ליבּרמן האב

אליעזר-דוֹב ליבּרמַן (נוֹלד בּפּילבישוֹק תק“פ ונפטר בּבּיאליסטוֹק תרנ”ה) היה סוֹפר עברי מליץ והוֹגה. השתתף בּעתוֹנוּת של זמנוֹ, דאג לתקנת החינוּך וקנה לוֹ שם בּספרוּת ההשׂכּלה על ידי ספריו: “מגילת ספר” (תרי"ז), “צדקה וּמשפּט” (הסבּרת תוֹרתוֹ של שד“ל, תרכ”ז) ו“גיא חזיוֹן” (תרמ"ט). האב, בּן הדוֹר הראשוֹן להשׂכּלה, היה עמל, מתוֹך הערצה לבנוֹ וּלמפעלוֹ, בּהפצת “האמת” בּערי רוּסיה והיה עוֹמד בּקשרים עם הסוֹפרים הצעירים עוֹבדי “האמת”. הקטעים המענינים, שפּירסם הד“ר מ. בּרקוֹביץ (“הצפירה” 1920, גליוֹן 109), מוֹכיחים כּי עם כּל התקווֹת שתלה האב בּבנוֹ, לא נמנע מחלוֹק עליו. הוּא חוֹתך את דינוֹ של שיר יהל “ל בּ”האמת” א', כּי “אין לוֹ מקוֹם בּהספר הבּוֹרא חדשוֹת בּספרוּת העברית” וּמערער על הפּתרוֹן אשר ליבּרמן-הבּן מציע ל“שאלת-היהוּדים”, ו“יוֹדה ולא יבוֹש כּי אין פּתרוֹן לשאלת היהוּדים”…

העברית

אהבתוֹ העמוּקה והמוּפלאה של ליבּרמן-הבּן לעברית היתה בּלתי-מוּבנה לדוֹרוֹ. סמוֹלנסקין כּתב עליו: “איש אשר דבר אין לוֹ לא עם האמוּנה ולא עם אהבת הלאוֹם יבחר בּשׂפת עֵבר למליץ לוֹ למען שלוֹח על הכּל את מערכי לבּוֹ החוֹּצה. הלא הוּא נזוֹר כּבר מאחרי בּית ישׂראל, כּי אין לוֹ בּית וּלמי ידבּר עברית?” ו. יוֹכלסוֹן, מראשוֹני חבריו בּחוּג הוילנאי, כּוֹתב בּזכרוֹנוֹתיו: “את הז’רגוֹן חשבנוּ לשׂפה מלאכוּתית ועברית לשׂפה מתה, המענינת רק את החוֹקרים”. את עמדתוֹ של ליבּרמן, השוֹנה משל חבריו, הוא מנסח כּכה: “בּחוּגנוּ היה הוּא האיש, אשר הרים את השאלה של הכּרה לאוּמית וּסגוּלוֹת תרבּוּתיוֹת של העם היהוּדי ואת הצוֹרך בּהוֹצאת-ספרים סוֹציאַליסטית בּשׂפת היהוּדים. את השאלה איזוֹ לשוֹן, ז’רגוֹן אוֹ עברית, פּתר ליבּרמן לטוֹבת האחרוֹנה, בּאָמרוֹ כּי קוֹדם כּל יש להכין מחנה של פּרוֹפּגנדיסטים מן הנוֹער התלמוּדי האינטליגנטי, וכי להסבּיר את הסוֹציאַליזם בּאוֹפן מדעי אפשר רק בּלשוֹן שאף-על-פּי שאין מדבּרים בּה יש לה ספרוּת עשירה”. אלה היוּ הנימוּקים הרציוֹנַליסטיים, לסַבּר את האוֹזן, אוּלם היחס האמיתי, השרשי ללשוֹן מנַצנץ מכּל שוּרה שיצאה מתחת עֵטוֹ: חיוּת-חוּש-הלשוֹן, אהבת ה“צחוּת”, הדיוּק, הליטוּש, החידוּשים הלשוֹניים, ההקפּדה המיוּחדת על הכּתיב. ליבּרמן היה אוּלי הראשוֹן בּספרוּת החדשה – לפני יַעְבֵּץ וּבן יהוּדה – שניסה לשנוֹת מן האוֹרתוֹגרפיה ה“אשכּנזית” הצוֹרמת את עינינוּ כּיוֹם בּמלים לוֹעזיוֹת וּלהחליפה בּאוֹרתוֹגרפיה עברית. אביו טוֹען כּנגד החידוּשים הללוּ: “הגם בּדברים טפלים כּאלה יתנגד דוֹבר אמת לדעת ההמוֹן?” והוּא מוַתר לאביו רק בּדבר אחד. בּ“חליפת מכתבי הרידקציה” בּ“האמת” חוֹברת ב' הוּא מוֹדיע: “מלת ערבה, אשר היתה לרבּים כּאבן נגף, הסירוֹנוּ, ונכתוֹב אֵירפּה, אף כּי היה ראוּי לכתוֹב “ערבה”. השם הזה הוּא צידוֹני מלשוֹנוֹת שם, כּי הצידוֹנים קראוּ לחלק ארצנוּ ערב (מערב) כּמוֹ שקראוּ לעסיה בּשם עסי (מזרח)”. כּמוֹ כן הוּא מסבּיר שם בּתשוּבה “אל רבּים מן הקוֹראים” את הצוֹרך “לסמן מוּשׂגים חדשים בּמלים לוֹעזיוֹת, למען יוּכלוּ הקוֹראים לרדת עד סוֹף דעתנוּ”; “על כּן נתנה הרידקציה מקוֹם בּסגנוֹן לשוֹנה לכל המלים הלוֹעזיוֹת, אשר נתן להם משפּט האזרחים בּכל יתר הלשוֹנוֹת”. לא שמירה בּלשנית על שׂפה מתה יש כּאן, כּי אם אהבה וטיפּוּח לשוֹן-חיים.

ש. ל. ציטרוֹן מספּר כּי ליבּרמן, בּימי שבתוֹ בּפּטרבּוּרג, בּהיוֹתוֹ סטוּדנט בּבית-הספר הטכנוֹלוֹגי, חיבּר ספר על כּתיבת ארץ-ישׂראל בּשם “מחקרי ארץ כּנען וסלע ערב”.

בּשעת מאסרוֹ של ליבּרמן בּוינה נמצא אתוֹ כּתב-יד להסבּרת הסוֹציאליוּת בּשם “מַשׂאת נפשנוּ”. גוֹרלוֹ של הספר אינוֹ ידוּע.

בּין הסוֹפרים העברים אשר השתתפוּ בּאוֹתן השנים בּספרוּת אוֹ בּתנוּעה הסוֹציאליסטית יש למנוֹת את: ד“ר יהוּדה-ליבּ קַנטוֹר, ד”ר יצחק קַמינר, יהל"ל, משה קמיוֹנסקי, משה-ליבּ ליליֵנבּלוּם, צבי הכּהן שֶרשֶבסקי (יעבּץ, ישוּע שׂר עסק), מרדכי אַדלמן-מיוּחס, אליעזר צוּקרמן (עֶזרי בּן יוֹספאל), י.ל. דוידוֹביץ (בּן-דויד), אליה ווֹלף רבּינוֹביץ (אוֹ"ר, ארץ), מוֹריס וינטשֶבסקי (בּן-נץ, יָגלי איש-הרוּח; מקוֹם מוֹשבוֹ ניוּ-יוֹרק) וד"ר אהרן מַזא"ה (ירושלים).

“האגוּדה” וה“סקציה”

כּמיסדי “אגוּדת הסוֹציאַליסטים העברים” בּלוֹנדוֹן חתוּמים: א.ש. ליבּרמן (איש-חמוּדוֹת) – ליטוֹגרף, ליבּ (לוּאיס) וַינר – נַגר, א. גוֹלדשטין, י. רוֹזנטל, נ. ליוקינד, אַיזיק סטאין – חייטים “בּמכוֹנה”, הירש (ג’וֹרג') סאפר – עוֹשׂה קוּפסאוֹת, אליעזר (לאצארוּס) גוֹלדבּרג – מסַדר-אוֹתיוֹת, זלמן-עקב (דזשיקוֹבּ) – חייט וּמגַהץ, יעקב (דזשיקוֹבּ) אלכּסנדר – עוֹשׂה כּוֹבעים.

“אגוּדת הסוֹציאליסטים העברים” היא שיסדה גם את האגוּדה המקצוֹעית היהוּדית הראשוֹנה: בּפּרוֹקלַמַציה מיוּחדת בּאידיש הוּזמנוּ כּל הפּוֹעלים היהוּדים שבּלוֹנדוֹן למיטינג שנוֹעד ל“אוֹר יוֹם ז' בּאלוּל התרל”ו" (26 בּאוֹגוּסט 1876) בּמוֹצאי-שבּת בּ-8 בּערב. בּין הבּאים היה גם פּטר לַברוֹב. ליבּרמן הרצה על “מצב היהוּדים בּארצוֹת שוֹנוֹת”. תמצית הדברים היתה, כּי כּל עוֹד ישאר המשטר הקפּיטליסטי – אחת היא, אם המדינה תהא מוֹנַרכיסטית אוֹ דמוֹקרטית – לא יהיוּ היהוּדים אזרחים שוי-זכוּיוֹת. בּאוֹתוֹ מעמד נרשמוּ חמישים חבר לאגוּדה, אשר ליבּרמן קרא לה בּשם “חברים כּל בּעלי-מלאכה”. היה בּשם זה משוּם ניגוּד ל“כל ישׂראל חברים”.

את “הסקציה העברית של האינטרנַציוֹנַל” ניסה ליבּרמן ליסד גם מתוֹך הסטוּדנטים היהוּדים יוֹצאי רוּסיה שבּמערב אירוֹפּה, עוֹד לפני החילֹו בּ“אגוּדה” שבּלוֹנדוֹן. תשעה חברים מנתה ה“סקציה” בּבּרלין. בּצאתוֹ מלוֹנדוֹן בּדרך לוינה, נוֹעדוּ בּבּרלין כּשלוֹשים איש (בּיניהם: אהרון זוּנדלביץ, ולַדימיר יוֹכלסוֹן, גרשוֹן רם, אליעזר צוּקרמן, משה אהרוֹנסוֹן, גרשוֹן הוּרביץ ), וּבאוֹתם הימים הוּחלט דבר הוֹצאת “האמת” בּעריכתוֹ של ליבּרמן וּבהשתתפוּתוֹ של צוּקרמן. סקציה זוֹ היתה למוֹרת-רוּחם של רוֹב חבריו, ידידיו ותלמידיו. ד"ר מ. אהרוֹנסוֹן, חברוֹ למשפּט, המספּר בּזכרוֹנוֹתיו (“ניוּ-יוֹרק-פוֹלקס-צייטוּנג” 1908, גרמנית) על ליבּרמן בּאהבה וּבהערצה לטוֹהר נפשוֹ וּלכשרוֹנוֹתיו, אינוֹ יכוֹל לסלוֹח לוֹ, כּעבוֹר שלוֹשים שנה, את יציר דמיוֹנוֹ זה: "הוּא חלם על עתוֹן וחוֹברוֹת בּעברית… לא היוּ לוֹ לכך לא אמצעים ולא קהל קוֹראים, לא עוֹזרים, לא מקוֹם ולא שאר תנאים הוֹלמים. הוּא השתדל לברוֹא את החוּג הראשוֹן בּבּרלין. וּבהיוֹתוֹ בּלוֹנדוֹן קרא לידידיו הבּרלינאים בּשם “הסקציה העברית של האינטרנַציוֹנל”… אחד היה בּין כּל הבּרלינאים, הוּרביץ (גרשוֹן בּאדאנעס), אשר נהה אחרי חלוֹמוֹתיו של ליבּרמן וּמילא בּרצינוּת את תפקיד המזכּיר של “הסקציה”. היה מריץ לליבּרמן מכתבים ורפּוֹרטים ושוֹאל להסכּמתו וּלאישוּרוֹ. גם בּלוֹנדוֹן היה אליעזר גוֹלדנבּרג היחידי מכּל המהגרים הפּוֹליטיים היהוּדים, אשר נתן את ידוֹ למפעל ליבּרמן.

בּדידוּתוֹ בּמסיבּתוֹ

אהרן זוּנדלביץ, חברוֹ של ליבּרמן מימי החוּג הוילנאי, מעיד: “דעוֹתיו של ליבּרמן לא מצאוּ כּל הד אצל חברי חוּגנוּ”. וזוּנדלביץ היה אחד היהוּדים המעטים שבּאוֹתוֹ חוּג, ויהדוּתוֹ העממית לא פּגה ממנוּ גם אחר עשׂרוֹת שנים של קַטוֹרגה רוּסית. לא פּעם הרגיש בּיהדוּתוֹ והדגיש אוֹתה. בּגילוּי-לב וּבהכּרה בּהירה הוּא מספּר לפני בּית-הדין מימי הצאר בּשבתוֹ על ספסל הנאשמים (בּמשפּט המפוּרסם של “הששה-עשׂר”, אוֹקטוֹבּר 1880), כּי הוּא התנגד לכך שמעשׂה ההתנקשוּת בּקיסר ימָסר לידי גריגוֹרי גוֹלדנבּרג, מפּני “שבּמקרה זה היה על נקַלָה נוֹפל האשם בּראש היהוּדים כּוּלם”. כּיהוּדי בּעל תחוּשה לאוּמית תיאר אוֹתוֹ גם סטֶפּניאק בּדמוּתוֹ של “דויד” (בּ“אַנדריי קוֹז’וּחוֹב”, הרומן של ה“נַרוֹדנַיה ווֹליה”). כּשחבריו הרוּסים אוֹמרים לוֹ: “אתה הנך היחידי בּינינוּ הראוּי לשם “אזרח העוֹלם”, הוּא משיב: “זה נאה, אבל לא נעים בּיוֹתר”. הוּא מתיר לעצמוֹ לכפּוֹר בּקוּלטוּס השליט של ה”אִכּר" ושל ה“עם” הרוּסי ואוֹמר בּפשטוּת, מבּלי כּל פּתוֹס, “בּקוֹל ממוּשך וכוֹאב”: “אין אני קשוּר לעמכם, וכיצד הייתי יכוֹל להיוֹת קשוּר אליו? אנחנוּ, היהוּדים, אוֹהבים את עמנוּ. זהוּ כּל אשר נשאר לנוּ עלי אדמוֹת. על כּל פּנים, הרי אני אוֹהב אוֹתוֹ אהבה עמוּקה וחמה. בּשֶלמה אוֹהַב את אִכּריכם, הצוֹררים את עמי וּמתנהגים אתוֹ בּרבּרית? מחר ישוֹדוּ אוּלי את בּית אבי – עוֹבד ישר – כּאשר שדדוּ אלפי יהוּדים אחרים העמלים בּזיעת אפּיהם. יכוֹל אני לרחם על אִכּריכם בּגלל יסוּריהם, כּשם שהייתי מרחם על ערבים, חַבּשים אוֹ מַלָאיים, על כּל יצור נַענה. אוּלם הם אינם קרוֹבים ללבּי. אוּלם אין אני יכוֹל לחלוֹם את חלוֹמותיכם ולכרוֹע בּלי טעם לפני “העם”. ואשר למַה שקוֹרין “החברה הגבוֹהה”, למעמדוֹת העליוֹנים – מה יש לי להרגיש אליהם, השפנים הפּחדנים, מלבד בּוּז? לא, בּרוּסיה שלכם אין מה להוֹקיר, אבל מכּיר אני את הרבוֹלוּציוֹנרים ואוֹתם אני אוֹהב עוֹד יוֹתר מאשר את עמי שלי. בּהם דבקתי ואוֹתם אני אוֹהב כּאחים, וזהוּ הקשר היחידי המחבּר אוֹתי לארצכם”.

מעטים היוּ אשר הרגישוּ כּזוּנדלביץ ואשר יכלוּ לדבּר כּ“דויד” של סטפּניאק, מעטים היוּ אשר ידעוּ כּי אביהם הוּא עוֹבד ישר וכי אין להם לכרוֹע בּרך לפני האכּר הרוּסי. אוּלם גם לאלה היו זרים חלוֹמוֹתיו, שגיוֹנוֹתיו וּמַדוּחיו של ליבּרמן.

כּמה מדרגוֹת נתגלוּ בּיחסם של הסוֹציאליסטים היהוּדים לעמם, מן ההתכּחשוּת והמעל ועד שיתוּף הגוֹרל והיצירה: יוֹסף אַפּטקמַן, המשתמד מתוֹך צוֹרך נפשי “להידבק בּעם וּבאלוֹהיו”; סאבֶלי זלַטוֹפּוֹלסקי, המשתתף בּפּרוֹקלַמַציה הקוֹראת לפּוֹגרוֹמים, ו–אליעזר גוֹלדנבּרג, הפּוֹרש מחבריו, אחרי כּמה שנים של עבוֹדה רבוֹלוּציוֹנית, בּשל מכאוֹבים יהוּדיים טמירים; אהרן זוּנדלביץ, אשר היהדוּת היא בּשבילוֹ: משפּחה, כּאב, גוֹרל, מבּלי עתיד וּמבּלי אמוּנה, ואהרן שמוּאל ליבּרמן, הנבוֹך, המתחבּט, הלוֹהט בּאש היצירה הרבוֹלוּציוֹנית בּתוֹך עמוֹ וּבשלשלת-הזהב של תרבּוּת עמוֹ.

את בּדידוּתוֹ הקשה של ליבּרמן בּקרב חבריו מתאר בּמקצת ליאוֹ דוֹיטש אחד מבּני הדוֹר ההוּא, המשקיף עכשיו אוֹבּיֶקטיבית על הימים ההם:

“ליבּרמן היה בּטוּח כּי הסגוּלוֹת היהוּדיוֹת הלאוּמיוֹת יש להן ערך קוּלטוּרי רב ויש להתיחס אליהן אחרת מאשר אנוּ התיחסנוּ אליהן בּימים ההם. הרבוֹלוּציוֹנרים הרוּסים, אנשי ה”ופֶּריוֹד“, התיחסוּ לחלוֹמוֹתיו של ליבּרמן בּיתר סימפּטיה מאשר היהוּדים, לַברוֹב וחבריו היוּ מחייכים מטוּב-לב ל”משיח החדש“. אוּלם חבריו היהוּדים של ליבּרמן היוּ יוֹצקים אש וגפרית על “חלוֹמוֹתיו המוּזרים”. עכשיו לא יוּבן הדבר, כּיצד זה התנגדנוּ אנחנוּ, סוֹציאליסטים יהוּדים, לקריאת אסיפה כּזאת (של פּוֹעלים יהוּדים בּלוֹנדוֹן – בּ.כּ.), אוּלם עוּבדה היא כּי כּל זה, הָחֵל בּרעיוֹן ליסד הסתדרוּת יהוּדית עוֹמדת בּרשוּת עצמה וכַלֵה בּפּרוֹקלַמַציה יהוּדית, הכּתוּבה בּתאריך על פּי לוּח עברי – בּמלה אחת כּל מה שליבּרמן עשׂה והגה – עוֹרר בּנוּ אי-רצוֹן חזק. ועוֹד יוֹתר מזה – כּעס. התפּוֹררוּתה של האגוּדה אחרי קיוּם של חצי שנה היתה לשׂמחה ולתרוּעת-נצחוֹן למתנגדיו של ליבּרמן. כּל הרבוֹלוּציוֹנרים האַקטיביים – מלבד קוֹמץ קטן של חברים נוֹצרים – התנגדוּ בּהחלט לתכניוֹתיו של ליבּרמן. וכאן סיבּת כּשלוֹן תכניוֹתיו. החרֵם לא החרימוּ אוֹתוֹ, מן החברה לא נידוּהוּ, אלא ראוּ בּוֹ חבר סימפּטי, אשר סר מן “הדרך הישר” ושקע בּלאוּמיוּת”.

בּשעת משפּטוֹ של ליבּרמן נקרא בּבית-הדין מכתב אחד, שנשלח אליו מאת חברוֹ, יהוּדי רוּסי.

בּמכתב כּתוּב לאמוֹר:

“אני עצמי יהוּדי, אוּלם את הפּוֹעלים היהוּדים אני מכּיר אך מעט. היהוּדים הרוּסים אין לבּם כּי אם אל בּצעם, וּלמען הבּצע ימכּרו גם את כּבוֹדם. לא כּדאי להשחית למענם כּוֹחוֹת. בּגרמניה אפשר שהיהוּדים ישתתפוּ בּמלחמת-הבּחירוֹת, אבל בּרוּסיה, אשר התערבוּת בּמדיניוּת פּירוּשה: להקריב קרבּנוֹת וגם לחרוֹף נפש – שם אין תוֹעלת בּיהוּדים. לאחת יִסכּנוּ: להעביר ספרוּת חשאית, להשׂיג פּספּוֹרטים, להמציא מעוֹנוֹת-סתרים, – כּזאת יוּכלוּ לעשׂוֹת, ואף זאת רק אחרי שישלמוּ להם בּמזוּמנים”.

כּאלה וכאלה נשמעוּ בּסביבה, בּה כּאב והגה ויקד ונפל חלל הגבּוֹר הראשוֹן של הסוֹציאַליזם העברי.

אייר תרפ"ו.

דוֹרוֹת על דוֹרוֹת היה חזוֹן הקרקע, המוֹלדת והגאוּלה גנוּז ועצוּר בּדמנוּ, מקוּפּל בּפנימיוּתנוּ מבּלי שיגלה סימני חיים פּעילים. אך זה מלפני דוֹר אחד הפך היצר הגנוּז הזה והיה לכוֹח שבּנגלה, פּוֹרץ וסוֹער, מחוֹלל נסים ונפלאוֹת אשר לא יֵאָמנוּ. מה שהיה קוֹדם בּבחינת הזיה רוֹדמת היה – ועוֹדנוּ הוֹלך והוֹוה בּלי חָשׂך – למחשבה החוֹתרת עד תכלית, לרצוֹן לוֹהט, ליצר יוֹקד. כּמה חזיוֹנוֹת ציבּוריים-רוּחניים נתגלוּ בּחיי העם בּתוֹקף היקיצה הזאת: הקוֹמה התחילה מזדקפת, רגש הכּבוֹד האנוֹשי ניעוֹר, נתעמק החוּש החברתי, טוּפּחה הרגשת ה“כּלל” והחרדה לגוֹרלוֹ, גבר הצוֹרך בּהתמַכּרוּת לרעיוֹן, לצרכי הקיבּוּץ – כּל אלה סימנים בּוֹלטים של השבּחת הטיפּוּס האנוֹשי, של העלָאַת רמת החיים. והתעלוּת זוֹ היא שהעלתה מנבכי חיי העם גם יחידים בּעלי אוֹפי, בּעלי שאָר-רוּח, רבּי-עלילה, כּבּירי-מעוּף, אישים עם משקל פּנימי וּמרכּז נפשי. והיא שמילאה את תוֹכן חייהם וקבעה את גוֹרלם. ולא מעטים בּיניהם כּאלה, אשר אם כּחוֹלמי חלוֹמוֹת אוֹ כּאנשי-מעשׂה, כּחלוּצי העבוֹדה אוֹ המדע, כּיוֹצרי הלשוֹן אוֹ כּבוֹני החיים החברתיים, הנם יחידים וּמיוּחדים בּמינם, בּאין שני להם.

“בּן יחיד” לעם, אחד המוּזרים והמוּפלאים שבּדוֹר, אשר אין אנוּ יכוֹלים לתאר לנוּ כּיוֹם את התהווּת מפעלנוּ מבּלעדיהם הנהוּ יהוֹשע חנקין. דמוּתוֹ הזקוּפה והבּהירה, החוֹלמת והמרוּכּזת, נחרתת בּלבבוֹת כּאחד המראוֹת המעוֹדדים והמַרנינים של הדוֹר.

בּשֶלְמָה זכה אדם זה להערצה וּלאהבה? מדוּע אנוּ חרדים לשלוֹמוֹ ואיננוּ מַשלימים עם ששים השנה, שעליהם סוּפּר לנוּ כּיוֹם? מדוּע אנוּ רוֹצים לראוֹתוֹ דוקא כּצעיר העוֹמד בּראשית דרכּוֹ? מה מעשׂהוּ?

בּלשוֹן חוּלין השיבוּ לי כּשבּאתי לארץ: קוֹנה קרקעוֹת. האין המקח והממכּר בּקרקע-העוֹלם אחד הנגעים המחפּירים של החברה האנוֹשית, תעוּדה לעוֹמק שפלוּתה וּשחיתוּתה? האין אנוּ כּאן בּארץ וּבכל רחבי התנוּעה הציוֹנית מוּקפים אנשים, אשר “גאוּלת הארץ” היא בּשבילם שֵם נרדף לבית-בּוּרסה? האם אין משוֹטטים בּינינוּ על כּל שעל אנשים, מן “האספסוּף” ומן ה“פּנֵי”, הסוֹחרים בּגאוּלה זוֹ וּמנצלים את אסוֹננוּ, מרוֹששים את דלוּתנוּ, מַרעילים את אוירנוּ וּממיטים קלוֹן על מפעל חיינוּ? אוּלם אך כּפשׂע בּין הטוּמאה וּבין הטהרה. הנה לעינינוּ אדם אשר עבוֹדה זוֹ היתה לוֹ לעבוֹדת-הקוֹדש, והוּא עשׂה בּה בּחכמת-לב, בּידיעה, בּתבוּנה, בּמעוּף וּבכבוֹד, כּבוֹד האדם העוֹשׂה לכבוֹד העם אשר בּשליחוּתוֹ הוּא הוֹלך. בּתוֹך אויר-הבּיצה של ספסרוּת, של רדיפה אחרי הבּצע, של “עסקנים” אשר לא ישיבוּ ידם מבַּלע תקות-עם וּכבוֹד-עם, גדל אצלנוּ אדם אשר מכּל זה לא דבק בּוֹ מאוּם, ואשר כּל זה לא ריפּה את ידיו מלַחתוֹר מבּלי כּל ליאוּת אל המטרה. ובעבוֹדה זוֹ גילה תכוּנוֹת אמת של גבּוֹר עם, עד כּי אוֹרַח-חייו וּפרשת-מפעליו נראים לפרקים גם לנוּ, לבני דוֹרוֹ, כּאַגדה. אכן, רבּוֹת הדרכים אשר לגבוּרה. והגבּוֹר האמיתי יוֹצר לוֹ את התגָלוּתוֹ וכוֹבש דרכים לגבוּרתוֹ. הנער אשר בּא בּן ט“ז לארץ וספג לקרבּוֹ את להט החלוּצים הראשוֹנים, בּחר לוֹ את גוֹרלוֹ ויצר לוֹ את המערכה שלוֹ: עם ישׂראל צריך לגאוֹל מחָדש את נחלתוֹ. ולמרוֹת כּל ההבטחוֹת הקדוּמוֹת, ולמרוֹת כּל ההזיוֹת הצעירוֹת – האדמה “בּכסף תיגָאל”. ואין בּרירה, צריך לשתוֹת גם את הקוּבּעת הזאת. והעלם עז-הרוּח מטיל על עצמוֹ את העבוֹדה הזאת וּמגיע בּה למדרגה שאין למעלה הימנה. הוּא עשׂה את עצמוֹ ל”בעל מלאכה אחת“, הִזיר את עצמוֹ מכּל ענין אחד בּחיים, אינוֹ יוֹדע לא בֹּטלה, ולא שעשוּעים, ולא מנוּחה. ימיו ולילוֹתיו, מעשׂיו וּמחשבוֹתיו קוֹדש הם ל”מלאכה" האחת.

יקר האדם ליוֹדעיו, אוּלם שבעָתַים יִיקַר שמוֹ לאלה אשר דבקה נפשם בּקרקע המוֹלדת, ואשר מפעלוֹ שלוֹ פּילס את הדרך למפעלם. הוּא אחד המוּעטים והיחידים בּין ראשוֹני החלוּצים אשר יחסי המעמדוֹת בּארץ לא חלוּ עליו ואבק-היחסים האלה לא דבק בּרוּחוֹ. נפשוֹ המרוּכּזת בּמפעלוֹ ותרבּוּתוֹ הפּנימית הצילוּהוּ מכּל אלה. וקירבת-נפש מיוּחדת מוּרגשת בּינוֹ, אחד הראשוֹנים לעבוֹדה ולהגנה, וּבין הצעירים שבּצעירים.

וּבצריפים וּבאוֹהלים, בּין פּוֹעלים שנתאַחזוּ והכּוּ שרשים בּקרקע וּבין פּוֹעלים המצפּים ליוֹם, בּוֹ יביא להם חנקין את הבּשׂוֹרה כּי נגאלה אדמה חדשה לעבדה וּלשָמרָה, נישׂאת לוֹ היוֹם בּרכּת חברים צעירים:

יאריך ימים ויַשׂגיא פּעלוֹ.

כּסליו תרפ"ו.

רופין / ברל כצנלסון

כּיאוּת לאָפיוֹ ולַהלָך-רוּחוֹ של רוּפּין לא הוּחַג גם יוֹבלוֹ “בּרוֹב פּאר והדר”, כּכל הנהוּג בּימינוּ. הוּא גם אינוֹ זקוּק לכך. רוּפּין הוּא, כּמדוּמה, אחד המוּעטים בּעוֹלמוֹת העליוֹנים של ההסתדרוּת הציוֹנית, אשר “מחלת-הכּבוֹד”, זוֹ העוֹשׂה בּה שַמוֹת, לא דבקה בּרוּחוֹ. כּמוֹ כן אינוֹ זקוּק עדיין לאוֹתה “זריקה”, אשר בּעלי יוֹבלוֹת תשוּשי-יצירה נזקקים לה. כּוֹחוֹ אִתוֹ, מיטב כּוֹחוֹ. וגם ירידתוֹ מעל דוּכן ההנהלה הציוֹנית לא בּאה בּעקֵב רפיוֹן ודלדוּל כּוֹחוֹת, כּי אם מתוֹך צוֹרך נפשי חזק, פּרי יכוֹלת רוּחנית שוֹפעת להתיחד עם עבוֹדתוֹ המדעית, וּלהיכּוֹן לעבוֹדה מעשׂית מחוּדשת בּעתיד.

מזלה הטוֹב של התנוּעה הציוֹנית גרם לה, שבּמשך י"ח שנים עמד בּראש העבוֹדה הקרוּיה “מעשׂית” – הנחת הנדבּכים לבנין הכּלל העברי העתיד לבוֹא – אדם מחוּנן, רב-פּעלים וּבעל תכוּנוֹת חשוּבוֹת. אדם אשר איחד בּקרבּוֹ בּמזיגה מוּפלאה את איש-המדע, המסתכּל, המנַתח והחוֹקר לתכלית, ואת הבּנַאי הציבּוּרי, היוֹדע להפיק מתוֹך החקירה וההסתכּלוּת את מסקנוֹת היצירה והחיוּב וּלגַלם אוֹתן בּמעשׂים. ספק רב הוּא, אם ידעה התנוּעה, וּבפרט אם ידעוּ מִנהלוֹתיה השוֹנוֹת, להעריך את האדם אשר עליו הוּטלה השליחוּת הגדוֹלה בּארץ ואשר הביא אתוֹ רַב מוֹהַר: כּשרוֹנוֹת, ידיעוֹת, מידוֹת נאצלוֹת וחכמה מעשׂית. אוּלם ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ, זה שנפגש עם רוּפּין שנים על שנים, גם בּשעוֹת התנגשוּיוֹת וגם בּשיתוּף הפּעוּלה, גם בּימי חרדה וגם בּימי בּנִיה – הוּא שלמד להעריך את האיש ואת תפקידוֹ בּמפעל הארץ-ישׂראלי.

אין כּל צוֹרך להגזים על מידת הקירבה של רוּפּין לתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ: רוּפּין לא היה ואיננוּ סוֹציאַליסט. אין הוּא חבר להסתדרוּת כּלל וּכלל. ספק הוּא אם בּראשית מצעדיו שלוֹ פּגש רוּפּין בּאֵמון כּל-שהוּא את הפּוֹעל בּארץ, זה שהיה אז אף הוּא בּראשית גישוּשיו, בִּמְתֵי מספּר וּבחוֹסר-כּל. החַווֹת ושיטת הפּקידוּת בּהן, החֶברוֹת הראשוֹנוֹת אשר יסד – אלה מעידוֹת מה רב היה המרחק בּין תחילתוֹ של רוּפּין וּבין הלָך-רוּחוֹ של קוֹמץ הפּוֹעלים הראשוֹן בּארץ בּימים ההם. אוּלם כּאן גילה רוּפּין את עצמוֹ, כּאדם אשר “מכּל מלַמדיו השׂכּיל”, אשר עינוֹ פּקוּחה, ולבּוֹ רחב, וּמוֹחוֹ עֵר לבחוֹן את אשר מסביבוֹ. וּכאיש-מדע אמיתי לא חַת מפּני מַסקנוֹת חדשוֹת. כּציוֹני ישר בּיקש את הצדק בּכל המגמוֹת, גישש, חיפּשׂ, ולא זילזל בּאפשרוּת כּל-שהיא, הָחֵל מ“חברת הכשרת הישוּב” ועד הבּנק להשקעוֹת, מן האינדוּסטרי-סינדיקט ועד בּנק הפּוֹעלים, מן החַוה הפּקידוּתית וה“אחוּזה” ועד הקבוּצה והמוֹשב. משוּם דבר, אשר נראָה לוֹ כּמסַייע למטרה, לא הניח את ידוֹ, בּין שהוּא היה המוֹליד וּבין שהוּא היה המיַלד, ולא בּוֹ האָשם, אם לא כּל הגרעינים היוּ בּני נביטה וּצמיחה. הוּא מצדוֹ הראה לא רק כּשרוֹן איניציאַטיבה שאינה יוֹדעת ליאוּת, כּי אם גם יוֹשר-רוּח, נאמנוּת למפעל, התבּוֹננוּת עמוּקה בּכל הגוֹרמים החיוּביים והשליליים ורצוֹן טוֹב לסייע לכל כּוֹחוֹת היצירה בּאשר הם וּלמַצוֹתם וּלהשתמש בּהם עד תוּמם לשם המפעל הארץ-ישׂראלי.

וּלפיכך היה מוּכרח האיש להבין לרוּח הפּוֹעל העברי, שאינוֹ יכוֹל להשלים עם שוּם צוּרה של עבוֹדה משוּעבּדת, וּלהסכּים לשחרוּר המפעל הישוּבי הציוֹני מן ה“פּקידוּת”, אשר נחשבה לפנים לצוּרה הכרחית שאין בִּלְתָּה. וּלפיכך היה הוּא האיש אשר הבין לצוֹרך העמוֹק של העוֹבד לעבוֹד את עבוֹדתוֹ בּרשוּת עצמוֹ וּבהנהלת עצמוֹ והאזין למפעל הקבוּצה בּעוֹדוֹ בּאִבּוֹ וסייע להתגַלמוּתוֹ בּמעשׂה. וּלפיכך היה הוּא האיש אשר – עם כּל רצוֹנוֹ הרב וחלוֹמוֹתיו הגדוֹלים על “אחוּזוֹת” ועל חברוֹת פּרטיוֹת להתישבוּת חקלאית ועם כּל המרץ הרב אשר השקיע בּמפעלים אלה – הבין את כּל ערכּה הריאַלי של ההתישבוּת העוֹבדת, החברתית. וּלפיכך היה הוּא אחד אשר סייע לנוּ למעשׂה בּהקמת בּנק הפּוֹעלים, וּבהכשרת ההסתדרוּת לקראת היוֹתה מכשיר משקי וּמיַשב.

סימן טוֹב הוּא לתנוּעה הציוֹנית, אשר נמצא לה לעבוֹדתה הישוּבית, מתוֹך מחבוֹאי האינטליגנציה הישׂראלית, אדם כּרוּפּין, אשר בּא אליה, כּאילוּ מן החוּץ וּכאילוּ בּמקרה, לרגל השתלשלוּת המסיבּוֹת (אוּלם לא מקרי הוּא בּחיי תנוּעה מקרה כּזה המביא אליה את האדם המבוּקש בּשעה הנצרכת!), וסימן טוֹב הוּא לפּוֹעל בּארץ, לתפקידוֹ של כּלל הפּוֹעלים בּבנין העם העתיד, שמלוּמד ישר וחוֹקר מעמיק וּבנאי רב-הפּעלים, היה נאלץ – מבּלי כּל נטיה מוּקדמת – לראוֹת בּתנוּעת העבוֹדה את סדן היצירה הלאוּמית בּארץ.

ערכּוֹ של רוּפּין בּמוּבן זה אינוֹ אינדיבידוּאלי בּלבד. לא ללַמד על עצמוֹ יצא, כּי אם ללַמד על הכּלל. רוּפּין הנהוּ המוֹפת השלם של הציוֹני הטוֹב, הנאמן, הרוֹצה רק בּאחת: בּהגשמת הציוֹנוּת. וּמתוֹך בּחינה וּבדיקה ושיקוּל הכּוֹחוֹת והמגַמוֹת, העלוּלוֹת לקיים את המפעל הציוֹני, הוּא בּא להערכת תפקידה ההיסטוֹרי של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ.

יחסוֹ זה של רוּפּין לתנוּעתנוּ יש לוֹ משקל מוּסרי רב. הוּא לא חָנַף לה, לא בּכּל הסכּים לה, לא תמיד הבין לה, אוּלם תמיד הקשיב, למד להכּיר וּלהעריך את הטוֹב הצפוּן בּה, גם בּשעה שהיין המפוֹאר היה נתוּן בּכלי בּלתי-מפוֹאר, ולא נמנע מהוֹדוֹת בּצדקתה בּשעה שהכּיר בּה.

בּרכתנוּ לאַרתוּר רוּפּין, כּי יוֹסיף לעבוֹד עבוֹדה תמה וּפוֹריה, מדעית וּמעשׂית כּאחת, בּבנין משקנוּ הלאוּמי, וכי יזכּה לראוֹת בּתקוּמת עם עברי עוֹבד בּארץ. תנוּעת הפּוֹעלים, הרוֹאה את עצמה כּחלוּצת העתיד הזה, תשׂמח לראוֹתוֹ רבּוֹת בּשנים כּיוֹעץ וכידיד נאמן.

אדר תרפ"ו.