רקע
ויקטור הוגו
עובדי הים
ויקטור הוגו
תרגום: מנשה לוין (מצרפתית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: צרפתית
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ספרית פועלים; תשמ"ו 1986

 

חלק ראשון: מר גלובין

ספר ראשון: ממה מצטרף שם רע

1: מלה כתובה על גבי דף לבן

חג־המולד של שנת …182 היה בלתי־רגיל בגאֶרניסיי. שלג ירד אותו יום. באיי לא־מאַנש, חורף שבו מכסה הכפור את פני האדמה, ראוי הוא להיחרת בזכרון, והשלג הוא בחינת מאורע.

בבוקרו של חג־מולד זה, היתה הדרך המשתרעת לאורך הים של נמל סן־פּיאֶר בוואל מרופדת כולה לובן. סמוך לשעה תשע, היה הנתיב כמעט שומם. לא היו בו אלא שלושה עוברי־אורח: ילד, איש ואשה. ניכר היה שאין כל קשר בין שלושת עוברי־אורח אלה, שמהלכים היו במרחק־מה זה מזה. הילד, שהיה כבן שמונה, נשתהה והביט בסקרנות על השלג. האיש מהלך היה מאחרי האשה, בריווח של כמאה פּסיעות. כמוֹתה עשה את דרכו לסן־סאמפיסון. האיש, עדיין צעיר לימים, דומה היה לפי חזותו לפועל או לספן. מלובש היה בגדיו של כל ימות החול, כאילו ביקש להראות בכך שעל אף החג לא ילך לשום בית־יראה. האשה, היא, כבר מהודרת היתה כפי הנראה במחלצות הכנסיה שלה; גלימה רחבה מבוטנת משי שחור ועבה, עטפה את שמלתה, שמלת פופלין אירלאנדי, שקושטה סרטים וורודים ולבנים בסירוגין; ואילו לא היו רגליה מגורבות גרבים אדומים, אפשר היה לחשבה לפאריסאית. היא הפסיעה בזריזוּת ובעליצוּת, ולפי הילוך זה שעדיין לא היו טבועות בו תלאות החיים, ניתן לנחש שזוהי נערה צעירה. האיש לא השגיח בה.

בפתע־פתאום, ליד חורש אלונים קטן, המתנוסס במקום הקרוי ‘הבתים הנמוכים’, הפכה הנערה את פניה, ותנועה זו היא שגרמה שהאיש יתלה בה את עיניו. היא עמדה מלכת, תהתה עליו רגע, אחר־כך התכופפה, והאיש דימה לראות שהיא כותבת באצבעה משהו על השלג. היא נזדקפה, עקרה ממקומה, זירזה את צעדיה, הפכה שנית את פניה, בזו הפעם תוך ששוחקת, ונעלמה משמאל לדרך, במשעול גדור משוכות־קוצים המוליך לטירה של ליאֶר. שעה שהאלמונית הפכה שנית פניה, הכיר בה האיש את דירוּשאֶט, נערה רבת־חן מהמחוז.

הוא לא חש כל צורך להיחפז, ורגעים אחדים לאחר מכן, נמצא ליד חורש האלונים. הוא לא נתן עוד את דעתו על עוברת־האורח שנעלמה, ומאד ייתכן שאילו איזה חזיר־ים היה אותו רגע מקפץ מגל אל גל או איזו צפור אדומת־חלזה היתה מנתרת בין השיחים, היה האיש הזה עובר את דרכו לתומו, כשעינו צמודה לצפור או לחזיר־הים. אך המקרה גרם שעיניו מושפלות היו, ומבטו נפל מבלי־משים על המקום שבו נשתהתה הנערה. שתי כפות־רגלים קטנות הטביעו שם את צורתן, ולצדן קרא מלה זו ששורטטה בידה על פני השלג: ז’יליאט.

מלה זו היתה שמו. הוא נתקרא ז’יליאט.

שעה ארוכה עמד תחתיו דומם, כשמסתכל בשם זה, בכפות־רגלים קטנות אלה, בשלב זה; אחר־כך המשיך את דרכו, משוקע בהרהורים.


2: בלתי חביב על הבריות

ז’יליאט התגורר במחוז סן־סאמפסון. הוא לא היה אהוב שם. והיו סיבות לכך.

ראשית, מקום־מגוריו היה בית שפקדו אותו ‘רוחין ושדין’. יקרה לפעמים, בז’אֶרסיי או בגאֶרניסיי, וכן בכפר ואפילו בעיר עצמה, שבעברך באיזו פינה שוממה ונידחת או ברחוב המאוכלס תושבים, תיתקל בבית שמבואו חסום הוא; שיח־חוחים סותם את הדלת; רטיות כעורות של קרשים מסומרים אוטמים את החלונות של דיוטת הקרקע; החלונות של הקומות העליונות הם פתוחים וסגורים כאחת; כל מסגרות החלונות נעוּלות על בריח, אך כל השמשות מנופצות הן; המעשנות מתבקעות, הגג מתמוטט; מה שניתן לראות בפנים החדרים הרוס הוא; העץ נרקב, האבן נתעבשה; נייר־הטפיטין שעל הקירות מתקלף. עוביים של הקורים המלאים זבובים מעיד על השלווה העמוקה של העכבישים. לעתים נופל המבט על קדרה שבורה העומדת על איצטבה. בבית כגון זה נוהקים לבקר בלילות ‘רוחין ושדין’.

הבית שבו התגורר ז’יליאט שימש לפנים אכסניה לשדים שחדלו משום־מה לבקר בו. והבית היה בשל כך חשוד שבעתיים יותר.

בית זה נתקרא ‘קצה הרחוב’. הוא הוצב בחודה של לשון־אדמה או יותר נכון לשון־סלע שיצרה מעין מעגן צדדי קטן בתוך המפרץ של הוּמאֵ־פאראדיס. המים הם עמוקים שם. בית זה עמד בודד לגמרי על חוד זה שביצבץ כמעט מחוץ לתחומי האי, מוקף שטח־אדמה שהיה בו כדי גן קטן.

אין דבר שיהא פחות נדיר ממכשף בגאֶרניסיי. המכשפים עוסקים באומנותם במחוזות מסויימים, ולמאה התשע־עשרה אין כל השפעה על כך. הם עוסקים בעיסוקים שהם באמת נפשעים. הם מרתיחים זהב. הם מלקטים עשבים בחצות לילה. הם מביטים בעינים זעפניות על בני־אדם ועל בהמות. הולכים לשאול בעצתם. הם מצווים להביא להם בקבוקים של ‘מי חולים’, ושומעים היאך הם אומרים בלחש: ,המים נראים עצובים מאד'. אחד מהם קבע, באחד מימי מארס 1856, בתוך ‘המים’ של חולה, שבעה שדים. הבריות מתייראים מהם והם מייראים את הבריות. לא מכבר הטיל אחד מהם כישוף בנחתום ‘וגם בתנורו’. שני, יש בו הרשעוּת השפלה לשגר לפלוני ולאלמוני מעטפות חתומות בחותם הדואר ‘שאין בהן כלום’. שלישי מרחיק לכת עד כדי כך שהוא מחזיק בביתו על גבי מדף שלוש צלוחיות המסומנות באות ב. עוּבדות־זוועה אלה אושרו ואוּמתו. מכשפים אחדים גומלי־חסדים הם, ובשכר של שתים או שלוש גיניאות נוטלים הם ממך את כל החולאים. כיצד? הם מתגלגלים על מיטתם ומשמיעים אנחות ואנקות. ושעה שהם מתפתלים כך, אתה אומר: ‘הפלא ופלא, אין לי עוד שום מיחושים!’ אחרים מרפאים אותך מכל מכאוביך בקושרם ממחטה מסביב לגופך. תרופה כה פשוטה שתמיהה היא שעדיין לא נתן איש את הדעת עליה. במאה הקודמת היה בית־המלכוּת של גאֶרניסיי מעלה את המכשפים על ערימה של זרדים ושורפם חיים; בימינו הוא דן אותם לשמונה שבועות של כלא, מהם ארבעה שבועות על לחם ומים, וארבעה שבועות ישיבה בצינוק.


3: ‘למען אשתך, כאשר תתחתן’

הבה ונחזור לז’יליאט.

מספּרים היו באיפּרכיה שאשה אחת, שהביאה עמה ילד קטן, באה סמוך לשלהי המהפכה הצרפתית לגור בגאֶרניסיי. היא היתה אנגליה, וייתכן שהיתה צרפתיה. היה לה איזה שם שהוא שאנשי גאֶרניסיי ביטאוהו: ז’יליאט. היא התגוררה לבדה עם ילד זה שהיה בשבילה, לפי דעת אחדים בן־אחות, לפי דעת אחרים בן, לפי דעת אחרים נכד, לפי דעת אחרים לא־כלום. היה לה מעט כסף ממה לחיות בעניוּת. הבית של ‘קצה הרחוב’, היה בתקופה זו, אכסניה של רוחין ושדין. למעלה משלושים שנה לא דר בו אדם. הוא התפורר קימעה־קימעה. הגן, שהים השקהו יתר על המידה, ניטל ממנו הכוח לתת פרי. מלבד הקולות והאורות הליליים שהיו בוקעים ממנו, היתה לו לבית הזה תכונה מבעיתה ומיוחדת זו: אם השאירו בו בערב על גבי האח פקעת צמר, צנורות־סריגה ופנכה מלאה מרק, היו מוצאים למחרת בבוקר את המרק אכול, הפנכה ריקנית וזוג של כפפות סרוגות. חורבה זו הוצעה למכירה יחד עם השד שמצוי היה בפנים במחיר של ליטראות שטרלינג אחדות. אשה זו קנתה אותה, מפוּתה כנראה על־ידי השטן, או על־ידי המחיר הזול.

ולא בלבד שקנתה אותה, אלא גם השתכנה בה, היא וילדה. ומאותו יום ואילך נרגע הבית. ‘בית זה יש לו מה שהוא רוצה’, אמרו הבריות. השדים הסתלקו ממנו. שוב לא בקעו מתוכו צווחות עם עלות השחר. ולא דלק בו עוד אור אחר אלא אורו של נר חלב, שהאשה הטובה היתה מעלה עם רדת הליל.

האשה נזדקנה והלכה, הילד גדל והלך. הם חיו גלמודים ומנודים. הם לא הצטרכו לבריות. ‘הזאבה הגור מתלקלקים’. זוהי אימרה אחת מני רבות שבהן זיכתה אותם נדיבות הלב שמסביב. הילד נעשה נער, הנער נעשה איש; והואיל וגזירה היא שהקליפות הישנות של החיים תהיינה נושרות תמיד, מתה האם. הבית היה במידה מספקת מרוהט בשני קמטרים של עץ־אלון, בשתי מיטות, בששה כסאות, בשולחן ובכל הכלים הנחוצים. על גבי איצטבה הצטופפו ספרים אחדים, ובקרן־זוית עמדה אמתחת בלתי־מסתורית כל־עיקר שפתחוה לצורך רישום הרכוש. אמתחת זו עשויה היתה עור אדמדם ומקושטת ערבסקות של מסמרי־נחושת וכוכבי־בדיל, והכילה מערכת־בגדים חדשה ושלימה של כלה מאוטּן נאה של דונקירק: כותנות, שמלניות ושמלות משי בצירוף גליון־נייר שעליו כתוב היה בידה של המנוחה: ‘למען אשתך, כאשר תתחתן’.

מוות זה גרם לנשאר בחיים דכדוך־נפש קשה. הוא היה פראי, הוא נעשה קודר וזועף. המדבר הקיפו מעברים. זו לא היתה אלא בדידות, עתה אפפוֹ חלל ריק.

אמרנו לעיל שז’יליאט לא היה אהוב במחוז־מגוריו. אין דבר טבעי יותר מאיבה זו. הסיבות מרובות היו. ראשית, כפי שכבר הסברנו, הבית שבו התגורר. שנית, מוצאו. מה היה טיבה של אותה אשה? ומהו טיבו של ילד זה? אין אנשי המחוז אוהבים שזרים הבאים לגור בתוכם יהיו לוטים חידות. שלישית, לבושו שהיה לבוש של עמל־כפיים, בעוד שהיה לו, אף כי לא עשיר, ממה להתקיים בלי לעשות כל מלאכה שהיא. רביעית, גנו, שהוא השכיל לעבדוֹ ולהוציא מאדמתו תפוחי־אדמה, למרות הפגיעות של שוויון־היום־והלילה. ולבסוף, הספרים עבי־הכרס שהיו לו על גבי איצטבה, ושבהם מעיין היה.

ועוד סיבות אחרות.

מה טעם חי היה חיי בדידות? ‘קצה הרחוב’ היה מעין בית־חולים למחלות מנגעות; ז’יליאט מוחזק היה בהסגר.

הוא לא הלך מעולם לבית־היראה. היה יוצא תכופות בחשכת הלילה, היה משיח עם מכשפים. היה משוטט ליד הגלעד העתיק שעל ‘גבעת העוגן’ וליד האבנים הקטומות הפזורות פה ושם בשדה. היה קונה את כל הצפרים שהיו מביאים אליו ושוֹלחן לחופשי. היה יוצא תכופות לדייג וחוזר תמיד עם דגים בחכתו. היה עובד בתוך גנו בראשון בשבת. היתה לו חמת־חלילים, שנקנתה מאחד החיילים הסקוטיים שנזדמנו לגאֶרניסיי, ושבה מחלל היה על הסלעים שעל שפת הים, עם רדת הלילה. מה רוצים אתם שהבריות יהיו חושבים על אדם כגון זה?

לא היתה כל וודאות שאין ז’יליאט עושה כשפים, מתקין בחשאי שיקויים ויי"ש. הצלוחיות מרובות היו בביתו.

מדוע הולך הוא לטייל לעת ערב, ופעמים עד חצות לילה, על הכפים התלולים? אין זה אלא כדי לשוחח עם אנשים רעים המצויים בלילות על שפת הים ובתוך עשן.

הכל העיד שז’יליאט מתנהג כאיש־לילה. על־כל פנים, איש לא פיקפק בכך.

ראוהו לפעמים מחזיק כד בידו ונוסך ממנו מים על האדמה. והרי בידוע הוא שמים שנוסכים על האדמה צרים צורתם של שדים.

לילה אחד בחודש יוני, כאשר ז’יליאט עמד וניגן בחמת־החלילים על החולות, לא עלה יפה דיג דגי־הקוליס.

ערב אחד, לעת זוטו של ים, התהפכה עגלה עמוסה צמחי־ים מול ביתו שב’קצה הרחוב'; הוא התיירא כנראה שייתבע לדין, שכן התייגע מאד לעזור בהרמת העגלה, והוא עצמו חזר וטען אותה.

לילדה קטנה שבשכנוּת היו כנים בראש; קם ז’יליאט והלך לנמל־סן־פיאֶר, הביא משם משחה וסך בה את ראשה של הילדה. וז’יליאט הסיר ממנה את הכנים, מה שמוכיח שז’יליאט העניקן לה.

הכול יודעים שיש כישוף שבכוחו מעניקים כנים לבריות.

הוסיפו לכך שהוא לא היה טוב־לב.

יום אחד, חבט איש עני את חמורו. החמור התעקש ולא זז ממקומו. האיש העני הרים רגלו המסונדלת סנדל של עץ ובעט בבטנו של החמור. והחמור נפל תחתיו. ז’יליאט בא במרוצה כדי להקים את החמור, אך החמור מת היה. ז’יליאט סטר על פניו של האיש העני.

יום אחד בראותו נער יורד מעץ ובידו משפחה של גוזלים רכים, כמעט ללא נוצות ועירומים, הלך ונטל את הגוזלים מידו של הנער, וברוב רשעותו החזירם לקנם.

עוברים־ושבים נזפו בו על כך; ז’יליאט לא הצטדק אלא הראה על האב והאם של הגוזלים שצווחו מעל לצמרתו של העץ ושחזרו לקנם. חולשה היתה נודעת ממנו לצפרים. זהו סימן מובהק שלפיו מכירים בדרך־כלל את הקוסמים.

משום כך היה ז’יליאט שנוא על תושבי המחוז.

מצויים היו אנשים אחדים שלא היה להם חלק באיבה הכללית. אחד מהם היה מר לאנדוּא, מקלוֹ־לאנדאֶס, לבלר־דפתרן במחוז נמל־סן־פיאֶר, שמתפקידו היה לרשום בפנקס הקהילה את הלידות, החתונות והמיתות. יום אחד ירד מר לאנדוּא לרחוץ בים ומתוך היסח־דעת הרחיק ללכת מדי וכמעט שטבע. ז’יליאט הטיל את עצמו המימה, נסחף בגל שאמר להטביעוֹ והציל את מר לאנדוּא. מאותו יום ואילך, חדל מר לאנדוּא לדבר בגנותו של ז’יליאט. לאלה שהשתוממו על כך, ענה: ‘מדוע רוצים אתם שאשנא אדם שלא עשה לי כל רע, ושגמל עמי חסד?’ הלבלר־דפתרן החל אפילו לרחוש לז’יליאט חיבה מסויימת. לבלר־דפתרן זה היה אדם ללא משפטים קדומים. הוא לא האמין במכשפים. הוא לעג לאלה המתייראים מרוחות־רפאים.

אמיצי־לב אחדים הרהיבו עוז, בעקבותיו של לאנדוּא, לגלוֹת בז’יליאט סגולות מסויימות שלמראית־עין כגון, אורח־חייו הצנוע, התנזרותו ממשקאות חריפים ומטאבאק, והגיעו אפילו לידי כך שאמרו עליו לפעמים שבח נאה זה:,הוא אינו שותה, אינו מעשן, אינו לועס ואינו מריח טאבאק'.

אולם אורח־חיים צנוע, מעלה היא לו לאדם אם יש לו עוד מעלות אחרות.

איבת הציבור היתה על ז’יליאט.


4: ‘הכרסתנית’

כזה היה ז’יליאט.

בעיני הנערות מוחזק היה מכוער.

הוא לא היה מכוער. הוא היה אולי יפה. היה לו בפרופיל הפנים משהו מבּארבּאר קדמון. הצחוק שלו היה ילדותי ומלא חן. לא יתואר שנהב צח יותר משיניו. אבל הרוחות הצחיחות עשאוהו כמעט כושי. אין מתרועעים ללא עונש עם האוקיינוס, עם הסוּפות ועם הלילות; בן שלושים, נראה היה כבן ארבעים וחמש. היתה לו המסכה הקודרת של הרוח ושל הים.

כינוהו: ז’יליאט השד.

בעל קומה רגילה ובעל כוח רגיל, משכיל היה, כה היתה זריזותו רבת־תחבולה ורבת־עוצמה, להרים משאות של ענק ולבצע פלאים של אתליט.

היו בו מסגולות המתגושש; הוא השתמש, בלי הבדל, בידו השמאלית ובידו הימנית.

הוא לא הלך לצייד, אבל היה הולך לדייג; הוא חמל הצפּרים, אך לא חמל על הדגים. הוא היה שחיין מצויין.

בהיותו מורגל לטפס על סלעים ועל גבעות תלולות, לשוטט הלוך וחזור בין קבוצת האיים בכל מזג־אויר שהוא, לנהוג בכל כלי־שייט שנזדמן לו, להסתכן יומם ולילה במעברי האיים הזרועים חתחתים, נעשה, בלי להפיק מכך דרך־אגב כל ריווח שהוא, ורק למען חפץ־לבו ותענוגו הוא, איש־ים מפליא.

ידענוּתו הנדירה של מלח נתגלתה במיוחד יום שבו נתקיימה בגאֶרניסיי אחת מאותן התחרוּיות הימיות הקרויות מירוצי־סירות. העניין היה כזה: להימצא יחידי בתוך סירה בת ארבעה מפרשים, להוליכה מסן־סאמפּסון לאי אֶרם המצוי במרחק מיל, ולהחזירה מאֶרם לסן־סאמפּסון. לנהוג יחיד כלי־שייט בן ארבעה מפרשים, אין לך דייג שאינו עושה זאת; והקושי לא נראה לכאורה גדול ביותר, אבל הנה מה שהחמירוֹ: ראשית, כלי־השייט עצמו, שהיה אחת מאותן הארבות החזקות והמגושמות מימים עברו, בנוסח רוטרדאם, שהספנים מהמאה הקודמת כינו אותן ,כרסות הולאנדיות'. שנית, השיבה מאי אֶרם, שכרוכה היתה בנטל כבד של אבנים. הסירה היתה הולכת לשם ריקה, אך חייבת היתה לחזור עמוסה. פרס התחרות היתה הארבה. היא ניתנה מראש למנצח. ארבה כרסתנית זו שימשה בעבר ספינת־ניווט; הנווט שהתקינה ונהג בה במשך עשרים שנה היה הספן הגברתן ביותר בקרב ספּני לאַ־מאנש; לאחר מותו לא נמצא איש שיטול על עצמו לנהוג את ‘הכרסתנית’ הזו, והחליטו לעשותה פּרס של תחרות־שייט. ארבה זו, אף כי היתה נטולת סיפון, היו לה מעלות רבות העשויות לפתות ספּן וותיק. היה לה שלד מוצק; היתה כבדה, אך רחבה, והיתה שטה שלוות במרחב הים; היא היתה סירה־בובה. רבים להוטים היו להיאבק עליה ולזכוֹת בה; התחרות קשה היתה, אולם הפרס נאה היה. שבעה או שמונה דייגים, מהאמיצים ביותר שבאי, התייצבו לתחרות. הם ניסו בזה אחר זה; אבל אף אחד לא עצר כוח להגיע עד האי אֶרם. המתחרה האחרון, ידוע היה שחצה בסירת־מפרש ובמזג־אויר סוער את מיצר־הים המבעית שבין סאֶרק ובּראֶק־אוּ. כולו נוטף זיעה, החזיר את ‘הכרסתנית’ ואמר: ‘אי־אפשר!’ אז נכנס ז’יליאט לתוך הסירה, תפש תחילה במשוט, אחר־כך בחבל העבות של המפרשים, והפליג לים. מקץ שלושת רבעי שעה היה באֶרם. שלוש שעות לאחר מכן, אם כי התרוממה רוח דרומית חזקה שטיאטאה את המפרץ, חזרה ‘הכרסתנית’, נהוגה בידי ז’יליאט, לסן־סאמפּסון עמוסה מטען האבנים.

מתוך התהדרות ורברבנות, הוסיף למטען את תותח הארד הקטן של אֶרם, שאנשי האי נוהגים לירות בו מדי שנה בשנה בחמישי של חודש נובמבר לאות שמחה על מותו של גי פאוּקס1.

גי פאוקס, ייאמר הדבר אגב־אורחא, מת לפני מאתיים וששים שנה; וזוהי איפוא שמחה הנמשכת זה דורות.

מעומס ויגע, ואף כי התותח של גי פאוקס היה נטל מיותר בסירתו והרוח הדרומית נישבה במפרשו, החזיר ז’יליאט את ‘הכרסתנית’ לסן־סאמפסון.

מר ליאיאֶרי, שראה זאת, נצטעק:

“הנה ספן אמיץ־לב!”

והוא הושיט ידו לז’יליאט.

עוד נרחיב את הדיבור על מר לטיאֶרי.

‘כרסתנית’ ניתנה פרס לז’יליאט.

הרפתקאה זו לא הזיקה לכינוי ‘שד’ שהבריות העניקו לו.

מאותו יום ואילך, שוב לא היה לז’יליאט כלי שייט אחר אלא ‘הכרסתנית’. בסירה מגושמת זו יוצא היה לדייג. היה קושרה בתוך המעגן הקטן והטוב שהיה מיוחד לו לעצמו ממש מתחת לקיר ביתו שב’קצה הרחוב'. עם רדת היום היה מטיל רשתותיו על גבו, חוצה את גנו, מדלג מעל למעקה האבנים, גולש מסלע אל סלע וקופץ לתוך ‘הכרסתנית’. ומשם למרחב הים.

הוא היה דייג; אך מתוך נטייה טבעית וכדי לשעשע את נפשו, למד שלוש או ארבע אומנויות. הוא היה נגר, נפח, עושה־עגלות, זפָּת ספינות ואפילו קצת מכונאי. איש לא היטיב לתקן גלגל כמוהו. הוא התקין לו, לפי דרכו שלו, את כל כלי־הדייג הנחוצים. היתה לו בפינה של ‘קצה הרחוב’ מפחה קטנה וסדן; ומאחר של,כרסתנית' לא היה אלא עוגן אחד, צייד אותה בעוגן שני שעשאו בעצמו ולבדו.

באורך־רוח שלף את מסמרי־הברזל מציפויה של ‘הכרסתנית’ וקבע במקומם יתידות של עץ, כדי למנוע התהווּתם של חורים מחלידים.

על־ידי כך הגביר במידה רבה את סגולותיה הטובות של ‘הכרסתנית’. הוא ניצל אותן כדי ללכת מזמן לזמן לשהות חודש או חודשיים באיזה אי קטן ונידח כגון שוּזיי או קאסקאֶ. הבריות היו אומרים אז: ‘הביטו, ז’יליאט נעלם’. וזה לא גרם צער לשום אדם.


5: הכסא ‘קידוֹרמוּר’

בקצהו של שרטון־הסלעים שנתמשך מ,קצה הרחוב‘, הזדקר כֵּף גדול שהדייגים מאוּמאֶ כינוהו ‘קר־החיה’. כף זה, שהיתה לו צורת פּיראמידה, דומה היה, אם כי פחות רם, לצוק של ז’אֶרסיי. בעת גיאוּת הים, היו הגלים החומרים מפרידים בינו לבין השרטון, באופן שה,קרן’ היתה מבודדת. בעת זוטו של ים, היו מגיעים אל הכף דרך מיצר־סלעים נוח למעבר. המוזר שבכף זה היה, שמצד הים, נצטייר כעין כסא טבעי שהגלים כרוהו והגשמים ליטשוהו. כסא זה בוגדני היה. היו נמשכים אליו מבלי־משים על־ידי יופיו של המראה; היו משתהים שם כדי להסתכל בנוף שמסביב; יש קסם רב באופקים הנרחבים. כסא זה היה מציע את עצמו; הוא היווה מעין כוך בחזיתו של הסלע המאונך; לטפס אליו קל היה; הים שחצבוֹ בתוך הכף התקין מתחתיו מעין סולם־מעלות של אבנים שטוחות; הכסא פיתה, היו עולים אליו, יושבים עליו. רגש של קורת־רוח אופף אותך; המושב הוא עשוי שחם שקצף הגלים שיפשפוֹ ועיגלוֹ, כמשענות למרפקים משמשים שני משקעים הנראים כעשויים במיוחד לכך, כמסעד לגב משמש כל הקיר הגבוה והמאונך של הסלע שהשתאית לו בעמדך למטה בלי לתת את הדעת לומר לעצמך שיהא בלתי־אפשר לטפס עליו. אין דבר פשוט יותר מאשר לשכוח את עצמך בתוך כורסה זו; משם תגלה את כל מרחב הים, תראה במרחק אניות באות ואניות מפליגות, תוכל לנהות בעיניך אחרי מפרש עד שהוא נעלם לאיטו מעבר לאי קאסקאֶ תחת קמרונו של האוקיינוס; אתה מתפּעל, אתה מביט, אתה מתענג על יפי הנוף, אתה מאזין לרוח, אתה מרגיש איך אתה נאחז תרדמה של התלהבות. כאשר העינים מלאות שפעת יופי ואור, הרי זה תענוג מופלא לעוצמן. בפתע־פתאום אתה מתעורר. אך מאוחר מדי. גאוּת הים נתעצמה בינתיים קימעה־קימעה. המים אפפו את הכף.

ואתה אבוד.

הים גואה שם עליך מצור איום ונורא.

גאוּת הים גוברת והולכת תחילה במתינות, אחר־כך בעוז. משהיא מגיעה לסלעים, תוקף אותה זעם, היא מרתיחה ומקציפה. השחייה לא תצלח תמיד בין השוניות. שחיינים מצויינים טבעו ליד ‘קרן־החיה’.

התושבים הקדמונים היו מכנים לפנים כוך זה שגלי הים גילפו בתוך הסלע: הכסא Glid־Holm־‘Ur או קידוֹמוּר', מלה קאֶלטית, שפירושה בשפת המקום: ‘מי־שישן־מת’2.

בעת גאוּת הים, כשהגלים חומרים וסוערים, אין רואים את ‘כסא קידורמור’. המים מכסים אותו לחלוטין.

‘כסא קידורמור’ היה שכנו של ‘קצה־הרחוב’. ז’יליאט הכירוֹ יפה והיה הולך לישב עליו. היה הולך לשם לעתים תכופות. לחשוב מחשבות או להזות, אך לא הניח שגאוּת הים תפתיעהו.


ספר שני: דוראנדה ודירושאֶט

1: חיים נסערים ומצפוּן שקט

מר לטיאֶרי, האיש החשוב והנכבד של סן־סן־סאמפּסון, היה ספּן מופלא. הוא עשה שנים רבות על הים. הוא היה בשעתו שוליא של מלח, ממונה על המפרשים, צופה על הגשר הראשי, מאותת, נווט, קברניט. עתה נעשה קבלן של ספינות. לא היה ספן שישווה אליו בידיעת הים. הוא לא ידע חת במעשי־הצלה. היה עושה לפעמים את כל יומו בתוך הסכנה, על פני הגלים הסוערים, בתוך הרוח, בתוך הברד, משיט סירתו אל אניות שהתהום אמרה לבלען, מציל אנשים, מציל את המטענים, נאבק עם הסוּפה. בערב היה חוזר לביתו, יושב וסורג זוג פוזמקאות.

חמישים שנה נהג אורח־חיים זה, משנתו העשירית עד שנתו הששים, כל עוד צעיר היה. בגיל של ששים שנה נוכח לדעת ששוב אין הוא מסוגל להניף בזרוע אחת את סדן המפחה של ווארקלין; משקלו של סדן זה היה שלוש מאות ליטראות; ולפתע־פתאום נעשה אסיר של מיחושי שגרון. אנוס היה לפרוש מהים. אז עבר מהגיל ההירואי לגיל הפטריארכלי. שוב לא היה זה אלא איש קשיש.

הוא הגיע בעת־ובעונה־אחת למיחוש שגרון ולאמידוּת. שני פירות אלה של העמל מתרועעים ברצון זה עם זה. בשעה שהאדם נעשה עשיר, לוקה הוא בשיתוק. השיתוק מסיים את החיים.

באיים כגון גאֶרניסיי, מצטרפת האוכלוסיה מאנשים שחייהם עברו עליהם בסיורי שדותיהם ומאנשים שחייהם עברו עליהם בסיורים ברחבי העולם. מר לטיאֶרי השתייך לאחרונים. הוא הכיר את האדמה, הוא נסע בארצות־אירופה. הוא היה זמן־מה נגר־אניות ברוֹשפוֹר, אחר־כך בסאֶט. דיברנו על מסעות ברחבי העולם; הוא עבר את צרפת לאורכה ולרוחבה כחבר באגודת־נגרים. בצרפת למד לקרוא, לחשוב, לרצות. הוא עשה הכול, ומכל מה שעשה הפיק את התום והיושר. יסוד נשמתו היה הספּן.

זה לא הפריעהו לפתוח ספר בשעת־כושר, לעיין בו תוך תענוג, לדעת שמות של פילוסופים ומשוררים, וללהג קצת בכל השפות.

ז’יליאט היה פרא־אדם אחד. מר לטיאֶרי היה פרא־אדם שני.

לפרא־אדם זה היו גינוני־עדינוּת משלו.

קפדן היה לגבי ידי נשים. בנעוריו, בעודו כמעט ילד וכבר שוליא של מלח, שמע את הקברניט המהולל סוּפראֶן מצטעק: ,הנה נערה נאה, אבל איזו ידים מגושמות ואדומות!' אימרה של אדמיראל, היא בכל עניין ועניין, בחזקת צוו. קריאתו של הקברניט סוּפראֶן עשתה אל לטיאֶרי איסתניס ותבען בנוגע לידים קטנות ולבנות. ידו שלו, כף־סיידים רחבה מגון המהגוני, היתה בחינת מפץ לגבי קלות ובחינת צבת לגבי ליטוף, והיתה מסוגלת לשבור אב־מרצפת בנופלה עליה, קפוצה.

לטיאֶרי רווק היה. הוא לא רצה לשאת אשה או לא מצא. הסיבה לכך היתה אולי שספן זה טען לידים ענוגות של דוכסית. ואין מוצאים כלל ידים כגון אלה בקרב הדייגות של פּוֹרטבּייל.

לב נדיב ויד פתוחה היו לו למר לטיאֶרי. חסרונו היה, תכונה נפלאה זו, האֵמון. היתה לו דרך משלו, ליטול על עצמו התחייבות; היה אומר בחגיגיוּת: ‘אני נותן הן צדקי לאלוהים הטוב’. משאמר זאת, היה הולך עד הסוף.

יצור, שכומתת־ספנים משנה את צורתו ושזיג משווה לו מראה של טיפש; הדומה, שערו ברוח, לז’אן בּאַרט' חבוש כובע עגול, לשוטה של קומידיה; גולם בעיר, מוזר ומטיל אימה בים, בעל כתפים של סבל; אינו מחרף ואינו מגדף; בא לעתים רחוקות לכלל כעס; דיבורו דיבור מתון ונעים ההופך לרעם במגביר־קול; משהו מפר ומשהו מילד; אף כמעט פחוס, לחיים עצומות, פה שיש בו כל השינים; פנים קמוטים הנראים כאילו חרשו בהם גלי הים וכאילו סובבו עליהם ארבע רוחות השמים במשך ארבעים שנה, ארשת של סוּפה על המצח' גון עור של סלע בלב ים; ועתה שימו בפנים אלה עינים המפיקות טוב־לב, והרי לפניכם מר לטיאֶרי.

למר לטיאֶרי היו שתי אהבות: דוּראנדה ודירושאֶט.


2: ציוץ ועשן

צפור שיש לה צורה של נערה צעירה, כלום יתואר משהו ענוג יותר! דמו בנפשכם שצפור זו מצויה בביתכם. זו תהיה דירוּשאֶט. היצור החמוד! יתעורר בכם הרצון לומר לה: ‘שלום, העלמה החוחית!’

דירוּשאֶט לא היתה פאריסאית, אך גם לא היתה בת גאֶרניסיי. היא נולדה בנמל סן־פיאֶר, אולם מר לטיאֶרי גידלה. הוא גידלה כדי שתהיה יעלת־חן. היא היתה כזאת.

לדירוּשאֶט היו הידים הקטנות והנאות ביתר בעולם וגלים שתאמו לידים. ‘ארבע כפות של זבוב’, היה אומר מר לטיאֶרי. כל דמותה אמרה טוב־לב ונועם; כמשפחה ועשירות – היה לה מר לטיאֶרי, דודה; ככשרון – פזמונים אחדים; כלמדנוּת – יופיה; כחריפות־שכל – תמימות; מצח צח, צואר גמיש, שער ערמוני, עור־פנים לבן זרוע בקיץ נמשים אחדים, פה גדול ובריא, ועל הפה הזה ריחף הזוך הנפלא והמסוכן של החיוך. זאת היתה דירושאֶט.

לפעמים, לעת ערב, לאחר שקיעת השמש, שעה שהלילה מתמזג עם הים, שעה שהדמדומים משווים מעין אימה לגלים, נכנס היה לתוך מבואו הצר של מפרץ סן־סאמפּסון, על פני הדבשות הקודרות של הנחשולים, מעין גוש נטון־צורה, צללית מפלצתית ששרקה ורקקה, דבר איום שנשף כבדות כחיה ושפלט עשן כהר־געש, מעין נחש־ים שהטיל רירו לתוך הקצף וגרר אחריו ערפל, וזינק לעבר העיר בחיבוט מחריד של סנפירים ובלוע פעור שמתוכו בקעה ויצאה שלהבת. זו היתה ‘דוּראנדה’.

ספינת־קיטור במימי לאַ־מאַנש בשנת ..182 היתה בחינת חידוש של פליאה. כל החוף הנורמאנדי היה זמן רב מוחרד ומבוהל מכך. כיום, עשר או תריסר אניות־קיטור הנפגשות פונות זו לכאן וזו לכאן הן חזיון פשוט כל־כך שאיש לא ירים עיניו כדי להביט בהן.

רוח הבריות היתה פחות נוחה מאמצאות אלה ברבע הראשון של מאה זו, ותושבי איי לאַ־מאַנש ראו במיוחד בעין רעה את המכונות האלה והעשן שתימר מהן. הצלחתה הראשונה של ספינת קיטור זו היתה הכינוי שניתן לה ‘ספינת השטן’. בעיניהם של הדייגים הטובים מהימים ההם, שהיו לפנים קאתולים, נעשו קאלוויניסטים3, והוסיפו להיות יראי־שמים קנאים, נראתה ספינה זו כגיהינום השט על פני המים.

אנשי המדע קבעו שספינת־קיטור היא אמצאה שאינה בגדר האפשר; הכמרים ראו בה אפיקורסוּת. המדע פסל, הדת קיללה.

ממציא ספינת הקיטור פוּלטן היה מעין לוּציפר4.

כדי להעיז בתקופה רחוקה זו לבצע מפעל כגון זה, ספינת־קיטור העושה דרכה מגאֶרניסיי לסן־מאלוֹ, לכך נדרש היה לא פחות מאשר מר לטיאֶרי. רק הוא מסוגל היה להגותו כחופשי בדעות, ולהגשימוֹ כספן אמיץ־לב. הצד הצרפתי שבו בא לכלל הרעיון, הצד האנגלי שבו הוציא את הרעיון מהכוח אל הפועל.

באיזו שעת־כושר? על כך ידובר להלן.


3: ראנטין

ארבעים שנה בערך לפני התקופה שבה מתרחשים המאורעות שאותם אנו מספרים כאן, מצוי היה בעיבורה של פאריס, בין הרחובות ‘גוב־הזאבים’ ו’קבר־איסוֹאר', בית חשוד. זו היתה חורבה רעועה ומבודדת, מערת־פּריצים, לעת צורך. שם התגורר עם אשתו ובנו מעין בעל־בעמיו שודד, לשעבר לבלר אצל התובע־הכללי בשאטלאֵ, שנעשה גנב פשוט. סופו שהובא ברבות הימים בפני בית־הדין. משפחה זו נתקראה ראנטין.

האב והאֶם שנתפסו באיזה מעשה־גניבה, נעלמו בליל העונש. הבן נעלם אף הוא.

בנדודיו פגש לטיאֶרי הרפתקן כמוהו, חילצו מאיזה מצב ביש שנסתבך בו, גמל עמו חסדים, אספוֹ, הביאוֹ לגאֶרניסיי, מצאו חרוץ ונבון למלאכת השייט ועשאוֹ לשותפו. זה היה ראנטין הקטן שנעשה גדול.

לראנטין כמו ללטיאֶרי היה עורף מוצק, רווח עצום בין שתי הכתפיים לטילטול משאות, ומתניים של הרקוּלס. ללטיאֶרי ולו היה הילוך דומה ומבנה גוף דומה. אמנם, ראנטין היה גבוה יותר בקומה. כל מי שראה אותם מאחור כשהם מטיילים זה לצד זה בנמל, אומר היה: ,הנה שני האחים!' מפנים, שונים היו. כל מה שהיה פתוח בלטיאֶרי היה סגור בראנטין. ראנטין היה זהיר ומאופק, ראנטין היה מורה לסיוף, מנגן במפוחית־פה, מוחט פתילה של נר דולק בכדור אקדוח במרחק של עשרים פסיעה, היתה לו מכת אגרוף גברתנית, היה מדקלם שירים מתוך ה,הנריאדה'5 לווֹלטר והיה פותר חלומות.

הכוח המשמש כסות לערמה, כזה היה ראנטין.

היופי של מהלומת אגרופו, שהונחתה ביום שוק על ראשו של כוּשי, כבש לפנים את לבו של לטיאֶרי.

ראנטין מסוגל היה לכול, ולגרוע ביותר.

והנה ביום בהיר אחד, לא ידעו תושבי גאֶרניסיי להיכן ראנטין נעלם.

שותפו של לטיאֶרי ,הסתלק' בהשאירו ריקה את קופת השותפוּת.

אמנם, בקופה זו מצוי היה גם כספו של ראנטין, אבל מצויים היו בה חמישים אלף פראנק של לטיאֶרי.

באומנותו כספן וכנגר־אניות, צבר לטיאֶרי במשך ארבעים שנה של חריצות ויושר סכום של מאה אלף פראנק. ראנטין שדד ממנו את מחציתו של הסכום הזה.

לטיאֶרי שנתרושש למחצה, לא נפל ברוחו ונתן מיד את דעתו להתאושש. החלו אז לדבּר על ספינת־הקיטור. רעיון עלה על לבו של לטיאֶרי לנסות את מכונת פוּלטן, שמתנגדיה מרובים כל־כך, ולקשר בספינת־אש את קבוצת האיים הנורמאנדיים עם צרפת. הוא הטיל את כל יהבו על רעיון זה. הוא הקדיש לו את שארית כספו.

ששה חודשים לאחר בריחתו של ראנטין, ראו אנשי נמל סן־סאמפסון הנדהמים ספינה יוצאת, ספינת־עשן, שעשתה רושם של דליקה בים, ספינת־הקיטור הראשונה ששטה אי־פעם בלאַ־מאַנש.

ספינה זו שהאיבה הכללית והבוז הכללי העניקו לה מיד את כינוי־הלעג ‘אנית לטיאֶרי’, עתידה היתה להלך בקביעות מגאֶרניסיי לסן־מאלוֹ.


4: אותו הסנדק ואותה הסנדקית

מאליו יובן, שהדבר עורר בתחילה מורת־רוח רבה. כל בעלי סירות־המפרשים העושים דרכם מהאי גאֶרניסיי לחוף הצרפתי הרימו קול צעקה וצווחה. הכול ראו בבירור את קרניו של השטן על ראשיהם של השוורים שספינת־הקיטור הביאה ופרקה בנמל. צעקת מחאה זו נמשכה זמן רב למדי. אולם קימעה־קימעה נוכחו לדעת ששוורים אלה מגיעים פחות עייפים, נמכרים במחיר טוב יותר, ובשרם הוא משובח יותר; שסיכוני הים הם מועטים יותר גם לבני־אדם; שמסע זה הוא זול יותר, בטוח יותר וקצר יותר; שמפליגים בשעה קבועה ומגיעים בשעה קבועה; שהדגים, המוסעים ביתר מהירות, הנם ממילא טריים יותר, ושמעתה אפשר יהיה להריק לתוך השווקים הצרפתיים את עודפי הדיוגים הגדולים השכיחים כה בגאֶרניסיי; שהחמאה של פרות גאֶרניסיי הנפלאות, העושה דרכה ביתר מהירות ב’ספינת השטן' מאשר בסירות־המפרשים, אינה מפסידה כלום מאיכוּתה, באופן שדינאן מבקשת אותה, סן־בּריאֶק מבקשת אותה וראֶן מבקשת אותה; כללו של דבר, הודות לכלי־שייט זה המתקרא ‘אנית לטיאֶרי’, זכו הבריות לנסיעה בטוחה, לקביעות של תחבורה, מהירה וקלה, להגדלת התנועה, להכפלת השווקים ולהרחבת הסחר, וכי בסיכומו של דבר הכרח הוא להיכנע ל,ספינת שטן' זו המעשירה את האי. עזי־פנים אחדים הבועטים בדעות מקובלות הסתכנו והודו במקצת בחידוש זה. מר לאנדוּא, הלבלר, העניק הערכתו לספינה זו.

אחרים הצטרפו למר לאנדוּא. קימעה־קימעה, הפך חידוש זה לעובדה שנתקבלה על דעת הבריות. ובא יום שהכול, להוציא חכמים מחוכמים אחדים, התפעלו מ ,אנית לטיאֶרי'.

כיום היתה מעוררת פחות התפעלות. ספינה זו שלפני ארבעים שנה מעלה חיוך על שפתי בוני האניות של עכשיו. כלי־פלאים זה כעוּר היה ומוּכּה מומים. ספינת־קיטור זו היתה קצרה מדי, עגולה מדי, מכוּוצת מדי. לעשותה קלה, עד כדי כך לא הגיעה ההעזה. היא התנודדה אמנם מעט מקדם לאחור, אך לעומת זה התנודדה הרבה מצד אל צד. ההגה שלה היה ההגה העתיק, לא מונע בגלגל כמו היום, אלא על־ידי מוט. מצויידת היתה בשתי סירות־הצלה קטנות שנתלו על זיזים שליד העוגן.

‘אנית לטיאֶרי’, כזו כפי שהיתה, הילוכה בים הניח בהחלט את הדעת; אלא שחסרה חרטום כדי לפלג את המים, ואי־אפשר לומר שהיו לה נימוסים נאים. הרגש הרגישו שבשעת סכנה, כגון שוניות או גלגל־סוּפה, יהא קשה לתמרן בה. היתה חורקת כארגז כבד ומגושם. בהתנודדה מצד אל צד, היתה משמיעה המיה של סוליה חדשה.

אשר למכונת־הקיטור, רבת עצמה היתה. כוחה היה כוח־דוד לגבי שלוש טונות, שהוא כמעט כוחה של ספינת־גרר.

מכונה זו חושלה בצרפת, בבית־החרושת לברזל של בּאֶרסי. מר לטיאֶרי ציווה להתקינה קצת לפי דמיונו שלו. המכונאי שבנה אותה לפי תרשימו של לטיאֶרי הלך לעולמו; באופן שזו היתה מכונה מיוחדת במינה, מכונה שאין לה תמורה. עושה התרשים נשאר, בונה־המכונה חסר היה.

המכונה עלתה ארבעים אלף פראנק.

‘אנית לטיאֶרי’ היתה עושה אחת בשבוע מסע מגאֶרניסיי לסן־מאלוֹ. היתה מפליגה ביום שלישי בבוקר וחוזרת ביום ששי עם שקיעת החמה, ערב יום השוק המתקיים ברגיל בשבת. מבנה העץ שלה חזק היה שבעתיים מזה של סירות־הסחר הגדולות ביותר שבכל קבוצת האיים; והואיל וכושר קיבולה תואם היה את ממדיה, הרי הפלגה אחת שלה שקולה היתה, מבחינת פריון ההובלה וההולכה, כנגד ארבע הפלגות של סירת־מפרש רגילה. מכאן הרווחים הגדולים שהופקו הימנה.

ההצלחה האירה פנים ל’ספינת השטן'. מר לטיאֶרי ראה שממשמש ובא הרגע שבו ייעשה בעל־בעמיו. בגאֶרניסיי אין אדם נעשה בבת־אחת אדון. בין סתם־אדם לבין אדון קיים סולם־מעלות גבוה שחייבים לטפּס ולעלות בו. תחילה, שלב ראשון: השם עצמו ללא כל תוספת – נניח, פּיאֶר; אחר־כך, שלב שני: השכן פּיאֶר; אחר־כך, שלב שלישי: האב פּיאֶר; אחר־כך, שלב רביעי: מר פּיאֶר; אחר־כך, השיא: אדון פּיאֶר.

הודות לרעיון־השגעון שניצנץ בו ושעלה יפה, הודות לקיט5ר, הודות למכונה, הודות ל,ספינת השטן', נעשה מר לטיאֶרי אדם של חשיבות.

כדי לבנות ספינה זו, נאלץ היה ללוות כסף; הוא נשתעבד בחובות בבּראֶמאֶן, הוא נשתעבד בחובות בסן־מאלוֹ; אבל מדי שנה בשנה מפחית היה קימעה־קימעה את חובותיו.

יתר־על־כן, הוא קנה באשראי, בעצם הכניסה לנמל סן־סאמפסון, בית־אבן נאה, חדש כולו, בין ים לגן, שעל אחת מקרנותיו התנוסס שם זה:,האמיצים'. בית זה, שחזיתו היוותה חלק מעצם קיר הנמל, טור כפול של חלונות קבועים היו בו; טור אחד בצפון, בצד גינה מלאה פרחים, וטור אחד בדרום, בצד האוקיינוס; באופן שהיו לו לבית זה שתי חזיתות; אחת, פניה אל הסוּפות, והשניה, פניה אל ערוגות־השושנים.

דומה היה ששתי חזיתות אלה עשויות היו מלכתחילה למען שני דייריו של בית זה: מר לטיאֶרי והעלמה דירוּשאֶט.

לאחר שלטיאֶרי יצר ספינת־קיטור זו, קרא אותה בשם. הוא קרא אותה ‘דוּראַנדה’. שוב לא נקרא אותה

אחרת. דוּראנדה ודירוּשאט הם בעצם שם אחד. דירושאֶט היא מלת־הקטנה השכיחה מאד במערבה של צרפת.

לטיאֶרי היה האב של הספינה והדוד של הנערה.

דירוּשאֶט היתה בתו של אח שהיה לו. לנערה לא היו עוד אב ואם. לטיאֶרי אימץ אותה. הוא מילא את מקומם של האב ושל האם.

דירוּשאֶט לא היתה רק בת אחיו. היא היתה גם בת־סנדקאות שלו. הוא הוא שהחזיקה מעל לאגן־הטבילה. הוא הוא שמצא לה פטרונית זו, דוראנדה הקדושה, ושם זה, דוּראשֶט.

משאת־נפשו היתה למצוא לה בעל מסוגו שלו, כלומר, אוהב עמל; ושהיא לא תעשה אלא מלאכות של מה בכך. הוא אהב את הידים השחורות של הגבר ואת הידים הלבנות של האשה.

כדי שבת־האח תגשים את משאת־נפשו של הדוד, צריך שתהיה עשירה. לכך באמת נתכוון מר לטיאֶרי. מכונת־הים המגושמת אשר לו עבדה למען תכלית זו. הוא הטיל על ‘דוּראנדה’ שתקצוב נדוניה לדירושאֶט.

דירושאֶט התגוררה בחדר הנאה ביותר שבבית ‘האמיצים’, חדר שהיו בו שני חלונות, שרוהט ברהיטי הָבְנֶה, שקושט במיטה מוגפת ווילאות משובצות ירוק ולבן, ושהשקיף על פני הגינה ועל פני הגבעה שעליה מתנוססת טירת וואל. בעבר השני של גבעה זו מצוי היה,קצה הרחוב'.

לדירושאֶט היו בחדר הזה המוסיקה שלה והפסנתר שלה. היתה מלווה את עצמה על הפסנתר הזה שעה ששרה את המנגינה המחובבת עליה ביותר, את הלחן הסקוטי הנוגה ‘בּוֹני דאנדי’; הלילה כולו עצור בלחן זה; השחר כולו עצור היה בקולה.

מעולם לא קראה את דודה אחרת אלא ‘אבי’.

הוא התייחס בסבלנות לכשרונות אחדים שגילתה במלאכות הגן, ואפילו במשק הבית. הוא נתן לה שתי משרתות, אחת שמה נעמה והשניה שמה מתוקה, שהם שני שמות השכיחים בגאֶניסיי.

נעמה ומתוקה עשו את כל מלאכות הגן והבית, ולהן היתה הזכות לידים סמוקות.

ה’בובה' של ‘דוּראנדה’ היתה הקשר בין הספינה והנערה. באיים הנורמאנדיים קוראים ‘בוּבה’ לדמות החטובה בחרטומה של ספינה, שהיא מעין פסל של עץ המגולף איכשהו.

הבובה של ‘דוראנדה’ היתה במיוחד יקרה למר לטיאֶרי. הוא הסתכל בו בעינים של מאמין. הוא הכיר בו באמת ובתמים את דמות־דיוקנה של דירושאֶט.

שתי שמחות גדולות מזומנות היו מדי שבוע בשבוע למר לטיאֶרי. שמחה אחת ביום שלישי ושמחה אחת ביום ששי. שמחה ראשונה: לראות את ‘דוראנדה’ מפליגה; שמחה שניה: לראותה חוזרת. היה משעין מרפקיו לאדן החלון ועומד וצופה ביצירתו, וקורת־רוחו רבה היתה.

בהיכנסה לתוך הנמל, היתה ‘דוּראנדה’ קושרת את הכבל שלה מתחת לחלונותיו של מר לטיאֶרי, לטבעת גדולה שנקבעה במסד הבית. באותם הלילות היה לטיאֶרי ישן שינה נפלאה בתוך ערסלו, בהגישוֹ בצד אחד את דירושאֶט רדומה ובצד השני את ‘דוראנדה’ קשורה.

מקום הקישור של ‘דוּראנדה’ היה סמוך לפעמון הנמל. לפני פתח בית,האמיצים' השתרעה פיסת רציף.

כל עוד מסוגל היה מר לטיאֶרי לנהוג ספינה, נוהג היה ב,דוּראנדה', ולא היה לו נווט אחר ולא קברניט אחר מאשר הוא עצמו; אבל הגיעה השעה, כפי שאמרנו, שמר לטיאֶרי אנוס היה למצוא לו ממלא־מקום; והוא בחר לכך במר קלוּבּין, איש טוֹראוואל, ושתקן. מר קלוּבּין מוחזק היה בחוף כולו אדם ישר בתכלית הישרוּת.

אף כי לפי מראהו דומה היה יותר לנוטריון מאשר ליורד ים, היה מר קלובּין ספּן מוכשר ויקר־המציאות. כל הביטחה שהים יכול להניח לאדם, היתה לו. יתר־על־כן, מר קלוּבּין היה שחיין מובהק; הוא היה מאותו גזע שחיינים למודים ומנוסים בתעלולי הגלים, המסוגלים לשהות במים כל כמה שהם רוצים, היוצאים בז’אֶרסיי, מהוור־דאֶ־פּאַ, סובבים את האי קוֹלאֶט, את טירת אֶליזאבּט, וחוזרים מקץ שעתיים לנקודת זינוקם. הוא היה מטוֹרטוואל, ונתפרסם בכך שהיה לעתים תכופות עובר בשחייה את המרחק המבהיל שבין איי אנוּאַ ובין לשון־היבשה של פליינמוֹן.

אחד הדברים שהמליצו ביותר על קלוּבּין בפני מר לטיאֶרי, היה זה: בהכירוֹ יפה את טיבו של ראנטין או שעמד על מזימותיו, השתדל קלוּבּין להסב את תשומת־לבו של מר לטיאֶרי על אי־הגינותו של איש זה: היה אומר אליו: ‘ראנטין ישדוד אותך’. עובדה שנתאמתה. למעלה מפעם אחת, אם כי בדברים של מה בכך, העמיד מר לטיאֶרי את מר קלוּבּין במבחן קפּדני של ישרוּת. מזה הטעם הטיל עליו את כל דאגת עסקיו. מר לטיאֶרי אמר: ‘בבעל מצפון יש לתת אמון מלא’.


ספר שלישי: חמת־החלילים

1: אדמומיות ראשונות של שחר, או של דליקה

ז’יליאט לא דיבר מעולם עם דירוּשאֶט. הוא הכירה מראיה שראה אותה מרחוק, כדרך שמכירים את כוכב־הבוקר.

בתקופה, שבה פגשה דירושאֶט את ז’יליאט בנתיב המתפתל מנמל־סן־סאמפסון לוואַל וגרמה לו אפתעה בשרטטה את שמו על גבי השלג, היתה בת שבע־עשרה. יום קודם לכן, אמר לה באמת מר לטיאֶרי: ‘אל תעשי עוד מעשי־ילדות. הנך עכשיו נערה גדולה’.

שם זה, ‘ז’יליאט’, שנכתב בידה של ילדה זו, נפל לתוך מעמקים נעלמים.

אותו בוקר של חג־המולד שבו פגש בדירושאֶט ושבו כתבה את שמו תוך שחוק, חזר לביתו בלי שידע לשם מה יצא. משבא הלילה, נדדה השינה מעיניו. הוא הירהר באלפי דברים. בפתע־פתאום עלתה בזכרונו, עד כדי הפרטים הקטנים ביותר, תלבושתו של הסקוֹטי שמכר לו את חמת־החלילים: כומתתו המקושטת פיף, חרבו הארוכה, זיגו המהודק שכנפותיו קצרות ומרובעות, השמלנית שלו, בתי־שוקיו המפוספסים ונעליו המרוכסות אבזמים. תלבושת זו הפכה לרוח־רפאים, הטרידתו, הציתה בו קדחת, וסופה שהפילה עליו תרדמה. הוא התעורר עם אור הבוקר, ומחשבתו הראשונה היתה דירושאֶט.

למחרת לא נדדה השינה מעיניו, אך כל הלילה חזר וראה את החייל הסקוטי. הוא חלם גם על הכומר ז’אקמין הוֹרדוּס. בהקיצו חשב על דירושאֶט, וכעס גדול היה בלבו עליה; אותה שעה הצטער על שאין הוא עוד זאטוט, כי היה הולך וזורק אבנים בשמשות חלונותיה.

אחר־כך חשב שאילו היה ילד קטן, היתה לו אֵם, והוא נתן קולו בבכי.

הוא הגה תוכנית ללכת ולשהות שלושה חודשים באי שוּזיי או באי מיניקיאֶר. אף־על־פי־כן לא נסע משום־מה.

הוא לא הציג עוד כף רגלו בנתיב של נמל־סן־פיאֶר.

הוא שיער בנפשו ששמו, ז’יליאט' נשאר חרוּת שם על פני האדמה וכי כל העוברים־והשבים משתהים מן־הסתם להסתכל בו.

לעומת זה, רואה היה יום־יום את בית,האמיצים'. הוא לא עשה זאת במתכוון, אבל היה מזדמן לסביבה ההיא. אירע כך שהוצרך תמיד לעבור במשעול המתמשך לאורך חומת הגן של דירושאֶט.

בוקר אחד, שעה שמהלך היה במשעול זה, שמע שתגרנית אחת שחזרה מבית ‘האמיצים’ אומרת לאשה שניה: ‘העלמה לטיאֶרי אוהבת סיקאלים’.

הלך ונטע בגנו ערוגה של סיקאלים. הסיקאל הוא מין כרוב שטעמו טעם של אספּרגוס.

פעם אחרת, קלטה אזנו קול שלא דומה היה לקולות אחרים ושהוצרך לפי דעתו להיות קולה של דירושאֶט. הוא נשא רגליו וברח.

המלים שקול זה השמיע נחרתו לתמיד במחשבתו. היה חוזר ואומרן לעצמו בכל רגע ורגע. מלים אלה היו: ‘התואילי לתת לי את המטאטא?’

לאט־לאט נתחזק בו לבו. הוא העיז להשתהות. אירע פעם שדירושאֶט, שמן־הנמנע היה לראותה מהחוץ, אף כי חלון חדרה פתוח היה, ישבה ליד פסנתרה ושרה. היא שרה את הלחן המחובב עליה ‘בּוני דאנדי’. הוא החויר מאד, אבל עמד בעקשנותו והאזין.

האביב הגיע. יום אחד, היה לו לז’יליאט חזון: השמים נפתחו. הוא ראה את דירושאֶט משקה ערוגות של חסה.

לאחר זמן־מה העיז לעשות יותר מאשר להשתהות. הוא עקב אחרי הרגליה, אחרי שעותיה, והיה ממתין לה.

אך היה זהיר ונזהר שלא להראות את עצמו.

קימעה־קימעה, עת שהחורשות נתמלאו פרפרים ושושנים, דומם ואילם שעות על שעות, מוצנע מאחרי הקיר, סמוי מעיני אדם, עוצר נשימתו, התרגל ז’יליאט לראות את דירושאֶט משוטטת אילך ואילך בתוך הגן.

בתוך מחבוא זה שומע היה תכופות את דירושאֶט משוחחת עם מר לטיאֶרי תחת עריס מעובה של ענפי שיחים שם עמד ספסל. המלים הגיעו ברורות עד לאזניו.

עמד שם עוד ספסל, נראה לעין וקרוב מאד, בקצה של שדרה. דירושאֶט היתה יושבת עליו לעתים.

עצם המחשבה לפתוח בשיחה עם דירושאֶט סימר את שער ראשו.

בחומת הגן של בית ‘האמיצים’, ביצבצה זווית של קיר מכוסה שיחי אדר ומלופפת סרפדים וחלמית פּראית שצורת עץ לה, זווית שיצרה פינה מוצנעת שבה שהה ז’יליאט כמעט כל חודשי הקיץ. הוא היה משוקע שם בהרהורים עמוקים מאד. היה תופס את מצחו בשתי ידיו ושואל את עצמו: ‘אבל סוף־סוף מדוע כתבה את שמי על השלג?’ ז’יליאט שמע בשעתו את אמו אומרת שנשים יכולות להיות מאוהבות בגברים, שזה יקרה לפעמים. היה עונה לעצמו:,זהו. אני מבין, דירושאֶט היא מאוהבת בי'. עצבוּת רבה הציפה את נפשו. הוא אמר לעצמו: ‘גם היא מצדה חושבת עלי. זה בסדר’. אלא שתוך כדי כך חשב שדירושאֶט עשירה היא, וכי הוא עני. כן חשב שספינת־קיטור היא אמצאה נתעבת.

לילה אחד, נכנסה דירושאֶט לביתה ואמרה לעלות על יצועה. היא ניגשה לחלון חדרה כדי לסוגרוֹ. הלילה אפל היה. בפתע־פתאום זקפה דירושאֶט את אזנה. במעמקיה של אפלולית זו המתה מוּסיקה. מישהו, שעמד מן־הסתם על מדרון הגבעה, או למרגלות הצריחים של טירת וואל, ואולי עוד רחוק יותר, פרט מנגינה על כלי־נגינה. דירושאֶט הכירה את הלחן המחובב עליה ‘בּוני דאנדי’ מנוגן על־ידי האלמוני בחמת־חלילים. היא לא הבינה את פשר־הדבר.

מני אז היתה מוסיקה זו מתחדשת מזמן לזמן באותה שעה עצמה ביחוד בלילות אפלים.

דירושאֶט לא אהבה זאת ביותר.


2: ‘באזני הסוס והאפיטרופוס, ברנשים שתקנים, סרינאדות הן מהומה והמולה ליליות’.

פסוקים מתוך קומדיה שלא פורסמה.


ארבע שנים חלפו.

דירושאֶט התקרבה לשנתה העשרים ואחת ועדיין לא נכנסה לחופה.

מישהו כתב במקום שכתב:,רעיון טורדני משול למקדח. כל שנה מעמיק הוא והולך כדי סיבוב אחד. אם מבקשים לשרשוֹ מתוכנו בשנה הראשונה, יתלשו את שערנו; בשנה השניה, יקרעו את עור בשרנו; בשנה השלישית, ישברו את עצמותינו; בשנה הרביעית יעקרו את מוחנו'.

ז’יליאט היה בנידון זה בשנה הרביעית.

עדיין לא דיבר דיבור כלשהו עם דירושאֶט. היה חושב וחולם על נערה חמודה זו. זה היה הכול.

אירע פעם אחת, שבהימצאוֹ בדרך־מקרה בסן־סאמפסון, ראה את דירושאֶט משוחחת עם מר לטיאֶרי לפני דלת בית,האמיצים' שנפתחה לדרך המרוצפת של הנמל. ז’יליאט נתמלא עוז וניגש קרוב מאד. הוא נטה להאמין שברגע שעבר עטו פניה של דירושאֶט חיוך. זה לא היה כלל מן־הנמנע.

דירושאֶט הוסיפה לשמוע מפרק לפרק את נגינתה של חמת־החלילים.

חמת־חלילים זו, גם מר לטיאֶרי שמע אותה. וסופו שעמד על טיבה של מוסיקה זו שהמתה תחת חלונותיה של דירושאֶט. מוסיקה רווית רוך, חשודה היא. מחזר לילי לא היה לפי רוחו. בדעתו היה להשיא את דירושאֶט בעת שהיא תרצה ובעת שהוא ירצה, בפּשטוּת פּשוטה, בלי רומאן ובלי מוסיקה. קצר־רוח, התחיל לארוב למנגן האלמוני, ודימה להכיר בו את ז’יליאֶט. הוא העביר את צפּרניו בתוך פּאות לחייו, סימן של כעס, ורטן: ‘מה הוא מצייץ שם, שוטה שכמוֹתו? הוא אוהב את דירושאֶט, זה ברור. אבל הוא מאבד את זמנו. מי שרוצה בדירושאֶט, חייב לפנות אלי, ולא לכבוש את לבה על־ידי נגינה בחליל’.

מאורע של חשיבות יתירה, שהיה צפוי מזה זמן רב, נתארע בינתיים. שמועה נתפשטה שהכוהן ז’אקמין הוֹרדוּס נתמנה ממלא־מקומו של ההגמון ווינצ’אֶסטר, דיקן האי וכוהן־המחוז של נמל־סן־פּיאֶר ושהוא יעתיק את מקום־מושבו מסן־סאמפּסון לנמל־סן־פּיאֶר מיד לאחר שיקבע את יורשו.

כוהן־המחוז החדש יגיע מן־הסתם במהרה בקרוב. כוהן זה היה בן־טובים ממוצא נורמאנדי ושמו יואל אבנעזר קודריי.

על כוהן־המחוז העתיד לבוא מתהלכים היו פרטים שרוֹע לבם וטוב לבם של הבריות פירשום פירושים מנוגדים. אמרו עליו שהוא צעיר ועני, אך צעירוּתו מרוסנת על־ידי חסידוּת יתירה ועניוּתו מתפּרנסת מתקווה רבה. בלשון המיוחדת שנוצרה לירושה ועשירות, מתקרא המוות תקווה. הוא היה בן אחיו ויורשו של הדיקן הזקן ועתיר הנכסים של סן־אסף. לאחר מותו של הדיקן הזקן, יהא הוא עשיר. למר אבנעזר היו קרובים דגולים; זכאי היה כמעט לתואר של כבוד.


3: שיחק להם המזל לניצולים אלה שנזדמנה להם ספינת־דואר זו

תקופת שוויון־היום־והלילה מבשרת את בואה בהקדם בלאַ־מאנש. זהו ים צר הבולם את הרוח ומרגיזוֹ. החל מחודש פברואר, יש התחלה של רוחות מערביות והנחשולים מתנדנדים לכל צד. השייט נעשה בלתי־שקט. אנשי החוף נושאים עיניהם אל תורן־האיתות; הכול דואגים לספינות העשויות להיות במצוקה.

הרוח היא סכנה אחת; הערפל הוא סכנה אחרת.

בכל המקומות, וביחוד בלאַ־מאנש, ערפּלים של תקופת שוויון־היום־והלילה מסוכנים הם. הם פורשים בפתאומיוּת את הלילה על פני הים. אחת הסכנות של הערפל, אפילו כשאינו מעובה, מתבטאת בזה שהוא מונע להבחין בשינוי עומק הים על־ידי שיני צבע המים; ומכך נובעת העלמה מבהילה של התקרבוּת סלעים ומים רדודים. אתה עלול להימצא סמוך לשונית מבלי ששום דבר יזהירך על מציאותה. תכופות אין הערפלים מניחים ברירה לספינות אלא להיעצר ולהשליך עוגן. מספר הספינות הנטרפות מחמת הערפל הוא כמספר הספינות הנטרפות מחמת הרוח.

אף־על־פי־כן, לאחר סוּפה עזה המשתוללת ברגיל לאחר אחד מאותם ימי הערפל, הגיעה ספינת־הדואר ‘קאשמיר’ בשלום מאנגליה. היא נכנסה לנמל סן־פיאֶר עם קרן־האור הראשונה שהפציעה ועלתה מהים, ובשעה שטירת קוֹרנאֶ ירתה את ירית התותח שלה אל השמש. השמים נתבהרו בינתיים. בכליון־עינים ציפו לבואה של ספינת־הדואר ‘קאשמיר’, הואיל ועליה שוּמה היה להביא את כוהן־המחוז החדש של סן־סאמפסון. זמן־מה לאחר בוא הספינה, נתפשטה שמועה בעיר שבלילה התקרבה אליה בלב ים סירה שהכילה צוות מלחים של ספינה שנטרפה.


4: שיחק לו המזל לבטלן זה שעינו של דייג זה השגיחה בו

אותו לילה, כאשר הרוח שככה, קם ז’יליאט והלך לדוג דגים, בלי להשיט בכל־זאת את ‘הכרסתנית’ הרחק מדי מהחוף.

הוא חזר עם גאוּת הים, סמוך לשתים אחרי־הצהרים, באור שמש נאה ביותר; בעוברוֹ על פני,קרן החיה' על־מנת להגיע למזח של ‘קצה הרחוב’, דימה לראות צל שנשתרבב מ ‘כסא קידורמור’ ושלא היה צלו של הסלע. הוא הניח ל,כרסתנית' לשוט לצד ההוא, והבחין באדם שישב ב’כסא קידורמור'. הים כבר גאה מאד, הסלע מוקף היה גלים חומרים והשיבה היתה בלתי־אפשרית. ז’יליאט ניענע בידיו לאלמוני. אבל הלה הוסיף לשבת דומם. ז’יליאט התקרב בסירתו וראה שהאיש ישן.

איש זה לבוש היה בגדים שחורים. ‘יש לו מראה של כומר’, אמר ז’יליאט לעצמו. הוא התקרב עוד יותר וראה פנים של עלם.

פנים אלה לא היו מוּכּרות לו.

למזלו של האלמוני היה הסלע מאונך, והמים היו שם עמוקים מאד. ז’יליאט הרתיע קצת את הסירה והצליח להוליכה לאורך קיר הסלע. הגלים הניפוה במידה מספקת כדי שז’יליאט יוכל, בהזדקפוֹ על שפתה, להגיע לרגליו של האיש. הוא התייצב על הקרש והרים את ידיו. אילו היה נופל אותו רגע, ספק הוא אם היה חוזר וצף על פני המים. נחשול גדול חמר והרתיח במקום הזה. בין ‘הכרסתנית’ והסלע היתה ההשתחקות בלתי־נמנעת.

הוא משך ברגלו של האיש הרדום.

“היי, מה אתה עושה שם?”

האיש התעורר.

“אני מסתכל”, אמר.

הוא התעורר לגמרי והמשיך:

“זר אני באיפרכיה זו; לכאן הגעתי אגב טיול; ביליתי את הלילה על הים; מצאתי את הנוף יפה, הייתי עייף ונרדמתי”.

“בעוד עשר דקות היית טובע”, אמר ז’יליאט.

“שטויות!”

“קפוץ לתוך הסירה שלי”.

ז’יליאט ייצב את הסירה ברגלו, נלפּת ביד אחת לסלע והושיט ידו השניה לאיש הלבוש שחורים, שקפץ בזריזות לתוך הדוגית. זה היה עלם יפה־תואר.

ז’יליאט נטל את המשוט, ותוך שתי דקות הגיעה ‘הכרסתנית’ למזח הקטן של,קצה הרחוב'.

האיש הצעיר חבוש היה כובע עגול ומעונב עניבה לבנה. זיגו השחור והארוך מכופתר היה עד העניבה. היה לו שער צהבהב מגוזז בצורת עטרה; הו לו פנים נשיים, עיניים זכות וסבר רציני.

משנכנסה ‘הכרסתנית’ לתוך המזח, העביר ז’יליאט את החבל בטבעת־העיגון; אחר־כך הפך פניו וראה את ידו הלבנה מאד של האיש הצעיר מגישה לו מטבע של זהב.

ז’יליאט הרתיע במתינות את היד הזו.

שתיקה נשתררה. האיש הצעיר הפסיקה.

“אתה הצלת את חיי”.

“ייתכן”, השיב ז’יליאט.

החבל מקושר היה. הם יצאו מהסירה.

האיש הצעיר המשיך:

“אני חב לך את חיי, אדוני”.

“אז מה בכך?”

לתשובה זו של ז’יליאט נתלוותה עוד שתיקה.

“האם אתה מהמחוז הזה?” שאל האיש הצעיר.

“לא”, ענה ז’יליאט.

“מאיזה מחוז אתה?”

ז’יליאט הרים את ידו הימנית, הראה כלפי השמים ואמר:

“מהמחוז ההוא”.

האיש הצעיר בירכוֹ לשלום והלך לו.

משהפסיע פסיעות אחדות, נשתהה האיש הצעיר, חיטט בכיסו, הוציא מתוכו ספר, וחזר אל ז’יליאט תוך שמושיט לו את הספר.

“אנא, הרשני לתת לך זה”.

ז’יליאט נטל את הספר.

זו היתה בִּיבּליה.

רגע לאחר מכן, היה ז’יליאט שנשען למעקה־האבנים, נוהה בעיניו אחרי האיש הצעיר שסר למשעול המוליך לסן־סאמפּסון.

לאט־לאט השפּיל את ראשו, שכח את האיש הזה שמקרוב בא, לא ידע עוד אם,כסא קידורמור' קיים, והכול נעלם בשבילו ושקע לתוך מעמקי ההזיה.

לז’יליאט היתה תהום: דירושאֶט.

קול שקרא לו אותו רגע חילצוֹ מתוך הצל הזה.

“היי, ז’יליאט!”

הוא הכיר את הקול ונשא את עיניו.

“מה יש, מר לאנדוּא?”

זה היה באמת מר לאנדוּא שעבר בדרך, במרחק מאה פסיעות מ,קצה הרחוב', בכרכרתו הרתומה לסוס גוץ. הוא נעצר כדי לגלגל שיחה קלה עם ז’יליאט, אבל נראה היה חפוז וטרוד.

“יש חדשות, ז’יליאט”.

“איפה?”

“בביתו של לטיאֶרי”.

“מה למשל?”

“אני רחוק מדי לספר לך זאת”.

צמרמורת עברה בגופו של ז’יליאט.

“האם העלמה דירושאֶט מתחתנת?”

“עדיין לא”.

“מה מתכוון אתה לומר בזה?”

“לך לביתו של לטיאֶרי ותדע”?

ומר לאנדוּא הניף שוטו והצליף על סוסו.


ספר רביעי: האקדח

1: השיחות בפונדק ז’אן

מר קלוּבּין היה איש המצפה לשעת־כושר.

גוך היה וצהוב פנים וכוחו כוח של פר. הים לא הצליח להשחימוֹ. עורו נראה כעשוי דונג. מבורך היה בזכרון איתן ומיוחד במינו. לראות אדם, הרי זה לגביהו – לרושמוֹ במוחו כדרך שרושמים הערה בתוך פנקס. מבט חד זה היה לופת כאגרוף. עינו היתה נוטלת העתקה מפרצוף־פנים ונוצרת אותה; הפרצוף יכול היה להזקין, מר קלובּין היה מוצאוֹ ומכירוֹ. אי־אפשר היה להוליך שולל זכרון עיקש זה. קלובּין היה ממעט בדיבור, בתנועות־ידים, קר, מאופק. ארשת התוֹם שבפניו היתה שובה בתחילה את הלב. אנשים רבים האמינו שאיש תמים הוא; היה לו בזוית העין קמט שהביע אוילות מפליאה. שום שם טוב של חסידוּת ושל ישרוּת־לב לא עלה על השם שהוא קנה לו. החושד בו עלול היה להחשיד את עצמו. הוא קשור היה בקשרי־ידידות עם מר ריבּוּשאֶ, חלפן בסן־מאלוֹ, שחנוּתו ברחוב סן־ווינסאֶן גבלה בחנות של כלי־נשק. מר ריבּוּשאֶ נוהג היה לומר: ‘מוכן ומזומן אני להפקיד את חנותי בידיו של קלובּין’. מר קלובּין אלמן היה. אשתו היתה אשה הגונה כשם שהוא הנהו אדם הגון. היא הלכה לעולמה והניחה אחריה שם של צדקנית ללא דופי.

מר קלובּין עשה רושם של אדם האורב תמיד. למי ארב? לבני־בליעל, כפי הנראה.

כל יום שלישי בשבת היה מוליך את ‘דוראנדה’ מגאֶרניסיי לסן־מאלוֹ. בערבו של יום ההפלגה מגיע היה לסן־מאלו, עושה שם יומיים לצורך הטענת המטען, וחוזר לגאֶרניסיי ביום ששי בבוקר.

בימים ההם מצויה היתה בסן־מאלו, בקירבת הנמל, אכסניה קטנה שהיו מכנים אותה ‘פונדק ז’אן’.

מר קלוּבּין נוהג היה להתאכסן ב’פונדק ז’אן‘. שם מצוי היה המשרד הצרפתי של ה’דוּראנדה’.

פקידי המכס ושומר־החופים היו באים לאכול ולשתות ב’פונדק ז’אן'. היה להם שולחן מיוחד. פקידי המכס של בּיניק היו באים להיפגש שם, לתועלתם של ענייני השירות, עם פקידי המכס של סן־מאלו.

גם רבי חובלים של ספינות היו באים לשם, אולם הם סועדים היו על שולחן אחר.

מר קלוּבּין מסב היה עתים ליד שולחן זה ועתים ליד שולחן זה. אך מעדיף היה להסב לשולחנם של פקידי המכס מאשר לשולחנם של רבי־החובלים. ראו אותו בעין יפה בשני השולחנות.

בראש השולחן של רבי־החובלים יושב היה קברניט קשיש של ספינה שהיתה מפליגה לארצות רחוקות, מר גאֶרטריי־גאבּוּרוֹ.

נדיר היה שנושא השיחה יהא אותו נושא בשולחנם של רבי־החובלים ובשולחנם של פקידי המכס. מקרה כגון זה אירע בכל־זאת בימים הראשונים של חודש פברואר זה אליו הביאונו המעשים שאנו מספרים בזה. תלת־התרנית ‘טאמוּליפּאס’, נהוגה בידי הקברניט זוּאֶלאַ, שבאה מצ’ילי וחזרה לשם, העסיקה את התעניינותם של שני השולחנות. בשולחן של רבי־החובלים מסיחים היו על מטענה, ובשולחן של פקידי המכס מסיחים היו על מנהגיה.

הקברניט זוּאֵלאַ היה קצת צ’יליאני וקצת קולומבּיאני, שהשתתף באופן עצמאי במלחמות העצמאות; עתים שמר אמונים לבּוֹליבאר ועתים למוֹרילוֹ6, הכול לפי הריווח שהיה מפיק. הוא צבר כסף־תועפות במלאכת גמילות־החסדים שהיה גומל עם העולם כולו. היה שוהה מפרק לפרק שהיות מסחריות קצרות בצרפת, ואם לתת אמון בשמועות שרווחו, נותן היה ברצון מעבר על סיפון ספינתו לאנשים שנמלטו על נפשם, פּושטי רגל, גולים פּוליטיים, היינו הך היה לו מי, העיקר שישלמו. שיטת העלאתם על ספינתו פּשוטה היתה. הפליט ממתין היה בנקודה שוממת על החוף, וסמוך להפלגה, היה זוּאֶלא מוריד סירה קטנה ששטה להביאוֹ. המשטרה שהוזהרה, שמה עין עליו.

התקופה היתה תקופת המנוסות הפוליטיות. המהפכות נגד המלוכה מביאות לידי הגירות, והחזרת המלוכה לקדמוּתה גוררת אחריה רדיפות.


2: קלוּבּין השגיח במישהו

זוּאֶלא היה בא לפעמים לסעוד ב,פונדק ז’אן'. מר קלובּין הכירוֹ מראיה.

מן הראוי לומר שמר גלוּבּין לא היה יהיר מטבעו; הוא לא ראה כלל גנאי לעצמו להכיר מראיה בני־בליעל; יתר־על־כן, היה טורח אפילו לפעמים להכירם הכרה של ממש, להושיט להם יד באמצע הרחוב ולברכם לשלום. היה מדבר אנגלית עם ה’סמוּגלאֶר' ומלהג ספרדית עם ה’קוֹנטרבּאנדיסטא'7. היו משבחים אותו על שאינו מעמיד פנים של איסטניס מגוחך.

ה’טאמוליפּאס' השלימה את טעינת מטענה. היתה מוכנה ומזומנה לדרך, ועמדה להפליג בקרוב.

יום שלישי אחד, הגיעה ‘דוּראנדה’ לסן־מאלו שעה ארוכה לפני שקיעת החמה. מר קלובּין שעמד על גשר־הפיקוד והשגיח על גישת הספינה לנמל, ראה פתאום סמוך ל’מזח הקטן', על גדת החול, בין שני סלעים, במקום שומם מאד, שני אנשים משוחחים ביניהם. הוא כיוון כלפיהם את משקפת־הים שבידו, והכיר את אחד המשוחחים. זה היה הקברניטט סוּאֶלא. דומה, שהכיר גם את השני. הלה היה איש גבה־קומה ששיבה קלה נזרקה בשערו. מהודר היה במגבעת הגבוהה ובבגד הנכבד של הקווייקרים8. עיניו מופשלות היו בענווה.

משהגיע ל’פונדק ז’אן', נודע לו למר לוגּין שהספינה ‘טאמוליפּאס’ עומדת להפליג בעוד עשרה ימים.

עם רדת הלילה נכנס לחנות כלי־הנשק שברחוב סן־ווינסאֶן ואמר לבעל־החנות:

“היודע אתה מה זה אקדח?”

“כן”, השיב הסוחר, “זהו כלי־נשק אמריקאי”.

“זהו פּיסטולאֶט המדבּר וחוזר ומדבּר”.

“נכון, מר קלובּין!”.

“יש לו שפופרת מסתובבת”.

“וחמישה או ששה כדורים”.

סוחר־הנשק פתח קימעה את זוית שפתו והשמיע מיצמוץ־לשון זה, שמלוּוה ניד־ראש, הריהו מביע התפעלות.

“הכלי הוא טוב, אדון קלוּבּין. אני מאמין שתהיה לו הצלחה”.

“הייתי רוצה אקדח בעל ששה כדורים”.

“אין לי כזה”.

“פליאה בעיני! אתה, סוחר־נשק?”

“עדיין איני מחזיק חפץ זה. אתה רואה, זה חדש. הופיע רק לפני זמן־מה. עדיין אין עושים בצרפת אלא פּיסטולאֶרים. יש לי פּיסטולאֶטים מצויינים”.

“אני רוצה אקדח”.

“אני מודה שלאקדח יש יותר מעלות. אבל חכה־נא, אדון קלובּין… דומני כי בשעה זו נמצא, בדרך־מקרה, אקדח אחד בסן־מאלוֹ. דומני שאני יודע היכן. אני איוודע”?

“אימתי תוכל להשיב לי תשובה?”

“בנסיעתך הבאה”.

“אל תגיד שזה בשבילי”, אמר קלובּין.


3: קלובּין נוטל ואינו מחזיר כלום

מר קלובּין הטעין על ה’דוּראנדה' מספר מסויים של שוורים, העלה על סיפונה נוסעים אחדים, והפליג, כמנהגו, מסן־מאלו על־מנת להגיע לגאֶרניסיי ביום ששי בבוקר.

אותו יום ששי, כאשר הספינה נמצאה בלב ים, מה שאיפשר לקברניט להיעדר לשעה קלה מגשו־הפיקוד, סר קלובּין לתאו, הסתגר בו, נטל שק־מזוודה, שׂם בגדים בתוך המחיצה הגמישה, ובתוך המחיצה המוצקה שם פכסמים, קופסאות־שימורים אחדות, ליטראות אחדות של קאקאו, כרונומטר ומשקפת ימית; לבסוף נעל את האמתחת במנעול והעביר באזניות העור ידית מוכנה כדי להניפה במקרה הצורך. אחר־כך ירד לתוך ירכתי הספינה, נכנס למדור־הכבלים, וחזר ועלה כשבידו אחד מאותם החבלים־של־קשרים המצויידים בקרס והמשמשים את אוטמי בקיעי הספינות בים ואת הגנבים על היבשה. חבלים אלה מקילים את הטיפוס על גבי חומות.

משהגיעה הספינה לגאֶרניסיי, הלך קלובּין לטוֹרטוואל. הוא שהה שם שלושים ושש שעות. הוא הביא לשם את השק־מזוודה ואת חבל־הקשרים ולא הביאם חזרה.

בתקופה זו, היו המבריחים מספרד באים עד גאֶרניסיי. הם היו מביאים לשם סיגארים מהאוואנה ויין קֶראֶס9 שהאנגלים מכנים אותו שאֶרי.

ספינות־ההברחה שורצות היו בעיקר בחוף המערבי של גאֶרניסיי.

שני המבריחים המפורסמים ביותר שהיו פוקדים את פליינמון בתקופה זו היו בּלאסקוֹ ובּלאסקיטוֹ.

לבוא בדברים עם אנשים אלה, לא היה דבר קל יותר וקשה יותר. די היה להשתחרר מכל משפטים ליליים קדומים, ללכת לפליינמון ולשחר בלי מורא את הבית המסתורי שהתנוסס שם.

פּליינמון, הסמוכה לטורטוואל, היא אחת משלוש הבליטות של גאֶרניסיי. יש שם, בקצה לשון־היבשה, פסגה רמה ודשואה החולשת על הים.

פסגה זו שוממה היא.

בית הניצב עליה מגביר שבעתיים את שממונה.

בית זה מוסיף אימה לבדידות.

רוחות־רפאים, כך אומרים הבריות, מסתופפים בו.

בין שאמת הדבר ובין שלא, מראהו הוא מוזר ביותר.

בית זה, הבנוי אבני־שחם ודיוטה אחת לו, עומד בתוך הדשא. אין בו כלום מחורבה. ראוי הוא בהחלט שיגורו בו. בית זה מפנה את גבו אל הים. חזיתו שכלפי האוקיינוס אינה אלא קיר חלק. אך כשמתבוננים היטב בחזית זו, מבחינים בה חלון סתום. בשתי עליות־הגג קבועות שלוש ארובות, אחת פונה מזרחה, שתים פונות מערבה, ושלושתן סתומות הן. רק לחזית הפונה ליבשה יש דלת וחלונות. הדלת סתומה היא. שני החלונות של קומת־הקרקע סתומים אף הם. ואשר לקומה הראשונה, הרי מה שמדהים בתחילה כאשר מתקרבים, הם שני חלונותיה הפתוחים לרווחה. אך החלונות הסתומים הם פחות קודרים מהחלונות הפתוחים. עצם היותם פתוחים עושה אותם אפלים בעיצומו של יום. אין להם שמשות ואפילו לא מסגרות. הם פתוחים לתוך האופל שבפנים. דומים הם לחורים חלולים של עינים נקורות.

דבר אחד בחזקת וודאות הוא: שבית זה הביא למבריחים יותר תועלת מאשר נזק.

בתקופה זו שכבר רחוקה היא, הרבה דברים נועזים אפשריים היו. המשטרה, ביחוד בארצות הקטנות, לא היתה מה שהיא כיום.

נוסיף, שאם חורבה זו נוחה היתה למבריחים שהיו מקיימים בה את פגישותיהם כמעט מתוך חופש גמור, הרי היה זה בזכות השם הרע שיצא לה. ושם רע זה הוא שמנע שילשינו עליה. אין נוהגים לפנות לפקידי־מכס ולשוטרים בעניין רוחות־רפאים. המחזיקים באמונות תפלות עושים סימני־צלב ולא פרטיכלים.

מהפסגה שעליה עומד בית זה, רואים היו בדרום־מערב, בריחוק של מיל מהחוף, את השונית של האנוּאַ.

שונית זו מפורסמת היא. היא עשתה את כל המעשים הרעים שסלע מסוגל לעשות. סלע זה היה אחד הרוצחים האימתניים ביותר של הים. היה אורב, מעשה־בוגד, לאניות בחשכת הלילה. הוא הרחיב את בתי־העלמין של אוראוואל ושל רוּקין.

בשנת 1862 הציבו על שונית זו מגדלור.

ששחיין יחצה את מיצר־הים מהאנוּאַ לפליינמון, דבר קשה ומייגע הוא, אך לא מן־הנמנע. הכול זוכרים שזה היה אחד ממעשי־הגבורה של מר קלובּין. השחיין המכיר את מקומות־הסכנה המצויים שם יש לו שתי תחנות בהן יכול הוא להינפש: ‘הצוק העגול’, והרחק יותר, כשהוא מלכסן קצת שמאלה, ‘הצוק האדום’.


4: שודדי־קני־צפרים

באותו יום שבת, שבו שהה מר קלובּין בטורטוואל, נתארע מאורע מוזר, שהיה בתחילה ידוע מעט מאד באיפרכיה, ושלא נודע ברבים אלא לאחר זמן רב.

במוצאי־שבת ההיא טיפסו ועלו שלושה ילדים במורדות התלולים של פליינמון. ילדים אל חזרו לכפר, הם באו מהים. הם היו מה שקוראים בשפת המקום ‘שודדי־קני־צפרים’.

הלילה היה אפל מאד. שכבות של עננים כבדים כיסו את השמים.

האורלוגין שבצריח־הפעמונים של כנסיית טורטווואל השמיע את השעה השלישית שלאחר חצות.

למה חזרו ילדים אלה בשעה מאוחרת כל־כך? פשוט מאד. הם הלכו לשדוד גוזלים מקני השחפים על ערימות הסלעים שבחוף אַוואַל. בינתיים הקיפתם גאוּת הים, ולא היתה שהות בידם לחזור למזח הקטן שבו עיגנו את סירתם ונאלצו להמתין עד שהמים יסוגו. מכאן שיבתם הלילית.

משום כך היו אחוזי־דאגה ונחפזו מאד. אך היה זה חפזון שיש עמו התמהמהות מרצון והעוצר בו תשוקה נסתרת לא להגיע למחוז־החפץ. כי מזומנים היו להם מטר טורד של שאלות וגשם של סטירות.

אחד משלושת הילדים האלה לא הוצרך לחשוש לכלום, כי יתום היה. נער זה צרפתי היה, ללא אב ואם, ואתה שעה מרוצה היה שאין לו אם. איש לא דאג לו ולא נתן דעתו עליו, וממילא לא יספוג מכות. שני האחרים גאֶרניסאים היו, וממחוז טורטוואל גופו.

לאחר ששלושת שודדי הגוזלים טיפסו ועלו לפיסגת הסלעים הרמה, הגיעו למישור שבו מצוי בית־השדים.

הם התחילו לפחד, שהיא חובתו של כל עובר־אורח, וביחוד של כל ילד, בשעה זו ובמקום זה.

תקפם חשק עז להימלט על נפשם, ותקפם גם חשק עז להשתהות ולהסתכל.

הם השתהו.

והם הסתכלו בבית.

הוא היה כולו אפוף חושך ומבעית.

המחשבה הראשונה שניצנצה בילדים היתה – לשאת רגלים ולברוח; המחשבה שניה היתה – להתקרב. מעולם לא ראו את זה הבית בזו השעה. הסקרנות להיות תקוף־פחד קיימת. היה ביניהם צרפתי קטן, והוא שהאיץ בהם שיתקרבו.

יודעים שהצרפתים אינם מאמינים בכלום.

הם הפסיעו לעבר הבית.

אגב, הזאטוט ששימש להם נקודת־משען במעשה־גבורה זה ראוי היה לכך. זה היה נער נועז, שוליא של אוטם בקיעי־ספינות, מאותם הילדים המתבגרים בטרם עת, הרגיל ללון במוסך של מספנה על גבי קש, המרוויח את לחמו, המדבר בקל עבה, המטפס בעונג על עצים וקירות, שלבו לב של זהב, ששערו צהבהב עם גון אדמוני, ושכבר שוחח עם פאריסאים.

שודדי־הגוזלים הקטנים הפסיעו בפסיעות איטיות, הילד הצרפתי בראש, כשעיניהם נשואות אל הבית.

הם התקרבו ועצרו נשימתם, כדרך שמתקרבים אל חיה.

קימעה־קימעה התאזרו עוז, והשוליא אמר להם בקול מושפּל:

“נפנה שמאלה. בצד ההוא יפה הבית נורא־נורא. צריך לראות את החלונות השחורים”.

הם השמאילו והגיעו לצד השני של הבית.

שני החלונות מוארים היו.

הילדים נשאו רגליהם וברחו.

כאשר רחוקים היו, הפך הצרפתי הקטן את פניו.

“הביטו”, אמר, “האור כבה”.

הפחד לא הלך לו, אך הסקרנות שבה. שודיי הגוזלים התקרבו שנית.

אותו רגע, חזר ונדלק האור בבת־אחת, בשני החלונות.

שני הזאטוטים מטורטוואל חזרו ונטלו רגליהם על צוארם ונמלטו. השד הצרפתי הקטן לא פסע קדימה, אך גם לא נסוג.

הוא עמד תחתיו דומם, פניו כלפי הבית, ועיניו לטושות בו.

בפתע־פתאום נזדקר באחד החלונות כתם שחור ואטום מאד, שהיתה לו צורה אנושית, ושהות־מה לאחר מכן נבלע בפנימו של הבית. דומה היה שמישהו נדחק מהחוץ ונכנס.

להיכנס דרך החלון, זו דרכם של גנבים.

האור נעשה רגע אחד עז יותר, אחר־כך דעך ולא נדלק עוד. הבית חזר ונתעטף אופל. ואז בקעו ויצאו ממנו ריחושי־המולה שדומים היו לקולות. תמיד זה כך. כאשר רואים, אין שומעים; כשאין רואים, שומעים.

“נלך לראות”, אמר הצרפתי הקטן.

והוא הפסיע פסיעה אחת לעבר הבית.

שני האחרים היו אחוזים אימה כזו שהחליטו להיגרר אחריו. הם לא העיזו לברוח לבדם.

שני הזאטוטים מטורטוואל עקרו ממקומם והחלו צועדים בעקבותיו של השוליא.

בית־השדים עשה עליהם הרושם שהוא מתעצם והולך למעלה מכל שיעור ומידה. בראייה מתעתעת זו היתה ממשות. הבית נתעצם והלך באמת, משום שהם התקרבו אליו.

כאשר מצויים היו סמוך מאד לבית, נעצרו תחתיהם.

אחד משני הזאטוטים מטורטוואל הרהיב עוז ופלט הערה זו:

“אין אלה רוחות של מתים; אלה הן נשים לבנות”.

“מה זה תלוי שם על אחד החלונות?” שאל השני.

“יש לזה מראה של חבל”.

“זה נחש”.

“זהו חבל של תלוי”, אמר הצרפתי בפסקנות. “אומרים שהשדים משתמשים בו. אבל אני לא מאמין בכך”.

ובשלוש פסיעות, יותר נכון בשלושה דילוגים, נמצא היה למרגלותיה של החורבה. היתה מידה של קדחת בהעזה זו.

שני האחרים, שהרעידו בכל גופם, עשו כמוהו ובאו להצטרף אליו, כשזה נלחץ לצדו הימני וזה לצדו השמאלי. הילדים הצמידו אזנם אל הקיר. בתוך הבית הוסיפו קולות לנסר.

הנה מה שרוחות־הרפאים אמרו:

“ובכן, זה מוסכם? האיש יחכה כאן, ויוכל להפליג לאנגליה עם בּלאסקיטו?”

“אם ישלם”.

“בּלאסקיטוֹ יקח את האיש לתוך סירתו”.

“טוב, האיש יחכה בבית הזה”.

“צריך לדאוג שיהא לו מה לאכול”.

“בשק הזה שאני מביא עמי יש מזון בשבילו”.

“כמה ימים יצטרך לחכות בבית הזה?”

“שנים, שלושה, ארבעה ימים. פחות או יותר”.

“האם בטוח הוא שבּלאסקיטוֹ יבוא?”

“בטוח”.

“מהיכן הוא יבוא?”

“מבּילבּאו”.

“להיכן ילך?”

“לפורטלאנד”.

“זה טוב”.

“האיש שלך יכול להיות שקט”.

“איש אינו שומע מה שאנו מדברים?”

“להאזין לנו ולהביט בנו הוא דבר בלתי־אפשרי. האימה הפכה את המקום הזה למדבר”.

“אני יודע”.

“מי יעיז להסתכן כדי להאזין לנו?”

“זה נכון”.

“האיש שיש בדעתו לנסוע עם בּלאסקיטוֹ יהיה כאן ביום ששי”.

הילדים לא הקשיבו עוד, ובזו הפעם נמלטו על נפשם באמת ובתמים; הצרפתי הקטן, שנשתכנע סוף־סוף שהמשוחחים שדים הם, רץ במהירות כפולה מהאחרים.

ביום השלישי שלאחר יום שבת זה, חזר מר קלוֹבּין לסן־מאלוֹ, בעומדוֹ על גשר ־הפיקוד של ה’דוּראנדה'.

הספינה ‘טאמוליפּאס’ עדיין עגנה במפרץ.

בין נשיפת עשן לשניה שפּלט ממקטרתו, שאל מר קלובּין את הפונדקי של ה’פּונדק ז’אן':

“ובכן, מתי מפליגה היא, ‘טאמוליפּטס’ זו?”

“מחרתיים, ביום חמישי”, ענה הפונדקי.

אותו ערב סעד קלובּין על שולחנם של פקידי המכס, ושלא כמנהגו קם ויצא כתום הארוחה.

דומה שהלך לשוחח שעה קלה עם ידידו החלפן.


5: פגישה בין קלובּין וראנטין

בחמישי בשבוע, במרחק־מה מסן־מאלו, במקום שחוף־הסלעים גבוה הוא והים עמוק, התרחש דבר טראגי.

לשון־סלעים בצורת חנית, המחוברת ליבשה על־ידי לשון־אדמה צרה, מתמשכת והולכת לתוך המים ומסתיימת בפתאומיוּת בשונית גדולה ותלולה; אין דבר שכיח יותר מזה בארדיכלוּת הים. כדי להגיע, בבואך מהחוף, לרמת הסלע התלול, שומה עליך לכתת רגליך במדרון שהעליה בו היא לפעמים מייגעת ביותר.

ועל רמה מסוג זה עמד סמוך לארבע אחרי־הצהרים, איש מעוטף גלימת־שרד רחבה, שנשא כפי הנראה את נשקו מתחת לגלימה, דבר קל להכיר לפי הקפלים הישרים והזוויתיים שבלטו בה. הפיסגה שעליה עמד האיש, היה משטח נרחב למדי זרוע קוביות־סלעים שדמו לאבני־ריצוף ושהניחו ביניהן מעברים צרים. משטח זה שעליו צמח עשב דחוס וקצר נסתיים בצד הים בשיפוע מאונך. השיפוע, שהתנשא בגובה של ששים רגל מעל לים, נראה היה באמת כחצוב לפי אנך. זוויתו השמאלית נתפּוררה בכל־זאת ונתהווה בה אחד מאותם סולמי־המעלות הטבעיים המיוחדים לחופי־השחם התלולים, ששלביהם הבלתי־נוחים ביותר דורשים מהמטפס בהם פסיעות של ענק או דילוגים של מוקיון. מגלשת־סלעים זו ירדה במאונך עד הים ונבלעה בו. זה היה מקום מועד לפורענות. אבל בשעת הדחק, אפשר היה להפליג משם בכלי־שייט ממש מתחת לקיר התלול.

רוח חרישית נישבה. מכורבל בגלימתו, עמד האיש מוצק על רגליו, ידו השמאלית לופתת את מרפּקו הימני, ומבצבצוֹ בעין אחת הצמיד לעינו השניה משקפת־ים. נראה היה משוקע בתצפית רצינית. הוא התקרב לשפת השיפוע ושהה שם דומם, כשמבטו מצומד בעיקשות לאופק. גאות הים היתה בעיצומה. הנחשולים הסוערים ליחכו את שיפּולי הסלעים.

הדבר שהאיש צפה בו היתה ספינה ששטה במרחב הים ועשתה תמרונים משונים.

ספינה זו, שעזבה לפני שעה אחת בלבד את נמל סן־מאלו, נעצרה מאחרי אי קטן. זו היתה תלת־תרנית. היא לא השליכה עוגן, אבל אספה את מפרשיה.

האיש, ששומר־חוף היה, כפי שהעידה גלימת־השרד שלו, ארב לכל התמרונים של תלת־התרנית והשתדל לרושמם בזכרונו.

אור היום עדיין רב היה, ביחוד על פני מרחב הים ועל מרומי השיפּוע. שיפּולי החופים כבר החלו להחשיך.

שומר־החוף, שהיה נתון כולו למלאכתו ובלש בקפדנות את הים, לא נתן את דעתו להעיף מבט על סלע־מידות שהזדקר תחתיו. הוא הפך את גבו לסולם־המעלות המשובש, שחיבר את רמת הפיסגה עם הים. הוא לא שׂם לב כלל שמשהו נע־זע שם. אולם על סולם־מעלות זה, מאחרי זיז, מצוי היה מישהו, איש שהסתתר שם, לפי כל ההשערות, לפני בואו של שומר־החוף. מפרק לפרק, בתוך הצל, היה יוצא ומבצבץ ראש מתחת לסלע, היה מביט כלפי מעלה, ואורב לאורב. ראש זה, שחבוש היה כובע אמריקאי רחב שולים, השתייך לקווייקר האלמוני, שעשרה ימים קודם לכן שוחח, בין האבנים של ‘המפרץ הקטן’, עם הקברניט זוּאֶלאַ.

עירנוּתו של שומר־החוף נתגברה בפתע־פתאום. בפזיזות ניגב בשרוולו את זכוכית משקפתו וכיוונה במרץ כלפי תלת־התרנית.

נקודה שחורה ניתקה ממנה.

נקודה שחורה זו, שדמותה דמות נמלה על פני הים, סירה היתה.

דומה היה שכלי־שייט זה מבקש להגיע אל היבשה. הספנים האחדים שישבו בתוכו, חתרו בכל כוחם.

אותו רגע צץ ברום סולם־המעלות, מאחרי שומר־החוף, איש גבה־קומה. הקווייקר. האורב לא ראה אותו.

איש זה נעצר תחתיו שהות־מה, זרועותיו תלויות לו לצדדין, ואגרופיו קפוצים; ובעין לטושה של צייד הביט בגבו של שומר־החוף.

רק ארבע פסיעות הפרידו בינו ובין שומר־החוף; הוא שלח רגל לפניו, וחזר ונעצר; הוא פסע פסיעה שניה, וחזר ונעצר; הוא לא עשה כל תנועה אחרת מאשר תנועת־הליכה, כל השאר של גופו פסל היה; רגלו הוצבה בלי רעש על העשב; הוא פסע פסיעה שלישית ונעצר; הוא נגע כמעט בשומר־החוף שהוסיף לעמוד דומם, כשמשקפתו צמודה לעינו. האיש הניף לאט את שתי ידיו הקפוצות לגובה עצמות־הבריח שלו, אחר־כך, בפתאומיוּת, צנחו־ירדו אמות ידיו, ושני אגרופיו, שנשתלחו כאילו על־ידי קפיץ, חבטו את שתי כתפיו של שומר־החוף. החבטה חבטת־שואה היתה. לשומר־החוף לא היתה שהות לפלוט צעקה. הוא נפל, הראש למטה, מגובה הפיסגה התלולה אל תוך הים. שתי סוליות נעליו הבהיקו רגע. זו היתה אבן שצללה לתוך המים. הכול חזר ונסגר.

שנים או שלושה עיגולים גדולים נשתרטטו על פני האספקלריה הקודרת של המים.

לא נותרה אלא המשקפת שנשמטה מידיו של שומר־החוף ונפלה על הדשא.

הקווייקר נתכופף מעל לסלע, הביט על העיגולים המיטשטשים והולכים, המתין עוד רגעים אחדים, אחר־כך נזדקף כשהוא מפזם בין שיניו:

"האדון מהמשטרה מת

בהפסידוֹ את חייו."

הוא חזר ונתכופף. מאומה לא צף. הקוויקר המשיך:

"רבע שעה לפני מותו,

עדיין היה…"

הוא לא גמר את פסוקו.

הוא שמע מאחריו קול ערב מאד שאמר:

“אתה הוא זה, ראנטין. שלום לך. אתה הרגת אדם”.

הוא הסב פניו וראה בריחוק של חמש־עשרה פסיעה מאחריו, בפתח המעבר של שני סלעים, איש גוץ שהחזיק אקדח בידו.

הוא השיג:

“עיניך הרואות. שלום לך, מר קלובּין”.

רעד עבר בגופו של האיש הגוץ.

“משמע, שהכרת אותי?”

“כשם שאתה הכרת אולי”, ענה לו ראנטין ללא־שהיות.

בינתיים שמעו משק של משוטים על הים. זו היתה הסירה ששומר־החוף השגיח בה, ושהתקרבה ובאה.

“במה יכול אני לשרתך?” שאל ראנטין.

“בדבר של מה בכך. זה עשר שנים שלא ראיתיך. יש לשער שעשית בינתיים עסקים טובים. אגב, מה מצב בריאותך?”

“טוב מאד”, השיב מר קלובּין.

ראנטין הפסיע פסיעה אחת לעברו של קלובּין.

נקישה קצרה הגיעה אותו רגע לאזנו. היה זה מר קלובּין שהתקין את אקדחו.

“ראנטין. חמישה־עשר צעדים מפרידים ביני ובינך. זהו מרחק טוב. הישאר במקום שאתה עומד”.

“אה, כך!” מילמל ראנטין. “מה בעצם רוצה אתה ממני?”

“באתי לשוחח עמך”.

ראנטין לא זז עוד ממקומו. מר קלובּין המשיך:

“אתה רצחת שומר־חוף”.

ראנטין הגביה קימעה את שולי מגבעתו והשיב:

“כבר הואלת להגיד לי זאת”.

"קודם לכן לא דייקתי. אמרתי: אדם; עכשיו אני אומר: שומר־חוף.

שומר־חוף זה נשא את המספר שש מאות תשעה עשר. הוא היה בעל־משפחה. הוא מניח אחריו אשה וחמישה ילדים".

“יש לשער כך”, אמר ראנטין.

שתיקה קלה נשתררה.

“שומרי־חוף אלה, אנשים מובחרים הם”, אמר קלוּבּין. “כמעט כולם מלחים לשעבר”.

“ציינתי”, אמר ראנטין, שבדרך־כלל מניח אדם אחריו אשה וחמישה ילדים".

מר קלובּין המשיך:

“אנא, נחש כמה עלה לי אקדח זה?”

“זהו כלי נאה”, ענה ראנטין.

“בכמה אתה מעריך אותו?”

“אני מעריך אותו מאד”.

“הוא עלה לי מאה ארבעים וארבעה פראנק”.

“קניתוֹ מן־הסתם”, אמר ראנטין, “בחנות כלי־הנשק שברחוב קוּטאנשז”.

קלובּין המשיך:

“אתה צריך להיות גברתן מאד, ראנטין. יש לך זוג כתפיים! לא הייתי רוצה לקבל ממך סנוקרת. אני, כאשר נולדתי, היה לי מראה חולני כל־כך שלא ידעו אם יצליחו לגדלני”.

“אתה יודע, מר קלובּין, מדוע הכרתיך? משום שאתה הכרתני. אמרתי לעצמי: ‘טביעת־עין כזו יש רק לקלובין’”.

הוא הפסיע פסיעה אחת.

“חזור למקום שעמדת, ראנטין”.

ראנטין נסוג לאחוריו והעלה מחשבה זו:

“אדם נעשה ילד מול כלי־נשק אלה”.

מר קלובּין המשיך:

“המצב. יש לנו מימין, בצד סן־אינוֹגאַ, במרחק שלוש מאות פסיעה מכאן, שומר־חוף אחר, המספר שש מאות שמונה־עשר, שהוא חי; ומשמאל, בצד סן־לוּנייר, ישנה תחנת־מכס. בסך־הכול שבעה אנשים מזויינים היכולים להיות כאן תוך חמש דקות. התל יוקף. משמר יוצב במעבר. אי־אפשר יהיה להימלט. וגופה נמצאת בתחתית הצוק”.

ראנטין העיף מבט אלכסוני על האקדח.

“יפה אמרת, ראנטין, זהו כלי נאה. ייתכן שאין הוא טעון אלא אבק־שריפה. אבל מה זה חשוב. מספיקה יריה אחת כדי להזעיק לכאן כוח מזויין. יש לי ששה כדורים לירות”.

מַשק הסירוגין של המשוטים נעשה והלך ברור מאד. הסירה לא היתה רחוקה.

האיש הגבוה הביט משוּנות על האיש הגוץ. מר קלובּין דיבר בקול שהיה יותר ויותר שלוו ומתון:

ראנטין, אנשי הסירה העומדת להגיע, ביודעם מה שעשית כאן לפני שעה קלה, יעזרו לשומרי־החוף לאסור אותך. אתה משלם עשרת אלפים פראנק לקברניט זוּאֶלאַ שיעבירך את הים. דרך־אגב, היית עושה עסק זול יותר עם המבריחים מפליינמון; אלא שהם לא היו מביאים אותך אלא לאנגליה; ומלבד זה, אין אתה יכול להסתכן ולהראות את עצמך בגאֶרניסיי, שם יש לבריות הכבוד להכיר את פרצופך. אני חוזר איפוא למצב. אם אירה, יבואו ויאסרו אותך. אתה משלם לזואֵלאַ עשרת אלפים פראנק מחיר בריחתך. נתת לו מראש עשרת אלפים פראנק. זוּאֶלאַ ישלשל את הכסף לארנקו, ויפליג לדרכו. זהו. ראנטין, אתה מחוּפּשׂ כהלכה. כובע זה, זיג משונה זה, בתי־שוקיים אלה משנים את צורתך. שכחת להרכיב משקפיים. יפה עשית שהנחת לפאות לחייך לצמוח".

ראנטין העלה על שפתיו חיוך שדומה היה לחריקת שיניים. קלובּין המשיך:

“ראנטין, אתה לובש אברקיים אמריקאיים שבחגורתם יש כיס כפול. בכיס אחד מצוי שעונך. שמרהו לך”.

“תודה, מר קלובּין”.

“בכיס השני מצוייה קופסה קטנה של ברזל מרודד הנפתחת ונסגרת בקפיץ. זוהי קופסת־טאבּאק עתיקה של מלח. הוצא אותה מכיסך וזרוק אותה אלי”.

“אבל זהו גזל!”

“אתה רשאי להזעיק את המשטרה”.

וקלובּין נעץ עיניים לשטושות בראנטין.

“אנא, קח, מר קלובּין…” אמר ראנטין בהפסיעוֹ פסיעה אחת ובהושיטוֹ את ידו הפתוחה.

באומרו לו ‘מר קלובּין’, נתכוון להחניף לו.

“הישאר במקום שאתה עומד, ראנטין”.

“מר קלובּין, נעשה פּשרה. אני מציע לך את המחצית”.

קלובּין שיכל את זרועותיו בצורה כזו שאקדחו ביצבץ מהן.

“ראנטין, וכי מי מוחזק אני בעיניך? אדם הגון אני”.

ולאחר שתיקה קלה, הוסיף:

“דרוש לי הכול”.

ראנטין רטן בין שיניו: ‘ברנש זה הוא אגוז קשה’.

עיניו של גלובּין נתלקחו בינתיים. קולו נעשה חד וחותך כמו פלדה. הו נצטעק:

“רואה אני שאתה שרוי בטעות. אתה הוא המתקרא ‘גזל’, אני מתקרא ‘השבת הגזל’. הקשב, ראנטין. לפני עשר שנים הסתלקת בחשכת הלילה מגּאֶרניסיי, בקחתך מקופה של שותפוּת חמישים אלף פראנק שנשתייכו לך, ובשכחך להשאיר בה חמישים אלף פראנק שנשתייכו לאחר. חמישים אלף פראנק אלה שגנבת משותפך, מר לטיאֶרי ההגון והנכבד, שווים כיום, יחד עם הריבית והריבית דריבית שנצטברה בתקופה של עשר שנים, שמונים אלף שש מאות ששים ושבעה פראנקים ושבעים סאֶנטים. אתמול נכנסת לחנותו של חלפן. אקראהו לך בשמו: ריבּוּשאֵ, רחוב סן־ווינסאֶן. אתה ספרת לו שבעים וששה אלף פראנק בשטרות הבאנק הממלכתי של צרפת, שתמורתם נתן לך שלושה שטרות־כסף אנגליים בני אלף ליטראות שטרלינג כל אחד, בתוספת מעות קטנות. אתה שמת את השטרות האלה בקופסת טאבּאק של ברזל, ואת קופסת־הטאבאק שמת בכיס חגורת מכנסיך שמימין. שלושת אלפים ליטראות שטרלינג אלה שקולים כנגד שבעים וחמישה אלף פראנק. בשמו של מר לטיאֶרי, אסתפק בסכום הזה. אני מפליג מחר לגאֶרניסיי, ויש בדעתי להחזירוֹ לבעליו. ראנטין, תלת־התרנית שהשליכה שם עוגן, היא ה’טאמוליפאס'. מזוודותיך, מעורבבות באמתחותיהם וילקוטיהם של אנשי הצוות, הועלו הלילה על הספינה הזו. אתה רוצה לעזוב את צרפת. מן־הסתם יש לך סיבות לכך. אתה נוסע לארקיפא10. הסירה באה לקחת אותך. אתה ממתין לה כאן. היא מתקרבת והולכת. שומעים את מַשק משוטיה. בי תלוי להניח לך להפליג או להכריחך להישאר. די בדיבורים. זרוק לי את קופסת הטאבּאק”.

ראנטין פתח את הכיס שבחגורת מכנסיו, חילץ מתוכה קופסה קטנה והשליכה אל קלובּין. זו היתה קופסת־הטאבּאק של ברזל. היא התגלגלה עד לרגליו של קלובּין.

קלובּין התכופף בלי להשפיל ראשו והרים את הקופסה בידו השמאלית, כשאינו גורע שתי עיניו מראנטין ומכוון כלפיו את ששת הקנים של האקדח.

אחר־כך צעק:

“ידיד, הפנה את גבך”.

ראנטין הפנה את גבו.

מר קלובּין שׂם את האקדח תחת בית־שחיו, ולחץ על הקפיץ של קופסת הטאבּאק. הקופסה נפתחה. היא הכילה ארבעה שטרות־כסף, שלושה בני אלף לירות ואחד בן עשר לירות.

הוא חזר וקיפל את שלושת השטרות של אלף הלירות, החזירם לקופסת הברזל, סגרה וטמנה בתוך כיסו.

אחר־כך נטל מהאדמה חלוק־אבן. עטף את חלוק האבן הזה בשטר של עשר הלירות, ואמר:

“הסתובב, ראנטין”.

ראנטין הפך את פניו.

מר קלובּין המשיך:

“אמרתי לך שאסתפק בשלושת אלפים לירות. לכן מחזיר אני לך עשר לירות”.

והוא השליך אל ראנטין את השטר המעומס חלוק־האבן.

בבעיטה העיף ראנטין את השטר ואת חלוק־האבן לתוך הים.

“כרצןנך”, אמר קלובּין. “איני דואג לך. הנך מן־הסתם איש עשיר. נפשי שקטה עלי”.

משק המשוטים, שנתקרב והלך בלי־הפסק בעת דו־שיח זה, נדם. זה העיד שהסירה הגיעה למרגלות הצוק התלול.

“הכרכרה שלך נמצאת למטה. אתה יכול ללכת, ראנטין”.

ראנטין שׂם פּעמיו אל סולם־המדרגות ושקע בו.

קלובּין ניגש בזהירות לשפתו של הצוק, ובשרבבוֹ את ראשו, ראה כיצד הלה יורד.

הסירה נעצרה סמוך למדרגה האחרונה של הסלעים, ממש במקום בו נפל־צלל שומר־החוף.

ותוך שהוא עומד ונוהה בעיניו אחרי ראנטין הגולש במדרגות, מילמל קלובּין:

“מספר טוב שש מאות תשעה־עשר! ראנטין האמין שאין איש רואה אותו. הוא האמין שרק שניים כאן. אבל אני ידעתי שאנחנו שלושה”.

השגיח לרגליו במשקפת ששומר־החוף השמיטה מידיו. הוא התכופף והרימה.

משק המשוטים נתחדש. ראנטין קפץ לתוך הסירה, וזו ניתקה ממקומה והפליגה למרחב הים.

קלובּין, שעמד במרומי הצוק וכיוון את המשקפת אל הסירה, שמע מקץ רגעים אחדים, מלים אלה שנאמרו ברורות ובקול רם בתוך איוושת הגלים:

“מר קלובּין, אדם הגון אתה; אבל אל יחרה אפך אם אכתוב מכתב ללטיאֶרי כדי להודיע לו את הדבר; והנה נמצא בתוך הסירה ספּן מגאֶרניסיי מן הצוות של ה’טאמוליפאס', שיחזור לסן־מאלו בהפלגתו הבאה של זוּאֵלאַ ושיעיד שאני מסרתי לידך בשביל מר לטיאֶרי את הסכום של 3000 לי”ש".

זה היה קולו של ראנטין.

קלובּין היה אדם האוהב דברים העשויים כהלכה. דומם כפי שהיה שומר־החוף, ובאותו מקום עצמו, עינו צמודה למשקפת־הים, לא גרע את מבטו אפילו לרגע קט מהסירה. הוא ראה אותה מתמעטת והולכת בין הנחשולים, נעלמת וחוזרת ומופיעה, ומתקרבת לבסוף לספינה הממתינה; כמו כן הבחין בקומתו הגבוהה של ראנטין על גבי סיפונה של ה’טאמוליפאס'.

משהועלתה הסירה על הסיפון והוחזרה למקומה, הרימה ה’טאמוליפאס' עוגנה והפליגה. רוח צחה באה מהיבשה ונישבה בכל מפרשיה של הספינה; משקפתו של קלובּין הוסיפה להיות ערוכה כלפי צללית זו שניטשטשה והלכה, ומקץ מחצית השעה לא נשתייר עוד מה’טאמוליפאס' אלא כתם שחור שנתמעט והלך באופק, על פני השמים החיוורים של בין־השמשות.


6: מודעה מועילה לאלה המצפּים, או החוששים, למכתבים שמעבר לים

אף אותו ערב חזר מר קלובּין בשעה מאוחרת לפונדקו.

אחת הסיבות להתאחרותו היתה, שקודם שובו, כיתת רגליו עד לנמל דינאן שם מצויות המסבאות. הוא קנה באחת המסבאות האלה, שבה לא הכירוהו, בקבוק יי"ש שהטמינוֹ בתוך הכיס הרחב של אפודתו. אחר־כך, כיוון שה’דוּראנדה' עתידה היתה להפליג למחרת בבוקר, ערך סיור על סיפונה כדי להיווכח אם הכול כשורה.

שעה שמר קלוּבּין נכנס ל,פונדק ז’אן', מצוי היה באולם נמוך־התיקרה רק הקברניט הזקן מר גאֶרטריי־גאבּוּרוֹ, שלגם קנקן הבירה שלו ועישן בניחותא את מקטרתו.

מר גאֶרטריי־גאבּוּרוֹ בירך בשלומו של מר קלובּין בין נשיפה של עשן ובין לגימה של בירה.

“גוּד בּיי, קרניט קלובּין”.

“ערב טוב, קברניט גאֶרטריי”.

“משמע, שה’טאמוליפאס' הפליגה?”

“אה!” אמר קלובּין, “כלל לא שמתי לב לכך”.

הקברניט גאֶרטריי רקק ואמר:

“הסתלק, זוּאֵלאַ”.

“אימתי היה זה?”

“הערב”.

“להיכן פניו מועדות?”

“להרי חושך”.

“אין כל ספק; אבל להיכן?”

“לארקיפא”

“לא ידעתי על כך”, אמר קלובּין.

הוא הוסיף:

“אני הולך לישון”.

הוא הדליק את הנר שבפמוטו, הפסיע לעבר הדלת וחזר.

“היית פעם בארקיפא, קברניט גאֶרטריי?”

“כן, לפני שנים רבות”.

“היכן נוהגים לעשות חניות?”

“כמעט בכל מקום. אבל ‘טאמוליפאס’ זו לא תעשה שום חנייה”.

“אם כך, הרי לא תוכל לשלוח ידיעות מהדרך”.

“סליחה, קברניט קלובּין. ראשית, יכולה היא למסור מכתבים לכל הספינות המפליגות לאירופה שתפגוש בדרכה”.

“זה נכון”.

“שנית, קיימת תיבת־המכתבים של הים”.

“למה קורא אתה תיבת־המכתבים של הים?”

“האין אתה מכיר תיבה זו, קברניט קלובּין?”

“לא”.

“כאשר עוברים את מיצר מאגלאן”.

“ובכן?”

“מיד לאחר שעוברים על פני לשון־היבשה אננה, רואים על גבי אבן שגובהה מאה רגל, מקל גדול. זוהי כלונסה שחבית תלויה בצווארה. חבית זו היא תיבת־המכתבים של הים. כל כלי־שייט העובר שם משגר לתיבה הזו סירת־דואר שלה. ספינה הבאה מהאוקיינוס השקט משגרת את מכתביה בשביל אמריקה, וספינה הבאה מהאוקיינוס האטלאנטי משגרת את מכתביה בשביל אירופה. אתה מוליך את מכתבי, ואני מוליך את מכתביך. ה’טאמוליפאס' תעבור דרך מיצר מאגלאן. אתה רואה איפוא שאפשר לכתוב לידידים. המכתבים מגיעים לתעודתם”.

“זה משונה מאד”, מילמל קלובּין מהורהר.

הקברניט גאֶרטריי־גאבּוּרו הסב את פניו אל קנקנו:

“נניח שבן־בליעל זה, זוּאֶלאַ, כותב אלי; נניח שמנוּול זה משליך מכתב שלו המלא שגיאות כרימון לתוך החבית של מאגלאן, הרי לאחר ארבעה חודשים יש בידי כיתבובו של נוכל זה. – דרך־אגב, קברניט קלובּין, אתה מפליג מחר?”

קלובּין שמשוקע היה במין סהרוריוּת, לא שמע. הקברניט גאֶרטריי חזר על שאלתו.

קלובּין התעורר.

“ודאי, קברניט גאֶרטריי. הרי זה יומי. אני מוכרח להפליג מחר בבוקר”.

“אילו הייתי במקומך, לא הייתי מפליג. קברניט קלובּין, כלב־ים זקן כמוני למוּד הוא לנחש את מזג־האויר שיהיה. צפרי הים באות מזה שני לילות להתעופף סחור־סחור לפנס המגדלור. זה סימן רע. מחר ישרור ערפל כבד. איני מייעץ לך להפליג. יותר משאני מתיירא מהסוּפה מתיירא אני מהערפל. הוא רמאי, הערפל”.


ספר חמישי: ההגאי השיכור והקברניט הפיכח

1: צוקי דוֹבר

במרחק של חמישה מילין בערך במרחב הים, דרומית לגאֶרניסיי, מול לשון־הים של פליינמון, בין איי לאַ־מאַנש וסן־מאַלוֹ, מצויה קבוצה של שוניות המתקראות צוקי דוֹבר. מקום זה הוא מקום של פורענויות.

באוקיינוסים אלה של הציביליזציה, הסלעים הפראיים ביותר הם לעתים רחוקות שוממים. על צוקי דובר לא תמצא נפש חיה.

צפרי הים הן שם כבתוך שלהן.

אין לך פגישה מבעיתה יותר.

לפני ארבעים שנה היו שני סלעים משוני־צורה מודיעים מרחוק מציאותן של שוניות דובר לעוברים־ושבים באוקיינוס. סלעים אלה היו שני חודים מאונכים ומכופפים, שנגעו כמעט זה בזה בפסגותיהם. אפשר היה להאמין שמתוך הין מזדקרות ויוצאות שתי חטין של פיל טבוע. אלא שהללו היו חטין גבוהות כמגדלים, שנשתייכו לפיל שגודלו גודל של הר. הבריות כינו צוקים תאומים אלה: שני הדוֹברים, היה הדוֹבר הגדול והדוֹבר הקטן; הראשון גבוה היה ששים רגל, והשני – ארבעים רגל. הנחשולים סופם שניסרו קימעה־קימעה את המסד של שני המגדלים האלה, והסוּפה האיומה שהתחוללה ב־26 באוקטובר של שנת 1859 הפילה אחד מהם. הצוק שנותר, הקטן, הוא גדוע ושחוק.

אחד הצוקים המוזרים ביותר בקבוצת דובר מתקרא ‘האדם’. הצוק הזה עדיין קיים ועומד עד היום הזה. דייגים שנקלעו במאה הקודמת על השוניות האלה, מצאו ברומו של הצוק הזה גוויה. לצדה של הגוויה מוטלת היתה ערימה של שבלולים. אדם שספינתו נטרפה, מצא לו מקלט על הסלע הזה, התפרנס זמן־מה בשבלולים ומת. מכאן שם זה: ‘האדם’

כזו היא בדידותם של צוקי דובר. סחור־סחור, עד לאפסי האופק, התפתלותם העצומה של דכיי הים.


2: בקבוק קוניאק בלתי־מקוּוה

ביום ששי בבוקר, למחרת הפלגתה של ה’טאמוליפאס‘, הפליגה ה’דוראנדה’ לגאֶרניסיי.

היא יצאה את נמל סן־מאלו בשעה תשע.

מזג־האויר בהיר היה, אף סימן של ערפל; הקברניט הזקן גאֶרטריי־גאבּוּרוֹ דיבר איפוא הבלים.

מחמת טירדותיו המרובות של מר קלובּין, היה כל מטענה של הספינה רק שוורים אחדים. שוורים אלה אוחסנו בבטנה של הספינה בצורה מרושלת למדי.

ששה נוסעים היו על ה’דוראנדה': גאֶרניסאי אחד, שני סוחרי־בהמות מסן־מאלו, ‘תייר’ אחד, כפי שנהגו כבר לומר בתקופה ההיא, פאריסאי בורגני למחצה, כפי הנראה סוכן של בית־מסחר, אמריקאי אחד, שיצא למסעות על־מנת להפיץ ספרי־הבּיבּליה.

ה’דוראדנה', בלי לכלול את קלובּין הקברניט, נשאה צוות של שבעה ספנים. אחד משני המסיקים היה גם מכונאי. מסיק־מכונאי זה, בחור אמיץ מאד ונבון מאד, היה כושי הולאנדי שברח מבתי־החרושת לסוכר שבסוּרינאם, ונתקרא אימּבראנקאם.

ההגאי, שהיה יליד ז’אַרסיי, נתקרא טאנגרוּי.

לטאנגרוּי זה היתה מגרעת קשה וחמורה לגבי הגאי: היה משתכר.

מר קלוּבּין התעקש משום־מה להחזיקוֹ. הוא ערב לו בפני לטיאֶרי.

ההגאי טאנגרוּי לא עזב מעולם את הספינה והיה ישן על סיפונה.

ערב ההפלגה, כאשר מר קלוּבּין בא בשעה מאוחרת בערב לערוך סיור על הספינה כדי לראות אם הכול כשורה, שכב טאנגרוּי בערסלו משוקע בשינה עמוּקה.

בחצי הלילה הקיץ טאנגרוּי משנתו. זה היה מנהגו הלילי. כל שיכור שאין לו שליטה על עצמו, יש לו מחבוא־משקאות. לטאנגרוּי היה המחבוא שלו, שכינוהו ‘הפונדק’. הפונדק החשאי של טאנגרוּי היה במדור־המים. הוא קבע אותו שם כדי לעשותו בלתי־מתקבל על הדעת. לבו סמוך ובטוח היה שמחבוא זה ידוע רק לו בלבד. הקברניט קלובּין, שהזיר עצמו ממשקאות חריפים, היה קפדן מאד. את מעט הרום והג’ין שההגאי יכול היה להעלים מעינו הפקוחה והעירנית של הקברניט, מחזיק היה בפינה מסתורית זו של מדור־המים; וכמעט מדי לילה בלילה היה לו ראיון אהבים עם פונדק זה. הפיקוח חמור היה וההילולה עלובה היתה, שכן הסביאה הלילית של טאנגרוּי נצטמצמה בדרך־כלל בשתים־שלוש לגימות, שהיה לוגם בהיחבא. פעמים אירע אפילו שהפונדק ריק היה. אותו לילה מצא שם טאנגרוּי בקבוק יי“ש בלתי־צפוי. שמחתו רבה היתה אך תדהמתו רבה היתה שבעתיים. מאילו שמים נפל לו בקבוק זה? בשום פנים ואופן לא יכול היה להיזכר אימתי וכיצד הביאוֹ לספינה. הוא הריקוֹ לתוך גרונו ללא שהיות. קצת מחמת זהירות, וקצת מחמת פחד שמא יתגלה יי”ש זה ויוחרם. לאחר שהריק את הבקבוק, הטילוֹ לתוך הים. לחרת כאשר טאנגרוּי אחז בהגה, התנודד קצת אילך ואילך.

הוא ניהג בכל־זאת את הספינה כמעט כרגיל.

אשר לקלובּין, הוא חזר אותו לילה לישון ב’פונדק ז’אן'.

קלובּין לבש תמיד תחת כותונתו חגורת־דרכים של עור שבה החזיק לשעת־דחק סכום של כעשרים גיניאות ושלא הסירה מעל גופו אלא בלילה. בפנים החגורה התנוסס שמו ‘מר קלובּין’, כתוב במו ידו על גבי העור הגס בדיו שמנה וליטוגארפית, שאינה נמחקת.

בקומו בבוקר, קודם צאתו מהפונדק, טמן בחגורה זו את קופסת הברזל שהכילה את שלושת שטרות־הכסף האנגליים, ואחר־כך חגרה מסביב לגופו כרגיל.

ההפלגה עברה תוך עליצות. הנוסעים, מיד לאחר שסידרו את מזוודותיהם ואמתחותיהם על גבי הספסלים ותחתיהם, ערכו מסקר זה של הספינה שאין מחמיצים אותו לעולם, ושמתוך שנעשה הרגל הריהו נראה כחובה.

דמותה של סן־מאל נתמעטה והלכה, ולבסוף ניטשטשה לגמרי.

מראהו של הים היה מראה של שלווה רבה.

מימיה לא היטיבה ה’דוּראנדה' לעבוד בים כפי שעבדה אותו יום. היא התנהגה להפליא.

סמוך לאחת־עשרה, כשרוח צחה נושבת מצפון־מערב, נמצאה ה’דוראנדה' בקירבת איי מינקיאֶר, כשארובתה פולטת מעט קיטור, והיא שטה מערבית קרובה ביותר לרוח. מזג־האויר הוסיף להיות נאה ובהיר. אולם סירות המפרשים חתרו משום־מה לעבר היבשה.

קימעה־קימעה, כאילו כל סירת־מפרש נתנה את דעתה לחזור לנמל, נתרוקן הים מכלי־שייט.

אי־אפשר היה לומר שה’דוּראנדה' מהלכת לחלוטין בנתיבה הרגיל. אך הספּנים לא היו מודאגים כל־עיקר מכך, אמונם בקברניט מוחלט היה. אף־על־פי־כן, אולי באשמתו של ההגאי, ניכרת היתה סטייה מסויימת בהילוכה. דומה היה שה’דוּראנדה' נמשכת יותר לז’אֶרסי מאשר לגאֶרניסיי. קצת לאחר אחת־עשרה תיקן הקברניט את הכיוון והספינה שטה מעתה מישרין לעבר גאֶרניסיי. זה לא היה אלא קצת זמן אבוד. אלא שבימי החורף הקצרים יש לו לזמן האבוד אי־נעימוּיות משלו. שמש נאה של פברואר זרחה.

טאנגרוּי, במצב שבו שרוי היה, שוב לא היתה רגלו יציבה ביותר וזרועו לא מוצקה ביותר. משום כך היה ההגאי הטוב נוטה תכופות לצדדין, מה שהאיט את מהלכה של הספינה.

הרוח כמעט ששככה.

הנוסע הגאֶרניסאי, שהחזיק בידו משקפת, היה מכוונה מפרק לפרק כלפי אניץ של ערפל שהרוח סחפהו באיטיוּת בקצה האופק, במערב, ושדומה היה לצמר־גפן ספוג אבק.

בפניו של הקברניט קלובּין טבועה היתה הארשת הפּוּריטאנית החמורה אשר לו. נראה היה דרוך ועירני יותר מהרגיל.

הכול היה שאנן וכעט חייכני על סיפונה של ה’דוּראנדה'. הנוסעים גילגלו ביניהם שיחות. כשעוצמים את העינים בעת מסע, אפשר לדון על מזגו של הים לפי קצבן של השיחות. הלך־נפשם הרוגע של הנוסעים תואם את שלוותם המוחלטת של הגלים.

אניץ הערפל שנראה מרחוק נתעצם והלך. דומה היה עתה לענן המזדחל על פני הים מחמת העדר רוח. הרוח החרישית שנישבה קודם פסקה כמעט לגמרי. הים השתרע שטוח. אף כי עדיין לא היתה חצות יום, החווירה השמש. היא האירה אך לא חיממה.

“חושבני”, אמר התייר, “שמזג־האויר עומד להשתנות”

“ייתכן שיירד גשם”, אמר הפריסאי.

“או שנזכה לערפל”, המשיך האמריקאי.

בצהריים, לפי המנהג השורר בקבוצת האיים, הזעיק הפעמון את הנוסעים לארוחת־צהריים. סעד את לבו מי שרצה. נוסעים אחדים נטלו עמהם את הארוחה הקלה ואכלו בצוותא ובעליצות על הסיפון. קלוּבין לא אכל.

תוך כדי אכילה, הוסיפו השיחות להתגלגל.

הגאֶרסינאי התקרב לאמריקאי.

.האמריקאי שאל אותו:

“אתה מכיר את הים הזה מכאן”.

“ודאי, הרי אני מכאן”.

“וגם אני”, אמר אחד הסוחרים מסן־מאלו",

הגאֶרניסאי אישר את דבריו בניענוע־ראש והמשיך:

“עכשיו אנו במרחב הים; אבל כאשר נמצאנו בקירבת איי מינקיאֶר התפללתי בכל לבי שלא יהיה לנו ערפל”.

האמריקאי אמר לסוחר מסן־מאלו:

“תושבי האיים מרגישים יותר את הים מאשר תושבי החוף”.

“זה נכון, אנשי החוף אינם יודעים את טעמו האמיתי של הים”,

“מה פירושם של איי מינקיאֶר?” שאל האמריקאי.

הסוחר מסן־מאלו ענה:

“אלה הם סלעים מאד מסוכנים”.

אותו רגע צעק קול רועם:

“אתה שיכור!”


3: בפרק זה מתגלות כל סגולותיו של הקברניט קלובּין

הכל הפכו פניהם.

זה היה הקברניט שהערים בקולו על ההגאי.

מר קלובין היה מדבר בנימוס עם כל אדם. כדי שהוא יטיח נזיפה כזוֹ בפניו של ההגאי טאנגרוּי, הוצרך קלובּין להיות שרוי בכעס גדול, או לרצות מאד להיראות כועס.

הקברניט שעמד על גשר־הפיקוד בין שני גלילי־הכבלים, הסתכל בעינים בוהות בהגאי. הוא חזר ורטן בין שיניו: ‘שיכור!’ טאנגרוּי ההגון השפיל את ראשו.

הערפל התפשט בינתיים. הוא תפס עתה כמעט את מחציתו של האופק. הוא פּשה בכל הכיוונים בבת־אחת; יש בערפל משהו מטיפת השמן. ערפל זה נתרחב והלך באופן בלתי־מוחש. הרוח דחפתו בלי חפזון ובלי רעש. הוא השתלט לאט־לאט על האוקיינוס. הוא בא מצפון־מערב ושט נוכח חרטומה של הספינה. דומה היה לצוק עצום־מידות, עמום ונע. הוא התחתך על פני הים כחומה. בחומת־ערפל זו היתה נקודה מדוייקת שדרכה נכנסו המים האינסופיים של הים ונעלמו.

נקודת־כניסה זו לתוך הערפל מצויה היתה במרחק של חצי מיל, בערך. אם הרוח תשתנה, אפשר יהיה למנוע את הצלילה לתוך הערפל; אלא שהכרח הוא שהרוח תשתנה תיכף־ומיד. הריווח של מחצית המיל נתמלא ופחת כמעט באופן מוחש; ה’דוראנדה' שטה, גם הערפל שט. הוא בא לקראת הספינה והספינה הלכה לקראתו.

קלובּין פקד להגדיל את הקיטור וללכסן את הספינה מזרחה.

ה’דוראנדה' מהלכת היתה כך זמן־מה בפאתי הערפל, אבל הערפל חתר קדימה בלי־הרף. אף־על־פי־כן עדיין מצוייה היתה הספינה במלוא אור השמש.

הזמן חלף־עבר תוך תמרונים אלה שיכלו בקושי להועיל. הלילה בא חיש־מהר בחודש פברואר.

הגאֶרניסאי שלא גרע עיניו מערפל זה, אמר לסוחרי סן־מאלו:

“איזה ערפל מחוצף!”

“זוהי זוהמה אמיתית על פני הים”, העיר אחד הסוחרים.

עמיתו הוסיף:

“הנה מה שמקלקל נסיעה נאה”.

הגאֶרניסאי התקרב לקלובּין.

“קברניט קלובּין, חוששני שהערפל ישיג אותנו”.

קלובּין השיב:

“רציתי להשאר בסן־מאלוֹ, אבל יעצו לי להפליג”.

“מי?”

“ספנים זקנים”.

“בעיצומו של דבר”, אמר הגאֶרניסאי, “יפה עשית שהפלגת. מי יודע אם לא תתחולל מחר סוּפה? בעונה זו אפשר לצפות לגרוע ביותר”.

רגעים אחדים לאחר מכן נכנסה ה’דוּראנדה' לתוך גוש הערפל.

הסטייה מזרחה היתה מעתה ללא טעם ותכלית. הקברניט הפנה איפוא את הספינה לעבר גאֶרניסיי ופקד להגדיל את הקיטור.

הנוסע הגאֶרניסאי ששוטט מסביב לחדר־האש, שמע את הכושי אימבּראנקאם משוחח עם חברו המסיק. הגאֶרניסאי עשה אזנו כאפרכסת. הכושי אמר:

“הבוקר, כאשר השמש זרחה, שטנו לאט; עכשיו בתוך הערפל שטים אנו מהר”.

הגאֶרניסאי חזר אל מר קלובּין.

“קברניט קלובּין, אמנם אין כל דאגה; בכל־זאת, האין אנו נותנים יותר מדי קיטור?”

“מה אתה רוצה, אדוני? צריך להרוויח חזרה את הזמן שהופסד באשמתו של ההגאי השיכור”.

“זה נכון, קברניט קלובּין”.

קלובּין הוסיף:

“אני נחפז להגיע, ערפל ביום הוא די רע; אך ערפל בלילה הוא איום ונורא”.

הגאֶרניסאי חזר אל סוחרי סן־מאלוֹ ואמר להם:

“יש לנו קברניט מצויין”.

ה’דוּראנדה' עברה בקירבת ספינת־מפרשים שהטילה עוגן מתוך זהירות. זו היתה ה’שאלתיאל' מגארניסיי. רב־החובל של הספינה שׂם לב למהירות הילוכה של ה’דוּראנדה'. כמו־כן נדמה היה לו שאין היא מהלכת בנתיב הנכון. לדעתו נטתה יותר מדי מערבה. ספינה זו השטה במלוא הקיטור בתוך הערפל עוררה בו תמהון.

סמוך לשתים אחרי־הצהריים היה הערפל כה סמיך, שהקברניט נאלץ היה לעזוב את גשר־הפיקוד ולהתקרב להגאי. השמש נעלמה, הכול היה ערפל. על ספּונה של ה’דוראנדה' שררה מעין חשיכה לבנה. הספינה שטה בתוך אד חיוור ושופע. לא ראו עוד את השמים ולא ראו עוד את הים.

אף איוושה קלה של רוח.

בפתע־פתאום צעק קלובּין:

“כלב נבזה! איך אתה מסובב בהגה? אתה תגרום נזקים לספינה. ראוי אתה שישימו אותך באזיקים. הסתלק, שיכור!”

והוא עצמו אחז בהגה.

ההגאי המבוּייש נמלט אל בין ערימות החבלים שבחרטום הספינה.

הגאֶרניסאי אמר":

“נחלצנו מסכנה”.

ה’דוּראדנה' הוסיפה לעשות דרכה במהירות.

סמוך לשעה שלוש החלו שולי הערפל להתרומם, והים חזר ונתגלה.

“אין זה מוצא חן בעיני”, אמר הגאֶרניסאי.

ואמנם, אין הערפל יכול להתרומם אלא על־ידי השמש או על־ידי הרוח; על־ידי השמש, זה טוב; על־ידי הרוח, זה פחות טוב. אולם היה מאוחר מדי בשביל השמש. בשלוש אחרי־הצהריים, בחודש פברואר, תש כוחה של חמה. התחדשותה של הרוח בנקודה מסוכנת זו של היום היא בלתי־רצויה. זוהי תכופות בשורה של סוּפה עזה הממשמשת ובאה.

מלבד זה, אם נישבה רוח, הרגישו בה בקושי.

קלובֹין, עינו במצפן שלפניו, החזיק בהגה וניהג את הספינה כשהוא לועס בין שיניו מלים אלה שהגיעו עד אזניהם של הנוסעים.

‘אסור לאבד זמן. שיכור זה גרם לנו איחור רב’.

הים היה פחות רדוּם תחת הערפל. אדווֹת התנשאו פה ושם. זהרורים קפואים צפו על פני המים. ריקועים אלה של אור מדאיגים את הספּנים. הם מעידים שהרוח העליונה קדחה פרצות בתיקרתו של הערפל. הערפל התנשא וחזר וירד דחוס שבעתיים. לפעמים היתה האטימות מוחלטת. הספינה לכודה היתה בתוך קרחון אמיתי של אד. מפרק לפרק היה עיגול מבעית זה נפתח כלשהו כמו צבת, מניח לראות קצת אופק, וחוזק ונסגר.

מצוייד במשקפתו, עמד הגאֶרניסאי מעשה־זקוף, בחרטומה של הספינה.

לשעה קלה התקלש הערפל וחזר ונתעבה.

הגאֶרניסאי הפך פנים מבוהלות.

“קברניט קלובּין!”

“מה קרה?”

“אנו שטים ישר לעבר צוקי האנוּאַ”

“אתה טועה”, אמר קלובּין בקרירות.

הגאֶרניסאי עמד על דעתו:

“אני בטוח בכל”.

“לא ייתכן”.

“במו עיני ראיתי סלעים באופק”.

“היכן?”

“שם”.

“שם – הים. לא ייתכן”.

קלובּין הוסיף לנהג את הספינה לעבר הנקודה שצויינה על־ידי הגאֶרניסאי.

הלה חזר והצמיד משקפתו לעיניו.

רגע לאחר מכן בה בריצה לירכתי הספינה.

“קברניט!”

“מה קרה?”

“שנה את הכיווּן!”

“מדוע?”

“בטוחני שראיתי צוק גבוה מאד ורקוב מאד. זהו ההאנוּאַ הגדול”.

“ראית מן־הסתם גוש ערפל סמיך מאד”.

“זה ההנוּאַ הגדול. שנה את הכיווּן, בשם שמים!”

קלובּין סבב את ההגה.

אותו רגע נשמע קול התבקעות. השתסעות צלע של ספינה על גבי שונית במרחב הים הוא אחד הקולות הנוגים ביותר שאפשר לדמוֹת. ה’דוּראנדה' נעצרה בפתאומיוּת.

מעוצם ההתנגשות נפלו הנוסעים והתגלגלו על הסיפּוּן.

הגארניסאי ארים את ידיו כלפי שמים:

“על צוקי האנוּאַ כאשר אמרתי זאת!”

צעקה ארוכה פרצה על ספינה.

“אנחנו אבודים!”

קולו של קלובּין, קר ויבש, השתלט על הצעקה:

“איש אינו אבוד! ושקט!”

חצי־גופו העליון של אימבּראנקאם שעירום היה עד מתניו, נשתרבב מתוך האשנב המרובע של חדר־האש.

הכושי אמר בקול מתוּן:

“קברניט, המים נכנסים. המכונה עומדת להיכבות”.

היה רגע מחריד.

ההתנגשות דוֹמה היתה להתאבדוּת. אילו היו מחוללים התנגשות זו במתכוון, לא יכלה להיות איומה יותר. ה’דוּראנדנה' הסתערה כאילו ביקשה להתקיף את הצוק. חוד של סלע נכנס לתוך הספינה כמו מסמר. זה היה הפצע שדרכו נכנס ההרס. הד ההבטה היה כה חזק שהוא שיבר בירכתיים את שרשרת־המגן של המשוט הראשי. הספינה הובקעה איפוא על־ידי השונית, ומסביב לא ראתה העין אלא את הערפל הסמיך והדחוס, שעטה עתה גון שחור. הלילה מישמש ובא.

ה’דוראדנה' צללה בחרטומה. משוּלה היתה לסוס שבקרביו ננעצה הקרן של שור־האיצטדין.

היא נפחה את נשמתה. שעת גאוּת־המים החלה להיות מורגשת על פני הים.

טאנגרוּי נתפכח בינתיים; איש אינו שיכור בשעה שאניה טובעת.

הנוסעים התרוצצו על הסיפון נבוכים ומבולבלים, פכרו ידיהם, התכופפו מעל למעקה, הביטו לעבר מכונת־הקיטור, כשהם עושים את כל התנועות המיותרות של הבהלה. התייר התעלף.

קלובּין נופף בידו, הכול נשתתקו. הוא חקר את אימבּראנקאם:

“כמה זמן מסוגלת עוד המכונה לעבוד?”

“חמש או שש דקות”

אחר־כך פנה לנוסע הגאֶנריסאי:

“אני עמדתי ליד ההגה. אתה השגחת בשרטון. על איזה מצוקי ההאנוּאַ נמצאים אנחנו?”

“על הצוק הסגול. בעת התפזרות הערפל שלפני שעה קלה, הכרתי היטב את הצוק הסגול”.

“כיוון שאנחנו נמצאים על הצוק הסגול”, המשיך קלובּין, “הרי שיש לנו משמאל ההנוּאַ הגדול ומימין ההנוּאַ הקטן. אנחנו רחוקים איפוא מרחק מיל מהיבשה”

צוות הספנים והנוסעים האזינו, רועדים מפחד ומקשב, כשעיניהם נעוצות בקברניט.

השוורים, שהמים הגיעום בבטן הספינה, התחילו לגעות.

קלובּין פקד:

“להוריד את סירת־ההצלה לים”.

אימבּראנקאם וטאנגרוּי הסתערו והתירו את חבלי הסירה. שאר אנשי הצוות עמדו והביטו כמאובנים.

“כולם למלאכה!”

בזו הפעם צייתו הכול.

קר־רוח, הוסיף קלובּין לתת פקודות בשפת־פיקוד זו שהמלחים של היום לא יבינו אותה.

מקץ רגעים אחדים נמצאה סירת־ההצלה בים.

אותו רגע נעצרו גלגליה של ה’דוּראנדה', העשן פסק לתמר, כי תנור־ההסקה הוצף מים.

הנוסעים, שהגלישו עצמם לאורך הסולם, או נצמדו לספנים המתרוצצים, נפלו לתוך סירת־ההצלה יותר משירדו לתוכה. אימבּראנקאם הרים את התייר שהתעלף, טילטלטו לסירה, וחזר ועלה לסיפון.

הספנים הסתערו בעקבות הנוסעים; השוליא התגלגל תחת הרגלים; בתוך המהומה דרכו על הילד.

אימבּראנקאם חסם את המעבר.

“איש לא יירד לפני השוליא”, אמר.

בשתי זרועותיו סילק לצדדין את הספנים, תפש את השוליא והושיטוֹ לנוסע הגאֶרניסאי, שמעומד בתוך הסירה, קיבל את הילד.

משניצל השוליא, נרתע אימבּראנקאם הצדה ואמר לעמיתיו:

“עברו!”

בינתיים סר קלובּין לתאו ועשה חבילה ניירות הספינה ומהמכשירים. הוא הוציא את המצפּן מתוך מסגרתו. את הניירות והמכשירים מסר לאימבּראנקאם ואת המצפּן לטאנגרוּי, ואמר להם:

“רדו לתוך הסירה”.

הם ירדו. שאר הצוות הקדימם. הסירה מלאה וגדושה היתה. הגלים ליכחו את שוליה.

“עכשיו”, צעק קלובּין, “הפליגו!”

“ואתה, קברניט?”

“אני נשאר”.

אנשים שנחלצו מאניה טובעת יש להם שהוּת מעטה לשקול בדעתם ועוד פחות שהות להיתפס לרחמנות. בכל־זאת, אלה שנמצאו בסירת־ההצלה והיו שרויים בבטחון יחסי לבם נתפעם לא למען עצמם. כל הקולות הפצירו בעת ובעונה אחת:

“בוא אתנו, קברניט!”

“אני נשאר”.

הגאֶרניסאי, שענייני הים היו נהירים לו, אמר:

“קברניט, שמע. אנו רוצים בכל לב ונפש לחזור ולקחת אותך. אבל אם הסוּפה תתחולל, לא נוכל לחזור. אתה אבוּד, אם תישאר. בוא אתנו”.

הפריסאי התערב:

“הסירה היא מלאה ומלאה יתר־על־המידה, זה נכון, ואיש נוסף יהיה בהחלט איש מיותר. אבל נהיה שלושה־עשר, וזה סימן רע לסירה; אלא שמוטב כבר להעמיס עלייה אדם נוסף מאשר סיפרה. בוא, קברניט”.

טאנגרוּי הוסיף:

“כל זה באשמתי הוא ולא באשמתך. אין זה צודק שדווקא אתה תישאר על הספינה”

“אני נשאר”, אמר קלובּין. “הספינה תשוסע הלילה לגזרים על־ידי הסוּפה. אני לא אעזוב אותה. כאשר הספינה אבודה היא, גם קברניטה נחשב כמת. הבריות יגידו עלי: ‘הוא עשה את חובתו עד הסוף’. טאנגרוּי, אני סולח לך”.

ובשלבו את זרועותיו, צעק:

“שימו לב לפקודה: הפליגו!”

הסירה עקרה ממקומה. אימבּראנקאם אחז בהגה. כל הידים שלא חתרו התרוממו כלפי הקברניט. כל הפיות צעקו:

“הידד לקברניט קלובין!”

“הנה אדם נפלא” אמר האמריקאי.

“אדוני”, השיבוֹ הגאֶרניסאי, “זהו האיש הישר ביותר של כל הים”.

טאנגרוּי בכה ומילמל בהשפל־קול:

“אילו היה לי אומץ־לב, הייתי נשאר עמו”.

הסירה העמיקה והלכה לתוך הערפל וניטשטשה.

לא ראו עוד כלום.

נקישת המשוטים רפתה קימעה־קימעה ונדַמה.

קלובּין נשאר לבדו.


4: פנים של תהום, מואר

כאשר אדם זה ראה את עצמו על צוק זה, תחת ענן זה, מוקף מים אלה, הרחק מכל מגע חי, הרחק מכל שאון אנושי, מוחזק מת, לבדו בין הים הגואה ובין הלילה הממשמש ובא, הציפה אות נפשו שמחה גדולה.

מזימתו עלתה בידו.

הוא קיים את חלומו. שטר־החוב לזמן־פרעון ארוך שהוא משך על הגורל שולם לו.

לגביהו, להיות נעזב, הרי זה משמע להיות נגאל. מצוי היה על צוקי האַנוּאַ, במרחק מיל אחד מהיבשה; יש עמו שבעים וחמישה אלף פראנק. מעולם לא בוצעה טביעה מחוכמת יותר של ספינה. הכול התנהל למישרין; אמנם, הכול צפוי היה מראש. משחר נעוריו טיפח קלובּין רעיון: להטיל את היושר כערבון־מישחק לתוך הרוּליטה של החיים, להיות מוחזק אדם הגון ולנצל זאת, להמתין לשעת־כושר, למצוא את התחבולה הרצויה, לנחש את הרגע הנכון; לא לגשש, לתפוס; להנחית מהלומה ורק מהלומה אחת, לסיים בשוד, ולהניח מאחריו את השוטים. הוא שאף להצליח בפעם אחת מה שהנוכלים הכסילים מחמיצים בעשרים פעם; ובעוד שסופם שמגיעים אל הגרדום, ביקש הוא להגיע אל העושר. הפגישה עם ראנטין היתה קרן־האור שלו. הוא רקם כהרף־עין את תוכניתו. והיא: להכריח את ראנטין להחזיר את הגזל. אשר לגילויים אפשריים מצד ראנטין, לשימם לאַל על־ידי זה שייעלם; להיחשב כמת, זוהי ההיעלמות הטובה ביותר; לשם כך יש להטביע את ה’דוראנדה'. הטבעה זו הכרחית היא. יתר־על־כן, להיעלם ולהניח אחריו שם טוב, מה שיהפוך את כל חייו ליצירת־מופת. אילו ראה מישהו את קלובּין ניצב על הסיפון, מאמין היה שהוא רואה שד קורן מאושר.

הוא חי את כל חייו למען הרגע הזה.

הנוכל שגנוז היה בקלובּין בקע ויצא.

קלובּין עמד וצפה בחשיכה העצומה שעל סביביו, ולא יכול היה לכבוש בו התפרצות של צחוק שפל וקודר.

הוא איפוא בן־חורין! הוא איפוא איש עשיר!

היא לו לקלובּין זמן לפניו. גאוּת הים שעלתה, תמכה ממילא ב’דוּראנדה' וסופה שגם תרימה.

הספינה מצומדת היתה בחזקה לשונית; אין כל סכנה שתצלול. מלבד זה, יש להניח לסירת־ההצלה שהות להתרחק; ואפילו לרדת תהומה. קלובּין קיווה לכך.

בעומדוֹ על ה’דוּראנדה' הטרופה, שיכל את זרועותיו, והתענג על יתמות זו בתוך האפילה.

הוא נשם את פשעו במלוא חזהו.

מהות הרשע נסתמנה ברורות בפנים אלה. קלובּין זרח כולו מתענוג. מבטו של ראנטין לעומת מבטו, היה נראה אותו רגע, כמבטו של ילד שבא זה אתה לעולם.

הוא פרץ שנית בצחוק.

האמן יאמינו שהוא מת, והריהו עשיר מופלג. האמן יאמינו שהוא ירד מצולות, והריהו חי וקיים. כמה הפליא להתקלס באיוולתם של הבריות.

אשר לעתיד, לא היתה לו עדיין תוכנית מוחלטת. יש לו בקופסת־הברזל החבויה בחגורתו שלושה שטרות־כסף; וודאות זו הספיקה לו. הוא ישנה את שמו. יש ארצות שבהן שקולים ששים אלף פראנק כנגד שש מאות אלף.

למשל בקוסטה־ריקה; מאחר שמתחיל שם סחר הקפה הגדול, אפשר להרוויח בו חביות מלאות זהב. ראה יראה.

ואין זה חשוב כל־עיקר. יש לו די שהות לתת את הדעת על כך. לפי שעה נעשה כבר הקשה ביותר. הוא יגיע אל החוף בשחייה, ובחשכת הלילה יטפס על הצוקים התלולים של פליינמון; משם ילך מישרין לבית־השדים, הוא ייכנס לתכו בלי כל קושי, בעזרת חבל־הקשרים שטמן בחור של סלע; הוא ימצא בבית־השדים את שק־המזוודה שלו המכיל בגדים ומזונות; שם יוכל להמתין בשקט, ולא יעברו שמונה ימים והמבריחים מספרד, בּלאסקיטוֹ מן־הסתם, יגיעו לפליינמון; ובשכר גיניאות אחדות יעבירוהו, לא לטורבּיי, כפי שאמר לבּלאסקוֹ כדי להטעות, אלא לפאזאז' או לבּילבּאו. משם יפליג לוואֶראַ־קרוּז או לניוּ־אורליאנס. אגב, בא הרגע להטיל עמו המימה, סירת־ההצלה היא כבר רחוקה; שעה של שחייה הוא דבר של מה בכך בשביל קלובּין; רק מרחק של מיל אחד מפריד בינו ובין היבשה, מכיוון שהוא מצוי על צוקי האנוּאַ.

ותוך שקלובּין עומד והוזה כך, נתהווה קרע בתוך הערפל והצוק עצום־המידות של דוֹבר הופיע.


5: הפגישה הבלתי־צפויה

קלובּין, עיניו בוהות, הסתכל.

זו היתה באמת השונית המבודדת והמבעיתה.

אי־אפשר לטעות בצללית פגומת־צורה זו. שני צוקי דוֹבר התאומים הזדקרו במלוא כיעורם, בהניחם לראות, כעין מלכודת, את המעבר המתפתל ביניהם. אפשר היה לומר שזוהי סימטת־הרצח של האוקיאנוס.

שני הצוקים היו קרובים מאד. הערפל העלימם כאילו בכוונת זדון.

הערפל התעה את קלובין, שיבש עליו את הדרך. הוא נראה לו מופלא לביצוע מזימתו, אלא היו לה סיכונים שלה. קלובּין הטה את הספינה מערבה וטעה. בהאמינוֹ שהכיר את צוקי האנוּאַ, גרם הנוסע הגאֶרניסאי שקלובּין יסובב את ההגה סיבוב גורלי. קלובּין האמין בתום־לבב שהוא מטיל את הספינה על צוקי האנוַּא.

ה’דוראנדה' שהובקעה על־ידי אחד מסלעי השונית, לא מרוחקת היתה משני הדוברים אלא מרחק של כמה מאות מטר.

שלוש מאות מטר מזה, התרוממה קוביה מוצקה ומגושמת של שחם. אפשר היה להבחין על דפנותיו התלולות של סלע זה בזיזים וחריצים שאיפשרו את הטיפוס בו. הזוויות הישרות של קירות מחוספסים אלה הניחו לנחש רמה על פיסגתו.

זה היה צוק־האדם.

קלובּין ראה לעתים תכופות את שונית דוֹבר מרחוק.

לכן משוכנע היה שרגליו עומדות על שונית זו.

לא יכול היה לפקפק בכך.

שינוי פתאומי ונתעב. צוקי דוֹבר במקום צוקי האנוּאַ. במקום מיל אחד, חמישה מילין ימיים. חמישה מילין ימיים! כלומר, בלתי־אפשרי! הצוק דוֹבר לגבי האדם הגלמוד שניצל מספינה שנטרפה, פירושו הנוכחוּת הגלויה והמוחשית של הרגע האחרון. פירושו איסור להגיע ליבשה.

צמרמורת עברה בגופו של קלובּין. הוא קפץ בעצמו לתוך לוע התהום. לא נותר לו מחסה אחר אלא צוק־האדם. ייתכן שסוּפה תתחולל במשך הלילה, וסירת־ההצלה של ה’דוראנדה' העמוסה לעייפה, תתהפך. שום ידיעה על הספינה שנטרפה לא תגיע ליבשה. הבריות לא יידעו אפילו שקלובּין נעזב על שונית דוֹבר. אין לו סיכוי אחר אלא מיתת רעב וקור. שבעים וחמישה אלף הפראנקים שלו אין בכוחם לתת לו פרוסת־לחם אחת.

בהרף־עין אחד, בשהוּת של ברק עובר, נתמוטט כל הבניין כולו.

גן־העדן ששטן זה חלם עליו חזר ולבש את דמותו האמיתית, דמות הקבר.

בינתיים התרוממה הרוח. הערפל, מנודנד, מנוקב, מתולש ממקומו, הפליג תוך ערבוביה לאופק, כשהוא מתקרע לקרעים גדולים וחסרי־צורה. כל הים חזר ונתגלה.

השוורים, מוצפים מים יותר ויותר, הוסיפו לגעות בתוך בטנה של ספינה.

הלילה מישמש ובא; אף הסוּפה, כפי הנראה, מישמשה ובאה.

ה’דוּראנדה', שהוחזרה קימעה־קימעה לגלים על־ידי הים הגואה, התנודדה מימין לשמאל, אחר־כך משמאל לימין, והתחילה להסתובב על גבי השונית כמו ציר.

אפשר היה לחזות מראש את הרגע שבו יקום נחשול עז שינתקנה ממקומה ויטלטלה למרחב הים.

בחלל עמד פחות אופל מאשר בשעה שהספינה התנגשה בסלעים. אף כי היום נטה לערוב, ראו ברורות יותר. הערפל שהתפזר, נטל עמו חלק מהאפלולית. צד המערב מטוהר היה מכל ענן. הדמדומים התפשטו על פני שמים נרחבים וזכים. נוגה שופע זה האיר את איספקלרית הים.

קלובּין עלה על ירכתי הספינה שנזדקרו מחוץ למים, ונעץ עינים בוהות באופק.

קלובּין עמד והסתכל לתוך המרחב.

המצב מיואש היה, אך נשמה אפלה זו לא היתה מיואשת.

הוא אמר לעצמו שלאחר ערפל ממושך זה, הספינות שאספו מפרשיהן והטילו עוגן עתידות להמשיך דרכן, ואחת מהן אולי תעבור באופק.

ואמנם, מפרש צץ במרחק.

הספינה האלמונית באה ממזרח והפליגה מערבה.

ככל שהתקרבה, כן הלכה והסתמנה דמותה. לא היה לה אלא מפרש אחד, ותורן חרטומה כמעט אופקי היה. זו היתה ספינת־חופים.

בעוד מחצית השעה תשוט בקירבת צוקי דוֹבר.

קלובּין אמר לעצמו: ‘ניצלתי!’

ברגע כגון זה שבו שרוי היה קלובּין, אין אדם חושב תחילה אלא על החיים.

ייתכן שספינה זו נכרית היא. מי יודע אם אין היא אחת מספינות המבריחים שפניה מועדות לפליינמון? מי יודע אם אין זה בּלאסקיטוֹ בעצמו? במקרה זה, הרי לא רק חייו ניצלו אלא גם ממונו ניצל; והפגישה עם שונית דובר, בהחישה את הסיום, בבטלה את הציפיה בבית־השדים, בפותרה בלב הים את ההרפתקאה, תהיה איפוא תאונה מאושרת.

הוודאות של ההצלחה נכנסה בשגעון לתוך הנפש הקודרת הזו.

מתמיהה היא קלות־דעתם של בני־הבליעל המאמינים שההצלחה מגיעה להן בדין.

אין לעשות אלא דבר אחד.

ה’דוּראנדה', תקועה בתוך הסלעים, עירבבה את הצללית שלה עם צלליותיהם, נתמזגה על בליטותיהם וזיזיהם שבהם לא היוותה אלא קוו נוסף, היתה ביניהם סמויה ומטושטשת, וממילא לא תוכל, בתוך מעט אור היום שנותר, להסב את תשומת־לבה של הספינה העתידה לעבור.

אבל דמות אנושית שתצטייר בשחור על הרקע החיוור של הדמדומים, ושתעמוד על פיסגתו של צוק־האדם ותעשה סימני יאוש, אין כל ספק שישגיחו בה, ואז ישגרו סירה לאסוף את הניצול מהספינה הטרופה.

צוק־האדם מצוי היה במרחק של שלוש מאות מטר. להגיע אליו בשחייה דבר פשוט הוא, לטפס עליו קל הוא.

אסור לאבד אפילו רגע אחד.

חרטומה של ה’דוראנדה' תקוע היה בין הסלעים, והיא זה מגובה הירכתיים, ומאותה נקודה שבה נמצא קלובּין, שצריך לקפוץ המימה כדי לפתוח בשחייה

תחילה הוריד לתוך המים אבן־בדיל ונוכח לדעת שבירכתי הספינה העומק רב הוא.

אחר־כך התפשט, כשמניח את בגדיו על הסיפון. בספינת־החופים מצוא ימצא בגדים אחרים.

הוא לא השאיר על גופו אלא את חגורת העור.

משהיה עירום, השיק ידו לחגורה זו, חיזק אותה חיזוק יתר, מישש בה את קופסת־הברזל, בחן במהירות במבטו את הכיווּן שבו יצטרך לשחות בין השוניות והגלים כדי להגיע לצוק־האדם, ואחר־כך קפץ המימה.

ומאחר שקפץ מהגובה, צלל עמוקות.

הוא צלל עמוק מאד לתוך המים, הגיע לקרקע הים, נגע בו, התחכך רגע לאורך הסלעים התת־ימיים, אחר־כך התנער כדי לעלות על פני המים.

אותו רגע הרגיש שאוחזים ברגלו.


ספר ששי: חוסר־תבונה הוא להטריד ספר בקושיות

1: הפנינה על קרקע התהום

רגעים אחדים לאחר השיחה הקצרה שגילגל עם מר לאנדוּא, מצוי היה ז’יליאט בסן־סאמפסון.

ז’יליאט מודאג היה עד כדי חרדה. מה אירע, איפוא?

בחללה של סן־סאמפסון עמדה המולה של כוורת מבוהלת. כל התושבים ניצבים היו על מפתני בתיהם. הנשים היו מצטווחות מפרק לפרק. היו שם אנשים שנראו כמספרים משהו ושניענעו בידיהם; חבורות של סקרנים התלקטו מסביבם. האוזן קלטה מלה זו: איזה אסון! פרצופים רבים חייכו.

ז’יליאט לא חקר שום אדם. לא היה זה מטבעו לשאול שאלות. יתר־על־כן, מרוגש היה מדי שישתהה לשוחח עם אנשים אדישים. הוא התייחס באי־אמון לסיפורים; הוא העדיף לדעת הכול בבת־אחת; לכן הלך מישרין ל’בית האמיצים'.

הדאגה שמילאה את נפשו היתה כה עזה שהוא לא התיירא אפילו להיכנס לבית הזה.

אגב, הדלת של האולם הנמוך הפונה לרציף פתוחה היתה לרווחה. על המפתן המו־רחשו גברים ונשים. הכול נכנסו, אף הוא נכנס.

בהיכנסוֹ, מצא עומד ליד מזוזת הדלת את מר לאנדוּא שאמר לו בהשפל־קול:

“עכשיו אתה כבר יודע בוודאי את המאורע?”

“לא”.

“כדי שלא אהיה בעיניך צפור־של־אסון, לא רציתי להודיעך זאת בצעקה מהדרך”.

“וכי מה קרה?”

“ה’דוּראנדה' טבעה”.

המון אנשים נצטופף באולם.

החבורות שוחחו ביניהן בקולות מונמכים, כבתוך חדרו של חולה.

הנוכחים, שהיו שכנים, עוברי־אורח, סקרנים וסתם בתי־אדם הצטופפו סמוך לדלת אחוזים מעין אימה, והניחו ריק את עומקו של האולם, שם ישבה דירושאֶט, בעינים דומעות ליד מר לטיאֶרי העומד.

הוא השתען בגבו למחיצת העץ. מצנפת הספן שבראשו צנחה על גבותיו. קווצה של שער אפור תלויה היתה על לחיו. הוא לא אמר דבר. זרועותיו היו כמוכות שיתוק, פיו נראה כנטול נשימה, ולכל דמותו היה מראה של חפץ שהושען לקיר.

כל הרואה אותו, הרגיש את האדם שבתוך־תוכו נתמוטטו החיים. מאחר שה’דוּראנדה' אינה קיימת עוד, אין לו ללטיאֶרי עוד זכות קיום. מעתה אין לו מה לעשות. בגיל זה אין מתחילים מחדש. נתהפך עליו הגלגל. ברנש זקן ומסכן!

דירושאֶט, שבכתה בסמוך לו על גבי כסא, לפתה בשתי ידיה אחד מאגרופיו של מר לטיאֶרי.

החבורות התלחשו. הן החליפו ביניהן את אשר ידעו. והנה מה היו החדשות שרווחו:

ה’דוּראנדה' התנגשה אתמול בצוקי דוֹבר, מחמת הערפל, שעה אחת בערך לפני שקיעת החמה. מלבד הקברניט שסירב לנטוש את ספינתו, ניצלו הצוות והנוסעים בסירת־הצלה. סוּפה דרומית־מערבית, שהתחוללה לאחר התפזרות הערפל, אמרה להטביעם שנית וסחפתם למרחב הים, מעבר לגאֶרניסיי. שיחק להם המזל והם פגשו בעיצומו של הלילה בספינה ‘קאשמיר’ שאספתם והביאתם לנמל סן־פיאֶר. כל זה אירע באשמת ההגאי טאנגרוּי, החבוש עתה בבית־הסוהר. קלובּין היה נדיב לב־כלפיו.

על השולחן מונחים היו מצפן וצרור דפתראות ופנקסים; אלה היו בלי־ספק המצפן של ה’דוּראנדה' וניירות־הספינה שקלובּין מסרם לאימבּראנקאם ברגע הפלגתה של הסירה, מסירוּת־נפש נאצלת מצד אדם זה שדאג אפילו להציל את הניירות ברגע שהוא הפקיר את עצמו למות; פרט קטן מלא גדלוּת; שיכחה עצמית נשגבה.

הכול היו בדעה אחת שקלובּין ראוי להערצה, וכן היו בדעה אחת שיש מקום להאמין שהוא ניצל באיזה אופן שהוא. ספינת־המפרש ‘שאלתיאל’ הגיעה שעות אחדות לאחר ‘קאשמיר’; וספינה זו היא־היא שהביאה את הידיעות האחרונות. היא שהתה עשרים וארבע שעות באותם המים בהם שהתה ה’דוּראנדה'. היא התאזרה סבלנות בעת הערפל ושטה נגד הרוח בעת שהתחוללה הסוּפה. רב־החובל של ‘שאלתיאל’ מצוי היה בקרב הנוכחים.

ברגע שז’יליאט נכנס, סיים רב־חובל זה לספר את סיפורו למר לטיאֶרי. סיפור זה היה דין־וחשבון אמיתי. כאשר הסוּפה שככה סמוך לעלות השחר והרוח נעשתה נוחה לשייט, שמע רב־החובל של ‘שאלתיאל’ געיות שוורים בלב הים. המולה זו של כר־מרעה בין הגלים עוררה בו השתוממות רבה, והוא הפנה את ספינתו כלפי צד זה. הוא ראה את ‘דוּראנדה’ לכודה בין צוקי דוּבר. הפוגת הסוּפה איפשרה לו להתקרב. הוא צעק בקולי־קולות אל הספינה הטרופה. רק השוורים שעמדו במים עד צואר בתוך בטן ה’דוּראנדה' ענו לו. רב־החובל של ‘שאלתיאל’ בטוח היה שאיש אינו נמצא על סיפונה של ה’דוּראנדה', שהיתה עדיין בעלת כושר־עמידה; ואפילו היה הסוּפה עזה ביותר, יכול היה קלובּין לשהות בה במשך הלילה. אין הוא האיש שיתיאש בקלוּת. מאחר שלא היה שם, משמע שניצל. ספינות־מפרש רבות, מגראנוויל ומסן־מאלו, שנחלצו מתוך הערפל, שטו מן־הסתם אתמול בערב, זה נעלה מכל ספק, סמוך לצוקי דוֹבר. אחת מהן אספה כפי־הנראה את הקברניט קלובּין. אדם יכול להיות גיבור, אבל אין אדם משים עצמו שוטה. לומר שקלובּין טרף נפשו בכפו, איוולת היא, שכן נקי היה מכל דופי. האשם הוא טאנגרוּי ולא קלובּין. כל זה הוא מוחלט; רב־החובל של ‘שאלתיאל’ צודק, והכול ציפו לראות את קלובּין מופיע בכל רגע ורגע. הובעה דעה שיש לשאתו על כפתים בתהלוכת נצחון.

שתי וודאוּיות נשתמעו מסיפורו של רב־החובל: קלובּין ניצל וה’דוּראנדה' אבודה היא.

אשר ל’דוּראנדה‘, צריך לומר לה נואש, אין כל תקנה לשואה שבאה עליה. רב־החובל של ‘שאלתיאל’ עד־ראיה היה לשלב האחרון של הטביעה. הצוק החד שאליו סומרה ה’דוּראנדה’, עמד יפה כל הלילה בפני מחי הסוּפה, כאילו ביקש לשמור לעצמו את הספינה הטרופה; אבל עם שחר, בשעה שרב־החובל של ‘שאלתיאל’ קבע שאין את מי להציל, ואמר להתרחק מה’דוּראנדנה‘, התנשא פתאום אחד מאותם הנחשולים העזים שהם כמו מהלומות הזעם האחרונות של הסופות, נחשול זה הניף בחמת־שגעון את ה’דוּראנדה’, תלשה מעל השונית, ובמהירות ובדייקנות של חץ שלוח, הטילה בין שני צוקי הדוֹבר. שמעו היטב קול־התבקעות ‘שטני’ אמר רב־החובל. ה’דוּראנדה' שהורמה על־ידי הנחשול לגובה מסויים, נתקעה בתוך הריווח שבין שני הסלעים. היא סומרה שנית, אך ביתר חוזק מאשר על השונית התת־ימית. היא עתידה להישאר תלויה באויר, אומללה ומופקרת לכל הרוחות ולכל דכייו של הים.

אולם מכונת־הקיטור, דבר מפליא המעיד על מעלותיה המובהקות, כמעט שלא נפגעה בהתנגשות זו. רב־החובל של ‘שאלתיאל’ סבר שהוא יכול לומר בבטחה שה’מנוע' שלה לא ניזוק במידה רצינית. המסיק אימבּראנקאם הצטרף לדעה זו. הוא הרים את זרועותיו בפותחוֹ את עשר האצבעות של ידיו השחורות ואמר ללטיאֶרי שמכונס היה בשתיקה:

“בעל־בית, המכונה היא בחיים”.

מאחר שנתברר שיש רגלים לדבר שקלובּין ניצל איך שהוא, ושיש לומר נואש לשלד של ה’דוּראנדה', הפך עניין המכונה לבעייה העיקרית בשיחותיהם של הנוכחים. התעניינו בה כבאדם חי, קשרו שבחים להתנהגותה הטובה.

קימעה־קימעה נעשתה המכונה הזו הדאגה היחידה שהעסיקה את כל המוחות. היא ליבתה דעות בעד וכנגד. היו לה ידידים ואויבים. יותר מספן אחד, שהיתה לו סירת־מפרש ישנה וטובה, ושקיווה לזכוֹת בלקוחות של ה’דוּראדנה', לא הצטער כלל לראות את השונית של דוּבר עושה שפטים באמצאה החדשה.

ההתלחשות הפכה לאנדרלמוסיה של קולות.

ומתוך השיחות שניסרו בחלל האולם ניתן היה להסיק זאת:

המכונה היא העיקר. לתקן את הספינה אפשר, לתקן את המכונה אי אפשר. מכונה זו היא מיוחדת במינה. כדי להתקין אחת כמוֹתה, יחסר הכסף, והמכונאי יחסר עוד יותר. פלוני ואלמוני הזכירו שבונה המכונה הלך לעולמו. המכונה עלתה בשעתה ארבעים אלף פראנק. איש לא יסכן עתה הון רב כזה על אפשרות מסופקת כגון זו; ומה גם שהוכח שספינות־קיטור טובעות ממש כספינות־מפרש; התאונה שאירעה ל’דוּראנדה' הורידה תהומה את כל הצלחותיה בעבר. בכל־זאת, מעציב הוא לחשוב שבשעה זו, עדיין מכונה זו שלימה היא ובמצב טוב, ושלא ייצאו חמישה או ששה ימים והיא תרוסק, כפי הנראה, לרסיסים כשם שרוסקה הספינה. כל עוד היא קיימת, אפשר לומר שהספינה לא נטרפה. לכן, להציל את המכונה, משמע לתקן את האסון.

אך קל לומר, להציל את המכונה. מי יטיל על עצמו מלאכה זו? האם הצלה זו היא בכלל בגדר־האפשר? לתכן תכנית ולהוציאה אל הפועל, שני דברים הם; והראיה, שנקל לחלום חלום וקשה להגשימוֹ. ואם היה אי־פעם חלום בלתי־ניתן לביצוע ומנוגד לשכל הישר, הרי היה זה חלום זה: להציל את המכונה שנתקעה בין סלעי דוֹבר. לשגר ספינה וצוות ספנים שיעבדו על סלעים אלה, איוולת היא; לא צריך להעלות זאת אפילו על הדעת. זה יהא משמע לשגר שואה שניה לעזרתה של השואה הראשונה. על פיסגת הצוק שעליה מצא לו מקלט אותו טובע אגדתי שנפח נפשו מרעב, יש בקושי מקום לאיש אחד. כדי להציל מכונה זו, יידרש איפוא אדם אחד שילך לצוקי דוֹבר, שילך לשם יחידי, יחידי בים זה, יחידי במדבר זה, יחידי במרחק חמישה מילין מהיבשה, יחידי בתוך אימה זו, יחידי במשך שבועות תמימים, יחידי בפני הצפוי מראש והבלתי־צפוי מראש, בלי אספקת מזונות בחרדת המצוקה, בלי עזרה במקרה של תאונה, בלי כל סימן אנושי זולת זה של אותו טובע שגווע שם ברעב, בלי חבר אחר זולת מת זה. וכיצד, דרך־אגב, ישכיל להציל מכונה זו? הוא יצטרך להיות לא רק ספן אלא גם נפח. ובאילו תלאות ומבחנים יצטרך לעמוד. האיש שיטול על עצמו משימה זו יהא יותר מגיבור; הוא יהיה מטורף. לא, שום אדם לא ילך לסלעי דוֹבר. הכרח הוא לומר נואש למכונה כמח לספינה. המציל הנדרש לכך לא יימצא לעולם. הכין אפשר למצוא איש כגון זה?

דברים אלה מנוחים קצת אחרת, היו תוכן השיחות שקהל זה גילגל בלחש.

רב־החובל של ‘שאלתיאל’, שהיה נווט לשעבר, סיכם את מחשבות הכלל בפסוק זהה שנאמר בקול רם:

“לא! זה נגמר. האיש שילך לשם ושיחזיר את המכונה אינו קיים!”

“כיוון שאני איני הולך לשם”, הוסיף אימבּראנקאם, “הרי זה אומר שאי־אפשר ללכת לשם”.

רב החובל של ‘שאלתיאל’ ניענע את ידו השמאלית בתקיפות זו המביעה את הכרתו הפנימית של אדם בבלתי־אפשרי, והמשיך:

“אילו קיים היה אדם כגון זה…”

דורושאֶט הפנתה את ראשה:

“הייתי נישאת אליו”, אמרה.

דממה נשתררה.

איש שפניו היו חיוורים מאד יצא מתוך הנאספים ואמר:

“אַת תינשאי לו, העלמה דורושאֶט?”

זה היה ז’יליאט.

כל העינים הורמו. מר לטיאֶרי נזדקף מלוא קומתו. באישוניו נדלק אור מוזר.

הוא נטל באגרופו את מצנפת הספן שלו והשליכה על הרצפה; אחר־כך הביט נכחו בחגיגיוּת בלי לראות איש מהעומדים סביבו ואמר:

“דירושאֶט תינשא לו. אני נותן בזה עת הן צדקי לאלוהים הטוב”.


2: השתוממות רבה בחוף המערבי

הלילה שבא לאחר יום זה, הוצרך להיות, החל מהשעה העשירית, ליל ירח. בכל־זאת, על אף מראהו הנאה של הלילה, של הרוח ושל הים, לא נתן שום דייג את דעתו לצאת לדיוג. הסיבה לכך היתה פשוטה מאד: השכווי קרא בחצות היום.

כאשר השכווי קורא בשעה משונה, אין הדיוג עולה יפה.

עם זאת, אותו יום עם רדת הלילה, מזומנת היתה לדייג שחזר לאוֹמטוֹל, אפתעה רבה. הוא דימה לראות, ברום אוּמאֵ־פאראדיס, עמוד־איתוּת שלישי. מה פירושו של עמוד־איתות זה? מתי הציבו אותו בנקודה זו? על איזו שונית חבויה בא הוא להזהיר? עמוד־האיתות השיב מיד על הקושיות האלה: הוא נע; זה היה תורן. אך השתוממותו של הדיג לא פחתה. עמוד־האותות עורר בו תמיהה, אך תורן עורר בו תמיהה כפולה ומכופלת. כל הדייגים חוזרים וזה יוצא? מי זה? מדוע?

עשר דקות לאחר מכן הגיע התורן, שהחליק לאיטו על פני המים, למרחק־מה מהדייג מאוֹמטוֹל. נבצר ממנו להכיר את הסירה. הוא שמע קול חתירה; אזנו קלטה רק משק של שני משוטים. זה היה קרוב לוודאי איש יחידי. הרוח צפונית היתה; האיש חתר כפי הנראה כדי ללכת לתפוש רוח מעבר ללשון־היבשה פוֹטנאֶנאֶל.

התורן חלף־עבר, הדייג חזר ליבשה.

אותו לילה עצמו, בחוף המערבי של גאֶרניסיי, צופים מקריים, מפוזרים זה בכאן וזה בכאן, הבחינו בחזיון זה בשעות שונות ובנקודות שונות.

שעה שהדייג מאוֹמטול קשר את סירתו, היה איכר שנהג עגלה עמוסה צמחי־ים, תמה לראות הרחק באופק, במקום שכלי־שיט ממעטים להלך בו, מפרש שהועלה על תורן. הוא שם, דרך־אגב, מעט מאד לב לכך, מאחר שדעתו נתונה היתה לעגלתו ולא לסירה.

בשעה מאוחרת יותר לא הבין מלקט סרטנים שערך את ארגזיו על מישור־החול, מה עושה סירה השטה בין קוֹרניי ובין מוּלראֶט. צריך אדם להיות נווט מובהק ונחפז מאד להגיע לאיזה מקום כדי להסתכן שם.

למחרתה של סוּפה, כשהים עודנו סוער, קלות־דעת היא מצד ספן לעשות מסע זה, אלא אם כן נהירים לו מאד כל המעברים.

בתשע וחצי, באֶקריאֶר, דייג שגרר הביתה את מכמורתו, נשתהה רגע כדי לעקוב, בין הצוקים קוֹלוֹמבּאֶל וסוּפלראֶז, אחרי משהו שהוצרך להיות סירה, סירה זו סיכנה את עצמה מאד־מאד. במקום הזה יש משבי־רוח פתאומיים ומסוכנים. צוקים אלה נושפים על הסירות העוברות ביניהם.

ברגע שהירח עלה, וגאוּת המים היתה במילואה והים רוגע במיצר הקטן של לי־הוּ, ירדה אימה גדולה על השומר הבודד של האי לי־הוּ; הוא ראה דמות שחורה וארוכה עוברת בינו ובין הירח.

לכל הגרוע ביותר יכלה דמות זו להיות תורן. אבל השומר שאל את עצמו איזו סירה תעיז עתה לשוט בין לי־הוּ וצוק־הצלופחים. ולשם איזו תכלית?

כאשר הירח עבר מעל למגדל־הפעמונים של כנסיית סן־פיאֶר די בּוּאַ, הבחין הממונה על הטירה של רוֹקיין, עת שהניף את מחצית הסולם של גשר־התעלה, בסירת־מפרש שנראתה יורדת מצפון לדרום.

אותו ערב, שעה קלה לאחר שקיעת החמה, דפק מישהו על דלת ביתו של ז’יליאנט. זה היה נער צעיר לבוש בגדים חומים ורגליו מגורבות גרבים צהובים, מה שהעיד שהוא נער־מקהלה בכנסיית המחוז. הבית היה סגור ומסוגר על דלתו ותריסיו. דייגת זקנה של רכיכיות וקיפודי־ים שאלה את הנער לרצונו; ודברים אלה הוחלפו בין הדייגת ובין נער־המקהלה.

“מה אתה רוצה, בחור?”

“לדבר עם האיש שגר כאן”.

“הוא לא בבית”.

“היכן הוא?”

“לא יודעת”.

“הוא יהיה מחר בביתו?”

“לא יודעת”.

“האם נסע?”

“לא יודעת”

“רואה אַת, אשה, העניין הוא שהרקטור החדש של הקהילה הרוואֶראֶנד אבנעזר קוֹדריי, רוצה לבקר אצלו”.

“לא יודעת”.

“הרוואֶראֶנד שולח אותי לשאול אם האיש הזה יהיה מחר בביתו”.

“לא יודעת”


3: אַל תביאו לידי נסיון את ספר־הבּיבּליה

במשך עשרים וארבע שעות לאחר המסופר לעיל, לא טעם מר לטיאֶרי טעם של שינה, לא טעם טעם של אוכל, לא שתה, נשק על מצחה של דירוּשאֶט, התחקה על גורלו של קלוּבּין ששום ידיעות עדיין לא הגיעו ממנו, חתם על הצהרה שאין בדעתו להגיש כל תלונה לבית־המשפט, והוציא את טאנגרוי מבית־הסוהר.

אחרי־הצהריים, סמוך לשעת שתיית התה, נפתחה הדלת ושני אנשים לבושי שחורים נכנסו, אחד צעיר והשני זקן.

בצעיר כבר השגחנו אולי במהלך הסיפור הזה.

אלה היו, כפי שהעידו עליהם בגדיהם, שני אנשי־כהונה.

מה שעשוי היה להתמיה באיש הצעיר עם מבט ראשון, היתה הרצינות שעמוקה היתה בעיניו, ושנבעה כי־הנראה מרוחו, אך לא נבעה מדמותו. מאחר שהוסמך לכהונה, הרי שהיה כבן עשרים וחמש לפחות, אבל נראה היה כבן שמונה־עשרה. הכול בו היה, חן, הידור, וכמעט חושניוּת. היופי של מבטו תיקן גודש זה של קסם. חיוכו התמים, שחשף שינים של ילד, היה מהורהר וספוג יראת־שמים. נועם־הליכות של פאז' וחשיבות של הגמון היו מזוגים בו. עלומיו הזכים שיקפו את בגרוּתו הפנימית. לעומת איש־הכהונה אפור־השיער שנתלווה לו, נראה היה עם מבט ראשון, הבן, עם מבט שני, האב.

הקשיש לא היה אחר אלא הדוקטור ז’אקמין הורדוס.

מר לטיאֶרי היה כה משוקע במחשבות שכניסתם של שני כוהני־הדת עוררה בו רק ציפוף קל של גבות העינים.

ז’אקמין הורדוס הפסיע פסיעות אחדות, בירך בשלומו של בעל־הבית, הזכיר במלים אחדות של יהירות מאופקת את התמנותו החדשה, ואמר שהוא בא, לפי מנהג המקום, ‘להציג’ לפני נכבדי העדה – ולפני מר לטיאֶרי במיוחד – את ממלא־מקומו בכנסיית־המחוז, את הרקטור החדש של סן־סאמפסון, הרוואֶראֶנד אבנעזר קוֹדריי, שיהיה מעתה הרועה הרוחני של מר לטיאֶרי.

דירושאֶט קמה ממקומה. הכוהן הצעיר, שהיה הרוואֶראֶנד אבנעזר, החווה קידה.

מר לטיאֶרי תלה את עיניו באבנעזר קוֹדריי ומילמל בין שיניו: ‘ספן רע’.

העוזרת הגישה כסאות. שני אנשי־הכהונה ישבו אל השולחן.

הדוקטור הורדוס פתח בנאום. הגיעה שמועה לאזניו שאירעה תאונה: ה’דוּראנדה' טבעה. הוא בא איפוא, בתורת רועה רוחני, להביא תנחומים ועצות. טביעתה של הספינה היא אסון, אך היא צופנת בה גם ברכה. הבה ונחקור את עצמנו; האם לא נתמלאנו רוח־גאווה עקב ההצלחה? האיש הקדוש איוֹב, לאחר כל התלאות והפורענויות שפקדוהו, עלה מעלה־מעלה בעשירות. מי יודע אם לאבדנה של ה’דוּראנדה' לא יהיו תגמולים, אפילו חמריים. הוא, למשל, דוקטור ז’אקמין הורדוס, השקיע את ממונו במפעל נאה מאד העומד לקום בשיפילד; אם מר לטיאֶרי, עם הכספים שנותרו לו מן־הסתם, רוצה להיכנס לתוך מפעל זה, אין כל ספק שיחדש בו את הונו. ומה טיבו של מפעל זה? אספקה גדולה של נשק לצַאר הרוסי הטרוד בשעה זו בדיכויה של פולין. אפשר להרוויח בעיסקה זו שלוש מאות כנגד מאה.

המלה צאר העירה כאילו את מר לטיאֶרי. הוא נכנס לתוך דבריו של דוקטור הורדוס:

“איני רוצה בצאר”.

הרוואֶראֶנד הורדוס השיבוֹ:

“מר לטיאֶרי, הנסיכים הם לרצונו של אלוהים. כתוב: החזירו לקיסר את אשר לקיסר”.

לטיאֶרי שחזר ושקע למחצה בתוֹך הזיותיו, מילמל:

“מי זה קיסר? איני מכיר אותו”.

הרוואֶראֶנד הורדוס המשיך בדברי־עידוד. אין הוא עומד דווקא על שיפילד. לא לרצות בקיסר, הרי זה יכול להיות ריפובליקאי. הרוואֶראֶנד מבין יפה שאפשר להיות ריפובליקאי. אם כך, שמר לטיאֶרי יפנה את עצמו לריפובליקה. לטיאֶרי יוכל ביתר קלוּת לשקם את רכושו בארצות־הברית מאשר באנגליה. ים יש את נפשו להגדיל עשרת מונים את כספו שנותר לו, אין לו אלא לקנות מניות בחברת המטעים הגדולה של טכּסאס, המעסיקה עשרים אלף כושים.

“איני רוצה בעבדוּת”, אמר לטיאֶרי.

“העבדות”, השיבוֹ הרוואֶראֶנד הורדוס, “הוא מוסד מקודש. כתוב: ‘איש כי יכה את עבדו, מאומה לא יעשה לו, כי מקנת כספו הוא’”.

שתי עוזרות־הבית שעמדו על מפתן הדלת, הקשיבו במעין התלהבות לדבריו של הרוואֶראֶנד הורדוס.

הרוואֶראֶנד המשיך. הוא היה, בסיכומו של דבר, איש טוב; ויהיו אשר יהיו חילוקי־הדעות האישיים והמעמדיים בינו ובין מר לטיאֶרי, הוא בא בלבב שלם להושיט לו את העזרה הרוחנית ואפילו הגשמית שהיתה ברשותו של הדוקטור ז’אקמין הורדוס.

אם מר לטיאֶרי הוא מרושש עד כדי כך שאין לאל ידו להשתתף לטובתו הוא באיזו עיסקה שהיא, רוסית או אמריקאית, למה שלא ייכנס לממשלה לתפוש אחת המשרות ששכרה בצדה? אלה הן משרות מכובדות, והרוואֶראֶנד מוכן־ומזומן להכניס בהן את מר לטיאֶרי. כהונת המורשה־וויקונט פנויה היא בשעה זו בז’אֶרסיי. מר לטיאֶרי הוא חביב ומקובל על הבריות, והרוואֶראֶנד הורדוס, שהוא הדיקאן של גאֶרניסיי וממלא־מקומו של ההגמון, נוטל על עצמו להשיג למען מר לטיאֶרי את כהונת המורשה־וויקונט של ז’אֶרסיי. המורשה־וויקונט הוא פקיד של חשיבות רבה; הוא נוכח, בתורת נציג הוד מלכותו, בישיבות בית־הדין ובשעת ביצוע פסקי־הדין.

לטיאֶרי נעץ את אישוניו בדוקטור הורדוס.

“איני אוהב תליות”, אמר.

דוקטור הורדוס, שהשמיע עד אז את דבריו באותה נעימה עצמה, קולו לבש חומרה וגון חדש:

“מר לטיאֶרי, עונש־המוות הוא צו אלוהי. אלוהים מסר את החרב בידי אדם. כתוב: ‘עין תחת עין, שן תחת שן’”.

הרוואֶראֶנד אבנעזר קירב כלשהו את כסאו לכסאו של הרוואֶראֶנד ז’אקמין, וכיוון את דבריו כך, שרק הוא ישמעם:

“מה שאומר אדם זה הוא מוכתב לו”.

“על־ידי מי? על ידי מה?” שאל הרוואֶראֶנד ז’אקמין הורדוס.

אבנעזר ענה בקול נמוך מאד:

“על־ידי מצפונו”.

הרוואֶראֶנד הורדוס חיטט בכיסו, חילץ מתוכו ספר מהודק בקרסים, הניחו על השולחן ואמר בקול רם:

“המצפון הנה הוא!”

הספר היה ספר־הביבליה.

מר לטיאֶרי הכה באגרופו על השולחן.

“לעזאזל!” נצטעק, “אשמתי היא!”

“מה מבקש אתה לומר?” שאל ז’אקמין הורדוס.

“אני אומר שאשמתי היא”.

“אשמתך, איזו אשמה?”

" משום שלפי פקודתי חזרה ה’דוּראנדה' בששי בשבת.

הורדוס לחש על אזנו של אבנעזר: “איש זה מאמין באמונות־הבל”.

והמשיך בהגביהוֹ את קולו, ובנימה של הטפת־מוסר:

“מר לטיאֶרי, מעשה־ילדוּת הוא להאמין בששי בשבת. לא צריך לתת אמון בסיפורי־בדים. הששי בשבת הוא יום ככל ימי השבוע. יום זה הוא לעתים תכופות יום של מזל. וואשינגטון נולד בששי בשבת, 22 בפברואר 1732; כריסטוף קולומבּוס גילה את אמריקה בששי בשבת, 12 באוקטובר שנת 1492”.

לאחר שאמר מה שאמר, קם ממקומו.

אבנעזר, שנתלווה אליו קם אף הוא.

שתי עוזרות־הבית, שנחשו ששני אנשי־הכהונה עומדים לפרוש לדרכם, פתחו את הדלת על שני גפיה.

מר ז’אקמין הורדוס אמר מן הצד לאבנעזר קודריי: " אין הוא אומר לנו אפילו שלום. אין זה מחמת צער, אלא מחמת קהות־הדעת. יש להאמין שהוא אינו שפוי בשכלו".

אף־על־פי־כן, נטל מעל השולחן את ספר־הביבליה הקטן והחזיקוֹ בין שתי ידיו הפשוטות כדרך שיחזיק אדם צפור שהוא מתיירא לראותה מתעופפת. דבר זה עורר בין הנוכחים ציפיה מסויימת.

קולו עשה כל אשר יכול היה כדי לעטות גון של רוממות:

“מר לטיאֶרי, אל נא ניפרד איש מעל רעהו בלי לקרוא דף בספר הקדוש. יהיה אשר יהיה הדף הזה, אור יגה ממנו בוודאות. אל נחפש הרבה, נקרא בדף שיזדמן לידנו. זהו דיבור ממרומים. גורלנו יוגד לנו באורח מסתורי בפסוקים שאנו נקרא באמון וביראת־הכבוד. הבה ונאזין ונציית. מר לטיאֶרי, אתה שרוי בצער, זהו ספר התנחומים. אתה שרוי בחולי, זהו ספר הבריאות”.

הרוואֶראֶנד ז’אקמין הורדוס לחץ על קפיץ הקרס, דיחק את צפורנו בלי מחשבה תחילה בין שני דפים, הניח רגע את ידו על הספר הפתוח, השתקע בהגוּת, השפיל את עיניו, והחל לקרוא בקול רם.

והנה מה שקרא:

“ויצחק בא מבוֹא באר לחי רואי, והוא יושב בארץ הנגב. ויצא יצחק לשׂוּח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים. ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותפול מעל הגמל. ותאמר אל העבד: מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו? ויאמר העבד: הוא אדוני, ותקח הצעיף ותתכּס. ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה. ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאֱהֶבֶהָ וינחם יצחק אחרי אמו”,

(בראשית, כ"ד)

אבנעזר ודירושאֶט התסכלו זה בזה.


 

חלק שני: ז’יליאטה “שד”


ספר ראשון: השונית

1: המקום שקשה להגיע אליו וקשה ללכת ממנו

הסירה, שהשגיחו בה בנקודות רבות על החוף גאֶרניסיי, בשעות שונות של הערב הקודם, היתה, כפי שאפשר לנחש, – ‘הכרסתנית’.

דומה שאחת הדאגות שהטרידו את ז’יליאט בעוזבוֹ את גאֶרניסיי, היתה שלא לעורר תשומת־לבם של הבריות. הוא הפליג איפוא כדרך שאסיר חומק־ברוח מבית־כלא. הוא עשה את דרכו כמי שמסתתר.

האמת היא, שבהטילוֹ את עצמו בראש מורכן לתוך משימה שהיתה דומה מאד לבלתי־אפשרי, ובסכנוֹ את חייו על כל הסיכויים שהיו כמעט נגדו, מתיירא היה שמא יקום לו מתחרה.

כאשר היום החל להפציע, יכולות היו העיניים הנעלמות הפקוחות אולי לתוך המרחבים לראות בלב ים, באחת הנקודות שבה שוררת בדידות רבה ואימה רבה, שני עצמים שהריווח ביניהם נצטמצם והלך, ככל שאחד התקרב לשני. העצם השט, בלתי־מוחש כמעט בתוך תנודת הגלים החזקה, סירת־מפרש היתה. בסירה זו מצוי היה אדם; זו היתה ‘הכרסתנית’ שהובילה את ז’יליאט. העצם השני, שנזדקר ענקי, שחור, חסר תנועה, היתה לו מעל פני הגלים צורה מתמיהה. שני עמודים תמכו במעין קורה אופקית שהיוותה גשר בין שני קדקדיהם.

שני עמודים אלה היו צוקי דוֹבר. הגוש שתקוע היה ביניהם כעין כרכוב בין שתי מזוזותיה של דלת, היתה ה’דוּראנדה'.

ז’יליאט לבוש היה בגדי הים שלו: חולצת צמר, גרבי צמר, נעלים בעלות סוליות מסומרות, אפודה סרוגה, מכנסיים מאריג גס ומחוספס, ובראשו כומתת־צמר אדומה.

הוא הבחין בשונית וחתר אליה.

ה’דוּראנדה' היתה ההיפך הגמור מספינה שירדה תהומה; זו היתה ספינה התלויה באויר. הצלתה היתה משימה משונה ביותר.

אור היום רב היה כאשר ז’יליאט הגיע למימי השונית.

ז’יליאט התקרב לצוקי דוֹבר מתוך זהירות יתירה.

פעמים אחדות שילשל את אבן־הבדיל לתוך המים כדי למדוד את עומקם.

היה לו לז’יליאט מטען קל לפרוק.

בהיותו רגיל להיעדר מביתו, היתה צידת־הדרך מוכנה תמיד עמו. היא כללה שק פכסמים, שק קמח־שיפון, סל דגים מיובשים, בשר שור מעושן, פך מים מתוקים, ארגז נורבגי מצוייר בפרחים שהכיל חולצות צמר אחדות, גלימת גשם, בתי־שוקיים זפותות, ועור של כבש שהיה שוטחוֹ בלילה על גבי אפודתו. בעוזבוֹ את ביתו, שׂם כל זה בחפזון לתוך ה’כרסתנית', וגם ככר לחם טרי. כיון שדחקה עליו השעה להפליג, לא נטל עמו מכשירי־עבודה אחרים אלא פטיש הנפח שלו, גרזן גדול וגרזן קטן, משור, חבל־של־קשרים מצוייד באונקלו.

שעה שז’יליאט התקרב לשונית, שפלו מי הים, והיה זה אות לטובה. הגלים הפוחתים ויורדים חשפו בתחתית הדוֹבר הקטן, נדבכים אחדים שטוחים או משופעים כלשהו, שדומים היו לקורות העשויות לשאת תקרה. משטחים אלה, פעם רחבים פעם צרים, שנתמשכו והדריגו ברווחים בלתי־שווים לאורך הצוק המאונך, נתארכו בצורת כרכוב דק עד מתחת ל’דוּראנדה', שנתעגלה ככרס בין שני הצוקים. היא היתה נתונה שם כבתוך מלחציים.

משטחים אלה יפים היו לפריקה ולתצפית. אפשר יהיה לפרוק עליהם ארעית את המכשירים והמזונות שהובאו ב’כרסתנית'. אלא שיש להזדרז, כי הם יבצבצו מחוץ למים רק למשך שעות מספר. עם גאוּת הים יחרזו וייעלמו מתחת לקצף הנחשולים.

ואל סלעים אלה, אחדים שטוחים, אחדים משופעים, דחף ז’יליאט את ה’כרסתנית' ועצרה.

שכבה שטובה וחלקלקה של אזוב כיסתה אותם; השיפועיוּת הגדילה פה ושם את החלקות.

ז’יליאט חלץ את נעליו, קפץ ברגלים יחפות על האזוב, וקישר את ‘הכרסתנית’ לזיז סלע.

אחר־כך התקדם לאיטו, רחוק ככל אשר יכול היה, על גבי כרכוב השחם הצר, הגיע מתחת ל’דוּראנדה', הגביה את עיניו והתבונן בה.

ה’דוּראנדה' אחוזה היתה, תלויה וכמו קבועה בין שני הסלעים ברום של עשרים רגל בערך מעל לגלים. כדי להטילה לשם, נדרשת היתה חימתו המשתוללת של הים.

אגב, בין צוקי הדוֹבר מצויה היתה רק מחציתה של ה’דוּראנדה'.

הספינה נעקרה ונתלשה מהגלים על־ידי האוּראגאן11. מערבולת הרוח עיקמה ופיתלה, מערבולת המים עצרה בעדה, והספינה התפושה כך מזה ומזה על־ידי שתי הידים של הסוּפה, נשתברה כקרש. הצד האחורי, על המכונה והגלגלים, שהונף מתוך הנחשולים החומרים, נדחק בכל חמת זעמה של הסוּפה לתוך המעבר הצר של צוקי דוֹבר, נתקע ונשאר שם. מהלומת הרוח הונחתה בחריצות רבה; כי למען תקוֹע יתד זו בין שני הסלעים עשתה עצמה הסערה מחבט. הצד הקדמי שנסחף וניטלטל על־ידי הרוח נתרסק על סלעים.

בטן הספינה שרוטשה הריקה לתוך הים את השוורים שהוצפו מים.

קטע גדול מהדופן של חרטום הספינה עדיין אחוז היה בצד האחורי ונשתלשל כאבר מדולדל שקל היה לשוברוֹ במכת גרזן.

בתוך השקערורות הרחוקות של השונית מוטים היו קרשים, קורות, קרעי מפרש, קטעי שרשרות וכל מיני שרידים.

ז’יליאט סקר את ה’דוּראנדה' בשימת־לב רבה. הקוער היווה סיפון מעל לראשו.

האופק, מקום שם לא זעו כמעט המים האינסופיים, צח היה. השמש יצאה ברוב זיו והוד מתוך קמרון נרחב ותכול זה. מפרק לפרק היה נטף מים ניתק מגרוטאת הספינה ונושר לתוך הים.


2: בריאה, אך לא שלימה

צוקי הדוֹבר שונים היו הן בצורתם והן בגובהם.

אפשר היה לטפס על הדוֹבר הקטן, אך לא להשתהות שם; אפשר היה להשתהות על הדוֹבר הגדול, אך לא לטפס עליו.

לאחר שסקר סקירה קצרה את ה’דוּראנדה‘, חזר ז’יליאט אל ‘הכרסתנית’, פרק את מטענה על הכרכוב הרחב ביותר שביצבץ מתוך המים, עשה מכל המטען הזה, שהיה מצומצם ביותר, מעין חבילה עגולה שצררה בתוך אברזין, קשר לה חבל ודחפה לפינה נידחת של הסלע, כדי שתימצא מחוץ לתחום הישג של הגלים; אחר־כך בידיו וברגליו, מזיז אל זיז, בלופתוֹ את הדוֹבר הקטן ובהיצמדוֹ לכל חריץ שבו, טיפס ועלה עד ל’דוּראנדה’ שטבעה באויר.

בהגיעו לגובה גלילי־הכבלים קפץ על הסיפון.

ז’יליאט לא ציפה כלל למצוא רק את מחציתה של הספינה. לפי סיפורו של רב־החובל של ‘שאלתיאל’, אי־אפשר היה לחזות מראש את ביתורה של הספינה באמצעיתה. כנראה, בשעה שביתור זה נעשה תחת השכבות המסנוורות של קצף הים, אירע אותה ‘התבקעות שטנית’ שהגיעה לאזניו של רב־החובל של ‘שאלתיאל’. רב־חובל זה התרחק בלי ספק ברגע שהסוּפה הנחיתה את מהלומתה האחרונה, ומה שנצטייר בעיניו כנחשול כבד היה לאמיתו של דבר גלגל־מים. כעבור זמן־מה, בהתקרבוֹ כדי להסתכל בספינה הטרופה, לא יכול היה לראות אלא את חלקה הקדמי; השאר, כלומר, הבקיע הרחב שהפריד את החלק הקדמי מהאחורי, מוסתר היה מעיניו על־ידי עקמומיותה של השונית.

הואיל וכך, לא אמר רב־החובל של ‘שאלתיאל’ שום דבר מדוייק. שלד הספינה אבוד היה, המכונה לא נפגעה.

בהשתמרותה של הספינה היה משהו מגוחך שהוסיף לעג לאסון. אמנם המכונה ניצלה, אך אין זה משמע שהיא אינה אבודה. האוקיינוס נצר אתה כדי להשמידה בשעה שיתחשק לו. מישחק החתול והעכבר.

סופה שתגווע שם ותתפרק חלק־חלק.

כיצד לחלצה משם?

בריחתו של אדם מבית־כלא דבר קשה הוא; אבל איזו בעיה קשה היא להבריח ספינה זו מבית־כלאה!

ז’יליאט מוקף היה עניינים דחוקים. אבל הדבר הדוחק ביותר היה למצוא תחילה מקום־מעגן בשביל ‘הכרסתנית’, ואחר־כך מחזה לעצמו.

מאחר שה’דוּראנדה' שקעה יותר על צדה השמאלי מאשר על צדה הימני, נמצא גליל־הכבל שמימין מוגבה יותר מהגליל שמשמאל.

ז’יליאט עלה על הגליל שמימין. משם חלש על החלק הנמוך של הסלעים המבצבצים מתוך המים; ואף כי נתיב סלעי זה התמשך והתפתל בזוויות שבורות מאחרי צוקי הדוֹבר, יכול היה ז’יליאט ללמוד את השטח הגיאומטרי של כלל השונית.

ובלימוד זה של המקום החל באמת.

שני צוקי הדוֹבר דומים היו לשתי עליות־גג גבוהות המסמנות את הכניסה לתוך סימטה של כפי־שחם תלולים.

מעבר זה, העקלקל מאד, לא היה יבש מעולם, אפילו בשעת זוטו של ים. זרם רוגש פילסוֹ מן הקצה אל הקצה. הפתאומיוּת של המערבולות היתה טובה או רעה, בהתאם לקצב הרוח המושלת; עתים היתה מביאה לידי מבוכה את האדוות ומשככת אותן. ועתים היתה מרגיזה אותן. מקרה אחרון זה היה שכיח יותר; המכשול מעורר את חמתם של הגלים ומסעירם.

שתי שרשרות הסלעים, בהניחן ביניהן סוג זה של רחוב־ים, השתרעו וירדו נמוך יותר מצוקי הדוֹבר בגבהים שנתמעטו בהדרגה ונבלעו במרחק מסויים מתחת לגלים. היה שם מפרץ אחר, פחות גבוה מהמפרץ של צוקי דוֹבר, אך צר עוד יותר, שהיווה את הכניסה המזרחית של המעבר. נקל היה לנחש שההתארכות הכפולה של צלעות־הסלעים המשיכו את הרחוב מתחת למים עד לצוק־האדם שנזדקר כעין מבצר מרובע בקצה השני של השונית.

צוק־האדם חסם ותמך במזרח את כל הגוש של השונית שנתמכה במערב על־ידי שני צוקי הדוֹבר.

השונית כולה נראתה ממעוף צפור, כמחרוזת מתפתלת של סלעים שבקצה האחד התנוססו צוקי הדוֹבר ובקצה השני התנוסס צוק־האדם.


3: אורווה לסוס, חדר לעובר־אורח

ז’יליאט היטיב למדי לדעת טיבן של שוניות כדי שיתייחס ברצינות יתירה לצוקי הדוֹבר. אבל קודם לכל שומה עליו למצוא מקום־מבטחים ל’כרסתנית'.

הפסגות הרחוקות של הסלעים התת־ימיים שנחשפו מתוך המים בעת זוטו של ים, הוליכו תחת השיפועיוּת עצמה של צוק־האדם למעין מזח קטן שחסום היה כמעט מכל העברים על־ידי השונית. זהו בלי־ספק מקום־מעגן אפשרי. ז’יליאט סקר בעיון את המזח הזה. היתה לו צורה של פרסת־ברזל, והיה נפתח בצד אחד, לרוח המזרח, שהיא הרוח הפחות רעה בסביבות האלה. הגלים היו כלואים שם וכמעט רדומים. מזח זה הוא בהחלט יפה לעגינה. מלבד זה, לא היתה לו לז’יליאט ברירה. אם ז’יליאט רוצה להפיק תועלת מזוטו של הים, עליו להזדרז.

מזג־האויר הוסיף להיות נאה ונעים. הים המחוצף שרוי היה במצב־רוח טוב.

ז’ילאט ירד, נעל את נעליו, התיר את החבל שקישר את ה’כרסתנית' לזיז של סלע, נכנס לתוך הסירה והפליג לים. הוא חתר במשוט לאורך הדופן החיצונית של השונית. משהגיע סמוך לצוק־האדם, נשתהה ובחן את הכניסה של המזח.

הוא מדד באבן־הבדיל את עומקם של המים.

מקום־המעגן היה באמת מצויין.

ז’יליאט קבע מקום ל’כרסתנית' קרוב ככל האפשר לצוק־האדם, והטיל את שני העגנים.

לאחר שעשה זאת, שיכל זרועותיו ונועץ עם עצמו.

ל’כרסתנית' מצא מחסה; בעיה זו נפטרה; אבל צפה ועלתה ביה שניה: היכן למצוא מחסה לעצמן?

שתי אכסניות העמידו את עצמן לרשותו; ‘הכרסתנית’ עצמה. עם תאה הצר שאפשר איכשהו להתגורר בו, ורמת צוק־האדם, שנוח לטפס אליה.

מאכסניה זו או זו, יוכל בעת זוטו של ים, ובדלגוֹ מסלע אל סלע, להגיע כמעט ברגל יבשה למַעֲבר שני הדוברים שבו תקועה ה’דוּראנדה'.

אלא ששפל הים נמשך רק שעה קלה, וכל שאר הזמן יהיה מופרד או מהאכסניה או מה’דוּראנדה', על־ידי מרחק של שלוש מאות אמה. ולשחות במימי השונית דבר קשה הוא.

עליו לוותר הן על ‘הכרסתנית’ והן על צוק־האדם.

כן מן־הנמנע הוא לקבוע כל תחנה שהיא על הסלעים הסמוכים.

זיזיהם התחתונים היו נעלמים פעמיים ביום תחת מי הים הגאים.

פסגותיהם העליונות נפגעו בלי־הרף על־ידי זינוקי קצף. רחיצה בלתי נעימה כל־עיקר.

נותרה ה’דוּראנדה' עצמה.

אבל כלום אפשר להתאכסן בה?

זיליאט קיווה כך.

מקץ מחצית השעה חזר ז’יליאט לגרוטאות הספינה, עלה וירד מהסיפון העליון לסיפון־התיכוֹן ומשם לבטן הספינה, בהעמיקוֹ את הבדיקה החטופה של הביקור הראשון.

בעזרתו של המנוף, העלה על סיפונה של ה’דוראנדה' את החבילה שעשה ממטענה של ה’כרסתנית'. המנוף התנהג יפה. לא חסרו מוטות כדי לסובבו. בתוך ערימה זו של עיי־מפולת יכול זיליאט לבור לעצמו כל מה שלבו חפץ.

הוא מצא בתוך השרידים מקצועה של נגר והעשיר בה את ארגז־המכשירים שלו.

ז’יליאט עבד כל היום על ה’דוּראנדה', פינה, ביער, חיזק.

עם ערוב היום קבע זאת:

הגרוטאה כולה ריטטה ברוח, שלד זה צמרמורת עברו בו עם כל פסיעה שז’יליאט הפסיע. יציב ומוצק היה רק חלק השלד שתקוע היה בין הסלעים, החלק שהכיל את מכונת־הקיטור.

לקבוע דירה ב’דוּראנדה' – קלות־דעת היא. זו תהיה מעמסה נוספת; ולא זו בלבד שאסור להכביד על הספינה, אלא חובה היא להקל עליה. להעיק על הגרוטאה הוא ההיפך ממה שצריך לעשות.

חורה זו דורשת שינהגו בה זהירות רבה. משוּלה היא לחולה הגוֹוע והולך. תימצא רוח למכביר כדי להציק לה.

עצם ההכרח לעבוד עליה כבר מצער הוא.

יתר־על־כן, אם תארע תאונה בלילה שעה שז’יליאט ישן, הרי להימצא בתוך הגרוטאה, זה משמע לרדת תהומה יחד עמה. שום עזרה לא תיתכן אז; הכול יהיה אבוד. כדי לעזור לגרוטאה, צריך להימצא מחוץ לה.

ז’ילאט נשתקע במחשבות.

לא נותרו איפוא אלא שני צוקי הדוֹבר. אבל הללו נראו מעט מאד ראויים לדיור.

אפשר היה להבחין, בתחתית הרמה העליונה של הדוֹבר הגדול, במעין גבשושית.

ייתכן שבקטע זה של הסלע מצויה נקרה.

חור להידחק לתוכו; ז’יליאט לא ביקש יותר מכך.

אבל כיצד להגיע לרמה זו? כיצד לטפס על קיר מאונך זה, הדחוס והשעוע כאבן־צור, המכוסה במחציתו ביריעה של אזוב דביק, ומראה חלקלק לו של משטח מסובן?

היה לפחות מרחק של עשרים רגל מסיפונה של ה’דוּראנדה' לבליטת הרמה.

ז’יליאט הוציא מארגז המכשירים את חבל־הקשרים, פרפוֹ באונקלו לחגורתו, והתחיל לטפס על הדוֹבר הקטן. ככל שטיפס, נעשתה העליה קשה יותר. הוא התרשל לחלוץ את הנעלים, ודבר זה הגביר את יגיעת הטיפוס. לא בלי עמל הגיע לזיז. משהגיע לזיז הצוק, נזדקף מלוא קומתו. לא היה בו מקום אלא לשתי רגליו. יקשה מאד לקבוע שם דירה.

מעל הזיז אליו העפיל, ראה ז’יליאט ביתר זהירות את היבלת הסלעית שכיסתה חלק מסויים של רמת הדוֹבר הגדול.

רמה זו התנשאה בגובה של ששה מטרים לפחות מעל לראשו. תהום חצצה ביו לבינה.

ז’יליאט התיר מחגורתו את חבל־הקשרים, אמד במהירות במבטו את המרחק והשליך את האונקל על הרמה.

האונקל שרט את הסלע, לא נאחז בו וגלש. חבל־הקשרים שבקצהו היה האונקל, חזר ונגל תחת רגליו של ז’יליאט לאורכו של הדוֹבר הקטן.

ז’יליאט חזר על מעשהו, בהשליכוֹ את החבל הרחק יותר, ובהתכוונוֹ לגבשושית השחמית שבה הבחין בקיעים וחריצים.

הזריקה היתה כה זריזה וקולעת שהאונקל נאחז בסלע.

ז’יליאט משך בכוח את החבל.

הבלע נשתבר, וקשר החבלים חזר לחבוט את הקיר התלול של הצוק מתחת לז’יליאט.

ז’יליאט הטיל את האונקל בעם השלישית.

האונקל לא גלש.

ז’יליאט משך בחזקה בחבל. הוא עמד במשיכה. האונקל נעגן סלע.

הוא נתקע, כפי הנראה, באיזה שקע שברמת הצוק שז’יליאט לא יכול היה לראותו.

עליו שומה איפוא להפקיד את חייו בידי משען נעלם זה.

ז’יליאט לא היסס.

הכול דחק. יש לגשת לעניין מהר ככל האפשר.

יתר־על־כן, לחזור ולרדת לסיפונה של ה’דוּראנדה' כדי לתת את הדעת על תחבולה אחרת כמעט מן־הנמנע היה. ההידרדרות היא כמעט וודאית. עולים, אבל אין יורדים.

הדבר שיש לעשות מבעית הוא.

עליו לעבור, כשהוא תלוי בחבל זה, את המרחק שבין שני צוקי הדוֹבר; כזו היתה הבעיה.

ז’יליאט משך משיכת־נסיון שניה את האונקל; האונקל החזיק איתן.

ז’יליאט עטף את ידו השמאלית בממחטתו, לפת את חבל־הקשרים באגרופו הימני שכיסהו באגרופו השמאלי; אחר־כך בהושיטוֹ רגל אחת קדימה ובהודפוֹ בחוזק את הסלע ברגל השניה כדי שעוצמת הזינוק תמנע את סיחרורו של החבל, הטיל את עצמו. ההתנגשות היתה עזה.

למרות הזהירות שז’יליאט נקט, הסתובב החבל, והיתה זו כתפו שנחבטה.

אף אגרופיו התנגשו בצוק. הממחטה ניזוזה ממקומה, האגרופים נשרטו, ואירע נס שלא נרצצו.

ז’יליאט שהה רגע המום ותלוי באויר.

אלא ששלט די בתדהמתו שלא להרפות את החבל.

שעה קלה עברה תוך נידנודים וקירטועים עד הצליח לתפוס את החבל ברגליו.

מאושש, ובהחזיקוֹ את החבל בין רגליו וגם בין ידיו, הציץ למטה.

הוא לא מודאג היה מאורכו של החבל, ששימשוֹ פעמים אין־ספור בטיפוס לפסגות סלעים רבות ביותר. ואמנם, החבל הסתחב על גבי סיפונה של ה’דוּראנדה'.

ז’יליאט, שבטוח היה שיוכל לרדת מהצוק, התחיל לטפס.

תוך רגעים מספר הגיע לרמה.

חוץ מבעלי־כנף לא הציג שם מעולם אדם כף רגלו. רמה זו מכוסה היתה גללי צפרים. היא היתה טראפציה בלתי־סימטרית, שבר מצלעון ענקי ושחמי זה שנתקרא דוֹבר הגדול. טראפציה זו שקערורית היתה בטבורה כמו קערה: מלאכתם של הגשמים.

ז’יליאט שיער איפוא נכונה. בזוית הדרומית של הטראפציה ראה התגובבות של סלעים, שהיו, כפי הנראה, עיי־מפולת של התמוטטות הפסגה. לא היתה שם לא מערה, לא נקרה, אלא חורים כמו בתוך ספוג. אחת המאורות האלה תוכל לאכסן את ז’יליאט.

המאורה שבה בחר מרופדת היתה עשב ואזוב.

הוא יהיה נתון של כמו בתוך נרתיק.

שתי הבעיות נפתרו: ל’כרסתנית' יש נמל ולו יש מעון.

מעלתו היתירה של מעין זה היתה מציאותו בתוך תחומה של ה’דוּראנדה'.

האונקל של חבל־הקשרים, שנפל בין שני גושי סלע, נאחז שם אחיזה איתנה. ז’יליאט חיזקוֹ חיזוק־יתר בהניחוֹ עליו אבן־מידות.

עתה מצוי היה כבתוך ביתו שלו.

הדוֹבר הגדול שימש לו מעון; ה’דוּראנדה' היתה סדנתו. ללכת ולבוא, לעלות ולרדת, אין דבר פשוט מכך.

הוא גלש בזריזות לאורך חבל־הקשרים על הסיפון.

היום יום טוב היה, הוא החל יפה. ז’יליאט מרוצה היה, ופתאום נוכח לדעת שרעב הוא.

הוא התיר את סל־המזונות, פתח את אולרו, פרס לו נתח של בשר שור מעושן, נגס מלחם הקיבר, לגם לגימת מים מתוקים מהפחית, וסעד את לבו להפליא.

משכילה לאכול עוד היה קצת אור יום. הוא ניצל אור זה כדי להחיל בסילוק כל נטל מיותר מגרוטאת הספינה.

חלק מהיום עבר עליו בבירור ובמיון השרידים. הוא הניח הצדה, בתוך התא המוצק שבו מצויה היתה מכונת־הקיטור, כל מה שיוכל להביא לו תועלת: עץ, ברזל, חבלים, בדים. הוא השליך הימה את הנטול־תועלת.

מטענה של ה’כרסתנית', שהועלה על־ידי המנוף על סיפון, היה למעמדה ולמכשול, על אף צימצומה. ז’יליאט השגיח במעין כוך בגובה הישג ידו, שכרוי היה בקיר של הדוֹבר הקטן. רואים תכופות בתוך הסלעים ארונות טבעיים כאלה, אמנם, לא נעולים. הוא סבר שאפשר להפקיד את מטענו בכוך זה. בעומק שׂם את שני הארגזים, ארגז־הבגדים וארגז־המכשירים, את שני השקים, שק־הפכסמים ושק־קמח השיפון, וסמוך לפתח הכוך, מאחר שלא היה לו מקום אחר, את סל־מזונותיו.

כדי ליטול מהרוח כל שליטה על קשר־החבלים, קשר את קצהו התחתון לאחד ממוטות הברזל של ה’דוּראנדה'.

נותר הקצה העליון של החבל. לחזק את הקצה התחתון קל היה, אבל בפסגת הקיר התלול של הצוק, במקום שחבל־הקשרים נתקל בבליטת ברמה, קיים היה חשש שהוא ינוסר קימעה־קימעה על־ידי הזוית החדה של הסלע.

ז’יליאט חיטט בתוך ערימת השרידים, הוציא מתוכה קרעים אחדים של בד־מפרשים; ומקטע של כבל ישן הפקיע סיבים ארוכים, וגידש בה את כיסיו.

ספּן מנחש היה שז’יליאט אומר לרפּד בחתיכות־בד אלה ובקצוות חוטים אלה את חבל־הקשרים במקום שהוא מתקפל על גבי זוית הסלע, כדי למנוע ממנו כל חיכוך.

משנצטייד במלאי של סחבות, נעל את בתי שוקיו, לבש את גלימת הצמר על אפודתו וקישר בשני הטלפיים את עור הכבש לצוארו; אחר־כך לפת את החבל, המרותק עתה בחזקה לצלעו של הדוֹבר הגדול, והעפיל למגדל־ים קודר זה.

למרות ידיו השרוטות, הגיע ז’יליאט בזריזות אל הרמה.

הנגוהות האחרונים של השמש השוקעת דעכו והלכו. הלילה ירד על פני הים, ברומו של הדוֹבר עוד היבהב מעט אור.

ז’יליאט ניצל שארית אור זה כדי לרפד את חבל־הקשרים. הוא כרך לו במקום שהוא עושה זוית על הצלע, תחבושת־בד של רבדים אחדים, שהודקה היטב־היטב בכל רובד.

משכילה את מלאכת הריפוד, קם ז’יליאט מישיבתו השפופה.

מזה רגעים אחדים, בעת שהצמיד את הסחבות לחבל־הקשרים, שמע במעומעם איוושה משונה.

איוושה זו דומה היתה בדממת הערב, לשאון שישמיע ניפנוף הכנפיים של עטלף עצום־מידות.

ז’יליאט הרים את עיניו.

עיגול גדול ושחור חג מעל לראשו בשמים העמוקים והחיוורים של דמדומי הערב. אלה היו שחפים, עורבים, שלכים, פריגאטות, ענן כבד של צפרי ים מוּכּוֹת תמהון.

הדוֹבר הגדול היה כפי הנראה הפונדק שלהן, והן באו ללינת לילה. ז’יליאט תפס שם חדר. אורח בלתי־צפוי זה הדאיגן.

אדם על הצוק הזה, מעולם לא ראו בריה כזאת.

הטיסה הנבוכה ארכה זמן־מה.

דומה היה שהצפרים ממתינות שז’יליאט יקום וילך לו.

מהורהר קצת, עקב אחריהן ז’יליאט במבטו.

מערבולת מעופפת זו סופה שבאה לכלל החלטה: בפתע־פתאום נהפך העיגול לקוו לולייני, וענן זה של שחפים הלך לנחות בקצה השני של השונית, על צוק האדם.

בעומדם שם, נראו כשוקלים את העניין וכמתייעצים זה עם זה. ז’יליאט תוך שהוא משתטח בנרתיק השחם ותוך שהוא שׂם אבן תחת לחיו בתור כר, שמע שעה ארוכה את הצפרים מדברות זו אחר זו, כל אחת לפי תור קירקורה.

לאט־לאט נשתתקו, והכול נרדמו, הצפרים על סלען וז’יליאט על סלעו.

ז’יליאט ישן טוב. עם זאת חש צינה, והיה מקיץ בשל כך מפרק לפרק. הוא מיתח, כמובן, את רגליו לעומק הכוך והניח את ראשו על ספו. הוא לא דאג להרחיק מעל יצועו מספר חלוקי־אבן שלא הנעימו לו כלל את שנתו.

מזמן לזמן פוקח היה קימעה את עיניו.

ברגעים מסויימים שומע היה התפוצצויות עזות. היה זה הים הגואה שנכנס לתוך נקרות השונית ברעש של יריות תותח.

כשהפציע השחר היה קפוא כולו ומשוקע בשינה עמוקה.

הפתאומיוּת של השחר הוציאתו מתוך שינה זו, שהיתה אולי שינה מסוכנת, כי קיטונו פנה לשמש העולה.

ז’יליאט פיהק, התמתח, והטיל את עצמו מחוץ לכוך.

שנתו היתה כל־כך עריבה שלא הבין תחילה היכן הוא מצוי.

אך לאט־לאט חזרה אילו תחושת המציאות, ובמידה כזו שהוא נצטעק: ‘הבה ונאכל פת שחרית!’

מזג־האויר היה שקט, השמים היו קרים ובהירים, לא שטו בהם כל עננים, רוחות הלילה טיאטאו וטיהרו את האופק, והשמש עלתה בכל זיווה. יום שני, הדור־נאה, החל. לבו של ז’יליאט היה טוב עליו.

הוא פשט מעליו את גלימת הצמר, הסיר מעל רגליו את בתי־השוקיים, קיפלם בתוך עור הכבש, קישר את הצרור בחבל דק ודחפוֹ לתוך עומק הכוך, שיהיה מוגן מפני גשם אפשרי.

אחר־כך סידר את מיטתו, כלומר הוציא את חלוקי־האבנים.

משסודרה מיטתו, הגליש את עצמו לאורך החבל על סיפונה של ה’דוּראנדה', ורץ לכוך שבו הטמין את סל מזונותיו.

הסל לא מצוי היה שם. מאחר שהוצב סמוך מאוד לשפת הכוך, באה רוח לילה וגגרתו והטילתו לתוך הים.

זה בישר כוונה של התגוננות.

דרושים היו לרוח רצון מסויים ורשעוּת מסויימת כדי ללכת ולחפש שם את הסל הזה. זוהי התחלה של פעולות־איבה. ז’יליאט הבין.

לא נותר עוד לז’יליאט, חוץ משק הפכסמים ושק קמח השיפון, אלא מקור השבלולים שמהם ניזון האיש שספינתו נטרפה ושגווע ברעב על צוק־האדם.

אשר לדייג, מוטב לא לחשוב על כך. הדגים, שונאים חבטות, מתרחקים משוניות; משליכי מכמורות מפסידים עמלם בין סלעי הים, שחודיהם אינם יפים אלא לקרוע את הרשתות.

ז’יליאט סעד בשבלולי־סלע אחדים, שהוא ניתקם בקושי רב מעל האבן; כמעט ששיבר במלאכה זו את סכינו.

שעה שישב ואכל ארוחה דלה זו, שמע המולה משונה על הים. הוא נשא עיניו והביט.

היה זה נחיל השלכים והשחפים שהסתערו על סלעים התחתונים, כשהם מכים בכנפיהם, דוחפים זה את זה, צורחים, מקרקרים. הם התגודדו כולם במהומה רבה בנקודה אחת. כנופיה זו של בעלי מקור וכנפים שדדו ובזזו משהו.

משהו זה היה סל המזונות של ז’יליאט.

הסל שהושלך על־ידי הרוח על חוד של סלע, נתבקע שם. הצפרים באו במרוצה. הם נשאו במקורותיהם כל מיני נתחים מרוסקים. ז’יליאט הכיר מרחוק את בשר השור המעושן ואת הדג המיובש שהביא עמו.

משמע שלא רק הטבע אלא אף הצפרים פתחו במאבק נגדו. גם להם אמצעי נקם. ז’יליאט נטל מהם את מעונם; הם נטלו ממנו את מזונו.


4: השונית, והאופן להפיק ממנה תועלת

שבוע ימים חלף.

אף כי זו היתה עונת הגשמים, לא ירד כל גשם, מה שגרם שמחה רבה לז’יליאט.

כן הראוי לומר, שהמשימה שהוא נטל על עצמו עלתה, למראית־עין לפחות, על כוחו של אנוש. ההצלחה היתה במידה כזו מסופקת כשם שהמאמץ נראה מטורף.

מישהו, שהיה בשבוע ראשון זה, רואה את ז’יליאט עובד על השונית, לא היה תופס בשום פנים ואופן מה מבקש הוא לעשות. דומה היה שלא נתן עוד את הדעת לא על ה’דוּראנדה' ולא על שני הדוֹברים. עסוק ומוטרד היה רק במה שנמצא על שרשרת הסלעים; כל מעייניו נתונים היו להצלתם של השרידים הקטנים; הוא ניצל את שעות שפל הים כדי ליטול מהסלעים כל מה שהספינה הטרופה העניקה להם. היה הולך מסלע אל סלע ואוסף כל מה שהים השליך עליהם: קרעי בדים, שיירי חבלים, חתיכות ברזל, קטעי קרשים, חיבלי־תרנים שבורים, פה קורה, שם שרשרת, פה גלגלת.

בעת ובעונה אחת חקר ובדק את כל השקערוריות של השונית. אף אחת לא ראויה היתה לדיור, לאכזבתו הרבה של ז’יליאט שקר היה לו בלילות ברומו של הדוֹבר הגדול, ושהשתוקק למצוא עלית־גג טובה יותר.

שתים מהשקערוריות האלה היו מרוּוחות למדי; ואף כי ריצופן הסלעי והטבעי היה כמעט בכל מקום גבשושי ומשופע, אפשר היה לעמוד והתהלך בהן.

גשם ורוח היו פולשים לשם, אך גאוּת הים לא היתה חודרת לתוכן. סמוכות היו לדובר הקטן והגישה אליהן נוחה היתה בכל עת ובכל שעה. ז’יליאט החליט ששקערורה אחת תשמש מחסן והשניה מפוחה.

בכל חבלי המפרשים שיכול היה ללקט, עשה חבילות מהשרידים הקטנים: את שברי העצים אגד לאלומות ואת קרעי הבדים קיפל לצרורות, וקישרם בקפּדנות רבה. וכאשר גאוּת המים אמרה לסוחפם למרחב הים, גררם דרך שרשרת־הסלעים אל מחסנו. הוא מצא בתוך חריץ שבסלע חבל עבה וקלוע שבעזרתו יכול היה לסחוב אפילו קורות גדולות. בזה האופן משה מהים קטעי־שרשרות רבים שפזורים היו על הסלעים התחתיים.

כתום השבוע היו לו לז’יליאט בתוך מוסך־שחם זה כל הגרוטאות המעורבבות של הסוּפה, כשהן ערוכות וסדורות.

מפרשׂ שהודק באבנים כבדות, שהיה אמנם מנוקב מאד, כיסה כעין אברזין, כל מה שהגשם עלול היה לקלקל.

כמו־כן אסף את העוגן הקטן שתקוע היה בחריץ של סלע, ושנחשף על־ידי זוטו של ים.

הוא מצא במקום שהיה פעם תאו של טאנגרוּי חתיכת גיר, והטמינוֹ בקפּדנות בכיסו. הוא יצטרך לו לסימון סימנים.

דלי עור לכיבוי שריפות ועביטים אחדים של עץ במצב טוב למדי השלימו אוסף זה של כלי־עבודה.

כל מה שנותר ממחסן הפחמים של ה’דוראנדה' הועבר למחסן.

בשמונה ימים נסתיימה הצלתם של השרידים; השונית נוקתה, ומעל ה’דוּרנאדה' הוקל כל נטל מיותר, באופן שעל גרוטאת הספינה לא נשארה אלא מכונת־הקיטור.

ז’יליאט, שהיה מהורהר מאד בעת העמל המפרך הזה, חיפש לשוא את ה’בּוּבּה' שהתנוססה בחרטומה של ה’דוּראנדה'. זה היה אחד החפצים שהנחשולים סחפוהו למרחב הים. כדי למצוא בובה זו, מוכן־ומזומן היה ז’יליאט לתת את שתי זרועותיו, אילולא היה זקוק להן כל־כך.

בפתח המחסן ומחוצה לו התגובבו שתי ערימות של פסולת: ערימה של ברזל, היפה להיחשל מחדש, וערימה של עצים, היפה לבעירה.

ז’יליאט היה מתחיל במלאכה עם עלות השחר. מחוץ לשעות השינה, לא נטל לעצמו אפילו שעה קלה של נופש.

השלכים והשחפים, שהתעופפו פה ושם, ראוהו עובד.

משהותקן המחסן, ניגש ז’יליאט לעשות את המפחה.

השקערורה השניה שנבחרה על־ידי ז’יליאט, היה לה מראה של מסדרון ארוך למדי. תחילה נתן את דעתו לקבוע שם את דירתו; אבל הרוח הצפונית, שהיתה מתחדשת שם בלי־הרף, היתה כה מתמדת וכה עיקשת שאנוס היה לוותר על כך. אבל כיוון שנקרה זו אינה יכולה להיות לו חדר־מגורים, שתהיה לו סדנה. להשתמש במכשול הוא צעד גדול לקראת הנצחון. הרוח היתה שונאו של ז’יליאט; ז’יליאט גמר אומר לעשותה עבדו.

המפּחה שז’יליאט ביקש להתקין, תבניתה הוכנה על־ידי הטבע; אבל להשתלט על תבנית זו עד כדי לעשותה ראויה לתעודתה, ולהפוך מאורה זו לסדנה, דבר קשה יותר לא יתואר כלל. בשלושה או ארבעה סלעים גדולים, שהיו כרויים מעשה־משפך ונסתיימו בסדק צר, עשה שם המקרה מפוח רחב וחסר צורה שהיתה לו עוצמה אחרת מעוצמתם של אותם מפוחי־מידות קדמוניים שגובהם היה ארבעה־עשר רגל. זה היה כאן דבר שונה לגמרי. מן הנמנע לחשב את מידותיה של סוּפת־אוּרגאן.

גודש זה של כוח מעצור היה; קשה יהיה להסדיר מפוח זה.

למאורה היו שתי מגרעות; האויר חצה אותה מן הקצה אל הקצה, ואף המים חצוה.

אלה לא היו גלי הים; זה היה דילוף בלתי־פוסק שדומה היה יותר לפיכפוך מאשר לזרם.

ז’יליאט נתן את דעתו להשתמש במים אלה כדי להטיל משמעת על הרוח הזו. בעזרתו של משפך, משניים או שלושה צנורות עשויים קרשים שחוברו בחפּזון, השכיל ז’יליאט שהיה, כפי שכבר אמרנו, קצת נפּח וקצת מכונאי, להרכיב מפוח, כדי למלא את מקומו של מפוח מפחה שלא היה לו; היה זה מכשיר לא מושלם כל־כך, אך ראוי בהחלט לתכליתו.

היה לו קמח שיפון, הוא עשה הימנו דבק; היה לו חבל לבן בלתי־זפות, הוא עשה הימנו נעורת. בנעורת זו ובדבק זה ובכמה פיסות עץ, סתם את כל הסדקים והבקיעים של הסלע, בהשאירוֹ בו רק זרבובית־אויר, עשויה מקטע של צנור שמצא ב’דוּראנדה'. זרבובית־אויר זו מוטה היתה אופקית מעל ללוח־אבן שעליו התקין ז’יליאט את מוקד המפּחה. פּקק, עשוי מחתיכת סמרטוט, אטמה בעת הצורך.

אחר־כך ערם ז’יליאט פחמים ועצים על המוקד הזה, הכה באבן־אש על גבי הסלע עצמו, הפיל את הניצוץ על חופן של נעורת, ובנעורת הדלוקה הבעיר את העצים והפּחמים.

הוא ניסה את המפוח. הוא פעל להפליא.

ז’יליאט חש גאווה של קיקלוֹפּ; הוא היה שליט האויר, המים והאש.

ז’יליאט נטל כסדן אבן־חלמיש גדולה, שהיו לה בערך הצורה והמידות הרצויות. אלא שהיה זה סדן מסוכן מאד, שכן עלול היה להתבקע תחת הלמות הפטיש. זה היה הסדן העתיק של שוכני המערות. למשטחו שלוטש על־ידי הגלים היה כמעט החוזק של פלדה.

ז’יליאט הצטער שלא הביא עמו את הסדן שלו. מאחר שלא ידע שה’דוּראנדה' בותרה לשניים על־ידי הסוּפה, קיווה למצוא את ארגזו של הנגר וכל כליו, הנמצא ברגיל ליד החרטום. והנה החרטום דווקא הוא שנפגע על־ידי גלי הים.

שתי השקערורות שנכבשו על השונית על־ידי ז’יליאט שכנות היו. למחסן ולמפּחה היה פתח משותף.

מדי ערב בערב, משנסתיים יומו, היה ז’יליאט סועד את לבו בפכסם טבול במים, בקיפוד־ים, בערמוני־מים אחדים, הציִד היחידי האפשרי בין סלעים אלה, וברועדוֹ מקור עלה לישון לכוכו אשר על הדוֹבר הגדול.


ספר שני: העמל

1: אמצעיו של זה שהכול חסר לו

ז’יליאט הביא ללא־שהיות את המפחה לידי פעולה. חסרו לו מכשירים, הוא התקינם בעצמו.

כחומר־בעירה היו לו שרידי־העצים של הספינה, המים היו לו כוח מניע, הרוח שימשה לו נושפת־מפוח, אבן־חלמיש היתה לו סדן, חושו הטבעי הדריכוֹ בתבונת המלאכה, וככוח היה לו רצונו.

ז’יליאט נכנס בלהט תוך עבודה קודרת זו.

מזג־האויר תרם בעין יפה את חלקו, כי הוא הוסיף להיות יבש ומיעט ככל האפשר להזעיף פנים. חודש מארס בא, אבל בנחת.

היתה מעט רוח; המפּוח ההידרולי הפיק תועלת רבה מכך; כי שפעת רוח עלולה היתה להפריע מאשר לעזור.

לז’יליאט היה משור; הוא התקין לו משוף; במשור תקף את העץ, במשוף תקף את הברזל. אחר־כך הוסיף לעצמו את שתי ידי הברזל של הנפח: צבת ומלקחיים. קימעה־קימעה נתן ז’יליאט לעצמו עוזרים והשלים את כלי־נשקו. מחתיכת פח עשה גגון למוקד המפּחה.

אחת מדאגותיו העירקיות היה מיוּן ותיקון הגלגלות, שהוא יצטרך להן בבוא העת. אמנם, מי שמבקש להרכיב מערכת־מנופים חייב להצטייד בקורות ובגלגלות; אבל אין זה מספיק, דרושים עוד חבלים.

ז’יליאט מיתח את המפרשים הקרועים והצליח להפקיע מהם פתילי־קנבוס מצויינים; בפתילים אלה חיבר קצה לקצה את החבלים העבים. אלא שאיחויים אלה עשויים היו להרקיב משום שלא נמשכו בזפת; על ז’יליאט שומה היה איפוא להזדרז ולהשתמש בחבלים אלה ובכבלים אלה.

לאחר שאיחה את החבלים ניגש לאחות את השרשרות.

הודות לחוד הצדדי של סדן־החלמיש, יכול היה לחשל טבעות מגושמות אבל מוצקות. בטבעות אלה חיבר אלה לאלה את קטעי השרשרות הרצוצים וקיבל שרשרות ארוכות.

הוא חיתך לנתחים את מוטות־הברזל העגולים של גשר־הפיקוד, חישל בקצה האחד של כל נתח חוד ובקצה השני ראש רחב, ואלה הפכו להיות מסמרים גדולים באורך של רגל אחת בערך. מסמרים אלה הם בשימוש רב בהתקנת גשרים, והם מועילים מאד בריתוק דברים לסלעים.

בעזרת המלקחיים והצבת, ובהשתמשוֹ באיזמלו כמברג, ניגש לפרק את שני הגלגלים של הספינה; הדבר עלה בידו. מקרשי הגלילים שכיסו אותם, עשה ז’יליאט שני ארגזים שבתוכם הניח, חלק־חלק, את שני הגלגלים כשהם ממוספּרים בקפּדנות. חתיכת הגיר היתה לו לתועלת רבה במיספּור זה.

הוא העמיד את שני הארגזים האלה בחלק המוצק של גשר ‘דוּראנדה’.

משסיים עבודות־הכנה אלה, מצא ז’יליאט אל עצמו פנים אל פנים עם הבעיה החשובה ביותר: בעית מכונת־הקיטור.

לפרק את הגלגלים אפשר היה; לפרק את המכונה, לא.

ראשית־כל הכיר ז’יליאט במידה מועטת את המנגנון הזה. עלול הוא לגרום לו חבלה שלא תהיה לה תקנה. ועוד, אפילו כדי לנסות לפרקוֹ, קטע־קטע, אילו נתפס לפזיזות זו, דרושים מכשירים אחרים מאלה שאפשר להתקין במאורה המשמשת מפּחה, עם רוח־סדקים כמפּוח ואבן־חלמיש כסדן. אם ינסה לפרק את המכונה עלול הוא לשסעה לגזרים.

דומה היה שז’יליאט הועמד בפני דבר שאינו בר־ביצוע.

אפשר היה להאמין שניטלה כל עצה ותחבולה מז’יליאט.

מה לעשות?

לז’יליאט היה רעיון משלו.

‘הכרסתנית’ היתה כל העת מעוגנת במזח של צוק־האדם, שם הניחה הים לנפשה. כפי שזוכרים, סידר ז’יליאט הכול כדי לקיים מגע מתמיד עם סירתו. הוא קם והלך אליה, מדד בדקדקנות את רוחבה, אחר־כך חזר אל ה’דוּראנדה' ומדד את הקוטר הגדול של רצפת המכונה. קוטר זה, בלי הגלגלים, היה בשיעור ניכר קטן יותר מרוחבה של ‘הכרסתנית’. משמע שהמכונה תוכל להיכנס לתוך הסירה.

אבל כיצד להכניסה לתוך הסירה?


2: יצירת־המופת של ז’יליאט באה לעזרת יצירת־המופת של לטיאֶרי

דייג שהיתה נכנסת בו רוח־שגעון לשוטט בעונה זו במקומות אלה, גמול אומץ־לבו היה מחזה מוזר שהיה מתגלה לנגד עיניו בין שני צוקי הדוֹבר.

הנה מה שהיה רואה: ארבע קורות חסונות, מרוחקות זו מזו בריווח שווה, נתמשכו מדוֹבר אחד לשני, כשהן דחוקות ותקועות בין הסלעים, מה שהעניק להן מוצקוּת מעוּלה ביותר. לארבע קורות אלה מחוברות היו ארבע מערכות־גלגלות להרמת משאות. מגלגלות אלה נשתלשלו וירדו חבלים עבים שנראו מרחוק כחוטים, ותחת המנגנון האוירי הזה של קורות וגלגלות, נזדקרה הגרוטאה המגושמת של ה’דוּראנדה', שנראתה כתלויה בחוטים אלה.

תלויה עדיין לא היתה. במאונך מתחת לקורות, קדוחים היו שמונה חורים בסיפּונה של הספינה, ארבעה מצד שמאל וארבעה מצד ימין של המכונה ועוד שמונה חורים מתחת לאלה, בתחתית הספינה. החבלים שנשתלשלו במאונך מארבע הגלגלות, נכנסו לתוך הסיפון, אחר־כך יצאו מתחתית הספינה דרך החורים שבצד ימין, עברו מתחת לקוער ומתחת למכונה, חזרו ונכנסו לתוך הספינה דרך החורים שבצד שמאל, ובהתרוממם מעל לסיפון, חזרו להיכרך על ארבע הגלגלות של הקורות, שם נאגדו לכבל יחידי שניתן לכוונוֹ בזרוע אחת. אונקל וטבעת שדרכה נשתלשל הכבל היחידי השלימו את המכשיר המורכב הזה ועצרוהו בעת הצורך. תחבולה מחוכמת זו אילצה את ארבע מערכות־הגלגלות לפעול יחדיו, ושימשה בלם אמיתי לכוחות התלויים ביד נווט הפעולה.

כל זה, מלא שגיאות, אבל עשוי ביד אדם אחד, היה מפתיע ומתמיה.

נאמר כאן שאין השגיאות, אפילו הגסות ביותר, מסוגלות למנוע מנגנון מלפעול איכשהו. זה צולע, אבל זה הולך. האוֹבּליסק בככר פטר הקדוש ברומא הוקם בניגוד לכל חוקי שיווי־המשקל. מרכבתו של הצאר פיוטר בנויה היתה בצורה כזו שנדמה היה שתתהפך עם כל צעד. היא נסעה בכל־זאת. כמה ליקויים ומגרעות היו במכונה ההידרולית שנבנתה במארלי12. אף־על־פי־כן סיפקה מי־שתיה ללוּאי הארבעה־עשר.

יהיה איך שיהיה, לז’יליאט היה אמון. הוא הסיג אפילו את גבול ההצלחה במידה כזו שקבע בשוליה של ה’כרסתנית‘, ביום שהלך לראותה, שני זוגות של טבעות־ברזל אלה מול אלה, בשני צדי הסירה, וברווחים מקבילים לארבע הטבעות של ה’דוראנדה’, שאליהן מקושרות היו ארבע השרשרות של המעשנה.

לז’יליאט היתה כפי־הנראה תוכנית גמורה מאד ומוחלטת מאד. והואיל וכל הסיכויים היו נגדו, ביקש לנקוט לטובתו, בכל אמצעי הזהירות.

הוא עשה דברים שנראו לכאורה נטולי תועלת, סימן לחישוב מדוקדק ושקדני.

שיטת עבודתו היתה עשויה להביא לידי מבוכה, כבר הדגשנו זאת, כל צופה־מן־הצד, ויהא בקי ומומחה.

מי שהיה רואהו, למשל, עומד ומשקע, – במאמצים החורגים מכוח אנוש ומתוך סכנה לשבור לעצמו את המפרקת, – במהלומת־פטיש שמונה או עשרה מסמרי־המידות שהוא חישל, לתוך המסד של שני הדוֹברים, במבוא המעבר של השונית, היה מבין בקושי טעמם של מסמרים אלה, והיה מן־הסתם שואל את עצמו לשם מה כל העמל הזה.

אילו היה אותו צופה אלמוני רואה אחר־כך את ז’יליאט מודד את קטע הדופן של חרטום ה’דוראנדה', שנשאר, כפו שזוכרים, מצומד לגרוטאות הספינה, נוטל כבל חזק ומהדקוֹ לשפה העליונה של דופן זו, מקצץ בגרזן את הקורות והקרשים המדולדלים שהחזיקו בה, גוררוֹ מחוץ למעבר הסלעים בעזרת זוטו של הים שדחף את החלק התחתון, בעוד שז’יליאט משך בחלק העליון, ולבסוף קושר, מתוך התאמצות רבה, בכבל האמור את הלוח הכבד הזה שהיה רחב יותר ממבוא המעבר, למסמרים התקועים במסד של הדוֹבר הקטן, – באמונה שאותו צופה היה מבין אולי עוד פחות, והיה אומר לעצמו, אם ז’יליאט מבקש לשם נוחוּת תמרוניו, לפַנות את סימטת הדוברים ממכשול זה, אין עליו אלא להניחוֹ לגלוש לתוך המים בעת גאוּתם ואלה יסחפוהו למרחב הים.

לז’יליאט היו טעמים ונימוקים שלו.

כדי לתקוע את המסמרים במסד של צוקי הדוֹברים, נסתייע ז’יאלאט בכל בקיעי השחם, הרחיבם במקרה־הצורך, שיקע בהם תחילה פּיסות של עץ ואחר־כך השריש בתוכם את מסמרי־הברזל. הכנות דומות עשה על שני הסלעים שנזדקרו בקצה השני של מעבר השוּנית, בצד מזרח; הוא ריפד בפיסות עץ את כל הסדקים והחגווים, כאילו ביקש להכשיר גם אותם לקליטת יתדות; אבל דומה שזו לא היתה אלא הכשרת־מילואים פשוטה, שכן לא תקע בהם שום מסמרים. מאליו יובן שבמצוקה שבה שרוי היה, הוצרך לנהוג זהירות ולהשתמש בחמרים המצויים ברשותו רק לפי מידת הצרכים, ובעת הכרח. זה היה סיבוך־יתר שניתוסף להרבה קשיים אחרים.

נסתיימה עבודה אחת, צצה עבודה שניה. ז’יליאט עבר בלי היסוסים ופקפוקים מאחת לשניה, ביצען שקדנות שלא ידעה לאוּת.


3: ז’יליאט קובע עמדה ל’כרסתנית'

האיש שעשה את הדברים האלה מראהו נעשה מבעית.

בעמל כפול־ומכופל זה ביזבז ז’יליאט את כל כוחותיו בת־אחת; חידשם בקושי.

מחסור מצד אחד, עייפות מצד שני, גרמו שרזון ישולח בגופו. שער ראשו וזקנו גדלו פרע. לא נותרה לו אף כתונת אחת שלא נתמרטטה. מתהלך היה יחף, כי הרוח סחפה לו נעל אחת והים סחף לו נעל שניה. רסיסי הסדן הפרימיטיבי והמסוכן מאד שבו השתמש, עשו לו על הידים והזרועות פצעים קטנים, מעין נתזי עבודה. פצעים אלה,ְ שריטות יותר מאשר חבורות, שטחיים היו, אך מגורים על־ידי האויר העוקץ ועל־ידי המים המלוחים.

הציק לו הרעב, הציק לו הצמאון, הציק לו הקור.

פחית המים המתוקים ריקה היתה. קמח השיפון שהביא בוזבז לדבק או נאכל. לא נותרו לו אלא קצת פּכסמים.

הוא שיברם בשיניו, מאחר שחסרו לו מים כדי להרטיבם.

קימעה־קימעה ויום־יום נתמעטו והלכו כוחותיו.

צוק נורא ואיום זה סחט ממנות את החיוּת.

לשתות – היתה בעיה; לאכול – היתה בעיה; לישון – היתה בעיה.

היה אוכל כאשר עלה בידו לתפוש שבלול או סרטן־ים; היה שותה כאשר ראה צפור מזנקת על זיז של סלע. היה מטפס אל הזיז ומוצא שם נקיק ובו מעט מים מתוקים. היה שותה לאחר הצפור, ופעמים יחד עם הצפור; כי השחפים והשלכים התרגלו אליו ושוב לא התעופפו עם התקרבותו. אפילו בשעה שהרעב הציקהו עד לבלתי־נשוא לא נגע בהן ז’יליאט לרעה. היתה לו, כפי שזוכרים, אמונה תפלה, לגבי צפרים.

הצפרים, מצדן, שוב לא התייראו מפניו, בזכות שער ראשו הסמור וזקנו הארוך; שינוי־צורה זה הרגיע אותם; בעיניהן לא היה מוחזק עוד בן־אדם; הן ראו בו חיה.

הצפרים וז’יליאט היו עתה ידידים טובים. עניים אלה עזרו זה לזה. כל עוד היה לז’יליאט קמח־שיפון, היה משליך להן פירורים של לביבות שאפה לעצמו. והצפרים היו גומלות עמו ומראות לו את המקומות בהם מצויים מים מתוקים.

היה אוכל שבלולים חיים; השבלולים מרווי־צמאון הם, במידה מסויימת. אשר לסרטני־הים, אותם צולה היה; מאחר שלא היתה לו קדירה כדי לבשלם, צלה אותם בין שתי אבנים מלובנות, כמנהגם של האנשים הפראים היושבים באיי פּירוּאֵה.

בינתיים נשתנה מזג־האויר, וגשם בא. אך היה זה גשם עויין. לא מטר סוחף או גשם־נדבות, אלא מחטים ארוכות ודקות, קפואות, חודרות, חדות, שניקבו את בגדיו של ז’יליאט עד עור גופו ובעד העור חדרו לתוך העצמות. גשם זה נתן מעט לשתות והרטיב הרבה.

קמצן בעזרה ונדיב בצרות. כזה היה גשם זה. הבלתי יאה לשמים. הוא ניתך על ז’יליאט במשך שבוע תמים, יומם ולילה. גשם זה היה מעשה רע ממרומים.

בלילה לא היה נרדם בתוך כוך־הסלע שלו, אלא מתוך עוצם העייפות שדיכאו. יבחושי־הים הגדולים היו עוקצים אותו. היה מתעורר מכוסה אבעבועות.

הוא קדח, והקדחת היא שחיזקתו. הקדחת היא עזרה הממיתה. אינסטינקטיבית לעס אזוב או מצץ עלים של קוקליאריה פראית, צמחים דלים שגדלו בתוך הבקיעים הצחיחים של השוּנית. הוא, דרך־אגב, שׂם מעט מאד לב ליסוריו. לא היה לו פנאי להסיח את דעתו מעמלו בגלל ז’יליאט. מכונת־הקיטור של ה’דוּראנדה' היא בקו הבריאות. זה מספיק.

בכל רגע ורגע עקב צרכי עבודתו, היה מטיל עצמו המימה, וחוזר ומציב רגליו על הסלע. הוא נכנס לתוך המים ויוצא מהם, כדרך שאדם נכנס בדירתו מחדר אחד למשנהו.

בגדיו סרבו להתייבש. ספוגים היו מי גשם שלא פסק מרדת ומי־הים שאינם מתייבשים לעולם.

ז’יליאט חי רטוב.

לחיות רטוב ועם זה להיות צמא, ז’יליאט נתייסר ביסורים משונים אלה. היה נושך מפרק לפרק את שרוול אפודתו.

האש שהיה מבעיר לא חיממתו כל־עיקר; אש שמעלים בחוץ אינה אלא עזרה־למחצה; אתה נצרב בצד אחד וקופא בצד שני.

ז’יליאט, שטבל בזיעה, רעד מצינה.

הכול התנגד מסביב לז’יליאט בתוך מין שתיקה איומה. הוא הרגיש את עצמו בחינת אויב.

יום אחד, היום האחרון של חודש אפריל, דומני, או יום הראשון של חודש מאי, היה הכול מוכן־ומזומן.

תא־המכונה היה כמשובץ בין שמונת הכבלים שנשתלשלו מהגלגלות, ארבעה מזה וארבעה מזה. ששה־עשר החורים שדרכם עברו כבלים אלה, מקושרים היו ביניהם על גבי הסיפון ומתחת לקוער על־ידי חריצי משור. קרשי־הציפוי של ה’דוראנדה' קוצצו במשור, השלד קוצץ בגרזן, ציפויי־הברזל נוסרו במשוף. חלק הקוער שמעליו קבועה היתה המכונה, בותר והופרד מגוף הספינה והיה מוכן לגלוש יחד עם המכונה תוך שתומך בה. כל הגוש המבהיל הזה אחוז היה רק בשרשרת שהיא עצמה תלויה היתה בחסדו של מחי משוף. הפזיזות היא בחינת זהירות עת שהכול מצוי בנקודה כזו של סיום וכה קרוב לסוף.

מי הים שפלו, השעה שעת־כושר היתה.

עלה בידו של ז’יליאט לפרק את ציר הגלגלים שקצותיו עלולים להוות מכשול ולעצור את הניתוק. הוא הצליח לקשור במאונך את המוט הכבד הזה בתוך תא־המכונה עצמו.

הגיע הזמן לגמור. ז’יליאט, כפי שכבר אמרנו, לא היה עייף משום שלא רצה להיות עייף. אבל מכשירי־העבודה שלו עייפים היו. המפּחה נעשתה קימעה־קימעה בלתי־אפשרית. אבן־הסדן נתבקעה, המפּוח התחיל להתרשל במלאכתו. ומאחר שהמפל ההידרולי היה של מי־ים, נתהוו משקעים מלחיים בפרקי המכשיר והפריעו את פעולתו.

ז’יליאט הלך למפרץ־האדם, סקר בקפדנות את ה’כרסתנית‘, ראה שהכול בה כשורה, ביחוד ארבע הטבעות שנקבעו מימינה ומשמאלה; אחר־כך העלה את העוגן, ואגב חתירה חזר עם ה’כרסתנית’ לשני הדוֹברים.

המסדרון שבין שני הדוֹברים מסוגל היה לקלוט את הסירה.

היה שם די עומק ודי ריווח. ז’יליאט ידע למן היום הראשון שאפשר יהיה לדחוף את ה’כרסתנית' מתחת ל’דוּראנדה'.

אבל שיבוץ זה של הסירה בתוך הסלעים היה בכל־זאת מלאכה עדינה ומסובכת, שכן דרשה דקדקנות של חרש אבנים־טובות. לגבי ז’יליאט חשוב היה שהתורן ושאר האביזרים של ה’כרסתנית' יימצאו מעֵבר לגרוטאות הספינה, מצד כניסת המעבר.

קשיים אלה שכרוכים היו בתמרון זה עשו את פעולת השטת הסירה מייגעת מאד אף לגבי ז’יליאט. זה לא היה כמו במפרץ־האדם עניין של סיבובי־הגה זריזים; כאן צריך היה לדחוף, למשוך, לחתור ולמוֹד את עומק המים. ז’יליאט נצרך היה לפחות לרבע שעה כדי לבצע משימה זאת. והיא עלתה בידו.

תוך חמש־עשרה או עשרים דקה נקבעה ה’כרסתנית' מתחת ל’דוּראנדה‘; באמצעותם של שני העוגנים הידק ז’יליאט את ה’כרסתנית’ יפה־יפה; אחר־כך, בעזרתו של מנוף־המשאות, הוריד לתוך ה’כרסתנית' את שני הארגזים שהכילו את הגלגלים המפורקים. שני ארגזים אלה היוו את הנטל הדרוש לסירה.

לגבי זה שז’יליאט תיחבל, הפכו מגרעותיה של ה’כרסתנית' להיות מעלות: היא היתה נטולת סיפון, למטען יהיה עומק־יתר; התורן מצוי בצד החרטום, למטען תהיה נוחוּת־יתר; ה’כרסתנית' אינה אלא גרוטאה, שום כלי־שיט אינו מוצק ויציב יותר בים כגרוטאה.

בפתע־פתאום השגיח ז’יליאט שהגלים גואים ועולים. הוא נשא את עיניו והביט מהיכן הרוח באה.


4: יותר תהפוכה מהתרה

הרוח מעטה היתה; אבל מה שנשב, נשב מצד מערב. זהו הרגל רע שיש לה לרוח בתקופת שוויון־היום־והלילה.

הים הגואה, לפי הרוח הנושבת, מתנהג שונות בתוך שוניות הדוברים. לפי משב־הרוח הדוחפתו, נכנס הים לתוך מסדרון זה – או מצד מזרח או מצד מערב. אם הוא נכנס מצד מזרח, הריהו טוב ונוח; אם הוא נכנס מצד מערב, הריהו זועף וזועם.

כל זמן שרוח מערבית שולטת, ותהא זו רוח רפה ביותר, זוכים שני הדוֹברים פעמיים ביום להשתערות זו. הים גואה, הזרם לוחץ, הצוק מגלה התנגדות, פתח המסדרון אינו נפתח אלא כלשהו, הנחשול הנדחק לתוכו בכוח מקפץ ומנהם, ודכי אחוז־טירוף חובט את שתי החזיתות של הסימטה. באופן שהדוֹברים, בשל רוח מערבית כלשהי, מראים חזיון משונה זה: בחוץ, על־פני הים – שלווה, בתוך השונית – סערה.

הכניסה מצד מזרח, פרט שמן הראוי להזכירוֹ, גובלת בצוק־האדם; הפירצה המבעיתה שבמערב מצויה בקצה הנגדי, בדיוק בין שני הדוֹברים.

ובפירצה זו שבמערב נמצא ז’יליאט עם ה’דוראנדה' הטרופה וה’כרסתנית' המעוגנת.

דומה היה שאין למנוע שוֹאה. לשוֹאה זו שמישמשה ובאה, היתה הרוח הדרושה לה – בכמוּת מועטת, אך מספּקת.

בעוד שעות מעטות ישתער הים הגואה והולך, בכוח ובתוקף, על מיצר הדוֹברים.

נחשול גועש זה, בריח גיגאנטי של האוקיינוס, ייתקל בפירצה של השוּנית, ומתפתל ליד שני הדוֹברים – מגדלי הכניסה, עמודי המיצר – מנופח על־ידי המעצור, נדחף על־ידי הצוק, מיוגע על־ידי הרוח, יתנפל בזעף על השונית, ובכל העיווּתים שגרם לו המכשול, בכל הזעם של גל שנכבל, יחדור לבין שתי החומות, ימצא שם את ה’כרסתנית' ואת ה’דוּראנדה' וישברן לרסיסים.

נגד שואה אפשרית זו דרוש מגן. לז’יליאט היה מגן.

בזריזות זו שנתברך בה, זריזות החזקה יותר מכוח, ביצע ז’יליאט תמרונים של יעל בהרים או של קוף ביער, הסתייע לצורך דילוגים מתנודדים ומסחררי־ראש בזיז כלשהו של אבן, קפץ לתוך המים, יצא מהם, שחה בתוך מערבולת, טיפס על סלעים, – וחבל בין שיניו ופטיש ביד, התיר את הכבל שהחזיק תלוי־ומצומד למסד של הדוֹבר הקטן, את הדופן של חרטום ה’דוּראנדה', התקין בחתיכות חבלים מעין שגמים שהידקו את הדופן הזאת למסמרים הגדולים שנתקעו בתוך השחם, סיבב על שגמים אלה ריקוע זה של קרשים שדומה היה לשסתום של סכר, נעזר בנחשול הגועש שדחפוֹ, והצמידוֹ בקצה אחד לדוֹבר הגדול, בעוד ששגמי החבל הצמידוּ לדוֹבר הקטן את קצהו השני; אחר־כך ריתק בחזקה את לוח העץ הרחב הזה לעמוד הכפול של מבוא־המעבר, הטיל עליו במלוכסן שרשרת, כחגורה על גבי שריון, ובפחות משעה אחת נזדקר מחסום נגד הים הגואה וסימטת השוניות סגורה היתה כמו בדלת.

לאחר שהמיצר נחסם, נתן ז’יליאט את דעתו על ה’כרסתנית'. הוא כרך די כבל על שני העוגנים כדי שהסירה תוכל לעלות עם גאות־הים.

בינתיים נתעצמה תנודת הגלים; בשעה זו עלולות חבטות הנחשולים, אפילו השקטות ביותר, להיות חבלניות. מה שז’יליאט תיחבל, נתגשם. הגלים אצו־רצו בזעם לעבר המחסום, נתקלו בו, גאו־תפחו, ונכנסו מלמטה. בחוץ געשו המים; בפנים פיכפכו שלוות. גאוּת־הים נוצחה.

הרגע האיום הגיע.

עתה שומה היה על ז’יליאט להוריד את המכונה לתוך הסירה.

הוא נתהרהר שעה קלה, כשלופת את המרפק של זרועו השמאלית בידו הימנית ואת מצחו בידו השמאלית.

אחר־כך עלה על ה’דוראנדה', שחלק ממנה, המכונה, עתיד היה להינתק, וחלק שני, השלד, עתיד היה להישאר.

הוא חיתך את ארבע העבותות שריתקו לקירות ה’דוּראנדה', מימין ומשמאל, את ארבע השרשרות של המעשנה. ומאחר שהעבותות לא היו אלא חבלים, התגברה עליהן סכינו על נקלה.

ארבע השרשרות, שהיו עתה חופשיות וללא קישורים, השתלשלו וירדו לרוך המעשנה.

מגרוטאת הספינה עלה למיתקן שהרכיב, הכה ברגלו על הקורות, סקר ובחן את הגלגלות, נגע בכבלים ובחבלים כדי להיווכח אם לא נרטבו עד היסוד, וקבע שמאומה אינו חסר, שמאומה לא התרופף; אחר־כך קפץ מהמיתקן על הסיפון ותפש עמדה ליד מנוף־המשאות, בחלק של ה’דוראנדה' שעתיד היה להישאר מצומד לסלעים. זו היתה תחנת־העבודה שלו.

רציני, מפועם רק מהתרגשות מועילה, הטיל מבט אחרון על מערכת־הגלגלות. אחר־כך נטל משוף והתחיל לנסר את השרשרת שהחזיקה את הכול תלוי־ועומד.

חריקתו של המשוף נשמעה ברורות בתוך נהימת הים.

השרשרת של מנוף־המשאות, המקושרת לגלגלת־הוויסות, מצויה היתה בתחום הישג היד של ז’יליאט.

בפתע־פתאום קלטה אזנו קול־ריסוק. חולית השרשרת שהמשוף ניסרה ושכבר נחתכה למעלה מהחצי, נשתברה; כל המתקן התחיל להתנודד אילך ואילך. לז’יליאט היתה בקושי שהוּת להטיל את עצמו על גלגלת־הוויסוּת.

השרשרת השבורה חבטה את הסלע, שמונת הכבלים התמתחו, כל הגוש המנוסר והמנופץ נעקר מהגרוטאה, בטנה של ה’דוראנדה' נפתחה, רצפת הברזל של המכונה שהעיקה על הכבלים הופיעה מתחת לקוער.

אילו לא תפס ז’יליאט בעוד מועד את גלגלת־הוויסוּת, כי עתה היתה זו הידרדרות. אבל ידו האיתנה היתה שם; וזו היתה ירידה.

ז’יליאט שעמד תחתיו ואגרופו לופת את מנוף־המשאות, ידו נתונה היתה, אם אפשר לומר כך, על דופן המיתקן.

כאן בא לידי גילוי כוח־האמצאה של ז’יליאט.

נס מופלא של תיאום־כוחות התרחש. בעת שהמכונה של ה’דוראנדה‘, שנעתקה כגוש אחד, ירדה אל ה’כרסתנית’, עלתה ה’כרסתנית' אל המכונה. גרוטאת־הספינה וסירת־ההצלה עזרו זו לזו בכיווּן מהופך, הלכו זו לקראת זו. הן חיפּשו אשה את חברתה וחסכו לעצמן מחצית העבודה.

הגלים, שגאו ללא רעש בין שני הדוֹברים, הניפו את הסירה וקירבוה אל ה’דוּראנדה'. גאוּת־הים היתה יותר מאשר מנוצחת. היא היתה מבויתת ומאולפת. האוקיינוס היווה חלק מהמנגנון.

הגלים הגוֹאים הניפו את ה’כרסתנית' בלי נידנודים, ברוֹך, כמעט בזהירות, כאילו עשויה היתה חרסינה.

ז’יליאט תיחבל ותיאם את שתי הפעולות: זו של המים וזו של המיתקן, ובעומדוֹ בלי נוע ליד מנוף־המשאות, מעין אנדרטה אימתנית שכל התנועות צייתו לה, כיוון את איטיוּת הירודה לפי איטיוּת העליה.

כמעט ברגע שבו חדל הנחשול להתרומם, חדלו הכבלים להיכרך. פתאום, אך ללא טלטלה, נעצרו הגלגלות. המכונה, כאילו הונחה ביד אדם, תפשה עמדה בתוך ה’כרסתנית'. היא התנשאה שם, ישרה, ללא נוע, מוצקה.

הדבר נעשה.

ז’יליאט הביט מוּכה־תמהון.

היצור המסכן לא היה מפונק ביותר בשמחות. גל של אושר עצום הציף את נפשו. הוא הרגיש שכל איבריו מתכופפים; ולנוכח נצחונו, התחיל הוא, שלא ידע עד אז כל מבוכה, להרעיד בכל גופו.

הוא הסתכל ב’כרסתנית' שמתחת לגרוטאה ובמכונה שבתוך ה’כרסתנית'. דומה היה שאין הוא מאמין למראה עיניו. אפשר היה לומר שלא ציפּה כלל למה שעשה. פלא יצא מתחת ידיו, והוא עמד והביט בו בתדהמה.

אך תדהמה זו לא ארכה אלא רגעים מעטים.

ז’יליאט עשה תנועת התנערות של אדם המתעורר משנתו, הטיל את עצמו על המשור וחיתך את שמונת הכבלים; אחר־כך, בהיותו מרוחק עתה מן ה’כרסתנית‘, הודות לגאוּת הגלים, רק מרחק של עשר רגל, קפץ לתוכה, נטל פקעת של קנבוס, התקין ארבע עבותות, העבירן דרך טבעות שהוכנו מראש, וריתק לשולי ה’כרסתנית’, מזה ומזה, את ארבע השרשרות של המעשנה ששעה קודם לכן עוד מחוברות היו לשוליה של ה’דוּראנדה'.

ה’כרסתנית‘, כפי שאפשר היה לחזות מראש, נשאה יפה־יפה את הנטל הכבד של המכונה. ה’כרסתנית’ לא שקעה בתוך המים אלא עד מידת שיוט רצויה. המכונה של ה’דוּראנדה‘, אף כי בעלת משקל רב, היתה בכל־זאת פחות כבדה מערימת האבנים והתותח שהובאו לפני שנים מהאי הרם על־ידי ה’כרסתנית’.

הכול היה איפוא גמור. לא נותר אלא להפליג.


5: ההצלחה ניטלה מיד משניתנה

הכול לא נגמר עדיין.

לפתוח את פתח המסדרון שנסגר על ידי קטע הדופן של ה’דוּראנדה‘, ולדחוף ללא־שהיות את ה’כרסתנית’ מחוץ לשונית, זו היתה המשימה הדחופה ביותר, שכן בים דוחק כל רגע ורגע. הרוח מעטה היתה, היא העלתה בקושי אדוות קלות. הערב ההדור־נאה, הבטיח לילה נאה. הים רדוד היה, והשעה כשרה היתה מאין כמוה להפלגה. לז’יליאט יהא זוטו של ים כדי לצאת מתוך צוקי הדוֹברים וגאוּת של ים כדי להיכנס לגאֶרניסיי. הוא יוכל איפוא להיות בסן־סאמסון עם עלות השחר.

אלא שמכשול בלתי־צפוי נתגלה בחישוביו של ז’יליאט.

המכונה משוחררת היתה, אך לא כן המעשנה.

הגלים הגואים שקירבו את ה’כרסתנית' אל גרוטאת הספינה שתלויה היתה באויר, הפחיתו את הסיכונים הכרוכים בהורדת המכונה וקיצרו את מלאכת ההצלה; אבל הפחתת מרחק זו הניחה את רום המעשנה לכוּד בתוך המסגרת הפעורה שנתהוותה בשלד ה’דוּראנדה'. המעשנה תפושה היתה שם כבתוך ארבעה קירות.

החסד שהגלים הגואים גמלו, נסתבך על־ידי ערמומיוּת זו. דומה היה שהים שאולץ לציית, היתה לו מזימת־סתר.

אמנם, מה שגאוּת הים עשתה, עתיד זוטו של הים לבטל.

המעשנה, הגבוהה קצת למעלה משניים וחצי מטר, משוקעת היתה שמונה רגל בתוך ה’דוּראנדה‘; רמת המים עתידה לרדת בשתים־עשרה רגל; המעשנה שתרד עם ה’כרסתנית’ על פני הגלים המשתפלים, יהיו לה ארבע רגל של רווחה ותוכל להיחלץ מהמלכודת.

אבל כמה זמן דרוש בשביל שיחרור זה? שש שעות.

בעוד שש שעות יהא קרוב לחצות לילה. האם מן התבונה להפליג בשעה כזו, איזה נתיב לבור בין כל הסלעים התת־ימיים האלה שכבר ביום הם מפותלים ביותר, וכיצד להסתכן באישון לילה בתוך מארב זה של מים רדודים?

הכרח הוא להמתין עד למחר. שש שעות אבודות אלה גורמות הפסד של לפחות תריסר שעות.

לא צריך אפילו להעלות על הדעת להחיש את העבודה על־ידי פתיחת כניסת השונית. המחסום יהא דרוש לגאוּת־המים הקרובה.

ז’יליאט חייב להינפש.

לשכל את הזרועות באפס־מעשה, זה היה הדבר היחידי שעדיין לא עשה מאז הציג רגליו על צוקי הדוֹברים.

אולם חידוש־כוחות זה אולי לא היה מיותר.

ה’כרסתנית' היתה עכשיו לרשותו; הוא גמר אומר לעבור בה את הלילה.

הוא הלך לחפש את עור־הכבש שלו על הדוֹבר הגדול; ירד הימנו, סעד את לבו בשבלולים אחדים ובשנים־שלושה ערמוני־ים, שתה, מאחר שהיה צמא מאד, את הלגימות האחרונות של מים מתוקים שנותרו בפחית המרוקנת כמעט, התעטף בעור־הכבש שצמרו גרם לו עונג, השתטח כמו כלב־שמירה ליד המכונה, הוריד את כומתתו מעל לעיניו, ושקע לתוך שינה.

הוא ישן שינה עמוקה. אדם יודע תרדמות כאלה לאחר עמל מפרך.


6: והמבין יפיק תועלת!

באמצע הלילה, בפתע־פתאום, וכאילו על־ידי התרופפותו של קפיץ, התעורר ז’יליאט.

הוא פקח את עיניו.

צוקי הדוֹברים שמעל לראשו מוּארים היו כעל־ידי זהרוריה של מדורה גדולה, על פני כל החזית השחורה של השונית פרושה היתה כעין בבואה של אש.

מהיכן באה אש זו?

מהמים.

הים היה מוזר ומופלא.

דומה היה שהמים הוצתו. בכל אשר תשור העין, בתוך השונית ומחוץ לשונית, להב הים.

תארו לעצמכם מחשכים מוארים.

ספּני לאמאנש מכירים את הנגוהות הזרחניים והמופלאים האלה, הצופנים מהם אזהרות ליורדי־הים.

אור זה חדר בעד עפעפיו הסגורים של ז’יליאט, והיה זה הודות לו שהקיץ.

יקיצה זו היתה בעתה.

גאות־המים שפלה בינתיים, ודאות חדשה באה. מעשנת המכונה שנחלצה בעת שנתו של ז’יליאט, עלולה היתה להילכד שנית בתוך הגרוטאה הפעורה מעליה.

ואמנם, היא חזרה באיטיוּת לתוך המלכודת.

לא דרוש היה אלא מרחק של רגל אחת כדי שהמעשנה תחזור ותשתבץ בתוך ה’דוּראנדה'.

אם ז’יליאט רוצה לנצל את ההיחלצות הזו שכבר נתונה היתה בסכנה, אין לפני אלא שהוּת של מחצית השעה.

הוא קפץ חיש־מהר על רגליו.

אף כי המצב דוחק היה, נשתהה תחתיו רגעים אחדים כדי להסתכל בנוגה הזרחני ולהרהר.

ז’יליאט הכיר היטב־היטב את הים; ולרבות הצרות הצרורות שהוא גרם לו לעתים תכופות, נעשה זה כבר חבר ועמית לו.

הוא רץ אל ה’כרסתנית‘, תפסה באונקלה, ובהישענוֹ לסלעים, דחפה לעבר הכניסה, למרחק מטרים אחדים מה’דוּראנדה’, סמוך למחסום. ובפחות מעשר דקות הוּצאה ה’כרסתנית' מתחת לשלדה של הספינה הטרופה. ולא קיים היה עוד חשש שהמעשנה תחזור ותיתפש במלכודת. עתה יכולים הגלים לגאוֹת.

אף־על־פי־כן לא היה לו לז’יליאט מראה של אדם המתקין עצמו להפליג.

הוא חזר ותהה על הנוגה הזרחני, והעלה את העגנים; אך לא כדי לגררם למקום אחר, אלא כדי לחזור ולעגן בהם את ה’כרסתנית' עיגון־של־קלשון, ובחזקה רבה; אמנם, סמוך ליציאה.

הוא לא השתמש עד אז אלא בשני העוגנים של ה’כרסתנית‘, ועדיין לא נעזר בעוגן הקטן של ה’דוּראנדה’, שמצאוֹ, כפי שזוכרים, על הסלעים המבצבצים מהמים. הוא הניחוֹ בשעתו בקרן־זוית של ה’כרסתנית', מצוייד בכבל ומוכן־ומזומן למקרה של צורך דחוף. ז’יליאט הטיל את העוגן השלישי. זה העיד על דאגה יתירה ועל הכפּלת הזהירות.

הנוגה הזרחני שז’יליאט לא גרע עין ממנו, ייתכן שאיים עליו, אבל באותו זמן גם שימש אותו. לולא נוגה זה היה אסיר השינה ומרומה על־ידי הלילה. הוא העירוֹ והאיר לו.

זרחנות זו הפיצה על השונית אור חשוד. אבל אור זה, ככל שנראה מדאיג בעיניו של ז’יליאט, היה בו מן המועיל, בזה שעשה את הסכנה גלויה ואיפשר לקדם את פּניה. מעתה, כאשר ז’יליאט ירצה למתוח את מפרשה של ה’כרסתנית' הנושאת את המכונה ולהפליג, הריהי חופשית.

אלא שדומה היה שז’יליאט נותן פחות ופחות את דעתו על הפלגה. לאחר שעיגן את ה’כרסתנית', הלך לחפּש את השרשרת החזקה ביותר שהיתה לו במחסנו, ובקושרוֹ אותה למסמרים שנתקעו בשני הדוֹברים, חיזק מבפנים בשרשרת זו את החומה של קרשים וקורות שכבר מחוזקת היתה מבחוץ על־ידי שרשרת אחרת. לא זו בלבד שלא פתח את פתח המוצא, אלא עוד ביצרוֹ ביצור־יתר.

הנוגה הזרחני הוסיף להאיר לו, אך פחת והלך. אמת היא שהשחר התחיל מפציע ועולה.

בפתע־פתאום זקף ז’יליאט את אזניו והאזין.

היה נדמה לו ששומע, אי־שם במרחק עצום, משהו רפה ועמום.

בשעות מסויימות בוקעת ועולה מהמצולה המייה.

הוא חזר והאזין. השאון הרחוק נתחדש. ז’יליאט ניענע בראשו כמי שיודע פירושו של שאון זה.

רגעים אחדים לאחר מכן מצוי היה בקצה השני של סימטת השונית, ליד הכניסה המזרחית, שהיתה פנויה עד אז, ובמהלומות פטיש חזקות שיקע מסמרים עבים לתוך השחם של שני זיזי הכניסה הזו הסמוכה לצוק־האדם, כשם שעשה לגבי פירצת הדוֹברים.

הבקיעים של הסלעים האלה היו כולם מוכנים ומרופדים יפה בפיסות־עץ, כמעט כולן של לב־אלון. מאחר שהשונית בצד זה היתה מעורערת מאד, מרובים היו בה החגווים, וז’יליאט יכול היה לתקוע שם מסמרים במספר רב יותר מאשר במסדם של שני הדוֹברים.

ברגע מסויים, כאילו נשפו עליו, דעך הנוגה הזרחני; דמדומי השחר, שנעשו מרגע לרגע קורנים יותר, באו במקומו.

לאחר שתקע את המסמרים, גרר ז’יליאט קורות, אחר־כך חבלים, אחר־כך שרשרות, ובלי להסב עיניו מעבודתו, בלי להינפש אף רגע אחד, התחיל להקים לרוחב הכניסה של צוק־האדם, במרישים שנקבעו אופקית ונקשרו בכבלים, אחד מאותם המחסומים מעשה־שבכה, שהמדע סיגל לעצמו היום, ושהוא מכנהו שובר־גלים.

בינתיים עלתה השמש, זכּה מאד. השמים בהירים היו, והים רוגע.

ז’יליאט החיש את עבודתו. אף הוא שקט היה, אבל בחפזונו ניכרת היתה החרדה.

העבודה התבצעה במהירות רבה כל־כך, שהיתה זו יותר צמיחה מאשר בניה. מי שלא ראה במלאכתו בונה־גשרים צבאי לא יוכל ליצור לו מושג על מהירות זו.

הכניסה המזרחית היתה עוד צרה יותר מהכניסה המערבית. לא היו לה אלא חמש או שש רגל ריווח. פירצה מועטת זו סייעה לז’יליאט. מאחר שהשטח שיש לבצר ולסגור מצומצם היה, יהא קיר־המגן מוצק יותר ויוכל להיות פשוט יותר.

לאחר שקבע את הקורות האופקיות הראשונות של שובר־הגלים, טיפס ז’יליאט עליהן והאזין.

הנהימה נעשתה נמרצת יותר.

ז’יליאט הוסיף להקים את המחסום. הוא הידק את כל המבנה בשרשרות, הרבה בקישורים והוסיף מסמרים במקום שנדרשים היו.

כיוון שהיה לו הרבה ברזל עגול בגרוטאות הספינה, יכול היה להצטייד במלאי גדול של מסמרים.

תוך כדי עבודה כיתש בשיניו פכסם, כדי לשבור את רעבונו. הצמא הציקהו, אך לא היה לו מה לשתות, לפי שהמים המתוקים אזלו לחלוטין. הוא הריק את הפחית עד תומה אמש, בעת שאכל פת ערבית.

הוא הוסיף עוד ארבעה או חמישה נדבכים; אחר־כך עלה שנית על המחסום, חזר והאזין.

השאון שנישא מהאופק, פסק. הכול נדם.

שורה ארוכה ושחורה של צפרים עוברות־אורח שירטטה באפסי האופק פס בשמים. הן עפו בפזיזות. הן פנו לעבר היבשה. דומה היה שטיסתן היא טיסת־מנוסה.

ז’יליאט חזר להגביה את שובר־הגלים.

הוא הגביהוֹ ככל שיכול היה, במידת גובה שאיפשרה לו עקמימותם של הסלעים.

סמוך לצהרי־היום, נראתה לו השמש חמה יותר מכפי שהוצרכה להיות. חצות־היום היא השעה המכרעת של היום; ז’יליאט שעמד על שובר־הגלים המוצק שסיים את בנייתו, חזר לתהות על המרחב.

הים היה יותר מאשר רוגע, הוא עטה גון קרוש. לא ראו בו אף מפרש אחד של ספינה. השמים היו בכל מקום זכים; אלא שהחליפו תכלתם בלבן. לובן זה מוזר היה. באופק, בצד מערב נסתמן כתם קטן שהיה לו מראה מבשר רע. כתם זה נשאר במקום אחד בלי נוע, אך נתעצם קימעה־קימעה. ליד הסלעים המבצבצים מהים ריטטו הגלים מתונות.

ז’יליאט יפה עשה שבנה את שובר־הגלים.

הסוּפה מישמשה ובאה.

התהום גמרה אומר לפתוח במלחמה.


ספר שלישי: המלחמה

1: המאבק

ז’יליאט טיפס ועלה על הדוֹבר הגדול.

משם ראה את כל מרחב הים.

המערב היה מוזר ומתמיה. חומה הגיחה ויצאה מתוכו. חומה עצומה של ענן כבד, שחסמה את המרחב מצד אל מצד, עלתה לאיטה מחוג האופק אל רום השמים. זה היה ענן שדומה היה לשחם.

זו היתה עליית הלילה בעיצומו של יום.

השמים, שהחליפו תחילה את תכלתם לבן, עטו עתה גון אפור. דומים היו למעין אבן־ציפחה עצומת־מידות. הים, שלמטה, עכור ועפרורי, היה אבן־ציפחה אחרת. אף לא נשיבה קלה, אף לא איוושה קלה, או אדווה קלה. בכל אשר תשור העין הים השומם. אף מפרש בשום צד. הצפרים הסתתרו. מורגשת היתה בגידה בחלל האינסופי.

הצל העב הזה נתעצם והלך קימעה־קימעה.

ההר הנע־זע של אדים שפנה לעבר צוקי הדוֹברים היה אחד מאותם העננים שאפשר לכנותם ענני מאבק.

התקרבות זו נוראה ואיומה היתה.

ז’יליאט סקר בעינים בוהות את הענן הכבד הזה ורטן בין שיניו: “צמא אני, אתה תתן לי לשתות”.

כומתתו מצויה היתה בכיס אפודתו, הוא שלפה וחבשה לראשו. הוא נטל מהכוך שבו ישן לילות רבים כל־כך, את כל מלאי בגדיו; הוא נעל את בתי־שוקיו, ומיתח על גבו את חמילתו כדרך שאביר לובש את שריונו שעה שהוא יוצא לקרב. אנו יודעים שלא היו לו עוד נעלים, אבל כפות רגליו נתקשו על גבי הסלעים.

משכילה ללבוש את כלי־המלחמה, תהה על שובר הגלים שלו, לפת בזריזות את חבל־הקשרים, הגליש את עצמו מרמת הדוֹבר, הציב רגליו על הסלעים שלמטה, ורץ למחסנו. מקץ רגעים אחדים ניגש למלאכה. הענן הכבד והאילם יכול היה לשמוע את מהלומות פטישו. מה עשה ז’יליאט? במסמרים, בחבלים ובקורות שנותרו לו, הקים בכניסה המזרחית שובר־גלים שני במרחק עשר או תריסר רגל מאחרי שובר־הגלים הראשון.

בפתע־פתאום נעלמה השמש. ז’יליאט הרים את ראשו.

הענן המתעצם והולך השיג את השמש. זה היה כאילו דעך היום, ובמקומו באו זהרורים מטושטשים וחיוורים.

בקצה האופק נתהוותה תיקרה של שחור דחוס, שנגעה בים ונתמזגה עמו בתוך הלילה. מורגש היה שמשהו ממשמש ובא. זה היה רחב, כבד ואכזרי. החשיכה נתעבתה והלכה. פתאום הרעים רעם חזק ועצום.

ז’יליאט עצמו הרגיש את הזעזוע. יש בו ברעם מן החלום. מציאות בּרוּטאלית זו בתחום החזוני יש לה משהו מבעית. דומה שאתה שומע נפילתו של רהיט ענק בתוך חדר־ענקים.

ז’יליאט חש פתאום שנשיפה פורעת את שער ראשו. שלושה או ארבעה עכבישי־גשם נתמעכו סביבו על גבי הסלע. אחר־כך הבריק חזיז שני. הרוח התחילה לנשוב.

ציפייתו של הצל היתה בשיאה; הרעם הראשון הגעיש את הים, הרעם השני ביקע את חומת הענן הכבד מלמעלה; חור נוצר בו, כל זרם־המטר שהיה תלוי־ועומד ניתך מזה הצד; הבקיע נעשה מעין פה פתוח מלא גשם, והקאתה של הסוּפה החלה.

הרגע הזה מחריד היה.

סגריר, אוּראגאן, חזיזים, קולות־נפץ, גלים שהתרוממו עד לעננים, קצף, עיווּתי־טירוף, צווחות, שאגות, נשיפות, הכול בבת־אחת. זו היתה השתוללות של מפלצות.

הרוח נישבה במהירות הבזק. הגשם לא ירד, הוא התמוטט.

דומה היה שז’יליאט אינו שם כלל לב למתרחש. ראשו רכון היה על עבודתו. שובר־הגלים השני התחיל להתגבה. לכל מהלומת רעם ענה במהלומת פטיש. קצב זה נשמע יפה בתוך האנדרלמוסיה. ראשו של ז’יליאט מגולה היה, נחשול של רוח סחף לו את הכומתה.

צמאונו עז היה. הקדחת חילחלה בוודאי בגופו. שלוליות גשם נוצרו מסביבו, בתוך סדקי הסלעים. מפרק לפרק היה שואב מים בשקערורית ידו ושותה. אחר־כך, בלי לתת אפילו את דעתו על מהלך הסופה, היה חוזר לעמלו.

הכול עלול להיות תלוי בשהות של רגע אחד. הוא ידע מה מצפה לו אם לא יסיים בעוד מועד את שובר־הגלים. לשם מה איפוא לאבד זמן כלשהו כדי לראות את פני המוות מתקרבים ובאים?

הסוּפה פנתה עתה מערבה וחבטה בחמת־זעם את המחסום של שני הדוברים; אבל לז’יליאט היה אמון במחסום זה, ובצדק; הנחשול הסוער לא הצליח באמת לשלח ל’כרסתנית', מעֵבר למכשול, אלא קילוחי קצף אחדים. בצד זה, הודות למחסום, נחלה הסוּפה כשלון, וכל כוחה היה בהתזת רוק. ז’יליאט הפך גבו למאמץ זה. לבו שקט היה, שכן הרגיש שזעף זה שמאחריו זעף־שוא הוא.

רסיסי הקצף, שהתעופפו מכל העברים, דומים היו לצמר. המים הכעורים הציפו את הסלעים, טיפסו עליהם, נכנסו לתוכם, חדרו לתוך הרשת של הבקיעים הפנימיים, וחזרו והגיחו מתוך הגושים השחמיים דרך חגווים צרים, שהיוו בתוך המבול הזה מעין מזרקות קטנות ושלוות. פה ושם ניגרו ברוב חן פלגים של כסף מתוך החורים האלה ונפלו הימה.

שבכת־התגבורת של המחסום המזרחי נסתיימה והלכה. עוד קישורים אחדים של חבל ושל שרשרת והגיע הרגע בו יוכל קיר־מגן זה להילחם אף הוא.

בפתע פתאום, באה התבהרות גדולה; הגשם פסק, העננים התפוררו, הרוח קפצה למקום אחר, מעין חלון גבוה ומדומדם נקרע ברום השמים, והברקים דעכו; אפשר היה לחשוב שזהו הסוף. זו היתה התחלה.

הרוח קפצה מדרום־מערב לצפון־מזרח.

ההשתערות שבאה עתה ממזרח, זממה לפגוע בנקודה החלשה.

בזו הפעם הפסיק ז’וליאט את עבודתו. הוא נשא עיניו והביט.

הוא התייצב על זיז של סלע מאחרי השבכה השניה שהקמתה כמעט נסתיימה. בידו השמאלית הפשיל את קווצות השער שהגשם הדביר לעיניו, בידו הימנית לפת במלוא הקת את פטישו הטוב, נרכן לאחוריו, ומאיים אף הוא, עמד והמתין.

הוא לא המתין זמן רב.

התנוצצות של ברק נתנה את האות; החלון החיוור ברום השמים נסגר, גשם עז ניתך, הכול חזר והחשיך, ולא היה אור אחר אלא אור הברק. ההשתערות הקודרת החלה.

נחשול עצום־מידות, שנראה היה בתוך החזיזים שהבריקו בזה אחר זה, התרומם במזרח מעבר לצוק־האדם. בהתקרבוֹ, התנפח ולבש צורה של גליל גדול של אופל שהתגלגל על פני האוקינוס. הרעם נהם עמומות.

נחשון זה נתקל בצוק האדם, נשתבר בו לשניים ועבר הלאה. שני השברים שחזרו ונתחברו היוו עתה הר של מים. ההר נתארך קימעה־קימעה ועטה דמות של קורה.

איל־ברזל זה הטיל את עצמו על שובר־הגלים. החבטה איומה היתה. הכול נעלם בתוך הקצף.

הקצף התפזר. עמד על עומדו.

המחסום החזיק יפה מעמד. אף שרשרת אחת לא נשברה, אף מסמר אחד לא נעקר. המחסום גילה במבחן את שתי סגולותיו של שובר־גלים: הוא היה גמיש כמו שבכה ומוצק כמו קיר. נחשול־האיתנים שביקש להבקיעוֹ, התפורר בו לגשם.

שלוליות של קצף, שגלשו־זרמו לאורך עקלקלות המיצר, נעלמו תחת ה’כרסתנית'.

האיש שהתקין זמם זה לאוקינוס לא נח ולא נפש.

לאושרו נדדה הסופה זמן־מה אילך ואילך. הגלים הזועפים חזרו להשתער על החלקים החסומים של השונית. זו היתה הפוגה זמנית. ז’יליאט ניצלה כדי להשלים את שובר־הגלים האחורי.

היום נסתיים תוך עמל זה. הסוּפה הוסיפה להציק לצלע השונית בחגיגיוּת קודרת.

עם רדת הלילה לא נשתררה חשיכה גמורה. הסערות המוארות והמסונוורות על־ידי ברקים יש להן סירוגין של גלוי וסמוי. הכול הוא לבן, אחר־כך הכול הוא שחור. אתה רואה את יציאתם של נגוהות ואת שיבתם של מחשכים.

נגוהות אלה סייעו לז’יליאט והדריכוהו. פעם אחת פנה ואמר לברק: ‘החזק לי את הנר!’.

יכול היה, לאורם של החזיזים האלה, להגביה את השבכה האחורית לגובה רב יותר מהשבכה הקדמית. שובר־הגלים נמצא כמעט מושלם. שעה שז’יליאט הידק את השבכה בכבל נוסף, חש משב־רוח עז ישר בפניו. זה הזקיף את ראשו. הרוח חדרה לתוך מעבר השונית. הרוח העתיקה את עצמה בפתע־פתאום לצפון־מזרח. ההשתערות על הכניסה המזרחית התחדשה. ז’יליאט השיט מבטיו על פני מרחב הים. שובר־הגלים עומד שוב להיות מותקף. מהלומה חדשה של הים ממשמשת ובאה.

ואמנם, מהלומה זו הונחתה באכזריות; אחריה באה מהלומה שניה, אחר־כך שלישית ורביעית; חמש או שש מהלומות הונחתו ברוב המולה ומהומה, וכמעט יחד; ולבסוף מהלומה אחרונה, איומה ונוראה.

מהלומה זו היתה כעין סיכום של כוחות, והיה לה מראה של דבר חי. נחשול־איתנים זה השתטח והשתחק על גבי שובר־הגלים. חלחלה עמוקה זיעזעה את השונית. נהימות של חיות נתערבבו בתוך החלחלה הזו. הקצף דומה היה לריר שמטיל לוויתן.

משנתפזר הקצף נתגלה ההרס. השתערות אחרונה זו עשתה את מלאכתה. בזו הפעם סבל שובר־הגלים. קורה ארוכה וכבדה, שנעקרה מהשבכה הקדמית, הועפה מעל למחסום האחורי, והוטלה על זיז הסלע שנבחר לרגע קל על־ידי ז’יליאט כעמדת־קרב. לאושרו לא חזר לשם. היה נקטל בבת־אחת.

היתה בנפילה זו של הקורה משהו משונה: לא זו בלבד שלא ניתרה וממילא לא התיזה נתזים על ז’יליאט, אלא הביאה לו אפילו תועלת, כפי שנראה להלן.

בין זיז הסלע ובין השיפועיוּת הפנימית של המעבר, מצוי היה נקיק שדומה היה לחתך של גרזן. אחד הקצוות של הקורה שהושלכה באויר על־ידיד הנחשול, נתקע תוך כדי נפילה בנקיק הזה. הנקיק נתרחב בשל כך.

רעיון ניצנץ במוחו של ז’יליאט.

ללחוץ על הקצה השני.

הקורה שנלכדה בקצה אחד בנקיק הסלע שהיא הרחיבתו, נשתרבבה מתוכו כמו זרוע פשוטה. זרוע זו נתמשכה במקביל לחזית הפנימית של המעבר באורך של שמונה־עשה או עשרים זרתות, כלומר מרחק טוב לצורך המאמץ שיש לעשות.

ז’יליאט מיתח את עצמו ברגליו, בברכיו ובאגרופיו אל הקיר התלול ונסתמך בשתי כתפיו למנוף העצום. הקורה ארוכה היתה, מה שהגביר את כוח תנופתו של המנוף. הסלע כבר מעורער היה. אף־על־פי־כן הוצרך ז’יליאט לחזור על מאמצו ארבע פעמים. פלגי זיעה וגשם ניגרו בערבוביה משער ראשו. המאמץ הרביעי היה מאמץ של חמת־שגעון. שאגת נמר חילחלה בתוך הסלע. הנקיק שנתבקע והלך, נפתח כמו לסת, והגוש הכבד נפל לתוך הריווח הצר של המעבר תוך רעש מחריד, שהיה מעין תשובה לקולות הרעם והברקים.

הוא צנח־נפל ישר, אם אפשר להתבטא כך, כלומר בלי להשתבר.

תארוך לעצמכם אבן־אדירים המושלכת כגוף אחד.

המריש־המנוף הלך אחרי הסלע; וז’יליאט שנאחז בו, עלול היה בעצמו להידרדר וליפול.

קרקע הים היתה במקום הזה מרופדת חלוקי־אבן והמים היו מועטים שם. בתוך שיכשוך של קצף שניתז על ז’יליאט, השתטח גוש־האבן בין שני הכפים הגדולים והמקבילים של המעבר והיורה שם חומה ברוחב, מעין גווי־חיבור בין שני הקירות התלולים. מנפילה זו נוצר מבוי סתום ומוזר ביותר, שאפשר לראותו עוד היום. מאחרי מחסום־אבן זה המים הם כמעט רוגעים.

זו היתה איפוא, חומה בלתי־מנוצחת שבעתיים מהדופן של חרטום ה’דוּראנדה' שנקבע בין שני הדוֹברים.

מחסוֹם זה היה דבר בעתו.

חזיז שפילס את החלל והאיר את השונית, גילה לז’יליאט את הנזק שנגרן לשובר־הגלים: הקורות נתעקמו, קישורי־החבלים וקישורי־השרשרות נתרופפו והתחילו לחרוק, ברוח, קרע נתהווה בטבור המיתקן. אך השבכה שלימה היתה.

גוש־האבן, שהוטל בעוצמה רבה כל־כך על־ידי ז’יליאט, לתוך ריווח הסלעים, מאחרי שובר־הגלים, היה המחסום המוצק ביותר, אלא שהיתה לו מגרעת אחת: הוא היה נמוך מדי. הנחשולים הגועשים לא יוכלו לשברו, אך הם יכולים לעבור עליו.

גובהו המועט של מיצר־שחם קטן זה הדאיג את ז’יליאט.

לא יצא זמן רב וליקוי זה החל לתת את אותותיו. הנחשולים לא נטשו עוד את שובר־הגלים; הם השתערו עליו בחמת־זעם שקדנית ועקשנית. ז’יליאט דימה לשמוע מעין דישדוש רגלים על גבי שבכה מנודנדת זו.

החשיכה היתה רגע אחד עמוקה ביותר, הברקים פסקו: קנוניה מבשרת רע; הענן והים התמזגו; מהלומה עמומה נשמעה.

למהלומה זו נתלווה קול־נפץ.

ז’יליאט שירבב את ראשו. השבכה שהיתה חזית המחסום, נפרצה. הוא ראה חודי קורות מקפצים בתוך הגלים הסוערים. הים השתמש בשובר־הגלים הראשון כדי להבקיע את השני.

ז’יליאט הרגיש מה שהיה מרגיש גנראל בראותו את חיל־החילוץ שלו נוחל תבוסה.

המהלומות באו בזו אחר זו, במעין קביעות טראגית. ז’יליאט שעמד תפוש הרהורים מאחורי דלת זו שהוא ביצרה, הקשיב לנקישות אלה של המוות, המבקש להיכנס.

הוא הירהר במרירות, שאלמלא מעשנה זו של ה’דוּראנדה‘, שנלכדה כה פאטאלית בתוך הגרוטאה, כי עתה מצוי היה ברגע זה ממש, ומאז הבוקר, בנמלה של גאֶרניסיי, כשה’כרסתנית’ מעוגנת במקום־מבטחים והמכונה מחולצת מן הסכנה.

הדבר שממנו התייראה בא. הפריצה אירעה. דומה היה לאנקת גסיסה. כל המבנה של שובר־הגלים, מרוסק ובלול יחד, הסתער בתוך גלגל־מים על מחסום האבנים בדומה לסוּפת־איתנים המסתערת על הר, ונעצר שם. הסלע שיצר מחסום, כלומר מכשול ללא רתיעה אפשרית, עצר את ההסתערות. המעבר צר היה בנקודה זו; הסוּפה הנצחית עירבה וכיתשה את כל שובר־הגלים כגוש אחד בתוך צואר־בקבוק זה; עצם העוז של ההסתערות, בגבבוֹ את הערימה ובשקעו את השברים זה בתוך זה, עשה מהרס זה דייסה מוצקת.

אבל נחשולים אחדים, נחשולים גדולים אלה החוזרים בעת סוּפות במחזוריות קבועה, דילגו מעל למפולת של שובר־הגלים. הם נפלו לתוך המעבר, ולמרות פיתוליו ועקמומיותיו, הגעישו בו את המים. גלי המיצר התחילו לזוע ברוגזה.

כיצד למנוע עתה שההתגעשות לא תתפשט ותביע עד ל’כרסתנית'?

לא דרוש זמן רב לנחשולי־רוח אלה כדי להפוך את כל המים הפנימיים לסערה, ובמהלומות־ים אחדות תבוקע ותשוסע ה’כרסתנית' והמכונה תרד תהומה.

ז’יליאט עמד וחשב, אחוז חלחלה.

בפתע־פתאום נצטלצל ונתמשך בתוך המיצר, במרחק־מה מאחרי ז’יליאט, קול־התרסקות, שהיה מבעית יותר מכל מה שז’יליאט שמע עד כה.

קול זה בא מעבר ה’כרסתנית'.

משהו מבשר שואה התרחש בסביבתה.

ז’יליאט עקר ממקומו ורץ לשם.

מהמבוא המזרחי, שבו מצוי היה, לא יכול היה לראות את ה,כרסתנית' בגלל עקלקלותיה של הסימטה. משהגיע לתפנית האחרונה, נשתהה והמתין לברק שיבריק.

הברק בא והראה לו את המצב.

למהלומת־הים שהונחתה על המבוא המזרחי, ענתה מהלומת־רוח שהונחתה על המבוא המערבי. שואה מישמשה ובאה שם.

ב’כרסתנית' לא ניכר היה נזק גלוי לעין; בצורה כפי שמעוגנת היתה, הניחה אחיזה מעטה לזעמה של הסוּפה; אבל לעומת זה נתון היה שלדה של ה’דוּראנדה' בכל רע.

חורבה זו היתה כולה מחוץ למים, תלויה באויר, מופקרת. החור שקדח בה ז’יליאט כדי לחלץ מתוכה את המכונה, רופף לחלוטין את התבנית של הספינה. קורת הקוער מבותרת היתה. חוט־השדרה של שלד זה מרוצץ היה.

הסערה נשפה עליו.

לא היה צריך יותר. רצפת הסיפון נתקפלה כמו ספר הנפתח והולך. ההתפרקות החלה. וקול־התבקעות זה הוא הוא שהגיע, בעד הסוּפה, לאזניו של ז’יליאט.

החתך המרובע שהוא חיתך הפך לפצע. מסידוק זה עשתה הרוח בקיע. שבר זה שברוחב ביתר את הגרוטאה לשניים. החלק האחורי, הסמוך ל’כרסתנית' נשאר תקוע בתוך מלחץ־הסלעים. החלק הקדמי, זה שפנה כלפי ז’יליאט, תלוי היה. שבר, כל עוד הוא מחזיק, הריהו בחינת ציר. גוש זה התנועע על גבי שבריו כעל גבי שגמים, והרוח נידנדתו אילך־ואילך ברעש איום.

למזלו של ז’יליאט שוב לא מצויה היתה ה’כרסתנית' מתחת לגרוטאת ה’דוּראנדה'.

אולם נידנוד זה מיטמט את חציו השני של השלד שעדיין משובץ היה איתן בין שני הדוֹברים. ממיטמוט לעקירה אין מרחק רב. בתוקף עקשנותה של הרוח, עלול החלק המדולדל לסחוף אחריו בפתע־פתאום את החלק השני, שנגע כמעט ב’כרסתנית‘; ואז, הכול, ה’כרסתנית’ והמכונה שבתוכה, ישקעו תחת המפולת הזו.

ז’יליאט הלך למחסנו ונטל משם את גרזנו.

הפטיש עשה את מלאכתו באמונה, עתה הגיע תורו של הקרדום.

אחר־כך עלה ז’יליאט על הגרוטאה. הוא הציב רגל על קטע הסיפון שלא נכפף; ורכון מעל לתהום הפעורה בין שני הדוֹברים, החל לקצץ את הקירות השבורות ואת כל מה שנשאר קשור ומצומד לשלד התלוי.

להשלים את ההפרדה בין שתי הגדמות של הגרוטאה, לשחרר את החלק שנשאר מוצק, להטיל לתוך הגלים את החלק שהרוח השתלטה עליו, כזו היתה המשימה. היא היתה מסוכנת יותר מאשר קשה ומיגעת. החצי התלוי של השלד, המשוך על־ידי הרוח ועל־ידי כובד משקלו, לא מחובר היה אלא בנקודות אחדות. קישורים מעטים אלה שעשו את העבודה הזו קלה, היוו גם את הסכנה הכרוכה בה, הכול עלול היה להתמוטט בבת־אחת תחת ז’יליאט.

נגד השתוללות הכוחות תוכל רק התחבולנוּת להילחם. ואמנם, התחבולנוּת היתה נצחונו של ז’יליאט. הוא רצה שהשריד המדולדל ישור בבת־אחת. לשם כך רופף את השברים־השגמים בלי לקצצם לגמרי, ובהניחוֹ סיבים אחדים שתמכו בשאר. בפתע־פתאום נעצר, כשמחזיק את קרדומו מונף. המבצע עלה בידו. הקטע כולו נתנתק.

מחצית זו של שלד הגרוטאה שקעה בין שני הדוברים, מתחת לז’יליאט שעמד על המחצית השניה, רכון ומסתכל. היא צללה במאונך, בהתיזה סילונות מים על הסלעים, ונעצרה בתוך הדוֹברים קודם שנגעה בקרקע הים. בצבץ הימנה די מחוץ למים כדי שתחלוש על הנחשולים בלמעלה מתריסר רגל. רצפת הסיפון המאונכת היוותה איפוא חומה בין שני הדוברים, בדומה לחומה שיווה הסלע שהוטל קצת הלאה ברוחבו של המיצר; היא הניחה בקושי לקילוחי קצף להסתנן דרך שתי קצותיה; והיה זה המחסום החמישי שז’יליאט השכיל להקים בלי שהיות יתירות נגד הסופה בתוך רחוב־ים זה.

האוּראגאן העיוור הוא שסייע בהקמתו של מחסום אחרון זה.

מהשוֹאה הפיק ז’יליאט תשועה. ענן כבד זה עזר לו, לבסוף.

משנעשה הדבר, שאב משלולית של גשם מעט מים בכף־ידו ופנה ואמר אל הענן: “כַּד!”

ז’יליאט ירד לתוך ה’כרסתנית' והשתמש באורם של הברקים כדי לערוך בה בדיקה. היא זקוקה היתה לעזרה, הסירה המסכנה; היא טולטלה כהוגן בשעה הקודמת והחלה להתעקם. במבט חטוף זה לא קבע ז’יליאט שום נזק. בכל־זאת בטוח היה שהיא סבלה זעזועים קשים. משרגעו הגלים נתיישר שלד הסירה מעצמו; העוגנים התנהגו יפה; אשר למכונה, ארבע השרשרות החזיקו בה להפליא.

בעת שז’יליאט סיים סקירה זו, עבר משהו לבן בסמוך לו ונעלם בתוך האופן. זה היה שחף.

אין הופעה משמחת יותר בסוּפות מהופעתו של שחף. כאשר הצפרים באות, סימן הוא שהסערה מסתלקת.

סימן אחר מבשר טוב היה הרעם, שחזר ונשנה.

האלימויות הקיצוניות של הסוּפה הן הן שהורסות אותה. כל יורדי־הים יודעים זאת; המבחן האחרון הוא קשה, אך קצר. השתוללותו של הרעם מבשרת את הסוף.

הגשם נעצר בפתע־פתאום. אחר־כך לא נשמע בחלל אלא גילגול רגזני בתוך העננים. הסוּפה פסקה בדומה לקרש הנופל לתוך הים. היא נשתברה, אם אפשר לומר כך. המכונה העצומה של העננים נתפרקה. בקיע של שמים זכים פילג את המחשכים. ז’יליאט הוכה תמהון. עיצומו של יום היה.

הסוּפה ארכה עשרים וארבע שעות בערך.

פתאם עטו השמים תכלת.

ז’יליאט הרגיש שהוא עייף ורצוץ. השינה מסתערת על העייפות כמו צפור־טרף. ז’יליאט כרע־צנח תחתיו בתוך הסירה בלי לבור לו מקום ושקע לתוך תרדמה עמוקה. שעות אחדות שהה כך שרוע ודומם, שונה מעט מאד מהקירות והמרישים שביניהם רבץ.

כאשר הקיץ משנתו רעב היה.


2: מי שרעב אינו היחידי

הים שכך. אבל עדיין רוגש היה במידה מספקת במרחביו שהפלגה מידית תהיה בלתי־אפשרית. מלבד זה, כבר יצא רובו של יום, עם המטען שנשאה ה’כרסתנית', צריך היה לצאת לדרך בבוקר, כדי להגיע לגאֶרניסיי לפני חצות לילה.

אף כי הרעב הציק לו, הרי הדבר הראשון שז’יליאט עשה היה להתפשט עירום, האמצעי היחידי להתחמם.

בגדיו רטובים היו מהסוּפה, אבל מי הגשם הדיחו את מי הים, באופן שעכשיו יכולים הם להתיבש.

הוא לא השאיר על גופו אלא את מכנסיו, שהוא חיפתם עד לקיבורות רגליו.

הוא שיטח פה ושם על גבי זיזי סלעים והידק בחלוקי־אבנים את חולצתו, אפודתו, בתי שוקיו, גלימתו ואת עור הכבש.

אחר־כך נתן את דעתו על אוכל.

ז’יליאט נטל את סכינו שהוא דאג להשחיזה ולהחזיקה תמיד מוכנה־ומזומנה, והוריד בה משחם הסלע חלזונות אחדים, מאותו סוג המצוי על חופי ים־התיכון. בידוע הוא שצדפות אלה נאכלות חיות. אבל לאחר כל־כך הרבה עמל ויגיעה היתה זו מנת־מזון דלה ביותר. אשר למים, עתה יכול היה לרוות בהם את צמאונו כאוות־נפשו.

הוא ניצל את זוטו של הים כדי לשוטט בין הסלעים בחיפוש אחרי סרטנים. הוא קיווה משום־מה לציד טוב.

אותו יום, בכל־זאת, הסתתרו הסרטנים. הסוּפה הבריחה את הגלמודים האלה לתוך מחבואיהם ועדיין לא התאוששו.

ז’יליאט החזיק בידו את סכינו הפתוחה, ותלש בה מזמן לזמן שבלול מתחת לאזובים. הוא אכל תוך כדי הליכה.

הוא לא הוצרך להיות רחוק מהמקום שבו נעלם מר קלובּין.

כאשר ז’יליאט גמר בלבו להסתפק בקיפודי ובערמוני ים, שמע שיכשוך בסמוך לרגליו. סרטן גדול, שנתבהל מהתקרבותו, קפץ לתוך המים. הסרטן לא צלל די עמוק שייעלם מתחום ראייתו של ז’יליאט.

ז’יליאט התחיל לרוץ אחר הסרטן על מסד השונית. הסרטן ברח.

פתאום לא היה עוד שום דבר.

הסרטן דיחק את עצמו לתוך איזה בקיע שמתחת לצוק.

ז’יליאט נאחז באגרופו בזיזי סלע ושירבב את ראשו כדי להציץ מתחת לגושים המשופעים.

ואמנם מצוי היה שם משקע. הסרטן נמלט מן־הסתם לשם.

זה היה יותר ממשקע. זה היה מעין אכסדרה.

הים נכנס לתוך האכסדרה הזו, אבל לא היה שם עמוק. ראו את הקרקעית מכוסה חלוקי־אבנים.

ז’יליאט נטל את סכינו בין שיניו, ירד בידיו וברגליו מרום הסלע התלול וקפץ לתוך המים האלה. הם הגיעוהו כמעט עד לכתפים.

הוא נכנס לתוך האכסדרה הזו. הוא מצע את עצמו בתוך מסדרון שהיו לו קירות חלקים ומרוטים, ומעין קמרון עוקצני. הוא לא ראה שם את הסרטן. הוא הפסיע בתוך אור שהלך והתמעט.

הוא ציין מעל לרמת המים, בתחום הישג ידו, סדק אופקי בתוך השחם. הסרטן מצוי בוודאי בסדק הזה. הוא תחב לתוך את אגרופו רחוק ככל שיכול היה והתחיל לגשש בחור האפל הזה.

בפתע־פתאום חש שזרועו נתפשה.

מה שהוא הרגיש אותו רגע היא זוועה שיקשה לתארה.

משהו שהיה דק, מחוספס, שטוח, קפוא, צמיג וחי נכרך בתוך האפלולית מסביב לזרועו החשופה. זה עלה וטיפס לו לעבר החזה. בפחות מדקה אחת נשזרה רצועה סלילנית סחור־סחור לפרק ידו ולמרפקו ונגעה בכתפו. חודה של הרצועה חיטט תחת בית־שחיו.

ז’יליאט הטיל את עצמו לאחוריו, אך עצר בקושי כוח לזוע. הוא היה כמו מסומר. בידו השמאלית שנשארה חופשית נטל את הסכין שנתונה היתה בין שיניו, וביד זו, שאחזה בסכין, נשתען לסלע במאמץ נואש לחלץ את זרועו. הוא לא הצליח אלא להטריד קצת את החיתול שנתהדק ביתר שאת. הוא היה גמיש כמו עור, מוצק כמו פלדה, קר כמו הלילה.

רצועה שניה, צרה וחדה, הגיחה מתוך בקיע הסלע. דומה היתה ללשון שנשתרבבה מתוך לוע. היא ליקקה ברעבתנות זוועה את חזהו החשוף של ז’יליאט; ובפתע־פתאום, בהתארכה, דקה וללא־קץ, נצמדה לעורו וליפפה את כל גופו.

כאב שלא ישוער, שאין להשוותו לשום דבר, ניפח בעת ובעונה אחת את שריריו המעוּותים של ז’יליאט. הוא הרגיש בעורו שיקועים עגולים, איומים. נדמה היה לו ששפתים אין־ספור, המדובקות לבשרו, מבקשות למוץ את דמו.

רצועה שלישית נשתלחה מתוך הסלע, מיששה את ז’יליאט, וחבטה את צלעותיו כמו חבל. היא נצמדה שם.

החרדה בעיצומה, אילמת היא. ז’יליאט לא השמיע צעקה כלשהי. היה די אור שיוכל לראות את הצורות המבחילות שנצמדו אליו. רצועה רביעית, זו מהירה כחץ, קפצה על בטנו ונכרכה מסביבה.

בלתי־אפשרי היה לקצץ או לתלש רצועות צמיגיות אלה שנדבקו בחזקה לגופו של ז’יליאט ובנקודות מרובות. כל אחת מהנקודות האלה היתה מוקד של כאב מחריד ומשונה, שעורר בו את ההרגשה שהוא נגמע ונמצץ על־ידיד המון פיות קטנים.

רצועה חמישית זינקה מתוך הבקיע. היא השתטחה על גבי הרצועות הקודמות והצטנפה על חזהו של ז’יליאט. התעוקה התווספה לחרדה; ז’יליאט עצר בקושי כוח לנשום.

רצועות אלה, מחודדות בקצותיהן, נתרחבו והלכו בדומה ללהב של חרב המתרחב לצד הניצב. כל החמש נשתייכו בפי־הנראה למרכז אחד. הן הילכו וזחלו על גבי ז’יליאט. הוא הרגיש היאך נעתקות ממקום למקום לחיצות אפלות אלה שנדמו לו להיות פיות.

פתאום יצא גוש צמיג, גדול ושטוח, מתחת לבקיע; זה היה המרכז; חמש הרצועות היו מקושרות אליו כמו שליבות לחישורו של גלגל; אפשר היה להבחין בצד השני של דיסקוס מסואב זה התחלה של שלוש משושות אחרות, שנשארו תחת משקע הסלע. בטבורו של גוש צמיד זה קבועות היו שתי עינים שהביטו.

עינים אלה ראו את ז’יליאט.

ז’יליאט הכיר את התּמנוּן.


3: צורה אחרת של מאבק בתוך התהום

ז’יליאט תחב את זרועו לתוך הבקיע, התמנון תפשה.

הוא אחז בה בחזקה.

ז’יליאט היה הזבוב של עכביש זה.

הוא עמד במים עד למתניו, כפות רגליו מעוּותות על חלוקי־האבנים העגולות והחלקלקות, זרועו הימנית מלופפת בפיתולים השטוחים של רצועות התמנון, וחזהו מסותר כמעט תחת השתרגויותיה של תחבושת איומה זו.

משמונה הזרועות של התמנון, היו שלוש מצומדות לסלע, וחמש מצומדות לז’יליאט. אחוז ומדובק מצד אחד בשחם, מצד שני באדם, כבל התמנון, בזה האופן, את ז’יליאט לסלע. ז’יליאט הרגיש על עצמו מאתיים וחמישים מוצצים. סיבוך של חרדה ושל גועל.

ז’יליאט לחוּץ היה בתוך אגרוף עצום־מידות שאצבעותיו הגמישות אורכן מטר בערך, מלאות היו בפנים חטטים חיים שחיטטו בבשרו.

אין אדם מחלץ את עצמו מהתמנון. העושה מאמץ להיחלץ, גורם שהתמנון יתהדק מסביבו ביתר שאת. כל תנועת התנערות גוררת אחריה התכווצות יתירה של הרצועות הצמיגיות.

לז’יליאט לא היה אלא מקור־עזר אחד, סכינו.

רק ידו השמאלית פנויה היתה, אבל יודעים שהוא השתמש בה בעוצמה רבה. אפשר היה לומר עליו שיש לו שתי ידים ימניות.

סכינו הפתוחה מצויה היתה ביד זו.

אין מקצצים את המשושות של התמנון; הן עשויות עור שאי־אפשר לחתכוֹ, הוא מחליק תחת הלהב; יתר־על־כן, חתך ברצועות אלה עלול לפגוע בבשרך.

התמנון הוא רכוכית איומה; אף־על־פי־כן יש דרך להמיתה. דייגי סרק מכירים אותה; מי שראה אותם מבצעים בים תנועות פתאומיות מסויימות, יודע זאת. אף חזירי־הים מכירים שיטה זו; יש להם אופן לנשוך את התמנון נשיכה המקצצת לו את הראש. מכאן כל הרכוכיות נטולות הראש שנתקלים בהן במרחבי הים.

ואמנם, התמנון אינו בר־פגיעה אלא בראשו.

דבר זה לא נסתר היה מז’יליאט.

הוא לא ראה מעולם תמנון בעל ממדים כאלה. אדם אחר במקומו היה מאבד את עשתונותיו.

לגבי התמנון כלגבי שור־האיצטדיון יש רגע שצריך לנצלו; זהו הרגע שבו מרכין השור את עורפו, זהו הרגע שבו משרבב התמנון את ראשו, וזו רגע מהיר מאד. מי שמחמיץ רגע זה הריהו אבוד.

כל מה שאמרנו לא ארך אלא רגעים ספורים. בכל זאת הרגיש ז’יליאט שמתעצמת והולכת המציצה של מאתיים וחמישים כוסות־הרוח.

התמנון הוא ערמומי. הוא משתדל להמם תחילה את טרפו. הוא תופש, אחר־כך ממתין הוא כל כמה שהוא יכול.

ז’יליאט החזיק את סכינו. המציצות נתגברו והלכו.

הוא הסתכל בתמנון, שהסתכל בו.

בפתע־פתאום התיקה החיה מהסלע את זרועה הששית, ובהטילה אותה על ז’יליאט, ניסתה לתפוש לו את הזרוע השמאלית.

בעת ובעונה אחת שירבבה בפזיזות את ראשה. רגע לאחר מכן נצמד פיה, שצורת טבעת לו, לחזהו של ז’יליאט. ז’יליאט, שתי זרועותיו כפותות ודם שותת מירכו, היה מת.

אבל ז’יליאט ער היה. התמנון ארב לו, והוא ארב לתמנון.

הוא שימט עצמו מזרוע זו שביקשה ללפפוֹ, וברגע שהחיה אמרה לנשוך את חזהו, נחת אגרופו המזויין על החיה. היו שתי עוויתות, בכיווּן הפוך, זו של התמנון וזו של ז’יליאט.

זה היה כעין האבקות בין שני ברקים.

ז’יליאט שיקע את חוד סכינו לתוך הגוש הצמיגי והשטוח, ובתנועה סיבובית, דומה לפיתולה של צליפת שוט, שעשתה עיגול מסביב לשתי העינים, עקר את הראש כדרך שעוקרים שן.

זה היה הקץ, החיה כולה צנחה־נפלה.

דומה היתה למטלית הניתקת ונושרת. ארבע מאות וחמישים כוסות־הרוח הרפו בבת־אחת מהסלע ומהאדם. סחבה זו צללה לתוך עומק המים.

ז’יליאט, שנשם כבדות מחמת המאבק, יכול היה לראות לרגליו, על גבי חלוקי־האבנים, שתי ערמות מקפה נטולות צורה, הראש בצד אחד, השאר בצד השני. אנו אומרים השאר, כי הרי אי־אפשר לומר הגוף.

אולם ז’יליאט שחשש לעוויתות הגסיסה של התמנון, התרחק מתחום קרני המישוש שלו.

אבל החיה מתה היתה בפועל־ממש.

ז’יליאט סגר את סכינו.


4: מאומה אינו מסתתר, מאומה אינו נאבד

ז’יליאט הרג את התמנון במועד הנכון. כמעט חנוק היה; לזרועו הימנית ולחזהו היה גון סיגלי; למעלה ממאתיים תפיחות נסתמנו בהם; הדם זב פה ושם מתפיחות אחדות. התרופה לחבלות אלה הם מים מלוחים. ז’יליאט הטביל את עצמו בהם. בעת ובעונה אחת שיפשף את גופו בכף ידו. התפיחות ניטשטשו והלכו תחת השיפשופים האלה.

אירע שתוך כדי שפשפו בחפזון את עור גופו התפוח, הרים ז’יליאט מיכנית את עיניו.

חלחלה עברה בו.

הוא דימה לראות בתוך האפלולית מעין פרצוף שצחק.

זה היה ראש של מת.

לא ראש בלבד היה שם, אלא גם שלד.

ז’יליאט השיט את עיניו סביביו.

השלד היה מוקף המון רב של סרטנים.

המון זה לא נע ולא זע. היה לו מראה של קן נמלים מתות. כל הסרטנים האלה היו בלי רוח־חיים. ריקים היו. זו היתה הסתמרות דוממת של קרני־מישוש, של רגלים ושל לסתות. צבתות פתוחות עמדו זקופות ולא נסגרו עוד. הנרתיקים הגרמיים לא נעו תחת קרום הקוצים שכיסם; אחדים, שמוטלים היו מהופכים, הראו את חללם העפרורי. התגובבות זו דומה היתה לאספסוף של תוקפי מבצר שנסתבכו זה בזה כקמנושים ודרדרים.

תחת ערימה זו מוטל היה השלד.

לנגד עיניו של ז’יליאט היה מזווה־המזונות של התמנון. מחזה נוגה ומעורר זוועה. הסרטנים אכלו את האדם, והתמנון אכל את הסרטנים.

ליד הגופה לא נמצאה שום שארית של בגדים. האלמוני נתפש מן־הסתם בהיותו ערום.

תוהה וזהיר, התחיל ז’יליאט להסיר את הסרטנים מעל הגופה.

בפתע־פתאום, התכופף בזריזות.

מסביב לעמוד־השדרה השגיח במעין קישור.

זו היתה חגורת עור שהיתה כפי־הנראה מאובזמת על בטנו של האיש בעודו בחיים.

העור עבוש היה והאבזם חלוד.

ז’יליאט משך אליו חגורה זו. החוליות של השדרה גילו התנגדות; והוא נאלץ היה לחתכן כדי לקחתה. החגורה שלימה היתה. קרום של קונכיות התחיל להיווצר עליה.

הוא מיששה ותוך כדי כך נתקלו אצבעותיו בחפץ קשה ומרובע שמצוי היה בפנים. לפתוח את האבזם, דבר זה לא צריך היה אפילו להעלות בדעת. הוא ביקע את העור בסכינו.

ואמנם, החגורה הכילה קופסת ברזל קטנה ומטבעות אחדות של זהב. ז’יליאט ספר ומנה עשרים גיניאות.

קופסת־הברזל היתה קופסת טאבאק ישנה של מלח, שנפתחה על־ידי קפיץ.

היא היתה חלודה מאד וסגורה מאד. הקפיץ שהעלה אף הוא חלודה רבה, לא פעל עוד.

הסכין היא שחילצה שוב את ז’יליאט מהמיצר. דחיקה אחת בחוד הלהב הקפיצה את מכסה הקופסה.

הקופסה נפתחה.

לא היה בתוכה אלא נייר.

צרור של דפים דקים מאד, מקופלים בארבעה, ריפדו את תחתית הקופסה. הם היו רטובים אך לא ניזקו. הקופסה, שהיתה סגורה האֶרמטית, שמרה עליהם. ז’יליאט הוציאם ושיטחם.

אלה היו שלושה שטרות־כסף של אלף ליטראות שטרלינג האחד, ששקולים היו יחד כנגד שבעים וחמישה אלף פראנק.

ז’יליאט חזר וקיפלם והחזירם לקופסה; הוא ניצל את מעט המקום שנותר בה כדי להוסיף את עשרים הגיניאות, וסגר את הקופסה כמיטב יכולתו.

אחר־כך התחיל לבדוק את החגורה.

העור, לשעבר משוח לאכה מבחוץ, היה בלתי מעובד מבפנים. על גבי רקע אדמדם זה משורטטות היו אותיות אחדות בדיו שמנה. ז’יליאט פיענח אותיות אלה וקרא: מר קלוּבּין.


5: סכנה חדשה צפה ועולה

ז’יליאט החזיר את הקופסה לתוך החגורה, וטמן את החגורה בתוך כיס מכנסיו.

הוא הניח את השלד לסרטנים, עם התמנון המת בצד.

ז’יליאט חזר לו לאיטו, כשהוא מחטט ומחפש בין הסלעים קיפודי ים ושבלולים, כי לא רצה עוד בסרטנים. אילו אכל מהם, היה דומה עליו שהוא אוכל בשר אדם.

כל דעתו נתונה היתה לסעוד כראוי את לבו בטרם יפליג. שום דבר אינו מעכבהו מעתה. לאחר סוּפות עזות משתרר תמיד שקט הנמשך לפעמים ימים אחדים. שום סכנה אינה צפויה עכשיו מצד הים. ז’יליאט גמר בלבו להפליג למחרת היום. מן הראוי היה לקיים עוד למשך הלילה, בגלל גאוּת הים, את המחסום שהותקן בין הדוֹברים; אבל היה עם דעתו של ז’יליאט לפרק, עם הנץ השחר, את המחסום הזה, לסחוף את ה’כרסתנית' מחוץ לדוֹברים, ולהפליג בכיווּן סן־סאמפסון. הרוח החרישית שנישבה, ושהיתה דרומית־מזרחית, היתה בדיוק הרוח הדרושה לו.

הירח של חודש מאי נכנס לתקופתו הראשונה; הימים כבר ארוכים היו.

לאחר שז’יליאט סיים את שיטוטו־סיורו בין הסלעים והשביע איכזו את קיבתו, קם וחזר למיצר הדוֹברים, שם מעוגנת היתה ה’כרסתנית‘; השמש כבר שקעה, והדמדומים עטו אור חצי־ירח זה שאפשר לכנותו אור הסהרון; גאוּת המים הגיעה לשיאה והחלה לרדת. מעשנת המכונה שנזדקרה מה’כרסתנית’ כוסתה על־ידי קצף הסוּפה בשכבת מלח שהירח הכסיפה.

דבר זה הזכיר לז’יליאט שהסוּפה הטילה לתוך ה’כרסתנית' הרבה מי גשם ומי ים, ואם יש בדעתו להפליג מחר, שומה עליו לרוקן את הסירה.

הוא קבע, קודם שעזב את ה’כרסתנית' על־מנת ללכת לצוד סרטנים, שמצויות שש זרתות של מים בערך בעקל הסירה. יהא בכוחו של יעה־ההרקה שלו לזרוק את המים החוצה.

בהגיעוֹ ל’כרסתנית' עברה חלחלה בז’יליאט. מצויות היו בסירה כעשרים זרתות של מים.

היא נתמלאה קימעה־קימעה בעת היעדרו של ז’יליאט. טעונה כפי שהיתה במכונה, היוו עשרים זרתות מים מעמסה יתירה ומסוכנת. עוד קצת מים, והיא תרד תהומה.

אילו הגיע ז’יליאט באיחור של שעה אחת, לא היה מוצא מן־הסתם מחוץ למים אלא את המעשנה ואת התורן.

אסור היה לתת אפילו רגע אחד לשיקול־דעת. יש לחפש את הפירצה, לסותמה, אחר־כך לרוקן את הסירה, או לפחות להקל עליה. המשאבות של ה’דוּראנדה' אבדו בשעה שהספינה עלתה על הצוק; ז’יליאט אנוס היה להסתייע רק ביעה־ההרקה של ה’כרסתנית'.

לחפש את הפירצה קודם לכול. זה היה הדבר הדוחק ביותר.

ז’יליאט ניגש ללא שהיות למלאכה, תוך שרועד כולו מקור, שכן לא נתן לעצמו אפילו שהות להתלבש. הוא לא הרגיש עוד לא רעב ולא קור.

ה’כרסתנית' הוסיפה להתמלא. לאושרו של ז’יליאט לא נשבה רוח. שיכשוך כלשהו עשוי היה להטביעה. הירח שקע.

מגשש, כפוף, משוקע בתוך המים עד למעלה ממחצית גופו, חיפש ז’יליאט זמן רב. הוא מצא לבסוף את החבלה.

בעיצומה של הסוּפה, ברגע המסוכן שבו נתעקמה ה’כרסתנית', התנגש הקוער של הסירה המוצקת התנגשות עזה בסלע. אחת הבליטות של הדֹובר הקטן הבקיעה בקיע בשלדה, בצד ימין.

בקיע זה מצוי היה למרבית הרוגז והצער, סמוך לנקודת הפגישה של שתי קורות־החיזוק, מה שמנע מז’יליאט מלהשגיח בחבלה, אגב הסקירה המהירה שסקר את הסירה בתוך האופל ובעיצומה של הסערה.

ברגע שבו נעשה הבקיע היו המים רוגשים מאד בתוך המיצר, והנחשולים החלו חודרים דרך הבקיע לתוך ה’כרסתנית'; וזו, תחת נטל נוסף זה, שקעה בזרתות אחדות; ואפילו לאחר שהגלים שקטו, החזיק כובד הנוזלים שהסתננו את הבקיע מתחת למים. מכאן דחיפותה של הסכנה; הגאוּת עלתה בשיעור של עשרים זרתות; אבל אם יעלה בידו של ז’יליאט לסתום את הפירצה, יוכל לרוקן את הסירה. משתאוטם הסירה, תחזור ותעלה לגובה השיוט הנורמאלי שלה, ואז יימצא הבקיע מחוץ למים, והתיקון יהא נוח או לפחות אפשרי. כפי שאמרנו, עוד מצויים היו ברשותו של ז’יליאט כלי־הנגרוּת שלו, ובמצב מניח את הדעת.

אבל כמה אי־וודאיות קודם שיגיע לכך! איזו סכנות! איזו סיכויים רעים! ז’יליאט שמע היאך המים מפכים באכזריות. זעזוע אחד והכל ירד תהומה. איזה צער! ייתכן שהוא איחר את המועד.

ז’יליאט האשים את עצמו מתוך מרירות. חייב היה לראות תיכף־ומיד את החבלה. שש זרתות המים בעקל הסירה צריכות היו לשמש לו אזהרה. זו היתה אווילות לייחס שש זרתות אלה של מים לגשם או לקצף. הוא בא בתרעומת על עצמו על שישן, על שאכל; הוא התרעם על עייפותו; כמעט שגינה את עצמו על הסוּפה ועל הלילה. הוא אשם בכל.

דברים קשים אלה שהטיח בפני עצמו תוך כדי עבודתו לא הפריעוהו בכל־זאת לשקול בדעתו את אשר עליו לעשות.

הפירצה נמצאה לבסוף, זה היה הצעד הראשון; לסותמה, זה צריך להיות הצעד השני. לפי שעה אי־אפשר לעשות יותר מזה. אין עושים מלאכת־נגרוּת תחת המים.

למזלו של ז’יליאט, אירע הבקיע בשלד הסירה בריווח שבין שתי השרשרות שהידקו לשפת הדופן הימנית את מעשנת המכונה. הסיתום יוכל איפוא להסתייע בשרשרות אלה.

הגאוּת עלתה בינתיים. היא הגיעה עד לגובה של תריסר זרתות.

ז’יליאט עמד בתוך המים עד למעלה מברכיו.

לרשותו של ז’יליאט מצוי היה, במחסן האביזרים של ה’כרסתנית', אברזין זפות וגדול למדי שמצוייד היה בארבע פאותיו בחבלים ארוכים.

הוא נטל אברזין זה, קישר שתי קצותיו לשתי טבעות המעשנה שבצד הפירצה, ושיטח את האברזין מעל לסירה.

יריעה זפותה זו חצצה עתה בין פנים העקל ובין הגלים שבחוץ, באופן שלא נכנסה עוד אף טיפת מים אחת.

הפירצה הוסוותה, אך לא אוטמה.

זו היתה הפוגה קלה.

ז’יליאט נטל את יעה־ההרקה והתחיל לרוקן את ה’כרסתנית'.

עבודה זו חיממתו קצת, אולם עייפותו רבה היתה. נאלץ היה להודות בפני עצמו שלא יגיע עד הסוף ושלא יעלה בידו לאטום את הפירצה. ז’יליאט כמעט שלא אכל, ולעלבונו חש שכוחותיו אופסים והולכים.

הוא מדד את התקדמות עבודתו לפי ירידת המים ליד ברכיו. ירידה זו איטית היתה.

יתר־על־כן, הפירצה לא היתה אלא מופסקת. הוקל לה לחבלה, אך היא לא תוקנה תיקון של ממש. האברזין, שנדחף על־ידי הנחשול לתוך הבקיע, התחיל לתפוח בתחתית הסירה.

כיוון שהגוש הנוזלי נתמעט בתוך הסירה, נתעצם והלך הלחץ החיצוני. תפיחתו של האברזין גדלה והלכה. דומה היה למורסה הקרובה להתפקע.

המצב שנשתפר לשעה קלה, חזר ונעשה מאיים.

מגוּפה דרושה היתה באופן דחוף ביותר. לז’יליאט לא נותר עוד דבר מלבד בגדיו.

הוא שיטחם להתייבש, כפי שזוכרים על גבי זיזי הסלעים של הדוֹבר הקטן.

הוא הלך לאספם, והניחם על שולי ה’כרסתנית'.

הוא נטל את גלימתו הזפותה, ובקורסוֹ בתוך המים, תחבה לתוך הבקיע, ועל־ידי כך דחף את תפיחת האברזין החוצה, וממילא רוקן אותה. לגלימה הוסיף את עור הכבש, לעור הכבש את חולצת הצמר, ולחולצה את האפודה. הכל נתחב לתוך הבקיע.

לא נותר עליו אלא בגד אחד; הוא הסירוֹ, ובמכנסיו הגדיל וחיזק את האיטום. המגופה עשויה היתה, ולא נראתה כלל בלתי־מספקת.

הפירצה נסתמה. אבל מאומה לא היה רופף יותר מסתימה זו. ספק גדול הוא אם מגופה זו תתקיים עד אור הבוקר. חרדתו של ז’יליאט שינתה צורה, אבל הוא הרגיש שהיא מתעצמת והולכת כשם שהרגיש בעל ובעונה אחת שכוחותיו כלים והולכים.

הוא חזר לרוקן את עקל הסירה, אבל זרועותיו, שתשו לחלוטין, יכלו בקושי להניף את היעה המלא מים. הוא היה עירום ורעד מצינה.

ז’יליאט חש בהתקרבותו הקודרת של הקץ.

סיכוי אפשר ניצנץ פתאום בראשו. אולי נמצא סירת־מפרש במרחב הים. דייג שנקלע בדרך־מקרה למימי הדוֹברים יוכל לבוא לעזרתו. הגיעה השעה שעוזר הוא בהחלט הכרחי. פנס ואדם, והכול ניתן להציל. בשניים אפשר יהיה בנקל לרוקן את העקל; ומשתאוטם הסירה, ולא יהיה לה עוד נטל זה של נוזלים, היא תחזור ותעלה לקוו־השיוט שלה, הבקיע יימצא מחוץ למים, אפשר יהיה לסלק את המגופה הארעית ולתקן את הפירצה תיקון של ממש. אחרת, יהא הכרח להמתין עד אור הבוקר, להמתין כל הלילה! עיכוב גורלי העלול להיות אבדון. ז’יליאט אחוז היה קדחת הדחיקות. אם בדרך־מקרה יהבהב במרחק איזה פנס של ספינה, יוכל ז’יליאט, מרומו של הדוֹבר הגדול, לאותת אליו. מזג־האויר שקט היה, רוח לא נישבה, גלי הים רדודים היו, ואדם שיעמוד וינפנף בידיו על הרקע המכוכב של השמים, יש לו סיכויים שישימו לב אליו. קברניט של ספינה, ואפילו בעל סירת־מפרש שאירע לו להזדמן בלילה למימי הדוֹברים, מכַוון בהכרח את משקפתו כלפי השונית; ומטעמי זהירות.

ז’יליאט קיווה שישגיחו בו שעה שיעמוד על הדוֹבר הגדול.

אבל שום מפרש באופק, שום היבהוב של פנס. המים, בכל אשר תשור העין, שוממים היו.

שום עזרה אפשרית ושום התנגדות אפשרית.

ז’יליאט, דבר שלא הרגיש עד אותו רגע, חש את עצמו מוכנע.

לא נותר עוד על גופו אפילו בגד אחד. עירום היה נוכח המרחב האינסופי.

אז, מעוצם הדכאון והדכדוך, שח וכרע תחתיו; הוא וויתר, הוא השתטח מלו אורך קומתו אפרקדן על גבי הסלע, מול פני הכוכבים, מנוצח, ובשׂכּלוֹ ידיו לפני המעמקים המבעיתים צעק לתוך האינסוף: “רחמנוּת!”

מוכרע על־ידי האינסופיוּת, שיטח תחינתו לפניה.

הוא היה שם יחידי בתוך הלילה הזה. על גבי סלע זה, בלבו של ים זה, שׂרוע תחתיו מחמת אפיסת הכוחות, דומה למוכה־רעם, עירום כמו לודר בזירת הקרקס, אלא במקום הזירה היתה לפניו תהום, במקום חיות־הטרף – המחשכים, במקום עיניו של המון־העם - המבט של הנעלם, במקום הוואֶסטאלות13 – הכוכבים, במקום הקיסר – אלוהים.

נדמה היה לו שהוא חש את עצמו מתפורר והולך בתוך הקור, בתוך העייפות, בתוך התשישות, בתוך התפילה, בתוך האופל, ועיניו נעצמו.


6: יש אוזן בתוך הנעלם

חלפו־עברו שעות אחדות.

השמש הופיעה, מבהיקה ומסנוורת.

קרניה הראשונות האירו על רמת הדובר הגדול דמות דוממת. זה היה ז’יליאט.

עדיין שרוע היה על גבי הסלע.

בגוף ערום, נוקשה וקפוּא זה לא עבר רטט כלשהו. העפעפים המעוצמים היו חיוורים מאד. קשה היה לומר שאין זו גוויה.

אם איש ערום זה לא היה מת, הרי היה כה קרוב לכך, שדיה היתה ברוח צינה כלשהי כדי להמיתו.

ואמנם, הרוח החלה מנשבת, אבל חמימה ומשיבת־נפש.

היתה זו נשימתו האביבית של ירח מאי.

בינתיים עלתה השמש בשמי התכלת העמוקים; קרניה שהיו עתה פחות אופקיות, עטו גון ארגמן. אורה של החמה הפך קימעה־קימעה לחום; וחום זה עטף את ז’יליאט.

ז’יליאט לא זע ולא נע.

אם הוא נשם, הרי נשם בנשימה זו הנכונה להידעך, שתכהה בקושי פני ראי.

השמש, שהתקרבה לפיסגת הרקיע, קרניה נפלו מאונכות על רמת הדובר. שפעת אור ניגרה מרום השמים; ההתנוצצות הנרחבה של הים הצח והרוגע נצטרפה לנוגה זה; הסלע התחיל להתחמם וחימם את האיש.

אנחה הגביהה את חזהו של ז’יליאט.

הוא חי היה.

צפרי־הים שהכירו את ז’יליאט, התעופפו מעליו, אחוזות חרדה. שוב לא היתה זו חרדתן הישנה והפראית. היה במעופן מעין רוך ואחווה. הן השמיעו צוויחות דקות. דומה היה שהן קוראות לו לז’יליאט. שחף אחד, שהגה לו כפי־הנראה חיבה יתירה, הרהיב עוז וניגש אליו קרוב מאד. השחף התחיל לדבּר אליו. אך ארשת פניו של ז’יליאט אמרה שאין הוא שומע. השחף קפץ על כתפו והקיש במקורו על שפתיו במתינות.

ז’יליאט פקח את עיניו.

הצפרים, שדעתן נחה עליהן, פרחו להן בציוצים קולניים.

ז’יליאט קפץ על רגליו, התפתח כמו אריה המקיץ משנתו, רץ אל שפת הרמה והביט תחתיו, לתוך המיצר של שני הדוֹברים.

ה’כרסתנית' מצויה היתה שם, שלימה בכל איבריה. המגופה החזיקה מעמד; הים כפי־הנראה לא הציק לה ביותר.

הכל ניצל.

ז’יליאט לא היה עייף עוד. כוחותיו שבו אליו. התעלפות זו היתה תרדמה עמוקה.

הוא רוקן את ה’כרסתנית', שהתרוממה ועל־ידי כך הוציאה את העקל ואת הבקיע מחוץ למים; אחר־כך אסף את בגדיו, התלבש, סעד את לבו ושתה מתוך עליצות־נפש.

הפירצה שנבדקה לאור היום, דרשה יותר עבודה מכפי שז’יליאט סבר בתחילה. זו היתה חבלה רצינית למדי, ושעות היום לא היו רבות ביותר בשביל ז’יליאט כדי לתקנה.

למחרת, עם הנץ השחר, לאחר שפירק את המחסום וחזר ופתח את מוצא המעבר, לבוש בגדיו הקרועים והממורטים שהשתלטו על הפירצה, בכיסוֹ חגורתו של מר קלוּבּין ושבעים וחמשת אלפי הפראנקים, ניצב בתוך ה’כרסתנית' המתוקנת, ליד מכונת־הקיטור שניצלה, הפליג ז’יליאט מבין שוניות הדוֹברים, כשרוח טובה מנשבת והים משתרע שקט להפליא.

הוא ניהג את הסירה לעבר גֶרניסיי.

אילו נמצא מישהו שם, שעה שהתרחק מהשוניות, היה שומעוֹ מפזם בחצי־קול את הלחן “בוני דונדי”.

 

חלק שלישי: דירושט

ספר ראשון: לילה ויר

1: פעמון הנמל

ערב אחד של תחילת חודש מאי, לאחר שעמד והסתכל שעה קלה בחרמש הירח שמעל לצמרות העצים והקשיב לקול צעדיה של דירוּשאֶט שטיילה לבדה, לרוח הלילה, בגן “האמיצים”, עקר מר לטיאֶרי ממקומו וחזר לחדרו הנשקף אל הנמל ועלה על יצועו. מלבד דירוּשאֶט, שרוי היה כל הבית בשינה. גם בסן־סאמפסון שרוי היה הכול בשינה. דלתות ותריסים נעולים ומוגפים בכל בית ובית.

השם הטוב שיצא לו למר לטיאֶרי בסן ־סאמפסון יש לתלותו בזכות ההצלחה שהאירה לו פנים. משנסתלקה ממנו ההצלחה, נתרחקו ממנו הבריות. צריך להאמין שמזל הביש הוא מעין מחלה מידבקת וכי אנשים שאינם מצליחים הם נגועי דבר, כל־כך נמהר הוא ההסגר שמטילים עליהם. בני הטובים שבעיר נמנעו מלהיפגש עם דירוּשאֶט. הבידוד מסביב ל“בית־האמיצים” היה עתה כזה שלא ידעו שם אפילו על המאורע המקומי הקטן־גדול שעשה אותו יום את סאן־סאמפסון כמרקחה. כוהן־המחוז, הרוואֶראֶנד אבנעזר קוֹדריי, נעשה עשיר מופלג. הדיקן המפואר של סן־אסף, נפטר בלונדון. הידיעה על כך הובאה על־ידיד ספינת־הדואר “קאשמיר”, שהגיעה אותו בוקר מאנגליה והטילה עוגן במזח של נמל־דן־פיאֶר. ה"קאשמיר התקינה את עצמה לחזור לסאות־המפטון למחרת בצהריים ולהסיע, לפי השמועה שרווחה, את הרוואֶראֶנד הצעיר שנתבקש לבוא לאנגליה לשהות קצרה, הן לשם הפתיחה הרשמית של הצוואה והן לצורך סידורים דחופים הכרוכים בקבלתה של ירושה גדולה. כל אותו יום היו תושבי סן־סאמפסון מגלגלים בשיחות מעורפלות. הספינה “קאשמיר”, הרוואֶראֶנס אבנעזר, דודו המת, עשירותו, נסיעתו, הכהונות האפשריות המזומנות לו בעתיד, היוו את התוכן של התלחשויות אלה. רק בית אחד, “בית־האמיצים”, ששמץ מהמאורע הזה לא חדר לתוכו, נשאר אפוף דממה.

מר לטיאֶרי הטיל את עצמו על ערסלו, כשהוא לבוש בגדיו. מאז האסון שפקד את ה’דוֹראנדה', היה הערסל מקלטו. גם האסיר מחפש לו מפלט על מצע הקש שלו, ומר לטיאֶרי היה אסיר הצער. למען האמת יש לומר כי מזה חודשיים וחצי – עברו חודשיים וחצי מאז אירע האדון – מתהלך היה מר לטיאֶרי כמו סהרורי. עדיין לא התאושש מהמהלומה.

שעה ששרוע היה בתוך ערסלו, היתה יורדת עליו שיכחה קלה; הוא קרא לכך שינה; דמיונות־הבל ריחפו בנפשו ומסביבו, ערפל לילי רוחש פרצופים מטושטשים עבר דרך מוחו. לילותיו עברו עליו בחלומות, וימיו עברו עליו בהזיות.

פעמים היה משתהה דוּמם כל אחרי־הצהריים ליד חלון חדרו, ראשו רכון, מרפקיו על אדן האבן, אזניו באגרופיו, הגב מופנה לעולם כולו, ועיניו מרותקות לטבעת־ברזל ישנה הקבועה בקיר ביתו, במרחק פסיעות אחדות מחלונו; לטבעת זו קושרים היו את ה’דוּראנדה'. הוא היה מסתכל בחלודה שעלתה על הטבעת הזו.

בדכדוך הנפש שבו שרוי היה, לא קיים היה בשביל מר לטיאֶרי אלא מראה זך אחד, החיוך של דירוּשאֶט. מחוץ לחיוך זה היה הכול שחור.

מזה זמן־מה, בלי כל ספק בשל אבדן ה’דוּראנדה', שהעציבה מאד, נעשה חיוך מלבב זה של דירוּשאֶט נדיר ביותר. היא נראתה פזורת־נפש. חין הליכותיה של צפור ושל ילדה דעך. היא התאמצה בכל־זאת לחייך אל מר לטיאֶרי, כדי לבדר את דעתו, אך עליזותה נתעכרה והלכה מיום ליום ונתכסתה אבק, בדומה לכנף של פרפר שסיכה ננעצה לו בגופו. נוסיף, שאם מחמת הצער שהיה לה מצער דודה, כי יש כאב שהוא בחינת בבואה, או מחמת טעמים אחרים, החלה לגלוֹת נטייה רבה לדת.

בזמנו של הרוואֶראֶנד הזקן ז’אקמין הורדוס, לא היתה הולכת לבית היראה אל ארבע פעמים בשנה. עכשיו התמידה להסתופף בו. היא לא החסירה אף תפילה אחת, לא זו של אחד בשבת ולא זו של חמישי בשבת. הנשים הצדקניות שבעיר ראו מתוך קורת־הרוח שיבה זו למוטב. כי זהו אושר גדול שנערה צעירה, שסכנות מרובות כל־כך אורבות לה מצד הגברים, פונה לאלוהים.

סמוך לחמישה־עשר או לעשרים באפריל, אחרי־הצהרים, שמעו בדלת הטרקלין הנמוך של “בית־האמיצים” את שתי הנקישות המבשרות את בואו של נושא־המכתבים. העוזרת נעמה פתחה את הדלת.

אכן, היה זה מכתב.

מכתב זה בא מהים. מיועד היה בשביל מר לטיאֶרי. על המעטפה טבועה היתה חותמת הדואר של העיר ליסבון.

נעמה הביאה את המכתב למר לטיאֶרי שכלוא היה בחדרו. הוא נטל את המכתב הזה, הניחוֹ מיכנית על השולחן, ואפילו לא הציץ בו.

מכתב זה נשאר מונח שבוע תמים על השולחן בלי שייפתח.

בכל־זאת אירע בוקר אחד שנעמה אמרה למר לטיאֶרי:

“אדוני, האם צריך להסיר את האבק שיש על המכתב שקיבלת?”

לטיאֶרי דומה היה לאדם המתנער משנתו.

“זה נכון”. אמר.

והוא פתח את המכתב.

הוא קרא בו את הדברים הבאים:

"בים, עשירי במרץ זה.

מר לטיאֶרי, מסן־סאמפסון,

החדשות שבמכתב זה יגרמו לך נחת־רוח.

נמצא אני בספינה “טאמוליפאס”, בדרך אי־לשם. בצוות של ספינה זו עוד מלח אחד בשם טוֹסטווין, מגאֶרניסיי, העומד לחזור, ושיהיו לו דברים לספר. משתמש אני בפגישת הספינה 'הרנאן קורטאֶז'', העושה דרכה לליסבון, כדי להעביר לידיך מכתב זה.

שמע והשתומם: אדם הגון אני!

כה אדם הגון כמו מר קלוּבּין.

משער אני שאתה יודע את הדבר שקרה; בכל־זאת ייתן שלא מיותר הוא שאני אספרוֹ לך.

והנה הדבר:

החזרתי לך את כספך.

אני לוויתי ממך, קצת לא ביושר, סכום של חמישים אלף פראנק. קודם שעזבתי את סן־מאלוֹ, מסרתי בשבילך לאיש־האמונים שלך, מר קלוּבּין, שלושה שטרות כסף של אלף ליטראות שטרלינג האחד, שהם שבעים וחמישה אלף פראנקים. אתה תמצא בלי ספק את סילוק החוב הזה למניח את הדעת.

מר קלוּבּין נטל לו את העניינים שלך וקיבל את הכסף במרץ. הוא נראה לי נלהב ומסור מאד; משום כך מוצא אני לחובה להזהירך.

איש־אמונים שלך לשעבר.

ראנטין.

עיקר שכחתי: למר קלוּבּין היה אקדח, וזוהי הסיבה שאין לי קבלה על הכסף."

געו במוקש, געו במדחס חשמלי, ותרגישו מה שהרגיש מר לטיאֶרי בקוראוֹ את המכתב הזה.

במעטפה זו, בדף־נייר זה המקופל בארבעה, טמון היה זעזוע.

הוא הכיר את הכתב הזה, הוא הכיר את החתימה הזו. אשר למסופר במכתב, תחילה לא הבין בו כלום.

זעזוע זה, אפשר לומר, חזר והעמיד את רוחו על הרגלים.

מזה זמן־מה היתה דעת־הקהל בגאֶרניסיי טרודה ועסוקה בהערכה מחודשת של קלוּבּין, שמוחזק היה שנים רבות אדם הגון וישר בעיני הכול. הבריות התחילו להקשות קושיות, לפקפק, היו דעות בעד ונגד. אורות משונים ביצבצו, קלוּבּין התחיל להתבהר, זאת אומרת שהוא נעשה שחור.

חקירה משפטית נערכה בסן־מאלו כדי לדעת מה עלה בגורלו של שומר־החוף מספר 619. תבונת החוק טעתה כפי שיקרה לה לעתים תכופות. היא יצאה מתוך ההנחה ששומר־החוף נשכר על־ידי הקברניט זוּאֵלאֵ והפליג ב“טאמוליפאס” לצ’ילי. השערה מחוכמת זו גררה אחריה שגיאות מרובות. קוצר־הראות של המשפט לא השגיח אפילו בראנטין. אבל תוך כדי גישושים, גילו החוקרים עקבות אחרים. העניין הסתום נסתבך והלך. קלוּבּין נכנס קימעה־קימעה לתוך החידה. נקבעה שייכות־מה בין הפלגתה של ה“טאמוליפאס” לבין אבדנה של ה’דוּראנדה‘. בבית־המרזח של שער סינאן שלפי סברתו של קלוּבּין לא הכירוֹ שם איש, כן הכירוהו.; בעל בית־המרזח דיבר: קלוּבּין קנה בקבוק יי"ש. בשביל מי? סוחר הנשק של רחוב סן־ווינסאֶן דיבר: קלוּבּין קנה אקדח. נגד מי? הפונדקאי של הפונדק “ז’אן” דיבר: קלוּבּין נעדר היה לעתים תכופות באורח בלתי־מוסבר. רב־החובל גאֶרטריי־גאבּוּרוֹ דיבר: קלוּבּין עמד על דעתו להפליג, אף־על־פי שהוזהר, ובדעתו יפה שמזומן לו ערפל בדרך. ספני ה’דוּראנדה’ דיברו: קלוּבּין לא דאג בעוד מועד למטען ראוי לשמו והשוורים המעטים שהוטענו נקשרו כלאחר־יד, רישול שקל להבינוֹ אם יש בדעת הקברניט להטביע את הספינה. הנוסע הגאֶרניסאי דיבר: קלוּבּין סבור היה משום־מה שהספינה עלתה על צוקי האנוּאַ. אנשי טוֹטוואל דיברו: קלוּבּין בא לשם ימים אחדים לפני טביעתה של ה’דוּראנדה', וערך טיול לפליינמון הסמוכה להאנוּאַ. הוא טילטל עמו אמתחת. “הוא יצא לדרך עם, וחזר בלי”. שודד־קני־הצפרים דיברו; הסיפור שסיפרו נראה היה כעשוי להתקשר עם היעלמו של קלוּבּין בתנאי אחד: שהרוחות והשדים יוחלפו במבריחי־מכס. ואחרון־אחרון, בית־השדים בפליינמון הוא עצמו דיבר; אנשים אמיצים שגמרו אומר לחקור את התעלומה שמו נפשם בכפם וחסרו לאותו בית. ומה מצאו בו? את אמתחתו של קלוּבּין.

שנינוּתו של העם היא דקה ונכונה. החוש הציבורי מפליא לעשות בשיקומן של אמיתיות העשויות מקטעי־קטעים. אולם, בעובדות אלה שמהן נשתמע מעשה־גזל מתקבל על הדעת, היו גם אי־וודאיות רציניות.

הכול עמד לכאורה על רגלים מוצקות, עובדה התאימה לעובדה, אלא שחסר היה הבסיס.

אין מטביעים ספינה לשם תענוג ההטבעה. אין אדם הולך מרצון לקראת סיכונים של ערפל של שוניות, של חיפוש מפלט ושל בריחה, בלי שתהיה לו כוונה אישית. מה יכלה איפוא להיות כוונתו של קלוּבּין?

ראו את המעשה שהוא עשה, אך לא ראו את מניעיו.

מכאן הספקות שנכנסו לתוך מוחות רבים. במקום שאין נימוקים, דומה שאין גם מעשה.

חסרה חוליה רצינית בשרשרת.

מכתבו של ראנטין בא למלא את החוליה החסרה.

מכתב זה הסביר את מניעיו של קלוּבּין: שדידותם של שבעים וחמישה אלף פראנקים.

אי־אפשר ללמד שום זכות על נוולותו הזדונית של קלוּבּין. הוא זמם מראש את אבדנה של הספינה. וההוכחה לכך היא האמתחת שהביא לבית־השדים. אם נניח שהוא חף מפשע, אם נקבל את הסברה שטביעת הספינה היתה בלתי־צפויה, כלום לא חייב היה, ברגע האחרון, שבו גמר אומר להשאר לבדו על שרידי הספינה, למסור את שבעים וחמישה אלף הפראנקים המיועדים למר לטיאֶרי, לאנשים שנמלטו בסירת־ההצלה? הדבר הוא ברור כשמש. עכשיו נשאלה השאלה, מה עלה בגורלו של קלוּבּין? הוא נפל, כפי הנראה, קרבן למשגה ששגה. אין כל ספק שהוא מצא את מותו על שונית הדוֹברים.

צירוף זה של סברות, שנשתלבו יפה זו בזו, כפי שאנו רואים, העסיק במשך ימים אחדים את מוחו של לטיאֶרי. מכתבו של ראנטין גמל עמו חסד רב: הוא אילצו לחשוב. לאחר הזעזוע הראשון של הפתעה עשה מאמץ של עיון. הוא עשה גם מאמץ נוסף שהיה קשה מקודמו: הוא התחיל לחקור את העניין ולהיכנס בשיחה עם הבריות. מקץ שמונה ימים חזר ונעשה, עד נקודה מסויימת, איש מעשי; הוא יצא מתוך מצב המבוכה, הוא החלים כמעט, ודעתו חזרה ונתיישבה עליו.

אם נניח שלטיאֶרי טיפח אי־פעם איזו תקווה שהיא שביום מן הימים יוחזר לו הכסף שראנטין גזל ממנו, בא מכתב זה ושׂם לאל את סיכויו האחרון.

מכתב זה הוסיף לאסון שפקד את ה’דוּראנדה' את הבשורה ששבעים וחמישה אלף הפראנקים ירדו תהומה. הוא החזיר לרשותו את הכסף כדי שיהא מרגיש באבידתו. המכתב הזה הראה לו את עוצם חורבנו.

באותו ערב שעליו אנו מדברים, ושהיה אחד מערבי מאי הראשונים, הניח לטיאֶרי את דירושאֶט לשוטט בתוך הגן לאורו של הירח, וקם ועלה על יצועו, כשנפשו מדוכדכת עליו יותר מתמיד.

הוא נשאר שרוע כשתי שעות בערך, עפעפיו מעוצמים, ישן קצת, חושב הרבה, אחוז קדחת. נימנומים קנויים אלה מעלימים עבודת מוח עמומה ומייגעת מאד. סמוך לחצי הלילה, קצת קודם או קצת אחר חצות, התנער מתוך קפאון זה. הוא התעורר, פקח את עיניו, וראה בעד החלון המצוי מול ערסלו, דבר בלתי־רגיל.

דמות התנוססה לפני חלונו. דמות־פלאים. מעשנה של ספינת־קיטור.

לטיאֶרי נתיישב תחתיו כגוש אבן. הערסל התחיל להתנודד כבעת סוּפה. לטיאֶרי הביט בעינים לטושות. מראה־תעתועים היה בחלון. הנמל השטוף אור ירח נשתבץ בשמשות, ועל רקעו של נוגה זה, סמוך מאד לבית, נשתרטטה, זקופה, עגולה ושחורה, צללית נהדרת.

צנור של מכונת־קיטור הזדקר שם.

לטיאֶרי קפץ מתוך הערפל, רץ אל החלון, הרים את מסגרת השמשות, התכופף החוצה והכיר את המכונה.

מעשנת ה’דוּראנדה' היתה לנגד עיניו.

ארבע שרשרותיה החזיקוה מרותקת לשוליו של כלי־שיט שבתוכו אפשר היה להבחין בגוש בעל תבנית מסובכת.

לטיאֶרי נרתע לאחוריו, הפך את גבו לחלון וצנח מיושב על גבי הערסל. הוא חזר והסב פניו לחלון, וחזר וראה את מראה־התעתועים.

רגע לאחר מכן, תוך שהות של בזק, מצוי היה על הרציף, כשידו אוחזת בפנס.

לטבעת־הריתוק הישנה של ה’דוּראנדה' מקושרת היתה סירה שנשאה בירכתיה גוש כבד שממנו נזדקרה ועלתה המעשנה הישרה לפני החלון של ‘בית־האמיצים’. חרטומה של הסירה התארך והשתרבב מחוץ לפינת הקיר של הבית, בגובה הרציף.

איש לא מצוי היה בתוך הסירה.

סירה זו היתה לה צורה משלה שלפיה מסוגל היה כל תושב מתושבי גאֶרניסיי לתאר את סימני־ההיכר שלה. זו היתה ה’כרסתנית'.

לטיאֶרי קפץ לתוכה. הוא רץ אל הגוש שראה מעבר לתורן. זו היתה מכונת־הקיטור.

שלימה בכל אבריה, בלתי־פגומה, ללא חבלה, ישובה היתה שם מתוך הנוחות על רצפת הברזל שלה; לדוד המכונה היו כל המחיצות, ציר־הגלגלים עמד זקוף ומקושר בסמוך לדוּד; הכול היה במקומו. מאומה לא חסר.

לטיאֶרי החל לבדוק את המכונה.

הפנס והירח סייעו זה לזה כדי להאירה.

הוא סקירה מדוקדקת את כל המנגנון.

הוא ראה את שני הארגזים שעמדו בצד, העיף מבט בציר הגלגלים.

הוא נכנס לתוך התא. התא ריק היה.

הוא חזר אל המכונה ומיששה. הוא שירבב את ראשו לתוך הדוּד. הוא כרע על ברכיו כדי להציץ פנימה. הוא הציב את הפנס בתוך התנור שאורו הגיה את כל המנגנון ויצר כמעט מראית־עין של מכונה מודלקת.

אחר־כך פרץ בצחוק, ובהזדקפוֹ, עיניו צמודות למכונה, זרועותיו פשוטות כלפי המעשנה, נצטווח:

“הצילו!”

פעמון הנמל מצוי היה ברציף במריק פסיעות אחדות; הוא רץ לשם, תפס את השרשרת והתחיל לנענע את הפעמון בשצף־קצף.


2: עוד מעט פעמון הנמל.

אמנם, לאחר מסע ללא תקלות, אך אטי במקצת בשל כובד המטען של ה’כרסתנית', הגיע ז’יליאט לסן־סאמפסון עם לילה, סמוך יותר לעשר מאשר לתשע שעות.

ז’יליאט חישב יפה את השעה. גאוּת הים החלה. היה ירח והיו גלים נוחים; ואפשר היה להיכנס לנמל.

ז’יליאט השיט בחשאי את ה’כרסתנית' אל “בית־האמיצים” וקישרה לטבעת־העיגון של ה’דוּראנדה', תחת חלונו של מר לטאֶרי.

אח־כך קפץ מתוך הסירה והציב רגליו על האדמה.

בהניחוֹ מאחריו את ה’כרסתנית' מקושרת לרציף, עקף ז’יליאט את הבית, השתרך לאורכה של סימטה, נכנס לתוך סימטה שניה, לא העיף אפילו מבט בהסתעפותו של משעול שהוליך לביתו שלו, ומקץ רגעים אחדים, נשתהה בפינה נידחת זו של החומה בה נמצאו שיח של חלמית־בר שפרחים וורודים לו בירח יוני, סרפדים וחרולים. פעמים רבות בימות הקיץ, במשך שעות ארוכות ובמשך חודשים תמימים, מוצנע מאחרי שיח קוצני, ישוב על גבי אבן, היה מפינה זו מסתכל מעל לחומה הנמוכה בגן “האמיצים”, ובעד ענפי אילנות – בשני חלונות של חדר אחד בבית. הוא חזר ומצא את אבנו, את שיח הקוצים שלו, את החומה שעודנה נמוכה כל־כך, את הפינה האפלולית כפי שהיתה; ובדומה לחיה החוזרת למאורתה, חומק יותר מאשר מהלך, נצטנף כולו. משנשתפל על האבן, לא עשה עוד תנועה כלשהי. הוא הביט. הוא חזר וראה את הגן, את השבילים, את החורשות הקטנות, את ערוגות הפרחים, את הבית ואת שני החלונות של החדר. הירח הראה לו חלום זה. ההכרח לנשום איום הוא. הוא עשה כל מה שיכול היה כדי להימנע מכך.

בסמוך מאד, ממולו, בתוך הגן, עמד ספסל של עץ שצבע ירוק לו.

ז’יליאט תלה עיניו בשני החלונות. הוא חשב על שנתה האפשרית של מישהי בתוך חדר זה. מאחורי החומה הזו היתה מישהי שרויה בשינה. הוא היה רוצה לא להיות במקום שהיה; ועם זה מעדיף היה למוּת מאשר לקום וללכת.

ההערצה היא שפעת רגש העוברת את גדות הלב. לראות את החלונות האלה, זה היה יותר מדי בשביל ז’יליאט.

בפתע־פתאום ראה אותה. אותה בעצמה.

מתוך סבך ענפים של חורש שכבר נתעבו על־ידי האביב, יצאה באיטיות אגדתית ושמימית, דמות שפנים מופלאים לה, דמות שהיתה כמעט נוגה של ירח.

ז’יליאט הרגיש שהוא מתעלף: זו היתה דירושאֶט.

דירושאֶט התקרבה. היא נשתהתה. היא פסעה פסיעות אחדות כדי להתרחק, נשתהתה שנית, ואחר־כך חזרה לשבת על ספסל העץ. היא היתה כל־כך קרובה שזה היה נורא. ז’יליאט שמע את נשימתה.

לקום, לדלג מעל לחומה, להתקרב, לומר: “זה אני”, לדבר את דירושאֶט, רעיון זה לא עלה כלל על לבו. אילו היה עולה על לבו, כי אז היה קם ובורח. אם משהו שהיה דומה למחשבה הצליח לנצנץ במוחו, הרי היה זה דבר זה: שדירושאֶט היא כאן, שאין לו צורך ביותר מזה, ושהנצח מתחיל.

קול צעדים הוציא את שניהם, אותה מהזיותיה, ואותו מהאֶכּסטאזה שבה שרוי היה.

מישהו מהלך היה בתוך הגן. לא ראו מי, בשל האילנות. אבל זה היה הילוכו של גבר.

דירושאֶט הרימה את עיניה.

הצעדים התקרבו, אחר־כך נדמו. האיש שהפסיע נעצר תחתיו. הוא הוצרך להיות קרוב מאד.

המשעול שבו עמד הספסל נתמשך ונבלע בין שני סבכי עצים; בריווח זה מצוי היה האיש, בריחוק של פסיעות אחדות מהספסל.

המקרה ערך את עובי העפים בצורה כזו שדירושאֶט ראתה את האלמוני וז’יליאט לא ראה אותו.

הירח הטיל צל על האדמה, שהשתרע מחוץ לחורש עד לספסל.

ז’יליאט ראה את הצל הזה.

הוא תלה את עיניו בדירוּשאֶט.

היא היתה חיורת כולה. בפיה הפתוח קימעה נסתמנה צעקת הפתעה. היא התרוממה למחצה מהספסל וחזרה וצנחה עליו; השתוממותה הביעה רצון של בריחה וקסם מלא פחד.

האלמוני שלא היה לגבי ז’יליאט אלא צל, דיבר. הקול בקע ויצא מתוך החורש, קול שהיה ערב יותר מקולה של אשה, ועם זה קול של גבר. ז’יליאט שמע מלים אלה:

“מדמוּאזל, אני רואה אותך כל יום ראשון בשבוע וכל יום חמישי בשבוע; הוגד לי שלפנים לא נהגת לבוא לעתים תכופות כל־כך. הערה זו שמעתי מפי הבריות, ואני מבקש את סליחתך. מעולם לא דיברתי עמך, כי זו היתה חובתי; היום אני מדבר עמך, כי זו חובתי. חייב אני לפנות תחילה אליך. הספינה “קאשמיר” מפליגה מחר, משום כך באתי. אַת מטיילת ערב־ערב בגנך. אילולא היתה לי הכוונה שיש לי, היה זה בלתי־הוגן מצדי לדעת את הרגליך. מדמוּאַזל, אַת נערה עניה, מזה הבוקר איש עשיר אני, הרוצה אַת להינשא לי?”

דירושאֶט שילבה את שתי ידיה כמו מתחננת, והביטה באיש שדיבר אליה, אילמת, עיניה בוהות, מרעידה מהראש עד הרגלים.

הקול המשיך:

“אני אוהב אותך. אלוהים לא ברא את לב האדם כדי שיחריש. כיוון שאלוהים מבטיח את הנצח, משמע שהוא רוצה שבני־האדם יהיו זוגות־זוגות. יש בשבילי עלי אדמה אשה אחת. זו אַת”.

“אדוני”, – אמרה דירושאֶט – “אין איש בבית שיענה”.

הקול חזר והתרומם:

“חלמתי חלום נעים זה. אלוהים אינו אוסר לחלום חלומות. אַת בעיני איקונין רבת זיו. אני אוהב אותך אהבת נפש, מדמוּאזל. התמימות הקדושה זו אַת. אני יודע שזו שעת שינה, אבל לא היתה לי הברירה של שעה אחרת. אי־אפשר לעמוד בפני דברים מלאכיים. כל עצמה של מידת־הדין, היא אהבה. הנישואים – זוהי כנען. את היופי המובטח. הו, יעלת־חן, אני מברך אותך!”

דירוּשאֶט שתקה.

הקול המשיך:

“כל זמן שהייתי עני, לא אמרתי כלום. אני יודע את גילך. את בת עשרים ואחת, אני בן עשרים ושש. אני נוסע מחר. אם תשיבי את פני, לא אחזור. היי ארוסתי, את רוצה? כבר יותר מפעם אחת ולמרות רצוני, שאלו עיני את עיניך שאלה זו. אני אוהב אותך, עני לי. אדבר עם דודך מיד משיוכל לקבלני, אבל אני פונה תחילה אליך. מרבקה מבקשים את רבקה. אלא אם כן אין את אוהבת אותי”.

דירושאֶט הרכינה את מצחה ומילמלה:

“הו! אני מעריצה אותו!”

זה נאמר כה בלחש שרק ז’יליאט שמע.

הקול המשיך:

“מדמוּאזל”.

דירושאֶט נתרעדה.

הקול הוסיף ואמר:

“אהה! אני מחכה”.

“למה אתה מחכה?”

“לתשובתך”.

“אלוהים שמע אותה”, אמרה דירושאֶט.

אז נעשה הקול כמעט רונן, ואף ערב שבעתיים משהיה. דברים אלה בקעו ויצאו מתוך החורש כמתוך סנה בוער:

“ארוסתי אַת. קומי ובואי. שהתכלת העמוקה שבה קבועים המזלות תהיה עדה לברית שבין נשמתי ונשמתך, ושנשיקתנו הראשונה תתמזג עם רקיע השמים!”

דירושאֶט קמה ועמדה רגע בלי נוע, כשעיניה מביטות נכחה, צמודות בלי ספק למבט אחר. אחר־כך בפסיעות איטיות, ראשה זקוף, זרועותיה תלויות לצדדין ואצבעות ידיה פשוקות כבשעה שמהלכים על גבי משען בלתי־ידוע, שמה פעמיה לעבר החורש ונעלמה בו.

רגע לאחר מכן, במקום צל אחד על גבי החול, נשתרטטו עליו שני צללים; הם נתערבבו, וז’יליאט ראה לרגליו את התחבקותם של שני הצללים האלה.

בפתע־פתאום נשמע שאון מרחוק וקול צווח: “הצילו!” ופעמון הנמל צילצל. ייתכן שהאושר, השכור והשמימי, לא שמע את ההמולה הזו.

הפעמון הוסיף לצלצל.

אילו היה מישהו מחפש את ז’יליאט בפינת החומה, שוב לא היה מוצאוֹ שם.


ספר שני: הכרת הטובה במלוא האכזריות

1: שמחה מוקפת חרדות

מר לטיאֶרי טילטל את הפעמון בזעף. פתאום נעצר. איש סבב את פינת הרציף זה היה ז’יליאט.

לטיאֶרי רץ אליו, או יותר נכון לומר השליך את עצמו עליו, נטל את ידו בין אגרופיו, והציץ רגע לתוך שתי עיניו בדומיה; באחת מאותן הדומיות שהן בחינת התפוצצות שאינה יודעת מהיכן לצאת.

אחר־כך, כשהוא מנענעוֹ ומושכוֹ וכורך זרועותיו סביבו, הכניס את ז’יליאט לתוך הטרקלין הנמוך של “בית־האמיצים”, ישב או צנח על כסר שעמד ליד שולחן גדול מואר אור ירח שבבבואתו הכסיפה עמומות את פּניו של ז’יליאט, ובקול שבו שימשו בערבוביה שברי־צחוק ויבובי בכי, צעק:

“אה! בני! האיש עם חמת־החלילים! ז’יליאט! ידוֹע ידעתי שזה אתה! ה’כרסתנית‘, לעזאזל! ספר לי את כל העניין. משמע שאתה הלכת לשם! לפני מאה שנים היו מעלים אותך על המוקד. כי זה באמת כישוֹף. לא חסר במכונה אפילו בורג אחד. כבר ראיתי הכול, בדקתי הכול, מיששתי הכול. אני משער שהגלגלים נמצאים בתוך הארגז. אתה איפוא כאן סוף־סוף! חיפשתיך בתא שלך. צילצלתי בפעמון. חיפשתי אותך. חזיז ורעם! אתה מלאך. כן, כן, כן. זו המכונה שלי. איש לא יאמין למראה עיניו. מי שיראה אותה יגיד: “זה לא נכון”. לא חסר בה שום דבר, אה? רק קצת שמן צריך לשים בה. אבל איך הצלחת להציל אותה? ולומר שה’דוּראנדה’ תחזור להלך בים! ציר הגלגלים פורק כמו בידי עושה־תכשיטים. תן לי הן־צדק שלך שאינני מטורף”.

הוא קם, שאף רוח והמשיך:

“הישבע לי זאת! איזו מהפכה! אני צובט את עצמי, אני מרגיש היטב שאיני חולם. אתה ילדי, אתה נערי, אתה האלוהים הטוב. אה! בני! ללכת לחפש את המכונה הקבצנית שלי! בלב הים! בתוך המלכודת הזו של השוניות! אתה חוללת נס, נס אמיתי. אה! פרחח! קפוץ לי על הצואר! כל האי חייב להחזיק לך טובה. אנשי סאן־סאמפּסון יעיזו עתה לרטון? זה מפליא, אין שום חבלה שהיא בכל המכונה. רבותי, הוא הלך אל הדוֹברים. אני אומר הדוֹברים. הוא הלך לגמרי לבדו. הדוֹברים! צוק שגרוע ממנו לא יתואר כלל! אגב, השמעת את השמועה שמתהלכת, שמועה שהוּכחה? קלוּבּין הטביע במזיד את ה’דוּראנטה' כדי לגנוב ממני כסף שהוצרך למסור לי. הוא שיכר את טאנגרוּי. זה עניין ארוך, אספר לך יום אחר את מעשה־השוחד הזה. שוטה מטומטם שכמוני, נתתי אמון בקלובּין. אבל הוא נתפס בפח, הפּושע, כי השכל נותן שלא נחלץ ממנו. יש אלוהים, בן־בליעל! אתה רואה, ז’יליאט, אנחנו נחזור ונבנה את ה’דוּראנדה', ובלי שהיות, ממש תיכף ־ומיד. אנו נאריך אותה עשרים רגל. עכשיו בונים ספינות ארוכות יותר. אני אקנה עצים בדאנציג ובבריהמאֶן; עכשיו, כשיש לי המכונה, יתנו לי אשראי. האמון אלי יחזור!”

לטיאֶרי עשה אתנחתא, הרים את עיניו במבט זה הרואה את השמים בעד התקרה, ומילמל: “יש אלוהים!”

אחר־כך הניח את האצבע האמצעית של ידו הימנית בין שתי גבות עיניו, ובהשעינוֹ את הצפורן על שורש האף, מה שהעיד על תוכנית שניצנצה במוחו, המשיך:

“לא חשוב, כדי להתחיל הכול מחדש בקנה־מידה גדול היה קצת כסף במזומן מביא לי תועלת רבה. אה! אילו היו בידי שלושת הבּאנקנוֹטים שלי, שבעים וחמישה אלף הפראנקים ששודד זה ראנטין החזיר לי וששודד קלובּין גזל ממני!”

בדומיה חילץ ז’יליאט משהו מתוך כיסו והניחו לפניו. זו היתה החגורה של קלובּין שהביא עמו. הוא פתח ושיטח על גבי השולחן חגורה זו שהירח פיענח בה את המלה: קלוּבּין; הוא הוציא מכיס החגורה שלוש פיסות־נייר מקופּלות שרידדן והושיטן למר לטיאֶרי.

לטיאֶרי בדק את שלוש פיסות הנייר. היה די אור בחדר שהסיפרה 1000 והמלה האנגלית “תאוּזאנד” יהיו בהחלט ברורות בהן. לטיאֶרי נטל את שלושת השטרות, הניחם על השולחן, זה ליד זה, התבונן בהם, תלה עיניו בז’יליאט, נשאר רגע המום, אחר־כך היתה זו התפרצות כלאחר התפוצצות.

“גם זה! הרי איש־פלאים אתה! הבּאנקנוֹטים שלי! כל השלושה! כל אחד בן אלף! שבעים וחמישה אלף הפראנקים שלי! אתה הלכת איפוא עוד לתוך הגיהנום. זוהי החגורה של קלובּין. לעזאזל! אני קורה בה את שמו המסואב. ז’יליאט מחזיר את המכונה, בתוספת הכסף! הנה סיפור הראוי שיפורסם בעתונים. אקנה עץ מאיכות ראשונה. אני מנחש, מצאת בוודאי את השלד שלו. קלוּבּין נרקב באיזו פינה נידחת. אנו נקנה עץ אשוח בדאנציג ועץ אלון בבריהמאֶן, אנו נעשה דפנות טובות, בפנים נצפה אותן בעץ אלון ובחוץ בעץ אשוח. איזו ‘דוּראנדה’ יפה אנו נבנה! איש לא יכתיב לי תנאים. לא אהיה זקוק עוד לאשראי. יש לי כסף די והותר. וכי ראו מעולם אדם כז’יליאט! הייתי מדוכא עד עפר, חשוב כמת; והנה בא הוא וחוזר ומעמידני על שתי רגלי. ואני לא חשבתי כלל עליו. זה יצא לי לגמרי מהראש. עכשיו אני נזכר. בחור מסכן. אתה נושא לאשה את דירוּשאֶט”.

ז’יליאט נסתמך לקיר, כמי שמתהודד תחתיו, ובקול נמוך מאד, אך ברור מאד אמר:

“לא”.

לטיאֶרי ניתן ממקומו.

“איך זה, לא?”

ז’יליאט השיב:

“איני אוהב אותה”.

לטיאֶרי ניגש לחלון, פתחוֹ, סגרוֹ, חזר אל השולחן, נטל את שלושת שטרות־הכסף, קיפלם, הניח עליהם את קופסת־הברזל, גירד את שערו, תפס את חגורתו של קלוּבּין, הטילה בזעם לקיר ואמר:

“משהו קרה”.

הוא שיקע את שני אגרופיו בשני כיסיו והמשיך:

“אין אתה אוהב את דירושאֶט! משמע שבשבילי מנגן היית בחמת־החלילים?”

ז’יליאט שהוסיף לעמוד מסומך לקיר, החוויר כמי שיחדל לנשום בעוד שעה קלה. ככל שהוא הלך והחוויר כן הסמיק והלך לטיאֶרי.

“הרי לך שוטה! הוא אינו אוהב את דירושאֶט! ובכן, השתדל לאהוב אותה, כי היא לא תינשא אלא לך. איזה מין הלצה תפלה מספר אתה לי! ואתה מאמין שאני מאמין לך? אולי חולה אתה? אז שלח להביא רופא, אבל אַל תדבר דברי־הבל. הרי אי־אפשר שכבר היתה לך שהוּת לריב ולהתקוטט עמה. נכון הוא שזוג נאהבים זהו משהו נורא טפשי! אדרבא, אמור את הנימוקים שלך. אין אדם נעשה שוטה בלי שיהיו לו נימוקים לכך. ואולי יש לי צמר־גפן באזניים, אולי שמעתי רע? חזוֹר על מה שאמרת”.

ז’יליאט השיב:

“אמרתי לא”.

" אמרת לא, הוא עומד על דעתו, הגולם! משהו קרה, זה בטוח. אמרת לא! הנה אווילוּת העוברת את הגבולות של השכל הפשוט ביותר. בעד הרבה פחות מזה שולחים בן־אדם לבית חולי־רוח. אתה אינך אוהב את דירוּשאֶט; זאת אומרת שלמען הזקן עשית כל מה שעשית! למען העינים היפות של אבא הלכת לדוברים, קפאת מקור, סבלת חום, גוועת מרעב ומצמא, והתלבטת בכל מיני לבטים כדי להביא לי את המכונה, כדרך שמביאים לאשה נאה את הכנרית שלה שנמלטה מהכלוב. והסוּפה שהתחוללה לפני שלושה ימים. אם אתה סבור שאיני יודע מה היה טיבה של סוּפה זו, אינך אלא טועה. אה! אינך אוהב את דירושאֶט! איני יודע מה שקרה לך. עכשיו נזכר אני הכול. הייתי שם בפינה, כאשר דירושאֶט אמרה: “אני אינשא לו”. והיא תינשא לך! אה! אינך אוהב אותה! או שאתה מטורף או שאני מטורף. והוא עומד לו ושותק. אסור לעשות כל מה שאתה עשית. אין גומלים טובות עם אנשים כדי להקניטם. ובכן, אם אתה לא תשא אותה לאשה, סופה להיות בתולה זקנה. מלבד זה, זקוק אני לך. אתה תהיה הקברניט של ה’דוּראנדה'. אתה מדמה אולי בנפשך שאניח לך ללכת ככה! אתה טועה, יקירי. אין אני עוזב אותך, אני מחזיק בך. איני מטה אפילו אוזן לשטויות שלך. היכן מצוי מלח כמוך! אתה האיש שלי, אבל אמוֹר משהו!"

בינתיים העיר הפעמון את דרי הבית ואת דרי הסביבה. חבורה של שכנים, בעלי־בתים, יורדי־ים ואיכרים, יצאו בחפזון, התקהלו ברציף ועמדו והביטו מאובנים בתמהון במעשנת ה’דוּראנדה' שהזדקרה מתוך ה’כרסתנית'. אחדים, בשמעם את קולו של מר לטיאֶרי יוצא מהטרקלין הנמוך, התחילו להידחק בחשאי לשם בעד הדלת הפתוחה למחצה. בין שני פרצופים של רכלניות נשתרבב ראשו של מר לאנדוּאַ, שהיה לו המזל להימצא תמיד במקום שאלמלא נמצא בו מצטער היה צער רב.

השמחות הגדולות דורשות מטבען ציבור. מר תטיאֶרי התבונן פתאום וראה שיש אנשים מסביבו. הוא קיבל בעין יפה קהל מאזינים זה.

אה! אתם כאן, שכנים טובים. יפה עשיתם שבאתם. אתם יודעים את החדשה. איש זה היה שם, בדוֹברים, והביא לי את המכונה. שלום לך, מר לאנדוּאַ. כאשר התעוררתי לפני שעה קלה, ראיתי את המעשנה. היא הזדקפה מתחת לחלוני. אף מסמר אחד אינו חסר במכונה. בדקתי יפה את כל המנגנון. היא כמו חדשה, שלימה לחלוטין. בוכנות הקיטור פועלות שתענוג להביט. אפשר לומר שהמכונה יצאה אתמול מהסדנה. אתם יודעים שהמים היוצאים מהמכונה מובלים על־ידי צנור הנתון בתוך צנור אחר שדרכו עוברים המים הנכנסים לתוכה. ובכן, שני הצנורות האלה נמצאים במקומם. כל המכונה כאן! גם הגלגלים! אתה תתחתן עמה!"

“עם מי? עם המכונה?” שאל מר לאנדוּאַ.

" לא, עם הבחורה. כן, עם המכונה. עם השתים. הוא יהיה פעמיים חתני. הוא יהיה הקברניט. גוּד ביי, קברניט ז’יליאט. זו תהיה ‘דוּראנדה’ חדשה שעין לא ראתה! עשה נעשה בה עסקים, ותעבורה, ומסחר, ונטעין בה שוורים וכבשים! חי נפשי, לא אתן את סן־סאמפסון בעד לונדון. והנה האיש שחולל כל זה! אני אומר לכם שזוהי הרפתקאה אמיתית. תקראו על כך בשבת בעתון של האב מוֹז'“אֵ. ז’יליאט השד הוא באמת שד משחת! אבל מה פירושם של מטבעות־זהב אלה?”

עינו של מר לטיאֶרי ציינה בעד פתח המכסה שיש זהב בקופסה שהונחה על גבי שטרות־הכסף. הוא נטל את הקופסה, פתחה, הריקה לתוך כף ידו, ושׂם את חופן הגיניאות על השולחן.

“בשביל העניים. מר לנדוּאַ, מסור בשמי את המטבעות האלה למושל של סן־סאמפּסון. אתה יודע, המכתב של ראנטין? הרי הראיתי לך את המכתב; ובכן, הבאנקנוטים הם בידי. עכשיו יש לי במה לקנות עצי אשוח ועצי אלון ולהתקין את שלד הספינה. אדרבא, הבט! אתה זוכר את מזג־האויר שלפני שלושה ימים? איזו סוּפה קטלנית של רוח וגשם! השמים ירו פשוט בתותחים. סוּפה זו מצאה את ז’יליאט בהיותו בדֹוברים. אבל היא לא הפריעה לו לחלץ מתוך הסלעים את המכונה כשם שאני מוציא את שעוני. הודות לו אני חוזר ונעשה מישהו. הספינה של האב לטיאֶרי עומדת לחדש את שירותה, רבותי וגבירותי. הידד, ז’יליאט! איני יודע מה שהוא עשה, אבל הוא היה בלי ספק שד אמיתי, ואיך רוצים שלא אתן לו את דירושאֶט!”

מזה רגעים אחדים נמצאה דירוּשאֶט בטרקלין. היא לא אמרה דבר, לא הקימה כל שאון. היא נכנסה כמו צל. היא ישבה על כסא, כמעט סמויה מן העין, מאחרי לטיאֶרי שעמד על רגליו, נסער, שופע עליצות, פּטפּטן, מרבה בתנועות ומדבר בקול רם. זמן־מה לאחר מכן צצה דמות אילמת אחרת. איש לבוש שחורים, מעונב עניבה לבנה, מחזיק מגבעתו בידו, נשתהה בפתח הדלת הפתוחה למחצה. בתוך החבורה שנתרבתה קימעה־קימעה, דלקו עתה נרות אחדים. הנוכחים, שהכירו את הרוואֶראֶנד אבנעזר קודריי, כוהן המחוז, נרתעו לצדדין כדי להניחוֹ לעבור, אבל הוא נשאר עומד על המפתן. ניכרת היתה הססנות בעמידתו ותקיפות במבטו. מבט זה היה נתקל פרק לפרק במבטה של דירושאֶט. אשר לז’יליאט, שרוי היה, בדרך־מקרה או במתכוון, בתוך הצל, באופן שלא ראוהו אלא במטושטש מאד.

לטיאֶרי לא השגיח תחילה באבנעזר, אבל הוא השגיח בדירוּשאֶט. הוא ניגש אליה ונישקה בכל סערת הנפש היכולה להיות עצורה בנשיקה על המצח. בעת ובעונה אחת פשט את זרועו כלפי הפינה החשוכה שבה מצוי היה ז’יליאט.

“דירוּשאֶט”, אמר, “הנך שוב עשירה והנה בעלך”.

דירוּשאֶט זקפה את ראשה במבוכה והביטה לתוך האפלולית הזו.

לטיאֶרי המשיך:

" נחוג את החתונה מיד, מחר אם הדבר אפשר; במקומנו הסידורים הפורמאליים אינם מסובכים; דיקאן־המחוז עושה מה שהוא רוצה; בחור ובחורה נכנסים אצלנו לחופה בלי שהיות יתירות. אבל מה הסתתרת שם בפינה, ז’יליאט? אין רואים אותך. האירו לי את חתני באור יום. אני מארשׂ אתכם, ילדי; והנה בעלך, והנה חתני: זהו ז’יליאט מרחוב־הים, הבחור הטוב, הספּן הגדול, ולא יהיה לי חתן אחר ולא יהיה לך בעל אחר, אני חוזר ונותן על כך את הן צדקי לאלוהים הטוב. אה, זה אתה, אדוני הכוהן, אתה תסדר לי קידושין בין שני האנשים הצעירים האלה".

מבטו של מר לטיאֶרי נפל על הרוואֶראֶנד אבנעזר.

שתי העוזרות העמידו בינתיים על השולחן שני פּמוטות נושאי נרות דולקים שהאירו את ז’יליאט מהראש עד הרגלים.

“מה יפה הוא!” נצטעק לטיאֶרי.

ז’יליאט היה כעור ביותר.

הוא היה כזה כפי שיצא, באותו בוקר עצמו, משוניות הדוברים, בבלואי־סחבות, מרפקיו מבצבצים מהשרוולים השסועים, זקנו ארוך, שערו סמור, עיניו חרוכות ואדומות, פניו שרוטות, אגרופיו זבים דם; ואף מיוחף רגלים היה. אחדים מהחטטים שגרם לו התמנון עוד ניכרים היו על זרועותיו השעירות.

לטיאֶרי הסתכל בו.

“זה חתני האמיתי. איזו מלחמה הוא ערך עם הים! הוא כולו בסמרטוטים! איזו כתפים! איזו כפות־ידים! מה יפה אתה!”

אחת העוזרות נזדרזה ורצה אל דירוּשאֶט ותמכה בראשה. דירוּשאֶט התעלפה.


2: מזוודת העור

משעלה השחר היו תושבי סן־סאמפסון על הרגלים ותושבי נמלדן־פּיאֶר התחילו לנהור אל המזח כדי לראות את מכונת ה’דוּראנדה'.

כל השיחות סובבו על ז’יליאט. הבריות פירשו פירושים שונים את הפלא שחולל והדגישו הדגשה יתירה את הכינוי “שד” שניתן לו; דברי ההתפּעלות היו מסתיימים בפסוק זה: “אין זה תמיד בלתי־נעים שיהיו באי אנשים המסוגלים לעשות דברים מעין אלה”.

מהחוץ ראו את מר לטיאֶרי יושב ליד שולחנו לפני החלון וכותב כשעינו האחת על הנייר שלפניו והשניה על מכונת־הקיטור. הוא היה משוקע כל־כך שלא הפסיק את כתיבתו אלא פעם אחת בלבד כדי לקרוא לנעמה ולשאול אותה לשלומה של דירושאֶט.

נעמה ענתה:

“מדמואזל קמה ויצא לטייל”.

על כך אמר מר לטיאֶרי:

“יפה עשתה שיצאה לשאוף אויר צח. אמש הרגיש את עצמה קצת לא בטוב בשל החום. אנשים רבים התקהלו בטרקלין. ומלבד החלונות הסגורים – האפתעה, השמחה. אבל יהיה לה בעל עם כל המעלות”.

והוא חזר לכתיבתו. הוא כבר חתם על שני מכתבים שהועדו לשני בעלי־מספנות ידועי־השם בבריהמאֶן. הוא כילה להדביק את המעטפה של המכתב השלישי.

שאונו של גלגל שהשתקשק על אבני הרציף גרם שיזקוף את ראשו. הוא נתכופף אל החלון וראה מגיח ויוצא מהמשעול שהוליך לרחוב־הים נער שדחף לפניו מריצה. נער זה שׂם את פעמיו לעבר נמל־סן־פּיאֶר. בתוך המריצה מוטלת היתה מזוודה של עור צהוב, משובצת במסמרים של נחושת ושל אבץ.

מר לטיאֶרי קרא לנער:

“להיכן אתה הולך, זאטוט?”

הנער נעצר וענה:

“ל”קאשמיר“.”

“לשם מה?”

“להביא את המזוודה הזו”.

“אם כן, תביא גם את שלושת המכתבים האלה”.

מר לטיאֶרי פתח את מגירת שולחנו, נטל שם קצה של חוט, קשר יחד בקישור של שתי־וערב את שלושת המכתבים שכתב, והשליך את הצרור אל הנער שתפסוֹ תוך כדי מעופו בשתי ידיו.

“תגיד לקברניט של “קאשמיר” שהמכתבים שלי הם ושישים עין עליהם. הם הולכים לגרמניה. לבריהמאֶן דרך לונדון”.

“לא אדבר עם הקברניט, מר לטיאֶרי”.

“למה?”

“משום שהקאשמיר” אינה עוגנת ליד הרציף".

“אה!”

“היא עוגנת במפרץ”.

“זה נכון. בשל גאוּת הים”.

“לא אוכל לדבר אלא עם בעל הסירה המעביר את המזוודה”.

“תמסור את המכתבים לידו כדי שימסרם לקברניט”.

כן, מר לטיאֶרי".

“באיזו שעה מפליגה ה”קאשמיר“?”

“בשתים־עשרה”.

“כלומר, בצהרים. אם כן, תהיה גאוּת הים נגדו”.

“אבל הרוח תהיה בעדו”.

“זאטוט”, אמר מר לטיאֶרי, כשהוא מכוון אצבעו כלפי מעשנת המכונה, “אתה רואה זאת? זאת מצפצפת על הרוח ועל גאוּת־הים”.

הנער שׂם את המכתבים בכיסו, חזר ותפס את יצול המריצה, והמשיך את דרכו לעבר העיר. מר לטיאֶרי קרא: “נעמה!”

נעמה פתחה קימעה את הדלת.

“מה יש, אדוני?”

“הכנסי והמתיני”.

לטיאֶרי נטל גליון־נייר והתחיל לכתוב. אילו היתה נעמה, שעמדה מאחריו, סקרנית היתה משרבבת ראשה שעה שכתב, כי עתה יכולה היתה לקרוא מעל לכתפו את הדברים הבאים:

“אני כותב מכתב לבריהמאֶן בעניין העצים. יש לי כל היום פגישות עם נגרים לצורך האומדן. בנייתה מחדש של ה’דוראנדה' תתקדם מהר. אתה, מצדך, לך לדיקאן־המחוז וסדר את הסידורים הפורמאליים. רצוני שהחתונה תתקיים בהקדם ככל האפשר, תיכף־ומיד יהיה הטוב ביותר. אני מטפל ב’דוראנדה', טפל אתה בדירוּשאֶט”.

הוא הוסיף את התאריך וחתם: לטיאֶרי.

הוא לא טרח כלל לשים את הפתק במעטפה ולהדביקה, אלא קיפלוּ בארבעה והושיטוֹ לנעמה.

“הביאי זה לז’וליאט”.

“לרחוב־הים?”

“לרחוב־הים”.


ספר שלישי: הפלגתה של “קאשמיר”

1: ז’יליאט מול אבנעזר

אין סן־סאמפזון יכולה להתמלא המוֹן־עם בלי שנמל סן־פיאֶר יהא אותה שעה שומם. החדשות מתפּשטות חיש־מהר בארצות קטנות; ללכת לראות את המעשנה של ה’דוראנדה' תחת חלונותיו של לטיאֶרי היה מאז זריחת החמה העניין הגדול של גאֶרניסיי. כל מאורע אחר ניטשטש מפּני המאורע הזה. מותו של הדיקאן מסן־אסף נדחק לתוך הצל; איש לא דיבר עוד על הרוואֶראֶנד אבנעזר קודריי, ולא על התעשרותו הפתאומית. מכונת ה’דוראנדה' שהוחזרה מהדוֹברים היא שהעסיקה את כל המוחות. הבריות לא האמינו בכך. טביעתה של הספינה נראתה בשעתה מוזרה ומתמיהה, אבל הצלתה של המכונה נראתה כדבר שאינו בגדר האפשר. כדי להיווכח באמיתת הפלא בא כל אחד לראותו במו עיניו.

חנויות רבות בנמל סן־פיאֶר נעוּלות היו; במרכז נשתרר קפּאון גמור במקח־וממכר; כל תשומת־הלב ניתנה ל’דוּראנדה‘. אף סוחר אחד לא זכה אותו בוקר לפתיחה של פדיון, פּרט לבעל חנות של תכשיטים שהשתומם מאד על שהצליח למכור טבעת־קידושין של זהב, לבחור משונה שנראה נחפּז ביותר וששאל אותו למעונו של כוהן־המחוז’.

המזח של סן־פיאֶר, שהנהו כיום נמל רחב־ידים מאד ויפה מאד, היה בתקופה ההיא, ועוד עשר שנים לאחר מכן, פחות חשוב מהמזח של סן־סאמפּסון. הוא נצטרף משתי חומות מגושמות, קיקלופיות ועקומות שיצאו מהחוף זו ימינה וזו שמאלה, ונתחברו כמעט בקצותיהן, שם התנוסס מגדלור קטן ולבן. תחת המגדלור הזה מצויה היתה כניסה צרה למזח, עם הטבעת הכפולה של השרשרת שהיתה נועלת אותה בימי־הביניים. תארו לכם מלקחיים של סרטן־ים הפתוחים למחצה, כזה היה המזח של סן־פּיאֶר. צבת זו נטלה מהתהום קצת ים והכריחתו להחזיק עצמו שקט; אבל בנשוב הרוחות המזרחיות היו נחשולים חומרים וגועשים בתוך המזח והשכל הישר אמר שמוטב לא להיכנס. מה שעשתה באמת אותו יום "קאשמיר. היא הטילה עוגן בחוץ.

כאשר ספינה שעמדה להפליג עגנה בנמל, היו הנוסעים עולים בה בנמל; כשהיא עגנה במרחב המפרץ, אפשר היה לעלות בה באחת הנקודות הסמוכות למקום עיגונה. בכל לשונות־הים הקטנות מצויים היו בעלי־סירות בכל עת ובכל שעה.

" האַוולאֵ" היה אחת מלשונות־הים האלה. מפרץ קטן זה היה קרוב לעיר, אבל כה בודד שנראה רחוק מאד. בדידותו באה לו מהסלעים הגבוהים והמשופּעים החולשים על לשון־ים מוצנעת זו. היו מגיעים ל“האַוולאֵ” במשעולים רבים. המשעול הישר ביותר התפּתל לאורך הים; יתרונו היה שהוליך לעיר ולכנסיה תוך שהות של חמש דקות, וחסרונו היה שפעמיים ביום נתכסה נחשולים סוערים. המשעולים האחרים הבליעו עצמם בין עיקולי הסלעים התלולים. אפילו בעיצומו של יום היה המפרץ “האַוולאֵ” שרוי בתוך אורצל. גושי־אבן התלויים על בלימה ביצבצו מכל הצדדים. שיחי קוצים ודרדרים מעוכים וסמורים פּרשו אפלולית נעימה על ערבוביה זו של סלעים וגלים; לא היתה לשון־ים שאננה מלשון־ים זו במזג אויר שקט, ורוגשת יותר בשעת התגעשות המים. באביב היה מקום זה מלא פרחים, ריאות־ניחוח, צפּרים, פּרפּרים ודבורים.

השעה היתה קצת פחות מעשר שעות בבוקר.

ההתקהלות התעצמה והלכה, כפי הנראה, בסן־סאמפּסון. האוכלוסיה, אחוזה קדחת הסקרנות, נהרה כולה לצפונו של האי; המפרץ האַוולאֵ" הנמצא בדרומו של האי, היה שומם יותר מתמיד.

בכל־זאת ראו בלשון־ים זו סירה וספּן. בסירה מונחת היתה אמתחת. דומה היה שהספּן ממתין.

במרחב המפרץ עגנה הספינה “קאשמיר”; הואיל והיא עמדה להפליג בצהרים, לא עשתה עדיין שום תמרוני הפלגה.

אבנעזר ודירושאֶט עמדו זה מול זה, מבט בתוך מבט, וידיהם משולבות זו בזו. דירושאֶט דיברה. אבנעזר שתק. דמעה שנאגרה בין ריסי עיניו היססה, ולא נשרה.

הוא הסתכל מאד־מאד בדירושֶט.

שני יצורים אלה אהבו זה את זה אהבה עזה.

באישוניו של אבנעזר היתה ההערצה האילמת של היאוש.

דירושאֶט אמרה:

“אתה לא תסע. לא אוכל לשאת זאת. סבורה הייתי שאוכל לומר לך: סע לשלום, אבל איני יכולה. אין בי כוח לכך. למה באת אמש? לא צריך היית לבוא, אם היה בדעתך לנסוע. מעולם לא דיברתי עמך. אהבתיך, אבל לא ידעתי זאת. אילו לא אמרת לי כלום, לא הייתי יודעת כלום. היית נוסע, הייתי אולי עצובה מכך, אבל עכשיו אמות מצער. עכשיו אני יודעת שאתה אוהב אותי, עכשיו שאני יודעת שאני אוהבת אותך, שוב אי־אפשר שתסע. על מה אתה חושב? אין פניך מעידים שאתה מקשיב לדברי”.

אבנעזר השיב:

“שמעת מה שנאמר אמש”.

“לדאבוני!”

“מה יכול אני להועיל לכך?”

הם שתקו רגע. אבנעזר המשיך:

“לא נותר לי אלא דבר אחד לעשות: לנסוע”.

אבנעזר נרתע פסיעה אחת לאחוריו ועשה סימן לספּן. שמעו שאונו של המשוט המסומר בין חלוקי האבנים ואת קול הילוכו של הספּן על שולי הסירה.

“לא, לא!” צעקה דירוּשאֶט.

אבנעזר נתקרב אליה:

“שומה עלי לנסוע, דירוּשאֶט”.

“לא, לעולם לא! בגלל מכונה! האם זה אפשר? האם ראית אתמול את האיש האיום הזה? אי אתה יכול לעזבני. איש נבון אתה ותמצא תחבולה. לא ייתכן שאמרת לי לבוא להיפגש עמך כאן הבוקר, מתוך מחשבה שתסע. איני רוצה. לא תעזבני. אין פותחים את השמים כדי לסוגרם מיד. אני אומרת שתישאר. אגב, עדיין לא הגיעה השעה. הו! אני אוהבת אותך!”

ובהתרפקה עליו, שילבה את עשר אצבעותיה מאחרי צוארו, כאילו ביקשה בזרועותיה המשוכלות לקשור קשר לאבנעזר ובידיה המשולבות להתפלל לאלוהים.

הוא התיר חיבוק ענוג זה שהתנגד ככל שיכול היה.

דירושאֶט פרצה בבכי.

אותו רגע שמעו קול מתון ורציני שאמר:

“למה אין אתם מתחתנים?”

אבנעזר הסב את ראשו. דירוּשאֶט הרימה את עיניה.

ז’יליאט עמד לפניהם.

הוא הגיע במשעול צדדי.

ז’יליאט שוב לא היה אותו איש מאמש. הוא סרק את שערו, הוא עשה את זקנו, הוא נעל נעליים, הוא לבש חולצת מלח לבנה בעל צוארון גדול ומשוטח, ומהודר היה בבגדי הספן החדשים ביותר אשר לו. טבעת זהב נתונה היתה באצבעו הקטנה. נראה היה שקט עד מאד. לפניו השזופות היה גון עפרורי.

הם הביטו בו מוכי־תמהון. אף כי נשתנה עד לאין הכיר, הכירתו דירוּשאֶט. אשר לדברים שהוא השמיע, הם היו כה רחוקים מזה שהם חשבו אותו, שהם עברו ברפרוף דרך מוחם.

ז’יליאט הוסיף ואמר:

“למה צריכים אתם להיפרד? התחתנו. תסעו יחד”.

דירוּשאֶט נזדעזעה. רעד עבר בה מהראש עד הרגלים.

ז’יליאט המשיך:

“למיס דירוּשאֶט מלאו עשרים ואחת שנה. אין היא תלויה אלא בדעת עצמה. דודה אינו אלא דודה. אתם אוהבים זה את זה…”

דירוּשאֶט הפסיקתו ברוֹך:

“איך זה קרה שאתה נמצא כאן?”

“התחתנו”, המשיך ז’יליאט.

דירוּשאֶט החלה להשיג את מה שאיש זה אמר לה. היא גימגמה:

“דודי המסכן…”

“הוא היה מתנגד אילו עמדה החתונה להתקיים”, אמר ז’יליאט, “אבל הוא יסכים לה לאחר שתהיה עובדה. מלבד זה, נוסעים אתם מכאן. כאשר תחזרו, יסלח”.

ז’יליאט הוסיף בנימה של מרירוּת:

“ועוד, כל מחשבותיו נתונות עתה לבינוי ספינתו. זה יעסיק אותו כל עת העדרכם. יש לו ה’דוּראנדה' כדי להתנחם.”

“לא הייתי רוצה”, מילמל דירוּשאֶט, בתוך תדהמה שבה הורגשה שמחה, “להשאיר מאחרי רגשי צער”.

" הם לא יארכו זמן רב", אמר ז’יליאט.

לאבנעזר ולדירושאֶט היתה תחילה מעין הסתנוורות. הם התאוששו קימעה־קימעה. בתוך מבוכתם שנתמעטה והלכה, החלה להתחוור להם משמעות דבריו של ז’יליאט, שעוד לוטים היו ערפל דק, אך מעניינם היה לא להתנגד. איש זה אמר להם: “התחתנו”. זה היה ברור. אם יש אחריות לכך, נטלה הוא על עצמו. דירוּשאֶט הרגישה במעומעם, שבשל סיבות שונות יש לו הזכות לזה. מה שאמר בנוגע למר לטיאֶרי נכון היה. אבנעזר מילמל תפוש הרהורים: “דוד אינו אב”.

קולו של ז’יליאט נעשה קצר וקשה והורגשו בו כעין פעימות של קדחת:

“תיכף־ומיד. ה”קאשמיר" תפליג בעוד שעתיים. יש לכם עדיין שהות, אבל אין לכם אלא שהות קצרה. בואו".

אבנעזר תלה בו עיניים תוהות.

בפתע־פתאום נצטעק:

“הכרתיך! אתה הוא זה שהצלת את חיי”.

ז’יליאט השיב: “איני סבור כך”.

“שם, בגובה הצוק”.

“איני מכיר את המקום ההוא”.

“זה היה בו ביום שהגעתי לכאן”.

“אל נא נאבד זמן”, אמר ז’יליאט.

“ואין אני טועה, אתה הוא האיש מאמש”.

“ייתכן”.

“מה שמך?”

ז’יליאט הגביה את קולו:

“ספּן, המתן לנו. אנחנו נחזור. מיס”, פנה לדירושאֶט, “שאלת אותי כיצד אני בא לכאן; פשוט מאד, מהלך הייתי אחריכם. את בת עשרים ואחת. בארץ זו, כאשר בחור ובחורה מגיעים לכלל בגרות ותלויים בדעת עצמם, יכולים הם להתחתן תוך רבע שעה. הבה ונלך במשעול שלאורך שפת הים. הוא נוח להליכה. הים לא יעלה אלא בצהרים. אבל יש ללכת מיד. בואי עמי”.

דומה היה שדירושאֶט ואבנעזר נמלכים זה בזה במבטיהם. הם עמדו דוּמם, הם היו כהלומי יין. יש היסוסים מעין אלה על שפת התהום הזו – האושר. הם הבינו בלי להבין.

“שמו ז’יליאט”, אמרה דירושאֶט בלחש לאבנעזר.

ז’יליאט המשיך בנעימה של שררה:

“למה מחכים אתם? אמרתי לכם שתלכו אחרי”.

“להיכן?” שאל אבנעזר.

“לשם”.

וז’יליאט הורה באצבעו על צריח הכנסיה. הם השתרכו אחריו.

ז’יליאט הלך בראש. צעדו איתן היה. הם התגודדו על רגליהם.

ככל שהתקדמו והלכו לעבר צריח הכנסיה, כן הפציע ועלה בפנים היפים והזכים של אבנעזר ודירושאֶט משהו שיהא בקרוב חיוך. קירבתה של הכנסיה האירה אותם. בעיניו החלולות של ז’יליאט היה לילה.

לדירושאֶט ולאבנעזר לא היה מחוּור כל־עיקר מה עומד להתרחש. התערבותו של איש זה היתה בחינת ענף שהטובע נאחז בו. הם השתרכו אחרי ז’יליאט בצייתנות של היאוש ההולך אחרי כל מי שמזדמן לו.

המשעול היה משובש בגבשושיות, ופעמים טחוב וקשה. אבנעזר שמשוקע היה במחשבות, לא שם לב לשלוליות המים ולערימות חלוקי־האבנים. מפרק לפרק היה ז’יליאט מחזיר ראשו ואומר לאבנעזר:

“שים לב לאבנים אלה, תן לה יד”.


2: הוויתור

האורלוגין השמיע עשר ומחצה כאשר נכנסו לתוך הכנסיה.

בשל השעה, וגם בשל שממונה של העיר אותו יום, היה בית־היראה ריק מאדם.

אולם בירכתיים, סמוך לשולחן הממלא, בכנסיות הפרוטסטאנטיות, את מקומו של המזבח, מצויים היו שלושה אנשים: כוהן־המחוז, המטיף שלו, והלבלר. הכוהן, שהיה הרוואֶראֶנד ז’אקמין הורדוס, ישוב היה; המטיף והלבלר עמדו על רגליהם.

ספר־הביבליה מונח היה פתוח על השולחן.

בצד, על גבי שולחן תשמישי־הקדושה, מונח היה ספר אחר, פנקס־הקהילה, פתוח אף הוא, ושבו יכלה עין שקודה להבחין דף כתוב זה עתה, שדיוֹ שלו עדיין לא יבשה. קולמוס וקסת ערוכים היו ליד הפנקס.

בראותו של הרוואֶראֶנד אבנעזר קודריי נכנס, קם הרוואֶראֶנד ז’אקמין הורדוס ממקומו.

“אני ממתין לך”, אמר. “הכל מוכן”.

ואמנם כוהן המחוז לבוש היה איצטלה של כהונה.

אבנעזר תלה עיניו בז’יליאט.

הרוואֶראֶנד הורדוס הוסיף:

“אני לפקודתך, עמיתי”.

והוא החווה קידה.

הכוהן המשיך בחביבות שהיתה בה יהירות חיננית:

“עמיתי, מחמאה כפולה חולק אני לך. דודך מת ואתה לוקח אשה; הגעת לעושר בזכותו של דוד וזכית לאושר בזכותה של נערה. יתר־על־כן, הודות לספינת קיטור זו שעומדים לבנותה מחדש, אף מיס לטיאֶרי עשירה היא, ודעתי נוחה מכך. מיס לטיאֶרי נולדה במחוז זה, בדקתי את תאריך לידתה בפנקס הקהילה. מיס לטיאֶרי היא בוגרת ותלויה בדעת עצמה. אגב, דודה שהוא כל משפחתה, מסכים לשידוך. אתה רוצה לסדר קידושין תיכף־ומיד בשל נסיעתך, אני מבין; אבל כיוון שחתונה זו היא חתונתו של כוהן־קהילה, הייתי רוצה בקצת חגיגיות. אני אקצר בטקס כדי לגרום לך קורת־רוח. המטיף שלי יהיה העד מצד החן; אשר לעד מצד הכלה…”

הכוהן נפנה אל ז’יליאט.

ז’יליאט ניענע בראשו.

“זה מספיק”, אמר הכוהן.

אבנעזר עמד דומם. דירושאֶט היתה כולה אֶכּסטאזה. מאובנת.

הכוהן המשיך:

“אבל יש, בכל־זאת, מכשול”.

דירושאֶט עשתה תנועת תמיהה.

הכוהן המשיך:

“השליח, הנוכח בזה, של מר לטיאֶרי, שביקש בשבילך את הרשיון וחתם על ההצהרה בפנקס זה – ובאגודל של ידו הימנית הורה הכוהן על ז’יליאט, מה שפטרוֹ מלבטא שם נטול־חשיבות זה – השליח של מר לטיאֶרי אמר לי הבוקר כי מר לטיאֶרי, העסוק וטרוד ביותר כדי לבוא בעצמו, רוצה שהחתונה תתקיים ללא שהיות ודחיות. יהיה רצוני אשר יהיה, אין אני יכול להסתפק בדיבור שאמר פלוני ושהוגד לי בשמו. דרוש לי משהו כתוב.”

“דבר של מה בכך”, אמר ז’יליאט.

והוא הושיט לרוואֶראֶנד הורדוס גליון־נייר.

הרוואֶראֶנד נטל את גליון־הנייר, עבר עליו במבט מהיר, דילג את שורות אחדות, שהיו כפי הנראה מיותרות, וקרא בקול רם:

“…לך אל כוהן־המחוז וסדר את הסידורים הפורמאליים. אני רוצה שהחתונה תתקיים בהקדם ככל האפשר. תיכף־ומיד יהיה הרצוי ביותר”.

הוא הניח את הנייר על השולחן והמשיך: “חתום: לטיאֶרי. מידת־הכבוד דורשת שאיגרת זו תהא מופנית אלי. אבל הואיל ומדובר בעמית, לא אהיה מדקדק”.

אבנעזר חזר ותלה עיניו בז’יליאט. יש הבנות בין נשמות.

אבנעזר חש שיש כאן איזו תרמית, אך לא היה בו הכוח, ואולי לא עלה אפילו על דעתו להוקיעה.

הטקס החל.

זה היה רגע מוזר.

אבנעזר ודירושאֶט עמדו זה ליד זה לפני הכוהן. מי שחלם חלום שבו עומד הוא תחת החופה הרגיש מה שהם הרגישו. ז’יליאט עמד במרחק־מה, בתוך אפלולית העמודים.

הכוהן, הניצב ליד השולחן, הניח אצבע על ספר־הביבליה הפתוח ושאל בקול רם:

“האם יש התנגדות?”

איש לא ענה.

“אמן”, אמר הכוהן.

אבנעזר ודירושאֶט פסעו פסיעה לעבר הרוואֶראֶנס ז’אקמין הורדוס.

הכוהן אמר:

“אבנעזר קודריי, הרוצה אתה לשאת נערה זו לאשה?”

אבנעזר השיב:

“אני רוצה”.

הכוהן המשיך:

“דוּראנדה דירושאֶט לטיאֶרי, הרוצה אַת להינשא לאיש זה?”

דירושאֶט, שנשמתה גוועה בה מחמת גודש השמחה בדומה למנורה מחמת גודש של שמן, מילמלה יותר משביטאה:

“אני רוצה”.

אז, בהתאם למנהג הנאה שבטקס־החתונה האנגליקאני, התבונן הכוהן על סביביו, נפנה כלפי אפלולית הכנסיה, ושאל שאלה חגיגית זו:

“מי נותן אשה זו לאיש זה?”

“אני”, אמר ז’יליאט.

דממה נשתררה. אבנעזר ודירושאֶט הרגישו מועקה עמומה בתוך שמחתם הנלהבת.

הכוהן שׂם את ידה הימנית של דירושאֶט בידו הימנית של אבנעזר, ואבנעזר אמר לדירושאֶט:

“דירושאֶט, אני לוקח אותך לאשה, בין שהנך טובה יותר או רעה יותר, עשירה יותר או עניה יותר, חולה או בריאה, כדי לאהוב אותך עד המוות, ואני נותן לך את נאמנוּתי”.

הכוהן שׂם את ידו הימנית של אבנעזר בידה הימנית של דירושאֶט, ודירושאֶט אמרה לאבנעזר:

“אבנעזר, אני לוקחת אותך לבעל, בין שהנך טוב יותר או רע יותר, עשיר יותר או עני יותר, חולה או בריא, כדי לאהוב אותך ולציית לך עד המוות, ואני נותנת לך את נאמנוּתי”.

הכוהן המשיך:

“היכן הטבעת?”

זה היה בלתי־צפוי. אבנעזר, שכל העניין בא לו בהסח –הדעת, לא היתה לו טבעת.

ז’יליאט הסיר את טבעת הזהב שנתונה היתה באצבעו הקטנה והושיטה לכוהן. זו היתה כפי־הנראה ‘טבעת החתונה’ שנקנתה אותו בוקר אצל סוחר־התכשיטים ברובע המסחרי.

הכוהן הניח את הטבעת על ספר־הביבליה, אחר־כך מסרה לאבנעזר.

אבנעזר נטל את היד השמאלית הקטנה של דירושאֶט, שרעדה כולה, נתן את הטבעת באצבע הרביעית, ואמר:

“הרי את מקודשת לי בטבעת זו”.

“בשם האב, הבן ורוח הקדושה”, אמר הכוהן.

“לוּ יהי ככה”, אמר המטיף.

הכוהן הגביה את קולו:

“הרי אתם בעל ואשה”.

“לוּ יהי ככה”, אמר המטיף.

הכוהן המשיך:

“הבה ונתפלל”.

אבנעזר ודירושאֶט חזרו אל השולחן וכרעו על ברכיהם.

ז’יליאט, שנשאר עומד במקומו, השפיל את ראשו.

הם כרעו לפני אלוהים, הוא השתוחח תחת הגורל.


3: הקבר הגדול

בצאתם מבית־היראה ראו את הספינה ‘קאשמיר’ מתקינה את עצמה להפלגה.

“תגיעו במועד הנכון”, אמר ז’יליאט.

הם חזרו למשעול המוליך ל’האַוולאֵ'.

אבנעזר ‘דירושאֶט מהלכים היו בראש, וזי’ליאט השתרך עתה מאחריהם. מקץ רגעים אחדים נמצאו ב’האַוולאֵ’.

אבנעזר נכנס הראשון לתוך הסירה שהמתינה להם. ברגע שדירושאֶט אמרה להצטרך אליו, היתה לה ההרגשה שמישהו אוחז ברוֹך בשרוולה. זה היה ז’יליאט שהניח אצבע על קמט שמלתה.

“מאדאם”, אמר" “אַת לא העלית כלל על הדעת שתסעי; חשוב חשבתי שיהיה לך צורך בשמלות ובלבנים. תמצאי על סיפונה של “קאשמיר” ארגז המכיל חפצי אשה. ארגז זה בא לי מאמי. מיועד היה לאשה שאקח. הרשיני להגישו לך”.

דירושאֶט התעוררה למחצה מתוך חלומה. היא הסבה את פניה אל ז’יליאט.

וז’יליאט, בקול נמוך שנשמע בקושי, המשיך:

“איני מתכוון חלילה לעכבך עכשיו; אבל רואה אַת, מאדאם, אני חושב שעלי להסביר לך. ביום שקרה האסון ל’דוּראנדה' ישבת בטרקלין הנמוך ואמר איזה דבר. אין את זוכרת, אין כל פלא בכך. אין אדם חייב לזכור את כל הדברים שאמר. אלא מה שביקשתי לומר לך הוא, כאשר הכול אמרו שאיש לא ילך לדוֹברים, קמתי אני והלכתי לשם. הכול אמרו שזה בלתי־אפשרי; אך דבר זה לא היה בלתי־אפשרי. אני מודה לך על שאַת מקשיבה לי רגע קל. את מבינה, מאדאם, אם הלכתי לשם, לא היה זה כדי לפגוע בך. אגב, הדבר קרה לפני זמן רב. אני יודע שאַת ממהרת; אילו היה פנאי, היינו מדברים, היינו נזכרים, אבל זה בין כך לא יועיל. הדבר התחיל יום אחד שבו ירד שלג. ואחר־כך, כאשר עברתי פעם, והיה נדמה לי שאת מחייכת. ככה זה מסביר את עצמו. אשר לאתמול, לא היתה לי שהות ללכת לביתי; באתי מעבודתי, הייתי כולי קרוע, הפלתי עליך פחד, אַת התעלפת, וזו אשמתי, כי אין באים כך אצל אנשים. ואני מבקש אותך שלא תכעסי עלי. זהו בעצם כל מה שרציתי לומר לך. את עומדת להפליג. יהיה לך מזג־אויר נאה. הרוח נושבת מצד מזרח. היי שלום, מאדאם, אין אַת מתרעמת עלי שדיברתי קצת, לא כן? הרי זה הרגע האחרון”.

“חושבת אני על הארגז הזה”, השיבה דירושאֶט. “אבל למה לא תשמור אותו למען אשתך, כאשר תתחתן?”

“מאדאם”, אמר ז’יליאט, “אני לא אתחתן, כפי־הנראה”.

“זה יהיה חבל, כי טוב־לב אתה. תודה”.

ודירושאֶט חייכה. ז’יליאט החזיר לה חיוך זה.

אחר־כך עזר לדירושאֶט להיכנס לתוך הסירה.

בפחות מרבע שעה לאחר מכן ניגשה הסירה שבה נמצאו אבנעזר ודירושאֶט אל הספינה “קאשמיר” שעגנה במפרץ.

ז’יליאט עקר ממקומו והתחיל מפסיע לאורך שפת הים, עבר במהירות לנמל־דן־פיאֶר, אחר־כך שׂם את פעמיו לעבר סן־סאמפסון, כשהוא מתחמק מפגישות, מונע רגליו מהדרכים, שהמו הולכי רגל באשמתו.

מזמן לזמן היה מחזיר ראשו ושולח מבטיו אל ה“קאשמיר” שמיתחה את מפרשיה. רוח מעטה נישבה. הילוכו של ז’יליאט היה מהיר יותר מהילוכה של הספינה. הגלים החלו גואים.

ברגע מסויים נשתהה תחתיו, וכשהופך גבו אל הים, עמד וצפה שעה קלה מעל לסלעים שהסתירו את נתיב־הגיא, בחורש של עצי אלון. שם, תחת העצים האלה, שירטטה פעם דירושאֶט את שמו ז’יליאט, על פני השלג.

הוא המשיך את דרכו.

הוא ראה מרחוק את ה’כרסתנית' במקום שבו קישרה, את מעשנת המכונה בין ארבע שרשרותיה, תנועה של נגרים הטרודים במלאכתם, צלליות מטושטשות שהתרוצצו אילך־ואילך, ושמע את קולו הרועם והעליז של לטיאֶרי שניצח על המלאכה.

הוא הבליע את עצמו בתוך הסימטאות. הוא שׂם פעמיו לרחוב־הים.

ביתו היה כזה כפי שהשאירוֹ בבוקר לאחר שהתלבש על־מנת ללכת לנמל־סן־פיאֶר.

המפתח נעוץ היה במנעול הדלת. ז’יליאט הניח את ידו על מפתח זה, נעל את הדלת בשני סיבובים, טמן את המפתח בכיסו והתרחק.

הוא התרחק, לא מצד היבשה, אלא מצד הים. הוא דילג מעל למעקה־האבנים וירד לתוך הסלעים.

הוא השתרך לאורך הקו הארוך והצר של שרשרת־השוניות המחברת את רחוב־הים עם אוּבּליסק השחם עצום־המידות שהתנוסס בתוך הים ושנתקרא ‘קרן חיה’; שם נמצא הכסא קידורמור.

הוא פסע פסיעות גדות מסלע אחד לשני בדומה לענק המפסיע על ראשי־הרים. לעשות פסיעות כאלה על גבי רכס של שוניות, זה דומה להילוך על גבי שיאו של גג משופע.

דייגת מחזיקה מכמורת, ששוטטה ברגלים יחפות בשלוליות המים, תוך שחותרת אל החוף, צעקה אליו: “היזהר, הים בא!”

הוא הוסיף להפסיע.

בהגיעוֹ לצוק הגדול, המכוּנה “קרן־החיה”, שהיווה מעין פסגה על פני הים, נעצר. היבשה נסתיימה שם.

הוא הביט על סביביו.

ה“קאשמיר” עדיין לא הגיעה לגובה של סן־סאמפסון. היא מיתחה את מפרשה הגדול.

ז’יליאט הקיף את הצוק. הוא הגיע לכסא קידורמור, לתחתיתו של סולם־המדרגות התלול, שלפני פחות משלושה חודשים עזר לאבנעזר לרדת ממנו. הוא עלה בו.

רובן של המדרגות כבר היו מתחת למים. רק שתים שלוש בלתי־מוצפות היו. הוא טיפס בהן. הוא הגיע לכסא קידורמור, וצנח לתוך שקערורית הסלע, כשהקיר התלול מאחריו והאוקיינוס מתחת לרגליו.

ה“קאשמיר” שטה אותו רגע לאורך המגדל המגושם והעגול המשוקע בתוך המים, הנשמר על־ידי־סגן ותותח, והמציין במפרץ את מחצית־הדרך בין האי הרם ובין נמל־סן־פיאֶר.

ה“קאשמיר” התקרבה באיטיות של צל־רפאים.

ז’יליאט המתין.

שיכשוך של מים ותחושת צינה גרמו בפתע־פתאום שיביט למטה. הים הגואה נגע ברגליו.

הוא הפיל את עיניו ומיד הרימן.

ה’קאשמיר' היתה קרובה מאד.

היא הגיחה, היא הזדקרה. דומה היה שהיא גדלה והולכת על פני המים. זה היה כמו התעצמותו של צל.

ז’יליאט יכל היה לראות את המתרחש על סיפונה של הספינה, כאילו היה שם.

כי ה“קאשמיר” עברה סמוך מאד לצוק.

מצויה היתה על הסיפון פינה שטופת שמש. לתוך פינה זו הביט. בתוך שמש זו שרויים היו אבנעזר ודירושאֶט. הם ישבו בתוך האור הזה, הוא סמוך לה. הם הצטנפו בחן צד בצד, כמו שתי צפרים המתחממות בקרן של צהרי־היום.

הדממה היתה שמימית.

עיניו של אבנעזר אמרו תודה והסתכלו; שפתיה של דירושאֶט נעו; ובתוך דממה רבת־קסם זו, כאשר הרוח נישבה מצד היבשה, ברגע המהיר שבו חמקה־עברה הספינה, במרחק אמות אחדות מכסא־קידורמור, שמע ז’יליאט את קולה הרך והענוג של דירושאֶט שאמר:

“הבט־נא. דומה שאדם יושב בתוך הסלע”.

מראה זה חלף.

ה’קאשמיר' הבליעה את עצמה בתוך הקימוט העמוק של הגלים. בפחות מרבע שעה נצטיירו תרניה ומפרשיה על רקע הים כעין אוֹבּליסק לבן שנתמעט והלך באופק. המים עלו והגיעו עד לברכיו של ז’יליאט.

עיניו נהו אחרי הספינה שהתרחקה והלכה.

הרוח נתגברה במרחב הים. ז’יליאט יכול היה לראות את ה’קאשמיר' מעלה את מפרשי־המילואים הקטנים ואת המפרשים הקדמיים כדי להפיק תועלת מהתעצמות זו של הרוח. ה’קאשמיר' כבר היתה מחוץ לתחומי המים של גאֶרניסיי. ז’יליאט לא גרע עיניו ממנה.

הנחשול הגיע לו עד המתניים.

המים גאו ועלו. הזמן עבר.

השחפים והשלכים התעופפו סחור־סחור לו, מודאגים. אפשר היה לומר שהם ביקשו להזהירוֹ. ייתכן שבתוך להקות צפרים אלה מצוי היה שחף שבא מהדוֹברים והכירוֹ.

שעה אחת חלפה.

הצפרים השליכו צוויחות דקות אל ז’יליאט.

לא ראו עוד אלא את ראשו.

הים גאה ועלה בשלווה קודרת.

דומם, נהה ז’יליאט אחרי ה“קאשמיר” שניטשטשה והלכה.

הגאוּת הגיעה כמעט למלואה. הערב מישמש ובא. מאחרי ז’יליאט במפרץ, חזרו סירות־דיג אחדות אל החוף.

עיניו של ז’יליאט, הצמודות מרחוק לספינה, בוהות היו.

ה’קאשמיר', שנעשתה סמויה מן העין, היתה עתה כתם אפוף ערפל. כדי להבחין בה, צריך היה לדעת היכן היא.

כתם זה, שלא היה עוד צורה, החוויר קימעה־קימעה.

אחר־כך נתמעט והלך.

אחר־כך התפזר.

ברגע שהספינה ניטשטשה לחלוטין באופק, נעלם הראש תחת המים. ולא היה עוד כלום אלא ים.


 

על הספר

מחמת התנגדותו להפיכה המדינית של לוּאי בּונאפארטה נאלץ ויקטור הוּגו להימלט מצרפת; ב־11 בדצמבר 1851 הוא חוצה את הגבול לבלגיה, כשבידו דרכון מזוייף. בארץ זו הוא שוהה עד לתחילת אוגוסט 1852. כדי להיות בטוח יותר מפני סוכני הקיסר, עוקר ה. לאי ג’אֶרסי שב“תעלה” בין צרפת ואנגליה. הברית המתרקמת ב־1855 בין קיסר הצרפתים ומלכּת אנגליה (כנגד רוסיה) נותנת מהר את אותותיה גם בגורלו של הסופר: באוקטובר 1855 מודיע לו המושל, כי “על־פי החלטת הכתר הוא מתבקש לעזוב את האי לאלתר”. על הודעה זו משיב הוגו בשנינוּת ובגאווה כלהלן: “אתה רשאי להודיע לממונים עליך, כי מלאת את תפקידך. הללו, מצדם, יכולים להודיע לממונים עליהם, לממשלה הבריטית, וזו שוב יכולה להודיע לממונה עליה, לאדון בּונאפארטה וכו'”. ב־31 באוקטובר שנה זו עוקר הוגו, יחד עם בני משפחתו, לאי גאֶרניסיי, הקטן והנידח יותר, שאף הוא, אמנם, טריטוריה בריטית. מקץ חדשים מספר מפרסם ויקטור הוגו קובץ שיריו משנות 1831/56 בשני כרכים, העושים רושם עצום במכורתו. בהכנסתו מספר זה הוא רוכש בית גדול באי, שעם הפיכתו לבעל נחלה במקום הזה, הוא מובטח מפני נישול וגירוש מבחינה חוקית. אחרי פרסום ספר־שירים שני, חוזר ויקטור הוגו לעבוד על הרומאן הגדול שלו “עלובי־החיים”, שכתיבתו מסתיימת באביב 1861. בינתיים פירסם הקיסר חנינה כללית לגולים הפוליטיים, ואולם הוגו, שסירב לקבל חנינה זו, מוסיף לשבת בגאֶרניסיי בהודיעוֹ, כי הנאמנות לחוזה שעשיתי עם מצפוני מחייבת אותי להישאר בגולה יחד עם החירוּת. כאשר החירות תחזור לצרפת – אחזור גם אני".

ההתבוננות בחיי העמל של תושבי המקום והסיורים הממושכים בסביבת האי, הקודרת בפּראיתה הטבעית, הביאו את ויקטור הוּגו לידי כתיבת הסיפור,עובדי הים", שראה אור בשנת 1866, ועניינו כדברי המחבּר עצמו: “רציתי לשבח ולפאר עמל האדם, רצונו, מסירותו, כל מה שמעלה אותו לגדוּלה. רציתי להראות כי אין תהום אכזרית מתהום הלב האנושי, ואף מי שנמלט מסכנות הים – קצרה ידו מלהימלט מסכנות האהבה”.

בסוף שנות השבעים עשה הוגו לסירוגין באי גאֶרניסיי ובבלגיה, אצל בני משפחתו, עד שחזר למולדתו, בספטמבר 1870, אחרי מלחמת גרמניה־צרפת ותמוטת הקיסרוּת של לואי בּוֹנאפרטה.




  1. גי פאוקס – חייל אנגלי שהשתתף ב“קשר אבק השריפה משנת 1605; הקשר נערך ע”י נאמני הדת הקאתולית באנגליה ונועד להמית את המלך ג'מס ה־1. פאוקס שעונה קשה, סירב לגלות את שמות משתתפי הקשר.  ↩

  2. מישחק־מלים: Qui–dort–meurt = Kidormur  ↩

  3. חסידי תורת קאלווין, מייסד אחד הזרמים של המגמה הפרוטסטאנטית בדת הנוצרית; הקאלוויניזם מצטיין במיעוט של טכסים; הוא נפוץ בעיקר בשוויצריה, הולאנד וסקוטלאנד.  ↩

  4. לוּציפר – במיתולוגיה הנוצרית: השטן, מן הנפילים, השולט בגיהינום.  ↩

  5. פואימה היסטורית על־אודות מלך צרפת, הנרי ה־4; כדי לפייס את עמו נטש את הפרוטסטאנטיזם וחזר לאמונה הקאטולית. אחד מגדולי מלכי צרפת. 1610־1553.  ↩

  6. סימון בוֹליבאר – פאטריוט דרום־אמריקני, מכוּנה,המשחרר'. 1830־1783. עמד בראש חילות־השחרור של ארצות אמריקה הדרומית במלחמתם נגד השלטון הספרדי; האמין שיש בידו להקים מדינה דרום־אמריקנית גדולה, המקיפה קולומביה, וניצוּאלה, פאנאמה ועוד.

    פאבלו מוֹרילוֹ – גנראל ספרדי, שניסה לדכא באכזריות את מלחמת־השחרור הדרום־אמריקנית. 1837־1778.  ↩

  7. “סמוּגלאֶר”, “קונטרבּאנדיסטא” – מבריח מכס, בלשון אנגלית וספרדית.  ↩

  8. קווייקרים – כת נוצרית שקמה באנגליה באמצע המאה ה־17. חסידיה טוענים שאין צורך בטקסים ובכוהנים כדי לבוא במגע עם הבורא. הפירוש הקובל לשמם הוא, כי בני הכת היו עובדים את האלוהים בחיל וברטט.  ↩

  9. איזור בספרד, מפורסם ביינותיו.  ↩

  10. ארקיפא – עיר בפאֶרוּ, בדרום אמריקה.  ↩

  11. סוּפה קשה, היוצרת פעמים גם מערבולות מסוכנות.  ↩

  12. מארלי־לה־רוּאַ, מקום בקירבת וואֶרסאי; כאן הקים לוּאי ה־14 ארמון מפורסם ולידו מכונה הידרולית, מוּנעת על־ידי מימי הסינה.  ↩

  13. ווסטאלוֹת – כוהנות האֵלה וואֶסטה ברומי, המתחייבות לשמור לעולם על בתוליוּתן.  ↩

המלצות קוראים
תגיות