגַע,” אָמְרָה אֶל חַבְרוֹתֶיהָ; אַחֲרֵי כֵן גָּחֲנָה לְתוֹךְ הָאֶשְׁנָב וְקָרְאָה בְּקוֹל: “פַּקֶּט! פַּקֶּט לַה־שַׁנְטְפְלֶרִי!”

יֶלֶד, הַמַּלְהִיב בְּתֻמּוֹ אֶת הַפְּתִילָה הַעוֹמֶמֶת שֶׁל כַּדּוּר שְׂרֵפָה וְגוֹרֵם לוֹ לְכַדּוּר זֶה שֶׁיִּתְפּוֹצֵץ כְּנֶגֶד פָּנָיו – אֵינוֹ נִרְתָּע לְאָחוֹר בְּפַחַד רַב כָּל כָּךְ, כְּשֵׁם שֶׁנִּרְתְּעָה מַהְיֶט לְאַחַר קְרִיאַת הַשֵּׁם, כְּשֶׁרָאֲתָה אֶת פְּעֻלַּת הַדָּבָר.

הַנְּזִירָה נִזְדַּעְזְעָה בְּכָל גּוּפָה, נִזְדַּקְּפָה עַל רַגְלֶיהָ הַיְחֵפוֹת וְתָקְעָה לְתוֹךְ הָאֶשְׁנָב עֵינַיִם לוֹהֲטוֹת כָּל כָּךְ שֶׁאוֹדַרְד וּמַהְיֶט וּבַת־לִוְיָתָן וְהַיֶּלֶד קָפְצוּ כֻּלָּם אֲחוֹרַנִּית עַד לְחוֹמַת הַמֵּזַח שֶׁל הַנָּהָר.

בֵּין כֹּה וּפָנֶיהָ הָאֲיֻמִּים שֶׁל הַנְּזִירָה נִצְמְדוּ אֶל סוֹרֵג הָאֶשְׁנָב. “אַלְלַי! אַלְלַי!” צָעֲקָה מִתּוֹךְ צְחוֹק מְעוֹרֵר זְוָעָה, “הַצּוֹעֲנִית קָרְאָה בִּשְׁמִי.”

אוֹתוֹ רֶגַע נִצְמַד מֶבָּטָהּ הַפָּרוּעַ שֶׁל הַנְּזִירָה אֶל הַמַּחֲזֶה אֲשֶׁר לְיַד עַמּוּד הַקָּלוֹן. מִצְחָה נֶחֱרַשׁ קְמָטִים אַגַּב הַרְגָּשַׁת תִּעוּב; הִיא פָּשְׁטָה מִתּוֹךְ הַתָּא אֶת שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתֶיהָ הָרָזוֹת כִּזְרוֹעוֹת הַשֶּׁלֶד, וְצָעֲקָה בְּקוֹל הַדּוֹמֶה לְקוֹל הַמַּרְדָּה: “הֲלֹא אַתְּ זֹאת, בַּת־מִצְרָיִם! אַתְּ קָרָאת לִי, גּוֹנֶבֶת הַיְלָדִים! וּבְכֵן, אֲרוּרָה אַתְּ! אֲרוּרָה! אֲרוּרָה! אֲרוּרָה!”

ד. נֵטֶף דִּמְעָה בִּמְחִיר נֵטֶף מָיִם

הַמִּלִּים הָאֵלֶּה שִׁמְּשׁוּ מֵעֵין נְקֻדַּת־אִחוּד לִשְׁנֵי מַחֲזוֹת שֶׁאֵרְעוּ בְּעֵת וּבְעוֹנָה אַחַת זֶה לְצַד זֶה, אֶלָּא שֶׁלְּכָל אֶחָד מֵהֶם הָיָה מְקוֹם־מַעֲשֶׂה מְיֻחָד: הָאֶחָד, כְּפִי שֶׁרָאִינוּ זֶה עַכְשָׁו, אֵרַע בְּבוֹר הַצַּלְמָוֶת, וְהַשֵּׁנִי, כְּפִי שֶׁהַקּוֹרֵא יִרְאֶה מִתּוֹךְ הַדְּבָרִים הַבָּאִים, אֵרַע בְּמַעֲלֵה עַמּוּד הַקָּלוֹן. הַמַּחֲזֶה הָרִאשׁוֹן הִתְחוֹלֵל לְעֵינֵי שָׁלשׁ הַנָּשִׁים, שֶׁהַקּוֹרֵא כְּבָר הִכִּירָן לָדַעַת; עֵדֵי־רְאִיָּה לַמַּחֲזֶה הַשֵּׁנִי הָיוּ הֲמוֹנֵי הָאֲנָשִׁים שֶׁנִּתְקַבְּצוּ, כְּפִי שֶׁסִּפַּרְנוּ לְמַעְלָה, עַל פְּנֵי כִּכַּר גְּרֶב, מִסָּבִיב לְעַמּוּד הַקָּלוֹן וְעַמּוּד הַתְּלִיָּה.

הָמוֹן זֶה שֶׁאַרְבַּעַת שַׁמָּשֵׁי בֵּית־הַדִּין, הָעוֹמְדִים לְמִן הַשָּׁעָה הַתְּשִׁיעִית בַּבֹּקֶר בְּאַרְבַּע פִּנּוֹתָיו שֶׁל עַמּוּד הַקָּלוֹן, הֵפִיחוּ בְּלִבּוֹ אֶת הַתִּקְוָה, כִּי יוֹצִיאוּ כָּאן לִפְעֻלָּה עֹנֶשׁ בֵּית־דִּין מִמַּדְרֵגָה בֵּינוֹנִית, לֹא תִּקְוָה לְמַעֲשֵׂה תְּלִיָּה, כַּמּוּבָן, אֶלָּא לְסֵדֶר מַלְקוֹת אוֹ לִכְרִיתַת אֹזֶן, בְּקִצּוּר: תִּקְוָה לְאֵיזֶה דָבָר שֶׁהוּא, – הָמוֹן זֶה עָצַם בִּמְהִירוּת גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ, שֶׁאַרְבַּעַת הַשַּׁמָּשִׁים, בִּרְאוֹתָם אֶת עַצְמָם נִדְחָקִים בְּמִדָּה יְתֵרָה, הֻכְרְחוּ פַּעַם בְּפַעַם לַחֲלֹק לַקָּהָל חֲבָטוֹת רְאוּיוֹת לִשְׁמָן בִּשְׁבָטִים וּלְהוֹלִיךְ אֶת הַסּוּסִים הֲלִיכָה אֲחוֹרַנִּית כְּנֶגֶד הָרוֹאִים, כְּדֵי שֶׁ“יִצְטַמְּקוּ”, – כְּפִי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים בַּיָּמִים הָהֵם. הֲמוֹן עָם זֶה, שֶׁהָיָה רָגִיל לְהַמְתִּין הַרְבֵּה עִם כָּל מַחֲזֶה עֹנֶשׁ פֻּמְבִּי, לֹא הֶרְאָה גַם עַכְשָׁו סִמָּנִים שֶׁל קֹצֶר־רוּחַ. הָרוֹאִים הוֹצִיאוּ אֶת זְמַנָּם כְּשֶׁהֵם מִתְבּוֹנְנִים אֶל עַמּוּד הַקָּלוֹן: הַלָּז הָיָה בִּנְיָן פָּשׁוּט בְּצוּרַת מְעֻקָּב נָבוּב, שֶׁגָּבְהוֹ עֶשֶׂר רֶגֶל, בְּעֵרֶךְ. בְּמַדְרֵגוֹת גַּסּוֹת, הָעֲשׂוּיוֹת אֲבָנִים בִּלְתִּי מְהֻקְצָעוֹת וְנִקְרָאוֹת בְּפִי הַבְּרִיּוֹת בְּשֵׁם “סֻלָּם־הַבֹּשֶׁת”, הָיוּ עוֹלִים אֶל הָרְחָבָה הָעֶלְיוֹנָה, בְּמָקוֹם שֶׁאוֹפַן אֶחָד, הֶעָשׂוּי עֵץ אַלּוֹן, הָיָה קָבוּעַ בְּמַצָּב מְאֻזָּן. אֶת הַחוֹטֵא הַמִּסְכֵּן הָיוּ כּוֹפְתִים עַל הָאוֹפָן, כְּשֶׁהוּא מָעֳמָד עַל בִּרְכָּיו וְיָדָיו קְשׁוּרוֹת עַל הַגָּב. מוֹט שֶׁל עֵץ, הַמִּתְנוֹעֵעַ לְפִי שַׁלְשֶׁלֶת קְטַנָּה הַחֲבוּיָה בְּתוֹךְ הַבִּנְיָן, הֵסֵב לוֹ לָאוֹפַן, שֶׁנִּמְצָא כָּל הַזְּמָן בְּמַצָּב מְאֻזָּן, תְּנוּעָה שֶׁל סִבּוּב, וְדָבָר זֶה גָרַם כִּי פַּרְצוּף הַנֶּעֱנָשׁ הָיָה נִפְנֶה לְכָל צִדֵּי הַכִּכָּר. מַעֲשֵׂה עֹנֶשׁ זֶה הָיָה נִקְרָא בְּפִי הַבְּרִיּוֹת בְּשֵׁם “סִבּוּב הַחוֹטֵא”.

הִנְנוּ רוֹאִים אֵפוֹא, כִּי עַמּוּד הַקָּלוֹן עַל כִּכַּר גְּרֶב לֹא הָיָה לוֹ אַף מִקְצָת מִן הַשַּׁעֲשׁוּעִים לָעַיִן שֶׁהָיוּ מְצוּיִם אֵצֶל עַמּוּד הַקָּלוֹן אֲשֶׁר עַל יַד אוּלַמֵּי הַשּׁוּק. כָּאן לֹא הָיָה כְּלוּם מֵאֳמָנוּת הַבְּנִיָּה וּמִן הַתִּפְאֶרֶת שֶׁל מַצֶּבֵת בִּנְיָן. לֹא גַג בְּצוּרַת צְלָב אוֹ מִגְדָּל בֶּן שְׁמוֹנָה קְצָווֹת, לֹא עַמּוּדִים קְטַנִּים וְרַכֵּי־גִזְרָה שֶׁרָאשֵׁיהֶם, סָמוּךְ לַגַּג, עֲטוּרִים בְּכוֹתָרוֹת נוֹשְׂאוֹת עֲלֵיהֶן פִּתּוּחֵי עָלִים וּפְרָחִים וְלֹא מַרְזְבֵי גַג שֶׁצּוּרָתָם מֻפְלָאָה וּמְשֻׁנָּה עַד מְאֹד, לֹא גִלּוּפֵי עֵץ וְלֹא פְּסִילֵי אֶבֶן מְחֻצָּבִים בִּשְׁלֵמוּת וּבְטַעַם טוֹב – כְּלוּם לֹא הָיָה כָּאן מִכָּל אֵלֶּה.

הָעַיִן לֹא רָאֲתָה כָּאן אֶלָּא שְׁתֵּי רְחָבוֹת שֶׁל אַבְנֵי מֶחְצָב וּשְׁתֵּי חוֹמוֹת בְּנוּיוֹת אֶבֶן־חוֹל, וְעַל יַד אֵלֶּה – עַמּוּד תְּלִיָּה, מַעֲשֵׂה אֶבֶן, שֶׁהָיָה מְכֹעָר, צָנוּם וַחֲסֵר כָּל קִשּׁוּטִים. חוֹבְבֶיהָ שֶׁל אֳמָנוּת הַבְּנִיָּה הַגּוֹטִית לֹא הָיוּ מְשַׁעַשְׁעִים כָּאן בְּיוֹתֵר אֶת עֵינֵיהֶם. וְאוּלָם אֱמֶת הַדָּבָר, כִּי חוֹבְבֵי הָרַאֲוָה שֶׁל יְמֵי הַבֵּינַיִם לֹא הָיוּ לְהוּטִים בְּיוֹתֵר אַחֲרֵי מַצְּבוֹת בִּנְיָן וְלֹא בִּקְשׁוּ כְּלָל יֹפִי אֵצֶל עַמּוּד הַקָּלוֹן.

לְבַסּוֹף הִגִּיעַ הַחוֹטֵא אֶל הַמָּקוֹם כְּשֶׁהוּא קָשׁוּר אֶל הַחֵלֶק הָאֲחוֹרִי שֶׁל קָרוֹן, וּכְשֶׁהֶעֱלוּ אוֹתוֹ עַל גַּבֵּי הָרְחָבָה וְכָפְתוּ אוֹתוֹ בַּחֲבָלִים וּבִרְצוּעוֹת לְעֵינֵי כָּל הֶהָמוֹן הַמְמַלֵּא אֶת הַכִּכָּר – הֵרִיעָה מֵרַחֲבֵי הַכִּכָּר צַעֲקַת קַלָּסָה אַדִּירָה שֶׁנִּתְעָרְבוּ בָּהּ תְּשׁוּאוֹת צְחוֹק וּמְחִיאוֹת כַּפָּיִם. הָרוֹאִים הִכִּירוּ אֶת קְוָזִימוֹדוֹ.

וְאָמְנָם זֶה הָיָה קְוָזִימוֹדוֹ. הַגַּלְגַּל הַחוֹזֵר שֶׁל הַמַּזָּל הָיָה כָּאן מְיֻחָד בְּמִינוֹ. בְּאוֹתוֹ מָקוֹם מַמָּשׁ עַל עַמּוּד הַקָּלוֹן עָמַד קְוָזִימוֹדוֹ אֶמֶשׁ כְּאַפִּיפְיוֹר וּכְנָסִיךְ שֶׁל הַלֵּצִים, מְלַוָּיו הַדֻּכַּס שֶׁל מִצְרַיִם, הַמֶּלֶךְ שֶׁל טוּן וְהַקֵּיסָר שֶׁל גָּלִיל, וַהֲמוֹן הָעָם שׁוֹלֵחַ לוֹ תְּשׁוּאוֹת חֵן, מְנַשֵּׂא אֶת שְׁמוֹ וּמְשַׁחֵר אֶת פָּנָיו בִּבְרָכָה. אֵין סָפֵק בַּדָּבָר, כִּי בְּכָל הֶהָמוֹן לֹא הָיְתָה אַף נֶפֶשׁ אַחַת – וּבִכְלָל זֶה גַם הוּא בְּעַצְמוֹ, הַמְנַצֵּחַ לְשֶׁעָבָר וְהַחוֹטֵא הַמִּסְכֵּן שֶׁל עַכְשָׁו – שֶׁחָשְׁבָה מַחֲשָׁבוֹת עַל אֹדוֹת הִשְׁתַּלְשְׁלוּת דְּבָרִים זוֹ. גְּרֶנְגּוֹאַר וְחָכְמַת הַחַיִּים שֶׁלּוֹ נֶעְדְּרוּ מִמְּקוֹם הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה. וְעוֹד מְעַט וְהָאִישׁ מִישֶׁל נוֹאַרֶה, הַמְחַצֵּר הַמֻּשְׁבָּע שֶׁל הַמֶּלֶךְ יָרוּם הוֹדוֹ, הִסָּה אֶת הָעָם וְהִכְרִיז אֶת פְּסָק הַדִּין כְּפִי שֶׁנֶּחְרַץ וְנִתַּן לִפְקֻדָּה עַל יְדֵי הָאָדוֹן הַשּׁוֹפֵט הָעֶלְיוֹן. אַחֲרֵי כֵן הָלַךְ הַמְחַצֵּר וְנִתְיַצֵּב עַל אֲנָשָׁיו, הַלְּבוּשִׁים מַדֵּי שְׂרָד, מֵאֲחוֹרֵי הַקָּרוֹן.

קְוָזִימוֹדוֹ, הָרָגִיל בְּשִׁוְיוֹן־נֶפֶשׁ, לֹא הֶעֱלָה עַל פָּנָיו כָּל הַבָּעָה. כָּל כֹּחַ הִתְנַגְּדוּת נִטַּל מִמֶּנּוּ עַל יְדֵי “חַבְלֵי הַכְּפִיתָה הַחֲזָקִים וְהַמּוּצָקִים”, כְּפִי שֶׁהָיוּ קוֹרְאִים לָזֶה בַּיָּמִים הָהֵם בַּלָּשׁוֹן שֶׁל הַבַּלֶּשֶׁת, וְזֶה רוֹצֶה לוֹמַר כִּי הָרְצוּעוֹת וְהַכְּבָלִים חָתְכוּ בְּוַדַּאי אֶת בְּשָׂרוֹ. וְיֵשׁ לְהוֹסִיף, כִּי אוֹתוֹ דָבָר נַעֲשָׂה מֵעֵין מָסֹרֶת קְבוּעָה בְּכָל בָּתֵּי־הַכֶּלֶא לְאַסִּירִים וּלְעוֹבְדַי עֲבוֹדַת פֶּרֶךְ, וּבִזְכוּתָהּ מִתְקַיְּמוֹת שַׁלְשְׁלוֹת הַכְּפִיתָה גַּם בְּקֶרֶב עַמֵּנוּ הָאָמוּן עַל תַּרְבּוּת וְעַל רֹךְ וְעַל מִדּוֹת אֱנוֹשִׁיּוֹת – וְאֵין לִשְׁכֹּחַ גַּם אֶת הַבַּנְיוֹ וְאֶת הַגִּלְיוֹטִינָה.

קְוָזִימוֹדוֹ הִנִּיחַ לָהֶם שֶׁיּוֹלִיכוּהוּ וְיִדְחָפוּהוּ, שֶׁיְּטַלְטְלוּהוּ וְיַכְרִיחוּהוּ לָשֶׁבֶת, שֶׁיִּכְפְּתוּ אוֹתוֹ וְיָסִירוּ מֵעָלָיו אֶת הַכְּבָלִים. הַכָּרַת פָּנָיו לֹא עָנְתָה בּוֹ מְאוּמָה, חוּץ מֵהִשְׁתּוֹמְמוּת שֶׁל פֶּרֶא אוֹ שׁוֹטֶה. כֻּלָּם יָדְעוּ כִּי הוּא חֵרֵשׁ; וְאֶפְשָׁר הָיָה לֵאמֹר עָלָיו, כִּי הוּא גַם עִוֵּר בְּעֵינָיו.

הוֹשִׁיבוּהוּ עַל בִּרְכָּיו עַל גַּב לוּחַ הָעֵץ הֶעָגֹל: הוּא נִכְנַע לְכָךְ. הִפְשִׁילוּ אֶת כֻּתָּנְתּוֹ וְאֶת חֻלְצָתוֹ עַד לְמָתְנָיו: הוּא לֹא הִתְנַגֵּד לְכָךְ, כָּפְתוּ אוֹתוֹ שׁוּב בִּרְצוּעוֹת וּבִכְבָלִים: הוּא הִנִּיחַ לָהֶם שֶׁיְּחַזְּקוּ אַבְזֵם וְקֶשֶׁר. רַק לִפְרָקִים נָשַׁם וְנָשַׁף בְּקוֹל גָּדוֹל, כְּאוֹתוֹ עֵגֶל שֶׁרֹאשׁוֹ מְשֻׁרְבָּב לְאָחוֹר וּמִתְנוֹדֵד עַל שְׂפַת הַקָּרוֹן שֶׁל הַקַּצָּב.

“שׁוֹטֶה שֶׁכְּמוֹתוֹ,” אָמַר יַ’ן פְרוֹלוֹ דֶה־מוֹלֶן אֶל יְדִידוֹ רוֹבֶּן פּוּסְפֶּן (שֶׁהֲרֵי מוּבָן מֵאֵלָיו, כִּי שְׁנֵי הַסְּטוּדֶנְטִים הָלְכוּ אַחֲרֵי הַחוֹטֵא הַמִּסְכֵּן), “הוּא לֹא חָשׁ וְלֹא מַרְגִּישׁ יוֹתֵר מֵאוֹתָהּ חִפּוּשִׁית הַכְּלוּאָה בְּתוֹךְ הַקֻּפְסָה.”

הָרוֹאִים צָחֲקוּ כְּמִשְׁתּוֹלְלִים בְּשָׁעָה שֶׁנֶּחְשְׂפוּ לְעֵינֵיהֶם חֲטוֹטַרְתּוֹ וְלוּחַ חָזֵהוּ, הַדּוֹמֶה לַחֲזֵה הַגָּמָל, וּכְתֵפָיו הַבְּצוּקוֹת וְהַשְּׂעִירוֹת. וּבְעֵת שֶׁנִּמְשְׁכָה הוֹלְלוּת זוֹ יָצָא בֶּן־אָדָם אֶחָד, נְמוּךְ קוֹמָה וּרְחַב כְּתֵפַיִם, שֶׁהָיָה לָבוּשׁ מַדִּים כְּאֶחָד מִפְּקִידֵי הָעִיר, וְעָלָה עַל הָרְחָבָה וְנִתְיַצֵּב לְיַד הַחוֹטֵא הַמִּסְכֵּן. לֹא עָבְרוּ רְגָעִים מְעַטִּים וְכָל הַקָּהָל נָשָׂא אֶת שְׁמוֹ עַל שְׂפָתָיִם. זֶה הָיָה מָרָן פְּיֶרַה טוֹרְטְרוּ, הַפָּקִיד הַמֻּשְׁבָּע הַמְמֻנֶּה עַל הַסִּגּוּפִים בְּשַׁטְלֶה.

קֹדֶם כֹּל הֶעֱמִיד בְּאַחַת הַפִּנּוֹת עַל עַמּוּד הַקָּלוֹן שָׁעוֹן שֶׁל חוֹל שֶׁנַּרְתִּיקוֹ הָעֶלְיוֹן הָיָה מָלֵא גַּרְגְּרֵי חוֹל גַּסִּים הַנִּגָּרִים וְהוֹלְכִים אֶל הַנַּרְתִּיק הַתַּחְתּוֹן; אַחֲרֵי כֵן פָּשַׁט אֶת מְעִילוֹ הָעֶלְיוֹן וְנָטַל לְיָדוֹ הַיְמָנִית מַגְלֵב קָטֹן, שֶׁהָיָה עָשׂוּי רְצוּעוֹת אֲרֻכּוֹת שֶׁל עוֹר לָבָן וְנוֹצֵץ, וְהָרְצוּעוֹת הַלָּלוּ, קְלוּעוֹת וּזְרוּעוֹת קְשָׁרִים, הֲמוֹן וָוֵי מַתֶּכֶת לָהֶן לְכָל אָרְכָּן. מִתּוֹךְ תְּנוּעָה מְרֻשֶּׁלֶת שִׁרְבֵּב בְּיָדוֹ הַשְּׂמָאלִית אֶת הַכֻּתֹּנֶת מֵעַל זְרוֹעוֹ הַיְמָנִית וּגְלָלָהּ עַד לִמְרוֹם כְּתֵפוֹ.

אוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא יַ’ן פְרוֹלוֹ, לְאַחַר שֶׁהֵרִים רֹאשׁוֹ מֵעַל כָּל הָעוֹמְדִים סְבִיבוֹ (לְתַכְלִית זוֹ טִפֵּס וְעָלָה עַל שִׁכְמוֹ שֶׁל רוֹבֶּן פּוּסְפֶּן): “בּוֹאוּ וּרְאוּ, אֲדוֹנַי וּגְבִירוֹתַי! רְאוּ כֵּיצַד מַלְקִים כַּהֲלָכָה אֶת שׁוֹמֵר הַפַּעֲמוֹנִים אֲשֶׁר לְאָחִי הַכֹּהֵן, אֶת מָרָן קְוָזִימוֹדוֹ, הַשּׁוֹטֶה בַּעַל הַדְּמוּת הַמֻּפְלָאָה אֲשֶׁר חֲטוֹטֶרֶת לוֹ כְּרֹאשׁ שֶׁל צְרִיחַ וְרַגְלַיִם לוֹ כְּעַמּוּדִים עֲקֻמִּים!”

הֶהָמוֹן נָתַן אֶת קוֹלוֹ בִּצְחוֹק, וְהַיְלָדִים וְהַנְּעָרוֹת הַצְּעִירוֹת לְיָמִים צָחֲקוּ בְּיוֹתֵר.

לְבַסּוֹף רָקַע הַפָּקִיד הַמַּלְקֶה בְּרַגְלוֹ. הָאוֹפַן הִתְחִיל מִסְתּוֹבֵב. קְוָזִימוֹדוֹ הַכָּפוּת הִתְנוֹדֵד. הַתִּמָּהוֹן, שֶׁנִּסְתַּמֵּן בְּפָנָיו הַמְּכֹעָרִים, עוֹרֵר אֶת הָרוֹאִים לִצְחוֹק מִשְׁנֶה. וּפִתְאֹם, בָּרֶגַע שֶׁהַגַּלְגַּל הַסּוֹבֵב הֶעֱבִיר לִפְנֵי מָרָן פְּיֶרַה אֶת גַּבּוֹ הַנִּשָּׂא שֶׁל קְוָזִימוֹדוֹ, הֵרִים מָרָן פְּיֶרַה אֶת יָדוֹ; הָרְצוּעוֹת הַדַּקּוֹת הִשְׁמִיעוּ בָּאֲוִיר קוֹל שְׁרִיקָה חַדָּה, כַּאֲגֻדָּה שֶׁל עַכְנָאִים, וְיָרְדוּ בְּכֹחַ גָּדוֹל עַל גַּבּוֹ שֶׁל הָאֻמְלָל.

קְוָזִימוֹדוֹ נִזְדַּעְזַע, כְּאִלּוּ הֵקִיץ פִּתְאֹם מִשְּׁנָתוֹ. עַכְשָׁו נִתְחַוֵּר לוֹ הַדָּבָר. הוּא הִתְחִיל מִתְפַּתֵּל בִּכְבָלָיו; רֶטֶט עַז, פְּרִי תִּמָּהוֹן וּכְאֵב, חָלַף בִּשְׁרִירֵי פָּנָיו, אֲבָל הוּא לֹא הִשְׁמִיעַ אַף קוֹל אֲנָחָה. רַק אֶת רֹאשׁוֹ הִטָּה לִצְדָדִין, לְיָמִין וְלִשְׂמֹאל, וְהָיָה מוֹלִיךְ אוֹתוֹ הֵנָּה וָהֵנָּה כְּאוֹתוֹ פַּר שֶׁזְּבוּב הַבָּקָר עָקַץ לוֹ בִּירֵכוֹ.

אַחֲרֵי הַמַּלְקָה הָרִאשׁוֹנָה נִחֲתָה בִּבְשָׂרוֹ מַלְקָה שְׁנִיָּה, אַחֲרֶיהָ שְׁלִישִׁית וּרְבִיעִית, וְכֵן הָלְאָה. הָאוֹפַן הִסְתּוֹבֵב וְגֶשֶׁם הַמַּלְקוֹת יָרַד בְּלִי הֶרֶף. מִיָּד הִתְחִיל הַדָּם נוֹזֵל וְהוֹלֵךְ, זָרַם מִן הַחַבּוּרוֹת עַל פְּנֵי כְּתֵפָיו הַשְּׁחוֹרוֹת שֶׁל הַגִּבֵּן וְהָיָה נִתָּז טִפּוֹת טִפּוֹת עַל פְּנֵי הֶהָמוֹן בְּכָל פַּעַם שֶׁהָרְצוּעוֹת חָצוּ בְּרַעַשׁ אֶת הָאֲוִיר.

קְוָזִימוֹדוֹ – כָּךְ נִרְאֶה הָיָה, לְכָל הַפָּחוֹת – חָזַר אֶל שַׁלְוַת נַפְשׁוֹ הָרְגִילָה. מִתְּחִלָּה נִסָּה לְאַט בַּסֵּתֶר לְנַתֵּק אֶת כְּבָלָיו, בְּלִי שֶׁאִמֵּץ בְּיוֹתֵר אֶת כֹּחוֹתָיו לְעֵינֵי הָרוֹאִים. רַק עֵינָיו לָהֲטוּ, שְׁרִירָיו נַעֲשׂוּ דְרוּכִים, אֲבָרָיו נִתְכַּוְּצוּ וְהָרְצוּעוֹת וְהַכְּבָלִים נִתְמַתְּחוּ. הִתְאַמְּצוּתוֹ הָיְתָה גְדוֹלָה וַעֲצוּמָה, מֵעֵין הִתְאַמְּצוּת שֶׁל יֵאוּשׁ; וְאוּלָם מַכְשִׁירֵי הַסִּגּוּף הַמְנֻסִּים שֶׁל בֵּית הַמִּשְׁפָּט עָמְדוּ בִּפְנֵי הִתְאַמְּצוּת זוֹ. הֵם הִתְמַתְּחוּ בְּקוֹל שֶׁאוֹן, אֲבָל עָמְדוּ בִּשְׁלֵמוּתָם. קְוָזִימוֹדוֹ כָּרַע תַּחְתָּיו עָיֵף וְיָגֵעַ. פָּנָיו לֹא הָיוּ עוֹד כִּפְנֵי אָדָם נִדְהָם, אֶלָּא הִבִּיעוּ מְרִירוּת וְרִפְיוֹן רוּחַ. הוּא סָגַר אֶת עֵינוֹ הַיְחִידָה, הוֹרִיד אֶת רֹאשׁוֹ עַל חָזֵהוּ וְהָיָה כְּמֵת. מֵרֶגַע זֶה וְאֵילָךְ פָּסְקוּ אֲבָרָיו מֵהִתְנוֹעֵעַ. שׁוּם דָּבָר לֹא הוֹצִיא אוֹתוֹ עוֹד מִקִּפְאוֹנוֹ. לֹא הַדָּם שֶׁזָּרַם בְּלִי הֶפְסֵק וְהַמַּלְקוֹת שֶׁנִּחֲתוּ בִּבְשָׂרוֹ בְּיֶתֶר עֹז, לֹא חֲמַת הַמַּלְקֶה, שֶׁהִתְלַהֵב מִתּוֹךְ מַעֲשֵׂה יָדָיו וְנַעֲשָׂה שִׁכּוֹר מִמְּלֶאכֶת הַהַצְלָפָה, וְלֹא הֶמְיָתָן שֶׁל רְצוּעוֹת הַמַּגְלֵב הָאֲיֻמּוֹת שֶׁחָתְכוּ עַכְשָׁו בְּכֹחַ נוֹסָף וְשָׁרְקוּ בְּיֶתֶר עֹז מֵאֲשֶׁר כַּנְפֵי חֲרָקִים.

וְהִנֵּה פָּקִיד אֶחָד מִפְּקִידוּת שַׁטְלֶה, שֶׁהָיָה לָבוּשׁ שְׁחוֹרִים וְשֶׁהָה כָּל הַזְּמָן עַל סוּסוֹ הַשָּׁחוֹר לְיַד הַסֻּלָּם, נָטָה לְבַסּוֹף אֶת מַקְלוֹ הֶעָשׂוּי עֵץ הָבְנִים וְהִצְבִּיעַ עַל שְׁעוֹן הַחוֹל. הַתַּלְיָן הִפְסִיק אֶת מְלַאכְתּוֹ. הָאוֹפַן נֶעֱצַר. עֵינוֹ שֶׁל קְוָזִימוֹדוֹ נִפְתְּחָה שׁוּב בַּלָּאט.

סֵדֶר הַמַּלְקוֹת נִגְמַר. שְׁנֵי עוֹזְרָיו שֶׁל שַׂר הַסִּגּוּפִים הַמֻּשְׁבָּע נִגְּבוּ אֶת גַּבּוֹ הַנּוֹזֵל דָּם שֶׁל הַנֶּעֱנָשׁ, מָרְחוּ לוֹ מִשְׁחָה שֶׁסָּתְמָה מִיָּד אֶת פִּי הַפְּצָעִים, וְעָטְפוּ אֶת גַּבּוֹ בְּמִין מִטְפַּחַת חוּמָה שֶׁלְּפִי צוּרָתָהּ הָיְתָה דוֹמָה לִגְלִימָה שֶׁל מִתְפַּלְּלִים. תּוֹךְ כְּדֵי כָּךְ שִׁרְבֵּב מָרָן פְּיֶרַה טוֹרְטְרוּ כְּלַפֵּי מַטָּה אֶת רְצוּעוֹת הַמַּגְלֵב הָאֲדֻמּוֹת, וְהַדָּם יָרַד מֵעֲלֵיהֶן נְטָפִים נְטָפִים לָאָרֶץ.

וְאוּלָם מְנָת חֶלְקוֹ שֶׁל קְוָזִימוֹדוֹ לֹא נִשְׁלְמָה עֲדָיִן. עַכְשָׁו נִטַּל עָלָיו לַעֲמֹד שָׁעָה תְּמִימָה אֶל עַמּוּד הַקָּלוֹן, כְּדֵי לָשֵׂאת אֶת תּוֹסֶפֶת הָעֹנֶשׁ אֲשֶׁר מָרָן פְלוֹרִיאַן הוֹסִיף בְּרֹב חָכְמָתוֹ עַל פְּסָק הַדִּין שֶׁיָּצָא מֵאֵת הָאָדוֹן רוֹבֶּר אֶסְטוּטְוִי; וְכָל זֶה כְּדֵי שֶׁיִּתְאַמֵּת פִּתְגַּם הֶחָכָם: “Surdus absurdus¹⁰³”

וְהִנֵּה הוּסַב שְׁעוֹן הַחוֹל לְצַד אַחֵר, הַגִּבֵּן נִשְׁאַר כָּפוּת עַל הָאוֹפַן וְלַמִּשְׁפָּט נִתַּן מְלֹא־סִפּוּק.

הֲמוֹן הָעָם – כָּךְ הָיָה בִּימֵי הַבֵּינַיִם בְּיִחוּד – מְקוֹמוֹ בַּחֶבְרָה הָאֱנוֹשִׁית הוּא כִּמְקוֹם הַיֶּלֶד בַּמִּשְׁפָּחָה. וְכָל זְמַן שֶׁהוּא שָׁרוּי בְּבַעֲרוּת־נְעוּרִים וְלֹא נִתְבַּגֵּר עֲדַיִן בַּמּוּבָן הָרוּחָנִי וְהַמּוּסָרִי, אֶפְשָׁר לֵאמֹר עָלָיו מַה שֶׁנֶּאֱמַר עַל הַיֶּלֶד:

כְּבָר אָמַרְנוּ לְמַעְלָה, כִּי קְוָזִימוֹדוֹ הָיָה שָׂנוּא עַל כָּל יוֹדְעָיו, וְלֹא סִבָּה אַחַת בִּלְבָד גָּרְמָה לְכָךְ. בְּכָל הֲמוֹן הָעָם הַזֶּה לֹא נִמְצָא אַף אִישׁ אֶחָד שֶׁלֹּא הָיָה תּוֹבֵעַ, אוֹ דִמָּה בְּלִבּוֹ כִּי הוּא תּוֹבֵעַ, חוֹב שֶׁל טִינָה מִקְּוָזִימוֹדוֹ. הַשִּׂמְחָה הִקִּיפָה אֶת כָּל הָעָם מִשֶּׁרָאוּ אוֹתוֹ עוֹלֶה עַל עַמּוּד הַקָּלוֹן; וּדְבַר הָעֹנֶשׁ אֲשֶׁר סָבַל, וּכְמוֹ כֵן מַצָּבוֹ הֶעָלוּב לְאַחַר הָעֹנֶשׁ, לֹא עוֹרְרוּ רַחֲמִים בְּלֵב הָרוֹאִים, אֶלָּא, לְהֵפֶךְ, הֵפִיחוּ בְּיֶתֶר עֹז אֶת הַשִּׂנְאָה בְּכָל הַלְּבָבוֹת, שֶׁכֵּן שִׂנְאָה זוֹ נוֹסְפָה עָלֶיהָ עַכְשָׁו שִׂמְחָה לָאֵיד.

וְלָכֵן לְאַחַר שֶׁהֲמוֹן הָעָם פִּיֵּס בִּלְבָבוֹ אֶת “רֶגֶשׁ הַצֶּדֶק הַנֶּעְלָב”, כְּפִי שֶׁאוֹמְרִים עוֹד כַּיּוֹם הַזֶּה בִּלְשׁוֹן הַלַּהַג שֶׁל הַמִּצְנָפוֹת הָרְבוּעוֹת¹⁰⁴, הִגִּיעַ הַתּוֹר לְנִקְמַת הַיְחִידִים וּלְכָל הֲמוֹן חֲלִיפוֹתֶיהָ. אַף כָּאן, כְּמוֹ בָּאוּלָם הַגָּדוֹל, הִשְׁתּוֹלְלוּ בְּיוֹתֵר הַנָּשִׁים. כָּל אַחַת מֵהֶן שָׁמְרָה לוֹ עֶבְרָה: הַלָּלוּ בִּשְׁבִיל רִשְׁעוּתוֹ הַלָּלוּ בִּשְׁבִיל כִּעוּרוֹ. וְהַנְּקוּבוֹת לָאַחֲרוֹנָה הִתְהוֹלְלוּ בְּיֶתֶר עֹז.

“אִי לְךָ, וָלָד שֶׁל הַשָּׂטָן!” קָרְאָה הָאֶחָת.

“רוֹכֵב־מַטְאֲטֵא שֶׁכְּמוֹתֶךָ!” צָעֲקָה הַשְּׁנִיָּה.

“פַּרְצוּף עָלוּב שֶׁבַּעֲלוּבִים,” נָהֲמָה הַשְּׁלִישִׁית, “וְכִי הָיִיתָ נִמְשָׁח לְאַפִּיפְיוֹר הַלֵּצִים אִלּוּ קָרָה הַדָּבָר הַיּוֹם וְלֹא אֶתְמוֹל!”

“גַּם זוֹ לְטוֹבָה,” הוֹסִיפָה זְקֵנָה אַחַת חֻלְיָה בְּשַׁלְשֶׁלֶת הַדִּבּוּרִים, “הַיּוֹם רָאִינוּ אֶת הַעֲוָיָתוֹ מֵעַל עַמּוּד הַקָּלוֹן, מָתַי נִזְכֶּה לִרְאוֹתָהּ מֵעַל הַתְּלִיָּה?”

“אִי לְךָ, שׁוֹמֵר פַּעֲמוֹנִים אָרוּר, מָתַי יַחְבְּשׁוּ לְרֹאשְׁךָ אֶת הַפַּעֲמוֹן הַגָּדוֹל וְיוֹרִידוּךָ לְבוֹר שָׁחַת?”

“וּבְכֵן בֶּן־שֵׁדִים זֶה הוּא הַמְּעוֹרֵר אֶת הַפַּעֲמוֹנִים לְצִלְצוּלֵי תְּפִלָּה?”

“רְאוּ נָא פַּרְצוּף זֶה הֶעָלוּל לִגְרֹם הַפָּלָה לְאִשָּׁה מְעֻבֶּרֶת יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר כָּל סַמֵּי רוֹקְחִים לְמִינֵיהֶם!”

וּשְׁנֵי הַסְּטוּדֶנְטִים, יַ’ן פְרוֹלוֹ וְרוֹבֶּן פּוּסְפֶן, שָׁרוּ בִּמְלֹא גְרוֹנָם אֶת הַפִּזְמוֹן הָעַתִּיק הַשָּׁגוּר בְּפִי הָעָם:

וּכְמָטָר יָרְדוּ עַל רֹאשׁ קְוָזִימוֹדוֹ כָּל מִינֵי גִדּוּפִים, וּמִכָּל עֵבֵר עָפוּ אֵלָיו קְרִיאוֹת קַלָּסָה, קְלָלוֹת, צְחוֹק וַאֲבָנִים.

קְוָזִימוֹדוֹ הָיָה חֵרֵשׁ, אֲבָל עֵינוֹ הֵיטִיבָה לִרְאוֹת; וְזַעַם הֶהָמוֹן נִסְתַּמֵּן בְּהַבָּעַת פַּרְצוּפִים לֹא פָּחוֹת מֵאֲשֶׁר בִּקְרִיאוֹת דְּבָרִים. וְחוּץ מִזֶּה הִנֵּה הָאֲבָנִים שֶׁנִּזְרְקוּ בּוֹ הִגִּידוּ לוֹ אֶת דְּבַר הַצְּחוֹק הַמִּשְׁתּוֹלֵל מִסְּבִיבוֹ.

בָּרִאשׁוֹנָה הֶחֱזִיק מַעֲמָד. אֲבָל לְבַסּוֹף פָּקְעָה סַבְלָנוּתוֹ, שֶׁלֹּא זָעָה מִמְּקוֹמָהּ גַּם בִּשְׁעַת הַצְלְפוֹתָיו שֶׁל שַׂר הַמַּלְקוֹת, וּבְשָׂרוֹ נֶחְשַׂף לְכָל עֲקִיצוֹתֵיהֶם שֶׁל בְּנֵי הָרֶמֶשׂ הָאֵלֶּה. הַפַּר יְלִיד אַסְטוֹרִיָּה, שֶׁלֹּא רָגַז כִּמְעַט לִפְגִיעוֹתָיו שֶׁל כִּידוֹן הַפָּרָשׁ, לָבַשׁ חֵמוֹת בְּשֶׁל הַכְּלָבִים.

מִתְּחִלָּה הֵעִיף לְאִטּוֹ עַל פְּנֵי הֶהָמוֹן מֶבָּט שֶׁכֻּלּוֹ אִיּוּם. וְאוּלָם כֵּיוָן שֶׁהוּא עַצְמוֹ הָיָה כָּפוּת, לֹא עָצַר מֶבָּטוֹ כֹּחַ לְגָרֵשׁ אֶת הַזְּבוּבִים הַמּוֹצְצִים אֶת דַּם פְּצָעָיו. מִיָּד הִתְחִיל חוֹרֵג מִתּוֹךְ כְּבָלָיו, וּלְפִרְכּוּסָיו הָעֲצוּמִים הָיָה הָאוֹפַן הָעַתִּיק לְיָמִים מַרְעִיד וּמַשְׁמִיעַ קוֹל נֵפֶץ. וְאוּלָם לְרֶגֶל זֶה נִתְרַבּוּ עוֹד יוֹתֵר דִּבְרֵי הַלִּגְלוּג וּקְרִיאוֹת הַקַּלָּסָה.

הָאֻמְלָל, שֶׁהָיָה כָּפוּת כְּחַיַּת הַיַּעַר וְלֹא יָכֹל לְנַתֵּק מֵעָלָיו אֶת כְּבָלָיו, שָׁב אֶל מְנוּחָתוֹ; רַק לִפְרָקִים בָּקְעָה מִמַּעֲמַקֵּי לְבָבוֹ אֲנָחָה רַבַּת זָעַם. פַּרְצוּף זֶה לֹא הִבִּיעַ בּוּשָׁה, לֹא נִתְכַּסָּה בְּאַדְמוּמִית שֶׁל קֶצֶף. הוּא הָיָה יוֹתֵר מִדַּי רָחוֹק מִמַּצַּב הַחֶבְרָה הָאֱנוֹשִׁית וְקָרוֹב מִדַּי אֶל הַטֶּבַע, וְלֹא יָדַע מַה פֵּרוּשָׁהּ שֶׁל בּוּשָׁה. וְאַף גַּם זֹאת, הַאִם חֹסֶר רֶגֶשׁ הַכָּבוֹד מַעֲלֶה אוֹ מוֹרִיד בְּמַצָּב שֶׁל כִּעוּר כָּזֶה? וְאוּלָם הַקֶּצֶף וְהַשִּׂנְאָה וְהַיֵּאוּשׁ הוֹסִיפוּ לְהַקְדִּיר אֶת הַפַּרְצוּף הַמְכֹעָר הַזֶּה בָּעֲנָנָה אֲשֶׁר הָלְכָה הָלֹךְ וְזָעֹם וַאֲשֶׁר אִשָּׁהּ הַמִּתְלַקַּחַת יוֹתֵר וְיוֹתֵר הִתְמַלְּטָה בִּבְרָקִים לְאֵין מִסְפָּר דֶּרֶךְ עֵין הַצִּקְלוֹףּ.

וְאוּלָם הָעֲנָנָה לָבְשָׁה פִּתְאֹם אוֹר בְּעֵת שֶׁכֹּמֶר בָּא בִּרְכִיבָה עַל פֶּרֶד וְחָצָה אֶת הֶהָמוֹן. מִסְכֵּן זֶה פָּנָיו נִתְבַּהֲרוּ מִדֵּי רְאוֹתוֹ מֵרָחוֹק אֶת הַפֶּרֶד וְאֶת הַכֹּהֵן. בִּמְקוֹם עֲוִית הַקֶּצֶף נָחָה עַכְשָׁו עַל פָּנָיו בַּת־צְחוֹק פִּלְאִית, הָאוֹמֶרֶת כֻּלָּהּ חֶסֶד וַעֲנָוָה וָרֹךְ. וּכְכֹל אֲשֶׁר הִתְקָרֵב הַכֹּהֵן כֵּן הוֹסִיפָה בַּת־צְחוֹק זוֹ לְהִשְׁתַּפֵּךְ בְּגָלוּי וְלִסְפֹּג אוֹר וּנְדִיבוֹת לֵב. דּוֹמֶה הָיָה, כִּי הָאֻמְלָל מְקַדֵּם בִּבְרָכָה אֶת פְּנֵי מַצִּילוֹ. וְאֵלֶם בָּרֶגַע שֶׁהַפֶּרֶד נִתְקָרֵב אֶל עַמּוּד הַקָּלוֹן וְרוֹכְבוֹ הָיָה יָכֹל לְהַכִּיר אֶת הַנֶּעֱנָשׁ – הִשְׁפִּיל הַכֹּהֵן אֶת מֶבָּטוֹ, הָפַךְ פִּתְאֹם אֶת פָּנָיו לָשׁוּב וְהֵרִיץ אֶת פִּרְדּוֹ כְּמִי שֶׁנֶּחְפָּז לְהִפָּטֵר מִתְּבִיעוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן פְּחִיתוּת כָּבוֹד, אוֹ כְּמִי שֶׁמּוֹנֵעַ אֶת עַצְמוֹ מִפְּגֹשׁ אִישׁ מִסְכֵּן וּמִהְיוֹת מֻכָּר עַל יָדוֹ בְּמַצָּב עָלוּב כָּזֶה.

אוֹתוֹ כֹּמֶר הָיָה הַכֹּהֵן דּוֹם קְלוֹד פְרוֹלוֹ.

וְשׁוּב יָרְדָה הָעֲנָנָה הַקּוֹדֶרֶת עַל מִצְחוֹ שֶׁל קְוָזִימוֹדוֹ. בְּמֶשֶׁךְ אֵיזֶה זְמָן עוֹד נִתְעָרְבָה בְּקַדְרוּת פָּנָיו גַּם בַּת־צְחוֹק; וְאוּלָם בַּת־צְחוֹק זוֹ לֹא הִבִּיעָה אֶלָּא מְרִירוּת וְרִפְיוֹן־לֵב וְעֶצֶב לְאֵין סוֹף.

הַזְּמָן נִמְשַׁךְ וְהָלַךְ. זֶה כְּשָׁעָה וָחֵצִי, לְכָל הַפָּחוֹת, עָמַד כָּאן מֻכֵּה פְּצָעִים, מְעֻנֶּה, נָתוּן לְבוּז וְנִרְגָּם כִּמְעַט בַּאֲבָנִים.

וּפִתְאֹם הִתְנוֹדֵד שׁוּב בְּתוֹךְ כְּבָלָיו; וְהוּא הִפְסִיק אֶת שְׁתִיקָתוֹ הָעַקְשָׁנִית וּמִתּוֹךְ יֵאוּשׁ־מִשְׁנֶה, עַד כְּדֵי לְהַרְעִיד אֶת כָּל הַבִּנְיָן אֲשֶׁר מִתַּחְתָּיו, נָתַן אֶת קוֹלוֹ בְּצַעֲקַת זַעַם שֶׁדָּמְתָה לִנְבִיחָה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לִקְרִיאַת אָדָם וְשֶׁעָלְתָה וְגָבְרָה עַל צַעֲקוֹת הַבּוּז שֶׁל הֶהָמוֹן: “מַיִם!”

צַעֲקַת חֵלֵכָה זוֹ לֹא עוֹרְרָה אַף קֻרְטוֹב רַחֲמִים בַּלְּבָבוֹת, אֶלָּא הוֹסִיפָה תַּעֲנוּג־מִשְׁנֶה לְהָמוֹן חָבִיב זֶה מִבְּנֵי פָּרִיס שֶׁעָמַד לְרַגְלֵי הַסֻּלָּם וְשֶׁלֹּא הָיָה כִּמְעַט, עַל צַד הָאֱמֶת, פָּחוֹת אַכְזָרִי וּשְׁטוּף בַּהֲמִיּוּת מֵאֲשֶׁר הַקַּבְּצָנִים הַלָּלוּ, הַיְּדוּעִים כְּבָר לַקּוֹרֵא, שֶׁלֹּא הָיוּ בְּעֶצֶם אֶלָּא אֲסַפְסוּף פָּרִיסִי, נְחוּתֵי הַדַּרְגָּה הָאַחֲרוֹנָה. אִישׁ מִן הָעוֹמְדִים מִסָּבִיב לֹא נַעֲנָה לְקוֹל הָאֻמְלָל, חוּץ מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר לָעֲגוּ לְצִמְאוֹנוֹ. אָמְנָם בְּרֶגַע זֶה עָלוּל הָיָה קְוָזִימוֹדוֹ לְעוֹרֵר תִּעוּב וְשִׁמָּמוֹן בִּמְקוֹם רַחֲמִים – בִּגְלַל פָּנָיו הָאֲדֻמִּים כְּאַרְגָּמָן וּשְׁטוּפִים בְּזֵעָה, מֶבָּטָיו הַנְּבוּכִים, פִּיו הַמַּעֲלֶה קֶצֶף מֵרֹב זַעַם וּכְאֵב וּלְשׁוֹנוֹ הַמְשֻׁרְבֶּבֶת לְמֶחֱצָה הַחוּצָה. וְיֵשׁ עוֹד לְהוֹסִיף, כִּי אִלּוּ נִמְצְאָה בְּתוֹךְ הֶהָמוֹן נֶפֶשׁ רַחֲמָנִית אַחַת, אִישׁ אוֹ אִשָּׁה, שֶׁיִּצְרָהּ הַטּוֹב הָיָה מְפַתֶּה אוֹתָהּ לְהַגִּישׁ לַיְצוּר הַמִּסְכֵּן כּוֹס מַיִם, – גַּם אָז, אֲנִי אוֹמֵר, הָיְתָה נֶפֶשׁ רַחֲמָנִית זוֹ נִמְנַעַת מֵעֲשׂוֹת אֶת מַעֲשֵׂה הַטּוֹב בִּשְׁבִיל הַבּוּז וְהַבֹּשֶׁת הַצְּמוּדִים אֶל עַמּוּד הַקָּלוֹן.

עָבְרוּ רְגָעִים אֲחָדִים וּקְוָזִימוֹדוֹ הֵעִיף אֶת מֶבָּטוֹ עַל פְּנֵי הֶהָמוֹן וְחָזַר עַל קְרִיאָתוֹ כְּשֶׁהוּא מִתְחַנֵּן עוֹד יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר קֹדֶם: “מָיִם!”

“הֵא לְךָ מַיִם לִשְׁתִיָּה!” קָרָא רוֹבֶּן פּוּסְפֶּן וְהִשְׁלִיךְ בְּפָנָיו סְפוֹג שֶׁהֵרִים מִתּוֹךְ הַמַּדְמֵנָה. “הֵא לְךָ, מְנֻוָּל חֵרֵשׁ אָזְנַיִם, הִנֵּה הֲשִׁיבוֹתִי לְךָ אֶת גְּמוּלֶךָ.”

אִשָּׁה אַחַת זָרְקָה אֶבֶן בְּרֹאשׁוֹ: “מִכָּאן וּלְהַבָּא תֵּדַע שֶׁאֵין לְהַפְרִיעַ בַּלֵּילוֹת אֶת הַבְּרִיּוֹת עַל יְדֵי צְעָקוֹת תְּפֵלוֹת.”

“שְׁמָעֵנִי, בַּחוּרִי!” נָהַם אִישׁ אֶחָד נְכֵה אֲבָרִים שֶׁהֵרִים אֶת הַקַּב שֶׁלּוֹ וְהִתְאַמֵּץ לִפְגֹעַ בִּקְוָזִימוֹדוֹ, “הֲתוֹסִיף לִשְׁלֹחַ בָּנוּ אֶת כְּשָׁפֶיךָ מִמְּרוֹם הַמִּגְדָּלִים שֶׁל נוֹטְר־דַּם?”

“הֵא לְךָ לֶפֶס וּשְׁתֵה מִתּוֹכוֹ!” פָּתַח אִישׁ אַחֵר וְהִשְׁלִיךְ כַּד שָׁבוּר בְּחָזֵהוּ שֶׁל קְוָזִימוֹדוֹ. “אַתָּה הֲסִבּוֹתָ לִי אֶת הָרָעָה כִּי עָבַרְתָּ עַל יַד אִשְׁתִּי וְהִיא יָלְדָה לִי יֶלֶד בַּעַל שְׁנֵי רָאשִׁים!”

“וְהַחֲתוּלָה שֶׁלִּי יָלְדָה גּוּר חֲתוּלִים בֶּן שֵׁשׁ רַגְלָיִם!” נָהֲמָה זְקֵנָה אֶחָת.

“מָיִם!” קָרָא קְוָזִימוֹדוֹ בַּשְּׁלִישִׁית כְּשֶׁהוּא נוֹשֵׁם וְשׁוֹאֵף בִּכְבֵדוּת.

בְּרֶגַע זֶה רָאָה קְוָזִימוֹדוֹ, כִּי נֵד הָרוֹאִים נֶחֱצָה לִשְׁנָיִם. מִתּוֹךְ הֶהָמוֹן יָצְאָה נַעֲרָה צְעִירָה לְיָמִים לְבוּשָׁה תִּלְבֹּשֶׁת מוּזָרָה. הִיא הוֹלִיכָה אַחֲרֶיהָ עֵז קְטַנָּה וּצְחוֹרָה שֶׁקַּרְנֶיהָ מֻזְהָבוֹת וְנָשְׂאָה בְּיָדָהּ תֹּף מִתֻּפֵּי הַבַּסְקִים.

עֵינוֹ שֶׁל קְוָזִימוֹדוֹ יָרְתָה רְשָׁפִים. זֹאת הָיְתָה הַצּוֹעֲנִית אֲשֶׁר רָצָה אֶמֶשׁ לִגְנֹב: מַעֲשֵׂה גְנוּת – דָּבָר זֶה נִקְבַּע בְּלִבּוֹ מִתּוֹךְ הַרְגָּשָׁה לֹא־בְּרוּרָה – שֶׁעָלָיו הוּא נֶעֱנַשׁ עַכְשָׁו; אִם כִּי זֶה לֹא הִתְאִים כְּלָל לַמְּצִיאוּת, שֶׁכֵּן כָּל הָעֹנֶשׁ לֹא בָּא עַל קְוָזִימוֹדוֹ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהָיָה חֵרֵשׁ וְנָדוֹן עַל יְדֵי חֵרֵשׁ. הוּא לֹא פִּקְפֵּק כְּלָל בַּדָּבָר כִּי זוֹ הִתְקָרְבָה אֵלָיו כְּדֵי לָקַחַת נָקָם מִמֶּנּוּ וְלִפְגֹעַ בּוֹ כְּשֵׁם שֶׁפָּגְעוּ בּוֹ אֲחֵרִים.

וְהוּא אָמְנָם רָאָה כִּי הִיא עוֹלָה מִתּוֹךְ חִפָּזוֹן בַּמַּדְרֵגוֹת. קֶצֶף וְכַעַס שָׂמוּ מַחֲנָק לִגְרוֹנוֹ. אִלּוּ יָכֹל הָיָה מְפוֹצֵץ בְּרֶגַע זֶה אֶת עַמּוּד הַקָּלוֹן; אִלּוּ יָכֹל לְהַחֲרִיב בִּבְרַק עֵינוֹ כִּי אָז הָיָה שָׂם אֶת הַצּוֹעֲנִית עָפָר וָאֵפֶר בְּטֶרֶם שֶׁהִיא תַּגִּיעַ אֶל הָרְחָבָה.

הִיא הָלְכָה וְהִתְקָרְבָה בִּדְמָמָה אֶל קְוָזִימוֹדוֹ, שֶׁהִתְנוֹדֵד לְלֹא הוֹעִיל בִּרְצוֹתוֹ לְהִסְתַּלֵּק מִפָּנֶיהָ, הוֹצִיאָה מִמַּחֲבוֹא הַחֲגוֹרָה כַּד שֶׁל דְּלַעַת וְהִגִּישָׁה אוֹתוֹ בַּלָּאט אֶל שְׂפָתָיו הַיְבֵשׁוֹת שֶׁל הָאֻמְלָל. בְּרֶגַע זֶה יָרַד מֵעֵינוֹ הַנִּחָרָה וְהַלּוֹהֶטֶת נֵטֶף דִּמְעָה גָדוֹל, שֶׁהִתְגַּלְגֵּל לְאִטּוֹ עַל פָּנָיו הַמְּכֹעָרִים וְהַמְטֹרָפִים מִיֵּאוּשׁ. יִתָּכֵן שֶׁזֹּאת הָיְתָה הַדִּמְעָה הָרִאשׁוֹנָה בְּכָל יְמֵי חַיָּיו שֶׁל הָאֻמְלָל הַזֶּה.

מִתּוֹךְ כָּךְ הִסִּיחַ אֶת דַּעְתּוֹ מִן הַשְּׁתִיָּה. הַצּוֹעֲנִית הֶעֶלְתָה הַעֲוָיָה עַל פָּנֶיהָ, וּמִדֵּי הִצְטַחֲקָהּ הִגִּישָׁה אֶת צַוַּאר הַבַּקְבּוּק אֶל פִּיו הַמָּלֵא שִׁנַּיִם עֲצוּמוֹת. קְוָזִימוֹדוֹ הִתְחִיל לוֹגֵם לְגִימוֹת גְּדוֹלוֹת. הוּא הָיָה צְחֵה־צָמָא.

וּכְשֶׁגָּמַר לִשְׁתּוֹת מָתַח אֶת שְׂפָתָיו: אֵין זֹאת כִּי אִם רָצָה לְנַשֵּׁק אֶת הַיָּד הַנָּאָה שֶׁהִגִּישָׁה לוֹ עֶזְרָה. וְאוּלָם הַנַּעֲרָה הַצְּעִירָה, שֶׁאוּלַי נוֹטָה הָיְתָה לְחַשְׁדָנוּת, כֵּיוָן שֶׁזָּכְרָה עֲדַיִן אֶת מְאֹרָע הֶחָמָס שֶׁל הַלַּיְלָה הֶעָבָר, הֵשִׁיבָה בְּחִפָּזוֹן אֶת יָדָהּ בִּתְנוּעָה שֶׁל פַּחַד, כְּאוֹתוֹ יֶלֶד הַנִּרְתָּע לְאָחוֹר מִפְּנֵי חַיָּה נוֹשֶׁכֶת.

וְאָז שָׁלַח בָּהּ הַחֵרֵשׁ הַמִּסְכֵּן מֶבָּט מָלֵא תּוֹכֵחָה וְעֶצֶב לְאֵין סוֹף.

מִכָּל מָקוֹם נוֹגֵעַ עַד הַלֵּב הָיָה הַמַּחֲזֶה בְּשָׁעָה שֶׁהַנַּעֲרָה, הַמְּפִיקָה רַעֲנַנּוּת וְטֹהַר וָחֵן וְהִיא גַּם רְפַת־כֹּחַ בִּמְאֹד מְאֹד, בָּאָה בְּלֵב נִכְמָר כְּדֵי לַעֲזֹר לְאֶחָד מְרֻשָּׁע וּמְכֹעָר הַנִּמְצָא בְּצָרָה גְדוֹלָה. עַל עַמּוּד הַקָּלוֹן נִרְאָה הַמַּחֲזֶה כְּמָלֵא רוֹמְמוּת.

גַּם הֶהָמוֹן הִתְלַהֵב לְמַרְאֵה הַחִזָּיוֹן הַזֶּה וְהִתְחִיל מוֹחֵא כַּפַּיִם מִתּוֹךְ קְרִיאוֹת: “הֶאָח! הֵידָד!”

תּוֹךְ כְּדֵי רֶגַע זֶה מַמָּשׁ הִבְחִינָה הַנְּזִירָה, דֶּרֶךְ הָאֶשְׁנָב אֲשֶׁר לְתָא מוֹשָׁבָהּ, בַּצּוֹעֲנִית הַנִּצֶּבֶת עַל עַמּוּד הַקָּלוֹן, וְשָׁלְחָה כְּנֶגְדָּהּ אֶת הַקְּלָלָה הָאֲיֻמָּה: “אֲרוּרָה אַתְּ, בַּת מִצְרַיִם! אֲרוּרָה! אֲרוּרָה!”

ה. מַה שֶׁאֵרַע לָהּ בְּסוֹפָהּ לְעוּגַת הַתִּירָס

אֶסְמֶרַלְדָּה הֶחֱזִירָה וְיָרְדָה בְּרַגְלֶיהָ הַכּוֹשְׁלוֹת מֵעַל עַמּוּד הַקָּלוֹן. וְקוֹלָהּ שֶׁל הַנְּזִירָה הָיָה רוֹדֵף וְהוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ: “רְדִי לָאָרֶץ! רְדִי לָאָרֶץ! בַּת גַּנָּבִים מִצְרִית! יָבוֹא יוֹם וְתַעֲלִי לְכָאן!”

“הַנְּזִירָה שֶׁלָּנוּ רְגִילָה לִשְׁטֻיּוֹת כָּאֵלֶּה!” נִדְבְּרוּ בֵּינֵיהֶם הָרוֹאִים כְּמִתְרַעֲמִים; וְאוּלָם שׁוּם דָּבָר אַחֵר לֹא נַעֲשָׂה מִצִּדָּם. הַנָּשִׁים מִסּוּג זֶה הֵטִילוּ פַּחַד עַל הַבְּרִיּוֹת, וְלָכֵן נֶחְשְׁבוּ לִקְדוֹשׁוֹת. בַּיָּמִים הָהֵם הָיוּ הָאֲנָשִׁים מוֹנְעִים אֶת עַצְמָם מִפְּגֹעַ בְּמִי שֶׁמִּתְפַּלֵּל יוֹמָם וָלָיְלָה.

הִגִּיעַ הַזְּמַן לְהוֹרִיד אֶת קְוָזִימוֹדוֹ מֵעַל עַמּוּד הַקָּלוֹן. הוּא שֻׁחְרֵר מִכְּבָלָיו וְהֶהָמוֹן נִתְפַּזֵּר לְכָל הָעֲבָרִים.

מַהְיֶט, שֶׁחָזְרָה מִכִּכַּר גְּרֶב בְּלִוְיַת חַבְרוֹתֶיהָ הַשְּׁתַּיִם, עָמְדָה פִּתְאֹם מִלֶּכֶת מִשֶּׁהִגִּיעָה סָמוּךְ לַגֶּשֶׁר הַגָּדוֹל: “אֱמֹר לִי, אִיסְטַשׁ בְּנִי, מֶה הָיָה בְּסוֹפָהּ שֵׁל הָעוּגָה?”

“אִמָּא,” אָמַר הַנַּעַר, “בְּעֵת שֶׁדִּבַּרְתֶּן עִם אוֹתָהּ אִשָּׁה הַיּוֹשֶׁבֶת בַּבּוֹר – בָּא כֶּלֶב גָּדוֹל וְשָׁלַח אֶת שִׁנָּיו בָּעוּגָה שֶׁלִּי. וְאָז אָכַלְתִּי אֲנִי אֶת הַמּוֹתָר.”

“כֵּיצַד, בַּחוּרִי, וְכִי אָכַלְתָּ אֶת הָעוּגָה עַד תֻּמָּהּ?”

“אִמָּא, הַכֶּלֶב אָשֵׁם בְּכָךְ. אָמַרְתִּי לוֹ אֶת זֶה, וְהוּא לֹא שָׁמַע לִדְבָרָי, וְעַל כֵּן אָכַלְתִּי גַם אֲנִי אֶת הַמּוֹתָר.”

“הֲרֵי זֶה נַעַר מָשְׁחָת מֵאֵין כָּמוֹהוּ,” אָמְרָה הָאֵם כְּשֶׁהִיא נוֹזֶפֶת וְצוֹחֶקֶת כְּאֶחָת. “הַבִּיטִי וּרְאִי, אוֹדַרְד! הַלָּז מְכַלֶּה אֶת כָּל הַדֻּבְדְּבָנִים הַגְּדֵלִים בְּגִנָּתֵנוּ שֶׁבְּשַׁרְלֶרַנְג', וְהַסָּבָא שֶׁלּוֹ רוֹאֶה בָּזֶה סִמָּן, כִּי הוּא עָתִיד לִהְיוֹת שַׂר אֶלֶף לִכְשֶׁיִּגְדַּל… אוֹי לְךָ אִם תּוֹסִיף לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה, מַר אִיסְטַשׁ… לֶךְ לְךָ, בָּחוּר שֶׁכְּמוֹתֶךָ!”

סֵפֶר שְׁבִיעִי

א. אֵין מְגַלִּים סוֹד לְעֵז

עָבְרוּ שָׁבוּעוֹת רַבִּים. הָיָה יוֹם בִּתְחִלַּת חֹדֶשׁ מַרְס. הַשֶּׁמֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁדֻּבַּרְטַם, אֲבִי כָּל מַמְלִיצֵי מְלִיצוֹת, לֹא קָרָא אוֹתוֹ עֲדַיִן בְּשֵׁם “הָאַרְכִידֻכֵּס בֵּין מְאוֹרוֹת הַשָּׁמַיִם”, זָרַע אוֹר וָנִיל עַד בְּלִי דָי. זֶה הָיָה אֶחָד מִימֵי הָאָבִיב הָרַכִּים וְהַנְּעִימִים, אֲשֶׁר בְּנֵי פָּרִיס עוֹשִׂים אוֹתָם חַגִּים וּמְבַלִּים אוֹתָם כִּימֵי שַׁבָּתוֹן בְּטִיּוּלִים וּבְמַקְהֵלוֹת עַל פְּנֵי כִּכְּרוֹת הָעִיר. בְּיָמִים כָּאֵלֶּה, הַמְּלֵאִים אוֹר וְחֹם וְגִיל, יֵשׁ שָׁעָה אַחַת שֶׁבָּהּ כַּדַּאי בְּיוֹתֵר לְהִשְתָּאוֹת אֶל נוֹטְר־דַּם. זְמַנָּהּ שָׁל שָׁעָה זוֹ מַגִּיעַ כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ יוֹרֶדֶת לִשְׁקֹעַ וְהִיא תְּלוּיָה כְּנֶגֶד הַהֵיכָל מַמָּשׁ. קַוֶּיהָ, הַמִּתְאַזְּנִים וְהוֹלְכִים מֵרֶגַע לְרֶגַע, מִסְתַּלְּקִים לְאִטָּם מֵעַל מַרְצֶפֶת הַכִּכָּר וְעוֹלִים עֲלִיָּה מְאֻנֶּכֶת לְאֹרֶךְ הֶחָזִית שֶל בֵּית הַכְּנֵסִיָּה, בְּמָקוֹם שֶׁהֵם מְסִירִים אֶת מַעֲטֵה הַצֵּל מֵעַל הַבְּלִיטוֹת הַמְעֻגָּלוֹת, הָרַבּוֹת לְאֵין מִסְפָּר, וְשׁוֹפְכִים זֹהַר רַב עַל פְּנֵי הַכּוֹתֶרֶת הָאֶמְצָעִית, הַגְּדוֹלָה בֵּין חַבְרוֹתֶיהָ, עַד שֶׁזּוֹ נַעֲשֵׂית דּוֹמָה לְעֵין צִיקְלוֹףּ הַלּוֹהֶטֶת לְמוּל אֵשׁ הַמַּפּוּחַ שֶׁל חָרַשׁ בַּרְזֶל.

שָׁעָה זוֹ הָיְתַה אָז בָּעוֹלָם.

מִמּוּל בֵּית הַכְּנֵסִיָּה הָרָם, הַמַּאְדִּים מִקַּרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ, עַל גְּזוֹזְטְרָה עֲשׂוּיָה אֶבֶן אֲשֶׁר מֵעַל לְשַׁעַר הַבַּיִת הַמְהֻדָּר וְהַגּוֹטִי הָעוֹמֵד בַּפִּנָּה שֶׁבֵּין הַכִּכָּר וּרְחוֹב הַמִּסְגָּד, − יָשְׁבוּ בַּחֲבוּרָה נְעָרוֹת צְעִירוֹת וְטוֹבוֹת מַרְאֶה וְהָיוּ מְבַלּוֹת אֶת זְמַנָּן בִּצְחוֹק וּבְשַׁעֲשׁוּעִים. לְפִי הַצָּעִיף הָאָרֹךְ שֶׁהִשְׁתַּלְשֵׁל מִקְצֵה כִּפַּת הָרֹאשׁ, הַמְסֻלָּאָה בִּפְנִינִים, וְיָרַד עַד לְכַפּוֹת הָרַגְלַיִם, לְפִי הַכָּתֹּנֶת יִקְרַת הָרִקְמָה שֶׁכִּסְּתָה עַל כִּתְפֵיהֶן וְהִבְלִיטָה, כְּאָפְנַת הַיָּמִים הָהֵם, אֶת חֲזֵה נְעוּרֵיהֶן הַנָּאֶה; לְפִי הַהִדּוּר שֶׁל הַשְּׂמָלוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת, שֶׁהָיוּ כְּלוּלוֹת בִּיקָר (אֵיזֶה עַם מְשֻנֶּה!) עוֹד יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הַשְּׂמָלוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת, לְפִי הַחוּר, הַמֶּשִׁי וְהַקְּטִיפָה אֲשֶׁר לְשִׂמְלוֹתֵיהֶן, וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, לְפִי יְדֵיהֶן הַצְּחוֹרוֹת שֶׁהֵעִידוּ עַל חַיֵּי בַּטָּלָה שֶׁאֵין בָּהֶם עֲבוֹדָה, אֶפְשָׁר הָיָה לְהַכִּיר עַל נְקַלַּה, כִּי הַנְּעָרוֹת הַלָּלוּ הֵן בְּנוֹת עֲשִׁירִים. בַּחֲבוּרָה זוֹ יָשְׁבוּ בֶּאֱמֱת הָעַלְמָה פְלֶר דֶּה־לִיס לְבֵית גּוֹנְדְלוֹרְיֶה וְחַבְרוֹתֶיהָ: דִּיאַנָּה לְבֵית שְׁרִיסְטֵיל, אַמֵלוֹט לְבֵית מוֹנְמִישֶׁל, קוֹלוֹנְבְּ לְבֵית גֶ’פוֹנְטֶן וְהַנַּעֲרָה הַפְּעוֹטָה לְבֵית שַׁנְשֶׁבְרְיֶה, − כָּל אֵלֶּה בָּנוֹת לְמִשְׁפָּחוֹת מְיֻחָסוֹת, שֶׁנִּתְאַסְּפוּ עַכְשָׁו בְּבֵית הַגְּבֶרֶת הָאַלְמָנָה גוֹנְדְלוֹרְיֶה לְשֵׁם הָאָדוֹן הַנַּעֲלֶה בּוֹיֶה וְאִשְתּוֹ הַגְּבִירָה הָעֲתִידִים לָבוֹא בְּחֹדֶשׁ אַפְּרִיל לְפָרִיס, כְּדֵי לִבְחֹר מִשְׁמַר כָּבוֹד בִּשְׁבִיל יוֹרֶשֶׁת הָעֶצֶר, הַנְּסִיכָה מַרְגָּרֶט, − הוֹאִיל וְהָיוּ צְרִיכִים לָלֶכֶת לְפִיקַרְדְּיֶה וּלְקַבֵּל אֶת הַנְּסִיכָה מִידֵי מְלַוֶּיהָ אַנְשֵׁי פְלַנְדְּרִיָּה. וְהִנֵּה כָּל הָאֲצִילִים הַכַּפְרִיִּים שֶׁבַּסְּבִיבָה הִשְׁתַּדְּלוּ עַכְשָׁו לְהַנְחִיל אֶת הַכָּבוֹד הַזֶּה לִבְנוֹתֵיהֶם, וְרַבִּים מֵאֵלֶּה כְּבָר הֵבִיאוּ אוֹ שָׁלְחוּ אֶת הַבָּנוֹת לְפָרִיס. הַנְּעָרוֹת הַלָּלוּ, שֶׁסִּפַּרְנוּ עֲלֵיהֶן לְמַעְלָה, נִמְסְרוּ עַל יְדֵי הוֹרֵיהֶן לְהַשְׁגָּחָתָהּ הַמְעֻלָּה שֶׁל הַגְּבֶרֶת אֲלוֹאִיז לְבֵית גּוֹנְדְלוֹרְיֶה, הִיא אִשָּׁה אַלְמָנָה מִבַּעְלָהּ, מִי שֶׁהָיָה שַׂר אֶלֶף בִּגְדוּד רוֹבֵי־הַקֶּשֶׁת שֶׁל הַמֶּלֶךְ, הַמִּתְגוֹרֶרֶת בִּיחִידוּת עִם בִּתָּהּ הַיְחִידָה בְּבֵיתָהּ הָעוֹמֵד עַל כִּכַּר נוֹטְר־דַּם בְּפָרִיס.

גְּזוֹזְטְרָה זוֹ, שֶׁשָּם נִתְכַּנְּסוּ הַנְּעָרוֹת, חֻבְּרָה אֶל חֶדֶר שֶׁרְפִידַת קִירוֹתָיו הַמְהֻדָּרָה, וְצִבְעָהּ כָּתֹם וּשְׂפָתֶיהָ זָהָב, הָיְתָה עֲשׂוּיָה מֵעוֹר הַבָּא מִפְלַנְדְּרִיָּה, קוֹרוֹת הַתִּקְרָה, הַמֻּנָּחוֹת זוֹ אֵצֶל זוֹ בְּסֵדֶר מַקְבִּיל, שִׁעַשְׁעוּ אֶת הָעַיִן בַּהֲמוֹן גִּלּוּפִים מַפְלִיאִים, רַבֵּי גְוָנִים וּמְקֻשְּׁטֵי זָהָב. הָאֲרוֹנוֹת הַמְחֻטָּבִים הָיוּ מְסֻלָּאִים בְּגִזְרֵי אֶמַל מִתְנוֹצְצִים; רֹאשׁ שֶׁל חֲזִיר־בָּר, הֶעָשׂוּי פַיַּנְס, קִשֵּׁט כַּעֲטָרָה שֻׁלְחָן מְהֻדָּר אֶחָד שֶׁהָיוּ לוֹ מַדְרֵגוֹת כְּפוּלוֹת, − סִמָן לַדָּבָר כִּי הַגְּבֶרֶת, הַמַּחֲזִיקָה אוֹתוֹ בִּרְשׁוּתָהּ, הִיא אִשְׁתּוֹ אוֹ אַלְמָנָתוֹ שֶׁל אַבִּיר הַנּוֹשֵׂא מִשְׂרָה בְּגַיְסוֹת הַמֶּלֶךְ. בְּיַרְכְּתֵי הַחֶדֶר, לְיַד הַקָּמִין הַמְקֻשָּׁט בְּשִׁלְטֵי הַמִּשְׁפָּחָה וּמְכֻסֶּה כֻּלּוֹ צִיּוּרִים, יָשְׁבָה בְּכֻרְסֻה מְהֻדָּרָה, שֶׁרְפִידַת קְטִיפָה לָהּ כְּעֵין הָאֹדֶם, הַגְּבֶרֶת לְבֵית גּוֹנְדְלוֹרְיֶה אֲשֶׁר חֲמִשִּׁים שְׁנוֹת חַיֶּיהָ נָתְנוּ אֶת אוֹתוֹתֵיהֶן גַּם בְּפָנֶיהָ וְגַם בְּתִלְבָּשְׁתָּהּ. עַל יָדָהּ עָמַד אִישׁ צָעִיר נְשׂוּא פָּנִים לְמַדַּי, אִם כִּי טַרְזָן וְהַדְרָן בְּמִקְצָת: אֶחָד מִן הַבַּחוּרִים הַיָּפִים שֶׁהַנָּשִׁים מַגִּידוֹת פֶּה אֶחָד אֶת תְּהִלָּתָם, אַף עַל פִּי שֶׁגְּבָרִים יוֹדְעֵי־נִסָּיוֹן מְבַטְּלִים אוֹתָם בְּלִבָּם. הָאִישׁ הַצָּעִיר הָיָה לָבוּשׁ תִּלְבּשֶׁת נֶהְדָּרָה שֶׁל שַׂר אֶלֶף מְיֻעָד לִפְקֻדּוֹת בִּגְדוּד הַקַּשָּׁתִים שֶׁל הַמֶּלֶךְ, וְזוֹ דוֹמָה הָיְתָה כָּל כָּךְ לְתִלְבָּשְׁתּוֹ שֶׁל יֻפִּיטֶר, הַמְתֹאֶרֶת בַּחֵלֶק הָרִאשׁוֹן שֶל סִפּוּרֵנוּ,שֶׁאֵין לָנוּ צֹרֶךְ לְהַלְאוֹת אֶת הַקּוֹרֵא בְּתֵאוּרָהּ.

הַנְּעָרוֹת הַצְּעִירוֹת מִקְצָתָן יָשְׁבוּ בַּחֶדֶר וּמִקְצָתָן עַל הַגְּזוֹזְטְרָה; אֵלּוּ הָיוּ מְסִבּוֹת עַל כָּרִים עֲשׂוּיִם מִקְּטִיפָה בַּעֲלַת גְּדִילִים הַבָּאָה מֵאוּטְרֶכְט, אֲחֵרוֹת יָשְׁבוּ עַל שְׁרַפְרָפִים עֲשׂוּיִם עֵץ אַלּוֹן שֶׁהָיוּ מְקֻשָּׁטִים בְּגִלּוּפֵי פְּרָחִים וְכָל מִינֵי צִיּוּרִים מְחֻטָּבִים. כָּל אַחַת מִן הַנְּעָרוֹת הֶחֱזִיקָה בְּיָדָהּ קְצֵה־שָׂפָה שֶׁל אָרִיג גָּדוֹל, שֶׁכֻּלָּן הָיוּ מְשֻׁתָּפוֹת בִּמְלַאכְתּוֹ, מְלֶאכֶת מַחַט, וְאוֹתוֹ אָרִיג חֵלֶק גָּדוֹל מִמֶּנּוּ הָיָה מִשְׁתַּרְבֵּב וְיוֹרֵד עַל מַחְצֶלֶת הַקַּשׁ הַמְכַסָּה אֶת הָרִצְפָּה.

הַנְּעָרוֹת פִּטְפְּטוּ זוֹ עִם זוֹ בְּלַחַשׁ וְהִשְׁמִיעוּ לִפְרָקִים צְחוֹק כָּבוּשׁ, כְּדֶרֶך נְעָרוֹת שֶׁבְּחֶבְרָתָן נִמְצָא אִישׁ צָעִיר. וְאוֹתוֹ אִישׁ צָעִיר,שֶׁעוֹרֵר בַּחֲבוּרָה זוֹ אֶת יֵצֶר הַהִתְהַדְּרוּת שֶל הַנָּשִׁים, הָיָה כְּמֵסִיחַ אֶת לִבּוֹ מִן הַבָּנוֹת שֶׁבַּמְּסִבָּה; וּבְעוֹד הָעֲלָמוֹת הַיָּפוֹת מְנַחֲשׁוֹת לָדַעַת לְמִי מֵהֶן יִתֵּן הָאִישׁ הַצָּעִיר אֶת תְּשׂוּמַת לִבּוֹ, נִרְאָה זֶה כְּעָסוּק בְּשִׁפְשׁוּף הַפֻּרְפָּה שֶׁל תְּלִי הַפִּגְיוֹן וּמוֹצִיא מְלָאכָה זוֹ לַפֹּעַל בְּנַעַל הַיָּד הָעֲשׂוּיָה עוֹר הַצֶּבִי.

מִזְּמָן לִזְמָן דִּבְּרָה אֵלָיו הַגְּבֶרֶת הַזְּקֵנָה דִבְרֵי לַחַשׁ, וְהָאִישׁ הַצָּעִיר הָיָה כְּמִתְאַמֵּץ וְעָנָה לָהּ מִתּוֹךְ נִמּוּס מְעֻשֶּׂה וְתָפֵל. לְפִי בַּת־הַצְּחוֹק, הָרְמָזִים וּקְרִיצוֹת הָעֵינַיִם שֶׁהַגְּבֶרֶת אֲלוֹאִיז שָׁלְחָה לְבִתָּהּ בִּשְׁעַת שִׂיחָה זוֹ, אֶפְשָׁר הָיָה לְהַכִּיר עַל נְקַלָּה, כִּי הַמְדֻבָּר הָיָה כָּאן מַעֲשֵׂה אֵרוּסִין מֻחְלָט, וְאוּלַי גַּם נְשׂוּאִין קְרוֹבִים, בֵּין הָאִישׁ הַצָּעִיר וְהָעַלְמָה פְלֶר דֶּה־לִיס. וְאוּלָם אֲדִישׁוּת מְכֻוֶּנֶת זוֹ שֶׁמִּצַּד קְצִין הַצָּבָא הֵעִידָה בָּרוּר – עַל הֶחָתָן, לְכָל הַפָּחוֹת – כִּי אֵין אַהֲבָה מְצוּיָה כָּאן כְּלָל וּכְלָל. תְּנוּעוֹת פָּנָיו שֶׁל הָאִישׁ הַצָּעִיר הִבִּיעוּ מְבוּכָה וְשִׁמָּמוֹן; שָׂרֵי הַחֲמִשִּׁים שֶׁבִּזְמַנֵּנוּ רְגִילִים לְכַנּוֹת “דָּבָר” כָּזֶה בְּלָשׁוֹן מְיֻחֶדֶת מִשֶּׁלָּהֶם: “שִׁעְמוּם עַד לִידֵי מִיתָה מְשֻׁנָּה!”

הָאִשָּׁה הַטּוֹבָה, שֶׁהֶעֱרִיצָה אֶת בִּתָּהּ מִתּוֹךְ חִבָּה יְתֵרָה שֶׁל אִמָּהוּת, לֹא הִבְחִינָה כְּלָל בְּהִתְלַהֲבוּת פְּחוּתָה זוֹ שֶׁמִּצַּד הַקָּצִין, אֶלָּא הִשְׁתַּדְּלָה לְבָאֵר לוֹ בְּדִבְרֵי לַחַשׁ כַּמָּה זְרִיזָה הִיא הָעַלְמָה פְלֶר דָּה־לִיס בְּשָׁעָה שֶׁהִיא עוֹבֶדֶת בְּמַחַט אוֹ שׁוֹזֶרֶת אֶת הַגְּדִילִים.

“יוֹאֶל נָא לִרְאוֹת, יְדִידִי,” אָמְרָה הָאֵם וּמָשְׁכָה אֶת הַקָּצִין בְּשַׁרְוֻלּוֹ, כְּדֵי לְדַבֵּר אֵלָיו מִפֶּה לָאֹזֶן, “יוֹאֶל נָא לְהִסְתַּכֵּל בָּהּ בְּשָׁעָה שֶׁהִיא מַרְכִּינָה אֶת עַצְמָהּ וְעוֹשָׂה אֶת מְלַאכְתָּהּ.”

“אָמְנָם כֵּן,” עָנָה הָאִישׁ הַצָּעִיר וְחָזַר אֶל שְׁתִיקָתוֹ מִתּוֹךְ קְרִירוּת וְהֶסַּח דָּעַת.

כַּעֲבֹר רֶגַע אֶחָד הֻכְרַח שׁוּב לִגְחֹן אֶל הַגְּבֶרֶת אֲלוֹאִיז, וְזוֹ הוֹסִיפָה לְדַבֵּר אֵלָיו:

“וְכִי יֵשׁ בָּעוֹלָם נַעֲרָה חֲמוּדָה וּנְעִימָה כַּאֲרוּסָתוֹ? לְמִי עוֹר צָחוֹר וּשְׂעָרוֹת בְּהִירוֹת כָּאֵלֶּה? וְכִי יָדֶיהָ אֵינָן כְּלִילוֹת יֹפִי? הַאֵין צַוָּארָהּ נָטוּי בְּרֹב חֵן כְּצַוַּאר הַבַּרְבּוּר? מָה רַבָּה קִנְאָתִי שֶׁאֲנִי מְקַנְּאָה בְּךָ לְעִתִּים! מַה מְאֻשָּׁר אַתָּה שֶׁזָּכִיתָ לִהְיוֹת גֶּבֶר בֵּין גְּבָרִים, קַל שֶׁכְּמוֹתָךְ! הֲלֹא פְלֶר דֶּה־לִיס שֶׁלִּי רְאוּיָה לְהַעֲרָצָה בְּשֶׁל יָפְיָהּ וְאַתָּה הֲלֹא אוֹהֵב אוֹתָהּ אַהֲבָה עַזָּה כָּמָּוֶת?”

“וַדַּאי שֶׁכָּךְ,” עָנָה הָאִישׁ הַצָּעִיר כְּשֶׁהוּא מְהַרְהֵר בְּעִנְיָנִים אֲחֵרִים לְגַמְרֵי.

“וְאוּלָם מוּטָב שֶׁתִּכָּנֵס עִמָּהּ בְּשִׂיחָה,” אָמְרָה פִּתְאֹם הַגְּבֶרֶת אֲלוֹאִיז וְהָדְפָה אוֹתוֹ מֵעָלֶיהָ מִתּוֹךְ דְּחִיפָה קַלָּה, “לֵךְ וֶאֱמֹר לָהּ דָּבָר; בַּזְּמָן הָאַחֲרוֹן אֲנִי רוֹאָה בְּךָ בַּיְשָׁנוּת יְתֵרָה.” יְהֵא הַקּוֹרֵא סָמוּךְ וּבָטוּחַ, כִּי הַבַּיְשָׁנוּת לֹא הָיְתָה מְצוּיָה גַם בֵּין מִדּוֹתָיו הַטּוֹבוֹת וְגַם בֵּין מִדּוֹתָיו הָרָעוֹת שֶׁל שַׂר הָאֶלֶף. מִכָּל מָקוֹם הָלַךְ לְמַלְּאוֹת אֶת הַדָּבָר שֶׁנִּתְבַּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת.

“קְרוֹבָתִי הַיָּפָה,” אָמַר הָאִישׁ הַצָּעִיר בְּגִשְׁתּוֹ אֶל הָעַלְמָה פְלֶר דֶּה־לִיס, “מַה טִיבוֹ שֶׁל מַעֲשֵׂה רִקְמָה זֶה שֶׁאַתְּ עוֹסֶקֶת בּוֹ עַכְשָׁו?”

“קְרוֹבִי הַיָּפֶה,” עָנְתָה הָעַלְמָה פְלֶר דֶּה־לִיס כְּמִתְרַעֶמֶת, “הֲלֹא שָׁלשׁ פְּעָמִים אָמַרְתִּי לְךָ אֶת הַדָּבָר: זֶה עָתִיד לְתָאֵר אֶת הַמְּעָרָה שֶׁל נֶפְּטוּן.”

נִרְאֶה שֶׁהָעַלְמָה פְלֶר דֶּה־לִיס הֵיטִיבָה לְהָבִין יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר אִמָּהּ אֶת קְרִירוּתוֹ וּפִזּוּר נַפְשׁוֹ שֶׁל הַקָּצִין. הַלָּז רָאָה הֶכְרַח לְעַצְמוֹ לְהַתְחִיל בְּשִׂיחָה.

וּמִי יִזְכֶּה בְּמַעֲשֵׂה־נֶפְּטוּן זֶה?" פָּתַח הַאִישׁ הַצָּעִיר בִּשְׁאֵלָה.

“זוֹ תִּהְיֶה מַתָּנָה לְבֵית הֶמִּנְזָר נְט־אַנְטוּאַן דֶּה־שַׁנְףּ,” עָנְתָה פְלֶר דֶּה־לִיס בְּלִי הָרִים אֶת עֵינֶיהָ.

הַקָּצִין לָקַח בְּיָדוֹ גְדִיל מִגְּדִילֵי הָרִקְמָה.

“הֲלֹא תַּגִּידִי לִי, קְרוֹבָתִי הַיָּפָה, מַה טִיבוֹ שֶׁל בַּלָּשׁ בַּעַל־בָּשָׂר זֶה הַתּוֹקֵעַ בַּחֲצוֹצְרָה מִתּוֹךְ לְסָתוֹת תִּפוּחוֹת?”

“הֲרֵי זֶה טְרִיטוֹן,” עָנְתָה הַנִּשְׁאֶלֶת.

בִּתְשׁוּבוֹתֶיהָ הַקְּצָרוֹת שֶׁל פְלֶר דֶּה־לִיס הָיָה עוֹד מִשּׁוּם רֹגֶז. הָאִישׁ הַצָּעִיר הֵבִין, כִּי הוּא מְצֻוֶּה בְּרֶגַע זֶה לִלְחשׁ דְּבַר־מָה עַל אֹזֶן הַנַּעֲרָה: אֲמִירָה תְּפֵלָה אוֹ מַחֲמָאָה, אוֹ כָּל דָבָר שֶׁהוּא. הוּא גָחַן אֵפוֹא עַל אָזְנָהּ; אֲבָל דִּמְיוֹנוֹ לֹא יָלַד דְּבָרִים שֶׁבְּרֹךְ וּבְקִרְבַת הַלֵּב חוּץ מֵאֵלֶּה: “מַה טַעַם לָהּ לְאִמָּא שֶׁהִיא לוֹבֶשֶׁת מִין שִׂמְלָה מֻפְלָאָה, הַמְקֻשֶּׁטֶת בְּסִמַּן הַשֶּׁלֶט שֶׁל הַמִּשְפָּחָה, כְּפִי שֶׁלָּבְשׁוּ אִמּוֹתֵינוּ הַזְּקֵנוֹת בִּימֵי שַׁרְל הַשְּׁבִיעִי? הֲלֹא תְּבָאֲרִי לָהּ, קְרוֹבָתִי הַיָּפָה, שֶׁהַדָּבָר יָצָא עַכְשָּו מִגֶּדֶר הַטַּעַם הַטּוֹב, וְכִי בְּשֶׁל סִמָּנֵי הַשֶּׁלֶט הָרְקוּמִים בְּשִׂמְלָתָהּ הִיא דוֹמָה לְצָמִיד שֶׁל קָמִין הַמִּתְהַלֵּךְ עַל פְּנֵי אָרֶץ.”

פְלֶר דֶּה־לִיס הֵרִימָה אֶת עֵינֶיהָ הַיָּפוֹת שֶׁהִבִּיעוּ בְּרֶגַע זֶה תּוֹכֵחָה:

“וְכִי אֵלֶּה הֵם דִּבְרֵי הָאֵמוּן שֶׁאֲנִי שׁוֹמֵעַ מִפִּיךָ?” אָמְרָה הַנַּעֲרָה בְּלָחַשׁ.

וְאוּלָם הַגְּבֶרֶת אֲלוֹאִיז הַטּוֹבָה, שֶׁרָאֲתָה אֶת הַשְּׁנַיִם כְּפוּפִים זֶה לָזֶה וּמְדַבְּרִים בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי לַחַשׁ, סָגְרָה בִּנְעִמוּת אֶת סֵפֶר תְּפִלּוֹתֶיהָ וְאָמְרָה לְנַפְשָׁהּ:

“הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִים!”

הַקָּצִין, שֶׁמְּבוּכָתוֹ גָדְלָה מֵרֶגַע לְרֶגַע, נָשָׂא פִּתְאֹם אֶת עֵינָיו אֶל לוּחַ הָרִקְמָה וְקָרָא בְּקוֹל: “הֲרֵי זֶה מַעֲשֵׂה רִקְמָה נֶחְמָד עַד מְאֹד.”

כָּאן רָאֲתָה לְעַצְמָהּ הִזְדַּמְּנוּת טוֹבָה הָעַלְמָה קוֹלוֹנְבְּ גֶ’פוֹנְטֶן, יְפֵהפִיָּה בְּהִירַת שֵׂעָר וּצְחוֹרַת פִּנים שֶׁשִּׂמְלָתָהּ כְּעֵין הַכָּחֹל עֲשׂוּיָה מֶשִׁי דַמֶּשֶׂק, וְאָמְרָה כְּמִתְבַּיֶּשֶת אֶל פְלֶר דֶּה־לִיס (וּבְלִבָּהּ קִוְּתָה, כִּי הַבָּחוּר הַיָּפֶה יִתְעוֹרֵר לַעֲנוֹת לָהּ דְּבָרִים): “גּוֹנְדְלוֹרְיֶה חֲבִיבָתִי, הֲרָאִית אֶת הַתְּחָרִים הַנִּמְצָאִים בְּאַרְמוֹן רוֹשׁ־גּוּיוֹן?”

“הֲלֹא זֶה הָאַרְמוֹן אֲשֶׁר לְיַד הַגַּן הַנָּעוּל שֶׁל סוֹכֶנֶת הַלְּבָנִים מִלּוּבְר?” שָׁאֲלָה מִתּוֹךְ צְחוֹק דִּיאַנָּה לְבֵית שְׁרִיסְטֵיל, זוֹ שֶׁצָּחֲקָה בְּכָל הִזְדַּמְּנוּת וְהִזְדַּמְּנוּת בְּשֶׁל שִׁנֶּיהָ הַיָּפוֹת.

“וְשָׁם נִמְצָא הַמִּגְדָּל הָעַתִּיק לְיָמִים אֲשֶׁר לַחוֹמָה הַיְשָׁנָה שֶׁל פָּרִיס?” הוֹסִיפָה אֲמִירָה מִשֶּׁלָּהּ אַמֵלוֹט לְבֵית מוֹנְמִישֶׁל, − יְפֵהפִיָּה שְׁחוֹרַת תַּלְתַּלִּים שֶׁרְגִילָה הָיְתָה לְהִתְאַנֵּחַ לְלֹא שׁוּם סִבָּה בְּשָׁעָה שֶׁאֲחֵרִים נָתְנוּ אֶת קוֹלָם בִּצְחוֹק.

“קוֹלוֹנְבְּ חֲבִיבָתִי,” עָנְתָה מָרַת אֲלוֹאִיז. “וְכִי כַּוָּנָתֵךְ לְאוֹתוֹ אַרְמוֹן שֶׁהָיָה שַׁיָּךְ לְפָנִים, בִּימֵי הַמֶּלֶךְ שַׁרְל הַשִּׁשִּׁי, לָאָצִיל לְבֵית בַּקְוִיל? שָׁם נִמְצָאִים בֶּאֱמֶת תְּחָרִים נֶהְדָּרִים שֶמּוֹלַדְתָּם הִיא הוֹט־לִיס.”

“שַׁרְל הַשִּׁשִּׁי! שַׁרְל הַשִּׁשִּׁי!” מִלְמֵל הַקָּצִין הַצָּעִיר לְנַפְשׁוֹ כְּשֶׁהוּא מְסַלְסֵל אֶת שְׂפָמוֹ, “רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִשָּׁה טוֹבָה זוֹ זִכְרוֹנוֹתֶיהָ מַגִּיעִים לִימֵי מְתוּשֶׁלַח!”

מָרַת גּוֹנְלוֹרְיֶה הוֹסִיפָה לְדַבֵּר: “הַתְּחָרִים הַלָּלוּ יָפִים עַד מְאֹד; מְלַאְכְתָּם מְלָאכָה יְקָרָה לְאֵין עֲרֹךְ!”

הַפְּעוֹטָה בֶּרַנְגֶ’ר שַׁנְשֶׁבְרְיֶה, יַלְדָּה זְקוּפַה כְּבַת שֶׁבַע שֶׁהִשְקִיפָה דֶרֶךְ הַסּוֹרֵג שֶׁל הַגְּזוֹזְטְרָה עַל פְּנֵי הַכִּכָּר, קָרְאָה בְּרֶגַע זֶה:

“הַבִּיטִי וּרְאִי, הַדּוֹדָה פְלֶר דֶּה־לִיס! כַּמָּה יָפָה רַקְדָּנִית זוֹ הַרוֹקֶדֶת שָׁם לְקוֹל הַתֹּף וּמִסְּבִיבָה הֲמוֹן אֲנָשִׁים!”

מִן הָרְחוֹב נִשְׁמַע בֶּאֱמֶת קִשְׁקוּשׁ עָמוּם שֶׁל תֹּף בַּסְקִי.

“אֵין זוֹ בְּוַדַּאי אֶלָּא אַחַת הַצּוֹעֲנִיוֹת שֶׁבָּאוּ אֵלֵינוּ מִבּוֹהֶמְיָה,” אָמְרָה פְלֶר דֶּה־לִיס וְהָפְכָה אֶת רֹאשָׁהּ לְצַד הַכִּכָּר מִתּוֹךְ תְּנוּעָה שֶׁל רַשְׁלָנוּת.

“נֵלֵךְ לִרְאוֹת! נֵלֵךְ לִרְאוֹת!” קָרְאוּ רֵעוֹתֶיהָ הָעַלִּיזוֹת וְנֶחְפְּזוּ לְהִתְיַצֵּב לְיַד הַסּוֹרֵג שֶׁל הַגְּזוֹזְטְרָה, בְּעוֹד אֲשֶׁר פְלֶר דֶּה־לִיס, הַמְהַרְהֶרֶת בַּחֲתָנָהּ הָאָדִישׁ, הָלְכָה אַחֲרֵיהֶן בִּצְעָדִים מְדוּדִים; וְאוּלָם הַקָּצִין, הַשָּׂמֵחַ בְּלִבּוֹ עַל מִקְרֵה־פִּתְאֹם זֶה שֶׁשִּׁחְרֵר אוֹתוֹ מִשִּׂיחָה בִּלְתִּי נְעִימָה, הֶעֱלָה עַל פָּנָיו הַבָּעַת רָצוֹן שֶׁל אִישׁ צָבָא הַיּוֹצֵא מִן הַמִּשְׁמָר, וְנִסְתַּלֵּק אֶל יַרְכְּתֵי הֶחָדֶר. מִשְמָר זֶה שֶׁלְּיַד פְלֶר דֶּה־לִיס הַיָּפָה הָיָה בְּעֶצֶם נָעִים וְנֶחְמָד, וְכָךְ גַּם נִרְאָה לְפָנִים בְּעֵינֵי הַקָּצִין; וְאוּלָם הַלָּז נִתְפַּס לַאֲדִישׁוּת שֶׁהָלְכָה וְגָדְלָה מִיּוֹם לְיוֹם; הָרַעְיוֹן בִּדְבַר הַנְּשׂוּאִין הַקְּרוֹבִים לָבוֹא חָדַל לְשַׂמֵּחַ אוֹתוֹ בְּמֶשֶׁךְ הַיָּמִים. וְיֵשׁ לְהוֹסִיף כִּי מִזְגּוֹ הָיָה חָסֵר קְבִיעוּת, וְטַעְמוֹ – אֵין לְהַעְלִים אֶת הַדָּבָר הַזֶּה – הָיָה טַעַם גַּס קְצָת. אָמְנָם מִלֵּדָה הָיָה אָצִיל שַׁבַּאֲצִילִים, אֲבָל מִזְּמַן שֶׁלָּבַשׁ אֶת הַשִּׁרְיוֹן קָנָה לְעַצְמוֹ כַּמָּה הֶרְגְּלִים שֶׁל אִישׁ צָבָא. בָּתֵּי הַמַּרְזֵחַ הָיוּ לוֹ לְרָצוֹן, הֵם וְכָל הַכָּרוּךְ בָּהֶם. הוּא יָדַע נַחַת רַק בִּזְמַן שֶׁסָּח שִׂיחַת הֶפְקֵר, טִפֵּל בְּעֶסְקֵי אַהֲבָה שֶׁל אִישׁ צָבָא, נִזְדַּמֵּן אֵצֶל יְפֵהפִיּוֹת קַלּוֹת דַּעַת וְנַחל נִצְחוֹנוֹת קַלִּים. אָמְנָם בִּנְעוּרָיו הִקְנוּ לוֹ בְּמִדָה כָּל שֶׁהִיא גַם חִנּוּךְ וְגַם הַשְׂכָּלָה, אֲבָל הוּא יָצָא לִרְשׁוּת עַצְמוֹ בְּעוֹדֶנּוּ עוּל יָמִים, נִכְנַס לַעֲבוֹדַת הַצָּבָא בְּעוֹדֶנּוּ צָעִיר מִדַּי, וְהַגִּהוּץ הַחִיצוֹנִי שֶׁל בֶּן הָאֲצִילִים הָיָה מִטַּשְׁטֵשׁ וְהוֹלֵךְ מִכֹּחַ הַשִּׁפְשׁוּף שֶׁל כְּלֵי הַנֶּשֶׁק הַנְּתוּנִים עַל שִׁכְמוֹ. אָמְנָם לִפְרָקִים בָּא לִרְאוֹת אֶת פְּנֵי פְלֶר דֶּה־לִיס מִתּוֹךְ שְׁאָר־רֶגֶשׁ שֶׁל יְדִידוּת־כָּבוֹד, אוּלָם בְּשִׁבְתּוֹ אִתָּהּ הָיָה שָׁרוּי בִמְבוּכָה כְּפוּלָה: רֵאשִׁית, מִפְּנֵי שֶׁבִּזְבֵּז אֶת רִגְשׁוֹת חַיָּיו בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים וְלֹא הִשְאִיר לְזוֹ אֶלָּא שְׁיָרִים מְעַטִּים; וְשֵׁנִית, בִּמְסִבַּת נָשִׁים מְהֻגָּנוֹת, הַלּוֹבְשׁוֹת צְנִיעוּת כְּשִׁרְיוֹן, הָיָה מְפַחֵד שֶמָּא יַכְשִׁלֶנּוּ פִּיו הָרָגִיל בְּאָלוֹת וְיִפְלִיט לְפֶתַע פִּתְאֹם סִילוֹן שֶל דִּבּוּרִים שֶׁאֵינָם נְהוּגִים אֶלָּא בְּבָתֵּי מַרְזֵחַ. מַה נוֹרָא הָיָה הַדָּבָר אִלּוּ קָרָה כַּמִּקְרֶה הַזֶּה!

יֵשׁ לְהוֹסִיף כִּי לַמְרוֹת כָּל אֵלֶּה הָיָה תּוֹבֵעַ מִן הַנָּשִׁים הַרְבֵּה חֵן, פְּאֵר שֶׁבַּתִּלְבּשֶׁת וְיֹפִי שֶׁבַּגּוּף. יְדַמֶּה לוֹ כָּל אֶחָד כְּחֶפְצוֹ אֶת הַקֶּשֶׁר שֶׁבֵּין הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; אֲנִי רַק אֶת הַדָּבָר סִפַּרְתִּי.

וְהִנֵּה הוּא נִשְׁעָן זֶה רְגִעים אֲחָדִים אֶל הַסּוֹרֵג הַמְקֻשָּׁט שֶׁל הַקָּמִין וְהָיָה שׁוֹתֵק וּמְהַרְהֵר אֶת הִרְהוּרָיו, עַד שֶׁלְּפֶתַע פִּתְאֹם הִפְנְתָה פְלֶר דֶּה־לִיס אֶת רֹאשָׁהּ וּפָנְתָה אֵלָיו בִּדְבָרִים. הַנַּעֲרָה הַמִּסְכֵּנָה לֹא הִתְרַעֲמָה אֶלָּא מִתּוֹךְ כְּפִיַּת הַלֵּב.

“קְרוֹבִי הַיָּפֶה, הֲרֵי סִפַּרְתָּ לָנוּ כִּי לִפְנֵי שְׁנֵי חֳדָשִׁים, בִּהְיוֹתְךָ בְּמִשְמַר הַלַּיְלָה, הִצַּלְתָּ נַעֲרָה צוֹעַנִית מִידֵי חֶבֶר שׁוֹדְדִים?”

“דּוֹמֶה לִי שֶׁכָּךְ, קְרוֹבָתִי הַיָּפָה,” עָנָה הַקָּצִין.

“וּבְכֵן,” הוֹסִיפָה הַנַּעֲרָה לְהַגִּיד, “יָכֹל הֱיוֹת כִּי זוֹהִי הַצּוֹעֲנִית הָרוֹקֶדֶת עַכְשָו לְמַטָּה עַל פְּנֵי הַכִּכָּר. לֶךְ נָא וּרְאֵה בְּעֵינֶיךָ אִם תַּכִּיר אוֹתָהּ, פֶבּוּס הַיָּפֶה.”

בְּדִבְרֵי הַבַּקָּשָׁה הָאֵלֶּה וּבָזֶה שֶׁחָלְקָה לוֹ תְּשׂוּמֶת־לֵב וְקָרְאָה לוֹ בִּשְׁמוֹ – הֵעִידָה פְלֶר דֶּה־לִיס בְּלִי מֵשִׂים, כִּי הִיא רוֹצָה לְהִתְפַּיֵּס. הַקָּצִין פֶבּוּס מִשָּׁטוֹפֶר (כִּי הוּא הוּא הַמּוֹפִיעַ לִפְנֵי הַקּוֹרֵא מֵרֵאשִׁית הַפֶּרֶק הַזֶּה) יָצָא לְאִטּוֹ אֶל הַגְּזוֹזְטְרָה. “הִנֵּה שָׁם,” אָמְרָה פְלֶר דֶּה־לִיס וְהִנִּיחָה בַּלָּאט אֶת יָדָהּ עַל זְרוֹעוֹ שֶׁל פֶבּוּס, “רוֹקֶדֶת נַעֲרָה בְּתוֹךְ מַעְגָּל שֶׁל אֲנָשִׁים. הֲזֹאת הִיא הַצּוֹעַנִית אֲשֶׁר הִצַּלְתָּ?”

פֶבּוּס הִבִּיט אֶל הַמָּקוֹם הַהוּא וְאָמַר:

“זוֹהִי הַצּוֹעֲנִית, הִכַּרְתִּיהָ לְפִי הָעֵז הַכְּרוּכָה אַחֲרֶיהָ.”

“מַה נֶחְמָד הוּא בֶּאֱמֶת גְּדִי עִזִּים זֶה!” אָמְרָה אַמֵלוֹט וְסָפְקָה כַּפַּיִם מֵרֹב הִתְפַּעֲלוּת.

“הַאִם קַרְנֶיהָ הֵן מַעֲשֵׂה זָהָב מַמָּשׁ?” שָׁאֲלָה בֶּרַנְגֶ’ר.

מָרַת אֲלוֹאִיז פָּתְחָה עַכְשָׁו בִּדְבָרִים, בְּלִי שֶׁהִתְרוֹמְמָה מֵעַל כִּסְאָהּ:

“הַאֵין זוֹ אַחַת מִן הַצּוֹעֲנִיּוֹת שֶׁנִּכְנְסוּ אֶשְׁתַּקֵּד לְפָרִיס דֶּרֶך שַׁעַר גִ’בַּר?”

“אִמִּי הַחֲבִיבָה,” אָמְרָה פְלֶר דֶּה־לִיס בְּקוֹל רַךְ, “הַשַּׁעַר הַזֶּה נִקְרָא עַכְשָׁו בְּשֵׁם שַׁעַר הַתֹּפֶת.”

הָעַלְמָה לְבֵית גּוֹנְדְלוֹרְיֶה יָדְעָה הֵיטֵב, כִּי הַקָּצִין אֵינֶנּוּ גוֹרֵס אֶת אָפְנֵי הַדִּבּוּר הַנּוֹשָׁנִים הַשְּׁגוּרִים בְּפִי אִמָּהּ.

הַלָּז הִתְחִיל בֶּאֱמֶת מְמַלְמֵל לְעַצְמוֹ, כְּשֶׁהוּא מַעֲלֶה עַל שְׂפָתָיו בַּת־צְחוֹק אוֹמֶרֶת לִגְלוּג: “שַׁעַר גִ’בַּר! שַׁעַר גִ’בַּר! אֵין זֹאת כִּי אִם שַׁרְל הַשִּׁשִׁי נִכְנַס בְּשַׁעְתּוֹ דֶרֶךְ שַׁעַר זֶה!”

“דּוֹדָתִי,” קָרְאָה בֶּרַנְגֶ’ר, שֶׁפִּתְאֹם הֶעֱמִידָה אֶת עֵינֶיהָ הַזְּרִיזוֹת בְּרָאשֵׁי הַמִּגְדָּלִים שֶׁל נוֹטְר־דַם, “מִי הוּא הָאִישׁ הַשָּׁחוֹר הַלָּז אֲשֶׁר שָׁם בַּמְּרוֹמִים?”

הַנְּעָרוֹת הַצְּעִירוֹת נָשְׂאוּ כֻּלָּן אֶת עֵינֵיהֶן כְּלַפֵּי מָעְלָה. וְהִנֵּה אֶל מַעֲקֵה הַגַּג אֲשֶׁר לַמִּגְדָּל הַצְּפוֹנִי עָמַד בֶּאֱמֶת אִישׁ אֶחָד וְהָיָה נִשְׁעָן לְצַד כִּכַּר גְּרֶב. אֶפְשָׁר הָיָה לְרִאוֹת הֵיטֵב אֶת תִּלְבָּשְׁתּוֹ וְאֶת יָדָיו הַתּוֹמְכוֹת אֶת רֹאשׁוֹ. אַגַּב, הָאִישׁ עָמַד זָקוּף כְּפֶסֶל. עֵינוֹ הִבִּיטָה בְּלִי נוֹעַ אֶל פְּנֵי הַכִּכָּר אֲשֶׁר לְמָטָּה. הוּא הָיָה דוֹמֶה בְּמִקְצָת לְפֶרֶס שֶהִבְחִין בְּאַנְקוֹר וְהִצְמִיד אֵלָיו אֶת עֵינָיו.

“זֶהוּ הָאָדוֹן הַכֹּהֵן מִיּוֹזַס,” אָמְרָה פְלֶר דֶה־לִיס.

“אִם אַתְּ מֵיטִיבָה לִרְאוֹת אוֹתוֹ מִכָּאן, סִמָּן שֶׁעֵינַיִּךְ חַדּוֹת,” הִפְטִירָה גֶ’פוֹנִטֶן.

“כַּמָּה הוּא מִתְבּוֹנֵן אֶל הַנַּעֲרָה הָרוֹקֶדֶת!” אָמְרָה דִּיאַנָּה לְבֵית שְׁרִיסְטֵיל.

“אוֹי לָהּ לְצוֹעֲנִית זוֹ!” קָרְאָה פְלֶר דֶּה־לִיס, "הָאָב הַכֹּהֵן אֵינֶנּוּ אוֹהֵב אֶת בְּנֵי מִצְרָיִם.

“חֲבַל שֶׁאוֹתוֹ בֶּן־אָדָם הֶעֱמִיד בָּהּ עֵינָיִם!” הוֹסִיפָה אַמֵלוֹט לְבֵית מוֹנְמִישֶׁל, “זוֹ רוֹקֶדֶת לְהַפְלִיא!”

“קְרוֹבִי הַיָּפֶה פֶבּוּס,” אָמְרָה פִּתְאֹם פְלֶר דֶה־לִיס, “הֲרֵי אַתָּה מַכִּיר אֶת הַצּוֹעֲנִית הַקְּטַנָּה – רְמֹז נָא לְזוֹ שֶתַּעֲלֶה אֵלֵינוּ; זֶה יִגְרֹם לָנוּ שַׁעֲשׁוּעִים.”

“כֵּן, כֵּן!” קָרְאוּ כָל הַנְּעָרוֹת פֶּה אֶחָד וּמָחֲאוּ כָּף.

“הֲרֵי זֶה רַעְיוֹן שֶׁל שְטוּת,” עָנָה פֶבּוּס, “וַדַּאי שֶׁנִּשְׁכַּחְתִּי כְּבָר מִלִּבָּהּ, וְאֵין אֲנִי יוֹדֵעַ אֲפִילוּ אֶת שְׁמָהּ. אַךְ כֵּיוָן שֶׁאַתְּ רוֹצָה בְּכָךְ, עַלְמָה נִכְבָּדָה, אֲנַסֶּה לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר.” וְהוּא הִרְכִּין אֶת עַצְמוֹ מֵעַל לְסוֹרֵג הַגְּזוֹזְטְרָה וְקָרָא בְּקוֹל: “הַפְּעוֹטָה!”

בְּרֶגַע זֶה לֹא תּוֹפְפָה הַצּוֹעֲנִית עַל הַטַּנְבּוּר שֶׁלָּהּ. הִיא הִפְנְתָה אֶת רֹאשָׁה אֶל הַצַּד אֲשֶׁר מִשָּׁם בָּא הַקּוֹל הַקּוֹרֵא אוֹתָהּ; מֶבָּטָהּ הַמַּזְהִיר נִצְמַד אֶל פֶבּוּס וְהִיא הָיְתָה פִּתְאֹם כְּמִתְאַפֶּקֶת.

“הַפְּעוֹטָה!” קָרָא הַקָּצִין בַּשְּׁנִיָּה וְרָמַז לָהּ בְּיָדוֹ לָבוֹא.

הַנַּעֲרָה הַצְּעִירָה נִסְתַּכְּלָה בּוֹ עוֹד הַפַּעַם, וּפִתְאֹם נִתְכַּסּוּ פָּנֶיהָ אַדְמוּמִית, כְּאִלּוּ אָחֲזָה אֵשׁ בִּלְחָיֶיהָ, וּמִדֵּי הַסְתִּירָהּ אֶת הַטַּנְבּוּר תַּחַת זְרוֹעָהּ עָבְרָה בֵּין הָרוֹאִים הַמִּשְׁתָּאִים אֵלֶיהָ וְשָׂמָה אֶת פָּנֶיהָ אֶל הַבַּיִת אֲשֶׁר שָׁמָּה קָרָא לָהּ פֶבּוּס לָבוֹא; הִיא צָעֲדָה צְעָדִים מְדוּדִים וְרָפִים, מֶבָּטָהּ הָיָה נָבוֹךְ כְּמֶבַּט צִפּוֹר הַנִּמְשֶׁכֶת מִתּוֹךְ קֶסֶם אַחֲרֵי הַנָּחָשׁ.

כַּעֲבֹר רֶגַע נַעֲלָה מָסַךְ הָרִקְמָה מֵעַל הַדֶּלֶת, וְהַצּוֹעֲנִית הוֹפִיעָה עַל הַסַּף כְּשֶׁפָּנֶיהָ מַאְדִּימִים וְהִיא נְבוֹכָה וְנוֹשֶׁמֶת בִּכְבֵדוּת; עֵינֶיהָ הַגְּדוֹלוֹת הָיוּ מוּרָדוֹת אַרְצָה; הִיא לֹא הִרְהִיבָה אֶת לִבָּהּ לִצְעֹד הָלְאָה צַעַד אֶחָד.

בֶּרַנְגֶ’ר מָחֲאָה כָּף.

וְהָרַקְדָּנִית הוֹסִיפָה לַעֲמֹד בְּלִי נוֹעַ עַל סַף הַדָּלֶת. דְּמוּתָהּ עָשְׂתָה רשֶׁם מוּזָר עַל חֲבוּרַת הַנְּעָרוֹת. אֵין סָפֵק בַּדָּבָר, כִּי כָּל אַחַת מֵהֶן הִרְגִּישָׁה בְּלִבָּהּ חֵפֶץ סָתוּם וּבִלְתִּי בָּרוּר לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי הַקָּצִין יְפֵה הַתֹּאַר; וַדַּאי שֶׁכֻּלָּן יַחַד עָגְבוּ עַל מַדֵּי הַפְּאֵר שֶׁל הַקָּצִין, וּכְמוֹ כֵן בָּטוּחַ הַדָּבָר כִּי מִזְּמָן שֶׁזֶּה בָּא לִמְסִבָּתָן נִתְעוֹרְרָה בְּלֵב כֻּלָּן קִנְאָה נִסְתֶּרֶת, שֶׁהֵן בְּעַצְמָן הֶעְלִימוּ עַיִן מִמֶּנָּה וְזוֹ הֵצִיצָה בְּכָל זֹאת מִדֵּי רֶגַע מִתּוֹךְ תְּנוּעוֹתֵיהֶן וְדִבּוּרֵיהֶן. וְאוּלָם כֵּיוָן שֶׁכֻּלָּן הָיוּ יָפוֹת בְּמִדָּה שָׁוָה, לְפִיכָךְ נִלְחֲמוּ בֵּינֵיהֶן בִּכְלֵי נֶשֶׁק דֹּמִים זֶה לָזֶה, וְכָל אַחַת וְאַחַת יָכְלָה לְקַוּוֹת בְּמִדָּה אַחַת לְנִצָּחוֹן. וּאוּלָם מִשֶּׁנִּכְנְסָה הַצּוֹעֲנִית נִפְסַק בִּן־רֶגַע שִׁוּוּי הַמִּשְׁקָל הַזֶּה. יָפְיָהּ שֶׁל זוֹ הָיָה נִפְלָא כָּל כָּךְ, שֶׁדְּמוּתָהּ נִרְאֲתָה כְּקוֹרֶנֶת עַל סַף הֶחָדֶר. בַּחֶדֶר הַצַּר, בְּתוֹךְ מִסְגֶּרֶת הַקִּירוֹת הַמְכֻסִּים טָפִיטִים וְכִיּוּרִים, יָפְתָה וְהִזְהִירָה הַצּוֹעֲנִית שִׁבְעָתַיִם מֵאֲשֶׁר עַל הַכִּכָּר הָרְחָבָה. הִיא דָמְתָה לְמָאוֹר שֶׁעָלָה לְהָאִיר בָּאֲפֵלָה. הָעֲלָמוֹת הַנַּעֲלוֹת בְּעַל כָּרְחָן הִשְׁתָּאוּ אֵלֶיהָ. כָּל אַחַת מֵהֶן רָאֲתָה אֶת עַצְמָהּ פִּתְאֹם פְּגוּמַת יֹפִי. מִשּׁוּם כָּךְ שִׁנּוּ בִּן־רֶגַע אֶת תָּכְנִית הַמִּלְחָמָה (אָנוּ נוֹטְלִים רְשׁוּת לְהִשְתַּמֵּשׁ בְּבִטּוּי זֶה), בְּלִי שֶׁהִשְׁמִיעוּ אַף מִלָּה אַחַת זוֹ לזוֹ. אֲבָל כָּל אַחַת מֵהֶן כִּוְּנָה יָפֶה מְאֹד לְדַעַת הַשְּׁנִיָּה. רִגְשׁוֹת הַנָּשִׁים מְמַהֲרוֹת לָבוֹא לִידֵי שִׁתּוּף וְהַתְאָמָה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר רוּחַ הַגְּבָרִים. אוֹיַבְתָּן נִצָּבָה לִקְרָאתָן; כֻּלָּן הִרְגִּישׁוּ בְּכָךְ, כֻּלָּן הֵבִינוּ אֶת הַדָּבָר. כְּשֵׁם שֶׁטִּפַּת יַיִן אַחַת עוֹשָׂה אֶת הַמַּיִם אֲדֻמִּים, כֵּן עֲלוּלָה אִשָּׁה יָפָה אַחַת, מִשֶּׁנִּכְנְסָה לִמְסִבָּה גְדוֹלָה שֶׁל נָשִׁים יָפוֹת פָּחוֹת מִמֶּנָּה, לְהַשְׁכִּין רוּחַ חֲדָשָׁה – בִּפְרָט כְּשֶׁאֵין בְּכָל הַקָּהָל הַזֶּה אָּלא גֶבֶר אֶחָד.

מִשּׁוּם כָּךְ זָכְתָה הַצּוֹעֲנִית לְקַבָּלַת פָּנִים קָרָה עַד מְאֹד. הָעֲלָמוֹת בָּחֲנוּ אוֹתָהּ מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ, הֶחֱלִיפוּ אַחֲרֵי כֵן בֵּינֵיהֶן מֶבָּטִים וְהִגִּידוּ זוֹ לְזוֹ אֶת הַכֹּל: הֵן הֵבִינוּ אִשָּׁה לְלֵב רְעוּתָהּ. וְהַנַּעֲרָה הַצְּעִירָה עָמְדָה וְהִמְתִּינָה שֶׁיִּפְנוּ אֵלֶיהָ בִּדְבָרִים; הִיא הָיְתָה כְּנִפְעָמָה וְלֹא יָכְלָה לְהָרִים אֶת עֵינֶיהָ.

הַקָּצִין פָּתַח רִאשׁוֹנָה בִּדְבָרִים. “בֶּאֱמוּנָה,” אָמַר בְּלָשׁוֹן גְּלוּיָה, כְּיַד סִכְלוּתוֹ הַטּוֹבָה עָלָיו, “הֲרֵי זוֹ נַעֲרָה נֶחְמָדָה! מַה דַעְתֵּךְ לְכָךְ, קְרוֹבָתִי הַיָּפָה?”

אֲמִירָה זוֹ, שֶׁמַּעֲרִיץ אַחֵר, בַּעַל רְגָשׁוֹת עֲדִינִים יוֹתֵר, הָיָה מַשְמִיעַ אוֹתָהּ לַפָּחוֹת בְּלַחַשׁ, לֹא הָיְתָה עֲלוּלָה לְהַבְרִיחַ אֶת קִנְאַת הַנָּשִׁים הַנִּצָּבוֹת כְּאוֹרְבוֹת מִסָּבִיב לַצּוֹעַנִית. פְלֶר דֶּה־לִיס הֵשִׁיבָה לַקָּצִין מִתּוֹךְ בַּת־צְחוֹק מְמֻתָּקָה וְהַטְעָמָה מְעֻשָּׂה שֶׁל שִׁוְיוֹן־נֶפֶשׁ: “לֹא גְרוּעָה בְּיוֹתֵר.”

יֶתֶר הָעֲלָמוֹת הָיוּ כְּמִתְלַחֲשׁוֹת.

לְבַסּוֹף פָּתְחָה מָרַת אֲלוֹאִיז, שֶׁאַף הִיא הָיְתָה בַּמְקַנְּאוֹת בִּגְלַל בִּתָּהּ, וְאָמְרָה לָרַקְדָּנִית: “גְּשִׁי הֵנָּה, הַפְּעוֹטָה!”

“גְּשִׁי הֵנָּה, הַפְּעוֹטָה!” חָזְרָה וְאָמְרָה בְּגָאוֹן מְעוֹרֵר צְחוֹק בֶּרַנְגֶ’ר הַקְּטַנָּה, זוֹ שֶקּוֹמָתָהּ בְּוַדַּאי לֹא הִגִּיעָה עֲדַיִן עַד לְמָתְנֵי הַצּוֹעֲנִית.

הַצּוֹעֲנִית צָעֲדָה צְעְדִים אֲחָדִים לִקְרַאת הַגְּבֶרֶת הַנַּעֲלָה.

“יַלְדָּתִי הַיָּפָה,” אָמַר פֶבּוּס בְּרֶגֶשׁ וְצָעַד אַף הוּא צְעָדִים אֲחָדִים בְּעִקְּבוֹת הַצּוֹעֲנִית, “אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם נָפַל בְּחֶלְקִי הָאשֶׁר הַגָּדוֹל שֶתָּשׁוּבִי וְתַכִּירֵנִי…”

הִיא הִפְסִיקָה אֶת דְּבָרָיו בְּהַפְנוֹתָהּ אֵלָיו אֶת מֶבָּטָהּ וְאֶת בַּת־צְחוֹקָהּ הַמְּפִיקִים חִבָּה לְאֵין קֵץ. וְעָנְתָה: “כֵּן הַדָּבָר!”

“זוֹ מְחוֹנֶנֶת כֹּחַ שֶׁל זִכָּרוֹן,” הִפְטִירָה פְלֶר דֶּה־לִיס.

“אָמְנָם כֵּן,” הֵשִׁיב פֶבּוּס, “אוֹתוֹ עֶרֶב נִסְתַּלַּקְתְּ מִפָּנַי בִּמְהִירוּת רבַהָּ. וְכִי הֵטַלְתִּי עָלַיִךְ אֵימָה?”

“לֹא כֵּן הַדָּבָר!” אָמְרָה הַצּוֹעֲנִית.

בְּקוֹלָהּ שֶׁל הַצּוֹעֲנִית, בְּאָמְרָהּ “כֵּן הַדָּבָר” אוֹ “לֹא כֵּן הַדָּבָר”, הָיָה צָפוּן מַשֶּׁהוּ שֶׁאֵין לְהַבִּיעוֹ בְּמִלִּים, וּפְלֶר דֶּה־לִיס נִפְגְּעָה עַל יְדֵי מַשֶּׁהוּ זֶה.

“בִּמְקוֹמֵךְ, יַקִּירָתִי,” הוֹסִיף הַקָּצִין לְדַבֵּר, לְאַחַר שֶׁלְּשׁוֹנוֹ הֻתְּרָה מֵאֲסוּרֶיהָ מִדֵּי דַבְּרוֹ אֶל נַעֲרָה פְּשׁוּטָה, “הִשְּׁאַרְתְּ לִי בֶּן־בְּלִיַּעַל זְעוּם פָנִים, עִוֵּר־עַיִן וַעֲמוּס חֲטוֹטֶרֶת, הַמְשַׁמֵּשׁ, כִּמְדֻמֶּנִי, שׁוֹמֵר פַּעֲמוֹנִים אֵצֶל הַחַשְׁמַן. עָלָיו סִפְּרוּ לִי, כִּי הוּא וְלַד־כִּלְאַיִם וְהוֹרָיו הֵם כֹּמֶר אֶחָד וְשִׁדָּה מִבְּנוֹת הַשֵּׁדִים. יֵשׁ לוֹ לָזֶה שֵׁם מְשֻׁנֶּה מְאֹד: קוֹרְאִים לוֹ קְוַטֶמְבֶּר, שַׁבַּת הַתְּמָרִים, לֵיל הַצּוֹם – אוֹ דָבָר דּוֹמֶה לָזֶה! – בְּקִצּוּר, הוּא נִקְרָא עַל שֵׁם יוֹם אֶחָד מִימֵי הַצּוֹמוֹת הַגְּדוֹלִים. וְהוּא שֶהִתְכּוֹנֵן לִתְפֹּס אוֹתָךְ בְּחָזְקָה, כְּאִלּוּ נוֹצַרְתְּ לִהְיוֹת טֶרֶף לְשַׁמָּשֵׁי מִסְגָּדִים! זוִהי חֻצְפָּה יְתֵרָה! חֲזִיז וָרַעַם! יַנְשׁוּף זֶה מַה רָצָה לַעֲשׂוֹת לָךְ? הַגִּידִי נָא!”

לֹא יָדַעְתִּי," עָנְתָה הַנַּעֲרָה.

“אָכֵן זוֹהִי חֻצְפָּה שֶׁאֵין כָּמוֹהָ! מוֹלִיךְ פַּעֲמוֹנִים הוֹלֵךְ לִגְנֹב נַעֲרָה כְּאַחַד הָרוֹזְנִים! כַּפְרִי הוֹלֵךְ לִגְנֹב אֶת הַצַּיִד הַמְיֻעָד לַאֲצִיליִם! מִי שָׁמַע כַּדָּבָר הַזֶּה! אֲבָל אֱמֶת הִיא כִּי הוּא שִׁלֵּם אֶת חֻצְפָּתוֹ שִׁבְעָתַיִם! מָרָן פְּיֶרַה טוֹרְטְרוּ יוֹדֵעַ לְקַרְצֵף כִּמְשָׁרֵת אֳרָווֹת מְצֻיָּן; וְאִם הַדָּבָר יִגְרֹם לָךְ הֲנָאָה אֹמַר לָךְ, כִּי אוֹתוֹ טוֹרְטְרוּ דָשׁ בְּעַקְרַבִּים אֶת שׁוֹמֵר הַפַּעֲמוֹנִים שֶׁלָּךְ.”

“מִסְכֵּן שֶׁכְּמוֹתוֹ,” אָמְרָה הַצּוֹעֲנִית שֶׁלְּשֵׁמַע הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה זָכְרָה אֶת הַמַּחֲזֶה אֲשֶׁר עַל עַמּוּד הַקָּלוֹן.

הַקָּצִין נָתַן אֶת קוֹלוֹ בִּצְחוֹק. “חֵי הַשָּׂטָן וְחֵי טְלָפָיו! רַחֲמִים אֵלּוּ לְמָה הֵם דּוֹמִים? לִזְנַב נוֹצוֹת עַל אֲחוֹרֵי חֲזִיר! תְּהֵא כְּרֵסִי תְּפוּחָה כְּכֶרֶס הָאַפִּיפְיוֹר, אִם…”

הוּא נִשְׁתַּתֵּק פִּתְאֹם. “סְלַחְנָה, גְּבִירוֹתַי! דּוֹמֶה לִי שֶׁדְּבַר שְׁטוּת יָצָא מִפִּי.”

“בּוּשָׁה וְחֶרְפָּה, אֲדוֹנִי!” אָמְרָה הָעַלְמָה מָרַת גֶ’פוֹנְטֶן.

“הוּא סָח עִם נַעֲרָה זוֹ בְּלָשׁוֹן שֶׁהִיא רְגִילָה בָּהּ,” הוֹסִיפָה וְאָמְרָה בַּחֲשַׁאי פְלֶר דֶּה־לִיס, שֶׁכַּעְסָהּ הָלַךְ הָלֹךְ וְגָדֹל מֵרֶגַע לְרָגַע. כַּעַס זֶה לֹא נִתְמַעֵט בְּעֵת שֶׁהַקָּצִין, נִלְהָב כֻּלּוֹ בְּשֶׁל הַצּוֹעֲנִית אוֹ בְּשֶׁל עַצְמוֹ הוּא, הִסְתּוֹבֵב לְעֵינֶיהָ עַל עֲקֵבוֹ וְאָמַר בְּעַזּוּת, בִּלְשׁוֹן הַמַּחֲמָאוֹת הַגְּלוּיָה שֶׁל אַנְשֵׁי הַצָּבָא:

“יָפָה הִיא הַנַּעֲרָה, חֵי נַפְשִׁי!”

“אֶלָּא שֶׁהִיא לְבוּשָׁה תִּלְבּשֶׁת פֶּרַע,” אָמְרָה דִיאַנָּה לְבֵית שְׁרִיסְטֵיל וְגִלְּתָה אֶת שִׁנֶּיהָ הַיָּפוֹת.

אֲמִירָה זוֹ הָיְתָה בִּבְחִינַת קַו־אוֹר לְיֶתֶר הָעֲלָמוֹת. זוֹ גִלְּתָה לִפְנֵיהֶן אֶת הַצַּד הַחַלָּשׁ שֶׁל הַצּוֹעֲנִית. כְּשֶׁנִּבְצַר מֵהֶן לְהָטִיל דֹּפִי בְּיָפְיָהּ – הִתְחִילוּ מְדַבְּרוֹת סָרָה בְּתִלְבָּשְׁתָּהּ.

“וַדַּאי שֶׁכָּךְ, הַפְּעוֹטָה שֶׁלִּי,” אָמְרָה הָעַלְמָה מוֹנְמִישֶׁל, “כֵּיצַד עָלָה בְּדַעְתֵּך לְטַיֵּל בַּחוּצוֹת בְּלִי עֲטִיפַת צַוָּאר וַעֲטִיפַת חָזֶה?”

“וְשִמְלָתָה הִיא קְצָרָה עַד לְאֵין שִׁעוּר,” הוֹסִיפָה הָעַלְמָה גֶ’פוֹנְטֶן.

“חֲבִיבָתִי,” פָּתְחָה שׁוּב הָעַלְמָה פְלֶר דֶּה־לִיס מִתּוֹךְ רֹגֶז גָּדוֹל לְמַדַּי, “אַתְּ בְּעַצְמֵךְ תִּהְיִי הָאֲשֵׁמָה בַּדָּבָר אִם יַאַסְרוּךְ הַבַּלָּשִׁים עַל דְּבַר חֲגוֹרַת הַזָּהָב שֶׁלָּךְ.”

“אִי לָךְ, הַפְּעוֹטָה שֶׁלִּי”, אָמְרָה הָעַלְמָה שְׁרִיסְטֵיל מִתּוֹךְ בַּת־צְחוֹק שֶׁכֻּלָּה נְזִיפָה, “אִלּוּ הִפְשַׁלְתְּ שַׁרְוֻל עַל גַּב זְרוֹעֵךְ כְּדֶרֶךְ הַצְּנוּעוֹת, לֹא הָיְתָה זוֹ נִשְזֶפֶת כָּל כָּךְ בַּשָּׁמֶשׁ.”

הַמַּחֲזֶה הָיָה רָאוּי לְכָךְ שֶׁיִּזְכֶּה לִרְאוֹת בּוֹ אָדָם נָבוֹן יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר פֶבּוּס: לִרְאוֹת בַּנְּעָרוֹת הַנָּאוֹת הַלָּלוּ אֲשֶׁר שָׁתוּ סְחוֹר סְחוֹר עַל הָרַקְדָּנִית וְשָׁלְחוּ בָּהּ אֶת לְשׁוֹנוֹתֵיהֶן הָעוֹקְצוֹת כִּלְשׁוֹנוֹת נְחָשִים; לִרְאוֹת כֵּיצַד הַנְּעָרוֹת הַלָּלוּ, חִדְלוֹת רֶגֶשׁ וּמִצְטַחֲקוֹת, חִפְּשׂוּ וְחִטְּטוּ כְּמִתְקַלְּסוֹת בְּתִלְבָּשְתָּהּ הַמַּבְרִיקָה וְהַתְּפֵלָה שֶׁל הַצּוֹעֲנִית וּבְקִשּׁוּטֶיהָ הָעֲשׂוּיִם זְהַב סְרָק. לָא הָיָה קֵץ לַצְּחוֹק וְלַלַּעַג וּלְדִבְרֵי הַקַּלָּסָה! אֲמִירוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מִן הָעֲקִיצָה וְהַזִּלְזוּל וּמֶבָּטִים הַמְּפִיקִים רֹעַ לֵב יָרְדוּ כְּמָטָר עַל רֹאשׁ הַצּוֹעֲנִית. דּוֹמֶה הָיָה שֶׁרוֹאִים כָּאן אֶת הָעֲלָמוֹת הַלָּלוּ מִבְּנוֹת רוֹמָא שֶׁעָשׂוּ שַׁעֲשׁוּעִים לְנַפְשָׁן מִדֵּי נָקְבָן בִּמְחָטִים אֶת הֶחָזֶה שֶׁל אָמָה יָפָה. אֶפְשָׁר הָיָה לְדַמּוֹת אוֹתָן לְכַלְבוֹת צַיִד, לְהוּטוֹת־עַיִן וּפְעוּרוֹת־נְחִירַיִם, הַמִּתְרוֹצְצוֹת בְּמַעְגָּל מִסָּבִיב לְעָפְרַת אַיָּלִים שֶׁמֶּבַּט הָאָדוֹן אָסַר עֲלֵיהֶן לְקָרְעָהּ לִגְזָרִים.

וְכִי מֶה הָיְתָה זוֹ לְעֻמַּת בְּנוֹת הָאֲצִילִים הָאֵלֶּה, אִם לֹא רַקְדָּנִית עֲלוּבָה הָעוֹשָׂה אֶת מְלַאכְתָּהּ בַּחוּצוֹת וּבַשְּׁוָקִים? דּוֹמֶה הָיָה שֶׁהִיא אֵינָהּ נֶחְשֶׁבֶת בְּעֵינֵיהֶן לִמְאוּמָה, וְהֵן דִּבְּרוּ עַל אֹדוֹתֶיהָ דְבָרִים שֶׁהִיא שׁוֹמַעַת, דִּבְּרוּ עָלֶיהָ בְּקוֹל רָם כְּעַל אֵיזֶה דָבָר שֶׁהוּא בִּלְתִּי־נָקִי וּשְׁפַל־עֵרֶךְ וְיֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְבַדֵּחַ אֶת הַדָּעַת. הַצּוֹעֲנִית הִרְגִּישָׁה בַּעֲקִיצוֹת מְחָטִים אֵלּוּ, מִזְּמָן לִזְמָן הִתְלַקְחָה אַדְמוּמִית בּוּשָׁה עַל לְחָיֶיהָ, נִתְלַהֲטָה אֵשׁ קֶצֶף בְּעֵינֶיהָ; דּוֹמֶה הָיָה כִּי עַל שְׂפָתֶיהָ תְּלוּיָה מִלָּה סְפוּגָה שְׁאָט־נֶפֶשׁ; הִיא הֶעֶלְתָה עַל פָּנֶיהָ הַעֲוָיָה זוֹ הָרְגִילָה אֶצְלָהּ, הַבָּאָה לְשֵׁם הַבָּעַת בּוּז; וְאוּלָם הִיא עָמְדָה לִבְלִי נִיד וְתָלְתָה בִּפְנֵי פֶבּוּס מֶבָּט רַךְ הָאוֹמֵר עֶצֶב וְיֵאוּשׁ. מֶבָּט זֶה הֵפִיק גַּם אשֶׁר וְחִבָּה. אֶפְשָׁר הָיָה לַחְשֹׁב, כִּי הִיא כּוֹבֶשֶׁת אֶת יִצְרָהּ מִפַּחַד שֶׁמָּא יְגָרְשׁוּהָ מִכָּאן. פֶבּוּס עַצְמוֹ הָיָה שָׁרוּי בְּצחוֹק וְהֵגֵן עַל הַצּוֹעֲנִית מִתּוֹךְ עִרְבּוּב שֶׁל רַחֲמִים וְחֹסֶר נִמּוּס.

“אַל תָּשִׂימִי לֵב לְדִבְרֵיהֶן, הַפְּעוֹטָה,” חָזַר וְאָמַר כְּשֶׁהוּא מַרְעִישׁ אֶת הַדָּרְבָנוֹת. “אָמְנָם תִּלְבָּשְתֵּךְ הִיא בְּמִקְצָת פְּרוּעָה וּמוּזָרָה; אֲבָל אֵיזֶה פְּגָם יֵשׁ בָּזֶה לְגַבֵּי נַעֲרָה נֶחְמֶדֶה כָּמוֹךְ!”

“רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם!” קָרְאָה הָעַלְמָה גֶ’פוֹנְטֶן צְהֻבַּת הַשֵּׂעָר וְהֵסֵבָּה אֶת צַוָּארָה הַזָּקוּף מִתּוֹךְ בַּת־צְחוֹק סְפוּגָה מְרִירוּת: “רוֹאָה אֲנִי כִּי הָאֲדוֹנִים רוֹבֵי־הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר בִּצְבָא הַמֶּלֶךְ נִמְשָׁכִים עַל־נְקַלָּה אַחֲרֵי בְּנוֹת הַצּוֹעֲנִים הַיָּפוֹת.”

“וּמַדּוּעַ לֹא?” שָׁאַל פֶבּוּס.

לִתְשׁוּבָה זוֹ שֶׁל הַקָּצִין, שֶׁנֶּאֶמְרָה מִתּוֹךְ שַׁלְוַת נֶפֶשׁ וְיָרְדָה כְּאֶבֶן הַנּוֹפֶלֶת בְּלִי מֵשִׂים, פָּרַץ הַצְּחוֹק מִפִּי קוֹלוֹנְבְּ וְדִיאַנָּה, מִפִּי אַמֵלוֹט וּפְלֶר דֶּה־לִיס, וְזוֹ הָאַחֲרוֹנָה גַם דְּמָעוֹת נִקְווּ בְּעֵינֶיהָ.

הַצּוֹעֲנִית, שֶׁהִשְפִּילָה אֶת עֵינֶיהָ מִדֵּי שָׁמְעָהּ אֶת דִּבְרֵי קוֹלוֹנְבְּ לְבֵית גֶ’פוֹנְטֶן, חָזְרָה וְהִצְמִידָה אוֹתָן אֶל פְּנֵי פֶבּוּס וּמֶבָּטָהּ הֵפִיק גַּאֲוָה וְחֶדְוָה. בְּרֶגַע זֶה גָדַל יָפְיָהּ עַד מְאֹד.

הַגְּבֶרֶת הַזְּקֵנָה שֶׁהִתְבּוֹנְנָה לְכָל הַמַּחֲזֶה הָיְתָה כְּנֶעְלֶבֶת וְלֹא יָכְלָה לְהַסְבִּיר לְעַצְמָהּ אֶת מַרְאֵה עֵינֶיהָ.

“רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם!” צָעֲקָה הַזְּקֵנָה לְפֶתַע פִּתְאֹם, “וְכִי מַה זֶה מִתְרוֹצֵץ כָּאן בֵּין רַגְלַי? אוֹי וַאֲבוֹי! חַיָּה נִתְעָבָה שֵׁכָּזוֹ!”

זֹאת הָיְתָה הָעֵז שָׁהָלְכָה לְבַקֵּשׁ אֶת אֲדוֹנָתָהּ וּמָצְאָה אוֹתָהּ עַכְשָׁו בַּחֶדֶר, אֶלָּא שֶׁקָּפְצָה לִקְרַאת זוֹ וְנִסְתַּבְּכָה תּוֹךְ כְּדֵי כָּךְ בְּשִׁפְעַת הַשִּמְלָה הַמִּשְׁתַּלְשֶׁלֶת מֵרַגְלֵי הַגְּבֶרֶת.

מִקְרֶה זֶה הִטָּה אֶת פְּנֵי הַדְּבָרִים לְעֵבֶר אַחֵר. הַצּוֹעֲנִית שִׁחְרְרָה אֶת עִזָּהּ בְּלִי לְהוֹצִיא מִלָּה מִפִּיהָ.

“אוֹ, הֲרֵי זוֹהִי הָעֵז שֶׁרַגְלֶיהָ כְּזָהָב!” קָרְאָה בֶּרַנְגֶ’ר וְרָקְדָה מֵרֹב שִׂמְחָה.

הַצּוֹעֲנִית כָּרְעָה עַל בִּרְכֶּיה וְלָחֲצָה אֶל לֶחְיָהּ אֶת רֹאשָׁהּ הַנַּעֲלֶה שֶׁל הָעֵז. דוֹמֶה הָיָה כִּי הִיא מְבַקֶּשֶׁת מֵאִתָּהּ סְלִיחָה עַל אֲשֶׁר עָזְבָה אוֹתָהּ לְנַפְשָׁהּ.

תּוֹךְ כְּדֵי כָּךְ גָּחֲנָה דִיאַנָּה עַל אָזְנָהּ שֶׁל קוֹלוֹנְבְּ.

“רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! כֵּיצַד הִסַּחְתִּי דָבָר זֶה מִדַּעְּתִּי? הֲלֹא זוֹהִי הַצּוֹעֲנִית עִם הָעֵז הַכְּרוּכָה אַחֲרֶיהָ. אוֹמְרִים עָלֶיהָ כִּי הִיא בַּעֲלַת כְּשָׁפִים, וְעִזָּהּ יוֹדַעת לַעֲשׂוֹת כָּל מִינֵי לְהָטִים.”

“גַּם זוֹ לְטוֹבָה!” אָמְרָה קוֹלוֹנְבְּ, “הָעֵז תְּשַׁעֲשַׁע אוֹתָנוּ וְתַעֲשֶׂה לָנוּ בִּלְהָטֶיהָ.”

“הַפְּעוֹטָה, צַוִּי לְעִזֵּךְ שֶׁתַּעֲשֶׂה לָנוּ לְהָטִים!”

“אֵינִי מְבִינָה לְמָה אַתֶּן מִתְכַּוְּנוֹת בְּדִבְרֵיכֶן,” הֵשִיבָה הַצּוֹעֲנִית.

“לְהָטִים, קְסָמִים אוֹ כְּשָׁפִים – יְהִי זֶה מַה שֶׁיִּהְיֶה.”

“אֵינִי מְבִינָה.” וְהִיא הִתְחִילָה מְלַטֶּפֶת אֶת הָעֵז הַחֲמוּדָה וְקָרְאָה כַּמָּה פְּעָמִים בָּזוֹ אַחֲרֵי זוֹ: “דְּיַ’לִי! דְּיַ’לִי!”

בְּרֶגַע זֶה הִבְחִינָה פְלֶר דֶּה־לִיס בְּכִיס קָטֹן, עָשׂוּי עוֹר רִקְמָה, שֶׁהָיָה תָּלוּי לָהּ לָעֵז עַל צַוָּארָהּ. “מַה זֶה?” שָׁאֲלָה אֶת הַצּוֹעֲנִית.

הַצּוֹעֲנִית תָּלְתָה בְּזוֹ אֶת עֵינֶיהָ הַגְּדוֹלוֹת וְעָנְתָה מִתּוֹךְ כֹּבֶד־רֹאשׁ: “דָּבָר זֶה הוּא סוֹד כָּמוּס עִמָּדִי.”

“מַה מְאֹד חָפַצְתִּי לָדַעַת אֶת סוֹדֵךְ,” אָמְרָה פְלֶר דֶּה־לִיס לְנַפְשָׁהּ.

תּוֹךְ כְּדֵי כָּךְ הִתְרוֹמְמָה הַזְּקֵנָה מִמְּקוֹמָה כְּשֶהִיא שְׁרוּיָה בְּכָעַס.

“שִׁמְעִי, הַצּוֹעֲנִית! וְכִי מַה יֵשׁ לָךְ לַעֲשׂוֹת כָּאן, אִם לֹא תַּרְאִי לָנוּ מֵרִקּוּדַיִךְ וּמֵרִקּוּדֵי עִזֵּךְ?”

הַצּוֹעֲנִית פָּנְתָה לָלֶכֶת לְעֵבֶר הַדֶּלֶת וּמֵעַל שְׂפָתֶיהָ לֹא יָרַד אַף דִּבּוּר אֶחָד. וְאוּלָם כְּכֹל אֲשֶׁר הִתְקָרְבָה אֶל הַדֶּלֶת, כֵּן הֵאֵטָּה אֶת צְעָדֶיהָ. כְּעֵין אֶבֶן מַגְנֵט כָּפְתָה אוֹתָהּ לִמְקוֹמָהּ. וּפִתְאֹם נָשְׂאָה אֶל פֶבּוּס אֶת עֵינֶיהָ הָרְטֻבּוֹת מִדֶּמַע וְעָמְדָה מִלָּכֶת.

“שָׂהֲדִי בַּמְּרוֹמִים!” קָרָא הַקָּצִין, “לֹא מִן הַדִּין הוּא שֶׁתֵּצְאִי מִן הַבָּיִת. שׁוּבִי עַל עִקְּבוֹתַיִךְ וְרִקְדִי לְפָנֵינוּ מֵרִקּוּדָיִךְ. וְאוּלָם מַה שְׁמֵךְ, יָפָתִי?”

“אֶסְמֶרַלְדָּה,” אָמְרָה הַצּוֹעֲנִית וְלֹא גָרְעָה עֵינֶיהָ מִן הַקָּצִין.

לְצִלְצוּל הַשֵּׁם הַזֶּה, שֶׁהָיָה בּוֹ מִן הַזָּרוּת, נָתְנוּ הָעֲלָמוֹת אֶת קוֹלָן בִּצְחוֹק אַדִּיר.

“וְכִי שְׁמַעְתֶּם מִימֵיכֶם,” אָמְרָה דִיאַנָּה, “כִּי יִקְרְאוּ לְנַעֲרָה בְּשֵׁם נוֹרָא כָּזֶה?”

“מִכָּאן אַתֶּם רוֹאִים,” הֵשִׁיבָה אַמֵלוֹט, “כִּי רַקְדָּנִית הִיא.”

“חֲבִיבָתִי,” קָרְאָה מָרַת אֲלוֹאִיז מִתּוֹךְ חֲגִיגִיּוּת, “הוֹרַיִךְ לֹא הֶעֱלוּ אֶת הַשֵּׁם הַזֶּה מִתּוֹךְ אַגַּן הַטְּבִילָה.”

זֶה רְגָעִים אֲחָדִים שֶׁבֶּרַנְגֶ’ר, בְּלִי שֶׁאִישׁ הִבְחִין בַּדָּבָר, מָשְׁכָה אַחֲרֶיהָ אֶת הָעֵז אֶל פִּנַּת הַחֶדֶר עַל יְדֵי עוּגָה מְתוּקָה. בִּן־רֶגַע נֶהֶפְכוּ הַשְּׁתַּיִם לִידִידוֹת טוֹבוֹת. הַיַּלְדָּה הַסַּקְרָנִית הִתִּירָה אֶת הַכִּיס הַקָּטֹן מֵעַל צַוְּארֵי הָעֵז, פָּתְחָה אֶת סְגוֹרוֹ וְאֶת מַה־שֶׁבְּתוֹכוֹ הִשְׁלִיכָה אֶל מַחְצֶלֶת הַקַּשׁ שֶׁעַל הָרִצְפָּה: זֹאת הָיְתַה אַלְפָא־בֵּיתָא שֶׁאוֹתְיוֹתֶיהָ הָיוּ חֲרוּתוֹת, אוֹת וְאוֹת לְבַד, עַל לוּחוֹת זְעִירִים הָעֲשׂוּיִם עֵץ אֶשְׁכְּרוֹעַ. אַךְ נִתְגַּלְגֵּל צַעֲצוּעַ זֶה אֶל הָרִצְפָּה, וּבֶרַנְגֶ’ר רָאֲתָה לְתִמְהוֹנָהּ כִּי הָעֵז, שֶׁעָשְׂתָה, כַּנִּרְאֶה, אֶת אֶחָד מִלְּהָטֶיהָ, הִתְחִילָה בּוֹרֶרֶת בְּקַרְנֶיהָ הַמֻּזְהָבוֹת אוֹתָיוֹת מְיֻחָדוֹת, סִדְּרָה אוֹתָן כֹּה וָכֹה וְעָרְכָה אוֹתָן בַּלָּאט לְמַעֲרָכָה אֶחָת. כַּעֲבֹר רֶגַע יָצְאָה מִלָּה אַחַת, שֶׁהָיְתָה, כַּנִּרְאֶה, שְׁגוּרָה בְּיוֹתֵר עַל הָעֵז, הוֹאִיל וְזוֹ לֹא פִּקְפְּקָה הַרְבֵּה בְּעֵת הַסִּדּוּר, וּבֶרַנְגֶ’ר קָרְאָה לְפֶתַע פִּתְאֹם, בְּסָפְקָהּ אֶת כַּפֶּיהָ מִתּוֹךְ תִּמָּהוֹן:

“הַדּוֹדָה פְלֶר דֶּה־לִיס, הַבִּיטִי וּרְאִי מַה שֶׁעָשְׂתָה כָּאן הָעֵז!”

פְלֶר דֶּה־לִיס מִהֲרָה לָגֶשֶׁת לִמְקוֹם הַמַּעֲשֶׂה, וְנִזְדַּעְזָעָה. הָאוֹתָיוֹת הַמְסֻדָּרוֹת עַל הָרִצְפָּה נִצְטָרְפוּ כְּדֵי מִלָּה שְׁלֵמָה −

פֶבּוּס

“וְכִי הָעֵז הִיא שֶׁכָּתְבָה אֶת זֹאת?” שָׁאֲלָה פְלֶר דֶּה־לִיס.

“כֵּן הַדָּבָר, דּוֹדָתִי,” עָנְתָה בֶּרַנְגֶ’ר.

הַדָּבָר הָיָה לְמַעְלָה מִכָּל סָפֵק; הַיַּלְדָּה לֹא יָדְעָה אֶת מְלֶאכֶת הַכְּתִיבָה.

“וּבְכֵן זֶהוּ הַסּוֹד!” הִרְהֲרָה פְלֶר דֶּה־לִיס.

בֵּין כֹּה וָכֹה וּלְצַעֲקַת הַיַּלְדָּה נִגְּשׁוּ כָּל אַנְשֵׁי הַבַּיִת לִמְקוֹם הַמַּעֲשֶׂה: הָאֵם, הָעֲלָמוֹת, הַצּוֹעֲנִית וְהַקָּצִין.

הַצּוֹעֲנִית רָאֲתָה מַה שֶׁעוֹלְלָה לָהּ הָעֵז. הִיא נִתְאַדְּמָה, אַחֲרֵי כֵן הֶחֱוִירָה בִּרְעָדָה וְעָמְדָה כְּנֶאֱשָׁמָה לִפְנֵי הַקָּצִין, שֶׁנִּסְתַּכֵּל בָּהּ מִתּוֹךְ בַּת־צְחוֹק אוֹמֶרֶת שְׂבִיעַת־רָצוֹן וְתִמָּהוֹן.

“פֶבּוּס!” הִתְלַחֲשׁוּ בֵּינֵיהֶן הָעֲלָמוֹת כִּמִשְׁתָּאוֹת, “הֲרֵי זֶה שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּצִין!”

“אָכֵן כֹּחַ זִכְרוֹנֵךְ חָזָק מְאֹד!” אָמְרָה פְלֶר דֶּה־לִיס אֶל הַצּוֹעֲנִית שֶׁעָמְדָה עַכְשָׁו כִּמְאֻבֶּנֶת. וְתוֹךְ כְּדֵי כָּךְ נָתְנָה אֶת קוֹלָהּ בִּבְכִי גָדוֹל. “אוֹיָה!” קוֹנְנָה מִתּוֹךְ יִסּוּרִים וְהִסְתִּירָה אֶת פָּנֶיהָ בֵּין כַּפּוֹת יָדֶיהָ הַיָּפוֹת, “אֵין זוֹ אֶלָּא מְכַשֵּׁפָה!” וְאוֹתוֹ רֶגַע שָׁמְעָה קוֹל אָיֹם הָעוֹלֶה מִמַּעֲמַקֵּי לִבָּה: “הַלֵּזוּ הִיא צָרָתֵךְ!”

הִיא הִתְעַלָּפָה.

“בִּתִּי! בִּתִּי!” נִזְעֲקָה הָאֵם כַּאֲחֻזַּת זְוָעָה. “צְאִי מִכָּאן, צוֹעֲנִית בַּת־תֹּפֶת!”

הַצּוֹעֲנִית אָסְפָה בְּרֶגַע אֶחָד אֶת הָאוֹתָיוֹת שֶׁהֵמִיטוּ עָלֶיהָ פֻּרְעָנוּת, מָשְׁכָה אַחֲרֶיהָ אֶת דְּיַ’לִי עַל יְדֵי רֶמֶז וְיָצְאָה דֶרֶךְ הַדֶּלֶת הָאַחַת, בְּעוֹד אֲשֶׁר דֶּרֶךְ הַדֶּלֶת הַשְּׁנִיָּה הוֹצִיאוּ אֶת פְלֶר דֶּה־לִיס.

הַקָּצִין פֶבּוּס, שֶׁנִּשְׁאַר לְבַדּוֹ בַּחֶדֶר, עָמַד רֶגַע אֶחָד כְּתוֹהֶה בֵּין דֶּלֶת לְדֶלֶת; − אַחֲרֵי כֵן יָצָא לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַצּוֹעֲנִית.

ב. יֵשׁ הֶבְדֵּל בֵּין כֹּמֶר לְפִילוֹסוֹף

אוֹתוֹ כֹּמֶר, שֶׁהָעֲלָמוֹת רָאוּהוּ עוֹמֵד בִּמְרוֹם הַמִּגְדָּל הַצְּפוֹנִי כְּשֶׁהוּא גוֹחֵן אֶל פְּנֵי הַכִּכָּר אֲשֶׁר לְמַטָּה וּמִסְתַּכֵּל בַּצּוֹעֲנִית הָרוֹקֶדֶת, הָיָה בֶּאֱמֶת הַכֹּהֵן קְלוֹד פְרוֹלוֹ.

הַקּוֹרֵא לֹא שָׁכַח בְּוַדַּאי אֶת הַתָּא הַקָּטֹן וּמָלֵא הַמִּסְתּוֹרִין, אֲשֶׁר הַכֹּהֵן יִחֵד לְעַצְמוֹ בַּמִּגְדָּל הַזֶּה (דֶּרֶךְ אַגַּב נַגִּיד כָּאן, כִּי זֶהוּ הַתָּא, כַּנִּרְאֶה, שֶׁכַּיּוֹם אֶפְשָׁר לְהָצִיץ לְתוֹכוֹ דֶרֶךְ חוֹר אֶחָד צַר וּמְרֻבָּע הַנִּמְצָא, בְּגֹבַהּ שֶׁל קוֹמַת אָדָם, מִצַּד מִזְרָח שֶׁל הָרְחָבָה אֲשֶׁר עָלֶיהָ יִתְרוֹמְמוּ הַמִּגְדָּלִים: אֵין זוֹ כַּיּוֹם אֶלָּא מְאוּרָה חֲשׂוּפָה, רֵיקָה וְשׁוֹמְמָה. וְקִירוֹתֶיהָ מְדֻלְדְּלֵי־הַטִּיחַ עוֹטִים עַכְשָׁו פֹּה וְשָׁם צִיּוּרִים מְכֹעָרִים כְּעֵין הַכָּתֹם, הַמְתָאֲרִים אֶת הַמַּרְאֶה הַחִיצוֹן שֶׁל בָּתֵּי מִסְגָּד. יֵשׁ לְשַׁעֵר, כִּי מְאוּרָה זוֹ מְשַׁמֶּשֶׁת מְקוֹם דִּירָה מְשֻׁתָּף לַעֲטַלֵּפִים וּלְעַכְּבִישִׁים, וְכִי הַזְּבוּבִים נִשְׁמָדִים כָּאן בִּידֵי אוֹיְבִים מִשְּׁנֵי סוּגִים).

יוֹם יוֹם, שָׁעָה לִפְנֵי זְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ, הָיָה הַכֹּהֵן עוֹלֶה בְּסֻלַּם הַמַּדְרֵגוֹת אֲשֶׁר לַמִּגְדָּל וְסוֹגֵר עַל עַצְמוֹ אֶת הַתָּא הַקָּטֹן, בְּמָקוֹם שֶׁהָיָה מְבַלֶּה לִפְרָקִים לֵילוֹת שְׁלֵמִים. אוֹתוֹ יוֹם, בָּרֶגַע שֶׁהַכֹּהֵן נִגַּשׁ אֶל הַדֶּלֶת הַנְּמוּכָה אֲשֶׁר לְחוֹר מַחֲבוֹאוֹ וְהִכְנִיס לְתוֹךְ הַמַּנְעוּל אֶת הַמַּפְתַּחַ הַקָּטֹן מַעֲשֵׂה חָרָשׁ אֳמָן, שֶׁהָיָה שָׁמוּר אִתּוֹ כָּל הַיָּמִים בַּכִּיס הַתָּלוּי עַל מָתְנָיו, קָלְטָה אָזְנוֹ קוֹל הֲמֻלָּה, כְּקוֹל הַתֹּף וְהַמְקַשְׁקֶשֶׁת. קוֹל הַשָּׁאוֹן הִגִּיעַ מִכִּכַּר הַמִּסְגָּד. הַתָּא, כְּפִי שֶׁכְּבָר צִיַּנּוּ לְמַעְלָה, רַק אֶשְׁנָב אֶחָד הָיָה לוֹ וְזֶה נִשְׁקַף עַל פְּנֵי הַמִּסְגָּד. קְלוֹד פְרוֹלוֹ שָׁב וְהוֹצִיא בְּחִפָּזוֹן אֶת הַמַּפְתֵּחַ, וְכַעֲבֹר רֶגַע עָמַד נִזְעָם וְצוֹפֶה בִּמְרוֹם הַמִּגְדָּל, בְּמָקוֹם שֶׁהִבְחִינָה בּוֹ עֵין הָעֲלָמוֹת.

וְהִנֵּה הוּא עָמַד כָּאן קוֹדֵר וּמְאֻבָּן, וְכֻלּוֹ מֶבָּט אֶחָד וּמַחֲשָׁבָה אֶחָת. לְרַגְלָיו הִשְׂתָּרְעָה כָּל פָּרִיס הָעִיר, עַל רָאשֵׁי גַגּוֹתֶיהָ אֶלֶף וּדְמוּת גִּבְעוֹתֶיהָ מִסָּבִיב הַמִּתְרוֹמְמוֹת לְאִטָּן זוֹ בְּצַד זוֹ, עַל נָהָר הַמִּתְפַּתֵּל מִתַּחַת לִגְשָׁרִים וַהֲמוֹנֵי תּוֹשָׁבֶיהָ הַמִּתְגּוֹדְדִים בָּרְחוֹבוֹת, עַל עֲנַן הֶעָשָׁן הַמִּתַּמֵּר בִּמְרוֹמִים וְעַל שַׁלְשֶׁלֶת הַגַּגּוֹת הַדּוֹמִים לִגְבָעוֹת וּמְתָאֲרִים מִסָּבִיב לְנוֹטְר־דַּם אֶת עִגּוּלֵיהֶם הַמִּצְטַפְּפִים וְהוֹלְכִים. אֲבָל מִכָּל הֲמוֹן הָעִיר הַזֹּאת לֹא נִתְגַּלָּה לְעֵין הַכֹּהֵן אֶלָּא מָקוֹם אֶחָד: כִּכַּר הַמִּסְגָּד; בְּכָל הֲמוֹן הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה לֹא רָאָה אֶלָּא דְמוּת אֶחָת: אֶת דְּמוּת הַצּוֹעֲנִית. קָשֶׁה הָיָה לְהַגִּיד מַה טִיבוֹ שֶׁל מֶבָּט זֶה וּמָה הָאֵשׁ הַיּוֹקֶדֶת בְּתוֹכוֹ. מֶבָּט זֶה קָפָא, אַךְ קִרְבּוֹ הִתְעַלְּמוּ רְעָדָה וְחִילָה; וּלְמַרְאֵה גוּפוֹ הַקָּפוּא, שֶׁהָיָה מִזְדַּעְזֵעַ לִפְרָקִים בְּלִי מֵשִׂים, כְּאוֹתוֹ עֵץ הַמִּתְנוֹעֵעַ בָּרוּחַ; לְמַרְאֵה יָדָיו הַקְּפוּאוֹת, שֶׁנִּרְאוּ מְאֻבָּנוֹת יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר אֶבֶן הַמַּעֲקֶה שֶׁעָלָיו הָיוּ נִשְׁעָנוֹת; וּלְמַרְאֵה בַּת־הַצְּחוֹק הַקְּפוּאָה שֶׁעִוְּתָה אֶת פָּנָיו – אֶפְשָׁר הָיָה לַחְשֹׁב, כִּי הַחַיִּים נִסְתְלקוּ מִכָּל יְצוּרֵי גֵווֹ שֶׁל קְלוֹד פְלוֹרוֹ וְלֹא שָׂרְדוּ אֶלָּא בְּעֵינָיו.

הַצּוֹעֲנִית יָצְאָה בִּמְחוֹלוֹת; הִיא סוֹבְבָה אֶת הַטַּמְבּוּר בְּרֹאשׁ אֶצְבָּעָהּ וְזָרְקָה אוֹתוֹ חֲלִיפוֹת כְּלַפֵּי מָעְלָה, וְאוֹתָהּ שָׁעָה רָקְדָה אֶת רִקּוּד הַסַּרַבַּנְדִּים¹⁰⁵ בְּקַלּוּת וּבִזְרִיזוּת וּבְשִׂמְחָה, וְלֹא הִרְגִּישָׁה בְּכֹבֶד הַמֶּבָּט הַנּוֹרָא אֲשֶׁר נִחַת בָּהּ.

מִסְּבִיבָהּ הִתְגּוֹדְדוּ הֲמוֹן אֲנָשִׁים; מִזְּמָן לִזְמָן יָצָא בֶּן־אָדָם לָבוּשׁ מְעִיל קָצָר כְּעֵין הַכָּתֹם וְהָאָדֹם וְשָׂם מִשְׁטָר לְמַעְגַּל הָאֲנָשִׁים; אַחֲרֵי כֵן הָיָה פּוֹרֵשׁ הַצִּדָּה, יוֹשֵׁב לוֹ עַל כִּסֵּא בְּמֶרְחַק צְעָדִים אֲחָדִים מִן הָרַקְדָּנִית, וְהָיָה מַנִּיחַ עַל בִּרְכָּיו אֶת רֹאשָׁהּ שֶל הָעֵז. נִרְאֶה הָיָה כִּי הוּא הַמְלַוֶּה שֶׁל הַצּוֹעֲנִית. קְלוֹד פְרוֹלוֹ לֹא יָכֹל לִרְאוֹת, מִמְּרוֹם הַמָּקוֹם שֶׁשָּׁם עָמַד, אֶת רָשְמֵי פָּנָיו שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ. וְדוֹמֶה הָיָה כִּי הַכֹּהֵן, מֵרֶגַע שֶׁהִבְחִין בְּאַלְמוֹנִי זֶה, הִתְחִיל מִתְבּוֹנֵן חֲלִיפוֹת אֶל הַשְּׁנַיִם, אֶל הָאַלְמוֹנִי וְאֶל הָרַקְדָּנִית, וּמֶבָּטוֹ הָלַךְ הָלֹךְ וְקָדֹר. פִּתְאֹם הֵסֵב אֵת פָּנָיו וְרֶטֶט עָבַר בְּכָל גּוּפוֹ. “מִי הוּא הָאִישׁ הַלָּז?” מִלְמֵל לְעַצְמוֹ, “הֲלֹא רְאִיתִיהָ תָּמִיד הוֹלֶכֶת לְבַדָּהּ!”

וְהוּא נִתְכַּנֵּס לְתוֹךְ בֵּית הַמַּדְרֵגוֹת הַמְקֻמָּר וְיָרַד לְמָטָּה, וּמִדֵּי עָבְרוֹ עַל פְּנֵי דַלְתּוֹ שֶׁל תָּא הַפַּעֲמוֹנִים, שֶׁהָיְתָה פְּתוּחָה לְמֶחֱצָה, רָאָה דְבַר־מָה וְהֻכָּה בְּתִמָּהוֹן: לְעֵינָיו נִתְגַּלָּה קְוָזִימוֹדוֹ כְּשֶׁהוּא גוֹחֵן לְתוֹךְ הַמִּפְלָשׁ שֶׁל גְּנוֹנוֹת הַצִּפְחָה הַדּוֹמִים לִתְרִיסִים עֲצוּמִים, וּמַבִּיט הַחוּצָה אֶל פְּנֵי הַכִּכָּר. הַלָּז הָיָה שָׁקוּעַ בְּהִתְבּוֹנְנוּת רַבָּה כָּל כָּךְ, שֶׁלֹּא הִבְחִין בְּאָבִיו אוֹמְנוֹ שֶׁעָבַר עַל יָדוֹ. מֵעֵנוֹ הַפְּרוּעָה נִשְׁקְפָה הַבָּעָה מְיֻחֶדֶת בְּמִינָהּ: זֶה הָיָה מֶבָּט נִלְהָב וְרַךְ כְּאֶחָד.

“הַדָּבָר נִרְאֶה לִי מוּזָר עַד מְאֹד,” מִלְמֵל קְלוֹד לְנַפְשׁוֹ, “וְכִי הוּא מַבִּיט אֶל הַצּוֹעֲנִית?” הוּא הוֹסִיף וְיָרַד לְמָטָּה. כַּעֲבֹר רֶגַע יָצָא הַכֹּהֵן הַשָּׁקוּעַ בִּדְאָגוֹת דֶּרֶךְ הַפִּשְׁפָּשׁ אֲשֶׁר לְרַגְלֵי הַמִּגְדָּל וּפָנָה לָלֶכֶת לְעֵבֶר הַכִּכָּר.

“מֶה עָלְתָה לָהּ לְצוֹעֲנִית זֹו שֶׁנֶּעֶלְמָה מִכָּאן?” שָׁאַל הַכֹּהֵן מִדֵּי הִתְכַּנְּסוֹ לְבֵין הָרוֹאִים שֶׁנִּתְאַסְּפוּ בַּמָּקוֹם לְקוֹל הַטַּמְבּוּר.

“לֹא יָדַעְתִּי,” עָנָה אֶחָד מִן הָעוֹמְדִים עַל יָדוֹ, “לִפְנֵי רֶגַע אֶחָד נִסְתַּלְּקָה מִכָּאן. נִדְמֶה לִי שֶׁהִיא נִקְרְאָה לָבוֹא אֶל הַבַּיִת הַהוּא, כְּדֵי שֶׁתִּרְקֹד רִקּוּד פַנְדַּנְגּוֹ¹⁰⁶, וְהִיא הָלְכָה לְשָׁם.”

בִּמְקוֹם הַצּוֹעֲנִית, עַל שְׁטִיחַ זֶה שֶׁפְּטוּרֵי צִיצָיו נַעֲשׂוּ בְּלִיל אֶחָד תַּחַת רַגְלֶיהָ הָרוֹקְדוֹת, רָאָה הַכֹּהֵן רַק אֶת הָאִישׁ הַלָּבוּשׁ כָּתֹם וְאָדֹם, זֶה שֶׁגָּמַר אֹמֶר לְקַבֵּץ אֲגוֹרוֹת אֲחָדוֹת וּלְשֵׁם כָּךְ טִלְטֵל כִּסֵּא בֵּין שִנָּיו, כְּשֶׁהוּא הוֹלֵךְ סְחוֹר סְחוֹר בְּמַעְגָּל, יָדָיו נְעוּצוֹת בְּצִדֵּי גוּפוֹ, רֹאשׁוֹ נָטוּי לְאָחוֹר, פָּנָיו אֲדֻמִּים וְצַוָּארוֹ מְשֻׁרְבָּב. הוּא כָּפַת אֶל הַכִּסֵּא חָתוּל אֶחָד, שֶׁשָּׁאַל מֵאֵת אַחַת הַשְּׁכֵנוֹת, וְזֶה יִלֵּל בְּקוֹל מְעוֹרֵר רַחֲמִים.

“אִי שָׁמָיִם!” קָרָא הַכֹּהֵן בָּרֶגַע שֶׁהַמֻּקְיוֹן עָבַר מִקָּרוֹב וְהוּא שָׁטוּף זֵעָה וְנוֹשֵׂא אֶת כִּסְאוֹ עִם חֲתוּלוֹ, “כֵּיצַד נִתְגַּלְגֵּל לְכָאן מָרָן פֶּטֶר גְּרֶנְגּוֹאַר?”

קוֹלוֹ הָעַז שֶׁל הַכֹּהֵן הֵטִיל עַל הַמֻּקְיוֹן הַמִּסְכֵּן אֵימָה כָּל כָּךְ, שֶׁשִּׁוּוּי הַמִּשְׁקָל נִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ וּמִבִּנְיָנוֹ הַנִּפְלָא, וְצֶמֶד מַשָּׂאוֹ, הַכִּסֵּא וְהֶחָתוּל, נָפַל בְּעִרְבּוּבְיָה עַל רָאשֵׁי הָרוֹאִים וְעוֹרֵר מְהוּמָה עֲצוּמָה.

קָרוֹב לְוַדַּאי, שֶׁפֶּטֶר גְּרֶנְגוֹאַר הָיָה צָפוּי לְקַבֵּל גְּמוּל יִשְׁוֶה לוֹ מִצַּד בַּעֲלַת הֶחָתוּל וּמִצַּד כָּל אֵלֶּה שֶׁנֶּחְבְּלוּ עַל יָדוֹ וְקִבְּלוּ שְׂרִיטוֹת פָּנִים, − לוּלֵא הִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמְּבוּכָה שֶׁקָּמָה מִסָּבִיב וּבָרַח לְתוֹךְ בֵּית הַכְּנֵסִיָּה, לְפִי רֶמֶז מִצַּד קְלוֹד פְרוֹלוֹ שֶׁקָּרָא לוֹ לָלֶכֶת אַחֲרָיו.

אוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה הַבַּיִת שׁוֹמֵם וְקוֹדֵר, יַרְכְּתֵי הָאוּלָם כְּבָר מָלְאוּ אַפְלוּלִית; הַמְּנוֹרוֹת, הַדּוֹלְקוֹת בְּחַדְרֵי הַתְּפִלָּה, הֵאִירוּ כְּכוֹכָבִים מִמְּרוֹם הַכִּפּוֹת הָעֲצוּמוֹת. וְרַק הַכּוֹתֶרֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁמִּצַּד צָפוֹן, הַטּוֹבֶלֶת אֶת גְּוָנֶיהָ הַמַּאֲלִיפִים בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת, הִזְהִירָה כְּכוֹכָב בְּתוֹךְ הַחֲשֵׁכָה וְהֵטִילָה מִזָּהֳרָהּ עַל עֶבְרֵי הָאוּלָם, לְאַחַר שֶׁהַשְּׁנַיִם עָבְרוּ כִּצְעָדִים אֲחָדִים, נִשְׁעַן קְלוֹד פְרוֹלוֹ אֶל אַחַד הָעַמּוּדִים וְתָלָה בִּפְנֵי גְרֶנְגּוֹאַר אֶת מֶבָּטוֹ הַקּוֹפֵא. וְאוּלָם גְרֶנְגּוֹאַר לֹא נִבְעַת מִפְּנֵי הַמֶּבָּט הַזֶּה; רַק הָיָה כִּנִכְלָם עַל אֲשֶׁר נִקְרָה בְּתִלְבּשֶׁת מֻקְיוֹנִים כָּזוֹ בִּפְנֵי אִישׁ הַמַּדָּע הַנִּכְבָּד. מֶבָּטוֹ שֶׁל הַכֹּהֵן לֹא הָיָה בּוָ מִשּׁוּם לִגְלוּג וְקַלָּסָה; זֶה הָיָה מֶבָּט בּוֹחֵן מִתּוֹךְ כֹּבֶד־רֹאשׁ וְשַלְוָה.

הַכֹּהֵן פָּתַח רִאשׁוֹנָה בִּדְבָרִים.

“גֶּשׁ הֵנָּה, מָרָן פֶּטֶר, יֵשׁ לִי לִשְׁאֹל אֶת פִּיךָ כַּמָּה וְכַמָּה דְבָרִים. קֹדֶם כֹּל תַּגִּיד לִי, מֶה עָלְתָה לְךָ שֶׁנֶּעְלַמְתָּ מֵעֵינֵי כֹּל זֶה כִּשְׁנֵי חֳדָשִׁים, וְעַכְשָׁו נִתְגַּלֵּיתָ בְּלֵב הָרְחוֹב בְּתִלְבּשֶׁת נֶהְדָּרָה זוֹ, שֶׁחֶצְיָהּ כָתֹם וְחֶצְיָהּ אָדֹם וּמַרְאֶהָ כְּתַפּוּחַ הַבָּא מִקּוֹדֶבֶּק?”

“אֲדוֹנִי הַנַּעֲלֶה,” אָמַר גְּרֶנְגּוֹאַר בְּקוֹל תַּאֲנִיָּה, “לְבוּשִׁי הוּא בֶּאֱמֶת זָר וּמוּזָר, וּמִשּׁוּם כָּךְ אֲנִי עוֹמֵד מְבֻיָּשׁ לְפָנֶיךָ, אֲדוֹנִי, כְּאוֹתוֹ חָתוּל שֶׁעָנְדוּ לְרֹאשׁוֹ דְלַעַת חֲלוּלָה. וַאֲנִי מוֶדה וּמִתְוַדֶּה, כִּי עַוְלָה אֲנִיִ עוֹשֶׂה לְנוֹטְרֵי קֶרֶת שֶׁאֲנִי מֵטִיל עֲלֵיהֶם אֶת הַטֹּרַח לְכַבֵּד בְּמַלְקוֹת אֶת גַּבּוֹ שֶׁל אֶחָד פִּילוֹסוֹף, מִתַּלְמִידֵי פִּתָּגוֹרֶס. אֲבָל מַה כָּל הַתּוֹכֵחָה הָזֹּאת, מָרָנִי הַנִּכְבָּד? הָאֲשֵׁמָה בָּזֶה הִיא חֻלְצָתִי הַיְשָׁנָה, זוֹ עָזְבָה אוֹתִי לַאֲנָחוֹת בְּרֵאשִׁית הַחֹרֶף וְנָתְנָה אֲמַתְלָה לְכָךְ שֶׁהִיא נֶהֶפְכָה לִבְלוֹיֵי סְחָבוֹת וּמִן הַדִּין הוּא שֶׁתִּמְצָא מָקוֹם מְנוּחָה בְּתוֹךְ סַל הַסְּמַרְטוּטָר. מַה יָכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת? הַצִּיוִילִיזַצְיָה לֹא הִגִּיעָה עֲדַיִן לִידֵי מַצָּב זֶה שֶׁהָאֲנָשִׁים יִתְהַלְּכוּ עֲרֻמִּים לְלֹא לְבוּשׁ, כְּפִי שֶׁרָצָה דִיאוֹגֶנְס בְּשַׁעְתּוֹ. וְיֵשׁ לְהוֹסִיף עַל כָּךְ, כִּי רוּחַ קָרָה בְּיוֹתֵר נָשְׁבָה בַּיָּמִים הָהֵם, וְכִי לֹא יִתָּכֵן כְּלָל לְהַתְחִיל כַּהֲלָכָה בְּחֹדֶשׁ יָנוּאַר אֶת הָעִנְיָן הַזֶּה הַמְכֻוָּן לְטוֹבַת הָאֱנוֹשׁוּת. וְהִנֵּה נָפַל לְיָדַי לְבוּשׁ זֶה, וַאֲנִי לְקַחְתִּיו וּלְבַשְתִּיו לִבְשָׂרִי בִּמְקוֹם חֲלוּקִי הַיָּשָׁן, זֶה שֶׁהָיָה נִסְגָּר בְּאֹפֶן פָּחוֹת מִדַּי הֶרְמֶטִי לְגַבֵּי אֶחָד מִתַּלְמִידָיו שֶׁל הֶרְמֶס, כָּמוֹנִי אָנִי. לְפִיכָךְ אֲנִי עוֹמֵד לְפָנֶיךָ, אֲדוֹנִי, בִּלְבוּשׁ שֶׁל מֻקְיוֹן דֻּגְמַת גֶּנֶסְט הַקָּדוֹשׁ. אָמְנָם אֵין זֶה בְּגֶדֶר הָרְגִילוּת, אֲבָל הֲרֵי אָנוּ מוֹצְאִים שֶׁאַפּוֹלוֹ רָעָה אֶת צֹאן אַדְמְנצוֹס.”

“כַּמָּה נָאֶה מִשְלַח־יָד זֶה שֶׁאָחַזְתָּ בּוֹ!” עָנָה הַכֹּהֵן.

אֲנִי מוּכָן לְהוֹדוֹת בַּדָּבָר, כִּי מוּטָב לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲסֹק בְּפִילוֹסוֹפְיָה וִיחַבֵּר חֲרוּזִים, שֶׁיְּלַבֶּה אֶת הָאֵשׁ בַּכִּירָה אוֹ יִתְחַמֵּם לְיַד הָאֵשׁ שֶׁנָּפְלָה לוֹ מִשָּׁמַיִם – וְלֹא יְטַלְטֵל חֲתוּלִים עַל פְּנֵי מַרְצֶפֶת הָרְחוֹב. וַהֲרֵי מִשּׁוּם כָּךְ נִדְהַמְתִּי בְּאִוַּלְתִּי בְּשָׁעָה שֶׁאֲדוֹנִי פָּנָה אֵלַי בִּדְבָרִים, וְהָיִיתִי כַּחֲמוֹר הָרוֹאֶה אֶת הַצָּלִי עַלַּ גַּבֵּי הַשַּׁפּוּד. וְאוּלָם זְכֹר, אֲדוֹנִי הַנַּעֲלֶה, כִּי בֶּן־אָדָם זָקוּק לְמִחְיָה בְּכָל יוֹם וָיוֹם, וְכִי הַחֲרוּזִים הָאֲלֶכְּסַנְדְּרוֹנִים הַנָּאִים בְּיוֹתֵר אֵין טַעְמָם בַּפֶּה כְּטַעַם הַגְּבִינָה הַבָּאָה מִבְּרִי. וְהִנֵּה קַמְתִּי וְחִבַּרְתִּי לִכְבוֹד הַגְּבֶרֶת הַנְּסִיכָה מַרְגָּרֶט מִפְלַנְדְּרִיָּה אֶת שִׁיר הַכְּלוּלוֹת הַיָּדוּעַ לַאֲדוֹנִי; וְאוּלָם הָעִיר מָנְעָה מִמֶּנִּי אֶת תַּשְׁלוּמִי, מִתּוֹךְ אֲמַתְלָה שֶׁיְּצִירָה זוֹ אֵין עֶרְכָּהּ מְרוּבֶּה: כְּאִלּוּ אֶפְשָׁר לִיצֹר טְרַגֶּדְיָה מֵעֵין אֵלּוּ שֶׁל סוֹפוֹקְלֶס בִּמְחִיר אַרְבָּעָה סְלָעִים! וּבְכֵן, הָיִיתִי קָרוֹב לְכָךְ שֶׁאֶגְוַע בְּרָעָב. וְאוּלָם לְאָשְׁרִי נִמְצְאוּ בְּפִי מַלְתְּעוֹת חֲזָקוֹת, וְאָמַרְתִּי לְמַלְתְּעוֹתַי: עֲשׂוּ כָּל מִינֵי פְּלָאִים וּגְבוּרוֹת לְשֵׁם שִׁוּוּי הַמִּשְׁקָל: תְּהִי מִחְיַתְכֶן מוּטֶלֶת עַל עַצְמְכֶן "Ale te ipsam¹⁰⁷ “. חֲבוּרָה שֶׁל קַבְּצָנִים, שֶׁנַּעֲשׂוּ יְדִידַי, לִמְּדוּנִי כָּל מִינֵי לְהָטִים, מַעֲשֵׂי הֶרְקוּלֶס כִּבְיָכֹל, וְעַכְשָׁו אֲנִי נוֹתֵן מִדֵּי עֶרֶב לְשִׁנַּי אֶת מְזוֹנָן שֶׁהִשְׂתַּכְּרוּ יוֹמָם עַל יְדֵי מְלֶאכֶת עַצְמָן. וּבְכָל זֹאת – concendo: מוֹדֶה וּמִתְוַדֶּה אָנֹכִי, שֶׁפַּרְנָסָה עֲלוּבָה זוֹ אֵינָהּ לְפִי כְּשְרוֹנוֹתַי הָרוּחֲנִיִּים וְכִי הָאָדָם לֹא נוֹצַר לְבַלּוֹת אֶת חַיָּיו כְּשֶׁהוּא מַקִּישׁ בְּטַמְבּוּר וְנוֹעֵץ שִׁנַּיִם בְּכִסְאוֹת. אֲבָל, מָרָנִי הַנִּכְבָד, לֹא דַי לוֹ לְאָדָם שֶׁיְּבַלֶּה אֶת חַיָּיו, הוּא זָקוּק גַּם לִמְזוֹנוֹת.”

דּוֹם קְלוֹד הִקְשִׁיב בִּדְמָמָה לְדִבְרֵי בֶּן שִׂיחָתוֹ. וּלְפֶתַע יָרוּ עֵינָיו מֶבָּט בּוֹחֵן וְחוֹדֵר כָּל כָּךְ, שֶׁגְּרֶנְגּוֹאַר רָאָה אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ נֶחְשְׂפוּ כָּל צְפוּנוֹת נַפְשׁוֹ.

“שָׁמַעְּתִּי דְבָרֶיךָ, מָרָן פֶּטֶר; אֲבָל כֵּיצַד קָרָה הַדָּבָר שֶׁנְּתִחַבַּרְתָּ אֶל רַקְדָּנִית זוֹ מִבְּנוֹת מִצְרִים?”

“אוֹדֶה וְלֹא אֵבוֹשׁ,” אָמַר גְּרֶנְגּוֹאַר, “כִּי זֹאת הִיא אִשְתִּי וְאָנֹכִי בַּעְלָהּ.”

עֵינוֹ הַקּוֹדֶרֶת שֶׁל הַכֹּהֵן יָרְתָה בְּרָקִים.

“עָלוּב שֶׁכְּמוֹתְךָ, הֲיִתָּכֵן שֶׁעָשִׂיתָ כַּדָּבָר הַזֶּה?” צָעַק הַכֹּהֵן מִתּוֹךְ חֵמָה עַזָּה וְתַפַס אֶת זְרוֹעוֹ שֶׁל גְּרֶנְגּוֹאַר; “הֲיִתָּכֵן כִּי הֵפַרְתָּ בְּרִית אֵל וְשָׁלַחְתָּ אֶת יָדְךָ בַּנַּעֲרָה הַזֹּאת?”

“אֲנִי נִשְבָּע בְּחֶלְקִי שֶׁלָּעוֹלָם הַבָּא, אֲדוֹנִי הַנַּעֲלֶה,” עָנָה גְּרֶנְגּוֹאַר כְּשֶׁהוּא רוֹעֵד בְּכָל אֲבָרָיו, “כִּי מֵעוֹלָם לֹא נָגַעְתִּי בָּהּ בְּאֶצְבַּע קַלָּה – אִם חֲשָׁשׁוֹ שֶׁל אֲדוֹנִי מְכֻוָּן לִפְרָט זֶה.”

“וְכֵיצַד דִּבַּרְתָּ עַל בַּעַל וְאִשָּׁה?” שָׁאַל הַכֹּהֵן.

גְּרֶנְגּוֹאַר נֶחְפַּז לְסַפֵּר בִּקְצָרָה לְבֶן־שִׂיחָתוֹ אֶת כָּל הַדְּבָרִים הַיְדוּעִים לַקּוֹרֵא: תְּלָאוֹתָיו בַּחֲצַר הַפְּלָאִים וּבְרִית הַנְּשׂוּאִין אֲשֶׁר כָּרַת עַל יְדֵי כַּד שֶׁנִּשְׁבַּר. לְפִי דֶרֶךְ, יָצָא מִדְּבָרָיו, כִּי נְשׂוּאִין אֵלֶּה לֹא הֵבִיאוּ עֲדַיַןִ כָּל פְּרִי לְבַעֲלֵיהֶן וְהַצּוֹעֲנִית רָחֲקָה מִבַּעְלָהּ כְּמוֹ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן. “פְּרָט זֶה הוּא תָּפֵל בְּיוֹתֵר,” אָמַר גְּרֶנְגּוֹאַר בְּסוֹף דְּבָרָיו, “אֲבָל כָּל אוֹתוֹ הַדָּבָר לֹא אֵרַע לִי אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאֵרַשְׂתִּי לִי נַעֲרָה בְּתוּלָה.”

“מַה כַּוָּנָתְךָ בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה?” אָמַר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר שָׁב לְאַט לְאַט אֶל מְנוּחָתוֹ מִדֵּי שָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הַסִּפּוּר.

“לֹא עַל נְקָלָּה אֶפְשָׁר לְהַסְבִּיר אֶת הַדָּבָר,” עָנָה הַפַּיְטָן. “זֶהוּ עִנְיָן שֶׁבֶּאֱמוּנָה תְּפֵלָה. אִשְתִּי, כְּפִי שֶׁסִּפֵּר לִי זָקֵן אַשְׁמַאי אֶחָד שֶׁקּוֹרְאִים אוֹתוֹ אֶצְלֵנוּ בְּשֵׁם הַדֻּכֵּס שֶׁל מִצְרַיִם, הִיא אֲסוּפִית אוֹ, מַה שֶׁדּוֹמֶה לְזוֹ, שְׁתוּקִית. עַל צַוְּאָרָהּ תְּלוּיָה לָהּ קָמֵעַ אֶחָת, וּבְעֶזְרַת קָמֵעַ זוֹ הִיא עֲתִידָה כִּבְיָכֹל לִמְצֹא בְּאַחַד הַיָּמִים אֶת הוֹרֶיהָ. וְאוּלָם אָסוּר לָהּ שֶׁתְּאַבֵּד אֶת תֻּמָּתָהּ, שֶׁאִם לֹא כֵּן יִסְתַּלֵּק כֹּחָהּ שֶׁל הַקָּמֵעַ. וּמִשּׁוּם כָּךְ אֲנַחְנוּ מִתְנַהֲגִים שְׁנֵינוּ לְפִי מִדָּה שֶׁל חֲסִידוּת.”

“רוֹאֶה אֲנִי מִדְּבָרֶיךָ, מָרָן פֶּטֶר,” הֵשִׁיב דּוֹם קְלוֹד שֶׁמִּצְחוֹ טָהַר עַכְשָׁו לְגַמְרֵי מֵעֲנָנִים, “כִּי נַעֲרָה זוֹ שָׁמְרָה אֶת תֻּמָּתָהּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה?”

“וְכִי סָבוּר אַתָּה, דּוֹם קְלוֹד, כִּי גֶבֶר יֵשׁ בְּכֹחוֹ לְהַכְרִיעַ אֶת הָאֱמוּנָה הַתְּפֵלָה? אֱמוּנָה זוֹ נִבְלְעָה בְּמֹחָהּ. סָבוּרְנִי כִּי פְּרִישׁוּת זוֹ כְּדֶרֶךְ הַנְּזִירוֹת חִזָּיוֹן בִּלְתִּי רָגִיל הוּא לְגַבֵּי נַעֲרָה צוֹעֲנִית הַנּוֹחָה לְרֵעוּת. וְאוֹלָם זוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים לָהּ הַמְסַיְּעִים בְּיָדָהּ: רֵאשִׁית, הַדֻּכֵּס שֶׁל מִצְרַיִם, שֶׁהִכְנִיס אוֹתָהּ אֶל תַּחַת חָסוּתוֹ וְשׁוֹמֵר אוֹתָהּ, אוּלַי, לְעֵת מְצֹא, כְּדֵי שֶׁיִּמְכְּרֶנָּה בְּאַחַד הַיָּמִים לְכֹמֶר בַּעַל כֶּרֶס; שֵׁנִית, כָּל אַנְשֵׁי הַחֲבוּרַה שֶלָּהּ, הַמַּעֲרִיצִים אוֹתָהּ כְּשֵׁם שֶׁאָנוּ מַעֲרִיצִים אֶת הָעַלְמָה הַקְּדוֹשָׁה, וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן – פִּגְיוֹן אֶחָד נֶחְמָד, שֶׁאִשָּׁה נַעֲרָצָה זוֹ אֵינָהּ מַנִּיחָה אוֹתוֹ מִיָּדָהּ, לַמְרוֹת כָּל אִסּוּרָיו שֶׁל רֹאשׁ הַבַּלֶּשֶׁת, וּמוֹצִיאָה אוֹתוֹ מִנַּרְתִּיקוֹ בְּעֵת שֶׁשּׁוֹלְחִים יָד לִנְגֹּעַ בְּגוּפָהּ. זוֹ דוֹמָה בְּעֵינַי לְצִרְעָה אַמִּיצַת לֵב, בֶּאֱמוּנָה!”

הַכֹּמֶר הִקִּיף אֶת גְּרֶנְגּוֹאַר בִּשְׁאֵלוֹת לְאֵין מִסְפָּר.

אֶסְמֶרַלְדָּה הָיְתָה, לְפִי דִבְרֵי גְּרֶנְגּוֹאַר, נַעֲרָה טוֹבָה וְנֶחְמָדָה וּכְלִילַת חֵן; נַעֲרָה תְּמִימָה וְעַלִּיזָה שֶׁעִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה אֵינָם יְדוּעִים לָהּ וּמְעוֹרְרִים בָּהּ הִתְלַהֲבוּת; דּוֹמָה הָיְתָה לְאַחַת הַדְּמֻיּוֹת שֶׁאָדָם רוֹאֶה בַּחֲלוֹמוֹ; לִבָּהּ הוֹלֵךְ בְּיוֹתֵר אַחֲרֵי מְחוֹלוֹת, חַיֵּי־תְּשׁוּאוֹת וַאֲצִילוּת; נַעֲרָה בִּבְחִינַת דְּבוֹרָה, שֶׁלְּרַגְלֶיהָ כְּנָפַיִם בִּלְתִּי־נִרְאוֹת וְהִיא מִסְתּוֹבֶבֶת בִּמְחוֹל הַחַיִּים; וְטִבְעָהּ זֶה בָּא לָהּ מִתּוֹךְ הַחַיִּים שֶׁהָיְתָה רְגִילָה בָּהֶם מִיַּלְדוּתָה. גְּרֶנְגּוֹאַר בָּדַק וּמָצָא, כִּי בְּעוֹדֶנָּה יַלְדָה קְטַנָּה עָבְרָה בִּנְדוּדֶיהָ אֶת סְפָרַד וְאֶת קָטָלוֹנְיָה, וַאֲפִילוּ אֶת סִיצִילְיָה; וְהוּא שִׁעֵר כְּמוֹ כֵן, כִּי מַחֲנֵה הַצּוֹעֲנִים, שֶׁעָלָיו נִמְנְתָה, הֵבִיא אוֹתָהּ גַּם לִמְדִינַת אָלְגִ’יר; אֶל חֶבֶל הָאָרֶץ הַנִּקְרָא אָחַיָּה, הִיא אָחַיָּה הַגּוֹבֶלֶת מִצַּד אֶחָד בְּאַלְבַּנְיָה הַקְּטַנָה וְיָוָן, וּמִצַּד שֵׁנִי בְּיַמָּהּ שֶׁל סִיצִילְיָה, מְקוֹם שָׁם הַדֶּרֶךְ הַמּוֹלִיכָה אֶל קוֹנְסְטַנְטִינוֹפּוֹל. הַצּוֹעִנים, כָּכָה סִפֵּר גְּרֶנְגּוֹאַר, הֵם נְתִינָיו שֶׁל מֶלֶךְ אַלְגִ’יר, הוּא מֶלֶךְ הַמּוֹשֵׁל בַּחוֹמוֹת הַלְּבָנוֹת. קָרוֹב לְוַדַּאי, כִּי אֶסְמֶרַלְדָּה נִכְנְסָה לְצָרְפַת דֶּרֶךְ הוּנְגַרְיָה בְּעוֹדֶנָּה צְעִירָה מְאֹד לְיָמִים. וּמִכָּל אַרְצוֹת נְדוּדֶיהָ אָסְפָה אֶסְמֶרַלְדָּה אֶל קִרְבָּהּ עֵרֶב רַב שֶׁל שָׂפוֹת מוּזָרוֹת, שֶׁל פִּזְמוֹנִים וּמַחֲשָׁבוֹת מֻפְלָאוֹת, וְכָל אֵלֶּה יָצְרוּ לָהּ לָשׁוֹן נְקֻדָּה וּטְלוּאָה, דֻּגְמַת תִּלְבָּשְׁתָּהּ שֶׁהָיָה בָּהּ מִסִּגְנוֹן פָּרִיס וּמִסִּגְנוֹן אַפְרִיקָה כְּאֶחָד. וְרָאוּי לְסַפֵּר, כִּי בְּכָל הַפַּרְוָרִים, שֶׁהִיא הָיְתָה מְצוּיָה שָׁם, אֲהֵבוּהָ הַבְּרִיוֹת גַּם עַל עֲלִיצוּתָהּ, חִנָּהּ וְעֵרוּת רוּחָהּ, וְגַם בִּגְלַל רִקּוּדֶיהָ וְזִמְרוֹתֶיהָ. בְּכָל הָעִיר לֹא הָיוּ, לְפִי דְבָרֶיהָ, אֶלָּא שְׁנֵי יְצוּרֵי־אָדָם שֶׁשָּׂנְאוּ אוֹתָהּ וְהֵטִילוּ עָלֶיהָ אֵימָה: הַנְּזִירָה הַיּוֹשֶׁבֶת בְּמִגְדַּל רוֹלַנְד, אֵשֶׁת מִנְזָר מְנֻוֶּלֶת אֲשֶׁר טִינָה בְּלִבָּהּ עַל הַצּוֹעֲנִית וְדַרְכָּהּ לְהַמְטִיר אָלָה וּקְלָלָה מִדֵּי עֲבֹר הָרַקְדָּנִית הַמִּסְכֵּנָה עַל פְּנֵי חַלּוֹנָהּ; וְעוֹד כֹּמֶר אֶחָד אֲשֶׁר תָּמִיד, מִדֵּי רְאוֹתוֹ אוֹתָהּ יִשְלַח בָּהּ מֶבָּטִים וּמִלִּים הַמְּטִילִים עָלֶיהָ פָּחַד. פְּרָט אַחֲרוֹן זֶה גָרַם לוֹ לַכֹּהֵן מְבוּכָה רַבָּה, אֶלָּא שֶׁגְּרֶנְגוֹאַר לֹא הִבְחִין כִּמְעַט בַּדָּבָר – שֶׁכֵּן שְׁנֵי הֶחֳדָשִׁים הָאַחֲרוֹנִים הִסְפִּיקוּ לִמְחוֹת מִלֵּב הַפַּיְטָן קַל הַדַּעַת אֶת זֵכֶר הָעֶרֶב אֲשֶׁר בּוֹ פָּגַע בַּצּוֹעֲנִית וְרָאָה בְּאוֹתוֹ מַעֲמָד גַּם אֶת הַכֹּהֵן. – וְאוּלָם הָרַקְדָּנִית לֹא יָדְעָה כִּל פַּחַד; הִיא לֹא עָסְקָה בְּנִחוּשׁ, וּמִשּׁוּם כָּךְ הָיְתָה בְּטוּחָה כִּי לֹא יְגוֹלְלוּ עָלֶיהָ אַשְׁמַת כְּשָׁפִים, אַשְׁמָה זוֹ שֶׁהָיוּ מְטִילִים לְעִתִּים קְרוֹבוֹת בְּיוֹתֵר עַל נָשִׁים צוֹעֲנִיּוֹת. וּמִלְבַד זֶה הֲרֵי גְרֶנְגּוֹאַר עָמַד לִימִינָהּ כְּאָח, לְאַחַר שֶׁלֹּא עָלָה בְּיָדוֹ לִהְיוֹת לָהּ לְאִישׁ. הַפִּילוֹסוֹף שֶׁלָּנוּ נָשָׂא בִּכְלָל בְּסַבְלָנוּת אֶת הַנְּשׂוּאִין הָאֵלֶּה, שֶׁלֹּא הָיוּ נְשׂוּאִין אֶלָּא לְמַרְאִית עָיִן. שֶׁהֲרֵי מִטָּתוֹ וְלַחְמוֹ הָיוּ עַכְשָׁו נֶאֱמָנִים. בֹּקֶר בֹּקֶר הָיָה יוֹצֵא מִמַּחֲנֵה הָרַמָּאִים, עַל פִּי רֹב בְּלִוְיַת הַצּוֹעֲנִית; רָגִיל הָיָה לִתְמֹךְ בְּיָדָהּ בְּשָׁעָה שֶׁהִיא יָצְאָה לְפָרָשַׁת הָרְחוֹבוֹת וְקָבְצָה עַל יָּד אֶת הָאֲגוֹרוֹת; עֶרֶב עֶרֶב הָיָה שָׁב יַחַד אִתָּהּ אֶל מְעוֹנָם, הִיא פָּרְשָׁה לְחַדְרָּהּ וְסָגְרָה אֶת הַדֶּלֶת עַל בְּרִיחַ, וְהוּא שָׁקַע בְּתַרְדֵּמַת יְשָרִים: אֹרַח חַיִּים נָעִים לְמַדַּי מִכָּל הַבְּחִינוֹת וְנוֹחַ בְּיוֹתֵר לַמַּחֲשָׁבָה וְלַהֲזָיָה. וְחוּץ מִזֶּה, לֹא יָדַע הַפִּילוֹסוֹף שֶׁלָּנוּ, לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר, אִם הוּא אוֹהֵב אֶת הַצּוֹעֲנִית אַהֲבַת נָפֶשׁ. אַהֲבָה דוֹמָה לְזוֹ נָתַן כִּמְעַט גַּם לְעִזָּהּ שֶׁל הַצּוֹעֲנִית. הָעֵז הִיא בְּרִיָּה נֶחְמָדָה בִּמְאֹד מְאֹד, רַכַּת מֶזֶג, נְבוֹנַת שֵׂכֶל וּמְלֵאַת רוּחַ. עֵז מְלֻמֶּדֶת. – דְּבַר הַחַיּוֹת הַמְלֻמָּדוֹת הָיָה נִפְרָץ מְאֹד בִּימֵי הַבֵּינַיִם, הַבְּרִיוֹת הָיוּ מִשְׁתָּאִים לָהֶן בְּמִדָּה שֶׁאֵין לְשַׁעֵר, אִם כִּי אוֹמְנֵיהֶן שֶׁל אֵלֶּה רַבִּים מֵהֶם הָיוּ נִשְׂרָפִים חַיִּים. וְאוּלָם גְּרֶנְגּוֹאַר סָבוּר הָיָה, כִּי לַהֲטֵי הַכְּשָׁפִים שֶׁל אוֹתָהּ עֵז בַּעֲלַת הָרַגְלַיִם הַמֻּזְהָבוֹת אֵינָם אֶלָּא מַעֲשִׂים שֶׁבַּאֲחִיזַת עֵינַיִם, וְאֵינָם יוֹצְאִים מִגֶּדֶר הַתְּמִימוּת. הוּא בֵּאֵר אֶת טִיבָם לַכֹּהֵן, וְהַלָּז מָצָא בְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה עִנְיָן רָב. עַל פִּי רֹב דַּי הָיָה שֶׁיַּחֲזִיקוּ אֶת הַטַּמְבּוּר כְּנֶגֶד הָעֵז בְּאֹפֶן זֶה אוֹ אַחֵר, כְּדֵי שֶׁהָעֵז תַּעֲשֶׂה אֶת מַעֲשֵׂה הַלְּהָטִים הַמְבֻקָּשׁ. הַצּוֹעֲנִית הִיא שֶחִנְּכָה אוֹתָהּ, שֶׁכֵּן נַעֲרָה זוֹ כִּשְׁרוֹנָהּ לְכָל הַהַמְצָאוֹת הָאֵלֶּה גָדוֹל כָּל כָּךְ, שֶבְּמֶשֶׁךְ שְׁנֵי חֳדָשִׁים הִצְלִיחָה לְלַמֵּד אֶת הָעֵז שֶׁתַּעֲרֹךְ מֵאוֹתָיוֹת מִטַּלְטְלוֹת אֶת הַשֵּׁם “פֶבּוּס”.

“פֶבּוּס!” אָמַר הַכֹּהֵן, “מַה טִיבוֹ שֶׁל שֵׁם זֶה?”

“לֹא יָדַעְתִּי”, עָנָה גְּרֶנְגּוֹאַר. “יָכֹל הֱיוֹת שֶׁמִּלָּה זוֹ נִרְאֵית בְּעֵינֶיהָ כִּמְצֹרֶפֶת לְאֵיזֶה כֹּחַ נֶעְלָם שֶׁלְּמַעְלָה מִדֶּרֶךְ הַטֶּבַע. בְּעֵת שֶׁהִיא מְדַמָּה אֶת עַצְמָהּ בּוֹדְדָה לְנַפְשָׁהּ הִיא חוֹזֶרֶת לְעִתִּים קְּרוֹבוֹת עַל הַמִּלָּה הַזֹּאת בְּקוֹל חֲרִישִׁי.”

“הַאֻמְנָם לִבְּךָ בָּטוּחַ,” הֵשִׁיב דּוֹם קְלוֹד אַגַּב מֶבָּט בּוֹחֵן, “כִּי אֵין זוֹ אֶלָּא מִלָּה סְתָם, וְלֹא שֵׁם?”

“שֵׁם שֶׁל מִי?” אָמַר הַפַּיְטָן.

“וְכִי יָדָעְתִּי?” אָמַר הַכֹּהֵן.

“הָבָה אֹמַר לְךָ אֲדוֹנִי הַנַּעֲלֶה, כֵּיצַד אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. הַצּוֹעֲנִים הַלָּלוּ מַחֲזִיקִים בְּמִנְהָגִים תְּפֵלִים וּמִתְפַּלְלִים לַשָּׁמֶשׁ. וּמִכָּאן הַמִּלָּה ‘פֶבּוּס’.”

“דָּבָר זֶה אֵינוֹ מְחֻוָּר לִי בְּמִדָּה שֶׁהוּא מְחֻוָּר לְךָ, מָרָן פֶּטֶר.”

“מִכָּל מָקוֹם אֵין זֶה חָשׁוּב בְּיוֹתֵר. נַנִּיחַ לָהּ לְזוֹ שֶׁתְּמַלְמֵל אֶת הַמִּלָּה פֶבּוּס כַּמָּה שֶׁהִיא רוֹצָה. וְרַק זֹאת אֲנִי יָכֹל לֵאמֹר בְּוַדָּאוּת, כִּי דְיַ’לִי נוֹטָה לִי אַהֲבָה לֹא פָּחוֹת מֵאֲשֶׁר אֲדוֹנָתָהּ.”

“מִי הִיא דְיַ’לִי זוֹ?”

“זֹאת הִיא הָעֵז.”

הַכֹּהֵן הִנִּיחַ אֶת יָדוֹ עַל סַנְטְרוֹ וְהָיָה כְּאִישׁ שָׁקוּעַ בְּהִרְהוּרִים. פִּתְאֹם הִפְנָה אֶת עַצְמוֹ בְּחָזְקָה כְּנֶגֶד גְּרֶנְגּוֹאַר.

“הֲמוּכָן אַתָּה לְהִשָּׁבַע כִּי לֹא נָגַעְתָּ בָּהּ?”

“בְּמִי?” שָׁאַל גְּרֶנְגּוֹאַר! “בָּעֵז?”

“לֹא, בְּאִשָּׁה זוֹ.”

“כְּלוֹמַר, בְּאִשְׁתִּי? לֹא וָלֹא, אֲנִי נִשְׁבָּע עַל כָּךְ.”

“וּלְעִתִּים קְרוֹבוֹת הִנְּכֶם מִתְבּוֹדְדִים יָחַד?”

“עֶרֶב עֶרֶב, בְּמֶשֶׁךְ שָׁעָה שְׁלֵמָה.”

דּוֹם קְלוֹד הֶעֱלָה קְמָטִים בְּמִצְחוֹ.

“אוֹי וַאֲבוֹי! הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִים אֵין דַּרְכָּם לַעֲסֹק בִּתְפִלָּה בִּשְׁעוֹת הַיִּחוּד.”

“נִשְׁבַּעְתִּי גַם נִשְׁבַּעְתִּי, כִּי אִם גַּם אֲמַלֵּא אֶת פִּי כָּל מִינֵי תְּפִלָּה לֹא תַּשְׁגִּיחַ בִּי זוֹ יוֹתֵר מִשֶּׁתַּרְנְגֹלֶת מַשְגִּיחָה בְּבֵית כְּנֵסִיָּה.”

“הִשָּׁבַע לִי בְּחַיֵּי אִמֶּךָ,” הוֹסִיף הַכֹּהֵן לְדַבֵּר מִתּוֹךְ הִתְרַגְּשׁוּת רַבָּה, “כִּי לֹא נָגַעְתָּ בַּיְצוּר הַזֶּה בְּאֶצְבַּע קַלָּה.”

“מוּכָן אֲנִי לְהִשָּׁבַע גַּם בְּחַיֵּי אָבִי, שֶׁכֵּן אֵין שׁוּם הֶבְדֵּל בַּדָּבָר מִבְּחִינָה זוֹ. וְאוּלָם תַּרְשֵׁנִי, אֲדוֹנִי הַנַּעֲלֶה, שֶׁאֶשְׁאַל אוֹתְךָ שְׁאֵלָה אַחַת גַּם אָנִי.”

“דַּבֵּר וְאֶשְׁמָעָה.”

“מִפְּנֵי מָה דְבָרִים אֵלּוּ קְרוֹבִים לְלִבְּךָ, אֲדוֹנִי?”

פָּנָיו הַחִוְרִים שֶׁל הַכֹּהֵן הֶאְדִּימוּ כִּלְחִי נַעֲרָה צְעִירָה לְיָמִים. הוּא שָׁהָה רֶגַע אֶחָד וְלֹא עָנָה דָבָר; וּלְבַסּוֹף הִתְחִיל מְדַבֵּר בְּלִי שֶׁעָלָה בְּיָדוֹ לְהַסְתִּיר אֶת מְבוּכָתוֹ.

“הָבָה אַגִּיד לְךָ, מָרָן פֶּטֶר גְּרֶנְגּוֹאַר. דּוֹמֶה לִי שֶׁנַּפְשְׁךָ לֹא אִבְּדָה עֲדַיִן אֶת חֶלְקּה שֶׁלָּעוֹלָם הַבָּא. אֲנִי דוֹאֵג לִשְׁלוֹמְךָ וְרוֹצֶה לְהֵיטִיב לָךְ. וְאוּלָם אִם תִּגַּע בְּאֶצְבַּע קַלָּה בְּגוּפָהּ שֶׁל הַצּוֹעֲנִית, זוֹ בַּת־הַתָּפְתֶּה, סוֹפְךָ שֶׁאַתָּה נוֹתֵן אֶת נִשְׁמָתְךָ לַשָּׂטָן. הֲלֹא יָדוּעַ לְךָ כִּי אֵין אָדָם יוֹרֵשׁ גֵּיהִנֹּם אֶלָּא אִם חָטָא בְּגוּפוֹ. אוֹי וַאֲבוֹי לְךָ אִם תָּהִין לָגֶשֶׁת אֶל הָאִשָּׁה הַזֹּאת, רְאֵה הִזְהַרְתִּיךָ!”

“פַּעַם אַחַת נִתְפַּסְתִּי לְנִסָּיוֹן כָּזֶה,” אָמַר גְּרֶנְגּוֹאַר וְהִתְגֵּרד מֵאֲחוֹרֵי אָזְנוֹ; “נִסִּיתִי אֵלֶיהָ לְדַבֵּר בְּיוֹם כְּלוּלוֹתֵינוּ, וְנִכְוֵיתִי.”

“כֵּיצַד הִרְהַבְתָּ אֶת לִבְּךָ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה, מָרָן פֶּטֶר?” וְשׁוּב קָדְרוּ פָּנָיו שֶל הַכֹּהֵן.

“וּבְפַעַם אַחֶרֶת,” הוֹסִיף הַפַּיְטָן לְסַפֵּר מִתּוֹךְ חִיּוּךְ, “הֵצַצְתִּי דֶרֶךְ חוֹר הַמַּנְעוּל אֲשֶׁר לְחַדְרָהּ, וְרָאִיתִי אִשָּׁה יָפָה מֵאֵין כָּמוֹהָ.”

“יִקָּחַךָ אֹפֶל!” צָעַק הַכֹּהֵן בְּקוֹל אָיֹם, וּמִדֵּי הָדְפוֹ מֵעָלָיו בִּדְחִיפַת־גַּב אֶת גְּרֶנְגּוֹאַר הֲלוּם־הַתִּמָּהוֹן נִתְרַחֵק מִן הַמָּקוֹם בִּצְעָדִים מְהִירִים וְנֶעְלַם בְּתוֹךְ אוּלַמֵּי הָעַמּוּדִים הָאַפְלוּלִים אֲשֶׁר לְבֵית הַכְּנֵסִיָּה.

ג. הַפַּעֲמוֹנִים

אַנְשֵׁי הַסְּבִיבָה לְיַד נוֹטְר־דַּם הִתְבּוֹנְנוּ וּמָצְאוּ, כִּי מִיּוֹם הַמַּעֲשֶׂה עַל עַמּוּד הַקָּלוֹן חָדַל קְוָזִימוֹדוֹ לְהַרְעִים אֶת הַפַּעֲמוֹנִים בְּתַאֲוָה עַזָּה. מִקֹּדֶם הָיָה זֶה מוֹלִיךְ אֶת פַּעֲמוֹנָיו בְּכָל הִזְדַּמְּנוּת שֶׁבָּאָה לְיָדוֹ: הַלְמוּת וָתִיקִין שֶׁל שַׁחֲרִית הַנִּמְשֶׁכֶת עַד לִשְׁעַת הַצָּהֳרַיִם, הוֹלָכָה שֶׁל כָּל הַפַּעֲמוֹנִים בִּשְעַת עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ הַגְּדוֹלָה, זוֹ שֶׁהַזִּמְרָה לְוָי לָהּ, צִלְצוּלֵי־שֵׁמַע שֶׁל הַפַּעֲמוֹנִים הַקְּטַנִּים בִּשְׁעַת סִדּוּר קִדּוּשִׁין אוֹ טְבִילָה, עֵת שֶׁהָאֲוִיר מָלֵא צְלִילִים מַאֲלִיפִים הָעֲרֵבִים לָאֹזֶן. הַמִּסְגָּד הָעַתִּיק לְיָמִים, הַמַּרְעִיד כֻּלֹּו מִקּוֹלוֹת הַהַלְמוּת, מָלֵא הָיָה כָּל הַיָּמִים מִצִּלְצְלֵי הַתְּרוּעָה הָאֵלֶּה אֲשֶׁר לַפַּעֲמוֹנִים. דּוֹמֶה הָיָה כְּאִלּוּ קָבְעָה כָּאן אֶת מוֹשָׁבָהּ נֶפֶשׁ עַרְטִילָאִית אַחַת, רַעֲשָׁנִית וְעַקְשָׁנִית, וְזוֹ נָתְנָה אֶת זִמְרָתָהּ בְּלְשׁוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל כָּל הַפַּעֲמוֹנִים. עַכְשָׁו כְּאִלּוּ נִסְתַּלְּקָה נֶפֶשׁ זוֹ מִכָּאן, הַמִּסְגָּד שָׁרוּי הָיָה בְּיָגוֹן כִּבְיָכוֹל, וְהַשְּׁתִיקָה הָיְתָה יָפָה לוֹ; לְחַגִּים וּלְהַלְוָיוֹת לֹא נִתְּנָה אֶלָּא הַלְמוּת פַּעֲמוֹנִים מְצוּיָה, יְבֵשָה וְקֵרְחָה, הַכֹּל לְפִי הַמִּדָּה הַנְּהוּגָה וְלֹא לְמַעְלָה מִזֶּה. מִשְּׁאוֹן תְּאוֹמִים זֶה שֶׁבַּמִּסְגָּד: הֶמְיַת הָעוּגָב מִבִּפְנִים וְהַלְמוּת הַפַּעֲמוֹנִים מִבַּחוּץ – לֹא נִשְׁאַר עַכְשָׁו אֶלָּא קוֹל הָעוּגָב. הַנְּגִינָה כְּאִלּוּ נִסְתַּלְּקָה מִתּוֹךְ הַמִּגְדָּלִים. וּקְוָזִימוֹדוֹ הֲלֹא יָשֹׁב יָשַׁב עוֹד בְּתוֹכָם; מָה אֵפוֹא הַדָּבָר אֲשֶׁר נִתְרַגֵּשׁ וּבָא עָלָיו? הַאִם בּוּשָׁה וְיֵאוּשׁ מִלְּאוּ אֶת לִבּוֹ מִיּוֹם הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עַל עַמּוּד הַקָּלוֹן? הֲקָלְטָה נַפְשׁוֹ לְאֹרֶךְ יָמִים אֶת שְׁרִיקוֹת הַמַּגְלֵב שֶׁל שַׂר הַמַּלְקוֹת? הַאִם הִתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ עַל הַמַּעֲשֶׂה אֲשֵׁר עָשׂוּ לוֹ וְעַל יְדֵי כָּךְ נִסְתַּלְקוּ מִקִּרְבּוֹ כָּל הַתַּאֲווֹת, לְרַבּוֹת גַּם תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ הַנְּתוּנָה לַפַּעֲמוֹנִים? אוֹ אוּלַי קָמָה לָהּ צָרָה לְ“מַרְיָה”, הִיא הַגְּדוֹלָה בִּבְנוֹת הַפַּעֲמוֹנִים אֲשֶׁר לְנוֹטְר־דַּם, וּקְוָזִימוֹדוֹ הֶחֱלִיף אוֹתָהּ וְאֶת אַרְבַּע־עֶשְׂרֵה אַחְיוֹתֶיהָ בְּאַחַת נָאָה מֵהֶן וּנְעִימָה שִׁבְעָתָיִם?

אוֹתָהּ שָׁנָה, שְׁנַת הַחֶסֶד, 1482 לַסְּפִירָה, חָל חַג הַבְּשׂוֹרָה בְּיוֹם עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ, שֶׁהָיָה שְׁלִישִׁי בְּשַׁבָּת. וְאוֹתוֹ יוֹם הָיָה הָאֲוִיר רַךְ וְצַח כָּל כָּךְ, שֶׁקְּוָזִימוֹדוֹ נִמְשַׁךְ שׁוּב אַחֲרֵי הַפַּעֲמוֹנִים. הוּא טִפֵּס אֵפוֹא וְעָלָה אֶל הַמִּגְדָּל הַצְּפוֹנִי, בְּעוֹד אֲשֶׁר לְמַטָּה פָּתַח שַׁמַּשׁ הַמִּסְגָּד לָרְוָחָה אֶת שַׁעַר הַבַּיִת, זֶה שֶׁבַּיָּמִים הָהֵם עָשׂוּי הָיָה דַלְתוֹת עֵץ אַדִּירוֹת מְצֻפּוֹת עוֹר וּמְשֻׁבָּצוֹת בְּמַסְמְרוֹת בַּרְזֶל, מֻזְהָבוֹת וּמֻקָּפוֹת סָבִיב סָבִיב בְּזֵר שֶׁל גִּלּוּפִים “הָעֲשׂוּיִם מְלָאכָה נָאָה עַד מְאֹד”.

מִשֶּׁהִגִּיעַ קְוָזִימוֹדוֹ אֶל תָּא הַפַּעֲמוֹנִים הָעֶלְיוֹן, הִתְחִיל מִתְבּוֹנֵן בְּשֵׁשֶׁת הַפַּעֲמוֹנִים מִתּוֹךְ צַעַר וּמְנוֹד רֹאשׁ, וְדוֹמֶה הָיָה כִּי הוּא קוֹבֵל בְּלִבּוֹ עַל דְּבַר־מָה, זָר וְאַלְמוֹנִי, שֶׁקָּם לִמְחִיצָה בֵּינוֹ וּבֵין הַפַּעֲמוֹנִים אֲהוּבֵי נַפְשׁוֹ. וּכְשֶׁהֵבִיא אֶת אֵלֶּה לִידֵי תְּנוּעָה, כְּשֶׁיָּדוֹ הִתְחִילָה מוֹלִיכָה אֶת קְהַל הַפַּעֲמוֹנִים; מִדֵּי רְאוֹתוֹ – וַהֲרֵי אָזְנָיו אֲטוּמוֹת הָיוּ מִשְּׁמֹעַ – אֶת קוֹל הָאוֹקְטָבָה הָרוֹעֵד, שֶׁהָיָה מְדַלֵּג בְּסֻלַּם הַקּוֹלוֹת כְּצִפּוֹר הַמְדַלֶּגֶת מֵעָנָף אֱלֵי עָנָף; וּבְעֵת שֶׁהַחֵרֵשׁ הַמִּסְכֵּן נִלְכַּד בִּידֵי מַלְאַךְ הַנְּגִינָה – זֶה הַמְחַבֵּל הַמֵּפִיץ סְבִיבוֹ אֲלֻמּוֹת מַזְהִירוֹת שֶׁל זְמִירוֹת, צִלְצוּלִים וְשִׁבְרֵי נְעִימוֹת – שָׁב קְוָזִימוֹדוֹ לִהְיוֹת מְאֻשָּׁר כְּמוֹ לְפָנִים, הוּא שָׁכַח אֶת הַכֹּל וְלִבּוֹ רָחַב וּפָנָיו הִזְהִירוּ.

הוּא הִתְרוֹצֵץ הֵנָּה וָהֵנָּה. סָפַק אֶת כַּפָּיו, רָץ מֵעַמּוּד אֶל מִשְׁנֵהוּ, הִלְהִיב אֶת שֵׁשֶׁת הַזַּמָּרִים בִּקְרִיאוֹת וּבִתְנוּעוֹת־יָד, כְּאוֹתוֹ מְנַצֵּחַ הַמְזָרֵז אֶת אֲנָשָׁיו הַמְנַגְּנִים לְפָנָיו.

“הַתְחִילִי בַּדָּבָר,” הָיָה זֶה מְדַבֵּר וְהוֹלֵךְ, “הַתְחִילִי, גַּבְרִיאֵלָה, הוֹרִידִי אֶת קוֹלוֹתַיִךְ הָעֲצוּמִים עַל פְּנֵי הַכִּכָּר, כִּי חַג לָנוּ הַיּוֹם… טִבּוֹלְד, אַל נָא תִּתְעַצֵּל, רוֹאֶה אֲנִי כִּי קוֹלְךָ פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ; עוּרָה נָא, עוּרָה לַעֲבוֹדָה! מַה לְךָ, עַצְלָן, וְכִי עָלְתָה בְּךָ חֲלֻדָּה? הִנֵּה כָּךְ! חוּשָׁה מַהֵרָה! חוּשָׁה! אָסוּר שֶׁיִּרְאוּ אֶת הָעִנְבָּל. הַחֲרִישָׁה אֶת אָזְנֵיהֶם כְּשֵׁם שֶׁהֶחֱרַשְתָּ אֶת אָזְנַי… יָפֶה אַתָּה עוֹשֶׂה עַכְשָׁו, טִבּוֹלְד, יִיַּשַּׁר כֹּחֶךָ!… גִ’ילום! גִ’ילוֹם! אַתָּה הַגָּדוֹל בֵּין כֻּלָּם וּפַסְקְיֶה הוּא הַקָּטֹן בֵּינֵיכֶם, וְאוּלָם פַסְקְיֶה הוּא הַמֵּטִיב לְדַלֵּג. בְּהֵן שֶלִּי כִּי הַשּׁוֹמְעִים מַבְחִינִים בְּקוֹלוֹ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בְּקוֹלֶךָ… כֵּן תַּעֲשִׂי, גַּבְרִיאֵלָה שֶׁלִּי, הָרִימִי אֶת קוֹלֵךְ, אַל תַּחְשׂכִי! שִׁמְעוּ נָא, אַתֶּם הַשְּׁנַיִם, בְּנֵי אַנְקוֹרִים שֶׁכְּמוֹתְכֶם! מַה לָכֶם כִּי חֲדַלְתֶּם לָתֵת אֶת קוֹלְכֶם?… מֶה הָיָה לְפִי הַמַּתֶּכֶת שֶׁלָּכֶם שֶׁנִּתְחַלְּפוּ לוֹ זְמִירוֹת בְּפִהוּקִים? עוּרוּ, עוּרוּ לַעֲבוֹדָה! חַג הַבְּשׂוֹרָה לָנוּ הַיּוֹם! מֶזֶג הָאֲוִיר הוּא יָפֶה, מִן הַדִּין הוּא שֶׁתִּיף גַּם הַלְמוּתְכֶם… גִ’ילוֹם הַמִּסְכֵּן! רוֹאֶה אֲנִי כִּי נִתְעַיַּפְתָּ עַד לִידֵי קֹצֶר נְשִׁימָה, בָּחוּר כַּרְסָנִי שֶׁלִּי!”

הוּא הָיָה נָתוּן כֻּלּוֹ לְדָבָר אֶחָד – לְזָרֵז אֶת שֵׁשֶׁת פַּעֲמוֹנָיו שֶׁהִתְחָרוּ בְּדִלּוּגִים וְהָיוּ מְנִיעִים אֶת גַּבֵּיהֶם הַנּוֹצְצִים דֻּגְמַת שַׁיָּרָה שֶׁל פִּרְדוֹת־סְפָרַד רַעֲשָׁנִיּוֹת, שֶׁהַמְחַמֵּר אַחֲרֵיהֶן מֵטִיל בָּהֶן מִזְּמָן לִזְמָן קְרִיאוֹת זֵרוּז. וּפִתְאֹם, כְּשֶׁמֶבָּטוֹ נָפַל דֶּרֶךְ קַשְׂקְשֵׂי הַצִּפְחָה הַרְחָבִים, הַמְכַסִּים אֶת קִיר הַמִּגְדָּל הַזָּקוּף עַד כְּדֵי חֵלֶק מִגָּבְהוֹ, רָאָה וְהִנֵּה נַעֲרָה אַחַת, מְקֻשֶּׁטֶת בְּתִלְבּשֶׁת מוּזָרָה, נִתְיַצְּבָה עַל הַמִּגְרָשׁ, פָּרְשָׂה עַל הָאָרֶץ שְטִיחַ קָטֹן, אֲשֶׁר גְּדִי עִזִּים בָּא וְרָבַץ עָלָיו, וּמִסָּבִיב לָהּ נִתְאַסְּפוּ בְּמַעְגָּל לַהֲקַת אֲנָשִׁים. לַמַּחֲזֶה הַזֶּה נִפְנָה קְוָזִימוֹדוֹ בְּלִי מֵשִׂים לְמַחֲשָׁבוֹת אֲחֵרוֹת וְתַאֲוַת הַנְּגִינָה שֶׁלּוֹ נִצְטַנְנָה חִישׁ מַהֵר, כְּאוֹתוֹ שָׂרָף הַקּוֹפֵא מִתּוֹךְ נְשִׁיבַת הָרוּחַ. הוּא הִפְסִיק אֶת מְלַאכְתּוֹ, פָּנָה עֹרֶף לַפַּעֲמוֹנִים, הִרְכִּין אֶת עַצְמוֹ מִתַּחַת לְשִׁפּוּעַ הַגַּג הֶעָשׂוּי צִפְחָה, וְהִצְמִיד אֶל פְּנֵי הָרַקְדָּנִית מֶבָּט עָדִין, מָלֵא רֹךְ וַהֲזָיָה, כְּאוֹתוֹ מֶבָּט שֶׁל קְוָזִימוֹדוֹ שֶׁנִּתְגַּלָּה פַּעַם לְעֵינֵי הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אוֹתוֹ לִידֵי תִּמָּהוֹן. אוֹתָהּ שָׁעָה נִשְׁתַּתְּקוּ כָּל הַפַּעֲמוֹנִים בְּבַת־אַחַת, לִמְגִנַּת לִבָּם שֶׁל חוֹבְבֵי הַצִּלְצוּל שֶׁעָמְדוּ לְפִי תֻּמָּם עַל גֶּשֶׁר הַחַלְפָנּים, כְּדֵי לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה, וְעַכְשָׁו נִסְתַּלְּקוּ לָהֶם מִתּוֹךְ תִּמְהוֹן לֵבָב, דֻּגְמַת הַכֶּלֶב שֶׁהֶרְאוּ לוֹ עֶצֶם וְהוֹשִׁיטוּ לוֹ אָבֶן.

ד. ΑΝ’ΑΓΚΗ¹⁰⁸

בֹּקֶר נָאֶה אֶחָד בְּאוֹתוֹ חֹדֶשׁ מַרְס, סְבוּרְנִי – יוֹם עֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה לְחֹדֶשׁ זֶה וּשְׁבִיעִי בַּשָּׁבוּעַ הַנִּקְרָא עַל שֵׁם אִיסְטַשׁ הַקָּדוֹשׁ, הִתְבּוֹנֵן וְיָדַע יְדִידֵנוּ הַצָּעִיר, הַסְּטוּדֶנְט יַ’ן פְרוֹלוֹ, כִּי בִּבְגָדָיו, אֲשֶׁר לָבַשׁ עַכְשָׁו, אֵין אַף כִּיס אֶחָד הַמַּחֲזִיק מַטְבֵּעַ שֶׁל מַתֶּכֶת. “אַרְנָקִי הַמִּסְכֵּן,” אָמַר הַסְּטוּדֶנְט בְּהוֹצִיאוֹ אֶת הָאַרְנָק מִתּוֹךְ כִּיס הַמִּכְנָסַיִם, "מֶה עָשִׂיתָ לִי! רֵיק אַתָּה וְאֵין בְּקִרְבְּךָ אַף קְשִׂיטָה עֲלוּבָה אֶחָת! כַּמָּה דִלְדְּלוּ אוֹתְךָ הַקֻּבְיָא וְהַשֵּׁכָר וּוֶנוּס אֱלִילַת הָאֲהָבִים! עַכְשָׁו נִתְרוֹקַנְתָּ, כֻּלְּךָ רָפֶה וְזָרוּעַ קְמָטִים! פִּיךָ כְּפִיהָ שֶׁל אִשָּׁה מִרְשַׁעַת! הַגִּידוּ לִי, רַבִּי צִיצֵרוֹ וְרַבִּי סֵנֵקָה, אֲשֶׁר סִפְרֵיכֶם הַבְּלוּיִם פְּזוּרִים סָבִיב עַל פְּנֵי רִצְפַּת חַדְרִי, מַה יִתֵּן וּמַה יוֹסִיף לִי אִם אֵיטִיב לָדַעַת גַּם מִיהוּדִי אֲשֶׁר עַל גֶּשֶׁר הַחַלְפָנִים וְגַם מִשַּׂר הָאוֹצָר הַמְמֻנֶּה עַל הַמַּטְּבְּעוֹת, כִּי סֶלַע הַמֶּלֶךְ מִשְׁקָלוֹ שְׁלשִׁים וְחָמֵשׁ אֻנְקִיּוֹת, שֶׁכָּל אַחַת מֵהֶן מְכִילָה עֶשְרִים וַחֲמִשָּׁה סוּ וּשְׁמוֹנֶה אֲגוֹרוֹת בְּכֶסֶף פָּרִיס, וְכִי סֶלַע הַצְּלָב מִשְׁקָלוֹ שְׁלשִׁים וְשֵׁשׁ אֻנְקִיּוֹת, שֶׁכָּל אַחַת מֵהֶן מְכִילָה עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה סוּ וְשֵׁשׁ אֲגוֹרוֹת בְּכֶסֶף טוּר – בּוֹ בַּזְּמָן שֶׁאֵין לִי בַּכִּיס אַף פְּרוּטָה אַחַת עֲלוּבָה! אִי לְךָ, צִיצֵרוֹ הַקּוֹנְסוּל! הֲרֵי פֻּרְעָנוּת זוֹ אִי אֶפְשָׁר לְהִפָּטֵר מִמֶּנֶּה עַל יְדֵי נֻסְחוֹת־עֲקִיפִין, כְּגוֹן quemadmodum¹⁰⁹ או verum enim vero¹¹⁰!

הוּא לָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְלִבּוֹ זָעַף עָלָיו. בְּעֵת שֶׁנָּעַל אֶת נְעָלָיו עָלָה רַעְיוֹן בְּמֹחוֹ; מִתְּחִלָּה דָחָה אוֹתוֹ מֵעַל פָּנָיו; וְאוּלָם הָרַעְיוֹן שָׁב וְנִתְעוֹרֵר בַּשֵׁנִית; וְיַ’ן פְרוֹלוֹ לָבַשׁ אֶת הֶחָזִיָּה שֶׁלּוֹ בְּאֹפֶן מֻטְעֶה, דָּבָר מֵעִיד עַל מִלְחָמָה עֲצוּמָה שֶׁבְּנַפְשׁוֹ. לְבַסּוֹף הִשְלִיךְ אֶת מִצְנַפְתּוֹ לָאָרֶץ וְקָרָא בְּקוֹל: “מֵילָא! יִהְיֶה מַה שֶׁיִּהְיֶה! אֵלֵךְ וְאֶתְיַצֵּב לִפְנֵי אָחִי. אָמְנָם הוּא יְכַבְּדֵנִי בִּדְרָשָׁה שְׁלֵמָה, אֲבָל בִּשְׂכַר זֶה אֲקַבֵּל סֶלַע כָּסֶף.”

וְהוּא לָבַשׁ בְּחִפָּזוֹן אֶת הַמְּעִיל הַקָּצָר, אֲשֶׁר זֵר עוֹרוֹת מַקִּיף אֶת קְצוֹתָיו, חָבַשׁ אֶת הַכּוֹבַע וְנִסְתַּלֵּק לְדַרְכּוֹ בְּלֵב מָלֵא יֵאוּשׁ.

הוּא הָלַךְ לְאֹרֶךְ רְחוֹב דֶּה־לַה־הַרְףּ, בֶּדֶּרֶךְ עוֹלָה לָעִיר הָעַתִּיקָה. וּבְעָבְרוֹ בִּרְחוֹב־דֶּה־לַה־הוּשֶׁט, בְּמָקוֹם שֶׁהָאֲוִיר מָלֵא תָּמִיד רֵיחוֹת שֶׁל מַאֲכָלִים צְלוּיִם, נִזְדַּעְזְעוּ נְחִירֵי אַפּוֹ וְהוּא הֵצִיץ בְּתַאֲוַת נֶפֶשׁ לְתוֹךְ בֵּית הַתַּבְשִׁיל הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָלָיו קָרָא הַנָּזִיר הַפְרַנְצִיסְקַנִּי קָלָטָגִ’ירוֹן בְּאַחַד הַיָּמִים אֶת הַקְּרִיאָה הָרוֹמְמָה: “Veramente, queste rotisserie sono cosa stupenda¹¹¹” וְאוּלָם יַ’ן פְרוֹלוֹ לֹא הָיָה לוֹ כֶּסֶף לְשַׁלֵּם אֶת אֲרֻחַת הַבֹּקֶר. וּלְפִיכָךְ נִפְטַר מִתּוֹךְ אֲנָחָה וְנִכְנַס בְּשַׁעַר שַׁטְלֶה־קְטַנָּה, הוּא הַשַּׁעַר אֲשֶׁר מִגְדָּלָיו הָעֲצוּמִים, שֶׁדְּמוּת לָהֶם כַּעֲלֵה תִּלְתָּן בֶּן־תְּאוֹמִים, עוֹמְדִים כְּשׁוֹמְרִים עַל פֶּתַח הָעִיר הָעַתִּיקָה.

מִדֵּי עָבְרוֹ בַּמָּקוֹם דָּחֲקָה לוֹ הַשָּׁעָה וְהוּא לֹא עָשָׂה כַּמִּנְהָג הַמְקֻבָּל וְלֹא הִשְׁלִיךְ אֶבֶן בְּפִסְלוֹ שֶל אוֹתוֹ עָלוּב פְּרִינֶה לֶקְלֶרְק, זֶה שֶׁבִּימֵי שַׁרְל הַשִּׁשִּׁי בָּגַד בְּעַמּוֹ וְהִסְגִּיר אֶת פָּרִיס לִידֵי הָאַנְגְּלִים – מַה שֶׁגָּרַם לוֹ לְצֶלֶם דְּמוּתוֹ, הַמְזֹהָם תָּמִיד וּמְרֻסַּק־פָּנִים בְּשֶׁל הָאֲבָנִים הַנִּזְרָקוֹת בּוֹ, שֶׁיַּעֲמֹד בְּמֶשֶׁךְ שְׁלשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְמַזְכֶּרֶת עָוֹן בְּקֶרֶן הַזָּוִית שֶׁל רְחוֹב דֶּה־לַה־הַרְףּ וּרְחוֹב דֶּה־בּוּסִי וִיהֵא נִרְאֶה כְּעַמּוּד קָלוֹן שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק עוֹלָמִית.

יַ’ן פְרוֹלוֹ עָבַר אֶת הַגֶּשֶׁר הַקָּטֹן, חָלַף עַל פְּנֵי רְחוֹב נֶב־סֶנְט־גֶ’נוֹבְיֶב וְהִגִּיעַ אֶל נוֹטְר־דַּם. כָּאן הִתְחִיל שׁוּב תּוֹהֶה וּמְפַקְפֵּק, וּבְמֶשֶׁךְ כַּמָּה רְגָעִים הָיָה הוֹלֵךְ וְסוֹבֵב אֶת פִּסְלוֹ שֶׁל לֶגְ’רִי, כְּשֶׁהוּא מְדַבֵּר וְחוֹזֵר וּמְדַבֵּר אֶל עַצְמוֹ מִתּוֹךְ רוּחַ נְכֵאָה: “הַדְּרָשָׁה הִיא וַדָּאִית, סֶלַע הַכֶּסֶף הוּא בְּגֶדֶר שֶׁל סָפֵק.”

הוּא נִטְפַּל אֶל שַׁמַּשׁ־מִסְגָּד אֶחָד שֶׁיָּצָא בְּרֶגַע זֶה מִן הַמִּנְזָר. “הֵיכָן הוּא עַכְשָׁו הַכֹּהֵן מִיּוֹזַס?”

“דּוֹמֶנִי שֶׁהוּא נִמְצָא עַכְשָׁו בְּתָא הַסְּתָרִים שֶׁלּוֹ אֲשֶׁר בַּמִּגְדָּל,” עָנָה הַשַּׁמָּשׁ, “וַאֲנִי מְיָעֵץ לְךָ, אֲדוֹנִי, שֶׁתִּמְנַע אֶת עַצְמְךָ מִלָּבוֹא לְפָנָיו, אִם אֵינְךָ בָּא בְּשֵׁם אַחַד הַגְּדוֹלִים, כְּגוֹן הָאַפִּיפְיוֹר אוֹ אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, יָרוּם הוֹדוֹ.”

יַ’ן סָפַק כַּפָּיִם. “בְּחַיֵּי הַשָּׂטָן! כָּאן מָצָאתִי לִי הִזְדַּמְּנוּת טוֹבָה לְהָעִיף עַיִן בְּסֵפֶר הַכְּשָׁפִים הֶחָשׁוּד!”

וּמְזֹרָז עַל יְדֵי רַעְיוֹן זֶה נִכְנַס בִּצְעָדִים נִמְרָצִים דֶּרֶךְ בֶּן־שַׁעַר קוֹדֵר, וְהִתְחִיל מִתְרוֹמֵם בְּסֻלַּם הַמַּדְרֵגוֹת עַל שֵׁם אֶגִידִיאוּס הַקָּדוֹשׁ, הוּא הַסֻּלָּם אֲשֶׁר בּוֹ יַעֲלוּ לְקוֹמַת הַמִּגְדָּל הָעֶלְיוֹנָה. “אֲנִי רוֹצֶה לִרְאוֹת אֶת הַדָּבָר בְּמוֹ עֵינָי!” דִּבֵּר יַ’ן אֶל נַפְשׁוֹ בְּדֶרֶךְ לֶכְתּוֹ. “נִשְׁבַּעְתִּי בְּכָל קֹדֶשׁ! מֻבְטָחְנִי, כִּי תָּא סְתָרִים זֶה, הַמְשַׁמֵּשׁ מְקוֹם מַחֲבוֹאִים לְאָחִי הַנִּכְבָּד, רָאוּי הוּא שֶׁיַּעַמְדוּ עַל טִיבוֹ! אוֹמְרִים עַל אָחִי, כִּי הוּא מַעֲלֶה עַל הָאָח מְדוּרוֹת עֲצוּמוֹת וּמְלַבֵּן בְּאֵשׁ אַדִּירָה זוֹ אֶת אֶבֶן הַחֲכָמִים. אֵין אֶבֶן הַחֲכָמִים נֶחְשֶׁבֶת בְּעֵינַי מֵחֲצַץ חוּצוֹת וַאֲנִי טוֹב לִי לֶאֱפוֹת עַל אֵשׁ כָּזוֹ עוּגַת בֵּיצִים בְּשׁוּמָן, מֵאֲשֶׁר לִמְצֹא שָׁם אֶת הַגְּדוֹלָה בְּאַבְנֵי הַחֲכָמִים הַגְּדוֹלִים!”

כְּשֶׁהִגִּיעַ אֶל יְצִיעַ הָעַמּוּדִים עָמַד רֶגַע לְהִנָּפֵשׁ, וּפִיו פָּלַט אָלוֹת וּקְלָלוֹת עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל סֻלַּם מַדְרֵגוֹת זֶה שֶׁאֵין לוֹ גְּמָר: אַחֲרֵי כֵן הִמְשִיךְ אֶת דַּרְכּוֹ וְיָצָא בַּדֶּלֶת הַצָּרָה שֶׁל הַמִּגְדָּל הַצְּפוֹנִי, זוֹ הַסְּגוּרָה עַכְשָׁו בִּפְנֵי הַקָּהָל. לְאַחַר רֶגַע עָבַר עַל פְּנֵי בֵּית הַפַּעֲמוֹנִים וּפָגַע בִּרְחָבָה קְטַנָּה שֶׁבֵּין הַמַּדְרֵגוֹת וְשֶׁדֶּרֶךְ מִמֶּנָּה אֶל מָבוֹא צְדָדִי; וְשָׁם, מִתַּחַת לְכִפָּה מְקֻמֶּרֶת, פָּגַע בְּדֶלֶת נְמוּכָה הַבְּנוּיָה קֶשֶׁת חַדָּה, וּלְאוֹרוֹ שֶׁל אֶשְׁנַב הַיּוֹרִים הַקָּרוּעַ בְּקִיר הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁמִּנֶּגֶד, יָכֹל הָיָה לְהִתְבּוֹנֵן לְמַנְעוּלָהּ הָאַדִּיר שֶׁל הַדֶּלֶת וּלְצִפּוּי הַבַּרְזֶל שֶׁלָהּ הֶעָצוּם בִּמְאֹד מְאֹד. מִי שֶׁרוֹצֶה עַכְשָׁו לָבוֹא וְלִרְאוֹת אֶת הַדֶּלֶת הַזֹּאת יֵלֵךְ וְיַכִּירֶנָּה לְפִי הַכְּתֹבֶת הַחֲרוּתָה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם עַל הַקִּיר הַכֵּהֶה בְּאוֹתָיוֹת מְאִירוֹת עֵינַיִם: “אֲנִי מַעֲרִיץ אֶת קוֹרֶלִיָּה, 1823. חָתוּם: אוֹגֶ’ן” (“חָתוּם” כָּתוּב בְּגוּף הַּכְתֹבֶת).

“הוֹ!” קָרָא הַסְּטוּדֶנְט, “זֶהוּ, כַּנִּרְאֶה, הַמָּקוֹם שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ.”

הַמַּפְתֵּחַ הָיָה נָעוּץ בְּפִי הַמַּנְעוּל. הַדֶּלֶת לֹא הָיְתָה צְמוּדָה אֶל הַסַּף; הַסְּטוּדֶנְט פָּתַח אוֹתָהּ לְאִטָּהּ וְהִכְנִיס אֶת רֹאשׁוֹ דֶרֶךְ הַפֶּתַח.

קָרוֹב לְוַדַּאי שֶׁהַקּוֹרֵא מַכִּיר וְיוֹדֵעַ אֶת יְצִירוֹתָיו שֶׁל רֶמְבְּרַנְדְט, זֶה הָרָאוּי לְהִקָּרֵא בְּשֵׁם שֶׁקְסְפִּיר שֶׁל אֳמָנוּת הַצִּיּוּר. וְהִנֵּה בֵּין לוּחוֹת הַגִּלּוּף הָרַבִּים, הַמַּפְלִיאִים בְּיָפְיָם, יֵשׁ אֶחָד הַמְתָאֵר, כְּפִי שֶׁמְּשַׁעֲרִים, אֶת דָּקְטוֹר פוֹיסְט וַאֲשֶׁר לְמַרְאֵהוּ יִתְמַלֵּא לֵב הָרוֹאֶה חֶרְדַּת קֹדֶשׁ. עַל פְּנֵי הַצִּיּוּר נִרְאֶה תָּא קוֹדֵר; בְּאֶמְצַע הַתָּא עוֹמֵד שֻׁלְחָן מְכֻסֶּה הֲמוֹן כֵּלִים נוֹרָאִים (גֻּלְגָּלוֹת שֶׁל מֵתִים, גְּלוֹבוּסִים, אַבִּיקִים, קָמְפַּסִּים, גְּוִילֵי קְלָף כְּתוּבִים בִּכְתָב חַרְטֻמִּים). לִפְנֵי הַשֻּׁלְחָן נִצָּב הַדָּקְטוֹר כְּשֶׁהוּא לָבוּׁש חָלוּק גְּדָל מִדָּה וְעוֹטֶה מִצְנֶפֶת עוֹרוֹת הַמְכַסָּה אֶת רֹאשׁוֹ עַד לְגַבּוֹת הָעֵינָיִם. רוֹאִים רַק אֶת מַחֲצִית גּוּפוֹ שֶׁל הָאִישׁ. הוּא הִתְרוֹמֵם לְמֶחֱצָה מֵעַל הַכֻּרְסָה הָרְחָבָה עַד מְאֹד; יָדָיו הַמְקֻמָּטוֹת נִשְׁעָנוֹת אֶל הַשֻּלְחָן, וְהוּא מִתְבּוֹנֵן מִתּוֹךְ סַקְרָנוּת וְאֵימָה אֶל עִגּוּל רָחָב וּמַזְהִיר, מְצֹרָף מֵאוֹתְיוֹת כְּשָׁפִים, הַמֵּאִיר כִּסְפֶּקְטְרוּם שֶׁל שֶׁמֶשׁ עַל פְּנֵי הַקִּיר אֲשֶׁר בְּיַרְכְּתֵי הַחֶדֶר הָאָפֵל. שֶׁמֶשׁ זוֹ, פְּרִי תּוֹרַת הַקַּבָּלָה, כְּאִלּוּ מְאִירָה בְּפֹעַל מַמָּשׁ לְעֵין הָרוֹאֶה וּמְמַלְּאָה אֶת הַחֶדֶר, הַשָּׁרוּי בְּדִמְדּוּמִים, אוֹר־מִסְתּוֹרִין. הַמַּחֲזֶה הוּא נוֹרָא וְנֶאְדָּר כְּאֶחָד.

מֵעֵין תָּא שֶׁל פוֹיסְט רָאָה גַם יַ’ן שֶׁלָּנוּ, כְּשֶׁהִרְהִיב עֹז בְּנַפְשׁוֹ וְהִכְנִיס אֶת רֹאשׁוֹ דֶרֶךְ הַדֶּלֶת הַפְּתוּחָה לְמֶחֱצָה. גַּם הַחֶדֶר הַזֶּה הָיָה קוֹדֵר וְשָׁרוּי בְּאוֹר דִּמְדּוּמִים. גַּם כָּאן רָאֲתָה הָעַיִן כֻּרְסָה רְחָבָה וְשֻׁלְחָן גָּדוֹל, קָמְפַּסִּים, אַבִּיקֵי זִקּוּק, שִׁלְדֵי חַיּוֹת תְּלוּיוֹת וְיוֹרְדוֹת מֵעַל הַתִּקְרָה, גְּלוֹבּוּס מִתְנוֹעֵעַ עַל גַּלְגַּלִּים שֶׁעָמַד עַל הָרִצְפָּה, גֻּלְגְּלוֹת סוּסִים שֶׁהָיוּ מוּטָלוֹת בְּעַרְבּוּבִיָה בֵּין בַּקְבּוּקִים מְלֵאִים רִדּוּדֵי זָהָב מִתְנוֹצְצִים, גֻּלְגְּלוֹת מֵתִים שֶׁהָיוּ מֻנָּחוֹת עַל גְּוִילֵי קְלָף הַזְּרוּעִים מֵרֹאשָׁם וְעַד סוֹפָם אוֹתָיוֹת וְצִיּוּרִים שׁוֹנִים, כְּתָבֵי־יָד עָבֵי־כֶּרֶס הַמִּתְגּוֹלְלִים אֶחָד עַל גַּב שֵׁנִי וְשׁוּלֵי הַקְּלָף שֶׁלָּהֶם מְקֻמָּטִים, בְּקִצּוּר – כָּל הָאַשְׁפָּה שֶל הַמַּדָּע שֶׁהָיְתָה מְכֻסָּה כֻּלָּהּ אָבָק וְקוּרֵי עַכָּבִישׁ; וְאוּלָם כָּאן לֹא רָאֲתָה הָעַיִן אֶת הָעִגּוּל הַמְצֹרָף מֵאוֹתָיוֹת מְאִירוֹת וְאֶת הַדָּקְטוֹר הַמֻּקְסָם הַמִּסְתַּכֵּל בְּמַחֲזֵה הַזֹּהַר כְּאוֹתוֹ נֶשֶׁר הַמַּבִּיט אֶל הַשֶּׁמֶשׁ…

וְאוּלָם הַתָּא לֹא הָיָה רֵיק מֵאָדָם. בְּתוֹךְ הַכֻּרְסָה יָשַׁב אִישׁ אֶחָד וְהָיָה גָחוּן עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן. יַ’ן שֶׁלָּנוּ, שֶׁעָמַד מֵאֲחוֹרֵי הָאִישׁ, רָאָה רַק אֶת כְּתֵפָיו וְאֶת אֲחוֹרֵי גֻלְגָּלְתּוֹ שֶׁל זֶה; אַךְ לֹא קָשֶׁה הָיָה לְהַכִּיר אֶת הַגַּבַּחַת. הַקָּרְחָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר הַטֶּבַע אָצַל לָהּ תִּגְלַחַת שֶׁאֵין לָהּ חֲלוֹף, כְּאִלּוּ הִתְכַּוֵּן לִרְמֹז עַל יְדֵי סֵמֶל חִיצוֹנִי זֶה, כִּי הַכֹּהֵן הָקְדַּשׁ מִלֵּדָה לַעֲבוֹדַת הַכְּנֵסִיָּה.

י’ן הִכִּיר אֶת אָחִיו; וְאוּלָם הַדֶּלֶת נִפְתְּחָה מִתּוֹךְ אִוְשָׁה קַלָּה כָּל־כָּךְ, שֶׁדּוֹם קְלוֹד לֹא הִרְגִּישׁ בִּמְצִיאוּתוֹ שֶׁל הָאוֹרֵחַ. הַסְּטוּדֶנְט הַסַּקְרַן רָאָה לְעַצְמוֹ הִזְדַּמְנוּת טוֹבָה וְהִתְכּוֹנֵן לְסַיֵּר בְּעֵינָיו אֶת הַחֶדֶר בְּאֵין מַפְרִיעַ. כִּירָה רַחֲבַת מִדָּה, שֶׁיַ’ן לֹא הִבְחִין בָּהּ קֹדֶם, נִמְצְאָה מִשְּׂמֹאל לַכִּסֵּא, מִתַּחַת לַחַלּוֹן. רְצוּעַת הָאוֹר שֶׁנָּפְלְה דֶרֶךְ פִּי הַחַלוֹן, חָדְרָה דָרָךְ עִגּוּל הַקּוּרִים שֶׁל הָעַכָּבִישׁ אֲשֶׁר תָּלָה בְּטוּב טַעַם אֶת מַטְוֵהוּ הַנָּאֶה בְּתוֹךְ הַקֶּשֶׁת בְּאֶשְנַב הַגַּג וְהוּא עַצְמוֹ, הָאוֹרֵג הַמֻּמְחֶה, יָשַׁב בְּלִי נוֹעַ בַּתָּוֶךְ, בְּאֶמְצַע הַגַּלְגַּל הֶעָשׂוּי אֲרִיג תְּחָרִים. עַל הַכִּירָה עָמדוּ בְּלִי סֵדֶר כָּל מִינֵי כֵּלִים, כַּדֵּי טִינִית, אַבִּיקֵי זְכוּכִית וְאַבִּיקֵי זִקּוּק הַמְמֻלָּאִים בְּפֶחָם. יַ’ן הוֹצִיא אֲנָחָה מִלִּבּוֹ בִּרְאוֹתוֹ כִּי בַּחֶדֶר אֵין אַף מַחֲבַת אֶחָת. “הַלָּלוּ הֵם כְּלֵי בִּשּׁוּל קָרִים!” אָמַר בְּלִבּוֹ.

בַכִּירָה לֹא בָּעֲרָה עַכְשָׁו כָּל אֵשׁ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּרְאֶה הָיָה כִּי הָאֵשׁ לֹא הֹעַלְתָה זֶה יָמִים רַבִּים בַּכִּירָה. בֵּין שְׁאָר הַכֵּלִים הַמְשַׁמְּשִׁים לְאַלְכִּימְיָה רָאָה יַ’ן מַסֶּכֶת אַחַת שֶׁל זְכוּכִית, שֶׁהַכֹּהֵן, כְּפִי הַנִּרְאֶה, הָיָה מְכַסֶּה בָּהּ אֶת פָּנָיו מִדֵּי בַּשְׁלוֹ אֶחָד מִסַּמְמָנָיו הָאֲיֻמִּים, וְזוֹ הִתְגּוֹלְלָה עַכְשָׁו בַּפִּנָּה כְּשֶׁהִיא מְכֻסָּה כֻּלָּהּ אָבָק וּמַרְאֶהָ כְּאַחַת הַגְּרוּטָאוֹת הַנִּשְׁכָּחוֹת. עַל יָדָהּ הִתְגּוֹלֵל מַפּוּחַ, אַף הוּא מְכֻסֶּה אָבָק, וְעַל גַּבּוֹ הָיְתָה חֲרוּתָה כְּתֹבֶת שֶׁאוֹתְיוֹתֶיהָ נְחשֶׁת: “Spira. Spera¹¹²”

כָּל מִינֵי כְּתָבוֹת אֲחֵרוֹת הִתְנוֹסְסוּ עַל הַקִּירוֹת, כְּדֶרֶךְ הַנָּהוּג אֵצֶל אַנְשֵׁי הָאַלְכִּימְיָה; מֵהֶן הָיוּ כְּתוּבוֹת בִּדְיוֹ וּמֵהֶן שֶׁנֶּחְרְתוּ בְּחֶרֶט בַּרְזֶל: הֲמוֹן כְּתָבוֹת מִתְנוֹסְסוֹת בִּשְׁלַל גְּוָנִים וּכְתוּבוֹת גּוֹטִית וְעִבְרִית, יְוָנִית וְרוֹמָאִית; עַרְבּוּבְיָה רַבָּה שֶׁל כְּתָבוֹת הָעֲרוּכוֹת אַחַת עַל גַּב הַשְּנִיָּה, חֲדָשׁוֹת עַל גַּבֵּי יְשָׁנוֹת, וְכֻלָּן מְעֻרְבָּבוֹת וּמְסֻבָּכוֹת כְּבַדָּיו שֶׁל שִׂיחַ אֲשֶׁר בִּסְבָךְ אוֹ כִּרְמָחִים בִּשְׁעַת תִּגְרָה. הַלָּלוּ הָיוּ בֶּאֱמֶת עֵרֶב רַב לָקוּחַ מִתּוֹרוֹתֵיהֶם שֶׁל כָּל הַפִּילוֹסוֹפִים, אֹסֶף שֶׁל כָּל מִינֵי פִּתְגָּמִים וּמַאַמְרֵי חָכְמָה, פְּרִי רוּחָהּ שֶׁל הָאֱנוֹשׁוּת. פֹּה וָשָׁם הִתְנוֹסֵס מַאֲמָר נִבְחָר, שֶׁהִבְרִיק מִתּוֹךְ קְהַל חֲבֵרָיו כְּנֵס הַמְרַחֵף מֵעַל לְחֻדֵּי הָרְמָחִים. זֶה הָיָה, עַל פִּי רֹב, פִּתְגָּם קָצָר בִּיוָנִית אוֹ בְּרוֹמָאִית, מִן הַפִּתְגָּמִים הַנִּבְחָרִים שֶׁל יְמֵי הַבֵּינַיִם: − "Unde? Inde? – Homo homini monstrum. Astra, castra, nomen, numen. – Sapere aude. – Flat ubi vult.¹¹³ אוֹ כַּדּוֹמִים לָאֵלֶּה. יֵשׁ שֶׁהָיְתָה קְבוּעָה כָּאן מִלָּה סְתָם, לְלֹא כָּל מַשְׁמָעוּת; וְאַחֳרוֹן אַחֲרוֹן – יֵשׁ שֶׁהִתְנוֹסֵס פִּתְגָּם רָגִיל מִפִּתְגְּמֵי הַמּוּסָר שֶׁל הַכְּנֵסִיָּה, כְּשֶהוּא נָתוּן בְּצוּרָה שֶל אֶכְּסַמֶּטְרִים קְצוּבִים, כְּגוֹן זֶה, לְמָשָׁל: "Coelestem dominum, terrestrem dicito domnum¹¹⁴ " הָיוּ גַם מַאֲמָרוֹת כְּתוּבִים בִּשְׂפַת עֵבֶר, וְאוּלָם יַ’ן, שֶׁהָיָה בּוּר לְמֶחֱצָה גַם בִּיוָנִית, לֹא הֵבִין בְּאֵלֶּה אַף כִּמְלֹא אוֹת אֶחָת; בֵּינוֹת הַפְּסוּקִים הָאֵלֶּה הָיוּ זְרוּעִים גַּם פֹּה וְגַם שָׁם כָּל מִינֵי צוּרוֹת שֶׁל כּוֹכָבִים וַאֲנָשִׁים בִּדְמוּת מְשֻׁלָּשִׁים מִצְטַלְּבִים, וּמִתּוֹךְ כָּךְ נִרְאֶה הָיָה קִיר הַתָּא הַמְזֹהָם כְּגִלָּיוֹן שֶׁל נְיָר אֲשֶׁר קוֹף הֶעֱבִיר עַל פָּנָיו עֵט טָבוּל בִּדְיוֹ. מִלְּבַד זֶה שָׂרְרָה בַּתָּא הַקָּטֹן עֲזוּבָה גְמוּרָה וְכָל הַמַּרְאֶה הֵעִיד עַל מָקוֹם הַשָּׁרוּי בְּחֻרְבָּנוֹ; וְכָל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה, הַפְּסוּלִים לְמֶחֱצָה, הֵעִידוּ אַף הֵם עַל בַּעֲלֵיהֶם כִּי זֶה יָמִים רַבִּים נָזוֹר מֵעֲבוֹדָתוֹ וְעָסַק בְּעִנְיָנִים אֲחֵרִים.

אוֹתוֹ בַּעַל הַבַּיִת שֶׁיָּשַׁב עַכְשָׁו גָּחוּן עַל גַּבֵּי מְגִלָּה הַמְקֻשֶּׁטֶת בְּצִיּוּרִים מֻפְלָאִים, הַכָּרַת פָּנָיו הֵעִידָה בּוֹ, כִּי רַעְיוֹן אֶחָד מוֹצִיא אוֹתוֹ פַּעַם בְּפַעַם מִתּוֹךְ עִיּוּנוֹ וְגוֹרֵם לוֹ כָּל הַזְּמָן צָעַר. כָּךְ, עַל כָּל פָּנִים, חָרַץ יַ’ן אֶת מִשְׁפָּטוֹ לְאַחַר שֶׁאָחִיו שָׁקַע כַּמָּה פְּעָמִים בְּהִרְהוּרִים מְמֻשָּׁכִים וְקָרָא לְבַסּוֹף בְּקוֹל, כְּאָדָם הַמְדַבֵּר אֶל נַפְשׁוֹ מִתּוֹךְ הֲזָיָה:

“אָמְנָם כֵּן, שְׁמַעְנוּהָ מִפִּי מֶנּו¹¹⁵ וְצָרָטוּסְטְרָא¹¹⁶ הוֹרָה לָנוּ אֶת זֹאת! הַשֶּמֶשׁ נוֹצְרָה מֵאֵשׁ, הַיָּרֵחַ נוֹצַר מִן הַשֶּׁמֶשׁ; הָאֵשׁ הִיא נִשְמַת כֹּל; חֶלְקֵי הָעֶצֶם הַזֶּה, קְטַנִּים שֶׁבִּקְטַנִּים, שׁוֹטְפִים וְנִגָּרִים בְּלִי הֶרֶף בִּמְלֹא עוֹלָם בִּדְמוּת זְרָמִים שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף! וּבְכָל מָקוֹם שֶׁהַזְּרָמִים הָאֵלֶּה נִתְקָלִים זֶה בָּזֶה עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם – שָׁם נִבְרָא הָאוֹר; וּבְמָקוֹם שֶׁהֵם נִתְקָלִים זֶה בָּזֶה עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה – שָׁם הֵם בּוֹרְאִים אֶת הַזָּהָב… הָאוֹר וְהַזָּהָב – שְׁנֵיהֶם אֵינָם אֶלָּא חֲטִיבָה אֶחָת! אֵשׁ הַנֶּהֱפֶכֶת לְעֶצֶם מוּצָק… אֵין כָּאן אֶלָּא הַהֶבְדֵּל בֵּין הַנִּרְאֶה וְהַמַּמָּשִׁי שֶׁל עֶצֶם אֶחָד, בֵּין צוּרָתוֹ הַנּוֹזֶלֶת וְהַמּוּצָקָה, הַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּין מַיִם לְקֶרַח, וְלֹא יוֹתֵר… דְּבָרִים אֵלֶּה אֵין בָּהֶם כְּלָל מִשּׁוּם הֲזָיָה… זֶהוּ חֹק מֵחֻקֵּי הַטֶּבַע… וְאוּלָם אֵי דֶרֶךְ לַחְשׂף אֶת תַּעֲלוּמוֹת הַחֹק הַזֶּה וְלָתֵת אֶת הַפִּתְרוֹן בִּידֵי הַמַּדָּע? הַאֻמְנָם! וְכִי אוֹר זֶה, שֶׁיָּדִי טוֹבֶלֶת בּוֹ, הוּא זָהָב? לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר אֵין אָנוּ רוֹצִים אֶלַּא לֶאֱכֹף חֻקִּים חֲדָשִׁים עַל הַחֲלָקִים הַקְּטַנְטַנִּים שֶׁל אוֹתוֹ הָעֶצֶם וּלְשַׁוּוֹת עֲלֵיהֶם אֶת צוּרַת הַמּוּצָק… אֲבָל כֵּיצַד נַגִּיעַ לִידֵי כָּךְ? – הָיוּ שֶׁאָמְרוּ, שֶׁצָּרִיךְ לִטְמוֹן בָּאֲדָמָה קֶרֶן אוֹר שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ, אַוֶּרְהוֹאֶס^[117], לְמָשָׁל… אָמְנָם כֵּן, אַוֶּרְהוֹאֶס הוּא שֶׁאָמַר כָּךְ… אַוֶּרְהוֹאֶס נָטַל מֵאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ וְטָמַן אוֹתוֹ בְּחֵיק הָאֲדָמָה, בַּמִּסְגָּד הַגָּדוֹל שֶׁבְּקָרְדּוֹבָה, הֲלֹא הוּא קָבוּר שָׁם תַּחַת הָעַמּוּד הָרִאשׁוֹן, מִשְּׂמֹאל לַמִּזְבֵּחַ הַגָּדוֹל שֶׁל הַקּוֹרַן; אֲבָל אֵין לִפְתֹּחַ אֶת פִּי הַמְּעָרָה אֶלָּא לְאַחַר שְׁמוֹנַת אֲלָפִים שָׁנָה, וְאָז יֵדְעוּ אִם הַנִּסָּיוֹן הִצְלִיחַ.”

“לַעֲזָאזֵל,” אָמַר יַ’ן אֶל לִבּוֹ, “הַרְבֵּה זְמָן יַעֲבֹר עַד שֶׁהַדָּבָר יַגִּיעַ לִידֵי סֶלַע כָּסֶף.”

“…אֲחֵרִים אָמְרוּ,” הוֹסִיף הַכֹּהֵן לְדַבֵּר, "כִּי מוּטָב יִהְיֶה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּאוֹר הַלָּקוּחַ מִסִּירִיּוּס. אֲבָל קָשֶׁה הַדָּבָר לְקַבֵּל קֶרֶן אוֹר כָּזוֹ הַנְּקִיָּה מִכָּל תַּעֲרֹבֶת, מִשּׁוּם שֶׁבְּקֵרוּב־מָקוֹם יֵשׁ כַּמָּה כּוֹכָבִים אֲחֵרִים וְאוֹר שֶׁל אֵלּוּ מִתְעָרֵב בְּאוֹר הַסִּירִיּוּס. פְלָמֶל סָבוּר הָיָה, כִּי אֵשׁ הָאֲדָמָה הִיא הַטּוֹבָה בְּיוֹתֵר לְתַכְלִית זוֹ… פְלָמֶל! כַּמָּה רְמָזִים צְפוּנִים בַּשֵּׁם הַזֶּה! Flamma¹¹⁸ אָמְנָם כֵּן, הַדָּבָר תָּלוּי בָּאֵשׁ! הָאֵשׁ הִיא הַכֹּל… אֶבֶן הַיַּהֲלֹם גְּלוּמָה בְּפֶחָם, הַזָּהָב אָצוּר בְּתוֹךְ הָאֵשׁ. אֲבָל כֵּיצַד נַעֲבִיר אוֹתוֹ מִמַּצָּב לְמַצָּב?.. מַגִּיסְטְרִי הָיָה אוֹמֵר, כִּי יֵשׁ שְׁמוֹת נָשִׁים שֶׁצִּלְצוּל עָרֵב וְקֶסֶם־רָזִים לָהֶם כָּל כָּךְ, שֶׁדַּי בָּהֶם אִם מוֹצִיאִים אוֹתָם מִן הַפֶּה בִּשְׁעַת הַמְּלָאכָה… נֶחֱזֶה בַּסֵּפֶר מַה שֶׁכָּתַב מֶנּוּ: ,בְּמָקוֹם שֶׁחוֹלְקִים כָּבוֹד לְנָשִׁים, שָׁם הָאֵלִים שְׂמֵחִים; בְּמָקוֹם שֶׁמְּבַזִּים אֶת הַנָּשִׁים, שָׁם אֵין הַתְּפִלָּה מַגִּיעָה עַד לְשַׁעַר הַשָּמָיִם. – פִּי הָאִשָּׁה הוּא תָּמִיד טָהוֹר; הוּא דוֹמֶה לְמַיִם חַיִּים, הוּא דוֹמֶה לְקֶרֶן שָׁמֶשׁ! – טוֹב שֶׁיִּהְיֶה לָאִשָּׁה שֵׁם נָעִים וְעָרֵב, כְּדֵי שֶׁיָּבִיא אֶת הַדִּמְיוֹן לִידֵי הִתְעוֹרְרוּת; טוֹב שֶׁשֵּׁם הָאִשָּׁה יִסְתַּיֵּם בַּהֲבָרוֹת אֲרֻכּוֹת וִיהֵא נִשְמָע לָאֹזֶן כְּצִלְצּוּל שֶׁל בְּרָכָה.' “…אָמְנָם כֵּן, נְכוֹנִים דִּבְרֵי הֶחָכָם; שֶׁכֵּן אָנוּ אוֹמְרִים: מַרִיָּה, סוֹפִיָּה, אֶסְמֶרַל –…חֲזִיז וָרַעַם! שׁוּב נִטְפַּל אֵלַי אוֹתוֹ רַעְיוֹן!”

וְהוּא סָגַר בְּחָזְקָה אֶת הַסֵּפֶר. הוּא הֶעֱבִיר אֶת יָדוֹ עַל מִצְחוֹ, כְּאִלּוּ רָצָה לְגָרֵשׁ אֶת הָרַעְיוֹן הַמֵּצִיק לוֹ; אַחֲרֵי כֵן לָקַח בְּיָדוֹ מַסְמֵר אֶחָד וּפַטִּישׁ קָטֹן, שֶׁהַקַּת שֶׁלּוֹ הָיְתָה מְכֻסָּה כֻּלָּהּ סִמָּנִים מוּזָרִים, יְלִידֵי תּוֹרַת הָרָזִים.

“זֶה כַּמָּה זְמָן,” פָּתַח וְאָמַר מִתּוֹךְ בַּת־צְחוֹק מְפִיקָה מְרִירוּת, “חָדַלְתִּי מֵרְאוֹת סִמַּן בְּרָכָה בְּנִסְיוֹנוֹתַי! אוֹתוֹ רַעְיוֹן, שֶׁנִּקְבַּע בְּרֹאשִׁי, הֵטִיל עָלַי אֶת מָרוּתוֹ וְהוּא מַטְרִיד אֶת מֹחִי כַּעֲלֵה תִּלְתָּן לוֹהֵט. אֲפִילוּ לֹא עָלָה בְּיָדִי לִמְצֹא פֵּשֶׁר לְמַעֲשֵׂה הַתַּעֲלוּמָה שֶׁל קַסִּיאוֹדוֹרוּס¹¹⁹, זֶה שֶׁמְּנוֹרָתוֹ דָלְקָה לְלֹא שֶׁמֶן וּלְלֹא פְּתִילָה. וַהֲרֵי דָבָר זֶה אֵינוֹ מִן הַקָּשִׁים בְּיוֹתֵר.”

“הַלְּוַאי וְהוֹיָה בְּךָ הַדֶּבֶר!” – רָטַן יַ’ן בִּפְנֵי עַצְמוֹ.

“…הִנֵּה כָּך,” הִמְשִׁיךְ הַכֹּהֵן אֶת דְּבָרָיו, “יֵשׁ שֶׁרַעְיוֹן אֶחָד יְחִידִי נִטְפָּל אֶל אָדָם וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ רְפֵה־אוֹנִים וֶאֱוִילִי! אֲהָהּ! קְלוֹד פֶרְנֶל, שֶׁנִּבְצַר מִמֶּנָּה לִגְרֹם לְנִקוֹלָאוּס פְלָמֶל שֶׁיִּתְבַּטֵּל מִמְּלַאכְתּוֹ הַגְּדוֹלָה, וְלוּ גַם לְרֶגַע אֶחָד – כַּמָּה הָיְתָה זוֹ מְלַגְלֶגֶת עָלַי! כֵּיצַד? הַאֻמְנָם אֲנִי מַחֲזִיק בְּיָדִי אֶת פַּטִּישׁ הָאַשָּׁפִים אֲשֶׁר לְרַבִּי יְחִיאֵל? אוֹתוֹ רַבִּי נוֹרָא וְאָיֹם, כְּשֶׁהָיָה מַכֶּה בְּפַטִּישׁ זֶה עַל גַּב הַמַּסְמֵר וּמְקַלֵּל אֶת אֶחָד מֵאוֹיְבָיו, מִיָּד נִתְקַיְּמָה קִלְלָתוֹ וְאוֹיְבוֹ נִבְלַע בָּאֲדָמָה כְּדֵי עֹמֶק אַמָּה אַחַת, וַאֲפִילוּ הָיָה רָחוֹק מִמְּקוֹם הַמַּעֲשֶׂה אַלְפַּיִם מִיל. וְאַף הַמֶּלֶךְ בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, שֶׁלֹּא נִזְהַר לְנַפְשׁוֹ וְדָפַק עַל דַּלְתּוֹ שֶׁל עוֹשֵׂה הַפְּלָאִים, נִבְלַע עַד לְמַעְלָה מִבִּרְכָּיו בְּאַדְמַת פָּרִיס, הִיא עִיר מַמְלֵכְתּוֹ… מַעֲשֶׂה זֶה קָרָה לִפְנֵי שְׁלשׁ מֵאוֹת שָׁנָה… יְהִי כֵּן! עַכְשָׁו נִמְצָאִים בִּרְשׁוּתִי גַם הַפַּטִּישׁ וְגַם הַמַּסְמֵר, וּשְנֵיהֶם אֵינָם מְשַׁמְּשִׁים בְּיָדִי אֶלָּא כֵּלִים כְּשֵׁרִים, דֻּגְמַת הַפַּטִּישׁ שֶׁבִּידֵי הַנַּפָּח. וַהֲרֵי אֵין אֲנִי חָסֵר אֶלָּא מִלַּת כְּשָׁפִים אַחַת, זוֹ שֶׁרַבִּי יְחִיאֵל הָיָה אוֹמֵר מִדֵּי הַכּוֹתוֹ בַּפַּטִּישׁ עַל הַמַּסְמֵר.”

“שְׁטֻיּוֹת!” עָבַר הִרְהוּר בְּמֹחוֹ שֶׁל יַ’ן.

“… הָבָה וְאֶרְאֶה מַה שֶׁיִּהְיֶה, הָבָה וַאֲנַסֶּה אֶת כֹּחִי…” הוֹסִיף הַכֹּהֵן לְדַבֵּר מִתּוֹךְ הִתְרַגְּשׁוּת. “אִם יְזַנֵּק מֵרֹאשׁ הַמְּסֵמר זִיק כְּעֵין הַכָּחֹל, סִמָּן שֶׁהַמְּלָאכָה הִצְלִיחָה בְּיָדִי. אֶמֶן־אֵיתָן! אֶמֶן־אֵיתָן!.. לֹא זֶהוּ הַלַּחַשׁ… סִיגַ’נִי! סִיגַ’נִי!.. יְהֵא רָצוֹן שֶׁמַּסְמֵר זֶה יִכְרֶה בּוֹר קֶבֶר לְמִי שֶׁנִּקְרָא בְּשֵׁם פֶבּוּס!.. לְכָל הָרוּחוֹת! שׁוּב גָּבַר עָלַי אוֹתוֹ רַעְיוֹן!” וְהוּא הִשְׁלִיךְ מִיָּדוֹ אֶת הַפַּטִּישׁ בְּכַעַס גָּדוֹל. אַחֲרֵי כֵן צָנַח לְתוֹךְ הַכֻּרְסָה וְהִרְכִּין אֶת עַצְמוֹ כָּל כָּךְ עַל גַּב הַשֻּׁלְחָן, שֶׁנֶּעְלַם מֵעֵינֵי יַ’ן מֵעֵבֶר לַעֲרֵמָה גְדוֹלָה שֶׁל סְפָרִים. בְּמֶשֶׁךְ כַּמָּה רְגָעִים לֹא רָאָה יַ’ן מִדְּמוּת אָחִיו אֶלָּא אֶת אֶגְרוֹף הַיָּד שֶׁקָּפָא מִתּוֹךְ עֲוִית עַל הַסֵּפֶר. וּפִתְאֹם קָם דּוֹם קְלוֹד מֵעַל מְקוֹמוֹ, לָקַח מְחוּגָה בְּיָדוֹ וּבְלִי דַבֵּר דָּבָר רָשַׁם בְּאוֹתָיוֹת גְּדוֹלוֹת עַל הַקִּיר אֶת הַמִלָּה הַיְּוָנִית:

ΑΝ’ΑΓΚΗ

“אָחִי אֵינוֹ אֶלָּא שׁוֹטֶה,” אָמַר יַ’ן בְּלִבּוֹ; מוּטָב הָיָה לִכְתֹּב בִּמְקוֹם זֶה אֶת הַמִּלָּה Fatum¹²⁰,; שֶׁכֵּן לֹא כָּל אֶחָד מְחֻיָּב לָדַעַת יְוָנִית."

הַכֹּהֵן צָנַח שׁוּב עַל הַכֻּרְסָה וְתָמַךְ אֶת רֹאשׁוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו, כְּדֶרֶךְ חוֹלֶה שֶׁרֹאשׁוֹ כָּבֵד וְלוֹהֵט.

הַסְּטוּדֶנְט הִבִּיט כְּמִשְׁתָּאֶה אֶל אָחִיו. וַדַּאי שֶׁהוּא לֹא הֵבִין אֶת זֹאת. – הוּא אֲשֶׁר לֹא הֶעֱלָה מֵעוֹלָם עֹל עַל לִבּוֹ וְלֹא שָׁמַר כָּל חֹק מִחוּץ לְחֻקֵּי הַטֶּבַע הַנְּכוֹנִים, הוּא אֲשֶׁר שָׁלַח כְּחֶפְצוֹ אֶת רֶסֶן תַּאֲווֹתָיו וְהָגוּת רוּחוֹ הַגְּדוֹלָה הָיְתָה תָּמִיד בִּבְחִינַת יָם חָרֵב, שֶׁכֵּן בְּכָל בֹּקֶר וּבֹקֶר הָיָה פּוֹתֵחַ לָהּ בִּנְדִיבוּת תְּעָלוֹת שֶׁפֶךְ חֲדָשׁוֹת; הוּא לֹא יָדַע כַּמָּה סוֹעֵר וּמַעֲלֶה קֶצֶף יָם הַתַּאֲוָה אֲשֶׁר לָאָדָם בְּעֵת אֲשֶׁר יִסָּתֵם לוֹ כָּל מוֹצָא, כַּמָּה יָרוּם, כַּמָּה יַךְ אֶת גַּלָּיו וִינַקֵּר אֶת הַלֵּב, כַּמָּה יָם זֶה חוֹרֵג מִמִּסְגְּרוֹתָיו כְּשֶׁהוּא נֶאֱנָק בַּמִּסְתָּרִים וּמַרְעִיד מִתּוֹךְ זַעֲזוּעִים כְּבוּשִׁים, עַד שֶׁהוּא מְפוֹרֵר אֶת סְכָרָיו וּפוֹרֵץ לָצֵאת מִתּוֹךְ אֲפִיקָיו. הַקְּלִיפָּה הַקָּשָׁה וְהַקָּרָה שֶל קְלוֹד פְרוֹלוֹ, זוֹ כְּסוּת הַקֶּרַח אֲשֶׁר לְשׁוֹמְרֵי צְנִיעוּת פְּרוּשִׁים וְקָשִׁים, גָּרְמָה לוֹ לְיַ’ן שֶיִּטְעֶה בִּדְבַר אָחִיו טָעוּת גְּמוּרָה. הַסְּטוּדֶנְט הָעַלִּיז לֹא הֶעֱלָה מֵעוֹלָם עַל דַּעְתּוֹ, כִּי מִתַּחַת לַשֶּלֶג הַמְכַסֶּה עַל שִׂיא הָאֶטְנָה חֲבוּיָה בַּמִסְתָּרִים לַבָּה קוֹדַחַת וְהוֹמִיָּה.

אֵין אָנוּ יוֹדְעִים, אִם הִרְהוּרֵי לִבּוֹ הֱבִיאוּהוּ מִיָּד לִידֵי תְּפִיסָה זוֹ! וְאוּלָם לַמְרוֹת קַלּוּת דַּעְתּוֹ הֵבִין בְּלִבּוֹ, כִּי הוּא רָאָה דְבִרים שֶהָיוּ אֲסוּרִים לוֹ בִּרְאִיָּה; כִּי הוּא בָּא בִּגְנֵבָה וְרָאָה אֶת תַּאֲווֹת הַסְּתָרִים אֲשֶׁר לְאָחִיו הַגָּדוֹל, וְכִי טוֹב לוֹ לָזֶה שֶׁלֹּא יֵדַע מַה שֶׁקָּרָה. עַכְשָׁו, כְּשֶׁהַכֹּמֶר נִשְׁתַּקַּע שׁוּב לְתוֹךְ דִּמְמַת קִפָּאוֹן, הוֹצִיא הַסְּטוּדֶנְט בַּלָּאט אֶת רֹאשׁוֹ וְהִרְעִישׁ אֶת צְעָדָיו מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת, כְּמִי שֶׁבָּא אֶל חֲבֵרוֹ וּמוֹדִיעַ אֶת דְּבַר בּוֹאוֹ.

“יִכָּנֵס!” קָרָא הַכֹּמֶר מִתּוֹךְ הַתָּא; “אֲנִי מְחַכֶּה לַאֲדוֹנִי. בְּכַוָּנָה הִשְׁאַרְתִּי אֶת הַמַּפְתֵּחַ בַּדֶּלֶת; יִכָּנֵס מָרָן יַעֲקֹב.”

הַסְּטוּדֶנְט נִכְנַס כְּעַז פָּנִים. הַכֹּמֶר, שֶׁלֹּא הָיָה מוּכָן לְקַבֵּל אוֹרֵחַ כָּזֶה בְּתָא הַיִּחוּד שֶׁלּוֹ, נִשְׁאַר יוֹשֵׁב בַּכֻּרְסָה וּפָנָיו הִבִּיעוּ פָּחַד. “הַאֻמְנָם זֶה אַתָּה, יַ’ן?”

“בְּכָל אֹפֶן זֶה אֶחָד שֶׁשְּמוֹ מַתְחִיל בָּאוֹת י'.” עָנָה הַסְּטוּדֶנְט כְּשֶׁפָּנָיו אֲדֻמִּים וּמַבִּיעִים עַזּוּת וְחֶדְוָה.

פָּנָיו שֶׁל דּוֹם קְלוֹד עָטוּ הַבָּעָה שֶׁבְּכֹבֶד־רֹאשׁ.

“מַה לְךָ כָּאן?”

“אֶחָא,” עָנָה הַסְּטוּדֶנְט כְּשְׁהוּא מִשְׁתַּדֵּל לְהַעֲלוֹת עַל פָּנָיו הַבָּעָה שֶׁל דֶּרֶךְ־אֶרֶץ, בַּקָּשַׁת רַחֲמִים וַעֲנִיווּת וּכְשֶׁהוּא מוֹעֵךְ אֶת מְצְנַפְתּוֹ בֵּין יָדָיו כְּאֶחָד שֶׁכֻּלֹו תְּמִימוּת, “חָפַצְתִּי לְבַקֵּשׁ אֶת כְּבוֹדְךָ…”

“מַה בַּקָּשָתֶךָ?”

“שִׁעוּר בְּתוֹרַת הַמּוּסָר שֶׁבְּחֶסְרוֹנוֹ אֲנִי מַרְגִּישׁ מְאֹד מְאֹד,” וְיַ’ן לֹא הֵעֵז לְהוֹסִיף וּלְהַגִּיד בְּקוֹל: “וּמְעַט כֶּסֶף שֶׁבְּחֶסְרוֹנוֹ אֲנִי מַרְגִישׁ עוֹד יוֹתֵר.” סוֹף זֶה שֶׁל אֲמִירָתוֹ נִשְׁאַר בִּבְחִינַת דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם.

“אֲדוֹנִי הָאַבְרֵךְ,” אָמַר הַכֹּמֶר בְּקוֹל חָמוּר, “אֵין דַּעְתִּי נוֹחָה מִמְּךָ כְּלָל וּכְלָל.”

“אֲהָהּ!” נֶאֱנַח הַסְּטוּדֶנְט.

דּוֹם קְלוֹד הִתְנוֹדֵד בְּמִקְצָת יַחַד עִם הַכֻּרְסָה וְהִבִּיט בְּעֵינַיִם בּוֹחֲנוֹת בִּפְנֵי יַ’ן.

“לֹא נִיחָא לִי שֶׁאֲנִי מְדַבֵּר אִתְּךָ פָּנִים אֶל פָּנִים.”

זֶה הָיָה פֶּתַח־דָּבָר אָיֹם וְנוֹרָא. יַ’ן הֵכִין אֶת עַצְמוֹ לִקְרַאת מַכָּה עֲצוּמָה.

“יַ’ן, בְּכָל יוֹם וָיוֹם אֲנִי שׁוֹמֵעַ שְׁמוּעוֹת לֹא־טוֹבוֹת עָלֶיךָ לָמָּה יָצָאתָ לְמַהֲלֻמּוֹת עִם אוֹתוֹ בֶּן־רוֹזְנִים שֶׁשְּׁמוֹ אַלְבְּרֶכְט רַמוֹנְשַׁן וְהִכִּיתָ אוֹתוֹ בְּמַקֶּלְךָ מַכּוֹת נִמְרָצוֹת?”

“הוֹ!” קָרָא יַ’ן, “יֵשׁ יָדַיִם לַדָּבָר! הַלָּז, נוֹשֵׂא־כֵּלִים עָלוּב, הָיָה מִשְׁתַּעְשֵׁעַ בָּזֶה, שֶׁהֵרִיץ אֶת סוּסוֹ בְּתוֹךְ הַמַּדְמֵנָה וְהִתִּיז רֶפֶשׁ עַל הַסְּטוּדֶנְטִים.”

“וּמַה קָרָה.” הִמְשִׁיךְ הַכֹּמֶר לְדַבֵּר, “בִּדְבַר מַהְיֶט פַרְגֶ’ל אֲשֶׁר קְרַעְתֶּם אֶת מְעִילוֹ? Tunicam dechiraverunt¹²¹ − כָּתוּב בִּכְתָב הָאַשְׁמָה.”

“לֹא כַּדַּאי כְּלָל לְדַבֵּר עַל כְּגוֹן זֶה! כָּל הַמַּעֲשֶׂה אֵינוֹ אֶלָּא בְּשֶׁל מִצְנֵפֶת עֲלוּבָה!”

“כְּתָב הָאַשְׁמָה אוֹמֵר tunicam וְלֹא cappettam^[122]. הֲמֵבִין אַתָּה רוֹמָאִית?”

יַ’ן לֹא עָנָה דָבָר.

“כָּךְ הַדָּבָר,” הוֹסִיף הַכֹּמֶר לְדַבֵּר בִּמְנוֹד רֹאשׁ, “מִכָּאן יֵשׁ לִרְאוֹת כֵּיצַד לוֹמְדִים עַכְשָׁיו חָכְמָה וּמַדָּעִים! אֶת הָרוֹמָאִית אֵין מְבִינִים עוֹד כַּהֲלָכָה, הַסּוּרִית הִיא כַּסֵּפֶר הֶחָתוּם, הַיְּוָנִית שְׂנוּאָה כָּל כָּךְ עַל הַלּוֹמְדִים שֶׁהֵם פּוֹסְחִים עַל כָּל מִלָּה יְוָנִית, בְּלִי לִקְרֹא אוֹתָהּ וּבְלִי לִרְאוֹת בָּזֶה מִשּׁוּם בּוּרוּת, וְהֵם רְגִילִים עַכְשָׁו לוֹמַר: ‘Graecum est, non legitur¹²³’.”

הַסְּטוּדֶנְט הֵרִים אֶת עֵינָיו מִתּוֹךְ הַבָּעָה הָאוֹמֶרֶת הַחְלָטָה. “אָחִי וּמוֹרִי, תֵּן לִי רְשׁוּת וַאֲתַרְגֵּם לְפָנֶיךָ לְצָרְפַתִּית צֶחָה אֶת הַמִּלָּה הַיְּוָנִית הַהִיא, הָרְשׁוּמָה עַל הַקִּיר.”

“אֵיזוֹ מִלָּה?”

“.ΑΝ’ΑΓΚΗ”

אַדְמוּמִית קַלָּה חָלְפָה וְעָבְרָה עַל לְחָיָיו הַמְקֻמָּטִים שֶׁל הַכֹּמֶר, מֵעֵין תִּמְרַת עָשָן הַמְבַשֶּׂרֶת בַּחוּץ אֶת הַזַּעְזוּעִים הַפְּנִימִיִּים שֶׁל הַר־פְּרָצִים. הַסְּטוּדֶנְט לֹא הִבְחִין כִּמְעַט בָּזֶה.

“הַגִּידָה אֵפוֹא, יַ’ן,” אָמַר הָאָח הַגָּדוֹל מִתּוֹךְ יְגִיעָה, “מַה פֵּרוּשׁ הַמִּלָּה הַזֹּאת?”

“גְּזֵרַת הַגּוֹרָל.”

דּוֹם קְלוֹד הֶחֱוִיר, וְאוּלָם הַסְּטוּדֶנְט הוֹסִיף לְדַבֵּר לְפִי תֻּמּוֹ: “וְהַמִּלָּה אֲשֶׁר לְמַטָּה, זוֹ שֶׁנִּכְתְּבָה בְּאוֹתָהּ הַיָּד שֶׁכָּתְבָה אֶת הַמִּלָּה הָרִאשׁוֹנָה – ‘Αναγνεία,− פֵּרוּשָׁהּ:,כֹּחַ הַטֻּמְאָה’. הִנְּךָ רוֹאֶה, אֲדוֹנִי, כִּי הַיְּוָנִית לֹא נִשְׁכְּחָה עֲדַיִן מִפִּי הַבְּרִיּוֹת.”

הַכֹּמֶר הָיָה שָׁרוּי בִּשְׁתִיקָה. שִׁעוּר־לִמּוּד זֶה שֶׁבִּיוָנִית גָּרַם לוֹ הַרְבֵּה הִרְהוּרִים. וְיַ’ן הַקָּטֹן, שֶׁהָיָה מְלֻמָּד בְּכָל תַּחְבּוּלוֹת הֶעָרְמָה שֶׁל בָּחוּר מְבַלֶּה עוֹלָם, רָאָה שָׁעָה זוֹ כִּכְשֵׁרָה לְהַצָּעַת בַּקָּשָׁתוֹ. לְפִיכָךְ הִטְעִים אֶת קוֹלוֹ עַד רֹךְ בְּיוֹתֵר, וּפָתַח וְאָמַר:

“אֶחָא רַחִימַאי, וְכִי אַתָּה כּוֹעֵס עָלַי בְּשֶׁל קְצָת מַכּוֹת וּמַהֲלֻמּוֹת שֶׁחָלַקְתִּי בִּשְׁעַת תִּגְרָה לִנְעָרִים רֵיקִים אוֹ לְבַעֲלֵי פַּרְצוּפִים שֶׁאֵין אִישׁ יוֹדֵעַ מִי הֵם, − quibusdam marmosetis −? מִכָּאן אַתָּה רוֹאֶה, אֶחָא רַחִימַאי, שֶׁאֵין אֲנִי בּוּר בְּרוֹמָאִית.”

וְאוּלָם כָּל הַצְּבִיעוּת הַמַּחֲנִיפָה הַזֹּאת לֹא הִשְׁפִּיעָה כְּלָל עַל הָאָח הַגָּדוֹל וְהַקַּפְּדָן אֶת הַשְׁפָּעָתָהּ הָרְגִילָה. צֶרְבֶּרוּס¹²⁴ לֹא שָׁלַח אֶת שִׁנָּיו בְּעוּגוֹת הַדְּבָשׁ. מֵעַל מִצְחוֹ שֶׁל הַכֹּמֶר לֹא נִסְתַּלֵּק אַף קֶמֶט אֶחָד.

“מַה כַּוָּנָתְךָ בָּזֶה?” שָׁאַל הַכֹּמֶר בְּקוֹל חָמוּר.

“יְהִי כָּךְ, נְדַבֵּר דְּבָרִים בְּרוּרִים! הִנֵּה זֹאת הִיא בַּקָּשָׁתִי,” עָנָה יַ’ן בְּעֹז לֵב, “אֲנִי זָקוּק לְכָסֶף.”

לְשֵׁמַע הוֹדָעָה גְלוּיָה זוֹ קִבְּלוּ פִּתְאֹם פְּנֵי הַכֹּמֶר הַבָּעָה שֶׁל מְלֻמָּד לְהוֹעִיל וְשֶׁל אַבְהוּת.

“הֲרֵי יָדוּעַ לְךָ, אֲדוֹנִי יַ’ן, כִּי אֲחֻזָּתֵנוּ אֲשֶׁר בְּטִירְשַׁףּ, אִם נְצָרֵף יַחַד אֶת הַמַּס שֶׁמְּקַבְּלִים מֵהַקַּרְקַע וְאֶת הַמַּס הַבָּא מֵעֶשְׂרִים וְאֶחָד בַּיִת, אֵינָהּ מַכְנִיסָה בְּסַךְ־הַכֹּל אֶלָּא שְׁלשִׁים וְתֵשַׁע לִטְרָאוֹת, אַחַד־עָשָׂר סוֹל וְשֵׁשׁ אֲגוֹרוֹת בְּכֶסֶף פָּרִיס. אָמְנָם הַהַכְנָסָה גָדְלָה בַּחֲמִשִּׁים אָחוּז מִכְּפִי שֶׁהָיְתָה בִּימֵי הָאַחִים פַּקְלֶה, אַף עַל פִּי כֵן אֵין זֶה סְכוּם גָּדוֹל.”

“אֲנִי זָקוּק לְכֶסֶף,” אָמַר יַ’ן בִּמְנוּחָה שֶׁל פִּילוֹסוֹף סְטוֹאִי.

“הֲרֵי יָדוּעַ לְךָ, כִּי בֵּית מִשְפַּט הַכְּנֵסִיָּה הוֹצִיא פְּסָק דִּין שֶׁעֶשׂרִים וְאֶחָד בָּתִּים אֵלֶּה הֵם הֶקְדֵּשׁ לִגְלִיל הַכְּהֻנָּה וְשַׁיָּכִים לוֹ לְגַמְרֵי כַּאֲחֻזַּת מַס, וַאֲנַחְנוּ יְכֹלִים לְהַפְקִיעַ אֶת הַנַּחֲלָה רַק בִּתְנַאי, שֶׁנְּשַׁלֵּם לִכְבוֹד הַחַשְמַן דְּמֵי פִּדְיוֹן שְׁתֵּי כִּכְּרוֹת כֶּסֶף מְצֻפֶּה זָהָב, שֶׁשָּׁוְיָן שֵׁשׁ לִטְרָאוֹת בְּכֶסֶף פָּרִיס. וַעֲדַיִן לֹא הִסְפַּקְתִּי לִצְבֹּר עַל יָד אֶת הַסְּכוּם הַזֶּה.”

“יָדוּעַ לִי שֶׁאֲנִי זָקוּק לְכֶסֶף,” חָזַר יַ’ן עַל אֲמִירָתוֹ בַּפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית.

“וּמַה תַּעֲשֶׂה בַּכֶּסֶף הַזֶּה?”

לִשְׁאֵלָה זוֹ נִצַּת שְׁבִיב תִּקְוָה בְּעֵינֵי יַ’ן. הוּא הֶעֱלָה שׁוּב עַל פָּנָיו אֶת הַהַבָּעָה שֶׁכֻּלָּהּ מְתִיקוּת וַחֲנֻפָּה.

“הַאֲמִינָה לִי, אָחִי הַיָּקָר קְלוֹד, כִּי לֹא עָלָה עַל לִבִּי לְהוֹצִיא כֶּסֶף לִדְבָרִים מְגֻנִּים. לֹא בִּקַּשְׁתִּי מִמְּךָ כֶּסֶף כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְבַלּוֹת אֶת יָמַי בְּבָתֵּי הַיַּיִן אוֹ שֶׁאֶרְכַּב עַל פְּנֵי חוּצוֹת בְּלִוְיַת מְשָׁרְתִים, וְסוּסִי לָבוּשׁ שְׂמִיכָה רְקוּמַת זָהָב. לֹא, אֶחָא, כֶּסֶף זֶה דָרוּשׁ לִי לְשֵׁם מַעֲשֶׂה טוֹב.”

“מַה טִיבוֹ שֶׁל מַעֲשֶׂה טוֹב זֶה?” שָׁאַל הַכֹּמֶר תָּמֵהַּ בְּמִקְצָת.

“הָעִנְיָן הוּא בִּשְׁנַיִם יְדִידִים שֶׁלִּי. הַלָּלוּ רוֹצִים לִקְנוֹת חִתּוּלִים בִּשְׁבִיל תִּינוֹקָהּ שֶׁל אַלְמָנָה עֲנִיָּה הַיּוֹשֶׁבֶת בְּמִנְזָר. הֲרֵי זֶה פָּשׁוּט מַעֲשֵׂה צְדָקָה. הַקְּנִיָּה תַּעֲלֶה בִּשְלשָׁה דִינָרִים, וַאֲנִי רוֹצֶה לְהִשְתַּתֵּף בְּמִפְעָל זֶה.”

“מַה שְׁמָם שֶׁל שְׁנֵי הַיְדִידִים הָאֵלֶּה?”

“פֶּטֶר לְ’אַסּוֹמֶר וּבַפְּטִיסְט קְרוֹק־אוּאָזוֹן.”

“הְמְ!” אָמַר הַכֹּמֶר; הַשֵּׁמוֹת הָאֵלֶּה יָאִים הֵם לְמַעֲשֵׂה צְדָקָה כְּשֵׁם שֶׁרוֹבֶה מְפוֹצֵץ יָאֶה לְמִזְבַּח הַקֳּדָשִׁים."

בָּרוּר הַדָּבָר, כִּי יַ’ן לָא הִצְלִיחַ כְּלָל וּכְלָל בִּבְחִירַת הַשֵּׁמוֹת, וְהוּא עָמַד עַל כָּךְ בְּאִחוּר זְמָן.

“מִלְּבַד זֶה,” הוֹסִיף קְלוֹד מִתּוֹךְ פִּקְחוּת, “הֵיכָן רָאִיתָ חִתּוּלִים שֶׁמְּחִירָם שְׁלשָׁה דִינָרִים, בִּפְרָט כְּשֶׁהֵם יוֹצְאִים לְתִינוֹקָהּ שֶׁל אַלְמָנָה הַיּוֹשֶׁבֶת בְּמִנְזָר? וּמֵאֵימָתַי הִתְחִילוּ אַלְמָנוֹת לָלֶדֶת יְלָדִים בְּמִּנְזָר?”

יַ’ן פָּתַח שׁוּב בִּדְבָרִים גְּלוּיִים:

“מֵילָא, אַגִּיד לְךָ אֶת הָאֱמֶת. אֲנִי זָקוּק לְכֶסֶף כְּדֵי שֶׁאוּכַל הָעֶרֶב לָלֶכֶת אֶל אִיזַבּוֹ לַה־טְיֶרִי הַיּוֹשֶׁבֶת בְּוַל־דְּ’אַמּוּר.”

“הוֹלֵל עָלוּב שֶׁכְּמוֹתֶךָ!” קָרָא הַכֹּמֶר.

Αναγνεία!"' " קָרָא יַ’ן.

מִלָּה זוֹ, שֶׁיַ’ן לְקָחָהּ מֵעַל קִיר הַתָּא וְנִסְתַּיַּע בָּהּ בְּמֵזִיד, הִשְפִּיעָה עַל הַכֹּמֶר רשֶׁם מְיֻחָד בְּמִינוֹ. הוּא נָשַׁךְ אֶת שְׂפָתָיו וְכַעְסוֹ הָפַךְ לִהְיוֹת אַדְמוּמִית שֶׁל בּוּשָׁה. “צֵא מֵעַל פָּנַי,” אָמַר תּוֹךְ כְּדֵי רֶגַע זֶה אֶל יַ’ן, “אֲנִי מַמְתִּין לְאוֹרֵחַ.”

הַסְּטוּדֶנְט נִסָּה אֶת כֹּחוֹ בְּנִסָּיוֹן אַחֲרוֹן.

“אָחִי קְלוֹד, תֵּן לִי לְכָל הַפָּחוֹת מְעַט כֶּסֶף שֶׁאוּכַל לִקְנוֹת לִי אֹכֶל.”

“הֵיכָן אַתָּה עוֹמֵד בְּסֵפֶר הַהֲלָכוֹת שֶׁל גְּרָטִיאַן?” שָׁאַל דּוֹם קְלוֹד.

“הַחוֹבְרוֹת הָאֵלֶּה אָבְדוּ לִי.”

“וְהֵיכָן אַתָּה עוֹמֵד בְּלִמּוּדֵי הַהַשְׂכָּלָה שֶׁבְּרוֹמָאִית?”

“גָּנֹב נִגְנַב מִמֶּנִּי סִפְרוֹ שֶׁל הוֹרָצִיּוּס.”

“וְכַמָּה לָמַדְתָּ בְּסִפְרֵי אֲרִיסְטוֹ?”

“זֶה הַדָּבָר! אֶחָא, מִי הוּא אוֹתוֹ סוֹפֵר־מוּסָר קַדְמוֹן שֶׁהָיָה אוֹמֵר, כִּי מֵאָז וּמֵעוֹלָם הָיוּ דֵעוֹתֵיהֶם הַפְּסוּלוֹת שֶׁל הַכּוֹפְרִים מוֹצְאִים לָהֶם מְקוֹם מִקְלָט בִּסְבַךְ הַפִּילוֹסוֹפְיָה שֶׁל אֲרִיְסטוֹ? לֹא לִי הוּא אֲרִיסְטוֹ זֶה! יָקְרָה לִי אֱמוּנָתִי וְאֵינִי רוֹצֶה לְהַזִּיק לָהּ עַל יְדֵי הַמֶּטָפִיסִיקָה שֶׁל הַפִּילוֹסוֹף.”

“אִישִׁי הַצָּעִיר,” הוֹסִיף הַכֹּמֶר לְדַבֵּר, "בִּשְׁעַת כְּנִיסָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה שֶׁל הַמֶּלֶךְ נִמְצָא בֵּין הַמְלַוִּים אָצִיל אֶחָד עוּל יָמִם, שֶׁעַל אֻכַּף סוּסוֹ הָיָה חָרוּת פִּתְגָּם הָרָאוּי לִהְיוֹת נִלְמָד עַל יָדֶךָ: '.Qui non laborat non manducet¹²⁵

הָאַבְרֵךְ הַמְלֻמָּד שָׁתַק רֶגַע אֶחָד, אֶצְבָּעוֹ הָיְתָה נְתוּנָה עַל גַּב אָזְנוֹ, עֵינָיו הִבִּיטוּ לָאָרֶץ וּפָנָיו הֵפִיקוּ כָּעַס. פִּתְאֹם הִפְנָה אֶת עַצְמוֹ כְּנֶגֶד קְלוֹד מִתּוֹךְ קַלּוּת תְּנוּעָה שֶׁל אַנְקוֹר.

“וּבְכֵן, אָחִי הֶחָבִיב, אַתָּה מְסָרֵב לָתֵת לִי סוּ אֶחָד בְּכֶסֶף פָּרִיס, שֶׁאוּכַל לִקְנוֹת לִי לֶחֶם אֵצֶל הָאוֹפֶה?”

“Qui non laborat non manducet”

לְשֵׁמַע הַתְּשׁוּבָה הַזֹּאת שֶׁיָּצְאָה מִפִּי הַכֹּמֶר קְשֵׁה־הָעֹרֶף, הִסְתִּיר יַ’ן אֶת פָּנָיו בְּכַפּוֹת יָדָיו, כְּאִשָּׁה הַמִּתְיַפַּחַת בְּבֶכִי, וְצָעַק בְּקוֹל מָלֵא יֵאוּשׁ:

“Orororororoi!”

“מַה פֵּרוּשׁוֹ שֶל זֶה?” שָׁאַל קְלוֹד כְּשֶׁהוּא מִשְתּוֹמֵם לְמַעֲשֵׂה הָאִוֶּלֶת שֶׁל אָחִיו.

“וְכִי מַה יֵשׁ כָּאן לִשְׁאֹל!” קָרָא הַסְּטוּדֶנט וְתָלָה שׁוּב בִּקְלוֹד אֶת עֵינָיו הַחֲצוּפוֹת, לְאַחַר שֶׁעִשָּׂה אוֹתָן בְּאֶגְרוֹפָיו וְשִׁוָּה עֲלֵיהֶן אַדְמוּמִית שֶׁל בֶּכִי. “הֲרֵי זֶה יְוָנִית! אַנַפֶּסְט זֶה לָקוּחַ מֵאֶסְכִילוּס וְיֵשׁ בּוֹ בִּטּוּי נִמְרָץ בְּיוֹתֵר לְרֶגֶשׁ הַצָּעַר.”

וּבְדַבְּרוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה נָתַן אֶת קוֹלוֹ בִּצְחוֹק הוֹמֶה וֶאֱוִילִי כָּל כְּך, שֶׁגַּם הַכֹּמֶר הָיָה רֶגַע אֶחָד כְּמִצְטַחֵק בְּעַל כָּרְחוֹ. קְלוֹד עַצְמוֹ הָיָה בֶּאֱמֱת הָאָשֵׁם בַּדָּבָר, שֶכֵּן הוּא פִּנֵּק אֶת הַנַּעַר יוֹתֵר מִדָּי.

“הוֹ, אֶחָא רַחִימָאי קְלוֹד,” הִמְשִׁיךְ יַ’ן לְדַבֵּר בְּשָׁאֳבוֹ תִּקְוָה מִתּוֹךְ בַּת־הַצְּחוֹק שֶׁל אָחִיו, “הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת הַנַּעֲלַיִם הַקְּרוּעוֹת שֶׁעַל רַגְלָי. וְאֵין לְךָ נַעַל עֲלוּבָה יוֹתֵר מִזּוֹ הַשּׁוֹלַחַת אֶת סֻלְיָתָהּ הַחוּצָה.”

הַכֹּמֶר הֶעֱלָה שׁוּב עַל פָּנָיו הַבָּעָה שֶׁבְּכֹבֶד־רֹאשׁ.

“שָׁלֹחַ אֶשְׁלַח לְךָ נַעֲלַיִם חֲדָשׁוֹת. אֲבָל כֶּסֶף לֹא תְּקַבֵּל מִיָּדִי.”

“תֵּן לִי, אֶחָא, סוּ אֶחָד, סוּ קָטֹן וְעָלוּב.” הוֹסִיף יַ’ן לְבַקֵּשׁ מִתּוֹךְ הַכְנָעָה. “לָמֹד אֶלְמַד בְּעַל־פֶּה אֶת סֵפֶר הַהֲלָכוֹת שֶׁל גְּרָטִיאַן; אֶהְיֶה מַאֲמִין בְּכָל לִבִּי בֵּאלֹהִים; אֶהְיֶה כְּפִתָּגוֹרֶס בְּשַׁעְתּוֹ לְכָל מַדָּע וּלְכָל מִדָּה טוֹבָה – אַךְ חָנֵּנִי וְתֵן לִי סוִ אֶחָד בְּמַתָּנָה! הֲטוֹב לְךָ שֶׁיִבְלָעֵנִי לוֹעַ הָרָעָב, זֶה אֲשֶׁר אֶרְאֶנּוּ מִמּוּלִי וְהוּא שָׁחוֹר וּמַסְרִיחַ וְעָמֹק יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הַשְּׁאוֹל וְיוֹתֵר מֵאֲשֶׁר חָטְמוֹ שֶׁל נָזִיר?”

דּוֹם קְלוֹד הֵנִיעַ אֶת רֹאשׁוֹ הַזָּרוּעַ קְמָטִים.

“Qui non laborat…”

יַ’ן לֹא נָתַן לוֹ לְכַלּוֹת אֶת דְּבָרָיו.

“יְהִי כָּךְ,” צָעַק הַסְּטוּדֶנְט בְּקוֹל רָם, “לַעֲזָאזֵל! תְּחִי הַשִּׂמְחָה! הָבָה אֲבַלֶה אֶת יָמַי בְּבָתֵּי הַיַּיִן, אֶקְרָא לְרִיב וּלְמַהֲלֻמּוֹת, אֶשְׁבֹּר כַּדֵּי יַיִן וְאֶתְהַלֵּךְ עִם הָעֲלָמוֹת!”

וּבְדַבְּרוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה זָרַק אֶת מִצְנַפְתּוֹ כְּנֶגֶד הַקִּיר וְקִשְׁקֵשׁ בְּאֶצְבְּעוֹתָיו כְּמוֹ בִּמְקַשְׁקֶשֶׁת.

הַכֹּמֶר תָּלָה בּוֹ מֶבָּט קוֹדֵר.

“יַ’ן, אַתָּה אָדָם חֲסַר נָפֶשׁ.”

“אִם כָּךְ הַדָּבָר הֲרֵי אֵין אֲנִי חָסֵר, אִם לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן אֶפִּיקוֹר, אֶלָּא מַשֶּׁהוּ הַבָּא מִמַּשֶּׁהוּ שֶׁאֵין לוֹ שֵׁם.”

“יַ’ן, הִגִּיעָה הַשָּׁעָה שֶׁתַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה.”

“הִנֵּה כָּךְ!” קָרָא הַסְּטוּדֶנְט וְהִבִּיט חֲלִיפוֹת בְּאָחִיו וּבָאַבִּיקִים שֶׁעַל גַּבֵּי הָאָח, “כָּאן כָּל דָּבָר וְדָבָר הוּא בַּעַל קַרְנַיִם, גַּם הַבַּקְבּוּקִים וְגַם הַדִּבּוּרִים!”

“יַ’ן, דַּע לְךָ כִּי אַּתָּה עוֹמֵד בְּשִׁפּוּעַ שֶׁל מִדְרוֹן. הֲתֵדַע לְאָן יוֹבִילוּךָ רַגְלֶיךָ?”

“אֶל בֵּית הַיָּיִן,” אָמַר יַ’ן.

“בֵּית הַיַּיִן מְשַׁמֵּש פְּרוֹזְדוֹר לְעַמּוּד הַקָּלוֹן.”

“אֵין זֶה אֶלָּא פַּנָּס כְּיֶתֶר הַפַּנָּסִים שֶׁבָּעוֹלָם; יִתָּכֵן שֶׁדִּיאוֹגֶנְס הָיָה מוֹצֵא אֶת הָאָדָם לְאוֹרוֹ שֶׁל פַּנָּס זֶה.”

“עַמּוּד הַקָּלוֹן הוּא פְּרוֹזְדוֹר לְבֵית הַתְּלִיָּה.”

“הַתְּלִיָּה אֵינָה אֶלָּא מֹאזְנַיִם, אֲשֶׁר בִּקְצֵיהֶם הָאֶחָד תָּלוּי בֶּן־אָדָם וּבִקְצֵהֶם הַשֵּׁנִי תְּלוּיָה כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ. אַשְׁרֵי הָאָדָם.”

“הַתְּלִיָּה הִיא פְּרוֹזְדוֹר לַגֵּיהִנֹּם.”

“שָׁם בּוֹעֶרֶת אֵשׁ גְּדוֹלָה.”

“יַ’ן, יַ’ן, רַע וָמַר יִהְיֶה סוֹפֶךָ.”

“דַּי לִי שֶׁרֵאשִׁיתִי הָיְתָה טוֹבָה.”

בְּרֶגַע זֶה נִשְׁמַע קוֹל צְעָדִים מֵעַל הַמַּדְרֵגוֹת.

“הַס!” אָמַר הַכֹּמֶר וְהִנִּיחַ אֶת אֶצְבָּעוֹ עַל פִּיו, “זֶהוּ מָרָן יַעֲקֹב. שְׁמַע מַה שֶׁאַגִּיד לְךָ, יַ’ן,” הוֹסִיף הַכֹּמֶר בְּקוֹל חֲרִישִׁי “שְׁמֹר אֶת פִּיךָ כָּל הַיָּמִים וְאַל תְּסַפֵּר דָּבָר מִכָּל אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וַאֲשֶׁר שָׁמְעוּ אָזְנֶיךָ בַּמָּקוֹם הַזֶּה. לֵךְ הֵחָבֵא מֵאֲחוֹרֵי הַכִּירָה וַעֲמֹד בִּמְקוֹמְךָ בְּלִי נוֹעַ.”

הַסְּטוּדֶנְט הִשְׁתּוֹחַח מֵאֲחוֹרֵי הַכִּירָה; וּבְרֶגַע זֶה עָלָה בְּמֹחוֹ רַעְיוֹן מוֹעִיל. “כָּךְ אֶעֱשֶׂה, אֶחָא קְלוֹד, שָׁתֹק אֶשְׁתֹּק אִם תִּתֵּן לִי דִינַר כָּסֶף”

“הַס! אֲנִי נוֹתֵן לְךָ הַבְטָחָה שֶׁתְּקַבֵּל מִמֶּנִּי אֶת הַדִּינָר.”

“חַיָּב אַתָּה לָתֵת לִי בִּמְזֻמָּן.”

“הֵא לָךְ!” קָרָא הַכֹּמֶר וְהִשְׁלִיךְ לְאָחִיו אֶת אַרְנַק הַכָּסֶף. יַ’ן שָׁב וְהִתְחַבֵּא מֵאֲחוֹרֵי הַכִּירָה, וּבְרֶגַע זֶה נִפְתְּחָה הַדָּלֶת.

ה. שְׁנֵי אֲנָשִׁים לְבוּשֵׁי שְׁחוֹרִים

הָאִישׁ שֶׁנִּכְנַס הָיָה לָבוּשׁ שְׁחוֹרִים וְעַל פָּנָיו שָׁכְנָה עַנְנַת קַדְרוּת. יַ’ן (מוּבָן מֵאֵלָיו שֶׁהוּא הִתְקִין אֶת עַצְמוֹ בְּמַחֲבּוֹאוֹ כְּדֵי כָּךְ שֶׁיּוּכַל לִרְאוֹת וְלִשְׁמֹעַ אֶת הַכֹּל) שָׂם אֶת לִבּוֹ קֹדֶם כֹּל לְדָבָר אֶחָד – לְהַבָּעַת הָעֶצֶב הַשְּׁפוּכָה עַל בְּגָדָיו וְעַל פָּנָיו שֶׁל הָאוֹרֵחַ. אַף עַל פִּי כֵן נִשְׁקַף כְּעֵין סֵבֶר שֶׁל חֲבִיבוּת מֵעַל הַפָּנִים הָאֵלֶּה; אֲבָל זֹאת הָיְתָה חֲבִיבוּת שֶׁל חָתוּל אוֹ שֶׁל שׁוֹפֵט, − בְּקִצּוּר, חֲבִיבוּת מְתוּקָה. הָאִישׁ הָיָה כֻּלּוֹ שֵׂיבָה, בַּעַל פָּנִים מְקֻמָּטִים, שְנוֹתָיו קְרוֹבוֹת לְשִׁשִּׁים, עֵינָיו רְגִילוֹת לִקְרִיצוֹת, גַּבּוֹתָיו לְבָנוֹת, שְׂפָתוֹ הַתַּחְתּוֹנָה מְשֻׁרְבֶּבֶת לְאָחוֹר וְיָדָיו מְגֻשָּׁמוֹת. וּלְאַחַר שֶׁיַ’ן הֵבִין אֶת טִיבוֹ שֶׁל הָאוֹרֵחַ, כְּלוֹמַר, שֶזֶּה אֵינוֹ אֶלָּא רוֹפֵא אוֹ פָּקִיד בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט וְחָטְמוֹ נָטוּעַ רָחוֹק מִמְּקוֹם הַפֶּה, סִמָּן לְטִפְּשׁוּת, − מִיָּד פָּרַשׁ לְפִנָּה רְחוֹקָה שֶׁבְּמַחֲבוֹאוֹ וְלִבּוֹ נֶעְכַּר בְּקִרְבּוֹ עַל אֲשֶׁר נִגְזַר עָלָיו לְבַלּוֹת שָׁעוֹת רְצוּפוֹת מִתּוֹךְ הֲסִבָּה רָעָה וּבִמְסִבַּת אֲנָשִׁים גְּרוּעָה.

בֵּין כֹּה וָכֹה וְהַכֹּמֶר לֹא הִתְרוֹמֵם אֲפִילוּ מִמְּקוֹמוֹ לִכְבוֹדוֹ שֶׁל הָאוֹרֵחַ, הוּא רַק בִּקֵּשׁ אוֹתוֹ דֶרֶךְ רְמִיזָה שֶׁיֵּשֵׁב עַל הַכִּסֵּא הָעוֹמֵד לְיַד הַדֶּלֶת, וּלְאַחַר שְׁתִיקָה, שֶׁנִּמְשְׁכָה כַּמָּה רְגָעִים וְהָיְתָה כְּעֵין הֶמְשֵׁךְ לְסֵדֶר הִרְהוּרִים שֶׁקָּדַם לָהּ, פָּנָה הַכֹּמֶר אֶל אוֹרְחוֹ וְאָמַר אֵלָיו בְּלָשׁוֹן שֶׁל חֶסֶד: “שָׁלוֹם לָך, מָרָן יַעֲקֹב.”

“שָׁלוֹם לְךָ, מָרָנִי,” עָנָה הָאִישׁ לְבוּשׁ הַשְּׁחוֹרִים.

שְׁתֵּי הָאֲמִירוֹת הָאֵלֶּה – “מָרָן יַעֲקֹב” מִצַּד אֶחָד וּ“מָרָנִי” מִצַּד שֵׁנִי – נֶאֶמְרוּ כָּל אַחַת בְּהַטְעָמָה מְיֻחֶדֶת, וְהֶבְדֵּל הָיָה בֵּינֵיהֶן כְּמוֹ בֵּין “אֲדוֹנִי” וַ“אֲדוֹנִי הַנַּעֲלֶה,” אוֹ בֵּין “Domine” וְ־Domne“”. נִרְאֶה הָיָה שֶׁכָּאן מְדַבֵּר הַמּוֹרֶה אֶל תַּלְמִידוֹ.

“וּבְכֵן!” הוֹסִיף הַכֹּמֶר לְדַבֵּר, לְאַחַר שֶׁקָּמָה שׁוּב שְׁתִיקָה וְהָאוֹרֵחַ לֹא הֵעֵז לִפְתֹּחַ בִּדְבָרִים, “הַאִם הוּא מַצְלִיחַ בַּעֲבוֹדָתוֹ?”

“אֲהָהּ, מָרָנִי הַיָּקָר,” אָמַר הָאוֹרֵחַ מִתּוֹךְ בַּת־צְחוֹק נִזְעָמָה, “אֲנִי מוֹלִיךְ כָּל הַזְּמָן אֶת הַמַּפּוּחַ, וְיֵשׁ לִי אֵפֵר עַד בְּלִי דָי. וְאַף קֻרְטוֹב אֶחָד שֶׁל זָהָב.”

דּוֹם קְלוֹד הֶעֱלָה עַל פָּנָיו הַעֲוָיָה שֶׁל קֹצֶר־רוּחַ. “לֹא לָזֶה נִתְכַּוַּנְתִּי עַכְשָׁו, מָרָן יַעֲקֹב שַׁרְמוֹלוּ, אֶלָּא לַמִּשְׁפָּט שֶׁכְּבוֹדוֹ עוֹרֵךְ לְאוֹתוֹ מְכַשֵּׁף. דּוֹמֶנִי שֶׁכְּבוֹדוֹ אָמַר לִי, כִּי הָאִישׁ נִקְרָא בְּשֵׁם מָרָן צֶנֶן וְכִי הוּא פָּקִיד בְּלִשְכַּת הַמּוֹנִים? הַהוֹדָה הַנֶּאֱשָׁם שֶׁהִתְעַסֵּק בִּכְשָׁפִים? וּכְבוֹדוֹ הִצְלִיחַ בַּחֲקִירָה וּדְרִישָׁה?”

“לֹא הִצְלַחְתִּי, לְצַעֲרִי,” עָנָה מָרָן יַעֲקֹב וּבַת־צְחוֹקוֹ הַנִּזְעָמָה נִצְמְדָה שׁוּב אֶל שְׂפָתָיו; "לֹא זָכִינוּ לִרְאוֹת בְּנֶחָמָה זוֹ, בֶּן־אָדָם זֶה הוּא קָשֶׁה כְּחַלָּמִישׁ; הוּא לֹא יוֹדֶה בְּאַשְׁמָתוֹ גַם אִם נִצְלֶה אוֹתוֹ בָּאֵשׁ. אֲנַחְנוּ מִצִּדֵּנוּ עוֹשִׂים כָּל מַה שֶׁבִּיכָלְתֵּנוּ כְּדֵי לְהוֹצִיא אֶת הָאֱמֶת לָאוֹר; סִגַּפְנוּ אוֹתוֹ עַד כְּדֵי שְׁבִירַת עֲצָמוֹת; לֹא הִנַּחְנוּ מִיָּדֵינוּ אַף תַּחְבּוּלָה אַחַת, כְּפִי שֶׁאוֹמֵר אוֹתוֹ לֵץ שֶׁשְּׁמוֹ פְּלוֹטוֹס:

“Advorsum stimulos, laminas, crucesque, campedesque, Nervos, catenas, carcers, numellas, pedicas, boias.¹²⁶ וְאוּלָם מִכָּל אֵלֶּה יָצָאנוּ וְיָדֵינוּ עַל רֹאשֵׁינוּ; הֲרֵי זֶה בֶּן־אָדָם נוֹרָא. הוּא סִכֵּל אֵת כָּל תַּחְבּוּלוֹתָי.”

“וּבְבֵיתוֹ לֹא גִלִּיתֶם שׁוּם דָּבָר חָדָשׁ?”

“אַדְּרַבָּה,” אָמַר מָרָן יַעֲקֹב וְהִתְחִיל מְחַפֵּשׂ בְּכִיסוֹ שֶׁעַל מָתְנָיו. “גְּוִיל זֶה מָצָאנוּ. וְעָלָיו רְשׁוּמוֹת כַּמָּה מִלִּים סְתוּמוֹת. בֵּינֵינוּ יֵשׁ אֶחָד הַמֵּבִין קְצָת עִבְרִית, זֶהוּ מַר פילִף לֵילְיֶה, עוֹרֵךְ־דִּין לְמִשְׁפָּטִים פְּלִילִיִּים, שֶׁעָסַק בְּמִשְׁפַּט הַיְּהוּדִים מֵרְחוֹב קַנְטֶרְשְׁטֶן שֶׁבִּבְרוּסֶל.”

וְתוֹךְ כְּדֵי כָּךְ פָּרַשׂ מָרָן יַעֲקֹב גְּוִיל שֶׁל קְלָף. “יוֹאֶל נָא לָתֵת לִי אֶת זֶה,” אָמַר הַכֹּמֶר. הוּא תָּלָה אֶת עֵינָיו בַּקְּלָף וְאָמַר: “הֲרֵי זֶה בְּפֹעַל מַמָּשׁ עִנְיָן שֶל כְּשָׁפִים, מָרָן יַעֲקֹב! ‘אֶמֶן – אֵיתָן!’ זֶהוּ הַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ שֶׁהָרוּחוֹת מִשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ בִּשְׁעַת אֲסֵפוֹת הַמְכַשְּׁפִים. 'Per ipsum et cum ipso, et in ipso¹²⁷! לַחַשׁ זֶה יֵשׁ בּוֹ כֹּחַ לִסְגֹּר אֶת הַשָּׂטָן בַּגֵּיהִנֹּם. ‘Hax, pax max’ – לַחַשׁ זֶה לָקוּחַ מֵחָכְמַת הָרְפוּאָה, מִשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ לְרַפֵּא נְשִׁיכוֹת שֶׁל כְּלָבִים שׁוֹטִים. מָרָן יַעֲקֹב! כְּבוֹדוֹ מְשַמֵּשׁ מֻרְשֶׁה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט שֶׁל הַכְּנֵסִיָּה: לֶהֱוֵי יָדוּעַ לוֹ, כִּי גְוִיל זֶה הוּא שִׁקּוּץ מְשׁוֹמָם!”

“אָנוּ אוֹמְרִים לְנַסּוֹת אֶת הָאִישׁ בְּסִגּוּפִים חֲדָשִׁים. וְאַף גַּם זֶה,” הוֹסִיף מָרָן יַעֲקֹב וְשָׁלַח עוֹד הַפַּעַם אֶת יָדוֹ לְתוֹךְ הַכִּיס שֶׁעַל מָתְנָיו, “מָצָאנוּ אֵצֶל מַרְק צֶנֶן.”

זֶה הָיָה כְּלִי מִסּוּג הַכֵּלִים שֶׁהִתְגַּלְגְּלוּ בְּהָמוֹן עַל הָאָח שֶׁל דּוֹם קְלוֹד. “אַה!” אָמַר הַכֹּמֶר, “הֲרֵי זֶה מַצְרֵף שֶׁל אַלְכִּימָאִים!”

“אֲנִי מוֹדֶה וּמִתְוַדֶּה,” אָמַר מָרָן יַעֲקֹב וְהִצְטַחֵק כְּמִי שֶׁמְּהַסֵּס וּמִתְבַּיֵּשׁ בְּמִקְצָת. “כִּי גַם אֶת הַכְּלִי הַזֶּה נִסִּיתִי בְּאֵשׁ הַכִּירָה, וְאוּלָם גַּם כָּאן לֹא הִצְלַחְתִּי, כְּשֵׁם שֶׁלֹּא הִצְלַחְתִּי בַּכְּלִי שֶׁלִּי.”

הַכֹּמֶר הִבִּיט אֶל הַכְּלִי בְּעֵינַיִם בּוֹחֲנוֹת. “וְכִי מַה חָרַת זֶה עַל הַמַּצְרֵף? ‘Och! Och!’ − הַמִּלָּה הַמְגָרֶשֶׁת אֶת הַפַּרְעֻשִׁים. אוֹתוֹ מַרְק צֶנֶן אֵינוֹ אֶלָּא שׁוֹטֶה! חוֹשֵׁשְׁנִי שֶׁכְּבוֹדוֹ לֹא יוֹצִיא מִכּוּר זֶה זָהָב! הַכְּלִי אֵינוֹ רָאוּי אֶלָּא לְדָבָר אֶחָד – שֶׁכְּבוֹדוֹ יַחֲזִיק אוֹתוֹ בַּקֻּבָּה בִּימוֹת הַקָּיִץ.”

“וְכֵיוָן שֶׁאָנוּ עוֹסְקִים עַכְשָׁו בְּשִׁבּוּשִׁים,” אָמַר הַמֻּרְשֶׁה שֶׁל הַמֶּלֶךְ, “לְפִיכָךְ, כְּשֶׁנִּכְנַסְתִּי, בָּדַקְתִּי בְּדִיקָה יָפָה אֶת חָזִית הַשַּׁעַר אֲשֶׁר לְמָטָּה. אֶשְׁאַל אֵפוֹא אֶת אֲדוֹנִי הַנִּכְבָּד אִם הוּא סָמוּך וּבָטוּחַ, כִּי תְּחִלָּתָהּ שֶׁל פָּרָשַׁת הַבְּרִיאָה הִיא מְצֻיֶּרֶת עַל הַצַּד הַפּוֹנֶה אֶל בֵּית־הַחוֹלִים, וְכִי מֶרְקוּר הוּא אֶחָד מִתִּשְעַת הַפְּסִילִים הָעֲרֻמִּים, הַנִצָּבִים עַל מַסַּד הַבִּנְיָן שֶׁל נוֹטְר־דַּם, וְהוּא הַפֶּסֶל אֲשֶׁר כְּנָפַיִם לוֹ בְּעִקְּבוֹת רַגְלָיו?”

“כֵּן הַדָּבָר,” עָנָה הַכֹּמֶר; “שֶׁהֲרֵי אוֹגוּסְטֶן גִּיפוֹ מֵעִיד עַל כָּךְ: אֲנִי מִתְכַּוֵּן לְאוֹתוֹ דָקְטוֹר אִיטַלְקִי שֶׁהֶחֱזִיק בִּרְשׁוּתוֹ בֶּן־שֵׁדִים אֶחָד בַּעַל זָקָן, וְהַלָּז הָיָה מְגַלֶּה לוֹ אֵת כֶּל הַסּוֹדוֹת, וְאֶפְשָׁר שֶׁנֵּרֵד לְמַטָּה וַאֲנִי אֲבָאֵר אֶת הַכֹּל בִּמְקוֹם הַמַּעֲשֶׂה.”

“אֲנִי מוֹדֶה לוֹ, מָרָנִי הַיָּקָר,” הִגִּיד שַׁרְמוֹלוּ וְהִשְׁתַּחֲוָה, “וְאוּלָם רְאֵה זֶה שָׁכַחְתִּי! אֵימָתַי אֶצְטָרֵךְ לָשִׂים בְּבֵית־הַכֶּלֶא אֶת הַמְכַשֵּׁפָה הַקְּטַנָּה?”

“אֵיזוֹ מְכַשֵּׁפָה?”

“כַּוָּנָתִי לְאוֹתָהּ צוֹעֲנִית הַיְדוּעָה גַם לַאֲדוֹנִי, זוֹ הַרוֹקֶדֶת יוֹם יוֹם לִפְנֵי בֵּית הַכְּנֵסִיָּה, אַף עַל פִּי שֶׁפְּקִיד הַבַּיִת אָסַר עָלֶיהָ אֶת הַדָּבָר. לְצוֹעֲנִית זוֹ עֵז שֶׁנִּכְנַס בָּהּ ‘דִּבּוּק’, וְהָעֵז עוֹשָׂה כְּשָׁפִים בְּקַרְנֶיהָ, יוֹדַעַת קְרֹא וּכְתבֹ וּמְבִינָה יָפֶה בְּחֶשְׁבּוֹן, וַהֲרֵי דַי בֶּזה לְחַיֵּב אֶת הַצּוֹעֲנִית מִיתַת בֵּית־דִּין. הַדָּבָר מָנוּי וְגָמוּר וְהַמִּשְׁפָּט יַתְחִיל בְּקָרוֹב. וְאוֹתָהּ רַקְדָּנִית הִיא יְצוּר נָעִים וְנֶחְמָד, בֶּאֱמוּנָה! עֵינֶיהָ הַשְּׁחוֹרוֹת יָפוֹת מֵאֵין כְּמוֹהֶן! שְׁתֵּי אַבְנֵי אֹדֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם! אֵימָתַי יֵשׁ לְהַתְחִיל, לְפִי דַעְתּוֹ?”

פְּנֵי הַכֹּמֶר הֶחְוִירוּ כִּפְנֵי מֵת.

“עוֹד נְעַיֵּן בַּדָּבָר,” מִלְמֵל בְּקוֹל חָנוּק; וּלְאַחַר רֶגַע אָסַף אֶת כֹּחוֹ וְאָמַר: “יַעֲסֹק לְעֵת עַתָּה בְּעִנְיַן מַרְק צֶנֶן.”

“אַל יִדְאַג לְכָךְ,” עָנָה שַׁרְמוֹלוּ אַגַּב בַּת־צְחוֹק. כְּשֶׁאֶחֱזֹר אֲצַוֶּה וְיַעֲלוּ אוֹתוֹ שׁוּב עַל מִטַּת הָעוֹר. אֲבָל אֵין זֶה אֶלָּא בְּכוֹר שָׂטָן: הוּא הֵבִיא לִידֵי אֲפִיסַת הַכֹּחוֹת גַּם אֶת פְּיֶרַה טוֹרְטְרוֹ, וְהַלָּז אֶגְרוֹפָיו הֲלֹא כְּבֵדִים מִשֶּׁלִי. כְּפִי שֶׁאוֹמֵר פְּלוֹטוֹס שֶׁלָּנוּ: Nudus vinctus, centum pondo es, quando pendes per pedes^{128 '} , – וְעוֹד יֵשׁ לָנוּ סְלִיל לְשֵׁם סִגּוּף! וְהוּא הַטּוֹב בֵּין כָּל אֶמְצְעֵי הַסִּגּוּף הַנִּמְצָאִים בִּרְשׁוּתֵנוּ. וְהַלָּז יִטְעַם אֶת טַעְמוֹ שֶׁל הַסְּלִיל."

דּוֹם קְלוֹד הָיָה כְּאֶחָד שֶׁדַּעְתּוֹ מְפֻזֶּרֶת מִתּוֹךְ עַצְבוּת. הוּא הִפְנָה אֶת עַצְמוֹ כְּנֶגֶד שַׁרְמוֹלוּ.

“מָרָן פְּיֶרַה… חָפַצְתִּי לוֹמַר, מָרָן יַעֲקֹב, יוֹסֶף נָא לְטַפֵּל בְּאוֹתוֹ מַרְק צֶנֶן.”

“וַדַּאי שֶׁכָּךְ, דּוֹם קְלוֹד. לִבִּי לִבִּי עַל אוֹתוֹ מִסְכֵּן! סוֹפוֹ יִהְיֶה כְּסוֹפוֹ שֶׁל מוּמַל. אֲבָל מַדּוּעַ נוֹאַל לָלֶכֶת אֶל מִשְׁתֵּה הַמְכַשֵּׁפוֹת? וְהוּא הֲלֹא פָּקִיד בְּלִשְׁכַּת הַמּוֹנִים וְרָאוּי הָיָה לוֹ לָדַעַת מַה שֶׁאוֹמֵר הַחֹק שֶׁל קַרְל הַגָּדוֹל: Stryga vel masca^{129 '}, וּבְנוֹגֵעַ לְאוֹתָהּ פְּעוּטָה… שְׁמָהּ שֶׁל זוֹ הוּא אֶסְמֶרַלְדָּה… אַשְׁהֶה אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁאֲקַבֵּל פְּקֻדָּה מִפִּי אֲדוֹנִי. וְזֹאת אֲבַקֵּשׁ: בְּעֵת שֶׁנֵּעֲבֹר דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר יוֹאִיל אֲדוֹנִי לְבָאֵר לִי מַה פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל אוֹתוֹ גַנָּן הַמְצֻיָּר בְּפֶתַח הַכְּנִיסָה שֶׁל בֵּית הַכְּנֵסִיָּה, וְכִי אֵין זֶה הַזּוֹרֵעַ הַנִּזְכָּר בְּסֵפֶר הַבְּרִית?… אִי, מָרָנִי, בַּמֶּה הוּא מְהַרְהֵר עַכְשָׁו?…”

דּוֹם קְלוֹד, שֶׁהָיָה שָׁקוּעַ בְּהִרְהוּרִים, לֹא הִקְשִׁיב עוֹד לְדִבְרֵי בֶּן־שִׂיחָתוֹ. שַׁרְמוֹלוּ, שֶׁשָּׁלַח אֶת עֵינָיו בְּעִקְּבוֹת מֶבָּטוֹ שֶׁל הַכֹּמֶר, רָאָה וְהִנֵּה זֶה מִתְבּוֹנֵן שֶלֹּא מִדַּעַת בְּמַטְוֵה הָעַכָּבִישׁ הַמְכַסֶּה אֶת אֶשְׁנַב הַמִּגְדָּל. אוֹתוֹ רֶגַע בָּא בִיעָף זְבוּב אֶחָד, שֶׁיָּצָא לִקְרַאת שֶׁמֶשׁ אֲדָר, הִשְׂתָּעֵר אֶל פְּנֵי הַמַּטְוֶה וְנָפַל בַּשֶּׁבִי. מִדֵּי הִתְנוֹדֵד הַמַּטְוֶה הֵגִיחַ הָעַכָּבִישׁ הָאַדִּיר מִתּוֹךְ מַחֲבוֹאוֹ, הִתְנַפֵּל מִתּוֹךְ קְפִיצָה אַחַת עַל הַזְּבוּב, כָּפַף אֶת גּוּפוֹ שֶׁל זֶה לִשְׁנַיִם בֵּין רַגְלָיו הַקִּדְמִיּוֹת וּמָחַץ אֶת רֹאשׁ הַזְבוּב בְחַרְטֻמּוֹ הַנִּתְעָב. “זְבוּב מִסְכֵּן!” קָרָא הַמֻּרְשֶׁה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ בְּבֵית מִשְׁפָּט הַכְּנֵסִיָּה, וְהוּא הֵרִים אֶת יָדוֹ כְּרוֹצֶה לְהַצִּיל אֶת הַזְּבוּב. וְאוּלָם הַכֹּמֶר, שֶהָיָה כְּאִישׁ הַמִּתְעוֹרֵר פִּתְאֹם מִשְּׁנָתוָ, תָּפַס מִתּוֹךְ תְּנוּעַת עֲוִית אֶת זְרוֹעוֹ שֶׁל הָאוֹרֵחַ.

“מָרָן יַעֲקֹב,” קָרָא הַכֹּמֶר, “יַנִּיחַ לוֹ לַגּוֹרָל שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶת מְלַאכְתּוֹ!”

הַמֻּרְשֶׁה הֵסֵב אֶת פָּנָיו כְּמִשְׁתּוֹמֵם; דּוֹמֶה הָיָה לוֹ כִּי זְרוֹעוֹ נִלְחֲצָה בִּצְבָת בַּרְזֶל. עֵינֵי הַכֹּמֶר הָיוּ לְהוּטוֹת וּפְרוּעוֹת וְנִצְמְדוּ בְּלִי נוֹעַ אֶל הַחֲבוּרָה הַקְּטַנָּה הַכּוֹלֶלֶת אֶת הַזְּבוּב וְאֶת הָעַכָּבִישׁ.

“אָמְנָם כֵּן!” הוֹסִיף הַכֹּמֶר לְדַבֵּר בְּקוֹל הַבָּא מִמַּעֲמַקֵּי הַנֶּפֶשׁ, “הִנֵּה אֲנַחְנוּ רוֹאִים בְּעֵינֵינוּ אֶת סֵמֶל כָּל הַיֵּשׁ. הַזְּבוּב עָף עַל כְּנָפָיו, שָׁרוּי בְּחֶדְוָה, נִשָּׂא לִקְרַאת חַיָּיו הַחֲדָשִׁים, הוּא תָּר אַחֵרי הָאָבִיב, אַחֲרֵי הָאֲוִיר הַצַּח וְאַחֲרֵי הַחֹפֶשׁ: הֲרֵי כָּךְ הַדָּבָר! וְאוּלָם כְּשֶׁהוּא נוֹפֵל לְתוֹךְ מַטְוֵה הַתְּחָרִים הַמְסֻכָּן – מִיָּד בָּא הָעַכָּבִישׁ, הָעַכָּבִישׁ הַנּוֹרָא! אֲבוֹי לָךְ, רַקְדָּנִית מִסְכֵּנָה! אִי לְךָ, זְבוּב מִסְכֵּן הַנָּדוֹן לִכְלָיָה! מָרָן יַעֲקֹב, יַעֲזֹב נָא אֶת אֵלֶּה לְנַפְשָׁם! זוֹהִי גְזֵרַת הַגּוֹרָל!.. אִי לְךָ, קְלוֹד, שֶׁאַתָּה הָעַכָּבִישׁ. וְגַם בִּבְחִינַת זְבוּב אַתָּה, קְלוֹד!.. אַתָּה נִשֵּׂאתָ בִּיעָף לִקְרַאת הַמַּדָּע, לִקְרַאת הָאוֹר וְהַשֶּׁמֶשׁ; נִכְסֹף נִכְסַפְתָּ אֶל הָאֲוִיר הַצַּח, אֶל הַזֹּהַר הָרַב אֲשֶׁר לָאֱמֶת בַּת הַנְּצָחִים; וְאוּלָם כְּשֶׁפָּרַצְתָּ לָבוֹא בַּפֶּתַח אֲשֶׁר מִשָּׁם בּוֹקֵעַ אוֹר הַסַּנְוֵרִים וּמִשָּׁם יָבוֹאוּ אֶל עוֹלָם חָדָשׁ, הוּא עוֹלָם הַבְּהִירוּת, הַהַכָּרָה וְהַיְדִיעָה, − וְהִנֵּה לֹא רָאִיתָ, זְבוּב שְׁתוּם עֵינַיִם, אֶת קוּרֵי הָעַכָּבִישׁ הַדַּקִּים אֲשֶׁר הַגּוֹרָל פָּרַשׂ בֵּינְךָ וּבֵין הָאוֹר; בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת פָּרַצְתָּ לְדַרְכְּךָ, אֱוִיל עָלוּב שֶׁכְּמוֹתֶךָ, וְהִנֵּה מְפַרְפֵּר אַתָּה בֵּין צִפָּרְנֵי הַבַּרְזֶל שֶׁל הַגּוֹרָל וְרֹאשְׁךָ מְנֻפָּץ וּכְנָפֶיךָ מְרֻסָּקוֹת!.. מָרָן יַעֲקֹב! מָרָן יַעֲקֹב! אַל יִגַּע בָּעַכָּבִישׁ!”

“אֲנִי מַבְטִיחַ אֶת אֲדוֹנִי,” הִפְטִיר שַׁרְמוֹלוּ מִדֵּי הַבִּיטוֹ כְּמִשְׁתָּאֶה אֶל הַכֹּמֶר, “כִּי לֹא אֶגַּע לְרָעָה בָּעַכָּבִישׁ. אֲבָל יַרְפֶּה נָא מִזְּרוֹעִי, מָרָנִי, בְּבַקָּשָׁה מִמֶּנּוּ! יָדוֹ לוֹחֶצֶת כְּמוֹ צְבָת.”

הַכֹּמֶר נָתַן אֹזֶן קַשֶּׁבֶת לְדִבְרֵי אִישׁ שִׂיחָתוֹ. “אִי לְךָ, שֶׁכְּמוֹתֶךָ!” הוֹסִיף לְדַבֵּר כְּשֶׁהוּא מַבִּיט בְּלִי הֶרֶף אֶל הָאֶשְׁנָב. “וְכִי מְדַמֶּה אַתָּה שֶׁאִלּוּ יָכֹלְתָּ וְקָרַעְתָּ אֶת הַמַּטְוֶה הַנּוֹרָא הַזֶּה בִּכְנָפֶיךָ, כַּנְפֵי יַתּוּשׁ, כיִּ אָז הָיִיתָ מַגִּיעַ אֶל מְקוֹר הָאוֹר? אַלְלַי! כֵּיצַד הָיִיתָ חוֹדֵר דֶּרֶךְ קִיר הַזְּכוּכִית אֲשֶׁר בְּמֶרְחַק־מָה מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה, דֶּרֶךְ הַמַּעֲצוֹר הַשָּׁקוּף, הַחַיִץ הֶעָשׂוּי גָּבִישׁ אֲשֶׁר קָשֶׁה הוּא מִכָּל מַתֶּכֶת וְהוּא חוֹצֵץ בֵּין כָּל חָכְמָה אֲשֶׁר בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבֵין הָאֱמֶת? הָהּ, נִסְכַּל כָּל הַמַּדָּע אֲשֶׁר לָאָדָם. כַּמָּה יוֹדְעֵי חָכְמָה בָּאִים בִּיעָף מִמֶּרִחַקִּים וּמְנַפְּצִים אֶת רֹאשָׁם! כַּמָּה שִׁיטוֹת שֶׁל פִּילוֹסוֹפְיָה נִדְחָקוֹת מִתּוֹךְ הֶמְיָה שֶׁבְּעַרְבּוּבְיָה אֶל הַחַיִץ הַשָּׁקוּף הַזֶּה, חֵיץ הַנְּצָחִים!”

הוּא נִשְׁתַּתֵּק. הָרַעְיוֹנוֹת הָאֵלֶּה, שֶׁעָלוּ לָאַחֲרוֹנָה בְּמֹחוֹ וְשֶׁהָיָה בָּהֶם מִשּׁוּם וַדָּאוּת, הִשְׁפִּיעוּ עָלָיו כְּעֵין מְנוּחָה. וְיַעֲקֹב שַׁרְמוֹלוּ הֵשִׁיב אוֹתוֹ בְּהֶחְלֵט אֶל הַמְּצִיאוּת, לְאַחַר שֶׁפָּנָה אֵלָיו בְּדִבְרֵי שְׁאֵלָה: “הִנֵּה כֵּן, מָרָנִי הַיָּקָר, אֵימָתַי יְסַיַּע לִי בְּעִנְיַן עֲשִׂיַּת הַזָּהָב? נִכְסֹף נִכְסַפְתִּי לַדָּבָר הַזֶּה.”

הַכֹּמֶר הֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ מִתּוֹךְ בַּת־צְחוֹק מְפִיקָה מְרִירוּת. “מָרָן יַעֲקֹב, יְעַיֵּן נָא בְּסִפְרוֹ שֶׁל מִיכָאֵל פְּסֶלוּס: “Dialogus de energia et operatione daemonum¹³⁰” דְּבָרִים אֵלֶּה, שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹסְקִים בָּהֶם עַכְשָׁו, אֵינָם כְּשֵׁרִים בְּתַכְלִית.”

“אַל יְדַבֵּר בְּקוֹל רָם, מָרָנִי! אַף אֲנִי חוֹשֵׁשׁ לְכָךְ,” עָנָה שַׁרְמוֹלוּ. אוּלָם אָדָם כָּמוֹנִי מֻכְרָח לַעֲסֹק קְצָת בְּאַלְכִּימְיָה, שֶׁכֵּן אֵינִי אֶלָּא מֻרְשֶׁה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט שֶׁל הַכְּנֵסִיָּה וּמַשְׂכֻּרְתִּי לְשָׁנָה רַק שְׁלשִׁים סֶלַע בְּכֶסֶף טוּר. אֶפְשָׁר לְדַבֵּר עַל כָּל אֵלֶּה בִּלְחִישָׁה."

בְּרֶגַע זֶה קָלְטָה אָזְנוֹ הַחֲרֵדָה שֶׁל שַׁרְמוֹלוּ כְּעֵין מִצְמוּץ חֲנִיכַיִם הַבָּא מִיַּרְכְּתֵי הָאָח.

“מָה הַקּוֹל הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי שׁוֹמֵעַ?”

זֶה הָיָה הַסְּטוּדֶנְט, הַשּׁוֹכֵב בְּדֹחַק וּבְשִׁעְמוּם, שֶׁמָּצָא לְבַסוֹף בְּמַחֲבוֹאוֹ פְּרֻסַּת לֶחֶם נֻקְשֶׁה וַחֲתִיכַת גְּבִינָה מְעֻבֶּשֶׁת וְעָרַךְ לְעַצְמוֹ בּוֹ בַּמָּקוֹם סְעֻדַּת בֹּקֶר. רַעֲבוֹנוֹ הַגָּדוֹל גָּרַם לוֹ שֶׁיְּהֵא מְמַצְמֵץ בִּשְׂפָתָיו אַגַּב כָּל לְעִיסָה וּלְעִיסָה, וְאִוְשָׁה זוֹ הִיא שֶהִגִּיעָה לְאָזְנֵי הַמֻּרְשֶׁה וְהֵטִילָה עָלָיו פָחַד.

“אֵין זֶה אֶלָּא אֶחָד מֵחֲתוּלַי,” נֶחְפַּז הַכֹּמֶר לַעֲנוֹת, “הַטּוֹרֵף עַכְבָּרִים בַּפִּנָּה.”

בֵּאוּר זֶה הִרְגִּיעַ אֶת רוּחוֹ שֶׁל שַׁרְמוֹלוּ.

“אָמְנָם כֵּן, מָרָנִי,” הֵשִׁיב הַמֻּרְשֶׁה מִתּוֹךְ בַּת־צְחוֹק מְפִיקָה יִרְאַת־כָּבוֹד, "כָּל חַכְמֵי הַפִּילוֹסוֹפְיָה הַגְּדוֹלִים הָיוּ נוֹהֲגִים לְהַחֲזִיק בְּבֵיתָם חַיָּה לְשֵׁם שַׁעֲשׁוּעִים. יִזְכָּר נָא אֲדוֹנִי מַה שֶׁאוֹמֵר סֶרְבִיוּס: “‘Nullus enim locus sine genio es’”[¹³¹'

וְהוֹאִיל וְדוֹם קְלוֹד הָיָה חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא תֶּאֱרַע תַּקָּלָה חֲדָשָׁה עַל יְדֵי יַ’ן, לְפִיכָךְ הִזְכִּיר לְתַלְמִידוֹ הֶחָשׁוּב, כִּי יֵשׁ לָהֶם עוֹד לְסַיֵּר כַּמָּה פְּסִילִים שֶׁבְּחָזִית הַשַּׁעַר; וּשְׁנֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתָּא בְּלִוְיַת אַנְחַת־רְוָחָה מִצַּד הַסְּטוּדֶנְט, זֶה שֶׁהִתְחִיל מְפַחֵד בְּפֹעַל מַמָּשׁ שֶׁמָּא תַּטְבִּיעַ בִּרְכּוֹ אֶת חוֹתָמָהּ בִּבְשַׂר הַסַּנְטֵר שֶׁלּוֹ.

ו. שֶׁבַע אָלוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּרֹאשׁ חוּצוֹת

.“Te Deum laudamus¹³²!” קָרָא מָרָן יַ’ן בְּצֵאתוֹ מֵחוֹר מַחֲבוֹאוֹ, הָלֹךְ הָלְכוּ לָהֶם הַיַּנְשׁוּפִים הַשְּׁנָיִם. הוֹ! אִי! הַקְס! פַּקְס! מַקְס! הַפַּרְעשׁ! הַכְּלָבִים הַשּׁוֹטִים! לַעֲזָאזֵל, שָׂבַעְתִּי אֶת שִׂיחָתָם שֶׁל אֵלֶּה! רֹאשִׁי הוֹמֶה כְּמִגְדַּל פַּעֲמוֹנִים. וּכְתוֹסֶפֶת לָזֶה קִבַּלְתִּי גַם גְּבִינָה מְעֻבֶּשֶׁת! עַכְשָׁו אֵצֵא לִי הַחוּצָה, אֶשָּׂא אִתִּי אֶת אַרְנַק הַכֶּסֶף אֲשֶׁר בָּא לִי מִידֵי אָחִי הַגָּדוֹל וְאֶסְבָּא יַיִן כְּאַוַּת נַפְשִׁי!"

הוּא הֵצִיץ בְּחִבָּה וְהִשְׁתּוֹמְמוּת לְתוֹךְ הָאַרְנָק הַיָּקָר, הִתְקִין כַּהֲלָכָה אֶת בְּגָדָיו, צִחְצַח אֶת נְעָלָיו, נִעֵר אֶת הָאֵפֶר מֵעַל שַׁרְוֻלָּיו, נָתַן אֶת קוֹלוֹ בְּשִׁיר צִפְצוּף, קָפַץ קְפִיצָה בָּאֲוִיר, סִיֵּר אֶת הַתָּא כְּדֵי לִרְאוֹת אִם אֵין דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לְקַחְתּוֹ בְּתוֹרַת צֵידָה לַדֶּרֶךְ, נָטַל מֵעַל הָאָח מְלֹא חָפְנָיו קָמֵעוֹת עֲשׂוּיוֹת פְּנִינֵי זְכוּכִית, מִתּוֹךְ כַּוָּנָה לָתֵת אוֹתָן מַתָּנָה לְאִיזַבּוֹ לַה־טְיֶרִי, פָּתַח אַחֲרֵי כֵן בִּדְחִיפָה אֶת הַדֶּלֶת, − זוֹ שֶׁאָחִיו לֹא סָגַר אוֹתָהּ עַל מַסְגֵּר, לְאוֹת חֶסֶד מִצִּדּוֹ, וְהוּא, יַ’ן, הִשְׁאִיר אוֹתָהּ פְתוּחָה, לְמַזְכֶּרֶת תַּעֲלוּלִים אַחֲרוֹנָה, – וְיָרַד בְּלוּל הַמַּדְרֵגוֹת כְּשֶׁהוּא מְקַפֵּץ וּמְדַלֵּג כְּצִפּוֹר. בְּעָבְרוֹ עַל פְּנֵי הַמַּדְרֵגוֹת נִתְקַל בְּמַשֶּׁהוּ שֶׁנִּרְתַּע הַצִּדָּה תּוֹךְ רִטּוּן; הוּא שִׁעֵר בְּנַפְשׁוֹ כִּי זֶה קְוָזִימוֹדוֹ; הַשְׁעָרָה זו בִּדְּחָה אוֹתוֹ כָּל כָּךְ, שֶׁלֹּא פָּסַק מִצְּחוֹק עַד סוֹף הַמַּדְרֵגוֹת. וְגַם בְּצֵאתוֹ אֶל פְּנֵי הַכִּכָּר הָיָה נוֹתֵן עוֹד אֶת קוֹלוֹ בִּצְחוֹק.

הוּא רָקַע בְּרַגְלוֹ לְאַחַר שֶׁדָּרַךְ שׁוּב עַל קַרְקַע יְשָׁרָה. “הָהּ!” קָרָא יַ’ן, “מַה טוֹבָה וּכְבוּדָה אַתְּ, מַרְצֶפֶת שֶׁל פָּרִיס! אָרוּר יְהֶיה סֻלַּם הַמַּדְרֵגוֹת הֶעָלוּל לְהַלְאוֹת גַּם אֶת הַמַּלְאָכִים שֶׁיַּעֲקֹב רָאָה בַּחֲלוֹמוֹ עוֹלִים וְיוֹרְדִים בַּסֻּלָּם הַשָּׁמָיִם! מָה הִמְרִיצַנִי לְטַפֵּס וְלַעֲלוֹת בְּעַמּוּד אֶבֶן זֶה הַבּוֹקֵעַ שְׁחָקִים? לֹא טָרַחְתִּי אֶלָּא כְּדֵי שֶׁאֶתֵּן לְתוֹךְ כְּרֵסִי גְבִינָה מְעֻבֶּשֶׁת וְאֶרְאֶה אֶת מִגְדְּלֵי פָּרִיס דֶּרְך אֶשְׁנָב שֶׁל גָּג!”

הוּא הִרְחִיק לָלֶכֶת כִּצְעָדִים אֲחָדִים וְהִבְחִין בַּיַּנְשׁוּפִים הַשְּׁנַיִם, הַלֹּא הֵמָּה דּוֹם קְלוֹד וּמָרָן יַעֲקֹב, שֶׁעָמְדוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ מִתּוֹךְ עִיּוּן רַב בְּאַחַת מִקְּבוּצַת הַפְּסִילִים שֶׁעַל יַד שַׁעַר הַבַּיִת הַגָּדוֹל. הוּא נִגַּשׁ אֲלֵיהֶם בַּחֲשַׁאי וְשָׁמַע אֶת הַכֹּמֶר מְדַבֵּר בְּלַחַשׁ אֶל שַׁרְמוֹלוּ: "בְּמִצְוַת גִילְיוֹם מִפָּרִיס נֶחְקַק בְּאֶבֶן תְּכֵלֶת זוֹ צַלְמוֹ שֶׁל אִיּוֹב. אִיּוֹב מְשַׁמֵּשׁ סֵמֶל לְאֶבֶן הַחֲכָמִים, זוֹ אֲשֶׁר נִגִזְרַ עָלֶיהָ לַעֲבֹר דֶּרֶךְ כָּל מִינֵי צֵרוּפִים וְסִגּוּפִים לְמַעַן תַּגִּיעַ לִידֵי תַּכְלִית הַשְּׁלֵמוּת, כַּדָּבָר שֶׁכָּתַב לוּלוּס: “Sub conservatione formae specificae salva anima¹³³” 

“אֵין דָּבָר זֶה נוֹגֵעַ לִי כְּלָל,” אָמַר יַ’ן בְּלִבּוֹ, “שֶׁהֲרֵי אָנֹכִי מַחֲזִיק עַכְשָׁו בְּאַרְנַק הַכָּסֶף.”

בְּרֶגַע זֶה הִגִּיעַ לְאָזְנָיו קוֹל חָזָק וּמְצַלְצֵל שֶׁהִרְעִים בָּזוֹ אַחַר זוֹ כַּמָּה אָלוֹת נִמְרָצוֹת: “חֵי אֱלֹהִים! – חֵי הַמָּקוֹם! – בְּשֵׁם בּוֹרֵא הָעוֹלָם! – נָכוֹן כִּנְכוֹן אֱלֹהִים! – בְּשֵׁם הַשָּׂטָן! – חֵי נֶפֶשׁ הָאַפִּיפְיוֹר שֶׁבְּרוֹמָא! – חֲזִיז וָרָעַם!”

“בְּחַיֵּי נַפְשִׁי נִשְׁבַּעְתִּי,” קָרָא יַ’ן, כִּי אֵין זֶה אֶלָּא יְדִידִי פֶבּוּס, קְצִין הַצָּבָא, הוּא וְלֹא אַחֵר."

הַכֹּמֶר עָמַד וּבֵאֵר לְמֻרְשֵׁה הַמֶּלֶךְ אֶת עִנְיַן הַדְּרָקוֹן הַמַּכְנִיס אֶת זְנָבוֹ לְתוֹךְ מִקְוֵה מַיִם וַּמֲעֶלה עָשָׁן וְרֹאשׁ שֶׁל מֶלֶךְ – וּבְרֶגַע זֶה פָּגַע בְּאָזְנוֹ הַשֵּׁם “פֶבּוּס”. דּוֹם קְלוֹד נִזְדַּעְזַע, הִפְסִיק בָּאֶמְצַע, לְתִמְהוֹנוֹ הָרַב שֶׁל שַׁרְמוֹלוּ, הִפְנָה אֶת רֹאשׁוֹ וְרָאָה אָת אָחִיו יַ’ן הָעוֹמֵד בְּפֶתַח הַבַּיִת שֶׁל מִשְפַּחַת גּוֹנְדְלוֹרְיֶה וּמְדַבֵּר אֶל קְצִין צָבָא חָשׁוּב. וְאָמְנָם זֶה הָיָה שַׂר הָאֶלֶף פֶבּוּס לְבֵית שָׁטוֹפֶר. הוּא נִשְׁעַן בְּגַבּוֹ אֶל קִיר הַבַּיִת אֲשֶׁר לְכַלָּתוֹ וְקִלֵּל כְּעוֹבֵד אֱלִילִים.

“בֶּאֱמוּנָה! הִנֵּה שַׂר הָאֶלֶף פֶבּוּס,” אָמַר יַ’ן וְהוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ לַקָּצִין. “אֲדוֹנִי מְקַלֵּל בְּתַאֲוַת נֶפֶשׁ עֲצוּמָה.”

“חֲזִיז וָרָעַם!” עָנָה שַׂר הָאֶלֶף.

“חֲזִיז וָרָעַם גַּם עַל רֹאשֶׁךָ!” הֵשִׁיב הַסְּטוּדֶנְט. “וְאוּלָם הַגֶּד לִי, שַׂר־אֶלֶף נֶחְמָד, מַה גָרַם לִמְּטַר הַמְּלִיצוֹת הָאֵלֶּה?”

“סְלִיחָה וּמְחִילָה, יְדִידִי יַ’ן,” קָרָא פֶבּוּס בְּלָחֳצוֹ אֶת יַד הַסְּטוּדֶנט, “קָשֶׁה לַעֲצֹר בְּסוּס בּוֹרֵחַ. וַאֲנִי זֶה טִבְעִי שֶׁאֲנִי פּוֹלֵט אָלוֹת דֶּרֶךְ דָּהֳרָה. הִנֵּה יָצָאתִי עַכְשָׁו מִבֵּית טוֹבִים זֶה, וּכְשֶׁאֲנִי בָּא לְשָׁם פִּי מָלֵא תָּמִיד אָלוֹת וּקְלָלוֹת; הֶכְרַח לִי לְהָקִיא אוֹתָן, שֶׁאִם לֹא כֵן יָשִׂימוּ מַחְנָק לגְרוֹנִי. שְׁאוֹל וַאֲבָדוֹן!”

“הֲיֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לָלֶכֶת אִתִּי לְבֵית הַיָּיִן?”

הַצָּעָה זוֹ הִרְגִּיעָה אֶת רוּחַ הַקָּצִין.

“מַה מְאֹד חָפַצְתִּי לָלֶכֶת, אֲבָל חָסֵר כֶּסֶף אָנֹכִי.”

“וְלִי יֵשׁ כָּסֶף!”

“הַאֻמְנָם? הָבָה אֶרְאֶה אֶת הַדָּבָר בְּמוֹ עֵינָי!”

יַ’ן, כְּמִי שֶׁנּוֹחַ לַחֲבֵרוֹ וּמִתְרַבְרֵב עָלָיו בְּמִקְצָת, הוֹצִיא אֶת הָאַרְנָק לְעֵינֵי קְצִין הַצָּבָא. בֵּין כֹּה וָכֹה וְהַכֹּמֶר, שֶׁנִּסְתַּלֵּק מֵאֵצֶל שַרְמוֹלוּ מֻכֵּה הַתִּמָּהוֹן, נִגַּשׁ אֶל הַשְּׁנַיִם וְהִתְחִיל מִתְבּוֹנֵן בָּהֶם מִמֶּרְחָק צְעָדִים אֲחָדָים, בְּעוֹד שֶׁהַלָּלוּ לֹא שָׂמוּ אֵלָיו לֵב וְהָיוּ מִסְתַּכְּלִים מִתּוֹךְ עִיּוּן רַב בְּאַרְנַק הַכָּסֶף.

פֶבּוּס קָרָא: “אָכֵן רָאִיתִי אַרְנַק כֶּסֶף בְּכִיסְךָ, יַ’ן, − לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לַיָּרֵחַ בְּתוֹךְ עָבִיט שֶׁל מָיִם. הוּא נִשְׁקָף מִשָּׁם, אֲבָל אֵינֶנּוּ נִמְצָא שָׁם. מַה שֶׁרוֹאִים אֵינוֹ אֶלָּא צִלּוֹ. חֵי אֱלֹהִים! אֲנִי מוּכָן לְהִשָּׁבַע, כִּי הָאַרְנָק מָלֵא אַבְנֵי חָצָץ!”

יַ’ן עָנָה בְּשַׁלְוָה גְמוּרָה: “עוֹד מְעַט וְתִרְאֶה מַה טִיבָם שֶׁל אַבְנֵי חָצָץ אֵלֶּה שֶׁכִּיסִי רָצוּף מֵהֶם.”

וְיַ’ן, בְּלִי לְהַחֲמִיץ אַף רֶגַע, נָטַל אֶת הָאַרְנָק וְשָׁפַךְ אֶת מַה שֶׁבְּתוֹכוֹ עַל אַחַת מֵאַבְנֵי הַשָּׂפָה שֶׁל הָרְחוֹב. וְאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה מַרְאֵה פָּנָיו כִּפְנֵי רוֹמָאִי הָעוֹסֵק בְּהַצָּלַת הַמּוֹלֶדֶת.

“אִי שָׁמָיִם!” מִלְמֵל פֶבּוּס, “פְּרוּטוֹת, קְשִׂיטוֹת, גַּם גְּדוֹלוֹת וְגַם קְטַנּוֹת, אֲגוֹרוֹת, שֶׁשָּׁוְיָן כְּמַחֲצִית אֲגוֹרָה בְּכֶסֶף טוּר. אֲגוֹרוֹת שֶׁבְּכֶסֶף פָּרִיס. לִיאַרְדִּים, לִיאַרְדִּים מַמָּשׁ!”

יַ’ן לֹא אִבֵּד כְּלוּם מִמְּנוּחָתוֹ וְהַכָּרַת עֶרְכּוֹ. לִיאַרְדִּים אֲחָדִים נִתְגַּלְגְּלוּ לְתוֹךְ הָרֶפֶשׁ; הַקָּצִין, הַשָּׁרוּי בְּהִתְלַהֲבוּת, הִרְכִּין אֶת עַצְמוֹ כְּדֵי לַהֲרִימָם מֵעַל הָאָרֶץ. יַ’ן לֹא נָתַן לוֹ לְכַלּוֹת אֶת מַעֲשֵׂהוּ.

“חֲדַל מִזֶּה, הַקָּצִין פֶבּוּס לְבֵית שָׁטוֹפֶּר!”

פֶבּוּס מָנָה אֶת הַכֶּסֶף וּפָנָה אַחֲרֵי כֵן מְתּוֹךְ חֲגִיגִיּוּת אֶל יַ’ן:

“הֲתֵדַע יָדֹעַ, אֲדוֹנִי, כִּי הַסְּכוּם עוֹלֶה לְעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה סוֹלִים בְּכֶסֶף פָּרִיס! מִמִּי גָזַלְתָּ אֶמֶשׁ אֶת הַכֶּסֶף בִּרְחוֹב קוּףּ־גֵּיל?”

יַ’ן שִׁרְבֵּב לְאָחוֹר אֶת רֹאשׁוֹ הַמְעֻטָּר תַּלְתַּלִים צְהֻבִּים וְאָמַר מִתּוֹךְ גַּאֲוָה, כְּשֶׁעֵינָיו עֲצוּמוֹת לְמֶחֱצָה:

זֶה בָּא לָנוּ מֵאָחִינוּ, וְאָחִינוּ הוּא כֹּמֶר וְאִישׁ חַלָּשׁ!"

“חֲזִיז וָרָעַם!” קָרָא פֶבּוּס, “אָכֵן לָזֶה יִקָּרֵא אִישׁ נִכְבָּד!”

“עֵת לִשְׁתּוֹת,” אָמַר יַ’ן.

“לְאָן נֵלֵךְ?” שָׁאַל פֶבּוּס; “הֲנֵלֵךְ אֶל בֵּית הַיַּיִן הַמְכֻנֶּה 'תַּפּוּחָהּ שֶׁל חַוָּה'?”

“לֹא, קְצִינִי, כִּי אִם אֶל ‘הַחָכְמָה הָעַתִּיקָה’ נֵלֵךְ. כָּאן יֵשׁ מִשְׂחַק מִלִּים¹³⁴, וַאֲנִי מַרְגִּישׁ בְּטַעְמָם שֶׁל דְּבָרִים כָּאֵלֶּה.”

“אֵין לָנוּ עֵסֶק עִם מִשְׂחַק מִלִּים, יַ’ן! בְּ’תַפּוּחָהּ שֶׁל חַוָּה' הַיַּיִן מְשֻׁבָּח יוֹתֵר, וּמִלְבַד זֶה – לְיַד הַדֶּלֶת, בְּאוֹרָהּ שֶׁל חַמָּה, גְּדֵלָה שָׁם גֶּפֶן, וּמַרְאֶהָ מְשַׂמֵּחַ אֶת לִבִּי בִּשְׁעַת הַשְּׁתִיָּה.”

“יְהִי כָּךְ! נָשִׂימָה פְּעָמֵנוּ אֶל חַוָּה וְאֶל תַּפּוּחָהּ,” הִגִּיד הַסְּטוּדֶנְט וְשִׁלֵּב אֶת זְרוֹעוֹ בִּזְרוֹעַ פֶבּוּס. “וְעוֹד זֹאת חָפַצְתִּי לֵאמֹר לְךָ, קְצִינִי הֶחָבִיב, לִפְנֵי רֶגַע שָׁמַעְתִּי מִפִּיךָ אֶת שֵׁם הָרְחוֹב קוּףּ־גֵּיל; עַכְשָׁו אוֹחֲזִים לָשׁוֹן נְקִיָּה וְאוֹמְרִים: רְחוֹב ּקוּףּ־ג’וֹרְג'¹³⁵.”

הַיְדִידִים הַשְּׁנַיִם שָׂמוּ אֶת פַּעֲמֵיהֶם לְבֵית הַיַּיִן הַמְכֻנֶּה “תַּפּוּחָהּ שֶׁל חַוָּה”. לְמוֹתָר הוּא לְסַפֵּר, כִּי הַלָּלוּ אָסְפוּ לִפְנֵי לֶכְתָּם אֶת הַכֶּסֶף וְכִי הַכֹּמֶר הָלַךְ אַחֲרֵיהֶם.

הַכֹּמֶר הָלַךְ אַחֲרֵיהֶם כְּשֶׁרוּחוֹ נִזְעָמָה וְרִגְשׁוֹתָיו הוֹמִים בְּקִרְבּוֹ. הֲזֶהוּ הָאִישׁ הַמְכֻנֶּה בְּשֵׁם “פֶבוּס”, הַשֵּׁם הָאָרוּר שֶׁנִּקֵּר בְּמֹחוֹ לְמִן הַזְּמָן שֶׁהוּא, הַכֹּמֶר, נִפְגַשׁ עִם גְּרֶנְגּוֹאַר? הוּא לֹא יָדַע אֶת הַדָּבָר; מִכָּל מָקוֹם זֶה הָיָה אֶחָד שֶׁשְּׁמוֹ פֶבּוּס, וְשֵׁם הַקְּסָמִים הִמְרִיץ אֶת הַכֹּמֶר שֶׁיֵּלֵךְ בַּחֲשַׁאי בְּעִקְּבוֹת הַחֲבֵרִים קַלֵּי הַדַּעַת וְיַקְשִׁיב תּוֹךְ כְּדֵי כָּך לְכָל מַה שֶׁהֵם מְדַבְּרִים וְיִתְבּוֹנֵן בְּעֵינַיִם חֲרֵדוֹת אֶל כָּל תְּנוּעוֹתֵיהֶם. יֵשׁ לְהוֹסִיף כִּי לֹא הָיָה שׁוּם קשִׁי בַּדָּבָר לִתְפֹּס אֵת כָּל הַשִּׂיחָה שֶׁלָּהֶם, כֵּיוָן שֶׁהֵם שוֹחֲחוּ בֵּינֵיהֶם בְּקוֹל רָם וְלֹא הִשְׁתַּדְּלוּ בְּיוֹתֵר לְהַעְלִים אֶת סוֹדוֹתֵיהֶם מֵאָזְנֵי עוֹבְרִים וְשָׁבִים. הֵם שׂוֹחֲחוּ עַל דּוּ־קְרָב, עַל בַּחוּרוֹת, עַל מִשְׁתֵּי יַיִן וְכָל מִינֵי תַּעֲלוּלִים כָּאֵלֶּה.

כְּשֶׁבָּאוּ לִקְצֵה רְחוֹב מִתְעַקֵּם קָלְטָה אָזְנָם קוֹל רַעַשׁ שֶׁל תֹּף בַּסְקִי, וְהַקּוֹל בָּא לִקְרָאתָם מִקֶּרֶן זָוִית שֶׁל רְחוֹב סָמוּךְ. דּוֹם קְלוֹד שָׁמַע מַה שֶהַקָּצִין אָמַר לַחֲבֵרוֹ:

“לַעֲזָאזֵל! הָבָה נָחִישָׁה אֶת צְעָדֵינוּ!”

“מַדּוּעַ וְלָמָה, פֶבּוּס?”

“מְפַחֵד אֲנִי שֶׁמָּא תִּרְאֵנִי הַצּוֹעֲנִית.”

“אֵיזוֹ צוֹעֲנִית?”

“פְּעוֹטָה זוֹ הַמּוֹלִיכָה אַחֲרֶיהָ אֶת הָעֵז.”

“זוֹ שֶׁקּוֹרְאִים אוֹתָהּ אֶסְמֶרַלְדָּה?”

“כֵּן הַדָּבָר, יַ’ן. אֵינִי יָכוֹל לִשְׁמֹר בְּזִכְרוֹנִי אֶת הַשֵּׁם הַמְשֻׁנֶּה הַזֶּה. הָבָה נָחִישָׁה אֶת צְעָדֵינוּ. חוֹשֵׁשְׁנִי שֶׁהִיא תַּכִּיר אוֹתִי. אֵינִי רוֹצֶה לְדַבֵּר עִם נַעֲרָה זוֹ בְּרֹאשׁ חוּצוֹת.”

“וְכִי אַתָּה מַכִּיר אֶת הַנֲּעַרָה הַזֹּאת, פֶבּוּס?”

אוֹתוֹ רֶגַע רָאָה הַכֹּמֶר וְהִנֵּה פֶבּוּס מְגַחֵךְ, גּוֹחֵן עַל אָזְנוֹ שֶל יַ’ן וְלוֹחֵשׁ לוֹ לָזֶה מִלִּים אֲחָדוֹת; וְתֵכֶף לְאַחֲרֵי כֵן נָתַן פֶבּוּס אֶת קוֹלוֹ בִּצְחוֹק וְהֵנִיעַ אֶת רֹאשׁוֹ כְּאִישׁ הַמַּכִּיר אֶת גְּבוּרוֹת עַצְמוֹ.

“הֲנָכוֹן הַדָּבָר?” שָׁאַל יַ’ן.

“חֵי נַפְשִׁי!”

“הָעָרֶב?”

“כֵּן?”

“הַאִם אַתָּה בָּטוּחַ שֶׁזּוֹ תָּבוֹא לִמְקוֹם הָרְאָיוֹן?”

“וְכִי נִסְרְחָה חָכְמָתוֹ, יַ’ן? הַאֶפְשָׁר לְפַקְפֵּק בַּדָּבָר?”

“קְצִינִי פֶבּוּס, אַשְׁרֶיךָ שֶׁאַתָּה לוֹכֵד לְבָבוֹת!”

הַכֹּמֶר שָׁמַע אֶת דִּבְרֵי הַשִּׂיחָה הַזֹּאת בִּשְׁלֵמוּתָם. שִׁנָּיו נָקְשׁוּ זוֹ לְזוֹ: רֶטֶט מַמָּשׁ תָּקַף אֶת כָּל גּוּפוֹ. הוּא עָצַר אֶת מַהֲלָכוֹ לְרֶגַע אֶחָד וְסָמַךְ אֶת עַצְמוֹ כְּאִישׁ מֻכֵּה שִׁכָּרוֹן עַל אַחַת מֵאַבְנֵי הַשָּׂפָה; וְתֵכֶף לְאַחֲרֵי זֶה חָזַר וְהָלַךְ אַחֲרֵי שְׁנֵי הַפּוֹחֲזִים הָעַלִּיזִים.

בָּרֶגַע שֶׁהִשִּׂיג אוֹתָם הָיוּ הַלָּלוּ עֲסוּקִים בְּשִׂיחָה חֲדָשָׁה. הֵם נָתְנוּ אֶת קוֹלָם בְּשִׁיר פִּזְמוֹן עַתִּיק:

ז. כֹּמֶר כְּעֵין רוּחַ עַרְטִילָאִית

בֵּית הַיַּיִן הַמְפֻרְסָם, הַמְכֻנֶּה “הַתַּפּוּחַ שֶׁל חַוָּה”, נִמְצָא בְּרֹבַע הָאוּנִיבֶרְסִיטָה, בְּקֶרֶן זָוִית שֶׁבֵּין רְחוֹב דֶּה־לַה־רוֹנְדֶל וּרְחוֹב דֶּה־לַה־בַּטּוֹנְיֶה. כֻּלּוֹ שָׁכַן בְּאוּלָם נָמוְּך וְגָדוֹל לְמַדַּי שֶׁבַּקּוֹמָה הַתַּחְתּוֹנָה, וְאוֹתוֹ אוּלָם תִּקְרָתוֹ הָיְתָה מְקֻמֶּרֶת וְקֶשֶׁת הַקְּמָרוֹן הָאֶמְצָעִית נִשְׁעֲנָה עַל עַמּוּד עֵץ גָּדוֹל שֶׁהָיָה צָבוּעַ כְּעֵין הַצָּהוֹב. בִּמְלֹא הָאוּלָם עָמְדוּ שֻׁלְחָנוֹת, עַל הַקִּירוֹת הָיוּ תְּלוּיִם בַּדֵּי־בְּדִיל נוֹצְצִים; כָּל הַיּוֹם מָלֵא הַבַּיִת הֲמוֹן סוֹבְאִים וַעֲלָמוֹת; חַלּוֹן זְכוּכִית אֶחָד נִשְׁקַף אֶל פְּנֵי הָרְחוֹב, לְיַד הַדֶּלֶת עָמְדָה גֶפֶן; מֵעַל לְדֶלֶת זוֹ חָרְקָה טַבְלָה שֶׁל פַּח וְעָלֶיהָ הָיְתָה מְצֻיֶּרֶת דְּמוּת אִשָּׁה הַמַּחֲזִיקָה תַּפּוּחַ; הַטַּבְלָה, שֶׁהֶחֱלִידָה מִן הַגְּשָׁמִים, הִסְתּוֹבְבָה בָּרוּחַ עַל מוֹט הַבַּרְזֶל שֶׁשִּׁמֵּשׁ לָהּ כַּן. נֵס רוּחַ זֶה, הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי הָרְחוֹב, הָיָה שִׁלְטוֹ שֶׁל בֵּית הַמַּרְזֵחַ.

הַלַּיְלָה יָרַד עַל הָאָרֶץ; הָרְחוֹב נִתְכַּסָּה אֲפֵלָה; בֵּית הַמַּרְזֵחַ, הַמּוּאָר בְּאוּרִים רַבִּים, הִבְהִיק מֵרָחוֹק כְּבֵית מַפּוּחַ הַמֵּאִיר בַּחֲשֵׁכָה. מִן הַבַּיִת נִשְׁמַע קוֹל צִחְצוּחַ כּוֹסוֹת, שְׁאוֹן סוֹבְאִים עַל אָלוֹתֵיהֶם וּמְרִיבוֹתֵיהֶם, וְכָל הַהֲמֻלָּה הַזֹּאת חָדְרָה דֶרֶךְ הַחַלּוֹן אֲשֶׁר שִׁמְשׁוֹתָיו הָיוּ מְנֻפָּצוֹת. מִבַּעַד לָאֵד, שֶׁזָּרַם מִן הָאוּלָם הַמְחֻמָּם וְכִסָּה אֶת מַרְפֶּסֶת הַזְּכוּכִית, אֶפְשָׁר הָיָה לִרְאוֹת אֶת הָאֲנָשִׁים הַמִּסְתּוֹבְבִים בְּעַרְבּוּבְיָה, מִזְּמָן לִזְמָן פָּרְצָה הַחוּצָה תְּרוּעַת צְחוֹק. הָעוֹבְרִים וְשָׁבִים, הַהוֹלְכִים לְעֶסְקֵיהֶם, חָלְפוּ בְּחִפָּזוֹן עַל פְּנֵי הַחַלּוֹן הַזֶּה וְלֹא הִפְנוּ אֶת מֶבָּטֵיהֶם לְהָצִיץ לְתוֹךְ הַבָּיִת. רַק יֵשׁ שֶׁאַחַד הַנְּעָרִים, עוּל יָמִים וְלָבוּשׁ קְרָעִים, הִתְרוֹמֵם עַל בְּהוֹנוֹת רַגְלָיו, שִׁרְבֵּב אֶת עַצְמוֹ עַד לְחַלּוֹן הַמַּרְפֶּסֶת וְהִכְרִיז לְתוֹךְ בֵּית הַמַּרְזֵחַ אֶת קְרִיאַת הַלָּצוֹן הַיְדוּעָה, שֶׁהָיוּ מְטִילִים אוֹתָהּ בַּיָּמִים הָהֵם כְּנֶגֶד הַשִּׁכּוֹרִים: “עֲלֵה, סוֹבֵא, סוֹבֵא, סוֹבֵא!”

אוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה אִישׁ אֶחָד מִתְהַלֵּךְ בִּתְמִידוּת הֵנָּה וָשׁוֹב לִפְנֵי בֵּית הַמַּרְזֵחַ, הֵצִיץ מִזְּמָן לִזְמָן לְתוֹךְ הַבַּיִת וְהָלַךְ וְחָזַר אֶל מְקוֹמוֹ כְּאוֹתוֹ אִישׁ צָבָא הַסּוֹבֵב אֶת מְקוֹם הַמִּשְׁמָר. הָאִישׁ כִּסָּה בִּמְעִילוֹ עַל פָּנָיו. אֶת מְעִילֹו קָנָה זֶה עַכְשָׁו אֵצֶל הַתַּגָּר הַמִּתְגּוֹרֵר לְיַד בֵּית הַמַּרְזֵחַ, וַדַּאי כְּדֵי לְהָגֵן עַל גּוּפוֹ מִפְּנֵי הַקְּרִירוּת שֶׁל עַרְבֵי מֶרְץ, וּאוּלַי גַּם כְּדֵי לְכַסּוֹת עַל מַלְבּוּשׁוֹ הָעֶלְיוֹן. מִזְּמָן לִזְמָן עָמַד שׁוֹהֶה לִפְנֵי הַחַלּוֹן וְשִׁמְשׁוֹתָיו הַמְחֻסְפָּסוֹת: הוּא הִטָּה אָזְנוֹ לִשְׁמוֹעַ, הֵצִיץ פְּנִימָה וְרָקַע בְּרַגְלוֹ.

סוֹף סוֹף נִפְתְּחָה דַלְתּוֹ שֶׁל בֵּית הַמַּרְזֵחַ. הָאִישׁ לֹא הִמְתִּין, כַּנִּרְאֶה, אֶלָּא לִמְאֹרָע זֶה. מִן הַבַּיִת יָצְאוּ שְׁנַיִם סוֹבְאִים. רְצוּעַת הָאוֹר, שֶׁחָדְרָה דֶרֶךְ הַדֶּלֶת הַפְּתוּחָה, הֵטִילָה אַדְמוּמִית בִּפְנֵיהֶם הַנְּסוּכִים חֶדְוָה. הָאִישׁ לְבוּשׁ הַמְּעִיל נִתְכַּנֵּס לְתוֹךְ שַׁעַר שֶׁל בַּיִת אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הָרְחוֹב הַשֵּׁנִי וְהִתְקִין לוֹ שָׁם מַאֲרָב.

“חֲזִיז וָרָעַם!” קָרָא אֶחָד מִשְּׁנֵי הַסּוֹבְאִים, “עוֹד מְעַט וְהִגִּיעָה הַשָּעָה הַשְּׁבִיעִית. לַמּוֹעֵד זֶה יָעַדְתִּי אֶת הָרְאָיוֹן.”

“הֲלֹא אָמַרְתִּי לְמַר,” פָּתַח הַשֵּׁנִי וּלְשׁוֹנוֹ הִתְנַהֲלָה בְּפִיו בִּכְבֵדוּת, “כִּי אֵינֶנִּי מִתְגּוֹרֵר בִּרְחוֹב דֶּה־מוֹבֶז־פַּרוֹל, indignus, qui inter mala verba habitat¹³⁶ – מְעוֹנִי נִמְצָא בִּרְחוֹב יַ’ן פֶן־מוֹלֶה, in vico Johannis־Pain־Mollet – וְאִם יַכְחִישׁ אֶת זֶה סִמָּן שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מַקְרִין קַרְנָיִם. כָּל אֶחָד יוֹדֵעַ, כִּי מִי שֶׁרוֹכֵב עַל דֹּב קוֹנֶה לוֹ אֹמֶץ־לֵב לְכָל יְמֵי חַיָּיו; וּמַר הִפְנָה אֶת חָטְמוֹ לְצַד הַתַּאֲווֹת, דֻּגְמַת יַעֲקֹב הַקָּדוֹשׁ שֶׁל בֵּית־הַחוֹלִים.”

“יְדִידִי יַ’ן, אַתָּה שָׁתִיתָ לְשָׁכְרָה.” אָמַר חֲבֵרוֹ.

זֶה שֶׁדִּבֵּר קֹדֶם עָנָה מִתּוֹךְ פִּיק בִּרְכַּיִם: “רוֹאֶה אֲנִי כִּי אַתָּה מַכְרִיז וּמוֹדִיעַ אֶת זֶה מִתּוֹךְ הֲנָאָה; אֲבָל כְּבָר נִמְנוּ וְגָמְרוּ, כִּי בְּנֵי אַפְּלָטוֹן הָיוּ דוֹמִים לִפְנֵי כֶּלֶב צָיִד.”

הַקּוֹרֵא כְּבָר הִכִּיר בְּוַדַּאי, כִּי אֵלֶּה הֵם שְׁנֵי יְדִידֵינוּ מֵאָז, הַקָּצִין וְהַסְּטוּדֶנְט. וַדַּאי שֶׁהִכִּיר אוֹתָם גַּם הָאַלְמוֹנִי שֶׁהָלַךְ אַחֲרֵיהֶם כְּאוֹרֵב; שֶׁכֵּן צָעַד לְאִטּוֹ בְּעִקְּבוֹתָיו הַנִּפְתָּלוֹת שֶׁל פֶבּוּס, זֶה שֶׁהָיָה גָדוֹל מֵחֲבֵרוֹ בִּשְׁתִיָּה וְהִלּוּכוֹ לֹא נִפְגַּם עַכְשָׁו אֶלָּא לְרַגְלֵי הַסְּטוּדֶנְט הַשִּׁכּוֹר. הָאַלְמוֹנִי לְבוּשׁ הַמְּעִיל הִטָּה אֹזֶן קַשֶּׁבֶת לְשִׂיחַת הַשְּׁנַיִם וְשָׁמַע הֵיטֵב אֵת כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהַלָּלוּ הֶחֱלִיפוּ בֵּינֵיהֶם:

“לְכָל הָרוּחוֹת, הִשְׁתַּדֵּל נָא לָלֶכֶת קוֹמְמִיּוּת, אֲדוֹנִי הַמֻּסְמָךְ לְדָקְטוֹרְיָה; הֲרֵי יָדוּעַ לְךָ, אֲדוֹנִי, שֶׁאֲנִי מֻכְרָח לָלֶכֶת לְדַרְכִּי. הַשָּׁעוֹן מַשְׁמִיעַ כְּרֶגַע אֶת הַשָּׁעָה הַשְּׁבִיעִית. לְשָׁעָה זוֹ קָבַעְתִּי לִי רְאָיוֹן עִם בַּת־חַוָּה אֶחָת.”

“הַרְפֵּה מִמֶּנִּי, אֲדוֹנִי, רְאֵה בִּקַּשְׁתִּיךָ! אֲנִי רוֹאֶה כּוֹכָבִים וַאֲנִי רוֹאֶה כִּידוֹנִים מַבְרִיקִים. דִּמִּיתִיךָ, מַר, לְאַרְמוֹן דַּמְףּ־מַרְטֶן שֶׁהִתְפַּקַּע מִתּוֹךְ צְחוֹק.”

“נִשְׁבַּעְתִּי בְּיַבְּלוֹתֶיהָ שֶׁל הַסַּבְתָּא שֻלֶיִּ, יַ’ן, כִּי אַתָּה מַתְמִיד יוֹתֵר מִדַּי בְּפִטְפּוּטֶיךָ. וְעוֹד דָּבָר חָפַצְתִּי לְהַגִּיד לְךָ, יַ’ן, הֲנִשְׁאַר לְךָ עוֹד קְצָת כֶּסֶף בַּכִּיס.”

“אֲדוֹנִי הָרֶקְטוֹר, אֵין בָּזֶה מִשּׁוּם שְׁגִיאָה: בֵּית הַמִּטְבָּחַיִם הַקָּטֹן, parva boucheria.” “יַ’ן, יְדִידִי מַר יַ’ן! הֲלֹא יָדוּעַ לְךָ, כִּי יָעֹד יָעַדְתִּי לְאוֹתָהּ פְּעוֹטָה מְקוֹם רְאָיוֹן בִּקְצֵה הַגֶּשֶׁר שֶׁל מִיכָאֵל הַקָּדוֹשׁ, וְכִי לֹא אוּכַל לְהוֹלִיךְ אוֹתָהּ אֶלָּא לְבֵית הַסִּרְסָרוּת פַלוּרְדֶּל, זוֹ הַמִּתְגּוֹרֶרֶת לְיַד הַגֶּשֶׁר, וְאֶת שְׂכַר הַחֶדֶר אֶצְטָרֵךְ לְשַׁלֵּם בִּמְזֻמָּן. קַבְּצָנִית זְקֵנָה זוֹ, הַמְעֻטֶּרֶת זָקָן, לֹא תִּתֵּן לִי אֶת הַחֶדֶר בְּהַקָּפָה. יַ’ן! עֲשֵׂה נָא אֶת בַּקָּשָׁתִי! הֲיִתָּכֵן שֶהוֹצֵאנוּ לַשְּתִיָּה אֵת כָּל הַכֶּסֶף שֶׁבָּא מִידֵי אוֹתוֹ כֹּמֶר? וְכִי לֹא שָׂרְדָה אַף אֲגוֹרָה אַחַת בְּכֶסֶף פָּרִיס?”

“מִי שֶׁמַּכִּיר וְיוֹדֵעַ כִּי לֹא הוֹצִיא אֶת שְׁאָר־זְמַנּוֹ לְבַטָּלָה, קוֹנֶה לוֹ תַּבְלִין־סְעֻדָּה מְשֻׁבָּח וְטוֹב בְּטַעְמוֹ!”

“הַשֹּׁד וְהַשֶּׁבֶר! יִקַּח הַשֵּׁד אֶת כָּל פִּטְפּוּט הַהֶבֶל הַזֶּה! עֲנֵה וְאֶמֹר, יַ”ן מֵאֶרֶץ הַשֵּׁדִים, הֲיֵשׁ לְךָ עוֹד קְצָת כֶּסֶף בָּאַרְנָק? בְּשֵׁם אֱלֹהִים, תֵּן לִי מִן הַכֶּסֶף הַזֶּה! וְאִם לָאו – אֶבְדֹּק אֵת כָּל כִּיסֶיךָ, וְאִם גַּם אֶרְאֶה אוֹתְךָ, אֲדוֹנִי, מְצֹרָע כְּאִיּוֹב וּמֻכֶּה שְׁחִין כַּקֵּיסָר בְּשַׁעְתּוֹ."

“אֲדוֹנִי, הָרְחוֹב גַּלְיַשׁ הוּא רְחוֹב הַגּוֹבֵל בְּקָצֵהוּ הָאֶחָד אֶל רְחוֹב דֶּה־לַה־וֶרֶרִי וּבְקָצֵהוּ הַשֵּׁנִי – אֶל רְחוֹב דֶּה־לַה־טִיקְסְרַנְדֶּרִי.”

“כֵּן הַדָּבָר, וַּדאי שֶׁכֵּן! יְדִידִי הַטּוֹב מַר יַ’ן, יְדִידִי הַמִּסְכֵּן, כָּזֶה הוּא רְחוֹב גַּלְיַשׁ, אֵין כָּל סָפֵק בַּדָּבָר. וְאוּלָם, בְּשֵׁם אֱלֹהִים, הִתְפַּכַּח נָא עַד כְּדֵי צְלִילוּת הַדָּעַת! זָקוּק אֲנִי רַק לְסוּ אֶחָד בְּכֶסֶף פָּרִיס, בִּגְלַל הָרְאָיוֹן שֶקָּבַעְתִּי לִי לַשָּׁעָה הַשְּבִיעִית.”

"יְהִי שֶׁקֶט מִסָּבִיב! הַטּוּ אֹזֶן לַפִּזְמוֹן:

“אִי לְךָ בְּכוֹר שָׂטָן שֶׁכְּמוֹתְךָ, הַלְּוַאי וְיָחוּלוּ עָלֶיךָ כָּל פִּיד וְכָל שֶׁבֶר, עָלֶיךָ וְעַל מְעֵי אִמֶּךָ!” קָרָא פֶבּוּס; הוּא הָדַף מֵעַל פָּנָיו אֶת הַסְּטוּדֶנְט הֲלוּם הַשִּׁכָּרוֹן, וְזֶה נִרְתַּע כְּנֶגֶד הַקִּיר וְצָנַח לְבַסּוֹף בְּאֵין אוֹנִים לְמַרְצֶפֶת הָרְחוֹב הַקַיֶּמֶת מִימֵי פִילִיףּ אוֹגוּסְט. מִתּוֹךְ שְׁאָר רַחֲמֵי־אָח, הַמְּצוּיִם תָּמִיד בְּלִבּוֹ שֶל כָּל שִׁכּוֹר, נָשָׂא פֶבּוּס אֶת רַגְלוֹ וְגִלְגֵּל אֶת יְדִידוֹ יַ’ן עַד לִמְקוֹם מִשְׁכָּב, אֶחָד מִמִּשְכְּבֵי הָעֹנִי אֲשֶׁר הַהַשְׁגָּחָה הִצִּיעָה אוֹתָם לְיַד כָּל אַבְנֵי הַשָּׂפָה שֶׁבְּפָרִיס וַאֲשֶׁר הָעֲשִׁירִים מְכַנִּים אוֹתָם מִתּוֹךְ בּוּז בְּשֵם “עֲרֵמוֹת אַשְׁפָּה”. הַקָּצִין הֵטִיל אֶת רֹאשׁוֹ שֶׁל יַ’ן עַל עֲרֵמָה תְּלוּלָה שֶׁל קִלְחֵי כְּרוּב, וּמִיָּד הִתְחִיל הַסְּטוּדֶנְט מַשְמִיעַ קוֹל נַחֲרָה נֶאְדָּרָה, וְאוּלָם בְּלִבּוֹ שֶׁל הַקָּצִין לָהֲטָה עֲדַיִן שְׁאֵרִית חֵמָה. “לֹא אִכְפַּת לִי אִם אֲפִילוּ יִקָּחֲךָ כָּאן הַשֵּׁד!” קָרָא פֶבּוּס אֶל הַסְּטוּדֶנְט הַנִּרְדָּם, וְהָלַךְ לוֹ לְדַרְכּוֹ.

הָאַלְמוֹנִי לְבוּשׁ הַמְּעִיל, שֶׁעָמַד מִלָּלֶכֶת אַחֲרֵי הַקָּצִין, שָׁהָה רֶגַע אֶחָד לְיַד הַסְּטוּדֶנְט הַיָּשֵׁן, כְּאִלּוּ לֹא יָדַע לְהַחְלִיט דָּבָר; אַחֲרֵי כֵן הוֹצִיא אֲנָחָה מִלִּבּוֹ וְחָזַר לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַקָּצִין.

נַעֲשֶׂה גַם אֲנַחְנוּ כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ אֵלֶּה וְנַפְקִיר אֶת הַסְּטוּדְנט הַנִּרְדָּם לְרַחֵמי שָׁמַיִם, וְאִם הַדָּבָר טוֹב בְּעֵינֵי הַקּוֹרֵא נֵלֵךְ גַּם אֲנַחְנוּ בְּעִקְּבוֹת הַשְּׁנָיִם.

לְאַחַר שַׁהַקָּצִין פֶבּוּס פָּנָה לִרְחוֹב סֶנְט־אַנְדְּרֶה דֶז־אַרְק הִבְחִין בַּדָּבָר, כִּי מִי־שֶׁהוּא הוֹלֵךְ בְּעִקְּבוֹתָיו. הוּא הֵסֵב בְּמִקְרֶה אֶת רֹאשׁוֹ הַצִּדָּה, וְתוֹךְ כְּדֵי כָּךְ רָאָה דְמוּת שָׁל אָדָם הַמִּתְחַמֶּקֶת וְהוֹלֶכֶת לְצִדֵּי הַבָּתִּים בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוּא הוֹלֵךְ. הוּא עָמַד מִלֶּכֶת, וְאָז עָמְדָה גַם זוֹ מִלֶּכֶת; הוּא חָזַר וְהָלַךְ לְדַרְכּוֹ, וְגַם הַדְּמוּת עָשְׂתָה כָּמוֹהוּ. דָּבָר זֶה לֹא גָרַם לוֹ דְאָגָה יְתֵרָה. “מֵילָא!” אָמַר הַקָּצִין אֶל נַפְשׁוֹ, “הֲלֹא כִּיסִי רֵיק וְאֵין בּוֹ אַף פְּרוּטָה אֶחָת!” לְיַד בֵּית הַמִּדְרָשׁ אוֹטוּן פָּסַק מִלֶּכֶת. לְפָנִים בִּלָּה כָּאן זְמָן קָצָר וְ“עָשָׂה חַיִל בַּלִּמּוּדִים” – כְּפִי שֶׁקָּרָא לָזֶה בִּלְשׁוֹנוֹ; וּמִתּוֹךְ תַּאֲוַת הַתַּעֲלוּלִים הַמְּצוּיָה אֵצֶל תַּלְמִידִים, זו שֶׁדָּבְקָה בּוֹ גַם לְאַחַר צֵאתוֹ מִבֵּית הָאוּלְפָנָא, לֹא הָיָה הַקָּצִין עוֹבֵר לְיַד אוֹתוֹ הַבַּיִת בְּלִי שֶׁיִּפְגַּע בְּפִסְלוֹ שֶׁל הַחַשְׁמַן פֶּטֶר בֶּרְטְרַנְד וִינַבֵּל אוֹתוֹ בְּמַעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָלָיו יְקוֹנֵן פְּרִיאַפּוּס בְּשִׁיר הַהִתּוּל שֶׁל הוֹרָצִיוּס: Olim truncus eram ficulnus¹³⁷“” הוּא נָהַג לַעֲשׂוֹת אֶת מַעֲשֵׂהוּ בְּהִתְלַהֲבוּת מְרֻבָּה, עַד שֶׁהַכְּתֹבֶת עַל גַּבֵּי הַפֶּסֶל – “Eduensis episcopus¹³⁸” – הָיְתָה מִטַּשְׁטֶשֶׁת לְגַמְרֵי. הוּא עָשָׂה אֵפוֹא כְּמִנְהָגוֹ וְעָמַד לִפְנֵי הַפֶּסֶל. הָרְחוֹב הָיָה רֵיק מֵאָדָם. וְאוֹתוֹ רֶגַע, כְּשֶׁשָּׁב וְרָכַס אֶת שְׂרוֹכָיו וְחָטְמוֹ נָטָה כְלַפֵּי מַעְלָה, הִבְחִין בְּצֵל הַמִּתְקָרֵב אֵלָיו בְּצַעֲדֵי חֶרֶשׁ, וְרָאָה כִּי זֶה עָטוּף בִּמְעִיל וּבְמִצְנֶפֶת. וּמִשֶּנִּגַּשׁ הַצֵּל סָמוּךְ אֵלָיו – עָמַד מִלֶּכֶת וְקָפָא בִּמְקוֹמוֹ דֻגְמַת הַפֶּסֶל שֶׁל הַחַשְׁמַן בֶּרְטְרַנְד. הַצֵּל תָּלָה בְּפֶבּוּס עֵינַיִם קוֹפְאוֹת הַמְּלֵאוֹת אֵשׁ חֲרֵדָה, כָּאֵשׁ הַלּוֹהֶטֶת לַיְלָה בְּאִישׁוֹן הָעַיִן שֶׁל הֶחָתוּל.

הַקָּצִין הָיָה עַז לֵב, וְאִלּוּ נִקְרָה לְפָנָיו שׁוֹדֵד וְאַלָּה בְּיָדוֹ – לֹא הָיָה בָּא לִידֵי פָּחַד. וְאוּלָם דְּמוּת זוֹ – פֶּסֶל מְהַלֵּךְ, אָדָם שֶׁהָפַךְ אֶבֶן – הֵטִילָה עָלָיו אֵימָה גְדוֹלָה. בַּיָּמִים הָהֵם פָּשְׁטוּ בֵּין הַבְּרִיּוֹת סִפּוּרִים שׁוֹנִים עַל דְּבַר רוּחַ עַרְטִילָאִית שֶׁל נָזִיר אֶחָד הַמְשׁוֹטֶטֶת בַּלֵּילוֹת בְּחוּצוֹת פָּרִיס, – וְהִנֵּה הֵדָם שֶׁל הַסִּפּוּרִים הָאֵלֶּה צָף וְעָלָה עַכְשָׁו בְזִכְרוֹנוֹ שֶׁל הַקָּצִין. רְגָעִים אֲחָדִים שָׁהָה בִּמְקוֹמוֹ כְּתוֹהֶה, לְבַסּוֹף הִפְסִיק אֶת הַשְּתִיקָה וְנָתַן קוֹלוֹ בִּצְחוֹק מְעֻשֶּׂה:

“יִשְׁמַע נָא, מַר, אִם הַשְׁעָרָתִי נְכוֹנָה וּכְבוֹדוֹ הוּא שׁוֹדֵד, אָז הוּא עָתִיד לְהוֹצִיא מִיָּדִי לֹא יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הָאֲנָפָה מוֹצִיאָה מִקְּלִיפַּת הָאֱגוֹז. יְדִידִי, אֲנִי בֵּן לְמִשְׁפָּחָה שֶׁיָּרְדָה מִנְּכָסֶיהָ. מוּטָב שֶׁיֵּלֵךְ לְמָקוֹם אַחֵר בִּשְׁכֵנוּת. בְּתָא הַתְּפִילָּה שֶׁעַל יַד בֵּית הַמִּדְרָשׁ שְׁמוּרִים גִּזְרֵי עֵץ שֶׁשָּׂרְדוּ בֶּאֱמֶת מִצְלָב הַמָּשִׁיחַ, וְהַלָּלוּ טְמוּנִים בְּאַרְגָּז שֶׁל כָּסֶף.”

הַצֵּל שָׁלַח אֶת יָדוֹ מִתַּחַת לִמְעִילוֹ וְזוֹ נִצְמְדָה לִזְרוֹעַ פֶבּוּס בְּכֹחַ שֶׁל צִפֹּרֶן הַנֶּשֶׁר. וְתוֹךְ כְּדֵי כָּךְ פָּתַח הַצֵּל וְאָמַר:

“הַקָּצִין פֶבּוּס לְבֵית שָׁטוֹפֶר!”

“בְּשֵׁם הַשָּׂטָן!” קָרָא פֶבּוּס, “הֲרֵי הוּא יוֹדֵעַ מִי אֲנִי!”

“וְלֹא רַק אֶת שְׁמוֹ בִּלְבָד אֲנַי מַכִּיר,” הוֹסִיף הָאַלְמוֹנִי לְבוּשׁ הַמְּעִיל לְדַבֵּר וְקוֹלוֹ הָיָה כְּקוֹל עוֹלֶה מִקֶּבֶר. “הָעֶרֶב יֵשׁ לוֹ רְאָיוֹן.”

“כֵּן,” עָנָה פֶבּוּס מִתּוֹךְ תִּמָּהוֹן.

“בַּשָּׁעָה הַשְּׁבִיעִית.”

“בְּעוֹד רֶבַע שָׁעָה.”

“בְּבֵיתָהּ שֶׁל פַלוּרְדֶּל.”

“כֵּן הַדָּבָר.”

“אֵצֶל הַסִּרְסָרִית הַמִּתְגּוֹרֶרֶת לְיַד גֶּשֶׁר מִיכָאֵל הַקָּדוֹשׁ.”

“הַמַּלְאָךְ מִיכָאֵל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַתְּפִילָּה.”

“פּוֹשֵׁעַ!” מִלְמֵל הָאַלְמוֹנִי, “הוּא יֵלֵךְ שָׁמָּה עִם אִשָּׁה!”

Confiteor“¹³⁹”

“וְאִשָּׁה זוֹ הִיא…”

“אֶסְמֶרַלְדָּה.” אָמַר פֶבּוּס בְּקוֹל עֵר. קַלּוּת דַּעְתּוֹ שָׁבָה אֵלָיו לְאַט לְאַט בְּמִלּוּאָהּ.

לְשֵׁמַע הַשֵּׁם הַזֶּה הִתְחִיל הָאַלְמוֹנִי לוֹחֵץ אֶת זְרוֹעוֹ שֶׁל פֶבּוּס מִתּוֹךְ חֵמָה שְׁפוּכָה.

“הַקָּצִין פֶבּוּס לְבֵית שָׁטוֹפֶר – אַתָּה מְדַבֵּר שֶׁקֶר!”

אִלּוּ רָאָה מִי־שֶׁהוּא בְּאוֹתוֹ רֶגַע כֵּיצַד נִשְׁתַּלְהֲבוּ פְּנֵי הַקָּצִין מִקֶּצֶף, כֵּיצַד זֶה נִרְתַּע לְאָחוֹר בְּכֹחַ רַב כָּל כָּךְ, שֶׁנִּשְׁתַּחְרֵרִ מן הַיָּד הָאוֹחֶזֶת אוֹתוֹ כְּמוֹ צְבָת; אִלּוּ רָאָה מִי־שֶׁהוּא אֶת תְּנוּעַת הַגַּאֲוָה שֶׁל הַיָּד הַנִּשְׁלַחַת אֶל הַפִּגְיוֹן וְאֶת הַבָּעַת הַקֶּצֶף, שֶׁנִּסְתַּמְּנָה לְעֻמַּת הַבָּעַת הַקִּפָּאוֹן שֶׁל הָאַלְמוֹנִי לְבוּשׁ הַמְּעִיל, – אִלּוּ רָאָה מִי־שֶׁהוּא אֵת כָּל אֵלֶּה, הָיָה מִזְדַּעְזֵעַ מֵאֵימָה. הַמַּחֲזֶה הָיָה דוֹמֶה בְּמִקְצָת לְמַחֲזֵה הַקְּרָב שֶׁבֵּין דּוֹן י’וּאַן וְהַפֶּסֶל.

“בְּשֵׁם אֱלֹהִים וְהַשָּׂטָן!” צָעַק הַקָּצִין. “אַנְשֵׁי בֵּית שָׁטוֹפֶר אֵינָם רְגִילִים לִשְׁמֹעַ מִלָּה כְּעֵין זוֹ! הֲתָהִין לַחֲזֹר עַל הַדְּבָרִים שֶׁהוֹצֵאתָ מִפִּיךָ?”

“אַתָּה מְדַבֵּר שֶׁקֶר!” אָמַר הַצֵּל מִתּוֹךְ מְנוּחָה גְמוּרָה.

הַקָּצִין חָרַק שִׁנָּיִם. אוֹתוֹ רֶגַע שָׁכַח לְגַמְרֵי אֶת הַנָּזִיר הַמִּתְהַלֵּךְ כַּצֵּל וְאֵת כָּל הָאֱמוּנוֹת הַתְּפֵלוֹת הַכְּרוּכוֹת בְּעִנְיָן זֶה. עֵינָיו לֹא רָאוּ אֶלָּא בֶּן־אָדָם וְאָזְנָיו לֹא שָׁמְעוּ אֶלָּא דְבַר עֶלְבּוֹן. “הוֹ! הֲרֵי לְךָ הַתְחָלָה יָפָה!” קָרָא הַקָּצִין בְּקוֹל חָנוּק מִכָּעַס. תּוֹךְ כְּדֵי כָּךְ שָׁלַף אֶת פִּגְיוֹנוֹ וְאָמַר מִתּוֹךְ רְעָדָה (שֶׁהֲרֵי הַקֶּצֶף, דֻּגְמַת הַפַּחַד, מֵבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי רְעָדָה):

“גֶּשׁ הֵנָּה, בְּלִי שְׁהוּת! אַחַת־שְתָּיִם! לַפִּגְיוֹנוֹת! שְׁלוֹף אֶת פִּגְיוֹנֶךָ! לֹא אֶשְׁקֹט עַד שֶׁאֶשְׁפֹּךְ אֶת דָּמְךָ אֶל הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה!”

וְאוּלָם הָאִישׁ הַנִּצָּב לִקְרָאתוֹ לֹא נָע וְלֹא זָע. וּכְשֶׁרָאָה זֶה וְהִנֵּה מִתְנַגְּדוֹ מוּכָן לִקְרָב וּמָלֵא חֵמָה עַד כְּדֵי לְהִתְפַּקֵּעַ – פָּתַח אֶת פִּיו לְדַבֵּר וְאָמַר בְּקוֹל מַבִּיעַ מְרִירוּת:

“הַקָּצִין פֶבּוּס, אַתָּה תְּאַחֵר אֶת מוֹעֵד הָרְאָיוֹן.”

אֲנָשִׁים מִסּוּגוֹ שֶׁל פֶבּוּס הִתְרַגְּשׁוּתָם הָעַזָּה דוֹמָה לִמְרַק־חָלָב, זֶה שֶׁטִּפָּה אַחַת שֶׁל מַיִם קָרִים דַּי בָּהּ לְהָפִיג אֶת רְתִיחָתוֹ. הַמִּלִּים הַפְּשׁוּטוֹת, שֶׁיָּצְאוּ מִפִּי הָאַלְמוִני, גָּרְמוּ לוֹ לַקָּצִין שֶיּוֹרִיד אֶת הַפִּגְיוֹן הַנָּטוּי בְּיָדוֹ.

“אִישִׁי הַקָּצִין,” הוֹסִיף הָאִישׁ לְדַבֵּר, מָחָר אוֹ מָחֳרָתַיִם, בְּעוֹד חֹדֶשׁ אוֹ לְאַחַר עֶשֶר שָׁנִים – תִּמְצָאֵנִי נָכוֹן לְהִתְרָאוֹת אִתְּךָ פָּנִים וְלִתְקֹעַ אֶת חַרְבִּי בְּלִבְּךָ; וְאוּלָם עַכְשָׁו אֵין לְךָ אֶלָּא לָלֶכֶת לִמְקוֹם הָרְאָיוֹן."

“נָכוֹן הַדָּבָר,” אָמַר פֶבּוּס כְּמִי שֶׁרוֹצֶה לְתָרֵץ דָּבָר בְּעֵינֵי עַצְמוֹ, “שְׁתֵּי עֲלִילוֹת נָאוֹת נִזְדַּמְּנוּ לִי בְּבַת־אַחַת, דּוּ־קְרָב וְנַעֲרָה הַמְחַכָּה לִי בְּמָקוֹם נוֹעָד; עַכְשָׁו מַה טַעַם שֶׁאֲבַטֵּל אֶת הָאַחַת מִפְּנֵי הַשְּׁנִיָּה, בִּזְמַן שֶׁאֲנִי יָכֹל לָצֵאת אֶת חוֹבַת שְׁתֵּיהֶן.”

וְהוּא הֵשִׁיב אֶת הַפִּגְיוֹן לְתוֹךְ הַנְּדָן.

“לֵךְ לִמְקוֹם הָרְאָיוֹן,” אָמַר הָאַלְמוֹנִי שֵׁנִית.

“אֲדוֹנִי,” עָנָה פֶבּוּס מִתּוֹךְ מְבוּכָה קַלָּה, “אֲנִי מוֹדֶה לְךָ עַל נִמּוּסְךָ הַטּוֹב. מִכָּל מָקוֹם לֶהֱוֵי יָדוּעַ לְךָ, כִּי לְמָחָר אָנוּ עוֹמְדִים לְהִתְרָאוֹת פָּנִים וּלְהִלָּחֵם זֶה בָּזֶה עַד שְׁפָךְ דָּם. וְתוֹדָתִי נְתוּנָה לְךָ עַל אֲשֶׁר הִרְשֵׁיתַנִי לְבַלּוֹת בַּנְּעִימִים עוֹד שָׁעָה קַלָּה אֶחָת. מִתְּחִילָּה אָמְנָם קִוִּיתִי, כִּי יַעֲלֶה בְּיָדִי לְמַגֵּר אוֹתְךָ אַרְצָה וְגַם אַסְפִּיק לָבוֹא בְּעוֹד מוֹעֵד אֶל הַיָּפָה, בִּפְרָט שֶׁמִּנְהָג הוּא בִּידֵי יוֹדְעֵי חֵן לִכְפּוֹת עַל הַנָּשִׁים שָׁעָה קַלָּה שֶׁל הַמְתָּנָה. אֲבָל כְּבוֹדוֹ נִרְאֶה לִי בַּעַל־רִיב נִמְרָץ, וּמוּטָב לִדְחוֹת אֶת הַמַּעֲרָכָה לְמָחָר. הִנְנִי הוֹלֵךְ אֵפוֹא לְקַיֵּם אֶת הָרְאָיוֹן; זֶה, כְּפִי שֶׁיָּדוּעַ לַאֲדוֹנִי, נִקְבַּע לִהְיוֹת בַּשָּׁעָה הַשְּׁבִיעִית.” תּוֹךְ כְּדֵי כָּךְ הִתְחִיל פֶבּוּס מִתְגָּרֵד מֵאֲחוֹרֵי אָזְנוֹ. “הוֹ, לַעֲזָאזֵל! דָּבָר אֶחָד נִשְׁכַּח מִלִּבִּי! אֵין לִי אַף סוּ אֶחָד כְּדֵי לְשַׁלֵּם אֶת מְחִיר הַדִּירָה בַּעֲלִיַּת הַגַּג, וְאוֹתָהּ קַבְּצָנִית זְקֵנָה תִּדְרשׁ אֶת הַכֶּסֶף בְּמֻקְדָּם. זוֹ אֵינָהּ מַקִּיפָה לִי.”

“קַח קְצָת כֶּסֶף לְהוֹצָאוֹת.”

פֶבּוּס הִרְגִּישׁ, כִּי יָדוֹ הַקָּרָה שֶׁל הָאַלְמוֹנִי הִנִּיחָה לְתוֹךְ כַּף יָדוֹ מַטְבֵּעַ גְּדוֹלָה שֶׁל כָּסֶף. וְהוּא לֹא כָּבַשׁ אֶת יִצְרוֹ, אֶלָּא לָקַח אֶת הַכֶּסֶף וְלָחַץ אֶת יַד הַנּוֹתֵן.

“בֵּאלֹהִים נִשְׁבַּעְתִּי!” קָרָא פֶבּוֹס, “כִּי לֵב טוֹב לַאֲדוֹנִי!”

“דָּבָר אֶחָד אֲנִי דוֹרֵשׁ מֵאֲדוֹנִי,” אָמַר הָאִישׁ הַזָּר. “תּוֹכִיחַ לִי כִּי בְּכָל מַה שֶׁאָמַרְתִּי לֹא הָיָה שֶׁמֶץ אֱמֶת וְכִי דְבָרֶיךָ הֵם נְכוֹנִים. תַּחְבִּיא אוֹתִי בְּאֵיזוֹ פִּנָּה שֶׁהִיא, כְּדֵי שֶׁאוּכַל לִרְאוֹת בְּעֵינַי אִם בַּת זוּגְךָ הִיא אוֹתָהּ הָאִשָּׁה שֶקָרָאתָ קֹדֶם בִּשְׁמָהּ.”

“הוֹי!” עָנָה פֶבּוּס, “אֵין אֲנִי מִתְנַגֵּד לְכָךְ כָּל עִקָּר. אָנוּ יְכוֹלִים לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּתָּא שֶׁל מַרְתָּה הַקְּדוֹשָׁה; דֶּרְך הָאֶשְׁנָב שֶׁבְּאוֹתוֹ חֶדֶר תּוּכַל, אֲדוֹנִי, לְהַבִּיט כְּאַוַּת נַפְשֶׁךָ.”

“נֵלֵךְ אֵפוֹא,” הֵשִׁיב הַצֵּל.

“הִנְנִי לְשָׁרֶתְךָ, אֲדוֹנִי,” אָמַר הַקָּצִין. “אֶפְשָׁר שֶׁאֲדוֹנִי הוּא הַשָּׂטָן בִּכְבוֹדֹו וּבְעַצְמוֹ; אֲבָל הָעֶרֶב נִהְיֶה יְדִידִים טוֹבִים, מָחָר אֲשַׁלֵּם לְךָ אֶת כָּל מַה שֶׁחַבְתִּי לְךָ בַּכֶּסֶף וּבַפִּגְיוֹן.”

וּשְׁנֵיהֶם הֵחִישׁוּ אֶת צַעֲדֵיהֶם וְהָלְכוּ לְדַרְכָּם. כַּעֲבֹר רְגָעִים אֲחָדִים בִּשְׂרָה לָהֶם הֶמְיַת הַנָּהָר, כִּי הֵם נִמְצָאִים עַל פְּנֵי גֶשֶׁר מִיכָאֵל הַקָּדוֹשׁ, זֶה הַגֶּשֶׁר שֶׁבַּיָּמִים הָהֵם הָיָה מְכֻסֶּה בָּתִּים.

“מִתְּחִלָּה אַכְנִיס אוֹתְךָ לִמְקוֹם הַמַּחֲבוֹאִים שֶׁלִּי,” אָמַר פֶבּוּס לְבֶן־לִוְיָתוֹ, “אַחֲרֵי כֵן אֵלֵךְ וְאָבִיא אֶת הַיָּפָה שֶׁלִּי הַמְחַכָּה לִי עַל יַד שַׁטְלֶה־קְטַנָּה.”

בֶּן־לִוְיָתוֹ לֹא הֵשִיב דָּבָר; מִדֵּי לֶכְתָּם יַחַד אִישׁ לְיַד רֵעֵהוּ לֹא הִשְמִיעַ הָאַלְמוֹנִי אַף מִלָּה אֶחָת. פֶבּוּס עָמַד מִלֶּכֶת לְיַד דֶּלֶת נְמוּכָה אַחַת וְדָפַק עָלֶיהָ בְּחָזְקָה; בַּחֲרַכֵּי הַדֶּלֶת הוֹפִיעַ קַו־אוֹר.

“מִי שָׁם?” קָרָא קוֹל צוֹרֵחַ.

“בְּשֵׁם אֱלֹהִים! בְּשֵׁם הַמָּקוֹם! בְּשֵׁם מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם!” עָנָה הַקָּצִין.

מִיָּד נְפִתְּחָה הַדֶּלֶת וּלְעֵינֵי הַבָּאִים נִגְלוּ אִשָּׁה זְקֵנָה וּמְנוֹרָה עַתִּיקָה שֶׁהָיוּ מַרְעִידוֹת שְׁתֵּיהֶן גַּם יָחַד. הַזְּקֵנָה הָיְתָה שְׁחוֹחָה מְאֹד, לְבוּשָׁה בְּלוֹיֵי סְחָבוֹת, וְהִרְעִידָה אֶת רֹאשָׁהּ הַמְעֻטָּף בְּמִטְפַּחַת שֶׁנּוֹצְצוּ בּוֹ שְׁתֵּי עֵינַיִם קְטַנּוֹת. כֻּלָּהּ הָיְתָה זְרוּעָה קְמָטִים – לְמִן יָדֶיהָ וְעַד פָּנֶיהָ וְעָרְפָּה; שְׂפָתֶיהָ הָיוּ מֻפְשָׁלוֹת מֵאַחֲרֵי חֲנִיכֶיהָ וּמִסָּבִיב לְפִיהָ גָדְלוּ צִיצִיּוֹת שֵׂעָר לְבָנוֹת וְשִׁוּוּ עָלֶיהָ מַרְאֵה חֲתוּלָה בַּעֲלַת שָׂפָם. בַּדִּירָה הַקְּטַנָּה שָׂרַר חֻרְבָּן כְּמוֹ בְּגוּף הַזְּקֵנָה; הַקִּירוֹת לֹא הָיוּ מְכֻסִּים אֶלָּא בְּטִיחַ בִּלְבָד, קוֹרוֹת הַתִּקְרָה הִשְׁחִירוּ, הַקָּמִין הָפַךְ מְעִי מַפָּלָה, קוּרֵי עַכָּבִישׁ מִלְאוּ כָּל פִּנָּה; בָּאֶמְצַע עָמְדוּ כַּמָּה שֻׁלְחָנוֹת מִתְמוֹטְטִים וְכִסְאוֹת שְׁבוּרִים, בָּאֵפֶר יָשַׁב יֶלֶד מְזֹהָם, וּבְיַרְכְּתֵי הַחֶדֶר רָאֲתָה הָעַיִן כֶּבֶשׁ אוֹ, נָכוֹן מִזֶּה, סֻלָּם עֵץ שֶׁהוֹלִיךְ עַד לַדֶּלֶת שֶׁבַּתִּקְרָה. מִשֶּׁנִכְנְסוּ הַשְּׁנַיִם אֶל הַחֶדֶר מָשַׁךְ הָאַלְמוֹנִי, בֶּן־לִוְיָתוֹ שֶׁל פֶבּוּס, אֶת מְעִילוֹ עַד לִמְרוֹם עֵינָיו. וְאוּלָם הַקָּצִין שֶׁפִּיו לֹא פָּסַק מִפְּלֹט אָלוֹת, נֶחְפַּז “לְהַעֲלוֹת אוֹר בְּדִינַר הַכֶּסֶף”, כְּפִי שֶׁאוֹמֵר רֶנְיֶה הַנִּפְלָא שֶׁלָּנוּ. “הַחֶדֶר שֶׁל מַרְתָּה הַקְּדוֹשָׁה.” הִכְרִיז הַקָּצִין.

הַזְּקֵנָה כִּנְתָה אוֹתו בְּשֵׁם “אָדוֹן נַעֲלֶה” וְהִטְמִינָה אֶת דִּינַר הַכֶּסֶף בְּאַחַת הַמְּגֵרוֹת. לְיָדָהּ נִתְגַּלְגְּלָה עַכְשָׁו הַמַּטְבֵּעַ שֶׁפֶבּוּס קִבֵּל מִידֵי הָאַלְמוֹנִי לְבוּשׁ הַמְּעִיל. אוֹתוֹ רֶגַע כְּשֶׁהַזְּקֵנָה הֵסֵבָּה אֶת פָּנֶיהָ, קָם הַיֶּלֶד אֶרֶךְ הַשְּׂעָרוֹת וּלְבוּשׁ הַקְּרָעִים מֵעַל הָאֵפֶר, נִגַּשׁ אֶל הַמְּגֵרָה, הוֹצִיא אֶת הַדִּינָר וְהִנִּיחַ בִּמְקוֹמוֹ עָלֶה יָבֵשׁ שֶקָּטַף מֵעַל חֲבִילַת הַזְּרָדִים.

הַזְּקֵנָה רָמְזָה לִשְנֵי הָאוֹרְחִים, הַמְכֻנִּים בְּפִיהָ בְּשֵׁם אֲצִילִים, שֶיֵּלְכוּ אַחֲרֶיהָ, וְעָלְתָה רִאשׁוֹנָה בַּסֻּלָּם. מִשֶּׁהִגִּיעָה לַקּוֹמָה הָעֶלְיוֹנָה הִצִּיגָה אֶת הַמְּנוֹרָה עַל גַּבֵּי תֵּבָה, וּפֶבּוּס, כְּאוֹרֵחַ רָגִיל בַּבַּיִת הַזֶּה, פָּתַח אֶת הַדֶּלֶת הַפּוֹנָה אֶל חֶדֶר אָפֵל. “יִכָּנֵס הֵנָּה, יְדִידִי,” אָמַר פֶבּוּס אֶל בֶּן־לִוְיָתוֹ. הָאַלְמוֹנִי צִיֵּת בְּלִי הַשְמִיעַ מִלָּה; הַדֶּלֶת נִסְגְּרָה שׁוּב עַל מַסְגֵּר; הוּא שָׁמַע בְּהַסִּיעַ הַקָּצִין אֶת הַבְּרִיחַ עַל פְּנֵי הַדֶּלֶת וּבְרִדְתּוֹ תּוֹךְ כְּדֵי רֶגַע מֵעַל הַסֻּלָּם יַחַד עִם הַזְּקֵנָה. הָאוֹר נֶעְלַם.

ח. יֵשׁ תּוֹעֶלֶת בְּחַלּוֹנוֹת הַנִּשְׁקָפִים עַל פְּנֵי הַנָּהָר

קְלוֹד פְרוֹלוֹ (שֶׁהֲרֵי אָנוּ מַנִּיחִים מֵרֹאשׁ כִּי הַקּוֹרֵא הוּא נְבוֹן־דָּבָר יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר פֶבּוּס וְלֹא רָאָה בְּמֶשֶךְ כָּל הַמְּאֹרָע שׁוּם נָזִיר עַרְטִילַאי, אֶלָּא אֶת הַכֹּמֶר בִּלְבָד), קְלוֹד פְרוֹלוֹ גִשֵּׁש רֶגַע אֶחָד כֹּה וָכֹה בְּמַחֲבוֹאוֹ הָאָפֵל, אֲשֶׁר הַקָּצִין סְגָרוֹ עָלָיו מִבַּחוּץ. זֹאת הָיְתָה אַחַת מֵאוֹתָן הַפִּנּוֹת הַנִּדָּחוֹת שֶׁהַבַּנָּאִים מְיַחֲדִים פְּעָמִים בֵּין הַקִּיר וְהַגָּג. אִלּוּ הֶעֱבִירוּ קַו מְאֻנָּךְ בְּאֶמְצַע מְאוּרָה זוֹ, כְּפִי שֶפֶבּוּס כִּנָּה אוֹתָהּ לְנָכוֹן, הָיָה יוֹצֵא כְּעֵין מְשֻׁלָּשׁ. יֵשׁ לְהוֹסִיף, כִּי בַּחֶדֶר לֹא הָיָה שׁוּם חּלֹון אוֹ אֶשְׁנָב, וּמִפְּנֵי שִׁפּוּעַ הַגַּג אִי־אֶפְשָׁר הָיָה לַעֲמֹד שָׁם קוֹמְמִיּוּת. קְלוֹד יָשַׁב אֵפוֹא עַל הָאָרֶץ וְנִתְכַּנֵּס לְתוֹךְ אָבָק וְשֶפֶךְ שֶׁל גֶּפֶס; רֹאשׁוֹ לָהַט, יָדָיו גִשְּׁשׁוּ מִסָּבִיב עַל פְּנֵי הָרִצְפָּה וּמָצְאוּ שֶׁבֶר שֶׁל זְכוּכִית; הוּא הִצְמִיד אֶת זֶה אֶל מִצְחוֹ, וְהוּנַח לוֹ מְעַט.

מַה נִתְרַחֵשׁ בָּרֶגַע הַלָּז בְּנַפְשׁוֹ הַקּוֹדֶרֶת שֶׁל הַכֹּמֶר? רַק הוּא לְבַדּוֹ וֵאלֹהִים יָדְעוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. לְפִי אֵיזוֹ שַׁלְשֶׁלֶת אֲיֻמָּה נִקְבְּעוּ עַכְשָׁו בְּמֹחוֹ אֶסְמֶרַלְדָּה וּפֶבּוּס וְיַעֲקֹב שַׁרְמוֹלוּ וְאָחִיו הַצָּעִיר, אֲשֶׁר אֲהֵבוֹ אַהֲבַת נֶפֶשׁ וַאֲשֶׁר הִשְׁאִירוֹ עַל רִבְצוֹ בַּחוּץ, וּגְלִימַת הַכְּהֻנָּה שֶׁלּוֹ וְאוּלַי גַּם שְׁמוֹ הַטּוֹב, הֶעָתִיד לְהִקָּבֵר בֵּין כָּתְלֵי דִירָתָהּ שֶל מָרַת פַלוּרְדֶּל, − בְּקִצּוּר, כָּל הַמַּחֲזוֹת וְכָל הַמְּאֹרָעוֹת אֲשֶׁר נִתְרַגְּשׁוּ וּבָאוּ עָלָיו? אֲבָל דָּבָר אֶחָד בָּרוּר, כִּי כָּל אֵלֶּה הִתְאַחֲדוּ בְּמֹחוֹ לַחֲטִיבָה אַחַת נוֹרָאָה.

הוּא שָׁהָה מִתּוֹךְ הַמְתָּנָה כְּרֶבַע שָׁעָה; וּזְמָן זֶה אָרַךְ לוֹ כְּמֵאָה שָׁנָה. פִּתְאֹם קָלְטָה אָזְנוֹ קוֹל חֲרִיקָה מֵעַל מַדְרְגוֹת הָעֵץ; מִי־שֶׁהוּא עָלָה לְמָעְלָה. הַדֶּלֶת שֶׁבַּתִּקְרָה נִפְתְּחָה שׁוּב; הוֹפִיעָה קֶרֶן־אוֹר. בַּדֶּלֶת הַמְתֻלַּעַת שֶׁל חַדְרוֹ הָיָה סֶדֶק אֶחָד רָחָב לְמַדַּי; הוּא הִצְמִיד אֶל סֶדֶק זֶה אֶת פָּנָיו. וְכָךְ הָיָה יָכֹל לִרְאוֹת מַה שֶׁנַּעֲשֶׂה בַּחֶדֶר הַשֵּׁנִי. בָּרִאשׁוֹנָה עָלְתָה מִתּוֹךְ הַדֶּלֶת הַזְּקֵנָה הַדּוֹמָה בְּפָנֶיהָ לְחָתוּל וְנָשְׂאָה בְּיָדָהּ מְנוֹרָה, אַחֲרֵי כֵן פֶבּוּס, שֶׁהָיָה מְסֻלְסָל בִּשְפָמוֹ, וְאַחֲרֵי כֵן עוֹד דְּמוּת שְׁלִישִׁית: אֶסְמֶרַלְדָּה, הַיְצוּר הַיָּפֶה וְהַנֶּחְמָד. הַכֹּמֶר דִּמָּה לִרְאוֹת בְּעֵינָיו דְּמוּת מַזְהִירָה עוֹלָה מִן הָאָרֶץ. רְעָדָה אֲחָזַתּוּ, עֲנָנָה כִּסְּתָה עַל עֵינָיו, הַדָּם הָלַם בְּעוֹרְקָיו, מִסָּבִיב לוֹ הָמָה הַכֹל וְהִסְתּוֹבֵב כְּמוֹ בְּמָחוֹל; הוּא חָדַל לִרְאוֹת וְלִשְׁמֹעַ.

כְּשֶׁהִתְעוֹרֵר מֵעֶלְפּוֹנוֹ לֹא הָיוּ בַּחֶדֶר הַסָּמוּךְ אֶלָּא פֶבּוּס וְאֶסְמְרַלְדָּה לְבַדָם; הֵם יָשְׁבוּ עַל אַרְגַּז הָעֵץ לְיַד הַמְּנוֹרָה, זוֹ שֶׁאוֹרָהּ הַמַּרְעִיד הִרְקִיד לְעֵינֵי הַכֹּמֶר אֶת שְׁתֵּי הַדְּמֻיּוֹת הַצְּעִירוֹת הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּטָּה הָעֲלוּבָה שֶׁעָמְדָה בְּיַרְכְּתֵי הֶחָדֶר.

סָמוּךְ לְמִּטָּה נִרְאָה חַלּוֹן, שֶׁזְּגוּגִיּוֹתָיו הַמְחֻסְפָּסוֹת הָיוּ שְׁבוּרוֹת וְדוֹמוֹת לְמַטְוֵה עַכָּבִישׁ שֶׁרֻסַּק בַּגֶּשֶׁם; דֶּרֶךְ הַפְּרָצִים הָעֲגֻלִּים שֶׁבַּזְּגוּגִיּוֹת נִשְקְפָה פִּנַּת רָקִיעַ וְנִרְאָה הַיָּרֵחַ הַנָּח עַל כַּר שֶׁל עֲנָנִים רַכִּים.

הַנַּעֲרָה הִסְמִיקָה מִבּוּשָׁה, הָיְתָה כֻּלָּהּ נִבְהָלָה וַאֲחוּזַת רְעָדָה. עַפְעַפֶּיהָ הָאֲרֻכִּים וְהַמּוּרָדִים הֵצֵלּוּ עַל לְחָיֶיהָ אֲרְגָּמָן. הַקָּצִין, אֲשֶׁר הַנַּעֲרָה לֹא הֵעֵזָה לְהָרִים אֵלָיו אֶת עֵינֶיהָ, הִבְהִיק כֻּלּוֹ מֵחֵשֶׁק. וְהִיא, הַשְּׁרוּיָה בִּמְבוּכָה, הוֹלִיכָה בְּרֹב חֵן אֶת קְצֵה אֶצְבָּעָהּ עַל פְּנֵי הַסַּפְסָל וְהִתְוְתָה לְלֹא כַּוָּנָה כָּל מִינֵי קַוִּים, כְּשֶׁעֵינֶיהָ מוּרָדוֹת וּמַבִּיטוֹת אֶל אֶצְבְּעוֹתֶיהָ. כַּף רַגְלָהּ לֹא נִרְאֲתָה לָעַיִן; הָעֵז הַקְּטַנָּה הִנִּיחָה עַל זוֹ אֶת גּוּפָהּ. הַקָּצִין הָיָה לָבוּשׁ לְתִפְאֶרֶת: מִסָּבִיב לְצַוָּארוֹ וּלְפִרְקֵי הַיָּדַיִם עָטָה מִתְפָּחִים עֲשׂוּיִם רִקְמַת זָהָב – הַלָּלוּ נֶחְשְׁבוּ בַּיָּמִים הָהֵם לְמַעֲשֵׂה קִשּׁוּט יוֹצֵא מִן הַכְּלָל.

רַק בְּעָמָל רַב קָלַט דּוֹם קְלוֹד אֶת חִלּוּפֵי הַדְּבָרִים שֶׁבֵּין בְּנֵי הַזּוּג, כֵּיוָן שֶׁהַדָּם רָתַח וְהָלַם בְּרַקָּתוֹ.

(יֵשׁ מַשֶּׁהוּ הַחוֹזֵר יוֹם יוֹם בְּכָל שִׂיחוֹת הַפֶּה שֶׁל הַנֶּאֱהָבִים. אֵין כָּאן אֶלָּא אֲמִירָה אֶחָת: “אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ – אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ,” – וּנְעִים צִלְצוּל זֶה יֵשׁ שֶׁהוּא נִשְׁמָע כְּרֵיק וְתָפֵל לְאֹזֶן אָדָם הַמַּקְשִׁיב לְלֹא עִנְיָן; וְאוּלָם קְלוֹד לֹא הָיָה מַקְשִׁיב בְּחֹסֶר עִנְיָן.)

“הוֹ!” אָמְרָה הַנַּעֲרָה הַצְּעִירָה בְּלִי שֶׁהֵרִימָה אֶת עֵינֶיהָ, “אַל תָּבוּז לִי, אֲדוֹנִי פֶבּוּס. לִבִּי אוֹמֵר לִי, כִּי עָשִׂיתִי מַעֲשֶׂה לֹא מְהֻגָּן.”

“הַיְתֹאַר הַדָּבָר כִּי אֲנִי אָבוּז לָךְ, יַלְדָּתִי הַיָּפָה!” הֵשִׁיב הַקָּצִין מִתּוֹךְ יִתְרוֹן נִמּוּס שֶׁכֻּלּוֹ הַדְרַת חֵן. “חֵי אֱלֹהִים! הֶאָנֹכִי אָבוּז לָךְ? עַל מֶה וּמַדּוּעַ?”

“בִּגְלַל אֲשֶׁר הָלַכְתִּי אַחֲרֶיךָ, אֲדוֹנִי.”

“אִם כָּךְ הַדָּבָר, יָפָתִי, אֲנַחְנוּ שׁוֹנִים מְאֹד בְּדֵעוֹתֵינוּ. לִבִּי עָלוּל לִרְחשׁ לָךְ לֹא בּוּז, כִּי אִם שִׂנְאָה.”

הַנַּעֲרָה הַצְּעִירָה הִבִּיטָה אֵלָיו כְּנִבְהָלָה: “שִׂנְאָה? וְכִי מָה הָאָוֶן אֲשֶׁר פָּעַלְתִּי?”

“בִּגְלַל אֲשֶׁר לֹא נֶעְתַּרְתְּ לִי אֶלָּא אַחֲרֵי הַפְצָרוֹת רַבּוֹת.”

“אֲבוֹי לִי!” קָרְאָה הַנַּעֲרָה. “אֲנִי חִלַּלְתִּי אֶת נִדְרִי. עַכְשָׁו אֵין לִי תִּקְוָה עוֹד לִמְצֹא אֶת הוֹרַי.. פָּג כֹּחָהּ שֶׁל הַקָּמֵעַ. אֲבָל מַה בְּכָךְ? וְכִי זְקוּקָה אֲנִי עַכְשָׁו לְאָב אוֹ לְאֵם?”

וּבְדַבְּרָהּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה תָּלְתָה בִּפְנֵי הַקָּצִין אֶת עֵינֶיהָ הַגְּדוֹלוֹת וְהַשְּׁחוֹרוֹת שֶׁרָטְבוּ מִגִּיל וּמֵרֹךְ.

“יִקָּחֵנִי הַשֵּׁד אִם הֲבִינוֹתִי שֶׁמֶץ דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתְּ!” קָרָא הַקָּצִין.

אֶסְמֶרַלְדָּה הִתְאַפְּקָה מִדַּבֵּר דָּבָר, וְכַעֲבֹר רֶגַע נָטְפָה דִמְעָה מִתּוֹךְ עֵינָהּ, אֲנָחָה יָצְאָה מִבֵּין שְׂפָתֶיהָ, וְהִיא הִשְמִיעָה: “הוֹ, אֲדוֹנִי הַנַּעֲלֶה, אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָךְ.”

מִסְּבִיבָהּ נָדַף כְּעֵין רֵיחַ שֶׁל טָהֳרָה, עַל דְּמוּתָה הִתְעַלֵּם קֶסֶם שֶׁל תֹּם – וְהַקָּצִין הַיּוֹשֵׁב עַל יָדָהּ לֹא חָשׁ אֶת עַצְמוֹ בִּנְעִימוּת. וְאוּלָם הַמִּלִּים שֶׁשָּׁמַע מִפִּי הַנַּעֲרָה עוֹדְדוּ אֶת רוּחוֹ. “אַתְּ אוֹהֶבֶת אוֹתִי!” אָמַר הַקָּצִין מִתּוֹךְ תְּשוּקָה עַזָּה וְהִנִּיחַ אֶת יָדוֹ מִסָּבִיב לְגִזְרַת הַנַּעֲרָה. הוּא לֹא חִכָּה אֶלָּא לְהִזְדַּמְנוּת זוֹ. הַכֹּמֶר רָאָה אֶת הַמַּחֲזֶה וּבָחַן בִּקְצֵה אֶצְבָּעוֹ אֶת חֹד הַפִּגְיוֹן הַטָּמוּן בְּחֵיקוֹ.

“אֲדוֹנִי פֶבּוּס,” הוֹסִיפָה הַצּוֹעֲנִית לְדַבֵּר וְהֵסִירָה בַּלָּאט אֶת יַד הַקָּצִין הַלּוֹחֶצֶת אֶת חֲגוֹרָתָהּ, “הִנְּךָ טוֹב וְנָדִיב וִיפֵה תֹּאַר; אַתָּה הִצַּלְתָּ אֶת נַפְשִׁי, וַאֲנִי רַק נַעֲרָה מִסְכֵּנָה שֶׁגָּדְלָה בֵּין הַצּוֹעֲנִים. לְפָנִים הָיִיתִי הוֹזָה עַל קְצִין צָבָא שֶׁיָּבֹא וְיַצִּיל אֶת חַיָּי. עוֹד לִפְנֵי שֶׁהִכַּרְתִּיךָ רָאִיתִי אוֹתְךָ בַּחֲלוֹמִי, פֶבּוּס שֶׁלִּי; הָאִישׁ אֲשֶׁר רָאִיתִי בַּחֲלוֹמִי לָבַשׁ מַדִּים יָפִים כְּמַדֶּיךָ, מַרְאֵהוּ הֵפִיק גַּאֲוָה וּלְמָתְנָיו רָאִיתִי פִּגְיוֹן; שִׁמְךָ, אֲדוֹנִי, הוּא פֶבּוּס, וְזֶה שֵׁם יָפֶה; אָהַבְתִּי אֶת שִׁמְךָ, אָהַבְתִּי אֶת הַפִּגְיוֹן אֲשֶׁר אַתָּה חוֹגֵר. שְׁלֹף אֶת פִּגְיוֹנְךָ, אֲדוֹנִי, וְאַבִּיטָה בּו בְּמוֹ עֵינָי.”

“הֲרֵי לָךְ, יַלְדָּתִי,” אָמַר הַקָּצִין וְהוֹצִיא אֶת פִּגְיוֹנוֹ מִתּוֹךְ הַנְּדָן.

הַצּוֹעֲנִית הִתְבּוֹנְנָה בַּנִּצָּב וּבַלַּהַב, נִסְתַּכְּלָה בְּרֹב חֵן אֶל חֲתִימַת הַשֵּׁם הַחֲרוּתָה בַּפְּלָדָה, אָצְלָה נְשִׁיקָה לַפִּגְיוֹן וְנָשְׂאָה אֵלָיו אֶת אֲמָרֶיהָ: “אַתָּה הַפִּגְיוֹן אֲשֶׁר לַגִּבּוֹר. אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַקָּצִין שֶׁלִּי.”

פֶבּוּס הִשְׁתַּמֵּשׁ בְּהִזְדַּמְנוּת זוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יָכֹל, וְנָשַׁק לָהּ לַצּוֹעֲנִית עַל גַּב עָרְפָּהּ הַנֶּחְמָד שֶׁהָיָה נָטוּי בְּרֶגַע זֶה. הַנַּעֲרָה הִסְמִיקָה מִתּוֹךְ כָּךְ כְּדֻבְדְּבָן וְנִרְתְּעָה מִמְּקוֹמָהּ.

הַכֹּמֶר חָרַק עַל כָּךְ שִׁנָּיו בִּמְאוּרָתוֹ הָאֲפֵלָה.

“אֲדוֹנִי פֶבּוּס”, פָּתְחָה הַצּוֹעֲנִית, “הַרְשֵׁנִי נָא וַאֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֶת דְּבָרָי. הוֹאִילָה נָא לְהִתְהַלֵּךְ לְפָנַי כִּמְעַט הֵנָּה וָשׁוֹב, לְמַעַן אֶרְאֶךָ בִּמְלֹא קוֹמָתְךָ וְאֶשְמַע אֶת קוֹל דָּרְבְנוֹתֶיךָ הַמְצַלְצְלִים. מַה יָפֶה אָתָּה!”

הַקָּצִין הִתְרוֹמֵם מִמְּקוֹמוֹ כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נַחַת־רוּחַ לַנַּעֲרָה, וְאוֹתוֹ רֶגַע מִלְמֵל כְּנֶגְדָּהּ מִתּוֹךְ בַּת־צְחוֹק שֶׁל הֲנָאָה: “כְּיַלְדָּה קְטַנָּה אַת בְּעֵינָי! וְאוּלָם הוֹאִיל וְהִגַּעְנוּ לְכָךְ, חֲבִיבָתִי, הַגִּידִי לִי אִם רָאִית אוֹתִי בְּמַדֵּי הַפְּאֵר שֶׁאֲנִי לוֹבֵשׁ בִּשְׁעַת הַתַּהֲלוּכוֹת שֶׁל הַצָּבָא?”

“חֲבַל מְאֹד שֶׁלֹּא רְאִיתִיךָ בְּכָךְ.”

“הַמַּדִּים הַלָּלוּ אֵין כְּמוֹהֶם לְיֹפִי.”

פֶבּוּס חָזַר וְיָשַׁב עַל יָדָהּ, וְאוּלָם הַפַּעַם נִתְקָרֵב הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר קֹדֶם.

“שִׁמְעִי וְאַגִּידָה לָךְ, יַלְדָּתִי הַמְּתוּקָה…”

הַצּוֹעֲנִית טָפְחָה פַּעַם וּשְׁתַּיִם בְּיָדָהּ הַנֶּחְמָדָה עַל פִּי הַקָּצִין, וּתְנוּעָה זוֹ הִבְלִיטָה בְּיֶתֶר שְׂאֵת אֶת טֶבַע הַיַּלְדוּת שֶׁלָּה – עַל רוּחַ הַתַּעֲלוּלִים הַמְפַעֵם אוֹתָהּ, עַל חִנָּהּ וְחֶדְוָתָהּ.

“לֹא, לֹא! לֹא אֶתֵּן לְךָ לְכַלּוֹת אֶת דְּבָרֶיךָ. הֶאָהַבְתָּ אוֹתִי? אֱמֹר לִי אִם אָהַבְתָּ אוֹתִי.”

“הֲיֵשׁ עוֹד לִשְׁאֹל אִם אָהַבְתִּי אוֹתָךְ, כְּרוּב חַיָּי?” קָרָא הַקָּצִין וְכָרַע לְפָנֶיהָ עַל בִּרְכָּיו כְּרִיעָה לְמֶחֱצָה. “גּוּפִי, דָּמִי, נַפְשִׁי – כֻּלָּם הֵם בִּרְשׁוּתֵךְ. אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ, רַק אוֹתָךְ לְבַד אָהַבְתִּי בְּכָל יְמֵי חַיָּי.”

אֲמִירַת אַהֲבָה זוֹ הָיְתָה שְׁגוּרָה כָּל כָּךְ עַל שִׂפְתֵי הַקָּצִין, שֶׁהוּא פָּלַט אוֹתָהּ עַכְשָׁו בִּנְשִׁימָה אַחַת וְלֹא הֵטִיל בָּהּ אַף שִׁבּוּשׁ אֶחָד. בִּשְׁמֹעַ הַצּוֹעֲנִית אֶתֶ וִדּוּי הָאַהֲבָה הַזֶּה, הַסּוֹעֵר בְּסַעֲרַת הַחֵשֶׁק, הֵרִימָה אֶת עֵינֶיהָ אֶל הַתִּקְרָה הַמְזֹהָמָה, שָׁהְיָתה פְּרוּשָׂה כָּאן בִּמְקוֹם שָׁמַיִם, וְשָׁלְחָה מֶבָּט שֶׁכֻּלּוֹ אשֶׁר שָׁמַיְמִי. “הוֹ,” מִלְמְלָה הַנַּעֲרָה בְּלַחַשׁ, “מַה טוֹב לָמוּת בְּרֶגַע זֶה!”

פֶבּוּס הִשְׁתַּמֵּשׁ בְּ“רֶגַע זֶה” וְלָקַח בִּגְזֵלָה נְשִׁיקָה מֵאֵת הַיָּפָה, וּנְשִׁיקָה זוֹ גָרְמָה שׁוּב עִנּוּיִים לַכֹּמֶר הָרוֹבֵץ בְּפִנָּתוֹ.

“לָמוּת?!” קָרָא הַקָּצִין, “עַל מָה תְּדַבְּרִי כֵּן, כְּרוּבִי הַנֶּחְמָד? שָׁעָה זוֹ לֹא נוֹצְרָה אֶלָּא לְשֵׁם חַיִּים, בְּיֻפִּיטֶר נִשְבַּעְתִּי וּבְכָל קְדוֹשָׁיו! לָמוּת בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה עוֹמֵד לִטְעֹם מִן הַמָּתוֹק הַמָּתוֹק הַזֶּה! אֵין זֶה אֶלָּא שְׂחוֹק מֵבִישׁ, נִשְׁבַּעְתִּי בְּשֵׁם כָּל פְּרִי הַבָּשָׁן!… וַדַּאי שֶׁדִּבַּרְתְּ דִּבְרֵי מָשָׁל… שִׁמְעִי וְאַגִּידָה לָךְ, סִימִילַר יַקִּירָתִי… אֶסְמֶרַנְדָּה… סְלִיחָה וּמְחִילָה, יֵשׁ לָךְ שֵׁם לוֹעֵז וּמוּזָר כָּל כָּךְ שֶׁאֵינִי יָכֹל לְהַעֲלוֹת אוֹתוֹ בְּזִכְרוֹנִי. סְבָךְ הוּא לְרַגְלַי, וַאֲנִי נֶאֱחָז בּוֹ מִדֵּי פַּעַם בְּפָעַם.”

“רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,” אָמְרָה הַנַּעֲרָה הַמִּסְכֵּנָה, “חָשַׁבְתִּי שֶׁשְּׁמִי הוּא נָאֶה בִּגְלַל הֱיוֹתוֹ יְקַר מְצִיאוּת! עַכְשָׁו שֶׁהוּא מָאוּס עָלֶיךָ הָיִיתִי רוֹצָה שֶיִּקְרְאוּ לִי בְּשֵׁם גּוֹטוֹן.”

“הוֹ! אַל נִצְטַעֵר בְּשֶׁל דָּבָר קָטֹן כָּזֶה, יַלְדָּתִי הַמְּתוּקָה; זֶהוּ שְׁמֵךְ שֶׁיֵּשׁ לְהִתְרַגֵּל בּוֹ, וְהָעִנְיָן תַּם וְנִשְלַם. בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן אֶלְמְדֶנּוּ בְּעַל־פֶּה, וְאָז יֵלֵךְ הַכֹּל כַּשּׁוּרָה. שִׁמְעִי אֵפוֹא וְאַגִּידָה לָךְ, סִימִילַס הַיְקָרָה: אֲנִי מַעֲרִיץ אוֹתָךְ עַד כְּדֵי שִׁגָּעוֹן. אַהֲבָתִי אֲשֶׁר אֲהַבְתִּיךְ הִיא נִפְלָאָה בִּמְאֹד מְאֹד. וְיֵשׁ נַעֲרָה אַחַת הַמִּתְפַּקַּעַת מֵרֹב קִנְאָה…”

הַנַּעֲרָה הַמְקַנְּאָה נִכְנְסָה בְּאֶמְצַע דְּבָרָיו: “מִי זֹאת?”

“אֵל אֱלֹהִים, וְכִי דָבָר זֶה עוֹמֵד לְשָׂטָן עַל דַּרְכֵּנוּ?” אָמַר פֶבּוּס; “הֲלֹא תֶּאֱהָבִינִי?”

“הָהּ!…” אָמְרָה הַנַּעֲרָה.

“טוֹב וְנָעִים! זֶהוּ הָעִקָּר. וְגַם אַתְּ תִּרְאִי מַה גְדוֹלָה אַהֲבָתִי אֲשֶׁר אָהַבְתִּי אוֹתָךְ. יִקָּחֵנִי הַשֵּׁד הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא אִם לֹא תִּהְיִי אַתְּ הַמְאֻשָּׁרָה בַּבָּנוֹת. אֲנַחְנוּ נִשְׂכֹּר לָנוּ בְּאֵיזֶה מָקוֹם בַּיִת קָטֹן, אֶת רוֹבֵי־הַקֶּשֶׁת שֶׁלִּי אַעֲבִיר בְּתַהֲלוּכָה לִפְנֵי חַלּוֹנֵךְ. כֻּלָּם רוֹכְבֵי סוּסִים, וּמְצֻיָּנִים הֵם מִפָּרָשָׁיו שֶׁל הַקָּצִין מִנְיוֹן. בִּפְלֻגָּתִי נִמְצָאִים נוֹשְׂאֵי רְמָחִים, רוֹבֵי־קֶשֶׁת וְקַלָּעִים הַמְזֻיָּנִים בְּנַחֲשֵׁי אֵשׁ. אֲנִי אוֹלִיכֵךְ לִרְאוֹת בְּמַחֲזֵה הַתִּפְאֶרֶת שֶׁעוֹרְכִים לִבְנֵי פָּרִיס בְּרוּלִי. שָׁם תֶּחֱזֶינָה עֵינַיִךְ שְׁמוֹנִים אֶלֶף אִישׁ חֲמוּשִׁים, שְׁלשִׁים אֶלֶף לוֹבְשֵׁי שִׁרְיוֹן, עוֹטֵי מָגֵן וְצִנָּה, שִׁשִּׁים וְשִׁבְעָה דְגָלִים אֲשֶׁר לַאֲגֻדּוֹת הָאֻמָּנִים, אֶת הַדְּגָלִים אֲשֶׁר לַפַּרְלָמֶנְטִים, לְלִשְׁכַּת הַמּוֹנִים, לְלִשְׁכַּת הָאוֹצָר וּלְבֵית יְצִיקַת הַמַּטְבְּעוֹת, − בְּקִצוּר: מַחֲזֵה תִּפְאֶרֶת אֲשֶׁר אֵין כָּמוֹהוּ. גַּם אֲבִיאֵךְ לְאַרְמוֹן הַמֶּלֶךְ לִרְאוֹת אֶת הָאֲרָיוֹת. כָּל הַנָּשִׁים אוֹהֲבוֹת לְהַבִּיט בְּחַיּוֹת דּוֹרְסוֹת.”

זֶה כַּמָּה רְגָעִים הָיְתָה הַנַּעֲרָה כְּהוֹזָה, מִתּוֹךְ הִרְהוּרִים נְעִימִים הִקְשִׁיבָה לִצְלִיל קוֹלוֹ שֶׁל הַדּוֹבֵר אֵלֶיהָ וְלֹא שָׂמָה לֵב לְתֹכֶן דְּבָרָיו.

“הוֹ! אַתְּ תִּהְיִי הַמְאֻשָּׁרָה בַּבָּנוֹת!” הוֹסִיף הַקָּצִין לְדַבֵּר וּפָתַח בַּחֲשַׁאי אֶת הַחֲגוֹרָה שֶׁל הַצּוֹעֲנִית.

“מָה אַתָּה עוֹשֶׂה לִי, אֲדוֹנִי?” קָרְאָה הַנַּעֲרָה מִתּוֹךְ הִתְרַגְּשׁוּת. מַעֲשֵׂה־כְּפִיָּה זֶה הֵפִיג אֶת הַזְיָתָהּ.

“כְּלוּם,” עָנָה פֶבּוּס; “רַק אָמַרְתִּי כִּי אַתְּ מֻכְרָחָה לְהָסִיר מֵעָלַיִךְ אֶת תִּלְבּשֶׁת רַאֲוָה זוֹ הַמְעוֹרֶרֶת לַעַג, − אִם רוֹצָה אַתְּ לִהְיוֹת עִמִּי.”

“אֶעֱשֶׂה כִּרְצוֹנְךָ בִּזְמַן שֶׁאֵשֵׁב אִתְּךָ יַחַד,” עָנְתָה הַנַּעֲרָה בְּרֹךְ.

הִיא שָׁקְעָה בְּהִרְהוּרִים וּבִשְׁתִיקָה.

הַקָּצִין, שֶׁעַנְוַת הַנַּעֲרָה הוֹסִיפָה לוֹ אֹמֶץ לֵב, חִבֵּק אוֹתָהּ, בְּלִי שֶׁמָּחֲתָה בְּיָדוֹ, וְהִתְחִיל מַתִּיר בַּלָּאט אֶת חָשְׁנָהּ, וְהַכֹּמֶר הַנֶּאֱנָק רָאָה מִמְּקוֹם מַחֲבוֹאוֹ אֶת קְצוֹת כְּתֵפֶיהָ הַחוּמוֹת וְהָעֲנֻגּוֹת שֶׁנִּתְגַּלּוּ מִתּוֹךְ צְעִיף הַתְּחָרִים כַּיָּרֵחַ הַעוֹלֶה מִתּוֹךְ הָעֲרָפֶל.

הַנַּעֲרָה הֶחֱרִישָׁה, כְּאִלּוּ לֹא הִרְגִּישָׁה בַּדָּבָר. עֵינֵי הַקָּצִין הָאַמִּיץ יָרוּ בְּרָקִים. וִּפְתאֹם פָּנְתָה אֵלָיו הַנַּעֲרָה בִּדְבָרִים:

“פֶבּוּס,” אָמְרָה אֵלָיו בְּקוֹל מַבִּיעַ אַהֲבָה לְאֵין קֵץ, “לַמְּדֵנִי אֶת דָּתֶךָ.”

“אֶת דָּתִי אַת רוֹצָה לִלְמֹד?” קָרָא הַקָּצִין וְנָתַן אֶת קוֹלוֹ בִּצְחוֹק. “אַתְּ תּוֹבַעַת מִמֶּנִּי שֶׁאֲלַמְּדֵךְ אֶת דָּתִי? חֲזִיז וָרַעַם! מַה תִּתֵּן וּמַה תּוֹסִיף לָךְ דָּתִי?”

“אָז נוּכַל לָבוֹא בִּבְרִית הַנְּשׂוּאִין,” עָנְתָה הַנַּעֲרָה.

הַקָּצִין הֶעֱלָה עַל פָּנָיו הַבָּעָה שֶׁהֵכִילָה כְּאַחַת תִּמָּהוֹן, בּוּז, שִׁוְיוֹן־נֶפֶשׁ וְתַאֲוָה שֶאֵינָהּ יוֹדַעַת מַעֲצוֹר.

“הֲבֵל הֲבָלִים!” קָרָא הַקָּצִין, “וְכִי מֻכְרָחִים לָבוֹא בִּבְרִית הַנְּשׂוּאִין?”

הַצּוֹעֲנִית הֶחֱוִירָה וְהוֹרִידָה אֶת רֹאשָׁהּ כַּאֲבֵלָה.

“יָפָתִי וְחֶמְדַּת לִבִּי,” הוֹסִיף פֶבּוּס לְדַבֵּר בְּקוֹל סָפוּג רֹךְ, מַה טִיבָן שֶׁל הַשְּטֻיּוֹת הַלָּלוּ? הַנְּשׂוּאִין אֵין בָּהֶם חֲשִׁיבוּת יְתֵרָה. וְכִי פְּסוּלִים הֵם לְאַהֲבָה בְּנֵי־זוּג שֶלֹּא עָמְדוּ בִּפְנֵי כֹּמֶר וְלֹא הִמְטִירוּ עֲלֵיהֶם פְּסוּקִים בְּרוֹמָאִית?"

וּבְדַבְּרוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּקוֹל הַיּוֹצֵא מֵעֹמֶק הַלֵּב, נִגַּשׁ פֶבּוּס קָרוֹב מְאֹד אֶל הַצּוֹעֲנִית; יָדָיו חִבְּקוּ שׁוּב אֶת הַגּוּף הֶעָנֹג וְהַמִּתְרַפֵּק; לַהַט עֵינָיו גָּדַל יוֹתֵר וְיוֹתֵר וְהַכֹּל יַחַד בִּשֵּׂר, כִּי לָאָדוֹן פֶבּוּס צָפוּי אֶחָד מֵאֵלֶּה הָרְגָעִים שֶׁבָּהֶם גַּם יֻפִּיטֶר עוֹשֶׂה כָּל מִינֵי שְׁטֻיּוֹת וְהוֹמֶרוּס הַמְשׁוֹרֵר אֵין לוֹ מוֹצָא אֶלָּא לִקְרֹא לְעֶזְרָתוֹ אֶת עַב הֶעָנָן.

וְאוּלָם דּוֹם קְלוֹד רָאָה אֶת הַכֹּל. הַדֶּלֶת הָיְתָה עֲשׂוּיָה חֲפִיסֵי עֵץ רְקוּבִים שֶׁל חָבִיּוֹת, וּבִמְקוֹמוֹת הַחִבּוּר שֶׁל אֵלֶּה מָצְאָה עֵינוֹ, עַיִן שֶׁל צִפּוֹר טֶרֶף, דֵּי חֲרַכִּים לְהָצִיץ לְתוֹךְ הַחֶדֶר הַסָּמוּךְ. וְאִלּוּ רָאָה מִי־שֶׁהוּא בְּרֶגַע זֶה אֶת פָּנָיו שֶׁל הַכֹּמֶר הָאֻמְלָל, הַפָּנִים הַצְּמוּדִים אֶל מְזוּזַת הַדֶּלֶת הַמְתֻלַּעַת, הָיָה מְדַמֶּה לִרְאוֹת פְּנֵי נָמֵר שֶׁהִבְחִין מִתּוֹךְ כְּלוּבוֹ בַּתַּן הַטּוֹרֵף עָפְרַת צְבָאִים. עֵינוֹ לָהֲטָה כְּלַהֶבֶת אֵשׁ דֶּרֶךְ הַחֲרַכִּים שֶׁבַּדָּלֶת.

פִּתְאֹם מָשַׁךְ פֶבּוּס בְּחָזְקָה אֶת מִטְפַּחַת הֶחָזֶה שֶׁל הַצּוֹעֲנִית. הַיַּלְדָּה הַמִּסְכֵּנָה, שֶׁיָּשְׁבָה עַד כֹּה חִוֶּרֶת וְתוֹהָה, הִסְמִיקָה מִבּוּשָׁה וְנִרְתְּעָה מִמְּקוֹמָהּ. הִיא שִׁלְּבָה אֶת שְׁתֵּי יָדֶיהָ עַל לוּחַ לִבָּהּ וְעָמְדָה קְפוּאָה עַל מְקוֹמָהּ, וְלוּלֵא אְדמוּמִית זוֹ שֶׁבְּפָנֶיהָ אֶפְשָׁר הָיָה לַחֲשֹׁב אוֹתָהּ לְפֶסֶל הַמְסַמֵּל אֶת הַבּוּשָׁה. עֵינֶיהָ הִבִּיטוּ בְּלִי הֶרֶף לָאָרֶץ.

יָדוֹ הַחֲצוּפָה שֶׁל הַקָּצִין הֵסִירָה אֶת הַלּוֹט גַּם מִן הַקָּמֵעַ הַכְּרוּכָה מִסָּבִיב לְצַוַּאר הַצּוֹעֲנִית.

“מַה זֶה?” שָׁאַל הַקָּצִין בְּהִשְׁתַּמְּשׁוֹ בַּאֲמַתְלָה כְּדֵי לְהִתְקָרֵב שׁוּב אֶל הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר זֶה עַכְשָׁו הִבְרִיחָהּ מֵעַל פָּנָיו.

“אַל תִּגַּע בָּהּ!” עָנְתָה הַנַּעֲרָה מִתּוֹךְ הִתְרַגְּשׁוּת, “קָמֵעַ זוֹ מְגִנָּה עָלָי. בִּזְכוּתָהּ אֶמְצָא בְּאַחַד הַיָּמִים אֶת מִשְׁפַּחְתִּי, אִם אֶהְיֶה רְאוּיָה לְכָךְ. הוֹ, הַרְפֵּה נָא מִמֶּנִּי, אֲדוֹנִי הַקָּצִין. הָהּ! אִמִּי! אִמִּי הַמִּסְכֵּנָה! אַיֵּךְ, אִמִּי? מַהֲרִי וּבוֹאִי לְעֶזְרָתִי! רַחֵם עָלַי, אֲדוֹנִי פֶבּוּס! הָשֵׁב לִי אֶת מִטְפַּחַת הֶחָזֶה!”

פֶבּוּס פָּנָה הַצִּדָּה וְאָמַר בְּקוֹל קַר:

“הָעַלְמָה! עַכְשָׁו אֲנִי רוֹאֶה כִּי אֵינֵךְ אוֹהֶבֶת אוֹתִי כְּלָל.”

“הֶאָנֹכִי לֹא אָהַבְתִּי אוֹתְךָ!” קָרְאָה הַיַּלְדָה הַמִּסְכֵּנָה וְהָאֻמְלָלָה וְנִלְחֲצָה בִּן־רֶגַע אֶל הַקָּצִין, וְהוּא מָשַׁךְ אוֹתָהּ וְהוֹשִׁיבָהּ עַל יָדוֹ. “הֶאָנֹכִי לֹא אָהַבְתִּי אוֹתְךָ, פֶבּוּס שֶׁלִּי! מַדּוּעַ, אִישׁ רַע, תְּדַבֵּר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְתִקְרַע אֶת לִבִּי לִגְזָרִים? הָהּ! שׁוּבָה אֵלַי! קָחֵנִי אֵלֶיךָ, קַח מִמֶּנִּי אֵת אֲשֶׁר תִּקַּח! עֲשֵׂה בִּי כְּחֶפְצְךָ, אֲנִי כֻּלִּי שֶׁלָּךְ. מַה לִי הַקָּמֵעַ הַזֹּאת? מַה לִי אִמִּי? אַתָּה נֶחְשַׁבְתַּ לִי כְּאֵם, כִּי עַל כֵּן אָהֹב אֲהַבְתִּיךָ עַד מְאֹד! הֲלֹא תַּבִיט אֵלַי, פֶבּוּס שֶׁלִּי, פֶבּוּס אֲהוּבִי וּמַחְמַל נַפְשִׁי! הִנְנִי עַל יָדְךָ, שִׂים בִּי אֶת עֵינֶיךָ; אָנֹכִי הַנַּעֲרָה הַקְּטַנָּה, וְאַתָּה לֹא תְּגָרֵשׁ אוֹתִי מֵעַל פָּנֶיךָ; הִנֵּה בָּאתִי, בְּלִי אֲשֶׁר קָרָאתָ לִי בָּאתִי אֵלֶיךָ, בָּאתִי לְשַׁחֵר אֶת פָּנֶיךָ. נַפְשִׁי, חַיַּי, עַצְמִי וּבְשָׂרִי יַחַד נְתוּנִים לְךָ, אִישִׁי הַקָּצִין. יְהִי כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ, אֲנִי מַסְכִּימָה לְכָךְ! לֹא נָבוֹא בִּבְרִית הַנְּשׂוּאִין; הַדָּבָר הַזֶּה הוּא לְמוֹרַת רוּחֶךָ; וְאַף גַּם זֹאת – מִי אֲנִי וּמַה עֶרְכִּי? אָנֹכִי נַעֲרָה אֲשֶׁר לֻקְחָה מֵאַשְפַּתּוֹת, וְאַתָּה, פֶבּוּס שֶׁלִּי, הִנְּךָ בֶּן אֲצִילִים. בֶּאֱמֶת, דָּבָר כָּזֶה הוּא בִּבְחִינַת בְּדִיחָה! רַקְדָּנִית אֲשֶׁר תִּנָּשֵׂא לִקְצִין צָבָא! – רוּחַ שְׁטוּת נִכְנְסָה בִּי. לֹא, פֶבּוּס, לֹא; אֲנִי אֶהְיֶה לְךָ אֲהוּבָה, שַׁעֲשׁוּעִים, דְּבַר תַּעֲנוּגוֹת, בְּכָל זְמָן שֶׁתִּרְצֶה בְּכָךְ; נַעֲרָה שֶׁאֵינָהּ נִּכְסֶפֶת אֶלָּא לִהְיוֹת כֻּלָּהּ שֶׁלָּךְ. רְאוּיָה אֲנִי שֶׁיָּמִיטוּ עָלַי קָלוֹן, שֶׁיָּבוּזוּ לִי וִיחַלְלוּ אֶת כְּבוֹדִי: וְאוּלָם מַה בְּכָךְ? חֵלֶף כָּל אֵלֶּה הֲלֹא אֵדַע אֶת אַהֲבָתֶךָ! אָנֹכִי אֶהְיֶה הַגֵּאָה וְהַמְאֻשָׁרָה בֵּין הַנָּשִׁים. וּבְעֵת שֶׁיִּסְתַּלְּקוּ מִמֶּנִּי נְעוּרַי אוֹ שֶׁיִּקְפֹּץ עָלַי כִּעוּר, פֶבּוּס, כְּשֶׁיָּבוֹא יוֹם וְלֹא אֶהְיֶה רְאוּיָה עוֹד לַחֳלֹק אִתְּךָ אַהֲבָה, אֲדוֹנִי הַנַּעֲלֶה: אָז לֹא תְּגָרֵשׁ אוֹתִי מֵעַל פָּנֶיךָ וַאֲנִי אֶהְיֶה לְךָ לְשִׁפְחָה. אֲחֵרוֹת תִּרְקֹמְנָה חֲגוֹרוֹת בִּשְׁבִילֶךָ; אָנֹכִי, הַשִּׁפְחָה, אֶדְאַג לְכָךְ. אָז תַּרְשֵׁנִי, אֲדוֹנִי, שֶׁאֲצַחְצֵחַ אֶת דָּרְבְנוֹתֶיךָ, אֲנַקֶּה אֶת מְעִילְךָ, אֲנַעֵר אֶת הָאָבָק מֵעַל מַגָּפֵי הָרְכִיבָה שֶׁלָּךְ. הֲלֹא כֵּן תַּעֲשֶׂה, פֶבּוּס שֶׁלִּי, וְלֹא תִּמְנַע מִמֶּנִּי אֶת הַנְּדָבָה הַזֹּאת? וְעַד אֲשֵׁר לֹא יָבוֹא הַיּוֹם הַהוּא – קָחֵנִי וְאֶהְיֶה שֶׁלָּךְ! וְעַתָּה, פֶבּוּס, קַח הַכֹּל מִיָּדִי וְתֵן לִי חֵלֶף זֶה אֶת אַהֲבָתֶךָ! בְּנוֹת הַצּוֹעֲנִים אֵין לָהֶן בַּחַיִּים אֶלָּא דָבָר אֶחָד: אֲוִיר לִנְשִׁימָה וְאַהֲבָה לַלֵּב.”

וּבְדַבְּרָה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרְכָה אֶת זְרוֹעוֹתֶיהָ מִסָּבִיב לְצַוְּארֵי הַקָּצִין; הִיא בָּחֲנָה אוֹתוֹ בְּעֵינֶיהָ מֵרֹאשׁוֹ וְעַד כַּף רַגְלוֹ, פָּנֶיהָ הִבִּיעוּ תַּחֲנוּנִים וּבַת־צְחוֹקָהּ הַמְּתוּקָה נֶחְנְקָה כִּמְעַט מִדְּמָעוֹת. חָזָהּ הָרַךְ נִלְחַץ אֶל חֻלְצָתוֹ הָעֲשׂוּיָה אָרִיג וְאֶל קִשּׁוּרֵי הָרִקְמָה הַחַדִּים. גּוּפָה הַנֶּחְמָד הִתְפַּתֵּל עַל בִּרְכָּיו.

פִּתְאֹם רָאֲתָה הַנַּעֲרָה וְהִנֵּה מֵעַל לְרֹאשׁוֹ שֶל פֶבּוּס מְבַצְבֵּץ רֹאשׁ אַחֵר: פַּרְצוּף מְעֻוָּת כְּעֵין הֶעָפָר, כָּתֹם, וּמֶבַּט עַיִן שֶׁל מְנֻדֶּה וּמְגֹרָשׁ מִגֵּו; לְיַד הַפַּרְצוּף הַזֶּה הוֹפִיעָה יַד וּבַיָּד הָיָה נָטוּי פִּגְיֹון. הַלָּלוּ הָיוּ רֹאשׁוֹ וְיָדוֹ שֶׁל הַכֹּמֶר; הוּא שָׁבַר אֶת הַדֶּלֶת וְהוֹפִיעַ בֶּחָדֶר. פֶבּוּס לֹא רָאָה אוֹתוֹ. וּלְמַרְאֵה דְמוּת אֵימִים זוֹ קָפְאָה הַנַּעֲרָה לְלֹא נִיד וּלְשׁוֹנָהּ הָיְתָה כְּנֶאֱלָמָה: כְּיוֹנָה הַמְּרִימָה אֶת רֹאשָׁהּ וְרוֹאָה אֶת הַפֶּרֶס הַמֵּצִיץ לְתוֹךְ קִנָּהּ בְּעֵינַיִם אֲיֻמּוֹת.

שְׂפָתֶיהָ נֶאֶלְמוּ וְהִיא לֹא יָכְלָה לִצְעֹק.

לְעֵינֶיהָ יָרַד הַפִּגְיוֹן עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל פֶבּוּס וְעָלָה שׁוּב כְּשֶׁהוּא עָשֵׁן מִדָּם.

“אָרוּר!” נֶאֱנַק הַקָּצִין וְכָרַע לָאָרֶץ.

הִיא הִתְעַלָּפָה.

אוֹתוֹ רֶגַע, כְּשֶׁעֵינֶיהָ נִסְגְּרוּ וְחוּשֶׁיהָ נִסְתַּלְּקוּ מִמֶּנָּה, נִדְמֶה הָיָה לָהּ כִּי שְׂפָתֶיהָ נִלְחֲצוּ בִּנְשִׁיקָה לוֹהֶטֶת שֶׁיָּקְדָה יוֹתֵר מִן הַבַּרְזֶל הַמְלֻבָּן שֶׁל הַתַּלְיָן.

כְּשֶׁהֵקִיצָה מֵעֶלְפּוֹנָה רָאֲתָה אֶת עַצְמָהּ מֻקָּפָה חַיָּלֵי הַמִּשְׁמָר; לְעֵינֶיהָ נָשְׂאוּ מִשָּׁם אֶת הַקָּצִין הַשּׁוֹתֵת דָּם; הַכֹּמֶר נֶעְלַם; הַחַלּוֹן, הַקָּרוּעַ בִּקְצֵה הַחֶדֶר וְנִשְׁקָף עַל פְּנֵי הַנָּהָר, הָיָה פָּתוּחַ לָרְוָחָה; עַל הָאָרֶץ מָצְאוּ מְעִיל וְחָשְבוּ אוֹתוֹ לִלְבוּשׁוֹ שֶׁל הַקָּצִין, וְהִיא שָׁמְעָה אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר נֶאֶמְרוּ סָמוּךְ עַל יָדָהּ:

“זוֹ עוֹסֶקֶת בִּכְשָׁפִים, וְעַכְשָׁו דָּקְרָה בְּפִגְיוֹנָהּ אֶת אַחַד הַקְּצִינִים.”

כֶּרֶךְ שֵׁנִי

סֵפֶר שְׁמִינִי:

א. שֶׁקֶל שֶׁהָפַךְ עָלֶה נוֹבֵל

גְּרֶנְגּוֹאַר וְכָל חֲצַר הַפְּלָאִים הָיוּ שְׁרוּיִם בַּחֲרָדָה גְדוֹלָה. זֶה חֹדֶשׁ יָמִים אֲשֶׁר אֶסְמֶרַלְדָּה אָבְדָה וְדָבָר לֹא נוֹדַע עַל אֹדוֹתֶיהָ: וּבִגְלַל זֶה הִתְעַצְּבוּ מְאֹד אֶל לִבָּם הַדֻּכֵּס מִמִּצְרַיִם וְכָל רֵעָיו הַקַּבְּצָנִים; גַּם הָעֵז נֶעֶלְמָה וְלֹא נוֹדְעוּ עִקְּבוֹתֶיהָ: וּבְשֶׁל כָּךְ גָּדַל צַעֲרוֹ שֶׁל גְּרֶנְגּוֹאַר כִּפְלָיִם. עֶרֶב אֶחָד נֶעֶלְמָה הַצּוֹעֲנִית מִבֵּיתָהּ, וּמֵאָז לֹא בָּא מֵאִתָּהּ כָּל אוֹת חַיִּים. הַחִפּוּשִׂים לֺא הֵבִיאוּ שׁוּם תּוֹצָאוֹת. אֲחָדִים מִן הַקַּבְּצָנִים הִתְגָּרוּ בִּגְרֶנְגּוֹאַר וְסִפְּרוּ לוֹ, כִּי בְּאוֹתוֹ עֶרֶב רָאוּ אֶת הַצּוֹעֲנִית בִּסְבִיבַת הַגֶּשֶׁר שֶׁל מִיכָאֵל הַקָּדוֹשׁ וְהִיא עָבְרָה מִשָּׁם בְּלִוְיַת אַחַד הַקְּצִינִים; וְאוּלָם בַּעַל זֶה, שֶׁנָּשָׂא אֶת אִשְׁתּוֹ לְפִי מִנְהַג הַצּוֹעֲנִים, הָיָה פִּילוֹסוֹף נוֹטֶה לִכְפִירָה; וּמִלְּבַד זֹאת הָיָה יָדוּעַ לוֹ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לַאֲחֵרִים, כִּי אִשְׁתּוֹ הִיא נַעֲרָה תַּמָּה. בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמָן נוֹכַח לָדַעַת, כִּי תֹּם הַנֶּפֶשׁ וְכֹחַ הַקָּמֵעַ נִצְטָרְפוּ אֵצֶל הַצּוֹעֲנִית לַחֲטִיבָה אַחַת וְאָצְלוּ לָהּ מִדָּה גְדוֹלָה שֶׁל צְנִעוּת; וְהוּא חָשַׁב וּמָצָא בְּדִיּוּק אֶת כֹּחָהּ שֶׁל אוֹתָהּ צְנִיעוּת, עַל כֵּן הָיָה לִבּוֹ סָמוּךְ וּבָטוּחַ מִבְּחִינָה זוֹ.

וּלְפִיכָךְ נִרְאָה לוֹ דְבַר הֵעָלְמָהּ שֶׁל הַצּוֹעֲנִית כְּחִידָה סְתוּמָה, תּוּגָה כְּבֵדָה יָרְדָה עַל לִבּוֹ. הַצַּעַר הוֹסִיף לוֹ רָזוֹן עַל רְזוֹנוֹ, עַד כַּמָּה שֶׁדָּבָר כָּזֶה הָיָה בְּגֶדֶר הָאֶפְשָׁרוּת. מְאֹרָע זֶה הִשְׁכִּיחַ מִלִּבּוֹ אֶת כָּל הָעִנְיָנִים הָאֲחֵרִים, הוּא גַם חָדַל לְטַפֵּל בְּדִבְרֵי סִפְרוּת וְהִזְנִיחַ אֲפִילוּ אֶת סִפְרוֹ הַגָּדוֹל שֶׁקָּרָא לוֹ בְּשֵׁם “De figuris regularibus et irregularibus”¹⁴⁰ וְהָיָה מוּכָן לְהָבִיא אוֹתוֹ לְבֵית הַדְּפוּס מִיָּד לְאַחַר שֶׁיַּשִּׂיג קְצָת כֶּסֶף (הוּא הִתְחִיל מְפַטְפֵּט עַל דְּבַר הַדְּפוּס מִזְּמַן שֶׁרָאָה בְּעֵינָיו אֶת הַחִבּוּר “Didascalon” הַנִּדְפָּס בָּאוֹתָיוֹת הַמְפֻרְסָמוֹת שֶׁל וֶנְדְּלֶן).

יוֹם אֶחָד, כְּשֶׁעָבַר עֲצוּב רוּחַ עַל פְּנֵי בֵּית־הַסֹּהַר לְפוֹשְׁעִים, רָאָה וְהִנֵּה הָמוֹן רַב לְמַדַּי צוֹבֵא עַל הַדֶּלֶת אֲשֶׁר לְאַרְמוֹן הַמִּשְׁפָּט.

“מָה הַדָּבָר?” שָׁאַל אֶת הָאִישׁ הַצָּעִיר שֶׁיָּצָא בְּרֶגַע זֶה מִבֵּית הַמִּשְׁפָּט.

“לֹא יָדַעְתִּי, אֲדוֹנִי,” עָנָה הָאִישׁ הַצָּעִיר. “שָׁמַעְתִּי אוֹמְרִים כִּי שׁוֹפְטִים עַכְשָׁו אִשָּׁה אַחַת שֶׁהֵמִיתָה קְצִין צָבָא עַל יְדֵי דְקִירַת פִּגְיוֹן. דּוֹמֶה לִי שֶׁמַּאֲשִׁימִים אוֹתָהּ בְּמַעֲשֵׂה כְּשָׁפִים; הַחַשְׁמַן וְרֹאשׁ בֵּית הַמִּשְׁפָּט שֶׁל הַכְּנֵסִיָּה הִתְעָרְבוּ בַּדָּבָר, וְאָחִי, הוּא הַכֹּמֶר מִיּוֹזַס, נִכְנַס אַף הוּא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בְּעִנְיָן זֶה וְהִנֵּה חָפַצְתִּי לִרְאוֹת אֶת פְּנֵי אָחִי, אֲבָל לֹא יָכֹלְתִּי לָגֶשֶׁת אֵלָיו בְּשֶׁל הַצְּפִיפוּת, וַהֲרֵינִי מִצְטַעֵר עַל כָּךְ, שֶׁכֵּן אֲנִי זָקוּק לְכֶסֶף”.

“חֲבַל מְאֹד, אֲדוֹנִי!” אָמַר גְּרֶנְגּוֹאַר, “הַלְּוַאי וְיָכֹלְתִּי לְהַלְווֹת לְךָ אֵיזֶה סְכוּם; וְאוּלָם אִם יִמְצָא אֶת כִּיסַי נְקוּבִים, יֵדַע שֶׁזֶּה בָּא לָהֶם לֹא מֵרֹב שְׁקָלִים.”

גְּרֶנְגּוֹאַר לֹא עָרַב אֶת לִבּוֹ לְהַגִּיד לָאִישׁ הַצָּעִיר, כִּי הוּא מַכִּיר אֶת אָחִיו הַכֹּמֶר; מֵעֵת הַמַּחֲזֶה בְּבֵית הַכְּנֵסִיָּה לֹא הוֹסִיף גְּרֶנְגּוֹאַר לִרְאוֹת אֶת פְּנֵי הַכֹּמֶר, וְהוּא נָקוֹט בְּלִבּוֹ עַל רַשְׁלָנוּתוֹ זוֹ.

הַסְּטוּדֶנְט נִסְתַּלֵּק לְדַרְכּוֹ, וּגְּרֶנְגּוֹאַר הִתְכּוֹנֵן לָלֶכֶת עִם הַקָּהָל אֲשֶׁר נִדְחַק וְעָלָה בַּמַּדְרֵגוֹת הַמּוֹלִיכוֹת אֶל אוּלָם הַמִּשְׁפָּט. מְקֻבָּל הָיָה אֶצְלוֹ, כִּי אֵין דָּבָר מֵפִיג אֶת הָעַצְבוּת יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר מַחֲזֶה שֶׁל מִשְׁפָּט פְּלִילִי, שֶׁכֵּן אָדָם רוֹאֶה אָז עַל פִּי רֹב כָּל מִין שְׁטוּת וְתִפְלוּת מִצַּד הַשּׁוֹפְטִים. הֲמוֹן הָעָם, שֶׁבָּלַע אֶל קִרְבּוֹ אֶת גְּרֶנְגּוֹאַר, נִדְחַק וְעָלָה מִתּוֹךְ שְׁתִיקָה. לְאַחַר הֲלִיכָה תְּפֵלָה וּמְמֻשֶּׁכֶת דֶּרֶךְ פְּרוֹזְדוֹר אָרֹךְ, שֶׁנִּמְשַׁךְ עַל פְּנֵי הָאַרְמוֹן, הִגִּיעַ גְּרֶנְגּוֹאַר עַד לְדֶלֶת נְמוּכָה אֲשֶׁר לְאוּלָם אֶחָד, וְכָאן, מִשִּׁכְמוֹ גָבוֹהַּ מֵעַל כָּל הָעָם, הִשְׁקִיף גְּרֶנְגּוֹאַר מֵעַל רָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים וְסִיֵּר בְּעֵינָיו אֶת הָאוּלָם.

הָאוּלָם הָיָה רְחַב יָדַיִם וְקוֹדֵר, וּבְשֶׁל קַדְרוּתוֹ נִרְאָה גָדוֹל עוֹד יוֹתֵר. הַשֶּׁמֶשׁ נָטָה לָבוֹא; דֶּרֶךְ הַחַלּוֹנוֹת הַגְּבוֹהִים, הַבְּנוּיִם קֶשֶׁת חַדָּה, לֹא חָדַר אֶלָּא אוֹר קָלוּשׁ שֶׁכָּבָה לְמֶחֱצָה לִפְנֵי שֶׁהִגִּיעַ לִמְרוֹם הַכִּפָּה, זוֹ שֶׁנִּבְנְתָה אֶבֶן כְּמַעֲשֵׂה שְׂבָכָה וַהֲמוֹן פְּסִילֶיהַ נִרְאִים הָיוּ בָּאֲפֵלָה כְּמִתְרוֹצְצִים אִישׁ לְעֻמַּת רֵעֵהוּ פֹּה וָשָׁם דָּלְקוּ כְּבָר נֵרוֹת עַל הַשֻּׁלְחָנוֹת וְזָרְעוּ אוֹר עַל רָאשֵׁי הַלַּבְלָרִים הַכְּפוּפִים עַל גַּב נִיָרוֹתֵיהֶם. חֵלֶק הָאוּלָם אֲשֶׁר אֵצֶל הַפֶּתַח נִתְמַלֵּא קְהַל רוֹאִים; מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל יָשְׁבוּ אֶל שֻׁלְחֲנוֹתֵיהֶם אֲנָשִׁים לְבוּשִׁים בִּגְדֵי שְׂרָד; בְּיַרְכְּתֵי הָאוּלָם יָשְׁבוּ עַל גַּב בִּימָה הֲמוֹן שׁוֹפְטִים, נִזְעָמִים וּקְפוּאֵי פָּנִים, וְשׁוּרוֹתֵיהֶם הָאֲחוֹרִיּוֹת הִתְעַלְּמוּ בַּחֲשֵׁכָה. הַקִּירוֹת הָיוּ זְרוּעִים חֲבַצָּלוֹת לְאֵין מִסְפָּר. מִתּוֹךְ הָאַפְלוּלִית נִרְאֲתָה כִּמְטֻשְׁטֶשֶׁת דְּמוּת שֶׁל צְלָב, וּמִכָּל צַד וּפִנָּה הִבְרִיקוּ רָאשֵׁי כִּידוֹנִים אֲשֶׁר אוֹר הַנֵּרוֹת הִבְעִיר בָּהֶם זֹהַר רָב.

“אֲדוֹנִי,” אַָמַר גְּרֶנְגּוֹאַר אֶל אֶחָד מִשְּׁכֵנָיו הָעוֹמְדִים עַל יָדוֹ, “מִי הֵם הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַיּוֹשְׁבִים שָׁם בִּרְחָבָה כְּכֹהֲנִים גְּדוֹלִים בְּמוֹעֲצוֹת הַכְּהֻנָּה?”

“אֲדוֹנִי,” עָנָה הַשָּׁכֵן, “הַיּוֹשְׁבִים מִיָּמִין הֵם יוֹעֲצֵי הַסְּתָרִים וְאֵלֶּה הַיּוֹשְׁבִים מִשְּׂמֹאל הֵם שׁוֹפְטִים חוֹקְרִים: מָרָנִים לְבוּשֵׁי שְׁחוֹרִים וַאֲדוֹנִים לְבוּשֵׁי אֲדֻמִּים.”

“וּמִי זֶה,” הוֹסִיף גְּרֶנְגּוֹאַר לִשְׁאֹל, “אוֹתוֹ כַּרְסְתָן הַיּוֹשֵׁב שָׁם לְמַעְלָה וּמוֹרִיד פַּלְגֵי זֵעָה?”

“זֶהוּ אַב בֵּית־הַדִּין.”

“וּמִי הֵם הָעַתּוּדִים אֲשֶׁר מֵאֲחוֹרָיו?” הִפְטִיר גְּרֶנְגּוֹאַר אֲשֶׁר לֹא רָחַשׁ חִבָּה יְתֵרָה לְמַעֲמַד הַפְּקִידִים, יָכֹל הֱיוֹת – מִתּוֹךְ אֵיבָה לְאַרְמוֹן הַמִּשְׁפָּט, מִיּוֹם שֶׁפְּרִי עֵטוֹ נָחַל שָׁם מַפָּלָה.

“אֵלֶּה הֵם הָאֲדוֹנִים הַשּׁוֹפְטִים בְּלִשְׁכַּת הָעִרְעוּרִים אֲשֶׁר לְאַרְמוֹן הַמֶּלֶךְ.”

“וּמִי הוּא חֲזִיר־הַבָּר אֲשֶׁר מִלְּפָנָיו?”

“זֶהוּ הַמַּזְכִּיר לְבֵית הַמִּשְׁפָּט שֶׁל הַפַּרְלָמֶנְט.”

“וְתַנִּין הַיְאוֹר אֲשֶׁר מִיָּמִין?”

“מָרָן פִילִיףּ לֵילְיֶה, הָעוֹרֵךְ־דִּין לְדִינֵי נְפָשׁוֹת מִצַּד הַמֶּלֶךְ.”

“וְחָתוּל גַּדוֹל וְשָׁחוֹר זֶה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל?”

“מָרָן יַעֲקֹב שַׁרְמוֹלוּ, הַמֻּרְשֶׁה בְּבֵית מִשְׁפַּט הַכְּנֵסִיָּה מִצַּד הַמֶּלֶךְ, וְעַל יָדוֹ יוֹשְׁבִים הַשּׁוֹפְטִים אֲשֶׁר בְּמִשְׁפַּט הַכְּהֻנָּה.”

“הַגֵּד לִי אֵפוֹא, אֲדוֹנִי,” אָמַר גְּרֶנְגּוֹאַר, “לָמָּה נִקְבְּצוּ וּבָאוּ הֵנָּה כָּל הָאֲדוֹנִים הַמְהֻגָּנִים הָאֵלֶּה?”

“הֵם בָּאוּ הֵנָּה לִשְׁפֹּט.”

“אֶת מִי הֵם שׁוֹפְטִים? אֵינֶנִּי רוֹאֶה כְּלָל אֶת הַנֶּאֱשָׁם?”

“אִשָּׁה הִיא הָעוֹמֶדֶת לַמִּשְׁפָּט, אֲדוֹנִי. זוֹ חֲבוּיָה עַכְשָׁו מֵעֵינֶיךָ; פָּנֶיהָ נְטוּיִם לְצַד אַחֵר וְהֶהָמוֹן עוֹמֵד בֵּינָהּ וּבֵין אֲדוֹנִי. הִנֶּהָ! הַבֵּט לַמָּקוֹם שֶׁעוֹמְדִים סַיָּפִים אֲחָדִים.”

“מִי הִיא הָאִשָּׁה הַלֵּזוּ?” שָׁאַל גְּרֶנְגּוֹאַר. “הֲתֵדַע אֶת שְׁמָהּ?”

“לֹא יָדַעְתִּי אֲדוֹנִי; זֶה עַכְשָׁו נִכְנַסְתִּי לְכָאן. אֲבָל דּוֹמֶה לִי שֶׁעִנְיַן הַמִּשְׁפָּט הוּא מַעֲשֵׂה כְּשָׁפִים, הוֹאִיל וְאַב בֵּית־הַדִּין שֶׁל הַכְּנֵסִיָּה בָּא לִרְאוֹת בַּמִּשְׁפָּט.”

“עֵת לְכָל חֵפֶץ!” אָמַר הַפִּילֹוסוֹף שֶׁלָּנוּ.

“עֵינֵינוּ תֶּחֱזֶינָה כָּאן אֲנָשִׁים בִּלְבוּשֵׁי שְׂרָד הָאוֹכְלִים בְּשַׂר אָדָם. אֵין מַחֲזֶה זֶה יוֹתֵר גָּרוּעַ מִשְּׁאָר הַמַּחֲזוֹת שֶׁבָּעוֹלָם.”

“אֲדוֹנִי?” הִפְטִיר שְׁכֵנוֹ שֶׁל גְּרֶנְגּוֹאַר, “וְכִי אֵין מָרָן יַעֲקֹב שַׁרְמוֹלוּ נִרְאֶה עַכְשָׁו כְּאָדָם הַנּוֹטֶה לְרַחֲמִים?”

“אֲדוֹנִי!” עָנָה גְרֶנְגּוֹאַר, “מֵעוֹלָם לֹא נָתַתִּי אֵמוּן בְּהַבָּעַת פָּנִים רַכָּה, אִם נְחִירֵי הָאַף הֵם חַדִּים וְהַשְּׂפָתַיִם דַּקּוֹת.”

בְּרֶגַע זֶה נִתְבְּעוּ בַּעֲלֵי הַשִּׂיחָה הַשְּׁנַיִם לִשְׁתִיקָה. הַשּׁוֹפְטִים גָּבוּ עַכְשָׁו עֵדוּת חֲשׁוּבָה.

“אֲדוֹנִים נַעֲלִים,” פָּתְחָה בִּדְבָרִים בְּאֶמְצַע הָאוּלָם אִשָּׁה זְקֵנָה אַחַת, שֶׁהָיְתָה עֲטוּפָה כֻּלָּהּ הֲמוֹן בְּלוֹיֵי סְחָבוֹת וּמַרְאֶהָ הָיָה כִּצְרוֹר סְמַרְטוּטִים מִתְנוֹעֵעַ, “אֲדוֹנַי הַנַּעֲלִים, מַה שֶׁאֲסַפֵּר לָכֶם הוּא אֱמֶת לַאֲמִתָּהּ, כְּשֵׁם שֶאֱמֶת הוּא הַדָּבָר כִּי אָנֹכִי הָעוֹמֶדֶת לִפְנֵיכֶם הִנְנִי הָאִשָּׁה מָרַת פַלוּרְדֶּל וְזֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה דִירָה קְבוּעָה לִי עַל גֶּשֶׁר מִיכָאֵל הַקָּדוֹשׁ וַאֲנִי מְשַׁלֶּמֶת בְּדִיּוֹק מִסִּים וְאַרְנוּנִיּוֹת; דֶּלֶת דִּירָתִי הִיא מִמּוּל בֵּיתוֹ שֶׁל הַצַּבָּע טֶסֶן־קֶלַר, וְאוֹתוֹ בַּיִת עוֹמֵד בְּמַעֲלֵה הַנָּהָר. זְקֵנָה עֲנִיָּה אָנֹכִי עַכְשָׁו, וְאוּלָם לְשֶׁעָבָר הָיִיתִי נַעֲרָה יָפָה, אֲדוֹנַי הַנַּעֲלִים! בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים יֵשׁ שֶׁבָּאִים וּמַטִּיפִים לִי אֲמָרִים: “מָרַת פַלוּרְדֶּל, מוּטָב שֶׁהַכִּישׁוֹר שֶׁלָּךְ לֹא יְזַמְזֵם כָּל כָּךְ לְעֵת הָעֶרֶב; הַשָּׂטָן כָּרוּךְ בְּיוֹתֵר אַחֲרֵי נָשִׁים זְקֵנוֹת. הַכֺּל יוֹדְעִים כִּי אוֹתוֹ נָזִיר עַרְטִילַאי, שֶׁאֶשְׁתַּקֵּד הָיָה עוֹשֶׂה אֶת תַּעֲלוּלָיו בִּסְבִיבַת בֵּית הַמִּנְזָר שֶׁל הַצַּלְבָּנִים, הִתְחִיל מְהַלֵּךְ עַכְשָׁו בָּעִיר הָעַתִּיקָה. הִשָּׁמְרִי לָךְ, מָרַת פַלוּרְדֶּל, מִנָּזִיר זֶה שֶׁלֹּא יִדְפֹּק עַל דַּלְתֵּךְ”. עֶרֶב אֶחָד וַאֲנִי יוֹשֶׁבֶת אֶל הַכִּישׁוֹר, וְהִנֵּה קוֹל דְּפִיקָה עַל הַדָּלֶת. שָׁאַלְתִּי מִי הַדּוֹפֵק וְלִתְשׁוּבָה שָׁלְחוּ לִי מֵעֵבֶר הַדֶּלֶת אָלָה וּקְלָלָה. פָּתַחְתִּי אֶת הַדָּלֶת. נִכְנְסוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים. אִישׁ לָבוּשׁ שְׁחוֹרִים וְעַל יָדוֹ קָצִין יְפֵה תֹּאַר. עַל פְּנֵי הַשָּׁחוֹר לֹא נִרְאוּ אֶלָּא עֵינַיִם לוֹהֲטוֹת, שְׁתֵּי גֶחָלִים לוֹחֲשׁוֹת. מִחוּץ לָעֵינַיִם הָיָה הַלָּז מְעֻטָּף כֻּלּוֹ בִּמְעִילוֹ וּבִצְנֵפָתוֹ. הֵם אָמְרוּ לִי: “הָבִי לָנוּ אֶת הַחֶדֶר שֶׁל מַרְתָּה הַקְּדוֹשָׁה”. זוֹהִי עֲלִיַּת בֵּיתִי, אֲדוֹנִי הַנַּעֲלֶה, חֲדַר הַכָּבוֹד שֶׁלִי. וְהֵם נָתְנוּ לִי שֶׁקֶל כֶּסֶף. טָמַנְתִּי אֶת שֶׁקֶל הַכֶּסֶף בַּמְּגֵרָה, וְאָמַרְתִּי אֶל לִבִּי: “בַּכֶּסֶף הַזֶּה אֶקְנֶה מָחָר אֵמוּרִין בְּבֵית הַּמִּטְבָּחַיִם לַה־גְלוֹרְיֶט”. הֶעֱלֵיתִי אוֹתָם אֶל הָעֲלִיָּה. כְּשֶׁנִּכְנְסוּ לְאוֹתוֹ חֲדַר עֲלִיָּה נֶעְלַם פִּתְאֹם הָאִישׁ לְבוּשׁ הַשְׁחוֹרִים. דָּבָר זֶה הִתְמִיהַנִי בְּמִקְצָת. הַקָּצִין, שֶׁהָיָה נָאֶה כְּאֶחָד מֵרָמֵי הַמַּעֲלָה, שָׁב וְיָרַד אִתִּי אֶל הַחֶדֶר הַתַּחְתּוֹן, וְיָצָא מִן הַבָּיִת. עָבַר זְמָן כְּדֵי טְוִיָּה שֶׁל רֶבַע צִיצִית, וְהִנֵּה שָׁב הַקָּצִין וְאִתּוֹ נַעֲרָה יְפַת תֹּאַר, נַעֲרָה נָאָה כְּבֻבָּה שֶׁהָיְתָה מַבְהִיקָה כַּחַמָּה אִלּוּ צִחְצְחוּ אוֹתָהּ בְּמִקְצָת. זוֹ הוֹלִיכָה אַחֲרֶיהָ שְׂעִיר עִזִּים, גָּדוֹל הָיָה אוֹתוֹ שְׂעִיר עִזִּים, אֶלָּא שֶׁשָּׁכַחְתִּי אִם שָׁחוֹר אוֹ לָבָן. דָּבָר זֶה הֱבִיאַנִי לִידֵי הִרְהוּרִים. עִנְיַן הַנַּעֲרָה לֹא הִתְמִיהַּ אוֹתִי כְּלָל, לֹא כֵּן שְׂעִיר הָעִזִּים!… לֹא אָהַבְתִּי אֶת בַּעֲלֵי־הַחַיִּים הַלָּלוּ, שֶׁכֵּן עַבְדְּקָנִים הֵם וּבַעֲלֵי קַרְנָיְם. יֵשׁ בָּזֶה מִצּוּרַת גְּבָרִים. וְנוֹסָף עַל כָּךְ יֵשׁ לְאֵלּוּ מֵעֵין נְגִיעָה לִכְשָׁפִים. אַף עַל פִּי כֵן לֹא הוֹצֵאתִי מִפִּי שׁוּם דִּבּוּר. שֶׁהֲרֵי נָתְנוּ עַל יָדִי שֶׁקֶל כָּסֶף. עָשִׂיתִי כַּהֲלָכָה, אֲדוֹנִי הַשּׁוֹפֵט, וְכִי לֹא כָּךְ הַדָּבָר? הֶעֱלֵיתִי אֶת הַקָּצִין וְאֶת הַנַּעֲרָה אֶל חֲדַר הָעֲלִיָּה וְהִשְׁאַרְתִּי אוֹתָם לְבַדָּם, כְּלוֹמַר אוֹתָם וְאֶת שְׂעִיר הָעִזִּים יָחַד. יָרַדְתִּי שׁוּב אֶל חַדְרִי הַתַּחְתּוֹן וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי אֶל הַכִּישׁוֹר… וּדְעוּ לָכֶם, רַבּוֹתַי, כִּי בֵּיתִי הוּא דְיוֹטָה מֵעַל לִדְיוֹטָה: אֲחוֹרֵי הַבַּיִת פּוֹנִים אֶל הַנָּהָר, דֻּגְמַת שְׁאָר הַבָּתִּים אֲשֶׁר עַל הַגֶּשֶׁר, וְהַחַלּוֹן לְמַטָּה וְהַחַלּוֹן לְמַעְלָה שְׁנֵיהֶם נִשְׁקָפִים עַל פְּנֵי הַמָּיִם… הָיִיתִי נְתוּנָה אֵפוֹא לִמְלֶאכֶת הַטְּוִיָּה. לֹא יָדַעְתִּי כֵּיצַד נִתְגַּלְגְּלוּ לְמֹחִי הִרְהוּרִים בִּדְבַר הַנָּזִיר הָעַרְטִילַאי, אֶלָּא שֶׁגָּרַם לְכָך אוֹתוֹ שְׂעִיר עִזִּים וְגַם הַנַּעֲרָה הַיָּפָה שֶׁתִּלְבָּשְׁתָּהּ הָיְתָה מְשֻׁנָּה בְּמִקְצָת. לְפֶתַע פִּתְאֹם שָׁמַעְתִּי קוֹל צְעָקָה מִן הַחֶדֶר הַעֶלְיוֹן, דְּבַר־מָה נֶחְבַּט שָׁם אֶל הָרִצְפָּה וְנִפְתַּח הַחַלּוֹן הָעֶלְיוֹן. נִגַּשְׁתִּי בִּמְרוּצָה אֶל חַלּוֹן חַדְרִי אֲשֶׁר מִתַּחַת לַחַלּוֹן הָעֶליוֹן וְרָאִיתִי בְּמוֹ עֵינַי גּוּף שָׁחוֹר שֶׁעָף בָּאֲוִיר וְנָפַל לְתוֹךְ הַמָּיִם. זֹאת הָיְתָה דְמוּת עַרְטִילָאִית הַלְּבוּשָׁה כְּאַחַד הַכְּמָרִים. בַּחוּץ זָרְחָה הַלְּבָנָה בִּמְלֹא אוֹרָהּ. רָאִיתִי אֵת כָּל זֶה רְאִיָּה שְׁלֵמָה. הַלָּז פָּנָה וְשָׂחָה לְצַד הָעִיר הָעַתִּיקָה. אֲחוּזַת חִיל וְחַלְחָלָה קָרָאתִי לַמִּשְׁמָר. הַנּוֹטְרִים בָּאוּ וְלֹא יָדְעוּ מִתְּחִלָּה מַה שֶׁקָּרָה וְהָיוּ שְׁרוּיִם בְּנַחַת, וְעַל כֵּן חָלְקוּ לִי מַהֲלֻמּוֹת. סִפַּרְתִּי לָהֶם דְּבָרִים כְּהֶוְיָתָם. עָלִינוּ לְמַעְלָה, וְהֲתֵדְעוּ מַה שֶׁרָאִינוּ שָׁם? חַדְרִי הֶעָלוּב שָׁטוּף בְּדָם, הַקָּצִין סָרוּחַ עַל הָאָרֶץ וּבְעָרְפּוֹ נָעוּץ פִּגְיוֹן, הַנַּעֲרָה עוֹשָׂה עַצְמָהּ כְּמֵתָה וּשְׂעִיר הָעִזִּים מִשְׁתּוֹלֵל כִּמְטֹרָף. “אִי שָׁמָיִם,” אָמַרְתִּי, “שְׁבוּעַיִם יָמִים לֹא יַסְפִּיקּוּ לִי עַד שֶׁאֲטַהֵר אֶת הָרִצְפָּה. אֶצְטָרֵךְ לְגָרֵד אוֹתָהּ, הַדָּבָר יִקְשֶׁה בִּמְאֹד מְאֹד”. הֵם הוֹצִיאוּ מִן הַבַּיִת אֶת הַקָּצִין, אֶת הָאַבְרֵךְ הַמִּסְכֵּן! וְאֶת הַנַּעֲרָה שֶׁהָיְתָה עֲרֻמָּה כִּמְעַט לְגַמְרֵי… עִקָּר שָׁכַחְתִּי! הַצָּרָה הַגְּדוֹלָה בָּאַתְנִי לְמָחֳרַת הַבֹּקֶר, אָמַרְתִּי לָקַחַת לְיָדִי אֶת שֶׁקֶל הַכֶּסֶף, כְּדֵי לִקְנוֹת אֵמוּרִין, וְהִנֵּה לֹא מָצָאתִי בִּמְקוֹמוֹ אֶלָּא עָלֶה נוֹבֵל.”

הַזְּקֵנָה נִשְׁתַּתְּקָה. לַחַשׁ חֲרָדוֹת עָבַר בָּאוּלָם. “הַדְּמוּת הָעַרְטִילָאִית וּשְׂעִיר הָעִזִּים – אֵלֶּה הֵם דְּבָרִים הַשַּׁיָּכִים לְכִשּׁוּף,” אָמַר אֶחָד מִן הָאֲנָשִׁים הָעוֹמְדִים לְיַד גְּרֶנְגּוֹאַר. – “וְעִנְיַן הֶעָלֶה הַנּוֹבֵל!” הוֹסִיף לְכָךְ אִישׁ אַחֵר. – “אֵין כָּל סָפֵק בַּדָּבָר,” הִפְטִיר שְׁלִישִׁי, “כִּי זוֹהִי מְכַשֵּׁפָה שֶׁנִּתְחַבְּרָה אֶל הַנָּזִיר הָעַרְטִילַאי וּשְׁנֵיהֶם יַחַד הָיוּ שׁוֹסִים אֶת קְצִינֵי הַצָּבָא.” גַּם גְּרֶנְגּוֹאַר נִזְדַּעְזַע עַל הַדָּבָר וְהָיָה מוּכָן וּמְזֻמָּן כִּמְעַט לְהַסְכִּים לְדַעַת שְׁכֵנָיו.

“הָאִשָּׁה פַלוּרְדֶּל,” אָמַר אַב בֵּית־הַדִּין מִתּוֹךְ הַדְרַת כְּבוֹדוֹ, “הֶאָמַרְתְּ אֵת כָּל דְּבָרַיִךְ בִּפְנֵי בֵּית הַמִּשְׁפָּט?”

“אָמַרְתִּי אֵת כָּל דְּבָרַי, אֲדוֹנִי הַנַּעֲלֶה,” עָנְתָה הַזְּקֵנָה, “רַק עוֹד זֶה אַגִּיד, כִּי בִּכְתָב הָאַשְׁמָה הִשְׁווּ אֶת בֵּיתִי לִמְאוּרָה מְעֻקָּמָה וּמַעֲלָה סִרְחוֹן; וּבִדְבָרִים כָּאֵלֶּה יֵשׁ מִשּׁוּם חֵרוּף וְגִדּוּף. הַבָּתִּים שֶׁעַל הַגֶּשֶׁר אֵינָם נָאִים בְּיוֹתֵר, כֵּיוָן שֶׁהֵם מְלֵאִים מִדַּי קִנֵּי אָדָם; אַף עַל פִּי כֵן אָנוּ מוֹצְאִים שָׁם גַּם קַצָּבִים, וְהַלָּלוּ הֵם אֲנָשִׁים אֲמִידִים וּנְשׁוֹתֵיהֶם בְּנוֹת עֲשִׁירִים וְיוֹדְעוֹת נִקָּיוֹן.”

אוֹתוֹ אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הָרָשׁוּת, שֶׁגְּרֶנְגּוֹאַר הִשְׁוָה אוֹתוֹ לְתַנִּין הַיְאוֹר, הִתְרוֹמֵם עַכְשָׁו מִמְּקוֹמוֹ.

“הַסּוּ!” קָרָא הַפָּקִיד. “אֲבַקֶּשְׁכֶם, רַבּוֹתַי, כִּי תָּשִׂימוּ אֶל לִבְּכֶם אֶת דְּבַר הַפִּגְיוֹן אֲשֶׁר מָצְאוּ בִּידֵי הַנֶּאֱשָׁמָה. הָאִשָּׁה פַלוּרְדֶּל, הַהֵבֵאת הֵנָּה אֶת הֶעָלֶה שֶּמָּצָאת בִּמְקוֹם הַשֶּׁקֶל, מַתְּנַת יָדוֹ שֶׁל הַשָּׂטָן?”

“כֵּן, אֲדוֹנִי הַנַּעֲלֶה,” עָנְתָה הַזְּקֵנָה; “לְאַחַר זְמָן מְצָאתִיו שׁוּב; הִנֵּהוּ.”

שַׁמַּשׁ בֵּית הַמִּשְׁפָּט נָתַן אֶת הֶעָלֶה הַנּוֹבֵל לִידֵי הַתַּנִּין, אֲשֶׁר הֵנִיעַ בְּעֶצֶב אֶת רֹאשׁוֹ וּמְסָרוֹ לִידֵי אַב בֵּית־הַדִּין, הַלָּז מְסָרוֹ לְמֻרְשֵׁה הַמֶּלֶךְ – וְהֶעָלֶה עָבַר סָבִיב סָבִיב בְּכָל הַבָּיִת.

“זֶהוּ עָלֶה שֶׁל עֵץ לִבְנֶה,” אָמַר מָרָן יַעֲקֹב שַׁרְמוֹלוּ, “וְאַף זֶה מוֹכִיחַ כִּי יֵשׁ כָּאן מַעֲשֵׂה כְּשָׁפִים.”

אֶחָד מִן הַיוֹעֲצִים נִפְנָה לְדַבֵּר.

“שְׁמָעִינִי, הָעֵדָה. שְׁנֵי אֲנָשִׁים נִכְנְסוּ לְבֵיתֵךְ בְּבַת־אֶחָת. הָאִישׁ לְבוּשׁ הַשְּׁחוֹרִים, שֶׁאַחַר כָּךְ נֶעְלַם מֵעֵינַיִךְ וּלְבַסּוֹף רָאִית אוֹתוֹ שׂוֹחֶה בַּמַּיִם בִּלְבוּשׁ שֶׁל כֹּמֶר, וּקְצִין הַצָּבָא. מִי מִן הַשְּׁנַיִם נָתַן עַל יָדֵךְ אֶת הַשָּׁקֶל?”

הַזְּקֵנָה שָׁקְלָה רֶגַע אֶת הַדָּבָר בְּדַעְתָּהּ, אַחֲרֵי כֵן אָמְרָה:

“קְצִין הַצָּבָא.”

“הִנֵּה כֵּן,” הִרְהֵר גְּרֶנְגּוֹאַר בְּלִבּוֹ, “עֻבְדָּה זוֹ יֵשׁ בָּהּ לִסְתֹּר אֶת דַּעְתִּי הַקּוֹדֶמֶת.”

בֵּין כֹּה וּפִילִיפּ לֵילְיֶה, הַדַּיָּן שֶׁל הַמֶּלֶךְ לְמִשְׁפָּטִים פְּלִילִיִּים, הִתְעָרֵב שׁוּב בַּדָּבָר.

“אַזְכִּיר לִפְנֵיכֶם, רַבּוֹתַי, כִּי הַקָּצִין הַנִּרְצָח הֵעִיד עַל עֶרֶשׂ חָלְיוֹ, וְהַדָּבָר נִכְתַּב עֲלֵי גִלָּיוֹן, כִּי בָּרֶגַע הָרִאשׁוֹן, לְאַחַר שֶׁנִּלְוָה אֵלָיו הָאִישׁ לְבוּשׁ הַשְּׁחוֹרִים, עָבַר הִרְהוּר עָמוּם בְּמֹחוֹ – שֶׁמָּא בֶּן־לִוְיָתוֹ הוּא הַנָּזִיר הָעַרְטִילַאִי; וְעוֹד הֵעִיד הַקָּצִין וְאָמַר, כִּי בֶּן־לִוְיָתוֹ הָעַרְטִילַאי הִפְצִיר בּוֹ לְקַיֵּם אֶת הָרְאָיוֹן, וּכְשֶׁהוּא, הַקָּצִין, עָנָה וְאָמַר שֶׁאֵין לוֹ כֶּסֶף – נָתַן לוֹ הַלָּז שֶׁקֶל כֶּסֶף, וְאֶת שֶׁקֶל הַכֶּסֶף הַזֶּה מָסַר הַקָּצִין לִידֵי הָאִשָּׁה פַלוּרְדֶּל בְּתוֹרַת דְּמֵי תַּשְׁלוּמִים. יוֹצֵא אֵפוֹא כִּי אוֹתוֹ שֶׁקֶל הָיָה מַטְבֵּעַ שֶׁבָּא מִן הַתָּפְתֶּה…”

דְּבָרִים מְיֻסָּדִים אֵלֶּה הִשְׁתִּיקוּ כַּנִּרְאֶה אֶת הַפִּקְפּוּקִים גַּם בְּלִבּוֹ שֶׁל גְּרֶנְגּוֹאַר וְגַם בְּלִבָּם שֶׁל יֶתֶר הַסַּפְּקָנִים שֵׁבֵּין הָרוֹאִים.

“הַתְּעוּדוֹת הֵן בִּידֵיכֶם, רַבּוֹתַי,” סִיֵּם הַדַּיָּן שֶׁל הַמֶּלֶךְ מִדֵּי צָנְחוֹ עַל מְקוֹמוֹ; “וְהַרְשׁוּת בִּידֵיכֶם לָדוּן עַל פִּי עֵדוּתוֹ שֶׁל פֶבּוּס לְבֵית שָׁטוֹפֶּר.”

לְשֵׁמַע הַשֵּׁם הַזֶּה הִתְרוֹמְמָה הַנֶּאֱשָׁמָה מִמְּקוֹמָהּ, רֹאשָׁהּ גָּבַהּ מֵעַל כָּל הֶהָמוֹן, וּגְרֶנְגּוֹאַר נִזְדַּעְזַע לִרְאוֹת כִּי זֹאת הִיא אֶסְמֶרַלְדָּה. פָּנֶיהָ כֻּסּוּ חִוָּרוֹן, וְשַׂעֲרוֹתֶיהָ, שֶׁהָיוּ תָּמִיד עֲשׂוּיוֹת בְּחֵן וּמִקְלַעְתָּן מְקֻשֶׁטֶת בְּמַטְבְּעוֹת כֶּסֶף, נָפְלוּ עַכְשָׁו בְּעַרְבּוּבְיָה פְּרוּעָה עַל כְּתֵפֶיהָ; שְׂפָתֶיהָ הֶחְוִירוּ, עֵינֶיהָ הַשְּׁקוּעוֹת בְּחוֹרֵיהֶן עוֹרְרוּ אֵימָה בְּלֵב הָרוֹאֶה. אֲבוֹי לְמִסְכֵּנָה זוֹ!

“פֶבּוּס!” קָרְאָה הַצּוֹעֲנִית מִתּוֹךְ בִּלְבּוּל חוּשִׁים, “הֵיכָן הוּא פֶבּוּס? הָהּ, אֲדוֹנִים נַעֲלִים, בְּטֶרֶם תְּמִיתוּנִי רַחֲמוּ עָלַי וְהַגִּידוּ לִי אִם עוֹדֶנּוּ חָי?”

“הַחֲרִישִׁי, בַּת־אָדָם,” הֵשִׁיב אַב בֵּית־הַדִּין, “אֵין זֶה מֵעִנְיָנֵנוּ עַכְשָׁו.”

“הָהּ! רַחֲמוּ עָלַי וְהַגִּידוּ לִי אִם עוֹדֶנּוּ חָי!” אָמְרָה הַצּוֹעֲנִית שֵׁנִית וּפָרְשָׂה אֶת כַּפֶּיהָ הַנָּאוֹת שֶֹשֻּׁלַּח בָּהֶן רָזוֹן; וְתוֹךְ כְּדֵי כָּךְ נִשְׁמַע צִלְצוּל כְּבָלִים מֵעַל פְּנֵי שִׂמְלוֹתֶיהָ.

“טוֹב אֵפוֹא!” אָמַר הַדַּיָּן שֶׁל הַמֶּלֶךְ בְּקוֹל קָשֶׁה. “הוּא גוֹסֵס. הֲדַי לָךְ בָּזֶה?"

הָאֻמְלָלָה צָנְחָה בַּחֲזָרָה עַל כִּסְאָהּ, לֹא נָתְנָה קוֹל וְלֹא הוֹרִידָה דִמְעָה וּפָנֶיהָ הֶחְוִירוּ כְּפֶסֶל שַׁעֲוָה.

אַב בֵּית־הַדִּין גָּחַן אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר יָשַׁב לְרַגְלָיו וּלְבוּשׁוֹ גְלִימָה שׁחוֹרָה, לְרֹאשׁוֹ חֲבוּשָׁה מִצְנֶפֶת זָהָב, שַׁרְשֶׁרֶת כְּרוּכָה מִסָּבִיב לְצַוָּארוֹ וּבְיָדוֹ מַטֶּה.

“שׁוֹמֵר הַסַּף, הָבֵא לְפָנֵינוּ אֶת הַנֶּאֱשָׁמָה הַשְּׁנִיָּה.”

עֵינֵי כָּל הַנֶּאֱסָפִים נִפְנוּ לְצַד הַדֶּלֶת הַנְּמוּכָה אֲשֶׁר מִדֵּי הִפָּתְחָהּ נִכְנַס אֶל הָאוּלָם, לְחֶרְדָּתוֹ הַגְּדוֹלָה שֶׁל גְּרֶנְגּוֹאַר, גְּדִי עִזִּים נָאֶה שֶׁקַּרְנָיו וּטְלָפָיו הָיוּ מֻזְהָבִים. הַיְצוּר הַנָּאֶה נִשְׁאַר רֶגַע אֶחָד עוֹמֵד עַל הַסַּף וּפָשַׁט אֶת צַוָּארוֹ כְּאִלּוּ נִצַּב עַל רֹאשׁ סֶלַע גָּבוֹהַּ וּלְרַגְלָיו הִשְׂתָּרַע מֶרְחַב אֵין סוֹף. פִּתְאֹם רָאֲתָה הָעֵז אֶת הַצּוֹעֲנִית, קָפְצָה מֵעַל לַשֻּׁלְחָן וּמֵעַל לְרֹאשׁוֹ שֶׁל לַבְלָר אֶחָד, וּבִשְׁתֵּי קְפִיצוֹת הִגִּיעָה עַד לְבִרְכֵּי גְבִרְתָּהּ; מִיָּד כָּרְעָה בִּתְנוּעַת חֵן לְרַגְלֵי הַצּוֹעֲנִית וְהִתְחִילָה מְבַקֶּשֶׁת מֵאֵת גְּבִרְתָּהּ לְטִיפַת־יָד אוֹ לְטִיפַת מִלִּים; וְאוּלָם הַנֶּאֱשָׁמָה לֹא נָעָה וְלֹא זָעָה וְלֹא חָנְנָה אֶת דְּיַ’לִי הַמִּסְכֵּנָה בְּמֶבַּט עָיִן.

“אָמְנָם כֵּן… הַבְּהֵמָה הַנִּתְעָבָה שֶׁהָיְתָה בְּבֵיתִי,” אָמְרָה הַזְּקֵנָה פַלוּרְדֶּל, “וַאֲנִי הִכַּרְתִּי בְּוַדָּאוּת אֶת שְׁתֵּיהֶן!”

יַעֲקֹב שַׁרְמוֹלוּ הִתְעָרֵב עַכְשָׁו בַּדָּבָר.

“רַבּוֹתַי, אִם הַדָּבָר טוֹב בְּעֵינֵיכֶם – נַתְחִיל לַחְקֹר אֶת פִּי הָעֵז.”

הָעֵז הוֹפִיעָה בֶּאֱמֶת כְּנֶאֱשָׁמָה שְׁנִיָּה. בַּיָּמִים הָהֵם הָיָה זֶה דָבָר רָגִיל מְאֹד – לִתְבֹּעַ בְּהֵמָה לַמִּשְׁפָּט עַל חֵטְא שֶׁל כְּשָׁפִים. בֵּין תְּעוּדוֹת הַחֶשְׁבּוֹן שֶׁל מִנְזָר אֶחָד מִשְּׁנַת 1446 אָנוּ מוֹצְאִים רְשִׁימַת חֶשְׁבּוֹן בִּדְבַר סְכוּמֵי הַכֶּסֶף שֶׁהוּצְאוּ בְּמִשְׁפַּט גִ’ילֶט סוּלַרְד וְהַחֲזִירָה שֶׁלּוֹ, שֶׁ“הוּמְתוּ עַל חֶטְאֵיהֶם מִיתַת בֵּית־הַדִּין בְּקוֹרְבֵיל”. וְאֵלּוּ הֵן הַהוֹצָאוֹת הָעִקָּרִיּוֹת: שְׂכַר הַמְּאוּרָה שֶׁהֶחֱזִיקוּ שָׁם אֶת הַחֲזִירָה, חֲבִילוֹת זְרָדִים חֲמֵשׁ מְאוֹת שֶׁנִּקְנוּ בִּנְמֵלָהּ שֶׁל מוֹרְסַן, לֶחֶם וּשְׁלֹשָׁה הִינֵי יַיִן שֶׁנִּתְּנוּ לַנֶּאֱשָׁם לִסְעֻדָּה אַחֲרוֹנָה וְשֶׁהַתַּלְיָן חִלְקָהּ אִתּוֹ חֵלֶק כְּחֵלֶק, וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן – הוֹצְאוֹת שְׁמִירָה וְאֵבוּס לַחֲזִיר בְּמֶשֶׁךְ אַחַד־עָשָׂר יוֹם, כָּל יוֹם שְׁמוֹנֶה אֲגוֹרוֹת בְּכֶסֶף פָּרִיס. וְלֹא רַק בְּהֵמוֹת הָיוּ תּוֹבְעִים לְדִין, פְּעָמִים עָשׂוּ גַם יוֹתֵר מִזֶּה. בֵּין פְּסָקֵי הַדִּין שֶׁל קַרְל הַגָּדוֹל וְלוּאִי הֶחָסִיד יֵשׁ הַמְּטִילִים עֹנֶשׁ קָשֶׁה עַל דְּמֻיּוֹת הָאֵשׁ שֶׁיָּעֵזוּ לְהוֹפִיעַ בַּחֲלַל הָאֲוִיר.

בֵּין כֹּה וָכֹה וּמֻרְשֵׁה הַמֶּלֶךְ בְּבֵית־הַדִּין שֶׁל הַכְּנֵסִיָּה נָשָׂא אֶת קוֹלוֹ וְאָמַר:

“לַשָּׂטָן, אֲשֶׁר נִכְנַס בְּעֵז זוֹ וְלֹא נִכְנַע בִּפְנֵי שׁוּם הַשְׁבָּעוֹת, הִנְנוּ מוֹדִיעִים, כִּי אִם יוֹסִיף לַעֲשׂוֹת בִּכְשָׁפָיו וְיָטִיל אֵימָה עַל בֵּית־הַדִּין, נֻכְרַח לִכְפּוֹת אוֹתוֹ עַל יְדֵי תְּלִיָּה אוֹ שְׂרֵפָה.”

גְּרֶנְגּוֹאַר נִתְכַּסָּה זֵעָה קָרָה. שַׁרְמוֹלוּ נָטַל מֵעַל הַשֻּׁלְחָן אֶת הַתֹּף הַבַּסְקִי אֲשֶׁר לַצּוֹעֲנִית, וּבְהוֹשִׁיטוֹ לָעֵז אֶת הַתֹּף בְּאֹפֶן רַשְׁמִי כִּבְיָכֹל שָׁאַל אֶצְלָהּ:

“כַּמָּה הַשָּׁעָה?”

הָעֵז נִסְתַּכְּלָה בּוֹ בְּעֵינַיִם נְבוֹנוֹת, הֵרִימָה אֶת כַּף רַגְלָהּ הַמֻּזְהָבָה וְדָפְקָה שֶׁבַע דְּפִיקוֹת. הָיְתָה בֶּאֱמֶת הַשָּׁעָה הַשְּׁבִיעִית. רֶטֶט זְוָעָה עָבַר עַל פְּנֵי הֶהָמוֹן. גְּרֶנְגּוֹאַר לֹא יָכֹל עוֹד לְהִתְאַפֵּק.

“הִיא מְמִיטָה אָסוֹן עַל רֹאשָׁהּ!” צָעַק גְּרֶנְגּוֹאַר בְּקוֹל גָּדוֹל; “הֲלֹא עֵינֵיכֶם הָרוֹאוֹת כִּי כָּל מַעֲשֶׂיהָ הֵם בְּלִי דָעַת.”

“הַסּוּ, הָרוֹאִים אֲשֶׁר בָּאוּלָם!” קָרָא שׁוֹמֵר הַסַּף בְּכָעַס.

יַעֲקֹב שַׁרְמוֹלוּ הוֹסִיף לְנַסּוֹת אֶת הָעֵז בְּמַעֲשֵׂי לְהָטִים כְּעֵין מַעֲשֵׂה הַתֹּף, שָׁאַל אוֹתָהּ לְתַאֲרִיךְ הַיּוֹם, הַחֹדֶשׁ וְהַשָּׁנָה, וְכַדּוֹמֶה לְכָךְ – כָּל אֵלֶּה פְּלָאִים שֶׁעָבְרוּ כְּבָר לְעֵינֵי הַקּוֹרֵא. וְהִנֵּה מִין טָעוּת־רְאִיָּה הָיְתָה בַּדָּבָר, טָעוּת הַשְּׁכִיחָה בִּשְׁעַת בֵּרוּר שֶׁל מִשְׁפָּטִים, וְכָל הֲמוֹן הָרוֹאִים הָעוֹמְדִים תַּחַת כִּפַּת אַרְמוֹן הַמִּשְׁפָּט נִזְדַּעְזְעוּ לְמַרְאֵה תַּעֲלוּלֶיהָ שֶׁל דְּיַ’לִי, אַף עַל פִּי שֶׁרַבִּים מֵהֶם אוּלַי הִבִּיטוּ לֹא פַּעַם בְּתַעֲלוּלִים תְּמִימִים אֵלֶּה מִקֶּרֶן שֶׁל רְחוֹב וְעָנוּ בִּמְחִיאוֹת כַּפָּיִם. אִישׁ לֹא פִּקְפֵּק כִּי אֲבִי הַשֵּׁדִים יוֹשֵׁב בְּקֶרֶב הָעֵז. הַדָּבָר נַעֲשָׂה גָרוּעַ עוֹד יוֹתֵר לְאַחַר שֶׁמֻּרְשֵׁה הַמֶּלֶךְ נָטַל מֵעַל צַוַּאר הָעֵז אֶת כִּיס הָעוֹר הַמָּלֵא אוֹתָיוֹת מִטַּלְטְלוֹת, זָרַק כָּל מַה שֶׁבְּתוֹכוֹ עַל הָרִצְפָּה וְנָתַן לָהּ לָעֵז שֶׁתְּבָרֵר בְּכַף רַגְלָהּ אוֹתָיוֹת שׁוֹנוֹת מִתּוֹךְ הָאַלְפָא־בֵּיתָא הַמְפֻזֶּרֶת וְתַעֲרֹךְ אֶת הַשֵּׁם הַנּוֹרָא – “פֶבּוּס”. כְּשָׁפִים אֵלֶּה, שֶׁהִצְמִיתוּ אֶת חַיֵּי הַקָּצִין, נִרְאוּ עַכְשָׁו כְּדָבָר נַעֲלֶה מֵעַל כָּל סָפֵק, וְהַצּוֹעֲנִית, – זוֹ הָרַקְדָּנִית הַנֶּחְמָדָה שֶׁחִנָּהּ הִקְסִים לְעִתִּים קְרוֹבוֹת אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּרְחוֹב – הָיְתָה עַכְשָׁו בְּעֵינֵי כָּל הָרוֹאִים כִּמְכַשֵּׁפָה אֲיֻמָּה.

וְהִיא הָיְתָה כְּנֶעְדֶּרֶת חַיִּים; תְּנוּעוֹתֶיהָ הַנֶּחְמָדוֹת שֶׁל דְּיַ’לִי, אִיּוּמֵיהֶם שֶׁל הַשּׁוֹפְטִים הַחוֹקְרִים וְהַקְּלָלוֹת הַכְּבוּשׁוֹת שֶׁנִּפְלְטוּ מִפִּי הַקָּהָל – שׁוּם דָּבָר מִכָּל אֵלֶּה לֹא עוֹרֵר עוֹד אֶת מַחֲשַׁבְתָּהּ. הִיא לֹא הֵקִיצָה אֶלָּא לְאַחַר שֶׁשַּׁמַּשׁ בֵּית הַמִּשְׁפָּט נִדְנֵד אוֹתָהּ בְּלִי רַחֲמִים, וְאָז קָם אַב בֵּית־הַדִּין וְנָשָׂא אֶת קוֹלוֹ בַּחֲגִיגִיוּת יְתֵרָה וְאָמַר:

“שִׁמְעִי, הַנַּעֲרָה, עַמֵּךְ הוּא שֵׁבֶט הַצּוֹעֲנִים וְאַתְּ הִתְמַכַּרְתְּ לִכְשָׁפִים. בְּלֵיל עֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה לְחֹדֶשׁ מֶרְץ הָאַחֲרוֹן רָצַחַתְּ וְדָקַרְתְּ בְּפִגְיוֹן אֶת אַחַד הַקְּצִינִים מִצְּבָא הַיּוֹרִים אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ, אֶת הַקָּצִין הַנִּקְרָא בְּשֵׁם פֶבּוּס לְבֵית שָׁטוֹפֶּר – וְרֶצַח זֶה נַעֲשָׂה עַל יָדֵךְ בְּעֶזְרַת הָעֵז הַמְכֻשֶּׁפֶת, הָעוֹמֶדֶת אַף הִיא לַמִּשְׁפָּט, עַל דַּעַת הַשָּׂטָן וְכַת שֶׁלּוֹ וּבְכֹחַ קְסָמַיִךְ וְתַחְבּוּלוֹתָיִךְ. הֲיֶשְׁנֵךְ עוֹד מַכְחִישָׁה אֶת הַדָּבָר?”

“אַלְלַי!” קָרְאָה הַנַּעֲרָה בְּקוֹל רָם וְכִסְּתָה אֶת פָּנֶיהָ בְּכַפּוֹת יָדֶיהָ. “פֶבּוּס שֶׁלִּי! יִסּוּרֵי גֵיהִנֹּם בָּאוּ עָלַי כְּתֻמָּם!”

“הֲיֶשְׁנֵךְ עוֹד מַכְחִישָׁה אֶת הַדָּבָר?” שָׁאַל אַב בֵּית־הַדִּין בְּקוֹל קַר.

“כֵּן, אֲנִי מַכְחִישָׁה אֶת הַדָּבָר!” אָמְרָה הַצּוֹעֲנִית בְּקוֹל נוֹרָא וְהִתְרוֹמְמָה מִמְּקוֹמָהּ. עֵינֶיהָ יָרוּ בְּרָקִים.

אַב בֵּית־הַדִּין הוֹסִיף לִשְׁאֹל נִמְרָצוֹת: “וּמַה תַּגִּידִי לְמַעֲשֵׂה הַפֶּשַׁע שֶׁמְּטִילִים עָלָיִךְ?”

הִיא עָנְתָה בְּקוֹל חָנוּק:

“הֲלֹא כְּבָר אָמַרְתִּי מַה שֶׁהָיָה לִי לֵאמֹר. אֵינִי יוֹדַעַת כֵּיצַד לְבָאֵר אֶת הַדָּבָר. הָרוֹצֵחַ הוּא כֹּמֶר, כֹּמֶר אֶחָד שֶׁאֵינִי מַכִּירָה אוֹתוֹ; כֹּמֶר נִתְעָב הַמְרַדֵּף אוֹתִי!”

“הִנֵּה זֶה אָנוּ אוֹמְרִים,” הֵשִׁיב הַשּׁוֹפֵט, “הַנָּזִיר הָעַרְטִילַאי.”

“הָהּ, אֲדוֹנִים נַעֲלִים! רַחֲמוּ עָלַי! הֲלֹא נַעֲרָה עֲלוּבָה אָנֹכִי…”

“בַּת צוֹעֲנִים,” אָמַר הַשּׁוֹפֵט.

מָרָן יַעֲקֹב שַׁרְמוֹלוּ קִבֵּל אֶת רְשׁוּת הַדִּבּוּר וְאָמַר בְּקוֹל רַךְ:

“בְּשִׂים לֵב לַדָּבָר, שֶׁהַנֶּאֱשָׁמָה מַכְחִישָׁה אֶת אַשְׁמָתָהּ בְּעַקְשָׁנוּת יְתֵרָה, הִנְנִי מַצִּיעַ לִגְזֹר עָלֶיהָ סִגּוּף.”

“אֲנִי מַסְכִּים לְכָךְ!” אָמַר אַב בֵּית־הַדִּין.

הָאֻמְלָלָה רָעֲדָה בְּכָל גּוּפָהּ. אַף עַל פִּי כֵן הִתְרוֹמְמָה מִמְּקוֹמָהּ לְפִי פְּקֻדַּת נוֹשְׂאֵי הַסַּיִף וְהָלְכָה בִּצְעָדִים מְאֻשָּׁשִׁים כִּמְעַט בֵּין שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל חֲנִיתוֹת, כְּשֶׁמָּרָן יַעֲקֹב שַׁרְמוּלוֹ וְכֹהֵן בֵּית הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר לַכְּנֵסִיָּה הוֹלְכִים לְפָנֶיהָ. מִיָּד הִגִּיעָה לְדֶלֶת אַחַת שֶׁמִּן הַצַּד, זוֹ נִפְתְּחָה לְפָנֶיהָ וְנִסְגְּרָה אַחֲרֶיהָ, וּבְעֵינֵי גְרֶנְגּוֹאַר הָיָה הַדָּבָר, כְּאִלּוּ אָטְרָה עָלֶיהָ תְּהוֹם אֶת פִּיהָ.

וּכְשֶׁנֶּעֶלְמָה הַצּוֹעֲנִית נִשְׁמְעָה גְעִיָּה מְעוֹרֶרֶת רַחֲמִים. גְּדִי הָעִזִּים הוּא שֶׁפָּעָה מִתּוֹךְ גַּעְגּוּעִים עַל גְּבִרְתּוֹ.

יְשִׁיבַת בֵּית־הַדִּין נִפְסָקָה. וּכְשֶׁאַחַד הַיּוֹעֲצִים הִפְנָה אֶת תְּשׂוּמֶת־לֵב חֲבֵרָיו וְאָמַר, כִּי הַשֹׁוֹפְטִים יְגֵעִים וְקָשֶׁה לָהֶם לְהַמְתִּין עַד שֶׁתִּגָּמֵר פָּרָשַׁת הַסִּגּוּפִים, עָנָה עַל כָּך אַב בֵּית־הַדִּין כִּי כָּל פָּקִיד מִפְּקִידֵי בֵּית־הַדִּין מְחֻיָּב לָדַעַת, שֶׁהַחוֹבָה קוֹדֶמֶת לַכֹּל.

“מָה רָאֲתָה קַבְּצָנִית נֶאֱלָחָה וַעֲלוּבָה זוֹ,” אָמַר שׁוֹפֵט אֶחָד זָקֵן, “שֶׁבָּחֲרָה לְהֵעָלוֹת לְסִגּוּף עִם חֲשֵׁכָה, בִּזְמַן שֶׁאָדָם נוֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ לִסְעֻדַּת עֶרֶב!”

ב. הֶמְשֵׁך הַסִּפּוּר בִּדְבַר שֶׁקֶל שֶׁהָפַךְ עָלֶה נוֹבֵל

לְאַחַר עֲלִיוֹת וִירִידוֹת עַל פְּנֵי מַדְרֵגוֹת וּמְבוֹאוֹת אַפְלוּלִים, בְּמָקוֹם שֶׁדָּלְקוּ מְנוֹרוֹת גַּם בְּעֶצֶם הַיּוֹם, הֵבִיאוּ אַנְשֵׁי הַמִּשְׁמָר אֶת אֶסְמֶרַלְדָּה לִמְקוֹם הַמַּטָּרָה וְשַׁמָּשֵׁי בֵּית־הַדִּין דְּחָפוּהָ לְתוֹךְ חֶדֶר אָפֵל וְנוֹרָא עַד מְאֹד. חֶדֶר זֶה, עָגֹל לְפִי תַּבְנִיתוֹ, נִמְצָא בַּקּוֹמָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁל צְרִיחַ עָבֶה, אֶחָד מִן הַצְּרִיחִים שֶׁגַּם בַּמֵאָה הָאַחֲרוֹנָה הֵם מְבַצְבְּצִים עֲדַיִן מִתַּחַת לְנִדְבְּכֵי הַבִּנְיָנִים שֶׁעָרְמָה עֲלֵיהֶם פָּרִיס הַחֲדָשָׁה. כָּל חַלּוֹן לֹא הָיָה בְּמַרְתֵּף זֶה, כָּל פֶּתַח לֹא הָיָה קָרוּעַ בְּקִירוֹתָיו, חוּץ מִפֶּתַח הַכְּנִיסָה שֶׁדֶּלֶת בַּרְזֶל עֲצוּמָה סָגְרָה עָלָיו. וְאוּלָם אוֹר לֹא חָסֵר כָּאן: בַּקִּיר הֶעָבֶה הָיָה קָבוּעַ תַּנּוּר, בְּתוֹךְ הַתַּנּוּר בָּעֲרָה אֵשׁ גְּדוֹלָה אֲשֶׁר מִלְּאָה אֶת הַמַּרְתֵּף זֹהַר אֲדַמְדַּם וְטִשְׁטְשָׁה לְגַמְרֵי אֶת אוֹר הַנֵּר הֶעָלוּב שֶׁעָמַד בְּאַחַת הַפִּנּוֹת. מִסּוֹרֵג הַבַּרְזֶל הַנּוֹפֵל, שֶׁהָיָה עָשׂוּי לִסְגֹּר אֶת פִּי הַתַּנּוּר וְהָיָה מוּרָם עַכְשָׁו כְּלַפֵּי מַעְלָה, לֹא נִרְאוּ לְאוֹר הָאֵשׁ אֶלָּא חֻדֵּי הַמַּקְלוֹת הַתַּחְתּוֹנִים בִּדְמוּת שִׁנַּיִם מְפֻזָּרוֹת, וּמִשּׁוּם כָּךְ הָיָה מַרְאֵה הַתַּנּוּר כִּדְרָקוֹן יוֹרֵק אֵשׁ. לָאוֹר הַיּוֹצֵא מִפִּי הַתַּנּוּר רָאֲתָה הָאַסִּירָה בַּחֶדֶר הֲמוֹן כְּלֵי מַשְׁחִית שֶׁהִיא לֹא יָדְעָה אֶת תַּשְׁמִישָׁם. בְּאֶמְצַע הַמַּרְתֵּף, סָמוּךְ לָרִצְפָּה כִּמְעַט, הָיָה פָּרוּשׂ מִזְרוֹן שֶׁל עוֹר, מֵעַל לַמִּזְרוֹן הָיְתָה תְּלוּיָה רְצוּעָה שֶׁקָּצֶהָ הַתַּחְתּוֹן עָשׂוּי עֲנִיבָה וְקָצֶהָ הָעֶלְיוֹן עוֹבֵר בְּתוֹךְ טַבַּעַת נְחשֶׁת, וְטַבַּעַת זוֹ נְתוּנָה בְּפִיהָ שֶׁל מִפְלֶצֶת חֲרוּמַת אַף הַחֲצוּבָה בְּאֶבֶן הַגְּמָר שֶׁל הַכִּפָּה. בְּתוֹךְ הַתַּנּוּר נֶעֶרְמוּ בְּלִי סֵדֶר צְבָתוֹת וּמִסְפָּרַיִם וְסַכִּינֵי מַחֲרֵשָׁה, וְכָל אֵלֶּה הִתְלַבְּנוּ עַל הַגֶּחָלִים הַלּוֹהֲטוֹת. לְאוֹר הַתַּנּוּר הָאָדֹם כַּדָּם לֹא נִרְאוּ בַּחֶדֶר אֶלָּא כְּלֵי מַשְׁחִית אֲיֻמִּים הַמְפֻזָּרִים בְּלִי סֵדֶר.

אֲבַדּוֹן זֶה נִקְרָא פָּשׁוּט בְּשֵׁם “חֲדַר הַסִּגּוּף”.

עַל הַמִּטָּה הָיָה סָרוּחַ לַהֲנָאָתוֹ פְּיֶָרַה טוֹרְטְרוּ, הוּא שַׂר הַסִּגּוּף הַמֻּשְׁבָּע. מְשָׁרְתָיו, בְּנֵי גַמָּדִים בַּעֲלֵי פַּרְצוּפִים מְגֻשָּׁמִים, שֶׁהָיוּ לְבוּשִׁים מִכְנְסֵי בַּד וַחֲגוּרִים סִנָּרֵי עוֹר, הָפְכוּ מִצַּד אֶל צַד אֶת כְּלֵי הַסִּגּוּף אֲשֶׁר עַל הַגֶּחָלִים. לַחִנָּם הִתְחַזְּקָה הַנַּעֲרָה הַמִּסְכֵּנָה בְּלִבָּהּ; מִשֶּׁנִּכְנְסָה אֶל הַחֶדֶר הַזֶּה תָּקְפָה אוֹתַהּ חַלְחָלָה.

שַׁמָּשֵׁי בֵּית־הַדִּין נִתְיַצְּבוּ מִצַּד אֶחָד, הַכֹּהֵן אֲשֶׁר לְבֵית מִשְׁפַּט הַכְּנֵסִיָּה עָמַד מִן הַצַּד הַשֵּׁנִי. הַלַּבְלָר, עַל קֻלְמוּסוֹ וְשֻׁלְחָנוֹ, נִמְצָא בְּפִנַּת הֶחָדֶר. מָרָן יַעֲקֹב שַׁרְמוֹלוּ נִגַּשׁ אֶל הַצּוֹעֲנִית וְעַל פָּנָיו שָׁכְנָה בַּת־צְחוֹק רַכָּה מְאֹד.

“יַלְדָּתִי הַחֲבִיבָה,” אָמַר מָרָן יַעֲקֹב, “הַעוֹד תּוֹסִיפִי לְהַכְחִישׁ אֶת הַכֹּל?”

“כֵּן” עָנְתָה הַנַּעֲרָה וְקוֹלָהּ הָיָה רָפֶה מְאֹד.

“בְּאֹפֶן כָּזֶה אָנוּ מֻכְרָחִים, לְצַעֲרֵנוּ, לְהוֹצִיא מִפִּיךְ דְּבָרִים עַל יְדֵי חֲקִירָה חֲרִיפָה יוֹתֵר, אִם כִּי לֹא חָפַצְנוּ בִּכְגוֹן אֵלֶּה… הוֹאִילִי נָא וּשְׁבִי עַל מִטָּה זוֹ… מָרָן פְּיֶרַה, פַּנֵּה מָקוֹם לָעַלְמָה וּסְגֹר אֶת הַדָּלֶת.”

פְּיֶרַה הִתְרוֹמֵם מִמְּקוֹמוֹ כְּמִתְרַעֵם.

“אִם אֶסְגֹּר אֶת הַדֶּלֶת,” רָטַן מִבֵּין שְׂפָתָיו, “תִּכְבֶּה הָאֵשׁ בְּתַנּוּרִי.”

“כִּרְצוֹנְךָ, חֲבִיבִי,” הֵשִׁיב שַׁרְמוֹלוּ, “הַשְׁאֵר נָא אֶת הַדֶּלֶת פְּתוּחָה.”

וּבֵינָתַיִם הוֹסִיפָה אֶסְמֶרַלְדָּה לַעֲמֹד עַל רַגְלֶיהָ. מִטָּה זוֹ שֶׁשִּׁמְּשָׁה עֶרֶשׂ עִנּוּיִים לַהֲמוֹן אֻמְלָלִים רַבִּים, הֵטִילָה עָלֶיהָ אֵימָה גְדוֹלָה.

הַפַּחַד הִקְפִּיא אֶת מֹחַ עַצְמוֹתֶיהָ; הִיא נִצְּבָה בִּמְקוֹמָהּ וְלִבָּהּ מֵת בְּקִרְבָּהּ מֵרֹב זְוָעָה. שַׁרְמוֹלוּ נָתַן רֶמֶז, וּשְׁנֵי הַשַּׁמָּשִׁים אָחֲזוּ בָּהּ וְהוֹשִׁיבוּ אוֹתָהּ עַל גַּב הַמִּטָּה. הַלָּלוּ לֹא גָרְמוּ לָהּ שׁוּם כְּאֵב; וְאוּלָם בָּרֶגַע שֶׁאֲנַשִׁים אֵלֶּה הֶחֱזִיקּו בָּהּ וְעוֹר הַמִּטָּה נָגַע בְּגוּפָהּ – הִרְגִּישָׁה כְּאִלּוּ כָּל דָּמָהּ שָׁטַף וְעָלָה אֶל לִבָּהּ. הִיא הֵעִיפָה עַל פְּנֵי הַחֶדֶר מֶבָּט פָּרוּעַ מִיָּגוֹן. דּוֹמֶה הָיָה לָהּ, כִּי מַכְשִׁירֵי הַסִּגּוּף הַנִּתְעָבִים זָעִים מִמְּקוֹמָם וּמִתְקָרְבִים אֵלֶיהָ, וְעוֹד מְעַט וְנִחֲתוּ בְּכָל גּוּפָהּ וּצְבָטוּהָ וְשָׁלְחוּ בָּהּ אֶת שִׁנֵּיהֶם, – כָּל כְּלֵי הַמַּשְׁחִית הָאֵלֶּה שֶׁנִּבְדְּלוּ מִשְּׁאָר הַכֵּלִים שֶׁהִיא הִכִּירָה, כְּשֵׁם שֶׁהָעֲטַלֵּפִים וּמַרְבֵּי־הָרַגְלַיִם וְהָעַכְּבִישִׁים נִבְדָּלִים מִיֶּתֶר הָרְמָשִׂים וְהַצִּפֳּרִים.

“הֵיכָן הוּא הָרוֹפֵא?” שָׁאַל שַׁרְמוֹלוּ.

“הִנֵּנִי!” עָנְתָה גְלִימָה שְׁחוֹרָה שֵׁנֶּעֶלְמָה עַד כֹּה מֵעֵינֵי אֶסְמֶרַלְדָּה.

חִיל אָחַז אֶת הַנַּעֲרָה.

“הָעַלְמָה,” הוֹסִיף מֻרְשֵׁה הַמֶּלֶךְ לְדַבֵּר בְּקוֹל מִתְחַנֵּף, “בַּפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית: הֲתוֹסִיפִי עוֹד לְהַכְחִישׁ אֵת כָּל הַדְּבָרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ בִּכְתָב הָאַשְׁמָה?”

הַפַּעַם לֹא יָכְלָה אֶסְמֶרַלְדָּה לַעֲנוֹת אֶלָּא בִּתְנוּעַת רֹאשׁ. קוֹלָהּ מֵת בִּגְרוֹנָהּ.

“אַתְּ עוֹמֶדֶת בְּמֶרְיֵךְ?” אָמַר יַעֲקֹב שַׁרְמוֹלוּ, “לֹא נִשְׁאֲרָה לִי אֵפוֹא בְּרֵרָה אַחֶרֶת אֶלָּא לְמַלְּאוֹת אֶת חוֹבַת מִשְׂרָתִי, וַאֲנִי מִצְטַעֵר מְאֹד עַל כָּךְ.”

“אֲדוֹנִי הַמֻּרְשֶׁה,” אָמַר פְּיֶרַה בְּקוֹל גַּס, “בַּמֶּה נַתְחִיל עַכְשָׁו?”

שַׁרְמוֹלוּ הִרְהֵר רֶגַע אֶחָד וְהֶעֵלָה עַל פָּנָיו אֶת הַהַבָּעַה הַמְעֻלָּפָה שֶׁל אָדָם הַמְאַמֵּץ אֶת מֹחוֹ כְּדֵי לִמְצֹא חָרוּז.

“הַתְחִילוּ בַּסַּנְדָּל הַסְּפַרְדִי,” אָמַר לְבַסּוֹף.

הָאֻמְלָלָה רָאֲתָה אֶת עַצְמָהּ נֶעֱזָבָה מֵאָדָם וּמֵאֵל וְיֵאוּשָׁהּ גָּבָר כָּל כָּךְ, שֶׁרֹאשָׁהּ נָפַל מֵאֵלָיו עַל חָזָהּ, כְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים.

אֳמָן הַסִּגּוּפִים וְהָרוֹפֵא נִגְּשׁוּ אֵלֶיהָ שְׁנֵיהֶם יָחַד. וְאוֹתוֹ רֶגַע הִתְחִילוּ שְׁנֵי הַשַּׁמָּשִׁים מְמַשְּׁשִׁים בַּחֲדַר הַנֶּשֶׁק שֶׁלָּהֶם. וּלְקִשְׁקוּשׁ הַבַּרְזֶל שֶׁל הַכֵּלִים הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה נִזְדַּעְזְעָה הַנַּעֲרָה הָאֻמְלָלָה כִּצְפַרְדֵּעַ מֵתָה שֶׁשּׁוֹלְחִים בָּהּ זֶרֶם חַשְׁמַלִּי.

“הָהּ!” לָחֲשָׁה הַנַּעֲרָה בְּקוֹל חַשַּׁאי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ אַף לְאֹזֶן אִישׁ אֶחָד, “הָהּ, פֶבּוּס שֶׁלִּי!” אַחֲרֵי כֵן שָׁבָה וְנֶאֶלְמָה וְנִקְפְּאָה כִּנְצִיב שָׁיִשׁ. הַמַּחֲזֶה הָיָה יָכֹל לִקְרֹעַ כָּל לֵב, חוּץ מִלֵּב הַשּׁוֹפְטִים. דּוֹמָה הָיְתָה לְנֶפֶשׁ חוֹטֵאת שֶׁהַשָּׂטָן הֱבִיאָהּ לְפִתְחֵי הַתָּפְתֶּה הַמָּלֵא מוֹקְדֵי אֵשׁ וְהִתְחִיל תּוֹבֵעַ מִמֶּנָּה מַעֲנֵה דְבָרִים. וְהַגְּוִיָּה הַמִּסְכֵּנָה שֶׁהֲמוֹן הַמַּשּׂוֹרִים, הָאוֹפַנִּים וּכְלֵי הַסִּגּוּף לְמִינֵיהֶם הָיוּ מוּכָנִים וּמְזֻמָּנִים לִשְׁלֹחַ בָּהּ אֶת שִׁנֵּיהֶם, הַיְצִיר שֶׁנָּדוֹן לִהְיוֹת טֶרֶף לַצִּפָּרְנַיִם הַדּוֹרְסִים שֶׁל תַּלְיָנִים וּצְבָתוֹת, – בַּת עֹנִי זוֹ הָיְתָה הַנַּעֲרָה הַמְּתוּקָה, הַטְּהוֹרָה וּרְפַת הַכֹּחַ, גַּרְגַּר הַדֹּחַן אֲשֶׁר מִשְׁפַּט הַצֶּדֶק שֶׁל הָאָדָם הֱטִילֹו לְבֵין אַבְנֵי הָרֵחַיִם שֶׁל הַסִּגּוּף לְמַעַן יִטָּחֵן עַד דַּכָּא!

בֵּין כֹּה וָכֹה וּמְשָׁרְתָיו שֶׁל פְּיֶרָה טוֹרְטְרוּ שָׁלְחוּ בָּה אֶת כַּפּוֹת יְדֵיהֶם הַבְּצֵקוֹת וְחָשְׂפוּ דֶרֶךְ גַּסּוּת אֶת רַגְלָהּ הַנֶּחְמָדָה, זוֹ כַּף הָרֶגֶל הָנֶּחְמָדָה אֲשֶׁר עוֹבְרֵי רְחוֹבוֹת הִשְׁתָּאוּ פְּעָמִים כֹּה רַבּוֹת מִכָּל פִּנַּת רְחוֹב אֶל חִנָּהּ וְאֶל יָפְיָהּ.

“חֲבָל!” מִלְמֵל אֳמָן הַסִּגּוּפִים כְּשֶׁרָאָה אֶת הָרֶגֶל בְּתָאֳרָהּ הַיָּפֶה.

אִלּוּ הָיָה כָּאן הַכֹּמֶר בְּרֶגַע זֶה – וַדַּאי שֶׁהָיָה נִזְכָּר בִּמְשָׁלוֹ עַל אֹדוֹת הָעַכָּבִישׁ וְהַזְּבוּב. בֵּין כֹּה וָכֹה וְהָאֻמְלָלָה רָאֲתָה, מִבַּעַד לַצֵּל הַמְכַסֶּה עַל עֵינֶיהָ, כִּי הֵבִיאוּ אֶת “הַסַּנְדָּל הַסְּפַרְדִי”; וְלֹא עָבַר רֶגַע אֶחָד וְרַגְלָהּ נִלְחֲצָה בֵּין הַקְּרָשִׁים הַמְסֻמָּרִים וְנֶעֶלְמָה מִתַּחַת לַמַּכְשִׁיר הָאָיֹם. וְאָז שָׁב אֵלֶיהָ כֹּחָהּ מֵרֹב פָּחַד.

“הָסִירוּ מֵעָלַי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה!” צָעֲקָה הַנַּעֲרָה מִתּוֹךְ סַעֲרַת כָּל חוּשֶׁיהָ; וּבְזָקְפָהּ אֶת קוֹמָתָהּ מִתּוֹךְ תְּנוּעָה פְּרוּעָה מְאֹד צָעֲקָה שׁוּב: “רַחֲמוּ עָלָי!”

הִיא קָפְצָה מֵעַל הַמִּטָּה, כִּי אָמְרָה לְהִתְנַפֵּל לְרַגְלֵי מֻרְשֶׁה הַמֶּלֶךְ, אֲבָל רַגְלָהּ נִשְׁאֲרָה כְּפוּתָה אֶל בּוּל עֵץ הָאַלּוֹן, הַמְגֻשָּׁם וְהַמְסֻמָּר, וְהִיא צָנְחָה שׁוּב אֶל מִטַּת הַסִּגּוּף, דֻּגְמַת דְּבוֹרָה שֶׁתָּלוּ לָהּ כָּדּוּר עוֹפֶרֶת בִּכְנָפָהּ.

לְפִי רֶמֶז מִצַּד שַׁרְמוֹלוּ הֵטִילוּ אוֹתָהּ שׁוּב עַל הַמִּטָּה, וּשְׁתֵּי יָדַיִם גַּסּוֹת קָשְׁרוּ מִסָּבִיב לְגוּפָהּ הָרַךְ אֶת הָרְצוּעָה הַתְּלוּיָה וְיוֹרֶדֶת מֵעַל הַתִּקְרָה.

“אֲנִי שׁוֹאֵל אוֹתָךְ בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה: הֲמוֹדָה אַתְּ בְּכָל מַה שֶׁנֶּאֱמַר בִּכְתָב הָאַשְׁמָה?” אָמַר שַׁרְמוֹלוּ בְּלִי לִגְרֹעַ אַף מְעַט מֵהַבָּעַת הַחֶסֶד שֶׁעַל פָּנָיו.

“אֲנִי חַפָּה מִפֶּשַׁע.”

“וְכֵיצַד, הָעַלְמָה, תְּבָאֲרִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הַנֶּאֱמָרִים בִּכְתָב הָאַשְׁמָה?”

“הָהּ, אֲדוֹנִי הַנַּעֲלֶה! לֹא יָדַעְתִּי דָבָר.”

“הִנָּךְ מַכְחִישָׁה אֵפוֹא אֶת אַשְׁמָתֵךְ?”

“אֶת הַכֹּל.”

“עֲשֵׂה כַּמְצֻוֶּה עָלֶיךָ,” אָמַר שַׁרְמוֹלוּ אֶל פְּיֶרַה טוֹרְטְרוּ.

פְּיֶרַה סוֹבֵב אֶת בֵּית הַיָּד שֶׁל הַסְּלִיל, הַסַּנְדָּל הַסְּפַרְדִי נִתְכַּוֵּץ וְהָאֻמְלָלָה הוֹצִיאָה מִגְּרוֹנָהּ אַחַת מִן הַצְּעָקוֹת הָאֲיֻמּוֹת שֶׁאֵין לָהֶן בִּטּוּי בְּשׁוּם שָׂפָה שֶׁל בְּנֵי אָדָם.

“הַפְסִיקָה נָא,” אָמַר שַׁרְמוֹלוּ אֶל פְּיֶרַה. “הֲתִתְּנִי תּוֹדָה?” שָׁאַל אֶת הַצּוֹעֲנִית.

“אֲנִי מוֹדָה בַּכֹּל!” קָרְאָה הַנַּעֲרָה הַמִּסְכֵּנָה. “אֲנִי מוֹדָה! אֲנִי מוֹדָה! רַחֲמוּ עָלָי!”

מִדֵּי לֶכְתָּהּ לִקְרַאת סִגּוּפִים לֹא יָדְעָה מַה דַל כֹּחָהּ. – אֲבוֹי לָךְ, יַלְדָּה מִסְכֵּנָה, אֲשֶׁר חַיַּיִךְ עָבְרוּ עַד עַכְשָׁו בְּגִיל וּבְשַׁלְוָה וּבִנְעִימוּת: הַכְּאֵב הָרִאשׁוֹן הִכְרִיעַ אוֹתָךְ!

“הָרֶגֶשׁ הָאֱנוֹשִׁי מְצַוֶּה עָלַי לְהַגִּיד לָךְ,” אָמַר הַמֻּרְשֶׁה שֶׁל הַמֶּלֶךְ, “כִּי בְּהִתְוַדּוֹתֵךְ עַל עֲוֹנֵךְ תִּהְיִי צְפוּיָה לְעֹנֶשׁ שֶׁל מָוֶת.”

“אֲנִי מְצַפָּה לְכָךְ,” עָנְתָה הַנַּעֲרָה. וְהִיא צָנְחָה שׁוּב עַל מִטַּת הָעוֹר כְּשֶׁגּוּפָהּ תָּלוּי בְּתוֹךְ הָרְצוּעָה, כָּל אֲבָרֶיהָ רְצוּצִים וּמַר הַמָּוֶת כְּאִלּוּ סָר אֵלֶיהָ.

“הִתְעוֹדְדִי, הַיָּפָה, קוּמִי וְעִמְדִי רֶגַע קוֹמְמִיּוּת עַל רַגְלַיִךְ,” אָמַר מָרָן פְּיֶרַה בַּהֲרִימוֹ אוֹתָהּ מֵעַל הַמִּטָּה: “מַרְאַיִךְ כְּכִבְשַׂת הַזָּהָב הַתְּלוּיָה לְצַוְארֵי הַשַּׁלִּיט מִבֻּרְגּוּנְדִיָּה.”

יַעֲקֹב שַׁרְמוֹלוּ נָשָׂא אֶת קוֹלוֹ וְאָמַר:

“הַלַּבְלָר, כְּתֹב עֲלֵי גִלָּיוֹן… הַנַּעֲרָה לְמִשְׁפַּחַת הַצּוֹעֲנִים, הֲמוֹדָה אַתְּ בָּזֶה שֶׁלָּקַחַתְּ חֵלֶק בְּמִשְׁתֵּי דוֹדִים שֶׁל בְּנֵי הַשֵּׁדִים, בְּמַקְהֲלוֹתֵיהֶם וּבְכִשְׁפֵיהֶם, וְכִי אָרַחַתְּ לְחֶבְרָה עִם רוּחוֹת עַרְטִילָאוֹת, מְכַשֵּׁפוֹת וְשֵׁדֵי לָיְלָה? תְּנִי מַעֲנֶה.”

“כֵּן,” עָנְתָה הַנַּעֲרָה בְּקוֹל חַשַּׁאי כָּל כָּךְ שֶׁאִמְרָתָהּ חָלְפָה כִּנְשִׁימַת פֶּה.

“וּמוֹדָה אַתְּ בְּכָךְ, כִּי רָאִית בְּמוֹ עֵינַיִךְ אֶת הַתַּיִשׁ שֶׁאַשְׁמְדַאי קוֹבֵעַ בֶּעָבִים לְמַעַן יִרְאוּהוּ הַמְכַשְּׁפִים וְהַמְכַשֵּׁפוֹת הֵם לְבַדָּם מִקֶּרֶב בְּנֵי הָאָדָם, וְיָבוֹאוּ אֶל מַקְהֲלוֹתֵיהֶם?”

“כֵּן.”

“וְאַתְּ מוֹדָה בָּזֶה שֶׁהִשְׁתַּחֲוֵית לַשִּׁקּוּצִים, לֶאֱלִילֵיהֶם הַנִּתְעָבִים שֶׁל הַצַּלְבָּנִים¹⁴¹?”

“כֵּן.”

“וְכִי עָגַבְתְּ עַל הַשָּׂטָן שֶׁנִּתְגַּלְגֵּל בָּעֵז הָאֲהוּבָה שֶׁלָּךְ, הִיא הָעֵז הָעוֹמֶדֶת יַחַד אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט הַזֵּה?”

“כֵּן.”

“וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן – הֲמוֹדָה אַתְּ בְּכָךְ, כִּי לָקַחַתְּ לָךְ לְעֶזְרָה אֶת שַׂר הַשֵּׁדִים וְאֶת הָרוּחַ הָעַרְטִילָאִית, הַנִּקְרֵאת בְּפִי הָעָם בְּשֵׁם “הַנָּזִיר הַתּוֹעֶה”, וּבְלֵיל עֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה לְחֹדֶשׁ מֶרְץ הָאַחֲרוֹן רָצַחַתְּ וְדָקַרְתְּ בְּפִגְיוֹן אֶת הַקָּצִין פֶבּוּס לְבֵית שָׁטוֹפֶּר?”

הִיא נָשְׂאָה אֶל הַפָּקִיד אֶת עֵינֶיהָ הַגְּדוֹלוֹת וְהַקְּפוּאוֹת וְעָנְתָה כִּמְכוֹנָה, בְּלִי כָּל רֶטֶט וַחֲרָדָה: “כֵּן.” הָיָה נִרְאֶה לָעַיִן כִּי נַפְשָׁהּ רְצוּצָה לְאֵין מַרְפֵּא.

“רְשֹׁם, הַלַּבְלָר,” אָמַר שַׁרְמוֹלוּ, וְאֶל הַתַּלְיָן אָמַר: “הַתִּירוּ אֶת הָאַסִּירָה וְהוֹלִיכוּהָ חֲזָרָה אֶל אוּלָם הַמִּשְׁפָּט.” וּלְאַחַר שֶׁהָאַסִּירָה נִשְׁתַּחְרְרָה מִתּוֹךְ הַסַּנְדָּל הַסְּפַרְדִי בָּדַק הַמֻּרְשֶׁה שֶׁל הַמֶּלֶךְ אֶת רַגְלָהּ, הַמְאֻבֶּנֶת עֲדַיִן מִכְּאֵב. “הִנֵּה כָּךְ!” קָרָא הַמֻּרְשֶׁה, “הַדָּבָר לֹא הִזִּיק לָךְ בְּיוֹתֵר. הִשְׁמַעַתְּ אֶת צַעֲקָתֵךְ לַמּוֹעֵד הַנָּכוֹן. עוֹד תּוֹסִיפִי לָצֵאת בִּמְחוֹלוֹת, יָפָתִי!” וְתוֹךְ כְּדֵי כָּךְ פָּנָה אֶל מְלַוָּיו אֲשֶׁר מִבֵּית מִשְׁפַּט הַכְּנֵסִיָּה: “רְאוּ, הַצֶּדֶק הִנֵּה הוֹפִיעַ! זֹאת הִיא נֶחָמָתֵנוּ, רַבּוֹתַי! הָעַלְמָה תָּעִיד בָּנוּ, כִּי הִתְנַהַגְנוּ אִתָּהּ בְּכָל מִדָּה שֶׁל רַחֲמִים.”

ג. סוֹף הַסִּפּוּר בִּדְבַר שֶׁקֶל שֶׁהָפַךְ עָלֶה נוֹבֵל

כְּשֶׁחָזְרָה הַצּוֹעֲנִית לְאוּלָם הַמִּשְׁפָּט, צוֹלַעַת וְחִוֶּרֶת – קִדְּמוּ כֻּלָּם אֶת פָּנֶיהָ בְּמִלְמוּל רָצוֹן. הָרוֹאִים שָׂמְחוּ עַל הַמְתָּנָתָם שֶׁמָּצְאָה אֶת סִפּוּקָהּ, דֻּגְמַת הָרוֹאִים בַּתֵּאַטְרוֹן כְּשֶׁהֵם נִפְטָרִים מֵהַפְסָקָה אַחֲרוֹנָה וּשְׂמֵחִים לַמָּסָךְ הַמִּתְרוֹמֵם וְלַמִּשְׂחָק הַמִּתְקָרֵב לְקִצּוֹ. הַשּׁוֹפְטִים הָיוּ מְרֻצִּים בְּלִבָּם מִפְּנֵי שֶׁהֶאֱמִינוּ, כִּי אֲרֻחַת הָעֶרֶב לֹא תְּאַחֵר עַכְשָׁו לָבוֹא. אֲפִילוּ הָעֵז הַפְּעוֹטָה פָּעֲתָה מִתּוֹךְ חֶדְוָה. הִיא הִשְׂתָּעֲרָה לָרוּץ לִקְרַאת גְּבִרְתָּהּ, אֲבָל קְשׁוּרָה הָיְתָה אֶל הַסַּפְסָל.

בֵּין כֹּה וָכֹה וְהַלַּיְלָה יָרַד עַל הָאָרֶץ. הַנֵּרוֹת, שֶׁלֹא הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶם חֲדָשִׁים, הֵפִיצוּ אוֹר קָלוּשׁ כָּל כָּךְ, שֶׁהָעַיִן לֹא הִבְחִינָה בְּקִירוֹת הָאוּלָם. הַצְּלָלִים עָטְפוּ אֶת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר בָּאוּלָם כְּמוֹ בַּעֲרָפֶל. מִתּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה בִּצְבְּצוּ פַּרְצוּפֵי־שׁוֹפְטִים אֲחָדִים שֶׁלֹּא נִשְׁקְפָה מֵעֲלֵיהֶם כָּל הַבָּעַת רֶגֶשׁ. כְּנֶגֶד אֵלֶּה, מִקְצֵה הָאוּלָם הָאָרֹךְ, הִסְתַּמְּנָה מִתּוֹךְ הָאַפְלוּלִית נְקֻדָּה לְבָנָה וּמְטֻשְׁטֶשֶׁת. זֹאת הָיְתָה הַנֶּאֱשָׁמָה. הִיא זָחֲלָה וְהִגִּיעָה אֶל מְקוֹמָהּ. שַׁרְמוֹלוּ הִגִּיעַ אַף הוּא לִמְקוֹמוֹ מִתּוֹךְ הִלּוּךְ שֶׁל גַּאֲוָה וְצָנַח עַל כִּסְאוֹ; אַחֲרֵי כֵן הִתְרוֹמֵם שׁוּב מִמְּקוֹמוֹ וּמָסַר מוֹדָעָה, בְּלִי שֶׁהֶרְאָה אֶת עַצְמוֹ מִתְגָּאֶה עַל הַצְלָחָתוֹ: “הַנֶּאֱשָׁמָה הוֹדְתָה עַל עֲוֹנָהּ.”

“הָעַלְמָה לְמִשְׁפַּחַת הַצּוֹעֲנִים,” פָּתַח אַב בֵּית־הַדִּין בִּדְבָרִים, “הַהוֹדֵית בְּכָל חַטְאוֹתַיִךְ – בִּכְשָׁפִים וּבְזִמָּה וּבָרֶצַח שֶׁרָצַחַתְּ אֶת פֶבּוּס לְבֵית שָׁטוֹפֶּר?”

לִבָּהּ נִלְחַץ בְּקִרְבָּהּ. הִיא הִתְיַפְּחָה בָּאֲפֵלָה.

“אֲנִי מוֹדָה בַּכֹּל, בְּכָל מַה שֶׁאַתֶּם רוֹצִים,” אָמְרָה בְּקוֹל רָפֶה, “אַךְ הֲמִיתוּנִי חִישׁ מַהֵר!”

“אֲדוֹנִי הַמֻּרְשֶׁה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט שֶׁל הַכְּנֵסִיָּה,” אָמַר אַב בֵּית־הַדִּין, “חֶבֶר הַשּׁוֹפְטִים מוּכָן לִשְׁמֹעַ אֶת נְאוּמוֹ וְאֶת הַצָּעוֹתָיו.”

מָרָן שַׁרְמוֹלוּ הִנִּיחַ לְפָנָיו מַחְבֶּרֶת עֲצוּמָה, וּמִתּוֹךְ נַעֲנוּעִים רַבִּים וּכְיַד אֳמָנוּתוֹ שֶׁל עוֹרֵךְ־דִּין הַטּוֹבָה עָלָיו הִתְחִיל קוֹרֵא מִתּוֹךְ הַכְּתָב נְאוּם לָטִינִי, שֶׁבָּאָה בּוֹ כָּל הוֹכָחַת הַדְּבָרִים שֶׁל הַמִּשְׁפָּט כְּשֶׁהִיא מְיֻסָּדָה עַל תֵּאוּרֵי מְלִיצָה בְּנֻסַּח צִיצֵרוֹ וּמְקֻשֶּׁטֶת בְּמַרְאֵי־מְקוֹמוֹת מִתּוֹךְ פְלָוִיטוּס, זֶה הַמֵּלִיץ לְמַחֲזוֹת הִתּוּלִים הֶחָבִיב בְּיוֹתֵר עַל שַׁרְמוֹלוּ. וַחֲבַל שֶׁאֵין בְּיָדֵינוּ לְהָבִיא אֶת הַנְּאוּם הַזֶּה לִפְנֵי הַקּוֹרֵא. הַנּוֹאֵם נָשָׂא אֶת דְּבָרָיו מִתּוֹךְ הִתְרַגְּשׁוּת רַבָּה. עוֹד לֹא הִסְפִּיק לִגְמֹר אֶת הַהַקְדָּמָה – וּפַלְגֵי זֵעָה כְּבָר יָרְדוּ מֵעַל מִצְחוֹ וְעֵינָיו יָצְאוּ מֵחוֹרֵיהֶן. פִּתְאֹם עָמַד מִדַּבֵּר בְּאֶמְצַע פָּסוּק וּמֶבָּטוֹ הָרַךְ, הַמַּבִּיעַ כָּרָגִיל אֲפִילוּ טִפְּשׁוּת, נִתְמַלֵּא חֵמָה לְאֵין הָכִיל. “רַבּוֹתַי,” קָרָא שַׁרְמוֹלוּ (אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה קָרָא בְּצָרְפַתִּית, כֵּיוָן שֶׁלֹא הָיוּ כְּתוּבִים בַּמַּחְבֶּרֶת), “רְאוּ כַּמָּה הַשָּׂטָן מְסַכְסֵךְ בְּמִשְׁפָּט זֶה וְכַמָּה יָדוֹ נְטוּיָה עַכְשָׁו לְחַבֵּל אֶת מַעֲשֵׂינוּ. הַבִּיטוּ וּרְאוּ!” וּבְדַבְּרוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הִצְבִּיעַ עַל גְּדִי הָעִזִּים, זֶה שֶׁרָאָה אֶת שַׁרְמוֹלוּ בְּנַעֲנוּעָיו וְאָמַר בְּלִבּוֹ כִּי טוֹב לוֹ לַעֲשׂוֹת כָּמוֹהוּ; וְכֵן עָשָׂה – יָשַׁב עַל אֲחוֹרָיו, הִתְחִיל מְנַעֲנֵעַ בְּרַגְלָיו הַקִּדְמִיּוֹת וּבְרֹאשׁוֹ עֲטוּף הַזָּקָן וְחִקָּה כְּכֹל אֲשֶׁר יָכֹל אֶת לַהֲטֵי תְּנוּעוֹתָיו שֶׁל הַמֻּרְשֶׁה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ בְּבֵית מִשְׁפַּט הַכְּנֵסִיָּה. מִשְׂחַק זֶה, כְּפִי שֶׁהַקּוֹרֵא יָכֹל לִזְכֹּר, הָיָה אֶחָד מִתַּעֲלוּלָיו הַמְחֻכָּמִים בְּיוֹתֵר שֶׁל גְּדִי הָעִזִּים. וְִהִנֵּה מִקְרֶה זֶה, בְּתוֹרַת “הוֹכָחָה” אַחֲרוֹנָה, פָּעַל פְּעֻלָּה גְדוֹלָה. עַל רַגְלֵי הָעֵז שָׂמוּ מוֹסֵרוֹת, וְהַמֻּרְשֶׁה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ חָזַר אֶל נְאוּמוֹ. הַנְּאוּם אָרַךְ הַרְבֵּה זְמָן, אֲבָל סוֹפוֹ הָיָה נִפְלָא עַד מְאֹד. לְהָלָן אָנוּ מְבִיאִים אֶת הַפִּסְקָא הָאַחֲרוֹנָה, וְהַקּוֹרֵא יוֹסִיף עַל זֶה מִדִּמְיוֹנוֹ אֶת קוֹלוֹ הַצָּרוּד וְאֶת תְּנוּעוֹתָיו הַנִּלְהָבוֹת שֶׁל מָרָן שַׁרְמוֹלוּ: “הִנֵּה כִּי כֵן, רַבּוֹתַי. הוֹאִיל וַעְוֹן הַמְכַשֵּׁפָה הוּכַח לְעֵינֵי כֹּל, חֶטְאָהּ גָּלוּי וְיָדוּעַ וְכַוָּנָתָהּ לַעֲשׂוֹת אֶת הַפֶּשַׁע מְקֻיָּם בְּיָדֵינוּ – לָכֵן אָנוּ מוֹדִיעִים עַל דַּעַת בֵּית הַכְּנֶסֶת הַקָּדוֹשׁ נוֹטְר־דַּם בְּפָרִיס, אֲשֶׁר זְכוּת לוֹ לְהוֹשִׁיב עַרְכָאוֹת לְמִשְׁפָּטִים קַלִּים וַחֲמוּרִים בִּקְהִלָּה קְדוֹשָׁה זוֹ, כִּי אָנוּ תּוֹבְעִים, בְּהַסְכָּמַת הַשּׁוֹפְטִים הַיּוֹשְׁבִים לַדִּין, אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: רֵאשִׁית – עֹנֶשׁ כֶּסֶף; שֵׁנִית – וִדּוּי בְּפֻמְבִּי עַל סַף הַשַּׁעַר הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לְבֵית הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל נוֹטְר־דַּם; שְׁלִישִׁית – פְּסַק דִּין אֲשֶׁר יָטִיל עֹנֶשׁ מָוֶת עַל הַמְכַשֵּׁפָה וְעַל עִזָּהּ וְיִקְבַּע לָהֶן מְקוֹם־גַּרְדֹּם בַּמָּקוֹם הַנִּקְרָא בְּפִי כֹּל בְּשֵׁם “כִּכַּר גְּרֶב”, אוֹ עַל הָאִי שֶׁבִּנְהַר הַסֶּנָה הַגּוֹבֵל עִם פָּרְדֵּס הַמֶּלֶךְ.”

הוּא צָנַף שׁוּב אֶת מִצְנַפְתּוֹ וְחָזַר וְיָשַׁב עַל כִּסְאוֹ.

“אֲהָהּ!” נֶאֱנַח גְּרֶנְגּוֹאַר מִתּוֹךְ צַעַר רַב, “bassa latinitas¹⁴²!”

סָמוּךְ לִמְקוֹם הַנֶּאֱשָׁמָה קָם עַל רַגְלָיו אִישׁ אַחֵר לָבוּשׁ גְּלִימָה שְׁחוֹרָה; זֶה הָיָה הַסַּנֵּיגוֹר שֶׁל הַנֶּאֱשָׁמָה. הַשּׁוֹפְטִים הַפִּכְּחִים הִתְחִילוּ מִתְלַחֲשִׁים כְּמִתְרַעֲמִים.

“הַסַּנֵּיגוֹר, אַל יַאֲרִיךְ בִּדְבָרִים,” אָמַר אַב בֵּית־הַדִּין.

“אֲדוֹנִי הַנָּשִׂיא,” הֵשִׁיב הָעוֹרֵךְ־דִּין, “הוֹאִיל וְהַנֶּאֱשָׁמָה הִתְוַדְּתָה עַל חֶטְאָהּ, לְפִיכָךְ אֵין לִי לֵאמֹר לַשׁוֹפְטִים אֶלָּא דְבָרִים אֲחָדִים. הִנֵּה הַנֻּסָּח שֶׁל הַחֹק: “מִפְלֶצֶת שֶׁטָּרְפָה בֶּן־אָדָם – מְחַיְּבִים אוֹתָהּ לְשָׁלֵּם קְנָס שְׁמוֹנַת אֲלָפִים אֲגוֹרוֹת, שֶׁהֵן מָאתַיִם סוּ בְּמַטְבֵּעַ זָהָב.” אֲנִי מְבַקֵּשׁ מֵאֵת חֶבֶר הַשּׁוֹפְטִים לְהָטִיל עַל הַנֶּאֱשָׁמָה, שֶׁאֲנִי בָּא־כֹּחָהּ, אֶת הַקְּנָס הַזֶּה.”

“הֲרֵי זֶה חֹק שֶׁפָּקַע כֹּחוֹ,” אָמַר הָעוֹרֵךְ־דִּין לְמִשְׁפָּטִים פְּלִילִיִּים אֲשֶׁר מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ.

“Nego¹⁴³!” עָנַה הַסַּנֵּיגוֹר.

“גְּשׁוּ לְמִנְיַן הַדֵּעוֹת!” קָרָא אַחַד הַיּוֹעֲצִים; “מַעֲשֵׂה הַפֶּשַׁע אֵינוֹ מוּטַל בְּסָפֵק וְהַשָּׁעָה מְאֻחֶרֶת.”

הִתְחִילוּ מוֹנִים אֶת הַדֵּעוֹת בְּלִי שֶׁהַשּׁוֹפְטִים יָצְאוּ מִן הָאוּלָם, הֵם עָנוּ “כֵּן” לְכָל דָּבָר וְדָבָר בְּלִי כָּל תְּנָאִים; שַׁעְתָּם הָיְתָה דְחוּקָה. הֵם עִרְטְלוּ זֶה אַחַר זֶה בָּאֲפֵלָה אֶת רָאשֵׁיהֶם עֲטוּרֵי הַזְּקָנִים, וְאַב בֵּית־הַדִּין הִצִּיעַ לִפְנֵי כָּל אֶחָד בְּקוֹל חַשַּׁאי אֶת הַשְּׁאֵלָה הַנּוֹרָאָה הַמּוֹצִיאָה מִשְׁפָּט לְחַיִּים אוֹ לַמָּוֶת, דּוֹמֶה הָיָה כִּי הַנֶּאֱשָׁמָה הַמִּסְכֵּנָה מִסְתַּכֶּלֶת בִּפְנֵי הַשּׁוֹפְטִים, אֲבָל עֵינָהּ הָעֲכוּרָה לֹא רָאֲתָה שׁוּם דָּבָר.

אַחֲרֵי כֵן הִתְחִיל הַלַּבְלָר רוֹשֵׁם דְּבַר־מָה עַל הַגִּלָּיוֹן; לְבַסּוֹף מָסַר לִידֵי אַב בֵּית־הַדִּין מְגִלַּת קְלָף אֲרֻכָּה. וְאוֹתוֹ רֶגַע שָׁמְעָה הָאֻמְלָלָה כֵּיצַד הִתְנוֹעֵעַ פִּתְאֹם קְהַל הָרוֹאִים, הָרְמָחִים הִתְקָרְבוּ אֶחָד אֶל אֶחָד וּמִישֶׁהוּ נָשָׂא בְּקוֹל קַר אֶת הַדְּבָרִים הַבָּאִים:

“הַנַּעֲרָה לְמִשְׁפַּחַת הַצּוֹעֲנִים, בַּיּוֹם אֲשֶׁר יִקָּבַע עַל יְדֵי אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, לְמוֹעֵד הַצָּהֳרַיֶם, יַעֲלוּ אוֹתָךְ לְקָרוֹן, כֻּתֹּנֶת לְעוֹרֵךְ, רַגְלֵךְ יְחֵפָה וְחֶבֶל כָּרוּךְ מִסָּבִיב לְצַוָּארֵךְ, וְיוֹבִילוּךְ עַד לִפְנֵי הַשַּׁעַר הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לְנוֹטְר־דַּם, שָׁם יִתְּנוּ בְּיָדֵךְ נֵר שַׁעֲוָה אֲשֶׁר מִשְׁקָלוֹ שְׁתֵּי לִטְרָאוֹת וְאַתְּ תִּתְוַדִּי בְּפֻמְבִּי עַל חַטֹּאתַיִךְ, וְאָז יָבִיאוּ אוֹתָךְ אֶל כִּכַּר גְּרֶב וְיָמִיתוּ אוֹתָךְ מִיתָה גְמוּרָה עַל גַּרְדֹּם הָעִיר; וְאַף לְעִזֵּךְ יַעֲשׂוּ כֵּן. וּלְבֵית הַמִּשְׁפָּט שֶׁל הַכְּנֵסִיָּה תְּשַׁלְּמִי שְׁלֹשָׁה דִינְרֵי־אֲרָיוֹת בְּמַטְבֵּעַ זָהָב – עַל עֲוֹן אֲשֶׁר כִּשַּׁפְתְּ, עָשִׂית מַעֲשֵׂה קוֹסֶמֶת וְרָצַחַתְּ נֶפֶשׁ אֶת פֶבּוּס לְבֵית שָׁטוֹפֶּר. וֵאלֹהֵי הָרַחֲמִים יִצְרֹר אֶת נִשְׁמָתֵךְ!”

“הוֹ, חֲלוֹם חָלָמְתִּי!” מִלְמְלָה הַנַּעֲרָה; וְאוֹתוֹ רֶגַע נִחֲתוּ בָּהּ יָדַיִם גַּסּוֹת וְטִלְטְלוּ אוֹתָהּ מִמְּקוֹמָהּ.

ד. Lasciate ogni speranza¹⁴⁴

בִּימֵי הַבֵּינַיִם כָּל בִּנְיָן שֶׁנִּגְמַר עָמַד עַד כְּדֵי חֶצְיוֹ כִּמְעַט מִתַּחַת לָאֲדָמָה. כָּל מְצוּדָה וּבֵית כְּנֵסִיָּה, אִם לֹא נִבְנוּ קוֹרוֹת בַּרְזֶל כְּמוֹ נוֹטְר־דַּם, הָיָה לָהֶם מִתַּחַת בֵּית מַרְתֵּף עָמֹק. כָּל בֵּית מִסְגָּד הֵכִיל מִתַּחַת לָאֲדָמָה מִסְגָּד שֵׁנִי, נְמוּךְ תִּקְרָה, אַפְלוּלִי, מָלֵא מִסְתּוֹרִין, חֲסַר חַלּוֹנוֹת וְשָרוּי בִּדְמָמָה – לְעֻמַּת הַהֵיכָל אֲשֶׁר מִמַּעַל לָאֲדָמָה, שֶׁהָיָה שָׁטוּף נְגֹהוֹת וְהָמָה יוֹמָם וָלַיְלָה מִקּוֹל הָעוּגָב וּמֵהַלְמוּת הַפַּעֲמוֹנִים; יֵשׁ שֶׁמַּרְתֵּף כָּזֶה שִׁמֵּשׁ בֵּית קְבָרוֹת. מַרְתְּפֵי הָאַרְמוֹנוֹת וְהַמְּצוּדוֹת שִׁמְּשׁוּ עַל פִּי רֹב בָּתֵּי־כֶּלֶא, פְּעָמִים יִחֲדוּ אוֹתָם לִמְקוֹם קְבוּרָה, וְיֵשׁ שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים אוֹתָם גַּם בֵּית קְבָרוֹת וְגַם בֵּית־כֶּלֶא. הַבִּנְיָנִים הָעֲצוּמִים הָאֵלֶּה, שֶׁאֶת אֹפֶן צְמִיחָתָם וְגִדּוּלָם תֵּאַרְנוּ בְּמָקוֹם אַחֵר, לֹא נִבְנוּ בְּעֶצֶם חוֹמוֹת־יְסוֹד, אֶלָּא שָׁלְחוּ שָׁרָשִׁים בָּאֲדָמָה בִּדְמוּת חֲדָרִים, מְבוֹאוֹת וּמַדְרֵגוֹת שֶׁהִתְפַּשְּׁטוּ לְכָל הָעֲבָרִים כְּחֶלְקֵי הַבִּנְיָן הָעֶלְיוֹן. בָּתֵּי מִסְגָּד, אַרְמוֹנוֹת וּמְצוּדֹות שָׁקְעוּ אֵפוֹא כִּמְלֹא חֲצִי גוּפָם בָּאֲדָמָה. הַמַּרְתְּפִים אֲשֶׁר לַבִּנְיָן הָיוּ בִּבְחִינַת בִּנְיָן שֵׁנִי, שֶׁהַכְּנִיסָה אֵלָיו הָיְתָה לֹא דֶרֶךְ עֲלִיָּה אֶלָּא דֶרֶךְ יְרִידָה, וְהַדְּיוֹטוֹת שֶׁלּוֹ הִתְפַּשְּׁטוּ כְּפִי הַדְּיוֹטוֹת שֶׁלְּמַעְלָה וּכְמִסְפָּרָן. דֻּגְמַת הַיְּעָרוֹת וְהַהֲרָרִים הַנִּשְׁקָפִים מִתּוֹךְ מֵי יְאוֹר כְּנֶגֶד הַיְעָרוֹת וְהַהֲרָרִים אֲשֶׁר עַל שְׂפָתָם.

בַּמְּצוּדָה סֶנְט־אַנְטוּאַן, בְּאַרְמוֹן הַמִּשְׁפָּט וּבְאַרְמוֹן לוּבְר שִׁמְשׁוּ הַמַּרְתְּפִים בָּתֵּי־כֶּלֶא. דְּיוֹטוֹתֵיהֶם שֶׁל בָּתֵּי־הַכֶּלֶא הָאֵלֶּה לָבְשׁוּ קַדְרוּת וְנִתְכַּוְּצוּ כְּכֹל אֲשֶׁר הֶעֱמִיקוּ לָרֶדֶת לְתוֹךְ הָאֲדָמָה, מִסְפַּר הַשְּׁכָבוֹת הָיָה שָׁם כְּמִסְפַּר הַדְּרָגוֹת אֲשֶׁר לָאֵימָה. דַּנְטֶה יָכֹל הָיָה לְהַשְׁכִּין אֶת הַגֵּיהִנֹּם שֶׁלוֹ בְּאַחַד הַמְּדוֹרִים הָאֵלֶּה. כָּל בֵּית־כֶּלֶא כָּזֶה בְּצוּרַת אֲפַרְכֶּסֶת הָיָה מַעֲמִיק וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁנַּעֲשָׂה כְּעֵין מְאוּרָה; בִּמְאוּרָה כָּזוֹ הִשְׁכִּין דַּנְטֶה אֶת הַשָּׂטָן, וְאוּלָם הַחֶבְרָה הָאֱנוֹשִׁית חָבְשָׁה שָׁם אֶת הַנְּדוֹנִים לַמָּוֶת. הָאֻמְלָל אֲשֶׁר הֻשְׁלַךְ לְבוֹר זֶה נִפְרַד לָנֶצַח מֵאוֹר הַיּוֹם, מֵהָאֲוִיר, מֵהַחַיִּים, מִכָּל הַתִּקְווֹת; הוּא לֹא יָצָא מִשָּׁם אֶלָּא כְּדֵי לַעֲלוֹת אֶל הַגַּרְדֹּם אוֹ עַל הַמּוֹקֵד. יֵשׁ שֶׁנִּרְקַב שָׁם חַיִּים; עַל כְּגוֹן זֶה הָיוּ הַבְּרִיוֹת אוֹמְרִים כִּי “הוּא נִשְׁכַּח מִלֵּב”. הַנָּדוֹן יָדַע כִּי עַל רֹאשׁוֹ נֶעֶרְמוּ שִׁכְבוֹת אֲבָנִים וְשׁוֹמְרֵי־כֶּלֶא לְהַפְרִיד בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי־הָאָדָם, וְכָל בֵּית־הָאֲסוּרִים, וְכָל הַמְּצוּדָה הַמְסֻגֶּרֶת הַזֹּאת שִׁמְּשָׁה מַנְעוּל עָצוּם וּמֻשְׁלָם שֶׁסָּגַר עָלָיו אֶת עוֹלַם הַחַיִּים.

וְהִנֵּה לְתוֹךְ בּוֹר צַלְמָוֶת כָּזֶה, הַדּוֹמֶה בְּצוּרָתוֹ לְחָבִית, לִמְאוּרָה הַנִּקְרֵאת “in pace¹⁴⁵” וְנִמְצֵאת בְּבֵית הַצִּינוֹק שֶׁנּוֹסַד עַל יְדֵי לוּאִי הֶחָסִיד – הֻשְׁלְכָה אֶסְמֶרַלְדָּה הַנְּדוֹנָה לַמָּוֶת, וַדַּאי כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּבְרַח עַל נַפְשָׁהּ, וְרָבְצָה שָׁם מִתַּחַת, וְעַל רֹאשָׁהּ הַבִּנְיָן הֶעָצוּם שֶׁל אַרְמוֹן הַמִּשְׁפָּט. זְבוּב מִסְכֵּן זֶה שֶׁלֹּא יָכֹל לִגְרֹעַ אַף צְרוֹר מִקִּירוֹת הַכֶּלֶא! אָמְנָם גַּם הַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה וְגַם בְּנֵי־הָאָדָם עָשׂוּ לָהּ גַּם יַחַד רָעָה גְדוֹלה יוֹתֵר מִדָּי; לֹא הָיָה צֹרֶךְ בְּמִדָּה גְדוּשָׁה שֶׁל אָסוֹן וְעִנּוּיִים אַךְ וְרַק כְּדֵי לְהָדֵק לֶעָפָר אֶת הַיְצוּר הַחַלָּשׁ הַזֶּה.

הִיא רָבְצָה כָּאן וְאָבְדָה בִּמְצוּלַת חֲשֵׁכָה, נִקְבְּרָה חַיִּים, שָׁקְעָה בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת, נִכְלְאָה בֵּין חוֹמוֹת וָקִיר. אִלּוּ נִסְתַּכֵּל בָּהּ עַכְשָׁו אֶחָד שֶׁרָאָה אוֹתָהּ בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ רוֹקֶדֶת וְעַלִּיזָה – הָיָה מִזְדַּעְזֵעַ מֵאֵימָה. הִיא קָפְאָה בַּקֹּר מִלַּיְלָה וּמִמָּוֶת, נְשִׁיבַת רוּחַ לֹא לִטְּפָה עוֹד אֶת שַׂעֲרוֹתֶיהָ, קוֹל אָדָם לֹא בָּא בְּאָזְנֶיהָ, אוֹר הַיּוֹם לֹא נִצְנֵץ לְעֵינֶיהָ; שְׁבוּרַת גֵּו וַעֲמוּסַת כְּבָלִים רָבְצָה כָּאן לְיַד כַּד הַמַּיִם וְכִכַּר הַלֶּחֶם, בְּתוֹךְ שְׁלוּלִית הַמַּיִם הַנִּקְוִים מִן הַטַּחַב אֲשֶׁר בַּצִּינוֹק, – לְלֹא תְּנוּעָה, לְלֹא נְשִׁימָה כִּמְעַט, וְלֹא חָשָׁה עוֹד כִּמְעַט בְּיִסּוּרֶיהָ. פֶבּוּס, אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, הַיּוֹם הַבָּהִיר, הָאֲוִיר הַצַּח, רְחוֹבוֹת פָּרִיס, רִקּוּדִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה לָהֶם הֵד תְּשׁוּאוֹת, שִׂיחַת־אֲהָבִים עֲרֵבָה בֵּינָהּ וּבֵין הַקָּצִין; אַחֲרֵי כֵן הַכֹּמֶר, הַזְּקֵנָה, הַפִּגְיוֹן, הַדָּם, הַסִּגּוּף, עַמּוּד הַתְּלִיָּה –

כָּל אֵלֶּה עוֹד תָּעוּ וְעָבְרוּ בְּמֹחָהּ, פַּעַם בִּדְמוּת מְרַנֶּנֶת וּמַזְהִירָה וּפַעַם כְּחֶזְיוֹן בַּלָּהוֹת מְתֹעָב; אֲבָל זוֹ לֹא הָיְתָה אֶלָּא הִתְגּוֹשְׁשׁוּת לְאֵין קֵץ הַמִּתְעַלֶּמֶת בְּחֶשְׁכַת הַצִּינוֹק, אוֹ זוֹ הָיְתָה זִמְרָה רְחוֹקָה שֶׁנִּשְׂאָה עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְלֹא הוֹסִיפָה לָרֶדֶת לְמַעֲמַקֵּי הַתְּהוֹם, בְּמָקוֹם אֲשֶׁר הָאֻמְלָלָה נִקְבְּרָה חַיִּים. בְּמַצָּב עָלוּב זֶה לֹא הוֹסִיפָה עוֹד הַמִּסְכֵּנָה לְהַבְדִּיל בֵּין יְקִיצָה לְשֵׁנָה, בֵּין חֲלוֹם לִמְצִיאוּת – כְּשֵׁם שֶׁלֹּא יָדְעָה לְהַבְדִּיל בֵּין יוֹם לְלָיְלָה. כָּל אֵלֶּה נֶהְפְּכוּ בְּמֹחָהּ לְעַרְבּוּבְיָה גְמוּרָה, הִיא לֹא הִרְגִּישָׁה כְּלוּם, לֹא יָדְעָה כְּלוּם, לֹא חָשְׁבָה כְּלוּם; לֹא נִשְׁאֲרָה לָהּ אֶלָּא הַהֲזָיָה, לְכָל הַיּוֹתֵר. מֵעוֹלָם לֹא נִדַּח יְצוּר אָדָם בְּאֹפֶן כָּזֶה לְתוֹךְ בְּלִימָה.

מֵעֵת שֶׁנִּתְחָרְשָׁה וְנִקְפְּאָה וְנִשְׁאֲרָה חִדְלַת־הַרְגָּשָׁה לֹא קָלְטָה אָזְנָהּ אֶלָּא פַּעֲמַיִם אוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים אִוְשַׁת דֶּלֶת מְאֻזֶּנֶת שֶׁנִּפְתְּחָה אֵי־שָׁם מֵעַל לְרֹאשָׁהּ; אַף קֶרֶן אוֹר קְלוּשָׁה לֹא חָדְרָה אָז לִמְאוּרָתָהּ, וְרַק יָד נַעֲלָמָה הִשְׁלִיכָה לָהּ פַּת לֶחֶם שָׁחוֹר. אַף עַל פִּי כֵן הָיָה זֶה מֵעֵין מַגָּע ומַשָּׂא בֵּינָהּ וּבֵין הַבְּרִיּוֹת, אוֹתוֹ שׁוֹמֵר שֶׁבָּא לְעִתִּים מְזֻמָּנוֹת.

רַק דָּבָר אֶחָד נִקְלַט עוֹד מֵאֵלָיו בְּאָזְנָהּ: הַתִּקְרָה הַמְעֻפֶּשֶׁת מֵעַל לְרֹאשָׁהּ דָּלְפָה מִטַּחַב וְהִזִּילָה טִפָּה אַחֲרֵי טִפָּה מִתּוֹךְ הַפְסָקוֹת קְצוּבוֹת. חִדְלַת־רֶגֶשׁ הִקְשִׁיבָה לִשְׁאוֹן הַנְּטָפִים הַנּוֹפְלִים לְתוֹךְ שְׁלוּלִית הַמַּיִם אֲשֶׁר לְרַגְלֶיהָ.

טִפָּה זוֹ הַנּוֹפֶלֶת לְתוֹךְ שְׁלוּלִית הַמַּיִם הָיְתָה הַדָּבָר הַיְחִידִי אֲשֶׁר הִתְנוֹעֵעַ מִסְּבִיבָהּ, הַשָּׁעוֹן הַיְחִידִי הַמּוֹרֶה אֶת הַזְּמָן, פְּלֵטַת אִוְשָׁה יְחִידָה מִכָּל שְׁאוֹן הַחַיִּים אֲשֶׁר הָמָה עַל פְּנֵי הַאֲדָמָה.

וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן: מִזְּמָן לִזְמָן בָּא־זָחַל דְּבַר־מָה מִתּוֹךְ הָרֶפֶשׁ וְהַמַּאְפֵּלְיָה וְעָבַר כְּמַגָּע קַר עַל יָדָהּ אוֹ עַל רַגְלָהּ, וְהִיא נִזְדַּעְזָעָה.

כַּמָּה זְמָן כְּבָר עָבַר עָלֶיהָ בְּבֵית הַצִּינוֹק? הִיא לֹא יָדְעָה זֹאת. הִיא זָכְרָה אֶת מִשְׁפַּט הַמָּוֶת אֲשֶׁר יֵחָרַץ בְּאַחַד הַמְּקוֹמוֹת עַל מִישֶׁהוּ; וְזָכֹר זָכְרָה, כִּי הוֹבִילוּ אוֹתָהּ לְאֵיזֶה מָקוֹם; וְכִי הִיא הֵקִיצָה אַחֲרֵי כֵן כִּמְאֻבֶּנֶת בִּישִׁימוֹן אֲפֵלָה. הִיא הִתְחִילָה זוֹחֶלֶת עַל כַּפּוֹת יָדֶיהָ; אֲבָל טַבְּעוֹת בַּרְזֶל צָבְטוּ אֶת קַרְסֻלֶּיהָ וּכְבָלִים הִשְׁמִיעוּ קוֹל צִלְצוּל. הִיא הִכִּירָה וְיָדְעָה, כִּי מִסָּבִיב שָׁתוּ עָלֶיהָ קִירוֹת חוֹמָה וְתַחְתֶּיהָ הֻצְּעָה אֲלֻמַּת תֶּבֶן בְּתוֹךְ שְׁלוּלִית שֶׁל מַיִם וְכִי בְּכִלְאָהּ לֹא הָיוּ אֶשְׁנָב לַאֲוִיר וּמְנוֹרָה לָאוֹר. וְאָז יָשְׁבָה עַל עֲרֵמַת הַקַּשׁ; פְּעָמִים, כְּדֵי לְשַׁנּוֹת קְצָת מִמַּצָּבָהּ, יָשְׁבָה עַל הַשָּׁלָב הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַכֶּבֶשׁ הַנִּמְצָא בַּחֲדַר הַכֶּלֶא שֶׁלָּהּ. פַּעַם אַחַת הִתְחִילָה סוֹפֶרֶת אֶת הָרְגָעִים לְפִי קֶצֶב נְפִילָתָם שֶׁל הַנְּטָפִים; אֲבָל מֹחָהּ הַחוֹלֶה הִפְסִיק מֵאֵלָיו מְלֶאכֶת יָגוֹן זוֹ, וְשׁוּב אָפַף אוֹתָהּ טִמְטוּם חוּשִׁים.

וְאוּלָם לָאַחֲרוֹנָה, בְּאַחַד הַיָּמִים אוֹ בְּאַחַד הַלֵּילוֹת (שֶׁהֲרֵי יוֹם בָּהִיר וֶאֱשׁוּן לַיְלָה צֶבַע אֶחָד הָיָה לָהֶם בַּקֶּבֶר הַזֶּה), קָלְטָה אָזְנָהּ קוֹל שָׁאוֹן שֶׁהָיָה חָזָק יוֹתֵר מִן הָאִוְשָׁה שֶׁהִתְעוֹרְרָה בְּבוֹא הַשּׁוֹמֵר לָתֵת לָהּ אֶת כַּד הַמַּיִם וְאֶת כִּכַּר הַלֶּחֶם. הִיא הֵרִימָה אֶת רֹאשָׁהּ וְרָאֲתָה קֶרֶן־אוֹר אֲדַמְדֶּמֶת חוֹדֶרֶת דֶּרֶךְ חֲרַכֵּי הַדֶּלֶת אוֹ הָאֶשְׁנָב שֶׁהָיָה קָרוּעַ בְּכִפַּת הַתָּא הַנִּקְרָא “in pace”. אוֹתוֹ רֶגַע נָקַשׁ הַבַּרְזֶל הַכָּבֵד, הַדֶּלֶת חָרְקָה עַל צִירֶיהָ הַמֻּחְלָדִים וְהוּרְמָה אֶל עָל, וְהַצּוֹעֲנִית רָאֲתָה לְעֵינֶיהָ פַּנָּס וְיַד־אָדָם וְחֵלֶק הַגּוּף הַתַּחְתּוֹן שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים, הוֹאִיל וְהַדֶּלֶת הָיְתָה נְמוּכָה מִכְּדֵי שֶׁתּוּכַל לִרְאוֹת גַּם אֶת רָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים. הָאוֹר הִכָּה אוֹתָהּ בְּסַנְוֵרִים וְהִיא סָגְרָה אֶת עֵינֶיהָ, וּכְשֶׁחָזְרָה וּפָתְחָה אֶת עֵינֶיהָ – הָיְתָהּ הַדֶּלֶת שׁוּב סְגוּרָה, הַפַּנָּס עָמַד עַל שָׁלָב מִשְּׁלַבֵּי הַכֶּבֶשׁ וּלְפָנֶיהָ נִצַּב לְבַדּוֹ אֶחָד מִשְּׁנֵי הָאֲנָשִׁים. גְּלִימַת נָזִיר אֲרֻכָּה יָרְדָה עַל כַּפּוֹת רַגְלָיו שֶׁל הָאַלְמוֹנִי, בַּרְדָּס שָׁחוֹר אַף הוּא כִּסָּה עַל עֵינָיו. אַף שִׂרְטוּט אֶחָד מִדְּיוֹקָנוֹ לֹא הָיָה גָלוּי לָעַיִן, לֹא הַפָּנִים וְלֹא הָעֵינָיִם. עָמַד כְּעֵין תַּכְרִיךְ שָׁחוֹר שֶׁל בַּר־מִינָּן וּמִבַּעַד לַתַּכְרִיךְ הִתְנוֹעֵעַ דְּבַר־מָה. מֶבָּטָהּ הַקּוֹפֵא שֶׁל הַנַּעֲרָה נִצְמַד בְּמֶשֶׁךְ כַּמָּה רְגָעִים אֶל דְּמוּת בַּלָּהוֹת זוֹ. וְאוּלָם גַּם הַנַּעֲרָה וְגַם הָאַלְמוֹנִי לֹא דִבְּרוּ דָבָר. הֵם הָיוּ דוֹמִים לִשְׁנֵי פְּסִילִים הַנִּצָּבִים אֶחָד מוּל הַשֵּׁנִי. רַק שְׁנֵי דְבָרִים הָיוּ כְּחַיִּים בְּקֶבֶר הַכֶּלֶא: פְּתִיל הַפַּנָּס, שֶׁהִשְׁמִיעַ קוֹל נֵפֶץ בְּתוֹךְ הָאֲוִיר הַטָּחוּב, וְהַטִּפָּה הַנּוֹפֶלֶת מִן הַכִּפָּה, שֶׁהִפְרִיעָה בְּקִשְׁקוּשָׁהּ הַקָּצוּב אֶת הָרִשְׁרוּשׁ הַפָּרוּעַ הַזֶּה וְהִרְעִידָה אֶת אוֹר הַפַּנָּס עַל פְּנֵי מֵי הַשְּׁלוּלִית הַמְרֻפָּשִׁים. לְבַסּוֹף הִפְסִיקָה הָאַסִּירָה אֶת הַדְּמָמָה: “מִי אַתָּה, אֲדוֹנִי?”

“כֹּמֶר אָנֹכִי.”

הַמִּלָּה, הַהַטְעָמָה, צִלְצוּל הַקּוֹל – כָּל אֵלֶּה הֵטִילוּ עָלֶיהָ חֲרָדָה.

הַכֹּמֶר הוֹסִיף לְדַבֵּר בְּקוֹל כָּבוּשׁ:

“הֲמוּכָנָה אַתְּ לְכָךְ?”

“לְמָה?”

“לָמוּת.”

“הָהּ!” קָרְאָה הַנַּעֲרָה, “הַאִם בְּקָרוֹב אָמוּת?”

“מָחָר.”

רֹאשָׁהּ, שֶׁהוּרַם מִתּוֹךְ תְּנוּעַת חֶדְוָה, צָנַח לָהּ שׁוּב עַל חָזָהּ.

“עוֹד יִהְיֶה לִי לְחַכּוֹת הַרְבֵּה זְמָן,” מִלְמְלָה הַנַּעֲרָה; “וְלָמָּה לֹא יְמִיתוּנִי הַיּוֹם?”

“אַתְּ אֻמְלָלָה אֵפוֹא בִּמְאֹד מְאֹד?” אָמַר הַכֹּמֶר לְאַחַר הַפְסָקָה קְצָרָה.

“הַקֹּר מֵצִיק לִי מֹאד,” עָנְתָה הַנַּעֲרָה.

הִיא שָׁלְחָה אֶת יָדֶיהָ וְאָחֲזָה בְּכַפּוֹת רַגְלֶיהָ: תְּנוּעָה זוֹ רְגִילָה אֵצֶל הָאֻמְלָלִים הַמִּתְעַנִּים בַּקֹּר, כְּפִי שֶׁרָאִינוּ גַם אֵצֶל בַּעֲלַת הַתְּשׁוּבָה אֲשֶׁר בְּמִגְדַּל רוֹלַנְד. שִׁנֶּיהָ שֶׁל הָאַסִּירָה נָקְשׁוּ זוֹ לְזוֹ.

נִרְאֶה הָיָה כִּי הַכֹּמֶר שׁוֹלֵחַ אֶת מֶבָּטוֹ מִבְּעַד הַבַּדָּרְס, וּמִתְבּוֹנֵן בְּכָל הַתָּא מִסָּבִיב.

“אֵין אוֹר!” קָרָא הַכֹּמֶר, “אֵין אֵשׁ! הִיא מִתְפַּלֶּשֶׁת בְּתוֹךְ הַמָּיִם! מַה נוֹרָא הַדָּבָר!”

“כֵּן,” עָנְתָה הָאַסִּירָה וּפָנֶיהָ הָיוּ נְסוּכִים הַבָּעָה מְטֻמְטֶמֶת, זוֹ שֶׁבָּאָה לָהּ מֵרֹב יִסּוּרִים. “כָּל הָעוֹלָם רַשַּׁאיֵ לֵהָנוֹת מֵאוֹר הַיּוֹם; וְלָמָה אֵשֵׁב אָנֹכִי בְּלִי הֶרֶף בַּמַּחֲשַׁכִּים?”

“הֲיָדַעַתְּ,” אָמַר הַכֹּמֶר לְאַחַר הַפְסָקָה קַלָּה, “מַדּוּעַ זֶה נָתְנוּ אוֹתָךְ בְּבֵית־הַסֹּהַר?”

“דּוֹמֶה לִי שֶׁיָּדַעְתִּי אֶת זֶה קֹדֶם,” אָמְרָה הָאַסִּירָה וְהֶעֱבִירָה אֶת אֶצְבְּעוֹתֶיהָ הַכְּחוּשׁוֹת עַל פְּנֵי גַבּוֹת עֵינֶיהָ, כְּרוֹצָה לְעוֹרֵר אֶת כֹּחַ זִכְרוֹנָהּ, “אֲבָל עַכְשָׁו נִשְׁכַּח הַדָּבָר מִלִּבִּי.”

וּפִתְאֹם הִתְחִילָה בּוֹכָה כְּיַלְדָּה קְטַנָּה.

“אֲדוֹנִי, אֲנִי רוֹצָה לָצֵאת מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה. הַקֹּר מֵצִיק לִי כָּאן, אֲנִי שְׁרוּיָה בְּפַחַד בְּשֶׁל בַּעֲלֵי־הַחַיִּים הַמִּתְרוֹצְצִים עַל פְּנֵי גוּפִי.”

“טוֹב הַדָּבָר, בּוֹאִי עִמִּי.”

וְתוֹךְ כְּדֵי כָּךְ אָחַז הַכֹּמֶר בִּזְרוֹעָהּ.

הָאֻמְּלָלָה הָיְתָה כִּנְצִיב קֶרַח. וְאַף עַל פִּי כֵן עָבַר רֶטֶט בִּבְשָׂרָהּ מִדֵּי גַעַת בָּהּ יַד הָאַלְמוֹנִי.

“הוֹ,” מִלְמְלָה הַנַּעֲרָה, “כְּאִלּוּ יַד הַמָּוֶת הַקָּרָה נָגְעָה בִּבְשָׂרִי. מִי אַתָּה אֲדוֹנִי?”

הַכֹּמֶר הִפְשִׁיל אֶת הַבַּרְדָּס שֶׁלּוֹ; הַנַּעֲרָה הִבִּיטָה בּוֹ בְּעֵינַיִם קוֹפְאוֹת. הִיא הִכִּירָה אֶת הַפַּרְצוּף הַנּוֹרָא אֲשֶׁר רָדַף אַחֲרֶיהָ זֶה יָמִים רַבִּים, אֶת רֹאשׁ־הַשָּׂטָן אֲשֶׁר הוֹפִיעַ לְעֵינֶיהָ בְּבֵית הָאִשָּׁה פַלוּרְדֶּל כְּשֶׁהוּא גָחוּן מֵעַל לְרֹאשׁוֹ שֶׁל פֶּבּוּס אֲהוּבָהּ, אֶת הָעַיִן אֲשֶׁר הִבְרִיקָה כְּנֶגְדָּהּ בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן בְּעֵת שֶׁהוֹפִיעַ הַפִּגְיוֹן.

לְמַרְאֵה דְמוּת זוֹ, שֶׁשִּׁמְשָׁה לָהּ מֵעֵין מַזָּל מַמְאִיר, שֶׁהֵבִיאָה עָלֶיהָ אָסוֹן אַחֲרֵי אָסוֹן וְגָרְמָה לָהּ שֶׁתֵּלֵךְ לָמוּת עַל הַגַּרְדֹּם – לְמַרְאֵה דְמוּת זוֹ נִעֲרָה הַצּוֹעֲנִית מֵעָלֶיהָ אֶת עֶלְפּוֹן הַחוּשִׁים. דּוֹמֶה הָיָה לָהּ כְּאִלּוּ הוּסַר הַלּוֹט מֵעַל פְּנֵי זִכְרוֹנָהּ. בְּרֶגַע אֶחָד קָמוּ לִפְנֵי עֵינֵי רוּחָהּ כָּל פְּרָטֵי אֲסוֹנָהּ הַנּוֹרָא, לְמִן מְאֹרָע הַלַּיְלָה בְּבֵית הַזְּקֵנָה פַלוּרְדֶּל וְעַד מִשְׁפַּט הַמָּוֶת אֲשֶׁר נֶחֱרַץ עָלֶיהָ עַל יְדֵי בֵּית־הַדִּין, וְלֹא מְעֻרְבָּבִים וּבִלְתִּי בְּרוּרִים, כְּפִי שֶׁרָאֲתָה אוֹתָם קֹדֶם, אֶלָּא כֻּלָּם בְּרוּרִים, בּוֹלְטִים, צוֹרְמִים בִּבְהִירוּתָם, רַבֵּי עִנְיָן וְרַבֵּי זְוָעָה. הַזִּכְרוֹנוֹת הַמְטֻשְׁטָשִׁים לְמֶחֱצָה, שֶׁנִּשְׁכְּחוּ כִּמְעַט לְגַמְרֵי בַּעֲקֵב הַיִּסּוּרִים הָעֲצוּמִים, – כָּל אֵלֶּה נִתְעוֹרְרוּ בְּקִרְבָּהּ לְחַיִּים חֲדָשִׁים בִּרְאוֹתָהּ אֶת הַדְּמוּת הַקּוֹדֶרֶת, כְּשֵׁם שֶׁבְּקִרְבַת הָאֵשׁ יוֹצְאוֹת עַל גַּבֵּי הַנְּיָר הַלָּבָן הָאוֹתָיוֹת שֶׁנִּכְתְּבוּ בִּדְיוֹ שֶׁאֵינָהּ נִרְאָה. דּוֹמֶה הָיָה לָהּ כְּאִלּוּ כָּל פְּצָעֶיהָ הִתְחִילוּ שׁוּב שׁוֹתְתִים דָּם.

“הָהּ!” קָרְאָה הַצּוֹעֲנִית כְּשֶׁיָּדֶיהָ מְכַסּוֹת עַל עֵינֶיהָ וְהִיא כֻּלָּהּ מַרְעִידָה מִתּוֹךְ רֶטֶט עֲוִית, “הֲרֵי זֶה הַכֹּמֶר!”

וְאוֹתוֹ רֶגַע צָנְחוּ יָדֶיהָ כְּלַפֵּי מַטָּה, כִּנְטוּלוֹת רוּחַ חַיִּים, וְהִיא יָשְׁבָה נֶאֱלָמָה, רֹאשָׁהּ מוּרָד, עֵינֶיהָ נְטוּיוֹת לָאָרֶץ וְכָל גּוּפָהּ מַרְעִיד בְּלִי הֲפוּגוֹת.

הַכֹּמֶר הִתְבּוֹנֵן בַּנַּעֲרָה דֻגְמַת דָּאָה שֶׁרָאֲתָה עֶפְרוֹנִי מִסְתַּתֵּר בְּשִׁבֳּלֵי הַקָּמָה וְהִתְחִילָה חָגָה חוּגִים בִּתְכֵלֶת הַשָּׁמַיִם, טָסָה הַרְבֵּה זְמָן בַּחֲשַׁאי מִתּוֹךְ עִגּוּלִים הוֹלְכִים וְצָרִים, וּלְבַסּוֹף הִתְנַפְּלָה עַל טַרְפָּהּ בִּמְהִירוּת הַבָּרָק וְנָעֲצָה בּוֹ אֶת צִפָּרְנֶיהָ.

הַנַּעֲרָה פָּתְחָה בְּמִלְמוּל חַשַּׁאי:

“כַּלֵּה אֶת מַעֲשֶׂיךָ! כַּלֶּה אֶת מַעֲשֶׂיךָ! אֶת אַחֲרוֹן תַּעֲלוּלֶיךָ!” וְהִיא אָסְפָה אֶת רֹאשָׁהּ לְבֵין כְּתֵפֶיהָ מִתּוֹךְ זְוָעָה לְאֵין קֵץ, כְּכִבְשָׂה מִתַּחַת לִתְנוּפַת הַגַּרְזֶן שֶׁל הַקַּצָּב.

“וְכִי אֲנִי מְעוֹרֵר בָּךְ רַק זְוָעָה?” אָמַר הַכֹּמֶר לְבַסּוֹף.

הִיא לֹא עָנְתָה דָבָר.

“הַאִם אֲנִי מֵטִיל עָלַיִךְ פַּלָּצוּת?” חָזַר וְשָׁאַל עוֹד פָּעַם.

שְׂפָתֶיהָ נִתְעַוְּתוּ, כְּאִלּוּ רָצְתָה לִצְחֹק.

“כֵּן,” הוֹצִיאָה מִפִּיהָ, “הַתַּלְיָן מִתְקַלֵּס בְּקָרְבָּנוֹ. כֵּן הַדָּבָר, זֶה יְרָחִים שֶׁהוּא מְרַדֵּף אוֹתִי, שׁוֹלֵחַ בִּי אִיּוּמִים וּמֵטִיל בִּי אֵימָה! מַה מְאֻשָּׁרָה הָיִיתִי לוּלֵא נִקְרָה עַל דַּרְכִּי! הוּא וְלֹא אַחֵר הִפִּילַנִי לְתוֹךְ הַתְּהוֹם! הָהּ, אֵלִי שֶׁבַּשָּׁמָיִם! הוּא הוּא הָרוֹצֵחַ… הוּא וְלֹא אַחֵר הָרַג אֶת פֶבּוּס שֶׁלִּי!” אוֹתוֹ רֶגַע פָּרְצָה יְבָבָה מִגְּרוֹנָהּ וְהִיא נָשְׂאָה אֶת עֵינֶיהָ אֶל הַכֹּמֶר. “אִי לְךָ, אִישׁ עָלוּב! מִי אַתָּה? מָה הָרַע אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְךָ? אַתָּה הֲרֵעוֹתָ לִי מִתּוֹךְ אֵיבָה? אוֹי וַאֲבוֹי! בַּמֶּה חָטָאתִי לֶךָ?”

“אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ,” אָמַר הַכֹּמֶר.

הִיא כָּבְשָׁה כְּרֶגַע אֶת דִּמְעוֹתֶיהָ; נִסְתַּכְּלָה בּוֹ כְּמוֹ מִתּוֹךְ טֵרוּף הַדָּעַת. הוּא כָּרַע לְפָנֶיהָ עַל בִּרְכָּיו וְהִתְבּוֹנֵן בָּהּ בְּעֵינַיִם לוֹהֲטוֹת.

“הֲשָׁמַעַתְּ? אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ!” חָזַר הַכֹּמֶר עַל דְּבָרָיו.

“הֲזֹאת הִיא אַהֲבָה!” אָמְרָה הָאֻמְלָלָה מִתּוֹךְ רֶטֶט.

“זֹאת הִיא אַהֲבַת בֶּן־אָדָם אֲשֶׁר אִבֵּד אֶת עוֹלָמוֹ!” עָנָה הָכֹּמֶר.

שְׁנֵיהֶם שָׁהוּ רֶגַע אֶחָד בִּשְׁתִיקָה, כְּאִלּוּ נִדְהֲמוּ תַּחַת מַעֲמֶסֶת רִגְשׁוֹתֵיהֶם: הוּא כִּמְטֹרָף וְהִיא כְּנִפְעָמָה בְּרוּחָהּ.

“שִׁמְעִי אֵת אֲשֶׁר אַגִּיד לָךְ!” אָמַר הַכֹּמֶר לָאַחֲרוֹנָה וְשַׁלְוָה מוּזָרָה יָרְדָה עָלָיו; “אֲגַלֶּה לָךְ אֶת הַכֹּל. אֲסַפֵּר לָךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה סוֹד כָּמוּס עִמָּדִי וְלֹא גִלִּיתִיו לְנַפְשִׁי גַם בְּשָׁעוֹת שֶׁל חֶשְׁבּוֹן הַלֵּב, בִּשְׁעוֹת אֵין־קֵץ אֲשֶׁר לִנְדוּדֵי לַיְלָה, כְּשֶׁהַחֲשֵׁכָה גוֹבֶרֶת עַד מְאֹד וְנִדְמֶה שֶׁאֱלֹהִים לֹא יוּכַל עוֹד לִרְאוֹת אוֹתָנוּ. שִׁמְעִי אֵפוֹא. דְּעִי לָךְ, הַנַּעֲרָה, כִּי מְאֻשָּׁר הָיִיתִי לִפְנֵי שֶׁרְאִיתִיךְ.”

“וְאַף אָנֹכִי כֵּן!” נֶאֶנְחָה הַנַּעֲרָה בַּחֲשָׁאי.

“אַל נָא תַּפְסִיקִי אֶת דְּבָרַי… אָמְנָם כֵּן, מְאֻשָּׁר הָיִיתִי, בְּכָל אֹפֶן רָאִיתִי אֶת עַצְמִי מְאֻשָּׁר. שָׁרוּי הָיִיתִי בְּטָהֳרָה וּבְקִרְבִּי שָׁכְנָה נֶפֶשׁ זַכָּה וּמְאִירָה. רֹאשִׁי הָיָה זָקוּף וְקוֹרֵן מֵרֹאשׁ כָּל אָדָם. כְּמָרִים שָׁאֲלוּ אֶת פִּי לְדַרְכֵי הַצְּנִיעוּת, מְלֻמָּדִים דָּרְשׁוּ אֶת עֲצָתִי בְּעִנְיְנֵי חָכְמָה. אָמְנָם כֵּן, הַחָכְמָה הָיְתָה כָּל חֶפְצִי; כְּאָחוֹת הָיְתָה לִי, וַאֲנִי הִסְתַּפַּקְתִּי בָּאָחוֹת. וְגַם בִּשְׁנוֹת הַגַּבְרוּת לֹא הָיָה לִבִּי הוֹלֵךְ אַחֲרֵי מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת. לֹא פַּעַם כָּמַהּ בְּשָׂרִי מִדֵּי עֲבֹר לְפָנַי דְּמוּת אִשָּׁה. הַתְּשׁוּקָה, אֲשֶׁר בִּהְיוֹתִי עֶלֶם פֶּתִי אָמַרְתִּי כִּי הִכְרַעְתִּיהָ לָנֶצַח, שָׁבָה לֹא פַּעַם וּמָשְׁכָה בַּאֲזִקַּי אֲשֶׁר רֻתַּקְתִּי בָּהֶם, אָנֹכִי הֶעָלוּב, אֶל מִזְבַּח הַכְּהֻנָּה. אֲבָל הַצּוֹם וְהַתְּפִלָּה וְהַלִּמּוּד וְסִגּוּפֵי הַמִּנְזָר הִשְׁלִיטוּ שׁוּב אֶת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף. וּמִלְבַד זֶה הָיִיתִי מִתְרַחֵק מִן הַנָּשִׁים. כִּי כִּמְעַט פָּתַחְתִי אֶת אַחַד הַסְּפָרִים – וְכָל אֵדֵי הַטֻּמְאָה שָׁבְּמֹחִי נָמוֹגוּ כָּלִיל בִּפְנֵי בְּרַק הַחָכְמָה. בִּן־רֶגַע – וְהַמַּמָּשׁוּת הָעֲכוּרָה שֶׁל הָאָרֶץ חָלְפָה עָבְרָה מִנֶּגֶד עֵינַי, וְאָנֹכִי לָבַשְׁתִּי שַׁלְוָה וְעֹנֶג וְחֶדְוָה לְמַרְאֵה הַזֹּהַר הָרַךְ אֲשֶׁר לָאֱמֶת בַּת הַנְּצָחִים. קַל הָיָה לִי לְנַצֵּחַ אֶת הַשָּׂטָן כָּל עוֹד פִּתַּנִי רַק בִּדְמֻיּוֹת־חֲלוֹף שֶׁל נָשִׁים אֲשֶׁר נִקְרוּ לְפָנַי בָּרְחוֹב וּבְבֵית הַתְּפִלָּה וְעַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרַי לְעַנּוֹתֵנִי בַּחֲלוֹמוֹת. אַלְלַי! אִם לֹא אָנֹכִי נָחַלְתִּי אֶת הַנִצָּחוֹן – אָז רַק אֱלֹהִים יִשָּׂא אֶת הֶעָוֹן הַזֶּה, כִּי עַל כֵּן בָּרָא אֶת הַשָּׂטָן חָזָק יוֹתֵר מִן הָאָדָם… שִׁמְעִי אֵת אֲשֶׁר אֲסַפֵּרָה… יוֹם אֶחָד…” כָּאן הִפְסִיק הַכֹּמֶר אֶת דְּבָרָיו, וְהָאַסִּירָה שָׁמְעָה אֶת אַנְחוֹתָיו אֲשֶׁר פָּרְצוּ מֵחָזֵהוּ וְהֵעִידוּ עַל מַחֲנָק וּמִלְחָמָה כְּבֵדָה.

וְהוּא הוֹסִיף לְדַבֵּר:

“… יוֹם אֶחָד סָמַכְתִּי אֶת עַצְמִי אֶל חַלּוֹן חַדְרִי… אֵיזֶה, סֵפֶר הָיָה אָז בְּיָדִי? הָהּ! בְּמֹחִי שׂוֹרֶרֶת עַרְבּוּבְיָה… קָרָאתִי בַּסֵּפֶר. הַחַלּוֹן נִשְׁקַף עַל פְּנֵי כִּכָּר. אָזְנִי קָלְטָה הַלְמוּת תֹּף וְקוֹל זִמְרָה. רָגַזְתִּי עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר בִּלְבֵּל אֶת רַעְיוֹנוֹתַי וְנָשָׂאתִי אֶת עֵינַי לְהַבִּיט עַל פְּנֵי הַכִּכָּר. אֵת אֲשֶׁר רָאִיתִי רָאוּ גַם הֲמוֹן אֲנָשִׁים אֲחֵרִים, וְאוּלָם הַמַּחֲזֶה הָיָה יָקָר מֵהֵרָאוֹת לְעֵינֵי יְלוּד אִשָּׁה. שָׁם, בְּלֵב הָרְחוֹב… הָיְתָה שְׁעַת צָהֳרָיִם… הַשֶּׁמֶשׁ שָׁפְכָה אֶת זָהֳרָהּ… וּבַת־אָדָם יָצְאָה בִּמְחוֹלוֹת. עֵינֶיהָ הָיוּ שְׁחוֹרוֹת וּמַזְהִירוֹת; וּמִדֵּי גַעַת הַשֶּׁמֶשׁ בְּשַׂעֲרוֹתֶיהָ הַשְּׁחוֹרוֹת נִצְנְצָה שָׁם קְוֻצַּת שֵׂעָר כְּחוּטֵי זָהָב. כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ נֶעֶלְמוּ בְּשֶׁטֶף מְחוֹלָהּ, כְּחִשּׁוּקֵי הָאוֹפַן הַמִּסְתּוֹבֵב בִּמְהִירוּת רַבָּה. בְּצַמּוֹתֶיהָ הַשְּׁחוֹרוֹת, מִסָּבִיב לְרֹאשָׁהּ, נִתְלוּ עִגּוּלֵי־מַתֶּכֶת קְטַנִּים שֶׁנּוֹצְצוּ בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ וְעִטְּרוּ אֶת מִצְחָהּ כְּזֵר כּוֹכָבִים. גְּלִימָתָהּ הִכְחִילָה בִּנְקֻדּוֹת זָהָב וּפְנִינִים לְאֵין מִסְפָּר וּמַרְאֶהָ הָיָה כְּמַרְאֵה לֵיל־קָיִץ. זְרוֹעוֹתֶיהָ הַגְּמִישׁוֹת וְהַחוּמוֹת נִשְׁתַּלְבוּ חֲלִיפוֹת מִסָּבִיב לְגֵוָהּ וְחָמְקוּ מֵעַל גִּזְרָתָהּ כִּשְׁתֵּי מַחֲגוֹרוֹת. וְתַבְנִית גּוּפָהּ הָיְתָה חֲטוּבָה לְהַפְלִיא. – הָהּ! דְּמוּת מַזְהִירָה זוֹ הִתְנוֹפְפָה כַּחֲטִיבַת אוֹר בְּתוֹךְ אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ… אֲבוֹי! אוֹתָךְ הַנַּעֲרָה, רָאִיתִי אָז בְּמוֹ עֵינַי… הִסְתַּכַּלְתִּי בַּמַּחֲזֶה בְּלִי הֶרֶף וַאֲנִי כֻּלִּי מָלֵא הִשְׁתּוֹמְמוּת, שְׁכוּר־חוּשִׁים, נְסוּךְ קֶסֶם. עֵינִי לֹא שָׂבְעָה מֵהַבִּיט בָּךְ וְאֵימָה גְדוֹלָה נָפְלָה עָלַי: הִרְגַּשְׁתִּי כִּי הָיְתָה בִּי יַד הַגּוֹרָל.”

הַכֹּמֶר, שֶׁנָּשַׁם בִּכְבֵדוּת, פָּסַק שׁוּב מִדַּבֵּר. אַחֲרֵי כֵן חָזַר לִדְבָרָיו:

“הֲמוּם קֶסֶם הָיִיתִי כִּמְעַט וְנִסִּיתִי לִמְצֹא מִשְׁעָן, לְבַל אֶפֹּל אֶל הַתְּהוֹם. זָכֹר אֶזְכֹּר עוֹד אֶת דְּבַר הַמּוֹקְשִׁים אֲשֶׁר טָמַן לְרַגְלַי הַשָּׂטָן. אוֹתוֹ יְצוּר אָדָם, שֶׁנִּגְלָה לְעֵינַי, יָפְיוֹ הָיָה לֹא יֹפִי שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, וְאֵין זֹאת כִּי אִם יָרַד מִשָּׁמַיִם אוֹ עָלָה מִן הַשְּׁאוֹל. זוֹ לֹא הָיְתָה נַעֲרָה מְצוּיָה, קְרוּצָה מִן הַחֹמֶר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְקֶרֶן מְהַבְהֶבֶת אֲשֶׁר לְנֶפֶשׁ אִשָּׁה מְאִירָה בְּאוֹר עָלוּב אֶת חַדְרֵי לִבָּהּ: עֵינַי רָאוּ מַלְאָךְ! אֲבָל הַמַּלְאָךְ הַזֶּה לֹא נוֹצַר מִן הָאוֹר, אֶלָּא מֵאֲפֵלָה וּמִשַּׁלְהֶבֶת. אוֹתוֹ רֶגַע, כְּשֶׁהִרְהוּר זֶה עָבַר בְּמֹחִי, רָאִיתִי עַל יָדֵךְ עֵז, בְּרִיָּה אֲמוּנָה עֲלֵי כְּשָׁפִים שֶׁהִבִּיטָה בִּי כִּמְלַגְלֶגֶת. בְּשֶׁמֶשׁ הַצָּהֳרַיִם נִרְאוּ הַקַּרְנַיִם שֶׁלָּהּ כַּאֲחוּזוֹת אֵשׁ. רָאִיתִי אֶת הַמּוֹקֵשׁ אֲשֶׁר טָמַן לִי הַשָּׂטָן, וּמֵאָז לֹא פִּקְפַּקְתִּי עוֹד בַּדָּבָר וְיָדַעְתִּי כִּי בַּת תֹּפֶת אַתְּ וְנִגְלֵית לִי רַק לְמַעַן אֲשֶׁר אֲאַבֵּד אֶת עוֹלָמִי. אֲנִי מַאֲמִין בָּזֶה אֱמוּנָה שְׁלֵמָה.”

אוֹתוֹ רֶגַע נִסְתַּכֵּל הַכֹּמֶר בִּפְנֵי הָאַסִּירָה וְהוֹסִיף לְדַבֵּר בְּקוֹל הַמַּבִּיעַ קֹר־לֵב:

“עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּזֶה גַם עַכְשָׁו… בֵּין כֹּה וָכֹה וְיַד הַקֶּסֶם חָזְקָה עָלַי יוֹתֵר וְיוֹתֵר; רִקּוּדֵךְ הִשְׁתּוֹלֵל בְּמֹחִי; נָפַלְתִּי בִּידֵי כֹּחַ הַכִּשּׁוּפִים הַנֶּעְלָם. וְכָל אֲשֶׁר נִשְׁאַר עוֹד בְּקִרְבִּי נִתְכַּסָּה בִּצְעִיף שֵׁנָה; דּוֹמֶה הָיִיתִי לְמִי שֶׁהוֹלֵךְ לָמוּת בַּשֶּׁלֶג, כִּי גַם אָנֹכִי הִתְעַנַּגְתִּי עַל הַתַּרְדֵּמָה הַנּוֹפֶלֶת עָלָי. וּפִתְאֹם נָתַתְּ אֶת קוֹלֵךְ בְּשִׁיר. וְאָנֹכִי, הָאֻמְלָל, מַה יָכֹלְתִּי עֲשׂוֹת? שִׁירֵךְ הִקְסִימַנִי עוֹד יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר רִקּוּדֵךְ. אָמַרְתִּי לְהִמָּלֵט עַל נַפְשִׁי, וְאוּלָם הַדָּבָר נִבְצַר מִמֶּנִּי. רֻתַּקְתִּי כְּמוֹ בַּאֲזִקִּים, כַּפּוֹת רַגְלַי כְּאִלּוּ דָבְקוּ לָאָרֶץ. דּוֹמֶה הָיָה לִי כִּי שָׁקַעְתִּי עַד לְקַרְסֻלַּי לְתוֹךְ אֶבֶן הָרִצְפָּה. לֹא יָכֹלְתִּי לָמוּשׁ מִמְּקוֹמִי. רַגְלַי הָיוּ כְּקֶרַח וְרֹאשִׁי אֵשׁ לוֹהֶטֶת. לָאַחֲרוֹנָה – אוּלַי מִפְּנֵי שֶׁרִחַמְתְּ עָלַי – חָדַלְתְּ מִשִּׁירֵךְ וְנִסְתַּלַּקְתְּ מִן הַמָּקוֹם. בָּבוּאַת הָאוֹר אֲשֶׁר לַדְּמוּת הַמַּזְהִירָה וְהַהֵד אֲשֶׁר לְשִׁירַת הַקֶּסֶם נָמוֹגוּ לְאַט לְאַט מֵאָזְנַי וּמֵעֵינָי. וְאָז צָנַחְתִּי עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן וַאֲנִי רְפֵה כֹּחַ וַאֲחוּז קִפָּאוֹן כְּפֶסֶל אֲשֶׁר נָפַל מֵעַל כַּנּוֹ. הֶעִירוּנִי הַפַּעֲמוֹנִים הַקּוֹרְאִים לִתְפִלַּת הַמִּנְחָה. הִתְרוֹמַמְתִּי מִמְּקוֹמִי, בָּרַחְתִּי עַל נַפְשִׁי; אֲבָל, אֲהָהּ! דְּבַר־מָה כָּרַע נָפַל בְּקִרְבִּי וְלֹא הוֹסִיף קוּם, קָרַנִי דָבָר אֲשֶׁר לֹא יָכֹלְתִּי לָנוּס מִפָּנָיו.”

עוֹד פַּעַם בָּאָה הַפְסָקָה בִּדְבָרָיו, וְאַחֲרֵי כֵן פָּתַח שׁוּב:

"אָמְנָם כֵּן, לְמִן הַיּוֹם הַהוּא בָּא לִשְׁכֹּן בְּקִרְבִּי בֶּן־אָדָם חָדָשׁ אֲשֶׁר לֹא הִכַּרְתִּיו. אָמַרְתִּי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל אֶמְצְעֵי הַתְּרוּפָה שֶׁהָיוּ בְּיָדַי: הַמִּנְזָר, הַכְּהֻנָּה, הָעֲבוֹדָה, הַסְּפָרִים. לְלֹא הוֹעִיל! אֲהָהּ! מַה תָּפֵל הַמַּדָּע לְמִי שֶׁדּוֹפֵק עַל דַּלְתּוֹ מִתּוֹךְ לֵב מָלֵא יֵאוּשׁ וּמַאֲוַיִּים! הֲתֵדְעִי, הַנַּעֲרָה, מַה שֶׁהִתְחִיל – לְמִן הַשָּׁעָה הַהִיא – חוֹצֵץ בֵּינִי וּבֵין הַסֵּפֶר? אַתְּ וְצִלֵּךְ וּדְמוּת הַזֹּהַר אֲשֶׁר חָלְפָה יוֹם אֶחָד לִפְנֵי עֵינָי. וְאוּלָם דְּמוּת זוֹ לֹא הִבְהִיקָה עוֹד בִּשְׁלַל צְבָעִים כְּמוֹ לְפָנִים; הִיא לָבְשָׁה קַדְרוּת, מָלְאָה יָגוֹן וַאֲפֵלָה, דֻּגְמַת עִגּוּל הַשְּׁחוֹר הַדָּבֵק לְעֵינֵי הַכְּסִיל אֲשֶׁר הִרְבָּה לְהַבִּיט בִּפְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ.

"וְהִנֵּה כְּשֶׁלֹא יָכֹלְתִּי לְשַׁחְרֵר אֶת עַצְמִי, וְשִׁירֵךְ הָמָה כָּל הַיּוֹם בְּמֹחִי, כְּשֶׁרָאִיתִי אֶת רַגְלַיִךְ מְדַלְּגוֹת עַל פְּנֵי סִדּוּר הַתְּפִלָּה שֶׁלִּי וּדְמוּתֵךְ רִחֲפָה עָלַי בַּחֲלוֹמוֹת הַלַּיְלָה – נִכְסַפְתִּי לִרְאוֹת שׁוּב אֶת פָּנָיִךְ. חָפַצְתִּי לִנְגֹּעַ בָּךְ וְלָדַעַת מַה טִיבֵךְ, אָמַרְתִּי אֶרְאֵךְ וְאֵדַע אִם לֹא נְקַלּוֹת מִן הַדְּמוּת הַנַּעֲלָה אֲשֶׁר הִשְׁאַרְתְּ בְּדִמְיוֹנִי וְאַשְׁמִיד אֶת חֲזוֹן הַתַּעְתּוּעִים עַל יְדֵי הַמְּצִיאוּת. בְּכָל אֹפֶן קִוִּיתִי, כִּי הָרֹשֶׁם הֶחָדָשׁ יְטַשְׁטֵשׁ אֶת הָרשֶׁם הָרִאשׁוֹן, זֶה אֲשֶׁר הָיָה לִי לְמַעֲמָסָה כְּבֵדָה מִנְּשׂא. שַׁבְתִּי וְרָאִיתִי אֶת פָּנָיִךְ. אֲבוֹי, מָה הֲרֵעוֹתִי לְנַפְשִׁי! לְאַחַר שֶׁרְאִיתִיךְ פַּעַם וּשְׁתַּיִם חָפַצְתִּי לִרְאוֹתֵךְ פְּעָמִים אֶלֶף, חָפַצְתִּי לִרְאוֹתֵךְ בְּלִי הֶרֶף. וּמֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה… כֵּיצַד יָכֹלְתִּי לְהַחֲזִיק מַעֲמָד עַל הַמִּדְרוֹן הַיּוֹרֵד אֶל הַתָּפְתֶּה?.. אוֹתוֹ יוֹם נִטְּלָה מִמֶּנִּי הַשְּׁלִיטָה עַל עַצְמִי. הַשָּׂטָן כָּפַת אֶת כְּנָפַי, וְאֶת קְצֵה הַחוּט קָשַׁר לְכַף רַגְלֵךְ. הַחִלּוֹתִי לָנוּעַ וְלָנוּד כָּמוֹךְ. צִפִּיתִי לְבוֹאֵךְ בִּמְבוֹאוֹת בָּתִּים, שָׁמַרְתִּי אֶת עִקְּבוֹתַיִךְ בְּפִנּוֹת הָרְחוֹבוֹת, אָרַבְתִּי לָךְ מִמְּרוֹם הַמִּגְדָּל שֶׁלִּי. עֶרֶב עֶרֶב שָׁבָה נַפְשִׁי אֵלַי וַאֲנִי הֲלוּם קֶסֶם וְיֵאוּשׁ וַאֲנִי מְכֻשָּׁף וְאוֹבֵד מִשֶּׁהָיִיתִי!

"חָקַרְתִּי וְיָדַעְתִּי מִי אַתְּ: בַּת מִצְרָיִם. בַּת־חַוָּה רְגִילָה בִּנְדוּדִים, רַקְדָּנִית, אַחַת מִבְּנוֹת הַצּוֹעֲנִים. הַאִם לֹא הָיָה בָּרוּר כִּי שָׁפַכְתְּ עָלַי אֶת כְּשָׁפַיִךְ? שִׁמְּעִי וַאֲסַפֵּר לָךְ. אָמַרְתִּי בְּלִבִּי כִּי אִם יַגִּיעַ הַדָּבָר עַד לִפְנֵי הַשּׁוֹפְטִים, אֶשְׁתַּחְרֵר גַּם אָנֹכִי מִן הַקֶּסֶם הָרוֹבֵץ עָלָי. הָיָה מַעֲשֶׂה וּמְכַשֵּׁפָה אַחַת עָשְׂתָה בִּכְשָׁפֶיהָ לִבְרוּנוֹ יְלִיד אַסְט; הוּא גָרַם לָהּ שֶׁיִּשְׂרְפוּהָ בָּאֵשׁ, וְנִתְרַפֵּא. דָּבָר זֶה הָיָה יָדוּעַ לִי; וְאָמַרְתִּי לְהִתְרַפֵּא בַּדֶּרֶךְ הַזֹּאת. בָּרִאשׁוֹנָה נִסּיתִי דָבָר וְהִשְׁתַּדַּלְתִּי שֶׁיֶאֶסְרוּ עָלַיִךְ לְהוֹפִיעַ עַל הַכִּכָּר שֶׁלִּפְנֵי נוֹטְר־דַּם, כִּי אָמַרְתִּי – שָׁכֹחַ אֶשְׁכָּחֵךְ אִם לֹא תּוֹסִיפִי לָבוֹא הֵנָּה. אַתְּ לֹא שַׂמְתְּ אֶת לִבֵּךְ לְכָךְ; רַק הוֹסַפְתְּ לָבוֹא אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה. וְאָז נוֹלַד בִּי הָרַעְיוֹן לְהַרְחִיק אוֹתָךְ בְּכֹחַ. בְּאַחַד הַלֵּילוֹת נִסִּיתִי לְהוֹצִיא אֶת הַדָּבָר אֶל הַפֹּעַל. שְׁנַיִם הָיִינוּ בִּמְקוֹם הַמַּעֲשֶׂה. כְּבָר הָיִית תְּפוּשָׂה בְּיָדֵינוּ, וְהִנֵּה נִזְדַּמֵּן לְשָׁם אוֹתוֹ קָצִין עָלוּב. הוּא שִׁחְרֵר אוֹתָךְ. עַל יְדֵי כָּךְ הֵבִיא אָסוֹן עָלַי וְעָלַיִךְ וְעַל עַצְמוֹ. לָאַחֲרוֹנָה, כְּשֶׁנִּסְתַּתְּמוּ בְּפָנַי כָּל הַדְּרָכִים, הִלְשַׁנְתִּי עָלַיִךְ בִּפְנֵי מִשְׁפַּט הַכְּנֵסִיָּה. קִוִּיִתי כִּי תַּעֲלֶה אֲרוּכָה לְנַפְשִׁי, כַּדָּבָר אֲשֶׁר קָרָה לִבְרוּנוֹ יְלִיד אַסְט. בִּמְבוּכַת נַפְשִׁי הָגִיתִי גַם אֶת הָרַעְיוֹן, כִּי לְרַגְלֵי הַמִּשְׁפָּט אוּכַל לְהָטִיל עָלַיִךְ אֶת שְׁלִיטָתִי, כִּי בְּבֵית־הַסֹּהַר תִּהְיִי מְסוּרָה בְּיָדַי כְּכֹל אֲשֶׁר אֶחְפֹּץ; כִּי שָׁם לֹא תּוּכְלִי לְהִמָּלֵט מִיָּדַי; כִּי אָנֹכִי הָיִיתִי קִנְיָנֵךְ יָמִים רַבִּים לְמַדַּי וְהִגִּיעָה אֵפוֹא הָעֵת שֶׁגַּם אַתְּ תִּהְיִי קִנְיָנִי. אִם הִתְמַכַּרְתָּ לַחֵטְא מוּטָב לְךָ שֶׁתַּעֲשֵׂהוּ בִּשְׁלֵמוּת. אַל תִּהְיֶה כִּמְתַעְתֵּעַ וְאַל תַּפְסֵק אֶת הַמַּעֲשֶׂה הַנִּתְעָב בָּאֶמְצַע. שִׁכְרוֹן הַחֶדְוָה אֵינוֹ יוֹרֵד עַל הַחוֹטֵא אֶלָּא לְאַחַר שֶׁכִּלָּה אֶת מַעֲשֵׂהוּ. כֹּמֶר וּמְכַשֵּׁפָה יְכֹלִים לִרְווֹת יַחַד דּוֹדִים עַל עֲרֵמַת הַקַּשׁ אֲשֶׁר בְּבֵית־הַכֶּלֶא.

"וּבְכֵן אֵפוֹא הִלְשַׁנְתִּי עָלָיִךְ. מֵאָז הַחִלּוֹתִי מֵטִיל עָלַיִךְ אֵימָה מִדֵּי פָּגְשִׁי אוֹתָךְ בָּרְחוֹב. הַקֶּשֶׁר אֲשֶׁר קָשַׁרְתִּי עָלַיִךְ וְהַמַּתְּלָאָה אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְהָבִיא עָלַיִךְ נָתְנוּ אֶת אוֹתוֹתֵיהֶם בַּחֲזִיזִים וּבְאִיּוּמִים. אַף עַל פִּי כֵן פִּקְפַּקְתִּי בַּדָּבָר. מַה שֶׁעָלָה בְּלִבִּי לַעֲשׂוֹת הָיָה נוֹרָא מִכַּמָּה בְּחִינוֹת, וַאֲנִי הִסַּסְתִּי מֵהַתְחִיל.

"יָכֹל הֱיוֹת שֶׁהָיִיתִי מְוַתֵּר עַל זֶה; יָכֹל הֱיוֹת שֶׁהָרַעְיוֹן הַנִּתְעָב הָיָה נוֹבֵל בְּמֹחִי בְּלִי לַעֲשׂוֹת פֶּרִי. חָשֹׁב חָשַׁבְתִּי כִּי בִּי יִהְיֶה תָּלוּי הַדָּבָר אִם לְעוֹרֵר עָלַיִךְ אֶת הַמִּשְׁפָּט אוֹ לְבַטֵּל אוֹתוֹ. וְאוּלָם כָּךְ דַּרְכּוֹ שֶׁל רַעְיוֹן מֵבִישׁ שֶׁהוּא תּוֹבֵעַ אֶת תִּקּוּנוֹ וְרוֹצֶה לְהִתְגַּלְגֵּל בְּמַעֲשֶׂה; אָמַרְתִּי כִּי כֹּחִי בְּיָדִי, וְאוּלָם גְּזֵרַת הַגּוֹרָל חָזְקָה מִמֶּנִּי. אֲבוֹי! אֲבוֹי! הַגּוֹרָל הוּא אֲשֶׁר הִכְרִיעֵךְ וְהִפִּילֵךְ אֶל תַּחַת גַּלְגַּלֵּי הַמְּכוֹנָה וְאָנֹכִי, מִסֵּתֶר מַחֲבוֹאִי רַק הֵבֵאתִי אֶת הַמְּכוֹנָה הַזֹּאת לִידֵי תְּנוּעָה! שִׁמְעִי… עוֹד מְעַט וְאֶגְמֹר אֶת דְּבָרָי.

“יוֹם אֶחָד… אַף זֶה הָיָה יוֹם בָּהִיר בַּשְּׁחָקִים… מָצָאתִי בָּרְחוֹב בֶּן־אָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה חוֹזֵר וּמְבַטֵּא אֶת שְׁמֵךְ מִתּוֹךְ צְחוֹק וּמֵעֵינָיו נִשְׁקְפָה הַתַּאֲוָה. אָרוּר יִהְיֶה! הָלַכְתִּי אַחֲרָיו. וְהַשְּׁאָר הֲלֹא יָדוּעַ לָךְ.”

הוּא נִשְׁתַּתֵּק וְהַנַּעֲרָה לֹא יָכְלָה לְהַעֲלוֹת עַל שְׂפָתֶיהָ אֶלָּא דִבּוּר אֶחָד:

“הָהּ, פֶבּוּס שֶׁלִּי!”

“חִדְלִי לָךְ מִן הַשֵּׁם הַזֶּה!” קָרָא הַכֹּמֶר וְתָפַשׂ בְּחָזְקָה בִּזְרוֹעַ הַנַּעֲרָה. “אַל תּוֹצִיאִי מִפִּיךְ אֶת הַשֵּׁם הַזֶּה! אֲהָהּ! מָה אֻמְלַלְנוּ גַם שְׁנֵינוּ; הַשֵּׁם הַזֶּה הֵבִיא עָלֵינוּ כִּלָּיוֹן! אוֹ אֵיטִיב וְאֹמַר: שְׁלָשְׁתֵּנוּ הֻשְׁלַכְנוּ בְּכַף הַקֶּלַע שֶׁל הַגּוֹרָל אִישׁ מוּל רֵעֵהוּ וְכֻלָּנוּ אָבָדְנוּ!… הִנֵּה אַתְּ מִסְתַּגֶּפֶת בְּיִסּוּרִים: הַקֹּר מְעַנֶּה אוֹתָךְ, הַלַּיְלָה שָׁת עָלַיִךְ כְּסַנְוֵרִים, קִירוֹת הַכֶּלֶא סָגְרוּ עָלַיִךְ; אֲבָל דוֹּמֶה שֶׁבְּנַפְשֵׁךְ עוֹד מְהַבְהֶבֶת שְׁאֵרִית אוֹר, וּתְהֵא זוֹ רַק אַהֲבָתֵךְ הַיַּלְדוּתִית אֲשֶׁר אוֹתוֹ גֶבֶר רֵיקָן עוֹרֵר בְּלִבֵּךְ לְשֵׁם מִשְׂחָק! וְאוּלָם אָנֹכִי נַפְשִׁי הִיא בֵּית־כִּלְאִי; אֲנִי נוֹשֵׂא בְּחֻבִּי אֶת הַחֹרֶף, אֶת הַקֶּרַח, אֶת הַיֵּאוּשׁ; בְּקֶרֶב נַפְשִׁי שָׁת הַלַּיִל אֶת אֲפֵלָתוֹ. הֲיָדַעַתְּ אֶת הָעִנּוּיִים אֲשֶׁר עָבְרוּ עָלַי? הָיִיתִי עֵד רְאִיָּה לְבֵרוּר מִשְׁפָּטֵךְ. יָשַׁבְתִּי עַל הַסַּפְסָל בְּקֶרֶב שׁוֹפְטֵי הַכְּנֵסִיָּה. אָמְנָם כֵּן, מִתַּחַת לְבַרְדַּס כְּמָרִים נִסְתַּתֵּר שָׁם פַּרְצוּף מִתְעַוֵּת שֶׁל אָדָם אֲשֶׁר אִבֵּד אֶת עוֹלָמוֹ. הָיִיתִי שָׁם בְּשָׁעָה שֶׁהֵבִיאוּ אוֹתָךְ אֶל הָאוּלָם; יָשַׁבְתִּי שָׁם בְּשָׁעָה שֶׁעָרְכוּ לָךְ חֲקִירָה וּדְרִישָׁה… הָהּ, מַה נוֹרָאָה הָיְתָה מְאוּרַת זְאֵבִים זוֹ!… אָנֹכִי הָיִיתִי הַפּוֹשֵׁעַ וְלִי הָיָה צָפוּי עֵץ הַתְּלִיָּה אֲשֶׁר הוּכַן לְמַעֲנֵךְ. הָיִיתִי בְּאוֹתוֹ מַעֲמָד כְּשֶׁהֵעִידוּ הָעֵדִים, כְּשֶׁהֵבִיאוּ אֶת הַהוֹכָחוֹת וּכְשֶׁנָּשְׂאוּ אֶת מִדַּבְּרוֹתֵיהֶם עוֹרְכֵי־הַדִּין; יָכֹלְתִּי סְפֹר אֶת צְעָדַיִךְ מִדֵּי לֶכְתֵּךְ בְּדֶרֶךְ הָעִנּוּיִים; הָיֹה הָיִיתִי שָׁם גַּם בְּשָׁעָה שֶׁפְּרִיץ חַיּוֹת זֶה… אֲהָהּ! לֹא חָזִיתִי מֵרֹאשׁ אֶת דְּבַר הַסִּגּוּפִים… רָאִיתִי כֵּיצַד חָשְׂפוּ אֶת בְּשָׂרֵךְ וְכֵיצַד הַמְמֻנֶּה עַל הַסִּגּוּפִים טִפֵּל בָּךְ בְּיָדָיו הַגַּסּוֹת. רָאִיתִי אֶת רַגְלֵךְ הַחֲשׂוּפָה, זוֹ רַגְלֵךְ אֲשֶׁר הָיִיתִי נוֹתֵן עוֹלָם שָׁלֵם בַּעֲבוּר אֶשָּׁקֶנָּה וְאוֹצִיא אֶת נַפְשִׁי כְּתֹם הַנְּשִׁיקָה; וְרֶגֶל זוֹ, אֲשֶׁר כְּעֹנֶג נֶחְשַׁב לִי הַדָּבָר אִלּוּ נִרְמַסְתִּי תַּחְתֶּיהָ, רְאִיתִיהָ בְּרִדְתָּהּ לְתוֹךְ הַסַּנְדָּל הָאָיֹם הַדּוֹרֵס אֶת הַבָּשָׂר הַחַי וְהוֹפֵךְ אוֹתָהּ לְאֻמְצָה שׁוֹתֶתֶת דָּם. אֲהָהּ! מָה אֻמְלָלְתִּי! אוֹתָהּ שָׁעָה, כְּשֶׁהָיִיתִי עֵד רְאִיָּה לְעִנּוּיַיִךְ, הֶחֱזַקְתִּי פִּגְיוֹן מִתַּחַת לַחֻלְצָה אֲשֶׁר לְעוֹרִי וְקָרַעְתִּי בּוֹ אֶת לוּחַ לִבִּי. נָעַצְתִּי אֶת הַפִּגְיוֹן בִּבְשָׂרִי כְּשֶׁפָּרְצָה מִגְּרוֹנֵךְ הַצְּעָקָה הָרִאשׁוֹנָה. וְלוּ הוֹסַפְתְּ לָתֵת עוֹד צְעָקָה אַחַת, כִּי אָז הָיִיתִי נוֹעֵץ אוֹתוֹ לְתוֹךְ לִבִּי! הַבִּיטִי וּרְאִי. דּוֹמֶה לִי שֶׁהַפֶּצַע שׁוֹתֵת עֲדַיִן דָּם.”

הוּא הִפְשִׁיל אֶת גְּלִימָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה. לוּחַ לִבּוֹ הָיָה בְּפֹעַל מַמָּשׁ מְרֻסָּק, כְּאִלּוּ נִדְרַס בְּצִפָּרְנֵי הַנָּמֵר, וּמִן הַצַּד נִרְאָה פֶּצַע גָּדוֹל לְמַדַּי שֶׁלֹּא נִתְרַפֵּא עֲדַיִן כָּל צָרְכּוֹ.

הָאַסִּירָה נִרְתְּעָה לְאָחוֹר כַּאֲחוּזַת זְוָעָה.

“אֲהָהּ!” פָּתַח הַכֹּמֶר, “חִמְלִי עָלַי, יַלְדָּתִי הַצְּעִירָה לְיָמִים! כְּאֻמְלָלָה נֶחְשַׁבְתְּ בְּעֵינַיִךְ, וְאוּלָם יָדֹעַ לֹא תֵּדְעִי מַה טִיבוֹ שֶׁל אָסוֹן. אוֹיָה! מַה נוֹרָא לֶאֱהֹב אִשָּׁה וְלִהְיוֹת כֹּמֶר וּלְקַבֵּל שִׂנְאָה תַּחַת אַהֲבָה! מַה נוֹרָא לֶאֱהֹב אֶת הָאִשָּׁה אַהֲבַת נֶפֶשׁ סוֹעֶרֶת; לְהַרְגִּישׁ כִּי אַתָּה מוּכָן לָתֵת חֵלֶף בַּת־צְחוֹקָהּ אֶת דָּמְךָ, אֶת לִבְּךָ, אֶת שִׁמְךָ הַטּוֹב, אֶת גְּאֻלַּת נַפְשְׁךָ, אֶת הָאַלְמָוֶת, אֶת חַיֵּי הַנֵּצַח, וְנוֹסָף עַל כֻּלָּם – אֶת חֶלְקְךָ אֲשֶׁר לָעוֹלָם הַבָּא; לְהִצְטַעֵר עַל אֲשֶׁר לֹא נִבְרֵאתָ מֶלֶךְ, גָּאוֹן, קֵיסָר, מַלְאַךְ שָׁמַיִם, אֱלֹהִים, וְאֵינְךָ יָכֹל לְשַׁמֵּשׁ לָהּ עֶבֶד נַעֲלֶה יוֹתֵר; לֶאֱחֹז אוֹתָהּ יוֹמָם וָלַיְלָה בְּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ וּבַחֲלוֹמוֹתֶיךָ – וְלִרְאוֹת כִּי אַהֲבָתָהּ נְתוּנָה לְמַדֵּי הַשְּׂרָד שֶׁל אִישׁ צָבָא! וְאַתָּה אֵינְךָ יָכֹל לָבוֹא אֵלֶיהָ אֶלָּא בִּגְלִימָה שֶׁל כֹּמֶר הַמְּטִילָה עָלֶיהָ אֵימָה וּמְעוֹרֶרֶת בָּהּ בְּחִילָה! לִרְאוֹת בְּמוֹ עֵינֶיךָ, בְּשָׁעָה שֶׁלִּבְּךָ מָלֵא קִנְאָה וְחֵמָה, כֵּיצַד זוֹ מְפַזֶּרֶת אֶת אוֹצְרוֹת אַהֲבָתָהּ לְגַלְגָּן עָלוּב וֶאֱוִילִי! לִרְאוֹת בְּנַשֵּׁק לָהּ אִישׁ אַחֵר וּבַעֲלוֹת רֶטֶט וְאַדְמוּמִית בִּבְשָׂרָהּ הֶעָנֹג! הָהּ, אֵלִי שֶׁבַּשָּׁמָיִם! לִשְׁפֹּךְ אַהֲבָה עַל רַגְלָהּ, עַל זְרוֹעָהּ, עַל שִׁכְמָהּ, לַהְגּוֹת בָּהּ כְּשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּשׁ בִּנְדוּדֵי לַיְלָה עַל רִצְפַּת הַתָּא, לִיצוֹר בְּדִמְיוֹנְךָ חֲלָקוֹת אֲשֶׁר תֹּאמַר לְהָבִיא לְפָנֶיהָ, – וְלִרְאוֹת לָאַחֲרוֹנָה אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת מוּבָאָה לַחֲדַר הַסִּגּוּף! כְּלוּם לֹא הִשַּׂגְתָּ לְעַצְמְךָ וְאוֹתָהּ הֵבֵאתָ עַד לְמִטַּת סְדוֹם! הָהּ, עִנּוּיִים כָּאֵלֶּה לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת! אוֹיָה! מַה מְאֻשָּׁר הָאִישׁ אֲשֶׁר גָּזְרוּ אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמַשּׂוֹר אוֹ קְשָׁרוּהוּ לְרַגְלֵי סוּסִים לְמַעַן יִקָּרַע לִגְזָרִים!… הֲיָדַעַתְּ מַה כְּאֵב לוֹ לְאָדָם אֲשֶׁר דָּמוֹ סוֹעֵר בְּעוֹרְקָיו, לִבּוֹ יְחַשֵּׁב לְהִשָּׁבֵר, רֹאשׁוֹ עָלָיו כְּמִתְפּוֹצֵץ וְשִׁנָּיו נְעוּצוֹת בִּבְשָׂרוֹ? כָּל אֵלֶּה מְיַסְּרִים בְּחֵמָה שְׁפוּכָה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר לִבּוֹ מָלֵא אַהֲבָה וְקִנְאָה וְיֵאוּשׁ וְהוּאִ נִצְלֶה חַי עַל מוֹקְדֵי אֵשׁ. חִמְלִי עָלַי, הַנַּעֲרָה! תְּנִינִי לָנוּחַ עַד אַרְגִּיעָה! פַּזְּרִי מְעַט אֵפֶר עַל הַיְקוֹד! מְחִי אֶת אֶגְלֵי הַזֵּעָה מֵעַל מִצְחִי, רְאִי הִשְׁבַּעְתִּיךְ! חַבְּקִינִי בְּיָדֵךְ הָאַחַת, וְאִם גַּם תְּחַלְּקִי לִי עִנּוּיִים בְּיָדֵךְ הַשְּׁנִיָּה! חִמְלִי עָלַי, הַנַּעֲרָה! אָנָּא, חִמְלִי עָלָי!”

הַכֹּמֶר הִתְפַּלֵּשׁ בַּשְּׁלוּלִית שֶׁעַל הָרִצְפָּה וְחָבַט אֶת רֹאשׁוֹ בְּאַבְנֵי הַמַּדְרֵגוֹת. הַנַּעֲרָה הִקְשִׁיבָה לִדְבָרָיו וְהִבִּיטָה בּוֹ בְּעֵינַיִם קוֹפְאוֹת. וְאַחֲרֵי כֵן, כְּשֶׁעֲזָבָהוּ כֹּחוֹ וְהוּא נִשְׁתַּתֵּק מִתּוֹךְ גְּנִיחוֹת, חָזְרָה הַנַּעֲרָה וְאָמְרָה בַּחֲשָׁאי:

“הָהּ, פֶבּוּס שֶׁלִּי!”

הַכֹּמֶר זָחַל לְאִטּוֹ עַל בִּרְכָּיו וְנִתְקָרֵב אֵלֶיהָ.

“אֲנִי מִתְחַנֵּן אֵלַיִךְ,” קָרָא הַכֹּמֶר, “הֲלֹא לֵב בְּקִרְבֵּךְ – אַל נָא תִּדְחִינִי מִפָּנַיִךְ! אֲהָהּ! אֲהַבְתִּיךְ! אֻמְלָל אָנֹכִי! דְּעִי לָךְ, מִסְכֵּנָה, כִּי אֶת לִבִּי אַתְּ קוֹרַעַת לִגְזָרִים מִדֵּי הַעֲלוֹתֵךְ עַל שְׂפָתַיִךְ אֶת הַשֵּׁם הַזֶּה. רַחֲמִי עָלַי! אִם בַּת תֹּפֶת אַתְּ – הִנְנִי וְהָלַכְתִּי אַחֲרַיִךְ אֶל הַתֹּפֶת! אֲנִי מוּכָן וּמְזֻמָּן לְכָךְ. הַתֹּפֶת יִהְיֶה לִי לְגַן־עֵדֶן אִם אַתְּ תִּמָּצְאִי שָׁם; אֶת פָּנַיִךְ אֶרְאֶה כִּפְנֵי אֱלֹהִים. הָהּ! הַגִּידִי לִי, הַאֻמְנָם לֹא תִּשְׁעִי אֵלַי אַף בִּמְעָט? וְאָנֹכִי אָמַרְתִּי כִּי הֶהָרִים יִרְגְּזוּ בְּיוֹם אֲשֶׁר אִשָּׁה תִּדְחֶה מִפָּנֶיהָ אַהֲבָה כָּזֹאת. הָהּ, לוּ חָפַצְתְּ! הָהּ! כַּמָּה הָיִינוּ מְאֻשָּׁרִים שְׁנֵינוּ יָחַד! נִבְרַח מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה… בְּעֶזְרָתִי תִּבְרְחִי מִבֵּית־הַכֶּלֶא… הָלֹךְ נֶלֶךְ מִפֹּה, נְבַקֵּשׁ לָנוּ מָקוֹם בָּעוֹלָם אֲשֶׁר שָׁם יִתְרוֹן זֹהַר לַשֶּׁמֶשׁ, מִשְׁנֵה יֶרֶק לָעֵצִים, מִשְׁנֵה תְּכֵלֶת לַשָּׁמָיִם! שָׁם נְחַלֵּק אֶת אַהֲבָתֵנוּ, נְאַחֵד אֶת נַפְשׁוֹתֵינוּ, נִשְׁפֹּךְ זֶה עַל זֶה אֶת מַאֲוַיֵּינוּ לְאֵין קֵץ וְנַרְוֶה אֶת צִמְאוֹנֵנוּ מִמְּקוֹר הָאַהֲבָה אֲשֶׁר לֹא יִיבַשׁ לְעוֹלָם.”

הִיא הִפְסִיקָה אֶת דְּבָרָיו בְּקוֹל צְחוֹק גָּדוֹל וְנוֹרָא.

“הַבִּיטָה וּרְאֵה, הַכֹּמֶר! אֶצְבְּעוֹתֶיךָ נוֹטְפוֹת דָּם!”

הַכֹּמֶר עָמַד רְגָעִים אֲחָדִים כִּמְאֻבָּן וּמֶבַּט עֵינָיו צָמוּד אֶל כַּף יָדוֹ.

“טוֹב אֵפוֹא,” שָׁב הַכֹּמֶר לְדַבֵּר וְקוֹלוֹ נַעֲשָׂה רַךְ לְהַפְלִיא, “הַלְעִיבִי בִּי, לַגְלְגִי עָלַי, הָטִיחִי כְּנֶגְדִּי בּוּז, וְאוּלָם בּוֹאִי עִמָּדִי! בּוֹאִי! נְמַהֵר וְנֵלֵךְ מִפֹּה. אֲנִי אוֹמֵר לָךְ – זִכְרִי מַה שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת מָחָר. הֲלֹא תֵּדְעִי אֶת הַגַּרְדֹּם עַל כִּכַּר גְּרֶב. הוּא מוּכָן וּמְזֻמָּן. מַה נוֹרָא הַדָּבָר! עֵינַי תֶּחֱזֶינָה בָּךְ בְּלֶכְתֵּךְ בַּקָּרוֹן אֶל מְקוֹם הַהֲרֵגָה! הַגְדִּילִי נָא חַסְדֵּךְ! עַד עַכְשָׁו לֹא יָדַעְתִּי מַה גְדוֹלָה הָאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהַבְתִּיךְ… הָהּ! בּוֹאִי עִמָּדִי! אֲנִי אַצִּילֵךְ מִמָּוֶת וַאֲחַכֶּה יָמִים רַבִּים עַד שֶׁתִּלְמְדִי לֶאֱהֹב אוֹתִי. מֻתָּר יִהְיֶה לָךְ לִשְׂנֹא אוֹתִי יָמִים רַבִּים כְּכֹל אֲשֶׁר עִם לְבָבֵךְ. רַק בּוֹאִי עִמָּדִי. מָחָר! מָחָר! הַגַּרְדֹּם! מָחָר אַתְּ עוֹלָה לַגַּרְדֹּם! הָהּ, הַצִּילִי אֶת נַפְשֵׁךְ! רַחֲמִי עָלָי!”

הוּא הָיָה מְדֻכָּא עַד מְאֹד, תָּפַשׂ אֶת זְרוֹעָהּ, רָצָה לִמְשֹׁךְ אוֹתָה אַחֲרָיו.

הִיא הִבִּיטָה בּוֹ בְּעֵינַיִם קוֹפְאוֹת.

“מֶה הָיָה לְפֶבּוּס שֶׁלִי?” שָׁאֲלָה הַנַּעֲרָה.

“אוֹיָה!” אָמַר הַכֹּמֶר וְהִשְׁמִיט אֶת יָדָהּ, “לִבֵּךְ לֹא יֵדַע רַחֲמִים!”

“מֶה הָיָה לְפֶבּוּס שֶׁלִּי?” חָזְרָה וְאָמְרָה בְּקוֹל קָשֶׁה.

“הוּא מֵת!” קָרָא הַכֹּמֶר.

“הוּא מֵת!” אָמְרָה הַנַּעֲרָה בְּקוֹלָהּ הַקַּר לֹא נָעָה וְלֹא זָעָה; “וְלָמָּה זֶה תְּדַבֵּר אֵלַי עַל אֹדוֹת חַיִּים?”

הוּא לֹא שָׁמַע אֶת דְּבָרֶיהָ.

“אָמְנָם כֵּן!” אָמַר הַכֹּמֶר כְּאִישׁ הַמְדַבֵּר אֶל נַפְשׁוֹ, “קָרוֹב לְוַדַּאי שֶׁהוּא מֵת. הַלַּהַב נִנְעַץ עָמֹק בִּבְשָׂרוֹ. דוֹמֶה לִי שֶׁחֹד הַפִּגְיוֹן פָּגַע בְּלִבּוֹ. הָהּ! אוֹתוֹ רֶגַע חָיִיתִי גַם בְּחֻדּוֹ שֶׁל הַפִּגְיוֹן!”

הַנַּעֲרָה הַצְּעִירָה הִתְנַפְּלָה עָלָיו כִּנְמֵרָה זוֹעֶמֶת וְהָדְפָה אוֹתוֹ בְּכֹחַ שֶׁלְּמַעְלָה מִן הַטֵּבַע עַל פְּנֵי הַמַּדְרֵגּוֹת.

“צֵא מִפֹּה, בֶּן־מִפְלֶצֶת! צֵא מִפֹּה, רוֹצֵחַ! תֵּן לִי לָמוּת! הַלְּוַאי וְדַם שְׁנֵינוּ יָעִיק לָנֶצַח עַל מִצְחֲךָ כְּאוֹת קָלוֹן! הַאֲנִי אֶהְיֶה לְךָ, הַכֹּמֶר? לְעוֹלָם לֹא! לְעוֹלָם לֹא! לֹא אֹבֶה לִהְיוֹת אִתְּךָ יָחַד! גַּם בַּשְּׁאוֹל לֹא אֶהְיֶה אִתְּךָ! צֵא מִפֹּה, הָאָרוּר! לְעוֹלָם לֹא!”

הַכֹּמֶר מָעַד עַל הַמַּדְרֵגוֹת. דּוּמָם הוֹצִיא אֶת רַגְלָיו מִבֵּין קִפְלֵי גְלִימָתוֹ, נָטַל אֶת פַּנָּסוֹ וְהִתְחִיל מִתְרוֹמֵם לְאִטּוֹ בַּכֶּבֶשׁ הָעוֹלֶה אֶל הַדֶּלֶת; הוּא פָּתַח דֶּלֶת זוֹ וְיָצָא הַחוּצָה. פִּתְאֹם רָאֲתָה הַנַּעֲרָה וְהִנֵּה רֹאשׁוֹ הוֹפִיעַ שׁוּב בַּדֶּלֶת; הַבָּעָה אֲיֻמָּה הָיְתָה נְסוּכָה עַל פָּנָיו, וּבְקוֹל נִחָר הַסָּפוּג קֶצֶף וְיֵאוּשׁ, קָרָא כְּנֶגֶד הַנַּעֲרָה:

“אֲנִי אוֹמֵר לָךְ, כִּי הוּא מֵת!”

הִיא נָפְלָה וְכָבְשָׁה אֶת פָּנֶיהָ בַּקַּרְקַע, וּבְתָא הַכֶּלֶא לֹא נִשְׁמַע עוֹד כָּל שָׁאוֹן, חוּץ מֵאַנְחַת טִפַּת הַמַּיִם שֶׁהִרְעִידָה בַּחֲשֵׁכָה אֶת פְּנֵי הַשְּׁלוּלִית.

ה. הָאֵם

דוֹמֶה לִי כִּי אֵין דָּבָר בָּעוֹלָם אֲשֶׁר יִשְׁוֶה בְּנֹעַם לְהִרְהוּרֵי הָאֵם הַמִּסְתַּכֶּלֶת בְּנַעַל תִּינוֹקָהּ: בְּיִחוּד כְּשֶׁאוֹתָהּ נַעַל הִיא קֹדֶשׁ לְחַג, לְיוֹם שַׁבָּתוֹן אוֹ לְיוֹם טְבִילָה; נַעַל הַמְכֻסָּה עַד לִקְצוֹת הַסֻּלְיָה פִּתּוּחֵי רִקְמָה; נַעַל חֲדָשָׁה אֲשֶׁר לֹא עָלְתָה עוֹד עַל כַּף רַגְלוֹ שֶׁל הַתִּינוֹק. נַעַל זוֹ היִא כֹּה פְּעוֹטָה וְנֶחְמָדָה וְלֹא תִּסְכֹּן כִּבְיָכֹל לְמַעֲשֵׂה הֲלִיכָה, שֶׁלְּמַרְאֶהָ תְּדַמֶּה הָאֵם לִרְאוֹת אֶת יַלְדָּהּ. הִיא מְצַחֶקֶת כְּנֶגֶד הַנַּעַל, פּוֹנָה אֵלֶיהָ בִּדְבָרִים; הִיא תּוֹהָה עַל הַדָּבָר אִם תְּתֹאַר בַּמְּצִיאוּת רֶגֶל כֹּה קְטַנָּה, וּבְאֵין הַיֶּלֶד כְּנֶגֶד עֵינֶיהָ דַי לָהּ לְהִסְתַּכֵּל בַּנַּעַל הַקְּטַנָּה לְמַעַן תַּעֲלֶה בְּדִמְיוֹנָהּ אֶת הַיְצוּר הָרַךְ וְהַמָּתוֹק. הִיא מְדַמָּה לִרְאוֹת אֶת הַיֶּלֶד, הִיא רוֹאָה אוֹתוֹ כְּמוֹ חַי, בִּבְשָׂרוֹ וּבְדָמוֹ: זָרִיז וְעַלִּיז, אִתּוֹ יָדָיו הָעֲנֻגּוֹת, רֹאשׁוֹ הַסְּגַלְגַּל, שְׂפָתָיו הַזַּכּוֹת, עֵינָיו הַצַּחוֹת אֲשֶׁר הַלֹּבֶן שֶׁבָּהֶן מְהַבְהֵב כְּעֵין הַתְּכֵלֶת. אִם חֹרֶף בָּאָרֶץ, יִהְיֶה הַיֶּלֶד בְּקֵרוּב מָקוֹם: הוּא זוֹחֵל אָנֶה וָאָנָה עַל פְּנֵי הַשְּׁטִיחַ, מְטַפֵּס בְּעָמָל רַב עַל שְׁרַפְרָף, הָאֵם חֲרֵדָה עָלָיו שֶׁמָּא יִקְרַב לָגֶשֶׁת אֶל הָאֵש. וְאִם קַיִץ בָּעוֹלָם, יִתְנַהֵל עַל פְּנֵי הֶחָצֵר אוֹ בַּגַּן, יִקְטֹף אֶת הָעֵשֶׂב מִבֵּין אַבְנֵי הַמַּרְצֶפֶת, יִסְתַּכֵּל לְתֻמּוֹ בַּכְּלָבִים וּבַסּוּסִים הַגְּדוֹלִים וְכָל מוֹרָא לֹא יַעֲלֶה עָלָיו; הוּא מְשַׂחֵק בִּצְדָפִים, בִּפְרָחִים, וּכְשֶׁהוּא מְפַזֵּר חוֹל עַל הָעֲרוּגִית וְעָפָר עַל הַשְּׁבִיל – אָז יִתְעוֹרֵר עָלָיו הַגַּנָּן וְיָטִיל בּוֹ גְעָרָה. כָּל אֲשֶׁר מִסָּבִיב לוֹ מִדַּמֶּה אֵלָיו וְצוֹחֵק וּמַזְהִיר וּמְשַׂחֵק, – גַּם הָרוּחַ וְגַם קַו הַשֶּׁמֶשׁ הַמִּתְחָרִים אֶחַד בְּרֵעֵהוּ וּמְשַׂחֲקִים בִּקְוֻצָּה אֱוִילִית זוֹ שֶׁל שַׂעֲרוֹתָיו. הַנַּעַל הִיא אֲשֶׁר תִּבְרָא אֵת כָּל הַמַּרְאוֹת הָאֵלֶּה לְעֵינֵי הָאֵם וּתְמוֹגֵג אֶת לִבָּהּ כָּאֵשׁ אֲשֶׁר תָּמֵס אֶת כַּדוּר הַשַּׁעֲוָה.

וְאוּלָם אִם הַיֵּלֶד אָבַד וְאֵינֶנוּ, אָז יִשְׁתַּנּוּ כָּל הֲמוֹן מַרְאוֹת הַגִּיל וְהַנֹּעַם וְהָרֹךְ, אֲשֶׁר חוֹלְלוּ בְּקֶסֶם הַנַּעַל, וְהָיוּ לַהֲמוֹן דְּבָרִים מְעוֹרְרֵי זְוָעָה. נַעַל הָרִקְמָה הַנֶּחְמָדָה תֵּהָפֵךְ בְּיַד הָאֵם לִכְלִי מַחֲזִיק עִנּוּיִים. אַחַת הִיא הַנִּימָה הָרוֹעֶדֶת בְּלֵב הָאֵם; וְאוּלָם לֹא כְּרוּב שָׁמַיִם יַרְעִיף עָלֶיהָ עַכְשָׁו אֶת לִטּוּפָיו, כִּי אִם שֵׁד מַשְׁחִית הוּא הָעוֹמֵד עָלֶיהָ וּמַכֵּה אוֹתָהּ בְּיִסּוּרִים.

בֹּקֶר אֶחָד, כְּשֶׁיָצְאָה שֶׁמֶשׁ סִיוָן לְהָאִיר בָּעוֹלָם וּשְּׁמֵי הַתְּכֵלֶת הָיוּ עֲמֻקִּים כַּשָּׁמַיִם אֲשֶׁר עָשָׂה גָרוֹפוֹלוֹ בְּצִיּוּרָיו, שָׁמְעָה הַנְּזִירָה הַיּוֹשֶׁבֶת בְּמִגְדַּל רוֹלַנְד, וְהִנֵּה עַל כִּכַּר גְּרֶב קָם שְׁאוֹן אוֹפַנִּים וְשַׁעֲטַת סוּסִים וְרַעַשׁ כְּלֵי בַּרְזֶל. הִיא הִתְעוֹרְרָה עַל יְדֵי כָּךְ לִזְמָן קָצָר מִקִּפְאוֹנָהּ, קִפְּלָה אֶת שַׂעֲרוֹתֶיהָ מֵעַל לְאָזְנֶיהָ כְּדֵי לֶאֱטֹם אוֹתָן בִּפְנֵי הַשָּׁאוֹן, וְהִתְחִילָה שׁוּב מִתְבּוֹנֶנֶת מִתּוֹךְ כְּרִיעַת בִּרְכַּיִם אֶל הַחֵפֶץ, אֲשֶׁר הִיא הֶעֱרִיצָה בְּאֹפֶן כָּזֶה זֶה חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה. בְּנַעַל קְטַנָּה זוֹ, כְּפִי שֶׁסִּפַּרְנוּ כְּבָר קֹדֶם, הָיָה מְקֻפָּל כָּל עוֹלָמָהּ. כָּל כֹּחַ מַחֲשַׁבְתָּהּ הָיָה אָצוּר בְּנַעַל זוֹ, וְלֹא הָיָה עָתִיד לְהִשְׁתַּחְרֵר אֶלָּא בְּיוֹם הַמָּוֶת. הַמְּאוּרָה הָאַפְלוּלִית אֲשֶׁר בְּמִגְדַּל רוֹלַנְד הִיא לְבַדָּהּ שָׁמְעָה אֵת כָּל הַקְּלָלוֹת, הַתַּאֲנִיָּה הַנּוֹגַעַת עַד הַלֵּב, הַתְּפִלּוֹת וְהָאֲנָחוֹת אֲשֶׁר שָׁלְחָה הַנְּזִירָה לֵאלֹהֵי מָרוֹם מִדֵּי הַבִּיטָהּ בַּנַּעַל הַנֶּחְמָדָה הָעֲשׂוּיָה מֶשִׁי אָדֹם. מֵעוֹלָם לֹא שָׁפְכָה עֵין אָדָם דִּמְעוֹת חִנָּם כָּאֵלֶּה עַל חֵפֶץ נָעִים וְנֶחְמָד. וְאוּלָם אוֹתוֹ בֹּקֶר כְּאִלּוּ גָבַר יְגוֹנָהּ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר תָּמִיד, וּבַחוּץ נִשְׁמַע קוֹלָהּ הָרָם, קוֹל קָצוּב וְקוֹרֵעַ לֵב אֲשֶׁר הִגְדִּיל תַּאֲנִיָּה:

“אוֹי לִי עַל בִּתִּי,” קוֹנְנָה הַנְּזִירָה, “אוֹי לִי עַל בִּתִּי! יַלְדָּתִי הַמִּסְכֵּנָה, הַחֲבִיבָה, הַפְּעוֹטָה: עַד עוֹלָם לֹא אוֹסִיף רְאוֹת אֶת פָּנָיִךְ! אָפְסָה לִי כָּל תִּקְוָה! עוֹד נִדְמֶה לִי גַם עַכְשָׁיו, כִּי הַדָּבָר קָרָה רַק אֶתְמוֹל! הָהּ! אֵלִי! לָמָּה נָתַתָּ לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת וַתִּקָּחֶנָּה מִמֶּנִּי עַד אַרְגִּיעָה! הַאִם לֹא יָדַעְתָּ כִּי יְלָדֵינוּ הֵם בָּשָׂר מִבְּשָׂרֵנוּ וְכִי הָאֵם אֲשֶׁר אָבַד לָהּ יַלְדָּהּ לֹא תּוֹסִיף עוֹד הַאֲמֵן בֵּאלֹהִים? אוֹי לַעֲלוּבָה שֶׁכְּמוֹתִּי, עַל מֶה יָצָאתִי בְּאוֹתוֹ יוֹם מִן הַבָּיִת!… הָהּ, רִבּוֹן עוֹלָם, רִבּוֹן עוֹלָם! אֵיךְ יָכֹלְתָּ לִגְזֹל מִמֶּנִּי אֶת הַיַּלְדָּה – הַאִם לֹא רָאִיתָ אֶת פָּנֵיהָ הַנּוֹהַרִים מֵחֹם נַפְשִׁי אֲשֶׁר שָׁפַכְתִּי עָלֶיהָ, לֹא רָאִיתָ בְּשָׁכְבָהּ אֶל חָזִי וְהִיא מְצַחֶקֶת כְּנֶגֶד פָּנַי, בַּהֲרִימָהּ אֶת רַגְלֶיהָ הַקְּטַנּוֹת מֵעַל לְחָזִי וּבְהוֹשִׁיטָהּ אוֹתָן לְמוֹ שְׂפָתַי? הָהּ, לוּ רָאִיתָ אֵת כָּל אֵלֶּה, אֱלֹהִים, הָיִיתָ חָס עַל חֶדְוַת נַפְשִׁי; לֹא הָיִיתָ לוֹקֵחַ מִמֶּנִּי אֶת הָאַהֲבָה הַיְחִידָה אֲשֶׁר נִשְׁאֲרָה בְּלִבִּי! יָהּ אֵלִי! הַאֻמְנָם עֲלוּבָה הָיִיתִי כָּל כָּךְ שֶׁלֹּא יָכֹלְתָּ לְהַבִּיט בִּי בְּטֶרֶם תְּדַכְּאֵנִי לֶעָפָר?… אוֹיָה! אוֹיָה! הִנֵּה הַנַּעַל; וְאַיֵּה כַּף הָרֶגֶל אֲשֶׁר לָהּ נוֹעֲדָה הַנַּעַל הַזֹּאת? אַיָּהּ? אָנָה הָלַךְ הַכֹּל? אָנָה הָלְכָה בִּתִּי? יַלְדָּתִי, יַלְדָּתִי! מָה עוֹלְלוּ לָךְ, בַּת טִפּוּחַי! אֵלִי, הָשִׁיבָה לִי אֶת בִּתִּי! בִּרְכַּי מָלְאוּ פְּצָעִים מִכְּרֹעַ לְפָנֶיךָ בִּתְפִלָּה זֶה חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה, יָהּ אֵלִי! הֲשִׁיבֶנָּה לִי, וְלוּ רַק לְיוֹם אֶחָד, לְשָׁעָה אַחַת, לְרֶגַע אֶחָד, רִבּוֹנִי! וְאַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיהָ הַשְׁלִיכֵנִי לְבוֹר שַׁחַת לְנֵצַח נְצָחִים! אֲהָהּ! לוּ יָדַעְתִּי אֵי סֶרַח בִּגְדְּךָ, אֱלֹהִים, כִּי אָז אֲחַזְתִּיו וְלֹא הִרְפֵּיתִיו עַד אִם הֲשִׁיבוֹתָ לִי אֶת יַלְדָּתִי! הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת נַעֲלָהּ – הַאִם לֹא תִּתְעוֹרֵר לְחֻמְלָה בִּגְלָלָהּ? הַאֻמְנָם תַּקְשִׁיחַ אֶת לִבְּךָ מֵאֵם הַמִּתְעַנֵּית זֶה חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה? הָהּ, אֵלִי הַטּוֹב וְהָרַחוּם! אֶת יַלְדָּתִי הַיְחִידָה גָזְלוּ מִמֶּנִּי, אֶת דָּמָהּ מָצְצוּ, אֶת עַצְמוֹתֶיהָ פִּצֵּחוּ! גֹּל עָלַי אֶת רַחֲמֶיךָ! הָשִׁיבָה לִי אֶת בִּתִּי! מַה לִי אִם נַפְשָׁהּ שׁוֹכֶנֶת בְּגַן־הָעֵדֶן? לֹא אֹבֶה דַעַת אֶת מַלְאָכֶיךָ אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם, אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת אֶת בִּתִּי! לְבִיאָה אָנֹכִי וְאֶת גּוּרִי הַקָּטֹן אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת!… הָהּ, רִבּוֹנִי, אִם תִּמְנַע מִמֶּנִּי אֶת יַלְדָּתִי – אֶתְפַּלֵּשׁ בֶּעָפָר, אֶחְבֹּט אֶת רֹאשִׁי בָּאֶבֶן אֲאַבֵּד אֶת עוֹלָמִי וְאֶשְׁפֹּךְ עָלֶיךָ אֶת קִלְלָתִי! הַבִּיטָה וּרְאֵה, רִבּוֹנִי, אֶת יָדַי אֲשֶׁר כֻּסּוּ פְּצָעִים. הַאֵין רַחֲמִים לִפְנֵי הָאֵל הַחַנּוּן?… הָהּ, כַּלְכְּלֵנִי בְּלֶחֶם נִקּוּדִים וּבְמֶלַח, אַךְ הֲבִיאֵנִי אֶל בִּתִּי לְמַעַן תְּחַמֵּם אוֹתִי כַּשֶּׁמֶשׁ! אֲהָהּ, אֱלֹהִים, חוֹטֵאת עֲלוּבָה הָיִיתִי וּבִגְלַל בִּתִּי לָמַדְתִּי מִדּוֹת טוֹבוֹת וּצְנִיעוּת. מָלֵאתִי יִרְאַת שָׁמַיִם יַעַן אֲהַבְתִּיהָ; וּבַת־צְחוֹקָהּ הָיְתָה לִי כְּצֹהַר הַנִּפְתַּח בַּשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר בַּעֲדוֹ נִשְׁקַפְתִּי אֵלֶיךָ, אֱלֹהִים!.. אֲהָהּ! לוּ יָכֹלְתִּי עוֹד פַּעַם, רַק עוֹד פַּעַם אַחַת, לְהַעֲלוֹת אֶת הַנַּעַל הַזֹּאת עַל רַגְלָהּ הַנֶּחְמָדָה וְהַוְּרֻדָּה, כִּי אָז מַתִּי בְּחֶדְוָה וּפִי מָלֵא תּוֹדָה לֵאלֹהִים. הָהּ! חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה! לוּלֵא אָבְדָה – כִּי עַתָּה עָמְדָה לְפָנַי גְּדוֹלָה!… אוֹי לִי עַל בִּתִּי הָאֻמְלָלָה! הַאֻמְנָם נִגְזְרָה גְזֵּרָה? יָדַעְתִּי כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד רְאוֹת אֶת פָּנֶיהָ, לֹא אֶרְאֶנָּה גַם בָּעוֹלָם הַבָּא! הֲלֹא בְּפָנַי יִהְיוּ סְגוּרִים שַׁעֲרֵי הַשָּׁמָיִם. מַה גָדוֹל שִׁבְרִי! נִשְׁאֲרָה לִי מִמֶּנָּה רַק נַעֲלָהּ, רַק הַנַּעַל הַזֹּאת וְלא יוֹתֵר!”

הָאֻמְלָלָה צָנְחָה אַרְצָה אֶל הַנַּעַל, אֲשֶׁר שִׁמְּשָׁה לָהּ מְקוֹר שָׂשׂוֹן וְיָגוֹן שָׁנִים רַבּוֹת, וְלִבָּהּ נִקְרַע בְּקִרְבָּהּ כְּמוֹ בַּיוֹם הָרִאשׁוֹן לַאֲסוֹנָהּ. כִּי אֵם שַׁכּוּלָה יְגוֹנָהּ חָדָשׁ עִמָּהּ כָּל הַיָּמִים. לְצַעַר זֶה אֵין תַּקָּנָה. הָאֵם יֵשׁ שֶׁהִיא מְבַלָּה אֶת לְבוּשׁ אֲבֵלוּתָהּ אֲבָל לִבָּהּ לֹא יֶרֶף מִיגוֹנוֹ.

אוֹתוֹ רֶגַע הֵרִיעוּ לְיַד תָּא הַנְּזִירָה קוֹלוֹת עַלִּיזִים שֶׁל יְלָדִים. רְגִילָה הָיְתָה אֵם זוֹ, מִדֵּי רְאוֹתָהּ יְלָדִים אוֹ מִדֵּי שָׁמְעָהּ אֶת קוֹלָם, שֶׁתִּתְכַּנֵּס לְפִנַּת הַמְּאוּרָה וְתַסְתִּיר אֶת פָּנֶיהָ כִּבְיָכֹל בְּקִיר הַחוֹמָה, כְּדֵי שֶׁהַקּוֹלוֹת הָאֵלֶּה לֹא יַגִּיעוּ לְאָזְּנֶיהָ. וְאוּלָם הַפַּעַם לֹא עָשְׂתָה כְּהֶרְגְּלָהּ, אֶלָּא נִזְדַּקְּפָה, נָתְנָה אֹזֶן לִשְׁמֹעַ וְהִקְשִׁיבָה רַב קָשֶׁב. אַחַד הַנְּעָרִים הַקְּטַנִּים אָמַר בְּרֶגַע זֶה:

“הַיּוֹם יַעֲלוּ אֶת הַצּוֹעֲנִית לִתְלִיָּה.”

כְּעַכָּבִישׁ, אֲשֶׁר בִּרְעֹד רִשְׁתּוֹ יִתְנַפֵּל בִּקְפִיצָה מְהִירָה עַל הַזְּבוּב, כֵּן מִהֲרָה הַנְּזִירָה אֶל אֶשְׁנַבָּהּ אֲשֶׁר נִשְׁקַף, כַּיָּדוּעַ, עַל פְּנֵי כִּכַּר גְּרֶב. לְיַד עַמּוּד הַתְּלִיָּה הַקָּבוּעַ נִצַּב בֶּאֱמֶת סֻלָּם, וְהַתַּלְיָן עָמַד וְהִתְקִין אֶת הַשַּׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁכֻּסּוּ חֲלֻדָּה מִפְּנֵי הַגֶּשֶׁם. מִסָּבִיב עָמְדוּ אֲנָשִׁים אֲחָדִים וְזָנוּ אֶת עֵינֵיהֶם בַּמַּחֲזֶה.

בֵּין כֹּה וָכֹה וְהַיְלָדִים כְּבָר הִרְחִיקוּ לָלֶכֶת מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה. הַנְּזִירָה תָּרָה בְּעֵינֵיהָ אַחֲרֵי עוֹבֵר וָשָׁב שֶׁתּוּכַל לִפְנוֹת אֵלָיו בִּשְׁאֵלוֹתֶיהָ. וְהִנֵּה הִבְחִינָה בְּכֹמֶר אֶחָד שֶׁעָמַד לְיַד סִדּוּר הַתְּפִלָּה הַצִּבּוִּרי וְעָשָׂה אֶת עַצְמוֹ כִּמְעַיֵּן, אֶלָּא שֶׁתְּשׂוּמַת לִבּוֹ הָיְתָה נְתוּנָה בְּעֶצֶם לְעַמּוּד הַתְּלִיָּה וְעֵינָיו יָרוּ לְשָׁם מִזְּמָן לִזְמָן מֶבָּט נִזְעָם וּפָרוּעַ. הַנְּזִירָה הִכִּירָה אֶת הַכֹּהֵן מִיּוֹזַס, אִישׁ חָסִיד וִירֵא אֱלֹהִים.

“אֲדוֹנִי הַכֹּמֶר,” שָׁאֲלָה הַנְּזִירָה, “מִי זֶה עוֹמֵד לַעֲלוֹת לִתְלִיָּה?”

הַכֹּמֶר נִסְתַּכֵּל בָּהּ וְלֹא עָנָה דָבָר; הִיא חָזְרָה עַל שְׁאֵלָתָהּ, וְאָז עָנָה:

“לֹא יָדָעְתִּי.”

“יְלָדִים עָבְרוּ פֹּה וְאָמְרוּ, כִּי יַעֲלוּ לִתְלִיָּה בַּת צוֹעֲנִים,” חָזְרָה וְאָמְרָה בַּעֲלַת הַתְּשׁוּבָה.

“דוֹמֶה שֶׁכֵּן הַדָּבָר,” אָמַר הַכֹּמֶר.

לְשֵמַע הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הִשְׁמִיעָה פַּקֶּט לַה־שַׁנְטְפְלֶרִי צְחוֹק תַּנִּים.

“אֲחוֹתִי הַנְּזִירָה,” אָמַר הַכֹּמֶר, “נִרְאֶה שֶׁאַתְּ שׂוֹטֶמֶת אֶת בְּנוֹת הַצּוֹעֲנִים?”

“וַדַּאי שֶׁאֲנִי שׂוֹטֶמֶת אוֹתָן!” קָרְאָה בַּעֲלַת הַתְּשׁוּבָה; “כֻּלָּן מְכַשֵּׁפוֹת וְגוֹנְבוֹת יְלָדִים! הֵן טָרְפוּ אֶת בִּתִּי, אֶת יַלְדָּתִי הַקְּטַנָּה, אֶת יַלְדָּתִי הַיְחִידָה! לִבִּי חָלָל בְּקִרְבִּי, הֵן טֶרְפוּ אֶת לִבִּי!”

מַרְאֶהָ הָיָה נוֹרָא וְאָיֹם. הַכֹּמֶר הִבִּיט אֵלֶיהָ מִתּוֹךְ קֹר רוּחַ.

“וְאוּלָם צוֹעֲנִית זוֹ בְּיִחוּד שְׂנוּאָה עָלַי וּמְקֻלֶּלֶת בְּפִי,” הוֹסִיפָה הַנְּזִירָה לְדַבֵּר; “הִיא צְעִירָה לְיָמִים וְהָיְתָה דוֹמָה לְבִתִּי לְפִי שְׁנוֹתֶיהָ – לוּלֵא נִטְרְפָה בִּתִּי בִּידֵי אִמָּהּ שֶׁל צוֹעֲנִית זוֹ. אוֹתָהּ צִפְעוֹנִית, כְּשֶׁהִיא עוֹבֶרֶת עַל יַד הַתָּא שֶׁלִּי, עוֹשָׂה אֶת דָּמִי כַּמֶּרְקָחָה.”

“גִּילִי וְשִׂמְחִי, אֲחוֹתִי הַנְּזִירָה,” אָמַר הַכֹּמֶר וּמִדְּבָרָיו נָשַׁב קֹר שֶׁל מַצֶּבֶת קֶבֶר, “צוֹעֲנִית זוֹ הִיא שֶׁנִּתְחַיְּבָה מִיתָה.”

הוּא הוֹרִיד אֶת רֹאשׁוֹ עַל חָזֵהוּ וְנִסְתַּלֵּק לְאִטּוֹ מִן הַמָּקוֹם.

בַּעֲלַת הַתְּשׁוּבָה מָחֲאָה כַּף מֵרֹב שִׂמְחָה. “אֲנִי נִבֵּאתִי לָהּ, כִּי סוֹפָהּ לַעֲלוֹת לַגַּרְדֹּם! תּוֹדָה רַבָּה, אֲדוֹנִי הַכֹּמֶר!” קָרְאָה הַנְּזִירָה אַחֲרֵי הַהוֹלֵךְ.

וְהִיא הִתְחִילָה מִתְהַלֶּכֶת בְּחִפָּזוֹן הֵנָּה וָהֵנָּה מֵעֵבֶר לְסוֹרֵג הָאֶשְׁנָב, שַׂעֲרוֹתֶיהָ הִתְעוֹפְפוּ, עֵינֶיהָ לָהֲטוּ וּכְתֵפָהּ נִתְקְלָה מִזְּמָן לִזְמָן בְּקִיר הַחוֹמָה. וּמַרְאֵה פָּנֶיהָ הָאֲפוֹרִים הָיָה עַכְשָׁו כְּמַרְאֵה זְאֵבָה כְּלוּאָה בְּסוּגָר שֶׁרָעֲבָה הַרְבֵּה זָמן וְהִרְגִּישָׁה לְבַסּוֹף, כִּי עוֹד מְעַט וְהִשְׁלִיכוּ לְפָנֶיהָ אֶת טַרְפָּהּ.

ו. שְׁלֹשָׁה לְבָבוֹת שׁוֹנִים זֶה מִזֶּה

וְאוּלָם פֶבּוּס לֹא מֵת. אֲנָשִׁים מִסּוּג זֶה כֹּחַ קִיּוּמָם גָּדוֹל מְאֹד. מָרָן פִילִיףּ לֵילְיֶה, עוֹרֵךְ־הַדִּין מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ, שֶׁאָמַר לְאֶסְמֶרַלְדָּה הַמִּסְכֵּנָּה: “הוּא הוֹלֵךְ לָמוּת” – לֹא אָמַר מַה שֶׁאָמַר אֶלָּא מִתּוֹךְ טָעוּת אוֹ מִתּוֹךְ הֲלָצָה. וְהַכֹּמֶר, שֶׁחָזַר וְאָמַר כַּמָּה פְּעָמִים לָאַסִּירָה: “הוּא מֵת” – לֹא יָדַע אָמְנָם דָּבָר בָּרוּר, וְאוּלָם הַאֲמֵן הֶאֱמִין כִּי כֵן הוּא, שִׁעֵר כָּךְ בְּדַעְתּוֹ, חָשַׁב אֶת זֶה לְנַעֲלֶה מֵעַל כָּל סָפֵק, קִוָּה כִּי כֵן יִהְיֶה. נִסָּיוֹן קָשֶׁה מִדַּי הָיָה זֶה בִּשְׁבִילוֹ אִלּוּ הֻכְרַח לְבַשֵּׂר לָאִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַב בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת עַל אֹודוֹת צָרוֹ. כָּל גֶּבֶר אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ הָיָה עוֹשֶׂה אַף הוּא כַּדָּבָר הַזֶּה.

אֵין לַחְשֹׁב כִּי פִּצְעוֹ שֶׁל פֶבּוּס לֹא הָיָה מְסֻכָּן, אֲבָל הַסַּכָּנָה שֶׁבְּפֶצַע זֶה לֹא הָיְתָה גְדוֹלָה כְּפִי שֶׁהַכֹּמֶר הִתְפָּאֵר בְּלִבּוֹ. רוֹפֵא הַחַיָּלִים, זֶה שֶׁהַחַיָּלִים הֵבִיאוּ אֵלָיו אֶת הַנִּפְצָע מִיָּד לְאַחַר הַמַּעֲשֶׂה, לֹא יָדַע בְּמֶשֶׁךְ שְׁמוֹנַת יָמִים אִם הַחוֹלֶה צָפוּי לְחַיִּים אוֹ לַמָּוֶת, וְגַם הִגִּיד אֶת זֹאת לַחוֹלֶה בְּלָשׁוֹן רוֹמָאִית. לְבַסּוֹף גָּבְרוּ כֹּחוֹת הַנְּעוּרִים עַל הַמַּחֲלָה; יֶתֶר עַל כֵּן: הָאֵם־הַטֶּבַע גָּמְרָה אֹמֶר לְרַפֵּא אֶת הַחוֹלֶה עַל אַף פִּי הָרוֹפֵא – כַּדָּבָר אֲשֶׁר יִקְרֶה לְעִתִּים קְרוֹבוֹת לַמְרוֹת נְבוּאוֹת הָרוֹפְאִים וְהַשְעָרוֹתֵיהֶם. פֶבּוּס שָׁכַב עֲדַיִן עַל עֶרֶשׂ חָלְיוֹ בְּבֵית הָרוֹפֵא בִּזְמַן שֶׁגָּבוּ עֵדוּת מִפִּיו פִילִיףּ לֵילְיֶה וְהַשּׁוֹפֵט הַחוֹקֵר אֲשֶׁר לְמִשְׁפַּט הַכְּנֵסִיָּה, וְדָבָר זֶה גַם גָּרַם לוֹ שִׁעְמוּם. וּלְפִיכָךְ קָם בֺּקֶר אֶחָד, כְּשֶׁהִרְגִּישׁ אֶת עַצְמוֹ בְּטוֹב, וְנָתַן לְבַעַל הָרְפוּאוֹת אֶת זְהַב דָּרְבְנוֹתָיו בְּתוֹרַת תַּשְׁלוּם, וְהָלַךְ לוֹ לְדַרְכּוֹ. וְאוּלָם דָּבָר זֶה לֹא הִשְׁפִּיעַ לְגַמְרֵי עַל מַעֲשֵׂה בֵּית־הַדִּין. הַמִּשְׁפָּט לֹא הִקְפִּיד בַּיָּמִים הָהֵם עַל הַבֵּרוּר וְהַוַּדָּאוּת שֶׁבַּחֲטָאִים פְּלִילִיִּים. הוּא מָצָא אֵת כָּל סִפּוּקוֹ בִּזְמַן שֶׁהֶעֱלָה אֶת הַנֶּאֱשָׁם לַגַּרְדֹּם. וְהִנֵּה בִּידֵי הַשּׁוֹפְטִים הָיוּ הוֹכָחוֹת מַסְפִּיקוֹת כְּדֵי לְחַיֵּב אֶת אֶסְמֶרַלְדָּה. חָשֹׁב חָשְׁבוּ כִּי פֶבּוּס מֵת, וְדָבָר זֶה הָיָה שָׁקוּל בְּעֵינֵיהֶם כְּנֶגֶד הַכֹּל.

פֶבּוּס מִצִּדּוֹ לֹא בִּקֵשׁ כְּלָל לְהִסְתַּתֵּר. הוּא חָזַר פָּשׁוּט אֶל מַחֲנֵה גְדוּדוֹ, בְּקֶה־אַן־בְּרִי, בְּנָפַת אִיל־דֶּה פְרַנְס, מַהֲלַךְ תַּחֲנוֹת אֲחָדוֹת מִפָּרִיס.

וְהִנֵּה פֶבּוּס לֹא רָצָה כְּלָל לְהוֹפִיעַ בִּכְבודוֹ וּבְעַצְמוֹ בְּמִשְׁפָּט זֶה. לִבּוֹ נִבָּא לוֹ, כִּי הוּא עָתִיד לִנְחֹל שָׁם רַק צְחוֹק. בְּעֶצֶם הוּא יָכֹל לְבָאֵר לְעַצְמוֹ בְּאֹפֶן בָּרוּר אֶת דְּבַר הַמְּאֹרָע אֲשֶׁר עָבַר עָלַיו. וְיַעַן כִּי הָיָה מִקַּלֵּי עוֹלָם וְגַם הֶחֱזִיק בֶּאֱמוּנוֹת תְּפֵלוֹת, כְּדֶרֶךְ כָּל אִישׁ צָבָא שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא אֻמָּנוּתוֹ בִּלְבָד, לָכֵן – כְּשֶׁבָּא לְהַרְהֵר בְּעִנְיַן הַמְּאֹרָע – לֹא יָדַע אֵיךְ לְפָרֵשׁ לְעַצְמוֹ אֶת מַעֲשֵׂה הָעֵז; תְּמוּהִים הָיוּ בְּעֵינָיו פְּגִישָׁה מוּזָרָה זוֹ שֶׁנִּפְגַּשׁ עִם אֶסְמֶרַלְדָּה וְגִלּוּי אֲהָבָתָהּ שֶׁהָיָה מוּזָר עוֹד יוֹתֵר; תָּמוּהַּ הָיָה בְּעֵינָיו גַּם מַעֲמָדָהּ שֶׁל אֶסְמֶרַלְדָּה כְּבַת צוֹעֲנׅים; וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן – עִנְיַן הַנָּזִיר הַתּוֹעֶה. פָּרָשָׁה זוֹ כֻּלָּהּ הָיְתָה בְּעֵינָיו עִנְיַן כְּשָׁפִים יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר עִנְיַן אַהֲבָה; קָרוֹב לְוַדַּאי שֶׁיַּד מְכַשֵּׁפָה הָיְתָה בַּדָּבָר; וְאוּלַי הִתְעָרֵב כָּאן הַשָּׂטָן בִּכְבוֹדוֹ ובְעַצְמוֹ; וְגוּפוֹ שֶׁל אוֹתוֹ מְאֹרָע לֹא הָיָה אֶלָּא קוֹמֶדְיָה, אוֹ, אִם לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנָהּ שֶׁל אוֹתָהּ תְּקוּפָה, מַחֲזֵה־מִסְתּוֹרִין בִּלְתִּי נָעִים בְּיוֹתֵר, וְעָלָיו, עַל פֶבּוּס, הוּטַל לְשַׂחֵק בְּמַחֲזֶה זֶה תַּפְקִיד עָלוּב כְּאֶחָד שֶׁמַּכִּים אוֹתוֹ וּמְשַׁטִּים בּוֹ. הַקָּצִין הִתְבַּיֵּשׁ מְאֹד עַל זֶה; בּוּשָׁה מֵעֵין זוֹ תֵּאַר בְּאֹפֶן מְצֻיָּן מְמַשֵּׁל הַמְּשָׁלִים הַמְפֻרְסָם לָפוֹנְטֶן:

“מְבֻיָּשׁ כַּשּׁוּעָל אֲשֶׁר הִדְבִּירוֹ תַּרְנְגֹל.”

אַגַּב, הוּא קִוָּה כִּי הַדָּבָר לֹא יִוָּדַע בָּרַבִּים; וְכִי אִם יִעָדֵר מִן הַמִּשְׁפָּט לֹא יַזְכִּירוּ כִּמְעַט אֶת שְׁמוֹ, וּבְכָל אֹפֶן לֹא יְדַבְּרוּ בּוֹ מִחוּץ לְאוּלָם הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר בְּטוֹרְנֶל. וְאָמְנָם הוּא לֹא טָעָה בִּפְרָט זֶה; בַּיָּמִים הָהֵם לֹא הָיוּ מְצוּיִם עֲדַיִן “עִתּוֹנִים שֶׁל בֵּית הַמִּשְׁפָּט”, וְכֵיוָן שֶׁלֹא עָבַר שָׁבוּעַ אֶחָד בְּלִי שֶׁבְּאֶחָד מִבָּתֵּי הַמִּשְׁפָּט הַפְּלִילִיִּים, הָרַבִּים לְאֵין סְפֹר בְּפָרִיס, יָדוּנוּ מְזַיֵּף מַטְבְּעוֹת לִשְׁלִיקָה בְּמַיִם רוֹתְחִים, אוֹ מְכַשֵּׁפָה לִתְלִיָּה אוֹ כּוֹפֵר לִשְׂרֵפָה, – לְפִיכָךְ הָיוּ הַבְּרִיוֹת רְגִילִים לִרְאוֹת עַל כָּל פָּרָשַׁת דְּרָכִים אֶת תֶּמִיס¹⁴⁶ הַזְּקֵנָה וְהַמְיֻחֶסֶת עוֹסֶקֶת בִּמְלַאכְתָּהּ, זְרוֹעוֹתֶיהָ חֲשׂוּפוֹת וְשַׁרְוֻלֶּיהָ מֻפְשָׁלִים לָהּ לְאָחוֹר וְהִיא מְטַפֶּלֶת בַּקִּלְשׁוֹן. מְטַפֶּסֶת בַּסֻּלָּם אוֹ בְּעַמּוּד הַתְּלִיָּה; וְכָל חִדּוּשׁ לֹא הָיָה בַּדָּבָר. הָעוֹלָם הַנָּאֶה שֶׁבַּיָּמִים הָהֵם לֹא יָדַע כִּמְעַט אֶת שְׁמוֹ שֶׁל הַנָּדוֹן לַמָּוֶת אֲשֶׁר עָבַר בִּקְצֵה הָרְחוֹב, וְרַק הָאֲסַפְסוּף יֵש שֶׁהָיָה מִתְעַנֵּג עַל מַחֲזֶה גַס כָּזֶה. מִיתַת בֵּית־דִּין פֻּמְבִּית הָיְתָה אַחַד הַמַּחֲזוֹת הָרְגִילִים שֶׁעַל כִּכַּר הָעִיר, בְּחִינַת מֲחַבַת שֶׁל אוֹפֵה פַּשְׁטִידוֹת אוֹ בֵּית מִטְבָּחַיִם שֶׁל פּוֹשֵׁט נְבֵלוֹת; הַתַּלְיָן הָיָה מֵעֵין קַצָּב, אֶלָּא בָּקִי יוֹתֵר בְּאֻמָּנוּתוֹ.

לֹא עָבַר אֵפוֹא הַרְבֵּה זְמָן וּפֶבּוּס חָדַל מִדְּאֹג לְעִנְיַן הַקּוֹסֶמֶת אֶסְמֶרַלְדָּה, אוֹ סִימִילַר בִּלְשׁוֹנוֹ; וְגַם לְמַכַּת הַפִּגְיוֹן אֲשֶׁר קִבֵּל מִיַּד הַצּוֹעֲנִית אוֹ מִיַּד הַנָּזִיר הַתּוֹעֶה (לֹא הָיָה הֶבְדֵּל רַב בַּדָּבָר) וּלְתוֹצְאוֹת הַמִּשְׁפָּט. וּלְאַחַר שֶׁלִּבּוֹ נִשְׁתַּחְרֵר מִבְּחִינָה זוֹ שָׁב וְקָלַט אֶת דְּמוּתָהּ שֶׁל פְלֶר דֶּה־לִיס. לִבּוֹ שֶׁל הַקָּצִין פֶבּוּס, כְּתוֹרַת הַפִיסִיקָה שֶׁל אוֹתָהּ תְּקוּפָה, הָיָה מִתְּיָרֵא מִפְּנֵי הָרֵיקָנוּת.

אַגַּב, קֶה־אַן־בְּרִי הָיָה מָקוֹם תָּפֵל מֵאֵין כָּמוֹהוּ. בִּכְפָר זֶה לֹא הָיוּ מְצוּיִם אֶלָּא נַפָּחִים וְרוֹעוֹת בָּקָר בַּעֲלוֹת יָדַיִם מְגֻשָּׁמוֹת, בָּתִּים נְמוּכִים וּצְרִיפֵי קַשׁ נִמְשְׁכוּ כָּאן מִשְּׁנֵי עֶבְרֵי הַדֶּרֶךְ לְאֹרֶךְ חֲצִי מִיל, – בְּקִצּוּר: מָקוֹם נִדָּח עַד מְאֹד.

אֶת פְלֶר דֶּה־לִיס אָהַב לִפְנֵי שֶׁנִטְפְּלָה אֵלָיו אַהֲבָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה, וְהַנַּעֲרָה הָיְתָה יָפָה, וּמֹהַר לָהּ נֶחְמָד עַד מְאֹד; וְהִנֵּה בֹּקֶר אֶחָד עָלָה הַבָּחוּר הַסָּפוּג אַהֲבָה עַל סוּסוֹ – לְאַחַר שֶׁהִבְרִיא לְגַמְרֵי וְעִנְיַן הַצּוֹעֲנִית נִרְאָה בְּעֵינָיו כְּאִלּוּ עָבַר וּבָטַל מִן הָעוֹלָם – וּבָא בִּרְכִיבָה עַד לְפֶתַח הַבַּיִת שֶׁל גְּבֶרֶת גּוֹנְדְלוֹרְיֶה. הוּא לֹא שָׂם אֶת לִבּוֹ לַהֲמוֹן הָעָם שֶׁנִּתְקַהֵל עַל הַכִּכָּר לִפְנֵי הַשַּׁעַר הַגָּדוֹל שֶׁל נוֹטְר־דַּם; הוּא נִזְכַּר בְּלִי מֵשִׂים כִּי הַזְּמָן הוּא חֹדֶשׁ מַאי; וְהוּא חָשַׁב בְּלִבּוֹ, כִּי הַלָּלוּ נִזְדַּמְנוּ לְכָאן לְשֵׁם תַּהֲלוּכַת פְּאֵר לִכְבוֹד חַג הַשָּׁבוּעוֹת אוֹ לִכְבוֹד חֲגִיגָה אַחֶרֶת, לְפִיכָךְ קָשַׁר אֶת סוּסוֹ אֶל טַבַּעַת הַדֶּלֶת שֶׁבַּפְּרוֹזְדוֹר וְעָלָה אֶל בֵּית אֲרוּסָתוֹ.

הִיא וְאִמָּהּ הָיוּ לְבַדָּן בַּבָּיִת.

עַל לִבָּהּ שֶׁל פְלֶר דֶּה־לִיס הֵעִיקוּ עוֹד כְּמַעֲמָסָה כָּל דִּבְרֵי הַמְּאֹרָע: הַמְכַשֵּׁפָה, הָעֵז, הָאַלְפָא־בֵּיתָא הָאֲרוּרָה וּדְבַר הֵעָלְמוֹ שֶׁל פֶבּוּס. וְלָכֵן כְּשֶׁנִּכְנַס הַקָּצִין שֶׁלָּהּ דִּמּוּ עֵינֶיהָ לִרְאוֹת בּוֹ מַרְאֶה מְשֻׁבָּח, מַדֵּי שְׂרָד חֲדָשִׁים, תְּלִי נוֹצֵץ וְהַכָּרַת פָּנִים אוֹמֶרֶת אַהֲבָה – וְהִיא הִסְמִיקָה מֵרֹב נָחַת. וְגַם הָעַלְמָה בַּת הָאֲצִילִים הָיְתָה נֶחְמָדָה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בְּכָל הַיָּמִים. שַׂעֲרוֹתֶיהָ הַצְּהֻבּוֹת וְהַנֶּהְדָּרוֹת נַעֲשׂוּ מִקְלַעַת יָפָה לְהַפְלִיא, שִׂמְלָתָהּ הָיְתָה כֻּלָּהּ כְּעֵין הַכָּחֹל, זֶה הַצֶּבַע הַהוֹלֵם עַד לִמְאֹד אֶת בְּהִירוֹת הַשֵּׂעָר: קוֹלוֹנְבְּ הִיא שֶׁגִּלְּתָה לָהּ סוֹד זֶה שֶׁבְּהִתְיַפּוּת; וְעֵינֶיהָ הָיוּ עֲטוּפוֹת חֵן שֶׁל גַּעְגּוּעֵי אַהֲבָה, – דָּבָר הַהוֹלֵם אֶת הַבְּהִירוֹת עוֹד יוֹתֵר.

פֶבּוּס, שֶׁזֶּה זְמַן רָב לֹא רָאָה שׁוּם אִשָּׁה נָאָה חוּץ מִיַּעֲלוֹת הַחֵן הַמְגֻשָּׁמוֹת שֶׁבְּקֶה־אַן־בְּרִי, נִקְסַם עַד מְאֹד לְמַרְאֵה פְלֶר דֶּה־לִיס, וּבְקֶסֶם זֶה נַעֲשָׂה הַקָּצִין שֶׁלָּנוּ מְנֻמָּס וּמָלֵא חֲבִיבוּת עַד כְּדֵי כָּך, שֶׁהַנַּעֲרָה נִתְפַּיְּסָה לוֹ עַד מְהֵרָה. וְאַף הַגְּבֶרֶת גּוֹנְדְלוֹרְיֶה, שֶׁיָּשְׁבָה יְשִׁיַבת תָּמִיד, כְּדֶרֶך הָאִמָּהוֹת, בַּכֻּרְסָה הָרְחָבָה שֶׁלָּהּ, לֹא מְלָאָה לִבָּהּ לְהִתְרַעֵם עָלָיו. וְתוֹכַחְתָּהּ שֶׁל פְלֶר דֶּה־לִיס נָמוֹגָה בִּפְנֵי לְטִיפוֹת הָעֲדָנִים. הָעַלְמָה הַצְּעִירָה לְיָמִים יָשְׁבָה לְיַד הַחַלּוֹן וְרָקְמָה גַם עַכְשָׁו אֶת דְּמוּת הַמְּעָרָה שֶׁל נֶפְּטוּן. הַקָּצִין נִשְׁעַן אֶל מִסְעַד הַכִּסֵּא שֶׁל הַנַּעֲרָה; וְהִיא הִטִּיפָה לוֹ בַּחֲשַׁאי אֶת תּוֹכַחְתָּהּ הָעֲדִינָה.

“לָמָה הָיִיתָ כְּמִסְתַּתֵּר בְּמֶשֶׁךְ שְׁנֵי חֱדָשִׁים תְּמִימִים, אִישׁ רַע וִאַכְזָר?”

“הָבָה אִשָּׁבַע לָךְ,” עָנָה פֶבּוּס שֶׁנָּבוֹךְ בְּמִקְצָת מִדֵּי שָׁמְעוֹ שְׁאֵלָה זוֹ, “כִּי הִנָּךְ יָפָה מְאֹד וְקִסְמֵךְ יְצוֹדֵד גַּם לֵב שֶׁל אַרְכִי־הֶגְמוֹן.”

הִיא לֹא הִתְאַפְּקָה וְהֶעֶלְתָה עַל שְׂפָתֶיהָ בַּת־צְחוֹק.

“שָׁמַעְתִּי אַף שָׁמַעְתִּי, אֲדוֹנִי. הַנַּח לוֹ לְיָפְיִי וַעֲנֵנִי תְּשׁוּבָה כַּהֲלָכָה. רוֹאָה אָנֹכִי יֹפִי זֶה מַה כֹּחוֹ!”

“דְּעִי לָךְ אֵפוֹא, קְרוֹבָתִי הַיְקָרָה, כִּי נִקְרֵאתִי לַשׁוּב אֶל גְּדוּדִי.”

“וְהֵיכָן הוּא מְקוֹם הַגְּדוּד הַזֶּה, אִם מֻתָּר לִי לִשְׁאֹל? וְלָמָּה לֹא סַרְתָּ אֶל בֵּיתֵנוּ לָקַחַת אֶת בִּרְכַּת הַפְּרֵדָה?”

“הַמָּקוֹם הוּא קֶה־אַן־בְּרִי.”

פֶבּוּס שָׂמַח עַל שְׁאֵלָה רִאשׁוֹנָה זוֹ שֶׁפִּטְּרָה אוֹתוֹ מֵחוֹבַת הַשְּׁנִיָּה.

“אֲבָל הֲרֵי הַמָּקוֹם הַזֶּה הוּא קָרוֹב מְאֹד, אֲדוֹנִי הַקָּצִין. מַה גָרַם לְכָךְ שֶׁלֹּא בָּאתָ אַף פַּעַם אַחַת לִרְאוֹת אֶת פָּנָי?”

פֶבּוּס בָּא בֵּין הַמְּצָרִים.

“יַעַן אֲשֶׁר… הַמִּשְׂרָה… וְחוּץ מִזֶּה גַם חָלִיתִי, קְרוֹבָתִי הַחֲבִיבָה.”

“הֶהָיִיתָ חוֹלֶה?” חָזְרָה וְשָׁאֲלָה מִתּוֹךְ פָּחַד.

“כֵּן… פָּצוּעַ הָיִיתִי.”

“פָּצוּעַ?!”

הַנַּעֲרָה הַמִּסְכֵּנָה לֹא יָדְעָה אֶת נַפְשָׁהּ מֵרֹב הִתְרַגְּשׁוּת.

“הוֹי, הָסִירִי כָּל פַּחַד מִלִּבֵּךְ,” עָנָה פֶבּוּס בִּקְרִירוּת, “הַדָּבָר לֹא הָיָה חָשׁוּב בְּיוֹתֵר. נָפְלָה קְטָטָה וְנִדְקַרְתִּי בְּפִגְיוֹן; וְלָמָּה תָּשִׂימִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֶל לִבֵּךְ?”

“לָמָה אָשִׂים אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֶל לִבִּי?” חָזְרָה פְלֶר דֶּה־לִיס עַל הַדְּבָרִים וְהֵרִימָה אֶת עֵינֶיהָ הַיָּפוֹת אֲשֶׁר מָלְאוּ דְמָעוֹת. “הָהּ, אַתָּה מְדַבֵּר אֵלַי בְּחִידוֹת וּרְמָזִים. מַה טִיבָהּ שֶׁל דְּקִירַת פִּגְיוֹן זוֹ? אֲנִי רוֹצָה לָדַעַת אֶת פְּרָטֵי הַדְּבָרִים.”

“טוֹב אֵפוֹא, יָפָתִי וְיִקְרַת לִבִּי. קְטָטָה נָפְלָה בֵּינִי וּבֵין מַאֶה פֵדִי, – הֲלֹא תַּכִּירִי אוֹתוֹ? זֶה קְצִין הַצָּבָא מִסֵּן־גֶ’רְמֶן־אַן־לֶה; הֵטַלְנוּ אִישׁ בְּרֵעֵהוּ שָׂרֶטֶת – וַהֲרֵי לָךְ כָּל הָעִנְיָן.”

הַקָּצִין הַשָּׁרוּי בִּמְבוּכָה יָדַע לְנָכוֹן, כִּי כָּל רִיב שֶׁל כָּבוֹד מֵרִים אֶת עֶרְכּוֹ שֶׁל הַגֶּבֶר בְּעֵינֵי הָאִשָּׁה. וְאָמְנָם פְלֶר דֶּה־לִיס הִבִּיטָה בְּפָנָיו וְנִתְאַדְּמָה כֻּלָּהּ מֵרֹב פַּחַד וְעֹנֶג וְהִשְׁתּוֹמְמוּת. וְאוּלָם הַמְּנוּחָה הַגְּמוּרָה לֹא שָׁבָה עֲדַיִן אֶל נַפְשָׁהּ.

“מִי יִתֵּן וְשַׁבְתָּ לִהְיוֹת בָּרִיא אֵיתָן, פֶבּוּס שֶׁלִי!” אָמְרָה הַנַּעֲרָה. “אוֹתוֹ מַאֶה פֶדִי זָר הוּא לִי וְלֹא אַכִּירֶנּוּ, וְאוּלָם בָּרוּר לִי שֶׁהוּא אִישׁ נִבְזֶה. הַגִּידָה לִי בְּשֶׁלְמָה פָּרַץ הָרִיב בֵּינֵיכֶם?”

עַכְשָו לֹא יָדַע פֶבּוּס כֵּיצַד לְסַיֵּם אֶת מַעֲשֵׂה הַגְּבוּרָה שֶׁלּוֹ, שֶׁכֵּן כֹּחַ דִּמְיוֹנוֹ לֹא הָיָה חָזָק בְּיוֹתֵר לְגַבֵּי הַמְצָאוֹת.

“הוֹ, מָה אֹמַר וּמָה אֲסַפֵּר לָךְ?… דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, עִנְיָן בְּסוּס, עִנְיָן בְּדִבּוּר שֶׁלּוֹ כַּהֲלָכָה!… קְרוֹבָתִי הַיָּפָה,” קָרָא פֶבּוּס, כְּמִתְכַּוֵּן לְהָסֵב אֶת הַדְּבָרִים לְנוֹשֵׂא אַחֵר, “מַה טִיבוֹ שֶׁל רַעַשׁ זֶה הָעוֹלֵה מִבַּחוּץ?”

הוּא נִגַּשׁ אֶל הַחַלּוֹן.

“הָהּ, הַבִּיטִי וּרְאִי, קְרוֹבָתִי הַיָּפָה, מָה רַב הֶהָמוֹן אֲשֶׁר נִתְאַסֵּף עַל הַכִּכָּר!”

“לֹא יָדַעְתִּי מַה טִיבוֹ שֶׁל זֶה,” אָמְרָה פְלֶר דֶּה־לִיס;

“דּוֹמֶה לִי שֶׁיֵּשׁ כָּאן עִנְיָן בִּמְכַשֵּׁפָה שֶׁלֻּקְּחָה הַבֹּקֶר אֶל בֵּית הַכְּנֵסִיָּה, לְמַעַן תִּתְוַדֶּה בְּפֻמְבִּי עַל חַטְּאוֹתֶיהָ: וְאַחֲרֵי כֵן יַעֲלוּ אוֹתָהּ לַגַּרְדֹּם.”

מַעֲשֵׂה אֶסְמֶרַלְדָּה נֶחְשַׁב בְּעֵינֵי הַקָּצִין לְדָבָר תַּם וְנִשְׁלָם, וּלְפִיכָךְ לֹא גָרְמוּ לוֹ דִבְרֵי פְלֶר דֶּה־לִיס שׁוּם הִתְרַגְּשׁוּת. הוּא רַק הוֹסִיף לִשְׁאֹל שְׁאֵלָה אַחַת אוֹ שְׁתָּיִם.

“מַה שְׁמָהּ שֶׁל מְכַשֵּׁפָה זוֹ?”

“לֹא יָדָעְתִּי,” עָנְתָה הַנַּעֲרָה.

“וְעַל אֵיזוֹ עֲבֵרָה נִתְחַיְּבָה, לְפִי הַשְּׁמוּעָה?”

הִיא מָשְׁכָה שׁוּב בִּכְתֵפֶיהָ הַלְּבָנוֹת.

“לֹא יָדָעְתִּי.”

“אֵל רַחוּם וְחַנּוּן!” פָּתְחָה הָאֵם, “הַמְכַשֵּׁפוֹת מְרֻבּוֹת בְּיָמֵינוּ עַד כְּדֵי כָּךְ, שֶׁשּׂוֹרְפִים אוֹתָן וְאֵין אִישׁ יוֹדֵעַ אֶת שְׁמָן. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? אִלּוּ רָצוּ לָדַעַת מַה שֵׁם כָּל עָנָן וְעָנָן הָעוֹבֵר עַל פְּנֵי הַשָּׁמָיִם. אֶלָּא שֶׁאֲנַחְנוּ אֵין לָנוּ לִדְאֹג לְכָךְ. אֱלֹהִים רוֹשֵׁם אֶת הַכֹּל בְּסִפְרוֹ.” וְתוֹךְ כְּדֵי כָּךְ הִתְנַשְּׂאָה הַגְּבֶרֶת הַנִּכְבָּדָה מִמְּקוֹמָהּ וְנִגְּשָׁה אֶל הַחַלּוֹן. “אֵלִי שֶׁבַּשָּׁמָיִם,” הוֹסִיפָה לְדַבֵּר, “נָכוֹן אָמַרְתָּ, אֲדוֹנִי פֶבּוּס. הֶהָמוֹן גָּדוֹל מְאֹד. וְגַם עַל הַגַּגּוֹת, בָּרוּךְ הַשֵּׁם, עוֹמְדִים כַּמָּה אֲנָשִׁים… הֲתֵדַע, אֲדוֹנִי פֶבּוּס? הָמוֹן זֶה הִזְכִּיר לִי דָבָר מִימֵי נְעוּרַי; כְּשֶׁנִּכְנַס שַׁרְל הַשְּׁבִיעִי לְפָרִיס מָלְאוּ הָרְחוֹבוֹת אֲנָשִׁים כְּמוֹ עַכְשָׁו… לֹא אוּכַל עוֹד לִזְכֹּר בְּאֵיזוֹ שָׁנָה קָרָה הַדָּבָר. הֲלֹא כֵּן, כְּשֶׁאֲנִי מְסַפֶּרֶת לְךָ אֶת זֶה אַתָּה מְדַמֶּה לִשְׁמֹעַ כְּעֵין נוֹשָׁנוֹת, וְאָנֹכִי יֵשׁ לִי בָּזֶה מַזְכֶּרֶת נְעוּרִים… הָהּ! מַרְאֵה הֶהָמוֹן הָיָה אָז נָאֶה יוֹתֵר. כַּמָּה אֲנָשִׁים אֲפִילוּ עָלוּ עַל גְּזוֹזְטְרוֹת הַמָּגֵן שֶׁל שַׁעַר סֶנְט־אַנְטוּאַן. הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה רָכְבוּ עַל סוּס אֶחַד. אַחֲרֵי הוֹד מַלְכוּתָם נָסְעוּ הַגְּבִירוֹת וְאַף הֵן רְכוּבוֹת עַל סוּסֵי מְלַוֵּיהֶן, אִשָּׁה אִשָּׁה וּמְלַוָּהּ. עוֹדֶנִּי זוֹכֶרֶת כִּי הָרוֹאִים צָחֲקוּ צְחוֹק גָּדוֹל מִדֵּי עֲבֹר אֲמַנְיוֹן מִגַּרְלַנְד, אִישׁ קְצַר־קוֹמָה עַד מְאֹד, וְאַחֲרָיו הָאָדוֹן לְבֵית מַטְפֵלוֹן, אִישׁ עֲנָק מִן הָאַבִּירִים אֲשֶׁר הִכָּה בָּאַנְגְּלִים מַכָּה רַבָּה. הַמַּחֲזֶה הָיָה נֶהְדָּר. עָבְרוּ בַּסָּךְ כָּל אֲצִילֵי צָרְפַת וְנָשְׂאוּ אֶת נִסֵּיהֶם הָאֲדֻמִּים אֲשֶׁר הִבְהִיקוּ לְעֵין הָרוֹאִים. אֵלֶּה בְּנִסִּים וְאֵלֶּה בִּדְגָלִים. הַאֶזְכֹּר עוֹד מַה שֶׁרָאִיתִי? הָאָדוֹן לְבֵית קָלָן נָשָׂא נֵס, יַ’ן שַׁטּוֹ מוֹרָן הֶחֱזִיק בְּיָדוֹ דֶגֶל, הָאָדוֹן לְבֵית קוּסִי אַף הוּא נָשָׂא דֶגֶל וּפְאֵר לְבוּשׁוֹ הָיָה רַב מִלְּבוּשׁ כָּל הַשָּׂרִים, חוּץ מִן הַדֻּכֵּס לְבֵית בֻּרְבּוֹן… הָהּ! מָה אֶתְעַצֵּב אֶל לִבִּי מִדֵּי אֶחְשֹׁב, כִּי כָּל זֶה הָיָה וְעָבַר וְלֹא נִשְׁאַר מִמֶּנּוּ שָׂרִיד!”

הַנֶּאֱהָבִים הַשְּׁנַיִם לֹא הִקְשִׁיבוּ לְדִבְרֵי הָאַלְמָנָה הַנִּכְבָּדָה. פֶבּוּס סָר מֵאֶצְלָהּ וְסָמַךְ שוּב עַל מִסְעַד הַכִּסֵּא אֲשֶׁר לַאֲרוּסָתוֹ; כָּאן מָצָא מְקוֹם חֲמוּדוֹת עַל יַד פְלֶר דֶּה־לִיס. הָעוֹר הַצַּח אֲשֶׁר לְכַלָּתוֹ הִכָּה אוֹתוֹ בְּסַנְוֵרִים, וְהוּא הָיָה הוֹלֵךְ וּמְדַבֵּר אֶל לִבּוֹ: “כַּדַּאי לֶאֱהֹב רַק אֶת הַבְּהִירוֹת!” שְׁנֵיהֶם הָיוּ שְׁרוּיִם בִּשְׁתִיקָה. הָעַלְמָה הַצְּעִירָה הֵעִיפָה בּוֹ פַּעַם בְּפַעַם מֶבָּט מָקְסָם וּמָלֵא רֹךְ, וּבְשַׂעֲרוֹתֶיהָ נִצְנֵץ הַזֹּהַר אֲשֶׁר לְשֶׁמֶשׁ הָאָבִיב.

“פֶבּוּס,” אָמְרָה פִּתְאֹם בְּקוֹל חַשַּׁאי, “בְּעוֹד רֶבַע שָׁנָה נָחֹג אֶת חַג כְּלוּלוֹתֵינוּ, הִשָּׁבַע לִי, כִּי לֹא אָהַבְתָּ מִיָּמֶיךָ אִשָּׁה אַחֶרֶת.”

“נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ, כְּרוּבִי הַנֶּחְמָד!” עָנָה פֶבּוּס, וּכְדֵי לְהוֹכִיחַ לִפְלֶר דֶּה־לִיס אֶת אֲמִתּוּת שְׁבוּעָתוֹ הוֹסִיף עַל קוֹלוֹ הַיּוֹצֵא מִלֵּב תָּמִים גַּם מֶבָּט נִלְהָב. יָכֹל הֱיוֹת שֶׁהוּא הֶאֱמִין בְּרֵגַע זֶה בַּדְּבָרִים הַיּוֹצְאִים מִפִּיו.

בֵּין כֹּה וָכֹה וְהָאֵם הַטּוֹבָה, שְׂמֵחָה לְמַרְאֵה שְׁלוֹם הָאַהֲבָה הַשּׁוֹרָה עַל בְּנֵי הַזּוּג, יָצְאָה מִן הַחֶדֶר וְהָלְכָה לַעֲשׂוֹת לְצָרְכֵי הַבָּיִת. פֶבּוּס הִרְגִּישׁ בַּדָּבָר, וּבְדִידוּת זוֹ הוֹסִיפָה לַקָּצִין רַב־הַפְּעָלִים אֹמֶץ לֵב חָדָשׁ וּמִלְּאָה אֶת רֹאשׁוֹ מַחֲשָׁבוֹת מוּזָרוֹת. פְלֶר דֶּה־לִיס הֲלֹא אָהֲבָה אוֹתוֹ; הוּא הָיָה חֲתָנָהּ; הִיא לְבַדָּהּ אִתּוֹ בַּחֶדֶר; וְהוּא תְּשׁוּקָתוֹ אֵלֶיהָ נִתְעוֹרְרָה בּוֹ שׁוּב, רַעֲנַנָּה וְלוֹהֶטֶת כְּשֶׁהָיְתָה; וּבְכָל אֵלֶּה – הֲיֵשׁ פֶּשַׁע בְּקָטְפוֹ מְלִילוֹת מִן הַקָּמָה? לֹא אֵדַע אִם כָּאֵלֶּה הָיוּ רַעְיוֹנוֹתָיו; וְאוּלָם בָּרוּר הָיָה הַדָּבָר, כִּי פְלֶר דֶּה־לִיס נִבְהֲלָה פִּתְאֹם לִרְאוֹת אֶת הַהַבָּעָה הַנִּשְׁקֶפֶת מִתּוֹךְ עֵינָיו. הִיא הִתְבּוֹנְנָה עַל סְבִיבָהּ וְרָאֲתָה כִּי אִמָּהּ אֵינֶנָּה עוֹד בֶּחָדֶר.

“יִשְׁמְרֵנִי אֱלֹהִים!” קָרְאָה הַנַּעֲרָה חֲרֵדָה וּמִתְאַדֶּמֶת, “חַם לִי בְּמִדָּה שֶׁאֵין לְשַׁעֵר!”

“אַף אָנֹכִי אֲדַמֶּה,” הֵשִׁיב פֶבּוּס, “כִּי קְרוֹבָה שְׁעַת הַצָּהֳרָיִם. חֹם הַשֶּׁמֶשׁ גָּדוֹל מִנְּשׂא. אֵין בְּרֵרָה אַחֶרֶת אֶלָּא לְהוֹרִיד אֶת הַוִּילָאוֹת.”

“לָאו, לָאו,” קָרְאָה הַנַּעֲרָה הַמִּסְכֵּנָה, “לְהֵפֶךְ, אֲוִיר צַח נָחוּץ לִי עַכְשָׁו.”

וְכִצְבִיָּה אֲשֶׁר הֵרִיחָה עֲדַת כְּלָבִים כֵּן קָפְצָה הַנַּעֲרָה מִמְּקוֹמָהּ, פָּתְחָה אֶת הַחַלּוֹן וְנֶחְפְּזָה לָצֵאת אֶל הַגְּזוֹזְטְרָה.

פֶבּוּס, אֲשֶׁר חָרָה לוֹ כִּמְעַט עַל הַדָּבָר הַזֶּה, יָצָא אַף הוּא אַחֲרֶיהָ.

כִּכַּר הָעֲזָרָה לְיַד נוֹטְר־דַּם, אֲשֶׁר עַל פָּנֶיהָ, כְּפִי שֶׁיָּדַעְנוּ, נִשְׁקְפָה הַגְּזוֹזְטְרָה, הָיְתָה בְּרֶגַע זֶה מְקוֹם חִזָּיוֹן מַבְעִית וּמְשֻׁנֶּה מְאֹד, וְהַמַּחֲזֶה הֵטִיל חִישׁ מַהֵר אֵימָה עַל פְלֶר דֶּה־לִיס רַכַּת הַלֵּב.

הֲמוֹן עָם, שֶׁשָּׁטַף־עָבַר אֵת הָרְחוֹבוֹת הַסְּמוּכִים, מִלֵּא אֶת עֶצֶם הַכִּכָּר. הַחוֹמָה הַקְּטַנָּה, שֶׁהִקִּיפָה אֶת הָעֲזָרָה וְגָבְהָהּ כַּחֲצִי קוֹמַת אִישׁ, לֹא הָיְתָה מַסְפִּיקָה לַעֲצֹר בְּעַד הֶהָמוֹן מֵהִתְפָּרֵץ אֶל הָעֲזָרָה – לוּלֵא הָכְפְּלָה חוֹמָה זוֹ עַל יְדֵי שׁוּרָה צְפוּפָה שֶׁל שׁוֹטְרִים וְקַלָּעִים אֲשֶׁר רוֹבֵיהֶם בְּיָדָם. בִּזְכוּתָהּ שֶׁל גָּדֵר זוֹ, הָעֲשׂוּיָה רְמָחִים וּבְנֵי קֶלַע, נִשְׁאֲרָה הָעֲזָרָה רֵיקָה מֵאֲנָשִׁים. לְפֶתַח הָעֲזָרָה עָמַד מִשְׁמָר שֶׁל נוֹשְׂאֵי חֲנִית מִן הַבַּלֶּשֶׁת אֲשֶׁר לַחַשְׁמַן. הַשַּׁעַר הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לְבֵית הַכְּנֵסִיָּה הָיָה סָגוּר, בְּנִגּוּד לַהֲמוֹן הַחַלּוֹנוֹת הַנִּשְׁקָפִים עַל פְּנֵי הַכִּכָּר, שֶׁהָיוּ פְּתוּחִים בְּכָל קוֹמוֹת הַבָּתִּים וּמָלְאוּ אַלְפֵי רָאשִׁים נֶעֱרָמִים זֶה עַל גַּב זֶה כְּכַדּוּרֵי יְרִיָּה בְּבֵית אוֹצָר שֵׁל אַרְטִילֶרְיָה.

מַרְאֵה הֶהָמוֹן אָפוֹר, מְסֹאָב וְאָיֹם. הַחִזָּיוֹן, שֶׁאֵלָיו צִפָּה הָמוֹן זֶה, שַׁיָּךְ הָיָה, כַּנִּרְאֶה, לְסוּג הַחֶזְיוֹנוֹת שֶׁלְּפִי טִבְעָם הֵם מוֹשְׁכִים אֲלֵיהֶם אֵת כָּל הַשְּׁכָבוֹת הַנֶּאֱלָחוֹת שֶׁבֵּין הַתּוֹשָׁבִים. מְתֹעָב מֵאֵין כָּמוֹהוּ הָיָה שְׁאוֹן קוֹלוֹת זֶה שֶׁצָּף מֵעַל גַּלֵּי הַמִּצְנָפוֹת הַכְּתֻמּוֹת וְשַׂעֲרוֹת רָאשִׁים מְזֹהָמוֹת. בְּקֶרֶב הֶהָמוֹן רִבּוּ הַצּוֹחֲקִים עַל הַצּוֹעֲקִים, הַנָּשִׁים הָיוּ מְרֻבּוֹת עַל הַגְּבָרִים.

מִזְִּמָן לִזְמָן צָף וְעָלָה קוֹל חוֹדֵר וְרוֹעֵד מִתּוֹךְ הַהֲמֻלָּה הַמְכַסָּה אֶת הַכֹּל.

– – – – – – – – – –

“שְׁמַע נָא! מַהְיֶה בַּלִיפְר! וְכִי כָּאן יַעֲלוּ אוֹתָהּ לִתְלִיָּה?”

“אִי לְךָ, פֶּתִי שֶׁכְּמוֹתֶךָ! כָּאן הִיא מִתְוַדָּה עַל חַטְּאוֹתֶיהָ כְּשֶׁכֻּתָּנְתָּהּ הָאַחַת לִבְשָׂרָהּ! הָאֵל הָרַחֲמָן מַצְלִיף עָלֶיהָ פְּסוּקִים בַּלָּשׁוֹן הָרוֹמָאִית. כָּךְ נָהוּג כָּאן תָּמִיד, וְהַדָּבָר מַתְחִיל בִּשְׁעַת הַצָּהֳרָיִם. אִם רְצוֹנְךָ לִרְאוֹת בְּמַחֲזֵה הַתְּלִיָּה, הַטְרַח אֶת עַצְמְךָ וְלֵךְ אֶל כִּכַּר גְּרֶב.”

“הָלֹךְ אֵלֵךְ לְשָׁם אַחֲרֵי כֵן.”

– – – – – – – – – –

“בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, לַה־בּוֹקַמְבְּרִי, הַאֱמֶת הַדָּבָר כִּי הִיא הִכְּתָה מַכּוֹת אֶת הָאָב הַכֹּהֵן אֲשֶׁר בָּא לָקַחַת וִדּוּי מִפִּיהָ?”

“יֵשׁ לְשַׁעֵר שֶׁכָּךְ הָיָה בֶּאֱמֶת, לַה־בֶּשַׁין.”

“הַרְאִיתֶם מִמֵיכֶם בַּת עַכּוּ”ם כָּזוֹ?"

– – – – – – – – – –

“אֲדוֹנִי, כָּךְ הוּא הַמִּנְהָג. הַמְמֻנֶּה עַל אַרְמוֹן הַמִּשְׁפָּט מְצֻוֶּה לִמְסֹר אֶת הַנָּדוֹן, אִם הוּא הֶדְיוֹט, לִידֵי אַב בֵּית־הַדִּין שֶׁבְּשַׁטְלֶה, וְהַלָּז מוֹלִיכוֹ לַגַּרְדֹּם; וְאִם הַנָּדוֹן הוּא בֶּן מַעֲמַד הַכֹּהֲנִים – יִמְסְרֶנּוּ הַמְמֻנֶּה לִידֵי פְּקִיד הַמִּשְׁפָּט שֶׁל הַכְּהֻנָּה.”

“רַב תּוֹדוֹת אֲדוֹנִי.”

– – – – – – – – – –

“אֵל אֱלֹהִים!” אָמְרָה פְלֶר דֶּה־לִיס, “צַר לִי עַל מִסְכֵּנָה זוֹ.”

עֵינֶיהָ, אֲשֶׁר הִבִּיטוּ עַל פְּנֵי הֶהָמוֹן, נִתְמַלְּאוּ יָגוֹן מִתּוֹךְ הִרְהוּר זֶה. הַקָּצִין, שֶׁלִבּוֹ הָיָה נָתוּן לַנַּעֲרָה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לֶהָמוֹן, שָׁלַח מֵאָחוֹר אֶת יָדוֹ בַּחֲגוֹרָתָהּ.

הַנַּעֲרָה נִפְנְתָה אֵלָיו וּבְמֶבָּטָהּ הָיָה צְחוֹק וְתוֹכֵחָה גַם יָחַד.

“עָזְבֵנִי נָא. פֶבּוּס, רְאֵה בִּקַּשְׁתִּיךָ! אִמִּי תָּשׁוּב וְתִרְאֶה אֶת מַעֲשֶׂה יָדֶךָ!”

בְּרֶגַע זֶה הִשְׁמִיעַ הַשָּׁעוֹן שֶׁל נוֹטְר־דַּם לְאִטּוֹ אֶת הַשָּׁעָה הַשְּׁתֵּים־עֶשְׂרֵה. קוֹל חֶדְוָה עָבַר בְּקֶרֶב הֶהָמוֹן. לֹא הִסְפִּיק רַעַד הַדְּפִיקָה הָאַחֲרוֹנָה לִגְוֹעַ בָּאֲוִיר וְרָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים נָעוּ כְּנוֹעַ גַּלִּים לִנְשִׁיבַת רוּחַ חֲזָקָה, וְקוֹל תְּשׁוּאוֹת אַדִּיר עָלָה מִן הָרְחוֹב, מִן הַחַלּוֹנוֹת וּמִן הַגַּגּוֹת:

“הִנֶּהָ!”

פְלֶר דֶּה־לִיס כִּסְּתָה בְּיָדֶיהָ עַל עֶינֶיהָ, לְבַל תִּרְאֶה בַּמַּחֲזֶה.

“חֶמְדַּת לִבִּי,” אָמַר פֶבּוּס, “אוּלַי תָּשׁוּבִי וְתִכָּנְסִי אֶל הֶחָדֶר?”

“לֹא”, עָנְתָה הַנַּעֲרָה; וְעֵינֶיהָ אֲשֶׁר נִסְגְּרוּ לִפְנֵי רֶגַע מִתּוֹךְ אֵימָה, שָׁבוּ וְנִפְתְּחוּ מִתּוֹךְ סַקְרָנוּת.

קָרוֹן רָתוּם לְסוּס נוֹרְמַנְדִּי כָּבֵד וּמֻקָּף מֵעֲבָרִים פָּרָשִׁים, אֲשֶׁר מַדֵּיהֶם כְּעֵין הַסָּגֹל זְרוּעִים צְלָבִים לְבָנִים, בָּא בְּרֶגַע זֶה מְדַרְדֵּר מֵרְחוֹב סֶן־פְּיֶר אוֹ־בֶּף וְנִכְנַס אֶל הַכִּכָּר. אַנְשֵׁי הַמִּשְׁמָר פִּנּוּ לוֹ דֶרֶךְ בְּקֶרֶב הֶהָמוֹן בְּהַכּוֹתָם עַל סְבִיבָם בִּשְׁבָטִים אַדִּירִים. עַל יַד הַקָּרוֹן רָכְבוּ פְּקִידִים אֲחָדִים הַנִּמְנִים עַל בֵּית הַמִּשְׁפָּט וְהַבַּלֶּשֶׁת, וְאֵלֶּה נִכְּרוּ לְפִי לְבוּשָׁם הַשָּׁחוֹר וְאֹפֶן רְכִיבָתָם הַגָּרוּעַ. בְּרֹאשָׁם הָיָה מְדַרְדֵּר וְהוֹלֵךְ מָרָן יַעֲקֹב שַׁרְמוֹלוּ. בַּקָּרוֹן הַנּוֹרָא יָשְׁבָה נַעֲרָה צְעִירָה שֶׁיָּדֶיהָ הָיוּ כְּפוּתוֹת לָהּ לַאֲחוֹרֶיהָ וְכָל כֹּמֶר לֹא נִרְאָה עַל יָדָהּ, הִיא הָיְתָה לְבוּשָׁה רַק כֻּתֹּנֶת לִבְשָׂרָהּ; שַׂעֲרוֹתֶיהָ הַשְּׁחוֹרוֹת וְהָאֲרֻכּוֹת (בַּיָּמִים הָהֵם נָהֲגוּ שֶׁלֹא לִגְזֹז אֶת שַׂעֲרוֹת הַנְּדוֹנִים אֶלָּא לְאַחַר שֶׁהִגִּיעוּ לַגַּרְדֹּם) הָיוּ פְּזוּרוֹת עַל לוּחַ לִבָּהּ וְעַל כִּתֵפֶיהָ הַחֲשׂוּפוֹת לְמֶחֱצָה.

לְרָחְבָּם שֶׁל גַּלֵּי הַשְּׂעָרוֹת הָאֵלֶּה, שֶׁהִבְרִיקוּ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר כְּנַף הָעוֹרֵב, נִמְתַּח חֶבֶל אָפוֹר וּמָלֵא קְשָׁרִים, שֶׁהִסְתּוֹבֵב וְנִמְשַׁךְ לִצְדָדִין וְהָיָה מְגָרֵד עַד לִפְצָעִים אֶת עַצְמוֹת הַשֶּׁכֶם הָרַכּוֹת וּמִתְפַּתֵּל מִסָּבִיב לְצַוָּארָהּ הַנֶּחְמָד שֶׁל הַנַּעֲרָה כְּשִׁלְשׁוֹל מִסָּבִיב לַפֶּרַח. מִתַּחַת לְאוֹתוֹ חֶבֶל נִצְנֵץ קָמֵעַ קָטֹן מְשֻׁבָּץ פְּנִינֵי זְכוּכִית יְרַקְרַקּוֹת, שֶׁלֹּא נִלְקַח מִמֶּנָּה מִטַּעַם זֶה, כַּנִּרְאֶה, שֶׁנּוֹהֲגִים לַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹן הַהוֹלְכִים לְמִיתָה. אֵלֶּה שֶׁהִבִּיטוּ מִתּוֹךְ הַחַלּוֹנוֹת יָכְלוּ לִרְאוֹת עַל קַרְקַע הַקָּרוֹן אֶת כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ הַחֲשׂוּפוֹת, שֶׁהִיא הִתְאַמְּצָה לְהַסְתִּירָן תַּחְתֶּיהָ, כְּאִלּוּ מִתּוֹךְ רֶגֶשׁ טִבְעִי אַחֲרוֹן שֶׁל אִשָּׁה. לְרַגְלֶיהָ רָבְצָה עֵז קְטַנָּה, שֶׁהָיְתָה כְּפוּתָה בַּחֲבָלִים. הַנְּדוֹנָה הֶחֱזִיקָה בְּשִׁנֶּיהָ אֶת קְצֵה הַכֻּתֹּנֶת שֶׁלֹּא הָיְתָה צְמוּדָה הֵיטֵב לִבְשָׂרָהּ. דּוֹמֶה הָיָה כִּי בְּכָל אֲסוֹנָהּ הֵצִיק לָהּ בְּיוֹתֵר הַדָּבָר אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ אוֹתָהּ לְרַאֲוָה לְעֵינֵי כֹּל וְהִיא עֲרֻמָּה כִּמְעַט לְלֹא לְבוּשׁ. אֲהָהּ! בְּמַצָּבִים אֲיֻמִּים כָּאֵלֶּה – פָּקַע כֹּחוֹ שֶׁל רֶגֶשׁ הַבּוּשָׁה.

“אֵל אֱלֹהִים!” אָמְרָה פְלֶר דֶּה־לִיס מִתּוֹךְ הִתְרַגְּשׁוּת אֶל הַקָּצִין, “הַבִּיטָה וּרְאֵה, קְרוֹבִי הַיָּפֶה, הֲלֹא זֹאת הִיא הַצּוֹעֲנִית הַנִּתְעָבָה בַּעֲלַת הָעֵז.”

וּבְדַבְּרָהּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הפְנְתָה אֶת עַצְמָהּ כְּלַפֵּי פֶבּוּס. הַלָּז תָּלָה אֶת עֵינָיו הַקּוֹפְאוֹת בַּקָּרוֹן. פָּנָיו הֶחֱוִירוּ עַד מְאֹד.

“מַה טִיבָהּ שֶׁל אוֹתָהּ צוֹעֲנִית בַּעֲלַת הָעֵז?” שָׁאַל פֶבּוּס כִּמְגַמְגֵּם.

“כֵּיצַד?” הוֹסִיפָה פְלֶר דֶּה־לִיס לְדַבֵּר; “וְכִי נִמְחָה כָּל הַדָּבָר מִזִּכְרוֹנֶךָ?”

פֶבּוּס נִכְנַס לְתוֹךְ דְּבָרֶיהָ.

“כְּחִידָה לִי כָּל הַדָּבָר.”

הוּא עָקַר אֶת עַצְמוֹ מִמְּקוֹמוֹ וְרָצָה לָשׁוּב אֶל הַחֶדֶר; וְאוּלָם פְלֶר דֶּה־לִיס, שֶׁקִּנְאָתָהּ הָעַזָּה עַל דְּבַר הַצּוֹעֲנִית נִתְעוֹרְרָה שׁוּב בְּרֶגַע זֶה, – פְלֶר דֶּה־לִיס שָׁלְחָה בּוֹ מֶבָּט בּוֹחֵן הַמַּבִּיעַ חֲשָׁד. בְּמֹחָהּ עָבַר בְּרֶגַע זֶה כְּעֵין צֵל זִכָּרוֹן, וְהִיא יָדְעָה כִּי שָׁמְעָה שְׁמוּעָה עַל דְּבַר קָצִין אֶחָד הַמְשֻׁתָּף לְמִשְׁפַּט הַמְכַשֵּׁפָה.

“מַה לְךָ?” אָמְרָה אֶל פֶבּוּס; “דּוֹמֶה שֶׁחָרַדְתָּ חֲרָדָה גְדוֹלָה לְמַרְאֵה הַצּוֹעֲנִית הַזֹּאת.”

פֶבּוּס כָּפָה אֶת עַצְמוֹ וְנָתַן אֶת קוֹלוֹ בִּצְחוֹק מְלַגְלֵג.

“הֶאָנֹכִי חָרַדְתִּי? חָלִילָה וְחַס! לֹא הָיָה כַּדָּבָר הַזֶּה!”

“הִשָּׁאֵר אֵפוֹא יַחַד אִתִּי,” אָמְרָה פְלֶר דֶּה־לִיס בְּקוֹל מְצַוֶּה, “נִרְאֶה בַּמַּחֲזֶה עַד תֻּמּוֹ.”

הַקָּצִין הַמִּסְכֵּן נִשְׁאַר מֵאֹנֶס בִּמְקוֹמוֹ. דָּבָר אֶחָד הִרְגִּיעַ אוֹתוֹ – הַנְּדוֹנָה לֹא הֵרִימָה אֶת עֵינֶיהָ מֵעַל קַרקַע הַקָּרוֹן. זֹאת הָיְתָה אֶסְמֶרַלְדָּה – הוּא הִכִּיר אוֹתָהּ, לְצַעֲרוֹ, בְּוַדָּאוּת גְּמוּרָה. יָפְיָהּ לֹא סָר מִמֶּנָּה גַם בְּמַצָּב זֶה שֶׁכֻּלּוֹ חֶרְפָּה וְאָסוֹן; עֵינֶיהָ הַגְּדוֹלוֹת וְהַשְּׁחוֹרוֹת רָחֲבוּ עוֹד יוֹתֵר בְּשֶׁל הָרָזוֹן אֲשֶׁר שֻׁלַּח בִּלְחָיֶיהָ; פָּנֶיהָ הַחִוְרִים הָיוּ טְהוֹרִים וְנַעֲלִים. הִיא דָמְתָה לְזוֹ שֶׁהָיְתָה קֹדֶם בִּבְחִינַת הַדִּמְיוֹן שֶׁיֶּשְׁנוֹ בֵּין קְדוֹשָׁה מְצֻיֶּרֶת בִּידֵי מָסַצִ’יּוֹ לִקְדוֹשָׁה מְצֻיֶּרֶת בְּיַד רְפָאֵל: הִיא נֶעֶשְׂתָה רְפַת כֹּחַ, דַּקָּה וְרָזָה.

אַף עַל פִּי כֵן לֹא נִשְׁאַר בְּכָל מַהוּתָהּ שׁוּם דָּבָר שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה רוֹפֵף וְלֹא הָפְקַר עַל יָדָהּ – חוּץ מֵרֶגֶשׁ הַבּוּשָׁה שֶׁלָּהּ – לַמִּקְרֶה: כִּי כֵן חָזְקָה עָלֶיהָ וְהִכְרִיעָה אוֹתָהּ יַד הַמְּהוּמָה וְהַיֵאוּשׁ. עִם כָּל דְּחִיפָה וּדְחִיפָה שֶׁל הַקָּרוֹן הִתְנַדְנֵד גּוּפָהּ כִּדְבַר־מָה שָׁסוּעַ שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים; מֶבָּטָהּ הָיָה עָמוּם וּמְבֻלְבָּל. מִתּוֹךְ עֵינֶיהָ עוֹד נִשְׁקְפָה דִמְעָה, וְאוּלָם זוֹ קָפְאָה וְהָיְתָה כִּבְיָכֹל כִּפְנִינַת קֶרַח.

בֵּין כֹּה וָכֹה וְהַתַּהֲלוּכָה הָאֲיֻמָּה הִבְקִיעָה לָהּ דֶּרֶךְ וְעָבְרָה בֵּין הֶהָמוֹן אֲשֶׁר נִדְחַק לִרְאוֹת בָּהּ וְהֵרִיעַ לִקְרָאתָהּ תְּרוּעוֹת גִּיל. וְאוּלָם הַמְסַפֵּר מְחֻיָּב לְצַיֵּן לְשֵׁם הָאֱמֶת, כִּי רַבִּים מִן הָרוֹאִים, לְרַבּוֹת גַּם קְשֵׁי הַלֵּב, רִחֲמוּ עָלֶיהָ מִדֵּי רְאוֹתָם אוֹתָהּ כֹּה יָפָה וְכֹה מְדֻכָּאָה. – לְבַסּוֹף נִכְנַס הַקָּרוֹן לְתוֹךְ חֲצַר הֲעָזָרה.

הַחַיָּלִים נִתְיַצְּבוּ עַל הַמִּשְׁמָר מִשְּׁנֵי הָעֲבָרִים. הֶהָמוֹן נֶאְלַם דֹּם, וְתוֹךְ כְּדֵי דְמָמָה זוֹ, הַנֶּאְדָּרָה וְהָאֲיֻמָּה, נִפְתְּחוּ כְּמוֹ מֵאֲלֵיהֶן שְׁתֵּי דַלְתוֹת הַשַּׁעַר הַגָּדוֹל כְּשֶׁהֵן מְנַסְּרוֹת בִּשְׁרִיקָה עַל פְּנֵי צִירֵיהֶן. וְאָז נִגְלָה לָעַיִן, לְכָל מְלֹא אָרְכּוֹ, אוּלָם הַהֵיכָל הֶעָמֹק וְהַקּוֹדֵר, כְּשֶׁהוּא עָטוּף כֻּלּוֹ שְׁחוֹרִים וּמוּאָר בְּנֵרוֹת מִסְפָּר, הַמְנַצְנְצִים מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַגָּדוֹל אֲשֶׁר בְּיַרְכְּתֵי הַבַּיִת, וּמַרְאֵהוּ לְאוֹר הַיּוֹם הַבָּהִיר כְּלוֹעַ קֶבֶר פָּתוּחַ לָרְוָחָה. בִּקְצֵה הָאוּלָם, בְּאַפְלוּלִית הַדּוּכָן, רָאֲתָה הָעַיִן צְלָב אַדִּיר שֶׁל כֶּסֶף, שֶׁהִתְנַשֵּׂא אֶל עָל עַל פְּנֵי יְרִיעַת אָרִיג שְׁחוֹרָה הַיּוֹרֶדֶת מִן הַכִּפָּה וּמַגִּיעָה עַד הָרִצְפָּה. כָּל פְּנִים הַבַּיִת הָיָה רֵיק מֵאָדָם. וְאוּלָם מֵרָחוֹק, עַל הַכִּסְאוֹת אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַדּוּכָן, הִסְתַּמְּנוּ כִּמְעַט רָאשֵׁי כְּמָרִים אֲחָדִים, וּבָרֶגַע שֶׁנִּפְתַּח הַשַּׁעַר הַגָּדוֹל בָּקַע וְעָלָה מִתּוֹךְ הַבַּיִת קוֹל זִמְרָה נֶאִדָּר וְרָם וְחַדְגּוֹנִי, שֶׁנִּשָּׂא כְּגַלִּים מֵעַל רֹאשׁ הַנָּדוֹנָה וְהִרְעִיף עָלֶיהָ פְּסוּקֵי תְּהִלִּים:

אוֹתָהּ שָׁעָה נִשָּׂא קוֹל אַחֵר, נִבְדָּל מֵעַל הַמַּקְהֵלָה, וְשָׁר מֵעַל הַמַּדְרֵגָה אֲשֶׁר לַמִּזְבֵּחַ הַגָּדוֹל אֶת הַפְּסוּקִים הַסְּפוּגִים יָגוֹן:

‎

זִמְרָה זוֹ, שֶׁזְּקֵנִים שָׁרוּהָ מֵרָחוֹק, בְּאַפְלוּלִית הַבַּיִת, וְעָטְפוּ בָּהּ יְצוּר רַךְ וּמָלֵא שְׂשׂוֹן חַיִּים שֶׁרוּחַ הָאָבִיב הִתְרַפֵּק עָלָיו בִּלְטִיפוֹת וְשֶׁמֶשׁ הָאָבִיב שָׁפְכָה עָלָיו נְגֹהוֹת – זִמְרָה זוֹ הָיְתָה תְּפִלַּת הַהַשְׁכָּבָה אֲשֶׁר לַמֵּתִים.

הֶהָמוֹן הִקְשִׁיב בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה.

הָאֻמְלָלָה, שֶׁלִּבָּהּ פָּג בְּקִרְבָּהּ, כְּאִלּוּ הִשְׁכִּינָה אֶת מֶבָּטָהּ וְאֶת נַפְשָׁהּ בְּאוּלָם הַקֹּדֶשׁ. שְׂפָתֶיהָ הַחִוְרוֹת נָעוּ כְּלוֹחֲשׁוֹת תְּפִלָּה; וּכְשֶׁנִּגַּשׁ אֵלֶיהָ שַׁמַּשׁ הַגַּרְדֹּם, לְמַעַן עֲזֹר לָהּ לָרֶדֶת מֵעַל הַקָּרוֹן, שָׁמַע בְּלָחֳשָׁהּ חֲלִיפוֹת אֶת הַמִּלָּה “פֶבּוּס”.

וְאָז הִתִּירוּ מֵעַל יָדֶיהָ אֶת הָאֲסוּרִים, הוֹרִידוּהָ מֵעַל הַקָּרוֹן בְּלִוְיַת הָעֵז, שֶׁאַף הִיא שֻׁחְרְרָה מִן הַחֲבָלִים וְגָעֲתָה מֵחֶדְוָה, וְהוֹלִיכוּ אוֹתָהּ יְחֵפַת רֶגֶל עַל פְּנֵי הַמַּרְצֶפֶת הָעֲקֻמָּה עַד לְמַעֲלוֹת הַשַּׁעַר הַגָּדוֹל. מֵאֲחוֹרֶיהָ נִגְרַר הַחֶבֶל, שֶׁהָיָה כָּרוּךְ מִסָּבִיב לְצַוָּארָהּ; וְדוֹמֶה שֶׁזֶּהוּ מִין נָחָשׁ הָרוֹדֵף אַחֲרֶיהָ.

וְהִנֵּה פָּסְקָה הַזִּמְרָה אֲשֶׁר בַּהֵיכָל. מֵעִמְקֵי הַבַּיִת הָאַפְלוּלִי נָעִים וּבָאִים צְלָב זָהָב רַב־מִדּוֹת וְשׁוּרָה שֶׁל נֵרוֹת דּוֹלְקִים. שְׂכִירִים בְּנֵי שְׁוֵיץ, לְבוּשִׁים מַדִּים רַבֵּי גְוָנִים, הִקִּישׁוּ בְּרָמְחֵיהֶם, וְכַעֲבֹר רְגָעִים אֲחָדִים יָצְאָה תַּהֲלוּכָה שֶׁל כְּמָרִים וּסְגָנִים, לְבוּשִׁים מַדֵּי כְּהֻנָּה וּמְזַמְּרִים פְּסוּקֵי תְּהִלִּים, נִגְּשָׁה עַד הַנְּדוֹנָה וְנִתְיַצְּבָה כְּנֶגְדָּהּ וּכְנֶגֶד הָעָם בִּדְמוּת חֲצִי עִגּוּל. וְאוּלָם הַנְּדוֹנָה תָּלְתָה אֶת עֵינֶיהָ בְּאֶחָד אֲשֶׁר הָלַךְ בְּרֹאשׁ הַתַּהֲלוּכָה, מֵאַחֲרֵי נוֹשֵׂא הַצְּלָב. “הָהּ!” לָחֲשָׁה בַּחֲרָדָה, “הִנֵּהוּ גַם פֹּה, הַכֹּמֶר הַלָּז!”

וְאָמְנָם זֶה הָיָה הַכֹּמֶר דּוֹם קְלוֹד. מִשְּׂמֹאלוֹ הָלַךְ סְגָן הַחַזָּן, מִימִינוֹ הַחַזָּן הַנּוֹשֵׂא אֶת מַטֵּה כְּהֻנָּתוֹ. הַכֹּמֶר הָיָה צוֹעֵד וְהוֹלֵךְ כְּשֶׁרֹאשׁוֹ נָטוּי לְאָחוֹר, עֵינָיו הַקּוֹפְאוֹת קְרוּעוֹת לָרְוָחָה וְהוּא מְזַמֵּר בְּקוֹל רָם:

אוֹתוֹ רֶגַע, כְּשֶׁהַכֹּמֶר הוֹפִיעַ בַּשַּׁעַר הַגּוֹטִי לְאוֹר הַיּוֹם הַבָּהִיר וְהוּא עָטוּף כֻּלּוֹ בִּגְלִימַת כְּהֻנָּתוֹ הָרְחָבָה הָעֲשׂוּיָה אֲרִיג כֶּסֶף, הֶחֱוִירוּ פָּנָיו כָּל כָּךְ שֶׁרַבִּים מִבֵּין הֶהָמוֹן חָשְׁבוּ כִּי אֶחָד מִפְּסִילֵי הַמַּצֵּבוֹת אֲשֶׁר לְקִבְרוֹת הַחַשְׁמַנִּים קָם מֵאֵצֶל הַדּוּכָן וְהָלַךְ לְקַדֵּם אֶת פְּנֵי הַהוֹלֶכֶת לָמוּת.

וְהִיא, חִוֶּרֶת כָּמוֹהוּ וְדוֹמָה כָּמוֹהוּ לְפֶסֶל, לֹא הִרְגִּישָׁה כִּמְעַט כִּי נָתְנוּ בְּיָדָהּ נֵר שַׁעֲוָה דוֹלֵק, כָּתֹם וּכְבַד מִשְׁקָל; אָזְנָהּ לֹא הִבְחִינָה מִלִּים בְּהַקְרִיא לְפָנֶיהָ סוֹפֵר הַמִּשְׁפָּט אֶת דְּבַר וִדּוּיָהּ הַנּוֹרָא; וּכְשֶׁצִּוּוּ עָלֶיהָ שֶׁתַּעֲנֶה “אָמֵן”, עָנְתָה וְאָמְרָה “אָמֵן”. דּוֹמֶה שֶׁהִיא הֶחֱלִיפָה מְעַט כֹּחַ רַק בִּרְאוֹתָהּ אֶת הַכֹּמֶר מְסַלֵּק מֵעַל פָּנָיו אֶת מְלַוָּיו וְהוֹלֵךְ וְנִגָּשׁ אֵלֶיהָ בִּיחִידוּת.

בְּרֶגַע זֶה הִרְגִּישָׁה כִּי דָמָהּ רוֹתֵחַ בְּרֹאשָׁהּ וְכִי אֵשׁ מֶרֶד הִתְלַקְּחָה בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה בְּלִבָּהּ הַקּוֹפֵא וְהַמֵּת.

הַכֹּמֶר הִתְקָרֵב אֵלֶיהָ בִּצְעָדִים מְדוּדִים; עֵינָיו הַלּוֹהֲטוֹת רִחֲפוּ גַם בְּרֶגַע אַחֲרוֹן זֶה עַל פְּנֵי גֵוָהּ הֶחָשׂוּף לְמֶחֱצָה. וְתוֹךְ כְּדֵי כָּךְ דִּבֵּר אֵלֶיהָ בְּקוֹל רָם: “הַנַּעֲרָה, הַהִתְוַדֵּית לִפְנֵי אֱלֹהִים עַל חַטְּאוֹתַיִךְ וּפְשָׁעַיִךְ?” – הוּא גָחַן אֵלֶיהָ וְלָחַשׁ לָהּ עַל אָזְנָהּ (הָרוֹאִים חָשְׁבוּ כִּי הוּא שׁוֹמֵעַ אֶת וִדּוּיָהּ): “הֲתִרְצִי בִּי? עוֹד יֵשׁ בְּיָדִי לְהַצִּיל אֶת נַפְשֵׁךְ!”

הִיא הִבִּיטָה אֵלָיו בְּעֵינַיִם קוֹפְאוֹת: “סוּר מִמֶּנִּי, הַשָּׂטָן, וְאִם לֹא – אֲגַלֶּה אֶת עֲוֹנֶךָ.”

הוּא צָחַק רֶגַע צְחוֹק זְוָעָה. “אִישׁ לֹא יַאֲמִין לִדְבָרַיִךְ… הַדָּבָר לֹא יוֹעִיל לָךְ, וְרַק הוֹסֵף תּוֹסִיפִי כְּלִמָּה עַל חַטָּאתֵךְ.. מַהֲרִי וַעֲנִי: הֲתִרְצִי בִּי?”

“מָה עוֹלַלְתָּ לְפֶבּוּס שֶׁלִּי?”

“הוּא מֵת!” עָנָה הַכֹּמֶר.

בְּרֶגַע זֶה הֵרִים הַכֹּמֶר הֶעָלוּב בְּלִי מֵשִׂים אֶת רֹאשׁוֹ וְרָאָה מֵעֵבֶר הַשֵּׁנִי שֶׁל הַכִּכָּר, עַל הַגְּזוֹזְטְרָה שֶׁל בֵּית גּוֹנְדְלוֹרְיֶה, אֶת הַקָּצִין הַעוֹמֵד לְיַד פְלֶר דֶּה־לִיס. הַכֹּמֶר הִתְנוֹדֵד, הֶעֱבִיר אֶת יָדוֹ עַל עֵינָיו וְהִבִּיט עוֹד פַּעַם אֶל הַמָּקוֹם הַהוּא; מִפִּיו הִתְמַלְּטָה קְלָלָה וְכָל יְצוּרֵי פָּנָיו הָיוּ כַּאֲחוּזֵי עֲוִית.

“כֵּן יָקוּם וְכֵן יִהְיֶה! מוֹת תָּמוּתִי!” מִלְמֵל מִבֵּין שְׂפָתָיו. “הָיֹה לֹא תִּהְיִי גַם לִשְׁנֵינוּ.” אוֹתוֹ רֶגַע נָשָׂא אֶת יָדוֹ מֵעַל לְרֹאשׁ הַצּוֹעֲנִית וְקָרָא בְּקוֹל אָיֹם: “I nunc, anima anceps, et sit tibi Deus misericors¹⁴⁸” זֶה הָיָה הַפָּסוּק הָאַחֲרוֹן וְהַנּוֹרָא שֶׁבּוֹ נִסְתַּיְּמוּ כָּל מַעֲשֵׂי טֶקֶס מַעֲצִיבִים כָּאֵלֶּה. זֶה הָיָה הָאוֹת הַשָּׁלוּחַ מִן הַכֹּמֶר אֶל הַתַּלְיָן.

הַקָּהָל כָּרַע עַל בִּרְכָּיו.

¹⁴⁹“Kyrie Eleïson!” קָרְאוּ הַכְּמָרִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ עוֹמְדִים תַּחַת כִּפַּת הַשָּׁעַר.

Kyrie Eleïson!”" עָנָה אַחֲרֵיהֶם כָּל הַקָּהָל, וְקוֹל הַלַּחַשׁ נִשָּׂא כְּהֶמְיַת יָם מֵעַל לְרָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים.

“אָמֵן!” עָנָה הַכֹּמֶר.

הוּא פָּנָה עֹרֶף לַנְּדוֹנָה, רֹאשׁוֹ צָנַח שׁוּב עַל חָזֵהוּ וְיָדָיו נִשְׁתַּלְּבוּ זוֹ עַל זוֹ; הוּא שָׁב וְנִצְטָרֵף אֶל תַּהֲלוּכַת הַכְּמָרִים, וְכַעֲבֹר רֶגַע נֶעְלַם תַּחַת כִּפַּת הַהֵיכָל יַחַד עִם הַצְּלָב וְהַנֵּרוֹת וּגְלִימוֹת הַכְּהֻנָּה; וְקוֹלוֹ הַמְצַלְצֵל גָּוַע לְאִטּוֹ בְּתוֹךְ קוֹלוֹת הַמַּקְהֵלָה אֲשֶׁר שָׁרָה אֶת הֶחָרוּז שֶׁכֻּלּוֹ יֵאוּשׁ:

אוֹתָהּ שָׁעָה צִלְצְלוּ מִבֵּין הָעַמּוּדִים אֲשֶׁר לַהֵיכָל קַתֵּי הָרְמָחִים הַמְצֻפִּים בַּרְזֶל שֶׁל הַשְּׂכִירִים, וְקוֹל צִלְצוּל זֶה, שֶׁהוֹלֵךְ וְגוֹוֵעַ, נִשְׁמַע כְּהַקָּשַׁת שָׁעוֹן הַמַּשְׁמִיעַ אֶת שַׁעְתָּהּ הָאַחֲרוֹנָה שֶׁל הַנְּדוֹנָה לַמָּוֶת.

בֵּין כֹּה וָכֹה וְדַלְתוֹת הַהֵיכָל נִשְׁאֲרוּ פְּתוּחוֹת, וְהָאוּלָם נִגְלָה עַכְשָׁו לָעַיִן רֵיק וְעָטוּף שְׁחוֹרִים, לְלֹא בְּרַק הַצְּלָב וּלְלֹא קוֹלוֹת אֲנָשִׁים.

הַנְּדוֹנָה עָמְדָה בְּלִי נוֹעַ בִּמְקוֹמָהּ וְחִכְּתָה לְמַה שֶׁיָּבוֹא; אֶחָד מִן הַשַּׁמָּשִׁים נוֹשְׂאֵי הַמַּטּוֹת אֲשֶׁר לְבֵית הַמִּשְׁפָּט הָלַךְ לָקַחַת פְּקֻדָּה מִפִּי מָרָן יַעֲקֹב שַׁרְמוֹלוּ, זֶה שֶׁעָמַד אוֹתָהּ שָׁעָה וּבָחַן בְּעֵינָיו אֶת פִּתּוּחֵי הָאֶבֶן עַל הַשַּׁעַר הַגָּדוֹל הַמְתָאֲרִים – לְפִי דֵעָה אַחַת – אֶת עֲקֵדַת יִצְחָק, וּלְפִי דֵעָה שְׁנִיָּה – אֶת הַדֶּרֶךְ שֶׁבָּהּ מְחַפְּשִׂים אֶת אֶבֶן הַחֲכָמִים, כִּי לְפִי דֵעָה זוֹ יוֹצֵא שֶׁהַמַּלְאָךְ מְסַמֵּל אֶת הַשֶּׁמֶשׁ, הָעֵצִים – אֶת הָאֵשׁ, וְאַבְרָהָם אֶת הָאַלְכִּימַאי.

לֹא עַל נְקַלָּה נִסְתַּלֵּק מָרָן יַעֲקֹב שַׁרְמוֹלוּ מֵהִסְתַּכְּלוּת זוֹ; לְבַסּוֹף הִפְנָה אֶת פָּנָיו; הוּא נָתַן אוֹת, וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים לְבוּשִׁים מַדֵּי זָהָב, הֲלֹא הֵמָּה מְשָׁרְתָיו שֶׁל הַתַּלְיָן, נִגְּשׁוּ אֶל הַצּוֹעֲנִית כְּדֵי לֶאֱסֹר שׁוּב אֶת יָדֶיהָ.

וְהִנֵּה בְּרֶגַע זֶה הִרְגִּישָׁה אוּלַי הָאֻמְלָלָה כְּאֵב נוֹרָא כַּאֲשֶׁר לֹא כָּאֲבָה מִיָּמֶיהָ – כְּשֶׁרָאֲתָה אֶת עַצְמָהּ אֲנוּסָה לַעֲלוֹת שׁוּב אֶל הַקָּרוֹן וְלָלֶכֶת אֶל מְקוֹם מַאֲסָרָהּ הָאַחֲרוֹן. הִיא נָשְׂאָה אֶת עֵינֶיהָ הַמְאָדָּמוֹת וְהַיְבֵשׁוֹת אֶל הַשָּׁמַיִם, אֶל הַשֶּׁמֶשׁ, אֶל עַנְנֵי הַכֶּסֶף, אֲשֶׁר פֹּה וָשָׁם הִפְרִידוּ בֵּינֵיהֶם גִּזְרֵי תְּכֵלֶת בִּדְמוּת מְשֻׁלָּשִׁים וּטְרַפֵּצוֹת; וְאַחֲרֵי רֶגַע הוֹרִידָה אֶת עֵינֶיהָ, הִבִּיטָה מִסָּבִיב, הִבִּיטָה לָאָרֶץ, אֶל הָאֲנָשִׁים, אֶל הַבָּתִּים… וּפִתְאֹם, בְּעוֹד הָאִישׁ לְבוּשׁ הַכָּתֹם קוֹשֵׁר אֶת זְרוֹעוֹתֶיהָ, הוֹצִיאָה מִפִּיהָ זְעָקָה אֲיֻמָּה, זַעֲקַת חֶדְוָה. עַל הַגְּזוֹזְטְרָה הַהִיא, שָׁם בִּקְצֵה הַפִּנָּה שֶׁל הַכִּכָּר, רָאֲתָה אֶת דּוֹדָהּ, אֶת אֲדוֹנֶיהָ, אֶת פֶבּוּס, אֶת שְׁכִינַת חַיֶּיהָ! הַשּׁוֹפֵט הִגִּיד לָהּ דְּבַר שֶׁקֶר! דְּבַר שֶׁקֶר! הִיא הִכִּירָה אוֹתוֹ לְנָכוֹן, לֹא פִּקְפְּקָה כְּלָל בַּדָּבָר; הִנֵּה הוּא עוֹמֵד שָׁם יְפֵה תֹּאַר וּמָלֵא חַיִּים, לָבוּשׁ מַדֵּי שְׂרָד מַבְרִיקִים, נוֹצַת הַפְּאֵר לְרֹאשׁוֹ, הַפִּגְיוֹן עַל יְרֵכוֹ.

“פֶבּוּס!” קָרְאָה הַנַּעֲרָה, “פֶבּוּס שֶׁלִי!”

וְהִיא רָצְתָה לְהוֹשִׁיט אֵלָיו אֶת זְרוֹעוֹתֶיהָ הָרוֹעֲדוֹת מֵאַהֲבָה וּמֵעֶדְנָה, אַךְ זְרוֹעוֹתֶיהָ הָיוּ אֲסוּרוֹת.

וּפִתְאֹם רָאוּ עֵינֶיהָ וְהִנֵּה פֶבּוּס מַעֲלֶה קְמָטִים בְּמִצְחוֹ, וְהַנַּעֲרָה הַיָּפָה, הַנִּשְׁעֶנֶת אֵלָיו, מְטִילָה בּוֹ מֶבָּטֵי רֹגֶז וּפִיהָ מַבִּיעַ לִגְלוּג; אַחֲרֵי כֵן רָאֲתָה כִּי פֶבּוּס אָמַר מִלִּים אֲחָדוֹת, שֶׁלֹא הִגִּיעוּ לְאָזְנֶיהָ, וּבְנֵי הַזּוּג נִסְתַּלְּקוּ פִּתְאֹם מֵעַל הַגְּזוֹזְטְרָה וְסָגְרוּ אַחֲרֵיהֶם בְּחִפָּזוֹן אֶת הַדָּלֶת.

“פֶבּוּס!” קָרְאָה הַנַּעֲרָה כַּאֲחוּזַת פַּלָּצוּת, “הַאֻמְנָם מַאֲמִין אַתָּה?…”

רַעְיוֹן אָיֹם עָבַר בְּמֹחָהּ. הִיא נִזְכְּרָה בַּדָּבָר, כִּי דָנוּ אוֹתָהּ לְמִיתָה עַל עֲוֹן אֲשֶׁר רָצְחָה אֶת פֶבּוּס לְבֵית שָׁטוֹפֶּר.

עַד לְרֶגַע זֶה נָשְׂאָה בְּסַבְלָנוּת אֵת כָּל יִסּוּרֶיהָ. וְאוּלָם מַכָּה זוֹ הָלְמָה אוֹתָהּ. הִיא הִתְעַלְּפָה וְנָפְלָה לָאָרֶץ.

“הֵחָפְזוּ!” אָמַר שַׁרְמוֹלוּ, “שָׂאוּהָ וַהֲטִּילוּהָ אֶל הַקָּרוֹן וְנָשִׂים קֵץ לַדָּבָר!”

כָּל אוֹתוֹ הַזְּמָן לֹא הִבְחִין שׁוּם אִישׁ בְּאַלְמוֹנִי אֶחָד, זָר וּמוּזָר, שֶׁקָּנָה לוֹ עֲמִידָה בַּיָּצִיעַ שֶׁל פְּסִילֵי הַמְּלָכִים, זֶה הַנִּמְשָׁךְ מֵעַל לְקֶשֶׁת הַקְּמָרוֹן אֲשֶׁר לַשָּׁעַר. עֲמִידָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ אַלְמוֹנִי הָיְתָה כֻּלָּהּ שִׁוְיוֹן־נֶפֶשׁ, צַוָּארוֹ מָתוּחַ בְּלִי הֶרֶף, פַּרְצוּפוֹ דְמוּת שֶׁכֻּלָּהּ כִּעוּר, – וְלוּלֵי לְבוּשׁוֹ שֶׁחֶצְיוֹ אָדֹם וְחֵצְיוֹ סָגֹל הָיָה נִרְאֶה כְּאֶחָד מִפַּרְצוּפֵי הָאֶבֶן הַנִּתְעָבִים אֲשֶׁר דֶּרֶךְ לוֹעָם יִשְׁפְּכוּ מַרְזְבֵי הַהֵיכָל הָאֲרֻכִּים אֶת מֵימֵיהֶם זֶה שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. מִסְתַּכֵּל זֶה לֹא גָרַע עַיִן מִכָּל מַה שֶׁנִּתְרַחֵשׁ לִפְנֵי שַׁעַר נוֹטְר־דַּם הָחֵל מִשְּׁעַת הַצָּהֳרָיִם. וּכְבָר בָּרְגָעִים הָרִאשׁוֹנִים, בְּלִי שֶׁאִישׁ שָׂם בּוֹ עַיִן וְרָאָה אֶת מַעֲשֵׂהוּ, קָשַׁר חֶבֶל אֶל אֶחָד מִן הָעַמּוּדִים הַקְּטַנִּים שֶׁל הַיָּצִיעַ וְשִׁלְשֵׁל אֶת קָצֵהוּ עַד לַכֶּבֶשׂ הַקִּדְמִי, וּלְאַחַר שֶׁהִתְקִין אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, פָּנָה לְהִסְתַּכֵּל בִּמְנוּחָה בְּמַה שֶׁנִּתְרַחֵשׁ לְעֵינָיו, וְהָיָה מְצַפְצֵף בִּשְׂפָתָיו כִּשֶׁחָלַף עַל פָּנָיו בִּיעָף שַׁחֲרוּר. וּפִתְאֹם, בְּאוֹתוֹ רֶגַע מַמָּשׁ שֶׁעוֹזְרֵי הַתַּלְיָן פָּנוּ לְמַלֵּא אֶת הַפְּקֻדָּה שֶׁיָּצְאָה בְּשָׂפָה רָפָה מִפִּי שַׁרְמוֹלוּ, טִפֵּס הָאִישׁ וְעָלָה עַל מַעֲקֵה הַיָּצִיעַ וְתָפַס אֶת הַחֶבֶל בְּרַגְלָיו וּבְבִרְכָּיו וּבְיָדָיו; אַחֲרֵי כֵן נִשְׁתַּלְשֵׁל לְמַטָּה וְהֶחֱלִיק עַל פְּנֵי הֶחָזִית כְּטִפַּת מַיִם הַנִּגְרֶרֶת עַל פְּנֵי זְגוּגִית, וּבִמְהִירוּת שֶׁל חָתוּל הַנּוֹפֵל מֵעַל הַגַּג מִהֵר אֶל הַתַּלְיָנִים, הִכְרִיעַ אוֹתָם אַרְצָה, בִּשְׁתֵּי מַכּוֹת אֶגְרוֹף, אָסַף אֶל יָדוֹ הָאַחַת אֶת הַצּוֹעֲנִית כְּאוֹתוֹ יֶלֶד הָאוֹסֵף אֶת בֻּבָּתוֹ, וְנִתְכַּנֵּס בִּקְפִיצָה אַחַת לְתוֹךְ הַהֵיכָל כְּשֶׁהוּא מֵנִיף מֵעַל לְרֹאשׁוֹ אֶת הַנַּעֲרָה הַצְּעִירָה וְצוֹעֵק בְּקוֹל גָּדוֹל:

“מִקְלָט!”

כָּל זֶה נִתְרַגֵּשׁ וּבָא בִּמְהִירוּת רַבָּה כָּל כָּךְ, שֶׁבַּלַּיְלָה אֶפְשָׁר הָיָה לִרְאוֹת אֶת הַדָּבָר מִתְּחִילָּה וְעַד סוֹף לְאוֹרוֹ שֶׁל בָּרָק אֶחָד.

“מִקְלָט! מִקְלָט!” עָנָה הֶהָמוֹן, וְלִמְחִיאוֹת הַכַּפַּיִם שֶׁל רִבְבוֹת הָאֲנָשִׁים הִזְהִירָה עֵינוֹ הַיְחִידָה שֶׁל קְוָזִימוֹדוֹ בְּגַאֲוָה וּבְגִיל.

מִתּוֹךְ זַעֲזוּעַ זֶה הִתְנַעֲרָה הַנְּדוֹנָה מֵעֶלְפּוֹנָהּ. הִיא הֵרִימָה אֶת שְׁמוּרוֹת עֵינֶיהָ, כְּאִלּוּ נִבְהֲלָה מִדֵּי רְאוֹתָהּ אֶת מַצִּילָהּ.

שַׁרְמוֹלוּ עָמַד כְּמֻכֵּה תִּמָּהוֹן, וְכֵן גַּם הַתַּלְיָנִים וְאַנְשֵׁי הַמִּשְׁמָר. וְאָמְנָם בִּתְחוּם הַהֵיכָל שֶׁל נוֹטְר־דַּם אָסוּר הָיָה לִנְגֹּעַ בַּנְּדוֹנָה. בֵּית הַכְּנֵסִיָּה הָיָה מְקוֹם מִקְלָט. מֵעֵבֶר לְסַף הַבַּיִת הַזֵּה פָּקַע כּוֹחוֹ שֶׁל הַמִּשְׁפָּט הָאֱנוֹשִׁי.

קְוָזִימוֹדוֹ נִשְׁאַר עוֹמֵד בַּמָּבוֹא הָרָאשִׁי אֲשֶׁר לַהֵיכָל. כַּפּוֹת רַגְלָיו הָעֲצוּמוֹת נִרְאוּ עַל רִצְפַּת הַבַּיִת מוּצָקוֹת כָּעַמּוּדִים הָרוֹמָנִים הַכְּבֵדִים. רֹאשׁוֹ הַמְגֻשָּׁם, הַשּׁוֹפֵעַ שְׂעָרוֹת, שָׁקַע בֵּין כְּתֵפָיו, דֻּגְמַת הָאַרְיֵה אֲשֶּׁר גַּם הוּא מְעֻטָּף בְּרַעְמָה וְאֵין לוֹ צַוָּאר. הוּא נוֹפֵף בְּיָדָיו הַבְּצֵקוֹת אֶת הַנַּעֲרָה הַצְּעִירָה הַמַּרְעִידָה בְּלִי הֶרֶף וּמַרְאֶהָ כְּסוּדָר לָבָן; וְאוּלָם הוּא נָשָׂא אוֹתָהּ עַל כַּפָּיו בִּזְהִירוּת מְרֻבָּה עַד מְאֹד, כְּאִלּוּ מִתְיָרֵא הָיָה שֶׁמָּא יִשְׁבְּרֶנָּה אוֹ יִגְרֹם לָהּ קִלְקוּל. דּוֹמֶה הָיָה כִּי הִיא נֶחְשֶׁבֶת בְּעֵינָיו לִדְבַר־מָה עָדִין, יְקַר עֵרֶךְ וִיקַר מְחִיר שֶׁלֹא נוֹצַר לְשֵם יָדָיו אֶלָּא לְשֵׁם יָדַיִם אֲחֵרוֹת. וְיֵשׁ שֶׁנִּדְמָה כִּי הוּא מְהַסֵּס מִנְּגֹעַ בָּהּ נְגִיעָה קַלָּה, כִּי הוּא נִזְהַר מֵהַשִּׁיב עָלֶיהָ אֶת רוּחַ אַפּוֹ. וּלְפֶתַע פִּתְאֹם הָיָה מְחַבֵּק אוֹתָהּ בְּתַאֲוַת נֶפֶשׁ בֵּין זְרוֹעוֹתָיו, לוֹחֵץ אוֹתָהּ אֶל חָזֵהוּ הַמְחֻדָּד, כְּאִלּוּ הָיְתָה זוֹ קִנְיָנוֹ הַטּוֹב וּסְגֻלָּתוֹ הַיְקָרָה, אוֹ כְּאִלּוּ הָיְתָה כָּאן אֵם הַמְחַבֶּקֶת אֶת יַלְדָּהּ. עֵינוֹ אֲשֶׁר כְּעֵין הַגְּנוֹם¹⁵⁰ הָיְתָה נְטוּיָה כְּנֶגֶד הַנַּעֲרָה וְשָׁפְכָה הֲמוֹן רֹךְ וּכְאֵב וְרַחֲמִים, וּפִתְאֹם הוּרְמָה הָעַיִן הַזֹּאת אֶל עָל וּמָלְאָה נְגֹהוֹת מַזְהִירִים. לַמַּרְאֶה הַזֶּה נָתְנוּ הַנָּשִׁים אֶת קוֹלָן בִּצְחוֹק וּבְבֶכִי, הֶהָמוֹן הִתְרוֹצֵץ הֵנָּה וָהֵנָּה מֵרֹב הִתְרַגְּשׁוּת; וְאָמְנָם בְּרֶגַע זֶה יָרַד עַל פָּנָיו שֶׁל קְוָזִימוֹדוֹ כְּעֵין נוֹי מְיֻחָד.

וְהוּא הָיָה נָאֶה בְּפֹעַל מַמָּשׁ: זֶה הַיָּתוֹם, הָאֲסוּפִי, הַמְגֹרָשׁ מִנִּי גֵו; הוּא הִרְגִּישׁ אֶת עַצְמוֹ נַעֲלֶה וְחָזָק, עָמַד פָּנִים אֶל פָּנִים מוּל הַחֶבְרָה הָאֱנוֹשִׁית אֲשֶׁר גֵּרְשָׁה אוֹתוֹ מִקִּרְבָּהּ וַאֲשֶׁר עַכְשָׁו לָקַח חֵלֶק כֹּה גָדוֹל בְּמַעֲשֶׂיהָ: הֵעֵז אֶת פָּנָיו כְּנֶגֶד צֶדֶק אֱנוֹשִׁי זֶה שֶׁהוּא, קְוָזִימוֹדוֹ, הוֹצִיא מִיָּדוֹ אֶת טַרְפּוֹ, כְּנֶגֶד כָּל בְּנֵי הַנְּמֵרִים הָאֵלֶּה שֶׁהוּא הוֹצִיא אֶת בִּלְעָם מִלּוֹעָם, כְּנֶגֶד שְׁלִיחֵי בֵּית־הַדִּין, הַשּׁוֹפְטִים וְהַתַּלְיָנִים וּכְנֶגֶד שִׁלְטוֹנָהּ שֶׁל הַמַּלְכוּת אֲשֶׁר הוּא, הַשָּׁפָל בֵּין שְׁפָלִים, מִגֵּר אוֹתוֹ לָאָרֶץ בְּשֵׁם הַכֹּחַ הָאֱלֹהִי.

וְאַף גַּם זֹאת: נוֹגֵעַ עַד הַלֵּב הָיָה הַדָּבָר, כִּי יְצוּר שֶׁכֻּלּוֹ כִּעוּר נָתַן אֶת עֶזְרָתוֹ לִיצוּר שֶׁכֻּלּוֹ אָסוֹן, כִּי הַנְּדוֹנָה לַמָּוֶת נִצְּלָה עַל יְדֵי קְוָזִימוֹדוֹ. כָּאן נִפְגְּשׁוּ וְעָזְרוּ זֶה לָזֶה הַסֵּבֶל הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר הַבָּא מִן הַטֶּבַע וְהַסֵּבֶל הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר הַבָּא מִן הָאָדָם.

וְאוּלָם קְוָזִימוֹדוֹ, לְאַחַר שֶׁחָגַג רְגָעִים אֲחָדִים אֶת נִצְחוֹנוֹ, נֶעְלַם פִּתְאֹם עִם מַשָּׂאוֹ בְּבֵית הַכְּנֵסִיָּה. הֲמוֹן הָעָם, הַמַּעֲרִיץ כָּל מַעֲשֵׂה גְבוּרָה, הִבִּיט אַחֲרָיו לִפְנִים הַבַּיִת הָאַפְלוּלִי וְהִצְטַעֵר עַל הַדָּבָר שֶׁקְּוָזִימוֹדוֹ נִסְתַּלֵּק כֹּה מַהֵר מִתְּשׁוּאוֹת הָרָצוֹן, וּפִתְאֹם הוֹפִיעַ שׁוּב עַל הַשָּׂפָה הַקִּיצוֹנִית שֶׁל יְצִיעַ הַמְּלָכִים; הוּא עָבַר כִּמְרוּצַת טֵרוּף עַל פְּנֵי הַיָּצִיעַ, נוֹפֵף בְּיָדָיו אֶת פְּרִי נִצְחוֹנוֹ וְצָעַק בְּקוֹל גָּדוֹל: “מִקְלָט!” – הֶהָמוֹן עָנָה שׁוּב בִּתְשׁוּאוֹת רָצוֹן. וּקְוָזִימוֹדוֹ, לְאַחַר שֵׁעָבַר בִּמְרוּצָה עַל פְּנֵי הַיָּצִיעַ, נֶעְלַם שׁוּב בְּתוֹךְ הַהֵיכָל. כַּעֲבֹר רֶגַע הוֹפִיעַ עוֹד הַפַּעַם עַל הָרְחָבָה הָעֶלְיוֹנָה, הַצּוֹעֲנִית הָיְתָה עֲדַיִן בֵּין זְרוֹעוֹתָיו וְהוּא רָץ כְּמוֹ קֹדֶם וְקָרָא אֶת קְרִיאָתוֹ: “מִקְלָט!” וְהֶהָמוֹן מָחָא כַּפָּיִם. לָאַחֲרוֹנָה הוֹפִיעַ בַּשְּׁלִישִׁית בְּרֹאשׁ מִגְדַּל הַפַּעֲמוֹנִים; מִפֹּה כְּאִלּוּ הֶרְאָה בְּגַאֲוָה לְכָל הָעִיר אֶת הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר הִצִּיל, וְקוֹלוֹ הָאַדִּיר, זֶה שֶׁהַבְּרִיּוֹת לֹא שְׁמָעוּהוּ אֶלָּא לְעִתִּים רְחוֹקוֹת וְהוּא עַצְמוֹ לֹא שְׁמָעָהוּ, – הִרְעִים שָׁלֹשׁ פְּעָמִים רַעַם גִּיל אֲשֶׁר בָּקַע שְׁחָקִים: “מִקְלָט! מִקְלָט! מִקְלָט!”

“הֵידָד! הֵידָד!” עָנָה אַחֲרָיו הֶהָמוֹן, וְקוֹל הַתְּשׁוּאוֹת הָאֵלֶּה נִשָּׂא עַד לָעֵבֶר הַשֵּׁנִי שֶׁל הַנָּהָר וְהִכָּה בְּתִמָּהוֹן אֶת הָעָם אֲשֶׁר נֶאֱסַף עַל כִּכַּר גְּרֶב, וְאֶת הַנְּזִירָה שֶׁהָיְתָה שְׁרוּיָה עֲדַיִן בְּצִפִּיָּה וְלֹא גָרְעָה עַיִן מֵעַמּוּד הַתְּלִיָּה.

סֵפֶר תְּשִׁיעִי

א. קַדָּחַת

דּוֹם קְלוֹד לֹא הָיָה עוֹד בְּנוֹטְר־דַּם בְּשָׁעָה שֶׁבְּנוֹ־אֲסוּפוֹ קָם וְשָׁבַר בְּבַת־אַחַת אֶת הַמַּלְכֹּדֶת הָאֲיֻמָּה, אֲשֶׁר הַכֹּמֶר הָאֻמְלָל הִדִּיחַ לְתוֹכָהּ אֶת הַצּוֹעֲנִית וְאֶת עַצְמוֹ. כְּשֶׁנִכְנַס לְלִשְׁכַּת הַכֵּלִים קָרַע מֵעָלָיו אֶת בִּגְדֵי כְּהֻנָּתוֹ, זָרַק אוֹתָם לִידֵי הַשַּׁמָּשׁ הַנִּבְהָל, יָצָא דֶרֶךְ דֶּלֶת הַסְּתָרִים שֶׁל בֵּית הַכְּנֵסִיָּה, שָׂכַר סִירָה וְצִוָּה אֶת הַנֶּהָג שֶׁיוֹבִילֵהוּ אֶל הַצַּד הַשְּׂמָאלִי שֶׁל הַסֶּנָה, וְאַחֲרֵי כֵן הָלַךְ וְנִתְכַּנֵּס לְתוֹךְ הַרְחוֹבוֹת הַתְּלוּלִים שֶׁל רֹבַע הָאוּנִיבֶרְסִיטָה. וּבִתְעוֹתוֹ לְלֹא מַטָּרָה, כְּשֶׁפָּנָיו חִוְרִים וְרוּחוֹ שׁוֹמְמָה וְהוּא נִרְגָּשׁ וּמֻכֶּה־סַנְוֵרִים וְזוֹעֵף יוֹתֵר מִצִּפּוֹר לַיְלָה אֲשֶׁר בְּעֶצֶם הַיּוֹם שָׁתָה עָלֶיהָ עֲדַת יְלָדִים – פָּגַע מִדֵּי פַּעַם חֲבוּרַת אֲנָשִׁים וְנָשִׁים שֶׁהָלְכוּ שְׂמֵחִים לְצַד הַגֶּשֶׁר שֶׁל מִיכָאֵל הַקָּדוֹשׁ וְהָיוּ מִתְבָּרְכִים בְּלִבָּם שֶׁיָבוֹאוּ לַ“מּוֹעֵד הַנָּכוֹן” וְיַסְפִּיקוּ לִרְאוֹת אֶת תְּלִיַּת הַמְּכַשֵּׁפָה. הוּא לֹא יָדַע הֵיכָן הוּא נִמְצָא, לֹא יָדַע מַה שֶׁלִּבּוֹ מְהַרְהֵר, לֹא יָדַע אִם הוּא חוֹלֵם חֲלוֹם. הוּא הָלַךְ, הֵחִישׁ אֶת צְעָדָיו, פָּנָה לָרוּץ, נָטָה מֵרְחוֹב לִרְחוֹב, וְכָל אוֹתוֹ הַזְמָן רְדָפוֹ בְּלִי חָשָׂךְ הָרַעְיוֹן עַל אֹדוֹת כִּכַּר גְּרֶב, זוֹ הַכִּכָּר הַנּוֹרָאָה שֶׁכְּאִלוּ נִמְצְאָה בְּלִי הֶרֶף בְּקִרְבַת מָקוֹם. וְכָךְ הוּא הָלַךְ וְעָבַר לְאֹרֶךְ גִבְעַת סֶן־גֶ’נוֹבֵבָה וְיָצָא לְבַסּוֹף דֶּרֶך שַׁעַר סֶן־וִיקְטוֹר, וְהוּא הוֹסִיף לָלֶכֶת וּלְהִמָּלֵט עַל נַפְשׁוֹ כָּל עוֹד רָאָה בְּהָפְכוֹ אֶת פָּנָיו, אֶת אוֹר הַמִּגְדָּלִים שֶׁל רֹבַע הָאוּנִיבֶרְסִיטָה וְאֶת הַבָּתִּים הַבּוֹדְדִים שֶׁבַּפַּרְוָר; וְאוּלָם כְּשֶׁנִּקְרָה עַל דַּרְכּוֹ מְקוֹם־שִׁפּוּעַ וְהִסְתִּיר מִנֶּגֶד עֵינָיו לְגַמְרֵי אֶת פָּרִיס הַשְּׂנוּאָה עָלָיו וְהוּא יָכֹל הָיָה לְדַמּוֹת כִּי הִרְחִיק לָלֶכֶת לְלֵב הַשָּׂדוֹת, לְמָקוֹם שׁוֹמֵם הַנִּמְצָא בְּמֶרְחַק מֵאָה מִיל מִן הַכְּרָךְ – עָמַד מִלֶּכֶת וְהָיָה כְּאִישׁ אֲשֶׁר שָׁב אֵלָיו רוּחוֹ.

מַחֲשָׁבוֹת אֲיֻמּוֹת אָפְפוּ עַכְשָׁו אֶת מֹחוֹ. הוּא שָׁב וְהֵצִיץ הֵיטֵב לְתוֹךְ נַפְשׁוֹ – וְנִזְדַּעְזָע. הוּא חָשַׁב עַל אֹדוֹת הַנַּעֲרָה הָאֻמְלָלָה שֶׁהֵבִיאָה עָלָיו כִּלָּיוֹן וְהוּא הֵבִיא כִּלָּיוֹן עָלֶיהָ. עֵין רוּחוֹ הֵעִיפָה מֶבָּט נִבְהָל עַל הַנְּתִיבָה הַמִּתְפַּתֶּלֶת, זוֹ שֶׁשְׁנֵיהֶם הָלְכוּ בָּהּ כְּפוּיֵי גוֹרָל וְהִגִּיעוּ לְבַסוֹף אֶל פָּרָשַׁת הַדְּרָכִים אֲשֶׁר שָׁם נִפְּצוּ הָאֶחָד אֶת הָאֶחָד בְּלִי רַחֲמִים. הוּא חָשַׁב עַל אִוֶּלֶת זוֹ שֶׁבִּנְזִירוּת עוֹלָם, עַל הָאַפְסוּת שֶׁל הַצְּנִיעוּת, הַמַּדָּע, הָאֳמוּנָה וְהַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת, עַל חֹסֶר הַתּוֹעֶלֶת שֶׁבִּמְצִיאוּת אֱלֹהִים. הוּא שָׁקַע כְּמִתְעַנֵּג בִּמְצוּלַת הָרַעְיוֹנוֹת הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה, וּכְכֹל אֲשֶׁר הוֹסִיף לִשְׁקֹעַ כֵּן הִרְגִּיש כִּי בְּנַפְשׁוֹ יִתְפּוֹצֵץ קוֹל צְחוֹק שֶׁל שָׂטָן.

וּבְחַטְּטוֹ בְּלִבּוֹ וּבִרְאוֹתוֹ מָה רָב הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הַטֶּבַע הִבְדִּיל שָׁם לְתַאֲווֹת הַיֵּצֶר – צָחַק צְחוֹק מַר עַד מְאֹד. הוּא עוֹרֵר בְּעֹמֶק לִבּוֹ אֶת כָּל שִׂנְאָתוֹ, אֶת כָּל רִשְׁעוּתוֹ; וּכְרוֹפֵא הַבּוֹדֵק חוֹלֶה כֵּן הִבִּיט בְּמֶבָּט קַר וְרָאָה כִּי שִׂנְאָתוֹ וְרִשְׁעוּתוֹ אֵינָן אֶלָּא אַהֲבָה מְקֻלְקֶלֶת; כִּי הָאַהֲבָה, הַמְשַׁמֶּשֶׁת מָקוֹר לְכָל הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת שֶׁל הָאָדָם, מְחוֹלֶלֶת נוֹרָאוֹת בְּלִבּוֹ שֶׁל כֹּמֶר, וְכִי אָדָם כָּמוֹהוּ מִשֶּׁנַּעֲשָׂה כֹּמֶר נַעֲשָׂה עֶבֶד לַשָּׂטָן. אוֹתוֹ רֶגַע נָתַן אֶת קוֹלוֹ בִּצְחוֹק נוֹרָא, וּפִתְאֹם הֶחֳוִירוּ שׁוּב פָּנָיו וְהוּא רָאָה בְּמוֹ עֵינֵי רוּחוֹ אֶת הַסְּגֻלָּה הָאֲיֻמָּה אֲשֶׁר לְאַהֲבָה אַכְזְרִיָּה זוֹ: אַהֲבָה מַחֲרִיבָה וּמַרְעִילָה שֶׁכֻּלָּהּ שִׂנְאָה וּנְקָמָה וְהִיא מְבִיאָה אֶת הָאַחַת לַגַּרְדֹּם וְאֶת הָאֶחָד לַגֵּיהִנֹם: כִּי הִנֵּה הַנַּעֲרָה נְדוֹנָה לַמָּוֶת וְהוּא אִבֵּד אֶת עוֹלָמוֹ.

וְשׁוּב נָתַן אֶת קוֹלוֹ בִּצְחוֹק מִדֵּי זָכְרוֹ כִּי פֶבוּס עוֹדֶנּוּ חַי, כִּי הַקָּצִין נִשְׁאַר לַמְרוֹת הַכֹּל בַּחַיִּים, שָׂבַע עֹנֶג וְחֶדְוָה, לָבַשׁ מַדִּים יָפִים שִׁבְעָתַיִם, אָהַב נַעֲרָה חֲדָשָׁה וְקָרָא אוֹתָה לָבוֹא וְלִרְאוֹת בִּתְלִיַּת אֲהוּבָתוֹ הַקּוֹדֶמֶת, וּמִשְׁנֵה צְחוֹק צָחַק מִדֵּי זָכְרוֹ, כִּי מִכָּל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ אֶת נַפְשָׁם – רַק הַצּוֹעֲנִית נִפְגְּעָה עַל יָדוֹ, וְהִיא הֲלֹא הָיְתָה הַיְחִידָה אֲשֶׁר מִמֶּנָּה מָנַע אֶת שִׂנְאָתוֹ.

הוּא הִסִּיחַ אֶת מַחֲשַׁבְתוֹ מִן הַקָּצִין וְהִתְחִיל מְהַרְהֵר בִּקְהַל הָרוֹאִים, וּמִיָּד קָפְצָה עָלָיו קִנְאָה מְשֻׁנָּה עַד מְאֹד. זָכֹר נִזְכַּר בַּדָּבָר, כִּי הָאִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַב הֻצְּגָה לְרַאֲוָה לְעֵינֵי הָעָם, לְעֵינֵי כָּל הָעָם מִקָּצֵהוּ, וְהִיא עֲרֻמָּה כִּמְעַט וּלְבוּשָׁה רַק כֻּתָּנְתָּהּ לְעוֹרָהּ. הוּא בָּכָה מֵרֹב קֶצֶף מִדֵּי חָשְׁבוֹ, כִּי הַנַּעֲרָה הַיָּפָה הַזֹּאת, הַחֲבַצֶלֶת הַתַּמָּה, הַגָּבִיעַ הַמָּלֵא צְנִיעוּת וְעֶדְנָה, אֲשֶׁר רַק בְּחֶרְדַּת נֶפֶשׁ הָיָה הוּא, הַכֹּמֶר, מַגִּישׁ אוֹתוֹ לְמוֹ פִּיו – נֶהְפְּכָה כִּבְיָכֹל לִכְלִי הֶפְקֵר אֲשֶׁר הָאֲסַפְסוּף הַשָּׁפָל בְּיוֹתֵר שֶׁל פָּרִיס – הַגַּנָּבִים וְהַקַּבְּצָנִים וְהַמְשָׁרְתִים – זָן בּוֹ אֶת עֵינָיו מִתּוֹךְ תַּאֲוָה חֲצוּפָה וּטְמֵאָה. וּמִדֵּי הַעֲלוֹתוֹ עַל לִבּוֹ כַּמָּה אשֶׁר הָיָה יָכֹל לִרְאוֹת עַל אֲדָמוֹת לוּלֵא הָיְתָה הַנַּעֲרָה צוֹעֲנִית וְהוּא כֹּהֵן, לוּלֵא נִבְרָא אוֹתוֹ פֶבּוּס בָּעוֹלָם וְלוּ אָהֲבָה הַנַּעֲרָה אוֹתוֹ, אֶת הַכֹּמֶר; וּכְשֶׁתֵּאַר בְּלִבּוֹ, כִּי גַם הוּא יָכֹל הָיָה לִזְכּוֹת בְּחַיִּים מְלֵאִים שַׁלְוָה וְאַהֲבָה, וְכִי בְּרֶגַע זֶה יֶשְׁנָם בָּעוֹלָם כַּמָּה זוּגוֹת מְאֻשָּׁרִים הַיּוֹשְׁבִים תַּחַת עֲצֵי הָדָר, אוֹ עַל שְׂפָתוֹ שֶׁל נַחַל, אוֹ לְנֹכַח הַלַּיְלָה הַזָּרוּעַ כּוֹכָבִים, וְסָחִים זֶה עִם זֶה שִׂיחָה שֶׁאֵין לָהּ סוֹף; וְכִי הוּא וְהִיא, אִלּוּ רָצָה הַמָּקוֹם בְּכָךְ, הָיוּ יְכוֹלִים לִהְיוֹת כְּאַחַד הַזּוּגוֹת הָאֵלֶּה – מִדֵּי חָשְׁבוֹ אֶת כָּל זֹאת שָׁטַף עָבַר אֶת לִבּוֹ נַחְשׁוֹל שֶׁל רֹךְ וְיֵאוּשׁ.

“הִיא! הִיא!” זֶה הָיָה הָרַעְיוֹן אֲשֶׁר נִקְבַּע בְּרֹאשׁוֹ וְלֹא נָתַן לוֹ מְנוּחָה, אֲשֶׁר גָּרַם לוֹ יִסּוּרִים, נִקֵּר בְּמֹחוֹ וְשִׁסַּע אֶת קְרָבָיו. הוּא לֹא בָּא לִידֵי חֲרָטָה, לֹא הִתְחָרֵט עַל שׁוּם דָּבָר. מוּכָן וּמְזֻמָּן הָיַה לַעֲשׂוֹת עוֹד פַּעַם אֶת כָּל מַה שֶׁעָשָׂה; מוּטָב הָיָה לוֹ לִרְאוֹתָהּ בִּידֵי הַתַּלְיָין מֵאֲשֶׁר בִּידֵי הַקָּצִין. וְאוּלָם עַנֵּה עִנָּה אוֹתוֹ הַדָּבָר; עִנּוּיָיו גָּדְלוּ כָּל כָּךְ, שֶׁהָיָה תּוֹלֵשׁ לִפְרָקִים צִיצִיּוֹת שֵׂעָר, כְּדֵי לִרְאוֹת אִם לֹא זָרְקָה שֵׂיבָה בְּרֹאשׁוֹ.

פַּעַם אַחַת עָבַר בְּמֹחוֹ רַעְיוֹן, כִּי בְּרֶגַע זֶה אוּלַי נִּתַּן הַצַוָּאר הָרַךְ וְהַנֶּחְמָד לְתוֹךְ הָעֲנִיבָה אֲשֶׁר לַשַּׁרְשֶׁרֶת הָאֲיֻמָּה, זוֹ שֶׁהוּא רָאָה הַבֹּקֶר בְּמוֹ עֵינָיו. וּלְמַחֲשָׁבָה זוֹ יָרַד בְּשָׂרוֹ פַּלְגֵי זֵעָה.

רֶגַע אַחֵר נָתַן אֶת קוֹלוֹ בִּצְחוֹק בְּתָאֲרוֹ לְעַצְמוֹ אֶת אֶסְמֶרַלְדָה בִּדְמוּת זוֹ שֶׁהוּא רָאָה אוֹתָהּ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה: מְלֵאַת חַיִּים, חִדְלַת דְּאָגָה, עַלִּיזָה, מְקֻשֶּׁטֶת, שְׁטוּפַת רִקּוּד, קַלָּה כְּצִפּוֹר כָּנָף וּשְׁרוּיָה בִּשְׁלוֹם נָפְשָׁהּ, וּלְעֻמָּתָהּ תֵּאַר לְעַצְמוֹ אֶת אֶסְמֵרַלְדָּה שֶׁל הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן: כֻּתָּנְתָּהּ לְעוֹרָהּ, הַחֶבֶל כָּרוּךְ לְצַוָּארָהּ, רַגְלֶיהָ יְחֵפוֹת וְהִיא עוֹלָה בַּסֻּלָּם אֶל הַגַּרְדֹּם; דְּמוּת שְׁנִיָּה זוֹ קָמָה כְּנֶגֶד עֵינָיו בִּבְהִירוּת גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ, שֶׁהוּא זָעַק זַעֲקַת זְוָעָה.

וְאוֹתָהּ שָׁעָה, כְּשֶׁסַּעֲרַת הַיֵּאוּשׁ הֵקִימָה עִרְבּוּבְיָה בְּנַפְשׁוֹ, נִפְּצָה, מִגְּרָה לָאָרֶץ, עִקְּמָה וְעָקְרָה מִשֹּׁרֶשׁ, – הָיָה הוּא מִסְתַּכֵּל בַּטֶּבַע אֲשֶׁר מִסָּבִיב. לְרַגְלָיו נִקְּרוּ תַּרְנְגוֹלוֹת בֵּין הַשִּׂיחִים, חִפּוּשִׂיּוֹת עוֹפְפוּ בַּשֶּׁמֶשׁ; מֵעַל לְרֹאשׁוֹ רִחֲפוּ בִּתְכֵלֶת הַשָּׁמַיִם עַנְנֵי צַחַר; בִּקְצֵה הָאֹפֶק חָצָה מִגְדַּל הַצִּפְחָה אֲשֶׁר לְמִנְזַר סֶן־וִיקְטוֹר אֶת קַו הַגְּבָעוֹת; וְעַל גִּבְעַת קוֹפוּ עָמַד הַטּוֹחֵן וְהִסְתַּכֵּל מִתּוֹךְ שְׁרִיקַת שְׂפָתַיִם בְּכַנְפֵי הַטַּחֲנָה הַמִּסְתּוֹבְבוֹת בָּרוּחַ. וְהוּא הִרְגִישׁ כְּאֵב לְמַרְאֵה הַחַיִּים הָאֵלֶּה הַמְּלֵאִים סֵדֶר וּמַעֲשֶׂה וְשַׁלְוָה וְהֵם חוֹזְרִים וּמִתְגַּלִים בְּצוּרוֹת מַאֲלִיפוֹת. וְשׁוּב נָשָׂא אֶת רַגְלָיו וֹּבָרַח עַל נַפְשׁוֹ.

וְכָך רָץ דֶרֶךְ הַשָּׂדוֹת עַד שֶׁהִגִּיעַ הָעָרֶב. בְּרִיחָה זוֹ אָרְכָה כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם – הַבְּרִיחָה מִפְּנֵי הַטֶּבַע, מִפְּנֵי הַחַיִּים, מִפְּנֵי נַפְשׁוֹ, מִפְּנֵי הָאָדָם, מִפְּנֵי אֱלֹהִים, מִפְּנֵי הַכֹּל. מִזְּמָן לִזְמָן נָפַל לָאָרֶץ, כָּבַשׁ אֶת פָּנָיו בַּקַּרְקַע וְתָלַשׁ בְּאֶצְבָּעוֹתָיו אֶת שִׁבֳּלֵי הַקָּמָה. לִפְרָקִים עָמַד לָנוּחַ בִּרְחוֹב שׁוֹמֵם שֶׁבַּכְּפָר; וְרַעְיוֹנוֹתָיו הֵצִיקוּ לוֹ כָּל כָּךְ, שׁהוּא תָּפַס אֶת רֹאשׁוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו וְרָצָה לְקְָרְעֹו מֵעַל כְּתֵפָיו וּלְנַפְּצוֹ אֶל אַבְנֵי הַמַּרְצֶפֶת.

עִם שְׁעַת הַשְּׁקִיעָה בָּחַן שׁוּב אֶת נַפְשׁוֹ וְנִרְאָה לְעַצְמוֹ כְּאִישׁ מְטֹרָף כִּמְעָט. הַסּוּפָה, אֲשֶׁר סָעֲרָה בְּנַפְשׁוֹ לְמִן הָרֶגַע שֶׁהוּא לֹא קִוָּה וְלֹא רָצָה עוֹד לְהַצִּיל אֶת הַצּוֹעֲנִית, – סוּפָה זוֹ לֹא הִשְׁאִירָה בְּנַפְשׁוֹ אַף מֻשָּׂג אֶחָד שָׁלֵם, אַף מַחֲשָׁבָה אַחַת נְכוֹנָה. שִׂכְלוֹ הִתְמוֹטֵט וְהָיָה כְּעִי חֳרָבוֹת. רַק שְׁנֵי דְּבָרִים בְּרוּרִים: אֶסְמֶרַלְדָּה וְעַמּוּד הַתְּלִיָּה; כָּל הַשְׁאָר לֹא הָיָה אֶלָּא מַאְפֵּלְיָה. שְׁתֵּי הַדְּמֻיּוֹת הָאֵלֶּה, הָאֲחוּזֹות אַחַת בְּאַחַת, עָמְדוּ כְּנֶגֶד עֵינָיו כְּמַחֲזֶה מְעוֹרֵר זְוָעָה; וּבְכֹל אֲשֶׁר הִפְנָה אֲלֵיהֶן אֶת שְׁאֵרִית בִּינָתוֹ וְכֹחַ עִיּוּנוֹ, כֵּן הָלְכוּ הַדְּמֻיּוֹת הָאֵלֶה וְגָדְלוּ לְעֵינָיו מִתּוֹךְ גִּדּוּל דִּמְיוֹנוֹ: אַחַת גָּדְלָה בְּחֵן, בַּחֲמוּדוֹת, בַּיֹּפִי וּבַזֹּהַר, הַשְּׁנִיָּה – בְּנוֹרְאוֹתֶיהָ; עַד שֶׁלְּבַסּוֹף רָאָה אֶת אֶסְמֶרַלְדָּה כְּעֵין כּוֹכָב וְאֶת עַמּוּד הַתְּלִיָּה כִּזְרוֹעַ אַדִּירָה וִיבֵשָׁה.

וּמוּזָר הָיָה הַדָּבָר, כִּי בְּבֹוא עָלָיו כָּל הָעִנּוּיִים הַקָּשִׁים הָאֵלֶּה לֹא חָשַׁב אַף פַּעַם בְּכֹבֶד־רֹאש עַל אֹדוֹת הַמָּוֶת הַגּוֹאֵל. וְכָךְ נִמְלְאָה סְאַת עָנְיוֹ שֶׁל עָלוּב זֶה. הוּא לֹא רָצָה לְהִסְתַּלֵּק מִן הַחַיִּים. יָכֹל הֱיוֹת כִּי הוּא הֶאֱמִין בֶּאֱמֶת בַּגֵּיהִנֹם הֶעָרוּךְ בָּעוֹלָם הַבָּא.

בֵּין כֹּה וָכֹה וְהַיּוֹם נָטָה לַעֲרֹב. שְׁאֵרִית עַצְמוּתוֹ, הַשְּׁרוּיָה עֲדַיִן בַּחַיִּים, הִרְהֲרָה בְּלִי מֵשִּׂים כִּי הִגִּיעַ זְמָן לָשׁוּב. דּוֹמֶה הָיָה לוֹ שֶׁהִרְחִיק לָלֶכֶת מִפָּרִיס; וְאוּלָם לְאַחַר שֶׁסִּיֵּר אֶת הַמָּקוֹם נוֹכַח לָדַעַת, כִּי הוּא הָלַךְ כָּל הַזְּמָן מִסָּבִיב לַחוֹמָה הַמַּקִּיפָה אֶת רֹבַע הָאוּנִיבֶרְסִיטָה. לִימִינוֹ הִתְנַשְּׂאוּ עַל פְּנֵי הָאֹפֶק רָאשֵׁי הַמִּגְדָּל שֶׁל סֶן־סוֹלְפִים וּשְׁלשֶׁת הַמִּגְדָּלִים הַגְּבוֹהִים אֲשֶׁר לְסֶן־גַ’רְמֶן דֶּה־פְּרֶה. וְהוּא פָּנָה לָלֶכֶת לְצַד הַמָּקוֹם הַזֶּה. וּבְעֵת שֶׁזְקִיפֵי הַמִּנְזָר קָרְאוּ אֵלָיו מֵעַל הַסּוֹלְלָה הַמְעֻטָּרָה טְפָחוֹת אֲשֶׁר לְסֶן־גֶ’רְמֶן אֶת הַקְּרִיאָה: “מִי הוֹלֵךְ?” – נָטָה מִן הַדֶּרֶךְ וְהָלַךְ בִּמְסִלָה צָרָה אֲשֶׁר עָבְרָה בֵּין טַחֲנַת הַמִּנְזָר וּבֵית־הַחוֹלִים שֶׁל הַכְּפָר, וְכַעֲבֹר רְגָעִים אֲחָדִים עָמַד בִּקְצֵה אֲפָר הַסְּטוּדֶנְטִים. אֲפָר זֶה הָיָה מְפֻרְסָם מְאֹד בְּסִבַּת הַמְּהוּמוֹת שֶׁלֹּא פָּסְקוּ עָלָיו יוֹמָם וָלָיְלָה; וְלַנְּזִירִים הָעֲלוּבִים מִסֶּן־גֶ’רְמֶן נַעֲשָׂה זֶה מֵעֵין נָחָשׁ רב רָאשִׁים. Quod monachis Sncti Germani pratensis hydra fuit, clericis nova simper dissisiorum capita suscitantibus¹⁵¹ הַכֹּמֶר פָּחַד שֶׁמָּא יִפְגַּע שָׁם בְּמִי שֶׁהוּא; כָּל בֶּן־אָדָם הָיָה עָלוּל לְהָטִיל עָלָיו אֵימָה בְּרֶגַע זֶה. קֹדֶם הִתְרַחֵק מִסֶּן־גֶ’רְמֶן וּמִרֹבַע הָאוּנִיבֶרְסִיטָה; עַכְשָׁו הִתְכַּוֵּן לָשׁוּב הָעִירָה בְּשָׁעָה מְאֻחֶרֶת מְאֹד. הוּא הָלַךְ לְאֹרֶךְ אֲפָר הַסְּטוּדֶנְטִים, נָטָה אֶל הַמְּסִלָּה הַצָּרָה, הַמְשַׁמֶּשֶׁת גְּבוּל בֵּין הָאֲפָר וּבֵין דְּיֶה־נֶף, וְיָצָא לְבַסוֹף אֶל שְׂפַת הַנָּהָר. שָׁם מָצָא דוֹם קְלוֹד שַׁיָּט אֶחָד שֶׁהוֹלִיךְ אוֹתוֹ לָעֵבֶר הַשֵׁנִי שֶׁל הַסֶּנָה בִּמְחִיר אֲגוֹרוֹת אֲחָדוֹת בְּכֶסֶף פָּרִיס, הֵבִיא אוֹתוֹ עַד לִקְצֵה הָעִיר הָעַתִּיקָה וְהֶעֱלָה אוֹתוֹ עַל לְשׁוֹן יַבָּשָׁה שׁוֹמֵם; מָקוֹם זֶה הַיָּדוּעַ כְּבָר לְקוֹרְאֵינוּ לְפִי גְרֵנְגּוֹאַר שֶׁחָלַם שָׁם אֶת חֲלוֹמוֹתָיו, נִמְצָא מֵעֵבֶר לְגַנֵּי הַמֶּלֶךְ וְנִמְשַׁךּ מוּל הָאִי הַנִּקְרָא עַל שֵׁם הַשַַּׁיָּט אֲשֶר לְמַעְבָּרַת הַבְּהֵמוֹת.

נִדְנוּדֵי הַסִּירָה הַקְּצוּבִים וְאִוְשַׁת הַמַּיִם נָסְכוּ עַל דוֹם קְלוֹד הָאֻמְלָל כְּעֵין תַּרְדֵּמָה. וּלְאַחַר שֶׁנִּסְתַּלֵּק הַשַּׁיָּט נִשְׁאַר הַכֹּמֶר כְּמַשְׁמִים עַל שְׂפַת הַנָּהָר, הִבִּיט כְּתוֹהֶה עַל סְבִיבוֹ וְכָל הָעֲצָמִים הוֹפִיעוּ לְפָנָיו מְרַפְרְפִים וְמְגֻּדָּלִים וְשִׁוּוּ כְּנֶגֶד עֵינָיו מַחֲזֶה תַּעְתּוּעִים. יֵשׁ שֶׁאָדָם בָּא לִידֵי מַצָּב כָּזֶה מִתּוֹךְ עֲיֵפוּת שֶׁלְאַחֲרֵי יִסּוּרִים קָשִׁים.

הַשֶּׁמֶשׁ שָׁקְעָה מֵאֲחוֹרֵי מִגְדַּל נֶסְל הַגָּבוֹהַּ. דִּמְדּוּמֵי הָעֶרֶב יָרְדוּ עַל הָעוֹלָם. הַשָּׁמַיִם הֶחֱוִירוּ, וְגַם לְמֵי הַנָּהַר הָיָה עֵין הַחִוָּרוֹן. וּשְׂפַת הַסֶּנָה הַשְּׂמָאלִית, אֲשֶׁר הַכֹּמֶר הִצְמִיד אֵלֶיהָ אֶת עֵינָיו, כִּנְּסָה אֶת שִׁפְעָתָה הַקּוֹדֶרֶת לְבֵין שְׁנֵי הַשְׁטָחִים הַלְּבָנִים הָאֵלֶּה, הָלְכָה הָלֹךְ וָצַר עִם הַמֶּרְחָק וְנִתְקְעָה כְּחֵץ שָׁחוֹר לְתוֹךְ עַרְפִלֵּי הָאֹפֶק. שָׂפָה זוֹ הָיְתָה מְכֻסָּה בָּתִּים שֶׁנִּרְאוּ עַכְשָׁו כִּצְלָלִים כֵּהִים וְהִסְתַּמְנוּ בְּדִמְדּוּמֵי הָעֶרֶב בְּשִׂרְטוּטֵיהֶם הַחַדִּים עַל פְּנֵי הַשָּׁמַיִם הַבְּהִירִים וְעַל פְּנֵי חֶלְקַת הַמָּיִם. פֹּה וָשָׁם הוּאֲרוּ חַלּוֹנוֹת כְּחוֹרִים מְלֵאִים אֵשׁ רְמָצִים. וְאוֹתוֹ מִגְדָּל בְּצוּרַת חַדּוּדִית עֲצוּמָה וּשְׁחוֹרָה שֶׁהִתְרוֹמֵם פֹּה, בָּדֵל לְעַצְמוֹ, בֵּין שְׁנֵי הַשְּׁטָחִים הַלְּבָנִים אֲשֶׁר לַשָּׁמַיִם וְלַנָּהָר וְשֶׁדְּמוּתוֹ רְחָבָה בְּיוֹתֵר בַּמָּקוֹם הַזֶּה, הוּא הִשְׁפִּיעַ עַכְשָׁו עַל דּוֹם קְלוֹד רֹשֶׁם מְשֻׁנֶּה מְאֹד, דּוֹמֶה לָזֶה שֶׁמְקַבֵּל הָאָדָם הַסָּרוּחַ אַפְּרַקְדָּן לְרַגְלֵי בֵּית הַכְּנֵסִיָּה הַגָּדוֹל שֶׁל שְׁטְרַסְבּוּרְג וּמַבִּיט בְּדִמְדּוּמֵי הָעֶרֶב אֶל שִׂיא הָעֲנָקִים הַמִּתְרוֹמֵם מֵעַל לְרֹאשׁוֹ. אֶלָּא שֶׁכָּאן הָיָה דוֹם קְלוֹד זָקוּף וְהַחַדּוּדִית הָיְתָה שְׁטוּחָה; אֲבָל כֵּיוָן שֶׁהַנָּהָר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת בָּבוּאַת הַשָּׁמַיִם, הִגְדִּיל אֶת עָמְקוֹ מִתַּחַת לַחַדּוּדִית, לָכֵן נִרְאָה גַּם צוּק עָצוּם זֶה, דֻּגְמַת בֵּית הַכְּנֵסִיָּה שֶׁבִּשְׁטְרַסְבּוּרְג, כְּמִתְרֹמֵם לְגֹבַה גָּדוֹל בַּחֲלַל הָאֲוִיר, וְאַף הָרשֶׁם הָיָה כָּרשֶׁם הַהוּא. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁרֹשֶׁם זֶה הִפְלִיא בְּיוֹתֵר אֶת פְּעוּלָתוֹ הָעֲצוּמָה, כְּאִלוּ הִתְנַשֵּׂא כָּאן בְּפֹעַל מַמָּשׁ בֵּית הַכְּנֵסִיָּה הַגָּדוֹל שֶׁל שְׁטְרַסְבּוּרְג אוֹ בֵּית מִסְגָּד דּוֹמֶה לָזֶה שֶׁגָּבְהוֹ שְׁנֵי מִילִים, – לֵאמֹר, דְּבַר־מָה שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ, עָצוּם וְרַב מִדּוֹת; בִּנְיָן אֲשֶׁר כָּמוֹהוּ לֹא רָאֲתָה מֵעוֹלָם עֵין אָדָם, מִגְדַּל בָּבֶל מַמָּשׁ! אֲרֻבּוֹת הַגַּגּוֹת, הַטְּפָחוֹת אֲשֶׁר לְחוֹמוֹת הַבָּתִּים, כּוֹתְרוֹת הַגַּג הַחַדּוֹת, הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר לְמִנְזַר הָאוֹגוּסְטִינִים, מִגְדַּל נֶסְל, – כָּל הַבְּלִיטוֹת הָאֵלֶּה, שֶׁהִסְתַּמְּנוּ עַל פְּנֵי הַחַדּוּדִית הָעֲצוּמָה, הִגְדִּילוּ עוֹד יוֹתֵר אֶת הָרֹשֶׁם הַמְדֻמֶּה, כֵּיוָן שֶׁהָעַיִן רָאֲתָה כִּבְיָכֹל שִׂרְטוּטִים שֶׁל מַעֲשֶׂה פִּסּוּל מַפְלִיא בְּגָדְלוֹ וּבְצוּרוֹתָיו. דּוֹם קְלוֹד, הַשָּׁרוּי בְּמַצָּב שֶׁל הַטְעָיַת הַחוּשִׁים, דִּמָּה לִרְאוֹת אֶת מִגְדַּל הַתֹּפֶת – דִּמָּה לִרְאוֹת אוֹתוֹ בְּעֵינֵי בָּשָׂר; אַלְפֵי הַמְּאוֹרוֹת, שֶׁהָיוּ זְרוּעִים עַל פְּנֵי קוֹמָתוֹ שֶׁל הַמִּגְדַּל הֶעָצוּם, נִרְאוּ לוֹ לִקְלוֹד כַּהֲמוֹן חֲדָרָיו שֶׁל כִּבְשָׁן הָעֲנָקִים: וְהַקּוֹלוֹת וְהַתְּשׁוּאוֹת, אֲשֶׁר הִגִּיעוּ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא, נִשְׁמְעוּ לְאָזְנָיו כְּצַעֲקוֹת הַכְּאֵב אֲשֶׁר לְדָרֵי גֵיהִנֹּם. וְהִנֵּה אָחֲזָה אוֹתוֹ אֵימָה, הוּא אָטַם בְּאֶצְבְּעוֹתָיו אֶת אָזְנָיו כְּדֵי שֶׁלֹא יִשְׁמַע אֶת הַקּוֹלוֹת וּפָנָה עֹרֶף כְּדֵי שֶׁיֶּחְדַּל לִרְאוֹת, וְהִתְרַחֵק בִּצְעָדִים מְהִירִים מֵעַל הַדְּמוּת הָאֲיֻמָּה.

וְאוּלָם הַמַּחֲזֶה הָיָה בְּקֶרֶב נַפְשׁוֹ.

וּכְשֶׁחָזַר אֶל הָרְחוֹבוֹת, נִרְאוּ לוֹ הָעוֹבְרִים וְשָׁבִים הַנִּדְחָקִים לְיַד חַלּוֹנוֹת הַרַאֲוָה, כְּצִלְלֵי בַּלָּהוֹת הַמִּסְתּוֹבְבִים אָנֶה וָאָנָה לְלֹא תַּכְלִית וּלְלֹא סוֹף. אָזְנָיו מָלְאוּ קוֹלוֹת מוּזָרִים; מַחֲזוֹת מְשֻׁנִּים בִּלְבְּלוּ אֶת מֹחוֹ. הוּא לֹא רָאָה בִּדְמוּת וּבְצֶלֶם אֶת הָרְחוֹב וְאֶת הַבָּתִּים, לֹא רָאָה אֶת הָעֲגָלוֹת, אֶת הָאֲנָשִׁים וְאֶת הַנָּשִׁים, אֶלָּא רָאָה עֲצָמִים מְטֻשְׁטָשִׁים אֲשֶׁר קְצוֹתֵיהֶם מִתְמַזְּגִים יָחַד. בְּקֶרֶן רְחוֹב דֶּה־לַה־בֶּרִילְרִי נִמְצְאָה חֲנוּת סַמְמָנִים אֲשֶׁר סוֹכֵךְ הַגַּג שֶׁעַל גַּבָּהּ, כְּפִי הַמִּנְהָג הַנָּהוּג מִיָּמִים קַדְמוֹנִים, הָיָה מְעֻטָּר בְּחִשּׁוּקֵי פַּח קְטַנִּים, וּמֵעַל גַּב הַחִשּׁוּקִים הָאֵלֶּה יָרְדוּ נֵרוֹת עֵץ שֶׁהָיוּ מְקִישִׁים זֶה בָּזֶה עִם נְשִׁיבַת הָרוּחַ וְקוֹלָם הָיָה כְּקוֹל מְקַשְׁקֶשֶׁת. דּוֹם קְלוֹד דִּמָּה לִשְׁמֹעַ בָּאֲפֵלָה אֶת קִשְׁקוּשׁ הַעֲצָמוֹת שֶׁל הֲמוֹנֵי הַשְּׁלָדִים אֲשֶׁר כְּמוֹנְפוֹקוֹן.

“אֲהָה!” מִלְמֵל הַכֹּמֶר, “רוּחַ הַלַּיְלָה חוֹבֵט אוֹתָם עַד שֶׁהֵם טוֹפְחִים זֶה בָּזֶה וּשְׁאוֹן כַּבְלֵיהֶם מִתְעָרֵב בִּנְקִישַׁת עַצְמוֹתֵיהֶם! יָכֹל הֱיוֹת שֶׁגַּם הִיא בֵּין הַשְּׁלָדִים הָאֵלֶּה!”

כָּל יֵשׁוּתוֹ הָיְתָה אֲחוּזַת בְּעָתָה וְהוּא לֹא יָדַע לְאָן הוּא הוֹלֵךְ. לְאַחַר שֶׁעָבַר בִּצְעָדִים אֲחָדִים יָצָא אֶל גֶּשֶׁר מִיכָאֵל הַקָּדוֹשׁ. בְּחַלוֹנָהּ שֶׁל דְּיוֹטָה תַּחְתּוֹנָה אַחַת נִצְנֵץ נֵר; הוּא כּוֹנֵן אֶת צְעָדָיו אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, מִבַּעַד לִזְגוּגִית שְׁבוּרָה רָאָה חֶדֶר גָּדוֹל וּמְזֹהָם שֶׁמַּרְאֵהוּ עוֹרֶר בְּקִרְבּוֹ מֵעֵין זִכָּרוֹן מְטֻשְׁטָשׁ. בְּחֶדֶר זֶה, שֶׁמְּנוֹרָה דַלָּה הֵאִירָה אוֹתוֹ בְּאוֹר קָלוּשׁ, יָשַׁב אִישׁ צָעִיר לְיָמִים, אַדְמוֹנִי וְחָזָק וְעָלִּיז, שֶׁצָּחַק בְּקוֹל רָם וְחִבֵּק בֵּין זְרוֹעוֹתָיו נַעֲרָה מְקֻּשֶׁטֶת שֶׁלֹא כְּדֶרֶךְ הַצְּנִיעוּת. וּלְיַד הַמְּנוֹרָה יָשְׁבָה אִשָּׁה זְקֵנָה שֶׁשָּׁלְחָה אֶת יָדֶיהָ בַּכִּישׁוֹר וְשָׁרָה תּוֹךְ כְּדֵי כָּךְ בְּקוֹל רוֹעֵד:

וּכְתֹם הַשִׁירָה נָתַן הָאִישׁ הַצָעִיר אֶת קוֹלוֹ בִּצְחוֹק וְאָצַל לְטִיפוֹת לַנַּעֲרָה.

הַזְּקֵנָה הָיְתָה מָרַת פַלוּרְדֶּל, הַנַּעֲרָה – אַחַת מִפְּרוּצוֹת הָרְחוֹב, וְהָאִישׁ הַצָּעִיר הָיָה יַ’ן, אָחִיו שֶל הַכֹּמֶר.

דּוֹם קְלוֹד הוֹסִיף לְהַבִּיט, מַחֲזֶה זֶה לֹא הָיָה שׁוֹנֶה מִמַּחֲזוֹת אֲחֵרִים.

הוּא רָאָה וְהִנֵּה יַ’ן נִגַּשׁ אֶל הַחַלוֹן שֶׁבְּיַרְכְּתֵי הַחֶדֶר, פָּתַח אוֹתוֹ הֵצִיץ אֶל הָרְחוֹב, בַּמָקוֹם שֶׁנִּרְאוּ מֵעֲבָרִים אַלְפֵי חַלּוֹנוֹת מוּאָרִים; אַחֲרֵי כֵן שָׁמַע אֶת יַ’ן אוֹמֵר בְּסָגְרוֹ אֶת הַחַלוֹן:

“הִנֵּה הַלַּיְלָה יָרַד כְּבָר עַל הָאָרֶץ, הָאֲנָשִׁים מַדְלִיקִים אֶת נֵרוֹתֵיהֶם וֵאלֹהִים אֶת כּוֹכָבָיו.”

וּבָזֹאת חָזַר יַ’ן אָל הַנַּעֲרָה וְשָׁבַר בַּקְבּוּק אֲשֶׁר עָמַד עַל הַשֻּׁלְחָן, וְתוֹך כְּדֵי כָּךְ קָרָא בְּקוֹל:

”חֲזִיז וָרַעַם, הַלָּז רֵיק וְאֵין בּוֹ מְאוּמָה! וּמִכִּיסִי אָזַל כָּל הַכֶּסֶף! אִיזַבּוֹ חֲבִיבָתִי, לֹא אֶהְיֶה אַסִּיר תּוֹדָה לְיֻפִּיטֶר עַד שֶׁלֹּא יִבְרָא מִשְׁנֵי שָׁדַיִךְ הַלְּבָנִים שְׁנֵי בַּקְבּוּקִים שְׁחוֹרִים אֲשֶׁר אִינָק מֵהֶם יוֹמָם וָלַיְלָה אֶת יֵין הַבּוֹן¹⁵²!"

בְּדִיחָה נָאָה זוֹ הֵבִיאָה אֶת הָרִבָה לִידֵי צְחוֹק, וְיַ’ן נִסְתַּלֵּק מִן הַבָּיִת.

דּוֹם קְלוֹד מָצָא דֵי שְׁהוּת לְהִשְׁתַּטֵּחַ עַל הָאָרֶץ, כְּדֵי שֶׁאָחִיו הַצָּעִיר לֹא יִפְגַּע בּוֹ וְלֹא יַכִּירֶנּוּ. לְאָשְׁרוֹ הָיָה הָרְחוֹב שָׁרוּי בַּאֲפֵלָה וְהַסְּטוּדֶנְט הָיָה שָׁתוּי לְשָׁכְרָה. אַף עַל פִּי כֵן הִבְחִין הַסְּטוּדֶנְט בַּכֹּמֶר, שֶׁהָיָה סָרוּחַ עַל הָאָרֶץ בְּתוֹך הַמַּדְמֵנָה.

“הוֹ! הוֹ!” קָרָא יַ’ן, “הִנֵּה כָּאן מִתְגּוֹלֵל אֶחָד שֶׁבִּלָּה אֶת יוֹמוֹ בִּשְׂמָחוֹת!”

הוּא נִדְנֵד בְּרַגְלוֹ אֶת הַכֹּמֶר אֲשֶׁר חָדַל מִנְּשֹׁם.

“מְבֻשָּׂם כַּהֲלָכָה!” הוֹסִיף יַ’ן לְדַבֵּר. “הוּא מָלֵא וְגָדוּשׁ. דּוֹמֶה הוּא לֲעֲלוּקָה שֶׁסָּבְאָה מְלֹא כְּרֵסָהּ מִתּוֹךְ חָבִית. הֲרֵי זֶה קֵרֵחַ,” הִמְשִׁיךְ אֶת דְּבָרָיו מִדֵּי הַרְכִּינוֹ אֶת עַצְמוֹ; “וְהוּא אִישׁ זָקֵן!” Fortunate !senex¹⁵³.

לְבַסוֹף שָׁמַע דּוֹם קְלוֹד כֵּיצָד זֶה הִגִּיד אֶת דְּבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים מִדֵּי הִסְתַּלְקוֹ לְדַרְכּוֹ:

“אַחַת אָמַרְתִּי וְלֹא אֶשְׁנֶה, הַשֵּׂכֶל הוּא דָבָר חָשׁוּב מְאֹד, וְאַשְׁרֵי אָחִי הַכֹּמֶר שֶׁהוּא עָשִׁיר בְּשֵׂכֶל וּבְכָסֶף.”

וְאָז הִתְרוֹמֵם הַכֹּמֶר מִמְּקוֹמוֹ וְנָשָׂא אֶת רַגְלָיו לָרוּץ לְעֵבֶר נוֹטְרְ־דַּם, לִקְרַאת הַמִּגְדָּלִים הָעֲצוּמִים אֲשֶׁר הִתְנַשְּׂאוּ בַּחֲשֵׁכָה מֵעַל לַבָּתִּים.

ןּבָרֶגַע אֲשֶׁר דָּרְכָה רַגְלוֹ עַל כִּכַּר הָעֲזָרָה נִרְתַּע לְאָחוֹר וְלֹא הֵעֵז לָשֵׂאת אֶת עֵינָיו אֶל הַבַּיִת הָאָיֹם.

“הָהּ!” אָמַר הַכֹּמֶר בְּקוֹל רָפֶה, “הַאֻמְנָם כָּל זֶה קָרָה כָּאן בֶּאֱמֶת, קָרָה אַךְ הַיּוֹם, אַךְ הַבֹּקֶר?”

בֵּין כֹּה וָכֹה הוּא אִמֵּץ אֶת לִבּוֹ וְהִבִּיט אֶל בֵּית הַכְּנֵסִיָּה. חָזִית הַבַּיִת הָיְתָה שְׁרוּיָה בַּאֲפֵלָה; בַּמֶּרְחָק הִרְעִיפוּ הַשָּׁמַיִם אוֹר כּוֹכָבִים. חֶרְמֵשׁ הַסַּהַר, שֶׁזֶה אַךְ הִתְרוֹמֵם עַל פְּנֵי הָאֹפֶק, נִתְלָה מַעַל רֹאשׁ הַמִּגְדָּל מִיָּמִין, וְדוֹמֶה הָיָה כְּאִלוּ צִפּוֹר מַזְהִירָה יָשְׁבָה עַל שְׂפַת הַמַּעֲקֶה שֶׁמִקְלַעְתָּהּ עֲשׂוּיָה בְּצוּרַת עֲלֵי תִּלְתָּן.

דַּלְתּוֹ שֶׁל בֵּית הַכְּנֵסִיָּה הָיְתָה סְגוּרָה; וְאוּלָם הַכֹּמֶר הֶחֱזִיק תָּמִיד בְּכִיסוֹ אֶת הַמַּפְתֵּחַ אֲשֶׁר לַמִּגְדָּל, מְקוֹם שָׁם נִמְצָא תָּא עֲבוֹדָתוֹ. וְהוּא הִשְׁתַּמֵּשׁ עַכְשָׁו בְּמַפְתֵּחַ זֶה וְנִכְנַס לְבֵית הַכְּנֵסִיָּה.

בְּאוּלָם הַבָּיִת שָׂרְרָה אֲפֵלָה וּדְמָמָה כְּמוֹ בְּקֶבֶר. הַכֹּמֶר הִכִּיר לְפִי הַצְּלָלִים הָאֲרֻכִּים, שֶׁנִמְתְּחוּ כִּרְצוּעוֹת רְחָבוֹת מִכָּל הָעֲבָרִים, כִּי יְרִיעוֹת הַקִּירוֹת, שֶׁנִּתְלוּ לְרַגְלֵי הַמְּאֹרָע הַחֲגִיגִי שֶׁל הַבֹּקֶר, לֹא הוּרְדוּ עֲדַיִן מִמְּקוֹמוֹתֵיהֶן. בְּיַרְכְּתֵי הַבַּיִת נִצְנֵץ צְלָב הַכֵּסֶף הַגָּדוֹל, וּנְקֻדּוֹת הַזֹּהַר הַזְּרוּעוֹת עַל פָּנָיו נִרְאוּ כִּשְׁבִיל הֶחָלָב אֲשֶׁר לַאֲפֵלַת הַקֶּבֶר הַזֹּאת. הַחַלּוֹנוֹת הָאֲרֻכִּים שֶׁבַּדּוּכָן נִגְלוּ מֵעַל לַיְרִיעוֹת הַשְּׁחוֹרוֹת רַק כְּדֵי קְצוֹת קַשְׁתוֹתָם, וּזְגוּגִיּוֹת הַקְּשָׁתוֹת הָאֵלֶּה, הַמּוּאָרוֹת בְּאוֹר הַיָרֵחַ, הִסְתַּמְּנוּ רַק בְּצִבְעֵי לָיְלָה; מִין אוֹר מְמֻזָּג מִסָּגֹל וְלָבָן וּתְכֵלֶת, שֶׁכְּמוֹתוֹ רוֹאִים עַל פַּרְצוּפוֹ שֶׁל מֵת. וּכְשֶׁרָאָה הַכֹּמֶר מִסָּבִיב לַדּוּכָן אֶת קְצוֹת הַקְּשָׁתוֹת הָאֵלֶה הַשְּׁטוּפִים חִוָּרוֹן – נִדְּמֶה הָיָה לוֹ כִּי הוּא רוֹאֶה בְּעֵינָיו מִצְנָפוֹת שֶׁל חַשְׁמַנִּים דָּרֵי־גֵיהִנֹּם. הוּא סָגַר אֶת עֵינָיו, וּכְשֶׁחָזַר וּפָקַח אוֹתָן – דִּמָּה לִרְאוֹת מִסְבִיבוֹ פַּרְצוּפִים חִוְרִים הַשּׁוֹלְחִים בּוֹ אֶת מֶבָּטֵיהֶם.

הוּא בָּרַח עַל נַפְשׁוֹ וְרָץ לְרֹחַב הַבָּיִת. אָז נַעֲשָׂה דוֹמֶה לוֹ, כִּי גַם הַהֵיכָל הִתְנוֹדֵד, נָדַד מִמְּקוֹמוֹ, נִתְמַלֵּא רוּחַ חַיִּים וּתְנוּעָה; כָּל עַמּוּד הָיָה בְּעֵינָיו כְּכַף רֶגֶל אַדִּירָה הַדּוֹרֶכֶת עַל הָרִצְפָּה בִּסֻלְיַת אֶבֶן רְחָבָה, וְכָל הַהֵיכָל הַגָּדוֹל נִרְאָה לוֹ כְּמִין שֶׁנְהָב עָצוּם הַנּוֹשֵׁם וְנוֹשֵׁף וּמִתְהַלֵּךְ כֹּה וָכֹה בְּרַגְלָיו אֲשֶׁר דְּמוּתָן כְּעַמּוּדִים, נוֹשֵׂא אֶת חַרְטֻמּוֹ כִּדְמוּת מִגְדָּלִים וּמִתְעַטֵּף בִּכְסוּת אֻכָּף אֲשֶׁר מַרְאֶהָ כִּירִיעוֹת שְׁחוֹרוֹת.

וְהִנֵּה גָבְרָה בּוֹ הַקַּדַּחַת – אוֹ הַשִּׁגָּעוֹן – עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁהָעוֹלָם הַחִיצֹונִי נַעֲשָׂה לוֹ חָזוֹן אָיֹם וְנוֹרָא שֶׁכֻּלּוֹ מַמָּשׁוּת וּמַרְאֶה עֵינָיִם.

רֶגַע אֶחָד הָיְתָה לוֹ רְוָחָה. הוּא הִתְכַּנֵּס לְתוֹךְ פִּנָּה נְמוּכָה שֶׁמִּן הַצַּד וְרָאָה אוֹר אֲדַמְדָּם. וְאָז רָץ לִקְרַאת הָאוֹר הַזֶּה כְּמוֹ לִקְרַאת כּוֹכָב. זֹאת הָיְתָה מְנוֹרַת הַתָּמִיד הַדַּלָּה שֶׁדָּלְקָה מִתַּחַת לְסוֹרֵג הַבַּרְזֶל וְהֵאִירָה יוֹמָם וָלַיְלָה אֶת סִדּוּר הַתְּפִלָה הַצִּבּוּרִי שֶׁל נוֹטְר־דַּם. בְּתַאֲוַת נֶפֶשׁ נִדְבַּק אֶל הַסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ, בְּקַוּוֹתוֹ לִדְלוֹת מִתּוֹכוֹ מְעַט נֶחָמָה וְחִזּוּק הַלֵּב. הַמָּקוֹם הַפָּתוּחַ הָיָה סֵפֶר אִיּוֹב, וְעֵינוֹ הַקּוֹפְאָה שֶׁל הַכֹּמֶר נִצְמְדָה אֶל הַמִּלִּים:

בְּקָרְאוֹ אֶת הַמִּלִּים הַנִּזְעָמוֹת הָאֵלֶּה יָרְדָה עָלָיו הַרְגָּשָׁה דוֹמָה לְהַרְגָּשַׁת הָעִוֵּר שֶׁהֵרִים מַטֶּה וְנֶעֱקָץ עַל יָדוֹ. בִּרְכָּיו כָּשְׁלוּ, וְהוּא כָּרַע וְנָפַל אֶל לוּחוֹת הָאֶבֶן שֶׁל הָרִצְפָּה וְהִרְהֵר בְּזוֹ שֶׁהָלְכָה הַיּוֹם לְעוֹלָמָהּ. מֹחוֹ מָלֵא מִפֶּה לְפֶה אֵדֵי בְּעָתָה וְרֹאשׁוֹ נִרְאָה לוֹ כְּעֵין מַעֲשֵׁנָה שֶׁל גֵּיהִנֹּם.

דוֹמֶה שֶׁהוּא שָׁהָה בְּמַצָּב זֶה הַרְבֵּה זְמָן, רֵיק מִכָּל מַחֲשָׁבָה, יָרוּד וּמְדֻלְדָּל תַּחַת יַד הַשָּׂטָן. לָאַחֲרוֹנָה אָסַף שְׁאֵרִית כֹּחַ; הוּא הִרְהֵר בְּלִבּוֹ, כִּי טוֹב לוֹ לְבַקֵּשׁ מִקְלָט בְּקִרְבַת קְוָזִימוֹדוֹ הַנֶּאֱמָן. הוּא קָם מֵעַל הָאָרֶץ וְלָקַח עִמּוֹ אֶת הַמְּנוֹרָה שֶׁלְּיַד סִדּוּר הַתְּפִלָּה, כִּי פָּחַד לָלֶכֶת בַּחֲשֵׁכָה. דָּבָר זֶה הָיָה בּוֹ מִשּׁוּם עֲבֵרָה; אֲבָל הוּא חָדַל לָשִׂים לֵב לַעֲבֵרוֹת קַלוֹת כָּאֵלֶה.

הוּא טִפֵּס לְאִטּוֹ בַּמַּדְרֵגוֹת הָעוֹלוֹת אֶל הַמִּגְדָּלִים וְאֵימַת רָזִים מִלְאָה אֶת רוּחוֹ. וְדוֹמֶה שֶׁאֵימָה זוֹ דָבְקָה גַם בָּאֲנָשִׁים הַמְּעַטִּים שֶׁעָבְרוּ אוֹתָה שָׁעָה עַל פְּנֵי כִּכַּר הָעֲזָרָה וְרָאוּ אֶת אוֹר הָרָזִים הַמִּתְנוֹעֵעַ מִכֶּבֶשׁ אֶל כֶּבֶשׁ וְעוֹלֶה עַל מִגְדַּל הַפַּעֲמוֹנִים.

פִּתְאֹם נָשְׁבָה רוּחַ צֶחָה בְּפָנָיו וְהוּא רָאָה אֶת עַצְמוֹ עוֹמֵד לִפְנֵי דֶלֶת הַיָּצִיעַ הָעֶלְיוֹן. הָאֲוִיר הָיָה קַר, עַל פְּנֵי הַשָּׁמַיִם נִשְּׂאוּ עֲנָנִים אֲשֶׁר עָבְרוּ כְּגַלִּים לְבָנִים זֶה מֵעַל גַּב זֶה וְדָחֲקוּ בִּקְצוֹתֵיהֶם אֶחָד אֶת הָאֶחָד, דֻּגְמַת רִגְבֵי הַקֶּרַח הַנָּדִים בַּחֹרֶף עַל פְּנֵי נָהָר. חֶרְמֵשׁ הַיָרֵחַ, הַמְרַחֵף בֵּין הֶעָבִים הָאֵלֶּה, דּוֹמֶה הָיָה לִסְפִינַת שָׁמַיִם אֲשֶׁר סָגְרוּ עָלֶיהָ גוּשֵׁי קֶרַח אַוְרִירִיִּים.

הוּא הִשְׁפִּיל אֶת עֵינָיו, הֵצִיץ דֶּרֶךְ שִׂבְכַת הָעַמּוּדִים הַקְּטַנִּים, הַמְחַבֶּרֶת אֶת שְׁנֵי הַמִּגְדָּלִים, וְהִתְבּוֹנֵן רֶגַע אֶחָד אֶל הַגַּגּוֹת הַנֶּאֱלָמִים שֶׁל פָּרִיס אֲשֶׁר נָגֹלּוּ לְפָנָיו בַּמֶּרְחַקִּים מִבַּעַד לָאֵד וּלְמָסַךְ הָעֲרָפֶל, – אֵלֶּה הַגַּגּוֹת הַחַדִּים וְהָרַבִּים לְאֵין סְפֹר, הַנִּדְחָקִים זֶה לְצַד זֶה וּדְמוּתָם כְּגַלִּים קְטַנִּים בְּיָּם רוֹגֵעַ בְּלֵיל קָיִץ.

הַיָּרֵחַ זָרַע אֶת אוֹרוֹ הַחִוֵּר וְהֶעֱטָה עַל הַשָּׁמַיִם וְעַל הָאָרֶץ מַרְאֶה אָפוֹר.

בְּרֶגַע זֶה הִשְׁמִיעַ שְׁעוֹן הַמִּגְדָּל אֶת קוֹלוֹ הַחַד וְהַמְצַרְצֵר. צִלְצְלָה שְׁעַת חֲצוֹת. הַכֹּמֶר נִזְכַּר בִּשְּׁעַת הַצָּהֳרַיִם; הִנֵּה הִגִּיעָה שׁוּב שָׁעָה שְׁתֵּים־עֶשְׂרֶה.

“הָהּ!” אָמַר הַכֹּמֶר לְנַפְשׁוֹ בְּקוֹל חֲרִישִׁי עַד מְאֹד, “וַדַּאי שֶׁעַכְשָׁו הִיא קָרָה כְּבָר!” וּפִתְאֹם כִּבָּה הָרוּחַ אֶת הַמְּנוֹרָה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, וְתוֹךְ כְּדֵי רֶגַע זֶה רָאָה וְהִנֵּה בְּפִנַּת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר מִנֶּגֶד עָלָה צֵל כִּדְמוּת לְבָנָה, כִּדְמוּת אִשָּׁה. הוּא רָעַד. לְרַגְלֵי אִשָּׁה זוֹ עָמְדָה עֵז קְטַנָה אֲשֶׁר שָׁלְחָה אֶת קוֹל גְּעִיָתָהּ עִם הַצִּלְצוּל הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַפַּעֲמוֹן.

הָיָה בּוֹ דֵי כֹּחַ לְהַבִּיט אֶל הַמַּחֲזֶה. זֹאת הָיְתָה אֶסְמֶרַלְדָּה.

פָּנֶיהָ נִרְאוּ חִוְרִים וַעֲגוּמִים. שַׂעֲרוֹתֶיהָ יָרְדוּ עַל כְּתֵפֶיהָ כְּמוֹ בַּבֹּקֶר; וְאוּלָם לְצַוָּארָהּ לֹא הָיָה כָּל חֶבֶל, עַל יָדֶיהָ לֹא הֵעִיקוּ עוֹד כְּבָלִים: הִיא הָיְתָה חָפְשִׁיָּה, הִיא הָיְתָה בַּמֵּתִים.

שִׂמְלָה צְחוֹרָה עָטְפָה אֶת גֵּוָהּ וְצָעִיף צָחוֹר עָטַף אֶת רֹאשָׁהּ.

הִיא הָלְכָה לִקְרָאתוֹ בִּצְעָדִים מְדוּדִים וְעֵינֶיהָ הִבִּיטוּ אֶל הַשָּׁמַיִם. הָעֵז הַפִּלְאִית הָלְכָה בְּעִקְּבוֹתֶיהָ. הוּא הָיָה כִּמְאֻבָּן וּרְפֵה אוֹנִים מִבְּרֹחַ עַל נַפְשׁוֹ. כְּשֶׁהִיא הִתְקָרְבָה אֵלָיו כִּמְלֹא צַעַד אֶחָד – נִרְתַּע אַף הוּא צַעַד אֶחָד אֲחוֹרָנִּית. יוֹתֵר מִזֶּה לֹא יָכוֹל לַעֲשׂוֹת. עַד שֶׁלְּבַסּוֹף הִגִּיעַ בַּחֲזָרָה אֶל בֵּית הַמַּעֲלוֹת הַמְקֻמָּר הַשָׁרוּי בַּאֲפֵלָה. דָּמוֹ קָפָא בְּעוֹרְקָיו מִדֵּי חָשְׁבוֹ, כִּי גַם הִיא יְכֹלָה לְהִכָּנֵס שָׁמָּה; אִלּוּ קָרָה כַּדָּבָר הַזֶּה – הָיָה מֵת מֵאֵימָה.

וְאָמְנָם הִיא נִגְּשָׁה עַד הַדֶּלֶת אֲשֶׁר לְבֵית הַמַּדְרֵגוֹת, עָמְדָה רֶגַע בִּמְקוֹמָהּ, הִבִּיטָה בְּעֵינַיִם קוֹפְאוֹת לְתוֹךְ הַחֲשֵׁכָה בְּלִי לִרְאוֹת אֶת הַכֹּמֶר, וְעָבְרָה הָלְאָה. דְּמוּתָהּ נִרְאֲתָה לוֹ עַכְשָׁו גְּדוֹלָה מִשֶּׁהָיְתָה בַּחַיִּים; דּוֹמֶה הָיָה לוֹ כִּי אוֹר הַיָּרֵחַ מִסְתַּנֵּן דֶּרֶךְ שִׂמְלָתָה; הוּא שָׁמַע אֶת קוֹל נְשִׁימָתָהּ.

וּכְשֶׁעָבְרָה מֵעָלָיו הִתְחִיל יוֹרֵד בַּמַּדְרֵגוֹת וְהָיָה צוֹעֵד לְאִטּוֹ כַּאֲשֶׁר צָעֲדָה קֹדֶם לְעֵינָיו הַדְּמוּת מֵעוֹלַם הַצְּלָלִים. כֻּלוֹ שָׁרוּי בְּאֵימָה, שַׂעֲרוֹת רֹאשׁוֹ מְסֻמָּרוֹת, הַמְּנוֹרָה הַכְּבוּיָה בְּיָדוֹ וְאַף הוּא דוֹמֶה בְּעֵינֵי עַצְמוֹ לְצֵל בַּלָּהוֹת; וּבְרִדְתּוֹ כֹּה בְּלוּל הַמַּדְרֵגוֹת שָׁמְעָה אָזְנוֹ קוֹל בָּרוּר אֲשֶׁר מִלֵּל מִתּוֹךְ צְחוֹק אֶת הַמִּלִּים:

“וְרוּחַ עַל פָּנַי יַחֲלֹף תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי.”

ב. גִּבֵּן, עִוֵּר עַיִן אַחַת, פִּסֵּחַ

בִּימֵי הַבֵּינַיִם, וּבְצָרְפַת עַד לִתְקוּפַת לוּאִי הַשְּׁנֵים־עָשָׂר נִמְצְאוּ בְּכָל עִיר וָעִיר מְקוֹמוֹת מִקְלָט. בְּמַבּוּל זֶה שֶׁל מִשְׁפְּטֵי עֳנָשִׁין וּפְסָקֵי דִין אַכְזָרִים, אֲשֶׁר נִתַּךְ עַל פְּנֵי הָעִיר, שִׁמְשׁוּ מְקוֹמוֹת מִקְלָט אֵלֶּה מֵעֵין אִיִּים הַמִּתְרוֹמְמִים מֵעַל פְּנֵי הַצֶּדֶק הָאֱנוֹשִׁי. עֲבַרְיָן שֶׁנִּמְלַט לִמְקוֹם מִקְלָט כָּזֶה – הִצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ. בִּתְחוּם כָּל עִיר רַבּוּ כִּמְעַט מְקוֹמוֹת הַמִּקְלָט כִּרְבוֹת בָּתֵּי הַמִּשְׁפָּט. כְּשֵׁם שֶׁרַבּוּ מִדַּי הַנֶּעֱנָשִׁים, כֵּן רַבּוּ מִדַּי הַמִּשְׁתַּמְּטִים מִן הָעֳנָשִׁין, – שְׁתי קַלְקָלוֹת שֶׁשָּׁאֲפוּ לְקַבֵּל תַּקָּנָה זוֹ מִזּוֹ. זְכוּת מִקְלָט הָיְתָה לְהֵיכָלוֹת הַמְּלָכִים, לְאַרְמְנוֹת הַנְּסִיכִים, וּבְרֹאשׁ וּבָרִאשׁוֹנָה – לְבַתֵּי הַכְּנֵסִיָּה. וְיֵשׁ שֶׁהִבְדִילוּ עִיר שְׁלֵמָה לִזְמָן מְסֻיָּם וְקָבְעוּ אוֹתָהּ מְקוֹם מִקְלָט, בִּזְמַן שֶׁרָצוּ לְהָשִׁיב אֵלֶיהָ אֶת אֻכְלֹסֶיהָ. לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר עָשָׂה בִּשְׁנַת 1467 אֶת פָּרִיס מְקוֹם מִקְלָט.

עֲבַרְיָן שֶׁהִצִּיג אֶת כַּף רַגְלוֹ עַל סַף הַמִּקְלָט – נַעֲשָׂה קֹדֶשׁ; אֲבָל אָסוּר הָיָה לוֹ לָצֵאת מִשָּׁם. אַךְ יָצַָא כִּמְלֹא צַעַד מִן הַמִּקְדָּשׁ – מִיָּד בָּלְעָה אוֹתוֹ שׁוּב הַמְּצוּלָה. אוֹפַן הַהֶרֶג, הַתְּלִיָה, בֵּית הַמַּרְדוּת – כָּל אֵלֶּה שָׂמוּ מִשְׁמָר עַל מְקוֹם הַמִּקְלָט וְצִפּוּ בְּלִי הֲפוּגוֹת לַטֶּרֶף, דֻּגְמַת הַכְּרִישִׁים הַצּוֹבְאִים עַל אֳנִיָּה. יְדוּעִים הָיוּ מִקְרִים בִּנְדוֹנֵי בֵּית־דִּין שֶׁמָּצְאוּ מִקְלָט בְּמִנְזָר, עַל מַדְרְגוֹת אַרְמוֹן, בַּחֲצַר בֵּית נְזִירִים אוֹ בַּעֲזָרָה שֶׁל בֵּית כְּנֵסִיָּה, וְיָשְׁבוּ שָׁם עַד שֶׁהִלְבִּינוּ שַׂעֲרוֹתֵיהֶם; בְּאֹפֶן כָּזֶה נַעֲשָׂה מְקוֹם הַמִּקְלָט בֵּית כֶּלֶא כְּכָל שְׁאָר בָּתֵּי הַכֶּלֶא. לְעִתִּים קָרָה הַדָּבָר, כִּי יָצְאָה גְּזֵרָה מִלִּפְנֵי פַּרְלָמֶנְט וּבִטְּלָה אֶת זְכוּת הַמִּקְלָט וְהִסְגִּירָה אֶת הַנְּדוֹנִים לִידֵי הַתַּלְיָן; וְאוּלָם דָּבָר כָּזֶה לֹא אֵרַע אֶלָּא לְעִתִּים רְחוֹקוֹת. הַפַּרְלָמֶנְטִים נִרְתְּעוּ מִפְּנֵי הַחַשְׁמַנִּים, וּבִזְמַן שֶׁשְּׁתֵּי הָרְשֻׁיּוֹת הַלָּלוּ רָבוּ בֵּינֵיהֶן – לֹא יָכְלָה הַפְּקִידוּת לִכְפּוֹת עַל נְקַלָּה אֶת מָרוּתָהּ עַל אַנְשֵׁי הַכְּהֻנָּה. בְּכָל זֹאת אֵרַע פְּעָמִים, – כְּמוֹ בְּמִשְׁפַּט הָרוֹצֵחַ שֶׁל יַ’ן הַקָּטֹן, הוּא הַתַּלְיָן שֶׁל פָּרִיס, וּבְמִשְׁפָּטוֹ שֶׁל אָמֶרִי רוּסוֹ שֶׁרָצַח אֶת יַ’ן בַּלֶט – כִּי בֵּית־הַדִּין הֵטִיל אֶת מָרוּתוֹ עַל הַכְּהֻנָּה וְעָשָׂה אֶת שְׁפָטָיו בַּנְּדוֹנִים; וְאוּלָם אָבוֹי הָיָה לְמִי שֶׁחִלֵּל בְּכֹחַ הַנֶּשֶׁק אֶת קְדֻשַּׁת הַמִּקְלָט וּבְיָדוֹ אֵין הַרְשָׁאָה מֵאֵת הַפַּרְלָמֶנְט! יָדוּעַ הַדָּבָר כֵּיצַד נִתְּנוּ לַמָּוֶת רוֹבֶּר מִקְּלֶרְמוֹן, הַמַּרְשָׁל שֶׁל צָרְפַת, וְיַ’ן מִשָּׁלוֹן, הַמַּרְשָׁל שֶׁל שַׁמְפַּנְיֶה; וְהֲרֵי הַלָּלוּ לֹא פָּגְעוּ אֶלָא בְּאֶחָד פֶּרֶן מַרְק, מְשָׁרְתוֹ שֶׁל חַלְפָן, שֶׁעָשָׂה מַעֲשֶׂה רֶצַח נִתְעָב; אֲבָל שְׁנֵי הַמַּרְשָׁלִים שָׁבְרוּ אֶת הַדֶּלֶת שֶׁל הַמִּנְזַר סֶן־מֶרִי. בָּזֶה חָטְאוּ חֵטְא אֲשֶׁר לֹא יְכֻפָּר.

מִסָּבִיב לִמְקוֹמוֹת הַמִּקְלָט רִחֲפָה הַדְרַת־אֵימָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ, שֶׁגַּם בַּעֲלֵי־הַחַיִּים, אִם לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן הָאַגָּדָה, נִפְגְעוּ פְּעָמִים עַל יְדֵי אֵימָה זוֹ. אֶמוּאַן מְסַפֵּר, כִּי בִּרְדֹף הַמֶּלֶךְ דָּגוֹבֶר בִּשְׁעַת הַצַּיִד אַחֲרֵי צְבִי וְהַלָּז בָּרַח וּבָא עַד הַקֶּבֶר שֶׁל דִּיאֹונִיסִיוּס הַקָּדוֹשׁ – פָּסְקוּ פִּתְאֹם כָּל הַכְּלָבִים מֵרוּץ אַחֲרֵי צֵידָם.

בְּכָל בֵּית כְּנֵסִיָּה נִמְצָא עַל פִּי רֹב תָּא מְיֻחָד שֶׁבּוֹ הוֹשִׁיבוּ אֶת הַנִּמְלָטִים עַל נַפְשָׁם. בִּשְׁנַת 1407 בָּנָה נִיקוֹלָאוּס פְלָמֶל חֲדַר מִקְלָט כָּזֶה עַל גַּבֵּי הַכִּפָּה שֶׁל בֵּית הַכְּנֵסִיָּה סֶן־יַ’ן דֶּה־לַה־בּוּשֶׁרִי, וְהַבִּנְיָן עָלָה לוֹ אַרְבָּע לֵטְרָאוֹת, שִׁשָּׁה סוּ וְשֵׁשׁ־עֶשְׂרֶה אֲגוֹרוֹת בְּכֶסֶף פָּרִיס.

בְּנוֹטְר־דַּם נִבְנָה חֲדַר הַמִּקְלָט עַל גַּגָּהּ שֶׁל צֶלַע הַבַּיִת, מִתַּחַת לְעַמּוּדֵי הַסֶּמֶךְ, כְּנֶגֶד בֵּית הַמִּנְזָר וּמַמָּשׁ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁשָּׁם הִתְקִינָה לָהּ עַכְשָׁיו אִשְּׁתּוֹ שֶׁל שׁוֹמֵר הַמִּגְדָּל גִּנָּה מִשֶּׁלָּהּ, זוֹ הַגִּנָּה הַדּוֹמָה לַגַּנִים הַתְּלוּיִים שֶׁבְּבָבֶל כְּמוֹ שֶׁנֶטַע שֶׁל חַסָּא דּוֹמֶה לְדֶקֶל וְאֵשֶׁת שׁוֹעֵר דּוֹמָה לַמַּלְכָּה סֶמִירָמִיס.

פֹּה הוֹשִׁיב קְוָזִימוֹדוֹ אֶת אֶסְמֶרַלְדָּה לְאַחַר שֶׁסִּיֵּם אֶת רִיצַת הַנִּצָּחוֹן הַמְטֹרֶפֶת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַמִּגְדָּלִים וְהַיְצִיעוֹת. כָּל עוֹד נִמְשְׁכָה הָרִיצָה הַזֹּאת לֹא הִתְגַּבְּרָה אֶסְמֶרַלְדָּה עַל עֶלְפוֹנָהּ; שְׁרוּיָה הָיְתָה בְּדִמְדּוּמֵי תַּרְדֵּמָה וְהִרְגִּישָׁה רַק דָּבָר אֶחָד – כִּי הִיא הִתְרוֹמְמָה בָּאֲוִיר, כִּי הִיא צָפָה וְעָפָה בָּאֲוִיר וּדְבַר־מָה נָשָׂא אוֹתָהּ אֶל עָל. מִזְּמָן לִזְמַן קָלְטָה אָזְנָהּ הֲמֻלַּת צְחוֹק אוֹ קוֹלוֹ הָרוֹעֵם שֶׁל קְוָזִימֹודוֹ; הִיא פָּקְחָה אֶת עֵינֵיהָ; וְאָז רָאֲתָה מִתַּחְתֶּיהָ כְּמוֹ מִתּוֹךְ הָעֲרָפֶל אֶת פָּרִיס הַחֲבוּרָה גַגּוֹת צִפְחָה וְגַגּוֹת לְבַנִים וּמַרְאֶהָ כְּתִשְׁבֹּצֶת עֲשׂוּיָה אָדֹם וּתְכֵלֶת, וּמֵעָל לְרֹאשָׁהּ רָאֲתָה אֶת פַּרְצוּפוֹ הַמְּכֹעָר שֶׁל קְוָזִימוֹדוֹ הַמַּבִּיעַ עֹנֶג רָב. וְשׁוּב נִסְגְּרוּ עֵינֶיהָ; הִיא דִמְּתָה בְּלִבָּהּ כִּי הַכֹּל נִגְמַר, כִּי הֵמִיתוּ אוֹתָה בִּשְׁעַת הִתְעַלְּפוּתָהּ וְהַמַּלְאָךְ הַמְּכֹעָר, הַמְמֻנֶּה עַל גּוֹרָלָהּ, בָּא וְנָטַל אוֹתָהּ וּנְשָׂאָהּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה. הִיא לֹא הֵעֵזָה לְהַבִּיט אֵלָיו וְהִפְקִירָה אֶת עַצְמָהּ לְיַד הַגּוֹרָל.

וְאוּלָם לְאַחַר שֶׁשׁוֹמֵר הַפַּעֲמוֹנִים הַפָּרוּעַ וְהַנּוֹשֵׁם בִּכְבֵדוּת הוֹשִׁיב אוֹתָהּ בְּתָא הַמִּקְלָט וְיָדָיו הַמְּגֻשָּׁמוֹת הִתִּירו אֶת הַחֲבָלִים אֲשֶׁר חָתְכוּ אֶת בְּשַׂר זְרוֹעוֹתֶיהָ – יָרְדָה עָלֶיהָ פִּתְאֹם הַרְגָּשָׁה מוּזָרָה, זוֹ הַהַרְגָּשָׁה הַמַּשְׁבִּיתָה כְּרֶגַע אֶת שְׁנַת הַנּוֹסְעִים מִדֵּי עֲלוֹת סְפִינָתָם עַל שִׂרְטוֹן בַּאֲפֵלַת הַלָּיְלָה. גַּם מַחְשְׁבוֹתֶיהָ הֵקִיצוּ לִתְחִיָּה וְשָׁבוּ אֵלֶיהָ כֻּלָּן עַד אֶחָת. הִיא הִכִּירָה לָדַעַת, כִּי הִיא נִמְצֵאת בְּבֵית הַכְּנֵסִיָּה נוֹטְר־דַּם; נִזְכְּרָה בַּדָּבָר, כִּי נֶחְטְפָה בְּחָזְקָה מִידֵי הַתַּלְיָן; נִזְכְּרָה כִּי פֶבוּס נִמְצָא בֵּין הַחַיִּים וְלֹא יוֹסִיף עוֹד לֶאֱהֹב אוֹתָהּ; וּכְשֶׁמִּלְּאוּ פִּתְאֹם אֶת נַפְשָׁהּ שְׁנֵי הָרַעְיוֹנוֹת הָאֵלֶּה, הַמְשַׁוִּים מְרִירוּת אֶחָד עַל הָאֶחָד, הֵסֵבָּה אֶת פָּנֶיהָ אֶל קְוָזִימוֹדוֹ, שֶׁעָמַד לְפָנֶיהָ וְהָיָה מֵטִיל עָלֶיהָ אֵימָה, וְאָמְרָה אֵלָיו:

“לָמָה הִצַּלְתָּ אֶת חַיָּי?”

הוּא הִבִּיט אֵלֶיהָ בְּצַעַר רַב, כְּאִלּוּ נִחֵשׁ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר הִגִּידָה לוֹ. הִיא חָזְרָה עַל דִּבְרֵי הַשְּׁאֵלָה, וְאָז הֵעִיף בָּהּ מַבָּט מָלֵא תּוּגָה וּבָרַח עַל נַפְשׁוֹ.

הִיא נִשְׁאֲרָה עַל מְקוֹמָהּ כַּאֲחוּזַת תִּמָּהוֹן.

כַּעֲבוֹר רְגָעִים אֲחָדִים חָזַר וְהִנִּיחַ צְרוֹר לְרַגְלֶיהָ. בִּצְרוֹר זֶה הָיוּ הַשְּׂמָלוֹת שֶׁנָּשִׁים רַחֲמָנִיוֹת הֵבִיאוּ לָהּ נְדָבָה וְשָׂמוּ אוֹתָן עַל סַף בֵּית הַכְּנֵסִיָּה. הִיא הוֹרִידָה אֶת עֵינֶיהָ וְנִסְתַּכְּלָה בְּגוּפָהּ, רָאֲתָה כִּי עֲרֻמָּה הִיא כִּמְעַט וְנִתְאַדָּמָה. הַחַיִּים נָתְנוּ שׁוּב אֶת אוֹתוֹתָם.

קְוָזִימוֹדוֹ כְּאִלּוּ הֵבִין בְּמִקְצַת אֶת דְּבַר הַבּוּשָׁה הַזֹּאת. הוּא כִּסָּה אֶת עֵינוֹ בְּיָדוֹ הָרְחָבָה וְנִסְתַּלֵק שׁוּב מֵאֵצֶל הַנַּעֲרָה אֲבָל הַפַּעַם הִתְרַחֵק בִּצְעָדִים מְדוּדִים.

הִיא נֶחְפְּזָה לְהִתְלַבֵּשׁ. תִּלְבָּשְׁתָּהּ הָיְתָה גְּלִימָה לְבָנָה וְצָעִיף לָבָן כְּשִׂמְלַת הַחֲנִיכוֹת בְּהֹוטֶל־דְּיֶה¹⁵⁴.

אַךְ הִסְפִּיקָה לְהִתְלַבֵּשׁ, וּקְוָזִימוֹדוֹ שָׁב וְנִגַּש אֵלֶיהָ. מִתַּחַת לִזְרוֹעוֹ הָאַחַת נָשָׂא סַל, מִתַּחַת לַשְּׁנִיָה – מִזְרָן. בַּסַּל נִמְצָא בַּקְבּוּק, לֶחֶם וְצָרְכֵי אֹכֶל אֲחֵרִים. הוּא הִצִּיג אֶת הַסַּל עַל הָאָרֶץ וְאָמַר: “אִכְלִי.” אַחֲרֵי כֵן פָּרַשׁ אֶת הַמִּזְרָן עַל הָרִצְפָּה וְאָמַר: “יִשְׁנִי.” שׁוֹמֵר הַפַּעֲמוֹנִים נָתַן לָהּ בָּזֶה אֶת מְזוֹנוֹ וְאֶת יְצוּעוֹ.

הַצּוֹעֲנִית נָשְׂאָה אֵלָיו אֶת עֵינֶיהָ וְרָצְתָה לְהַגִּיד לוֹ דִבְרֵי תּוֹדָה. אֲבָל הַמִּלִּים נֶעְתְּקוּ מִפִּיהָ. מַרְאֵה הֶעָלוּב הַזֶּה הָיָה בֶּאֱמֶת מַבְעִית. הִיא הוֹרִידָה אֶת רֹאשָׁהּ מִתּוֹךְ רֶטֶט שֶׁל אֵימָה.

אָז אָמַר לָהּ:

“אֲנִי מְעוֹרֵר בָּךְ פָּחַד. וַדַּאי שֶׁכִּעוּרִי גָדוֹל מְאֹד. אַל תַּבִּיטִי אֵלַי כְּלָל. רַק תִּשְׁמְעִי אֶת אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלָיִךְ. בַּיוֹם אַתְּ מֻכְרָחָה לָשֶׁבֶת בַּמָּקוֹם הַזֶּה; בַּלַיְלָה אַתְּ יְכֹלָה לְהִתְהַלֵּךְ עַל פְּנֵי כָּל הַבָּיִת. אֲבָל אַל תֵּצְאִי לֹא בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה מִפֶּתַח בֵּית הַכְּנֵסִיָּה. אָבֹד תֹּאבְדִי אִם תַּעֲשִׂי כַּדָּבָר הַזֶּה. אוֹתָךְ יוֹצִיאוּ לַהוֹרֵג וְאָנֹכִי אָמוּת.”

הִיא הֵרִימָה אֶת רֹאשָׁהּ מִתּוֹךְ הִתְרַגְּשׁוּת וְרָצְתָה לַעֲנוֹת לוֹ דְבָרִים. אֲבָל הוּא נֶעְלַם. הִיא הָיְתָה שׁוּב לְבַדָּהּ, וְהִרְהֲרָה בַּמִּלִּים הַמּוּזָרוֹת אֲשֶׁר שָׁמְעָה מִפִּי יְצוּר אָדָם זֶה הַמַּבְעִית כִּמְעַט בְּכִעוּרוֹ. הַהַטְעָמָה שֶׁבִּדְבָרָיו נָגְעָה עַד לִבָּהּ, כִּי קוֹלוֹ הָיָה גַס וְסָפוּג רֹךְ כְּאֶחָד.

עַכְשָׁו הִתְחִילָה מִתְבּוֹנֶנֶת אֶל הַתָּא אֲשֶׁר יָשְׁבָה בּוֹ. זֶה הָיָה חֶדֶר מְרֻבָּע שֶׁגָּדְלוּ כְּשֵׁשׁ רַגְלָיִם וְלוֹ צֹהַר קָטֹן וְדֶלֶת בְּקִיר הַגַּג הַמִּשְׁתַּפֵּעַ לְאִטּוֹ וְעָשׂוּי אֲבָנִים שְׁטוּחוֹת. מַרְזְבִים רַבִּים, בְּצוּרַת בַּעֲלֵי־חַיִּים שׁוֹנִים, נִרְאוּ כְּמַרְכִּינִים אֶת עַצְמָם אֵלֶיהָ וּמְשַׁרְבְּבִים אֶת צַוָּארָם כְּדֵי לְהַבִּיט בָּהּ דֶּרֶךְ הָאֶשְׁנָב. מִקְּצֵה גַג חַדְרָהּ רָאֲתָה אַלְפֵי אֲרֻבּוֹת אֲשֶׁר פָּלְטוּ לְעֵינֶיהָ אֶת עֲשַׁן כָּל הָאִשִּׁים שֶׁל פָּרִיס. מָה הֶעֱצִיב הַמַּחֲזֶה הַזֶּה אֶת הַצּוֹעֲנִית הַמִּסְכֵּנָה, זוֹ הָאֲסוּפִית, הַנְּדוֹנָה לַמָּוֶת, הַיְצוּר הָאֻמְלָל לְלֹא מוֹלֶדֶת, לְלֹא מִשְׁפָּחָה, לְלֹא פִּנַּת חֹם.

אוֹתוֹ רֶגַע, כְּשֶׁנִּטְפַּל אֵלֶיהָ רַעְיוֹן זֶה בִּדְבַר בְּדִידוּתָהּ וְהֵצִיק לָהּ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר תָּמִיד, הֶחֱלִיק פִּתְאֹם עַל יָדֶיהָ וְעַל בִּרְכֶּיהָ רֹאשׁ מְדֻבְלָל וּמְעֻטָּר זָקָן. הִיא נִבְהֲלָה (עַכְשָׁו הִפְחִיד אוֹתָהּ כָּל דָּבָר) וְהִבִּיטָה עַל סְבִיבָהּ. זֹאת הָיְתָה הָעֵז הַמִּסְכֵּנָה, דְּיַ’לִי הַזְּרִיזָה שֶׁבָּרְחָה בְּעִקְּבוֹת גְּבִרְתָּהּ בְּעֵת שֶׁקְּוְָּזִימוֹדוֹ הִבְרִיחַ אֶת אַנְשֵׁי שַׁרְמוֹלוּ, וְזֶה כְּשָׁעָה רָבְצָה לְרַגְלֵי גְּבֶרֶת זוֹ, הֶעְתִּירָה עָלֶיהָ לְטִיפוֹת חִבָּה וְלֹא קִבְּלָה לְמַעֲנֶה אַף מֶבָּט אֶחָד. הַצּוֹעֲנִית הֵשִׁיבָה לָהּ עַכְשָׁיו נְשִׁיקוֹת מַאֲלִיפוֹת. “הָהּ, דְּיַ’לִי!” אָמְרָה הַצּוֹעֲנִית, “אֵיכָה שְׁכַחְתִּיךְ! וְאַתְּ הִנֵּה זָכַרְתְּ אוֹתִי! לֹא נִשְׁכַּחְתִּי עֲדַיִן מִלִּבֵּךְ! הָהּ, אַתְּ אֵינֵךְ כְּפוּיַת טוֹבָה!” וּבְדַבְּרָהּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה נָתְנָה אֶת קוֹלָהּ בְּבֶכִי, כְּאִלוּ יָד נַעֲלָמָה גָלְלָה אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר סָתְמָה זֶה יָמִים רַבִּים אֶת מְקוֹר דִּמְעוֹתֶיהָ. וּכְכֹל אֲשֶׁר נָזְלוּ דִמְעוֹתֶיהָ כֵּן הָלְכוּ וְנָמוֹגוּ כָּל הַמְּרִירוּת וְהַקֵּהוּת אֲשֶׁר בְּצַעֲרָהּ.

וְּכְשֶׁפָּנָה הַיּוֹם נִרְאָה לָהּ הַלַּיְלָה יָפֶה שִׁבְעָתַיִם, הַלְּבָנָה נִרְאֲתָה לָהּ כֹּה עֲנֻגָּה שֶׁהִיא הָלְכָה לָשׂוּחַ וְהִקִּיפָה אֶת הַיָּצִיעַ הָעוֹבֵר מִסָּבִיב לְכָל הַבָּיִת. וְּכְעֵין מְנוּחָה יָרְדָה עָלֶיהָ מִדֵּי הַשְׁקִיפָהּ מִמְרוֹמִים עִַל פְּנֵי הָאֲדָמָה הַשְּׁרוּיָה בְּשַׁלְוָה גְמוּרָה.

ג. חֵרֵשׁ

לְמָחֲרַת הַיּוֹם הֵקִיצָה וְהֵבִינָה כִּי נָפְלָה עָלֶיהָ תַּרְדֵּמָה. זֶה יָמִים רַבִּים לֹא נָתְנָה שֵׁנָה לְעֵינֶיהָ. קֶרֶן אוֹר רַכָּה אֲשֶׁר לַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה חָדְרָה בְּעַד הָאֶשְׁנָב וְהֶחֱלִיקָה בְּרֶגַע זֶה עַל פָּנֶיהָ. וּבִרְאוֹתָהּ אֶת פְּנֵי הַחַמָּה בְּפֶתַח הָאֶשְׁנָב רָאֲתָה שָׁם עוֹד מַשֶּׁהוּ שֶׁהִפְחִיד אוֹתָהּ: זֶה הָיָה פַּרְצוּפוֹ הַנּוֹרָא שֶׁל קְוָזִימוֹדוֹ. הִיא חָזְרָה וְסָגְרָה בְּלִי מֵשִׂים אֶת עֵינֶיהָ, וְאוּלָם הַדָּבָר לֹא הוֹעִיל לָהּ; נִדְמֶה הָיָה לָהּ, כִּי הִיא מוֹסִיפָה לִרְאוֹת מִבַּעַד לִשְׁמוּרוֹתֶיהָ הַוְּרֻדּוֹת אֶת הַפַּרְצוּף הַזֶּה שְׁתוּם־הָעַיִן וּפְרוּץ־הַשִׁנָּיִם. וּבְהוֹסִיפָהּ לִשְׁכַּב עֲצוּמַת עֵינָיִם שָׁמְעָה קוֹל מְגֻשָּׁם אֲשֶׁר הִרְעִיף עָלֶיהָ דְּבָרִים רַכִּים עַד מְאֹד:

“אַל תִּפְחֲדִי מִפָּנָי. אֲנִי יְדִידֵךְ. נִגַּשְׁתִי אֵלַיִךְ כְּדִי לִרְאוֹת כֵּיצַד אַתְּ יְשֵׁנָה. הַדָּבָר לֹא יִהְיֶה לָךְ לְמוֹרַת רוּחַ אִם אָבוֹא לִרְאוֹתֵךְ בְּעֵת שֶׁאַתְּ יְשֵׁנָה? מָה אָרַע לָךְ אִם אֶרְאֵךְ וְאַתְּ סְגוּרַת עֵינָיִם? עַכְשָׁו אֶסְתַּלֵּק לִי מִפֹּה. הִנֵּה כְּבָר הָלַכְתִּי וְיָשַׁבְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַקִּיר. עַכְשָׁו מֻתָּר לָךְ לִפְתֹּחַ אֶת הָעֵינָיִם.”

הַטְעָמַת הַמִּלִּים הִבִּיעָה תַּאֲנִיָּה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הַמִּלִּים עַצְמָן. הַצּוֹעֲנִית פָּקְחָה אֶת עֵינֶיהָ וְלִבָּהּ נִרְגַּשׁ בְּקִרְבָּהּ. וְאָמְנָם פָּנָיו לֹא נִרְאוּ עוֹד בְּפֶתַח הָאֶשְׁנָב. הִיא נִגְּשָׁה אֶל הַחַלּוֹן וְרָאֲתָה אֶת הַגִּבֵּן יוֹשֵׁב שְׁחוֹחַ בְּפִנַּת הַקִּיר וּמַרְאֵהוּ מֵפִיק צַעַר וְהַכְנָעָה. הִיא יָגְעָה יְגִיעָה בְּנַפְשָׁהּ כְּדֵי לְהִתְגַּבֵּר עַל רֶגֶשׁ הַבְּחִילָה שֶׁהוּא עוֹרֵר בְּקִרְבָּהּ. “בּוֹא הֵנָּה,” אָמְרָה אֵלָיו בְּקוֹל רַךְ. הוּא רָאָה אֶת תְּנוּעוֹת שְׂפָתֶיהָ וְחָשַׁב שֶׁהִיא מְגָרֶשֶׁת אוֹתוֹ מֵעַל פָּנֶיהָ; מִיָּד הִתְרוֹמֵם מִמְּקוֹמוֹ וְנִתְרַחֵק מֵאֶצְלָהּ כִּשֶׁהוּא צוֹלֵֹעַ בַּלָּאט וְרֹאשׁוֹ מוּרָד עַל חָזֵהוּ, וְאַף לֹא הֵעֵז לְהָעִיף בַּנַּעֲרָה מֶבָּט אוֹמֵר יֵאוּשׁ. “הֲלֹא תָּבוֹא הֵנָּה,” קָרְאָה אַחֲרָיו. וְאוּלָם הוּא הוֹסִיף לְהִתְרַחֵק. אוֹתוֹ רֶגַע קָפְצָה הַצּוֹעֲנִית מִתּוֹךְ הַתָּא וְרָצָה אַחֲרָיו וְתָפְסָה אֶת יָדוֹ. קְוָזִימוֹדוֹ חָשׁ בְּמַגַּע יָדָהּ וְהִתְחִיל מַרְעִיד בְּכָל אֲבָרָיו. הוּא נָשָׂא אֵלֶיהָ אֶת עֵינָיו הַמְּפִיקוֹת תַּחֲנוּנִים, וּבִרְאוֹתוֹ כִּי הִיא מוֹלִיכָה אוֹתוֹ אַחֲרֶיהָ – הִתְחִילוּ פָּנָיו מַזְהִירִים מִגִּיל וּמֵרֹךְ. הִיא רָצְתָה לְהַכְנִיסוֹ לְחַדְרָהּ, אֲבָל הוּא הִתְעַקֵּשׁ וְנִשְׁאַר עוֹמֵד עַל הַסָּף.

“לָאו, לָאו,” הִפְטִיר קְוָזִימוֹדוֹ, “אַל יִכָּנֵס הַיַּנְשׁוּף לְתוֹךְ קַן הָעֶפְרוֹנִית.”

וְאָז כָּרְעָה הַצּוֹעֲנִית תַּחְתֶּיהָ בְּרֹב חֵן עַל מִשְׁכָּבָהּ וְהָעֵז הָיְתָה נִרְדֶּמֶת לְרַגְלֶיהָ. שְׁנֵיהֶם שָׁהוּ רְגָעִים אֲחָדִים בְּלִי נוֹעַ בִּמְקוֹמָם וְהִתְבּוֹנְנוּ דוּמָם זֶה בִּפְנֵי זוֹ, – הוּא רָאָה דְמוּת שֶׁכֻּלָּהּ חֵן וְהִיא דְמוּת שֶׁכֻּלָּהּ כִּעוּר. מִדֵּי רֶגַע גִּלְּתָה הַנַּעֲרָה בְּגוּף קְוָזִימוֹדוֹ שִׂרְטוּט חָדָשׁ שֶׁל כִּעוּר. הִיא הוֹלִיכָה אֶת מֶבָּטָּהּ לְמִן בִּרְכָּיו הָעֲקֻמוֹת עַד לַגַּב הֶעָמוּס חֲטוֹטֶרֶת, וּלְמִן הַגַּב עַד לָעַיִן הַיְחִידָה. הִיא לֹא יָכְלָה לִתְפֹּס אֶת הַדָּבָר, כִּי יֵשׁ בָּעוֹלָם יְצוּר מְכֹעָר כָּזֶה. וְאוּלָם אוֹתוֹ פַּרְצוּף מְכֹעָר הִבִּיעַ תּוּגָה וָרֹךְ עַד כְּדֵי כָּךְ, שֶׁהִיא הִתְחִילָה מִתְרַגֶּלֶת אֵלָיו.

הוּא הִפְסִיק לָרִאשׁוֹנָה אֶת הַדְּמָמָה.

“מֻתָּר לִי אֵפוֹא לָבוֹא אֵלַיִךְ עוֹד פָּעַם?”

הִיא הֵנִיעָה רֹאשָׁה לְאוֹת חִיוּב וְאָמְרָה: “הֵן.”

הוּא הֵבִין אֶת הַמַּעֲנֶה עַל פִּי תְּנוּעַת רֹאשָׁהּ.

“אֲהָה!” הִתְחִיל קְוָזִימוֹדוֹ בְּדִבּוּר מְהַסֵּס, “אֲנִי… אֲנִי חֵרֵשׁ בְּאָזְנָי.”

“אִישׁ מִסְכֵּן!” קָרְאָה הַצּוֹעֲנִית מִתּוֹךְ הַבָּעָה שֶׁל רַחֲמִים רַבִּים.

הוּא הֶעֱלָה עַל פָּנָיו בַּת־צְחוֹק מְפִיקָה מְרִירוּת.

“עוֹד מַעֲלָה אַחַת נוֹסֶפֶת, הַאַף אֵין זֹאת? אָמְנָם כֵּן, חֵרֵשׁ אָנֹכִי, כָּךְ נִבְרֵאתִי. מַה נוֹרָא הַדָּבָר! וְאַתְּ – אַתְּ יָפָה עַד מְאֹד!”

קוֹלוֹ שֶׁל הָאֻמְלָל הִבִּיעַ הַרְגָּשַׁת צַעַר עֲמֻקָּה כָּל כָּךְ שֶׁהִיא לֹא מָצְאַָה עֹז בְּנַפְשָׁהּ לַעֲנוֹת לוֹ דְבָרִים. וּמִלְּבַד זֹאת – אִלּוּ גַם דִּבְּרָה אֵלָיו לֹא הָיָה שׁוֹמֵעַ אֶת דְּבָרֶיהָ. וְהוּא הוֹסִיף וְדִבֵּר:

“מֵעוֹלָם לֹא הִרְגַּשְׁתִּי בְּכִעוּרִי כְּמוֹ עַכְשָׁו. כְּשֶׁאֲנִי מַבִּיט אֵלַיִךְ מִתְעוֹרְרִים בְּלִבִּי רַחֲמִים עַל עַצְמִי: אֵין אֲנִי אֶלָּא מִפְלֶצֶת עֲלוּבָה שֶׁכֻּלָּהּ כִּעוּר! וּבְעֵינַיִךְ אֲנִי דוֹמֶה בְּוַדַּאי לְחַיָּה מַמָּשׁ. – וְאַתְּ – אַתְּ דּוֹמָה בְּעֵינַי לְקֶרֶן אוֹר אֲשֶׁר לַשֶּׁמֶשׁ, לְאֵגֶל שֶׁל טַל, לְשִׁירַת צִפּוֹר! אָנֹכִי כְּלִי מָלֵא תִּעוּב. לֹא יְצוּר אָדָם וְלֹא חַיָּה, נִבְרֵאתִי לִהְיוֹת בְּרִיָּה קָשָׁה, רְמוּסָה וּלְקוּיָה בְּתֹאַר יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר אֶבֶן חָצָץ!”

אוֹתוֹ רֶגַע נָתַן אֶת קוֹלוֹ בִּצְחוֹק, וּצְחוֹק זֶה הָיָה בּוֹ כְּדֵי לִקְרֹעַ לְבָבוֹת. וְהוּא הִמְשִׁיךְ אֶת דְּבָרָיו:

“אָמְנָם כֵּן, חֵרֵשׁ אָנֹכִי; אֲבָל אַתְּ יְכֹלָה לְדַבֵּר אֵלַי בִּרְמִיזוֹת וּבְסִמָּנִים. הָאָדוֹן אֲשֶׁר אֲנִי מְשָׁרְתוֹ מְשׂוֹחֵחַ אִתִּי בְּאֹפֶן כָּזֶה. לֹא יַעֲבֹר הַרְבֵּה זְמָן וְאֵדַע לְנַחֵשׁ אֶת רְצוֹנֵךְ לְפִי תְּנוּעוֹת שְׂפָתַיִךְ וּלְפִי מֶבָּטֵי עֵינָיִךְ.”

“טוֹב הַדָּבָר!” עָנְתָה הַצּוֹעֲנִית מִתּוֹךְ בַּת־צְחוֹק; “וְאוּלָם הַגִּידָה לִי מַדּוּעַ הִצַּלְתָּנִי?”

הוּא בָּחָן אוֹתָהּ הֵיטֵב בְּעֵינָיו בִּשְׁעַת דִּבּוּרָהּ.

“הֲבִינוֹתִי אֶת דְּבָרַיִךְ,” עָנָה הַחֵרֵשׁ. “אַתְּ שׁוֹאֶלֶת מַדּוּעַ הִצַּלְתִּיךְ. כְּבָר נִשְׁכַּח מִלִּבֵּךְ אוֹתוֹ הֶעָלוּב שֶׁבְּאַחַד הַלֵּילוֹת הִתְנַפֵּל עָלַיִךְ וְרָצָה לִגְנֹב אוֹתָךְ, אוֹתוֹ הֶעָלוּב שֶׁנִּתְגַּלְגֵּל לְמָחֳרַת הַיּוֹם לְעַמּוּד הַקָּלוֹן וְאַתְּ הִגַּשְׁתְּ לוֹ שָׁם אֶת עֶזְרָתֵךְ. טִפַּת מַיִם נָתַתְּ לִי וְקֹרְטוֹב שֶׁל רַחֲמִים – אֵין דֵּי גְמוּל בְּיָדִי לְשַׁלֵּם לָךְ בְּעַד אֵלֶּה, וְאִם גַּם אַקְרִיב לְמַעֲנֵךְ אֶת חַיָּי.”

הִיא הִקְשִׁיבָה לִדְבָרָיו בְּלֵב נִרְגָּשׁ עַד מְאֹד. דִּמְעָה נֶאֶסְפָה לְתוֹךְ עֵינוֹ שֶׁל שׁוֹמֵר הַפַּעֲמוֹנִים, אֲבָל לֹא נֶעֶקְרָה מִמְּקוֹמָהּ. דּוֹמֶה הָיָה כִּי הוּא רוֹאֶה לְעַצְמוֹ חוֹבַת כָּבוֹד לִכְבּוֹשׁ אֶת דִּמְעָתוֹ.

“שִׁמְעִי וְאַגִּידָה לָךְ,” אָמַר לְאַחַר שֶׁעָצַר אֶת הַדִּמְעָה, “הִנֵּה הַמִּגְדָּלִים הָאֵלֶּה גְבוֹהִים עַד מְאֹד, הָאִישׁ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵעֲלֵיהֶם יָמוּת בְּטֶרֶם יַגִּיעַ אָרְצָה; אִם יִהְיֶה רָצוֹן מִלְּפָנַיִךְ שֶׁאַפִּיל אֶת עַצְמִי לָאָרֶץ – לֹא תִּצְטָרְכִי לְהוֹצִיא דִבּוּר מִפִּיךְ, דַּי יִהְיֶה לִי בִּרְמִיזַת עֵינָיִךְ.”

וְהוּא קָם מִמְּקוֹמוֹ. יְצוּר זֶה, אַף כִּי לֹא יֵאָמֵן אִם יְסֻפַּר, עוֹרֵר בְּלֵב הַצּוֹעֲנִית מֵעֵין רֶגֶשׁ שֶׁל רַחֲמִים. הִיא רָמְזָה לוֹ כִּי יִשָּׁאֵר עַל יָדָהּ.

“לֹא, לֹא,” עָנָה הַחֵרֵשׁ, “לֹא טוֹב לִי לִשְׁהוֹת כָּאן הַרְבֵּה זְמָן. לֹא אוּכַל לָשֵׂאת אֶת אוֹר עֵינָיִךְ. רַק רֶגֶשׁ הָרַחֲמִים שֶׁבְּלִבֵּךְ לֹא יִתֵּן לָךְ לְהַרְחִיק מֵעָלַי אֶת מֶבָּטֶךְ. אֵלֵךְ לִי וְאַבִּיט עָלַיִךְ מֵרָחוֹק וְאַתְּ לֹא תִּרְאִינִי. מוּטָב לִי שֶׁאֶעֱשֶׂה כָּךְ.”

הוּא הוֹצִיא מִכִּיסוֹ צַפְצֵפָה קְטַנָּה הָעֲשׂוּיָה מַתֶּכֶת.

“קְחִי זֹאת מִיָּדִי,” אָמַר הַחֵרֵשׁ, “כְּשֶׁיִהְיֶה לָךְ צֹרֶךְ בְּעֶזְרָתִי, כְּשֶׁתִּרְצִי לִקְרֹא לִי לְמַעַן אָבוֹא לְפָנַיִךְ, כְּשֶׁלֹּא תִּזְדַּעְזְעִי בְּיוֹתֵר לְמַרְאֵה פָּנַי – אָז תַּשְׁמִיעִי קוֹל שְׁרִיקָה בַּצַּפְצֵפָה הַזֹּאת. אֶת קוֹל הַצַּפְצֵפָה אָנֹכִי שׁוֹמֵעַ.”

הוּא הִנִּיחַ אֶת הַצַּפְצֵפָה לָאָרֶץ וּבָרַח עַל נַפְשׁוֹ.

ד. טִינִית וְגָבִישׁ

יוֹם עָבַר אַחֲרֵי יוֹם.

לְאַט לְאַט שָׁבָה הַמְּנוּחָה אֶל לֵב אֶסְמֶרַלְדָּה. צַעַר מֻפְלָג וְשִׂמְחָה מֻפְלֶגֶת –שְׁנֵיהֶם יֵשׁ בָּהֵם מֵעֵין כְּפִיָּה לְגַבֵּי הָאָדָם וּשְׁנֵיהֶם אֵין דַּרְכָּם לְהַאֲרִיךְ יָמִים. לֵב הָאָדָם אֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁהוֹת הַרְבֵּה זְמַן בְּמַצָּב שֶׁל מְתִיחוּת יְתֵרָה. הַצּוֹעֲנִית סָבְלָה יִסּוּרִים מְרֻבִּים כָּל כָּךְ, שֶׁלָּאַחֲרוֹנָה לֹא נִשְׁאַר בְּלִבָּהּ אֶלָּא רֶגֶשׁ שֶׁל הִשְׁתּוֹמְמוּת.

בְּשׁוּב אֵלֶיהָ בִּטְחוֹן הַחַיִּים שָׁבָה אֵלֶיהָ גַם הַתִּקְוָה. הִיא נִמְצְאָה מֵעֵבֶר לִגְבוּל הַחַיִּים וְהַחֶבְרָה הָאֱנוֹשִׁית, אֲבָל לִבָּהּ אָמַר לָהּ בַּמִּסְתָּרִים, כִּי לֹא מִן הַנִּמְנַע יִהְיֶה הַדָּבָר שֶׁהִיא תַּחֲזֹור עוֹד אֶל הַחַיִּים הָאֵלֶה. דּוֹמָה הָיְתָה לְמֵתָה שֶׁנָּתְנוּ בְּיָדָהּ אֶת מַפְתֵחַ קִבְרָהּ.

הִיא הִרְגִּישָׁה, כִּי כָּל מַחֲזוֹת הַזְּוָעָה, אֲשֶׁר הֵצִיקוּ לָהּ יָמִים רַבִּים, הוֹלְכִים וּנְמוֹגִים לְאַט לְאַט מִנַּפְשָׁהּ. נִמְחוּ מֵעַל לִבָּהּ כָּל הַדְּמֻיּוֹת הַנִּתְעָבוֹת – גַּם פְּיֶרַה טוֹרְטְרוּ, גַּם יַעֲקֹב שַׁרְמוֹלוּ וְגַם הַכֹּמֶר עַצְמוֹ.

וּמִלְבַד זֹאת הִנֵּה פֶבוּס הָיָה בַּחַיִּים; הִיא יָדְעָה אֶת הַדָּבָר לָבֶטַח, כִּי רָאֲתָה אוֹתוֹ מַמָּשׁ בְּעֵינֶיהָ. פֶבוֹס הַחַי נֶחְשַׁב לָהּ לְעוֹלָם מָלֵא. הַגּוֹרָל הִפְלִיא בָּהּ אֶת מַכּוֹתָיו וְהֶחֱרִיב אֶת הַכֹּל בְּנַפְשָׁהּ, וּכְשֶׁהִיא בָּחֲנָה אַחֲרֵי כָּל אֵלֶּה אֶת לִבָּהּ – לֹא מָצְאָה שָׁם אֶלָּא דָבָר אֶחָד אֵיתָן וְרֶגֶשׁ אֶחָד קַיָּם: אֶת אַהֲבָתָה לַקָּצִין. כִּי הָאַהֲבָה מְשׁוּלָה לְעֵץ הַשָּׂדֶה: הִיא מַצְמִיחָה מֵאֵלֶיהָ וּמַכָּה שָׁרָשִׁים בְּכָל חַדְרֵי נַפְשֵׁנוּ, וְיֵשׁ שֶׁהִיא מְלַבְלֶבֶת גַּם עַל עִיָּיו שֶׁל לֵב שָׁבוּר.

וּמַפְלִיא הַדָּבָר, כִּי כְּכֹל אֲשֶׁר תִּהְיֶה הַתַּאֲוָה הַזֹּאת מֻכַּת סַנְוֵרִים כֵּן יִגְדַּל בְּקִרְבָּהּ כֹּחַ הַהַתְמָדָה, זוֹ יַצִּיבָה בְּיוֹתֵר בִּזְמַן שֶׁאֵין כָּל טַעַם לְכָל הֶוְיָתָהּ.

אֵין כָּל סָפֵק בַּדָּבָר כִּי אֶסְמֶרַלְדָּה הִתְרַעֲמָה בְּלִבָּהּ עַל הַקָּצִין. נוֹרָא הָיָה לָהּ בְּלִי סָפֵק הָרַעְיוֹן, כִּי גַם פֶבּוּס נִתְעָה לְהַאֲמִין בְּאֶפְשָׁרוּתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ דָבָר וְגַם הוּא עָלוּל הָיָה לְהַעֲלוֹת עַל לִבּוֹ שֶׁדְּקִירַת הַפִּגְיוֹן בָּאָה לוֹ מִיַּד הַנַּעֲרָה הַמּוּכָנָה לְהַקְרִיב לְמַעֲנוֹ אֶלֶף מוֹנִים אֶת חַיֶּיהָ. וְאוּלָם בְּעֶצֶם הַדָּבָר לֹא יָכְלָה לִקְצֹף עָלָיו יוֹתֵר מִדָּי. הַאִם הִיא עַצְמָהּ לֹא הוֹדְתָה עַל “עֲוֹנָהּ”? וְכִי לֹא נָמוֹג לְבָבָהּ כְּלֵב אִשָּׁה חַלָּשָׁה בִּפְנֵי הַסִּגּוּף? הִיא הִיא אֲשֶׁר אָשְׁמָה בַּכֹּל. מוּטָב הָיָה לָהּ שֶׁיַּעַקְרוּ אֶת צִפָּרְנֶיהָ מִּבְּשָׂרָהּ וּבִלְבַד שֶׁלֹא יַעַקְרוּ מִפִּיהָ דִבּוּר כָּזֶה. וְעַכְשָׁו אִם הִיא תָּשׁוּב וְתִרְאֶה אֶת פֶבּוּס רַק עוֹד פַּעַם אַחַת, רַק רֶגַע אֶחָד, הֲלֹא יַסְפִּיק לָהּ מֶבַּט עַיִן אוֹ מִלָּה אַחַת יְחִידָה כְּדֵי לְהַעֲמִיד אוֹתוֹ עַל טָעוּתוֹ וְלִקְנוֹת שׁוּב אֶת לְבָבוֹ. הִיא לֹא פִּקְפְּקָה בָּזֶה כְּלָל. הִיא גַם יִשְּׁבָה לְעַצְמָהּ כַּמָּה וְכַמָּה דְבָרִים תְּמוּהִים, אֶת דְּבַר הֶיוֹת פֶבּוּס בַּקָּהָל בְּיוֹם הַוִּדּוּי וְאֶת דְּבַר הַנַעֲרָה אֲשֶׁר הָיְתָה בְּקִרְבָתוֹ. וַדַּאי שֶׁזֹאת הָיְתָה אֲחוֹתוֹ. אָמְנָם בֵּאוּר זֶה לֹא הָיָה מְחֻכָּם בְּיוֹתֵר, אֲבָל הוּא הֵבִיא מְנוּחָה לְנַפְשָׁהּ, וְנַפְשָׁהּ נִכְסְפָה מְאֹד לְהַאֲמִין כִּי פֶבּוּס עוֹד יוֹסִיף לֶאֱהֹב אוֹתָהּ, רַק אוֹתָהּ לְבַדָּהּ. וְכִי לֹא נִשְׁבַּע לָהּ עַל אַהֲבָתוֹ? וּמָה עוֹד דָּרוּשׁ הָיָה לְנַעֲרָה כָּמוֹהָ, תְּמִימַת לֵב וּמַאֲמִינָה לְכָל דָּבָר? וְאַף גַּם זֹאת. הַאִם הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַדְּבָרִים בִּמְאֹרַע זֶה לֹא הִכְרִיעָה אֶת הַכַּף לִזְכוּתוֹ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לִזְכוּתָהּ? הִיא חִכְּתָה אֵפוֹא; הִיא חָיְתָה בְּתִקְוָתָהּ.

וְנוֹסַף עַל כָּל אֵלֶּה הִנֵּה הַהֵיכָל, – הַהֵיכָל הֶעָצוּם אֲשֶׁר סָגַר עָלֶיהָ מִסָּבִיב, אֲשֶׁר שָׁמַר וְנָצַר אוֹתָהּ, – הָיָה אַף הוּא כְּעֵין שַׁלִּיט מַשְׁפִּיעַ שַׁלְוָה. הַקַּוִּים הַנַּעֲלִים אֲשֶׁר לַבִּנְיָן הַזֶּה, הַקְּדֻשָּׁה הַחוֹפֶפֶת עַל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁמִּסָּבִיב, הַהִרְהוּרִים הַסְּפוּגִים נַחַת וְיִרְאַת שָׁמַיִם שֶׁעָלוּ כִּבְיָכֹל מִשִּׁפְעַת־אֶבֶן זוֹ – כָּל אֵלֶּה הִשְׁפִּיעוּ בְּלִי מֵשִׂים עַל הַנַעֲרָה. קוֹלוֹת הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר מִלְּאוּ אֶת הַבַּיִת הִזִּילוּ שַׁלְוָה עַל הַנֶּפֶשׁ הַחוֹלָה הָזֹּאת. זִמְרַת הַחַזָּנִים הַחַדְגּוֹנִית, קוֹל הָעָם בַּעֲנוּתוֹ אַחֲרֵי הַכְּמָרִים בִּתְרוּעָה אוֹ בְּלַחַשׁ, הָרַעַד הַקָּצוּב שֶׁל הַחַלוֹנוֹת, הָעוּגָב הַנּוֹתֵן קוֹל אַדִּיר בְּמֵאָה חֲצוֹצְרוֹת, שְׁלשֶׁת הַמִּגְדָּלִים הַמְּלֵאִים זִמְזוּם כְּכַוָּרוֹת עֲצוּמוֹת, כָּל הַמַּקְהֵלָה הַזֹּאת אֲשֶׁר מִמַּעַל לָהּ נִשָּׂא קוֹל הָעָם בְּרֵעוֹ וְּבְלַחֲשׁוֹ וְעָלָה אֶל רֹאש הַמִּגְדָּל – הַקוֹלֹוֹת הָאֵלֶּה הֶחֱרִישׁוּ אֶת זִכְרוֹנָהּ, אֶת דִּמְיוֹנָהּ, אֶת כְּאֵבָהּ. וְיוֹתֵר מִכֹּל יִשְׁנוּ אוֹתָה הַפַּעֲמוֹנִים. מִלּוֹעָם הָרָחָב נִשְׁפְּכוּ עָלֶיהָ כִּבְיָכֹל גַּלֵי־גַלִּים שֶׁל מַגְנֵטִיּוּת אַדִּירָה.

וּמִשּׁוּם כָּךְ גָּדְלוּ מִיּוֹם לְיוֹם הַשַּׁלְוָה וְהַנַּחַת שֶׁבְּלִבָּהּ וְחִוְרוֹן פָּנֶיהָ הָיָה פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ. כְּכֹל אֲשֶׁר נִתְרַפְּאוּ פִּצְעֵי נַפְשָׁהּ, כֵּן שָׁבוּ וּפָרְחוּ עַל פָּנֶיהָ חִנָּהּ וְיָפְיָהּ וְהֵם מְלֵאִים וְרַעֲנָנִים מִשֶּׁהָיוּ. שָׁב אֵלֶיהָ מִזְגָּהּ הַטּוֹב, וּבְמִקְצָת נִתְחַדְּשָׁה גַם עֲלִיצוּתָהּ, הַעֲוָיַת שְׂפָתֶיהָ הַנֶּחְמָדָה, אַהֲבָתָהּ אֶל הָעֵז, תְּשׁוּקָתָהּ לְזִמְרָה וּתְכוּנַת הַבּוּשָׁה שֶׁבָּהּ. בַּבֹּקֶר יָדְעָה חוֹבָה לְעַצְמָהּ לְהִתְלַבֵּשׁ בְּפִנַּת חַדְרָהּ, מִפַּחַד שֶׁמָּא יִסְתַּכֵּל אֶחָד מִדָּרֵי הָעֲלִיּוֹת שֶׁמִסָּבִיב וְיִרְאֶנָּה דֶרֶךְ הָאֶשְׁנָב.

בִּזְמַן שֶׁהִסִּיחָה אֶת דַּעְתָּהּ מִפֶבּוּס – הָיְתָה מְהַרְהֶרֶת פְּעָמִים בִּקְוָזִימוֹדוֹ. עַל יָדוֹ נִתְקַשְּׁרָה וְנִתְחַבְּרָה עוֹד אֶל בְּנֵי־הָאָדָם וְאֶל הַחַיִּים. אֻמְלָלָה שֶׁכְּמוֹתָהּ! הִיא הָיְתָה קְרוּעָה מִן הָעוֹלָם עוֹד יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר קְוָזִימוֹדוֹ. כְּחִידָה הָיָה בְּעֵינֶיהָ יְדִיד זֶה אֲשֶׁר שָׁלַח לָהּ הַמִּקְרֶה. פְּעָמִים הִתְרַעֲמָה עַל עַצְמָהּ בִּגְלַל אֲשֶׁר לֹא יָדְעָה לְהָשִׁיב תּוֹדָה רַבָּה הַמְחַפָּה עַל הַכֹּל, וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא יָכְלָה בְּשׁוּם אֹפֶן לְהִתְרַגֵּל לְשׁוֹמֵר הַפַּעֲמוֹנִים. כִּעוּרוֹ הָיָה גָדוֹל מִדָּי.

הִיא הִשְׁאִירָה עַל הָאָרֶץ אֶת הַצַּפְצֵפָה אֲשֶׁר נָתַן לָהּ קְוָזִימוֹדוֹ. וְאוּלָם קְוַזִימוֹדוֹ לֹא הִשְׁגִּיחַ בְּכָךְ בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים וְהָיָה סָר אֵלֶיהָ לִפְרָקִים. הִיא הִתְאַמְּצָה בְּכָל כֹּחָהּ שֶׁלֹא תָּסֵב אֶת פָּנֶיהָ מִנֶּגְדּוֹ בִּשְׁאַט נֶפֶשׁ מִדֵּי בּוֹאוֹ אֵלֶיהָ וְהוּא מֵבִיא לָהּ אֶת הַסַּל הַמָּלֵא צָרְכֵי אֹכֶל אוֹ אֶת כַּד הַמָּיִם. אֲבָל הוּא חָשׁ בְּכָל תְּנוּעָה קַלָּה שֶׁבְּפָנֶיהָ, וְהָיָה מִסְתַּלֵּק מֵעָלֶיהָ עָמוּס יָגוֹן.

פַּעַם אַחַת סָר אֵלֶיהָ וְרָאָה שֶׁהִיא מַעְתִּירָה לְטִיפוֹת עַל דְּיַ’לִי. רְגָעִים אֲחָדִים עָמַד כִּמְהַרְהֵר וְנִסְתַּכֵּל בְּזוּג הַנֶּחְמָדוֹת – בָּעֵז וּבַצּוֹעֲנִית. לְבַסּוֹף הֵנִיעַ אֶת רֹאשׁוֹ הַכָּבֵד וְהַמְדֻבְלָל, וְהִפְטִיר דְּבָרִים:

“אֲסוֹנִי בָּזֶה שֶׁאֲנִי דוֹמֶה יוֹתֵר מִדַּי לְבֶן־אָדָם, הַלְוַאי וְהָיִיתִי כְּאַחַת הַחַיּוֹת, דֻּגְמַת הָעֵז הַזֹּאת.”

הִיא הֵעִיפָה בּוֹ מֶבָּט אוֹמֵר תִּמָהוֹן.

הוּא הֵבִין אֶת מֶבָּטָהּ וְעָנָה:

“הָהּ! יֵשׁ טַעַם לְמַה שֶׁאָמַרְתִּי.” וְהוּא נִסְתַּלֵּק מֵעַל פָּנֶיהָ.

וְשׁוּב קָרָה הַדָּבָר כִּי הוּא הוֹפִיעַ עַל סַף הַתָּא (לְתוֹךְ הַתָּא לֹא נִכְנַס בְּשׁוּם פַּעַם) וְאֶסְמֶרַלְדָּה נָתְנָה אוֹתוֹ רֶגַע אֶת קוֹלָהּ בְּשִׁיר סְפַרְדִי, שִׁיר בַּלָּדָה אֲשֶׁר הוּשַׁר בְּאָזְנֶיהָ בְּיַלְדוּתָהּ מִפִּי הַצּוֹעֲנִית וְהִיא זָכְרָה אֶת הַמִּלִּים בְּלִי לְהָבִין אוֹתָן. הַנַּעֲרָה נִבְהֲלָה לְמַרְאֵה הַפַּרְצוּף הַמְכֹעָר הַזֶּה שֶׁקָּם פִּתְאֹם כְּנֶגְדָּהּ בִּהְיוֹתָהּ נְתוּנָה לְזִמְרַת פִּיהָ, הִפְסִיקָה אֶת הַשִּׁיר וְהֶעֶלְתָה בְּלִי מֵשִׂים עַל פָּנֶיהָ הַעֲוָיָה שֶׁל פָּחַד. שׁוֹמֵר הַפַּעֲמוֹנִים הָאֻמְלָל כָּרַע עַל סַף הַדֶּלֶת וּפָרַשׁ אֶת יָדָיו הָרְחָבוֹת וְהַמְגֻשָּׁמוֹת מִתּוֹךְ הַעֲוָיַת תַּחֲנוּנִים. “אֲהָה!” קָרָא בְּקוֹל סָפוּג דְּאָבָה, “אֲנִי מַפִּיל אֶת תְּחִנָּתִי לְפָנַיִךְ – שׁוּבִי אֶל זִמְרָתֵךְ וְאַל תְּגָרְשִׁינִי מֵעַל סִפֵּךְ.” הִיא לֹא רָצְתָה לִגְרֹם לוֹ צַעַר, וְחָזְרָה אֶל פִּזְמוֹנָהּ כְּשֶׁהִיא מַרְעִידָה בְּכָל גּוּפָהּ. וּלְאַט לְאַט סָר פַּחְדָּהּ מֵעָלֶיהָ וְהִיא נָתְנָה אֶת נַפְשָׁהּ בִּנְעִימַת הַשִּׁיר הַנּוּגָה וְהַמְמֻשָּׁכָה. וְהוּא נִשְׁאַר כּוֹרֵעַ עַל בִּרְכָּיו, יָדָיו פְּרוּשׂוֹת כְּמוֹ לִתְפִלָּה וְהוּא מַקְשִׁיב קֶשֶׁב רַב, נוֹשֵׁם בְּחִיל וְתוֹלֶה אֶת מֶבָּטוֹ בְּעֵינֶיהָ הַמַּזְהִירוֹת שֶׁל הַצּוֹעֲנִית. דּוֹמֶה הָיָה כְּאִלוּ הוּא סוֹפֵג אֶת הַשִּׁירָה מִתּוֹךְ עֵינֶיהָ.

וְשׁוּב סָר אֵלֶיהָ בְּאַחַד הַיָּמִים וְהַבָּעַת פָּנָיו אוֹמֶרֶת הִסּוּס וְיִרְאָה. “שִׁמְעִי נָא,” אָמַר מִתּוֹךְ הִתְאַמְּצוּת, “יֵשׁ לִי לְהַגִּיד לְךָ דָּבָר.”

הִיא רָמְזָה לוֹ כִּי יֵשׁ אֶת לִבָּהּ לִשְׁמֹעַ אֶת דְּבָרָיו. הוּא הִתְחִיל פּוֹלֵט אֲנָחוֹת, פָּתַח אֶת שְׂפָתָיו, הָיָה רֶגַע אֶחָד כְּפוֹתֵחַ בִּדְבָרִים, וְאוּלָם מִיָּד הֵעִיף אֶת מֶבָּטוֹ בְּפָנֶיהָ, הֵנִיעַ רֹאשׁוֹ לְאוֹת מֵאוּן וְהִתְחִיל מִתְרַחֵק בִּצְעָדִים מְדוּדִים כְּשֶׁהוּא לוֹחֵץ בְּיָדָיו עַל רַקּוֹתָיו וְעוֹזֵב אֶת הַצּוֹעֲנִית לְתִמָּהוֹן גָּדוֹל.

בֵּין פְּסִילֵי הָאֶבֶן הַמְשֻׁנִים שֶׁעִטְּרוּ אֶת הַחוֹמָה נִמְצָא פֶּסֶל אֶחָד בְּתַבְנִית אָדָם שֶׁקְוָזִימוֹדוֹ חִבֵּב אוֹתוֹ בְּמִדָּה יְתֵרָה וְהָיָה מַחֲלִיף אִתּוֹ כִּבְיָכֹל מֶבָּטֵי רֵעוּת. פַּעַם אַחַת שָׁמְעָה הַצּוֹעֲנִית בְּדַבֵּר קְוָזִימוֹדוֹ אֶל הַפֶּסֶל:

“אֲהָה! לָמָּה לֹא נוֹצַרְתִּי אֶבֶן כָּמוֹךָ!”

לָאַחֲרוֹנָה קָרָה בְּאַחַד הַבְּקָרִים, כִּי אֶסְמֶרַלְדָּה הִרְחִיקָה לָלֶכֶת עַד קְצֵה הַגַּג, וּבְשָׁלְחָהּ אֶת עֵינֶיהָ אֶל מֵעֵבֶר לַגַּג הַמְהֻדָּר שֶׁל זַן־יַ’ן דֶה־רוֹן הִבִּיטָה אֶל הַכִּכָּר אֲשֶׁר מִתָּחַת. גַּם קְוָזִימוֹדוֹ נִמְצָא בְּאוֹתוֹ מָקוֹם; הוּא עָמַד מֵאֲחוֹרֵי אֶסְמֶרַלְדָּה. הוּא הִתְקִין לְְעַצְמוֹ בְּמִתְכַּוֵּן עֲמִידָה מִן הַצַּד, שֶׁלֹא יְהֵא דוֹחֵק בְּיוֹתֵר אֶת הַנַּעֲרָה. וּפִתְאֹם נִזְדַּעְזְעָה הַצּוֹעֲנִית וְעֵינֶיהָ מָלְאוּ בְּבַת־אַחַת גַּם דְּמָעוֹת וְגַם אוֹר שֶׁל חֶדְוָה, הִיא כָּרְעָה עַל בִּרְכֶּיהָ עַל שְׂפַת הַגַּג, פָּשְׁטָה בַּחֲרָדָה אֶת זְרוֹעוֹתֶיהָ לְעֵבֶר הַכִּכָּר וְקָרְאָה בְּקוֹל: “פֶבּוּס! בּוֹאָה־נָא! בּוֹאָה! בְּשֵׁם אֱלֹהִים, חָנֵנִי דִבּוּר אֶחָד, מִלָּה אֶחָת! פֶבּוּס! פֶבּוּס!” קוֹלָהּ, פָּנֶיהָ, תְּנוּעוֹתֶיהָ וְכָל יֵשׁוּתָהּ עוֹרְרוּ אֶת הָרשֶׁם הַקּוֹרֵעַ לֵב עַל דְּבַר אִישׁ שֶׁנִּטְרַף בַּיָּם וְהוּא שׁוֹלֵחַ צַעֲקַת עֶזְרָה לִקְרַאת הָאֳנִיָּה הָעַלִיזָה וְהַטְּבוּלָה בַּשֶּׁמֶשׁ הַנִּשָּׂאָה עַל מִפְרָשֶׂיהָ בְּמֶרְחַקֵּי הָאֹפֶק.

קְוָזִימוֹדוֹ הִרְכִּין אֶת עַצְמוֹ אֶל פְּנֵי הַכִּכָּר וְרָאָה כִּי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵלָיו שָׁלְחָה אֶסְמֶרַלְדָּה אֶת בַּקָשָׁתָהּ הַמְּלֵאָה רֹךְ וְיֵאוּש, הָיָה פָּרָשׁ צָעִיר לְיָמִים, קְצִין צָבָא יְפֵה תֹּאַר וְלָבוּשׁ מַדֵּי תִּפְאֶרֶת אֲשֶׁר הִרְתִּיחַ אֶת סוּסוֹ בְּיַרְכְּתֵי הַכִּכָּר וְהֵנִיעַ אֶת צִיצַת קוֹבָעוֹ לְאוֹת בְּרָכָה וְשָׁלוֹם כְּנֶגֶד עַלְמָה נָאָה הָעוֹמֶדֶת עַל מַעֲקֵה בֵּיתָהּ וּפָנֶיהָ מַזְהִירִים מִבַּת־צְחוֹק. וְאָמְנָם הַקָּצִין לֹא שָׁמַע אֶת קוֹל הָאֻמְלָלָה אֲשֶׁר קָרְאָה אֵלָיו; הוּא הָיָה רָחוֹק מִדָּי.

וְאוּלָם הַחֵרֵשׁ הַמִּסְכֵּן הֵבִין אֶת הַדְּבָרִים. גְּנִיחָה כְּבֵדָה הִתְפָּרְצָה מִתּוֹךְ חָזֵהוּ; הוּא הֵסֵב אֶת פָּנָיו; לִבּוֹ הָיָה מוּכָן לְהִתְפּוֹצֵץ מִלַּחַץ שֶׁל דְּמָעוֹת כְּבוּשׁוֹת; אֶגְרוֹפָיו הַמְרַטְּטוֹת מִתּוֹךְ עֲוִית יָרְדוּ עַל רֹאשׁוֹ, וּבְעוֹד רֶגַע לָחֲצָה כָּל אַחַת מִיָדָיו צִיצִית שֶׁל שְׂעָרוֹת אֲדֻמּוֹת.

הַצּוֹעֲנִית לֹא הִשְׁגִּיחָה בּוֹ כְּלָל.

הוּא רָטַן בְּחָרְקוֹ אֶת שִׁנָּיו:

“אָרוּר יִהְיֶה! הִנֵּה כָּךְ צְרִיכָה לִהְיוֹת צוּרַת גֶּבֶר! הָעִקָּר הוּא אֵפוֹא הַיֹּפִי הַחִיצֹונִי!”

בֵּינְתַיִם הוֹסִיפָה הַנַּעֲרָה לִכְרֹעַ עַל בִּרְכֶּיהָ וְקָרְאָה מִתּוֹךְ הִתְרַגְּשׁוּת גְּדוֹלָה: “הוֹ, הִנֵּה הוּא יוֹרֵד מֵעַל סוּסוֹ!… הוּא רוֹצֶה לְהִכָּנֵס לְאוֹתוֹ בָּיִת… פֶבּוֹס! פֶבּוֹס! דְּבָרַי אֵינָם מַגִּיעִים לְאָזְנָיו!… פֶבּוּס!… מַה מְגֻנָּה הִיא אִשָּׁה זוֹ הַמַעְתִּירָה עָלָיו דְּבָרִים בִּזְמַן שֶׁאֲנִי מְדַבֶּרֶת! פֶבּוּס!… פֶבּוּס!”

הַחֵרֵשׁ נִסְתַּכֵּל בָּהּ. הוּא הֵבִין אֶת אֲרֶשֶׁת הָרְמָזִים שֶׁעַל פָּנֶיהָ. עֵינוֹ שֶׁל שׁוֹמֵר הַפַּעֲמוֹנִים הַמִּסְכֵּן נִתְמַלְּאָה דְמָעוֹת. אַךְ הוּא כָּבַשׁ אֶת דִּמְעוֹתָיו. וּפִתְאֹם מָשַׁךְ מְשִׁיכָה קַלָּה בִּקְצֵה שַׁרְוֻלָּהּ. הַנַּעֲרָה הֵסֵבָּה אֵלָיו אֶת פָּנֶיהָ. הוּא הֶעֱלָה עַל פַּרְצוּפוֹ הַבָּעַת מְנוּחָה, וְאָמַר אֵלֶיהָ:

“הֲרוֹצָה אַתְּ שֶׁאֵלֵךְ וְאֶקְרָא לוֹ?”

זַעֲקַת גִּיל פָּרְצָה מִלִּבָּהּ.

“מַהֵר וָלֵךְ! מַהֵר וָלֵךְ! אַל תַּעֲמֹד! רוּץ! חִיש מַהֵר! קְרָא לַקָּצִין! הָבֵא אוֹתוֹ הֵנָּה! אֲנִי אֹהַב אוֹתְךָ!”

הִיא חִבְּקָה אֶת בִּרְכָּיו. הַחֵרֵשׁ לֹא יָכֹל לְהִתְאַפֵּק וְהֵנִיעַ אֶת רֹאשׁוֹ מִתּוֹךְ אֲרֶשֶׁת שֶׁל צָעַר.

“אֲנִי אָבִיא אוֹתוֹ אֵלַיִךְ,” אָמַר בְּקוֹל רָפֶה. וּמִיָּד הֵסֵב אֶת רֹאשׁוֹ וְנִסְתַּלֵּק בִּמְרוּצָה, כְּשֶׁהוּא כּוֹבֵשׁ אֶת בְּכִיָּתוֹ וּמְדַלֵּג דִּלּוּגִים גְּדוֹלִים עַל פְּנֵי הַמַּדְרֵגוֹת.

כְּשֶׁהִגִּיעַ אֶל הַכִּכָּר לֹא מָצָא שָׁם אֶלָּא אֶת הַסּוּס הַנָּאֶה, שֶׁהָיָה קָשׁוּר אֶל דֶּלֶת הַבַּיִת אֲשֶׁר לְמִשְׁפַּחַת גּוֹנְדְלוֹרְיֶה; הַקָּצִין נִכְנַס לִפְנֵי רֶגַע לְתוֹךְ הַבָּיִת.

קְוָזִימוֹדוֹ הֵרִים אֶת מֶבָּטוֹ אֶל גַּג הַכְּנֵסִיָּה. אֶסְמֶרַלְדָּה שָׁהֲתָה עוֹד בִּמְקוֹמָהּ הַקּוֹדֵם, בַּעֲמִידָתָהּ הַקּוֹדֶמֶת/ הוּא רָמַז לָהּ מֵרָחוֹק בְּנִעְנוּעַ רֹאשׁ מֵפִיק עַצְבוּת; אַחֲרֵי כֵן נִשְׁעַן אֶל זִיז אֶבֶן אֲשֶׁר לִפְרוֹזְדוֹר הַבַּיִּת, וְהִרְכִּין אֶת עַצְמוֹ לְהַמְתִּין עַד שֶׁיֵּצֵא הַקָּצִין.

וּבְבֵית גּוֹנְדְלוֹרְיֶה חָגְגוּ אֶת אַחַת הַחֲגִיגוֹת שֶׁנּוֹהֲגִים לְהַקְדִּים לִפְנֵי יוֹם הַכְּלוּלוֹת. קְוָזִימוֹדוֹ רָאָה הַרְבֵּה אֲנָשִׁים נִכְנָסִים, אֲבָל לֹא רָאָה אַף אִישׁ אֶחָד יוֹצֵא מִן הַבָּיִת. מִזְּמָן לִזְמָן הֵרִים אֶת מֶבָּטוֹ וְהִבִּיט אֶל הַגַּג; הַצּוֹעֲנִית אַף הִיא לֹא נָעָה וְלֹא זָעָה. מְשָׁרֵת הָאֻרְוָה יָצָא הַחוּצָה, הִתִּיר אֶת הַסּוּס וְהוֹלִיךְ אוֹתוֹ אֶל הָאֻרְוָה.

וְכָךְ עָבַר כָּל הַיּוֹם. קְוָזִימוֹדוֹ יָשַׁב עַל זִיז הָאֶבֶן, אֶסְמֶרַלְדָּה רָבְצָה עַל הַגַּג, וּפֶבּוּס יָשַׁב בְּוַדַּאי לְרַגְלֵי פְלֶר דֶּה־לִיס.

לְבַסוֹף הִגִּיעַ הַלַּיְלָה; לַיִל לִבְלִי יָרֵחַ, לֵיל אֲפֵלָה. לְחִנָּם שָׁלַח קְוָזִימוֹדוֹ אֶת מֶבָּטוֹ לְהַבִּיט אֶל אֶסְמֶרַלְדָּה; כַּעֲבֹר זְמַן־מָה לֹא נִרְאוּ פָּנֶיהָ בַּדִּמְדּוּמִים אֶלָּא כְּבַהֶרֶת לְבָנָה, אַחֲרֵי כֵן נִטַּשְׁטְשׁוּ פָּנֶיהָ לְגַמְרֵי. הַכֹּל נָמוֹג, הַכֹּל הִשְׁחִיר.

קְוָזִימֹודוֹ רָאָה בַּעֲלוֹת אוֹר בְּכָל הַחַלּוֹנוֹת אֲשֶׁר בְּחָזִית הַבַּיִת, לְעֵינָיו הוּאָרוּ בָּזֶּה אַחַר זֶה כָּל חַלּוֹנוֹת הַבָּתִים הַנִּשְׁקָפִים עַל פְּנֵי הַכִּכָּר; וְהוּא רָאָה גַם בִּכְבוֹת הָאוֹר בְּכָל הַחַלּוֹנוֹת הָאֵלֶּה; כִּי הוּא עָמַד כָּל הָעֶרֶב עַל מִשְׁמַרְתּוֹ. הַקָּצִין לֹא יָצָא מִן הַבָּיִת. לְבַסּוֹף, כְּשֶׁכָּלְתָה רֶגֶל מִן הָרְחוֹב וְכָבָה הָאוֹר בְּחַלוֹנוֹת הַבָּתִּים הָאֲחֵרִים, נִשְׁאַר קְוָזִימֹודוֹ יְחִידִי בַּחוּץ וְהַחֲשֵׁכָה כִּסְּתָה עָלָיו מִסָּבִיב. בַּתְּקוּפָה הַהִיא לֹא נָהֲגוּ עֲדַיִן לְהָאִיר בַּלֵּילוֹת אֶת כִּכַּר הָעֲזָרָה שֶׁל נוֹטְר־דַּם.

בֵּין כֹּה וָכֹה וְהָאוֹר לֹא פָּסַק בְּחַלּוֹנוֹת בֵּיתָהּ שֶׁל מָרַת גּוֹנְדְלוֹרְיֶה, וְהָיָה מֵאִיר וְהוֹלֵךְ גַּם לְאַחַר חֲצוֹת הַלָּיְלָה. קְוָזִימוֹדוֹ, הַצָּמוּד לִמְקוֹמוֹ וְכֻלּוֹ סַקְרָנוּת, רָאָה מֵאַחֲרֵי וִילָאוֹת הַצִּבְעוֹנִין הֲמוֹן צִלְלֵי אֲנָשִׁים הַיּוֹצְאִים בִּמְחוֹלוֹת עַלִּיזִים. וְלוּלֵא אָזְנָיו הַחֵרְשׁוֹת כִּי אָז, כְּכֹל שֶׁנָּמוֹג שְׁאוֹנָהּ שֶׁל פָּרִיס הַנִּרְדָּמָה, הָיָה מֵיטִיב לִשְׁמֹעַ מִפְּנִים הַבַּיִת אֶת הַהֲמֻלָּה אֲשֶׁר לְמִשְׁתֵּה הַחַג וְאֶת קוֹל הַצְּחוֹק וְקוֹל הַזִּמְרָה.

כְּשָׁעָה אַחֲרֵי חֲצוֹת הַלַיְלָה הִתְחִילוּ הַקְּרוּאִים מִסְתַּלְקִים מִן הַמִּשְׁתֶּה. קְוָזִימוֹדוֹ, הַמִּסְתַּתֵּר בְּחֶשְׁכַת הַלַּיְלָה, רָאָה בְּצֵאתָם אֶחָד אֶחָד מִן הַפְּרוֹזְדוֹר הַמּוּאָר בְּלַפִּידִים. הַקָּצִין לֹא הָיָה בֵּין אֵלֶּה.

לִבּוֹ נִתְמַלֵּא מַחְשְׁבוֹת עֶצֶב. לִפְרָקִים הָיָה שׁוֹלֵחַ אֶת מֶבָּטוֹ לַחֲלַל הַלַּיְלָה, כְּאָדָם שֶׁגָּבַר עָלָיו הַשִּׁעְמוּם. עַנְנֵי שְׁחוֹר כְּבֵדִים וּמְרֻסָּקִים נִתְלוּ בִּשְׁמֵי הַלָּיְלָה הַזְּרוּעִים כּוֹכָבִים, כִּדְמוּת עַרְסָלִים הָעֲשׂוּיִם רֶדֶד אֲבֵלִים. אֶפְשָׁר הָיָה לְדַמּוֹת אוֹתָם לְקוּרֵי הָעַכָּבִישׁ שֶׁעַל כִּפַּת הָרָקִיעַ.

וְהִנֵּה בְּאַחַד הָרְגָעִים הָאֵלֶּה רָאָה קְוָזִימוֹדוֹ כִּי מֵעַל לְרֹאשׁוֹ נִפְתְּחָה בַּמִּסְתָּרִים הַדֶּלֶת הַנִּשְׁקֶפֶת אֶל פְּנֵי הַגְּזוֹזְטְרָה וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים יָצְאוּ דֶרֶךְ דֶּלֶת צָרָה זוֹ הָעֲשׂוּיָה זְכוּכִית וְסָגְרוּ אוֹתָהּ אַחֲרֵיהֶם: הַשְּׁנַיִם הָיוּ גֶבֶר וְאִשָּׁה. לְאַחַר הִסְתַּכְּלוּת מְרֻבָּה הִכִּיר קְוָזִימוֹדוֹ, כִּי הָאִישׁ הוּא הַקָּצִין הַיָּפֶה, וְהָאִשָּׁה הִיא אוֹתָהּ הַגְּבֶרֶת הַצְּעִירָה שֶׁעָמְדָה בַּבֹּקֶר עַל גְּזוֹזְטְרָה זוֹ וְשָׁלְחָה לַקָּצִין אֶת בִּרְכַּת שְׁלוֹמָהּ. הַכִּכָּר הָיְתָה שְׁרוּיָה בַּאֲפֵלָה גְמוּרָה, וּמִבַּעַד לְמָסַךְ הָאַרְגָּמָן הַכָּפוּל שֶׁנִּשְׁתַּלְשֵׁל עַל גַּבֵּי הַדֶּלֶת בְּרֶגַע הִסָּגְרָהּ, לֹא חָדַר כִּמְעַט כָּל אוֹר מִן הַחֶדֶר אֶל הַגְּזוֹזְטְרָה.

הָאִישׁ הַצָּעִיר וְהָעַלְמָה הַצְּעִירָה, לְפִי שֶׁהָיָה יָכֹל לְנַחֵשׁ חֵרֵשׁ שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ מִלָּה אַחַת, שׂוֹחֲחוּ בֵּינֵיהֶם דְּבָרִים מְלֵאִים רֹךְ וַעֲדָנִים. דּוֹמֶה הָיָה כִּי הָעַלְמָה הַצְּעִירָה הִתִּירָה לַקָּצִין שֶׁיַקִּיף בְּיָדוֹ אֶת גִּזְרָתָהּ וְלֹא סֵרְבָה הַרְבֵּה לִנְשִׁיקֹותָיו.

קְוָזִימוֹדוֹ הִבִּיט מִלְּמַטָּה לְמַחֲזֶה נֶחְמָד זֶה, שֶׁלֹּא נוֹצַר לְרַאֲוָה וְהָיָה מִשּׁוּם כָּךְ תַּאֲוָה יְתֵרָה לְעֵינַיִם זָרוֹת. הוּא הִסְתַּכֵּל בָּאשֶׁר הַזֶּה וּבַיֹּפִי הַזֶּה מִתּוֹךְ רְגָשׁוֹת מָרִים. כִּי טִבְעוֹ שֶׁל אוֹתוֹ עָלוּב לֹא הָיָה בְּעֶצֶם אִלֵּם, וְגַבּוֹ הַמְעֻקָּם יֵשׁ שֶׁהָיָה אָחוּז רְעָדָה כְּכָל גַּב אַחֵר. הוּא חָשַׁב עַל דְּבַר הַגּוֹרָל הַמֵּבִישׁ אֲשֶׁר יָעֲדָה לוֹ הַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה; חָשַׁב, כִּי הָאִשָּׁה וְהָאַהֲבָה וְהָעֹנֶג יַעַבְרוּ תָּמִיד מִמֶּנוּ וָהָלְאָה וְהוּא לֹא יִהְיֶה כָּל יְמֵי חַיָּיו אֶלָּא עֵד רְאִיָּה לְאשֶׁר זָרִים. וְאוּלָם בְּרֶגַע זֶה הִרְגִּישׁ קְוָזִימוֹדוֹ מִשְׁנֶה צַעַר וְלִבּוֹ הוֹסִיף כַּעַס עַל יָגוֹן – מִדֵּי תָּאֲרוֹ לְעַצְמוֹ כַּמָּה יִסוּרִים עֲלוּלָה הַצּוֹעֲנִית לִסְבֹּל אִם תִּרְאֶה אַף הִיא אֶת הַמַּחֲזֶה. וְאוּלָם אֲפֵלַת הַלַּיְלָה הָיְתָה גְדוֹלָה וְאֶסְמֶרַלְדָּה אִם רַק נִשְׁאֲרָה בִּמְקוֹמָהּ (וְהוּא לֹא פִּקְפֵּק כְּלָל בָּזֶה) הָיְתָה רְחוֹקָה מְאֹד; וְרַק הוּא לְבַדּוֹ יָכֹל הָיָה לְהַכִּיר אֶת זוּג הַנֶּאֱהָבִים אֲשֶׁר עֶל הַגְּזוֹזְטְרָה. רַעְיוֹן זֶה גָרַם לוֹ נֶחָמָה.

בֵּין כֹּה וָכֹה וְהַשְּׁנַיִם הוֹסִיפוּ לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בַּאֲהָבִים. הָעַלְמָה הִפְצִירָה, כַּנִּרְאֶה, בַּקָּצִין. קְוָזִימוֹדוֹ לֹא רָאָה מִכָּל הַמַּחֲזֶה אֶלָּא אֶת יָדֶיהָ הַיָּפוֹת שֶׁל הַעֲלְמָה הַפְּרוּשׂוֹת בְּתַחֲנוּנִים, אֶת צְחוֹקָהּ הַמְעֹרָב בִּדְמָעוֹת, אֶת עֵינֶיהָ הַנְּשׂוּאוֹת כְּלַפֵּי הַכּוֹכָבִים, – וְאֶת עֵינֵי הַקָּצִין הַיּוֹרוֹת לְהָבִים אֶל פְּנֵי הַנַּעֲרָה.

וּפִתְאֹם נִפְתְּחָה הַדֶּלֶת אֲשֶׁר לַגְּזוֹזְטְרָה וְהוֹפִיעָה הַגְּבֶרֶת הַזְּקֵנָה; הָעַלְמָה הַצְּעִירָה הָיְתָה כִּנְבוֹכָה, הַקָּצִין הֶעֱלָה עַל פָּנָיו הַבָּעָה שֶׁל רֹגֶז, וְכָל הַשְּׁלשָׁה הָפְכוּ אֶת פְּנֵיהֶם וְנִכְנְסוּ הֶחָדְרָה. לְאַחַר רְגָעִים מְעַטִּים נִשְׁמְעָה מִן הַמִּסְדְּרוֹן שַׁעֲטַת סוּס, וְהַקָּצִין הַנֶּהְדָּר, עָטוּף גְּלִימַת לַיְלָה, חָלַף בְּדָהֳרָה עַל פְּנֵי קְוָזִימוֹדוֹ.

שׁוֹמֵר הַפַּעֲמוֹנִים חִכָּה עַד שֶׁזֶּה נָטָה מִפִּנַּת הָרְחוֹב; אַחֲרֵי כֵן הִתְחִיל רָץ אַחֲרֵי הַקָּצִין בִּמְהִירוּת שֶׁל קוֹף וְקָרָא בְּקוֹל:

“שְׁמַע נָא! הַקָּצִין!”

הַקָּצִין עָצַר בְּסוּסוֹ.

“בֶּן־בְּלִיַעַל זֶה לְשֵׁם מָה הוּא בָּא אֵלָי?” קָרָא הַקָּצִין מִדֵּי הַבְחִינוֹ בַּדְּמוּת הַצּוֹלַעַת שֶׁדִּלְּגָה לִקְרָאתוֹ מִתוֹך הַחֲשֵׁכָה.

בֵּין כֹּה וָכֹה וּקְוָזִימוֹדוֹ בָּא עַד הַקָּצִין וְאָחַז בְּלִי מוֹרָא בְּרֶסֶן הַסּוּס.

“לֵךְ אַחֲרַי, אֲדוֹנִי הַקָּצִין; מִישֶׁהוּ מְחַכֶּה שָׁם וְרוֹצֶה לְהַגִּיד לְךָ דָבָר.”

“בְּשֵׁם הַשָּׂטָן בַּעַל הַקַּרְנָיִם!” מִלְמֵל הַקָּצִין, “בַּר־נַשׁ מְדֻבְלָל וּמְסֹאָב זֶה – דּוֹמֶה לִי שֶׁרְאִיתִיו כְּבָר בְּאֵיזֶה מָקוֹם. שְׁמַע נָא, מָרָן, שֶׁמָּא תּוֹצִיא מִיָּדְךָ אֶת רֶסֶן סוּסִי?”

“אֲדוֹנִי הַקָּצִין,” עָנָה הַחֵרֵשׁ, “וְכִי שְׁאַלְתַּנִי לָדַעַת מִי שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ?”

“אָמַרְתִּי לְךָ כִּי תּוֹצִיא מִיָּדְךָ אֶת רֶסֶן סוּסִי,” עָנָה פֶבּוּס כְּמִתְרַגֵּז. “מַה לְךָ, בַּר־נַשׁ, כִּי נִתְלֵיתָ בִּרְצוּעַת הָאַפְסָר שֶׁל סוּסִי הָאַבִּיר? וְכִי סוּסִי דוֹמֶה בְּעֵינֶיךָ לְעַמּוּד הַתְּלִיָּה?”

קְוָזִימוֹדוֹ, שֶׁלֹא נָתַן דַּעְתּוֹ כְּלָל לְהוֹצִיא מִיָּדוֹ אֶת הָרֶסֶן, נִסָּה לְהָסֵב אֶת הַסּוּס אֲחוֹרַנִּית, וְכֵיוָן שֶׁלֹּא הֵבִין אֶת סִבַּת סֵרוּבוֹ שֶׁל הַקָּצִין, לְפִיכָךְ מִהֵר וְהִגִּיד לוֹ עוֹד דְּבָרִים אֲחָדִים:

“לֵךְ אַחֲרַי, אֲדוֹנִי הַקָּצִין, כִּי אִשָּׁה מְחַכָּה לְךָ שָׁם.” וְהוּא הוֹסִיף מִתִוֹךְ הִתְאַמְּצוּת:

“אִשָּׁה הָאוֹהֶבֶת אוֹתְךָ.”

“אֵי לְךָ, עָלוּב שֶׁכְּמוֹתֶךָ!” קָרָא הַקָּצִין, “וְכִי אַתָּה חוֹשֵׁב כִּי אֲנִי מְחֻיָּב לָלֶכֶת אַחֲרֵי כָּל הַנָּשִׁים הָאוֹהֲבות אוֹתִי אוֹ נִרְאוֹת כְּאוֹהֲבֹות? וְשֶׁמָּא אוֹתָה רִיבָה הִיא נָאָה כָּמוֹךָ?.. לֵךְ וְאֱמֹר לְזוֹ אֲשֶׁר שְׁלָחַתְךָ אֵלַי, כִּי אֲנִי עוֹמֵד לָבוֹא בִּבְרִית הַנְּשׂוּאִין וְאוֹתָהּ אֲנִי שׁוֹלֵחַ לַעֲזָאזֵל!”

“תִּשְׁמַע נָא, אֲדוֹנִי,” נִסָּה קְוָזִימוֹדוֹ לְפַתּוֹת אֶת הַקָּצִין, “הֲלֹא תֵּלֵךְ אַחֲרָי. הָאִשָּׁה הַמְחַכָּה לְךָ הִיא הַצּוֹעֲנִית אֲשֶׁר אַתָּה מַכִּיר.”

וְאָמְנָם מִלָּה זוֹ הִשְׁפִּיעָה עַל פֶבּוּס רשֶׁם חָזָק מְאֹד, וְאוּלָם לֹא כָּרשֶׁם אֲשֶׁר קִוָּה לוֹ קְוָזִימוֹדוֹ. הַקּוֹרֵא הֲלֹא יִזְכֹּר, כִּי הַקָּצִין הַמְפֹאָר שֶׁלָנוּ נִסְתַּלֵּק לוֹ יַחַד עִם פְלֶר דֶּה־לִיס רְגָעִים אֲחָדִים לִפְנֵי שֶׁקְוָזִימוֹדוֹ הִצִּיל אֶת הַנְּדוֹנָה מִידֵי שַׁרְמוֹלוּ. וְאַחֲרֵי כֵן, מִדֵּי בּוֹאוֹ לְבַקֵּר בְּבֵית הַגְּבֶרֶת גּוֹנְדְלוֹרְיֶה, הָיָה מוֹנֵעַ אֶת עַצְמוֹ מֵחַדֵּשׁ שִׂיחָה עַל אֹדוֹת בַּת־חַוָּה זוֹ, כִּי זִכְרָהּ, לְאַחַר כָּל מַה שֶׁקָּרָה, עוֹרֵר בּוֹ, כַּמוּבָן, רַק הַרְגָּשׁוֹת בִּלְתִּי נְעִימוֹת; וּפְלֶר דֶּה־לִיס אַף הִיא חָשְׁבָה, כִּי לֹא מֵחָכְמָה תַּעֲשֶׂה אִם תְּסַפֵּר לוֹ שֶׁהַצּוֹעֲנִית נִשְׁאֲרָה בַּחַיִּים. פֶבּוּס הֶאֱמִין אֵפוֹא, כִּי “סִימְלֶר” הַמִּסְכֵּנָה מֵתָה וְכִי מִיּוֹם מוֹתָהּ עָבַר כְּבָר כְּחֹדֶשׁ אוֹ כְּחָדְשַׁיִם. וּנְצַיֵּן גַּם אֶת זֹאת, כִּי הַקָּצִין הָיָה מְהַרְהֵר זֶה רְגָעִים אֲחָדִים בְּחֶשְׁכָתוֹ שֶׁל הַלַּיְלָה, בְּכִעוּרוֹ הַנּוֹרָא וּבְקוֹלוֹ כְּאֹוב שֶׁל הַשָּׁלִיחַ הַמּוּזָר; כִּי הַשָּׁעָה הָיְתָה לְאַחַר חֲצוֹת לַיְלָה, הָרְחוֹב הָיָה רֵיק מֵאָדָם כְּמוֹ בַּלַּיְלָה הַהוּא, כְּשֶׁנִּפְגַּשׁ בּוֹ הַנָּזִיר הַתּוֹעֶה, וְסוּסוֹ שֶׁל הַקָּצִין הִתְחִיל נוֹשֵׁם וְנוֹשֵׁף מִדֵּי רְאוֹתוֹ אֶת קְוָזִימוֹדוֹ. “הַצּוֹעֲנִית!” קָרָא הַקָּצִין אֲשֶׁר אֲחָזַתּוֹ זְוָעָה. “וְכִי זוֹ שָׁבָה מֵעוֹלָם הָאֱמֶת?”

וּבְהַגִּידוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שָׁלַח אֶת יָדוֹ אֶל נַרְתִּיק פִּגְיוֹנוֹ.

“מַהֵר! מַהֵר!” אָמַר הַחֵרֵשׁ וְנִסָּה לְהַטּוֹת אַחֲרָיו אֶת הַסּוּס. “פְּנֵה לְךָ הֵנָּה!”

פֶבּוּס הֵטִיל בְּעִיטַת רֶגֶל חֲזָקָה בְּחָזֵהוּ שֶׁל הַחֵרֵשׁ.

עֵינוֹ שֶׁל קְוָזִימוֹדוֹ מָלְאָה לְהָבִים. הוּא הִרְתִּיעַ אֶת עַצְמוֹ, כְּמוּכָן לְהִתְנַפֵּל עַל הַקָּצִין, וְאוּלָם מִיָּד כָּבַשׁ אֶת כַּעְסוֹ וְאָמַר:

“הָה! אַשְׁרֶיךָ, אֲדוֹנִי, שֵּׁיֵשׁ אִשָּׁה הָאוֹהֶבֶת אוֹתָךְ!”

הוּא בִּטֵּא אֶת הַמִּלָּה “אִשָּׁה” מִתּוֹךְ הַטְעָמָה, הִשְׁמִיט מִיָּדוֹ אֶת רֶסֶן הַסּוּס וְקָרָא:

“סַע לָךְ!”

פֶבּוּס הֵרִיץ אֶת סוּסוֹ וּפִיו פָּלַט אָלוֹת. קְוָזִימוֹדוֹ רָאָהוּ הוֹלֵךְ וְנֶעְלָם בַּאֲפֵלַת הַרְחוֹב.

“הָה!” אָמַר הַמִּסְכֵּן בַּחֲשַׁאי, “הֲיִתָּכֵן כִּי יְסָרְבוּ לְדָבָר כָּזֶה!”

הוּא חָזַר אֶל נוֹטְר־דַּם, הִדְלִיק אֶת פַּנָסוֹ וְעָלָה לִמְרוֹם הַמִּגְדָּל. וְכַאֲשֶׁר חָשַׁב כֵּן הָיָה: הַצּוֹעֲנִית שָׁהֲתָה עוֹד בִּמְקוֹמָהּ הַקּוֹדֵם.

רַק הִבְחִינָה בּוֹ מֵרָחוֹק – מִיָּד קָמָה וְרָצָה לִקְרָאתוֹ.

“שַׁבְתָּ לְבָדֶּךָ!” קָרְאָה הַצּוֹעֲנִית וְסָפְקָה אֶת כַּפֶּיהָ מִתּוֹךְ צָעַר.

“חִפַּשְׂתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו,” עָנָה קְוָזִימוֹדוֹ בְּקוֹל קַר.

“הֲלֹא יָכֹלְתָּ לְחַכּוֹת לוֹ כָּל הַלָּיְלָה!” קָרְאָה הַצּוֹעֲנִית כְּמִתְרַגֶּשֶׁת.

הוּא רָאָה אֶת הַכַּעַס שְּׁבְּפָנֶיהָ וְהֵבִין כִּי הִיא יִסְּרָה אוֹתוֹ בִּדְבָרִים.

“בְּפַעַם אַחֶרֶת אֲבַקְּשֶׁנוּ הֵיטֵב וְאֶמְצָאֶנוּ,” הִפְטִיר הַחֵרֵשׁ וְהוֹרִיד אֶת רֹאשׁוֹ.

“סוּר מֵעַל פָּנַי!” קָרְאָה הַצּוֹעֲנִית.

הוּא נִסְתַּלֵּק. דַּעְתָּהּ לֹא הָיְתָה נוֹחָה מִמֶּנוּ. וְאוּלָם מוּטָב הָיָה לוֹ לְהִתְעַנּוֹת תַּחַת יָדָהּ מֵאֲשֶׁר לִגְרֹם לָהּ דַאֲבוֹן לֵב. הוּא נָטַל לְעַצְמוֹ אֶת מְנַת הַיִּסּוּרִים בִּשְׁלֵמוּתָהּ.

מֵאוֹתוֹ יוֹם וָהָלְאָה לֹא הוֹסִיף עוֹד קְוָזִימוֹדוֹ לִרְאוֹת אֶת פְּנֵי הַצּוֹעֲנִית. הוּא מָנַע אֶת עַצְמוֹ מִבּוֹא אֶל הַתָּא שֶׁלָּהּ, וְהִיא רַק רָאֲתָה פְּעָמִים אֶת פָּנָיו בִּמְרוֹם אַחַד הַמִּגְדָּלִים, וְהַפָּנִים הַנּוּגִים הָאֵלֶּה הָיוּ נְטוּיִם תָּמִיד אֵלֶיהָ. וְאוּלָם מִדֵּי הַבִּיטָהּ אֵלָיו הָיָה מְמַהֵר לְהִסְתַּתֵּר.

וְיֵשׁ לְהוֹדוֹת, כִּי הַצּוֹעֲנִית לֹא הִצְטַעֲרָה הַרְבֵּה עַל פְּרִישׁוּת זוֹ שֶׁקְּוָזִימוֹדוֹ הֵטִיל עַל עַצְמוֹ מֵרְצוֹנוֹ הַטּוֹב. בְּסֵתֶר לִבָּהּ הֶחֱזִיקָה לוֹ טוֹבָה עַל כָּך. וְגַם קְוָזִימוֹדוֹ לֹא הִשְׁלָה אֶת נַפְשׁוֹ לְדָבָר זֶה.

הִיא לֹא יָסְפָה לִרְאוֹת אוֹתוֹ אֲבָל בְּקִרְבָתָהּ נִמְצָא תָּמִיד כְּעֵין מַלְאָךְ טוֹב וּמֵיטִיב. יָד נַעֲלָמָה הֵבִיאָה לָהּ כָּל יוֹם אֶת מְזוֹנוֹתֶיהָ בְּשָׁעָה שֶׁהִיא יָשְׁנָה. בֹּקֶר אֶחָד מָצְאָה עַל סַף חַלוֹנָהּ כְּלוּב מָלֵא צִפֳּרִים. מֵעַל לַתָּא שֶׁלָּהּ נִמְצָא פֶּסֶל אֶחָד שֶׁהָיָה מַבְעִית אוֹתָהּ. הִיא הִגִּידָה אֶת זֹאת כַּמָּה פְּעָמִים בְּאָזְנֵי קְוָזִימוֹדוֹ. בֹּקֶר אֶחָד (כִּי כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶה נַעֲשׂוּ בַּלַּיְלָה) לֹא יָסְפָה לִרְאוֹת אוֹתוֹ; מִישֶׁהוּ הוֹרִיד אוֹתוֹ מִכַּנּוֹ. הָאִישׁ, שֶׁטִּפֵּס וְעָלָה עַד לִמְקוֹם הַפֶּסֶל, מֻכְרָח הָיָה לְסַכֵּן בְּמַעֲשֵׂהוּ זֶה אֶת נַפְשׁוֹ.

וְיֵשׁ שֶׁבָּעֲרָבִים הִגִּיעַ לְאָזְנָהּ קוֹל שִׁיר מֵאֵצֶל סוֹכֵךְ הַגַּג אֲשֶׁר לַמִּגְדָּל, וְהַשִּׁיר הָיָה נוּגֶה וּמוּזָר וְדוֹמֶה הָיָה כִּי מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה לְיַשֵּׁן אוֹתָהּ בְּזִמְרָה. הַלָּלוּ הָיוּ שׁוּרוֹת לְלֹא חֲרוּזִים, מַעֲשֶׂה פִּיּוּט שֶׁל חֵרֵשׁ:

בֹּקֶר אֶחָד הֵקִיצָה אֶסְמֶרַלְדָּה וּמָצְאָה עַל חַלּוֹנָהּ שְׁנֵי בְּזִיכִים מְלֵאִים פְּרָחִים. הָאֶחָד מִן הַשְּׁנַיִם הָיָה כְּלִי מְהֻדָּר וּמַבְרִיק עַד מְאֹד, אֲבָל נִסְדַּק, מֵימָיו נִגְּרוּ מִתּוֹכוֹ וּפְרָחָיו נָבְלוּ, הַבָּזִיךְ הַשֵּׁנִי הָיָה עָשׂוּי טִינִית בִּדְמוּת גַּסָּה שֶׁל כְּלִי מָצוּי, אֲבָל מֵימָיו נֶאֶצְרוּ בְּתוֹכוֹ וּפְרָחָיו נִשְׁאֲרוּ בְּרַעֲנַנּוּתָם וּבִמְלֹא אַדְמִימוּתָם.

לֹא אֵדַע אִם הַדָּבָר נַעֲשָׂה בְּמִתְכַּוֵּן; וְאוּלָם אֶסְמֶרַלְדָּה נָטְלָה לְעַצְמָה אֶת צְרוֹר הַפְּרָחִים הַנּוֹבְלִים וְנָשְׂאָה אוֹתָם כָּל הַיּוֹם עַל לוּחַ לִבָּהּ.

כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם לֹא שָׁמְעָה אֶת קוֹל הַשָּׁר מִמְּרוֹמֵי הַמִּגְדָּל.

הַדָּבָר לֹא גָרַם לָהּ דְּאָגָה יְתֵרָה. אֶת יָמֶיהָ הוֹצִיאָה לְכַמָּה דְבָרִים: הֶעְתִּירָה לְטִיפוֹת עַל דְּיַ’לִי, הִבִּיטָה אֶל דֶּלֶת בֵּיתָהּ שֶׁל הַגְּבֶרֶת גּוֹנְדְלוֹרְיֶה, שׂוֹחֲחָה בַּחֲשַׁאי עִם פֶבּוּס וְחִלְּקָה פְּתוֹתֵי לֶחֶם לָעֶפְרוֹנִים.

וּבְעֶצֶם לֹא רָצְתָה עוֹד אֶסְמֶרַלְדָּה לִרְאוֹת אֶת קְוָזִימוֹדוֹ וְלִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלוֹ. שׁוֹמֵר הַפַּעֲמוֹנִים הַמִּסְכֵּן כְּאִלוּ נִסְתַלֵּק מִן הַכְּנֵסִיָּה. וְאוּלָם בְּאַחַד הַלֵּילוֹת, כְּשֶׁכָּבְדָה שְׁנָתָהּ שֶׁל אֶסְמֶרַלְדָּה וּמַחְשְׁבוֹתֶיהָ נִשְּׂאוּ אֶל הַקָּצִין יְפֵה הַתֹּאַר, שָׁמְעָה זוֹ פִּתְאֹם כְּעֵין גְּנִיחָה מֵאֵצֶל הַתָּא שֶׁלָּהּ. הִיא הִתְרוֹמְמָה כְּנִבְהָלָה מִמְקוֹמָהּ וְרָאֲתָה לְאוֹר הַיָּרֵחַ מִין גּוּף דּוֹמֶה לְגֹלֶם הַסָּרוּחַ עַל יַד דֶּלֶת חַדְרָהּ. זֶה הָיָה קְוָזִימוֹדוֹ אֲשֶׁר יָשֵׁן אֶת שְׁנָתוֹ עַל רִצְפַּת הָאֲבָנִים.

ה. הַמַּפְתֵּחַ אֲשֶׁר לַשַּׁעַר הָאָדֹם

בֵּין כֹּה וָכֹה וּמִשִּׂיחוֹת הַבְּרִיּוֹת נוֹדַע לוֹ לַכֹּמֶר כִּי אֶסְמֶרַלְדָּה נִצְּלָה בְּאֹרַח פֶּלְאִי מִמָּוֶת. וּבְשָׁמְעוֹ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לֹא יָדַע אֶת אֲשֶׁר עִם לְבָבוֹ. הוּא הִשְׁלִים כְּבָר אֶל דְּבַר מוֹתָהּ שֶׁל אֶסְמֶרַלְדָּה, הוּא שָׁב וְיָדַע אֶת הַמְּנוּחָה לְאַחַר אֲשֶׁר מָצָה אֶת קֻבַּעַת הַיִּסּוּרִים. לֵב הָאָדָם (דּוֹם קְלוֹד הִרְהֵר בִּדְבָרִים כָּאֵלֶּה) אֵינוֹ מְסֻגָּל לְהָכִיל אֶלָּא מִדָּה יְדוּעָה שֶׁל יֵאוּשׁ. סְפוֹג שֶׁנִּתְמַלֵּא עַד תֹּם – לֹא יַכְנִיס אַף טִפָּה אַחַת נוֹסֶפֶת, וְאִם גַּם יַעֲבֹר עָלָיו הַיָּם וּמְלוֹאוֹ.

וְהִנֵּה אֶסְמֶרַלְדָּה הָיְתָה בַּמֵּתִים וְהַסְּפוֹג נִתְמַלֵּא עַד תֹּם; וּבָזֶה גָמַר דּוֹם קְלוֹד אֶת כָּל פָּרָשַׁת חַיָּיו עַל אֲדָמוֹת. אֲבָל מִשֶּׁיָּדַע כִּי פֶבּוּס וְאֶסְמֶרַלְדָּה נִמְצָאִים שְׁנֵיהֶם בֵּין הַחַיִּים – נִתְחַדְּשׁוּ עָלָיו שׁוּב הַחַיִּים עַל הַיִּסּוּרִים וְהַמְּצוּקוֹת וְהַחֲלִיפוֹת. נַפְשׁוֹ שֶׁל קְלוֹד בָּחֲלָה בְּכָל אֵלֶּה.

כְּשֶׁהִגִּיעָה לְאָזְנָיו הַשְּׁמוּעָה הַזֹּאת – הָלַךְ וְסָגַר עַל עַצְמוֹ אֶת מְגוּרָיו אֲשֶׁר בַּמִּנְזָר. הוּא חָדַל מִבּוֹא אֶל מוֹעֲצוֹת הַהֶקְדֵּשׁ וּפָנָיו לֹא נִרְאוּ גַם בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה. הוּא סָגַר אֶת דַּלְתּוֹ בִּפְנֵי כָּל אִישׁ, אֲפִילוּ בִּפְנֵי הַחַשְׁמַן. בִּפְרִישׁוּת כָּזוֹ עָבְרוּ עָלָיו כַּמָה שָׁבוּעוֹת. אָמְרוּ עָלָיו כִּי הוּא שָׁרוּי בְּמַחֲלָה. וְהוּא הָיָה בֶּאֱמֶת חוֹלֶה.

כֵּיצַד בִּלָּה אֶת יְמֵי בְּדִידוּתוֹ? עַל מֶה נִלְחַם עִם נַפְשׁוֹ? הֵעָרַךְ בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה מִלְחָמָה כְּנֶגֶד תַּאֲוָתוֹ הָאֲיֻמָּה? הֶחָרַשׁ אֶת מְזִמָּתוֹ הָאַחֲרוֹנָה לְמַעַן הָבִיא אֶת הַמָּוֶת עַל אֶסְמֶרַלְדָּה וְכִלָּיוֹן עַל עַצְמוֹ?

פַּעַם אַחַת בָּא יַ’ן, – אָחִיו־אֲהוּבוֹ, יֶלֶד־שַׁעֲשׁוּעָיו, – וְדָפַק עַל דַּלְתּוֹ, הִפְצִיר בּוֹ בְּלָשׁוֹן שֶׁל שְׁבוּעָה וּבַקָּשָׁה, הִגִּיד עֶשֶׂר פְּעָמִים מִי הוּא – וּקְלוֹד לֹא פָּתַח לוֹ.

יָמִים שְׁלֵמִים עָבְרוּ עָלָיו כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד עַל חַלּוֹן חַדְרוֹ וּפָנָיו נִדְבָּקִים אֶל הַזְּגוּגִית. מֵחַלוֹן זֶה שֶׁבַּמִּנְזָר הָיָה יָכֹל לִרְאוֹת אֶת תָּא הַמִּקְלָט שֶׁל אֶסְמֶרַלְדָּה; לְעִתִּים קְרוֹבוֹת רָאָה גַם אוֹתָה בְּעַצְמָהּ וְאֶת הָעֵז שֶׁלָּהּ. וְיֵשׁ שֶׁרָאָה עַל יָדָהּ גַּם אֶת קְוָזִימוֹדוֹ. לֹא נֶעֶלְמוּ מֵעֵינָיו גַּם מַעֲשֵׂי הַשֵּׁרוּת הַקְּטַנִּים מִצַּד הַחֵרֵשׁ הַמְכֹעָר, תְּנוּעוֹת הַפָּנִים הַמְּפִיקוֹת הַקְשָׁבָה וּתְשׂוּמַת־לֵב וַעֲמִידָה זוֹ מִתּוֹךְ כָּבוֹד וְהַכְנָעָה שֶׁקְּוָזִימוֹדוֹ הָיָה נוֹהֵג כְּלַפֵּי הַצּוֹעֲנִית. כֹּח זִכְרוֹנוֹ הָיָה טוֹב, וְהַזִּכָּרוֹן הוּא מְקוֹר עִנּוּיִים לְחוֹלֵי הַקִּנְאָה – וְהִנֵּה הוּא נִזְכַּר בְּמֶבַּט עַיִן שֶׁשּׁוֹמֵר הַפַּעֲמוֹנִים הֵעִיף בָּרַקְדָּנִית בְּאַחַד הָעֲרָבִים. הוּא שָׁאַל אֶת עַצְמוֹ: מָה גָרַם לוֹ לְקְוָזִימוֹדוֹ שֶׁיַּצִּיל אֶת הַצּוֹעֲנִית? הוּא רָאָה מֵרָחוֹק אֶת שְׁנֵיהֶם מְשֻׁתָּפִים בַּהֲמוֹן דְּבָרִים קְטַנִּים, וַאֲרֶשֶׁת פָּנָיו שֶׁל הַחֵרֵשׁ נִרְאֲתָה לוֹ לִקְלוֹד מֵרָחוֹק – לְאוֹר הַתַּאֲוָה הַיּוֹקֶדֶת בְּקִרְבּוֹ – כְּאוֹמֶרֶת רֹךְ עַד בְּלִי דָי. הוּא יָדַע כִּי הַנָּשִׁים יִצְרָן הוֹלֵךְ אַחֲרֵי זָרוֹת, וְחָשַׁד בָּהֶן מִשּׁוּם כָּךְ. וְאָז הִרְגִּישׁ בַּמִּסְתָּרִים כִּי בְּקִרְבּוֹ מִתְעוֹרֶרֶת קִנְאָה שֶׁלֹא לְפִי טִבְעוֹ, קִנְאָה אֲשֶׁר הֶעֶלְתָה עַל פָּנָיו אַדְמוּמִית שֶׁל בּוּשָׁה וָרֹגֶז. “מֵילָא, יְהִי זֶה הַקָּצִין, אֲבָל לֹא אוֹתוֹ בַּר־נַשׁ!” מַחֲשָׁבָה זוֹ גָרְמָה לוֹ עִנּוּיִים.

לֵילוֹתָיו מָלְאוּ מוֹרָאִים. לְמִן הַזְּמָן שֶׁנּוֹדַע לוֹ, כִּי הַצּוֹעֲנִית הִיא בַּחַיִּים – נִסְתַּלְּקוּ מֵעָלָיו צִלְלֵי הָרְפָאִים הַקָּרִים וְהָרַעְיוֹנוֹת עַל דְּבַר הַמָּוֶת, וְיֵצֶר הַתַּאֲוָה הִתְחִיל שׁוּב שׁוֹלֵחַ בּוֹ אֶת עֲקִיצוֹתָיו. תְּמוּנוֹת מִתְּמוּנוֹת שׁוֹנוֹת קָמוּ לִפְנֵי עֵינֵי רוּחוֹ, וְדָמוֹ הָרַעֲנָן, דָּמוֹ שֶׁל כֹּמֶר, יֵשׁ שֶׁהָיָה נִרְתָּח עַד כְּדֵי כָּךְ, שֶׁדּוֹם קְלוֹד הָיָה קוֹפֵץ מֵעַל מִטָּתוֹ, מֵטִיל גְּלִימַת כְּהֻנָּה עַל כֻּתָּנְתּוֹ וְיוֹצֵא אֶת חַדְרוֹ, כְּשֶּׁהַמְּנוֹרָה בְּיָדוֹ וְהוּא עָרֹם לְמֶחֱצָה וּמֶבָּטוֹ כֻּלוֹ לְהָבִים.

הוּא יָדַע הֵיכָן שָׁמוּר הַמַּפְתֵּחַ אֲשֶׁר לַשַּׁעַר הָאָדֹם, זֶה הַשַּׁעַר אֲשֶׁר בּוֹ יָבוֹאוּ מִן הַמִּנְזָר אֶל הַכְּנֵסִיָּה; וְהוּא הֶחֱזִיק תָּמִיד בְּכִיסוֹ, כְּפִי שֶׁיָּדַעְנוּ, אֶת הַמַּפְתֵּחַ אֲשֶׁר לִשְׁנֵי הַמִּגְדָּלִים.

ו. הֶמְשֵׁך הַסִּפּוּר בִּדְבַר הַמַּפְתֵּחַ אֲשֶׁר לַשַּׁעַר הָאָדֹם

אוֹתוֹ לַיְָלה אָפְפָה הַשִּׁכְחָה אֶת אֶסְמֶרַלְדָּה וְהִיא נִרְדְּמָה בְּחַדְרָהּ הַקָּטֹן מִתּוֹךְ תִּקְוָה וְרַעְיוֹנוֹת נְעִימִים. הִיא יָשְׁנָה הַרְבֵּה זְמָן וְרָאֲתָה, כְּמוֹ תָּמִיד, אֶת פֶבּוּס בַּחֲלוֹמָהּ – וּפִתְאֹם נִדְמָה לָהּ, כִּי הִיא שׁוֹמַעַת אִוְשָׁה בְּקִרְבָתָהּ. שְׁנָתָהּ הָיְתָה מִטִּבְעָהּ שֵׁנָה קַלָּה וַחֲרֵדָה, שֵׁנָה שֶׁל צִפּוֹר; הַנַּעֲרָה הָיְתָה רְגִילָה לְהִתְעוֹרֵר לְכָל אִוְשָׁה קַלָּה. הִיא פָּקְחָה אֶת עֵינֶיהָ. חֶשְׁכַת הַלַּיְלָה גָדְלָה מִסָּבִיב. אַף עַל פִּי כֵן הִבְחִינָה בְּפַרְצוּף אָדָם שֶׁנִּתְכַּנֵּס לְתוֹךְ אֶשְׁנַב הַגַּג וְנָעַץ בָּהּ אֶת מֶבָּטָיו; הָיְתָה שָׁם גַּם מְנוֹרָה אֲשֶׁר הֵאִירָה אֶת כָּל הַמַּחֲזֶה. אוֹתוֹ רֶגַע רָאָה הָאַלְמוֹנִי כִּי אֶסְמֶרַלְדָּה מַשְׁגִּיחָה בּוֹ, וְכִבָּה אֶת הַמְּנוֹרָה. אֲבָל הַנַּעֲרָה הִסְפִּיקָה בְּכָל זֹאת לְהַכִּיר אוֹתוֹ. עֵינֶיהָ נֶעֶצְמוּ מִפָּחַד.

“אֲבוֹי!” אָמְרָה בְּקוֹל רָפֶה, “הִנֵּה הַכֹּמֶר!”

כָּל אֲסוֹנָהּ אֲשֶׁר בֶּעָבָר קָם וְנִתְיַצֵּב לִפְנֵי עֵינֵי רוּחָהּ, כְּאִלּוּ הוּאַר עַל יְדֵי בָּרָק. רֹאשָׁהּ שָׁב וְצָנַח עַל הַכָּר.

כַּעֲבֹר רֶגַע חָשָׁה, כִּי דְבַר־מָה נָגַע בָּה, נָגֹעַ וְעָבֹר לְכָל אֹרֶךְ גּוּפָהּ. לְמַגָּע זֶה נִתְחַלְחֲלָה, הִתְנַעֲרָה מִקִּפְאוֹנָהּ וְעָמְדָה עַל רַגְלֶיהָ אֲחוּזַת חֵמָה.

הַכֹּמֶר הִתְגַּנֵּב וּבָא עַד לְמִשְׁכָּבָהּ. הוּא שָׁלַח אֶת זְרוֹעוֹתָיו לְחַבֵּק אֶת גִּזְרָתָהּ.

הִיא רָצְתָה לִצְעֹק, אֲבָל קוֹלָהּ נֶחְבָּא.

“כַּלֵּךְ לְךָ, מִפְלֶצֶת! סוּר מִמֶּנִּי, רוֹצֵחַ!” הִפְטִירָה הַנַּעֲרָה בְּקוֹל רָפֶה שֶׁרָעַד מִזְּוָעָה וְחֵמָה.

“חוּסִי וְרַחֲמִי עָלָי!” מִלְמֵל הַכֹּמֶר וְהִצְמִיד אֶת שְׂפָתָיו אֶל כְּתֵפֶיהָ.

הִיא תָּפְסָה אֶת רֹאשׁוֹ הַקֵּרֵחַ בִּמְקוֹם הַשְּׂעָרוֹת שֶׁמִּצַּד הָעֹרֶף וְהִתְאַמְּצָה לְהַעֲבִיר מֵעָלֶיהָ אֶת נְשִׁיקוֹתָיו, כְּאִלּוּ הָיוּ נְשִׁיכוֹת.

“חוּסִי וְרַחֲמִי עָלָי!” חָזַר הָאֻמְלָל עַל דְּבָרָיו. “אִלּוּ יָדַעַתְּ מַה גְדוֹלָה אַהֲבָתִי אֵלַיִךְ! אֵשׁ הִיא בַּעֲצָמַי, לַבַּת עוֹפֶרֶת, נְעוּצָה הִיא בְּלִבִּי כְּאֶלֶף חֲרָבוֹת!”

וְהוּא תָּפַס אֶת יָדֶיהָ וְאָחַז בָּהֶן בְּכֹחַ לֹא־אֱנוֹשׁ. פַּחַד נָפַל עָלֶיהָ וְהִיא אָמְרָה לוֹ:

“הַרְפֵּה מִמֶּנִי, וְאִם לֹא – יָרֹק אִירַק בְּפָנֶיךָ!”

הוּא הִרְפָּה מִמֶּנָּה.

“הַשְׁלִיכִי עָלַי גִּדּוּפִים, חִלְקִי לִי מַהֲלֻמּוֹת, שִׁפְכִי עָלַי אֶת חֲרוֹנֵךְ, עֲשִׂי בִּי כְּחֶפְצֵךְ! אַךְ רַחֲמִי עָלַי! אֱהָבִינִי!”

אוֹתוֹ רֶגַע לָבְשָׁה חֵמוֹת כְּיַלְדָּה וְהִכְּתָה אוֹתוֹ אַחַת וּשְׁתָּיִם. הִיא שָׁלְחָה אֶת יָדֶיהָ הַנָּאוֹת וְרָצְתָה לִשְׂרֹט אֶת פָּנָיו.

“סוּר מֵעָלַי, הַשָּׂטָן!”

“אֱהָבִינִי! אֱהָבִינִי! חוּסִי וְרַחֲמִי עָלָי!” צָעַק הַנָּזִיר הַמִּסְכֵּן כְּשֶׁהוּא מִשְׂתָּעֵר עָלֶיהָ וּמְשַׁלֵּם נְשִׁיקֹות תַּחַת מַכּוֹת.

וּפִתְאֹם הִרְגִּישָׁה כִּי הוּא חָזַק מִמֶּנָּה.

“אָשִׂים קֵץ לַדָּבַר!” מִלְמֵל הַכֹּמֶר מִתּוֹךְ חֵרוּק שִׁנָּיִם.

הוּא כָּפָה אוֹתָהּ בְּכֹחוֹ וְהִיא פִּרְכְּסָה רְצוּצָה בֵּין זְרוֹעוֹתָיו וְהָיְתָה מְסוּרָה לְשִׁלְטוֹנוֹ. הִיא הִרְגִּישָׁה בִּנְגֹעַ בָּהּ יָד מְנַבֶּלֶת. וְאָז יָגְעָה יְגִיעָה אַחֲרוֹנָה וְהֵרִימָה אֶת קוֹלָהּ וְצָעֲקָה לְעֶזְרָה: “הוֹשִׁיעוּ נָא! הַצִּילוּנִי! עַרְפָּד! עַרְפָּד!”

אִישׁ לֹא בָּא. רַק דְּיֵ’לִי הִתְעוֹרְרָה מִשְׁנָתָהּ וְהִתְחִילָה גוֹעָה בַּחֲרָדָה.

“הֵאָלְמִי דֹם!” אָמַר הַכֹּמֶר בְּנָשְׁמוֹ בִּכְבֵדוּת.

אוֹתוֹ רֶגַע, כְּשֶׁהַצּוֹעֲנִית פִּרְכְּסָה מִתּוֹךְ סֵרוּב, גִּשְּׁשָׁה יָדָהּ עַל פְּנֵי הָרִצְפָּה וְנִתְקְלָה פִּתְאֹם בְּאֵיזֶה עֶצֶם קַר לִנְגִיעָה וְעָשׂוּי מַתֶּכֶת. זֹאת הָיְתָה הַצַּפְצֵפָה שֶׁל קְוָזִימוֹדוֹ. הַנַּעֲרָה נָטְלָה כְּהֶרֶף עַיִן אֶת הַצַּפְצֵפָה, הִגִּישָׁה אוֹתָהּ אֶל שְׂפָתֶיהָ וְשָׁרְקָה בִּשְׁאֵרִית כֹּחָהּ. הַצַּפְצֵפָה הִשְׁמִיעָה קוֹל שְׁרִיקָה עַזָּה וְחַדָּה.

“מַה זֶה?” שָׁאַל הַכֹּמֶר.

וּבְאוֹתוֹ רֶגַע כִּמְעַט תָּפְסוּ בּוֹ שְׁתֵּי יָדַיִם וְהֵרִימוּ אוֹתוֹ לְמָעְלָה. בַּתָּא שָׂרְרָה אֲפֵלָה וְהוּא לֹא יָכֹל לְהַכִּיר כָּרָאוּי מִי הַמַּחֲזִיק בּוֹ; וְאוּלָם אָזְנוֹ קָלְטָה קוֹל חֵרוּק שִׁנַּיִם וְעֵינָיו, לַמְרוֹת הָאֲפֵלָה שֶׁבַּחֶדֶר, הִבְחִינוּ בְּלַהַב מַתֶּכֶת רָחָב שֶׁנִּצְנֵץ מֵעַל לְרֹאשׁוֹ.

דּוֹמֶה הָיָה לַכֹּמֶר שֶׁהוּא רוֹאֶה לְפָנָיו אֶת דְּמוּת קְוָזִימוֹדוֹ. הוּא שִׁעֵר בְּנַפְשׁוֹ כִּי זֶה יָכֹל הֱיוֹת רַק קְוָזִימוֹדוֹ וְלֹא אַחֵר. הוּא נִזְכַּר בַּדָּבָר, כִּי בְּהִכָּנְסוֹ לַחֲדַר הַנַּעֲרָה נִתְקְלָה רַגְלוֹ בְּאֵיזֶה צְרוֹר שֶׁהָיָה מֻנָּח מִבַּחוּץ לְרֹחַב הַדֶּלֶת. אַף עַל פִּי כֵן הָיָה כִּמְפַקְפֵּק, כֵּיוָן שֶׁהָאַלְמוֹנִי לֹא הוֹצִיא הֶגֶה מִפִּיו. הוּא תָּפַס אֶת הַיָּד הַמַּחֲזִיקָה בַּפִּגְיוֹן וְהוֹצִיא מִפִּיו קוֹל צְעָקָה: “קְוָזִימוֹדוֹ!” אוֹתוֹ רֶגַע כְּשֶׁהָיָה שָׁרוּי בְּסַכָּנָה, שָׁכַח לְגַמְרֵי כִּי קְוָזִימוֹדוֹ הוּא חֵרֵשׁ.

וְעוֹד מְעַט וְהַכֹּמֶר הָכְרַע לָאָרֶץ וּבֶרֶךְ רֶגֶל כְּבֵדָה כְּעוֹפֶרֶת נִלְחֲצָה אֶל חָזֵהוּ. לְפִי בֶּרֶךְ מְחֻדֶּדֶת זוֹ הִכִּיר הַכֹּמֶר אֶת קְוָזִימוֹדוֹ; וְאוּלָם מַה לַעֲשׂוֹת? כֵּיצַד יְגַלֶּה לִקְוָזִימוֹדוֹ כִּי הוּא הַכֹּמֶר? הַלַּיְלָה גָרַם לוֹ לִקְוָזִימוֹדוֹ שֶׁיִהְיֶה גַם עִוֵּר.

הַכֹּמֶר הָיָה אָבוּד. הַנַּעֲרָה הַצְּעִירָה לֹא יָדְעָה רַחֲמִים, דֻּגְמַת נְמֵרָה שֶׁעוֹרְרוּ אֶת כַּעְסָהּ, וְלֹא נָקְפָה אֶצְבַּע לְהַצִּיל אֶת חַיָּיו. הַסַּכִּין יָרְדָה עַל רֹאשׁוֹ; הִגִּיעַ רֶגַע הֲרֵה־סַכָּנָה. וּפִתְאֹם נִרְאָה לוֹ לַכֹּמֶר כִּי יְרִיבוֹ הִתְחִיל מְהַסֵּס.

“אַל יִשָּׁפֵךְ דָּם בְּקִרְבָתֵךְ!” אָמַר קְוָזִימוֹדוֹ בְּקוֹל כָּבוּשׁ,

וְאָמְנָם הַקּוֹל הָיָה קוֹלוֹ שֶׁל קְוָזִימוֹדוֹ.

וְהִנֵּה יָד חֲזָקָה אָחֲזָה בַּכֹּמֶר וּמָשְׁכָה אוֹתוֹ בְּרַגְלוֹ, מָשֹׁךְ וְסָחֹב מִתּוֹךְ הַתָּא; הוּא יָדַע אֵפוֹא כִּי יוּמַת בַּחוּץ. וְאוּלָם לְאָשְׁרוֹ יָצָא בְּרֶגַע זֶה הַיָרֵחַ מִבֵּין הָעֲנַנִים וְזָרַע מִסָּבִיב אֶת אוֹרוֹ.

כְּשֶׁעָבְרוּ הַשְּׁנַיִם אֶת סַף הַחֶדֶר הוּאֲרָה דְמוּתוֹ שֶׁל הַכֹּמֶר בְּאוֹרוֹ הַחִוֵּר שֶׁל הַיָרֵחַ. קְוָזִימוֹדוֹ הֵעִיף אֶת עֵינוֹ בִּפְנֵי הַכֹּמֶר, וּמִיָּד נִתְחַלְחֵל וְהִרְפָּה מִמֶּנוּ וְנִרְתַּע לְאָחוֹר.

הַצּוֹעֲנִית, שֶׁנִּתְיַצְּבָה עַל סַף הַתָּא, רָאֲתָה לְתִמְהוֹן לְבָבָהּ כִּי הַשְּׁנַיִם הֶחֱלִיפוּ אֶת תַּפְקִידֵיהֶם. עַכְשָׁו הָיָה הַכֹּמֶר כִּמְאַיֵּם וּקְוָזִימוֹדוֹ הִתְחַנֵּן עַל נַפְשׁוֹ.

הַכֹּמֶר נָזַף בִּקְוָזִימוֹדוֹ בְּלָשׁוֹן שֶׁל הַעֲוָיוֹת הַמַּבִּיעוֹת קֶצֶף וְתוֹכֵחָה, וְרָמַז לוֹ לְבַסוֹף עַל יְדֵי תְּנוּעָה עַזָּה שֶׁיִסְתַּלֵּק מִן הַמָּקוֹם. הַחֵרֵשׁ הוֹרִיד אֶת רֹאשׁוֹ; וּמִקֵּץ רֶגַע הִתְנַפֵּל לָאָרֶץ וְכָרַע עַל בִּרְכָּיו עַל יַד דַּלְתָּהּ שֶׁל הַצּוֹעֲנִית.

“אֲדוֹנִי הַנַּעֲלֶה,” אָמַר בְּקוֹל הַמַּבִּיעַ הַכְנָעָה וְכֹבֶד־רֹאשׁ “יַעֲשֶׂה אֶת כָּל מַה שֶׁהוּא רוֹצֶה; אֲבָל יָמִית אוֹתִי קֹדֶם.”

וּבְהַגִּידוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הוֹשִׁיט לַכֹּמֶר אֶת סַכִּינוֹ. הַלָּז הִשְׂתָּעֵר לָקַחַת אֶת הַסַּכִּין מִיַּד קְוָזִימוֹדוֹ. וְאוּלָם הַנַּעֲרַה הַצְּעִירָה הָיְתָה זְרִיזָה יוֹתֵר; הִיא חָטְפָה אֶת הַסַּכִּין מִידֵי קְוָזִימוֹדֹו וְנָתְנָה אֶת קוֹלָהּ בִּצְחוֹק חֵמָה.

“בּוֹא הֵנָּה!” קָרְאָה אֶת הָכֹּמֶר.

הִיא נוֹפְפָה אֶת הַסַּכִּין. הַכֹּמֶר הָיָה כִּמְהַסֵּס. נִרְאֶה הָיָה כִּי הִיא מוּכָנָה לְהִשְּׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי זֵינָהּ.

“אַל תָּהִין לָגֶשֶׁת הֵנָּה, מוּג־לֵב שֶׁכְּמוֹתֶךָ!” הֵטִילָה הַצּוֹעֲנִית דְּבָרִים בִּפְנֵי הַכֹּמֶר. וְהִיא לֹא חָמְלָה עָלָיו וְהוֹסִיפָה לְדַבֵּר, אַף עַל פִּי שֶׁיָדְעָה כִּי דְבָרֶיהָ יִפְּלוּ עַל לִבּוֹ כִּשְׁבִיבֵי אֵשׁ: “הָה, יָדֹעַ אֵדַע כִּי פֶבּוּס נִמְצָא בֵּין הָחַיִּים!”

הַכֹּמֶר בָּעַט בִּקְוָזִימוֹדוֹ וְהֵפִּילוֹ לָאָרֶץ, אַחֲרֵי כֵן נִסְתַּלֵּק מִתּוֹךְ חֵמָה שְׁפוּכָה וְנֶעְלָם תַּחַת כִּפַּת הַמַּדְרֵגוֹת.

לְאַחַר שֶׁהַכֹּמֶר הָלַךְ לוֹ אָסַף קְוָזִימוֹדוֹ מֵעַל הָאָרֶץ אֶת הַצַּפְצֵפָה שֶׁהֵבִיאָה הַצָּלָה לַצּוֹעֲנִית.

“זוֹ מַעֲלָה חֲלֻדָּה,” אָמַר שׁוֹמֵר הַפַּעֲמוֹנִים וּמָסַר אֶת הַצַּפְצֵפָה לִידֵי הַנַּעֲרָה; אָחֲרֵי כֵן קָם וְהָלַךְ לוֹ.

הַנַּעֲרָה הַצְּעִירָה, שֶׁמְּאֹרָע פָּרוּעַ זֶה הֶחֱרִיד אֶת כָּל מוֹסְדֵי נַפְשָׁהּ, צָנְחָה בְּאֵין־אוֹנִים עַל מִשְׁכָּבָהּ וְנָתְנָה אֶת קוֹלָהּ בִּבְכִי תַּמְרוּרִים. עַל שְׁמֵי חַיֶיהָ עָלוּ שׁוּב עֲנָנִים כְּבֵדִים.

וְהַכֹּמֶר אַף הוּא עָשָׂה אֶת דַּרְכּוֹ כִּמְגַשֵּׁשׁ וְחָזַר אֶל חַדְרוֹ.

וְהַדָּבָר קָם וַיֶּהִי: הַכֹּמֶר נִתְקַנֵּא בִּקְוָזִימוֹדוֹ!

הוּא חָזַר וּמִלְמֵל לְעַצְמוֹ אֶת הַמִּלִּים הַנּוֹרָאוֹת שֶׁהָיוּ שְׁגוּרוֹת עַל פִּיו: “אִישׁ לֹא יִזְכֶּה בָּהּ!”

סֵפֶר עֲשִׂירִי

א. יֵשׁ שֶׁגְּרֶנְגּוֹאַר מְהַלֵּךְ בִּרְחוֹב הַבֶּרְנַרְדִּינִים וּמַעֲלֶה עַל לִבּוֹ רַעְיוֹנוֹת מֻצְלָחִים

רָאָה גְרֶנְגּוֹאַר כִּי הַמְּאֹרָע פּוֹרֶה תּוֹצָאוֹת רָעוֹת, וְכִי הַחֶבֶל וְהַתְּלִיָּה וְכָל מִינֵי פֻּרְעָנֻיּוֹת אֲחֵרוֹת צְפוּנִים לְכָל אֵלֶּה אֲשֶׁר לָקְחוּ חֵלֶק גָּדוֹל בְּמַחֲזֶה הַשַּׁעֲשׁוּעִים – וְלֹא נִתְאַוָּה עוֹד לִשְׁלֹחַ אֶת יָדוֹ בָּעִנְיָן הַזֶּה. עֲדַת הַפּוֹחֲזִים וְהָרֵיקִים אֲשֶׁר גְרֶנְגּוֹאַר הוֹסִיף לָשֶׁבֶת בְּקִרְבָּם, בְּהַעֲלוֹתוֹ עַל לִבּוֹ כִּי הַלָּלוּ הֵם בְּעֶצֶם מִבְחַר אֲנָשֶׁיהָ שֶׁל פָּרִיס, – הַפּוֹחֲזִים הָאֵלֶּה לֹא חָדְלוּ מִדְּאֹג לְגוֹרַל הַצּוֹעֲנִית. וּגְרֶנְגּוֹאַר חָשַׁב וּמָצָא, כִּי דְאָגָה זוֹ אָמְנָם יָפָה הִיא לַאֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה הַדּוֹמִים לַצּוֹעֲנִית וְאֵין דָּבָר נִשְׁקָף לָהֶם בַּחַיִּים מִחוּץ לְשַׁרְמוֹלוּ וְטוֹרְטְרוּ, וְגַם אֵינָם מְסֻגָּלִים לַעֲשׂוֹת כְּמַעֲשֵׂהוּ וּלְהִנַּשֵׂא עַל כַּנְפֵי הַדִּמְיוֹן. מִשִּׂיחוֹת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הֵבִין, כִּי רַעְיָתוֹ, אֲשֶׁר אֵרַשׂ לוֹ בִּשְׁבִירַת הַכַּד, נִמְלְטָה לְהֵיכָל נוֹטְר־דַּם – וְהוּא שָׂמַח עַל הַדָּבָר הַזֶּה. אֲבָל יִצְרוֹ לֹא פִּתָּה אוֹתוֹ אֲפִילוּ לָלֶכֶת אֶל בֵּית הַכְּנֵסִיָּה לְמַעַן יִרְאֶה אֶת פָּנֶיהָ. פְּעָמִים הָיָה מַעֲלֶה עַל לִבּוֹ אֶת זֵכֶר הָעֵז הַקְּטַנָּה, וְהַדָּבָר נִגְמַר בִּשְׁבִילוֹ. וְחוּץ מִזֶּה הָיָה מַרְאֶה בַּיּוֹם מוֹפְתֵי גְבוּרָה, כְּדֵי לִמְצֹא אֶת פַּרְנָסָתוֹ, וּבַלַּיְלָה שָׁקַד עַל חִבּוּר שֶׁבָּא לְקַטְרֵג עַל הַחַשְׁמַן מִפָּרִיס; כִּי גְרֶנְגּוֹאַר לֹא שָׁכַח עֲדַיִן אֶת אֲשֶׁר עָשׂוּ לוֹ אוֹפַנֶּיהָ שֶׁל טַחֲנַת הַחַשְׁמַן, בְּהַרְטִיבָם אוֹתוֹ מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד רֹאשׁוֹ – וְלִבּוֹ שָׁמַר אֶת הָאֵיבָה הַנּוֹשָׁנָה. בְּאוֹתוֹ זְמָן חִבֵּר גַּם דִּיוָנִים לְסִפְרוֹ הַמְצֻיָּן שֶׁל בּוּדְרִי לַה־רוּג', הַחַשְׁמַן לְנוֹיְאוֹן וְטוּרְנֵי: “de Cupa Petrarum” סֵפֶר זֶה עוֹרֵר בּוֹ אֶת הַתְּשׁוּקָה לָאֳמָנוּת הַבְּנִיָּה, וְעַל יְדֵי כָּךְ חָדַל לִבּוֹ לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַהֲבָלִים שֶׁל תּוֹרַת הָרָזִים, אִם כִּי הַנְּטִיָּה הָאַחַת נָבְעָה בְּעֶצֶם מִמָּקוֹר הַשְּׁנִיָּה, שֶׁכֵּן הָאַלְכִּימְיָה וְהַבְּנִיָּה הַחָפְשִׁית הֵן אֲחָיוֹת קְרוֹבוֹת זוֹ לְזוֹ. בָּרִאשׁוֹנָה חִבֵּב גְרֶנְגּוֹאַר אֶת הָאִידֵיאָה, אַחֲרֵי כֵּן הִתְחִיל חוֹבֵב אֶת הַצּוּרָה שֶׁבָּה נִתְגַּלְּמָה הָאִידֵיאָה הַזֹּאת.

יוֹם אֶחָד קָרָה מִקְרֵהוּ לִקְנוֹת עֲמִידָה לְיַד בִּנְיַן “בֵּית הַמִּשְׁפָּט שֶׁל הַחַשְׁמַן” שֶׁנִּמְצָא בִּסְבִיבַת סֶן־גֶ’רְמֶן לְאוֹקְסֶרוֹאָ וְעָמַד מִמּוּל בִּנְיַן “בֵּית הַמִּשְׁפָּט שֶׁל הַמֶּלֶךְ”. לְבֵית הַמִּשְׁפָּט שֶׁל הַחַשְׁמַן שַׁיֶּכֶת הָיְתָה גַם כְּנֵסִיָּה קְטַנָּה וְיָפָה מִתְּקוּפַת הַמֵּאָה הָאַרְבַּע־עֶשְׂרֵה, וְאֶל הָרְחוֹב נִשְׁקֵף צַד הַדּוּכָן שֶׁל בֵּית הַתְפִלָּה. גְרֶנְגּוֹאַר בָּחֵן בְּכַוָּנָה רַבָּה אֶת מַעֲשֵׂה הַפִּסּוּל שֶׁעַל פְּנֵי הֶחָזִית. אוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה גְרֶנְגּוֹאַר נָתוּן לַהֲנָאָה שֶׁכֻּלָּהּ שֶׁלּוֹ, הֲנָאָה חֲרִיפָה וִיקָרָה שֶׁל אֳמָן הָרוֹאֶה בְּעוֹלָם רַק אֶת הָאֳמָנוּת וְרוֹאֶה בָּאֳמָנוּת אֶת כָּל הָעוֹלָם. פִּתְאֹם יָרְדָה עַל שִׁכְמוֹ יָד כְּבֵדָה. הוּא הֵסֵב אֶת רֹאשׁוֹ. וְהִנֵּה עָמַד כְּנֶגְדּוֹ יְדִידוֹ מֵאָז, מוֹרֵהוּ לְשֶׁעָבָר, הָאָדוֹן הַכֹּהֵן דּוֹם קְלוֹד.

גְרֶנְגּוֹאַר בָּא בִּמְבוּכָה. זֶה יָמִים רַבִּים לֹא רָאָה אֶת פְּנַי הַכֹּהֵן, וְדוֹם קְלוֹד הָיָה אַחַד הָאֲנָשִׁים הָרוֹמְמִים וְהַנִּלְהָבִים שֶׁפְּגִישָׁתָם גּוֹרֶמֶת תָּמִיד הַפְרָעַת־מֶזֶג לְפִילוֹסוֹף הַמָּלֵא סַפְּקָנוּת וְחָכְמַת חַיִּים.

בְּמֶשֶׁךְ כַּמָּה רְגָעִים לֹא פֶּתַח הַכֹּהֵן אֶת פִּיו לְדַבֵּר, וְתוֹךְ כְּדֵי כָּךְ נִתְּנָה שְׁהוּת לִגְרֶנְגּוֹאַר שֶׁיִּתְבּוֹנֵן בְּאִישׁ פְּגִישָׁתוֹ. דּוֹם קְלוֹד נִרְאָה לוֹ כְּאִישׁ אֲשֶׁר נִהְיוּ בּוֹ שִׁנּוּיִים רַבִּים, פָּנָיו הָיוּ חִוְרִים כְּבֹקֶר שֶׁל חֹרֶף, עֵינָיו שְׁקוּעוֹת בְּחוֹרֵיהֶן, שַׂעֲרוֹתָיו זְרוּעוֹת שֵׂיבָה. לְבַסּוֹף הִפְסִיק הַכֹּמֶר אֶת שְׁתִיקָתוֹ וְאָמַר בְּקוֹל שָׁקֵט וָקַר:

“מַה שְׁלוֹמְךָ, מָרָן פֶּטֶר?”

“בְּנוֹגֵעַ לִבְרִיאוּתִי?” עָנָה גְרֶנְגּוֹאַר. “הָא וְהָא! אֶפְשָׁר לְהַגִּיד עָלֶיהָ גַּם טוֹבוֹת וְגַם רָעוֹת. וּבְסַךְ־הַכֹּל יֵשׁ לָדוּן אוֹתָהּ לְכַף טוֹבָה. אֵין אֲנִי נֶהֱנֶה מִשּׁוּם דָּבָר בְּמִדָּה גְדוּשָׁה. הֲלֹא יָדוּעַ לְךָ, מָרָנִי, מַה שֶׁאָמַר הִפּוֹקְרָטֶס בְּנוֹגֵעַ לַבְּרִיאוּת: id est cibi, potus, somni, Venus, omnia moderata, sint'¹⁵⁵.”

“הִנְּךָ שָׁרוּי אֵפוֹא בְּלִי דְאָגוֹת, מָרָן פֶּטֶר?” אָמַר הַכֹּהֵן וְהֵעִיף בִּגְרֶנְגּוֹאַר מֶבָּט בּוֹחֵן.

“בֶּאֱמוּנָה, שֶׁאֵין לִי כָּל דְּאָגָה.”

“וּמַה מַעֲשֶׂיךָ עַכְשָׁו?”

“הֲלֹא עֵינֶיךָ הָרוֹאוֹת, מָרָנִי הַנִּכְבָּד. אֲנִי בּוֹדֵק אֶת צוּרַת הַחִתּוּךְ שֶׁל הָאֲבָנִים הַלָּלוּ וּמִתְבּוֹנֵן בְּמַעֲשֶׂה פִּסּוּל זֶה לָדַעַת מַה טִיבוֹ וּמְלַאכְתּוֹ.”

הַכֹּמֶר הֶעֱלָה עַל פָּנָיו בַּת־צְחוֹק, אֲבָל זוֹ לֹא הָיְתָה אֶלָּא בַּת־צְחוֹק מְפִיקָה מְרִירוּת שֶׁלֹּא נָגְעָה אֶלָּא בְּזָוִית הַפֶּה.

“וְזֶה גוֹרֵם לְךָ קוֹרַת־רוּחַ?”

“אֲנִי מַרְגִּישׁ בָּזֶה טַעַם גַּן־עֵדֶן!” הִפְטִיר גְרֶנְגּוֹאַר בְּקוֹל. הוּא גָחֵן אֶל מַעֲשֶׂה הַפִּסּוּל מִתּוֹךְ הִתְלַהֲבוּת שֶׁל אָדָם הָרוֹאֶה דְּמֻיּוֹת חַיּוֹת, וְהוֹסִיף לְדַבֵּר: “הַאֵין חִלּוּפֵי צוּרוֹת אֵלֶּה עֲשׂוּיִם בְּהַרְבֵּה כִּשְׁרוֹן, עֲדִינוּת וְסַבְלָנוּת? הִתְבּוֹנֵן נָא, מָרָנִי, אֶל בֶּן־עַמּוּד זֶה. הֵיכָן תִּמְצָא כּוֹתֶרֶת עַמּוּדִים אֲשֶׁר עָלִים לָהּ כָּאֵלֶּה – עֲדִינִים וַחֲצוּבִים בְּאַהֲבָה רַבָּה? הִנֵּה כָּאן תַּבְלִיט גָּבוֹהַּ שֶׁל יַ’ן מֶלְבֶּן. אֵין זוֹ מִן הַיְצִירוֹת הַנִּבְחָרוֹת שֶׁל הָאֳמָן הַגָּדוֹל, וְאַף עַל פִּי כֵן כָּל הַצְּלָמִים הָאֵלֶּה מְלֵאִים חֵן וְחֶמְדָּה – וְאֶפְשָׁר שֶׁהַחֵן וְהַחֶמְדָּה מְרֻבִּים כָּאן מִדַּי – בְּשֶׁל הַתֹּם וְהַנֹּעַם הַנְּסוּכִים עַל הַפָּנִים, הָעֲלִיצוּת הַיּוֹצֵאת מִנְּטִיּוֹת הַגּוּפִים וּמֵעֲטִיפוֹתֵיהֶם, וּבְשֶׁל אוֹתָהּ נְעִימוּת בִּלְתִּי מְשֹׁעֶרֶת הַצְּמוּדָה אֶל כָּל פְּגִימוֹתָיו שֶׁל הָאֳמָן. – וְכִי דְבָרִים כָּאֵלֶּה אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם עִנְיָן?”

“בְּוַדַּאי שֶׁכָּךְ,” אָמַר הַכֹּמֶר.

“וְאִלּוּ רָאִיתָ, מָרָנִי, אֶת הַפְּנִים בִּכְנֵסִיָּה קְטַנָּה זוֹ!” הוֹסִיף הַפַּיְטָן לַעֲרוֹת אֶת פִּטְפּוּטוֹ הַנִּלְהָב. “הַבַּיִת מָלֵא פְּסִילִים. הוּא עָנוּד עָלִים כְּלִבּוֹ שֶׁל פֶּלַח הַכְּרוּב. לַדּוּכָן יֵשׁ כָּאן צוּרָה נָעֲלָה וּמְיֻחֶדֶת בְּמִינָהּ שֶׁכְּמוֹתָהּ לֹא רָאִיתִי בְּשׁוּם מָקוֹם.”

דּוֹם קְלוֹד נִכְנָס לִדְבָרָיו.

“מוּכָח מִכָּאן שֶׁאַתָּה שָׁרוּי בְּאשֶׁר?”

גְרֶנְגּוֹאַר עָנָה בְּהִתְלַהֲבוּת:

“בִּי נִשְׁבַּעְתִּי שֶׁכֵּן הַדָּבָר! לְפָנִים אָהַבְתִּי נָשִׁים, אַחֲרֵי כֵן – חַיּוֹת. עַכְשָׁו אֲנִי אוֹהֵב אֲבָנִים. הַלָּלוּ מַרְחִיבוֹת דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם כַּנָּשִׁים וְכַחַיּוֹת, וְרֵאשִׁית כָּל אֵין בָּהֶן מִמִּדַּת הַבְּגִידָה.”

הַכֹּמֶר הֵטִיל אֶת יָדוֹ עַל גַּב מִצְחוֹ. תְּנוּעָה זוֹ הָיְתָה מְצוּיָה אֶצְלוֹ.

“אָמְנָם כֵּן.”

“דַּע לְךָ, מָרָנִי,” הִפְטִיר גְרֶנְגּוֹאַר, “דָּבָר זֶה גּוֹרֵם לָאָדָם הֲנָאָה יְקָרָה.” הוּא הוֹלִיךְ אַחֲרָיו אֶת הַכֹּמֶר, שֶׁהִתְמַסֵּר לִרְשׁוּתוֹ, וְהֵבִיא אוֹתוֹ לְמִגְדֵּל הַמַּדְרֵגוֹת הַקָּטֹן אֲשֶׁר לְבֵית הַמִּשְׁפָּט שֶׁל הַחַשְׁמַן. “הִנֵּה גֶרֶם מַדְרֵגוֹת עָשׂוּי כַּהֲלָכָה! בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי רוֹאָה אֶת הַמַּדְרֵגוֹת הָאֵלֶּה עוֹלָה בְּלִבִּי הַרְגָּשָׁה שֶׁל אשֶׁר. גֶרֶם מַדְרֵגוֹת זֶה אֵין כָּמוֹהוּ בְּפָרִיס לְפַשְׁטוּת וּלְיֹקֶר הַמְּצִיאוּת. כָּל הַמַּעֲלוֹת שָׂפָה קֵהֶה לָהֶן. יָפְיָן וּפַשְׁטוּתָן כְּלוּלִים בָּזֶה שֶׁרְחָבוֹת הַמַּעֲלוֹת, מִדָּתָן רֶגֶל אַחַת בְּעֵרֶךְ, אֲחוּזוֹת וּדְבֵקוֹת זוֹ בְּזוֹ כְּמַעֲשֵׂה צֶמֶד וּסְגוֹר וְקִשׁוּרִים וּמְחֻבָּרוֹת יַחַד בְּאֹפֶן אַמִּיץ וְנָאֶה!”

“וְלִבְּךָ אֵינוֹ תּוֹבֵעַ שׁוּם דָּבָר?”

“לָאו.”

“וְלֹא צַר לְךָ עַל שׁוּם דָּבָר?”

“אֵין אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַנֹּחֵם וְאֶת הַתַּאֲוָה. שִׁוִּיתִי קֶצֶב לְחַיָּי.”

“בְּנֵי־הָאָדָם עוֹרְכִים אֶת חַיֵּיהֶם,” אָמַר קְלוֹד, “וְהַמִּקְרִים בָּאִים וּמְשַׂדְּדִים אֶת הַמַּעֲרָכָה.”

“אֲנִי הוֹלֵךְ לְפִי שִׁיטַת הַסַּפְקָנוּת,” עָנָה גְרֶנְגּוֹאַר, “וּלְפִיכָךְ הִגַּעְתִּי לִידֵי שִׁוּוּי מִשְׁקָל.”

“וְכֵיצַד אַתָּה מַשִּׂיג אֶת פַּרְנָסָתֶךָ?”

“מִזְּמַן לִזְמַן אֲנִי מְחַבֵּר שִׁיר־עֲלִילָה אוֹ מַחֲזֵה תּוּגָה; אֲבָל עִקַּר פַּרְנָסָתִי אֲנִי מוֹצֵא בַּעֲנַף־מְלָאכָה אֶחָד שֶׁהוּא יָדוּעַ גַּם לְךָ, מוֹרִי וְרַבִּי: אֲנִי בּוֹנֶה גֶרֶם שֶׁל כִּסְאוֹת וְנוֹשֵׂא אוֹתוֹ בַּשִּׁנַּיִם.”

“הֲרֵי זוֹ מְלָאכָה גַסָּה לְגַבֵּי פִּילוֹסוֹף.”

“שִׁוּוּי הַמִּשְׁקָל מְשַׁמֵּשׁ תְּרוּפָה גַם לָזֶה,” אָמַר גְרֶנְגּוֹאַר. “מִי שֶׁכָּרוּךְ אַחֲרֵי רַעְיוֹן מִשֶּׁלּוֹ הֲרֵי הוּא מוֹצֵא אֶת רַעְיוֹנוֹ בְּכָל דָּבָר וְדָבָר.”

“אֲנִי מַכִּיר בְּכָךְ,” עָנָה הַכֹּמֶר.

לְאַחֵר שְׁתִיקָה קְצָרָה הוֹסִיף הַכֹּמֶר וְאָמַר:

“וּבְכָל זֹאת אַתָּה נִרְאֶה לִי עָלוּב מְאֹד.”

“אֶפְשָׁר שֶׁאֲנִי עָלוּב, אֲבָל אֵינֶנִּי אֻמְלָל.”

אוֹתוֹ רֶגַע עָלָה קוֹל שַׁעֲטַת סוּסִים, וּלְעֵינֵי הַיְּדִידִים הַשְּׁנַיִם הָעֲסוּקִים בְּשִׂיחָה, עָבְרָה בִּקְצֵה הָרְחוֹב פְּלֻגָּה שֶׁל רוֹבֵי־קֶשֶׁת מֵחֵיל הַמִּשְׁמָר שֶׁל הַמֶּלֶךְ, כִּידוֹנֵיהֶם נְטוּיִם בִּידֵיהֶם וּקְצִינָם רוֹכֵב בְּרֹאשָׁם. מַרְאֵה הַפְּלֻגָּה הָיָה נֶהְדָּר וְהָרְחוֹב הָמָה מִשַּׁעֲטַת הָרוֹכְבִים.

“כַּמָּה הִרְבֵּיתָ לְהִסְתַּכֵּל בְּקָצִין זֶה!” אָמַר גְרֶנְגּוֹאַר אֶל הַכֹּמֶר.

“נִדְמֶה הָיָה לִי שֶׁאֲנִי מַכִּיר אוֹתוֹ.”

“הֲיָדַעְתָּ אֶת שְׁמוֹ?”

“דּוֹמֶה לִי,” עָנָה הַכֹּמֶר, “שֶׁקּוֹרְאִים אוֹתוֹ בְּשֵׁם פֶבּוּס לְבֵית שְׁטוֹפֶּר.”

“פֶבּוּס! שֵׁם מְשֻׁנֶּה! יֵשׁ עוֹד אֶחָד הַנִּקְרָא בְּשֵׁם פֶבּוּס, זֶהוּ הָרוֹזֵן לְבֵית פוֹאַ. נִזְכַּרְתִּי עַכְשָׁו בְּנַעֲרָה אַחַת שֶׁהַשֵּׁם הַזֶּה הָיָה בְּעֵינֶיהָ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים.”

“בּוֹא אִתִּי,” אָמַר הַכֹּמֶר, “יֵשׁ לִי דָבָר אֵלֶיךָ.”

לְמִן הָרֶגַע שֶׁחָלַף עַל פְּנֵיהֶם גְּדוּד הַחַיָּלִים נִשְׁבְּתָה מְנוּחַת הַקִּפָּאוֹן שֶׁל הַכֹּמֶר. הוּא נֶעֱקֵר מִמְּקוֹמוֹ וְהִתְחִיל מְהַלֵּךְ. גְרֶנְגּוֹאַר הָלַךְ אַחֲרָיו, כֵּיוָן שֶׁהָיָה רָגִיל לְצַיֵּת לוֹ, – כְּפִי שֶׁצִּיְּתוּ לוֹ כָּל אֵלֶּה שֶׁנָּגְעָה בָּהֶם בִּזְמַן מִן הַזְּמַנִּים הִשְׁפַּעַת אִישִׁיּוּתוֹ הַכַּבִּירָה. הֵם עָשׂוּ אֶת דַּרְכָּם בִּדְמָמָה וְהִגִּיעוּ עַד לִרְחוֹב הַבֶּרְנַרְדִּינִים, שֶׁהָיָה שׁוֹמֵם לְמַדַּי אוֹתָהּ שָׁעָה. הַכֹּמֶר עָמַד מִלֶּכֶת.

“מָה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּגִּיד לִי, מָרָנִי הַנִּכְבָּד?” שֶׁאַל גְרֶנְגּוֹאַר.

וְכִי אֵין אַתָּה חוֹשֵׁב," אָמַר הַכֹּמֶר כְּאִישׁ שָׁקוּעַ בְּהִרְהוּרִים רַבִּים, “כִּי הָרוֹכְבִים הַלָּלוּ, שֶׁעָבְרוּ זֶה עַכְשָׁו עַל פָּנֵינוּ, לְבוּשָׁם נָאֶה מִשֶּׁלָּנוּ?”

גְרֶנְגּוֹאַר עָנָה בִּמְנוֹד רֹאשׁ.

“בֶּאֱמוּנָה! חֻלְצָה זוֹ שֶׁאֲנִי לוֹבֵשׁ, כְּתֻמָּה־אֲדֻמָּה, תִּנְעַם לִי מִשִּׁרְיוֹנֵי הַקַּשְׂקַשִּׂים הָעֲשׂוּיִם בַּרְזֶל וָעָשֶׁת. מִי פֶּתִי וְיִרְעַשׁ בִּשְׁעַת הֲלִיכָתוֹ כִּרְעשׁ שׁוּק הַגְּרוּטָאוֹת בִּשְׁעַת רְעִידַת אֲדָמָה!”

“הַגִּידָה לִי אֵפוֹא, גְרֶנְגּוֹאַר, הַאִם לֹא קִנֵּאתָ מִיָּמֶיךָ בַּבַּחוּרִים הַלָּלוּ וּבְמַדֵּי הַצָּבָא שֶׁלָּהֶם?”

“קִנְאָה זוֹ מַה טִיבָהּ, אֲדוֹנִי הַכֹּהֵן? הַאֲקַנֵּא בָּהֶם בִּגְלַל כֹּחַ גְּבוּרָתָם וּכְלֵי זֵינָם אוֹ בִּגְלַל הֱיוֹתָם אֲמוּנִים עַל מִשְׁמַעַת? נִבְחָר בְּעֵינַי מֵאֵלֶּה הַפִּילוֹסוֹף הַחָפְשִׁי לְנַפְשׁוֹ, וְאִם גַּם לְבוּשׁוֹ בְּלוֹיֵּי סְחָבוֹת. טוֹב לִי לִהְיוֹת רֹאשׁ זְבוּב מֵאֲשֶׁר זְנַב אַרְיֵה.”

“מוּזָר הַדָּבָר,” אָמַר הַכֹּמֶר מִתּוֹךְ הִרְהוּרִים, “לָבוּשׁ נָאֶה יֵשׁ בּוֹ בְּכָל זֹאת מִן הַנּוֹי.”

גְרֶנְגּוֹאַר סָר מֵעַל הַכֹּמֶר הַשָּׁקוּעַ בְּמַחֲשָׁבוֹת וְהָלַךְ לָזוּן אֶת עֵינָיו בַּפָּלוּשׁ שֶׁל אַחַד הַבָּתִּים הַסְּמוּכִים. מִיָּד חָזַר וְסָפַק אֶת כַּפָּיו.

“לוּלֵא הָלַךְ לִבְּךָ, מָרָנִי הַנִּכְבָּד, אַחֲרֵי אַנְשֵׁי צָבָא וּמַדֵּיהֶם, הָיִיתִי קוֹרֵא אוֹתְךָ לָלֶכֶת אַחֲרַי לְמַעַן הִתְבּוֹנֵן בַּשַּׁעַר הַלָּז. תָּמִיד אָמַרְתִּי וְחָזַרְתִּי וְאָמַרְתִּי, כִּי בֵּיתוֹ שֶׁל מַר אוֹבְרִי יֵשׁ לוֹ שַׁעַר נֶהְדָּר מֵאֵין כָּמוֹהוּ.”

“פֶּטֶר גְרֶנְגּוֹאַר,” אָמַר הַכֹּמֶר, “מָה הָיָה בְּסוֹפָה שֶׁל רַקְדָּנִית פְּעוֹטָה זוֹ מִבְּנוֹת הַצּוֹעֲנִים?”

“כַּוָּנָתְךָ, מָרָנִי, לְאֶסְמֶרַלְדָּה? הִנֵּה הֲסִבּוֹתָ לְפֶתַע פִּתְאֹם אֶת פְּנֵי הַשִּׂיחָה.”

“הֲרֵי זוֹ הָיְתָה אִשְׁתֶּךָ?”

“אָמְנָם כֵּן, כַּד שֶׁנִּשְׁבַּר גָּרַם לַדָּבָר. כָּרַתְנוּ בֵּינֵינוּ בְּרִית לְאַרְבַּע שָׁנִים. – וְאוּלָם רוֹאֶה אָנֹכִי,” הִפְטִיר גְרֶנְגּוֹאַר וְהִבִּיט כְּמִתְלוֹצֵץ בִּפְנֵי הַכֹּמֶר, “כִּי זוֹ לֹא נִשְׁכְּחָה עֲדַיִן מִלִּבֶּךָ.”

“וְאַתָּה לֹא תּוֹסִיף עוֹד לַחְשֹׁב עַל אֹדוֹתֶיהֶ?”

“רַק מְעָט. – אֲנִי עָסוּק בְּכַמָּה עִנְיָנִים אֲחֵרִים… יָהּ אֵלִי, מַה נֶחְמָדָה הָיְתָה הָעֵז הַקְּטַנָּה!”

“הֲרֵי צוֹעֲנִית זוֹ הִצִּילָה אֶת נַפְשְׁךָ מִמָּוֶת?”

“אֱמֶת וְנָכוֹן.”

“הִנֵּה כָּךְ! וּמָה עָלְתָה לָהּ לְצוֹעֲנִית זוֹ? מָה הַגְּמוּל אֲשֶׁר הֲשִׁיבוֹתָ לָהּ?”

“לֹא אוּכַל לְהַגִּיד לְךָ דָּבָר בָּרוּר, מָרָנִי. דּוֹמֶה לִי שֶׁהִיא עָלְתָה לִתְלִיָּה.”

“הַאֻמְנָם?”

“לֹא אֵדַע אֶת הַדָּבָר לְנָכוֹן. רָאִיתִי כִּי הֵם רוֹצִים לְהוֹצִיא אֲנָשִׁים לִתְלִיָּה – וְנִסְתַּלַּקְתִּי מִשָּׁם.”

“וּמַה תֵּדַע עוֹד עַל אֹדוֹתֶיהֶ?”

“כַּתֵר זְעֵיר, מָרָנִי. שָׁמַעְתִּי אוֹמְרִים, כִּי הִיא נִמְלְטָה לְהֵיכָל נוֹטְר־דַּם וּמָצְאָה שָׁם מִקְלָט בָּטוּחַ; וַאֲנִי שָׂמַחְתִּי עַל כָּךְ וְלֹא יָכֹלְתִּי לְבָרֵר אֶת הַדָּבָר אִם גַּם הָעֵז הִצִּילָה אֶת נַפְשָׁהּ אוֹ לֹא. וְיוֹתֵר מִזֶּה לֹא יָדַעְתִּי.”

“הִנֵּה תִּשְׁמַע מִפִּי דְּבָרִים חֲדָשִׁים,” נָתַן דּוֹם קְלוֹד אֶת קוֹלוֹ אֲשֶׁר הָיָה קֹדֶם רָפֶה וּמָתוּן וְכָבוּשׁ כִּמְעַט וְנַעֲשָׂה עַכְשָׁו אַדִּיר כָּרָעַם. “אֱמֶת וְנָכוֹן הַדָּבָר, כִּי הִיא מָצְאָה מִקְלָט בְּהֵיכָל נוֹטְר־דַּם. וְאוּלָם בְּעוֹד שְׁלשָׁה יָמִים תָּשׁוּב תַּשִּׂיגֶנָּה שָׁם יַד הַמִּשְׁפָּט, וְהִיא תַּעֲלֶה לִתְלִיָּה עַל כִּכַּר גְּרֶב. כְּבָר יָצְאָה הַחְלָטָה מֵאֵת הַפַּרְלָמֶנְט.”

“אֲנִי מִצְטַעֵר עַל כָּךְ,” אָמַר גְרֶנְגּוֹאַר.

הַכֹּמֶר נַעֲשָׂה בִּן־רֶגַע שָׁקֵט וְקַר־רוּחַ.

“וּמִי בְּכוֹר שָׂטָן זֶה,” פָּתַח שׁוּב הַפַּיְטָן, “שֶׁחָשְׁקָה נַפְשׁוֹ לְהוֹצִיא פְּסָק־דִּין נוֹסָף? מַדּוּעַ פָּנוּ בְּעִנְיָן זֶה אֶל הַפַּרְלָמֶנְט? לָמָּה תִּהְיֶה עֵינָם רָעָה בְּנַעֲרָה מִסְכֵּנָה שֶׁנִּמְלְטָה לְנוֹטְר־דַּם וּמָצְאָה לָהּ מַחֲסֶה מֵאֲחוֹרֵי עַמּוּדֵי הַפִּנָּה, בֵּין קִנֵּי סְנוּנִית?”

“הָעוֹלָם אֵינוֹ חָסֵר אַנְשֵׁי זָדוֹן,” עָנָה הַכֹּמֶר.

“עִנְיָן רַע עַד מְאֹד,” הִפְטִיר גְרֶנְגּוֹאַר.

לְאַחֵר רְגָעִים אֲחָדִים שֶׁל שְׁתִיקָה פָּתַח הַכֹּמֶר שׁוּב בִּדְבָרִים:

“אָמַרְתָּ אֵפוֹא שֶׁצּוֹעֲנִית זוֹ הִצִּילָה אֶת חַיֶּיךָ?”

“דָּבָר זֶה אֵרַע כְּשֶׁנִּמְצֵאתִי אֵצֶל יְדִידַי הַגַּנָּבִים. כְּחוּט הַשַּׂעְרָה הָיָה בֵּינִי וּבֵין חֶבֶל הַתְּלִיָּה. וַדַּאי שֶׁהָיוּ מִתְחָרְטִים עַל כָּךְ.”

“וְכִי אֵינְךָ רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה דָבָר לְטוֹבָתָהּ?”

“מְאֹד מְאֹד חָפַצְתִּי לַעֲזֹר לָהּ, דּוֹם קְלוֹד; אֲבָל חוֹשֵׁשְׁנִי שֶׁאֶפֹּל עַל יְדֵי כָּךְ בַּפָּח.”

“אֵין זֶה חָשׁוּב בְּיוֹתֵר!”

“הוֹ, הַאֻמְנָם אֵין זֶה חָשׁוּב? רַב תּוֹדוֹת לְךָ עַל טוּב לִבְּךָ, מָרָנִי הַיָּקָר! אֲנִי עוֹסֵק עַכְשָׁו בִּשְׁנֵי חִבּוּרִים גְּדוֹלִים.”

הַכֹּמֶר הִכָּה בְּיָדוֹ עַל מִצְחוֹ. הוּא הֶעֱמִיד פָּנִים כְּשָׁקֵט, אַךְ מִזְּמָן לִזְמָן בָּאָה תְּנוּעָה עַזָּה וְהֵעִידָה עַל הַהִתְרַגְּשׁוּת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ.

“כֵּיצַד אֶפְשָׁר לְהַצִּיל אוֹתָהּ?”

גְרֶנְגּוֹאַר אָמַר אֵלָיו:

“מָרָנִי הַיָּקָר, אֲנִי אֶתֵּן לְךָ מַעֲנֶה: il padelt – וּפֵרוּשׁוֹ בְּלָשׁוֹן תֻּרְכִּית: בֵּאלֹהִים לָנוּ עֶזְרָה.”

“כֵּיצַד אֶפְשָׁר לְהַצִּיל אוֹתָהּ?” חָזַר דּוֹם קְלוֹד עַל הַדְּבָרִים וְהוּא כֻּלּוֹ תָּפוּשׂ מַחֲשָׁבוֹת.

עַכְשָׁו דָּפַק גַּם גְרֶנְגּוֹאַר עַל מִצְחוֹ.

“שְׁמָעֵנִי נָא, מָרָנִי הַנִּכְבָּד, אֱלֹהִים לֹא הִשַּׁנִי דִמְיוֹן. אֲנִי אֲבַקֵּשׁ וְאֶמְצָא דֶּרֶךְ לְהַצָּלָה. הַאֵין לְבַקֵּשׁ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ כִּי יִתֵּן לָהּ חֲנִינָה?”

“לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר? הֲמִמֶּנּוּ תְּבַקֵּשׁ חֲנִינָה?”

“וּמַדּוּעַ לֹא?”

“נַסֵּה לְהוֹצִיא עֶצֶם מִלּוֹעַ הַנָּמֵר!”

גְרֶנְגּוֹאַר אִמֵּץ אֶת דִּמְיוֹנוֹ לִמְצֹא תַּחְבּוּלוֹת חֲדָשׁוֹת.

“מֵילָא! כַּתֵר זְעֵיר!… וְשֶׁמָּא אֶעֱרֹךְ כְּתָב בַּקָּשָׁה לַמַּטְרוֹנִיּוֹת וְאָעִיד עַל הַנַּעֲרָה כִּי הִיא הָרָה?”

לְשֵמַע הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הִתְלַקְּחָה עֵינוֹ שֶׁל הַכֹּמֶר.

“הָרָה? אִי לְךָ, בַּחוּרִי! וְכִי אַתָּה מְדַבֵּר דְּבָרִים כְּהֶוְיָתָּם?”

גְרֶנְגּוֹאַר נִתְחַלְחַל לְמַרְאֵה פְּנֵי הַכֹּמֶר. וְהוּא מִהֵר וְהוֹסִיף דְּבָרִים:

“חַס וְחָלִילָה! הַנְּשׂוּאִין שֶׁלָּנוּ הָיוּ בִּמְלֹא הַמּוּבָן Foris־maritagium¹⁵⁶ אָנֹכִי הָיִיתִי שָׁרוּי תָּמִיד בַּחוּץ. – וְאוּלָם זוֹ הִיא תַּחְבּוּלָה לִדְחוֹת אֶת פְּסָק־הַדִּין.”

“שִׁגָּעוֹן! חֶרְפָּה! חֲדַל לְךָ מִדַּבֵּר!”

“אֵין טַעַם לְכָל הַקֶּצֶף הַזֶּה,” מִלְמֵל גְרֶנְגּוֹאַר. “אֵין כָּאן אֶלָּא עִנְיָן שֶׁל אַרְכָּה: שׁוּם תַּקָּלָה אֵינָה כְּרוּכָה בָּזֶה, וְהַמַּטְרוֹנִיּוֹת, נָשִׁים עֲנִיּוֹת, מַרְוִיחוֹת עַל יְדֵי כָּךְ אַרְבָּעִים אֲגוֹרָה בְּכֵסֶף פָּרִיס.”

הַכֹּמֶר הָיָה כְּלֹא־שׁוֹמֵעַ.

“יִהְיֶה מָה שֶׁיִּהְיֶה – הִיא מֻכְרָחָה לַעֲבֹר לְמָקוֹם אַחֵר!” מִלְמֵל לְנַפְשׁוֹ. “בְּעוֹד שְׁלשָׁה יָמִים יְקַיְּמוּ אֶת פְּסָק־הַדִּין! וְאַף גְּזָר־הַדִּין שֶׁל הַפַּרְלָמֶנְט לֹא הָיָה בָּא לָעוֹלָם – לוּלֵא קְוָזִימוֹדוֹ! יֵשׁ שֶׁאַתָּה מוֹצֵא אֵצֶל הַנָּשִׁים תַּאֲווֹת זָרוֹת וּמְשֻׁנּוֹת.”

הוּא נָשָׂא אֶת קוֹלוֹ וְאָמַר: “מָרָן פֶּטֶר, חָשַׁבְתִּי הֵיטֵב בַּדָּבָר וְרָאִיתִי, כִּי אֵין לְפָנֶיהָ אֶלָּא דֶּרֶךְ הַצָּלָה אֶחָת”.

“מַהִי דֶרֶךְ זוֹ? אֲנִי לֹא מָצָאתִי שׁוּם תַּחְבּוּלָה חֲדָשָׁה.”

“שְׁמָעֵנִי, מָרָן פֶּטֶר, זְכֹר וְאַל תִּשְׁכַּח כִּי הַנַּעֲרָה הִצִּילָה אֶת חַיֶּיךָ! וְעַכְשָׁו אֲגַלֶּה לְךָ מַה שֶׁעָלָה בְּמַחֲשַׁבְתִּי. לְפֶתַח הַכְּנֵסִיָּה עוֹמֵד מִשְׁמָר יוֹמָם וָלַיְלָה, אֵין מַנִּיחִים לָצֵאת אֶלָּא לְמִי שֶׁרָאוּהוּ נִכְנָס. הֲרֵי שֶׁאַתָּה יָכֹל לְהִכָּנֵס. תָּבוֹא לַכְּנֵסִיָּה. אֲנִי אָבִיא אוֹתְךָ אֶל הַצּוֹעֲנִית. אַתֶּם תַּחֲלִיפוּ בֵּינֵיכֶם אֶת בִּגְדֵיכֶם. הִיא תִּלְבַּשׁ אֶת הַחֻלְצָה שֶׁלְּךָ וְאַתָּה תִּלְבַּשׁ אֶת שִׂמְלָתָהּ.”

“עַד כָּאן הַכֹּל הוֹלֵךְ לְמֵישָׁרִים,” הִפְטִיר הַפִּילוֹסוֹף. “וּמַה יִהְיֶה אַחֲרֵי כֵן?”

“אַחֲרֵי כֵן? הַנַּעֲרָה תֵּצֵא מֵהַכְּנֵסִיָּה כְּשֶׁהִיא לוֹבֶשֶׁת אֶת בְּגָדֶיךָ; וְאַתָּה תִּשָּׁאֵר בַּכְּנֵסִיָּה וְתִלְבַּשׁ אֶת שִׂמְלָתָהּ. יִתָּכֵן שֶׁיַּעֲלוּ אוֹתְךָ לִתְלִיָּה. וְאוּלָם הִיא תִּנָּצֵל.”

גְרֶנְגּוֹאַר חָבַט בְּיָדוֹ עַל אָזְנוֹ וַאֲרֶשֶׁת פָּנָיו אָמְרָה כֹּבֶד־רֹאשׁ גָּמוּר.

“דַּע לְךָ, מָרָנִי,” הִפְטִיר גְרֶנְגּוֹאַר, “רַעְיוֹן מֵעֵין זֶה לֹא עָלָה כְּלָל עַל לִבִּי.”

מִשֶּׁבָּאָה הַצָּעַת־פִּתְאֹם זוֹ מִצַּד הַכֹּמֶר הוּעַמָּה אֲרֶשֶׁת הַפָּנִים הַגְּלוּיָה וְהַנּוֹחָה אֲשֶׁר לִגְרֶנְגּוֹאַר, דֻּגְמַת נוֹף בָּהִיר בְּאֶרֶץ אִיטַלְיָה שֶׁעָבְרָה עָלָיו לְפֶתַע פִּתְאֹם רוּחַ זַעַף וְהֶעֶלְתָה עֲנָנָה עַל שִׁמְשׁוֹ.

“וּבְכֵן, גְרֶנְגּוֹאַר, מָה בְּעֵינֶיךָ הַצָּעָה זוֹ?”

“סָבוּר אָנֹכִי, מָרָנִי הַיָּקָר, כִּי שָׁבֹר אֶשְׁבֹּר אֶת מַפְרַקְתִּי, וְאִם גַּם מִיתָתִי לֹא תִּהְיֶה בִּתְלִיָּה.”

“אֵין זֶה נוֹגֵעַ לָעִנְיָן.”

“לָעֲזָאזֵל!” קָרָא גְרֶנְגּוֹאַר.

“הַצּוֹעֲנִית הִצִּילָה אוֹתְךָ מִמָּוֶת. אֵין זוֹ מִצִּדְּךָ אֶלָּא גְמִילַת חוֹבָה.”

“הַרְבֵּה חוֹבוֹת לֹא פָּרָעְתִּי.”

“מָרָן פֶּטֶר, הַדָּבָר הוּא בְּגֶדֶר הֶכְרַח.”

הַכֹּמֶר דִּבֵּר בְּקוֹל מֵטִיל מָרוּת.

“שְׁמָעֵנִי נָא, דּוֹם קְלוֹד,” עָנָה הַפַּיְטָן וְהוּא כֻּלּוֹ נִפְעָם וְנִבְהָל, “רַעְיוֹן זֶה שֶׁתָּפַשְׂתָּ אֵינוֹ מִתְקַבֵּל כְּלָל עַל הַלֵּב. תָּם אֲנִי וְלֹא אֵדַע מַדּוּעַ אֶתֵּן אֶת נַפְשִׁי לְתַלְיָנִים כְּדֵי לְכַפֵּר עַל אַחֵר?”

“וְכִי מַה מָצָאתָ בְּחַיֶּיךָ שֶׁאַתָּה דָבֵק בָּהֶם כָּל כָּךְ?”

“הָהּ, כַּמָּה וְכַמָּה דְבָרִים!”

“מָה הֵם, לְמָשָׁל? הוֹדִיעֵנִי נָא וְאֵדָע.”

“מָה הֵם? הָאֲוִיר, הַשָּׁמַיִם, הַבֹּקֶר, הָעֶרֶב, אוֹר הַיָּרֵחַ, יְדִידַי הַטּוֹבִים מִקֶּרֶב הַגַּנָּבִים. תַּעֲלוּלֵי חֶדְוָה לְשֵׁם הַבַּחוּרוֹת, הַהִתְבּוֹנְנוּת בְּמַצְּבוֹת הַזִּכָּרוֹן הַיָּפוֹת שֶׁל פָּרִיס, מְלֶאכֶת הַחִבּוּר שֶׁל שְׁלשָׁה סְפָרִים עָבִים, שֶׁאֶחָד מֵהֶם הוּא חִבּוּר קִטְרוּג עַל הַחַשְׁמַן וְטַחֲנוֹתָיו, וְעוֹד כַּמָּה וְכַמָּה דְבָרִים אֲחֵרִים. אֲנַקְסָגוֹרֶס אָמַר, כִּי הוּא חַי בָּעוֹלָם הַזֶּה לְמַעַן אֲשֶׁר יָזוּן אֶת עֵינָיו בַּשָּׁמֶשׁ. וּמִלְּבַד זֹאת הֲרֵי זָכִיתִי לְבַלּוֹת אֵת כָּל יָמַי, מִן הַבֹּקֶר וְעַד הָעֶרֶב, בְּחֶבְרַת אִישׁ מָלֵא רוּחַ גְּאוֹנִיּוֹת, כְּלוֹמַר בְּחֶבְרַת עַצְמִי, וְדָבָר זֶה גּוֹרֵם קוֹרַת־רוּחַ.”

“גֻּלְגֹּלֶת הָרְאוּיָה שֶׁיַּעֲשׂוּ מִמֶּנָּה זוּג מְקַשְׁקֵשׁ!” אָמַר הַכֹּמֶר בִּנְהִימָה. “הָבָה הַגִּידָה לִי, מִי נָתַן לְךָ אֶת הַחַיִּים הָאֵלֶּה שֶׁאַתָּה רוֹאֶה בָּהֶם נְעִימוּת רַבָּה כָּל כָּךְ? בִּזְכוּת מִי אַתָּה שׁוֹאֵף אֶת הָאֲוִיר, מַבִּיט בַּשָּׁמַיִם וּמְשַׁעֲשֵׁעַ אֶת מֹחֲךָ הַקָּטֹן בְּדִבְרֵי הֶבֶל וּבַהֲלָצוֹת? לוּלֵא הִיא שֶׁעָמְדָה לְךָ – מֶה הָיָה בְּסוֹפֶךָ? וְאַף עַל פִּי כֵן אַתָּה מַקְשִׁיחַ אֶת לִבְּךָ וְאוֹמֵר: תָּמוּת זוֹ שֶׁנָּתְנָה לִי אֶת הַחַיִּים. נַעֲרָה זֹאת תָּמוּת – הַיָּפָה וְהַנְּעִימָה וְהַנַּעֲרָצָה אֲשֶׁר בִּלְעָדֶיהָ לֹא יִכּוֹן אוֹר הָעוֹלָם וַאֲשֶׁר אֱלֹהוּת לָהּ כְּמוֹ לֵאלֹהִים; וְאַתָּה תִּשָּׁאֵר בַּחַיִּים – אִישׁ שֶׁחֶצְיוֹ נָבוֹן וְחֶצְיוֹ אֱוִיל, חֲטִיבָה טְפֵלָה מִמָּקוֹר לֹא־נוֹדָע, מִין צֶמַח הַיּוֹדֵעַ כִּבְיָכֹל לְהִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ וְלַחֲשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת; אַתָּה תִּחְיֶה אֶת חַיֶּיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתָּ לְךָ בִּגְנֵבָה וַאֲשֶׁר עֶרְכָּם כְּעֶרֶךְ הַנֵּר הַדּוֹלֵק בְּאוֹר הַצָּהֳרָיִם! שְׁמָעֵנִי, גְרֶנְגּוֹאַר, פְּנֵה לְךָ אֶל מִדַּת הָרַחֲמִים; הַרְאֵה אֶת נְדִיבוּת לִבְּךָ, שֶׁכֵּן הִיא גָמְלָה לְךָ נְדִיבוּת בָּרִאשׁוֹנָה.”

הַכֹּמֶר דִּבֵּר מִתּוֹךְ הִתְרַגְּשׁוּת רַבָּה. וּגְרֶנְגּוֹאַר הִקְשִׁיב לְכַתְּחִלָּה לִדְבָרָיו כְּתוֹהֶה וּמְפַקְפֵּק, אַחֲרֵי כֵן נִתְרַכְּכָה אֲרֶשֶׁת פָּנָיו וְהָפְכָה לִהְיוֹת הַבָּעָה שֶׁל טְרַגִּיּוּת, וְעַל יְדֵי כָּךְ נַעֲשָׂה פַּרְצוּפוֹ הַחִוֵּר דּוֹמֶה לְפַרְצוּף עוֹלֵל הַמִּתְעַנֶּה בְּיִסּוּרֵי מֵעַיִם.

“נִשְׂגָּבִים דְּבָרֶיךָ, מָרָנִי!” פָּתַח גְרֶנְגּוֹאַר וּמָחָה דִּמְעָה מִתּוֹךְ עֵינוֹ. “טוֹב אֵפוֹא, אֲנִי אֶשְׁקֹל אֶת הַדָּבָר בְּדַעְתִּי… רַעְיוֹן זֶה שֶׁעָלָה בְּמֹחֲךָ הוּא מְשֻׁנֶּה עַד מְאֹד… וּבִכְלָל,” הוֹסִיף גְרֶנְגּוֹאַר לְדַבֵּר אַחֲרֵי הַפְסָקָה קְצָרָה, “מִי יוֹדֵעַ אִם יְחַיְּבוּנִי תְּלִיָּה. לֹא תָּמִיד הָאֵרוּסִין גּוֹרְרִים אַחֲרֵיהֶם נְשּׂוּאִין. אֶפְשָׁר שֶׁהֵם יְמַלְאוּ אֶת פִּיהֶם צְחוֹק כְּשֶׁיִּמְצָאוּנִי בְּאוֹתוֹ תָּא וַאֲנִי עוֹמֵד לִפְנֵיהֶם כִּכְלִי מָלֵא גִחוּךְ בְּשִׂמְלָה וּבְכִפַּת רֹאשׁ שֶׁל אִשָּׁה… וְנַנִּיחַ אֲפִילּוּ שֶׁיִּגְזְרוּ עָלַי תְּלִיָּה – הֲרֵי גַּם אָז אֵין הַדָּבָר נוֹרָא כָּל כָּךְ! מִיתַת חֶבֶל הִיא כְּכָל שְׁאָר הַמִּיתוֹת, אוֹ יוֹתֵר נָכוֹן, אֵין זוֹ מִיתָה כְּכָל שְׁאָר הַמִּיתוֹת. רְאוּיָה הִיא שֶׁיָּמוּת בָּהּ אוֹתוֹ פִּילוֹסוֹף שֶׁכָּל יָמָיו הָיָה מְהַסֵּס: מִיתָה שֶׁהִיא בִּבְחִינַת לֹא בָּשָׂר וְלֹא דָגִים, דֻּגְמַת הָרוּחַ הַמְפַעֶמֶת אֶת הַסַּפְּקָן, מִיתָה הַמְּסַמֶּלֶת פִּקְפּוּק וְהִסּוּס, מִיתָה הַמּוּקַעַת בֵּין הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וּמֵתָהּ מִתְנַדְנֵד וְהוֹלֵךְ… יָאֶה לוֹ לְפִילוֹסוֹף שֶׁיָּמוּת בְּדֶרֶךְ זוֹ, וְאֶפְשָׁר שֶׁאוֹתָהּ גְּזֵרָה נִגְזְרָה עָלָי. מַה טוֹב לוֹ לְאָדָם שֶׁחַיָּיו וּמוֹתוֹ הֵם מֵעֵין בְּחִינָה אֶחָת.”

הַכֹּמֶר נִכְנַס לִדְבָרָיו: “וּבְכֵן אַתָּה מַסְכִּים לְכָךְ?”

“וּמַה הוּא הַמָּוֶת בְּעֶצֶם?” הוֹסִיף גְרֶנְגּוֹאַר לְדַבֵּר מִתּוֹךְ הִתְלַהֲבוּת. “רֶגַע אֶחָד הוּא קָשֶׁה, תַּחֲנַת גְּבוּל, מְקוֹם מַעֲבָר בֵּין הַמּוּעָט וּבֵין הָאֶפֶס. שָׁאֲלוּ פַּעַם אֶת הַשַּׁלִּיט אֲשֶׁר בְּמֶגַלוֹפּוֹלִיס אִם יֵשׁ בִּרְצוֹנוֹ לָמוּת: ‘וּמַדּוּעַ לֹא?’ עָנָה הַנִּשְׁאָל; ‘הֲלֹא אַחֲרַי מוֹתִי אֶזְכֶּה לִרְאוֹת כַּמָּה אֲנָשִׁים מְהֻלָּלִים: אֶת אִישׁ הַפִּילוֹסוֹפְיָה פִּתָּגוֹרֵס, אֶת הַהִיסְטוֹרְיוֹן הֶקְטַאוּס, אֶת הַפַּיְטָן הוֹמֶרוּס וְאֶת הַמְנַגֵּן אוֹלִמְפּוּס’.”

הַכֹּמֶר הוֹשִׁיט לוֹ אֶת יָדוֹ: “וּבְכֵן הַדָּבָר מָנוּי וְגָמוּר? וְאַתָּה תָּבוֹא מָחָר אֶל בֵּית הַכְּנֵסִיָּה?”

תְּנוּעָה זוֹ גָּרְמָה לוֹ לִגְרֶנְגּוֹאַר שֶׁיָּשׁוּב אֶל הַמְּצִיאוּת.

“אֲהָהּ, לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה!” אָמַר גְרֶנְגּוֹאַר כְּאִישׁ הַמִּתְעוֹרֵר מֵחֲלוֹמוֹ. “מִיתַת תְּלִיָּה – דָּבָר זֶה יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם אִוֶּלֶת יְתֵרָה. לֹא חָפַצְתִּי בְּכָךְ.”

“שָׂא אֵפוֹא שָׁלוֹם!” וְהַכֹּמֶר הוֹסִיף וְאָמַר בַּחֲשַׁאי: “עוֹד אָשׁוּב אֶרְאֲךָ לְעֵת מְצֹא!”

“מוּטָב לִי שֶׁלֹּא אֶזְדַּמֵּן עוֹד לִמְחִיצָתוֹ שֶׁל בְּכוֹר שָׂטָן זֶה,” הִרְהֵר גְרֶנְגּוֹאַר בְּלִבּוֹ, וְהוּא מִהֵר לָרוּץ אַחֲרֵי דּוֹם קְלוֹד. “כַּתֵר זְעֵיר, אֲדוֹנִי הַכֹּהֵן, אַל תִּהְיֶה מְרִיבָה בֵּין יְדִידִים מִקֶּדֶם! אַתָּה דּוֹאֵג לַנַּעֲרָה, כְּלוֹמַר לְאִשְׁתִּי, וְהַדָּבָר הוּא נָאֶה לָךְ. וְאוּלָם יָעֹץ יָעַצְתָּ תַּחְבּוּלָה כְּדֵי לְהוֹצִיא אוֹתָהּ בְּרִיאָה וּשְׁלֵמָה מִנּוֹטְר־דַּם – וְתַחְבּוּלָה זוֹ עֲלוּלָה לִגְרֹם רָעָה לִגְרֶנְגּוֹאַר… אִלּוּ מָצָאתִי עֵצָה אַחֶרֶת… הִנֵּה אֲגַלֶּה לְךָ, מָרָנִי, מַה שֶׁעָלָה בְּמַחֲשַׁבְתִּי בְּרֶגַע זֶה… מַה יִהְיֶה אִם אֶמְצָא תַּחְבּוּלָה וַאֲחַלְּצֶנָּה מִן הַמֵּצַר וְאֶת עַצְמִי לֹא אַעֲמִיד בְּשׁוּם סַכָּנָה? מָה הַדָּבָר בְּעֵינֶיךָ? הֲיִחַר לְךָ? הַאִם לֹא תָּנוּחַ דַּעְתְּךָ אֶלָּא אִם תִּרְאֵנִי תָּלוּי עַל עַמּוּד הַתְּלִיָּה?”

הַכֹּמֶר נִתֵּק מִקֹּצֶר־רוּחַ אֶת הַכַּפְתּוֹרִים מֵעַל גַּב מְעִילוֹ. “מַבּוּל שֶׁל מִלִּים!… הוֹאִילָה נָא וְגַלֵּה לִי אֶת עֲצָתֶךָ.”

“כֵּן,” עָנָה גְרֶנְגּוֹאַר כִּמְכַוֵּן אֶת דְבָרָיו לְנַפְשׁוֹ וְהֵטִיל אֶת אֶצְבָּעוֹ עַל חָטְמוֹ לְאוֹת מַחֲשָׁבָה רַבָּה… “הִנֵּה זֶה מָצָאתִי!.. הַגַּנָּבִים הֵם בַּחוּרִים אַמִּיצֵי לֵב… הַצּוֹעֲנִים אוֹהַבִים אֶת אֶסְמֶרַלְדָּה… קַל מְאֹד לְעוֹרֵר אוֹתָם לִמְרִידָה… אֵין לְךָ דָבָר קַל מִזֶּה… בִּשְׁעַת הַמְּהוּמָה יַעֲלֶה בְּיָדֵינוּ לְשַׁחְרֵר אוֹתָהּ… מָחָר בָּעֶרֶב נְסַדֵּר אֶת הַדָּבָר… הַלָּלוּ לֹא יְפַקְפְּקוּ אַף רֶגַע.”

“הוֹצֵא אֵלַי אֶת עֲצָתֶךָ!” עָנָה הַכֹּמֶר וְנִעֲנַע אֶת אִישׁ שִׂיחָתוֹ.

גְרֶנְגּוֹאַר הִפְנָה אֶת עַצְמוֹ כְּנֶגֶד הַכֹּמֶר וְכֻלּוֹ עוֹטֶה גָאוֹן: “הַנַּח לִי, מָרָנִי! הֲלֹא אָזְנֶיךָ הַשּׁוֹמְעוֹת כִּי אֲנִי מַצִּיעַ אֶת תָּכְנִיתִי.” רֶגַע אֶחָד הָיָה עוֹד כְּמִתְיַשֵּׁב בְּדַעְתּוֹ, אַחֲרֵי כֵן הִתְחִיל מוֹחֵא כַּף לְמַחְשְׁבוֹתָיו וְקָרָא בְּקוֹל: “הַפְלֵא וָפֶלֶא! נַעֲשֶׂה וְנַצְלִיחַ!”

“הַשְׁמִיעֵנִי אֶת עֲצָתֶךָ!” קָרָא הַכֹּמֶר בְּכָעַס.

פְּנֵי גְרֶנְגּוֹאַר הִזְהִירוּ מֵחֶדְוָה.

“הָבָה אֶלְחַשׁ לְךָ, מָרָנִי, אֶת הַדָּבָר מִפֶּה לָאֹזֶן. בִּי נִשְׁבַּעְתִּי כִּי זֹאת הִיא מְזִמָּה נִפְלָאָה שֶׁתּוֹצִיא אֶת כֻּלָּנוּ יַחַד מִן הַמְּצָרִים, בֶּאֱמוּנָה! תֵּן תּוֹדָה, מָרָנִי, וֶאֱמֹר כִּי לֹא שׁוֹטֶה אָנֹכִי וְלֹא בֶּן־שׁוֹטֶה!”

הוּא הִפְסִיק אֶת דִּבְרֵי עַצְמוֹ.

“עִקָּר שָׁכַחְתִּי. הַאִם הָעֵז הַקְּטַנָּה נִמְצֵאת עֲדַיִן עַל יַד הַנַּעֲרָה?”

“כֵּן הַדָּבָר. יִגְעַר בְּךָ הַשָּׂטָן!”

“אַף עַל זוֹ גָּזְרוּ תְּלִיָּה?”

“מָה עִנְיָן זֶה לְכָאן?”

“וַדַּאי שֶׁכָּךְ, הַלָּלוּ רוֹצִים לִתְלוֹת גַּם אֶת הָעֵז. הָיָה מַעֲשֶׂה בְּחֹדָשׁ שֶׁעָבַר וְהֵמִיתוּ בִּתְלִיָּה חֲזִיר אֶחָד. הַתַּלְיָן מְרֻצֶּה מְאֹד מֵעִנְיָן כָּזֶה: לְאַחֵר הַתְּלִיָּה הוּא נוֹטֵל לְעַצְמוֹ אֶת בְּשַׂר הַחַיָּה. הַאֻמְנָם יִתְלוּ אֶת דְּיַ’לִי הַנֶּחְמָדָה! מַה צַר לִי עָלֶיךָ, גְּדִי עִזִּים שֶׁלִּי!”

“קִלְלַת אֱלֹהִים עָלֶיךָ!” קְרָא דּוֹם קְלוֹד. “אַתָּה הַתַּלְיָן, אַתָּה וְלֹא אַחֵר. אֱמֹר לִי סוֹף סוֹף, כְּסִיל שֶׁכְּמוֹתְךָ, מָה הַתַּחְבּוּלָה שֶׁמָּצָאתָ? הֲרַק בִּצְבָת אֶפְשָׁר לְהוֹצִיא מִמְּךָ אֶת רַעְיוֹנֶךָ?”

“אַל נָא בְּקֹצֶר־רוּחַ, מָרָנִי. כְּרֶגַע אוֹדִיעֲךָ אֶת רַעְיוֹנִי.”

גְרֶנְגּוֹאַר גָּחֵן אֶל הַכֹּמֶר וְלָחַשׁ עַל אָזְנוֹ דִבְרֵי סוֹד, וְאוֹתוֹ רֶגַע הָיָה מֵעִיף אֶת מֶבָּטוֹ הֶחָרֵד מִקָּצֶה הָאֶחָד שֶׁל הָרְחוֹב אֶל הַקָּצֶה הַשֵּׁנִי, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִרְאֲתָה מִסָּבִיב נֶפֶשׁ חַיָּה. לְאַחֵר שֶׁגָּמַר אֶת דְּבָרָיו הוֹשִׁיט לוֹ דּוֹם קְלוֹד אֶת יָדוֹ וְאָמַר בְּקוֹל קַר:

“טוֹב אֵפוֹא, מָחָר יִהְיֶה הָאוֹת.”

“מָחָר יִהְיֶה הָאוֹת הַזֶּה,” חָזַר גַּם גְרֶנְגּוֹאַר עַל הַדְּבָרִים.

וּכְשֶׁפָּנָה הַכֹּמֶר לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ נָטָה גְרֶנְגּוֹאַר לְצַד אַחֵר וְהָיָה מְמַלְמֵל לְעַצְמוֹ בַּחֲשַׁאי: “מַעֲשֶׂה זֶה דּוֹרֵשׁ אֹמֶץ לֵב, מַר פֶּטֶר גְרֶנְגּוֹאַר. אֶלָּא שֶׁאֵין בְּכָךְ כְּלוּם; מִי זֶה גָזַר וְאָמַר, כִּי אָדָם הַנִּמְצָא בְּשֶׁפֶל הַמַּדְרֵגָה אָסוּר לוֹ לִשְׁלֹחַ יָד בְּעִנְיָן גָּדוֹל! בִּיטוֹן נָשָׂא עַל שִׁכְמוֹ פַּר גָּדוֹל; אַנְקוֹרִים וְעֶשְׂבּוֹנִיּוֹת וְצַיָּצֵי הָעֲרָבָה מַפְלִיגִים לִמְדִינוֹת הַיָּם.”

ב. עֲשֵׂה עַצְמְךָ גַנָּב!

כְּשֶׁחָזַר הַכֹּמֶר לַמִּנְזָר מָצָא לְיַד דֶּלֶת תָּאוֹ אַתְּ אָחִיו יַ’ן דֶּה־מוֹלֶן. הַלָּז חִכָּה לְבוֹאוֹ שֶׁל אָחִיו הַגָּדוֹל וְהֵפִיג אֶת שִׁעְמוּם הַהַמְתָּנָה בַּעֲבוֹדַת צִיּוּר – רָשַׁם בְּפֶחָם עַל גַּבֵּי הַקִּיר אֶת דְּמוּת דְּיוֹקָנוֹ שֶׁל אָחִיו דּוֹם קְלוֹד וְקִשֵּׁט אוֹתָהּ בְּחֹטֶם כַּבִּיר עַד מְאֹד.

דּוֹם קְלוֹד לֹא נָתַן כִּמְעַט אֶת עֵינָיו בְּאָחִיו. לִבּוֹ הָלַךְ אַחֲרֵי עִנְיָנִים אֲחֵרִים. פַּרְצוּפוֹ הַצּוֹהֵל שֶׁל מְבַלֵּה־עוֹלָם זֶה, שֶׁפְּעָמִים כֹּה רַבּוֹת אָצַל מֵחֶדְוָתוֹ גַם עַל הַכֹּמֶר זְעוּם הַפָּנִים וְהֵבִיא אוֹתוֹ לִידֵי זְחִיחוּת הַדַּעַת, לֹא עָצַר עַכְשָׁו כֹּחַ לְגָרֵשׁ אֶת צֵל הַקַּדְרוּת מִתּוֹךְ הַנֶּפֶשׁ הַמְּלֵאָה רֵיחַ קֶטֶב וּמַדְמֵנָה.

“אֶחָא חֲבִיבִי,” אָמַר יַ’ן מִתּוֹךְ הִסּוּס לֵב, “בָּאתִי לִרְאוֹת אֶת פָּנֶיךָ.”

הַכֹּמֶר לֹא הֵעִיף בּוֹ אֲפִילּוּ מֶבַּט עַיִן אֶחָד.

“דַּבֵּר אֶת דְּבָרֶיךָ!”

“אָחִי הַיָּקָר,” הוֹסִיף הֶחָנַף דְּבָרִים, “הַרְבֵּה תַּרְבֶּה עִמָּדִי כָּל הַיָּמִים אֶת חֲסָדֶיךָ וּתְנַהֲלֵנִי בַּעֲצוֹתֶיךָ הַטּוֹבוֹת. וְעַל כֵּן אָשׁוּב לִרְאוֹת אֶת פָּנֶיךָ.”

“וּמָה עוֹד?”

“אֲהָהּ! אָחִי הַיָּקָר, מַה נֶאֶמְנוּ דְבָרֶיךָ שֶׁאָמַרְתָּ לִי תָּמִיד: ‘יַ’ן! יַ’ן! Cessat doctorum doctrina, discipulorum disciplina.¹⁵⁷ יַ’ן, חֲזֹר לְמוּטָב, יַ’ן, קְבַע עִתִּים לְתוֹרָה, יַ’ן, אַל תַּעֲקֹר אֶת עַצְמְךָ מִבֵּית הָאוּלְפָנָא בַּלֵּילוֹת, אֶלָּא אִם יֵשׁ לְךָ סִבָּה מַסְפֶּקֶת לְכָךְ וְאִם קִבַּלְתָּ הַרְשָׁאָה מֵאֵת מוֹרֶךָ. אַל תִּכָּנֵס בְּמִלְחֶמֶת אֶגְרוֹפִים עִם בְּנֵי פִּיקַרְדְּיֶה, אַל תִּבְאַשׁ כַּחֲמוֹר לֹא־לִמּוּד עַל שַׂק הַתֶּבֶן הַנִּתָּן לְךָ בְּבֵית הָאוּלְפָּנָא. יַ’ן, קַבֵּל בְּאַהֲבָה אֶת הָעֹנֶשׁ הַבָּא עָלֶיךָ מִידֵי מוֹרֶךָ. יַ’ן, לֵךְ מִדֵּי עֶרֶב לְבֵית הַתְּפִלָּה וֶהֱוֵה חוֹזֵר עַד גְּמִירָא עַל כָּל פִּזְמוֹנֵי הַתְּפִלָּה.’ אֲהָהּ! נְכוֹחִים הָיוּ כָּל דִּבְרֵי הַמּוּסָר הָאֵלֶּה!”

“וּמָה עוֹד בְּפִיךָ?”

“אָחִי הַיָּקָר, אֲנִי עוֹד עוֹמֵד בְּפָנֶיךָ כְּרָשָׁע וּפוֹשֵׁעַ עָלוּב, כְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה וּכְאִישׁ נֶאֱלָח וְנִתְעָב! אָחִי יַקִּירִי, דַּע לְךָ כִּי יַ’ן הִשְׁלִיךְ אַחֲרֵי גֵווֹ אֶת עֲצוֹתֶיךָ הַטּוֹבוֹת וְגַם שָׂם אוֹתָן מִרְמָס לְרַגְלָיו. מִשָּׁמַיִם נִפְרְעוּ מִמֶּנִּי עַל הַדָּבָר הַזֶּה, וַאֲנִי מַצְדִּיק עָלַי אֶת הַדִּין. כָּל זְמַן שֶׁלֹּא אָזַל הַכֶּסֶף מִכִּיסִי – עָרַכְתִּי לִי מִשְׁתָּאוֹת, בִּלִּיתִי אֶת יָמַי בְּמַעֲשֵׂי הוֹלְלוּת וְרָאִיתִי חַיִּים טוֹבִים. אֲהָהּ! חַיֵּי הוֹלְלוּת אֵלֶּה, אֲשֶׁר יִנְעֲמוּ בְּרֵאשִׁיתָם, מַה יִרְעֲמוּ לָאַחֲרוֹנָה אֶת פְּנֵיהֶם הַנִּתְעָבִים! עַכְשָׁו אֵין בְּכִיסִי אַף פְּרוּטָה אֶחָת; מָכַרְתִּי אֶת הַמַּפָּה אֲשֶׁר לְשֻׁלְחָנִי, אֶת כֻּתָּנְתִּי וְאֶת מַגַּבְתִּי; תַּמּוּ וְנִשְׁלְמוּ הַחַיִּים הָעַלִּיזִים! נֵרִי הַטּוֹב כָּבָה וְלֹא הִשְׁאִיר לִי אֶלָּא אֶת פְּתִילַת הַחֵלֶב הַמְּאוּסָה, וְזוֹ מַעֲלָה בְּאַפִּי אֶת סִרְחוֹנָהּ. הַנְּעָרוֹת תְּמַלְאֶינָה עָלַי אֶת פִּיהֶן צְחוֹק. אֵין לִי לִשְׁתִיָּה אֶלָּא מָיִם. כָּל הַיּוֹם יָצִיקוּ לִי מוּסֵר כְּלָיוֹת וּבַעֲלֵי חוֹבוֹת.”

“וְסוֹף דָּבָר?” אָמַר הַכֹּמֶר.

“אֲהָהּ! אָחִי מַחְמַל נַפְשִׁי, נִכְסֹף נִכְסַפְתִּי לָשׁוּב לַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה. בָּאתִי אֵלֶיךָ בְּלֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכָּא. כָּבְדָה עָלַי יַד הַנֹּחֵם. אֲנִי מִתְוַדֶּה עַל עֲוֹנוֹתַי. אֲנִי מַכֶּה עַל לִבִּי וְאוֹמֵר: חָטָאתִי, עָוִיתִי. אֱמֶת דִּבַּרְתָּ כְּשֶׁדָּרַשְׁתָּ מִמֶּנִּי כִּי אַתְקִין אֶת עַצְמִי לְקַבֵּל סְמִיכוּת בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ טוֹרְשִׁי. עַכְשָׁו נִתְעוֹרֵר בִּי פִּתְאֹם חֵשֶׁק גָּדוֹל לְאִצְטְלָה זוֹ. אֲבָל בְּבֵיתִי אֵין אַף טִפַּת דְּיוֹ, וַאֲנִי מֻכְרָח לִקְנוֹת לִי מִן הַנּוֹזֵל הַנּוֹזֵל הַזֶּה; אָפְסוּ עֵטִים מֵעַל שֻׁלְחָנִי, וַאֲנִי מֻכְרָח לְהִצְטַיֵּד גַּם בְּאֵלֶּה; אֵין לִי נְיָר וְאֵין לִי סְפָרִים וַאֲנִי צָרִיךְ לָשׁוּב וְלִקְנוֹת אֶת כָּל אֵלֶּה. לְתַכְלִית זוֹ דָרוּשׁ לִי מְעַט כֶּסֶף מְזֻמָּן, וַאֲנִי בָּא אֵלֶיךָ, אָחִי הַנָּעִים, בְּלֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכָּא.”

“הֲגָמַרְתָּ אֶת דְּבָרֶיךָ?”

“כֵּן הַדָּבָר,” אָמַר הַתַּלְמִיד הַחוֹשֵׁק בְּתוֹרָה, “תַּן לִי מְעַט כֶּסֶף.”

“אֵין לִי כֶּסֶף.”

אָז הֶעֱלָה הַסְּטוּדֶנְט עַל עַצְמוֹ כֹּבֶד־רֹאשׁ וְאָמַר בְּקוֹל מַבִּיעַ הַחְלָטָה:

“טוֹב אֵפוֹא, אָחִי הַיָּקָר. לַמְרוֹת רְצוֹנִי אֲנִי מֻכְרָח לְהַגִּיד לְךָ, כִּי אֲחֵרִים בָּאוּ אֵלַי וְהִצִּיעוּ לְפָנַי דְּבָרִים הָרְאוּיִם לְהִשָּׁמֵעַ. אַתָּה מְמָאֵן אֵפוֹא לָתֵת לִי כֶּסֶף? בְּשׁוּם אֹפֶן לֹא? אִם כָּךְ – אֵלֵךְ וְאֶתְחַבֵּר אֶל הַגַּנָּבִים.”

וּכְשֶׁהוֹצִיא מִפִּיו אֶת הַדִּבּוּר הַנּוֹרָא עָשָׂה אֶת עַצְמוֹ כְּמִין אַיַקְס, כֵּיוָן שֶׁאָמַר בְּלִבּוֹ כִּי עוֹד מְעַט וְיֵרֵד עָלָיו הַבָּרָק.

וְהַכֹּמֶר אָמַר לוֹ בְּקוֹל קַר:

“עֲשֵׂה עַצְמְךָ גַנָּב.”

יַ’ן נִפְרֵד מִמֶּנּוּ בְּקִדָּה עֲמֻקָּה, וְיָרַד מֵעַל הַמַּדְרֵגוֹת כְּשֶׁהוּא מְצַפְצֵף בִּשְׂפָתָיו.

וּבְעֵת שֶׁעָשָׂה אֶת דַּרְכּוֹ עַל פְּנֵי חֲצַר הַמִּנְזָר וְעָבַר מִתַּחַת לְחַלּוֹן הַתָּא שֶׁל אָחִיו – שָׁמַע פִּתְאֹם כִּי נִפְתַּח חַלּוֹן זֶה; הוּא הֵרִים אֶת פַּרְצוּפוֹ וְרָאָה, כִּי הַכֹּמֶר מוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ דֶּרֶךְ הָאֶשְׁנָב.

“יִקָּחֲךָ אֹפֶל!” קָרָא דּוֹם קְלוֹד. “הֵא לְךָ בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה, וּמֵהַיּוֹם וָהָלְאָה לֹא תְּקַבֵּל עוֹד מִיָּדִי שׁוּם כֶּסֶף!”

וְתוֹךְ כְּדֵי כָּךְ הִשְׁלִיךְ הַכֹּמֶר בִּפְנֵי אָחִיו אַרְנַק כֶּסֶף הֵטִיל בְּמִצְחוֹ חַבּוּרָה גְדוֹלָה; הַלָּז הֵרִים אֶת הָאַרְנָק כְּשֶׁהוּא צוֹהֵל וְכוֹעֵס גַּם יַחַד. דֻּגְמַת כֶּלֵב שֶׁהִשְׁלִיכוּ עָלָיו עֶצֶם שְׁמֵנָה, וְנִסְתַּלֵּק לְדַרְכּוֹ.

ג. תְּחִי הַשִּׂמְחָה!

הַקּוֹרֵא אוּלַי לֹא שָׁכַח עֲדַיִן כִּי חֵלֶק מֵחֲצַר הַפְּלָאִים מֻקָּף הָיָה בְּחוֹמַת הָעִיר, וְכִי כַּמָּה מִגְדָּלִים שֶׁל חוֹמָה זוֹ נִמְצְאוּ כְּבָר בַּתְּקוּפָה הַהִיא בְּמַצָּב שֶׁל הֶרֶס. אַחֵד הַמִּגְדָּלִים הָאֵלֶּה שִׁמֵּשׁ לַגַּנָּבִים מָדוֹר לְשַׁעֲשׁוּעִים. בֵּית הַמַּרְזֵחַ נִקְבַּע בְּאוּלָם הַמַּרְתֵּף, שְׁאָר הַחֲדָרִים נִמְצְאוּ בַּקּוֹמוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת. מִגְדָּל זֶה הִתְהוֹלְלוּ בּוֹ הַגַּנָּבִים יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בְּמָקוֹם אַחֵר וְעָשׂוּהוּ בֵּית מוֹעֵד מַבְהִיל בְּיוֹתֵר. דּוֹמֶה הָיָה לְכַוֶּרֶת אַדִּירָה הַמְּלֵאָה זִמְזוּם גַּם יוֹמָם וְגַם לָיְלָה. לְעֵת הַלַּיְלָה, כְּשֶׁהֲמוֹן הַקַּבְּצָנִים יָשְׁנוּ אֶת שְׁנָתָם, כְּשֶׁכָּבָה הָאוֹר בְּכָל מְחִלּוֹת הֶעָפָר הַנִּשְׁקָפוֹת עַל פְּנֵי הַכִּכָּר, וּבְכָל מִשְׁכְּנוֹת הַדַּלִּים הָאֵלֶּה נֶאֶלְמוּ עֲרֵמוֹת הָאָדָם שֶׁחֻבְּרוּ יַחַד מִגַּנָּבִים, פְּרוּצוֹת, יְלָדִים גְּנוּבִים וּמַמְזֵרִים – גַּם בְּשָׁעָה זוֹ נִכָּר הָיָה מִגְדַּל הַשַּׁעֲשׁוּעִים עַל פִּי הַשָּׁאוֹן הַיּוֹצֵא מִקִּרְבּוֹ וְעַל פִּי הָאוֹר הָאֲדַמְדַּם שֶׁנִּצְנֵץ בְּחוֹרֵי הַמַּרְתֵּף וּבַחַלּוֹנוֹת וּבַחֲרַכִּי הַקִּירוֹת הַנִּסְדָּקִים וְהָיָה בּוֹקֵעַ וְיוֹצֵא כִּבְיָכֹל מִכָּל נַקְבּוּבִיּוֹת הַבִּנְיָן.

הַמַּרְתֵּף שִׁמֵּשׁ אֵפוֹא בֵּית מַרְזֵחַ. נִכְנָסִים הָיוּ בְּדֶלֶת נְמוּכָה וְיוֹרְדִים בְּכֶבֶשׁ שֶׁהָיָה עִקֵּשׁ כַּחֲרוּז אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹנִי עָשׂוּי בְּצוּרָה קְלַסִּית. מֵעַל לַדֶּלֶת הִתְנוֹסֵס, בִּמְקוֹם שֶׁלֶט, מִין צִיּוּר מְשֻׁנֶּה שֶׁנִּכְּרָה מִתּוֹכוֹ דְּמוּת אֲגוֹרַת כֶּסֶף עַל יַד בֶּן־תַּרְנְגֹל שָׁחוּט וְעַל גַּבֵּי אֵלֶּה הָיוּ רְשׁוּמוֹת הַמִּלִּים הַמְרֻמָּזוֹת: “כָּאן מְצַלְצְלִים בְּפַעֲמוֹנִים לְזֵכֶר הַנִּפְטָרִים.”

עֶרֶב אֶחָד, כְּשֶׁעָלְתָה הַלְמוּת הַפַּעֲמוֹנִים מִמִּגְדְּלֵי פָּרִיס, יָכְלוּ הַחַיָּלִים שֶׁל מִשְׁמַר הַלַּיְלָה לְהַבְחִין – אִלּוּ נִתְּנָה לָהֶם רְשׁוּת לְהִכָּנֵס לַחֲצֵר הַפְּלָאִים הַנּוֹרָאָה – כִּי בְּבֵית הַמּוֹעֵד שֶׁל הַגַּנָּבִים גָּדְלָה הַהֲמֻלָּה יוֹתֵר מִן הָרָגִיל וְהוֹלְלוּת הַשִּׁכּוֹרִים וְאָלוֹתֵיהֶם גָּבְרוּ שִׁבְעָתָיִם. עַל הַכִּכָּר אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבַּיִת נִקְהֲלוּ דַּיָּרַי הֶחָצֵר קְבוּצוֹת קְבוּצוֹת וְהֶחֱלִיפוּ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי לַחַשׁ, כְּאִלּוּ עָמַד לְהִתְרַחֵשׁ מְאֹרָע יוֹצֵא מִן הַכְּלָל, וּפֹה וָשָׁם כָּרַע אַחֵד הַגַּנָּבִים עַל הָאָרֶץ וְהָיָה מַשְׁחִיז בְּאֶבֶן אֶת סַכִּינוֹ הַפְּגוּמָה.

וְאוּלָם בְּבֵית הַמַּרְזֵחַ פְּנִימָה דָחוּ הַשְּׁתִיָּה וְהַמִּשְׂחָק אֶת הַמַּחֲשָׁבוֹת שֶׁהִטְרִידוּ אוֹתוֹ עֶרֶב אֶת עֲדַת הַגַּנָּבִים, וּמִתּוֹךְ שִׂיחוֹת הַסּוֹבְאִים אִי אֶפְשָׁר הָיָה כִּמְעַט לְנַחֵשׁ אֶת דְּבַר הַמְּאֹרָע הָעוֹמֵד לְהִתְרַחֵשׁ. רַק הַפַּרְצוּפִים הָיוּ בְּדוּחִים יוֹתֵר מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם; וְכָל אֶחָד מִן הַנִּקְהָלִים חָגַר לִירֵכוֹ אֶת כְּלִי־זֵינוֹ: מַגָּל אוֹ גַרְזֶן, פִּגְיוֹן אָרֹךְ אוֹ אַנְקוֹל שֶׁל רוֹבֶה.

הָאוּלָם הֶעָגֹל הָיָה רְחַב יָדַיִם עַד מְאֹד; וְאוּלָם הַשֻּׁלְחָנוֹת וְהַסּוֹבְאִים הָיוּ דְחוּקִים וּצְפוּפִים כָּל כָּךְ, שֶׁכָּל הֲמוֹן הַדְּבָרִים אֲשֶׁר בְּבֵית הַמַּרְזֵחַ – גְּבָרִים וְנָשִׁים, סַפְסָלִים וְכַדֵּי שֵׁכָר, סוֹבְאִים, נִרְדָּמִים וּמְשַׂחֲקִים בְּקֻבְיָה, בְּרִיאִים וּפִסְּחִים – כָּל אֵלֶּה נִתְעַרְבְּבוּ בְּלִי סֵדֶר וְהִתְבּוֹלְלוּ יַחַד כַּעֲרֵמַת חֶלְזוֹנוֹת. עַל הַשֻּׁלְחָנוֹת דָּלְקוּ נֵרוֹת חֵלֶב; וְאוּלָם הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל, דֻּגְמַת נִבְרֶשֶׁת שֶׁבְּאוּלָם בֵּית הָאוֹפֵּרָה, הָיָה כָּאן הַתַּנּוּר. מְאוּרָה זוֹ הָיְתָה טְחוּבָה כָּל כָּךְ, שֶׁהָאָח בָּעֲרָה בְּקִרְבָּהּ אֲפִילוּ בָּעֶצֶם תְּקוּפַת הַקָּיִץ. הַקָּמִין הֶעָצוּם שָׁלַח אֶת עֲשָׁנוֹ דֶּרֶךְ אֲרֻבָּה מְעֻטֶּרֶת בְּפִתּוּחֵי אֶבֶן וְעַל דָּפְנוֹתָיו נִתְלוּ כָּל מִינֵי כְּלֵי בִּשּׁוּל; בְּתוֹךְ הַקָּמִין בָּעֲרָה מְדוּרָה גְדוֹלָה, דֻּגְמַת אֵשׁ, אוֹכֶלֶת עֵצִים וְטוֹרְף, הָעוֹלָה לַיְלָה בַּחַלּוֹנוֹת נַפָּחִים שֶׁבַּכְּפָרִים וּמְטִילָה אֶת בָּבוּאָתָהּ הַמְּאִירָה עַל פְּנֵי הַחוֹמוֹת אֲשֶׁר מִצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הָרְחוֹב. כֶּלֶב מִדּוֹת, הָרוֹבֵץ בָּאֵפֶר, סוֹבֵב מֵעַל גַּב הַמּוֹקֵד שַׁפּוּד שֶׁהָיוּ אֲחוּזוֹת בּוֹ אֻמְצוֹת בָּשָׂר.

לַמְרוֹת הַדֹּחַק הָרַב אֶפְשָׁר הָיָה לְהַכִּיר, כִּי בָּאוּלָם הִתְיַחֲדוּ לְעַצְמָן שָׁלשׁ קְבוּצוֹת עִקָּרִיּוֹת, שֶׁנִּתְאַסְּפוּ מִסָּבִיב לִשְׁלשָׁה אִישִׁים הַיְּדוּעִים כְּבָר לַקּוֹרֵא. אֶחָד מֵאֵלֶּה, עָנוּד כָּל מִינֵי קִשּׁוּטֵי סְרָק שֶׁמּוֹצָאָם מֵאֶרֶץ הַמִּזְרָח, הָיָה מַתְיָה הוֹנְגָדִי סְפִּיקָלִי, הוּא הַדֻּכַּס אֲשֶׁר לְמִצְרַיִם וּלְבוֹהֶמְיָה. אוֹתוֹ רֵיקָא יָשַׁב עַל גַּבֵּי שֻׁלְחָן כְּשֶׁרַגְלָיו שְׁלוּבוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ וְאֶצְבָּעוֹ מוּרָמָה כְּלַפֵּי מֵעְלָה, וְהָיָה מְלַמֵּד אֶת שׁוֹמְעָיו, שֶׁהִקְשִׁיבוּ לִדְבָרָיו בְּפֶה פָּעוּר, פֶּרֶק בְּחָכְמַת הַמָּגִים הַשְּׁחוֹרָה וְהַלְּבָנָה. קְבוּצָה אַחֶרֶת נִדְחֲקָה מִסָּבִיב לִידִידֵנוּ הַיָּדוּעַ, הוּא הַמֶּלֶךְ הַגִּבּוֹר שֶׁל טוּן, שֶׁהָיָה מְזֻיָּן מֵרֹאשׁוֹ וְעַד כַּף רַגְלוֹ. קְלוֹפֶּן טְרוֹאִיפוּ, כֻּלּוֹ אוֹמֵר כֹּבֶד־רֹאשׁ וְקוֹלוֹ מְהַלֵּךְ בְּלַחַשׁ, הָיָה מְחַלֵּק לָעוֹמְדִים מִסָּבִיב כְּלֵי נֶשֶׁק מִתּוֹךְ גִּיגִית עֲצוּמָה הַהֲפוּכָה עַל פִּיהָ; מִתּוֹךְ גִּיגִית זוֹ שָׁפְעוּ בְּלִי סוֹף, כְּתַפּוּחִים וַעֲנָבִים מִתּוֹךְ קֶרֶן הַשֶּׁפַע, כָּל מִינֵי כְּלֵי זַיִן: גַּרְזִנִּים, חֲרַבוֹת, קוֹבָעִים, כָּתְנוֹת מָגֵן, שִׁרְיוֹנִים, חֲנִיתוֹת, כִּידוֹנִים, חִצִּים וּמְטִילֵי בַּרְזֶל. כָּל אִישׁ וָאִישׁ נָטַל דְּבַר־מָה מִתּוֹךְ הָעֲרֵמָה: אֶחָד חֲנִית, הַשֵּׁנִי סַיִף, הַשְּׁלִישִׁי פִּגְיוֹן אַבִּירִים אֲשֶׁר נִצָּב לוֹ בִּדְמוּת צְלָב, הַיְלָדִים אַף הֵם חָגְרוּ נֶשֶׁק, וַאֲפִילּוּ בַּעֲלֵי־מוּם לָבְשׁוּ שִׁרְיוֹן וְצִנָּה וְהָיוּ זוֹחֲלִים וְעוֹבְרִים בֵּין רַגְלֵי הַסּוֹבְאִים כְּחִפּוּשִׁיוֹת גְּדוֹלוֹת.

וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן – קְבוּצָה שְׁלִישִׁית, גְּדוֹלָה וְהוֹמִיָּה מִן הָאֲחֵרוֹת, צָבְאָה עַל הַשֻּׁלְחָנוֹת וְהַסַּפְסָלִים אֲשֶׁר מֵאֶמְצָעִיתָם עָלָה קוֹל פּוֹזֵם – קוֹל אָדָם הַשּׁוֹלֵחַ פִּטְפּוּטִים וְאָלוֹת מִבַּעַד לְתַחְמֹשֶׁת כְּבֵדָה וּמְלֵאָה אֲשֶׁר לֹא חָסַר בָּהּ דָּבָר, לְמִן הַקּוֹבַע וְעַד הַדָּרְבוֹנוֹת. אוֹתוֹ בַּר־נַשׁ, שֶׁהֶעֱמִיס עַל גּוּפוֹ תַּחְמֹשֶׁת אַבִּירִים כְּלוּלָה בִּשְׁלֵמוּתָהּ, נֶחְבָּא כֻּלּוֹ תַּחַת לְבוּשׁ הֵזַּיִן וּמִכָּל דְּמוּתוֹ לֹא נִגְלוּ לָעַיִן אֶלָּא אַפּוֹ הֶחָצוּף, הַוָּרֹד וְהַמְּשֻׁרְבָּב כְּלַפֵּי מַעְלָה. קְוֻצַּת שְׂעָרוֹת בְּהִירוֹת, פֶּה אָדֹם וְעֵינַיִם מְפִיקוֹת עַזּוּת. הוּא חָגַר חֲגוֹרָה מְלֵאָה סַכִּינִים וּפִגְיוֹנִים; לִירֵכוֹ הָיְתָה תְּלוּיָה מַאֲכֶלֶת גְּדוֹלָה, בִּשְׂמֹאלוֹ אָחַז קֶשֶׁת וּלְפָנָיו נִצַּב כַּד עָצוּם מָלֵא יַיִן, – מִחוּץ לְנַעֲרָה שְׁמֵנָה שֶׁנִּצְּבָה לִימִינוֹ. מִסְּבִיבוֹ הָיוּ כָּל הַפִּיּוֹת שְׁטוּפִים בִּצְחוֹק וּבְאָלוֹת וּבְיָיִן.

וִיתָאֵר לוֹ הַקּוֹרֵא עוֹד כְּעֶשְׂרִים קְבוּצוֹת קְטַנּוֹת מֵאֵלֶּה: מֶלְצָרִים וּמֶלְצָרוֹת הַמִּתְרוֹצְצִים הֵנָּה וָהֵנָּה וְכַדִּים עַל רָאשֵׁיהֶם; מְשַׂחֲקִים הַנְּתוּנִים לְמִשְׂחַק הַכַּדּוּרִים אוֹ לְמִשְׂחַק הַטַּחֲנָה, הַגְּחוּנִים עַל גַּבֵּי הַקֻּבְיָה, אַבְנֵי הַלּוּחַ אוֹ מִשְׂחַק הַמַּקְלִיּוֹת הַנִּלְהָב; נִצִּים בְּפִנָּה זוֹ וַחֲבוּקִים וּמִתְנַשְּׁקִים בְּפִנָּה אַחֶרֶת – וְאָז יָקוּם לִפְנֵי עֵינֵי רוּחוֹ כָּל הַמַּחֲזֶה בִּשְׁלֵמוּתוֹ, כְּשֶׁהוּא מוּאָר בְּלַהַב הַמְּדוּרָה הַגְּדוֹלָה הַמַּרְקִיד עַל הַקִּירוֹת צִלְלֵי עֲנָקִים מְשֻׁנֵּי־צוּרָה.

וְהַהֲמֻלָּה גָדְלָה שָׁם כְּמוֹ בְּתוֹךְ פַּעֲמוֹן הַנּוֹתֵן אֶת הַלְמוּתוֹ הַמְּלֵאָה.

וְהַמַּחֲבַת, אֲשֶׁר רָקַד בָּהּ שׁוּמַן הַטִּגּוּן, טִרְטְרָה בְּלִי הֲפוּגוֹת וּמִלְּאָה חֲלִיפוֹת אֶת הָאוּלָם מִדֵּי הִמּוֹךְ לְרֶגַע קוֹל הַתְּשׁוּאוֹת הַמַּאֲלִיפוֹת.

וּבְתוֹךְ כָּל הַשָּׁאוֹן הַזֶּה, בְּיַרְכְּתֵי הָאוּלָם, יָשַׁב לוֹ פִּילוֹסוֹף אֶחָד עַל גַּב סַפְסָל אֲשֶׁר לְיַד הַקָּמִין, רַגְלָיו הָיוּ נְעוּצוֹת בָּאֵפֶר, עֵינָיו תְּלוּיוֹת בְּלַהֲבוֹת הַמְּדוּרָה וּמַחְשְׁבוֹתָיו מְהַלְּכוֹת בְּרֹאשׁוֹ. זֶה הָיָה פֶּטֶר גְרֶנְגּוֹאַר.

“הֵחָפְזוּ, הֵחָלְצוּ! חִגְרוּ אֶת נִשְׁקְכֶם! בְּעוֹד שָׁעָה אַחַת נֵצֵא לַדֶּרֶךְ!” קָרָא קְלוֹפֶּן טְרוֹאִיפוּ לַגַּנָּבִים הָעוֹמְדִים מִסְּבִיבוֹ.

נַעֲרָה אַחַת נָתְנָה אֶת קוֹלָהּ בְּזֶמֶר:

שְׁנֵי מְשַׂחֲקִים נִצּוּ אִישׁ עִם אָחִיו.

“עֲוִיל?” קָרָא הָאֶחָד מִן הַשְּׁנַיִם, בַּעַל הַפַּרְצוּף הַמַּסְמִיק יוֹתֵר, וְהֵרִים אֶגְרוֹף עַל חֲבֵרוֹ, “אֲנִי אָבִיא לְךָ עַכְשָׁו קְלָף תִּלְתָּן. וְאַתָּה מֻתָּר לְךָ לְשַׁמֵּשׁ עֲוִיל תִּלְתָּן בְּמִשְׂחַק הַקְּלָפִים שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ.”

“אֲבוֹי!” קָרָא נוֹרְמַנִּי אֶחָד שֶׁנִּכַּר לְפִי קוֹלוֹ הַמְחַטֵּם, “דְּחוּקִים אֲנַחְנוּ כָּאן כְּאוֹתָם הַקְּדוֹשִׁים אֲשֶׁר בְּקַיְאוֹבִיל.”

“יְלָדַי,” אָמַר הַדֻּכָּס שֶׁל מִצְרַיִם לִקְהַל עֲדָתוֹ וְעָשָׂה אֶת קוֹלוֹ גָּבוֹהַּ וָדַק, “הַמְכַשֵּׁפוֹת שֶׁבְּצָרְפַת יוֹצְאוֹת אֶל מְקוֹם הַמְּחוֹלוֹת שֶׁלָּהֶן לֹא בְּמַטְאֲטֵא, לֹא בִּרְכִיבָה וְלֹא מְשׁוּחוֹת בְּשֶׁמֶן, אֶלָּא בְּכֹחַ שֶׁל שֵׁם מְפֹרָשׁ בִּלְבָד. וְהַמְכַשֵּׁפוֹת שֶׁבְּאִיטַלְיָה תַּיִשׁ מוּכָן לָהֶן תָּמִיד לְיַד דֶּלֶת בֵּיתָן. וְכֻלָּן חוֹבָה עֲלֵיהֶן לָצֵאת בִּיעָף דֶּרֶךְ אֲרֻבַּת הֶעָשָׁן.”

מִתּוֹךְ שְׁאוֹן הַהֲמֻלָּה בֶּקַע וְעָלָה קוֹלוֹ שֶׁל אוֹתוֹ בַּר־נַשׁ צָעִיר שֶׁהָיָה מְזֻיָּן מֵרֹאשׁוֹ וְעַד כַּף רַגְלוֹ.

“הֵידָד! הֵידָד! הַיּוֹם הַזֶּה חָגַרְתִּי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה אֶת נִשְׁקִי! כְּאַחַד הַפּוֹחֲזִים וְהָרֵיקִים! אֶחָד מֵחֶבְרַתְכֶם אָנֹכִי, בֶּאֱמוּנָה! מִזְגוּ לִי אֶת הַגָּבִיעַ!… רַבּוֹתַי, דְּעוּ לָכֶם כִּי שְׁמִי הוּא יַ’ן פְרוֹלוֹ דֶה־מוֹלֶן וַאֲנִי בֶּן אֲצִילִים. סָבוּר אָנֹכִי, כִּי אִלּוּ יָדַע אֱלֹהִים אֶת חָכְמַת הַמִּלְחָמָה הָיָה עוֹשֶׂה אֶת עַצְמוֹ שׁוֹדֵד. אַחַי, הִנְנוּ יוֹצְאִים הַיּוֹם לְמַעֲרָכָה גְדוֹלָה. אֲנָשִׁים אַמִּיצֵי לֵב אֲנָחְנוּ. הָלֹךְ נֵלֵךְ וְנִלְכֹּד בִּסְעָרָה בֵּית כְּנֵסִיָּה, נִשְׁבֹּר דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ וּנְשַׁחְרֵר נַעֲרָה יָפָה, נְשַׁחְרְרֶנָּה מִידֵי הַשּׁוֹפְטִים וּמִידֵי הַכְּמָרִים, נָשִׂים אֶת הַמִּנְזָר תֵּל עוֹלָם וְנִשְׂרֹף אֶת הַחַשְׁמַן בְּבֵית כְּהֻנָּתוֹ – וְאֵת כָּל הַמְּלָאכָה הַזֹּאת נְבַצַּע עַד אַרְגִּיעָה, בְּטֶרֶם יִמְצָא לוֹ רֹאשׁ־עִיר שְׁהוּת לִגְמֹא כַּף מָרָק. אָנוּ יוֹצְאִים לְמִלְחֶמֶת מִצְוָה, כָּל חֶפְצֵנוּ הוּא לְהַצִּיג רֵיקָם אֶת נוֹטְר־דַּם. אֶת קְוָזִימוֹדוֹ נִתְלֶה עַל עֵץ. וְאַתֶּן, הַבָּנוֹת, הַיְדַעְתֶּן אֶת קְוָזִימוֹדוֹ? הַרְאִיתֶן אוֹתוֹ בְּחַג הַשָּׁבוּעוֹת כְּשֶׁהוּא מוֹלִיךְ אֶת הַפַּעֲמוֹן הַגָּדוֹל עַד כְּדֵי קֹצֶר נְשִׁימָה? נִשְׁבַּעְתִּי אַף נִשְׁבָּעְתִּי! הַמַּחֲזֶה הוּא יָפֶה! אַשְׁמְדַי רָכוּב עַל מִפְלֶצֶת! רַבּוֹתַי, דְּעוּ לָכֶם כִּי פּוֹחֵז וָרֵיק אָנֹכִי בְּכָל רמ”ח אֲבָרֵי, הִנְנִי רַמַּאי בְּכָל נַפְשִׁי וּמְאֹדִי, מֵרֶחֶם אִמִּי יָצָאתִי לִהְיוֹת גַּנָב בֵּין גַּנָּבִים. עָשִׁיר מֻפְלָג הָיִיתִי לְפָנִים וּפִזַּרְתִּי אֶת כָּל הוֹנִי לָרוּחַ. אִמִּי רָצְתָה כִּי אֶהְיֶה לִקְצִין־צָבָא, אָבִי יְעָדַנִי לְכֹהֵן, דּוֹדָתִי – לִפְקִיד בֵּית הַמִּשְׁפָּט, אִמִּי זְקֶנְתִּי – לְלַבְלָר שֶׁל הַמֶּלֶךְ, דּוֹדָתִי־זְקֶנְתִּי – לְגִזְבָּר הַלּוֹבֵשׁ מְעִיל קָצָר, וְאוּלָם אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת עַצְמִי גַּנָב בֵּין גַּנָּבִים. הִגַּדְתִּי אֶת הַדָּבָר לְאָבִי וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלוֹת נִמְרָצוֹת, אָמַרְתִּי אֶת זֹאת גַּם לְאִמִּי, וְהִיא הָיְתָה אִשָּׁה זְקֵנָה וְהִתְחִילָה בּוֹכָה וּמוֹרִידָה אֶת רִירָהּ כְּאוֹתוֹ אוּד עַל גַּבֵּי סִיר הַגֶּחָלִים. תְּחִי הַשִּׂמְחָה! אִישׁ הוֹלְלוּת אָנֹכִי! מוֹזֶגֶת חֲבִיבָה, הָבִי לִי יַיִן אַחֵר! שַׁלֵּם אֲשַׁלֵּם לָךְ בְּכֶסֶף מָלֵא. לֹא אֶחְפֹּץ עוֹד בְּיֵין סוּרֶן. הַלָּז צָבַט לִי בְּבֵית הַבְּלִיעָה. הַדָּבָר דּוֹמֶה כְּאִלּוּ סוֹרְקִים אֶת הַגָּרוֹן בְּסָל!"

לַדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָנָה הֶהָמוֹן בִּתְשׁוּאוֹת צְחוֹק; וּכְשֶׁרָאָה הַסְּטוּדֶנְט כִּי הַהֲמֻלָּה מִסְּבִיבוֹ גָדְלָה שִׁבְעָתַיִם – נָשָׂא אֶת קוֹלוֹ וְאָמַר:

“הָאָח! מֶה עָרַב לְאָזְנֵי קוֹל הַשָּׁאוֹן הַזֶּה! Populi de-bacchantis populosa !debacchatio¹⁵⁸” – הוּא הֶעֱלָה עַל עֵינָיו אֲרֶשֶׁת שֶׁל הִתְלַהֲבוּת, עָשָׂה אֶת קוֹלוֹ כְּקוֹל כֹּמֶר הַפּוֹתֵחַ בִּתְפִלַּת מִנְחָה, וְהִתְחִיל מְזַמֵּר: Quae cantica! Quae organa! Quae cantilenae! Quae melodiae hie sine fine decantantur! Sonant melliflua hymnorum organa, suavissima angelorum melodia, cantica canticorum mira¹⁵⁹!…"

הוּא הִפְסִיק אֶת נְגִינָתוֹ וְקָרָא בְּקוֹל:

“פֻּנְדְּקָאִית שֶׁל אַשְׁמְדַאי, הַגִּישִׁי לִי סְעֻדַּת עֶרֶב!”

לְרֶגַע אֶחָד נִשְׂתָּרְרָה דְמָמָה שְׁלֵמָה כִּמְעַט, וְאָז עָלָה קוֹלוֹ הַצּוֹרֵחַ שֶׁל דֻּכָּס מִצְרַיִם אֲשֶׁר הִטִּיף לֶקַח לַצּוֹעֲנִים:

“הַכַּרְכּשֶׁת נִקְרֵאת בְּשֵׁם אָדוּאִין, הַשּׁוּעָל – כְּחֹל־רַגְלַיִם אוֹ רָץ־הַיַּעַר, הַזְּאֵב – אָפוֹר־רַגְלַיִם אוֹ רֶגֶל־הַזָּהָב, הַדֹּב נִקְרָא זָקֵן אוֹ סָבָא… מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִצְנֶפֶת שֶׁל שֵׁד קָטֹן נַעֲשֶׂה רוֹאֶה־וְאֵינוֹ־נִרְאֶה וְהוּא צוֹפֶה בִּדְבָרִים סְמוּיִם מִן הָעַיִן… צָב הַנִּטְבָּל בְּמֵי קֹדֶשׁ מַעֲלִים עָלָיו לְבוּשׁ שֶׁל קְטִיפָה אֲדֻמָּה אוֹ שְׁחוֹרָה, וְתוֹלִים זוּג אֶחָד לְצַוָּארוֹ וְזוּג אֶחָד לְרַגְלוֹ. הַסַּנְדָּק אוֹחֵז אֶת הָרֹאשׁ, הַסַּנְדְּקָאִית אוֹחֶזֶת אֶת הַחֵלֶק הָאֲחוֹרִי שֶׁל הַגּוּף. יֵשׁ שֵׁד אֶחָד שֶׁשְּׁמוֹ סִידְרַגַזוּם, וְלוֹ יֵשׁ כֹּחַ לְהַכְרִיחַ אֶת הַנְּעָרוֹת שֶׁתִּרְקֹדְנָה לְפָנָיו עֲרֻמּוֹת כִּבְיוֹם הִוָּלְדָן.”

“נִשְׁבַּעְתִּי בְּכָל קֹדֶשׁ!” הִפְסִיק יַ’ן אֶת הַמְדַבֵּר, “חָפַצְתִּי הֱיוֹת אוֹתוֹ שֵׁד שֶׁשְּׁמוֹ סִידְרַגַזוּם.”

בֵּין כֹּה וָכֹה וְהַגַּנָּבִים הוֹסִיפוּ לְהִזְדַּיֵּן וְהָיוּ מִתְלַחֲשִׁים בֵּינֵיהֶם בַּקָּצֶה הַשֵּׁנִי שֶׁל בֵּית הַמַּרְזֵחַ.

“צַר לִי עַל אֶסְמֶרַלְדָּה הַמִּסְכֵּנָה!” אָמַר צוֹעֲנִי אֶחָד. “אֲחוֹתֵנוּ הִיא, וְעָלֵינוּ הַחוֹבָה לְשַׁחְרֵר אוֹתָהּ.”

“וְכִי הִיא יוֹשֶׁבֶת עֲדַיִן בְּנוֹטְר־דַּם?” שָׁאַל שְׁאֵלָה תַּגְרָן אֶחָד שֶׁמַּרְאֵה פָּנָיו הָיָה כִּפְנֵי יְהוּדִי.

“בְּוַדַּאי שֶׁכָּךְ, בֶּאֱמוּנָתִי.”

“טוֹב אֵפוֹא, חֲבֵרִים!” קָרָא הַתַּגְרָן, “יְהִי נוֹטְר־דַּם! וְגַם זֶה לְטוֹבָה; כִּי בְּבֵית הַתְּפִלָּה הַקָּטֹן עַל שֵׁם הַקְּדוֹשִׁים פֵרֵאוֹל וּפֵרוֹגִיּוֹן נִמְצָאִים שְׁנֵי פְּסִילִים עֲשׂוּיִם זָהָב, אֶחָד לְיוֹחָנָן הַמַּטְבִּילַ וְהַשֵּׁנִי לְאַנְטוֹנְיוּס הַקָּדוֹשׁ, וְּשְׁנֵי אֵלֶּה מִשְׁקָלָם שִׁבְעָה־עָשָׂר מַרְק וַחֲמִשָּׁה־עָשָׂר אֶסְטְלִין; הַכֵּנִים הַשְּׁנַיִם, עֲשׂוּיִם כֶּסֶף וּמְצֻפִּים זָהָב, מִשְׁקָלָם שִׁבְעָה־עָשָׂר מַרְק וְחָמֵשׁ אֻנְקִיּוֹת. אֲנִי בָּקִי בָּזֶה. צוֹרַף זָהָב אָנֹכִי.”

אוֹתוֹ רֶגַע הִגִּישׁוּ לְיַ’ן אֶת סְעֻדַּת הָעָרֶב. הוּא סָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר עָמְדָה בְּקִרְבָתוֹ, וְקָרָא בְּקוֹל רָם:

"נִשְׁבַּעְתִּי בְּשֵׁם הַקָּדוֹשׁ בּוּל־דֶּה־לוּק, הַמְּכֻנֶּה בְּפִי הָעָם בְּשֵׁם גּוֹגֶלוּ הַקָּדוֹשׁ, כִּי אֲנִי רוֹאֶה אֶת עַצְמִי מְאֻשָּׁר בְּתַכְלִית הָאֹשֶׁר. מִמּוּלִי עוֹמֵד בַּר־נַשׁ אֱוִילִי וּמַבִּיט בִּי מִתּוֹךְ אֲרֶשֶׁת פָּנִים אֲטוּמָה שֶׁל אַרְכִי־דֻכֵּס. וְהַיּוֹשֵׁב מִשְּׂמֹאלִי שִׁנָּיו אֲרֻכּוֹת כָּל כָּךְ שֶׁהֵן מְכַסּוֹת עַל סַנְטֵרוֹ. לְבַסּוֹף אֲנִי עוֹשֶׂה כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה הַמַּרְשַׁל מִגִּ’יֶּה בְּעֵת הַמָּצוֹר עַל פַנְטוֹאַז – אֲנִי סוֹמֵךְ אֶת יְמִינִי עַל חֲזֵה נַעֲרָה… בְּשֵׁם מֻחֲמַד! כֵּיצַד, יְדִידִי, עָלֶה בְּדַעְתְּךָ לָשֶׁבֵת עַל יָדִי, וְחָזוּת פָּנֶיךָ מְעִידָה בְּךָ כִּי אַתָּה סוֹחֵר אֲרִיגִים! בֶּן אֲצִילִים אָנֹכִי, יְדִידִי. הַמִּסְחָר אֵינֶנּוּ הוֹגֵן אֶת מַעֲמַד הָאֲצִילִים. כְּלֵךְ לְךָ מִכָּאן!… וְאַתֶּם הָעוֹמְדִים שָׁם – אַל תַּכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ! שְׁמַע נָא, בַּפְּטִיסְט קְרוֹק־אוּאַזּוֹן, כֵּיצַד אַתָּה מַפְקִיר אֶת אַפְּךָ הַנָּאֶה לְאֶגְרוֹפָיו הַקָּשִׁים שֶׁל שׁוֹטֶה זֶה? אִי לְךָ, אֱוִיל שֶׁכְּמוֹתֶךָ! Non cuiquam datrim est habere nasum…¹⁶⁰ עַל דִּבְרָתִי, יַ’קוֹלִין אֲדֻמַּת־אֹזֶן! כְּבַת שָׁמַיִם אַתְּ בְּעֵינָי. וַחֲבַל שֶׁנָּשְׁרוּ שַׂעֲרוֹתַיִךְ… שְׁמָעוּנִי, רַבּוֹתַי! שְׁמִי הוּא יַ’ן פְרוֹלֹו וְאָחִי הוּא כֹּהֵן, מִי יִתֵּן וַיִּקָּחֵהוּ אֹפֶל! לֹא הִגַּדְתִּי לָכֶם, רַבּוֹתַי, אֶלָּא דִבְרֵי אֱמֶת. כְּשֶׁהָלַכְתִּי לָגוּר עִם הַגַּנָּבִים וִתַּרְתִּי בְּחֵפֶץ לֵב עַל מַתְּנָתוֹ שֶׁל אָחִי – מַחֲצִיתוֹ שֶׁל בַּיִת הָעוֹמֵד בְּגַן־הָעֵדֶן. Dimidiam domum in parediso¹⁶¹ אֲנִי מֵבִיא אֶת הַדְּבָרִים בִּמְקוֹרָם. בִּרְחוֹב טִירְשַׁף יֵשׁ לִי אֲחֻזַּת הֶפְקֵד, וְלִי נְתוּנָה אַהֲבַת כָּל הַנָּשִׁים – דְּעוּ לָכֶם כִּי זֶה נַעֲלֶה מֵעַל כָּל סָפֵק, כְּשֵׁם שֶׁאֵין סָפֵק בַּדָּבָר כִּי אֶלֶגְיּוּס הַקָּדוֹשׁ הָיָה צוֹרַף זָהָב בִּמְלַאכְתּוֹ, וַחֲמֵשֶׁת סוּגֵי הָאֻמָּנִים, שֶׁנִשְׁתַּבְּחָה בָּהֶם פָּרִיס הַמְהֻלָּלָה, הֵם: בֻּרְסִים, מַתְקִינֵי עוֹרוֹת, מְעַבְּדֵי עוֹרוֹת, עוֹשֵׂי אַרְנָקִים וְשׁוֹרֵי־עוֹרוֹת, וּכְשֵׁם שֶׁאֵין סָפֵק בַּדָּבָר כִּי לוֹרֶנְטִיּוּס הַקָּדוֹשׁ נִשְׂרַף בִּמְדוּרָה שֶׁל קְלִפּוֹת בֵּיצִים. רַבּוֹתַי, הִנְנִי מְקַיֵּם אֶת הַדָּבָר בִּשְׁבוּעָה:

יָפָתִי, בַּחוּץ לֵיל יָרֵחַ. הַבִּיטִי דֶּרֶךְ אֶשְׁנַב הַמַּרְתֵּף וּרְאִי כֵּיצַד הָרוּחַ פּוֹרֵם אֶת הָעֲנָנִים! וְאַף אֲנִי עוֹשֶׂה כָּךְ לְמִטְפַּחַת הֶחָזֶה שֶׁלְּךָ… הַבַּחוּרוֹת! מַחֲטוּ אֶת הַנֵּרוֹת וְאֶת הַיְלָדִים… בְּשֵׁם יֵשׁוּ וּמֻחֲמַד! מָה אֲנִי נוֹתֵן לְמוֹ פִּי, הָהּ, יֻפִּיטֶר! שִׁמְעִי נָא, קַבְּצָנִית זְקֵנָה! שַׂעֲרוֹתֵיהֶן שֶׁל הַקְּדֵשׁוֹת הַלָּלוּ נָשְׁרוּ מֵעַל רֹאשָׁן וְנָפְלוּ לְתוֹךְ מַרְחֶשֶׁת הַבֵּיצִים. דְּעִי לָךְ, יְשִׁישָׁה, חֲבִיבָה עָלַי מַרְחֶשֶׁת בֵּיצִים כְּשֶׁהִיא נְקִיָּה מִתַּעֲרֹבֶת שְׂעָרוֹת. מִי יִתֵּן וְאַשְׁמְדַי יַצְמִית אֶת חָטְמֵךְ!… אִי לְךָ, פֻּנְדָּק שֶׁל שֵׁדִים, מָקוֹם שֶׁהַקְּדֵשׁוֹת סוֹרְקוֹת אֶת שַׂעֲרוֹתֵיהֶן בְּמַזְלְגוֹת!"

וּבְדַבְּרוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה נִפֵּץ אֶת צַלַּחְתּוֹ אֶל אַבְנֵי הָרִצְפָּה וְהִתְחִיל מְזַמֵּר בִּמְלֹא גְרוֹנוֹ:

בֵּין כֹּה וּקְלוֹפֶּן טְרוֹאִיפוּ גָמַר אֶת חֲלֻקַּת הַנֶּשֶׁק. הוּא נִגַּשׁ אֶל גְרֶנְגּוֹאַר שֶׁיָּשַׁב שָׁקוּעַ בְּמַחֲשָׁבוֹת וְרַגְלָיו נְטוּיוֹת אֶל הָאֵשׁ.

“יְדִידִי גְרֶנְגּוֹאַר,” אָמַר מֶלֶךְ טוּן, “אֱמֹר לִי מָה הֵן מַחְשְׁבוֹתֶיךָ.”

גְרֶנְגּוֹאַר נִפְנָה לְצַד הַדּוֹבֵר וְעַל פָּנָיו רִחֲפָה בַּת־צְחוֹק שֶׁל תּוּגָה.

“חֲבִיבָה עָלֵי הָאֵשׁ, אֲדוֹנִי וְאַלּוּפִי. וְלֹא מִפְּנֵי הַטַּעַם הַפָּשׁוּט – עַל הֱיוֹתָהּ מְחַמֶּמֶת אֶת רַגְלֵינוּ וּמְבַשֶּׁלֶת אֶת מְרַק אָכְלֵנוּ – אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַתִּיזָה זִקִּים. יֵשׁ שֶׁאֲנִי מְבַלֶּה כָּךְ שָׁעוֹת שְׁלֵמוֹת וּמִסְתַּכֵּל בַּזִּקִּים. דְּבָרִים מַאֲלִיפִים אֲנִי רוֹאֶה מִדֵּי הַבִּיטִי אֶל מְחוֹל הַכּוֹכָבִים הָעוֹלִים מִן הָאֲפֵלָה אֲשֶׁר בְּיַרְכְּתֵי הָאָח, הַכּוֹכָבִים הָאֵלֶּה הֵם בִּבְחִינַת עוֹלָמוֹת.”

“יַכֵּנִי הָרַעַם אִם הֲבִינוֹתִי אֶת דְּבָרֶיךָ!” אָמַר הַקַּבְּצָן. “וְשֶׁמָּא אַתָּה יוֹדֵעַ כַּמָּה הַשָּׁעָה עַכְשָׁו?”

“לֹא יָדַעְתִּי,” עָנָה גְרֶנְגּוֹאַר.

קְלוֹפֶּן פָּנָה וְהָלַךְ אֶל הַדֻּכַּס שֶׁל מִצְרָיִם.

“יְדִידִי מַתְיָה, שָׁעָה זוֹ שֶׁבָּחַרְנוּ לָנוּ אֵינָהּ שְׁעַת כּשֶׁר. אוֹמְרִים כִּי הַמֶּלֶךְ לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר נִמְצָא עַכְשָׁו בְּפָרִיס.”

“עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁחוֹבָה עָלֵינוּ לְשַׁחְרֵר אֶת אֲחוֹתֵנוּ מִצִּפָּרְנַיִם שֶׁל אֵלֶּה,” עָנָה הַצּוֹעֲנִי הַזָּקֵן.

“רְאוּיִם דְּבָרִים כָּאֵלֶּה לְפִי גֶבֶר,” אָמַר מֶלֶךְ טוּן. “וְדַע לְךָ כִּי מְלָאכָה קַלָּה לְפָנֵינוּ. בַּכְּנֵסִיָּה לֹא נִמְצָא בְּוַדַּאי שׁוּם הִתְנַגְּדוּת. הַכְּמָרִים הֵם עַם שְׁפַנִּים, וַאֲנַחְנוּ בָּאִים בְּחַיִל רָב. רַבּוֹתֵינוּ יוֹשְׁבַי הַפַּרְלָמֶנְט יִתְמְהוּ מָחָר מְאֹד מְאֹד כְּשֶׁיִּשְׁלְחוּ לְהָבִיא אוֹתָהּ.”

“נִשְׁבַּעְתִּי בִּכְרֵסוֹ שֶׁל הָאַפִּיפְיוֹר! לֹא חָפַצְתִּי כִּי יִתְלוּ אֶת הַנַּעֲרָה הַיָּפָה הַזֹּאת!”

קְלוֹפֶּן יָצָא מִבֵּית הַמַּרְזֵחַ.

וְכָל אוֹתוֹ הַזְּמַן לֹא חָדַל יַ’ן מִתֵּת אֶת קוֹלוֹ שֶׁנִּצְטָרֵד:

“אֲנִי סוֹבֵא, אֲנִי זוֹלֵל, אֲנִי שִׁכּוֹר, אֲנִי יֻפִּיטֶר!… שְׁמַע נָא, פְּיֶר קַטְלָן! הָסֵר מֵעָלַי אֶת עֵינֶיךָ, וְאִם לָאו אֲרוֹצֵץ אֶת חָטְמֶךָ!”

גַּם גְרֶנְגּוֹאַר, שֶׁנֶּעֱקַר בְּעַל כָּרְחוֹ מִתּוֹךְ הִרְהוּרָיו, הִתְחִיל מִתְבּוֹנֵן בַּמַּחֲזוֹת הַהוֹמִים וְהַפְּרוּעִים שֶׁנִּתְגּוֹלְלוּ לִפְנֵי עֵינָיו, וְהָיָה הוֹלֵךְ וּמְמַלְמֵל לְעַצְמוֹ: “Suxuriosa res vinum et tumultuosa ebrietas¹⁶² הָהּ, מָה הֵיטַבְתִּי לַעֲשׂוֹת בְּהַזִּירִי אֶת עַצְמִי מִן הַיַּיִן וּמַה נְכוֹנִים הַדְּבָרִים שֶׁאָמַר בֶּנֶדִיקְטוּס הַקָּדוֹשׁ: Vinum apostatare facit etiam sapientes¹⁶³!”

אוֹתוֹ רֶגַע חָזַר קְלוֹפֶּן אֶל אוּלָם הַמַּרְזֵחַ וְקָרָא בְּקוֹל רוֹעֵד: “הִגִּיעָה שְׁעַת חֲצוֹת!”

לְשֵׁמַע הַקְּרִיאָה הַזֹּאת, שֶׁהָיְתָה כְּעֵין צַו “עֲלוֹת!” הַנִּתָּן לִגְדוּד שׁוֹטֵף שֶׁל רוֹכְבִים, הִשְׂתָּעֲרָה כָּל הָעֵדָה, אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וִילָדִים, וְיָצְאָה מֵאוּלָם הַמַּרְזֵחַ מִתּוֹךְ רַעַשׁ וְצִחְצוּחַ נֶשֶׁק.

הַיָּרֵחַ נִתְכַּסָּה עָבִים.

חֲצַר הַפְּלָאִים הָיְתָה שְׁרוּיָה בַּאֲפֵלָה. אַף שְׁבִיב אוֹר לֹא נִרְאָה מִסָּבִיב. וְאוּלָם הַמָּקוֹם לֹא הָיָה רֵיק מֵאָדָם. בֶּחָצֵר עָמְדוּ הֲמוֹן גְּבָרִים וְנָשִׁים שֶׁשּׂוֹחֲחוּ בֵּינֵיהֶם בְּלָחַשׁ. זִמְזוּם הַדִּבּוּרִים נִשָּׂא מִסָּבִיב, כְּלֵי הַנֶּשֶׁק הִבְהִיקוּ בַּחֲשֵׁכָה. קְלוֹפֶּן עָלָה עַל אֶבֶן גְּדוֹלָה.

“אִישׁ אֶל מְקוֹמוֹ, הַגַּנָּבִים! אִישׁ אֶל מְקוֹמוֹ, עַם מִצְרִים! אִישׁ אֶל מְקוֹמוֹ, בְּנֵי גָלִיל!”

בַּחֲשֵׁכָה קָמָה תְּנוּעַת אֲנָשִׁים. הֶהָמוֹן הֶעָצוּם הִסְתַּדֵּר שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת. לְאַחֵר רְגָעִים אֲחָדִים נָשָׂא מֶלֶךְ טוּן שׁוּב אֶת קוֹלוֹ:

“וְעַכְשָׁו לְכוּ חֶרֶשׁ דֶּרֶךְ פָּרִיס! הֵא לָכֶם מִלַּת־הַסִּמָּן: ‘מַאֲכֶלֶת בַּכִּיס!’ וְאֶת הַלַּפִּידִים לֹא נַדְלִיק אֶלָּא לְאַחֵר שֶׁנַּגִּיעַ אֶל נוֹטְר־דַּם. לַדֶּרֶךְ!”

לְאַחֵר עֲשָׂרָה רְגָעִים הִתְחִילוּ הַפָּרָשִׁים שֶׁל מִשְׁמַר הַלַּיְלָה נָסִים מְנוּסַת אֵימָה מִפְּנֵי תַּהֲלוּכָה אֲרֻכָּה, כֻּלָּהּ אֲנָשִׁים שְׁחוֹרִים וְנֶאֱלָמִים, שֶׁיָּרְדָה לְצַד גֶּשֶׁר הַחַלְפָנִים – עָבֹר וָרֶדֶת בָּרְחוֹבוֹת הָעֲקֻמִּים הַחוֹצִים לְכָל הַעֲבָרִים אֶת הַגּוּשׁ שֶׁל רֹבַע הַשְּׁוָקִים.

ד. יָדִיד שֶׁקִּלְקֵל

אוֹתוֹ לַיְלָה לֹא נָתַן קְוָזִימוֹדוֹ שֵׁנָה לְעֵינָיו. הוּא גָמַר לְהַקִּיף אֶת הַכְּנֵסִיָּה הַקָּפַת מִשְׁמָר אַחֲרוֹנָה. בְּסָגְרוֹ דְלָתַיִם לֹא הִבְחִין בַּדָּבָר, כִּי אוֹתוֹ רֶגַע עָבַר שָׁם הַכֹּמֶר וְהֶעֱלָה עַל פָּנָיו הַבָּעַת רֹגֶז מִדֵּי רְאוֹתוֹ כַּמָּה שָׁקַד שׁוֹמֵר הַפַּעֲמוֹנִים לְהַבְרִיחַ וְלִנְעֹל אֶת צִפּוּי הַבַּרְזֶל הֶעָצוּם, זֶה שֶׁשִּׁוָּה לַדֶּלֶת חֹזֶק שֶׁל חוֹמָה. פָּנָיו שֶׁל דּוֹם קְלוֹד הָיוּ נִזְעָמִים יוֹתֵר מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. וְזֹאת לָדַעַת, כִּי לְמִן הַלַּיְלָה שֶׁבּוֹ קָרָה הַמְּאֹרָע בַּתָּא – הִתְחִיל הַכֹּמֶר מַכְבִּיד אֶת אַכְפּוֹ עַל קְוָזִימוֹדוֹ. וְאוּלָם לַשָּׁוְא נָהַג בּוֹ גַּסּוּת וְגַם חָלַק לוֹ פְּעָמִים מַכּוֹת: הַהַכְנָעָה, הַסַּבְלָנוּת וְכֹחַ הַסֵּבֶל הַמַּתְמִיד שֶׁל שׁוֹמֵר הַפַּעֲמוֹנִים הַנֶּאֱמָן לֹא נִתְעַרְעֲרוּ אַף כִּמְלֹא נִימָה. הוּא נָשָׂא דוּמָם אֵת כָּל אֲשֶׁר בָּא עָלָיו מִיַּד הַכֹּמֶר: גִּדּוּפִים, אִיּוּמִים וּמַכּוֹת – וְלֹא הִבִּיעַ דֶּרֶךְ מִלְמוּל שׁוּם תּוֹכֵחָה וְלֹא הֵרִים קוֹל תְּלוּנָה. רַק יֵשׁ שֶׁהִבִּיט אַחֲרָיו בְּעֵינַיִם מְפִיקוֹת דְּאָגָה, מִדֵּי עֲלוֹת דּוֹם קְלוֹד בַּמַּדְרֵגוֹת הַמּוֹלִיכוֹת אֶל הַמִּגְדָּל; וְאוּלָם הַכֹּמֶר קִבֵּל עַל עַצְמוֹ מֵרְצוֹנוֹ הַטּוֹב שֶׁלֹּא יְשַׁחֵר עוֹד אֶת פְּנֵי הַצּוֹעֲנִית.

וְהִנֵּה אוֹתוֹ לַיְלָה פָּנָה קְוָזִימוֹדוֹ וְעָלָה אֶל רֹאשׁ הַמִּגְדָּל, לְאַחֵר שֶׁהֵעִיף מֶבָּט בִּשְׁלֹשֶׁת הַפַּעֲמוֹנִים – יַ’קוֹלִין, מַרְיָה וְטִבּוֹ – אֲשֶׁר נִגְזְרָה עֲלֵיהֶם יַתְמוּת מְבִישָׁה; מִשָּׁם הִתְחִיל צוֹפֶה עַל פְּנֵי פָּרִיס, לְאַחֵר שֶׁהִצִּיג אֶת פַּנָּסוֹ הַסָּמוּי, הַסָּגוּר הֵיטֵב עַל לוּחוֹת הָעוֹפֵרֶת. הַלַּיְלָה, כְּפִי שֶׁסִּפַּרְנוּ כְּבָר, הָיָה שָׁרוּי בַּאֲפֵלָה רַבָּה. בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יָדְעָה עֲדַיִן פָּרִיס מְאוֹר לַיְלָה, וּבְרֶדֶת הַחֹשֶׁךְ עַל הָאָרֶץ נֶהְפְּכָה הָעִיר לַהֲמוֹן גּוּשִׁים שֶׁחוֹרִים אֲשֶׁר רְצוּעַת הַסֶּנָה הָעֲקֻמָּה הִתְפַּתְּלָה בֵּינֵיהֶם וְהִבְהִיקָה בְּלַבְלוּנִיתָהּ. קְוָזִימוֹדוֹ לֹא רָאָה אוֹר אֶלָּא בְּחַלּוֹן שֶׁל בִּנְיָן אֶחָד, אֲשֶׁר נִסְתַּמֵּן מֵרָחוֹק וְהִבְלִיט שִׂרְטוּטִים עֲמוּמִים עַל פְּנֵי הַגַּגּוֹת אֲשֶׁר בִּסְבִיבוֹת הַשַּׁעַר סֶנְט־אַנְטוּאַן. שָׁם נִמְצָא בֶּן־אָדָם אֲשֶׁר לֹא נָתַן שֵׁנָה לְעֵינָיו.

שׁוֹמֵר הַפַּעֲמוֹנִים הֵעִיף אֶת עֵינוֹ הָאַחַת בָּאֹפֶק הַמְעֻטָּף אֲפֵלָה וּדְמָמָה, וּלְבָבוֹ נִתְמַלֵּא חֲרָדָה סְתוּמָה. זֶה כַּמָּה יָמִים שֶׁהִתְחִיל נוֹהֵג שְׁמִירָה יְתֵרָה. כָּל הַזְּמָן רָאָה אֲנָשִׁים אֲיֻמֵּי־פַּרְצוּפִים שֶׁהִתְהַלְּכוּ חֶרֶשׁ מִסָּבִיב לְבֵית הַכְּנֵסִיָּה וְלֹא גָרְעוּ עַיִן מִמְּקוֹם מִקְלָטָהּ שֶׁל הַנַּעֲרָה. וְהִנֵּה הִתְחִיל מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ, כִּי יֶשְׁנָם אוּלַי אֲנָשִׁים הַמִּתְנַכְּלִים בַּסֵּתֶר לְהִתְנַפֵּל עַל הַפְּלִיטָה הָאֻמְלָלָה. הוּא תֵּאַר לְעַצְמוֹ כִּי אֲנָשִׁים מִקֶּרֶב הָעָם עֲלוּלִים לִשְׂטֹם אֶת הַצּוֹעֲנִית כְּשֵׁם שֶׁשָּׂטְמוּ אוֹתוֹ, וְכִי בְּקָרוֹב יִתְרַחֲשׁוּ בְּוַדַּאי מְאֹרָעוֹת בִּלְתִּי צְפוּיִם. לְפִיכָךְ יָשַׁב בְּלִי הֶרֶף בַּמַּאֲרָב אֲשֶׁר בְּמִגְדַּל הַפַּעֲמוֹנִים, “חוֹלֵם בְּמִשְׁכַּן חֲלוֹמוֹתָיו,” בִּלְשׁוֹנוֹ שֶׁל רַבְּלֶה, עֵינוֹ שְׁלוּחָה חֲלִיפוֹת אֶל תָּא הַמִּקְלָט וְאֶל הֵעִיר פָּרִיס, לִבּוֹ מָלֵא הֲמוֹן הִרְהוּרֵי־חֲשָׁד וְהוּא עוֹמֵד עַל הַמִּשְׁמָר כְּכֶלֶב נֶאֱמָן.

וּלְפֶתַע פִּתְאֹם, מִדֵּי הַבִּיטוֹ עַל הָעִיר בְּעֵינוֹ הָאַחַת אֲשֶׁר הַטֶּבַע נָתַן לָהּ – בְּתוֹרַת חֲלִיפִין כִּבְיָכֹל – כֹּחַ רְאִיָּה הַשָּׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל לִקּוּיָיו שֶׁל קְוָזִימוֹדוֹ – נִדְמָה לוֹ כִּי נִשְׁתַּנּוּ מַשֶּׁהוּ שִׂרְטוּטֵי הַצֵּל אֲשֶׁר לְקֶה־דֶה־לַה־וְיֵי פֶלְטֶרִי, כִּי כְּעֵין תְּנוּעָה קָמָה בַּמָּקוֹם הַהוּא וְכִי קַו הַחוֹמָה שֶׁל אוֹתָהּ הַשָּׂפָה הַמִּסְתַּמֵּן עַל פְּנֵי הַמַּיִם הַבְּהִירִים, לֹא הָיָה עוֹד יָשָׁר וְשָׁלֵו כִּשְׁאָר מְסִלּוֹת הַשָּׂפָה, אֶלָּא נִרְאָה מְרַטֵּט מִתּוֹךְ נִדְנוּד גַּלִּים אוֹ מִתּוֹךְ תְּנוּעַת רָאשִׁים שֶׁל הֲמוֹן אֲנָשִׁים צוֹעֲדִים לְפָנִים.

דָּבָר זֶה נִרְאָה לוֹ מוּזָר מְאֹד. הוּא הִקְשִׁיב קֶשֶׁב רָב. דּוֹמֶה הָיָה כִּי הַתְּנוּעָה פּוֹנָה לְצַד הֵעִיר הַעַתִּיקָה. וְאַף שְׁבִיב אוֹר אֶחָד לֹא נִצְנֵץ בַּחֲשֵׁכָה. הַתְּנוּעָה נִמְשְׁכָה זְמַן־מָה לְאֹרֶךְ הַשָּׂפָה, אַחֲרֵי כֵן הִתְחִילָה פּוֹחֶתֶת וְהוֹלֶכֶת, כְּאִלּוּ אוֹתָהּ תַּהֲלוּכָה אַלְמוֹנִית נָסַבָּה לָלֶכֶת לְצַד הָאִי אֲשֶׁר בַּסֶּנָה; לְבַסּוֹף נֶעֶלְמָה הַתְּנוּעָה לְגַמְרֵי, וְקַו הַחוֹמָה שָׁב לִהְיוֹת יָשָׁר וְשָׁלֵו כְּבָרִאשׁוֹנָה.

אוֹתוֹ רֶגַע, כְּשֶׁקְּוָזִימוֹדוֹ נָתַן אֶל לִבּוֹ הַשְׁעָרוֹת שׁוֹנוֹת, נִדְמָה לוֹ כִּי הַתַּהֲלוּכָה הוֹפִיעָה מֵחָדָשׁ בִּרְחוֹב הָעֲזָרָה, זֶה הָרְחוֹב הַנִּמְשָׁךְ כְּקַו יָשָׁר עַל פְּנֵי חָזִית נוֹטְר־דַּם וּפוֹנֶה לְעֵבֶר הָעִיר הָעַתִּיקָה. לְבַסּוֹף רָאָה, עִם כָּל הַחֲשֵׁכָה הַגְּדוֹלָה, כִּי הַתַּהֲלוּכָה הִתְחִילָה מְגִיחָה מִתּוֹךְ הָרְחוֹב הַזֶּה וּפְנֵי הַכִּכָּר נִתְכַּסּוּ בִּן־רֶגַע הֲמוֹן אֲנָשִׁים. רַק דָּבָר אֶחָד אֶפְשָׁר הָיָה לְהַבְחִין בַּחֲשֵׁכָה – כִּי הַכִּכָּר מְלֵאָה שִׁפְעַת אָדָם.

הַמַּחֲזֶה הָיָה מַבְעִית. קָרוֹב לְוַדַּאי כִּי תַּהֲלוּכָה מוּזָרָה זוֹ, שֶׁרָאֲתָה לְעַצְמָהּ צֹרֶךְ לְהִסְתַּתֵּר בְּחֶשְׁכַת הַלַּיְלָה, עָשְׂתָה גַּם אֶת דַּרְכָּהּ בִּדְמָמָה וּבְשֶׁקֶט. וְאוּלָם מִן הַנִּמְנָע הָיָה שֶׁלֹּא תִּתְעוֹרֵר הֲמֻלָּה כָּל שֶׁהִיא, וְלוּ רַק שַׁעֲטַת צְעָדִים. אֶלָּא שֶׁהֲמֻלָּה זוֹ לֹא הִגִּיעָה לְאָזְנֵי הַחֵרֵשׁ, וְכָל אוֹתוֹ הֶהָמוֹן, שֶׁקְּוָזִימוֹדוֹ לֹא רָאָה כִּמְעַט אֶת דְּמוּתוֹ וְלֹא שָׁמַע לְגַמְרֵי אֶת קוֹלוֹ, חָלַף עַל פָּנָיו כְּתַהֲלוּכָה שׁוֹקְקָה וְנִצְטַיֵּר בְּדִמְיוֹנוֹ כַּהֲמוֹן מֵתִים תּוֹעִים הַמִּתְעַלְּמִים בְּתוֹךְ אֵד עָנָן. דּוֹמֶה הָיָה לוֹ כִּי הֵגִיחָה לִקְרָאתוֹ שִׁפְעַת עֲנָנִים הַמְּלֵאָה יְצוּרֵי אָדָם, כִּי הוּא רוֹאֶה צִלְלֵי דְמֻיּוֹת הַמְּהַלְּכִים בַּחֲשֵׁכָה.

וְאָז שָׁבוּ וְנִתְעוֹרְרוּ בְּקִרְבּוֹ חַשְׁשׁוֹתָיו; שׁוּב נִכְנַס לְלִבּוֹ הָרַעְיוֹן עַל דְּבַר אֲנָשִׁים הַמִּתְכּוֹנְנִים לַעֲשׂוֹת רָעָה לַצּוֹעֲנִית. הַרְגָּשָׁה סְתוּמָה אָמְרָה לוֹ, כִּי הוּא עוֹמֵד בִּפְנֵי מַעֲשַׂי אַלָּמוּת, וּבָרֶגַע מַכְרִיעַ זֶה זֵרֵז אֶת שִׂכְלוֹ וְהִשְׂכִּיל לְהִתְיָעֵץ עִם נַפְשׁוֹ – לֹא כְּמוֹ שֶׁאֶפְשָׁר הָיָה לְשַׁעֵר לְפִי מֹחוֹ הַלָּקוּי. הֲטוֹב יַעֲשֶׂה אִם יְעוֹרֵר אֶת הַצּוֹעֲנִית מִשְּׁנָתָהּ? אִם יִשְׁלָחֶנָּה בַּסֵּתֶר מִבֵּית הַכְּנֵסִיָּה? לְאָן תָּשִׂים זוֹ אֶת דַּרְכָּהּ? הָרְחוֹבוֹת מָלְאוּ אָדָם, הַכְּנֵסִיָּה סְמוּכָה אֶל הַנָּהָר. אֵין סִירָה! אֵין כָּל דֶּרֶךְ הַצָּלָה! נִשְׁאֲרָה עוֹד תַּחְבּוּלָה אַחֲרוֹנָה: לְהִתְיַצֵּב עַל סַף נוֹטְר־דַּם וְלָתֵת אֶת נַפְשׁוֹ לַהוֹרְגִים; עַל כָּל פָּנִים יִתְיַצֵּב בִּפְנֵי הַמִּתְנַפְּלִים עַד שֶׁתָּבוֹא עֶזְרָה, אִם הָעֶזְרָה עֲתִידָה לָבוֹא בִּכְלָל, וְלֹא יַפְרִיעַ אֶת שְׁנַת אֶסְמֶרַלְדָּה. אֻמְלָלָה זוֹ דֵי שְׁהוּת לָהּ לְהִתְעוֹרֵר לִקְרַאת הַמָּוֶת. וּלְאַחֵר שֶׁתָּפַס הַחְלָטָה זוֹ – הִתְחִיל מְרַגֵּל אֶת “הָאוֹיֵב” בְּיֶתֶר מְנוּחָה.

דּוֹמֶה הָיָה, כִּי הֲמוֹן הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כִּכַּר הָעֲזָרָה הוֹלֵךְ וְגָדֵל מֵרֶגַע לְרֶגַע. אֲבָל קְוָזִימוֹדוֹ חָשַׁב וּמָצָא, כִּי הֶהָמוֹן לֹא חוֹלֵל הֲמֻלָּה רַבָּה, כֵּיוָן שֶׁהַחַלּוֹנוֹת הַנִּשְׁקָפִים עַל פְּנֵי הָרְחוֹבוֹת וְהַכִּכָּר נִשְׁאֲרוּ סְגוּרִים. פִּתְאֹם הִבְהִיק אוֹר, וּבִן־רֶגַע אֶחָד הֹעֲלוּ כְּשִׁבְעָה אוֹ שְׁמוֹנָה לַפִּידִים וְהִרְעִידוּ בַּחֲשֵׁכָה אֶת שַׁלְהַבְתָּם מֵעַל לְרָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים. עַכְשָׁו רָאָה קְוָזִימוֹדוֹ לְנָכוֹן, כִּי כִּכַּר הָעֲזָרָה מָלְאָה הֲמוֹן גְּבָרִים וְנָשִׁים לְבוּשֵׁי סְחָבוֹת, וְכִי כָּל הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה מְזֻיָּנִים בְּכָל מִינֵי כְּלֵי נֶשֶׁק – מַגָּלִים, רְמָחִים, פִּגְיוֹנוֹת וַחֲנִיתוֹת – אֲשֶׁר אַלְפֵי קְצוֹתֵיהֶם מְנַצְנְצִים בַּחֲשֵׁכָה. פֹּה וָשָׁם בָּלְטוּ קִלְשׁוֹנִים שְׁחוֹרִים וְשִׁוּוּ כְּעֵין קַרְנַיִם עַל הַפַּרְצוּפִים הַנִּתְעָבִים. מַרְאֵה הֶהָמוֹן עוֹרֵר בּוֹ זִכָּרוֹן עָמוּם, וְדוֹמֶה הָיָה לוֹ כִּי הוּא הִכִּיר אֶת הַפַּרְצוּפִים אֲשֶׁר הִכְתִּירוּ אוֹתוֹ לִפְנֵי חֲדָשִׁים אֲחָדִים לְאַפִּיפְיוֹר הַלֵּצִים. בֶּן־אָדָם אֶחָד, לַפִּיד בְּיָדוֹ הָאַחַת וּמַטֵּה לִבְנֶה בְּיָדוֹ הַשְּׁנִיָּה, עָלָה עַל אֶבֶן מֵאַבְנֵי הַשָּׂפָה וְנָשָׂא, כַּנִּרְאֶה, נְאוּם. אוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה הַמַּחֲנֶה הַמּוּזָר מוֹלִיךְ אֶת עַצְמוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, כְּאִלּוּ הִתְיַצֵּב בַּמַּעֲרָכָה מִסָּבִיב לַכְּנֵסִיָּה. קְוָזִימוֹדוֹ לָקַח אֶת פַּנָּסוֹ וְיָרֵד אֶל הָרְחָבָה אֲשֶׁר בֵּין הַמִּגְדָּלִים, כְּדֵי שֶׁיֵּיטִיב לִרְאוֹת אֶת הַמַּחֲזֶה מִקָּרוֹב וְיִהְיֶה מוּכָן יוֹתֵר לַהֲגַנָה.

וְאָמְנָם קְלוֹפֶּן טְרוֹאִיפוּ, שֶׁבָּא עַד הַשַּׁעַר הַגָּדוֹל שֶׁל נוֹטְר־דַּם, עָרַךְ אֶת גַּיְסוֹתָיו מֵעֲרֶכֶת מִלְחָמָה. אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה בָּטוּחַ כִּי אִישׁ לֹא יִתְיַצֵּב בִּפְנֵיהֶם, בְּכָל זֹאת עָשָׂה כְּמַצְבִּיא נָבוֹן וְהֵבִיא אֶת צְבָאוֹ בְּמִשְׁטָר, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל בִּשְׁעַת הֶכְרַח לַעֲמֹד בִּפְנֵי הַתְקָפַת פִּתְאֹם מִצַּד מִשְׁמֵר הַלַּיְלָה וְהַחֲיָלוֹת שֶׁל הַבַּלֶּשֶׁת. הוּא סִדֵּר אֶת גְדוּדוֹ בְּאֹפֶן כָּזֶה, שֶׁהָרוֹאֶה אוֹתוֹ מִלְמַעְלָה אוֹ מֵרָחוֹק חֲשָׁבוֹ לַמְשֻׁלָּשׁ הָרוֹמָאִי מִימֵי מִלְחֶמֶת אֶקְנוֹמוֹס אוֹ לְרֹאשׁ הַחֲזִיר שֶׁל אֲלֶכְּסַנְדֶּר מֻקְדּוֹן, אוֹ לְצוּרַת הַיָּתֵד הַמְפֻרְסֶמֶת שֶׁל גּוּסְטוֹ אַדּוֹלְף. קַו הַיְסוֹד שֶׁל מְשֻׁלָּשׁ זֶה נִשְׁעַן עַל קְצֵה הַכִּכָּר בְּאֹפֶן שֶׁסָּתַם אֶת רְחוֹב הָעֲזָרָה; הַצֵּלֵע הָאַחַת עָמְדָה כְּמִשְׁמָר מִצַּד בֵּית־הַחוֹלִים וְהַצֵּלַע הַשְּׁנִיָּה לְיַד רְחוֹב סֶן־פְּיֶר אוֹ־בֶּף. קְלוֹפֶּן טְרוֹאִיפוּ נִתְיַצֵּב בְּרֹאשׁ הַמַּחֲנֶה וְאִתּוֹ הַדֻּכַּס מִמִּצְרַיִם, יְדִידֵנוּ יַ’ן וְכָל אַמִּיצֵי הַלֵּב מִבֵּין הַקַּבְּצָנִים.

מַעֲשֶׂה מֵעֵין זֶה, שֶׁהַקַּבְּצָנִים זָמְמוּ עַכְשָׁו לַעֲשׂוֹת לְבֵית הַכְּנֵסִיָּה נוֹטְר־דַּם, אֵרַע אָמְנָם פְּעָמִים בֶּעָרִים אֲשֶׁר בִּימֵי הַבֵּינַיִם. דָּבָר זֶה, שֶׁאָנוּ קוֹרְאִים לוֹ עַכְשָׁו בְּשֵׁם בַּלֶּשֶׁת, חָסֵר הָיָה בַּיָּמִים הָהֵם. בֶּעָרִים הַמְרֻבּוֹת בְּאֻכְלְסִין, וּבִפְרָט בְּעָרֵי הַבִּירָה, הָיָה הַשִּׁלְטוֹן בִּבְחִינַת חֲטִיבָה אַחַת מְרֻכֶּזֶת. הֵשִּׁיטָה הַפֵאוֹדָלִית גָּרְמָה לָהֶן לַקְּהִלּוֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁיִּקָּבֵע בְּתוֹכָן מִשְׁטָר מְשֻׁנֶּה עַד מְאֹד. הָעִיר הֵכִילָה הֲמוֹן אֲחֻזּוֹת הֶפְקֵד, וְעַל יְדֵי כָּךְ נִתְחַלְּקָה לְמַחְלְקוֹת אֵין מִסְפָּר שׁוֹנוֹת זוֹ מִזּוֹ בְּגֹדֶל וּבְצּוּרָה. מִכָּאן אַלְפֵי תַּקָּנוֹת הַסּוֹתְרוֹת זוֹ אֶת זוֹ, כְּלוֹמַר – לֹא הָיְתָה שׁוּם בַּלֶּשֶׁת בַּת שִׁלְטוֹן. בְּפָרִיס, לְמָשָׁל, חוּץ מִן הַפֵאוֹדָלִים, בִּמִסְפָּר מֵאָה אַרְבָּעִים וְאֶחָד, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כֹּחַ מִשְׁפָּט, הָיוּ עוֹד עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה שֶׁתָּבְעוּ לְעַצְמָם אִצְטְלָה שֶׁל שׁוֹפְטִים וּפֵאוֹדָלִים – הָחֵל בַּחַשְׁמַן שֶׁל פָּרִיס, הַמַּחֲזִיק בִּרְשׁוּתוֹ מֵאָה וַחֲמִשָּׁה רְחוֹבוֹת, וְעַד הַמְנַהֵל שֶׁל הַמִּנְזָר נוֹטְר־דַּם דֶּה־שַׁנְף שֶׁהָיָה אָדוֹן לְאַרְבָּעָה רְחוֹבוֹת. הַפֵאוֹדָלִים הָאֵלֶּה, הָעוֹשִׂים מִשְׁפָּט, קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת אַדְנוּתוֹ הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל הַמֶּלֶךְ רַק כְּדֵי הוֹדָאָה בִּלְבָד: כָּל אֶחָד מֵהֶם נָטַל לְעַצְמוֹ אֶת הַזְּכוּת לְהַתְקִין מִשְׁמַר בַּלֶּשֶׁת מִשֶּׁלּוֹ. כָּל אֶחָד מֵהֶם הָיָה שׂוֹרֵר בִּתְחוּם מְחוֹזוֹ, לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר, אוֹתוֹ עוֹבֵד חָרוּץ שֶׁפָּרַץ פִּרְצָה גְדוֹלָה בְּבִנְיָן הַפֵאוֹדָלִיּוּת וַאֲשֶׁר מְלַאכְתּוֹ, מְלֶאכֶת הַהֶרֶס, הוֹסִיפוּ לוּאִי הָאַרְבָּעָה־עָשָׂר וְרִישֶׁלְיֶה לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ לְטוֹבַת הַמַּלְכוּת וּמִירַבּוֹ גָמַר אוֹתָהּ לְטוֹבַת הָעָם – לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר נִסָּה אָמְנָם לִגְאֹל אֶת פָּרִיס מִידֵי הַשַּׁלִּיטִים הַפֵאוֹדָלִיִּים וְכָפָה עַל הָעִיר שְׁתַּיִם שָׁלשׁ תַּקָּנוֹת בִּדְּבַר בַּלֶּשֶׁת כְּלָלִית. כָּךְ, לְמָשָׁל, הֵטִיל בִּשְׁנַת 1465 חוֹבָה עַל הַתּוֹשָׁבִים שֶׁעִם בּוֹא הַלַּיְלָה יַעֲלוּ נֵרוֹת בְּחַלּוֹנוֹתֵיהֶם וִיכַנְסוּ אֶת כַּלְבֵיהֶם אֶל הַבָּתִּים, וְאִם לָאו יֵעָנְשׁוּ בְּמִיתַת חֶנֶק; אוֹתָהּ שָׁנָה הוֹצִיא עוֹד פְּקֻדָּה אַחַת – תַּקָּנָה לִגְדֹּר בָּעֶרֶב אֶת הָרְחוֹבוֹת בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת וְאִסּוּר לָשֵׂאת בַּלַּיְלָה פִּגְיוֹנוֹת וּשְׁאָר כְּלֵי זַיִן מְסֻכָּנִים. וְאוּלָם לֹא עָבְרוּ יָמִים מוּעָטִים וְכָל הַתַּקָּנוֹת הָאֵלֶּה, שֶׁהָיָה בָּהֶן מִשּׁוּם נִסָּיוֹן לְחֻקָּה עִירוֹנִית, עָבְרוּ וּבָטְלוּ מִן הָעוֹלָם. הַקַּרְתָּנִים הִנִּיחוּ לְנֵרוֹתֵיהֶם עַל סִפֵּי הַחַלּוֹנוֹת שֶׁיִּכְבּוּ בָּרוּחַ וּלְכַלְבֵיהֶם שֶׁיִּתְרוֹצְצוּ בָּרְחוֹבוֹת; שַׁלְשְׁלוֹת הַבַּרְזֶל לֹא נִמְתְּחוּ לְרֹחַב הָרְחוֹבוֹת אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁשָּׁלַט בָּעִיר מַצָּב שֶׁל מָצוֹר; הָאִסּוּר, שֶׁחָל עַל נְשִׂיאַת פִּגְיוֹנוֹת, לֹא גָרַם אֶלָּא לְשִׁנּוּי אֶחָד – שְׁמוֹ שֶׁל הָרְחוֹב קוּף־גֵּיל נִשְׁתַּנָּה לְקוּף גּוֹרְג'¹⁶⁴, וְגַם זוֹ הִיא מֵעֵין הִתְקַדְּמוּת. הַבִּנְיָן הָעַתִּיק שֶׁל הָעַרְכָּאוֹת הַפֵאוֹדָלִיִּים נִשְׁאַר עוֹמֵד עַל תִּלּוֹ, וְעִם זֶה נִשְׁאֲרוּ עוֹמְדִים וְקַיָּמִים הֲמוֹנֵי רָשֻׁיּוֹת וּתְחוּמֵי אַדְנוּת, שֶׁנִּשְׁתַּלְּבוּ זֶה בָּזֶה וְהִפְרִיעוּ הָאֶחָד אֶת הָאֶחָד, וּכְמוֹ כֵּן לֹא פָּסְקָה כָּל אוֹתָהּ הָעַרְבּוּבְיָה שֶׁל מִשְׁמָרוֹת וּמִשְׁטָרוֹת וּבְנוֹת מִשְׁטָרוֹת שֶׁהִנִּיחָה מָקוֹם לְגַנָּבִים וּלְרוֹצְחִים וּלְמוֹרְדִים בְּמַלְכוּת. וְהִנֵּה בִּזְמַנִּים אֵלֶּה שֶׁל תֹּהוּ וָבֹהוּ אֵרַע פְּעָמִים, כִּי הֲמוֹן עָם הִתְנַפֵּל בְּיָד רָמָה עַל אַרְמוֹן אוֹ פְּלַטִּין אוֹ עַל אַחַד הַבָּתִּים שֶׁבְּפֵרְוָר מְרֻבֵּה אֻכְלְסִין. בְּרֹב הַמִּקְרִים לֹא הִתְעָרְבוּ הַשְּׁכֵנִים בַּדָּבָר אֶלָּא לְאַחֵר שֶׁהַשֹּׁד נָגַע גַּם בִּגְבוּלָם, אָטְמוּ אֶת אָזְנֵיהֶם מִשְּׁמֹעַ אֶת יְרִיּוֹת הָרוֹבִים, הֵגִיפוּ אֶת תְּרִיסֵיהֶם, סָגְרוּ אֶת דַּלְתוֹתֵיהֶם וְהִנִּיחוּ לָהּ לַתִּגְרָה שֶׁתִּגָּמֵר בְּעֶזְרַת בַּלֶּשֶׁת הַלַּיְלָה אוֹ בִּלְעָדֶיהָ, וּלְמָחֳרָת הַיּוֹם הָיוּ מְסַפְּרִים בְּפָרִיס: “בַּלַּיְלָה שֶׁעָבַר הִתְנַפְּלוּ חוֹמְסִים עַל אֶטְיֶן בַּרְבֶּט. – עֲבַרְיָנִים פָּגְעוּ בַּמַּרְשַׁל מִקְּלֶרְמוֹן,” וְכָךְ הָלְאָה. וּמִפְּנֵי זֶה מְצוּיִּם הָיוּ כּוּכֵי יְרִיָּה לֹא רַק בְּבִנְיְנֵי הַמַּלְכוּת, כְּגוֹן אַרְמוֹן לוּבְר, אַרְמוֹן הַמֶּלֶךְ, אַרְמוֹן בַּסְטִילְיָה וּבִנְיַן הַפַּרְלָמֶנְט, אֶלָּא גַּם סְתָם אַרְמוֹנוֹת שֶׁל פֵאוֹדָלִים – בֻּרְבּוֹן־זוּטָא, אַרְמוֹן סֶנְס, אַרְמוֹן אַנְגּוּלֶם וְרַבִּים אֲחֵרִים – הָיוּ לָהֶם גַּם הֵם כּוּכֵי יְרִיָּה בְּחוֹמוֹתֵיהֶם וּמִגְדְּלֵי צוֹפִים עַל גַּב שַׁעֲרֵיהֶם. בָּתֵּי הַכְּנֵסִיּוֹת הָיוּ מוּגַנִּים בְּשֶׁל קְדֻשָּׁתָם. וְאוּלָם כַּמָּה בָּתֵּי תְּפִלָּה – נוֹטְר־דַּם לֹא הָיָה בִּכְלָל אֵלֶּה – נִבְנוּ כְּמִבְצָרִים. הַמִּנְזָר סֶן־גֶ’רְמֶן דֶּה־פְּרֶה נַעֲשָׂה חוֹמָה בְּצוּרָה כְּאַרְמוֹן רוֹזְנִים, וּבוֹנָיו הוֹצִיאוּ לִכְלֵי הַקֶּלַע יוֹתֵר נְחשֶׁת מֵאֲשֶׁר לַפַּעֲמוֹנִים. חוֹמַת מִבְצָרוֹ שֶׁל מִנְזָר זֶה הָיְתָה קַיֶּמֶת עוֹד בִּשְׁנַת 1610. בְּיָמֵינוּ לֹא נִשְׁאַר מִכָּל הַמִּנְזָר אֶלָּא בֵּית הַכְּנֵסִיָּה בִּלְבָד.

הָבָה נָשׁוּב אֶל נוֹטְר־דַּם

לְאַחֵר שֶׁנִּתְּנוּ הַפְּקֻדּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת – וְיֵשׁ לְצַיֵּן, לִכְבוֹדוֹ שֶׁל מַעֲמַד פּוֹשְׁטֵי הַיָּד, כִּי כָּל צַו שֶׁיָּצָא מֵאֵת קְלוֹפֶּן הָיוּ מְקַיְּמִים אוֹתוֹ בִּשְׁתִיקָה וּבְדַיְקָנוּת מַפְלִיאָה – עָלָה הַמַּנְהִיג הַנִּכְבָּד עַל גֶּדֶר הָעֲזָרָה וְהֵרִים אֶת קוֹלוֹ הַגַּס וְהַנִּזְעָם; אוֹתָהּ שָׁעָה עָמַד קְלוֹפֶּן כְּנֶגֶד חָזִית הַבַּיִת שֶׁל נוֹטְר־דַּם וְנוֹפֵף מֵעַל לְרֹאשׁוֹ אֶת הַלַּפִּיד, אֲשֶׁר שַׁלְהַבְתּוֹ, הַמִּתְנוֹעַעַת בָּרוּחַ וּמִתְעַלֶּמֶת מִדֵּי רֶגַע בַּעֲשַׁן עַצְמָהּ, גִּלְתָה וְהֶעֱלִימָה חֲלִיפוֹת מֵעֵינֵי הָרוֹאִים אֶת הֶחָזִית הַמַּאְדִּימָה שֶׁל נוֹטְר־דַּם.

“אֵלֶיךָ, לוּאִי לְבֵית בּוּמוֹן, הַחַשְׁמַן שֶׁל פָּרִיס וְיוֹשֵׁב בְּמוֹעֲצוֹת הַמִּשְׁפָּט שֶׁל הַפַּרְלָמֶנְט, יִשָּׂא אֶת דְּבָרָיו קְלוֹפֶּן טְרוֹאִיפוּ, מֶלֶךְ הַקַּבְּצָנִים, נָסִיךְ גָּדוֹל וְאָדוֹן לַגַּנָּבִים וְחַשְׁמַן הַלֵּצִים: אֲחוֹתֵנוּ, שֶׁנָּדוֹנָה חִנָּם לַמָּוֶת עַל עֲוֹן כְּשָׁפִים, מָצְאָה לָהּ מִקְלָט בִּכְנֵסִיָּה זוֹ הָעוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּתֶךָ. עָלֶיךָ הַחוֹבָה לִהְיוֹת לָהּ לְמָגֵן וּלְמַחְסֶה. וְהִנֵּה יָצְאָה גְזֵרָה מִלִּפְנֵי מִשְׁפַּט הַפַּרְלָמֶנְט שֶׁיַּאַסְרוּ אוֹתָהּ שׁוּב, וְאַתָּה הִסְכַּמְתָּ לְכָךְ; וּמָחָר עֲתִידָה זוֹ לָמוּת מִיתַת תְּלִיָּה עַל כִּכַּר גְּרֶב, אִם אֱלֹהִים וְהַקַּבְּצָנִים לֹא יִתְעָרְבוּ בַּדָּבָר. וּבְעִנְיָן זֶה בָּאנוּ אֵלֶיךָ, הַחַשְׁמַן. אִם יֵשׁ קְדֻשָּׁה לְבֵית הַכְּנֵסִיָּה שֶׁלְּךָ, הֲרֵי קְדֻשָּׁה זוֹ חָלָה גַם עַל אֲחוֹתֵנוּ; וְאִם אֵין קֹדֶשׁ לַאֲחוֹתֵנוּ, אֵין קֹדֶשׁ גַּם לַכְּנֵסִיָּה. וְלָכֵן אָנוּ תּוֹבְעִים מִמְּךָ שֶׁתּוֹצִיא לְיָדֵינוּ אֶת הַנַּעֲרָה וְלֹא נִגַּע לְרָעָה בַּבַּיִת הַזֶּה, וְאִם לֹא תַּעֲשֶׂה אֶת חֶפְצֵנוּ – וְהוֹצֵאנוּ אֶת הַנַּעֲרָה בְּחָזְקָה וְאֶת בֵּית הַכְּנֵסִיָּה נָשִׂים לְבַז. וְכַאֲשֶׁר אָמַרְנוּ כֵּן נַעֲשֶׂה. וּלְמַעַן יִהְיֶה לְךָ אוֹת לַדָּבָר אֲנִי נוֹעֵץ כָּאן אֶת דִּגְלִי, וֵאלֹהִים יִשְׁמָרְךָ, הַחַשְׁמַן!”

קְוָזִימוֹדוֹ, מַעֲשֵׂה שָׂטָן, לֹא יָכֹל הָיָה לִשְׁמֹעַ אֶת הַמִּלִּים הָאֵלֶּה, שֶׁנֶּאֶמְרוּ מִתּוֹךְ רוֹמְמוּת פִּרְאִית וְנִזְעָמָה. אַחֵד הַקַּבְּצָנִים הֵבִיא לִקְלוֹפֶּן אֶת הַדֶּגֶל, וְהַלָּז נְעָצוֹ בְּרֹב תְּכוּנָה בֵּין אַבְנֵי הַמַּרְצֶפֶת. הַדֶּגֶל הָיָה קִלְשׁוֹן שֶׁתָּלוּ בְּשִׁנָּיו אֻמְצַת בְּשַׂר־נְבֵלָה טְבוּלָה בְּדָם.

לְאַחֵר שֶׁנִּגְמַר הַטֶּקֶס הִפְנָה מֶלֶךְ טוּן אֶת פָּנָיו וְהִבִּיט בְּאַנְשֵׁי גַיְסוֹתָיו – הֲמוֹן פְּרָאִים אֲשֶׁר עֵינֵיהֶם הִתְנוֹצְצוּ כִּמְעַט כְּמוֹ כִּידוֹנֵיהֶם. הַמֶּלֶךְ שָׁהָה רֶגַע אֶחָד בִּשְׁתִיקָה, וְאַחֲרֵי כֵן הֵרִים אֶת קוֹלוֹ וְקָרָא:

“לְפָנִים, יְלָדַי! הַתְחִילוּ בַּדָּבָר, בְּנֵי שֵׁדִים!”

מִתּוֹךְ הַשּׁוּרוֹת יָצְאוּ שְׁלשִׁים אִישׁ, בַּחוּרִים מְגֻשָּׁמִים הַדּוֹמִים לְפִי פַּרְצוּפֵיהֶם לְנַפָּחִים, בִּידֵיהֶם הֶחֱזִיקוּ פַּטִּישִׁים וּמֶלְקָחַיִם וְעַל שִׁכְמָם נָשְׂאוּ מוֹטוֹת בַּרְזֶל. הַלָּלוּ שָׂמוּ אֶת פַּעֲמֵיהֶם אֶל בֵּית הַכְּנֵסִיָּה, עָלוּ בַּכֶּבֶשׁ וְהִתְחִילוּ עוֹשִׂים בִּכְלֵי מְלַאכְתָּם לְמַעַן שְׁבֹר אֶת הַדֶּלֶת. הֲמוֹן קַבְּצָנִים הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם לְשֵׁם סַקְרָנוּת וּלְשֵׁם עֶזְרָה. אַחַת־עֶשְׂרֵה הַמַּדְרֵגוֹת מָלְאוּ אֲנָשִׁים.

וְאוּלָם הַדֶּלֶת לֹא חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר. “לָעֲזָאזֵל! כַּמָּה חֲזָקָה זוֹ וְעַקְשָׁנִית!” קָרָא אֶחָד מִן הַקָּהָל. “זוֹ עַתִּיקָה לְיָמִים וְעַצְמוֹתֶיהָ הֶעֱלוּ חַסְחוֹסִים!” אָמַר שֵׁנִי. “חִזְקוּ, חֲבֵרִים!” עָנָה קְלוֹפֶּן. “אֲנִי עָרֵב בְּרֹאשִׁי כִּי בְּטֶרֶם יִיקַץ שַׁמָּשׁ מִשַּׁמָּשֵׁי בֵּית הַכְּנֵסִיָּה תַּסְפִּיקוּ לִשְׁבֹּר אֶת הַדֶּלֶת, לְהוֹצִיא אֶת הַנַּעֲרָה וּלְנַצֵּל אֶת הַמִּזְבֵּחַ הַגָּדוֹל. הַטּוּ אֹזֶן! דּוֹמֶה לִי שֶׁהַמַּנְעוּל הִתְחִיל חוֹרֵג מִמַּסְגְּרוֹתָיו.”

קוֹל הִתְפּוֹצְצוּת אַדִּירָה הָמַם פִּתְאֹם אֶת קְלוֹפֶּן. הוּא הִפְנָה אֶת עַצְמוֹ וְרָאָה, כִּי קוֹרָה גְדוֹלָה וַעֲצוּמָה נָפְלָה לִפְנֵי רֶגַע מִמְּרוֹמִים; בְּנָפְלָהּ הִכְרִיעָה תַּחְתֶּיהָ שְׁנֵים־עָשָׂר אִישׁ מִן הָעוֹמְדִים עַל הַמַּדְרֵגוֹת, צָנְחָה לָאָרֶץ מִתּוֹךְ רַעַשׁ שֶׁל כְּלִי תּוֹתָח, בְּדַרְכָּהּ פָּגְעָה עוֹד בָּאֲחָדִים מִן הַקַּבְּצָנִים, שֶׁהִתְפַּזְּרוּ בְּבֶהָלָה לְכָל הַעֲבָרִים, וְשָׁבְרָה אֶת רַגְלֵיהֶם. בִּן־רֶגַע נִתְרוֹקֵן כָּל תְּחוּם הָעֲזָרָה הַמֻּקָּף גָּדֵר. הַמִּתְנַפְּלִים נִרְתְּעוּ מֵעַל הַדֶּלֶת, אַף עַל פִּי שֶׁכִּפַּת הַשַּׁעַר שִׁמְּשָׁה לָהֶם מַחְסֶה, וְגַם קְלוֹפֶּן בְּעַצְמוֹ וּבִכְבוֹדוֹ נִתְרַחֵק מֶרְחָק הָגוּן מֵאֵצֶל הַכְּנֵסִיָּה.

“וַאֲנִי נִמְלַטְתִּי בְּעוֹר שִׁנַּי!” קָרָא יַ’ן. “בֶּאֱמוּנָה, אָזְנִי הִבְחִינָה בִּשְׁרִיקַת הַנְּפִילָה! וְאוּלָם פְּיֶר הַקַּטְלָן נֶהֱרַג!”

קָשֶׁה לְתָאֵר אֵימָה זוֹ, חֲדוּרַת זְוָעָה וְהִשְׁתּוֹמְמוּת, שֶׁיָּרְדָה עַל הַחַמְסָנִים עִם הַקּוֹרָה הַנּוֹפֶלֶת.

הַלָּלוּ עָמְדוּ בְּמֶשֶׁךְ כַּמָּה רְגָעִים וְהִבִּיטוּ כְּלַפֵּי מָעְלָה; מִשְׁתָּאִים הָיוּ מִתּוֹךְ פַּחַד לְקוֹרַת הָעֵץ יוֹתֵר מִשֶּׁהָיוּ מִשְׁתָּאִים לְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ מִקַּלָּעֵי הַמֶּלֶךְ.

“מַעֲשֵׂה שָׂטָן!” מִלְמֵל הַדֻּכֵּס שֶׁל מִצְרָיִם. “מִזֶּה נוֹדֵף רֵיחַ שֶׁל כְּשָׁפִים!”

“קוֹרָה זוֹ נָפְלָה עָלֵינוּ מִן הַלְּבָנָה!” אָמַר אַנְדְּרִי הָאַדְמוֹנִי.

“מִכָּאן אַתָּה רוֹאֶה,” עָנָה פְרַנְס שַׁנְט־פְּרוּן, “כִּי הַיָּרֵחַ הוּא יְדִיד וְרֵעַ לַבְּתוּלָה הַקְּדוֹשָׁה!”

“בְּחַיֵּי אֶלֶף אַפִּיפְיוֹרִים!” קָרָא קְלוֹפֶּן, “כֻּלְּכֶם שׁוֹטִים בְּנֵי שׁוֹטִים!” – וְאוּלָם גַּם הוּא לֹא יָדַע מַה פֵּרוּשָׁהּ שֶׁל קוֹרָה זוֹ שֶׁנָּפְלָה עַל רֹאשָׁם.

וְאוּלָם שׁוּם דָּבָר חָשׁוּד לֹא נִרְאָה עַל פְּנֵי הֶחָזִית עַצְמָהּ, זוֹ שֶׁלֹּא הוּאֲרָה כֻּלָּהּ בְּאוֹר הַלַּפִּידִים. הַקּוֹרָה הַכְּבֵדָה הִתְגּוֹלְלָה בְּאֶמְצַע חֲצַר הָעֲזָרָה, וּבָאֲוִיר נִשְּׂאוּ גְנִיחוֹתֵיהֶם שֶׁל הָאֻמְלָלִים שֶׁנִּפְגְּעוּ לָרִאשׁוֹנָה עַל יְדֵי הַקּוֹרָה הַנּוֹפֶלֶת וְרָבְצוּ עַכְשָׁו מְרֻסְּקֵי אֲבָרִים עַל פְּנֵי מַדְרֵגוֹת הָאֶבֶן.

לְבַסּוֹף, לְאַחֵר שֶׁעָבְרָה הַהִשְׁתּוֹמְמוּת הָרִאשׁוֹנָה, מָצָא מֶלֶךְ טוּן פֵּרוּשׁ לַדָּבָר וְהֵנִיחַ בָּזָה אֶת דַּעַת חֲבֵרָיו.

“שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן! הַאֻמְנָם בָּאוּ הַגַּלָּחִים לְהָגֵן עַל בֵּית הַכְּנֵסִיָּה? חוּשׁוּ אֵפוֹא אֶל הַשָּׁלָל! אֶל הַשָּׁלָל!”

“אֶל הַשָּׁלָל!” עָנָה הֶהָמוֹן בִּתְרוּעַת מִלְחָמָה אֲיֻמָּה. וְהָרוֹבִים וּכְלֵי הַקֶּלַע יָרְקוּ אֵשׁ כְּנֶגֶד בֵּית הַכְּנֵסִיָּה.

הָרַעַשׁ הַזֶּה הֵקִים מִשְּׁנָתָם אֶת תּוֹשָׁבֵיהֶם הַשְּׁקֵטִים שֶׁל הַבָּתִּים הַסְּמוּכִים, נִפְתְּחוּ חַלּוֹנוֹת אֲחָדִים וְנִשְׁתַּרְבְּבוּ הַחוּצָה כִּפּוֹת לַיְלָה וְיָדַיִם מַחֲזִיקוֹת מְנוֹרוֹת. “יְרוּ כְּלַפֵּי הַחַלּוֹנוֹת!” צִוָּה קְלוֹפֶּן. בִּן־רֶגַע נִסְגְּרוּ שׁוּב הַחַלּוֹנוֹת וְהַקַּרְתָּנִים הַמִּסְכֵּנִים, שֶׁלֹּא הִסְפִּיקוּ לְהָעִיף אֶלָּא מֶבָּט מָהִיר אֶחָד בְּגֵיא חִזָּיוֹן זֶה הַמַּבְרִיק מִכְּלֵי נֶשֶׁק וּמְאוֹרוֹת, חָזְרוּ הֲלוּמֵי פַּחַד אֶל נְשׁוֹתֵיהֶם וְהָיוּ תְּמֵהִים וּמְנַחֲשִׁים בִּלְבָבָם, אִם זוֹ הִיא הִתְקַהֲלוּת שֶׁל מְכַשֵּׁפוֹת אוֹ הִתְנַפְּלוּת שֶׁל בֻּרְגּוּנְדִּים, כְּאוֹתָהּ הִתְנַפְּלוּת שֶׁאֵרְעָה בִּשְׁנַת 64. הַגְּבָרִים הִרְהֲרוּ בְּפֻרְעָנוּת שֶׁל שֹׁד, הַנָּשִׁים הִרְהֲרוּ בְּפֻרְעָנוּת שֶׁל אֹנֶס, וְאֵלֶּה גַם אֵלֶּה הָיוּ מַרְעִידִים מֵאֵימָה.

“אֶל הַשָּׁלָל!” הֵרִיעוּ שׁוּב הַגַּנָּבִים. וְאוּלָם הֵם לֹא הֵעֵזוּ לְהִתְקָרֵב. הֵם רַק הִבִּיטוּ חֲלִיפוֹת אֶל בֵּית הַכְּנֵסִיָּה וְאֶל הַקּוֹרָה אֲשֶׁר לְרַגְלֵיהֶם. הַקּוֹרָה רָבְצָה בְּלִי נוֹעַ עַל הָאָרֶץ, הַבַּיִת נִרְאָה רֵיק וְשׁוֹמֵם, וְאוּלָם דְּבַר־מָה נֶעְלָם הֵטִיל אֵימָה עַל הַקַּבְּצָנִים.

“הַתְחִילוּ בַּדָּבָר, חוּשׁוּ־מַהֲרוּ, יַלְדֵי תֹּפֶת שֶׁכְּמוֹתְכֶם!” קָרָא טְרוֹאִיפוּ. “גְּשׁוּ וְשִׁבְרוּ אֶת הַדֶּלֶת!”

אִישׁ לֹא נָע וְלֹא זֶע.

“בִּזְקָנִי וּבִכְרֵסִי!” קָרָא קְלוֹפֶּן, “אִי לָכֶם, גְּבָרִים הַמְפַחֲדִים מִפְּנֵי אַחַת הַקּוֹרוֹת!”

זָקֵן אֶחָד מִבֵּין הַגַּנָּבִים פָּנָה אֵלָיו בִּדְבָרִים:

“אֲדוֹנִי הַמְפַקֵּד, לֹא בְּשֶׁל הַקּוֹרָה אָנוּ תּוֹהִים וְעוֹמְדִים. אֶלָּא דֶלֶת זוֹ, הַמְחֻזֶּקֶת בְּקִשּׁוּרֵי בַּרְזֶל, לֹא נֵדַע אֵיךְ נוּכַל לָהּ. הַצְּבָת אֵין כֹּחָהּ יָפֶה כָּאן.”

“וּבַמֶּה תּוּכְלוּ לִשְׁבֹּר אֶת הַדֶּלֶת?” שָׁאַל קְלוֹפֶּן טְרוֹאִיפוּ.

“דָּרוּשׁ לָנוּ אֵיל בַּרְזֶל.”

מֶלֶךְ טוּן נִגַּשׁ בְּלִי פַּחַד אֶל הַקּוֹרָה הָאֲיֻמָּה וְהִצִּיג עָלֶיהָ אֶת כַּף רַגְלוֹ. “הֵא לָכֶם אֵיל בַּרְזֶל,” קָרָא קְלוֹפֶּן, “הַגַּלָּחִים נָתְנוּ לָכֶם אֶת זֶה בְּמַתָּנָה.” הוּא הִשְׁמִיעַ – דֶּרֶךְ בְּדִיחָה – בִּרְכַּת שָׁלוֹם כְּלַפֵּי הַכְּנֵסִיָּה וְקָרָא בְּקוֹל: “תּוֹדָה לָכֶם, הַגַּלָּחִים!”

קְרִיאָה חֲצוּפָה זוֹ עָשְׂתָה פְּעֻלָּה טוֹבָה עַד מְאֹד; כֹּחַ הַקֶּסֶם שֶׁל הַקּוֹרָה נָמוֹג וְהָלַךְ. הַקַּבְּצָנִים חִזְּקוּ שׁוּב אֶת לִבָּם; לֹא עָבַר הַרְבֵּה זְמָן וּמָאתַיִם זְרוֹעוֹת אַמִּיצוֹת הֵרִימוּ כְּנוֹצָה אֶת הַקּוֹרָה הָעֲצוּמָה וְהֵטִילוּ אוֹתָהּ בְּכֹחַ כְּנֶגֶד הַדֶּלֶת הַגְּדוֹלָה, שֶׁכְּבָר נִסּוּ פַּעַם לִשְׁבֹּר אוֹתָהּ. וְאִלּוּ רָאָה מִי־שֶׁהוּא – לְאוֹרָם הַקָּלוּשׁ שֶׁל הַלַּפִּידִים – אֶת הַקּוֹרָה הַזֹּאת הַמְטֻלְטֶלֶת בִּידֵי הֲמוֹנַי אֲנָשִׁים הָעוֹלִים בִּסְעָרָה עַל בֵּית הַכְּנֵסִיָּה – הָיָה מְדַמֶּהּ בְּלִבּוֹ, כִּי עֵינָיו תֶּחֱזֶינָה מִפְלֶצֶת אֲשֶׁר רַגְלֶיהָ אֶלֶף וְרֹאשָׁהּ הַמּוּרָד נוֹגֵחַ עֲנָק שֶׁכֻּלּוֹ אֶבֶן.

מִמַּהֲלֻמוֹת הַקּוֹרָה רָעֲשָׁה הַדֶּלֶת, הָעֲשׂוּיָה כְּדֵי מַחֲצִיתָהּ מַתֶּכֶת, כְּתֹף גָּדוֹל וְנוֹרָא; זוֹ לֹא נֶעֶקְרָה מִמְּקוֹמָהּ, וְאוּלָם הַכְּנֵסִיָּה רָעֲדָה מִקָּצֶה וְעַד הַקָּצֶה וְהַכִּפּוֹת הָרָמוֹת הִשְׁמִיעוּ רַעַשׁ גָּדוֹל. וְתוֹךְ כְּדֵי רֶגַע זֶה הִתְחִיל מְטַר אֲבָנִים נִתָּךְ מִמְּרוֹם הֶחָזִית וְיוֹרֵד עַל רֹאשׁ הַמִּתְנַפְּלִים. “חֲזִיז וָרָעַם!” קָרָא יַ’ן, “הַאֻמְנָם גַּם הַמִּגְדָּלִים יִירוּ בָּנוּ אֶת אַבְנֵי מַעֲקֵיהֶם?…” וְאוּלָם בֵּין כֹּה וָכֹה וְהַהִתְלַהֲבוּת הִקִּיפָה אֶת הָעֵדָה, מֶלֶךְ טוּן הָיָה לְמוֹפֵת, כֻּלָּם יָדְעוּ בָּרוּר כִּי הַחַשְׁמַן נִלְחָם בָּהֶם וְלָכֵן חָגְרוּ חֵמוֹת וְהִשְׂתָּעֲרוּ בְּיֶתֶר עֹז עַל הַדֶּלֶת, – לַמְרוֹת הָאֲבָנִים שֶׁעָפוּ בְּלִי חָשָׂךְ וְרוֹצְצוּ גַם פֹּה וְגַם שָׁם גֻּלְגְּלוֹת אֲנָשִׁים.

תָּמוּהַּ הָיָה הַדָּבָר שֶׁכָּל הָאֲבָנִים הַלָּלוּ לֹא נָפְלוּ אֶלָּא בָּזוֹ אַחֲרֵי זוֹ; וְאוּלָם הֵן יָרְדוּ סְמוּכוֹת אַחַת לַחֲבֶרְתָּהּ. הַגַּנָּבִים הִבְחִינוּ תָּמִיד בִּשְׁתַּיִם שֶׁנָּפְלוּ יַחַד, אַחַת לְבֵין רַגְלֵיהֶם וְאַחַת עַל רֹאשָׁם. רַק מְעַטִּים מִבֵּינֵיהֶם לֹא נִפְגְּעוּ עַל יְדֵי הָאֲבָנִים, וְלֹא עָבַר הַרְבֵּה זְמָן וְעַל הָאָרֶץ הִתְגּוֹלְלוּ גַם הֲרוּגִים וְגַם פְּצוּעִים שׁוֹתְתִים דָּם, וְאֵלֶּה פִּרְפְּרוּ תַּחַת רַגְלֵי הַמִּתְנַפְּלִים שֶׁמָּלְאוּ עַכְשָׁו חֵמָה וְהָיוּ זוֹרְמִים וּבָאִים בְּלִי הֶרֶף. הַקּוֹרָה הָאֲרֻכָּה הִכְּתָה בְּלִי הֶרֶף מַכּוֹת קְצוּבוֹת עַל הַדֶּלֶת, דֻּגְמַת עִנְבָּל שֶׁל פַּעֲמוֹן; מְטַר הָאֲבָנִים יָרֵד בְּלִי הֲפוּגוֹת מִמְּרוֹמִים וְהַדֶּלֶת הִשְׁמִיעָה רַעַשׁ בִּלְתִּי פּוֹסֵק.

הַקּוֹרֵא לֹא הִתְקַשָּׁה בְּוַדַּאי לִמְצֹא, כִּי הָאוֹיֵב שֶׁנִּלְחַם מִלְחֶמֶת־פִּתְאֹם זוֹ בַּגַּנָּבִים וְהִרְגִּיז אוֹתָם בְּמִדָּה שֶׁאֵין לְמַעְלָה הֵימֶנָּה – הָיָה קְוָזִימוֹדוֹ.

מַעֲשֵׂה שָׂטָן: הַמִּקְרֶה הָיָה בְּעוֹזְרָיו שֶׁל קְוָזִימוֹדוֹ אַמִּיץ הַלֵּב.

כְּשֶׁיָּרַד קְוָזִימוֹדוֹ וְעָמַד עַל הָרְחָבָה שֶׁבֵּין שְׁנֵי הַמִּגְדָּלִים – הָיְתָה עֲדַיִן דַּעְתּוֹ מְבֻלְבֶּלֶת עָלָיו. בְּמֶשֶׁךְ כַּמָּה רְגָעִים הִתְרוֹצֵץ כִּמְטֹרָף בִּמְלֹא כָּל הַיָּצִיעַ, וּבִרְאוֹתוֹ אֶת מַחֲנֵה הַקַּבְּצָנִים, הַמִּתְכּוֹנְנִים לְהִתְנַפֵּל עַל בֵּית הַכְּנֵסִיָּה, שָׁלַח תְּפִלָּה לֵאלֹהִים אוֹ לַשָּׂטָן וּבִקֵּשׁ הַצָּלָה לַצּוֹעֲנִית. בְּמֹחוֹ נִצְנֵץ רַעְיוֹן, כִּי עָלָיו לַעֲלוֹת לְתָא הַפַּעֲמוֹנִים שֶׁמִּצַּד דָּרוֹם וּלְעוֹרֵר אֶת הַפַּעֲמוֹנִים לְהַלְמוּת שֶׁל שְׁעֵת סַכָּנָה. וְאוּלָם הַאִם הַדֶּלֶת לֹא תִּשָּׁבֵר עֲשֶׂרֶת מוֹנִים בְּטֶרֶם יִמְצָא שְׁהוּת לְהָבִיא לִידֵי תְּנוּפָה אֶת הַפַּעֲמוֹן הַגָּדוֹל וּבְטֶרֶם יַשְׁמִיעַ קוֹלָהּ הָאַדִּיר שֶׁל מַרְיָה אַף צְלִיל אֶחָד? אוֹתוֹ רֶגַע בְּדִיּוּק נִגְּשׁוּ הַקַּבְּצָנִים לִשְׁבֹּר אֶת הַדֶּלֶת בִּכְלֵי מְלַאכְתָּם. מַה לַעֲשׂוֹת?

פִּתְאֹם נִזְכַּר בַּדָּבָר, כִּי כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם עָבְדוּ כָּאן בַּנָּאִים וְהָיוּ מְתַקְּנִים אֶת הַחוֹמָה וְהַתִּקְרָה וְהַגַּג שֶׁל הַמִּגְדָּל הַדְּרוֹמִי. כְּעֵין אוֹר עָלָה בְּמֹחוֹ. הַחוֹמָה הָיְתָה עֲשׂוּיָה אֲבָנִים, הַגַּג – בְּדִיל, הַתִּקְרָה – קוֹרוֹת כְּבֵדוֹת. אוֹתָהּ אַפְרִיזָה עֲצוּמָה נֶעֶשְׂתָה קוֹרוֹת סְמוּכוֹת זוֹ לְזוֹ וְנִקְרְאָה בְּשֵׁם “הַיָּעַר”.

קְוָזִימוֹדוֹ עָלָה בְּחִפָּזוֹן אֶל הַמִּגְדָּל הַזֶּה. הַחֲדָרִים אֲשֶׁר לְמַטָּה מְלֵאִים הָיוּ בֶּאֱמֶת חָמְרֵי בִּנְיָן. כָּאן נֶעֶרְמוּ לַעֲרֵמוֹת אַבְנֵי מֶחְצָב, לוּחוֹת עוֹפֶרֶת, חֲבִילוֹת נְסָרִים, קוֹרוֹת כְּבֵדוֹת שֶׁכְּבָר הֻקְצְעוּ בְּמַשּׂוֹר וַהֲמוֹן שֶׁפֶךְ אֲבָנִים. זֶה הָיָה בֵּית נֶשֶׁק מָלֵא וְגָדוּשׁ.

הַשָּׁעָה הָיְתָה דְחוּקָה. הַפַּטִּישִׁים וְהַצְּבָתוֹת נִמְצְאוּ בַּחֶדֶר הַתַּחְתּוֹן, בִּמְקוֹם הָעֲבוֹדָה. בְּכֹחַ רַב, אֲשֶׁר הַרְגָּשַׁת הַסַּכָּנָה הִגְדִּילָה אוֹתוֹ פִּי עֲשָׂרָה, הֵרִים קְוָזִימוֹדוֹ אֶת אַחַת הַקּוֹרוֹת, אֶת הַאֲרֻכָּה וְהַכְּבֵדָה שֶׁבְּכֻלָּן, הִכְנִיס אֶת קָצֶהָ לְפִתְחוֹ שֶׁל אַחַד הָאֶשְׁנַבִּים, אַחֲרֵי כֵן אָחַז שׁוּב אֶת הַקּוֹרָה מִצַּד הַחוּץ שֶׁל הַמִּגְדָּל, מָשַׁךְ אוֹתָהּ מֵעַל לַמַּעֲקֶה הַמַּקִּיף אֶת הָרְחָבָה וְשִׁלְשֵׁל אוֹתָהּ כְּלַפֵּי מָטָּה. גֹּלֶם הָעֵץ הַכַּבִּיר, שֶׁבְּנָפְלוֹ מִגֹּבַהּ שֶׁל מֵאָה וְשִׁשִּׁים רֶגֶל נָתַץ בַּחוֹמָה וְהֶחֱרִיב עַל דַּרְכּוֹ אֵת כָּל הַפְּסִילִים, הִסְתּוֹבֵב כַּמָּה פְּעָמִים סְבִיב עַצְמוֹ, דֻּגְמַת כָּנָף עַרְטִילָאִית שֶׁל טַחֲנַת רוּחַ הַמִּסְתּוֹבֶבֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ בָּאֲוִיר. לְבַסּוֹף נֶחְבַּט בָּאָרֶץ, קָמָה מְהוּמָה גְדוֹלָה, וְהַקּוֹרָה הַשְּׁחוֹרָה דָמְתָה אוֹתוֹ רֶגַע, כְּשֶׁנִּרְתָּעָה שׁוּב מֵעַל פְּנֵי הַקַּרְקַע, לְנָחָשׁ בָּרִיחַ מְקַפֵּץ.

קְוָזִימוֹדוֹ רָאָה וְהִנֵּה הַקַּבְּצָנִים נִפְזְרוּ לְכָל רוּחַ כָּאֵפֶר אֲשֶׁר נָפַח בּוֹ הַיֶּלֶד. הוּא הֵפִיק לְעַצְמוֹ תּוֹעֶלֶת מֵאֵימָה זוֹ שֶׁנָּפְלָה עַל הַקַּבְּצָנִים, וּבְשָׁעָה שֶׁהַלָּלוּ הִשְׁתָּאוּ מִתּוֹךְ אֱמוּנָה תְּפֵלָה אֶל גֹּלֶם הָעֵץ שֶׁנָּפַל מִשָּׁמַיִם וְהָיוּ מַשְׁחִיתִים בְּחִצֵּיהֶם וּבְכַדּוּרַי רוֹבֵיהֶם אֶת פְּסִילֵי הַקְּדוֹשִׁים הַנִּצָּבִים בַּשַּׁעַר – צָבַר קְוָזִימוֹדוֹ בַּחֲשַׁאי חָצָץ וְאַבְנֵי גָזִית וְאַבְנֵי מֶחְצָב, סָחַב אֲפִילוּ שַׂקִּים מְלֵאִים כְּלֵי בַּנָּאִים, וְנָתַן אֶת כָּל אֵלֶּה עֲרֵמוֹת עַל קְצֵה הַמַּעֲקֶה, הוּא הַמָּקוֹם אֲשֶׁר מִשָּׁם יָרָה אֶת הַקּוֹרָה.

רַק הִתְחִילוּ הַלָּלוּ מִשְׂתָּעֲרִים עַל הַדֶּלֶת – מִיָּד הִתְחִיל יוֹרֵד עֲלֵיהֶם גַּם בְּרָד הָאֲבָנִים; וְדוֹמֶה הָיָה לָהֵם כְּאִלּוּ הַבַּיִת כֻּלּוֹ מִתְמוֹטֵט וְנוֹפֵל עַל רֹאשָׁם.

אוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה מַרְאֵהוּ שֶׁל קְוָזִימוֹדוֹ מְעוֹרֵר פָּחַד. חוּץ מֵאַבְנֵי הַקֶּלַע, אֲשֶׁר אָסַף לַעֲרֵמוֹת בִּקְצֵה הַמַּעֲקֶה, צָבַר עֲרֵמַת אֲבָנִים גַּם עַל הָרְחָבָה עַצְמָהּ. כְּשֶׁאָפְסוּ שִׁבְרֵי הָאֲבָנִים מֵעַל שְׂפַת הַמַּעֲקֶה – שָׁלַח אֶת יָדוֹ אֶל הָעֲרֵמָה אֲשֶׁר עַל הָרְחָבָה. עַכְשָׁו גָּחֵן וְהִתְרוֹמֵם חֲלִיפוֹת וְהָיָה עוֹשֶׂה אֶת מְלַאכְתּוֹ בִּזְרִיזוּת שֶׁאֵין כָּמוֹהָ. רֹאשׁוֹ הַמְגֻשָּׁם, רֹאשׁ שֶׁל בֶּן־שֵׁדִים נִשְׁתַּרְבֵּב אֶל מֵעֵבֶר לַמַּעֲקֶה, אֶבֶן עָפָה כְּלַפֵּי מַטָּה, אַחֲרֶיהָ – שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. מִזְּמָן לִזְמָן שָׁלַח אֶת עֵינוֹ לְהַבִּיט אַחֲרֵי מְעוּפָהּ שֶׁל אֶבֶן גְּדוֹלָה, וּכְשֶׁזּוֹ פָּגְעָה בְּמִי־שֶׁהוּא כָּרָאוּי – הָיָה מַכְרִיז בְּקוֹל: “הוֹ!”

וְאוּלָם הַקַּבְּצָנִים לֹא חַתּוּ וְלֹא בָּאוּ לִידֵי יֵאוּשׁ. זֶה עֶשְׂרִים פַּעַם וְיוֹתֵר רָעֲדָה הַדֶּלֶת הֶעָבָה מִדֵּי הַכּוֹת בָּהּ אֵיל־הָעֵץ אֲשֶׁר מֵאָה אִישׁ נָתְנוּ לוֹ מִכֹּחָם. אַמּוֹת הַסִּפִּים רָעֲשׁוּ, הַקִּשּׁוּטִים, מַעֲשֵׂה מִקְשֶׁה, הִתְפּוֹרְרוּ לִרְסִיסִים, עִם כָּל חֲבָטָה וַחֲבָטָה חָרְגוּ הַצִּירִים בְּקוֹל רַעַשׁ מִמַּסְגְּרוֹתֵיהֶם, הַמָּרִישִׁים נִרְתְּעוּ מִמְּקוֹמָם, הַקְּרָשִׁים שֶׁבֵּין בַּדֵי הַבַּרְזֶל נִתְפּוֹצְצוּ וְשִׁבְרֵיהֶם עָפוּ לְכָל עֵבֶר. לְאָשְׁרוֹ שֶׁל קְוָזִימוֹדוֹ הָיוּ חֶלְקֵי הַבַּרְזֶל שֶׁבַּדֶּלֶת מְרֻבִּים עַל חֶלְקֵי הָעֵץ.

וְאוּלָם הוּא הִכִּיר וְיָדַע, כִּי הַדֶּלֶת הַגְּדוֹלָה עוֹמֶדֶת לְהִתְמוֹטֵט. אָמְנָם אָזְנָיו לֹא קָלְטוּ אֶת קוֹל הָרַעַשׁ, אַךְ כָּל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁל אֵיל־הָעֵץ הִרְעִידָה אֶת כִּפּוֹת הַבַּיִת וְאֶת קְרָבָיו שֶׁל קְוָזִימוֹדוֹ. הוּא הִבִּיט מִלְמַעְלָה וְרָאָה אֶת הַקַּבְּצָנִים, שׁוֹאֲפֵי נִצָּחוֹן וּנְקָמָה, שֶׁהָיוּ מְאַיְּמִים בְּאֶגְרוֹפֵיהֶם כְּלַפֵּי חָזִית הַבַּיִת הָעֲטוּפָה צְלָלִים, וְאָז נִתְקַנֵּא, בְּשֵׁם עַצְמוֹ וּבְשֵׁם הַצּוֹעֲנִית, בַּיַּנְשׁוּפִים הַלָּלוּ שֶׁנִּשְּׂאוּ עַל אֶבְרוֹתָם וְהִתְעוֹפְפוּ מַחֲנוֹת מֵחֲנוֹת מֵעַל לְרֹאשׁוֹ.

מְטַר הָאֲבָנִים הַלָּלוּ לֹא הִסְפִּיק אֵפוֹא כְּדֵי לַעֲצֹר אֶת הַמִּתְנַפְּלִים.

בְּרֶגַע אָיֹם זֶה הִבְחִינָה עֵינוֹ בִּשְׁנֵי מַרְזְבֵי אֶבֶן אֲרֻכִּים שֶׁיָּרְדוּ מִן הַמַּעֲקֶה, הַרְחֵק קְצָת מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר מִשָּׁם רָגַם אֶת הַמִּתְנַפְּלִים בָּאֲבָנִים, וּפָתְחוּ אֶת לוֹעָם מַמָּשׁ מֵעַל הַדֶּלֶת הַגְּדוֹלָה. פִּיהֶם הָעֶלְיוֹן שֶׁל הַמַּרְזְבִים נִמְצָא עַל רִצְפַּת הַרְחָבָה. בְּמֹחוֹ נִצְנֵץ רַעְיוֹן; הוּא רָץ לְתָא הַפַּעֲמוֹנִים וְהֵבִיא מִשָּׁם חֲבִילַת זְרָדִים, הִנִּיחַ עַל חֲבִילָה זוֹ הֲמוֹן לוּחוֹת עוֹפֶרֶת וַאֲגֻדּוֹת נְסָרִים, וּלְאַחֵר שֶׁהִתְקִין אֵת כָּל זֶה כַּהֲלָכָה לְיַד הַמַּרְזְבִים – הִדְלִיק אֶת הָעֲרֵמָה בַּפַּנָס שֶׁבְּיָדוֹ.

אוֹתָהּ שָׁעָה, כְּשֶׁנִּכְלָא לְגַמְרֵי מְטַר הָאֲבָנִים, חָדְלוּ הַקַּבְּצָנִים מִשְּׁלֹחַ אֶת עֵינֵיהֶם לַמָּרוֹם. כִּבְדֵי־נְשִׁימָה, כַּעֲדַת כְּלָבִים שֶׁהֶחֱרִידָה חֲזִיר יַעַר מֵרִבְצוֹ, הִתְגּוֹדְדוּ הַשּׁוֹדְדִים בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת לְיַד הַדֶּלֶת הַגְּדוֹלָה, זוֹ שֶׁנֶּחְבְּלָה בְּיוֹתֵר וְהוֹסִיפָה בְּכָל זֹאת לְהַחֲזִיק מַעֲמָד. הַלָּלוּ חִכּוּ בְּחִיל וּרְעָדָה לַמַּכָּה הַמַּכְרִיעָה, הַמַּכָּה אֲשֶׁר תַּעֲקֹר אֶת הַדֶּלֶת מִמְּקוֹמָהּ. כָּל אֶחָד דָּחַק אֶת עַצְמוֹ לְצַד הַדֶּלֶת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מִן הַמַּקְדִּימִים לְהִכָּנֵס מִדֵּי הִפָּתַח פָּתַח לַכְּנֵסִיָּה רַבַּת הָעשֶׁר, לְבֵית גְּנָזִים זֶה, הֶעָצוּם וְהָאַדִּיר, שֶׁנֶּאֶצְרוּ בּוֹ סְגֻלּוֹת הַחֶמְדָּה שֶׁל שְׁלשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. הֵם סִפְּרוּ זֶה לָזֶה, כְּשֶׁפְּנֵיהֶם מַסְמִיקִים מֵחֵשֶׁק וּמֵחֶדְוָה, עַל דְּבַר צְלָבֵי כֶּסֶף יָפִים, עַל גְּלִימוֹת כְּהֻנָּה יְקָרוֹת הַמְרֻקָּמוֹת זָהָב, עַל מַצְּבוֹת קְבָרִים נֶהְדָּרוֹת הָעֲמוּסוֹת כֶּסֶף לָרֹב, עַל כְּלֵי הַיְקָר שֶׁעַל הַדּוּכָן, עַל הַחַגִּים הַמְפֹאָרִים, – חַג הַמּוֹלָד הַמְרֻבֶּה בְּנִבְרָשׁוֹת וְחַג הַפֶּסַח הַמַּבְרִיק בַּעֲתֶרֶת כְּלֵי קֹדֶשׁ – יְמֵי מוֹעֵד לְתִפְאֶרֶת אֲשֶׁר בָּהֶם יוֹצִיאוּ מִמַּחֲבוֹאָם אֶת הַתֵּבוֹת וְהַמְּנוֹרוֹת וּכְלֵי הַקָּרְבָּן וְאֹהֶל הַקֹּדֶשׁ וַאֲרוֹנוֹת הַקֹּדֶשׁ וְיַעֲמִיסוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ הֲמוֹן זָהָב לְאֵין חֵקֶר. קָרוֹב לְוַדַּאי כִּי כָּל הַגַּנָּבִים הָאֵלֶּה וְהַשַּׁחֲפָנִים וְהָרַמָּאִים וְהַנִּשְׂרָפִים עִקַּר מַחֲשַׁבְתָּם לֹא הָיְתָה בְּשָׁעָה זוֹ הֵצָּלַת הַצּוֹעֲנִית, אֶלָּא הַשָּׁלָל הַמְּחַכֶּה לָהֶם בְּנוֹטְר־דַּם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲנַחְנוּ נוֹטִים לְהַאֲמִין, כִּי רַבִּים מִבֵּין אֵלֶּה אָחֲזוּ בְּעִנְיַן אֶסְמֶרַלְדָּה רַק בְּתוֹרַת אֲמַתְלָא, – אִם שׁוֹדְדִים זְקוּקִים בִּכְלָל לַאֲמַתְלָאוֹת.

וְהִנֵּה לְפֶתַע פִּתְאֹם, בְּעֵת שֶׁהַגַּנָּבִים שָׁתוּ עַל הַדֶּלֶת מִתּוֹךְ יְגִיעָה אַחֲרוֹנָה, וְכָל אֶחָד מֵהֶם כָּבַשׁ אֶת נְשִׁימָתוֹ וְדָרַךְ אֶת שְׁרִירָיו כְּדֵי לְאַמֵּץ אֶת כָּל כֹּחוֹ בַּמַּכָּה הַמַּכְרִיעָה, – קָמָה בֵּינֵיהֶם מְהוּמָה אֲיֻמָּה, גְּדוֹלָה מִן הַמְּהוּמָה שֶׁפָּרְצָה וְגָוְעָה עַד אַרְגִּיעָה עִם נְפִילַת הַקּוֹרָה. אֵלֶּה אֲשֶׁר הִתְאַפְּקוּ מִצְּעֹק, אֵלֶּה אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בַּחַיִּים – נָשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם לְהַבִּיט. שְׁנֵי קִלּוּחִים שֶׁל עוֹפֶרֶת מֻתֶּכֶת זָרְמוּ מִמְּרוֹם הַבִּנְיָן וְנִשְׁפְּכוּ עַל רָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים בְּמָקוֹם שֶׁהֶהָמוֹן הָיָה צָפוּף בְּיוֹתֵר. גַּלֵּי אָדָם אֵלֶּה כָּרְעוּ נָפְלוּ לָאָרֶץ בִּנְגֹעַ בָּהֶם הַמַּתֶּכֶת הָרוֹתַחַת, וּבְמָקוֹם שֶׁשְּׁנֵי הַקִּלּוּחִים נִתְּכוּ עַל הֶהָמוֹן – שָׁם חוֹלְלוּ שְׁנֵי חוֹרִים שְׁחוֹרִים וַעֲשֵׁנִים, דֻּגְמַת הַמַּיִם הָרוֹתְחִים הַנִּתָּכִים עַל פְּנֵי הַשָּׁלֶג. הָעַיִן רָאֲתָה כָּאן גּוֹסְסִים שֶׁהָיוּ חֲרוּכִים לְמֶחֱצָה וְיִלְלוּ בְּיִסּוּרֵיהֶם. וּשְׁנֵי הַזְּרָמִים הָעִקָּרִיִּים הִתִּיזוּ עַל סְבִיבוֹתָם טִפּוֹת גֶּשֶׁם אָיֹם וְנוֹרָא, וְאֵלֶּה נִתְּכוּ עַל הַמִּתְנַפְּלִים וְנָקְבוּ אֶת גֻּלְגְּלוֹתֵיהֶם כְּמַקְדְּחֵי אֵשׁ. כְּסוּפַת בָּרָד יָרְדָה אֵשׁ אוֹכְלָה עַל הָאֻמְלָלִים וְעָשְׂתָה בָּהֶם שַׁמּוֹת.

יְלָלָה קוֹרַעַת לֵב הֶחֱרִידָה אֶת הָאֲוִיר. הַמִּתְנַפְּלִים הִשְׁלִיכוּ אֶת הַקּוֹרָה עַל הַפְּגָרִים וּבָרְחוּ עַל נַפְשָׁם בְּבֶהָלָה גְּדוֹלָה, גַּם אַמִּיצֵי הַלֵּב וְגַם הַפַּחְדָנִים, וַחֲצַר הָעֲזָרָה נִתְרוֹקְנָה שׁוּב מֵאָדָם.

כָּל הָעֵינַיִם נִשְּׂאוּ לִמְרוֹמֵי הַכְּנֵסִיָּה. לְעֵינֵי הָרוֹאִים נִתְגַּלָּה מַחֲזֶה יוֹצֵא מִגֶּדֶר הָרָגִיל. בִּמְרוֹם הַיָּצִיעַ הָעֶלְיוֹן, בְּגֹבַהּ רַב מֵעַל כּוֹתֶרֶת הֶחָזִית הָאֶמְצָעִית, בָּעֲרָה מְדוּרָה גְדוֹלָה וְשָׁלְחָה תִּימְרוֹת זִקִּים מִבֵּין מִגְדְּלֵי הַפַּעֲמוֹנִים הַשְּׁנַיִם, – מְדוּרָה גְדוֹלָה, אֵשׁ עֲבָרוֹת מִתְלַקַּחַת, אֲשֶׁר הָרוּחַ נָשָׂא פַּעַם בְּפַעַם מֵעָלֶיהָ עַנְנֵי גִצִּים. לְרַגְלֵי מְדוּרָה זוֹ, מִתַּחַת לַמַּעֲקֶה הַשָּׁחוֹר אֲשֶׁר בְּחֲרַכָּיו נִרְאָה יְקוֹד־אֵשׁ, פָּלְטוּ בְּלִי הֶרֶף שְׁנֵי מַרְזְבִים, כִּדְמוּת חַיּוֹת מִפְלֶצֶת פּוֹעֲרוֹת לוֹעַ, אֶת הַגֶּשֶׁם הַיּוֹקֵד אֲשֶׁר זַהֲרוּרָיו הַמְשַׁקְשְׁקִים נִתְּכוּ לְתוֹךְ הַחֲשֵׁכָה הָעוֹטֶפֶת אֶת הֶחָזִית הַתַּחְתּוֹנָה. וּבְכֹל אֲשֶׁר הִתְקָרְבוּ שְׁנֵי הַקִּלּוּחִים הָאֵלֶּה, הָעֲשׂוּיִם עוֹפֶרֶת נוֹזֶלֶת, לָאָרֶץ – כֵּן הִתְרַחֲבוּ וְקִבְּלוּ צוּרַת אֲלֻמּוֹת, כִּדְמוּת מַיִם הַנִּשְׁפָּכִים דֶּרֶךְ הֲמוֹן חוֹרִים שֶׁבַּקֻּמְקוּם. וּמֵעַל לַמְּדוּרָה הִתְרוֹמְמוּ שְׁנֵי הַמִּגְדָּלִים הָעֲצוּמִים כְּשֶׁהֵם מַבְלִיטִים שְׁנֵי צִדֵּי חָזִית, אֶחָד כֻּלּוֹ שָׁחוֹר וְאֶחָד כֻּלּוֹ אָדֹם, וְהֵם נִרְאִים גְּדוֹלִים עוֹד יוֹתֵר בְּשֶׁל צִלָּם הָאַדִּיר הַמִּשְׂתָּרֵעַ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם. הֲמוֹן פְּסִילֵי הָאֶבֶן, שֶׁרֻבָּם צַלְמֵי שֵׁדִים וּדְרָקוֹנִים, מַרְאֵהֶם נַעֲשָׂה מַבְעִית עַד מְאֹד. לָאוֹר הָרוֹעֵד שֶׁל הַמְּדוּרָה נִרְאוּ כַּאֲחוּזֵי תְּנוּעָה. הָעַיִן דִּמְּתָה לִרְאוֹת נְחָשִׁים אֲשֶׁר צְחוֹק עַל פַּרְצוּפָם, מַרְזְבִים הַנּוֹתְנִים כִּבְיָכֹל קוֹל נְבִיחָה, סַלָּמַנְדְּרוֹת הַמְלַבּוֹת אֶת אֵשׁ הַמְּדוּרָה, דְּרָקוֹנִים הַמַּשְׁמִיעִים קוֹל עִטּוּשׁ מִתּוֹךְ הֶעָשָׁן. וּבֵין יְצוּרֵי מִפְלֶצֶת אֵלֶּה, שֶׁהֵקִיצוּ מִשְּׁנָתָם אֶבֶן בִּגְלַל הַלֶּהָבָה וּבִגְלַל הָרַעַשׁ, הָיָה אֶחָד שֶׁרָאוּהוּ מְהַלֵּךְ וְעוֹבֵר מִזְּמָן לִזְמָן עַל פְּנֵי הַלֶּהָבָה הַמִּתְלַקַּחַת שֶׁל הַמְּדוּרָה, דֻּגְמַת עֲטַלֵּף הַמְּרַחֵף עַל פְּנֵי נֵר.

אֵין זֹאת כִּי אִם מִגְדַּלּוֹר מְשֻׁנֶּה זֶה הֵעִיר בַּמֶּרְחַקִּים אֶת חוֹטְבֵי הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל גִּבְעוֹת בִּיסֶטְר, וְהַלָּלוּ תָּמְהוּ בְּוַדַּאי לִרְאוֹת עַל פְּנֵי עַרְבַת מוֹלַדְתָּם אֶת מֻטּוֹת הַצֵּל אֲשֶׁר לְמִגְדְּלֵי נוֹטְר־דַּם.

הַקַּבְּצָנִים נֶאֶלְמוּ כַּאֲחוּזֵי זְוָעָה, וּבִדְמָמָה זוֹ נִשְׁמְעָה רַק צַעֲקַת הַגַּלָּחִים הַכְּלוּאִים בַּמִּנְזָר שֶׁהִשְׁתּוֹלְלוּ מִבֶּהָלָה יוֹתֵר מִסּוּסִים בְּאֻרְוָה בּוֹעֶרֶת; מִלְּבַד זֹאת קָלְטָה הָאֹזֶן גַּם אִוְשַׁת סְתָרִים שֶׁל חַלּוֹנוֹת הַנִּפְתָּחִים בַּחִפָּזוֹן וְנִסְגָּרִים בְּחִפָּזוֹן גָּדוֹל עוֹד יוֹתֵר, אֶת הַהֲמֻלָּה הַבָּאָה מִתּוֹךְ בָּתֵּי הַקַּרְתָּנִים וּמִבֵּית־הַחוֹלִים, אֶת קוֹל הָרוּחַ הַמְנַשֵּׁב בַּמְּדוּרָה, אֶת הַחִרְחוּר הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַגּוֹסְסִים וְאֶת קוֹל הֲמוֹנוֹ שֶׁל גֶּשֶׁם הָעוֹפֶרֶת הַמְטַרְטֵר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

בֵּין כֹּה וָכֹה וְרָאשֵׁי הָעֵדָה מִבֵּין הַקַּבְּצָנִים נִתְאַסְּפוּ בְּשַׁעַר הַבַּיִת אֲשֶׁר לְמִשְׁפַּחַת גּוֹנְדְלוֹרְיֶה וְטִכְּסוּ עֵצָה. הַדֻּכֵּס שֶׁל מִצְרַיִם יָשַׁב עַל אֶבֶן גְּדוֹלָה וְהִסְתַּכֵּל מִתּוֹךְ פַּחַד מִסְתּוֹרִין בִּמְדוּרָה פִּלְאִית זוֹ שֶׁבָּעֲרָה בְּגֹבַהּ שֶׁל מָאתַיִם רֶגֶל. קְלוֹפֶּן טְרוֹאִיפוּ נָשַׁךְ מֵרֹב חֵמָה אֶת אֶגְרוֹפָיו הַגַּסִּים.

“לֹא נוּכֵל לַחְדֹּר שָׁמָּה,” מִלְמֵל לְעַצְמוֹ.

“קְסָמִים לָהּ לִכְנֵסִיָּה עַתִּיקָה זוֹ,” רָטַן הַצּוֹעֲנִי הַזָּקֵן שֶׁשְּׁמוֹ מַתְיָה הוֹנְגָדִי סְפִּיקֶלִי.

“נִשְׁבַּעְתִּי בִּזְקַן הָאַפִּיפְיוֹר!” נִכְנַס בִּדְבָרִים בַּר־נַשׁ אֶחָד יָשִׁישׁ, חַיָּל לְשֶׁעָבַר, “מַרְזְבִים אֵלֶּה שֶׁל בֵּית הַכְּנֵסִיָּה, הַמַּמְטִירִים עֲלֵיכֶם עוֹפֶרֶת מֻתֶּכֶת, מֵיטִיבִים לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה זוֹ מִכּוּכֵי הַיְּרִיָּה שֶׁבְּלֶקְטוּר.”

“הַרְאִיתֶם אֶת הַשֵּׁד הַלָּז הַמִּתְהַלֵּךְ לְיַד הָאֵשׁ?” קָרָא הַדֻּכֵּס שֶׁל מִצְרָיִם.

“חֵי אֱלֹהִים!” אָמַר קְלוֹפֶּן “זֶה שׁוֹמֵר הַפַּעֲמוֹנִים הָאָרוּר זֶה קְוָזִימוֹדוֹ.”

הַצּוֹעֲנִי עָנָה בִּמְנוֹד רֹאשׁ לְאוֹת נְזִיפָה. “אָנֹכִי הָאוֹמֵר לָכֶם, כִּי אֵין זֶה אֶלָּא הַשֵּׁד סַבְּנַק, הוּא הַמַּרְקִיז הַגָּדוֹל, הוּא הָרוּחַ הַמְמֻנֶּה עַל הַמִּבְצָרִים. דְּמוּת לוֹ כְּחַיָּל חוֹגֵר נֶשֶׁק וְרֹאשׁוֹ כְּרֹאשׁ אַרְיֵה. פְּעָמִים רוֹאִים אוֹתוֹ רָכוּב עַל סוּס בַּעַל צוּרָה נִתְעָבָה. הוּא הוֹפֵךְ אֶת הָאֲנָשִׁים לַאֲבָנִים וּבוֹנֶה מֵהֶם מִגְדָּלִים. חֲמִשִּׁים לִגְיוֹנוֹת יֵשׁ לוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. הוּא הוּא בַּעַל הַמַּעֲשֶׂה כָּאן, הִכַּרְתִּיו עַכְשָׁו. יֵשׁ שֶׁהוּא מִתְלַבֵּשׁ כְּדֶרֶךְ הַתֻּרְכִּים וּמַעֲלֶה עַל עַצְמוֹ גְלִימָה יָפָה רְקוּמַת זָהָב.”

“הֵיכָן הוּא בֶּלְוִין דֶּה־לֶטוֹאַל?” שָׁאַל קְלוֹפֶּן.

“הוּא נֶהֱרַג,” עָנְתָה אַחַת הַנָּשִׁים.

אַנְדְּרִי הָאָדֹם הִשְׁמִיעַ קוֹל צְחוֹק אֱוִילִי. הוּא אָמַר: “נוֹטְר־דַּם מוֹצִיא וְהוֹטֶל־דְּיֶה¹⁶⁵ מַכְנִיס.”

“לֹא נוּכַל אֵפוֹא בְּשׁוּם אֹפֶן לִשְׁבֹּר אֶת הַדֶּלֶת?” קָרָא מֶלֶךְ טוּן וְרָקַע בְּרַגְלוֹ.

דֻּכֵּס מִצְרַיִם הִצְבִּיעַ מִתּוֹךְ הָעֲוָיָה שֶׁל צַעַר עַל שְׁנֵי קִלּוּחֵי הָעוֹפֶרֶת הַמֻּתֶּכֶת שֶׁזָּרְמוּ בְּלִי הֶרֶף עַל פְּנֵי הֶחָזִית הַחֲשֻׁכָּה וְהָיוּ דּוֹמִים לִשְׁתֵּי רְצוּעוֹת אֲרֻכּוֹת שֶׁל זַרְחָן.

“כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים שֶׁבָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת עָמְדוּ עַל נַפְשָׁם בְּכֹחַ עַצְמָם,” הִפְטִיר הַדֻּכֵּס אַגַּב אֲנָחָה. “לִפְנֵי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָיָה מַעֲשֶׂה בְּבֵית הַכְּנֵסִיָּה עַל שֵׁם סוֹפְיָה הַקְּדוֹשָׁה בְּקוֹנְסְטַנְטִינוֹפּוֹל: שָׁלשׁ פְּעָמִים בָּזוֹ אַחֵר זוֹ הִרְעִיד אוֹתוֹ הֵיכָל אֶת כִּפּוֹתָיו, הַמְּשַׁמְּשׁוֹת לוֹ רָאשִׁים, וְנִעֵר לָאָרֶץ אֶת חִצֵּי־הַיָּרֵחַ שֶׁל מֻחֲמַד. גִּילְיוֹם מִפָּרִיס, שֶׁבָּנָה אֶת הַהֵיכָל הַזֶּה, יָדַע אֶת חָכְמַת הַכְּשָׁפִים.”

“אִם כֵּן אָנוּ מֻכְרָחִים לְהִסְתַּלֵּק מִכָּאן כְּפוֹחֲזִים וְרֵיקִים?” אָמַר קְלוֹפֶּן. “אַף נַשְׁאִיר אֶת אֲחוֹתֵנוּ בִּידֵי זְאֵבִים אֵלֶּה הַלּוֹבְשִׁים מַדֵּי נְזִירִים, כְּדֵי שֶׁמָּחָר יָקוּמוּ עָלֶיהָ וְיַעֲלוּהָ לִתְלִיָּה?”

“אַף לֹא נִשְׁלַח אֶת יָדֵנוּ בְּלִשְׁכַּת הַכֵּלִים הַמְּלֵאָה מִפֶּה לָפֶה זָהָב!” אָמַר אֶחָד אַלְמוֹנִי מִבֵּין הַקַּבְּצָנִים.

“חֵי זְקַן מֻחֲמַד!” קָרָא טְרוֹאִיפוּ.

“הָבָה נַעֲשֶׂה עוֹד נִסָּיוֹן אֶחָד,” אָמַר הַקַּבְּצָן הַקּוֹדֵם.

מַתְיָה הוֹנְגָדִי נִעֲנַע רֹאשׁוֹ לְאוֹת כִּי הַדָּבָר רַע בְּעֵינָיו.

“לֹא נוּכֵל לַחְדֹּר אֶל בֵּית הַכְּנֵסִיָּה דֶּרֶךְ הַדֶּלֶת. הֶכְרַח לָנוּ לִמְצֹא מְקוֹם תֻּרְפָּה בְּמַעֲשֶׂה הַבִּצָּרוֹן שֶׁל הָאַשָּׁף הַזָּקֵן, כְּגוֹן פִּרְצָה אוֹ שַׁעַר־סְתָרִים אוֹ אֵיזֶה חוֹר שֶׁהוּא.”

“מִי אֵלַי?” אָמַר קְלוֹפֶּן, “אֲנִי עוֹלֶה שׁוּב עַל הַכְּנֵסִיָּה. – אַגַּב, הֵיכָן הוּא הַסְּטוּדֶנְט הַקָּטֹן שֶׁנִּקְרָא בְּשֵׁם יַ’ן, זֶה הַמְזֻיָּן מֵרֹאשׁ וְעַד רֶגֶל?”

“יֵשׁ לְשַׁעֵר כִּי הוּא נֶהֱרַג,” עָנָה מִי־שֶׁהוּא. “אֵין שׁוֹמְעִים עוֹד אֶת צְחוֹקוֹ.”

הַמֶּלֶךְ מִטּוּן הִרְעִים אֶת פָּנָיו.

“וַי לְהֶפְסֵד זֶה. מִתַּחַת לְאוֹתוֹ שִׁרְיוֹן דָּפַק לֵב אַמִּיץ. – וְהֵיכָן הוּא מָרָן פֶּטֶר גְרֶנְגּוֹאַר?”

“אֲדוֹנִי הַמְּפַקֵּד,” אָמַר אַנְדְּרִי הָאָדֹם, “הַלָּז נִסְתַּלֵּק לוֹ בַּחֲשַׁאי, עוֹד בְּשָׁעָה שֶׁעָבַרְנוּ אֶת גֶּשֶׁר הַחַלְפָנִים.”

קְלוֹפֶּן רָקַע בְּרַגְלוֹ.

“לַאֲבַדּוֹן! הוּא פִּתָּה אוֹתָנוּ לָלֶכֶת הֵנָּה וּלְבַסּוֹף בָּרַח וְהִשְׁאִיר אוֹתָנוּ לַאֲנָחוֹת בְּעֶצֶם הַמְּלָאכָה!… אִי לוֹ, פַּטְפְּטָן עָלוּב, פַּחְדָּן בֶּן פַּחְדָּן שֶׁכְּמוֹתוֹ!”

“אֲדוֹנִי הַמְּפַקֵּד,” אָמַר אַנְדְּרִי הָאָדֹם בְּהַבִּיטוֹ לְצַד רְחוֹב הָעֲזָרָה, “הִנֵּה הַסְּטוּדֶנְט הַקָּטָן.”

“יְהִי שֵׁם פְּלוּטוֹ מְבֹרָךְ!” אָמַר קְלוֹפֶּן. “וְאוּלָם מַה זֶה סוֹחֵב אַחֲרָיו?”

זֶה הָיָה בָּאֱמֶת יַ’ן מוֹדָעֵנוּ וְהוּא שֶׁבָּא בְּחִפָּזוֹן גָּדוֹל, כְּכֹל אֲשֶׁר הִרְשׁוּהוּ לְבוּשׁ הַשִּׁרְיוֹן הַכָּבֵד וְאוֹתוֹ סֻלָּם שֶׁסָּחַב בִּגְבוּרָה עַל פְּנֵי אַבְנֵי הַמַּרְצֶפֶת; הוּא נָשַׁם בִּכְבֵדוּת, כְּאוֹתָהּ נְמָלָה שֶׁרָתְמָה אֶת עַצְמָהּ לְגִבְעוֹל קַשׁ הַגָּדוֹל מִמֶּנֶּה פִּי עֶשְׂרִים.

“נִצַּחְנוּ! Te Deum¹⁶⁶!” קְרָא הַסְּטוּדֶנְט. “הֵבֵאתִי לָכֶם אֶת סֻלָּם הַפְּרִיקָה מִנְּמֵל לַנְדְּרִי.”

קְלוֹפֶּן נִגַּשׁ אֶל הַסְּטוּדֶנְט.

“בַּחוּרִי! אֱמֹר לִי בְּשֵׁם כָּל הָרוּחוֹת – מַה יֵשׁ בְּדַעְתְּךָ לַעֲשׂוֹת בְּסֻלָּם זֶה?”

“מְצָאתִיו,” עָנָה יַ’ן כְּשֶׁהוּא נוֹשֵׁם בִּכְבֵדוּת. “יָדַעְתִּי הֵיכָן זֶה נִמְצָא… בְּבֵיתוֹ שֶׁל מְנַהֵל הַנָּמֵל, מֵאֲחוֹרֵי הַדִּיר. הִכַּרְתִּי שָׁם נַעֲרָה אַחַת שֶׁאֲנִי יָפֶה בְּעֵינֶיהָ כְּעֵין קֻפִּידוֹן. וְהִיא שֶׁעָזְרָה לִי לְהַשִּׂיג אֶת הַסֻּלָּם, וְהִנֵּה הַסֻּלָּם בְּיָדַי. בְּשֵׁם מֻחֲמַד! נַעֲרָה מִסְכֵּנָה זוֹ יָצְאָה לִפְתֹּחַ לִי אֶת הַדֶּלֶת כְּשֶׁכֻּתֹּנֶת אַחַת לְעוֹרָהּ.”

“טוֹב וְיָפֶה,” הִפְטִיר קְלוֹפֶּן, “וְאוּלָם סֻלָּם זֶה לְשֵׁם מַה הוּא נָחוּץ לָךְ?”

יַ’ן שָׁלַח בּוֹ מֶבָּט שֶׁכֻּלּוֹ הִתּוּל וְעָרְמָה וְהִתְחִיל מְקַשְׁקֵשׁ בְּאֶצְבְּעוֹתָיו. אוֹתוֹ רֶגַע הָיָה מַרְאֵהוּ נֶהְדָּר עַד מְאֹד. לְרֹאשׁוֹ הָיָה חָבוּשׁ קוֹבֵעַ עָמוּס קִשּׁוּטִים, מִסּוּג הַקּוֹבָעִים שֶׁל הַמֵּאָה הַחֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה שֶׁהָיוּ מְטִילִים פַּחַד עַל הָאוֹיֵב בַּאֲפֵר הַמּוּזָר שֶׁלָּהֶם. קוֹבָעוֹ שֶׁל יַ’ן מְשֻׁבָּץ הָיָה עֲשָׂרָה חַרְטֻמֵּי בַּרְזֶל, בְּאֹפָן שֶׁיַּ’ן יָכֹל לִתְבֹּעַ לְעַצְמוֹ אֶת הַשֵּׁם δεχέμβολος¹⁶⁷ זֶה הַנִּקְרָא, לְפִי הוֹמֶרוּס, עַל הָאֳנִיָּה שֶׁל נֶסְטוֹר.

“שׁוֹאֵל אַתָּה, מַלְכִּי, מֶלֶךְ טוּן, לְשֵׁם מַה נָחוּץ לִי סֻלָּם זֶה? הָרוֹאֶה אַתָּה אֶת שׁוּרַת הַפְּסִילִים הָאֵלֶּה שֶׁפַּרְצוּפֵיהֶם פַּרְצוּפֵי שׁוֹטִים וְהֵם עֲרוּכִים עַל פְּנֵי שְׁלשֶׁת הַשְּׁעָרִים הַגְּדוֹלִים?”

“רוֹאֶה אָנֹכִי. וּמַה בְּכָךְ?”

“זֶהוּ יְצִיעַ־הַגְּנָזִים לְמַלְכֵי צָרְפַת.”

“מָה עִנְיָן זֶה לְכָאן?” הִפְטִיר קְלוֹפֶּן.

“כַּתֵּר זְעֵיר! בְּקָצֵהוּ שֶׁל יָצִיעַ זֶה יֵשׁ דֶּלֶת אַחַת, וְזוֹ אֵינָהּ נִסְגֶּרֶת אֶלָּא עַל לְשׁוֹן הַמַּנְעוּל. הִנֵּה אֶעֱלֶה בַּסֻּלָּם אֶל הַיָּצִיעַ וְאֶחְדֹּר אֶל בֵּית הַכְּנֵסִיָּה.”

“בַּחוּרִי, תְּנֵנִי וְאֶעֱלֶה לָרִאשׁוֹנָה בַּסֻּלָּם.”

“לֹא, לֹא, יְדִידִי, אָנֹכִי הֵבֵאתִי אֶת הַסֻּלָּם. בּוֹא אַחֲרַי וְתִהְיֶה הַשֵּׁנִי לַמַּעְפִּילִים.”

“יִקָּחֲךָ אֹפֶל!” רִטֵּן קְלוֹפֶּן כְּמִתְרַעֵם; “אֵין אֲנִי רוֹצֶה שֶׁיְּקַדְּמֵנִי אֵיזֶה אָדָם שֶׁהוּא.”

“אִם כָּךְ חָפַצְתָּ, קְלוֹפֶּן – לֵךְ וּבַקֵּשׁ לְעַצְמְךָ סֻלָּם!”

יַ’ן רָץ אֶל הַכִּכָּר, רוּץ וְגָרֹר אַחֲרָיו אֶת הַסֻּלָּם וְקָרָא בְּקוֹל:

“מִי מִכֶּם אֵלַי, הַבַּחוּרִים!”

בִּן־רֶגַע הוּרַם הַסֻּלָּם וְנִשְׁעַן אֶל הַמַּעֲקֶה אֲשֶׁר לַיָּצִיעַ הַתַּחְתּוֹן, לְצִדּוֹ שֶׁל אַחַד הַשְּׁעָרִים הַצְּדָדִיִּים. הַקַּבְּצָנִים הֵרִיעוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וְנִתְקַבְּצוּ מִסָּבִיב כְּדֵי לַעֲלוֹת בַּסֻּלָּם. וְאוּלָם יַ’ן קִיֵּם אֶת זְכוּתוֹ וְהִצִּיג לָרִאשׁוֹנָה אֶת כַּף רַגְלוֹ עַל הַשְּׁלַבִּים. הַדֶּרֶךְ הָעוֹלָה לְמַעְלָה הָיְתָה אֲרֻכָּה לְמַדָּי. יְצִיעַ הַפְּסִילִים לְמַלְכֵי צָרְפַת גָּבְהוֹ הוּא בְּיָמֵינוּ כְּשִׁשִּׁים רֶגֶל מֵעַל פְּנֵי הָאָרֶץ. הַכֶּבֶשׁ בֶּן אַחַת־עֶשְׂרֵה הַמַּדְרֵגוֹת עוֹד הִגְדִּיל אֶת גָּבְהוֹ שֶׁל הַיָּצִיעַ. יַ’ן טִפֵּס וְעָלָה לְאִטּוֹ, בְּשֶׁל זֵינוֹ הַמַּכְבִּיד עָלָיו, בְּיָדוֹ הָאַחַת אָחַז בַּשְּׁלַבִּים וּבַשְּׁנִיָּה נָשָׂא אֶת קַשְׁתּוֹ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ עַד לְאֶמְצַע הַסֻּלָּם עָמַד מַעֲלוֹת וְהֵעִיף אֶת מֶבָּטוֹ בְּפִגְרֵי הַקַּבְּצָנִים הַמִּתְגּוֹלְלִים עַל פְּנֵי הַמַּדְרֵגוֹת אֲשֶׁר לְמָטָּה. “הָהּ!” קָרָא יַ’ן, “עֲרֵמַת חֲלָלִים זוֹ רְאוּיָה הִיא שֶׁיָּשִׁירוּ עָלֶיהָ אֶת הַפֶּרֶק הַחֲמִשִּׁי אֲשֶׁר לְשִׁירַת אִילִיאָדָה!” וְהוּא הִמְשִׁיךְ אֶת דַּרְכּוֹ לַמָּרוֹם. הַקַּבְּצָנִים טִפְּסוּ וְעָלוּ בְּעִקְּבוֹתָיו. עַל כָּל שָׁלָב וְשָׁלָב מִן הַסֻּלָּם נִמְצָא אִישׁ אֶחָד. שׁוּרָה זוֹ שֶׁל אֲנָשִׁים אֲשֶׁר גַּבֵּיהֶם כְּעֵין הַשִּׁרְיוֹן וְהֵם מְטַפְּסִים וְעוֹלִים בַּחֲשֵׁכָה, דּוֹמָה הָיְתָה לְנָחָשׁ אֲשֶׁר קַשְׂקַשָּׂיו עֶשֶׁת וְהוּא מִזְדַּקֵּר וּמִשְׂתַּעֵר עַל הַכְּנֵסִיָּה. יַ’ן, אֲשֶׁר הָלַךְ בָּרֹאשׁ וְצִפְצֵף בִּשְׂפָתָיו, הִשְׁלִים אֶת הַתְּמוּנָה.

לְבַסּוֹף הִגִּיעַ הַסְּטוּדֶנְט עַד לַגְּזוֹזְטְרָה שֶׁל הַיָּצִיעַ וְטִפֵּס־עָבַר עַל פָּנֶיהָ בְּדֵי זְרִיזוּת, כְּשֶׁכָּל הֲמוֹן הַקַּבְּצָנִים מְרִיעִים לִכְבוֹדוֹ תְּרוּעוֹת רָצוֹן. אוֹתוֹ רֶגַע, כְּשֶׁרָאָה אֶת עַצְמוֹ כּוֹבֵשׁ, פָּרְצָה מִפִּיו צַעֲקַת חֶדְוָה; וְאוּלָם פִּתְאֹם נִרְתַּע לְאָחוֹר וְהָיָה כִּמְאֻבָּן. הוּא הִבְחִין בִּקְוָזִימוֹדוֹ שֶׁעָמַד בַּחֲשֵׁכָה מֵאֲחוֹרֵי פֶּסֶל מְלָכִים וְעֵינוֹ יָרְתָה בְּרָקִים.

וְטֶרֶם יַסְפִּיק מִי שֶׁהוּא מִן הַמִּתְנַפְּלִים לְהַצִּיג אֶת כַּף רַגְלוֹ עַל הַיָּצִיעַ – וְהַגִּבֵּן הַנּוֹרָא הִגִּיעַ בִּקְפִיצָה עַד לְרֹאשׁ הַסֻּלָּם, לָפַת דּוּמָם בִּשְׁתֵּי יָדָיו הָאַמִּיצוֹת אֶת קְצוֹת הָעַמּוּדִים, הַתִּיק אוֹתָם מֵאֵצֶל קִיר הַחוֹמָה, הִתְחִיל מְנַדְנֵד, לְקוֹל הַיְּלָלָה הָאֲיֻמָּה שֶׁקָּמָה מִסָּבִיב, אֶת הַסֻּלָּם הָאָרֹךְ וְהַגָּמִישׁ הַמְכֻסֶּה אֲנָשִׁים מִן הַקָּצֶה וְעַד הַקָּצֶה, וְזָרַק פִּתְאֹם מִתּוֹךְ הִתְאַמְּצוּת כַּבִּירָה אֶת כָּל שִׁפְעַת הָאֲנָשִׁים הַלֵּזוּ אֶל פְּנֵי הַכִּכָּר. אוֹתוֹ רֶגַע אָחֲזָה רְעָדָה אֶת אַמִּיצֵי הָאַמִּיצִים. הַסֻּלָּם, אֲשֶׁר הָשְׁלֵךְ לְאָחוֹר, נִצַּב רֶגַע אֶחָד קוֹמְמִיּוּת וְהָיָה כְּמִתְאַפֵּק עַל עָמְדוֹ, וְאוּלָם מִיָּד זָע. הִתְחִיל צוֹנֵחַ עַל הָאָרֶץ, תֵּאַר בְּנָפְלוֹ כְּעֵין חֲצִי קֶשֶׁת שֶׁקָּטְרוֹ שְׁמוֹנִים רֶגֶל, נֶחְבַּט לָאָרֶץ עַל כָּל הָאֲנָשִׁים הָעֲמוּסִים עָלָיו וּנְפִילָתוֹ מְהִירָה הָיְתָה מִנְּפִילַת גֶּשֶׁר תָּלוּי שֶׁנִּתְּקוּ אֶת רַתּוּקוֹתָיו.

בַּעֲקֵב תְּרוּעַת הַנִּצָּחוֹן הָרִאשׁוֹנָה בָּאָה עַכְשָׁו מִצַּד הַמִּתְנַפְּלִים יִלְלַת תַּמְרוּרִים וּכְאֵב. קְוָזִימוֹדוֹ נִשְׁעֵן בְּיָדָיו עַל הַמַּעֲקֶה וְהִבִּיט אֶל הַמַּחֲזֶה בְּשִׁוְיוֹן רוּחַ. אוֹתוֹ רֶגַע הָיָה דוֹמֶה לְמֶלֶךְ זָקֵן וְאֶרֶךְ שְׂעָרוֹת הַנִּשְׁקָף בְּחַלּוֹנוֹ.

גַּם יַ’ן פְרוֹלוֹ נִמְצָא בְּמַצָּב מְסֻכָּן, הוּא עָמַד לְבַדּוֹ כְּנֶגֶד שׁוֹמֵר הַפַּעֲמוֹנִים הָאָיֹם, וְקִיר זָקוּף בֶּן שְׁמוֹנִים רֶגֶל הִפְרִיד בֵּינוֹ וּבֵין חֲבֵרָיו. וּבְעוֹד קְוָזִימוֹדוֹ עוֹשֶׂה לוֹ מִשְׂחָק בַּסֻּלָּם – מִהֵר יַ’ן אֶל דֶּלֶת הַסְּתָרִים אֲשֶׁר חֲשָׁבָהּ לְבִלְתִּי נְעוּלָה. וְאוּלָם תּוֹחַלְתּוֹ נִכְזָבָה: הַחֵרֵשׁ נָעַל אַחֲרָיו דֶּלֶת זוֹ מִשֶּׁנִּכְנַס לַיָּצִיעַ. וְאָז הִתְחַבֵּא יַ’ן מֵאֲחוֹרֵי אַחַד הַפְּסִילִים, כָּבַשׁ אֶת נְשִׁימָתוֹ וְהִבִּיט מִתּוֹךְ אֵימָה רַבָּה בַּגִּבֵּן הַנִּתְעָב – דֻּגְמַת אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁהָיָה מְחַזֵּר אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ שֶׁל שׁוֹמֵר קִרְקָס וְעֶרֶב אֶחָד הָלַךְ לְשַׁחֵר אֶת פְּנֵי אֲהוּבָתוֹ, וּבְטַפְּסוֹ עַל פְּנֵי חוֹמָה שִׁבֵּשׁ אֶת דַּרְכּוֹ וְרָאָה אֶת עַצְמוֹ לְפֶתַע פִּתְאֹם בִּמְחִיצָּתוֹ שֶׁל דֹּב לָבָן. הַחֵרֵשׁ לֹא הִשְׁגִּיחַ בּוֹ כְּלָל בָּרְגָעִים הָרִאשׁוֹנִים; וְאוּלָם לְבַסּוֹף הִפְנָה אֶת רֹאשׁוֹ וְזָקַף כְּרֶגַע אֶת קוֹמָתוֹ. הוּא הִרְגִּישׁ בַּסְּטוּדֶנְט.

יַ’ן הִתְכּוֹנֵן לִקְרַאת תִּגְרָה אֲיֻמָּה, וְאוּלָם הַחֵרֵשׁ לֹא נָע וְלֹא זָע; הוּא רַק הִסְתּוֹבֵב לְצִדּוֹ שֶׁל הַסְּטוּדֶנְט וְהִצְמִיד אֵלָיו אֶת מֶבָּטוֹ.

“הוֹ! הוֹ” קָרָא יַ’ן, “לָמָּה תִּסְתַּכֵּל בִּי בְּעֵינְךָ זוֹ הַיְחִידָה וְהַעֲגוּמָה?”

וּבְאָמְרוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַפּוֹחֵז הַצָּעִיר בְּעָרְמָה וְדָרַךְ אֶת קַשְׁתּוֹ.

“קְוָזִימוֹדוֹ!” קָרָא הַסְּטוּדֶנְט, “אֲנִי רוֹצֶה לִקְרֹא לְךָ שֵׁם חָדָשׁ; מֵעַכְשָׁו יִהְיֶה שִׁמְךָ עִוֵּר.”

וְהוּא יָרָה יְרִיָּה. הַחֵץ הַמְּקֻשָּׁט בְּנוֹצוֹת עָף בִּשְׁרִיקָה וְנִנְעַץ בִּזְרוֹעוֹ הַשְּׂמָאלִית שֶׁל הַגִּבֵּן. קְוָזִימוֹדוֹ לֹא הִתְרַגֵּשׁ עַל כָּךְ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ פָרַמוּנְט בְּשֶׁל שָׂרֶטֶת קַלָּה. הוּא תָּפַס בְּיָדוֹ אֶת הַחֵץ, שָׁלַף אוֹתוֹ מִתּוֹךְ זְרוֹעוֹ וּשְׁבָרוֹ בִּמְנוּחָה גְּמוּרָה עַל גַּב בִּרְכּוֹ. לְבַסּוֹף הִשְׁמִיט אֶת הַשְּׁבָרִים לָאָרֶץ. וְאוּלָם יַ’ן לֹא מָצָא שְׁהוּת לִשְׁלֹחַ חֵץ שֵׁנִי. קְוָזִימוֹדוֹ, לְאַחַר שֶׁשָּׁבַר אֶת הַחֵץ, הִשְׂתָּעֵר פִּתְאֹם מִמְּקוֹמוֹ בְּחֵמָה שְׁפוּכָה, קָפַץ אֶל עָל כְּיֶלֶק וְהִתְנַפֵּל עַל יַ’ן, זֶה שֶׁלְּבוּשׁ שִׁרְיוֹנוֹ נִלְחַץ אֶל הַקִּיר וְנַעֲשָׂה שָׁטוּחַ מִכֹּחַ הַלְּחִיצָה.

בְּאַפְלוּלִית מְדַמְדֶּמֶת זוֹ, אֲשֶׁר אוֹר הַלַּפִּידִים הָיָה מַרְעִיד עַל פָּנֶיהָ, הִתְחוֹלֵל עַכְשָׁו מַחֲזֶה נוֹרָא. קְוָזִימוֹדוֹ תָּפַס בְּיָדוֹ הַשְּׂמָאלִית אֶת שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתָיו שֶׁל יַ’ן, וְהַלָּז לֹא עָמַד עַל נַפְשׁוֹ כָּל־עִקָּר, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אֶת עַצְמוֹ אָבוּד. בְּיָדוֹ הַיְמָנִית, מִתּוֹךְ שְׁתִיקָה וּבִמְתִינוּת אֲיֻמָּה, קָרַע הַחֵרֵשׁ מֵעַל יַ’ן אֵת כָּל חֶלְקֵי הַתַּחְמשֶׁת, אֶחָד אַחֲרֵי אֶחָד: אֶת הַסַּיִף וְאֶת הַפִּגְיוֹנוֹת וְאֶת הַקּוֹבַע וְאֶת הַשִּׁרְיוֹן וְאֶת עֲטִיפַת הַזְּרוֹעוֹת, דּוֹמֶה הָיָה אוֹתָהּ שָׁעָה לְקוֹף הַמְּקַלֵּף אֱגוֹז. הוּא זָרַק הַצִּדָּה אֶת כָּל חֲלָקָיו שֶׁל בֵּית שִׁרְיוֹן זֶה הֶעָשׂוּי בַּרְזֶל.

אוֹתָהּ שָׁעָה, כְּשֶׁהַסְּטוּדֶנְט הָיָה תָּפוּס בֵּין זְרוֹעוֹת אֲיֻמּוֹת אֵלֶּה וְרָאָה אֶת עַצְמוֹ חֲלוּץ־נֶשֶׁק, נְטוּל־בְּגָדִים, חֲדַל אוֹנִים וְעָרֹם כִּבְיוֹם הִוָּלְדוֹ – לֹא נִסָּה כְּלָל לְשַׁחֵת דְּבָרִים עַל אֹזֶן הַחֵרֵשׁ, אֶלָּא הֵטִיל בְּפָנָיו שֶׁל הַלָּז צְחוֹק מְחֻצָּף, וּמִתּוֹךְ קַלּוּת דַּעַת שֶׁל בֶּן שֵׁשׁ־עֶשְׂרֵה הִתְחִיל מְפַזֵּם מִן הַשִּׁירִים הַמְפֻרְסָמִים שֶׁל הַיָּמִים הָהֵם:

הוּא לֹא גָּמַר אֶת פִּזְמוֹנוֹ. קְוָזִימוֹדוֹ הָלַךְ וְעָמַד עַל גַּב הַמַּעֲקֶה שֶׁל הַיָּצִיעַ; בְּיָד אַחַת אָחַז אֶת שְׁתֵּי רַגְלָיו שֶׁל הַסְּטוּדֶנְט וְסוֹבֵב אֶת הַלָּז עַל פְּנֵי הַתְּהוֹם – סְחוֹר סְחוֹר כְּעֵין קֶלַע. וּבְעוֹד רֶגַע נִשְׁמַע קוֹל מַכָּה, כְּקוֹל קֻפְסַת עֶצֶם הַנֶּחְבֶּטֶת אֶל קִיר, וּדְבַר־מָה הִתְחִיל צוֹנֵחַ כְּלַפֵּי מַטָּה, נֶעֱצַר בְּדֶרֶךְ נְפִילָתוֹ וְנִתְלָה עַל גַּב בְּלִיטָה שֶׁבְּחוֹמַת הַכְּנֵסִיָּה. אוֹתוֹ עֶצֶם שֶׁנִּתְלָה עַל הַקִּיר הָיָה גוּף מֵת, מְכֻוָּץ, שְׁבוּר רַגְלַיִם וּרְצוּץ גֻּלְגֹּלֶת.

יְלָלָה אֲיֻמָּה הִקִּיפָה אֶת עֲדַת הַקַּבְּצָנִים.

“נְקָמָה!” צָעַק קְלוֹפֶּן. “שֹׁד וּבִזָּה!” עָנָה אַחֲרָיו הֶהָמוֹן. – “אֶל הַהַתְקָפָה! אֶל הַהַתְקָפָה!” – קָם יְלֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא שֶׁנִּשְׁמְעוּ מִתּוֹכוֹ בְּעִרְבּוּבְיָה כָּל מִינֵי לְשׁוֹנוֹת וּבְנוֹת־לְשׁוֹנוֹת וְכָל מִינֵי מִבְטָאִים. מוֹתוֹ שֶׁל הַסְּטוּדֶנְט הַמִּסְכֵּן הִבְעִיר אֶת חֲמַת הֶהָמוֹן. הֵם זָעֲמוּ וְהִתְבַּיְּשׁוּ עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא יָכְלוּ לִכְנֵסִיָּה וּלְגִבֵּן אֶחָד. הַחֵמָה מָצְאָה סֻלָּמִים, הִגְדִּילָה כַּמָּה מוֹנִים אֶת מִסְפַּר הַלַּפִּידִים, וְלֹא עָבְרוּ רְגָעִים מוּעָטִים וּקְוָזִימוֹדוֹ רָאָה לְחֶרְדָּתוֹ, כִּי הָמוֹן סוֹעֵר עוֹלֶה מִכָּל עֵבֶר לִכְבּשׁ אֶת הַכְּנֵסִיָּה. אֵלֶּה שֶׁלֹּא מָצְאוּ סֻלָּמִים הִשְׁתַּמְּשׁוּ בַּחֲבָלִים מְרֻבֵּי קְשָׁרִים, וְאֵלֶּה שֶׁלֹּא מָצְאוּ חֲבָלִים טִפְּסוּ וְעָלוּ עַל פְּנֵי בְּלִיטוֹת הַגִּלּוּפִים. אֶחָד נִתְלָה בִּבְלוֹיֵי הַסְּחָבוֹת שֶׁל הַשֵּׁנִי. שׁוּם דָּבָר לֹא יָכֹל עוֹד לַעֲצֹר אֶת זֶרֶם הַפַּרְצוּפִים הַמַּבְעִיתִים. הַזַּעַם הֵטִיל אַדְמוּמִית בַּפָּנִים הַפְּרוּעִים הָאֵלֶּה, מִצְחוֹתֵיהֶם הַמְזֹהָמִים הִזִּילוּ זֵעָה. עֵינֵיהֶם יָרוּ בְּרָקִים, וְכָל הֲמוֹן הַיְּצוּרִים הַנִּתְעָבִים שָׁתוּ מִסָּבִיב עַל קְוָזִימוֹדוֹ. דּוֹמֶה הָיָה כְּאִלּוּ כְּנֵסִיָּה אַחֶרֶת הִזְעִיקָה אֶת הַגּוֹרְגוֹנִים¹⁶⁸ שֶׁלָּהּ, אֶת כְּלָבֶיהָ, אֶת מַזִּיקֶיהָ, אֶת שֵׁדֶיהָ וְאֶת כָּל יְצוּרֵי הַמִּפְלֶצֶת הַנִּצָּבִים בְּקִרְבָּהּ חֲצוּבִים מֵאֶבֶן – וְשָׁלְחָה אוֹתָם לִכְבּשׁ בִּסְעָרָה אֶת נוֹטְר־דַּם. הַלָּלוּ נֶעֶרְמוּ עַל גַּב צַלְמֵי הָאֶבֶן שֶׁל הֶחָזִית כִּשְׁכָבָה רוֹטֶטֶת שֶׁל בְּנֵי שָׁחַץ.

בֵּין כֹּה וָכֹה וְהַכִּכָּר הוּאֲרָה בְּאַלְפֵי לַפִּידִים. כָּל אוֹתָהּ הָעַרְבּוּבְיָה, שֶׁנִּתְעַלְּמָה מִקֹּדֶם בַּחֲשֵׁכָה, יָצְאָה פִּתְאֹם לְאוֹר גָּדוֹל. חֲצַר הָעֲזָרָה נִתְמַלְאָה הֲמוֹן אוּרִים וְשָׁלְחָה קַרְנַיִם עַד לְגָבְהֵי שְׁחָקִים. מְדוּרַת הָעֵצִים, שֶׁהֻדְלְקָה עַל פְּנֵי הַרְחָבָה, לֹא אָסְפָה עֲדַיִן אֶת שַׁלְהַבְתָּהּ וְנֹגַהּ מִמֶּנָּה עָטַף אֶת הָעִיר עַד לַמֶּרְחַקִּים. שְׁנֵי הַמִּגְדָּלִים הָעֲצוּמִים, שֶׁדְּמוּתָם נִסְתַּמְּנָה עַד לְמֵרָחוֹק מֵעַל פְּנֵי גַּגּוֹתֶיהָ שֶׁל פָּרִיס, הֵטִילוּ עַכְשָׁו אֶת צִלָּם הַכָּבֵד לְאוֹר הַנְּגֹהוֹת הָרַבִּים. דּוֹמֶה הָיָה כִּי הַהִתְרַגְּשׁוּת תָּקְפָה אֶת כָּל הָעִיר. מֵרָחוֹק נִשְׁמְעָה הַלְמוּת פַּעֲמוֹנִים הַמַּזְעִיקִים אֶת הָעָם. הַקַּבְּצָנִים הִגְדִּילוּ צְעָקוֹת וּגְנִיחוֹת וּקְלָלוֹת וְהָיוּ מְטַפְּסִים וְעוֹלִים לְמָעְלָה; וּקְוָזִימוֹדוֹ, חֲדַל אוֹנִים בִּפְנֵי אוֹיְבָיו הָעֲצוּמִים, חָרֵד לְגוֹרַל הַצּוֹעֲנִית וְרוֹאֶה בְּעֵינוֹ פַּרְצוּפִים לְהוּטֵי־חֵמָה הַמִּתְקָרְבִים יוֹתֵר וְיוֹתֵר אֶל הַיָּצִיעַ – הִתְפַּלֵּל בְּלִבּוֹ עַל נֵס מִשָּׁמַיִם וְסָפַק אֶת כַּפָּיו מִתּוֹךְ יֵאוּשׁ.

ה. הַחֶדֶר אֲשֶׁר לוּאִי מֶלֶךְ צָרְפַת מִתְיַחֵד בּוֹ לִתְפִלָּה

הַקּוֹרֵא אוּלַי לֹא שָׁכַח עוֹד אֶת הַדָּבָר, כִּי קְוָזִימוֹדוֹ – בְּטֶרֶם יַבְחִין בְּמַחֲנֶה הַקַּבְּצָנִים וְהוּא מַבִּיט עַל פְּנֵי פָּרִיס מִמָּרוֹם הַמִּגְדָּל – לֹא רָאָה בְּכָל הַמָּקוֹם אֶלָּא שְׁבִיב אוֹר אֶחָד שֶׁהֵאִיר קוֹמָה עֶלְיוֹנָה לְבִנְיָן גָּבוֹהַּ וְקוֹדֵר אֲשֶׁר בִּסְבִיבַת הַשַּׁעַר סֶנְט־אַנְטוּאַן. אוֹתוֹ בִּנְיָן הָיָה מְצוּדַת בַּסְטִילְיָה. אוֹתוֹ שְׁבִיב אוֹר הָיָה נֵרוֹ שֶׁל לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר.

וְאָמְנָם הַמֶּלֶךְ לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר נִמְצָא זֶה יוֹמַיִם בְּפָרִיס. בְּדַעְתּוֹ הָיָה לָשׁוּב בְּעוֹד יָמִים שְׁנַיִם לְבֵית מְגוּרָיו אֲשֶׁר בְּמִבְצַר מוֹנְטִילְץ לֶה־טוּר. דַּרְכּוֹ הָיָה תָּמִיד לָבוֹא לְפָרִיס לְעִתִּים לֹא־תְּכוּפוֹת וְלָשֶׁבֶת שָׁם יְשִׁיבָה קְצָרָה, כֵּיוָן שֶׁבְּעִיר הַבִּירָה לֹא מָצָא לְעַצְמוֹ דֵּי תְּעָלוֹת הֲגָנָה וְעַמּוּדֵי תְּלִיָּה וְרוֹבֵי קֶשֶׁת מִבְּנֵי שׁוֹטְלַנְדִּיָּה.

אוֹתוֹ יוֹם קָבַע לְעַצְמוֹ לִינַת לַיְלָה בִּמְצוּדַת בַּסְטִילְיָה. חַדְרוֹ הַגָּדוֹל אֲשֶׁר בְּאַרְמוֹן לוּבְר, מְרֻבָּע בֶּן חֲמִשָּׁה קָנִים בָּרֹחַב וּבָאֹרֶךְ, מְקוֹם שָׁם נִמְצָא קָמִין גָּדוֹל הַמְקֻשָּׁט בִּשְׁנֵים־עָשָׂר צְלָמִים גְּדוֹלִים שֶׁל חַיּוֹת וּבִשְׁלשָׁה־עָשָׂר פְּסִילִים גְּדוֹלִים שֶׁל נְבִיאִים, וּמְקוֹם שָׁם עָמְדָה הַמִּטָּה הָעֲצוּמָה, אַחַת־עֶשְׂרֵה רֶגֶל רָחְבָּה וּשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה רֶגֶל אָרְכָּהּ – חֶדֶר זֶה לֹא הָיָה חָבִיב עָלָיו בְּיוֹתֵר. הַרַחֲבוּת הַיְתֵרָה הִכְּתָה אוֹתוֹ בְּשִׁמָּמוֹן. מֶלֶךְ זֶה, הַדּוֹמֶה בְּטִבְעוֹ לְאַחַד הָאֶזְרָחִים, מָצָא חֵפֶץ בַּקִּיטוֹן וּבַמִּטָּה הַצָּרָה שֶׁבִּמְצוּדַת בַּסְטִילְיָה. וְעוֹד טַעַם הָיָה לַדָּבָר: בִּצְרוֹנָהּ שֶׁל הַבַּסְטִילְיָה הָיָה גָדוֹל פִּי כַּמָּה מִזֶּה שֶׁל אַרְמוֹן לוּבְר.

“קִיטוֹן” זֶה, שֶׁהַמֶּלֶךְ יִחֵד לְעַצְמוֹ בְּבֵית־הַסֹּהַר הַמְפֻרְסָם לְפוֹשְׁעֵי מַלְכוּת, הָיָה גָדוֹל לְמַדַּי וְתָפַס אֶת הַדְּיוֹטָה הָעֶלְיוֹנָה בְּאַחַד הַמִּגְדָּלִים הַקְּטַנִּים אֲשֶׁר לִצְרִיחַ הַמְּצוּדָה. זֶה הָיָה חֶדֶר עָגֹל, רִצְפָּתוֹ מְצֻפָּה מַחֲצָלוֹת שֶׁל קַשׁ לָבָן, תִּקְרָתוֹ רְצוּפָה קוֹרוֹת הָעֲנוּדוֹת חֲבַצָּלוֹת שֶׁל בְּדִיל מָזְהָב, וּבֵין קוֹרָה לְקוֹרָה מִלּוּאִים בְּנֵי צְבָעִים שׁוֹנִים; הַקִּירוֹת נֶחְפּוּ לוּחוֹת עֵץ נֶהְדָּרִים וְהַלָּלוּ הָיוּ זְרוּעִים צִיצִים עֲשׂוּיִם בְּדִיל לָבָן שֶׁעֵינָם יָרֹק־בָּהִיר.

בַּחֶדֶר נִמְצָא רַק חַלּוֹן אֶחָד בְּצוּרַת קְמֹרֶת חַדָּה וּמָאֳרָכָה; חַלּוֹן זֶה הַמְסֻיָּג בְּחוּטֵי נְחֹשֶׁת וּבִרְצוּעוֹת בַּרְזֶל, הָיוּ לוֹ שִׁמְשׁוֹת צִבְעוֹנִין נָאוֹת וְעַל הַשְּׁמָשׁוֹת, שֶׁמִּסְגַרְתָּן עָלְתָה בְּעֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם סוּ, מְצֻיָּרִים הָיוּ שִׁלְטֵי הַנֶּשֶׁק שֶׁל הַמֶּלֶךְ וְשֶׁל הַמַּלְכָּה.

וְרַק פֶּתַח כְּנִיסָה אֶחָד הָיָה לוֹ לַחֶדֶר: דֶּלֶת עֲשׂוּיָה לְפִי הַטַּעַם הֶחָדָשׁ שֶׁל הַתְּקוּפָה, צוּרָתָהּ קְמֹרֶת שְׁטוּחָה, קִשּׁוּטָהּ מִצַּד פְּנִים פָּרֹכֶת, וּמִצַּד חוּץ – פְּרוֹזְדּוֹר קָטֹן מֵעֵץ אִירְלַנְדִּי, חֲטִיבָה דַקָּה וּמֻפְלָאָה שֶׁל מַעֲשֵׂה נַגָּרוּת שֶׁרַבּוֹת כָּמוֹהָ נִתְקַיְּמוּ בַּבִּנְיָנִים הָעַתִּיקִים עַד לִפְנֵי מֵאָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה. “הַלָּלוּ מַשְׁחִיתִים אֶת תֹּאַר הַחֲדָרִים וְחוֹסְמִים אֶת דֶּרֶךְ כְּנִיסָתָם,” אוֹמֵר סוֹבַל בְּלָשׁוֹן שֶׁל יֵאוּשׁ, “אַף עַל פִּי כֵן מְסָרְבִים הַזְּקֵנִים לְוַתֵּר עֲלֵיהֶם וּמְקַיְּמִים אוֹתָם לַמְרוֹת הַכֹּל.”

בְּחֶדֶר זֶה לֹא נִמְצָא אַף אֶחָד מִכְּלֵי הָרָהִיטִים הַמְּצוּיִם בְּחַדְרֵי דִירָה: לֹא סַפְסָלִים, לֹא אֲסָלוֹת וְכִסְאוֹת מְרֻפָּדִים, לֹא שְׁרַפְרָפִים רְגִילִים בְּצוּרַת תֵּבוֹת וְלֹא שְׁרַפְרָפִים יָפִים שֶׁכְּרָעַיִם לָהֶם וְעַמּוּדֵי פִּנָּה קְטַנִּים וּמְחִיר כָּל אֶחָד אַרְבָּעָה סוּ. בַּחֶדֶר נִמְצָא רַק כִּסֵּא אֶחָד נֶהְדָּר עַד מְאֹד – כִּסֵּא כָּפוּל בַּעַל יָדוֹת אֲשֶׁר עֵצוֹ כְּעֵין הָאָדֹם הָיָה זָרוּעַ צִיּוּרֵי שׁוֹשַׁנִים וּמְקוֹם הַמּוֹשָׁב, מְצֻפֶּה עוֹר קוֹרְדוּאַן כְּעֵין הָאָדֹם־הַכֵּהֶה, מְקֻשָּׁט הָיָה בְּצִיצִיוֹת מֶשִׁי אֲרֻכּוֹת וּמְשֻׁבָּץ הֲמוֹן מַסְמְרֵי זָהָב. יְחִידוּתוֹ שֶׁל כִּסֵּא זֶה הֵעִידָה בָּרוּר, כִּי הַיְשִׁיבָה בְּאוֹתוֹ חֶדֶר מֻתֶּרֶת הָיְתָה רַק לְאִישׁ אֶחָד יְחִידִי. עַל יַד הַכִּסֵּא, סָמוּךְ בְּיוֹתֵר אֶל הַחַלּוֹן, עָמַד שֻׁלְחָן וְעָלָיו פָּרוּשׂ שָׁטִיחַ הַזָּרוּעַ צִיּוּרֵי צִפֳּרִים מַעֲשֵׂה רִקְמָה. עַל הַשֻּׁלְחָן נִמְצְאוּ כְּלֵי כְּתִיבָה מְלֻכְלָכִים בִּדְיוֹ, גְּוִילֵי קְלָף אֲחָדִים, עֵטִים וּגְבִיעַ כֶּסֶף מַעֲשֵׂה מִקְשֶׁה. בְּקִרְבַת מָקוֹם רָאֲתָה הָעַיִן מַחְתָּה לְגֶחָלִים, עַמּוּד תְּפִלָּה עָשׂוּי קְטִיפָה כְּעֵין הָאָדֹם־הַכֵּהֶה, אַף הוּא מְשֻׁבָּץ גַּבְשׁוּשִׁיּוֹת שֶׁל זָהָב. וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן – בְּיַרְכְּתֵי הַחֶדֶר עָמְדָה מִטָּה פְּשׁוּטָה וּמַצָּעָהּ עָשׂוּי מֶשִׁי דַמֶּשֶׂק כָּתֹם־וָרֹד, לְלֹא פִּקּוּסִים וּגְדִילִים; צִיצִיוֹת הַשָּׂפָה לְלֹא צוּרָה קְצוּבָה. זֹאת הִיא הַמִּטָּה הַמְפֻרְסָמָה אֲשֶׁר לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר שָׁכַב עָלֶיהָ לְעֵת שֵׁנָה וּנְדוּדֵי שֵׁנָה; עוֹד לִפְנֵי מָאתַיִם שָׁנָה אֶפְשָׁר הָיָה לִרְאוֹת אוֹתָהּ בְּבֵיתוֹ שֶׁל יוֹעֵץ מְלוּכָה אֶחָד, וְהַגְּבֶרֶת פִילוֹן, הִיא הַזְּקֵנָה הַמּוֹפִיעָה לְעֵינֵינוּ בָּרוֹמַן “כֹּרֶשׁ” בְּשֵׁם “אֲרִיסִידְיָה” אוֹ “הַמּוּסָרִיּוּת הַחַיָּה”, רָאֲתָה מִטָּה זוֹ בְּעֵינֶיהָ.

כָּזֶה הָיָה מַרְאֵה הַחֶדֶר אֲשֶׁר נִקְרָא בְּפִי הַבְּרִיּוֹת בְּשֵׁם “הַחֶדֶר אֲשֶׁר לוּאִי מֶלֶךְ צָרְפַת מִתְיַחֵד בּוֹ לִתְפִלָּה”.

אוֹתָהּ שָׁעָה, כְּשֶׁהֵבֵאנוּ לְכָאן אֶת הַקּוֹרֵא, הָיָה הַחֶדֶר מָלֵא דִּמְדּוּמֵי אֲפֵלָה. פַּעֲמוֹן הַמִּנְחָה כִּלָּה אֶת הַלְמוּתוֹ לִפְנֵי שָׁעָה; הַלַּיְלָה יָרֵד עַל הָאָרֶץ, וְעַל הַשֻּׁלְחָן דָּלַק רַק נֵר שַׁעֲוָה אֶחָד אֲשֶׁר שַׁלְהַבְתּוֹ הַמַּבְלִיחָה הֵאִירָה חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים הָעוֹמְדִים בַּחֶדֶר עֲמִידָה שׁוֹנָה זוֹ מִזּוֹ.

רִאשׁוֹן הוֹפִיעַ לְאוֹר הַנֵּר אָדוֹן אֶחָד לָבוּשׁ מַלְבּוּשֵׁי פְּאֵר – לִבְשָׂרוֹ מִכְנָסַיִם וּמְעִיל עֲשׂוּיִם אֲרִיג־שָׁנִי רְקוּם־כֶּסֶף, לִכְתֵפָיו גְּלִימָה בַּת שַׁרְוֻלִּים רְחָבִים הָעֲשׂוּיָה אֲרִיג זָהָב צָבוּעַ כְּעֵין הַשָּׁחוֹר. תִּלְבֹּשֶׁת מַבְרִיקָה זוֹ, שֶׁשִּׁמְשָׁה אַסְפַּקְלַרְיָה לְאוֹר הַנֵּר, הִזִּילָה כִּבְיָכֹל לְהָבוֹת מִבֵּין קִפּוּלֶיהָ. הָאִישׁ בַּעַל הַתִּלְבֹּשֶׁת הַזֹּאת נָשָׂא עַל חָזֵהוּ אֶת שֶׁלֶט הַנֶּשֶׁק שֶׁלּוֹ הָרָקוּם רִקְמַת צִבְעוֹנִין: קוֹרַת גַּג וּבְקָצֶהָ צְבִי מְדַלֵּג. הַשֶּׁלֶט הָיָה מְעֻטָּר מִיָּמִין בַּעֲנַף זַיִת, וּמִשְּׂמֹאל – בְּקַרְנַיִם שֶׁל יַחְמוּר. אוֹתוֹ הָאִישׁ חָגַר לִירֵכוֹ פִּגְיוֹן מְהֻדָּר אֲשֶׁר נִצָּבוֹ, עָשׂוּי כֶּסֶף מָזְהָב, רֻדַּד כְּעֵין אֲפֵר שֶׁל קוֹבַע וְהָיָה מֻכְתָּר בַּעֲטָרָה שֶׁל רוֹזְנִים. כָּל חָזוּתוֹ אָמְרָה רֹעַ לֵב, הַכָּרָת פָּנָיו הֵעִידָה עַל גַּאֲוָה, רֹאשׁוֹ הָיָה זָקוּף. הָרוֹאֶה הִכִּיר בְּפָנָיו מִתּוֹךְ מֶבָּט רִאשׁוֹן אֶת הַיְּהִירוּת הַחֲצוּפָה, מִתּוֹךְ מֶבָּט שֵׁנִי – אֶת הָעָרְמָה.

הוּא הָיָה גְלוּי רֹאשׁ, הֶחֱזִיק בְּיָדוֹ מְגִלָּה אֲרֻכָּה וְעָמַד מֵאֲחוֹרֵי הַכִּסֵּא, מְקוֹם שָׁם יָשַׁב אִישׁ לָבוּשׁ בְּגָדִים עֲלוּבִים כְּשֶׁגּוּפוֹ מְכֻרְבָּל, רַגְלָיו רְכוּבוֹת זוֹ עַל גַּב זוּ וּמַרְפְּקוֹ נִשְׁעָן אֶל הַשֻּׁלְחָן. יְשַׁוֶּה הַקּוֹרֵא לְנֶגֶד עֵינָיו דְּמוּת זוֹ שֶׁעַל גַּבֵּי מַרְפֵּד הַכִּסֵּא הַמְהֻדָּר, הֶעָשׂוּי עוֹר קוֹרְדוּאַן: זוּג בִּרְכַּיִם כְּפוּפוֹת, זוּג שׁוֹקַיִם כְּחוּשׁוֹת שֶׁלְּבוּשָׁן הַתָּפֵל מִכְנָסַיִם צָרִים עֲשׂוּיִם צֶמֶר שָׁחוֹר, גּוּף מְעֻטָּף בִּמְעִיל צֶמֶר־גֶּפֶן שֶׁרְפִידָתוֹ עוֹרוֹת קֵרְחוֹת; וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, כְּגֻלַּת הַכּוֹתֶרֶת לְכָל הַתִּלְבֹּשֶׁת – כּוֹבַע יָשָׁן וּמְזֹהָם, עָשׂוּי אֵטוּן שָׁחוֹר מֵהַמִּין הַגָּרוּעַ בְּיוֹתֵר, וְלִשְׂפָתוֹ שֶׁל כּוֹבַע זֶה זֵר שֶׁל צַלְמֵי בְּדִיל קְטַנִּים. הוֹסֵף לְכָךְ כִּפַּת רֹאשׁ שֶׁאֵינָהּ מוֹצִיאָה מִתַּחְתֶּיהָ אַף שַׂעֲרָה אַחַת – וְהִנֵּה כָּל דְּמוּת הַגּוּף אֲשֶׁר לַיּוֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא. רֹאשׁוֹ הָיָה כָּפוּף עַל גַּב חָזֵהוּ עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁלֹּא נִרְאָה כְּלוּם מִן הַפָּנִים הַחֲבוּיִם בַּצֵּל, חוּץ מֵחֻדּוֹ שֶׁל הָאַף שֶׁהָיָה מוּאָר בְּקַו אוֹר וְהֵעִיד עַל אָבִיו – הוּא הַחֹטֶם – כִּי הוּא אָרֹךְ לְמַדָּי. לְפִי יָדוֹ הַכְּחוּשָׁה. הַחֲרוּשָׁה קְמָטִים. אֶפְשָׁר הָיָה לְהַכִּיר כִּי הָאִישׁ הוּא בֶּן־שֵׂיבָה. זֶה הָיָה לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר.

בְּמֶרְחָק לֹא רַב מֵאֲחוֹרֵי אֵלֶּה עָמְדוּ שְׁנַיִם לְבוּשִׁים לְפִי הָאָפְנָה הַפְלַמַּנְדִּית וְשׂוֹחֲחוּ בֵּינֵיהֶם בְּקוֹל לָחַשׁ. הַלָּלוּ לֹא הָיוּ חֲבוּיִם בְּיוֹתֵר בַּצֵּל, וּמִי שֶׁהָיָה בֵּין הָרוֹאִים בִּשְׁעַת הַצָּגַת הַחִזָּיוֹן שֶׁל גְרֶנְגּוֹאַר הָיָה יָכֹל לְהַכִּיר עַל נְקַלָּה, כִּי הַשְּׁנַיִם הָאֵלֶּה הֵם מֵחֲשׁוּבֵי הַצִּירִים הַפְלַמַּנְדִּיִּים. הָאֶחָד הָיָה גִילְיוֹם רִים, אִישׁ פְּקִּידוּת עָרוּם מֵעִיר גֶּנְט, וְהַשֵּׁנִי יַעֲקֹב קֹפֶּנוֹל – עוֹשֶׂה הַגַּרְבַּיִם הֶחָבִיב עַל הֲמוֹן הָעָם. הַקּוֹרֵא עוֹד יִזְכֹּר בְּוַדַּאי, כִּי הָאִישִׁים הַשְּׁנַיִם הָאֵלֶּה הָיוּ מְשֻׁתָּפִים לַמְּדִינִיּוּת הַחֲשָׁאִית שֶׁל לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר.

וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן – בִּקְצֵה הַחֶדֶר, לְיַד הַדֶּלֶת, עָמַד – חָבוּי בַּאֲפֵלָה וְקוֹפֵא כְּפֶסֶל – אִישׁ חָזָק בַּעַל אֲבָרִים מוּצָקִים, שֶׁהָיָה לָבוּשׁ שִׁרְיוֹן חַיָּלִים וּמְעִיל עֶלְיוֹן מְקֻשָּׁט בְּשֶׁלֶט אַבִּירִים. פַּרְצוּפוֹ הַמְּגֻשָּׁם חֲסֵר הַמֵּצַח, עַל הָעֵינַיִם הַבּוֹלְטוֹת, הַפֶּה הָרָחָב וְהָאָזְנַיִם הַחֲבוּיוֹת מִתַּחַת לִשְׁנֵי סוֹכְכִים שֶׁל שְׂעָרוֹת חֲלָקוֹת – פַּרְצוּף זֶה הָיָה דּוֹמֶה כְּאֶחָד לִפְנֵי כֶּלֶב וְלִפְנֵי נָמֵר. כֻּלָּם, חוּץ מִן הַמֶּלֶךְ, הָיוּ גְלוּיִי רֹאשׁ.

הָאָדוֹן, שֶׁעָמַד לְיַד הַמֶּלֶךְ, קָרָא לְפָנָיו מִתּוֹךְ מְגִלָּה אֲרֻכָּה שֶׁל חֶשְׁבּוֹנוֹת, וְהוֹד מַלְכוּתוֹ הִקְשִׁיב, כַּנִּרְאֶה, בִּתְשׂוּמֶת־לֵב. אַנְשֵׁי פְלַנְדְּרִיָּה הַשְּׁנַיִם דִּבְּרוּ בֵּינֵיהֶם בְּלָחַשׁ.

“בֶּאֱמוּנָה!” מִלְמֵל קֹפֶּנוֹל, “עָיַפְתִּי מֵעֲמֹד עַל רַגְלָי. הָאֵין כָּאן כִּסֵּא לָשֶׁבֶת?”

רִים הֵנִיעַ רֹאשׁוֹ לְאוֹת שְׁלִילָה וְצֵרֵף לְכָךְ בַּת־צְחוֹק זְהִירָה.

“בֶּאֱמוּנָה,” פָּתַח שׁוּב קֹפֶּנוֹל, וּמַרְאֵהוּ הֵעִיד בּוֹ כִּי הוּא רוֹאֶה אֶת חוֹבַת הַלַּחַשׁ כְּמִין אָסוֹן, “יִצְרִי מֵסִית אוֹתִי לְקַפֵּל אֶת רַגְלַי וְלָשֶׁבֶת תַּחְתַּי עַל הָאָרֶץ, כְּפִי שֶׁאֲנִי יוֹשֵׁב בְּבֵית הַמְּלָאכָה בִּשְׁעַת עֲשִׂיַּת הַגַּרְבַּיִם.”

“הִשָּׁמֵר לְךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה, מָרָן יַעֲקֹב.”

“חֲזִיז וָרָעַם! מָרָן גִילְיוֹם! וּבְכֵן אֵין בְּרֵרָה כָּאן אֶלָּא לַעֲמֹד עַל הָרַגְלָיִם?”

“אוֹ לִכְרֹעַ עַל הַבִּרְכָּיִם,” עָנָה רִים.

אוֹתוֹ רֶגַע פָּתַח הַמֶּלֶךְ אֶת פִּיו לְדַבֵּר. הַלָּלוּ הִפְסִיקוּ אֶת שִׂיחָתָם.

“חֲמִשִּׁים סוּ הוֹצָאוֹת לְבִגְדֵי הַשַּׁמָּשִׁים שֶׁלָּנוּ וּשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה לִטְרָה בִּמְחִיר מְעִילֵיהֶם שֶׁל לַבְלְרֵי הַמְּלוּכָה! אָמְנָם כֵּן – פִּזְּרוּ כֶּסֶף תּוֹעָפוֹת! וְכִי דַּעְתְּךָ נִטְרְפָה עָלֶיךָ, אוֹלִיבְיֶה?”

וְהַזָּקֵן הֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ מִדֵּי דַּבְּרוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. מֵעַל צַוָּארוֹ הִבְרִיקָה בַּחֻלִיוֹת זְהָבָה שַׁרְשֶׁרֶת הַכָּבוֹד עַל שֵׁם מִיכָאֵל הַקָּדוֹשׁ. הַנֵּר הֵאִיר אֶת פָּנָיו הַכְּחוּשִׁים וְהַנִּזְעָמִים. הוּא חָטַף אֶת הַמְּגִלָּה מִידֵי הַשָּׁלִישׁ.

“אֶת מָמוֹנֵנוּ אַתֶּם מְכֵלִּים!” צָעַק הַזָּקֵן בְּהַעִיפוֹ עַל פְּנֵי הַמַּחְבֶּרֶת אֶת עֵינָיו הַשְּׁקוּעוֹת בְּחוֹרֵיהֶן. “מַה טַעַם לַדָּבָר? לָמָה אָנוּ נוֹהֲגִים בִּזְבּוּז כָּזֶה בְּמֶשֶׁק הַבָּיִת? שְׁנֵי גַלָּחֵי־חָצֵר שֶׁמַּשְׂכֹּרֶת כָּל אֶחָד עֶשֶׂר לִטְרָאוֹת לְחֹדֶשׁ וְשַׁמָּשׁ אֶחָד הַמְקַבֵּל מֵאָה סוּ! וּמְשָׁרֵת בַּיִת הַמְקַבֵּל תִּשְׁעִים לִטְרָה לְשָׁנָה! אַרְבָּעָה טַבָּחִים שֶׁמַּשְׂכֻּרְתָּם לְשָׁנָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים לִטְרָה! וְנוֹסָף עַל אֵלֶּה רַקָּח לְצָלִי, רַקָּח לְמָרָק, רַקָּח לְרֹטֶב, רַב טַבָּחִים אֶחָד, אֻמָּן לְנֶשֶׁק אֶחָד, שְׁנֵי מְחַמְּרִים שֶׁשְּׂכָרָם עֶשֶׂר לִטְרָאוֹת לְחֹדֶשׁ! שְׁנֵי מְשָׁרְתֵי מִטְבָּח בִּשְׁמוֹנָה לִטְרָאוֹת! סַיָּס אֶחָד וּשְׁנֵי סְגָנִים לַסַּיָּס – עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע לִטְרָאוֹת לְחֹדֶשׁ! פְּקִיד אֻרְוָה אֶחָד, אוֹפֵה פַּשְׁטִידוֹת אֶחָד, אוֹפֵה לֶחֶם אֶחָד, שְׁנֵי עֶגְלוֹנִים שֶׁשְּׂכָרָם שִׁשִּׁים לִטְרָה לְשָׁנָה! וְנַפָּח הַמְּקַבֵּל עֶשְׂרִים וְשֵׁשׁ לִטְרָאוֹת לְשָׁנָה! וְשַׂר הָאוֹצָרוֹת הַמְקַבֵּל אֶלֶף וּמָאתַיִם לִטְרָה לְשָׁנָה! וְהַמַּשְׁגִּיחַ הַמְּקַבֵּל חֲמֵשׁ מֵאוֹת לִטְרָה!… מִי יִמְנֶה אֶת כָּל אֵלֶּה! הֲרֵי זֶה מַעֲשֵׂה שִׁגָּעוֹן! פַּזְרָנוּת זוֹ שֶׁאָנוּ נוֹהֲגִים לְגַבֵּי מְשָׁרְתֵי הַבַּיִת מְרוֹשֶׁשֶׁת אֶת צָרְפַת! כָּל אוֹצְרוֹת הַלוּבְר לֹא יִמְצְאוּ לָנוּ אִם נוֹסִיף לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ הַבִּזְבּוּז! יָבוֹא יוֹם וְנִצְטָרֵךְ לִמְכֹּר אֶת כְּלֵי הַשֻּׁלְחָן! בְּעוֹד שָׁנָה, אִם יְחַיֵּנוּ הַשֵּׁם (כָּאן גִּלָּה לְרֶגַע אֶת רֹאשׁוֹ), נִהְיֶה אֲנוּסִים לִשְׁתּוֹת אֶת סַמֵּי הָרְפוּאָה מִתּוֹךְ כּוֹס שֶׁל בְּדִיל!”

מִדֵּי דַבְּרוֹ נָתַן אֶת עֵינָיו בִּגְבִיעַ הַכֶּסֶף שֶׁהִתְנוֹצֵץ עַל פְּנֵי הַשֻּׁלְחָן. הוּא הִשְׁתַּעֵל וְהוֹסִיף לְדַבֵּר:

“מָרָן אוֹלִיבְיֶה, הַנְּסִיכִים אֲשֶׁר מִמְשָׁל רַב בְּיָדָם, כְּגוֹן מְלָכִים וְקֵיסָרִים, אָסוּר לָהֶם לְהַנְהִיג בְּבֵיתָם עֲשִׁירוּת מֻפְרֶזֶת; כֵּיוָן שֶׁמֵּהֶם עֲלוּלָה מִדָּה רָעָה זוֹ לָצֵאת וּלְהִתְפַּשֵּׁט עַל פְּנֵי כָּל הָאֶרֶץ. – שְׁמָעֵנִי אֵפוֹא וְאַגִּיד לְךָ, מָרָן אוֹלִיבְיֶה, שִׁעוּר הַהוֹצָאוֹת שֶׁלָּנוּ הוֹלֵךְ וְרַב מִשָּׁנָה לְשָׁנָה. הַדָּבָר רַע בְּעֵינֵינוּ, אִי שָׁמָיִם! הֲרֵי עַד לִשְׁנַת 79 לֹא עָלָה סְכוּם הַהוֹצָאוֹת לְיוֹתֵר מְשְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה אֶלֶף לִטְרָאוֹת; בִּשְׁנַת 80 עָלוּ הַהוֹצָאוֹת לְאַרְבָּעִים אֶלֶף וּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וּתְשַׁע־עֶשְׂרֵה לִטְרָאוֹת… הַמִּסְפָּרִים שְׁמוּרִים אִתִּי בְּמֹחִי… בִּשְׁנַת 81 – שִׁשִּׁים אֶלֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים לִטְרָה; וְהַשָּׁנָה, יָכֹל אֲנִי לְהִשָּׁבַע עַל כָּךְ, נוֹצִיא שְׁמוֹנִים אֶלֶף לִטְרָה! בְּמֶשֶׁךְ אַרְבַּע שָׁנִים גָּדְלוּ הַהוֹצָאוֹת פִּי שְׁנַיִם! נוֹרָא וְאָיֹם!”…

הוּא נִשְׁתַּתֵּק לְרֶגַע מִתּוֹךְ קֹצֶר נְשִׁימָה, אַחֲרֵי כֵן הוֹסִיף לְדַבֵּר בְּכָעַס:

“אֲנִי רוֹאֶה מִסְּבִיבִי רַק אֲנָשִׁים הַמִּתְפַּטְּמִים בִּזְכוּת רְזוֹנִי, הֵם יוֹנְקִים אֶת כְּסָפַי מִכָּל בַּדֵּי עוֹרִי!”

אִישׁ מִן הָעוֹמְדִים לֹא פָּצָה אֶת פִּיו לְדַבֵּר. זֶה הָיָה מִין נַחְשׁוֹל שֶׁל כַּעַס שֶׁאֵין לוֹ תַּקָּנָה אֶלָּא שְׁתִיקָה. הַמֶּלֶךְ הוֹסִיף לְדַבֵּר:

“וְכָךְ הַדָּבָר גַּם בְּנוֹגֵעַ לְאוֹתוֹ כְּתָב־בַּקָּשָׁה לָטִינִי שֶׁנִּתְקַבֵּל מִן הַבָּרוֹנִים וַאֲדוֹנֵי הָאֲחֻזּוֹת שֶׁל צָרְפַת – כִּי נוֹאִיל לְחַדֵּשׁ אֶת הַמִּשְׂרוֹת הָרָמוֹת כִּבְיָכֹל שֶׁל הַמַּלְכוּת. לֹא מִשְׂרוֹת, אֶלָּא חֶסְרוֹנוֹת! כָּל מִשְׂרָה כָּזוֹ מְחַסֶּרֶת! אִי לָכֶם, אֲדוֹנִים! אוֹמְרִים אַתֶּם כִּי אֵין אֲנַחְנוּ רְאוּיִם לְשֵׁם מֶלֶךְ, הוֹאִיל וּמֶמְשַׁלְתֵּנוּ הִיא dapifero nullo, buticulario nullo¹⁶⁹, חֵי אֱלֹהִים! עוֹד תִּרְאוּ וְתִוָּכְחוּ כִּי מִמְשַׁל מְלָכִים אָנוּ מוֹשְׁלִים!”

הוּא הִצְטַחֵק לְזֵכֶר הַשִּׁלְטוֹן הַגָּדוֹל שֶׁבְּיָדוֹ, נִתְפַּיֵּס בְּמִקְצָת וּפָנָה אֶל הַצִּירִים מִפְלַנְדְּרִיָּה:

“שִׂים אֶל לֵב, אַבָּא גִילְיוֹם – רַב־הָאוֹפִים, רַב־הַמַּשְׁקִים, רַב־הַחַדְרָנִים, רַב הַמְשָׁרְתִים – כָּל אֵלֶּה אֵינָם שְׁקוּלִים כְּנֶגֶד נַעַר מְשָׁרֵת אֶחָד. שְׁמֹר בְּלִבְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, אַבָּא קֹפֶּנוֹל. הַלָּלוּ אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם תּוֹעֶלֶת. וּכְשֶׁהֵם שוֹהִים לָרִיק בְּקִרְבַת הַמֶּלֶךְ, דּוֹמִים הֵם בְּעֵינַי לְאַרְבַּעַת אֲבוֹת הָאֶבַנְגֶּלְיוֹן הַתּוֹמְכִים אֶת לוּחַ הַשָּׁעוֹן הַגָּדוֹל אֲשֶׁר בָּאַרְמוֹן – אֵלֶּה שֶׁפִילִיף בְּרִיל חִדֵּשׁ עַכְשָׁו אֶת צוּרָתָם. הֵם מְצֻפִּים זָהָב, אֲבָל אֵינָם מוֹרִים אֶת הַשָּׁעוֹת; וְהַמָּחוֹג אֵינוֹ צָרִיךְ לָהֶם.”

הוּא נִשְׁתַּתֵּק לְרֶגַע, אַחֲרֵי כֵן נִעֲנַע רֹאשׁ הַשֵּׂיבָה שֶׁלּוֹ וְהוֹסִיף לְדַבֵּר:

“הוֹ! הוֹ! בֵּאלֹהִים נִשְׁבַּעְתִּי, לֹא אֶהְיֶה, כְּמוֹ פִילִיף בְּרִיל וְלֹא אֲצַפֶּה שׁוּב זָהָב אֶת רוֹזְנַי הַגְּדוֹלִים! קְרָא אֶת מְגִלָּתְךָ, אוֹלִיבְיֶה.”

הָאִישׁ, אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ קָרָא לוֹ בְּשֵׁם אוֹלִיבְיֶה, לָקַח בְּיָדוֹ אֶת הַמַּחְבֶּרֶת וְהִתְחִיל שׁוּב קוֹרֵא בְּקוֹל רָם.

“… לְאָדָם טֶנוֹן, פָּקִיד לִשְׁמִירַת הַחוֹתָמוֹת בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט הָעֶלְיוֹן בְּפָרִיס: שְׂכַר הַכֶּסֶף, הָעִבּוּד וְהַפִּתוּחַ שֶׁל הַחוֹתָמוֹת הַחֲדָשִׁים שֶׁנַּעֲשׂוּ בִּמְקוֹם הַיְשָׁנִים, לְאַחַר שֶׁהַלָּלוּ יָצְאוּ מִתּוֹךְ שִׁמּוּשׁ בִּגְלַל צוּרָתָם הַמְּחוּקָה וּבִגְלַל יָשְׁנָם – שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה לִטְרָאוֹת בְּכֶסֶף פָּרִיס.”

“לְגִילְיוֹם פְרֶר שֻׁלֵּם סְכוּם שֶׁל אַרְבַּע לִטְרָאוֹת וְאַרְבָּעָה סוּ בְּכֶסֶף פָּרִיס – שְׂכַר עֲבוֹדָה וְהוֹצָאוֹת עַל שְׁמִירָתָן וְכַלְכָּלָתָן שֶׁל יוֹנֵי הַשׁוֹבַכִּים הַשְּׁנַיִם הַנִּמְצָאִים בַּחֲצַר בֵּית הַמִּשְׁפָּט שֶׁל הַפַּרְלָמֶנְט, לְמֶשֶׁךְ הֶחֳדָשִׁים יָנוּאַר, פֶבְּרוּאַר וּמֶרְץ שָׁנָה זוֹ; הנ”ל הוֹצִיא בְּסַךְ־הַכֹּל שִׁשָּׁה קַבִּים שְׂעוֹרִים.

“לְנָזִיר פְרַנְצִיסְקָנִי אֶחָד, דְּמֵי קַבָּלַת וִדּוּי מֵאֵת פּוֹשֵׁעַ – אַרְבָּעָה סוּ בְּכֶסֶף פָּרִיס.”

הַמֶּלֶךְ הִקְשִׁיב מִתּוֹךְ שְׁתִיקָה. מִזְּמָן לִזְמָן הֶעֱלָה גְנִיחַת שִׁעוּל; וְאָז הָיָה מַגִּישׁ אֶל פִּיו אֶת הַגָּבִיעַ וְהָיָה מֵטִיל אֶל קִרְבּוֹ לְגִימָה מִתּוֹךְ הַעֲוָיַת פָּנִים.

"בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה, בִּפְקֻדַּת בֵּית הַמִּשְׁפָּט, הֻכְרְזוּ לְקוֹל תְּרוּעַת חֲצוֹצְרוֹת בְּחוּצוֹת פָּרִיס חֲמִשִּׁים וְשֵׁשׁ הַכְרָזוֹת פֻּמְבִּיּוֹת. הַחֶשְׁבּוֹן לֹא נֶעֱרַךְ עֲדָיִן.

“לַחֲפִירוֹת וְחִפּוּשִׁים בִּמְקוֹמוֹת מְסֻיָּמִים, בְּפָרִיס וּמִחוּץ לְפָרִיס, שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּמַטָּרָה לִמְצֹא אוֹצָרוֹת טְמוּנִים בָּאֲדָמָה וְלֹא הֵבִיאוּ שׁוּם תּוֹצָאוֹת – אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ לִטְרָאוֹת בְּכֶסֶף פָּרִיס.”

“מְאַבְּדִים דִּינָר וּמוֹצְאִים פְּרוּטָה!” הִפְטִיר הַמֶּלֶךְ.

“עַל שֶׁהִתְקִינוּ שֵׁשׁ זְגוּגִיּוֹת לְבָנוֹת בְּחַלּוֹנוֹת בֵּית הַמִּשְׁפָּט שֶׁל הַפַּרְלָמֶנְט, בִּמְקוֹם שָׁם נִמְצָא כְּלוּב הַבַּרְזֶל – שְׁלשָׁה־עָשָׂר סוּ. – דְּמֵי הָאֶשְׁנָב שֶׁנִּקְרַע לְבֵיבָר הַחַיּוֹת, לְפִי פְּקֻדַּת הַמֶּלֶךְ, וְהֻתְקַן וְקֻשַּׁט בְּאַרְבָּעָה שִׁלְטֵי נֶשֶׁק שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ וְעֻטַּר סָבִיב סָבִיב בְּזֵר שֶׁל פִּתּוּחֵי וְרָדִים – שֵׁשׁ לִטְרָאוֹת. – דְּמֵי שְׁנֵי שַׁרְוֻלִּים חֲדָשִׁים שֶׁהִתְקִינוּ לְחֻלְצַת הַמֶּלֶךְ – עֶשְׂרִים סוּ. – דְּמֵי קֻפְסַת שֶׁמֶן, לִהְיוֹת מִשְׁחָה לְנַעֲלֵי הַמֶּלֶךְ – חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה פְּרוּטוֹת. – תִּקּוּן הַדִּיר בִּשְׁבִיל הַחֲזִירִים הַשְּׁחוֹרִים אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ – שְׁלשִׁים לִטְרָה בְּכֶסֶף פָּרִיס. – שְׂכַר מְחִיצוֹת וּקְרָשִׁים וּדְלָתוֹת שְׁכוּבוֹת בְּבֵיבַר הָאֲרָיוֹת שֶׁבְּסֶן־פּוֹל – עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם לִטְרָאוֹת.”

“בְּנֵי שַׁחַץ אֵלֶּה עוֹלִים לִי בְּהוֹן רַב,” אָמַר לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר, “אֲבָל אֵין בְּכָךְ כְּלוּם; מֻתָּר לוֹ לַמֶּלֶךְ שֶׁיְּגַדֵּל תִּפְאֶרֶת כָּזוֹ בְּבֵיתוֹ. יֵשׁ לִי שָׁם לָבִיא אֶחָד אַדִּיר שֶׁצִּבְעוֹ אָדֹם־צָהֹב, וְהַלָּז חָבִיב עָלַי בִּגְלַל הִתְנַהֲגוּתוֹ הַנָּאָה… הֲרָאִיתָ אֶת הָאֲרִי הַזֶּה, מָרָן גִילְיוֹם? חוֹבָה הִיא עַל הַשַּׁלִּיטִים שֶׁיַּחֲזִיקוּ בְּבֵיתָם חַיּוֹת נִפְלָאוֹת כָּאֵלֶּה. יָאֶה לָהֶם לַמְּלָכִים שֶׁכַּלְבֵיהֶם יִהְיוּ אֲרָיוֹת וַחֲתוּלֵיהֶם נְמֵרִים. הַנִּשְׂגָּב הוֹלֵם אֶת הַמַּלְכוּת. בִּתְקוּפַת הָאֱלִילוּת שֶׁל יֻפִּיטֶר נָהֲגוּ הַמְּלָכִים לְהַקְדִּישׁ לְבָתֵּי הָאֵלִים מֵאָה אֲרָיוֹת וּמֵאָה נְשָׁרִים כְּנֶגֶד מֵאָה שְׁוָרִים וּמֵאָה צֹאן שֶׁל עַם הָאָרֶץ. מִנְהַג פְּרָאִים וּמִנְהָג יָפֶה עַד מְאֹד. מַלְכֵי צָרְפַת רְגִילִים הָיוּ תָּמִיד בְּחַיּוֹת שַׁחַץ כָּאֵלֶּה. מִכָּל מָקוֹם יוֹדֶה כָּל אֶחָד וְאֶחָד, כִּי אָנֹכִי בִּזְבַּזְתִּי לְשֵׁם כָּךְ פָּחוֹת מִן הַמְּלָכִים שֶׁהָיוּ לְפָנַי וְכִי יִצְרִי לֹא הִשִּׁיאַנִי לְהַרְבּוֹת לִי אֲרָיוֹת וְדֻבִּים וּפִילִים וּבַרְדְּלֵסִים… קְרָא הָלְאָה, אוֹלִיבְיֶה. בְּחֶפְצֵנוּ הָיָה לְהַגִּיד אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לִידִידֵינוּ אֲשֶׁר מִפְלַנְדְּרִיָּה.”

גִילְיוֹם רִים הֶחֱוָה קִדָּה עֲמֻקָּה, וְאוּלָם קֹפֶּנוֹל לֹא הֵסִיר מֵעַל פַּרְצוּפוֹ אֶת אֲרֶשֶׁת הַזַּעַף וּמַרְאֵהוּ הָיָה כְּאַחַד הַדֻּבִּים אֲשֶׁר הוֹד מַלְכוּתוֹ נָשָׂא עֲלֵיהֶם אֶת דְּבָרָיו. הַמֶּלֶךְ לֹא הִשְׁגִּיחַ בְּכָךְ. אוֹתוֹ רֶגַע טָעַם מִן הַשִּׁקּוּי אֲשֶׁר בַּגָּבִיעַ וְשָׁב וְיָרַק אֶת לְגִימָתוֹ מִתּוֹךְ אֲמִירַת דְּבָרִים: “מַה תָּפֵל הַמַּשְׁקֶה!” בַּעַל הַמְּגִלָּה הִמְשִׁיךְ אֶת קְרִיאָתוֹ:

“דְּמֵי כַּלְכָּלָה לְחַמְסָן אֶחָד הַיּוֹשֵׁב זֶה שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים אָסוּר בְּבֵית מִפְשַׁט הַנְּבֵלוֹת וּמְחַכֶּה לִגְזָר דִּינוֹ – שֵׁשׁ לִטְרָאוֹת וְאַרְבָּעָה סוּ.”

“מַה פֵּרוּשׁ הַדָּבָר?” הִפְסִיק הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי אוֹלִיבְיֶה; “לָמָּה מְפַזְּרִים אֹכֶל לְמִי שֶׁרָאוּי לִתְלִיָּה? חֵי אֱלֹהִים! מֵהַיּוֹם וָהָלְאָה לֹא אוֹצִיא אַף סוּ אֶחָד לְכַלְכָּלָה זוֹ… אוֹלִיבְיֶה, תּוֹאֶל נָא לְהִתְיָעֵץ בְּעִנְיָן זֶה עִם מַר אֶסְטוּטְוִי, וְעוֹד הָעֶרֶב תְּסַדְּרוּ אֵרוּשִׂין בֵּין בַּר־נַשׁ זֶה וְהַגַּרְדֹּם… קְרָא הָלְאָה.”

אוֹלִיבְיֶה עָשָׂה סִמָּן בָּאֲגֻדָּל לְיַד סְעִיף הָאַסִּיר, וְהוֹסִיף לְהַקְרִיא:

“לְהֶנְרִיֶּה קוּזֶן, הַתַּלְיָן לְיַד בֵּית הַמִּשְׁפָּט לְדִינֵי נְפָשׁוֹת בְּפָרִיס, יְשֻׁלַּם שִׁשִּׁים סוּ בְּכֶסֶף פָּרִיס, לְפִי הַרְשָׁאָה וְהַחְלָטָה מִצַּד כְּבוֹד הַשּׁוֹפֵט הָעֶלְיוֹן, כְּדֵי שֶׁאוֹתוֹ הֶנְרִיֶּה קוּזֶן יִקְנֶה חֶרֶב מִדּוֹת לְצָרְכֵי בֵּית הַמִּשְׁפָּט וִיהֵא מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ לְהָמִית בִּכְרִיתַת רֹאשׁ אֶת הַפּוֹשְׁעִים שֶׁנִּתְחַיְּבוּ מִיתָה עַל יְדֵי בֵּית הַדִּין; וּכְדֵי שֶׁיִקְנֶה נְדָן וּשְׁאָר הַדְּבָרִים הַשַּׁיָּכִים לְכָךְ; וְשֶׁיַּתְקִין מֵחָדָשׁ אֶת חֶרֶב הַהֲרֵגָה הַיְּשָׁנָה, זוֹ שֶׁנִּשְׁבְּרָה וְנִפְגְּמָה בִּשְׁעַת כְּרִיתַת הָרֹאשׁ שֶׁל הָאָדוֹן לוּאִי מִלּוּקְסֶנְבּוּרְג, כְּפִי שֶׁאוֹתָהּ חֶרֶב מְעִידָה עַל עַצְמָהּ…”

הַמֶּלֶךְ הִפְסִיק אֶת דִּבְרֵי הַקּוֹרֵא. “דַּיֵּנִי; אֲנִי נוֹתֵן אֶת הַסְּכוּם הַזֶּה בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה. בְּעִנְיָנִים כָּאֵלֶּה אֵין דַּרְכִּי לְקַמֵּץ. וּמֵעוֹלָם לֹא הִתְחָרַטְתִּי עַל כָּךְ… קְרָא הָלְאָה.”

“דְּמֵי בִּנְיָן שֶׁל סוּגָר גָּדוֹל וְחָדָשׁ…”

“הוֹ!” קְרָא הַמֶּלֶךְ וְאָחַז בִּשְׁתֵּי יָדָיו אֶת יְדוֹת הַכִּסֵּא, “עַכְשָׁו נִתְחַוֵּר לִי כִּי בְּבוֹאִי הַפַּעַם לְבַסְטִילְיָה הָיָה בְּדַעְתִּי לְהַתְקִין אֵיזֶה עִנְיָן… כַּתֵּר זְעֵיר, מָרָן אוֹלִיבְיֶה. רוֹצֶה אֲנִי לִרְאֹת בְּמוֹ עֵינַי אֶת הַכְּלוּב הַזֶּה. תּוּכַל לִקְרֹא לְפָנַי אֶת פָּרָשַׁת הַהוֹצָאוֹת בִּזְמַן הַבְּדִיקָה… רַבּוֹתַי אַנְשֵׁי פְלַנְדְּרִיָּה, בּוֹאוּ וְתִרְאוּ אֶת הַדָּבָר; יֵשׁ בָּזֶה מִשּׁוּם חִדּוּשׁ.”

הוּא קָם מִמְּקוֹמוֹ, סָמַךְ אֶת עַצְמוֹ עַל זְרוֹעוֹ שֶׁל הַקּוֹרֵא, רָמַז לָאִישׁ הָעוֹמֵד לְיַד הַדֶּלֶת, שֶׁנִּרְאָה כְּאִלֵּם, כִּי יֵלֵךְ לְפָנָיו, רָמַז רֶמֶז שֵׁנִי לְאַנְשֵׁי פְלַנְדְּרִיָּה כִּי יֵלְכוּ אַחֲרָיו, – וְיָצָא מִן הֶחָדֶר.

מֵעֵבֶר לַדֶּלֶת נִלְווּ אֶל הַמֶּלֶךְ בְּנֵי־לְוָיָה חֲדָשִׁים: אֲנָשִׁים נוֹשְׂאֵי נֶשֶׁק, הַמְכֻסִּים שִׁרְיוֹנֵי בַּרְזֶל מֵרֹאשָׁם וְעַד כַּף רַגְלָם וּנְעָרִים מְשָׁרְתִים שֶׁנָּשְׂאוּ בִּידֵיהֶם לַפִּידֵי שַׁעֲוָה. הַתַּהֲלוּכָה הִתְנַהֲלָה כַּמָּה זְמָן עַל פְּנֵי הַצְּרִיחַ שֶׁהָיָה חָצוּי עַד לְמַעֲבֶה הַקִּירוֹת עַל יְדֵי מִסְדְּרוֹנִים וּמַדְרֵגוֹת. הַמְפַקֵּד שֶׁל הַבַּסְטִילְיָה צָעַד בָּרֹאשׁ וְהָיָה מְצַוֶּה לִפְתֹּחַ אֶת הַדְּלָתוֹת בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַזָּקֵן וְהַחוֹלֶה שֶׁהָלַךְ כָּפוּף וְהָיָה מִשְׁתַּעֵל מִתּוֹךְ הֲלִיכָה.

לְיַד כָּל פֶּתַח וּפֶתַח הָיוּ כֻּלָּם כּוֹפְפִים אֶת רָאשֵׁיהֶם, חוּץ מִן הַמֶּלֶךְ שֶׁהָלַךְ שְׁחוֹחַ מִזִּקְנָה.

“הְמְ!” רָטַן הַמֶּלֶךְ בְּפִיו הָרֵיק מִשִּׁנַּיִם, “אָנוּ מְתֻקָּנִים כָּל צָרְכֵּנוּ כְּדֵי לָבוֹא בְּשַׁעַר הַקֶּבֶר – הוּא הַשַּׁעַר הַנָּמוּךְ שֶׁאֵין בָּאִים בּוֹ אֶלָּא בִּכְפִיפָה.”

לְבַסּוֹף, לְאַחֵר שֶׁעָבְרוּ דֶּרֶךְ הַדֶּלֶת הָאַחֲרוֹנָה שֶׁהָיְתָה עֲמוּסָה מַנְעוּלִים רַבִּים עַד מְאֹד וְהָיָה צֹרֶךְ לִשְׁהוֹת עִם פְּתִיחָתָהּ כְּרֶבַע שָׁעָה, נִכְנְסוּ לְאוּלָם גָּדוֹל, גָּבֹהַּ וּמְקֻמָּר, וּבְאֶמְצַע הָאוּלָם הַזֶּה לְאוֹר הַלַּפִּידִים עֶצֶם מְעֻקָּב בָּנוּי קִירוֹת וְעָשׂוּי בַּרְזֶל וְעֵצִים. תּוֹכוֹ הָיָה נָבוּב. זֶה הָיָה סוּגָר נוֹרָא, אֶחָד מֵרַבִּים, שֶׁשִּׁמֵּשׁ מְקוֹם כֶּלֶא לְאַסִּירֵי מַלְכוּת, וְהָיָה נִקְרָא בְּפִי הָעָם בְּשֵׁם “הַפְּעוֹטָה שֶׁל הַמֶּלֶךְ”. בְּקִירוֹת הָאֲבָנִים הָיוּ קְרוּעִים שְׁנַיִם שְׁלשָׁה אֶשְׁנַבִּים קְטַנִּים, שֶׁהָיוּ מְסֻיָּגִים בִּרְצוּעוֹת עָבוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וּזְגוּגִיּוֹתֵיהֶם לֹא נִרְאוּ כִּמְעַט לָעָיִן. הַדֶּלֶת הָיְתָה כְּעֵין לוּחַ אֶבֶן גָּדוֹל וְחָלָק, דּוֹמָה לְדֶלֶת שֶׁל קֶבֶר, – אַחַת הַדְּלָתוֹת שֶׁאֵינָן מְשַׁמְּשׁוֹת אֶלָּא לִכְנִיסָה. וְאוּלָם הַנִּקְבָּר הָיָה כָּאן יְצוּר חַיִּים. הַמֶּלֶךְ הִתְחִיל מְהַלֵּךְ סְחוֹר סְחוֹר לַבִּנְיָן הַקָּטֹן כְּשֶׁהוּא בּוֹחֵן אֶת זֶה הֵיטֵב בְּעֵינָיו, וְאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה אוֹלִיבְיֶה צוֹעֵד בְּעִקְּבוֹתָיו וְקוֹרֵא בְּקוֹל רָם מֵעַל הַמְּגִלָּה:

“… דְּמֵי בִּנְיָן שֶׁל סוּגָר גָּדוֹל וְחָדָשׁ, מַעֲשֵׂה עֵץ בְּקוֹרוֹת עָבוֹת וּסְדָנִים וַאֲדָנִים, קָטְרוֹ תֵּשַׁע רֶגֶל לָאֹרֶךְ וּשְׁמוֹנֶה רֶגֶל לָרֹחַב וְגָבְהוֹ מִן הָרִצְפָּה וְעַד הַתִּקְרָה שֶׁבַע רֶגֶל, מְשֻׁפֶּה וּמְצֻפֶּה בְּלוּחוֹת בַּרְזֶל, מֻצָּב בְּאַחַד הַחֲדָרִים הַנִּמְצָאִים בַּצְּרִיחַ שֶׁבִּמְצוּדַת סֶנְט־אַנְטוּאַן וּבוֹ כָּלוּא וְאָסוּר, לְפִי פְּקֻדַּת אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, אֶחָד אַסִּיר שֶׁהָעֳבַר מִן הַסּוּגָר הַיָּשָׁן, הָרָעוּעַ וְהַמָּט לִנְפֹּל – לְאוֹתוֹ סוּגָר חָדָשׁ הוֹצִיאוּ קוֹרוֹת תִּקְרָה תִּשְׁעִים וָשֵׁשׁ, קוֹרוֹת קִיר חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם וַאֲדָנִים עֲשָׂרָה, כָּל אֶחָד שְׁלשָׁה קָנִים אָרְכּוֹ; וְתִשְׁעָה־עָשָׂר חָרָשֵׁי עֵצִים עָשׂוּ עֶשְׂרִים יוֹם מְלָאכָה בַּחֲצַר הַבַּסְטִילְיָה לְהָכִין אֵת כָּל מַעֲשֵׂה הָעֵץ – בַּמַּקְצוּעָה וּבַמְּחוּגָה וּבַמַּשּׂוֹר…”

“הָעֵצִים הֵם חֲזָקִים, עֲצֵי אַלּוֹנִים מִן הַמִּבְחָר,” אָמַר הַמֶּלֶךְ וְהֵקִישׁ בְּאֶגְרוֹפוֹ עַל פָּנַי הַקּוֹרוֹת.

“… יָצְאוּ לִמְלָאכָה בְּבִנְיַן סוּגָר זֶה,” הוֹסִיף אוֹלִיבְיֶה לִקְרֹא, “מָאתַיִם וְעֶשְׂרִים לוּחוֹת בַּרְזֶל עָבִים, בְּנֵי תֵּשַׁע וּשְׁמוֹנֶה רֶגֶל, חוּץ מִלּוּחוֹת בַּרְזֶל שֶׁל אֹרֶךְ מָצוּי וְחוּץ מֵחִשּׁוּקִים וִיתֵדוֹת וּכְרִיכוֹת בַּרְזֶל שֶׁהִתְקִינוּ בָּהֶם אֶת הַלּוּחוֹת; וְכָל מַעֲשֵׂה הַבַּרְזֶל מִשְׁקָלוֹ שְׁלשֶׁת אֲלָפִים שְׁבַע מֵאוֹת שְׁלשִׁים וְחָמֵשׁ לִטְרָאוֹת; נוֹסָף עַל אֵלֶּה שְׁמוֹנָה סְלִילֵי בַּרְזֶל גְּדוֹלִים לְחַבֵּר אֶת הַסּוּגָר הנ”ל לִמְקוֹמוֹ, וְעוֹד מְחַבְּרוֹת וּמַסְמְרוֹת, הַכֹּל יַחַד בַּרְזֶל מָאתַיִם שְׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה לִטְרָה, חוּץ מִן הַבַּרְזֶל שֶׁיָּצָא לְשִׂבְכוֹת הַחַלּוֹנוֹת וּלְמוֹטוֹת הַדֶּלֶת בְּאוֹתוֹ חֶדֶר שֶׁשָּׁם נִמְצָא הַסּוּגָר, וְחוּץ מִכַּמָּה דְבָרִים אֲחֵרִים…"

“כַּמָּה בַּרְזֶל הוֹצִיאוּ כְּדֵי לִכְלֹא רוּחַ אֶחָד הַחוֹרֵג מִמַּסְגְּרוֹתָיו!” אָמַר הַמֶּלֶךְ.

“… וּבִשְׂכַר כָּל אֵלֶּה שֻׁלֵּם שְׁלשׁ מֵאוֹת שְׁבַע־עֶשְׂרֵה לִטְרָה וְשֶׁבַע אֲגוֹרוֹת.”

“רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם!” קָרָא הַמֶּלֶךְ.

לַקְּרִיאָה הַזֹּאת, שֶׁהָיְתָה שְׁגוּרָה עַל פִּיו שֶׁל לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר, נִתְעוֹרֵר, כַּנִּרְאֶה, אֵיזֶה אִישׁ בְּתוֹךְ הַסּוּגָר; עֲלֵה קוֹל צִלְצוּל כְּבָלִים הַנִּגְרָרִים עַל פְּנֵי הָרִצְפָּה וְנִשְׁמַע קוֹל רָפֶה אֲשֶׁר כְּאִלּוּ שָׂח מִנִּי קֶבֶר: “אֲדוֹנִי! אֲדוֹנִי! חוּס וְרַחֵם!” הָאִישׁ הַדּוֹבֵר נִשְׁאַר סָמוּי מִן הָעָיִן.

“שְׁלשׁ מֵאוֹת שְׁבַע־עֶשְׂרֵה לִטְרָה וְשֶׁבַע אֲגוֹרוֹת!” עָנָה לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר אַחֲרֵי אוֹלִיבְיֶה.

וְקוֹל הַתַּמְרוּרִים, שֶׁעָלָה מִן הַסּוּגָר, כָּפָה כְּעֵין קִפָּאוֹן עַל כָּל הַנִּצָּבִים, וַאֲפִילוּ עַל מָרָן אוֹלִיבְיֶה. וְרַק הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָשָׂה אֶת עַצְמוֹ כְּלֹא שׁוֹמֵעַ. הוּא צִוָּה לְאוֹלִיבְיֶה שֶׁיַּמְשִׁיךְ אֶת קְרִיאָתוֹ, וְהוּא עַצְמוֹ הוֹסִיף לִבְדֹּק בְּקֹר־רוּחַ אֶת הַסּוּגָר.

… וְעוֹד בַּנַּאי אֶחָד עָשָׂה אֶת הַחוֹרִים לְשִׂבְכוֹת הַחַלּוֹנוֹת וְהִתְקִין אֶת הָרִצְפָּה, הוֹאִיל וְרִצְפָּה זוֹ לֹא יָכְלָה שְׁאֵת אֶת הַסּוּגָר הַכָּבֵד מִדַּי, וְהַלָּז קִבֵּל בִּשְׂכַר עֲבוֹדָתוֹ עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע לִטְרָאוֹת וְאַרְבָּעָה־עָשָׂר סוּ בְּכֶסֶף פָּרִיס…"

שׁוּב עָלָה הַקּוֹל הַגּוֹנֵחַ.

“חוּס וְרַחֵם, אֲדוֹנִי וּמַלְכִּי! נִשְׁבַּעְתִּי בְּכָל קֹדֶשׁ כִּי הַחַשְׁמַן מֵאַנְגֶ’ר עָשָׂה אֶת דְּבַר הַבְּגִידָה וְלֹא אָנֹכִי.”

“זוֹהִי חֻצְפָּה יְתֵרָה מִצַּד הַבַּנַּאי!” אָמַר הַמֶּלֶךְ. “קְרָא הָלְאָה, אוֹלִיבְיֶה.”

וְאוֹלִיבְיֶה הִמְשִׁיךְ אֶת קְרִיאָתוֹ:

“לַנַּגָּר, דְּמֵי חַלּוֹנוֹת וּמִטּוֹת וְכִסֵּא מְנֻקָּב וּשְׁאָר דְּבָרִים אֲחֵרִים – עֶשְׂרִים לִטְרָה וּשְׁנֵי סוּ בְּכֶסֶף פָּרִיס…”

וְאַף הַקּוֹל הוֹסִיף לְדַבֵּר:

“אֲהָהּ! אֲדוֹנִי וּמַלְכִּי! הַאֻמְנָם לֹא תִּתֵּן אֹזֶן קַשֶּׁבֶת לִדְבָרַי? אֲנִי נִשְׁבָּע בְּכָל קֹדֶשׁ כִּי לֹא אָנֹכִי הוֹדַעְתִּי אֶת הַדָּבָר בְּמִכְתָּב לַדֻּכָּס מִגּוֹאֶן, אֶלָּא הָאָדוֹן הַחַשְׁמַן לְבֵית בָּלוּ!”

“הַנַּגָּר קִבֵּל מְחִיר יָקָר,” הִפְטִיר הַמֶּלֶךְ. “הֲגָמַרְתָּ אֶת הַכֹּל?”

“עֲדַיִן לֹא גָמַרְתִּי, אֲדוֹנִי… לַזַּגָּג, דְּמֵי חַלּוֹנוֹת הַחֶדֶר הנ”ל, אַרְבָּעִים וְשִׁשָׁה סוּ וּשְׁמוֹנֶה אֲגוֹרוֹת בְּכֶסֶף פָּרִיס."

“חוּס וְרַחֵם, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! הַמְּעַט הַדָּבָר כִּי נָתְנוּ אֶת נַחֲלוֹתַי לַשּׁוֹפְטִים אֲשֶׁר חָרְצוּ עָלַי מִשְׁפָּט, אֶת כְּלֵי שֻׁלְחָנִי לָאָדוֹן לְבֵית טוֹרְסִי, אֶת בֵּית עֵקֶד סְפָרַי לְמָרָן דּוֹרִי אוֹל וְאֶת שְׁטִיחַי לְמוֹשֵׁל רוּסִילְיוֹן? אֵין בִּי כָּל אָשָׁם. זֶה לִי אַרְבַּע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁאֲנִי מִתְנַוֵּן בְּסוּגֵר בַּרְזֶל. רַחֵם עָלַי, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! וֵאלֹהִים יִגְמֹל לְךָ בְּעַד פָּעָלְךָ הַטּוֹב.”

“מָרָן אוֹלִיבְיֶה,” אָמַר הַמֶּלֶךְ, “נָקְבָה לִי אֶת הַסְּכוּם הַכּוֹלֵל”.

“שְׁלשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וְשֶׁבַע לִטְרָאוֹת, שְׁמוֹנָה סוּ וְשָׁלשׁ אֲגוֹרוֹת בְּכֶסֶף פָּרִיס.”

“חֵי אֱלֹהִים!” קָרָא הַמֶּלֶךְ, “הֲרֵי זֶה סוּגָר מְגֻנֶּה עַד מְאֹד!”

הוּא חָטַף אֶת הַמַּחְבֶּרֶת מִידֵי מָרָן אוֹלִיבְיֶה וְהִתְחִיל בְּעַצְמוֹ מְחַשֵּׁב אֶת הַמִּסְפָּרִים, כְּשֶׁהוּא מוֹנֶה בְּאֶצְבְּעוֹתָיו וּבוֹחַן חֲלִיפוֹת אֶת הָרְשִׁימָה וְאֶת הַסּוּגָר. אוֹתָהּ שָׁעָה נִשְׁמַע קוֹל הָאַסִּיר הַמִּתְיַפַּח בְּבֶכִי. נוֹרָא הָיָה לִשְׁמֹעַ בְּכִי זֶה בְּמַאְפֵּלְיַת הַכֶּלֶא, וְהַנִּצָּבִים מִסָּבִיב הִבִּיטוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וּפְנֵיהֶם הֶחֱוִירוּ.

“זֶה לִי אַרְבַּע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה, אֲדוֹנִי וּמַלְכִּי! לְמִן הַחֹדֶשׁ אַפְּרִיל 1469. הַטֵּה אֹזֶן לִדְבָרַי, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, הִשְׁבַּעְתִּיךָ בְּשֵׁם אֱלֹהִים! כָּל אוֹתָן הַשָּׁנִים הִתְעַנַּגְתָּ, הוֹד מַלְכוּת, עַל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ. הַאֻמְנָם נִגְזַר עָלַי כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד רְאוֹת אֶת אוֹר הַיּוֹם? חוּסָה, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! חָנֵּנִי בְּרֹב רַחֲמֶיךָ! הָרַחֲמָנוּת הִיא מִדָּה טוֹבָה לַמְּלָכִים, בִּזְכוּתָהּ הֵם גּוֹבְרִים עַל הַיֵּצֶר הָרַע שֶׁל הַכָּעַס. הַאֻמְנָם תְּדַמֶּה, הוֹד מַלְכוּת, כִּי מֶלֶךְ הַהוֹלֵךְ לָמוּת יִשְׂבַּע רָצוֹן אִם יִזְכֹּר כִּי מִלֵּא אֶת סְאַת הָעֳנָשִׁין לְכָל הַחוֹטְאִים, בְּלִי הַחֲסֵר דָּבָר? וּמִלְּבַד זֹאת, אֲדוֹנִי, לֹא אָנֹכִי אָשֵׁם בְּמַעֲשֶׂה הַבְּגִידָה, כִּי אִם הָאָדוֹן מֵאַנְגֶ’ר. וְאָנֹכִי נוֹשֵׂא בְּרַגְלַי כַּבְלֵי בַּרְזֶל עֲצוּמִים בְּצֵרוּף כַּדּוּר בַּרְזֶל הַכָּבֵד הַרְבֵּה יוֹתֵר מִדָּי. שְׁמַע קוֹלִי, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! רַחֲמֵנִי בְּרֹב חַסְדֶּךָ!”

“אוֹלִיבְיֶה,” אָמַר הַמֶּלֶךְ וְנִעֲנַע רֹאשׁוֹ כְּמִתְרַעֵם, “רוֹאֶה אֲנִי כִּי חָבִית שֶׁל גֶּפֶס הֶעֱלוּ לִי בְּעֶשְׂרִים סוּ, וַהֲרֵי מְחִירָהּ שֶׁל זוֹ הוּא רַק שְׁנֵים־עָשָׂר סוּ. תּוֹאֶל נָא לְתַקֵּן אֶת הַטָּעוּת שֶׁבְּחֶשְׁבּוֹן זֶה, אוֹלִיבְיֶה.”

הוּא פָּנָה עֹרֶף לַסּוּגָר וְעָמַד לָצֵאת מִן הֶחָדֶר. הָאַסִּיר הָאֻמְלָל הִכִּיר לְפִי הַלַּפִּידִים וְהַקּוֹלוֹת הַמִּתְרַחֲקִים, כִּי הַמֶּלֶךְ עָבַר מִמֶּנּוּ וָהָלְאָה.

“אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ!” צָעַק הָאַסִּיר בְּקוֹל מָלֵא יֵאוּשׁ. הַדֶּלֶת נִסְגְּרָה שׁוּב עַל מַסְגֵּר, עֵינָיו לֹא רָאוּ עוֹד שׁוּם דָּבָר וּלְאָזְנָיו הִגִּיעַ רַק הַקּוֹל הַגַּס שֶׁל הַשּׁוֹמֵר אֲשֶׁר טִפֵּל בִּסְגִירַת הַדֶּלֶת וּפִזֵּם אֶת הַשִּׁיר:

הַמֶּלֶךְ הָלַךְ וְחָזַר בִּשְׁתִיקָה אֶל חַדְרוֹ הַבּוֹדֵד, וּבְנֵי־לִוְיָתוֹ הָלְכוּ אַחֲרָיו וְהָיוּ כַּאֲחוּזֵי זְוָעָה לְקוֹל הַיְבָבָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁל הָאַסִּיר. וּפִתְאֹם הֵסֵב הַמֶּלֶךְ אֶת פָּנָיו אֶל הַמּוֹשֵׁל שֶׁל הַבַּסְטִילְיָה.

“מָה הַדָּבָר,” אָמַר הוֹד מַלְכוּתוֹ, “הֶהָיָה אִישׁ זָר בַּסּוּגָר הַזֶּה?”

“בֶּאֱמוּנָה, הוֹד מַלְכוּת!” עָנָה הַמּוֹשֵׁל מִשְׁתּוֹמֵם עַד מְאֹד עַל שְׁאֵלַת הַמֶּלֶךְ. “וּמִי הָאִישׁ?”

“הָאָדוֹן הַהֶגְמוֹן לְבֵית וֶרְדּוּן.”

הַמֶּלֶךְ יָדַע אֶת הַדָּבָר הַזֶּה יוֹתֵר מִכָּל אִישׁ אַחֵר; וְאוּלָם הוּא נָהַג הַפַּעַם מִנְהָג מְשֻׁנֶּה.

“הָהּ!” קָרָא הוֹד מַלְכוּתוֹ כְּמֵשִׂיחַ לְפִי תֻּמּוֹ וּכְאִלּוּ נִקְרָה לְפָנָיו הָעִנְיָן הַזֶּה בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, “זֶהוּ גִילְיוֹם מֵהָרַנְקוּר, יְדִידוֹ שֶׁל הַהֶגְמוֹן לְבֵית בָּלוּ. אַף הוּא הֶגְמוֹן שֶׁדַּעְתּוֹ זְחוּחָה עָלָיו!”

כַּעֲבֹר רְגָעִים אֲחָדִים נִפְתְּחָה הַדֶּלֶת אֲשֶׁר לַחֲדַר הַסְּתָרִים וְנִסְגְּרָה שׁוּב אַחֲרֵי חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים הַיְדוּעִים לַקּוֹרֵא מֵרֵאשִׁית הַפֶּרֶק הַזֶּה; הַלָּלוּ חָזְרוּ לַעֲמִידָתָם הַקּוֹדֶמֶת וְהִתְחִילוּ שׁוּב מְשׂוֹחֲחִים בֵּינֵיהֶם בַּחֲשָׁאי.

הַמֶּלֶךְ מָצָא עַל שֻׁלְחָנוֹ אִגְּרוֹת־סֵתֶר אֲחָדוֹת, שֶׁהֻנְּחוּ שָׁם בִּזְמַן הֵעָדְרוֹ, וּבְעֶצֶם יָדוֹ הֵסִיר מֵעֲלֵיהֶן אֶת הַחוֹתָמוֹת. אַחֲרֵי כֵן קָרָא בְּחִפָּזוֹן אֶת הָאִגְּרוֹת אַחַת אַחֲרֵי אַחַת, רָמַז לוֹ לְמָרָן אוֹלִיבְיֶה, זֶה הַמְּשַׁמֵּשׁ אֶצְלוֹ בִּבְחִינַת וֵזִיר, שֶׁיִּטּוֹל לְיָד קֻלְמוּס כְּתִיבָה וְהִתְחִיל מַקְרִיא לְסוֹפְרוֹ מִכְתְּבֵי תְּשׁוּבָה, בְּלִי לְסַפֵּר לוֹ אֶת תֹּכֶן הָאִגְּרוֹת. הַלָּז רָשַׁם עַל הַגִּלָּיוֹן אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַע וְהָיָה כּוֹרֵעַ אוֹתָהּ שָׁעָה כְּרִיעָה שֶׁאֵינָהּ נוֹחָה לְיַד הַשֻּׁלְחָן.

וְגִילְיוֹם רִים הִתְבּוֹנֵן אֶל כָּל הַנַּעֲשָׂה.

הַמֶּלֶךְ דִּבֵּר אֶל סוֹפְרוֹ בְּקוֹל חֲרִישִׁי, וְאָזְנָם שֶׁל אַנְשֵׁי פְלַנְדְּרִיָּה לֹא קָלְטָה מִזְּמָן לִזְמָן אֶלָּא קִטְעֵי דְבָרִים סְתוּמִים, כְּגוֹן אֵלֶּה לְמָשָׁל: "… בִּמְקוֹמוֹת הַשֶּׁפַע יֵשׁ לְפַתֵּחַ אֶת הַמִּסְחָר, בִּמְקוֹמוֹת הַדִּלְדּוּל – אֶת חֲרשֶׁת הַמַּעֲשֶׂה… – יִרְאוּ נָא הָאֲנָשִׁים מֵאַנְגְּלִיָּה אֶת אַרְבַּע הַפְּצָצוֹת שֶׁלָּנוּ: לָנְדוֹן, בְּרַבַּנְט, בּוּר־אַן־בְּרֶס, סֶן־אוֹמֶר… הַתּוֹתָחִים הֵם שֶׁגָּרְמוּ לַמִּלְחָמָה כִּי תִּתְנַהֵל מֵעַכְשָׁו בְּיֶתֶר הַשְׂכֵּל וָדַעַת… – לִידִידֵנוּ הָאָדוֹן לְבֵית בְּרֶסוּר… – אֵין לְכַלְכֵּל חֵיל צָבָא בְּלִי עֶזְרַת מִסִּים… – " וְכַדּוֹמֶה לְכָךְ.

פַּעַם אַחַת אָמַר הַמֶּלֶךְ בְּקוֹל רָם:

“רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם! מֶלֶךְ סִיצִילְיָה שָׂם עַל מִכְתָּבָיו חוֹתָמוֹת שֶׁל שַׁעֲוָה כְּתֻמָּה, דֻּגְמַת הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לְצָרְפַת. יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיִינוּ צְרִיכִים לְהַתִּיר לוֹ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. קְרוֹבִי הַיָּפֶה הַשַּׁלִיט לְבֻרְגּוּנְדִיָּה לֹא נָתַן מִיָּמָיו לְשׁוּם אִישׁ שֶׁלֶט אַבִּירִים הַמְצֻיָּר עַל פְּנֵי שֶׁטַח אָדֹם. הַשַּׁלִּיטִים הֵם חֲזָקִים כָּל זְמַן שֶׁהֵם שׁוֹמְרִים שְׁמִירָה מְעֻלָּה עַל זְכֻיּוֹתֵיהֶם הַיְתֵרוֹת. רְשֹׁם אֶת הַדְּבָרִים, מֵרָן אוֹלִיבְיֶה.”

וּפַעַם אַחֶרֶת אָמַר הַמֶּלֶךְ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

“הוֹ! הוֹ! אִגֶּרֶת גְּדוֹלָה! הָבָה נִרְאֶה אֶת אֲשֶׁר יְבַקֵּשׁ מֵאִתָּנוּ אָחִינוּ הַקֵּיסָר!”

הוּא הֵרִיץ אֶת עֵינָיו עַל פְּנֵי הָאִגֶּרֶת וְהִשְׁמִיעַ מִזְּמָן לִזְמָן דְּבָרִים אַגַּב הַפְסָקַת קְרִיאָה: “אָמְנָם כֵּן! הַגֶּרְמָנִים הֵם חֲזָקִים וְכַבִּירִים בְּמִדָּה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה… וְאוּלָם אֲנַחְנוּ לֹא נַסִּיחַ מִלִּבֵּנוּ אֶת הַפִּתְגָּם הָעַתִּיק: פְלַנְדְּרִיָּה הִיא הַיָּפָה בֵּין הָרוֹזְנֻיּוֹת; מִילָן הִיא הַיָּפָה בֵּין הַדֻּכְּסִיּוֹת; צָרְפַת הִיא הַיָּפָה בֵּין הַמַּמְלָכוֹת… וְכֵי לֹא כָּךְ הַדָּבָר, רַבּוֹתַי אַנְשֵׁי פְלַנְדְּרִיָּה?”

הַפַּעַם נִצְטָרֵף קֹפֶּנוֹל אֶל גִּילְיוֹם רִים וְהֶחֱוָה יַחַד אִתּוֹ קִדָּה. הַמַּחֲמָאוֹת נָגְעוּ בְּרֶגֶשׁ הַמּוֹלֶדֶת אֲשֶׁר לְעוֹשֵׂה הַפֻּזְמְקָאוֹת.

הָאִגֶּרֶת הָאַחֲרוֹנָה גָרְמָה לְלוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר שֶׁיַּקְדִּיר אֶת גַּבּוֹת עֵינָיו.

“מַה פֵּרוּשׁ הַדָּבָר?” קָרָא הַמֶּלֶךְ בְּקוֹל. “תְּלוּנוֹת וְקֻבְלָנוֹת עַל חֵיל הַמַּצָּב שֶׁלָּנוּ בְּפִיקַרְדְּיֶה! אוֹלִיבְיֶה, מַהֵר וַעֲרֹךְ אִגֶּרֶת לָאָדוֹן הַמַּרְשַׁל לְבֵית רוּאָל… יֵדַע נָא כִּי הַמִּשְׁמַעַת נִתְרוֹפְפָה בְּקֶרֶב הַצָּבָא… הַפָּרָשִׁים, חֵיל הַגִּיּוּס שֶׁל הָאֲצִילִים, הַקַּלָּעִים וְהַגְּיָסוֹת מִשְּׁוֵיץ – כֻּלָּם עָשׂוּ רָעָה גְּדוֹלָה לְעַם הָאָרֶץ… אַנְשֵׁי הַצָּבָא לֹא יִסְתַּפְּקוּ בְּכָל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יִמְצְאוּ בְּבָתֵּי הָאִכָּרִים, אֶלָּא יַכּוּ אֶת אֵלֶּה בַּחֲמַת רֶצַח בְּמַקְלוֹתֵיהֶם וּבְרָמְחֵיהֶם וְיַאַנְסוּ אוֹתָם לְהָבִיא הָעִירָה מִן הַיַּיִן וְהַדָּגִים וְהַמִּגְדָּנִים וּשְׁאָר דְּבָרִים שֶׁהֵם מִן הַמּוֹתָרוֹת… יֵדַע נָא כִּי הַדָּבָר הִגִּיעַ לְאָזְנֵי הַמֶּלֶךְ וַאֲנַחְנוּ נָגֵן עַל עַמֵּנוּ מִפְּנֵי הַשּׁוֹדְדִים וְהַחַמְסָנִים… זֶה רְצוֹנֵנוּ, בְּשֵׁם אֱלֹהִים נִשְׁבַּעְנוּ! וְיֵדַע נָא גַם זֹאת, כִּי לֹא לְרָצוֹן לָנוּ הַדָּבָר אֲשֶׁר פְּלוֹנִי אַלְמוֹנִי, מְנַגֵּן אוֹ גַלָּב אוֹ גַיָּס, לָבוּשׁ בִּגְדֵי קְטִיפָה וּמֶשִׁי כְּאַחַד הַנְּסִיכִים, וְהוּא מִתְהַלֵּךְ כִּמְרַנֵּן וְעַל אֶצְבְּעוֹתָיו טַבְּעוֹת זָהָב… תּוֹעֲבַת אֱלֹהִים הַמִּתְהַדְּרִים הָאֵלֶּה… אֲנַחְנוּ אֲשֶׁר נֶחְשַׁבְנוּ בֵּין הָאֲצִילִים, דַּי לָנוּ בְּחֻלְצַת אָרִיג, מְחִיר הָאַמָּה בְּמִדַּת פָּרִיס שִׁשָּׁה־עָשָׂר סוּ… יוֹאִילוּ אֵפוֹא גַם הַגַּבְרָנִים הָאֵלֶּה וְיַשְׁפִּילוּ אֶת עַצְמָם לִידֵי מַדְרֵגָה זוֹ… בִּבְרָכָה וּבִפְקֻדָּה… לִידִידֵנוּ הָאָדוֹן לְבֵית רוּאָל… תַּם וְנִשְׁלַם.”

הוּא הִרְצָה אֶת דִּבְרֵי הַמִּכְתָּב לְסֵרוּגִין, בְּקוֹל רָם וּבְהַטְעָמָה חֲזָקָה. וּמִשֶּׁהִגִּיעַ לִידֵי גְמָר נִפְתְּחָה הַדֶּלֶת וְאֶל הַחֶדֶר נִכְנַס אִישׁ נוֹשֵׁם בִּכְבֵדוּת וּמְבַשֵּׂר בְּשׂוֹרָה:

“אֲדוֹנִי וּמַלְכִּי! הָעָם אֲשֶׁר בְּפָרִיס קָרָא לְמֶרֶד!”

פָּנָיו שֶׁל לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר, הַמְּפִיקִים כֹּבֶד־רֹאשׁ, נִתְכַּוְּצוּ לְרֶגַע; וְאוּלָם הַהִתְרַגְּשׁוּת הַגְּלוּיָה שֶׁבְּפָנָיו נָמוֹגָה בִּמְהִירוּת הַבָּרָק. הוּא הִתְאַפֵּק וְאָמַר בִּמְתִינוּת שֶׁבְּכֹבֶד־רֹאשׁ:

“אַבָּא יַעֲקֹב, אַתָּה גּוֹרֵם רַעַשׁ בִּכְנִיסָתֶךָ.”

“אֲדוֹנִי וּמַלְכִּי! מֶרֶד בָּעָם!” חָזֵר אַבָּא יַעֲקֹב עַל דְּבָרָיו וְלֹא יָכֹל לְהָשִׁיב אֶת רוּחוֹ.

הַמֶּלֶךְ הִתְרוֹמֵם מִמְּקוֹמוֹ, אָחַז בְּחָזְקָה אֶת זְרוֹעוֹ שֶׁל הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר אֵלָיו מִפֶּה לָאֹזֶן, כְּשֶׁהוּא קוֹצֵף קֶצֶף גָּדוֹל וְשׁוֹלֵחַ מִן הַצַּד מֶבָּט לְאוֹרְחָיו בְּנֵי פְלַנְדְּרִיָּה: “שְׁתֹק אוֹ דַבֵּר בְּלָחַשׁ!”

הָאִישׁ תָּפַס אֶת הָעִנְיָן וְהִתְחִיל מַרְצֶה בְּלַחַשׁ אֶת סִפּוּרוֹ הַנִּסְעָר. הַמֶּלֶךְ הִקְשִׁיב בִּמְנוּחָה, וְגִילְיוֹם רִים הָיָה רוֹמֵז אוֹתָהּ שָׁעָה לַחֲבֵרוֹ יַעֲקֹב קֹפֶּנוֹל שֶׁנִּסְתַּכֵּל בְּפַרְצוּפוֹ וּבִלְבוּשׁוֹ שֶׁל הָאוֹרֵחַ הֶחָדָשׁ, בַּבַּרְדָּס הַמְעֻטָּר זֵר עוֹרוֹת, בַּמְּעִיל הַקָּצָר שֶׁכְּדֶרֶךְ הַפְּקִידִים וּבִגְלִימַת הַקְּטִיפָה הַשְּׁחוֹרָה הַמְּעִידָה עַל בְּעָלֶיהָ כִּי הוּא נוֹשֵׂא מִשְׂרָה גְבוֹהָה בְּלִשְׁכַּת הַחֶשְׁבּוֹנוֹת.

לֹא הִסְפִּיק אַלְמוֹנִי זֶה לִלְחשׁ בְּאָזְנֵי הַמֶּלֶךְ דְּבָרִים אֲחָדִים, וְלוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר נָתַן אֶת קוֹלוֹ בִּצְחוֹק וְקָרָא:

“אָמְנָם כֵּן! דַּבֵּר בְּקוֹל רָם, אַבָּא קוֹאַקְטְיֶה! לָמָּה תְּסַפֵּר לִי אֶת דְּבָרֶיךָ מִפֶּה לָאֹזֶן? שָׂהֲדִי בַּמְרוֹמִים, כִּי אֵינִי מְכַסֶּה דָבָר מִידִידַי אַנְשֵׁי פְלַנְדְּרִיָּה.”

“לוּ תִּשְׁמָעֵנִי, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ…”

“דַּבֵּר בְּקוֹל רָם!”

אַבָּא קוֹאַקְטְיֶה לֹא יָכֹל לִפְצוֹת פֶּה מֵרֹב תִּמָּהוֹן.

“וּבְכֵן,” הוֹסִיף הַמֶּלֶךְ לְדַבֵּר, “דַּבֵּר וְנִשְׁמָעָה. בָּעִיר פָּרִיס הַמַּעֲטִירָה פָּרְצָה, לְפִי דְּבָרֶיךָ, מְרִידַת עָם?”

“כֵּן הַדָּבָר, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ.”

“וְכַוָּנַת הַמּוֹרְדִים לְאַבֵּד וּלְהַשְׁמִיד אֶת הַמְמֻנֶּה עַל אַרְמוֹן הַמִּשְׁפָּט?”

“דּוֹמֶה שֶׁכָּךְ הַדָּבָר,” עָנָה הָאִישׁ הַמְכֻנֶּה בְּפִי הַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם “אַבָּא”. הַלָּז דִּבֵּר אֶת דְּבָרָיו כִּמְגַמְגֵּם וְהָיָה תָּמֵהַּ כֻּלּוֹ לְשִׁנּוּי־פִּתְאֹם זֶה שֶׁבָּא בְּמַחְשְׁבוֹתָיו שֶׁל הַמֶּלֶךְ.

וְלוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר פָּתַח שׁוּב בִּדְבָרִים:

“הֵיכָן נִפְגַּשׁ חֵיל הַמִּשְׁמָר בַּמִּתְקוֹמְמִים?”

“בַּדֶּרֶךְ הָעוֹלָה מִשְּׁכֻנַּת הַקַּבְּצָנִים לְגֶשֶׁר הַחַלְפָנִים. אַף אָנֹכִי נִפְגַּשְׁתִּי בָּהֶם מִדֵּי לֶכְתִּי הֵנָּה לִהְיוֹת לִפְקֻדַּת אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, שָׁמַעְתִּי רַבִּים מֵהֶם צוֹעֲקִים: יִמַּח שְׁמוֹ שֶׁל הַמְמֻנֶּה עַל בֵּית הַמִּשְׁפָּט!”

“וּבְשֶׁל מָה הֵם קוֹבְלִים עַל הַמְמֻנֶּה?”

“הוֹ!” אָמַר אַבָּא יַעֲקֹב, “הוּא אֲדוֹנֵיהֶם וְהֵם יוֹשְׁבִים עַל אַדְמַת אֲחֻזָּתוֹ.”

“הַאֻמְנָם!”

“כֵּן הַדָּבָר, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, הַלָּלוּ הֵם הָרֵיקִים וְהַפּוֹחֲזִים מֵחֲצַר הַפְּלָאִים. דַּע לְךָ, הוֹד מַלְכוּת, כִּי זֶה מִכְּבָר הֵם קוֹבְלִים עַל הַמְמֻנֶּה הַמַּעֲלֶה מֵהֶם מַס נְתִינִים. מְסָרְבִים הֵם לְקַבֵּל אֶת מָרוּתוֹ כְּשׁוֹפֵט וּכְשַׂר דְּרָכִים.”

“הִנֵּה כָּךְ!” עָנָה הַמֶּלֶךְ וְהֶעֱלָה בְּלִי מֵשִׂים עַל שְׂפָתָיו בַּת־צְחוֹק שֶׁל קוֹרַת־רוּחַ.

“הַלָּלוּ,” הוֹסִיף אַבָּא יַעֲקֹב לְסַפֵּר, “מוֹדִיעִים בְּכָל כְּתָבֵי הַבַּקָּשׁוֹת שֶׁהֵם מַגִּישִׁים לַפַּרְלָמֶנְט, כִּי לֹא יְצַיְּתוּ אֶלָּא לִשְׁנַיִם אֲדוֹנִים: לְמַלְכָּם וּלֵאלֹהֵיהֶם, וֵאלֹהֵיהֶם הוּא, כִּמְדֻמֶּה, אַשְׁמְדַי הַשֵּׁד.”

“הוֹ! הוֹ!” קָרָא הַמֶּלֶךְ.

הוּא שִׁפְשֵׁף יָד בְּיָד וְצָחַק בְּקִרְבּוֹ, אַךְ צְחוֹקוֹ עָלָה מֵאֵלָיו גַּם עַל פָּנָיו; הוּא לֹא יָכֹל לְהַבְלִיג עַל חֶדְוָתוֹ, אַף כִּי הִתְאַמֵּץ בְּמֶשֶׁךְ כַּמָּה רְגָעִים לְהַשְׁרוֹת עַל עַצְמוֹ שִׁוְיוֹן־נָפֶשׁ. אִישׁ לֹא הֵבִין לְטַעַם הַדָּבָר. וַאֲפִילּוּ אוֹלִיבְיֶה עַצְמוֹ. הַמֶּלֶךְ שָׁהָה רֶגַע מִתּוֹךְ שְׁתִיקָה וּפָנָיו הֵפִיקוּ כְּאַחַת גַּם מַחֲשָׁבָה גַם קוֹרַת־רוּחַ.

“הֲגָדוֹל הוּא מַחֲנֵה הַמִּתְקוֹמְמִים?”

“וַדַּאי שֶׁכָּךְ, הוֹד מַלְכוּת,” עָנָה אַבָּא יַעֲקֹב.

“כַּמָּה מִסְפָּרָם, בְּעֵרֶךְ?”

“שֵׁשֶׁת אֲלָפִים, לְכָל הַפָּחוֹת.”

וְלֹא יָכֹל הַמֶּלֶךְ לְהִתְאַפֵּק וְאָמַר! “טוֹב הַדָּבָר!” וְהוּא הוֹסִיף וְשָׁאַל:

“הַיֵשׁ לָהֶם כְּלֵי נֶשֶׁק?”

“חֶרְמְשִׁים, חֲנִיתוֹת, רוֹבִים, מַאֲרוֹפוֹת וְכָל מִינֵי כְּלִי נֶשֶׁק אֲחֵרִים.”

הַמֶּלֶךְ, כַּנִּרְאֶה, לֹא נִבְהַל כְּלָל וּכְלָל לְשֵׁמַע הַסִּפּוּר הַזֶּה. אַבָּא יַעֲקֹב חָשַׁב לְנָחוּץ לְהוֹסִיף עוֹד דְּבָרִים אֲחָדִים:

“אִם הוֹד מַלְכוּתוֹ לֹא יִשְׁלַח עֶזְרָה לַמְמֻנֶּה עַל בֵּית הַמִּשְׁפָּט – וְהָיָה בְּכָל רָע.”

“אֲנַחְנוּ נִשְׁלַח לוֹ אֶת עֶזְרָתֵנוּ,” אָמַר הַמֶּלֶךְ מִתּוֹךְ כֹּבֶד־רֹאשׁ מְעֻשֶּׂה. “טוֹב הַדָּבָר. וַדַּאי שֶׁנִּשְׁלַח לוֹ עֶזְרָה. הָאָדוֹן הַמְמֻנֶּה הוּא יְדִידֵנוּ. שֵׁשֶׁת אֲלָפִים! הַלָּלוּ מַרְאִים עַזּוּת מֵאֵין כָּמוֹהָ וַאֲנַחְנוּ קוֹצְפִים עֲלֵיהֶם קֶצֶף גָּדוֹל. וְאוּלָם הַלַּיְלָה אֵין בְּיָדֵינוּ הַרְבֵּה גְיָסוֹת… אֶפְשָׁר לִדְחוֹת אֶת הַדָּבָר עַד לְמָחָרַת הַבֹּקֶר.”

אַבָּא יַעֲקֹב עָנָה בִּקְרִיאָה:

“אֵין שְׁהוּת לְכָךְ, הוֹד מַלְכוּת! אִם לֹא יָחִישׁוּ עֶזְרָה – יִפֹּל בֵּית הַפְּקִידוּת בִּידֵי הַמִּתְקוֹמְמִים, בֵּית הָאֲצִילִים יִהְיֶה לִמְשִׁסָּה וְהַמְמֻנֶּה יִתָּלֶה עַל עֵץ. בְּשֵׁם אֱלֹהִים, הוֹד מַלְכוּת! מַהֲרָה וּשְׁלַח עֶזְרָה וְאַל תִּדְחֶה אֶת הַדָּבָר עַד הַבֹּקֶר!”

הַמֶּלֶךְ הֵצִיץ בִּפְנֵי הַדּוֹבֵר.

“הֲלֹא כְּבָר שָׁמַעְתָּ מִפִּי: מָחָר בַּבֹּקֶר.”

זֶה הָיָה אַחַד הַמֶּבָּטִים שֶׁאֵין לְעַרְעֵר עֲלֵיהֶם.

לְאַחַר הַפְסָקָה קְצָרָה שֶׁל שְׁרִיקָה פָּתַח לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר שׁוּב וְאָמַר:

“אַבָּא יַעֲקֹב, דּוֹמֶה שֶׁאַתָּה בָּקִי בְּאוֹתוֹ דָבָר. מֶה הָיְתָה…” הוּא חָזַר בּוֹ וְאָמַר מֵחָדָשׁ: מַה הִיא הָאִפַּרְכִיָּה שֶׁל הַמְמֻנֶּה לַמִּשְׁפָּט וְלַמַּס?"

“הוֹד מַלְכוּת, הַמְמֻנֶּה עַל אַרְמוֹן הַמִּשְׁפָּט יֵשׁ לוֹ בִּרְשׁוּתוֹ רְחוֹב קַלַּנְדֶּר. עַד לַמָּקוֹם שֶׁזֶּה גוֹבֵל אֶל רְחוֹב הֶרְבֶּרִי, גַּם כִּכַּר מִיכָאֵל הַקָּדוֹשׁ וְכָל חֶלְקֵי הָעִיר הַנִּקְרָאִים בַּשֵּׁם הַכּוֹלֵל ‘בֵּין הַחוֹמוֹת’, כָּל אֵלֶּה בִּסְבִיבוֹת הַכְּנֵסִיָּה נוֹטְר־דַּם דֶּה־שַׁנְף (כָּאן גִּלָּה לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר לְרֶגַע אֶת רֹאשׁוֹ) וּמִסְפַּר אַרְמְנוֹתֵיהֶם שְׁלשָׁה־עָשָׂר, וְעוֹד גַּם חֲצַר־הַפְּלָאִים וּבֵית־הַחוֹלִים, זֶה הַנִּקְרָא בֵּית־הַתְּחוּם, וְחוּץ מֵאֵלֶּה כָּל הָרָצִיף, לְמִן בֵּית־הַחוֹלִים הנ”ל וְעַד לְשַׁעַר יַעֲקֹב הַקָּדוֹשׁ. בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה הוּא נוֹתֵן שׁוֹטְרִים וְעַרְכָּאוֹת – גְּדוֹלוֹת וּבֵינוֹנִיוֹת וּקְטַנּוֹת, – וְהוּא מְשַׁמֵּשׁ שָׁם שַׁלִּיט עֶלְיוֹן."

“פִּלְאֵי פְּלָאִים!” קָרָא הַמֶּלֶךְ וְגָרַד בְּיָדוֹ הַיְּמָנִית מֵאֲחוֹרֵי אָזְנוֹ הַשְּׂמָאלִית. “הֲרֵי זֶה חֵלֶק גָּדוֹל מֵעִיר הַבִּירָה שֶׁלִּי! הוֹ! אוֹתוֹ מְמֻנֶּה הָיָה כְּעֵין מֶלֶךְ מוֹשֵׁל בַּכִּפָּה!”

הַפַּעַם לֹא תִּקֵּן אֶת דְּבָרָיו. וְהוּא הוֹסִיף, כְּאִישׁ שָׁקוּעַ בְּהִרְהוּרִים הַמְדַבֵּר לְנַפְשׁוֹ:

“יָפֶה עָשִׂיתָ, אֲדוֹנִי הַמְמֻנֶּה, לָקֹחַ לָקַחְתָּ לְךָ מָנָה הֲגוּנָה מֵעִירִי פָּרִיס.”

וּפִתְאֹם פָּרְצוּ דְבָרָיו בִּסְעָרָה: “רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם! מִי הֵם בְּעֶצֶם כָּל הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַמִּתְיַמְּרִים לִהְיוֹת בְּמַמְלַכְתֵּנוּ שָׂרֵי־דְרָכִים, שָׂרֵי־מִשְׁפָּט וְשָׂרֵי־אֲחֻזּוֹת? הַבּוֹנִים לָהֶם עַל כָּל פָּרָשַׁת דְּרָכִים בֵּית מֶכֶס; הַבּוֹנִים לָמוֹ עַמּוּדֵי תְּלִיָּה וּמְמַנִּים תַּלְיָנִים לְמַעַן שַׁחֵת אֶת עַמִּי? הַיְּוָנִים עָשׂוּ לָהֶם אֵלִים כְּמִסְפַּר עֵינוֹת הַמַּיִם, הַפַּרְסִים כְּמִסְפַּר הַכּוֹכָבִים אֲשֶׁר מֵעַל לְרֹאשָׁם, וְהַצָּרְפַתִּי עוֹשֶׂה לוֹ מְלָכִים כְּמִסְפַּר עַמּוּדֵי הַתְּלִיָּה שֶׁהוּא רוֹאֶה! חֵי אֱלֹהִים! הַדָּבָר הוּא תַּקָּלָה גְדוֹלָה וְהָעִרְבּוּבְיָה הַיּוֹצֵאת מִזֶּה הִיא תּוֹעֲבַת נַפְשִׁי. הַאֻמְנָם כָּךְ רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם שֶׁיִּהְיֶה בְּפָרִיס שַׂר־דְּרָכִים אַחֵר מִלְּבַד הַמֶּלֶךְ, בֵּית מִשְׁפָּט אַחֵר מִלְּבַד בֵּית מִשְׁפַּט הַפַּרְלָמֶנְט וְשַׁלִּיט אַחֵר מִחוּץ לַמֶּלֶךְ הַשּׁוֹלֵט עַל כָּל הָאָרֶץ? חֵי נַפְשִׁי! עוֹד יָבוֹא יוֹם וּבְצָרְפַת יִהְיֶה רַק מֶלֶךְ אֶחָד, שַׁלִּיט אֶחָד, שׁוֹפֵט אֶחָד וְתַלְיָן אֶחָד – כְּשֵׁם שֶׁבְּגַן־עֵדֶן יֵשׁ רַק אֵל אֶחָד!”

הוּא הֵרִים עוֹד פַּעַם אֶת כּוֹבָעוֹ וְהוֹסִיף לְדַבֵּר בְּעוֹדֶנּוּ שָׁקוּעַ בְּמַחֲשָׁבוֹת וַאֲרֶשֶׁת פָּנָיו וּמִדְבָּרוֹ הָיָה בָּהֶם מִשֶּׁל צַיָּד הַמְּשַׁסֶּה אֶת כְּלָבָיו וּמְשַׁלֵּחַ אוֹתָם בַּטֶּרֶף: “יִיַשַּׁר כֹּחֲךָ, עַמִּי! אֱזֹר גְּבוּרָה! שַׁסֵּעַ תְּשַׁסַּע אֶת הָאֲדוֹנִים הַבִּלְתִּי קְרוּאִים! אַל תַּנַּח מְלָאכָה זוֹ מִיָּדֶךָ! קוּמָה! עוּרָה! בְּזֹז אֶת רְכוּשָׁם! הַעֲלֵה אוֹתָם לִתְלִיָּה! הַצֵּג אוֹתָם רֵיקָם! הָהּ! כִּמְלָכִים הֱיִיתֶם בְּעֵינֵיכֶם, אֲדוֹנַי הַנַּעֲלַיִם! עוּרָה, עַמִּי! קוּמָה עַל אוֹיְבֶיךָ!”

הוּא נִשְׁתַּתֵּק לְפֶתַע פִּתְאֹם וְנָשַׁךְ אֶת שְׂפָתָיו, כְּאִלּוּ רָצָה לְהָשִׁיב אֵלָיו אֶת רַעְיוֹנוֹ שֶׁנִּתְגַּלָּה כִּמְעַט לְזָרִים; הוּא הִבִּיט חֲלִיפוֹת בְּעֵינָיו הַחוֹדְרוֹת אֶל כָּל חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָעוֹמְדִים מִסְּבִיבוֹ, וּפִתְאֹם קָרַע בִּשְׁתֵּי יָדָיו אֶת כּוֹבָעוֹ מֵעַל רֹאשׁוֹ, הֶחֱזִיק אוֹתוֹ כְּנֶגֶד פָּנָיו וּפָנָה אֵלָיו בִּדְבָרִים: “הָהּ! אִלּוּ יָדַעְתָּ שֶׁמֶץ מִן הָרַעְיוֹנוֹת שֶׁבְּמֹחִי, הָיִיתִי שׂוֹרֵף אוֹתְךָ בָּאֵשׁ!”

אַחֲרֵי כֵּן חָזַר לִדְבָרָיו, וּמֶבָּטוֹ, אֲשֶׁר הֵעִיף מִסְּבִיבוֹ, הָיָה כַּמֶבָּט הַבּוֹחֵן וְהֶחָרֵד שֶׁל הַשּׁוּעָל הַשָּׁב בְּסֵתֶר לִמְאוּרָתוֹ.

“אֲבָל אֵין בְּכָךְ כְּלוּם! אֲנַחְנוּ נִשְׁלַח עֶזְרָה לַמְמֻנֶּה. וְאוּלָם, מַעֲשֵׂה שָׂטָן, אֵין בְּיָדֵינוּ בְּרֶגַע זֶה דֵי גְיָסוֹת כְּנֶגֶד הֲמוֹן הַמּוֹרְדִים. יֵשׁ הֶכְרַח לִדְחוֹת אֶת הַדָּבָר עַד לְמָחָר, אָז נָשִׁיב אֶת הַסֵּדֶר אֶל מְכוֹנוֹ וְנוֹקִיעַ עַל עַמּוּד הַתְּלִיָּה אֶת כָּל מִי שֶׁיִּתָּפֵס בִּמְקוֹם הַמַּעֲשֶׂה.”

“עַכְשָׁו נִזְכַּרְתִּי, הוֹד מַלְכוּת!” הִפְטִיר אַבָּא קוֹאַקְטְיֶה, “מֵחֲמַת הַמְּהוּמָה נִשְׁכַּח הַדָּבָר מִלִּבִּי – שׁוֹטְרֵי הַלַּיְלָה תָּפְסוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַשַּׁיָּכִים לָאֲסַפְסוּף. שֶׁמָּא רוֹצֶה הוֹד מַלְכוּתוֹ לִרְאוֹתָם? הֵבֵאתִי אוֹתָם הֵנָּה.”

“זֶה שׁוֹאֵל אִם אֲנִי רוֹצֶה לִרְאוֹתָם!” קָרָא הַמֶּלֶךְ. “וַדַּאי שֶׁכָּךְ! רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם! כֵּיצַד אַתָּה מַשְׁכִּיחַ דָּבָר כָּזֶה מִלִּבֶּךָ! אוֹלִיבְיֶה, מַהֲרָה וְהָבִיא אוֹתָם לְפָנָי!”

אוֹלִיבְיֶה יָצָא מִן הַחֶדֶר וְחָזַר לְאַחַר רֶגַע בְּלִוְיַת שְׁנֵי הָאַסִּירִים הַמֻּקָּפִים קַשָּׁתִים מֵחֵיל הַמֶּלֶךְ. הָאֶחָד מִבֵּינֵיהֶם הָיָה בַּעַל פַּרְצוּף מְגֻשָּׁם וֶאֱוִילִי, שֶׁנִּכְּרוּ בּוֹ אוֹתוֹת שִׁכָּרוֹן וְהִשְׁתּוֹמְמוּת. הוּא לָבַשׁ סְחָבוֹת וּבְלֶכְתּוֹ גָרַר אַחֲרָיו אֶת רַגְלָיו וְאֶת בִּרְכָּיו הָעֲקֻמּוֹת. הַשֵּׁנִי הָיָה אִישׁ חִוֵּר וּמְגֹחָךְ לְפִי דְמוּתוֹ, וְהוּא יָדוּעַ כְּבָר לַקּוֹרֵא.

הַמֶּלֶךְ בָּחַן אוֹתָם רֶגַע בְּעֵינָיו בְּלִי דַבֵּר דְּבָרָיו; וּפִתְאֹם פָּנָה בִּדְבָרִים אֶל הָרִאשׁוֹן שֶׁבֵּינֵיהֶם:

“מַה שְׁמֶךָ?”

“גִ’יפְרִי פֶּנְסְבּוּרְד.”

“בַּמֶּה אַתָּה עוֹסֵק?”

“פּוֹשֵׁט־יָד אָנֹכִי.”

“עַל שׁוּם מָה שִׁתַּפְתָּ אֶת עַצְמְךָ בְּהִתְקוֹמְמוּת זוֹ?”

הַפּוֹחֵז הִתְבּוֹנֵן בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהוֹלִיךְ אֶת זְרוֹעוֹתָיו הֵנַּה וָהֵנָּה אַגַּב הַבָּעָה שֶׁל טִמְטוּם. זֶה הָיָה אַחַד הַמֹּחוֹת הַלְּקוּיִם שֶׁהַשֵּׂכֶל יָנוּב בָּהֶם דֻּגְמַת הָאוֹר מִתַּחַת לְכוֹבַע מְכַבֵּה נֵרוֹת.

“לֹא יָדַעְתִּי,” עָנָה הָאִישׁ, רַבִּים הָלְכוּ וְהָלַכְתִּי גַם אָנֹכִי."

“הַאִים לֹא חֲפַצְתֶּם לְהִתְנַפֵּל כְּמַמְרִים עַל אֲדוֹנֵיכֶם, הַמְמֻנֶּה לְאַרְמוֹן הַמִּשְׁפָּט, וְלָשִׂים אוֹתוֹ לְבַז?”

“שָׁמַעְתִּי אוֹמְרִים כִּי רוֹצִים לָקַחַת דָּבָר פְּלוֹנִי אַלְמוֹנִי מִידֵי אִישׁ פְּלוֹנִי אַלְמוֹנִי, וְיוֹתֵר מִזֶּה לֹא יָדַעְתִּי.”

הַחַיָּל הֶרְאָה לַמֶּלֶךְ אֶת הַמַּזְמֵר שֶׁמָּצְאוּ אֵצֶל הַקַּבְּצָן.

“הֲתַכִּיר אֶת הַמַּזְמֵר הַזֶּה?” שָׁאַל הַמֶּלֶךְ.

“הַכֵּר אַכִּירֶנּוּ, זֶהוּ מַזְמֵרִי; כּוֹרֵם אָנֹכִי.”

“וְהָאִישׁ הַזֶּה הוּא אֶחָד מֵחֲבֵרֶיךָ?” הוֹסִיף לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר לִשְׁאֹל וְהִצְבִּיעַ עַל הָאַסִּיר הַשֵּׁנִי.

“לָאו, אֵינֶנִּי מַכִּיר אוֹתוֹ.”

“נִגְמַר הַדָּבָר,” אָמַר הַמֶּלֶךְ. וּמִיָּד רָמַז בְּאֶצְבְּעוֹתָיו כְּלַפֵּי הָאִישׁ הַנֶּאְלָם הָעוֹמֵד לְיַד הַדֶּלֶת, זֶה שֶׁכְּבָר סִפַּרְנוּ עַל אֹדוֹתָיו לַקּוֹרֵא. “אַבָּא טְרִיסְטֶן, בַּר־נַשׁ זֶה נָפַל בְּחֶלְקֶךָ.”

טְרִיסְטֶן לַ’הֶרְמִיט הִשְׁתַּחֲוָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. הוּא נָתַן בַּחֲשַׁאי צַו לִשְׁנֵי קַשָּׁתִים, וְהַלָּלוּ הוֹצִיאוּ מִן הַחֶדֶר אֶת הַפּוֹחֵז הַמִּסְכֵּן.

וְתוֹךְ כְּדֵי כָּךְ נִפְנָה הַמֶּלֶךְ אֶל הָאַסִּיר הַשֵּׁנִי, שֶׁהָיָה מוֹרִיד אֶגְלֵי זֵעָה מֵרֹב פָּחַד.

“מַה שְׁמֶךָ?”

“פֶּטֶר גְרֶנְגּוֹאַר, הוֹד מַלְכוּת.”

“וּמַה מַעֲשֶׂיךָ?”

“פִּילוֹסוֹף אָנֹכִי, הוֹד מַלְכוּת.”

“כֵּיצַד הֵעַזְתָּ, בֶּן־בְּלִיַּעַל, לְהִתְנַפֵּל עַל אִישׁ שְׁלוֹמֵנוּ, הַמְמֻנֶּה לְאַרְמוֹן הַמִּשְׁפָּט, וּמַה תֵּדַע לְסַפֵּר עַל אֹדוֹת הַמֶּרֶד?”

“הוֹד מַלְכוּת, אָנֹכִי לֹא הִשְׁתַּתַּפְתִּי בַּמֶּרֶד הַזֶּה.”

“הָבָה נִרְאֶה, וְכִי שׁוֹטְרֵי הַלַּיְלָה לֹא תָּפְסוּ אוֹתְךָ בְּקֶרֶב הָאֲסַפְסוּף, בֶּן־בְּלִיַּעַל שֶׁכְּמוֹתֶךָ?”

“לֹא, הוֹד מַלְכוּת; נָפְלָה כָּאן טָעוּת. הַמִּקְרֶה הָיָה בְּעוֹכְרָי. כּוֹתֵב חֶזְיוֹנוֹת אָנֹכִי לְפִי אֻמָּנוּתִי. אֲנִי מִתְחַנֵּן לִפְנֵי אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי יִתֵּן אֹזֶן קַשֶּׁבֶת לִדְבָרָי. פַּיְטָן אָנֹכִי. בְּנֵי אֻמָּנוּתִי רְגִילִים לְהִתְהַלֵּךְ לַיְלָה בַּחוּצוֹת לְשֵׁם עַצְבוּת. וְאָנֹכִי עָבַרְתִּי הַלַּיְלָה עַל פְּנֵי הַמָּקוֹם הַהוּא. רַק מִקְרֶה הָיָה הַדָּבָר. נֶאֱסַרְתִּי עַל לֹא עָוֶל בְּכַפִּי; נָקִי אָנֹכִי מֵעֲוֹן מֶרֶד. הוֹד מַלְכוּתוֹ הֲלֹא נוֹכַח לָדַעַת, כִּי אוֹתוֹ בֶּן־גַּנָּבִים לֹא רָאַנִי כְּאֶחָד מֵחֲבֵרָיו. הִשְׁבַּעְתִּי אֶת הוֹד מַלְכוּתוֹ…”

“בְּלֹם פִּיךָ!” אָמַר הַמֶּלֶךְ בֵּין לְגִימַת־סַמִּים אַחַת לַשְּׁנִיָּה. “אֶת רֹאשֵׁנוּ אַתָּה מְפוֹצֵץ בִּדְבָרֶיךָ!”

טְרִיסְטֶן לַ’הֶרְמִיט נִגַּשׁ אֶל הַמֶּלֶךְ, הִצְבִּיעַ בְּיָדוֹ עַל גְרֶנְגּוֹאַר, וְאָמַר:

“הוֹד מַלְכוּת, הֲגַם זֶה יֵלֵךְ לִתְלִיָּה?”

זֶה הָיָה דִבּוּרוֹ הָרִאשׁוֹן.

“מֵילָא!” עָנָה הַמֶּלֶךְ כִּלְאַחַר יָד," אֵינִי רוֹאֶה בָּזֶה הֶפְסֵד גָּדוֹל."

“וְאָנֹכִי רוֹאֶה בָּזֶה כַּמָּה וְכַמָּה הֶפְסְדִים!” אָמַר גְרֶנְגּוֹאַר.

אוֹתָהּ שָׁעָה הוֹרִיק הַפִּילוֹסוֹף שֶׁלָּנוּ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר פְּרִי הַזָּיִת. פָּנָיו הַקָּרִים וְהָאֲדִישִׁים שֶׁל לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר הִגִּידוּ לוֹ, כִּי אֵין לוֹ תִּקְוָה לְהִנָּצֵל אֶלָּא עַל יְדֵי דָבָר הַמְּרַכֵּךְ אֶת הַלֵּב, וּלְפִיכָךְ הִתְנַפֵּל לְרַגְלֵי הַמֶּלֶךְ וּפָתַח בִּדְבָרִים שֶׁנִּלְווּ עֲלֵיהֶם תְּנוּעוֹת־פָּנִים מַבִּיעוֹת יֵאוּשׁ:

“מַלְכִּי וְאַלּוּפִי, הוֹאֶל נָא וְתֵן אֹזֶן קַשֶּׁבֶת לִדְבָרָי. הוֹד מַלְכוּת, אַל תְּכַלֶּה אֶת חֲמָתְךָ בִּיצוּר דַּל כָּמוֹנִי. בְּרַק שְׁחָקִים כַּבִּיר אֵין דַּרְכּוֹ לִפְגֹּעַ בְּרֹאשׁ שֶׁל חַסָּא. אֲדוֹנִי וּמַלְכִּי! אַתָּה שַׁלִּיט גָּדוֹל וְנַעֲרָץ: חוּס וְרַחֵם עַל אִישׁ דַּל וְיָשָׁר שֶׁאֵינוֹ מְסֻגָּל לְעוֹרֵר מֶרֶד כְּשֵׁם שֶׁזָּנָב קֵרֵחַ אֵינוֹ מְסֻגָּל לְהַתִּיז נִיצוֹצוֹת! שַׁלִּיט כַּבִּיר וְרַב חֶסֶד, מִדַּת הָרַחֲמִים הִיא סְגֻלָּה טוֹבָה לִמְלָכִים וְלַאֲרָיוֹת. אֲהָהּ! הָאַכְזְרִיּוּת מְטִילָה מְרִירוּת בַּלְּבָבוֹת; רוּחַ צְפוֹנִית מַכָּה בִּכְנָפֶיהָ בְּכָל עֹז וְאֵינָהּ מַכְרִיחָה אֶת הַנּוֹדֵד כִּי יָסִיר מֵעָלָיו אֶת מְעִילוֹ; וְאוּלָם הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹלַחַת אֶת קַרְנֶיהָ, מְחַמֶּמֶת אוֹתוֹ וּמְבִיאָה אוֹתוֹ לִידֵי כָּךְ שֶׁהוּא פּוֹשֵׁט אֵת כָּל בְּגָדָיו. הוֹד מַלְכוּת! הִנְּךָ מָשׁוּל לַשֶּׁמֶשׁ. אֲנִי נִשְׁבָּע לְךָ, אֲדוֹנִי וּמַלְכִּי, כִּי לֹא נֶחְשַׁבְתִּי בֵּין קַבְּצָנִים וּבֵין שׁוֹדְדִים לֹא נִמְנֵיתִי. הַמֶּרֶד וְהַשֹּׁד אֵינָם מִכְּלֵי אֻמָּנוּתוֹ שֶׁל אַפּוֹלוֹ. סְחוֹר סְחוֹר – וְלֹא אֶקְרַב אֶל אֲסַפְסוּף מוֹרְדִים. אֲנִי עֶבֶד נֶאֱמָן לְמַלְכִּי. כְּקִנְאַת הַגֶּבֶר לִשְׁמָהּ הַטּוֹב שֶׁל אִשְׁתּוֹ, כָּרֶגֶשׁ הַמְפַעֵם אֶת לֵב הַבֵּן לִהְיוֹת גְּמוּל לְאַהֲבַת אָב – כֵּן תְּשׁוּקַת הָעֶבֶד הַנֶּאֱמָן לְרוֹמֵם אֶת תְּהִלַּת מַלְכּוֹ; כָּל קָרְבָּן לֹא יִיקַר בְּעֵינָיו לְמַעַן הַגְדִּיל אֶת כְּבוֹד בֵּית אֲדוֹנָיו. כָּל תַּאֲוָה אַחֶרֶת תִּהְיֶה בְּעֵינָיו כְּרֶגֶשׁ תַּעְתּוּעִים. אֵלֶּה הֵם, הוֹד מַלְכוּת, עֶקְרוֹנֵי־הָאֶזְרָח שֶׁלִּי. וּלְפִיכָךְ אַל יָדוּן אוֹתִי הוֹד מַלְכוּתוֹ כְּאַחַד הַמּוֹרְדִים עַל סֶמֶךְ שַׁרְוֻלַּי הַשְּׁחוּקִים. חָנֵּנִי, מַלְכִּי, וְאֶתְפַּלֵּל עָלֶיךָ יוֹמָם וָלַיְלָה לֵאלֹהִים עַד שֶׁיִּשָּׁחֲקוּ גַּם מְקוֹמוֹת הַבִּרְכַּיִם שֶׁבִּבְגָדָי. לְצַעֲרִי לֹא נִתְבָּרַכְתִּי בַּעֲשִׁירוּת מֻפְלֶגֶת, אֲנִי מוֹדֶה בָּזֶה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲנִי מְטֻפָּל בַּעֲנִיּוּת; אֲבָל לִידֵי מִדּוֹת רָעוֹת לֹא הִגַּעְתִּי בְּשֶׁל כָּךְ. עֲנִי אֲנִי וְלֹא בְּאַשְׁמָתִי. כָּל אֶחָד יוֹדֵעַ, כִּי הָעֲשִׁירוּת לֹא מִמְּקוֹר הַחָכְמָה מוֹצָאָהּ, וְכִי תַּלְמִידֵי־חֲכָמִים יֵשׁ שֶׁבְּשָׂרָם יִקְפָּא עֲלֵיהֶם בַּחֹרֶף מֵאֵין אָח לְהִתְחַמֵּם. עוֹרְכֵי־הַדִּין הֵם הַבּוֹרְרִים לְעַצְמָם אֶת כָּל הַבָּר וּמַשְׁאִירִים לְתוֹפְשֵׂי־תּוֹרָה אֲחֵרִים אֶת הַמֹּץ. יֵשׁ אַרְבָּעִים פִּתְגְּמֵי חָכְמָה שֶׁעִנְיָנָם הוּא הַבֶּגֶד הַקָּרוּעַ שֶׁל הַפִּילוֹסוֹף. אֲהָהּ, אַלּוּפִי וּמַלְכִּי! נֶפֶשׁ גְּדוֹלָה אֵין לָהּ מָאוֹר אַחֵר אֶלָּא הַנְּדִיבוּת. מִדַּת הַנְּדִיבוּת הוֹלֶכֶת בְּרֹאשׁ כָּל הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת וְנוֹשֵׂאת לִפְנֵיהֶן אֶת הַלַּפִּיד. בִּלְעָדֶיהָ הֵן מְשׁוּלוֹת לְעִוְרִים הַמְּגַשְּׁשִׁים בַּחֲשֵׁכַה מִדֵּי בַּקְּשָׁם אֶת אֱלֹהִים. מִדַּת הָרַחֲמִים, אֲשֶׁר טִיבָהּ כְּטִיב הַנְּדִיבוּת, מוֹלִידָה אֶת אַהֲבַת הַנְּתִינִים, וְזוֹ מְשַׁמֶּשֶׁת לַשַּׁלִּיט חֵיל מִשְׁמָר הַטּוֹב בְּכָל הַגְּיָסוֹת. מַה יַהֲלֹךְ מֵהוֹד מַלְכוּתְךָ, אֲשֶׁר פָּנֶיךָ נִשָּׂאִים עַל פְּנֵי כֹּל, אִם יִשָּׁאֵר עַל אֲדָמוֹת אִישׁ דַּל וְחַף מִפֶּשַׁע וְאוֹהֵב חָכְמָה, אִישׁ אֲשֶׁר אַרְנַק כַּסְפּוֹ הָרֵיק מְטַפֵּחַ לוֹ עַל בִּטְנוֹ הָרֵיקָה וְרַגְלָיו מְבוֹסְסוֹת בְּבֹץ וּבְמַאְפֵּלְיַת הָאָסוֹן? וְלֶהֱוֵי יָדוּעַ לְךָ, הוֹד מַלְכוּת, כִּי הִנְנִי אִישׁ שֶׁקָּנָה מַדָּע. הַמְּלָכִים הַגְּדוֹלִים נוֹתְנִים סַעַד לַחֲכָמִים וְקוֹבְעִים עַל יְדֵי כָּךְ בְּכִתְרָם אֶבֶן־חֵן נוֹסֶפֶת. הֶרְקוּלֵס לֹא בּוֹשׁ לַעֲנֹד לְעַצְמוֹ אֶת הַתֹּאַר מוּזַגֶּטֶס¹⁷⁰ מֵתְיָא קוֹרְוִינוּס נָטָה חֶסֶד לְיַ’ן מוֹנְרוּאָל, הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל בְּחָכְמַת הַמַּתֵּמָטִיקָה. אֲבָל מִי שֶׁמַּעֲלֶה לַגַּרְדֹּם אֶת הַמְלֻמָּדִים אֵינוֹ מֵבִיא תּוֹעֶלֶת לַמַּדָּע. מַה גָדוֹל הָיָה קְלוֹנוֹ שֶׁל אֲלֶכְּסַנְדֶּר מֻקְדּוֹן אִלּוּ תָּלָה אֶת אֲרִיסְטוֹ! קַו זֶה לֹא הָיָה מוֹפִיעַ עַל פְּנֵי תְּהִלָּתוֹ כְּכֶתֶם קָטֹן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהַבְלִיט אֶת הַיֹּפִי, אֶלָּא כְּמַכָּה מַמְאֶרֶת הַמַּשְׁחִיתָה אֶת הַתֹּאַר. הוֹד מַלְכוּת! אֲנִי חִבַּרְתִּי שִׁיר כְּלוּלוֹת מְצֻיָּן לִכְבוֹד בְּנֵי הַזּוּג הַנַּעֲלִים – הָעַלְמָה לְבֵית פְלַנְדְּרִיָּה וְהוֹד רוֹמְמוּתוֹ הַדּוֹפִין. וַהֲרֵי לֹא יִתָּכֵן כִּי אִישׁ כָּזֶה יִהְיֶה בֵּין הַקּוֹשְׁרִים הַמְּפִיחִים אֶת אֵשׁ הַמֶּרֶד. הוֹד מַלְכוּתוֹ נוֹכַח לָדַעַת כִּי לֹא עָשִׂיתִי אֶת תּוֹרָתִי סְרָק, אֶלָּא הִצַּבְתִּי לִי יָד בְּעִנְיְנֵי מַדָּע וְכִי אֲנִי יוֹדֵעַ גַּם פֶּרֶק בְּחָכְמַת הַדַּבְּרָנוּת. הֲלֹא תַּעֲשֶׂה חֶסֶד עִמָּדִי, הוֹד מַלְכוּת! אִם תְּחָנֵּנִי, אֲדוֹנִי וּמַלְכִּי, יֵרָצֶה הַדָּבָר לִפְנֵי אֱלֹהִים, וַאֲנִי זֹאת שְׁבוּעָתִי כִּי לָרַעְיוֹן עַל דְּבַר הַתְּלִיָּה אֲחָזַנִי פַּחַד גָּדוֹל!”

אַחֵר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה נָשַׁק גְרֶנְגּוֹאַר הַמִּסְכֵּן אֶת סַנְדְּלֵי הַמֶּלֶךְ, וְגִילְיוֹם רִים אָמַר בְּלַחַשׁ גָּמוּר לִידִידוֹ קֹפֶּנוֹל: “אַשְׁרֵיהוּ שֶׁהוּא זוֹחֵל עַל פְּנֵי הָאָרֶץ. מַה שֶׁקָּרָה לְיֻפִּיטֶר בְּאִי כַּפְתֹּר יִקְרֶה תָּמִיד לְכָל הַמְּלָכִים: אֵין לָהֶם אָזְנַיִם אֶלָּא בָּרַגְלָיִם.” וְאוּלָם עוֹשֶׂה הַגַּרְבַּיִם לֹא פָּנָה אֶל יֻפִּיטֶר אֲשֶׁר בְּכַפְתֹּר, רַק הֶעֱלָה עַל פָּנָיו בַּת־צְחוֹק מְגֻשֶּׁמֶת, כִּוֵּן אֶת מֶבָּטוֹ לְצַד גְרֶנְגּוֹאַר וְנָתַן מַעֲנֶה: “הוֹ, מַה נֶחְמָד הַדָּבָר הַזֶּה! דּוֹמֶה לִי שֶׁאֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת תַּחֲנוּנֵי הַקַּנְצְלֶר הוּגוֹנֶט הַמִּתְחַנֵּן לְפָנַי עַל חַיָּיו.”

לְבַסּוֹף, כְּשֶׁגְּרֶנְגּוֹאַר עָמַד מִדַּבֵּר וְלֹא נוֹתְרָה בּוֹ כִּמְעַט נְשָׁמָה, הֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ כְּנֶגֶד הַמֶּלֶךְ; אוֹתָהּ שָׁעָה גֵּרֵד הַלָּז בְּאֶצְבָּעוֹ עַל גַּב מִכְנָסָיו, כְּדֵי לְהָסִיר רְבָב מֵעַל מְקוֹם הַבֶּרֶךְ; אַחֲרֵי כֵן הִתְחִיל הוֹד מַלְכוּתוֹ לוֹגֵם לְגִימָה מִתּוֹךְ גְּבִיעַ הַסַּמִּים. כָּל אוֹתוֹ הַזְּמָן לֹא הוֹצִיא מִפִּיו אַף דִּבּוּר אֶחָד, וּשְׁתִיקָה זוֹ גָרְמָה לִגְרֶנְגּוֹאַר עִנּוּיִים גְּדוֹלִים. סוֹף סוֹף הִפְנָה הַמֶּלֶךְ אֶת עֵינָיו כְּלַפֵּי גְרֶנְגּוֹאַר וּפָתַח בִּדְבָרִים:

“בַּר־נַשׁ זֶה הוּא צַוְחָן גָּדוֹל!” וְתוֹךְ כְּדֵי כָּךְ נִפְנָה כְּלַפֵּי טְרִיסְטֶן לַ’הֶרְמִיט וְאָמַר: “מֵילָא! שְׁלַח אוֹתוֹ לַחָפְשִׁי.”

גְרֶנְגּוֹאַר נִבְהַל מֵרֹב שִׂמְחָה וְנָפַל עַל אֲחוֹרָיו.

“לַחָפְשִׁי!” עָנָה טְרִיסְטֶן כִּמְרַטֵּן. “אוּלַי יִיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְאֶתְּנֵהוּ בְּסוּגָר לִזְמָן מְסֻיָּם?”

“אַבָּא טְרִיסְטֶן,” הֵשִׁיב לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר, “וְכִי אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁלְּשֵׁם צִפֳּרִים כָּאֵלֶּה אָנוּ בּוֹנִים אֶת כְּלוּבֵינוּ, כָּל אֶחָד בַּמְּחִיר שְׁלשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וְשֶׁבַע לִטְרָאוֹת, שְׁמוֹנָה סוּ וְשָׁלשׁ אֲגוֹרוֹת? הוֹצֵא מֵעָלַי כְּרֶגַע אֶת הַמְּנֻוָּל הַזֶּה (מִלָּה זוֹ, דֻּגְמַת הַבִּטּוּי “רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם”, הָיְתָה חֲבִיבָה עַל לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר, וּבְשָׁעָה שֶׁל קוֹרַת־רוּחַ הָיוּ שְׁנֵיהֶם שְׁגוּרִים עַל פִּיו), בְּעַט בּוֹ וְהַשְׁלִיכֵהוּ הַחוּצָה!”

“הוֹ!” קָרָא גְרֶנְגּוֹאַר, “מִי גָדוֹל כְּמַלְכֵּנוּ!”

הוּא הִשְׂתָּעֵר כְּלַפֵּי הַדֶּלֶת, כְּמִתְיָרֵא שֶׁמָּא יְשַׁנֶּה הַמֶּלֶךְ אֶת פְּקֻדָּתוֹ, וּטְרִיסְטֶן פָּתַח לְפָנָיו דֶּלֶת זוֹ אַגַּב פָּנִים זְעוּמִים לְמַדָּי. הַחַיָּלִים הָלְכוּ אַחֲרָיו וְהֵרִיצוּ אוֹתוֹ בְּאֶגְרוֹפֵיהֶם הַקָּשִׁים, אַךְ גְרֶנְגּוֹאַר קִבֵּל אֶת הַמַּכּוֹת מִתּוֹךְ שַׁלְוַת רוּחַ שֶׁל פִּילוֹסוֹף.

רוּחוֹ הַטּוֹבָה שֶׁל הַמֶּלֶךְ נָתְנָה אֶת אוֹתוֹתֶיהָ בַּכֹּל – לְמִן הָרֶגַע שֶׁבָּאָה הַבְּשׂוֹרָה בִּדְבַר הַהִתְקוֹמְמוּת לַמְמֻנֶּה. אֶחָד מִן הָאוֹתוֹת הַגְּדוֹלִים הָיְתָה גַם חֲגִיגָה לֹא מְצוּיָה זוֹ שֶׁיָּצְאָה מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ. טְרִיסְטֶן לַ’הֶרְמִיט, הַפּוֹרֵשׁ לְקֶרֶן־זָוִית, דּוֹמֶה הָיָה אוֹתָהּ שָׁעָה לְכֶלֶב דּוֹג זָעוּם שֶׁרָאָה טֶרֶף וְלֹא לָכָד.

בֵּין כֹּה וָכֹה וְהַמֶּלֶךְ תָּפַף מִלֵּב טוֹב עַל מִסְעַד הַכִּסֵּא וְהִשְׁמִיעַ בִּתְפִיפַת אֶצְבְּעוֹתָיו אֶת פִּזְמוֹן הַתַּהֲלוּכָה שֶׁל פּוֹן־אוֹדְמֶה. שַׁלִּיט זֶה הָיָה לְפִי תְּכוּנָתוֹ אִישׁ־סְתָרִים, וְאוּלָם הוּא יָדַע לְהַסְתִּיר אֶת צַעֲרוֹ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר אֶת שִׂמְחָתוֹ. הַשִּׂמְחָה גָבְרָה אֶצְלוֹ פְּעָמִים עַד בְּלִי דַי לְרַגְלֵי בְּשׂוֹרָה טוֹבָה: כָּךְ, לְמָשָׁל, נָדַב מַעֲקֵה כֶּסֶף לְמַרְטִין הַקָּדוֹשׁ מִטּוּר – מִשֶּׁהִגִּיעָה אֵלָיו הַיְדִיעָה עַל דְּבַר מוֹתוֹ שֶׁל שַׁרְל אַמִּיץ הַלֵּב; וּבַיּוֹם שֶׁעָלָה לְכִסֵּא הַמְּלוּכָה שָׁכַח אֲפִילוּ לְצַוּוֹת עַל קְבוּרַת אָבִיו.

“הוֹד מַלְכוּת!” קָרָא פִּתְאֹם יַעֲקֹב קוֹאַקְטְיֶה, “כֵּיצַד עָבְרָה הַתְקָפַת הַמַּחֲלָה שֶׁבִּגְלָלָהּ נִקְרֵאתִי לָבוֹא לִפְנֵי אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ?”

“הוֹ,” עָנָה הַמֶּלֶךְ, “יִסּוּרֵי הַמַּחֲלָה תָּקְפוּ עָלַי בִּמְאֹד מְאֹד אַבָּא קוֹאַקְטְיֶה, אָזְנַי תִּצֵּלְנָה כָּל הַיּוֹם, קְרָבַי חֳמַרְמְרוּ וְכָל בְּשָׂרִי עָלֵי יִכְאָב.”

קוֹאַקְטְיֶה אָחַז אֶת יָדוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ וְהִתְחִיל בּוֹחֵן אֶת הַדֹּפֶק אַגַּב חָזוּת־פָּנִים רְאוּיָה לְכָךְ.

“הַבִּיטָה וּרְאֵה, מַר קֹפֶּנוֹל,” אָמַר רִים בְּקוֹל נָמוּךְ, “הִנֵּה הוּא יוֹשֵׁב בֵּין קוֹאַקְטְיֶה וּטְרִיסְטֶן. וְזוֹ כָּל כְּנֻפְיַת הֶחָצֵר שֶׁלּוֹ. הָרוֹפֵא לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ וְהַתַּלְיָן לְצֹרֶךְ אֲחֵרִים.”

וּפְנֵי קוֹאַקְטְיֶה הָלְכוּ הָלֹךְ וְקָדֹר כְּכָל אֲשֶׁר הוֹסִיף לִבְחֹן אֶת דָּפְקוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ. לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר הִתְבּוֹנֵן בּוֹ וְחָשׁ בְּלִבּוֹ כְּעַין חֲרָדָה. וְקוֹאַקְטְיֶה הִגְדִּיל אֶת קַדְרוּתוֹ מֵרֶגַע לְרֶגַע. אָדָם הָגוּן זֶה לֹא הָיָה לוֹ מְקוֹר שֶׁפַע אַחֵר מִחוּץ לְמַחֲלַת הַמֶּלֶךְ. וְהוּא יָנַק מִמָּקוֹר זֶה כְּכָל אֲשֶׁר יָכֹל.

“הוֹ! הוֹ!” מִלְמֵל הָרוֹפֵא, “הַמַּצָּב יֵשׁ בּוֹ בֶּאֱמֶת כְּדֵי לְעוֹרֵר חֲשָׁשׁוֹת.”

“הַאֻמְנָם?” אָמַר הַמֶּלֶךְ וְלִבּוֹ נִתְמַלֵּא חֲרָדָה.

“¹⁷¹Pulsas creber, anhelans, crepitans, irregularis,” הוֹסִיף הָרוֹפֵא לְדַבֵּר.

“רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם!”

“מַחֲלָה כָּזוֹ עֲלוּלָה לְהוֹצִיא בֶּן־אָדָם מִן הָעוֹלָם בְּמֶשֶׁךְ שְׁלשָׁה יָמִים.”

“אֵל רַחוּם וְחַנּוּן!” קָרָא הַמֶּלֶךְ. “וּמַהִי הַתְּרוּפָה לְמַחֲלָה זוֹ, אַבָּא קוֹאַקְטְיֶה?”

“אֲנִי מְעַיֵּן בַּדָּבָר, הוֹד מַלְכוּת.”

הוּא צִוָּה לְלוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר כִּי יַרְאֶה אֶת לְשׁוֹנוֹ, וְאוֹתוֹ רֶגַע הָיָה קוֹאַקְטְיֶה מְנַעֲנֵעַ רֹאשׁוֹ, מְעַקֵּם אֶת שְׂפָתָיו וְעוֹשֶׂה כַּמָּה וְכַמָּה הַעֲוָיוֹת.

“חוֹבָה עָלַי לְסַפֵּר לַאֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ,” אָמַר לְפֶתַע פִּתְאֹם, “כִּי נִתְפַּנְּתָה מִשְׂרָה שֶׁל גּוֹבֶה מִסִּים וְכִי אֲנִי מְטֻפָּל בְּבֶן אָח.”

“נָתֹן אֶתֵּן אֶת מִשְׂרַת הַגּוֹבֶה לְבֶן אָחִיךָ, אַבָּא קוֹאַקְטְיֶה. וּבִלְבַד שֶׁתַּצִּילֵנִי מִן הַיְקוֹד הָאוֹכֵל אֶת קְרָבָי.”

“הִנֵּה הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדוֹנִי,” אָמַר שׁוּב הָרוֹפֵא, “אוּלַי עָשָׂה אִתִּי הוֹד מַלְכוּתוֹ עוֹד חֶסֶד אֶחָד וִיסַיַּע בְּיָדִי לִבְנוֹת אֶת בֵּיתִי בִּרְחוֹב סֶנְט־אַנְדְּרֶה דֶּז־אַרְק?”

“הִנֵּה כָּךְ,” אָמַר הַמֶּלֶךְ.

“הַכֶּסֶף אָזַל מִכִּיסִי,” הוֹסִיף הָרוֹפֵא לְדַבֵּר, “וַחֲבַל מְאֹד אִם הַבַּיִת יַעֲמֹד לְלֹא גַג; וְלֹא לַבַּיִת אֲנִי דוֹאֵג, שֶׁהֲרֵי אֵין זֶה אֶלָּא בֵּית קַרְתָּנִים פָּשׁוּט בְּהֶחְלֵט, אֶלָּא לְצִיּוּרֵי הַקִּירוֹת מַעֲשֵׂה יְדֵי יַ’ן פוּרְבּוֹל. הָעַיִן רוֹאָה שָׁם דִּיאָנָה מְרַחֶפֶת בַּאֲוִיר, וּדְמוּת מְעוֹפֶפֶת זוֹ הִיא כֹּה מֻפְלָאָה וַעֲדִינָה, הִיא כָּל כָּךְ רַבַּת חֵן וְנֶאֱצָלָה, רֹאשָׁהּ כֹּה נָאֶה בְּקִשּׁוּטָיו וּמְעֻטָּר בְּחֶרְמֵשׁ שֶׁל סַהַר, בְּשָׂרָהּ כֹּה רַךְ וְעָנֹג – שֶׁכָּל הַמַּרְבֶּה לְהַבִּיט בָּא לִידֵי הִתְעוֹרְרוּת הַיֵּצֶר. וְגַם הָאֵלָה צֶרֶס הִיא בֵּין הַצִּיּוּרִים. אַף זוֹ הִיא אֵלָה יָפָה עַד מְאֹד. הִיא יוֹשֶׁבֶת עַל אֲלֻמּוֹת בָּר וּלְרֹאשָׁהּ זֵר שִׁבֳּלִים הַמְּקֻשָּׁט פִּרְחֵי עֲרָבָה. לֹא יְתָאֵר אָדָם לְעַצְמוֹ דָבָר נֶחְמָד יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר עֵינֶיהָ, דָּבָר מְעֻגָּל יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר רַגְלֶיהָ, אֲצִילוּת נַעֲלָה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר חָזוּת פָּנֶיהָ, מַעֲשֵׂה־קְפָלִים נָאֶה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר גְּלִימַת בְּשָׂרָהּ. זוֹהִי אַחַת הַיְצִירוֹת הַתַּמּוֹת וְהַיָּפוֹת בְּיוֹתֵר אֲשֶׁר לְמִכְחוֹל הַצַּיָּרִים.”

“מַלְאַךְ חַבָּלָה!” אָמַר לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר כִּמְרַטֵן, “לְמָה אַתָּה מִתְכַּוֵּן בִּדְבָרֶיךָ?”

“הוֹד מַלְכוּת, אֲנִי צָרִיךְ לָשִׂים גַּג מֵעַל הַצִּיּוּרִים הָאֵלֶּה, וְאַף עַל פִּי שֶׁגַּג זֶה אֵינוֹ דָבָר יְקַר עֵרֶךְ, בְּכָל זֹאת אֵין בִּיכָלְתִּי לַעֲשׂוֹתוֹ, כִּי חֲסַר כֶּסֶף אָנֹכִי.”

“אוֹתוֹ גַג בְּכַמָּה הוּא צָרִיךְ לַעֲלוֹת?”

“רְצוֹנִי לוֹמַר… גַּג נְחשֶׁת מְקֻשָּׁט וּמְצֻפֶּה זָהָב – יַעֲלֶה כְּאַלְפַּיִם לִטְרָה, לְכָל הַיּוֹתֵר.”

“אוֹי לְחַמְסָן שֶׁכְּמוֹתוֹ!” קָרָא הַמֶּלֶךְ. “עֲדַיִן לֹא עָקַר לִי זֶה שֵׁן מִתּוֹךְ הַפֶּה בְּלִי שֶׁיְּקַבֵּל תְּמוּרָתָהּ יַהֲלֹם.”

“הֲיֶשְׁנִי מְקַבֵּל אֶת הַגָּג?” שָׁאַל קוֹאַקְטְיֶה.

“קַבֵּל תְּקַבֵּל. וְעַכְשָׁו תֵּן לִי רְפוּאָה שְׁלֵמָה וְלֵךְ לְכָל הָרוּחוֹת.”

יַעֲקֹב קוֹאַקְטְיֶה הִשְׁתַּחֲוָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְנָתַן אֶת אֲמָרָיו:

“הוֹד מַלְכוּת, רַק תְּרוּפָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ כֹּחַ דְּחִיָּה יְכֹלָה לְרַפֵּא אֶת מַחֲלָתֶךָ. שִׂים נָשִׂים לְהוֹד מַלְכוּתְךָ אֶת הַתַּחְבֹּשֶׁת הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר לַכְּלָיוֹת, מִרְקַחְתָּהּ – מִשְׁחַת שַׁעֲוָה, טִין מֵאֶרֶץ אַרְמֶנְיָה, שֶׁמֶן וָחֹמֶץ. וְגַם אֶת שִׁקּוּי הַסַּמִּים תּוֹסִיף לִשְׁתּוֹת – וַאֲנִי עָרֹב אֶעֱרֹב אֶת בְּרִיאוּתְךָ, הוֹד מַלְכוּת.”

נֵר דּוֹלֵק מוֹשֵׁךְ אֵלָיו לֹא רַק יַתּוּשׁ אֶחָד בִּלְבָד. רָאָה מָרָן אוֹלִיבְיֶה כִּי הַמֶּלֶךְ נוֹטֶה לְפַזְרָנוּת – וְאָמַר אַף הוּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּשְׁעַת רָצוֹן זוֹ. הוּא פָּתַח וְאָמַר:

“הוֹד מַלְכוּת…”

“וּמִי עוֹד בַּמְבַקְשִׁים?” אָמַר לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר.

“הוֹד מַלְכוּת, שֶׁמָּא יָדוּעַ לוֹ כִּי מָרָן שִׁמְעוֹן רֶדֶן שָׁבַק חַיִּים?”

“וּמַה מִזֶּה?”

“הַלָּז שִׁמֵּשׁ יוֹעֵץ מַלְכוּתִי בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר לִפְקִידוּת הָאוֹצָר.”

“וְאִם כֵּן?”

“הוֹד מַלְכוּת, מִשְׂרָה זוֹ הִיא פְּנוּיָה עֲדָיִן.”

מִדֵּי דַבֵּר מָרָן אוֹלִיבְיֶה אֶת דְּבָרָיו שָׁבְקוּ פָּנָיו אֶת גַּוֲאָתָן וְהֶעֱלוּ עַל עַצְמָן הַבָּעָה שֶׁל שִׁפְלוּת רוּחַ. פַּרְצוּפוֹ שֶׁל חַצְרָן אֵינוֹ מְסֻגָּל אֶלָּא לִתְמוּרָה זוֹ בִּלְבָד. הַמֶּלֶךְ הִבִּיט אֵלָיו בְּעֵינַיִם בּוֹחֲנוֹת וְאָמַר בִּקְרִירוּת:

“אֲנִי מֵבִין.”

וְהוֹסִיף לְדַבֵּר:

“מָרָן אוֹלִיבְיֶה, הַמַּרְשַׁל מִבּוּסִיקוֹ הָיָה אוֹמֵר: ‘אֵין מוֹצִיאִים מַתָּנוֹת אֶלָּא מִידֵי הַמֶּלֶךְ וְאֵין שׁוֹלִים דָּגִים אֶלָּא מִן הַיָּם’, רוֹאֶה אֲנִי כִּי דַּעְתְּךָ כְּדַעַת הַמַּרְשַׁל מִבּוּסִיקוֹ. וְעַכְשָׁו שְׁמַע אֵת אֲשֶׁר אַגִּיד לָךְ. הַדְּבָרִים שְׁמוּרִים הֵיטֵב בְּזִכְרוֹנֵנוּ. בִּשְׁנַת 68 נָתַנּוּ לְךָ הִתְמַנּוּת שֶׁל חַצְרָן; בִּשְׁנַת 69 – הִפְקַדְנוּךָ קַשְׂטֵלַן עַל גֶּשֶׁר סוֹקְלוּ וּמַשְׂכֻּרְתְּךָ מֵאָה לִטְרָה בְּמַטְבֵּעַ שֶׁל טוּר (אַתָּה תָּבַעְתָּ מַטְבֵּעַ שֶׁל פָּרִיס). בְּחֹדֶשׁ נוֹבֶמְבֶּר שְׁנַת 73, לְפִי כְּתָב הִתְמַנּוּת שֶׁנִּתַן עַל יָדֵנוּ בְּגֶ’רְג’וֹל, הִפְקַדְנוּךָ עַל יַעַר וֶנְסֶן בִּמְקוֹם שַׂר הָאֻרְוָה גִ’ילְבֶּר אַקְל; בִּשְׁנַת 75 – גַּם עַל הַיַּעַר רוּבְרֵי לַה־סֶן־קְלוּ, בִּמְקוֹם יַעֲקֹב לֶה־מֶר; בִּשְׁנַת 78 קָבַעְנוּ בְּרֹב חַסְדֵּנוּ, לְפִי כְּתָב תְּעוּדָה חָתוּם בִּשְׁנֵי חוֹתָמוֹת עַל גַּבֵּי שַׁעֲוָה יְרוֹקָה, שֶׁיָּטִילוּ עַל מַצַּב הַמּוֹכְרִים שֶׁלְּיַד בֵּית הָאוּלְפָנָא סֶן־גֶ’רְמֶן מַס בְּשִׁעוּר עֶשֶׂר לִטְרָאוֹת בְּכֶסֶף פָּרִיס לְטוֹבָתְךָ וּלְטוֹבַת אִשְׁתֶּךָ; בִּשְׁנַת 79 הִפְקַדְנוּךָ עַל יַעַר סֶנַר, בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל אוֹתוֹ עָלוּב יַ’ן דַּיְץ; וְנָתַנּוּ לְךָ הִתְמַנּוּת שֶׁל מְפַקֵּד הָאַרְמוֹן לוּשׁ; וְהָפְקַדְתָּ עַל יָדֵנוּ לְמוֹשֵׁל שֶׁל סֶן־קֶנְטֶן; וְנָתַנּוּ לְךָ אֶת מִשְׂרַת הַמְּפַקֵּחַ עַל גֶּשֶׁר מוֹלַן, שֶׁבִּזְכוּתָהּ הִקְנֵיתָ לְעַצְמְךָ אֶת שֵׁם הַתֹּאַר רוֹזֵן. מֵחֲמֵשֶׁת הַסּוּ, קְנָס הַגַּלָּבִים הָעוֹשִׂים מְלָאכָה בְּיוֹם חַג, יוֹרְדִים שְׁלשָׁה סוּ לְכִיסְךָ, וְהַשְּׁאָר לְאוֹצֵר הַמֶּלֶךְ. הוֹאַלְנוּ לְשַׁנּוֹת אֶת שִׁמְךָ לֶה־מוֹבֶה¹⁷², הוֹאִיל וְשֵׁם זֶה נָאֶה יוֹתֵר מִדַּי לְתֹאַר פָּנֶיךָ. בִּשְׁנַת 74 זִכִּינוּ אוֹתְךָ, לְמוֹרַת רוּחָם שֶׁל אֲצִילֵי הָאָרֶץ, בְּשֶׁלֶט אַבִּירִים רַב גְּוָנִים הַמִּתְנוֹסֵס עַל לוּחַ לִבְּךָ כִּזְנַב הַטַּוָּס. רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם! וְכִי לֹא שָׂבַעְתָּ עֲדַיִן? וְכִי לֹא שָׁלִיתָ דָגִים לְמַכְבִּיר? הַאֵינְךָ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא תִּתְהַפֵּךְ סִירַת הַדּוּגֶה שֶׁלְּךָ בְּשֶׁל דַּג אִלְתִּית נוֹסָף? הַגַּאֲוָה תּוֹצִיא אוֹתְךָ מִן הָעוֹלָם, אַבָּא אוֹלִיבְיֶה. סוֹף גֵּאִים לַאֲבַדּוֹן וּלְקָלוֹן. שִׂים אֶת הַדָּבָר אֶל לִבְּךָ וּשְׁמֹר אֶת פִּתְחֵי פִּיךָ.”

הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּקוֹל חָמוּר, גָּרְמוּ לוֹ לְמָרָן אוֹלִיבְיֶה שֶׁיָּשִׁיב לְפָנָיו הַנִּרְגָּזִים אֶת חָזוּתָם הַמְחֻצֶּפֶת.

“יְהִי כָּךְ,” אָמַר בְּקוֹל רָם כִּמְעָט, “הֲלֹא גָלוּי הַדָּבָר כִּי הַמֶּלֶךְ אֵינֶנּוּ בְּקַו הַבְּרִיאוּת; הוּא נוֹתֵן אֶת הַכֹּל לָרוֹפֵא.”

לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר לֹא הֶעֱלָה כְּלָל עַל דַּעְתּוֹ לְהִתְקַצֵּף בִּגְלַל אֲמִירָה חֲצוּפָה זוֹ; רוּחוֹ שָׁכְכָה כִּמְעַט מִדֵּי הוֹסִיפוֹ לְדַבֵּר:

“כַּתֵּר זְעֵיר, שָׁכַחְתִּי לְהַזְכִּיר כִּי הִפְקַדְתִּיךָ לִהְיוֹת צִיר מְיֻחָד עַל יַד הַגְּבֶרֶת מָרְיָה גֶנְט… אָמְנָם כֵּן,” אָמַר הַמֶּלֶךְ וְהִפְנָה אֶת עַצְמוֹ לְצַד אַנְשֵׁי פְלַנְדְּרִיָּה, “הַלָּז שִׁמֵּשׁ צִיר מְיֻחָד… וְאַף עַל פִּי כֵן,” חָזַר לְדַבֵּר אֶל מָרָן אוֹלִיבְיֶה, “אַל נִקְצֹף אִישׁ עַל אָחִיו, הֲלֹא יְדִידִים אֲנַחְנוּ מֵאָז וּמִקֶּדֶם. אוּלָם הַשָּׁעָה כְּבָר מְאֻחֶרֶת. גָּמַרְנוּ אֶת עֲבוֹדַת הַיּוֹם. תּוֹאֶל נָא לְגַלְּחֵנִי.”

הַקּוֹרֵא כְּבָר הֵבִין בְּוַדַּאי מֵעַצְמוֹ, כִּי “מָרָן אוֹלִיבְיֶה” זֶה אֵינוֹ אֶלָּא אוֹתוֹ “פִיגָרוֹ” נוֹרָא אֲשֶׁר הַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה, זוֹ הַמַּפְלִיאָה לִיצֹר חֶזְיוֹנוֹת תּוּגָה, שִׁזְּרָה אוֹתוֹ בָּאֳמָנוּת כֹּה רַבָּה לְתוֹךְ מַסֶּכֶת הַקּוֹמֶדְיָה רַבַּת הַדָּמִים וְרַבַּת הַיָּגוֹן אֲשֶׁר קֹרָא לָהּ חַיֵּי לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר. אֵין בְּדַעְתֵּנוּ לְתָאֵר כָּאן אֶת הַדְּמוּת הַמֻּפְלָאָה הַזֹּאת. שְׁלשָׁה שֵׁמוֹת הָיוּ לוֹ לְאוֹתוֹ גַלָּב שֶׁשִּׁמֵּשׁ אֶת הַמֶּלֶךְ: בַּחֲצַר הַמַּלְכוּת קָרְאוּ לוֹ מִתּוֹךְ נִמּוּס בְּשֵׁם אוֹלִיבְיֶה לֶה־דֶן¹⁷³; עַם הָאָרֶץ נָקַב לוֹ אֶת הַשֵּׁם אוֹלִיבְיֶה בְּכוֹר־שָׂטָן. וּשְׁמוֹ הַנָּכוֹן הָיָה: אוֹלִיבְיֶה לֶה־מוֹבֶה.

אוֹתוֹ אוֹלִיבְיֶה לֶה־מוֹבֶה עָמַד אֵפוֹא בְּלִי נוֹעַ בִּמְקוֹמוֹ, רָגַז עַל הַמֶּלֶךְ וְהִבִּיט מִן הַצַּד אֶל יַעֲקֹב קוֹאַקְטְיֶה.

“כֵּן, כֵּן, הַכֹּל הוֹלֵךְ לָרוֹפֵא!” אָמַר אוֹלִיבְיֶה כִּמְרַטֵּן.

“אָמְנָם כֵּן, הַכֹּל הוֹלֵךְ לָרוֹפֵא!” עָנָה לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר מִתּוֹךְ עֱנוּת לֵב לֹא מְצוּיָה; “הָרוֹפֵא יֵשׁ לוֹ חֲשִׁיבוּת גְּדוֹלָה מִשֶּׁלָּךְ. וְהַדָּבָר הוּא פָּשׁוּט בְּתַכְלִית: הַלָּז כָּל גּוּפֵנוּ נָתוּן בְּיָדוֹ, וְאַתָּה אֵין לְךָ שְׁלִיטָה אֶלָּא עַל סַנְטֵר הַמֶּלֶךְ בִּלְבָד. הַשְׁקֵט לְךָ, גַּלָּבִי הַמִּסְכֵּן, הַכֹּל יָשׁוּב לְמַסְלוּלוֹ הַנָּכוֹן. כִּי מֶה הָיִיתָ אוֹמֵר וּמֶה הָיָה בְּסוֹפְךָ אִלּוּ דִּמִיתִי לְאוֹתוֹ שִׁילְפֶרִיק הַמֶּלֶךְ שֶׁהָיָה נוֹהֵג כָּל יָמָיו לְהַחֲזִיק אֶת קְצֵה זְקָנוֹ בְּכַף הַיָּד?… שׁוּב אֵפוֹא לִמְלַאכְתְּךָ וְגַלַּח אֶת זְקָנִי. הָכִינָה אֶת הַמַּכְשִׁירִים.”

רָאָה אוֹלִיבְיֶה כִּי הַמֶּלֶךְ אֵין לִבּוֹ אֶלָּא לְלִגְלוּג וְכִי שׁוּם דָּבָר לֹא יָטִיל בּוֹ עַכְשָׁו רֹגֶז – וְיָצָא בִּנְהִימָה לְמַלְאוֹת אֶת אֲשֶׁר צֻוָּה.

הַמֶּלֶךְ הִתְרוֹמֵם מִמְּקוֹמוֹ וְנִגַּשׁ אֶל הַחַלּוֹן, וּפִתְאֹם פָּתַח אוֹתוֹ מִתּוֹךְ הִתְרַגְּשׁוּת לֹא מְצוּיָה.

“הוֹ, הַבִּיטוּ וּרְאוּ!” קָרָא הַמֶּלֶךְ בְּסָפְקוֹ כַּפָּיִם. “לֶהָבָה גְדוֹלָה עוֹלָה עַל פְּנֵי הָעִיר. אֵין זֹאת כִּי אִם הַמְמֻנֶּה הוּא הַבּוֹעֵר בָּאֵשׁ. בָּרוּר לִי שֶׁכָּךְ הַדָּבָר. הָהּ, עַמִּי הַטּוֹב שֶׁבַּטּוֹבִים! סוֹף סוֹף זָכִיתִי לְכָךְ שֶׁתַּעַזְרֵנִי לְהַשְׁמִיד אֶת הַשְּׂרָרָה שֶׁל הַפֵאוֹדָלִים!”

וְתוֹךְ כְּדֵי כָּךְ נִפְנָה אֶל אַנְשֵׁי פְלַנְדְּרִיָּה:

“רַבּוֹתַי, גְּשׁוּ הֵנָּה וְהַבִּיטוּ בַּמַּחֲזֶה. הַאִם לֹא דְלֵקָה הִיא זוֹ הַמַּעֲלָה אַדְמוּמִית בַּשָּׁמָיִם?”

הַשְּׁנַיִם מִגֶּנְט נִגְּשׁוּ אֶל הַחַלּוֹן.

“דְּלֵקָה עֲצוּמָה!” אָמַר גִּילְיוֹם רִים.

“הוֹ!” הוֹסִיף קֹפֶּנוֹל דְּבָרִים וְהֶעֱלָה בָּרָק בְּעֵינָיו, “רוֹאֶה אֲנִי דְלֵקָה זוֹ וְנִזְכַּר בְּאֵשׁ הַשְּׂרֵפָה שֶׁאָכְלָה אֶת בֵּיתוֹ שֶׁל הָאָדוֹן מֵהִימְבֶּרְקוּר. דּוֹמֶה שֶׁמֶּרֶד גָּדוֹל מִתְחוֹלֵל בָּעִיר.”

“וְכִי כָּךְ דַּעְתְּךָ, מָרָן קֹפֶּנוֹל?” וְעֵינֵי לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר הִבְהִיקוּ כִּמְעַט מֵחֶדְוָה כְּעֵינָיו שֶׁל עוֹשֵׂה הַגַּרְבָּיִם. “וְכִי סָבוּר אַתָּה שֶׁקָּשֶׁה יִהְיֶה לְדַכֵּא אֶת הַמֶּרֶד הַזֶּה?”

“חֵי אֱלֹהִים, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! הוֹד מַלְכוּתּוֹ יִצְטָרֵךְ לְשַׁלַּח בַּמּוֹרְדִים גְּיָסוֹת מְרֻבִּים.”

“הוֹ! לֹא בַּגְּיָסוֹת שֶׁלִּי דִּבַּרְנוּ עַכְשָׁו,” הוֹסִיף הַמֶּלֶךְ לְהַגִּיד, “אִלּוּ חָפַצְתִּי…”

עוֹשֵׂה הַגַּרְבַּיִם אָמַר בְּעַזּוּת:

“אִם מֶרֶד זֶה הוּא כְּפִי שֶׁאֲנִי מְשַׁעֵר, לֹא יוּכַל הוֹד מַלְכוּתוֹ לְבַצַּע אֶת חֶפְצוֹ.”

“אַבָּא קֹפֶּנוֹל,” עָנָה לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר, “שְׁתֵּי פְּלֻגּוֹת מֵחֵיל הַמִּשְׁמָר שֶׁל הַמֶּלֶךְ וּשְׁגַר יְרִיּוֹת מִתּוֹךְ מִקְלָעִים – יַכְנִיעוּ עַל נְקַלָּה אֲסַפְסוּף שֶׁל כַּפְרִיִּים.”

עוֹשֵׂה הַגַּרְבַּיִם, לַמְרוֹת כָּל הָרְמָזִים מִצַּד גִּילְיוֹם רִים, נִתְכַּוֵּן, כַּנִּרְאֶה, לְהָשִׁיב לַמֶּלֶךְ מִלְחֶמֶת דְּבָרִים:

“הוֹד מַלְכוּת, גַּם אַנְשֵׁי שְׁוֵיץ לֹא הָיוּ אֶלָּא כַּפְרִיִּים. הַדֻּכֵּס מִבּוּרְגּוּנְדִיָּה הָיָה אָצִיל יָהִיר וּבָז בְּלִבּוֹ לָאֲסַפְסוּף הַזֶּה. בַּמִּלְחָמָה עַל יַד גְּרוֹנְסוֹן צָעַק אֶל אֲנָשָׁיו: ‘קַלָּעִים, יְרוּ אֵשׁ בַּאֲסַפְסוּף הַכַּפְרִיִּים הָאֵלֶּה!’ וְהוּא נִשְׁבַּע בְּשֵׁם גּוֹרְג' הַקָּדוֹשׁ. וְאוּלָם הַמְמֻנֶּה, טַרְגֶכְטַל וַאֲנָשָׁיו הִתְנַפְּלוּ בְּאַלּוֹת עַל אוֹתוֹ דֻּכֵּס יְפֵה מַרְאֶה, וְהַגְּיָסוֹת הַנֶּהֱדָרִים שֶׁל הַבֻּרְגּוּנְדִים, שֶׁנִּלְחֲמוּ כְּנֶגֶד כַּפְרִיִּים לְבוּשִׁים עוֹרוֹת שְׁוָרִים, נֻפְּצוּ כַּזְּגוּגִית שֶׁפָּגְעָה בָּהּ אֶבֶן. אַבִּירִים רַבִּים נָפְלוּ אָז חֲלָלִים לִפְנֵי אֲסַפְסוּף הַנְּבָלִים; הָאָדוֹן לְבֵית שָׁטוֹ־גוֹיְאוֹן, פְּאֵר הָאֲצִילִים שֶׁל בֻּרְגּוּנְדִיָּה, נִמְצָא הָרוּג בְּאַחַד הַבּוֹרוֹת מִתַּחַת לְסוּסוֹ הָאַבִּיר.”

“יְדִידִי,” עָנָה הַמֶּלֶךְ, “אַתָּה בָּא לְדַבֵּר עַל אֹדוֹת מִלְחָמָה. וְכָאן עוֹסְקִים בְּהִתְקוֹמְמוּת. אֲנִי אֲבַעֵר אֶת זוֹ מִן הָעוֹלָם בּוֹ בָּרֶגַע שֶׁיִּהְיֶה רָצוֹן מִלְּפָנַי לְהָעִיף מֶבָּט אֶחָד שֶׁל זָעַף.”

אִישׁ שִׂיחָתוֹ הֵשִׁיב מִתּוֹךְ אֲדִישׁוּת:

“יָכֹל הֱיוֹת, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ. וְאִם כָּךְ הַדָּבָר, הֲרֵי זֶה מוֹכִיחַ כִּי לֹא הִגִּיעָה עֲדַיִן שַׁעְתּוֹ שֶׁל הָעָם.”

גִּילְיוֹם רִים רָאָה הֶכְרַח לְעַצְמוֹ לְהִתְעָרֵב בַּדָּבָר.

“מָרָן קֹפֶּנוֹל, דַּע כִּי אַתָּה עוֹמֵד לִפְנֵי מֶלֶךְ אַדִּיר.”

“זֶה יָדוּעַ לִי,” עָנָה קֹפֶּנוֹל בְּגָאוֹן.

“הַנַּח לוֹ וִידַבֵּר, יְדִידִי מַר רִים,” אָמַר הַמֶּלֶךְ; “חֲבִיבָה עָלַי לָשׁוֹן גְּלוּיָה זוֹ. אָבִי שַׁרְל הַשְּׁבִיעִי הָיָה אוֹמֵר כִּי הָאֱמֶת הִיא חוֹלָה. וְאָנֹכִי הוֹסַפְתִּי וְאָמַרְתִּי, כִּי הָאֱמֶת שָׁבְקָה חַיִּים וְאֵין אַף אֶחָד אֲשֶׁר יִדְגֹּל בִּשְׁמָהּ. וְהִנֵּה בָּא מָרָן קֹפֶּנוֹל וְהֶעֱמִיד אוֹתִי עַל טָעוּתִי.”

וְתוֹךְ כְּדֵי כָּךְ הֶטִיל הַמֶּלֶךְ אֶת יָדוֹ דֶרֶךְ יְדִידוּת עַל שִׁכְמוֹ שֶׁל קֹפֶּנוֹל, וְהִמְשִׁיךְ אֶת דְּבָרָיו:

“הוֹאַלְתָּ לְהַגִּיד, מָרָן יַעֲקֹב…”

“הוֹד מַלְכוּת, אָנֹכִי אָמַרְתִּי כִּי אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ אוּלַי צָדַק בִּדְבָרָיו וְשַׁעְתּוֹ שֶׁל הָעָם לֹא הִגִּיעָה עֲדַיִן בְּמַמְלָכָה זוֹ.”

“וּמָתַי תַּגִּיעַ שָׁעָה זוֹ, מָרָנִי?”

“בְּבוֹאָהּ תִּתֵּן אֶת קוֹל צִלְצוּלָהּ בְּאָזְנֵי אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ.”

“וְתוֹאֶל נָא לְהַגִּיד לִי: אֵי הַשָּׁעוֹן אֲשֶׁר יְצַלְצֵל עָלֶיהָ?”

קֹפֶּנוֹל, הַשָּׁרוּי בַּעֲמִידָתוֹ הַשְּׁקֵטָה שֶׁכְּדֶרֶךְ אִכָּרִים, גָּרַם לוֹ לַמֶּלֶךְ שֶׁיִּגַּשׁ אֵלָיו מֵאֵצֶל הַחַלּוֹן.

“שְׁמָעֵנִי, הוֹד מַלְכוּת! יֵשׁ בַּמָּקוֹם הַזֶּה צְרִיחַ, פַּעֲמוֹן צוֹפִים, תּוֹתָחִים, אֶזְרָחִים וְחַיָּלִים. יָבוֹא יוֹם וְהַפַּעֲמוֹנִים יֵילִילוּ כִּמְבַשְּׂרֵי סְעָרָה, הַתּוֹתָחִים יִתְּנוּ אֶת קוֹלָם כִּרְעָמִים, הַצְּרִיחַ יִתְמוֹטֵט בְּרַעַשׁ גָּדוֹל, הָאֶזְרָחִים וְהַחַיָּלִים יִזְעֲקוּ וְיָקוּמוּ אֵלֶּה עַל אֵלֶּה לַהֲרֹג וּלְהַשְׁמִיד – וְאָז תַּגִּיעַ הַשָּׁעָה הַהִיא.”

לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר הֶעֱלָה עַל פָּנָיו אֲרֶשֶׁת שֶׁל קַדְרוּת וַהֲזָיָה. רֶגַע אֶחָד הָיָה שָׁרוּי בִּשְׁתִיקָה, אַחֲרֵי כֵן חָבַט בְּיָד רַכָּה עַל הַקִּיר הֶעָבֶה שֶׁל הַצְּרִיחַ – כְּמִי שֶׁמְּלַטֵּף בְּיָדוֹ אֶת גַּבּוֹ שֶׁל סוּס מִלְחָמָה.

“לֹא יָקוּם וְלֹא יִהְיֶה!” קָרָא הַמֶּלֶךְ. “דּוֹמֶה לִי, בַּסְטִילְיָה שֶׁלִּי, כִּי לֹא תִּתְמוֹטְטִי עַל נְקַלָּה!”

וְתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר נִפְנָה כְּלַפֵּי הַפְלַמַּנְדִּי אַמִּיץ הַלֵּב:

“אֱמֹר לִי, מָרָן יַעֲקֹב, הֲרָאִיתָ מִיָּמֶיךָ הִתְקוֹמְמוּת?”

“אֲנִי יָצַרְתִּי בְּמוֹ יָדַי הִתְקוֹמְמוּת עָם,” עָנָה עוֹשֵׂה הַגַּרְבָּיִם.

“כֵּיצַד עָלָה הַדָּבָר בְּיָדְךָ,” אָמַר הַמֶּלֶךְ, “לְחוֹלֵל מַהְפֵּכָה כָּזוֹ?”

“הוֹ!” עָנָה קֹפֶּנוֹל, “דָּבָר זֶה אֵינוֹ מִן הַקָּשִׁים בְּיוֹתֵר. אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּכָל מִינֵי אֳפָנִים. תְּנַאי רִאשׁוֹן לְכָךְ – שֶׁתְּהֵא שׂוֹרֶרֶת תַּרְעֹמֶת בָּעִיר. מִקְרֶה כָּזֶה יְאָרַע לְעִתִּים קְרוֹבוֹת. וּתְנַאי שֵׁנִי לְכָךְ – אָפְיָם שֶׁל הַתּוֹשָׁבִים. תּוֹשָׁבֵי גֶנְט נוֹחִים לִמְרֹד. זֶה דַּרְכָּם תָּמִיד שֶׁהֵם אוֹהֲבִים אֶת בְּנוֹ שֶׁל הַשַּׁלִּיט, וְלֹא אֶת הַשַּׁלִּיט עַצְמוֹ. וּבְכֵן, מְשַׁעֵר אָנֹכִי כִּי בֹּקֶר אֶחָד נִכְנָסִים אֲנָשִׁים לַחֲנוּתִי וְאוֹמְרִים לִי דְבָרִים: ‘אַבָּא קֹפֶּנוֹל, קָרָה דָבָר פְּלוֹנִי אַלְמוֹנִי, הַגְּבֶרֶת לְבֵית פְלַנְדְּרִיָּה יֵשׁ בְּדַעְתָּהּ לְהָגֵן עַל הַוֵּזִירִים שֶׁלָּהּ, הַמְמֻנֶּה הֵטִיל מֶכֶס מִשְׁנֶה עַל הַזֵּרְעוֹנִים,’ אוֹ כַּדּוֹמֶה לָזֶה. אֵיזֶה דָבָר שֶׁהוּא. וַאֲנִי מַנִּיחַ אֶת עֲבוֹדָתִי, עוֹזֵב אֶת חֲנוּתִי, יוֹצֵא אֶל הָרְחוֹב וְנוֹתֵן אֶת קוֹלִי בִּקְרִיאָה: ‘הִתְקוֹמֵמוּ!’ עַל פִּי רֹב אֶפְשָׁר לִמְצֹא בָּרְחוֹב אֵיזוֹ חָבִית שְׁבוּרָה. אֲנִי מִתְיַצֵּב עַל הֶחָבִית וּמְדַבֵּר בְּקוֹל רָם אֵיזוֹ דְבָרִים שֶׁהֵם, הַיּוֹצְאִים מִלִּבִּי; וּלְאִישׁ הַנּוֹטֶה לָעָם, הוֹד מַלְכוּת, יֵשׁ תָּמִיד דְּבָרִים כָּאֵלֶּה. בֵּין כֹּה וָכֹה וְהֶהָמוֹן מִתְגּוֹדֵד, הַצְּעָקוֹת מִתְגַּבְּרוֹת, הַפַּעֲמוֹנִים הוֹמִים בְּקוֹל סוֹעֵר, הָאֶזְרָחִים מִזְדַּיְּנִים בִּכְלֵי נֶשֶׁק שֶׁנִּגְזְלוּ מִידֵי הַחַיָּלִים, הַתַּגְרָנִים שֶׁבַּשּׁוּק נוֹתְנִים אֶת יָדָם לַמִּתְקוֹמְמִים, וְהַמֶּרֶד מַתְחִיל. וְכָךְ יִהְיֶה תָּמִיד – כָּל זְמַן שֶׁפֵאוֹדָלִים יֵשְׁבוּ בַּאֲחֻזּוֹתֵיהֶם, קַרְתָּנִים בְּעָרֵיהֶם וְאִכָּרִים בִּכְפָרֵיהֶם.”

“וּבְמִי אַתֶּם מוֹרְדִים?” שֶׁאַל הַמֶּלֶךְ. “בַּנְּצִיבִים שֶׁלָּכֶם אוֹ בַּפֵאוֹדָלִים אֲדוֹנֵי הָאֲחֻזּוֹת?”

“יֵשׁ שֶׁאָנוּ מוֹרְדִים בְּאֵלֶּה. הַכֹּל לְפִי מַצַּב הַדְּבָרִים. פְּעָמִים אָנוּ מוֹרְדִים גַּם בְּדֻכֵּס עַצְמוֹ.”

לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר הָלַךְ וְיָשַׁב עַל כִּסְּאוֹ וְאָמַר מִתּוֹךְ בַּת־צְחוֹק:

“הוֹ, אֶצְלֵנוּ אֵין מוֹרְדִים לְעֵת עַתָּה אֶלָּא בִּנְצִיבִים.”

אוֹתוֹ רֶגַע חָזַר אוֹלִיבְיֶה לֶה־דֶן אֶל הַחֶדֶר. אִתּוֹ בָּאוּ שְׁנֵי נְעָרִים מְשָׁרְתִים שֶׁנָּשְׂאוּ אֶת בִּגְדֵי הַמֶּלֶךְ; וְאוּלָם הָיָה דָבָר שֶׁהִפְלִיא אֶת לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר – אוֹלִיבְיֶה הֵבִיא אִתּוֹ עוֹד שְׁנֵי אֲנָשִׁים, אֶת הַשּׁוֹפֵט הָעֶלְיוֹן לְפָרִיס וְאֶת הַמְפַקֵּד אֲשֶׁר לְבַלֶּשֶׁת הַלַּיְלָה, וּפְנֵי הַשְּׁנַיִם הָיוּ כִּפְנֵי אֲנָשִׁים נִבְהָלִים. הַגַּלָּב הַשּׁוֹאֵף נְקָמָה נִרְאָה אַף הוּא כְּנִבְהָל, וְאוּלָם מֵעַל פָּנָיו נִשְׁקְפָה שִׂמְחָה לָאֵיד. הוּא הָיָה הָרִאשׁוֹן שֶׁפָּתַח בִּדְבָרִים.

“הוֹד מַלְכוּת, בְּשׂוֹרָה רָעָה בְּפִי, וְאֶת אֲדוֹנִי, הַמֶּלֶךְ הַסְּלִיחָה.”

הַמֶּלֶךְ נִפְנָה בִּמְהִירוּת לְצַד הַדּוֹבֵר וְכַרְעֵי כִּסְאוֹ רִסְּקוּ תּוֹךְ כְּדֵי כָּךְ אֶת הַמַּחְצֶלֶת אֲשֶׁר עַל הָרִצְפָּה.

“מָה הַבְּשׂוֹרָה אֲשֶׁר בְּפִיךָ?”

“הוֹד מַלְכוּת,” עָנָה אוֹלִיבְיֶה לֶה־דֶן אַגַּב הַבָּעַת רִשְׁעוּת שֶׁל אָדָם הַשָּׂשׂ לְחוֹלֵל רשֶׁם מְדַכֵּא, “מֶרֶד הָעָם אֵינוֹ מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הַמְמֻנֶּה שֶׁל אַרְמוֹן הַמִּשְׁפָּט.”

“אֶלָּא כְּנֶגֶד מִי?”

“כְּנֶגְדְּךָ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ.”

הַמֶּלֶךְ הַזָּקֵן נִזְדַּקֵּף מְלֹא קוֹמָתוֹ כְּאִישׁ צָעִיר לְיָמִים.

“בָּאֵר אֶת דְּבָרֶיךָ, אוֹלִיבְיֶה! בָּאֵר אֶת דְּבָרֶיךָ! אַךְ נְצֹר אֶת רֹאשְׁךָ, שֶׁכֵּן אֲנִי נִשְׁבָּע לְךָ בַּצְּלָב שֶׁל סֶן־לוֹ, כִּי אִם שַׁקֵּר שִׁקַּרְתָּ לִי בְּרֶגַע זֶה – הָרֹג אֶהֱרָגְךָ בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בָּהּ נֶהֱרָג הָאָדוֹן לְבֵית לוּקְסֶנְבּוּרְג וַאֲשֶׁר עוֹדֶנָּה חַדָּה כְּדֵי הַתֵּז גַּם אֶת רֹאשֶׁךָ!”

הַמֶּלֶךְ נִשְׁבַּע שְׁבוּעָה חֲמוּרָה; כָּל יְמֵי חַיָּיו לֹא נִשְׁבַּע לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר בַּצְּלָב שֶׁל סֶן־לוֹ אֶלָּא שְׁתֵּי פְּעָמִים. אוֹלִיבְיֶה פָּתַח אֶת פִּיו וְרָצָה לָתֵת מַעֲנֶה:

“הוֹד מַלְכוּת…”

“כְּרַע עַל בִּרְכֶּיךָ!” הִפְסִיקוֹ הַמֶּלֶךְ בְּקוֹל נִמְרָץ, " טְרִיסְטֶן, שִׂים עֵינְךָ עַל הָאִישׁ הַזֶּה."

אוֹלִיבְיֶה צָנַח עַל בִּרְכָּיו וְאָמַר בִּקְרִירוּת:

“הוֹד מַלְכוּת, מְכַשֵּׁפָה אַחַת נָדוֹנָה לַמָּוֶת עַל יְדֵי בֵּית הַמִּשְׁפָּט שֶׁל הַפַּרְלָמֶנְט, הִיא נִמְלְטָה לַכְּנֵסִיָּה נוֹטְר־דַּם. הָעָם מִתְקוֹמֵם וְרוֹצֶה לְהוֹצִיא אוֹתָהּ בְּחָזְקָה. הָאָדוֹן הַשּׁוֹפֵט הָעֶלְיוֹן וְהָאַבִּיר הַמְפַקֵּד אֶת בַּלֶּשֶׁת הַלַּיְלָה בָּאוּ עַכְשָׁו מִמְּקוֹם הַמֶּרֶד, וְיֵשׁ לְאֵל יָדָם לַהֲזִימֵנִי עַל פָּנַי, אִם שֶׁקֶר דִּבַּרְתִּי. הָעָם שָׂם מָצוֹר עַל נוֹטְר־דַּם.”

“הִנֵּה כָּךְ!” הִפְטִיר הַמֶּלֶךְ בְּקוֹל חֲרִישִׁי וְהוּא כֻּלּוֹ חִוֵּר וְרוֹעֵד מֵרֹב כָּעַס. “נוֹטְר־דַּם! הַלָּלוּ צָרִים עַל הַמָּקוֹם הַקָּדוֹשׁ, עַל בֵּית הַכְּנֵסִיָּה!… קוּם וַעֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ, אוֹלִיבְיֶה. אֱמֶת בְּפִיךָ. קַבֵּל תְּקַבֵּל מִיָּדִי אֶת הַמִּשְׂרָה שֶׁל שִׁמְעוֹן רֶדֶן. אֱמֶת בְּפִיךָ… בִּי הֵם מוֹרְדִים. לַמְכַשֵּׁפָה נִתְּנָה חָסוּת הַכְּנֵסִיָּה, לַכְּנֵסִיָּה נִתְּנָה חָסוּת הַמֶּלֶךְ. וַאֲנִי אָמַרְתִּי כִּי הַמֶּרֶד נַעֲשָׂה לְשֵׁם הַמְמֻנֶּה! עָלַי הֵם קוֹשְׁרִים קֶשֶׁר!”

הַכַּעַס כְּאִלּוּ חִדֵּשׁ אֶת כֹּחוֹת נְעוּרָיו וְהוּא צָעַד בְּחָזְקָה עַל פְּנֵי הַחֶדֶר. הַצְּחוֹק נִסְתַּלֵּק מֵעַל פָּנָיו, מַרְאֵהוּ הָיָה אָיֹם וְנוֹרָא. הוּא הִתְהַלֵּךְ הֵנָּה וָשׁוֹב; הַשּׁוּעָל נֶהְפַּךְ לִצְבוֹעַ. מַחֲנָק אָחַז אֶת צַוָּארוֹ וּמִפִּיו נֶעֶתְּקוּ מִלִּים; שְׂפָתָיו רָעֲדוּ וְיָדָיו הַצּוֹמְקוֹת נִקְמְצוּ לְאֶגְרוֹפִים. פִּתְאֹם נִזְקַף רֹאשׁוֹ, עֵינוֹ הָרֵיקָה נִתְמַלְּאָה לְהָבִים וְקוֹלוֹ הֵרִיעַ כְּקוֹל חֲצוֹצְרָה: “שְׁלַח אֶת יָדְךָ, טְרִיסְטֶן! שְׁלַח אֶת יָדְךָ בַּנְּבָלִים הָאֵלֶּה! צֵא אֲלֵיהֶם, טְרִיסְטֶן יְדִידִי! רְצַח בָּהֶם, הֲרֹג בָּהֶם!”

נַחְשׁוֹל זֶה עָבַר חָלַף לוֹ, וְהַמֶּלֶךְ חָזַר וְיָשַׁב עַל כִּסְאוֹ אָמַר מִתּוֹךְ כַּעַס כָּבוּשׁ וְגָדוֹל כִּפְלָיִם:

“גֶּשׁ הֵנָּה, טְרִיסְטֶן!… בְּבַסְטִילְיָה שֶׁלָּנוּ נִמְצָאִים חֲמִשִּׁים כִּידוֹנים שֶׁל הָרוֹזֵן מִגּ’וּף, וְהֵם גְּדוּד שֶׁל שְׁלשׁ מֵאוֹת רוֹכְבִים: קַח אִתְּךָ אֶת אֵלֶּה. וְכָאן גַּם פְּלֻגָּה אַחַת מֵחֵיל הַמִּשְׁמָר שֶׁלָּנוּ, הִיא פְּלֻגַּת הַקַּשָּׁתִים שֶׁל הַקָּצִין שָׁטוֹפֶּר: קַח אִתְּךָ גַּם אֶת אֵלֶּה. אַתָּה מְשַׁמֵּשׁ מְפַקֵּד בִּגְדוּד הָאַבִּירִים הָרוֹכְבִים: קַח אִתְּךָ אֶת הָאֲנָשִׁים הַנִּמְנִים עַל פְּלֻגָּתֶךָ. בְּסֶן־פּוֹל תִּמְצָא אַרְבָּעִים רוֹבֵי קֶשֶׁת מֵחֵיל הַמִּשְׁמָר הֶחָדָשׁ אֲשֶׁר לְיוֹרֵשׁ־הָעֶצֶר: קַח גַּם אֶת אֵלֶּה. וְעִם כָּל הַחַיִל הַזֶּה תְּמַהֵר לָבוֹא לְנוֹטְר־דַּם… הָהּ! אַתֶּם תּוֹשָׁבֵי פָּרִיס הַמְּקִימִים יָד לִפְגֹעַ בְּכֶתֶר הַמַּלְכוּת שֶׁל צָרְפַת, בִּקְדֻשַּׁת נוֹטְר־דַּם וּבִשְׁלוֹם הַמַּמְלָכָה הַזֹּאת! הַשְׁמִידֵמוֹ, טְרִיסְטֶן, הַשְׁמִידֵמוֹ! וְאִישׁ מֵהֶם אַל יָשׁוּב חַי מִן הַמָּקוֹם הַהוּא, חוּץ מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר יֻקְּחוּ לְמוֹנְפוֹקוֹן¹⁷⁴.”

טְרִיסְטֶן הִשְׁתַּחֲוָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.

“אֶעֱשֶׂה כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי.”

וְאַחֲרֵי רֶגַע הוֹסִיף וְשָׁאַל:

“וּמָה אֶעֱשֶׂה לִמְכַשֵּׁפָה הַלֵּזוּ?”

שְׁאֵלָה זוֹ הֵבִיאָה אֶת הַמֶּלֶךְ לִידֵי הִרְהוּרִים.

“הוֹ!” קָרָא הַמֶּלֶךְ, “הַמְכַשֵׁפָה!… מַר אֶסְטוּטְוִי, מֶה רָצָה בְּעֶצֶם הָאֲסַפְסוּף לַעֲשׂוֹת לִמְכַשֵּׁפָה זוֹ?”

“הוֹד מַלְכוּת,” עָנָה הַשּׁוֹפֵט הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר לְפָרִיס, “הֶהָמוֹן בָּא לְהוֹצִיא אֶת הַמְכַשֵּׁפָה בְּחָזְקָה מִתּוֹךְ מִקְלָטָהּ שֶׁבְּנוֹטְר־דַּם, וַהֲרֵי זֶה אוֹמֵר כִּי עֵינוֹ צָרָה בַּחֲנִינָה שֶׁנִּתְּנָה לַמְכַשֵּׁפָה וְהוּא רוֹצֵה לִתְלוֹת אוֹתָהּ עַל עֵץ.”

הַמֶּלֶךְ הִרְבָּה לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת. וּפִתְאֹם פָּנָה בִּדְבָרִים אֶל טְרִיסְטֶן לַ’הֶרְמִיט:

“יְהִי כָּךְ, טְרִיסְטֶן חֲבִיבִי. הַשְׁמֵד אֶת הָאֲסַפְסוּף וּתְלֵה עַל עֵץ אֶת הַמְכַשֵּׁפָה.”

“הֲרֵי זֶה אוֹמֵר,” לָחַשׁ גִּילְיוֹם רִים עַל אָזְנוֹ שֶׁל קֹפֶּנוֹל, “עֹנֶשׁ לָעָם בְּשֶׁל רְצוֹנוֹ וּמִלּוּא רְצוֹנוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָעָם.”

“שָׁמַעְתִּי, הוֹד מַלְכוּת,” הֵשִׁיב טְרִיסְטֶן, “אִם אֶמְצָא עוֹד אֶת הַמְכַשֵּׁפָה בְּנוֹטְר־דַּם, אוּכַל לָקַחַת אוֹתָהּ מִשָּׁם לַמְרוֹת זְכוּת הַמִּקְלָט?”

“רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, מַה נַעֲשֶׂה לִזְכוּת הַמִּקְלָט!” קָרָא הַמֶּלֶךְ וְגֵרַד בְּיָדוֹ מֵאֲחוֹרֵי אָזְנוֹ. “אַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ הֶכְרַח בַּדָּבָר לִתְלוֹת בַּת־חַוָּה זוֹ.”

וְהַמֶּלֶךְ, כְּאִישׁ שֶׁיָּרְדָה עָלָיו מַחֲשֶׁבֶת פִּתְאֹם, קָם מֵעַל כִּסְאוֹ, כָּרַע עַל בִּרְכָּיו, הֵסִיר אֶת כּוֹבָעוֹ מֵעַל רֹאשׁוֹ, הִנִּיחַ אֶת זֶה עַל גַּב הַכִּסֵּא וְהִתְחִיל מִתְבּוֹנֵן בְּחֶרְדַּת קֹדֶשׁ בְּאֶחָד מִקָּמֵעוֹת הַבְּדִיל הַמַּקִּיפִים כְּזֵר אֶת הַכּוֹבַע. “הָהּ!” קָרָא הַמֶּלֶךְ וּפָרַשׂ אֶת כַּפָּיו, “סִלְחִי לִי, גְּבֶרֶת נַעֲלָה אֲשֶׁר תְּגוֹנְנִי עַל פָּרִיס וַאֲשֶׁר הָיִית לִי כַּמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל! רַק הַפַּעַם אֶעֱשֶׂה כַּדָּבָר הַזֶּה וְלֹא אֶשְׁנֶה. לֹא אוּכַל לְנַקּוֹת מֵעֹנֶשׁ אֶת הַחוֹטֵאת הַזֹּאת. הַאֲמִינִי לִי, גְּבִרְתִּי הַנַעֲלָה וּמַלְאָכִי הַגּוֹאֵל, כִּי הַלֵּזוּ הִיא מְכַשֵּׁפָה וְאֵינָהּ כַּדָּאִית לִמְצֹא מִקְלָט בְּבֵיתֵךְ. הֲלֹא יָדוּעַ לָךְ, גְּבִרְתִּי הָאֲהוּבָה, כִּי רַבִּים מֵחֲסִידֵי הַמְּלָכִים פָּגְעוּ בִּזְכוּת מְיֻחֶדֶת זוֹ שֶׁל בָּתֵּי הַכְּנֵסִיּוֹת וְכַוָּנָתָם לֹא הָיְתָה אֶלָּא לְשֵׁם שָׁמַיִם וּלְטוֹבַת הַמְּדִינָה. הוּגוֹ הַקָּדוֹשׁ, הַהֶגְמוֹן אֲשֶׁר לְאֶרֶץ אַנְגְּלִיָּה, הִתִּיר לַמֶּלֶךְ אֱדוּאַרְד לָקַחַת מְכַשֵּׁף אֶחָד מֵעִם קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ. לוּאִי הַקָּדוֹשׁ שֶׁל צָרְפַת, הוּא אֲדוֹנִי וְאַלּוּפִי, עָשָׂה אַף הוּא כַּדָּבָר הַזֶּה בְּבֵית הַכְּנֵסִיָּה עַל שֵׁם פָּאוּל הַקָּדוֹשׁ, וּגְדוֹלָה מִזּוֹ עָשָׂה הָאַלּוּף אַלְפוֹנְס, בְּנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁלָּקַח פּוֹשֵׁעַ מֵעִם הַקֶּבֶר הַקָּדוֹשׁ. סִלְחִי לִי אֵפוֹא, הָאַלּוּפָה אֲשֶׁר לְפָרִיס, רַק הַפַּעַם אֶעֱשֶׂה וְלֹא אֶשְׁנֶה, וְחֵלֶף זֶה אֲנַדֵּב לִשְׁמֵךְ פֶּסֶל עָשׂוּי כֶּסֶף, כַּפֶּסֶל אֲשֶׁר נָדַבְתִּי אֶשְׁתַּקֵּד לְשֵׁם הָאַלּוּפָה הַקְּדוֹשָׁה מֵאֶקוּי. אָמֵן.”

הוּא הִצְטַלֵּב, קָם מֵעַל בִּרְכָּיו, חָבַשׁ אֶת כּוֹבָעוֹ וְאָמַר אֶל טְרִיסְטֶן:

“אַל תַּרְבֶּה שְׁהוּת, אַבָּא טְרִיסְטֶן. קַח אִתְּךָ אֶת הָאָדוֹן לְבֵית שָׁטוֹפֶּר. צַוֵּה וְיַרְעִישׁוּ אֶת הַפַּעֲמוֹן בְּמִגְדָּל הַצּוֹפִים. הַכֵּה תַּכֶּה אֶת הָעָם וְאֶת הַמְכַשֵּׁפָה תִּתְלֶה עַל עֵץ. כֵּן תַּעֲשֶׂה. וּרְצוֹנִי שֶׁאַתָּה בְּעַצְמְךָ תַּעֲרֹךְ אֶת סֵדֶר הַתְּלִיָּה, וְאַחֲרֵי כֵן אֶשְׁמַע מִפִּיךָ אֶת פְּרָטֵי הַדָּבָר… גֶּשׁ הֵנָּה, אוֹלִיבְיֶה, הַלַּיְלָה לֹא אֶעֱלֶה עַל יְצוּעִי. גַּלְּחֵנִי.”

טְרִיסְטֶן לַ’הֶרְמִיט הִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ. אַחֲרֵי כֵן רָמַז הַמֶּלֶךְ בִּתְנוּעַת יָד לְרִים וְקֹפֶּנוֹל כִּי הִגִּיעָה שַׁעְתָּם לָלֶכֶת:

“יִשְׁמָרְכֶם אֱלֹהִים, יְדִידַי הַפְלַמַּנְדִּים. לְכוּ נוּחוּ עַל מִשְׁכַּבְכֶם. הַשָּׁעָה מְאֻחֶרֶת, אָנוּ רְחוֹקִים מִן הָעֶרֶב וּקְרוֹבִים אֶל הַבֹּקֶר.”

הַשְּׁנַיִם יָצְאוּ מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּנְצִיב הַבַּסְטִילְיָה הוֹלִיךְ אוֹתָם אֶל חַדְרֵיהֶם. וּכְשֶׁנִּפְרְדוּ זֶה מִזֶּה אָמַר קֹפֶּנוֹל אֶל רִים:

“כֵּן הַדָּבָר… שָׂבַעְתִּי רְאוֹת אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ הַזֶּה הַמַּרְבֶּה שִׁעוּל! רָאִיתִי אֶת שַׁרְל מִבֻּרְגּוּנְדִיָּה סָבוּא מִיַּיִן; וְאוּלָם הַלָּז לֹא הָיָה רָשָׁע כְּלוּאִי אַחַד־עָשָׂר זֶה הַשָּׁרוּי בְּמַחֲלָתוֹ.”

“מָרָן יַעֲקֹב,” עָנָה רִים, “יֵשׁ סִבָּה לַדָּבָר: הַיַּיִן אֵינוֹ מַשְׁפִּיעַ עַל הַמְּלָכִים אַכְזְרִיּוּת כְּמוֹ סַם מַרְפֵּא.”

ו. “הַמַּאֲכֶלֶת בַּכִּיס”

גְרֶנְגּוֹאַר יָצָא מִתְּחוּם הַבַּסְטִילְיָה וְיָרַד לִרְחוֹב סֶנְט־אַנְטוּאַן בִּמְהִירוּת שֶׁל סוּס בּוֹרֵחַ. מִשֶּׁהִגִּיעַ לְשַׁעַר בּוֹדוֹיֶה, פָּנָה וְהָלַךְ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה אֶל צְלָב הָאֶבֶן הַמִּתְרוֹמֵם עַל פְּנֵי הַכִּכָּר, כְּאִלּוּ רָאָה בַּחֲשֵׁכָה אֶת דְּמוּת הָאִישׁ, לְבוּשׁ הַשְּׁחוֹרִים וַחֲבוּשׁ הַבַּרְדָּס, שֶׁיָּשַׁב עַל הַמַּדְרֵגוֹת לְרַגְלֵי הַצְּלָב.

“הַאַתָּה זֶה, מָרָנִי?” שָׁאַל גְרֶנְגּוֹאַר.

הַדְּמוּת הַשְּׁחוֹרָה הִתְרוֹמְמָה מִמְּקוֹמָהּ.

“שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן! כָּעַסְתִּי עָלֶיךָ עַד לְהַשְׁחִית, גְרֶנְגּוֹאַר. זֶה עַכְשָׁו הִשְׁמִיעַ הַשּׁוֹמֵר מֵעַל מִגְדַּל סֶן־גֶ’רְוֶה אֶת הַשָּׁעָה הַשְּׁנִיָּה לְאַחֵר חֲצוֹת.”

“הוֹ!” עָנָה גְרֶנְגּוֹאַר. “לֹא בְּאַשְׁמָתִי הָיָה הַדָּבָר; אֲשֵׁמִים בְּכָךְ שׁוֹטְרֵי הַלַּיְלָה וְהַמֶּלֶךְ. בְּרֶגַע זֶה נִצַּלְתִּי מִיָּדָם! גַּם הַפַּעַם הוּרַע מַזָּלִי וְלֹא הִגַּעְתִּי לִידֵי תְּלִיָּה. וַדַּאי שֶׁכָּךְ נִגְזַר עָלַי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית.”

“אֵינְךָ בַּר־הַצְלָחָה לְשׁוּם דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם,” אָמַר הַשֵּׁנִי, “וְאוּלָם עָלֵינוּ לְהָחִישׁ אֶת דַּרְכֵּנוּ. הֲיָדַעְתָּ אֶת מִלַּת הַסִּמָּן?”

“דַּע לְךָ, מָרָנִי, כִּי רָאִיתִי אֶת הַמֶּלֶךְ. זֶה עַכְשָׁו יָצָאתִי מֵאֵת פָּנָיו. הוּא לוֹבֵשׁ מִכְנְסֵי בַּד. אָכֵן זֶה הָיָה מְאֹרָע גָּמוּר!”

“הוֹ, אֶל תַּעְתִּיר עָלַי אֶת דְּבָרֶיךָ! מַה לִי וּלְמַעֲשֶׂה הַמְּאֹרָעוֹת שֶׁלָּךְ? הֲיָדַעְתָּ אֶת מִלַּת הַסִּמָּן שֶׁל הַקַּבְּצָנִים?”

“תָּנוּחַ דַּעְתְּךָ, מָרָנִי. אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַסִּמָּן: ‘הַמַּאֲכֶלֶת בַּכִּיס’.”

“טוֹב הַדָּבָר. שֶׁלּוּלֵא כָּךְ לֹא הָיִינוּ יְכֹלִים לְהַגִּיעַ אֶל בֵּית הַכְּנֵסִיָּה. הַקַּבְּצָנִים סָגְרוּ אֶת הָרְחוֹבוֹת. וְאוּלָם דּוֹמֶה שֶׁהֵם נִתְקְלוּ בְּהִתְנַגְּדוּת, וְגַם זוֹ לְטוֹבָה. יָכֹל הֱיוֹת שֶׁנַּסְפִּיק וְנָבוֹא לַמּוֹעֵד הַנָּכוֹן.”

“כֵּן הַדָּבָר, מָרָנִי. בְּאֵיזֶה אֹפֶן נוּכַל לְהִכָּנֵס אֶל בֵּית הַכְּנֵסִיָּה?”

“בְּיָדִי הַמַּפְתֵּחַ אֲשֶׁר לַמִּגְדָּלִים.”

“וְכֵיצַד נֵצֵא מִשָּׁם?”

“מִצַּד אָחוֹר שֶׁל הַמִּנְזָר יֵשׁ בֶּן־שַׁעַר אֶחָד הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי הַכִּכָּר, וּמִשָּׁם דֶּרֶךְ אֶל הַנָּהָר. שַׂמְתִּי בְּכִיסִי אֶת הַמַּפְתֵּחַ אֲשֶׁר לְדֶלֶת זוֹ וְהַבֹּקֶר הֲכִינוֹתִי שָׁם סִירָה.”

“יָפָה הָיְתָה תַּחְבּוּלָה זוֹ שֶׁהִצִּילַתְנִי מִתְּלִיָּה!” חָזַר גְרֶנְגּוֹאַר לְעִנְיָנוֹ.

“הָבָה נָחִישָׁה אֶת דַּרְכֵּנוּ!” אָמַר הַשֵּׁנִי.

הַשְּׁנַיִם נָשְׂאוּ אֶת רַגְלֵיהֶם וְהָלְכוּ בִּמְהִירוּת לְעֵבֶר הָעִיר הָעַתִּיקָה.

ז. שָׁטוֹפֶּר יַנְהִיגֵנוּ!

הַקּוֹרֵא אוּלַי יִזְכֹּר אֶת הַדָּבָר, כִּי הִשְׁאַרְנוּ אֶת קְוָזִימוֹדוֹ בְּמַצָּב חָמוּר מְאֹד. הַחֵרֵשׁ אַמִּיץ הַלֵּב, לְאַחֵר שֶׁאוֹיְבָיו תָּקְפוּ אוֹתוֹ מִכָּל הַעֲבָרִים, לֹא אִבֵּד אָמְנָם אֶת עֹז רוּחוֹ, אֲבָל אָבֹד אָבְדָה לוֹ הַתִּקְוָה לְהַצִּיל אֶת הַצּוֹעֲנִית – הַצָּלַת עַצְמוֹ נִשְׁכְּחָה אוֹתָהּ שָׁעָה מִלִּבּוֹ. הוּא הִתְרוֹצֵץ בְּפַחַד וּבְבֶהָלָה עַל פְּנֵי הַיָּצִיעַ. כְּנֵסִיַּת נוֹטְר־דַּם עָמְדָה לִפּוֹל בִּידֵי הַקַּבְּצָנִים. פִּתְאֹם מָלְאוּ הָרְחוֹבוֹת הַסְּמוּכִים שַׁעֲטַת סוּסִים הוֹמִיָּה, וְאֶל הַכִּכָּר יָצְאָה בִּיעָף פְּלֻגָּה צְפוּפָה שֶׁל פָּרָשִׁים, בִּידֵיהֶם לַפִּידִים, כִּידוֹנֵיהֶם נְטוּיִם, סוּסֵיהֶם שְׁלוּחֵי רֶסֶן וּבְפִיהֶם קוֹל תְּרוּעָה: “צָרְפַת! צָרְפַת! הִרְגוּ בָּאֲסַפְסוּף! שָׁטוֹפֶּר יַנְהִיגֵנוּ! הַפְּרוֹפוֹס! הַפְּרוֹפוֹס!”

הַקַּבְּצָנִים הַנִּבְהָלִים הָפְכוּ אֶת פְּנֵיהֶם לִרְאוֹת אֶת הַנַּעֲשָׂה.

קְוָזִימוֹדוֹ, אֲשֶׁר לֹא הֶאֱזִין מְאוּמָה מִכָּל הַתְּשׁוּאוֹת הָאֵלֶּה, רָאָה אֶת הַחֲרָבוֹת הַשְּׁלוּפוֹת, אֶת הַלַּפִּידִים, אֶת חֻדֵּי הַכִּידוֹנִים, רָאָה אֵת כָּל הַגְּדוּד יַחַד וְהִכִּיר אֶת הַקָּצִין פֶבּוּס הַהוֹלֵךְ בְּרֹאשׁ הַפָּרָשִׁים; הוּא רָאָה אֶת הַבֶּהָלָה שֶׁקָּמָה בְּמַחֲנֶה הַגַּנָּבִים, אֶת פַּחְדָּם שֶׁל הַגְּרוּעִים וְאֶת מְבוּכָתָם שֶׁל אַמִּיצֵי הַלֵּב – וִישׁוּעַת פִּתְאֹם זוֹ חִדְּשָׁה אֶת כֹּחוֹ וְהוּא הִשְׁלִיךְ אֲחוֹרַנִּית אֶת הַמִּתְנַפֵּל הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הִצִּיג אֶת כַּף רַגְלוֹ עַל הַיָּצִיעַ.

הַלָּלוּ הָיוּ בֶּאֱמֶת גַּיְסוֹת הַמֶּלֶךְ שֶׁהִגִּיעוּ לִמְקוֹם הַמַּעֲשֶׂה.

הַקַּבְּצָנִים הִתְנַהֲגוּ בִּגְבוּרָה. הֵם נִלְחֲמוּ כִּמְיֻאָשִׁים. הַתּוֹקְפִים הִשְׂתָּעֲרוּ עֲלֵיהֶם מִן הַצַּד דֶּרֶךְ רְחוֹב סֶן־פְּיֶר אוֹ־בֶּף, הִתְנַפְּלוּ עֲלֵיהֶם מֵאָחוֹר דֶּרֶךְ הָרְחוֹב הַגּוֹבֵל אֶל כִּכַּר הָעֲזָרָה וְדָחֲפוּ אוֹתָם כְּנֶגֶד חוֹמוֹת הַכְּנֵסִיָּה; וְאוֹתָהּ שָׁעָה הָיוּ הַקַּבְּצָנִים מִשְׂתָּעֲרִים עֲדַיִן עַל הַכְּנֵסִיָּה, עָמְדוּ בְּמַעֲרָכָה מוּל קְוָזִימוֹדוֹ וְהָיוּ בְּעֵת וּבְעוֹנָה אַחַת בִּבְחִינַת צָרִים וְעוֹמְדִים בְּמָצוֹר, – דָּבָר שֶׁאֵרַע אַחֲרֵי כֵן, בִּשְׁעַת הַמָּצוֹר הַמְפֻרְסָם שֶׁל טוֹרֵין בִּשְׁנַת 1640, לָרוֹזֵן הֶנְרִי דְ’הָרִיקוּר: הוּא שָׂם מָצוֹר עַל בֶּן הַמֶּלֶךְ תּוֹמַס מִסָּבוֹיָה וְהוּא עַצְמוֹ הֻקַּף מִכָּל עֵבֶר עַל יְדֵי גַיְסוֹתָיו שֶׁל הַמַּרְקִיז לְבֵית לֶגָנֶץ.

עַל כֵּן יֵאָמֵר בִּכְתֹבֶת מַצַּבְתוֹ: ¹⁷⁵Taurinum obsessor idem et obsessus.

פָּרְצָה תִּגְרָה אֲיֻמָּה. כְּדִבְרֵי פ. מַתְיָא: “שִׁנֵּי הַכֶּלֶב נִחֲתוּ בִּבְשַׂר הַזְּאֵב.”

פָּרָשֵׁי הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר פֶבּוּס לְבֵית שָׁטוֹפֶּר הִצְטַיֵּן בֵּינֵיהֶם בִּגְבוּרָה יְתֵרָה, הָרְגוּ וְלֹא חָמְלוּ, וְהַנִּמְלָט מִן הַחֲנִית נָפַל בֵחָרֶב. הַקַּבְּצָנִים, שֶׁלֹּא הָיוּ מְזֻיָּנִים בִּכְלֵי נֶשֶׁק רְאוּיִם לִשְׁמָם, הִשְׁתּוֹלְלוּ וְהֵגֵנּוּ עַל עַצְמָם בְּשִׁנֵּיהֶם. גְּבָרִים וְנָשִׁים וִילָדִים נִתְלוּ בְּגַבֵּי הַסּוּסִים וּבְצַלְעוֹתֵיהֶם וְנֹאחֲזוּ שָׁם כַּחֲתוּלִים בְּנַעֲצָם בִּבְשַׂר הָאוֹיֵב אֶת שִׁנֵּיהֶם וְאֶת צִפָּרְנַי יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם. אֲחֵרִים הִכּוּ בַּלַּפִּידִים שֶׁבִּידֵיהֶם עַל פַּרְצוּפֵי הַקַּשָּׁתִים. רַבִּים זָרְקוּ אַנְקוֹלֵי בַּרְזֶל בְּצַוְּארֵי הַפָּרָשִׁים וּמָשְׁכוּ אוֹתָם לָאָרֶץ. אֵלֶּה שֶׁנָּפְלוּ מֵעַל הַסּוּסִים נִקְרְעוּ עַל יָדָם לִגְזָרִים.

אַחֵד הַקַּבְּצָנִים הֶחֱזִיק בְּיָדוֹ חֶרְמֵשׁ רָחָב וּמַבְרִיק, וּבְמֶשֶׁךְ כַּמָּה זְמָן הָיָה כּוֹרֵת אֶת רַגְלֵי הַסּוּסִים. אוֹתוֹ אִישׁ הָיָה נוֹרָא וְאָיֹם. הוּא פִּזֵּם תּוֹךְ כְּדֵי מְלַאכְתּוֹ אֶת פִּזְמוֹנוֹ, וְהָיָה מוֹלִיךְ וּמֵשִׁיב חֲלִיפוֹת אֶת חֶרְמְשׁוֹ. עִם כָּל מַכָּה וּמַכָּה עָג מִסְּבִיבוֹ עוּגָה שֶׁל אֲבָרִים כְּרוּתִים. וְכָךְ הָלַךְ וְנִתְכַּנֵּס אֶל בֵּין צִבּוּר הַפָּרָשִׁים הַצָּפוּף בְּיוֹתֵר, מִצְעָדוֹ מָתוּן וְשָׁלֵו, רֹאשׁוֹ נָע אֵילָךְ וְאֵילָךְ וְחָזֵהוּ פּוֹלֵט גְּנִיחוֹת קְצוּבוֹת – הַכֹּל כְּדֶרֶךְ אִכָּר הַקּוֹצֵר אֶת שָׂדֵהוּ. זֶה הָיָה קְלוֹפֶּן טְרוֹאִיפוּ. וְהִנֵּה יָרָה קְנֵה־רוֹבֶה וְהוּא נָפַל מֵת לָאָרֶץ.–

בֵּין כֹּה וָכֹה וְחַלּוֹנוֹת הַבָּתִּים נִפְתְּחוּ שׁוּב. אַנְשֵׁי הַסְּבִיבָה, לְאַחַר שֶׁשָּׁמְעוּ אֶת תְּרוּעַת הַמִּלְחָמָה שֶׁל חֵיל הַמֶּלֶךְ, שִׁתְּפוּ אֶת עַצְמָם לַתִּגְרָה, וּמִכָּל הַדְּיוֹטוֹת נִתַּךְ מְטַר כַּדּוּרִים עַל רָאשֵׁי הַקַּבְּצָנִים. חֲצַר הָעֲזָרָה מָלְאָה עָשָׁן, וּמִתּוֹךְ עַב הֶעָשָׁן הַזֶּה הִבְרִיקוּ יְרִיּוֹת הָאֵשׁ אֲשֶׁר לִקְנֵי הָרוֹבִים. כָּאן לֹא הִכִּירָה הָעַיִן כִּמְעַט אֶת חָזִית נוֹטְר־דַּם וְאֶת הַבִּנְיָן הָעַתִּיק שֶׁל בֵּית־הַחוֹלִים, זֶה שֶׁעַל גַּגּוֹ הַמֻּקָּף חַלּוֹנוֹת עָמְדוּ כַּמָּה חוֹלִים מְדֻלְדָּלִים וְהִבִּיטוּ כְּלַפֵּי מָטָּה.

לְבַסּוֹף נָסוֹגוּ הַקַּבְּצָנִים אָחוֹר. הַהִתְעַיְּפוּת, הַמַּחְסוֹר בִּכְלֵי נֶשֶׁק טוֹבִים, אֵימַת הַהִתְנַפְּלוּת שֶׁפָּגְעָה בָּהֶם לְפֶתַע פִּתְאֹם, אֵשׁ הַיְּרִיּוֹת שֶׁנִּתְּכָה מִן הַחַלּוֹנוֹת, הַהַתְקָפָה הָעַזָּה מִצַּד אַנְשֵׁי הַמֶּלֶךְ – כָּל אֵלֶּה גָרְמוּ לָהֶם מַפָּלָה. הֵם פָּרְצוּ אֶת נֵד הַמִּתְנַפְּלִים וְהִתְחִילוּ נָסִים לְכָל הָעֲבָרִים בְּהַשְׁאִירָם אַחֲרֵיהֶם עֲרֵמוֹת חֲלָלִים.

וּקְוָזִימוֹדוֹ, אֲשֶׁר לֹא חָדַל מֵהִלָּחֵם בְּאוֹיְבָיו וְרָאָה לְבַסּוֹף אֶת מְנוּסָתָם הַפְּרוּעָה, נָפַל פִּתְאֹם עַל בִּרְכָּיו וְהֵרִים אֶת כַּפָּיו לַשָּׁמָיִם; אַחֲרֵי כֵן הִסְתַּעֵר מִמְּקוֹמוֹ שְׁכוּר חֶדְוָה וְרָץ בִּמְהִירוּת שֶׁל צִפּוֹר אֶל הַתָּא אֲשֶׁר הוּא, קְוָזִימוֹדוֹ, שָׁמַר עָלָיו בִּגְבוּרָה כֹּה רַבָּה. מֹחוֹ לֹא יָדַע בְּרֶגַע זֶה אֶלָּא הִרְהוּר אֶחָד: לִפּוֹל לְרַגְלֵי הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר זוֹ הַפַּעַם הַשְּׁנִיָּה הִצִּיל אֶת חַיֶּיהָ מִמָּוֶת.

כְּשֶׁנִּכְנַס אֶל הַתָּא – לֹא מָצָא שָׁם נֶפֶשׁ חַיָּה.

סֵפֶר אַחַד־עָשָׂר

א. הַנַּעַל הַזְּעִירָה

אוֹתָהּ שָׁעָה, כְּשֶׁהַקַּבְּצָנִים הִתְנַפְּלוּ עַל בֵּית הַכְּנֵסִיָּה יָשְׁנָה אֶסְמֶרַלְדָּה אֶת שְׁנָתָהּ.

וְאוּלָם הַשָּׁאוֹן מִסָּבִיב לְבֵית הַכְּנֵסִיָּה הָלַךְ וְגָדַל, הָעֵז הֵרִימָה קוֹל גְּעִיָּה – וְאֶסְמֶרַלְדָּה הֵקִיצָה. הִיא הִתְנַעֲרָה מֵעַל מִשְׁכָּבָה, נָתְנָה אֹזֶן לִשְׁמֹעַ, הֵעִיפָה אֶת עֵינֶיהָ וְהִבִּיטָה מִסָּבִיב; הַהֲמֻלָּה וְהָאוֹר הִפִּילוּ עָלֶיהָ אֵימָה וְהִיא הִתְפָּרְצָה מִתּוֹךְ הַתָּא וְהָלְכָה לִרְאוֹת אֶת הַנַּעֲשֶׂה. מַרְאֵה הַכִּכָּר וְהַדְּמֻיּוֹת הַמְּרַחֲפוֹת עַל פָּנֶיהָ, מְבוּסָה זוֹ שֶׁבְּהַתְקָפַת לַיְלָה, הֲמוֹן מְתֹעָבִים אֵלֶּה שֶׁנִּתְּרוּ כִּצְפַרְדְּעִים וְהָיוּ מִתְעַלְּמִים כִּמְעַט מִן הָעַיִן בְּחֶשְׁכַת הַלֵּיְלָה, הַלַּפִּידִים הַבּוֹדְדִים שֶׁזָּרְעוּ עַל סְבִיבָם אוֹר אַדְמוּמִי וְהָיוּ מִתְרוֹצְצִים וּמִשְׁתַּלְּבִים בַּאֲפֵלָה אֵלֶּה בְּצַד אֵלֶּה, דֻּגְמַת אוֹרוֹת תּוֹעִים הַמְּרַחֲפִים עַל פְּנֵי עַרְבַת הַבִּצּוֹת – כָּל אֵלֶּה עוֹרְרוּ בָּהּ אֶת הָרֹשֶׁם כְּאִלּוּ פָּרְצָה תִּגְרָה בֵּין הָרוּחוֹת הָעַרְטִילָאִים קְרוּאֵי נֶשֶׁף הַמְּכַשְּׁפוֹת, וּבֵין יְצוּרֵי הַשַּׁחַץ, מַעֲשֵׂה אֶבֶן, הַמְּמַלְּאִים אֶת בֵּית הַכְּנֵסִיָּה. וְהוֹאִיל וְהִיא הִתְחַנְּכָה מִיַּלְדוּתָהּ עַל הָאֱמוּנוֹת הַתְּפֵלוֹת הָרוֹוְחוֹת בְּקֶרֶב עַם הַצּוֹעֲנִים, לְפִיכָךְ נוֹלַד בְּמֹחָהּ בָּרֹאשׁ וּבָרִאשׁוֹנָה הָרַעְיוֹן, כִּי נִזְדַּמֵּן לָהּ בְּלִי מֵשִׁים לִרְאוֹת בִּקְהַל יְצוּרִים שֶׁלֹּא מֵעוֹלָם זֶה הַמִּשְׁתּוֹלְלִים וְעוֹשִׂים מַעֲשֵׂה שֵׁדִים. וְהִיא מִהֲרָה לִבְרֹחַ וְלָשׁוּב אֶל חָדְרָהּ, כְּדֵי שֶׁתַּחֲלֹם עַל מִשְׁכָּבָה חֲלוֹמוֹת מַבְעִיִתִים פָּחוֹת.

וּלְאַט לְאַט נִסְתַּלְּקוּ מֵעָלֶיהָ תַּעְתּוּעֵי הַפַּחַד הָרִאשׁוֹנִים; הַהֲמֻלָּה אֲשֶׁר הָלְכָה וְגָדְלָה וְכַמָּה סִמָּנִים אֲחֵרִים שֶׁל מְצִיאוּת – אֵלֶּה הֶרְאוּ לָהּ בָּרוּר מְאֹד, כִּי הַשָּׁתִים עָלֶיהָ מִסָּבִיב הֵם לֹא יְצוּרִים עַרְטִילָאִים, כִּי אִם בְּנֵי־אָדָם מַמָּשׁ. וְאָז נִשְׁתַּנָּה פַּחְדָּהּ – לֹא נִתְגַּבֵּר, אֶלָּא קִבֵּל צוּרָה אַחֶרֶת. אוֹתָהּ שָׁעָה שִׁעֲרָה בְּלִבָּהּ כִּי הָמוֹן עָם הִתְקוֹמֵם וּבָא לְהוֹצִיא אוֹתָהּ בְּחָזְקָה מִבֵּית מִקְלָטָהּ. הָרַעְיוֹן כִּי הִיא עוֹמֶדֶת שׁוּב לְאַבֵּד אֶת הַחַיִּים, אֶת הַתִּקְוָה, אֶת פֶבּוּס – אֲשֶׁר בְּדִמְיוֹנָהּ הוֹסִיפָה לְשַׁתֵּף אוֹתוֹ לַעֲתִידָהּ; רִפְיוֹן כֹּחָהּ אֲשֶׁר אֵין מָשְׁלוֹ, חֹסֶר כָּל תִּקְוָה לִפְלֵטָה וּלְהַצָּלָה, דְּבַר הֱיוֹתָהּ לְלֹא מַחֲסֶה, עֲזוּבָה מִכָּל וּבוֹדְדָה לְנַפְשָׁהּ – הִרְהוּרִים אֵלֶּה וַהֲמוֹן הִרְהוּרִים אֲחֵרִים הִכְרִיעוּ אוֹתָהּ לָאָרֶץ. הִיא נָפְלָה עַל בִּרְכֶּיהָ; רֹאשָׁהּ צָנַח עַל הַמִּטָּה, יָדֶיהָ נִשְׁתֵּלְּבוּ מִסָּבִיב לְרֹאשָׁהּ וּמִלִּבָּהּ פָּרְצָה תְּפִלָּה מְהוּלָה בִּבְכִי. הִיא הִתְפַּלְּלָה לָאֱלֹהֵי הַנּוֹצְרִים בְּחִיל וּרְעָדָה, אִם כִּי הִיא הָיְתָה בַּת צוֹעֲנִים וְדָתָהּ דָּת אֱלִילִים. כִּי יֵשׁ רְגָעִים בַּחַיִּים אֲשֶׁר גַּם אִישׁ בֵּן בְּלִי־אֱמוּנָה יְקַבֵּל עָלָיו אֶת הַדָּת אֲשֶׁר בַּמִּקְדָּשׁ הַקָּרוֹב.

הִיא שָׁהֲתָה הַרְבֵּה זְמַן בִּתְפִלָּה, אִם כִּי לַאֲמִיתּוֹ שֶׁל דָּבָר הָיְתָה חֶרְדָּתָהּ מְרֻבָּה מִתְּפִלָּתָהּ, דָּמָהּ קָפָא לְקוֹל הֲמוֹנָם שֶׁל הַמִּתְנַפְּלִים שְׁכוּרֵי הַחֵמָה וְהָבִין לֹא הֵבִינָה שֶׁמֶץ דָּבָר מִכָּל הַהִתְנַפְּלוּת הַזֹּאת; הִיא לֹא יָדְעָה מַה מְזִמָּתָם שֶׁל אֵלֶּה, מַה מַעֲשֵׂיהֶם וּמָה רְצוֹנָם, אַךְ לִבָּהּ נִבָּא לָהּ כִּי מִכָּל אֵלֶּה תֵּצֵא לָהּ רָעָה גְדוֹלָה.

וּפִתְאֹם, בְּעוֹדֶנָּה שְׁרוּיָה בְּאֵימַת מָוֶת, שָׁמְעָה כְּעֵין קוֹל צְעָדִים עוֹלֶה עַל יָדָהּ. הִיא הִפְנְתָה אֶת רֹאשָׁהּ. שְׁנֵי אֲנָשִׁים, שֶׁאֶחָד מֵהֶם נָשָׂא לַפִּיד בְּיָדוֹ, נִכְנְסוּ בְּרֶגַע זֶה לְחַדְרָהּ. מִלִּבָּהּ פָּרְצָה צְעָקָה רְפוּיָה.

“אַל תִּפְחֲדִי כָּל פַּחַד,” אָמַר קוֹל אֶחָד שֶׁלֹּא הָיָה זָר לְאָזְנָהּ, “אָנֹכִי הוּא הַנִּצָּב לְפָנַיִךְ.”

“מִי אַתָּה?” שָׁאֲלָה אֶסְמֶרַלְדָּה.

“פֶּטֶר גְּרֶנְגּוּאַר.”

הַשֵּׁם הַזֶּה הִשְׁקִיט אֶת רוּחָהּ. הִיא פָּקְחָה אֶת עֵינֶיהָ וְרָאֲתָה לְפָנֶיהָ בֶּאֱמֶת אֶת הַפַּיְטָן. וְאוּלָם עַל יַד גְּרֶנְגּוּאַר עָמְדָה דְּמוּת אַחֶרֶת עֲטוּפָה שְׁחוֹרִים מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ, וּדְמוּת זוֹ גָרְמָה לָהּ לְאֶסְמֶרַלְדָּה שֶׁתֵּאָלֵם דֹּם.

“אֲהָהּ!” פָּתַח גְּרֶנְגּוּאַר וְאָמַר בִּלְשׁוֹן תּוֹכֵחָה, “דְּיַ’לִי הִקְדִּימָה לְהַכִּיר אוֹתִי לְפָנַיִךְ.”

וְאָמְנָם הָעֵז הַקְּטַנָּה לֹא חִכְּתָהּ לְהִתְוַדְּעוּת מִצַּד גְּרֶנְגּוּאַר. רַק נִכְנַס זֶה אֶל הַתָּא – וְהִיא מִהֲרָה נִלְחֲצָה בְּרֹךְ אֶל בִּרְכּוֹ וְהוֹרִידָה עַל הַפַּיְטָן מְטַר לְטִיפוֹת וּשְׂעָרוֹת לְבָנוֹת; כִּי הָיְתָה לָהּ אָז עוֹנַת הַנְּשִׁירָה. גְּרֶנְגּוּאַר שִׁלֵּם לָהּ לְטִיפוֹת כְּנֶגֶד לְטִיפוֹת.

“מִי הוּא בֵּן־זוּגֶךְ?” אָמְרָה הַצּוֹעֲנִית בְּלַחַשׁ.

“יְהִי לִבֵּךְ שָׁקֵט,” עָנָה גְּרֶנְגּוּאַר, “אֵין זֶה אֶלָּא אֶחָד מִידִידָי.”

וְתוֹךְ כְּדֵי כָּךְ הִצִּיג הַפִּילוֹסוֹף אֶת פַּנָּסוֹ עַל הָאָרֶץ, כָּרַע וְיָשַׁב עַל הָרִצְפָּה, אָסַף אֶת דְּיַ’לִי אֶל בֵּין זְרוֹעוֹתָיו וְקָרָא בְּקוֹל מַבִּיעַ הִתְפַּעֲלוּת: “הָהּ! בְּרִיָּה זוֹ, רַבַּת הַחֵן, מִצְטַיֶּנֶת אָמְנָם בְּנִקְיוֹנָהּ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בְּגֹדֶל גּוּפָהּ, וְאוּלָם הִיא נְבוֹנָה, מְחֻכָּמָה וְרַבַּת לִמּוּדִים כְּאַחַד הַמְדַקְדְּקִים. הָבָה נִרְאֶה, דְּיַ’לִי שֶׁלִּי, אִם לֹא שָׁכַחְתָּ מְאוּמָה מִלְּהָטַיִךְ הַנִּפְלָאִים. כֵּיצַד עוֹשֶׂה מָרָן יַעֲקֹב שַׁרְמוֹלוּ?”

הָאִישׁ לְבוּשׁ הַשְּׁחוֹרִים לֹא נָתַן לוֹ לְכַלּוֹת אֶת מַעֲשֵׂהוּ. הוּא נִגַּשׁ אֶל גְּרֶנְגּוּאַר וְהֵטִיל דְּחִיפָה גַּסָּה בִּכְתֵפוֹ. גְּרֶנְגּוּאַר הִתְרוֹמֵם מִמְּקוֹמוֹ.

“אָמְנָם כֵּן,” הִפְטִיר גְּרֶנְגּוּאַר, “שָׁכַחְתִּי כִּי הַשָּׁעָה דּוֹחֶקֶת. וְאַף עַל פִּי כֵן, מוֹרִי וְרַבִּי, אֵין זוֹ סִבָּה מַסְפִּיקָה לְהַקְנִיט עַד כְּדֵי כָּךְ אֶת הַבְּרִיּוֹת. דְּעִי לָךְ, יַלְדָּתִי הַטּוֹבָה וְהַחֲבִיבָה, כִּי סַכָּנָה נִשְׁקֶפֶת לְחַיַּיִךְ וּלְחַיֵּי דְּיַ’לִי. רוֹצִים לְהַשְׁלִיךְ אֶתְכֶן שׁוּב לְבוֹר הַכֶּלֶא. אֲנַחְנוּ דוֹרְשִׁים אֶת טוֹבַתְכֶן וּבָאנוּ לְהָחִישׁ לָכֶן הַצָּלָה. בֹּאנָה אִתָּנוּ.”

“הָאֱמֶת הַדָּבָר?” קָרְאָה אֶסְמֶרַלְדָּה מִתּוֹךְ הִתְרַגְּשׁוּת גְּדוֹלָה.

“אֱמֶת גְּמוּרָה. מַהֲרִי בּוֹאִי אִתָּנוּ.”

“אֲנִי רוֹצָה לָלֶכֶת,” מִלְמְלָה אֶסְמֶרַלְדָּה. “אֲבָל לָמָּה זֶה אֵין חֲבֵרְךָ מוֹצִיא הֶגֶה מִפִּיו?”

“הוֹ!” עָנָה גְּרֶנְגּוּאַר, “זֶה בָּא לוֹ מֵאָבִיו וְאִמּוֹ שֶׁהָיוּ אֲנָשִׁים בַּעֲלֵי הֲזָיָה וְהִרְגִּילוּ אוֹתוֹ מִנֹּעַר לִשְׁתִיקָה.”

אֶסְמֶרַלְדָּה הִסְתַּפְּקָה בְּאֵין בְּרֵרָה בְּבֵאוּר זֶה. גְּרֶנְגּוּאַר אָחַז אֶת יָדָהּ; בֶּן־לִוְיָתוֹ נָטַל אֶת הַפַּנָּס וְהָלַךְ לִפְנֵיהֶם, הַנַּעֲרָה הָיְתָה כַּהֲלוּמַת פָּחַד. הִיא הָלְכָה כִּמְשוֹלֶלֶת רָצוֹן אַחֲרֵי מוֹלִיכֶיהָ. הָעֵז הָלְכָה אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים מִתּוֹךְ קְפִיצוֹת; זוֹ שָׂמְחָה כָּל כָּךְ עַל שִׁיבָתוֹ שֶׁל גְּרֶנְגּוּאַר, שֶׁהִכְנִיסָה בְּלִי הָרַף אֶת קַרְנֶיהָ לְבֵין רַגְלָיו וְהֵבִיאָה אוֹתוֹ מִדֵּי רֶגַע לִידֵי מְעִידַת בִּרְכָּיִם.

“הִנֵּה כָּךְ הֵם הַחַיִּים,” אָמַר הַפִּילוֹסוֹף בְּכָל פַּעַם שֶׁהָיָה קָרוֹב לִנְפִילָה; “לְעִתִּים קְרוֹבוֹת אָנוּ נוֹפְלִים בְּשֶׁל יְדִידֵינוּ הַטּוֹבִים בְּיוֹתֵר.”

הֵם יָרְדוּ בְּחִפָּזוֹן מֵעַל מַדְרְגוֹת הַמִּגְדָּלִים, עָבְרוּ עַל פְּנֵי הַכְּנֵסִיָּה שֶׁמָּלְאָה מִן הַקָּצֶה וְעַד הַקָּצֶה אֲפֵלָה וְשִׁמָּמוֹן, וּבְנִגּוּד אָיֹם לְכָךְ – גַּם רַעַשׁ אַדִּיר וְנוֹרָא; וּלְבַסּוֹף יָצְאוּ דֶרֶךְ הַדֶּלֶת הָאֲדֻמָּה אֶל חֲצַר הַמִּנְזָר. בֵּית הַמִּנְזָר נִתְרוֹקֵן מֵאָדָם, כִּי נְזִירָיו עֲזָבוּהוּ וְנִמְלְטוּ לְאַרְמוֹן הַחַשְׁמַן כְּדֵי לְהַעְתִּיר שָׁם תְפִלָּה בְּצִבּוּר; הֶחָצֵר הָיְתָה שׁוֹמֵמָה רַק אֲחָדִים מִשַּׁמָּשֵׁי הַמִּנְזָר הִשְׁתּוֹחֲחוּ נִבְהָלִים בְּפִנּוֹת אֲפֵלוֹת. הַשְּׁלֹשָׁה שָׂמוּ אֶת פַּעֲמֵיהֶם לְעֵבֶר הַדֶּלֶת הַמּוֹלִיכָה מִן הֶחָצֵר אֶל הַכִּכָּר הָרֵיקָה. הָאִישׁ לְבוּשׁ הַשְּׁחוֹרִים פָּתַח אֶת הַדֶּלֶת בְּמַפְתֵּחַ שֶׁנִּמְצָא בְּכִיסוֹ. קוֹרְאֵינוּ יוֹדְעִים, כִּי כִּכָּר זוֹ, אֲשֶׁר מִמֶּנָּה דֶרֶךְ לָעִיר הָעַתִּיקָה, הָיְתָה לְשׁוֹן אֲדָמָה מֻקֶּפֶת חוֹמָה, קִנְיָן הֶקְדֵּשׁ שֶׁל כְּנֵסִּיַּת נוֹטְר־דַּם, וְגָבְלָה אֶל הָאִי אֲשֶׁר מֵאֲחוֹרֵי הַכְּנֵסִיָּה מִמִּזְרָח. הֵם לֹא מָצְאוּ נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל הַכִּכָּר הַזֹּאת הַמֻּקֶּפֶת חוֹמָה. הַהֲמֻלָּה פָּחֲתָה כְּבָר בַּמָּקוֹם הַזֶּה; תְּרוּעַת הַקַּבְּצָנִים הָעוֹלִים בִּסְעָרָה עַל הַכְּנֵסִיָּה, הִגִּיעָה הֵנָּה עֲמוּמָה וְלֹא הֶחֱרִישָׁה עוֹד אֶת הָאָזְנַיִם. הָרוּחַ הַצֶּחָה, אֲשֶׁר נִשְׂאָה עִם זֶרֶם הַנָּהָר, הֵנִיעָה בְּרַעַשׁ גָּדוֹל לְמַדַּי אֶת עֲלֵי הָעֵץ הַבּוֹדֵד הָעוֹמֵד בַּמָּקוֹם הַגָּבוֹהַּ שֶׁל הַכִּכָּר. וְאוּלָם בְּנֵי הַחֲבוּרָה לֹא רָחֲקוּ עֲדַיִן מִסַּכָּנָה. הַבִּנְיָנִים הַסְּמוּכִים בְּיוֹתֵר הָיוּ אַרְמוֹן הַחַשְׁמָן וּבֵית הַכְּנֵסִיָּה. בִּמְעוֹנוֹ שֶׁל הַחַשְׁמָן שָׂרְרָה, כַּנִּרְאֶה, מְהוּמָה גְדוֹלָה. הַגּוּשׁ הַכֵּהֶה שֶׁל הַבַּיִת הוּאַר בְּאוֹרוֹת מְרֻבִּים שֶׁהוּרְצוּ מֵחַלּוֹן אֶחָד אֶל מִשְׁנֵהוּ דֻּגְמַת נְיָר שָׂרוּף הַמַּשְׁאִיר בִּנְיַן אֵפֶר כֵּהֶה וּבָאֵפֶר עוֹלִים זִקִּים וּמִתְלַהְלִהִים בַּהֲמוֹן חֲלִיפוֹת. וּבְצִדּוֹ שֶׁל בִּנְיַן זֶה נִדְמוּ שְׁנֵי הַמִּגְדָּלִים הָעֲצוּמִים שֶׁל נוֹטְר־דַּם, כְּשֶׁהָעַיִן הִבִּיטָה בָּהֶם מִלְמַטָּה וְרָאֲתָה אוֹתָם בְּצֵרוּף אֶחָד עִם גּוּף הַכְּנֵסִיָּה הַגָּבוֹהַּ, אֲשֶׁר שִׁמֵּשׁ לָהֶם כֵּן, וּכְשֶׁנָּפַל עֲלֵיהֶם הָאוֹר הָאָדֹם וְהַבָּהִיר הַבָּא מֵחֲצַר הָעֲזְרָה – לִשְׁנֵי מִזְרְקֵי אֵשׁ אַדִּירִים עַל פְּנֵי אָח שֶׁל צִיקְלוֹפִּים.

וּמַה שֶׁרָאֲתָה הָעַיִן מִסָּבִיב מִשִּׁפְעָתָהּ שֶׁל עִיר פָּרִיס – כְּעֵין צֵל רָקוּם אוֹר. תְּמוּנוֹתָיו שֶׁל רֶמְבְּרַנְדְט מְצֻיָּרוֹת עַל פְּנֵי שֶׁטַח־מֶרְחַקִּים כָּזֶה.

הָאִישׁ נוֹשֵׂא הַפַּנָּס הִטָּה אֶת צְעָדָיו לְעֵבֶר הַמָּקוֹם הַתָּלוּל שֶׁל הַכִּכָּר. שָׁם, עַל שְׂפַת הַמַּיִם מַמָּשׁ, הָיוּ נְעוּצִים בָּאֲדָמָה שְׁיָרֶיהָ הַבְּלוּיִם שֶׁל גֶּדֶר נְסָרִים, וְעַל פְּנֵיהֶם שָׁלְחָה גֶּפֶן סוֹרַחַת אֶת שָׂרִיגֶיהָ הַיְבֵשִׁים שֶׁהָיוּ שְׁלוּחִים בָּאֲוִיר כְּאֶצְבְּעוֹתֶיהָ שֶׁל כַּף־יָד פְּתוּחָה. מֵאֲחוֹרֵי אֵלֶּה, בְּצִלָּה שֶׁל הַגָּדֵר, הָיְתָה צְפוּנָה סִירָה קְטַנָּה. הָאִישׁ רָמַז לִגְרֶנְגּוּאַר וּלְבַת־לִוְיָתוֹ שֶׁיִּכָּנְסוּ אֶל הַסִּירָה. הָעֵז נִכְנְסָה אַף הִיא אַחֲרֵיהֶם; אַחֲרֵי זֶה גָּזַר הָאִישׁ בְּסַכִּינוֹ אֶת הַחֶבֶל, הִסִּיעַ אֶת הַסִּירָה מֵאֵצֶל הַשָּׂפָה בְּעֶזְרַת מוֹט אָרֹךְ, לָקַח בְּיָדָיו אֶת שְׁנֵי הַמְּשׁוֹטִים, קָנָה לוֹ מָקוֹם בַּצַּד הַקִּדְמִי שֶׁל הַסִּירָה וְהִתְחִיל חוֹתֵר בְּכָל כֹּחוֹ אֶל לֵב הַנָּהָר. זֶרֶם הַסֶּנָה הוּא חָזָק מְאֹד בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְרַק בְּעָמָל רַב עָלָה בִּידֵי הָאִישׁ לְהִתְרַחֵק מִן הָאִי.

גְּרֶנְגּוּאַר, לְאַחַר שֶׁיָּשַׁב בַּסִּירָה, דָּאַג קֹדֶם כֹּל לָעֵז וְהִנִּיחַ אוֹתָהּ עַל בִּרְכָּיו. הוּא יָשַׁב בַּצַּד הָאֲחוֹרִי שֶׁל הַסִּירָה, וְהַנַּעֲרָה הַצְּעִירָה כֻּלָּהּ חֲרָדָה בְּשֶׁל בֵּן־לִוְיָתָהּ הָאַלְמוֹנִי, קָנְתָה לָהּ אַף הִיא מָקוֹם לְצִדּוֹ שֶׁל הַפַּיְטָן.

רָאָה הַפִּילוֹסוֹף שֶׁלָּנוּ כִּי הַסִּירָה הִפְלִיגָה – וּמָחָא כַּף וְנָשַׁק לָהּ לִדְיַ’לִי בֵּין קַרְנֶיהָ.

“הוֹ,” קָרָא גְּרֶנְגּוּאַר, “הִנֵּה נִצַּלְנוּ כֻּלָּנוּ, כָּל הָאַרְבָּעָה.” וּמִיָּד הֶעֱמִיד פָּנִים כְּהוֹגֶה דֵעוֹת עֲמֻקּוֹת וְהוֹסִיף לְדַבֵּר: “הַצְלָחָתָם שֶׁל מַעֲשִׂים גְּדוֹלִים פְּעָמִים תְּלוּיָה בְּמַזָּל וּפְעָמִים – בְּעָרְמַת הָעוֹשֶׂה.”

הֵסִירָה נִשְׂאָה לְאִטָּהּ לְעֵבֶר הַשָּׂפָה הַיְמָנִית. הַנַּעֲרָה הַצְּעִירָה הִתְבּוֹנְנָה בָּאַלְמוֹנִי מִתּוֹךְ אֵימָה נִסְתֶּרֶת. הַלָּז הֵלִיט מִתּוֹךְ קַפְּדָנוּת אֶת הָאוֹר שֶׁבְּפַנָּסוֹ הַסָּמוּי. הוּא יָשַׁב בִּמְקוֹמוֹ, בַּצַּד הַקִּדְמִי שֶׁל הַסִּירָה, וְנִרְאָה כִּיצוּר בַּלָּהוֹת. הַבַּרְדָּס, שֶׁלֹּא הוּרָם עֲדַיִן מֵעַל פָּנָיו, שִׁמֵּשׁ לוֹ כְּעֵין מַסְוֶה; וּמִדֵּי פַּעַם בְּפַעַם בְּשָׁלְחוֹ אֶת זְרוֹעוֹתָיו לַחְתֹּר בַּמְּשׁוֹטִים וְסֶרַח הַשַּׁרְוֻלִים הַשְּׁחוֹרִים נִגְרַר אַחֲרֵיהֶן – אֶפְשָׁר הָיָה לְדַמּוֹת כִּי אֵלּוּ הֵן שְׁתֵּי כְּנָפָיִם גְּדוֹלוֹת שֶׁל עֲטַלֵּף. וְהוּא לֹא הִגִּיד עֲדַיִן אַף מִלָּה, לֹא הוֹצִיא מִפִּיו אַף הֶגֶה אֶחָד. בַּסִּירָה לֹא עָלָה אֶלָּא קוֹל אִוְשַׁת הַמְּשׁוֹטִים וְקוֹל שִׁקְשׁוּקָם שֶׁל בְּנֵי־גַּלִּים אֶלֶף הַנִּגְרָרִים עִם דָּפְנוֹת הַסִּירָה.

“חֵי נַפְשִׁי!” קָרָא גְּרֶנְגּוּאַר פִּתְאֹם, “אֲנַחְנוּ צוֹהֲלִים מִשִּׂמְחָה כְּמוֹ יַנְשׁוּפִים! אֲחוּזֵי שְׁתִיקָה אֲנַחְנוּ כְּתַלְמִידָיו שֶל פִּתָּגוֹרֶס אוֹ כְּדָגִים! רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם! רָאוּי הַדָּבָר, יְדִידַי שֶׁאֶחָד מִכֵּם יוֹאִיל לְהַחֲלִיף עִמָּדִי דְבָרִים… אֹזֶן הָאָדָם טוֹעֶמֶת בְּקוֹל הָאָדָם מֵעֵין טַעַם שֶׁל זֶמֶר. לֹא מִלִּבִּי הוֹצֵאתִי דְבָרִים, כִּי אִם דִּידִימוּס מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּה הוּא שֶׁיָּצַר אֶת הַמַּאֲמָר הַמְּפֻרְסָם הַזֶּה. וְזֹאת לָדַעַת, רַבּוֹתַי, אוֹתוֹ דִּידִימוּס מֵאַלֶכְּסַנְדְּרִיָּה הָיָה גָּדוֹל בְּפִילוֹסוֹפְיָה. הַשְׁמִיעִינִי דִּבּוּר אֶחָד, יַלְדָּתִי הַנָּאוָה שֶׁלִּי! אָנָּא, הַגִידִי לִי דִּבּוּר אֶחָד… אַגַּב, נִזְכַּרְתִּי בַּדָּבָר – רְגִילָה הָיִית לְפָנִים לְהַעֲלוֹת עַל פִּיךְ הָעֲוָיָה מְשֻׁנָּה וּמְעוֹרֶרֶת צְחוֹק. הֲיֶשְׁנֵךְ עוֹשָׂה כָּךְ גַּם עַכְשָׁו? הֲיָדוּעַ לָךְ, יַקִּירָתִי, כִּי הַפַּרְלָמֶנְט יֵשׁ לוֹ כֹּחַ מִשְׁפָּט לְגַבֵּי כָּל מְקוֹמוֹת הַמִּקְלָט וְאַתְּ צְפוּיָה הָיִית לְסַכָּנָה גְדוֹלָה בְּאוֹתוֹ תָּא שֶׁבְּנוֹטְר־דַּם? הָהּ! הַצִּפּוֹר הַקְּטַנָּה שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ כְּרוֹם בּוֹנָה אֶת קִנָּהּ בְּלוֹעַ הַתַּנִּין… הַבִּיטָה וּרְאֵה, מָרָנִי, הַיָּרֵחַ יָצָא שׁוּב לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ… עִקָּרוֹ שֶׁל דָּבָר – שֶׁלֹּא יַבְחִינוּ בָּנוּ! שְׁלִיחֵי מִצְוָה אֲנַחְנוּ, שֶׁהֲרֵי הָלַכְנוּ לְהַצִּיל אֶת חַיֵּי הַנַּעֲרָה, וְאוּלָם אִם נִתָּפֵס – תָּלֹה יִתְלוּ אוֹתָנוּ עַל עֵץ בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ. אֲהָהּ! מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל בְּנֵי־אָדָם הֵם תָּמִיד בִּבְחִינַת דָּבָר וְהִפּוּכוֹ. הַדָּבָר שֶׁהָיָה לִי לִגְנַאי מַנְחִיל לַשֵּׁנִי עֲטָרָה שֶׁל כָּבוֹד. יֵשׁ אֶחָד מַעֲרִיץ אֶת יוּלְיוּס קֵיסָר וּמְגַדֵּף אֶת קַטִּילִינָה. וְכִי לֹא כָּךְ הַדָּבָר, מוֹרִי וְרַבִּי? מַה בְּעֵינֶיךָ פִילוֹסוֹפְיָה זוֹ? אֲנִי עַצְמִי נוֹטֶה לַפִּילוֹסוֹפְיָה הַמְּיֻסֶּדֶת עַל הַטֶּבַע וְעַל הַנְּטִיָּה הַטִּבְעִית,.ut apes geometriam¹⁷⁶ מִלָּה! תְּמֵהַנִי עַל שְׁנֵיכֶם שֶׁהֶעֱלֵיתֶם קַדְרוּת עַל פְּנֵיכֶם! אֵין לִי בְּרֵרָה אֶלָּא לִהְיוֹת מְדַבֵּר לְבַדִּי. לְשִׂיחָה כְּעֵין זוֹ יִקְרְאוּ בִּטְרָגֶּדְיָה בְּשֵׁם מוֹנוֹלוֹג… רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אֲנִי מוֹסֵר לָכֶם מוֹדָעָה, כִּי לִפְנֵי שָׁעָה קַלָּה עָמַדְתִּי בִּמְחִצָּתוֹ שֶׁל לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר וְקִבַּלְתִּי מִמֶּנוּ נֻסָּח זֶה שֶׁל שְׁבוּעָה. וּבְכֵן – ‘רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם!’ הַלָּלוּ מַמְשִׁיכִים עֲדַיִן אֶת הַמְּהוּמָה בָּעִיר הָעַתִּיקָה… זֶהוּ מֶלֶךְ שֶׁכֻּלּוֹ כִּעוּר וְרִשְׁעוּת וְזִקְנָה. הוּא מְעֻטָּף עוֹרוֹת מֵרֹאשׁוֹ וְעַד כַּף רַגְלוֹ. עֲדַיִן לֹא קִבַּלְתִּי מִמֶּנוּ אֶת הַמַּגִּיעַ לִי בִּשְׂכַר הַחִזָּיוֹן שֶׁחִבַּרְתִּי לְכָבוֹד יוֹם הַכְּלוּלוֹת, וּמֵיטַב חַסְדוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה עִמָּדִי הָיָה דְבַר הַחֲנִינָה שֶׁחָנֵנִי וְלוֹ נְתָנַנִי לִתְלִיָּה – וְדָבָר זֶה הָיָה מַפְרִיעֵנִי הַרְבֵּה, אִלּוּ אֵרַע בְּפֹעַל מַמָּשׁ… הוּא נוֹהֵג קַמְצָנוּת לְגַבֵּי אֲנָשִׁים הַמִּצְטַיְּנִים בְּמַעֲשִׂים חֲשׁוּבִים. מוּטָב לוֹ שֶׁיִּקְרָא אֶת אַרְבַּעַת הַסְּפָרִים שֶׁל סַלְויאָן מִקּוֹלוֹנְיָא: ‘Adver־sus avaritiam’¹⁷⁷ אָמְנָם כֵּן! מֶלֶךְ מוֹדֵד מִדָּה זְעוּמָה לִמְלֻמָּדִים, וּמִלְּבַד זֹאת הוּא עוֹשֶׂה כָּל מִינֵי אַכְזָרִיּוּת. הוּא נִרְאֶה בְּעֵינַי כִּסְפוֹג הַמּוּטָל עַל גּוּף הָעָם וְסוֹפֵג אֶת מָמוֹנָם שֶׁל הַבְּרִיּוֹת. קַמְצָנוּתוֹ בָּאָה לוֹ בְּשֶׁל מַחֲלַת הַטְּחוֹל, וְהַטְּחוֹל נַעֲשֶׂה תַּפוּחַ בִּזְמָן שֶׁבְּיֶתֶר הָאֲבָרִים יְשֻׁלַּח רָזוֹן. וּלְפִיכָךְ מִי שֶׁרָאוּי לוֹ לִקְבֹּל עַל קְשִׁי הַזְּמַן בָּא וּמִתְאוֹנֵן עַל שַׁלִּיט הַמְּדִינָה. בְּיָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ מֶלֶךְ חָסִיד זָכִינוּ לְכָךְ שֶׁעַמּוּדֵי הַתְּלִיָּה לֹא יָכִילוּ אֶת הַמּוּקָעִים, סֶדֶן הַתַּלְיָן יַבְאִישׁ מֵרֹב דָּם וְכָל בֵּית כֶּלֶא יִהְיֶה, כִּבְיָכֹל, כָּרֵס אֲבוּסָה עַד בְּלִי דַי. זֶה מַלְכֵּנוּ בְּיָדוֹ הָאַחַת הוּא מְנַצֵּל אֶת הַבְּרִיּוֹת וּבְיָדוֹ הַשְּׁנִיָּה הוּא תּוֹלֶה אוֹתָן. הוּא מְמַלֵּא כָּל הַיּוֹם שְׁלִיחוּת בְּשֵׁם מָרַת אַרְנוּנָה וּמַר גַרְדֹּם. רָמֵי הַמַּעֲלָה יוֹרְדִים מִמִּשְׂרוֹתֵיהֶם הָרָמוֹת וּפְחוּתֵי הַמַּעֲלָה נֶאֱנָקִים תַּחַת כֹּבֶד הָעֹל. זֶה הַשַּׁלִּיט הוּא מִפְלֶצֶת. אֵינֶנּוּ נֵבִיב עָלָי. וְעָלֶיךָ מוֹרִי וְרַבִּי?”

הָאִישׁ לְבוּשׁ הַשְּׁחוֹרִים הִנִּיחַ לוֹ לְפַּיְטָן אוֹהֵב הַפִּטְפּוּטִים שֶׁיְּהֵא הוֹלֵךְ וּמְקַנְטֵר בִּדְבָרִים, הוּא הִתְאַבֵּק בְּלִי חָשָׂךְ עִם הַזֶּרֶם הֶחָזָק וְהַכָּבוּשׁ, זֶה הַמַּפְרִיד בֵּין הַחֵלֶק הַקִּדְמִי שֶׁל הָעִיר וּבֵין הַחֵלֶק הָאֲחוֹרִי שֶׁל אִי נוֹטְר־דַּם אוֹ אִי לוּאִי הֶחָסִיד, כְּפִי שֶׁהוּא נִקְרָא בְּיָמֵינוּ.

“דָּבָר עָלָה בְּמֹחִי מָרָנִי,” פָּתַח גְּרֶנְגּוּאַר פִּתְאֹם בִּדְבָרִים חֲדָשִׁים, “אֶפְשָׁר שֶׁמַּעֲלַת כְּבוֹדוֹ שָׂם לִבּוֹ לְכָךְ וְרָאָה – בְּשָׁעָה שֶׁעָבַרְנוּ בֵּין הַקַּבְּצָנִים אֲחוּזֵי הַחֵמָה וְהִגַּעְנוּ אֶל כִּכַּר הָעֲזָרָה – כֵּיצַד אוֹתוֹ חֵרֵשׁ, הַמִּסְתּוֹפֵף בְּצֵל כְּבוֹדוֹ, נִפֵּץ גֻּלְגֹּלֶת אַחַת עֲלוּבָה אֶל מַעֲקֵה הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁל יְצִיעַ הַמְּלָכִים? קְצַר רְאִיָּה אָנֹכִי וְלֹא הִכַּרְתִּי אֶת בַּעַל הַגֻּלְגֹּלֶת. שֶׁמָּא יוֹדֵעַ כְּבוֹדוֹ מִי הוּא הַמִּסְכֵּן הַלָּז?”

הָאַלְמוֹנִי לֹא עָנָה אַף דִּבּוּר אֶחָד. וְאוּלָם הוּא פָּסַק פִּתְאֹם מֵחֲתֹר בַּמְּשׁוֹטִים, זְרוֹעוֹתָיו נִשְׁתַּלְשְׁלוּ כְּלַפֵּי מַטָּה כִּשְׁבוּרוֹת, רֹאשׁוֹ צָנַח עַל חָזֵהוּ – וּלְאָזְנֵי אֶסְמֶרַלְדָּה הִגִּיעַ קוֹל בִּכְיוֹ הַכָּבוּשׁ, הִיא הִתְחַלְחֲלָה; הַקּוֹל הַנֶּאֱנָק הַזֶּה לֹא הָיָה זָר לְאָזְנָהּ.

כְּלִי הַשַּׁיִט, הַצָּף מֵאֵלָיו, נִשָּׂא בְּמֶשֶׁךְ כַּמָּה רְגָעִים עִם הַזֶּרֶם. וְאוּלָם הָאִישׁ לְבוּשׁ הַשְּׁחוֹרִים הִתְאוֹשֵׁשׁ, נָטַל שׁוּב לְיָדוֹ אֶת הַמְּשׁוֹטִים וְהִתְחִיל חוֹתֵר כְּנֶגֶד הַזֶּרֶם. הוּא הֶעֱבִיר בַּשְּׁנִיָּה אֶת סִירָתוֹ עַל פְּנֵי קָצֵהוּ שֶׁל אִי נוֹטְר־דַּם וְהִטָּה אוֹתָהּ לְעֵבֵר הַמָּקוֹם שֶׁשָּׁם עוֹגְנוֹת הַסִּירוֹת הַמְּבִיאוֹת שָׁחָת.

“הוֹ!” פָּתַח גְּרֶנְגּוּאַר, “יוֹאֶל נָא לְהִתְבּוֹנֵן בְּאוֹתוֹ בַּיִת הַשַּׁיָּךְ לְמַר בַּרְבּוֹ… מָרָנִי, יַעֲצֹר רֶגַע בַּמְּשׁוֹטִים וְיִסְתַּכֵּל בִּקְבוּצָה זוֹ שֶׁל גַּגּוֹת הַמְתָאֲרִים זָוִיּוֹת מְשֻׁנּוֹת, שָׁם מִתַּחַת לְאוֹתָהּ שִׁפְעָה שֶׁל עֲנָנִים נְמוּכִים וַאֲפֹרִים שֶׁצּוּרָתָם מְרֻסֶּקֶת וּמְדֻבְלֶלֶת וְהַיָּרֵחַ מוּטָל עַל גַּבָּם כְּשָׂרוּעַ וּמְכֻוָּץ, דֻּגְמַת חֶלְמוֹן בְּבִצָּה שְׁבוּרַת קְלִפָּה… הֲרֵי בַּיִת נָאֶה. בִּתְחוּמוֹ שֶׁל בַּיִת זֶה יֵשׁ חֲדַר תְּפִלָּה וְלוֹ כִּפָּה קְטַנָּה הַמְעֻטֶּרֶת קִשּׁוּטֵי פְּאֵר מַעֲשֵׂה גִּלּוּף. מִכָּאן אֶפְשָׁר לִרְאוֹת גַּם אֶת הַמִּגְדָּל הֶעָשׂוּי חִטּוּבִים דַּקִּים. לְיַד הַבַּיִת פַּרְדֵּס נָאֶה וּבַפַּרְדֵּס בְּרֵכָה, שׁוֹבָךְ שֶׁל צִפֳּרִים, אִצְטָדִין, גַּן תּוֹעִים, בֵּיבָר לְחַיּוֹת בָּר וַהֲמוֹן שְׂדֵרוֹת מְצִלּוֹת לְנֹעַם וּלְשַׁעֲשׁוּעִים. וּבְאוֹתוֹ גַן יֵשׁ עֵץ אֶחָד שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ בְּשֵׁם ‘עֵץ הָעֲגָבִים’ – לְזֵכֶר נְסִיכָה אַחַת שׁוֹבְבָה וּקְצִין פָּרָשִׁים אֶחָד, מֵחֵיל הַצָּבָא שֶׁל צָרְפַת, שֶׁהִתְעַלְּסוּ בַּאֲהָבִים בְּצִלּוֹ שֶׁל עֵץ זֶה. אֲהָהּ! אֲנַחְנוּ פִּילוֹסוֹפִים עֲלוּבִים, נִדְמֵינוּ בְּעֵינֵי כָּל קְצִין פָּרָשִׁים לַעֲרוּגָה שֶׁל כְּרוּב אוֹ צְנוֹנִית הַמִּסְתּוֹפֶפֶת בְּגַן הַלּוּבְר. וְאוּלָם מַה בְּכָךְ? גַּם לַגְּדוֹלִים וְגַם לַקְּטַנִּים אֵין הַחַיִּים אֶלָּא בְּלִיל שֶׁל טוֹבוֹת וְרָעוֹת. הַצַּעַר הוֹלֵךְ בַּעֲקֵב הַשִּׂמְחָה, הַשְּׁפוֹנְדֵאוּס בַּעֲקֵב הַדָּקְטִילוּס… מוֹרִי וְרַבִּי, יֵשׁ צֹרֶךְ בַּדָּבָר שֶׁאֲסַפֵּר לוֹ אֶת תּוֹלְדוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל מַר בַּרְבּוֹ. סִפּוּר מַעֲשֶׂה זֶה סוֹפוֹ מַעֲצִיב. תְּחִלָּתוֹ נְעוּצָה בִּשְׁנַת 1319, בִּזְמָן מַלְכוּתוֹ שֶׁל פיליףּ הַחֲמִשִּׁי, הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר הֶאֱרִיךְ יָמִים עַל כִּסְּאוֹ מִכָּל מַלְכֵי צָרְפַת. דִּבְרֵי הַיָּמִים מְלַמְּדִים אוֹתָנוּ לָדַעַת, כִּי הַתַּאֲוָה הַנּוֹלֶדֶת בְּלֵב בָּשָׂר עֲלוּלָה לְהָבִיא לָעוֹלָם כָּל פֶּגַע וְכָל רֶשַׁע. אַל נַחְמֹד אֵפוֹא אֶת אֵשֶׁת רֵעֵנוּ, וְאִם גַּם כָּל חוּשֵׁינוּ יֵלְכוּ שְׁבִי אַחֲרֵי יָפְיָהּ. חֵטְא הַזִּמָּה הוּא גָּדוֹל וְאָיֹם. אֵין אָדָם פּוֹגֵם בִּנִשּׂוּאִין זָרִים אֶלָּא אִם נִתְאֲוָּה לָדַעַת מַה טַעַם יֵשׁ לְעֹנֶג הָאַהֲבָה שֶׁל חֲבֵרוֹ. – יַטֶּה אֹזֶן וְיִשְׁמַע! כַּמָּה גָּדְלָה שָׁם עַכְשָׁו הַמְּהוּמָה!”

וְאָמְנָם הַשָּׁאוֹן בִּסְבִיבוֹת נוֹטְר־דַּם גָּדַל מִשֶּׁהָיָה. הֵם הִקְשִׁיבוּ רַב קֶשֶׁב. אָזְנָם קָלְטָה כְּעֵין תְּרוּעַת נִצָּחוֹן. וּפִתְאֹם מָלְאָה הַכְּנֵסִיָּה לְכָל דְּיוֹטוֹתֶיהָ הֲמוֹן לַפִּידִים, וּלְאוֹרָם נִרְאוּ אֲנָשִׁים מְזֻיָּנִים חוֹבְשֵׁי קוֹבַע שֶׁהִתְפַּזְּרוּ עַל פְּנֵי כָּל הַמִּגְדָּלִים וְהַיְצִיעוֹת וְעַמּוּדֵי הַפִּנָּה. דּוֹמֶה הָיָה כִּי נוֹשְׂאֵי הַלַּפִּידִים מְחַפְּשִׂים לִמְצֹא אֵיזֶה דָבָר; וְלֹא עָבַר הַרְבֵּה זְמַן וְהַקּוֹלוֹת הָרְחוֹקִים חָדְרוּ לְאָזְנֵי הַנִּמְלָטִים בִּבְהִירוּת גְּמוּרָה: “הַצּוֹעֲנִית! הַמְכַשֵּׁפָה! מוּת תָּמוּת הַצּוֹעֲנִית!”

הָאֻמְלָלָה הוֹרִידָה אֶת רֹאשָׁהּ עֹל יָדֶיהָ וְהָאַלְמוֹנִי הִתְחִיל חוֹתֵר בַּחֲמַת כֹּחוֹ לָעֵבֶר הַשֵּׁנִי. וְתוֹךְ כְּדֵי כָּךְ נִפְנָה הַפִּילוֹסוֹף לְהִרְהוּרָיו. הוּא חִבֵּק אֶת הָעֵז בִּזְרוֹעוֹתָיו וְהֵזִיז אֶת עַצְמוֹ בַּחֲשַׁאי מֵאֵצֶל הַצּוֹעֲנִית, לְאַחַר שֶׁזּוֹ הוֹסִיפָה לְהִלָּחֵץ אֵלָיו כְּאֶל אִישׁ מָגִנָּה הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּשְׁאַר לָהּ עוֹד בַּחַיִּים.

בָּרוּר הַדָּבָר כִּי גְּרֶנְגּוּאַר הָיָה שָׁרוּי בִּמְבוּכָה אֲיֻמָּה. הוּא הֶעֱלָה עַל דַּעְתּוֹ כִּי “לְפִי הַחֻקִּים הַקַּיָּמִים” גַּם הָעֵז תְּהֵא חַיֶּבֶת תְּלִיָּה, אִם תִפֹּל בְּיַד הָרָשׁוּת; וְלִבּוֹ הָמָה מְאֹד לִדְיַ’לִי הַמִּסְכֵּנָה. וּמִלְּבַד זֹאת חָשַׁב, כִּי אֵין בְּכֹחוֹ לִדְאֹג בְּבַת־אַחַת לִשְׁנֵי חַיָּבֵי מִיתָה שֶׁשָּׂמוּ בּוֹ אֶת מִבְטֶחָם; וְכִי בֶּן־לִוְיָתוֹ רוֹצֶה בֵּין כָּךְ בֵּין כָּךְ לִהְיוֹת מָגֵן לַצּוֹעֲנִית. בְּלִבּוֹ הִתְלַקְּחָה מִלְחָמָה אֲיֻמָּה, וּמִלְחָמָה זוֹ גָרְמָה לוֹ שֶׁיְּהֵא שׁוֹקֵל חֲלִיפוֹת אֶת עֶרֶךְ הָעֵז וְאֶת עֶרֶךְ הַצּוֹעֲנִית, – כַּדָּבָר הַמְסֻפָּר עַל צֵאוּס בְּשִׁירַת אִילִיאָדָה; הוּא הִתְבּוֹנֵן חֲלִיפוֹת בְּזוֹ וּבְזוֹ כְּשֶׁעֵינָיו רְטֻבּוֹת מִדֶּמַע, וְאוֹתָהּ שָׁעָה הָיוּ שְׂפָתָיו מְמַלְמְלוֹת בַּחֲשַׁאי: “לֹא אוּכַל לְהַצִּיל אֶת שְׁתֵּיכֶן גַּם יָחַד.”

לְבַסּוֹף נֶחְבְּטָה הַסִּירָה וְהֵם הֵבִינוּ כִּי הִגִּיעוּ אֶל הַשָּׂפָה. הַהֲמֻלָּה הַנּוֹרָאָה לֹא פָּסְקָה עֲדַיִן מִן הָעִיר הָעַתִּיקָה. הָאַלְמוֹנִי קָם מִמְּקוֹמוֹ, נִגַּשׁ אֶל הַצּוֹעֲנִית וְאָמַר לֶאֱחֹז בְּיָדָהּ, כְּדֵי לִתְמֹךְ בָּהּ בְּעֵת צֵאתָהּ מִן הַסִּירָה. הִיא הָדְפָה אוֹתוֹ מֵעַל פָנֶיהָ וְאָחֲזָה בִּכְנַף שַׁרְוֻלּוֹ שֶׁל גְּרֶנְגּוּאַר, וְאוּלָם הַלָּז הָיָה מְטַפֵּל בָּעֵז וְכִמְעַט שֶׁדָּחָה אוֹתָהּ מֵעַל פָּנָיו. וְאָז קָפְצָה בְּעַצְמָהּ מִתּוֹךְ הַסִּירָה וְעָלְתָה עַל הַיַּבָּשָׁה. דַּעְתָּהּ נִתְבַּלְבְּלָה עָלֶיהָ כָּל כָּךְ שֶׁהִיא לֹא יָדְעָה מַה דַּרְכָּהּ וּמַה מַעֲשֶׂיהָ, רֶגַע אֶחָד עָמְדָה בִּמְקוֹמָהּ כְּנִדְהָמָה וְהִבִּיטָה אֶל שֶׁטֶף הַמַּיִם. לְבַסּוֹף, לְאַחַר שֶׁשָּׁבָה אֵלֶיהָ לְאַט לְאַט בִּינָתָהּ, רָאֲתָה כִּי נִשְׁאֲרָה לְבַדָּהּ עַל הַשָּׂפָה עִם הָאַלְמוֹנִי. דּוֹמֶה הָיָה כִּי גְּרֶנְגּוּאַר מָצָא שְׁעַת כֹּשֶׁר תּוֹךְ כְּדֵי הַיְּצִיאָה מִן הַסִּירָה וְנִסְתַּלֵּק עִם הָעֵז לְבֵין הַבָּתִּים שֶׁל רְחוֹב גְּרֶנְיֶה סוּר לְ’אוֹ.

הַצּוֹעֲנִית הַמִּסְכֵּנָה הִתְחַלְחֲלָה כְּשֶׁרָאֲתָה אֶת עַצְמָהּ בּוֹדְדָה עַל יַד הָאִישׁ הָאַלְמוֹנִי. הִיא רָצְתָה לִפְתֹּחַ בְּדִבּוּר, בִּצְעָקָה, רָצְתָה לִקְרֹא לִגְרֶנְגּוּאַר; אֲבָל לְשׁוֹנָהּ נֶאֱלָמָה וְהִיא לֹא יָכְלָה לְהוֹצִיא הֶגֶה מִפִּיהָ. פִּתְאֹם הִרְגִּישָׁה כִּי יַד הָאַלְמוֹנִי נָגְעָה בְּיָדָהּ. יָד זוֹ הָיְתָה קָרָה וְאַמִּיצָה. שִׁנֶּיהָ הִתְחִילוּ נוֹקְשׁוֹת זוֹ לְזוֹ וּפָנֶיהָ הֶחְוִירוּ יוֹתֵר מִקֶּרֶן הַיָּרֵחַ אֲשֶׁר זָרְעָה עֲלֵיהֶם אֶת אוֹרָהּ. הָאַלְמוֹנִי לֹא הִשְׁמִיעַ אַף מִלָּה אֶחָת. הוּא פָּנָה לָלֶכֶת בִּצְעָדִים רְחָבִים לְעֵבֶר כִּכַּר גְּרֶב וְאָחַז בְּחָזְקָה אֶת יַד הַנַּעֲרָה. אוֹתוֹ רֶגַע הִרְגִּישָׁה בְּלִי מֵשִׂים, כִּי הַגּוֹרָל הוּא כֹּחַ גָּדוֹל וְאַדִּיר. עֻזָּה הַדָּרוּךְ לֹא הָיָה לָהּ עוֹד, וְהִיא נָתְנָה לָאַלְמוֹנִי שֶׁיּוֹלִיכֶנָּה בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ. מַרְצֶפֶת הָרְחוֹב הָלְכָה וְהִתְרוֹמְמָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאוּלָם לְאֶסְמֶרַלְדָּה נִדְמָה כִּי הִיא יוֹרֶדֶת בַּמִּדְרוֹן.

הִיא הֵעִיפָה אֶת עֵינֶיהָ לְכָל הָעֲבָרִים. אַף נֶפֶשׁ חַיָּה אַחַת לֹא נִרְאֲתָה מִסָּבִיב. רְצִיף הַשָּׂפָה הָיָה רֵיק מֵאָדָם. כָּל שָׁאוֹן לֹא הִגִּיעַ מִקָּרוֹב; רַק הָעִיר הָעַתִּיקָה, אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לִלְשׁוֹן הַסֶּנָה, מָלְאָה עוֹד אוֹרוֹת אֲדֻמִּים וְקוֹל תְּשׁוּאוֹת, וּמִשָּׁם הִגִּיעוּ לְאָזְנֵי אֶסְמֶרַלְדָּה קוֹלוֹת הַקּוֹרְאִים בִּשְׁמָהּ וּמַפְטִירִים אִיּוּמֵי מָוֶת. וּשְׁאָר חֶלְקֵי פָּרִיס רָבְצוּ מִסָּבִיב כַּהֲמוֹן גּוּשִׁים כְּבֵדִים הָעוֹטִים חֲשֵׁכָה.

בֵּין כֹּה וָכֹה וְהָאַלְמוֹנִי מָשַׁךְ אוֹתָהּ אַחֲרָיו כְּמִקֹּדֶם מִתּוֹךְ שְׁתִיקָה וְחִפָּזוֹן. אַף אֶחָד מִן הַמְּקוֹמוֹת, שֶׁהִיא עָבְרָה עֲלֵיהֶם עַכְשָׁו בְּדַרְכָּהּ הַנִּמְהָרָה, לֹא הָיָה חָרוּת בְּזִכְרוֹנָהּ. וּכְשֶׁעָבְרָה עַל פְּנֵי חַלּוֹן מוּאָר הִבְלִיגָה עַל רִפְיוֹנָהּ, כָּפְתָה אֶת עַצְמָהּ לְהִתְנַגְּדוּת וְצָעֲקָה בְּקוֹל: “הוֹשִׁיעוּ!”

הַקַּרְתָּנִי, אֲשֶׁר לוֹ הַחַלּוֹן הַמּוּאָר, פָּתַח אֶת חַלּוֹנוֹ וְגָחַן הַחוֹצָה כְּשֶׁכֻּתָּנְתּוֹ לְעוֹרוֹ וְהַמְּנוֹרָה בְּיָדוֹ; הוּא הִבִּיט אֶל מַרְצֶפֶת הָרְחוֹב מִתּוֹךְ אֲרֶשֶׁת פָּנִים מְטֻמְטֶמֶת, הוֹצִיא מִפִּיו מִלִּים אֲחָדוֹת לֹא מוּבָנוֹת וְחָזַר וְסָגַר אֶת הַתְּרִיס הַפְּנִימִי. כָּבָה נִצְנוּץ הַתִּקְוָה הָאַחֲרוֹן.

הָאִישׁ לְבוּשׁ הַשְּׁחוֹרִים לֹא הוֹצִיא מִפִּיו אַף הֶגֶה אֶחָד; הוּא הֶחֱזִיק בְּחָזְקָה אֶת יַד הַנַּעֲרָה וְהִרְחִיב אֶת צְעָדָיו. הִיא חָדְלָה מֵהִתְנַגֵּד וְהָלְכָה אַחֲרָיו עֲיֵפָה וִיגֵעָה.

מִזְּמַן לִזְמַן אָסְפָה שְׁאֵרִית כֹּחַ וְאָמְרָה לוֹ דְבָרִים, וְקוֹלָהּ הָיָה נִפְסָק לִרְגָעִים עַל יְדֵי נְגִיפוֹת הַמַּרְצֶפֶת הָעֲקֻמָּה וְעַל יְדֵי מְרוּצָתָהּ הַמְיַגַּעַת שֶׁל הַנַּעֲרָה: “מִי אַתָּה?” מִי אַתָּה?" הוּא לֹא עָנָה לָהּ שׁוּם דָּבָר.

וְכָךְ הוֹסִיפוּ לָלֶכֶת לְאֹרֶךְ רְצִיף הַנָּהָר וְהִגִּיעוּ לְבַסּוֹף אֶל כִּכָּר אַחַת רַחֲבַת יָדַיִם לְמַדָּי. הַיָּרֵחַ הֵאִיר אֶת הַמָּקוֹם בְּאוֹר קָלוּשׁ. זֶה הָיָה כִּכַּר גְּרֶב. בַּתָּוֶךְ נִרְאָה כְּעֵין עַמּוּד שָׁחוֹר שֶׁל צְלָב – זֶה הָיָה עַמּוּד הַתְּלִיָּה. הִיא הִכִּירָה אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְיָדְעָה בְּאֵיזֶה מָקוֹם הִיא נִמְצֵאת. הָאַלְמוֹנִי עָמַד מִלֶּכֶת, נִפְנָה אֶל הַנַּעֲרָה וְהִפְשִׁיל לְאָחוֹר אֶת הַבַּרְדָּס. “אֲהָהּ!” מִלְמְלָה הַנַּעֲרָה וְדָמָהּ קָפָא בְּעוֹרְקֶיהָ, “יָדַעְתִּי כִּי זֶה שָׁב אֵלָי!”

זֶה הָיָה הַכֹּמֶר. מַרְאֵהוּ הָיָה כְּצֵל אָדָם. אוֹר הַיָּרֵחַ הוּא שֶׁשִּׁוָּה עָלָיו אֶת הַמַּרְאֶה הַזֶּה. דּוֹמֶה שֶׁלְּאוֹר הַיָּרֵחַ אֵין הָעַיִן רוֹאָה אֶלָּא אֶת דְּמוּת הָאֵימָה שֶׁל הָעֲצָמִים.

“שֶׁמְּעִי אֵת אֲשֶׁר אַגִּיד לָךְ,” פָּתַח הַכֹּמֶר בִּדְבָרִים, וְהִיא נִזְדַּעְזְעָה מִשְּׁמֹעַ אֶת הַקּוֹל הַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא עָלָה בְּאָזְנֶיהָ זֶה כַּמָּה זְמַן. וְהוּא הוֹסִיף לְדַבֵּר. דְּבָרָיו הַשּׁוֹקְקִים יָצְאוּ פְּסוּקִים פְּסוּקִים, דֶּרֶךְ דִּבּוּרוֹ הָיָה כְּמַרְתִּיעַ וְהֵעִיד עַל זַעֲזוּעֵי נֶפֶשׁ עֲמֻקִּים. “שִׁמְעִי אֵת אֲשֶׁר אַגִּיד לָךְ. הִנֵּה הִגַּעְנוּ לְכָאן. אֲנִי אַגִּיד לָךְ אֶת דְּבָרָי. זוֹהִי כִּכַּר גְּרֶב. הִגִּיעַ הָרֶגַע הַמַּכְרִיעַ. הַגְּזֵרָה הָעֶלְיוֹנָה הִסְגִּירָה אוֹתָנוּ זֶה לְיַד זוֹ. אָנֹכִי אֶשְׁלֹט בְּחַיַּיִךְ וְאַתְּ תְּפַלְּסִי אֶת גוֹרַל נַפְשִׁי. הִנֵּה מָקוֹם וְהִנֵּה לַיְלָה אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לָהֶם לֹא נוֹסִיף רְאוֹת דָּבָר. שִׁמְעִי אֵפוֹא אֶת דְּבָרָי. חָפַצְתִּי לְהַגִּיד לָּךְ דְּבָרִים… אַךְ אַל נָא תּוֹסִיפִי דַּבֵּר אֵלַי עַל אֹדוֹת הָאִישׁ פֶבּוּס (וּבְדַבְּרוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הִתְהַלֵּךְ הֵנָּה וָהֵנָּה, כְּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכֹל לִשְׁהוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד, וּבְלֶכְתּוֹ הָיָה מוֹשֵׁךְ אַחֲרָיו גַּם אֶת הַנַּעֲרָה). אַל תּוֹסִיפִי דַּבֵּר עַל אֹדוֹתָיו. אִם תּוֹצִיאִי מִפִּיךְ אֶת הַשֵּׁם הַזֶּה אָז תְּבִיאִינִי לִידֵי כָּךְ שֶׁאֶעֱשֶׂה אֵיזֶה דָבָר נוֹרָא.”

וּכְתֹם דְּבָרָיו נִשְׁאַר עוֹמֵד לִבְלִי נוֹעַ בִּמְקוֹמוֹ, כְּגוּף שֶׁחָזַר וּמָצָא אֶת נְקֻדַּת הַכֹּבֶד שֶׁלּוֹ; וְאוּלָם דְּבָרָיו הֵעִידוּ כְּמִקֹּדֶם עַל חָרְדַּת נַפְשׁוֹ. קוֹלוֹ הוּמַך מֵרֶגַע לְרֶגַע.

“אַל תָּסֵבִּי מִמֶּנִּי אֶת רֹאשְׁךָ. שִׁמְעִי אֵת אֲשֶׁר אַגִּיד לָךְ הָעִנְיָן הוּא בַּעַל חֲשִׁיבוּת יְתֵרָה. רֵאשִׁית כָּל אֲסַפֵּר לָךְ אֵת הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַדְּבָרִים… וְכָל מַה שֶׁתִּשְׁמְעִי אֵינוֹ בְּגֶדֶר צְחוֹק, אֲנִי נִשְׁבַּע לָךְ עַל כָּךְ. הֵיכָן אֲנִי עוֹמֵד בִּדְבָרַי? הַזְכִּירִינִי נָא וְאֵדָע. עַכְשָׁו נִזְכַּרְתִּי!… הַפַּרְלָמֶנְט הוֹצִיא הַחְלָטָה שֶׁיַּעֲלוּ אוֹתָךְ לַגַּרְדֹּם. וְהִנֵּה זֶה עָלָה בְּיָדִי לְהַצִּיל אוֹתָךְ מִידֵי הַתַּלְיָן. אֲבָל הַלָּלוּ רוֹדְפִים אַחֲרַיִךְ. הַבִּיטִי וּרְאִי.”

הוּא הִצְבִּיעַ בְּיָדוֹ עַל הָעִיר הָעַתִּיקָה. וְאָמְנָם דּוֹמֶה הָיָה כִּי הַחִפּוּשִׂים לֹא פָּסְקוּ בִּמְקוֹמוֹת הָהֵם. שְׁאוֹן הָעַרְבּוּבְיָה הִגִּיעַ עַכְשָׁו מִמָּקוֹם קָרוֹב יוֹתֵר; מִגְדַּל הַצּוֹפִים שֶׁל הַבַּלֶּשֶׁת, שֶׁעָמַד מִנֶּגֶד לְכִכַּר גְּרֶב, הָיָה מָלֵא קוֹלוֹת וְאוֹרִים; וְעַל הָרָצִיף, מֵעֵבֶר הַנָּהָר, רָצוּ אַנְשֵׁי צָבָא, בִּידֵיהֶם לַפִּידִים וּבְפִיהֶם צַעֲקוֹת קְרִיאָה: “תִּפְשׂוּ אֶת הַצּוֹעֲנִית! חַפְּשׂוּ אֶת הַצּוֹעֲנִית! בַּת מָוֶת הִיא זוֹ! בַּת מָוֶת!”

“עֵינַיִךְ הָרוֹאוֹת כִּי הָרוֹדְפִים בָּאִים בְּעִקְּבוֹתַיִךְ וְכִי אֲנִי לֹא בָּדִיתִי דְּבָרִים מִלִּבִּי. אָנֹכִי – אָנֹכִי אוֹהֵב אוֹתָךְ… אַל תִּפְתְּחִי אֶת פִּיךְ לְהַגִּיד דָּבָר; מוּטָב שֶׁתִּמְנְעִי אֶת עַצְמֵךְ מִדַּבֵּר אֵלַי – אִם בִּרְצוֹנֵךְ לְהַגִּיד לִי כִּי אֲנִי שָׂנוּא עָלַיִךְ. לֹא אֹבֶה עוֹד שְׁמֹעַ דְּבָרִים כְּאֵלֶּה… הִנֵּה זֶה עַכְשָׁו הִצַּלְתִּי אֶת נַפְשֵׁךְ… הַנִּיחִי לִי וְאֶגְמֹר אֶת דְּבָרָי… יֵשׁ בְּיָדִי לְהַצִּיל אוֹתָךְ הַצָּלָה גְמוּרָה. הֲכִינוֹתִי אֶת הַכֹּל מֵרֹאשׁ. וְעַכְשָׁו אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּרְצוֹנֵךְ אַתְּ. אִם תִּרְצִי בְּכָךְ יָכֹל אוּכַל לְהַצִּילְךְ.”

הוּא הִפְסִיק מִתּוֹךְ כְּפִיהָ אֶת דִּבְרֵי עַצְמוֹ. “אַל נָא תַּגִּידִי אֶת זֹאת, אַל נָא תַּגִּידִי.”

וּבְרוּצוֹ, וּבְהֲרִיצוֹ גַם אוֹתָהּ – כִּי לֹא חָדַל מִמְּשֹׁךְ אוֹתָהּ אַחֲרָיו – מִהֵר לָגֶשֶׁת אֶל הַגַּרְדֹּם, הִצְבִּיעַ בְּיָדוֹ עַל עַמּוּד הַתְּלִיָּה וְאָמַר בְּקוֹל קַר: “בַּחֲרִי לָךְ אֶת הָאֶחָד מִשְּׁנֵינוּ.”

הִיא נֶחְלְצָה מִבֵּין יָדָיו, כָּרְעָה לְרַגְלֵי הַגַּרְדּוֹם וְחִבְּקָה בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ אֶת עַמּוּד הַמָּוֶת. וּלְאַחַר רֶגַע הֵסֵבָּה כִּמְעַט אֶת רֹאשָׁהּ הַיָּפֶה לְאָחוֹר וְהִבִּיטָה דֶרֶךְ כְּתֵפָה אֶל הַכֹּמֶר. מַרְאֶהָ הָיָה כִּקְדֻשָּׁה הַכּוֹרַעַת לְרַגְלֵי אַנְדַּרְטָה קְדוֹשָׁה. הַכֹּמֶר נִשְׁאַר עוֹמֵד בְּלִי נוֹעַ, אֶצְבָּעוֹ שְׁלוּחָה עֲדַיִן לְעֵבֶר הַגַּרְדֹּם, וְהוּא קוֹפֵא עַל מְקוֹמוֹ כְּפֶסֶל.

לְבַסּוֹף אָמְרָה הַצּוֹעֲנִית:

“מִפָּנָיו אֲנִי מִתְיָרְאָה פָּחוֹת מֵאֲשֶׁר מִפָּנֶיךָ.”

וְאָז שָׁמַט בַּלָּאט אֶת זְרוֹעוֹ, הוֹרִיד אֶת עֵינָיו וְהִבִּיט לָאָרֶץ מִתּוֹךְ דִּכָּאוֹן וְשִׁבְרוֹן לֵב.

“אִלּוּ הָיָה פֶּה לַאֲבָנִים אֵלּוּ,” מִלְמֵל בַּחֲשַׁאי, “כִּי אָז הִגִּידוּ גַּם הֵן כִּי אִישׁ אֻמְלָל עוֹמֵד בַּמָּקוֹם הַזֶּה.”

וְהוּא פָּתַח שׁוּב בִּדְבָרִים. הַנַּעֲרָה הַצְּעִירָה, הַכּוֹרַעַת לְרַגְלֵי הַגַּרְדֹּם וְשַׂעֲרוֹתֶיהָ הָאֲרֻכּוֹת יוֹרְדוֹת עַל גּוּפָה כַּעֲטִיפָה, נָתְנָה לוֹ לְדַבֵּר וְלֹא שִׁסְּעָה אוֹתוֹ בִּדְבָרִים. קוֹלוֹ נַעֲשָׂה עַכְשָׁו רַךְ וּמָלֵא תַּמְרוּרִים, וְזֶה הָיָה מֵעֵין נִגּוּד רַב־צַעַר לְגַבֵּי יְצוּרֵי פָּנָיו הַקָּשִׁים שֶׁחוֹתָמָם הַגַּאֲוָה.

“כֵּן הַדָּבָר, אֲנִי אֲהַבְתִּיךְ. אֲהָהּ! דָּבָר זֶה עוֹמֵד וְקַיָּם. כְּאֵשׁ עֲצוּרָה הִיא בְּקִרְבִּי וְלִבִּי נִשְׂרַף בְּלַהָבָהּ. אַלְלַי! יוֹמָם וָלַיְלָה תֹּאכְלֵנִי הָאֵשׁ, יוֹמָם וָלַיְלָה; הָאִישׁ כָּזֶה לֹא יְעוֹרֵר אֶת לִבֶּךָ לְחֶמְלָה? אָכֵן, אֲנִי אוֹמֵר לָךְ, הַנַּעֲרָה, כִּי אָהֲבָה זוֹ מוֹשֶׁלֶת בִּי יוֹמָם וָלַיְלָה, כִּי הִיא מְעַנָּה אוֹתִי בְּלִי הֶרֶף… אֲהָהּ, יַלְדָּתִי הַמִּסְכֵּנָה, עִנּוּיַי עָבְרוּ כָּל גְּבוּל. הַאֲמִינִי לִי כִּי אִישׁ כָּזֶה רָאוּי הוּא שֶׁיְּרַחֲמוּ עָלָיו. הֲלֹא רָאִית כִּי אֲנִי מְדַבֵּר אֵלֶיךָ רַכּוֹת. חָפֹץ חָפַצְתִּי כִּי לֹא אֶהְיֶה לָךְ עוֹד לְתוֹעֵבָה כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי… וְאַף גַּם זֹאת – הֲכִי יֶאֱשַׁם אִישׁ עַל דְּבַר אֲשֶׁר אָהַב אִשָּׁה?… אֲהָהּ, אֵל חַי וְקַיָּם!… הֲיִתָּכֵן כַּדָּבָר הַזֶּה? הַאָמְנָם לֹא תִּסְלְחִי לִי עַד עוֹלָם? הֲתִשְׂנָאִינִי כָּל הַיָּמִים? וּבְכֵן תַּם וְנִשְׁלַם הַכֹּל. וּדְעִי לָךְ כִּי דָבָר זֶה מְבִיאֵנִי לִידֵי רִשְׁעוּת וּזְוָעָה. וְאַתְּ גַּם הַבֵּט לֹא תַּבִּיטִי אֵלָי! מַחְשְׁבוֹתַיִךְ נְתוּנוֹת אוּלַי לִדְבָרִים אֲחֵרִים – בְּעוֹד אֲנִי עוֹמֵד כָּאן אֲחוּז־חֲרָדָה וּמְנַסֶּה אֵלַיִךְ דְּבָרִים עַל גְּבוּל הַחַיִּים אֲשֶׁר לִשְׁנֵינוּ!.. אַךְ הִשָּׁמְרִי לָךְ מְדַבֵּר אֵלַי עַל אֹדוֹת הַקָּצִין!.. הַאֻמְנָם כָּרַעְתִּי בֶּרֶךְ לְפָנַיִךְ; הַאֻמְנָם נָשַׁקְתִּי לֹא אֶת כַּף רַגְלֵךְ, כִּי לֹא חָפַצְתְּ בָּזֹאת, כִּי אִם אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחַת רַגְלָיִךְ; הַאֻמְנָם מֵרַרְתִּי בְּבֶכִי כְּיֶלֶד, אַף הוֹצֵאתִי מֵחָזִי לֹא מִלִּים כִּי אִם אֶת לִבִּי וְאֵת כָּל קְרָבַי, לְמַעַן הֲבִינֵךְ אֶת דְבַר אַהֲבָתִי אֵלַיִךְ – וְכָל זֶה הָיָה לַשָּׁוְא!.. וּבְכָל זֹאת נַפְשֵׁךְ מְלֵאָה רְגָשׁוֹת וָרֹךְ. מִנַּפְשֵׁךְ קוֹרֶנֶת עֲנָוָה אֲשֶׁר אֵין כָּמוֹהָ לְתִפְאֶרֶת; כָּל מַהוּתֵךְ מְלֵאָה חֵן, כֻּלֵּךְ טוּב־לֵב וְרַחֲמִים וַחֲמוּדוֹת. וְאוּלָם אָנֹכִי, לְצַעֲרִי, לֹא נָחַלְתִּי מִמֵּךָ אֶלָּא רִשְׁעוּת! אֲהָהּ! עַל מֶה נִגְזְרָה עָלַי הַגְּזֵרָה הַזֹּאת!..”

הוּא הִסְתִּיר אֶת פָּנָיו בְּכַפּוֹת יָדָיו. הַנַּעֲרָה שָׁמְעָה אֶת קוֹל בִּכְיוֹ. הוּא בָּכָה בְּפָנֶיהָ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. וּבְעָמְדוֹ עַל רַגְלָיו וְהוּא אֲחוּז צְמַרְמֹרֶת שֶׁל בֶּכִי – נִרְאֶה הָיָה עָלוּב וְתוֹבֵעַ רַחֲמִים יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בִּשְׁעַת כְּרִיעַת בִּרְכָּיִם. וְהוּא בָּכָה כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן.

“יְהִי דָי!” הוֹסִיף הַכֹּמֶר לְדַבֵּר לְאַחַר שֶׁאָזַל בִּכְיוֹ הָרִאשׁוֹן, “אֵין מִלִּים בְּפִי. וַאֲנִי הֲלֹא הָגִיתִי בְּלִבִּי דְבָרִים לְמַעֲנֵךְ. וְעַכְשָׁו אֲנִי רוֹעֵד וּמִתְחַנֵּן בְּרֶגַע שֶׁל כֹּשֶׁר יוֹרֶדֶת עָלַי חֻלְשָׁה, אֲנִי חָשׁ כִּי עַל שְׁנֵינוּ חוֹפֵף כֹּחַ גָּבֹהַּ – וְאֵין אֲנִי מוֹצִיא מִפִּי אֶלָּא דְבָרִים מְגֻמְגָּמִים. אֲהָהּ! צָנֹחַ אֶצְנַח לָאָרֶץ אִם לֹא תְּרַחֲמִי עָלַי, אִם לֹא תְּרַחֲמִי עַל עַצְמֵךְ. אַל תַּעְכְּרִי אֶת נֶפֶשׁ שְׁנֵינוּ. אִלּוּ יָדַעַתְּ מָה אֲהַבְתִּיךְ! הֲיֵשׁ עוֹד לֵב כְּלִבִּי! אַלְלַי! מֶה רָחַקְתִּי מִן הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר! מַה גָדוֹל יֵאוּשִׁי אִם הָיִיתִי כְּבוֹגֵד לְנַפְשִׁי! תּוֹפֵשׂ תּוֹרָה הָיִיתִי וְהֶעֱטֵיתִי חֶרְפָּה עַל הַמַּדָּע, בֶּן אֲצִילִים הָיִיתִי וְנִּבַּלְתִּי אֶת שְׁמִי; כֹּהֵן הָיִיתִי וְהָפַכְתִּי אֶת סֵפֶר תְּפִלּוֹתַי לְכַר הַתַּאֲוָה, הֵטַחְתִּי עַזּוּת בִּפְנֵי רִבּוֹנִי! וְכָל זֶה לֹא עָשִׂיתִי אֶלָּא לְמַעֲנֵךְ, הַקּוֹסֶמֶת! כְּדֵי שֶׁאֶהְיֶה רָאוּי לִנְחֹל גֵּיהִנֹּם מִיָּדֵךְ! וְאַתְּ הִסְתַּרְתְּ אֶת פָּנַיִךְ מִן הָאִישׁ אֲשֶׁר אִבֵּד אֶת עוֹלָמוֹ. אֲהָהּ! אִלּוּ יָכֹלְתִּי לְהַגִּיד לָךְ אֵת כָּל אֲשֶׁר עִם לִבִּי! וְיוֹתֵר מִזּוֹ, דְּבַר־מָה אָיֹם מְאֹד, אֲהָהּ! דְּבַר־מָה אָיֹם מְאֹד!..”

וּבְדַבְּרוֹ אֶת דְּבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים נַעֲווּ פִּתְאֹם פָּנָיו כִּפְנֵי אִישׁ שֶׁנִתְבַּלְבְּלָה עָלָיו דַּעְתּוֹ. הוּא שָׁהָה רֶגַע אֶחָד בִּשְׁתִיקָה; וּמִיָּד חָזַר לְדַבֵּר בְּקוֹל חָזָק, וְהָיָה כִּמְדַבֵּר אַל נַפְשׁוֹ:

“קַיִן אֵי אָחִיךָ?”

וְשׁוּב נִשְׂתָּרְרָה שְׁתִיקָה, אַחֲרֵי כֵן חָזַר הַכֹּמֶר וְקָרָא:

“אֵלִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הֲתִשְׁאָלֵנִי אֵי אָחִי? אֲנִי אֲסַפְתִּיו אֶל בֵּיתִי, גִּדַּלְתִּיו וְנִהַלְתִּיו בְּלֶחֶם, אָצַלְתִּי לוֹ אָהֲבָה, אֲהַבְתִּיו בְּכָל לִבִּי וּבְכָל מְאֹדִי וּרְצַחְתִּיו נָפֶשׁ! אָמְנָם כֵּן, אֵלִי, אַתָּה הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי לִפְנֵי שָׁעָה קַלָּה רָאִיתִי בְּעֵינַי כְּשֶׁרוֹצְצוּ אֶת רֹאשׁוֹ אֶל אַבְנֵי בֵּיתְךָ הַקָּדוֹשׁ; וְכָל זֶה לֹא עָשִׂיתִי אֶלָּא לְמַעֲנִי וּלְמַעַן הָאִשָּׁה הַזֹּאת…”

מֶבָּטוֹ הָיָה מְטֹרָף. קוֹלוֹ הָלַךְ וְגָוַע; הוּא חָזַר כַּמָּה פְּעָמִים מֵאֵלָיו עַל דְּבָרָיו, מִתּוֹךְ הַפְסָקוֹת מְמֻשָּׁכוֹת לְמַדַּי, כְּאוֹתוֹ פַּעֲמוֹן הַמַּאֲרִיךְ בְּהַלְמוּתוֹ הָאַחֲרוֹנָה: “לְמַעֲנָהּ, לְמַעַן הָאִשָּׁה הַזֹּאת…” אַחֲרֵי כֵן לֹא הוֹסִיפָה עוֹד לְשׁוֹנוֹ לְדַבֵּר דְּבָרִים בְּרוּרִים, וְרַק שְׂפָתָיו נָעוּ בְּלִי הֶרֶף. וּפִתְאֹם כָּרַע תַּחְתָּיו, כְּמִין עֶצֶם הַמִּתְמוֹטֵט וְנוֹפֵל, רֹאשׁוֹ צָנַח עַל בִּרְכָּיו וְגוּפוֹ רָבַץ בְּלִי נוֹעַ עַל הָאָרֶץ.

נְגִיעָה קַלָּה מִצַּד הַנַּעֲרָה, שֶׁהוֹצִיאָה אֶת רַגְלָהּ מִתַּחַת גּוּפוֹ, עוֹרְרָה בּוֹ שׁוּב אֶת חוּשָׁיו. הוּא הֶעֱבִיר בַּלָּאט אֶת יָדוֹ עַל פְּנֵי לְחָיָיו הַנּוֹפְלוֹת וְהִשְׁתָּאָה כַּמָּה רְגָעִים אֶל אֶצְבְּעוֹתָיו הָרְטֻבּוֹת “מַה זֹאת!” מִלְמֵל לְנַפְשׁוֹ, “הַאֻמְנָם בָּכִיתִי?”

וּפִתְאֹם נִפְנָה אֶל הַצּוֹעֲנִית וּבְפָנָיו נִסְתַּמְּנָה אֵימָה גְדוֹלָה וְנוֹרָאָה:

“אַלְלַי! רָאִית אֶת דִּמְעוֹתַי וְהֵן לֹא נָגְעוּ עַד לִבֶּךָ! הֲתֵדְעִי, יַלְדָּתִי, כִּי דְמָעוֹת אֵלֶּה הֵן כְּזִרְמֵי אֵשׁ? הַדָּבָר הוּא אֵפוֹא נָכוֹן? אִישׁ שֶׁאָנוּ שׂוֹנְאִים – כָּל מַה שֶׁיְּאָרַע לוֹ אֵין בּוֹ כְּדֵי לִנְגֹּעַ בְּלִבֵּנוּ? אִלּוּ מַתִּי לְעֵינַיִךְ – מִי יוֹדֵעַ אִם הָיִית מוֹנַעַת אֶת פִּיךְ מִצְּחוֹק. הָהּ, אָנֹכִי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹתֵךְ! דִּבּוּר אֶחָד! רַק דִּבּוּר אֶחָד שֶׁל סְלִיחָה! אַל תַּגִּידִי כִּי תִּתְּנִי לִי אֶת אַהֲבָתֵךְ, רַק הַגִידִי כִּי אַתְּ רוֹצָה בְּכָךְ, בָּזֶה יִהְיֶה דַי וַאֲנִי אַצִּילְךָ. וְאִם לֹא… אֲהָהּ, הַשָּׁעָה דוֹחֶקֶת. אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמֵּךְ בְּשֵׁם כָּל קָדוֹשׁ – אַל תִּדְחִי אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁאֶהְיֶה שׁוּב לְאֶבֶן, כְּאוֹתוֹ עַמּוּד הַתְּלִיָּה שֶׁאַף הוּא תּוֹבֵעַ אֶת נַפְשֵׁךְ! שִׂימִי לִבֵּךְ וּדְעִי, כִּי גוֹרָל שְׁנֵינוּ נָתוּן בְּיָדִי, כִּי דַּעְתִּי נִטְרְפָה עָלַי, כִּי אֲנִי יָכֹל לְהַפְקִיר אֶת הַכֹּל לַאֲבַדּוֹן וְכִי רַגְלֵינוּ עוֹמְדוֹת עַכְשָׁו עַל פִּי תְּהוֹם, וּבְנָפְלִי לְתוֹךְ הַתְּהוֹם הַזֹּאת אוֹרִיד גַּם אוֹתָךְ אִתִּי לָעַד וּלְנֵצַח נְצָחִים! הַגִידִי לִי מִלָּה אַחַת שֶׁל חֶסֶד! הַגִידִי מִלָּה אַחַת! רַק מִלָּה אַחַת!”

הִיא פָּתְחָה אֶת פִּיהָ כְּדֵי לְהָשִׁיב לוֹ דְבָרִים. הַכֹּמֶר צָנַח לְרַגְלֶיהָ, כְּרוֹצֶה לָתֵת אֹזֶן שׁוֹקְקָה לַמִּילָה אֲשֶׁר תֵּצֵא מִפִּיהָ וְתִהְיֶה אוּלַי מִלַּת נִחוּמִים. וְהִיא אָמְרָה אֵלָיו:

“אַתָּה רוֹצֵחַ!”

הוּא לָקַח אוֹתָהּ בַּחֲמַת כֹּחַ לְבֵין זְרוֹעוֹתָיו וְנָתַן אֶת קוֹלוֹ בִּצְחוֹק מְעוֹרֵר אֵימָה.

“יְהִי כָּךְ, אֶהְיֶה כְּרוֹצֵחַ!” קָרָא הַכֹּמֶר, “וְאַתְּ תִּתְנִי לִי אֶת אַהֲבָתֵךְ. לֹא חָפַצְתְּ כִּי אֶהְיֶה לָךְ לְעֶבֶד, עַל כֵּן אֶהְיֶה לָךְ לִמְצַוֶּה. אֲנִי אֶקַּח מִמֵּךְ אֶת אַהֲבָתֵךְ. כָּמוּס עִמָּדִי מְקוֹם מַחֲבוֹאִים אֶחָד, וַאֲנִי אֶסְחָבֵךְ וַאֲבִיאֵךְ שָׁמָּה. וְאַתְּ תֵּלְכִי אַחֲרַי, בְּעַל כָּרְחֵךְ תֵּלְכִי אַחֲרַי, כִּי אִם לֹא, אַסְגִּירֵךְ לִידֵי הַתַּלְיָן! מוֹת תָּמוּתִי, יָפָתִי, אוֹ תִּהְיִי לִי פִּלֶּגֶשׁ! לְכֹמֶר תִּהְיִי פִּלֶגֶשׁ! לְאִישׁ אֲשֶׁר פָּשַׁע וּבָגַד, לְאִישׁ אֲשֶׁר רָצַח – לוֹ תִּהְיִי פִּלֶגֶשׁ! לְמִן הַלַּיְלָה הַזֶּה, דְּעִי לָךְ זֹאת, יָפָתִי, הַתְחִלִי אֵפוֹא בַּדָּבָר! נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים! מַהֲרִי וְנַשְּׁקִי לִי, פְּתַיָּה שֶׁלִּי! בַּחֲרִי לָךְ קֶבֶר אוֹ מִשְׁכָּב דּוֹדִים!”

עֵינוֹ הִבְרִיקָה מִתַּאֲוָה וּמֵחֵמָה. פִּיו הַשּׁוֹקֵק צָרַם אֶת צַוַּאר הַנַּעֲרָה. הִיא חָרְגָה מִזְּרוֹעוֹתָיו וְהוּא הֶעְתִּיר עָלֶיהָ הֲמוֹן נְשִׁיקוֹתָיו הַנִּלְהָבוֹת.

“כַּלֵּךְ לְךָ עִם נְשִׁיכוֹתֶיךָ, בֶּן שַׁחַץ שֶׁכְּמוֹתֶךָ!” צָעֲקָה הַנַּעֲרָה. “אִי לְּךָ, נָזִיר נִתְעָב וּמְנֻוָּל! הַרְפֵּה מִמֶּנִּי! אֶת שַׂעֲרוֹת שֵׂיבָתְךָ הַמְּאוּסוֹת אֶתְלֹשׁ מֵרֹאשְׁךָ וְאַשְׁלִיכֵן צְרוֹרוֹת צְרוֹרוֹת בְּפַרְצוּפֶךָ!”

פָּנָיו הִסְמִיקוּ וְהֶחֱוִירוּ חֲלִיפוֹת מִכַּעַס, אַחֲרֵי כֵן הִשְׁמִיט אוֹתָהּ מִבֵּין זְרוֹעוֹתָיו וְהִתְחִיל מִתְבּוֹנֵן בָּהּ בְּעֵינָיו הַזְּעוּמוֹת. הִיא חָשְׁבָה כִּי נִצְּחָה אֶת הַכֹּמֶר, וְהִמְשִׁיכָה אֶת דְּבָרֶיהָ:

“דַּע לְּךָ, כִּי אֲנִי מְסוּרָה כֻּלִּי לְפֶבּוּס שֶׁלִּי, כִּי רַק אֶת פֶבּוּס שֶׁלִּי אֲנִי אוֹהֶבֶת וּפֶבּוּס הוּא הַיָּפֶה בָּאֲנָשִׁים! וְאַתָּה, הַכֹּמֶר, הִנְּךָ זָקֵן וּמְכֹעָר. סוּר מֵעָלָי!”

הוּא צָעַק צְעָקָה גְדוֹלָה, דֻּגְמַת אֻמְלָל שֶׁהֵטִילוּ עַל בְּשָׂרוֹ בַּרְזֶל מְלֻבָּן. “מוֹת תָּמוּתִי!” קָרָא מִתּוֹךְ חֵרוּק שִׁנָּיִם. הִיא רָאֲתָה אֶת מֶבָּטוֹ הָאָיֹם וְרָצְתָה לִבְרֹחַ מִפָּנָיו. וְהוּא חָזַר וְתָפַשׂ אוֹתָהּ, נִעֵר אוֹתָהּ, הִשְׁלִיכָהּ לָאָרֶץ וּפָנָה לָלֶכֶת בִּצְעָדִים מְהִירִים לְעֵבֶר מִגְדַּל רוֹלַנְד כְּשֶׁהוּא אוֹחֵז אֶת יָדֶיהָ הַיָּפוֹת וְסוֹחֵב אַחֲרָיו אֶת גּוּפָהּ עַל פְּנֵי הָאָרֶץ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ לִמְקוֹם חֶפְצוֹ נִפְנָה אֵלֶיהָ וְאָמַר לָהּ:

“בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה – הֲתֹאבִי לָלֶכֶת אַחֲרָי?”

הִיא עָנְתָה אַגַּב הַטְעָמָה מְיֻחֶדֶת:

“לֹא!”

אָז נָשָׂא אֶת קוֹלוֹ וְקָרָא:

“גּוּדוּל! גּוּדוּל! הִנֵּה הַצּוֹעֲנִית! עֲשִׂי בָּהּ נְקָמָה!”

הַנַּעֲרָה הַצְּעִירָה הִרְגִּישָׁה, כִּי מִי־שֶׁהוּא תָּפַס פִּתְאֹם אֶת זְרוֹעָהּ. הִיא נָשְׂאָה אֶת עֵינֶיהָ וְרָאֲתָה, כִּי יָד צְנוּמָה נִשְׁתַּרְבְּבָה דֶרֶךְ הַצֹּהַר שֶׁבַּחוֹמָה וְאָחֲזָה בָּהּ בְּכֹחַ בַּרְזֶל.

“הַחֲזִיקִי בָּהּ בְּכָל כֹּחֵךְ!” קָרָא הַכֹּמֶר; “זוֹהִי הַצּוֹעֲנִית שֶׁבָּרְחָה. אַל תַּרְפִּי מִמֶּנָּה, אֲנִי אֵלֵךְ וְאָבִיא אֶת פְּקִידֵי הַמִּשְׁפָּט. עֵינַיִךְ תֶּחֱזֶינָה בָּהּ כְּשֶׁיִּתְלוּהָ עַל עֵץ.”

כְּמַעֲנֶה לְדִבְרֵי הַדָּמִים הָאֵלֶּה נִשְׁמַע מֵעֵבֶר לַחוֹמָה קוֹל צְחוֹק כָּבוּשׁ. “חַה! חַה! חַה!” הַצּוֹעֲנִית רָאֲתָה כִּי הַכֹּמֶר נָשָׂא אֶת רַגְלָיו וְהָלַךְ בְּחִפָּזוֹן לְעֵבֶר הַגֶּשֶׁר שֶׁל נוֹטְר־דַּם. מִן הָעֵבֶר הַהוּא נִשְׁמַע קוֹל שַׁעֲטַת פָּרָשִׁים.

הַנַּעֲרָה הִכִּירָה הַמִּתְבּוֹדֶדֶת רָעַת הַלֵּב. זְוָעָה שָׂמָה מַחֲנָק לְצַוָּארָהּ וְהִיא נִסְּתָה לְהֵחָלֵץ מִמַּאֲסָרָהּ. הִיא הִתְפַּתְּלָה, קָפְצָה לְיָמִין וְלִשְׂמֹאל מִתּוֹךְ אֵימָה וְיֵאוּשׁ, אֲבָל הַנְּזִירָה הֶחֱזִיקָה בָּהּ בְּכֹחַ לֹא־אֱנוֹשׁ. הָאֶצְבָּעוֹת הַגַּרְמִיּוֹת נִלְחֲצוּ מִתּוֹךְ עֲוִית אֶל בְּשַׂר הַנַּעֲרָה וְדָבְקוּ יַחַד לְחִשּׁוּק בַּל יִפָּתַח. דּוֹמֶה הָיָה כִּי יַד הַנְּזִירָה הֻדְקָה בְּמַסְמְרוֹת מִסָּבִיב לִזְרוֹעַ הַנַּעֲרָה. הִיא חָזְקָה מִשַּׁלְשֶׁלֶת אוֹ מִסּוֹרֵג אוֹ מֵחִשּׁוּק בַּרְזֶל – זֹאת הָיְתָה צְבָת חַיָּה וּזְרִיזָה שֶׁבָּלְטָה מִתּוֹךְ קִיר חוֹמָה. הַנַּעֲרָה צָנְחָה לְלֹא כֹּחַ לְיַד קִיר הַחוֹמָה, וּמִיָּד יָרְדָה עָלֶיהָ אֵימַת מָוֶת. הִיא חָשְׁבָה בְּלִבָּהּ עַל הַחַיִּים הַיָּפִים וְעַל הָעֲלוּמִים, עַל דְּמוּת הַשָּׁמַיִם וְעַל מַרְאוֹת הַטֶּבַע, עַל הָאַהֲבָה וְעַל פֶבּוּס, עַל כָּל הַדְּבָרִים הָעֲתִידִים לַחֲלֹף מֵעוֹלָמָהּ; וּלְעֻמַּת זֶה רָאֲתָה בְּדִמְיוֹנָהּ אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁתוּ עָלֶיהָ מִקָּרוֹב – אֶת הַכֹּמֶר, אֲשֶׁר הָלַךְ לְהַלְשִׁין עָלֶיהָ, אֶת הַתַּלְיָן הַהוֹלֵךְ וּבָא, אֶת עַמּוּד הַתְּלִיָּה הָעוֹמֵד בְּקִרְבַת מָקוֹם. שַׂעֲרוֹתֶיהָ סָמְרוּ מִפַּחַד זְוָעָה וְעַל אָזְנָהּ יָרַד צְחוֹקָהּ הָאָיֹם שֶׁל הַנְּזִירָה, שֶׁהִרְעִיפָה עָלֶיהָ לַחַשׁ מִלִּים: “חַה! חַה! חַה! הִנֵּה יַעֲלוּךְ לִתְלִיָּה!”

הַנַּעֲרָה הָעֲיֵפָה עַד מָוֶת, הֵסֵבָּה אֶת פָּנֶיהָ אֶל הָאֶשְׁנָב וְרָאֲתָה מִבַּעַד לַשְּׁבָכָה אֶת פָּנֶיהָ הָאֲפוֹרִים שֶׁל בַּעֲלַת הַתְּשׁוּבָה.

“מֶה עָשִׂיתִי לָךְ?” הִפְטִירָה הַנַּעֲרָה בְּקוֹל נֶעְדַּר חַיִּים.

הַנְּזִירָה לֹא עָנְתָה דָבָר; הִיא הִתְחִילָה פּוֹזֶמֶת בְּקוֹל חַשַּׁאי שֶׁהִבִּיעַ הִתְרַגְּשׁוּת וְלִגְלוּג:

“בַּת מִצְרַיִם! בַּת מִצְרַיִם! בַּת מִצְרַיִם!”

אֶסְמֶרַלְדָּה הָאֻמְלָלָה הִסְתִּירָה אֶת פָּנֶיהָ מִבַּעַד לְשַׂעֲרוֹתֶיהָ. וְאוֹתוֹ רֶגַע הֵבִינָה כִּי הִיא נָפְלָה בִּידֵי יְצוּר שֶׁאֵינוֹ בִּבְחִינַת אָדָם.

וּפִתְאֹם פָּתְחָה הַנְּזִירָה בִּדְבָרִים, כְּאִלּוּ בִּינָתָהּ לֹא תָּפְסָה אֶת שְׁאֵלַת הַצּוֹעֲנִית אֶלָּא לְאַחַר שְׁהוּת מְרֻבָּה:

“שׁוֹאֶלֶת אַתְּ: מָה הָרָעָה אֲשֶׁר עָשִׂית לִי? מָה הָרָעָה שֶׁבָּאָה לִי מִיָּדֵךְ, הַצּוֹעֲנִית? טוֹב אֵפוֹא, שִׁמְעִי וְאַגִּיד לָךְ. יַלְדָּה הָיְתָה לִי, אָמְנָם כֵּן, לִי הָיְתָה יַלְדָּה. הֲשָׁמַעַתְּ? יַלְדָּה הָיְתָה לִי, יַלְדָּה פְּעוּטָה שֶׁכֻּלָּהּ חֵן!… אַגְנֶס שֶׁלִּי,” הַפְּטִירָה הַנְּזִירָה כִּמְבֻלְבֶּלֶת וְנָשְׁקָה בַּחֲשֵׁכָה אֵיזֶה חֵפֶץ. “שִׁמְעִי אֵפוֹא, בַּת מִצְרַיִם… לָקֹחַ לָקְחוּ מִמֶּנִּי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת גָּנֹב גְּנָבוּהָ מִמֶּנִּי; אָמְנָם כֵּן, גָּנֹב גָּנְבוּ מִמֶּנִּי אֶת יַלְדָּתִי. הִנֵּה זֹאת הָרָעָה אֲשֶׁר עָשִׂית לִי.”

הַנַּעֲרָה עָנְתָה כְּדִבְרֵה הַכִּבְשָׂה בַּמָּשָׁל:

“אֵל אֱלֹהִים! וְאָנֹכִי אוּלַי לֹא נוֹלַדְתִּי עֲדַיִן בַּזְּמַן הַהוּא!”

“לֹא כִּי נוֹלַדְתְּ!” הוֹסִיפָה הַמִּתְבּוֹדֶדֶת לְדַבֵּר, “וַדַּאי שֶׁהָיִית כְּבָר בָּעוֹלָם בַּזְּמַן הַהוּא. אוֹתָהּ שָׁעָה כְּבָר הָיִית בַּחַיִּים. יַלְדָּתִי הִיא בַּת גִּילֵךְ! כֵּן הַדָּבָר!… זֶה לִי חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁאֲנִי יוֹשֶׁבֶת כָּאן, זֶה חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁאֲנִי מִסְתַּגֶּפֶת בְּיִסּוּרִים; זֶה חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁאֲנִי מַכָּה בְּרֹאשִׁי אֶל הַקִּיר… אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ, כִּי הַצּוֹעֲנִיּוֹת גָּנְבוּ מִמֶּנִּי אֶת יַלְדָּתִי, הֲשָׁמַעַתְּ? טָרֹף טָרְפוּ אֶת הַיַּלְדָּה… הֲנִתַּן לָךְ לֵב לְהַרְגִּישׁ? הֲלֹא תָּבִינִי מַה טִיבוֹ שֶׁל יֶלֶד הַיּוֹדֵעַ רַק לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ: יֶלֶד הַמּוּטָל לְיַד חֲזֵה אִמּוֹ; יֶלֶד הַשָּׁקוּעַ בְּתַרְדֵּמָה. הוּא כֻּלּוֹ תֹּם!… כֵּן הַדָּבָר! יַלְדָּה כָּזֹאת לֻקְּחָה מִמֶּנִּי, יַלְדָּה כָּזֹאת נִרְצְחָה עָלָי! אֱלֹהִים הַטּוֹב יוֹדֵעַ אַתְּ נַפְשִׁי! עַכְשָׁו הִגִּיעָה שַׁעְתִּי לְהִנָּקֵם בְּשִׁנַּי אֶקְרֹץ בְּשַׂר צוֹעֲנִים… הָהּ, לוּלֵא מוֹטוֹת הַשְּׂבָכָה הָיִיתִי נוֹעֶצֶת אֶת שִׁנַּי בִּבְשָׂרֵךְ! רֹאשִׁי רָחָב מֵעֲבֹר דֶּרֶךְ הַחֲרַכִּים… אוֹי לִי מִיַּלְדָּתִי הַפְּעוּטָה! הַדָּבָר אֵרַע לָהּ בִּשְׁעַת שֵׁנָה! וְאִלּוּ גַם נִתְעוֹרְרָה בִּידֵי הַשּׁוֹדְדִים – לְשָׁוְא הָיָה בִּכְיָּהּ: – אָנֹכִי לֹא נִמְצֵאתִי עַל יָדָהּ! אֵי לָכֶן, אִמָּהוֹת צוֹעֲנִיּוֹת, שֶׁטְּרַפְתֶּן אֶת יַלְדָּתִי! בֹּאנָה הֵנָּה וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵיכֶן בְּבִתְּכֶן!”

וּבְכַלּוֹתָהּ לְדַבֵּר הִתְחִילָה שׁוּב צוֹחֶקֶת אוֹ חוֹרֶקֶת שִׁינַּיִם – שְׁנֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הִסְתַּמְּנוּ בְּפָנֶיהָ כְּהַבָּעָה אֶחָת. עַמּוּד הַשַּׁחַר הִתְחִיל מְדַמְדֵּם. שְׁעַת הַדִּמְדּוּמִים הֵלִיטָה בְּאוֹר חִוֵּר אֶת הַמַּחֲזֶה, וְעַמּוּד הַגַּרְדֹּם אֲשֶׁר עַל הַכִּכַּר נִגְלָה יוֹתֵר וְיוֹתֵר לָעָיִן. הַנְּדוֹנָה הַמִּסְכֵּנָה דִמְּתָה לִשְׁמֹעַ כְּעֵין שַׁעֲטַת פָּרָשִׁים אֲשֶׁר בָּאָה מִן הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי. מִסְּבִיבוֹת גֶּשֶׁר נוֹטְר־דַּם.

“גְבִרְתִּי הַטּוֹבָה!” קָרָאָה אֶסְמֶרַלְדָּה כְּשֶׁיָּדֶיהָ שְׁלוּבוֹת, בִּרְכֶּיהָ כְּפוּפוֹת לָאָרֶץ, שַׂעֲרוֹתֶיהָ פְּזוּרוֹת לָרוּחַ וְהִיא כֻּלָּהּ אֲחוּזַת זְוָעָה וּפַחְדָּהּ טוֹרֵף אֶת בִּינָתָהּ, “גְּבִרְתִּי הַטּוֹבָה, חוּסִי וְרַחֲמִי עָלָי. הֵם בָּאִים לָקַחַת אוֹתִי. אֲנִי לֹא גָּרַמְתִּי לָךְ מֵעוֹלָם שׁוּם רָעָה. הַאֻמְנָם יִנְעַם לָךְ אִם אָמוּת לְעֵינַיִךְ מִיתָה אֲיֻמָּה כָּזֹאת? לִבֵּךְ יוֹדֵעַ רַחֲמִים, אֲנִי מַאֲמִינָה בְּכַךְ. הַרְפִּי מִמֶּנִּי! רַחֲמִי עָלָי! לֹא אֶחְפֹּץ לָמוּת מִיתָה כָּזוֹ!”

“הָשִׁיבִי לִי אֶת יַלְדָּתִי!” אָמְרָה הַמִּתְבּוֹדֶדֶת.

“אָנָּא רַחֲמִי עָלָי!”

“הָשִׁיבִי לִי אֶת יַלְדָּתִי!”

“הַרְפִּי מִמֶּנִּי, הִשְׁבַּעְתִּיךְ בְּשֵׁם אֱלֹהִים!”

“הָשִׁיבִי לִי אֶת יַלְדָּתִי!”

אוֹתוֹ רֶגַע צָנְחָה הַנַּעֲרָה לָאָרֶץ רְצוּצָה וַעֲיֵפָה וְעֵינָהּ נַעֲשָׂה כְּעֵין הַזְּכוּכִית – כְּעֵינָם שֶׁל יוֹרְדֵי קָבֶר.

“אֲהָהּ!” דּוֹבְבוּ שְׂפָתֶיהָ בְּלַחַשׁ, “אַתְּ מְבַקֶּשֶׁת אֶת בִּתֵּךְ וְאָנֹכִי מְבַקֶּשֶׁת אֶת הוֹרָי!”

“הָשִׁיבִי לִי אֶת הַפְּעוֹטָה שֶׁלִּי, אֶת אַגְנֶס!” שָׁבָה גּוּדוּל לְדַבֵּר. “אֵינֵךְ יוֹדַעַת הֵיכָן בִּתִּי? אִם כֵּן מוֹת תָּמוּתִי!… שִׁמְעִי וַאֲסַפֵּר לָךְ. אָנֹכִי הָיִיתִי אִשָּׁה הוֹלְלָה, הָיֹה הָיָתָה לִי יַלְדָּה וְהַיַּלְדָּה לֻקְּחָה מִמֶּנִּי… הַצּוֹעֲנִיּוֹת עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר. דְּעִי וּרְאִי אֵפוֹא, כִּי נִגְזַר עָלַיִךְ לָמוּת. אִלּוּ בָּאָה אִמֵּךְ הַצּוֹעֲנִית וְרָצְתָה לְהוֹצִיא אוֹתָךְ מִיָּדִי, הָיִיתִי אוֹמֶרֶת לָהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה: ‘הָאֵם, שְׂאִי עֵינַיִךְ אֶל הַגַּרְדֹּם הַהוּא! אוֹ הָשִׁיבִי לִי אֶת יַלְדָּתִי. הֲיָדַעְתְּ הֵיכָן הִיא יַלְדָּתִי?’ כַּתְּרִי זְעֵיר וְאַרְאֶה לָךְ אֵיזֶה דָבָר. הִנֵּה הַנַּעַל אֲשֶׁר לַיַּלְדָּה – הַדָּבָר הַיְחִידִי אֲשֶׁר נִשְׁאַר לוֹ מִמֶּנָּה. אוּלַי יָדַעְתְּ הֵיכָן נִמְצֵאת הַנַּעַל הַשְּׁנִיָּה? הַגִידִי לִי אִם יָדַעְתְּ וְאִם זוֹ נִדְחֲתָה לְקַצְוֵי תֵּבֵל – עַל בִּרְכַּי אֶזְחַל וְאֶמְצָאֶנָּה!…”

וְתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר הוֹצִיאָה דֶרֶךְ הָאֶשְׁנָב אֶת יָדָהּ הַשְּׁנִיָּה וְהוֹשִׁיטָה כְּנֶגֶד הַצּוֹעֲנִית אֶת הַנַּעַל הָרְקוּמָה. אוֹר הַשַּׁחַר כְּבָר נִתְרַבָּה עַד כְּדֵי הַכִּיר אֶת צוּרַת הַנַּעַל וְאֶת גַּוָּנֶיהָ.

“אָנָּא הַרְאִי לִי אֶת הַנַּעַל,” אָמְרָה הַצּוֹעֲנִית מִתּוֹךְ חֲרָדָה. “אֵלִי! אֵלִי!” וְתוֹךְ כְּדֵי כָּךְ פָּתְחָה בְּיָדָהּ הַחָפְשִׁית אֶת הַתִּיק הַקָּטֹן הַמְּשֻׁבָּץ בִּפְנִינֵי זְכוּכִית יְרוֹקוֹת, שֶׁהָיָה תָּלוּי מִסָּבִיב לְצַוָּארָהּ.

“חִדְלִי! חִדְלִי!” מִלְמְלָה גּוּדוּל, “מַה תְּבַקְּשִׁי בְּקָמֵעַ הַשֵּׁדִים שֶׁלָּךְ!” וּפִתְאֹם פָּסְקָה מְדַבֵּר, הִתְחִילָה מַרְעִידָה בְּכָל גּוּפָהּ וְקָרְאָה בְּקוֹל הַיּוֹצֵא מִסֵּתֶר הַסְּתָרִים שֶׁל הַלֵּב:

“בִּתִּי!”

כִּי הִנֵּה הַצּוֹעֲנִית הוֹצִיאָה מִן הַתִּיק הַקָּטֹן שֶׁלְּצַוָּארָהּ נַעַל זְעִירָה שֶׁהָיְתָה בַּת־זוּג גְּמוּרָה לַנַעַל הַשְּׁנִיָּה. לְנַעַל זְעִירָה זוֹ הָיָה צָמוּד קְלָף וְעָלָיו הָיָה כָּתוּב חֲרוּז תְּאוֹמִים זֶה:

בִּמְהִירוּת גְּדוֹלָה מִמְּהִירוּת הַבָּרָק הִשְׁוְתָה הַנְּזִירָה נַעַל אַחַת לַשְּׁנִיָּה, קָרְאָה אֶת הֶחָרוּז מֵעַל הַקְּלָף וְהִצְמִידָה אֶל בַּדֵּי הַשְּׂבָכָה אֶת פָּנֶיהָ הַקּוֹרֲנִים בְּאוֹר שֶׁלֹּא מֵעוֹלָם זֶה.

“בִּתִּי! בִּתִּי!” קָרָאָה בְּקוֹל.

“אִמִּי!” עָנְתָה הַצּוֹעֲנִית.

אֵין מִלִּים לְתָאֵר אֶת הַמַּחֲזֶה הַזֶּה.

בֵּין הָאֵם וְהַבַּת הִפְרִידוּ קִיר הַחוֹמָה וּבַדֵּי הַבַּרְזֶל אֲשֶׁר לַשְּׂבָכָה.

“אֲבוֹי! הַחוֹמָה הַלֵּזוּ!” קָרְאָה הַמִּתְבּוֹדֶדֶת. “אֲהָהּ! עֵינַי תֶּחֱזֶינָה בָּךְ וּזְרוֹעִי לֹא תּוּכַל לְחַבְּקֵךְ! תְּנִי לִי אֶת יָדֵךְ! אֶת יָדֵךְ!”

הַנַּעֲרָה הוֹשִׁיטָה אֶת יָדָהּ דֶּרֶךְ הָאֶשְׁנָב; הַנְּזִירָה נִרְתְּעָה לִקְרַאת הַיָּד, הִצְמִידָה אֵלֶיהָ אֶת שְׂפָתֶיהָ וְשָׁהֲתָה כָּךְ מִתּוֹךְ נְשִׁיקָה זוֹ, כְּשֶׁהִיא גְחוּנָהּ עַל גַּב הַיָּד וְכָל סִמַּן חַיִּים לֹא נִכָּר בָּהּ חוּץ מִן הַיְבָבָה הַמַּרְעִידָה מִזְּמַן לִזְמַן אֶת גּוּפָהּ. אוֹתָהּ שָׁעָה בָּכְתָה הַנְּזִירָה בְּכִי רַב וְחַשַׁאי בְּחֶשְׁכַּת הַתָּא, דֻּגְמַת גֶּשֶׁם הַיּוֹרֵד בְּחֵיק הַלַּיְלָה. הָאֵם הַמִּסְכֵּנָה הֶעֶרְתָה עַכְשָׁו מֵעַל כַּף הַיָּד הַיְקָרָה בְּזֶרֶם אֶחָד אֶת מְקוֹר דִּמְעוֹתֶיהָ הֶעָמֹק וְהָאָפֵל, זֶה שֶׁנִּתְמַלֵּא בְּמֶשֶׁךְ חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה טִפּוֹת טִפּוֹת שֶׁל צָעַר.

פִּתְאֹם חָזְרָה וְזָקְפָה אֶת רֹאשָׁהּ, שָׁמְטָה אֶת שַׂעֲרוֹתֶיהָ מֵעַל מִצְחָהּ, וּבְלִי דַבֵּר דָּבָר הִתְחִילָה מְנַעֶרֶת אֶת בַּדֵּי הַשְּׂבָכָה שֶׁל הַתָּא בַּחֲמַת כֹּחַ גְּדוֹלָה מֵחֲמַת הַלְּבִיאָה, בַּדֵּי הַבַּרְזֶל לֹא נִרְתְּעוּ מִמְּקוֹמָם. אָז נָטְלָה אֶת הָאֶבֶן, שֶׁשִּׁמְּשָׁה כַּר לְרֹאשָׁהּ, וְהִשְׁלִיכָה אוֹתָהּ בַּשְׂבָכָה בְּכֹחַ רַב כָּל כָּךְ, שֶׁאֶחָד מִן הַמַּקְלוֹת נִשְׁבַּר תּוֹךְ כְּדֵי הַתָּזַת נִיצוֹצוֹת. מַכָּה שְׁנִיָּה נִפְּצָה לִשְׁבָרִים אֶת צְלָב הַבַּרְזֶל הַיָּשָׁן שֶׁסָּתַם אֶת פֶּתַח הָאֶשְׁנָב. אַחֲרֵי כֵן שָׁבְרָה הַנְּזִירָה בִּשְׁתֵּי יָדֶיהָ אֶת שָׁרְשֵׁי הַמַּקְלוֹת הַחֲלוּדִים וְעָקְרָה אוֹתָם מִמְּקוֹמָם. עִתִּים יֵשׁ לְיָדַיִם שֶׁל אִשָּׁה גְבוּרָה לְמַעְלָה מִכֹּחַ אֱנוֹשׁ.

וּכְשֶׁנִּפְתְּחָה הַדֶּרֶךְ – וְדָבָר זֶה נַעֲשָׂה בְּפָחוֹת מֵרֶגַע אֶחָד – תָּפְסָה אֶת בִּתָּהּ בְּאֶמְצַע גִּזְרָתָהּ, וְהִכְנִיסָה אוֹתָהּ לְתוֹךְ הַתָּא. “בּוֹאִי! וַאֲנִי אַצִּילֵךְ מֵאֲבַדּוֹן?” מִלְמְלָה הַנְּזִירָה.

הַאֵם הוֹשִׁיבָה בַּלָּאט אֶת בִּתָּהּ עַל הָרִצְפָּה, אַחֲרֵי כֵן הֵרִימָה אוֹתָהּ שׁוּב, נָשְׂאָה אוֹתָהּ בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ, כְּאִלּוּ זוֹ הָיְתָה עֲדַיִן הַפְּעוֹטָה אַגְנֶס, וְהִתְחִילָה מְהַלֶּכֶת הֵנָּה וָהֵנָּה עַל פְּנֵי הַחֶדֶר; הִיא הִשְׁתּוֹלְלָה כְּשִׁכּוֹרָה, צָהֲלָה וְהֵרִיעָה בְּקוֹל, שָׁרָה שִׁירִים וְהֶעְתִּירָה נְשִׁיקוֹת עַל הַבַּת; דִּבְּרָה דְבָרִים אֶל בִּתָּהּ, נָתְנָה אֶת קוֹלָהּ בִּצְחוֹק וְשָׁפְכָה דְמָעוֹת – וְכָל אֵלֶּה בְּעִרְבּוּבְיָה וּמִתּוֹךְ הִתְרַגְּשׁוּת רַבָּה:

“בִּתִּי יְחִידָתִי! בִּתִּי יְחִידָתִי!” דִּבְּרָה הַנְּזִירָה. “הִנֵּה מָצָאתִי אֶת בִּתִּי! הִנֵּה הִיא לְפָנַי! הָאֵל הַטּוֹב הֵשִׁיב לִי אֶת בִּתִּי. הֵאָסְפוּ וּבוֹאוּ כֻּלְּכֶם! הָאֵין פֹּה אִישׁ אֲשֶׁר יָבוֹא וְיִרְאֶה כִּי מָצָאתִי אֶת בִּתִּי? אֵל אֱלֹהִים, כַּמָּה הִיא יָפָה! הָהּ, אֵלִי הַטּוֹב, גָּזַרְתָּ עָלַי שֶׁאַמְתִּין חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְעַכְשָׁו שָׁלַחְתָּ לִי בַּת יְפַת־תֹּאַר… וַאֲנִי אָמַרְתִּי כִּי הַצּוֹעֲנִיּוֹת טְרָפוּהָ וְאָכְלוּ אֶת בְּשָׂרָה! מִי זֶה בָּדָה אֶת הַדָּבָר? בִּתִּי הַפְּעוֹטָה! נַשְּׁקִינִי, בִּתִּי הַפְּעוֹטָה! כַּמָּה טוֹבוֹת הֵן הַצּוֹעֲנִיּוֹת הַלָּלוּ! הִנֵּה אַתְּ בְּצַלְמֵךְ וּבִדְמוּתֵךְ. עַכְשָׁו יָדַעְתִּי לָמָּה רָעַד לִבִּי בְּקִרְבִּי מִדֵּי עָבְרֵךְ עַל יַד הַתָּא! וַאֲנִי אָמַרְתִּי כִּי זֶה בָּא מִשִּׂנְאָה! סִלְחִי לִי, אַגְנֶס יְקָרָה, סִלְחִי לִי! חָשַׁבְתְּ כִּי אִשָּׁה מִרְשַׁעַת אָנֹכִי, הֲלֹא כֵּן? אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָךְ… אוֹתָהּ שׂוּמָה קְטַנָּה שֶׁעַל צַוָּארֶךָ – הַעוֹדֶנָּה שְׁמוּרָה, הָבָה אֶרְאֶה. אָמְנָם כֵּן, זוֹ יֶשְׁנָהּ עֲדַיִן. הָהּ, הִנָּךְ יְפַת תֹּאַר! אָנֹכִי הִנְחַלְתִּי לָךְ אֶת הָעֵינָיִם הַגְּדוֹלוֹת הָאֵלֶּה, בַּחוּרָה שֶׁלִּי. נַשְּׁקִינִי. אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָךְ. מַה לִי וּלְאִמָּהוֹת אֲחֵרוֹת אֲשֶׁר גִּדְּלוּ יְלָדִים? עַכְשָׁו דַּעְתִּי בְּדוּחָה עָלָי. תָּבֹאנָה וְתִרְאֶינָה כִּי יֵשׁ לִי בִּתִּי הַבֵּטְנָה וּרְאֶינָה: הִנֵּה צַוָּארָהּ וְעֵינֶיהָ הִנֵּה שַׂעֲרוֹתֶיהָ, הִנֵּה יָדָהּ. מִי מִכֶּן רָאֲתָה יֹפִי כַּיֹּפִי אֲשֶׁר לְבִתִּי? הוֹ, הָאֲמֵנָה לִי כִּי אַחֲרֵי זוֹ יֵלְכוּ בַּחוּרִים שְׁכוּרֵי אַהֲבָה. חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּכִיתִי בְּלִי הֶרֶף. אָנֹכִי יָפְיִי כָּלָה בִּדְמָעוֹת וּבִתִּי נָחֲלָה אֶת הַיֹּפִי. נַשְּׁקִינִי, בִּתִּי!”

וְהִיא הֶעְתִּירָה עַל בִּתָּהּ הֲמוֹן שִׂיחוֹת מְשֻׁנּוֹת, שֶׁכָּל חִנָּן כָּלוּל הָיָה בְּאֹפֶן אֲמִירָתָן, פַּרְעָה אֶת שִׂמְלָתָהּ שֶׁל זוֹ עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁהַבַּת הִסְמִיקָה מִבּוּשָׁה, הֶחֱלִיקָה בְּיָדָהּ עַל שַׂעֲרוֹת הַמֶּשִׁי שֶׁל הַנַּעֲרָה, נָשְׁקָה לָהּ עַל רַגְלָהּ וְעַל בִּרְכֶּיהָ, נָשְׁקָה לָהּ עַל מִצְחָהּ וְעַל עֵינֶיהָ וְצָהֲלָה לְכָל דָּבָר מִשִּׂמְחָה. הַנַּעֲרָה הַצְּעִירָה הֶחֱרִישָׁה לְכָל אֵלֶּה, וְרַק פַּעֲמַיִם הִגִּידָה בְּלַחַשׁ וּבְחֵן אֲשֶׁר לֹא יְתֹאַר: “אִמָּא שֶׁלִּי!…”

“דְּעִי לָךְ, בַּת פְּעוּטָה שֶׁלִּי,” הוֹסִיפָה הַנְּזִירָה לְדַבֵּר וְעִרְבְּבָה אֶת דְּבָרֶיהָ בִּנְשִׁיקוֹת, “דְּעִי לָךְ כִּי אַהֲבָה רַבָּה אֹהֲבֵךְ מֵעַכְשָׁו. עָזֹב נַעֲזֹב אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה. עוֹד נִחְיֶה חַיֵּי אֹשֶׁר. בְּרֵימִס, הִיא עִיר מוֹלַדְתִּי, יֵשׁ לִי נֶכֶס־יְרֻשָּׁה קָטָן. הֲיָדַעְתְּ אֶת הָעִיר רֵימְס? לֹא, אַתְּ לֹא תַּכִּירִי אֶת הָעִיר הַזֹּאת; אָז הָיִית עֲדַיִן יַלְדָּה פְּעוּטָה מְאֹד. אִלּוּ יָדַעְתְּ כַּמָּה יָפִית בִּהְיוֹתֵךְ בַּת אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים! רַגְלָיךְ הָיוּ זְעִירוֹת כָּל כָּךְ שֶׁבָּאוּ מֵאֶפֶּרְנַי לְהִשְׁתָּאוֹת אֲלֵיהֶן, וּמָקוֹם זֶה מְרֻחָק מֶרְחָק שֶׁל שֶׁבַע שָׁעוֹת! בַּיִת יִהְיֶה לָנוּ וְגַם נַחֲלַת שָׂדֶה. אֲנִי אַשְׁכִּיבֵךְ בַּמִּטָּה שֶׁלִּי. אֵלִי! אֵלִי! מִי הֶאֱמִין כִּי יָקוּם וְיִהְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה! בִּתִּי שָׁבָה אֵלָי!”

“הָהּ, אִמָּא שֶׁלִּי!” אָמְרָה הַנַּעֲרָה הַצְּעִירָה לְאַחַר שֶׁמָּצְאָה אוֹן בְּקִרְבָּהּ לְדַבֵּר מִתּוֹךְ הֲמוֹן רִגְשׁוֹתֶיהָ, “הַצּוֹעֲנִית נִבְּאָה לִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. בֵּין אֲנָשֵׁינוּ הָיְתָה צוֹעֲנִית אַחַת טוֹבַת לֵב, שֶׁמֵּתָה אֶשְׁתָּקֵד, וְהִיא דָּאֲגָה לִי תָּמִיד כְּאוֹמֶנֶת. הִיא הִיא שֶׁכָּרְכָה אֶת הַתִּיק הַזֶּה מִסָּבִיב לְצַוָּארִי. וְזוֹ הָיְתָה אוֹמֶרֶת לִי תָּמִיד: ‘הַפְּעוֹטָה שֶׁלִּי, שִׁמְרִי הֵיטֵב עַל הָאוֹצָר הַזֶּה. שֶׁכֵּן עַל יָדוֹ תּוּכְלִי לִמְצֹא אֶת אִמֵּךְ. זוֹ אִמֵּךְ כְּרוּכָה מִסָּבִיב לַצַּוָּארֵךְ’. דִּבְרֵי נְבוּאָה הָיוּ בְּפִי הַצּוֹעֲנִית!”

הַנְּזִירָה חָזְרָה וְאָסְפָה אֶת בִּתָּהּ אֶל בֵּין זְרוֹעוֹתֶיהָ. “בּוֹאִי וְאַרְבֶּה לָךְ נְשִׁיקוֹת! כַּמָּה חֵן הָיָה לְסִפּוּרֵךְ! כְּשֶׁנָּשׁוּב אֶל מוֹלַדְתֵּנוּ נַקְדִּישׁ אֶת הַנַּעֲלַיִם הַקְּטַנּוֹת לְבֵית הַכְּנֵסִיָּה. מִּצְוָה עָלֵינוּ לְהָשִׁיב תּוֹדָה לֵאלֹהִים. אֵל אֱלֹהִים! מַה יָפֶה הוּא כָּל דִּבּוּרֵךְ! הִנֵּה זֶה דִּבַּרְתְּ אֵלַי וְקוֹלֵךְ הָיָה בְּאָזְנַי כְּקוֹל מַנְגִּינָה. הָהּ, רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם! הִנֵּה שַׁבְתִּי וּמָצָאתִי אֶת בִּתִּי! וְאוּלָם מִי זֶה יַאֲמִין לִשְׁמוּעָתֵנוּ? אִם לֹא מַתִּי עַכְשָׁו מֵרֹב שִׂמְחָה סִמָּן הוּא כִּי תַּשׁ כֹּחוֹ שֶׁל הַמָּוֶת.”

וְהִיא הִתְחִילָה שׁוּב מוֹחֵאת כַּף וְצוֹחֶקֶת וּמַכְרִיזָה בְּקוֹל:

“הָבָה נִחְיֶה חַיֵּי אֹשֶׁר!”

אוֹתוֹ רֶגַע נִתְמַלֵּא הַתָּא בַּת־קוֹל שֶׁל צִחְצוּחַ נֶשֶׁק וְשַׁעֲטַת סוּסִים; הַקּוֹלוֹת בָּאוּ, כַּנִּרְאֶה, מִצַּד גֶּשֶׁר נוֹטְר־דַּם וְנִתְקָרְבוּ יוֹתֵר וְיוֹתֵר לִרְצִיף הַנָּהָר. הַצּוֹעֲנִית לָבְשָׁה חֶרְדַּת מָוֶת וְנָפְלָה אֶל בֵּין זְרוֹעוֹתֶיהָ שֶׁל הַנְּזִירָה.

“הַצִּילִינִי, אִמָּא שֶׁלִּי, הַצִּילִינִי! הִנֵּה הֵם בָּאִים לָקַחַת אֶת נַפְשִׁי!”

פְּנֵי הַנְּזִירָה הֶחֱוִירוּ.

“אֵלִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם! מַה זֶה תַּגִּידִי? וַאֲנִי שָׁכַחְתִּי אֶת הַדָּבָר! הַלָּלוּ רוֹדְפִים אַחֲרָיִךְ! בַּמֶּה חָטָאת?”

“לֹא יָדַעְתִּי,” עָנְתָה הַיַּלְדָּה הָאֻמְלָלָה, “אֲבָל נֶחֳרַץ עָלַי מִשְׁפָּט מָוֶת.”

“מָוֶת!” קָרְאָה גּוּדוּל וְהִתְנוֹדְדָה כַּהֲלוּמַת רָעַם. “מָוֶת!” חָזְרָה בַּלָּאט עַל הַמִּלָּה וְהִבִּיטָה אֶל בִּתָּהּ בְּעֵינַיִם קוֹפְאוֹת.

"הָהּ, אִמִּי, הֵשִׁיבָה הַנַּעֲרָה כְּמִתְפַּלֶּצֶת, “הֵם יוֹצִיאוּנִי לַהוֹרֵג. הַטִּי אָזְנֶךָ: הִנֵּה הֵם בָּאִים לְתָפְשֵׂנִי. תְּלִיָּה זוֹ מוּכָנָה בִּשְׁבִילִי! הַצִּילִינִי! הַצִּילִינִי! הִנֵּה הֵם הוֹלְכִים וּמִתְקָרְבִים! הַצִּילִינִי!”

הַנְּזִירָה עָמְדָה כַּמָּה רְגָעִים בְּלִי נוֹעַ וְקָפְאָה כְּפֶסֶל שַׁיִשׁ; אַחֲרֵי כֵן הֵנִיעָה אֶת רֹאשָׁהּ לְאוֹת פִּקְפּוּק וּפִתְאֹם צָחֲקָה צְחוֹק גָּדוֹל כַּצְּחוֹק הָאָיֹם שֶׁהָיָה מָצוּי אֶצְלָהּ קֹדֶם. “הוֹ! הוֹ! אִי אֶפְשָׁר! כָּל מַה שֶׁאָמַרְתְּ לִי אֵינוֹ אֶלָּא חֲלוֹם. הוֹ, חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיִיתִי אֵם שַׁכּוּלָה וְהִנֵּה שָׁבָה אֵלַי בִּתִּי עַל מְנַת שֶׁתִּסְתַּלֵּק כַּעֲבֹר רֶגַע אֶחָד! הַלָּלוּ יָבוֹאוּ וְיִקָּחוּהָ מִמֶּנִּי! הֵם יִקָּחוּהָ עַכְשָׁו – לְאַחַר שֶׁהָיְתָה לִיפַת־תֹּאַר, לְאַחַר שֶׁגָּדְלָה וְהִיא מְדַבֶּרֶת אֵלַי וּמִתְרַפֶּקֶת עָלַי בְּאַהֲבָה; דַּוְקָא עַכְשָׁו הֵם יָבוֹאוּ וְיִטְרְפוּהָ לְנֶגֶד עֵינַי, לְנֶגֶד הָאֵם! הוֹ, אִי אֶפְשָׁר! דְבָרִים כָּאֵלֶּה לֹא הָיוּ וְלֹא נִבְרְאוּ. מֵאֱלֹהִים לֹא יֵצֵא כַּדָּבָר הַזֶּה!”

אוֹתוֹ רֶגַע, כַּנִּרְאֶה, עָמְדוּ הַפָּרָשִׁים מֵרְכֹב, וּמֵרָחוֹק נִשְׁמַע קוֹל אֲשֶׁר אָמַר: “כָּאן הוּא הַמָּקוֹם, אָדוֹן טְרִיסְטֶן! הַכֹּמֶר אָמַר, כִּי נִמְצָאֶנָּה לְיַד חוֹר הָעַכְבָּרִים.” – וְשַׁעֲטַת הַפָּרָשִׁים הִתְחִילָה שׁוּב.

הַנְּזִירָה נָתְנָה צַעֲקַת יֵאוּשׁ וְנִזְדַּקְּפָה מְלֹא קוֹמָתָהּ.

“הַצִּילִי אֶת נַפְשֵׁךְ! הַצִּילִי אֶת נַפְשֵׁךְ יַלְדָּתִי! זָכַרְתִּי אֶת הַכֹּל. נָכוֹן הַדָּבָר. אַתְּ צְפוּיָה לַמָּוֶת! הָהּ, שְׁכוֹל וַאֲבַדּוֹן! בִּרְחִי, הַצִּילִי אֶת נַפְשֵׁךְ!”

הִנֵּה נָתְנָה אֶת רֹאשָׁהּ בְּפֶתַח הָאֶשְׁנָב וְנִרְתְּעָה מִיָּד לְאָחוֹר.

“הִשָׁאֲרִי כָּאן,” לָחֲשָׁה הָאֵם בְּקוֹל נוּגֶה וּמְרֻסָּק וְתָפְסָה תּוֹךְ כְּדֵי כָּךְ אֶת יָדָהּ שֶׁל הַנַּעֲרָה שֶׁהָיְתָה כִּנְטוּלַת חוּשִׁים. “הִשָׁאֲרִי כָּאן! עִצְרִי אֶת נְשִׁימָתֵךְ! כָּל הַמָּקוֹם מִסָּבִיב מָלֵא חַיָּלִים. בַּחוּץ אוֹר גָּדוֹל מִדָּי.”

עֵינֶיהָ נַעֲשׂוּ יְבֵשׁוֹת וְקוֹדְרוֹת. רֶגַע אֶחָד שָׁהֲתָה בִּשְׁתִיקָה; הִיא רַק הִתְהַלְּכָה הֵנָּה וָשׁוֹב בִּצְעַדִים רְחָבִים, עָמְדָה לִפְרָקִים מִלֶּכֶת, תָּלְשָׁה צִיצִיּוֹת מִשְּׂעָרָהּ הַלָּבָן וְכִרְסְמָה אוֹתָן בֵּין שִׁנֶּיהָ.

וּפִתְאֹם אָמְרָה אֶל בִּתָּהּ:

“הַלָּלוּ הוֹלְכִים וּבָאִים. אָנֹכִי אֶעֱנֶה לָהֶם דְּבָרִים, וְאַתְּ הִתְחַבְּאִי בְּפִנָּה זוֹ. הֵם לֹא יִרְאוּ אוֹתָךְ. אֲנִי אַגִּיד לָהֶם כִּי בָּרַחְתָּ, אִשָּׁבַע לָהֶם כִּי נֶחֱלַצְתְּ מִיָּדִי.”

הִיא הוֹצִיאָה אֶת בִּתָּהּ מִבֵּין זְרוֹעוֹתֶיהָ וְהוֹשִׁיבָה אוֹתָהּ בַּפִּנָּה הַסְּמוּיָה מֵעֵין הָעוֹמְדִים בַּחוּץ. הִיא לָחֲצָה אוֹתָהּ לָאָרֶץ, הִתְקִינָה אֶת יְשִׁיבָתָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּבַצְבֵּץ מִתּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה יָד אוֹ רֶגֶל, הִתִּירָה אֶת צְרוֹר שַׂעֲרוֹתֶיהָ וּפִזְּרָה אוֹתָן עַל פְּנֵי הַשִּׂמְלָה הַלְּבָנָה כְּדֵי לְכַסּוֹתָהּ, נָטְלָה אֶת הָאֶבֶן וְאֶת הַכַּד, הַכֵּלִים הַיְחִידִים שֶׁבַּתָּא, וְהֶעֱמִידָה אוֹתָם לְרַגְלֵי הַנַּעֲרָה, בְּקַוּוֹתָהּ כִּי הָאֶבֶן וְהַכַּד יְשַׁמְּשׁוּ מֵעֵין מְחִיצַת מַחֲבוֹאִים לְבִתָּהּ. וּכְשֶׁגָּמְרָה אֵת כָּל הַמְּלָאכָה הַזֹּאת שָׁקְטָה רוּחָהּ כִּמְעַט וְהִיא כָּרְעָה עַל בִּרְכֶּיהָ לִתְפִלָּה. בַּחוּץ לֹא הֵאִיר עֲדַיִן הַבֹּקֶר בִּמְלוֹאוֹ, וּבְחוֹר הָעַכְבָּרִים שְׂרְרָה אֲפֵלָה רָבָּה.

אוֹתוֹ רֶגַע נִשְׁמַע מִקָּרוֹב קוֹלוֹ הַנּוֹרָא שֶׁל הַכֹּמֶר. הַקּוֹל קָרָא:

“כָּאן הַמָּקוֹם, הַקָּצִין פֶבּוּס!”

לְצִלְצוּל הַקּוֹל הַזֶּה וּלְמִשְׁמַע הַשֵּׁם הַזֶּה חָרְדָה אֶסְמֶרַלְדָּה מִפִּנַּת מַחֲבוֹאָהּ.

“אַל תָּנִידִי אֵבֶר,” אָמְרָה גּוּדוּל.

לֹא הִסְפִּיקָה זוֹ לְהַגִּיד אֶת דְּבָרֶיהָ וּמִסָּבִיב לַתָּא עָלָה שְׁאוֹן אֲנָשִׁים וּפִגְיוֹנוֹת וְסוּסִים. הָאֵם הִתְרוֹמְמָה חִישׁ מַהֵר מִמְּקוֹמָהּ וְנִתְיַצְּבָה לְיַד הָאֶשְׁנָב לִסְתֹּם אֶת פִּתְחוֹ.

לְעֵינֶיהָ נִגְלוּ הֲמוֹן אֲנָשִׁים חוֹגְרֵי נֶשֶׁק, פָּרָשִׁים וְרַגְלִים, שֶׁעָמְדוּ עֲרוּכִים כִּגְדוּד עַל פְּנֵי כִּכַּר גְּרֶב. מְפַקְּדָם יָרַד מֵעַל סוּסוֹ וְכִוֵּן אֶת צְעָדָיו לְצַד הַתָּא.

“סָבְתָא,” אָמַר הָאִישׁ הַלָּז שֶׁפָּנָיו הִבִּיעוּ רִשְׁעוּת, “אֲנַחְנוּ מְחַפְּשִׂים אַחֲרֵי מְכַשֵּׁפָה אַחַת הַחַיֶּבֶת תְּלִיָּה; אָמְרוּ לָנוּ כִּי נִמְצָאֶנָה אֶצְלֵךְ.”

הָאֵם הַמִּסְכֵּנָה עָשְׂתָה אֶת פָּנֶיהָ קָרֵי־הַבָּעָה כְּכֹל אֲשֶׁר יָכְלָה, וְעָנְתָה דְבָרִים:

“לֹא הֵבַנְתִּי לְנָכוֹן אֵת אֲשֶׁר הִגִּיד אֲדוֹנִי.”

הָאִישׁ חָזַר וְאָמַר:

“חֵי אֱלֹהִים! מַה פִּטְפֵּט אֵפוֹא אוֹתוֹ אֱוִיל מִן הַכְּמָרִים? אַיֵּהוּ?”

“רוּם מַעֲלָתוֹ,” אָמַר אַחַד הַחַיָּלִים, “הַלָּז הָלַךְ וְאֵינֶנּוּ.”

“שִׁמְעִי אֵפוֹא, פְּתַיָּה זְקֵנָה,” פָּתַח שׁוּב הַמְּפַקֵּד, “אַל תְּכַזְּבִי לִי. הַמְכַשֵּׁפָה נִמְסְרָה לְיָדֵךְ. הֵיכָן הִיא מְכַשֵּׁפָה זוֹ?”

הַנְּזִירָה יָרְאָה לְכַחֵד אֶת הַכֹּל, פֶּן תְּעוֹרֵר חֲשָׁד, וּלְפִיכָךְ עָנְתָה בְּקוֹל זוֹעֵף, כְּמִי שֶׁמְּדַבֵּר מִלֵּב תָּמִים:

“שֶׁמָּא מְכֻוָּנִים דְּבָרֶיךָ לְבַחוּרָה אַחַת גְּדוֹלַת קוֹמָה שֶׁנִּמְסְרָה לִפְנֵי שָׁעָה קַלָּה לְיָדִי? הָבָה אַגִּיד לְךָ אֶת הָאֱמֶת, כִּי זוֹ נָשְׁכָה אֶת זְרוֹעִי וַאֲנִי הִרְפֵּיתִי מִמֶּנָּה. זֶה כָּל הַדָּבָר. וְעַכְשָׁו הִנִּיחוּ לִי וְאַל תַּפְרִיעוּנִי.”

הַמְּפַקֵּד הֶעֱמִיד פָּנִים כְּאִישׁ שֶׁנִּכְזְבָה תּוֹחַלְתּוֹ.

“הַשִּׁמְרִי לָךְ מְדַבֵּר שְׁקָרִים בַּת שֵׁדִים יְשִׁישָׁה,” הֵשִׁיב הַמְפַקֵּד. “שְׁמִי טְרִיסְטֶן לַ’הֶרְמִיט וַאֲנִי קְרוֹבוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ. שִׁמְעִי וּדְעִי: טְרִיסְטֶן לַ’הֶרְמִיט.” וְהוּא הוֹסִיף וְאָמַר, מִדֵּי הַעִיפוֹ אֶת עֵינָיו עַל פְּנֵי כִּכַּר גְּרֶב: “שְׁמִי יָדוּעַ הֵיטֵב בַּמָּקוֹם הַזֶּה.”

“וַאֲפִילוּ אִם יִהְיֶה שְׁמוֹ אַשְׁמְדַי לְבֵית הֶרְמִיט,” עָנְתָה הַנְּזִירָה אֲשֶׁר גֻּנַּב לְלִבָּהּ שֶׁמֶץ תִּקְוָה, “גַּם אָז לֹא אוּכַל לְהוֹסִיף מְאוּמָה עַל דְּבָרַי וְלֹא אֲפַחֵד פַּחַד מִפָּנָיו.”

“חֵי אֱלֹהִים!” קָרָא טְרִיסְטֶן. “לָזֹּאת יִקָּרֵא סָבְתָּא! אֲבוֹי, אוֹתָהּ מְכַשֵּׁפָה נִמְלְטָה עַל נַפְשָׁהּ! שֶׁמָּא תַּגִּידִי לִי לְאָן זוֹ בָּרְחָה?”

גּוּדוּל עָנְתָה כִּמְשִׂיחָהּ לְפִי תֻּמָּהּ:

“דּוֹמֶה לִי שֶׁהִיא בָּרְחָה דֶרֶךְ רְחוֹב דּוּ־מוּטוֹן.”

טְרִיסְטֶן הִפְנָה אֶת רֹאשׁוֹ וְנָתַן אוֹת לְאַנְשֵׁי גְדוּדוֹ שֶׁיִּהְיוּ מוּכָנִים לְהַפְלִיג. הַנְּזִירָה שָׁאֲפָה רוּחַ לִרְוָחָה.

“רוּם מַעֲלָתוֹ,” אָמַר פִּתְאֹם אֶחָד מִן הַקַּשָּׁתִים, “יוֹאֶל נָא לִשְׁאֹל אֶת הַקּוֹסֶמֶת הַזְּקֵנָה כֵּיצַד נֶעֶקְרוּ מַקְלוֹת הַשְּׂבָכָה מִתּוֹךְ אֶשְׁנַבָּהּ?”

לְמִשְׁמַע הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה יָרְדָה שׁוּב אֵימַת מָוֶת לְלֵב הַאֵם הָאֻמְלָלָה. וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא נִתְבַּלְבְּלָה עָלֶיהָ דַּעְתָּהּ.

“כָּךְ הָיָה תָּמִיד,” אָמְרָה מִתּוֹךְ גִּמְגּוּם.

“לֹא נָכוֹן הַדָּבָר!” עָנָה הַקַּשָּׁת, “עוֹד תְּמוֹל הָיוּ מַקְלוֹת הַשְּׂבָכָה עֲרוּכִים כָּאן בִּדְמוּת צְלָב שָׁחוֹר וְנָאֶה הַמְּשַׂמֵּחַ לֵב אֲנָשִׁים חֲסִידִים.”

טְרִיסְטֶן הֵעִיף מִן הַצַּד מֶבָּט בַּנְּזִירָה.

“דּוֹמֶה לִי שֶׁסָּבְתָּא שֶׁלָּנוּ קְרוֹבָה לְבִלְבּוּל הַדָּעַת.”

הָאֻמְלָלָה יָדְעָה כִּי הַכֹּל תָּלוּי בְּהַעֲמָדַת הַפָּנִים; הַמָּוֶת הָיָה בְּנַפְשָׁהּ, וְהִיא נָתְנָה אֶת קוֹלָהּ בִּצְחוֹק קַלָּסָה. אִמָּהוֹת יֵשׁ בָּהֶן מִגְּבוּרָה זוֹ.

דִּבְרֵי שְׁטוּת!" קָרְאָה הַנְּזִירָה, “אֵין זֹאת כִּי אִם הוּא שָׁתָה לְשָׁכְרָה. זֶה כְּשָׁנָה וְיוֹתֵר מֵעֵת שֶׁעָבַר כָּאן קָרוֹן טָעוּן אֲבָנִים וְהִכָּה בְּחֶלְקוֹ הָאֲחוֹרִי עַל סוֹרֵג הָאֶשְׁנָב וְשָׁבַר אֶת הַמַּקְלוֹת. זְכוּרַתְנִי עֲדַיִן כַּמָּה אָלוֹת הִמְטַרְתִּי עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל בַּעַל הַקָּרוֹן.”

“נָכוֹן הַדָּבָר,” הִפְטִיר אַחַד הַבַּלָּשִׁים, אָנֹכִי הָיִיתִי עֵד רְאִיָּה לְכָךְ."

בְּכָל מָקוֹם וּמָקוֹם אַתָּה מוֹצֵא אֲנָשִׁים שֶׁרָאוּ אֶת הַכֹּל בְּעֵינֵיהֶם. עֵדוּת הַבַּלָּשׁ, שֶׁנָּפְלָה לְפֶתַע פִּתְאֹם מִשָּׁמַיִם, הֶחְיְתָה שׁוּב אֶת רוּחָהּ שֶׁל הַנְּזִירָה, זוֹ שֶׁגְּבִיָּת הַדְּבָרִים מִצַּד הַמְּפַקֵּד נֶחְשְׁבָה לָהּ כְּעֵין הֲלִיכָה עַל חֻדָּהּ שֶׁל סַכִּין מֵעַל לְפִי תְּהֹם.

וְאוּלָם גְּזֵרָה נִגְזְרָה עָלֶיהָ שֶׁנַּפְשָׁהּ תְּהֵא נִקְלַעַת בְּלִי הֶרֶף בֵּין תִּקְוָה וְאֵימָה.

“אִלּוּ הָיָה כָּאן מַעֲשֶׂה קָרוֹן,” חָזַר וְאָמַר הַחַיָּל הָרִאשׁוֹן, כִּי אָז הָיוּ קְצוֹת הַמַּקְלוֹת כְּפוּפִים כְּלַפֵּי פְּנִים וְלֹא כְּלַפֵּי חוּץ, כְּפִי שֶׁאָנוּ רוֹאִים עַכְשָׁו."

“רְאֵה גַם רְאֵה!” הִגִּיד טְרִיסְטֶן לַחַיָּל, יֵשׁ לְךָ חוּשׁ בְּדִיקָה כְּמוֹ לְשׁוֹפֵט חוֹקֵר שֶׁבְּשַׁטְלֶה. וְאַתְּ הַזְּקֵנָה, תְּנִי מַעֲנֶה לִדְבָרָיו."

“אֵל אֱלֹהִים!” קָרְאָה הַנְּזִירָה כְּנוֹאֶשֶׁת, וְקוֹלָהּ, לַמְרוֹת רְצוֹנָהּ, נִתְרַוָּה, דְּמָּעוֹת, נִשְׁבַּעְתִּי, רוּם מַעֲלָתְךָ, כִּי קָרוֹן נֶחְבַּט בְּמַקְלוֹת הַשְּׂבָכָה וְשָׁבַר אוֹתָם. הִנֵּה הָאִישׁ הַזֶּה הֵעִיד כִּי רָאָה אֶת הַדָּבָר בְּעֵינָיו. וּמִלְּבַד זֹאת, מָה עִנְיַן הַמַּקְלוֹת הָאֵלֶּה לַצּוֹעֲנִית שֶׁלָּכֶם?"

“הֻם,” רִטֵּן טְרִיסְטֶן לְנַפְשׁוֹ.

“שֵׁד מִשָּׁחַת!” הִתְחִיל הַחַיָּל מְדַבֵּר שׁוּב, לְאַחַר שֶׁשָּׁמַע אֶת תְּהִלָּתוֹ מִפִּי הַמְפַקֵּד, “מְקוֹם־הַשְּׁבָרִים מֵעִיד עַל כָּךְ כִּי מַקְלוֹת הַבַּרְזֶל נִשְׁבְּרוּ לִפְנֵי זְמַן מוּעָט.”

טְרִיסְטֶן הֵנִיד אֶת רֹאשׁוֹ. פְּנֵי הָאֵם הֶחֱוִירוּ.

“לִפְנֵי כַּמָּה זְמַן, לְפִי דְבָרַיִךְ, אֵרַע אוֹתוֹ עִנְיָן, כְּלוֹמַר מַעֲשֵׂה הַקָּרוֹן?”

לִפְנֵי אַרְבָּעָה שָׁבוּעוֹת, וְאוּלַי לִפְנֵי שָׁבוּעַיִם, רוּם מַעֲלָתְךָ, אֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת בְּדִיּוּק."

“וְקֹדֶם הִיא אָמְרָה, כִּי הַדָּבָר קָרָה לִפְנֵי שָׁנָה וְיוֹתֵר,” הִפְטִיר הַחַיָּל.

“נִרְאֶה שֶׁאֵלֶּה הֵן אֲמַתְלָאוֹת,” אָמַר הַמְפַקֵּד.

“רוּם מַעֲלָתְךָ,” קָרְאָה הַנְּזִירָה שֶׁנִּשְׁעֲנָה כָּל הַזְּמַן אֶל הָאֶשְׁנָב וּפָחֲדָה בְּלִבָּהּ שֶׁמָּא יַעֲלֶה עַל דַּעַת מִי מֵהֶם לְהַכְנִיס רֹאשׁ לְתוֹךְ הָאֶשְׁנָב וּלְהָעִיף עַיִן בְּתוֹךְ הַתָּא, “רוּם מַעֲלָתְךָ, נִשְׁבַּעְתִּי כִּי קָרוֹן שָׁבַר אֶת הַמַּקְלוֹת הָאֵלֶּה, קָרוֹן וְלֹא דָבָר אַחֵר. נִשְׁבַּעְתִּי בְּכָל קֹדֶשׁ. יְהִי חֶלְקִי בֵּין הָרְשָׁעִים אֲשֶׁר בַּגֵּיהִנֹּם וְאַל אֶשָּׂא פָּנִים לֵאלֹהִים – אִם לֹא קָרוֹן שָׁבַר אֶת אֵלֶּה.” ­

“רוֹאֶה אֲנִי כִּי הִנָּךְ נִשְׁבַּעַת שְׁבוּעָה חֲמוּרָה!” אָמַר טְרִיסְטֶן וְהִבִּיט אֵלֶיהָ בְּמֶבָּט שֶׁל שׁוֹפֵט חוֹקֵר.

הָאִשָּׁה הַמִּסְכֵּנָה הִרְגִּישָׁה, כִּי בִּטְחוֹנָהּ הוֹלֵךְ וְרָפֶה מֵרֶגַע לְרָגַע. הִיא הָיְתָה עֲלוּלָה לְהַכְשִׁיל אֶת עַצְמָהּ, וְלִבָּהּ הִתְפַּלֵּץ בְּקִרְבָּה מִדֵּי חָשְׁבָהּ כִּי הִיא לֹא כִּוְּנָה יָפֶה אֶת דְּבָרֶיהָ.

אוֹתוֹ רֶגַע נִגַּשׁ חַיָּל אַחֵר וְאָמַר לַמְפַקֵּד:

“רוּם מַעֲלָתוֹ, הַקּוֹסֶמֶת הַזְּקֵנָה מְדַבֶּרֶת שְׁקָרִים. לֹא יִתָּכֵן כְּלָל כִּי הַמְכַשֵּׁפָה בָּרְחָה דֶרֶךְ רְחוֹב מוּטוֹן. הַשַּׁלְשֶׁלֶת הָיְתָה מְתוּחָה בִּרְחוֹב זֶה כָּל הַלַּיְלָה, וְשׁוֹמֵר הַשַּׁלְשֶׁלֶת לֹא רָאָה שׁוּם אִישׁ עוֹבֵר בַּמָּקוֹם הַזֶּה.”

טְרִיסְטֶן שֶׁזָּעַם פָּנָיו הָלַךְ וְגָדַל מֵרֶגַע לְרֶגַע, תָּבַע מַעֲנֶה מֵאֵת הַנְּזִירָה:

“הֲיֵשׁ לָךְ דְּבָרִים לַעֲנוֹת?”

הַנְּזִירָה נִסְּתָה לְתָרֵץ גַּם אֶת הַפְּלִיאָה הַחֲדָשָׁה:

“אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי, רוּם מַעֲלָתְךָ; אֶפְשָׁר שֶׁטָּעִיתִי בַּדָּבָר. וְאָמְנָם סְבוּרָה אָנֹכִי כִּי זוֹ בָּרְחָה לְעֵבֶר הַנָּהָר.”

“זֶהוּ הַצַּד שֶׁכְּנֶגֶד,” אָמַר הַמְפַקֵּד, “וְאוּלָם אֵין לְשַׁעֵר כְּלַל כִּי הַבּוֹרַחַת חָזְרָה לָעִיר הָעַתִּיקָה, לְמָקוֹם שֶׁהָרוֹדְפִים הִתְחַקּוּ עַל עִקְּבוֹתֶיהָ. שְׁקָרִים בְּפִיךְ, הַסַּבְתָּא!”

“וּמִלְּבַד זֹאת,” הוֹסִיף נֹפֶךְ הַחַיָּל הָרִאשׁוֹן, “הַלֹּא עַל שְׂפַת הַנָּהָר, מִזֶּה וּמִזֶּה, לֹא רָאִינוּ שׁוּם סִירָה.”

“שֶׁמָּא עָבְרָה זוֹ אֶת הַנָּהָר בִּשְׂחִיָּה,” עָנְתָה הַנְּזִירָה שֶׁלֹּא נָסוֹגָה אָחוֹר אֶלָּא צַעַד אַחַר צַעַד.

וְכִי רָאִיתָ נָשִׁים הַיּוֹדְעוֹת אֶת מְלֶאכֶת הַשְּׂחִיָּה?" שָׁאַל הַחַיָּל.

“חֵי אֱלֹהִים!” קָרָא הַמְפַקֵּד בְּכַעַס. “אֵינֵךְ אֶלָּא מְשַׁקֶּרֶת! וְהִנֵּה מַה שֶׁעָלְתָה עַל דַּעְתִּי: עָזֹב אֶעֱזֹב אֶת דְּבַר הַמְכַשֵּׁפָה וְאֶקַּח אוֹתָךְ בִּמְקוֹמָהּ. נַלְעִיטֵךְ סִגּוּפִים בְּמֶשֶׁךְ רֶבַע שָׁעָה, וְאָז אוּלַי תִּפְתְּחִי אֶת פִּיךְ וְתַגִּידִי אֶת הָאֱמֶת.”

הַנְּזִירָה קִבְּלָה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּבְשׁוֹרָה טוֹבָה.

“כִּרְצוֹנְךָ הַטּוֹב, רוּם מַעֲלָתֶךָ. אַדְרַבָּה! אַדְרַבָּה! מֵילָא, יִהְיוּ סִגּוּפִים! אֵינִי חוֹשֶׁשֶׁת לְסִגּוּפִים! קָחוּנִי אִתְּכֶם, חוּשׁוֹ, מַהֵרוּ! נֵלֵךְ וְאַל נוֹסִיף לִשְׁהוֹת כָּאן אַף רֶגַע אֶחָד!…” וְהִיא חָשְׁבָה בְּלִבָּהּ: “בְּמֶשֶׁךְ זְמַן זֶה תִּמָּלֵט בִּתִּי עַל נַפְשָׁהּ.”

“הַפְלֵא וָפֶלֶא!” קָרָא הַמְפַקֵּד, “מִי רָאָה מִיָּמָיו אָדָם שָׂמֵחַ לִקְרַאת סִגּוּפִים! כְּחִידָה לִי מְטֹרֶפֶת זוֹ!”

שַׂר עֲשָׂרָה מִנּוֹטְרֵי הַלַּיְלָה חַיָּל זָקֵן בַּעַל רֹאשׁ שֵׂיבָה, יָצָא מִתּוֹךְ הַשּׁוּרוֹת וּפָנָה בִּדְבָרִים אֶל הַמְפַקֵּד:

“וַדַּאי שֶׁהִיא מְטֹרֶפֶת, רוּם מַעֲלָתוֹ. אֲפִילוּ אִם הִיא הוֹצִיאָה מִיָּדָהּ אֶת הַצּוֹעֲנִית, לֹא בְּמֵזִיד עָשְׂתָה אֶת הַדָּבָר, שֶׁהֲרֵי כָּל יָמֶיהָ שָׂטְמָה אֶת בְּנוֹת הַצּוֹעֲנִים. זֶה לִי חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁאֲנִי מְהַלֵּךְ כָּאן בַּלֵּילוֹת לְשֵׁם מִשְׁמָר, וְתָמִיד שָׁמַעְתִּי אוֹתָהּ מְקַלֶּלֶת אֶת הַצּוֹעֲנִיּוֹת. וְאִם זוֹ שֶׁאָנוּ מְחַפְּשִׂים הִיא הָרַקְדָּנִית הַצְּעִירָה בַּעֲלַת הָעֵז, אָז בְּוַדַּאי וּבְוַדַּאי שֶׁהַזְּקֵנָה שׂוֹטֶמֶת אוֹתָהּ מַשְׂטֵמָה עַזָּה.”

גּוּדוּל הִתְנוֹדְדָה עַל מְקוֹמָהּ וְאָמְרָה:

“אֶת זוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.”

כָּל נוֹטְרֵי הַלַּיְלָה הֵעִידוּ פֶּה אֶחָד בִּפְנֵי הַמְפַקֵּד, כִּי דְּבָרָיו שֶׁל שַׂר הָעֲשָׂרָה הַזָּקֵן הֵם אֱמֶת גְּמוּרָה. טְרִיסְטֶן לַ’הֶרְמִיט, שֶׁלֹּא קִוָּה עוֹד לְהוֹצִיא דְבַר מַמָּשׁ מִפִּי הַנְּזִירָה, פָּנָה וְהָלַךְ לוֹ, וְהַנְּזִירָה רָאֲתָה מִתּוֹךְ חֲרָדָה לְאֵין קֵץ אֵיךְ שֶׁהוּא צוֹעֵד בַּלָּאט לְצַד סוּסוֹ.

“יְהִי דָי!” אָמַר הַמְפַקֵּד כִּמְרַטֵּן. “לַדֶּרֶךְ! נֵצֵא וְנִתְחַקֶּה עַל עִקְּבוֹת הַבּוֹרַחַת! לֹא אֶעֱלֶה עַל יְצוּעִי בְּטֶרֶם אֶתְלֶה אֶת הַצּוֹעֲנִית.”

בֵּין כֹּה וָכֹה וְהוּא הִשְׁהָה אֶת עַצְמוֹ זְמַן־מָה לִפְנֵי עֲלוֹתוֹ עַל סוּסוֹ. גּוּדוּל פִּרְפְּרָה בֵּין חַיִּים וָמָוֶת מִדֵּי רְאוֹתָהּ אוֹתוֹ מַבִּיט סְחוֹר סְחוֹר עַל פְּנֵי הַכִּכָּר וְהוּא מַעֲמִיד פָּנִים נִרְגָּזִים, דֻּגְמַת כֶּלֶב צַיָּד הֶחָשׁ בְּקִרְבָתוֹ אֶת מְאוּרַת הַחַיָּה הַנִּרְדֶּפֶת וּמְמָאֵן לְהִסְתַּלֵּק מִן הַמָּקוֹם. לְבַסּוֹף נִעֲנַע רֹאשׁוֹ וְעָלָה בִּקְפִיצָה עַל הָאֻכָּף. לְלִבָּהּ הַמִּתְפַּלֵּץ שֶׁל גּוּדוּל הָיְתָה הָרְוָחָה, הִיא שָׁלְחָה מֶבָּט לְצַד בִּתָּהּ – בִּזְמַן שְׁהוּת הָרוֹדְפִים לֹא הֵעֵזָה הָאֵם לְהַבִּיט אֶל הַבַּת – וְאָמְרָה בְּלַחַשׁ:

“נִצַּלְתְּ!”

הַנַּעֲרָה הַמִּסְכֵּנָה רָבְצָה כָּל הַזְּמַן בְּפִנַּת מַחֲבוֹאָהּ, לֹא נָעָה וְלֹא זָעָה וְלֹא הֵשִׁיבָה אֶת רוּחָהּ, וְרַק הִרְהֲרָה בַּמָּוֶת הַמְרַחֵף מֵעַל לְרֹאשָׁהּ. הִיא שָׁמְעָה אֵת כָּל חֲלִיפוֹת הַדְּבָרִים שֶׁבֵּין אִמָּהּ וְהַמְפַקֵּד, וְכָל יִסּוּרֵי הַמָּוֶת, שֶׁנִּתְנַסְּתָה בָּהֶם הָאֵם, חָזְרוּ וְעִנּוּ גַם אֶת לֵב הַבַּת. כָּל הַזְּמַן לֹא מָשׁ מִתּוֹךְ אָזְנָהּ קוֹל הָרֶטֶט שֶׁל הַחוּט אֲשֶׁר הֶחֱזִיק אוֹתָהּ מֵעַל פִּי הַתְּהוֹם כְּשֶׁהִיא תְּלוּיָה בַּאֲוִיר; עֶשְׂרִים פַּעַם חָשְׁבָה בְּלִבָּהּ, כִּי הַחוּט עוֹמֵד לְהִנָּתֵק, וְהִנֵּה סוֹף סוֹף הָיְתָה לָהּ הָרְוָחָה וְהִיא נִסְּתָה לְהַצִּיג אֶת כַּף רַגְלָהּ עַל קַרְקַע מוּצָקָה. – אוֹתוֹ רֶגַע הִגִּיעַ לְאָזְנָהּ קוֹל אָדָם אֲשֶׁר הִגִּיד דְּבָרִים לַמְפַקֵּד: “חֲזִיז וָרָעַם! אֲדוֹנִי הַמְפַקֵּד, אִישׁ צָבָא אָנֹכִי וְאֵין זֶה מֵעִנְיָנִי לְהָבִיא מְכַשְּׁפוֹת לִידֵי תְּלִיָּה. אֶת הָאֲסַפְסוּף הֲרֵי הִשְׁמַדְנוּ. וְאֶת יֶתֶר הַדְּבָרִים אֲנִי מַנִּיחַ לוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתָם בְּיָד עַצְמוֹ. אַל יֵרַע בְּעֵינָיו אִם אֵלֵךְ וְאִלָּוֶה עַל הַפְּלֻגָּה שֶׁלִּי הַשְּׁרוּיָה בְּלִי קָצִין.”

הַקּוֹל הָיָה קוֹלוֹ שֶׁל פֶבּוּס לְבֵית שָׁטוּפֶּר. אֵין לְתָאֵר מַה שֶׁנִּתְרַחֵשׁ בְּנֶפֶשׁ הַנַּעֲרָה. הִנֵּה הוּא כָּאן, זֶה דּוֹדָהּ וּמָגִנָּהּ, זֶה צוּר יְשׁוּעָתָהּ וּמְפַלְטָהּ, זֶה פֶבּוּס יְדִידָהּ! הִיא הִתְרוֹמְמָה מִמְּקוֹמָהּ, וּבְטֶרֶם תִּמְצָא הָאֵם שְׁהוּת לְעַכֵּב בְּיָדָהּ – פָּרְצָה לָגֶשֶׁת אֶל הָאֶשְׁנָב וְקָרְאָה בְּקוֹל:

פֶבּוּס! בּוֹא אֵלַי, פֶבּוּס שֶׁלִּי!"

פֶבּוּס לֹא נִמְצָא כְּבָר בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. הוּא הֵרִיץ תּוֹךְ כְּדֵי רֶגַע זֶה אֶת סוּסוֹ וְנֶעְלַם מֵעֵבֶר לְקֶרֶן רְחוֹב דֶּה־לַה־קוּטְלֶרִי. וְאוּלָם טְרִיסְטֶן לֹא הִפְלִיג עֲדַיִן לַדָּרֶך.

הַנְּזִירָה הִתְנַפְּלָה עַל בִּתָּהּ מִתּוֹךְ צַעֲקַת חֵמָה. הִיא הִכְרִיעָה אוֹתָהּ בְּכֹחַ רַב לָאָרֶץ וְנָעֲצָה תּוֹךְ כְּדֵי כָּךְ אֶת צִפָּרְנֶיהָ בְּצַוַּאר הַנַּעֲרָה. אֵם שֶׁנֶּהְפְכָה לִנְמֵרָה אֵין דַּרְכָּהּ לְהַשְׁגִּיחַ בִּקְטַנּוֹת כָּאֵלֶּה. וְאוּלָם הִיא אֵחֲרָה מִן הַמּוֹעֵד. הַדָּבָר נִגְלָה לְעֵינֵי טְרִיסְטֶן.

“חִי! חִי!” נָתַן זֶה אֶת קוֹלוֹ בִּצְחוֹק כְּשֶׁהוּא חוֹשֵׂף אֵת כָּל שִׁנָּיו וְעוֹשֶׂה אֶת פָּנָיו כְּפַרְצוּפוֹ שֶׁל זְאֵב, “הַמַּלְכֹּדֶת לָכְדָה בְּבַת־אַחַת שְׁנֵי עַכְבָּרִים!”

“שִׁעַרְתִּי מֵרֹאשׁ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה,” אָמַר הַחַיָּל.

טְרִיסְטֶן טָפַח לוֹ לָזֶה עַל כְּתֵפוֹ:

“הִנְּךָ צַיָּד מְצֻיָּן!.. וְאַל שְׁהוּת!” הוֹסִיף עַל דְּבָרָיו, “הֵיכָן הוּא הֶנְרִיֶּה קוּזֶן?”

אִישׁ יָצָא מִבֵּין הַשּׁוּרוֹת וְהוּא נִבְדַּל מִן הַחַיָּלִים גַּם בִּלְבוּשׁוֹ וְגַם בְּחָזוּת פָּנָיו. מְעִילוֹ לְמֶחֱצָה אָפוֹר וּלְמֶחֱצָה כָּתֹם, שַׂעֲרוֹתָיו הַחֲלָקוֹת צְמוּדוֹת אֶל הָרֹאשׁ, שַׁרְוֻלָּיו עֲשׂוּיִם עוֹר וּבְיָדוֹ הַגַּסָּה צְרוֹר חֲבָלִים. הָאִישׁ הַזֶּה הָיָה מְלַוֶּה תָּמִיד אֶת טְרִיסְטֶן, וְהַלָּז מִצִּדּוֹ נִמְצָא תָּמִיד בְּקִרְבַת הַמֶּלֶךְ לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר.

“יְדִידִי,” אָמַר טְרִיסְטֶן לַ’הֶרְמִיט, “מְשַׁעֵר אָנֹכִי כִּי נִמְצְאָה לָנוּ מְכַשֵּׁפָה זוֹ שֶׁאָנוּ מְחַפְּשִׂים. וְאַתָּה תָּבִיא אוֹתָהּ לִתְלִיָּה. הַנִּמְצָא הַסֻּלָּם שֶׁלְּךָ עַל יָדֶךָ?”

“בַּפְּרוֹזְדּוֹר שֶׁל אוֹתוֹ בַּיִת בֶּן־עַמּוּדִים נִמְצָא סֻלָּם,” עָנָה הָאִישׁ.

“חֲמֻתָּר לִי לְהַתְקִין אֶת הָעִנְיַן בְּשֵׁם הָעַרְכָּאוֹת הַלָּלוּ?” הוֹסִיף עַל דְּבָרָיו וְהִצְבִּיעַ בְּיָדוֹ עַל גַרְדֹּם הָאָבֶן.

“כֵּן.”

“חִי! חִי!” צָחַק הָאִישׁ צְחוֹק גָּדוֹל, שֶׁהָיָה נוֹרָא גַם מִצְּחוֹקוֹ הַקֹּדֶם שֶׁל הַמְפַקֵּד, “אִם כֵּן לֹא נִצְטָרֵךְ לְכַתֵּת אֶת רַגְלֵינוּ.”

“מַהֵר וַעֲשֵׂה!” אָמַר טְרִיסְטֶן, “דְּחֵה אֶת צְחוֹקְךָ עַד לְאַחַר מַעֲשֶׂה.”

וְהַנְּזִירָה לֹא הוֹצִיאָה הֶגֶה מִפִּיהָ לְמִן הָרֶגַע שֶׁבִּתָּהּ נִגְלְתָה לְעֵינֵי טְרִיסְטֶן וְאָפְסָה לָהּ כָּל תִּקְוָה. הִיא הֵטִילָה אֶת הַצּוֹעֲנִית הַמִּסְכֵּנָה, הַמֵּתָה לְמֶחֳצָה, בְּפִנַּת הַמְּאוּרָה, נִתְיַצְּבָה שׁוּב לְיַד הָאֶשְׁנָב וְאֶת שְׁתֵּי יָדֶיהָ סָמְכָה אֶל הַכַּרְכֹּב כִּשְׁתֵּי כַּפּוֹת דּוֹרְסוֹת שֶׁל חַיָּה. וּמִתּוֹךְ עֲמִידָה זוֹ הֵעִיפָה עַל פְּנֵי הֲמוֹן הַחַיָּלִים אֶת מֶבָּטָהּ שֶׁנַּעֲשָׂה שׁוּב פָּרוּעַ וּמְטֹרָף. וּבְרֶגַע שֶׁהֶנְרִיֶּה קוּזֶן נִגַּשׁ אָל הַתָּא – הֶעֱמִידָה כְּנֶגְדּוֹ פָּנִים אֲיֻמִּים כָּל כָּךְ שֶׁהוּא נִרְתַּע אָחוֹר.

“רוּם מַעֲלָתוֹ,” אָמַר לַמְפַקֵּד מִדֵּי שׁוּבוֹ אֲחוֹרַנִּית, אֵיזוֹ מֵהֶן אֲנִי צָרִיךְ לֶאֱסֹר?"

“אֶת הַצְּעִירָה.”

“גַּם זוֹ לְטוֹבָה. הַזְּקֵנָה הִיא, כַּנִּרְאֶה טַרְדָּנִית.”

“צַר לִי עַל אוֹתָהּ רַקְדָּנִית צְעִירָה אֲשֶׁר עִם הָעֵז!” אָמַר שַׂר הַעֲשָׂרָה הַזָּקֵן.

הֶנְרִיֶּה קוּזֶן חָזַר וְנִגַּשׁ אֶל הָאֶשְׁנָב, מֶבַּט הָאֵם כָּפָה אוֹתוֹ שֶׁיּוֹרִיד אֶת עֵינָיו. הוּא פָּתַח בִּדְבָרִים רַכִּים:

“גְּבִרְתִּי…”

הִיא לֹא נָתְנָה לוֹ לִגְמֹר אֶת דְּבָרָיו וְאָמְרָה בְּקוֹל חֲרִישִׁי הַמְּרַטֵּט מֵחֵמָה:

“מַה חֶפְצֶךָ?”

“לֹא לָךְ נִתְכַּוַּנְתִּי,” עָנָה הָאִישׁ, “כִּי אִם לָאַחֶרֶת,”

“אֵיזוֹ אַחֶרֶת?”

“בַּצְּעִירָה אֲנִי מְדַבֵּר.”

הִיא הִתְחִילָה מְנַעְנַעַת אֶת רֹאשָׁהּ וְקָרְאָה בְּקוֹל:

“אֵין פֹּה אַף אֶחָת! אֵין פֹּה אַף אֶחָת! אֵין פֹּה אַף אֶחָת!”

“יֶשְׁנָהּ אַחַת,” עָנָה הַתַּלְיָן, “הֲרֵי לֹא תַּכְחִישִׁי אֶת הַדָּבָר. הַנִּיחִי לִי וַאֲנִי אֶאֱסֹר אֶת הַצְּעִירָה: בָּךְ לֹא אֶגַּע לְרָעָה.”

זוֹ הֵטִיחָה כְּנֶגְדּוֹ צְחוֹק מַלְעִיג מְשֻׁנֶּה:

“הוֹ, בִּי לֹא תִּגַּע לְרָעָה, בִּי לֹא תִּגַּע כְּלָל לְרָעָה?”

“גְּבִרְתִּי הַטּוֹבָה, הַסְגִּירִי בְּיָדִי אֶת הָאַחֶרֶת; אֲנִי מְמַלֵּא אֶת פְּקֻדַּת הַמְפַקֵּד.”

הִיא הֶעֱמִידָה פָּנִים עִקְּשִׁים וְאָמְרָה שׁוּב:

“אֵין פֹּה אַף אֶחָת.”

“וַאֲנִי אוֹמֵר לָךְ: יֶשְׁנָהּ אֶחָת!” הֵשִׁיב הַתַּלְיָן, “כֻּלָּנוּ רָאִינוּ כִּי הָיוּ פֹּה שְׁתָּיִם.”

“מוּטָב שֶׁתַּבִּיט לְתוֹךְ הַתָּא!” אָמְרָה הַנְּזִירָה בִּצְחוֹק מַלְעִיג. “הַכְנִיסָה אֶת רֹאשְׁךָ דֶרֶךְ הָאֶשְׁנָב.”

הַתַּלְיָן בָּחַן בְּעֵינָיו אֶת צִפָּרְנֵי הָאֵם וְנִמְנַע מִלְּסַכֵּן אֶת עַצְמוֹ.

“מַהֲרָה וַעֲשֵׂה!” קָרָא טְרִיסְטֶן שֶׁעָרַךְ עַכְשָׁו אֶת גְדוּדוֹ מִסָּבִיב לְחוֹר הָעַכְבָּרִים וְהוּא עַצְמוֹ עָמַד בִּרְכִיבָה לְרַגְלֵי עַמּוּד הַתְּלִיָּה.

הֶנְרִיֶּה חָזַר שׁוּב אֶל הַמְפַקֵּד וּפָנָיו הִבִּיעוּ מְבוּכָה גְמוּרָה. הוּא הִנִּיחַ אֶת חֲבָלָיו עַל הָאָרֶץ וְהָיָה הוֹפֵךְ אֶת כּוֹבָעוֹ בֵּין כַּפּוֹת יָדָיו מִתּוֹךְ עֲמִידָה מְהַסֶּסֶת.

“רוּם מַעֲלָתוֹ,” שָׁאַל הַתַּלְיָן, “כֵּיצַד אוּכַל לְהִכָּנֵס לְתוֹךְ הַתָּא?”

“דֶּרֶךְ הַדָּלֶת.”

“אֵין שָׁם דָּלֶת.”

" דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן."

“הַחַלּוֹן הוּא צַר בְּיוֹתֵר.”

הַרְחִיבָה אֶת פִּתְחוֹ," אָמַר טְרִיסְטֶן בְּכָעַס. הָאֵין לְךָ כָּאן שׁוּם דֶּקֶר?"

כָּל אוֹתוֹ הַזְּמַן עָמְדָה הָאֵם כְּאוֹרֶבֶת וְהִבִּיטָה אֶל הַנַּעֲשֶׂה. הִיא לֹא קִוְּתָה עוֹד לְשׁוּם דָּבָר, לֹא צָפְנָה עוֹד בְּלִבָּהּ כָּל חֵפֶץ בָּרוּר; הִיא רַק סֵרְבָה לָתֵת אֶת בִּתָּהּ.

הֶנְרִיֶּה קוּזֶן הָלַךְ אֶל הַדִּיר אֲשֶׁר לְיַד בֵּית הָעַמּוּדִים וְהֵבִיא מִשָּׁם אַרְגַּז מַכְשִׁירִים שֶׁל תַּלְיָן. הוּא הוֹצִיא מִשָּׁם גַּם אֶת הַסֻּלָּם הַכָּפוּל וְקָבַע אוֹתוֹ בּוֹ בָּרֶגַע לְרַגְלֵי הַגַּרְדֹּם. חֲמִשָּׁה אוֹ שִׁשָּׂה מִן הַחַיָּלִים לָקְחוּ בִּידֵיהֶם דְּקָרִים וְכַשִּׁילִים, וּטְרִיסְטֶן הוֹלִיךְ אוֹתָם עַד לִמְקוֹם הָאֶשְׁנָב שֶׁל הַתָּא.

“סָבְתָּא,” אָמַר הַמְפַקֵּד בְּקוֹל מְצַוֶּה, “הַסְגִּירִי לְיָדֵינוּ אֶת הַנַּעֲרָה בִּרְצוֹנְךְ הַטּוֹב.”

הִיא הִבִּיטָה אֵלָיו כְּלֹא מְבִינָה.

“חֵי אֱלֹהִים!” חָזַר טְרִיסְטֶן לְדִבּוּרוֹ, “מַה לָךְ כִּי תַּפְרִיעִי אֶת הַמְּכַשֵּׁפָה הַזֹּאת מִלַּעֲלוֹת לַגַּרְדֹּם, כְּפִי רְצוֹנוֹ שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ?”

הָאֻמְלָלָה נָתְנָה אֶת קוֹלָהּ בִּצְחוֹק אָיֹם.

“מַה לִי בְּכַךְ? הַלֹּא זֹאת בִּתִּי.”

הַמִּלָּה יָצְאָה מִפִּי הָאֵם בַּהַטְעָמָה כָּזוֹ, שֶׁגַּם הֶנְרִיֶּה קוּזֶן נִזְדַּעֲזַע.

“צַר לִי מְאֹד,” עָנָה הַמְפַקֵּד, “אֲבָל חֲזָקָה עָלַי מִצְוַת הַמֶּלֶךְ.” הִיא צָחֲקָה בְּיֶתֶר עֹז אֶת צְחוֹקָהּ הָאָיֹם וְאָמְרָה לִמְפַקֵּד: “מַה לִי וְלַמֶּלֶךְ? הַלֹּא אָמֹר אָמַרְתִּי לְךָ כִּי זֹאת הִיא בִּתִּי.”

“פִּרְצוּ בַּקִּיר,” צִוָּה טְרִיסְטֶן.

בִּשְׁבִיל לִקְרֹעַ בַּקִּיר פֶּתַח רָחָב לְמַדַּי, לֹא הָיָה צֹרֶךְ לַהֲרֹס אֶלָּא נִדְבַּךְ אֲבָנִים אֶחָד מִתַּחַת לְאֶשְׁנָב. כִּשְׁמֹעַ הָאֵם אֶת הַלָּמוּת הַדְּקָרִים וְהַכַּשִּׁילִים הַמְהָרְסִים אֶת מִבְצָרָהּ – נָתְנָה אֶת קוֹלָהּ בִּצְעָקָה מָרָה; אַחֲרֵי כֵן הִתְחִילָה סוֹבֶבֶת וְהוֹלֶכֶת עַל פְּנֵי הַתָּא בִּמְהִירוּת מַבְהִילָה, שֶׁכֵּן הִתְרַגְּלָה בִּימֵי שִׁבְתָּהּ בַּכְּלוּב לַעֲשׂוֹת כְּמִדָּה זוֹ שֶׁל חַיּוֹת טָרֶף. הִיא לֹא הוֹצִיאָה הֶגֶה מִפִּיהָ, אֲבָל עֵינֶיהָ יָרוּ בְּרָקִים. לֵב הַחַיָּלִים קָפָא בְּקִרְבָּם.

וּפִתְאֹם תָּפְסָה אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּתָּא, נָתְנָה קוֹל צְחוֹק וּבִשְׁתֵּי יָדֶיהָ יָרְתָה אֶת הָאֶבֶן בְּעוֹשֵׂי הַמְּלָאכָה. הָאֶבֶן לֹא נִקְלְעָה כַּהֲלָכָה (כִּי יְדֵי הָאֵם הָיוּ מַרְעִידוֹת) וְלֹא פָּגְעָה בְּשׁוּם אִישׁ, רַק הִתְגּוֹלֵלָה וְיָרְדָה לְרַגְלֵי סוּסוֹ שֶׁל טְרִיסְטֶן. הָאֵם חָרְקָה שִׁינָּיִם.

בֵּינָתַיִם הֵאִיר הַיּוֹם, אִם כִּי הַשֶּׁמֶשׁ לֹא מָצְאָה עֲדַיִן עַל הָאָרֶץ; אַדְמוּמִית נֶחְמָדָה הִבְהִיקָה עַל פְּנֵי אֲרֻבּוֹת הַגַּג הָרְקוּבוֹת אֲשֶׁר לְבֵית הָעַמּוּדִים. הִגִּיעָה הַשָּׁעָה עֵת בַּדְּיוֹטוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת נִפְתָּחִים חַלּוֹנוֹת צוֹהֲלִים לִקְרַאת זִיו רִאשׁוֹן שֶׁל בֹּקֶר. עַל פְּנֵי כִּכַּר גְּרֶב הִתְחִילוּ עוֹבְרִים אַנְשֵׁי כְּפָרִים וּמוֹכְרֵי פֵּרוֹת, שֶׁרָכְבוּ עַל חֲמוֹרֵיהֶם בַּדֶּרֶךְ לְבֵית הַשּׁוּק; הַלָּלוּ עָמְדוּ רֶגַע עַל יַד הַחַיָּלִים, הַמַּקִּיפִים אֶת חוֹר הָעַכְבָּרִים, הִתְבּוֹנְנוּ בְּתִמָּהוֹן לְמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל אֵלֶּה – וְהָלְכוּ לְדַרְכָּם.

הַנְּזִירָה צָנְחָה לָאָרֶץ עַל יַד בִּתָּהּ, עָשְׂתָה אֶת גּוּפָה כְּחַיִץ בִּפְנֵי הַבַּת וְהִקְשִׁיבָה, כְּשֶׁעֵינֶיהָ קוֹפְאוֹת, אֶל מִלְמוּל הַפֶּה שֶׁל הַנַּעֲרָה הַמִּסְכֵּנָה אֲשֶׁר חָזְרָה בְּלִי הֶרֶף עַל מִלָּה אַחַת יְחִידָה: “פֶבּוּס! פֶבּוּס!” וּכְכֹל אֲשֶׁר הִתְקַדְּמָה עֲבוֹדַת הַמְהָרְסִים, כֵּן נִרְתְּעָה הַנְּזִירָה בְּלִי מֵשִׂים אֲחוֹרַנִּית וְלָחֲצָה אֶת הַנַּעֲרָה הַצְּעִירָה יוֹתֵר וְיוֹתֵר אֶל הַקִּיר, פִּתְאֹם רָאֲתָה כִּי נִדְבַּךְ הָאֲבָנִים זָז מִמְּקוֹמוֹ (כָּל אוֹתוֹ הַזְּמַן הִשְׁגִּיחָה בַּמְּלָאכָה וְלֹא גָרְעָה עַיִן מִן הַקִּיר); וְאָזְנָהּ קָלְטָה אֶת קוֹלוֹ שֶׁל טְרִיסְטֶן הַמְנַצֵּחַ עַל הָעוֹבְדִים. מִיַּד הִתְנַעֲרָה מִן הַדִּכָּאוֹן, שֶׁשָּׁלַט בָּהּ בְּמֶשֶׁךְ כַּמָּה רְגָעִים, וְנָתְנָה קוֹל צְעָקָה גְדוֹלָה; הִיא פָּתְחָה בִּדְבָרִים, וְקוֹלָהּ יֵשׁ שֶׁהָיָה מְנַסֵּר כְּמַשּׂוֹר בְּאֹזֶן הַשּׁוֹמֵעַ, וְיֵשׁ שֶׁנִּשְׁמַע כְּעֵין גִּמְגּוּם כָּבֵד, כְּאִלּוּ כָּל הָאָלוֹת שֶׁבָּעוֹלָם נִקְבְּצוּ עַל פִּתְחֵי פִּיהָ וְנִדְחֲקוּ לָצֵאת בְּבַת־אַחַת מִבֵּין שְׂפָתֶיהָ.

הוֹ! הוֹ! הוֹ! הֲלֹא זֶה נוֹרָא! שׁוֹדְדִים אַתֶּם! הַאֻמְנָם תָּבוֹאוּ לָקַחַת מִמֶּנִּי אֶת בִּתִּי? הֲלֹא אָמַרְתִּי לָכֶם כִּי זֹאת הִיא בִּתִּי! אִי לָכֶם, מוּגֵי לֵב שֶׁכְּמוֹתְכֶם! אִי לָכֶם, כַּת שֶׁל תַּלְיָנִים! אִי לָכֶם רוֹצְחִים עֲלוּבִים! הוֹשִׁיעוּ! הוֹשִׁיעוּ! בְּעֵרָה! הֲתֹאמְרוּ לָקַחַת מִמֶּנִּי אֶת הַיַּלְדָּה שֶׁלִּי? וּמָה אֱלֹהִים כִּי יַחֲרִישׁ?"

וּמִיָּד פָּנְתָה בִּדְבָרִים אֶל טְרִיסְטֶן – חֲמָתָהּ בּוֹעֶרֶת, עֵינֶיהָ פְּרוּעוֹת, שַׂעֲרוֹת רֹאשָׁהּ סוֹמְרוֹת וְהִיא מְהַלֶּכֶת עַל אַרְבַּע כִּפַנְתֵּרָה:

“גֶּשׁ נָא הֵנָּה וְנַסֵּה לָקַחַת מִמֶּנִּי אֶת הַיַּלְדָּה! וְכִי כָּבֵד לִבְּךָ מֵהָבִין בֶּאֱמֹר לְךָ אִשָּׁה: זֹאת בִּתִּי? הֲיָדַעְתָּ מַה פֵּרוּשׁ הַדָּבָר: הַיֶּלֶד אֲשֶׁר לְאֵם? אִי לְךָ, נְמַרְמַר, וְכִי לֹא הָיְתָה לְךָ מִיָּמֶיךָ בַּת־זוּג? וְכִי לֹא יָלְדָה לְךָ גּוּרֵי זְאֵבִים? וְכִי יִנְהֲמוּ הַפְּעוּטוֹת אֲשֶׁר בְּבֵיתְךָ – הַאֵין לֵב בְּקִרְבֵּךָ אֲשֶׁר יִרְעַד לְקוֹלָם?”

“חִלְצוּ אֶת הָאֶבֶן,” אָמַר טְרִיסְטֶן, “זוֹ נֶעֶקְרָה כְּבָר מִמְּקוֹמָהּ.”

הַכַּשִּׁילִים הִסִּיעוּ אֶת הָאֶבֶן הָעֲצוּמָה מִמְּקוֹמָהּ, זוֹ, כְּפִי שֶׁסֻּפַּר כְּבָר, הָיְתָה הַסּוֹלְלָה הָאַחֲרוֹנָה אֲשֶׁר לָאֵם. הַנְּזִירָה הִתְנַפְּלָה עַל הָאֶבֶן; רָצְתָה לִתְמֹךְ בָּהּ; צִפָּרְנֵי יָדֶיהָ גֵרְדוּ אֶת פְּנֵי הָאֶבֶן, אֲבָל נִדְבָּךְ זֶה – גֹּלֶם אֲבָנִים כָּבֵד שֶׁהוּסַט עַל יְדֵי שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים – נִשְׁמַט מִיָּדָהּ וְגָלַשׁ בַּלָּאט כְּלַפֵּי מַטָּה כְּשֶׁהוּא מַחֲלִיק עַל פְּנֵי מַקְלוֹת הַבַּרְזֶל.

רָאֲתָה הָאֵם כִּי נִפְתַּח הַמָּבוֹא – וְהֵטִילָה אֶת עַצְמָהּ לְרֹחַב הַפֶּתַח, סָתְמָה אֶת מְקוֹם הַפֶּרֶץ בְּגוּפָהּ. סָפְקָה כַּפַּיִם, הִכְּתָה אֶת רֹאשָׁהּ אֶל הָרִצְפָּה וְצָעֲקָה בְּקוֹל שֶׁנַּעֲשָׂה צָרוּד מֵעֲיֵפוּת וְלֹא נִשְׁמַע כִּמְעַט לָאֹזֶן:

“הוֹשִׁיעוּ! בְּעֵרָה! בְּעֵרָה!”

“תִּפְסוּ אֶת הַנַּעֲרָה!” אָמַר טְרִיסְטֶן כְּשֶׁהוּא מַקְשִׁיחַ עֲדַיִן אֶת לִבּוֹ.

הָאֵם שָׁלְחָה מֶבַּט אָיֹם כָּל כַּךְ כְּנֶגֶד הַחַיָּלִים, שֶׁהַלָּלוּ הָיוּ מוּכָנִים לִמְנֹעַ אֶת עַצְמָם מֵהִכָּנֵס אֶל הַתָּא.

“אַל שְׁהוּת!” הוֹסִיף הַמְפַקֵּד לְצַוּוֹת, “הֶנְרִיֶּה קוּזֶן, עֲשֵׂה אֶת הַמּוּטָל עָלֶיךָ!”

אִישׁ מֵהֶם לֹא נָע וְלֹא זָע.

הַמְפַקֵּד חֵרַף וְגִדֵּף.

“בֶּאֱמוּנָתִי! אוֹי וַאֲבוֹי לְאַנְשֵׁי חַיִל שֶׁכְּמוֹתְכֶם! אִשָּׁה הֵטִילָה עֲלֵיכֶם פָּחַד!”

“רוּם מַעֲלָתוֹ,” הֵשִׁיב הֶנְרִיֶּה, “וְכִי לִכְעֵין זוֹ יִקָּרֵא אִשָּׁה?”

רַעֲמַת רֹאשָׁהּ כָּרַעֲמַת הָאֲרִי!" הִפְטִיר אַחַד הַחַיָּלִים.

“מַהֲרוּ וְעָשׂוּ!” חָזַר הַמְפַקֵּד עַל דְּבָרָיו, “הַפֶּתַח הוּא רָחָב לְמַדָּי. שְׁלֹשָׁה מִכֶּם יַעֲלוּ פְּנִימָה כְּשֵׁם שֶׁעֲלִיתֶם בְּפֶרֶץ הַחוֹמָה שֶׁל פוֹנְטוּאָז. נָשִׂים קֵץ לַדָּבָר, בְּשֵׁם כָּל הָרוּחוֹת! אִישׁ מִכֶּם אֲשֶׁר יְסָרֵב לָלֶכֶת – בַּחֶרֶב אֲבַתְּקֶנוּ!”

הַחַיָּלִים, שֶׁנִּמְצְאוּ בֵּין הַמְפַקֵּד וְהָאֵם וְאֵימָה נִשְׁקְפָה לָהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה – הָיוּ רֶגַע אֶחָד כִּמְהַסְּסִים. וְאוּלָם מִיָּד נִרְתְּעוּ מִמְּקוֹמָם וְעָלוּ בְּמֶרֶץ עַל חוֹר הָעַכְבָּרִים.

כִּרְאוֹת הַנְּזִירָה אֶת הַבָּאִים לִקְרָאתָהּ – הִתְנַעֲרָה פִּתְאֹם וְעָמְדָה עַל הַבִּרְכָּיִם, הֶעֱבִירָה אֶת שַׂעֲרוֹתֶיהָ מֵעַל פָּנֶיהָ וְהִפְשִׁילָה עַל פְּנֵי הַשּׁוֹקַיִם אֶת כַּפּוֹת יָדֶיהָ הַצְּנוּמוֹת וְהַמְּחוּצוֹת. גַּלֵּי דֶמַע גְּדוֹלִים נָטְפוּ עַכְשָׁו בְּלִי הֶרֶף מֵעֵינֶיהָ; הֲלָלוּ נִגְּרוּ עַל פְּנֵי הֶחָרִיץ שֶׁבְּלֶחְיָהּ, כְּהִנָּגֵר נַחַל פּוֹרֵץ בְּתוֹךְ הָאָפִיק אֲשֶׁר כָּרָה לַמֵימָיו. וְתוֹךְ כְּדֵי כָּךְ פָּתְחָה בִּדְבָרִים, אֲבָל קוֹלָהּ הֶעְתִּיר כָּל כָּךְ הַרְבֵּה תְּחִנָּה וְרֹךְ, עֱנוּת לֵב וְכֹחַ בַּקָּשָׁה – שֶׁרָבִּים מֵאַנְשֵׁי טְרִיסְטֶן, שְׂכִרֵי חֶרֶב הַשָּׂשִׂים אֱלֵי דָם, מָחוּ דְמָעוֹת מֵעֵינֵיהֶם.

“אֲדוֹנִים רָמֵי מַעֲלָה! רַבּוֹתַי הַנּוֹטְרִים וְהַשּׁוֹטְרִים, הוֹאִילוּ נָא וְשִׁמְעוּ מִפִּי מִלִּים אֲחָדוֹת. הֶכְרֵחַ לִי לְסַפֵּר לָכֶם דָּבָר. דְּעוּ לָכֶם כִּי זֹאת הִיא בִּתִּי. זֹאת הִיא בִּתִּי הַפְּעוֹטָה וְהַיְקָרָה אֲשֶׁר אָבְדָה לִי לִפְנֵי יָמִים רַבִּים. שִׁמְעוּ וַאֲסַפֵּר לָכֶם. הֲרֵי זֶה סִפּוּר מַמָּשׁ. דְּעוּ לָכֶם כִּי אֲנִי מַכִּירָה הֵיטֵב אֶת הַנּוֹטְרִים. הַלָּלוּ הִטּוּ אֵלַי חֶסֶד בִּזְמָן שֶׁחָיִיתִי חַיֵּי יַצְאָנִית וְהַנְּעָרִים הַקְּטַנִּים הָיוּ מְיַדִּים בִּי אֲבָנִים. דְּעוּ לָכֶם זֹאת. וּלְאַחַר שֶׁשְּׁמַעְתֶּם דָּבָר זֶה מִפִּי הֲלֹא תִּמְנְעוּ אֶת עַצְמְכֶם מִנְּגֹעַ בְּבִתִּי. אֲנִי הָיִיתִי לְפָנִים יַצְאָנִית עֲלוּבָה. הַצּוֹעֲנִיּוֹת גָּנְבוּ מִמֶּנִּי אֶת בִּתִּי. חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה רְצוּפוֹת שָׁמַרְתִּי עַל נַעַל הַיַּלְדָּה. הִבִּיטוּ וּרְאוּ זוֹהִי הַנַּעַל וְכָזֹאת הָיְתָה רֶגֶל הַיַּלְדָּה. בְּעִיר רֵימְס! שְׁמָהּ הָיָה שַׁנְטְפְלֶרִי! בִּרְחוֹב פוֹל־פְּלֶן! שֶׁמָּא יְדַעְתֶּם אֶת הַשֵּׁם הַזֶּה? זֶה הָיָה שְׁמִי. אָז הֱיִיתֶם עֲדַיִן צְעִירִים לְיָמִים, זְמַנִּים טוֹבִים עָבְרוּ עָלֵינוּ וְיָדַעְנוּ תַּעֲנוּגוֹת וּשְׂמָחוֹת. הֲלֹא תְּרַחֲמוּ עָלַי אֲנָשִׁים נִכְבָּדִים? הַצּוֹעֲנִיּוֹת גָּנְבוּ מִמֶּנִּי אֶת הַיַּלְדָּה; חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה רְצוּפוֹת לֹא רָאִיתִי אֶת פָּנֶיהָ. חֲשַׁבְתִּיהָ בֵּין הַמֵּתִים. תָּאֲרוּ בְּנַפְשְׁכֶם, יְדִידַי הַנִּכְבָּדִים, כִּי חֲשַׁבְתִּיהָ בֵּין הַמֵּתִים. חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּלִּיתִי בִּמְאוּרָה זוֹ, וּבַחֹרֶף לֹא הִבְעַרְתִּי אֵשׁ כְּדֵי לְהִתְחַמֵּם. יָמִים קָשִׁים עָבְרוּ עָלָי. לִבִּי לִבִּי לְאוֹתָהּ נַעַל יְתוֹמָה וַחֲבִיבָה! זָעַקְתִּי מַר וֶאֱלֹהִים שָׁמַע אֶת קוֹלִי. אֶמֶשׁ הֵשִׁיב לִי אֶת בִּתִּי, אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הַפֶּלֶא הַזֶּה. בִּתִּי הָיְתָה בֵּין הַחַיִּים. אַתֶּם לֹא תִּקָּחוּהָ מִמֶּנִּי, אֲנִי בְּטוּחָה בְּכָךְ. אִלּוּ חֲפַצְתֶּם לָקַחַת אוֹתִי, לֹא הָיִיתִי בָּאָה בִּטְעָנוֹת עֲלֵיכֶם; וְאוּלָם הֲתַעֲשׂוּ דָבָר לְיַלְדָּהּ בַּת שֵׁשׁ־עֶשְׂרֵה! זוֹ לֹא הִסְפִּיקָה עֲדַיִן לֵהָנוֹת מֵאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ!.. מַה חֵטְא חָטְאָה לָכֶם? הִיא לֹא הֵרֵעָה לָכֶם, וְאַף אָנֹכִי כֵּן. הֲלֹא תֵּדְעוּ כִּי הִיא יְחִידָה לִי, כִּי אִשָּׁה זְקֵנָה אָנֹכִי וּמִן הַשָּׁמַיִם שָׁלְחוּ לִי אֶת הַיַּלְדָּה לִבְרָכָה. וְאַתֶּם הֲלֹא כֻּלְּכֶם אֲנָשִׁים טוֹבִים! מִתְּחִלָּה לֹא יְדַעְתֶּם כִּי זֹאת בִּתִּי; עַכְשָׁו נוֹדַע לָכֶם הַדָּבָר. אֲהָהּ! זוֹ בִּתִּי אֲשֶׁר אָהַבְתִּי! לוּ תִּשְׁמָעֵנִי, רוּם מַעֲלָתְךָ, לוֹ תִּשְׁמָעֵנִי, הַמְפַקֵּד הַנַּעֲרָץ! טוֹב לִי כִּי יִדְקְרוּ אֶת לִבִּי מֵאֲשֶׁר יִשְׂרְטוּ שָׂרֶטֶת בְּאֶצְבַּע הַנַּעֲרָה! חָזוּת פָּנֶיךָ מְעִידָה בְּךָ, אֲדוֹנִי, כִּי אִישׁ חֶסֶד אַתָּה. וּמִדְּבָרַי הַלֹּא לָמַדְתָּ אֵת כָּל הָעִנְיָן כַּהֲלָכָה, הַאַף אֵין זֹאת, אֲדוֹנִי? אֲהָהּ, וְכִי לֹא הָיִיתָ גַם אַתָּה בֵּן לְאִמְּךָ! אֵלֶיךָ, הָרֹאשׁ וְהַמְפַקֵּד, אֶתְחַנֵּן – הַשְׁאִירָה לִי אֶת בִּתִּי! רְאֵה, הִנֵּה כָּרַעְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּרֶךְ כִּכְרֹעַ לִפְנֵי אֱלֹהִים! לֹא אֲבַקֵּשׁ מֵאִישׁ דָּבָר; יְלִידַת רֵימְס אָנֹכִי, אֲדוֹנִים נִכְבָּדִים; מִדּוֹדִי מַהְיֶה פַדְרוֹן נָפְלָה לִי בִּירֻשָּׁה אֲחֻזַּת שָׂדֶה קְטַנָּה. לֹא קִבְּצָנִית אָנֹכִי וְלֹא פּוֹשֶׁטֶת יָד, רַק חָפַצְתִּי כִּי יִתְּנוּ לִי אֶת יַלְדָּתִי! הָהּ! אֲנִי רוֹצָה לִשְׁמֹר בְּיָדַי אֶת יַלְדָּתִי! לֹא לַחִנָּם רִחֵם עָלַי אֱלֹהִים, אָדוֹן כָּל הַיְּצוּרִים, וְהֵשִׁיב לִי אֶת הַיַּלְדָּה! וְהַמֶּלֶךְ! אֲמַרְתֶּם כִּי זֶה דְבַר הַמֶּלֶךְ. מַה בֶּצַע לוֹ אִם יְאַבְּדוּ מִן הָעוֹלָם אֶת בִּתִּי יְחִידָתִי? וּמַלְכֵּנוּ אוֹהֵב חֶסֶד וְרַחֲמִים! הַיַּלְדָּה הִיא בִּתִּי, הִיא יְחִידָתִי וּבַת בִּטְנִי! זוֹ לֹא נִתְּנָה לַמֶּלֶךְ! זוֹ לֹא נִתְּנָה לָכֶם! אֶקָּחֶנָּה וְאֵלְכָה מִפֹּה! שְׁנֵינוּ יַחַד נֵלְכָה מִפֹּה. וְאַף גַּם זֹאת: שְׁתַּיִם נָשִׁים אֲנַחְנוּ, אֵם וּבַת, הֲכִי לֹא יִתְּנוּ לָנוּ לָלֶכֶת בַּאֲשֶׁר נֵלֵךְ? תְּנוּ לָנוּ לָלֶכֶת מִפֹּה! יְלִידוֹת רֵימְס אֲנַחְנוּ. הָהּ, אַנְשֵׁי חֶסֶד אַתֶּם! אָהַבְתִּי אֶת כֻּלְּכֶם, יְדִידַי הַנּוֹטְרִים. לֹא יִתָּכֵן כִּי תִּקְחוּ מִמֶּנִּי אֶת יַלְדָּתִי הַיְקָרָה, הָיֹה לֹא תִּהְיֶה כָּזֹאת! הָעִידוּ גַם אַתֶּם, כִּי לֹא יִתָּכֵן כַּדָּבָר הַזֶּה. הָהּ, יַלְדָּתִי, יַלְדָּתִי!”

לֹא נְנַסֶּה לְתָאֵר עַל הַגִּלָּיוֹן שֶׁמֶץ דָּבָר מֵחָזוּת פָּנֶיהָ, מֵהַבָּעַת דְּבָרֶיהָ, מִדִּמְעוֹתֶיהָ שֶׁחִלְחֲלוּ בִּגְרוֹנָהּ תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר; לֹא נְתָאֵר כֵּיצַד זוֹ סָפְקָה וּפֵרְשָׂה כַּפַּיִם, נָתְנָה אֶת קוֹלָהּ בִּצְחוֹק קוֹרֵעַ לֵב, הֵעִיפָה מִסְּבִיבָה מֶבָּטִים רְווּיֵי דִּמְעָה, הוֹצִיאָה מֵחָזָהּ יְבָבוֹת וּגְנִיחוֹת, עִרְבְּבָה בִּדְבָרֶיהָ – דְּבָרִים מְטֹרָפִים וּמְרֻסָּקִים, לְלֹא שִׁעוּר וָקֶצֶב – אֶת הֲמוֹן צַעֲקוֹתֶיהָ הַתּוֹבְעוֹת רַחֲמִים וְנוֹגְעוֹת עַד הַלֵּב. זוֹ כִּלְּתָה לְדַבֵּר וּטְרִיסְטֶן לַ’הֶרְמִיט קִמֵּט אֶת מִצְחוֹ, כְּדֵי לְהַסְתִּיר אֶת הַדִּמְעָה שֶׁנֶּאֶסְפָה לְתוֹךְ עֵינוֹ, עֵין נָמֵר, וְאוּלָם מִיָּד הִבְלִיג עַל חֻלְשָׁתוֹ וְאָמַר בְּלָשׁוֹן נִמְרָצָה:

“כָּךְ רְצוֹנוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ.”

וְתוֹךְ כְּדֵי רֶגַע גָּחַן עַל אָזְנוֹ שֶׁל הֶנְרִיֶּה קוּזֶן וְאָמַר לוֹ בְּקוֹל חֲרִישִׁי עַד מְאֹד:

“מַהֵר וּגְמֹר אֶת הַדָּבָר!” – אוֹתוֹ מְפַקֵּד אָיֹם וְנוֹרָא אוּלַי הִרְגִּישׁ גַם הוּא, כִּי חָלְשָׁה עָלָיו דַּעְתּוֹ.

הַתַּלְיָן וְהַנּוֹטְרִים חָדְרוּ לְתוֹךְ הַתָּא. הָאֵם לֹא הִתְנַגְּדָה לָהֶם כְּלָל; הִיא רַק קָרְבָה בִּזְחִילָה אֶל בִּתָּהּ וְהִתְנַפְּלָה עָלֶיהָ כְּנוֹאֶשֶׁת. הַצּוֹעֲנִית רָאֲתָה בִּכְנִיסָתָם שֶׁל הַחַיָּלִים וּפָחַד הַמָּוֶת הֵעִיר אוֹתָהּ לְחַיִּים:

“אִמָּא שֶׁלִּי!” קָרְאָה בְּקוֹל דּוֹמֶה לְאֶנְקַת מָוֶת, “אִמָּא שֶׁלִּי! הִנֵּה הֵם בָּאִים! הָגֵנִּי עָלָי!”

“הִנְנִי וְאָגֵנָּה עָלַיִךְ, יַלְדָּתִי הַיְקָרָה!” עָנְתָה הָאֵם בְּקוֹל גּוֹוֵעַ; הִיא חִבְּקָה אֶת בִּתָּהּ בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ וְהֶעְתִּירָה עָלֶיהָ נְשִׁיקוֹת.

זֶה הָיָה מַחֲזֶה מְעוֹרֵר חֶמְלָה – הָאֵם וְהַבַּת הַמִּתְפַּלְּשׁוֹת יַחַד עַל הָאָרֶץ.

הֶנְרִיֶּה קוּזֶן הֵטִיל אֶת יָדוֹ עַל גִּזְרַת הַנַּעֲרָה, מִתַּחַת לִכְתֵפֶיהָ הַנָּאוֹת. וּכְשֶׁהַנַּעֲרָה הִרְגִּישָׁה בְּמַגָּעָהּ שֶׁל יָד זוֹ – הִתְמַלְּטָה מִבֵּין שְׂפָתֶיהָ זָעֲקָה: “אֲבוֹי!” וְהִיא שָׁקְעָה בְּעִלָּפוֹן. הַתַּלְיָן שֶׁעֵינָיו הוֹרִידוּ דְמָעוֹת גְּדוֹלוֹת עַל גַּב הַנַּעֲרָה, רָצָה לָשֵׂאת אוֹתָהּ כְּשֶׁהִיא חֲבוּקָה בִּזְרוֹעוֹתָיו. הוּא נִסָּה לְסַלֵּק אֶת הָאֵם, שֶׁאַף הִיא הִקִּיפָה בְּיָדֶיהָ אֶת גִּזְרַת בִּתָּהּ. אֲבָל זוֹ נִצְמְדָה אֶל גּוּף הַנַּעֲרָה בְּכֹחַ רַב כָּל כָּךְ, שֶׁאִי אֶפְשָׁר הָיָה לְהַפְרִיד בֵּין הַדְּבֵקוֹת. הֶנְרִיֶּה קוּזֶן סָחַב אֵפוֹא אֶת הַנַּעֲרָה הַחוּצָה וְגָרַר אַחֲרָיו גַם אֶת הָאֵם. עֵינֶיהָ שֶׁל זוֹ הָיוּ אַף הֵן עֲצוּמוֹת.

אוֹתוֹ רֶגַע עָלָה הַשֶּׁמֶשׁ, וְעַל פְּנֵי כִּכַּר גְּרֶב נֶאֱסַף כְּבָר הָמוֹן רַב לְמַדַּי שֶׁנִּתְיַצֵּב מֵרָחוֹק וְהִבִּיט אֶל חֲטִיבָה זוֹ הַנִּגְרֶרֶת אֶל מְקוֹם הַגַּרְדֹּם. מִנְהָג זֶה נָהַג הַמְפַקֵּד טְרִיסְטֶן בְּכָל מִקְרֶה שֶׁל תְּלִיָּה פֻּמְבִּית. הוּא הָיָה מַרְחִיק אֶת הַסַּקְרָנִים מִמְּקוֹם הַמַּעֲשֶׂה.

בַּחַלּוֹנוֹת אֲשֶׁר מִסָּבִיב לֹא נִרְאוּ פְּנֵי אָדָם. רַק בְּחַלּוֹן אֲשֶׁר בִּמְרוֹם הַמִּגְדָּלִים שֶׁל נוֹטְר־דַּם, זֶה הַחַלּוֹן הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי כִּכַּר גְּרֶב, נִסְתַּמְנוּ לְאוֹר הַבֹּקֶר שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ מִסְתַּכְּלִים, כַּנִּרְאֶה, בְּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה עַל כְּכַּר הַגַּרְדֹּם.

הֶנְרִיֶּה קוּזֶן סָחַב אַחֲרָיו אֶת מַשָּׂאוֹ עַד לְרַגְלֵי הַסֻּלָּם הַנּוֹרָא, וּכְשֶׁהִגִּיעַ לְשָׁם עָשָׂה מִתּוֹךְ קֹצֶר נְשִׁימָה – כִּי רַחֲמָיו נִכְמְרוּ מְאֹד עַל דְּבַר הַמְּאֹרָע – וְכָרַך אֶת הַחֶבֶל מִסָּבִיב לְצַוָּארָהּ הַנֶּחְמָד שֶׁל הַנַּעֲרָה הַצְּעִירָה. הַיַּלְדָּה הָאֻמְלָלָה הִרְגִּישָׁה בַּאֲפֹף אֶת צַוָּארָהּ חֶבֶל הַפִּשְׁתִּים. הִיא פָּקְחָה אֶת עֵינֶיהָ וְרָאֲתָה מֵעַל לְרֹאשָׁהּ אֶת זְרוֹעַ הַשֶּׁלֶד אֲשֶׁר לַגַּרְדֹּם. חַלְחָלָה אָחֲזָה אֶת גּוּפָהּ; הִיא נִזְעֲקָה בְּקוֹל בָּרוּר וְקוֹרֵעַ לֵב: “לֹא! לֹא! אֵינִי רוֹצָה בְּכָךְ!” הָאֵם שֶׁהִסְתִּירָה אֶת רֹאשָׁהּ בְּשִׂמְלַת בִּתָּהּ, לֹא הִשְׁמִיעָה כָּל הֶגֶה. הִיא רַק נִזְדַּעְזְעָה בְּלִי הֶרֶף וְהֶעְתִּירָה עַל בִּתָּהּ מִשְּׁנֵה נְשִׁיקוֹת. הַתַּלְיָן הִשְׁתַּמֵּשׁ בְּרֶגַע כֹּשֶׁר זֶה וְהִתִּיר אֶת חַרְצֻּבּוֹת זְרוֹעוֹתֶיהָ הַחוֹבְקוֹת אֶת הַנְּדוֹנָה. הִיא לֹא הִתְנַגְּדָה – אֶפְשָׁר מִתּוֹךְ לֵאוּת וְאֶפְשָׁר מִתּוֹךְ יֵאוּשׁ. הַתַּלְיָן הֵטִיל אֶת הַנַּעֲרָה עַל שִׁכְמוֹ, וְזוֹ הִפְשִׁילָה מֵאֲחוֹרֵי רֹאשׁוֹ הַמְגֻשָּׁם אֶת גּוּפָהּ הַנֶּחְמָד. הַלָּז הִצִּיג אֶת כַּף רַגְלוֹ עַל הַשְּׁלַבִּים, כְּדֵי לַעֲלוֹת בַּסֻּלָּם.

אוֹתוֹ רֶגַע פָּקְחָה פִּתְאֹם אֶת עֵינֶיהָ הָאֵם הָרוֹבֶצֶת עַל הָאָרֶץ. לְלֹא צְעָקָה הִתְרוֹמְמָה מִמִּקּוֹמָהּ וְחָזוּת פָּנֶיהָ אֲיֻמָּה; וּבִן־רֶגַע הִתְנַפְּלָה כְּחַיָּה דוֹרֶסֶת עַל הַתַּלְיָן וְנָעֲצָה אֶת שִׁנֶּיהָ בִּבְשַׂר זְרוֹעוֹ. הַדָּבָר נִהְיָה בִּמְהִירוּת הַבָּרָק. הַתַּלְיָן הִתְחִיל מְיַבֵּב מִתּוֹךְ כְּאֵב. אֲנָשִׁים בָּאוּ בִּמְרוּצָה וְהוֹצִיאוּ בְּעָמָל רַב אֶת יַד הַתַּלְיָן מִבֵּין שִׁנֵּי הָאֵם. זוֹ הִשְׁרְתָה עֲדַיִן עַל עַצְמָהּ שְׁתִיקָה גְמוּרָה. הָדְפוּ אוֹתָהּ בְּכֹחַ אֲחוֹרַנִּית וְרֹאשָׁהּ נֶחְבַּט בְּחָזְקָה לָאָרֶץ; חָזְרוּ וְהֵרִימוּ אוֹתָהּ, וְאוּלָם זוֹ נִשְׁמְטָה שׁוּב לָאָרֶץ. הִיא נָפְחָה אֶת נַפְשָׁהּ.

הַתַּלְיָן שֶׁהֶחֱזִיק עֲדַיִן בִּזְרוֹעוֹתָיו אֶת הַנַּעֲרָה, הִתְחִיל מְטַפֵּס וְעוֹלֶה בַּסֻּלָּם.

ב. La creatura bella bianco vestita¹⁷⁸

רָאָה קְוָזִימוֹדוֹ כִּי הַתָּא רֵיק וְהַצּוֹעֲנִית נֶעֶלְמָה וְאֵינֶנָּהּ וְכִי גַּנָּבִים בָּאוּ וְלָקְחוּ אוֹתָהּ בִּזְמָן שֶׁהוּא הֵגֵן עָלֶיהָ – וְהִתְחִיל תּוֹלֵשׁ בִּשְׁתֵּי יָדָיו אֶת שַׂעֲרוֹתָיו וּמִתְרוֹצֵץ הֵנָּה וָהֵנָּה מִתּוֹךְ צַעַר וְתִמָּהוֹן; אַחֲרֵי כֵן נָשָׂא אֶת רַגְלָיו וְרָץ עַל פְּנֵי בֵּית הַכְּנֵסִיָּה לְחַפֵּשׂ אַחֲרֵי הַצּוֹעֲנִית שֶׁלּוֹ, צָעַק צְעָקוֹת מְשֻׁנּוֹת לְיַד כָּל פִּנַּת חוֹמָה וְהָיָה הוֹלֵךְ וּמְפַזֵּר אֶת שַׂעֲרוֹתָיו הָאֲדֻמּוֹת עַל פְּנֵי הָרִצְפָּה. אוֹתוֹ רֶגַע חָדְרוּ הַנּוֹטְרִים הַמְנַצְּחִים לְתוֹךְ הַכְּנֵסִיָּה וְהִתְחִילוּ אַף הֵם מְחַפְּשִׂים אַחֲרֵי הַצּוֹעֲנִית. קְוָזִימוֹדוֹ עָזַר לָהֶם בַּעֲבוֹדַת הַחִפּוּשִׂים, בְּלִי שֶׁהוּא, הַחֵרֵשׁ הַמִּסְכֵּן, יָדַע שֶׁמֶץ דָּבָר מִכַּוָּנָתָם הָאֲיֻמָּה; שֶׁהֲרֵי הוּא חָשַׁב כִּי הַקַּבְּצָנִים הֵם הַחוֹרְשִׁים רָעָה עַל הַצּוֹעֲנִית. הוּא עַצְמוֹ הוֹלִיךְ אֶת טְרִיסְטֶן לַ’הֶרְמִיט לְכָל פְּנוֹת הַמַּחֲבוֹאִים, פָּתַח לְפָנָיו כָּל דֶּלֶת סְתָרִים, כָּל קַרְקָעִית כְּפוּלָה אֲשֶׁר לַמִּזְבֵּחַ וְכָל תָּא נִסְתָּר אֲשֶׁר מֵאֲחוֹרֵי לִשְׁכוֹת הַקֹּדֶשׁ. אִלּוּ נִמְצְאָה שָׁם עֲדַיִן הָאֻמְלָלָה – כִּי אָז הָיָה הוּא מַסְגִּיר אוֹתָהּ לִידֵי רוֹדְפֶיהָ. וּלְאַחַר שֶׁטְּרִיסְטֶן נִתְעַיֵּף מֵחִפּוּשִׂים, – וְהַלָּז לֹא הָיָה בָּא עַל נִקַלָּה לִידֵי עֲיֵפוּת – הוֹסִיף קְוָזִימוֹדוֹ וְחִפֵּשׂ בִּיחִידוּת. עֶשְׂרִים פַּעַם וּמֵאָה פְּעָמִים עָבַר עַל פְּנֵי הַבַּיִת לָאֹרֶךְ וְלָרֹחַב וּמִמָּרוֹם וְעַד מַטָּה, עָלָה וְיָרַד, רָץ, קָרָא קְרִיאוֹת, צָעַק צְעָקוֹת, הֵרִיחַ אֶת הָאֲוִיר, הִתְחַקָּה עַל עֲקֵבוֹת, חִפֵּשׂ כֹּה וָכֹה, הִכְנִיס אֶת רֹאשׁוֹ לְתוֹךְ כָּל הַחוֹרִים וּכְנוֹאָשׁ וּמְטֹרָף הִרְתִּיעַ אֶת אוֹר לַפִּידוֹ עַל פְּנֵי כָּל הַכִּפּוֹת. זָכָר מִן הַדּוֹרְסִים שֶׁאָבְדָה לוֹ בַּת זוּגוֹ – אֵינוֹ זוֹעֵם וְאֵינוֹ צוֹעֵק בְּמִדָּה כָּזוֹ. לְבַסּוֹף, לְאַחַר שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ בָּרוּר, בָּרוּר בְּהֶחְלֵט, כִּי הִיא אֵינֶנָּהּ, כִּי הִיא אָבְדָה וְאֵינֶנָּהּ, כִּי בָּאוּ שׁוֹדְדִים וּגְנָבוּהָ מִמֶּנוּ – פָּנָה וְעָלָה בַּמַּדְרֵגוֹת אֲשֶׁר לַמִּגְדָּלִים, הֵן הַמַּדְרֵגוֹת אֲשֶׁר הוּא טִפֵּס וְעָלָה בָּהֶן שֶׁכוּר־נִצָּחוֹן בְּיוֹם הִצִּילוֹ אֶת הַנַּעֲרָה. הוּא עָבַר שׁוּב בְּדֶרֶךְ זוֹ – שְׁפַל־רֹאשׁ, נֶאֱלָם, חֲסַר דְּמָעוֹת וַחֲסַר נְשִׁימָה כִּמְעַט. הַכְּנֵסִיָּה נִתְרוֹקְנָה שׁוּב מֵאָדָם וְנִשְׁתַּקְּעָה בִּדְמָמָה. הַנּוֹטְרִים יָצְאוּ מִן הַבַּיִת וּפָנוּ לָלֶכֶת אֶל הָעִיר הָעַתִּיקָה, לְמַעַן רְדֹף אַחֲרֵי הַמְכַשֵּׁפָה. קְוָזִימוֹדוֹ, שֶׁנִּשְׁאַר יְחִידִי בִּמְלֹא הַהֵיכָל הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לְנוֹטְר־דַּם, זֶה הַהֵיכָל אֲשֶׁר לִפְנֵי שָׁעָה קַלָּה נִמְצָא בְּמָצוֹר וּבַהֲמֻלָּה רַבָּה – פָּנָה וְהָלַךְ אֶל הַתָּא אֲשֶׁר שָׁם יָשְׁבָה הַצּוֹעֲנִית שָׁבוּעוֹת רַבִּים תַּחַת חָסוּתוֹ. וּמִדֵּי לֶכְתּוֹ בְּדֶרֶךְ זוֹ הָיָה מְשַׁעֵר בְּדִמְיוֹנוֹ, כִּי אוּלַי יְאָרַע הַדָּבָר וְהוּא יָשׁוּב וְיִמְצָאֶנָּה בְּתוֹךְ הַתָּא. וּכְשֶׁהִגִּיעַ לְפִנַּת הַיָּצִיעַ, בִּמְקוֹם שָׁם הַדֶּרֶךְ אֶל פְּנֵי הַגַּג אֲשֶׁר לְצַלְעוֹת הַבַּיִת, וּכְשֶׁרָאָה מִשָּׁם אֶת הַתָּא הַקָּטֹן, עַל חַלּוֹנוֹ וְעַל דַּלְתּוֹ הַצָּרִים, הַמִּסְתּוֹפֵף מִתַּחַת לְגִשּׁוּר שֶׁל קֶשֶׁת דֻּגְמַת קַן צִפֳּרִים הַמִּסְתּוֹפֵף מִתַּחַת לַעֲנַף עֵץ – פָּג לִבּוֹ שֶׁל הַמִּסְכֵּן וְהוּא נִשְׁעַן אֶל אַחַד הָעַמּוּדִים לְבַל יִכְרַע וַיִּפֹּל לָאָרֶץ. הוּא הִשְׁלָה אֶת נַפְשׁוֹ לַחְשֹׁב כִּי הִיא חָזְרָה לַתָּא, כִּי מַלְאָךְ גּוֹאֵל קָם לְהוֹשִׁיעַ לָהּ וְהֵשִׁיב אוֹתָהּ אֶל תָּאָהּ; כִּי אוֹתוֹ תָּא מִקְלָט הוּא אָפוּף מְנוּחָה וּבִטָּחוֹן וָחֵן וְאֵין לְשַׁעֵר כְּלָל כִּי הוּא רֵיק וְהַנַּעֲרָה אֵינֶנָּהּ בּוֹ, – וּקְוָזִימוֹדוֹ עָמַד וְלֹא זָז מִמְּקוֹמוֹ, בְּפַחֲדוֹ לְהַחֲרִיב אֶת דִּמְיוֹן הָרְמִיָּה. “אָמְנָם כֵּן,” דִּבֵּר לְנַפְשׁוֹ, “יִתָּכֵן שֶׁהִיא יְשֵׁנָה אוֹ שְׁקוּעָה בִּתְפִלָּה. וְלָמָה אַפְרִיעֶנָּה?”

לְבַסּוֹף אִמֵּץ אֶת לִבּוֹ וְנִגַּשׁ עַל בְּהֹנוֹת רַגְלָיו, הֵצִיץ לְתוֹךְ הַתָּא, נִכְנַס פְּנִימָה. הַתָּא הָיָה רֵיק! הַתָּא נִשְׁאַר רֵיק כְּשֶׁהָיָה. הֵחֵרֵשׁ הָאֻמְלָל הִתְהַלֵּךְ עַל פְּנֵי הַתָּא בִּצְעָדִים מְדוּדִים, הֵרִים אֶת הַמִּטָּה וְהֵצִיץ מִתַּחְתֶּיהָ, כְּאִלּוּ דִמָּה לִמְצֹא אֶת הַנַּעֲרָה בֵּין הָרִצְפָּה וּבֵין רְפִידַת הַמִּטָּה, אַחֲרֵי כֵן הִפְטִיר בִּמְנוֹד רֹאשׁ וְנִשְׁאַר עוֹמֵד כִּמְטֻמְטָם־חוּשִׁים. לְפֶתַע פִּתְאֹם הִשְׁלִיךְ לָאָרֶץ אֶת הַלַּפִּיד וְּרְמָסוֹ בְּרַגְלוֹ מִתּוֹךְ חֵמָה שְׁפוּכָה, לֹא הוֹצִיא מִקִּרְבּוֹ כָּל הֶגֶה וְכָל אֲנָחָה, אֶלָּא הִשְׂתָּעֵר כְּנֶגֶד הַקִּיר וְהִכָּה אֶת רֹאשׁוֹ בָּאֶבֶן וְנָפַל מִתְעַלֵּף עַל הָאָרֶץ.

וּכְשֶׁנִּתְעוֹרֵר מֵעֶלְפּוֹנוֹ, קָם וְהֵטִיל אֶת עַצְמוֹ עַל הַמִּטָּה, הִתְגַּלְגֵּל עַל פָּנֶיהָ הֵנָּה וָהֵנָּה וְהִתְחִיל נוֹשֵׁק כִּמְטֹרָף אֶת הַמִּשְׁכָּב, מְקוֹם שָׁם יָשְׁנָה הַנַּעֲרָה וְשָׁם נִשְׁמַר עֲדַיִן מִקְּצָת מֵחֹם גּוּפָהּ; אַחֲרֵי כֵן שָׁכַב כַּמָּה רְגָעִים בְּלִי נוֹעַ, כְּאִלּוּ יָצְאָה נַפְשׁוֹ; אַךְ פִּתְאֹם הִתְנַעֵר מִמְּקוֹמוֹ וְהוּא שָׁטוּף זֵעָה, חָזֵהוּ פּוֹלֵט גְּנִיחוֹת וְחוּשָׁיו מְבֻלְבָּלִים; הוּא רָץ מִקִּיר אֶל קִיר, דֻּגְמַת הָרִיצָה הַקְּצוּבָה אֲשֶׁר לְעִנְבְּלֵי פַּעֲמוֹנָיו, וְהָיָה מַכֶּה אֶת רֹאשׁוֹ אֶל הָאֶבֶן כְּאִלּוּ רָצָה לְנַפֵּץ בְּדֶרֶךְ זוֹ אֶת גֻּלְגָּלְתּוֹ. לְבַסּוֹף עֲזָבוּהוּ כֹּחוֹתָיו וְהוּא נָפַל בְּפַעַם הַשְּׁנִיָּה לָאָרֶץ; הוּא זָחַל וְיָצָא מִתּוֹךְ הַתָּא, צָנַח תַּחְתָּיו כְּנֶגֶד הַדֶּלֶת וְכָל חָזוּתוֹ אָמְרָה תִּמָּהוֹן וְשִׁמְמוֹן לֵב. שָׁעָה שְׁלֵמָה עָבְרָה עָלָיו מִתּוֹךְ רְבִיצָה זוֹ, גּוּפוֹ מוּטָל לִבְלִי נוֹעַ, עֵינוֹ נְטוּיָה לְעֵבֶר הַתָּא הָרֵיק וְהוּא זוֹעֵף וְתוֹהֶה יוֹתֵר מֵאֵם הַיּוֹשֶׁבֶת בֵּין הָעֲרִיסָה הָרֵיקָה וּבֵין אֲרוֹן־מֵתִים מָלֵא. מִפִּיו לֹא יָצָא שׁוּם דִּבּוּר, רַק לִפְרָקִים זִעְזְעָה יְבָבָה אֵת כָּל גּוּפוֹ, יְבָבָה לְלֹא דְמָעוֹת הַדּוֹמֶה לִבְרָקִים אִלְּמִים בַּקַּיִץ אֲשֶׁר אֵין אִתָּם קוֹל רָעַם.

נָקֵל לְשַׁעֵר, כִּי בְּהַרְבּוֹתוֹ חֵקֶר בְּלִבּוֹ הַמָּלֵא יֵאוּשׁ וּבְנַחֲשׁוֹ לָדַעַת מִי הוּא הַשּׁוֹדֵד אֲשֶׁר גָּנַב מִמֶּנוּ אֶת הַצּוֹעֲנִית – נִתְקְלָה מַחֲשַׁבְתּוֹ בִּדְמוּת הַכֹּמֶר. הוּא נִזְכַּר בַּדָּבָר, כִּי דוֹם קְלוֹד הָיָה הָאֶחָד אֲשֶׁר שָׁמַר בְּיָדוֹ אֶת הַמַּפְתֵּחַ לְגֶרֶם הַמַּדְרֵגוֹת אֲשֶׁר בּוֹ יַעֲלוּ עַד הַתָּא הַקָּטָן. הוּא הֶעֱלָה עַל דַּעְתּוֹ, כִּי הַלָּז נִסָּה כַּמָּה פְּעָמִים לְהִתְנַפֵּל בַּלַּיְלָה עַל הַנַּעֲרָה הַצְּעִירָה; הוּא זָכַר אֶת דְּבַר הַהִתְנַקְּשׁוּת הָרִאשׁוֹנָה, זוֹ שֶׁנֶּעֶשְׂתָה בְּעֶזְרָתוֹ, זָכַר גַּם אֶת הַהִתְנַקְּשׁוּת הַשְּׁנִיָּה, זוֹ, שֶׁהוּא, קְוָזִימוֹדוֹ, עִכֵּב בַּעֲדָהּ. הֲמוֹן פְּרָטֵי דְבָרִים קָמוּ לְפָנָיו וְעַד מְהֵרָה נִקְבַּע הַדָּבָר בְּלִבּוֹ, כִּי הַכֹּמֶר הוּא שֶׁגָּזַל מִמֶּנוּ אֶת הַצּוֹעֲנִית. וְאוּלָם יִרְאַת הַכָּבוֹד שֶׁבְּלִבּוֹ לְגַבֵּי הַכֹּהֵן, רִגְשׁוֹת הַתּוֹדָה וְהַמְּסִירוּת וְהָאַהֲבָה לְגַבֵּי הָאִישׁ הַזֶּה – כָּל אֵלֶּה הִכּוּ בְּנַפְשׁוֹ שָׁרָשִׁים עֲמֻקִּים כָּל כָּךְ, שֶׁגַּם בְּרֶגַע זֶה עָמְדוּ כְּחַיִץ בִּפְנֵי יֵצֶר הַקִּנְאָה וְהַיֵּאוּשׁ.

מַחֲשַׁבְתּוֹ הִגִּידָה לוֹ, כִּי הַכֹּמֶר עָשָׂה אֶת הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה; וּמֵאוֹתוֹ רֶגַע וְאֵילָךְ לֹא נִתְעוֹרְרָה עוֹד בְּלִבּוֹ תַּאֲוַת הַמַשְׂטֵמָה וְהַדָּם, זוֹ שֶׁהָיְתָה נִטְפֶּלֶת אֵלָיו אִלּוּ הָיָה אִישׁ אַחֵר בִּמְקוֹם קְלוֹד פְרוֹלוֹ, אֶלָּא הַכְּאֵב בִּלְבַד הָלַךְ וְגָדַל בְּנַפְשׁוֹ שֶׁל הַחֵרֵשׁ הַמִּסְכֵּן.

אוֹתוֹ רֶגַע, כְּשֶׁהַחֵרֵשׁ הָיָה הוֹלֵךְ וּמְהַרְהֵר בַּכֹּמֶר, רָאָה פִּתְאֹם, לְאוֹר הַשַּׁחַר אֲשֶׁר הִבְהִיק עַל פְּנֵי עַמּוּדֵי הַפִּנָּה, וְהִנֵּה דְּמוּת אָדָם חָלְפָה וְעָבְרָה בַּדְּיוֹטָא הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל נוֹטְר־דַּם, בִּמְקוֹם הַמִּפְנֶה שֶׁל הַמַּעֲקֶה הַסּוֹבֵב אֶת הַדּוּכָן. דְּמוּת זוֹ הָלְכָה וְהִתְקָרְבָה אֶל קְוָזִימוֹדוֹ. הוּא הִכִּיר אוֹתָהּ. זֶה הָיָה הַכֹּמֶר. קְלוֹד הָלַךְ וְהִתְקָרֵב בִּצְעַדִים מְדוּדִים וּכְבֵדִים. בְּלֶכְתּוֹ לֹא הִבִּיט נִכְחוֹ, – הוּא כִּוֵּן אֶת צְעָדָיו לְצַד הַמִּגְדָּל הַצְּפוֹנִי – אֶלָּא הִטָּה אֶת פָּנָיו הַצִּדָּה, לְעֵבֶר הַשָּׂפָה הַיְמָנִית שֶׁל הַסֶּנָה, וְרֹאשׁוֹ הָיָה זָקוּף כְּלַפֵּי מַעְלָה כְּאִלּוּ הִתְאַמֵּץ הָאִישׁ לְהַשְׁקִיף מֵעַל לְגַגּוֹת הַבָּתִּים. הַיַּנְשׁוּף נִרְאָה לְעִתִּים קְרוֹבוֹת מִתּוֹךְ עֲמִידָה כָּזוֹ, כְּשֶׁרֹאשׁוֹ נָטוּי הַצִּדָּה יֵשׁ שֶׁהוּא עָף לְמָקוֹם זֶה וּמְכַוֵּן אֶת מַבָּטוֹ לְמָקוֹם אַחֵר. הַכֹּמֶר עָבַר אֵפוֹא מֵעַל לַקְּוָזִימוֹדוֹ וְלֹא הִבְחִין בּוֹ.

הַחֵרֵשׁ נִתְאַבֵּן לְמַרְאֵה דְמוּת זוֹ, שֶׁצָּצָה לְפֶתַע פִּתְאֹם כְּנֶגֶד עֵינָיו; וְהוּא הוֹסִיף לְהַבִּיט אַחֲרֵי הַהוֹלֵךְ עַד שֶׁזֶּה נֶעְלַם בִּמְבוֹא הַמִּגְדָּל הַצְּפוֹנִי.

הַקּוֹרֵא כְּבָר יוֹדֵעַ, כִּי הַמִּגְדָּל הַצְּפוֹנִי הוּא הַמִּגְדַּל אֲשֶׁר מִמֶּנוּ אֶפְשָׁר לְהַשְׁקִיף עַל פְּנֵי בֵּית מוֹעֲצוֹת הָעִיר. קְוָזִימוֹדוֹ קָם מִמְּקוֹמוֹ וְהָלַךְ בְּעִקְּבוֹת הַכֹּמֶר.

קְוָזִימוֹדוֹ הִתְרוֹמֵם עַל פְּנֵי הַמַּדְרֵגוֹת אֲשֶׁר לַמִּגְדָל, כִּי רָצָה לָדַעַת עַל מֶה וְלָמָה עָלָה לְשָׁם הַכֹּמֶר. אוּלָם מוֹלִיךְ הַפַּעֲמוֹנִים הַמִּסְכֵּן, הוּא קְוָזִימוֹדוֹ, לֹא יָדַע בְּעֶצֶם אֵת אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה וְאֵת אֲשֶׁר יַגִּיד, וְלֹא יָדַע אֶת חֵפֶץ לִבּוֹ. לִבּוֹ הָיָה מָלֵא גַם חֵמָה וְגַם פָּחַד. הַכֹּמֶר וְהַצּוֹעֲנִית נִצְּבוּ בְּנַפְשׁוֹ זֶה לְעֻמַּת זוֹ.

כְּשֶׁהִגִּיעַ לְרֹאשׁ הַמִּגְדָּל, וּבְטֶרֶם יָצָא מֵאֲפֵלַת הַמַּדְרֵגוֹת אֶל פְּנֵי הַרְחָבָה, תָּר בַּחֲשַׁאי מִסָּבִיב כְּדֵי לִרְאוֹת הֵיכָן נִמְצָא הַכֹּמֶר. הַלָּז עָמַד כְּשֶׁעָרְפּוֹ פּוֹנֶה אֶל קְוָזִימוֹדוֹ. בְּמָקוֹם זֶה יֵשׁ מַעֲקֶה מְחֻטָּב הַמַּקִּיף אֶת מִגְדַּל הַפַּעֲמוֹנִים. הַכֹּמֶר, שֶׁהִשְׁקִיף עַל פְּנֵי הָעִיר, סָמַךְ אֶת חָזֵהוּ אֶל דֹּפֶן הַמַּעֲקֶה הַפּוֹנָה לְצַד גֶּשֶׁר נוֹטְר־דַּם.

קְוָזִימוֹדוֹ, שֶׁהִתְגַנֵּב לָבוֹא מֵאֲחוֹרֵי הַכֹּמֶר בְּצַעֲדֵי זְאֵב, רָצָה לִרְאוֹת מָה הַדָּבָר אֲשֶׁר הַכֹּמֶר לוֹטֵשׁ אֵלָיו אֶת עֵינָיו. הַלָּז הָיָה נָתוּן כֻּלּוֹ לְהִסְתַּכְּלוּת אַחֶרֶת וְלֹא הִרְגִּישׁ כְּלַל בַּחֵרֵשׁ הַמִּתְהַלֵּךְ מֵאֲחוֹרָיו. נֶהְדָּר וְרַב קְסָמִים הוּא הַמַּחֲזֶה בְּהִגָּלוֹת פָּרִיס בְּזָהֳרוֹ שֶׁל בֹּקֶר קַיִץ וְהָרוֹאֶה עוֹמֵד בְּרֹאשׁ מִגְדַּל נוֹטְר־דַּם. וּמַרְאֵה פָּרִיס הָעַתִּיקָה הָיָה נֶהְדָּר פִּי כַּמָּה. אוֹתוֹ יוֹם הָיָה בָּהִיר כְּאַחַד הַיָּמִים בְּחֹדֶשׁ יוּלִי. אַף עָב קַלָּה לֹא הִקְדִּירָה אֶת פְּנֵי הַשָּׁמַיִם. הָלְכוּ וְכָבוּ הַכּוֹכָבִים הָאַחֲרוֹנִים, וְאֶחָד מֵהֶם, הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל שֶׁבְּכֻלָּם, הִזְהִיר עֲדַיִן בִּפְאַת מִזְרָח, בְּמָקוֹם שֶׁהַשָּׁמַיִם הָיוּ מַבְהִיקִים בְּיוֹתֵר. הַשֶּׁמֶשׁ עָמַד לָצֵאת עַל פְּנֵי שׁוּלֵי הָרָקִיעַ. פָּרִיס הִתְחִילָה מִתְנַעֶרֶת מִשְּׁנַת הַלַּיְלָה. הָאוֹר הָיָה לָבָן וְצַח עַד מְאֹד, וְשִׂרְטוּטֵי בָּתֶּיהָ שֶׁל פָּרִיס, הָרַבִּים לְאֵין סְפֹר, הִסְתַּמְּנוּ בִּמְהִירוּת יְתֵרָה. הַצֵּל הָאַדִּיר אֲשֶׁר לַמִּגְדָּלִים הִשְׂתָּרֵעַ מִגַּג אֶל גַּג, מִקָּצֶהָ הָאֶחָד שֶׁל הָעִיר הַגְּדוֹלָה עַד לְקָצֶהָ הַשֵּׁנִי. פַּרְוָרִים אֲחָדִים מָלְאוּ כְּבָר תְּשׁוּאוֹת וְקוֹלוֹת אֲנָשִׁים. פֹּה צִלְצֵל פַּעֲמוֹן, שָׁם הָלַם פַּטִּישׁ, עַל פְּנֵי מַרְצֶפֶת רְחוֹב עָלָה קִשְׁקוּשׁ הוֹמֶה שֶׁל אוֹפַנֵּי עֲגָלָה. מֵעַל לְשֶׁטַח הַגַּגּוֹת הִתְאַבְּכוּ כְּבָר פֹּה וָשָׁם עַמּוּדֵי עָשָׁן וְהָיוּ כְּעוֹלִים מִתּוֹךְ הַחֲרַכִּים אֲשֶׁר לִשְׂדֵה לַבָּה עָצוּם. הַנָּהָר, הַנּוֹשֵׂא אֶת מֵימָיו מִתַּחַת לַהֲמוֹן גְּשָׁרִים מְקֻמָּרִים וְעַל פְּנֵי אִיִּים רַבִּים, נִתְכַּסָּה כֻּלּוֹ תְּלָמִים שֶׁל כָּסֶף. בִּסְבִיבוֹת הָעִיר, מֵעֵבֶר לְחוֹמוֹת הַמִּבְצָר, נִתְקְלָה הָעַיִן בַּאֲזוֹר עַרְפִילִים דַּקִּים, וּמִבַּעַד לָאֵלֶּה נִרְאוּ כִּמְעֻלָּפִים שִׂרְטוּטֵי הַשָּׂדוֹת הָרְחוֹקִים וּצְלָעוֹת הַחֵן אֲשֶׁר לְטוּרֵי הַגְּבָעוֹת. הֲמֻלָּה בְּלוּלָה נִשְׂאָה כְּגַלִּים עַל פְּנֵי עִיר זוֹ הָעֵרָה לְמֶחֳצָה. וּבְעֵת שֶׁזָּרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ קָם רוּחַ בֹּקֶר וְנָשָׂא קִרְעֵי עֲרָפֶל מֵעַל רָאשֵׁי הַגְּבָעוֹת וְהֵרִיץ אוֹתָם עַל פְּנֵי הַשָּׁמַיִם.

עַל פְּנֵי חֲצַר הָעֲזָרָה לְנוֹטְר־דַּם נִקְבְּצָה כְּנֻפְיָה גְדוֹלָה שֶׁל נָשִׁים, בִּידֵיהֶן סִירֵי חָלָב וְהֵן מַרְאוֹת זוֹ לְזוֹ מִתּוֹךְ תִּמָּהוֹן רַב אֶת מַעֲשֵׂה הַהֶרֶס הָרַב אֲשֶׁר נַעֲשָׂה בִּדְלָתוֹת הַשַּׁעַר הַגָּדוֹל וְאֶת שְׁנֵי זִרְמֵי הָעוֹפֶרֶת אֲשֶׁר נִשְׁפְּכוּ עַל פְּנֵי הָאֲבָנִים. מִמְּאֹרַע הַבַּלָּהוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה לֹא נִשְׁאֲרוּ אֶלָּא הַסִּמָּנִים הָאֵלֶּה. עֲרֵמוֹת הָעֵצִים, אֲשֶׁר נִדְלְקוּ בִּידֵי קְוָזִימוֹדוֹ עַל פְּנֵי רַחֲבַת הַמִּגְדָּלִים, נִשְׂרְפוּ עַד תֻּמָּן. לְפִי פְּקֻדַּת טְרִיסְטֶן מִהֲרוּ וְנִקּוּ אֶת פְּנֵי הַכִּכַּר וְאֶת גּוּפוֹת הַחֲלָלִים הִשְׁלִיכוּ לְתוֹךְ הַסֶּנָה. מְלָכִים כְּגוֹן לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר שׁוֹקְדִים עַל הַדָּבָר שֶׁיְּנַקּוּ אֶת מַרְצֶפֶת הָרְחוֹב לְאַחַר הֶרֶג רָב.

מֵעֵבֶר לְמַעֲקֵה הַמִּגְדָּל, מַמָּשׁ מִתַּחַת לַמָּקוֹם שֶׁשָּׁם עָמַד הַכֹּמֶר, הָיָה תָּלוּי וְיוֹרֵד מַרְזֵב, אֶחָד מִמַּרְזְבֵי הָאֶבֶן מְשֻׁנֵּי הַצּוּרָה הַמְּקַשְּׁטִים אֶת הַבִּנְיָנִים אֲשֶׁר סִגְנוֹן גּוֹטִי לָהֶם, וּבֶחָרִיץ שֶׁבַּמַּרְזֵב הַזֶּה גָּדְלוּ שְׁנֵי פִּרְחֵי קַרְפּוֹל אֲשֶׁר נָעוּ לְרוּחַ הַבֹּקֶר כִּשְׁנֵי יְצוּרֵי חַיִּים וְהָיוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים זֶה לָזֶה מִתּוֹךְ צָהֳלַת מְשׁוּבָה. וּמֵעַל לְשִׂיא הַמִּגְדָּלִים מִלֵּב הַשָּׁמַיִם, נִשָּׂא וּבָא צִפְצוּפָן שֶׁל צִפֳּרִים קְטַנּוֹת.

וְאוּלָם הַכֹּמֶר לֹא רָאָה וְלֹא שָׁמַע שֶׁמֶץ דָּבָר מִכָּל אֵלֶּה. הוּא הָיָה אַחַד הָאֲנָשִׁים שֶׁאֵין בְּעוֹלָמָם לֹא אַדְמוּמִית בֹּקֶר וְלֹא צִפֳּרִים וְלֹא פְּרָחִים. בְּכָל שְׂדֵה הָרְאִיָּה הַגָּדוֹל הַזֶּה, עַל מַרְאוֹתָיו אֶלֶף, לֹא רָאָה הַכֹּמֶר אֶלָּא נְקֻדָּה אֶחָת.

קְוָזִימוֹדוֹ הִשְׁתּוֹקֵק מְאֹד לִשְׁאֹל אֶת הַכֹּמֶר עַל דְּבַר הַצּוֹעֲנִית. וְאוּלָם הַלָּז נִרְאָה בְּרֶגַע זֶה כְּאִישׁ אֲשֶׁר הִסִּיחַ אֶת דַּעְתּוֹ מִן הָעוֹלָם. עַל נַפְשׁוֹ עָבְרָה, כַּנִּרְאֶה, בְּרֶגַע זֶה סַעֲרַת חַיִּים אַדִּירָה, וְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ רֶגַע חַיִּים כָּזֶה לֹא יִשְׁמַע בְּהִתְמוֹטֵט הָאֲדָמָה תַּחַת רַגְלָיו. הוּא עָמַד דּוּמָם וְקוֹפֵא עַל מְקוֹמוֹ כְּשֶׁעֵינָיו צְמוּדוֹת בְּלִי הֶרֶף אֶל מָקוֹם אֶחָד, וַעֲמִידָתוֹ זוֹ מִתּוֹךְ שְׁתִיקָה וְקִפָּאוֹן הָיְתָה נוֹרָאָה כָּל כָּךְ, שֶׁשּׁוֹמֵר הַפַּעֲמוֹנִים, פֶּרֶא הָאָדָם, נִרְתַּע אָחוֹר מִפַּחַד וְלֹא הֵהִין לָגֶשֶׁת אֵלָיו. הָיְתָה עוֹד דֶּרֶךְ לְהוֹצִיא פֵּשֶׁר דָּבָר מִן הַכֹּהֵן – וְהַחֵרֵשׁ הָאֻמְלָל הִתְחִיל מוֹלִיךְ אֶת עֵינָיו לְפִי מֶבַּט עֵינָיו שֶׁל הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִיד אוֹתָן לְבַסּוֹף עַל פְּנֵי כִּכַּר גְּרֶב.

וְהִנֵּה רָאָה אֶת הַמַּחֲזֶה אֲשֶׁר אֵלָיו הִבִּיט הַכֹּהֵן. הַסֻּלָּם נִצָּב לְרַגְלֵי עַמּוּד הַתְּלִיָּה. עַל פְּנֵי הַכִּכַּר הִתְהַלְּכוּ תּוֹשָׁבִים מְעַטִּים וַהֲמוֹן אַנְשֵׁי צָבָא. אִישׁ אֶחָד גָּרַר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה צְרוֹר לָבָן וְאֶל הַצְּרוֹר הָיָה צָמוּד אֵיזֶה עֶצֶם שָׁחוֹר. הָאִישׁ בָּא וְעָמַד לְרַגְלֵי הַגַּרְדֹּם.

אוֹתוֹ רֶגַע נִתְרַחֵשׁ דְּבַר־מָה וּקְוָזִימוֹדוֹ לֹא רָאָה אֶת הַדָּבָר בָּרוּר. לֹא מִפְּנֵי שֶׁעֵינוֹ הַיְחִידָה חָדְלָה מֵרְאוֹת לְמֵרָחוֹק, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהַמָּקוֹם הֻקַּף חַיָּלִים וְהַלָּלוּ עָמְדוּ כְּחַיִץ בִּפְנֵי הַמַּחֲזֶה. וּמִלְּבַד זֹאת גַּם הַשֶּׁמֶשׁ יָצְאָה אוֹתוֹ רֶגַע עַל פְּנֵי הָרָקִיעַ וְשָׁפְכָה עַל הַכָּל סִילוֹן שֶׁל אוֹר אֲשֶׁר יָצַק לְהָבוֹת בְּכָל בְּלִיטוֹתֶיהָ שֶׁל פָּרִיס: בְּרָאשֵׁי מִגְדָּלִים, בַּאֲרֻבּוֹת עָשָׁן וְחֻדֵּי גַּגּוֹת.

בֵּין כֹּה וְהָאִישׁ הִתְקִין אֶת עַצְמוֹ לַעֲלוֹת עַל הַסֻּלָּם. עַכְשָׁו נִתְגַּלָּה בָּרוּר לְעֵין קְוָזִימוֹדוֹ, הוּא נָשָׂא אִשָּׁה עַל כְּתֵפָיו: נַעֲרָה צְעִירָה הַלְּבוּשָׁה צְחוֹרִים; לְצַוַּאר הַנַּעֲרָה הָיְתָה כְּרוּכָה עֲנִיבַת חֶבֶל. קְוָזִימוֹדוֹ הִכִּיר אֶת הַנַּעֲרָה. עַכְשָׁו יָדַע מִי הִיא.

הָאִישׁ עָלָה לְרֹאשׁ הַסֻּלָּם. מִשֶּׁהִגִּיעַ לְשָׁם הִתְחִיל מַתְקִין אֶת הָעֲנִיבָה. אוֹתוֹ רֶגַע עָלָה הַכֹּמֶר וְכָרַע עַל פְּנֵי הַמַּעֲקֶה, כְּדֵי שֶׁיֵּיטִיב לִרְאוֹת.

פִּתְאֹם הָדַף הָאִישׁ אֶת הַסֻּלָּם לְאָחוֹר עַל יְדֵי בְּעִיטַת רֶגֶל חֲזָקָה, וּקְוָזִימוֹדוֹ, הַמִּתְאַפֵּק זֶה רְגָעִים אֲחָדִים מִשְּׁאֹף רוּחַ, רָאָה וְהִנֵּה הַנַּעֲרָה הָאֻמְלָלָה מִתְנוֹדֶדֶת בִּקְצֶה הַחֶבֶל, בְּגֹבַה שְׁנֵי קָנִים מֵעַל הָאֲדָמָה, וְהָאִישׁ דּוֹרֵך בְּרַגְלָיו עַל כְּתֵפֶיהָ. הַחֶבֶל הִסְתּוֹבֵב כַּמָּה פְּעָמִים סְבִיב עַצְמוֹ, וּקְוָזִימוֹדוֹ רָאָה אֶת פִּרְכּוּסֵי הָעֲוִית הַנּוֹרָאִים שֶׁעָבְרוּ בְּגוּף הַצּוֹעֲנִית. וְגַם הַכֹּמֶר הִתְבּוֹנֵן, אַגַּב צַוַּאר נָטוּי וְעֵינַיִם בּוֹלְטוֹת, בִּקְבוּצָה נוֹרָאָה זוֹ הַכּוֹלֶלֶת אֶת הָאִישׁ וְאֶת הַנַּעֲרָה הַצְּעִירָה: מָשָׁל לְעַכָּבִישׁ וְלִזְבוּב.

אוֹתוֹ רֶגַע, כְּשֶׁנַּעֲשָׂה מַעֲשֵׂה הַזְּוָעָה, עָטוּ פָּנָיו הָאֲפוֹרִים שֶׁל הַכֹּהֵן צְחוֹק תָּפְתֶּה, צְחוֹק בְּרִיָּה שֶׁיָּצְאָה מִכְּלָל הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי. קְוָזִימוֹדוֹ לֹא שָׁמַע בְּאָזְנָיו אֶת הַצְּחוֹק הַזֶּה, אֲבָל הוּא רָאָהוּ בְּעֵינוֹ. שׁוֹמֵר הַפַּעֲמוֹנִים צָעַד צְעַדִים אֲחָדִים מֵאֲחוֹרֵי הַכֹּמֶר; וּפִתְאֹם הִשְׂתָּעֵר עָלָיו בְּחֵמָה שְׁפוּכָה וְהָדַף אוֹתוֹ בְּיָדָיו הַחֲזָקוֹת אֶל פִּי הַתְּהוֹם, זוֹ שֶׁדּוֹם קְלוֹד הָיָה גָּחוּן עַל פָּנֶיהָ.

“אָרוּר!” צָעַק הַכֹּמֶר וְהִתְחִיל מִתְגַּלְגֵּל לְמָטָּה.

מַרְזֵב הַגַּג, שֶׁהָיָה תָּלוּי וְיוֹרֵד מִמָּקוֹם זֶה וּלְמָטָּה, עָצַר אוֹתוֹ תּוֹךְ כְּדֵי נְפִילָה. הַכֹּמֶר כָּרַך אֶת יָדָיו הַנּוֹאָשׁוֹת מִסָּבִיב לַמַּרְזֵב, וְאוּלָם כְּשֶׁפָּעַר אֶת פִּיו לִצְעֹק צְעָקָה חֲדָשָׁה – רָאָה מֵעַל לְרֹאשׁוֹ, בְּתוֹךְ מִסְגֶּרֶת הַמַּעֲקֶה, אֶת פַּרְצוּפוֹ הָאָיֹם וְהַנּוֹקֵם שֶׁל קְוָזִימוֹדוֹ. וְאָז נֶעְתְּקוּ מִפִּיו מִלִּים.

מִתַּחְתָּיו רָבְצָה תְּהוֹם. זֹאת הָיְתָה תְּהוֹם עֲמֻקָּה מָאתַיִם רֶגֶל וְיוֹתֵר, וְעַל קַרְקָעָהּ מַרְצֶפֶת אֲבָנִים, וּבִהְיוֹתוֹ שָׁרוּי בְּמַצָּב נוֹרָא זֶה לֹא הִשְׁמִיעַ הַכֹּמֶר אַף מִלָּה אַחַת וְלֹא הוֹצִיא מִפִּיו קוֹל תַּמְרוּרִים. הוּא רַק נִפְתַּל נַפְתּוּלִים אֲיֻמִּים מִסָּבִיב לַמַּרְזֵב כְּדֵי לְטַפֵּס וְלַחֲזֹר לְמָעְלָה. אֲבָל יָדָיו לֹא מָצְאוּ אֲחִיזָה עַל פְּנֵי הָאֶבֶן, רַגְלָיו הֶחֱלִיקוּ עַל פְּנֵי הַקִּיר הַמַּשְׁחִיר וְאַף הֵן לֹא מָצְאוּ מְקוֹם אֲחִיזָה. מִי שֶׁעָלָה לְמִגְדְּלֵי נוֹטְר־דַּם יוֹדֵעַ, כִּי מִתַּחַת לַמַּעֲקֶה, בְּקֵרוּב מָקוֹם מַמָּשׁ, מוֹצִיאָה הַחוֹמָה בְּלִיטַת אֲבָנִים, וְהִנֵּה לְיַד זָוִית מְכֻנֶּסֶת זוֹ פָּג כֹּחוֹ שֶׁל הַכֹּמֶר. עַכְשָׁו נִצְטָרֵךְ לְטַפֵּס לֹא עַל קִיר זָקוּף, כִּי אִם עַל חוֹמָה שֶׁנִּרְתְּעָה מִתַּחַת לְרַגְלָיו.

אִלּוּ רָצָה קְוָזִימוֹדוֹ לְחַלְּצֵהוּ מִן הַתְּהוֹם, כִּי אָז לֹא הָיָה צָרִיךְ אֶלָּא לְהוֹשִׁיט לוֹ יָד לְעֶזְרָה; וְאוּלָם הוּא לֹא הִבִּיט אֲפִילוּ אֶל הַכֹּמֶר. הוּא הִבִּיט אֶל כִּכַּר גְּרֶב, אֶל הַגַּרְדֹּם, הִבִּיט אֶל הַצּוֹעֲנִית. הַחֵרֵשׁ נִשְׁעַן אֶל הַמַּעֲקֶה, בְּאוֹתוֹ מָקוֹם מַמָּשׁ שֶׁשָּׁם עָמַד הַכֹּמֶר לִפְנֵי רֶגַע קַל, וְכָאן עָמַד לְלֹא תְּנוּעָה וּלְלֹא הֶגֶה, דֻּגְמַת אִישׁ שֶׁנִּפְגָּע מִן הַבָּרָק, עֵינוֹ לֹא סָרָה מֵאוֹתוֹ עֶצֶם אֶחָד וִיחִידִי שֶׁהָיָה עָלוּל לִהְיוֹת בְּרֶגַע זֶה יְקָר־חַיָּיו, וְזֶרֶם דְּמָעוֹת גָּדוֹל נִשְׁפַּךְ חֶרֶשׁ מִתּוֹךְ הָעַיִן אֲשֶׁר לֹא שָׁפְכָה עַד הֵנָּה כִּי אִם דִּמְעָה אֶחָת.

בֵּין כֹּה וָכֹה וְהַכֹּמֶר נֶאֱנָק מִן הַמֵּצַר הָאָיֹם. פַּדַּחְתּוֹ הַקֵּרְחָה יָרְדָה זֵעָה, צִפָּרְנָיו נִפְצְעוּ בָּאֶבֶן וְנָטְפוּ דָם וּבִרְכָּיו רֻפְּטוּ אֶל הַחוֹמָה. גְּלִימַת כְּהֻנָּתוֹ, זוֹ שֶׁנִּכְרְכָה מִסָּבִיב לַמַּרְזֵב וּמָנְעָה אֶת בְּעָלֶיהָ מִנִּפֹל אֶל הַתְּהוֹם, הִשְׁמִיעָה בְּאָזְנָיו אִוְשַׁת קְרִיעָה חֲדָשָׁה עִם כָּל זַעֲזוּעַ וְזַעֲזוּעַ שֶׁל גּוּפוֹ. וּלְמַרְבֶּה אֲסוֹנוֹ הָיָה חֶלְקוֹ הַתַּחְתּוֹן שֶׁל הַמַּרְזֵב צִנּוֹר שֶׁל בְּדִיל, וְזֶה הָלַךְ וְנִכְפַף מִכֹּבֶד גּוּפוֹ שֶׁל הַכֹּמֶר. הוּא הִרְגִּישׁ כִּי צִנּוֹר הַבְּדִיל הוֹלֵךְ וּמִתְמוֹטֵט לְאַט לְאָט. הָאֻמְלָל יָדַע בְּלִבּוֹ, כִּי לְאַחַר שֶׁיָּדָיו תִּיעַפְנָה מִן הֶעָמָל הַקָּשֶׁה, תִּקָּרַע גְּלִימָתוֹ לִשְׁנַיִם וְצִנּוֹר הַבְּדִיל יִתְכּוֹפֵף – יָבוֹא בְּהֶכְרַח רֶגַע נְפִילָתוֹ; וּלְמַחֲשָׁבָה זוֹ נִתְחַלְחֲלוּ כָּל קְרָבָיו מִזְּוָעָה. לִרְגָעִים נִצְמַד מֶבָּטוֹ הַמְבֻלְבָּל אֶל זִיז קִיר צַר, מִין רְחָבָה, כִּבְיָכֹל, שֶׁנִּמְצְאָה כְּעֶשֶׂר רַגְלַיִם לְמַטָּה מִבְּלִיטוֹתֵיהֶם שֶׁל גִּלּוּפֵי הָאֶבֶן, וְהוּא שָׁלַח מִלֵּב מֵצֵר תְּפִלָּה חַמָּה לֵאלֹהִים, כִּי יְזַכֵּהוּ לִחְיוֹת עַד אַחֲרִית יָמָיו עַל פְּנֵי רְחָבָה זוֹ, וְלוּ גַם תָּבוֹא אַחֲרִית זוֹ לְאַחַר מֵאָה שָׁנָה. פַּעַם אַחַת הִבִּיט אֶל הַכִּכָּר אֲשֶׁר לְמַטָּה, אֶל הַתְּהוֹם; אָז הֵסֵב אֶת רֹאשׁוֹ, עָצַם אֶת עֵינָיו וְהִרְגִּישׁ כִּי סָמְרוּ שַׂעֲרוֹת רֹאשׁוֹ.

בִּשְׁתִיקָתָם שֶׁל שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הָיָה צָפוּן דָּבָר נוֹרָא וְאָיֹם. קְוָזִימוֹדוֹ בָּכָה וְהִבִּיט אֶל כִּכַּר גְּרֶב, וְאוֹתָהּ שָׁעָה נֶאֱבָק הַכֹּמֶר, בְּמֶרְחָק צְעָדִים אֲחָדִים מִקְּוָזִימוֹדוֹ, עִם מָוֶת מַר וְנוֹרָא.

וּכְשֶׁרָאָה הַכֹּמֶר כִּי כָּל מַאֲמַצָּיו לֹא הֵבִיאוּ אֶלָּא לִידֵי זֶה שֶׁמִּשְּׁעָנוֹ הָאֶחָד וְהַיְּחִּידִי נִהְיָה יוֹתֵר רָעוּעַ – גָּמַר אֹמֶר בְּלִבּוֹ לִמְנֹעַ אֶת עַצְמוֹ מִכָּל תְּנוּעָה. וְהִנֵּה הוּא נִשְׁאַר תָּלוּי בָּאֲוִיר וְהָיָה לוֹפֵת בְּיָדָיו אֶת מַרְזֵב הַגַּג, הִתְאַפֵּק מִנְּשֹׁם, לֹא נָע וְלֹא זָע וְלֹא הֵבִיא אֶת גּוּפוֹ לִידֵי שׁוּם תְּנוּעָה חוּץ מֵאוֹתָהּ תְּנוּעָה מֵיכָנִית שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה בַּחֲלוֹמוֹ כְּשֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ נוֹפֵל. עֵינָיו הַקּוֹפְאוֹת נִקְרְעוּ לָרְוָחָה מֵאֵימָה וְיִסּוּרִים. וְאוּלָם מְקוֹם תְּלִיָּתוֹ הָלַךְ וּפָחַת לְאַט לְאָט. יָדָיו הֶחֱלִיקוּ מֵעַל הַצִּנּוֹר וּלְמָטָּה; זְרוֹעוֹתָיו הָלְכוּ הָלֹךְ וְחָלֹשׁ וְכֹבֶד גּוּפוֹ הָלַךְ וְגָדַל. שְׁלוּחָה עֲקֻמָּה זוֹ שֶׁל צִנּוֹר הַבְּדִיל, שֶׁעָלֶיהָ הָיָה תָּלוּי, כָּפְפָה אֶת עַצְמָהּ כָּל רֶגַע וָרֶגַע כְּלַפֵּי הַתְּהוֹם כְּדֵי מַעֲלָה אֶחָת. מִתַּחַת לְרַגְלָיו רָאָה – מַה נוֹרָא הָיָה הַמַּחֲזֶה! – אֶת גַּגּוֹ שֶׁל סֶן־יַ’ן דֶּה־רוֹן וְהוּא קָטֹן כַּעֲלֵה קְלָפִים הַמְקֻפָּל לִשְׁנַיִם. הוּא הִתְבּוֹנֵן בַּהֲמוֹן הַפְּסִילִים אֲשֶׁר לַמִּגְדַּל, אֵלֶּה יְצוּרֵי הָאֶבֶן הַדּוֹמְמִים שֶׁהָיוּ תְּלוּיִם כָּמוֹהוּ עַל פִּי תְּהוֹם, אֲבָל לֹא פָּחֲדוּ פַּחַד לְנַפְשָׁם וְלֹא נִתְעוֹרְרוּ לְחֻמְלָה עָלָיו. הַכָּל מִסָּבִיב לוֹ הָיָה מַעֲשֵׂה אֶבֶן: כְּנֶגֶד עֵינָיו בְּנֵי שַׁחַץ פְּעוּרֵי־לוֹעַ; לְמַטָּה, עַל קַרְקַע הַתְּהוֹם מַרְצַפְתּוֹ שֶׁל הָרְחוֹב; וּמִמַּעַל, מֵעַל לְרֹאשׁוֹ, קְוָזִימוֹדוֹ הַבּוֹכֶה.

עַל פְּנֵי חֲצַר הָעֲזָרָה עָמְדוּ כְּנֻפְיוֹת אֲחָדוֹת שֶׁל סַקְרָנִים וְשׂוֹחֲחוּ בֵּינֵיהֶן מִתּוֹךְ שִׁוְיוֹן־נֶפֶשׁ עַל דְּבַר אוֹתוֹ אֱוִיל שֶׁהָלַךְ לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בְּאֹפֶן כֹּה מוּזָר. קוֹלָם הָעַז וְהַצּוֹרֵם הִגִּיעַ לְאָזְנֵי הַכֹּמֶר, וְהוּא שָׁמַע בֶּאֱמֹר הָאֶחָד אֶל הָאֶחָד:

“סוֹפוֹ שֶׁל זֶה פֵּרוּק עֲצָמוֹת!”

וּקְוָזִימוֹדוֹ הוֹסִיף לִבְכּוֹת.

הַכֹּמֶר, אֲחוּז חֵמָה וּזְוָעָה, הֵבִין לְבַסּוֹף, כִּי אָפְסָה לוֹ כָּל תִּקְוָה. אַף עַל פִּי כֵן אָסַף אֶת שְׁאֵרִית כֹּחוֹ לְשֵׁם מַאֲמָץ אַחֲרוֹן. הוּא דָּרַך אֶת גּוּפוֹ עַל פְּנֵי הַצִּנּוֹר, הִרְתִּיעַ אֶת בִּרְכָּיו מֵאֵצֶל הַקִּיר, כִּנֵּס אֶת קְצוֹת יָדָיו לְתוֹךְ חָרִיץ שֶׁבַּחוֹמָה וְהָיָה עָלוּל אוּלַי לְהַצְעִיד אֶת רַגְלוֹ הָאַחַת כְּלַפֵּי מַעְלָה; וְאוּלָם מִכֹּחַ תְּנוּעָה זוֹ נִתְמוֹטְטָה פִּתְאֹם שְׁלוּחַת הַצִּנּוֹר שֶׁשִּׁמְשָׁה לוֹ מְקוֹם סָעַד. תּוֹךְ כְּדֵי רֶגַע זֶה נִקְרְעָה הַגְּלִימָה לִשְׁנַיִם. רָאָה הָאֻמְלָל כִּי הַכֹּל הִתְמוֹטֵט תַּחְתָּיו וְלֹא נִשְׁאֲרוּ לוֹ לְמִשְׁעָן אֶלָּא יָדָיו אֲחוּזוֹת הַשָּׁבָץ הַהוֹלְכוֹת הָלֹךְ וְרָפֹה – וְסָגַר אֶת עֵינָיו וְהִרְפָּה מִן הַמַּרְזֵב. הוּא צָנַח לְמַעֲמַקִּים.

קְוָזִימוֹדוֹ רָאָה בִּנְפֹל הַכֹּמֶר אֶל הַתְּהוֹם.

הַמִּתְגַּלְגֵּל מִגֹּבַה כָּזֶה אֵינוֹ נוֹפֵל, עַל פִּי רֹב, בְּקוֹמָה זְקוּפָה. הַכֹּמֶר הַנּוֹפֵל לְמַעֲמַקִּים יָרַד מִתְּחִלָּה לָאָרֶץ כְּשֶׁרֹאשׁוֹ לְמַטָּה וּשְׁתֵּי יָדָיו שְׁלוּחוֹת בַּאֲוִיר; אַחֲרֵי כֵן הִסְתּוֹבֵב גּוּפוֹ כַּמָּה פְּעָמִים סְבִיב עַצְמוֹ; תְּנוּדַת הָאֲוִיר גָּרְמָה לוֹ שֶׁיִּתָּקֵל בְּגַגּוֹ שֶׁל בַּיִת, וְשָׁם נֶחְבַּט הָאֻמְלָל לָרִאשׁוֹנָה. וְאוּלָם הוּא לֹא נֶהֱרַג עֲדַיִן מִתּוֹךְ חֲבָטָה זוֹ. קְוָזִימוֹדוֹ רָאָה בְּנַסּוֹת הַכֹּמֶר לֶאֱחֹז בְּכַּרְכֹּב הַגָּג; אֲבָל פְּנֵי הַגַּג הָיוּ זְקוּפִים בְּיוֹתֵר וְהַנּוֹפֵל הָיָה חֲסַר כֹּחַ. הוּא נִתְגַּלְגֵּל בִּמְהִירוּת מֵעַל שֶׁטַח הַגַּג, דֻּגְמַת לְבֵנָה הַנֶּעֱקֶרֶת מִמְּקוֹמָהּ, וְנֶחְבַּט לְבַסּוֹף בְּמַרְצֶפֶת הָרְחוֹב. מִשֶּׁהִגִּיעַ לְכָאן לֹא הוֹסִיף עוֹד לְהָנִיעַ אֵבֶר.

וּקְוָזִימוֹדוֹ חָזַר וְשָׁלַח אֶת עֵינוֹ לְהַבִּיט אֶל הַצּוֹעֲנִית; הוּא רָאָה בְּפַרְכֵּס גּוּפָהּ, מִתַּחַת לַגְּלִימָה הַצְּחוֹרָה, פִּרְכּוּסֵי גְסִיסָה אַחֲרוֹנִים; מִשָּׁם הֶעֱבִיר שׁוּב אֶת עֵינוֹ כְּלַפֵּי הַכֹּמֶר שֶׁהָיָה מוּטָל עַל הָאָרֶץ לְרַגְלֵי הַמִּגְדָּל וְגוּפוֹ מְרֻסָּק וּמָשְׁחָת מַרְאֶה, וְאָז פָּתַח אֶת פִּיו וְאָמַר מִתּוֹךְ יְבָבָה הַבּוֹקַעַת מֵעִמְקֵי נַפְשׁוֹ:

“אֲהָהּ! אֶת אֵלֶּה אַהֲבָתִי בַּחַיִּים!”

ג. כְּלוּלוֹתָיו שֶׁל פֶבּוּס

בְּעַרְבּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ יוֹם, כְּשֶׁבָּאוּ פְּקִידֵי בֵּית־הַדִּין שֶׁל הַכְּהֻנָּה לְסַלֵּק מֵחֲצַר הָעֲזָרָה אֶת גּוּפוֹ הַמְרֻסָּק שֶׁל הַכֹּמֶר, נֶעְלַם קְוָזִימוֹדוֹ מֵהֵיכַל נוֹטְר־דַּם וְלֹא נוֹדְעוּ עִקְּבוֹתָיו.

עַל דְּבַר הַמְּאֹרָע הַזֶּה סָבְבוּ בְּפָרִיס שְׁמוּעוֹת מִשְּׁמוּעוֹת שׁוֹנוֹת. אִישׁ לֹא פִּקְפֵּק בַּדָּבָר כִּי הִנֵּה זֶה הִגִּיעַ הַיּוֹם וּקְוָזִימוֹדוֹ – הוּא הַשָּׂטָן – נִפְרַע מִקְּלוֹד פְרוֹלוֹ הַמְכַשֵּׁף. כֻּלָּם הָיוּ סְבוּרִים שֶׁקְּוָזִימוֹדוֹ נִפֵּץ אֶת הַגּוּף וְנָטַל אֶת הַנֶּפֶשׁ, דֻּגְמַת הַקּוֹף הַמְּפַצֵּחַ אֶת הַקְּלִפָּה בִּזְמַן שֶׁהוּא רוֹצֶה לֶאֱכֹל אֶת הָאֱגוֹז. וּלְפִיכָךְ נִמְנְעוּ מִקְּבֹר אֶת הַכֹּמֶר בְּבֵית הָעַלְמִין.

לוּאִי הָאַחַד־עָשָׂר מֵת כַּעֲבֹר שָׁנָה, בְּחֹדֶשׁ אוֹגוּסְט שְׁנַת 1483. וְהִנֵּה מַה שֶׁהָיָה בְּסוֹפוֹ שֶׁל פֶּטֶר גְּרֶנְגּוּאַר – בְּיָדוֹ עָלָה לְהַצִּיל אֶת הָעֵז וְהוּא עַצְמוֹ שָׁב לְחַבֵּר חֶזְיוֹנוֹת תּוּגָה וְהִצְלִיחַ בַּמְּלָאכָה. דּוֹמֶה כִּי לְאַחַר שֶׁנִּתְנַסָּה בְּאִצְטַגְנִינוּת וּבְפִילוֹסוֹפְיָה וּבְחָכְמַת הַבְּנִיָּה וּבְכָל מִינֵי שְׁטֻיּוֹת – שָׁב וְנַעֲשָׂה פַּיְטָן הַמְּחַבֵּר חֶזְיוֹנוֹת תּוּגָה, וְזֶה הֲרֵי בַּוַּדַּאי מַעֲשֵׂה תַּעְתּוּעִים מֵאֵין כָּמוֹהוּ. הוּא פָּסַק עַל עַצְמוֹ אֶת הַפָּסוּק: “נוּגָה הָיְתָה אַחֲרִיתוֹ”. וְהִנֵּה בִּתְעוּדוֹת הַמֶּשֶׁק שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ נִמְצְאוּ דְבָרִים הַמְּעִידִים עַל נִצְחוֹנוֹתָיו שֶׁל גְּרֶנְגּוּאַר, בְּתוֹרַת פַּיְטָן, לְמִן שְׁנַת 1483 וְאֵילָךְ: “יַ’ן מַרְשַׁן וּפֶטֶר גְּרֶנְגּוּאַר, הָאֶחָד אֻמָּן וְהַשֵּׁנִי פַּיְטָן, הִתְקִינוּ וְחִבְּרוּ אֶת שִׁיר הַחִזָּיוֹן שֶׁעָלָה עַל הַבָּמָה בְּשַׁטְלֶה שֶׁבְּפָּרִיס לִכְבוֹד רוּם מַעֲלָתוֹ צִיר הַכְּהֻנָּה, תִּכְּנוּ אֶת הַחִזָּיוֹן לְפִי הַמְּשַׂחֲקִים, וְאֶת הַמְשַׂחֲקִים הִלְבִּישׁוּ וְהִצִּיגוּ אוֹתָם לִפְנֵי הָרוֹאִים לְפִי הַכָּתוּב בַּחִזָּיוֹן; וְאַף הֵם שֶׁהִתְקִינוּ אֶת הַבָּמָה לְפִי כָּל הַדָּרוּשׁ – לְאֵלֵּה יִנָּתְנוּ דְּמֵי כָּל הַמְּלָאכָה: מֵאָה לִטְרָה כָּסֶף,”

וְגַם פֶבּוּס לְבֵית שָׁטוּפֶּר “נוּגָה הָיְתָה אַחֲרִיתוֹ” – הוּא נָשָׂא אִשָּׁה.

ד. כְּלוּלוֹתָיו שֶׁל קְוָזִימוֹדוֹ

לְעֵיל סִפַּרְנוּ, כִּי בַּיּוֹם שֶׁמֵּתוּ הַצּוֹעֲנִית וְהַכֹּמֶר יָצָא קְוָזִימוֹדוֹ אֶת נוֹטְר־דַּם וְעִקְבוֹתָיו לֹא נוֹדָעוּ. וְאָמְנָם מֵאוֹתוֹ יוֹם וְאֵילָךְ לֹא הוֹסִיף אִישׁ רְאוֹת אֶת פָּנָיו וְאִישׁ לֹא שָׁמַע עַל אֹדוֹתָיו דָּבָר.

בַּלַּיְלָה שֶׁלְּאַחַר יוֹם הַתְּלִיָּה בָּאוּ עוֹזְרֵי הַתַּלְיָן וְהוֹרִידוּ אֶת גּוּפַת הַצּוֹעֲנִית מֵעַל הַגַּרְדֹּם וְהֵבִיאוּ אוֹתָהּ, כַּמִּנְהָג, אֶל בּוֹר הַקֶּבֶר אֲשֶׁר בְּמוֹנְפוֹקוֹן.

מוֹנְפוֹקוֹן, כְּפִי שֶׁאוֹמֵר סוֹבַל, הָיָה “בֵּית הַגַּרְדֹּם הָעַתִּיק וְהַנֶּהְדָּר בְּיוֹתֵר בֵּין כָּל מְקוֹמוֹת הַהֶרֶג שֶׁל הַמַּמְלָכָה.” בִּנְיָן מְשֻׁנֵּה צוּרָה עָמַד עַל רֹאשׁ רָמָה לֹא תְּלוּלָה בְּיוֹתֵר, בֵּין הַפַּרְוָר לַה־טֶמְפְּל וְהַפַּרְוַר סֵן־מַרְטֶן, בְּמֶרְחָק מֵאָה וְשִׁשִּׁים קָנֶה, בְּעֵרֶךְ, מֵחוֹמוֹת פָּרִיס, וּבְמֶרְחַק יְרִיּוֹת אֲחָדוֹת שֶׁל קְנֵה־רוֹבֶה מִלַּה־קוּרְטִיל. מֵרֹאשׁ הַגִּבְעָה אֶפְשָׁר הָיָה לְהַשְׁקִיף עַל פְּנֵי מֶרְחָב שֶׁל כַּמָּה מִילִים, וְהַבַּיִת הָיָה דוֹמֶה לְבֵית מִקְדָּשׁ שֶׁל כֹּהֲנֵי הַקֶּלְטִים. וְאָמְנָם כָּאן הָיוּ מַקְרִיבִים קָרְבָּנוֹת אָדָם.

יְתָאֵר לוֹ הַקּוֹרֵא בְּדִמְיוֹנוֹ בִּנְיַן הָעוֹמֵד עַל פְּנֵי גִּבְעַת סִיד, וְהַבִּנְיַן הוּא כְּעֵין רִבּוּעַ רְחָב יָדַיִם, גָּבְהוֹ חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה רֶגֶל, רָחְבּוֹ שְׁלֹשִׁים רֶגֶל וְאָרְכּוֹ אַרְבָּעִים רֶגֶל; דֶּלֶת אַחַת לוֹ לַבִּנְיַן וְסוֹלְלָה מִסָּבִיב וְרַחֲבַת חוּץ; עַל פְּנֵי רְחָבָה זוֹ מֻצָּבִים שִׁשָּׂה־עָשָׂר עַמּוּדִים אַדִּירִים זְקוּפִים, עֲשׂוּיִם אֶבֶן שְׁלֵמָה וּגְבֹהִים שְׁלֹשִׁים אַמָּה; הָעַמּוּדִים מַקִּיפִים מִשָּׁלֹשׁ רוּחוֹת כִּשְׂדֵרָה אֶת הַבְּנְיָן הַתּוֹמֵךְ אוֹתָם, רָאשֵׁיהֶם מְחֻבָּרִים זֶה לָזֶה עַל יְדֵי קוֹרוֹת, וּמֵעַל הַקּוֹרוֹת הָאֵלֶּה, מֵרֶוַח לְרֶוַח, תְּלוּיוֹת וְיוֹרְדוֹת שַׁלְשְׁלוֹת בַּרְזֶל; בִּקְצֵה כָּל שַׁלְשֶׁלֶת תְּלוּיָה וְיוֹרֶדֶת שֶׁלֶד אָדָם. בְּקִרְבַת מָקוֹם, עַל פְּנֵי הַמִּישׁוֹר, עוֹמְדִים צְלָב אֶבֶן אֶחָד וּשְׁנֵי עַמּוּדֵי תְּלִיָּה מִמַּדְרֵגָה שְׁנִיָּה, מֵעֵין סְפִיחִים שֶׁעָלוּ עַל יַד הַשְּׂדֵרָה הַגְּדוֹלָה; מֵעַל כָּל אֵלֶּה, בַּחֲלַל הָאֲוִיר, טִיסָה בִּלְתִּי פּוֹסֶקֶת שֶׁל עוֹרְבִים – וְלָזֶה יִקָּרֵא מוֹנְפוֹקוֹן.

בַּיִת הַגַּרְדֹּם הַנּוֹרָא הַזֶּה, שֶׁנִּבְנָה בִּשְׁנַת 1328, נִמְצָא בְּסוֹף הַמֵּאָה הַחֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה בְּמַצָּב שֶׁל חֻרְבָּן; הַקּוֹרוֹת הִרְקִיבוּ, הַשַׁלְשְׁלָאוֹת הֶחֱלִידוּ, הָעַמּוּדִים הֶעֱלוּ עֲבשֶׁת; נִדְבְּכֵי הַפִּנָּה, שֶׁנַּעֲשׂוּ אָבְנֵי גָזִית, נֶעֶקְרוּ מִמְּקוֹמָם, וְכָל הַרְחָבָה, שֶׁלֹּא דָרְכָה עָלֶיהָ עוֹד רֶגֶל אָדָם, הֶעֶלְתָה עֲשָׂבִים. נוֹרָא מֵאֵין כָּמוֹהוּ הָיָה מַרְאֵה הַמָּקוֹם הַזֶּה מֵרָחוֹק, נוֹרָא בְּיוֹתֵר בַּלֵּילוֹת – כְּשֶׁאוֹר הַיָּרֵחַ הַחִוֵּר נָפַל עַל פְּנֵי גֻּלְגְּלוֹת הַמֵּתִים, אוֹ כְּשֶׁרוּחַ הַלַּיְלָה הִכָּה אֶת הַשְּׁלָדִים ואֶת הַשַׁלְשְׁלָאוֹת אֵלֶּה מוּל אֵלֶּה וְכֻלָּם יַחַד הִתְנוֹדָדוּ בַּחֲשֵׁכָה. בְּשֶׁל אוֹתוֹ גַרְדֹּם הָיְתָה כָּל הַסְּבִיבָה מְקוֹם אֵימִים.

בֵּית הַחוֹמָה, הַבִּנְיַן הַתִּיכוֹן לְבֵית הַגַּרְדֹּם, הָיָה רֵיק מִבִּפְנִים. לָקְחוּ וְקָבְעוּ שָׁם מְקוֹם קְבוּרָה, גָּדְרוּ עָלָיו בְּשִׂבְכַת בַּרְזֶל וְהָיוּ מְטִילִים לְתוֹכוֹ לֹא רַק אֶת עַצְמוֹת הַמּוּקָעִים שֶׁנָּשְׁרוּ מֵעַל שַׁלְשְׁלוֹת מוֹנְפוֹקוֹן, כִּי אִם גַּם אֶת גּוּפוֹת הָאֻמְלָלִים שֶׁקִּבְּלוּ מִיתָה בְּיֶתֶר בָּתֵּי הַתְּלִיָּה שֶׁל פָּרִיס. לְבֵית רְפָאִים זֶה, מְקוֹם שָׁם הִרְקִיבוּ יַחַד הָמוֹן רִמַּת אָדָם וַהֲמוֹן עֲלִילוֹת פֶּשַׁע, נֶאֶסְפוּ גַם אֲנָשִׁים רַבִּים לְאֵין סְפֹר הַחַפִּים מִכָּל עָוֹן – לְמִן אֶנְגֶּרַן מִמָּרִנְאִי, זֶה הַקָּרְבָּן הָרִאשׁוֹן לַמּוֹנְפוֹקוֹן שֶׁהָיָה אִישׁ צַדִּיק, וְעַד הָאַדְמִירַל מִקּוֹלִנְאִי, זֶה שֶׁסִּיֵּם אֶת פָּרָשַׁת קָרְבְּנוֹתָיו שֶׁל בֵּית גַּרְדּוֹם זֶה וְהָיָה גַם הוּא אִישׁ צַדִּיק.

וּבְנוֹגֵעַ לִקְוָזִימוֹדוֹ, אֲשֶׁר דְּבַר הֵעָלְמוֹ הָיָה כְּחִידָה, הִנֵּה עָלָה בְּיָדֵנוּ לְגַלּוֹת אֶת הַפְּרָטִים הָאֵלֶּה.

כִּשְׁנָתַיִם אוֹ כְּשָׁנָה וּמֶחֱצָה לְאַחַר מְאֹרָעוֹת הַסִּיּוּם שֶׁל סִפּוּרֵנוּ, כְּשֶׁבָּאוּ לְבֵית הַקְּבָרוֹת בְּמוֹנְפוֹקוֹן כְּדֵי לְבַקֵּשׁ שָׁם אֶת גּוּפוֹ שֶׁל אוֹלִיבְיֶה לֶה־דֶן, זֶה שֶׁהוּקַע לִפְנֵי יוֹמַיִם וְשַׁרְל הַשְּׁמִינִי חֲנָנוֹ וְצִוָּה לְקָבְרוֹ בֵּין הַקְּבָרִים הַנִּכְבָּדִים אֲשֶׁר בְּסַן־לוֹרֶן – מָצְאוּ מִתַּחַת לַהֲמוֹן הָעֲצָמוֹת הַנִּתְעָבוֹת שְׁתֵּי שִׁלְדֵי מֵתִים שֶׁהָאַחַת מֵהֵן חִבְּקָה אֶת הַשְּׁנִיָּה בְּאֹפֶן מוּזָר. עַל הָאַחַת, שֶׁהָיְתָה שֶׁלֶד שֶׁל אִשָּׁה, שָׂרְדוּ שְׁיָרֵי שִׂמְלָה בַּת אָרִיג לָבָן, עַל צַוָּארָהּ נִמְצְאָה שַׁרְשֶׁרֶת עֲשׂוּיָה פְּנִינֵי אַדְרֶצָרַךְ וּמֵעַל הַשַּׁרְשֶׁרֶת נִשְׁתַּרְבֵּב תִּיק קָטֹן שֶׁל מֶשִׁי מְשֻׁבָּץ אַבְנֵי זְכוּכִית; הַתִּיק הָיָה פָּתוּחַ וָרֵיק. הַחֲפָצִים הָאֵלֶּה הָיוּ בְּוַדַּאי קַלֵּי עֵרֶךְ בְּיוֹתֵר, וְהַתַּלְיָן לֹא נִתְאֲוָּה לָהֶם. הָאַחֶרֶת שֶׁחִבְּקָה אֶת עַצְמוֹת הָאִשָּׁה, הָיָה שֶׁלֶד שֶׁל גֶּבֶר. בָּדְקוּ וּמָצְאוּ כִּי עַמּוּד הַשֶּׁדְרָה שֶׁל זוֹ הָיָה מְעֻקָּם, הָרֹאשׁ מְכֻנָּס לְבֵין הַכְּתֵפָיִם וְרֶגֶל אַחַת קְצָרָה מִן הַשְּׁנִיָּה. אוּלָם עַמּוּד הַשֶּׁדְרָה לֹא הָיָה פָּגוּם בִּמְקוֹם הַמַּפְרֶקֶת; מִכָּאן רָאוּ, כִּי הַלָּז לֹא הָיָה תָּלוּי. בָּרוּר הָיָה כִּי בְּעָלֶיהָ שֶׁל הַשֶּׁלֶד בָּא אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה כְּאִישׁ חַי וְהִגִּיעַ כָּאן לִידֵי מִיתָה. וּבְעֵת שֶׁנִּסּוּ לְהַפְרִיד בֵּין הַדְּבֵקִים – נִתְפּוֹרְרָה הַשֶּׁלֶד שֶׁל הַגֶּבֶר וַתְּהִי לְאָבָק.

א

וּכְשֶׁהִגִּיעַ תּוֹרוֹ שֶׁל הַקַּפִּיטַן לֵאוֹפּוֹלְד דְּ’אוֹבֶרְנֶה, הֵצִיץ בַּמְּסֻבִּים בְּתִמָּהוֹן וְהוֹדִיעַ, כִּי אֵין הוּא יוֹדֵעַ בְּחַיָּיו אֲפִילוּ מְאֹרָע אֶחָד שֶׁיְּהֵא רָאוּי לְסַפֵּר עָלָיו בְּרַבִּים.

“הָכֵיצַד, קַפִּיטַן!” אָמַר לוֹ הַקָּצִין אַנְרִי: “שָׁמַעְנוּ, כִּי הִרְבֵּיתָ בְּמַסָּעוֹת וְרָאִיתָ עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ. הֲלֹא הָיִיתָ בְּאִיֵּי אֲנָטוֹלְיָה, בְּאַפְרִיקָה, בְּאִיַטְלָיה, בִּסְפָרַד? הָהּ, קַפִּיטַן, הִנֵּה כַּלְבְּךָ הַצּוֹלֵעַ.”

דְּ’אוֹבֶרְנֶה נִזְדַּעְזַע. הַסִּיגָרָה נִשְׁמְטָה מִיָּדוֹ וְהוּא הָפַךְ אֶת פָּנָיו אֶל פֶּתַח הָאֹהֶל. וּבָרֶגַע הַהוּא רָץ וְקָרַב אֵלָיו כֶּלֶב גָּדוֹל, צוֹלֵעַ. בְּדַרְכּוֹ רָמַס הַכֶּלֶב אֶת הַסִּיגָרָה שֶׁל הַקַּפִּיטַן, אַךְ הוּא לֹא שָׂם לֵב לַדָּבָר.

הַכֶּלֶב לִקֵּק אֶת רֶגֶל בְּעָלָיו, כִּשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבוֹ, יִבֵּב יְבָבָה שֶׁל חִבָּה, כִּרְכֵּר וּפִזֵּז וְרָבַץ לְפָנָיו. הַקַּפִּיטַן הָיָה נִרְגָּשׁ מְאֹד וּבְנָשְׁמוֹ בִּכְבֵדוּת לִטֵּף בְּהֵסַּח הַדַּעַת אֶת הַכֶּלֶב בְּיָדוֹ הַשְּׂמָאלִית וּבְיָדוֹ הַיְמָנִית הִתִּיר אֶת רְצוּעַת הַקּוֹבַע וְשָׁנָה וְשִׁלֵּשׁ לִמְקֻטָּעִים:

“הַאַתָּה הוּא זֶה, רַסְק! הַאַתָּה הוּא!” וּפִתְאֹם קָרָא בְּקוֹל, “וּמִי זֶה הֶחֱזִירְךָ לְכָאן?” “בִּרְשׁוּת אֲדוֹנִי הַקַּפִּיטַן, אֲנִי הוּא…” הַסֶּרְזַ’נְט טָדֶה עָמַד עַל הַסָּף. בִּשְׂמֹאלוֹ הִפְשִׁיל אֶת שׁוּלֵי הָאֹהֶל, וִימִינוֹ כְּרוּכָה בְּסָגִין. וְכֵן עָמַד כַּמָּה רְגָעִים וְהִתְבּוֹנֵן בְּסִיּוּמָהּ שֶׁל אוֹדִיסֵיאָה זוֹ, וְעֵינָיו זָלְגוּ דְמָעוֹת. סוֹף-סוֹף הִרְהִיב עֹז בְּנַפְשׁוֹ לֵאמֹר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

“”בִּרְשׁוּת אֲדוֹנִי הַקַּפִּיטַן, אֲנִי הוּא".

דְּ’אוֹבֶרְנֶה נָשָׂא אֵלָיו אֶת עֵינָיו: “הַאַתָּה הוּא טַד! אֵיךְ זֶה הִצְלַחְתָּ? כֶּלֶב מִסְכֵּן! וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי, כִּי הוּא שָׁבוּי בְּמַחֲנֵה הָאַנְגְּלִים. וְאֵיפֹה מָצָאתָ אוֹתוֹ?”

“תּוֹדָה לָאֵל! הִנְנִי, אֲדוֹנִי הַקַּפִּיטַן, שָׂמֵחַ עַכְשָׁו, כְּבֶן-אָחִיו בְּשָׁעָה שֶׁאֲדוֹנִי הִכְרִיחַ אוֹתוֹ לִנְטוֹת בְּלָטִינִית אֶת הַשֵּׁם Cornu, קֶרֶן…”.

“אָנָּא, הַגִּידָה לִי דְבָרִים בְּרוּרִים, אֵיפֹה נִמְצָא רַסְק?” “הוּא לֹא נִמְצָא, אֲדוֹנִי הַקַּפִּיטַן, אֲנִי הָלַכְתִּי לְחַפְּשׂוֹ.” הַקַּפִּיטַן קָם מִמְּקוֹמוֹ וְהוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ לַסֶּרְזַ’נְט. הַחַיָּל לֹא הוֹצִיא אֶת יָדוֹ מֵהַסָּגִין. אַךְ הַקַּפִּיטַן לֹא הִרְגִּישׁ בַּדָּבָר.

"הַמַּעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כֵּן הָיָה, אֲדוֹנִי הַקַּפִּיטַן. מִיּוֹם שֶׁאָבַד רַסְק הַמִּסְכֵּן, רָאִיתִי, כְּלוֹמַר, בִּרְשׁוּתוֹ, כִּי מַשֶּהוּ חָסֵר לוֹ. הָאֱמֶת נִתְּנָה להֵאָמֵר: נִדְמָה לִי, כִּי בְּאוֹתוֹ עֶרֶב, כְּשֶׁרַסְק לֹא בָּא לֶאֱכֹל עִמִּי כָּרָגִיל אֶת מְנָת הַלֶּחֶם הַשָּׁחוֹר חֵלֶק כְּחֵלֶק, הָיָה טַד הַזָּקֵן מוּכָן לִבְכּוֹת כְּיֶלֶד, אַךְ, תּוֹדָה לָאֵל, רַק פַּעֲמַיִם בְּחַיַּי בָּכִיתִי;

בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, בְּשָׁעָה… בַּיּוֹם הַהוּא,

בְּשָׁעָה…"

וְהַסֶּרְזַ’נְט הִבִּיט עַל הַמְמֻנֶּה עָלָיו בַּחֲרָדָה, “וּבַפַּעַם הַשְּׁנִיָּה – בְּשָׁעָה שֶׁעַל לִבּוֹ שֶׁל הַמְנֻוָּל הַזֶּה, הַקַּפְּרַל בֵּלְטַזַּר, עָלָה הָרַעְיוֹן לְהַכְרִיחֵנִי לִקְלֹף צְרוֹר בְּצָלִים.”

“נִדְמֶה לִי, טָדֶה,” קָרָא אַנְרִי בִּצְחוֹק, “כִּי לֹא אָמַרְתָּ לָנוּ פְּרָטִים עַל בְּכִיָּתְךָ הָרִאשׁוֹנָה.” “וַדַּאי, יְדִידִי, בְּשָׁעָה שֶׁלַּהּ-טוּר-דְּאוֹבֶרְן, הַגְּרֶנַדִּיר הַצָּרְפַתִּי הָרִאשׁוֹן, גִּפֵּף וְחִבֵּק אוֹתְךָ?” שָׁאַל הַקַּפִּיטַן בְּחִבָּה וְהוֹסִיף לְלַטֵּף אֶת הַכֶּלֶב. לָאו דַּוְקָא, אֲדוֹנִי הַקַּפִּיטַן. אִם אָמְנָם בָּכָה הַסֶּרְזַ’נְט טָדֶה, הֲרֵי זֶה דַוְקָא בְּשָׁעָה שֶׁפָּקַד לִירוֹת בְּבוּג-יַ’רְגַּל, אוֹ בְּכִנּוּיוֹ הַשֵּׁנִי: פְּיֶרוֹ."

פָּנָיו שֶׁל דְּ’אוֹבֶרְנֶה קָדְרוּ. הוּא נִגַּשׁ בִּצְעָדִים נִמְהָרִים אֶל הַסֶּרְזַ’נְט וּבִקֵּשׁ לִלְחֹץ אֶת יָדוֹ, וְאוּלָם עִם כָּל הַכָּבוֹד הָרַב שֶׁחָלַק לוֹ הַמְמֻנֶּה עָלָיו, לֹא הוֹצִיא טָדֶה הַזָּקֵן אֶת יָדוֹ מִתַּחַת לַסָּגִין.

"כֵּן, אֲדוֹנִי הַקַּפִּיטַן, " הוֹסִיף טָדֶה וְנָסוֹג אֲחוֹרַנִּית פְּסִיעוֹת מִסְפָּר, וּדְּ’אוֹבֶרְנֶה הִבִּיט אֵלָיו בְּעֵינַיִם עֲצוּבוֹת, “כֵּן, בָּכִיתִי בַּיּוֹם הַהוּא. הָאֱמֶת נִתְּנָה להֵאָמֵר, כִּי הוּא הָיָה רָאוּי שֶׁיִּבְכּוּ עָלָיו! הוּא הָיָה שָׁחוֹר, אָמְנָם כֵּן, וְאוּלָם גַּם אֲבַק-הַשְּׂרֵפָה שָׁחוֹר וְ…וְ…”

הַסֶּרְזַ’נְט טוֹב-הַלֵּב רָצָה בְּכָל לִבּוֹ לָצֵאת בְּכָבוֹד מֵהַשְׁוָאָתוֹ הַמְשֻׁנָּה. יִתָּכֵן, כִּי בִּגְזֵרָה-שָׁוָה זוֹ הָיָה מַשֶּׁהוּ הֶחָבִיב עָלָיו, אַךְ כָּל מַאֲמַצָּיו לְבַטֵּא אֶת מַחְשַׁבְתּוֹ עָלוּ בַּתֹּהוּ; וְהִנֵּה, לְאַחַר כַּמָּה נִסְיוֹנוֹת, פַּעַם בְּכֹה וּפַעַם בְּכֹה, לְהִסְתָּעֵר עַל רַעְיוֹנוֹ וּלְכָבְשׁוֹ, הָיָה הַסֶּרְזַ’נְט מָשׁוּל אוֹתָהּ שָׁעָה לְשַׂר-צָבָא שֶׁלֹּא הִצְלִיחַ לִכְבּשׁ אֶת הַמִּבְצָר וְהוּא חָזַר בּוֹ מִן הַמָּצוֹר. הוּא הוֹסִיף לְדַבֵּר וְלֹא שָׂם לֵב לְחִיּוּכָם שֶׁל הָאוֹפִיצֵרִים הַצְּעִירִים אֲשֶׁר הִקְשִׁיבוּ לִדְבָרָיו:

“יֹאמַר נָא לִי, אֲדוֹנִי הַקַּפִּיטַן, הֲזוֹכֵר הוּא אֶת הַכּוּשִׁי הַמִּסְכֵּן בְּשָׁעָה שֶׁבָּא כָּל עוֹד רוּחוֹ בּוֹ בְִּיִוּקּ בָּרֶגַע שֶׁעֲשֶׂרֶת חֲבֵרָיו כְּבָר עָמְדוּ נְכוֹנִים? הָאֱמֶת נִתְּנָה להֵאָמֵר, כִּי הָיָה הֶכְרָח לֶאֱסֹר אוֹתָם בַּחֲבָלִים. אֲנִי הָיִיתִי הַמְפַקֵּד. וְהוּא הִתִּיר אוֹתָם מִכַּבְלֵיהֶם כְּדֵי לְהֵאָסֵר בִּמְקוֹמָם. הֵם סֵרְבוּ, אֲבָל הוּא עָמַד עַל דַּעְתּוֹ. הָהּ, גִּבּוֹר הֶחָיִל! וְהַזּוֹכֵר אֲדוֹנִי הַקַּפִּיטַן אֶת עֲמִידָתוֹ הַזְּקוּפָה כְּאִלּוּ הִתְכּוֹנֵן לָצֵאת בְּמָחוֹל, וְכַלְבּוֹ רַסְק הִנֵּה הוּא לְפָנֵינוּ, בַּהֲבִינוֹ אֶת אֲשֶׁר אָנוּ מִתְכּוֹנְנִים לַעֲשׂוֹת לוֹ, תְּפָשַׂנִי בִּגְרוֹנִי.”

“עַל פִּי רֹב, טַד.” שִׁסַּע אוֹתוֹ הַקַּפִּיטַן, “בְּסַפֶּרְךָ אֶת הַדָּבָר הָיִיתָ רָגִיל לְלַטֵּף בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֶת רַסְק הַמִּסְכֵּן; רְאֵה נָא אֵיךְ הוּא מַבִּיט אֵלֶיךָ.” “צָדַק אֲדוֹנִי!” אָמַר טָדֶה בִּמְבוּכָה: " רַסְק הַמִּסְכֵּן מַבִּיט אֵלַי, וְאוּלָם… הַזְּקֵנָה מַלַּגְרִידָה סָחָה לִי, כִּי הַמְלַטֵּף בְּיָדוֹ הַשְּׂמָאלִית פְּגִיעָתוֹ רָעָה." “וּמַדּוּעַ זֶה לֹא תּלַטֵּף אוֹתוֹ בִּימִינְךָ?” שָׁאַל בְּתִמָּהוֹן דְּ’אוֹבֶרְנֶה בִּרְאוֹתוֹ עַכְשָׁו לָרִאשׁוֹנָה גַם אֶת יָדוֹ הַטְּמוּנָה מִתַּחַת לַסָּגִין וְגַם אֶת הַחִוָּרוֹן שֶׁבְּפָנָיו.

מְבוּכָתוֹ שֶׁל הַסֶּרְזַ’נְט גָּבְרָה. “יַרְשֶׁה נָא לִי, אֲדוֹנִי הַקַּפִּיטַן. הִנֵּה יֵשׁ לוֹ כְּבָר כֶּלֶב צוֹלֵעַ, וְעַכְשָׁו, חוֹשֵׁשְׁנִי, כִּי יִהְיֶה לוֹ גם סֶרְזַ’נְט גִּדֵּם.”

הַקַּפִּיטַן נִתַּר מִמְּקוֹמוֹ: “מָה? מָה אָמַרְתָּ, יְדִידִי? גִּדֵּם! הַרְאֵה נָא אֶת יָדְךָ, גִּדֵּם, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם!” דְּ’אוֹבֶרְנֶה רָעַד. הַסֶּרְזַ’נְט הֵסִיר לְאַט-לְאַט אֶת הַסָּגִין וְהֶרְאָה לַמְמֻנֶּה עָלָיו אֶת יָדוֹ, הַחֲבוּשָׁה בְּמַטְלִית מְגֹאֶלֶת בְּדָם.

“הָהּ, אֵלִי!” לָחַשׁ הַקַּפִּיטַן בַּהֲרִימוֹ בִּזְהִירוּת אֶת הַמַּטְלִית, “סַפֵּר נָא לִי, יְדִידִי…” "הָהּ, פָּשׁוּט לְמַדַּי הַמַּעֲשֶׂה. כְּבָר אָמַרְתִּי לוֹ, כִּי רָאִיתִי אֶת אֲדוֹנִי וְהִנֵּה הוּא מִתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ מֵהַיּוֹם שֶׁהָאַנְגְּלִים הָאֲרוּרִים גָּזְלוּ מִמֶּנּוּ אֶת הַכֶּלֶב הַנִּפְלָא, אֶת רַסְק הַמִּסְכֵּן, כַּלְבּוֹ שֶׁל בּוּג… הֶחֱלַטְתִּי לְהַחֲזִירוֹ לַאֲדוֹנִי, וְלוּ גַם בִּמְחִיר חַיַּי, כְּדֵי לֶאֱכֹל אֶת סְעֻדַּת הָעֶרֶב בְּתֵאָבוֹן. פָּקַדְתִּי עַל שַׁמָּשׁוֹ מַטְלֶה לְנַקּוֹת הֵיטֵב אֶת בֶּגֶד-הַשְּׂרָד שֶׁל אֲדוֹנִי, כִּי לְמָחָר נוֹעַד הַקְּרָב. וְאַחַר בָּרַחְתִּי בַּחֲשַׁאי מֵהַמַּחֲנֶה, רַק חַרְבִּי בְּיָדִי, וְהִבְקַעְתִּי לִי דֶרֶךְ בֵּין מְשׂוּכוֹת הַחֶדֶק אֶל מַחֲנֵה הָאַנְגְּלִים, מִפְּנֵי שֶׁזּוֹ הִיא הַדֶּרֶךְ הַקְּצָרָה בְּיוֹתֵר.

עוֹד לֹא הִסְפַּקְתִּי לְהַגִּיעַ אֶל הַחֲפִירוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת וְהִנֵּה, אֲדוֹנִי הַקַּפִּיטַן, בַּחֹרְשָׁה הַקְּטַנָּה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל אֲנִי רוֹאֶה הָמוֹן רַב שֶׁל חַיָּלִים אֲדֻמִּים. הָלַכְתִּי הָלְאָה, לִרְאוֹת מַה יֵעָשֶׂה שָׁם. אִישׁ לֹא שָׂם לֵב אֵלַי. וְהִנֵּה לְעֵינַי רַסְק קָשׁוּר אֶל אַחַד הָעֵצִים וּשְׁנֵי גִבּוֹרֵי-חַיִל עֲרֻמִּים מִאֲזוֹרָם וּלְמַעְלָה, כְּעוֹבְדֵי הָאֱלִילִים, מַכִּים זֶה אֶת זֶה בְּאֶגְרוֹפֵיהֶם עַד כְּדֵי רִסּוּק עֲצָמוֹת. יְשַׁעֵר נָא, אֲדוֹנִי, כִּי שְׁנֵי הָאַנְגְּלִים נִלְחֲמוּ בְּשֶׁל כַּלְבּוֹ.

פִּתְאֹם רָאַנִי רַסְק וְזִנֵּק בְּכֹחַ, הַחֶבֶל נִתַּק וּכְהֶרֶף-עַיִן הִגִּיעַ הַכֶּלֶב אֵלַי. הֲלֹא יָבִין אֲדוֹנִי, הַכְּנֻפְיָה לֹא עָמְדָה מֵרָחוֹק בְּחִבּוּק יַדַיִם. שַׂמְתִּי אֶת פְּעָמַי אֶל הַיַּעַר, וְרַסְק אַחֲרַי. כַּדּוּרֵי מָוֶת אֲחָדִים חָלְפוּ בִּשְׁרִיקָה סָמוּךְ לְאָזְנָי. רַסְק יִלֵּל וְיִבֵּב, אַךְ, לְאָשְׁרִי, לֹא שָׁמְעוּ הָאַנְגְּלִים אֶת יִלְלָתוֹ מִפְּנֵי צִוְחוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר צָוְחוּ:

"French Dog, French Dog, "

כְּאִלּוּ כַּלְבּוֹ אֵינֶנּוּ הַכֶּלֶב הַמְהֻלָּל מִסַּן-דּוֹמִינְגוֹ. הִגַּעְתִּי עַד קְצֵה הַחוֹרְשָׁה וְאָמַרְתִּי לָצֵאת מִמֶּנָּה, אַךְ פִּתְאֹם הוֹפִיעוּ לְנֶגֶד עֵינַי שְׁנֵי מַדֵּי-שְׂרָד אֲדֻמִּים. קָפַץ הַכֶּלֶב וְטָרַף אֶחָד מֵהֶם, וְאֵין סָפֵק, כִּי הָיָה טוֹרֵף גַּם אֶת הַשֵּׁנִי לוּלֵא אֶקְדֹּחוֹ שֶׁהָיָה בּוֹ כַּדּוּר. יִרְאֶה נָא אֶת יָדִי הַיְמָנִית. אַךְ אֵין דָּבָר! French Dog קָפַץ עָלָיו וַחֲטָפוֹ בִּגְרוֹנוֹ, וְהִנְנִי בָּטוּחַ כִּי חִבֵּק וְגִפֵּף אוֹתוֹ כַּהֲלָכָה.

הָאַנְגְּלִי צָנַח כַּאֲלֻמָּה, נֶחֱנַק מִכֹּבֶד גּוּפוֹ שֶׁל רַסְק. כֵּן יָאֶה לוֹ, אַל יִטָּפֵל אֵלַי כְּפוֹשֵׁט יָד הַנִּטְפָּל אֶל עוֹבֵר-אֹרַח! קִצּוּרוֹ שֶׁל דָּבָר, טַד חָזַר אֶל הַמַּחֲנֶה וְעִמּוֹ רַסְק. רַק עַל דָּבָר אֶחָד צַר לִי בֶּאֱמֶת, כִּי לֹא הוֹעִיד לִי אֱלֹהִים אֶת כָּל הַתְּלָאוֹת הַלָּלוּ לְמָחֳרַת הַיּוֹם בִּפְרֹץ הַקְּרָב. הִנֵּה הַכֹּל."

הָעֻבְדָּה שֶׁהוּא נִפְצַע לֹא בִּשְׂדֵה-קְרָב הִקְדִּירָה אֶת פְּנֵי הַסֶּרְזַ’נְט הַזָּקֵן. “טָדֶה,” קָרָא הַקַּפִּיטַן בְּכַעַס, אַךְ מִיָּד הוֹסִיף וְאָמַר בְּקוֹל רַךְ, “הֲנִטְרְפָה דַעְתְּךָ כִּי חֵרַפְתָּ אֶת נַפְשְׁךָ בְּשֶׁל כֶּלֶב?”

“לֹא בְּשֶׁל כֶּלֶב, אֲדוֹנִי הַקַּפִּיטַן, כִּי אִם בְּשֶׁל רַסְק.” פְּנֵי דְּ’אוֹבֶרְנֶה אוֹרוּ, הַסֶּרְזַ’נְט הִמְשִׁיךְ: “בְּשֶׁל רַסְק, בְּשֶׁל הַדּוֹג שֶׁל בּוּג.”

“רַב לְךָ, רַב לְךָ, טַד הַזָּקֵן!” קָרָא הַקַּפִּיטַן וְכָבַשׁ אֶת עֵינָיו בְּכַפּוֹ. “נוּ,” הוֹסִיף לְאַחַר דּוּמִיָּה קְצָרָה, “הִשָּׁעֵן עָלַי וְנֵלֵךְ לַחֲבשׁ אֶת יָדְךָ.” טָדֶה סֵרַב קְצָת מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וְנִכְנָע.

הַכֶּלֶב, שֶׁהִסְפִּיק בְּמֶשֶׁךְ הַשִּׂיחָה הַזֹּאת לְכַרְסֵם אֶת עוֹר-הַדֹּב הַיָּקָר שֶׁל בְּעָלָיו קָם וְיָצָא אַחֲרֵיהֶם.

ב

הַמְּאֹרָע עוֹרֵר סַקְרָנוּת רַבָּה בַּמְּסִבָּה הָעַלִּיזָה. הַקַּפִּיטַן לֵאוֹפּוֹלְד דְּ’אוֹבֶרְנֶה הָיָה אֶחָד מֵאוֹתָם הָאֲנָשִׁים, הַמְעוֹרְרִים תָּמִיד רֶגֶשׁ שֶׁל כָּבוֹד, אַף עַל פִּי שֶׁלַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר אֵין בָּהֶם, לִכְאוֹרָה, מַשֶּׁהוּ מְיֻחָד בְּמִינוֹ. הֲלִיכוֹתָיו הָיוּ מְתוּנוֹת, מֶבַּט עֵינָיו קַר. אָמְנָם, הַשֶּׁמֶשׁ הַטְּרוֹפִּית שָׁזְפָה אֶת פָּנָיו, וְאוּלָם הִיא לֹא אָצְלָה לוֹ אֶת פְּזִיזוּת הַתְּנוּעוֹת וְהַדִּבּוּר הַמִּצְטָרֶפֶת אֵצֶל הַקְּרֵאוֹלִים עִם רִשּׁוּל-שֶׁל-חֵן. דְּ’אוֹבֶרְנֶה הָיָה מְמַעֵט לְדַבֵּר וּמְמַעֵט לְהַקְשִׁיב, וְתָמִיד מוּכָן לִפְעֹל. הוּא הָיָה מַקְדִּים לִרְכֹּב עַל הַסּוּס וּמְאַחֵר לַעֲבֹד בָּעֶרֶב. הוּא כְּאִלּוּ בִּקֵּשׁ לְעַיֵּף אֶת גּוּפוֹ וּלְהַסִּיחַ עַל יְדֵי כָּךְ אֶת דַּעְתּוֹ מִן הַהִרְהוּרִים. זוֹעֲמִים וַעֲצוּבִים הָיוּ הַהִרְהוּרִים וְהֵם שֶׁהִקְדִּימוּ לַחֲרשׁ אֶת מִצְחוֹ קְמָטִים קְמָטִים. הֵם לֹא הָיוּ מִסּוּג הַהִרְהוּרִים שֶׁאִם יְשִׂיחֵם בַּעֲלֵיהֶם לְזוּלָתוֹ וְרָוַח לוֹ, וְלֹא מִסּוּג הַהִרְהוּרִים הַמִּתְמַזְגִים בְּרָצוֹן עִם הִרְהוּרֵי אֲחֵרִים בְּשִׂיחַת חֻלִּין. לֵאוֹפּוֹלְד דְּ’אוֹבֶרְנֶה, שֶׁגּוּפוֹ לֹא יָדַע עֲיֵפוּת בַּעֲמַל הַקְּרָב, עָיַף, כַּנִּרְאֶה, עַד מָוֶת מֵהִרְהוּרֵי לִבּוֹ. הוּא הָיָה מִשְׁתַּמֵּט מִוִּכּוּחִים וְשׁוֹאֵף קְרָבוֹת. וְאִם יִקְרֶה מִקְרֵהוּ לָקַחַת חֵלֶק בְּאַחַד הַוִּכּוּחִים וְהִפְלִיט מִלִּים סְפוּרוֹת הַמְּלֵאוֹת בִּינָה.

וּפִתְאֹם, בְּבוֹא שַׁעְתּוֹ לְהַכְרִיעַ אֶת אִישׁ-וִכּוּחוֹ, יְשַׁסַּע אֶת הַשִּׂיחָה וְיֹאמַר: מַה בֶּצַע בְּכָל זֶה? וּפוֹרֵשׁ מֵהַחֲבוּרָה לִשְׁאֹל אֶת שַׂר הַצָּבָא, מַה יוּשַׂם עָלָיו לַעֲשׂוֹת עַד בּוֹא מוֹעֵד הַהַתְקָפָה.

חֲבֵרָיו סָלְחוּ לוֹ אֶת הֲלִיכוֹתָיו וְהֶרְגְּלָיו מִפְּנֵי שֶׁהָיָה תָּמִיד עַז-רוּחַ, טוֹב לֵב וּמֵיטִיב. הוּא חֵרַף אֶת נַפְשׁוֹ וְהִצִּיל אֲחָדִים מֵהֶם מִמָּוֶת, וְהַכֹּל יָדְעוּ, שֶׁאִם אֶת פִּיו הָיָה פּוֹתֵחַ לְעִתִּים רְחוֹקוֹת, הֲרֵי כִּיסוֹ הָיָה פָּתוּחַ תָּמִיד לִרְוָחָה.

בַּגְּדוּד אֲהֵבוּהוּ וְגַם סָלְחוּ לוֹ אֶת רֶגֶשׁ הַהַעֲרָצָה שֶׁהָיָה נוֹטֵעַ בְּלֵב רַבִּים מֵחֲבֵרָיו. אַךְ הוּא הָיָה צָעִיר לְיָמִים. לְפִי מַרְאֵהוּ אֶפְשָׁר הָיָה לוֹמַר עָלָיו כִּי בֶּן שְׁלשִׁים, אַף עַל פִּי שֶׁבֶּאֱמֶת הָיָה צָעִיר הַרְבֵּה מִגִּיל זֶה. הוּא נִלְחַם בְּצִבְאוֹת הָרֶפּוּבְלִיקָאִים יָמִים רַבִּים, וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא יָדַע אִישׁ אֶת קוֹרוֹת-חַיָּיו. הַיְצוּר הַיְחִידִי שֶׁיָּכֹל הָיָה לְעוֹרֵר אֶת לִבּוֹ כְּמוֹ רַסְק לְגַלּוּת אֶת יְדִידוּתוֹ, הֲלֹא הוּא הַסֶּרְזַ’נְט הַזָּקֵן טָדֶה, שֶׁנִּתַגֵּיֵּס לַגְּדוּד יַחַד עִמּוֹ וְלֹא זָז מִמֶּנּוּ, הָיָה מְסַפֵּר לִפְעָמִים בְּלָשׁוֹן סְתוּמָה כַּמָּה מְאֹרָעוֹת מִמְּאֹרָעוֹת חַיָּיו. הַכֹּל יָדְעוּ כִּי בַּאֲמֵרִיקָה נִתְיַסֵּר דְּ’אוֹבֶרְנֶה בְּיִסוּרִים רַבִּים, כִּי הוּא הִתְחַתֵּן בְּסַן-דּוֹמִינְגוֹ, נִתְאַלְמֵן מֵאִשְׁתּוֹ וְשָׁכַל אֶת כָּל מִשְׁפַּחְתּוֹ בִּימֵי הַטֶּבַח הַגָּדוֹל בִּפְרֹץ הַמַּהְפֵּכָה לַמּוֹשָׁבָה הַנִּפְלָאָה. בִּתְקוּפָה זוֹ שְׁכִיחִים הֵם הַמְּאֹרָעוֹת הַלָּלוּ, וְהַכֹּל הִתְיַחֲסוּ אֲלֵיהֶם בְּחֶמְלָה סְתוּמָה. וְאִם חָמְלוּ עַל קַפִּיטַן דְּ’אוֹבֶרְנֶה הֲרֵי זֶה לָאו דַּוְקָא בְּשֶׁל הָאֲבֵדוֹת אֲשֶׁר אָבַד, אֶלָּא בְּעִקָּר מִפְּנֵי הַיִּסּוּרִים שֶׁהָאֲבֵדוֹת הַלָּלוּ הֵסֵבּוּ לוֹ. וְאָמְנָם, מִבַּעַד לְמַסְוֶה זֶה שֶׁל שִׁוְיוֹן הַנֶּפֶשׁ הָיָה מִתְגַּלֶּה לִפְעָמִים הָרֶטֶט הַגָּדוֹל שֶׁל פֶּצַע עָמֹק וּבִלְתִּי נִרְפָּא.

כָּל פַּעַם עִם רֵאשִׁית הַקְּרָב הָיוּ פָּנָיו מְאִירִים. הוּא הָיָה נִלְחָם בְּעֹז וּבִגְבוּרָה, כְּאִלּוּ שָׁאַף לְהַגִּיעַ לַתֹּאַר שֶׁל גֶּנֶרַל, וּלְאַחַר הַנִּצָּחוֹן הָיָה מַצְנִיעַ לֶכֶת כְּאִלּוּ אֵין לוֹ בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא שְׁאִיפָה אַחַת – לִהְיוֹת חַיָּל פָּשׁוּט. הַחֲבֵרִים רָאוּ שֶׁאוֹתוֹת הַהִצְטַיְּנוּת וְתָאֳרֵי הַכָּבוֹד אֵינָם נֶחְשָׁבִים בְּעֵינָיו כְּלָל, וְלֹא הֵבִינוּ, לָמָה אֵפוֹא הוּא נִרְאָה לִפְנֵי כָּל קְרָב כִּמְצַפֶּה לְמַשֶּׁהוּ, וְאִישׁ לֹא שִׁעֵר, כִּי מִכָּל מַתְּנוֹת הַקְּרָב נָשָׂא דְּ’אוֹבֶרְנֶה אֶת לִבּוֹ לְמַתָּנָה הָאַחַת – הַמָּוֶת.

צִירֵי הָאֻמָּה אֲשֶׁר בָּאוּ אֶל הַצָּבָא לְרֶגֶל שְׁלִיחוּת מְיֻחֶדֶת בִּקְּשׁוּ לְמַנּוֹתוֹ מְפַקֵּד הַפְּלֻגָּה בִּשְׂדֵה הַקְּרָב; אֲבָל הוּא סֵרֵב, מִפְּנֵי שֶׁעַל יְדֵי כֵּן יֻכְרַח לַעֲזֹב אֶת הַגְּדוּד וּלְהִפָּרֵד מֵעַל הַסֶּרְזַ’נְט טָדֶה. וּמִקֵּץ יָמִים מִסְפָּר הִצִּיעַ לְהִתְיַצֵּב בְּרֹאשׁ מִשְׁלַחַת מְסֻכֶּנֶת וְיָצָא מִמֶּנָּה בְּשָׁלוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁהַכֹּל הָיוּ בְּטוּחִים שֶׁיֵּהָרֵג, וְהוּא בְּסֵתֶר לִבּוֹ הִשְׁתּוֹקֵק לְכָךְ. וְאָז הִצְטַעֵר מְאֹד, כִּי סֵרַב לְקַבֵּל אֶת הַתֹּאַר אֲשֶׁר הֻצַּע לוֹ.

“אִם תּוֹתָחֵי הָאוֹיֵב,” אָמַר, “חָסִים עָלַי תָּמִיד, אוּלַי תַּסְכִּים לְהָרְגֵנִי הַמַּעֲרֶפֶת, שֶׁאֵינָה יוֹדַעַת רַחֲמִים וְהִיא הוֹרֶגֶת כָּל מִתְנַשֵּׂא.”

ג

אָכֵן, זֶה מִשְׁפַּט הָאִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו נָסַבָּה הַשִּׂיחָה הַבָּאָה, בְּצֵאתוֹ מֵהָאֹהֶל. “הִנְנִי מוּכָן לְהִתְעָרֵב,” קָרָא הַקָּצִין אַנְרִי, בְּנַקּוֹתוֹ אֶת מַגָּפוֹ הָאָדֹם, הַמְלֻכְלָךְ בְּכֶתֶם בֹּץ, " הִנְנִי מוּכָן לְהִתְעָרֵב, כִּי הַקַּפִּיטַן לֹא יִתֵּן אֶת כַּפּוֹ הַשְּׁבוּרָה שֶׁל הַכֶּלֶב בִּמְחִיר עֲשֶׂרֶת הַסַּלִּים שֶׁל יֵין מַדֵּירָה אֲשֶׁר רָאִינוּ בְּאֵלֶּה הַיָּמִים בְּתוֹךְ עֶגְלַת-הַגֶּנֶרַלִּים הַגְּדוֹלָה."

“הַס, הָס!” אָמַר הַשָּׁלִישׁ פַּסְקַל בְּקוֹל עַלִּיז, “לֹא כַּדַּאי הַדָּבָר! הַסַּלִּים הָיוּ רֵיקִים, הַדָּבָר גָּלוּי וְיָדוּעַ לִי. וּשְׁלשִׁים בַּקְבּוּקִים רֵיקִים,” הוֹסִיף בְּכֹבֶד רֹאשׁ, “מָה הֵם וּמָה עֶרְכָּם, יְדִידִי הַקָּצִין, כִּי יַחֲלִיפוּם בְּכַפּוֹ שֶׁל הַכֶּלֶב הַזֶּה? וַהֲרֵי מִכַּף זוֹ אֶפְשֶׁר לְהַתְקִין יָדִית נָאָה לְפַעֲמוֹן הַדֶּלֶת.”

קוֹלוֹ הֶחָמוּר שֶׁל הַשָּׁלִישׁ בִּדְבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים הִצְחִיק אֶת הַחֲבוּרָה. רַק אַלְפְרֶד, אוֹפִיצֵר צָעִיר מִן הַהוּסָרִים מִבַּסְק, לֹא צָחַק, פָּנָיו הִבִּיעוּ רֹגֶז.

“אֵינֶנִּי מוֹצֵא, רַבּוֹתַי, עִנְיָן לִצְחוֹק בְּכָל הַמְּאֹרָע הַזֶּה. לְפִי דַעְתִּי, רְאוּיִים הֵם הַכֶּלֶב וְהַסֶּרְזַ’נְט, שֶׁתָּמִיד נִזְדַּמֵּן לִי לִרְאוֹת בְּקִרְבָתוֹ שֶׁל דְּ’אוֹבֶרְנֶה, לְעוֹרֵר בָּנוּ הִשְתָּתְּפוּת בְּצָעַר. סוֹף-סוֹף, הַמַּחֲזֶה הַזֶּה…”

פַּסְקַל שֶׁנִּפְגַּע מֵרֻגְזוֹ שֶׁל אַלְפְרֶד וּמֵעַלִּיזוּתָם שֶׁל שְׁאָר בְּנֵי הַמְּסִבָּה שִׁסַּע אֶת דְּבָרָיו וְאָמַר:

“הֲרֵי זֶה מַחֲזֶה סֶנְטִימֶנְטַלִּי עַד מְאֹד. כֶּלֶב שֶׁנִּמְצָא וְיָד שְׁבוּרָה!” " קַפִּיטַן פַּסְקַל, אַתָּה טוֹעֶה מְאֹד," אָמַר אַנְרִי וְזָרַק מִתּוֹךְ הָאֹהֶל אֶת הַבַּקְבּוּק שֶׁהֱרִיקוֹ זֶה עָתָּה: “בּוּג זֶה, פְּיֶרוֹ, מְעוֹרֵר אֶת סַקְרָנוּתִי.” פַּסְקַל שֶׁהָיָה מוּכָן וּמְזֻמָּן לְהִתְכַּעֵס, נִרְגַּע בִּרְאוֹתוֹ שֶׁכּוֹסוֹ אֲשֶׁר חֲשָׁבָה לְרֵיקָה עוֹמֶדֶת מְלֵאָה לְפָנָיו.

דְּ’אוֹבֶרְנֶה חָזַר וְיָשַׁב עַל מְקוֹמוֹ וְלֹא הוֹצִיא הֶגֶה מִפִּיו. מַרְאֵהוּ הָיָה כְּמַרְאֵה אָדָם שָׁקוּעַ בְּהִרְהוּרִים, אַךְ פָּנָיו הָיוּ שְׁקֵטִים יוֹתֵר מִקֹדֶם. הוּא נִרְאָה כְּמֵצֵר וְדוֹאֵג וְלֹא שָׁמַע אֶת אֲשֶׁר דֻּבַּר סְבִיבוֹ. רַקְס חָזַר עִמּוֹ רָבַץ לְרַגְלָיו וְהִתְבּוֹנֵן בּוֹ בְּמֶבָּט חָרֵד.

“הִנֵּה כּוֹס, קַפִּיטַן דְּ’אוֹבֶרְנֶה, יִטְעַם נָא מִן הַיַּיִן הַזֶּה.” הָהּ, תּוֹדָה לָאֵל!" אָמַר הַקַּפִּיטַן, בְּחָשְׁבוֹ כִּי דְבָרָיו הֵם תְּשׁוּבָה לִשְׁאֵלָתוֹ שֶׁל פַּסְקַל, “הַפֶּצַע אֵינֶנּוּ מְסֻכָּן, הַיָּד אֵינֶנָּה שְׁבוּרָה.”

רַק מִפְּנֵי הַכָּבוֹד שֶׁהַקַּפִּיטַן הָיָה מְעוֹרֵר בְּלֵב חֲבֵרָיו לַצָּבָא. כָּבַשׁ אַנְרִי אֶת צְחוֹקוֹ שֶׁחָשַׁב לְהִתְפָּרֵץ מִפִּיו.

“הוֹאִיל וְחָדַלְתָּ לִדְאֹג לְטָדֶה, וְהוֹאִיל וְהֻסְכַּם בֵּינֵינוּ שֶׁכָּל אֶחָד צָרִיךְ לְסַפֵּר מַשֶּׁהוּ מִמְּאֹרְעוֹת חַיָּיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַאַרְכוּ הַשָּׁעוֹת בְּמִשְׁמֶרֶת הַלַּיְלָה, הֲרֵי מְקַוֶּה אֲנִי, יְדִידִי הַיָּקָר, כִּי תַּעֲמֹד בְּדִבּוּרְךָ וּתְסַפֵּר לָנוּ אֶת הַמַּעֲשֶׂה בְּכַלְבְּךָ הַצּוֹלֵעַ וּבְבוּג… אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מַה שְׁמוֹ הַמְפֹרָשׁ שֶׁל פְּיֶרוֹ זֶה, כְּכִנּוּיוֹ בְּפִי טַד.”

דְּ’אוֹבֶרְנֶה לֹא הָיָה עוֹנֶה דָבָר עַל שְׁאֵלָה זוֹ שֶׁנִּשְׁאֲלָה סָפֵק בַּהֲלָצָה סָפֵק בְּכֹבֶד-רֹאשׁ, לוּלֵא הִפְצִירוּ בּוֹ כָּל הַמְּסֻבִּים. סוֹף-סוֹף נֵאוֹת לְבַקָּשָׁתָם.

יְהִי כֵּן, רַבּוֹתַי, אַךְ אַל נָא תְּקַוּוּ לִשְׁמֹעַ דָּבָר, מִלְּבַד סִפּוּר מַעֲשֶׂה עַל מְאֹרָע רָגִיל מְאֹד, שֶׁבּוֹ אֲנִי מְמַלֵּא תַּפְקִיד צְדָדִי בְּהַחְלֵט. אִם מְקַוִּים אַתֶּם לִשְׁמֹעַ מַשֶּׁהוּ יוֹצֵא מִגֶּדֶר הָרָגִיל, עַל סֶמֶךְ הַיְדִידוּת שֶׁבֵּין טָדֶה, בֵּין רַסְק וּבֵינִי, הֲרֵי אֵינְכֶם אֶלָּא טוֹעִים וְהְִנִני מַזְהִירְכֶם עַל כָּךְ. וְעַכְשָׁו אַתְחִיל."

דְּמָמָה עֲמֻקָּה הִשְׂתָּרְרָה בָּאֹהֶל. פַּסְקַל גָּמַע בִּלְגִימָה אַחַת אֶת הַיַּיִן מִתּוֹךְ הַצְּלוֹחִית, אַנְרִי הִתְכַּרְבֵּל מִפְּנֵי קֹר הַלַּיִל בְּעוֹר הַדֹּב הַמְכֻרְסָם, וְאַלְפְרֶד סִיֵּם אֶת הַזֶּמֶר שֶׁהִתְחִיל בּוֹ.

דְּ’אוֹבֶרְנֶה נִשְׁתַּקַּע בְּהִרְהוּרִים, כְּאִלּוּ בִּקֵּשׁ לְהַעֲלוֹת עַל לִבּוֹ אֶת זֵכֶר הַמְּאֹרָעוֹת אֲשֶׁר זֶה כְּבָר נִדְחֲקוּ מִזִּכְרוֹנוֹ מִפְּנֵי מְאֹרָעוֹת אֲחֵרִים. וּלְבַסּוֹף הִתְחִיל מְסַפֵּר לְאַט-לְאַט בְּקוֹל חֲרִישִׁי וּבְהַפְסָקוֹת תְּכוּפוֹת.

ד

נוֹלַדְתִּי בְּצָרְפַת, וְאוּלָם עוֹד בִּצְעִירוּתִי נִשְׁלַחְתִּי לְסַן-דּוֹמִינְגוֹ לְהִתְאָרֵחַ אֵצֶל דּוֹדִי, קוֹלוֹנִיסְט עָשִׁיר מֻפְלָג, שֶׁאֶת בִּתּוֹ בִּקְּשׁוּ לְהַשִּׂיא לִי.

בִּנְיְנֵי הָאֲחֻזָּה שֶׁל דּוֹדִי הָיוּ סְמוּכִים לַמִּבְצָר גָּלִיפֶה, וְהַמַּטָּעִים שֶׁלּוֹ הִשְׂתָּרְעוּ עַל פְּנֵי שֶׁטַח גָּדוֹל בְּעֵמֶק הַתַּנִּינִים.

דַּוְקָא מָקוֹם זֶה הַמּוּכָן לְפֻרְעָנֻיּוֹת, אֲשֶׁר פְּרָטָיו וַדַּאי אֵינָם מְעַנְיְנִים אֶתְכֶם בְּיוֹתֵר, הָיָה אַחַת הַסִּבּוֹת לַצָּרוֹת וְלַחֻרְבָּן הַגָּדוֹל שֶׁהֵמִיט הַגּוֹרָל עַל מִשְׁפַּחְתִּי.

שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת כּוּשִׁים עָבְדוּ בַּאֲחֻזּוֹתָיו הַגְּדוֹלוֹת שֶׁל דּוֹדִי. וְהִנְנִי מוֹדֶה וּמִתְוַדֶּה לִפְנֵיכֶם, כִּי מַצָּבָם הֶעָגוּם שֶׁל הָעֲבָדִים הַלָּלוּ הוּרַע שִׁבְעָתַיִם מִפְּנֵי אַכְזְרִיּוּתוֹ שֶׁל בַּעֲלֵיהֶם. דּוֹדִי הָיָה מִסּוּג אוֹתָם הַנַּטָּעִים (מִסְפָּרָם, לְאָשְׁרֵנוּ, אֵינֶנּוּ רַב), אֲשֶׁר לִבָּם הִקְשִׁיחַ מִתּוֹךְ הֶרְגְּלֵי אַכְזְרִיּוּת מֻחְלֶטֶת בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת. הוּא הִתְרַגֵּל שֶׁיִּכָּנְעוּ לְכָל נִדְנוּד-עַפְעַף שֶׁלּוֹ, וְכָל עֶבֶד שֶׁהָיָה מְהַסֵּס הִסּוּס כָּל שֶׁהוּא, הָיְתָה אַחַת דָּתוֹ לְהֵעָנֵשׁ בְּאַכְזְרִיּוּת. וּפְעָמִים כְּשֶׁהָיוּ יְלָדָיו מִתְעָרְבִים בַּדָּבָר, הָיְתָה חֲמָתוֹ בּוֹעֶרֶת בּוֹ שִׁבְעָתָיִם. וְעַל כֵּן הָיִינוּ מֻכְרָחִים עַל פִּי רֹב לְהִסְתַּפֵּק בְּעֶזְרָה חַשָׁאִית, כִּי קָצְרָה יָדֵנוּ לְהָנִיא אֶת הַצָּרָה.

רַק אֶחָד בֵּין כָּל הָעֲבָדִים הָאֵלֶּה הָיָה אֲשֶׁר זָכָה לְחַסְדֵי דוֹדִי. זֶה הָיָה גַמָּד סְפַרְדִי, בֶּן תַּעֲרֹבֶת, זֶרַע בַּת כּוּשִׁים וְלָבָן, אֲשֶׁר נִתַּן לְדוֹדִי מַתָּנָה מֵאֵת לוֹרְד אֶפִינְגַס, שַׂר הַפֶּלֶךְ בְּיַמַּיְקָה.

שָׁנִים רַבּוֹת יָשַׁב דּוֹדִי בִּבְרָזִילְיָה וְסִגֵּל לְעַצְמוֹ אֶת הַהִדּוּר הַפּוֹרְטוּגָלִי. הוּא אָהַב מְאֹד לְפָאֵר אֶת בֵּיתוֹ כַּיָּאוּת לְעָשְׁרוֹ. הֲמוֹן הָעֲבָדִים הַמְאֻמָּנִים כִּמְשָׁרְתִים בְּאֵרָפָּה שִׁוּוּ לְבֵיתוֹ הוֹד וְהָדָר שֶׁל אַרְמוֹן נְסִיכִים. אֶת הָעֶבֶד שֶׁל לוֹרְד אֶפִינְגַס הָפַךְ לְלֵיצָן, כְּמִנְהַג הַפֵיאוֹדָלִים לְפָנִים, שֶׁהָיָה לָהֶם לֵץ בְּבֵיתָם. צָרִיךְ לְהוֹדוֹת, כִּי בְּחִירָתוֹ שֶׁל הַדּוֹד הָיְתָה מֻצְלָחָה מְאֹד. חֲבִיבְרָה (זֶה הָיָה שֵׁם הַלֵּץ) הָיָה אֶחָד מֵאוֹתָם הַיְצוּרִים הָעֲלוּלִים לְהֵרָאוֹת כְּמִפְלָצוֹת מִפְּנֵי מִבְנֵה גוּפָם לוּלֵא הָיוּ מְגֹחָכִים. גַּמָּד מְכֹעָר זֶה הָיָה שָׁמֵן, קְצַר רַגְלַיִם וּגְדָל-כֶּרֶס. הִלּוּכוֹ הָיָה פָּזִיז, וְרַגְלָיו הַצְּנוּמוֹת וְהַכְּחוּשׁוֹת הָיוּ מִצְטַלְּבוֹת תַּחְתָּיו בְּשִׁבְתּוֹ כְּרַגְלֵי הָעַכָּבִישׁ. רֹאשׁוֹ הַגָּדוֹל הָיָה נִרְאֶה כְּשָׁקוּעַ בֵּין כְּתֵפָיו וּמָלֵא שְׂעָרוֹת צְהֻבּוֹת, מְסֻלְסָלוֹת כְּעֵין הַצֶּמֶר, וּמִזֶּה וּמִזֶּה אָזְנַיִם רְחָבוֹת. חֲבֵרָיו הָיוּ אוֹמְרִים עָלָיו, כִּי בִּשְׁעַת בְּכִיָּה הוּא מְקַנֵּחַ בְּאָזְנָיו אֶת דִּמְעוֹתָיו. פָּנָיו הָיוּ מִתְעַוִּים תָּמִיד, אַךְ עַוְיוֹתָיו הָיוּ מִשְׁתַּנּוֹת מִפַּעַם לְפַעַם. וּפְזִיזוּת זוֹ שֶׁבְּקַוֵּי פָּנָיו הִכְנִיסָה אֵיזוֹ רַב גּוֹנִיּוּת בְּכֵעוּרוֹ.

דּוֹדִי אָהַב אֶת כֵּעוּרוֹ וְאֶת עֲלִיצוּתוֹ שֶׁלֹּא יָדְעָה סְיָג. חֲבִיבְרָה הָיָה חֲבִיבוֹ. וּבְשָׁעָה שֶׁכָּל הָעֲבָדִים נֶאֶנְקוּ מֵעֲבוֹדָה קָשָׁה, הָיְתָה מְלַאכְתּוֹ שֶׁל חֲבִיבְרָה לָשֵׂאת מֵאֲחוֹרֵי אֲדוֹנָיו מְנִיפָה גְדוֹלָה עֲשׂוּיָה נוֹצוֹת טַוָּס וּלְהַבְרִיחַ בָּהּ אֶת הַיַּתּוּשִׁים וְהַזְּבוּבִים. הוּא הָיָה אוֹכֵל תָּמִיד לְרַגְלֵי דוֹדִי עַל גַּבֵּי מַחֲצֶלֶת-קָנִים, וְדוֹדִי הָיָה מוֹשִׁיט לוֹ בְּתוֹךְ הַצַּלַּחַת שְׁיָרִים שֶׁל אַחַד הַמַּטְעַמִּים הַחֲבִיבִים עָלָיו בְּיוֹתֵר. חֲבִיבְרָה הָיָה, כַּנִּרְאֶה, אַסִּיר תּוֹדָה לְדוֹדִי עַל טוּב לִבּוֹ וְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּזְכֻיּוֹת הַלֵּצִים וּבָרְשׁוּת שֶׁנִּתְּנָה לוֹ לְדַבֵּר וְלַעֲשׂוֹת כָּל מַה שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ וּבִלְבָד שֶׁיְּבַדַּח אֶת דַּעַת אֲדֹנָיו. הוּא שִׁעֲשַׁע אֶת לִבּוֹ בְּדִבְרֵי לֵצָנוּת וּבְהַעֲוָיוֹת מְשֻׁנּוֹת וְתָמִיד הָיָה כָּרוּךְ אַחֲרֵי דוֹדִי פָּזִיז כְּקוֹף וְנִכְנָכע כְּכֶלֶב.

לֹא אָהַבְתִּי אֶת הָעֶבֶד הַזֶּה. בְּעַבְדוּתוֹ הָיְתָה הִתְרַפְּסוּת יְתֵרָה, וְאִם הָעַבְדוּת אֵינָה חֶרְפָּה הֲרֵי הַהִתְרַפְּסוּת הִיא שִׁפְלוּת בְּכָל לִבִּי רִחַמְתִּי עַל הַכּוּשִׁים הָאֻמְלָלִים שֶׁהָיוּ עוֹבְדִים יָמִים תְּמִימִים לְעֵינַי כִּמְעַט עֲרֻמִּים. וְאוּלָם הַלֵּץ הַמְכֹעָר, זֶה הָעֶבֶד הַמִּתְבַּטֵּל בְּתִלְבָּשְׁתּוֹ הָאֱוִילִית הַמְקֻשֶּׁטֶת גְּדִילִים וְצֶלְצְלִים, הָיָה מְעוֹרֵר בִּי בּוּז וּשְׁאָט נֶפֶשׁ. וּמֵעוֹדוֹ לֹא הִשְׁתַּמֵּשׁ הַגַּמָּד בְּהַשְׁפָּעָתוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ לוֹ עַל יְדֵי הִתְרַפְּסוּתוֹ לְהָקֵל מֵעַל אֶחָיו אֶת קְשִׁי גוֹרָלָם. מֵעוֹדוֹ לֹא בִּקֵּשׁ מֵאֵת אֲדוֹנָיו שֶׁיִּסְלַח לְעֶבֶד מִן הָעֲבָדִים שֶׁהָיוּ נֶעֱנָשִׁים לְעִתִּים תְּכוּפוֹת. אַדְּרַבָּא, יוֹם אֶחָד, בְּחָשְׁבוֹ כִּי אֵין אִישׁ שׁוֹמֵעַ אוֹתוֹ, הוֹכִיחַ הַגַּמָּד לַאֲדוֹנָיו, כִּי עָלָיו לְהַקְשִׁיחַ אֶת לִבּוֹ וְלִרְדּוֹת בַּעֲבָדָיו בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וְאַחַד הָעֲבָדִים שָׁמַע בְּדֶרֶךְ מִקְרֶה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

וְאוּלָם הָעֲבָדִים שֶׁהָיוּ צְרִיכִים, לִכְאוֹרָה, לְהִזָּהֵר מִפָּנָיו וּלְהִתְקַנֵּא בּוֹ, לֹא רָחֲשׁוּ לוֹ שִׂנְאָה. הוּא הָיָה מְעוֹרֵר בְּלִבָּם רִגְשֵׁי פַּחַד וְכָבוֹד הַנְּקִיִּים מִשֶּׁמֶץ אֵיבָה. וְכָל פַּעַם כְּשֶׁהָיָה הַגַּמָּד עוֹבֵר עַל פְּנֵי מְעוֹנוֹתֵיהֶם בְּכִפָּתוֹ הַגְּבוֹהָה, הַמְחֻדָּדָה וְהַמְּלֵאָה צֶלְצְלִים וְקִשּׁוּטִים מוּזָרִים מְצֻיָּרִים בִּדְיוֹ שְׁחוֹרָה, הָיוּ הָעֲבָדִים מִתְלַחֲשִׁים בְּכֹבֶד רֹאשׁ:

“זֶהוּ מְכַשֵּׁף!”

כָּל הַפְּרָטִים הָאֵלֶּה, שֶׁאֲנִי מְפָרֵשׁ לָכֶם עַכְשָׁו, רַבּוֹתַי, לֹא נָגְעוּ עַד לִבִּי בַּיָּמִים הָהֵם. בְּכָל לִבִּי וְנַפְשִׁי הָיִיתִי שָׁקוּעַ בְּרַחֲשֵׁי אַהֲבָה נֶאֱמָנָה לַנַּעֲרָה שֶׁנּוֹעֲדָה לִי לְאִשָּׁה מִיַּלְדוּתִי, וּבְשִׁוְיוֹן נֶפֶשׁ רָאִיתִי אֶת כָּל שְׁאָר הָעִנְיָנִים.

מִשַּׁחַר יַלְדוּתִי הִסְכַּנְתִּי עִם הַנַּעֲרָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר הִתְעַתְּדָה לִי לְאִשָּׁה וְהָיְתָה לִי כְּאָחוֹת, וְרֶגֶשׁ מוּזָר הִתְעוֹרֵר בְּלִבֵּנוּ: זוֹ הָיְתָה תַּעֲרֹבֶת שֶׁל מְסִירוּת-אַחִים, הִתְלַהֲבוּת נִסְעֶרֶת וְאֵמוּן שֶׁבֵּין בַּעַל לְאִשְׁתּוּ.

רַק מְעַטִּים זָכוּ לַעֲלוּמִים מְאֻשָּׁרִים כָּעֲלוּמִים אֲשֶׁר נָפְלוּ בְּחֶלְקִי, רַק מְעַטִּים זָכוּ שֶׁנַּפְשָׁם תְּלַבְלֵב תַּחַת שָׁמַיִם נִפְלָאִים מֵאֵלֶּה בְּצֵרוּף נִפְלָא זֶה שֶׁל אשֶׁר בַּהֹוֶה וְתִקְוָה בֶּעָתִיד. מִיַּלְדוּתִי הִקִּיפוּנִי תַּעֲנוּגוֹת הָעשֶׁר וְכָל חֲמוּדוֹת הַחַיִּים אֲשֶׁר לְרָמֵי הַמַּעֲלָה בְּאֶרֶץ זוֹ, שֶׁבָּהּ דַּי לוֹ לְאָדָם לִהְיוֹת לָבָן כְּדֵי לְהִתְיַחֵס עַל רָמֵי הַמַּעֲלָה. יָמִים תְּמִימִים בִּלִּיתִי עִם הַיְצוּר הָאָהוּב עָלַי, וְהוֹרֵינוּ, שֶׁיָּכְלוּ לְהַפְרִיעַ אֶת הָאַהֲבָה הַזֹּאת, סִיְּעוּ לָהּ בְּכָל לִבָּם. וְכָל זֶה בְּעֶצֶם שְׁנוֹת הָעֲלוּמִים, כְּשֶׁהַדָּם סוֹעֵר וּבְאֶרֶץ שֶׁבָּהּ הַקַּיִץ הַנִּצְחִי וְהַטֶּבַע הַנֶּהְדָּר. וְאֵיכָה יָכֹלְתִּי לְבִלְתִּי הַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה כִּי כּוֹכַב הָאשֶׁר מֵאִיר לִי? וְכִי אֵין אֲנִי רַשַּׁאי לוֹמַר, כִּי רַק מְעַטִּים זָכוּ לִימֵי נְעוּרִים כֹּה מְאֻשָּׁרִים?

הַקַּפִּיטַן הִפְסִיק אֶת דְּבָרָיו, כְּאִלּוּ לֹא הִסְפִּיק לוֹ קוֹלוֹ מִשֶּׁפַע זִכְרוֹנוֹת הָאשֶׁר אֲשֶׁר רָגְשׁוּ עָלָיו, וְהוּא הוֹסִיף בְּקוֹל עָצוּב וְעָמֹק: “אָכֵן, עַכְשָׁו רַשַּׁאי אֲנִי לְהוֹסִיף וְלוֹמַר, כִּי אֵין אִישׁ אֲשֶׁר יִפֹּל בְּחֶלְקוֹ לִחְיוֹת אֶת שְׁאֵרִית חַיָּיו עֲלֵי אֲדָמוֹת בְּעֶצֶב כְּעָצְבִּי.”

הוּא כְּאִלּוּ הֶחֱלִיף כֹּחַ בְּהַכָּרַת אֲסוֹנוֹ. וְקוֹלוֹ שָׁב לְאֵיתָנוֹ כְּמִקֹּדֶם.

ה

בְּתִקְווֹת וּבַחֲלוֹמוֹת אֵלֶּה הִגַּעְתִּי לִשְׁנַת הָעֶשְׂרִים. יוֹם הֻלַּדְתִּי חָל בְּאוֹגוּסְט 1791, וְאֶת הַיּוֹם הַזֶּה הוֹעִיד דּוֹדִי לְיוֹם כְּלוּלוֹתַי אֶת מַרְיָה. וַדַּאי תָּבִינוּ מֵעַצְמְכֶם, כִּי הַמַּחֲשָׁבָה עַל אֹדוֹת הָאשֶׁר הַקָּרוֹב מִלְּאָה אֶת כָּל לִבִּי, וְכִי רַק הֵד עָמוּם נִשְׁאַר בְּזִכְרוֹנִי מִכָּל הַוִּכּוּחִים הַפּוֹלִיטִיִּים אֲשֶׁר הִסְעִירוּ אֶת הַמּוֹשָׁבָה בְּמֶשֶׁךְ שְׁנָתַיִם יָמִים. עַל כֵּן לֹא אֲתָאֵר לִפְנֵיכֶם אֶת הַהִתְחָרוּת שֶׁבֵּין “אֲסֵפַת הַצָּפוֹן הַפְּרוֹבִינְצְיָלִית” וּבֵין " הָאֲסֵפָה הַקּוֹלוֹנְיָלִית," אֲשֶׁר נָסַב שְׁמָהּ “אֲסֵפָה כְּלָלִית,” מִפְּנֵי שֶׁהַמִּלָּה “קוֹלוֹנְיָלִית” יֵשׁ בָּהּ מֵרֵיחַ הָעַבְדוּת. בְּיָמֵינוּ אֵין כָּל עִנְיָן בִּדְבָרִים אֵלֶּה, דְּבָרִים שֶׁל מַה בְּכָךְ, אֲשֶׁר הִסְעִירוּ בַּיָּמִים הָהֵם אֶת כָּל הַלְּבָבוֹת, מִלְּבַד הָאֲסוֹנוֹת שֶׁהֵמִיטוּ עָלֵינוּ. בְּתוֹךְ מִלְחֶמֶת תַּחֲרוּת זוֹ שֶׁהִפְרִידָה בֵּין קָף וּפוֹרְט-אוֹ-פְרֶנְס צָרִיךְ הָיִיתִי כַּמּוּבָן לִהְיוֹת מֵחֲסִידֵי קָף שֶׁבִּגְבוּלָהּ חָיִינוּ וַחֲסִיד “הָאֲסֵפָה הַפְּרוֹבִינְצְיָלִית” שֶׁדּוֹדִי הָיָה בֵּין חֲבֵרֶיהָ.

רַק פַּעַם אַחַת נִזְדַּמֵּן לִי לָקַחַת חֵלֶק בְּוִכּוּחַ עַל מְאֹרְעוֹת הַיּוֹם. גָּרְמָה לְכָךְ הַפְּקֻדָּה מִיּוֹם 15 בְּמַאי 1791, פְּקֻדָּה שֶׁסּוֹפָהּ הָיָה מַר וְשֶׁעַל פִּיהָ נָתְנָה הָאֲסֵפָה הַלְּאֻמִּית בְּצָרְפַת לַכּוּשִׁים וְלַמּוּלָטִים הַחָפְשִׁים זְכֻיּוֹת פּוֹלִיטִיּוֹת כִּזְכֻיּוֹתֵיהֶם שֶׁל הַלְּבָנִים.

בְּאַחַד הַמִּשְׁתָּאוֹת שֶׁעָרַךְ שַׂר הַפֶּלֶךְ בְּקָף עָמְדָה חֲבוּרָה שֶׁל קוֹלוֹנִיסְטִים צְעִירִים וְדִבְּרָה בִּגְנוּתָהּ שֶׁל הַפְּקֻדָּה אֲשֶׁר פָּגְעָה פְּגִיעָה קָשָׁה בִּכְבוֹד הַלְּבָנִים. לֹא הִשְׁתַּתַּפְתִּי בְּשִׂיחָה זוֹ. אַךְ הִנֵּה נִגַּשׁ אֶל חֲבוּרַת הַמִּתְוַכְּחִים אַחַד הַנַּטָּעִים הָעֲשִׁירִים, שֶׁהַלְּבָנִים לֹא אָהֲבוּ לְסַפְּחוֹ לְחֶבְרָתָם, וְשֶׁצֶּבַע עוֹרוֹ הַבִּלְתִּי בָּרוּר עוֹרֵר סְפֵקוֹת בִּדְבַר טָהֳרַת מוֹצָאוֹ. פִּתְאֹם נִגַּשְׁתִּי אֵלָיו וְאָמַרְתִּי לוֹ בְּקוֹל רָם:

“מוּטַב שֶׁתֵּלֵךְ מִזֶּה; כָּאן מְדַבְּרִים דְּבָרִים שֶׁלֹּא יִנְעֲמוּ לְאֹזֶן אָדָם אֲשֶׁר בְּעוֹרְקָיו נוֹזֵל דַּם תַּעֲרֹבֶת.”

לְשֵׁמַע הָעֶלְבּוֹן בָּעֲרָה חֲמָתוֹ לְהַשְׁחִית וְהוּא הִזְמִינַנִי לְדוּ-קְרָב. פָּצַעְנוּ זֶה אֶת זֶה. וַדַּאי שֶׁלֹּא צָדַקְתִּי, וְאוּלָם לֹא רַק הַדֵּעָה הַקְּדוּמָה לְגַבֵּי הַגֶּזַע הַשָּׁחוֹר עוֹרְרָה אוֹתִי לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁעָשִׂיתִי. זֶה יָמִים מִסְפָּר הִכַּרְתִּי שֶׁאָדָם זֶה מֵעֵז לְהָעִיף עַיִן עַל בַּת דּוֹדִי וְהִנֵּה רָקַד עִמָּהּ רִקּוּד.

אִם כֹּה וְאִם כֹּה שָׂמַחְתִּי בְּכָל לִבִּי בִּרְאוֹתִי כִּי קָרוֹב קָרוֹב הָרֶגַע שֶׁמַּרְיָה תִּהְיֶה לִי לְאִשָּׁה. וּבְשִׂמְחָתִי לֹא נָגְעָה עַד לִבִּי הַהִתְעוֹרְרוּת הַכְּלָלִית שֶׁתָּקְפָה אֶת כָּל הַסּוֹבְבִים אוֹתִי. לֹא רָאִיתִי וְלֹא הִרְגַּשְׁתִּי דָבָר מִלְּבַד הָאשֶׁר הַמִּתְרַחֵשׁ וּבָא וְלֹא שַׂמְתִּי לֵב לִרְאוֹת כִּי עֲנָנָה הֲרַת-אָסוֹן הֵעִיבָה כִּמְעַט אֶת כָּל הָאֹפֶק הַפּוֹלִיטִי שֶׁלָּנוּ וְהִיא עֲתִידָה לְקַפֵּחַ אֶת חַיֵּי כֻּלָּנוּ בְּהִתְפָּרְצוּתָהּ. לֹא לְמֶרֶד הָעֲבָדִים חָשְׁשׁוּ מְהִירֵי-הַפַּחַד. לֹא! אֶת הַמַּעֲמָד הַזֶּה שָׂנְאוּ שִׂנְאָה רַבָּה מִכְּדֵי לִפְחֹד מִפָּנָיו, – וְאוּלָם הַלְּבָנִים וְהַמּוּלָטִים הַחָפְשִׁיִּים הָיוּ עוֹיְנִים זֶה אֶת זֶה, וְהַר הַגַּעַשׁ בְּהִתְפָּרְצוּתוֹ עָמַד לְכַלּוֹת אֶת הַמּוֹשָׁבָה וּלְהַחֲרִיבָהּ.

וּבְרֵאשִׁית יֶרַח אוֹגוּסְט אֲשֶׁר כֹּה צִפִּיתִי לוֹ קָרָה הַמִּקְרֶה הַמּוּזָר אֲשֶׁר הִסְעִיר בְּאֵימָה בִּלְתִּי צְפוּיָה אֶת תִּקְווֹתַי הַשְּׁקֵטוֹת.

ו

עַל שְׂפַת נָהָר יְפֵה נוֹף שֶׁהִשְׁקָה אֶת מַטָּעֵי דּוֹדִי הִתְנוֹסֵס בִּיתָן לֹא גָדוֹל עָשׂוּי זְרָדִים וּמֻקָּף חוֹרְשַׁת עֵצִים עָבָה. יוֹם יוֹם הָיְתָה מַרְיָה הוֹלֶכֶת לְשָׁם לִשְׁאֹף אֲוִיר צַח הַבָּא מִן הַיָּם עַל כַּנְפֵי הָרוּחַ הַקַּלָּה, הַנּוֹשֶׁבֶת בְּסַן-דּוֹמִינְגוֹ מִן הַבֹּקֶר עַד הָעֶרֶב בְּחָדְשֵׁי הַשָּׁרָב.

בֹּקֶר-בֹּקֶר קִשַּׁטְתִּי בִּשְׁקִידָה רַבָּה אֶת הַפִּנָּה הַזֹּאת בְּתִפְאֶרֶת הַפְּרָחִים אֲשֶׁר הִשִּׂיגָה יָדִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה.

יוֹם אֶחָד פָּרְצָה לִקְרָאתִי מַרְיָה, וּפָנֶיהָ נִפְחָדִים מְאֹד. בְּהִכָּנְסָהּ אֶל פִּנָּתָהּ הַמְלַבְלֶבֶת מָצְאָה לְתִמְהוֹנָהּ הַמָּהוּל בְּפַחַד, כִּי כָל הַפְּרָחִים אֲשֶׁר הֵבֵאתִי בַּבֹּקֶר תְּלוּשִׁים וּרְמוּסִים וְעַל גַּבֵּי הַסַּפְסָל שֶׁהִיא רְגִילָה לָשֶׁבֶת מֻנָּח צְרוֹר פִּרְחֵי צִפֹּרֶן שֶׁנִּקְטְפוּ זֶה עָתָּה. עוֹד הִיא נִדְהָמָה בְּתִמְהוֹנָהּ וְהִנֵּה הִגִּיעוּ אֵלֶיהָ מִמַּעֲבֵה הַחֹרֶשׁ הַמַּקִּיף אֶת הַבִּיתָן צְלִילֵי גִּתִּית.

וְאַחֲרֵי הַצְּלִילִים קוֹל אָדָם, וְהַקּוֹל לֹא קוֹלִי, כִּי אִם קוֹל זָר, וְהוּא שָׁר אֵיזֶה שִׁיר, כַּנִּרְאֶה, סְפַרְדִי, וּמִכָּל הַמִּלִּים לֹא הֵבִינָה אֶלָּא אֶת שְׁמָהּ הַמְפֹרָשׁ, שֶׁהָיָה נִשְׁנֶה וְנִשְׁלָשׁ בֵּין דִּבְרֵי הַשִּׁיר, אֶת הַשְּׁאָר לֹא יָכְלָה לְהָבִין בִּמְבוּכָתָהּ וּבְתֻמָּתָהּ. הִיא נִמְלְטָה, לְאָשְׁרָהּ לֹא הִפְרִיעַ אִישׁ אֶת מְנוּסָתָהּ.

לְשֵׁמַע הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בָּעֲרָה בִּי חַמָּתִי וְקִנְאָתִי לְהַשְׁחִית. חָשַׁדְתִּי כִּי הַנַּטָּע, שֶׁכְּבָר הִתְקוֹטַטְתִּי עִמּוֹ, הוּא אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה. וְאוּלָם פִּקְפַּקְתִּי בַּדָּבָר וְהֶחֱלַטְתִּי לִכְבּשׁ אֶת כַּעְסִי וְלֹא לַעֲשׂוֹת דָּבָר. הִרְגַּעְתִּי אֶת מַרְיָה הַמִּסְכֵּנָה וְגָמַרְתִּי בְּלִבִּי לִשְׁמֹר עָלֶיהָ בְּשֶׁבַע עֵינַיִם עַד בּוֹא הַמּוֹעֵד הַמְקֻוֶּה וְהַקָּרוֹב, אֲשֶׁר יֻרְשֶׁה לִי לְבִלְתִּי הִפָּרֵד מִמֶּנָּה.

חָשַׁבְתִּי, כִּי עַז-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר חֻצְפָּתוֹ כֹּה הִפְחִידָה אֶת מַרְיָה, לֹא יִסְתַּפֵּק בְּנִסְיוֹנוֹ הָרִאשׁוֹן לְגַלּוֹת אֶת אַהֲבָתוֹ הַנִּסְתֶּרֶת, וּבָעֶרֶב הַהוּא, בְּהִשְׂתָּרֵר דּוּמִיָּה בַּמּוֹשָׁבָה, נַחְבֵּאתִי בְּקִרְבַת הַחֶדֶר שֶׁבּוֹ יָשְׁנָה כַּלָּתִי. יָשַׁבְתִּי בַּמַּאֲרָב בְּתוֹךְ חוֹרְשַׁת הַקָּנִים הַגְּבוֹהִים וְצִפִּיתִי דוּמָם. אָכֵן צִפִּיָּתִי לֹא הָיְתָה צִפִּיַּת שָׁוְא. בְּעֶצֶם הַלַּיְלָה שָׁמַעְתִּי פִּתְאֹם קוֹל נְגִינָה עֲצוּבָה וְרַבַּת הוֹד שֶׁהִגִּיעַ אֵלַי מֵאַחַד הַמְּקוֹמוֹת מַהֲלַךְ כַּמָּה פְּסִיעוֹת מִמַּחֲבוֹאִי. רַעַד תְּקָפַנִי:

הֲלֹא צְלִיל הַגִּתִּית הוּא, וּפֹה – סָמוּךְ לְחַלּוֹנָהּ שֶׁל מַרְיָה! חֲמָתִי בָּעֲרָה בִּי וּבִתְנוּפַת פִּגְיוֹן פָּרַצְתִּי אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר מִשָׁם הִגִּיעוּ אֵלַי הַצְּלִילִים וּבִמְרוּצָתִי שָׁבַרְתִּי אֶת קְנֵי הַסֻּכָּר הַנּוֹחִים לְהִשָּׁבֵר. פִּתְאֹם תְּפָסַנִי מִישֶׁהוּ וֶהֱטִילַנִי לָאָרֶץ בְּכֹחַ שֶׁנִּרְאָה לִי כַּבִּיר כְּכֹחַ-אֵיתָנִים. בִּן-רֶגַע נֶחְטַף הַפִּגְיוֹן מִיָּדִי וְהַלַּהַב הִבְרִיק מֵעַל לְרֹאשִׁי. שְׁתֵּי עֵינַיִם לָהֲטוּ מֵעָלַי בְּתוֹךְ הַחֲשֵׁכָה, וּמִבֵּין טוּרֵי הַשִּׁנַּיִם שֶׁהִלְבִּינוּ בַּחֹשֶׁךְ נִפְלְטוּ מִלִּים סְפַרְדִיּוֹת שֶׁהָיָה בָּהֶן מִטֵּרוּף הַשִּׂמְחָה:

“תְּפַשְׂתִּיךָ! תְּפַשְׂתִּיךָ!”

לֹא נִפְחַדְתִּי, כִּי אִם נִדְהַמְתִּי. לַשָּׁוְא בִּקַּשְׁתִּי לְהֵחָלֵץ מִידֵי יְרִיבִי הָאָיֹם. חֻדּוֹ שֶׁל הַפִּגְיוֹן כְּבָר נִנְעַץ בְּבִגְדִּי, אַךְ מַרְיָה אֲשֶׁר שֶׁהִתְעוֹרְרָה לְקוֹל הַגִּתִּית וְהַהֲמוּלָה הוֹפִיעָה פִּתְאֹם בַּחַלּוֹן. הִיא הִכִּירָה אֶת קוֹלִי וּבִרְאוֹתָהּ אֶת בְּרַק הַפִּגְיוֹן פָּרְצָה מִפִּיהָ צַעֲקַת אֵימָה נוֹאָשֶׁת. לְשֵׁמַע הַצְּעָקָה הַזֹּאת קָפְאָה יָדוֹ שֶׁל יְרִיבִי שֶׁגָּבַר עָלַי. הוּא עָמַד תַּחְתָּיו כִּמְכֻשָּׁף, הֶעֱבִיר אֶת הַפִּגְיוֹן פַּעַם וּשְׁתַּיִם עַל חָזִי, אַךְ פִּתְאֹם זָרַק אוֹתוֹ מִמֶּנּוּ וְהָלְאָה וְקָרָא בְּצָרְפַתִּית: “לֹא! לֹא! הִיא תִּשְׁפֹּךְ דְּמָעוֹת כַּמָּיִם.”

וּכְכַלּוֹתוֹ לְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָמּוּזָרִים הַלָּלוּ נֶעְלַם בְּחוֹרְשַׁת הַקָּנִים, וּבְטֶרֶם עָמַדְתִּי עַל רַגְלַי שָׁבוּר וְרָצוּץ מִמִּלְחָמָה בִּלְתִּי רְגִילָה זוֹ, נֶעְלַם אִישׁ רִיבִי מֵעֵינַי וּכְלֹא הָיָה.

הִנְנִי מִתְקַשֶּׁה מְאֹד לְהַבִּיעַ אֶת הַרְגָּשׁוֹתַי אֲשֶׁר הִתְרוֹצְצוּ בְּלִבִּי בְּשׁוּב אֵלַי רוּחִי בֵּין זְרוֹעוֹת מַרְיָה הַצְּנוּעָה, לְאַחַר שֶׁהָאִישׁ אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ לָקַחַת מִמֶּנִּי אֶת כַּלָּתִי חָס עָלַי בְּאֹפֶן כֹּה מוּזָר. מֵעוֹדִי לֹא כָּעַסְתִּי עַל אִישׁ רִיבִי זֶה כַּאֲשֶׁר כָּעַסְתִּי עָלָיו הַפַּעַם, וּמַה נִכְלַמְתִּי בְּחָשְׁבִי כִּי אֲנִי חַיָּב לוֹ תּוֹדָה עַל שֶׁחָס עַל חַיָּי. בְּעֶצֶם הִנְנִי חַיָּב תּוֹדָה זוֹ לְמַרְיָה, שֶׁהֲרֵי קוֹלָהּ הוּא אֲשֶׁר הִשְׁמִיט מִיָּדוֹ אֶת הַפִּגְיוֹן. וְאוּלָם מֻכְרָח הָיִיתִי לְהוֹדוֹת, כִּי מִדַּת חֶסֶד הָיְתָה בָּרֶגֶשׁ שֶׁעוֹרֵר אֶת יְרִיבִי הַפֶּלִאי לָחוּס עָלַי.

וְאוּלָם מִי הָיָה יְרִיבִי זֶה? אַלְפֵי חֲשָׁדִים נִתְעוֹרְרוּ בְּלִבִּי, וְכָל אֶחָד סָתַר אֶת מִשְׁנֵהוּ. לֹא יִתָּכֵן כִּי זֶה הוּא הַנַּטָּע הֶעָשִׁיר, אֲשֶׁר בְּקִנְאָתִי חָשַׁדְתִּי בּוֹ לָרִאשׁוֹנָה. הוּא לֹא הָיָה כֹּה חָזָק, וְהַקּוֹל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי לֹא הָיָה קוֹלוֹ. הָאִישׁ שֶׁנֶּאֱבַקְתִּי עִמּוֹ הָיָה עָרֹם מֵאֲזוֹרוֹ וּלְמַעְלָה, וְרַק הָעֲבָדִים מִתְלַבְּשִׁים כָּךְ בַּמּוֹשָׁבוֹת.

וְאוּלָם לֹא יִתָּכֵן כִּי מִן הָעֲבָדִים הוּא. לֹא שִׁעַרְתִּי בְּנַפְשִׁי, כִּי בְּלֵב עֶבֶד יָכֹל לְקַנֵּן רֶגֶשׁ, אֲשֶׁר יְעוֹרֵר אוֹתוֹ לִזְרֹק אֶת הַפִּגְיוֹן מִמֶּנּוּ וָהָלְאָה. בּוֹשְׁתִּי גַם מֵעֶצֶם הַהַשְׁעָרָה, כִּי יִתָּכֵן שֶׁאִישׁ-רִיבִי וְתַחֲרוּתִי הוּא עֶבֶד. מִי אֵפוֹא הָיָה הָאִישׁ? אָכֵן, אָמַרְתִּי בְּלִבִּי: אֲצַפֶּה נָא וְאֶתְחַקֶּה עַל שָׁרְשֵׁי הַדָּבָר.

ז

מַרְיָה הֵעִירָה אֶת הָאוֹמֶנֶת הַזְּקֵנָה, שֶׁהָיְתָה לָהּ כְּאֵם, כִּי הִיא נִתְיַתְּמָה מֵאִמָּהּ בְּעוֹדָהּ בַּעֲרִיסָתָהּ. אֶת שְׁאֵרִית הַלַּיִל בִּלִּיתִי עַל יָדָהּ, וּכְשֶׁהֵנֵץ הַשַּׁחַר, סִפַּרְנוּ לְדוֹדֵנוּ אֶת הַדָּבָר הַמּוּזָר אֲשֶׁר נָפַל בָּאֲחֻזָּה. הוּא הִשְׁתּוֹמֵם מְאֹד, אַךְ גַּאֲוָתוֹ לֹא נְתָנַתּוּ לְהַעֲלוֹת עַל הַדַּעַת, כִּי אַחַד הָעֲבָדִים הוּא מַעֲרִיצָה הַנִּסְתָּר שֶׁל בִּתּוֹ. הָאוֹמֶנֶת נִצְטַוְּתָה לְבִלְתִּי עֲזוֹב מֵעַתָּה אֶת מַרְיָה לְנַפְשָׁהּ, וְאוּלָם, מִפְּנֵי יְשִׁיבוֹת הָאֲסֵפָה הַקּוֹלוֹנְיָלִית, מִפְּנֵי הַטְּרָדוֹת שֶׁל הַקּוֹלוֹנִיסְטִים וּמַצַּב-הָעִנְיָנִים הַקּוֹלוֹנְיָלִיִּים שֶׁהָלַךְ הָלֹךְ וְקָשֶׁה וּמִפְּנֵי רִבּוּי הָעֲבוֹדָה בַּמַּטָּעִים לֹא הָיְתָה שַׁעְתּוֹ שֶׁל דּוֹדִי פְּנוּיָה, וְהוּא הִרְשָׁה לִי לְלַוּוֹת אֶת בִּתּוֹ בְּכָל טִיּוּלֶיהָ עַד יוֹם כְּלוּלוֹתֵינוּ שֶׁנּוֹעַד לְכ"ב אוֹגוּסְט, וְעַל כָּל צָרָה שֶׁלֹּא תָּבוֹא פָּקַד דּוֹדִי לִשְׁמֹר אֶת הָאֲחֻזָּה יוֹמָם וָלַיְלָה, מִפְּנֵי שֶׁחָשַׁב, כִּי מַעֲרִיצָה הֶחָדָשׁ שֶׁל בִּתּוֹ הוּא אָדָם מִן הַצַּד.

אַחֲרֵי כָּל אֵלֶּה עָלָה עַל לִבִּי לַעֲשׂוֹת נִסָּיוֹן. נִכְנַסְתִּי לַבִּיתָן הַסָּמוּךְ לַנָּהָר, כִּבַּדְתִּי אוֹתוֹ, נִקִּיתִי אוֹתוֹ וְקִשַּׁטְתִּיו לִכְבוֹד מַרְיָה בִּפְרָחִים, כְּמִנְהָגִי מִיָּמִים יָמִימָה.

וּכְשֶׁהִגִּיעָה שַׁעְתָּהּ שֶׁל מַרְיָה לָלֶכֶת לְשָׁם לָקַחְתִּי בִּיָדִי רוֹבֶה מְמֻלָּא וְהִצַּעְתִּי לָהּ לְלַוּוֹתָהּ עַד הַבִּיתָן. הָאוֹמֶנֶת הַזְּקֵנָה הָלְכָה אַחֲרֵינוּ.

לֹא סִפַּרְתִּי לְמַרְיָה כִּי בְּעֶצֶם יָדַי מָחִיתִי אֶת כָּל עִקְּבוֹת הַהֶרֶס, שֶׁהִפִּיל עָלֶיהָ פַּחַד גָּדוֹל, וְהִיא נִכְנְסָה רִאשׁוֹנָה לְתוֹךְ הַסֻּכָּה הַיְרוֹקָה.

"רְאֵה נָא, לֵאוֹפּוֹלְד, הַבִּיתָן פָּרוּעַ מַמָּשׁ כְּמוֹ אֶתְמוֹל. הֲרוֹאֶה אַתָּה, עֲבוֹדָתְךָ אֲשֶׁר עָבַדְתָּ הֲרוּסָה, פְּרָחֶיךָ קְטוּפִים, רְמוּסִים. וְאוּלָם, "הוֹסִיפָה מַרְיָה, בְּקַחְתָּהּ אֶת צְרוֹר פִּרְחֵי הַצִּפֹּרֶן מֵעַל הַסַּפְסָל, "מַה מוּזָר הַדָּבָר, כִּי הַצְּרוֹר הַנִּתְעָב הַזֶּה לֹא נָבַל עֲדַיִן.

רְאֵה נָא, יַקִּירִי, הֲלֹא מַרְאֵה הַפְּרָחִים כְּאִלּוּ זֶה עַתָּה

נִקְטָפוּ."

כְּאֶבֶן דּוּמָם נִצַּבְתִּי מֵרֹב תִּמָּהוֹן וָכָעַס. אָמְנָם כֵּן: כָּל עֲבוֹדָתִי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי הַבֹּקֶר נֶהֶרְסָה, וּפְרָחִים אֲחֵרִים, שֶׁרַעֲנַנּוּתָם הִפְלִיאָה אֶת מַרְיָה הַמִּסְכֵּנָה, תָּפְסוּ שׁוּב בְּחֻצְפָּה אֶת מְקוֹם הַשּׁוֹשַׁנִּים שֶׁלִּי.

“הֵרָגַע,” אָמְרָה לִי מַרְיָה בִּרְאוֹתָהּ אֶת הִתְרַגְּשׁוּתִי, " הֵרָגַע! זֶהוּ מַעֲשֶׂה שֶׁעָבַר, וְהֶחָצוּף לֹא יֵרָאֶה יוֹתֵר."

לֹא סָתַרְתִּי אֶת דְּבָרֶיהָ, כִּי חָשַׁשְׁתִּי לְהַפְחִידָהּ, וְלֹא אָמַרְתִּי לָהּ, כִּי הָאִישׁ אֲשֶׁר, לְדַעְתָּהּ, לֹא יוֹפִיעַ יוֹתֵר, כְּבָר הָיָה כָּאן. הִיא רָמְסָה אֶת פִּרְחֵי הַצִּפֹּרֶן מִתּוֹךְ כַּעַס תָּמִים.

עַכְשָׁו קִוִּיתִי, כִּי אַצְלִיחַ סוֹף-סוֹף לְהַכִּיר וְלָדַעַת, מִי הוּא וְאֵיזֶה הוּא יְרִיבִי הַפֶּלִי, וְהוֹשַׁבְתִּיהָ בֵּינִי וּבֵין הָאוֹמֶנֶת. וְאַךְ הִקְרִיבָה מַרְיָה אֶת אֶצְבָּעָהּ אֶל שְׂפָתַי, הִגִּיעוּ לְאָזְנֶיהָ צְלִילִים אֲשֶׁר רָפוּ מִפְּנֵי רִשְׁרוּשׁ הָרוּחַ וְשִׁכְשׁוּךְ הַמָּיִם.

הִקְשַׁבְתִּי וְנִדְהַמְתִּי: הֲלֹא זֶהוּ הַזֶּמֶר הֶעָצוּב וְהָאִטִּי אֲשֶׁר הִבְעִיר אֶת חַמָּתִי בַּלָּיְלָה.> חָפַצְתִּי לִקְפֹּץ מִמְּקוֹמִי, אַךְ מַרְיָה עֲצָרַתְנִי. " לֵאוֹפּוֹלְד," אָמְרָה לִי בְּלַחַשׁ, “כְּבוֹשׁ אֶת כַּעְסְךָ, חַכֵּה עַד שֶׁיַּתְחִיל לָשִׁיר, אוּלַי יְגַלּוּ לָנוּ דִּבְרֵי הַשִּׁיר מִי הוּא הַשָּׁר.”

וְאָמְנָם, כַּעֲבֹר רֶגַע הִגִּיעַ אֵלֵינוּ מִמַּעֲבֵה הַיַּעַר קוֹל גֶּבֶר עָצוּב. הַקּוֹל הִתְמַזֵּג עִם הַצְּלִילִים הַנְּמוּכִים שֶׁל הַגִּתִּית וְהַשִּׁיר – רוֹמַנְס סְפַרְדִי, שֶׁכָּל מִלָּה מִמִּלּוֹתָיו יָרְדָה חַדְרֵי לִבִּי וְעַד הַיּוֹם אֲנִי זוֹכֵר אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁיר.

לָמָּה תָּנוּסִי מִפָּנַי, מַרְיָה?

לָמָּה תַּסְתִּירִי פָּנַיִךְ מִמֶּנִּי?

מַדּוּעַ כֹּה יִפְחַד לְבָבֵךְ

מִדֵּי שָׁמְעֵךְ אֶת קוֹלִי?

אָמְנָם, מַה מְאֹד אָיַמְתִּי!

כִּי יָדַעְתִּי אַהֲבָה, מַכְאוֹב וָשִׁיר!

מִדֵּי אֶרְאֶה פָּנַיִךְ הַטְּהוֹרִים

מִבַּעַד לְדִקְלֵי הַקּוֹקוֹס הַגְּבוֹהִים

הַמִּתַּמְרִים עִם הַנַּחַל,

וְאָסְפוּ עֵינַי נָגְהָן –

הָהּ, מַרְיָה;

נַפְשִׁי תְּדַמֶּה, כִּי חָלְפָה עַל פָּנַי הָרוּחַ.

וּמִדֵּי אֶשְׁמַע, הַהּ מַרְיָה,

אֶת מִדְבָּרֵךְ הַנָּאֶה כְּדִבְרֵי שִׁיר

וְדִמִּיתִי, כִּי פָּעֹם יִפְעַם לִבִּי בְּמֹחִי,

וּבְרַעֲדוֹ רַעַד עַצֶּבֶת

וְדָבַק בְּקוֹלֵךְ עַד הֱיוֹתָם לַאֲחָדִים.

אֲבוֹי לִי!

כִּי עָרֵב קוֹלֵךְ מִקּוֹל צִפֳּרִים בַּשָּׁמַיִם

אֲשֶׁר בָּאוּ מֵאַרְצִי וּמִמּוֹלַדְתִּי, –

אַרְצִי אֲשֶׁר הָלַכְתִּי בָּהּ,

מוֹלַדְתִּי אֲשֶׁר יָדַעְתִּי חֹפֶשׁ!

מֶלֶךְ וְחָפְשִׁי, הָהּ יַעֲלַת-חֵן!

וְאוּלָם לְמַעֲנֵךְ נָשִׁיתִי כָּל אֵלֶּה.

מַלְכוּת, בַּיִת וּנְקָמָה.

הָהּ, כִּי גַם הַנְּקָמָה תִּשָּׁכַח מִנִּי לֵב.

אֶת הַשִּׁיר הַזֶּה שָׁר הַקּוֹל בְּהַפְסָקוֹת תְּכוּפוֹת וּמְמֻשָּׁכוֹת, אַךְ בְּבַטְּאוֹ אֶת הַפָּסוּק הָאַחֲרוֹן נֶהְפַּךְ הַקּוֹל וַיְהִי לְאָיֹם.

הָהּ, מַרְיָה!

דִּמִּיתִיךְ לְדֶקֶל יְפֵה-צַמֶּרֶת

אֲשֶׁר יִנּוֹעַ בְּחֵן בְּגַעַת בּוֹ הָרוּחַ,

וּבְהַבִּיטֵךְ אֶל עֵינִי אֲהוּבֵךְ

לְתָמָר שִׁוִּיתִיךְ הַמַּשְׁקִיף מִמְּרוֹמָיו

אֶל מֵי הַנַּחַל הַזַּכִּים.

הַאִם לֹא תֵּדְעִי לָךְ,

כִּי יֵשׁ אֲשֶׁר יִסָּתֵר הַסַּעַר בְּחֵיק הַמִּדְבָּר,

בְּקִנְאָתוֹ בַּנַּחַל כִּי יֵאָהֵב?

וְהָמָה הַסַּעַר מִמַּשַׁק כְּנָפָיו הַכְּבֵדוֹת,

יִתְחוֹלְלוּ עֲרֵמוֹת הַחוֹל,

הַנַּחַל יַךְ בְּאֵשׁ סַעֲרוֹ,

עַד אִם חָרֵב הַנַּחַל וְנָבַל הָעֵץ.

הָהּ, חוּלִי לָךְ, בַּת אִסְפַּנְיוֹלָה הַלְּבָנָה! ¹

חוּלִי לָךְ, פֶּן יְסֹעַר סְבִיבֵךְ

וְהָיָה לְמִדְבַּר שְׁמָמָה!

אוֹ אָז תִּתְנַחֲמִי עַל אָטְמֵךְ אָזְנַיִךְ

מִשְּׁמֹעַ קוֹל הָאַהֲבָה.

לָמָּה תָּשִׁיבִי רֵיקָם אֶת אַהֲבָתִי, מַרְיָה?

כִּי מֶלֶךְ אָנִי!

רָם וְנִשָּׂא עַל כָּל בְּנֵי תְּמוּתָה!

אַתְּ לְבָנָה וַאֲנִי שָׁחוֹר;

הֲלֹא יְחֻבַּר הַיּוֹם עִם הַלַּיִל

וּבְהִתְחַבְּרָם הֲלֹא יוֹלִידוּ אֶת הַשַּׁחַר

וְאֶת הַשְּׁקִיעָה

הַיָּפִים מֵהֶם שִׁבְעָתָיִם.

עַד כָּאן דִּבְרֵי הַשִּׁיר.

ח

אֶת הַמִּלִּים הָאַחֲרוֹנוֹת שָׁר הַקּוֹל בַּאֲנָחָה מְמֻשֶּׁכֶת וְקוֹל מֵיתָרִים רוֹטְטִים עָנָה לָהֶם בְּהֵד, לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי!

“מֶלֶךְ!”

“שָׁחוֹר!”

“עֶבֶד!”

אַלְפֵי מַחֲשָׁבוֹת פְּרוּעוֹת, שֶׁהִתְעוֹרְרוּ בְּלִבִּי לְשֵׁמַע הַזֶּמֶר הַסָּתוּם, חָלְפוּ בְּמֹחִי. חֵפֶץ עַז תְּקָפַנִי לְהַעֲבִיר מִן הָעוֹלָם אֶת הָאַלְמוֹנִי, אֲשֶׁר הֵעֵז לְהַכְנִיס אֶת הַשֵּׁם מַרְיָה לְמִזְמוֹר הָאַהֲבָה וְהָאֵימָה.

תָּפַשְׂתִּי אֶת רוֹבִי וּפָרַצְתִּי מִן הַבִּיתָן. מַרְיָה הַנִּפְחָדָה פָּשְׁטָה אֶת יָדֶיהָ לַעֲצֹר בִּי, אַךְ אֲנִי כְּבָר הָיִיתִי בְּמַעֲבֵה הַחֹרֶשׁ, אֲשֶׁר מִשָּׁם הִגִּיעַ אֵלֵינוּ הַקּוֹל.

חִפַּשְׂתִּי בַּיַּעַר כֹּה וָכֹה, תָּחַבְתִּי אֶת קְנֵה הָרוֹבֶה לְמַעֲבֵה כָּל חֹרֵשׁ-קָנִים, הִקַּפְתִּי אֶת כָּל הָעֵצִים עֲבֵי הַגֶּזַע, בִּקַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ הָעֵשֶׂב הַגָּבֹהַּ וְלֹא מָצָאתִי דָבָר. חִפּוּשֵׂי-שָׁוְא אֵלֶּה וְהִרְהוּרֵי הַשָּׁוְא עַל אוֹדוֹת הָרוֹמַנְס אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי זֶה עַתָּה הוֹסִיפוּ כְּלִמָּה עַל כַּעְסִי הַאֻמְנָם תִּקְצַר יָדִי וְתִקְצַר דַּעְתִּי מֵהַשִּׂיג אֶת יְרִיבִי הֶחָצוּף?

הַאֻמְנָם לֹא אֲגַלֶּה אֶת עִקְּבוֹתָיו וְלֹא אֶמְצָאֶנּוּ לְעוֹלָם. וּבְרֶגַע זֶה נִשְׁמַע קוֹל צֶלְצְלִים אֲשֶׁר עוֹרְרַנִי מֵהִרְהוּרָי. הָפַכְתִּי אֶת פָּנַי: עַל יָדִי עָמַד הַגַּמָּד חֲבִיבְרָה.

“שָׁלוֹם לְךָ, אֲדוֹנִי,” אָמַר בְּקִדָּה-שֶׁל-כָּבוֹד, אַךְ עֵינָיו שֶׁהִבִּיטוּ אֵלַי הַבָּטָה אֲלַכְסוֹנִית וּפָנָיו שֶׁהֵפִיקוּ כְּעֵין עַרְמוּמִיּוּת סְתוּמָה הִגְדִּילוּ אֶת מְבוּכָתִי.

“הַגִּידָה לִי,” פָּרַצְתִּי אֵלָיו פִּתְאֹם, “הֲרָאִיתָ אִישׁ בַּיַּעַר הַזֶּה?” “לֹא רָאִיתִי אִישׁ מִלְּבַדְּךָ, Senor mio,” עָנַנִי בְּשֶׁקֶט.

“הֲשָׁמַעְתָּ קוֹל אָדָם?”

הָעֶבֶד שָׁתַק שְׁתִיקָה קַלָּה, כְּאִלּוּ שָׁקַל בְּדַעְתּוֹ מַה לְהָשִׁיב לִי. חֲמָתִי בָּעֲרָה בִּי מִקֹּצֶר רוּחַ.

“מַהֵר!” אָמַרְתִּי לוֹ, “עֲנֵנִי מַהֵר, אִישׁ אֻמְלָל! הֲשָׁמַעְתָּ קוֹל אָדָם בַּמָּקוֹם הַזֶּה?”

הוּא נָעַץ בִּי בְּחֻצְפָּה אֶת עֵינָיו הָעֲגֻלּוֹת כְּעֵינֵי הַנֵּץ.

“מָה הַקּוֹל, אֲדוֹנִי, שֶׁאַתָּה שׁוֹאֵל עָלָיו? הֲרֵי בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל שָׁעָה יֵשׁ קוֹלוֹת מִקּוֹלוֹת שׁוֹנִים. יֵשׁ קוֹל צִפֳּרִים וְיֵשׁ קוֹל הָרוּחַ בַּצַּמֶּרֶת…” שִׁסַּעְתִּי אֶת דְּבָרָיו וְנִעֲנַעְתִּי אֶת כְּתֵפוֹ בְּחָזְקָה:

“לֵץ נִבְזֶה, חָלִילָה לְךָ לְהִתְעַלֵּל בִּי, וָלֹא – אַשְׁמִיעֲךָ אֶת קוֹל הָרוֹבֶה! עֲנֵה בְּקִצּוּר: הֲשָׁמַעְתָּ בַּיַּעַר הַזֶּה קוֹל גֶבֶר אֲשֶׁר שָׁר שִׁיר סְפַרְדִי?”

“כֵּן, סֶנְיוֹר,” עָנָה הַגַּמָּד בְּנַחַת, "גַּם אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁיר שָׁמַעְתִּי… יִשְׁמַע נָא אֲדוֹנִי וַאֲסַפֵּר לוֹ דָבָר דָּבוּר עַל אָפְנָיו. טִיַּלְתִּי לִי לְתֻמִּי בְּיַרְכְּתֵי הַחֹרֶשׁ וְהִקְשַׁבְתִּי לְקוֹל צֶלְצְלֵי הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לְכִפָּתִי. וְהִנֵּה גֻנְּבוּ אֵלַי מִלִּים סְפוּרוֹת בְּלָשׁוֹן, שֶׁאֲדוֹנִי קוֹרֵא אוֹתָהּ בְּשֵׁם סְפַרְדִית. עַל כַּנְפֵי הָרוּחַ הִגִּיעוּ אֵלַי הַמִּלִּים, וְהַלָּשׁוֹן הִיא לְשׁוֹנִי אֲשֶׁר מִלְמַלְתִּי בָּהּ בְּעוֹדִי יֶלֶד, בְּשָׁעָה שֶׁאִמִּי הָיְתָה קוֹשֶׁרֶת אוֹתִי אֶל גַּבָּהּ בִּפְתִילִים עֲשׂוּיִים צֶמֶר אָדֹם וְצָהֹב; אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַלָּשׁוֹן הַזֹּאת, הִיא מַעֲלָה עַל לִבִּי אֶת זֵכֶר הַיָּמִים הָרְחוֹקִים, בְּשָׁעָה שֶׁהָיִיתִי עֲדַיִן יֶלֶד וְלֹא גַמָּד.

הָלַכְתִּי לִקְרַאת הַקּוֹל וְשָׁמַעְתִּי אֶת סוֹף הַשִּׁיר."

“וּבְכֵן זֶה הַכֹּל?” שָׁאַלְתִּי בְּקֹצֶר רוּחַ.

"כֵּן, אֲדוֹנִי, וְאוּלָם אִם עַל אֲדוֹנִי טוֹב,

אֲסַפֵּר לוֹ, מִי הוּא וְאֵיזֶה הוּא הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁר אֶת

הַשִּׁיר."

הָיִיתִי מוּכָן לְנַשֵּׁק אֶת הַלֵּץ הַמִּסְכֵּן. “הָהּ, דַּבֶּר נָא,” קָרָאתִי בְּקוֹל, “דַּבֵּר עוֹד, הִנֵּה הָאַרְנָק שֶׁלִּי, חֲבִיבְרָה, וְעוֹד עֲשֶׂרֶת אַרְנָקִים כָּמוֹהוּ וְטוֹבִים מִמֶּנּוּ אֶתֵּן לְךָ, אִם תְּסַפֵּר לִי מִי הוּא הָאִישׁ הַזֶּה.”

הוּא לָקַח אֶת הָאַרְנָק וְחִיֵּךְ: "עֲשָׂרָה אַרְנָקִים טוֹבִים מִזֶּה. הֲזוֹכֵר אֲדוֹנִי אֶת הַפָּסוּק הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַזֶּמֶר:

אַתְּ לְבָנָה וַאֲנִי שָׁחוֹר.

הֲלֹא יְחֻבַּר הַיּוֹם עִם הַלַּיִל,

וּבְהִתְחַבְּרָם הֲלֹא יוֹלִידוּ אֶת הַשַּׁחַר וְאֶת הַשְּׁקִיעָה

הַיָּפִים מֵהֶם שִׁבְעָתָיִם?!

אָכֵן, אִם אֱמֶת דִּבֵּר הַשִּׁיר, הֲרֵי חֲבִיבְרָה, עַבְדְּכֶם הַנֶּאֱמָן, בֶּן תַּעֲרֹבֶת, זֶרַע בַּת כּוּשִׁים וְלָבָן, יָפֶה מֵאֲדוֹנִי, כִּי הִנְנִי יוֹצֵא חַלְצֵיהֶם שֶׁל הַיּוֹם וְהַלַּיִל בְּהִתְחַבְּרָם יַחַד, הִנְנִי הַשַּׁחַר אוֹ הַשְּׁקִיעָה, אֲשֶׁר עָלֶיהָ דֻבַּר בַּשִּׁיר הַסְּפַרְדִי. וּבְכֵן, הִנְנִי יָפֶה מֵאֲדוֹנִי, נָאֶה מֵהַלָּבָן!"

הַגַּמָּד תִּבֵּל אֶת דְּבָרָיו פַּעַם בְּפַעַם בִּצְחוֹק פָּרוּעַ. שִׁסַּעְתִּיו שׁוּב: “מָה הַלַּעַג הַזֶּה לְךָ? מַה כַּוָּנָתְךָ בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה? הַגֶּד נָא לִי! מִי הוּא הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁר בַּחֹרֶשׁ הַזֶּה?”

הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר אָמַרְתִּי, סֶנְיוֹר," עָנָה הַלֵּץ וְעֵינָיו לִגְלְגוּ, “הַיּוֹצֵא מִדִּבְרֵי אֲדוֹנִי הוּא, כִּי הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁר אֶת שִׁירֵי הַלַּעַג אֵינוֹ אֶלָּא לֵץ כָּמוֹנִי! אָכֵן, רָאוּי אֲנִי לְקַבֵּל אֶת עֲשֶׂרֶת הָאַרְנָקִים.”

הֲרִימוֹתִי אֶת יָדִי, כְּדֵי לְהַכּוֹת אֶת הָעֶבֶד הֶחָצוּף מַכַּת עֹנֶשׁ עַל הֲלָצָתוֹ הַנּוֹעָזָה, אַךְ פִּתְאֹם הִגִּיעָה אֵלַי מֵהַחֹרֶשׁ צְעָקָה מָרָה.

זֶה הָיָה קוֹלָהּ שֶׁל מַרְיָה. רַצְתִּי לְפָנִים, וּבְלִבִּי הַפַּחַד: מַהוּ הָאָסוֹן הֶחָדָשׁ הַצָּפוּי לִי? כִּמְעַט רוּחִי בִּי הִגַּעְתִּי אֶל הַסֻּכָּה הַיְרוֹקָה.

שָׁם נִתְגַּלָּה לְפָנַי מַחֲזֶה אָיֹם. תַּנִּין אַדִּיר, שֶׁמַּחֲצִית גּוּפוֹ חֲבוּיָה בֵּין קְנֵי הַחוֹף, שִׁרְבֵּב אֶת רֹאשׁוֹ הַגָּדוֹל לְתוֹךְ הַבִּיתָן. בְּלוֹעוֹ הַנִּתְעָב הַפָּעוּר לְמֶחֱצָה הִתְנַכֵּל הַתַּנִּין לִבְלֹעַ אֶת הַכּוּשִׁי גְבַהּ הַקּוֹמָה שֶׁהֶחֱזִיק בְּיָדוֹ הָאַחַת נַעֲרָה מִשְׁתּוֹלֶלֶת מֵרֹב פַּחַד, וּבְיָדוֹ הַשְּׁנִיָּה הִכָּה בְּגַרְזֶן בַּרְזֶל הַכּוֹת וּפָצוֹעַ אֶת מַלְתָּעוֹתֶיהָ הַחַדּוֹת שֶׁל הַמִּפְלֶצֶת. הַתַּנִּין נֶאֱבַק בְּשֶׁצֶף חֵמָה עִם הַיָּד הַנּוֹעָזָה וְהָאַדִּירָה.

כְּשֶׁנִּרְאֵיתִי עַל סַף הַסֻּכָּה פָּרְצָה מַרְיָה בְּקוֹל שִׂמְחָה. נֶחְלְצָה מִידֵי הַכּוּשִׁי, נָפְלָה אֶל בֵּין זְרוֹעוֹתַי וְקָרְאָה:

“נִצַּלְתִּי מִמָּוֶת.”

הַכּוּשִׁי הָפַךְ אֶת פָּנָיו אֵלַי, שִׁלֵּב אֶת יָדָיו עַל חָזֵהוּ הָעוֹלֶה וְיוֹרֵד חֲלִיפוֹת, וּבְשָׁלְחוֹ אֶל כַּלָּתִי מֶבָּט עָצוּב, קָפָא תַּחְתָּיו, כְּאִלּוּ לֹא רָאָה אֶת הַתַּנִּין הַזּוֹעֵם בְּקִרְבָתוֹ וּכְאִלּוּ שָׁכַח כִּי אֵין בְּיָדוֹ הַגַּרְזֶן, וְכִי הַתַּנִּין מוּכָן לִבְלֹעַ אוֹתוֹ חַיִּים. אָכֵן, אֵין סָפֵק שֶׁהַתַּנִּין הָיָה טוֹרֵף אֶת הַכּוּשִׁי הַגִּבּוֹר, לוּלֵא הִטַּלְתִּי אֶת מַרְיָה אֶל בֵּין זְרוֹעוֹתֶיהָ שֶׁל הָאוֹמֶנֶת וּבְהִתְפָּרְצִי אֶל הַמִּפְלֶצֶת יָרִיתִי בְּלוֹעָהּ אֶת כָּל כַּדּוּרֵי הָרוֹבֶה.

הַתַּנִּין פָּעַר וְסָגַר אֶת לוֹעוֹ הַשּׁוֹתֵת דָּם שָׁלשׁ פְּעָמִים, פָּקַח וְעָצַם אֶת עֵינָיו פַּעַם וּשְׁתַּיִם, אַךְ זוֹ הָיְתָה הָעֲוִית הָאַחֲרוֹנָה. וְאַחַר צָנַח לָאָרֶץ וּפָשַׁט אֶת כַּפָּיו הַגְּדוֹלוֹת הַמְקֻשְׂקָשׂוֹת. הַתַּנִּין מֵת.

הַכּוּשִׁי,שֶׁהִצְלַחְתִּי לְהַצִּילוֹ מִמָּוֶת, הָפַךְ אֶת פָּנָיו, וּבִרְאוֹתוֹ אֶת הָעֲוִית הָאַחֲרוֹנָה שֶׁל הַמִּפְלֶצֶת, כָּבַשׁ אֶת עֵינָיו בַּקַּרְקַע, חָזַר וְזָקַף אוֹתָן אֶל מַרְיָה, שֶׁנִּלְחֲצָה אֶל חָזִי, וְאָמַר בִּסְפַרְדִית: “לָמָה הָרַגְתָּ אוֹתוֹ!”

קוֹלוֹ הִבִּיעַ מַשֶׁהוּ הַגָּדוֹל מִיִּאוּשׁ. אַךְ הוּא לֹא חִכָּה לִתְשׁוּבָתִי וְהִסְתַּלֵּק בִּפְסִיעוֹת גַּסּוֹת, נִכְנַס לְתוֹךְ עֲבִי הַחֹרֶשׁ וְנֶעְלַם מִנֶּגֶד עֵינֵינוּ.

ט

רֹאשִׁי הָיָה עָלַי כְּגַלְגַּל מִמַּחֲזֵה הַזְּוָעוֹת הַזֶּה, מֵאַחֲרִיתוֹ הַמּוּזָרָה וּמִכָּל שְׁאָר הַתְּלָאוֹת הָרַבּוֹת, אֲשֶׁר הֵמִיט עָלַי הַגּוֹרָל בַּיּוֹם הַהוּא.

מַרְיָה לֹא הִתְעוֹרְרָה עוֹד מֵהַפַּחַד אֲשֶׁר נָפַל עָלֶיהָ וְשָׁעָה אֲרֻכָּה עָמַדְנוּ מַחֲרִישִׁים, לֹא יָכֹלְנוּ לִפְצוֹת פֶּה, וְרַק הִבַּטְנוּ אִישׁ בְּעֵינֵי רֵעֵהוּ וְלָחַצְנוּ יָד.

“נֵלֵךְ מִפֹּה, מַרְיָה!” אָמַרְתִּי לָהּ, “אֵיזוֹ קְלָלָה רוֹבֶצֶת כָּאן.” הִיא קָמָה בְּחִפָּזוֹן, כְּאִלּוּ חִכְּתָה לְמִצְוַתִּי, תָּמְכָה אֶת יָדָהּ בְּיָדִי וּשְׁנֵינוּ יָצָאנוּ מֵהַבִּיתָן.

וְרַק בְּלֶכְתֵּנוּ שְׁאִלְתִּיהָ, אֵיךְ הוֹפִיעַ פִּתְאֹם הַכּוּשִׁי הַזֶּה בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה הַגְּדוֹלָה שֶׁהָיְתָה צְפוּיָה לָהּ? הֲמַכִּירָה הִיא אֶת הָעֶבֶד הַזֶּה, שֶׁהֲרֵי מִכְנָסָיו הַפְּשׁוּטִים אֲשֶׁר כִּסּוּ אֶת מַעֲרֻמָּיו הֵעִידוּ עָלָיו כְּמֵאָה עֵדִים, כִּי הוּא בֵּן לַמַּעֲמָד הַשָּׁפָל בְּיוֹתֵר.

“הָאָדָם הַזֶּה,” אָמְרָה לִי מַרְיָה, “נִמְנֶה, כַּנִּרְאֶה, עַל הַכּוּשִׁים שֶׁל אָבִי. הוּא עָבַד סָמוּךְ לַנָּהָר בְּשָׁעָה שֶׁהֵגִיחַ הַתַּנִּין וּמִפִּי פָּרְצָה הַזְּעָקָה, אֲשֶׁר הִגִּידָה לְךָ, כִּי הִנְנִי בְּסַכָּנָה. אוּכַל לְהַגִּיד רַק זֹאת, כִּי הוּא חָשׁ לְעֶזְרָתִי מִתּוֹךְ הַיַּעַר בְּרֶגַע הַסַּכָּנָה.”

“וּמֵאֵיזֶה צַד הוֹפִיעַ הַכּוּשִׁי?” שָׁאַלְתִּי אוֹתָהּ. “לֹא מִן הַמָּקוֹם שֶׁמִּשָּׁם הִגִּיעַ אֵלֵינוּ הַקּוֹל, אֶלָּא מִן הַצַּד נֶגֶד.” תְּשׁוּבָה זוֹ בִּטְּלָה אֶת הַשְׁעָרָתִי אֲשֶׁר שִׁעַרְתִּי בְּלִבִּי לְאַחַר שֶׁלָּמַדְתִּי גְזֵרָה שָׁוָה בֵּין הַפָּסוּק הַסְּפַרְדִי שֶׁאָמַר לִי הַכּוּשִׁי וּבֵין הָרוֹמַנְס שֶׁשָּׁר אִישׁ-רִיבִי הַנִּסְתָּר בְּלָשׁוֹן זוֹ. וּבְלִבִּי עָלוּ הַשְׁעָרוֹת אֲחֵרוֹת. אֵין סָפֵק כִּי הַכּוּשִׁי הַזֶּה, שֶׁקּוֹמָתוֹ גְבוֹהָה וְכֹחוֹ עָצוּם, הוּא הָאִישׁ אֲשֶׁר נֶאֱבַק עִמִּי בַּלַּיְלָה שֶׁעָבַר. אַגַּב, גַּם הוּא עָרֹם, וְהַדָּבָר הָיָה לִי לְאוֹת כִּי הַשְׁעָרָתִי נְכוֹנָה. וְעוֹד זֹאת: אִישׁ הַיַּעַר אָמַר “הִנְנִי כּוּשִׁי,” וְאַף זֶהוּ דִמְיוֹן. אָמְנָם, הָאִישׁ הַהוּא כִּנָּה אֶת עַצְמוֹ בְּשֵׁם “מֶלֶךְ”, וְהַלָּז הָיָה עֶבֶד פָּשׁוּט, וְאוּלָם בְּתִמָּהוֹן רַב זָכַרְתִּי בְּלִבִּי אֶת פָּנָיו אֲשֶׁר הוֹד וְהָדָר נְסוּכִים עֲלֵיהֶם, אֶת אָפְיוֹ, אֳפִי הַגֶּזַע הָאַפְרִיקָנִי, אֶת הַבָּרָק שֶׁבְּעֵינָיו, אֶת לֹבֶן שִׁנָּיו, אֶת גֹּבַהּ מִצְחוֹ הַמְיֻחָד לַכּוּשִׁים, אֶת הַעֲוָיַת הַבּוּז, אֲשֶׁר שִׁוְּתָה לִנְחִירָיו וּלִשְׂפָתָיו הַבְּלוּמוֹת מַשֶּׁהוּ גֵאֶה וְתַקִּיף, אֶת אֲצִילוּת קוֹמָתוֹ, אֵת אֶבְרֵי גוּפוֹ הָעֲנָקִי שֶׁהָיוּ יָפִים לְהַפְלִיא גַם בִּרְזוֹנָם. שִׁוִּיתִי לְנֶגֶד עֵינַי אֶת דְּמוּתוֹ הָאֲצִילָה שֶׁל הָעֶבֶד וְאָמַרְתִּי לְנַפְשִׁי: אָכֵן מַרְאֵה מַלְכוּת הוּא! אֶל הַסִּמָּנִים הַלָּלוּ צֵרַפְתִּי עוֹד פְּרָטִים רַבִּים, וּמֵרֹב כַּעַס גָּבַר בִּי הַחֲשָׁד, כִּי הַכּוּשִׁי הֶחָצוּף הַזֶּה הוּא הוּא אִישׁ רִיבִי, חָפַצְתִּי לָתֵת פְּקֻדָּה שֶׁיִּמְצָאוּהוּ וְיַעַנְשׁוּהוּ, אַךְ שׁוּב הִסַּסְתִּי בְּלִבִּי: בְּעֶצֶם, מִנַּיִן לִי הַבִּטָּחוֹן בַּחֲשָׁד זֶה?

הָאִי סַן-דּוֹמִינְגוֹ הָיָה שַׁיָּךְ בְּרֻבּוֹ לִסְפָרַד, וְכוּשִׁים רַבִּים אֲשֶׁר נוֹלְדוּ כָּאן, אוֹ עָבְדוּ יָמִים רַבִּים אֵצֶל הַקּוֹלוֹנִיסְטִים הַמְּקוֹמִיִּים, הָיוּ בּוֹלְלִים אֶת לְשׁוֹנָם בְּמִלִּים וּפְסוּקִים שְׁאוּלִים מֵהַלָּשׁוֹן הַסְּפַרְדִית. וּכְלוּם מִפְּנֵי שֶׁהָעֶבֶד הַזֶּה אָמַר לִי כַּמָּה מִלִּים סְפַרְדִיּוֹת רַשַּׁאי אֲנִי לַחְשֹׁב אוֹתוֹ לִמְחַבֵּר הָרוֹמַנְס הַסְּפַרְדִי, הַמֵּעִיד בְּלִי שׁוּם סָפֵק עַל הַשְׂכָּלָה מְרֻבָּה, שֶׁלְּדַעְתִּי הִיא זָרָה בְּהַחְלֵט לַכּוּשִׁים? וַאֲשֶׁר לְתוֹכַחְתּוֹ הַמּוּזָרָה, אֲשֶׁר הוֹכִיחַנִי בִּרְאוֹתוֹ, כִּי הָרַגְתִּי אֶת הַתַּנִּין, הֲרֵי עֻבְדָּה זוֹ הֵעִידָה רַק עַל הַבּוּז שֶׁהָעֶבֶד רוֹחֵשׁ לַחַיִּים, בּוּז הַנּוֹבֵעַ מִמַּצָּבוֹ. יִתָּכֵן כִּי רַק מִקְרֶה הוּא מְצִיאוּתוֹ בַּחֹרֶשׁ סָמוּךְ לַסֻּכָּה, אַף כֹּחוֹ וְקוֹמָתוֹ אֵינָם הוֹכָחָה מַסְפֶּקֶת.

וְאֵיךְ אוּכַל עַל סֶמֶךְ סִמָּנִים רוֹפְפִים אֵלֶּה לְהַאֲשִׁים אֶת הָעֶבֶד הַמִּסְכֵּן, שֶׁהִצִּיל אֶת מַרְיָה בִּגְבוּרָה וּבְחֵרוּף נֶפֶשׁ וּלְהַסְגִּירוֹ בִּידֵי דוֹדִי, אֲשֶׁר יִשְׁפֹּךְ עָלָיו אֶת חֲמַת גַּאֲוָתוֹ שֶׁנִּפְגְּעָה. עוֹד אֲנִי מְהַסֵּס בְּלִבִּי, וּמַרְיָה הִגִּיעַתְנִי בִּדְבָרֶיהָ שֶׁאָמְרָה בְּקוֹל רָם:

“לֵאוֹפּוֹלְד, אָנוּ חַיָּבִים תּוֹדָה לְכוּשִׁי אֻמְלָל זֶה, לוּלֵא הוּא כִּי עַתָּה אָבָדְתִּי.” דְּבָרֶיהָ הִכְרִיעוּ אֶת הַכָּף. אָמְנָם לֹא חָזַרְתִּי בִּי מֵהַחְלָטָתִי לִמְצֹא אֶת הָעֶבֶד אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת מַרְיָה, וְאוּלָם כַּוָּנַת חִפּוּשַׂי נִשְׁתַּנְּתָה, תְּחִלָּה בִּקַּשְׁתִּי לְהַעֲנִישׁוֹ, עַכְשָׁו חָפַצְתִּי לְשַׁלֵּם לוֹ כִּגְמוּלוֹ. אָמַרְתִּי לְדוֹדִי, כִּי הוּא חַיָּב תּוֹדָה לְאַחַד הָעֲבָדִים אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת בִּתּוֹ מִמָּוֶת, וְהוּא הִבְטִיחַ לִי לְהוֹצִיאוֹ לַחָפְשִׁי, אִם אַצְלִיחַ לְהַכִּירוֹ בְּתוֹךְ הֲמוֹן הָאֻמְלָלִים הָאֵלֶּה.

י

עַד הַיּוֹם הַהוּא הָיִיתִי פּוֹרֵשׁ מִן הַמַּטָּעִים שֶׁבָּהֶם עָבְדוּ הַכּוּשִׁים, כִּי לֹא נְתָנַנִי לִבִּי לִרְאוֹת אֶת יִסּוּרֵיהֶם בְּשָׁעָה שֶׁיָּדִי קָצְרָה לַעֲזֹר לָהֶם. וְאוּלָם כְּשֶׁלְּמָחֳרַת הַיּוֹם הִצִּיעַ לִי דוֹדִי לְסַיֵּר עִמּוֹ אֶת מְקוֹמוֹת הָעֲבוֹדָה, הִסְכַּמְתִּי וְקִוִּיתִי לִמְצוֹא בֵּין הַפּוֹעֲלִים אֶת מוֹשִׁיעָהּ וּמַצִּילָהּ שֶׁל מַרְיָה אֲהוּבָתִי.

בִּשְׁעַת הַטִּיּוּל נוֹכַחְתִּי לָדַעַת מַה גָּדוֹל שִׁלְטוֹנוֹ שֶׁל הָאָדוֹן עַל עֲבָדָיו, וְאוּלָם גַּם זֹאת נִתְבָּרֵר לִי, כִּי בִּמְחִיר יָקָר עַד מְאֹד קוֹנֶה לוֹ הָאָדוֹן אֶת אַדְנוּתוֹ.

אָמְנָם, הָעֲבָדִים הָיוּ רוֹעֲדִים בִּרְאוֹתָם אֶת דּוֹדִי, וּבְקָרְבוֹ אֲלֵיהֶם הָיוּ מַגְבִּירִים אֶת שְׁקִידָתָם וְאוּלָם כַּמָּה שִׂנְאָה עֲצוּרָה בַּפַּחַד הַזֶּה!

דּוֹדִי הָיָה רַתְחָן מִטִּבְעוֹ וּכְבָר הָיָה מוּכָן לִשְׁפֹּךְ אֶת חֲמָתוֹ עַל לֹא-דָבָר, אַךְ פִּתְאֹם הֶרְאָה לוֹ הַלֵּץ חֲבִיבְרָה, שֶׁהָיָה כָּרוּךְ אַחֲרָיו כְּצֵל, כּוּשִׁי אֶחָד שֶׁנִּרְדַּם מֵרֹב עֲיֵפוּת תַּחַת אַחַד הַתְּמָרִים. הַדּוֹד פָּרַץ אֶל הָאֻמְלָל, הֶעִירוֹ בְּגַסּוּת וְצִוָּהוּ שֶׁיָּשׁוּב לַעֲבוֹדָתוֹ תֵּכֶף וּמִיָּד. הַכּוּשִׁי הַנִּבְהָל קָפַץ וּמִתַּחְתָּיו נִרְאָה שִׂיחַ שׁוֹשַׁנִּים בֶּנְגָּלִיּוֹת, שֶׁדּוֹדִי טִפַּח בְּאַהֲבָה רַבָּה. הַשִּׂיחַ הָיָה רָמוּס וּמוּבָס. חֲמַת דּוֹדִי לְמַרְאֵה הַשִּׂיחַ הָרָמוּס בָּעֲרָה לְהַשְׁחִית. הוּא הוֹצִיא מִתַּחַת לְחֲגוֹרָתוֹ מַגְלָב עָשׂוּי רְצוּעוֹת רְצוּעוֹת וּבִקְצֵיהֶן פִּיקוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, וּכְבָר הֵרִים אֶת יָדוֹ לְהַכּוֹת בּוֹ אֶת הַכּוּשִׁי שֶׁכָּרַע עַל בִּרְכָּיו, אַךְ הַמַּגְּלָב הַמּוּרָם לֹא הוּרַד.

לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח אֶת הָרֵגַע הַזֶּה. זְרוֹעַ חֲזָקָה עָצְרָה אֶת יַד דּוֹדִי, וְכוּשִׁי אַחֵר (הֲלֹא הוּא הַכּוּשִׁי אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּיו) קָרָא אֵלָיו בְּצָרְפַתִּית:

“עָנְשֵׁנִי, כִּי פָּגַעְתִּי בִּכְבוֹדְךָ, אַךְ אַל תִּגַּע בְּאָחִי, שֶׁפָּגַע רַק בְּשִׂיחַ שׁוֹשַׁנֶּיךָ.”

הִתְעָרְבוּתוֹ הַפִּתְאֹמִית שֶׁל אָדָם שֶׁהָיִיתִי חַיָּב לוֹ תּוֹדָה עַל שֶׁהִצִּיל אֶת מַרְיָה, תְּנוּעַת יָדוֹ, מֶבַּט עֵינָיו, קוֹלוֹ שֶׁהָיָה כְּקוֹל נָגִיד וּמְצַוֶּה – הִדְהִימוּנִי. וְאוּלָם דּוֹדִי לֹא נִכְלַם כְּלָל לְמַרְאֵה נְדִיבוּתוֹ הַבִּלְתִּי זְהִירָה שֶׁל הָעֶבֶד. אַדְּרַבָּא, מַעֲשֵׂה הָעֶבֶד הִגְבִּיר אֶת חֲמָתוֹ. בְּחֵמָה שְׁפוּכָה הֵרִים דּוֹדִי אֶת מַגְלָבוֹ וּבִקֵּשׁ לְהַכּוֹת אֶת הַכּוּשִׁי הַגָּבֹהַּ. אַךְ הַכּוּשִׁי חָטַף מִיָּדוֹ אֶת הַמַּגְלָב, שָׁבַר אֶת הַשּׁוֹט הַמְסֻמָּר כִּשְׁבֹר קְנֵה קַשׁ וְרָמַס בְּרַגְלָיו אֶת כְּלִי-הַחוֹבְלִים הַנִּבְזֶה.

קָפָאתִי מֵרֹב תִּמָּהוֹן, וְדוֹדִי מֵרֹב כָּעַס. הֲנִשְׁמְעָה כָּזֹאת! חִלּוּל כָּבוֹד כָּזֶה! עֵינָיו חִשְּׁבוּ לָצֵאת מֵחוֹרֵיהֶן, שְׂפָתָיו הִכְחִילוּ וְרָעָדוּ. הָעֶבֶד הִבִּיט אֵלָיו רֶגַע קָט בְּשֶׁקֶט וּפִתְאֹם הוֹשִׁיט לוֹ גַרְזֶן וְאָמָר: “אִם יֵשׁ אֶת לִבְּךָ, הַלָּבָן, לְהַכּוֹתֵנִי, קַח נָא, לַפָּחוֹת, אֶת הַגַּרְזֶן הַזֶּה.”

חֲמָתוֹ שֶׁל דּוֹדִי בָּעֲרָה מְאֹד, הוּא הָיָה מוּכָן לַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹנוֹ, וּכְבָר בִּקֵּשׁ לִתְפֹּשׂ אֶת הַגַּרְזֶן, אַךְ פִּתְאֹם הִתְעָרַבְתִּי בַּדָּבָר. חָטַפְתִּי אֶת הַגַּרְזֶן וּזְרַקְתִּיו לְתוֹךְ הַבְּאֵר הַסְּמוּכָה.

“מֶה עָשִׂיתָ?” אָמַר דּוֹדִי בְּכָעַס. “אֲנִי שׁוֹמֵר אוֹתְךָ,” עָנִיתִי לוֹ, “מֵאָסוֹן. חָלִילָה לְךָ לְהַכּוֹת אֶת מוֹשִׁיעַ בִּתְּךָ! לָעֶבֶד הַזֶּה אַתָּה חַיָּב תּוֹדָה עַל חַיֵּי מַרְיָה! זֶהוּ הַכּוּשִׁי אֲשֶׁר הִבְטַחְתָּ לִי לְשַׁלְּחוֹ לַחָפְשִׁי.”

זוֹ לֹא הָיְתָה שְׁעַת הַכּשֶׁר לְהַזְכִּיר לְדוֹדִי אֶת הַבְטָחָתוֹ. דְּבָרַי לֹא נִכְנְסוּ לְלִבּוֹ הַנִּרְגָּז שֶׁל הַקּוֹלוֹנִיסְט.

“הַאֶת הָאִישׁ הַזֶּה אֶשְׁלַח לַחָפְשִׁי!” עָנָה לִי דוֹדִי בְּפָנִים זוֹעֲפוֹת, “אָכֵן, רָאוּי הוּא שֶׁיָּשִׂימוּ קֵץ לְעַבְדוּתוֹ! נִרְאֵה נָא מַה הוּא הַדְּרוֹר, אֲשֶׁר יִקְרְאוּ לוֹ הַשּׁוֹפְטִים בְּבֵית הַדִּין הַצְּבָאִי.”

דָּמִי קָפָא בְּעוֹרְקַי לְשֵׁמַע הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. לַשָּׁוְא הִתְחַנַּנּוּ לְפָנָיו אֲנִי וּמַרְיָה. אֵת הַכּוּשִׁי שֶׁרָמַס אֵת שִׂיחַ הַשּׁוֹשַׁנִּים הִכּוּ בְּמַקֵּל חוֹבְלִים, וְאֶת מָגִנּוֹ חָבְשׁוּ בְּבֵית הַכֶּלֶא שֶׁבַּמִבְצַר גָּלִיפֶה עַל חֶטְא אֲשֶׁר חָטָא בַּהֲרִימוֹ יָד עַל אִישׁ לָבָן, וְהוּא חֵטְא פְּלִילִי לְעֶבֶד.

יא

הֲלֹא תְּשַׁעֲרוּ בְּנַפְשְׁכֶם, רַבּוֹתַי, מַה מְאֹד נִתְעוֹרֵר לִבִּי בַּמְּאֹרָעוֹת הָאֵלֶּה. שָׁאַלְתִּי וְחָקַרְתִּי לָדַעַת פְּרָטִים עַל הָאַסִּיר וְשָׁמַעְתִּי הַרְבֵּה דְבָרִים מוּזָרִים וּמְיֻחָדִים בְּמִינָם.

סִפְּרוּ לִי, כִּי חַבְרֵי הַכּוּשִׁי הַצָּעִיר הַזֶּה רָחֲשׁוּ לוֹ כָּבוֹד מֵעֹמֶק לִבָּם. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה עֶבֶד כְּמוֹתָם, נִכְנְעוּ לוֹ בְּהַכְנָעָה שְׁלֵמָה. הוּא לֹא נוֹלַד בְּמוֹשַׁב הָעֲבָדִים. אִישׁ לֹא יָדַע אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ. סִפְּרוּ לִי, כִּי הוּא בָּא לְסַן-דּוֹמִינְגוֹ לִפְנֵי שָׁנִים מִסְפָּר בְּאַחַת הַסְּפִינוֹת שֶׁל סוֹחֲרֵי הַכּוּשִׁים. הוּא הָיָה שַׁלִּיט עַל כָּל חֲבֵרָיו, לְרַבּוֹת הַכּוּשִׁים הַקְּרֵאוֹלִים, וַהֲלֹא תֵּדְעוּ בְּוַדַּאי, כִּי הַקְּרֵאוֹלִים בָּזוּ עַל פִּי רֹב לְכוּשִׁיֵּי קוֹנְגוֹ.

הַכּוּשִׁי הַזֶּה הָיָה שָׁרוּי תָּמִיד בְּצַעַר טָמִיר וְקוֹדֵר, וְאַף עַל פִּי כֵן בְּכֹחוֹ הַבִּלְתִּי מָצוּי וּבִזְרִיזוּתוֹ הַמַּפְלִיאָה לֹא הָיָה דוֹמֶה לוֹ בַּעֲבוֹדָתוֹ הַמּוֹעִילָה בַּמַּטָּעִים. לֹא הָיָה סוּס חָזָק בְּאִי הַתַּנִּינִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיךְ וּמִהֵר לְסוֹבֵב כָּמוֹהוּ אֶת גַּלְגִּלֵּי הַ“נּוֹרִיּוֹת”. וּפְעָמִים הָיָה עוֹשֶׂה בְּמֶשֶׁךְ יוֹם אֶחָד עֲבוֹדַת עֲשָׂרָה חֲבֵרִים כְּדֵי לְהַצִּילָם מֵעֹנֶשׁ בִּגְלַל עַצְלוּתָם. על כֵּן הָיוּ הָעֲבָדִים מַעֲרִיצִים אוֹתוֹ, אַךְ הַעֲרָצָתָם זוֹ הָיְתָה שׁוֹנָה מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה מֵאוֹתוֹ פַּחַד סָתוּם שֶׁהִפִּיל עֲלֵיהֶם חֲבִיבְרָה. זֶה הָיָה מֵעֵין פֻּלְחָן.

וּמוּזָר הַדָּבָר: בְּמִדָּה שֶׁהָיָה הַכּוּשִׁי הַזֶּה פָּשׁוּט בַּהֲלִיכוֹתָיו וְנוֹחַ לִבְנֵי מִינוֹ, אֲשֶׁר חָשְׁבוּ לָהֶם לְכָבוֹד לְהִכָּנַע לוֹ, בָּהּ בְּמִדָּה הָיָה גֵא וְיָהִיר בְּיַחֲסוֹ לַמַּשְׁגִּיחִים עַל הָעֲבוֹדָה. הָעֲבָדִים הַלָּלוּ הָיּו מַעֲרִיצִים בּוֹ אֶת רֶגֶשׁ הַגַּאֲוָה. הֲלֹא הִיא הַגַּאֲוָה אֲשֶׁר עוֹרְרָה אוֹתוֹ לְהַעֲלִיב אֶת דּוֹדִי. אִישׁ מֵהֶם לֹא הָיָה מַנִּיחַ שֶׁיַּעַנְשׁוּהוּ עֹנֶשׁ מַחְפִּיר, וְאִם הוּטַל עָלָיו עֹנֶשׁ כָּזֶה, מִיָּד הָיוּ בָּאִים עֶשְׂרִים כּוּשִׁים וּמְבַקְשִׁים שֶׁיַּעַנְשׁוּ אוֹתָם בִּמְקוֹמוֹ וְהוּא הָיָה רוֹאֶה בְּעֵינָיו אֶת עָנְשָׁם וְלֹא זָע וְלֹא נָע, כְּאִלּוּ חוֹבָתָם הָיְתָה זֹאת.

וְזֶה הָאִישׁ הַמּוּזָר וְהַפֶּלִי נוֹדַע בְּכָל הַמְּעוֹנוֹת בַּשֵּׁם פְּיֶרוֹ.

יב

כָּל הַפְּרָטִים הַלָּלוּ הִלְהִיבוּ אֶת דִּמְיוֹנִי הַצָּעִיר. מַרְיָה, אֲשֶׁר לִבָּהּ הָיָה מָלֵא תּוֹדָה וְרַחֲמִים, הִשְׁתַּתְּפָה עִמִּי בְּכָל מַחְשְׁבוֹתַי, וּפְיֶרוֹ מִלֵּא אֶת כָּל לִבֵּנוּ. הֶחֱלַטְתִּי לְהִתְרָאוֹת עִמּוֹ וְלַעֲזֹר לוֹ. הִתְחַלְתִּי לְטַכֵּס עֵצָה אֵיךְ לָבוֹא עִמּוֹ בִּדְבָרִים.

צָעִיר לְיָמִים הָיִיתִי, וְאוּלָם מִפְּנֵי הַיִּחוּס שֶׁלִּי, שֶׁהָיִיתִי קְרוֹבוֹ שֶׁל אַחַד הַקּוֹלוֹנִיסְטִים הָעֲשִׁירִים, זָכִיתִי לְתֹאַר שֶׁל קַפִּיטַן בַּגְּדוּד הַמְּקוֹמִי.

אֶת מִבְצַר גָּלִיפֶה שָׁמַר הַגְּדוּד הַזֶּה יַחַד עִם פְּלֻגַּת דְּרָגוּנִים צְהֻבִּים, שֶׁמְּפַקְּדָם (עַל פִּי רֹב סְגָן אוֹפִיצֵר) הָיָה הַמְמֻנֶּה עַל הַמִּבְצָר, וּבַיָּמִים הָהֵם הָיְתָה הַמִּשְׂרָה הַזֹּאת עַל פִּי מִקְרֶה בִּידֵי אָחִיו שֶׁל אַחַד הַקּוֹלוֹנִיסְטִים הָעֲנִיִּים, שֶׁפְּעָמִים אֲחָדוֹת עָשִׂיתִי עִמּוֹ חֶסֶד, וְהוּא הָיָה מָסוּר לִי מְאֹד…

כָּל הַשּׁוֹמְעִים שִׁסְּעוּ אֶת דְּ’אוֹבֶרְנֶה וְקָרְאוּ: “טָדֶה!”

“כֵּן, רַבּוֹתַי!” הוֹסִיף הַקַּפִּיטַן, "הֲלֹא תָּבִינוּ בְּעַצְמְכֶם כִּי לֹא קָשֶׁה הָיָה לִי לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ רְשׁוּת כְּנִיסָה לַחֲדַר הָאֲסוּרִים שֶׁבּוֹ יָשַׁב הַכּוּשִׁי. כְּקַפִּיטַן שֶׁל הַגְּדוּד רַשַּׁאי הָיִיתִי לְבַקֵּר בַּמִּבְצָר. וְאַף עַל פִּי כֵן, מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא רָצִיתִי לְעוֹרֵר חֲשָׁד בְּלֵב דּוֹדִי שֶׁחֲמָתוֹ לֹא שָׁכְכָה עֲדַיִן, הָלַכְתִּי לְשָׁם בְּשָׁעָה שֶׁדּוֹדִי הָיָה נָח מְנוּחַת-מִנְחָה.

כָּל הַחַיָּלִים יָשְׁנוּ, מִלְּבַד הַזְּקִיפִים. טָדֶה הוֹבִילַנִי עַל דֶּלֶת הַכֶּלֶא, פָּתַח אוֹתָהּ וְהָלַךְ לוֹ, וַאֲנִי נִכְנַסְתִּי פְּנִימָה.

הַכּוּשִׁי יָשַׁב עַל גַּבֵּי הַסַּפְסָל, מִפְּנֵי שֶׁהַחֶדֶר הָיָה נָמוּךְ וְרֹאשׁוֹ הִגִּיעַ עַד כִּפַּת הַתִּקְרָה. הוּא לֹא הָיָה יְחִידִי, כְּשֶׁנִּכְנַסְתִּי קָם מֵעַל הָרִצְפָּה דוֹג גָּדוֹל וּפָרַץ עָלַי בִּנְהִימָה.

“רַסְק!” קָרָא הַכּוּשִׁי.

הַדּוֹג הַצָּעִיר נִשְׁתַּתֵּק, רָבַץ כְּמִקֶּדֶם לְרַגְלֵי אֲדוֹנָיו וְאָכַל שְׁיָרִים שֶׁל אֵיזֶה מַאֲכָל עָלוּב. הָיִיתִי לָבוּשׁ בִּגְדֵי שְׂרָד. מִבַּעַד לַצֹּהַר שֶׁנּוֹעַד לְהָאִיר אֶת הַכֶּלֶא הַצַּר הַזֶּה, הִסְתַּנֵּן אוֹר קָלוּשׁ. וּפְיֶרוֹ לֹא הִכִּירַנִי מִפְּנֵי הָאַפְלוּלִית.

“הִנְנִי מוּכָן!” אָמַר לִי בְּקוֹל שָׁקֵט וְנִזְדַּקֵּף כְּדֵי חֲצִי קוֹמָתוֹ. “חָשַׁבְתִּי,” אָמָרְתִּי לוֹ בִּרְאוֹתִי כִּי אֵין הוּא אָסוּר בְּשַׁרְשֶׁרֶת, “חָשַׁבְתִּי, כִּי אָסְרוּ אוֹתְךָ בַּאֲזִקִּים.”

קוֹלִי רָעַד בְּדַבְּרִי, וְהָאַסִּיר לֹא הִכִּירוֹ כַּנִּרְאֶה. הוּא דָחַף בְּרַגְלָיו אֶת שִׁבְרֵי הַבַּרְזֶל שֶׁהִשְׁמִיעוּ קוֹל צִלְצוּל.

“הִנֵּה הֵם אֲזִקַּי, נִתַּקְתִּי אוֹתָם!”

בְּקוֹלוֹ הָיָה מַשֶּׁהוּ בִּלְתִּי נִתְפָּס, כְּאִלּוּ אָמַר: לֹא נוֹלַדְתִּי לִהְיוֹת אָסוּר בַּאֲזִקִּים.

אָמַרְתִּי לוֹ: “לֹא הֻגַּד לִי כִּי אַתָּה רַשַּׁאי לְהָבִיא לְכָאן אֶת הַכֶּלֶב.” “עַל דַּעַת עַצְמִי הֵבֵאתִי אוֹתוֹ הֵנָּה.” תִּמְהוֹנִי הָלַךְ הָלוֹךְ וְגָדֹל. דֶּלֶת הַכֶּלֶא הָיְתָה סְגוּרָה מִבַּחוּץ עַל בָּרִיחַ מְשֻׁלָּשׁ, וְהַצֹּהַר – שִׁשָּׁה טְפָחִים רָחְבּוֹ.

הוּא הֵבִין, כַּנִּרְאֶה, אֶת מַחֲשַׁבְתִּי, זָקַף אֶת קוֹמָתוֹ כְּכֹל הָאֶפְשָׁר לוֹ בַּחֶדֶר הַזֶּה, הוֹצִיא בְּלִי הִתְאַמְּצוּת יְתֵרָה אֶבֶן גְּדוֹלָה מִתַּחַת לַצֹּהַר, הֵסִיר אֶת שְׁנֵי הַבְּרִיחִים שֶׁמֵאֲחוֹרֵי הָאֶבֶן, וּלְעֵינַי נִגְלְתָה פִּרְצָה הַמּוֹבִילָה לְחוֹרְשָׁה שֶׁל תְּאֵנֵי-חַוָּה וּדְקָלִים שֶׁל אֱגוֹזֵי הֹדּוּ, אֲשֶׁר הִשְׂתָּרְעָה בְּצֵל הָר סָמוּךְ לַמִּבְצָר.

נִדְהַמְתִּי לְמַרְאֵה עֵינָי. פִּתְאֹם נָפְלָה קֶרֶן אוֹר עַל פָּנַי, הָאַסִּיר הִזְדַּקֵּף לְפֶתַע כְּאָדָם שֶׁדָּרַךְ עַל גַּבֵּי נָחָשׁ וּמִצְחוֹ נֶחְבַּל בְּכִפַּת הָאֶבֶן שֶׁל הַתִּקְרָה. בְּעֵינָיו חָלְפוּ אַלְפֵי רְגָשׁוֹת סוֹתְרִים זֶה אֶת זֶה: שִׂנְאָה, חֶסֶד, תִּמָּהוֹן, עֶצֶב. אַךְ הוּא הִתְגַּבֵּר עַד מְהֵרָה: רֶגַע הָיוּ פָּנָיו קָרִים וּשְׁקֵטִים, הוּא נָעַץ בִּי אֶת עֵינָיו בְּשִׁוְיוֹן נֶפֶשׁ, וְהִבִּיט בְּפָנַי כְּאִלּוּ לֹא הִכִּירַנִי.

“אֲנִי יָכֹל לִרְעֹב עוֹד שְׁנֵי יָמִים,” אָמַר לִי. בְּלִי מֵשִׂים עָשִׂיתִי תְּנוּעָה שֶׁל פַּחַד, רָאִיתִי אֶת גּוּפוֹ שֶׁל הַמִּסְכֵּן וְהִנֵּה הוּא כָּחוּשׁ מְאֹד. הוּא הוֹסִיף:

"הַכֶּלֶב הַזֶּה אוֹכֵל רַק מִיָּדִי. לוּלֵא

הִרְחַבְתִּי אֶת הַצֹּהַר, כִּי עַתָּה מֵת רַסְק הַמִּסְכֵּן בָּרָעָב. טוֹב לִי מוֹתִי מִמּוֹתוֹ, שֶׁהֲרֵי אִם כֹּה וְאִם כֹּה נִגְזַר עָלַי לָמוּת."

“לֹא,” קָרָאתִי בְּקוֹל, “לֹא, לֹא תָּמוּת בָּרָעָב!”

הוּא לֹא הֵבִין אֶת דְּבָרַי. “כָּמוּבָן.” אָמַר לִי וְחִיֵּךְ חִיּוּךְ מַר, “יָכֹל אֲנִי לִרְעֹב עוֹד שְׁנֵי יָמִים, אֲבָל אֲנִי מוּכָן, אֲדוֹנִי הָאוֹפִיצֵר! טוֹב לִי לָמוּת הַיּוֹם מִלָּמוּת מָחָר. רַק לְרַסְק אַל יְאֻנֶּה רָע.”

אָז הִרְגַּשְׁתִּי אֶת פֵּשֶׁר דְּבָרָיו: “הִנְנִי מוּכָן.” הוּא נֶאֱשַׁם בְּפֶשַׁע שֶׁדִּינוֹ מִיתָה, וְחָשַׁב, כִּי בָּאִתי לָקַחַת אֶת נַפְשׁוֹ. וְהָאִישׁ הַזֶּה, בַּעַל כֹּחַ הָאֵיתָנִים, שֶׁהָיָה יָכֹל לְהִמָּלֵט עַל נַפְשׁוֹ, אָמַר בְּשֶׁקֶט וּבְהַכְנָעָה פַּעַם וּפַעֲמַיִם לַצָּעִיר הָעוֹמֵד לְפָנָיו: " הִנְנִי מוּכָן!"

“רַק אַל יְאֻנֶּה רָע לְרַסְק,” אָמַר הַכּוּשִׁי שֵׁנִית.

לֹא יָכֹלְתִּי לְהִתְאַפֵּק עוֹד. “מָה?!” קָרָאתִי, “הִנְנִי בְּעֵינֶיךָ לֹא רַק תַּלְיָן, שֶׁבָּא לָקַחַת אֶת נַפְשְׁךָ, אֶלָּא גַם אָדָם, שֶׁאֵין אַתָּה מַאֲמִין לוֹ כִּי הוּא מְסֻגָּל לְרַחֵם עַל כֶּלֶב זֶה, הָאֻמְלָל וְהַחַף מִפֶּשַׁע.”

דְּבָרַי נָגְעוּ עַד לִבּוֹ. הוּא שִׁנָּה אֶת קוֹלוֹ, הוֹשִׁיט לִי אֶת יָדוֹ וְאָמַר: “סְלַח לִי, הַלָּבָן, אֲנִי אוֹהֵב אֶת כַּלְבִּי. וּבְנֵי עַמְּךָ,” הוֹסִיף לְאַחַר שְׁתִיקָה קְצָרָה, “הֵרֵעוּ לִי מְאֹד.”

חִבַּקְתִּי אוֹתוֹ, לָחַצְתִּי אֶת יָדוֹ וְהוֹצֵאתִי מִלִּבּוֹ אֶת חֲשָׁדוֹ. “הַאֻמְנָם לֹא הִכַּרְתַּנִי?” שְׁאִלְתִּיו. “יָדַעְתִּי כִּי לָבָן אַתָּה וּבְעֵינֵי הַלְּבָנִים, אֲפִילוּ בְּעֵינֵי הַמְתֻקָּנִים שֶׁבֵּינֵיהֶם, כָּל כּוּשִׁי אֵינוֹ אֶלָּא יְצוּר נִבְזֶה. אַגַּב: יֵשׁ בְּלִבִּי טִינָא גַם עָלֶיךָ.”

“וְכִי לָמָּה?” שָׁאַלְתִּי בְּתִמַּהוֹן. “כִּי הִצַּלְתָּ אֶת חַיַּי פַּעֲמַיִם.”

חִיַּכְתִּי בְּשָׁמְעִי אֶת הָאַשְׁמָה הַמּוּזָרָה הַזֹּאת. הוּא רָאָה אֶת חִיּוּכִי וְהוֹסִיף בִּמְרִירוּת:

"כֵּן, אֲנִי כּוֹעֵס עָלֶיךָ בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה.

אַתָּה הִצַּלְתַּנִי פַּעַם מִשִּׁנֵּי הַתַּנִּין וּפַעַם מִידֵי

הַקּוֹלוֹנִיסְט, וְשִׁבְעָתַיִם מַר לִי, כִּי עַל יְדֵי כָּךְ שָׁלַלְתָּ

מִמֶּנִּי אֶת הַזְּכוּת לִשְׂנוֹא אוֹתְךָ. מָה אֻמְלָל אָנִי!"

דְּבָרָיו הַמּוּזָרִים וּמַחְשְׁבוֹתָיו הַמְשֻׁנּוֹת לֹא הִדְהִימוּנִי יוֹתֵר. הֵם הִתְאִימוּ מְאֹד לְאִישִׁיּוּתוֹ.

“הִנְנִי חַיָּב לְךָ תּוֹדָה,” אָמַרְתִּי לוֹ, “הִנְנִי חַיָּב לְךָ תּוֹדָה עַל אֲשֶׁר הִצַּלְתָּ אֶת חַיֵּי כַּלָּתִי מַרְיָה.”

הוּא נִזְדַּעְזַע, כְּאָדָם שֶׁעֲבָרוֹ זֶרֶם חַשְׁמַל. “מַרְיָה!” קָרָא בְּקוֹל עָמוּם. רֹאשׁוֹ צָנַח עַל כַּפּוֹת יָדָיו הַקְּפוּצוֹת בַּעֲוִית, וְחָזֵהוּ הָרָחָב הָיָה עוֹלֶה וְיוֹרֵד מֵאֲנָחוֹת כְּבֵדוֹת.

הִנְנִי מוֹדֶה וּמִתְוַדֶּה, כִּי הַחֲשָׁדִים אֲשֶׁר כְּבָר שָׁקְעוּ בְּלִבִּי הִתְעוֹרְרוּ מֵחָדָשׁ, אַךְ הַפַּעַם בְּלִי כַּעַס וּבְלִי קִנְאָה. הֲרֵי כֹּה קָרוֹב הָיִיתִי אֶל אָשְׁרִי וְהוּא כֹּה קָרוֹב אֶל מוֹתוֹ. הֲיוּכַל אִישׁ כָּזֶה לִהְיוֹת לִי לְבֶן-תַּחֲרוּת, הֲיוּכַל לְעוֹרֵר בְּלִבִּי רְגָשׁוֹת אֲחֵרִים מִלְּבַד רֶגֶשׁ הָרַחֲמִים?

לְבַסּוֹף זָקַף הַכּוּשִׁי אֶת רֹאשׁוֹ וְאָמַר:

“אַל תּוֹדֶה לִי!”

וּלְאַחַר הַפְסָקָה הוֹסִיף וְאָמַר: “וַהֲרֵי לְפִי תֹּאַר הַכָּבוֹד שֶׁלִּי לֹא נוֹפֵל אֲנִי מִמְּךָ.” הַדְּבָרִים הַלָּלוּ רָמְזוּ לִי עַל עִנְיָנִים שֶׁעוֹרְרוּ אֶת סַקְרָנוּתִי, וְהִפְצַרְתִּי בּוֹ שֶׁיְּסַפֶּר לִי, מִי הוּא וּמַה הוּא וּמָה הֵם קוֹרוֹת חַיָּיו. אַךְ הוּא אָטַם אֶת לִבּוֹ וְשָׁתַק שְׁתִיקָה קְדוֹרַנִּית.

וְאַף עַל פִּי כֵן נָגַע נִסְיוֹנִי עַד לִבּוֹ. הַצָּעָתִי אֲשֶׁר הִצַּעְתִּי לְפָנָיו לִהְיוֹת לוֹ לְעֶזְרָה, וּבַקָּשׁוֹתַי אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי מִמֶּנּוּ הִכְרִיעוּ אֶת שִׂנְאַת הַחַיִּים אֲשֶׁר לָהֲטָה בְּלִבּוֹ.

הוּא יָצָא בִּזְחִילָה דֶרֶךְ הַחַלּוֹן וְהֵבִיא תְּאֵנֵי-חַוָּה אֲחָדוֹת וֶאֱגוֹז הֹדּוּ גָדוֹל. חָזַר, סָתַם שׁוּב אֶת הַפִּרְצָה וְהִתְחִיל לֶאֱכֹל, מִתּוֹךְ שִׂיחָה שֶׁנִּתְגַּלְגְּלָה בֵּינֵינוּ נִתְבָּרֵר לִי, כִּי הוּא דִבֵּר צָרְפַתִּית וּסְפַרְדִית צֵחָה וְהָיָה גַם אִישׁ מַשְׂכִּיל בְּמִדַּת מָה. הוּא יָדַע כַּמָּה רוֹמַנְסִים סְפַרְדִים וְהָיָה מֵיטִיב לְזַמֵּר אוֹתָם. וּבְכָל הֲלִיכוֹתָיו הָיָה כֹּה מוּזָר וּבִלְתִּי מוּבָן. מֵרֶגַע זֶה לֹא הִפְלִיאַתְנִי צַחוּת לְשׁוֹנוֹ.

נִסִּיתִי שׁוּב לְהַצִּיל מִפִּיו מִלִּים אֲשֶׁר יְגַלּוּ לִי אֶת פֵּשֶׁר הַדָּבָר, אַךְ הוּא לֹא עָנָנִי. לְבַסּוֹף עֲזַבְתִּיו לְנַפְשׁוֹ וּמְסַרְתִּיו בִּידֵי טָדֶה הַנֶּאֱמָן שֶׁהָיָה דוֹאֵג לוֹ בְּכָל לִבּוֹ.

יג

וּמֵאָז הִתְרָאֵיתִי עִמּוֹ יוֹם-יוֹם בַּשָּׁעָה הַקְּבוּעָה. מִשְׁפָּטוֹ הִדְרִיךְ אֶת מְנוּחָתִי. דּוֹדִי לֹא שָׁעָה לְתַחֲנוּנַי וְדָרַשׁ בְּמַפְגִּיעַ לְהוֹעִידוֹ לַמִּשְׁפָּט. לֹא הִסְתַּרְתִּי מִפְּיֶרוֹ אֶת חֲשָׁשׁוֹתַי, אַךְ הוּא הִקְשִׁיב לִדְבָרַי בְּשִׁוְיוֹן נֶפֶשׁ.

לְעִתִּים קְרוֹבוֹת, בִּשְׁעַת הַבִּקּוּרִים הָאֵלֶּה, הָיָה מוֹפִיעַ רַסְק וְעַל צַוָּארוֹ עֲלֵה תָּמָר. הַכּוּשִׁי הָיָה מֵסִיר אֶת הֶעָלֶה וְקוֹרֵא אֶת הַכָּתוּב בּוֹ בְּלָשׁוֹן בִּלְתִּי יְדוּעָה לִי וְאַחַר כָּךְ קוֹרֵעַ אֶת הֶעָלֶה לִגְזָרִים. הֻרְגַּלְתִּי שֶׁלֹּא לַחְקֹר אוֹתוֹ.

יוֹם אֶחָד נִכְנַסְתִּי לְכִלְאוֹ. הוּא לֹא שָׂם לֵב אֵלָי. הוּא יָשַׁב, גַּבּוֹ אֶל הַדֶּלֶת, וְשָׁר בְּקוֹל עָצוּב אֶת הַשִּׁיר הַסְּפַרְדִי, “הִנְנִי מַבְרִיחַ מֶכֶס.” וּכְכַלּוֹתוֹ לָשִׁיר הָפַךְ אֵלַי אֶת פָּנָיו וְקָרָא:

“אָחִי, הִשָּׁבַע לִי, כִּי אִם יָבוֹא יוֹם וְתַחְשְׁדֵנִי בְּדָבָר מְגֻנֶּה, הֲרֵי לְשֵׁמַע הַשִּׁיר הַזֶּה תָּסִיר כָּל חֲשָׁד מִלִּבְּךָ.”

פָּנָיו הִבִּיעוּ הַדְרַת-כָּבוֹד. הִבְטַחְתִּי לוֹ לַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹנוֹ וְלֹא יָדַעְתִּי לְמָה רָמְזוּ דְבָרָיו בְּאָמְרוֹ, אִם יָבוֹא יוֹם וְתַחְשְׁדֵנִי בְּדָבָר מְגֻנֶּה. הוּא לָקַח קְלִפַּת אֱגוֹז עֲמֻקָּה, מָזַג לְתוֹכָהּ יֵין קוֹקוֹס, הִצִּיעַ לִי לִלְגֹּם לְגִימָה וְאַחָר שָׁתָה בִּגְמִיעָה אֶחָת.

וּמֵאָז הָיָה מְכַנֶּה אוֹתִי בְּשֵׁם: “אָחִי.” וּבַיָּמִים הָהֵם נִתְעוֹרְרוּ בְּלִבִּי תִּקְווֹת סְתוּמוֹת. כַּעְסוֹ שֵׁל דּוֹדִי שָׁכַךְ מְעָט. יוֹם כְּלוּלוֹתֵינוּ הִסִּיחַ אֶת דַּעְתּוֹ מֵהַכּוּשִׁי וּמִלֵּא אֶת לִבּוֹ מַחֲשָׁבוֹת עַלִּיזוֹת יוֹתֵר. גַּם מַרְיָה בִּקְשָׁה לְפָנָיו רַחֲמִים עַל הַכּוּשִׁי.

יוֹם-יוֹם הָיִיתִי מְשַׁדֵּל אוֹתוֹ בִּדְבָרִים וְטוֹעֵן לְפָנָיו, כִּי פְּיֶר לֹא נִתְכַּוֵּן לְהַעֲלִיבוֹ, אֶלָּא בִּקֵּשׁ לִמְנֹעַ אוֹתוֹ מֵאַכְזְרִיּוּת יְתֵרָה. כִּי הַכּוּשִׁי הַזֶּה הִצִּיל אֶת מַרְיָה מִשִּׁנֵּי הַמָּוֶת בְּהִתְפָּרְצוֹ בִּגְבוּרָה רַבָּה עַל הַתַּנִּין, כִּי הוּא חַיָּב לוֹ תּוֹדָה עַל חַיֵּי בִּתּוֹ וַאֲנִי – עַל חַיֵּי כַּלָּתִי. וְעוֹד טָעַנְתִּי לְפָנָיו, כִּי פְּיֶרוֹ הוּא הֶחָזָק בְּכָל עֲבָדָיו (עַכְשָׁו לֹא חָלַמְתִּי עוֹד לְהוֹצִיאוֹ לַחָפְשִׁי, וְכָל רְצוֹנִי הָיָה לְהַצִּיל אֶת חַיָּיו). טָעַנְתִּי לְפָנָיו, כִּי הוּא עוֹבֵד כַּעֲשָׂרָה פּוֹעֲלִים וְכִי בְּיָדוֹ הָאַחַת הוּא מֵנִיעַ אֶת גַּלְגִּלֵּי טַחֲנַת הַסֻּכָּר.

הוּא הָיָה מַקְשִׁיב לִדְבָרַי וּפְעָמִים מְרַמֵּז, כִּי יִתָּכֵן שֶׁיַּפְסִיק אֶת הַמִּשְׁפָּט. לֹא אָמַרְתִּי דָבָר לַכּוּשִׁי עַל הַתְּמוּרָה אֲשֶׁר חָלָה בְּלֵב דּוֹדִי, כִּי חָפַצְתִּי לְבַשֵּׂר לוֹ אֶת הַבְּשׂוֹרָה בְּשָׁעָה שֶׁאַצְלִיחַ לְהוֹצִיאוֹ לַחָפְשִׁי.

וְאוּלָם דָּבָר אֶחָד הִפְלִיאַנִי: הֲלֹא הוּא חָשַׁב אֶת עַצְמוֹ נָדוֹן לַמָּוֶת – וּמַדּוּעַ זֶה לֹא נִמְלַט עַל נַפְשׁוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהַדֶּרֶךְ פְּתוּחָה לְפָנָיו.

וּכְשֶׁאָמַרְתִּי לוֹ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, עָנַנִי בְּשִׁוְיוֹן נֶפֶשׁ: “עָלַי לְהִשָּׁאֵר פֹּה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ כִּי נָפַל עָלַי פָּחַד.”

יד

יוֹם אֶחָד נִגְּשָׁה אֵלַי מַרְיָה וּפָנֶיהָ מְאִירִים. “שְׁמַע נָא,” אָמְרָה לִי, “בְּעוֹד שְׁלשָׁה יָמִים, בְּכ”ב בְּאוֹגוּסְט, חָל יוֹם כְּלוּלוֹתֵינוּ, עוֹד מְעַט… הִפְסַקְתִּי אוֹתָהּ:

“אַל תֹּאמְרִי” עוֹד מְעַט“, מַרְיָה, וּלְפָנֵינוּ עוֹד שְׁלשָׁה יָמִים.” הִיא חִיְּכָה וּפָנֶיהָ הֶאְדִּימוּ. "אַל תַּפְסִיקֵנִי, לֵאוֹפּוֹלְד. עַל לִבִּי עָלָה רַעְיוֹן אֲשֶׁר יִנְעַם לְךָ מְאֹד. הֲלֹא יוֹדֵעַ אַתָּה, כִּי אֶתְמוֹל נָסַעְתִּי עִם אַבָּא הָעִירָה לִקְנוֹת תַּכְשִׁיטִים שׁוֹנִים לְיוֹם חֲתֻנָּתֵנוּ. אַל תַּחְשֹׁב, כִּי יָקְרוּ לִי כָּל הַתַּכְשִׁיטִים וְהַפְּנִינִים הַלָּלוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹסִיפוּ לִי נוֹי וָחֵן בְּעֵינֶינָך, מוּכָנָה אֲנִי לָתֵת אֶת כָּל פְּנִינֵי הָעוֹלָם בְּעַד פֶּרַח אֶחָד מֵהַפְּרָחִים אֲשֶׁר רָמַס הָאִישׁ הַשָּׁפָל הַזֶּה. אַךְ לֹא זֶה הָעִקָּר. אַבָּא רוֹצֶה, וִיהִי מָה, לְהַעֲנִיק לִי מִכָּל טוּב, וַאֲנִי עוֹשָׂה אֶת עַצְמִי כְּמִשְׁתּוֹקֶקֶת לְכָךְ, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת לוֹ נַחַת-רוּחַ אֶתְמוֹל רָאִיתִי שִׂמְלָה עֲשׂוּיָה אַטְלַס סִינִי הַמְרֻקָּם רִקְמַת פְּרָחִים בְּתוֹךְ תֵּבָה עֲשׂוּיָה עֵץ רֵיחָנִי וְשַׂמְתִּי אֵלֶיהָ אֶת לִבִּי.

תַּכְשִׁיט יָקָר מְאֹד, אַךְ מְיֻחָד בְּמִינוֹ. אָבִי רָאָה, כִּי לִבִּי נִמְשָׁךְ אַחֲרֵי הַשִּׂמְלָה. בְּשׁוּבִי הַבַּיְתָה בִּקַּשְׁתִּיו שֶׁיַּבְטִיחַ לָתֵת לִי מַתָּנָה כִּרְצוֹנִי כְּמִנְהַג הָאַבִּירִים לְפָנִים. הֲלֹא יָדוּעַ לְךָ, כִּי הוּא אוֹהֵב לְהִדַּמּוֹת לְאַבִּירֵי הֶעָבָר. הוּא נִשְׁבַּע לִי בְּהֵן-כְּבוֹדוֹ, כִּי יִתֵּן לִי מַתָּנָה כְּאַוַּת נַפְשִׁי. הוּא בָּטוּחַ, כִּי אֲבַקֵּשׁ אֶת שִׂמְלַת הָאַטְלַס הַסִּינִי. אַךְ הַדָּבָר אֵינוֹ כֵּן. אֲנִי אֲבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ אֶת חַיֵּי פְּיֶרוֹ, וְזוֹ תִּהְיֶה מַתְּנַת כְּלוּלוֹתָי."

חִבַּקְתִּי אֶת מַלְאַךְ לִבִּי. הַדּוֹד הָיָה שׁוֹמֵר אֶת מוֹצָא פִּיו, וּכְשֶׁנִּגְּשָׁה אֵלָיו מַרְיָה לְהַגִּיד לוֹ אֶת מְבֻקָּשָׁהּ, מִהַרְתִּי אֶל מִבְצַר גָּלִיפֶה לְהוֹדִיעַ לִפְיֶרוֹ, כִּי הוּא נִצָּל.

“אָחִי,” קָרָאתִי בִּכְנִיסָתִי, “שְׂמַח, אָחִי, כִּי נוֹשָׁעְתָּ. מַרְיָה תְּבַקֵּשׁ אֶת חַיֶּיךָ מִידֵי אָבִיהָ בִּמְקוֹם מַתְּנַת הַכְּלוּלוֹת!”

הָאַסִּיר נִזְדַּעְזַע: “מַרְיָה… כְּלוּלוֹת… חַיַּי… הֲיִתָּכֵן כָּל זֶה בְּצֵרוּף אֶחָד?!” “פָּשׁוּט מְאֹד,” עָנִיתִי לוֹ, “מַרְיָה, אֲשֶׁר אֶת חַיֶּיהָ הִצַּלְתָּ, נִשֵּׂאת לְאִישׁ.”

“לְמִי?” קָרָא הָאַסִּיר, וְעֵינָיו שׁוֹטְטוּ וְהֵפִיקוּ אֵימָה. “הַאֵינְךָ יוֹדֵעַ? " עָנִיתִי לוֹ בְּשֶׁקֶט, “לִי.” פָּנָיו הָאֲיֻמִּים נִשְׁתַּנּוּ וְהֵפִיקוּ הַכְנָעָה וְטוּב-לֵב. “הָהּ, כֵּן! נָכוֹן הַדָּבָר,” אָמַר לִי, “לְךָ! וּמָתַי יוֹם הַחֲתֻנָּה?” “בְּכ”ב בְּאוֹגוּסְט.”

“בּכ”ב בְּאוֹגוּסְט? הֲיָצָאתָ מִדַּעְתְּךָ?" קָרָא בְּעֶצֶב וּבְפָחַד. הוּא נִשְׁתַּתֵּק. הֵצַצְתִּי בּוֹ בְּתִמָּהוֹן. הוּא לָחַץ אֶת יָדִי בְּחִפָּזוֹן “אָחִי, אֲנִי אַסִּיר תּוֹדָה לְךָ, וְחוֹבָתִי הִיא לָעוּץ לְךָ עֵצָה, הַאֲמֵן לִי… סַע לְקָף וְהִתְחַתֵּן לִפְנֵי כ"ב בְּאוֹגוּסְט.”

לַשָּׁוְא הִפְצַרְתִּי בּוֹ שֶׁיַּסְבִּיר לִי אֶת פֵּשֶׁר דְּבָרָיו הַסְּתוּמִים. “שָׁלוֹם!” אָמַר לִי בְּקוֹל חוֹגֵג, “אֶפְשָׁר שֶׁסִּפַּרְתִּי לְךָ יוֹתֵר מִן הַמִּדָּה. וְאוּלָם הָעָוֶל שָׂנוּא עָלַי יוֹתֵר מִשְּׁבוּעַת שֶׁקֶר.”

נִפְרַדְתִּי מֵעָלָיו וְלִבִּי הָיָה מָלֵא דְאָגָה וּסְפֵקוֹת, אַךְ לֹא אָרְכָה הַשָּׁעָה וְלִבִּי נִתְמַלֵּא עַל גְּדוֹתָיו מַחֲשָׁבוֹת עַל אָשְׁרִי הַמְמַשְׁמֵשׁ וּבָא, וּבַיּוֹם הַהוּא חָזַר בּוֹ הַדּוֹד מֵהַקֻּבְלָנָה.

וְשׁוּב הָלַכְתִּי לַמִּבְצָר לְהוֹצִיא לַחָפְשִׁי אֶת פְּיֶרוֹ. טָדֶה, אֲשֶׁר יָדַע עַל חֻפְשָׁתוֹ שֶׁל הַכּוּשִׁי, נִכְנַס עִמִּי לַחֲדַר הַכֶּלֶא, אַךְ הַכּוּשִׁי נֶעְלָם. בַּכֶּלֶא מָצָאנוּ רַק אֶת רַסְק שֶׁנִּגַשׁ אֵלַי בְּחִבָּה. לְצַוָּארוֹ הָיָה קָשׁוּר עֲלֵה תָּמָר. הֲסִירוֹתִי אֶת הֶעָלֶה וְקָרַאתִי בּוֹ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

“תּוֹדָה לְךָ, אָחִי! הִצַּלְתָּ אֶת חַיַּי בַּפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית. אָחִי, אַל תִּשְׁכַּח אֶת הַבְטָחָתְךָ.” וּבְשׁוּלֵי הַמִּכְתָּב בִּמְקוֹם חֲתִימָה הָיָה כָּתוּב בַּלָּשׁוֹן הַסְּפַרְדִית: “הִנְנִי מַבְרִיחַ מֶכֶס.”

אַךְ טָדֶה נִדְהַם יוֹתֵר מִמֶּנִּי. הוּא לֹא יָדַע אֶת סוֹד הַצֹּהַר וְחָשַׁב, כִּי הַכּוּשִׁי נִתְגַּלְגֵּל לְכֶלֶב. לֹא הִשְׁתַּדַּלְתִּי לְהוֹכִיחַ לוֹ אֵת טָעוּתוֹ וְרַק בִּקַּשְׁתִּיו שֶׁלֹּא יְגַלֶּה לְאִישׁ אֵת כָּל אֲשֶׁר רָאָה בְּעֵינָיו.

חָפַצְתִּי לְהוֹבִיל עִמִּי אֶת רַסְק, אַךְ בְּצֵאתֵנוּ מִן הַמִּבְצָר פָּרַץ הַכֶּלֶב אֶל הַיַּעַר וְנֶעְלָם.

טו

חֲמָתוֹ שֶׁל דּוֹדִי בָּעֲרָה לְהַשְׁחִית בְּשָׁמְעוֹ עַל מְנוּסַת הָאַסִּיר. הוּא צִוָּה לְחַפֵּשׂ אוֹתוֹ בְכָתַב לְשַׂר הַפֶּלֶךְ שֶׁיַּסְגִּירוּ אֵלָיו אֶת פְּיֶרוֹ.

וְיוֹם כ"ב בְּאוֹגוּסְט הִגִּיעַ. חַג כְּלוּלוֹתֵינוּ נֶעֱרַךְ בַּכְּנֵסִיָּה שֶׁבְּאִי-הַתַּנִּינִים בְּרֹב פְּאֵר וְהָדָר. מַה מְאֻשָּׁר הָיָה הַיּוֹם הַזֶּה, מְקוֹר כָּל הָאֲסוֹנוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ עָלָי! לִבִּי הָיָה שִׁכּוֹר מִשִּׂמְחָה וְרַק הָאִישׁ אֲשֶׁר יָדַע בְּחַיָּיו שִׂמְחָה כָּזֹאת יוּכַל לַהֲבִינָהּ. שָׁכַחְתִּי לְגַמְרֵי אֶת פְּיֶרוֹ וְאֶת עֲצָתוֹ הָאֲיֻמָּה.

הָעֶרֶב אֲשֶׁר צִפִּיתִי לוֹ בְּכִלְיוֹן לֵב הִגִּיעַ סוֹף-סוֹף. אִשְׁתִּי הַצְּעִירָה פָּרְשָׁה לְאַחַד הַחֲדָרִים שֶׁהֻקְצוּ לִי, וְעָלַי הֻטַּל לְמַלֵּא חוֹבָה מְשַׁעְמֶמֶת מְאֹד. כְּקַפִּיטַן שֶׁל הַגְּדוּד הֻכְרַחְתִּי בָּעֶרֶב הַהוּא לְהַקִּיף אֶת הַמִּשְׁמָרוֹת בְּאִיֵּי הַתַּנִּינִים. כִּי בַּיָּמִים הָהֵם בְּיוּנִי, יוּלִי וַאֲפִילוּ בְּרֵאשִׁית אוֹגוּסְט פָּרְצוּ מְהוּמוֹת בַּמּוֹשָׁבָה, וְהַכּוּשִׁים ם הָעוֹבְדִים בְּמַטָּעֵי טִיבוֹ וְלָגוֹסֶט הִתְפָּרְצוּ פַּעַם בְּפַעַם מִפְּנֵי אֲדוֹנֵיהֶם. וְהַמּוּלָטִים הַחָפְשִׁיִּים רָגְזּו מְאֹד עַל שֶׁהָרְגוּ אֶת הַמּוֹרֵד אוֹזֶ’ה וְעוֹרְרוּ מְהוּמוֹת.

דּוֹדִי הָיָה הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הִזְכִּיר לִי אֶת חוֹבָתִי. הֻכְרַחְתִּי לְהִכָּנֵעַ. לָבַשְׁתִּי אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד וְיָצָאתִי לַדָּרֶךְ. עָבַרְתִּי עַל פְּנֵי הַמִּשְׁמָרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת וְלֹא רָאִיתִי סִמָּנֵי מְהוּמָה. וְרַק בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה, כְּשֶׁטִּיַּלְתִּי שָׁקוּעַ בְּהִרְהוּרִים עַל יַד תּוֹתָחֵי הַמִּפְרָץ, רָאִיתִי בִּקְצֵה הָאֹפֶק אוֹר אָדֹם מַבְקִיעַ מִלִּימוֹנַד וְסַן-לוּאִי. הָאֵשׁ הָיְתָה מִתַּמֶּרֶת וְעוֹלָה, מִתַּמֶּרֶת וּרְחָבָה. תְּחִלָּה חָשַׁבְנוּ, אֲנִי וְהַחַיָּלִים, כִּי זוֹהִי אֵשׁ שְׂרֵפָה, אַךְ מִקֵּץ רְגָעִים מִסְפָּר פָּרְצָה הָאֵשׁ בִּמְאֹד מְאֹד, וְהֶעָשָׁן, שֶׁנִּשָּׂא עַל כַּנְפֵי הָרוּחַ, נִתְעַבָּה. מִהַרְתִּי אֶל הַמִּבְצָר לְהַתְרִיעַ עַל הַסַּכָּנָה וְלִשְׁלֹחַ עֶזְרָה.

כְּשֶׁעָבַרְתִּי עַל פְּנֵי מְעוֹנוֹת הַכּוּשִׁים הִשְׁתּוֹמַמְתִּי לְמַרְאֵה הַחֲרָדָה אֲשֶׁר הִקִּיפָה אֶת הַמַּחֲנֶה. רֹב הַכּוּשִׁים הָיוּ עֵרִים וְהִתְלַחֲשׁוּ בֵּינֵיהֶם בְּהִתְעוֹרְרוּת רַבָּה. מִן הַנִּיב שֶׁלָּהֶם הַבִּלְתִּי מוּבָן לִי שָׁמַעְתִּי פַּעַם בְּפַעַם שֵׁם מוּזָר:

“בּוּג יַ’רְגַּל” – – –

וְאַף עַל פִּי כֵן הֲבִינוֹתִי כַּמָּה מִלִּים, אֲשֶׁר עַל פִּיהֶן שִׁעַרְתִּי, כִּי הַכּוּשִׁים בַּמִּישׁוֹר הַצְּפוֹנִי הִתְפָּרְצוּ מִפְּנֵי אֲדוֹנֵיהֶם וְשִׁלְחוּ אֵשׁ בַּבָּתִים וּבַמַּטָּעִים מֵעֵבֶר לְקָף.

בְּלֶכְתִּי עַל פְּנֵי אֲדָמָה טוֹבְעָנִית נִגְּפָה רַגְלִי בְּגַל שֶׁל גַּרְזִנִּים וְכַשִּׁילִים טְמוּנִים בְּתוֹךְ הַקָּנִים. לִבִּי נִתְמַלֵּא חֲרָדָה רַבָּה. מִיָּד הִזְעַקְתִּי אֶת הַגְּדוּד וְצִוִּיתִי לְהַשְׁגִּיחַ בְּשֶׁבַע עֵינַיִם.

מִסָּבִיב נִשְׂתָּרְרָה דְמָמָה. וְאֵשׁ הַשְּׂרֵפָה הִתְפַּשְּׁטָה מֵרֶגַע לְרָגַע. מֵרָחוֹק הִגִּיעַ אֵלַי קוֹל נֵפֶץ שֶׁל יְרִיַּת תּוֹתָחִים וְרוֹבִים. בַּשָּׁעָה הַשְּׁנִיָּ אַחֲרֵי חֲצוֹת הַלַּיְלָה הַעִירוֹתִי אֶת דּוֹדִי.

הוּא לֹא יָכֹל הָיָה לְהַבְלִיג עַל חֶרְדָּתוֹ וְצִוַּנִי לְהַשְׁאִיר בְּאִי-הַתַּנִּינִים חֵלֶק מֵהַגְּדוּד בִּפְקֻדָּתוֹ שֶׁל הַקָּצִין.

מַרְיָה שֶׁלִּי הָאֻמְלָלָה יָשְׁנָה אֶת שְׁנָתָהּ אוֹ חִכְּתָה לִי, וַאֲנִי נִכְנַעְתִּי לְדוֹדִי, שֶׁהָיָה, כְּפִי שֶׁאָמַרְתִּי לָכֶם, צִיר בָּאֲסֵפָה הַפְּרוֹבִינְצְיָלִית, וְהָלַכְתִּי בְּרֹאשׁ פְּלֻגַּת חַיָּלִים לְקָף.

לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח אֶת מַרְאֵה הָעִיר הַזֹּאת. הָאֵשׁ אָכְלָה אֶת הַמַּטָּעִים וְהֵצִיפָה אֶת פְּנֵי הָעִיר בְּאוֹר שַׁלְהֶבֶת שֶׁהוּעַם מִתִּימְרוֹת הֶעָשָׁן הַנִּשָּׂא בָּרוּחַ עַל פְּנֵי הַחוּצוֹת. זִיקֵי אֵשׁ הִתְעוֹפְפוּ בִּסְחַרְחֹרֶת כִּפְתוֹתֵי שֶׁלֶג עַל גַּגּוֹת הַבָּתִּים בָּעִיר, עַל הָאֳנִיּוֹת בַּחוֹף, וּמֵרֶגַע לְרֶגַע צְפוּיָה הָיְתָה לְקָף שְׂרֵפָה אֲיֻמָּה לֹא פָּחוֹת מֵהַשְּׂרֵפָה בַּסְּבִיבָה.

זֶה הָיָה מַחֲזֶה אֲיֻם-הוֹד. מִצַּד אֶחָד יוֹשְׁבֵי הָעִיר הַחִוְרִים, הַמְסַכְּנִים אֶת נַפְשָׁם לְהַצִּיל אֶת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה מִכָּל עָשְׁרָם, וּמִצַּד שֵׁנִי אֳנִיּוֹת מַפְלִיגוֹת בַּיָּם הָאָדֹם מִשַּׁלְהֶבֶת הַדָּם.

טז

עוֹד אֲנִי נָבוֹךְ מִירִיּוֹת הַתּוֹתָחִים בַּמִּבְצָר, מֵאֶנְקוֹת הַפְּלִיטִים וְקוֹל הַנֵּפֶץ וְהַחֻרְבָּן שֶׁהִגִּיעַ אֵלַי מֵרָחוֹק וּמְהַסֵּס בְּלִבִּי בִּבְלִי דַעַת אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חַיָּלַי, – וְהִנֵּה מְפַקֵּד הַדְּרָגוּנִים הַצְּהֻבִּים בָּא לִקְרָאתִי וְנֵאוֹת לִהְיוֹת לָנוּ לְמוֹרֵה דָרֶךְ.

לֹא אֲתָאֵר לִפְנֵיכֶם, רַבּוֹתַי, מַה דְמוּת וּמַה מַרְאֶה הָיוּ לַמַּטָּעִים בַּעֲלוֹתָם בָּאֵשׁ. כְּבָר קִדְּמוּנִי אֲחֵרִים בְּתָאֲרָם אֶת מְצוּקוֹת קָף, וְאֵין לִי רָצוֹן לְהַעֲלוֹת עַל לִבִּי אֶת זִכְרוֹן הַמְּאֹרָעוֹת הָאֵלֶּה, מְאֹרָעוֹת הַדָּמִים וְהָאֵימָה. הַכּוּשִׁים הַמּוֹרְדִים כְּבָר כָּבְשׁוּ אֶת כָּל הַמַּטָּעִים הַקְּרוֹבִים וְלִבִּי נִתְמַלֵּא חֲרָדָה לְגוֹרַל מַטָּעָיו שֶׁל דּוֹדִי.

מִהַרְתִּי לָבוֹא אֶל בֵּית שַׂר-הַפֶּלֶךְ, אָדוֹן בְּלַנְשְׁלַנְד. מְבוּכָה רַבָּה שָׂרְרָה כָּאן, גַּם בַּעַל-הַבַּיִת הָיָה נָבוֹךְ. שְׁאִלְתִּיו לְהוֹרָאוֹת וּבִקַּשְׁתִּיו שֶׁיִּדְאַג לְאִי-הַתַּנִּינִים.

כָּאן מָצָאתִי אֶת הַגֶּנֶרַל-מָיוֹר אָדוֹן דְּ’רוּבְרֶה , אֵת אֶחָד מִבַּעֲלֵי הָרֲחֻזּוֹת הַחֲשׁוּבִים שֶׁבָּאִי, הָאָדוֹן דּ'-רוּזַר, אֶת שַׂר הַגְּדוּד שֶׁל קָף, כַּמָּה מֵחַבְרֵי הָאֲסֵפָה הַקּוֹלוֹנִיָלִית וְהַפְּרוֹבִינְצְיָלִית וַאֲחָדִים מֵהַקּוֹלוֹנִיסְטִים בַּעֲלֵי-הַשֵּׁם.

בִּכְנִיסָתִי שָׁמַעְתִּי אֶת דִּבְרֵי הַמִּתְוַכְּחִים בָּאֲסֵפָה הַחֲטוּפָה הַזֹּאת. " אֲדוֹנִי שַׂר הַפֶּלֶךְ," אָמַר אֶחָד מֵחַבְרֵי הָאֲסֵפָה הַפְּרוֹבִינְצְיָלִית, “לְצַעֲרִי, נִתְאַמְּתוּ הַדְּבָרִים: הַכּוּשִׁים הֵם שֶׁמָּרְדוּ וְלֹא הַמּוּלָטִים הַחָפְשִׁיִּים. הֲלֹא כֵּן אָמַרְנוּ מֵרֹאשׁ.”

“כֵּן! אֲמַרְתֶּם, אֲבָל לֹא הֶאֱמַנְתֶּם!” עָקַץ אוֹתוֹ חֲבֵר הָאֲסֵפָה הַקּוֹלוֹנִיָלִית (אוֹ הַכְּלָלִית), “אֲמַרֲתֶּם כְּדֵי לְהִתְנַשֵּׂא עָלֵינוּ, וַהֲרֵי לֹא פִּלַּלְתֶּם כְּלָל, שֶׁהָעֲבָדִים יִמְרְדוּ בֶּאֱמֶת, וְהָרְאָיָה, כִּי בְּ 1789 עַל יְדֵי מַעֲשֵׂה הַנִּרְגָּנוּת שֶׁל אֲסֵפַתְכֶם עוֹרַרְתֶּם אֶת הַמֶּרֶד הַמְפֻרְסָם וְהַמְגֹחָךְ שֶׁל שְׁלשֶׁת אַלְפֵי הַכּוּשִׁים בְּהַרוּ קָף. בַּמֶּרֶד הַזֶּה נִמְצָא הָרוּג אֶחָד מֵהַמִּתְנַדְּבִים, וְאַף הוּא נֶהֱרַג בִּידֵי חֲבֵרָיו.”

“אֲנִי חוֹזֵר עַל דְּבָרַי,” הֵשִׁיב חֲבֵר הָאֲסֵפָה הַפְּרוֹבִינְצְיָלִית, “וְאוֹמֵר לָכֶם, כִּי אָנוּ מַרְחִיקִים רְאוֹת מִכֶּם. וְהַסִּבָּה פְּשׁוּטָה מְאֹד. אֲנַחְנוּ יָשַׁבְנוּ כָּאן וְהִשְׁגַּחְנוּ עַל עִנְיְנֵי הַמּוֹשָׁבָה, בְּשָׁעָה שֶׁכָּל חַבְרֵי אֲסֵפַתְכֶם נָסְעוּ לְצָרְפַת.”

חֲבֵר הָאֲסֵפָה הַקּוֹלוֹנִיָלִית עָנָה בְּבוּז וּבִמְרִירוּת: “בְּנֵי עִירֵנוּ בָּחֲרוּ בָּנוּ שֵׁנִית, פֶּה אֶחָד.” “לֹא! אַתֶּם בְּהַפְרָזוֹתֵיכֶם הֲבֵאֶתם לִידֵי כָּךְ, שֶׁהִתִּיזוּ אֶת רֹאשׁוֹ שֶׁל הַמִּסְכֵּן שֶׁבָּא לְקָף וּלְכוֹבָעוֹ לֹא הָיָה הָאוֹת בַּעַל שְׁלשֶׁת הַצְּבָעִים. וְאַף זוֹהִי אַשְׁמַתְכֶם, כִּי תָּלוּ אֶת הַמּוּלָט לָקוֹמְבְּ בְּשֶׁל הַבַּקָּשָׁה הַמַּתְחִילָה בְּמִלִּים בִּלְתִּי רְגִילוֹת: “בְּשֵׁם הָאָב, הַבֵּן וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ”.”

“לֹא נָכוֹן!” קָרָא חֲבֵר הָאֲסֵפָה הַכְּלָלִית, “זוֹהִי מִלְחֶמֶת דֵּעוֹת וּזְכֻוּיֹות, מִלְחֶמֶת גִּבְּנִים וּבַעֲלֵי-מוּמִים.”

“זֶהוּ מַה שֶׁחָשַׁבְתִּי תָּמִיד, כִּי הִנְּךָ מֵהַבִּלְתִּי תְּלוּיִים.” וִכּוּחַ-שָׁוְא זֶה הָיָה לְזָרָא, וְקוֹל מֶחָאָה כְּלָלִית נִשְׁמַע: “חֲבֵרִים צִירִים!” קָרָא אַחַד הַנַּטָּעִים, “אַתֶּם מְבַלִּים אֶת הַזְּמָן בְּדִבְרֵי הֶבֶל, וּמַה יִהְיֶה לְצֶמֶר הַגֶּפֶן שֶׁלִּי?”

“וְאַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף שְׁתִילֵי הָאִינְדִּיגוֹ שֶׁלִּי?” הוֹסִיף הַשֵּׁנִי. “וְהַכּוּשִׁים שֶׁלִּי, אֲשֶׁר שִׁלַּמְתִּי מְחִירָם שְׁלשׁ מֵאוֹת דּוֹלָר הָעֶבֶד,” אָמַר רַב הַחוֹבְלִים שֶׁל אֳנִיַּת סוֹחֲרֵי הָעֲבָדִים.

"כָּל רֶגַע שֶׁאַתֶּם מְבַלִּים פֹּה, הוֹסִיף אַחַד הַקּוֹלוֹנִיסְטִים, “עוֹלֶה לִי בִּמְחִיר עֲשֶׂרֶת צֶנְטְנֶרִים סֻכָּר, 17 פְּיַסְטֶר הַצֶּנְטְנֶר, הֲרֵי זֶה 130 פְרַנְק 50 סֶנְט בְּכֶסֶף צָרְפַת.”

“הָאֲסֵפָה הַקּוֹלוֹנִיָלִית, שֶׁאַתֶּם קוֹרְאִים לָהּ בְּשֵׁם הָאֲסֵפָה הַכְּלָלִית, תָּפְשָׂה אֶת הַשִּׁלְטוֹן שֶׁלֹּא בְּצֶדֶק,” הִתְפָּרֵץ שׁוּב אַחַד הַמְּתְוַכְּחִים, “תִּכָּבֵד נָא הָאֲסֵפָה הַזֹּאת וְתֵשֵׁב לָהּ בְּפוֹרְטוֹ-פְרֶנְס וְשָׁם תּוֹצִיא לָהּ אֶת פְּקדּוֹתֶיהָ וְאַל תִּפְרֹשׂ אֶת מְצוּדָתָהּ עָלֵינוּ. קָף שַׁיֶּכֶת לַקּוֹנְגְּרֶס הַפְּרוֹבִינְצְיָלִי הַצְּפוֹנִי, לוֹ וְרַק לוֹ.”

“הִנְנִי מוֹדִיעַ,” קָרָא שׁוּב הַבִּלְתִּי תָּלוּי, “כִּי הוֹד מַעֲלָתוֹ שַׂר הַפֶּלֶךְ אֵינוֹ רַשַּׁאי לְכַנֵּס כָּל אֲסֵפָה מִלְּבַד אֲסֵפָה כְּלָלִית שֶׁל בָּאֵי-כֹּחַ הַמּוֹשָׁבָה בִּנְשִׂיאוּתוֹ שֶׁל הָאָדוֹן קָדוּשׁ.”

“הֵיכָן הוּא הַנָּשִׂיא שֶׁלָּכֶם? הֵיכָן הִיא הָאֲסֵפָה שֶׁלָּכֶם? הֲלֹא מֵחַבְרֵי אֲסֵפַתְכֶם בָּאוּ לְכָאן פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים: וְחַבְרֵי הָאֲסֵפָה הַפְּרוֹבִינְצְיָלִית בָּאוּ כֻּלָּם. אוּלַי מִתְכַּוֵּן כְּבוֹדוֹ לִהְיוֹת הוּא עַצְמוֹ אֲסֵפָה שְׁלֵמָה, מוֹשָׁבָה שְׁלֵמָה?”

תַּחֲרוּת זוֹ שֶׁבֵּין שְׁנֵי הַצִּירִים הִכְרִיחָה שׁוּב אֶת שַׂר הַפֶּלֶךְ לְהִתְעָרֵב בַּדָּבָר. “רַבּוֹתַי, מַה בֶּצַע בְּכָל הַוִּכּוּחִים הַלָּלוּ, מַה תּוֹעֶלֶת בָּהּ לָאֲסֵפָה הַזֹּאת?”

“לַעֲזָאזֵל!” הִרְעִים הַגֶּנֶרַל רוּבְרֶה בְּקוֹלוֹ

וְדָפַק בְּכָל כֹּחוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן, “פַּטְפְּטָנִים עֲלוּבִים! מַה לָנוּ וְלִשְׁתֵּי הָאֲסֵפוֹת הַלָּלוּ הַמִּתְקוֹטְטוֹת בֵּינֵיהֶן בְּלִי הֶרֶף. אַדְּרַבָּא, אֲדוֹנִי שַׂר הַפֶּלֶךְ, יְכַנֵּס נָא אֶת שְׁתֵּי הָאֲסֵפוֹת הַלָּלוּ, וַאֲנִי אֶהֱפֹךְ אוֹתָם לִשְׁנֵי גְדוּדִים וְאֵלֵךְ בְּרֹאשָׁם לְהִלָּחֵם בַּכּוּשִׁים. אַדְּרַבָּא, נִרְאֶה נָא, הֲיַרְעִימוּ גַם רוֹבֵיֶהם כְּפִיהֶם.”

וּכְכַלּוֹתוֹ לְדַבֵּר, הִרְכִּין אֶת רֹאשׁוֹ אֵלַי וְאָמַר לִי בַּחֲשַׁאי, “וְכִי מַה יוּכַל לַעֲשׂוֹת שַׂר הַפֶּלֶךְ שֶׁנִּתְמַנָּה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ הַצָּרְפַתִּי, כְּשֶׁהוּא נָתוּן בֵּין שְׁתֵּי הָאֲסֵפוֹת הַמְּקוֹמִיּוֹת, שֶׁכָּל אַחַת מֵהֶן רוֹצָה לִהְיוֹת הַשַּׁלֶּטֶת? בַּמֶּטְרֹפוֹלִין זֹאת מְקוֹר כָּל הָרַע הֵם הַפַּטְפְּטָנִים וְעוֹרְכֵי הַדִּין. אִלּוּ נִתְכַּבַּדְתִּי לִהְיוֹת נְצִיב הַמֶּלֶךְ, כִּי עַתָּה פִּזַּרְתִּי לְכָל רוּחַ אֶת הַמְנֻוָּלִים הַלָּלוּ, כִּי עַתָּה אָמַרְתִּי: הַמֶּלֶךְ מוֹלֵךְ, וַאֲנִי מוֹשֵׁל! לְכָל הָרוּחוֹת הָיִיתִי מְבַטֵּל אֶת הָאַחֲרָיוּת בִּפְנֵי שְׁלִיחֵי הַצִּבּוּר כִּבְיָכֹל, הָיִיתִי מַבְטִיחַ חֲצִי-תְּרֵיסָר צְלָבִים בְּשֵׁם הוֹד מַלְכוּתוֹ וּמַבְרִיחַ אֶת הַמַּרְדָּנִים לְאִי הַצָּב, שֶׁהָיָה לְפָנִים מְקוֹם מְגוּרֵיהֶם שֶׁל שׁוֹדְדִים כְּמוֹהֶם, הֲלֹא הֵם שׁוֹדְדֵי הַיָּם. יִזְכֹּר נָא הֵיטֵב אֶת דְּבָרָי! יֵדע נָא שֶׁהַפִּילוֹסוֹפִים הֵבִיאוּ לָעוֹלָם אֶת הַפִּילָנְטְרֹפִּים, וְהַלָּלוּ – אֶת אוֹהֲבֵי הַכּוּשִׁים. הָאִידֵאוֹת הַלָּלוּ, הַלִּבֶּרַלִּיּוֹת כִּבְיָכֹל, הַחֲבִיבוֹת כָּל כָּךְ בְּצָרְפַת – הֵן סַם הַמָּוֶת בְּאַרְצוֹת הַטְּרֹפִּיקָה. צָרִיךְ הָיָה לִנְהֹג זְהִירוּת בַּכּוּשִׁים, וְלֹא לְעוֹרְרָם לְשִׁחְרוּר פִּתְאוֹמִי. כָּל הַבַּלָּהוֹת שֶׁהִתְרַגְּשׁוּ וּבָאוּ עַכְשָׁו עַל סַן-דּוֹמִינְגוֹ, נוֹלְדוּ בַּקְּלוּבִּים הַפּוֹלִיטִיִּים, וּמֶרֶד הָעֲבָדִים אֵינוֹ אֶלָּא הֵד שֶׁל חֻרְבַּן בַּסְטִילְיָה.”

אִישׁ-הַמִּלְחָמָה הַוָּתִיק הִרְצָה לְפָנַי אֶת הַפּוֹלִיטִיקָה שֶׁלּוֹ – הַצָּרָה, אֲבָל הַכֵּנָה מְאֹד, וְהַוִּכּוּחַ הַסּוֹעֵר נִמְשָׁךְ. אַחַד הַקּוֹלוֹנִיסְטִים, מַר ס., שֶׁהָיָה נִמְנֶה עַל הַחֲבוּרָה הַקְּטַנָּה שֶׁל הַמְהַפְּכָנִים הַנִּלְהָבִים וְהָיָה מְכַנֶּה אֶת עַצְמוֹ בְּשֵׁם אֶזְרָח וְגֶנֶרַל, קָרָא בְּקוֹל: "מִיתַת בֵּית-דִּין עֲדִיפָה מִמִּלְחָמָה. הֶהָמוֹן זָקוּק שֶׁיַּרְאוּ לוֹ דֻגְמָא אֲשֶׁר תַּפִּיל עָלָיו אֵימָה. אָכֵן, צָרִיךְ לְהַפִּיל אֵימָה עַל הַכּוּשִׁים. אֲנִי הִכְנַעְתִּי אֶת מֶרֶד יוּנִי וְיוּלִי אַחֲרֵי אֲשֶׁר תָּלִיתִי חֲמִשִּׁים גֻּלְגְּלוֹת כּוּשִׁים בְּשַׁעַר בֵּיתִי מִזֶּה וּמִזֶּה. קַבְּלוּ נָא אֶת הַצָּעָתִי! עָלֵינוּ לְהָגֵן עַל קָף בַּכּוּשִׁים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ אֶצְלֵנוּ: נַקִּיף אֶת הָעִיר בְּשַׁלְשֶׁלֶת עֲשׂוּיָה גֻּלְגָּלוֹת גֻּלְגָּלוֹת שֶׁל כּוּשִׁים, לְמִן פִּיקוֹלֶה וְעַד כֵּף קָרָקוֹל. יִרְאוּ חַבְרֵיהֶם הַמַּרְדָּנִים וְלֹא יָעֵזּוּ לְהִתְקָרֵב אֶל הָעִיר.

עֵת לַעֲשׂוֹת הִיא, עַל כֵּן חַיָּב כָּל אֶחָד לְחָרֵף אֶת נַפְשׁוֹ. הִנְנִי מַצִּיעַ לְשֵׁם כָּךְ אֶת חֲמֵשׁ מֵאוֹת הַכּוּשִׁים שֶׁלִּי אֲשֶׁר לֹא הִצְטָרְפוּ לַמֶּרֶד."

הַצָּעָה נִתְעָבָה זוֹ עוֹרְרָה גֹעַל בְּלֵב כָּל הַמְסֻבִּים. “זוֹהִי תּוֹעֵבָה! זֶהוּ נִוּוּל!” קָרְאוּ הַמְסֻבִּים פֶּה אֶחָד. “הֲלֹא דַוְקָא הַמַּעֲשִׂים הַלָּלוּ הֵמִיטוּ עָלֵינוּ אֶת הָאָסוֹן,” אָמַר אֶחָד הַקּוֹלוֹנִיסְטִים, “לוּלֵא הָרְגוּ אֶת כָּל הַמַּרְדָּנִים שֶׁהִתְפָּרְצוּ בְּיוּנִי, בְּיוּלִי וּבְאוֹגוּסְט, כִּי עַתָּה הִצְלַחְנוּ לִמְצֹא אֶת שׁרֶשׁ הַמֶּרֶד, אֲשֶׁר נִגְדַּע בְּגַרְזֶן הַתַּלְיָן.”

הָאֶזְרָח וְהַגֶּנֶרַל ס. הֶחֱרִישׁ רֶגַע בְּצַעַר רַב וְאַחַר רָטַן מִבַּעַד לְשִׁנָּיו: “לֹא שִׁעַרְתִּי כְּלָל, כִּי יַחְשְׁדוּנִי בִּדְבַר-תּוֹעֵבָה. הִנְנִי נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן עִם אוֹהֲבֵי הַכּוּשִׁים אֲשֶׁר בְּכָל הָאֲרָצוֹת, וַהֲרֵי אֵין כָּאן פִּילוֹסוֹפִים כְּלָל.”

וְהָאָדוֹן בְּלַנְשְׁלַנְד הִצִּיעַ, זוֹ הַפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית, לִשְׁמֹעַ אֶת עֲצוֹתֵיהֶם שֶׁל הַמְסֻבִּים. “עֲצָתִי הִיא, אֲדוֹנִי שַׂר הַפֶּלֶךְ,” אָמַר אֶחָד, “לָרֶדֶת בַּסְּפִינָה “לֵאוֹפּוֹלְד” הָעוֹגֶנֶת בַּחוֹף.” “נִקְבַּע פְּרָס בְּעַד גֻּלְגָּלְתּוֹ שֶׁל בּוּקְמַן!” אָמַר קוֹל שֵׁנִי. “נוֹדִיעַ עַל כָּל הַמִּתְרַחֵשׁ לְשַׂר הַפֶּלֶךְ בְּיַמַּיְקָה.” “כְּדֵי שֶׁיִּשְׁלַח לָנוּ גַם הַפַּעַם רַק 500 חַיָּלִים?” אָמַר צִיר הָאֲסֵפָה הַפְּרוֹבִינְצְיָלִית. “אֲדוֹנִי שַׂר הַפֶּלֶךְ, יִשְׁלַח נָא לְצָרְפַת אֳנִיַּת בְּשׂוֹרָה וּנְחַכֶּה לִתְשׁוּבָה.”

"לְחַכּוֹת?! לְחַכּוֹת?! “שִׁסַּע אוֹתוֹ אָדוֹן דְּ‘-רוּבְרֶה, אוּלָם הַכּוּשִׁים לֹא יְחַכּוּ! וְהָאֵשׁ אֲשֶׁר הִקִּיפָה כְּבָר אֶת כָּל הָעִיר לֹא תְּחַכֶּה! אָדוֹן דְּ’-טוּזָר, יְצַוֶּה נָא לְהַתְרִיעַ עַל הַסַּכָּנָה; יִקַּח נָא אֶת הַתּוֹתָחִים וְיֵצֵא לִקְרַאת צְבָא הַמּוֹרְדִים בְּרֹאשׁ הַגְּרֶנַדֵּרִים וְהַקַּלָּעִים. אֲדוֹנִי שַׂר הַפֶּלֶךְ, יְצַוֶּה נָא לָשִׂים מִשְׁמָרוֹת בְּכָל מְבוֹאוֹת הַמִּזְרָח. יַעֲמִיד נָא זְקִיפֵי מִלְחָמָה בִּטְרוּ וּבְוַלְיֶרָה. הִנְנִי מְקַבֵּל עַל עַצְמִי אֶת הַמִּישׁוֹר שֶׁל מִבְצַר דּוֹפִין, אֶבְנֶה שָׁם סוֹלְלוֹת, כִּי הִנְנִי בָּקִי מְעַט בַּדָּבָר הַזֶּה.”

נְאוּמוֹ הַנִּמְרָץ וְהַמַּעֲשִׂי שֶׁל דְּ‘-רוּבְרֶה שָׂם קֵץ לְחִלּוּקֵי-הַדֵּעוֹת. הַגֶּנֶרַל צָדַק. וְהוֹאִיל וְכָל אָדָם יוֹדֵעַ אֶת הַמּוֹעִיל לוֹ נִצְטָרְפוּ כָּל הַמְסֻבִּים לְדַעְתּוֹ שֶׁל דְּ’-רוּבְרֶה.

שַׂר הַפֶּלֶךְ לָחַץ אֶת יָדוֹ שֶׁל הַגֶּנֶרַל הָאַמִּיץ וְרָמַז לוֹ, כִּי הוּא מַרְגִּישׁ הֵיטֵב אֶת עֶרֶךְ הַצָּעוֹתָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן נֶאֶמְרוּ כִּפְקֻדּוֹת, וְאֶת עֶרֶךְ עֶזְרָתוֹ. וְכָל הַקּוֹלוֹנִיסְטִים דָּרְשׁוּ לְהָחִישׁ אֶת הַדָּבָר. וְרַק צִירֵי הָאֲסֵפוֹת הַמִּתְחָרוֹת זוֹ בָּזוֹ לֹא נִצְטָרְפוּ לַדֵּעָה הַכְּלָלִית וְרָטְנוּ בְּקֶרֶן זָוִית.

הִשְׁתַּמַּשְׁתִּי בְּהִזְדַּמְּנוּת זוֹ לִשְׁאֹל הוֹרָאוֹת מִפִּי מַר דְּ' בְּלַנְשְׁלַנְד וְיָצָאתִי לְהַקְהִיל שׁוּב אֶת חַיָּלַי כְּדֵי לָשׁוּב תֵּכֶף וּמִיָּד לְאִי-הַתַּנִּינִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּנֵי לִוְיָתִי הָיוּ עֲיֵפִים עַד מְאֹד. אֲנִי לֹא הִרְגַּשְׁתִּי כָּל עֲיֵפוּת.

חלק ב

יז

עִם הָנֵץ הַחַמָּה יָצָאתִי לְמִגְרַשׁ הַתֵּלְפִּיּוֹת וְעוֹרַרְתִּי אֶת הַחַיָּלִים אֲשֶׁר שָׁכְבוּ עַל סְגִינֵיהֶם יַחַד עִם הַדְּרָגוּנִים, הָאֲדֻמִּים וְהָצְּהֻבִּים, הַפְּלִיטִים מִמְּקוֹמוֹת הַחֻרְבָּן וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר הַגּוֹעִים וְהַפּוֹעִים וְתִלֵּי תִּלִּים שֶׁל חֲפָצִים שֶׁהֵבִיאוּ עִמָּהֶם הַנַּטָּעִים מִבְּנֵי הַסְּבִיבָה. לְאַט-לְאַט מָצָאתִי בְּתוֹךְ הָעַרְבּוּבְיָה הַזֹּאת אֶת חַיָּלָי.

פִּתְאֹם רָאִיתִי מֵרָחוֹק דְּרָגוּן צָהֹב נִשָּׂא לִקְרָאתִי עַל סוּסוֹ כֻּלּוֹ שָׁטוּף זֵעָה וּמְכֻסֶּה אָבָק. רַצְתִּי לִקְרָאתוֹ וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו יְדִיעָה אֲיֻמָּה. חֲשָׁשׁוֹתַי נִתְאַמְּתוּ! הַמֶּרֶד הִגִּיעַ עַד מִישׁוֹרֵי הַתַּנִּינִים וְהַכּוּשִׁים שָׂמוּ מָצוֹר עַל מִבְצַר גָּלִיפֶה שֶׁבּוֹ נִסְגְּרוּ הַחַיָּלִים וְהַקּוֹלוֹנִיסְטִים. וְעָלַי לֵאמֹר לָכֶם, רַבּוֹתַי, כִּי מִבְצַר גָּלִיפֶה לֹא הָיָה מִשְׂגַּב-עֹז כְּלָל וּכְלָל. בְּסַן-דּוֹמִינְגוֹ הָיוּ קוֹרְאִים בְּשֵׁם מִבְצָר לְכָל סוֹלְלָה שְׁפוּכָה.

וּבְכֵן, אָסוּר הָיָה לְהִתְמַהְמֵהַּ אֲפִילוּ רֶגַע אֶחָד. הִרְכַּבְתִּי עַל הַסּוּסִים אֶת חַיָּלַי, שֶׁהִצְלַחְתִּי לְהַשִּׂיג בִּשְׁבִילָם סוּסִים וּבַשָּׁעָה הָעֲשִׂירִית בַּבֹּקֶר הִגַּעְתִּי לַאֲחֻזַּת דּוֹדִי. הַמַּטָּעִים הַכַּבִּירִים הַלָּלוּ נֶהֶפְכוּ לְיָם שֶׁל אֵשׁ וְעַנְנֵי עַנְנֵי עָשָׁן. נֵפֶץ אָיֹם, חֲרִיקָה וּשְׁרִיקָה עָנוּ בְּהֵד לְיִלְלָתָם הָרְחוֹקָה שֶׁל הַכּוּשִׁים שֶׁהִגִּיעָה אֵלֵינוּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאִינוּ עֲדַיִן אִישׁ מֵהֶם.

מַחֲשָׁבָה אַחַת מִלְּאָה אֶת לִבִּי: לְהַצִּיל אֶת מַרְיָה. יָדַעְתִּי כִּי הִיא נִמְצֵאת בַּמִּבְצָר וְהִתְפַּלַּלְתִּי לֵאלֹהִים, כִּי יַצְלִיחַ אֶת דַּרְכִּי וִיבִיאֵנִי לְשָׁם בְּעוֹד מוֹעֵד. וְהַתִּקְוָה הַזֹּאת חִזְּקָה אֶת רוּחִי וְנָתְנָה לִי עֹז וּגְבוּרָה.

סוֹף-סוֹף הִתְגַּלָּה לְעֵינֵינוּ מֵרָחוֹק מִבְצַר גָּלִיפֶה. מֵעַל לַמִּבְצָר עוֹד הִתְנוֹסֵס הַדֶּגֶל בַּעַל שְׁלשֶׁת הַצְּבָעִים, וְאֵשׁ הַיְרִיּוֹת הִקִּיפָה אֶת חוֹמוֹתָיו. שָׂמַחְתִּי לְמַרְאֵה עֵינַי וְקָרָאתִי בְּקוֹל:

“דַּהֲרוּ! דַּרְבְּנוּ אֶת הַסּוּסִים!”

וּבְמִשְׁנֵה-שֶׁטֶף נְשָׂאוּנוּ סוּסֵינוּ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה אֶל הַמִּבְצָר אֲשֶׁר לְמַרְגְּלוֹתָיו עוֹד נִצְנֵץ בֵּית דּוֹדִי שְׁבוּר הַדְּלָתוֹת וְהַחּלֹונֹות, כֻּלּוֹ אָדֹם מִבָּבוּאוֹת הָאֵשׁ שֶׁעוֹד לֹא אָחֲזָה בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהָרוּחַ נָשְׁבָה מֵהַיָּם, וְהַבַּיִת עָמַד רָחוֹק מֵהַמַּטָּעִים. כּוּשִׁים רַבִּים נִרְאוּ מִבַּעַד לַחַלּוֹנוֹת וְעַל הַגָּג. אֲבוּקוֹתֵיהֶם, כִּידוֹנֵיהֶם, כַּשִּׁילֵיהֶם הִתְנוֹצְצוּ לְאֵשׁ הַיְרִיּוֹת שֶׁיָּרוּ בַּמִּבְצָר, וְעוֹד כּוּשִׁים רַבִּים טִפְּסוּ בַּסֻּלַּמּוֹת שֶׁהָעָמְדוּ אֶל חוֹמוֹת הַמִּבְצָר, נָפְלוּ וְטִפְּסוּ שׁוּב. מַבּוּל-כּוּשִׁים הַמִּתְפָּרֵץ וְהַנֶּהְדָּף, נֶהְדָּף וּמִתְפָּרֵץ שׁוּב אֶל הַחוֹמוֹת הָאֲפוֹרוֹת הָאֵלֶּה, דָּמָה מֵרָחוֹק לַעֲדַת נְמָלִים שֶׁהִתְאַמְּצוּ לַעֲלוֹת עַל שִׁרְיוֹן שֶׁל צָב גָּדוֹל וְהוּא מַרְתִּיעַ וּמְנַעֲרֵם מֵעָלָיו.

סוֹף-סוֹף הִגַּעְנוּ עַד הַחֲפִירוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁל הַמִּבְצָר. לֹא גָּרַעְתִּי עַיִן מֵהַדֶּגֶל הַמִּתְנוֹסֵס, עוֹדַדְתִּי אֶת חַיָּלַי, הִזְכַּרְתִּי לָהֶם אֶת בְּנֵי מִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם שֶׁנִּסְגְּרוּ יַחַד עִם בְּנֵי מִשְׁפַּחְתִּי בְּתוֹךְ הַחוֹמוֹת הַלָּלוּ, וְשֶׁלְּעֶזְרָתָם מִהַרְנוּ. קוֹל שֶׁל הַסְכָּמָה כְּלָלִית נִשְׁמַע, עָרַכְתִּי אֶת פְּלֻגָּתִי הַקְּטַנָּה שֶׁלִּי בְּשׁוּרָה אַחַת וְהִתְכּוֹנַנְתִּי לָתֵת אוֹת לְהַתְקִיף אֶת הַכּוּשִׁים הַמִּתְנַפְּלִים.

אַךְ בָּרֶגַע הַזֶּה נִשְׁמַע מֵהַמִּבְצָר קוֹל צְעָקָה אֲיֻמָּה, תִּמְרֹת-תִּמְרוֹת שֶׁל עָשָׁן הִקִּיפוּ אֶת כָּל הַבִּנְיָן, הִתְהַפְּכוּ זְמַן-מָה מִסָּבִיב לַחוֹמָה, שֶׁמִּשָּׁם הִגִּיעַ נֵפֶץ שֶׁל שְׂרֵפָה, נָפוֹצוּ, נָמוֹגוּ, וּלְנֶגֶד עֵינֵינוּ הוֹפִיעַ מִבְצַר גָּלִיפֶה וְעָלָיו מִתְנוֹסֵס דֶּגֶל אָדֹם.

יח

אֵיךְ אוּכַל לְתָאֵר לָכֶם, רַבּוֹתַי, אֵת אֲשֶׁר הִתְחוֹלֵל בְּלִבִּי בָּרֶגַע הַזֶּה?> הִנְנִי מוֹדֶה וּמִתְוַדֶּה, לְבָשְׁתִּי, כִּי הַמִּבְצָר הַכָּבוּשׁ, שֶׁבּוֹ נִשְׁחֲטוּ כָּל הַמְּגִנִּים וְנִרְצְחוּ עֶשְׂרִים מִשְׁפָּחוֹת, וְכָל מַרְאֵה הַפְּרָעוֹת הַזֶּה לֹא עוֹרְרוּ בְּלִבִּי כָּל דְּאָגָה.

מַרְיָה שֶׁלִּי אָבְדָה לְעוֹלָם! אָבְדָה שָׁעוֹת מִסְפָּר לְאַחַר שֶׁנִּתְּנָה לִי לִצְמִיתוּת. אָבְדָה בְּאַשְׁמָתִי, מִפְּנֵי שֶׁלּוּלֵא נִפְרַדְתִּי מֵעָלֶיהָ אֶמֶשׁ, כְּדִי לָלֶכֶת לְקָף עַל פִּי מִצְוַת דּוֹדִי, כִּי עַתָּה הֲרֵי יָכֹלְתִּי לַפָּחוֹת לְהָגֵן עָלֶיהָ אוֹ לָמוּת עִמָּהּ וְעַל יָדָהּ.

הַמַּחֲשָׁבוֹת הָאֵלֶּה הֶעֱבִירוּנִי עַל דַּעְתִּי. יֵאוּשִׁי הָיָה לִי גַם לְמוּסַר-כְּלָיוֹת. וּבְנֵי לִוְיָתִי הִשְׁתּוֹלְלוּ וְשָׁאֲפוּ נָקָם. הִתְפָּרַצְנוּ לְתוֹךְ הֲמוֹן הַמּוֹרְדִים הַמְנַצְּחִים, הַחֲרָבוֹת בְּשִׁנֵּינוּ וְהָאֶקְדֹּחִים בִּשְׁתֵּי יָדֵינוּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיִינוּ הַמְּעַט, נָסוּ הַכּוּשִׁים מִפָּנֵינוּ. רָאִינוּ אוֹתָם מִימִינֵנוּ וּמִשְּׂמֹאלֵנוּ, מִפָּנֵינוּ וּמֵאֲחוֹרֵינוּ, הֵם רָצְחוּ אֶת הַלְּבָנִים וּמִהֲרוּ לִשְׁלֹחַ אֵשׁ בַּמִּבְצָר. לְמַרְאֵה הַנְּבָלָה הַזֹּאת בָּעֲרָה חֲמָתֵנוּ לְהַשְׁחִית.

עַל יַד אַחַד הַמְּבוֹאוֹת שֶׁל הַמִּבְצָר רָאִיתִי אֶת טָדֶה פָּצוּעַ וְזָב דָּם. “הוֹד מַעֲלָתוֹ”, אָמַר לִי, “פְּיֶרוֹ שֶׁלָּכֶם הוּא פָּשׁוּט מְכַשֵּׁף, “אוֹבִּי” בִּלְשׁוֹנָם שֶׁל הַכּוּשִׁים הָאֲרוּרִים, אוֹ, לְכָל הַפָּחוֹת, שֵׁד. אָנוּ הֲגִנּוֹנוּ עַל הַמִּבְצָר בְּחָזְקָה וּבְעֶזְרַתְכֶם הָיִינוּ מַצִּילִים אֶת הַכֹּל, אַךְ פִּתְאֹם חָדַר פְּיֶרוֹ לְתוֹךְ הַמִּבְצָר, מִי יוֹדֵעַ מֵאַיִן, וְהִנֵּה עֵינֵי אֲדוֹנִי רוֹאוֹת אֵת אֲשֶׁר עוֹלֵל לָנוּ… וַאֲשֶׁר לְדוֹדוֹ, לְמִשְׁפַּחְתּוֹ וּלְאִשְׁתּוֹ…”

“אֵיפֹה מַרְיָה?” שִׁסַּעְתִּי אֶת דְּבָרָיו. בָּרֶגַע הַזֶּה הֵגִיחַ מִתּוֹךְ הַגַּן הַבּוֹעֵר בָּאֵשׁ כּוּשִׁי גָבֹהַּ וּבְיָדָיו אִשָּׁה צְעִירָה מִתְלַבֶּטֶת וְצוֹעֶקֶת בְּקוֹל. זוֹ הָיְתָה מַרְיָה וְהַכּוּשִׁי – פְּיֶרוֹ. “בּוֹגֵד!” קָרָאתִי.

כּוֹנַנְתִּי אֶת הָאֶקְדֹּחַ לִירוֹת בּוֹ, אַךְ אֶחָד הַכּוּשִׁים הַמִּתְפָּרְצִים עָמַד בֵּינִי וּבֵינוֹ וְנָפַל שָׁדוּד. פְּיֶרוֹ הָפַךְ אֶת פָּנָיו כְּאִלּוּ קָרָא אֵלַי דְּבַר-מָה וְאַחַר נֶעְלַם עִם הַשָּׁלָל בְּתוֹךְ קְנֵי-הַסֻּכָּר הָעוֹלִים בָּאֵשׁ. כַּעֲבֹר רֶגַע הִתְפָּרֵץ אַחֲרָיו כֶּלֶב גָּדוֹל נוֹשֵׂא בֵּין שִׁנָּיו עֲרִיסָה, וּבָהּ בְּנוֹ שֶׁל דּוֹדִי. הִכַּרְתִּי גַם אֶת הַכֶּלֶב: זֶה הָיָה רַקְס! בַּחֲמָתִי יָרִיתִי בּוֹ מֵהָאֶקְדֹּחַ הַשֵּׁנִי, אַךְ הֶחֱטֵאתִי אֶת הַמַּטָּרָה.

הִתְפָּרַצְתִּי כִּמְטֹרָף לִרְדֹּף אַחֲרָיו, אַךְ טִלְטוּלֵי הַלַּיְלָה, הָרָעָב הַמְמֻשָּׁךְ, חֶרְדָּתִי לְגוֹרַל מַרְיָה, הַמַּעֲבָר הַפִּתְאוֹמִי מֵהָעֹנֶג הָרַב אֶל הָאָסוֹן הַגָּדוֹל, – כָּל אֵלֶּה הִתִּישׁוּ כֹּחִי, וְאַחֲרֵי רִיצָה שֶׁל פְּסִיעוֹת מִסְפָּר פָּקוּ בִּרְכַּי, חָשְׁכוּ עֵינַי, נָפַלְתִּי מְלֹא קוֹמָתִי אַרְצָה וְהִתְעַלָּפְתִּי.

יט

הִתְעֹוַרְרִּתי בְּבֵיתוֹ הַשּׁוֹמֵם שֶׁל דּוֹדִי בֵּין זְרוֹעוֹתָיו שֶׁל טָדֶה. הָאִישׁ הַיָּשָׁר הַזֶּה הִתְבּוֹנֵן בִּי וְעֵינָיו הִבִּיעוּ חֲרָדָה וְיִסּוּרִים.

“נִצַּחְנוּ!” קָרָא אֵלַי, בְּהַרְגִּישׁוֹ כִּי הַדֹּפֶק שֶׁלִּי הִתְחִיל פּוֹעֵם,“נִצַּחְנוּ! הַכּוּשִׁים נָפוֹצוּ, וְהַקַּפִּיטַן קָם לִתְחִיָּה.”

שִׁסַּעְתִּי אֶת דְּבָרָיו הַנִּלְהָבִים בִּשְׁאֵלָתִי הָאַחַת תָּמִיד: “אֵיפֹה מַרְיָה?”

עוֹד לֹא שָׁבָה אֵלַי רוּחִי, הִרְגַּשְׁתִּי, אֲבָל עוֹד לֹא הִשַּׂגְתִּי בְּשִׂכְלִי אֶת הָאָסוֹן אֲשֶׁר קָרַנִי. טָדֶה הִשְׁפִּיל אֶת רֹאשׁוֹ, וְזֵכֶר הַמְּאֹרָעוֹת עָלָה עַל לִבִּי.זָכַרְתִּי אֶת לֵיל כְּלוּלוֹתַי הַנּוֹרָא, וְהַכּוּשִׁי הַגָּבֹהַּ, אֲשֶׁר נָשָׂא אֶת מַרְיָה בִּזְרוֹעוֹתָיו בְּתוֹךְ הָאֵשׁ, נִצַּב לְנֶגֶד עֵינַי כִּדְמוּת בַּלָּהוֹת. הָאֱמֶת הָאֲיֻמָּה שֶׁנִּתְגַּלְּתָה לִבְנֵי הַמּוֹשָׁבָה הַלְּבָנִים, בְּהִוָּכְחָם, כִּי עַבְדֵיהֶם הֵם שׂוֹנְאֵיהֶם, גִּלְּתָה לְפָנַי אֶת דְּמוּתוֹ הָאֲמִתִּית שֶׁל פְּיֶרוֹ הַנֶּאֱמָן הַנָּדִיב וְטוֹב הַלֵּב שֶׁחַיָּב לִי תּוֹדָה מְשֻׁלֶּשֶׁת עַל חַיָּיו. עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי דְמוּת מִפְלֶצֶת הִיא, אֲיֻמָּה וּכְפוּיַת טוֹבָה. הוּא שָׁדַד אֶת אִשְׁתִּי בְּעֶצֶם לֵיל כְּלוּלוֹתַי. וְהַדָּבָר שֶׁהָיָה בְּעֵינַי קֹדֶם בְּחֶזְקַת חֲשָׁד נֶהְפַּךְ לְוַדָּאוּת. עַכְשָׁו הַבִינוֹתִי כִּי הַזַּמָּר אֲשֶׁר שָׁר אֶת שִׁירָיו עַל יַד הַסֻּכָּה הָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר גָּנַב אֶת מַרְיָה מִמֶּנִּי.

טָדֶה סִפֵּר לִי, כִּי הוּא רָדַף לַשָּׁוְא אַחֲרֵי פְּיֶרוֹ וְכַלְבּוֹ, כִּי הַכּוּשִׁים נָסוֹגוּ אָחוֹר, אַף עַל פִּי שֶׁמִּסְפָּרָם הָיָה רַב וְנָקֵל הָיָה לָהֶם לְהַכּוֹת אֶת הַחַיָּלִים הַמּוּעָטִים, כִּי הָאֵשׁ אָכְלָה אֶת אֲחֻזּוֹת קְרוֹבַי בְּלִי הֶרֶף וְאִי אֶפְשָׁר הָיָה לְכַתּוֹבָהּ.

שְׁאַלְתִּיו לְגוֹרַל דּוֹדִי, אֲשֶׁר לַחֲדַר מִשְׁכָּבוֹ הֱבִיאוּנִי. הוּא אָחַז בְּיָדִי דוּמָם, הוֹבִילַנִי אֶל הַקִּיטוֹן וְהֵרִים אֶת שׁוּלֵי הַפַּרְגּוֹד. בַּמִּטָּה שָׁכַב דּוֹדִי הַמִּסְכֵּן, שׁוֹתֵת דָּם וְעָמֹק בְּלִבּוֹ נָעוּץ הַפִּגְיוֹן. עֵינָיו הַשְּׁקֵטוֹת הֵעִידוּ, כִּי הוּא נֶהֱרַג בִּשְׁנָתוֹ. גַּם מִטָּתוֹ שֶׁל הַגַּמָּד חֲבִיבְרָה, שֶׁעָמְדָה תָּמִיד מַרְגְּלוֹת דּוֹדִי, הָיְתָה מְגֹאֶלֶת בְּדָם, וּכְתָמִים אֲדֻמִּים הִתְנוֹצְצוּ גַם עַל בִּגְדּוֹ הַמֻּזְהָב שֶׁל אוֹתוֹ לֵץ.

בָּרוּר הָיָה לִי, כִּי הַלֵּץ מֵת מִפְּנֵי נֶאֱמָנוּתוֹ וּמְסִירוּתוֹ לְדוֹדִי, וְאוּלַי נִשְׁחַט בִּידֵי חֲבֵריָו בְּשָׁעָה שֶׁהֵגֵן עַל אֲדוֹנָיו. הִתְחָרַטְתִּי מְאֹד עַל הַמִּשְׁפָּט הַכּוֹזֵב שֶׁהוֹצֵאתִי בְּחָפְזִי עַל חֲבִיבְרָה וְעַל פְּיֶרוֹ, וְעַכְשָׁו, כְּשֶׁבָּכִיתִי עַל מוֹת דּוֹדִי, נִכְמְרוּ רַחֲמַי גַּם עַל הַלֵּץ. צִוִּיתִי לִמְצֹא אֶת גּוּפָתוֹ, אַךְ כָּל הַחִפּוּשִׂים עָלוּ בַּתֹּהוּ.

חָשַׁבְתִּי בְּלִבִּי, וַדַּאי נָשְׂאוּ הַכּוּשִׁים אֶת גּוּפוֹ שֶׁל הַגַּמָּד וֶהֱטִילוּהוּ לְתוֹךְ הָאֵשׁ. וּבִשְׁעַת הַזְכָּרַת נִשְׁמָתוֹ שֶׁל דּוֹדִי צִוִּיתִי לְהַזְכִּיר גַּם אֶת נִשְׁמַת עַבְדּוֹ הַנֶּאֱמָן חֲבִיבְרָה.

כ

מִבְצַר גָּלִיפֶה הָיָה הָרוּס וּבָתֵּינוּ חֲרֵבִים. לָדוּר אִי אֶפְשָׁר הָיָה בְּתוֹךְ הַחֻרְבוֹת הַלָּלוּ. וּבָעֶרֶב הַהוּא חָזַרְנוּ לְקָף.

שָׁם תְּקָפַתְנִי קַדַּחַת נוֹרָאָה. הִתְאַמְּצוּתִי הַנַּפְשִׁית לְדַכֵּא בִּי אֶת יֵאוּשִׁי הָיְתָה לְמַעְלָה מִכֹּחוֹתַי, הַקָּפִיץ שֶׁנִּמְתַּח יֶתֶר עַל הַמִּדָּה פָּקַע, וְחוּשַׁי תָּעוּ.

תִּקְווֹתַי שֶׁנִּכְזְבוּ, אַהֲבָתִי אֲשֶׁר נִתְחַלְלָה, יְדִידוּתִי אֲשֶׁר בָּגְדָה וַעֲתִידִי הֶהָרוּס, וּכְנֶגֶד כֻּלָּם: הַקִּנְאָה הָעַזָּה – עָכְרוּ אֶת דַּעְתִּי. נִדְמָה לִי, כִּי שַׁלְהֶבֶת נוֹזֶלֶת בְּעוֹרְקַי. רֹאשִׁי עָלַי סְחַרְחַר, וּבְלִבִּי לָהֲטָה אֵשׁ זָעַם. תֵּאַרְתִּי לְעַצְמִי אֶת מַרְיָה בִּידֵי אַחֵר, בִּידֵי עֶבֶד שַׁלִּיט, בִּידֵי אֵיזֶה פְּיֶרוֹ.

אַחַר כָּךְ סִפְּרוּ לִי, כִּי הָיִיתִי קוֹפֵץ מֵעַל הַמִּטָּה, וְשִׁשָּׁה אֲנָשִׁים נֶאֶבְקוּ עִמִּי לְעָצְרֵנִי שֶׁלֹּא אֲנַפֵּץ אֶת גֻּלְגָּלְתִּי בַּכֹּתֶל.

הָהּ, לָמָּה לֹא מַתִּי בַּיּוֹם הַהוּא!

הַמַּשְׁבֵּר עָבַר. הָרוֹפְאִים, טִפּוּלוֹ הַנֶּאֱמָן שֶׁל טָדֶה וְכֹחַ הַחַיִּים הַטָּמִיר אֲשֶׁר לִימֵי הַנֹּעַר גָּבְרוּ עַל מַחֲלָתִי הַקָּשָׁה. כַּעֲבֹר עֲשָׂרָה יָמִים שַׁבְתִּי לְאֵיתָנִי וְלֹא הִצְטַעַרְתִּי עַל כָּךְ, מִפְּנֵי שֶׁחָפַצְתִּי לִחְיוֹת עוֹד זְמַן-מָה וְלִנְקֹם אֶת נִקְמָתִי.

כְּשֶׁשַּׁבְתִּי לְאֵיתָנִי, הָלַכְתִּי אֶל מַר דְּ’בְּלַנְשְׁלַנְד וּבִקַּשְׁתִּי מִמֶּנּוּ שֶׁיָּטִיל עָלַי עֲבוֹדָה. הוּא רָצָה לִמְסֹר בְּיָדִי אֶת הֲגָנַת אַחַד הַמִּבְצָרִים, אַךְ אֲנִי בִּקַּשְׁתִּיו שֶׁיְּקַבְּלֵנִי כְּמִתְנַדֵּב לְאַחַד הַגְּדוּדִים הַנִּשְׁלָחִים פַּעַם בְּפַעַם לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה בַּכּוּשִׁים וּלְהָדְפָם אָחוֹר.

עַד מְהֵרָה בִּצְּרוּ אֶת קָף, הַמֶּרֶד הִצְלִיחַ בְּמִדָּה מַבְהִילָה, הַכּוּשִׁים בְּפוֹרְטוֹ-אוֹ-פְרֶנְס הִתְחִילוּ לְהִתְפָּרֵץ. בִּיאָסוֹ עָמַד בְּראֹשׁ כּוּשִׁיֵּי לֶמְבֶּה, דּוֹנְדוֹן וְאִי הַתַּנִּינִים. יַ’ן פְרַנְסוּאַ הִתְיַצֵּב בְּרֹאשׁ הַמּוֹרְדִים בְּמִישׁוֹר מָרִיבָּרוּ. בּוּקְמַן, שֶׁנִּצְטַיֵּין אַחַר כָּךְ בְּמוֹתוֹ הַטְּרַגִּי, שׁוֹטֵט בְּרֹאשׁ גֻּנְדָּתוֹ עַל שְׂפַת לִימוֹנָדָה, וְכוּשִׁיֵּי הָהָר הָאָדֹם שָׂמוּ עֲלֵיהֶם אֵת אַחַד הַכּוּשִׁים אֲשֶׁר שְׁמוֹ בּוּג יַ’רְגַּל.

לְפִי הַשְּׁמוּעָה הָיָה בּוּג יַ’רְגַּל זֶה הַהֶפֶךְ הַגָּמוּר מֵחֲבֵרָיו הַמִּצְטַיְּנִים בְּאַכְזְרִיּוּת. בּוּקְמַן וּבִיאָסוֹ הָיוּ מַמְצִיאִים כָּל מִינֵי מְצוּקוֹת לְיַסֵּר בָּהֶם אֶת הַשְּׁבוּיִים אֲשֶׁר נָפְלוּ בִּידֵיהֶם, לֹא כֵּן בּוּג יַ’רְגַּל, שֶׁהָיָה נוֹתֵן לָהֶם אֶמְצָעִים לַעֲזֹב אֶת הָאִי. בּוּקְמַן וּבִיאָסוֹ הָיוּ עוֹשִׂים קְנוּנְיוֹת עִם שׁוֹדְדֵי-יָם סְפַרְדִיִּים, הַשָּׁטִים סָמוּךְ לַחוֹפִים, וּמוֹכְרִים לָהֶם לְמַפְרֵעַ אֶת רְכוּשָׁם שֶׁל הָאֻמְלָלִים אֲשֶׁר הֻכְרְחוּ לִבְרֹחַ, לֹא כֵּן בּוּג יַ’רְגַּל אֲשֶׁר הִטְבִּיעַ כַּמָּה סְפִינוֹת כָּאֵלֶּה. לְפִי פְּקֻדָּתוֹ נִצְּלוּ מִמָּוֶת תִּשְׁעָה מִטּוּבֵי הַקּוֹלוֹנִיסְטִים, שֶׁבּוּקְמַן צִוָּה לִקְשֹׁר אוֹתָם אֶל הַגַּלְגַּלִּים. שְׁמוּעוֹת מִשְּׁמוּעוֹת שׁוֹנוֹת הִתְפַּשְּׁטוּ עַל נְדִיבוּת לִבּוֹ, וְאִלּוּ בָּאתִי לְסַפֵּר לִפְנֵיכֶם אֶת כָּל הַשְּׁמוּעוֹת הַלָּלוּ, לֹא הָיִיתִי מַסְפִּיק.

תִּקְוָתִי לָקַחַת נָקָם הָיְתָה רְחוֹקָה מֵהִתְגַּשֵּׁם. עַל פְּיֶרוֹ לֹא שָׁמַעְתִּי דָבָר. הַמּוֹרְדִים וּבְרֹאשָׁם בִּיאָסוֹ הוֹסִיפוּ לָצוּר עַל קָף וְהֵעֵזוּ פַּעַם אַחַת לָגֶשֶׁת אֶל הָהָר הַמִּתְנַשֵּׂא מֵעַל הָעִיר, וְתוֹתַח הַמִּבְצָר הִצְלִיחַ בְּקשִׁי לַהֲדֹף אוֹתָם אָחוֹר. שַׂר הַפֶּלֶךְ הֶחֱלִיט לְהַתִּיקָם אֶל יַרְכְּתֵי הָאִי. הַצָּבָא שֶׁלָּנוּ הָיָה מֻרְכָּב מִגְּדוּדֵי אִי הַתַּנִּינִים, לֶמְבֶּה, אוֹ-אָנָמִית וְאָרִיבָרוּ יַחַד עִם פְּלֻגַּת קָף וְהַגְּדוּדִים הַצְּהֻבִּים וְהָאֲדֻמִּים רַבֵּי הָאֵימָה. מִשְׁמַר הָעִיר הָיָה מֻרְכָּב מִגְּדוּדֵי דוֹנְדוֹן וְרֹבַע דּוֹפִין וַאֲלֵיהֶם נִצְטָרְפָה פְּלֻגַּת מִתְנַדְּבִים תַּחַת יַד פוֹנְסִינְיוֹן.

קֹדֶם כֹּל הֶחֱלִיט שַׂר הַפֶּלֶךְ לְהִפָּטֵר מִבּוּג יַ’רְגַּל וְהַשְׁלִיחַ בּוֹ אֶת גְּדוּד אוּ-אָנָמִית וְאַחַת מִפְּלֻגּוֹת קָף. לְאַחַר יוֹמַיִם חָזַר הַגְּדוּד מֻכֶּה וְשָׁדוּד. אַךְ שַׂר הַפֶּלֶךְ הִתְעַקֵּשׁ וְאָמַר לְהַכְנִיעַ אֶת בּוּג יַ’רְגַּל, וִיהִי מָה. הוּא הוֹסִיף אֶל הַגְּדוּד הַמֻּכֶּה חֲמִשִּׁים דְּרָגוּנִים צְהֻבִּים וְאַרְבַּע מֵאוֹת חַיָּלִים מִמָּרִיבָרוּ, וְהַצָּבָא הַזֶּה נָחַל מַפָּלָה גְדוֹלָה שִׁבְעָתַיִם. טָדֶה, שֶׁהִשְׁתַּתֵּף בְּמִשְׁלַחַת זוֹ, רָגַז וְרָגַשׁ מְאֹד וְנִשְׁבַּע לִי לְהִתְנַקֵּם בְּבוּג יַ’רְגַּל.

עֵינֵי דְ’אוֹבֶרְנֶה הִתְקַשְּׁרוּ בִּדְמָעוֹת. הוּא שִׁלֵּב אֵת יָדָיו עַל חָזֵהוּ וְשָׁקַע בְּהִרְהוּרִים נוּגִים. אַחַר כָּךְ הִתְעוֹרֵר מֵהִרְהוּרָיו וְהוֹסִיף:

כא

"הִגִּיעַתְנוּ יְדִיעָה, כִּי בּוּג יַ’רְגַּל יָצָא מֵהָהָר הָאָדֹם וְהוּא הוֹלֵךְ בְּרֹאשׁ חֵילוֹתָיו בֶּהָרִים, כְּדֵי לְהִצְטָרֵף אֶל צִבְאוֹת בִּיאָסוֹ. שַׂר הַפֶּלֶךְ לֹא יָדַע נַפְשׁוֹ מֵרֹב שִׂמְחָה וְאָמַר אַגַּב חִכּוּךְ יָדַיִם:

“נוּ, הַפַּעַם יִפֹּל בְּיָדֵנוּ.”

לְמָחֳרַת הַיּוֹם הָיָה הַצָּבָא הַקּוֹלוֹנִיָלִי מַהֲלַךְ מִיל מִקָּף. כְּשֶׁקָּרַבְנוּ, מִהֲרוּ הַמּוֹרְדִים לַעֲזֹב אֶת פּוֹרְט מָרְגּוֹ וְאֶת מִבְצַר גָּלִיפֶה, שֶׁשָּׂמוּ בּוֹ מִשְׁמָר וְתוֹתָחִים גְּדוֹלִים. כָּל הַכְּנֻפְיוֹת נָסוֹגוּ אָחוֹר אֶל הֶהָרִים.

שַׂר הַפֶּלֶךְ שָׂמַח מְאֹד וְאָנוּ הוֹסַפְנוּ לָלֶכֶת לְפָנִים. בְּלֶכְתֵּנוּ עַל פְּנֵי הַמִּישׁוֹרִים הַשּׁוֹמְמִים הָאֵלֶּה הִבִּיט כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה עַל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁבָּהֶם הָיוּ קֹדֶם לָכֵן שְׂדוֹתֵינוּ, בָּתֵּינוּ וּרְכוּשֵׁנוּ.

וְאוּלָם לְעִתִּים קְרוֹבוֹת הָיָה קָשֶׁה לְהַכִּיר אֶת הַמָּקוֹם.

פְּעָמִים גָּדְרוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ יְעָרוֹת בּוֹעֲרִים וּשְׁדֵמוֹת שֶׁהָיוּ לְמַאֲכֹלֶת אֵשֹׁ. מַחֲזֶה מְשֻׁנֶּה לִשְׂרֵפָה בְּאַקְלִים זֶה וּבְאַדְמַת בְּתוּלִים זוֹ הַמְשֻׁבֶּשֶׁת בְּשִׁפְעַת צְמָחִים. הָאֵשׁ מַשְׁמִיעָה קוֹלָהּ מֵרָחוֹק. עוֹד לֹא רָאִיתָ אֶת הַשַּׁלְהֶבֶת וְהִנֵּה קוֹל נֵפֶץ כְּקוֹל אַשְׁדוֹת מָיִם. גִּזְעֵי הָעֵצִים הַמִּתְבַּקְּעִים, הָעֲנָפִים הַנִּשְׁבָּרִים, הַשָּׁרָשִׁים הַפּוֹקְעִים מִתַּחַת לָאֲדָמָה, הָעֵשֶׂב הַגָּבֹהַּ הַמְרַשְׁרֵשׁ שְׁרִיקוֹת הָאֵשׁ בָּאֲוִיר – כָּל זֶה מִצְטָרֵף לְרַעַשׁ גָּדוֹל הַגּוֹבֵר וּמִשְׁתַּכֵּךְ חֲלִיפוֹת עִם תִּגְבֹּרֶת הָאֵשׁ וְרִפְיוֹנָהּ. הִנֵּה בַּיִת בּוֹעֵר כֻּלּוֹ וְהוּא מֻקָּף חוֹרְשַׁת עֵצִים שֶׁעוֹד לֹא נָגְעָה בָּהֶם הָאֵשׁ.

פִּתְאֹם בְּאֶחָד מִקְצוֹת הָאֵזוֹר הַזֶּה מִשְׁתַּרְבֶּבֶת לְשׁוֹן אֵשׁ, נְחַשׁ שַׁלְהֶבֶת כְּחַלְחַל חוֹלֵף רוֹהֵט עַל פְּנֵי הַגִּבְעוֹלִים, רֶגַע וְהַיַּעַר נֶעְלָם מִתַּחַת לִצְעִיף זָהָב רוֹטֵט וּכְהֶרֶף עַיִן עוֹלֶה הַכֹּל בְּאֵשׁ שַׁלְהֶבֶת. פִּתְאֹם עִם נְשִׁיבַת הָרוּחַ יוֹרְדִים שׁוּלֵי הֶעָשָׁן וְעוֹטְפִים אֶת הָאֵשׁ. הֶעָשָׁן מִתְאַבֵּךְ וּמִשְׂתָּרֵעַ, עוֹלֶה וְיוֹרֵד, נָמוֹג וּמִתְעַבֶּה, פִּתְאֹם יַשְׁחִיר וּלְפֶתַע יַפְצִיעַ בְּשׁוּלָיו צִיצִיּוֹת שֶׁל אֵשׁ. וְהִנֵּה קוֹל נֵפֶץ אַדִּיר, הַצִּיצִיּוֹת נְמוֹגוֹת, הֶעָשָׁן עוֹלֶה מַעְלָה מַעְלָה וּמִתּוֹכוֹ מִתְפָּרֵץ זֶרֶם אֵפֶר אֲדַמְדַּם הַנִּתָּךְ שָׁעָה אֲרֻכָּה כְּגֶשֶׁם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ.

כב

כַּעֲבֹר יוֹמַיִם נִכְנַסְנוּ לִפְנוֹת עֶרֶב אֶל נִקְרַת הַנָּהָר הַגָּדוֹל הַכֹּל שִׁעֲרוּ, כִּי הַכּוּשִׁים מִסְתַּתְּרִים בֶּהָרִים מַהֲלַךְ עֶשְׂרִים פַּרְסָה מִכָּאן.

חָנִינוּ עַל רֹאשׁ גִּבְעָה אֲשֶׁר שִׁמְּשָׁה כַּנִּרְאֶה מְקוֹם חֲנִיָּה גַם לָהֶם, כִּי כֵן הֵעִיד מַרְאֶהָ הַשּׁוֹמֵם. עֶמְדָּה זוֹ לֹא הָיְתָה מֻצְלָחָה בְּיוֹתֵר, אַךְ אֲנַחְנוּ הָיִינוּ בְּטוּחִים. מִכָּל רוּחוֹתֶיהָ שֶׁל הַגִּבְעָה נִזְדַּקְּפוּ סְלָעִים זִיזִיִּים מְכֻסִּים חוֹרְשׁוֹת עָבוֹת, וְהַנְּקִיקִים הָיוּ מְכֻסִּים שִׂיחִים. עַל כֵּן קָרָאנוּ אֶת הַמָּקוֹם בְּשֵׁם “מַכְנִיעַ הַמּוּלָטִים.”

הַנָּהָר הַגָּדוֹל נָשָׂא אֶת מֵימָיו מֵאֲחוֹרֵי הַמַּחֲנֶה, וְהֶעָרוּץ הַנָּתוּן בֵּין שְׁנֵי סְלָעִים הָיָה צַר וְעָמֹק. הַשָּׂפוֹת הַתְּלוּלוֹת וְהַגְּבוֹהוֹת הָיוּ מְכֻסּוֹת צִבּוּרִים צִבּוּרִים שֶׁל שִׂיחִים סְבוּכִים וּמְסֻבָּכִים. לִפְעָמִים הָיוּ הַמַּיִם נֶעֱלָמִים מֵאֲחוֹרֵי סְבָךְ הַלִּיאָנוֹת שֶׁנִּשְׂתָּרְגוּ בְּעַנְפֵי הָעֵצִים אֲדֻמֵּי הַפְּרָחִים, פָּשְׁטוּ מִשָּׂפָה אֶל שָׂפָה הִסְתַּבְּכוּ בְּאַלְפֵי סִבּוּכִים וְנָטוּ מֵעַל לַנָּהָר אֹהָלִים יְרוֹקִים. מִמְּרוֹמֵי הַסְּלָעִים הַקְּרוֹבִים יִרְאֶה הַמַּבִּיט כִּדְמוּת שְׁדֵמוֹת הָרְטֻבּוֹת עֲדַיִן מִטַּל, וְרַק הָרַעַשׁ הֶעָמוּם וְטִיסַת אַוַּז-הַבָּר לְפֶתַע פִּתְאֹם יָעִידוּ, כִּי נָהָר הוּא הַזּוֹרֵם לְמָטָּה.

וְהִנֵּה חָדְלָה הַשֶּׁמֶשׁ לִשְׁפֹּךְ אֶת זְהָבָהּ עַל מְרוֹמֵי הָרֵי דוֹנְדוֹן. לְאַט-לְאַט הִשְׂתָּרְרָה דוּמִיָּה מֵעַל לַמַּחֲנֶה, וְרַק צְרִיחוֹת הָעֲגוּרִים וְצַעֲדֵי הַזְּקִיפִים הַקְּצוּבִים הֵפֵרוּ אֶת הַדְּמָמָה.

פִּתְאֹם נִשְׁמְעוּ מֵעַל לְרָאשֵׁינוּ קוֹלוֹת אֵימָה, הַכּוּשִׁים שָׁרוּ מִשִּׁירֵי הַמַּהְפֵּכָה. הַדְּקָלִים וְהָאֲרָזִים שֶׁהִקִּיפוּ אֶת הָהָר עָלוּ בָּאֵשׁ, וּלְאוֹר הָאַרְגָּמָן שֶׁל אֵשׁ הַשְּׂרֵפָה רָאִינוּ מֵעַל לִמְרוֹמֵי הֶהָרִים כְּנֻפְיוֹת כְּנֻפְיוֹת שֶׁל כּוּשִׁים וּמוּלָטִים אֲשֶׁר פְּנֵיהֶם הַנְּחֻשְׁתָּנִיִּים הֶאְדִּימוּ לְאוֹר הַשַּׁלְהֶבֶת.

זוֹ הָיְתָה פְּלֻגָּתוֹ שֶׁל בִּיאָסוֹ.

הַסַּכָּנָה הָיְתָה קְרוֹבָה.

הַמְפַקְדִים שֶׁהִתְעוֹרְרוּ פִּתְאֹם מִהֲרוּ לֶאֱסֹף אֶת חַיָּלֵיהֶם, הַתֹּף הִזְעִיק אֶת הַחַיָּלִים, הַחֲצוֹצְרוֹת הֵרִיעוּ עַל הַסַּכָּנָה. הַשּׁוּרוֹת שֶׁלָּנוּ נֶעֶרְכוּ בְּלִי סֵדֶר, וְהַמּוֹרְדִים, תַּחַת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּמְבוּכָתֵנוּ, עָמְדוּ בְּלִי נוֹעַ, הִבִּיטוּ אֵלֵינוּ וְשָׁורּ אֶת שִׁירֵיהֶם. כּוּשִׁי עֲנָק הוֹפִיעַ פִּתְאֹם מֵעַל לְאַחַת מִסּוֹלְלוֹת הַשָּׂפָה מֵעַל לְמִצְחוֹ הִתְנוֹפְפָה נוֹצָה אֲדֻמָּה, בְּיָדוֹ הַיְמָנִית גַּרְזֶן וּבִשְׂמֹאלוֹ דֶגֶל אָדֹם.

הִכַּרְתִּי אֶת פְּיֶרוֹ. אִלּוּ הָיָה בְּיָדִי רוֹבֶה, כִּי עַתָּה אוּלַי הָיִיתִי עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה נְבָלָה בַּחֲמָתִי שֶׁבָּעֲרָה בִּי. הוּא חָזַר עַל פִּזְמוֹן הַשִּׁיר הַמְהַפְּכָנִי, נָעַץ אֵת הַדֶּגֶל בְּרֹאשׁ הַסֶּלַע, זָרַק בָּנוּ אֶת גַּרְזִנּוֹ וְנֶעְלַם בְּגַלֵּי הַנָּהָר. חָשַׁבְתִּי בְּלִבִּי, כִּי לֹא מִיָּדִי יָמוּת הַכּוּשִׁי וְהִצְטַעַרְתִּי עַל כָּךְ צַעַר רָב.

הַכּוּשִׁים הִתְחִילוּ מְדַרְדְּרִים עָלֵינוּ גוּשֵׁי אֲבָנִים גְּדוֹלִים. מְטַר כַּדּוּרִים וְחִצִּים נִתַּךְ עַל גִּבְעָתֵנוּ, חַיָּלֵינוּ רָתְחוּ מִקֹּצֶר יָד לְהַגִּיעַ אֶל הַמִּתְנַפְּלִים וְגָוְעוּ בְּיְאוּשָׁם רְמוּסִים וּמְמֻעָכִים תַּחַת מַפַּלֵי הָאֲבָנִים, מְדֻקָּרִים בְּחִצִּים וּבְכַדּוּרִים. מְבוּכָה גְדוֹלָה הִקִּיפָה אֶת הַצָּבָא, אַף פִּתְאֹם, מִטַּבּוּרוֹ שֶׁל הַנָּהָר הַגָּדוֹל, הִגִּיעַ אֵלֵינוּ רַעַשׁ חָזָק. מַחֲזֶה מוּזָר נִתְגַּלָּה לְעֵינֵינוּ. הַדְּרָגוּנִים הַצְּהֻבִּים שֶׁהֻכּוּ מַכָּה גְדוֹלָה מֵהָאֲבָנִים שֶׁגִּלְגְּלוּ עֲלֵיהֶם הַמּוֹרְדִים מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים, הֶחֱלִיטוּ לְהִסְתַּתֵּר מִתַּחַת לְכַפּוֹת הַלִּיאָנוֹת הַגְּמִישׁוֹת שֶׁהֶאֱהִילוּ עַל הַנָּהָר.

הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הִמְצִיא אֶת הַתַּחְבּוּלָה הַזֹּאת הָיָה טָדֶה." הַמְסֻבִּים שִׁסְּעוּ פִּתְאֹם אֶת דִּבְרֵי הַמְסַפֵּר.

כג

הִנֵּה זֶה כְּרֶבַע שָׁעָה פָּרַשׁ לוֹ הַקָּצִין טָדֶה בְּאֵין רוֹאֶה אֶל יַרְכְּתֵי הָאֹהֶל. יָדוֹ הַיְמָנִית חֲבוּשָׁה וְאָזְנוֹ נְטוּיָה לְהַקְשִׁיב לְדִבְרֵי הַקַּפִּיטַן. אַךְ הִנֵּה נִדְמָה לוֹ, כִּי מִפְּנֵי דַרְכֵי כָּבוֹד אָסוּר לוֹ לִשְׁמֹעַ אֶת דִּבְרֵי הַשֶּׁבַח הָאֵלֶּה וְלֹא לְהוֹדוֹת לִדְ’אוֹבֶרְנֶה וְהוּא מִלְמֵל בִּמְבוּכָה: “חֵן-חֵן, אֲדוֹנִי הַקַּפִּיטַן!”

קוֹל צְחוֹק פָּרַץ מִפִּי הַמְסֻבִּים. דְ’אוֹבֶרְנֶה הָפַךְ אֶת פָּנָיו וְקָרָא בְּקוֹל מוֹכִיחַ: “אֵיךְ זֶה? הוּא פֹּה? וְיָדוֹ?”

לְשֵׁמַע הַמִּלִּים הָאֵלֶּה שֶׁלֹּא הָיָה רָגִיל בָּהֶם, קָדְרוּ פְּנֵי הַחַיָּל הַזָּקֵן, הוּא נִזְדַּעְזַע, הִפְשִׁיל אֶת פָּנָיו לַאֲחוֹרָיו, כְּאִלּוּ בִּקֵּשׁ לִכְבּשׁ אֶת דִּמְעוֹתָיו.

“לֹא עָלָה עַל דַּעְתִּי כְּלָל,” אָמַר לְבַסּוֹף בְּקוֹל חֲרִישִׁי, “כְּלָל לֹא עָלָה עַל דַּעְתִּי, כִּי אֲדוֹנִי הַקַּפִּיטַן מְסֻגָּל לְהַעֲלִיב כָּל כָּךְ אֶת קְצִינוֹ הַזָּקֵן וּלְדַבֵּר אֵלָיו בִּלְשׁוֹן “הוּא”.”

הַקַּפִּיטַן קָם עַל רַגְלָיו: “סְלַח לִי, יְדִידִי הַזָּקֵן, סְלַח לִי! לֹא בְּזָדוֹן אָמַרְתִּי אֶת זֶה. נוּ, טָד, הֲתִסְלַח לִי?” דְּמָעוֹת זָלְגוּ מֵעֵינֵי הַקָּצִין עַל כָּרְחוֹ. “זוֹהִי הַפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית,” אָמַר בְּלַחַשׁ, “אַךְ הַדְּמָעוֹת הַלָּלוּ דִמְעוֹת שִׂמְחָה הֵן.” וַיְהִי הַשָּׁלוֹם בֵּינֵיהֶם. בָּאֹהֶל נִשְׂתָּרְרָה דְמָמָה קְצָרָה.

“הַגִּידָה לִי, טַד,”אָמַר הַקַּפִּיטַן בְּקוֹל רַךְ, “מַדּוּעַ עָזַבְתָּ אֶת בֵּית הַחוֹלִים וּבָאתָ הֵנָּה?”

"סְלִיחָה, אֲדוֹנִי הַקַּפִּיטַן, בָּאתִי לִשְׁאֹל אֶת כְּבוֹדוֹ, אֵיךְ לְהַלְבִּישׁ מָחָר אֶת סוּסוֹ.

אַנְרִי פָּרַץ בִּצְחוֹק. “מוּטָב שֶׁתִּשְׁאַל מֵאֵת רוֹפֵא הַגְּדוּד, טָדֶה, הֲצָרִיךְ לָשִׂים שְׁתֵּי אוֹקְיוֹת מָזוֹר עַל יָדְךָ הַפְּצוּעָה?”

“וְעוֹד תִּשְׁאַל,” אָמַר פַּסְקַל, “הֲמֻתָּר לְךָ לְחַזֵּק אֶת גּוּפְךָ בִּמְעַט יַיִן, וּלְפִי שָׁעָה, שְׁתֵה-נָא כּוֹס יֵין-שָׂרָף זֶה, כִּי הוּא יוֹעִיל לָךְ. טְעַם נָא, יְדִידִי.” טָדֶה נִגַּשׁ, הֶחֱוָה קִדָּה-שֶׁל-כָּבוֹד, בִּקֵּשׁ סְלִיחָה, עַל שֶׁהוּא לוֹקֵחַ אֶת הַכּוֹס בְּיָדוֹ הַשְּׂמָאלִית וְלָגַם לְחַיֵּי כָּל הַפְּלֻגָּה.

הַיַּיִן הִדְלִיקוֹ.

"אֲדוֹנִי הַקַּפִּיטַן הִגִּיעַ בְּסִפּוּרוֹ עַד הַמָּקוֹם שֶׁ… "כֵּן, הִצַּעְתִּי לְהִסְתַּתֵּר מִתַּחַת לְסִבְכֵי הַלִּיאָנוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵהָרְגוּ חַיָּלֵינוּ בָּאֲבָנִים. הַמְפַקֵּד שֶׁלָּנוּ, אֲשֶׁר לֹא יָדַע לִשְׂחוֹת, הִתְנַגֵּד לְכָךְ בְּכָל כֹּחוֹ מִפַּחַד לִטְבֹּעַ בְּמֵי הַנָּהָר. וְהַדָּבָר מוּבָן מֵעַצְמוֹ. אַךְ פִּתְאֹם רָאָה אֶבֶן גְּדוֹלָה, אֲשֶׁר רַק בְּדֶרֶךְ נֵס לֹא מָעֲכָה אֶת גּוּפוֹ, וְהִנֵּה הִיא נוֹפֶלֶת לְתוֹךְ הַנָּהָר. אַךְ הִיא לֹא שָׁקְעָה בַּמַּיִם, מִפְּנֵי שֶׁהָעֵשֶׂב עָצַר אוֹתָהּ. “אִם כֵּן, אָמַר הַמְפַקֵּד, מוּטָב לָמוּת מוֹת פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם מִלָּמוּת מוֹת סְטֶפַן הַקָּדוֹשׁ. אֵין אָנוּ קְדוֹשִׁים, וּפַרְעֹה הֲרֵי הָיָה חַיָּל כָּמוֹנוּ.”

"הֲרוֹאִים אַתֶּם, כִּי אִישׁ מַשְׂכִּיל הָיָה הַמְפַקֵּד שֶׁלָּנוּ. וּבְכֵן, הוּא הִסְכִּים לַעֲשׂוֹת כַּעֲצָתִי בִּתְנַאי שֶׁאֲנַסֶּה רִאשׁוֹן. יָרַדְתִּי בַּשָּׂפָה, קָפַצְתִּי מִתַּחַת לַסְּבָךְ וְנֶאֱחַזְתִּי בָּעֲנָפִים הַעֶלְיוֹנִים, וּפִתְאֹם, הוֹד מַעֲלָתוֹ, הִרְגַּשְׁתִּי כִּי מִישֶׁהוּ מוֹשֵׁךְ בְּרַגְלִי. נֶחֱלַצְתִּי, קָרָאתִי לְעֶזְרָה, הִכּוּנִי בַּחֶרֶב, וּפִתְאֹם זִנְּקוּ כָּל הַדְּרָגוּנִים בַּחֲמַת קֶצֶף כְּשֵׁדִים מַמָּשׁ אֶל סְבָךְ הַלִּיאָנוֹת. נִתְבָּרֵר, כִּי כּוּשִׁיֵּי “הָהָר הָאָדֹם” הִסְתַּתְּרוּ שָׁם וְהִתְנַכְּלוּ, כַּנִּרְאֶה, לְהִתְנַפֵּל מֵאָחוֹר. וַתְּהִי מְהוּמָה וּמַהֲלוּמָה. גִּלִּינוּ אֶת מַחֲבוֹאָם. הֵם הָיוּ זְרִיזִים מִמֶּנּוּ וְאוּלָם הַמַּכּוֹת אֲשֶׁר הִכִּינוּ בָּהֶם הָיוּ קָשׁוֹת יוֹתֵר. בְּיָד אַחַת חָתַרְנוּ בַּמַּיִם, וּבַשְּׁנִיָּה הִכִּינוּ עַל יָמִין וְעַל שְׂמֹאל, וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ לִשְׂחוֹת נֶאֶחֲזוּ בְּיָד אַחַת בַּלִּיאָנוֹת, וְהַכּוּשִׁים מָשְׁכוּ אוֹתָם הַמַּיְמָה בְּרַגְלֵיהֶם. בְּתוֹךְ הַמְּהוּמָה הַזֹּאת רָאִיתִי פִּתְאֹם כּוּשִׁי עֲנָק נֶאֱבָק כְּשִׁמְשׁוֹן הַגִּבּוֹר עִם שְׁמוֹנָה אוֹ עֲשָׂרָה מֵחֲבֵרַי. שָׂחִיתִי לְשָׁם וְהִכַּרְתִּי אֶת פְּיֶרוֹ, הַיְנוּ, אֶת בּוּג…

וְאוּלָם הֲלֹא הַדָּבָר הַזֶּה, אֲדוֹנִי הַקַּפִּיטַן, עָתִיד לְהִתְבָּרֵר לְבַסּוֹף וּבְכֵן הִכַּרְתִּי אֶת פְּיֶרוֹ! מִכִּבּוּשׁ הַמִּבְצָר שָׂנֵאנוּ זֶה אֶת זֶה. תְּפַשְׂתִּיו בִּגְרוֹנוֹ, וְהוּא כְּבָר הָיָה מוּכָן לִדְקֹר אוֹתִי בְּפִגְיוֹנוֹ, אַךְ פִּתְאֹם הִתְבּוֹנֵן בִּי, וְתַחַת לְהָרְגֵנִי נִכְנַע לְפָנַי. נֵס וּמַזָּל הָיָה לִי הַדָּבָר הַזֶּה, אֲדוֹנִי הַקַּפִּיטַן, כִּי לוּלֵא נִכְנַע… אַךְ כָּל זֶה הֲלֹא יִתְבָּרֵר אַחַר כָּךְ. וּבְכֵן, כְּשֶׁרָאוּ הַכּוּשִׁים, כִּי פְּיֶרוּ שָׁבוּי בְּיָדֵינוּ, הִתְפָּרְצוּ עָלֵינוּ וּבִקְשׁוּ לְהוֹצִיאוֹ לַחָפְשִׁי. כָּל חַיָּלֵי הַגְּדוּד הִתְכּוֹנְנוּ לִקְפֹּץ הַמַּיְמָה לְעֶזְרָתוֹ, אַךְ פְּיֶרוֹ, שֶׁהֵבִין, כַּנִּרְאֶה, כִּי הַכּוּשִׁים יִשָּׁחֲטוּ אֶחָד אֶחָד, קָרָא אֲלֵיהֶם דְּבַר-מָה בְּלָשׁוֹן שֶׁל שֵׁדִים, וְהַכּוּשִׁים נֶעֱלְמוּ, הֵם צָלְלוּ בַּמַּיִם וְנֶעֱלְמוּ. קְרָב זֶה מִתַּחַת לַמַּיִם הָיָה נָעִים וּמְשַׁעֲשֵׁעַ מְאֹד, לוּלֵא נִקְטְעָה שָׁם אֶצְבָּעִי, וְלוּלֵא… מִסְכֵּן, אוּלָם זֶה הָיָה, כַּנִּרְאֶה, אוֹת מִשָּׁמָיִם"!

הַקָּצִין הִצְבִּיעַ בְּיָדוֹ הַשְּׂמָאלִית וְהֵרִים אוֹתָהּ כְּלַפֵּי מַעְלָה בְּרוֹמְמוּת כָּבוֹד.

דְּ’אוֹבֶרְנֶה הָיָה, כַּנִּרְאֶה, נִרְגָּשׁ מְאֹד. “כֵּן.” אָמַר דְּ’אוֹבֶרְנֶה, “כֵּן, יְדִידִי הַזָּקֵן, צָדַקְתָּ, זֶה הָיָה לֵיל בּוֹ הוּטַל הַגּוֹרָל.” וְהוּא שָׁקַע בְּהִרְהוּרִים עֲמֻקִּים. אַךְ הַמְסֻבִּים הִפְצִירוּ בּוֹ שֶׁיַּמְשִׁיךְ, וְהוּא הִתְחִיל לְסַפֵּר שׁוּב:

כד

"וּבְשָׁעָה שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי הַגִּבְעָה הִתְרַחֵשׁ הַמְּאֹרָע אֲשֶׁר תֵּאַר לִפְנֵיכֶם טָדֶה (לְשֵׁמַע הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה קָם טָדֶה מִמְּקוֹמוֹ בְּהַכָּרַת גַּאֲוָה מֵאֲחוֹרֵי הַקַּפִּיטַן), הִצְלַחְתִּי עִם אֲחָדִים מֵחַיָּלַי לַעֲלוֹת לְרֹאשׁ הַר תָּלוּל וְזִיזִי, שֶׁנִּקְרָא בְּשֵׁם “רֹאשׁ הַטַּוָּס” בִּגְלַל גַּוְנוּנֵי אֶבֶן-הַזְּכוּכִית שֶׁהִזְהִירוּ עַל פָּנָיו וְהִתְנוֹצְצוּ בַּשֶּׁמֶשׁ. גֹּבַהּ הַפִּסְגָּה הָיָה כְּגֹּבַהּ הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ תָּעוּ צִבְאוֹת הַכּוּשִׁים. וְאַחֲרֵי שֶׁהִבְקַעְנוּ לָנוּ דֶרֶךְ נָהֲרוּ אַחֲרֵינוּ חַיָּלִים רַבִּים מִגְּדוּדֵנוּ וְכִסּוּ אֶת רֹאשׁ הָהָר. אָז הִתְחַלְנוּ לִירוֹת בַּכּוּשִׁים.

הַכּוּשִׁים שֶׁלֹּא הָיוּ מְזֻיָּנִים כָּמוֹנוּ לֹא יָכְלוּ לְהָשִׁיב לָנוּ אֵשׁ דּוֹמֶה לְשֶׁלָּנוּ. רוּחָם נָפְלָה, וְהִתְאַמְּצוּתֵנוּ גָבְרָה שִׁבְעָתַיִם. עַד מְהֵרָה נִתְפַּנּוּ הַסְּלָעִים הַסְּמוּכִים מֵהַמּוֹרְדִים שֶׁהָיּו זוֹרְקִים אֶת הֲרוּגֵיהֶם אֶל שְׁאֵרִית הַצָּבָא שֶׁהָיָה עוֹד עוֹמֵד בְּשׁוּרָה עֲרוּכָה עַל הַגִּבְעָה.

גָּדַעְנוּ עֲצֵי צֶמֶר הַגֶּפֶן וְקָשַׁרְנוּ אֶת הַגְּזָעִים בְּלוּלָבִים וּבַחֲבָלִים. וְעַל פְּנֵי הַגֶּשֶׁר הַזֶּה עָבַרְנוּ אֶל הַפְּסָגוֹת הָעֲזוּבוֹת, וְעַל יְדֵי כָּךְ כָּבַשׁ חֵלֶק מֵהַצָּבָא שֶׁלָּנוּ עֶמְדָּה נוֹחָה.

לְמַרְאֵה הַדָּבָר הַזֶּה נָפְלָה רוּחָם שֶׁל הַמַּרְדָּנִים וְאָנוּ הוֹסַפְנוּ לִירוֹת בָּהֶם, פִּתְאֹם הִגִּיעַ אֵלֵינוּ קוֹל יְלָלָה וּנְאָקָה מִמַּחֲנֵה בִּיאָסוֹ, וּפַעַם בְּפַעַם שָׁמַעְנוּ אֶת הַשֵּׁם בּוּג יַ’רְגַּל. אֵימָה גְדוֹלָה נָפְלָה עַל הַמּוֹרְדִים. כַּמָּה מִכּוּשִׁיֵּי הָהָר הָאָדֹם הוֹפִיעוּ בְּרֹאשׁ הַסֶּלַע, בִּמְקוֹם שֶׁהִתְנוֹסֵס הַדֶּגֶל הָאָדֹם, נָפְלוּ אַפַּיִם אַרְצָה, הֵסִירוּ אֶת הַדֶּגֶל שֶׁלָּהֶם וְקָפְצוּ עִמּוֹ הַמָּיְמָה.

זֶה הָיָה, כַּנִּרְאֶה, אוֹת וְסִמָּן שֶׁמַּנְהִיגָם נֶהֱרַג אוֹ נִשְׁבָּה. רוּחֵנוּ נִתְחַזֵּק מְאֹד. הֶחֱלַטְתִּי לַהֲדֹף אָחוֹר אֶת הַמּוֹרְדִים בַּחֲרָבוֹת, צִוִּיתִי לִמְתֹּחַ גֶּשֶׁר מִגִּזְעֵי עֵצִים בֵּין הַפִּסְגָּה שֶׁלָּנוּ וְהַסֶּלַע הַקָּרוֹב, וּפָרַצְתִּי רִאשׁוֹן לְתוֹךְ מַחֲנֵה הַכּוּשִׁים. הַחַיָּלִים שֶׁלִּי כְּבָר הָיוּ מוּכָנִים לְהִתְפָּרֵץ אַחֲרַי, אַךְ פִּתְאֹם הֵנִיף אַחַד הַמּוֹרְדִים אֶת גַּרְזִנּוֹ וּבְמַכָּה אַחַת שָׁבַר לִרְסִיסִים אֶת הַגֶּשֶׁר. הַשְּׁבָרִים צָלְלוּ הַמַּיְמָה וּבְדַרְדְּרָם עַל גַּבֵּי הַסְּלָעִים הִשְׁמִיעוּ קוֹל רַעַשׁ וְנֵפֶץ גָּדוֹל.

הָפַכְתִּי אֶת פָּנַי לְקוֹל הָרַעַשׁ וְהִנֵּה עָטוּ עָלַי שִׁבְעָה אוֹ שְׁמוֹנָה כּוּשִׁים, תְּפָסוּנִי וּפֵרְקוּ מֵעָלַי אֶת הַנֶּשֶׁק. נֶאֱבַקְתִּי עִמָּם כַּאֲרִי, אַךְ הֵם קְשָׁרוּנִי בְּחַבְלֵי-סִיבִים וְלֹא שָׂמוּ לֵב לִמְטַר הַכַּדּוּרִים שֶׁנִּתַּךְ עֲלֵיהֶם מֵרוֹבֵי הַחַיָּלִים.

יֵאוּשִׁי הֻמְתַּק לְשֵׁמַע קוֹל עֲנוֹת הַגְּבוּרָה, אֲשֶׁר הֵרִיעַ מִסְּבִיבִי כַּעֲבֹר רֶגַע. וּמִיָּד רָאִיתִי כּוּשִׁים וּמוּלָטִים עוֹלִים בְּפִזָּרוֹן אֶל הֶהָרִים הַתְּלוּלִים וּמְיַלְלִים יְלָלוֹת נוֹאָשׁוֹת.

הַכּוּשִׁים אֲשֶׁר שָׁמְרוּ עָלַי רָצוּ אַחֲרֵיהֶם, וְהֶחָזָק שֶׁבְּכֻלָּם הֱטִילַנִי עַל גַּבּוֹ וְנָשָׂא אוֹתִי לַיַּעַר בְּקָפְצוֹ וּבְדָלְגוֹ מִסֶּלַע אֶל סֶלַע זָרִיז כִּצְבִי אוֹ כְּעֹפֶר הָאַיָּלִים. אוֹר הַשַּלְהֶבֶת חָדַל פִּתְאֹם לְהָאִיר לוֹ אֶת דַּרְכּוֹ, וְאוּלָם גַּם אוֹר הַלְּבָנָה הַחִוֵּר הִסְפִּיק לוֹ כַּנִּרְאֶה, הוּא רַק הֵצֵר אֶת צְעָדָיו מֵחֲשַׁשׁ סַכָּנָה.

כה

הָלַכְנוּ בְּמַעֲבֵה הַיְּעָרוֹת, עָבַרְנוּ עַל פְּנֵי כַּמָּה פְּלָגִים וְהִגַּעְנוּ לְעֵמֶק שׁוֹמֵם לְהַפְלִיא. לֹא יָדַעְתִּי אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה מֵעוֹדִי.

הָעֵמֶק הִשְׂתָּרַע בְּלֵב הָרִים. בְּסַן דּוֹמִינְגוֹ קוֹרְאִים לְמָקוֹם כָּזֶה בְּשֵׁם “הָרַיִם”. זוֹ הָיְתָה עֲרָבָה רַחֲבַת יָדַיִם, מְכֻסָּה דֶשֶׁא וּקְבוּצוֹת קְבוּצוֹת שֶׁל תִּרְזוֹת, וּנְתוּנָה בֵּין קִירוֹת סְלָעִים חֲשׂוּפִים מִכָּל רוּחוֹתֶיהָ. הַקֹּר הֶחָזָק שֶׁהָיָה שׂוֹרֵר תָּמִיד בַּמָּקוֹם הַזֶּה(אַף עַל פִּי שֶׁכְּפוֹר אֵין כָּאן) גָּבַר שִׁבְעָתַיִם עִם צִנַּת הַלָּיְלָה. הַבֹּקֶר הָיָה מַפְצִיעַ וְעוֹלֶה, הַשַּׁחַר הֵחֵל לְהַזְהִיב אֶת לֹבֶן הַפְּסָגוֹת הַגְּבוֹהוֹת מִסָּבִיב, וְהָעֵמֶק, שֶׁהָיָה שָׁרוּי עֲדַיִן בַּעֲרָפֶל, הוּאַר בְּאַלְפֵי אוּרִים שֶׁהִדְלִיקוּ הַכּוּשִׁים, כִּי הוּא הָיָה לָהֶם לִמְקוֹם הַקָּהָל.

בְּלִי סֵדֶר נָהֲרוּ לְכָאן חֶלְקֵי הַצָּבָא הַנְּפוֹצִים. מִפַּעַם לְפַעַם הוֹפִיעוּ קְבוּצוֹת קְבוּצוֹת שֶׁל כּוּשִׁים וּמוּלָטִים, מְצַעֲקִים צְעָקוֹת שֶׁל יֵאוּשׁ וּמְנַהֲמִים נַהַם שֶׁל זַעַף, מֵרֶגַע לְרֶגַע הֻדְלְקוּ בַּאֲפֵּלַת הָעֲרָבָה אוּרִים חֲדָשִׁים שֶׁהָיוּ מַבְהִיקִים כְּעֵינֵי הַנּמֵרִים, – אוֹת הוּא, כִּי הַמַּחֲנֶה הוֹלֵךְ וּמַרְחִיב.

הַכּוּשִׁי, אֲשֶׁר לְקָחַנִי בַּשֶּׁבִי, הֱטִילַנִי לְרַגְלֵי אַלּוֹן וּמִשָּׁם רָאִיתִי בְּאֵין מַפְרִיעַ אֶת הַמַּחֲזֶה הַנּוֹרָא הַזֶּה. הוּא קְשָׁרַנִי אֶל גֶּזַע הָעֵץ שֶׁעָמַדְתִּי עַל יָדוֹ, הִדֵּק הֵיטֵב אֶת הָאֲזִקִּים הַכְּפוּלִים שֶׁהָיִיתִי קָשׁוּר בָּהֶם, חָבַשׁ לְרֹאשִׁי אֶת כִּפָּתוֹ הָעֲשׂוּיָה צֶמֶר אָדֹם (נִרְאֶה לְשֵׁם סִמָּן, כִּי קִנְיָנוֹ אָנִי), וְכַאֲשֶׁר נוֹכַח כִּי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט מִיָּדָיו וְכִי לֹא יוּכַל אִישׁ לְהוֹבִילֵנִי מִפֹּה, פָּנָה וְהָלַךְ לוֹ. הֶחֱלַטְתִּי לְנַסּוֹת עִמּוֹ דְבָרִים וּשְׁאִלְתִּיו בְּזַ’רְגּוֹן קְרֵאוֹלִי, “לְאֵיזֹה כְּנֻפְיָה אַתָּה שַׁיָּךְ? לַכְּנֻפְיָה הַדּוֹנְדוֹנִית אוֹ לִכְנֻפְיַת הָהָר הָאָדֹם?” הוּא עָמַד וְעָנָה לִי בְּגַאֲוָה: “הָהָר הָאָדֹם!”

רַעְיוֹן נִצְנֵץ בְּמֹחִי! רַבּוֹת שָׁמַעְתִּי עַל נְדִיבוּת לִבּוֹ שֶׁל מַנְהִיג הַחֲבוּרָה הַזֹּאת שֶׁשְּׁמוֹ בּוּג יַ’רְגַּל, וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיִיתִי מוּכָן בְּכָל לִבִּי לְהַפְקִיד אֶת נַפְשִׁי בִּידֵי הַמָּוֶת כְּדֵי שֶׁיִּפְדֵּנִי מִכָּל הַיִּסּוּרִים, נִתְמַלֵּא לִבִּי פַּחַד, בְּחָשְׁבִי עַל הָעִנּוּיִים שֶׁאֲנִי עָתִיד לְהִתְעַנּוֹת בָּהֶם, אִם,חָלִילָה, אֶפֹּל בִּידֵי בִּיאָסוֹ. נָכוֹן אֲנִי לָמוּת בְּכָל לִבִּי, אַךְ בְּלִי עִנּוּיִים. אוּלַי חֻלְשָׁה הִיא, אוּלָם סָבוּר אֲנִי, כִּי בִּרְגָעִים כָּאֵלֶּה מִתְעוֹרֵר בָּנוּ תָּמִיד הַטֶּבַע הָאֱנוֹשִׁי.

חָשַׁבְתִּי אֵפוֹא שֶׁאִם אַצְלִיחַ לְהֵחָלֵץ מִצִּפָּרְנָיו שֶׁל בִּיאָסוֹ, הֲרֵי לֹא יִכְבַּד מִמֶּנִּי לְבַקֵּשׁ מֵאֵת בּוּג יַ’רְגַּל שֶׁיִּשְׁפְּטֵנִי לַמָּוֶת כָּרָאוּי לְחַיָּל, בְּלִי מְצוּקוֹת וּבְלִי עִנּוּיִים. עַל כֵּן בִּקַּשְׁתִּי אֶת הַכּוּשִׁי מֵ“הָהָר הָאָדֹם”, שֶׁיּוֹבִילֵנִי אֶל מַנְהִיגוֹ בּוּג יַ’רְגַּל.

" בּוּג יַ’רְגַּל!" אָמַר הַכּוּשִׁי וְחָבַט בְּאֶגְרוֹפוֹ עַל מִצְחוֹ, וְאַחַר כָּךְ בָּעֲרָה חֲמָתוֹ, הוּא נוֹפֵף בְּאֶגְרוֹף וְקָרָא:

“בִּיאָסוֹ! בִּיאָסוֹ!”

וּבְבַטְּאוֹ אֶת הַשֵּׁם הָאָיֹם הַזֶּה, פָּנָה וְהָלַךְ. חֲמָתוֹ של הַכּוּשִׁי וְיֵאוּשׁוֹ הִזְכִּירוּנִי אֶת הַמְּהוּמָה הָאַחֲרוֹנָה אֲשֶׁר הֵעִידָה לָנוּ, כִּי מַנְהִיג הַמּוֹרְדִים מֵ“הָהָר הָאָדֹם” נִשְׁבָּה אוֹ נֶהֱרַג. עַכְשָׁו נִתְבָּרֵר לִי, כִּי שִׁעַרְנוּ אֶל נָכוֹן, וְהִתְכּוֹנַנְתִּי לְנִקְמָתוֹ שֶׁל בִּיאָסוֹ, וְזֶהוּ, כַּנִּרְאֶה, הָאִיּוּם אֲשֶׁר אִיֵּם עָלַי הַכּוּשִׁי.

כו

הָעֲרָפֶל לֹא סָר עֲדַיִן מִן הָעֵמֶק. הֲמוֹנֵי הֲמוֹנִים שֶׁל כּוּשִׁים נָהֲרוּ לְשָׁם וְהָאוֹרוֹת הָלְכוּ הָלֹךְ וָרַב.

קְבוּצָה שֶׁל כּוּשִׁיּוֹת יָשְׁבָה בְּקִרְבָתִי וְהִדְלִיקָה מְדוּרָה. רָאִיתִי אֶת הַצְּמִידִים הָרַבִּים הָעֲשׂוּיִים חֲרוּזִים-חֲרוּזִים, כְּחֻלִּים, אֲדֻמִּים וּסְגֻלִּים הַמִּתְנוֹצְצִים בִּידֵיהֶן וּבְַרְגֵליֶהן, רָאִיתִי אֶת הָעֲגִילִים הַגְּדוֹלִים הַתְּלוּיִים בְּאָזְנֵיהֶן, אֶת הַטַּבָּעוֹת בְּכָל אֶצְבְּעוֹת יְדֵיהֶן וְרַגְלֵיהֶן, אֶת הַקָּמֵעוֹת עַל חֲזֵיהֶן וְהָעֲנָקִים בְּצַוְּארֵיהֶן, אֶת הַסִּנָּר הֶעָשׂוּי נוֹצוֹת צִבְעוֹנִיּוֹת, הוּא הַכְּסוּת הַיְחִידָה לְמַעֲרֻמֵיהֶן; שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל הַנְּהִי וְהַמִּסְפֵּד הַקָּצוּב, הִסְתַּכַּלְתִּי בְּעֵינֵיהֶן הָעֲכוּרוֹת וְהַתּוֹעוֹת, וַהֲבִינוֹתִי כִּי לְפָנַי הַגְּרֵאוֹטִים.

וְזֹאת לָדַעַת, כִּי בֵּין הַכּוּשִׁים הַנְּחִתִּים בִּמְקוֹמוֹת שׁוֹנִים שֶׁבְּאַפְרִיקָה יֵשׁ שְׁבָטִים שֶׁהַטֶּבַע חָנַן אוֹתָם מִין כִּשְׁרוֹן פִּיּוּטִי אִמְפְּרוֹבִיזַצְיוֹנִי, פָּשׁוּט וּבִלְתִּי מוּבָן, וְהוּא דוֹמֶה לְשִׁגָּעוֹן. הַכּוּשִׁים הַלָּלוּ, הַנָּעִים וְנָדִים מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, דּוֹמִים לַרַפְּסוֹדִים הַקַּדְמוֹנִים וְלַמִּינֶסְטְרֶלִים בְּאַנְגְּלִיָּה בִּימֵי הַבֵּינַיִם, לַמִּינֶנְזֶנְגֶּרִים בְּגֶרְמַנְיָה וְלַטְּרֻבָּדוּרִים בְּצָרְפַת, וּשְׁמָם גְּרֵאוֹטִים.

דִּבּוּק נִכְנַס בַּנָּשִׁים וּבַגְּבָרִים. הַגְּבָרִים שָׁרִים שִׁירִים בַּרְבָּרִיִּים וְהַנָּשִׁים מְרַקְּדוֹת רִקּוּדִים פְּרוּצִים, חִקּוּי קָרִיקָטוּרִי לַבָּיֶדֵרְיוֹת שֶׁבְּהֹדּוּסְטָן וְאָלַמְיֵותֹ שֶׁבְּמִצְרָיִם.

אָכֵן, מַהֲלַךְ כַּמָּה פְּסִיעוֹת מִמֶּנִּי יָשְׁבָה בְּעִגּוּל עֲדַת נָשִׁים כָּאֵלֶּה. רַגְלֵיהֶן מְשֻׂכָּלוֹת מִתַּחְתֵּיהֶן, כִּי כֵן יוֹשְׁבִים בְּאַפְרִיקָה, וְהֵן יוֹשְׁבוֹת מִסָּבִיב לַעֲרֵמַת זְרָדִים יְבֵשִׁים הַבּוֹעֲרִים בְּאוֹר בָּהִיר וְשׁוֹפְכִין עַל פְּנֵיהֶן הַנִּתְעָבוֹת בָּבוּאָה אֲדֻמָּה וּמִתְנוֹעָעַת.

הֵן יָשְׁבוּ בְּמַעֲגָּל וְהֶחֱזִיקוּ יָד בְּיָד. וְהַזְּקֵנָה שֶׁבָּהֶן שֶׁבְּשַׂעֲרוֹת רֹאשָׁהּ נְעוּצָה נוֹצָה שֶׁל אֲנָפָה הִתְחִילָה צֹוַחַת:

“אוּאַנְגָּה!”

הֲבִינוֹתִי, כִּי הֵן מִתְכּוֹנְנוֹת לְהַשְׁבָּעוֹת. כָּל הַנָּשִׁים עָנוּ:

“”אוּאַנְגָּה!"

הַזְּקֵנָה הֶחֱרִישָׁה רֶגַע קָט וּפָנֶיהָ הִבִּיעוּ הַדְרַת קֹדֶשׁ. הִיא תָּלְשָה תַּלְתַּל אֶחָד מִשַּׂעֲרוֹתֶיהָ, זָרְקָה אוֹתוֹ לְתוֹךְ הָאֵשׁ וְקָרְאָה בַּזַּ’רְגּוֹן שֶׁל הַכּוּשִׁים הַקְּרֵאוֹלִיִּים מִלִּים מִסְתּוֹרִיּוֹת:

“מַלֶּלוֹ גֵאַבּ.”

וְהַפֵּרוּשׁ הוּא: “אֵלֵךְ לַעֲזָאזֵל!” כָּל הַנָּשִׁים עָשׂוּ כְּמַעֲשֵׂה הַזְּקֵנָה: זָרְקוּ לְתוֹךְ הָאֵשׁ תַּלְתַּל מִשַּׂעֲרוֹתֵיהֶן וְחָזְרוּ בְּהַדְרַת כָּבוֹד עַל הַמִּלִּים:

" מַלֶּלוֹ גֵאַבּ."

קְרִיאָה מוּזָרָה זוֹ וְהַהַעֲוָיוֹת הַמְגֹחָכוֹת הֶעֱווּ אֶת פָּנַי שֶׁלֹּא מֵרְצוֹנִי. הֲלֹא הִיא הָעֲוִית הַתּוֹקֶפֶת אֶת הָאָדָם הָזָעוּם בְּיוֹתֵר וּמַר הַנֶּפֶשׁ בְּיוֹתֵר עַל כָּרְחוֹ וּשְׁמָהּ – צְחוֹק. לַשָּׁוְא הִתְאַמַּצְתִּי לִכְבּשׁ אֶת עַצְמִי, לֹא יָכֹלְתִּי לְהִתְאַפֵּק וְהִתְפָּרַצְתִּי בִּצְחוֹק. וְהַצְּחוֹק שֶׁפָּרַץ מֵעֹמֶק לִבִּי הֶעָצוּב חוֹלֵל מַחֲזֶה קוֹדֵר וְאָיֹם מְאֹד.

כָּל הַכּוּשִׁיּוֹת הַלָּלוּ,שֶׁפֻּלְחָנָן הוּפַר, קָפְצוּ מִמְּקוֹמָן, כְּאִלּוּ הִתְעוֹרְרוּ פִּתְאֹם. עַד הָרֶגַע הַזֶּה לֹא רָאוּנִי הַנָּשִׁים הַלָּלוּ. הֵן פָּרְצוּ אֵלַי וְצָעֲקוּ: “לָבָן! לָבָן!”

מֵעוֹדִי לֹא רָאִיתִי עֵרֶב רַב כָּזֶה שֶׁל פָּנִים מְכֹעָרִים כַּפָּנִים הַלּלוּ, הַשְּׁחוֹרוֹת וְהַמְטֹרָפוֹת, לִבְנוֹת הַשִּׁנַּיִם. הַלֹּבֶן שֶׁבְּעֵינֵיהֶן הִתְנוֹצֵץ וְעַל פְּנֵיהֶן הִשְׂתָּרְגוּ גִידֵי דָם גְּדוֹלִים.

הֵן הָיוּ מוּכָנוֹת לִקְרֹעַ אוֹתִי לִגְזָרִים. הַזְּקֵנָה, שֶׁבְּשַׂעֲרוֹתֶיהָ נְעוּצָה נוֹצַת אֲנָפָה, נָתְנָה אוֹת וְקָרְאָה פְּעָמִים אֲחָדוֹת: “בַּסָּךְ! בַּסָּךְ!”

פִּתְאֹם נֶעֶצְרוּ הַלִּילִיּוֹת, וּלְתִמְהוֹנִי רָאִיתִי שֶׁהֵן קוֹרְעוֹת מֵעֲלֵיהֶן אֶת סִנָּרֵי הַנּוֹצוֹת. הֵן זָרְקוּ אֶת הַסִּנָּרִים עַל הָעֵשֶׂב, וְהִתְחוֹלְלוּ מִסְּבִיבִי בְּמָחוֹל פִּרְאִי הַנִּקְרָא בִּלְשׁוֹן הַכּוּשִׁים בְּשֵׁם “טְשִׁיקָה”.

הָרִקּוּד וְהַתְּנוּעוֹת הַמְגֹחָכוֹת וְהַמְּהִירוֹת הָיוּ בְּעֶצֶם הִתְפָּרְצוּת שֶׁל תַּעֲנוּג וְשִׂמְחָה, אַךְ הַפַּעַם, מִפְּנֵי סִבּוֹת צְדָדִיּוֹת, הָיָה הַמַּרְאֶה אָיֹם וְנוֹרָא. הָעֵינַיִם הַמְזָרוֹת אֵימָה שֶׁנָּעֲצוּ בִּי הַמְכַשֵּׁפוֹת הַלָּלוּ, הַקַּדְרוּת שֶׁבְּזֶמֶר הַ“טְּשִׁיקָה” שֶׁלָּהֶן, הַיְלָלָה הַמְמֻשָּׁכָה וְהַנּוֹקֶבֶת שֶׁהִשְׁמִיעָה פַּעַם בְּפַעַם נְשִׂיאַת הַמַּקְהֵלָה הַשְּׁחוֹרָה הַזּוֹ מֵהַ“בַּלָּפָה” שֶׁלָּהּ, (כְּלִי זֶמֶר הַדּוֹמֶה לִשְׁפִּינְיֶט, מְנַהֵם כְּעוּגָב וְעָשׂוּי עֶשְׂרִים חֲלִילִים שֶׁל עֵץ כָּל אֶחָד דַּק וְקָצָר מֵחֲבֵרוֹ) וּבְיִחוּד צְחוֹקָן שֶׁל כָּל הַמְּכַשֵּׁפוֹת הָעֲרֻמּוֹת בִּשְׁעַת הָרִקּוּד בְּגִשְׁתָּן אֵלַי אַחַת אַחַת קָרוֹב קָרוֹב אֶל פָּנַי וּבְגַעְתָּן כִּמְעַט בְּמִצְחִי, – כָּל אֵלֶּה הִגִּידוּ לִי מָה אָיֹם הָעֹנֶשׁ הַצָּפוּי לִי, הַלָּבָן, אֲשֶׁר חִלֵּל אֶת הָ“הָאוּאַנְגָּה” שֶׁלָּהֶן.

זָכַרְתִּי, כִּי חֹק הוּא לַשְּׁבָטִים הַפְּרָאִים הַלָּלוּ לִרְקֹד מִסָּבִיב לַשָּׁבוּי לִפְנֵי שְׁחִיטָתוֹ, וּבְאֹרֶךְ רוּחַ הִנַּחְתִּי לַנָּשִׁים הָאֵלֶּה שֶׁתִּרְקֹדְנָה לְפָנַי רִקּוּד שֶׁל חֲזוֹן-תּוּגָה, שֶׁאֲנִי עָתִיד לִהְיוֹת גִּבּוֹרוֹ הָאֻמְלָל.

וְאַף עַל פִּי כֵן נִזְדַּעְזַעְתִּי בִּרְאוֹתִי אֶת הַמְכַשֵּׁפוֹת וְהִנֵּה הֵן זוֹרְקוֹת לְקוֹל צְלִילֵי הַבַּלָּפָּה אֶל תּוֹךְ מְדוּרָה – זוֹ אֶת לַהַב הַחֶרֶב וְזוֹ בִּקוּעַ שֶׁל קַרְדֹּם, זוֹ מַחַט אָרֹךְ שֶׁל תּוֹפְרֵי מִפְרָשִׂים וְזוֹ מֶלְקָחַיִם אוֹ מַשּׂוֹר מְשֻׁנָּן.

הָרִקּוּד נִגְמַר. כְּלֵי הָעִנּוּיִים הָיוּ מְלֻבָּנִים. הַזְּקֵנָה נָתְנָה אוֹת וְהַכּוּשִׁיּוֹת הָלְכוּ בָּזוֹ אַחַר זוֹ לְהוֹצִיא מִתּוֹךְ הָאֵשׁ אֶת הַכֵּלִים הָאֲיֻמִּים הַלָּלוּ.

וְהַכּוּשִׁיּוֹת אֲשֶׁר לֹא הִצְלִיחוּ לְהִזְדַּיֵּן בִכְלִי בַּרְזֶל מְלֻבָּן, הִזְדַּיְּנוּ בְּאוּדִים בּוֹעֲרִים. אָז הֲבִינוֹתִי מַהוּ הָעִנּוּי הַצָּפוּי לִי! אָז הֲבִינוֹתִי כִּי כָּל אַחַת מֵהַרַקְדָּנִיּוֹת תִּהְיֶה לִי לְתַלְיָן.

וְשׁוּב נָתְנָה הַזְּקֵנָה פְּקֻדָּה, וְהַכּוּשִׁיּוֹת הִתְחִילוּ מְרַקְּדוֹת לְעֵינֵי רִקּוּד אַחֲרוֹן רָקֹד וְצָוֹחַ צְוָחוֹת אֲיֻמּוֹת.

עָצַמְתִּי אֶת עֵינַי שֶׁלֹּא לִרְאוֹת אֶת תַּעְתּוּעֵי הַנָּשִׁים הַשְּׂטָנִיּוֹת הַמְקַשְׁקְשׁוֹת מִתּוֹךְ עֲיֵפוּת וְשִׁגָּעוֹן קִשְׁקוּשׁ קָצוּב מֵעַל לְרָאשֵׁיהֶן בִּכְלֵי הַבַּרְזֶל הַמְלֻבָּנִים.

אָזַרְתִּי אֶת כָּל כֹּחוֹתַי וְחִכִּיתִי לָרֶגַע שֶׁבּוֹ יָחוּשׁ גּוּפִי כְּאֵב גָּדוֹל, שֶׁעַצְמוֹתַי תֵּחָרַכְנָה בָּאֵשׁ, – הִנֵּה הִנֵּה אֶתְפַּתֵּל מִמַּגַּע הַמֶּלְקָחַיִם וְהַמַּשּׂוֹרִים הַלּוֹהֲטִים. צְמַרְמֹרֶת חָלְפָה בְּכָל גּוּפִי.

אָכֵן, זֶה הָיָה רֶגַע נוֹרָא. לְאָשְׁרִי לֹא אָרַךְ הָרֶגַע הַזֶּה. רִקּוּד הַמְכַשֵּׁפוֹת קָרַב אֶל קִצּוֹ. פִּתְאֹם הִגִּיעַ אֵלַי מֵרָחוֹק קוֹל הַכּוּשִׁי שֶׁלְּקָחַנִי בַּשֶּׁבִי. הוּא רָץ אֵלֵינוּ וְצָעַק:

“מַה לָכֶן, בְּנוֹת הַשָּׂטָן! מֶה אַתֶּן עוֹשׂוֹת?! הַרְפּוּ מֵהַשָּׁבוּי שֶׁלִּי.”

פָּתַחְתִּי אֶת עֵינַי. כְּבָר הֵאִיר הַיּוֹם. הַכּוּשִׁי מִהֵר לְהַגִּיעַ אֵלֵינוּ וְרָץ בְּשֶׁצֶף-חֵמָה. הַמְכַשֵּׁפוֹת נֶעֱצְרוּ. וְיוֹתֵר מִשֶּׁפָּחֲדוּ לְשֵׁמַע אִיּוּמֵי הַכּוּשִׁי נִדְהֲמוּ לְמַרְאֵה הָאִישׁ הַמּוּזָר אֲשֶׁר לִוָּה אוֹתוֹ.

זֶה הָיָה אִישׁ שָׁמֵן מְאֹד וְגוּץ, כִּמְעַט גַּמָּד, פָּנָיו הָיוּ מְכֻסִּים צָעִיף לָבָן וּבַצָּעִיף שְׁלשָׁה חוֹרִים, שְׁנַיִם לְעֵינָיו וְאֶחָד לְפִיו. הַצָּעִיף יָרַד עַל צַוָּארוֹ וְעַל כְּתֵפָיו וְחָשַׂף אֶת חָזֵהוּ הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר צִבְעוֹ כְּצֶבַע עוֹר הַמּוּלָטִים. עַל חָזֵהוּ הָיְתָה תְּלוּיָה קֶלֶת שֶׁל כֶּסֶף קְשׁוּרָה לְשַלְשֶׁלֶת זָהָב. נִצָּב שֶׁל פִּגְיוֹן בְּצוּרַת צְלָב נִשְׁתַּרְבְּבָה עַל שִׂמְלָתוֹ מִתּוֹךְ חֲגוֹרָתוֹ הָאֲדֻמָּה הָעֲשׂוּיָה פַּסִּים-פַּסִּים יְרוֹקִים, צְהֻבִּים וּשְׁחוֹרִים, וּגְדִילֵיהֶם הִגִּיעוּ עַד קְצֵה רַגְלָיו הַגְּדוֹלוֹת וְהַמְכֹעָרוֹת.

בְּיָדָיו, הַחֲשׂוּפוֹת כְּחָזֵהוּ, הֶחֱזִיק מַקֵּל לָבָן, בַּחֲגוֹרָתוֹ סָמוּךְ לַפִּגְיוֹן נִטַלְטְלָה מַחֲרֹזֶת. וּלְרֹאשׁוֹ כִּפָּה מְחֻדֶּדֶת, מְקֻשֶּׁטֶת צֶלְצְלִים. וּבְהִתְקָרְבוֹ אֵלַי הִכַּרְתִּי בְּתִמָּהוֹן רַב אֶת כִּפָּתוֹ שֶׁל חֲבִיבְרָה. וּבֵין אוֹתְיוֹת הַחַרְטֻמִּים הָרְשׁוּמִים עַל מִגְבַּעְתּוֹ הַמְשֻׁנָּה רָאִיתִי כִּתְמֵי דָם. אֵין זֹאת כִּי אִם כִּפָּתוֹ שֶׁל הַלֵּץ הַנֶּאֱמָן הִיא, כִּתְמֵי הַדָּם הָיוּ לִי הוֹכָחָה נוֹסֶפֶת לְמוֹתוֹ שֶׁל חֲבִיבְרָה, וְשׁוּב נִכְמְרוּ רַחֲמַי עַל הַמֵּתִים.

כְּשֶׁרָאוּ הַמְכַשֵּׁפוֹת אֶת יוֹרֵשׁ כִּפָּתוֹ שֶׁל חֲבִיבְרָה, פָּרְצָה מִפִּי כֻּלָּן צְעָקָה אֶחָת:

“הַקּוֹסֵם!”

וְנָפְלוּ אַפַּיִם אָרְצָה.

הֲבִינוֹתִי, כִּי הַקּוֹסֵם שֶׁל צְבָא בִּיאָסוֹ הוּא. דַּי! דַּי!" אָמַר בְּקָרְבוֹ אֲלֵיהֶן בְּקוֹל עָמוּם וְזוֹעֵם, “הַנִּיחוּ לִשְּׁבוּיוֹ שֶׁל בִּיאָסוֹ.” קָפְצוּ הַכּוּשִׁיּוֹת וְעָמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶן. זָרְקוּ אֶת כְּלֵי הַמָּוֶת שֶׁבִּידֵיהֶן, חָגְרוּ שׁוּב אֶת שִׂמְלוֹתֵיהֶן הָעֲשׂוּיוֹת נוֹצוֹת. הַמְכַשֵּׁף נָתַן אוֹת, וְכֻלָּן פָּשְׁטוּ וּפָרְחוּ כְּמַחֲנֶה שֶׁל אַרְבֶּה. אָז נָעַץ בִּי הַקּוֹסֵם אֶת עֵינָיו. הוּא נִזְדַּעְזַע, נִרְתַּע לַאֲחוֹרָיו פְּסִיעָה אַחַת, הֵנִיף אֶת מַקְלוֹ הַלָּבָן כְּלַפֵּי הַכּוּשִׁיּוֹת, כְּאִלּוּ הִתְכּוֹנֵן לְהַחֲזִירָן לְכָאן, וְרָטַן מִבַּעַד לְשִׁנָּיו אֶת הַמִּלָּה: “אָרוּר!”

וְאַחַר כָּךְ לָחַשׁ מַשֶּׁהוּ בְּאָזְנֵי הַכּוּשִׁי וּלְאַט-לְאַט הִסְתַּלֵּק לוֹ בְּשִׁלּוּב יָדַיִם עַל חָזֵהוּ, כְּאִלּוּ שָׁקַע בְּהִרְהוּרִים.

כז

אָז הוֹדִיעַנִי הַשּׁוֹמֵר, כִּי בִּיאָסוֹ מְבַקֵּשׁ לִרְאוֹת אֶת פָּנַי, כִּי עָלַי לְהִתְכּוֹנֵן לִרְאָיוֹן זֶה עִם הַמַּנְהִיג בְּעוֹד שָׁעָה.

אֵין סָפֵק, כִּי הַגּוֹרָל נָתַן לִי מַתָּנָה עוֹד שָׁעָה אַחַת שֶׁל חַיִּים! חִכִּיתִי לְבוֹאוֹ שֶׁל בִּיאָסוֹ, וְעֵינַי שׁוֹטְטוּ עַל פְּנֵי מַחֲנֵה הַמּוֹרְדִים, וְרַק עַכְשָׁו, לְאוֹר הַיּוֹם, נִרְאָה לִי הַמַּחֲנֶה בְּכָל פְּרָאוּתוֹ וְזָרוּתוֹ. אִלּוּ הָיְתָה רוּחִי טוֹבָה עָלַי בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וַדַּאי שֶׁהָיִיתִי צוֹחֵק הַרְבֵּה לְמַרְאֵה תַּאֲוַת הַכָּבוֹד שֶׁל הַכּוּשִׁים. כֻּלָּם הָיוּ מְקֻשָּׁטִים בְּתַשְׁמִישֵׁי מִלְחָמָה וָקֹדֶשׁ, וּבְאוֹתוֹת הִצְטַיְּנוּת אֲשֶׁר שָׁדְדוּ בְּנַצְּלָם אֶת קָרְבְּנוֹתֵיהֶם. הַקִּשּׁוּטִים הַלָּלוּ הָיוּ עַל פִּי רֹב פָּשׁוּט סְחָבוֹת קְרוּעוֹת וּמְגֹאָלוֹת בְּדָם. פְּעָמִים רָאִיתִי אֶצְלָם מִתַּחַת לַנְּזָמִים אַחַת הָאוֹתוֹת הַמִּתְנוֹצְצִים שֶׁל שָׂרֵי הַצָּבָא אוֹ כְּתֵפִיּוֹת עַל לְבוּשָׁם.

הַכּוּשִׁים בִּקְשׁוּ כַּנִּרְאֶה לְהִנָּפֵשׁ מֶהָעֲבוֹדָה שֶׁנָּדוֹנוּ לָהּ לְכָל יְמֵי חַיֵּיהֶם וְיָשְׁבוּ עַכְשָׁו בְּחִבּוּק יָדַיִם וּבְבַטָּלָה שֶׁאֵין דֻּגְמָתָהּ בֵּין הַחַיָּלִים שֶׁלָּנוּ אֲפִילוּ בְּשָׁעָה שֶׁהֵם יוֹשְׁבִים בָּאֹהָלִים. אֵלֶּה יָשְׁנוּ בְּחֹם הַשֶּׁמֶשׁ, וְרֹאשָׁם אֶל הַמְּדוּרָה הַבּוֹעֶרֶת, וְאֵלֶּה הַבִּיטוּ נִכְחָם בְּעֵינַיִם עֲכוּרוֹת אוֹ בּוֹעֲרוֹת, שָׁרוּ אֵיזֶה שִׁיר עָצוּב חַד-גּוֹנִי, בְּשִׁבְתָּם שְׁפוּפִים עַל סַף אַחַד הַמְּעוֹנוֹת הַדּוֹמֶה לִמְחִלַּת עָפָר מְכֻסֶּה עֲלֵי הַמּוּז אוֹ לוּלָבֵי דְקָלִים. צוּרַת הֶחָרוּט שֶׁל הַמְּחִלּוֹת הַלָּלוּ הִזְכִּירָה לִי אֶת אָהֳלֵי הַחַיָּלִים שֶׁלָּנוּ.

נְשׁוֹתֵיהֶם, הַשְּׁחוֹרוֹת אוֹ הָאֲדֻמּוֹת-נְחֻשְׁתָּנִיּוֹת, עָשׂוּ מַטְעַמִּים לַלּוֹחֲמִים, וְכוּשִׁיִּים קְטַנִּים עָזְרוּ עַל יָדָן. רָאִיתִי אוֹתָם בּוֹחֲשִׁים בְּקִלְשׁוֹנִים תְּאֵנֵי-חַוָּה, פַּטָּטוֹת, פּוֹל, אֱגוֹזֵי הֹדּוּ, תִּירָס, כְּרוּב קַרָאִבִּי, הַנִּקְרָא בִּלְשׁוֹנָם בְּשֵׁם טָיוֹ, וְעוֹד פֵּרוֹת מִפֵּרוֹת הָאָרֶץ הַמִּתְבַּשְּׁלִים עִם נְתָחִים נְתָחִים שֶׁל בְּשַׂר חֲזִירִים, צַבִּים וּכְלָבִים. מֵרָחוֹק, בִּקְצֵה גְבוּל הַמַּחֲנֶה, הִתְחוֹלְלוּ הַגְּרֵאוֹטִים, נָשִׁים וּגְבָרִים, מַקְהֵלוֹת מַקְהֵלוֹת בְּעִגּוּלִים גְּדוֹלִים מִסָּבִיב לַמְּדוּרוֹת, וְעַל כַּנְפֵי הָרוּחַ הִגִּיעוּ אֵלַי קִטְעֵי שִׁירֵיהֶם הַבַּרְבָּרִיִּים וּצְלִילֵי הַגִּתִּית וְהַבַּלָּפָה.

זְקִיפִים אֲחָדִים שֶׁהָעָמְדוּ עַל רָאשֵׁי הַסְּלָעִים הִשְׁגִּיחוּ עַל סְבִיבוֹת בֵּית בִּיאָסוֹ, שֶׁמִּבְצָרוֹ הַיְּחִידִי מִפְּנֵי הִתְנַפְּלוּת הָיְתָה שַׁלְשֶׁלֶת שֶׁל עֲגָלוֹת טְעוּנוֹת אַפְסַנְיָה וּכְלֵי מִלְחָמָה. הַזְּקִיפִים הַשְּׁחוֹרִים עָמְדוּ עַל רָאשֵׁי הַפִּירָמִידוֹת שֶׁל אַבְנֵי שַׁחַם זִיזִיּוֹת, הָפְכוּ פַּעַם בְּפַעַם אֶת פְּנֵיהֶם כֹּה וָכֹה וְקָרְאוּ זֶה לָזֶה בְּגָרוֹן לְאוֹת כִּי אֵין סַכָּנָה.

“אֵין דָּבָר!”

“אֵין דָּבָר!”

מִפַּעַם לְפַעַם הָיוּ מִתְלַקְּטִים קְבוּצוֹת קְבוּצוֹת שֶׁל כּוּשִׁים סַקְרָנִים, וְכֻלָּם נָעֲצוּ בִּי עֵינַיִם לוֹהֲטוֹת מִשִּׂנְאָה.

כח

סוֹף סוֹף נִגַּשׁ אֵלַי מִשְׁמָר שֶׁל חַיָּלִים שְׁחוֹרִים מְזֻיָּנִים מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ; הַכּוּשִׁי, שֶׁהָיָה כַּנִּרְאֶה אֲדוֹנִי, הִתִּיר אוֹתִי מֵאֲסוּרַי וְהִסְגִּירַנִי אֶל רֹאשׁ הַמִּשְׁמָר. רֹאשׁ הַמִּשׁמָר נָתַן לוֹ תְּמוּרָתִי כִּיס מָלֵא וְגָדוּשׁ. הַכּוּשִׁי פָּתַח אוֹתוֹ לְעֵינַי וְהִנֵּה הוּא מָלֵא פְּיַסְטְרִים.

הַכּוּשִׁי כָּרַע עַל בִּרְכָּיו וְנָעַץ עֵינֵי תַּאֲוָה בְּגַל הַכֶּסֶף שֶׁבְּתוֹךְ הַכִּיס. וְהַחַיָּלִים הוֹבִילוּנִי מִפֹּה.

הִסְתַּכַּלְתִּי מִתּוֹךְ סַקְרָנוּת בְּתִלְבָּשְׁתָּם הָעֲשׂוּיָה בַּד עָבֶה, קָנֹם, אָדֹם וְצָהֹב בְּנוּסַח סְפָרַד. מַשֶּׁהוּ מֵעֵין כּוֹבַע קַסְטִילִי, עִם שׁוֹשָׁן סְפַרְדִי אָדֹם וְגָדוֹל, כִּסָּה אֶת שַׂעֲרוֹתֵיהֶם שֶׁדָּמוּ לְצֶמֶר. כְּלֵי זֵינָם – רוֹבֶה כָּבֵד, חֶרֶב וּפִגְיוֹן.

אַחַר כָּךְ נוֹדַע לִי, כִּי הַתִּלְבּשֶׁת הַזֹּאת הִיא הַתִּלְבּשֶׁת הַמְיֻחֶדֶת לְשׁוֹמְרֵי רֹאשׁוֹ שֶׁל בִּיאָסוֹ. עָבַרְנוּ עַל פְּנֵי טוּר אֹהָלִים וְהִגַּעְנוּ עַד פֶּתַח מְעָרָה חֲצוּבָה בִּידֵי שָׁמַיִם לְרַגְלֵי אַחַד הַסְּלָעִים הַגְּבוֹהִים אֲשֶׁר הִקִּיפוּ אֶת הָעֲרָבָה. מָסָךְ גָּדוֹל, עָשׂוּי אֵטוּן טִבֶּטִי, הַנִּקְרָא בְּשֵׁם קָשְׁמִיר וְהַמִּצְטַיֵּן לֹא רַק בְּצִבְעוֹנִיּוּתוֹ אֶלָּא בְּעִקָּר בְּרַכּוּת קְפָלָיו וּבְצִיּוּרָיו הַמְשֻׁנִּים, כִּסָּה אֵת פֶּתַח הַמְּעָרָה. שׁוּרוֹת כְּפוּלוֹת שֶׁל חַיָּלִים אֲשֶׁר תִּלְבָּשְׁתָּם כְּתִלְבּשֶׁת הַחַיָּלִים שֶׁהֱבִיאוּנִי לְכָאן, הִקִּיפוּ אֶת הַמְּעָרָה.

רֹאשׁ הַמִּשְׁמָר פָּסַק פָּסוּק לִשְׁנֵי הַזְּקִיפִים שֶׁהִתְהַלְּכוּ עַל סַף הַמְּעָרָה, הֵרִים אֶת מָסַךְ הָאֵטוּן, הִכְנִיסַנִי לְתוֹךְ הַמְּעָרָה וְהוֹרִיד אַחֲרַי אֶת הַמָּסָךְ.

מְנוֹרַת נְחשֶׁת מְחֻמֶּשֶׁת קַרְנַיִם נִשְׁתַּלְשְׁלָה מִן הַכִּפָּה וְשָׁפְכָה אוֹר מְהַבְהֵב עַל הַקִּירוֹת הָאֲפוֹרִים שֶׁל הַמְּעָרָה.

בֵּין שְׁנֵי טוּרֵי הַחַיָּלִים הַמּוּלָטִיִּים רָאִיתִי אָדָם כְּהֵה עוֹר יוֹשֵׁב עַל גַּבֵּי סְדָן גָּדוֹל שֶׁל עֵץ אָדֹם שֶׁמַּחֲצִיתוֹ מְכֻסָּה שָׁטִיחַ עָשׂוּי נוֹצוֹת תֻּכִּים. הוּא הָיָה מִשֵׁבֶט הַסַּקְטְרָסִים, הַנִּבְדָּל מִן הַכּוּשִׁים בְּצֶבַע עוֹרוֹ הֶבְדֵּל כִּמְעַט בִּלְתִּי נִכָּר. תִּלְבָּשְׁתּוֹ הָיְתָה מְגֹחֶכֶת מְאֹד. הוּא הָיָה חָגוּר אֵזוֹר נִפְלָא עָשׂוּי מֶשִׁי טָווּי וְעַל גַּבֵּי הַחֲגוֹרָה צְלָב שֶׁל לוּדְבִיק הַקָּדוֹשׁ. בְּטַבּוּר הַבֶּטֶן הִדְּקָה חֲגוֹרָתוֹ אֶת מִכְנָסָיו הַקְּצָרִים הָעֲשׂוּיִים בַּד כָּחֹל עָבֶה, הוּא הָיָה לָבוּשׁ בֶּגֶד קָנִיפַס לָבָן וְקָצָר שֶׁלֹּא הִגִּיעַ עַד הַחֲגוֹרָה.

לְרַגְלָיו מַגָּפַיִם אֲפוֹרִים, לְרֹאשׁוֹ מִגְבַּעַת עֲגֻלָּה מְקֻשֶׁטֶת שׁוֹשָׁן אָדֹם וְלִכְתֵפָיו כְּתֵפוֹת, אַחַת עֲשׂוּיָה זָהָב וּבָהּ שְׁנֵי כּוֹכְבֵי כֶּסֶף שֶׁל גֶּנֶרַל-מָיוֹר, שְׁנִיָּה עֲשׂוּיָה צֶמֶר צָהֹב וּבָהּ שְׁנֵי כּוֹכְבֵי נְחשֶׁת כַּנִּרְאֶה טַבְּעוֹת הַדָּרְבָנִים שֶׁנִּדְבְּקוּ לַכִּתְפָּה כְּדֵי לְהַגְדִּיל אֶת חִנָּהּ שֶׁתְּהֵא רְאוּיָה לַחֲבֶרְתָּהּ הַמַּבְהִיקָה. הַכְּתֵפוֹת נִקְשְׁרוּ אֶל חָזֵהוּ בִּפְתִילִים מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל. עַל גַּבֵּי הַשָּׁטִיחַ הֶעָשׂוּי נוֹצוֹת הָיוּ מֻנָּחִים חֶרֶב וְאֶקְדֹּחִים מְמֻלָּאִים.

וּמֵאֲחוֹרָיו עָמְדוּ קְפוּאִים וּמַחֲרִישִׁים שְׁנֵי יְלָדִים לְבוּשִׁים מִכְנְסֵי עֲבָדִים, כָּל אֶחָד הֶחֱזִיק בְּיָדוֹ מְנִיפָה עֲשׂוּיָה נוֹצוֹת אַוָּז, יְלָדִים עֲבָדִים אֵלֶּה הָיוּ מִבְּנֵי הַלְּבָנִים.

מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ שֶׁל הַסְּדָן הָיוּ מֻנָּחִים שְׁנֵי כָּרֵי קְטִיפָה כְּעֵין הַפְּטָל, שֶׁנִּגְנְבוּ, כַּנִּרְאֶה, מֵאַלִמֵימָר אֶחָד מִבָּתֵּי הַכְּנֵסִיּוֹת.

עַל הַכַּר שֶׁמִּיָּמִין, יָשַׁב הַקּוֹסֵם שֶׁהִצִּילַנִי מִידֵי הַמְכַשֵּׁפוֹת. הוּא יָשַׁב שָׁפוּף וְהֶחֱזִיק בְּיָדוֹ אֶת הַמַּקֵּל, וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה אֱלִיל-חַרְסִינָה בְּפַגּוֹדָה סִינִית, רַק עֵינָיו נוֹצְצוּ מִבַּעַד לְחוֹרֵי צְעִיפוֹ. הוּא לֹא גָרַע מִמֶּנִּי אֶת עֵינָיו הַלּוֹהֲטוֹת.

מִשְּׁנֵי עֶבְרֵי הַמַּנְהִיג הִתְנוֹסְסוּ צִבּוּרֵי דְגָלִים, נִסִּים, וְכָל מִינֵי צִיּוּנִים שֶׁבֵּינֵיהֶם הִכַּרְתִּי דֶגֶל לָבָן עִם צִיּוּרֵי חֲבַצָּלוֹת דֶּגֶל בֶּן שְׁלשֶׁת הַצְּבָעִים וְדֶגֶל סְפָרַד. שְׁאָר הַדְּגָלִים הָיוּ פַנְטַסְתִּיִּים וּבְתוֹכָם הִתְנוֹסֵס נֵס שָׁחוֹר.

עֵינִי נִמְשְׁכָה אַחֲרֵי אַחַד הַחֲפָצִים שֶׁעָמַד בְּעָמְקָהּ שֶׁל הַמְּעָרָה מֵעַל לְרֹאשׁוֹ שֶׁל הַמַּנְהִיג. זוֹ הָיְתָה תְּמוּנַת הַמּוּלָט אוֹרְזֶ’ה הַמּוֹרֵד, שֶׁאִפְּנַיּהוּ לִפְנֵי שָׁנָה בְּקָף יַחַד עִם חֲבֵרוֹ יַ’ן בַּטִיסְט שַׁלַּן, וְעֶשְׂרִים כּוּשִׁים וּמוּלָטִים. בִּתְמוּנָה זוֹ תֹּאַר אוֹרְזֶ’ה, בְּנוֹ שֶׁל הַקַצָּב מִקָּף, בְּצוּרָה שֶׁהָיְתָה חֲבִיבָה עָלָיו: בֶּגֶד שְׂרָד שֶׁל שַׂר צָבָא, צְלָב שֶׁל לוּדְבִיק הַקָּדוֹשׁ וְ“אוֹת הָאַרְיֵה” שֶׁקָּנָה בְּאֵרָפָּה מִידֵי הַנָּסִיךְ אִישׁ לִימְבּוּרְג.

מַנְהִיג פַּדָּסַקַטְרָה שֶׁעָמַדְתִּי לְפָנָיו הָיָה בַּעַל קוֹמָה בֵּינוֹנִית. פַּרְצוּפוֹ הַמְכֹעָר הֵפִיק עָרִיצוּת בְּלוּלָה בְּעַרְמוּמִיּוּת. הוּא רָמַז לִי שֶׁאֶגַּשׁ אֵלָיו וְהִסְתַּכֵּל בִּי כַּמָּה רְגָעִים בְּלִי דַבֵּר דָּבָר. לְבַסּוֹף הִתְפָּרֵץ בִּצְחוֹק כִּצְבוֹעַ וְאָמַר: “אֲנִי בִּיאָסוֹ!”

הַשֵּׁם לֹא הִפְתִּיעַנִי, חִכִּיתִי לִשְׁמֹעַ אוֹתוֹ. וְאַף עַל פִּי כֵן כְּשֶׁשְּמַעְתִּיו יוֹצֵא מְפֹרָשׁ מִפִּיו שֶׁל אָדָם זֶה אַגַּב צְחוֹק אַכְזָרִי נִזְדַּעַזְעוּ כָּל קְרָבַי. וְאוּלָם פָּנַי הָיוּ שְׁקֵטִים וְגֵאִים וְלֹא עָנִיתִי דָבָר.

“וּבְכֵן,” אָמַר בְּצָרְפַתִּית רְצוּצָה, “הַאִם כְּבָר הוֹשִׁיבוּךָ עַל יָתֵד, כִּי אֵינְךָ יָכֹל לָכֹף אֶת גַּבְּךָ בִּפְנֵי יַ’ן בִּיאָסוֹ, הַגֶּנֶרַלִּיסִימוּס שֶׁל הָאֲרָצוֹת הַמְשֻׁעְבָּדוֹת וְהַגֶּנֶרַל-מָיוֹר שֶׁל צִבְאוֹת הוֹד מַעֲלָתוֹ הַקַּתּוֹלִי.”

טַכְסִיס הָיָה זֶה לְמַנְהִיגֵי הַמֶּרֶד לְהַכְרִיז שֶׁהֵם עוֹשִׂים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם בְּשֵׁם מֶלֶךְ צָרְפַת אוֹ לְטוֹבַת הַמַּהְפֵּכָה, וּפְעָמִים גַּם לְטוֹבַת מֶלֶךְ סְפָרַד.

שִׁלַּבְתִּי אֶת יָדַי עַל חָזִי וְזָקַפְתִּי בּוֹ אֶת עֵינַי. הוּא הִתְפָּרֵץ שׁוּב בִּצְחוֹק, נִרְאֶה שֶׁזֶּה הָיָה אֶצְלוֹ הֶרְגֵּל. “הָהּ, הָהּ, וַדַּאי גִּבּוֹר חַיִל אַתָּה! וּבְכֵן שְׁמָעֵנִי” אַתָּה קְרֵאוֹל?"

“לֹא!” אָמַרְתִּי לוֹ, “אֲנִי צָרְפַתִּי!” דְּבָרַי הַנִּמְרָצִים הִזְעִיפוּ אֶת גַּבּוֹת עֵינָיו. הוּא הִמְשִׁיךְ בְּחִיּוּךְ: “טוֹב! מִבְּגָדֶיךָ נִכָּר שֶׁאוֹפִיצֵר אַתָּה. בֶּן כַּמָּה אָתָּה?”

“בֶּן עֶשְׂרִים!” “מָתַי מָלְאוּ לְךָ עֶשְׂרִים שָׁנָה?” שְׁאֵלָה זוֹ עוֹרְרָה בִּי זִכְרוֹנוֹת עֲצוּבִים וְרֶגַע שָׁקַעְתִּי בְּהִרְהוּרִים. הוּא שָׁאַל שֵׁנִית:

“מָתַי מָלְאוּ לְךָ עֶשְׂרִים שָׁנָה?”

עָנִיתִי וְאָמַרְתִּי: “בַּיּוֹם שֶׁתָּלוּ בּוֹ אֶת חֲבֵרְךָ לֵאוֹגְרִי.” פָּנָיו נִתְעַוְּתוּ בְּכַעַס, וְהוּא חִיֵּךְ שׁוּב. אַךְ מִיָּד כָּבַשׁ אֶת עַצְמוֹ.

“אֶת לֵאוֹגְרִי תָּלוּ לִפְנֵי עֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה יָמִים,”אָמַר הַמַּנְהִיג, “הַיּוֹם תֹּאמַר לוֹ, הַצָּרְפַתִּי, בִּשְׁמִי, כִּי חָיִיתָ יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה יָמִים. רוֹצֶה אֲנִי שֶׁתִּחְיֶה עוֹד יוֹם אֶחָד, כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לְסַפֵּר לוֹ אֶת מַהֲלַךְ הָעִנְיָנִים בַּמִּלְחָמָה לְשִׁחְרוּר אֶחָיו, כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לְסַפֵּר לוֹ אֵת אֲשֶׁר רָאִיתָ בְּדִירָתוֹ שֶׁל יַ’ן בִּיאָסוֹ, הַגֶּנֶרַל-מָיוֹר, וְאֶת גֹּדֶל שִׁלְטוֹנוֹ שֶׁל הַגֶּנֶרַלִיסִימוּס עַל צְבָא הַמֶּלֶךְ.”

יַ’ן פְרַנְסוּאַ, שֶׁקָּרָא אֶת עַצְמוֹ בְּשֵׁם גֶּנֶרַל-אַדְמִירַל שֶׁל צָרְפַת, וַחֲבֵרוֹ בִּיאָסוֹ כִּנּוּ בְּשֵׁם זֶה אֶת הָאֲסַפְסוּף שֶׁלָּהֶם מִקֶּרֶב הַכּוּשִׁים וְהַמּוּלָטִים הַמּוֹרְדִים.

הוּא צִוָּה לְהוֹשִׁיבֵנִי בֵּין שְׁנֵי שׁוֹמְרִים בְּפִנַּת הַמְּעָרָה, נָתַן אוֹת לַכּוּשִׁים הַלְּבוּשִׁים בִּגְדֵי שָׁלִישִׁים וְאָמַר:

"הַזְעִיקוּ אֶת הָעָם, סַדְּרוּ אֶת הַצָּבָא עַל יַד

בֵּיתִי וְנַעֲרֹךְ לָהֶם מִפְקָד. וְאַתָּה, אֲדוֹנִי הַכֹּהֵן," אָמַר בִּפְנוֹתוֹ אֶל הַקּוֹסֵם, “לְבַשׁ נָא אֶת בִּגְדֵי הַכְּהֻנָּה וַעֲרֹךְ לָנוּ טֶקֶס קָדוֹשׁ, לָנוּ וּלְחֵילֵנוּ.” הַקּוֹסֵם קָם, הִשְׁתַּחֲוָה לְבִיאָסוֹ וְלָחַשׁ לוֹ בְּאָזְנוֹ כַּמָּה מִלִּים, אַךְ הַמַּנְהִיג שִׁסַּע אוֹתוֹ בְּקוֹל רָם וְנִמְרָץ:

סֵנְיוֹר הַכֹּהֵן, הֶאָמַרְתָּ כִּי אֵין לְךָ מִזְבֵּחַ?

וּמַה פֶּלֶא בַּדָּבָר הֲרֵי בֶּהָרִים אָנוּ נְטוּשִׁים, וְאוּלָם כְּלוּם חָשׁוּב הַדָּבָר? וְכִי מֵאֵימָתַי זָקוּק הָאֱלֹהִים לְבֵית מִקְדָּשׁ מְפֹאָר, לְמִזְבֵּחַ הַמְקֻשָּׁט בְּזָהָב וּבַעֲדִי עֲדָיִים. גִּדְעוֹן וַאֲחֵרִים כָּמוֹהוּ הִתְפַּלְלוּ לֵאלֹהִים לִפְנֵי גַל אֲבָנִים. יַעֲשֶׂה נָא גַם הַכֹּהֵן שֶׁלָּנוּ כָּךְ, רַק אֵת הַתְּפִלָּה הַיּוֹצֵאת מִן הַלֵּב יִדְרשׁ הָאֱלֹהִים. הִנֵּה אָמַרְתָּ, כִּי אֵין לְךָ מִזְבֵּחַ, וּכְלוּם אִי אֶפְשָׁר לְךָ לַעֲשׂוֹת מִזְבֵּחַ מִתֵּבַת דְּיוּבּוֹיסוֹן?

הַצָּעַת בִּיאָסוֹ נִתְקְַּיָמה תֵּכֶף וּמִיָּד.

כְּהֶרֶף עַיִן הִתְקִינוּ אֶת הַמְּעָרָה לַעֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ, הֵבִיאוּ אֶת הַתֵּבָה וְאֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ שֶׁגָּנְבוּ מִבֵּית הַכְּנֵסִיָּה שֶׁבְּאִי הַתַּנִּינִים, אֲשֶׁר שָׁם אֵרַסְתִּי לִי אֶת מַרְיָה בְּבִרְכַּת הַשָּׁמָיִם.

מִתֵּבַת הַסֻּכָּר הַגְּנוּבָה בָּנוּ בִּימָה, כִּסּוּהָ סָדִין לָבָן בִּמְקוֹם תַּכְרִיךְ וּמֵעַל הַדְּפָנוֹת נִרְאֲתָה הַכְּתֹבֶת:

“דְּיוּבּוֹיסוֹן אֶת שֻׁתָּפָיו, בְּנַנְט” – – –

כְּשֶׁהֶעֱמִידוּ אֶת כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ עַל הַסָּדִין, רָאָה הַקּוֹסֵם כִּי אֵין צְלָב. מֶה עָשָׂה? שָׁלַף מֵחֲגוֹרָתוֹ אֶת הַפִּגְיוֹן, שֶׁהַנִּצָּב שֶׁלּוֹ עָשׂוּי שְׁתִי וָעֵרֶב, וְנָעַץ אוֹתוֹ בַּתֵּבָה. הוּא לֹא הֵסִיר מֵעָלָיו אֶת כִּפָּתוֹ וְאֶת צְעִיפוֹ, לָבַשׁ עַל גַּבּוֹ וְעַל חָזֵהוּ הֶחָשׂוּף אֶת בִּגְדֵי הַכְּהֻנָּה שֶׁגָּנַב מֵאֵת הַכֹּמֶר בְּאִי הַתַּנִּינִים, פָּתַח אֶת סֵפֶר הַתְּפִלּוֹת בִּכְרִיכַת הַכֶּסֶף, שֶׁבּוֹ קָרְאוּ אֶת הַתְּפִלּוֹת בִּשְׁעַת טֶקֶס כְּלוּלוֹתַי, פָּנָה אֶל בִּיאָסוֹ, שֶׁמּוֹשָׁבוֹ עָמַד מַהֲלַךְ כַּמָּה פְּסִיעוֹת מֵהַזֶּבַח, הֶחֱוָה קִדָּה לְאוֹת, כִּי הוּא מוּכָן.

הַמַּנְהִיג נָתַן אוֹת, וּמָסַךְ הָאֵטוּן הוּרַם, לְנֵגֶד עֵינֵינוּ הוֹפִיעַ צָבָא שָׁחוֹר עָרוּךְ בְּרִבּוּעַ צָפוּף לְיַד פֶּתַח הַמְּעָרָה. בִּיאָסוֹ הֵסִיר אֶת מִגְבַּעְתּוֹ הָעֲגֻלָּה וְכָרַע עַל בִּרְכָּיו עַל יַד הַמִּזְבֵחַ.

“כִּרְעוּ בֶּרֶךְ!” קָרָא בִּיאָסוֹ בְּקוֹל רָם. “כִּרְעוּ בֶּרֶךְ!” חָזְרוּ אַחֲרָיו שָׂרֵי כָּל הַפְּלֻגּוֹת. נִשְׁמַע קוֹל תֻּפִּים וְכָל הַחַיָּלִים כָּרְעוּ בֶּרֶךְ. וְרַק אֲנִי עָמַדְתִּי בִּמְקוֹמִי וְלֹא נַעְתִּי וְלֹא זַעְתִּי. חֲמָתִי בָּעֲרָה בִּי בְּחָשְׁבִי עַל חִלּוּל הַקֹּדֶשׁ, שֶׁהָאֲנָשִׁים הַלָּלוּ מִתְכּוֹנְנִים לַעֲשׂוֹת לְעֵינַי, אַךְ הַמּוּלָטִים הַגְּבַרְתָּנִים אֲשֶׁר שָׁמְרוּ עָלַי מָשְׁכוּ מִתַּחְתַּי אֶת מוֹשָׁבִי, דְּחָפוּנִי בְּגַבִּי וַאֲנִי נָפַלְתִּי עַל בִּרְכַּי עִם כָּל הַקָּהָל וְהֻכְרַחְתִּי לְהִתְחַפֵּשׂ כְּנוֹתֵן כָּבוֹד לַעֲבוֹדַת קֹדֶשׁ זוֹ.

הַקּוֹסֵם הִתְחִיל לַעֲרֹךְ אֶת הַתְּפִלָּה בְּהַדְרַת כָּבוֹד. נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ הַלְּבָנִים מִלְּאוּ אֶת תַּפְקִידֵי הַשַּׁמָּשׁ וְהַחַזָּן.

הַמּוֹרְדִים עָמְדוּ עַל בִּרְכֵּיהֶם וְהִבִּיטוּ בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ לְטֶקֶס זֶה. בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה הַקְּדוֹשָׁה הֵרִים הַקּוֹסֵם חֹמֶר-חוֹתָם מְקֻדָּשׁ, הָפַךְ אֶת פָּנָיו אֶל הַצָּבָא וְקָרָא בְּזַ’רְגוֹן קְרֵאוֹלִי:

“כֻּלְּכֶם יוֹדְעִים אֶת הָאֱלֹהִים. הִנֵּהוּ! הַלְּבָנִים הָרְגוּ אוֹתוֹ! הִרְגוּ אֶת הַלְּבָנִים!”

לְשֵׁמַע הַדְּבָרִים הַלָּלוּ שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּקוֹל רָם, אֲשֶׁר שְׁמַעְתִּיו פַּעַם, נָהַם כָּל הַקָּהָל נַהַם אַדִּיר. הַכּוּשִׁים הֵנִיפוּ אֶת כְּלֵי זֵינָם, וְבִּיאָסוֹ בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ צָרִיךְ הָיָה לְסוֹכֵךְ עָלַי כְּדֵי לְהַצִּילֵנִי מִמָּוֶת.

עַתָּה הֲבִינוֹתִי, כַּמָּה מַעֲשֵׂי גְבוּרָה וְעָרִיצוּת עֲלוּלִים לַעֲשׂוֹת הָאֲנָשִׁים הַלָּלוּ שֶׁהַפִּגְיוֹן מְשַׁמֵּשׁ לָהֶם צְלָב וּמֹחָם מְהִיר-הִתְלַהֲבוּת, הַמֻּשְׁפָּע עַל נְקַלָּה מִכָּל רשֶׁם.

כט

כְּכַלּוֹתוֹ אֶת עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ, הָפַךְ הַקּוֹסֵם אֶת פָּנָיו אֶל בִּיאָסוֹ וְהִשְׁתַּחֲוָה לְפָנָיו הִשְׁתַּחֲוָיָה שֶׁל כָּבוֹד.

הַמַּנְהִיג קָם, פָּנָה אֵלַי וְאָמַר בְּצָרְפַתִּית: “מַאֲשִׁימִים אוֹתָנוּ, שֶׁאֵין לָנוּ דָת. הֲרוֹאֶה אַתָּה כִּי עֲלִילָה הִיא, הֲרוֹאֶה אַתָּה, כִּי אָנוּ קַתּוֹלִים טוֹבִים.”

וְלֹא הֲבִינוֹתִי אִם בְּהִתּוּל דִבֵּר אֵלַי הַכּוּשִׁי הַזֶּה אוֹ בְּתָם לֵבָב. אַחַר כָּךְ צִוָּה לְהָבִיא כְּלִי-זְכוּכִית מָלֵא גַרְעִינֵי תִּירָס שְׁחוֹרִים וְזָרַק לְשָׁם כַּמָּה גַרְעִינֵי תִּירָס לָבָן. אַחַר כָּךְ הֵרִים אֶת הַכְּלִי מֵעַל לְרֹאשׁוֹ, כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה לְעֵינֵי כָּל הַצָּבָא וְאָמַר:

“אַחַי, אַתֶּם הַתִּירָס הַשָּׁחוֹר, וְשׂוֹנְאֵיכֶם הַתִּירָס הַלָּבָן!”

וּבְדַבְּרוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֵנִיעַ אֶת הַכְּלִי. וּכְשֶׁנִּטְרְפוּ הַגַּרְעִינִים הַלְּבָנִים וְנִטְמְעוּ בֵּין הַשְּׁחוֹרִים, קָרָא הַכּוּשִׁי בְּקוֹל נִלְהָב וּבְפָנִים חוֹגְגִים.

“הֲרוֹאִים אַתֶּם, מָה הֵם הַלְּבָנִים לְעֻמַּתְכֶם וּמַה כֹּחָם?” לְשֵׁמַע דִּבְרֵי הַמַּנְהִיג נִשְׁמַע קוֹל תְּרוּעָה, וְהֵד הָרִים עָנָה לָהֶם. בִּיאָסוֹ הוֹסִיף לְדַבֵּר בְּלָשׁוֹן צָרְפַתִּית רְצוּצָה וּבְלוּלָה בִּפְסוּקִים קְרֵאוֹלִיִּים וּסְפַרְדִים:

“חָלְפוּ יְמֵי הַהַכְנָעָה. סַבְלָנִים הָיִינוּ כְּאֵילִים,שֶׁאֶת צַמְרָם מַשְׁוִים הַלְּבָנִים לְשַׂעֲרוֹתֵינוּ. עַכְשָׁו נִהְיֶה אַכְזָרִים כְּפַנְתֵּרִים וְיָגוּאָרִים מֵהָאֲרָצוֹת שֶׁמִּשָּׁם לֻקַּחְנוּ בִּזְרוֹעַ. יֵשׁ רַק כֹּחַ אֶחָד שֶׁבּוֹ יַשִּׂיג הָאָדָם אֶת זְכֻיּוֹתָיו: כָּל הַתַּקִּיף גּוֹבֵר! הֵם בָּאוּ… הֵם בָּאוּ, אוֹיְבֵי תְּחִיַּת הָאֱנוֹשִׁיּוֹת, הַלְּבָנִים הַלָּלוּ, הַקּוֹלוֹנִיסְטִים, הַנַּטָּעִים, הַסּוֹחֲרִים, צְפִיעֵי הַשָּׂטָן, הֵם בָּאוּ הֵנָּה מְזֻיָּנִים בְּחֻצְפָּה. הֵם בָּאוּ הַגַּאַוְתָּנִים מְקֻשָּׁטִים בְּרוֹבִים, צִיצִיּוֹת לְכוֹבָעָם, לְבוּשִׁים בִּגְדֵי תִּפְאֶרֶת וּבָזוּ לָנוּ, מִפְּנֵי שֶׁהִנְנוּ שְׁחוֹרִים וַעֲרֻמִּים. בְּגַאֲוָתָם חָשְׁבוּ כִּי יֵשׁ לְאֵל יָדָם לַהֲפִיצֵנוּ לְכָל רוּחַ כְּנוֹצוֹת הַטַּוָּס הָאֵלֶּה שֶׁמְּפִיצִים אֵת הֶעָרוֹב הַשָּׁחוֹר שֶׁל הַיַּתּוּשִׁים וְהַיַּבְחוּשִׁים.”

בְּכַלּוֹתוֹ אֶת הַהַשְׁוָאָה הַזֹּאת הוֹצִיא מִידֵי אַחַד הָעֲבָדִים הַלְּבָנִים אֶת הַמְּנִיפָה וְהִתְחִיל מְנַפְנֵף מֵעַל לְרֹאשׁוֹ בְּהַעֲוָיוֹת מְשֻׁנּוֹת, וְאַחַר כָּךְ פָּתַח שׁוּב. “וְאוּלָם, אַחַי, צְבָאֵנוּ הִתְפָּרֵץ עֲלֵיהֶם כְּהִתְפָּרֵץ עֲדַת עוֹרְבִים עַל פְּגָרִים. הֵם נָפְלוּ לְבוּשֵׁי בִּגְדֵי חַג שְׁדוּדִים מֵהַמַּכּוֹת אֲשֶׁר הִכּוּ בָּהֶם יָדַים שְׁחוֹרוֹת שֶׁנֶּחְשְׁבוּ בְּעֵינֵיהֶם לְרָפוֹת. הֵם לֹא יָדְעוּ, כִּי הָעֵץ הַטּוֹב יוֹסִיף כֹּחַ לְאַחַר שֶׁתּוּסַר קְלִפָּתוֹ. עַכְשָׁו חִיל וָרַעַד יֹאחֲזוּ אֵת הֶעָרִיצִים הַשְּׂנוּאִים. עַתָּה נָפַל עֲלֵיהֶם הַפָּחַד.”

לְשֵׁמַע דִּבְרֵי הַמַּנְהִיג הֵרִיעַ הֶהָמוֹן תְּרוּעַת שִׂמְחָה וְצָהֳלָה, וְכָל הָאֲסַפְסוּף קָרָא:

“נָפַל עֲלֵיהֶם הַפָּחַד!”

" נָפַל עֲלֵיהֶם הַפָּחַד!"

" נָפַל עֲלֵיהֶם הַפָּחַד!"

“שִׁמְעוּ נָא הַקְּרֵאוֹלִים וְהַמּוּלָטִים,” הוֹסִיף בִּיאָסוֹ, "נָקָם וּדְרוֹר! אַל תֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַקְּסָמִים שֶׁל הַשֵּׁדִים הַלְּבָנִים. אֲבוֹתֵיכֶם נִמְצָאִים בְּשׁוּרוֹתֵיהֶם, אֲבָל אִמּוֹתֵיכֶם בְּשׁוּרוֹתֵינוּ. הָהּ, אֲחֵי נַפְשִׁי, הֵם לֹא הִתְנַהֲגוּ עִמָּכֶם כְּאָבוֹת, אֶלָּא כִּנְגִידִים וּמְצַוִּים. עֲבָדִים הֲיִיתֶם כַּכּוּשִׁים! בְּשָׁעָה שֶׁגּוּפְכֶם צְרוּב הַשֶּׁמֶשׁ הָיָה מְכֻסֶּה בְּסִנָּר קַל, שֶׁלֹּא סָכַךְ אֶת בְּשַׂרְכֶם מִפְּנֵי קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַלּוֹהֲטוֹת, הָיוּ אֲבוֹתֵיכֶם הַבַּרְבָּרִים מְהַלְּכִים בְּהַדְרַת כָּבוֹד לְבוּשִׁים סוֹמְבְּרֶרוֹ רַחֲבֵי שׁוּלַיִם, בִּגְדֵי נַנְק בִּימֵי הַעֲבוֹדָה וּבִגְדֵי מֶשִׁי אוֹ קְטִיפָה בִּימֵי חָג. קַלְלוּ אֶת הָאֲנָשִׁים הַלָּלוּ, כִּי אֵין לֵב בְּקִרְבָּם, וְאוּלָם עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת אֲשֵׁר נָתַן לָנוּ אֱלֹהִים אוֹסְרִים עָלֵינוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. עַל כֵּן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: אַל יַהֲרֹג אִישׁ אֶת אָבִיו בְּעֶצֶם יָדָיו. וְאוּלָם אִם תִּפְגְּשׁוּהוּ בְּמַעַרְכוֹת הָאוֹיֵב, מִי זֶה, יְדִידַי, יִמְנַע אֶתְכֶם מִקְּרֹא אִישׁ לְרֵעֵהוּ:

“הֲרֹג נָא אֶת אָבִי וְהָרַגְתִּי אֶת אָבִיךָ!” “נָקָם, חַיָּלֵי הַמֶּלֶךְ!” הוֹסִיף בִּיאָסוֹ, “חֹפֶשׁ וּדְרוֹר לַכֹּל! הַקְּרִיאָה הַזֹּאת מְעוֹרֶרֶת הֵד בְּלֵב כָּל יוֹשְׁבֵי הָאִיִּים! הִיא נִשְׁמְעָה לָרִאשׁוֹנָה בְּסַן דּוֹמִינְגוֹ וְעַתָּה תְּעוֹרֵר אֶת טַבַּיָּה וְאֶת קֻבָּה. אֶת דִּגְלֵנוּ הֵנִיף מַנְהִיג אֲשֶׁר הִתְיַצֵּב בְּרֹאשׁ עֶשְרִים וַחֲמִשָּׁה כּוּשִׁים מָרוֹנִים בָּ”הָר הַכָּחֹל“, הֲלֹא הוּא הַכּוּשִׁי מִיַּ’מַּיְקָה בּוּקְמַן. פְּעֻלָּתוֹ הָרִאשׁוֹנָה נָחֲלָה נִצָּחוֹן! נֵלֵךְ נָא בִּדְרָכָיו הַנִּכְבָּדוֹת! בְּיָד אַחַת נַחֲזִיק אֲבוּקָה וּבַשְּׁנִיָּה גַרְזֶן! אַל תָּחוּס עֵינְכֶם וְאַל יַחֲמֹל לִבְּכֶם עַל הַנַּטָּעִים הַלְּבָנִים. נִשְׁחַט אֶת מִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם! נַחֲרִיב אֶת מַטָּעֵיהֶם! עֵץ אֶחָד בַּל יִשָּׁאֵר לִפְלֵטָה בַּאֲחֻזּוֹתֵיהֶם, מִשָּׁרְשׁוֹ יֵעָקֵר! אֶת כָּל הָאָרֶץ נַהֲפֹךְ עַל פִּיהָ וּבָלְעָה אֶת הַלְּבָנִים אֶחָד אֶחָד. הִתְאַזְּרוּ עֹז, רֵעַי וְאֶחָי! הִנֵּה נֵצֵא לַקְּרָב לְהַשְׁמִיד וּלְהַאֲבִיד. אוֹ נְנַצַּח אוֹ נָמוּת! אִם נְנַצַּח יַגִּיעַ תּוֵֹרנּו לְהִתְעַלֵּס בְּכָל תַּעֲנוּגוֹת הַחַיִּים, וְאִם נָמוּת, נַעֲלֶה הַשַּׁמַיְמָה, מְקוֹם שָׁם מְחַכִּים לָנוּ הַקְּדוֹשִׁים, לְגַן-עֵדֶן, מְקוֹם שָׁם יְקַבֵּל כָּל גִּבּוֹר חַיִל שְׁתֵּי מָנוֹת יֵין-שָׂרָף וּפְיַסְטֶר לְיוֹם.”

הַדְּרָשָׁה הַצְּבָאִית הַזֹּאת, הַנִּרְאֵית לָכֶם, רַבּוֹתַי, מְגֹחֶכֶת מְאֹד, פָּעֲלָה עַל הַמּוֹרְדִים פְּעֻלָּה מַפְלִיאָה. כִּי הָאֱמֶת נִתְּנָה לְהֵאָמֵר: הַפַּנְטוֹמִימָה הַנִּפְלָאָה שֶׁל בִּיאָסוֹ, קוֹלוֹ הַנִּלְהָב, חִיּוּכוֹ הַמּוּזָר הָיוּ מוֹסִיפִים לִדְבָרָיו

עֹז בִּלְתִּי מוּבָן, לִוְיַת חֵן וָקֶסֶם. הוּא הָיָה מְדַקְלֵם אֶת נְאוּמוֹ וּמַכְנִיס פַּעַם בְּפַעַם פְּרָטִים וּפְרָטֵי פְּרָטִים לְגָרוֹת אֶת יִצְרָם וְאֶת חִשְׁקָם שֶׁל הַמּוֹרְדִים. וָאֳמָנוּת זוֹ הוֹסִיפָה לִוְיַת כֹּחַ לְתִפְאֶרֶת נְאוּמוֹ אֲשֶׁר הֻתְאַם לִקְהַל שׁוֹמְעָיו.

וְעַל כֵּן לֹא אֲתָאֵר לִפְנֵיכֶם אֶת הַהִתְלַהֲבוּת הַקּוֹדֶרֶת אֲשֶׁר הִקִּיפָה אֶת צְבָא הַמּוֹרְדִים לְאַחַר דְּרִישָׁתוֹ שֶׁל בִּיאָסוֹ. זוֹ הָיְתָה תִּזְמֹרֶת פְּרוּעָה שֶׁל צְעָקוֹת, נְאָקוֹת וּצְרִיחוֹת. אֵלֶה חָבְטוּ עַל חֲזֵיהֶם, וְאֵלֶּה קִשְׁקְשׁוּ בְּחַרְבוֹתֵיהֶם וּבְאַלּוֹתֵיהֶם וְאֵלֶּה כָּרְעוּ בֶּרֶךְ אוֹ נָפְלוּ אַפַּיִם אַרְצָה וְקָפְאוּ מִתּוֹךְ הִתְלַהֲבוּת וּדְבֵקוּת.

הַכּוּשִׁיּוֹת הִתְגּוֹדְדוּ וְשָׂרְטוּ אֶת שְׁדֵיהֶן וִידֵיהֶן בְּעַצְמוֹת דָּגִים שֶׁהָיוּ לָהֵן לְמַסְרֵקוֹת. נִשְׁמְעוּ יְרִיּוֹת רוֹבִים, צְלִילֵי גִתִּיּוֹת, תַּמְתַּמִים, תֻּפִּים וּבַלָּפָה. זוֹ הָיְתָה אַנְדְּרוֹלָמוּסְיָה נוֹרָאָה.

בִּיאָסוֹ נָתַן אוֹת בְּיָדוֹ, וּכְמוֹ עַל פִּי קֶסֶם קָם הָרַעַשׁ לִדְמָמָה אִישׁ אִישׁ מִן הַכּוּשִׁים חָזַר לִמְקוֹמוֹ.

מִשְׁמַעַת זוֹ, שֶׁכָּפָה בִּיאָסוֹ עַל אֲנָשִׁים כְּעֶרְכּוֹ רַק בְּכֹחַ רְצוֹנוֹ וְרַעְיוֹנוֹ, הִדְהִימַתְנִי וְהִלְהִיבַתְנִי מְאֹד. כָּל הַחַיָּלִים בִּצְבָא הַמֶּרֶד הָיוּ מְהַלְּכִים וּמְדַבְּרִים עַל פִּי מִצְוַת מַנְהִיגָם, וְהָיוּ מְשׁוּלִים לִמְנַעַנְעֵי פְּסַנְתֵּר הַנַּעֲנִים לְאֶצְבְּעוֹת הַמְנַגֵּן.

ל

וְהִנֵּה נִמְשַׁךְ לִבִּי אַחֲרֵי מַחֲזֶה אַחֵר, מַעֲשֵׂה תַּעְתּוּעִים וּקְסָמִים – הֲלֹא הִיא חֲבִישַׁת הַפְּצוּעִים.

הַקּוֹסֵם, שֶׁהָיָה מְמַלֵּא בַּצָּבָא תַּפְקִיד כָּפוּל: רוֹפֵא הַגּוּף וְרוֹפֵא הַנֶּפֶשׁ, – הִתְחִיל בּוֹדֵק אֶת הַחוֹלִים. הוּא פָּשַׁט מֵעָלָיו אֶת בִּגְדֵי הַכְּהֻוָּנה, צִוָּה לְהַעֲמִיד עַל יָדוֹ אַרְגָּז גָּדוֹל עָשׂוּי תָּאִים-תָּאִים וּבוֹ מַכְשִׁירָיו וְסַמְמָנָיו.

בַּמַּכְשִׁירִים הַחִירוּרְגִיִּים הִשְׁתַּמֵּשׁ לְעִתִּים רְחוֹקוֹת; רַק הָאִזְמֵל הֶעָשׂוּי עַצְמוֹת דָּגִים הָיָה מַקִּיז דָּם בִּזְרִיזוּת מַפְלִיאָה. בְּהִשְׁתַּמְּשׁוֹ בְּמֶלְקָחַיִם(בִּמְקוֹם צְבָת הָרוֹפְאִים( וּבְסַכִּין (בִּמְקוֹם אִזְמֵל) הָיוּ נוּעוֹתָיו בִּלְתִּי זְרִיזוֹת. עַל פִּי רֹב הָיָה מִסְתַּפֵּק בְּמַתַּן עֵצָה לְבַשֵּׁל נָזִיד מִתַּפּוּחֵי-זָהָב הַגְּדֵלִים בַּיַּעַר, לִשְׁתּוֹת שִׁקּוּי שֶׁל מִיץ-עֵשֶׂב יָדוּעַ אוֹ לִלְגֹּם מְעַט מִיֵּין שְׂרָף הַסֻּכָּר. וְזֶהוּ סַם הָרְפוּאָה הֶחָבִיב עָלָיו בְּיוֹתֵר וְהַבָּדוּק לְדַעְתּוֹ בְּיוֹתֵר. שָׁלשׁ כּוֹסוֹת יַיִן אָדֹם בָּלוּל בְּאַבְקַת אֱגוֹז הַמּוּסְקַט וּבְחֶלְמוֹן בֵּיצָה. גַּם הָאֱגֹוז גַּם הַבֵּיצָה הָיוּ קְלוּיִים בְּאֵפֶר. הוּא הָיָה מִשְׁתַּמֵּשׁ בִּרְפוּאָה זוֹ לְכָל פֶּצַע וּלְכָל מַחֲלָה.

הֲלֹא תָּבִינוּ, כִּי רְפוּאָתוֹ הָיְתָה מְגֹחֶכֶת כִּכְהֻנָּתוֹ. צָרִיךְ לְשַׁעֵר, כִּי הַמִּקְרִים הַמְּעַטִּים שֶׁל רְפוּאָה עַל פִּי נֵס לֹא הִסְפִּיקוּ לְחַזֵּק אֶת הָאֱמוּנָה בַּקּוֹסֵם אֲפִילוּ בְּלֵב הַכּוּשִׁים, אֶלָּא שֶׁהוּא צֵרֵף לְסַמְמָנָיו מַעֲשֵׂי תַּעְתּוּעִים וּלְהָטִים וְהִשְׁתַּדֵּל בְּכָל כֹּחוֹ לְהַשְׁפִּיעַ עַל דִּמְיוֹנָם שֶׁל הַכּוּשִׁים מִקֹּצֶר יָדוֹ לְרַפֵּא אֶת חָלְיָם רְפוּאָה שֶׁל מַמָּשׁ.

לִפְעָמִים הָיָה מִסְתַּפֵּק בִּנְגִיעָה קַלָּה בִּמְקוֹם הַפֶּצַע וּבְאוֹתוֹת מִסְתּוֹרִין מְשֻׁנִּים עַד מְאֹד, בְּחָרִיצוּת רַבָּה הָיָה מִשְׁתַּמֵּשׁ בִּשְׂרִידֵי הַהֲבָלִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בְּלֵב הַכּוּשִׁים מֵאֱמוּנָתָם הַקּוֹדֶמֶת וּמַכְנִיסָם לְתוֹךְ אֱמוּנָתָם הַחֲדָשָׁה – הַקַּתּוֹלִיוּת. וְכֵן הָיָה עוֹשֶׂה: נוֹתֵן לְתוֹךְ הַפֶּצַע חַלּוּק אֶבֶן אֱלִילִי עָטוּף בִּכְתִיתִים, וְהַחוֹלֶה הָיָה סָבוּר כִּי לֹא הַכְּתִיתִים אֶלָּא חַלּוּק הָאֶבֶן רִפֵּא אוֹתוֹ מֵחָלְיוֹ. וּכְשֶׁהָיוּ מוֹדִיעִים לוֹ כִּי אַחַד הַפְּצוּעִים מֵת מִפְּצָעָיו וְאוּלַי מֵרְפוּאָתוֹ, הָיָה הַקּוֹסֵם עוֹנֶה בְּקוֹל חֲגִיגִי:

"כֵּן, יָדַעְתִּי מֵרֹאשׁ כִּי כֵן יִהְיֶה! הוּא הָיָה

בּוֹגֵד! בְּשָׁעָה שֶׁבֵּיתוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי עָלָה בָּאֵשׁ, הִצִּיל הַמֵּת אֵת אַחַד הַלְּבָנִים. מוֹתוֹ הוּא עֹנֶשׁ מִשָּׁמָיִם." הֲמוֹן הַמּוֹרְדִים הַנִּדְהָם מָחָא כַּף, וְרֶגֶשׁ הַנָּקָם וְהַשִּׂנְאָה לָהֲטוּ בּוֹ בְּיֶתֶר עֹז. אַגַּב: הַמְתַעְתֵּעַ הַזֶּה הִשְׁתַּמֵּשׁ בְּסַם רְפוּאָה שֶׁהִדְהִימַנִי: הוּא בָּדַק שָׁעָה אֲרֻכָּה אֶת הַפֶּצַע, חָבַשׁ אוֹתוֹ יָפֶה-יָפֶה, וְאַחַר כָּךְ עָלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאָמַר:" דָּבָר שֶׁל מַה-בְּכָךְ הוּא!"

וְאַחַר כָּךְ תָּלַשׁ מִסֵּדֶר-הַתְּפִלּוֹת שְׁלשָׁה-אַרְבָּעָה דַפִּים שְׂרָפָם בְּאֵשׁ הַנֵּרוֹת הַנְּעוּצִים בְּתוֹךְ הַפָּמוּטִים שֶׁנִּגְנְבוּ מִבֵּית הַכְּנֵסִיָּה בְּאִי הַתַּנִּינִים, שָׁפַךְ מְעַט אֵפֶר מֵהַנְּיָר הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה לְתוֹךְ כּוֹס יַיִן וְאָמַר לַפָּצוּעַ:

“שְׁתֵה וְרָפָא לָךְ!”

הַפָּצוּעַ הָיָה שׁוֹתֶה אֶת הַשִּׁקּוּי הַמֻּגָּשׁ לוֹ וְאֵינוֹ גוֹרֵעַ אֶת עֵינָיו הַמְּפִיקוֹת אֱמוּנָה מֵעוֹשֵׂה הַלְּהָטִים הַפּוֹרֵשׂ עָלָיו אֶת יָדָיו כְּמִתְפַּלֵּל לְחַסְדֵי הַשָּׁמָיִם. וּמִי יוֹדֵעַ, אוּלַי בִּטְחוֹנוֹ שֶׁל הַפָּצוּעַ בָּרְפוּאָה הוּא שֶׁעָמַד לוֹ לָשׁוּב לְאֵיתָנוֹ.

לא

אַחֲרֵי הַמַּחֲזֶה הַזֶּה רָאִיתִי מַחֲזֶה חָדָשׁ. וְשׁוּב: הַנֶּפֶשׁ הַפּוֹעֶלֶת הָעִקָּרִית הוּא הַקּוֹסֵם לְבוּשׁ הַצָּעִיף.

“הַאֲזִינוּ בְּנֵי אָדָם!” קָרָא הַקּוֹסֵם בְּקָפְצוֹ בִּזְרִיזוּת מַפְלִיאָה עַל מִזְבַּח הָאֲרַעי. וּבְעָמְדוֹ נִרְאָה כְּיוֹשֵׁב שָׁפוּף וְרַגְלָיו מְכֻוָּצוֹת מִתַּחַת לְשִׂמְלָתוֹ הַצִּבְעוֹנִית.

“הַקְשִׁיבוּ, בְּנֵי אָדָם! הָאִישׁ הָרוֹצֶה לִקְרֹא מִסֵּפֶר הַגּוֹרָלוֹת אֶת הָאֱמֶת עַל חַיָּיו, יִקְרַב נָא אֵלַי וְהִגַּדְתִּי לוֹ עֲתִידוֹתָיו. כִּי לָמַדְתִּי אֶת חָכְמַת מִצְרָיִם.”

חִישׁ מַהֵר נָהַר אֵלָיו הֲמוֹן הַכּוּשִׁים וְהַמּוּלָטִים. “גְּשׁוּ נָא אֶחָד, אֶחָד,” קָרָא הַקּוֹסֵם. קוֹלוֹ הֶעָמוּם שֶׁהָיָה לִפְעָמִים צַעֲקָנִי עוֹרֵר בְּלִבִּי זִכָּרוֹן מְעֻרְפָּל.

“חָלִילָה לָכֶם לָגֶשֶׁת יַחַד, פֶּן יַחְדָּו תֵּרְדוּ אֱלֵי קֶבֶר.” הֵם עָמְדוּ כְּמַסְמְרִים נְטוּעִים. פִּתְאֹם נִגַּשׁ אֶל בִּיאָסוֹ אִישׁ שֶׁצֶּבַע עוֹרוֹ כֵּהֶה, בִּגְדּוֹ וּמִכְנָסָיו לְבָנִים, וּלְרֹאשׁוֹ מַעֲטֵה-הוֹד כְּמִשְׁפַּט הַקּוֹלוֹנִיסְטִים הָעֲשִׁירִים. פָּנָיו הִבִּיעוּ צַעַר רָב.

“מַה קָרָה,” שָׁאַל הַגֶּנֶרַלִּיסִימוּס בְּלַחַשׁ, “מֶה הָיָה לְךָ, רִיגוֹ?” זֶה הָיָה אֶחָד מִמַּנְהִיגֵי הַמּוּלָטִים שֶׁנִּתְפַּרְסֵם אַחַר כָּךְ בְּשֵׁם הַגֶּנֶרַל רִיגוֹ. זֶה הָיָה אִישׁ עָרוּם וְאַכְזָר אֲשֶׁר הִסְתִּיר אֶת עַרְמוּמִיּוּתוֹ תַּחַת מַסְוֵה הַנְּדִיבוּת וְאֶת אַכְזְרִיּוּתוֹ תַּחַת מַסְוֵה הַצְּנִיעוּת. הִתְבּוֹנַנְתִּי בּוֹ.

“אֲדוֹנִי הַגֶּנֶרַל,” אָמַר רִיגוֹ (הוּא דִבֵּר בְּלַחַשׁ, אֲבָל אֲנִי עָמַדְתִּי עַל יַד בִּיאָסוֹ וְשָׁמַעְתִּי אֶת הַכֹּל), “שָׁם מֵעֵבֶר לַגְּבוּל בָּא רָץ מִיַּ’ן-פְרַנְסוּאַ, בּוּקְמַן נֶהֱרַג זֶה עַתָּה בְּמִלְחַמְתּוֹ עִם דְּ’טוּזַר, וְהַלְּבָנִים, כַּנִּרְאֶה, עָרְפוּ אֶת רֹאשׁוֹ וְהוֹקִיעוּהוּ בְּרֹאשׁ חוּצוֹת הָעִיר.”

“וְלֹא יוֹתֵר?” שָׁאַל בִּיאָסוֹ, וּבְעֵינָיו נוֹצְצָה שִׂמְחָה מְסֻתֶּרֶת בִּרְאוֹתוֹ כִּי מִסְפַּר הַמַּנְהִיגִים הוֹלֵךְ וּפוֹחֵת וְעַל יְדֵי כָּךְ הוֹלֵךְ עֶרְכּוֹ וָרָב. “וְעוֹד בְּשׂוֹרָה בְּפִי הָרָץ שֶׁל יַ’ן פְרַנְסוּאַ.” “טוֹב,” אָמַר בִּיאָסוֹ, “וְלָמָּה קָדְרוּ פָּנֶיךָ, רִיגוֹ יַקִּירִי?” “וְאוּלָם,” עָנָה רִיגוֹ, “הַאֵינְךָ חוֹשֶׁש, כִּי מוֹתוֹ שֶׁל בּוּקְמן יְעוֹרֵר מְבוּכָה בְּמַחֲנֶךָ?” “רִיגוֹ חֲבִיבִי, אֵינְךָ טִפֵּשׁ כְּכֹל אֲשֶׁר תִּתְרָאֶה,” עָנָה לוֹ הַמַּנְהִיג, “הִנֵּה תִּרְאֶה, מִי הוּא וּמָה הוּא בִּיאָסוֹ, וְאוּלָם הִשְׁתַּדֵּל לִדְחוֹת כֵּדי רֶבַע שָׁעָה אֶת כְּנִיסָתוֹ שֶׁל הַשָּׁלִיחַ.” הוּא נִגַּשׁ אֶל הַקּוֹסֵם אֲשֶׁר לֹא שָׁמַע דָּבָר מִכָּל הַשִּׂיחָה הַזֹּאת וְהִתְכּוֹנֵן לְתַפְקִידוֹ: לְהַגִּיד עֲתִידוֹת. הוּא שָׁאַל שְׁאֵלוֹת מֵאֵת הַכּוּשִׁים הַנִּדְהָמִים, בָּחַן הֵיטֵב כָּל קַו וְכָל תָּו בִּפְנֵיהֶם וּבִידֵיהֶם וְחִלֵּק לָהֶם אשֶׁר וָעשֶׁר, הַכֹּל לְפִי הַמַּטְבֵּעַ שֶׁזָּרַק כָּל כּוּשִׁי אֶל טַס הַכֶּסֶף הַצְפֻהֶּ זָהָב.

בִּיאָסוֹ לָחַשׁ לוֹ בְּאָזְנוֹ כַּמָּה מִלִּים וְהַכּוּשִׁי הִמְשִׁיךְ לַעֲשׂוֹת לְהָטִים עַל פִּי חָכְמַת הַפַּרְצוּף.

“הָאִישׁ אֲשֶׁר בְּאֶמְצַע מִצְחוֹ בְּקַו הַשֶּׁמֶשׁ יֵשׁ סִמָּן קָטֹן, מְשֻלָּשׁ אוֹ מְרֻבָּע, עָתִיד לְהִתְעַשֵּׁר בְּלִי עָמָל וִיגִיעָה. וְהַסִּמָּן שֶׁצּוּרָתוֹ “S” מְשֻׁלֶּשֶׁת בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא – אוֹת לְרָעָה הוּא. הָאִישׁ אֲשֶׁר עַל מִצְחוֹ חָרוּת הָאוֹת הַזֶּה טָבֹעַ יִטְבַּע אִם לֹא יָנוּס מֵהַמָּיִם. הָאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ אַרְבָּעָה קַוִּים נִמְשָׁכִים מֵהַחֹטֶם וּמִתְכּוֹפְפִים שְׁנַיִם-שְׁנַיִם עַל הַמֵּצַח מֵעַל לְגַבּוֹת הָעֵינַיִם עָתִיד לִפֹּל בַּשְּׁבִי וּלְהִתְעַנּוֹת תַּחַת יְדֵי זָרִים.”

כָּאן הִפְסִיק הַקּוֹסֵם פִּתְאֹם אֶת דְּבָרָיו וְאַחַר הוֹסִיף בְּהַדְרַת כָּבוֹד וְאָמַר: “חֲבֵרַי! רָאִיתִי אֶת הָאוֹת הַזֶּה בּמִצְחוֹ שֶׁל בּוּג יַ’רְגַּל, מַנְהִיג הַגִּבּוֹרִים אַנְשֵׁי הָהָר הָאָדֹם.” לְשֵׁמַע דְּבָרִים אֵלֶּה, אֲשֶׁר הוֹכִיחוּ לִי שׁוּב שֶׁבּוּג יַ’רְגַּל נָפַל בַּשְּׁבִי, פָּרְצָה יְלָלָה אֲיֻמָּה בִּקְהַל הַכּוּשִׁים שֶׁמְּפַקְדֵיהֶם הָיוּ לְבוּשִׁים מִכְנָסַיִם אֲדֻמִּים. זֶה הָיָה הָאֲסַפְסוּף מִבְּנֵי הָהָר הָאָדֹם.

וְהַקּוֹסֵם הִמְשִׁיךְ: "וְהָאִישׁ אֲשֶׁר בְּקַו הַיָּרֵחַ שֶׁבַּחֵלֶק הַיְמָנִי שֶׁל מִצְחוֹ יֵשׁ אוֹת בְּצוּרַת קִלְשׁוֹן, יִשְׁמֹר נַפְשׁוֹ מִבַּטָּלָה וּמֵהוֹלְלוּת. יֵשׁ עוֹד סִמָּן מֻבְהָק שֶׁצּוּרָתוֹ צוּרַת הַסִּפְרָה הָעֲרָבִית "3 “וְהוּא חוֹצֶה אֶת קַו הַשֶּׁמֶשׁ וּמֵעִיד כִּי בְּעָלָיו עָתִיד לִסְפֹּג מַלְקוֹת.”

כּוּשִׁי זָקֵן שִׁסַּע אֶת הַקּוֹסֵם, קָרַב אֵלָיו וּבִקֵּשׁ בְּקוֹל תַּחֲנוּנִים שֶׁיַּחְבּשׁ אֶת פְּצָעָיו. מִצְחוֹ פָּצוּעַ, אַחַת מֵעֵינָיו מְדֻלְדֶּלֶת וְכֻלּוֹ שׁוֹתֵת דם. הַקּוֹסֵם פָּסַח עָלָיו בְּשָׁעָה שֶׁפָּקַד אֶת הַחוֹלִים, וְעַכְשָׁו כְּשֶׁרָאָה אוֹתוֹ – קָרָא:

“הָעִגּוּלִים בַּחֵלֶק הַיְמָנִי שֶׁל הַמֵּצַח בְּקַו הַיָּרֵחַ מְנַבְּאִים תַּחֲלוּאֵי עֵינָיִם. בֶּן אָדָם,” אָמַר לַכּוּשִׁי הַפָּצוּעַ, “הִנֵּה הוּא הַסִּמָּן הֶחָרוּת בְּמִצְחֲךָ! וְעַתָּה הַרְאֵה נָא אֶת יָדְךָ.”

“אוֹי לִי, סֵנְיוֹר טוֹב הַלֵּב!” קָרָא הַכּוּשִׁי בִּסְפַרְדִית, “אָנָּא, רְפָא נָא אֶת עֵינִי.” “הֲבָלִים!” קָרָא הַקּוֹסֵם בְּכַעַס, “אֵין לִי צֹרֶךְ לִבְחֹן אֶת עֵינְךָ – תֵּן אֶת יָדְךָ, אָמַרְתִּי לְךָ.” הָאֻמְלָל הוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ וְהוֹסִיף בְּקוֹל: “עֵינִי, עֵינִי!”

“טוֹב!” קָרָא הַקּוֹסֵם, “נְקֻדָּה בְּקַו הַחַיִּים וּמִסְּבִיבָה טַבַּעַת קְטַנָּה, סִמָּן הִיא לְאָדָם שֶׁיְּהֵא שְׁתוּם-עָיִן. מִפְּנֵי שֶׁהַצּוּרָה הַזֹּאת הִיא אוֹת לְעִוָּרוֹן. הִנֵּה הַנְּקֻדָּה וְהִנֵּה הַטַּבָּעַת! אָכֵן הָיֹה תִּהְיֶה שְׁתוּם-עָיִן.”

“כְּבָר נִסְתַּמְּאָה עֵינִי,” עָנָה הַכּוּשִׁי הַזָּקֵן בַּאֲנָחָה מָרָה. אֲבָל הַקּוֹסֵם, אֲשֶׁר לֹא עָסַק עַכְשָׁו בְּרִפּוּי, דְּחָפוֹ מֵעַל פָּנָיו בְּגַסּוּת, הוֹסִיף לְדַבֵּר וְלֹא שָׂם לֵב לְאַנְחוֹתָיו.

"שִׁמְעוּ נָא, בְּנֵי אָדָם, אִם שִׁבְעַת קַוֵּי הַמֵּצַח הֵם קְטַנִּים, קְלוּשִׁים וַעֲקַלְקַלִּים, הֲרֵי זֶה סִמָּן לְקֹצֶר יָמִים. הָאִישׁ אֲשֶׁר שְׁנֵי חִצִּים מְצֻלָּבִים לוֹ עַל פְּנֵי קַו הַיָּרֵחַ שֶׁבֵּין גַּבּוֹת עֵינָיו – עָתִיד לָמוּת בַּמִּלְחָמָה. וְאִם בִּקְצֵה קַו הַחַיִּים הַנִּמְשָׁךְ עַל פְּנֵי הַיָּד יֵשׁ צְלָב עַל יַד הַפֶּרֶק, הֲרֵי זֶה סִמָּן כִּי נָדוֹן הָאָדָם לַעֲלוֹת לְגַרְדֹּם, וְהִנֵּה עָלַי לְהוֹדִיעַ לָכֶם, כִּי שְׁלשֶׁת הַסִּמָּנִים הָאֵלֶּה נִתְּנוּ בְּאֶחָד מִגִּבּוֹרֵי הַשִּׁחְרוּר, הֲלֹא הוּא בּוּקְמַן.

לְשֵׁמַע הַדְּבָרִים הַלָּלוּ קָפְאוּ הַכּוּשִׁים, עֵינֵיהֶם הַמְאֻבָּנוֹת נִנְעֲצוּ בַּקּוֹסֵם וְהִבִּיעוּ קֶשֶׁב הַדּוֹמֶה לְשָׁבָץ.

“וְאוּלָם,” הוֹסִיף הַקּוֹסֵם, “אֵין אֲנִי יוֹדֵעַ, מִי מִשְּׁנֵי הַסִּמָּנִים הַלָּלוּ יַכְרִיעַ הַפַּעַם: הַסִּמָּן הַמְנַבֵּא לְבוּקְמַן שֶׁיָּמוּת בַּמִּלְחָמָה, אוֹ הַסִּמָּן הַמְנַבֵּא לוֹ שֶׁיָּמוּת מִיתַת בֵּית דִּין, אַךְ אִם כֹּה וְאִם כֹּה תְּמִימָה תּוֹרָתִי וְלֹא תְּכַזֵּב.”

הוּא הֶחֱרִישׁ וְזָרַק עַיִן עַל בִּיאָסוֹ. בִּיאָסוֹ לָחַשׁ דְּבַר מָה בְּאָזְנֵי אֶחָד מִשָּׁלִישָׁיו, וְהַלָּז יָצָא חִישׁ מַהֵר מֵהַמְּעָרָה.

“הַפֶּה הַפָּעוּר,” הוֹסִיף הַקּוֹסֵם בִּפְנוֹתוֹ אֶל קְהַל הַמַּקְשִׁיבִים בְּקוֹל מְלַגְלֵג וְנוֹכֵל, “הָעֲמִידָה הַמְסֻרְבֶּלֶת, הַיָּדַיִם הַמְטֻלְטָלוֹת מְעִידִים עַל טִפְּשׁוּת, אַפְסוּת, רֵיקָנוּת וְסַקְרָנוּת שֶׁל טִמְטוּם.”

בִּיאָסוֹ חִיֵּךְ. אוֹתוֹ רֶגַע חָזַר הַשָּׁלִישׁ וְאַחֲרָיו כּוּשִׁי מְלֻכְלָךְ וּמְאֻבָּק. רַגְלָיו הַשְּׂרוּטוֹת בְּקוֹצִים וּבַאֲבָנִים הֵעִידוּ עָלָיו שֶׁעָשָׂה דֶרֶךְ אֲרֻכָּה. זֶה הָיָה הַשָּׁלִיחַ שֶׁעָלָיו דִּבֵּר רִיגוֹ. בְּיָד אַחַת הֶחֱזִיק צְרוֹר חָתוּם וּבְיָדוֹ הַשְּׁנִיָּה – קְלָף מְגוֹלָל וְחוֹתֶמֶת שֶׁצּוּרָתָהּ צוּרַת לֵב בּוֹעֵר. בְּאֶמְצַע הַקְּלָף הָיְתָה כֹּתֶרֶת סְבוּכָה עֲשׂוּיָה שְׁתֵּי אוֹתָיוֹת N,M הַמְסֹרָגוֹת זוֹ בָּזוֹ. הַפֵּרוּשׁ הָיָה,כַּנִּרְאֶה, בְּרִית בֵּין הַמּוּלָטִים וְהָעֲבָדִים הַכּוּשִׁים. לְיַד הַכֹּתֶרֶת רָאִיתִי כָּתוּב:

“הַדֵּעָה הַקְּדוּמָה נֻצְּחָה. שֵׁבֶט הַבַּרְזֶל נִשְׁבַּר. יְחִי הַמֶּלֶךְ!”

זוֹ הָיְתָה תְּעוּדָה שֶׁנִּתְּנָה עַל יְדֵי יַ’ן פְרַנְסוּאַ. הָרָץ הוֹשִׁיט אֶת הַקְּלָף לְבִיאָסוֹ, הִשְׁתַּחֲוָה לְפָנָיו אַפַּיִם אַרְצָה וּמָסַר לוֹ אֶת הַצְּרוֹר הֶחָתוּם. הַגֶּנֶרַלִּיסִימוּס פָּתַח אֶת הַצְּרוֹר, קָרָא אֶת הָאִגְרוֹת, תָּחַב אַחַת מֵהֶן לְתוֹךְ כִּיס בִּגְדוֹ, וְאֶת הַשְּׁנִיָּה מָעַךְ בְּיָדוֹ וְקָרָא בְּקוֹל:

“חַיָּלֵי הַמֶּלֶךְ!”

הַכּוּשִׁים הִשְׁתַּחֲווּ אַפַּיִם אָרְצָה. "חַיָּלֵי הַמֶּלֶךְ! הִנֵּה הַבְּשׂוֹרָה הַמּוּבֵאת לְיַ’ן בִּיאָסוֹ מוֹשֵׁל הָאָרֶץ הַנִּכְנָעָה, הַגֶּנֶרַל-מָיוֹר שֶׁל צְבָא הוֹד מַעֲלָתוֹ הַקַּתּוֹלִי, מֵאֵת יַ’ן פְרַנְסוּאַ, הַגֶּנֶרַל אַדְמִירַל שֶׁל צָרְפַת, הַגֶּנֶרַל-לֵיטֶנַנְט שֶׁל צְבָא הוֹד רוֹמְמוּתוֹ מֶלֶךְ סְפָרַד וְכָל אַרְצוֹת הֹדּוּ.

"בּוּקְמַן מַנְהִיגָם שֶׁל מֵאָה וְעֶשְׂרִים הַכּוּשִׁים מֵהָהָר הַכָּחֹל אֲשֶׁר בְּיַ’מַּיְקָה, שֶׁנִּתְּנָה לָהֶם עַצְמָאוּת מִטַּעַם שַׂר הַפֶּלֶךְ בְּלֶקוֹמְבָּה, נָפַל חָלָל בְּמִלְחֶמֶת הַגְּבוּרָה לְמַעַן הַדְּרוֹר וְהַהוּמַנִיּוּת נֶגֶד הֶעָרִיצוּת וְהַבַּרְבָּרִיּוּת. הַמַּנְהִיג נְדִיב הַלֵּב נֶהֱרַג בַּמִּלְחָמָה עִם הָרוֹצְחִים הַלְּבָנִים שֶׁל טוּזָר הַמְנֻוָּל. הָאַכְזָרִים הִתִּיזוּ אֶת רֹאשׁוֹ וְהוֹדִיעוּ, כִּי יוֹקִיעוּהוּ לְאוֹת קָלוֹן מֵעַל לַגַּרְדֹּם אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַתַּלְפִּיּוֹת בָּעִיר קָף, קְחוּ נָקָם!

כְּכַלּוֹתוֹ לִקְרֹא הִשְׂתָּרְרָה סָבִיב דְּמָמָה קוֹדֶרֶת הַמְּעִידָה עַל רִפְיוֹן רוּחַ, אַךְ פִּתְאֹם נִזְדַּקֵּף הַקּוֹסֵם שֶׁעָמַד עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, הֵנִיף אֶת מַטֵּהוּ הַלָּבָן וְקָרָא בְּקוֹל חוֹגֵג:

"שְׁלֹמֹה, זְרֻבָּבֶל, יְהוּדָה, בָּאוּטַרִיכְט אֶרֶרָאֶס, אַלְבֶּרְט הַגָּדוֹל, בּוֹאַבְּדִיל, יַ’ן-דֶה-גַגֶן, אַנָּה בָּרַטְרוֹ, רָחֵל פְלִינְץ, אֶלְטוֹרֶנִינוֹ – שֶׁבַח לָכֶם! הֶאָח, חָכְמַת מַגִּידֵי הָעֲתִידוֹת לֹא הִגִּידָה שֶׁקֶר. בָּנַי, רֵעַי, אַחַי, גִּבּוֹרִים, יְלָדִים וְאִמָּהוֹת וְכָל הַמַּקְשִׁיבִים לִדְבָרַי! הַאִם לֹא כֵּן הִגַּדְתִּי לָכֶם? הַאִם לֹא כֵּן אָמַרְתִּי לָכֶם? הַסִּמָּנִים אֲשֶׁר בְּמִצְחוֹ שֶׁל בּוּקְמַן הִגִּידוּ לִי, כִּי הוּא לֹא יַאֲרִיךְ יָמִים וְיֵאָסֵף בִּשְׂדֵה קְרָב. קַוֵּי יָדָיו הִגִּידוּ לִי כִּי הוּא יַעֲלֶה לְגַרְדֹּם. נְבוּאוֹתַי נִתְקַיְּמוּ, וְהַמְּאֹרָעוֹת מִתְרַחֲשִׁים וּמִשְׁתַּלְשְׁלִים בַּצּוּרָה הַמְאַמֶּתֶת גַּם אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר נִרְאוּ לָנוּ כִּסְתִירוֹת.

הָהּ, אַחַי, הִשְׁתּוֹמְמוּ וָשֹׁמּוּ!"

בְּדַבְּרוֹ חָלְפָה מְבוּכָתָם הַקּוֹדֶרֶת שֶׁל הַכּוּשִׁים וּבִמְקוֹמָהּ הִשְׂתָּרֵר פַּחַד הַתִּמָּהוֹן. הֵם הִקְשִׁיבוּ לְדִבְרֵי הַקּוֹסֵם וְהֶאֱמִינוּ בּוֹ בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. וְהַקּוֹסֵם הִתְהַלֵּךְ שִׁכּוֹר מִדִּבְרֵי עַצְמוֹ אָנֶה וָאָנָה עַל גַּבֵּי תֵּבַת הַסֻּכָּר, שֶׁגָּדְלָהּ הִתְאִים לִפְסִיעוֹתָיו הַקְּטַנּוֹת.

בִּיאָסוֹ חִיֵּךְ, וְאַחַר כָּךְ פָּנָה אֶל הַקּוֹסֵם וְאָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַכֹּהֵן, אִם אָמְנָם נִתַּן לְךָ לְהַגִּיד עֲתִידוֹת, הֲלֹא תּוֹאִיל לְהַגִּיד לָנוּ, מַה יִהְיֶה בְּסוֹפוֹ שֶׁל יַ’ן בִּיאָסוֹ, הַגֶּנֶרַל-מָיוֹר?"

הַקּוֹסֵם עָמַד גֵּאֶה עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ הַמְגֹחָךְ וּבַעֲמִידָתוֹ זוֹ נִרְאָה כֶּאֱלִיל בְּעֵינֵי הַכּוּשִׁים קַלֵּי הָאֱמוּנָה. וְכֹה אָמַר לַגֶּנֶרַל-מָיוֹר: “יִקְרַב נָא הוֹד מַעֲלָתוֹ אֵלָי!” בְּרֶגַע זֶה הָיָה הַקּוֹסֵם הָאִישִׁיּוּת הַחֲשׁוּבָה בְּיוֹתֵר בְּכָל הַצָּבָא: הַשִּׁלְטוֹן הַצְּבָאִי נִכְנַע לְשִׁלְטוֹן הַקֹּדֶשׁ!

בִּיאָסוֹ נִגַּשׁ אֵלָיו. פָּנָיו הִבִּיעוּ מוֹרַת רוּחַ. “יוֹשִׁיט נָא לִי אֶת יָדוֹ, הַגֶּנֶרַל!” אָמַר הַקּוֹסֵם וְהִתְכּוֹפֵף לְקַחְתָּהּ. “קַו הַפֶּרֶק בָּהִיר וְנָהִיר לְכָל אָרְכּוֹ: סִמָּן הוּא, כִּי מֵהַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ לְךָ אשֶׁר וָעשֶׁר. קַו הַחַיִּים – אָרֹךְ וּבָרוּר – סִמָּן הוּא, כִּי בְּחַיֶּיךָ לֹא תֵּדַע מַחֲלָה וְכִי תָּנוּב בְּשֵׂיבָה. דַּקּוּת הַקַּו – סִמָּן לְבִינָתְךָ, לְחָכְמָתְךָ הַדַּקָּה וְלִנְדִיבוּת לִבְּךָ. וְהִנֵּה אֲנִי רוֹאֶה בְּקַו יָדְךָ אֶת הַסִּמָּנִים הַנֶּחְשָׁבִים בְּעֵינֵי יוֹדְעֵי חָכְמַת-הַיָּד לְסִמָּנֵי הַמַּזָּל: הֲמוֹן קְמָטִים וְקִמְטֵי קְמָטִים הַמַּפְצִיעִים לְכָאן וּלְכָאן וּמְשַׁוִּים לַקַּו צוּרַת אִילָן כְּבַד-עֲנָפִים הָעוֹלִים בְּמַעֲלֵה הַקַּו – אוֹת וְסִמָּן הוּא לְהוֹד וּלְתִפְאֶרֶת. קַו הַבְּרִיאוּת אָרֹךְ מְאֹד – הוּא מְאַשֵּׁר אֶת עֵדוּתוֹ שֶׁל קַו הַחַיִּים וּמוֹסִיף עֵדוּת עַל גְּבוּרַת לִבְּךָ. הִנֵּה הוּא נוֹטֶה לְצַד הַזֶּרֶת בְּצוּרַת וָו. אֲדוֹנִי הַגֶּנֶרַל, אוֹת וְסִמָּן הוּא לְקַפְּדָנוּת נְבוֹנָה.”

בְּדַבְּרוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה נָעַץ בִּי הַקּוֹסֵם הַגּוּץ אֶת עֵינָיו מִבַּעַד לְחוֹרֵי הַצָּעִיף, וְשׁוּב נִדְמָה לִי, כִּי שָׁמַעְתִּי כְּבָר אֶת הַקּוֹל הַזֶּה. הוּא הִמְשִׁיךְ בְּהַדְגָּשָׁה וּבְהַעֲוָיוֹת: "קַו הַבְּרִיאוּת הַטָּבוּעַ טַבָּעוֹת-טַבָּעוֹת קְטַנּוֹת מֵעִיד עַל מִשְׁפְּטֵי הַמָּוֶת הָרַבִּים שֶׁאֲדוֹנִי הַגֶּנֶרַל עָתִיד לַחֲרֹץ בְּיָמָיו. הִנֵּה נִפְסַק הַקַּו בְּאֶמְצָעִיתוֹ וְנוֹטֶה בְּצוּרַת חֲצִי עִגּוּל – אוֹת וְסִמָּן הוּא, כִּי סַכָּנוֹת גְּדוֹלוֹת צְפוּיוֹת לְךָ מֵחַיּוֹת הַטֶּרֶף – הֲלֹא הֵם הַלְּבָנִים – אִם לֹא תַּשְׁמִידֵם בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד. קַו הָעשֶׁר, הַמֻּקָּף כְּקַו הַחַיִּים קְפָלִים קְפָלִים קְטַנִּים הַמַּפְצִיעִים בְּמַעֲלֵה הַיָּד, מֵעִיד עָלֶיךָ כִּי נוֹעַדְתָּ לִהְיוֹת רֹאשׁ וְגִבּוֹר. יָשָׁר וְדַק הוּא הַקַּו בְּקָצֵהוּ הָעֶלְיוֹן לְאוֹת וּלְסִמָּן כִּי נִתַּן לְךָ הַכִּשְׁרוֹן לִשְׁלֹט עַל אֲנָשִׁים, וְהַקַּו הַחֲמִישִׁי הוּא הַקַּו הַמְשֻׁלָּשׁ הַנִּמְשָׁךְ עַד הָאָמָה מְנַבֵּא לְךָ הַצְלָחָה גְמוּרָה בְּכָל מַעֲשֵׂי יָדֶיךָ. וְעַתָּה הָבָה נִבְחַן אֶת הָאֶצְבָּעוֹת:

“הָאֲגֻדָּל הֶחָרוּשׁ לְאָרְכּוֹ קַוִּים קַוִּים קְטַנִּים לְמִן הַצִּפֹּרֶן וְעַד הַפֶּרֶק מְרַמֵּז כִּי יְרֻשָּׁה גְדוֹלָה נָכוֹנָה לְךָ. אָכֵן, יָרשׁ תִּירַשׁ אֶת כְּבוֹד בּוּקְמַן,” הוֹסִיף הַקּוֹסֵם בְּקוֹל רָם, “הַגַּבְשׁוּשִׁית הַקְּטַנָּה, שֶׁהִיא רֵאשִׁית הָאֶצְבַּע, חֲרוּשָׁה כֻּלָּהּ קַוִּים דַּקִּים – אוֹת וְסִמָּן הוּא לְתָאֳרֵי כָּבוֹד. הָאָמָה נְקִיָּה מִסִּמָּנִים. וְהַקְּמִיצָה – שְׁנֵי קַוִּים מִצְטַלְּבִים בָּהּ, אוֹת וְסִמָּן כִּי תַּכְרִיעַ אֶת כָּל אוֹיְבֶיךָ וְכִי תַּעֲלֶה עַל כָּל יְרִיבֶיךָ. וְהִצְטַלְּבוּת הַקַּוִּים מְרַמֶּזֶת כִּי גָאוֹן אַתָּה וְזָהִיר בְּכָל מַעֲשֶׂיךָ. הַפֶּרֶק הַמְחַבֵּר אֶת הַזֶּרֶת אֶל הַיָּד חָרוּשׁ כֻּלּוֹ קַוִּים קַוִּים עֲקַלְקַלִּים – אוֹת וְסִמָּן הוּא כִּי הַמַּזָּל יַשְׁפִּיעַ עָלֶיךָ רֹב בְּרָכָה. וְעוֹד אֲנִי רוֹאֶה צוּרַת עִגּוּל, וְאַף הוּא סִמָּן לְעֹז וּלְכָבוֹד. אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר כָּל הַסִּמָּנִים הַלָּלוּ נִתְּנוּ לוֹ. מִן הַשָּׁמַיִם יִדְאֲגוּ לוֹ, וְהַכּוֹכָב יַאֲצִיל לוֹ אֶת הַגָּאוֹן הַמּוֹבִיל אֶל הַכָּבוֹד. וְעַתָּה, אֲדוֹנִי הַגֶּנֶרַל, אֶבְחַן נָא אֶת קַוֵּי מִצְחֲךָ, כִּי כֵן אָמְרָה הַצּוֹעֲנִיָּה רָחֵל פְלִינְץ: “הָאִישׁ אֲשֶׁר בְּקַו הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁבְּטַבּוּר מִצְחוֹ יֵשׁ מְרֻבָּע אוֹ מְשֻׁלָּשׁ קָטֹן, יַצְלִיחַ עַד מְאֹד”. הִנֵּה הוּא הָאוֹת הַזֶּה, וְאִם מְקוֹמוֹ בִּימִין הַמֵּצַח הֲרֵי זֶה סִמָּן לִירֻשָּׁה גְדוֹלָה, כָּל יְרֻשָּׁתוֹ שֶׁל בּוּקְמַן! הָאוֹת אֲשֶׁר צוּרָתוֹ צוּרַת פַּרְסָה וְהוּא חָרוּת בֵּין גַּבּוֹת הָעֵינַיִם מִתַּחַת לְקַו הַיָּרֵחַ, מֵעִיד עַל בְּעָלָיו, כִּי הוּא עָתִיד לִנְקֹם אֶת נִקְמַת כְּבוֹדוֹ. הִנֵּהוּ הַסִּמָּן בְּמִצְחִי וּבְמִצְחֲךָ.”

קוֹלוֹ שֶׁל הַקּוֹסֵם בְּדַבְּרוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הִדְהִימַנִי מְאֹד. “הַסִּמָּן הַזֶּה,” הוֹסִיף הַקּוֹסֵם, "מָצוּי אֵצֶל הַגִּבּוֹרִים הָעֲלוּלִים לִמְרֹד בִּגְבוּרָה וּלְנַתֵּק כַּבְלֵי עַבְדוּת בִּכְלֵי זָיִן. צִפֹּרֶן הָאַרְיֵה אֲשֶׁר מֵעַל לְגַבּוֹת הָעֵינַיִם מְצַיֶּנֶת אֶת עֹז רוּחֲךָ. וְעוֹד זֹאת, גֶּנֶרַל יַ’ן בִּיאָסוֹ, בְּמִצְחֲךָ חָרוּת הַסִּמָּן הַמֻּבְהָק הַמֵּעִיד עַל חֶסֶד: הַקַּוִּים הַמִּצְטָרְפִים בִּדְמוּת הָאוֹת M.

זֶהוּ רֹאשׁ הַתֵּבָה שֶׁל שֵׁם הָאֵם הַקְּדוֹשָׁה. בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל קֶפֶל בְּגוּפוֹ שֶׁל הָאָדָם מֵעִיד הַסִּמָּן הַזֶּה עַל גָּאוֹן, עַל כָּבוֹד וְעַל עֹז. הָאִישׁ אֲשֶׁר נִתַּן לוֹ הַסִּמָּן הַזֶּה יַצְלִיחַ תָּמִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו.

וְהָעָם, אֲשֶׁר לוֹ הַמַּנְהִיג הַזֶּה, לֹא יִכָּשֵׁל וְלֹא יֹאבֵד. אָכֵן, בְּחִיר הַגּוֹרָל אָתָּה!" “חֵן-חֵן לְךָ, אֲדוֹנִי הַכֹּהֵן!” אָמַר בִּיאָסוֹ, וּכְבָר הָיָה מוּכָן לָשׁוּב אֶל כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ הֶעָשׂוּי עֵץ אָדֹם.

“אָנָּא, אֲדוֹנִי הַגֶּנֶרַל,” אָמַר שׁוּב הַקּוֹסֵם, “הִנֵּה עוֹד סִמָּן אֲשֶׁר שָׁכַחְתִּי לְפָרְשׁוֹ: קַו הַשֶּׁמֶשׁ הֶחָרוּת עַל מִצְחֲךָ מֵעִיד כִּי הַשָּׁמַיִם חֲנָנוּךָ כִּשְׁרוֹן הַחַיִּים, הַחֵפֶץ לָתֵת אֲשֶׁר לְזוּלָתְךָ, יָד רְחָבָה וְגוֹמֶלֶת חֶסֶד.”

בִּיאָסוֹ הֵבִין, כַּנִּרְאֶה, כִּי אִם אָמְנָם שָׁכַח מִישֶׁהוּ דְבַר מָה, הֲרֵי זֶה הוּא וְלֹא הַקּוֹסֵם… הוּא הוֹצִיא מִתּוֹךְ כִּיסוֹ אַרְנָק כָּבֵד וְזָרַק אוֹתוֹ עַל טַס הַכֶּסֶף, כְּדֵי שֶׁתִּתְאַמֵּת עֵדוּתוֹ שֶׁל קַו הַשֶּׁמֶשׁ…

דִּבְרֵי הַנְּבוּאָה עַל עֲתִידוֹתָיו הַנִּפְלָאִים שֶׁל הַמַּנְהִיג עָשׂוּ רשֶׁם כַּבִּיר עַל הַצָּבָא. כָּל הַמּוֹרְדִים שֶׁהֶאֱמִינוּ עַתָּה מִשְׁנֵה-אֱמוּנָה בְּדִבְרֵי הַקּוֹסֵם, לְאַחַר שֶׁבָּאָה הַבּשׂוֹרָה עַל מוֹת בּוּקְמַן, הִתְאוֹשְׁשׁוּ מְאֹד: הָעֶצֶב הַקּוֹדֵר סָר מִלִּבָּם. וְהִתְלַהֲבוּת הִקִּיפָה אֶת כָּל הַנִּצָּבִים.

הֵם הֶאֱמִינוּ בְּמַגִּיד הָעֲתִידוֹת וּבְמַנְהִיגָם אֲשֶׁר הוֹעִידוּ לָהֶם הַשָּׁמַיִם וְהֵרִיעוּ בְּקוֹל גָּדוֹל:

“יְחִי הַקּוֹסֵם!”

“יְחִי בִּיאָסוֹ!”

הַקּוֹסֵם וְבִּיאָסוֹ הִבִּיטוּ זֶה בִּפְנֵי זֶה, וְלִי נִדְמָה, כִּי הַגֶּנֶרַלִּיסִימוּס מְחַיֵּךְ וְהַקּוֹסֵם מֵשִׁיב לוֹ בִּצְחוֹק עָמוּם.

אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ, מַדּוּעַ לֹא חָדַלְתִּי כָּל הַזְּמָן לְהַרְהֵר בּוֹ בְּקוֹסֵם זֶה. נִדְמָה לִי, כִּי כְּבָר רָאִיתִי אֶת מַרְאֵהוּ וְשָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר, וּדְבַר מָה, מֵעֵין הָרֶגֶשׁ הַמּוּזָר הַזֶּה, חָפַצְתִּי לְהַבִּיעַ בִּדְבָרַי: “אֲדוֹנִי הַקּוֹסֵם, רוֹפֵא הַחוֹלִים, אֲדוֹנִי הַכֹּהֵן, הָאָב הָרַחוּם!” אָמַרְתִּי לוֹ חֲצִי סְפַרְדִית וַחֲצִי צָרְפַתִּית.

הוּא הָפַךְ אֵלַי אֶת פָּנָיו. “יֵשׁ כָּאן אָדָם, אֲשֶׁר אֶת עֲתִידוֹ לֹא הִגַּדְתָּ עֲדָיִן. אֲנִי הוּא הָאִישׁ.” הוּא שִׁלֵּב אֶת יָדָיו עַל סַהֲרוֹן הַכֶּסֶף אֲשֶׁר עַל חָזֵהוּ הַשָּׂעִיר וְלֹא עָנַנִי דָבָר.

הוֹסַפְתִּי: “מְאֹד חָפַצְתִּי לִשְׁמֹעַ אֶת דַּעְתְּךָ עַל עֲתִידוֹתַי, וְאוּלָם חֲבֵרֶיךָ הַיְשָׁרִים לָקְחוּ מִמֶּנִּי אֶת שְׁעוֹנִי וְאֶת אַרְנָקִי, וְאַתָּה הֲרֵי אֵינְךָ מֵאוֹתָם הַקּוֹסְמִים הַמַּגִּידִים עֲתִידוֹת חִנָּם אֵין כֶּסֶף.”

הוּא נִגַּשׁ אֵלַי וּבְקוֹל עָמוּם לָחַשׁ לִי בְּאָזְנִי: “אַתָּה טוֹעֶה מְאֹד! תֵּן לִי אֶת יָדְךָ.” הוֹשַׁטְתִּי לוֹ אֶת יָדִי וְנָעַצְתִּי בּוֹ אֶת עֵינָי. עֵינָיו הִבְרִיקוּ. הוּא עָשָׂה אֶת עַצְמוֹ כְּבוֹחֵן אֶת יָדִי. “קַו הַחַיִּים אֲשֶׁר שְׁנֵי קַוִּים קְטַנִּים וּבוֹלְטִים מַפְסִיקִים אוֹתוֹ בְּאֶמְצָעִיתוֹ – הוּא סִמָּן לְמִיתָה קְרוֹבָה. אָכֵן, מוֹתְךָ קָרוֹב לָבוֹא! וְאִם קַו הַחַיִּים נִפְסָק בְּאֶמְצַע הַיָּד, מִצְטַלֵּב עִם קַו הָעשֶׁר וּמְהַוֶּה מְשֻׁלָּשׁ – הֲרֵי זֶה סִמָּן לְמִיתָה מְשֻׁנָּה. אַל תְּצַפֶּה אֵפוֹא לְמִיתָה בִּידֵי שָׁמָיִם! אִם לְאֹרֶךְ הָאָמָה נִמְתַּח קַו יָשָׁר – הֲרֵי זֶה סִמָּן כִּי תָּמוּת מִיתַת אֹנֶס.”

מַשֶּׁהוּ עַלִּיז הָיָה בְּקוֹלוֹ הַמַּרְעִים בְּהוֹדִיעוֹ עַל מוֹתִי. הִקְשַׁבְתִּי לוֹ בְּשִׁוְיוֹן רוּחַ וּבִשְׁאָט נֶפֶשׁ: “הַקּוֹסֵם,” אָמַרְתִּי לוֹ בְּחִיּוּךְ שֶׁל בּוּז, “אָדָם חָרוּץ אַתָּה וּמַגִּיד נְבוּאוֹתֶיךָ לָבֶטַח…” הוּא נִגַּשׁ אֵלַי קָרוֹב-קָרוֹב:

“אַתָּה מֵטִיל סָפֵק בִּנְבוּאָתִי? אָכֵן, שְׁמַע עוֹד. הִנֵּה קַו הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁעַל מִצְחֲךָ נִפְסַק לְפֶתַע פִּתְאֹם. הֲרֵי זֶה סִמָּן, כִּי אַתָּה – הַיְדִיד הוּא כְּאוֹיֵב בְּעֵינֶיךָ וְהָאוֹיֵב כִּידִיד.”

הַדְּבָרִים הַלָּלוּ הָיוּ מְכֻוָּנִים, כַּנִּרְאֶה, לִפְיֶרוֹ הַבּוֹגֵד, שֶׁאֲהַבְתִּיו מְאֹד וְהוּא בָּגַד בִּי, וּלַחֲבִיבְרָה הַנֶּאֱמָן, אֲשֶׁר שְׂנֵאתִיו מְאֹד וּבִגְדּוֹ הַמְגֹאָל בְּדָם הֵעִיד עָלָיו שֶׁהוּא מֵת מוֹת גְבוּרָה כְּאִישׁ נֶאֱמָן. מַה כַּוָּנָתְךָ לוֹמַר בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה?" קָרָאתִי. “הַנַּח לִי וְאֶגְמֹר אֶת דְּבָרַי,” הוֹסִיף הַקּוֹסֵם, “עַד כֹּה הִגַּדְתִּי לְךָ אֶת עֲתִידְךָ וְעַכְשָׁו אֹמַר לְךָ מַשֶּׁהוּ עַל עֲבָרְךָ. קַו הַיָּרֵחַ שֶׁעַל מִצְחֲךָ מְעֻקָּל מַשֶּׁהוּ: אוֹת וְסִמָּן הוּא כִּי חָטְפוּ אֶת אִשְׁתְּךָ.”

נִזְדַּעְזַעְתִּי, חָפַצְתִּי לְהִתְפָּרֵץ מִמְּקוֹמִי, אַךְ הַשּׁוֹמְרִים עָצְרוּ בִּי. “קצַר-רוּחַ אַתָּה,” הוֹסִיף הַקּוֹסֵם. “שְׁמָעֵנִי וְאֶגְמֹר אֶת דְּבָרַי. הַצְּלָב הַקָּטֹן הַמַּפְסִיק אֶת קְצֵה הַכֶּפֶף הַזֶּה מֵעִיד כִּי אֶת אִשְׁתְּךָ חָטְפוּ בְּעֶצֶם יוֹם כְּלוּלוֹתֵיכֶם.”

“מְנֻוָּל!” קָרָאתִי בְּקוֹל, “אַתָּה יוֹדֵעַ אֶת מַחֲבוֹאָהּ. מִי אָתָּה?!” נִסִּיתִי לְהֵחָלֵץ מִידֵי שׁוֹמְרַי וְלִקְרֹעַ מֵעָלָיו אֶת הַצָּעִיף, אַךְ הֻכְרַחְתִּי לְהִכָּנַע בִּפְנֵי אוֹיְבַי הַחֲזָקִים וְהָרַבִּים מִמֶּנִּי וּבְזַעַף עָצוּר הִבַּטְתִּי עַל הַקּוֹסֵם הַמִּתְרַחֵק מִמֶּנִּי וְקוֹרֵא אֵלַי בְּלֶכְתּוֹ: “וְעַכְשָׁו הֲלֹא תַּאֲמִין לִי? הִכּוֹן לְיוֹם מוֹתְךָ, כִּי קָרוֹב הוּא!”

לב

הַמְאֹרָע הַמּוּזָר הַזֶּה הִדְהִימַנִי מְאֹד, אַךְ לֹא אָרְכָה הַשָּׁעָה וּבִמְקוֹם הַקּוֹמֶדְיֶה הַפִּרְאִית שֶׁל הַקּוֹסֵם וְבִּיאָסוֹ הִתְחוֹלְלָה לְעֵינַי דְּרַמָּה חֲדָשָׁה אֲשֶׁר הִסִּיחָה אֶת דַּעְתִּי לִרְגָעִים מִסְפָּר.

בִּיאָסוֹ יָשַׁב עַל כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ הֶעָשׂוּי עֵץ אָדֹם; הַקּוֹסֵם מִימִינוֹ וְרִיגוֹ מִשְּׂמֹאלוֹ – שְׁנֵיהֶם עַל גַּבֵּי כָּרִים.

הַקּוֹסֵם שִׁלֵּב אֶת יָדָיו עַל חָזֵהוּ וְנִרְאָה כְּשָׁקוּעַ בְּהִרְהוּרִים עֲמֻקִּים. בִּיאָסוֹ וְרִיגוֹ יָשְׁבוּ וְלָעֲסוּ טַבַּק אַחַד הַשָּׁלִישִׁים שָׁאַל אֶת הַמַּנְהִיג אוּלַי יְצַוֶּה לְהַעֲבִיר לְעֵינָיו אֶת הַצָּבָא בַּסָּךְ?"

וּפִתְאֹם הוֹפִיעוּ בְּפֶתַח הַמְּעָרָה קְבוּצוֹת קְבוּצוֹת שֶׁל כּוּשִׁים בְּרַעַשׁ וּבְיִלְלַת בְּכִי פָּרוּעַ. כָּל אַחַת מֵהֶן הֵבִיאָה עִמָּהּ שָׁבוּי אֶחָד וּבִקְּשָׁה לְמָסְרוֹ לִידֵי בִּיאָסוֹ, לִשְׁמֹעַ מִפִּיו לֹא דְבַר חֲנִינָה, אֶלָּא פְּקֻדַּת מָוֶת: מַהִי הַמִּיתָה אֲשֶׁר יָבוֹר הַגֶּנֶרַלִּיסִימוּס לָאֻמְלָלִים הַלָּלוּ. וְקוֹלוֹת אֲיֻמִּים הֵרִיעוּ:

“מָוֶת, מָוֶת!”

הֵרִיעוּ כַּמָּה מֵהַכּוּשִׁים הָאַנְגְּלִים, כַּנִּרְאֶה, מִכְּנֻפְיַת בּוּקְמַן, שֶׁהִסְפִּיקוּ לְהִצְטָרֶף לַכּוּשִׁים הַסְּפַרְדִיִּים וְהַצָּרְפַתִּיִּים שֶׁל בִּיאָסוֹ. בִּמְנוֹד יָד הִסָּה בִּיאָסוֹ אֶת הֶהָמוֹן הַפָּרוּעַ וְצִוָּה לְהָבִיא אֶת הַשְּׁבוּיִים אֶל פֶּתַח הַמְּעָרָה. לְתִמְהוֹנִי הָרַב הִכַּרְתִּי שְׁנַיִם מֵהֶם: אֶחָד מֵהֶם הָיָה הָאֶזְרָח הַגֶּנֶרַל ס., הַפִּילַנְטְרוֹף שֶׁהֶחֱלִיף מִכְתָּבִים עִם כָּל יְדִידֵי הַכּוּשִׁים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כַּדּוּר הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְהִצִיעַ הַצָּעָה אַכְזָרִית בַּמּוֹעֵצָה שֶׁהִתְכַּנְּסָה בְּבֵית שַׂר הַפֶּלֶךְ, וְהַשֵּׁנִי הָיָה הַנַּטָּע הֶחָשׁוּד, אֲשֶׁר שָׂנֵא אֶת הַמּוּלָטִים וּבָז לָהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַלְּבָנִים חֲשָׁבוּהוּ לְמוּלָט. הַשְּׁלִישִׁי הָיָה שַׁיָּךְ כַּנִרְאֶה לְמַעֲמַד הַלְּבָנִים הַפְּשׁוּטִים. הוּא הָיָה לָבוּשׁ סִנָּר שֶׁל עוֹר וְשַׁרְוֻלָּיו מֻפְשָׁלִים לְמַעְלָה מִן הַמַּרְפֵּק.

שְׁלָשְׁתָּם נִשְׁבּוּ לְבַדָּם, כְּשֶׁנִּסּוּ לְהִמָּלֵט בֶּהָרִים. אֶת הַשְּׁלִישִׁי חָקְרוּ רִאשׁוֹנָה. “מִי אַתָּה?” שָׁאַל בִּיאָסוֹ. “הִנְנִי יַ’ק בֶּלֶן, הַנַּגָּר בְּבֵית הַחוֹלִים בְּקָף.” בְּעֵינֵי הַגֶּנֶרַלִּיסִימוּס שֶׁל הָאֲרָצוֹת הַמְשֻׁעְבָּדוֹת הִבְהֲבוּ תִּמָּהוֹן וָכָעַס. “יַ’ק בֶּלֶן!” קָרָא בִּיאָסוֹ וְנָשַׁךְ אֶת שְׂפָתָיו. “כֵּן,” אָמַר הַנַּגָּר, “הַאֵינְךָ מַכִּיר אוֹתִי?” “קֹדֶם כֹּל,” אָמַר בִּיאָסוֹ, “דַּע לִפְנֵי מִי אַתָּה עוֹמֵד – וְהִשְׁתַּחֲוֵה!” “לֹא אֶשְׁתַּחֲוֶה לְעַבְדִּי!” קָרָא הַנַּגָּר. “לְעַבְדְּךָ? הַמְנֻוָּל!” קָרָא הַגֶּנֶרַלִּיסִימוּס. “כֵּן!” קָרָא הַשָּׁבוּי, “כֵּן, אֲנִי הוּא אֲדוֹנְךָ הָרִאשׁוֹן. מִתְחַפֵּשׂ אַתָּה. אַתָּה מַעֲמִיד פָּנִים כְּאִלּוּ אֵינְךָ מַכִּיר אוֹתִי כְּלָל. וְאוּלָם זְכָר נָא, בִּיאָסוֹ, הַאִם לֹא מָכַרְתִּי אוֹתְךָ בִּמְחִיר 30 פִּיַסטֶר לְאַחַד הַסּוֹחֲרִים שֶׁבְּסַן-דּוֹמִינְגוֹ?”

פָּנָיו שֶׁל בִּיאָסוֹ הִבִּיעוּ צַעַר רָב. “אָכֵן,” הוֹסִיף הַלָּבָן, "רוֹאֶה אֲנִי כִּי צַר לְךָ מְאֹד, שֶׁהָיִיתָ עַבְדִּי, וַהֲלֹא הוּא לְכָבוֹד לְךָ, יַ’ן בִּיאָסוֹ, כִּי הָיִיתָ עֶבֶד לְיַ’ן בֶּלֶן. אִמְּךָ הַזְּקֵנָה הַמְטֹרֶפֶת טִאַטְאָה לְעִתִּים קְרוֹבוֹת אֶת חֲנוּתִי, וְעַכְשָׁו מָכַרְתִּי אוֹתָהּ לִמְנַהֵל בֵּית הַחוֹלִים. הִיא תַּשָּׁה מְאֹד, וְהַמְנַהֵל הִסְכִּים לְשַׁלֵּם לִי בִּמְחִירָהּ 32 פְרַנְק וְ – 6 סוּ נוֹסָפִים. אֵלֶּה תּוֹלְדוֹתֶיךָ וְתוֹלְדוֹת אִמְּךָ. שָׁכַחְתָּ כִּי עַכְשָׁו גָּבַהּ לִבָּם שֶׁל הַכּוּשִׁים וְהַמּוּלָטִים, וּבְוַדַּאי שָׁכַחְתָּ אֶת הַיָּמִים שֶׁכָּרַעְתָּ בֶּרֶךְ לִפְנֵי יַ’ק בֶּלֶן הַנַּגָּר מִקָּף.

בִּיאָסוֹ הִקְשִׁיב לִדְבָרָיו בְּחִיּוּךְ אַכְזָרִי, וְהַחִיּוּךְ הַזֶּה הוֹסִיף אֶל פָּנָיו מַשֶּׁהוּ נְמֵרִי. “טוֹב!” אָמַר בִּיאָסוֹ. הוּא פָּנָה אֶל הַכּוּשִׁים אֲשֶׁר הֵבִיאוּ אֶת הַנַּגָּר בֶּלֶן וְאָמַר: “הָבִיאוּ שְׁנֵי חֲמוֹרֵי עֵץ, שְׁנֵי קְרָשִׁים וּמַסּוֹר וְהוֹצִיאוּ מֵעַל פָּנַי אֶת הָאָדָם הַזֶּה!” יַ’ק בֶּלֶן, הַנַּגָּר מִקָּף, תֵּן תּוֹדָה לְבִיאָסוֹ, כִּי הוֹעַדְתִּיךָ לָמוּת מוֹת נַגָּרִים." מִצְּחוֹקוֹ נִכָּר הָיָה, מָה אָיֹם הָעֹנֶשׁ שֶׁהֻטַּל עַל אֲדוֹנָיו לִשֶׁעָבָר.

רַעַד עֲבָרָנִי. אַךְ יַ’ק בֶּלֶן לֹא זָע וְלֹא נָע, הוּא הָפַךְ אֶת פָּנָיו אֶל בִּיאָסוֹ וְאָמַר בְּגַאֲוָה: “כֵּן! הִנְנִי חַיָּב לְךָ תּוֹדָה, כִּי הִנֵּה מָכַרְתִּי אוֹתְךָ בִּשְׁלשִׁים פִּיַסְטֶר וְעַל יְדֵי כָּךְ הִכְנַסְתָּ לִי הַרְבֵּה יוֹתֵר מִשָּׁוְיְךָ.” הַכּוּשִׁים הוֹצִיאוּהוּ מִן הַמְּעָרָה.

חלק ג

לג

שְׁנֵי הַשְּׁבוּיִים הָיוּ עֵדֵי רְאִיָּה וּשְׁמִיעָה לַהַקְדָּמָה הַמּוּזָרָה שֶׁל אֲסוֹנָם. צֶמֶד זֶה הַנִּכְנָע וְהַנִּפְחָד הָיָה הִפּוּכוֹ שֶׁל הַנַּגָּר עַז הָרוּחַ וְהַגֵּאֶה בְּמִקְצָת. הֵם רָעֲדוּ מִפָּחַד. בִּיאָסוֹ בָּחַן אוֹתָם בְּעֵינָיו, עֵינֵי הַשּׁוּעָל, וּבִרְצוֹתוֹ לְהַאֲרִיךְ אֶת יִסּוּרֵיהֶם הִתְחִיל לְדַבֵּר עִם רִיגוֹ עַל מִינֵי הַטַּבַּק הַשּׁוֹנִים וְהוֹכִיחַ, כִּי אֵין הַטַּבַּק הַהֲבָנִי יָפֶה אֶלָּא לְסִיגָרוֹת, וְכִי אֵין, לְדַעְתּוֹ, טַבַּק טוֹב לַהֲרָחָה מֵהַטַּבַּק הַסְּפַרְדִי שֶׁשָּׁלַח לוֹ בּוּקְמַן הַמָּנוֹחַ בִּשְׁתֵּי הֶחָבִיּוֹת אֲשֶׁר לָקַח מִידֵי לֶבוֹטְיוּ בַּעַל “אִי הַצָּב.”

פִּתְאֹם פָּנָה אֶל הָאֶזְרָח הַגֶּנֶרַל ס. וְשָׁאַל: “וּמַה דַעְתְּךָ?” הָאֶזְרָח נִפְתעַּ, הִתְחַלְחַל וְעָנָה בְּגִמְגוּם: “אֲנִי סוֹמֵךְ, אֲדוֹנִי הַגֶּנֶרַל, עַל דַּעְתּוֹ.” “אַל חֲנֻפָּה!” קָרָא בִּיאָסוֹ, “אֲנִי שׁוֹאֵל לְדַעְתְּךָ וְלֹא לְדַעְתִּי, אוּלַי יוֹדֵעַ אַתָּה טַבַּק לַהֲרָחָה טוֹב מֵהַטַּבַּק שֶׁל אָדוֹן לֶבוֹטְיוּ.”

“לֹא, אֲדוֹנִי הַגֶּנֶרַל, אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ!” אָמַר ס., שֶׁמְּבוּכָתוֹ הָיְתָה שַׁעֲשׁוּעִים לְבִיאָסוֹ. “אֲדוֹנִי הַגֶּנֶרַל! הוֹד מַעֲלָתוֹ! אֲדוֹנִי הַנִּכְבָּד!” קָרָא הַמַּנְהִיג בְּקֹצֶר רוּחַ, “הֲלֹא אַתָּה אָצִיל.” “לֹא, לֹא!” קָרָא הָאֶזְרָח הַגֶּנֶרַל," הִנְנִי פַטְרִיּוֹט כָּשֵׁר מִשְּׁנַת הַתִּשְׁעִים וְאַחַת וִידִידָם שֶׁל הַכּוּשִׁים."

“יְדִידָם שֶׁל הַכּוּשִׁים?” שִׁסַּע אוֹתוֹ הַגֶּנֶרַלִּיסִימוּס, “מַה פֵּרוּשׁ יְדִידָם שֶׁל הַכּוּשִׁים?”> “הַיְנוּ, יְדִידָם שֶׁל כָּל שְׁחוֹרֵי הָעוֹר,” גִּמְגֵּם הָאֶזְרָח. “לֹא דַי לוֹ לְאָדָם שֶׁיִּהְיֶה יְדִידָם שֶׁל הַשְּׁחוֹרִים,” עָנָה לוֹ בִּיאָסוֹ, “עָלָיו לִהְיוֹת יְדִידָם שֶׁל כָּל צְבוּעֵי הָעוֹר.” (דּוֹמֶה לִי, כִּי כְבָר אָמַרְתִּי לָכֶם, כִּי בִּיאָסוֹ הָיָה מִבְּנֵי הַגֵּזַע סַקַּטְרָה).

“הֲלֹא לָזֹאת נִתְכַּוַּנְתִּי!” אָמַר יְדִיד הַכּוּשִׁים בְּהַכְנָעָה, “הִנְנִי חֲבֵרָם שֶׁל כָּל חֲסִידֵי הַכּוּשִׁים וְהַמּוּלָטִים הֶמְפֻרְסָמִים.” בִּיאָסוֹ נֶהֱנָה, כִּי נִתְּנָה לוֹ הַהִזְדַּמְּנוּת לְהַשְׁפִּיל אֶת אֶחָד מִלִּבְנֵי הַפָּנִים וְהוּא שִׁסַּע אוֹתוֹ שׁוּב:

“כּוּשִׁים וּמוּלָטִים?! מַה פֵּרוּשׁ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה? הַאֻמְנָם בָּאתָ לְכָאן לְהַעֲלִיבֵנוּ בְּכִנּוּיֵי הַגְּנַאי אֲשֶׁר בָּדוּ מִלִּבָּם לִבְנֵי הַפָּנִים?! יֵשׁ כָּאן בַּעֲלֵי עוֹר שָׁחוֹר וְיֵשׁ בַּעֲלֵי עוֹר כֵּהֶה! הֲשׁוֹמֵעַ אַתָּה, אֲדוֹנִי הַקּוֹלוֹנִיסְט?”

“זֶהוּ, פָּשׁוּט, הֶרְגֵּל רַע שֶׁסִּגַּלְתִּי לִי מִיַּלְדוּתִי,” אָמַר ס., “יִסְלַח נָא לִי, לֹא נִתְכַּוַּנְתִּי חָלִילָה לְהַעֲלִיבוֹ, סֵנְיוֹר.” “חֲדָל לְךָ לְכַנּוֹתֵיִ בְּשֵׁם זֶה! הֲלֹא אָמַרְתִּי לְךָ, כִּי אֵינֶנִּי אוֹהֵב אֶת הַמִּנְהָגִים הָאֲרִיסְטוֹקְרַטִּיִּים הָאֵלֶּה.”

ס. הִתְחִיל שׁוּב מְבַקֵּשׁ סְלִיחָה וּמְחִילָה וְגִמְגֵּם תֵּרוּץ חָדָשׁ. “אִלּוּ הִכַּרְתַּנִי, הָאֶזְרָח!” “אֶזְרָח? מִי אֲנִי בְּעֵינֶיךָ כִּי תִּקְרָאֵנִי בְּשֵׁם אֶזְרָח!” קָרָא בִּיאָסוֹ בְּכַעַס, "אֲנִי שׂוֹנֵא אֶת הַזַּ’רְגּוֹן הַיַּקּוֹבִּינִי הַזֶּה! אוּלַי יַקּוֹבִּינִי אָתָּה? זְכֹר, כִּי אַתָּה מְדַבֵּר עִם הַגֶּנֶרַלִּיסִימוּס שֶׁל צְבָא הַמֶּלֶךְ. אֶזְרָח?! אֵיזוֹ חֻצְפָּה?! יְדִיד הַכּוּשִׁים הָאֻמְלָל נָבוֹךְ מְאֹד וְלֹא יָדַע בְּאֵיזוֹ לָשׁוֹן יְדַבֵּר עִם הָאִישׁ הַזֶּה אֲשֶׁר לֹא רָצָה שֶׁיְּכַנּוּהוּ לֹא בְּשֵׁם “הוֹד מַעֲלָתוֹ” וְלֹא בְּשֵׁם אֶזְרָח, וְהִתְנַגֵּד גַּם לִלְשׁוֹן הָאֲרִיסְטוֹקְרַטִּיים וְגַם לִלְשׁוֹן הַפַּטְרִיּוֹטִים, הוּא הָיָה שָׁבוּר וְנִדְכָּא מְאֹד.

בִּיאָסוֹ הִתְחַפֵּשׂ כְּנִרְגָּז וְנֶהֱנָה מְאֹד לְמַרְאֵה מְבוּכָתוֹ שֶׁל לְבֶן-הַפָּנִים. “הָהּ!” קָרָא ס. לְבַסּוֹף, “מָה רָעָה דַעְתְּךָ עָלַי! הָהּ, הַמַּנְהִיג נְדִיב הַלֵּב, מוֹשִׁיעַ חֲצִי הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי!”

הָאֶזְרָח ס. לֹא יָדַע בְּאֵיזֶה תֹּאַר לְכַנּוֹת אֶת הַמַּנְהִיג, שֶׁהִסְתַּלֵּק, כַּנִּרְאֶה, מִכָּל הַתָּאֳרִים, וּפָסַק אֶחָד מֵאוֹתָם הַפְּסוּקִים הַנִּמְלָצִים, שֶׁהַמְהַפְּכָנִים מִשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ בְּחֵפֶץ לֵב בִּמְקוֹם כִּנּוּיִי הַשֵּׁם וְהַתֹּאַר שֶׁל אִישׁ שִׂיחָם.

בִּיאָסוֹ נָעַץ בּוֹ אֶת עֵינָיו וְאָמַר: “וּבְכֵן, אַתָּה אוֹהֵב אֶת שְׁחוֹרֵי הָעוֹר וְהַמֶּטִיסִים?” “הַאֲנִי אוֹהֵב אוֹתָם?” קָרָא הָאֶזְרָח ס. “הֲרֵי אֲנִי מַחֲלִיף מִכְתָּבִים עִם בְּרִיסוֹ וְ…” בִּיאָסוֹ שִׁסַּע אוֹתוֹ וְהִצְטַחֵק: “אֲהָהּ! אֲנִי שָׂמֵחַ מְאֹד לִרְאוֹת כִּי הִנְּךָ חָסִיד נִלְהָב שֶׁל מִפְעָלֵנוּ, אִם כֵּן, בְּוַדַּאי שׂוֹנֵא אַתָּה אֶת הַקּוֹלוֹנִיסְטִים הַמְנֻוָּלִים אֲשֶׁר הֵטִילוּ עַל הַמּוֹרְדִים הַצּוֹדְקִים שֶׁלָּנוּ עֳנָשִׁים חֲמוּרִים וְאַכְזְרִיִּים. אֵין סָפֵק אֵפוֹא, כִּי דַעְתְּךָ כְּדַעְתֵּנוּ שֶׁהַמּוֹרְדִים הָאֲמִתִּיִּים הֵם הַלְּבָנִים וְלֹא הַשְּׁחוֹרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מִתְקוֹמְמִים בַּטֶּבַע וּבָאֱנוֹשִׁיּוּת. וְאַתָּה בְּוַדַּאי מְקַלֵּל אֶת הֶעָרִיצִים הַלָּלוּ.”

“כֵּן, אֲנִי מְקַלֵּל אוֹתָם!” עָנָה ס. “טוֹב!” הוֹסִיף בִּיאָסוֹ, “מַה לְדַעְתְּךָ, יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר בְּשָׁאֲפוֹ לְדַכֵּא אֶת מַאֲמַצֵּיהֶם הָאַחֲרוֹנִים שֶׁל הַמּוֹרְדִים הוֹקִיעַ עַל הַכְּלוֹנָסִים חֲמִשִּׁים גֻּלְגְּלוֹת כּוּשִׁים מִשְּׁנֵי צִדֵּי הַשְּׂדֵרָה הַמּוֹבִילָה אֶל בֵּיתוֹ?” פְּנֵי ס. חָוְרוּ עַד מְאֹד.

“מַה יֵעָשֶׂה לְדַעְתְּךָ, לָאִישׁ הַלָּבָן שֶׁהִצִּיעַ לְהַקִּיף אֶת הָעִיר קָף בְּגֻלְגְּלוֹת הָעֲבָדִים?” “חוּסָה נָא! חוּסָה נָא,” קָרָא ס. בְּאֵימָה וָפָחַד. “וְכִי מְאַיֵּם אֲנִי עָלֶיךָ?” שָׁאַל בִּיאָסוֹ בְּשִׁוְיוֹן רוּחַ, “הַנַּח לִי לִגְמֹר אֶת דְּבָרַי. לְהַקִּיף אֶת הָעִיר קָף בְּגֻלְגָּלוֹת, סְחוֹר סְחוֹר, לְמִן פִּיקוֹלֶה וְעַד כֵּף קָרָקוֹל. מַה דַעְתְּךָ עַל זֶה? עֲנֵה!” בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי בִּיאָסוֹ, שֶׁאָמַר:" וְכִי מְאַיֵּם אֲנִי עָלֶיךָ," שָׁבָה רוּחוֹ שֶׁל ס. הוּא חָשַׁב בְּלִבּוֹ: אוּלַי שָׁמַע הַמַּנְהִיג שְׁמוּעָה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי הוּא הָאִישׁ אֲשֶׁר הִצִּיעַ אֶת הַדָּבָר, וְהוּא עָנָה בְּקוֹל נִמְרָץ, כְּדֵי לְהוֹצִיא מִלֵּב הַמַּנְהִיג כָּל חֲשָׁד כִּי הוּא הָאִישׁ. “חוֹשֵׁב אֲנִי, כִּי חֵטְא פְּלִילִי חָטָא הָאִישׁ!” בִּיאָסוֹ הִצְטַחֵק.

“טוֹב! וְאֵיזֶה עֹנֶשׁ הָיִיתָ מֵטִיל עַל הָאִישׁ הַזֶּה?” כָּאן לֹא יָכֹל הָיָה הָאֻמְלָל ס. לְהוֹצִיא הֶגֶה מִפִּיו. “נוּ?” קָרָא בִּיאָסוֹ, "הֲרֵי יְדִיד הַכּוּשִׁים אָתָּה! הָאֶזְרָח ס. הֶחֱלִיט לִתְפֹּשׂ אֶת הַסַּכָּנָה בְּמִעוּטָהּ. הוּא לֹא רָאָה בְּעֵינֵי בִּיאָסוֹ סִמָּנֵי אֵיבָה וְאָמַר בְּקוֹל חֲרִישִׁי: “בֶּן-מָוֶת הוּא!”

“תְּשׁוּבָה נִפְלָאָה!” אָמַר בִּיאָסוֹ בְּשֶׁקֶט וְיָרַק מִפִּיו אֶת הַטַּבַּק שֶׁלָּעַס. שִׁוְיוֹן-נַפְשׁוֹ שֶׁל בִּיאָסוֹ חִזֵּק מְעַט אֶת רוּחוֹ שֶׁל יְדִיד הַכּוּשִׁים הָאֻמְלָל, וְהוּא נִסָּה לִרְחֹץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּיו.

“לֹא הָיָה אִישׁ,” קָרָא ס., "שׁוֹאֵף בְּלֵבָב שָׁלֵם לְנִצְחוֹנְכֶם כָּמוֹנִי. הִנְנִי מַחֲלִיף מִכְתָּבִים עִם בְּרִיסוֹ, עִם פְריוֹנוֹ דֶה-פוֹס רוּז' בְּצָרְפַת, עִם מֵגָּאוּ בַּאֲמֵרִיקָה, עִם פֶּטֶר פּוֹלוּס בְּהוֹלַנְד, עִם הַכֹּמֶר טַמְבּוֹרִינִי בְּאִיטַלְיָה.

וְהוּא פֵּרַשׁ בַּהֲנָאָה רַבָּה אֶת שְׁמוֹת הַפִּילַנְטְרוֹפִּים שֶׁהָיָה מַזְכִּירָם תָּמִיד בְּחֵפֶץ לֵב. אַךְ בִּיאָסוֹ שִׁסַּע אוֹתוֹ: “מַה לִי וּלְכָל הַכַּתְּבָנִים הַלָּלוּ! הַגֵּד לִי, הֵיכָן הֵם הַמַּחֲסָנִים וְהָאוֹצָרוֹת שֶׁלְּךָ! הַצָּבָא שֶׁלִּי זָקוּק לְאַפְסַנְיָה. וַדַּאי יֵשׁ לְךָ מַטָּעִים גְּדוֹלִים וְעֶסְקֵי מִסְחָר רַבִּים, שֶׁהֲרֵי אַתָּה מַחֲלִיף מִכְתָּבִים עִם גְּדוֹלֵי הַסּוֹחֲרִים בָּעוֹלָם.”

הָאֶזְרָח ס. הִרְהִיב עֹז בְּנַפְשׁוֹ לְהָעִיר הֶעָרָה קְטַנָּה: “גִּבּוֹרֵי הָאֱנוֹשִׁוּתּ אֵינָם סוֹחֲרִים, אֶלָּא פִּילוֹסוֹפִים, פִּילַנְטְרוֹפִּים, יְדִידֵי הַכּוּשִׁים.” בִּיאָסוֹ נִעֲנַע בְּרֹאשׁוֹ וְאָמַר: “שׁוּב הִמְטִיר עָלַי הַלָּז מִלִּים אֲשֶׁר יְבִינֵם הַשֵּׁד. שְׁמַע נָא! אִם אֵין לְךָ לֹא מַחֲסָנִים וְלֹא אוֹצָרוֹת שֶׁאֶפְשָׁר לִשְׁדֹּד אוֹתָם, הֲרֵי מַה תּוֹעֶלֶת יֵשׁ בְּךָ?”

שְׁאֵלָה זוֹ פָּתְחָה לְס. פֶּתַח תִּקְוָה וְהוּא קָפַץ בְּשִׂמְחָה: “שַׂר צָבָא מְהֻלָּל בְּתִשְׁבָּחוֹת! הֲיֵשׁ בִּצְבָאֲךָ אִישׁ בָּקִי בְּחָכְמַת הַכַּלְכָּלָה?” “מַה פֵּרוּשָׁה שֶׁל תּוֹרָה זוֹ?” שָׁאַל הַמַּנְהִיג. הַשָּׁבוּי עָנָה בְּתִפְאֶרֶת הַמְּלִיצָה כְּכֹל אֲשֶׁר הִשִּׂיגָה לְשׁוֹנוֹ בְּפַחְדּוֹ. “הָאִישׁ הַבָּקִי בַּתּוֹרָה הַזֹּאת אֵין מוֹעִיל מִמֶּנּוּ, שֶׁכֵּן הוּא לְבַדּוֹ יוֹדֵעַ לְהַעֲרִיךְ הַעֲרֵךְ הֵיטֵב אֶת אֶמְצָעֶיהָ הַחָמְרִיִּים שֶׁל הַמְּדִינָה; הוּא לְבַדּוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁקֹל אוֹתָם וּלְתַכְּנָם עַל פִּי עֶרְכָּם; הוּא רוֹשֵׁם אוֹתָם בְּסֵדֶר לְפִי עֶרְכָּם, הוּא מְחַלֵּק אוֹתָם לְפִי שָׁוְיָם, הוּא מְשַׁפֵּר אוֹתָם וְשׁוֹפֵךְ אוֹתָם לְפִי הַצֹּרֶךְ כְּפַלְגֵי בְּרָכָה לְתוֹךְ הַנָּהָר שֶׁל הַתּוֹעֶלֶת הַכְּלָלִית, זֶה הַנָּהָר הַמַּרְחִיב אֶת יַם הָרְוָחָה הַצִּבּוּרִית.”

“לַעֲזָאזֵל!” קָרָא בִּיאָסוֹ, בְּהַרְכִּינוֹ אֶת רֹאשׁוֹ עַל הַקּוֹסֵם, “מַה כַּוָּנָתוֹ לֵאמֹר בַּמִּלִּים הָאֵלֶּה, שֶׁהוּא חוֹרְזָן זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ כִּפְנִינֵי הַחֲרוּזִים שֶׁלָּנוּ?”

הַקּוֹסֵם מָשַׁךְ אֶת כְּתֵפָיו לְאוֹת כִּי אֵין הוּא מֵבִין אֶת הַדְּבָרִים וּבָז לָהֶם, וְהָאֶזְרָח ס. הוֹסִיף לְדַבֵּר:

“יוֹאִיל נָא לִשְׁמֹעַ אוֹתִי, הַמַּנְהִיג הַנּוֹעָז שֶׁל גִּבּוֹרֵי סַן-דּוֹמִינְגוֹ! לָמַדְתִּי אֶת דִּבְרֵיהֶם שֶׁל חַכְמֵי-הַכַּלְכָּלָה הַגְּדוֹלִים: טְיוּרְגוֹ, רֶנַל וּמִירָבּוֹ, יְדִיד הָאֱנוֹשִׁיּוּת. לָמַדְתִּי אוֹתָם הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה. הִנְנִי בָּקִי בְּתוֹרָה זוֹ שֶׁתּוֹעַלְתָּהּ כֹּה מְרֻבָּה לְהַנְהָלַת מְדִינוֹת וּמַמְלָכוֹת.”

“אָכֵן, חֲכַם הַכַּלְכָּלָה אֵינֶנּוּ חֲכַם הַחִסָּכוֹן בִּדְבָרָיו,” אָמַר רִיגוֹ בְּחִיּוּכוֹ הָרַךְ וְהַמְלַגְלֵג. בִּיאָסוֹ קָרָא: “הַגִּידָה נָא לִי, פַּטְפְּטָן, וְכִי יֵשׁ לִי מְדִינוֹת וּמַמְלָכוֹת שֶׁצָּרִיךְ לְנָהֵל אוֹתָן?” “לְפִי שָׁעָה לֹא, הָאָדָם הַגָּדוֹל!” עָנָה ס. “אַךְ יִתָּכֵן הַדָּבָר… וְאַגַּב: תּוֹרָתִי עוֹסֶקֶת גַּם בַּפְּרָטִים הַמּוֹעִילִים לְהַנְהָלַת הַצָּבָא וְאֵינָהּ מְזַלְזֶלֶת חָלִילָה בַּדָּבָר הַזֶּה.”

הַגֶּנֶרַלִּיסִימוּס שִׁסַּע שׁוּב אֶת דְּבָרָיו פִּתְאֹם: “אֳדוֹנִי הַנַּטָּע! אֵינֶנִּי מְנַהֵל אֶת צְבָאִי, אֶלָּא מְפַקֵּד עָלָיו.” “טוֹב מְאֹד!” עָנָה הָאֶזְרָח, “אַתָּה תִּהְיֶה הַמְפַקֵּד וַאֲנִי – שַׂר הַמֶּשֶׁק. יֵשׁ לִי יְדִיעוֹת מִקְצוֹעִיּוֹת בְּגִדּוּל צֹאן וּבָקָר.”

“וְכִי סָבוּר אַתָּה, כִּי אָנוּ עוֹסְקִים בְּגִדּוּל צֹאן וּבָקָר,” אָמַר בִּיאָסוֹ בְּחִיּוּךְ, “הָצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַאֲכָל לָנוּ, וְכַאֲשֶׁר תִּתַּם הַצֹּאן וְיֶאֱזַל הַבָּקָר שֶׁל הַמּוֹשָׁבָה הַצָּרְפַתִּית, אֵלֵךְ לִי מֵעֵבֶר לְהָרֵי הַגְּבוּל וְאֶקַּח אֶת הַשְּׁוָרִים וְהָאֵילִים הָרוֹעִים בַּמִּישׁוֹרִים הַגְּדוֹלִים שֶׁל קַטְיוּאַ, בֶּגַה וְסַנְטְיַגּוֹ וְחוֹפֵי יוּנָה. וּבִשְׁעַת הַצֹּרֶךְ תַּשִּׂיג יָדִי גַם אֶת הַצֹּאן וְהַבָּקָר הָרוֹעִים בַּחֲצִי הָאִי סָמָן וּבְשִׁפּוּעֵי הָהָר טִבּוּס לְמִן מוֹצָא הַנָּהָר מֶבּ וְעַד מֵעֵבֶר לְסַן-דּוֹמִינְגוֹ. אַגַּב יִנְעַם לִי מְאֹד לַעֲנשׁ אֶת הַנַּטָּעִים הַסְּפַרְדִיִּים הָאֲרוּרִים עַל שֶׁהִסְגִּירוּ אֶת אוֹזֶ’ה. הֲלֹא רוֹאֶה אַתָּה, כִּי אֵין אֲנִי חָסֵר אַפְסַנְיָה וְאֵינִי זָקוּק לְטוֹבָתְךָ, שֶׁהִיא הֶכְרָחִית לְדַעְתְּךָ.”

הוֹדָעָה נִמְרֶצֶת זוֹ סָתְמָה אֶת טַעֲנוֹתָיו שֶׁל חֲכַם הַכַּלְכָּלָה הָאֻמְלָל. אַף עַל פִּי כֵּן הֶחֱלִיט לְהֶאָחֵז בַּמַּשְׁעֵנָה הָאַחֲרוֹנָה.

“אֲנִי לֹא הִסְתַּפַּקְתִּי בְּגִדּוּל צֹאן וּבָקָר. הִנְנִי בָּקִי בְּעוֹד לִמּוּדִים רַבִּים אֲשֶׁר יוּכְלוּ לְהוֹעִיל לְךָ מְאֹד. אֲנִי אֲלַמֶּדְכֶם לְעַבֵּד מִכְרוֹת פֶּחָם.” “וְכִי מַה צֹרֶךְ יֵשׁ לִי בָּזֶה?” אָמַר בִּיאָסוֹ, “כְּשֶׁיֵּשׁ לִי צֹרֶךְ בְּפֶחָם הֲרֵי אֲנִי שׂוֹרֵף עֲצֵי יַעַר לְאֹרֶךְ שְׁלשָׁה מִילִין.”

" אֲנִי אֲלַמֶּדְכֶם לְהַבְחִין בֵּין מִינֵי הָעֵצִים וְלָדַעַת אֶת שִׁמּוּשָׁם," וְס. הִתְחִיל לְפָרֵט אֶת שְׁמוֹת הָעֵצִים לְמִינֵיהֶם וְאֶת שִׁמוּשָׁם הַמְיֻחָד.

“יִקָּחוּךָ הַשֵּׁדִים אֲשֶׁר בְּכָל שִׁבְעַת מְדוֹרֵי הַגֵּיהִנֹּם!” קָרָא בִּיאָסוֹ בְּקֹצֶר רוּחַ. “מָה אָמַר אֲדוֹנִי הַנִּכְבָּד?” קָרָא בְּרַעַד חֲכַם הַכַּלְכָּלָה, אֲשֶׁר לֹא הֵבִין סְפַרְדִית. “שְׁמַע נָא!” אָמַר בִּיאָסוֹ, “אֵין לִי צֹרֶךְ בָּאֳנִיּוֹת וְאֵין לִי עִנְיָן בְּבִנְיָנָן. אֶלָּא שֶׁבַּפַּמַּלְיָה שֶׁלִּי יֵשׁ תָּמִיד מִשְׂרָה אַחַת פְּנוּיָה. לֹא מִשְׂרַת בֶּן מֶשֶׁק הַבַּיִת, אֶלָּא מִשְׂרָה שֶׁל שׁוֹמֵר הַסָּף. חֲשׁבֹ נָא, סֵנְיוֹר פִּילוֹסוֹף, הַלְּפִי רוּחֲךָ הִיא הַמִּשְׂרָה הַזֹּאת, אַתָּה תְּשָׁרֵת אֶת פָּנַי עַל בִּרְכֶּיךָ, אֶת הַמִּקְטֶרֶת תַּגִּישׁ לִי, וְאֶת הֵרָגוּ וְאֶת מְרַק הַצָּב. אַתָּה תִּשָּׂא אַחֲרַי אֶת הַמְּנִיפָה הָעֲשׂוּיָה נוֹצוֹת טַוָּס, אוֹ נוֹצוֹת הַתֻּכִּי, כִּשְׁנֵי הַנְּעָרִים הָאֵלֶּה. וְעַתָּה הַגִּידָה נָא, הֲיֵשׁ אֶת לִבְּךָ לִהְיוֹת שׁוֹמֵר הַסָּף שֶׁלִּי?”

הָאֶזְרָח ס., שֶׁבְּכָל לִבּוֹ וּמְאֹדוֹ רָצָה לְהַצִּיל אֶת חַיָּיו, הִשְׁתַּחֲוָה אַפַּיִם אַרְצָה וְהִבִּיעַ אֶת שִׂמְחָתוֹ וְאֶת תּוֹדָתוֹ.

“וּבְכֵן, הֲמַסְכִּים אַתָּה?” אָמַר בִּיאָסוֹ. “הֲיַעֲלֶה עַל דַּעַת אֲדוֹנִי נְדִיב הַלֵּב, כִּי אָשִׁיב רֵיקָם אֵת הַהַצָּעָה הַנִּכְבָּדָה אֲשֶׁר הִצִּיעַ לִי לְשָׁרֵת אֶת פְּנֵי הוֹד מַעֲלָתוֹ?”

לְשֵׁמַע הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הִתְפָּרֵץ בִּיאָסוֹ בִּצְחוֹק אַדִּיר. הוּא שִׁלֵּב אֶת יָדָיו, קָם מֵעַל כִּסְאוֹ וּבְהָדְפוֹ בְּרַגְלוֹ אֶת רֹאשׁוֹ שֶׁל הַלָּבָן הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְפָנָיו, קָרָא בְּקוֹל חָזָק: “שָׂמַחְתִּי מְאֹד לַהִזְדַּמְּנוּת שֶׁנִּתְּנָה לִי לְהִוָּכַח, מָה רַבָּה שִׁפְלוּתָם שֶׁל הַלְּבָנִים, אַחֲרֵי אֲשֶׁר רָאִיתִי בְּחַיַּי, מָה רַבָּה אַכְזְרִיּוּתָם. הָאֶזְרָח ס.! אֲנִי חַיָּב לְךָ תּוֹדָה עַל הָעֵדוּת הַכְּפוּלָה אֲשֶׁר הַעִידוֹתָ לְפָנַי. אֲנִי מַכִּיר אוֹתְךָ הֵיטֵב, וְאֵיך זֶה הִסְכַּלְתָּ לְבִלְתִּי הָבִין אֶת הַדָּבָר הַזֶּה? הֲלֹא אַתָּה הוּא הָאִישׁ, אֲשֶׁר הוֹצִיא לְהוֹרֵג אֶת הַמּוֹרְדִים בְּיוּנִי, בְּיוּלִי וּבְאוֹגוּסְט, הֲלֹא אַתָּה הוּא הָאִישׁ, אֲשֶׁר הוֹקִיעַ חֲמִשִּׁים גֻּלְגְּלוֹת כּוּשִׁים, וְאַתָּה הוּא הָאִישׁ אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ לִשְׁחֹט אֶת חֲמֵשׁ מֵאוֹת הַכּוּשִׁים הָאַסִּירִים אֲשֶׁר נוֹתְרוּ לְךָ בִּשְׁעַת הַמֶּרֶד וּלְהַקִּיף אֶת הָעִיר קָף בְּגֻלְגְּלוֹתֵיהֶם מִמִּבְצַר פִּיקוֹלוֹ וְעַד כֵּף קָרָקוֹל. אִלּוּ יָכֹלְתָּ, כִּי עַתָּה הוֹקַעְתָּ גַם אֶת גֻּלְגָּלְתִּי, וְעַכְשָׁו מְאֻשָּׁר אַתָּה אִם אַסְכִּים לְקַבֵּל אוֹתְךָ לִמְשָׁרֵת! לֹא, לֹא! אֲנִי חָס עַל כְּבוֹדְךָ יוֹתֵר מִמְּךָ. חָלִילָה לִי לְבַיֵּשׁ אוֹתְךָ. הִכּוֹן לַמָּוֶת!”

בִּיאָסוֹ נָתַן אוֹת לַכּוּשִׁים וְהֵם הֵטִילוּ עַל יָדִי אֶת יְדִיד הַכּוּשִׁים הָאֻמְלָל, אֲשֶׁר נָפַל כְּעֵץ גָּדוּעַ לְרַגְלֵי בִּיאָסוֹ וְלֹא יָכֹל הָיָה לְהוֹצִיא הֶגֶה מִפִּיו.

לד

“וְעַכְשָׁו הִגִּיעַ תּוֹרְךָ,” אָמַר הַמַּנְהִיג לַשָּׁבוּי הָאַחֲרוֹן, הֲלֹא הוּא הַקּוֹלוֹנִיסְט, שֶׁהַלְּבָנִים חָשְׁדוּ בּוֹ, שֶׁהוּא מֶטִיס, וּכְשֶׁהֶעֱלַבְתִיו בַּדָּבָר הַזֶּה הִזְמִינַנִי לְדוּ-קְרָב.

הַקּוֹלוֹנִיסְט הֵשִׁיב דְּבַר מָה, אַךְ יִלְלַת הַמּוֹרְדִים הֶחֱרִישָׁה אֶת תְּשׁוּבָתוֹ.

“מָוֶת! מָוֶת!”

הַכֹּל הֵרִיעוּ, חָרְקוּ שֵׁן וְנוֹפְפוּ אֶגְרוֹפֵיהֶם כְּלַפֵּי הַשָּׁבוּי הָאֻמְלָל. “אֲדוֹנִי הַגֶּנֶרַל,” אָמַר אַחַד הַמּוּלָטִים, שֶׁדִּבּוּרוֹ הָיָה בָּרוּר מֵחֲבֵרָיו. “הוּא לָבָן! בֶּן-מָוֶת הוּא!” הַנַּטָּע הַלָּבָן הִגְבִּיר אֶת תְּנוּעוֹתָיו וְאֶת קוֹלוֹ וְהִצְלִיחַ סוֹף סוֹף לְהוֹצִיא מִפִּיו כַּמָּה מִלִּים. לֹא, לֹא, אֲדוֹנִי הַגֶּנֶרַל! לֹא, אֶחָי! לֹא לָבָן אָנִי! זוֹהִי עֲלִילָה נִבְזָה, הִנְנִי מוּלָט כְּמוֹכֶם, בֶּן-כּוּשִׁיָּה!

“שֶׁקֶר!” קָרְאוּ הַכּוּשִׁים הַמְטֹרָפִים. “הוּא לָבָן!” “הוּא שָׂנֵא תָּמִיד אֶת הַכּוּשִׁים וְהַמּוּלָטִים!” “מֵעוֹלָם לֹא שָׂנֵאתִי!” קָרָא הַשָּׁבוּי, “הִנְנִי בָּז לַלְּבָנִים. אֲחִיכֶם אָנִי! תָּמִיד אָמַרְתִּי יַחַד אִתְּכֶם: הַכּוּשִׁים הֵם הָאֲדוֹנִים וְהַלְּבָנִים – עַבְדֵיהֶם.”

“לֹא, לֹא!” הֵרִיעַ הַקָּהָל.

" הִרְגוּ אֶת הַלָּבָן!"

" הִרְגוּ אֶת הַלָּבָן!"

הָאֻמְלָל הוֹסִיף בְּקוֹל תַּחֲנוּנִים: “הִנְנִי מוּלָט! כָּמוֹנִי כְּמוֹכֶם!” “תֵּן אוֹת!” אָמַר בִּיאָסוֹ בְּקֹר רוּחַ. “אוֹת?” שָׁאַל הַשָּׁבוּי, וְלִבּוֹ פָּג מִפַּחַד “עֵדוּת לְכָךְ שִׂנְאָתָם שֶׁל הַלְּבָנִים!” “יִתָּכֵן, כִּי אֱמֶת בְּפִיךָ,” אָמַר בִּיאָסוֹ, “אַךְ חָצוּף אַתָּה מְאֹד.” אַחַד הַמּוּלָטִים הַצְּעִירִים פָּנָה אֶל הַקּוֹלוֹנִיסְט וְאָמַר: “הַלְּבָנִים שָׂנְאוּ אוֹתְךָ? נָכוֹן! וְאוּלָם גַּם אַתָּה שָׂנֵאתָ בְּגָלוּי אֶת הַמּוּלָטִים. שָׁמַעְתִּי כִּי הִזְמַנְתָּ לְדוּ-קְרָב אֶת אַחַד הַלְּבָנִים אֲשֶׁר אָמַר לְךָ, כִּי מן הַמּוּלָטִים אָתָּה.” קוֹלוֹת רִטּוּן נִשְׁמְעוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל הָרוֹגֵשׁ, וְאַחֲרֵיהֶם קוֹלוֹת רָמִים:

“בֶּן מָוֶת הוּא!”

“בֶּן מָוֶת הוּא!”

הַקּוֹלוֹת הַלָּלוּ הֶחֱרִישׁוּ אֶת דִּבְרֵי הַקּוֹלוֹנִיסְט הַמִּצְטַדֵּק. הוּא זָרַק בִּי בַּאֲלַכְסוֹן מֶבָּט מָלֵא יֵאוּשׁ וְתַחֲנוּנִים, קָרָא מִתּוֹךְ בֶּכִי: “זוֹהִי עֲלִילָה! אֵין לִי כָּבוֹד וְאֵין לִי אשֶׁר זוּלַת הַכָּבוֹד וְהָאשֶׁר לִהְיוֹת בֵּין שְׁחוֹרֵי הָעוֹר. הִנְנִי מוּלָט!”

“אִלּוּ הָיִיתָ מוּלָט בֶּאֱמֶת,” הֵעִיר רִיגוֹ בְּשֶׁקֶט, “כִּי עַתָּה לֹא הִשְתַּמַּשְׁתָּ בַּמִּלָּה הַזֹּאת.” “אֲהָהּ, הֲשׁוֹמְעוֹת אָזְנַי מַה שֶׁפִּי מְדַבֵּר?” הוֹסִיף הַקּוֹלוֹנִיסְט, “אֲדוֹנִי הַשַּׁלִּיט, יִרְאֶה נָא אֶת הָעִגּול הַשָּׁחוֹר אֲשֶׁר בְּצִפָּרְנַי הַמֵּעִיד עַל דַּם הַתַּעֲרֹבֶת הַנּוֹזֵל בְּעוֹרְקָי.”

בִּיאָסוֹ הָדַף אֶת הַיָּד הַמִּתְחַנֶּנֶת. “אֵינֶנִּי בָּקִי בְּחָכְמָתוֹ שֶׁל הָאָדוֹן הַכֹּהֵן הַמַּכִּיר אֶת הָאֲנָשִׁים עַל פִּי הַיָּד. אַךְ שְׁמַע לִי, הַחַיָּלִים שֶׁלָּנוּ מַאֲשִׁימִים אוֹתְךָ, שֶׁאַתָּה לָבָן וּמִתְחַפֵּשׂ כַּאֲחִיהֶם. אִם נָכוֹן הַדָּבָר, הֲרֵי בֶּן-מָוֶת אָתָּה! וְאוּלָם אָמַרְתָּ, כִּי בֶּן גִּזְעֵנוּ אַתָּה, וְכִי מֵעוֹלָם לֹא כָּפַרְתָּ בְּמוֹצָאֲךָ. אָכֵן, רַק דֶּרֶךְ אַחַת לְפָנֶיךָ לְהוֹכִיחַ לָנוּ אֶת צִדְקַת דְּבָרֶיךָ וּלְהַצִּיל אֶת חַיֶּיךָ!”

“מַה הִיא הַדֶּרֶךְ, אֲדוֹנִי הַגֶּנֶרַל? מַה הִיא הַדֶּרֵךְ?” שָׁאַל קּוֹלוֹנִיסְט, “הִנְנִי מוּכָן!”> “זוֹהִי הַדֶּרֶךְ,” אָמַר בִּיאָסוֹ בְּקֹר רוּחַ, “קַח אֶת הַפִּגְיוֹן הַזֶּה וּבְעֶצֶם יֶָדיָך דְּקוֹר אֶת שְׁנֵי הַשְּׁבוּיִים הַלְּבָנִים.”

בְּדַבְּרוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הוֹרָה עָלֵינוּ בְּעֵינָיו וּבְיָדוֹ. הַקּוֹלוֹנִיסְט נִרְתַּע לַאֲחוֹרָיו מֵרֹב פַּחַד, בִּרְאוֹתוֹ אֶת הַפִּגְיוֹן שֶׁהוֹשִׁיט לוֹ בִּיאָסוֹ בִּצְחוֹק שָׂטָן.

“נוּ, מְהַסֵּס אַתָּה?” שָׁאַל הַמַּנְהִיג, “וְאוּלָם זוֹהִי הַדֶּרֶךְ הַיְחִידָה בָּהּ תּוּכַל לְהוֹכִיחַ לִי וּלְכָל צְבָאִי, כִּי לֹא מֵהַלְּבָנִים אַתָּה אֶלָּא מִשֶּׁלָּנוּ. וְעַתָּה הַחֲלֵט בַּדָּבָר, וְאַל תִּגְזֹל אֶת זְמַנִּי.”

עֵינֵי הַשָּׁבוּי שׁוֹטְטוּ מֵרֹב פָּחַד. הוּא פָּסַע פְּסִיעָה אַחַת אֶל הַפִּגְיוֹן וְאַחַר כָּךְ רָפוּ יָדָיו וְהוּא עָמַד תַּחְתָּיו בְּרֹאשׁ מָשְׁפָּל. גּוּפוֹ רָעַד כִּבְקַדָּחַת. “נוּ, מַהֵר!” קָרָא בִּיאָסוֹ בְּקֹצֶר רוּחַ וּבְכַעַס, “אֵין לִי פְּנָאי! שְׁתֵּי דְרָכִים לְפָנֶיךָ: אוֹ לַהֲרֹג אוֹתָם בְּעֶצֶם יָדֶיךָ, אוֹ לָמוּת אִתָּם יָחַד.” הַקּוֹלוֹנִיסְט עָמַד בְּלִי נוֹעַ כִּנְצִיב אֶבֶן. “טוֹב מְאֹד,” אָמַר בִּיאָסוֹ וּפָנָה אֶל הַכּוּשִׁים, "אִם אֵין הוּא רוֹצֶה לִהְיוֹת תַּלְיָן –מוֹת יָמוּת! רוֹאֶה אֲנִי, כִּי לָבָן הוּא, הוֹצִיאוּהוּ מִכָּאן!

הַכּוּשִׁים אָמְרוּ לִתְפֹּשׂ אֶת הַקּוֹלוֹנִיסְט, וְהִיא שֶׁהִמְרִיצָה אוֹתוֹ לִבְחֹר בֵּין מוֹתוֹ וּבֵין מוֹת זוּלָתוֹ. אָכֵן, גַּם לְשִׁפְלוּת יֵשׁ רְגָעִים שֶׁל גְּבוּרָה… הוּא תָּפַס אֶת הַפִּגְיוֹן שֶׁהוֹשִׁיט לוֹ בִּיאָסוֹ וּבְלִי חֲשֹׁב פָּרַץ כְּנָמֵר עַל הָאֶזְרָח ס. שֶׁהָיָה מוּטָל עַל יָדִי.

מִלְחָמָה קָשָׁה פָּרְצָה בֵּין שְׁנֵיהֶם. יְדִיד הַכּוּשִׁים שֶׁרוּחוֹ נָפַל עָלָיו לְאַחַר הַחֲקִירָה, רָאָה אֶת אֲשֶׁר הִתְרַחֵשׁ בֵּין הַמַּנְהִיג וְהַנַּטָּע הַמּוּלָטִי, אַךְ כָּל לִבּוֹ הָיָה נָתוּן לְמַחְשְׁבוֹתָיו עַל מוֹתוֹ הַקָּרוֹב, וְהוּא לֹא הֵבִין, כַּנִּרְאֶה, אֶת הַמִּתְרַחֵשׁ. וְאוּלָם בִּרְאוֹתוֹ אֶת הַקּוֹלוֹנִיסְט מִתְפָּרֵץ עָלָיו וְאֶת לַהַב הַפִּגְיוֹן מִתְהַפֵּךְ מֵעַל לְרֹאשׁוֹ, – הִתְעוֹרֵר פִּתְאֹם מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה.

הוּא קָפַץ עַל רַגְלָיו, תָּפַשׂ אֶת יָדוֹ שֶׁל הָרוֹצֵחַ וְקָרָא בְּקוֹל תַּחֲנוּנִים: “חוּסָה נָא! חוּסָה נָא! לָמָה פָּרַצְתָּ עָלַי! הֶחָטָאתִי לְךָ?!” “בֶּן מָוֶת אַתָּה, אֲדוֹנִי!” אָמַר לוֹ הַקּוֹלוֹנִיסְט וְהִתְאַמֵּץ לְחַלֵּץ אֶת יָדוֹ וְנָעַץ בְּקָרְבָּנוֹ אֶת עֵינָיו הַנִּפְחָדוֹת, “הַנַּח לִי לְבַצַּע אֶת הַדָּבָר, וְלֹא אַכְאִיבְךָ.” “לָמוּת מִיָּדְךָ!” קָרָא חֲכַם-הַכָּלְכָּלָה,“עַל שׁוּם מָה? חוּסָה נָא! אוּלַי חָרָה לְךָ עַל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי עָלֶיךָ פַּעַם, כִּי מִן הַשְּׁחוֹרִים אַתָּה, אַךְ חוּסָה עָלַי, הִנְנִי נִשְׁבָּע לְךָ, כִּי מִכָּאן וּלְהַבָּא אֹמַר עָלֶיךָ, כִּי לָבָן אַתָּה. כֵּן לָבָן אַתָּה! תָּמִיד וּבְכָל מָקוֹם אֹמַר כַּדָּבָר הַזֶּה, אַךְ חוּסָה נָא!”

יְדִיד הַכּוּשִׁים טָעָה בְּחֶשְׁבּוֹנוֹ. “שְׁתֹק! שְׁתֹק!” קָרָא הַקּוֹלוֹנִיסְט בְּשִׁגְעוֹנוֹ וּבְפַחְדּוֹ, “אוּלַי יִשְׁמְעוּ הַכּוּשִׁים אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.”

אַךְ יְדִיד הַכּוּשִׁים לֹא שָׁמַע לוֹ וְצָוַח בְּקוֹל רָם, כִּי הוּא לָבָן, מִן הַלְּבָנִים הַגִּזְעִיִּים. הַקּוֹלוֹנִיסְט עָשָׂה אֶת הַנִּסָּיוֹן הָאַחֲרוֹן לְהַסּוֹת אֶת יְדִיד הַכּוּשִׁים: הוּא חָלַץ אֶת יָדוֹ בְּכֹחַ וְנָעַץ אֶת הַפִּגְיוֹן בְּבִגְדּוֹ שֶׁל הָאֶזְרָח ס. הָאֻמְלָל הִרְגִּישׁ אֶת מַגַּע חֻדּוֹ שֶׁל הַפִּגְיוֹן וְנָעַץ אֶת שִׁנָּיו בַּיָּד הַדּוֹקֶרֶת. “מְנֻוָּל! בֶּן בְּלִיַּעַל! אַתָּה הוֹרֵג אוֹתִי!” הוּא זָרַק עַיִן עַל בִּיאָסוֹ. “חוּסָה עָלַי! אַתָּה הַנּוֹקֵם אֶת נִקְמַת הָאֱנוֹשִׁיּוּת.” אַךְ הָרוֹצֵחַ לָחַץ בְּחָזְקָה אֶת פִּגְיוֹנוֹ, וְסִלּוֹן שֶׁל דָּם נִתַּז מִסָּבִיב לְיָדוֹ עַל פָּנָיו. בִּרְכֵּי הָאֻמְלָל כָּשְׁלוּ פִּתְאֹם, יָדָיו צָנְחוּ, עֵינָיו כָּבוּ. מִפִּיו פָּרְצָה אֲנָחָה עֲמוּמָה.> הוּא נָפַל שָׁדוּד.

לה

לְמַרְאֵה הַמְּאֹרָע הַזֶּה, שֶׁאַף אֲנִי צָרִיךְ הָיִיתִי לְמַלֵּא בּוֹ תַּפְקִיד, תְּקָפוּנִי הַצְּמַרְמֹרֶת וּשְׁאָט הַנֶּפֶשׁ.

הַנּוֹקֵם אֶת נִקְמַת הָאֱנוֹשִׁיּוּת הִבִּיט עַל שְׁנֵי הַקָּרְבָּנוֹת הַנֶּאֱבָקִים לֹא הֵנִיד עַפְעָף. וּכְתֹם הַמַּחֲזֶה, פָּנָה אֶל שְׁנֵי הַנְּעָרִים הַנִּבְהָלִים וְאָמַר לָהֶם: “הָבִיאוּ לִי עוֹד טַבַּק!” – וְהוֹסִיף לִלְעֹס בְּשֶׁקֶט. הַקּוֹסֵם וְרִיגוֹ לֹא נָעוּ וְלֹא זָעוּ, וַאֲפִילוּ הַכּוּשִׁים נִבְהֲלוּ, כַּנִּרְאֶה, בִּרְאוֹתָם אֶת הַמַּחֲזֶה הַנִּתְעָב אֲשֶׁר חוֹלֵל לְעֵינֵיהֶם מַנְהִיגָם.

וְאוּלָם הֲרֵי עֲלֵיהֶם לִשְׁחֹט עוֹד אִישׁ לָבָן אֶחָד. אָכֵן – הִגִּיעַ תּוֹרִי. זָרַקְתִּי עַיִן עַל הָרוֹצֵחַ שֶׁצָּרִיךְ הָיָה לִהְיוֹת תַּלְיָנִי, וְרַחֲמַי נִכְמְרוּ עָלָיו:> שְׂפָתָיו הִכְחִילוּ, שִׁנָּיו נָקְשׁוּ זוֹ לְזוֹ. הוּא הִתְחַלְחֵל, גּוּפוֹ רָעַד בְּרַעַד עֲוִית, וְיָדוֹ הִתְרוֹמְמָה פַּעַם בְּפַעַם אֶל הַמֵּצַח, כְּאִלּוּ בִּקְּשָׁה לִמְחוֹת אֶת כִּתְמֵי הַדָּם. הוּא הִבִּיט בְּעֵינֵי שִׁגָּעוֹן עַל הַגּוּף הַחַם הַמִּתְבּוֹסֵס בְּדָמוֹ לְרַגְלָיו. וְלֹא יָכֹל לִגְרֹעַ עַיִן מִקָּרְבָּנוֹ.

חִכִּיתִי לָרֶגַע, בּוֹ יַשְׁלִים אֶת הַתַּפְקִיד שֶׁהוּטַל עָלָיו. מוּזָר מְאֹד הָיָה מַצָּבִי. לִפְנֵי זְמַן-מָה בִּקֵּשׁ הָאִישׁ הַזֶּה לְהָרְגֵנִי, כְּדֵי לְהוֹכִיחַ שֶׁהוּא לָבָן, וְעַכְשָׁו עָלָיו לִשְׁחֹט אוֹתִי כְּדֵי לְהוֹכִיחַ שֶׁהוּא מוּלָט. “טוֹב!” אָמַר בִּיאָסוֹ, “הִשְׂבַּעְתָּ אֶת רְצוֹנִי, יְדִידִי!”

הוּא זָרַק בִּי אֶת עֵינוֹ וְאָמַר: “אֶת הַשֵּׁנִי פָּטוּר אַתָּה מִלַּהֲרֹג. וְעַתָּה לֵךְ לְךָ. מִכָּאן וּלְהבָּא תִּהְיֶה כּוּשִׁי בֵּין כּוּשִׁיִּים, וְהִנְנוּ מְמַלְּאִים אֶת יָדְךָ לִהְיוֹת הַתַּלְיָן בַּצָּבָא שֶׁלָּנוּ.” לְשֵׁמַע הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, יָצָא מִבֵּין הַשּׁוּרוֹת אַחַד הַכּוּשִׁים, הִשְׁתַּחֲוָה שָׁלשׁ פְּעָמִים לִפְנֵי בִּיאָסוֹ וְקָרָא בִּלְשׁוֹנוֹ: “וַאֲנִי מָה אֶעֱשֶׂה, אֲדוֹנִי הַגֶּנֶרַל?” אַתָּה? מַה כַּוָּנָתְךָ לוֹמַר בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה," שָׁאַל בִּיאָסוֹ. “הַאֻמְנָם לֹא תַּעֲשֶׂה לְמַעֲנִי דָבָר? הוֹד מַעֲלָתְךָ,” אָמַר הַכּוּשִׁי, “אַתָּה מְנַשֵּׂא אֶת הַכֶּלֶב הַלָּבָן הַזֶּה הַשּׁוֹחֵט אֲנָשִׁים, כְּדֵי שֶׁיַּחְשְׁבוּהוּ לְאֶחָד מִשֶּׁלָּנוּ. וְהַאֻמְנָם לֹא תְּנַשֵּׂא גַם אוֹתִי, וַאֲנִי הֲלֹא כּוּשִׁי טָהוֹר אָנֹכִי.”

בִּיאָסוֹ נָבוֹךְ לְשֵׁמַע הַבַּקָּשָׁה הַזֹּאת שֶׁיָּצְאָה לְפֶתַע מִפִּי אַחַד הַחַיָּלִים. הוּא פָּנָה אֶל רִיגוֹ בְּחֶפְצוֹ לִשְׁמֹעַ עֵצָה מִפִּיו וְהַלָּה לָחַשׁ לוֹ בְּצָרְפַתִּית: “חָלִילָה לְךָ לַעֲשׂוֹת אֶת בַּקָּשָׁתוֹ, הִשְׁתַּדֵּל לְהָשִׁיב אֶת פָּנָיו רֵיקָם.” “לְנַשֵּׂא אוֹתְךָ?” אָמַר בִּיאָסוֹ. “בְּחֵפֶץ לֵב! וּמַהוּ תֹּאַר הַמַּעֲלָה שֶׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ לְעַצְמְךָ?” “חָפַצְתִּי לִהְיוֹת אוֹפִיצֵר.” “אוֹפִיצֵר?” אָמַר הַגֶּנֶרַלִּיסִימוּס, “וּמַה הֵם מַעֲשֵׂי גְבוּרוֹתֶיךָ אֲשֶׁר יְזַכּוּךָ לָשֵׂאת כְּתֵפוֹת?” “שָׂרַפְתִּי אֶת בֵּית מַגּוּסֶט בְּרֵאשִׁית אוֹגוּסְט,” אָמַר הַכּוּשִׁי בְּהַכָּרַת כָּבוֹד, “שָׁחַטְתִּי בְּעֶצֶם יָדַי אֶת הַנַּטָּע קְלֶמַן וְהוֹקַעְתִּי עַל חֻדּוֹ שֶׁל כִּידוֹן אֶת רֹאשׁ מְבַשֵּׁל הַסֻּכָּר שֶׁלּוֹ, שָׁחַטְתִּי בְּעֶצֶם יָדַי עֶשֶׂר נָשִׁים לְבָנוֹת וְשִׁבְעָה יְלָדִים קְטַנִּים. אַחַר כָּךְ שָׂרַפְתִּי אַרְבַּע מִשְׁפָּחוֹת שֶׁל קוֹלוֹנִיסְטִים בְּאַחַד הַחֲדָרִים שֶׁל מִבְצַר גָּלִיפֶה. נָעַלְתִּי אֶת הַחֶדֶר וְהֶעֱלֵיתִי אוֹתוֹ בָּאֵשׁ. אֶת אָבִי אִפְּנוּ בְּקָף, אֶת אָחִי תָּלוּ בְּרֹק-רוּ, וְגַם אֲנִי נִצַּלְתִּי מִמָּוֶת בְּדֶרֶךְ נֵס. שָׂרַפְתִּי שָׁלשׁ אֲחֻזּוֹת שֶׁל מַטָּעֵי קָפֶה, שִׁשָּׁה מַטָּעֵי אִינְדִיגוֹ, מָאתַיִם עֲרוּגוֹת שֶׁל קְנֵי-סֻכָּר, הָרַגְתִּי אֶת אֲדוֹנִי נוֹאֶה, וְאֶת אִמּוֹ…” “חֲדַל לְךָ לְגוֹלֵל לְפָנֵינוּ אֶת פָּרָשַׁת גְּדֻלָּתְךָ!” אָמַר רִיגוֹ שֶׁהִסְתִּיר בִּנְדִיבוּתוֹ הַמְעֻשָּׂה אֶת אַכְזְרִיּוּת לִבּוֹ. הוּא הָיָה עָרִיץ, אַךְ אָהַב לִהְיוֹת “הָגוּן” וְשָׂנֵא אֶת הַשִּׁפְלוּת בָּרֶצַח.

“מִלְּבַד כָּל אֵלֶּה יֵשׁ לִי לְסַפֵּר עַל מַעֲשֵׂי גְבוּרוֹתַי עוֹד כָּהֵמָּה וְכָהֵמָּה!” קָרָא הַכּוּשִׁי בְּגַאֲוָה, “וְאוּלָם אֵין סָפֵק, כִּי גַם לְפִי הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי זַכַּאי אֲנִי לְהִתְכַּבֵּד בְּתֹאַר אוֹפִיצֵר וּבִכְתֵפוֹת שֶׁל זָהָב עַל בְּגָדַי כַּחֲבֵרַי אֵלֶּה.”

הוּא הֶרְאָה עַל הַשָּׁלִישִׁים וְעַל הַפַּמַּלְיָה שֶׁל בִּיאָסוֹ. הַגֶּנֶרַלִּיסִימוּס חָשַׁב רֶגַע קָט וְאַחַר כָּךְ פָּנָה אֶל הַכּוּשִׁי בְּהַדְרַת כָּבוֹד וְאָמַר: “בְּחֵפֶץ לֵב אֶתֵּן לְךָ אֶת הַתֹּאַר אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתָּ. שָׂבַעְתִּי רָצוֹן מֵעֲבוֹדָתְךָ, אַךְ מִיַּד הָאִישׁ הָרוֹצֶה לִהְיוֹת אוֹפִיצֵר יִדָּרֵשׁ עוֹד שֶׁיֵּדַע אֶת הַלָּשׁוֹן הָרוֹמִית.”

הָרוֹצֵחַ הַנִּדְהָם לָטַשׁ אֶת עֵינָיו וְאָמַר: “מַה כַּוָּנָתוֹ לוֹמַר בָּזֶה, הוֹד מַעֲלָתוֹ!” “הוּא אֲשֶׁר אָמַרְתִּי!” הוֹסִיף בִּיאָסוֹ, “הֲיוֹדֵעַ אַתָּה אֶת הַלָּשׁוֹן הָרוֹמִית?” “הלשון… הרומית?…” – שאל הכושי הנדהם. “כן, כן, כן! את הלשון הרומית! היודע אתה את הַלָּשׁוֹן הָרוֹמִית,” הוֹסִיף הַמַּנְהִיג הֶעָרוּם. הוּא גוֹלֵל לְפָנָיו אֶת הַנֵּס, שֶׁעָלָיו הָיָה רָשׁוּם פָּסוּק מִסֵּפֶר הַתְּהִלִּים:

"In exitu Israel de Egypto "

וְהוֹסִיף: “פָּרֵשׁ לָנוּ אֶת הַמִּלִּים הָאֵלֶּה!” הַכּוּשִׁי נִתְבַּלְבֵּל מְאֹד, עָמַד בְּלִי נוֹעַ וְלֹא הוֹצִיא הֶגֶה מִפִּיו. הוּא מוֹלֵל בְּיָדוֹ אֶת הַסִּנָּר, וְעֵינָיו שׁוֹטְטוּ אָנֶה וָאָנָה, פַּעַם אֶל הַגֶּנֶרַל וּפַעַם אֶל הַנֵּס, וְחוֹזֵר חָלִילָה.

“עֲנֵה!” קָרָא בִּיאָסוֹ בְּקֹצֶר רוּחַ. הַכּוּשִׁי גֵרַד אֶת רֹאשׁוֹ, פָּתַח וְסָגַר אֶת פִּיהוּ פַּעַם וּפַעֲמַיִם וְהִפְלִיט לְבַסּוֹף בִּמְבוּכָה רַבָּה: “אֵינֶנִּי מֵבִין אֶת דִּבְרֵי הַגֶּנֶרַל.” פְּנֵי בִּיאָסוֹ לָבְשׁוּ קַדְרוּת כְּאִישׁ רוֹגֵז וְכוֹעֵס. “הֲיִתָּכֵן? מְנֻוָּל!” קָרָא הַגֶּנֶרַלִּיסִימוּס, “הֲנִשְׁמְעָה כָּזֹאת? אַתָּה מְבַקֵּשׁ שֶׁיְּשִׂימוּךָ אוֹפִיצֵר וְאֶת הַלָּשׁוֹן הָרוֹמִית אֵינְךָ יוֹדֵעַ?” “וְאוּלָם… הוֹד מַעֲלָתוֹ!”… גִּמְגֵּם הַכּוּשִׁי בִּמְבוּכָה וּבְרָעַד. “יָד לַפֶּה!”, קָרָא בִּיאָסוֹ וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בּוֹ, לְמַרְאִית עַיִן “הֲלֹא אַתָּה בֶּן-מָוֶת, כִּי גָבַהּ לִבְּךָ! הַגַּע בְּעַצְמְךָ, רִיגוֹ, מַה מְגֹחָךְ הוּא הָאוֹפִיצֵר, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל אֶת הַלָּשׁוֹן הָרוֹמִית.”

"שְׁמַע אֵפוֹא, הַמְנֻוָּל, רוֹאֶה אֲנִי שֶׁאֵינְךָ מֵבִין אֶת הַכָּתוּב עַל הַנֵּס הַזֶּה. הָבָה וַאֲפָרֵשׁ לְךָ.

In Exitu “ " – כָּל חַי. *²

“Israel” – שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ רוֹמִית.

“de Egypto” – לֹא יוּכַל לִהְיוֹת אוֹפִיצֵר.

“הֲלֹא כֵּן, אֲדוֹנִי הַכֹּהֵן?” הַקּוֹסֵם הַגּוּץ עָשָׂה אוֹת, כְּאוֹמֵר: כֵּן. בִּיאָסוֹ הוֹסִיף וְאָמַר: "אָחִינוּ אֲשֶׁר שַׂמְתִּיו לְתַלְיָן צְבָאִי וְשֶׁאַתָּה מִתְקַנֵּא בּוֹ יוֹדֵעַ אֶת הַלָּשׁוֹן הָרוֹמִית “. הוּא הָפַךְ אֶת פָּנָיו אֶל הַתַּלְיָן הֶחָדָשׁ וְאָמַר: הֲלֹא כֵּן, יְדִידִי? הַרְאֵה נָא לַבְּהֵמָה הַזֹּאת וְירְאֶה, כִּי מְלֻמָּד אַתָּה מִמֶּנּוּ! מַה פֵּרוּשׁ הַמִּלִּים Dominus Vobiscum?” הַקּוֹלוֹנִיסְט הַמּוּלָטִי הָאֻמְלָל הִתְעוֹרֵר מֵהִרְהוּרָיו הַקּוֹדְרִים לְשֵׁמַע הַקּוֹל הָאָיֹם, הֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁלִּבּוֹ הָיָה מְדֻכָּא מִמַּעֲשֵׂה הָרֶצַח הַנִּבְזֶה, נִכְנַע מִפְּנֵי הַפָּחַד.

מַשֶּׁהוּ מוּזָר הָיָה בִּפְנֵי הָאָדָם הַזֶּה, אֲשֶׁר נִסָּה לִזְכֹּר אֶת גִּרְסַת יַלְדוּתוֹ, בְּשָׁעָה שׁהִרְהוּרִים מוּזָרִים וּמוּסַר כְּלָיוֹת הִטְרִידוּהוּ מְאֹד, וּבְקֹלוֹ הַקּוֹדֵר בַּהֲשִׁיבוֹ אֶת תְּשׁוּבָתוֹ:

“” Dominus Vobiscum פֵּרוּשׁוֹ: יְהִי הָאֱלֹהִים עִמָּכֶם!" Etcum spiritu tuo“” הוֹסִיף הַקּוֹסֵם הַפֶּלִי בְּקוֹל חוֹגֵג. “Amen” קָרָא בִּיאָסוֹ. וּבִּיאָסוֹ הוֹסִיף לְדַבֵּר בְּקוֹלוֹ הַנִּרְגָז. הוּא שִׁלֵּב לְתוֹךְ דְּבָרָיו, הַזּוֹעֲמִים לְמִשְׁמַע אֹזֶן, פְּסוּקִים רוֹמָאִים מְשֻׁבָּשִׁים כְּדֵי לְהוֹכִיחַ לַכּוּשִׁים אֶת רֹב חָכְמָתוֹ וְתוֹרָתוֹ וְקָרָא לַכּוּשִׁי הָרוֹדֵף אַחֲרֵי הַכָּבוֹד: "לֵךְ וַעֲמֹד אַחֲרוֹן בַּשּׁוּרָה. וְהִשָּׁמֵר לְךָ מְאֹד מְאֹד פֶּן תָּעֵז עוֹד לְהִתְנַשֵּׂא וְלַעֲמֹד בִּמְקוֹם מְנַהֲלֶיךָ הַיּוֹדְעִים אֶת הַלָּשׁוֹן הָרוֹמִית. Orate fratres!, וְלֹא אֲצַוֶּה לִתְלוֹתְךָ עַל עֵץ. Bonus, bona, bonum! נִפְחָד וְנִרְעָשׁ חָזַר הַכּוּשִׁי לִמְקוֹמוֹ וְהִשְׁפִּיל אֶת רֹאשׁוֹ בְּבֹשֶׁת פָּנִים וְכָל חֲבֵרָיו שָׁרְקוּ וְהִתְמַרְמְרוּ עַל תְּבִיעוֹתָיו שֶׁאֵין לָהֶן יְסוֹד וְלָטְשׁוּ עֵינֵי הִתְלַהֲבוּת עַל הַגֶּנֶרַלִּיסִימוּס שֶׁלָּהֶם הֶחָכָם וְהַמְלֻמָּד.

בְּמַחֲזֶה זֶה הָיָה מַשֶּׁהו מְגֹחָךְ אֲשֶׁר עוֹרְרַנִי לְהַחֲשִׁיב אֶת חָרִיצוּתוֹ שֶׁל בִּיאָסוֹ. הַתַּחְבּוּלָה הַמְגֹחָכָה שֶׁהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ בְּהַצְלָחָה רַבָּה כָּל כָּךְ לָשִׂים לְאַל אֶת שְׁאִיפַת הַכָּבוֹד שֶׁל הַחַיָּל הֵעִידוּ עַל טִמְטוּמָם שֶׁל הַכּוּשִׁים וְעַל עָרְמַת מַנְהִיגָם.

לו

בֵּין כֹּה וָכֹה הִגִּיעָה שְׁעַת אֲכִילַת פַּת שַׁחֲרִית. לִפְנֵי הַגֶּנֶרַל-מָיוֹר שֶׁל הוֹד-מַעֲלָתוֹ הַקַּתּוֹלִי הֶעֱמִידוּ שִׁרְיוֹן-צָב גָּדוֹל וּמֵעָלָיו הִתְאַבֵּךְ עָשָׁן שֶׁל “podrido” הַמְתֻבֶּלֶת בְּנִתְחֵי חֵלֶב וּבְשַׂר צַבִּים בִּמְקוֹם בְּשַׂר עֵגֶל, וְתַפּוּחֵי אֲדָמָה בִּמְקוֹם פּוֹל תֻּרְקִי וְקֶלַח גָּדוֹל שֶׁל כְּרוּב קָרָאִבִּי צָף עַל פְּנֵי הַבְּלִיל. מִשְּׁנֵי צִדֵּי שִׁרְיוֹן הַצָּב, שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּשׁ דּוּד וּפִנְכָּה כְּאֶחָד, עָמְדוּ שְׁנֵי כֵּלִים עֲשׂוּיִים קְלִפַּת עֵץ הַקּוֹקוֹס. מְמֻלָּאִים צִמּוּקִים, אֲבַטִּיחִים, תְּמָרִים וְאִינְיָם. זוֹ הָיְתָה תַּרְגִּימָה. לֶחֶם תִּירָס וְנֹאד עִזִּים מָלֵא יַיִן קִנְּחוּ אֶת הַסְּעֻדָּה. בִּיאָסוֹ הוֹצִיא מִכִּיסוֹ צְרוֹר שׁוּמִים וּמָרַח אֶת הַלֶּחֶם וְאַחַר כָּךְ הֵחֵל לֶאֱכֹל וְהִצִּיעַ לְרִיגוֹ לִסְעֹד עִמּוֹ, וּלְפָנָיו הַגְּוִיָּה הַחַמָּה שֶׁל הַנִּרְצָח. בְּתַאֲבוֹנוֹ שֶׁל בִּיאָסוֹ הָיָה דְבַר מָה מַפִּיל אֵימָה.

הַקּוֹסֵם לֹא הִשְׁתַּתֵּף בַּסְּעֻדָּה. הֲבִינוֹתִי כִּי אַף הוּא כְּכָל הַדּוֹמִים לוֹ אֵינוֹ אוֹכֵל לְעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת, כְּדֵי לְהַגְבִּיר בָּהֶם אֶת הָאֱמוּנָה, כִּי הוּא יְצוּר שָׁמַיְמִי שֶׁאֵינוֹ מִזְדַּקֵּק לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, בִּיאָסוֹ סָעַד אֶת לִבּוֹ וְצִוָּה לְאֶחָד מִשָּׁלִישָׁיו לְהַתְחִיל אֶת הַמִּפְקָד, וְהַכְּנֻפְיוֹת עָבְרוּ בַסָּךְ עַל פִּי הַמְּעָרָה.

רִאשׁוֹנִים עָבְרוּ הַכּוּשִׁים מֵ“הָהָר הָאָדֹם,” מִסְפָּרָם הָיָה קָרוֹב לְ- 4000. הֵם הָיוּ מְחֻלָּקִים פְּלֻגּוֹת פְּלֻגּוֹת, וּבְרֹאשׁ כָּל אַחַת מֵהֶן הַמְפַקְדִים הַמְקֻשָּׁטִים בְּמִכְנָסַיִם קְצָרִים אוֹ חֲגוֹרוֹת אֲדֻמּוֹת, כַּאֲשֶׁר כְּבָר אָמַרְתִּי לָכֶם. הַכּוּשִׁים הַלָּלוּ, שֶׁכִּמְעַט כֻּלָּם הָיוּ גְּבוֹהֵי קוֹמָה וּגְבַרְתָּנִים, הָיוּ מְזֻיָּנִים בְּרוֹבִים, גַּרְזִנִּים וַחֲרָבוֹת, רָבִּים מֵהֶם נָשְׂאוּ קְשָׁתוֹת, חִצִּים וּפִגְיוֹנוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ לְעַצְמָם מֵחֹסֶר כְּלֵי זַיִן אֲחֵרִים. דֶּגֶל לֹא הָיָה לָהֶם. הֵם הָלְכוּ בְּקֶצֶב, קוֹדְרִים וַחֲפוּיֵי רֹאשׁ.

לְמַרְאֵה הָאֲסַפְסוּף הַזֶּה לָחַשׁ בִּיאָסוֹ בְּאָזְנוֹ שֶׁל רִיגוֹ וְאָמַר לוֹ בְּצָרְפַתִּית: "מָתַי סוֹף-סוֹף יְפַטְּרוּנִי תּוֹתָחֵי בְּלַנְשְׁלַן וְרוּבְרֶה מִשּׁוֹדְדִים אֵלֶּה בְּנֵי הָהָר הָאָדֹם? אֲנִי שׂוֹנֵא אוֹתָם! כִּמְעַט כֻּלָּם שַׁיָּכִים לְגֶזַע קוֹנְגוֹ, וּלְבַד זֹאת אֵין הֵם הוֹרְגִים אֶלָּא בַּמִּלְחָמָה. הֵם הָלְכוּ בְּדַרְכֵי מַנְהִיגָם הָאֱוִילִי, זֶה הָאִישׁ בּוּג יַ’רְגַּל אֱלִילָם הַנַּעֲרָץ, זֶה הַמְשֻׁגָּע הַצָּעִיר שֶׁרָצָה לִהְיוֹת נְדִיב לֵב. אֵינְךָ מַכִּיר אוֹתוֹ, רִיגוֹ, וּמְקַוֶּה אֲנִי כִּי לֹא תַּכִּיר אוֹתוֹ לְעוֹלָם. הַלְּבָנִים לָקְחוּ אוֹתוֹ בַּשְּׁבִי וְכָךְ נִפְטַרְתִּי מִמֶּנּוּ, כְּשֵׁם שֶׁנִּפְטַרְתִּי כְּבָר מִבּוּקְמָן.

“אַגַּב,” עָנָה רִיגוֹ, “הִנֵּה עוֹבְרִים עַל פָּנֵינוּ הַכּוּשִׁים מִמַּקָּיָה, וַאֲנִי רוֹאֶה בְּשׁוּרוֹתֵיהֶם אֶת הַכּוּשִׁי שֶׁנִּשְׁלַח אֵלֶיךָ מֵאֵת יַ’ן פְרַנְסוּאַ לְהוֹדִיעֲךָ עַל מוֹתוֹ שֶׁל בּוּקְמַן. הֲיוֹדֵעַ אַתָּה, כִּי הָאִישׁ הַזֶּה יָכֹל לְהָזֵם אֶת דִּבְרֵי הַנְּבוּאָה שֶׁל הַקּוֹסֵם עַל מוֹתוֹ שֶׁל הַמַּנְהִיג. הוּא יְסַפֵּר לַכּוּשִׁים, כִּי עֲצָרוּהוּ כַּחֲצִי שָׁעָה בְּמִשְׁמַר הַגְּבוּלוֹת, וְכִי הוּא הוֹדִיעַ לִי אֶת הַבְּשׂוֹרָה לִפְנֵי שֶׁקָּרָאתָ אוֹתוֹ לָבוֹא אֵלֶיךָ.”

“Diabolo " קָרָא בִּיאָסוֹ, “צָדַקְתָּ, יְדִידִי, צָרִיךְ לִסְתֹּם אֶת פִּי הָאִישׁ הַזֶּה! עוֹד מְעָט!” הוּא הִגְבִּיהַּ אֶת קוֹלוֹ וְקָרָא: “מַקָּיָה!” מְפַקְדָם שֶׁל הַכּוּשִׁים הַלְּבָנִים קָרַב אֵלָיו וְחָלַק לוֹ כָּבוֹד בְּרוֹבֵהוּ רְחַב-הַלּוֹעַ. “קְרָא נָא,” אָמַר בִּיאָסוֹ, “לַכּוּשִׁי הָעוֹמֵד שָׁם וַאֲשֶׁר מְקוֹמוֹ לֹא יַכִּירֶנּוּ בֵּין שׁוּרוֹתֵיכֶם.” זֶה הָיָה שְׁלִיחוֹ שֶׁל יַ’ן פְרַנְסוּאַ. מַקָּיָה הֱבִיאוֹ לִפְנֵי הַגֶּנֶרַלִּיסִימוּס שֶׁהֶעֱמִיד פִּתְאֹם פָּנִים שֶׁל כַּעַס, כְּדַרְכּוֹ תָּמִיד. “מִי אַתָּה?” שָׁאַל בִּיאָסוֹ אֶת הַכּוּשִׁי הַנִּדְהָם. “הוֹד מַעֲלָתוֹ! כּוּשִׁי אָנִי” Caramba!”" הֲלֹא עֵינַי הָרוֹאוֹת, כִּי כּוּשִׁי אַתָּה. וְאוּלָם הַגִּידָה נָא, מַה שִׁמְךָ?"

“כִּנּוּי שְׁמִי הוּא בַּבֶּלָם וּפַטְרוֹנִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם הוּא סָבָה. דְּיָקוֹן וְקָדוֹשׁ, שֶׁאֶת זִכְרוּ חוֹגְגִים עֶשְׂרִים יוֹם לִפְנֵי הֻלֶּדֶת הַנּוֹצְרִי.” בִּיאָסוֹ הִפְסִיק אוֹתוֹ:

“אֵיךְ נוֹעַזְתָּ לְהוֹפִיעַ בִּשְׁעַת הַטֶּקֶס וּלְהִתְיַצֵּב בֵּין הָרוֹבִים הַנִּפְלָאִים וּלְחַרְבְּךָ אֵין נְדָן, וּמִכְנָסֶיךְ קְרוּעִים וְרַגְלֶיךָ מְלֻכְלָכוֹת?” “הוֹד מַעֲלָתוֹ,” עָנָה הַכּוּשִׁי, “לֹא בִּי הָאָשָׁם, הַגֶּנֶרַל אַדְמִירַל יַ’ן פְרַנְסוּאַ מִלֵּא אֶת יָדַי לְהָבִיא לְךָ אֶת הַבְּשׂוֹרָה עַל מוֹת בּוּקְמַן, וְאִם קְרוּעִים בְּגָדַי וְרַגְלַי מְלֻכְלָכוֹת הֲרֵי זֶה מִפְּנֵי שֶׁמִּהַרְתִּי לָבוֹא אֵלֶיךָ וּלְהָבִיא אֶת הַבְּשׂוֹרָה, וְאוּלָם עֲצָרוּנִי וְ…”

בִּיאָסוֹ צִמְצֵם אֶת גַּבּוֹת עֵינָיו. “לֹא זֶה חָשׁוּב, gavacho! וְאוּלָם אֵיךְ נוֹעַזְתָּ לְהוֹפִיעַ בַּמִּפְקָד בְּצוּרָה כָּזֹאת. הַפְקֵד אֶת רוּחֲךָ בִּידֵי הַפַּטְרוֹן שֶׁלְּךָ, סָבָה הַקָּדוֹשׁ, לֵךְ וְצַוֵּה שֶׁיַּהַרְגוּךָ!”

אָכֵן, עוֹד עֻבְדָּה אַחַת הִיא אֲשֶׁר הֵעִידָה לִי עַל שִׁלְטוֹנוֹ הַמּוּסָרִי שֶׁל בִּיאָסוֹ וְעַל תְּכוּנָתָם שֶׁל הַמּוֹרְדִים.

הָאֻמְלָל אֲשֶׁר נִצְטַוָּה לָלֶכֶת וּלֵהָרֵג לֹא הִרְהִיב עֹז בְּנַפְשׁוֹ לְהוֹצִיא מִפִּיו הֶגֶה שֶׁל תַּרְעֹמֶת. הוּא שִׁלֵּב אֶת יָדָיו עַל חָזֵהוּ הִשְתַּחֲוָה כְּשָׁלשׁ פְּעָמִים לַשּׁוֹפֵט אֲשֶׁר אֵין לְפָנָיו רַחֲמִים, כָּרַע לִפְנֵי הַקּוֹסֵם, שֶׁסָּלַח לוֹ אֶת כָּל עֲוֹנוֹתָיו בְּהַדְרַת כָּבוֹד, וְיָצָא מִן הַמְּעָרָה.

לֹא אָרְכוּ הָרְגָעִים וְקוֹל יְרִיַּת רוֹבֶה הוֹדִיעַ לְבִּיאָסוֹ, כִּי הַכּוּשִׁי עָשָׂה אֶת מִצְוָתוֹ וָמֵת. בִּיאָסוֹ נִצַּל עַל יְדֵי כָּךְ מֵחֲשַׁשׁ סַכָּנָה, נָעַץ בְּרִיגוֹ עֵינַיִם מִתְנוֹצְצוֹת מִשִּׂמְחָה, וְחִיֵּךְ חִיּוּךְ שֶׁל נִצָּחוֹן כְּאִלּוּ אָמַר: “רְאֵה וְהִשְׁתּוֹמֵם!”

לז

וְהַמִּפְקָד נִמְשַׁךְ וְהָלַךְ. צָבָא זֶה אֲשֶׁר לִפְנֵי שָׁעוֹת מִסְפָּר נִרְאָה לִי מַרְאֵהוּ הַפָּרוּעַ כְּמַחֲזֶה בִּלְתִּי שָׁכִיחַ, הָיָה מוּזָר גַם עַכְשָׁו בְּעָבְרוֹ עַל פָּנֵינוּ מְזֻיָּן כֻּלּוֹ. הִנֵּה עָבְרוּ עַל פָּנֵינוּ כּוּשִׁים עֲרֻמִּים מְזֻיָּנִים בְּאַלּוֹת, בְּכַשִּׁילִים וּבְאֶצְעָדוֹת. הֵם הָלְכוּ לְקוֹל שׁוֹפָר כִּפְרָאִים.

וְאַחֲרֵיהֶם פְּלֻגּוֹת מוּלָטִים, הַלְּבוּשִׁים בְּבִגְדֵי סְפַרְדִים וְאַנְגְּלִים, מְזֻיָּנִים הֵיטֵב וּבַעֲלֵי מִשְׁמָעַת. הֵם הָלְכוּ בְּקֶצֶב לְקוֹל הַתֻּפִּים. וְהִנֵּה הוֹפִיעַ אֲסַפְסוּף כּוּשִׁיּוֹת וְכוּשִׁים קְטַנִּים מְזֻיָּנִים בְּקִלְשׁוֹנוֹת וְאַחֲרֵיהֶם כּוּשִׁים זְקֵנִים כְּפוּפִים מִמַּשָּׂא הָרוֹבִים הַיְשָׁנִים בְּלִי מַקּוֹרִים וּבְלִי קָנִים, וְאַחֲרֵיהֶם גְרֵאוֹטִים מְקֻשָּׁטִים וּמְנֻמָּרִים – עוֹשִׂים הַעֲוָיוֹת מְשֻׁנּוֹת, שָׁרִים שִׁירִים בִּלְתִּי מוּבָנִים לְקוֹל הַגִּתִּית, הַטַּם-טַם וְהַבַּלָּפָה.

תַּהֲלוּכָה מְשֻׁנָּה זוֹ הָיְתָה נִפְסֶקֶת פִּתְאֹם עַל יְדֵי פְּלֻגּוֹת פְּלֻגּוֹת שֶׁל עֵרֶב-רַב מִבְּנֵי הַגְּזָעִים הַשּׁחוֹרִים לְמִינֵיהֶם: מַרַבָּה סַקַּטְר, קְבַרְטֶרוֹן, מַמֶּנְיוּק, מוּלָטִים חָפְשִׁיִּים, אוֹ כְּנֻפְיוֹת שֶׁל כּוּשִׁים לְבָנִים זְקוּפֵי קוֹמָה, מְזֻיָּנִים בְּקָרַבִּינִים נוֹצְצִים מוֹשְׁכִים אַחֲרֵיהֶם קְרוֹנוֹת עֲמוּסִים אוֹ תּוֹתָח שָׁבוּר, שֶׁהוֹצִיאוּ מִידֵי הַלְּבָנִים וְהָיַה מְשַׁמֵּשׁ לָהֶם מַלְקוֹחַ לְתִפְאֶרֶת וְלֹא כְּלִי-זָיִן. הֵם צָוְחוּ בְּכָל כֹּחָם וְשָׁרוּ אֶת הִמְנוֹנֵי הַמַּחֲנֶה שֶׁל הַשָּׂדֶה הַגָּדוֹל “אוֹ אוּאָ נַסֶּה.”

וּמֵעַל לְכָל הָרָאשִׁים הָאֵלֶּה הִתְנוֹפְפוּ דְגָלִים לְצִבְעֵיהֶם וּלְסִסְמְאוֹתֵיהֶם – לְבָנִים, אֲדֻמִּים, בַּעֲלֵי שְׁלשָׁה צְבָעִים, מְקֻשָּׁטִים בַּחֲבַצָּלוֹת, וַעֲלֵיהֶם כְּתָבוֹת שׁוֹנוֹת.

“מוֹת יָמוּתוּ הַכֹּהֲנִים וְהָאֲצִילִים!”

“תְּחִי הַדָּת!”

“חֵרוּת!”

“שִׁוְיוֹן!”

“יְחִי הַמֶּלֶךְ!”

“הָלְאָה הַמֶּטְרָפּוֹלִין!”

“תְּחִי סְפָרַד!”

“הַקֵּץ לֶעָרִיצִים!” – – –

וְעוֹד כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה כְּתָבוֹת מִכְּתָבוֹת שׁוֹנוֹת. זֶה הָיָה בְּלִיל מְשֻׁנֶּה שֶׁהוֹכִיחַ כִּי צְבָא הַמּוֹרְדִים אֵינוֹ אֶלָּא אֲסַפְסוּף סְתָם, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עַרְבּוּבְיָה שֶׁל מֻשָּׂגִים וְרַעְיוֹנוֹת לֹא פָּחוֹת מִעַרְבּוּבְיָה שֶׁל חַיָּלִים לְמַרְאֵיהֶם.

הַכְּנֻפְיוֹת הָיוּ עוֹבְרוֹת בָּזוֹ אַחַר זוֹ עַל פִּי הַמְּעָרָה וּמוֹרִידוֹת אֶת הַדְּגָלִים. וּבִיאָסוֹ מֵשִׁיב לָהֶם קִדָּה תַּחַת קִדָּה. הוּא הָיָה פּוֹסֵק לְכָל פְּלֻגָּה אוֹ פָּסוּק שֶׁל שֶׁבַח, אוֹ פָּסוּק שֶׁל תּוֹכֵחָה, וְכָל דִּבּוּר שֶׁהָיָה יוֹצֵא מִפִּיו, אִם לְשֶׁבַח וְאִם לְתוֹכֵחָה, הָיָה מְעוֹרֵר בְּלֵב אֲנָשָׁיו רַחֲשֵׁי כָּבוֹד וּקְנָאוֹת וּפַחַד סָתוּם. סוֹף-סוֹף נִפְסַק זֶרֶם הַבַּרְבָּרִים וְהַפְּרָאִים. הִנְנִי מוֹדֶה, כִּי מַרְאֵה הָמוֹן זֶה שֶׁל שׁוֹדְדִים, שֶׁלְּכַתְּחִלָּה הָיָה מְשַׁעֲשֵׁעַ אוֹתִי מְאֹד, דִּכְּאַנִי עַכְשָׁו עַד מְאֹד.

וְהַיּוֹם נָטָה לַעֲרֹב וּכְשֶׁעָבְרוּ עַל פָּנֵינוּ הַשּׁוּרוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת שָׁפַךְ הַשֶּׁמֶשׁ בָּבוּאָה אֲדֻמָּה כְּעֵין הַנְּחשֶׁת עַל רָאשׁי הַשַּׁחַם שֶׁל הָרֵי הַמִּזְרָח.

לח

כְּתֹם הַמִּפְקָד לְאַחַר הַפְּקֻדָּה הָאַחֲרוֹנָה שָׁקַע בִּיאָסוֹ בְּהִרְהוּרִים, וּכְשֶׁחָזְרוּ הַמּוֹרְדִים אִישׁ אִישׁ לִמְחִלַּת הֶעָפָר שֶׁלּוֹ פָּנָה אֵלַי וְאָמַר: “הִנֵּה רָאִיתָ וְגַם נוֹכַחְתָּ כִּי רַב גְּאוֹנִי וְעֻזִּי גָדוֹל מְאֹד. עַכְשָׁו הִגִּיעָה שַׁעְתְּךָ לְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי שׁוֹכְנֵי מְרוֹמִים וּלְסַפֵּר לָהֶם אֶת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ.”

“לֹא בִּי הָאָשָׁם, כִּי הַשָּׁעָה הַזֹּאת אֵחֲרָה לָבוֹא!” עָנִיתִי לוֹ בְּשִׁוְיוֹן רוּחַ. “צָדַקְתָּ!” אָמַר בִּיאָסוֹ. הוּא שָׁתַק רֶגַע, כְּאִלּוּ קָרָא מֵעַל פָּנַי אֶת אֲשֶׁר עָלָיו לְהַגִּיד, וְהוֹסִיף. “וְאוּלָם בְּיָדְךָ לִמְנֹעַ אֶת הַשָּׁעָה הַזֹּאת…” “מָה?” קָרָאתִי בְּתִמָּהוֹן, “מַה כַּוָּנָתְךָ לֵאמֹר בָּזֶה?” “כֵּן,” אָמַר בִּיאָסוֹ, “חַיֶּיךָ נְתוּנִים בְּיָדֶיךָ, אִם תִּרְצֶה – תּוּכַל לְהַצִּילָם.” הִתְעוֹרְרוּת זוֹ שֶׁל חֶסֶד, הָרִאשׁוֹנָה וְאוּלַי גַּם הָאַחֲרוֹנָה בְּחַיֵּי בִּיאָסוֹ, הִפְלִיאַתְנִי מְאֹד. הַקּוֹסֵם אֲשֶׁר הִשְׁתּוֹמֵם כָּמוֹנִי לְשֵׁמַע אָזְנָיו נִתַּק מִמְקוֹמוֹ לְאַחַר שֶׁיָּשַׁב שָׁעָה אֲרֻכָּה יְשִׁיבָה שֶׁל דְּבֵקוּת כְּמִשְׁפַּט הַפָקִירִים בְּהֹדּוּ הוּא קָם, נִצַּב לִפְנֵי הַגֶּנֶרַלִּיסִימוּס וְקָרָא בְּכָעַס: “מַה הוּא סָח, הָהּ סֵנְיוֹר גֶּנֶרַל-מָיוֹר הַנּוֹדָע לִתְהִלָּה? הֲזוֹכֵר הוּא אֶת אֲשֶׁר הִבְטִיחַ לִי? לֹא בְּיָדָיו וְגַם לֹא בִּידֵי הָאֱלֹהִים נְתוּנִים הַחַיִּים הָאֵלֶּה, כִּי הֵם מְסוּרִים בְּיָדַי.”

וּכְשֶׁשָּׁמַעְתִּי אֶת קוֹלוֹ הַזּוֹעֵם נִדְמָה לִי שׁוּב, כִּי כְבָר רָאִיתִי אֶת הַגַּמָּד הָאָרוּר. בִּיאָסוֹ קָם בְּשֶׁקֶט, לָחַשׁ מָה בְּאָזְנוֹ שֶׁל הַקּוֹסֵם וְהֶרְאָה לוֹ אֶת הַדֶּגֶל הַשָּׁחוֹר. הַקּוֹסֵם הֵנִיעַ אֶת רֹאשׁוֹ מִלְמַעְלָה לְמַטָּה וּמִלְּמַטָּה לְמַעְלָה – לְאוֹת הַסְכָּמָה, אַחַר כָּךְ חָזְרוּ שְׁנֵיהֶם לִמְקוֹמוֹתֵיהֶם וְיָשְׁבוּ כְּמִקֹּדֶם.

“שְׁמַע נָא,” אָמַר הַגֶּנֶרַלִּיסִימוּס, בְּהוֹצִיאוֹ מִכִּיסוֹ אֶת הָאִגֶּרֶת שֶׁל יַ’ן פְרַנְסוּאַ: "מַצָּבֵנוּ רַע. בּוּקְמַן מֵת בַּמִּלְחָמָה; הַלְּבָנִים הָרְגוּ אַלְפֵי מוֹרְדִים בְּאַחַת הַפְּרוֹבִינְצִיּוֹת שֶׁל הַכּוּשִׁים; הַקּוֹלוֹנִיסְטִים מוֹסִיפִים לְהִתְבַּצֵּר וּלְמַלֵּא אֶת הַמִּישׁוֹר מִשְׁמְרוֹת צָבָא עַד אֶפֶס מָקוֹם. אַשְׁמָתֵנוּ הִיא כִּי הֶחֱמַצְנוּ אֶת הַהִזְדַּמְּנוּת לִכְבּשׁ אֶת קָף. הִזְדַּמְּנוּת זוֹ לֹא תִּשָּׁנֶה בִּמְהֵרָה. מִצַּד מִזְרָח חוֹסֵם הַנָּהָר אֶת דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ. כְּדֵי לִגְדֹּר בַּעֲדֵנוּ אֶת הַמַּעֲבָר כּוֹנְנוּ הַלְּבָנִים תּוֹתָחִים עַל פְּנֵי הַנָּהָר וְהֶעֱמִידוּ מִשְׁמָרוֹת עַל שְׂפָתוֹ. מִצַּד דָּרוֹם מִשְׂתָּרַעַת דֶּרֶךְ גְּדוֹלָה עַל פְּנֵי שֶׁטַח הֲרָרִי שֶׁשְּׁמוֹ קָף הָעֶלְיוֹן, שָׁם הָעָמְדוּ חַיָּלִים וְתוֹתָחִים. הֵם מְבֻצָּרִים גַּם מִצַּד הַיַּבָּשָׁה בִּמְשׂוּכָה חֲזָקָה. בַּעֲבוֹדַת הַמְשׂוּכָה הַזֹּאת הִשְׁתַּתְּפוּ כָּל הַתּוֹשָׁבִים. וְקָף בְּצוּרָה וּמְבֻצֶּרֶת וְלֹא נוּכַל לְהִתְנַפֵּל עָלֶיהָ. הַמַּאֲרָב שֶׁלָּנוּ לֹא הִצְלִיחַ. וְעוֹד כִּשָּׁלוֹן נוֹסַף עַל כָּל כִּשְׁלוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים:

בְּמַחֲנֵה יַ’ן פְרַנְסוּאַ פָּשְׁטָה הַקַּדַּחַת הַסִּיאָמִית וּמַפִּיָלה חֲלָלִים. עַל כֵּן חוֹשֵׁב הַגֶּנֶרַל אַדְמִירַל שֶׁל צָרְפַת, וְאָנוּ תְּמִימֵי דֵעִים עִמּוֹ, שֶׁצָּרִיךְ לָשֵׂאת וְלִתֵּן עִם שַׂר הַפֶּלֶךְ בְּלַנְשְׁלַן וְעִם הָאֲסֵפָה הַקּוֹלוֹנִיָלִית. וְהִנֵּה הַמִּכְתָּב שֶׁאָנוּ שׁוֹלְחִים לָאֲסֵפָה בְּעִנְיָן זֶה. שְׁמָעֵהוּ:

• * * *

"לִכְבוֹד צִירֵי הָאֲסֵפָה הַקּוֹלוֹנִיָלִית! “צָרוֹת גְּדוֹלוֹת הִתְרַגְּשׁוּ וּבָאוּ עַל קוֹלוֹנְיָה זוֹ הָעֲשִׁירָה וְהַחֲשׁוּבָה. הַצָּרוֹת הִשִּׂיגוּ גַם אוֹתָנוּ וּמַה נוֹסִיף עוֹד לְצִדְקָתֵנוּ, יָבוֹא יוֹם וַהֲבִינוֹתָם אֶת צִדְקָתֵנוּ וּמַצָּבֵנוּ זֶה, הַחֲנִינָה הַכְּלָלִית שֶׁהִכְרִיז לוּדְבִיק הט”ז צְרִיכָה לָחוּל גַּם עָלֵינוּ. שֶׁאִם לֹא כֵּן נוֹסִיף גַּם לְהַבָּא לַעֲבֹד בְּכָל לִבֵּנוּ וּמְאֹדֵנוּ לְמֶלֶךְ סְפָרַד, הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב הַנּוֹהֵג עִמָּנוּ בְּטוֹב וְגוֹמֵל לָנוּ חֲסָדִים רַבִּים.

“וְהִנֵּה עַל פִּי הַחֹק שֶׁל כ”ח סֶפְּטֶמְבֶּר 1791 נִתְּנָה לָכֶם הַזְּכוּת, מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וְהָאֲסֵפָה הַלְּאֻמִּית, לִקְבֹּעַ בֶּהַחְלֵט אֶת מַעֲמָדָם הָאֶזְרָחִי שֶׁל הָאֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם בְּנֵי חוֹרִין וְאֶת מַעֲמָדָם הַפּוֹלִיטִי שֶׁל שְׁחוֹרֵי הָעוֹר. אָנוּ נָגֵן עַל פְּקֻדּוֹת הָאֲסֵפָה הַלְּאֻמִּית וְעַל פְּקֻדּוֹתֵיכֶם הַנְּתוּנוֹת בְּצוּרָה חֻקִּית עַד טִפַּת דָּמֵנוּ הָאַחֲרוֹנָה. טוֹב תַּעֲשׂוּ, אִם תַּכְרִיזוּ בְּהַחְלָטָה מְפֹרֶשֶׁת וּמְאֻשֶּׁרֶת עַל יְדֵי הַגֶּנֶרַל, כִּי נְכוֹנִים אַתֶּם לִדְאֹג לְגוֹרַל הָעֲבָדִים. וְאִם יֵדְעוּ הָעֲבָדִים כִּי אָכֵן יֵשׁ דּוֹאֲגִים לָהֶם ( אֶת הַדָּבָר הַזֶּה יוֹדִיעוּ לָהֶם מַנְהִיגֵיהֶם, אֲשֶׁר יְקַבְּלוּ מִכֶּם אֶת הַתְּעוּדָה) יִמְצְאוּ סִפּוּק בַּדָּבָר הַזֶּה, וְשִׁוּוּי הַמִּשְׁקָל אֲשֶׁר הוּפַר יָקוּם מֵחָדָשׁ.

"וְאוּלָם אַל תַּחְשְׁבוּ, רַבּוֹתֵינוּ הַצִּירִים, כִּי נַסְכִּים לְהִזְדַּיֵּן, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹנָן שֶׁל הָאֲסֵפוֹת הַמְהַפְּכָנִיּוֹת. הִנְנוּ נְתִינֵי שְׁלשָׁה מְלָכִים: מֶלֶךְ קוֹנְגוֹ שַׁלִּיטָם הַטִּבְעִי שֶׁל כָּל הַכּוּשִׁים, מֶלֶךְ צָרְפַת, שֶׁהוּא בָּא כֹּחַ אֲבוֹתֵינוּ, וּמֶלֶך סְפָרַד, שֶׁהוּא בָּא כֹּחַ אִמּוֹתֵינוּ. שְׁלשֶׁת הַמְּלָכִים הַלָּלוּ הִנָּם צֶאֱצָאֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ לְאוֹר כּוֹכָבָם לְהִשְׁתַּחֲיוֹת לָאֱנוֹשׁ הָאֱלֹהִי. וְאִם נַסְכִּים לְשַׁמֵּשׁ אֶת הָאֲסֵפוֹת, הֲרֵי יִתָּכֵן, כִּי נִמָּשֵׁךְ לְמִלְחָמָה קָשָׁה וְשֶׁפֶךְ דָּם חִנָּם בְּאַחֵינוּ נְתִינֵי שְׁלשֶׁת הַמְּלָכִים, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם אֱמוּנִים. "לְבַד זֹאת, אֵין אָנוּ יוֹדְעִים רְצוֹן הָאֻמָּה מַה הוּא, כִּי מִיּוֹם שֶׁנִּשְׂתָּרֵר הַשָּׁלוֹם לֹא עָשִׂינוּ אֶלָּא אֶת רְצוֹן הַמֶּלֶךְ. הַמֶּלֶךְ הַצָּרְפַתִּי אוֹהֵב אוֹתָנוּ, הַמֶּלֶךְ הַסְּפַרְדִי עוֹזֵר לָנוּ תָּמִיד. אָנוּ עוֹזְרִים לָהֶם, וְהֵם עוֹזְרִים לָנוּ, – וּמִזֶּה תִּצְמַח בְּרָכָה לָאֱנוֹשִׁיּוּת. אַגַּב, אִלּוּ הִדִּיחוּ אֶת הַמְּלָכִים מִכִּסְאָם, כִּי עַתָּה מִהַרְנוּ לְהוֹשִׁיב מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל כִּסֵּא הַמְּלוּכָה. "אֵלֶּה הֵן כַּוָּנוֹתֵינוּ וְעַל פִּי הַתְּנָאִים הַלָּלוּ נַסְכִּים לִכְרֹת בְּרִית שָׁלוֹם.

וְעַל הֶחָתוּם:

יַ’ן פְרַנְסוּאַ, גֶּנֶרַל;

"בִּיאָסוֹ, גֶּנֶרַל-מָיוֹר;

דֶּרְפֶּה;

מַנְזוֹ;

טוּסֶן;

אוֹבֶּר."

"הֲרוֹאֶה אַתָּה, " הוֹסִיף בִּיאָסוֹ בְּגָמְרוֹ לִקְרֹא אֶת הַתְּעוּדָה הַזֹּאת שֶׁל הַדִּפְּלוֹמַטְיָה הַכּוּשִׁית, אֲשֶׁר נֶחְרְתָה בְּזִכְרוֹנִי מִלָּה בְּמִלָּה, “הֲרוֹאֶה אַתָּה, כִּי אוֹהֲבֵי שָׁלוֹם אָנוּ. שְׁמַע נָא, אֵפוֹא, אֶת אֲשֶׁר אֲנִי מְבַקֵּשׁ מֵעִמְּךָ. לֹא יַ’ן פְרַנְסוּאַ וְלֹא אֲנִי לֹא לָמַדְנוּ בְּבָתֵּי-סֵפֶר שֶׁל הַלְּבָנִים אֶת חָכְמַת הַכְּתִיבָה הַנָּאָה. יְכֹלִים אָנוּ לְהִלָּחֵם, אַךְ לֹא לִכְתֹּב. וְאוּלָם אֵין אָנוּ רוֹצִים שֶׁבְּמִכְתָּבֵנוּ אֶל הָאֲסֵפָה יְהֵא מַשֶּׁהוּ, אֲשֶׁר יְעוֹרֵר אֶת לַעֲגָם הַיָּהִיר שֶׁל אֲדוֹנֵינוּ לְשֶׁעָבָר. וַדַּאי לָמַדְתָּ אֶת הַחָכְמָה הַזֹּאת הַחֲסֵרָה לָנוּ. תַּקֵּן-נָא בְּאִגַּרְתֵּנוּ אֶת הַשְּׁגִיאוֹת, פֶּן נִהְיֶה לְלַעַג בְּעֵינֵי הַלְּבָנִים, וּבִשְׂכַר זֶה אַצִּיל אֶת חַיֶּיךָ.”

תַּפְקִיד זֶה שֶׁל מַגִּיהַּ שְׁגִיאוֹתָיו הַדִּפְּלוֹמַטִּיּוֹת שֶׁל בִּיאָסוֹ הָיָה לִי לְמוֹרַת-רוּחַ, וְלֹא פִּקְפַּקְתִּי אֲפִילוּ רֶגַע אֶחָד. וּלְבַד זֹאת: לָמָּה לִי חַיִים? הֲשִׁיבוֹתִי רֵיקָם אֶת פָּנָיו. הוּא נִדְהַם.

“מָה?!” קָרָא בִּיאָסוֹ, “הַאֻמְנָם בּוֹחֵר אַתָּה לָמוּת מֵאֲשֶׁר לְתַקֵּן מִלִּים אֲחָדוֹת הַכְּתוּבוֹת עַל פִּסַּת קְלָף?”

“כֵּן!” עָנִיתִי לוֹ.

הַחְלָטָתִי, כַּנִּרְאֶה, הִדְהִימָה אוֹתוֹ. הוּא חָשַׁב רֶגַע קָט וְאָמַר: “שְׁמַע נָא, בָּחוּר מְשֻׁגָּע! אֵינֶנִּי עַקְשָׁן כָּמוֹךָ. אֲחַכֶּה עַד מָחָר בָּעֶרֶב, וְאַתָּה חֲשֹׁב הֵיטֵב בַּדָּבָר הַזֶּה. וּמָחָר, עִם שְׁקִיעַת הַשֶּׁמֶשׁ, יְבִיאוּךָ אֵלַי. הִתְכּוֹנֵן לַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹנִי. שָׁלוֹם! כִּי לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט. וְאוּלָם זְכָר-נָא, כִּי הַמָּוֶת אֶצְלֵנוּ אֵינוֹ מָוֶת סְתָם.” פֵּרוּשָׁם שֶׁל הַמִּלִּים הָאַחֲרוֹנוֹת, שֶׁיָּצְאוּ מִפִּי בִּיאָסוֹ בְּלִוְיַת צְחוֹק, הָיָה בָּרוּר מְאֹד. יָדַעְתִּי הֵיטֵב, כִּי בִּיאָסוֹ הָיָה רָגִיל לְהַמְצִיא עִנּוּיִים נוֹרָאִים לְקָרְבְּנוֹתָיו.

“הוֹצִיאוּ מֵעַל פָּנַי אֶת הַשָּׁבוּי!” קָרָא בִּיאָסוֹ, “הַפְקִידוּהוּ בִּידֵי הַכּוּשִׁים מֵהַר הָאָדֹם. רוֹצֶה אֲנִי כִּי יִחְיֶה עוֹד מֵעֵת לְעֵת.”

הַמוּלָט קַנְדִּי, רֹאשׁ מִשְׁמֶרֶת הַמֶּלֶךְ, צִוָּה לֶאֱסֹר אֶת יָדַי וְאַחַד הַחַיָּלִים הֶחֱזִיק בִּקְצֵה הַחֶבֶל וְהוֹצִיאַנִי מֵהַמְּעָרָה.

חלק ד

לט

כְּשֶׁהִפְקִידַנִי בִּיאָסוֹ בִּידֵי הַכּוּשִׁים שֶׁל הָהָר הָאָדֹם נִדְמָה לִי כִּי אֲנִי עוֹבֵר מִידֵי צְלָלִים לִידֵי צְלָלִים. לֹא הִתְנַגַּדְתִּי בְּשָׁעָה שֶׁקָּשְׁרוּ אוֹתִי אֶל גֶּזַע הָעֵץ. וְהַלַּיִל בָּא.

הַשּׁוֹמְרִים פָּרְשׁוּ אִישׁ אִישׁ לִמְחִלָּתוֹ, וְעַל יָדִי נִשְׁאֲרוּ שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים, אֵלֶּה יָשְׁבוּ וְאֵלֶּה שָׁכְבוּ עַל יַד הַמְּדוּרָה שֶׁהִדְלִיקוּ מִפְּנֵי צֵנַּת הַלָּיְלָה.

לֹא אָרְכוּ הָרְגָעִים וְכֻלָּם נִרְדְּמוּ. חֻלְשָׁתִי הַגּוּפָנִית עוֹרְרָה בְּלִבִּי הֲזָיוֹת. זָכַרְתִּי אֶת הַיָּמִים הַבְּהִירִים הַחַד גּוֹנִיִּים שֶׁעָבְרוּ עָלַי לִפְנֵי שָׁבוּעוֹת מִסְפָּר בְּקִרְבַת מַרְיָה, הַיָּמִים הַבְּהִירִים אֲשֶׁר נִבְּאוּ לִי עֲתִידוֹת שֶׁל חַיֵּי אשֶׁר. הִשְׁוֵיתִי אֶת הַיָּמִים הַלָּלוּ לְיוֹם זֶה, שֶׁבּוֹ הָרְאֵיתִי מַחֲזוֹת רַבִּים מְשֻׁנִּים, שֶׁבּוֹ דָנוּ אוֹתִי לְמָוֶת שָׁלשׁ פְּעָמִים וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא נִצַּלְתִּי לְגַמְרֵי.

חָשַׁבְתִּי עַל עֲתִידִי, עָתִיד שֶׁל עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת עִנוּיִים וָמָוֶת – – וּמַה טוֹב, כִּי קְרוֹבָה הַשָּׁעָה הַזֹּאת. נִדְמָה לִי, כִּי אֲנִי נֶאֱבָק עִם אֵיזֶה חֲלוֹם בַּלָּהוֹת. שָׁאַלְתִּי בְּלִבִּי: הֲיִתָּכֵן, כִּי כָל זֶה קָרָה הַיּוֹם? הֲיִתָּכֵן, כִּי הַמַּחֲנֶה אֲשֶׁר לְנֶגֶד עֵינַי הוּא מַחֲנֵהוּ שֶׁל בִּיאָסוֹ הַשּׁוֹאֵף דָּם? הֲיִתָּכֵן, כִּי מַרְיָה אָבְדָה לְעוֹלָם הַאֲנִי הוּא הַשָּׁבוּי הַקָּשׁוּר אֶל עֵץ וְנוֹעָד לַמָּוֶת, הַאֲנִי הוּא הַשָּׁבוּי אֲשֶׁר שִׁשָּׁה בַּרְבָּרִים שׁוֹמְרִים עָלָיו וְהוּא מוּאָר בְּאוֹר הַמְּדוּרוֹת שֶׁל הַשּׁוֹדְדִים.

הִתְאַמַּצְתִּי לְהַסִּיחַ אֶת לִבִּי מֵהִרְהוּרִים רַבֵּי יִסּוּרִים, אַךְ הוּא הָיָה שָׁב וּמְהַרְהֵר עַל מַרְיָה. חָרַדְתִּי לְגוֹרָלָהּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיִיתִי קָשׁוּר הֵיטֵב חָגַרְתִּי אֶת כָּל כֹּחוֹתַי וּבִקַּשְׁתִּי לָעוּף לְעֶזְרָתָהּ בְּתִקְוָתִי, כִּי הִנֵּה יִמּוֹג חֲלוֹם הַבַּלָּהוֹת וְהָאֱלֹהִים לֹא יִתֵּן כִּי כָל הַבַּלָּהוֹת הָאֵלֶּה יְבוֹאוּהָ.

מַחֲשָׁבוֹת קוֹדְרוֹת מִלְּאוּ אֶת לִבִּי, מַחֲשָׁבָה רוֹדֶפֶת מַחֲשָׁבָה. שׁוּב זָכַרְתִּי אֶת פְּיֶרוֹ וַחֲמָתִי בָּעֲרָה בְּלִבִּי כְּשִׁגָּעוֹן. נִדְמָה לִי, כִּי גִידֵי מִצְחִי מְחַשְּׁבִים לְהִתְפַּקֵּעַ. שָׂנֵאתִי אֶת עַצְמִי, קִלַּלְתִּי אֶת נַפְשִׁי, בַּזְתִּי לִי עַל שֶׁקָּשַׁרְתִּי אֶת אַהֲבָתִי לְמַרְיָה עִם יְדִידוּתִי לִפְיֶרוֹ. לֹא הִשְׁתַּדַּלְתִּי כְּלָל לְבָרֵר, מַה הִיא הַסִּבָּה אֲשֶׁר עוֹרְרָה אוֹתוֹ לָצֵאת לְמִלְחָמָה עוֹלָמִית וְהִצְטַעַרְתִּי שֶׁלֹּא הָרַגְתִּי אוֹתוֹ.

הוּא מֵת, אַף אֲנִי אָמוּת בְּקָרוֹב. וְצַעַר אֶחָד מִלֵּא עַכְשָׁו אֶת לִבִּי כִּי לֹא נָקַמְתִּי אֶת נִקְמָתִי. כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת הַלָּלוּ סֵעֲרוּ אֶת לִבִּי אַף עַל פִּי שֶׁרִפְיוֹנִי הַגָּמוּר נָסַךְ עָלַי תַּרְדֵּמָה. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ כַּמָּה אָרְכָה תַּרְדֵּמָה זוֹ, אַךְ פִּתְאֹם הֱקִיצוֹתִי: קוֹל גֶּבֶר עוֹרְרַנִי מֵרָחוֹק. שָׁמַעְתִּי אֶת הַמִּלִּים: “הִנְנִי מַבְרִיחַ מֶכֶס.”

נִזְדַּעְזַעְתִּי וּפָקַחְתִּי אֶת עֵינָי. הָיְתָה אֲפֵלָה סָבִיב. הַכּוּשִׁים יָשְׁנוּ. הָאֵשׁ דָּעָכָה. הַקּוֹל נָדַם. חָשַׁבְתִּי, כִּי בַּחֲלוֹמִי שָׁמַעְתִּי אֶת הַקּוֹל וְעַפְעַפֵּי עֵינַי נֶעֶצְמוּ שׁוּב, אַךְ מִיָּד חָזְרוּ וְנִפְקְחוּ, כִּי שֵׁנִית נִשְׁמַע הַקּוֹל אֲשֶׁר שָׁר אֶת הַשִּׁיר הַנּוּגֶה, שֶׁבַּיִת אֶחָד מִמֶּנּוּ אֲנִי זוֹכֵר בְּעַל פֶּה: כִּי שָׁבוּנִי אוֹיְבַי

בִּשְׁדֵמוֹת אוֹקַנְיַן

וּבִשְׁבִי קוֹטַדִּיל

מַה אֻמְלַלְתִּי מְאֹד.

לֹא! זֶה לֹא הָיָה חֲלוֹם. זֶה הָיָה קוֹלוֹ שֶׁל פְּיֶרוֹ. וְהִנֵּה נִשְׁמַע שׁוּב קוֹלוֹ מִתּוֹךְ הָאֲפֵלָה וְהָעֲרָפֶל, וְהוּא שָׁר סָמוּךְ לְאָזְנַי אֶת הַזֶּמֶר הַיָּדוּעַ לִי:

" הִנְנִי מַבְרִיחַ מֶכֶס."

לְרַגְלַי הִתְחַכֵּךְ בְּשִׂמְחָה דוֹג גָּדוֹל: זֶה הָיָה רַסְק! זָקַפְתִּי אֶת עֵינַי: לְפָנַי עוֹמֵד כּוּשִׁי, וְאוֹר הַמְּדוּרָה פּוֹרֵשׂ אֶת צִלּוֹ הַגָּבֹהַּ לְיַד הַכֶּלֶב. זֶה הָיָה פְּיֶרוֹ!

תְּשׁוּקַת נְקָמָה בָּעֲרָה בִּי. מֵרֹב תִּמָּהוֹן לֹא נַעְתִּי וְלֹא זַעְתִּי וְלֹא הוֹצֵאתִי הֶגֶה מִפִּי. לֹא בַּחֲלוֹם אֲנִי רוֹאֶה אוֹתוֹ. הֲיִתָּכֵן? מֵתִים קָמִים לִתְחִיָּה! זֶה לֹא הָיָה חֲלוֹם – זוֹ הָיְתָה הֲזָיָה. הָפַכְתִּי אֶת פָּנַי מִמֶּנּוּ בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ. בִּרְאוֹתוֹ אֶת פָּנַי הִשְׁפִּיל פְּיֶרוֹ אֶת רֹאשׁוֹ. “אָחִי!” קָרָא לִי בְּקוֹל חֲרִישִׁי," הִבְטַחְתָּ לִי שֶׁלֹּא לְהָטִיל סָפֵק בְּיַשְׁרוּתִי לִשֵׁמַע הַשִּׁיר הַזֶּה. אֱמֹר נָא, אָחִי, הֲשָׁכַחְתָּ אֶת הַבְטָחַתְךָ?"

הַכַּעַס פָּתַח אֶת פִּי. “מְנֻוָּל!” קָרָאתִי בְּקוֹל, “שׁוּב הוֹפַעְתָּ לְפָנַי. תַּלְיָן! רוֹצֵחַ דּוֹדִי! גּוֹנֵב מַרְיָה! אֵיכָה תָּעֵז לְכַנוֹתֵנִי בְּשֵׁם אָח! אַל תִּקְרַב אֵלָי!” שָׁכַחְתִּי כִּי הָיִיתִי קָשׁוּר אֶל עֵץ וְלֹא יָכֹלְתִּי לְהָנִיעַ יָד אוֹ רֶגֶל. הִשְׁפַּלְתִּי אֶת עֵינַי בְּלִי מֵשִׂים, כְּאִלּוֹ בִּקַּשְׁתִּי אֶת חַרְבִּי. הַדָּבָר הִדְהִים אוֹתוֹ. פָּנָיו הִבִּיעוּ הִתְרַגְּשׁוּת וְחִבָּה:

“לֹא!” אָמַר לִי פְּיֶרוֹ, “לֹא אֶגַּשׁ אֵלֶיךָ. אַתָּה אֻמְלָל, וְצַר לִי עָלֶיךָ. וּלְךָ לֹא צַר עָלַי, אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי אֻמְלָל מִמְּךָ.”

מָשַׁכְתִּי אֶת כְּתֵפָי. הוּא הֵבִין אֶת תּוֹכַחְתִּי הָאִלֶּמֶת וְנָעַץ בִּי אֶת עֵינָיו הַמִּתְבּוֹנְנוֹת. “כֵּן, אֲבֵדָה רַבָּה הִיא. אַךְ הַאֲמִינָה לִי, כִּי אֲבֵדָתִי רַבָּה שִׁבְעָתָיִם.” דְּבָרֵינוּ עוֹרְרוּ אֶת שֵׁשֶּׁת הַכּוּשִׁים אֲשֶׁר שָׁמְרוּ עָלַי. בִּרְאוֹתָם אִישׁ זָר עוֹמֵד לְפָנַי קָפְצוּ עַל רַגְלֵיהֶם, תָּפְשׂוּ אֶת הָרוֹבִים, אַךְ בִּרְאוֹתָם אֶת פְּיֶרוֹ הִתְפָּרְצָה קְרִיאַת תִּמָּהוֹן וְשִׂמְחָה מִפִּיהֶם וְהֵם נָפְלוּ אַפַּיִם אַרְצָה וְהֵטִיחוּ אֶת מִצְחֵיהֶם בַּקַּרְקַע. וְאוּלָם לֹא הַכָּבוֹד אֲשֶׁר חָלְקוּ הַכּוּשִׁים לִפְּיֶרוֹ וְלֹא לְטִיפוֹתָיו שֶׁל רַסְק אֲשֶׁר הִתְלַבֵּט בֵּין אֲדוֹנָיו וּבֵינִי ( הַכֶּלֶב הָיָה מַבִּיט אֵלַי בַּחֲרָדָה, כְּאִלּוּ הִשְׁתּוֹמֵם שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל אוֹתוֹ בְּפָנִים זוֹעֲפוֹת) לֹא עוֹרְרוּנִי בָּרֶגַע הַזֶּה. בְּלִבִּי בָּעֲרָה חֲמָתִי חִדְלַת הָאוֹנִים מִפְּנֵי הַחֶבֶל שֶׁקְּשָׁרַנִי אֶל הָעֵץ. “הָהּ!” קָרָאתִי סוֹף סוֹף וּבָכִיתִי מִכַּעַס, "הָהּ, מָה אֻמְלָלְתִּי! הִצְטַעַרְתִּי שֶׁהַמְנֻוָּל הַזֶּה עָנַשׁ אֶת עַצְמוֹ, חָשַׁבְתִּי כִּי מֵת, וְהִצְטַעַרְתִּי כִּי לֹא אוּכַל לְהִתְנַקֵּם בּוֹ, וְעַכְשָׁו הוּא בָּא אֵלַי לְהִתְעַלֵּל בִּי. הִנֵּה הוּא נִצָּב חַי לְנֶגֶד עֵינַי, וְיָדַי אֲסוּרוֹת וְלֹא אוּכַל לִדְקֹר אוֹתוֹ. הָהּ, מִי יַצִּילֵנִי מֵרִגְעֵי קְלָלָה אֵלֶּה?

פְּיֶרוֹ הָפַךְ אֶת פָּנָיו אֶל הַכּוּשִׁים הַכּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְפָנָיו “חֲבֵרִים!” אָמַר פְּיֶרוֹ, “הַתִּירוּ אֶת הַשָּׁבוּי מֵאֲסוּרָיו!”

מ

הַכּוּשִׁים עָשׂוּ אֶת מִצְוָתוֹ כְּהֶרֶף עָיִן. שֵׁשֶׁת הַשּׁוֹמְרִים חָתְכוּ אֶת הַחֲבָלִים שֶׁאֲסָרוּנִי אֶל הָעֵץ. זָקַפְתִּי אֶת קוֹמָתִי וְעָמַדְתִּי בְּלִי נוֹעַ – כִּי עַכְשָׁו קְשָׁרַנִי וַאֲסָרַנִי הַתֵּמָּהוֹן. “עוֹד לֹא נִגְמַר הַדָּבָר!” אָמַר פְּיֶרוֹ, הוֹצִיא מִידֵי אַחֶד הַכּוּשִׁים אֶת הַפִּגְיוֹן, הוֹשִׁיטוֹ לִי וְאָמַר: “מַלֵּא אֶת שְׁאִיפַתְךָ. עֵדִי בַּמְּרוֹמִים, כִּי אֵינֶנִּי מַכְחִישׁ אֶת זְכוּתְךָ לַהֲמִיתֵנִי. אַתָּה הִצַּלְתָּ אֶת חַיַּי שָׁלשׁ פְּעָמִים, עַכְשָׁו הֵם מְסוּרִים בְּיָדֶיךָ. הָרְגֵנִי נָא, אִם רְצוֹנְךָ בְּכָךְ!”

בְּקוֹלוֹ לֹא נִשְׁמְעָה תּוֹכֵחָה וְלֹא מְרִירוּת – אֶלָּא עֶצֶב וְהַכְנָעָה לַגּוֹרָל. אֶפְשָׁרוּת הַנְּקָמָה שֶׁנִּתְּנָה לִי פִּתְאֹם בִּידֵי נוֹשֵׂא הַנְּקָמָה עַצְמוֹ הָיְתָה יוֹתֵר מִדַּי מוּזָרָה וְקַלָּה. הִרְגַּשְׁתִּי, כִּי עִם כָּל שִׂנְאָתִי אֶל פְּיֶרוֹ וְעִם כָּל אַהֲבָתִי אֶת מַרְיָה לֹא אוּכַל לְהָרִים יָד וּלְרָצְחוֹ נָפֶשׁ. אַגַּב, אַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַסִּמָּנִים הַחִצּוֹנִיִּים הֵעִידוּ, כִּי לְפָנַי אוֹיֵב וּפוֹשֵׁעַ, הֲרֵי בְּחֶבְיוֹן לִבִּי עָלָה קוֹל וְקָרָא: “מֵעוֹלָם לֹא יֵלֵךְ אוֹיֵב וּפוֹשֵׁעַ לִקְרַאת הַנְּקָמָה וְהָעֹנֶשׁ מֵעַצְמוֹ.” – – –

וְעוֹד זֹאת: הַכָּבוֹד וְהַשִּׁלְטוֹן שֶׁל הַיְצוּר הַפֶּלִי הַזֶּה הִכְרִיעוּנִי עַל כָּרְחִי אֲפִילוּ בָּרֶגַע הַזֶּה. זָרַקְתִּי אֶת הַפִּגְיוֹן.

“הָאֻמְלָל!” קָרָאתִי לוֹ, “רוֹצֶה אֲנִי לַהֲרֹג אוֹתְךָ בְּדוּ-קְרָב וְלֹא לִשְׁחֹט אוֹתְךָ כְּרוֹצֵחַ. הָגֵן עַל נַפְשְׁךָ!”

"הַאֲנִי אָגֵן עַל נַפְשִׁי? קָרָא פְּיֶרוֹ בְּתִמָּהוֹן, “מִפְּנֵי מִי?” “מִפָּנַי”

הוּא עָשָׂה תְּנוּעָה כְּאִישׁ נִדְהָם: “מִפָּנֶיךָ? הֲרוֹאֶה אַתָּה אֶת רַסְק. יָכֹל אֲנִי לִשְׁחֹט אוֹתוֹ וְהוּא יַנִּיחֵנִי שֶׁאֶשְׁחַט אוֹתוֹ, אַךְ לְהַכְרִיחַ אוֹתוֹ שֶׁיֵּאָבֵק עִמִּי לֹא אוּכָל. הֲרֵי הוּא לֹא יָבִין כְּלָל מָה אֲנִי דוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ. אֵינֶנִּי מֵבִין לְךָ. הֲרֵי כְּרַסְק אֲנִי לְךָ.”

הוּא הֶחֱרִישׁ רְגָעִים מִסְפָּר וְהוֹסִיף: “אֲנִי רוֹאֶה בְּעֵינֶיךָ שִׂנְאָה כַּשִּׂנְאָה שֶׁרָאִיתָ בְּעֵינַי לִפְנֵי יָמִים מִסְפָּר. יוֹדֵעַ אֲנִי, כִּי צָרוֹת רַבּוּת הִתְרַגְּשׁוּ וּבָאוּ עָלֶיךָ. אֶת דּוֹדְךָ רָצְחוּ נֶפֶשׁ, שְׂדוֹתֶיךָ הָיוּ לְמַאֲכֹלֶת אֵשׁ, יְדִידֶיךָ נִשְׁחֲטוּ, בָּתֶּיךָ שֻׁדְּדוּ, יְרֻשָּׁתְךָ נֶהֱרְסָה. אַךְ לֹא יָדַי שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְלֹא יָדַי בַּהֶרֶס. בְּנֵי עַמִּי עָשׂוּ אֶת כָּל אֵלֶּה. שְׁמָעֵנִי, הֲרֵי אָמַרְתִּי לְךָ לִפְנֵי יָמִים מִסְפָּר, כִּי בְּנֵי עַמְּךָ הֵרֵעוּ לִי מְאֹד. אָמַרְתָּ לִי, כִּי יָדֶיךָ לֹא הֵרֵעוּ לִי וּמֶה עָנִיתִי לְךָ עַל דְּבָרֶיךָ אֵלֶּה?” פָּנָיו אוֹרוּ.

הוּא קִוָּה כִּי אֶפֹּל אֶל בֵּין זְרוֹעוֹתָיו, וַאֲנִי הִבַּטְתִּי אֵלָיו בְּפָנִים זוֹעֲפוֹת: “אַתָּה מְנַעֵר אֶת חָצְנְךָ מִכֹּל אֲשֶׁר עוֹלְלוּ בְּנֵי עַמְּךָ,” קָרָאתִי בְּטִינָא שֶׁבַּלֵּב, "וְאֵינְךָ מַגִּיד דָּבָר עַל כָּל אֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי בְּעֶצֶם יָדֶיךָ. “וְכִי מָה עוֹלַלְתִּי לְךָ?” שָׁאַל פְּיֶרוֹ. פָּרַצְתִּי אֵלָיו וְהִרְעַמְתִּי בְּקוֹלִי: “אֵיפֹה מַרְיָה? מֶה עָשִׂיתָ לְמַרְיָה?” לְשֵׁמַע הַשֵּׁם הַזֶּה חָלְפָה עֲנָנָה עַל פָּנָיו. הוּא נָבוֹךְ.

לְבַסּוֹף אָמַר: “מַרְיָה? כֵּן, צָדַקְתָּ! אַךְ מְרֻבּוֹת הָאָזְנַיִם בַּמָּקוֹם הַזֶּה.” מְבוּכָתוֹ וּדְבָרָיו: “אַתָּה צָדַקְתָּ” הִבְעִירוּ שׁוּב אֶת הַחֵמָה בְּלִבִּי. נִדְמָה לִי, כִּי הוּא מִשְׁתַּמֵּט מִשְּׁאֵלָתִי. אַךְ הוּא נָשָׂא אֵלַי אֶת עֵינָיו הַפְּתוּחוֹת וְאָמַר בְּקוֹל נִרְגָּשׁ:

“אָנָּא אַל תַּחְשְׁדֵנִי. אֲסַפֵּר לְךָ אֶת הַכֹּל בְּמָקוֹם אַחֵר. מוּטָב שֶׁתֶּאֱהָבֵנִי וְתַאֲמִין בִּי, כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ וּמַאֲמִין בְּךָ.” הוּא הִפְסִיק לְדַבֵּר, כְּאִלּוּ בִּקֵּשׁ לְבָרֵר אֶת הָרשֶׁם שֶׁעָשׂוּ עָלַי דְּבָרָיו, וְהוֹסִיף בְּקוֹל נִרְגָּשׁ: “הַאוּכַל לְכַנּוֹתְךָ בְּשֵׁם “אָחִי”?” אַךְ חֲמַת קִנְאָתִי הִתְלַהֲטָה שׁוּב, וּדְבָרָיו הָעֲדִינִים, שֶׁנִּרְאוּ לִי כַּחֲנֻפָּה, הִקְנִיטוּנִי מְאֹד. “אֵיךְ תָעֵז לְהַזְכִּיר לִי אֶת הַיָּמִים הָהֵם?” קָרָאתִי בְּקוֹל, “כְּפוּי-טוֹבָה!”

הוּא הִפְסִיקַנִי. בְּעֵינָיו נוֹצְצוּ דְמָעוֹת גְּדוֹלוֹת: “אִם יֵשׁ כְּפוּי טוֹבָה בֵּינֵינוּ, הֲלֹא מִכָּל מָקוֹם לֹא אֲנִי הוּא.” טוֹב אֵפוֹא, דַּבֵּר!" קָרָאתִי בְּכַעַס, “אָנָה הֵבֵאתָ אֶת מַרְיָה?” “לֹא פֹּה! לֹא פֹּה!” קָרָא פְּיֶרוֹ, “כָּאן מַקְשִׁיבוֹת לִדְבָרֵינוּ אָזְנַיִם זָרוֹת. אַגַּב, הֲרֵי לֹא תַּאֲמִין לִדְבָרַי וְהַשָּׁעָה דְחוּקָה מְאֹד. הַבֹּקֶר אוֹר וְעָלַי לְהַחֲלֵץ אוֹתְךָ מִפֹּה. שְׁמַע נָא, אִם אֵינְךָ מַאֲמִין לִי, מַשְׁמָע, כִּי תַּם הַכֹּל, וּמוּטָב שֶׁתִּדְקְרֵנִי בַּפִּגְיוֹן, אַךְ חַכֵּה מְעַט, בְּטֶרֶם תְּבַצַּע אֶת נִקְמָתְךָ, עָלַי לְהַצִּילְךָ. נֵלֵךְ אֶל בִּיאָסוֹ.”

בְּהִתְנַהֲגוּתוֹ וּבִדְבָרָיו הָיָה אֵיזֶה סוֹד נִשְׂגָּב מִבִּינָתִי. אַף עַל פִּי שֶׁבְּלִבִּי הָיְתָה טִינָא עָלָיו הֲרֵי כָּל פַּעַם בְּדַבְּרוֹ הָיָה מַשֶּׁהוּ זָע בְנַפְשִׁי. בְּהַקְשִׁיבִי לִדְבָרָיו הָיִיתִי נִכְנָע תָּמִיד לְאֵיזֶה כֹּח בִּלְתִּי מֻשָּׂג. הָיִיתִי מִתְלַבֵּט בֵּין תַּאֲוַת נָקָם וְרֶגֶשׁ רַחֲמִים, בֵּין אִי-אֵמוּן וֶאֱמוּנָה. הָלַכְתִּי אַחֲרָיו.

מא

יָצָאנוּ מִמַּחֲנֶה הַכּוּשִׁים שֶׁל הָהָר הָאָדֹם. הִשְׁתּוֹמַמְתִּי מְאֹד בִּרְאוֹתִי שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ חָפְשִׁי בְּמַחֲנֵה הַבַּרְבָּרִים הָאֵלֶּה, שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם שׁוֹאֵף אֶת דָּמִי.

הַכּוּשִׁים וְהַמּוּלָטִים לֹא נִסּוּ לַעֲצֹר אוֹתָנוּ. אַדְּרַבָּה, בְּעָבְרֵנוּ עַל פְּנֵיהֶם הָיוּ נוֹפְלִים אַפַּיִם אַרְצָה וּמְרִיעִים בְּצָהֳלָה, בְּתִמָּהוֹן וּבְכָבוֹד. לֹא יָדַעְתִּי בְּדִיּוּק אֶת רוּם יַחֲסוֹ שֶׁל פְּיֶרוֹ בִּצְבָא הַמּוֹרְדִים, אַךְ זָכַרְתִּי אֶת כֹּחוֹ וְשִׁלְטוֹנוֹ עַל חֲבֵרָיו הָעֲבָדִים וְנִתְחַוֵּר לִי סוֹד כֹּחוֹ וְחִנּוֹ. כְּשֶׁקָּרַבְנוּ עַד הַזְּקִיפִים אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מְעָרַת בִּיאָסוֹ, נִגַּשׁ אֵלֵינוּ רֹאשׁ הַמִּשְׁמָר, הַמּוּלָט קַנְדִּי, וּשְׁאֵלָנוּ מֵרָחוֹק בְּקוֹל מַפִּיל אֵימָה: “אֵיךְ הִרְהַבְתֶּם עֹז בְּנַפְשְׁכֶם לְהִתְקָרֵב אֶל הַגֶּנֶרַל?” אַךְ כְּשֶׁהַמֶּרְחָק בֵּינֵינוּ הֻקְטַן וְהוּא הִכִּיר אֶת פְּיֶרוֹ, הֵסִיר פִּתְאֹם אֶת כּוֹבַעוֹ הַמְרֻקָּם זָהָב, וּכְאָדָם שֶׁנִּבְהַל מֵחֻצפָּתוֹ הֶחֱוָה קִדָּה וְהִכְנִיסָנוּ אֶל בִּיאָסוֹ בְּמַלְמְלוֹ אַלְפֵי סְלִיחוֹת.

הַכָּבוֹד אֲשֶׁר רָחֲשׁוּ לִפְּיֶרוֹ הַכּוּשִׁים הַפְּשׁוּטִים לֹא הִדְהִימַנִי, אַךְ בִּרְאוֹתִי שֶׁקַּנְדִּי, אֶחָד מִשָּׂרֵי הַצָּבָא הַחֲשׁוּבִים, מִשְׁתַּחֲוֶה לִפְנֵי עֶבֶד מֵעַבְדֵי דוֹדִי, שָׁאַלְתִּי בְּלִבִּי:

“מִי הוּא הָאִישׁ הַזֶּה שֶׁכֹּחוֹ רַב כָּל כָּךְ?” אַךְ לִתְמְהוֹנִי לֹא הָיָה קֵץ בִּרְאוֹתִי שֶׁאַף הַגֶּנֶרַלִּיסִימוּס, שֶׁיָּשַׁב יְחִידִי וְסָעַד בִּמְנוּחָה אֶת לִבּוֹ, קָם מִמְּקוֹמוֹ בִּרְאוֹתוֹ אֶת פְּיֶרוֹ, וּבְהַסְתִּירוֹ אֶת חֶרְדָּתוֹ וְאֶת צַעֲרוֹ תַּחַת מַסְוֶה שֶׁל כָּבוֹד רַב, הִשְׁתַּחֲוָה לְפָנָיו בְּהַכְנָעָה וְהִצִּיעַ לוֹ לָשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא הַכָּבוֹד.

פְּיֶרוֹ סֵרַב.

“יַ’ן בִּיאָסוֹ!” אָמַר פְּיֶרוֹ “לֹא בָּאתִי לָקַחַת אֶת מְקוֹמְךָ – בָּאתִי לְבַקֵּשׁ חֶסֶד.” “Alteza! " עָנָה בִּיאָסוֹ בְּקִדָּה וּבְהִשְׁתַּחֲוָיָה, “הֲרֵי יָדוּעַ לוֹ, כִּי בְּיָדָיו כָּל אֲשֶׁר לְיַ’ן בִּיאָסוֹ, כָּל רְכוּשׁוֹ שֶׁל יַ’ן בִּיאָסוֹ וְאַף יַ’ן בִּיאָסוֹ בְּעַצְמוֹ.” תֹּאר הַכָּבוֹד " Alteza” (מַשֶּׁהוּ מֵעֵין הוֹד מַעֲלָתוֹ אוֹ כְּבוֹד רוֹמְמוּתוֹ) הַיּוֹצֵא מִפִּי בִּיאָסוֹ הִגְדִּיל שִׁבְעָתַיִם אֶת תִּמְהוֹנִי. “אֵינֶנִּי בָּא אֵלֶיךָ בִּדְרִישׁוֹת רַבּוֹת,” עָנָה פְּיֶרוֹ, “רַק אֶת הָאַחַת אֲבַקֵּשׁ מֵעִמְּךָ: לְהַצִּיל אֶת הַשָּׁבוּי הַזֶּה מִמָּוֶת.”

הוּא הֶרְאָה עָלַי בְּיָדוֹ, בִּיאָסוֹ נִדְהַם, אַךְ מְבוּכָתוֹ לֹא אָרְכָה הַרְבֵּה. " Alteza, עַבְדְּךָ נָבוֹךְ מְאֹד. אַתָּה דוֹרֵשׁ מִמֶּנִּי דָבָר שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִכֹּחִי, לְצַעֲרִי הָרַב. הַשָּׁבוּי הַזֶּה אֵינֶנּוּ שְׁבוּיוֹ שֶׁל יַ’ן בִּיאָסוֹ, הוּא אֵינֶנּוּ שַׁיָּךְ לְיַ’ן בִּיאָסוֹ, הוּא אֵינֶנּוּ תָּלוּי בְּדַעְתּוֹ שֶׁל יַ’ן בִּיאָסוֹ."

“מַה כַּוָּנָתְךָ לֵאמֹר בָּזֶה?” שָׁאַל פְּיֶרוֹ בְּקוֹל נִמְרָץ, “וְכִי בְּדַעְתּוֹ שֶׁל מִי תָּלוּי הַשָּׁבוּי הַזֶּה? הֲיֵשׁ פֹּה עוֹד שַׁלִּיט מִלְּבַדְּךָ?” “אֲבוֹי לִי, Alteza, יֵשׁ וָיֵשׁ.” “מִי הוּא הַשַּׁלִּיט הַזֶּה?” “הַצָּבָא!”

פָּנָיו הַחֲבִיבִים וְהָעַרְמוּמִיִּים שֶׁל בִּיאָסוֹ, הַמִּשְׁתַּמֵּט מִשְּׁאֵלוֹתָיו הַגְּלוּיוֹת וְהַגֵּאוֹת שֶׁל פְּיֶרוֹ, הֵעִידוּ, כִּי הוּא מִתְכַּוֵּן לְהִסְתַּפֵּק בְּהַבָּעַת כָּבוֹד חִיצוֹנִי לִפְּיֶרוֹ, כִּי כֵן מוּטָל עָלָיו. “מָה?” קָרָא פְּיֶרוֹ, “הַצָּבָא שֶׁלְּךָ? הַאֵינְךָ מְפַקֵּד עָלָיו?” בְּהַרְגִּישׁוֹ, כִּי יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה, עָנָה בִּיאָסוֹ בְּכֵנוּת מְעֻשָּׂה. “הַאֻמְנָם חוֹשֵׁב Alteza, כִּי יָכֹל מִישֶׁהוּ לְפַקֵּד עַל אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הִתְפָּרְצוּ מִפְּנֵי אֲדוֹנֵיהֶם עַל מְנָת שֶׁלֹּא לְהוֹסִיף לְהִכָּנֵעַ?” פְּיֶרוֹ הֵשִׁיב לוֹ: “טוֹב הַדָּבָר, אִם אֵין בְּכֹחֲךָ לִשְׁלֹט עַל צְבָאֲךָ, אִם חַיָּלֶיךָ הֵם הַמְפַקְּדִים עָלֶיךָ, הַגִּידָה נָא לִי אֵפוֹא, עַל שׁוּם מָה שׂוֹנְאִים הֵם אֶת הַשָּׁבוּי הַזֶּה?” “בּוּקְמַן נָפַל קָרְבָּן בְּמִלְחַמְתּוֹ עִם צְבָא הַמֶּמְשָׁלָה,” אָמַר בִּיאָסוֹ וְהֶעֱמִיד פָּנִים עֲצוּבִים, “חַיָּלַי הֶחֱלִיטוּ לִנְקֹם בּוֹ אֶת נִקְמַת מַנְהִיגָם שֶׁל כּוּשִׁיֵּי יַ’מַּיְקָה. הֵם רוֹצִים שֶׁרֹאשׁוֹ שֶׁל הָאוֹפִיצֵר הַצָּעִיר הַזֶּה יוּקַע תַּחַת רֹאשׁוֹ שֶׁל בּוּקְמַן.”

“אֵיךְ יָכֹלְתָּ,” אָמַר פְּיֶרוֹ, “לְהַסְכִּים לִנְקָמָה נִתְעָבָה זוֹ. שְׁמַע לִי, יַ’ן בִּיאָסוֹ, מַעֲשֵׂי אַכְזְרִיּוּת אֵלֶּה שָׂמִים לְאַל אֶת עֲבוֹדָתֵנוּ הַצּוֹדֶקֶת. בִּהְיוֹתִי שָׁבוּי בְּמַחֲנֵה הַלְּבָנִים, שֶׁמִּשָּׁם הִצְלַחְתִּי לִבְרֹחַ, לֹא יָדַעְתִּי, כִּי מֵת בּוּקְמַן, וְרַק מִפִּיךָ הִנְנִי שׁוֹמֵעַ אֶת הַבְּשׂוֹרָה. אָכֵן, כִּגְמוּלוֹ הֵשִׁיבוּ לוֹ, כִּי חָטָא מְאֹד. וְעַכְשָׁו אוֹדִיעֲךָ בְּשׂוֹרָה אַחֶרֶת: יַ’נּוֹ, מַנְהִיגָם שֶׁל הַכּוּשִׁים שֶׁהָיָה מוֹרֵה דַרְכָּם שֶׁל הַלְּבָנִים וּמָשַׁךְ אוֹתָם אֶל הַמַּאֲרָב, גַּם יַ’נּוֹ מֵת. הֲיָדוּעַ לְךָ, – אַל תַּפְסִיקֵנִי, בִּיאָסוֹ, – שֶׁהוּא עָלָה בְּאַכְזְרִיּוּתוֹ עַל בּוּקְמַן וְעָלֶיךָ. וְעַתָּה, רְאֵה וְשִׂים אֶל לֵב! רַעַם מִשָּׁמַיִם הָמַם אוֹתוֹ. הוּא מֵת לֹא בִּידֵי הַלְּבָנִים, כִּי אִם מִידֵי יַ’ן פְרַנְסוּאַ בְּעַצְמוֹ.”

מִפִּי בִּיאָסוֹ, שֶׁשָּׁמַע אֶת דִּבְרֵי פְּיֶרוֹ בְּכָבוֹד וּבְפָנִים קוֹדְרִים, פָּרְצָה קְרִיאַת הִשְׁתּוֹמְמוּת.

וּבְרֶגַע זֶה נִכְנַס רִיגוֹ, הִשְׁתַּחֲוָה לִפְנֵי פְּיֶרוֹ וְלָחַשׁ דְּבַר מָה בְּאָזְנֵי הַגֶּנֶרַלִּיסִימוּס. קוֹל מְהוּמָה הִגִּיעַ אֵלֵינוּ מֵהַמַּחֲנֶה. פְּיֶרוֹ הוֹסִיף: "כֵּן, יַ’ן פְרַנְסוּאַ, שֶׁחֶסְרוֹנוֹ הַיְחִידִי הוּא תְּשׁוּקָתוֹ לְמוֹתָרוֹת, זוֹ הַכִּרְכָּרָה הַמְגֻחֶכֶת הָרְתוּמָה לְשִׁשָּׁה סוּסִים, הַמּוֹבִילָה אוֹתוֹ יוֹם-יוֹם לִתְפִלַּת הַשַּׁחֲרִית לְבֵית הַכְּנֵסִיָּה שֶׁל הַנָּהָר הַגָּדוֹל, – יַ’ן פְרַנְסוּאַ זֶה עָנַשׁ אֶת יַ’נּוֹ עַל אַכְזְרִיּוּתוֹ. הָרוֹצֵחַ הִתְחַנֵּן לְפָנָיו כְּמוּג לֵב, וּבָרֶגַע הָאַחֲרוֹן נָעַץ מֵרֹב פַּחַד אֶת יָדָיו בְּבִגְדֵי הַכֹּמֶר מִמַּנְגֶּלַנְד עַד שֶׁהָיָה צֹרֶךְ לְהַתִּיקוֹ מֵעָלָיו בְּכֹחַ.

אַךְ יַ’ן פְרַנְסוּאַ הִכְבִּיד אֶת לִבּוֹ וְהָרַג אֶת הָאַכְזָר לְרַגְלֵי הָעֵץ הַמְכֻסֶּה וָוֵי בַּרְזֶל, שֶׁעֲלֵיהֶם הָיָה יַ’נּוֹ תּוֹלֶה אֶת קָרְבְּנוֹתָיו. בִּיאָסוֹ! שִׂים לִבְּךָ לַדָּבָר הַזֶּה! כִּי מַה תּוֹעַלְנָה הַמַּלְקוֹת הַמְעוֹרְרוֹת אֶת אַכְזְרִיּוּתָם שֶׁל הַלְּבָנִים? מַה בֶּצַע בַּתַּעְתּוּעִים הָאֵלֶּה הַמְעוֹרְרִים אֶת חֲמָתָם שֶׁל חֲבֵרֵינוּ הָאֻמְלָלִים הַמְּשׁתּוֹלְלִים גַּם בִּלְעֲדֵי זֶה? בִּטְרוּ-קוֹפִּי יֵש נוֹכֵל אֶחָד, מוּלָט, הַמְנַהֵל בְּתַעְתּוּעִים חֲבוּרָה שֶׁל כּוּשִׁים. הוּא מְחַלֵּל אֶת תְּפִלַּת הַבֹּקֶר, וּמְסַפֵּר לַחֲבֵריָו, כִּי הוּא מְדַבֵּר פָּנִים אֶל פָּנִים עִם אֵם הַמָּשִׁיחַ וּמְעוֹרֵר אֶת חֲבֵרָיו לִרְצֹחַ וְלַחְמֹס בְּשֵׁם מַרְיָה הַקְּדוֹשָׁה.

פְּיֶרוֹ בִּטֵּא אֶת הַשֵּׁם הַזֶּה בַּעֲדִינוּת, שֶׁהָיָה בָּהּ יוֹתֵר אַהֲבָה מֵרֶגֶשׁ דָּתִי. נִפְגַּעְתִּי וְנִרְגַּזְתִּי. “שָׁמַעְתִּי,” הוֹסִיף פְּיֶרוֹ, “כִּי גַם בַּמַּחֲנֶה שֶׁלְּךָ יֵשׁ קוֹסֵם כָּזֶה, עוֹשֵׂה לְהָטִים וּמְתַעְתֵּעַ. יוֹדֵעַ אֲנִי כִּי זָקוּק אַתָּה לְטַבַּעַת אֲשֶׁר תְּקַשֵּׁר אֶת הָאֲנָשִׁים בְּנֵי הָאֲרָצוֹת הַשּׁוֹנוֹת. הַגְּזָעִים הַשּׁוֹנִים וְהַצְּבָעִים הַשּׁוֹנִים, וְאוּלָם הַאֵין לְךָ דֶּרֶךְ אַחֶרֶת מִלְּבַד קַנָּאוּת אַכְזָרִית וְדֵעוֹת נִפְסָדוֹת? הַאֲמִינָה לִי, בִּיאָסוֹ, כִּי הַלְּבָנִים פָּחוֹת אַכְזָרִים מִמֶּנּוּ. רָאִיתִי הַרְבֵּה נַטָּעִים, אֲשֶׁר הִצִּילוּ אֶת חַיֵּי עַבְדֵיהֶם. יוֹדֵעַ אֲנִי, כִּי רַבִּים עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לֹא מִתּוֹךְ רַחֲמִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ חֶשְׁבּוֹנוֹת כַּסְפִּיִּים, וְאוּלָם בֶּצַע כֶּסֶף זֶה עוֹרֵר אוֹתָם לְמַעֲשֵׂה חֶסֶד. נִהְיֶה נָא אַנְשֵׁי חֶסֶד לֹא פָּחוֹת מֵהֶם, כִּי טוֹבָתֵנוּ הִיא. הַאֻמְנָם יִקְדַּשׁ וְיִצְדַּק מִפְעָלֵנוּ אִם נִשְׁחַט נָשִׁים, נִרְצַח יְלָדִים, נְעַנֶּה זְקֵנִים וְנִשְׂרֹף אֶת הַקּוֹלוֹנִיסְטִים בְּבָתֵּיהֶם, וַהֲלֹא אֵלֶּה מַעֲשֵׂינוּ בְּכָל יוֹם. הַאֻמְנָם מִן הַהֶכְרַח הוּא, עֲנֵה לִי, בִּיאָסוֹ, שֶׁצְּעָדֵינוּ יִחְרְתוּ תָּמִיד רַק עִקְּבוֹת דָּם וָאֵשׁ?!” הוּא הֶחֱרִישׁ.

עֵינָיו שֶׁנּוֹצְצוּ וְקוֹלוֹ שִׁוּוּ לִדְבָרָיו כֹּחַ אַדִּיר וּמַשְׁפִּיעַ וְאֵיזֶה עֹז שֶׁאֵין לְבַטְּאוֹ בְּמִלִּים. בִּיאָסוֹ הָיָה דוֹמֶה אוֹתָהּ שָׁעָה לְשׁוּעָל שֶׁנִּתְפַּס בֵּין צִפָּרְנֵי הָאֲרִי. עֵינָיו הַמֻּשְׁפָּלוֹת וְהַמַּבִּיטוֹת בַּאֲלַכְסוֹן הֵעִידוּ, כִּי הוּא חוֹשֵׁב מַחֲשָׁבָה עַרְמוּמִית וְחוֹבֵל תַּחְבּוּלָה לְהֵחָלֵץ מִידֵי פְּיֶרוֹ. וְרִיגוֹ, זֶה הָאִישׁ רִיגוֹ, שֶׁרָאָה בְּעֵינָיו לִפְנֵי שָׁעוֹת מִסְפָּר מַעֲשֵׂה אַכְזְרִיּוּת וְלֹא הֵנִיד עַפְעָף, הִתְחַפֵּשׂ עַתָּה כְּנִרְגָּשׁ עַד עֹמֶק לִבּוֹ מִמַּעֲשֵׂה הַבַּלָּהוֹת אֲשֶׁר תֵּאַר פְּיֶרוֹ וְקָרָא בְּעֶצֶב מְעֻשֶּׂה: “אֵלִי, אֵלִי! מָה אָיֹם הָעָם בַּחֲמָתוֹ!”

מב

וְהָרַעַשׁ מִחוּץ לַמְּעָרָה הָלַךְ הָלוֹךְ וָרַב וְהִשְׁכִּין, כַּנִּרְאֶה, דְּאָגָה בְּלֵב בִּיאָסוֹ. אַחַר כָּךְ נוֹדַע לִי, כִּי אֶת הַמְּהוּמָה הַזֹּאת עוֹרְרוּ כּוּשִׁיֵּי הָהָר הָאָדֹם, אֲשֶׁר הִתְרוֹצְצוּ וְהִקִּיפוּ אֶת הַמַּחֲנֶה לְבַשֵּׂר אֶת הַבְּשׂוֹרָה, כִּי מַצִּילִי בָּא, וַאֲשֶׁר הָיוּ מוּכָנִים לָבוֹא לְעֶזְרָתוֹ בַּדָּבָר אֲשֶׁר הִמְרִיצוֹ לָבוֹא אֶל בִּיאָסוֹ, רִיגוֹ הוֹדִיעַ זֶה עַכְשָׁו עַל הַדָּבָר הַזֶּה לַגֶּנֶרַלִּיסִימוּס, וְרַק הַפַּחַד מִפְּנֵי מְהוּמָה וּמְרִידָה בַּמַּחֲנֶה הֵנִיעַ אֶת הַמַּנְהִיג הָעַרְמוּמִי לְוַתֵּר עַל רְצוֹנוֹ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ שֶׁל פְּיֶרוֹ.

" Alteza," אָמַר בִּיאָסוֹ וּפָנָיו הִבִּיעוּ מֹרַת רוּחַ, “אִם אָנוּ מַחְמִירִים לְגַבֵּי הַלְּבָנִים, הֲרֵי אַתָּה מַחְמִיר בְּמִשְׁפָּטְךָ שֶׁחָרַצְתָּ עָלֵינוּ. לַשָּׁוְא תַּאֲשִׁימֵנִי בְּאלָּמוּת אַכְזָרִית: הֲלֹא הַמְּאֹרָעוֹת הֵם אֲשֶׁר יִגְרְפוּנִי בְּשִׁטְפָּם. וּמַה, סוֹף סוֹף, אֶעֱשֶׂה עַכְשָׁו וְהָיָה לְךָ לְרָצוֹן?”

“כְּבָר אָמַרְתִּי לְךָ אֶת הַדָּבָר, סֵנְיוֹר בִּיאָסוֹ,” עָנָה פְּיֶרוֹ, “הָשִׁיבָה לִי אֶת הַשָּׁבוּי.” בִּיאָסוֹ שָׁקַע רֶגַע בְּהִרְהוּרִים וְאַחַר קָרָא בְּקוֹל: “טוֹב, alteza, אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתִּרְאֶה וְתִוָּכַח מָה רַב חֶפְצִי לְהָפִיק אֶת רְצוֹנְךָ. אַךְ הַרְשֵׁנִי לְהַגִּיד לַשָּׁבוּי סוֹד קָטֹן, וְאַחַר יוּכַל לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ.”

"אַדְּרַבָּא, " אָמַר פְּיֶרוֹ, וּפָנָיו שֶׁהָיוּ גֵאִים וּבִלְתִּי מְרוּצִים עַד כֹּה, אוֹרוּ מִשִּׂמְחָה. הוּא נָסוֹג לְאָחוֹר כַּמָּה פְּסִיעוֹת:

בִּיאָסוֹ מְשָׁכַנִי אֶל יַרְכְּתֵי הַמְּעָרָה וְאָמַר לִי בְּלַחַשׁ: “רַק בִּתְנַאי אֶחָד אוּכַל לְהַצִּיל אֶת נַפְשְׁךָ, הֲלֹא הוּא הַתְּנַאי הַיָּדוּעַ לְךָ. הֲתַסְכִּים?” הוּא הֶרְאָה לִי אֶת מִכְתָּבוֹ שֶׁל יַ’ן פְרַנְסוּאַ. לֹא יָכֹלְתִּי לְהַסְכִּים, כִּי לְשִׁפְלוּת הָיָה הַדָּבָר בְּעֵינָי.

“לֹא,” אָמַרְתִּי לוֹ.

“אַהּ,” הוֹסִיף בִּיאָסוֹ וּבְפָנָיו הַלַּעַג, “הִקְשֵׁיתָ אֶת עָרְפְּךָ. רוֹאֶה אֲנִי כִּי סָמַכְתָּ עַל אִישׁ חַסְדְּךָ. הֲיוֹדֵעַ אַתָּה מִי הוּא?” “כֵּן,” עָנִיתִי לוֹ בִּמְהִירוּת, “הוּא אַכְזָר כָּמוֹךָ, אַךְ צָבוּעַ מִמְּךָ.” הוּא זָקַף אֶת קוֹמָתוֹ מֵרֹב תִּמָּהוֹן, בִּקֵּשׁ לִרְאוֹת בְּעֵינַי הַבְּתָם לֵבָב אֲנִי אוֹמֵר אֶת דְּבָרַי, וְקָרָא: “מָה! הַאֻמְנָם אֵינְךָ מַכִּיר אוֹתוֹ?” עָנִיתִי לוֹ מִתּוֹךְ זִלְזוּל: “אֲנִי מַכִּיר אוֹתוֹ כְּעֶבֶד דּוֹדִי, בְּכִנּוּי שְׁמוֹ: פְּיֶרוֹ.” בִּיאָסוֹ גִחֵךְ.

“אַהּ! אַהּ! מוּזָר הַדָּבָר! הוּא מְבַקֵּשׁ לְהַצִּיל אֶת נַפְשְׁךָ, וְאַתָּה מְכַנֶּה אוֹתוֹ בְּשֵׁם “אַכְזָר כָּמוֹנִי”.”

" וְכִי לֹא אַחַת הִיא לִי?" עָנִיתִי לוֹ, " אִם יִנָּתֵן לִי רֶגַע חֹפֶשׁ, אֶדְרשׁ מֵעִמּוֹ לֹא אֶת חַיַּי, כִּי אִם אֶת מוֹתוֹ." “מָה אָמַרְתָּ?” קָרָא בִּיאָסוֹ, “רוֹאֶה אֲנִי, שֶׁאַתָּה מְדַבֵּר בְּפִיךָ מַה שֶׁלִּבְּךָ חוֹשֵׁב, וְאֵינִי מְשַׁעֵר, כִּי תַּחְמֹד לָצוֹן בִּהְיוֹת חַיֶּיךָ תְּלוּיִים מִנֶּגֶד. דְּבַר-מָה בִּלְתִּי מוּבָן לִי צָפוּן פֹּה. אָדָם הַשָּׂנוּא לְלִבְּךָ פּוֹרֵשׂ עָלֶיךָ אֶת כַּנְפֵי חָסוּתוֹ; הוּא דוֹרֵשׁ אֶת חַיֶּיךָ וְאַתָּה מְבַקֵּשׁ אֶת מוֹתוֹ! וְאוּלָם אַחַת הִיא לִי, אַתָּה מְבַקֵּשׁ רֶגַע שֶׁל חֹפֶשׁ, אָכֵן יוֹתֵר מִזֶּה לֹא אוּכַל לָתֵת לְךָ, הִנְנִי מַרְשֶׁה לְךָ לָלֶכֶת אַחֲרָיו, אַךְ הִשָּׁבַע לִי, כִּי שְׁעָתַיִם לִפְנֵי שְׁקִיעַת הַחַמָּה תָּשׁוּב אֵלָי. הֲלֹא צָרְפַתִּי אַתָּה?” אֵיךְ אוּכַל לְבַטֵּא בְּמִלִּים אֶת הַדָּבָר? הַחַיִּים הָיוּ לִי לְמַעֲמָסָה. וּלְבַד זֹאת לִמָגִנַּת לֵב הָיָה לִי הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשַׂנִי אֲסִיר תּוֹדָה לִפְּיֶרוֹ, לְזֶה הָאִישׁ שֶׁהָיָה רָאוּי, לִכְאוֹרַה, כִּי אָבוּז לוֹ. אָמְנָם, רַק שְׁעוֹת חֹפֶשׁ מְעַטּוֹת בִּקַּשְׁתִּי לִי, כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְבָרֵר לִפְנֵי מוֹתִי אֶת גּוֹרָלָהּ שֶׁל מַרְיָה אֲהוּבָתִי וְאֶת גּוֹרָלִי אָנִי. הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ מִמֶּנִּי בִּיאָסוֹ הַמַּאֲמִין בְּהֵן כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַצָּרְפַתִּי, הָיְתָה לִי כְּאֶמְצָעִי נֶאֱמָן וְקַל לִחְיוֹת עוֹד יוֹם אֶחָד. אָכֵן, נִשְׁבַּעְתִּי לוֹ.

אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה נִגַּשׁ הַמַּנְהִיג אֶל פְּיֶרוֹ. “הִנְנִי מוֹדֶה לְךָ, בִּיאָסוֹ!” קָרָא פְּיֶרוֹ וְהוֹשִׁיט לוֹ אֶת יָדוֹ, “אֲנִי מוֹדֶה לְךָ. טוֹבָה עָשִׂיתָ לִי, וּמֵעַתָּה כָּל אֲשֶׁר תֹּאבֶה נַפְשְׁךָ דְּרשׁ מִמֶּנִּי. הֱוֵי מַנְהִיג וּמְפַקֵּד לְאַחַי מֵהָהָר הָאָדֹם עַד שׁוּבִי.” הוּא פָּנָה אֵלַי וְאָמַר:

“הֲלֹא חָפְשִׁי אַתָּה, בּוֹא עִמָּדִי!” וְהוּא מְשָׁכַנִי אַחֲרָיו בְּכֹחַ שֶׁהָיָה מוּזָר בְּעֵינָי. בִּיאָסוֹ הִבִּיט אֵלֵינוּ בְּתִמָּהוֹן, אֲשֶׁר גַּם אֲרֶשֶׁת הַכָּבוֹד שֶׁבְּפָנָיו בְּלַוּוֹתוֹ אֶת פְּיֶרוֹ לֹא יָכְלָה לְהַסְתִּירוֹ.

מג

חִכִּיתִי בְּקֹצֶר רוּחַ לָרֶגַע שֶׁבּוֹ אֶשָּׁאֵר יְחִידִי עִם פְּיֶרוֹ. מְבוּכָתוֹ בְּשָׁעַה שֶׁשְּׁאִלְתִּיו עַל אֹדוֹת מַרְיָה וְהָעֲדִינוּת הַחֲצוּפָה בְּבַטְּאוֹ אֶת שְׁמָהּ, הִגְבִּירוּ בְּלִבִּי שִׁבְעָתַיִם אֶת רֶגֶשׁ הַבּוּז וְהַקִּנְאָה שֶׁהִתְעוֹרְרוּ בִּי בְּשָׁעָה שֶׁמִּבְצַר גָּלִיפֶה עָלָה בָּאֵשׁ וְהוּא חָטַף לְעֵינַי אֶת מַרְיָה, אֲשֶׁר זֶה עַתָּה אֶרַסְתִּי לִי לְאִשָּׁה.

וּמִמֵּילָא לֹא הִשְׁפִּיעוּ עָלַי לֹא דְבָרָיו הַנְּדִיבִים שֶׁדִּבֵּר בְּמַעֲמָדִי אֶל בִּיאָסוֹ שׁוֹאֵף הַדָּם וְלֹא הִשְׁתַּדְּלוּתוֹ לְהַצִּיל אֶת חַיַּי, וַאֲפִילוּ לֹא אוֹתוֹ הַצִּבְיוֹן הַמְיֻחָד שֶׁהָיָה בְּכָל דְּבָרָיו וּמַעֲשָׂיו. וּמִמֵּילָא לֹא הִשְׁפִּיעָה עָלַי גַּם אוֹתָהּ הַסּוֹדִיּוּת שֶׁהִקִּיפָה אוֹתוֹ, זֶה הַסּוֹד אֲשֶׁר בְּכֹחוֹ הוֹפִיעַ לְפָנַי חַי בְּשָׁעָה שֶׁחָשַׁבְתִּי, כִּי כְּבָר רָאִיתִי בְּעֶצֶם עֵינַי אֶת מוֹתוֹ, אֲשֶׁר בְּכֹחוֹ הָיָה לִשְׁבוּי הַלְּבָנִים אַחֲרֵי אֲשֶׁר רָאִיתִי, כִּי הוּא צָלַל בַּגַּלִּים, אֲשֶׁר בְּכֹחוֹ נֶהְפַּךְ הָעֶבֶד לְאִישׁ הַמַּעֲלָה, וְהַשָּׁבוּי – לְגוֹאֵל.

מִכָּל הַדְּבָרִים הַסְּתוּמִים הַלָּלוּ הֲבִינוֹתִי בִּבְהִירוּת רַק אֶת מַעֲשֵׂהוּ הַנִּבְזֶה בְּחָטְפוֹ אֶת מַרְיָה. הוּא הֶעֱלִיבַנִי, – וְעָלַי לְהִתְנַקֵּם בּוֹ. הוּא חָטָא חֵטְא פְּלִילִי, – וְעָלַי לְעָנְשׁוֹ. חִכִּיתִי בְּכִלְיוֹן עֵינַיִם לָרֶגַע בּוֹ אוּכַל לְהַכְרִיחַ אֶת יְרִיבִי שֶׁיַּגִּיד לִי אֶת פִּשְׁעוֹ. סוֹף סוֹף הִגִּיעַ הָרֶגַע הַזֶּה. עָבַרְנוּ בֵּין הַכּוּשִׁים שֶׁהָיוּ מְרִיעִים לִקְרָאתֵנוּ בְּתִמָּהוֹן:

“נֵס מִן הַשָּׁמַיִם!”

“הוּא נֶחְלַץ מִשִּׁבְיוֹ!”

וְלֹא יָדַעְתִּי לְמִי הָיוּ מְכֻוָּנִים דִּבְרֵיהֶם: לִי אוֹ לִפְּיֶרוֹ. עָבַרְנוּ אֶת קְצֵה גְבוּל הַמַּחֲנֶה. מֵאֲחוֹרֵי הָעֵצִים וְהַסְּלָעִים נֶעֶלְמוּ זְקִיפָיו הָאַחֲרוֹנִים שֶׁל בִּיאָסוֹ. רַסְק הָיָה מִתְרוֹצֵץ לְפָנֵינוּ אוֹ מִתְקָרֵב אֵלֵינוּ. פְּיֶרוֹ הָלַךְ לְפָנִים בִּצְעָדִים מְהִירִים וַאֲנִי עֲצַרְתִּיו מִלֶּכֶת.

“שְׁמַע נָא,” אָמַרְתִּי לוֹ,“לֹא כַּדַּאי לָלֶכֶת הָלְאָה. אֵין אִישׁ עִמָּנוּ פֹּה וְאֵין אָזְנַיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּ אֶת דְּבָרֵינוּ. הַגִּידָה נָא, אֵיפֹה הִסְתַּרְתָּ אֶת מַרְיָה?” קוֹלִי נִפְסַק מֵהִתְרַגְּשׁוּת כְּבוּשָׁה. הוּא הֵצִיץ בִּי בְּהַכְנָעָה: “שׁוּב פַּעַם?” קָרָא. “כֵּן, שׁוּב פַּעַם!” קראתי בחמה, “שׁוּב וְשׁוּב! אֶת הַשְּׁאֵלָה הַזֹּאת אֶשְׁאָלְךָ עַד נְשִׁימָתְךָ וּנְשִׁימָתִי הָאַחֲרוֹנָה, אֵיפֹה מַרְיָה?”> “וּבְכֵן, אֵין דָּבָר אֲשֶׁר יוּכַל לַעֲקֹר מִלִּבְּךָ אֶת סְפֵקוֹתֶיךָ בְּיַשְׁרוּתִי וּמְסִירוּתִי לְךָ. עוֹד מְעַט תֵּדַע אֶת מְקוֹמָהּ!”

“מַהֵר, אֻמְלָל, אֲנִי רוֹצֶה לָדַעַת תֵּכֶף וּמִיָּד: אֵיפֹה מַרְיָה? אֵיפֹה מַרְיָה? הֲשׁוֹמֵעַ אַתָּה! עֲנֵה וֶאֱמֹר אוֹ צֵא הֵאָבֵק עִמִּי! הָגֵן עַל עַצְמְךָ!”> “כְּבָר אָמַרְתִּי לְךָ,” עָנָה פְּיֶרוֹ בְּעֶצֶב, “כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, כִּי אֵיכָה יִלָּחֵם הַנָּהָר בִּמְקוֹרוֹ?! וַהֲלֹא שָׁלשׁ פְּעָמִים הִצַּיְלַּתִני מִמָּוֶת, וְאֵיךְ אוּכַל לְהָגֵן עַל חַיַּי מִפָּנֶיךָ. וְאַגַּב, לוּ גַם הִסְכַּמְתִּי לַדָּבָר – אִי אֶפְשָׁר לְבַצַּע אוֹתוֹ. רַק פִּגְיוֹן אֶחָד יֵשׁ לָנוּ כָּאן.”

וּכְכַלּוֹתוֹ לְדַבֵּר שָׁלַף אֶת הַפִּגְיוֹן מֵאֲזוֹרוֹ וְהוֹשִׁיטוֹ אֵלַי. “קָחֵהוּ נָא!” אָמַר לִי. חֲמָתִי בָּעֲרָה בִּי לְהַשְׁחִית. תָּפַשְׂתִּי אֶת הַפִּגְיוֹן וְהִקְרַבְתִּיו אֶל חָזֵהוּ. הוּא לֹא זָע וְלֹא נָע. “אִישׁ אֻמְלָל,” קָרָאתִי אֵלָיו, “אַל תַּכְרִיחֵנִי לִרְצֹחַ נֶפֶשׁ הִנֵּה אֶנְעַץ בְּלִבְּךָ אֶת הַלַּהַב עִם הַנִּצָּב, אִם לֹא תֹּאמַר לִי תֵּכֶף וּמִיָּד: אֵיפֹה אִשְׁתִּי?!” הוּא עָנַנִי בְּלִי כָּל כַּעַס: “הָרְשׁוּת בְּיָדְךָ! אַךְ אֲנִי מִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ: תֵּן לִי עוֹד שָׁעָה אַחַת חַיִּים וְלֵךְ בְּעִקְּבוֹתַי. אֵינְךָ מַאֲמִין לָאִישׁ הַחַיָּב לְךָ תּוֹדָה מְשֻׁלֶּשֶׁת עַל חַיָּיו, לָאִישׁ אֲשֶׁר קָרָאתָ לוּ: אָחִי אָתָּה. וְאוּלָם שְׁמָעֵנִי נָא, אִם בְּעוֹד שָׁעָה תּוֹסִיף לְבִלְתִּי הַאֲמִין בִּי – הָרְשׁוּת בְּיָדְךָ לְהָרְגֵנִי. הֲלֹא לְבַצַּע אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תּוּכַל בְּכָל עֵת, הֲלֹא רוֹאֶה אַתָּה, כִּי אֵין אֲנִי רוֹצֶה כְּלָל לְהָגֵן עַל עַצְמִי הִנְנִי מַשְׁבִּיעֲךָ בְּשֵׁם מַרְיָה…” וּמִתּוֹךְ הִתְאַמְּצוּת הוֹסִיף, “אִשְׁתְּךָ הַאֲרֵךְ רוּחֲךָ שָׁעָה אַחַת וְהַאֲמֵן לִי אַךְ הַפַּעַם, כִּי אִם אֲנִי מִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ שֶׁלֹּא תְּמִיתֵנִי עַכְשָׁו, הֲרֵי זֶה לְטוֹבָתְךָ וּבְשׁוּם אֹפֶן לֹא לְטוֹבָתִי.”

בְּקוֹלוֹ הָיָה מַשֶּׁהוּ עָצוּב וַאֲמִתִּי עַד מְאֹד. קוֹל נִסְתָּר עָלָה מֵעִמְקֵי לִבִּי וְלָחַשׁ לִי: אוּלַי הוּא דוֹבֵר אֱמֶת, הֲלֹא אִי אֶפְשָׁר שֶׁהָרָצוֹן לְהַצִּיל אֶת חַיָּיו יֶאֱצַל לְקוֹלוֹ עֲדִינוּת כֹּה רַבָּה וְתַחֲנוּנִים כֹּה תְּמִימִים. וַדַּאי שֶׁלֹּא אֶת נַפְשׁוֹ הוּא מְבַקֵּשׁ לְהַצִּיל בָּזֶה.

וְשׁוּב הִכְרִיעַנִי בִּפְּיֶרוֹ אוֹתוֹ כֹּחַ טָמִיר שֶׁהָיָה בּוֹ תָּמִיד. אַף עַל פִּי שֶׁבְּאוֹתוֹ רֶגַע הִתְבַּיַּשְׁתִּי לְהוֹדוֹת לְעַצְמִי בַּדָּבָר הַזֶּה.

“טוֹב,” אָמַרְתִּי לוֹ, “הִנְנִי מַאֲרִיךְ לְךָ שָׁעָה אַחַת. נֵלֵךְ!” בִּקַּשְׁתִּי לְהַחֲזִיר לוֹ אֶת הַפִּגְיוֹן – אַךְ הוּא עָנָה וְאָמַר: “לֹא! אִם אֵינְךָ מַאֲמִין בִּי, יְהֵא הַפִּגְיוֹן שָׁמוּר עִמְּךָ. אֲבָל נְמַהֵר נָא, חָלִילָה לָנוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ!”

מד

הָלַכְנוּ לְפָנִים. רַסְק נִסָּה פְּעָמִים אֲחָדוֹת בְּמֶשֶׁךְ הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְגַּלְגְּלָה בֵּינֵינוּ לָלֶכֶת הָלְאָה וְהָיָה חוֹזֵר פַּעַם בְּפַעַם אֵלֵינוּ, כְּאִלּוּ שָׁאַל בְּעֵינָיו לְפֵשֶׁר הָעֲמִידָה הַזֹּאת, עַכְשָׁו רָץ הַכֶּלֶב בְּשִׂמְחָה רַבָּה. נִכְנַסְנוּ לַעֲבִי יַעַר-בְּתוּלִים. לְאַחַר מַהֲלַךְ רֶבַע שָׁעָה יָצָאנוּ אֶל עֲרָבָה יָפָה מְכֻסָּה יֶרֶק, אֲשֶׁר מַעְיַן הָרִים מַשְׁקֶה אֶת אַדְמָתָהּ וַעֲצֵי יַעַר גְּבוֹהִים וּמֻפְלָגִים בְּשָׁנִים מַקִּיפִים אוֹתָהּ מִכָּל רוּחוֹתֶיהָ.

אֶל חֵיק הָעֲרָבָה הַזֹּאת פָּתְחָה אֶת פִּיהָ מְעָרָה גְדוֹלָה שֶׁקִּירוֹתֶיהָ הַיְרַקְרַקִּים מְכֻסִּים פִּרְחֵי לִיאַנָּה וְיַסְמִין וּשְׁאָר הַצְּמָחִים הַטַּפְּסָנִיִּים. רַסְק בִּקֵּשׁ לִפְתֹּחַ בִּנְבִיחָה, אַךְ פְּיֶרוֹ נָתַן לוֹ אוֹת, וְהוּא נִשְׁתַּתֵּק. וּבְלִי דַבֵּר דָּבָר הֶחֱזִיק יְרִיבִי בְּיָדִי וְהוֹבִילַנִי אֶל הַמְּעָרָה.

בְּתוֹךְ הַמְּעָרָה, עַל גַּבֵּי מַחֲצֶלֶת נְצָרִים יָשְׁבָה אִשָּׁה, וְגַבָּהּ אֶל הַפֶּתַח. לְקוֹל צְעָדֵינוּ הָפְכָה הָאִשָּׁה אֶת פָּנֶיהָ. הָהּ, רַבּוֹתַי: זוֹ הָיְתָה מַרְיָה! הִיא הָיְתָה לְבוּשָׁה בְּשִׂמְלָתָהּ הַלְּבָנָה – שִׂמְלַת הַכְּלוּלוֹת! וּבְשַׂעֲרוֹתֶיהָ קָלוּעַ עֲדַיִן זֵר פְּרָחִים מִפִּרְחֵי תַּפּוּחֵי הַזָּהָב. הֲלֹא הוּא קִשּׁוּט הַבְּתוּלִים הָאַחֲרוֹן שֶׁלֹּא הִסְפַּקְתִּי עוֹד לַהֲסִירוֹ מֵעַל רֹאשָׁהּ. בִּרְאוֹתָהּ אוֹתִי פָּרְצָה בִּצְעָקָה וְנָפְלָה בֵּין זְרוֹעוֹתַי מִתְעַלֶּפֶת מֵרֹב שִׂמְחָה וְתִמָּהוֹן. נְבוּכוֹתִי מְאֹד.

לְשֵׁמַע הַזְּעָקָה הַזֹּאת יָצְאָה מֵהַחֶדֶר הַסָּמוּךְ אֲשֶׁר בְּיַרְכְּתֵי הַמְּעָרָה אִשָּׁה זְקֵנָה וּבְיָדֶיהָ – יֶלֶד.

זוֹ הָיְתָה אוֹמַנְתָּהּ שֶׁל מַרְיָה, וְהַיֶּלֶד – בֶּן זְקוּנָיו שֶׁל דּוֹדִי. פְּיֶרוֹ הֵבִיא מַיִם מִן הַמַּעְיָן הַקָּרוֹב וְזָלַף עַל פְּנֵי מַרְיָה. הַמַּיִם הַצַּחִים עוֹרְרוּהָ מֵעֶלְפּוֹנָהּ. הִיא פָּתְחָה אֶת עֵינֶיהָ:

“לֵאוֹפּוֹלְד!” קָרְאָה מַרְיָה, “לֵאוֹפּוֹלְד שֶׁלִּי!” “מַרְיָה!” קָרָאתִי וְחִבַּקְתִּיהָ בְּכָל כֹּחִי. “הָהּ, רַק לֹא לְנֶגֶד עֵינָי!” נִשְׁמַע קוֹל קוֹרֵעַ לֵב. נָשָׂאנוּ אֶת עֵינֵינוּ: זֶה הָיָה פְּיֶרוֹ.

הוּא הָיָה עֵד רְאִיָּה לְחִבּוּקֵנוּ, וְהַדָּבָר גָּרַם לוֹ יִסּוּרִים רַבִּים. הוּא נָשַׁם נְשִׁימוֹת חֲטוּפוֹת בְּחָזֵהוּ הָעוֹלֶה וְיוֹרֵד חֲלִיפוֹת. טִפּוֹת טִפּוֹת שֶׁל זֵעָה נָשְׁרוּ מִמִּצְחוֹ, וְכָל גּוּפוֹ רָעַד.

הוּא כָּבַשׁ פִּתְאֹם אֶת פָּנָיו בְּכַפָּיו, פָּרַץ מִתּוֹךְ הַמְּעָרָה וְקָרָא בְּלִי הֶרֶף בְּקוֹלוֹ הַמּוּזָר:

“רַק לֹא לְנֶגֶד עֵינָי!”

מַרְיָה הִבִּיטָה אַחֲרָיו: “הָהּ, אֱלֹהִים! לֵאוֹפּוֹלְד! אַהֲבָתֵנוּ גוֹרֶמֶת לוֹ, כַּנִּרְאֶה, יִסּוּרִים! הַאֻמְנָם הוּא אוֹהֵב אוֹתִי?” צַעֲקַת הָעֶבֶד הוֹכִיחָה לִי, כִּי הוּא הָיָה בֶּן תַּחֲרוּתִי, אַךְ דְּבַר מַרְיָה הֵעִיד עָלָיו, כִּי הָיָה גַם יְדִידִי.

“מַרְיָה!” עָנִיתִי לָהּ בְּשִׂמְחָה רַבָּה וְלִבִּי נִתְמַלֵּא צָעַר, “מַרְיָה, הַאֻמְנָם לֹא יָדַעַתְּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה?”

“גַּם עַכְשָׁו אֵינֶנִּי יוֹדַעַת,” עָנְתָה מַרְיָה, וּפָנֶיהָ הֶאְדִּימוּ מִצְּנִיעוּת, “מָה? הַאֻמְנָם הוּא אוֹהֵב אוֹתִי? מֵעוֹדִי לֹא הִרְגַּשְׁתִּי אֶת הַדָּבָר.” לָחַצְתִּי אוֹתָהּ אֶל לִבִּי בְּאַהֲבָה רַבָּה. “שׁוּב מָצָאתִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת יְדִידִי!” קָרָאתִי בְּקוֹל. “מָה אֻשַּׁרְתִּי וּמָה אָשַׁמְתִּי. הוֹי לִי, כִּי חָשַׁדְתִּי בּוֹ!”

“מָה?” קָרְאָה מַרְיָה בְּתִמָּהוֹן, “הֶחָשַׁדְתָּ בּוֹ, בִּפְּיֶרוֹ?! אָכֵן, אָשַׁמְתָּ מְאֹד. תּוֹדָה כְּפוּלָה אַתָּה חַיָּב לוֹ עַל חַיַּי, וְאוּלַי גַּם יוֹתֵר מִזֶּה,” הוֹסִיפָה מַרְיָה וְהִשְׁפִּילָה אֶת עֵינֶיהָ, “לוּלֵא פְּיֶרוֹ, כִּי עַתָּה בְּלָעַנִי תַּנִּין הַנָּהָר, לוּלֵא הוּא, כִּי עַתָּה הָיוּ הַכּוּשִׁים… פְּיֶרוֹ הוֹצִיאַנִי מִידֵיהֶם בְּשָׁעָה שֶׁרָצוּ, כַּנִּרְאֶה, לַעֲשׂוֹת בִּי מַה שֶׁעָשׂוּ לְאָבִי הָאֻמְלָל.” הִיא נִשְׁתַּתְּקָה וּפָרְצָה בְּבֶכִי.

“אֲבָל לָמָּה זֶה,” שָׁאַלְתִּי אוֹתָהּ, “לֹא הֶחֱזִירֵךְ פְּיֶרוֹ לְקָף, אֶל בַּעֲלֵךְ?”> “הוּא נִסָּה לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר, אַךְ לֹא יָכֹל, מִפְּנֵי שֶׁהֻכְרַח לְהִסְתַּתֵּר גַּם מֵעֵינֵי הַלְּבָנִים וְגַם מֵעֵינֵי הַכּוּשִׁים. לְבַד זֹאת לֹא יָדַע אִישׁ אֶת גּוֹרָלְךָ. אֲחָדִים אָמְרוּ, כִּי בְּעֵינֵיהֶם רָאוּ אוֹתְךָ נוֹפֵל שָׁדוּד, אַךְ פְּיֶרוֹ אָמַר לִי, כִּי שֶׁקֶר הַדָּבָר. הָיִיתִי בְּטוּחָה, כִּי חַי אַתָּה, מִפְּנֵי שֶׁאִלּוּ מַתָּ, הָיָה קוֹל טָמִיר מוֹדִיעַ לִי עַל מוֹתְךָ. אִלּוּ מַתָּ, כִּי עַתָּה מַתִּי גַם אָנִי.” “וּבְכֵן,” אָמַרְתִּי לָהּ, " פְּיֶרוֹ הֱבִיאֵךְ הֵנָּה?" “כֵּן, לֵאוֹפּוֹלְד. רַק הוּא יוֹדֵעַ אֶת מְקוֹמָה שֶׁל הַמְּעָרָה הַנִּדַּחַת הַזֹּאת. יַחַד עִמִּי הִצִּיל פְּיֶרוֹ אֶת כָּל שְׁאֵרִית מִשְׁפַּחְתֵּנוּ. אֶת אוֹמַנְתִּי הַטּוֹבָה וְאֶת אָחִי הַקָּטֹן. הוּא הִסְתִּירָנוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה. הַאֲמֵן לִי, כִּי טוֹב וְנוֹחַ מְאֹד בַּמְּעָרָה הַזֹּאת וְלוּלֵא הַמִּלְחָמָה הַנְּטוּשָׁה בְּכָל מָקוֹם, כִּי עַתָּה הִסְכַּמְתִּי בְּכָל לִבִּי לִחְיוֹת עִמְּךָ פֹּה אַחֲרֵי אֲשֶׁר אָבַד כָּל רְכוּשֵׁנוּ. פְּיֶרוֹ נָתַן לָנוּ אֶת כָּל צְרָכֵינוּ. הוּא הָיָה בָּא אֵלֵינוּ לְעִתִּים קְרוֹבוֹת. עַל רֹאשׁוֹ הִתְנוֹסְסָה נוֹצָה אֲדֻמָּה. הוּא הָיָה מְנַחֵם אוֹתִי, מְסַפֵּר לִי עָלֶיךָ וְהִבְטִיחַ לִי, כִּי יָבוֹא יוֹם וְנָשׁוּב לִחְיוֹת עִמְּךָ יָחַד. וּפִתְאֹם נֶעְלָם. שְׁלשָׁה יָמִים לֹא רְאִיתִיו, וְלִבִּי חָרַד בִּי מְאֹד. וְהִנֵּה חָזַר עִמְּךָ. הוֹי, פְּיֶרוֹ הַמִּסְכֵּן, הוּא הָלַךְ, אֵפוֹא, לְחַפֵּשׂ אוֹתְךָ.”

"כֵּן, אָמַרְתִּי. “אִם כֵּן,” הוֹסִיפָה מַרְיָה, "הַאֻמְנָם גַּם אַחֲרֵי כָּל אֵלֶּה הוּא אוֹהֵב אוֹתִי? הַאֻמְנָם בָּטוּחַ אַתָּה, כִּי כֵן הַדָּבָר?

“כֵּן, עַכְשָׁו הִנְנִי בָּטוּחַ! הֲלֹא הוּא הָאִישׁ אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ לִדְקֹר אוֹתִי, אַךְ מָשַׁךְ אֶת יָדוֹ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא רָצָה לְהַדְאִיב אֶת לִבֵּךְ. הֲלֹא הוּא הַכּוּשִׁי אֲשֶׁר שָׁר לָךְ שִׁירֵי אַהֲבָה בַּסֻּכָּה שֶׁעַל יַד הַנָּהָר.”

“הַאֻמְנָם?” קָרְאָה מַרְיָה בְּתִמָּהוֹן וּבִתְמִימוּת: “הַאֻמְנָם הוּא בֶּן תַּחֲרוּתְךָ! הַאֻמְנָם הוּא הָאִישׁ הָרַע אֲשֶׁר רָמַס אֶת הַפְּרָחִים? לֹא, לֹא יִתָּכֵן! הוּא הִתְנַהֵג עִמִּי בְּכָבוֹד וּבְהַכְנָעָה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בִּהְיוֹתוֹ עֶבֶד אָבִי. אָמְנָם, נָכוֹן הַדָּבָר, פְּעָמִים הָיָה נוֹתֵן בִּי עֵינַיִם מוּזָרוֹת, אֲבָל חָשַׁבְתִּי, כִּי הוּא מְרַחֵם עָלַי בְּדַעְתּוֹ אֶת הָאָסוֹן אֲשֶׁר בָּאַנִי. אִלּוּ יָדַעְתָּ, בְּאֵיזוֹ מְסִירוּת דִּבֵּר עִמִּי פְּיֶרוֹ עַל לֵאוֹפּוֹלְד שֶׁלִּי. יְדִידוּתוֹ אֵלֶיךָ דוֹמָה לְאַהֲבָתִי אוֹתְךָ.”

הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הִלְהִיבוּנִי מְאֹד, אַךְ גַּם הִכְאִיבוּנִי. זָכַרְתִּי אֶת הִתְנַהֲגוּתִי הָאַכְזָרִית עִם פְּיֶרוֹ אֻמְלָל זֶה, וְרַק עַתָּה הֲבִינוֹתִי אֶת דִּבְרֵי תּוֹכַחְתּוֹ הָעֲדִינָה וְהַנִּכְנַעַת בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לִי, כִּי לֹא הוּא כְּפוּי הַטּוֹבָה.

וּבָרֶגַע הַזֶּה חָזַר פְּיֶרוֹ, פָּניו הָיוּ קוֹדְרִים וַעֲצוּבִים. הוּא הָיָה דוֹמֶה לְאִישׁ שֶׁנִּתְחַיֵּב עִנּוּיִים וְיָצָא מֵהֶם בְּשָׁלוֹם, הוּא קָרַב אֵלַי לְאַט-לְאַט וְאָמַר לִי בְּכֹבֶד רֹאשׁ, בְּהוֹרוֹתוֹ עַל הַפִּגְיוֹן שֶׁבַּאֲזוֹרִי. “הַשָּׁעָה עָבְרָה!”

“שָׁעָה? אֵיזוֹ שָׁעָה?” קָרָאתִי אֵלָיו. “שְׁעַת הַחַיִּים אֲשֶׁר נָתַתָּ לִי. אֶת הַשָּׁעָה הַזֹּאת בִּקַּשְׁתִּי מִמְּךָ כְּדֵי לַהֲבִיאֲךָ הֵנָּה. לִפְנֵי שָׁעָה הִתְחַנַּנְתִּי לְפָנֶיךָ שֶׁלֹּא תַּהַרְגֵנִי וְעַכְשָׁו אֲנִי מַשְׁבִּיעֲךָ! הָרְגֵנִי נָא!”

לִבִּי דָאַב בְּקִרְבִּי בִּרְאוֹתִי אֶת רִגְשֵׁי אַהֲבָתוֹ, יְדִידוּתוֹ וְתוֹדָתוֹ. נָפַלְתִּי לְרַגְלֵי הָעֶבֶד, לֹא יָכֹלְתִּי לְהוֹצִיא הֶגֶה מִפִּי וּבָכִיתִי בְּכִי מָר. הוּא הֱרִימַנִי:

“מָה אַתָּה עוֹשֶׂה?”

"אֲנִי נוֹתֵן לְךָ אֶת הַמַּגִּיעַ לְךָ. אֵינֶנִּי

רָאוּי לִידִידוּת כִּידִידוּתְךָ. תּוֹדָתְךָ שֶׁאַתָּה חַיָּב לִי

אֵינָהּ יְכֹלָה לְכַפֵּר אֶת כְּפִיּוּת טוֹבָתִי אֵלֶיךָ."

פָּנָיו הָיוּ קוֹדְרִים כְּמִקֹּדֶם. אַךְ בְּנַפְשׁוֹ פְּנִימָה הָיְתָה נְטוּשָׁה, כַּנִּרְאֶה, מִלְחָמָה חֲזָקָה. הוּא פָּסַע לִקְרָאתִי פְּסִיעָה אַחַת – וְנָסוֹג אֲחוֹרַנִּית. פָּתַח אֶת פִּיו וְלֹא הוֹצִיא הֶגֶה. אַךְ רִגְעֵי הַמְּבוּכָה לֹא אָרְכוּ הַרְבֵּה, וְהוּא פָּתַח אֶת זְרוֹעוֹתָיו וְקָרָא:> “הַאוּכַל מֵעַתָּה לִקְרֹא לְךָ: אָחִי אַתָּה?” לֹא עָנִיתִי לוֹ דָבָר וְנָפַלְתִּי עַל צַוָּארוֹ. אַחֲרֵי שְׁתִיקָה קְצָרָה אָמַר פְּיֶרוֹ: “טוֹב לֵב אַתָּה, אַךְ הָאָסוֹן הֱבִיאֲךָ לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂה עָוֶל.” “שׁוּב מָצָאתִי אֶת אָחִי!” אָמַרְתִּי לוֹ, “מֵעַתָּה אֵינֶנִּי אֻמְלָל, אַךְ פִּשְׁעִי כָּבֵד מִנְּשׂוֹא.” “פִּשְׁעֲךָ, אָחִי! גַּם אֲנִי פָּשַׁעְתִּי. וְיוֹתֵר מִמְּךָ, אַךְ מֵעַתָּה אֵינְךָ אֻמְלָל עוֹד, וַאֲנִי אֻמְלָל לָנֶצַח.”

חלק ה

מה

פָּנָיו אֲשֶׁר הִבִּיעוּ שִׂמְחָה רַבָּה קָדְרוּ שׁוּב. אֵיזוֹ הַבָּעָה שֶׁל עֶצֶב מוּזָר וְנִמְרָץ הָיְתָה בָּהֶם. “שְׁמַע נָא,” אָמַר פְּיֶרוֹ בְּקֹר רוּחַ, “אָבִי הָיָה מֶלֶךְ בְּאֶרֶץ קָקוֹנְגוֹ. הוּא הָיָה שׁוֹפֵט אֶת נְתִינָיו לְיַד שַׁעַר בֵּיתוֹ, וְכָל פַּעַם לְאַחַר שֶׁהוֹצִיא מִשְׁפָּט הָיָה שׁוֹתֶה יֵין תָּמָר מְלֹא הַכּוֹס, כִּי כֵן הַמִּנְהָג בְּאַרְצֵנוּ. הָיִינוּ מְאֻשָּׁרִים וְאַדִּירִים, וְהִנֵּה בָּאוּ אֵלֵינוּ בְּנֵי אֵרָפָּה וּמֵהֶם קִבַּלְתִּי אֶת יְדִיעוֹת הַהֶבֶל אֲשֶׁר הִדְהִימוּךָ. מַנְהִיגָם הָיָה קַפִּיטַן סְפַרְדִּי. הוּא הִבְטִיחַ לְאָבִי מַלְכוּת, הַגְּדוֹלָה מִמַּלְכוּתוֹ כִּפְלֵי כִּפְלַיִם, וְגַם נָשִׁים לְבָנוֹת הִבְטִיחַ לוֹ. וְאָבִי הָלַךְ אַחֲרָיו עִם כָּל בְּנֵי בֵּיתוֹ. הָהּ, אָחִי! הֵם מָכְרוּ אוֹתָנוּ לַעֲבָדִים…”

חֲזֵה הַכּוּשִׁי עָלָה וְיָרַד חֲלִיפוֹת, עֵינָיו נוֹצְצוּ, הוּא פָּרַךְ בְּלִי מֵשִׂים עֵץ רַעֲנָן שֶׁצָּמַח עַל יָדוֹ וְהוֹסִיף לְדַבֵּר כְּאִלּוּ אֶל נַפְשׁוֹ וְלֹא אֵלַי: “הַמּוֹשֵׁל עַל אֶרֶץ קָקוֹנְגוֹ הָיָה לְעֶבֶד. וּבְנוֹ – לְעֶבֶד עֲבָדִים בִּשְׂדוֹת סַן-דּוֹמִינְגוֹ. הִפְרִידוּ אֶת הַכְּפִיר הַצָּעִיר מֵעַל אָבִיו הַזָּקֵן, כְּדֵי שֶׁיֵּקַל לְרַסֵּן אוֹתוֹ. אֶת הַנָּשִׁים הַצְּעִירוֹת גָּזְלוּ מִידֵי בַּעֲלֵיהֶן וּמָכְרוּ אוֹתָן בְּבֶצַע כֶּסֶף. הַתִּינוֹקוֹת לֹא יָדְעוּ אַיֵּה אִמָּם שֶׁגִּדְּלָה וְטִפְּחָה אוֹתָם, אַיֵּה אֲבִיהֶם אֲשֶׁר רָחַץ אוֹתָם בְּפַלְגֵי הָרִים. עָרִיצִים וְאַכְזָרִים הִקִּיפוּ אוֹתָם וְהֵם הָיוּ יְשֵׁנִים יַחַד עִם כְּלָבִים…”

הוּא שָׁתַק, אַךְ שְׂפָתָיו עוֹד נָעוּ. עֵינָיו קָפְאוּ בְּחוֹרֵיהֶן וְהִבִּיעוּ שִׁגָּעוֹן. וּפִתְאֹם תָּפַשׂ אֶת יָדִי וְאָמַר: “שְׁמַע, אָחִי! פְּעָמִים אֲחָדוֹת מָכְרוּ אוֹתִי מִיָּד לְיָד, מִנַּטָּע לְנַטָּע, כְּשֵׁם שֶׁמּוֹכְרִים בְּהֵמָה. הֲזוֹכֵר אַתָּה, אֵיךְ הָרְגוּ אֶת אוֹזֶ’ה, בַּיּוֹם הַהוּא רָאִיתִי שׁוּב אֶת אָבִי. אֲבָל – קָשׁוּר אֶל אוֹפָן…” נִזְדַּעְזַעְתִּי, וְהוּא הוֹסִיף: “אֶת אִשְׁתִּי מָסְרוּ לַלְּבָנִים. שְׁמַע, אָחִי: הִיא מֵתָה וּבִקְּשָׁה אוֹתִי לִנְקֹם אֶת נִקְמָתָהּ. הִנְנִי מוֹדֶה וּמִתְוַדֶּה,” אָמַר פְּיֶרוֹ בְּהִסּוּס וְהִשְׁפִּיל אֶת עֵינָיו, “חָטָאתִי! אָהַבְתִּי אַחֶרֶת. אֲבָל אַל נְדַבֵּר בַּדָּבָר הַזֶּה… כָּל בְּנֵי עַמִּי הִמְרִיצוּנִי וְהִתְחַנְנוּ לְפָנַי לִגְאֹל אוֹתָם וְלִנְקֹם אֶת נִקְמָתָם. רַסְק הָיָה מֵבִיא אֵלַי אֶת מִכְתְּבֵיהֶם. אַךְ לֹא יָכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹנָם מִפְּנֵי שֶׁיָּשַׁבְתִּי בְּבֵית הַכֶּלֶא שֶׁל דּוֹדְךָ. וּבַיּוֹם הַהוּא, יוֹם בּוֹ נִתְּנָה לִי הַחֲנִינָה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הִשְׁתַּדַּלְתָּ לְהַצִּילֵנִי, בָּרַחְתִּי, כְּדֵי לְהוֹצִיא אֶת בָּנַי מִידֵי אֲדוֹנֵיהֶם הֶעָרִיץ. סוֹף סוֹף הִגַּעְתִּי אֶל בֵּית אֲדוֹנֵיהֶם. הָהּ, אָחִי! הָאַחֲרוֹן לְנֶכְדֵי מֶלֶךְ קָקוֹנְגוֹ נָפַח זֶה עַתָּה אֶת רוּחוֹ וּמֵת מֵהַמַּכּוֹת אֲשֶׁר הֻכָּה בִּידֵי הַלָּבָן. שְׁאָר בָּנַי מֵתוּ עַל פָּנָיו.”

הוּא שָׁתַק רֶגַע, וְאַחַר כָּךְ שָׁאַל אוֹתִי בְּקֹר רוּחַ: “אָחִי! הַגִּידָה לִי, מֶה הָיִיתָ עוֹשֶׂה בִּמְקוֹמִי?” צְמַרְמֹרֶת אֲחָזַתְנִי לְשֵׁמַע הַדְּבָרִים הַקּוֹדְרִים הַלָּלוּ. עַל שְׁאֵלָתוֹ עָנִיתִי בִּתְנוּעַת אִיּוּם. הוּא הֶבִינַנִי וְחִיֵּךְ חִיּוּךְ מַר, אַחַר כָּךְ הוֹסִיף: "הָעֲבָדִים הִתְפָּרְצוּ מִפְּנֵי אֲדוֹנֵיהֶם וְעָנְשׁוּ אוֹתוֹ עַל שֶׁרָצַח אֶת בְּנִי. הֵם בָּחֲרוּ בִּי לִהְיוֹת לָהֶם לְמַנְהִיג. הֲלֹא יְדוּעִים לְךָ כָּל הָעִנּוּיִים וְהַתְּלָאוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ בַּעֲקֵב הַמֶּרֶד הַזֶּה. וְהִנֵּה שָׁמַעְתִּי, כִּי עַבְדֵי דוֹדְךָ מִתְכּוֹנְנִים לַעֲשׂוֹת כְּמַעֲשֵׂה חַבְרֵיהֶם. בָּאתִי לְאִי הַתַּנִּינִים בְּעֶצֶם לֵיל הַמֶּרֶד וְלֹא מְצָאתִיךָ. דּוֹדְךָ נִרְצַח זֶה עַתָּה בְּמִטָּתוֹ. הַכּוּשִׁים כְּבָר הִבְעִירוּ אֵשׁ בְּמַטָּעָיו. לֹא יָכֹלְתִּי לַעֲצוֹר אוֹתָם, כִּי הֵם חָשְׁבוּ בְּתָם לִבָּם, כִּי בְּשָׂרְפָם אֶת אֲחֻזּוֹת דּוֹדְךָ יִקְּמוּ אֶת נִקְמָתִי. אַךְ הִצְלַחְתִּי לְהַצִּיל אֶת בְּנֵי מִשְׁפַּחְתְּךָ. דֶּרֶךְ הַפִּרְצָה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּעֶצֶם יָדַי חָדַרְתִּי לְתוֹךְ הַמִּבְצָר. אֶת אוֹמֶנֶת אִשְׁתְּךָ הִפְקַדְתִּי בִּידֵי אַחַד הַכּוּשִׁים הַנֶּאֱמָנִים. אַךְ לְהַצִּיל אֶת מַרְיָה הָיָה קָשֶׁה בְּיוֹתֵר. הִיא פָּרְצָה לְתוֹךְ הַמִּבְצָר הַבּוֹעֵר בָּאֵשׁ, כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת אָחִיהָ הַקָּטֹן, בֶּן דּוֹדְךָ הַיָּחִיד, שֶׁנִּצַּל מִמַּכּוֹת מָוֶת. הַכּוּשִׁים הִקִּיפוּהָ וּבִקְּשׁוּ לַהֲרֹג אוֹתָהּ. פִּתְאֹם הִגַּעְתִּי וְצִוִּיתִי לָהֶם לְהַרְפּוֹת מִמֶּנָּה וְלָתֵת לִי לִנְקֹם אֶת נִקְמָתִי. הֵם הִסְתַּלְּקוּ. לָקַחְתִּי אֶת אִשְׁתְּךָ בִּזְרוֹעוֹתַי, הִפְקַדְתִּי אֶת הַיֶּלֶד בִּידֵי רַסְק וְהִסְתַּרְתִּי אֶת שְׁנֵיהֶם בַּמְּעָרָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אֶת מוֹצָאֶיהָ וּמְבוֹאֶיהָ אֵין יוֹדֵעַ אִישׁ זוּלָתִי. אָחִי! זֶה פִּשְׁעִי וְזֶה חֶטְאִי! כִּלְיוֹתַי יִסְּרוּנִי מְאֹד, וְרִגְשֵׁי תּוֹדָתִי

גָבְרוּ בִּי. בִּקַּשְׁתִּי לִפּוֹל שׁוּב לְרַגְלֵי פְּיֶרוֹ, אַךְ הוּא עֲצָרַנִי וְנֶעְלַב. “נֵלֵךְ,” אָמַר לִי וְשִׁלֵּב אֶת זְרוֹעוֹ בִּזְרוֹעִי, “קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְנֵלֵךְ מִפֹּה.” שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ בְּתִמָּהוֹן: “לְאָן אַתָּה רוֹצֶה לְהוֹלִיךְ אוֹתָנוּ?” “אֶל מַחֲנֶה הַלְּבָנִים,” עָנָה פְּיֶרוֹ. “מִקְלָטֵנוּ זֶה אֵינוֹ בָּטוּחַ. מָחָר, עִם עֲלוֹת הַשַּׁחַר, יִתְנַפְּלוּ הַלְּבָנִים עַל מַחֲנֵה בִּיאָסוֹ וְהֵם יִשְׂרְפוּ בְּלִי סָפֵק אֶת הַיָּעַר. וּלְבַד זֹאת אָסוּר לִי לְהִתְמַהְמֵהַּ. עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים עָרְבוּ אוֹתִי, אָנוּ יְכֹלִים לְמַהֵר – מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה חָפְשִׁי, וּצְרִיכִים לְמַהֵר – מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי אֵינֶנִּי חָפְשִׁי.”

לְשֵׁמַע הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גָבַר בִּי הַתִּמָּהוֹן שִׁבְעָתַיִם. שְׁאִלְתִּיו: “מַה פֵּשֶׁר הַדְּבָרִים?” “הֲלֹא שָׁמַעְתָּ, כִּי בּוּג יַ’רְגַּל נָפַל בַּשֶּׁבִי…” אָמַר פְּיֶרוֹ בְּקֹצֶר רוּחַ. “שָׁמַעְתִּי, אֲבָל מַה לְךָ וּלְבּוּג יַ’רְגַּל?” “אֲנִי הוּא בּוּג יַ’רְגַּל!”

מו

כְּבָר הֻרְגַּלְתִּי לְהַפְתָּעוֹת לְגַבֵּי אָדָם זֶה. בְּתִמָּהוֹן רַב שָׁמַעְתִּי, כִּי פְּיֶרוֹ הָעֶבֶד הוּא מֶלֶךְ אַפְרִיקָה. וְעַכְשָׁו נִדְהַמְתִּי בְּשָׁמְעִי, כִּי הוּא-הוּא בּוּג יַ’רְגַּל הָאָיֹם וְהַנָּדִיב, מַנְהִיג הַמּוֹרְדִים מֵהָהָר הָאָדֹם.

עַתָּה הֲבִינוֹתִי, מַדּוּעַ הֶעֱרִיצוּהוּ כָּל הַמּוֹרְדִים, אֲפִילוּ בִּיאָסוֹ בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. הוּא הָיָה לָהֶם לְמַנְהִיג בּוּג יַ’רְגַּל וּלְמֶלֶךְ קָקוֹנְגוֹ.

הוּא לֹא שָׂם לֵב כַּנִּרְאֶה לָרשֶׁם הָעַז שֶׁעָשׂוּ עָלַי דְּבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים. “וְהִנֵּה אָמְרוּ לִי,” אָמַר פְּיֶרוֹ, “כִּי גַם אַתָּה שָׁבוּי בְּמַחֲנֵה בִּיאָסוֹ. עַל כֵּן בָּאתִי לִפְדּוֹתְךָ.” “וּמַדּוּעַ זֶה אָמַרְתָּ לִי, כִּי אֵינְךָ חָפְשִׁי?” “שְׁמַע נָא,” אָמַר פְּיֶרוֹ, “הַבֹּקֶר הָיִיתִי שָׁבוּי בִּידֵי בְּנֵי עַמְּךָ. בַּמַחֲנֶה פָּשְׁטָה שְׁמוּעָה שֶׁבִּיאָסוֹ מִתְכּוֹנֵן לַהֲרֹג לִפְנוֹת עֶרֶב שָׁבוּי צָעִיר וּשְׁמוֹ לֵאוֹפּוֹלְד דְּ’אוֹבֶרְנֶה. הִגְבִּירוּ אֶת הַמִּשְׁמָר אֲשֶׁר הָפְקַד עָלַי. שָׁמַעְתִּי, כִּי יְמִיתוּנִי אַחֲרֵי אֲשֶׁר יְמִיתוּךָ בְּמַחֲנֵה בִּיאָסוֹ, וְאִם אֶבְרַח, יַהַרְגוּ בִּמְקוֹמִי עֲשָׂרָה מֵחֲבֵרָי. הֲלֹא תָּבִין עַכְשָׁו כִּי עָלַי לְמַהֵר.”

“וּבְכֵן, בָּרַחְתָּ?” שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ. “לוּלֵא כֵּן לֹא הָיִיתִי בָּא הֵנָּה. הֲלֹא צָרִיךְ הָיָה לְהַצִּילְךָ. הֲלֹא אַסִּיר תּוֹדָה אֲנִי לְךָ כִּי הִצַּלְתָּ אֶת חַיָּי. וְעַתָּה בּוֹא וְנֵלֵךְ. מַהֲלַךְ שָׁעָה אַחַת לְמַחֲנֵה בִּיאָסוֹ וּלְמַחֲנֵה הַלְּבָנִים. רְאֵה נָא, צִלְלֵי הַתְּמָרִים מִתְאָרְכִים וְצַמְרוֹתֵיהֶם הָעֲגֻלּוֹת נִרְאוֹת עַל גַּבֵּי הַגֶּשֶׁר כְּבֵיצֵי נֶשֶׁר גְּדוֹלוֹת. אוֹת הוּא, כִּי בְּעוֹד שָׁלשׁ שָׁעוֹת תִּשְׁקַע הַשֶּׁמֶשׁ. נֵלֵךְ, אָחִי, כִּי חָלִילָה לָנוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ.”

"בְּעוֹד שָׁלשׁ שָׁעוֹת תִּשְׁקַע הַשֶּׁמֶשׁ. – – " הַמִּלִּים הַפְּשׁוּטוֹת הַלָּלוּ הִקְפִּיאוּ אֶת דָּמִי בְּקִרְבִּי, כְּאִלּוּ הוֹפִיעָה לְפָנַי דְּמוּת הַמָּוֶת. הַמִּלִּים הָאֵלֶּה הִזְכִּירוּ לִי אֶת דִּבְרֵי בִּיאָסוֹ. אֲבוֹי לִי!

בִּרְאוֹתִי אֶת מַרְיָה שָׁכַחְתִּי אֶת פְּרֵדָתֵנוּ הָאֲיֻמָּה הַקְּרוֹבָה, הָיִיתִי נִלְהָב וְשָׂמֵחַ מְאֹד, וְהָרְגָשׁוֹת הָאֵלֶּה הִסִּיחוּ אֶת דַּעְתִּי וְלֹא זָכַרְתִּי וְשָׁכַחְתִּי כִּי קָרוֹב מוֹתִי. אַךְ דִּבְרֵי חֲבֵרִי הִזְכִּירוּנִי אֶת הַמָּוֶת הַצָּפוּי לִי.

"בְּעוֹד שָׁלשׁ שָׁעוֹת תִּשְׁקַע הַשֶּׁמֶשׁ. – " מַהֲלַךְ שָׁעָה אַחַת מִפֹּה עַד מַחֲנֵה בִּיאָסוֹ. הִתְחַיַּבְתִּי בִּפְנֵי הַשּׁוֹדֵד הַזֶּה לָשׁוּב אֵלָיו. וְטוֹב לִי הַמָּוֶת מִתֵּת לְבַרְבָּר זֶה אֶת הָאֶפְשָׁרוּת לָבוּז לַדָּבָר הָאֶחָד שֶׁעוֹד הֶאֱמִין בּוֹ, כַּנִּרְאֶה, הֲלֹא הוּא רֶגֶשׁ הַכָּבוֹד שֶׁל הַצָּרְפַתִּי!

הַבְּחִירָה הָיְתָה נוֹרָאָה! בָּחַרְתִּי אֵת אֲשֶׁר צָרִיךְ הָיִיתִי לִבְחֹר. אֲבָל, רַבּוֹתַי, הִנְנִי לְהִתְוַדּוֹת לִפְנֵיכֶם, כִּי רֶגַע אֶחָד פִּקְפַּקְתִּי בְּלִבִּי… הֲחָטָאתִי בַּדָּבָר הַזֶּה?

מז

בְּיָדִי הָאַחַת הֶחֱזַקְתִּי אֶת יָדוֹ שֶׁל בּוּג יַ’רְגַּל וּבַשְּׁנִיָּה אֶת יַד מַרְיָה הַמִּסְכֵּנָה שֶׁהִתְבּוֹנְנָה בַּחֲרָדָה בַּצֵּל אֲשֶׁר הִקְדִּיר אֶת פָּנַי. " בּוּג יַ’רְגַּל," אָמַרְתִּי, " הִנְנִי מַפְקִיד בְּיָדְךָ אֶת אוֹצָרִי הַיְחִידִי, – אֶת מַרְיָה שֶׁלִּי. שׁוּבוּ נָא לַמַּחֲנֶה בִּלְעָדַי, כִּי לֹא אוּכַל לָלֶכֶת עִמָּכֶם." “אֵלִי!” קָרְאָה מַרְיָה, כִּמְעַט רוּחָהּ בָּהּ – “שׁוּב אָסוֹן!” בּוּג יַ’רְגַּל נִזְדַּעְזַע. עֵינָיו הֵפִיקוּ תִּמָּהוֹן וָעֶצֶב: “אָחִי, מָה אַתָּה סָח?” הָאֵימָה אֲשֶׁר תָּקְפָה אֶת מַרְיָה בְּחָשְׁבָה עַל הָאָסוֹן הִכְרִיחָה אוֹתִי לְהַסְתִּיר מִמֶּנָּה אֶת הָאֱמֶת וּלְהִמָּנַע מִפְּרֵדָה קוֹרַעַת לֵב.

לָחַשְׁתִּי בְּאָזְנוֹ שֶׁל בּוּג יַ’רְגַּל: “הִנְנִי שָׁבוּי! נִשְׁבַּעְתִּי לְבִיאָסוֹ, כִּי אָשׁוּב אֵלָיו שְׁעָתַיִם לִפְנֵי עֲלוֹת הַשַּׁחַר, הִבְטַחְתִּי לוֹ לָמוּת.”

חֲמָתוֹ בָּעֲרָה בּוֹ וְהוּא הִרְעִים בְּקוֹלוֹ: “מִפְלֶצֶת שֶׁכְּמוֹתוֹ! עַכְשָׁו הֲבִינוֹתִי מַדּוּעַ זֶה רָצָה לְדַבֵּר עִמְּךָ בְּסוֹד. הוּא רָצָה לְהַצִּיל מִפִּיךָ אֶת הַהַבְטָחָה הַזֹּאת. הִסְכַּלְתִּי בְּהַאֲמִינִי לְבִיאָסוֹ שְׁפַל הַמִּדּוֹת, וְאֵיךְ זֶה לֹא עָלָה עַל דַּעְתִּי, כִּי הוּא חוֹרֵשׁ מְזִמָּה. לֹא כּוּשִׁי הוּא, אֶלָּא מוּלָט!”

“מָה? מְזִמָּה? אֵיזוֹ הַבְטָחָה?” קָרְאָה מַרְיָה בְּפַחַד, “מִי זֶה בִּיאָסוֹ?” “שְׁתוֹק; יָד לַפֶּה!” לָחַשְׁתִּי בְּאָזְנוֹ שֶׁל בּוּג יַ’רְגַּל! “אַל תַּחֲרֵד אֶת לֵב מַרְיָה.” “טוֹב!” אָמַר לִי בְּקוֹל קוֹדֵר, “אוּלָם אֵיךְ זֶה יָכֹלְָּת לְהַבְטִיחַ לוֹ כַּדָּבָר הַזֶּה? לָמָה הִבְטַחְתָּ לוֹ?”

“חֲשַׁבְתִּיךָ לְבוֹגֵד כְּפוּי-טוֹבָה. חָשַׁבְתִּי, כִּי מַרְיָה מֵתָה, וְלָמָּה לִי חַיִּים?” “וְאוּלָם הַבְטָחָה שֶׁבְּעַל פֶּה לְשׁוֹדֵד כָּמוֹהוּ אֵינָה חוֹבָה.” “נִשְׁבַּעְתִּי לוֹ בְּהֵן צִדְקִי.”> הוּא הִשְׁתַּדֵּל, כַּנִּרְאֶה, לְהָבִין אֶת דְּבָרַי וְשָׁאַל: “בְּהֵן צִדְקְךָ? מַה פֵּרוּשׁ הַדָּבָר הַזֶּה? הֲרֵי לֹא שְׁתִיתֶם מִכּוֹס אַחַת? הֲרֵי לֹא שְׁבַרְתֶּם לַחֲצָאִין טַבַּעַת אוֹ עֲנַף פְּרָחִים אֲדֻמִּים?” “לֹא.”

“וּבְכֵן, מַהוּ הַדָּבָר הַמַּכְרִיחֲךָ לָשׁוּב?” “כְּבוֹדִי!” עָנִיתִי לוֹ. “אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מַה פֵּרוּשׁ הַדָּבָר הַזֶּה. אֵין דָּבָר הַכּוֹפֵת אוֹתְךָ לְבִיאָסוֹ. בּוֹא אִתָּנוּ.” “לֹא אוּכַל, אָחִי. הֲלֹא הִבְטַחְתִּי!” “לֹא! לֹא הִבְטַחְתָּ,” קָרָא פְּיֶרוֹ בְּכַעַס, הֵרִים אֶת קוֹלוֹ וְקָרָא: אֲחוֹתִי, עִזְרִי לִי! אַל תִּתְּנִי לְבַעֲלֵךְ שֶׁיַּעֲזֹב אוֹתָנוּ. הוּא רוֹצֶה לָשׁוּב לְמַחֲנֵה הַכּוּשִׁים אֲשֶׁר הִצַּלְתִּיו מִשָּׁם. לָשׁוּב, מִפְּנֵי שֶׁהִבְטִיחַ לְבִיאָסוֹ מַנְהִיגָם לָמוּת." “מֶה עָשִׂיתָ?” קָרָאתִי אֵלָיו. אֲבָל כְּבָר אֵחַרְתִּי. נְדִיבוּת לִבּוֹ שֶׁעוֹרְרָה אוֹתוֹ לְבַקֵּשׁ אֶת עֶזְרַת הָאִשָּׁה הָאֲהוּבָה עָלָיו כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת בֶּן-תַּחֲרוּתוֹ, כְּבָר עָשְׂתָה אֶת פְּעֻלָּתָהּ. מַרְיָה נָפְלָה עַל צַוָּארִי בִּזְעָקָה קוֹרַעַת לֵב. הִיא לָפְתָה אֶת צַוָּארִי וְנָפְלָה עַל חָזִי מִתְעַלֶּפֶת, חִדְלַת אוֹנִים. “הָהּ, מַה הוּא סָח, לֵאוֹפּוֹלְד הֲלֹא הוּא מְרַמֶּה אוֹתִי! לֹא כֵּן? הַאֻמְנָם רוֹצֶה אַתָּה לַעֲזֹב אוֹתִי בָּרֶגַע שֶׁנִּפְגַּשְׁנוּ שׁוּב. לַעֲזֹב וְלָמוּת. עֲנֵנִי נָא מַהֵר, פֶּן אָמוּת! אֵינְךָ רַשַּׁאי לַחְתֹּךְ אֶת גּוֹרַל חַיֶּיךָ, מִפְּנִי שֶׁחַיֶּיךָ קְשׁוּרִים בְּחַיָּי. הֲרֵי לֹא תִּרְצֶה לְהִפָּרֵד מֵעָלַי לְעוֹלָם?”

“מַרְיָה, אַל תַּאֲמִינִי לוֹ. אֲנִי אֶעֶזְבֵךְ, מִפְּנֵי שֶׁזּוֹהִי חוֹבָתִי, אַךְ אָנוּ נִתְרָאֶה בְּמָקוֹם אַחֵר.”

“בְּמָקוֹם אַחֵר?” שָׁאֲלָה מַרְיָה בְּפַחַד, “אֵיפֹה?” “בַּשָּׁמָיִם!” עָנִיתִי לָהּ, כִּי לֹא יָכֹלְתִּי לְשַׁקֵּר לְמַלְאָךְ זֶה. הִיא הִתְעַלְּפָה.

וְהַזְּמָן חָלַף. הֶחֱלַטְתִּי וְעָשִׂיתִי. הִפְקַדְתִּי אוֹתָהּ בִּידֵי בּוּג יַ’רְגַּל, וְעֵינָיו זָלְגוּ דְמָעוֹת. “וּבְכֵן, דָּבָר לֹא יוּכַל לַעֲצֹר אוֹתְךָ?” אָמַר לִי. “וּמָה אוֹסִיף וּמָה אֲדַבֵּר, וְעֵינֶיךָ הָרוֹאוֹת וְאֵיךְ תּוּכַל לְהַמְרוֹת אֶת פִּי מַרְיָה. הֲלֹא בְּעַד דִּבּוּר אֶחָד מִכָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָמְרָה לְךָ הָיִיתִי מַקְרִיב אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְאַתָּה לֹא תּוּכַל לְוַתֵּר לְמַעֲנָהּ עַל מוֹתְךָ.” “לִמְחֹל עַל כְּבוֹדִי? לֹא אוּכַל! שָׁלוֹם, בּוּג יַ’רְגַּל! שָׁלוֹם אָחִי! אֲנִי מַפְקִיד אוֹתָהּ בְּיָדֶיךָ!” הוּא שִׁלֵּב אֶת זְרוֹעוֹ בִּזְרוֹעִי, שָׁקַע בְּהִרְהוּרִים וְלֹא שָׁמַע לִדְבָרַי. “אָחִי, בְּמַחֲנֵה הַלְּבָנִים נִמְצָא אֶחָד מִקְּרוֹבֶיךָ. בְּיָדָיו אַפְקִיד אֶת מַרְיָה, הֲרֵי לֹא אוּכַל לְקַחְתָּהּ מִמְּךָ.”

הוּא הוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ כְּלַפֵּי רֹאשׁ הָהָר הַמִּתְנוֹסֵס מֵעַל לַסְּבִיבָה אָמַר: “רְאֵה נָא אֶת הַסֶּלַע הַזֶּה. כְּשֶׁיִּתְנוֹסֵס מֵעָלָיו הַדֶּגֶל הַמּוֹדִיעַ עַל מוֹתְךָ לֹא תְּאַחֵר לָבוֹא הַשְּׁמוּעָה גַם עַל מוֹתִי. שָׁלוֹם!” חִבַּקְתִּי אוֹתוֹ, וְלֹא הֲבִינוֹתִי אֶת דְּבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים שֶׁהָיוּ סְתוּמִים בִּשְׁבִילִי. נָשַׁקְתִּי אֶת מִצְחָהּ הַחִוֵּר שֶׁל מַרְיָה, אֲשֶׁר רוּחָהּ שָׁבָה אֵלֶיהָ לְאַט-לְאַט בֵּין זְרוֹעוֹת הָאוֹמֶנֶת, וּמִהַרְתִּי לָרוּץ מִפַּחַד מֶבָּטָהּ הָרִאשׁוֹן וְאַנְחָתָהּ הָרִאשׁוֹנָה אֲשֶׁר יַרְפּוּ אֶת יָדַי.

מח

רַצְתִּי בְּתוֹךְ מַעֲבֵה הַיַּעַר וְלֹא הִרְהבתִּי עֹז בְּנַפְשִׁי לְהַבִּיט לַאֲחוֹרַי. רַצְתִּי בְּלִי הֶרֶף עַל פְּנֵי חוֹרְשׁוֹת, עֲרָבוֹת, גְּבָעוֹת, כְּאִלּוּ בִּקַּשְׁתִּי לִבְרֹחַ מִפְּנֵי הַמַּחֲשָׁבוֹת הָרוֹדְפוֹת אוֹתִי. וְהִנִּה נִזְדַּקֵּף לְנֶגֶד עֵינַי רֹאשׁ הַסֶּלַע וּמֵעָלָיו נִרְאָה מַחֲנֵהוּ שֶׁל בִּיאָסוֹ – שׁוּרַת הָעֲגָלוֹת, הַמְּחִלּוֹת, וְעֵרֶב רַב כּוּשִׁים הָרוֹחֲשִׁים כִּנְמָלִים.

עָמַדְתִּי. דַּרְכִּי וְחַיַּי הִגִּיעוּ אֵל קִצָּם. הָעֲיֵפוּת וְהַהִתְרַגְּשׁוּת הִתִּישׁוּ אֶת כֹּחוֹתַי. נִשְׁעַנְתִּי אֶל עֵץ וְסָקַרְתִּי בְּפִזּוּר נֶפֶשׁ אֶת הָעֲרָבָה הַמִּשְׂתָּרַעַת לְרַגְלָי.

קֹדֶם חָשַׁבְתִּי, כִּי כְּבָר שָׁתִיתִי אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה עַד תֻּמָּהּ, וְאוּלָם עַכְשָׁו נִתְבָּרֵר לִי, כִּי עוֹד לֹא טָעַמְתִּי אֶת טַעַם הָאָסוֹן הַנּוֹרָא מִכֹּל. כִּי אֵין לְךָ דָבָר קָשֶׁה מֵאֲשֶׁר לְוַתֵּר מֵרָצוֹן עַל הַנִּתָּן לְךָ וְעַל חַיֶּיךָ – מִפְּנֵי הַכֹּחַ הַמוּסָרִי הַכַּבִּיר מִכֹּל. לִפְנֵי שָׁעוֹת מִסְפָּר הָיוּ חַיַּי חֲשׁוּבִים בְּעֵינַי כַּמָּוֶת. בְּעֶצֶם לֹא הָיִיתִי כְּלָל. הֲלֹא הַיֵּאוּשׁ מָשׁוּל לַמָּוֶת. הוּא מֵעֵין-מָוֶת הַמַּכְרִיחֲךָ לִשְׁאֹף אֶת הַמָּוֶת הָאֲמִתִּי. אַךְ הַגּוֹרָל חִלְּצַנִי מִיֵּאוּשִׁי וְהֶחֱזִיר לִי אֶת מַרְיָה. אָשְׁרִי, אֲשֶׁר חֲשַׁבְתִּיו לְאָבוּד, קָם לִתְחִיָּה; עֲבָרִי הָיָה לַעֲתִידִי; וְכָל חֲלוֹמוֹתַי אֲשֶׁר הוּעַמּוּ זָרְחוּ שֵׁנִית בְּאוֹר שִׁבְעָתַיִם. וְהַחַיִּים, הַחַיִּים בְּעַצְמָם, הַמְּלֵאִים עֲלוּמִים, אַהֲבָה וְחֶדְוָה, נִפְתְּחוּ לִי שֵׁנִית וְרָמְזוּ לִי אשֶׁר אֵין קֵץ. יָכֹלְתִּי לְהַתְחִיל שֵׁנִית אֶת חַיַּי. מִלִּבִּי וּמִחוּצָה לִי קָרְאוּ לִי לְחַדֵּשׁ אַת חַיָּי. לֹא הָיָה לִי כָּל מַעֲצוֹר. כָּל מְצוּקָה לֹא הָיְתָה צְפוּיָה לִי. הָיִיתִי חָפְשִׁי, הָיִיתִי מְאֻשָּׁר, – אַךְ הָיִיתִי מֻכְרָח לָמוּת.

רַק פְּסִיעָה אַחַת פָּסַעְתִּי בְּגַן הָעֵדֶן שֶׁנִּפְתַּח לְפָנַי. וּפִתְאֹם אֵיזוֹ חוֹבָה, סְתוּמָה מְאֹד וַעֲמוּמָה מְאֹד, הִכְרִיחַתְנִי לָסֶגֶת לְאָחוֹר וְלָצֵאת לִקְרַאת הַמָּוֶת.

הַמָּוֶת – בַּמֶּה נֶחְשָׁב הוּא לְלֵב נוֹבֵל וּמְדֻכְדָּךְ. וְאוּלָם מַה קָשָׁה יָדוֹ וּמַה מַקְפִּיאָה הִיא, בְּנָגְעָהּ בְּלֵב פּוֹרֵחַ, הַשּׁוֹתֶה לִרְוָיָה מִשִּׂמְחַת הַחַיִּים. מִבְּשָׂרִי חָזִיתִי אֶת זֶה. לְרֶגַע יָצָאתִי מִקִּבְרִי, שָׁתִיתִי לִרְוָיָה אֶת כָּל הַזֹּהַר הַשָּׁמַיְמִי הַשָּׁפוּךְ עַל פְּנֵי הָעוֹלָם: אַהֲבָה, נֶאֱמָנוּת, חֹפֶשׁ – וְהִנֵּה מֻכְרָח אֲנִי לָרֶדֶת שְׁאוֹלָה מֵרְצוֹנִי.

מט

וְכַאֲשֶׁר שָׁבָה אֵלַי רוּחִי, שֶׁנָּפְלָה בְּקִרְבִּי מִפְּנֵי צַעֲרִי, תְּקָפַנִי הַטֵּרוּף. פְּסִיעוֹת גַּסּוֹת פָּסַעְתִּי עַל פְּנֵי הָעֵמֶק, חָפַצְתִּי לְמַהֵר וְלָשִׂים קֵץ לְכָל יִסּוּרָי.

נִגַּשְׁתִּי אֶל חֵיל הֶחָלוּץ שֶׁל הַכּוּשִׁים, אַךְ הֵם הִשְׁתּוֹמְמוּ מְאֹד וְלֹא הִנִּיחוּנִי לַעֲבֹר אֶת הַגְּבוּל.

מוּזָר הַדָּבָר: הֻכְרַחְתִּי לְהִתְחַנֵּן לִפְנֵיהֶם… לְבַסּוֹף תְּפָשׂוּנִי שְׁנַיִם מֵהֶם וֶהֱבִיאוּנִי אֶל בִּיאָסוֹ.

נִכְנַסְתִּי אֶל מְעָרָתוֹ שֶׁל הַמַּנְהִיג. הוּא הָיָה עָסוּק בִּבְדִיקַת הַקְּפִיצִים שֶׁל כָּל מִינֵי מַכְשִׁירֵי הָעִנּוּיִים שֶׁהִקִּיפוּהוּ מִכָּל צַד. בְּשָׁמְעוֹ אֶת הָרַעַשׁ, הָפַךְ אֶת פָּנָיו, וּכְשֶׁרָאָה אוֹתִי לֹא הִשְׁתּוֹמֵם כְּלָל.

“הֲרוֹאֶה אַתָּה?” אָמַר לִי בְּהַרְאוֹתוֹ אֶת הַמַּכְשִׁירִים הַנִּתְעָבִים הַסּוֹבְבִים אוֹתִי. לֹא נַעְתִּי וְלֹא זָעְתִּי. יָדַעְתִּי אֶת אַכְזְרִיוּתוֹ שֶׁל “גִּבּוֹר הָאֱנוֹשִׁיּוּת” הַזֶּה וְגָמַרְתִּי בְּלִבִּי לְקַבֵּל אֶת הַיִּסּוּרִים בְּעֹז רוּחַ וְלֹא לְהַחֲוִיר. “הַאֵין זֹאת?” אָמַר לִי וְהִצְטַחֵק, " וַדַּאי מְאֻשָּׁר מְאֹד הָיָה לֵאוֹגְרִי שֶׁדִּינוֹ יָצָא לְהִתָּלוֹת וְלֹא יוֹתֵר". נָעַצְתִּי בּוֹ מֶבָּט שֶׁל בּוּז וְלֹא עָנִיתִי דָבָר. “הַבְהִילוּ נָא אֶת הָאָדוֹן הַכֹּהֵן!” אָמַר בִּיאָסוֹ לְאֶחָד מִשָּׁלִישָׁיו. רֶגַע שָׁתַקְנוּ וְהִבַּטְנוּ זֶה בִּפְנֵי זֶה. הִתְבּוֹנַנְתִּי בּוֹ, וְהוּא הִשְׁגִּיחַ עָלַי. בְּרֶגַע זֶה נִכְנַס רִיגוֹ. הוּא הָיָה נִרְגָּשׁ מְאֹד וְדִבֵּר עִם הַגֶּנֶרַלִּיסִימוּס בְּלָחַשׁ. “יֵאָסְפוּ נָא כָּל שָׂרֵי הַצָּבָא!” אָמַר בִּיאָסוֹ בְּשֶׁקֶט. כַּעֲבֹר רֶבַע שָׁעָה נִתְאַסְּפוּ עַל יַד הַמְּעָרָה כָּל שָׂרֵי הַצָּבָא בִּלְבוּשֵׁיהֶם הַשּׁוֹנִים וְהַמְשֻׁנִּים. בִּיאָסוֹ קָם וְזָקַף אֶת קוֹמָתוֹ. "שִׁמְעוּ נָא Amigos! הַלְּבָנִים מִתְכּוֹנְנִים לְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ מָחָר עִם עֲלוֹת הַשָּׁחַר. הָעֶמְדָה שֶׁבָּחַרְנוּ לָנוּ אֵינָה טוֹבָה. עָלֵינוּ לַעֲזֹב אוֹתָהּ. עִם שְׁקִיעַת הַחַמָּה נֵצֵא מִפֹּה וְנֵלֵךְ אֶל הַגְּבוּל הַסְּפַרְדִי. מַקָּיָה! אַתָּה וְכוּשִׁיֶּיךָ הַפְּלִיטִים – תִּהְיוּ הַחֲלוּצִים! פַּדְרֶה יַ’ן! סְתֹם אֶת הַתּוֹתָחִים אֲשֶׁר שָׁדַדְתָּ מִידֵי גְדוּד הַקַּלָּעִים בִּפְרָלוֹטוֹ. אִי אֶפְשָׁר לְקַחְתָּם אֶל הֶהָרִים. טוּסֵין יֵלֵךְ אַחֲרֶיךָ בְּרֹאשׁ הַכּוּשִׁים שֶׁל לֵאוֹגָן וּטְרוֹי. אִם יָעֵזוּ הַגְּרֵאוֹטִים וּנְשׁוֹתֵיהֶם לְהָקִים רַעַשׁ, אַסְגִּירֵם בִּידֵי הַתַּלְיָּן הַצְּבָאִי. סְגָן שַׂר הַגְּדוּד קְלוּ יְחַלֵּק אֶת הָרוֹבִים הָאַנְגְּלִים, שֶׁנִּשְׁדְּדוּ בְּכֵף קַבְּרוֹל, וְיוֹלִיךְ אֶת הַמּוּלָטִים בִּשְׁבִילֵי וִיסְטָה. אֶת שְׁאֵרִית הַשְּׁבוּיִים יֵשׁ לִשְׁחֹט, אֶת הַחִצִּים לִמְשֹׁחַ בְּרָעַל. יֵשׁ לִשְׁפֹּךְ שָׁלשׁ חָבִיּוֹת זַרְנִיק לְתוֹךְ הַמַּעְיָן שֶׁמִּמֶּנּוּ שׁוֹאֲבִים מַיִם בִּשְׁבִיל הַמַּחֲנֶה. הַצָּבָא הַקּוֹלוֹנְיָלִי יַחְשֹׁב אֶת הַזַּרְנִיק לְסֻכָּר וְיִשְׁתּוּ אֶת הַמָּיִם. הַצָּבָא מִלֶּמְבֶּה, גּוֹנְדוֹן וְאִי הַתַּנִינִים יֵצֵא אַחֲרֵי קְלוּ וְטוּסֵין. שַׁבְּשׁוּ בְּגוּשֵׁי סְלָעִים אֶת כָּל דַּרְכֵי הָעֲרָבָה. יְרוּ אֶל כָּל הַמְּבוֹאוֹת. שִׁלְחוּ אֵשׁ בְּכָל הַיְּעָרוֹת. רִיגוֹ! הִשָּׁאֵר עִמָּנוּ! קַנְדִּי! אֱסֹף אֶת חֵיל הַמִּשְׁמָר שֶׁלִּי! הַכּוּשִׁים שֶׁל הָהָר הָאָדֹם יִהְיוּ חֵיל הָעֹרֶף וִיפַנּוּ אֶת הָעֲרָבָה עִם עֲלוֹת הַשַּׁחַר.

הוּא לָחַשׁ לְרִיגוֹ בְּאָזְנוֹ: “אֵלֶּה הֵם כּוּשִׁיֵּי בּוּג יַ’רְגַּל. מִי יִתֵּן וְיַהַרְגֵם הָאוֹיֵב עַד אֶחָד. בְּמוֹת הַצָּבָא יָמוּת הַמַּנְהִיג. לְכוּ, Hermanos!” קָרָא בִּיאָסוֹ וְזָקַף אֶת קוֹמָתוֹ, “קַנְדִּי יַגִּיד לְךָ אֶת הַדִּבְּרָה וְאֶת הַסִּסְמָה.” שָׂרֵי הַצָּבָא הָלָכוּ.

“אֲדוֹנִי הַגֶּנֶרַל!” אָמַר רִיגוֹ, “צָרִיךְ לִשְׁלֹחַ אִגֶּרֶת לְיַ’ן פְרַנְסוּאַ. מַצָּבֵנוּ רַע וְהָאִגֶּרֶת הַזֹּאת תַּעֲצֹר אֶת הַלְּבָנִים.” בִּיאָסוֹ הוֹצִיא אֶת הָאִגֶּרֶת מִכִּיסוֹ. “הִזְכַּרְתַּנִי, רִיגוֹ, אֶת דְּבַר הָאִגֶּרֶת. אַךְ הִיא מְלֵאָה שְׁגִיאוֹת קְדּוּקִיּוֹת, וְהֵם יִלְעֲגוּ לָנוּ.” הוּא הוֹשִׁיט לִי אֶת הַנְּיָר וְאָמַר: “שְׁמַע נָא! הֲרוֹצֶה אַתָּה לְהַצִּיל אֶת חַיֶּיךָ? בְּטוּב לִבִּי אֲנִי חוֹזֵר וּמַצִּיעַ לְךָ שֶׁלֹּא תִּתְעַקֵּשׁ. עֲזֹר לִי לְתַקֵּן אֶת הַמִּכְתָּב. אֲנִי אַגִּיד לְךָ אֶת רַעְיוֹנוֹתַי, וְאַתָּה תִּכְתֹב אוֹתָם בְּסִגְנוֹן הַלְּבָנִים.”

נִעֲנַעְתִּי בְּרֹאשִׁי לְאוֹת שְׁלִילָה. פָּנָיו הִבִּיעוּ צַעַר רָב. “וּבְכֵן, אַתָּה מְסָרֵב?” אָמַר לִי. “מְסָרֵב!” אָמַרְתִּי. “עַיֵּן הֵיטֵב בַּדָּבָר!” וְעֵינָיו כְּאִלּוּ רָמְזוּ לִי: “רְאֵה נָא אֶת מַכְשִׁירֵי הָעִנּוּיִים הָאֵלֶּה…” “דַּוְקָא מִפְּנֵי שֶׁעִיַּנְתִּי הֵיטֵב בַּדָּבָר, הִנְנִי מְסָרֵב. נִדְמֶה לִי, שֶׁאַתָּה חוֹשֵׁשׁ לְגוֹרָלְךָ וּלְגוֹרַל חַיָּלֶיךָ וּמְשַׁעֵר בְּלִבְּךָ, כִּי מִכְתָּבְךָ אֶל הָאֲסֵפָה יְפַיֵּס אֶת הַלְּבָנִים וִישַׁכֵּךְ אֶת חֲמָתָם. אֵין לִי חֵפֶץ בְּחַיִּים, אֲשֶׁר יַצִּילוּ אֶת חַיֶּיךָ. הָרְגֵנִי נָא!”

“אַהּ, אָהּ!” קָרָא בִּיאָסוֹ בְּקוֹל וְדָחַף בְּרַגְלָיו אֶת מַכְשִׁירֵי הָעִנּוּיִים, “נִדְמֶה לִי, כִּי כְּבָר הִסְכַּנְתָּ עִם אֵלֶּה. חֲבַל מְאֹד. אוּלָם אֵין לִי פְּנַאי לְנַסּוֹתְךָ בְּכָל הַמְּצוּקוֹת הַלָּלוּ. עֶמְדָּתֵנוּ בְּחֶזְקַת סַכָּנָה, וְעָלַי לְעָזְבָהּ בְּהֶקְדֵּם. אָהּ! אַתָּה מְסָרֵב לִהְיוֹת לִי לְמַזְכִּיר, וְאוּלָם הַצֶּדֶק עִמְּךָ! הֲלֹא בֵּין כֹּה וָכֹה הָיִיתִי הוֹרֵג אוֹתְךָ אַחַר כָּךְ. הָאִישׁ הַיּוֹדֵעַ סוֹד מִסּוֹדוֹת בִּיאָסוֹ לֹא יוּכַל לְהִשָּׁאֵר בַּחַיִּים. וּלְבַד זֹאת, יַקִּירִי, הִבְטַחְתִּי לָאָדוֹן הַכֹּהֵן לַהֲמִיתְךָ.”

הוּא פָּנָה אֶל הַקּוֹסֵם שֶׁנִּכְנַס בְּאוֹתוֹ רֶגַע וְאָמַר: “הֲמוּכָנָה פְּלֻגָּתְךָ?” הַקּוֹסֵם נִעֲנַע בְּרֹאשׁוֹ לְאוֹת הֵן. “הֲצֵרַפְתָּ אוֹתָהּ מִכּוּשִׁיֵּי הָהָר הָאָדֹם? הֵם הַיְחִידִים בַּצָּבָא שֶׁאֵינָם צְרִיכִים עוֹד לְהִתְכּוֹנֵן לַדֶּרֶךְ.”

הַקּוֹסֵם נִעֲנַע שׁוּב בְּרֹאשׁוֹ לְאוֹת “הֵן”. אָז הוֹשִׁיט בִּיאָסוֹ אֶת יָדוֹ וְהֶרְאָה לִי אֶת הַדֶּגֶל הַשָּׁחוֹר, שֶׁרְאִיתִיו עוֹד קֹדֶם בְּאַחַת מִפִּנּוֹת הַמְּעָרָה. “הִנֵּה הוּא הַדֶּגֶל אֲשֶׁר יַגִּיד לִבְנֵי עַמְּךָ, כִּי יְכֹלִים הֵם לִמְסֹר אֶת תָּאָרְךָ לְאִישׁ אַחֵר. הֲלֹא תָּבִין, כִּי בְּרֶגַע זֶה עָלַי לִהְיוֹת כְּבָר בַּדֶּרֶךְ. אַגַּב, זֶה עַתָּה שַׁבְתָּ מִטִּיּוּלְךָ. מַה דַעְתְּךָ עַל הַסְּבִיבָה שֶׁלָּנוּ?” “כֵּן,” אָמַרְתִּי לוֹ בְּקֹר-רוּחַ, “רָאִיתִי שָׁם עֵצִים רַבִּים, אֲשֶׁר יַסְפִּיקוּ לִתְלִיָּתְךָ וּלִתְלִיַּת כָּל שׁוֹדְדֶיךָ.”

" אֵין דָּבָר!" עָנָה בִּיאָסוֹ בְּחִיּוּךְ אַכְזָרִי, “יֵשׁ כָּאן עוֹד מָקוֹם אֶחָד אֲשֶׁר בְּוַדַּאי לֹא רָאִיתָ אוֹתוֹ, וְהַקּוֹסֵם יַרְאֲךָ אוֹתוֹ. שָׁלוֹם לְךָ, הַקַּפִּיטַן הַצָּעִיר! דְּרשׁ בִּשְׁלוֹמוֹ שֶׁל לֵאוֹגְרִי!”

צְחוֹקוֹ הָיָה לְחִישַׁת נָחָשׁ. הוּא הֵנִיעַ בְּיָדוֹ וְהָפַךְ אֶת פָּנָיו מִמֶּנִּי. הַכּוּשִׁים הוֹצִיאוּנִי מֵהַמְּעָרָה, וְהַקּוֹסֵם לְבוּשׁ הַצָּעִיף לִוָּה אוֹתָנוּ, וּבְיָדוֹ –מַחֲרֹזֶת הַפְּנִינִים.

נ

הָלַכְתִּי וְלֹא הִתְנַגַּדְתִּי לָהֶם. אָמְנָם כָּל הִתְנַגְּדוּת הָיְתָה לַשָּׁוְא. עָלִינוּ לְרֹאשׁ אַחַד הֶהָרִים שֶׁהִתְנוֹסֵס בְּמַעֲרָבָה שֶׁל הַמְּעָרָה. שָׁם נַחְנוּ מְעָט. זָרַקְתִּי מֶבָּט אַחֲרוֹן עַל הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת, אֲשֶׁר אֶת זְרִיחָתָהּ לֹא אֶרְאֶה עוֹד. אַחֲרֵי שֶׁנַּחְנוּ מְעַט, קָמוּ בְּנֵי לִוְיָתִי וַאֲנִי אַחֲרֵיהֶם.

יָרַדְנוּ לְעֵמֶק קָטֹן, שֶׁבְּכָל עֵת אַחֶרֶת הָיָה מַרְאֵהוּ מַפְלִיאֵנִי מְאֹד. לְרָחְבּוֹ שָׁטַף פֶּלֶג, אֲשֶׁר הִרְוָה וְהִפְרָה אֶת הַקַּרְקַע, בִּקְצֵה הָעֵמֶק שָׁפַךְ הַפֶּלֶג אֶת מֵימָיו לְאַחַד הָאֲגַמִּים הַמְרֻבִּים בְּסַן-דּוֹמִינְגוֹ. בְּיָמִים מְאֻשָּׁרִים יוֹתֵר הָיִיתִי יוֹשֵׁב עַל שְׂפַת אַחַד הָאֲגַמִּים הַנִּפְלָאִים הַלָּלוּ וְחוֹלֵם חֲלוֹמוֹת בְּדִמְדּוּמִים, בְּשָׁעָה שֶׁתְּכֵלֶת מֵימֵיהֶם נִרְאֵית כְּשִׁכְבַת כֶּסֶף זְרוּעָה נִצְנוּצֵי זָהָב, בָּבוּאוֹתֵיהֶם שֶׁל כּוֹכְבֵי הָעֶרֶב. וְהִנֵּה יָרְדוּ הַדִּמְדּוּמִים – וְעָלַי לָלֶכֶת הָלְאָה. מַה נִפְלָא הָיָה בְּעֵינַי הָעֵמֶק! כָּאן הִתְנוֹסְסוּ עֲצֵי דֹלֶב נִפְלָאִים, חֲסֻנִּים וּגְבוֹהִים לְהַפְלִיא. כָּאן נִשְּׂאוּ דְקָלִים מְיֻחָדִים בְּמִינָם וּתְמָרִים, פִּרְחֵי מַגְנוֹלִיָּה רַחֲבֵי הַגְּבִיעִים, קַטַּלְפִּים גְּבוֹהִים, שֶׁעֲלֵיהֶם הַשִּׁנָּנִיִּים מִתְנוֹצְצִים וּמְהַבְהֲבִים, אַשְׁכְּלוֹת הַזָּהָב הַקִּיטִיסוֹנִים. צְמָחִים טַפְּסָנִיִּים לְמִינֵיהֶם הִשְׂתָּרְגוּ זֶה בָּזֶה. סִבְכֵי הַלֵּאָנוֹת הַיְרוֹקוֹת רִפְּדוּ אֶת קִירוֹת הַסְּלָעִים הַקְּנֻמִּים וְהַזְקוּפִים. עַל פְּנֵי כָּל אַדְמַת הַבְּתוּלִים הַזֹּאת נִשָּׂא אֵיזֶה רֵיחַ נִיחוֹחַ מִימֵי בְּרֵאשִׁית, שֶׁהָיָה מְשׁוֹבֵב בְּוַדַּאי אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם הָרִאשׁוֹן בַּהֲרִיחוֹ אֶת רֵיחַ הַשּׁוֹשַׁנִּים הָרִאשׁוֹנוֹת בְּגַן הָעֵדֶן הַתַּחְתּוֹן.

הָלַכְנוּ בַּמִּשְׁעוֹל לְאֹרֶךְ שְׂפַת הַפֶּלֶג. לְתִמְהוֹנִי רָאִיתִי שֶׁהַמִּשְׁעוֹל הַזֶּה הֱבִיאָנוּ פִּתְאֹם עַד סֶלַע מְחֻדָּד. וּלְרַגְלָיו רָאִיתִי פִּרְצָה בְּצוּרַת שַׁעַר; מִשָּׁם יָצָא הַפֶּלֶג. מִתּוֹךְ הַשַּׁעַר הַזֶּה, שֶׁנִּפְרַץ בִּידֵי הַטֶּבַע, נִשְׁמַע פַּעַם בְּפַעַם קוֹל שָׁאוֹן עָמוּם וְזִנְּקָה רוּחַ חֲזָקָה.

הַכּוּשִׁים נָטוּ שְׂמֹאלָה וְעָלוּ בְּדֶרֶךְ עֲקַלְקַלָּה, כְּאִלּוּ הִשְׁטִיפוּהָ מֵי פֶּלֶג אֲשֶׁר חָרַב זֶה כְּבָר.

לְעֵינֵינוּ הִתְנוֹסֵס קְמָרוֹן שֶׁחֶצְיוֹ מְכֻסֶּה שִׂיחִים וַחֲרוּלִים. מִתַּחַת לַקְּמָרוֹן הִגִּיעַ אֵלֵינוּ קוֹל שָׁאוֹן כַּשָּׁאוֹן אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ בְּשַׁעַר הָעֵמֶק. הַכּוּשִׁים מְשָׁכוּנִי פְּנִימָה כְּשֶׁנִּכְנַסְתִּי לַמְּעָרָה, נִגַּשׁ אֵלַי הַקּוֹסֵם וְאָמַר בְּקוֹל מוּזָר: “הִנֵּה הַנְּבוּאָה אֲשֶׁר אוּכַל לְהַגִּיד לְךָ בְּשָׁעָה זוֹ: רַק אֶחָד מִשְּׁנֵינוּ יֵצֵא מֵהַמְּעָרָה וְיֵלֵךְ שׁוּב בַּדֶּרֶךְ שֶׁהָלַכְנוּ בָּהּ.”

לֹא עָנִיתִי דָבָר. הָלַכְנוּ בְּתוֹךְ הַחֲשֵׁכָה. הָרַעַשׁ הָלַךְ הָלֹךְ וְגָבֹר עַד כִּי לֹא שָׁמַעְנוּ אֶת קוֹל צְעָדֵינוּ. חָשַׁבְתִּי, כִּי הָרַעַשׁ הַזֶּה הוּא קוֹל אַחַד הָאֲשֵׁדוֹת, וְלֹא טָעִיתִי. לְאַחַר מַהֲלַךְ עֲשָׂרָה רְגָעִים בְּתוֹךְ הָאֲפֵלָה הִגַּעְנוּ לִרְחָבָה קְטַנָּה בְּטַבּוּר הָהָר. הַרְחָבָה בְּרֻבָּה הָיְתָה מוּצָפָה מֵי פֶּלֶג סוֹעֵר שֶׁזִּנֵּק מִמְּעֵי הֶהָרִים בְּקוֹל רַעַשׁ אַדִּיר. מֵעַל לְאוּלָם זֶה אֲשֶׁר מִתַּחַת לָאֲדָמָה הִתְנוֹסְסָה מֵעֵין כִּפָּה מְכֻסָּה קִסּוֹס צְהַבְהָב. לְרֹחַב הַקְּמָרוֹן נִמְשַׁךְ סֶדֶק וְאוֹר קָלוּשׁ נִסְתַּנֵּן בּוֹ. וּבַקְּצָווֹת צָמְחוּ שִׂיחִים יְרַקְרַקִּים שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת הִזְהִיבָה אוֹתָם. בִּקְצֵה הָרְחָבָה מִצַּד צָפוֹן נָפְלוּ מֵי הַפֶּלֶג בְּקוֹל נֵפֶץ לְתוֹךְ הַתְּהוֹם שֶׁבְּתַחְתִּיתָהּ הִבְהֵב הָאוֹר הֶעָמוּם הַיּוֹצֵא מִתּוֹךְ הַסֶּדֶק. מֵעַל לַתְּהוֹם עָלָה עֵץ מֻפְלָג בְּשָׁנִים: קְצֵה צַמַּרְתּוֹ טוֹבֵל בְּקֶצֶף הָאֶשֶׁד, וְגִזְעוֹ הַמְסֻקָּס מִתַּמֵּר מִתּוֹךְ הַסֶּלַע. עֵץ זֶה שֶׁשָּׁרָשָׁיו וְצַמַּרְתוֹ רָחֲצוּ בְּמֵי הַפֶּלֶג וְנוֹפוֹ פָּרַשׂ אֶת עֲנָפָיו מֵעַל לַתְּהוֹם כְּיָד צְנוּמָה, הָיָה קֵרֵחַ כֻּלּוֹ וְקָשֶׁה הָיָה לְהַכִּיר מַה הוּא.

נא

הַכּוּשִׁים עָמְדוּ בַּמָּקוֹם הַנּוֹרָא הַזֶּה. הֲבִינוֹתִי, כִּי שְׁעַת מוֹתִי הִגִּיעָה. וְכָאן, עַל עֶבְרֵי פִּי תְּהוֹם, שֶׁחָפַצְתִּי לִפּוֹל לְתוֹכָהּ, נִחַמְתִּי עַל אָשְׁרִי אֲשֶׁר זָנַחְתִּי. כִּלְיוֹתַי יִסְּרוּנִי. הַתַּחֲנוּנִים לֹא הָיוּ לְפִי כְּבוֹדִי. וְאַף עַל פִּי כֵן הִתְפָּרֵץ מִלִּבִּי קוֹל אֲנָחָה. “חֲבֵרִים!” אָמַרְתִּי לַכּוּשִׁים אֲשֶׁר הִקִּיפוּנִי, “הֲיוֹדְעִים אַתֶּם, כִּי צַר מְאֹד לָמוּת בִּשְׁנַת הָעֶשְׂרִים, כְּשֶׁהָאָדָם מָלֵא חַיִּים וָכֹחַ, כְּשֶׁהוּא אוֹהֵב וְאָהוּב, וּכְשֶׁבַּחַיִּים תִּשָּׁאַרְנָה עֵינַיִם, אֲשֶׁר תִּבְכֶּינָה עַד אִם תֵּעָצַמְנָה לָעַד.”

כִּתְשׁוּבָה לְאַנְחָתִי נִשְׁמַע קוֹל צְחוֹק נִבְזֶה. זֶה הָיָה צְחוֹקוֹ שֶׁל הַקּוֹסֵם. פִּתְאֹם נִגַּשׁ אֵלַי הַיְצוּר הַנִּתְעָב וְהַמְעֻלָּף סוֹד: “חַהּ-חַהּ-חַהּ! צַר לְךָ עַל הַחַיִּים! תּוֹדָה לָאֵל! הֵן רַק לָזֹאת דָּאַגְתִּי פֶּן לֹא תִּפְחַד מִפְּנֵי הַמָּוֶת.” הַצְּחוֹק הַזֶּה וְהַקּוֹל הַזֶּה כְּבָר עוֹרֵר בִּי פְּעָמִים אֲחָדוֹת חֲשָׁדִים וְהַשְׁעָרוֹת. “מְנֻוָּל!” קָרָאתִי, “מִי אַתָּה, סוֹף-סוֹף?!” “עוֹד מְעַט תַּכִּירֵנִי!” אָמַר לִי בְּקוֹל מְאַיֵּם וּבְהַסִּיטוֹ אֶת סַהֲרוֹן הַכֶּסֶף מֵעַל חָזֵהוּ אָמַר לִי: “הַבֵּט!” הִרְכַּנְתִּי אֵלָיו אֶת רֹאשִׁי. עַל חָזֵהוּ הַשָׂעִיר שֶׁל הַקּוֹסֵם רָאִיתִי אוֹתָיוֹת לְבָנוֹת שֶׁל שְׁנֵי שֵׁמוֹת, סִמָּנִים נִתְעָבִים שֶׁלֹּא יִמָּחוּ לָעַד, הַנֶּחֱרָתִים בְּבַרְזֶל מְלֻבָּן עַל חֲזֵה הָעֲבָדִים.

אֶחָד הַשֵּׁמוֹת הָיָה אֶפִינְגֶם וְהַשֵּׁנִי שֵׁם דּוֹדִי וּשְׁמִי – דְּ’אוֹבֶרְנֶה. מֵרֹב תִּמָּהוֹן לֹא יָכֹלְתִּי לְהוֹצִיא הֶגֶה מִפִּי. “נוּ, מַה תַּגִּיד, לֵאוֹפּוֹלְד דְּ’אוֹבֶרְנֶה?” שְׁאֵלַנִי הַקּוֹסֵם, “אוּלַי מִשִּׁמְךָ הֶחָרוּת עַל חָזִי תַּכִּיר גַּם אֶת שְׁמִי?” “לֹא!” עָנִיתִי לוֹ בְּהִשְׁתּוֹמְמוּת, בְּשָׁמְעִי כִּי הָאָדָם הַזֶּה קוֹרֵא לִי בִּשְׁמִי, וְהִשְׁתַּדַּלְתִּי לְבָרֵר דְּבַר-מָה שֶׁעָלָה בְּזִכְרוֹנִי. “שְׁנֵי הַשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ נֶחְרְתוּ רַק עַל חָזֵהוּ שֶׁל הַלֵּץ. וְאוּלָם הוּא מֵת, הַגַּמָּד הַמִּסְכֵּן… וּלְבַד זֹאת הֲרֵי הוּא הָיָה נֶאֱמָן לִי. לֹא יִתָּכֵן, כִּי אַתָּה הוּא חֲבִיבְרָה.”

“אֲנִי הוּא חֲבִיבְרָה!” קָרָא הַגַּמָּד בְּקוֹל נוֹרָא, הֵסִיר אֶת הַכִּפָּה הָעֲקֻבָּה מִדָּם וְקָרַע מִפָּנָיו אֶת הַצָּעִיף. וְהִנֵּה נִגְלוּ לְעֵינַי פָּנָיו הַמְכֹעָרִים שֶׁל גַּמַּד דּוֹדִי! וְאוּלָם הַבָּעַת הַשִּׂמְחָה שֶׁהָיְתָה תָּמִיד טְבוּעָה בְּפָנָיו נִתְחַלְּפָה עַכְשָׁו בְּהַבָּעַת אֵימָה קוֹדֶרֶת. “אֵל אֱלֹהִים!” קָרָאתִי בְּתִמָּהוֹן, “הַמֵּתִים קָמִים לִתְחִיָּה! הֲלֹא זֶהוּ חֲבִיבְרָה, הַלֵּץ שֶׁל דּוֹדִי!” הַגַּמָּד הֶחֱזִיק בְּיָדוֹ אֶת הַפִּגְיוֹן וְאָמַר בְּקוֹל עָמוּם: “הַלֵּץ שֶׁלּוֹ וְגַם – רוֹצְחוֹ!” נִרְתַּעְתִּי בִּשְׁאָט נָפֶשׁ.

“רוֹצְחוֹ?! מְנֻוָּל! הֲזֶה הוּא הַשָּׂכָר אֲשֶׁר נָתַתָּ לוֹ תַּחַת כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ?!” הוּא שִׁסַּע אֶת דְּבָרַי: “הַטּוֹבָה! אֱמֹר: הָעֶלְבּוֹן!” “הַאֻמְנָם?” קָרָאתִי בְּקוֹל, “וּבְכֵן רָצַחְתָּ אוֹתוֹ? מְנֻוָּל” “רָצַחְתִּי!” עָנָה חֲבִיבְרָה, “נָעַצְתִּי אֶת הַפִּגְיוֹן עָמֹק עָמֹק בְּלִבּוֹ וְהוּא לֹא הִסְפִּיק כִּמְעַט לְהִתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתוֹ כְּדֵי לִשְׁקֹעַ בַּנֵּצַח. הוּא רַק קָרָא בְּקוֹל רָפֶה: אַ חֲבִיבְרָה, גֶּשׁ אֵלַי! וְלֹא יָדַע כִּי אֲנִי הוּא הָאִישׁ הָעוֹמֵד עַל יָדוֹ!”

סִפּוּרוֹ הַנִּבְזֶה וְשִׁוְיוֹן רוּחוֹ הִרְגִּיזוּנִי: “מְנֻוָּל! רוֹצֵחַ נִבְזֶה! וּבְכֵן שָׁכַחְתָּ אֶת כָּל אֲשֶׁר גָּמַל רַק לְךָ. הֲלֹא עַל שֻׁלְחָנוֹ אָכַלְתָּ וְעַל יַד מִטָּתוֹ יָשָׁנְתָּ!”

“כְּמוֹ כֶּלֶב!” שִׁסַּע חֲבִיבְרָה, “אֵין דָּבָר! אֲנִי זוֹכֵר יוֹתֵר מִדַּי אֶת הַחֲסָדִים הָאֵלֶה שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם הָיָה לִי לְעֶלְבּוֹן. עַתָּה נָקַמְתִּי אֶת נִקְמָתִי, וְעַכְשָׁו אֶפְקֹד גַּם עָלֶיךָ אֶת הָעֶלְבּוֹנוֹת. שְׁמַע אֵפוֹא!” הוּא שָׁאַף רוּחַ.

“הַאֻמְנָם חוֹשֵׁב אַתָּה, כִּי מִפְּנֵי שֶׁמּוּלָט אֲנִי וְגַמָּד וּמְכֹעָר – אֵינֶנִּי בֶּן-אָדָם. הָהּ, גַּם לִי יֵשׁ לֵב וָנֶפֶשׁ וְהֵם עֲמֻקִּים וַחֲזָקִים מִלִּבּוֹ וְנַפְשׁוֹ שֶׁל הָאָדָם אֲשֶׁר אֶרְצָחֶנּוּ. נְתָנוּנִי מַתָּנָה לְדוֹדְךָ, כְּשֵׁם שֶׁנּוֹתְנִים קוֹף. לְשַׁעֲשׁוּעִים הָיִיתִי לוֹ, כִּכְלִי בּוּז, כִּי הוּא אָהַב אוֹתִי, כִּי תָּפַשְׂתִּי מָקוֹם בְּלִבּוֹ. כֵּן! תָּפַשְׂתִּי בְּלִבּוֹ אֶת הַמָּקוֹם בֵּין הַקּוֹף וּבֵין הַתֻּכִּי. אַךְ אֲנִי מָצָאתִי לִי בְּלִבּוֹ מָקוֹם אַחֵר בְּעֶזְרַת הַפִּגְיוֹן שֶׁלִּי.” נִזְדַּעְזָעְתִּי.

“כֵּן,” הוֹסִיף הַגַּמָּד לְדַבֵּר, “אֲנִי הוּא, אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר! הַבֶּט נָא בְּעֵינַי, לֵאוֹפּוֹלְד דְּ’אוֹבֶרְנֶה! רַב מִדַּי הִתְעַלַּלְתָּ בִּי, וְעַכְשָׁו הִזְדַּעְזַע! הָהּ! אַתָּה מַזְכִּיר לִי, כִּי דוֹדְךָ הָיָה מְבַכֵּר אוֹתִי עַל פְּנֵי אֲחֵרִים וּמְכַנֶּה אוֹתִי בְּשֵׁם לֵץ. אָכֵן, כָּבוֹד רַב הוּא!” הוּא הִצְטַחֵק בְּרֹעַ לִבּוֹ.

כְּשֶׁהָיִיתִי נִכְנָס אֶל חֲדַר הָאוֹרְחִים הָיוּ מְקַבְּלִים אֶת פָּנַי בְּזִלְזוּלִים וּבְלָעַג. קוֹמָתִי, כִּעוּרִי, בִּגְדִּי הַמְגֹחָךְ וְרִפְיוֹנִי הֶעָלוּב – כָּל מַה שֶׁנִּתַּן לִי מִידֵי הַטֶּבַע הָיָה מְשַׁמֵּשׁ נוֹשֵׂא לְלַעַג בְּפִי דוֹדְךָ הַנִּבְזֶה וִידִידָיו הַנִּבְזִים כָּמוֹהוּ. וַאֲנִי אֲפִילוּ לְהַחֲרִישׁ לֹא יָכֹלְתִּי, כִּי הֻכְרַחְתִּי, הָהּ, לְהִצְטָרֵף לִצְחוֹקָם שֶׁל הָאֲנָשִׁים הַצּוֹחֲקִים לִי. הַגִּידָה נָא, הַאֻמְנָם חוֹשֵׁב אַתָּה, כִּי הָעֶלְבּוֹנוֹת הָאֵלֶּה יְכֹלִים לְעוֹרֵר רִגְשֵׁי תּוֹדָה בְּלֵב אָדָם? הַאֻמְנָם חוֹשֵׁב אַתָּה, כִּי טוֹבִים הֵם הַחַיִּים הַלָּלוּ מֵחַיֵּי שְׁאָר הָעֲבָדִים – מֵעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ הַלּוֹהֶטֶת? כִּי טוֹבִים הֵמָּה מִחִשּׁוּק הַבַּרְזֶל עַל הַצַּוָּאר וּמִשּׁוֹט הַנּוֹגְשִׂים? הַחוֹשֵׁב אַתָּה, שֶׁאֵין בָּהֶם כְּדֵי לְהַדְלִיק בְּלֵב הָאָדָם אֵשׁ שִׂנְאָה אַכְזָרִית וְנִצְחִית-נִצְחִית כְּכֶתֶם הַקָּלוֹן אֲשֶׁר נֶחֱרַת בְּחָזִי. הָהּ, מָה אָרְכוּ יִסּוּרַי וּמַה קָצְרָה נִקְמָתִי! לָמָּה נִמְנַע מִמֶּנִּי לְיַסֵּר אֶת הֶעָרִיץ הַזֶּה בְּכָל אוֹתָם הַיִּסּוּרִים שֶׁהָיָה מֵחַדֵּשׁ לִי בְּכָל יוֹם וּבְכָל שָׁעָה? לָמָּה נִמְנַע מִמֶּנִּי לְהַשְׁקוֹתוֹ לִפְנֵי מוֹתוֹ מִכּוֹס הָעֶלְבּוֹנוֹת וְלָחוּשׁ אֶת עִקְּבוֹתֵיהֶן הַלּוֹהֲטִים שֶׁל דִּמְעוֹת הָעֶלְבּוֹן וְהַכָּעַס! הָהּ, מַה קָשֶׁה הָיָה לִי לְחַכּוֹת יָמִים רַבִּים לִשְׁעַת הַגְּמוּל וְלָשִׂים קֵץ לְכָל הָעֶלְבּוֹנוֹת בְּמַכַּת פִּגְיוֹן אַחַת! הָהּ, אִלּוּ יָדַע דוֹדְךָ יַד מִי רְצָחַתּוּ נָפֶשׁ! אַךְ אֲנִי מִהַרְתִּי, כִּי חָפַצְתִּי לִשְׁמֹעַ אֶת נַחֲרַת גְּסִיסָתוֹ וְנִזְדָּרַזְתִּי לִנְעֹץ בּוֹ אֶת הַפִּגְיוֹן. הוּא מֵת, וְלֹא הִכִּיר אוֹתִי, חֲמָתִי מָנְעָה מִמֶּנִּי אֶת עֹנֶג הַנְּקָמָה. וְאוּלָם עַכְשָׁו תְּהֵא נִקְמָתִי שְׁלֵמָה! הֲלֹא אַתָּה רוֹאֶה אוֹתִי, לֹא כֵּן? אָמְנָם, קָשֶׁה לְךָ לְהַכִּירֵנִי בְּצוּרָה זוֹ, שֶׁהִיא חֲדָשָׁה בִּשְׁבִילְךָ. הֲלֹא תָּמִיד רְאִיתַנִי צוֹחֵק וְעַלִּיז, וְאוּלָם עַכְשָׁו אֵינֶנִּי מַה שֶׁהָיִיתִי קֹדֶם! אָכֵן, רַק אֶת צְעִיף פָּנַי יָדַעְתָּ, וְעַתָּה רְאֵה וְדַע גַּם אֶת פָּנַי."

אָכֵן פָּנָיו הָיוּ נוֹרָאִים. “מִפְלֶצֶת!” עָנִיתִי לוֹ, “אַתָּה טוֹעֶה! בְּאַכְזְרִיּוּת פָּנֶיךָ וְלִבְּךָ יֵשׁ בְּכָל זֹאת מַשֶּׁהוּ לֵצָנִי.”

“הַלְּךָ הַצְּדָקָה לְדַבֵּר עַל אַכְזְרִיּוּת?” שִׁסַּע אוֹתִי חֲבִיבְרָה, “זְכָר נָא אֶת אַכְזְרִיּוּת דּוֹדְךָ!” “הוֹלֵךְ בָּטֵל!” קָרָאתִי בַּחֲמָתִי, “אִם הִתְאַכְזֵר דּוֹדִי, הֲלֹא רַק בִּגְלָלְךָ! עַכְשָׁו צַר לְךָ עַל גּוֹרַל הָעֲבָדִים הָאֻמְלָלִים. וְאוּלָם מַדּוּעַ זֶה הִשְׁתַּדַּלְתָּ תָּמִיד לְעוֹרֵר אֶת דּוֹדִי שֶׁיַּכְבִּיד אֶת לִבּוֹ? מַדּוּעַ זֶה לֹא הִשְׁתַּדַּלְתָּ לְעוֹרֵר אֶת רַחֲמָיו?”

"לֹא לְתוֹעֶלֶת הָיָה לִי הַדָּבָר. הַאֲנִי אֶמְנַע אֶת אַחַד הַלְּבָנִים לְהַכְתִּים אֶת עַצְמוֹ בְּמַעֲשֵׂה אַכְזְרִיּוּת? לֹא, לֹא! אַדְּרַבָּא, הִשְׁתַּדַּלְתִּי לְהַשְׁפִּיעַ עָלָיו שֶׁיִּתְאַכְזֵר כְּכֹל הָאֶפְשָׁר לַעֲבָדָיו, כְּדֵי לְהָחִישׁ עַל יְדֵי כָּךְ אֶת יוֹם הַמֶּרֶד, כְּדֵי שֶׁהָרְדִיפוֹת תִּגְרֹרְנָה אַחֲרֵיהֶן אֶת הַנְּקָמָה. בְּשָׁעָה שֶׁהֲרֵעוֹתִי לְאַחַי לְמַרְאִית עַיִן, הֲרֵי, בְּעֶצֶם, אֶת טוֹבָתָם עָשִׂיתִי. “וּבְכֵן,” הוֹסִיף הַגַּמָּד, “הַהִצְלַחְתִּי לְבַצַּע אֶת מְזִמָּתִי? מַה תֹּאמַר עַל הַלֵּץ חֲבִיבְרָה? מַה תֹּאמַר עַל לֵץ דּוֹדְךָ?”

“גְּמֹר אֶת אֲשֶׁר הִתְחַלְתָּ,” אָמַרְתִּי לוֹ, “הָרְגֵנִי נָא, אַךְ מַהֵר.” הוּא הִתְהַלֵּךְ עַל פְּנֵי הָרְחָבָה אָנֶה וָאָנָה וְשִׁפְשֵׁף אֶת יָדָיו: “וְאִם אֵינֶנִּי רוֹצֶה לְמַהֵר? וְאִם רוֹצֶה אֲנִי לְהִתְעַנֵּג עַל יִסּוּרֶיךָ? בִּידֵי בִּיאָסוֹ נָפַל חֶלְקִי בִּשְׁלַל הַבִּזָּה הָאַחֲרוֹנָה. כְּשֶׁרְאִיתִיךָ בְּמַחֲנֵה הַכּוּשִׁים בִּקַּשְׁתִּיו שֶׁיִּתֵּן לִי בִּשְׂכַר זֶה אֶת חַיֶּיךָ. הוּא הִסְכִּים בְּחֵפֶץ לֵב. וְעַכְשָׁו נְתוּנִים חַיֶּיךָ בְּיָדָי. אֵלֶּה הֵם שַׁעֲשׁוּעֵי לִבִּי. עוֹד מְעַט תִּפֹּל לְתוֹךְ הַתְּהוֹם אֶל הַאֶשֶׁד – וִיהֵא לִבְּךָ סָמוּךְ וּבָטוּחַ! וְאוּלָם עָלַי לְהַגִּיד לְךָ, כִּי גִלִּיתִי אֶת הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ מִסְתַּתֶּרֶת אִשְׁתְּךָ וְהִשְׁפַּעְתִּי עַל בִּיאָסוֹ שֶׁיִּשְׂרֹף אֶת הַיַּעַר, וּבְוַדַּאי כְּבָר הֵחֵלָה הַשְּׂרֵפָה. כָּל בְּנֵי מִשְׁפַּחְתְּךָ מֵתוּ, דּוֹדְךָ מֵת מִמַּכַּת פִּגְיוֹן, אַתָּה תָּמוּת בְּמַיִם וּמַרְיָה שֶׁלְּךָ בָּאֵשׁ.”

“מְנֻוָּל! מְנֻוָּל!” קָרָאתִי וְאָמַרְתִּי לְהִתְפָּרֵץ עָלָיו. הוּא פָּנָה אֶל הַכּוּשִׁים וְאָמַר: “אִסְרוּ אוֹתוֹ! הוּא הֵחִישׁ בְּעֶצֶם יָדָיו אֶת שְׁעַת מוֹתוֹ!” הַכּוּשִׁים הִתְחִילוּ קוֹשְׁרִים וְאוֹסְרִים אוֹתִי בַּחֲבָלִים. פִּתְאֹם הִגִּיעַ אֵלַי קוֹל נְבִיחַת כֶּלֶב מֵרָחוֹק. חָשַׁבְתִּי, כִּי הֵד הַמַּיִם הוּא. הַכּוּשִׁים קְשָׁרוּנִי וְהִקְרִיבוּנִי אֶל הַתְּהוֹם שֶׁהָיְתָה נְכוֹנָה לִבְלֹעַ אוֹתִי. הַגַּמָּד שִׁלֵּב אֶת יָדָיו עַל חָזֵהוּ וְהִבִּיט אֵלַי בְּשִׂמְחָה וּבִתְרוּעַת נִצָּחוֹן. נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי אֶל הַסֶּדֶק, כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶרְאֶה אֶת פָּנָיו הַנִּתְעָבִים, וּכְדֵי שֶׁאוּכַל לִרְאוֹת בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה אֶת פִּסַּת הַשָּׁמָיִם. וּבְרֶגַע זֶה נִשְׁמְעָה נְבִיחַת כֶּלֶב בְּיֶתֶר עֹז וּבְיֶתֶר בְּהִירוּת: בְּתוֹךְ הַסֶּדֶק נִשְׁתַּרְבֵּב רֹאשׁ גָּדוֹל. – רֹאשׁוֹ שֶׁל רַסְק! נִזְדַּעְזָעְתִּי.

הַגַּמָּד קָרָא: “וּבְכֵן…” הַכּוּשִׁים אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֶת נְבִיחַת הַכֶּלֶב כְּבָר הָיוּ מוּכָנִים לִזְרֹק אוֹתִי לְתוֹךְ הַתְּהוֹם.

נב

“חֲבֵרִים!” הִרְעִים קוֹל אַדִּיר. כֻּלָּם הָפְכוּ אֶת פְּנֵיהֶם: זֶה הָיָה בּוּג יַ’רְגַּל! הוּא עָמַד עַל פִּי הַסֶּדֶק וּבְרֹאשׁוֹ הִתְנוֹסְסָה נוֹצָה אֲדֻמָּה. " חֲבֵרִים! חֲבֵרִים!" קָרָא בּוּג יַ’רְגַּל שׁוּב, “עֲמֹדוּ!” הַכּוּשִׁים נָפְלוּ אַפַּיִם אָרְצָה. הוּא הוֹסִיף: "אֲנִי – בּוּג יַ’רְגַּל! הַכּוּשִׁים הֵטִיחוּ אֶת רֹאשָׁם בַּקַּרְקַע וְקָרְאוּ קְרִיאוֹת שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לְהָבִין אֶת פֵּרוּשָׁן. “הַתִּירוּ אֶת הַשָּׁבוּי!” קָרָא הַמַּנְהִיג. בְּרֶגַע זֶה הִתְאוֹשֵׁשׁ הַגַּמָּד וְעָצַר פִּתְאֹם אֶת יְדֵי הַכּוּשִׁים שֶׁהָיוּ מוּכָנִים לַחְתֹּךְ אֶת הַחֲבָלִים. “מָה?! מַה פֵּרוּשׁ הַדָּבָר הַזֶּה?” קָרָא הַגַּמָּד. אַחַר כָּךְ הֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ כְּלַפֵּי בּוּג יַ’רְגַּל וְאָמַר: “מַנְהִיג הָהָר הָאָדֹם! לָמָּה בָּאתָ לְכָאן?” בּוּג יַ’רְגַּל עָנָה: “כְּדֵי לְהִתְיַצֵּב בְּרֹאשׁ אֶחָי.” “נָכוֹן!” אָמַר הַגַּמָּד בְּכַעַס עָצוּר, “כָּל הַכּוּשִׁים הַלָּלוּ בָּאוּ מֵהָהָר הָאָדֹם. אַךְ מַה צְדָקָה יֵשׁ לְךָ לַעֲשׂוֹת בַּשָּׁבוּי שֶׁלִּי כְּאָדָם הָעוֹשֶׂה בְּשֶׁלּוֹ?”

הַמַּנְהִיג עָנָה: “אֲנִי בּוּג יַ’רְגַּל!” הַכּוּשִׁים הֵטִיחוּ אֶת מִצְחָם בַּקַּרְקַע. “בּוּג יַ’רְגַּל,” עָנָה חֲבִיבְרָה, "אֵינִי רַשַּׁאי לְבַטֵּל אֶת פְּקֻדַּת בִּיאָסוֹ. הַלָּבָן הַזֶּה נִתַּן לִי עַל יְדֵי בִּיאָסוֹ. אֲנִי רוֹצֶה שֶׁהוּא יָמוּת, וְהוּא יָמוּת. מַהֵרוּ! קָרָא לַכּוּשִׁים, “עֲשׂוּ אֶת מִצְוָתִי! הָטִילוּ אוֹתוֹ אֶל הַתְּהוֹם!”

לְשֵׁמַע קוֹלוֹ הַמְפַקֵּד שֶׁל הַקּוֹסֵם קָפְצוּ הַכּוּשִׁים וְקָרְבוּ אֵלַי פְּסִיעָה אַחַת. חָשַׁבְתִּי, כִּי בָּא הַקֵּץ.

“הַתִּירוּ אֶת הַשָּׁבוּי!” קָרָא בּוּג יַ’רְגַּל. וּכְהֶרֶף עַיִן הוּסְרוּ מֵעָלַי הַחֲבָלִים. לְתִמְהוֹנִי לֹא הָיָה קֵץ וְלֹא הָיָה קֵץ גַּם לַחֲמָתוֹ שֶׁל הַקּוֹסֵם הוּא רָצָה לְהִתְנַפֵּל עָלַי, אַךְ הַכּוּשִׁים עֲצָרוּהוּ.

אָז הִתְפָּרֵץ הַקּוֹסֵם בְּדִבְרֵי גִדּוּף וְאִיּוּם: “Demonios! Rabia! Infierno de mialma! " הֲיִתָּכֵן, מְנֻוָּלִים? אַתֶּם מְסָרְבִים לְצַיֵּת לִי! אֵינְכֶם שׁוֹמְעִים בְּקוֹלִי? הָהּ, לָמַּה הוֹצֵאתִי זְמָן לְבַטָּלָה וְשׂוֹחַחְתִּי עִם הָאָרוּר הַזֶּה! לָמָּה לֹא זְרַקְתִּיו אֶל הָאֶשֶׁד שֶׁיְהֵא בְּשָׂרוֹ מַאֲכָל לַדָּגִים! חָפַצְתִּי, כִּי תִּהְיֶה נִקְמָתִי שְׁלֵמָה וְעַכְשָׁו מָנְעוּ מִמֶּנִּי אֶת הַנְּקָמָה. Orabia de Satan! שִׁמְעוּ נָא אֶת דְּבָרָי! אִם תַּמְרוּ אֶת פִּי וְלֹא תִּזְרְקוּ אֶת הַנָּבָל הַזֶּה אֶל תּוֹךְ הַתְּהוֹם – כָּל קִלְלוֹת עוֹלָם יָחוּלוּ עַל רֹאשְׁכֶם. שַׂעֲרוֹתֵיכֶם יַלְבִּינוּ, יַתּוּשִׁים וְיַבְחוּשִׁים יֹאכְלוּ אֶת בְּשַׂרְכֶם, יְדֵיכֶם וְרַגְלֵיכֶם יִכֹּפּוּ כְּאַגְמוֹן, גְּרוֹנְכֶם יֵחַר, כַּחוֹל בְּיוֹם שָׁרָב. מוֹת תָּמוּתוּ! וּלְאַחַר מוֹתְכֶם יִשְׁפְּטוּכֶם לְסוֹבֵב בְּלִי הֶרֶף אַבְנֵי רֵחַיִם כְּהַר לְגֹדֶל עַל גַּבֵּי הַיָּרֵחַ, מְקוֹם שָׁם הַכְּפוֹר הַנִּצְחִי.”

הַמַּחֲזֶה הַזֶּה עָשָׂה רשֶׁם כַּבִּיר. הָיִיתִי הַלָּבָן הַיְחִידִי בְּתוֹךְ הַמְּעָרָה הַקּוֹדֶרֶת וְהַטְּחוּבָה הַזֹּאת, וּסְבִיבִי שֵׁדִים בְּצוּרַת כּוּשִׁים, וְחִכִּיתִי כִּי הִנֵּה-הִנֵּה יְטִילוּנִי לְתוֹךְ הַתְּהוֹם. אֲנִי הָיִיתִי סִבַּת הַקְּלָלוֹת אֲשֶׁר יָצְאוּ מִפִּי הַגַּמָּד הַנִּתְעָב הַזֶּה, מִפִּי הַקּוֹסֵם הַמְכֹעָר, אֲשֶׁר בְּגָדָיו הַצִּבְעוֹנִיִּים וּמִצְנַפְתּוֹ הַמְחֻדֶּדֶת כִּמְעַט נִרְאוּ בְּאַפְלוּלִית הַמְּעָרָה, וְכוּשִׁי גָבוֹהַּ בַּעַל הַדְרַת קוֹמָה הֵגֵן עָלַי. נִדְמָה לִי שֶׁעָמַדְתִּי בְּשַׁעֲרֵי גֵיהִנֹּם וְחִכִּיתִי לִגְזָר דִּינָהּ שֶׁל נַפְשִׁי אִם לַאֲבָדּוֹן וְאִם לִישׁוּעָה. נִדְמָה לִי, כִּי שָׂטָן מְקַטְרֵג וּמַלְאָךְ מוֹשִׁיעַ נִלְחָמִים בִּגְלָלִי.

הַכּוּשִׁים נִבְהֲלוּ מְאֹד לְשֵׁמַע קִלְלוֹתָיו שֶׁל הַקּוֹסֵם. הוּא בִּקֵּשׁ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּמְבוּכָתָם וְקָרָא בְּקוֹל: “אֲנִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לְהָמִית אֶת הַלָּבָן! עֲלֵיכֶם לְהִכָּנַע! הֲמִיתוּהוּ!” בּוּג יַ’רְגַּל עָנָה בְּכֹבֶד רֹאשׁ: “הוּא יִחְיֶה וְלֹא יָמוּת! אֲנִי – בּוּג יַ’רְגַּל! אָבִי הָיָה מֶלֶךְ קָקוֹנְגוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט בְּשַׁעֲרֵי בֵּיתוֹ.”

הַכּוּשִׁים נָפְלוּ אַפַּיִם אָרְצָה. הַמַּנְהִיג הוֹסִיף: “אַחַי, לְכוּ וְהַגִּידוּ לְבִּיאָסוֹ שֶׁלֹּא יוֹקִיעַ עַל הָהָר אֶת הַדֶּגֶל הַשָּׁחוֹר שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹדִיעַ לַלְּבָנִים עַל מוֹת הַשָּׁבוּי, כִּי הַשָּׁבוּי הַזֶּה הִצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ שֶׁל בּוּג יַ’רְגַּל, וְבּוּג יַ’רְגַּל רוֹצֶה שֶׁיִּחְיֶה!” הַכּוּשִׁים קָמוּ עַל רַגְלֵיהֶם. בּוּג יַ’רְגַּל זָרַק לָהֶם אֶת נוֹצָתוֹ הָאֲדֻמָּה. שַׂר הַפְּלֻגָּה שִׁלֵּב אֶת יָדָיו עַל חָזֵהוּ וְהֵרִים בְּכָבוֹד אֶת הַנּוֹצָה, וְהַכּוּשִׁים יָצְאוּ מֵהַמְּעָרָה בְּלִי דַבֵּר דָּבָר.

הַקּוֹסֵם נֶעְלַם עִמָּהֶם בַּאֲפֵלַת הַמְּעָרָה. לֹא אֲתָאֵר לִפְנֵיכֶם, רַבּוֹתַי, אֶת הַמַּצָּב שֶׁנִּמְצֵאתִי בּוֹ. בְּעֵינַיִם דּוֹמְעוֹת הִבַּטְתִּי אֶל פְּיֶרוֹ וּהוּא הִבִּיט אֵלַי בְּתוֹדָה וּבְגַאֲוָה. “תּוֹדָה לָאֵל,” אָמַר לְבַסּוֹף, “כִּי בָּאָה הַיְשׁוּעָה,אָחִי, שׁוּבָה נָא בַּדֶּרֶךְ שֶׁהָלַכְתָּ, וּבָעֵמֶק נִפָּגֵשׁ.” הוּא הֵנִיעַ לִי בְּיָדוֹ וְנֶעְלָם.

נג

מִהַרְתִּי לַמָּקוֹם הַמְיֻעָד. הִשְׁתּוֹקַקְתִּי לָדַעַת בְּאֵיזֶה אֹרַח פֶּלֶא כִּוֵּן פְּיֶרוֹ שׁוּב אֶת הַשָּׁעָה וְהָיָה לִי לְמוֹשִׁיעַ. יָצָאתִי מִתּוֹךְ הַמְּעָרָה הַנּוֹרָאָה, אַךְ בַּמְּעָרָה אָרְבוּ לִי עוֹד סַכָּנוֹת. בַּדֶּרֶךְ עֲצָרַנִי אִישׁ:

זֶה הָיָה חֲבִיבְרָה! הַקּוֹסֵם הַנּוֹקֵם וְהַנּוֹטֵר לֹא הָלַךְ עִם הַכּוּשִׁים, כְּפִי שֶׁנִּדְמָה לִי, אֶלָּא הִסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרֵי עַמּוּד הַשַּׁחַם וְחִכָּה שָׁם לִשְׁעַת כּשֶׁר שֶׁיּוּכַל לְהִתְנַקֵּם בִּי. וּשְׁעַת הַכּשֶׁר בָּאָה. פִּתְאֹם הוֹפִיעַ לְפָנַי הַגַּמָּד וְצָחַק בְּפָנַי. הָיִיתִי יְחִידִי, בְּלִי כְּלִי זַיִן, וּבְיָדוֹ הִבְרִיק הַפִּגְיוֹן שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּשׁ לוֹ בִּמְקוֹם צְלָב. בִּרְאוֹתִי אוֹתוֹ נִרְתַּעְתִּי לַאֲחוֹרָי.

“חַהּ-חַהּ, אָרוּר! חָשַׁבְתָּ, כִּי נִצַּלְתָּ מִיָּדִי? וְאוּלָם הַלֵּץ אֵינֶנּוּ שׁוֹטֶה כָּמוֹךָ. חַיֶּיךָ נְתוּנִים בְּיָדִי, וְהַפַּעַם לֹא אֶתְמַהְמֵהַּ יְדִידְךָ בּוּג יַ’רְגַּל לֹא יְחַכֶּה לְךָ לַשָּׁוְא. אַתָּה תָּבוֹא אֶל הָעֵמֶק לְהִתְרָאוֹת עִמּוֹ. אַךְ אֶל הַמָּקוֹם הַמְיֻעָד יְבִיאֲךָ מַפַּל הַמַּיִם הַזֶּה.” וּכְכַלּוֹתוֹ לְדַבֵּר הִתְנַפֵּל עָלַי, וּפִגְיוֹנוֹ בְּיָדוֹ. “מִפְלֶצֶת!” קָרָאתִי לוֹ וְנִרְתַּעְתִּי לַאֲחוֹרַי אֶל הָרְחָבָה, “קֹדֶם הָיִיתָ תַּלְיָן, וְעַכְשָׁו – רוֹצֵחַ!” “זוֹהִי נִקְמָתִי!” קָרָא הַגַּמָּד וְחָרַק שֵׁן. אוֹתוֹ רֶגַע עָמַדְתִּי עַל עֶבְרֵי פִּי תְּהוֹם. הַקּוֹסֵם הִתְפָּרֵץ עָלַי בְּכֹחַ וְרָצָה לִדְחֹף אוֹתִי לְשָׁם בִּתְנוּפַת פִּגְיוֹן. הִשְׁתַּמַּטְתֵּי מִמֶּנּוּ. הוּא הִתְחַלֵּק עַל פְּנֵי הָאֵזוֹב הַחֲלַקְלַק שֶׁעַל גַּבֵּי הַסְּלָעִים הַטְּחוּבִים וְהִתְגַּלְגֵּל בַּמִּדְרוֹן. “שֵׁד מִשָּׁחַת!” נָהַם הַקּוֹסֵם וְנָפַל לְתוֹךְ הַתְּהוֹם. כְּבָר אָמַרְתִּי לָכֶם, כִּי מִבֵּין חַגְוֵי הַשַּׁחַם מֵעַל לַתְּהוֹם עָלָה גֶזַע עֵץ מֻפְלָג בְּשָׁנִים. בְּנָפְלוֹ נִתְקַל הַקּוֹסֵם בָּעֵץ, שִׂמְלָתוֹ הַמְצֻיֶּצֶת נִסְתַּבְּכָה בֵּין הַשָּׁרָשִׁים וְהוּא הֶחֱזִיק בָּהֶם בְּכֹחַ רָב. כִּפָּתוֹ הַמְחֻדֶּדֶת נִשְׁמְטָה מֵעַל רֹאשׁוֹ וְאֶת הַפִּגְיוֹן הֻכְרָח לְהוֹצִיא מִיָּדָיו, הַפִּגְיוֹן שֶׁל הָרוֹצֵחַ וְכִפָּתוֹ הַמְקַשְׁקֶשֶׁת נֶעֶלְמוּ בְּמַעֲמַקֵּי הָאֶשֶׁד.

חֲבִיבְרָה הָיָה תָּלוּי מֵעַל לִתְהוֹם אֲיֻמָּה וְנִסָּה לְטַפֵּס וְלַעֲלוֹת עַל הָרְחָבָה. וְאוּלָם יָדָיו הַקְּצָרוֹת לֹא הִגִּיעוּ עַד לִקְצֵה הַמִּדְרוֹן וְהוּא תָּלַשׁ אֶת צִפָּרְנָיו בְּנִסְיוֹנוֹתָיו לְהֵאָחֵז בַּסֶּלַע הַצָּמִיג הַנָּטוּי מֵעַל לַתְּהוֹם הַקוֹצֶפֶת. הוּא נָהַם בַּחֲמָתוֹ. בִּדְחִיפָה קַלָּה יָכֹלְתִּי לְהַפִּילוֹ לְמַטָּה, וְאוּלָם זוֹ הָיְתָה שִׁפְלוּת, וּמַחֲשָׁבָה כָּזֹאת לֹא עָלְתָה עַל לִבִּי.

הִתְנַהֲגוּתִי הִדְהִימָה אוֹתוֹ. הוֹדֵיתִי לֵאלֹהִים עַל הַיְשׁוּעָה הַבִּלְתִּי צְפוּיָה וְחָשָׁבְתִּי לַעֲזֹב אֶת הַגַּמָּד הָאֻמְלָל וּכְבָר הָיִיתִי מוּכָן לָצֵאת מִן הַמְּעָרָה אַךְ פִּתְאֹם הִגִּיעַ אֵלַי קוֹלוֹ הַמִּתְחַנֵּן.

“אֲדוֹנִי!” קָרָא הַגַּמָּד, “אֲדוֹנִי! הִנְנִי מִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ, הִשְׁבַּעְתִּיךָ בְּשֵׁם אֱלֹהִים. אַל תִּתְּנֵנִי לָמוּת בְּלִי תְּשׁוּבָה. כֹּחוֹתַי עֲזָבוּנִי, הֶעָנָף נִשְׁמָט מִיָּדִי וּמִתְכּוֹפֵף. כֹּבֶד גּוּפִי מוֹשְׁכֵנִי לְמָטָּה. אֲבוֹי לִי, אֲדוֹנִי! תְּהוֹם אֲיֻמָּה לְרַגְלָי. הַאֻמְנָם לֹא יִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמֶיךָ עַל הַלֵּץ הָאֻמְלָל? אָמְנָם פּוֹשֵׁעַ הוּא וּכְבַד עָוֹן, וְאוּלָם הוֹכַח נָא, כִּי טוֹבִים הַלְּבָנִים מֵהַמּוּלָטִים וְהָאֲדוֹנִים מֵעַבְדֵיהֶם.” קָרַבְתִּי אֶל הַתְּהוֹם. דְּבָרָיו נָגְעוּ עַד לִבִּי. וּלְאוֹר הֶעָמוּם שֶׁהִסְתַּנֵּן מִבַּעַד לַסֶּדֶק רָאִיתִי בְּפָנָיו הַמְכֹעָרִים שֶׁל הַגַּמָּד הַבָּעָה שֶׁלֹּא הָיְתָה יְדוּעָה לִי עַד כֹּה: הַבָּעַת תַּחֲנוּנִים וְיֵאוּשׁ.

“סֵנְיוֹר לֵאוֹפּוֹלְד!” הוֹסִיף הַגַּמָּד לְדַבֵּר בִּרְאוֹתוֹ כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמַי, “הַאֻמְנָם יָכֹל אָדָם לִרְאוֹת אֶת זוּלָתוֹ בְּצָרָה וּלְבִלְתִּי הַצִּילוֹ? אֲבוֹי לִי! הוֹשִׁיטָה לִי אֶת יָדְךָ, אֲדוֹנִי! לְהַצָּלָתִי נְחוּצָה לִי עֶזְרָה קְטַנָּה. מָשְׁכֵנִי אֵלֶיךָ. תּוֹדָתִי אֲשֶׁר אוֹדְךָ תְּכַפֵּר אֶת פִּשְׁעִי.” הִפְסַקְתִּי אוֹתוֹ.

“אֻמְלָל! אַל תָּעִיר וְאַל תְּעוֹרֵר אֶת הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה.” “אִם הִזְכַּרְתִּי אֶת הַדָּבָר, הֲרֵי זֶה מִתּוֹךְ שִׂנְאָה לַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי, אֲדוֹנִי. הָהּ, יִהְיֶה נָא אֲדוֹנִי נְדִיב לֵב מִמֶּנִּי. הָהּ, אֱלֹהִים! כֹּחוֹתַי עֲזָבוּנִי! אֲנִי נוֹפֵל! הוֹשֵׁט לִי אֶת יָדְךָ, אֶת יָדְךָ. בְּשֵׁם אִמְּךָ יוֹלַדְתְּךָ!”

אֵין בְּכֹחִי לְתָאֵר לָכֶם אֶת הַקּוֹל הַזֶּה שֶׁהָיוּ בּוֹ פַּחַד וְיִסּוּרִים. שָׁכַחְתִּי אֶת הַכֹּל. לְפָנַי הָיָה לֹא אוֹיֵב, לֹא בּוֹגֵד וְלֹא רוֹצֵחַ, אֶלָּא אָדָם אֻמְלָל, שֶׁיֵּשׁ לְאֵל יָדִי לְהַצִּילוֹ עַל נְקַלָּה מִמָּוֶת נוֹרָא וְאָיֹם. הוּא הִתְחַנֵּן לְפָנַי. הִתְכּוֹפַפְתִּי וְעָמַדְתִּי עַל בִּרְכַּי. בְּיָד אַחַת נִשְׁעַנְתִּי בְּגֶזַע הָעֵץ, אֲשֶׁר שָׁרָשָׁיו הֶחֱזִיקוּ אֶת חֲבִיבְרָה, וְאֶת יָדִי הַשְּׁנִיָּה הוֹשַׁטְתִּי לוֹ. הוּא חָטַף אֶת יָדִי בִּשְׁתֵּי יָדָיו, אַךְ תַּחַת לְהִתְאַמֵּץ וְלַעֲלוֹת לְמַעְלָה, הִרְגַּשְׁתִּי, שֶׁהוּא מִתְאַמֵּץ לִמְשֹׁךְ אוֹתִי אֶל הַתְּהוֹם. וְלוּלֵא גֶזַע הָעֵץ שֶׁהָיָה לִי לְמִשְׁעֶנֶת חֲזָקָה וּבְטוּחָה וַדַּאי שֶׁהָיִיתִי נוֹפֵל הַמַּיְמָה מִכֹּחַ הַמְּשִׁיכָה הַפִּתְאֹמִית שֶׁמְּשָׁכַנִי הַגַּמָּד הַמְנֻוָּל.

“מְנֻוָּל!” קָרָאתִי לוֹ, “מָה אַתָּה עוֹשֶׂה?” “אֲנִי נוֹקֵם!” עָנָה הַגַּמָּד וְהִתְפָּרֵץ בִּצְחוֹק אַדִּיר, צְחוֹק שָׂטָן, “הִנֵּה, סוֹף-סוֹף נָפַלְתָּ בְּיָדִי! אֱוִיל! בְּעֶצֶם יָדְךָ הִסְגַּרְתָּ אֶת עַצְמְךָ בְּיָדִי. אַתָּה נִצַּלְתָּ וַאֲנִי אָבַדְתִּי, וְעַכְשָׁו הִנֵּה חָזַרְתָּ מֵרְצוֹנְךָ אֶל לוֹעַ הַתַּנִּין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא חָדַל לִנְהֹם וְהִתְחִיל מִתְאַנֵּחַ. מוֹתִי נֶהְפַּךְ לִנְקָמָה – וְזוֹהִי נִקְמָתִי! נָפַלְתָּ בַּפַּח, יְדִידִי. לֹא יְחִידִי אָבוֹא אֶל דְּגֵי הַמַּיִם, אֶלָּא בְּלִוְיַת חֲבֵרִי…”

“אַהּ, בּוֹגֵד!” קָרָאתִי לוֹ וְהִתְאַמַּצְתִּי בְּכָל כֹּחוֹתַי לְהַחֲזִיק בָּעֵץ. “זֶהוּ הַשָּׂכָ שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לִי עַל אֲשֶׁר חָפַצְתִּי לְהַצִּילְךָ מִמָּוֶת?!” “כֵּן,” אָמַר הַגַּמָּד, “יוֹדֵעַ אֲנִי, כִּי יָכֹלְתִּי לְהִנָּצֵל גַּם אֲנִי יַחַד עִמְּךָ, אַךְ טוֹב לִי שֶׁתָּמוּת גַּם אַתָּה יַחַד עִמִּי, כִּי טוֹב לִי מוֹתְךָ מֵחַיָּי. בּוֹא אֵלַי! בּוֹא!”

יָדָיו הַנֶּחֱלָשׁוֹת הַיַּבְּלוּלִיּוֹת נִצְמְדוּ אֶל יָדִי בְּכֹחַ כַּבִּיר עֵינָיו נוֹצְצוּ וְעַל שְׂפָתָיו הָיָה קֶצֶף. כֹּחוֹתָיו אֲשֶׁר עֲזָבוּהוּ שָׁבוּ אֵלָיו וְגָבְרוּ שִׁבְעָתַיִם מִשִּׁגָּעוֹן וּמִנְּקָמָה.

כִּמְנוֹפִים נִשְׁעֲנוּ רַגְלָיו בְּקִירוֹת הַסְּלָעִים הַזְּקוּפִים וְהוּא קָפַץ כְּנָמֵר עַל גַּבֵּי הַשָּׁרָשִׁים שֶׁתָּמְכוּ בּוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְלָתוֹ נִסְתַּבְּכָה בֵּין הַזִּיזִים. הוּא רָצָה לַעֲקֹר אֶת הַשֹּרֶשׁ וְלִמְשֹׁךְ אוֹתִי בְּכֹבֶד גּוּפוֹ אֶל תּוֹךְ הַתְּהוֹם. פַּעַם בְּפַעַם הָיָה חָדֵל לִצְחֹק כְּדֵי לְכַרְסֵם בְּפִיו אֶת הַשָּׁרָשִׁים, וּצְחוֹקוֹ הָאָיֹם הָיָה סָר מֵעַל פָּנָיו הַמְכֹעָרִים.

הוּא נִרְאָה לִי כְּשֵׁד שׁוֹכֵן הַמְּעָרָה הַמִּתְאַמֵּץ לִמְשֹׁךְ אֶת קָרְבָּנוֹ אֶל אַרְמוֹנוֹ הַמִּתְנוֹסֵס בְּקַרְקַע הַתְּהוֹם וְהַצַּלְמָוֶת. לְאָשְׁרִי נִשְׁעֲנָה בִּרְכִּי בְּאֶחָד מִסִּדְקֵי הַסְּלָעִים, וְיָדִי לָפְתָה בְּכֹחַ אֶת הָעֵץ שֶׁתָּמַךְ בִּי וּבְכָל כֹּחִי וּמִרְצִי נֶאֱבַקְתִּי עִם הַגַּמָּד. פַּעַם בְּפַעַם הָיִיתִי מִזְדַּקֵּף וְקוֹרֵא בְּכָל כֹּחִי. “בּוּג יַ’רְגַּל! בּוּג יַ’רְגַּל!”

אַךְ מִפְּנֵי שֶׁהָאֶשֶׁד הִרְעִים בְּקוֹל מֵימָיו וְהַמֶּרְחָק הָיָה רַב לֹא קִוִּיתִי שֶׁקּוֹלִי יַגִּיעַ אֵלָיו. וְהַגַּמָּד, אֲשֶׁר לֹא חִכָּה לְהִתְנַגְּדוּת כָּזֹאת, מְשָׁכַנִי אֵלָיו בְּחֵמָה שְׁפוּכָה. כֹּחוֹתַי רָפוּ, אַף עַל פִּי שֶׁהַהִתְאַבְּקוּת נִמְשְׁכָה פָּחוֹת מֵהַסִּפּוּר שֶׁלִּי עָלֶיהָ. הַגַּמָּד מָשַׁךְ אֶת יָדִי בְּכָל כֹּחוֹתָיו, וְיָדִי שֻׁתְּקָה כִּמְעָט. עֵינַי נִתְעַכְּרוּ וּלְנֶגְדָּן הִבְהֲבוּ כְּתָמִים אֲדֻמִּים וַעֲכוּרִים. אָזְנַי צָלְלוּ, שָׁמַעְתִּי אֶת חֲרִיקַת הַשָּׁרָשִׁים הַמְחַשְּׁבִים לְהִשָּׁבֵר, אֶת צְחוֹקוֹ שֶׁל הַגַּמָּד הַמּוּכָן לִפֹּל וְנִדְמָה לִי, כִּי הַתְּהוֹם הַגּוֹעֶשֶׁת מִתְנַשֵּׂאת אֵלַי וּפוֹעֶרֶת פִּיהָ לִבְלָעֵנִי. כֹּחוֹתַי עֲזָבוּנִי, נִסִּיתִי לִקְרֹא לְעֶזְרָה בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה. אָזַרְתִּי אֶת כָּל כֹּחוֹתַי וְקָרָאתִי בְּקוֹל: “בּוּג יַ’רְגַּל! בּוּג יַ’רְגַּל!”

פִּתְאֹם נִשְׁמַע קוֹל נְבִיחָה. הִכַּרְתִּי אֶת רַסְק וְנָשָׂאתִי אֵלָיו אֶת עֵינַי. בִּקְצֵה הַפִּרְצָה עָמְדוּ בּוּג יַ’רְגַּל וְכַלְבּוֹ. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ, אִם אָמְנָם הִגִּיעַ אֵלָיו קוֹלִי הַקּוֹרֵא לְעֶזְרָה אוֹ שֶׁחָזַר לְכָאן מִתּוֹךְ חֲרָדָה סְתוּמָה שֶׁבַּלֵּב. הוּא רָאָה אֶת הַסַּכָּנָה הַצְּפוּיָה לִי וְקָרָא אֵלַי: “הַחֲזֵק הֵיטֵב!” חֲבִיבְרָה פָּחַד פֶּן אִנָּצֵל וְקָרָא בְּקֶצֶף עַל שְׂפָתָיו: “בּוֹא אַחֲרַי, אַחֲרָי!” וּכְדֵי לָשִׂים קֵץ אָזַר אֶת כָּל כֹּחוֹתָיו וּמְשָׁכַנִי לְמָטָּה. יָדִי הָעֲיֵפָה הִרְפְּתָה מֵהָעֵץ. אָבַדְתִּי כַּאֲשֶׁר אָבָדְתִּי! פִּתְאֹם תְּפָשַׂנִי מִישֶׁהוּ מֵאֲחוֹרַי. זֶה הָיָה רַסְק!

הוּא קָפַץ דֶּרֶךְ הַסֶּדֶק אֶל הָרְחָבָה וְהֶחֱזִיק בְּשִׁנָּיו אֶת שׁוּלֵי בִּגְדִּי. עֶזְרָה בִּלְתִּי צְפוּיָה זוֹ הָיְתָה לִי לִישׁוּעָה. כֹּחוֹתָיו שֶׁל חֲבִיבְרָה רָפוּ בְּהִתְאַמְּצוּתָם הָאַחֲרוֹנָה. וַאֲנִי אָזַרְתִּי אֶת כָּל כֹּחוֹתַי לְחַלֵּץ אֶת יָדִי מִצְּבָת יָדָיו.

אֶצְבְּעוֹתָיו הַקְּפוּאוֹת וְהַמְאֻבָּקוֹת לֹא עָצְרוּ כֹּחַ וְהֻכְרְחוּ סוֹף סוֹף לְהַרְפּוֹת מִמֶּנִּי. הַשֹּׁרֶשׁ נִשְׁבַּר מִכֹּבֶד גּוּפוֹ. וּכְשֶׁמְּשָׁכַנִי רַסְק בְּכָל כֹּחוֹ, נִסְתַּחֵף הַגַּמָּד הַנִּבְזֶה בְּקֶצֶף הָאֶשֶׁד הַנּוֹרָא, וּבְנָפְלוֹ קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת שֶׁלֹּא הֲבִינוֹתִיהָ. כָּךְ מֵת הַלֵּץ שֶׁל דּוֹדִי.

נד

הַמַּחֲזֶה הַנּוֹרָא הַזֶּה, הַהִתְאַבְּקוּת הַפִּרְאִית וְסוֹפָהּ הָאָיֹם הִתִּישׁוּ אֶת כֹּחוֹתַי. כִּמְעַט הִתְעַלַּפְתִּי וְרַק קוֹלוֹ שֶׁל בּוּג יַ’רְגַּל הֵשִׁיב אֵלַי אֶת רוּחִי. “אָחִי!” קָרָא לִי בּוּג יַ’רְגַּל, “מַהֵר וְצֵא מִפֹּה! בְּעוֹד חֲצִי שָׁעָה תִּשְׁקַע הַשֶּׁמֶשׁ. אֲנִי אֲחַכֶּה לְךָ שָׁם! לֵךְ בְּעִקְּבוֹת רַסְק.”

דִּבְרֵי הַיְדִידוּת עוֹדְדוּנִי מְאֹד, וְכֹחִי וּגְבוּרָתִי שָׁבוּ אֵלַי. קַמְתִּי עַל רַגְלָי. רַסְק מַהֵר לָלֶכֶת וַאֲנִי אַחֲרָיו וּנְבִיחָתוֹ הַחֲרִישִׁית הָיְתָה לִי לְמוֹרַת דֶּרֶךְ בָּאֲפֵלָה. מִקֵּץ רְגָעִים מִסְפָּר נִגְלָה הָאוֹר, סוֹף סוֹף הִגַּעְנוּ עַד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְשָׁאַפְתִּי רוּחַ! בְּצֵאתֵנוּ מֵהַמְּעָרָה הַקּוֹדֶרֶת וְהַטְּחוּבָה, זָכַרְתִּי אֶת נְבוּאַת הַגַּמָּד, אֲשֶׁר אָמַר בִּכְנִיסָתֵנוּ הֵנָּה:

“רַק אֶחָד מִשְּׁנֵינוּ יֵצֵא מֵהַמְּעָרָה…” אָכֵן, הוּא טָעָה בְּתִקְוָתוֹ, אֲבָל נְבוּאָתוֹ נִתְקַיָּמָה.

נה

כְּשֶׁהִגַּעְנוּ עַד הָעֵמֶק רָאִיתִי שׁוּב אֶת בּוּג יַ’רְגַּל. נָפַלְתִּי עַל צַוָּארָיו וְלִבִּי פָּג עַל חָזֵהוּ. חָפַצְתִּי לִשְׁאֹל אוֹתוֹ אַלְפֵי שְׁאֵלוֹת, אַךְ לֹא יָכֹלְתִּי לְהוֹצִיא הֶגֶה מִפִּי. “שְׁמַע נָא,” אָמַר לִי, "אִשְׁתְּךָ…אֲחוֹתִי…אֵינֶנָּה בְּסַכָּנָה. הֲבֵאתִיהָ לְמַחֲנֵה הַלְּבָנִים וּמְסַרְתִּיהָ לִידֵי אֶחָד מִקְּרוֹבֶיךָ הַמְפַקֵּד עַל מִשְׁמַר הַחֲלוּצִים. חָפַצְתִּי לִפֹּל בַּשְּׁבִי מִפַּחַד שֶׁמָּא יַהַרְגוּ אֶת עֲשֶׂרֶת הַכּוּשִׁים שֶׁעָרְבוּ אוֹתִי. אַךְ קְרוֹבְךָ אָמַר לִי שֶׁאֲמַהֵר וְאֶשְׁתַּדֵּל לְהַצִּילְךָ מִמָּוֶת, מִפְּנֵי שֶׁאֶת עֲשֶׂרֶת הַכּוּשִׁים יַהַרְגוּ רַק אִם יַהַרְגוּ אוֹתְךָ. רַצְתִּי לְהַצִּילְךָ וְרַסְק הָיָה לִי לְמוֹרֵה דֶרֶךְ.

וְהִנֵּה, תּוֹדָה לָאֵל, כִּוַּנְתִּי אֶת הַשָּׁעָה. אַתָּה תִּחְיֶה וְגַם אֲנִי נִצַּלְתִּי מִמָּוֶת!" הוּא הוֹשִׁיט לִי אֶת יָדוֹ וְאָמַר: “הֲשָׂמֵחַ אַתָּה, אָחִי?” נָפַלְתִּי עַל צַוָּארָיו, הִשְׁבַּעְתִּי אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יַעַזְבֵנִי עוֹד וְיִשָּׁאֵר עִמִּי בֵּין הַלְּבָנִים. הִבְטַחְתִּי לוֹ תֹּאַר כָּבוֹד בַּצָּבָא הַקּוֹלוֹנִיָלִי.

הוּא הִפְסִיקַנִי וְאָמַר בְּקוֹל נִמְרָץ: “הַאִם הִצַּעְתִּי לְפָנֶיךָ לְהִצְטָרֵף אֶל הַצָּבָא שֶׁלָּנוּ?” לֹא עֲנִיתִיו דָּבָר. הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁלֹּא צָדַקְתִּי. הוּא הוֹסִיף בְּשִׂמְחָה רַבָּה וְאָמַר: “נְמַהֵר לְבַשֵּׂר אֶת הַבְּשׂוֹרָה לְאִשְׁתְּךָ וּלְהַרְגִּיעַ אֶת לִבָּהּ.” הוּא כִּוֵּן בְּהַצָּעָתוֹ לִשְׁאִיפָתִי, הָלַכְתִּי אַחֲרָיו וְלִבִּי הָיָה מָלֵא אשֶׁר עַל גְּדוֹתָיו.> הַכּוּשִׁי יָדַע אֶת הַדֶּרֶךְ וְהָלַךְ לְפָנַי, וְרַסְק רָץ אַחֲרֵינוּ.

דְּ’אוֹבֶרְנֶה נִשְׁתַּתֵּק פִּתְאֹם וְהִבִּיט עַל סְבִיבוֹתָיו בְּפָנִים קוֹדְרוֹת. מֵעַל מִצְחוֹ נָשְׁרוּ אֶגְלֵי זֵעָה גְדוֹלִים. וְהוּא כָּבַשׁ פָּנָיו בְּכַפָּיו. רַסְק הִבִּיט אֵלָיו בַּחֲרָדָה. לְאַחַר רֶגַע קָם דְּ’אוֹבֶרְנֶה מִמְּקוֹמוֹ נִרְגָּשׁ מְאֹד וְיָצָא מֵהָאֹהֶל. הַכֶּלֶב וְהַקָּצִין יָצְאוּ אַחֲרָיו.

נו

“הִנְנִי מִתְעָרֵב עִמָּכֶם,” קָרָא אַנְרִי, “כִּי אָנוּ עוֹמְדִים לִפְנֵי סִיּוּם נוֹרָא. צַר לִי מְאֹד, אִם קָרָה אָסוֹן לְבוּג יַ’רְגַּל. הוּא בֶּן חָיִל!”> פַּסְקַל הוֹצִיא מִפִּיו אֶת לֹעַ הַבַּקְבּוּק וְאָמַר: “הִנְנִי מוּכָן לָתֵת תְּרֵיסָר סַלִּים יֵין פּוֹרְטֶר לָאִישׁ אֲשֶׁר יַרְאֵנִי אֶת אֱגוֹז הַקּוֹקוּס אֲשֶׁר מִמֶּנוּ שָׁתָה בִּיאָסוֹ אֶת הַיָּיִן.” אַלְפְרֶד בִּקֵּשׁ אֶת אַנְרִי שֶׁיְּתַקֵּן לוֹ אֶת הַגְּדִילִים וְאַחַר כָּךְ הוֹסִיף וְאָמַר: “הַכּוּשִׁי הַזֶּה מְעַנְיֵן אוֹתִי עַד מְאֹד, אַךְ אֵינֶנִּי מֵעֵז לִשְׁאֹל אֶת דְּ’אוֹבֶרְנֶה…”> “בִּיאָסוֹ מְעַנְיֵן הַרְבֵּה יוֹתֵר!” אָמַר פַּסְקַל, “הַיַּיִן שֶׁלּוֹ הָיָה בְּוַדַּאי גָּרוּעַ מְאֹד, וְאוּלָם הָאִישׁ הַזֶּה יָדַע הֵיטֵב, מַה זֶה צָרְפַתִּי. בַּעֲלֵי הַחוֹבוֹת שֶׁלִּי אַכְזָרִיִּים מִבִּיאָסוֹ!” “אַגַּב, קַפִּיטַן, הִנֵּה אַרְבַּעַת הַלּוּאִידוֹרִים שֶׁאֲנִי חַיָּב לָךְ!” קָרָא אַנְרִי וְזָרַק לְפַסְקַל אֶת אַרְנָקוֹ.

אַנְרִי הוֹסִיף: “רַבּוֹתַי, מַה דַעְתְּכֶם עַל הַסִּפּוּר שֶׁסִּפֵּר לָנוּ הַקַּפִּיטַן?” “הָאֱמֶת נִתְּנָה לְהֵאָמֵר,” אָמַר אַלְפְרֶד,“כִּי לֹא הִקְשַׁבְתִּי בְּיוֹתֵר לַסִּפּוּר הַזֶּה, וְאוּלָם מוֹדֶה וּמִתְוַדֶּה אֲנִי, כִּי מִפִּי בַּעַל הַחֲלוֹמוֹת הַזֶּה קִוִּיתִי לִשְׁמֹעַ דְּבַר-מָה מְעַנְיֵן יוֹתֵר. וּלְבַד זֹאת יֵשׁ בּוֹ, בְּסִפּוּר זֶה, אֵיזֶה רוֹמַנְס בִּפְרוֹזָה, וַאֲנִי אֵינֶנִּי אוֹהֵב רוֹמַנְסִים בִּפְרוֹזָה. הֲלֹא אִי אֶפְשֶׁר כְּלָל לְזַמֵּר אוֹתָם, וּבְעֶצֶם הָיָה לִי לְזָרָא מַעֲשֵׂה בּוּג יַ’רְגַּל. הוּא אָרֹךְ יוֹתֵר מִדָּי.” “צָדַקְתָּ,” אָמַר פַּסְקַל, “זֶה אָרֹךְ מְאֹד. לוּלֵא הַמִּקְטֶרֶת וְהַבַּקְבּוּק הָיָה זֶה לַיְלָה נוֹרָא מְאֹד. וּלְבַד זֹאת, יֵשׁ כָּאן הַרְבֵּה דְבָרִים בְּטֵלִים. וְכִי מִי זֶה יַאֲמִין, לְמָשָׁל, שֶׁהַגַּמָּד הַמְכֹעָר הַזֶּה הָיָה קוֹסֵם? זֶה, מַה שְׁמוֹ? … אֵינֶנִּי זוֹכֵר… דּוֹמֶה לִי, חֲבִיבַת. וּמִי זֶה יַאֲמִין, כִּי הוּא הָיָה מוּכָן לִטְבֹּעַ וּבִלְבָד שֶׁיּוּכַל לְהַטְבִּיעַ אֶת אוֹיְבוֹ?”

אַנְרִי שִׁסַּע אוֹתוֹ בְּחִיּוּךְ “וּבְיִחוּד בְּמָיִם. הֲלֹא כֵּן, קַפִּיטַן פַּסְקַל? וַאֲנִי הִשְׁתַּעְשַׁעְתִּי בִּשְׁעַת סִפּוּרוֹ שֶׁל דְּ’אוֹבֶרְנֶה, בִּרְאוֹתִי, כִּי הַכֶּלֶב הַצּוֹלֵעַ הָיָה זוֹקֵף אֶת רֹאשׁוֹ כָּל פַּעַם שֶׁמִּפִּי אֲדוֹנָיו יָצָא הַשֵּׁם " בּוּג יַ’רְגַּל”." נְקִישׁוֹת הָרוֹבֶה שֶׁל הַזָּקִיף הוֹדִיעוּ לַמְּסֻבִּים שֶׁדְּ’אוֹבֶרְנֶה חוֹזֵר. הִשְׂתָּרְרָה דְמָמָה בָּאֹהֶל. הוּא הִתְהַלֵּךְ עַל פְּנֵי הָאֹהֶל אָנֶה וָאָנֶה שִׁלֵּב אֶת יָדָיו עַל חָזֵהוּ וְשָׁתַק. טָדֶה הַזָּקֵן יָשַׁב בְּקֶרֶן זָוִית, הִבִּיט עַל דְּ’אוֹבֶרְנֶה בְּהִתְגַּנֵּב וְהִתְחַפֵּשׂ כִּמְלַטֵּף אֶת רַסְק, כְּדֵי שֶׁהַקַּפִּיטַן לֹא יִרְאֶה אֶת חֶרְדָּתוֹ. לְבַסּוֹף הוֹסִיף דְּ’אוֹבֶרְנֶה לְסַפֵּר.

נז

רַסְק רָץ אַחֲרֵינוּ. הָהָר הַגָּבוֹהַּ מִכָּל הָרֵי הָעֵמֶק לֹא הָיָה מוּאָר כְּבָר בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ. אַךְ פִּתְאֹם נִצְנְצָה שָׁם בָּבוּאָה כֵּהָה וְנֶעֱלָמָה. הַכּוּשִׁי נִזְדַּעֲזַע וְלָחַץ אֶת יָדִי בְּחָזְקָה. “הַקְשֵׁב!” אָמַר לִי.

עַל פְּנֵי הָעֲמָקִים נִשָּׂא רַעַם עָמוּם הַדּוֹמֶה לִירִיַּרת תּוֹתָח. הַהַד הִכְפִּיל אֶת הַהֲמוּלָה. “זֶהוּ אוֹת!” קָרָא הַכּוּשִׁי בְּקוֹל קוֹדֵר וְהוֹסִיף, " הֲלֹא זוֹהִי יְרִיַּת תּוֹתָח, לֹא כֵּן? נִעֲנַעְתִּי בְּרֹאשִׁי לְאוֹת: הֵן. הוּא קָפַץ שְׁתֵּי קְפִיצוֹת וְעָלָה עַל רֹאשׁ הַסֶּלַע. עָלִיתִי אַחֲרָיו. הוּא שִׁלֵּב אֶת יָדָיו עַל חָזֵהוּ וְחִיֵּךְ חִיּוּךְ עָצוּב: “הֲרוֹאֶה אַתָּה?” אָמַר לִי. נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי וְרָאִיתִי אֶת רֹאשׁ הָהָר שֶׁהֶרְאָה לִי בִּשְׁעַת פְּגִישָׁתִי עִם מַרְיָה. הַפִּסְגָּה הַזֹּאת הָיְתָה הַיְחִידָה הַמּוּאֶרֶת בְּאוֹר הַחַמָּה וְעָלֶיהָ מִתְנוֹסֵס דֶּגֶל שָׁחוֹר.

דְּ’אוֹבֶרְנֶה שָׁתַק רֶגַע, אַחַר כָּךְ הוֹסִיף: אַחַר כָּךְ נוֹדַע לִי, שֶׁבִּיאָסוֹ הִזְדָּרֵז לָצֵאת לַדֶּרֶךְ, וּבְחָשְׁבוֹ כִּי מַתִּי צִוָּה לִתְלוֹת אֶת הַדֶּגֶל בְּטֶרֶם שָׁבָה אֵלָיו הַפְּלֻגָּה שֶׁנִּשְׁלְחָה לְהוֹצִיאֵנִי לְהוֹרֵג.

בּוּג יַ’רְגַּל עָמַד שְׁלוּב-יָדַיִם וְהִבִּיט אֶל הַדֶּגֶל הַקּוֹדֵר. פִּתְאוֹם הָפַךְ אֶת פָּנָיו וּפָסַע פְּסִיעוֹת אֲחָדוֹת לָרֶדֶת מֵעַל הַסֶּלַע. “אֵלִי, אֵלִי! חֲבֵרַי הָאֻמְלָלִים!” הוּא הָפַךְ אֵלַי אֶת פָּנָיו וְאָמַר: “הֲשָׁמַעְתָּ קוֹל יְרִיַּת תּוֹתָח?” וְעוֹד אָמַר:

“אָחִי, זֶה הָיָה אוֹת! וְעַכְשָׁו מוֹבִילִים אוֹתָם לַמָּוֶת.” רֹאשׁוֹ צָנַח עַל חָזֵהוּ. הוּא נִגַּשׁ אֵלַי וְאָמַר: “לֵךְ אֶל אִשְׁתְּךָ, אָחִי! רַסְק יוֹבִיל אוֹתְךָ.” הוא שָׁרַק אֵיזֶה זֶמֶר אַפְרִיקָנִי. הַכֶּלֶב כִּשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבוֹ וְהָיָה מוּכָן וּמְזֻמָּן לָלֶכֶת בְּכִוּוּן יָדוּעַ.

בּוּג יַ’רְגַּל הֶחֱזִיק בְּיָדִי וְנִסָּה לְחַיֵּךְ, אַךְ הַחִיּוּךְ הָיָה עָגוּם עַד מְאֹד. “שָׁלוֹם!” קָרָא לִי בְּקוֹלוֹ הָאַדִּיר וְנֶעְלַם בְּחוֹרְשַׁת הָעֵצִים אֲשֶׁר הִקִּיפָה אוֹתָנוּ. עָמַדְתִּי כִּנְצִיב אֶבֶן. הַמְּעַט אֲשֶׁר הֲבִינוֹתִי מִכָּל הַמִּתְרַחֵשׁ עוֹרֵר בִּי רְגָשׁוֹת קוֹדְרִים. וּבִרְאוֹת רַסְק, כִּי אֲדוֹנָיו נֶעְלַם הִתְחִיל מְנַעֲנֵעַ בְּרֹאשׁוֹ וּמְיַלֵּל. אַחַר כָּךְ חָזַר אֵלַי וְהוֹרִיד אֶת זְנָבוֹ. עֵינָיו הַגְּדוֹלוֹת הָיוּ לַחוֹת. הוּא הֵצִיץ בִּי בַּחֲרָדָה, רָץ אֶל אֲדוֹנָיו וְהִתְחִיל מְיַלֵּל. הֲבִינוֹתִי לְיִלְלָתוֹ. לִבִּי נִתְמַלֵּא חֲרָדָה. הָלַכְתִּי אַחֲרָיו וְהוּא רָץ כְּחֵץ מִקֶּשֶׁת בְּעִקְּבוֹת בּוּג יַ’רְגַּל, וְלוּלֵא נֶעֱצַר פַּעַם בְּפַעַם, הָיִיתִי מְאַבֵּד אוֹתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁרַצְתִּי בְּכָל כּחוֹתַי. רַצְנוּ עַל פְּנֵי עֲמָקִים, גֵּאָיוֹת וּגְבָעוֹת, מְכֻסִּים חוֹרְשׁוֹת עָבִים וְשִׂיחִים סְבוּכִים, וּלְבַסּוֹף… קוֹלוֹ שֶׁל דְּ’אוֹבֶרְנֶה נִפְסַק, פָּנָיו הִבִּיעוּ יֵאוּשׁ קוֹדֵר. הוּא אָמַר בְּהִתְאַמְּצוּת רַבָּה: “הַמְשֵׁךְ, טָדֶה, מִפְּנֵי שֶׁכֹּחִי כְּכֹחַ אִשָּׁה זְקֵנָה.” הַקָּצִין הַזָּקֵן הִתְרַגֵּשׁ לֹא פָּחוֹת מֵהַקַּפִּיטַן, אַךְ צִיֵּת לוֹ וְהִתְחִיל לְסַפֵּר: “אִם רוֹצֶה הוֹד מַעֲלָתוֹ… עָלַי לְהַגִּיד לָכֶם, רַבּוֹתַי הָאוֹפִיצֵרִים, בִּנְטִילַת רְשׁוּת מִכֶּם, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁבּוּג יַ’רְגַּל, הַמְכֻנֶּה בְּשֵׁם פְּיֶרוֹ, הָיָה כּוּשִׁי טוֹב, צָנוּעַ, חָזָק, עַז רוּחַ וּגְדוֹל הַגִּבּוֹרִים בָּעוֹלָם, הֲרֵי בְּכָל זֹאת הָיְתָה טִינָה בְּלִבִּי עָלָיו. לְעוֹלָם לֹא אֶסְלַח לִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, אַף עַל פִּי שֶׁאֲדוֹנִי כְּבָר סָלַח לִי. אֲדוֹנִי הַקַּפִּיטַן! כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי כִּי בְּעוֹד יוֹמַיִם לְעֵת עֶרֶב יַהַרְגוּ אוֹתוֹ בְּמַחֲנֵה בִּיאָסוֹ, בָּעֲרָה בִּי חֲמָתִי עַל הָאֻמְלָל הַזֶּה וּבְתַעֲנוּג רַב הוֹדַעְתִּי לוֹ, שֶׁנַּהֲרֹג אוֹתוֹ אוֹ עֲשָׂרָה מִבְּנֵי עַמּוֹ כְּדֵי לִנְקֹם אֶת דַּם הַקַּפִּיטַן. הוּא שָׁמַע אֶת דְּבָרַי וְלֹא הוֹצִיא הֶגֶה מִפִּיו. וְרַק אַחֲרֵי שָׁעָה בָּרַח דֶּרֶךְ הַפִּרְצָה שֶׁעָשָׂה בְּעֶצֶם יָדָיו. כְּשֶׁרָאִינוּ אֶת הַדֶּגֶל הַשָּׁחוֹר הַמִּתְנוֹסֵס מֵעַל רֹאשׁ הָהָר יָרִינוּ יְרִיַּת תּוֹתָח וְעָלַי הוּטַל לְהוֹבִיל אֶת עֲשֶׂרֶת הַכּוּשִׁים לִמְקוֹם הַהֲרֵגָה אֲשֶׁר בְּ”קֶרֶן הַשֵּׁד". בְּבוֹאֵנוּ לְשָׁם צִוִּיתִי לֶאֱסֹר אֶת עֲשֶׂרֶת הַכּוּשִׁים וְלִירוֹת בָּהֶם. פִּתְאֹם רוֹאֶה אֲנִי: כּוּשִׁי גָבוֹהַּ יוֹצֵא מִתּוֹךְ הַיָּעַר! יָדַי צָנְחוּ. הוּא נִגַּשׁ אֵלַי כֹּל עוֹד רוּחוֹ בּוֹ. “בָּאתִי בְּדִיּוּק. שָׁלוֹם, טָדֶה!” אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה נִגַּשׁ פְּיֶרוֹ אֶל עֲשֶׂרֶת בְּנֵי עַמּוֹ וְהִתִּיר אֶת הַחֲבָלִים. עָמַדְתִּי כִּנְצִיב אָבֶן: בֵּין פְּיֶרוֹ וַעֲשֶׂרֶת הַכּוּשִׁים פָּרַץ רִיב שֶׁל נְדִיבוּת לֵב. וַחֲבָל, כִּי הָרִיב הַזֶּה לֹא נִמְשַׁךְ הַרְבֵּה. כֵּן! בִּי הָאָשָׁם… כִּי הִפְסַקְתִּי אֶת הָרִיב. פְּיֶרוֹ הִתְיַצֵּב בִּמְקוֹם הַכּוּשִׁים. בְּרֶגַע זֶה הוֹפִיעַ כַּלְבּוֹ… הָהּ, רַסְק הַמִּסְכֵּן!

הוּא קָפַץ עָלַי וּתְפָשַׂנִי בִּגְרוֹנִי, אַךְ פְּיֶרוֹ נָתַן אוֹת, וְהַכֶּלֶב הִרְפָּה מִמֶּנִּי, וְרָבַץ לְרַגְלָיו… אֲדוֹנִי הַקַּפִּיטַן, בְּזָכְרִי כִּי בְּמַחֲנֵה בִּיאָסוֹ הָרְגוּ אוֹתוֹ, בָּעֲרָה בִּי חֲמָתִי לְהַשְׁחִית. נָתַתִּי פְּקֻדָּה לִירוֹת… בּוּג יַ’רְגַּל נָפַל שָׁדוּד. אַחַד הַכַּדּוּרִים פָּצַע כַּף רַגְלוֹ שֶׁל הַכֶּלֶב וּמֵאָז, רַבּוֹתַי הָאוֹפִיצֵרִים," הַקָּצִין הִרְכִּין אֶת רֹאשׁוֹ בְּעֶצֶב רַב, "וּמֵאָז צוֹלֵעַ רַסְק. פִּתְאֹם שָׁמַעְתִּי קוֹל אֲנָחָה מִתּוֹךְ הַחוֹרְשָׁה וּמִהַרְתִּי לְשָׁם.

אֲדוֹנִי הַקַּפִּיטַן הוּא אֲשֶׁר נֶאֱנַח, מִפְֵּני שֶׁאַחַד הַכַּדּוּרִים פָּגַע בּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁרָץ לְהַצִּיל אֶת הַכּוּשִׁי הַנִּפְלָא הַזֶּה. כֵּן, אֲדוֹנִי הַקַּפִּיטַן, הוּא נֶאֱנַח, הוּא נֶאֱנַח עַל בּוּג יַ’רְגַּל.

בּוּג יַ’רְגַּל הָיָה מֵת! אֶת אֲדוֹנִי הַקַּפִּיטַן הֵבִיאוּ לַמַּחֲנֶה. הַפֶּצַע שֶׁל אֲדוֹנִי הַקַּפִּיטַן לֹא הָיָה מְסֻכָּן כְּפִצְעֵי בּוּג יַ’רְגַּל, וְהוּא שָׁב לְאֵיתָנוֹ אַחֲרֵי שֶׁאִשְׁתּוֹ טִפְּלָה בּוֹ בִּמְסִירוּת רַבָּה." –

הַקָּצִין שָׁתַק.

דְּ’אוֹבֶרְנֶה אמר בקול עצוב “בּוּג יַ’רְגַּל הָיָה מֵת…” טָדֶה הִרְכִּין אֶת רֹאשׁוֹ. “כֵּן,” אָמַר טָדֶה, “הוּא הִצִּיל אֶת חַיַּי, וַאֲנִי הֲרַגְתִּיו.”

סִיּוּם

הוֹאִיל וְהַקּוֹרְאִים רְגִילִים לִדְרשׁ מֵאֵת הַסּוֹפֵר שֶׁיְּסַפֵּר לָהֶם אֶת גּוֹרַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הוּא מְנַסֶּה לְעוֹרֵר בְּלִבָּם עִנְיָן אֲלֵיהֶם חָקַרְנוּ אֶת כָּל הַקּוֹרוֹת אֶת הַקַּפִּיטַן לֵאוֹפּוֹלְד דְּ’אוֹבֶרְנֶה, אֶת קְצִינוֹ טָדֶה וְאֶת כַּלְבּוֹ רַסְק. בְּוַדַּאי זוֹכֵר הַקּוֹרֵא, כִּי שְׁתֵּי סִבּוֹת הָיוּ לַמָּרָה הַשְּׁחוֹרָה שֶׁל הַקַּפִּיטַן: מוֹתוֹ שֶׁל בּוּג יַ’רְגַּל הַמְכֻנֶּה פְּיֶרוֹ, וּמוֹתָהּ שֶׁל מַרְיָה הַיְקָרָה, אֲשֶׁר נִצְּלָה מֵהַשְׂרֵפָה בְּמִבְצַר גָּלִיפֶה כְּדֵי לָמוּת בְּקָרוֹב בַּשְּׂרֵפָה שֶׁפָּרְצָה בְּקָף. וְעַל דְּבַר הַקַּפִּיטַן דְּ’אוֹבֶרְנֶה הִצְלַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת הַפְּרָטִים הַבָּאִים:

לְמָחֳרַת הַמִּלְחָמָה הַגְּדוֹלָה, שֶׁבָּהּ נִצַּח צְבָא הָרֶפּוּבְלִיקָה הַצָּרְפַתִּית אֶת הַצָּבָא הָאֵרָפִּי, יָשַׁב בָּאֹהֶל הַגֶּנֶרַל מ. שֶׁנִּתְמַנָּה לִמְפַקֵּד רָאשִׁי, וְכָתַב עַל פִּי רְשִׁימוֹת מְנַהֵל הַמִּפְקָדָה הָרָאשִׁית דִּין וְחֶשְׁבּוֹן עַל מִלְחֶמֶת אֶתְמוֹל, כְּדֵי לְשָׁלְחוֹ אֶל הַקּוֹנְבֶנְט הַלְּאֻמִּי.

נִכְנַס אֵלָיו שָׁלִישׁוֹ וְהוֹדִיעַ לוֹ, כִּי בָּא אֵלָיו שְׁלִיחַ הָעָם וּמְבַקֵּשׁ לְדַבֵּר עִמּוֹ. הַגֶּנֶרַל שָׂנֵא תַּכְלִית שִׂנְאָה אֶת הַשְּׁלִיחִים הַלָּלוּ הַחֲבוּשִׁים כִּפּוֹת אֲדֻמּוֹת, שֶׁמִּפְלֶגֶת הַמּוֹנְטַנְיָרִים הָיְתָה שׁוֹלַחַת אוֹתָם אֶל הַמַחֲנוֹת כְּדֵי לְהַכְתִּימָם וּלְהַבְזוֹתָם. הוּא שָׂנֵא אֶת הַמַּלְשִׁינִים הַמֻּשְׁבָּעִים הַלָּלוּ.

אֲבָל הַמֵּשִׁיב אֶת פְּנֵיהֶם רֵיקָם מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, בְּיִחוּד לְאַחַר הַנִּצָּחוֹן, וְהַגֶּנֶרַל צִוָּה לְהָבִיא אֵלָיו אֶת הַשָּׁלִיחַ. לְאַחַר חֲלִיפַת בְּרָכוֹת הַמִּשְׁתַּמְּעוֹת לִשְׁתֵּי פָּנִים, נִגַּשׁ הַשָּׁלִיחַ אֶל הַגֶּנֶרַל וְאָמַר לוֹ בַּחֲשַׁאי:

“זֶה לֹא דַי, הָאֶזְרָח הַגֶּנֶרַל! לֹא דַי לְהַשְׁמִיד אֶת הָאוֹיֵב הַחִיצוֹנִי, צָרִיךְ לְהַשְׁמִיד גַּם אֶת הָאוֹיֵב הַפְּנִימִי.”

“מַה כַּוָּנָתְךָ לוֹמַר בָּזֶה, הָאֶזְרָח הַשָּׁלִיחַ?” שָׁאַל הַגֶּנֶרַל בְּתִמָּהוֹן. “בַּצָּבָא שֶׁלְּךָ,” הוֹסִיף הַקּוֹמִיסַר שֶׁל הַקּוֹנְבֶנְט, “יֵשׁ קַפִּיטַן אֶחָד וּשְׁמוֹ לֵאוֹפּוֹלְד דְּ’אוֹבֶרְנֶה. הוּא מְשַׁמֵּשׁ בַּפְּלֻגָּה הַשְּׁלשִׁים וּשְׁתָּיִם. הֲמַכִּיר אוֹתוֹ, הָאֶזְרָח הַגֶּנֶרַל?” “וַדַּאי שֶׁאֲנִי מַכִּיר אוֹתוֹ!” עָנָה הַגֶּנֶרַל, “זֶה עַתָּה קָרָאתִי אֶת הַדִּין וְחֶשְׁבּוֹן עַל אֹדוֹתָיו. הוּא הָיָה קַפִּיטַן נִפְלָא בַּפְּלֻגָּה הַזֹּאת.” “מָה? הַאֻמְנָם, הָאֶזְרָח הַגֶּנֶרַל?” קָרָא הַשָּׁלִיחַ בִּיהִירוּת, “הֲכִבַּדְתָּ אוֹתוֹ רַק בְּתֹאַר חָדָשׁ?”

“לֹא אַסְתִּיר מִמְּךָ, הָאֶזְרָח הַשָּׁלִיחַ, כִּי לְכָךְ נִתְכַּוַּנְתִּי.” הַקּוֹמִיסַר הִפְסִיק אֶת הַגֶּנֶרַל בְּקוֹל מְפַקֵּד: “הַנִּצָּחוֹן מְעַוֵּר אֶת עֵינֶיךָ, גֶּנֶרַל! הִשָּׁמֵר לְךָ לְגַדֵּל נְחָשִׁים וְאוֹיְבֵי-עָם בְּחֻבְּךָ. הִשָּׁמֵר נָא, פֶּן תִּהְיֶה מִרְמָס לְרַגְלֵי הָעָם אֲשֶׁר יִרְמֹס אֶת הַנְּחָשִׁים. לֵאוֹפּוֹלְד דְּ’אוֹבֶרְנֶה הוּא בֶּן אֲצִילִים, קוֹנְטְר-רֵבוֹלוּצִיּוֹנֶר, רוֹיַלִיסְט, זִ’ירוֹנְדִיסְט! מִשְׁפַּט הַצִּבּוּר דּוֹרֵשׁ שֶׁיַּסְגִּירוּהוּ בְּיָדָיו, עָלֶיךָ לְהַסְגִּירוֹ תֵּכֶף וּמִיָּד!”

הַגֶּנֶרַל עָנָה בְּקֹר רוּחַ: “לֹא אוּכַל!” “מָה? לֹא תוּכַל?” הוֹסִיף הַקּוֹמִיסַר וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בּוֹ,“הַאֻמְנָם אֵינְךָ יוֹדֵעַ, גֶּנֶרַל, כִּי אֵין שִׁלְטוֹן בִּלְתִּי מֻגְבָּל מִבַּלְעֲדֵי שִׁלְטוֹנִי! הָרֶפּוּבְלִיקָה גוֹזֶרֶת עָלֶיךָ, וְאַתָּה לֹא תּוּכַל! שְׁמָעֵנִי, אֵפוֹא! מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, שֶׁאֲנִי רוֹחֵשׁ לְךָ עַל הַצְלָחָתְךָ הָרַבָּה, רוֹצֶה אֲנִי לִקְרֹא לְפָנֶיךָ פִּתְקָה בְּעִנְיַן דְּ’אוֹבֶרְנֶה אֲשֶׁר נִתְּנָה לִי עַל מְנָת שֶׁאֶשְׁלָחֶנָּה יַחַד עִמּוֹ אֶל הַקַּטֵּגוֹר הַצִּבּוּרִי. זוֹהִי הַעְתָּקָה מֵרְשִׁימַת הַשֵּׁמוֹת, שֶׁוַּדַּאי לֹא תִּרְצֶה, כִּי גַם שִׁמְךָ יֵרָשֵׁם בָּהּ. שְׁמַע, אֵפוֹא!” " לֵאוֹפּוֹלְד דְּ’אוֹבֶרְנֶה (מִי שֶׁהָיָה דְּ’אוֹבֶרְנֶה) קַפִּיטַן הַפְּלֻגָּה הַשְּׁלשִׁים וּשְׁתַּיִם נֶאֱסַר שָׁם:> כִּי בְּמוֹעֲצַת קוֹשְׁרֵי הַקֶּשֶׁר סִפֵּר מַעֲשֶׂה אַנְטִירֵבוֹלוּצְיוֹנִי, שֶׁהָיָה מְכֻוָּן לָשִׂים לְלַעַג אֶת הַפְּרִינְצִפִּים שֶׁל הַשִּׁוְיוֹן וְהַחֵרוּת וּלְהַלֵּל וּלְשַׁבֵּחַ אֶת הַבְלֵי הֶעָבָר הַיְדוּעִים בְּשֵׁם כְּבוֹד הַמַּלְכוּת וְהַדָּת;

כִּי הוּא הִשְׁתַּמֵּשׁ בְּבִטּוּיִים הַפְּסוּלִים בְּעֵינֵי כָּל הַסַּנְקִלוֹטִים הַטּוֹבִים, בְּבוֹאוֹ לְתָאֵר מְאֹרָעוֹת חֲשׁוּבִים שׁוֹנִים. כְּגוֹן: שִׁחְרוּר הַכּוּשִׁים בְּסַן דּוֹמִינְגוֹ;

כִּי בְּסִפּוּרוֹ הָיָה אוֹמֵר “אָדוֹן” וְלֹא “אֶזְרָח”; וְכִי בְּסִפּוּרוֹ זֶה הִתְכַּוֵּן בְּגָלוּי לְמַגֵּר אֶת הָרֶפּוּבְלִיקָה וּלְסַיֵּע בִּידֵי הַזִּ’ירוֹנְדִיסְטִים וְהַבְּרִיסוֹנִיסְטִים. בֶּן מָוֶת הוּא!" “אֶזְרָח גֶּנֶרַל! מַה דַעְתְּךָ? הֲתָעֵז עוֹד לְהַסְתִּיר אֶת הַבּוֹגֵד הַזֶּה? הַעוֹד תֵּמָאֵן לְהַסְגִּיר אֶת אוֹיֵב הַמּוֹלֶדֶת?”

“אוֹיֵב מוֹלֶדֶת זֶה,” עָנָה הַגֶּנֶרַל בְּהַכָּרַת כָּבוֹד, "חֵרַף אֶת נַפְשׁוֹ לְהַצָּלָתָהּ! וְעַל הַקֶּטַע מֵהַדִּין וְחֶשְׁבּוֹן שֶׁלְּךָ אָשִׁיב בְּקֶטַע מֵהַדִּין וְחֶשְׁבּוֹן שֶׁלִּי. שְׁמַע נָא, הָאֶזְרָח הַקּוֹמִיסַר. לֵאוֹפּוֹלְד דְּ’אוֹבֶרְנֶה, קַפִּיטַן הַפְּלֻגָּה הַשְּׁלשִׁים וּשְׁתַּיִם. גָּרַם לְנִצְחוֹנֵנוּ הֶחָדָשׁ. בְּנֵי הַבְּרִית בָּנוּ סוֹלְלָה גְדוֹלָה. הִיא הָיְתָה לָנוּ מַפְתֵּחַ לְכָל עֶמְדוֹתֵינוּ, וְצָרִיךְ הָיָה לְכָבְשָׁהּ בְּכָל מְחִיר! כָּל גִּבּוֹר בְּהַעִזּוֹ לְהִתְנַפֵּל עָלֶיהָ רִאשׁוֹן – הָיָה צָפוּי לַמָּוֶת. קַפִּיטַן דְּ’אוֹבֶרְנֶה חֵרֵף אֶת נַפְשׁוֹ. הוּא כָּבַשׁ אֶת הַסּוֹלְלָה וְנֶהֱרַג. וַאֲנַחְנוּ נִצַּחְנוּ. עַל יָדוֹ נִמְצְאוּ מֵתִים: הַקָּצִין טָדֶה מֵהַפְּלוּגָה הַשְּׁלוֹשִׁים וּשְׁתַּיִם וְכֶּלֶב.

אָנוּ מַצִּיעִים לַקּוֹנְבֶנְצִיָּה הַלְּאֻמִּית לְהַכְרִיז, שֶׁהַקַּפִּיטַן לֵאוֹפּוֹלְד דְּ’אוֹבֶרְנֶה הִצְטַיֵּן בִּפְעֻלָּתוֹ לְטוֹבַת הַמּוֹלֶדֶת." "הֲרוֹאֶה אַתָּה הָאֶזְרָח קוֹמִיסַר, " הוֹסִיף הַגֶּנֶרַל בְּשֶׁקֶט, “אֶת הַהֶבְדֵּל בֵּין הָאִגֶּרֶת שֶׁלִּי וְהָאִגֶּרֶת שֶׁלְּךָ. שְׁנֵינוּ שׁוֹלְחִים דִּין וְחֶשְׁבּוֹן אֶל הַקּוֹנְבֶנְט. בִּשְׁנֵיהֶם רָשׁוּם שֵׁם אֶחָד. אַתָּה מְצַיֵּן אֶת הַשֵּׁם הַזֶּה כְּבוֹגֵד, וַאֲנִי – כְּגִבּוֹר. אַתָּה שׁוֹפֵט אוֹתוֹ לְקָלוֹן, וַאֲנִי – לִתְהִלָּה! אַתָּה מְצַוֶּה לִבְנוֹת גַּרְדֹּם, וַאֲנִי – לְהַצִּיב צִיּוּן, אִישׁ אִישׁ וְתַפְקִידוֹ. אוּלָם אַשְׁרֵי כִּי הַגִּבּוֹר נָפַל שָׁדוּד בַּקְּרָב וְנִצַּל עַל יְדֵי כָּךְ מִמַּעֲשֵׂי הַתְּכָכִים שֶׁלָּכֶם. תּוֹדָה לָאֵל! הָאִישׁ אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתֶּם לַהֲמִיתוֹ – מֵת.”

“הוּא מֵת? חֲבַל מְאֹד!” הַגֶּנֶרַל שָׁמַע אֶת הַדְּבָרִים הַלָּלוּ וְקָרָא בְּכַעַס: “יֵשׁ לְךָ עוֹד אֶמְצָעִי אֶחָד. הָאֶזְרָח שְׁלִיחַ הָעָם. לֵךְ נָא וּמְצָא אֶת גּוּפָתוֹ שֶׁל הַקַּפִּיטַן דְּ’אוֹבֶרְנֶה. מִי יוֹדֵעַ, אוּלַי לֹא נֻפַּץ רֹאשׁוֹ מִכַּדוּר הָאוֹיֵב, וְתוּכַל לְהַמְצִיאָהּ לַמַּעֲרֶפֶת הַלְּאֻמִּית.”