בימי שפל ומשבר

מאת

ברל כצנלסון

---

לשבּוֹר את המַשבּר

מאת

ברל כצנלסון

¹

זוֹהי תמצית התביעה של ציבּוּר הפּוֹעלים כּוּלוֹ, אשר הוּבּעה אתמוֹל בּדברים פּשוּטים ואמיתיים בּישיבה הגדוֹלה והמרוּכּזת של הועד הפּוֹעל של הסתדרוּת העוֹבדים וּשליחי המוֹסדוֹת וּמוֹעצוֹת הפּוֹעלים עם נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית, ד“ר וייצמן, ועם שׂר-הכּספים שלה, ד”ר הלפּרין. מפּי בּאי-כּוֹח המוֹעצוֹת העירוֹניוֹת, הפּוֹעלוֹת והפּוֹעלים בּמוֹשבוֹת, נשמעה זעקת השבר של אלפי הסוֹבלים והנאנקים בּסתר אָהלם, הזעקה הכּבוּשה והחנוֹקה. לא אִיוּמים של מי שהוּא על פּי אַדריסה של מי שהוּא הוּשמעוּ כּאן. נשמעה אימת המצב עצמוֹ, המאַיים לסכּן את כּיבּוּשינוּ, את עמדוֹתינוּ הכּלכּליוֹת והמדיניוֹת בּארץ וגם את עמדוֹתינוּ בּתוֹך העם העברי. החיילים הפּשוּטים של המפעל הארץ-ישׂראלי, אלה העוֹמדים תדיר בּמערכת החיים, הקוֹלטים לתוֹך בּשׂרם את החצים הנקלעים, אלה נוֹכחוּ שזוֹהי השעה האחרוֹנה לשׂים קץ למצב הרפיוֹן שתקף את מכוֹנת הישוּב שלנוּ וּלמצב הכּניעה אשר תקף את התנוּעה כּוּלה בּפני גלי המשבּר, אשר פּשט עלינוּ, קוֹדם כּל, מבּחוּץ. לעוֹמדים בִּפְנים יש הכּרה בּרוּרה, כּי משבּר זה אינוֹ משבּר פּנימי, אינוֹ משבּר של חקלאוּת, אינוֹ משבּר של התנוּעה החלוּצית, וגם אינוֹ משבּר של החיים הכּלכּליים של הארץ עצמה. זהוּ המשבּר של תפוּצוֹת הגוֹלה הנחרבוֹת, אשר מן הנמנע שלא יטיל את ידוֹ הכּבדה על חיי הישוּב ועל תנוּעת הבּנין; כּשם שהמלחמה העוֹלמית בּשעתה והריסוֹת היהדוּת אחרי המלחמה חתכוּ למשך שנים את גוֹרל עבוֹדתנוּ כּאן. אין לנוּ סכּנה גדוֹלה יוֹתר מאשר ההשלָמה עם המשבּר, ההשלמה עם העמידה.

כּל עמידה בּמצבנוּ אנוּ עלוּלה להחזיר את הגלגל אחוֹרנית וּלרסק את אברינוּ במדרוֹן.

אוּלם לא רק דברי זעקה נשמעוּ בישיבה זוֹ. בּעיקר הוּקדשוּ הדברים מצד בּאי-כּוֹח הפּוֹעלים לעניני פּרוֹזה יבשה, לתכניוֹת וּלהצעוֹת, כּיצד לשבּוֹר את המשבּר, כּיצד להניע את מכוֹנת העבוֹדה והחיים הכּלכּליים. תכניוֹת, מִספּרים. והחשוּב בּכל הדבר, והבּא ללַמד על המצב עצמוֹ ועל בּגרוּתה וכוֹחה של תנוּעת הפּוֹעלים, שכּל הדרישוֹת וההצעוֹת היוּ מכוּוָנוֹת לא ל“קצבוֹת” שוֹנוֹת, בּנוֹת-יוֹמן, העלוּלוֹת להקל את מצב נגוּעי המשבּר, לא להעמסוֹת על התקציב הרגיל של ההסתדרוּת הציוֹנית, כּי אם לאפשרוּיוֹת שוֹנוֹת של אַשראי פּרוֹדוּקטיבי, בּריא מבּחינה כּלכּלית. ההצעוֹת עצמן נתוּנוֹת, כּמוּבן, לעיוּן ולבדיקה, לביקוֹרת וּלניתוּח, אוּלם בּרוּר הדבר, כּי כּאן לפנינוּ לא הצעוֹת מלָאכוּתיוֹת, אַמצאוֹת של בּעלי פּרוֹיֶקטים, אלא הצעוֹת הצריכוֹת לגוּפוֹ של דבר, לגוּפוֹ של בּנין משק הארץ. אַשראי איפּוֹתיקאי לשכוּנוֹת הצפוֹן², אַשראי לשם עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת מוֹעילוֹת לעיריית תל-אביב, אשראי למפעל הענקי של ג’ידרוֹ³, אשראי לקרן הקימת למטרוֹת של יִבּוּש הקרקעוֹת והשבּחָתן, משׂרד קבּלני לעבוֹדה בּמוֹשבוֹת, בּנינים בּמשקים החקלאיים, החָשת המפעל של רוּטנבּרג, החשת בּניני האוּניברסיטה והמוֹסדוֹת הלאוּמיים בּירוּשלים – כּל אלה הנם מפעלים, היוֹצאים מגדר “תמיכה למחוּסרי-עבוֹדה”. כּל אלה יש להם בּסיס משקי בּריא.

הדרישוֹת נשמעוּ מצד הפּוֹעלים. אוּלם תביעת העבוֹדה אינה כּרגע תביעת מעמד אחד בּלבד. מעָקת המצב נאנקים חוּגים רחבים בּיוֹתר, וכל אלה – לעבוֹדה ולשינוּיים שיבוֹאוּ בּעקב העבוֹדה עיניהם נשוּאוֹת.

והשאלה אינה רק שאלת בּחינת התכניוֹת וּבקשת האמצעים בּלבד. השאלה היא: הטֶמפּוֹ אשר בּוֹ תיעָשׂה המלאכה, מידת העֵרוּת והזריזוּת אשר בּה יגשוּ להתחלת הדבר. אם העבוֹדוֹת אשר תיעשׂינה תתפּזרנה טיפּוֹת-טיפּוֹת – ואבד להן אוֹתוֹ הערך של הצלה, של הוֹצאת עגלתנוּ למרחב.

לא פּעם בּא וייצמן לארץ וּמצא אוֹתה בּמצב לא חוֹגג, כּי אם במצוּקה קשה, וידיו לא רפוּ. הוּא גילה את כּוֹחוֹ בּזה, שצלל בּלי פּחד לתוֹך המצוּקה בּה אנוּ חיים, למד לדעת מַהוּ העיקר אשר עליו להתמכּר לוֹ, ורתם את עצמוֹ בּעוֹל-השעה. לזאת מחכּה ממנוּ ציבּוּר העוֹבדים גם הפּעם. תּירָתם המפקדה הציוֹנית העליוֹנה בּעגלה הכּבדה הזאת של הישוּב העוֹבד והמבקש עבוֹדה – ותזוּז העגלה ממקוֹמה. עת לעשׂוֹת!

ניסן תרפ"ו.

---

הועד הלאוּמי נתבּע

מאת

ברל כצנלסון

¹

ישיבת הועד הלאוּמי המתכּנסת הערב בּתל-אביב עוֹמדת לסיים פּרק חשוּב בעבוֹדתוֹ: התזכּיר והמשלחת לחֶבֶר הלאוּמים². בּישיבתוֹ הקוֹדמת, בּירוּשלים, גָבר הועד הלאוּמי על השמוּעוֹת ועל הדעוֹת מרַפּות-הידים, והחליט לא לעמוֹד בּאמצע הדרך וּלהביא את התזכּיר לידי גמר. על מעשׂה זה של הועד הלאוּמי יש לברך. הלוַאי והיה אִתוֹ רוּחוֹ זה כּל הימים. גם אלה אשר לא יראוּ את התזכּיר כּתכלית השלימוּת, גם אלה אשר יטילוּ עליו עווֹן חָסֵר או יָתֵר צריכים לשׂמוֹח על המעשׂה המַכריע אשר עשׂה הועד הלאוּמי בּהוֹציאוֹ את הישוּב הארץ-ישׂראלי אל בּמת החיים המדיניים הבּין-לאומיים.

ומיד לאחר גמר פּרק זה – שׂוּמה על הועד הלאוּמי להתחיל בּפרק חדש, חשוּב הרבּה יוֹתר. תבוּסוֹתינוּ המדיניוֹת בּזמן האחרוֹן³ – והן הן שגרמוּ גם לכל ענין התזכּיר – הסיחוּ את תשׂוּמת-לב הועד הלאוּמי מענין המאַיים בּתבוּסה מסוּכּנת הרבּה יוֹתר – ממַשבּרנוּ הכּלכּלי. זה הוֹלך וּפוֹשט ועוֹשׂה בּנוּ שַמוֹת, ואנוּ כּאילוּ אין אנוּ רוֹאים את גוֹדל הסכּנה הנטוּיה עלינוּ. עדיין, כּנראה, יש חוּגים רחבים בּציבּוּר, הרוֹאים את המַשבּר אך כּענינוֹ של חלק מן הישוּב, ולא כּשוֹאה המתחוֹללת על ראש הישוּב כּוּלוֹ, ולא רק על הישוּב, כי אם על התנוּעה הארץ-ישׂראלית כּוּלה. והאַזהרוֹת הבּוֹדדוֹת הנשמעוֹת מתוֹכנוּ – כּאילוּ צוֹללוֹת בּחלל ריק.

מה קרה לישוּב? הלא עוֹדנוּ זוֹכרים אוֹתוֹ בּימים של מַשבּרים, פּוּרענוּיות ודכּאוֹן גדוֹלים הרבּה יוֹתר מאשר אלה היוֹם. הרי ידע הישוּב, בּימי המלחמה, בּעוֹדוֹ דל-אמצעים וּמעוּט-אוּכלוֹסין, לעשׂוֹת בּמוֹ ידיו וּבאמצעיו מעשׂי הצלה כּבּירים. הלא נמצאוּ אז גם אנשים ואפילוּ אמצעים. מדוּע זה עוֹמד הישוּב עכשיו תָּקוּף רפיוֹן וחוֹסר-יֶשע? מדוּע זה הננוּ מרכּינים עכשיו את ראשינוּ ואיננוּ רוֹאים כּל ישוּעה אלא מחוּץ-לארץ?

הכרח מוּחלט הוּא להוֹציא את הישוּב מקפאוֹנוֹ וּמדכאוֹנוֹ. וזאת על הועד הלאוּמי לעשׂוֹת. אם שוא דברי אלה המתיחסים בּביטוּל לעצם קיוּם הוַעד הלאוּמי – הרי זוֹהי שעתוֹ: לעמוֹד בּראש מפעל ההצלה של הישוּב, להזעיק את האנשים וּלגייס את האמצעים. השאלה הכי-יוֹקדת של הישוּב צריכה לעמוֹד בּראש עניניו של הועד הלאוּמי.

יש ויש עוֹד אפשרוּת לגייס אמצעים הגוּנים בּתוֹך הישוּב. מחַשבי חשבּוֹנוֹת רואים אפשרוּת להזיז בּמידה ניכּרת את חיינוּ הכּלכּליים וּלהעביר מעלינוּ את רוֹע המַשבּר וחריפוּתוֹ, אם יהיוּ בּידינוּ 60–50 אלף לי"מ⁴. סכוּם זה אינוֹ למעלה מיכלתוֹ של הישוּב עצמוֹ. אין זה כּלל בּגדר הנמנע, שבּמצב-רוּח של התעַלוּת, של הרגשת אחריוּת השעה, של התגבּרוּת ציבּוּרית, יגייס הציבּוּר מתוֹכוֹ את האמצעים האלה. והסכוּמים נדרשים הפּעם לא למעשׂה חסד, לא למלא צרוֹר נקוּב, לא לקרן אבוּדה, לא להשקעה שאינה חוֹזרת. הם נדרשים להלוָאוֹת בּטוּחוֹת, להשקעוֹת חוֹזרוֹת, למפעלים אשר הקרן ואפילוּ הריבּית שמוּרוֹת להם.

מפעל ההצלה וגיוּס האמצעים צריך ללבּוֹש צוּרה של יצירת מוֹסד כּספּי של הישוּב למטרוֹת אַשראי וּביצוּר החיים הכּלכּליים. הצוּרה ההוֹלמת תימָצא. ואם יֵעָשׂה הדבר והיתה זאת לא רק הצלה פּוּרְתָּא לשעה, אשר תמַלט אוֹתנוּ מן המצוּקה האוֹכלת בּנוּ וּמן האימה המרחפת עלינוּ. הדבר עלוּל להיוֹת למפעל בּן-קְיָמָא, שיהיה בּוֹ כּדי לבצר את כּוֹחוֹ הכּלכּלי של הישוּב, לחזק את אִרגוּננוּ הלאוּמי, להרים את קרננוּ בּעיני עצמנוּ וּבעיני אחרים.

מפעל כּלכּלי זה, המוּקם בּשעת-מַשבּר על ידי הישוּב עצמוֹ, בּאמצעיו, והעוֹמד בּרשוּתוֹ – ישמש אוֹת וּמוֹפת לכּוֹח הכּבּיר הצפוּן בּישוּב הארץ-ישׂראלי. ועם צמיחתוֹ עתיד הוּא להיוֹת למכשיר המוֹשך אליו כּספים מן החוּץ והמשחרר אוֹתנוּ משלטוֹנם של אפּוֹטרוֹפּסים וּממוּנים.

אם ידע הועד הלאוּמי לעשׂוֹת בּשעה זוֹ את המוּטל עליו, כּי אז יֵצא מעַז מתוֹק. השעה הקשה תשמש לועד הלאוּמי גוֹרם לעלוֹת על דרך היצירה הכּלכּלית-ישוּבית. והועד הלאוּמי לא יכבּוֹש לוֹ מקוֹם בּחיי הארץ כּל עוֹד לא ימצא לוֹ מסילוֹת ליצירה ישוּבית. הכּתר של “רֶפּרֶזֶנטַציה לאוּמית” בּלבד אינוֹ מספּיק, אם אין עמוֹ התבּצרוּת בּשוֹרש חיי הישוּב.

יבין זאת הועד הלאוּמי, יחיש את השעה. אַל ידחה ואַל ישהה. ואז עשׂה יעשׂה וגם יכוֹל יוּכל.

סיון תרפ"ו.

---

שנת חיים: (למלאוֹת שנה "דבר")

מאת

ברל כצנלסון

¹

אנסה לציין את אשר הוּשׂג וּבאיזוֹ מידה הוּשׂג, וגם את אשר טרם הוּשׂג.

לא התחלנוּ מבּראשית. “דבר” היה אך שלב חדש בּעתוֹנוּתנוּ. קָדמה לוֹ מסוֹרת חיה ומחַייבת. בּעצם שעת חירוּם ואָבדן נעץ “המעוֹרר” קנה² ואמר לספרוּת העברית: בּדמַיִך חיי! ואחרי שנתבּרר, כּי ה“אחרוֹנים על החוֹמה”³ הנם ראשוֹנים למפעל החלוּצי, נתבּשׂרה העברית עם הגליוֹנוֹת הראשוֹנים של “הפּוֹעל הצעיר”, “אחדוּת” ו“קוּנטרס”⁴, כּי קוֹרא חדש יוָלד לה, וגם סוֹפרוֹ אִתוֹ וּמתוֹכוֹ יבוֹא. נוֹלדה ספרוּת עבוֹדה בּארץ, אשר אמיתה קרקעית, חיוּנית, עצמית. וגם קשת-עוֹרף: “אף על פּי כן”. חידוּשוֹ של “דבר” היה שנוֹעז להוֹציא את דבר הפּוֹעל מן העוּגה הצרה של העתוֹנוּת השבוּעוֹנית המפלַגתית ולהביאוֹ אל ציבּוּר הפּוֹעלים הגדוֹל, ולא רק אליו, כּי אם גם מחוּץ לתחוּמיו. דבר הפּוֹעל היה לדבר עם.

כּאן יש לציין כּיבּוּש חשוּב: בּעצם שנַת מצוּקה, אשר הטבּיעה את חוֹתמה על כּל חיי ההסתדרוּת וצימצמה את כּל האפשרוּיוֹת, חדר “דבר” לצריפיהם וּלאָהליהם של כּמה אלפי קוֹראים. חָדר גם לחוּץ-לארץ בּמידה ניכּרת. חדר גם לאוֹתה ארץ, שבּה הוּא היחיד המביא את בּשׂוֹרת המלה העברית החפשית וּבשׂוֹרת ארץ-ישׂראל העוֹבדת. כּדי לדעת את מספּר קוֹראי “דבר” יש להכפּיל את מספּר מנוּייו פּי כּמה. לאלפים מהם היה “דבר” לחם חוּקם, מאוֹת רבּוֹת של קוֹראים השתתפוּ בּעתוֹנם בּכתיבה, בּהמצאת חוֹמר, בהַפְנָיַת תשׂוּמת-לב המערכת.

כּעתוֹן פּוֹעלים טבעי היה ל“דבר” לשַנוֹת מן המַטבּע של העתוֹנוּת היוֹמית הכּללית. “אבן מאסוּ הבּוֹנים” בּז’וּרנַליסטיקה העברית היתה לוֹ לראש-פּינה. יארכוּ הדברים אילוּ אמרנוּ למנוֹת את כּל אוֹתם חזיוֹנוֹת החיים אשר לגבּיהם ניהל “דבר” בּלי מוֹרך את מלחמת הפּוֹעל על תביעוֹתיו ועל דרכּוֹ בּפני הממשלה, בּחיים המוּניציפּליים, בּהתישבוּת, בּציוֹנוּת, בּאִרגוּן הישוּב. מאוֹרעוֹת חיינוּ השנה – הקוֹנגרס הציוֹני, אסיפת הנבחרים, עניני עיריית תל-אביב, חוֹסר-העבוֹדה, הועידה החקלאית, ועידת הפּוֹעלוֹת – מצאוּ להם הפּעם אוֹפן הסבּרה וּמסירת דברים אחר מאשר בּשנים הקוֹדמוֹת בּעתוֹנוּת היוֹמית: מַראית עינוֹ של האדם העוֹבד.

לא הסתפּקנוּ בּהיוֹתנוּ עתוֹן מדיני בּלבד. לא חפצנוּ להישאר על שטח החיים. רצוֹננוּ היה לחדוֹר לתוֹך שאלוֹת ההוָיה של ציבּורנוּ וּלהאירן וּלסייע לפתרוֹנן: שאלוֹתינוּ המשקיוֹת, בּחקלאוּת וּבקוֹאוֹפּרציה העירוֹנית, האשה העוֹבדת, המשפּחה בּקיבּוּץ, בּתי-תינוֹקוֹת וּמגרשי-משׂחק בעיר, הזנת העוֹבד, ההוַי התרבּוּתי, ילדים עוֹבדים – כּאלה וכיוֹצא בּהן משאלוֹת הוָי העבוֹדה.

אוּלם בּזה הספּקנוּ לנגוֹע אך בּקצה המַטה. קרקע בּתוּלה היא. והעוֹבדים מוּעטים. וּשאלוֹת אֵלו הלא רק העוֹמדים בּמערכוֹת החיים עלוּלים לחַדש בּהן וּלמַצוֹת את מידת עוּמקן. עדיין אנוּ עוֹמדים כּאן בּראשית.

את ענף האינפוֹרמַציה היוֹמית התאמצנוּ לעבּד מתוֹך ניפּוּי ושיקוּל וּברירת החוֹמר לפי צרכיו התרבּוּתיים והחברתיים של האדם העוֹבד. הרחבנוּ קשרים עם ארצוֹת שוֹנוֹת. בּאמריקה, בּרוּסיה וּבפּוֹלין נמצאוּ לעזרתנוּ חברים יחידים שעֶזרתם, אשר לא תסוּלא, סייעה לנוּ הרבּה בּמילוּי תפקידנוּ. ועדיין יש צוֹרך רב בּהרחבת הקשרים וּבגילוּי עוֹזרים בּארצוֹת חדשוֹת.

אין אנוּ מסתפּקים גם בּשירוּת האינפוֹרמַציה הפּנימית שלנוּ בּארץ. נקוּדוֹתינוּ החקלאיוֹת לא המציאוּ את ידיעוֹתיהן בּמידה הרצוּיה. נאלצנוּ להוֹסיף על בּאי-כּוֹחנוּ הקבוּעים (שבּערים וּבמקצת מן המוֹשבוֹת) גם סוֹפרים-נוֹדדים. אוּלם בּלי עזרה תכוּפה וערה מן המקוֹמוֹת לא ישתקפוּ חייהם ויצירתם החרישית.

הרבּה פּחוֹת מאשר בּאינפוֹרמַציה השׂגנוּ בּענף ההשׂכּלה. חֶפצֵנוּ: לתת את העוֹלם בּלב הקוֹרא; לעשׂוֹת את העתוֹן למכשיר של הפצת ידיעוֹת רחבוֹת; לרַווֹת את צמאוֹנוֹ של הקוֹרא; לזַיינוֹ בּהכּרת הטבע והמדע וּבידיעוֹת שימוּשיוֹת. הכּוֹחוֹת המצוּמצמים של העוֹבדים בּתוֹך המערכת, העמוּסים משׂא לעייפה, לא הספּיקוּ לכך. התנאים החמריים שבּהם מתלבּט “דבר” מנעוּ ממנוּ את האפשרוּת להרבּוֹת את מספּר עוֹבדיו, והעזרה, המבוּקשת מן החוּץ, לא ניתנה בּמידה הדרוּשה, וגם הכּוֹחוֹת הספרוּתיים-מדעיים העוֹמדים בּתוֹך תחוּמי תנוּעת הפּוֹעלים לא נַענוּ אלא בּמידה מצוּמצמת. והיוּ הדברים האלה, הנאמרים כּאן, למַזכּרת עווֹן למי שיש לוֹ והוּא בּבחינת “מוֹנע בָּר”, וגם להזמנה לאנשי-המדע בּאשר הם, כּי יבוֹאוּ לשתף את עצמם בּפעוּלתנוּ.

ראינוּ לנוּ חוֹבה לטפּח את המדוֹר הספרוּתי. ראינוּ את השממה האיוּמה של ספרוּתנוּ בּגוֹלה. ידענוּ את עֶרגת הקוֹרא אשר אִתנוּ לדבר שירה חיה. ואמוּנה לנוּ, כּי קרקע תנוּעתנוּ השוֹפעת חיים ונוֹער, מן הנמנע שלא תצמיח. כּל אלה הניעוּ אוֹתנוּ בּכל דחקוּתנוּ וּמיעוּט אמצעינוּ, להעמיס על עצמנוּ את ה“מוּסף”⁵. השקענוּ בּוֹ מאמצים רבּים מתוֹך תקוה, כּי בּוֹ יתגלוּ וימצאוּ להם מקלט כּוֹחוֹת יצירתנוּ הצעירה, וכי בּהיוֹתוֹ חוֹדר לכל פּינה, גם למרוּחקת בּיוֹתר, גם למקוֹם שאין הספר מגיע, יביא לשם קוֹרטוֹב של שירה נאמנה ויעזוֹר לטפּח בּכל מקוֹם את היחס הנפשי החי לחזיוֹנוֹת החיוּניים בּספרוּת וּבאמנוּת.

החיים הפּנימיים של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, שאלוֹת ההסתדרוּת, בּיקוֹרת דרכּה, בּדיקת עבוֹדת המוֹסדוֹת – מצאוּ מקוֹם בּ“דבר”, אוּלי גם מקוֹם רב בּהתחשב עם דוֹחק השטח ועם תנאיו של עתוֹן יוֹמי. אוּלם אין ספק, כּי מקוֹם זה אינוֹ מספּיק די הצוֹרך הגדוֹל והעמוֹק של תנוּעתנוּ, אשר אינה יכוֹלה להסתפּק בּמכתבי-חברים בּלבד. אפשר יש צוֹרך בּמדוֹר מיוּחד לכך. אוּלם התחלה נעשׂתה: שנת קיוּמוֹ של “דבר” נתנה לנוּ את האפשרוּת להקשיב לויכּוּחי חברים, השייכים לאגַפּים שוֹנים, והנפגשים יחד בּצל קוֹרה אחת, קוֹרת ההסתדרוּת, בּאויר של הקשבה לדברי הזוּלת, של סַבלנוּת, על בּמה רחבה וּפתוּחה, שאין בּה מאוֹתוֹ אויר הקנאוּת המיוּחד והאָפיָני לפּוּלמוֹס הקנטרני של “מחנוֹת” יריבים. שנה זוֹ הגבּירה בּנוּ את ההכּרה, כּי זוֹהי הדרך להתגַבּשוּתה וּלהתלכּדוּתה וּלהבהרת דרכּה של התנוּעה, דרך העתוֹן הנוֹתן את “האפשרוּת המלאה של בּיטוּי לנתיבוֹת השוֹנוֹת הרוֹוחוֹת בּהסתדרוּת וגם למהַלכים בּצדי דרכים וגם לדעוֹת יחיד”, מבּלי שהעתוֹן יהיה “חסר-פּרצוּף, חסַר מגמה מסוּימת”, כּכּתוּב בּגליוֹן הראשוֹן של “דבר”.

אין ספק, כּי דוקא מבּחינה זוֹ תִרבּה הבּיקוֹרת. מפּעם לפעם נשמעוֹת הַאשָמוֹת ונעשׂים גם נסיוֹנוֹת להבאיש את ריח המערכת. מערכת שהיא מַקפּידה על טיב החוֹמר שהיא מפרסמת, טבעי הוּא שנמצאים עליה הרבּה מערערים וּמתרעמים. וּבפרט מערכת שאינה קנין פּרטי של מוֹ“ל⁶ בּעל-עסק, כּי אם קנין רוּחני וחמרי של ציבּוּר הפּוֹעלים הרחב. ועוֹבדי “דבר” מקשיבים אמנם לבּיקוֹרת הזאת רב קשב, ויוֹדעים כּי רבּה בּה הבּרכה. ועם כּל זאת אינם רוֹאים חוֹבה לעצמם להרכּין ראש בּפני כּל תלוּנה ותרעוֹמת, מבּלי לבחוֹן עד כּמה יש בּה מן הצדק. לא תמיד יוֹדעת הבּיקוֹרת את הדבר לאשוּרוֹ, לא תמיד היא רוֹצה לדעת את התנאים בּהם אנוֹ פּוֹעלים, לא תמיד היא ישרת-כּוָנוֹת. וּמבּלי לדוּן הפּעם בּעצם השאלה, אם צדקה ההסתדרוּת בּהחליטה שלא להרכּיב את המערכת על יסוֹד של צירוּפים מפלגתיים, כּי אם למסוֹר את העבוֹדה לידי עוֹרך יחיד המסדר את העבוֹדה והאַחראי בּפני ההסתדרוּת כּוּלה, אני רוֹאה את עצמי זכּאי להצהיר, כּי בּבחינה זוֹ, יוֹתר מאשר בּאיזוֹ בּחינה אחרת, מילאנוּ את חוֹבנוּ להסתדרוּת ולעתוֹן בּאמוּנה. ועלי לציין, כּי מידת השתתפוּתם של הזרמים השוֹנים על עמוּדי “דבר” היתה תלוּיה הרבּה יוֹתר בּמידת רצוֹנם הטוֹב לגלוֹת את עמדתם בּציבּוּר וּלהשתתף בּבּמה הכּללית, מאשר בּ”קשי ידה" של המערכת המַחמירה. לא ויתרנוּ אמנם על מציאוּתוֹ של “סל המערכת” וּלגבּי ספרוּת של קנטוּר ונרגָנוּת נהגנוּ חסכוֹן רב והגדלנוּ על ידי זה את מספּר הבּלתי-מרוּצים, אוּלם כּכה הבינוֹנוּ את חוֹבתנוּ: עתוֹן בּן-חוֹרין האַחראי בּפני ציבּוּר בּעל משקל וּבעל תפקיד חברתי גדוֹל אי אפשר שלא יקפּיד על הטעם, על ההגיוֹן, על הטוֹן החבֵרי, עם כּל החוֹפש האידיאוֹלוֹגי הרחב שהוּא נותן למשתתפיו.

יִטעה מי שיראה בּמַה שנאמר כּאן אוֹת לשׂביעת-רצוֹן וּלהסתפּקוּת. יש סיפּוּק, אוּלם אין הסתפּקוּת בּמַה שהוּשׂג עד הֵנה. קוֹמץ האנשים, אשר לא הריח מעוֹדוֹ ריח של מלאכת-עתוֹנאים, ואשר העמיס על עצמוֹ בּמצוַת ההסתדרוּת עבוֹדה שהיא למעלה מכּוֹחוֹתיו, הנתוּן בּתנאים חמריים קשים שאינם מאַפשרים מילוּי כּמה משאלוֹת חיוּניוֹת, המנהל מלחמה קשה לא רק על הַרחָבה, כּי אם גם על עצם הקיוּם – אינוֹ רוֹאה עדיין את עצמוֹ בּמצב של עמידה. יוֹדע הוּא מה עמוֹק התוֹכן וּמה רבּים הצרכים אשר עתוֹן הפּוֹעלים צריך למַצוֹתם וּלהבּיעם. והוּא חוֹתר בּמאמצי כּוֹחוֹ לתקן, לשפּר, להרחיב, להָקֵל, לקלוֹט יוֹתר מן החיים ולכרוֹת אוֹזן למתיַצר. יוֹדע הוּא, כּי מוֹריו הגדוֹלים של הפּוֹעל בּארץ, אשר ליווּ אוֹתוֹ בּראשית ימיו, לוּקחוּ ממנוֹ, והוּא מחכּה ליוֹם אשר בּוֹ יתגלוּ הכּוֹחוֹת הספרוּתיים והרעיוֹניים הגדוֹלים, אשר לפניהם הוּא מפַנה את הדרך.

וּכשם שסוּפּר כּאן בּמקצת על הרעה, על התנאים החמריים הקשים בּהם נעשׂית עבוֹדת “דבר”, כּכה החוֹבה לברך על הטוֹבה, על התנאים האנוֹשיים הטוֹבים, אשר אילמלא הם, היה עמלנוּ הקשה – קשה לבלתי נשׂוֹא. אויר האֵמוּן והרֵעוּת וההתמַכּרוּת המוּחלטת, שבּוֹ נעשׂית עבוֹדת המערכת, מסירוּתה של ההנהלה המשקית, טיב היחסים שבּין עוֹבדי הדפוּס והמערכת, עזרתם הנאמנה של עוֹבדי סניפינוּ ועוֹזרינוּ בּעבוֹדוֹת השוֹנוֹת, כּל אלה יחד הם שאימצוּ את הידים להתגבּר על התלָאוֹת וּלהגיע עד הלוֹם. ועל כּל אלה – אלפי הנימים ההוֹלכוֹת ונרקמוֹת בּין המערכת וּבין הקוֹראים, המביאוֹת אִתן גם את הסיפּוּק וגם את התביעה הגדוֹלה.

סיון תרפ"ו.

---

הישוּב ואוֹצרוֹ

מאת

ברל כצנלסון

(בּאסיפת-העם בּתל-אביב אוֹר לב' בּאָב על מגרש בּית-העם)¹

אסיפה זוֹ היא הראשוֹנה המכריזה על “אוֹצר הישוּב” כּעל מוֹסד הצוֹמח מתוֹך לחץ וּמַשבּר, ואשר עתידוֹת גדוֹלים צפוּנים לוֹ. בּינינוּ, כּאן על הבּמה וּבקהל השוֹמעים, יֶשנם רבּים אשר זכוּ להיוֹת בּראשוֹנים להקמת מפעלים חדשים. ורבּים מאִתנוּ עוֹד זוֹכרים את הימים שהמוּשׂגים: חקלאוּת עברית, בּנק ציוֹני, אוּניברסיטה עברית, ציבּוּר עברי, ועל הכּל – עבוֹדה עברית, היוּ עדיין מוּשׂגים ערטילָאיים, חסרי-גוּף וחסרי-דמוּת. חַכמי המציאוּת “ידעוּ”, כּי אי אפשר להם להתגשם. ואנוּ זכינוּ לחיוֹת בּדוֹר, ההוֹלך ועוֹשׂה את ההזיוֹת למציאוּת.

“אוֹצר הישוּב” הנהוּ יליד המַשבּר. והוּא רוֹצה למצוֹא רוָחה מן המַשבּר לא על ידי מפעל הקלה לשעה, לא על ידי מעשׂה-חסד פילַנטרוֹפּי, כּי אם על ידי מפעל לדוֹרוֹת. היתכן? אוֹמרים לנוּ: השעה הקשה אינה כּשרה לכך. אוּלם איני מכּיר מפעל חשוּב בּתנוּעתנוּ, שהוּקם מתוֹך הרוָחה. יצירוֹתינוּ הגדוֹלוֹת הוּקמוּ מתוֹך יסוּרים ולחץ. רשת בּתי-הספר העברים הוּקמה מתוֹך בּגידתה של “עזרה”² וחוֹסר כּל תנאי קיוּם. עליוֹתינוּ הגדוֹלוֹת הן פּרי הפּוּרענוּיוֹת.

אילוּ היה הישוּב העברי בּארץ מאוּרגן בּאמת, ולא רק למַראית עין, כּשמבּפנים התפּוֹררוּת והתנַכּרוּת, כּי אז היתה המלחמה בּמַשבּר אחרת לגמרי, כּי אז לא היוּ רוֹאים את המשבּר כּענין “פּרטי” של הפּוֹעלים בּלבד. לכל היוֹתר גם של מחוּסרי-פּרנסה. לוּ היה הישוּב מסוּגל לראוֹת את הנוֹלד, היה רוֹאה את הסכּנוֹת האיוּמוֹת הנשקפוֹת מתוֹך המַשבּר לישוּב כּוּלוֹ – את הסכּנוֹת המדיניוֹת ואת הסכּנה החמוּרה מכּל הסכּנוֹת: את האַכזבה של העם היוֹשב בּארץ וּבגוֹלה. אילוּ היוּ מבינים להניא את המשבּר בּראשיתוֹ, היה הדבר עוֹלה גם בּמעט אמצעים: הגלגל היה מוֹסיף להתנוֹעע. עכשיו הדבר חמוּר הרבּה יוֹתר.

ואם סוֹף סוֹף מצא הישוּב אוֹן בּנפשוֹ להכריז על מפעל כּספּי משלוֹ – הרי זה מראה לא רק על רצוֹן טוֹב, כּי אם גם על מידה ידוּעה של בּגרוּת מדינית ואזרחית.

מימי הכּנסיה בּזכרוֹן-יעקב³, לפני כ"ג שנה, הוֹלכים ונעשׂים נסיוֹנוֹת לאַרגן את הישוּב. ולמרוֹת השבחים המקוּבּלים לכשרוֹן ההנהלה העצמית בּקרבּנוּ, לא פּסוּ במשך השנים הללוּ, בּצוּרוֹת שוֹנוֹת וּמצדדים שוֹנים, חוֹתרים וּמַשׂטינים. טרם רכש לוֹ הישוּב כּוֹח מַמלכתי כּל-שהוּא. “אוֹצר הישוּב”, הרוֹצה לתת בּידי אִרגוּננוּ הלאוּמי בּנק ממש, הנהוּ בּמוּבן זה צעד ניכּר להגבּרת כּוֹחנוּ. הוּא יפתח שערים חדשים לפני האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית שלנוּ. הוּא ישמש מבצר-עוֹז למוֹסדוֹתינוּ המוּניציפּליים – העיריוֹת, ועדי הערים, המוֹשבוֹת, השכוּנוֹת. הוּא יאַפשר להם להוֹציא לפּוֹעל, על יסוֹד של אַשראי בּריא, שוּרה של עבוֹדוֹת חשוּבוֹת, ועל ידי זה יגרוֹם לא רק להעסקת רבּים ממחוּסרי-עבוֹדה וּלפרנסת חוּגים רבּים ממחוּסרי-פּרנסה, כּי אם להגבּרת כּוֹחוֹ הכּלכּלי של הישוּב כּוּלוֹ.

הרשאים אנוּ להאמין בּהתפּתחוּת העתידה של המוֹסד, התלוּי בּראשיתוֹ בּהתנדבוּת וּבהתלהבוּת עממית? בּענין זה יש לנוּ הוֹכחוֹת מסוּימוֹת מנסיוֹן הישוּב: דוקא המוֹסדוֹת הכּספּיים שהוּקמוּ בּכוֹח האינציאַטיבה הארץ-ישׂראלית והנשענים בּסדריהם וּבהנהלתם על הכּוֹחוֹת הפּנימיים בּישוּב, – “הלוָאה וחסכוֹן”, “קוּפּת-עם”, ואחרוֹן אחרוֹן בּנק הפּוֹעלים – הם שנמצאים בּמצב של התפּתחוּת מַתמידה, בּשעה שגדוֹלים ועשירים מהם עוֹמדים בּמצב של קפּאוֹן. בּנק הפּוֹעלים, שהיה לפנים מעֵין הזיה, סיים את שנתוֹ האחרוֹנה בּרוַח של 5300 לי“מ, וּמשמש גוֹרם חשוּב לביצוּר ציבּוּר העוֹבדים. ו”אוֹצר הישוּב", שיהיה גם נחלתוֹ של הישוּב, ישמש ודאי גם גוֹרם חשוּב לביסוּס אִרגוּננוּ הלאוּמי.

יש כּבר “תרעוּמוֹת” על “אוֹצר הישוּב”. מוֹצאים בּוֹ פּגימוֹת: ההצעה בּאה מצד הפּוֹעלים; הועד הלאוּמי הוּא שבוּי בּידי השׂמאל; והמוּם העיקרי – “אוֹצר הישוּב” יפעל לטוֹבת הפּוֹעלים. התשוּבוֹת הן קצרוֹת: לא אַשמת הפּוֹעלים היא, שאחרים לא דאגוּ להציע שוּם פּעוּלה של ממש כּנגד המַשבּר. ואשר ל“שלטוֹן השׂמאל”, כּביכוֹל, בּועד הלאוּמי, הרי לפי שעה השׂמאל משקיע בּתוֹכוֹ כּוֹחוֹת יוֹתר משהוּא מקבּל. והטענה, שהפּוֹעלים יֵהָנו מעבוֹדת “אוֹצר הישוּב” נראית לי כּטענה הפּוֹסלת את תקציב החינוּך בּאשר הוּא מוּצא לטוֹבת המוֹרים. כּל מפעל כּספּי רציני בּארץ ודאי שהוּא צריך קוֹדם כּל להמציא עבוֹדה לעוֹבדים. אין אנוּ מעלימים את הדבר: על ידי מתן קרדיט לגָזוֹז לא נבנה את המשק הארץ-ישׂראלי. מי שחַש משהוּ בּמציאוּת האיוּמה כּיוֹם בּארץ, מי שצוֹפה קצת לעתידוֹת טוֹבים יוֹתר – יבוֹא ויטה שכם למפעל, יעשׂה את שלוֹ וִיעַשׂה אחרים, ויֵדע כּי חדשים אלה, הראשוֹנים, הנם חדשי יצירה של מוֹסד היסטוֹרי.

אב תרפ"ו

---

פּרצה

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּעצם הימים הקשים, כּשנדרש אימוּץ כּל הכּוֹחוֹת להחזיק מעמד בּפני המצוּקה והרפיוֹן אשר אפָפוּנוּ, הגיעוּ אלינוּ ידיעוֹת מחרידוֹת ממשקי הגליל העליוֹן. הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת, מתוֹך שחָס על כּבוֹדם ועל שלוֹמם של אנשי המקוֹם, לא ראה אפשרוּת למסוֹר לציבּוּר את השתלשלוּת המאוֹרעוֹת, כּפי שנתחַוורוּ לוֹ, והסתפּק בּמינוּי ועדת-חקירה בּעלת סמכוּת רחבה, המוֹרכּבת מאנשים מְהֵימָנִים, מתוֹך חוּגים שוֹנים וּמקוֹמוֹת שוֹנים, וּמסר להם את הנהלת החקירה המלאה. אוּלי תגלה הוַעדה את המסך מעל פּני הדברים.

לפי שעה מצטיירים לפנינוּ הדברים כּך: בּין שני המשקים השכנים, כּפר-גלעדי?² ותל-חי, שׂררוּ מכּמה זמן יחסים קשים. לאחר הצטרפוּת תל-חי לגדוּד³, החליט הגדוּד לאַחד את שני המשקים. החלטה זוֹ גרמה לסכסוּכים קשים בּתוֹך תל-חי. כּל הנסיוֹנוֹת להכניס שלוֹם בִּפְנים לא הצליחוּ. הלכוּ לשם ועדוֹת על ועדוֹת: מאת חֶבֶר הקבוּצוֹת, מאת המרכּז החקלאי, מאת הועד הפּוֹעל. כּשלא נמצאה שוּם דרך לפשרה, לא נשאר לועד הפּוֹעל, כּי אם להחליט, בּידי מי מחַברי תל-חי צריך המשק להישאר. מתוֹך עיוּן בּמצב המשפּחוֹת וּבתנאים הישוּביים והחברתיים, פּתר הועד הפּוֹעל את השאלה, פּה אחד, לטוֹבת המיעוּט (אשר בּתוֹכוֹ נמצאים מיַסדי המשק ו“זקני” המקוֹם, ואשר בּוֹ רב מספּר הטף). בּתשוּבה על החלטה זוֹ נוֹסד “ועד מאוּחד”, המוּרכּב מחברי הרוֹב ומחַברי כּפר-גלעדי, אשר הוֹדיע, כּי אינוֹ נשמע להחלטוֹת ההסתדרוּת וניסה בּכוֹחוֹ הוּא וּבתמיכת פּקידי פּיק“א להגשים את ה”איחוּד“. כּל מאמצי שליחיו של הועד הפּוֹעל לא הוֹעילוּ להשפּיע על “הועד המאוּחד”, כּי יקבּל את מרוּת ההסתדרוּת, והועד הפּוֹעל בּראוֹתוֹ את מלחמת-האחים המתחוֹללת בּמקוֹם עם כּל התוֹצאוֹת הכּרוּכוֹת בּה, וּברצוֹתוֹ למנוֹע בּעדה לא ראה לפניו דרך אחרת, אלא להיכּנע בּפני הכּוֹח הגוּפני שנמצא בּרשוּתוֹ של “הועד המאוּחד” וציוה על חברי המיעוּט, כּי יעזבוּ את המקוֹם. אוּלם הכנעה בּפני כּוֹח חיצוֹני אין פּירוּשה הַשְלָמָה. ההסתדרוּת לא השלימה וּלעוֹלם לא תשלים עם מציאוּת חברים בּתוֹכה הפּוֹתרים את שאֵלוֹתיהם לא בּהחלטוֹת מוֹסדוֹת מוּסמכים של ההסתדרוּת, כּי אם בּכוֹח הזרוֹע אוֹ בּכוֹח ה”יחסים" העוֹמדים לשירוּתם. והתוֹצאה היתה ניתוּח חמוּר, אשר כּמוֹה לא ידעה ההסתדרוּת – הוֹצאת חברים, תקיפי המקום, מתוֹך ההסתדרוּת.

המאוֹרע מַדהים וּמזעזע. ודאי, על החלטת הועד הפּוֹעל אפשר גם לערער. יש גבוֹה מעל גבוֹה. יש מוֹעצת ההסתדרוּת, יש ועידה כּללית. בּמצבים מיוּחדים אפשר להקים גם אינסטנציה מיוּחדת לבירוּר ענין מסוּבּך. יש כּמה דרכים כּשרוֹת לויכּוּח עם המוֹסדוֹת המנהלים את ההסתדרוּת. מה שאֵירע בּצפוֹן היה לא ויכּוּח, לא בּיקוֹרת, לא ערעוּר אלא – נעיצת חרב בּהסתדרוּת עצמה.

“הועד המאוּחד” הוֹדיע, כּי הוּא פּוֹעל על דעת עצמוֹ, מבּלי כּל הוֹראוֹת מצד מַזכּירוּת הגדוּד. עכשיו בּאה מזכּירוּת הגדוּד בּ“הוֹדעה” פּוּלמוֹסית-פיליטוֹנית וסיבּכה את עצמה לתוֹך הענין.

האוּמנם רוֹצה מזכּירוּת הגדוּד להכריז את עצמה – ואוּלי גם את הגדוּד כּוּלוֹ – סוֹלידרית עם כּפר-גלעדי ואַחראית לכל מעשׂיו?

האוּמנם זהוּ רצוֹנם של חברי הגדוּד, מימין וּמשׂמאל להיוֹת שוּתפים למעשׂה הפּרצה בּהסתדרוּת, מבּלי שניתנה להם האפשרוּת להכּיר את הענינים וּלבדקם?

על עצם יחסוֹ לדבר אין הגדוּד מוֹדיע לפי שעה כּלוּם. המַצדיק הוּא את מעשׂי חבריו? המקבּל הוּא אַחריוּת להם? ההוֹדעה כּוּלה היא רק תַבלין פּילוֹסוֹפי-אירוֹני, אם ישנם שני מוּשׂגים של “כּוֹח ואַלָמוּת”, “אם הפּריבילגיה של אַלָמוּת שייכת רק להחלטוֹת הגדוּד אוֹ שיש להחלטת ההסתדרוּת⁴ פּריבילגיה מיוּחדת של לא כּוֹח ולא אַלָמוּת”.

האוּמנם אין מזכּירוּת הגדוּד יוֹדעת להבחין בּין “כּוֹח” הניתן בּתוֹקף החלטת הציבּוּר ונבחריו וּבין “אַלָמוּת” הנרכּשת בּאמצעים אחרים וּמתנקשת בּתוֹקף זה?

מזכּירוּת הגדוּד יוֹדעת, לכאוֹרה, להדגיש, כּי “הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת הוּא מוֹסד גבוֹה יוֹתר מאשר משקי הגליל העליוֹן וּגדוּד העבוֹדה יחד”, אוּלם מכּאן היא מַסיקה רק אחת, כּי על הועד הפּוֹעל להיזהר בּלשוֹנוֹ, ולא לקרוֹא אַלָמוּת ונישוּל למַה שאֵירע בּצפוֹן. אוּלם אינה יוֹדעת להסיק את המַסקנה הפּשוּטה אשר הגדוּד, לכאוֹרה, כּל כּך רגיל בּה, כּי מוֹסד אשר הוּא “גבוֹה יוֹתר” – החלטתוֹ חוֹבה, והמתקלס בּוֹ מתקלס בּהסתדרוּת.

כּן, בּשעוֹת מצוּקה לישוּב צפים ועוֹלים למעלה כּוֹחוֹת ההרס המתחבּאים בּימים כּתיקוּנם. עדים אנוּ למעשׂי בּעלי-הבּתים בּתל-אביב⁵, עדים אף ל“בּרית” הכּרוּתה בּין החרדים והאַליאַנסיסטים בּחיפה כּנגד העברית. עדים אנוּ ל“קוּבלנוֹת” המוּגשוֹת ל“מראת-א-שַרק”⁶, עדים היינוּ להתנפּלוּת בּבית-הפּוּעלים, עדים אנוּ לתעמוּלת יציאה מַחפּירה.

האוּמנם נראה בּהתמוֹטט החזית ולא נתעַשת?

האוּמנם נבּיט בּשקט בּבַלַע את אשר בָּנינוּ בּכל שנוֹת עבוֹדתנוּ? הנראה בּהיוֹת כּוֹחוֹ המוּסרי-החברתי של ציבּוּר הפּוּעלים למרמס – ונַשלים?

אב תרפ"ו.

---

העַיִט

מאת

ברל כצנלסון

¹

הפּוֹעלים יכוֹלים להיוֹת בּטוּחים: אם לא רבּה העֵרוּת בּישוּב לסבל ולמצוּקה של אלפי המשפּחוֹת הנדוֹנוֹת בּרעב וּבחוֹסר כּל; אם לא רבּה הערוּת מצד הישוּב לגזילת הזכוּיוֹת הדלוֹת של פּוֹעלי הרכּבת למנוּחה בּיוֹם חג; אם גם העתוֹנוּת ההגוּנה רשאית לעבוֹר בּשתיקה על העוּבדה, שהפירמה “זינגר” דוֹאגת לגוֹרל עוֹבדיה, לבל יהיה חלקם עם הבּוֹלשביקים הקרוּיים “הסתדרוּת”; אם אין ערוּת בּציבּוֹר אפילוֹ למעשׂה של שלילת זכוּיוֹת אֶלמנטריוֹת² של נשוֹתיו וּבניו ואלפי שכניו ודייריו על ידי יהוּדים “טוֹבים” וּלאוּמיים וציוֹנים, בּסיוּעם של ערכּאוֹת זרים – אם בּכל מקרים אלה רוֹאים אנוּ סביבנוּ אזנים חֵרשוֹת ולב עָרֵל, הרי בּדבר אחד אנוּ יכוֹלים להיוֹת בּטוּחים בּערוּת גמוּרה וּמוּחלטת: אך יתגלה מקוֹם תוֹרפה בּקרב ציבּוּר הפּוֹעלים, בּהסתדרוּתוֹ אוֹ בּאחד ממשקיו – והמצפּים לאֵיד לא יחמיצוּ את השעה, כּעיִט יעוּטוּ על השלל.

ואוֹתם חוּגי הישוּב, אשר העתוֹן “הישוּב”³ הוּא להם לפֶה, הם הם אשר חוּש ריחם וכשרוֹן גבוּרתם מתגלים בּכל חריפוּתם בּכל מקרה שצליל המוּשׂג “רכוּש” מתהפּך בּמחנה. אחת היא, אם נראית להם תקוה לרכוּש אוֹ סכּנה לרכוּש, אמיתית, מדוּמה אוֹ גם מזוּיפת.

וגם את ריח התוֹרפה שבּגליל העליוֹן הריח “הישוֹב”, הריח – “וַיחַד”: נתגלתה “מעַרבָּלָה” “שעניני הגדוּד ועניני ההסתדרוּת מעוֹרבים בּה”. וכאן מקוֹם, כּמוּבן, להשתתפוּת עמוּקה בּדאגה, בּחרדה לגוֹרל המלוה הלאוּמי, היקר כּל כּך ללבּו של “הישוּב”, והנתוּן עכשיו בּסכּנה. וּמקוֹם גם לרמז, לרמז דק ושקוּף:

בּאיטליה תפסוּ קוֹמוּניסטים בּית-חרוֹשת – ונזדעזעה כּל המדינה. “כּאן תפסה קבוּצת יחידים את רכוּש הלאוֹם” – ואנוּ מחרישים?

תפסוּ “**רכוּש זרים, רכוּש הלאוֹם, רכוּש ההסתדרוּת הציוֹנית וּרכוּש פּיק”א. ושוּם דבר אינוֹ מַבעית אוֹתם**".

“הישוּב” עוֹשׂה איפוֹא את חוֹבתוֹ. הוּא מזהיר את הישוּב בּלי מֵרכָאוֹת לבל ישתוֹק חס וחלילה, כּי “סכּנה רבּה כּרוכה בּה”, בּשתיקתוֹ.

נַרגיע איפוֹא קצת את רוּחוֹ הלוֹהט של “הישוּב”.

תנוּח עליו דעתוֹ. הפּרינציפּ הקדוֹש של “הרכוּש” לא נפגע חס ושלוֹם בּגליל העליוֹן. פּקידוּת פּיק“א ודאי שאינה מתאַבּלת על שנתבּטלה קבוּצה אחת שם. וּ”קבוּצת יחידים“, “שתפסה את רכוּש הלאוֹם”, לא הִמְרְתָה בּזה חס ושלוֹם את פּי פּקידי פּיק”א, הממוּנים על רכוּש זה. וּמבּחינת הרכוּש אין בּכל ענין זה של “האיחוּד” בּגליל העליוֹן שוּם מעשׂה-עבירה על היוֹשר והמוּסר של אנשי “הישוּב”. אמנם, “איחוּד” זה יצא לפּוֹעל כנגד החלטה מפוֹרשת של מוֹעצת ההסתדרוּת. לדידֵנוּ, הרי זה פּשע כּבד. אוּלם כּלוּם על זאת יֶחרד לבּוֹ של “הישוּב”? אוֹ שהוּא, המגן התמידי על “חוֹפש” ועל “סבלנוּת” (חוֹפש הניצוּל וסבלנוּת למפירי שביתה) בּפני “העריצוּת” של ההסתדרוּת, מימי הכנסת השוֹטרים האירלַנדים להכּוֹת בּפוֹעלי תל-אביב ועד “נצחוֹן” בּעלי-הבּתים על נשוֹתיהם וּבניהם וֹשאר הבּוֹחרים – מצא כּאן מקוֹם-תוֹרפה לנעוֹץ את מַקוֹרוֹ?

יהא לבּוֹ של “הישוּב” שקט. ציבּוּר הפּוֹעלים אינוֹ זקוּק ולא יזדקק לעזרתוֹ. אם דוֹאג “הישוּב” לגדוֹר “פּרצוֹת” – יסתכּל סביבוֹ, בּקרב קְהָלוֹ ותוֹמכיו, וימצאן למַכבּיר. תנוּעת הפּוֹעלים, רבּת העוֹני והסבל, רבּת העם ורבּת השאלוֹת הקשוֹת, תמצא בּקרבּה די אוֹן לפתוֹר את שאלוֹתיה וּלבצר את סמכוּתה המוּסרית. “וַעדת הבּירוּר” שמינה הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת כּבר התחילה בּעבוֹדתה, ואם גם לא תֵקַל עבוֹדתה – נקוה, כּי תלוּוה בּאֵמוּן גמוּר של הציבּוּר. ל“אינטרוֶנציה” מן החוּץ אין אנוּ זקוּקים. ציבּוּר הפּוֹעלים לא יתן את עצמוֹ להיוֹת לשלל לשיני העיט.

אלוּל תרפ"ו.

---

לועידת המוֹרים

מאת

ברל כצנלסון

¹

הערב מתכּנסת בּירוּשלים ועידת הסתדרוּת המוֹרים. ועידה “גדוֹלה”: תכנית לחמישה ימים. סדר יוֹם ענֵף ורב-ענינים. כּאן שאלוֹת פּדגוֹגיוֹת ואִרגוּניוֹת, הרצאוֹת מַדעיוֹת וּשאלוֹת חברתיוֹת עיקריוֹת, הקוֹבעוֹת את דמוּתה התרבּוּתית והחברתית של הסתדרוּת המוֹרים. הועידה החשוּבה לא זכתה ששאלוֹתיה העיקריוֹת תתבּררנה בּמידה מַספּיקה מעל עמוּדי העתוֹנוּת וּבפּוּמבּיוּת הראוּיה להן. יֵאָמרוּ כּאן אך מלים אחדוֹת בּקשר עם השאלוֹת הללוּ.

היוּ ימים וּועידוֹת המוֹרים בּארץ היוּ מאוֹרע רב-חשיבוּת, לא רק למוֹרה עצמוֹ, כּי אם לכל הציבּוּר התרבּוּתי שבּארץ. אז הקיפה ההסתדרוּת כּמעט את כּל הכּוֹחוֹת המתקדמים בּעבוֹדת התרבּוּת והחינוּך. סדר יוֹמה היה דל הרבּה יוֹתר מכּפי שהוּא היוֹם, אוּלם הוּא הקיף כּמעט את כּל הפּעוּלה לחינוּך ולהפצת השׂכּלה שהיתה אז בּארץ. מאז נשתנוּ הענינים. היצירה התרבּוּתית בּארץ רָחבה והתעַנפה. כּוֹחוֹת יצירה חשוּבים בּיקשוּ וּמצאוּ להם בּיטוּי בּצוּרוֹת חדשוֹת וּבמפעלים חדשים לא שיערוּם הקוֹדמים. צמחה ועדת התרבּוּת של הסתדרוּת העוֹבדים² עם מפעליה. נבטוּ כּמה התחלוֹת פּרטיוֹת בּמקצוֹע בּית-הספר והתרבּוּת העממית, אשר צר היה להם המקוֹם בּתחוּמים הקיימים. והסתדרוּת המוֹרים, עם התבַּצרוּתה האִרגוּנית והחָמרית, אינה מקיפה כּיוֹם את ההתפּתחוּת הזאת. היא הפכה להיוֹת כּעין “אִרגוּן מוֹרים העוֹבדים אצל נוֹתן-עבוֹדה אחד” – ההנהלה הציוֹנית. וגם בּהצעת התקנוֹת החדשוֹת המוּבאוֹת לועידה משתמר האוֹפי הזה.

שאלתה העיקרית, איפוֹא, של הועידה – שאלה שאינה כּתוּבה בּסדר-היוֹם – היא, אם תרצה ואם תוּכל הסתדרוּת המוֹרים להיוֹת להסתדרוּת כּללית המאַחדת את כּל עוֹבדי החינוּך והשׂכּלת העם בּארץ?

וּשאלה זאת היא שמבצבּצת מתוֹך הסעיפים: “לשאלת המוֹרים, מחוּסרי-העבוֹדה” ו“היחס שבּין הסתדרוּת המוֹרים והסתדרוּת העוֹבדים”. בּאוֹפן ההצגה והפּתרוֹן של שתי אלה תתבּטא רמתה התרבּוּתית והחברתית של הסתדרוּת המוֹרים כּיוֹם ואָפיה בּימים הבּאים. שתיהן הנן כּוּר מבחן לציבּוּר המוֹרים: בּאיזוֹ מידה חיה בּקרבּוֹ האֶתיקה החברתית, שהיא יסוֹד מוּסד לכלל העוֹבדים בּמידה שהוּא מתעלה וּמתגבּש לכוֹח חברתי-תרבּוּתי; כּיצד הוּא רוֹאה את מקוֹמוֹ בּקרב הכּלל החלוּצי שבּארץ.

ועידת המוֹרים תפתוֹר את השאלוֹת בּהתאם להרכּב הכּוֹחוֹת שבּתוֹכה כּיוֹם, למדרגת הכּרתם הלאוּמית והחברתית. אין מי שהוּא מאִתנוּ רוֹצה בּ“החלטוֹת יפוֹת”, שלא תהיינה נוֹבעוֹת מתוֹך הכּרתם הנאמנה של חברי הועידה.

ציבּוּר העוֹבדים נוֹשׂא בּקרבּוֹ את ההכּרה העמוּקה של אחדוּת כּל העוֹבדים הישרים, העוֹבדים בּחוֹמר וּברוּח. הוּא נוֹשׂא את נפשוֹ להגשמת האיחוּד הזה בּחיים ממש, לא רק בּועידוֹת וּבהחלטוֹת, אוּלם הוּא גם יוֹדע שהדרך אינה קצרה כּל כּך. רגיל הוּא לראוֹת את האינטליגנציה העוֹבדת – מלבד יחידי-סגוּלה – בּמקוֹם להיוֹת חלוּצה העוֹברת לפני המחנה כּמפַגרת דוקא בּדרך זוֹ של איחוּד העוֹבדים. ורוֹאה הוּא בּצער, כּי אם בּכמה וכמה ארצוֹת, בּמקוֹם שמבּחינת הרמה התרבּוּתית רוֹבצת תהוֹם בּין עמֵלי הגוּף והרוּח, כּבר הגיעוּ שם הסתדרוּיוֹת המוֹרים להצטרפוּת גמוּרה להסתדרוּיוֹת העוֹבדים הכּלליוֹת, הרי אצלנוּ, שממַקבת בּוֹר אחד נוּקרנוּ, שהאינטליגנציה שלנוּ אינה מבּני אצילים והפּוֹעל שלנוּ רחוֹק רחוֹק מהיוֹת “עם-הארץ” – דוקא כּאן אֵחרוּ פּעמי האיחוּד. אוּלָם עם כּל שאיפתנוּ לאיחוּד אמיתי, הרי חוֹששים אנוּ יוֹתר מאשר לַכּל לאיחוּד מזוּיף, למיקח טעוּת, לעיטוּף דברים בּאיצטלה זרה. משאַלתנוּ היחידה היא, כּי השאלוֹת תוּצגנה בּלי לב ולב, בּגָלוּי וּבאוֹמץ, לכל מלוֹא קוֹמתן. שהדברים יהיוּ בּרוּרים. בּרוּרים לצירי הועידה, לכל מוֹרה בּאשר הוּא, וגם לנוּ, לכלל העוֹבדים, המלַוה את הועידה בּהתענינוּת וּבברכה.

אלול תרפ"ו.

בּועידה החמישית של “אחדוּת-העבוֹדה”

מאת

ברל כצנלסון

---

על המצב בארץ

מאת

ברל כצנלסון

¹

(תל-אביב, י“ח בּחשוָן תרפ”ז)

אינני חוֹשש, כּי מישהוּ יקנא בּגוֹרל אשר נפל הערב בּחלקי – להרצוֹת על המצב כּיוֹם בּארץ. הייתי מסכּים לשליחוּת זוֹ בּלב יוֹתר קל, אילוּ ידעתי תרוּפה להקלת המצוּקה, אוֹ אילוּ היה לפּחוֹת בּכוֹחי להחריד בּזעקת-שבר את השאננים, לא רק מרחוֹק, כּי אם גם בּקרבּנוּ. אוּלם כּזאת אין אִתי, והלוַאי שועידתנוּ כּוּלה תסייע להפעלת הישוּב, לפקיחת עיניו וּלחידוּש הכּוֹחוֹת בּעם העברי ליציאה מן המצוּקה. תפקידי אני לפתוֹח בּשׂיחה גלוּית-לב על הנעשׂה אִתנוּ כּיוֹם בּארץ. לא אַעמיד פּנים כּאיש-כּלכּלה, אם גם אשתמש בּמספּרים. אדבּר מתוֹך נסיוֹן מפעלנוּ. אם בּירוּרינוּ יסַייעוּ להתגבּרוּת פּנימית, לגיבּוש הכּוֹח הדרוּש להחזיק מעמד בּארץ, תהיה זאת הזכוּת הכי-גדוֹלה לועידת פּוֹעלים בּארץ-ישׂראל בּמצב הנוֹכחי.

מתיאוּר המצב עצמוֹ בּגילוּייו השוֹנים אני רוֹאה את עצמי פּטוּר. הנאספים כּאן, צירים ושוֹמעים, יוֹדעים זאת מבּשׂרם. די לנקוֹב את המספּר של לשכוֹת-העבוֹדה – 6000 מחוּסרי-עבוֹדה. בּציבּוּרנוּ הקטן מספּר זה, אשר בּוֹ תלויים עוֹד כּמה וכמה נפשוֹת – וּמאחוֹרי חוֹסר-העבוֹדה עוֹמד מחנה שני של “חוֹסר-מִחיה” – הוּא הרבּה מאד. והדבר העוֹשׂה את חוֹסר-העבוֹדה ליוֹתר מאסוֹן סוֹציאלי רגיל הוּא, כּי כּרוּכים בּו עוֹד שני חזיוֹנוֹת – פּחיתת עליה ויציאה.

אגב, שלוֹשת החזיוֹנוֹת האלה – חוֹסר-עבוֹדה, עליה ויציאה, – הוֹלכים אצלנוּ מאז בּד בּבד. בּראשית תרפ"ד, אך התגבּרוּ התקווֹת לעבוֹדה, גָברה גם העליה, וּבאוֹתוֹ חוֹדש שהחל ניכּר המַשבּר החלה גם העליה להיחָלש. המַשבּר פּוֹגע איפוֹא לא רק בּחלקי הישוּב הנגוּעים, אלא בּמפעל הציוֹני כּוּלוֹ. וחוֹבתנוּ ללמוֹד וּלהכּיר מנַיִן בּא עלינוּ המַשבּר בּארץ: אם משוּם שהמשק הארצי הגיע עד משבּר, אוֹ מסיבּוֹת התלוּיוֹת בּשוּק העוֹלמי, אוֹ אוּלי אינוֹ אלא פּרי סיטוּאַציה פּנימית בּתנוּעתנוּ.

יֶשנה מחלה, המשוּתפת אצלנוּ לחוּגי הפּוֹעלים הנקראים “שׂמאל” עם חוּגים אחרים אשר מחוּץ לציבּוּר הפּוֹעלים, והיא הנטיה לעשׂוֹת את המפעל הציוֹני, הקשה מאד, ל“קל”. ואם אין להם היכוֹלת להקילוֹ בּמעשׂה הרי הם מקילים אוֹתוֹ בּתיאוֹריה. בּעלי תיאוֹריוֹת אלוּ שׂמחים לקראת כּל הזדמנוּת לבאר את חזיוֹנוֹת חיינוּ לא מתוֹך הסתכּלוּת בּנעשׂה בּתוֹכנוּ, אלא על ידי חוּקים שמחוּצה לנוּ. ונוֹשׂאי שיטוֹת אלוּ משני הקצווֹת ניסוּ לבאר בּאוֹפן פּחוֹת אוֹ יוֹתר שוה את החזיוֹן של העליה הרביעית.

ציוֹנים טוֹבים וּכשרים התחילוּ רוֹאים את המפעל הציוֹני כּוּלוֹ כּהעברת הגוֹלה היהוּדית על קרבּה ועל כּרעיה לארץ-ישׂראל. את שאיפתנוּ לקרקע דוקא ואת כּל היצירה המשקית של הפּוֹעל, שתפשׂה עד כּה מקוֹם בּכּוֹתל המזרחי של הציוֹנוּת, ראוּ חוּגים אלה כּמתנגדוֹת למציאוּת ול“טבע” היהוּדי. הלָך-רוּח זה נתלה בּעליה הגדוֹלה ונתן את אוֹתוֹתיו בּהסתדרוּת הציוֹנית והביא לידי מה שהביא.

גם בּקצווֹת ידוּעים של תנוּעת-הפּוֹעלים בּאה בּקשר עם העליה העממית, שכּה ציפּינוּ לה, ההשלָיה העצמית. הנה נמצאה הדרך הקלה בּניגוּד לדרך הקשה והחמוּרה של יצירת משק עצמי, של צבירת הוֹן לאוּמי, דברים בּל ידעוּם פּוֹעלי העוֹלם, לא כּתוּבים בּשוּם ספר, ושהפּוֹעל צריך היה ליצרם בּעצמוֹ וּלהרכּיבם בּתנוּעה הציוֹנית לפרקים גם בּעל כּרחה. למה המאמצים והקוֹשי, אם אפשר לסמוֹך על עליה זוֹ, שתיצוֹר בּעצמה את הרכוּש ואת המשק ותניח לפּוֹעל לחיוֹת, “כּכל העמים”, אוֹתם החיים הקלים והנוֹחים, שאליהם מתגעגעוֹת מפלגוֹת ידוּעוֹת אצלנוּ.

אוּלם בּינתים נפלה איזוֹ טעוּת קטנה בּחשבּוֹן.

העליה הגדוֹלה אשר כּמוֹה עוֹד לא ראינוּ ואשר לה חיכּינוּ צפה וּבאה, אף על פּי שזמן מוּעט לפני בּוֹאה הוֹכיחוּ אֶקוֹנוֹמיסטים רציניים בּהוֹכחוֹת חוֹתכוֹת, כּי אינה אפשרית. כּכל העליוֹת לארץ-ישׂראל, בּאה גם זוֹ לא מתוֹך כּוֹח-הקליטה שנתגלה בּארץ אלא מתוֹך כּוֹח הדחיפה הפּנימית והלחץ החיצוֹני, הפּוֹעלים בּחיי העם. ארץ-ישׂראל לא היתה מוּכנה לקלוֹט אוֹתנוּ לפני עשׂרים שנה ולא היתה מוּכנה לקלוֹט את העליה הגדוֹלה לפני שנתים. משטר מדיני וּתנאים משקיים מַתאימים טרם היוּ בּארץ-ישׂראל. אלה עוֹדם צריכים להיוָצר. אנוּ צריכים לבנוֹת לנוּ את המקלט בּארץ-ישׂראל על צחיח סלע וּבעמל נמלים, כּשם שההוֹלַנדים בּנוּ את ארצם על גלי הים. אוּלם גל העליה שבּא לארץ-ישׂראל היה סחוּף ודווּי. לא מתישבים בּוֹני ארצוֹת. כּוֹחוֹת היצירה המשקית וכוֹחוֹת ההסתגלוּת לפעוּלה פּרוֹדוּקטיבית היוּ כּאן פּחוּתים, וכוֹח מַדריך וּמחנך, אשר לא יֵחַת וידע להציג דרישוֹת, להעמיד את היחיד לרשוּת בּנין הציבּוּר, לא נמצא. העוֹמדים על יד ההגה, חכמי-הכּספים של ההסתדרוּת הציוֹנית, נהנוּ ש“העגלה הוֹלכת בּעצמה”, וּכשבּאה הירידה ידעוּ אך לדחוֹף את העגלה בּמדרוֹן.

בּמשך השנתים בּאוּ 50.000 נפש, החלה “התישבוּת” ללא חקלאוּת וּללא תעשׂיה. גם הקריאה לתעשׂיה הנשמעת עתה כּהַמצאה של חוּגים ידוּעים בּאה כּבר אחרי הָחֵל המַשבּר, אוּלם כּל זמן שאפשר היה להיבּנוֹת משׂכר-דירה, מקניית מגרש וּמכירתוֹ, לא היה “חשבּון” לטפּל גם בּתעשׂיה. גם המסחר הממשי – סחר החוּץ – לא נתרחב בּהרבּה. התישבוּת זאת אשר בּה חיינוּ שנתים ואשר שׂמחנוּ כּוּלנוּ לקראתה, מתוֹך תקוה כּי סוֹף סוֹף תפרוֹץ לה דרך, נתקיימה אך על חשבּוֹן העליה, האוֹבּיֶקט היחידי שממנוּ אפשר היה להתפּרנס גם בּלי חקלאוּת, בּלי תעשׂיה וּבלי מסחר.

בּראשית שנת 1924 הוקמוּ בּתל-אביב בּלבד בּנינים בּסכוּם של 408000 לירוֹת מצריוֹת, בּשנת 1925 – בּ-1,465000 לירוֹת. אין עיני צרה בּבנין. ארץ בּלתי בּנוּיה אנוּסה להקדיש חלק הגוּן מתקציבה, גם בּמשקים החקלאיים, לבניה. אוּלם השקעה זוֹ בּבנינים פּי 6–5 מאשר בּכל ענפי המלאכה והתעשׂיה הביאה לידי כּך, שדי היה עיכּוּב כּל-שהוּא בּבּוּלמוֹס הבּוּרסאי – בּוּרסה של עליה – למען תיעצר בּמהלכה כּל המכוֹנה.

בּמשך כּל הזמן של העליה וההתישבוּת הזאת היוּ בּארץ-ישׂראל גם אפשרוּיוֹת של השקעוֹת יוֹתר פּוֹריוֹת, היוּ אפשרוּיוֹת גם ליצירת משק קפּיטליסטי מַכניס בּענפי חקלאוּת וגם בּתעשׂיה. רק הספסרוּת הקרקעית וחלוֹם בּנין ארץ-ישׂראל על יסוֹד ניצוּל העליה בּלבד עמדוּ למִפגָע לכל יצירה ישוּבית רצינית. בּתקוּפה זוֹ נפגשנוּ בּנקוּדת-שיתוּף אחת – אנוּ, זקני הפּוֹעלים, עם אנשי ריבנוּ, אשר עמדנוּ אִתם בּמערכה בּעניני עבוֹדה בּכל זמן היוֹתנוּ בּארץ, עם זקני האִכּרים. את שנינוּ איחד החוּש לקרקע, המנוֹף העיקרי בּבנין ארצנוּ. אבל מי היה שוֹמע אז, בּימי המחוֹל של “בּנין סטיכי” זוֹל, לדברי אנשים, המכוּנים גם כּיוֹם בּעתוֹנוּת הציוֹנוּת הרשמית “אנשי תיאוֹריה ודוֹגמה”?

לא אטפּל עתה בּניתוּח, מי וָמי שימש גוֹרם ראשוֹן להתחלת המַשבּר. חשוּב לנוּ כּרגע להכּיר כּי המשבּר נהפך ממַשבּר כּלכּלי של חוּג מסוּים למשבּר ציוֹני, אשר קשה להירָפא ממנוּ. אוּלם המשבּר הציוֹני אינוֹ הכרחי. הפּסיכוֹזה של המשבּר והפַּניקה המנוּפּחת בּעזרת כּמה חוּגים ציוֹניים הן שמַגבּירוֹת את המשבּר עצמוֹ. יש איפוֹא צוֹרך לבדוֹק בּאיזוֹ מידה הֶחֱלָה מַשבּר זה של העליה הרביעית את כּל המשק הארץ-ישׂראלי, הנשארוּ בּוֹ עוֹד מקוֹמוֹת בּלתי-נגוּעים?

אני מרגיש את עצמי פּטוּר מלדבּר על המשק הערבי, אשר חוּקי הכּלכּלה שלנוּ אינם חלים עליו. יש לנוּ בּארץ-ישׂראל שני מַעגלי-כּלכּלה שאינם נוֹגעים כּמעט אחד בּשני, והם מחוּבּרים בּיניהם אך על ידי מַסְתֵּם אחד המוֹציא מן המשק היהוּדי אל הערבי. אוּלם הסתוּם בּפני אפשרוּת של הכנסה מן המשק הערבי אל היהוּדי. אוּלם יש לנוּ בארץ-ישׂראל משק ארצי כּללי, שכּוּלנוּ מעוּנינים בּוֹ ושעל פּיו יש לָמוֹד את התפּתחוּת הארץ. רבּים בּינינוּ המתלוֹננים על הפּסיביוּת של מַאזן המשק הזה, אוּלם פּסיביוּת של המַאזן אינה תמיד ראָיה למצב ירוּד של המשק. המַאזן, למשל, של העם העברי בּארץ-ישׂראל מוּכרח להיוֹת פּסיבי, כּי הוּא צריך לקנוֹת קרקע ולעשׂוֹת השקעוֹת גדוֹלוֹת. פּסיביוּת כּזאת שיצירה בּעקֵבה היא הכרח חיוּבי. מחריד הוּא אם המַאזן הפּסיבי בּּא מתוֹך שמוֹציאים מן הארץ מיליוֹנים לצרכי תלבּוֹשת ואוֹכל מבּלי ליצוֹר דבר בּמקוֹמם. למען קבּל מוּשׂג מן ההתפּתחוּת הכּלכּלית האמיתית של הארץ יש צוֹרך להתעכּב בּאוֹפן מיוֹחד על ניתוּח האֶכּספּוֹרט. הנה בּשנת 1922 הגיע האֶכּספּוֹרט של ארץ-ישׂראל ל-1,070,000 לירות, בּ-1923 – ל-1,140,000, בּ-1924 – ל-1,200,000 וּב-25 – ל-1,290,000. לפנינוּ גידוּל מַתמיד ושיטתי. ישנם גם סימנים מוּבהקים להתפּתחוּת התעשׂיה בּארץ. בּ-1922 הוּצאוּ פּרוֹדוּקטים מעוּבּדים מן הארץ בּסכוּם של 165,000 לירוֹת, בּ-1923 – 260,000, בּ-1924 – 280,000 וּב-1925 – 300,000 לירוֹת. מספּרים אלה מראים, כּי המשק הארצי שלנוּ, אף כּי אינוֹ מתפּתח בּמהירוּת הדרוּשה והאפשרית, מפּאַת חוֹסר התנאים הפּוֹליטיים והמשקיים, הרי הוּא

נמצא בּכל אוֹפן בּמצב של התבּססוּת והתקדמוּת מַתמידה.

אם נפנה למשק היהוּדי נראה, כּי המשבּר האיוֹם והנוֹרא של ארץ-ישׂראל והציוֹנוּת הנוֹ בּעצם אך מַשבּר של שתי ערים – תל-אביב ועפוּלה. חלשים הם סימני המשבּר בּירושלים, וגם בּחיפה אין חריפוּתם ניכּרת. ואם נעזוֹב את השטח העירוֹני נראה, כּי בּכּפר עוֹד לא היה אוּלי זמן כּזה של גידוּל הרכוּש וההכנסוֹת כּתקוּפת-מַשבּר זוֹ. אילוּ היוּ מנבּאים לאנשי-מעשׂה ציוֹנים לפני שנים אחדוֹת הכנסה שנתית בּפתח-תקוה של רבע מיליוֹן פוּנט, היוּ בּודאי מקבּלים זאת בּאוֹתוֹ הלגלוּג ל“בטלנוּת”, שמקבּלים את אמוּנתנוּ בּפּרוֹדוּקטיביוּת המשק שלנוּ. החקלאוּת הקפּיטליסטית נבנתה דוקא מחוּרבּנה של העיר, לפי האִמרה הישנה: “לא נבנתה צוֹר אלא מחוּרבּנה של ירוּשלים”. כּיוֹם מגיע שטח מטעי הפּרדס שלנוּ ל-12000 דוּנם מתוֹך השטח הכּללי של 30000 דוּנם. ושטח זה הוֹלך וגדֵל משנה לשנה. בּשנתים האחרוֹנוֹת ניטעוּ 4500 דוּנם, זאת אוֹמרת, יוֹתר משליש השטח אשר בּידינוּ. השנה עוֹמדים להינטע עוֹד 6000 דוּנם, ואם לא יִקרוּ עיכּוּבים יגדל שוּב בּשנה זוֹ הענף המכניס העיקרי של החקלאוּת העברית בּ-50 אחוּזים. מחוּץ למטעים יש עוֹד פּינוֹת בּחקלאוּת, שיש בּהן הצלחה והתבּצרות, אם גם אִטית יוֹתר. כּשנסגרוּ לפני העליה הקפּיטליסטית פּתחי המסחר והספסרוּת בּמגרשי תל-אביב, נפתח להם השער לפעוּלה וּלהשקעה פּרוֹדוּקטיבית וּבטוּחה יוֹתר בּחקלאוּת.

אוּלם לא נכוֹן, כּי המשבּר הוֹביש בּעיר את מקוֹרוֹת התעשׂיה ושלל את אפשרוּת התפּתחוּתם של מפעלים חדשים. הנה היתה זה עתה תערוּכה של תוֹצרת הארץ. חוֹתם המשבּר טבוּע עליה, כּמוּבן, אוּלם השתתפוּ בּה 98 מפעלים, מהם 34 חדשים – ילידי שנת המשבּר. 35 אחוּז של מפעלים אלה התפּתחוּ איפוֹא דוקא בּשנת-מצוּקה זוֹ. מַחלקת המסחר והתעשׂיה של ההנהלה הציוֹנית עוֹשׂה מפּעם לפעם ספירוֹת, וּלפי מספּריה היוּ בּיוּלי 1925 – 547 מפעלי חרוֹשת וּמלאכה, בּהם 4792 עוֹבדים והוֹן של 1,600,000 לי“מ. בּיוּלי שנה זוֹ, בּעצם שנת המשבּר, נמצא מספּר המפעלים (לאחר שלפי הוֹדעת בּעל הספירה הוּא הוֹציא כּ-60 מפעלים זעירים מתוֹך הספירה) גדוֹל בּ-45, מספּר הפּוֹעלים גדוֹל בּאלף איש וההוֹן המוּשקע – בּ-200,000 לי”מ. וגם בּמקוֹם הנגוּע בּיוֹתר, בּתל-אביב, ישנה אף בּשנת-משבּר זוֹ התפּתחוּת החרוֹשת. רוֹב התעשׂיה כּאן משתמשת להנעתה בּכוֹח החשמל, ויש למדוֹד את התפּתחוּתה בּמידת השימוּש בּחשמל לצרכי תעשׂיה. והנה בּחדשי ינוּאר-יוּלי 1925 הוּצאוּ למטה מ-400,000 קילוֹוַט, וּבאוֹתם החדשים ב-1926 – שנת-המשבּר האיוּמה – 462,000 קילוֹוַט, וזה לאחר שמפעל גדוֹל כּ“סיליקט” חדל לעבוֹד. הרי שיֶשנה עדיין גם בּתל-אביב יצירה משקית ואינציאַטיבה הנלחמת על קיוּמה נגד כּל המפריעים. וצריך לציין שבּשנה זוֹ נתבּצר ענף האריג, שאנוּ עוֹמדים עדיין בּראשיתוֹ ותוֹלים בּו תקווֹת. כּדאי להזכּיר את מפעלי “לוֹדזיה”, קַרַסוֹ וּ“מנוֹר”², וגם את המאמצים בּפיתוּח ענף צמר-הגפן. כּל זה מראה על כּוֹח-יצירה משקי ועל מקוֹמוֹת פּתוּחים – אם גם לא בּטוּחים עדיין – ליצירת נכסים.

לנוּ ביחוּד כּדאי להתעכּב על עוֹד הוֹפעה אחת בּעיר. דוקא שנת-המַשבּר נתנה דוּגמאוֹת של יצירוֹת משקיוֹת חשוּבוֹת בּתנוּעת הפּוֹעלים העירוֹנית. יצירתנוּ הקוֹאוֹפּרטיבית בּעיר – אבן זוֹ מאסוּ הבּוֹנים, אשר לא העמַדנוּה מעוֹלם בּמדרגה אחת עם יצירתנוּ הקוֹאוֹפּרטיבית בּחקלאוּת – יצירה זוֹ גדלה השנה כּמעט בּאוֹפן סטיכי. בּשנה שעברה היוּ בכל הארץ 22 מפעלים קוֹאוֹפּרטיביים שלנוּ, כּיוֹם קיימים 76 המעסיקים 879 פּוֹעלים. לא כּוּלם, אמנם, מפעלים חדשים. יש בּזה ריאוֹרגָניזציה של כּמה מפעלים שנהפּכוּ לקוֹאוֹפּרטיבים, ואשר בּעליהם בּאוּ דרך הקואוֹפּרטיב להסתדרוּת. עוֹד בּשנה שעברה ראיתי קוֹאוֹפּרטיב אחד שעוֹבדיו יהוּדים עם כּל סימני המעמד הבּינוֹני:³ בּעלי זקן וּבני גיל בּינוֹני – והם אמרוּ לי: “לא מן הפּוֹעלים סתם אנחנוּ. היינוּ בּעלי-מלאכה ואוּמנים. אוּלם נוֹכחנוּ, כּי טוֹב לנוּ בּעבוֹדה משוּתפת והתאַחַדנוּ ונכנסנוּ להסתדרוּת”. השנה גדל מספּר הקוֹאוֹפּרטיבים מסוּג זה. ורָבתה ההתכּנסות וההתבּצרות סביב המעמד העוֹבד. זהוּ חזיוֹן המראה על הדרך להצלת אנשים בּשביל עבוֹדה פּרוֹדוּקטיבית. ויש בּהוֹפעוֹת אלה, כּמו גם בּהוֹפעה של תחילת האִרגוּן הקוֹאוֹפּרטיבי של הנֶהָגים בּהסתדרוּת – אלמנט שאינוֹ נוֹח בּיוֹתר לאִרגוּן וּלקוֹאוֹפּרציה – לא אך נצחוֹן מוּסרי, אלא גם נצחוֹן משקי על דרכּנוּ.

עלי לעמוֹד בּיחוּד על עוֹד שתי עוּבדוֹת, שיש בּהן כּדי להשפּיע השפּעה מַכרעת על התפּתחוּת התעשׂיה. ראשית, מימוּנוֹ של מפעל רוּטנבּרג. מפעל זה שנלחם זה כּמה שנים בּמאמצים חלוּציים, אשר אינם מצוּיים בּמפעלי תעשׂיה אחרים, בּקשיוּת-עורף וּבגבוּרה המקרבוֹת אוֹתוֹ בּיחוּד לתנוּעת הפּוֹעלים, נגד כּל הסכּנוֹת היהוּדיוֹת והבּלתי-יהוּדיוֹת, למפעל זה הוּשׂג דוקא בּשנת-המשבּר מילוּי הסכוּם 950,000 לי"מ, שהנוֹ קרוֹב לחצי ממה שהוּשקע עד עתה בּתעשיה בּארץ. הגשמת המפעל חשוּבה לא רק מצד עצמה, אלא בּזה שהיא תבטיח תנאים נוֹחים יוֹתר להתפּתחוּת התעשׂיה בּכלל. העוּבדה השניה הם השינוּיים שחָלוּ השנה בּתנאי המכס. שינוּיים אלה יכוֹלים להיוֹת גוֹרם מכריע לטוֹבה בּגוֹרלן של כּמה תעשׂיוֹת. על כּל פּנים, אין להתעלם משינוּיים חשוּבים אלה לשם קיוּם מצוַת אוֹפּוֹזיציוֹניוּת גרידא. בּכלל מַפריזים אצלנוּ בּענין מכס המגן. יש צוֹעקים ודוֹרשים מתוֹך חוֹסר כּל הבחָנה בּתנאי הכּלכּלה של הארץ מכסי הגנה בּכלל, בּשעה שלארצנוּ שאלת החיים היא שחרוּר ממס האֶכּספּוֹרט וחוֹפש ההכנסה של הדרוּש לנוּ מחוּץ-לארץ.

אם נעשׂה איפוֹא את חשבּוֹן השנה בּחקלאוּת וּבתעשׂיה ונסקוֹר יחד עם זה את הדבר אשר קרה לנוּ, את הסבל שבּוֹ מתענה הפּוֹעל, את רפיוֹן הרוּח שתקף גם את החלקים הטוֹבים בּמחננוֹ, את היאוּש והאכזבה בּחוּגי הציוֹנוּת וּמחוּצה להם, ואם נזכּוֹר יחד עם זה, שכּל זה בְּשֶל פּינה חלשה אחת שלא ידענוּ לרַפּאוֹתה ויצרנוּ על ידי כּך משבּר פּסיכוֹלוֹגי מַחפּיר וּמסוּכּן הרבּה יוֹתר ממה שנקרא המשבּר של העליה הרביעית, כּי אז נבין את חטאֵנוּ למצב בּארץ ובּציוֹנוּת. אין מחזה נלעג ואין פּשע גדוֹל מזה של אוֹתם האנשים, שהגוֹרל מסר לידיהם את ההגה של המפעל הכּלכּלי של הציוֹנוּת והם עמדוּ בּחיבּוּק ידים, שׂמחים לכל מפעל תלוּש בּזמן הגאוּת ואוֹבדי-עצוֹת בּימי השפל, מבּלי להניד יד לעזרה וּמבּלי להבין גם שהגיעה שעתם לפַנוֹת את מקוֹמם, אם אין להם דרך. היה זמן בּראשית המשבּר שאפשר היה עוֹד לעכּב את העגלה היוֹרדת בּמדרוֹן בּאמצעים לא גדוֹלים, אוּלם אז ענוּ מחזיקי המַפתח של הכּלכּלה הציוֹנית על דרישוֹתינוּ בּ… חשבּוֹנוֹת עם הפּוֹעל העברי. עתה קשה המצב יוֹתר ואם גם אין בּידינוּ תרוּפה מהירה והצלה, חוֹבתנוּ לבדוֹק מה נַעשָׂה וּמה אפשר וצריך היה להיעָשׂוֹת ולא נַעשָׂה.

---

לא ארבּה דברים על הממשלה והעיריוֹת. הממשלה בּארץ-ישׂראל פּטוּרה, כּידוּע, מכּל חוֹבה כּלפּי האוּכלוֹסין וּביחוּד כּלפּי האוּכלוֹסין העברים. בּידי הממשלה היה להצילנוּ בּנקל מן המַשבּר. יש לה תכניוֹת בּשביל המדינה, גם צוֹרך ריאַלי בּמפעלים כּבּירים, אשר אילוּ נעשׂוּ אך התחלוֹת להם והיינוּ ניצוֹלים מחוֹסר העבוֹדה. רגילים אצלנוּ להילָחם בּממשלה בּשטח הזכוּיוֹת המדיניוֹת. מבּחינת ההגנה על כּבוֹדנוּ ודגלנוּ זה גם נכוֹן, אוּלם מבּחינת צרכינוּ הריאַליים יש לנוּ מלחמה חשוּבה מזוֹ, שבּה אנוּ שוּתפים עם כּל תוֹשבי הארץ ושגוֹרלנוּ תלוּי בּתוֹצאוֹתיה לא פּחוֹת מאשר בּזכוּיוֹתינוּ המדיניוֹת. אם הממשלה, בּעלת המַנדט, האַחראית להתפּתחוּת הארץ, לא בּנתה כּאן אלא כּבישים איסטרטגיים, אם היא לא בּנתה את הנמל, שהנוֹ תנאי בּעל ערך מכריע להתישבוּת ולמשיכת קפּיטלים לארץ, אם לא תיקנה גם את התיקוּנים האלמנטריים בּחוֹפים לשמוֹר על הסחוֹרוֹת מקלקוּלים והפסדים עצוּמים, הרי זה עוֹלה בּיוֹקר רב לכל תוֹשבי הארץ. תעשׂיית דפוּס, למשל, היתה יכוֹלה להיוֹת בּת ערך בּארץ. אך לא רק שיש כּאן מכס על הנייר, אלא משלוֹח-נייר אחד שנרטב בּגלל תנאי הפּריקה הגרוּעים עוֹלה יוֹתר מסכוּם המכס שמשלמים בּמשך השנה. ואילוּ דאגה הממשלה האנגלית לצרכים אלה אף בּחלק ממה שהיא דוֹאגת לתשלוּם תכוּף של החוֹב העוֹתוֹמַני והחוֹב לאנגליה⁴, כּי אז היתה יכוֹלה להבטיח בּעבוֹדה את כּוּלנוּ וגם לקיים את הטמפּוֹ של העליה. והוּא הדין בּעיריוֹת. בּמידה שנַעשׂית בּהן עבוֹדה, חלקנוּ מקוּפּח בּה. התקציב של העבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת של הממשלה הוּא כּ-100,000 לי"מ. תקציב העיריוֹת עוֹלה גם הוּא לסכוּם כּזה, וּבכל אֵלוּ אין כּמעט דריסת רגל ליהוּדי. וההסכּם בּירוּשלים⁵, שכּבר התריעוּ עליו, לא נתקיים. ואם הוּחלט כּבר על בּנין כּביש בין המוֹשבוֹת העבריוֹת – וזה חשוּב לנוּ לא אך מפּאַת העבוֹדה, אלא גם בּתוֹר גוֹרם כּלכּלי לעצמוֹ, – הרי הוֹלך הדבר ונדחה משנה לשנה.

לא אַשחית עוֹד דברים על המפעלים התלוּיים בּכוֹחוֹת חיצוֹניים, אבל היוּ גם תכניוֹת, ולא של חסד וּצדקה, אשר היה בּכוֹח מוֹסדוֹתינוּ הפּנימיים הציוֹניים להגשימן. בּתחילת המַשבּר בּאנוּ בּהצעוֹת מפעלים פּרוֹדוּקטיביים בּטוּחים לא פּחוֹת מכּל אוֹתם המפעלים של היָזמה הפּרטית, שהבּנקים השקיעוּ בּהם כּמה וכמה כּספים. ואילוּ היה די מרץ ורצוֹן, אפשר היה לשבּוֹר את המַשבּר בּראשיתוֹ, אוּלם אז לא היה לנוּ שוֹמע, ואלה שבּידם היוּ המפעלים הכּספיים של הציוֹנוּת עמדוֹ לנוּ כּזרים. אלה היוּ אנשי חוּץ שלא התלכּדוּ עם המפעל הציוֹני והיוּ רחוֹקים לוֹ. אוּלם גם הישוּב עצמוֹ לא גילה כּוֹחוֹת של הרגשה, הקשבה והבנה מעשׂית למצב בּארץ. כּל מפעל וכל אינציאַטיבה הוּמתוּ על ידי קפאוֹנוֹ של הישוּב, וכל הצעה הכי-כּשרה וּתמימה שבּאה מצדנוּ להקלת המַשבּר נפגשה כּמפעל מעמדי, כּ“טריפה”. המפעל של “אוֹצר הישוּב” אשר הגוּהוּ אנשי תנוּעת העבוֹדה כּמוֹצא מן המָשבּר וּכמנוֹף לאִרגוּנוֹ הלאוּמי גם יחד נתקבּל כּאמצעי מעמדי, מפּני שהוּא נוֹבע מצרכי העוֹבד הסוֹבל. יחס זה של כּל אלה אשר עליהם היה מוּטל וּבידם היה להגשים את דבר “אוֹצר הישוּב” מוֹכיח על תפיסתם האַל-מעמדית של הלוֹחמים כּביכוֹל נגד ה“מַעמדיוּת”.

אוּלם בּזמן זה נמצאוּ חוּגים בּישוּב אשר מצאוּ את מקוֹם התוֹרפה ואת דרך המלחמה הנכוֹנה. הם בּאוּ להציל את העיר מן הבּוֹלשֶביוּת ההוֹרסת והכריזוּ מלחמה על עיריית תל-אביב. לא אגע כּאן בּהשפּעתה וּבתכנה המוּסרי של מלחמה קדוֹשה זוֹ. אבל היא קיצצה גם את האפשרוּיוֹת הכּלכּליוֹת והוֹרידה מתוֹך אַמבּיציה מעמדית את הניבוֹ של העיר כּוּלה. זוֹ היתה עזרת הישוּב בּמַשבּר.

חוֹבה עלינוּ לעמוֹד גם על הפּעוּלוֹת שנעשׂוּ על ידי הכּוֹחוֹת המעטים בּישוּב, בּציוֹנוּת וּבתנוּעת הפּוֹעלים לסתוֹם את הפּרצה כּאשר יכלוּ. לא אדבּר על מחלקת העבוֹדה, שמַעשׂיה ועזרתה החַיה כּלוּלים בּכל אשר נעשׂה. לא אדבּר גם על “סוֹלל בּוֹנה”, העוֹמד בּשנים טוֹבוֹת ועוֹד יוֹתר בּימי המצוּקה כּחוֹמה בּצוּרה לעבוֹדה. אעמוֹד בּמקצת על פּעוּלוֹתיה של עיריית תל-אביב שהוּכתרה בּשם “עיריית הפּוֹעלים”, ואשר אחד מראשיה טרח להסיר מעליו את הכּתם הזה. עיריה זוֹ, הנתוּנה במצוּקה קשה, אשר מבּפנים קמים עליה לקַפּד את פּתיל חייה, ידעה למרוֹת הקטנת הכנסוֹתיה וַהֲרָעַת המצב, שבּאוּ לא רק בּעקב המצב הכּלכּלי הכּללי הקשה, לעשׂוֹת פּעוּלוֹת חשוּבוֹת להצלת המצב. יוֹם יוֹם מעסיקה העיריה 300 איש. היא הכפּילה את תקציב העבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת שלה, ולא מעשׂים פילַנטרוֹפּיים לשם החזקת הפּוֹעל נעשׂים בּאמצעים אלה, אלא נעשׂית העבוֹדה הנחוּצה להחזקת העיר וּפיתוּחה. העיריה בּנתה את כּביש הצפוֹן, העתיד לשמש גוֹרם להתישבוּת חדשה⁶, היא בּנתה בּתי-ספר והֵקלה את חיי העוֹבדים בעיר על ידי בּיטול שׂכר-הלימוּד.

וטוֹב שנדע להעריך את כּל כּוֹחוֹת היצירה אשר רוּכּזוּ בארץ ואת אשר פּעלה ההסתדרוּת למרוֹת כּל חוּלשתה והמכּוֹת אשר הוּכּתה, ולמרוֹת אשר לא כּל חלקי ציבּוּר הפּוֹעלים חדוּרים עדיין רצוֹן גמוּר ליצירה. וּכדאי שיֵדעוּ, כּי עוֹד בּראשית תרפ“ג – לפני 4 שנים – היוּ בּכל המוֹשבוֹת בּארץ-ישׂראל 500 פּוֹעלים עברים. בּתרפ”ד, לפני תקוּפת הטבּק ולפני היוָסד חבוּרת “מַעבר”⁷, עלה המספּר ל-850, בּנובמבּר 1925 – ל-2575 וּבספּטמבּר שנה זוֹ ל-5313. גם בּשנה זוֹ של המַשבּר הכניסה איפוֹא ההסתדרוּת החקלאית מן העיר וּמהעליה החדשה 2000 איש לעבוֹדה חקלאית.

מפעלנוּ בּמוֹשבה אינוֹ אידיליה בּשביל הפּוֹעל. שׂכר העבוֹדה אינוֹ נוֹתן כּל אפשרוּת של קיוּם. הוּא מגיע בּמקרה הכי-טוֹב לשבעה-עשׂר וחצי גרוּש בּאוֹפן בּינוֹני. גם חוֹסר-העבוֹדה הנוֹ תוֹפעה רגילה וּמגיע ל-25 אחוּזים.

רבּים מסַפּרים נפלאוֹת על תקוּפת כּיבּוּש העבוֹדה לְשֶעָבָר ועל האידיאַליוּת של הפּוֹעל מאוֹתם הימים לעוּמת הפּוֹעל של ימינוּ. עלי להעיד, כּי בּתנוּעת הפּוֹעלים וּבתנוּעת כּיבּוּש העבוֹדה של עכשיו לא רק ספוּנים כּוֹחוֹת נפש כּבּירים, אלא גם דרכיה ותוֹצאוֹתיה מכוּוָנוֹת הרבּה יוֹתר למטרה. וגם מצד התפיסה מסוּגל הפּוֹעל עם הסתדרוּתוֹ המעמדית לכבּוֹש יוֹתר עבוֹדה בּמוֹשבה מאשר הפּוֹעל האידיאַלי והאידילי לפני 20 שנה, אשר שטח החיכּוּכים שלוֹ עם האכּר היה הרבּה יוֹתר גדוֹל מזה של הפּוֹעל המאַרגן את חייו בּקיבּוּציו וּבהסתדרוּתוֹ ונפגש עם האִכּר אך בּעבוֹדה. הפּוֹעל של ימינוּ הוּא אשר חידש את פּני המוֹשבה. הבּניה והעבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת שהיוּ בּמוֹשבוֹת כּמעט אך בּידי ערבים, נעשׂוֹת עתה כּמעט אך בּעבוֹדה עברית. החדירה למוֹשבה נעשׂית כּיוֹם על ידי הפּוֹעל העברי המעמדי בּמאמצי כּוֹחוֹ וּמוֹחוֹ בּלבד. אפילו את העזרה המינימַלית של הַשרָשת הפּוֹעל בּמוֹשבה, המצאַת קרקע וּמגרש, אשר יָקֵלוּ על התנאים הבּלתי-אנוֹשיים בּהם חי הפּוֹעל, יכוֹלנוּ לכבּוֹש לנוּ אך מתוֹך מלחמה. בּזבּוּז כּזה של כּוֹחוֹת אנוֹשים, הַפקרת הצבא שלנוּ לחיים ללא מעט קרקע, בּלי קוֹרה וּבלי לחם, חוֹסר דאגה כּזה לעוֹבד לא יִתכן בּשוּם ציבּוּר הדוֹאג לקיוּמוֹ.

יצירתנוּ בּמוֹשבה לא היתה אך משקית. היא היתה לתנוּעה מחַנכת וּמַדריכה. הוֹדוֹת לה גָדלה התנוּעה הקיבּוּצית בּארץ, וניתנה דחיפה לגידוּל קיבּוּצים גם בּחוּץ-לארץ. ועתה פּוֹגשים בּמקוֹם הפּוֹעל הבּוֹדד – המדוּכּא וּמר-הנפש, הבּוֹרח מן המוֹשבה אחרי עבוֹדה מנַונת של כּמה שנים – פּינוֹת של חיים קיבּוּציים, קִני יצירה, מחשבה ואַחריוּת לגוֹרל התנוּעה, תאי התכּוֹננוּת להתישבוּת וּלחיים משוּתפים. ויוֹתר משיֵש לזקוֹף תנוּעה זוֹ לחשבּוֹן המוֹסדוֹת, יש לזקפה על ההתאַמצוּת העצמית הסטיכית של התנוּעה.

כּאן עלי להזכּיר עוֹד יצירה משקית אחת, שנבוֹני הכּלכּלה לא חָזוּה מראש – יצירת הפּוֹעלת בּארץ. כּמה דיבּרוּ ציוֹנים ואנשים טוֹבים על הצוֹרך בּחינוּך האשה העוֹבדת, על זה שהחקלאוּת העברית לא תיבָּנה בּלי עזרת האשה, אוּלם הדברים לא נשׂאוּ פּרי עד שקַמְתְּ, הפּוֹעלת בּארץ-ישׂראל. וּכשבּמשק הכּללי היה צר המקוֹם לעבוֹדה וּלהכשרה לעוֹבדת הוּקמוּ משקי פּוֹעלוֹת, שהחלוּ להיאָבק על קיוּמם עוֹד לפני המלחמה⁸ ושהגיעוּ עתה למדרגה גבוֹהה וּמעוֹררת כּבוֹד לא רק בּעינינוּ. עתה, בּשנת המשבּר, ניתנה דחיפה חדשה ליצירה זוֹ. המצב החמוּר של העוֹבדת גרר אחריו יצירה חדשה – חבוּרת הפּוֹעלוֹת בּעיר. עוּבדה היא, כּי אחרי הטָפוֹת של שנים על הספּקה עצמית, על חקלאוּת אינטנסיבית, על הצוֹרך לשַווֹת פּנים אחרוֹת לעיר, לא נַעשָׂה בּכל אלה דבר עד שבּאה האינציאַטיבה של הפּוֹעלים, ועתה נוֹצר בּצפוֹן תל-אביב משק פּוֹעלוֹת בּן 35 עוֹבדוֹת, אשר הוֹן ההשקעה בּוֹ הוּא 20 לירה לנפש עוֹבדת. העוּבדה שבּזמן זה אפשר בּהשקעה כּה זעוּמה להעסיק אנשים בּעבוֹדה פּרוֹדוּקטיבית מוֹכיחה על אפשרוּיוֹת רבּוֹת לעבוֹדה הצפוּנוֹת גם כּיוֹם בּארץ-ישׂראל.

דיבּרתי את דברַי לא רק כּדי לעוֹרר בּעצמנוּ את ההכּרה, שעשׂינוּ לכבוֹד התנוּעה וּלגוֹרלה, אם כּי רוֹצה אני בּהכּרה מעמדית זוֹ בּתוֹכנוּ, שנדע להעריך את מעשׂינוּ, אוּלם כּיוַנתי את דברַי למען נדע, כּי כּשם שהיצירה הישוּבית שלנוּ הנָה פּרי הרצוֹן המאוּרגן של האוּמה, כּך גם ההרס והחוּרבּן הנם פּרי של הלָך-רוּח ושל אי-רצוֹן. בּעינינוּ ראינוּ הרס בּתי-חרוֹשת שבּא לא מתוֹך תנאים אוֹבּיֶקטיביים אלא מתוֹך ספּקוּלציה וקַפּריזים וחוֹסר אחריוּת לגוֹרל הארץ. תנוּעת הפּוֹעלים הנָה היחידה הנוֹשׂאת בּכל היקפוֹ את הרעיוֹן של בּנין הארץ וּמרגישה את האחריוּת לוֹ. היא טרם גילתה את כּל כּוֹחוֹתיה הפּוֹטֶנציאַליים. גם מתוֹכה אך חלק הוּא הנמצא בּחפירוֹת ההגנה ונכוֹן לשבּוֹר את הקיר ולצאת למרחב. אילוּ יכוֹלנוּ למלא את כּל תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית בּרוּח זו של חלוּציוּת, כּי אז היינוּ מגיעים לגדוֹלוֹת!

מלחמת הפּוֹעל בּמַשבּר התבּטאה לא רק בּיצירה המשקית, אלא גם בּמידה גדוֹלה בּעזרת חברים סוֹלידרית שנתרכּזה בּמוֹעצוֹת העירוֹניוֹת. אמצעינוּ קטנים הם, כּמוּבן, והאפּרט האִרגוּני שלנוּ אינוֹ משוּכלל ואינוֹ מַקיף את הציבּוּר שלנוּ כּוּלוֹ, אוּלם ההתאמצוּת הפּנימית של “גיוּס ימי עבוֹדה” שנתנוּ בּתל-אביב בּלבד כּ-3000 לי"מ, וקוֹדם כּל החילוּפין בּעבוֹדה, – למוֹרת רוּח לרוֹב חכמי הכּלכּלה שלנוּ – הם שאִיפשרוּ לנוּ להחזיק מעמד כּל-שהוּא. הפּיקחים אינם רוֹאים, כּנראה, איזוֹ פַּניקה היתה משׂתררת גם בּרחוֹב הפּוֹעלים אילמלא דרך חמוּרה זוֹ של עזרה הדדית. יש שאנוּ שוֹמעים כּיוֹם גם מתוֹך מחננוּ הצעוֹת-חכמה מעין אֵלוּ: “להסיר מעל הפּוֹעל העוֹבד את העוֹל הקשה, העוֹשׂה אוֹתוֹ, גם בּשעה שיש לוֹ עבוֹדה, למחוּסר-עבוֹדה למחצה, להציל את החלק האחד לפּחוֹת”. הצעוֹת אלוּ עם כּל מעשׂיוּתן משוּללוֹת הן אוֹתוֹ שׂכל מעשׂי שבּוֹ מחוּננת תנוּעת הפּוֹעלים, היוֹדעת כּי שוּם דבר לא יבָּנה על התכּחשוּת הֲדָדית ועל המנוּסה מן הסבל המשוּתף והעזרה ההדדית. אילוּ דבקה גם בּנוּ שיטת ההתכּחשוּת הזאת השׂוֹררת בּחוּגים האחרים היתה הפּניקה משׂתררת גם בּתוֹכנוּ והוֹרסת את כּל תנוּעתנוּ.

ראוּי לציין גם את מאמצי החדירה לשוּק העבוֹדה הערבי. פּלוּגת גדוּד העבוֹדה בּתל-אביב הצליחה לחדוֹר לבניה בּיפוֹ. קוֹאוֹפּרטיבים שוֹנים מצליחים לרכּוֹש שוּק לתוֹצרתם בּערים ערביוֹת. גם הגַמָלוּת העברית (שבּזמן “הפּריחה” היתה נתוּנה להתחָרוּת “העליה החמישית”⁹, זוֹ שֶעַתָּה, עם הפסקת העליה, נסתלקה אף היא מן השוּק), מנסה את מזלה בּעבוֹדוֹת יפוֹ. הדברים מענינים לא משוּם חשיבוּת תוֹצאוֹתיהם הכּלכּליוֹת, אלא משוּם שהם מעידים על מאמצי ציבּוּר הפּוֹעלים וּמלחמת קיוּמוֹ.

לא הייתי רוֹצה שיראוּ בּדברַי נסיוֹן לתאר את המצב בּצבעים בּהירים. אַל יבוֹאוֹ להסתייע בּי חלקי הישוּב השאננים למען הַשְקֵט את מצפּוּנם. המשבּר הוּא בּלי ספק כּבד, ונוֹסף על כָּבדוֹ הכּלכּלי הנהוּ יוֹצר מצב פּסיכוֹלוֹגי בּארץ וּבחוּץ-לארץ העלוּל לסכּן את כּל עבוֹדתנוּ. אוּלם לפי הכּרתי העמוּקה אין זה מַשבּר אוֹרגַני של משקנוּ בּארץ-ישׂראל, אלא פּרי מצב תנוּעתנוּ. כּי לא נתמַעטוּ ולא דללוּ מקוֹרוֹת המִחיָה בּארץ-ישׂראל, ולא הוּקטנה האפשרוּת ליצרם. ואיני גם אוֹמר בּזה, כּי מקוֹרוֹת המחיה הקיימים בּארץ מספּיקים לנוּ, כּי מספּיקים הם לעליה הנדרשת, אבל הנסיוֹן של המשבּר מוֹסיף להוֹכיח לי, כּי אין בּכוֹח הגידוּל הסטיכי וההוֹן הפּרטי שיבוֹא “מאליו” ליצוֹר את מקוֹרוֹת המחיה החסרים. אילוּ היה לנוּ מנוֹף כּלכּלי ציבּוּרי שידע לכוֹנן את הרכוּש הפּרטי וּלהפכוֹ לנכסי צאן בּרזל, לא היוּ הכּספים שנכנסוּ לארץ שבים כּלעוּמת שבּאוּ והיוּ משמשים כּוֹח מַפרה. לעינינוּ הם היוּ לפרקים גם לכוֹח מַפריע. יש להכּיר, כּי בּוּלמוֹס הבּניה והספסרוּת הקרקעית, אשר בּשעתוֹ ראוּ בּוֹ רבּים גוֹרם חשוּב ליצירת נכסים בּארץ, היה לפרקים גם גוֹרם לעיכּוּב התעשׂיה בארץ. הרוָחים הקלים בּבנין בּתים וּמקח וּממכּר בּמגרשים עמדוּ לשׂטן לתעשׂיה הדוֹרשת עמל והרחוֹקה מרוָחים קלים. וּמצד שני יוֹקר החיים, הקרקע והדירה שימש גם הוּא מַעצוֹר קשה לתעשׂיה בּתל-אביב. היוּ גם מקרים סימפּטוֹמַטיים שבּעלי תעשׂיה פּנוּ מתל-אביב ליפוֹ בּגלל יוֹקר הקרקע. והעיריה – לא זוֹ של הפּוֹעלים כּי אם זוֹ שבּראשה עמדוּ חוּגים שהתיַמרוּ להגן על המעמד הבּינוֹני ושגוֹללוּ עלינוּ אַשמה כּי אנוּ “גירשנוּ” את דֶלפינֶר – לא עשׂתה דבר להקלת התעשׂיה. דוּבּר על הַקְצָאַת שטח ל“מרכּז תעשׂיה”, כּמו כן על מכוֹן חשמלי מרכּזי שיחכּיר מקוֹמוֹת-עבוֹדה לבעלי מלאכה ותעשׂיה זעירה – וכל זה נשאר מָעַל. האידיאוֹלוֹגים של ההוֹן הפּרטי והגידוּל הסטיכי לא הראוּ כּל כּשרוֹן להכשרת התנאים בּארץ לתעשׂיה. נתגלה, כּי מעמדנוּ “הבּינוֹני” מסוּגל בּמידה מוּעטה מאד ליצירת משק. כּי הבּוּרז’וּאזיה שלנוּ היא בּוּרז’וּאַזיה של ממוֹן וּבּוּרסה, אבל לא יוֹצרת חרוֹשת. אוּלם לא רק כּוֹח היצירה הגדוֹל של המעמד הבּינוֹני מוּטל בּספק, גם האמוּנה בּרכוּשוֹ שהוּא יביא לארץ יש בּה משוּם אילוּזיה. מאחרי אוּגַנדה התחילוּ מדבּרים אצלנוּ על ההוֹן הפּרטי, ואילוּזיה זוֹ נתבּדתה כּבר לא פּעם. מתוֹך נסיוֹן של עשׂרים שנה קל להוֹכיח, כּי אלינוּ לא בּא הרכוּש של המעמד הבּינוֹני, אלא מעמד בּינוֹני בּלי רכוּש. בּעל ההוֹן אינוֹ בּא אלינוּ כּל זמן שרכוּשוֹ אִתוֹ. ראינוּ זאת בּציוֹנוּת הרוּסית האמידה. היא לא הלכה לארץ-ישׂראל כּל עוֹד לא נשמט הקרקע מתחתיה בּרוּסיה וכל עוֹד היוּ לה אמצעים לעשׂוֹת מה בּארץ-ישׂראל. ואוֹתוֹ דבר חוֹזר ונשנה בּפּוֹלין וּבגרמניה: גם שם פּנוּ לארץ-ישׂראל אך אחרי המשבּר הכּלכּלי הגדוֹל, שהרס את קיוּמוֹ של המעמד הבּינוֹני ונטל מידוֹ את אמצעיו. אנוּ יוֹדעים אך מקרים בּוֹדדים בּארץ-ישׂראל של חלוּצים בּעלי רכוּש. הגירת המעמד הבּינוֹני בּדרך כּלל מתחילה כּשהוּא חדֵל להיוֹת בּינוֹני ונשארים לוֹ אך השם והפּרֶטֶנסיוֹת. לא קל, כּמוּבן, להשלים עם העוּבדה שהרכוּש הפּרטי היהוּדי נידוֹן להישאר בּגוֹלה, אוּלם עוּבדה היא, כּי הרכוּש כּל עוֹד אינוֹ נדחף ממקוֹמוֹ אינוֹ זז, וּכשהוּא זז הרי הוּא בּוֹחר לוֹ את מקוֹמוֹ לא מבּחינת האידיאלים הלאוּמיים שלנוּ. אלינוּ בּאים בּעלי הרכוּש רק לאחר קַטַסטרוֹפה. גדוֹל הוּא הכּוֹח החלוּצי, אוּלם שליטתוֹ חלה, כּנראה, אך על מחוּסרי רכוּש, כּשהוּא נתקל בּבעלי רכוּש פּג כּוֹחוֹ. ואם אין אנוּ רוֹצים להשלים עם המצב, להתיאש מקיבּוּץ גלוּיוֹתינוּ, לוַתר על הציוֹנוּת המרַכּזת המוֹנים, כּי אז אין לנוּ דרך אחרת אלא הַגבָּרת דרכּנוּ מאז – דרך ההוֹן הלאוּמי, המפעל החלוּצי, הרצוֹן הקוֹלקטיבי היוֹצר וגילוּי הכּוֹחוֹת הפּנימיים של העם, אשר יִיצרוּ גם את המכשירים הנאוֹתים לניצוּל כּוֹחוֹת ההוֹן, היהוּדי והלא-יהוּדי, לשם הגשמת הציוֹנוּת.

ואשר לתוֹכן של פּעוּלתנוּ ההתישבוּתית צריכה תנוּעת הפּוֹעלים לברר לעצמה את היחס לענפים העיקריים של משק האוּמה: לחקלאוּת, למלאכה ולתעשׂיה. בּחוּגים ידוּעים, הדוֹגלים בּשם התעשׂיה ועוֹשׂים להם ממנה קרנים, רוֹוַחַת דעה, כּי הפּוֹעלים אינם מעריכים את התעשׂיה ושׂמים מכשוֹלים להתפּתחוּתה, כּשם שמקוּבּל בּחוּגים חקלאיים ידוּעים, כּי הפּוֹעלים מפריעים לאינטֶנסיפיקציה של המשק. גם זה וגם זה אינם אלא לזוּת שפתים, בּשוֹגג או בּמזיד. כּשם שעוֹד הרבּה שנים לפני “מתן” תוֹרת האינטנסיביוּת טיפּלוּ פּוֹעלים בּמאמצים רבּים בּחיפּוּשׂ דרכים לחקלאוּת אינטנסיבית, כּן רבּות גילוּ הפּוֹעלים בּזמנים שוֹנים הבנה ורצוֹן ליצירת מלאכה וחרוֹשת. יש שתנוּעת הפּוֹעלים מתכּנסת ומתרכּזת בּתקוּפה ידוּעה בּמפעלים ידוּעים, אוּלם תמיד ידעה תנוּעת הפּוֹעלים להתיחס בּחיוּב לכל מפעל פּרוֹדוּקטיבי. וּזכוּת מיוּחדת היא ל“אחדוּת-העבוֹדה” שידעה עוֹד בּועידתה הראשוֹנה לשׂים לב למצב הירוּד של הפּוֹעל העירוֹני וּלהכריז על יצירה משקית קוֹאוֹפּרטיבית בּעיר וּלאיחוּד הפּוֹעל בּכּפר וּבעיר. נלחמנוּ ונילָחם נגד כּל אילוּזיה של בּניית ארץ בּאויר בּאמצעוּת ספסרוּת ונוֹסיף להכריז על אמוּנתנוּ, כּי אין יסוֹד להתישבוּת בּארץ-ישׂראל בּלי חקלאוּת בּיסוֹדה ואין תקוה לעם העברי בּארץ בּלעדי השתרשוֹ בּחקלאוּת, אוּלם יחד עם זה אין תקוה לרוֹב עברי בּארץ, אם החקלאוּת אינה תלוּיה בּתעשׂיה המנצלת את כּל האפשרוּיוֹת הגנוּזוֹת בּארץ. מצד תנוּעת הפּוֹעלים היוּ מאמצים ונסיוֹנוֹת רבּים וּמהם גם מוּצלחים, אוּלם בּעיני הממוּנים על פּיתוּח התעשׂיה בּהנהלה הציוֹנית אין מפעל תעשׂיה קרוּי “תעשׂיה” אם הוּא נעשׂה על ידינוּ. בּחקלאוּת התקדמנוּ והצלחנוּ להיעשׂוֹת בּה גוֹרם הכרחי, הנוֹשׂא והנשׂוּא של ההתישבוּת שאין להדיחוֹ, אוּלם בּעוֹלם התעשׂיה והמלאכה סבוּרים, כּי די, ואוּלי עוֹד יוֹתר מדי, אם בּתעשׂיה תינתן לנוּ דריסת רגל בּתוֹר פּוֹעלים שׂכירים. אוּלם אנוּ צריכים לקבּל עלינוּ תפקיד חלוּצי גם כּאן. בּלעדי עזרת ההוֹן הלאוּמי והקוֹנטרוֹלה הלאוּמית לא תיעָשׂה גם העבוֹדה החלוּצית האינדוּסטריאַלית.

אי-ההשלמה עם המצב, ההשתחררוּת מהאילוּזיוֹת של הוֹן פּרטי ועליה סטיכית, אלה מחייבוֹת לא רק רביזיה אידיאוֹלוֹגית אלא גם מעשׂית. זה מחייב אַקטיביוּת יוֹתר גדוֹלה בּציוֹנוּת. הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי לא היה, כּמוּבן, מעוֹלם גוֹרם פּסיבי בּציוֹנוּת. אוּלם מידת האַקטיביוּת שלנוּ אינה מספּיקה כּיוֹם, אנוּ יִחַדנוּ לנוּ פּינוֹת של פּעוּלה בּציוֹנוּת, השלמנוּ עם המצב הירוּד, עם חוֹסר הנהלה משקית אחראית וחוֹסר פּעוּלה בּפינוֹת אחרוֹת. אנוּ נתַנוּ לדברים רבּים בּציוֹנוּת ללכת בּאשר ילכוּ ולא קיבּלנוּ על עצמנוּ להכניס לכל הציוֹנוּת את ערכי העבוֹדה המוּסריים והסוֹציאליים, כּאשר עשׂינוּ בּכמה מפעלים בּארץ.

המגמה להגבּיר את היצירה המשקית ואת כּוֹח הפּוֹעלים בּציוֹנוּת אינה צריכה לטשטש את אָפיֵנוּ ההסתדרוּתי וּלהוֹריד את דגלנוּ המעמדי – לא לטשטש אוֹתוֹ ולא להתחמק הימנוּ, כּאשר נעשׂה סביבנוּ לפרקים, כּי אם לגלוֹת את כּל תכנוֹ וחיוּניוֹתוֹ. העיריה הנאמנה לעניני הפּוֹעלים אינה צריכה להסתלק משֵם-הגנאי “מַעמדית” – אגב, “מעמד” הוּא שם-גנאי רק לפּוֹעלים, אוּלם לא ל“מעמד הבּינוֹני” – כּי אם להתגאוֹת בּזה שהנאמנוּת לפּוֹעל היא היא הנאמנוּת לעיר, לאוּכלוֹסים, לציוֹנוּת. בּימינוּ אמנם גזרוּ בּשם המדע, כּי בּארץ-ישׂראל בּניגוּד לאוּמוֹת העוֹלם אין כּלל מציאוּת מעמדית אלא מחשבה מעמדית. וּבפני גזירת המדע מי יעמוֹד? כּלוּם אפשר בּאמת שלאַלפי מחוּסרי-עבוֹדה תהיה הרגשה של מעמד מדוּכּא, מנוּצל ומחוּסר אפשרוּת העבוֹדה והקיוּם – בּשעה שבּאי-כּוֹחוֹ יוֹשבים בּפינַנץ-וירטשאפטסראט? כּלוּם אפשר שלפוֹעל מקוּפּח זכוּת הבּחירה לעיריה תהיה הרגשה של מציאוּת מעמדית ושל קיפּוּח פּוֹליטי-מעמדי, בּשעה שלפי המדע אין לנוּ, החיים בּמשטר קוֹלוֹניאלי וּבארץ של שני לאוּמים, כּל מקוֹם למלחמה מעמדית פּוֹליטית? כּלוּם יש לחשוֹב, כּי מלחמתנוּ בּתוֹך הבּנין הלאוּמי המשוּתף על דרך הציוֹנוּת, על הקרקע הלאוּמי והמשק הלאוּמי, היא חלילה מלחמת-מעמד? המדע אוֹמר: לא. אוּלם ספק הוּא, אם הפּוֹעל החי, בּשׂר-ודם, ירכּין ראשוֹ בּפני מדע זה, המדבּיק עליו שלט וּמכריז: אין אתה מעמד כּלל. “המדע” הזה מעניֵן לא מבּחינה אידיאוֹלוֹגית, כּי אם מפּאת הנטיה הפּנימית הספוּנה בּוֹ להחלשת כּוֹחוֹ ואִרגוּנוֹ של הפּוֹעל. אין ספק, אילמלא הרגשת האחריוּת לגוֹרל האוּמה והרצוֹן ליצירה לאוּמית לא היתה תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל מה שהנָה כּיוֹם ואוּלי לא היתה קיימת כּלל. אוּלם יחד עם זה, אילמלא הסוֹלידריוּת וההתלכּדוּת המעמדית לא היה מתגלה אוֹתוֹ כּוֹח היצירה שנתלה בּתנוּעתנוּ בּכל ענפי החיים. כּל טשטוּש של הוָיתנוּ החלוּצית הלאוּמית עלוּל לעשׂוֹתנוּ לא רק לחוֹטאים לגוֹרל האוּמה, אלא גם להחליש אוֹתנוּ עצמנוּ, לעשׂוֹתנוּ לסחוּפי זרם. וכל טשטוּש מציאוּתנוּ המעמדית עם כּוֹח אִרגוּנה וסוֹלידריוּתה, יחליש לא רק את אִרגוּננוּ וכוֹחנוּ, אלא גם את יצירתנוּ הלאוּמית.

---

מלבד מסקנוֹת כּלליוֹת מחוּיבת ועידתנוּ להסיק מסקנוֹת לעניני השעה, ולקבּוֹע דרכי פּעוּלה וסיסמאוֹת שיעזרוּ להוֹציאנוּ מן המשבּר. יש לנוּ בּזה חוֹבוֹת כּלפּי חוּץ וּכלפּי פְּנים. יש להגבּיר את התביעוֹת, הדרישוֹת וההתקפוֹת כּלפּי אלה, אשר בּידיהם להקל את המשבּר. המלחמה בּהתנכּרות הממשלה צריכה כּאן לתפּוֹס מקוֹם לא בּין האחרוֹנוֹת. בּמשך השנים האחרוֹנוֹת לא ריכּזנוּ מתוֹכנוּ בּמידה מַספּקת כּוֹחוֹת למלחמה על זכוּיוֹתינוּ המדיניוֹת והכּלכּליוֹת. אם מתוֹך שאין בּממשלה שוֹמע לנוּ השתקענוּ בּקוִיֶטיזם פּוֹליטי¹⁰, אוֹ משוּם התרכּזוּתנוּ בּיצירה משקית הננוּ מזלזלים לעתים בּפעוּלה הפּוֹליטית הדרוּשה, אוֹ משוּם לגלוּג על ההכרזוֹת הקואזי-פּוֹליטיוֹת הבּאוֹת מצדדים ידוּעים לא לשם מלחמה ריאַלית, אלא למען ירָשמוּ בּעתוֹנוּת חוּץ, – על כּל פּנים פּעוּלתנוּ המדינית אינה מספּיקה. הכרחי סוֹף סוֹף להוֹציא וּלרכּז כּוֹחוֹת פּעוּלה כּלפּי הממשלה, שדבר לא נעשׂה בּה בּלי לחץ. תוֹלדוֹת כּביש יפוֹ–פּתח-תקוה, שחלק ממנוּ יֵעָשׂה אוּלי סוֹף סוֹף על ידי “סוֹלל בּוֹנה”, המלחמה הממוּשכת שנדרשה כּדי שכּביש זה יעבוֹר על קרקע יהוּדי ויעָשׂה בּעבוֹדה עברית, זוֹהי תעוּדה בּוֹלטת להתנַכּרוּת הממשלה לעניניהם וּזכוּתם הטבעית של תוֹשביה, לתביעוֹת הפּוֹעל העברי המאוּרגן בּפרט. תנוּעתנו מוּכרחה למצוֹא דרכי השפּעה ולחץ בּלתי פּוֹסקים לחייב את הממשלה להשתתף בּמלחמה נגד המשבּר. דבר זה אינוֹ אך מעִנינה של תנוּעת הפּוֹעלים. העזרה המינימַלית, שהממשלה חייבת ויכוֹלה לתת, היתה יכוֹלה להפסיק את המשבּר וּלחדש את מחזוֹר החיים הכּלכּליים. ממשלה שאינה אנטי-יהוּדית היתה בּלי ספק מרגישה את התוֹעלת והחוֹבה של הפסקת המשבּר וקידוּם החיים הכּלכּליים.

הפּעוּלה השניה שלנוּ צריכה להיוֹת הגבּרת התביעוֹת והדרישוֹת כּלפּי הישוּב בּארץ-ישׂראל, שהשאַרנוּהוּ קוֹפא על שמריו ורוֹאה בּאָבדן קיוּמוֹ. דיבּרנוּ, אמנם, הרבּה על חוֹבת הישוּב, גם הכרזנוּ על מפעל – על “אוֹצר הישוּב”, מכשיר לשעה וּלדוֹרוֹת, אוּלם בּמקוֹם מעשׂה החל הויכּוּח אם הכּלי הוּא לשעה אוֹ לדוֹרוֹת, ואנוּ, מתוֹך חשש, שמא התערבוּתנוּ האַקטיבית תקלקל למפעל ותרחיק מאִתוֹ את החוֹששים לחוֹתם “מעמדי”, ויתרנוּ על כּבוֹדנוּ, העמַדנוּ את עצמנוּ מן הצד, וגוֹאל לא קם. עתה בּמידה שהמצב הוֹלך וּמַחמיר והחרב מוּנחת על הצואר מוּטל עלינוּ להניע את “אוֹצר הישוּב” לפעוּלה. אין להשלים עם זה שמוֹעצת פּוֹעלי יפוֹ תגייס בּמשך שבעה חדשים 3000 לירוֹת וּשאר הציבּוּר יהיה פּטוּר, ואם בּוֹחלים אנוּ בּאמצעי דֶמוֹנסטרַציה ידוּעים שאינם מכוּונים לבנין וּלהצלה אלא להַסערת הרוּחוֹת, הרי אין להשלים עם השקט והפּסיביוּת הפּוֹשעת של הישוּב בּארץ-ישׂראל.

אנוּ צריכים גם לחדש עתה שוּב את המאמצים שהתחלנוּ בּהם לגבּי ההסתדרוּת הציוֹנית. איני רוֹצה כּי יתקבּל הרוֹשם מדברַי, שאנוּ מַקיפים בּקו שחוֹר אחד את כּל החוּגים הציוֹניים. בּ“שׂמאליוּת” מסוּג זה אין לנוּ להשתעשע. בּציוֹנוּת, בּהסתדרוּת וּבהנהלה של היוֹם ישנם שני זרמים שלא תָחמוּ אוּלי בּעצמם תחוּמים מסוּימים בּיניהם. ישנוֹ החוּג הציוֹני הנוֹשׂא בּאמת את החזוֹן הציוֹני ונאלץ, אם בּלבב שלם אוֹ לא, להישען על כּוֹחוֹת היצירה בארץ. רוּפּין, וייצמן וּגרינבּוֹים מוּכרחים בּתפיסתם וּבפעוּלתם המעשׂית להיאָחז בּרעיוֹנוֹת העבוֹדה והיצירה שהִתוָה ציבּוּר הפּוֹעלים. כּשהוּצעה קרן היסוֹד אוּלי לא ידעוּ כּי פּוֹעלים פּשוּטים בּתוֹכנוּ הקדימוּ את הרעיוֹן על הוֹן לאוּמי, וּכשמדבּרים על הלוָאה לאוּמית אוּלי אין יוֹדעים כּי תכניוֹת אֵלוּ הוּגוּ וטוּפחוּ זה מזמן בּקרב אלה שאין השפּעתם על המכשירים הפינַנסיים והמדיניים ניכּרת. העיקר הוּא שאנשי הרעיוֹן והיצירה בּציוֹנוּת הוֹלכים בּדרכּנוּ, דרך ההוֹן הלאוּמי והעבוֹדה החלוּצית. לעוּמת זה יש בּציוֹנוּת חוּגים אחרים. מוּמחיוּתם אמנם לא נתבּטאה בּהקמת מפעלים כּלכּליים אוֹ בּהגבּרת כּוֹח הציוֹנוּת בּאיזוֹ דרך אחרת, בּהגבּרת התעמוּלה וכדוֹמה. כּל אשר נוֹצר בּציוֹנוּת – הקוֹלוֹניאַל-בּנק, קרן הקימת, קרן-היסוֹד – על ידי חוֹלמי החלוֹמוֹת נוֹצר; חכמי הכּלכּלה חָכמתם נתבּטאה אך בּנטיעת זרוּת למפעל הציוֹני בּתוֹך המוֹסדוֹת הציוֹניים הקיימים. עלינוּ לחזק את החוּגים העוֹשׂים את שליחוּתם, להגבּיר את הלחץ ואת הפּעוּלה של ציבּוּר הפּוֹעלים וּלהשליט את תכניוֹתינוּ ורעיוֹנוֹתינוּ בּעבוֹדה הציוֹנית כּוּלה, כּי אין דרך אחרת לציוֹנוּת.

אעבוֹר עתה לפעוּלתנוּ הפּנימית המתחלקת לשני ראשים, לעבוֹדה כּלכּלית וחינוּכית אִרגוּנית. עלינוּ להכּיר, כּי כּל תכנית שנציע לא תתגשם אם לא נתיצב ראשוֹנים בּמערכה. עלינוּ מוּטל לשבּוֹר את המשבּר בּמפעלי חידוּש.

ההתישבוּת החדשה. אם גם תתגשם בּהיקף יוֹתר קטן משהוּכרז, יש בּה כּדי לעוֹדד.

המשׂרד הקבּלני. הוּא נוֹצר לגדוֹלוֹת וערכּוֹ יכוֹל להיוֹת עצוּם גם להכשרת מעמד פּוֹעלים חקלאי וגם ליצירת המשק החקלאי בּארץ. עלינוּ לטפּח מוֹסד זה ולרכּוֹש לוֹ את אֵמוּן הקהל ועזרת הציבּוּר הציוֹני, להעמיד לרשוּתוֹ אמצעים ואנשים ולעשוֹתוֹ לאַב-המוֹן-פּעוּלוֹת.

העברת חברים מן העיר לכּפר. לא יציאה של מוּעטים, בּוֹדדים, כּי אם תנוּעה רצינית, מכּה גלים, קיבּוּצית, כּמוֹ לפני שלוֹש שנים בּהיוָסד “מעבר”. יש בּקרבּנוּ אוֹפּטימיסטים המאמינים בּאפשרוּת העברת 5000 פּוֹעל נוֹספים למוֹשבוֹת, ויש שוֹללים כּל אפשרוּת של הוֹספת פּוֹעלים. יסוֹד ישנוֹ לכל חשבּוֹן. גם לחשבּוֹנוֹ של סמילַנסקי לפני שנה, שאין כּל אפשרוּת להרבּוֹת פּוֹעלים עברים בּמוֹשבוֹת, היה יסוֹד, וּבכל זאת נכנסוּ לתוֹכן בּמשך השנה 2000 פּוֹעל. ויש יסוֹד גמוּר להניח, כּי בּמאמצים הדרוּשים מצדנוּ נכניס גם השנה 2000 פּוֹעל מן התנוּעה שתקוּם בּעיר וּמן העליה החלוּצית.

מפעל שהצליח מתחילתוֹ ושיש להמשיכוֹ בּיתר תוֹקף הוּא: חבוּרוֹת הפּוֹעלוֹת. לשם “תערוּכה” ותעמוּלה יכוֹלים אוּלי להסתפּק בּחבוּרוֹת הקיימוֹת, אוּלם השאלה בּשבילנוּ היא איך להילָחם בּחוֹסר-העבוֹדה של הפּוֹעלת. האמצעים הכּלליים אינם מספּיקים לכך. יחד עם זה נוֹכחנוּ, כּי אִרגוּן הפּוֹעלת לחבוּרה וּלמשק הצליח יוֹתר מאִרגוּנים אחרים. הנסיוֹנוֹת האחרוֹנים וההצלחה לאַפשר בּהשקעוֹת קטנוֹת קיוּם פּרוֹדוּקטיבי מחייבים את ההסתדרוּת לאזוֹר כּוֹח וּלהחליט לבַעֵר אחרי חוֹסר-העבוֹדה של הפּוֹעלת על ידי יצירת החבוּרוֹת. בּועידת הפּוֹעלוֹת שמענוּ מלגלגוֹת מתוֹך יאוּש וספק ליצירתנוּ המשקית. שמענוּ את התיאוֹריה על הבּנין שיֵעָשׂה מאליו ועל הפּרוֹבּלימה של ה“איחוּד” והועד האנגלוֹ-רוּסי בּתוֹר הפּרוֹבּלימה העיקרית של תנוּעתנוּ. שמענוּ חברוֹת שספגוּ לתוֹכן בּיטוּל, לעג למאמצי הדוֹר הישן, אוּלם המאמצים המשקיים עוּטרוּ בהצלחה שלא קיוינוּ לה. ואם אפשר כּיוֹם בּהשקעה של עשׂרים, ואפילוּ חמישים לירוֹת, למנוֹע פּוֹעלת מחוֹסר-עבוֹדה ולהכניסהּ ליצירה פּרוֹדוּקטיבית בּסביבה תרבּוּתית מחנכת – הרי חוֹבתה של תנוּעתנוּ לעשׂוֹת זאת.

המצב הנוֹכחי מחייבנוּ לרכּז תשׂוּמת-לב מיוּחדת לקוֹאוֹפּרציה העירוֹנית היצרנית. אין כּיוֹם תקוה לרכּז את פּעוּלתנוּ הקוֹאוֹפּרטיבית בּמפעל תעשׂייתי גדוֹל. בּן-גוּריוֹן דיבּר לפני שלוֹש שנים על חוֹבתנוּ להיוֹת לחלוּץ התעשׂיה¹¹, אוּלם הדברים טרם לבשוּ עוֹר וּבשׂר, ואין אני מעיז לחדש את החלוֹם בּרגע זה. אוּלם קיים בּארץ הענף הטרַדיציוֹני היהוּדי – המלאכה – ההוֹלך ונחרב בּתחוּמי הגוֹלה וּמבקש לוֹ תיקוּן בּארץ-ישׂראל בּעזרת הקוֹאוֹפּרציה. פּיתוּח הקוֹאוֹפּרציה הזאת נדרש מאִתנוּ הן מצד הפּיתוּח של ענף משקי זה והן מצד ריכּוּז האלמנטים, העלוּלים להתמזג עם תנוּעת הפּוֹעלים ולהיוֹת לברכה לארץ. לפי הידיעוֹת שאספתי השקיעוּ חברי הקוֹאוֹפּרטיבים עצמם בּמפעליהם 20,000 לי“מ. התוֹצרת החָדשית שלהם מגיעה ל-14,900 לי”י. וּלמדרגה כּזוֹ הגיעה הקוֹאוֹפּרציה בּלי עזרה כּספּית, אך על ידי העזרה המוּסרית והאִרגוּנית של מוֹעצוֹת הפּוֹעלים. כּוֹח חיוּני זה שגילתה הקוֹאוֹפּרציה היַצרנית מחייב לסיוּע יוֹתר ממשי, וזה מחייב לוֹמר לאדוֹנים העוֹמדים בראש מחלקת התעשׂיה בּהנהלה הציוֹנית, כּי מפעל תעשׂיה לא הפסיד זכוּתוֹ לעזרת ההנהלה הציוֹנית מפּני שהוּא מפעל קוֹאוֹפּרטיבי, אוֹ מפּני שהוּא מקוּשר בּ“חברת-העוֹבדים”. לוּ פּירטתי את הטבלה של העזרה שהוּגשה למפעלי תעשׂיה שוֹנים היה מתבּלט, כּי כּל יחסה החיוּבי של מחלקת התעשׂיה של ההנהלה הציוֹנית לתעשׂיה גז ונעלם, כּשהמפעל הוּא של פּוֹעלים.

אלה הם המפעלים הכּלכּליים העיקריים שצריך לאחוֹז בּהם ולעשׂוֹתם לנקוּדת-מוֹצא של יצירה משקית בּזמן המַשבּר. אוּלם, לא פּחות מזה הכרחי לשבּור את המַשבּר הפּסיכוֹלוֹגי. הדבר לא יֵעָשׂה אם לא יקוּם חוּג היוֹדע דרכּוֹ וּמאמין בּה. אם לא יקוּם חוּג כּזה – והיתה התנוּעה בּנוֹפלים. ישנם אמנם יחידים בּציוֹנוּת כּבּירי אמוּנה וּבטחוֹן, שאינם נכנעים להלָך-הרוּח של עִכָּרוֹן, סגריר וחוֹסר תקוה המשתלט כּיוֹם בּמחנה. ישנם יחידים שאינם מוֹרידים את הדגל, אוּלם לא די בּיחידים ולוּ גם מנהיגים, דרוּש חוּג שלם, שישׂא את האמוּנה בּרמה, שיקרא: לבצָרוֹן! וחוּג שלם כּזה יכוֹל להיוֹת אך ציבּוּר הפּוֹעלים בארץ-ישׂראל. לשם כּך צריכה תנוּעת הפּוֹעלים לטאטא מתוֹכה את כּל הנסיוֹנוֹת של ליקוידציה למעשׂה ולהלכה, הנעשׂים באמתלאוֹת שוֹנוֹת, אם תחת מַסוה של מלחמת-מצוה בּמפלגה אוֹ מתוֹך אידיאוֹלוֹגיה של הסתלקוּת המעמד מן הפּעוּלה והמחשבה הציוֹנית לשם צרכי עוֹלם. על ידי פּעוּלה פּנימית מוּגבּרת צריך להציל את תנוּעתנוּ מסכּנת מַיִט וכשלוֹן. זאת צריכה לעשׂוֹת ועידת “אחדוּת-העבוֹדה”, זה צריך להיעָשׂוֹת בּהכנוֹת לועידה הכּללית של ההסתדרוּת וּלהסתיים על ידה.

---

תשובה לויכוח [בתוך: בימי שפל ומשבר]

מאת

ברל כצנלסון

¹

לא תשוּבה למתוַכּחים, אלא מילוּאים.

בּצדק אמר ד. כּהן כּי לא גמרתי את דברי. גם הפּעם לא אגע בּכל הכּרוּך בּשאלוֹת אֵלוּ. בּמפלגוֹת יהוּדיוֹת בּחוּץ-לארץ רגילים בּדרך כּלל לפתוֹר כּמה שאלוֹת בּדרך ספּקוּלטיבית על יסוֹד היקשים הגיוֹניים בּלבד, אוּלם כּאן, בּמקוֹם שהשאלוֹת מוּצגוֹת על ידי המציאוּת וכל פּתרוֹן נוֹגע מיד בּבּשׂר החי, מחוּיבת מידת זהירוּת רבּה. וּלפיכך לא אוֹמַר כּי “אין לי פּנַאי להוֹכיח”. אוֹדה כּי רבּים הדברים שאיני יוֹדע להוֹכיח.

ללמוֹד אנוּ צריכים

את מפעלנוּ הישוּבי בּארץ מלַוה חזיוֹן אחד, המשפּיע לרעה על כּל עבוֹדתנוּ הכּלכּלית וּמשמש מעצוֹר קשה בּכל פעוּלתנוּ: עבוֹדתנוּ נעשׂית לא בּתנאים של לימוּד ועיוּן. עשׂרוֹת שנים אנוּ עוֹשׂים בּעבוֹדת ההתישבוּת, עשׂרים שנה מוֹנה כּבר תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, וכל מה שעשׂינוּ ועוֹשׂים נעשׂה מתוֹך גישוּשים בּלבד, כּמעט בּלי עזרת המדע וּביקוֹרת המדע, מבּלי להשתמש אפילוּ בּמכשירים רַציוֹנליים לאגירת הנסיוֹן ולבדיקתוֹ. בּעבוֹדתנוּ ובסדרי חיינוּ, בּכל מה שאנוּ יוֹצרים, קוֹנים ואוֹכלים, אנוּ חוֹטאים ושוֹגים יוֹם יוֹם, והננוּ משלמים בּיוֹקר רב מזה שהיוּ עוֹלים לנוּ מוֹסדוֹת חקירה רציניים. אחרי עשׂרוֹת שנוֹת חקלאוּת עברית בּארץ אנוּ מתוַכּחים עדיין על

השאלוֹת הכי-פּשוּטוֹת וראשוֹניוֹת: אם כּדאית היא מַחלבה אוֹ לא? פּתרוֹן השאלוֹת הוֹלך ומשתנה חליפוֹת לפי מצב-רוּח, בּוּלמוֹס, מוֹדָה; ולָאו דוקא על יסוֹד מסקנוֹת מבוֹררוֹת. מפעלנוּ מחייב הקמת וַעדה לכלכּלה של ההסתדרוּת, אשר תקיף את כּל ענפי הפּעוּלה הכּלכּלית שלנוּ, וּליד ועדה זוֹ דרוּש מוֹסד למחקר, אשר ישקוֹד על לימוּד שאלוֹתינוּ וחקירת מציאוּתנוּ. אם אנוּ חוֹשבים בּרצינוּת על הפּעוּלה המסוֹעפת שלנוּ, על המשׂרד הקבּלני החקלאי שהקימוֹנוּ עתה, על “סוֹלל בּוֹנה”, על “המשבּיר”, אין אנוּ צריכים לפתוֹר את שאלוֹתיהם מתוֹך סברה בּלבד, אלא מתוֹך ידיעה. חוֹמר נסיוֹנוֹתינוּ וכשלוֹנוֹתינוּ יוֹצא לבטלה. השאלה, למשל, על “הַפרָדה” בּ“משבּיר”² עוֹררה אצלנו ויכּוּחים רבּים. יש מסתמכים על הנסיוֹן בּעוֹלם כּוּלוֹ, ויש סוֹברים כּי אין התנאים אצלנוּ בּארץ וּבתנוּעת הפּוֹעלים שלנוּ דוֹמים לאלה שבּמקוֹמותֹ אחרים. אך כּלוּם רשאים אנוּ לפתוֹר שאלה זוֹ אך על יסוֹד סימפּטיה אוֹ אַנטיפּטיה? אני מקוה, כּי “אחדוּת-העבוֹדה” תגש, אחרי הועידה, ליצירת סמינר ללימוּד שאלוֹתינוּ החברתיוֹת והכּלכּליוֹת, וּבוֹ אוּלי תימָצא האפשרוּת לברר, בּעבוֹדה משוּתפת, אֵילוּ שאלוֹת.

הוֹזלה, העיר והשוּק

עתה אפנה לשאלוֹת אחרוֹת שנתעוֹררוּ בּויכּוּח. למרוֹת הצוּרה הפּרדוֹכּסלית שלֶבקוֹביץ³ מלבּיש בּה את דבריו, יש לשׂים לב לגרעיני האמת שבּהם, קוֹדם כּל שאלת ההוֹזלה. אם גם נקבּל את דברי אוֹסטרוֹבסקי שהצעוֹת לבקוֹביץ בּמשק עין-חרוֹד מוֹכיחוֹת כּי אין הוּא צוֹדק, על כּל פּנים בּיסוֹד הדברים צוֹדק לבקוֹביץ. ההכּרה שאנוּ מוּכרחים לחפּשׂ דרכים להוֹזיל את ההתישבוּת — הכרחית לנוּ, כּל עוֹד לא עלה בּידינוּ להוֹזיל את ההתישבוּת מן הסכוּמים ההכרחיים כּיוֹם — לא נגיע להתישבוּת המוֹנית. אם עבוֹדוֹת הבּנין וחמרי הבּנין מוּכרחים לעלוֹת כּמוֹ שהם עוֹלים כּיוֹם, הרי יש בּזה מעצוֹר קשה להתפּתחוּת המשק וּלניצוּל פּרוֹדוּקטיבי של ההשקעוֹת. יוֹקר ההשקעוֹת מעכּב לא רק את החקלאוּת, הוּא מחריב גם את התעשׂיה שלנוּ, דוּגמה — בּית-החרוֹשת “סיליקט” וּמפעלי תעשׂיה אחרים. העוֹשר הגדוֹל המוּשקע בּהם שמוּר לרעתם. עם מציאוּת זוֹ אסוּר לנוּ להשלים ויש לחפּשׂ תיקוּנים גם בּדרך השכלוּל המשקי והטכני.

היסוֹד השני בּדברי לבקוֹביץ הוּא שלילת העיר. הוא נראה כּמגוּחך, וּבצוּרה זוֹ שהוּא ניתן על ידי לבקוֹביץ לא יוּכל להפרוֹת את פּעוּלתנוּ, אבל יש בּוֹ גרעין חשוּב להתישבוּתנוּ. אגב, לבקוֹביץ אינוֹ בּוֹדד בּרעיוֹן זה. בּין חכמי הסוֹציוֹלוֹגיה יש גם סוֹציאַליסטים, גם אַנַרכיסטים החוֹשבים כּי העיר אינה אלא בּת-חלוֹף והטכניקה המתפּתחת עם נצחוֹן המגמה הסוֹציאַליסטית בּמשק עתידים להביא בּזה שינוּיים עצוּמים. לא רק בּשירוֹ של בּיאליק: “ינַסר לוֹ כּלבבוֹ”⁴, אלא גם בּספרי קרוֹפּוֹטקין נשמעה הנבוּאה על חוּרבּן הכּרך. דרך יצירת מרכּזי תעשׂיה חדשים וּנטיעת המלאכה והחרוֹשת בּמקוֹמוֹת המַתאימים בּכּפר, עלוּלים להביא לידי עליית הכּפר והעברת מרכּזי התרבּוּת מן העיר. אוּלם לבקוֹביץ פּוֹתר את שאלוֹת החיים בּדרך ההגיוֹן בּלבד והוּא חוֹשב, כּי אפשר להתחיל הכּל מבּראשית, כּאילוּ אנוּ בּוֹנים הכּל על שטח פּנוּי. הלָך מחשבה זה יכוֹל להיוֹת פּוֹרה מבּחינה עיוּנית, אבל תנוּעה סוֹציאלית ריאַלית רגילה למציאוּת הקיימת; היא יכוֹלה לשנוֹת, לחדש, אוּלם אינה יכוֹלה בּכּל להתחיל מבּראשית. ההתעלמוּת מן המציאוּת והשאלה למה לנוּ שכוּנת עוֹבדים על יד העיר ולמה לנוּ עוֹבדים בּעיר לא תַפרה את עבוֹדתנוּ. דרכּנוּ היא דרך הניצוּל של כּל אפשרוּת חדירה לכל סדק שהיהוּדי יוּכל דרכּוֹ לעבוֹר לארץ-ישׂראל ולעבוֹד בּה. בּניגוּד לאלה שֶקל להם להסתלק מן העליה ומריבּוּיה על ידי הפּוֹעל השׂכיר חוֹבתנוּ היא להקים לפוֹעל זה על יד העיר עמדוֹת עצמאיוֹת, מבצרים של חיים קיבּוציים ומשקיים, שיקָרבוּ את העיר למַה שהיא צריכה להיוֹת על ידי פּיתוּח הקוֹאוֹפּרציה, הקמת שכוּנת עוֹבדים, יצירת קבוּצוֹת יַרקניוֹת וכדוֹמה. ועוֹד לוֹ ללבקוֹביץ השקפה, שהיא בּעינַי משוּבּשת בּהחלט: שלִילת השוּק. השאיפה להימנע מן השוּק החיצוֹני יש בּה טעוּת גדוֹלה. לשחרוּר עצמנוּ מניצוּל השוּק לא נגיע על ידי זה שנברח ממנוּ, כּי אנוּ נישָאר בּכל זאת זקוּקים לוֹ, והוּא יקח מאִתנוּ כּל נתח טוֹב. הדרך לשחרוּר מניצוּל השוּק היא דרך פּיתוּח הענפים, לימוּד השוּק ואִרגוּן הממכּר. ענפי ההספּקה העצמית בּמשקינוּ כּיוֹם יוּכלוּ לכל היוֹתר לשלם את העבוֹדה המוּשקעת בּהם, אוּלם לתשלוּם דמי ההשקעה והאַמוֹרטיזציה מוּכרחים אנוּ לחפּשׂ ענפים מיוּחדים של הכנסה. ולכן אנוּ פּוֹנים למטעי תפּוּחי-זהב, ענבי אָכלה, בּננוֹת וירקוֹת, לאוֹתם הענפים שהם ענפי שוּק. החקלאוּת, בּחלקיה שיצאוּ מן המיצר, רָוַח לה לא הוֹדוֹת לפלחה ולהספקה העצמית, אלא הוֹדוֹת לענפי האֶכּספּוֹרט. ענף הירקוֹת יקבּל רק אז ערך ניכּר בּמשק, אם נדע לטפּח אוֹתוֹ לא רק בּ“משק בּית”, אלא כּענף של ממכּר לשוק בּארץ-ישׂראל וּבחוּץ-לארץ.

אין אני בּא לשלוֹל את הערך המוּסרי וההיסטוֹרי של השאיפה להספּקה עצמית בּתוֹר מרידה בתפיסה הפּרדסנית, ששלטה בּארץ בּראשית בּוֹאנוּ. השאיפה להספּקה עצמית יש לה ערך רב וצידוּק גמוּר אם היא מוּסבת על המשק הארצי בּכל היקפוֹ. כּאן ההספּקה העצמית הנָה הבטחה ממקרי אסוֹן בּשוּק העוֹלמי, אוּלם אם מוֹרידים את רעיוֹן ההספּקה העצמית של המשק הכּללי לכך שכּל תא ותא משקי יהיה בּנוּי על הספּקה עצמית, הרי אנוּ פּוֹרטים לקטנוֹת את הרעיוֹן הנכוֹן. כּל תא משקי מצַוה לחתוֹר למַכּסימוּם של ניצוּל השוּק ושל “רוַח”. תנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה צריכה להכניס לתפיסתה הישוּבית את שאיפת האינטֶנסיפיקציה. וּמכּאן השאיפה לא רק למטעים וּלמשקי-שלחין, אלא גם לשכוּנת העוֹבדים וּל“גרעין חקלאי”.⁵ עוֹד לפני 16–15 שנים חיתה בּראשית פּעוּלתנוּ המשקית בּקרבּנוּ השאיפה המעשׂית להוֹציא את מִחיתנו מחֶלקה מינימלית עד כּמה שאפשר. הנהגנוּ במשקינוּ ענבי אָכלה, בּננוֹת וירקוֹת, מבּלי שתהיה לשירוּתנוּ עזרת מוֹסדוֹת מַתאימים. “המשבּיר” היה הראשוֹן שניסה בּאֶכּספּוֹרט של ירקוֹת. יש להצטער שאין בּתוֹכנוּ קנאים להמשיך פּעולה זוֹ.

מ.ש. דרש תשוּבה: איזוּ תעשׂיוֹת נפַתח בּארץ-ישׂראל? השאלה היא צוֹדקת, אוּלם אינה מוּפנה לועידת “אחדוּת-העבוֹדה”. אנוּ לא למדנוּ עדיין בּשאלה זוֹ וגם ארץ-ישׂראל כּוּלה עדיין אינה למוּדה בּה. אנוּ עוֹמדים בּתעשׂיה בּראשית תקוּפה חלוּצית-גישוּשית, כּאשר עמדנו בּחקלאוּת לפני עשׂרים שנה, וּמספּר חלוּצי התעשׂיה נער יִספּרם. ואני חוֹשב, כּי גם בּתעשׂיה אין לנוּ לסמוֹך שתיעָשׂה על ידי אחרים, ועלינוּ הוּטל לסלוֹל את הדרך בּמלאכה וּבחרוֹשת, כּאשר סללנוּה בּחקלאוּת.

תוֹ­צרת הארץ ואֶכּספּוֹרט

ענין תוֹצרת הארץ לא זכה עדיין לתשׂוּמת-לב רצינית בּהסתדרוּת. לא יכוֹלנוּ לגשת לשאלה זוֹ בּמליצוֹת שדוּפוֹת, לרפּא את המחלה בּהטפה פַּתיטית. גם לא נַשלה את עצמנוּ, כּי מספּיק הוּא שהממשלה תקבּל את ההצעה הרביזיוֹניסטית בּדבר מכסי מגן למען תתפּתח תעשׂיה בּארץ. להתפּתחוּת התעשׂיה נחוּצים תנאים מוּקדמים וקוֹדם כּל שוּק, וּבארץ-ישׂראל אין לגבּי כּמה תעשׂיוֹת אפילוּ שוּק של 3/4 המיליוֹן היוֹשבים בּה, אלא אך של 175,000 היהוּדים. על שוּק כּזה לא תיבּנה תעשׂיה אפילוּ בּעזרת מכסי מגן, העלוּלים רק ליַקר את החיים וּמחירי העבוֹדה. על יסוֹד תוֹצרת הארץ, על יסוֹד השוּק הפּנימי לא תוּכל להתפּתח תעשׂיה, אלא רק מלאכה וקוֹאוֹפּרציה יצרנית. נזדמנתי עם בּעל בּית-חרוֹשת לנעלים ציוֹני, אשר רצה להקים בּית-חרוֹשת בּארץ-ישׂראל. והנה הוּא עשׂה חשבּוֹן שבּכדי להתחָרוֹת כּאן עם הנעלים המוּבאוֹת מוינה דרוּש לוֹ שוּק של 2000 זוּגוֹת נעלים ליוֹם. לשם כּך דרוּש להנעיל לא רק את הפּלחים, אלא את כל הבּדוים. לתעשׂיה דרוּש שוּק שאיננוּ, והעלוּל להתפּתח אך לאט לאט על ידי מאמצים יצרניים וצרכּניים כּאחד. התעשׂיה כּיוֹם קשוּרה עם אֶכּספּוֹרט, עם חדירה לשוּק חוּץ. דבר זה הוּא קשה, אבל הוּא יוֹתר קל מאשר ליצוֹר שוּק מאַיִן. תסתכּלוּ בּתעשׂיה הגדוֹלה עד כּמה שהיא קיימת ותראוּ שהיא בּנויה כּמעט כּולה על אֶכּספּוֹרט. אפילוּ “נשר”, “שמן”, הטחנוֹת הגדוֹלוֹת, תעשׂיית הדפוּס, דֶלפינֶר, “לוֹדזיה” וכוּ' בּנוּיים על תקוַת האֶכּספּוֹרט. ויש שלוֹשה גוֹרמים המבטיחים תעשׂיה של אֶכּספּוֹרט בּארץ-ישׂראל: א) חמרים גָלמיים הנמצאים בּארץ-ישׂראל, כּמוֹ האוֹצרוֹת הטבעיים של ים המלח. אפשרוּיוֹת גנוּזוֹת אֵלוּ עוֹד טרם נחקרוּ ואין לעשׂוֹת עליהן דיסקוֹנטה בּשוּק, אוּלם ערכּן לציוֹנוּת וּלתקוַת הקליטה של הארץ הוּא בּכל זאת לא קטן; ב) המצב הגיאוֹגרפי של ארץ-ישׂראל, ו-ג) הרצוֹן החלוּצי של העם העברי הנזקק להקים תעשׂיה בּארץ, אין להסיק מזה כּי אני מזלזל בּערך המלחמה על השוּק המקוֹמי. אמרתי שמַאזן פּסיבי כּשהוּא לעצמוֹ אינוֹ הוֹפעה מסוּכּנת, אם פּסיביוּת המאזן בּאה לרגל השקעוֹת בּקרקע וּבתעשׂיה, אוּלם אין זאת אוֹמרת שהמַאזן הפּסיבי של ארץ-ישׂראל אינוֹ מסוּכּן. אנוּ הוֹצאנוּ החוּצה יוֹתר ממיליוֹן לירוֹת להלבּשה לשנה. שנת העליה הגדוֹלה הוֹסיפה על מאזן השימוּש בּצרכי אוֹכל מן החוּץ עוֹד חצי מיליוֹן. בּטבלת האימפּוֹרט יש למצוֹא דברים מחרידים. בּשנה שלפני העליה הכניסוּ לארץ גמלים בסכוּם 160,000 לי“מ. מה ערכּם עתה לאחרי בּהלת הבּנין הלא ידוּע. קמח הכניסוּ בסכוּם 240,000 לי”מ. פּירוֹת — 82,000 לי“מ, גבינה — 16,000 לי”מ. זה מוֹכיח על חלי מצבנוּ ודלוּת כּוֹח יצירתנוּ, ויש להילָחם כּנגד זה על סיגוּל חקלאוּתנוּ לשוּק המקוֹמי ויצירת תעשׂיה חקלאית מַתאימה. מלבד תפּוּחי-זהב עוֹד טרם טוּפּחוּ ענפי החקלאוּת כּראוּי וּמלבד קוֹאוֹפּרטיבים בּוֹדדים, אשר החדירוּ את תוֹצרתנוּ גם לשוּק הערבי, עוֹד טרם עשׂינוּ הרבּה לפיתוּח תוֹצרת הארץ, אבל מלחמה למען תוֹצרת הארץ סתם לא תוּכל לקחת את לבּוֹ של הפּוֹעל. תוֹצרת הארץ אינה מוֹנעת גם את הניצוּל וגם לא עבוֹדה זוֹלה. הפּוֹעל יִלָחם על תוֹצרת הארץ אשר בּה שוֹלטים עבוֹדה מאוּרגנת וּתנאי עבוֹדה נוֹרמַליים. וציבּור הפּוֹעלים יש בּכוֹחוֹ לעשׂוֹת הרבּה בּזה.

המִפקד האחרוֹן הראה, כּי אנוּ מוֹנים 32,000 נפש עוֹבד, ואם להוֹסיף את הנפשוֹת התלוּיוֹת בּהם, הרי אנוּ כּ-50,000 נפש, 1/3 מכּל הישוּב, וכל עליה רצינית עוֹד תגדיל את משקלנוּ היחסי. יחד עם זה הננוּ הציבּוּר היחידי המאוּרגן והמרוּכּז. שיטת הכּספים וההספּקה שלנוּ עוֹשׂה אוֹתנוּ לגוֹרם חשוּב מאד ברֶגוּלַציה של תוֹצרת הארץ. ואם נהיה אדישים לתפקיד שאנוּ יכוֹלים וצריכים למלא בּזה נחטא לענין וּלעצמנוּ. בּאמריקה, אשר שם אין לאגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת המעוּף המדיני והמעַמדי שלנוּ, הצליחוּ בּכל זאת היוּניוֹנים לקבל קוֹנטרוֹלה ידוּעה על התוֹצרת, והם קוֹבעים על ידי תו מיוּחד הנקרא Union label את הסחוֹרוֹת אשר הם מַציעים לפּוֹעלים להשתמש בּהן. וההֶרגל להשתמש דוקא בּסחוֹרוֹת אלוּ — ולא בּסחוֹרוֹת הנוֹצרוֹת בּתנאי “הזָעה” — נכנס לאט לאט לדמוֹ ולבשׂרוֹ של הפּוֹעל. בּשביל ארצנוּ יכוֹלה דּוגמה זוֹ להיוֹת פּוֹריה מאד. ההסתדרוּת צריכה להוֹציא תו מיוּחד — “תו הלשכּה” — וּלהדבּיק תו זה על כּל סחוֹרה מתוֹצרת של בּית-מלאכה אוֹ בּית-חרוֹשת המשתמש בּעבוֹדה מאוּרגנת. ואם יתמזג רעיוֹן תוֹצרת הארץ עם רעיוֹן העבוֹדה המאוּרגנת יוּכל זה להיוֹת לברכה לשניהם יחד.

מלאכה וחרוֹשת קוֹאוֹפרטיבית

אין אנוּ יכוֹלים להסתפּק בּהשפּעתנוּ על התוֹצרת אך בּתוֹר צרכּנים. עלינוּ להוֹפיע כּיַצרנים מאוּרגנים קוֹדם כּל בּמקצוֹע המלאכה על ידי טיפּוּח הקוֹאוֹפּרציה, על ידי לימוּד התנאים והמקוֹמוֹת הנאוֹתים להתפּתחוּתה. לזה דרוּש הוֹן, אבל קוֹדם לזה — אנשים. הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת צריך להקים מרכּז לחרוֹשת הקוֹאוֹפּרטיבית. בּעניני הצוּרה הארגוּנית ויסוֹדוֹת הקוֹאוֹפּרציה קיימים, כּידוּע, חילוּקי דעוֹת בּתוֹכנוּ, לכן אַל נמהר לקבּוֹע את הצוּרוֹת האוֹרגניזציוֹניוֹת, אלא נשתדל ללמוֹד וּלהדריך וניצוֹר את המוֹסד שיהיה לאב-המוֹן-קוֹאוֹפּרטיבים.

הַכְּפָרָה!

עבוֹדתנוּ בּמוֹשבוֹת. צָדַק נטע⁶ כּי דרוּשים לכך כּוֹחוֹת גדוֹלים, וכי הכּוֹחוֹת הנוֹספים לנוּ אינם הוֹלכים למוֹשבוֹת. הדבר דוֹרש תיקוּן, אוּלם התיקוּן לא יֵעָשׂה אלא בּכוֹח גדוֹל. לשם כּך צריך להקים תנוּעה רצינית. הפּוֹעל העירוֹני העלוּב כּיוֹם בּעיר צריך לשחרר את עצמוֹ קוֹדם כּל על ידי אמצעים פּנימיים. כּבוֹדוֹ של הפּוֹעל מחַייב לצאת מן העיר, שאינה פּרוֹדוּקטיבית כּיוֹם ולעבוֹר למקוֹם ששם יוּכל להיוֹת פּרוֹדוּקטיבי יוֹתר. לזה צריכים להתמסר לא רק נגוּעי חוֹסר-העבוֹדה, כּי אם גם כּוֹחוֹת אִרגוּניים וציבּוּריים, בּלעדי זה לא תוּקם התנוּעה הראוּיה. יש, כּמוּבן, הרבּה גוֹרמים המוֹשכים להישאר בּעיר למרוֹת רוֹע המצב, וכמה חברים שהצענוּ להם ללכת למוֹשבוֹת התעקשוּ דוקא להישאר בּעיר, קרוֹבים למרכּז, ולא הבינוּ כּי לפתח-תקוה נשקף בקרוֹב עתיד יוֹתר חשוּב מזה שֶלְתל-אביב. ההשקאה הקרוֹבה, שינוּי הדרך של מסילת-הבּרזל, הכּביש החדש, יפַתחוּ בּה גם אפשרוּיוֹת של תעשׂיה. ועלינוּ לא לפגר. אין כּונתי להטיף מוּסר, אוּלם אין לעבוֹר בּשתיקה על הנקוּדה הכּוֹאבת, ויש לוֹמר לכמה חברים אַקטיביים הבּאים מחוּץ-לארץ, כּי אם יהיה להם הרצוֹן ללכת דוקא למוֹסדוֹת יתחנכוּ לפקידוּת, ולא יהיוּ לאנשי התנוּעה. וכל מי שרוֹצה להידָבֵק בּתנוּעה ולינוֹק משרשיה צריך ללכת עם התנוּעה ואל מקוֹרוֹת יצירתה. ההליכה לכּפר לא צריכה, אגב, להיוֹת דוקא של חקלאים בּלבד. אנוּ צריכים לבוֹא אל המוֹשבה גם כּזוֹרעי התעשׂיה. פּתח-תקוה וחדרה עלוּלוֹת להיוֹת למרכּזי תעשׂיה. אין אני יוֹדע אם חבוּרת “מעבר” הצליחה בּהתחלה של הכנסת עבוֹדת האריג לחבוּרה, אוּלם יש מקוֹם בחבוּרוֹת וּבקבוּצוֹת הפּוֹעלוֹת לטיפּוח תעשׂיה זוֹ.

ישוּבי עוֹבדים בּאֵזוֹר המטעים

מהַלכת עכשיו הצעה “להצלת המצב”, והחידוּש שהיא מביאה אתה כּי בּהוֹן לאוּמי נַגדל פרדסים בּשביל פּרטים. ואני איני מבין למה ליַשב בּהוֹן הלאוּמי את הפּוֹעל דוקא בּמקוֹם פּלחה חרבה ולמסוֹר את החקלאוּת האינטנסיבית המכניסה לבעלי הוֹן על חשבּוֹן ההוֹן הלאוּמי? בּמידה שיבוֹאוּ בּעלי הוֹן ויטעוּ בּכספּם, בּמידה שתיוָצרנה חבוּרוֹת אַקציוֹנריוֹת למטעים, נשׂמח לכל גידוּל רכוּשנוּ בּארץ ואפשרוּת-עבוֹדה, ונצטרך לדאוֹג להבטחת העבוֹדה שלנוּ אצלם. אוּלם ההצעה שההוֹן הלאוּמי ישָקע בּמפעלים פּרטיים (חידוּש אגודת הנטעים"⁷, אשר בּלעה, אגב, לא מעט מן ההוֹן הלאוּמי), הצעה זוֹ לא צריכה להתקבּל על ידינוּ. אַדרבּא, צריכים לדרוֹש הקמת ישוּבי-עוֹבדים בּאזוֹר-המטעים. זוֹהי פּינה הראוּיה, כּי המוֹסדוֹת הלאוּמיים המיַשבים, והקרן הקימת בּראשם, יַפנוּ אליה את תשׂוּמת לבּם. הצעתוֹ של יהוֹשע חַנקין להקים שטח-מטעים גדוֹל, בּתוֹר מקוֹם הכנסה קבוּע לקרנוֹתינוּ, היתה מתקבּלת הרבּה יוֹתר על ידינוּ, אילמלא היתה קשוּרה בצוּרת עבוֹדה אדמיניסטרטיבית.

מה קוֹדם לְמַה?

וּמשאלוֹת של ימי שלוֹם לשאלוֹת המרוֹת של המַשבּר. אחת השאלוֹת היא יחסנוּ לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת. אנוּ השתחררנוּ מהיחס אל עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת כּאֶל עבוֹדה “מיוּתרת”. כּל מדינה מחוּיבת להשקיע כּספים בּעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת, אוּלם אנוּ הננוּ עם דל וּמחוּסר אמצעים, ואנוּ מחוּיבים למדוֹד כּל הוֹצאה והוֹצאה לא רק מנקוּדת-מבּט זוֹ עד כּמה היא מעסיקה פּוֹעלים, אלא גם עד כּמה היא יוֹצרת נכסים וּמשמשת גוֹרם להתישבוּת. יש להבחין בּין העבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת. יש כּביש ויש כּביש. הנה בּנּו בּתל-אביב שני כּבישים: כּביש הצפון, אשר דיזנגוֹף ויֶתר בּעלי-הבּתים התנגדוּ לוֹ, וּכביש “גאוּלה”, למשל, אשר בּעלי-הבּתים שׂמחוּ לוֹ. מבּחינת הספּקת עבוֹדה חשוּבים גם שני הכּבישים. אוּלם מבּחינת המשק הלאוּמי — כּביש “גאוּלה”, העוֹבר בּרחוֹב שבּתיו נבנוּ כּבר והעשׂוּי אך להנעים את ההליכה בּרחוֹב זה וּלהרים בּוֹ את שׂכר הדירה, כּביש זה נכנס בּגדר של קוֹמפוֹרט, אוּלם כּביש הצפוֹן הנהוּ מפעל ישוּבי, כּי הוּא פּוֹתח פּתח לבנין, להקמת שכוּנוֹת חדשוֹת. כּביש זה קוֹדם איפוֹא מבּחינת המשק הלאוּמי. וקוֹדמים לכל כּביש בּעיר — התיעוּל וההשבּחה על אדמת הקרן הקימת. קוֹדמת יצירת חבוּרת פּוֹעלוֹת וכל השקעה יוֹצרת וכל מכשיר ישוּבי המקַדם את מפעלנוּ.

חוֹדש של משׂכּוֹרת

הסיסמה אשר נשמעה כּאן, “חוֹדש של משׂכּוֹרת”, היא ראשית דרישה להשתתפוּת החוּגים האחרים בּעוֹל המשבּר. ידעתי עד מה קשה הדבר, יוֹתר קל לדרוֹש 100,000 לי“מ הלוָאה נוֹספת מקרן-היסוֹד מאשר הוֹרדת משׂכּוֹרת כּל-שהיא. מנסיוֹננוּ למדנוּ, כּי אין דבר הנתקל כּל כּך בּהתנגדוּת כּדבר הנוֹגע בּכּיס. אוּלם זה חשוּב בּעינַי מאד ואני עוֹד מרחיק ללכת: אין כּאן שאלה של חוֹדש משׂכּוֹרת בּלבד. תנוּעת הפּוֹעלים צריכה לנהל מלחמה שיטתית על הוֹרדת המשׂכּוֹרוֹת הגבוֹהוֹת. אַל נא יסיקוּ מזה, כּי אם נהיה מוּכרחים לשלם למוּמחים מן החוּץ בּיוֹקר נימנע מזה ונזיק לעבוֹדה. זאת לא נעשׂה. אוּלם בּתוֹר שיטה ישוּבית של תנוּעה הבּנוּיה על התנדבוּת לא נוּכל לקבּל את שיטת המשׂכּוֹרת הנהוּגה כיום, שהיא פּוֹסלת את ההסתדרוּת הציוֹנית וחוֹתכת את שרשיה. אין ליצוֹר בּהוֹן לאוּמי וארגוּן לאוּמי שכבוֹת עליוֹנוֹת בּתוֹכנוּ. מלחמה זוֹ על הוֹרדת המשׂכּוֹרת היא מן הקשוֹת בּיוֹתר. עוֹד בּקוֹנגרס הי”ג הצענוּ בּוַעדת התקציב לקבּוֹע משׂכּוֹרת מַכּסימלית בּסך 40 לי"מ, — בּעצם, הצעה לא רדיקלית בּיוֹתר — אוּלם ההצעה נדחתה על ידי טוֹבי הציוֹנים בּכל מיני עיכּובים ואמתלאוֹת של יצירת ועדוֹת לברר את השאלה. בּלי לחץ הציבּוּר לא יֵעָשׂה הדבר.

“אוֹצר הישוּב”

נכוֹנה בּענין זה היא הצעת פרוּמקין, כּי כּסף החוֹדש יוּקדש ל“אוֹצר הישוּב”. אנוּ התרגלנוּ לראוֹת בּחוֹסר פּעוּלתם של המפעלים הכּלליים בּארץ, עד שהוֹלך וּמשתרש בּנוּ אי-אֵמוּן למוסדוֹת כּאלה, אוּלם חוֹבתנוּ להכּיר כּי מכשירים חשוּבים לעבוֹדתנוּ הישוּבית יכוֹלים להיוֹת אך מפעלים לאוּמיים מרכּזיים. מוֹסדוֹתינוּ העצמיים נחוּצים וחשוּבים בּתוֹר פֶרמֶנטים גוֹרמי תסיסה בּעלי איניציאַטיבה, אוּלם לא כּממַלאי מקוֹם המוֹסד הלאוּמי. לפיכך עלינוּ לטפּח חיבּה ויחס למוֹסדוֹת הכּלליים. אין גם מבּלעדינו נוֹשׂאים אחרים למוֹסדוֹת אלה. הפּוֹעל הוּא היחיד הנלחם על כּשרוֹן הפּעוּלה של מוֹסדוֹת אלה, על זכוּת התקציב של המוֹסדוֹת העירוֹניים בּתל-אביב, פּתח-תקוה ועפוּלה, על הרעיוֹן של מִלוה לאוּמי וכוּ'. ועתה, תחת לחץ המשבּר, הגיע תוֹרוֹ של “אוֹצר הישוּב”, שיהיה המוֹסד הכּספּי של האוֹטוֹנוֹמיה העברית בּארץ, וכספּוֹ יהיה קוֹדש לפיתוּח העבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת ונכסי הציבּור. עלינוּ להעמיד לרשוּתוֹ עוֹבדים, אשר יצליחוּ ליצוֹר את האַתמוֹספירה הדרוּשה להקמת המפעל. יש חוֹשבים, כּי צוּרתוֹ של

“אוֹצר הישוּב” — מוֹסד של מניוֹת — הוּא משגה, ואילוּ יצרנוּ קרן נדבוֹת היתה מדבּרת יוֹתר אל הלב וּמצליחה יוֹתר, אוּלם האמת היא, כּי בּחוּגי הישוּב שׂוֹרר קפּאוֹן כּזה, אשר שוּם מפעל לא יצליח טרם שיתיכוּהוּ. היכן הם מפעלי הפילַנטרוֹפּיה בּזמן קשה זה? הישוּב הארץ-ישׂראלי גילה מידה כּזוֹ של התנַכּרוּת, שאינה רגילה בּשוּם ציבּוּר יהוּדי.

חברת השקעוֹת במוֹסדוֹת הפּוֹעלים

מתבּררת עכשיו אצלנוּ ההצעה בּדבר יצירת “חברת ההשקעוֹת” למוֹסדוֹת ההסתדרוּת, מוֹסד אשר יוּכל לשתף את כּספּי ידידינוּ בּחוּץ-לארץ בּמפעלינוּ. יש אצלנוּ שוּרה שלמה של מפעלים בּטוּחים, ויש לחפשׂ צוּרה של השקעוֹת מן החוּץ בּתוֹכם. שאלה זוֹ של משיכת רכוּש לעבוֹדתנוּ אינה מן הקלוֹת. דיבּר על זה אתמוֹל ליבינשטיין דברים נכוֹנים, אוּלם היתה לי הרגשה שהוּא עוֹשׂה חשבּוֹן עם הפּוֹעל, אבל בּלי “בּעל-הבּית”. יש הבדל בעשׂיית התכניוֹת המשקיוֹת בּין מצב שיש אוֹצר פּנוּי לרשוּתנוּ ואנוּ צריכים להוֹכיח בּהגיוֹן את ההכרח וההצלחה של מפעלנוּ, לבין מצב שאנוּ תלוּיים בּהוֹן חיצוֹני, לאוּמי וּפרטי, ודרוּש עמל רב מאד כּדי להניע הוֹן זה. יש חוֹשבים שמספּיק להוֹכיח את הרֶנטַבּיליוּת והסוֹלידיוּת של איזה מפעל שלנוּ כּדי למשוֹך אליו הוֹן, אוּלם עלינוּ להביא בּחשבּוֹן גם זאת כּי אין הקפּיטל מעריך את הפּוֹעל וּמפעליו. אני יוֹדע ציוֹני חשוּב וּבעל כּספים אשר התענין בּמפעלנוּ, אבל נזהר בּכל זאת מאד מלהשקיע בּהם איזה כּסף, וּכשהגיע הדבר לידי כּך שחברה פּרטית חצי ספסרית, מאלה שצמחוּ בּימי הבּוּלמוֹס, עם משׂכּוֹרוֹת גבוֹהוֹת וכל המעלוֹת, כּרעה לנפּוֹל, מיהר לבוֹא לעזרתה וּלהשקיע בּה כּסף בּהרבּה פּחוֹת בּטחוֹנוֹת וּזהירוּת המתגלים בּשעה שמנהלים משׂא-וּמתן אִתנוּ. ישנוֹ אֵמוּן של רכוּש פּרטי לרכוּש פּרטי, למשטר הקיים דוקא, וּנחוּצה הצלחה ועבוֹדה חינוּכית רבּה כּדי לרכּוֹש השקעה מסחרית של הוֹן פּרטי בּמפעלינוּ.

המשק וההסתדרוּת

בּהַפשטה צדק ליבינשטיין גם בּהאשימוֹ את תנוּעת הפּוֹעלים בּתוֹר שוּתפת למשבּר. אוּלם למעשׂה, הרי כּל תנוּעה אינה בּת-עוֹנשין אלא על דברים שהיה בּכוֹחה לעשׂוֹתם ולא עשׂתה. אוּלם צריך גם להכּיר בּתנאים הכּלכּליים והמוּסריים, שבּהם עוֹבדת תנוּעת הפּוֹעלים. שוֹאלים מדוּע לא הוּקם המשׂרד הקבּלני לפני כּמה שנים; אפשר לשאוֹל עוֹד למה אין “ניר” פּוֹעלת ולמה עוֹבר זמן כּה רב עד התגשם כּמה וכמה החלטוֹת שלנוּ. התשוּבה היא, כּי גם תנוּעתנוּ לא בּגרה עוֹד לכמה מפעלים. ההסתדרוּת מתקדמת בּצעדי צב. גידוּלה החיצוֹני, אמנם, אינוֹ כּל כּך קטן בּיחס לעליה. גדלנוּ מ-4000 חברי ההסתדרוּת ל- 23000, אוּלם הגידוּל הרעיוֹני וההתלכּדוּת הפּנימית הם אִיטיים וּבעלי נסיגוֹת. הנה לעינינוּ פּסק מיצירתוֹ המשקית, וגם נסוֹג אחוֹר, קיבּוּץ חשוּב כּגדוּד-העבוֹדה אשר הציג לעצמוֹ מראשיתוֹ תפקידים כּה חלוּציים בּתנוּעתנוּ. הנה עמדה בּיצירתה תנוּעתנוּ בּעיר ואין לנוּ תקוה ליצירה כּלכּלית חשוּבה, אלא אם נתגבּר מתוֹך פּעוּלה חינוּכית על העמידה הזאת. מכּאן שפּעוּלתנוּ הכּלכּלית תלוּיה בּכוֹח ארגוּננוּ וחינוּכנוּ. אילוּ לא הקמנוּ את ההסתדרוּת לא היה קם בּנוּ הכּוֹח להקים את המוֹסדוֹת והמפעלים שיצרנוּ, וּבמצב של העמידה בּהסתדרוּת לא היה בּנוּ הכּוֹח להחיוֹת את המסגרת של “חברת העוֹבדים”.

עם יצירת ההסתדרוּת התגבּרנוּ על המסגרת המפלגתית, אוּלם אחרי זה לא בּלבד שחזרנוּ למלחמת מפלגוֹת מחוּסרת תוֹכן, אלא שקם עוֹד ציבּוּר גדוֹל בּלתי-מפלגתי, שאינוֹ רוֹצה להיוֹת הנוֹשׂא האחראי של מעשׂי ההסתדרוּת. פּסיביוּת זוֹ, השתמטוּת זוֹ מחיים אַקטיביים בּחברת העוֹבדים היא העוֹשׂה את המצב בּהסתדרוּת לקשה יוֹתר משעוֹשׂה זאת כּל מלחמה מפלגתית.

בּכל הויכּוח הכּלכּלי חשתי את החרדה המיוּחדת לפּרוֹדוּקטיביוּת התוֹצרת. חרדה זוֹ היא בּעינַי מרוֹם ההכּרה המעמדית. היא נמצאת רק אצל מעמד הרוֹאה את עצמוֹ אחראי לגוֹרל האוּמה וּלמשק האוּמה. וזהוּ המשַוה אוֹפי מיוּחד לכל תנוּעתנוּ. ואם בּכל התנוּעוֹת נוֹפלת האחריוּת של התנוּעה בּזמן רגיל על ועד מרכּזי ואך בּמוֹמנטים יוֹצאים מהכּלל מוֹפיע ההמוֹן עצמוֹ, הנה אצלנוּ כּל אדם בּמקוֹמוֹ חש, שהוּא קשר את גוֹרלוֹ עם גוֹרל המפעל. זהוּ המשַוה ערך מיוּחד ליחיד בתנוּעתנוּ, וזהוּ היסוֹד החינוּכי שבּה. אוּלם אין להסתפּק בּחרדה על התוֹצרת בּלבד. יצירת משקנוּ תלוּיה בּמצבם ההסתדרוּתי והרוּחני של כּל הפּוֹעלים. והשקידה על התוֹצרת צריכה להיוֹת מלוּוָה גם בּחרדה לשלימוּתוֹ, לאַחדוּתוֹ וּלכשרוֹן-יצירתוֹ של כּלל-הפּוֹעלים.

---

בּיוֹם ההסתדרוּת הששי

מאת

ברל כצנלסון

¹

(מתוך נאוּם בּ“עדן”)

מזג-האויר הזה; רוּחוֹת, עננים ושמים הכּוֹלאים את הגשם, וּבתוֹך זה אוּלם קטן שבּוֹ מצטוֹפף קוֹמץ אנשים, יכוֹלים לשמש סמל למצבה של ההסתדרוּת כּיוֹם הזה. אם לא נַעצוֹם את העינים ולא נירָתע בּיוֹם-חג זה מהגדיר את מצבה של הסתדרוּתנוּ, של תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישׂראלית, נכּיר ונדע, כּי בּמצוֹר אנחנוּ. וּבמצוֹר אנוּ נתוּנים רוֹב ימינוּ. יש, אמנם, ימים וגם לנוּ משׂחקת השמש וגלים חדשים מתדפּקים אל חוֹפנוּ, אוּלם מרובּים מהם ימי הבּדידוּת, בּדידוּת בּתוֹך העם, בּדידוּת בּתוֹך המעמד וגם בּתוֹך הציוֹנוּת ואפילוּ בּארץ-ישׂראל עצמה. ויש שהפּוֹעל התל-אביבי רוֹאה את עצמוֹ בּוֹדד אף בּתוֹך ציבּורוֹ. ויהיה נא לנוּ האוֹמץ לראוֹת את המצב הנכוֹן.

אנוּ נמצאים עתה שני ימים אחר נצחוֹן, נצחוֹננוּ בּבּחירוֹת בּתל-אביב. אוּלם אין לנוּ אפילוּ פּנאי לחוֹג את הנצחוֹן. עלינוּ להכין עצמנוּ למלחמוֹת חדשוֹת, לחַשל את כּוֹחוֹתינוּ לקראת המציאוּת, המביאה לנוּ יוֹם יוֹם תקלוֹת חדשוֹת ואַכזבוֹת חדשוֹת. ואם יש לפעמים שנשכּח את בּדידוּתנוּ, ונרצה לראוֹת את מצבנוּ קל יוֹתר ונוֹח יוֹתר, ונאמין שההמוֹנים כּבר בּאוּ אלינוּ, הרי בּאוֹת מיד האכזבוֹת וּמַנחילוֹת מהלוּמוֹת קשוֹת לתפיסה כּזוֹ. וּכנגד הסימפּטיה קִצרת-הימים שעוֹרר המפעל הארץ-ישׂראלי בּאה הַעמדת קְרים לעוּמת ציוֹן, והגבּרת המגמוֹת האַנטי-ציוֹניוֹת בּכל החזיתוֹת, גם בּין הנוֹטַבּלים וגם בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית.

גם בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית פּנימה הננוּ צפוּיים מדי פּעם לאַכזבוֹת קשוֹת. כּמעט לפני כּל קוֹנגרס קמים עלינוּ חכמים, מבקרים ויוֹעצים טוֹבים, וּמַתחילה מלחמה נגד התישבוּתנוּ הבּלתי-מעשׂית, נגד “תקציבינוּ” הבּלתי-פּרוֹדוּקטיביים, נגד “שלטוֹננוּ” הסוֹגר כּביכוֹל את שערי הארץ בּפני אחרים. אך זה נתגלה לכאוֹרה כּשלוֹן העליה הרביעית, ונדמה היה, כּי הפּעם נראה לעין כּל, שלא יתכן יִשוּב ללא קרקע וּללא חרוֹשת, וכי לא יִכּוֹן בּנין לאוּמי לא על יסוֹד של עבוֹדה, ושהאמיתוֹת הפּשוּטוֹת הללוּ יֵחַרתוּ הפּעם על לוּחוֹת הציוֹנוּת ללא הימָחק. אבל האידיאוֹלוֹגיה האנטי-פּוֹעלית התחכּמה גם כּאן והרי היא חוֹזרת וטוֹענת, כּי אילמלא הפּוֹעלים ש“הפריעוּ” לעליה הרביעית, לא היתה זוֹ נכשלת ולא היה בּא המַשבּר בארץ. והנה בּמקוֹם להוֹציא לקח מן המשבּר של עכשיו, תחת לרפּא את הסבל — מתכּוֹננת עתה נגדנו בּפּוֹלין וּבאמריקה התקפה מחוּדשת, האוֹמרת לרוֹפף את התנוּעה היחידה המעשׂית, העוֹמדת בּקשרי מלחמת-ההגשמה הציוֹנית.

כּל זה בּא ללַמדנוּ, כּי בּמצב זה כּיבּוּשינוּ עדיין אינם כּיבּוּשים בּטוּחים וּמבוּצרים. וזאת אנוּ לְמֵדים גם ממצב התנוּעה המתרכּזת מסביב להסתדרוּת, תנוּעה הנזוֹנה לכאוֹרה ממציאוּת הארץ, אשר צמחה על בּרכּי תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, גדלה על הספרוּת והרוֹמַנטיקה הארץ-ישׂראלית. הנה ירדוּ עתה גלי התנוּעה לא רק בּארץ של הרדיפוֹת, הדיכּוי והשׂטנוֹת נגדנוּ, אלא גם בּכמה ארצוֹת אחרוֹת, וזה אוֹמר לנוּ, כּי מפעלה של ההסתדרוּת, מפעלה החינוּכי והאִרגוּני, טרם שָלַם, טרם נסתיים.

וּמה שמכאיב בּיוֹתר זהוּ מצבנוּ הפּנימי בּשעה קשה זוֹ. אם עדיין חלשים הננוּ כּדי להשליט את רוּחנוּ בּציוֹנוּת, כּדי להנחיל את האמיתוֹת שקנינוּ לנוּ בּעמל ויסוּרים לתנוּעה הציוֹנית כּוּלה, נוּכל עוֹד למצוֹא נוֹחם בּמעט הכּיבּוּשים אשר כּבשנוּ וּבמעט הנצחוֹנוֹת אשר נָחַלנוּ, אוּלם אם לתוֹך תנוּעתנוּ חוֹדרת חוּלשת-המוֹחין וּפוֹרצת אַנדרלמוּסיה שׂכלית וּמוּסרית, המַטה מן הדרך, המעקמת את התפיסה המציאוּתית, המחַקה " חיקוּי של התבּטלוּת" תנוּעוֹת-חוּץ וצוּרוֹת-חוּץ מבּלי היכוֹלת למַזג את מציאוּתנוּ עם הרעיוֹנוֹת של תנוּעת הפּוֹעלים העוֹלמית, הרי זה מוֹכיח, כּי לא הספּיקה עבוֹדתנוּ החינוּכית בּארץ וכי לא הספּקנוּ להתבּצר, עד שחלקים מאִתנו, ולוּ הצעירים והרכּים בּיוֹתר, יעצרוּ מעמד בּפני כּל רוּחוֹת מנַשבוֹת.

ואילוּ היתה ועדת התרבּוּת שוֹמעת לי לא היתה מסדרת עתה בּיוֹם חג ההסתדרוּת אסיפוֹת חגיגיוֹת בּלבד, אלא היתה מַקדישה את חוֹדש ההסבּרה לויכּוּח הגדוֹל והקשה, ויכּוּח “לחיים ולמות”, על מַהוּת ההסתדרוּת; אסיפוֹתינוּ עתה היוּ צריכוֹת להיוֹת למלחמת-אחים גדוֹלה, לבירוּרים יסוֹדיים: הלָנוּ אם לצרינוּ. דרוּש לנוּ עכשיו מעשׂה של גדעוֹן, כּי הסכּנה לנוּ עתה אינה בּקיצוּר החזית אלא בּחוֹסר בּיצוּרה.

ואפשר כּי אני אחזוֹר על דברים נוֹשנים, שכּבר אמַרנוּם, אוּלם יש עתה צוֹרך לחזוֹר על דברים אֶלמנטריים שהם אבני-היסוֹד בּתנוּעתנוּ: הסתדרוּתנוּ מה היא? הסתדרוּת מקצוֹעית רגילה, אשר יש לָמוֹד אוֹתה בּאַמַת-המידה של כּל אגוּדה מקצוֹעית רגילה, אוֹ היא הנָה דבר-מה יוֹתר מזה? השׂמאל, הרוֹכב על גבּי המהפּכה הסוֹציאלית והרוֹאה את עצמוֹ כּנוֹשׂא הרבוֹלוּציוֹניוּת בּחיינוּ, רוֹצה לעשׂוֹת את הסתדרוּתנוּ למקצוֹעית גרידא, והוּא מגיש לנוּ את השי של “איחוּד”² מקצוֹעי וּפירוּד הסתדרוּתנוּ כּתרוּפה לכל נגעינוּ. תפיסה זוֹ — מלבד שאינה הוֹלמת את מציאוּתנוּ, מלבד מה שיש בּה השתמטוּת מן הקשיים האמיתיים שבּדרכּנוּ, אשר יש בּה הסחת הדעת מעֵין זוֹ של חוֹלה רציני המתאמץ להשכּיח מעצמוֹ את מכאוֹביו, מלבד כּל זה — הנה האידיאוֹלוֹגיה הזאת המרימה על נס את המקצוֹעיוּת ורוֹאה את הכּוֹח המחַדש והמַהפּכני אשר ישנה את סדר החיים בּאִרגוּן המקצוֹעי גרידא, תפיסה זוֹ היא פּרימיטיבית וריאַקציוֹנית, וּזמנה עבר כּבר בּכל העוֹלם. תנוּעוֹת הפּוֹעלים בּעוֹלם הוֹלכוֹת וּמשתחררוֹת מהתפיסה הזאת, מראִיית חזוּת הכּל בארגוּן המקצוֹעי וּבתפקידים של המלחמה המקצוֹעית, המצוּמצמת. זוֹהי דרגה אשר כּל תנוּעה עברה אוֹתה בּטרם הגיעה להכּרה המעמדית השלמה, בּטרם קלטה את האידיאַלים הסוֹציאליים המַקיפים. בּתקוּפתנו גוֹברת בּכל העוֹלם המגמה לעשׂוֹת את הפּוֹעל לאַחראי לגוֹרל האוּמה. להכינוֹ לקראת השלטוֹן ולקראת הנהגת המדינה. הפּוֹעל זוֹקף את קוֹמתוֹ בּאנגליה, אוֹסטריה, בּלגיה וּבעוֹד כּמה ארצוֹת, והוּא נלחם לא רק על הטבת תנאי חייו, אלא על זכוּתוֹ לעצב את כּל החיים, הלאוּמיים והמדיניים. ואצלנוּ, אשר מתחילת היוֹתנוּ לא המלחמה על שׂכר וּשמוֹנה שעוֹת-עבוֹדה קבעה את הפּרצוּף של תנוּעתנוּ, אלא האידיאה של השחרוּר הלאוּמי, המשוּלבת ואינה יכוֹלה להיוֹת מנוּתקת מהשחרוּר האנוֹשי, אצלנוּ כּל נסיוֹן להסב את לב הפּוֹעל מאַחריוּתוֹ הלאוּמית הוא נסיוֹן ריאַקציוֹני להסב את גלגל תנוּעתנוּ אחוֹרנית. אמת פּשוּטה זוֹ, שהפּוֹעל בּארץ נשׂא אוֹתה בּקרבּוֹ בּיוֹדעים וּבלי יוֹדעים וחָקק אוֹתה בּכל צוּרוֹת חייו ואִרגוּנוֹ, הוֹלכת ונשכּחת עתה בחוּגים ידוּעים בּתוֹכנוּ מתוֹך קריאת בּרוֹשוּרוֹת, מתוֹך הַטְיַת אוֹזן אחת לנעשׂה בּארץ אחת וּמתוֹך אטימת האזנים לנעשׂה בּעוֹלמנוּ אנוּ וּבעוֹלם כּוּלוֹ. חוֹבתנוּ אנוּ בּתשוּבה על זה היא לפרוֹשׂ את דגלנוּ וּלהרים על נס את שאיפתנוּ להיוֹת משַחררי האוּמה וּמבַשׂרי גאוּלתה. עלינוּ לרכּז את היסוֹדוֹת החלוּציים אשר בּעם ולא לזוּז מהאמת של תנוּעתנוּ כּל-שהוּא. וּככל שאנוּ גדֵלים, הן בּתוֹר פּוֹעלים שׂכירים והן בּיצירתנוּ המשקית העצמית, כּן יִגדל, יתגבּר ויתרחב התוֹכן הגנוּז של תנוּעתנוּ.

ואין אני חוֹשש להטיף בּשעה זוֹ לפוּלחן ההסתדרוּת. איני חוֹשש לאלה שיבוֹאוּ בּטרוּניה כּאילוּ אנוּ משעבּדים את היחיד וּמרכּיבים עליו שלטוֹנם של מוֹסדוֹת. בּתנוּעתנוּ, כּבכל תנוּעה בּעלת שאיפה והיקף ממלכתי השוֹאפת להגבּרת הקיבּוּציוּת בּמוּבן הטוֹב והמַקיף של המלה הזאת, אין דבר יוֹתר מסוּכּן מאשר אַנַרכיה, מאשר התפּוֹררוּת לאבק-אדם ולאבק-מחשבה. סוֹדה של כּל תנוּעת שחרוּר גדוֹלה וגוֹאלת הוא בּזה שהיא מוֹבילה מן ההתפּוֹררוּת אל ההתלַכּדוּת, מן הפּרט הנפרד אל הפּרט החי כּחלק של האוֹרגַניזם החברתי. ואילוּ היתה ההסתדרוּת הציוֹנית כּולה לא גוּף רוֹפף הבּנוּי על ה“שוֹקל”, אלא כּוֹח יוֹתר מרוּכּז וּמלוּכּד, כּי אז היה אוּלי מצב הציוֹנוּת אחר כּיוֹם, ואילוּ להיפך היינוּ אנחנוּ הוֹלכים בּדרך ההתפּוֹררוּת וה“אינדיבידוּאַליוּת” כּביכוֹל שבּה הוֹלך המעמד הבּינוֹני, בּדרך אשר כּמה יפי-רוּח בּתוֹכנוּ כּמֵהים לה, כּי אז היה מעמדנוּ, מעמד כּל הישוּב העברי בּארץ, וכל משקלה של יצירתנוּ אחר גם הוּא. הֵינֶה ראה את גדוּלתוֹ של משה רבּנוּ בּזה שכּבש את עבדי מצרים ועשׂה אוֹתם לעם ישׂראל. גאוֹניוּתוֹ של הרצל היא שעשׂתה אוֹתנוּ מחָדש לעם, וּגאוֹניוּתה של ההסתדרוּת שלנוּ היא בּזה, שהיא עוֹשׂה מפּירוּרי גָלוּיוֹת מכּל קצווֹת תבל, משכבוֹת תרבּוּתיוֹת וכלכּליוֹת בּעלוֹת יחסים ואידיאוֹלוֹגיוֹת שוֹנוֹת עם-עוֹבד מאוּחד. שוּם אִרגוּנים לאוּמיים אוֹ מעמדיים אחרים לא הבינוּ לעשׂות את אשר עשׂתה ההסתדרוּת, ללכּד שבטים וּגזעים שוֹנים לאוּמה עוֹבדת אחת. זוֹהי האידיאה של ההסתדרוּת. ואידיאה זוֹ שפּעמה בּנוּ מיוֹם בּוֹאנוּ לארץ אנוּ צריכים להחזיק בּה, לחַזקה וּלטַפּחה בּיחוּד בּשעה קשה זוֹ.

תנוּעתנוּ, כּכל תנוּעת שחרוּר בּהתגַשמוּתה, צפוּיה בּהכרח לשוּרת מַשבּרים, לירידוֹת אחרי עליוֹת. לא רק התנוּעה הציוֹנית, כּל תנוּעה סוֹציאלית אוֹ לאוּמית רצינית, כּיון שהיא מגיעה לסטַדיה זוֹ נקלעת בּכף-הקלע. די לזכּוֹר את רוּסיה בּ-1905 ולסקוֹר את המצב בּאירוֹפּה בּשנים האחרוֹנוֹת למען היוָכח בּזה. תנוּעוֹת המסתפּקוֹת בּהטפה גרידא יכוֹלוֹת לזרוֹם על מי-מנוּחוֹת עשׂרוֹת שנים. כּך חיתה הסוֹציאַל-דמוֹקרטיה הגרמנית עשׂרוֹת שנים וגידלה לאט לאט את כּוֹחה, כּך חיתה גם חיבּת-ציוֹן בּמשך שנים, אוּלם מצב זה אפשרי אך בּתקוּפת ההטפה, בּטרם הגיעה התנוּעה למדרגת ההגשמה. משהגיעה למוֹמנט הפַטַלי הזה אין עוֹד לימָנע ממַשבּרים. כּל חטא, אוֹרגַני אוֹ מקרי, ענשוֹ בּצדוֹ, וכל שגיאה גוֹררת אחריה כּשלוֹן. בּתקוּפה כּזוֹ טבעי הוּא שגם בּפנים מתרבּים קטַני-האמוּנה, ואז התנוּעה זקוּקה בּיחוּד לבדוֹק ולדעת היכן הנקוּדוֹת הזקוּקוֹת לבצָרוֹן.

תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל משלמת בּיוֹקר לא רק בּעד כּל כּשלוֹן וּשגיאה שלה, אלא גם בּעד שגיאוֹתיה של האוּמה כּוּלה. כּל פּרצה וכל עזיבה בּרחבי העם כּוּלוֹ מתנקמת בּנוּ וּבתנוּעתנוּ. חוֹבתנוּ אנוּ בּשעה כּזוֹ היא לבצר וּלגבּש את עצמנוּ למען נוּכל לעמוֹד בּפני כּל הרוּחוֹת. אין ההסתדרוּת יכוֹלה לעשׂוֹת נחת-רוּח ל“ימין” הרוֹצה לקיים את ההסתדרוּת על ידי צמצוּם התוֹכן ודלדוּל הפּעוּלה. ולא ל“שׂמאל” הרוֹצה להרחיב, כּביכוֹל, את המסגרת על חשבּוֹן יסוֹדוֹתיה ותכנה של ההסתדרוּת. תפקיד השעה הוּא בּצרוֹן התנוּעה והעמקתה, מלחמה בּהתפּוֹררוּת, בּאבק האדם ובאבק המחשבה בּתוֹכנוּ. אם נבין זאת יקוּם בּנו הכּוֹח לחדש ולחזק את תנוּעתנוּ, להניע מחָדש את גלגלי הציוֹנוּת ולהביא לארץ תקוּפה של מפעלים שיהיוּ גדוֹלים ממפעלינוּ כּיוֹם, בּמידה שמפעלי העליה השלישית היוּ גדוֹלים מאלה של העליה השניה.

כּסליו תרפ"ז.

---

עין רוֹאָה ו...קוֹרצת

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּגליון 218 של ה“עמעס” כּוֹתב דוד בּרגלסוֹן:

“בּלב הקרקעוֹת היהוּדיוֹת שבּקרים נמצאוֹת 4–3 קוֹמוּנוֹת יהוּדיוֹת מסוּדרוֹת להפליא מלאוֹת חיוּת, צליל שמוֹתיהן — מוּזר הוּא לכל ההגירה היהוּדית: “משמר”, “תל-חי”, “מַעין”. חבריהן מוּזרים-משוּנים: כּאילו מכּאן, ואף על פּי כן לא מכּאן. “חלוּצים” הם. הם עוֹמדים בּרגל אחת בּקרים וּבשניה בּארץ-ישׂראל. בּ”תל-חי" עוֹבדים כּל 110 חברי הקוֹמוּנה הצעירים בּמסירותּ רבּה וּבחריצוּת כּנמלים. מדי שנה, אחרי הדיש, מסדרים הם את ערימוֹת השחת הכי-גבוֹהוֹת שבּכל הסביבה. את פּסגוֹת הערימוֹת הללוּ רוֹאים ממרחק של עשׂר וֶרסטָאוֹת² על פּני מערוֹמי הערבה. ועוֹד יוֹתר מאשר בּמרחק של י"ב ורסטאוֹת, על פּני כּל השטח הרחב של הקרקעוֹת הנוֹעדוֹת להתישבוּת יהוּדית, מוּרגש הרמז המַטיף-אֵלם מעל הערימוֹת הגבוֹהוֹת:

— זכרוּ, יהוּדים! בּרגל אחת — כּאן, וּבשניה — בּארץ-ישׂראל!

— יהוּדים, אל תשכּחוּ!

— אַל נא תַשלוּ את עצמכם, יהוּדים.

ואני הבּטתי אל פּסגוֹת הערימוֹת הללוּ כּשקרבתי אליהן. הבּטתי אליהן כּשיצאתי משם. והרגש אשר עוֹררוּ בּי שתי הפּעמים היה אחד: הם רוֹצים לכבּוֹש את נפשי. ואוֹתוֹ הרגש הבּרוּר, אוֹ הבּלתי-בּרוּר, — כּכה הבינוֹתי — הן צריכוֹת לעוֹרר אצל כּל מהגר, הרוֹאה אוֹתן מרחוֹק אוֹ מקרוֹב!

— זכר לחוּרבּן!"

וּבּרגלסוֹן מסַיים:

“הקוֹלקטיבים “משמר”, “תל-חי” וּ”מעין“. כּלוּם אני היחיד, אשר הכּרתי בּהם את ה”מגן-דויד“, הרוֹמז לכל ההגירה אשר מסביב?”

אכן, עין רוֹאה לדויד בּרגלסוֹן:³ פּסגוֹת ערימוֹת השחת של קבוּצוֹת החלוּץ רוֹמזוֹת לוֹ, הוּא יוֹדע את כּוֹחן, את כּוֹחן על פּני שטח הערבה הקרימאית, וגם מעֵבר לה. יוֹדע — ולבּוֹ אכוּל קנאה. והוּא גם יוֹדע — אל מי לפנוֹת לעזרה…

ולנוּ — הרי זוֹ דרישת-שלוֹם יקרה שנמסרה לנוּ שלא במתכּוון על ידי “מלאך רע”, שעל כּרחוֹ הוּא מעיד לזכוּתנוּ וכוֹחנוּ, ואפילוּ בּשעה שממסירת-הדברים נוֹדף ריח מיוּחד, ריח של…“מסירה” לפי תוּמה.

זה לעוּמת זה

וּבשעה שבּרגלסוֹן, המתבּוֹנן להתישבוּת הקרימאית, מציין את דבר הימָצא כּוֹח חלוּצי המכוון את פּניו כּלפי ארץ-ישׂראל, בּא לַצקי-בּרֶתוֹלדי⁴ החוֹקר את שאלת המפעל החקלאי היהוּדי בּרוּסיה, וּמגלה את הצד השני של המַטבּע: את היעָדרוֹ של כּוֹח נוער חלוּצי, שיהא נוֹשׂא וּמַגשים את הרעיוֹן “הקרימאי”. בּמאמריו בּ“פרימאָרגן” הריגאי, הכּתוּבים מתוֹך יחס חיוּבי ובראִיית החקלאוּת היהוּדית בּרוּסיה מתוֹך תפיסה היסטוֹרית, מציין לַצקי-בּרתוֹלדי את העדרוֹ המוּחלט של הנוֹער הקוֹמוּניסטי היהוּדי בּמפעל ההתישבוּתי:

“כּל המכּיר את תוֹלדוֹת תנוּעוֹת ההתישבוּת היהוּדיוֹת, יוֹדע יפה מה רב היה בּתוֹכן תפקידוֹ של היסוֹד האידיאַליסטי, ושל הנוֹער בּפרט. המסייר את המוֹשבוֹת היהוּדיוֹת בּארגנטינה יפגוֹש בּשׂדוֹתיהן את הירוּשה של תקוּפת ההשׂכּלה האידיאַליסטית. שמה עבר לא רק העמֵל ההמוֹני. ליוה אוֹתוֹ גם האינטליגנט הפּטרבּוּרגי, המשׂכּיל, האידיאַליסט בּעל החלוֹמוֹת אשר צָר את צוּרת הישוּבים, יצר את התנוּעה הקוֹאוֹפּרטיבית, ריפּא מיאוּש שבּקלוּת-דעת, נלחם כּנגד רוּח המסחר והרדיפה אחרי “תכלית” וסייע להשתרשוּת עמוּקה בּקרקע. וּמה היה גוֹרלוֹ של ישוּב ארץ-ישׂראל בּלי ה”בּיל“וּיים” של שנוֹת השמוֹנים וּבלי החלוּצים של ימינוּ? בּרוּסיה, בּתנוּעה היהוּדית לחקלאוּת, חסר היסוֹד “החלוּצי”. הנוֹער היהוּדי הקוֹמוּניסטי רחַק מעל ההמוֹן היהוּדי וּמבקש את אָשרוֹ אֵי-שם בּמרחק. נוֹער זה שקוּע בּפּוֹליטיקה ואינוֹ חש כּל התלהבוּת לפעוּלה פּרוֹדוּקטיבית ישוּבית. וגדוֹל הנזק."

שוֹנים הם לכאוֹרה בּרגלסוֹן וּבּרתוֹלדי בּפּספּוֹרטים הפּוֹליטיים שלהם תכלית שינוּי, וּבבית-המדרש החלוּצי של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל לא למדוּ, ואף על פּי כן גם בּרגלסון בּקנאתוֹ וגם בּרתוֹלדי בּעיוּנוֹ — שניהם לדבר אחד נתכּוונוּ. חוֹששים הם לגוֹרל מפעל התישבוּת יהוּדית, אשר אין לרשוּתוֹ שפעת כּוֹחוֹת חלוּציים. יוֹדעים הם, כּי “גדוֹל הנזק”. ואצלנוּ שנתבּרכנוּ בּמקוֹר חלוּציוּת חיה, אשר אינוֹ דוֹלל, גם בּשעה שסוֹתמים בּפניו את כּל המוֹצאים, אצלנוּ המבזבּזים והוֹרסים את האנרגיה החלוּצית, אצלנוּ — הוּכרזה סוֹף סוֹף מלחמת הקוֹדש על התפיסה החלוּצית, ה“אוּטוֹפּית” וה“נַאיבית”. גם אצלנוּ מַרבּים קנאה וּמעמיקים עיוּן. “מקנא” בּעל-הבּית ונוֹשׂא דגלוֹ בּוַרשה וּבניוּ-יוֹרק בּפוֹעל החלוּץ, אשר עָצַם בּמאד מאד ותימָלא הארץ אוֹתוֹ ואשר נטל לעצמוֹ את כּל הגדוּלה: את העמק ואת העיריה, את התוֹר בּלשכּה ואת החילוּפין בּעבוֹדה, את “אוֹצר הישוּב” והעיקר — את התקציבים, אשר בּהם שמן חלקוֹ. וגם “עיוּן” אינוֹ חסר אצלנוּ. יוֹצאי “השוֹמר הצעיר” ונוֹשׂאי-כּליו של טרוּמפּלדוֹר, שנלאוּ נשׂוֹא את כּוֹבד “האוּטוֹפּיה” החלוּצית — נפקחו עיניהם וַיִוָכחוּ, כּי “תקוּפת החלוּץ כּבר נסתיימה” אצלנוּ, וכי אין לנוּ מעתה אלא לדפּוֹק את סוּסינוּ בּדרך-המלך הכּבוּשה.

וּבכן כּדי להרגיע את בּרתוֹלדי ואת בּרגלסוֹן, כּדי לרפּא אוֹתם מהתפיסה החלוּצית-הפּרימיטיבית, אין טוֹב מאשר להביאם אלינוּ וּלהשמיעם לקח מפּי האידיאוֹלוֹגים של מעמדנוּ הבּינוֹני וּמפּי האֶכּס-חלוּצים שהציצוּ ונפגעוּ.

כּסליו תרפ"ז.

---

לאחר הבּחירוֹת (לועידה השלישית של ההסתדרוּת)

מאת

ברל כצנלסון

¹

יוֹתר מ-17.000 איש הצבּיעוּ בּבּחירוֹת לועידה השלישית של ההסתדרוּת — זוֹהי התוֹצאה שלהן החשוּבה בּיוֹתר! אין עֵדוּת חזקה יוֹתר על כּוֹחה של ההסתדרוּת ועל השרשים אשר העמיקה לשלוֹח בּלבּוֹ של כּל פּוֹעל. ילַגלגוּ להם המלגלגים, כּנפשם שָׂבעם, על “ארץ הבּחירה”² ועל ריבּוּי התקהלוּתנוּ. לנוּ, העוֹמדים בּמערכת החיים הכּבדה, היה הפּעם מִפקד, מפקד לכּוחוֹת הנתוּנים בּמצוֹר. הנעדר איש? העוֹד אמיצה הרוּח? הנאמן המחנה? העוֹמד הוּא הָכֵן? והתשוּבה היתה — 17.200 איש הינם חברים בּפוֹעַל, בּוֹחרים בּהסתדרוּת, חרדים לגוֹרלה, רוֹאים בּה את גוֹרלם. הרבּוֹת הן הסתדרוּיוֹת הפּוֹעלים בּעוֹלם, אשר בּהן אחוּז הבּוֹחרים בּפוֹעַל דוֹמה לזה שלנוּ? היש עוֹד גוּף ציבּוּרי אחד, בּתוֹך כּל התנוּעה הארץ-ישׂראלית למַעמדוֹתיה ולזרמיה, — ואוּלי גם בּתוֹך העם היהוּדי — המוּרכּב משבעה-עשׂר אלף איש, הפּוֹעלים בּצַותא, ואשר חייהם אחוּזים וּדבוּקים בּמפעלם?

הבּחירוֹת הוֹכיחוּ, ראשית כּל, כּי חלוֹם ההסתדרוּת הכּללית לא חלוֹם-שוא הוּא. היא בּיתוֹ של הפּוֹעל, מקלטוֹ וּמשׂגַבּוֹ. גם בצוּרתה כּיוֹם — על ליקוּייה ורפיוֹנוֹתיה, על חוֹסר כּוֹחה להיוֹת את אשר היא צריכה ועתידה להיוֹת — רוֹאה בּה הפּוֹעל את כּוֹחוֹ, את חיי רוּחוֹ, את יוֹמוֹ ואת עתידוֹ. כּי עם ריבּוּיוֹ הגדוֹל של מספּר העוֹבדים בּארץ לא חוּלל מוּשׂג ההסתדרוּת, לא נוּטש; כּי היה לעצם מעצמוֹ של הפּוֹעל בּארץ. וּבימים קשים אלה, בּימי מצוֹר וּמֵיצַר, לא נתפּזרוּ האנשים איש לעברוֹ, כּי אם התלקטוּ מחדש, ואוּלי בּיתר עוֹז ואוֹמץ, בּצל קוֹרתם הכּללית. וזוֹהי נחמה גדוֹלה בּצוֹק עתים אלה והבטחה גדוֹלה לעתיד לבוֹא. הבטחה על הגדוֹלוֹת והנצוּרוֹת הצפוּנוֹת בּבית-חיינוּ, בּהסתדרוּת, כּי לא יכַזבוּ. כּי אין לך ערוּבּה נאמנה יוֹתר לעתידה של תנוּעה, מאשר שלימוּתם ונאמנוּתם של הכּוֹחוֹת הנוֹבעים מבּפנים.

וּבחינה שניה למפקד זה: בּאיזוֹ מידה שלם לבּם של המוֹני הפּוֹעלים בּארץ עם הרעיוֹן אשר הביאָם הנה, עם המפעל אשר לשמוֹ בּאוּ. זה שנים על שנים מנַסרוֹת בּחלל עוֹלמנוּ הברוֹת הקרוּיוֹת “שׂמאליוֹת”, הברוֹת של כּפירה וָמַעל. מתלבּשוֹת הן בּצוּרוֹת שוֹנוֹת וגם נזוֹנוֹת ממקוֹרוֹת שוֹנים: יש שהן בּאוֹת בּשליחוּת של סוֹכנוּיוֹת-חוּץ, אשר דבר אין להן עם חיינוּ, מפעלינוּ ויסוּרינוּ, ואנוּ — פּוֹעלי ארץ-ישׂראל — בּאים בּשבילן בּחשבּוֹן רק בּמידה שאנוּ עלוּלים להמציא בּשׂר-תוֹתחים וחוֹמר מַתסיס אחרים; יש שהן נוֹלדוֹת בּמוֹחוֹת תאֵבי-פּלפּוּל וּנזוֹנוֹת מקלוּת-הדעת של צוּרבוֹת דְרַבָּנָן המחפּשׂים חדשוֹת לבּקרים ונתפּשׂים בּכל קוּרי תיאוֹריה וגירסה אחרוֹנה; ויש גם שהן נזוֹנוֹת — כּנַחשוֹלי היציאה והיאוּש, אשר לא פּסקוּ בּארץ מראשית העליה — מִמרי החיים וקָשיָם, מנטל חוֹסר-העבוֹדה, מן האַכזבה המרה בּטֶמפּוֹ של הַמחָשת מפעלנוּ, מן המעל של ה“חוֹרים והסגנים”, מהאדישוּת וההתנכּרוּת של תוֹפסי השלטוֹן לחֶבלי העליה וההתישבוּת. מפּעם לפעם נשמעים קוֹלוֹת אלה בּרמה, ועם כּל עקה ועם כּל פּוֹרענוּת וּמַשבּר נשמעת תרוּעת-הנצחוֹן של ה“כּוֹבשים” הללוּ הסוֹתמים את הגוֹלל על אמוּנתוּ ומפעלנוּ. וּלכל אלה עוֹד לא היוּ לכאוֹרה ימים טוֹבים כּימינוּ אלה: גדישוּת סאַת הסבל של העוֹבד בּארץ, רפיוֹן הרוּח בּציוֹנוּת “הכּללית”, מטמוּט הרוּח בּתוֹך קיבּוּצים חלוּציים אחדים — כּל אלה כּתוּמם בּאוּ והבטיחוּ לעכבּרי ספינתנוּ המטוֹרפת: הגיעה שעתכם! והנה בּא המִפקד הרציני ושׂם לאַל את כּל הספּקוּלציה הזאת על המַשבּר ועל העיכּרוֹן הפּוֹליטי ועל רפיוֹן רוּחוֹ של הפּוֹעל בּארץ: השׂמאל כּוּלוֹ — על חלקיו האַנטי-ציוֹניים בּפירוּש וּבהסתר ועל חלקיו הנבוּכים בּאַ-צִיוֹנוּתם — קיבּל בּסך-הכּל כּאלף קוֹל, כּלוֹמר, לא יוֹתר מאשר קיבּלה אֶשתקד ה“פרקציה” לבדה בּבּחירוֹת לאסיפת הנבחרים. וּבתוֹך זה 300 קוֹל מנבוּכי הגדוּד והקיבּוצים, המתלבּטים עדיין בּין ציוֹנוּת לאנטי-ציוֹנוּת.

אין להעמיד את “פּוֹעלי-ציוֹן” השׂמאליים בּשוּרה אחת עם השׂמאל הפרקציוֹני ועם אגפּי ה“איחוּד” לגוֹניהם. מלחמתם הפּעם בּליקוידציה הציוֹנית הרימה את ערכּם בּעיני הפּוֹעל, אוּלם זרוּתם לעברית, עקָרוּתם הישוּבית, התנכּרוּתם למפעל החלוּצי וּלבקשת דרכי ההגשמה הציוֹנית — כּל אלה גרמוּ לכך, שלמַדרגה של מפלגה בּעלת השפעה בּחיי הפּוֹעל בּארץ לא הגיעוּ, עם כּל רצוֹנם להיבּנות מרגש המרי והאוֹפּוֹזיציוֹניוּת של הפּוֹעל לכּוֹחוֹת המנַהלים את ההסתדרוּת. תקווֹתיהם מהבּחירוֹת הפּעם לא נתקיימוּ.

אם נצרף את האחוּזים שקיבּלוּ הרשימוֹת החיוּביוֹת השוֹנוֹת (“אחדוּת-העבוֹדה”— 53.5 אחוּזים, “הפּוֹעל הצעיר” — 26.5; קיבּוצים — 4, בּלתי מפלגתיים — 1.5) ניוָכח כּי הרוֹב העצוּם והמכריע של ציבּור הפּוֹעלים — 85.5 אחוּזים — הכריז בּאלָפיו וּבהצבּעה אישית, בּשיקוּל-דעת של כּל יחיד ויחיד: דרכּנוּ היא הדרך ההיסטוֹרית של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ; בּה נוֹסיף ללכת ונַגבּיר צעדינוּ.

ועוֹד דבר אשר התגלה בּבהירוּת בּבחירוֹת אלה, דבר אשר כּמוֹהוּ לא ראינוּ זה כּמה; ההתגַבּשוּת הפּנימית, הקוֹנסוֹלידַציה הציבּוּרית-הפּוֹליטית בּמחנה הפּוֹעלים. לאן נעלמוּ הפּעם כּל הרשימוֹת הסַסגוֹניוֹת, ה“מקוֹמיוֹת”, העדתיוֹת, המקצוֹעיוֹת וכיוֹצא בּהן, כּל אוֹתן הרשימוֹת הצפוֹת ערב בּחירוֹת. ה“דוֹאגוֹת” לחבר הבּלתי-מפלגתי שבּהסתדרוּת? ולא רק רשימות אֵלוּ, כּי אם גם כּמה רשימוֹת “מפלגתיוֹת”. הנה אך זה זכינוּ לשמוֹע “פּרוֹגרמה” שלמה ומתוּקנת מפּי ה“עמלנים”³, אשר התכּוונוּ להפוֹך על פּיה את קערת ההסתדרוּת. ועתה — אפילוּ לא העיזוּ להוֹפיע בּבּחירוֹת ולעמוֹד לדין הציבּוּר. והרביזיוֹניסטים — הם אָזרוּ אמנם כּוֹח ויצאוּ. אוּלם “מפלגת פּוֹעלים” זוֹ, היוֹדעת לגלוֹת בּכל הזדמנוּת את איבתה לפּוֹעל — וּמי כּבאי-כּוֹחם בּעיריה להוֹכיח זאת — ושאינה מסתלקת יחד עם זה גם מן התקוה לאסוֹף כּביצים עזוּבוֹת את כּל נמוּשוֹת הפּוֹעלים בּסינרה — קיבּלה מן הפּוֹעלים את התשוּבה הראוּיה לה. כּמו כן לא הצליח הפּעם גם הנסיוֹן, ההוֹלך וחוֹזר מבּחירוֹת לבחירוֹת, לזכּוֹת בּקוֹלוֹתיהם של הבּלתי-מפלגתיים לא על יסוֹ­­ד עמדה בּרוּרה, מסוּימת וּמחַייבת, השוֹנה משל המפלגוֹת הקיימוֹת, אלא על יסוֹד של בּלתי-מפלגתיוּת גרידא. אוֹת וּמוֹפת הוּא לחזיוֹן חיוּבי, החוֹזר בּחיי תנוּעתנוּ מתקוּפה לתקוּפה: התגבּשוּת רעיוֹנית וציבּוּרית. אם כּי ציבּוּרנוּ בּכלל, והציבּור הבּלתי-מפלגתי בּפרט, מלא טינה על המפלגוֹת הקיימוֹת, בּצדק ושלא בּצדק, ונוֹהג להטיל עליהן את האַחריוּת לכמה וכמה ליקוּיים בּחיינוּ, הרי בּהגיע שעת-מבחן אין הוּא מוֹסר את קוֹלוֹ ליצוּרים קיקיוֹניים, מחוּסרי עָבר ומחוּסרי כּוֹח לשׂאת בּאחריוּת. והוּא פּוֹנה לאוֹתן הפוֹרמַציוֹת הציבּוּריוֹת אשר בּהן נתגבּש הנסיוֹן הציבּוּרי-פּוֹליטי של התנוּעה כּוּלה. האין לראוֹת בהתגבּשוּת זוֹ שלב לאִרגוּן מדיני מַקיף יוֹתר ונַעלה יוֹתר, למפלגת הפּוֹעלים הסוֹציאליסטית העתידה להקיף את כּל רחבי התנוּעה, הנאמנה ליעוּד החלוּצי של כּלל- העוֹבדים בּארץ?

ועתה — רק עתה אחרי הבּחירוֹת, יש לשוּב וּלדבּר על עצם הועידה. לא כּדַבּר מתוֹך סערת המלחמה, ולא מתוֹך בּיקוֹרת המבקשת להיבּנוֹת על גילוּי-מוּמים, כּי אם מתוֹך עצם הרצוֹן לתקן, לחזק ולהגבּיר. הֶרכּבה של הועידה פּוֹטר אוֹתה מהוֹציא לבטלה את כּוֹחה בּמלחמה עם אלה, הבּאים אל בּמת ההסתדרוּת כּדי לנצלה לשם פּוּלמוּס ופרסוּם דברי בּלע, כּדי “לדבּר מעל ראש הועידה” החוּצה. וּלפיכך, האפשרוּת והחוֹבה כּי הועידה תתרכּז הפּעם בחידוּש היצירה וּבתיקוּן הקיים. והאפשרות יֶשנה: לשני הגוּפים העיקריים המהַוים את רוֹב בּנינה של ההסתדרוּת נוֹסף הפּעם גוּש הקיבּוצים, אשר התגבּר ועמד בּפני נחשוֹל הליקוידציה, ואשר יש לראוֹתוֹ כּיוֹצא בּשלוֹם מכּוּר- המַצרף וּכשלב להתגבּשוּת החלוּצית-סוֹציאליסטית בּארץ. כּל אלה יחד צריכים מעתה להעמיס על עצמם את עבוֹדת הבּירוּר וההכנה הרצינית של הועידה. אילוּ היה הדוֹר נמצא זכּאי והיוּ בּירוּרים אלה מביאים ממילא לחידוּש אותו הענין, אשר בּעצם אינוֹ יוֹרד מעל סדר היוֹם שלנוּ — ההתמַזגוּת הרעיוֹנית והפּוֹליטית של רוֹב מנינה ורוֹב בּנינה של תנוּעת הפּוֹעלים. אוּלם אם גם אין השעה ראוּיה לכך — הרי צריכים בּירוּרים אלה להבטיח, כּי הועידה השלישית לא תבוּזבּז לקטנוֹת.

שבט תרפ"ז.

---

תשוּבה מאת העוֹרך

מאת

ברל כצנלסון

¹

(לי.ח. רבניצקי)

סוֹפר נכבּד,

מבּלי שאמַצה הפּעם את עוֹמק כּונוֹתיך, אם בּאמת לשם קבּלת תשוּבה שאַלת, אוֹ שהתשוּבה ידוּעה לך מראש, אלא שכּאן מצאת לך צוּרה ספרוּתית נאה להתריע “בּאָזני העם אשר על החוֹמה” על קלוֹן עתוֹן הפּוֹעלים, אשר לא יצא “להרעיש את עוֹלם הפּוֹעלים על השערוּריה הגדוֹלה בּקרב המחנה” — הריני נכוֹן לענוֹת לך גלוּיוֹת וּברוּרוֹת.

והַרשֵני, סוֹפר נכבּד, לפתוֹח גם אני בּתמיהה. תָמֵהַ אני עליך, אדוֹני, שהנה בּמשך השנים אשר אתה חי אִתנוּ בּארץ ניתנוּ לך כּמה הזדמנוּיוֹת לגלוֹת בּרבּים את חוֹם-נפשך “וּלהתריע על הקלקלה” שבּחיינוּ — ולא השתמשת בּהן עד הֵנה (זוּלת מה שיצאת, כּמדוּמה, פּעם מגדרך ואמרת “יִישר כּוֹח” ל“דוֹאר היוֹם” על שיסוּייו כּנגד ד"ר רוּפּין, זה שנכתם עווֹנוֹ בּהעריכוֹ לחיוּב את מפעל הפּוֹעל בּארץ). לפי הרגשתי אני, למשל, הוֹלכים ונעשׂים “בּארצנוּ וּלעינינוּ” מעשׂים אשר לגבּיהם אי אפשר לוֹ “לאדם מישׂראל, בּעל רגש אדם ולב עברי, להתאפּק שלא לעוֹרר זעקת שבר”. ואתה, סוֹפר נכבּד, אוֹ שלא חַשת בּהם אוֹ שחַשת והתאַפּקת דוקא!

וּכדי שלא תחשדני בּאמירה בּעלמא, תרשני למנוֹת לפניך מקצת מן המקצת מן המעשׂים, אשר עליהם יש לאמוֹר בּלשוֹנך “וגדוֹל הכּאב של בּושה וּכלימה”:

הנה קּרה לעינינוּ וּלעיניך, שאנשים הגוּנים, לא ריקים וּפוֹחזים חלילה, אלא בּעלי-בּתים חשוּבים " בּקרב ישׂראל בּארץ-ישׂראל" הגיעוּ לידי הכּרה — צוֹדקת אוֹ מדוּמה — כּי “הרוֹב” אשר יש לפּוֹעלים בּעיריית תל-אביב, רוֹב נבחר וחוּקי, יש בּוֹ משוּם חשש סכּנה לכיסם, לשׂכר דירוֹתיהם אוֹ לכבוֹדם וּלהשפּעתם בּציבּוּר, והאנשים האלה חם לבּם בּקרבּם, וּבמצוּקת נפשם כּי גדוֹלה המטירוּ — אמנם לא אבנים בּחלוֹנוֹת — אלא כּתבי פּלסטר ודילָטוֹריה, סחבוּ את נבחרי הציבּוּר העברי לערכּאוֹת, שיסוּ והסיתוּ, הרקיחוּ עיר וּמְתים, סייעוּ כּכל אשר יכלוּ להחמיר עלינוּ את המַשבּר, ואוֹתוֹ שלטוֹן עצמי, אשר בּוֹ התפּארנוּ, השפּילוּ עד דַכָּא, עשׂו כּל אשר יכלוּ בּעזרת ערכּאוֹת וריצה למוֹשלים כּדי לקפּח זכוּיוֹת של יהוּדים-אזרחים-ציוֹנים מבּני העיר, אשר לא חֲנָנָם ה' בּנכסים. ולא די להם בּכל אלה, ויחרימוּ את הבּחירוֹת לעיר העברית, ויכּוּ את שלטוֹננוּ העצמי חרם — ואתה, סוֹפר נכבּד, אחד “המוֹרים והמַדריכים” של הציבּוּר הזה, לא יצאת “בּעוֹז על הבּמה”, “ולא גערת בּנזיפה בּאנשי חיל אלה”, המכניסים לתוֹך חיינו הציבּוּריים ערכּאוֹת, הֶפקרוּת ואַלָמוּת וַחֲרָמוֹת, “בּחרת בּדרך השתיקה שאינה יפה כּלל”, והראית בּעליל לקהל, ולציבּוּר הפּוֹעלים בּתוֹכוֹ, כּי לֵית דין ולֵית דיין בּקרב הישוּב, וכי לשוא הטיפוּ סוֹפרים בּישׂראל, שנים על שנים, למשמעת לאוּמית, להנהגה עצמית עממית, וּבבוֹא שעת-נסיוֹן חיזקוּ כּמה סוֹפרים אלה, אם בּדבּוּרם ואם בּשתיקתם, ידי פּוֹרצי-גָדר.

ושבתי וראיתי. הנה זה כּמה וכמה חדשים, שאלפי משפּחוֹת יהוּדיוֹת נמַקוֹת בּאין עבוֹדה וּמחיה; אלפי יהוּדים אשר בּאוּ לארץ, כּמוֹך וכמוֹני ממש, לחוֹנן עפרוֹתיה, ויאמינוּ בּתוּמתם לחוֹננה וּלכוֹננה בּעמל כּפיהם, והנה לעמלם זה אין דוֹרש וּלעָניָם אין שוֹעה, וכוֹחוֹתיהם הוֹלכים וכָלים, והם וּנשיהם ותינוֹקוֹתיהם עטוּפי רעב, והיאוּש כּוֹסס, והנֶכֶר אשר מסביב עוֹשׂה שַמוֹת. וּבת-קוֹל יוֹצאת מחוּרבת הלבבוֹת אשר בּכאן לכל תפוּצוֹת הגוֹלה ומחריבה שם כּל חלקה טוֹבה, וּמכבּה כּל ניצוֹץ של אמוּנה. ואנשים מישׂראל “בּעלי רגש אדם ולב עברי”, עוֹמדים על דם רעיהם, וכל הנעשׂה מסביב בּא לא להקל, לא לחזק ידים כּוֹשלוֹת, לא להציל מכּלָיה את הרכוּש היקר בּיוֹתר שיש כּיוֹם לעמנוּ, את נפשוֹת בּניו-בּוֹניו, האוּדים המוּצלים מאת החוּרבּן הגדוֹל, אלא להכבּיד, למרר, ליָאש. ואתה סוֹפר נכבּד, “כּוֹבש הפּעם את יצרך הטוֹב, התוֹבע בּתוֹקף להתעוֹרר וּלעוֹרר את דעת הקהל”, והנך מבּיט וּמחריש.

וּכשבּתוך האויר הזה של התנכּרוּת והַקשחת לב, של איש לבצעוֹ, קרא הועד הלאוּמי — רמז-מעט זה לקיבּוּץ יהוּדי אוֹטוֹנוֹמי בּארץ — להתגבּרוּת, להתנדבוּת מעט, אפילו לא למסי-חוֹבה, כּאשר בּכל מדינה תרבּותית, אלא רק ל“אוֹצר הישוּב”, שצריך היה להעיד עדוּת כּל-שהיא על שמץ רצוֹן לשׂאת בּמצוּקת הרבּים — כּלוּם לא פּגש בּקיר אטוּם, בּלעג ובקלס, כּלוּם לא נתגלתה התהוֹם האיוּמה של קהוּת ונֶכֶר? ואתה, סוֹפר נכבּד, שקטת בּמכוֹנך ולא יצאת לשאוֹל בּשער בּת-רבּים" “אוֹי, מה היה לנוּ, לקראת איזוֹ תהוֹם אנוּ הוֹלכים?”

וּראה נא גם ראה, אדוֹני. שנים על שנים הטיפה חיבּת-ציוֹן לעבוֹדת האדמה, לעבוֹדה כּשרה על קרקע המוֹלדת, עד שסוֹף סוֹף נשתזרוּ המוּשׂגים הללוּ בּאריג הנפשי של הדוֹר, עד שבּא סוֹף סוֹף הדוֹר אשר קיבּל על עצמוֹ שליחוּת זוֹ (שאתה, סוֹפר נכבּד, הטפת לה בּין שאר חוֹבבי ציוֹן, מבּלי שהדבר חִייב בּשעתוֹ את מישהוּ לשינוּי חיים ממש), והנה קמוּ לעיניך נערים וּנערות מישׂראל, אשר מאת חיבּת-ציוֹן היתה להם זאת לא לענין מן השׂפה ולחוּץ וילכוּ בּעשׂרוֹתיהם, בּמאוֹתיהם ולאחרוֹנה גם בּאַלפיהם למלא מצוָה זוֹ ולָגוֹל חרפּה מעל המוֹשבה העברית, אשר כּוֹחה וּפריחתה על ניצוּל בּני עם זר. וּבלכתם להיכּבש בּעבוֹדת המוֹשבה, והנה הם נדוֹנים לרעב-תדיר, ללא כּסוּת וּללא מעוֹן, לשׂכר-עבוֹדה שאינוֹ מספּיק לאכילה כּדי כּוֹח עבוֹדה, וּלרַע מכּל זה, לימים של בּטלה, עלבּוֹן ודֵרָאוֹן. והכּוֹחוֹת הללוּ, אשר דוֹרוֹת על דוֹרוֹת טיפּחוּם ויביאוּם עד הלוֹם ויצווּ להם את החיים ואת העבוֹדה על אדמתנוּ, אלה אשר מהם תקוה לחקלָאוּתנוּ בּעתיד, הוֹלכים וכָלים לעינינוּ, ואתה, אדוֹני, הסוֹפר והחוֹבב ציוֹן, לא “נשמע קוֹלך בּדברי תוֹכחת מגוּלה יוֹצאים מלב אוֹהב וכוֹאב”.

והנה, קיים בקרבתך ציבּור של אלפים, וּלרבבוֹת יגיע, והוּא מאמין בּתוֹם לבּוֹ, כּי בּעבוֹדה תִכּוֹן ארץ-ישׂראל, וכי ארגוּנוֹ והתלכּדוּתוֹ וּמשמַעתוֹ הפּנימית של כּלל-העוֹבדים הם תנאי ראשוֹן לשחרוּר, ליצירה, הם תריס בּפני פּוּרענוּיוֹת, כּשלוֹנוֹת והתנַונוּת. וּבכוֹח הארגוּן הלך ציבּור זה ויצר קוֹדם כּל את עצמוֹ לחיי עבוֹדה, כּבש דרכים לא ידָעוּן ראשוֹנים, יצר משקים וּמפעלים, הקים גם מבצרי תרבּות, הביא אלפים וּרבבוֹת תחת כּנפי השׂפה והספרוּת העברית, הרים את דגל התקוּמה למרחוֹק, וכינס מסביבוֹ רבבוֹת נוֹער יהוּדי בּכל התפוּצוֹת, הָכֵן לעבוֹדת העם. והנה בּארגוּן זה, מקלטוֹ וּמשׂגבּוֹ של הפּוֹעל, מקוֹר בּטחוֹן וישע, מתנקשים “בּאכזריוּת חימה” בּעלי-בּתים, חנוַנים והסתדרוּיוֹת ציבּוּריוֹת מכוּבּדוֹת, האוֹסרוֹת עליו מלחמה עד חרמה, וההתנַקשוּיוֹת הללוּ, אשר כּל תקוה אין להן להכריע את הפּוֹעל, בּאשר יוֹדע הוּא, הפּוֹעל, כּי בּנפשוֹ הוּא הדבר והוּא נוֹתן עליו את נפשוֹ ממש, בּאשר יוֹדע הוּא, כּי ארגוּן זה הוּא אישוֹן-עינוֹ וּמבּלעדיו אין לוֹ כּל תקוּמה בּארץ, וּככל אשר יִרבּו היסוּרים, אשר הוּא מקבּל על ארגוּן זה, כּן תרבּה מסירוּת נפשוֹ, — ההתנַקשוּיוֹת הללוּ אינן מביאוֹת בּכנפיהן לא בּצע ולא כּבוד לגוֹרמיהן, אלא ממיטוֹת עלינוּ, על כּוּלנוּ, שערוּריוֹת וחילוּל השם, מהלוּמוֹת וּפרעוֹת, מאסרים וּכבלים, הפרעוֹת שביתה וגידוּלי בּגד וָמַעל, ועל כּוּלם —רוֹגז לבב. ועל כּל אלה, אדוֹני הסוֹפר, עוֹבר אתה “בּשתיקה גמוּרה, כּאילו זהוּ אינצידנט קל-ערך מאד, שאינוֹ כּדאי כּלל לאבּד עליו טיפּת דיוֹ ואפשר לבטלוֹ בּתנוּפה קלה ולעבוֹר בּמנוחה שלמה לסדר היוֹם”.

והנה אך זה, בּימים האחרוֹנים, נִהְיְתָה לעינינוּ “שערוּריה גדוֹלה ונוֹראה בּקרב ישׂראל לעין השמש בּארץ-ישׂראל”: פּוֹעלות יהוּדיוֹת הוּכּוּ “בּאכזריוּת חימה” ממש בידי שוֹטרי הממשלה. והשוֹטרים הוּזמנוּ מטעם פּקידי “הנדיב הידוּע”², והמַהלוּמוֹת חוּלקוּ בעווֹן שלא הסכּימו בּנוֹת סוֹררוֹת אלוּ להפחתת משׂכּוּרתן המַרעיבה. וההפחתה חלה בּענף פּרנסה, המעשיר בּכל הארץ את בּעליו, בּמשק אשר שׂכר-פּקיד שקוּל בּוֹ כּנגד שׂכרן של עשׂרוֹת פּוֹעלוֹת — ואתה, אדוֹני הסוֹפר, “שהשערוּריה ודאי נגעה עד עוֹמק לבּך”, “הסתפּקת בּזה שמלַאכתך נעשׂתה על ידי אחרים, בּעתוֹנים החשוּדים על פּרוֹליטריוּת ולא ניסית ללמד בּעלי-אגרוֹף בּינה”, כּי “לא זוֹ הדרך” לשוֹטרים בּארץ-ישׂראל להכּוֹת פּוֹעלוֹת יהוּדיוֹת, וכי לא לשם כּך קיימים פּקידיו של הנדיב שיִרצוּ בּמחנוֹת שׂכירים מבּני בּניו של ישמעאל וכי “לא הוּתרה הרצוּעה” וכי “בּני-עוֹנשין הם על מעשׂי פּרעוֹת”. וּבשעה שלמרוֹת תנאי הסכּם השלוֹם שבּין הפּוֹעלים וּבין הפּקידוּת, הוּבלוּ ששה פּוֹעלים מפּוֹעלי זכרוֹן-יעקב, כּבוּלים בּשלשלאוֹת-בּרזל לבית-הסוֹהר, לא זכוּ הם וחבריהם לשמוֹע מפּיך את תביעת עלבּוֹנם, כּאשר זכוּ הזגוּגיוֹת המנוּפּצוֹת.

בּמה זכוּ איפוֹא הזגוּגיוֹת של הדר-הכּרמל, כּי להן, אדוֹני הסוֹפר, חרדת את כּל החרדה הגדוֹלה הזאת?

זוֹ­הי התמיהה שאני שרוּי בּה. בּתמיהה זוֹ תמצא אוּלי את המַפתח לשאלה, מדוּע נמנעתי אני וחברי “מהרעיש את עוֹלם הפּוֹעלים”. ראה ראינוּ את החזית הגדוֹלה והארוּכּה, הָחֵל מן השוֹטר המזוּין ועד הבּעל בּעמיו, ועד המוּמחה לשׂכירת מפירי-שביתה ועד הסוֹפר בּישׂראל, וכוּלם, כּוּלם דבר אין להם עם הגוּלגוֹלת המנוּפּצת ועם החיים המנוּפּצים. ורק על הזגוּגיוֹת המנוּפּצוֹת נתגלגלוּ רחמיהם — ואדע, כי יש להן לזגוּגיוֹת מי שיתבּע את עלבּוֹנן ואינן זקוּקוֹת לי וּלשכּמותי.

אגב —

השאלת פּעם את נפשך, אדוֹני הסוֹפר: “לשכּה” זוֹ שבּשֶלה כּל הסערה, המחלקת את יוֹם העבוֹדה הזעוּם וּבוֹצעת את הפּת האחת לשנים וּליוֹתר, “לשכּה” זוֹ שאליה פּוֹנה כּל מחוּסר-עבוֹדה וכל קשה-יוֹם, — מכּמה מקרים של נפץ (נפץ זגוּגיוֹת ונפץ גוּלגלוֹת) הצילה היא אוֹתנוּ, כּוּלנוּ בּארץ? אילוּ שאלת זאת, היית אוּלי מבין את פּשר המרירוּת המתפּרצת בּשעה שלא רק קבּלנים ומּפירי-שביתה, אלא עסקני ציבּוּר מכוּבּדים וראשי מוֹסדוֹת ציוֹנים מתנכּלים אל לשכּה זוֹ להבקיעה.

ואל נא תראֵני, אדוֹני, כּאדם הרוֹאה כּאן שאלה של זגוּגיוֹת בּלבד. אפשר שענין הזגוּגיוֹת חשוּב לי ולחברַי הרבּה יוֹתר מאשר לרבּים מהמַתריעים על הקלקלה. בּעינַי אין זאת שאלת קדוּשת הקנין הפּרטי. זה בּעינַי הרבּה יוֹתר מאשר הלָאו של “בּל-תשחית”, לָאו מוּסרי חשוּב מאד מאד, לכל הרוֹאה בּרכוּש את עמל-האדם ואת נכס-הציבּוּר. ידוֹע ידעתי כּי זגוּגיוֹת מנוּפּצוֹת אינן אלא צוּרה של סדרי חברה ויחסי-אדם בּתוֹכנוּ. ידעתי גם ידעתי, כּי כּל אַלָמוּת וכל מעשׂה-הפקרוּת מתנקמים בּחיי החברה עשׂרת מוֹנים, כּי בּחיינוּ אנוּ לא יתכן מפעל היצירה בּאויר של אַלָמוּת כּל-שהיא, וגם זאת ידעתי: בּעד זגוּגיוֹת מנוּפּצוֹת ישלם תדיר, קוֹדם כּל, הפּוֹעל בּעוֹרוֹ וּבנפשוֹ. ונזקם של פּוֹעלי חיפה גדוֹל הרבּה יוֹתר מהפסדוֹ של בּעל-הבּית הניזוֹק בּזגוּגיוֹתיו. כּי אין אויב מסוּכּן יוֹתר לפּוֹעל מאשר זה המַדריך אוֹתוֹ בּדרך האַלָמוּת והפּריצוּת, בּין אם הוּא בּא מִסִטְרָא דִשְׂמָאלָא, לשם דחיקת הקץ כּביכוֹל, בּין אם הוּא בּא מסטרא דִימִינָא, לטמוֹן לוֹ מוֹקש וּלהעמיד בּנסיוֹן את כּל סבלוֹ. כּי חרב-פּיפיוֹת היא האַלָמוּת אשר האוֹחז בּה לא יִנָקה. ואין אסוֹן גדוֹל לפּוֹעל מאשר להפסיד את האנָך ההיסטוֹרי אשר בּוֹ הוּא אוֹחז וּבעזרתוֹ הוא כּוֹבש את כּיבּוּשיו הנאמנים. כּן, אדוֹני. זוֹהי ההכּרה המלַוה את תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, והיא שעמדה לה לעמוֹד בּהרבּה נסיוֹנוֹת וּפורענוּיוֹת, והיא שגרמה לכך, שמקרה חיפה, שאתם מרעישים עליו את העוֹלם וּמנַפּחים אוֹתוֹ בּכל לשוֹן של הפלגה, מקרה שהנהוּ ממעשׂים בּכל יוֹם בּעוֹלם היהוּדי הקטן וּבעוֹלם הגדוֹל, הנהוּ אצלנוּ מקרה יוֹצא מגדר הרגיל. מגדר הרגיל.³

אוּלם מן ההכּרה הזאת של דרך התנוּעה, מן המלחמה הבּלתי-פּוֹסקת בּכל מיני נְליזוֹת וּסטיוֹת המסַכּנוֹת קוֹדם כּל את הפּוֹעל ואת מלחמתוֹ, ועד האיצטלה של מוֹכיח וּמַטיף מוּסר, ועד הצטרפוּת למקהלה היפה, השׂשׂה לכל מקוֹם תוֹרפה המתגלה בּמחנה העבוֹדה, הרוֹאה את הקיסם בּעיני הפּוֹעל ואינה רוֹאה את הקוֹרוֹת שבּעיני ציבּוּרה היא — רחוֹקה מאד הדרך.

ועוֹד מלים אחדוֹת, אשר בּהן אוּלי אסַכּן כּל קשר בּיני וּבין חברה מהוּגנת. אתה, אדוֹני, רחצת בּנקיוֹן כּפּיך, בשפכך את שצף קצפּך על מעשׂי הבַּרבַּרים, וּבי וּבחברַי אתה רוֹאה את הקרוֹבים אל החלל. מאתנוּ אתה דוֹרש עֶגלה ערוּפה. יהי כּן. אני לא ארחץ בּנקיוֹן כּפּי. וּבלשוֹן הכּתוּב אוֹמַר: לא טוֹב אנכי מאַחַי ואַחיוֹתי, המוּכּים והכּבוּלים בּשלשלָאוֹת. ואין לי הבּטחוֹן הגמוּר, כּי הייתי טוֹב מהם אילוּ נמצאתי עתה בּמצבם. זה כּמה שנים שלא טעמתי טעם רעב, ורָחקתי גם מטעם “משגיח” וּ“פקיד”, ויוֹם המחרת אינוֹ תלוּי לי מנגד, וּלפיכך אחשׂוֹך דברי הטפה וּמוּסר לימים טוֹבים יוֹתר.

שבט תרפ"ז.

---

תשוּבה שניה מאת העוֹרך

מאת

ברל כצנלסון

¹

מר רבניצקי,

מתוֹך מכתבך השני למדתי לדעת, לצערי, כּי בּמידה כּזאת לא הצלחתי להביא את דברַי בּלבּך, עד שבּאמת נשאר “עצם הענין סתוּם ומעוּרפּל”. יתר על כּן, נתתי לך מקוֹם לראוֹת את דברַי כּ“תביעה שכּנגד” לשם “פּוּלמוֹס”. ואני, שָׂהדי בּמעמקים, לא לפוּלמוֹס התכּוַנתי, אלא לדבר אחר לגמרי: חפצתי כּי תשוּבתי תהיה בּרורה וּגלוּיה, מבּלי הַעלָמה כּל-שהיא, מבּלי תת מקוֹם למי שהוּא לטעוֹת בּעֶמדתי, בּין אם תִישַר בעיניו בּין אם תּרַע. ואם בּחרתי לי בּחלק מן הדברים צוּרה של שאלוֹת, הרי לא היה זה מצדי אלא שימוּש דידַקטי, כּדי להציג בּבּהירוּת האפשרית את תמוּנת חיינוּ הציבּוּריים, אשר ממנה, לדעתי, למרירוּת וליאוּש וּלאַלָמוּת תוֹצאוֹת, וּכדי לתת לך את האפשרוּת להעמיד אוֹתי על יחסך אתה לענין הנדוֹן.

אוּלם אם גם בּי הקוֹלר תלוּי, ואני הוּא שלא השׂכּלתי להסבּיר, הרי על כּל פּנים התאמצתי להבין את שאלתך וּלהשיב עליה כּכל יכלתי, לא התעלמתי ממנה והיתה לי רשוּת לקווֹת, כּי אם יהיה רצוֹן מלפניך ליטוֹל רשוּת הדיבּוּר וּלהעסיק את תשׂוּמת-לב הקוֹרא, כּי אז לא תמנע מאִתנוּ את תשוּבתך הגלוּיה לשאלוֹת אשר נשאלת. ואתה, אדוֹני, לא מצאת, כּנראה, בּכל דברַי שמץ-מה הראוי לעיוּן, לתשוּבה, ועל אחת כּמה הוֹדאה בּמקצת. חמקת לך מתשוּבה כּל-שהיא ל“עצם-הענין” והנך מסתפּק בּזה שאתה מגלה פּגָם קשה בדברַי, “מעין אחיזת-עינים”: נתתיך בּעיני הקוֹרא הפּשוּט לאדם שאינוֹ מתערב בּשאלות היוֹם, ואתה מעמיד אוֹתי על טעוּתי, כּי בּמשך השנים שאתה בּארץ כּתבת רבּוֹת “בּשמך אוֹ בּכינוּיך הספרוּתי” “בּשאלוֹת היוֹם העוֹמדוֹת על הפּרק”. בּי אדוֹני! האם לשתיקתך בּכלל חרדתי חרדה? אוֹ כּלוּם לכתיבתך שאלתי? והרי אני שאלתי לעמדתך בּשאלוֹת מסוּימוֹת, בּאוֹתן השאלוֹת המרוֹת, השוֹתתוֹת, “שאין לבטלן בּתנוּפה קלה ולעבוֹר לסדר היוֹם”? כּלוּם לא כּדאי היה שתאיר עינינוּ בּפתרוֹן השאלוֹת החמוּרוֹת, “המפרידוֹת בּין אחים” מתוֹך אוֹתה ההשקפה האחת והנכוֹנה “שיֶשנוֹ עם אחד וכל ישׂראל חברים”, כּדבריך?

ואתה, אדוֹני, כּאילוּ מתוֹך הסחת-דעת גמוּרה מן הענינים שעליהם נשאלת, מוֹסיף לקיים את מצוַת “הוֹכח תוֹכיח את עמיתך”, מבּלי שתחשוֹב, כּי יש גם חוֹבה שאינה כּתובה “שמוֹע תשמע לדברי עמיתך”, והרי אתה חוֹזר שוּב על כּל דברי ההפרזה הבּלתי יפה בּענין הדר-הכּרמל, מַגזים לאין ערוֹך על גוֹדל הענין, מתעלם מגוֹרמיו (אפילוּ מזה שלהתפּרצוּת קָדם איוּם של הבאַת שוֹטרים לעזרת מפירי-השביתה), מסרס את דרישוֹת הפּוֹעלים (לדרישה שהעבוֹדה תחוּלק למחוּסרי-העבוֹדה לפי תוֹר צוֹדק, קוֹרא אתה “סערה על שניתנה עבוֹדה לפוֹעלים עברים רעבים סתם”) ושוֹכח לגמרי, כּי במשך שנה זוֹ היינוּ לא פּעם עדים לכך שעסקני פּוֹעלים הוּכּוּ וחוּבּלוּ בּגוּפם (החבר לובּיאניקר, החבר קיציס) מבּלי ש“החרדים לגוֹרל הישוּב נפגעוּ בּעוֹמק לבּם”, וכי אך זה קראנוּ, שבּנס-ציוֹנה עשׂה פּקיד יהוּדי לפוֹעל בּמַגלב ואיש לא פּצה פּה.

האין אני רשאי להסיק מכּאן, אדוֹני, כּי אתה וּשכּמוֹתך הנוֹטים להעמיד את התוֹרה כּולה על אחת, על “ודַל לא תֶהְדַר בְּריבוֹ”, ורוֹאים בּזה את תמצית השויוֹן האנוֹשי, עלוּלים מאד מאד להדוֹר, אחרים, לא דלים, בּריבם?

ושוּב אתה, אדוֹני, טוֹרח לעוֹרר בּי את האמוּנה, כּי אין אני חשוּד על מעשׂי-אַלָמוּת. כּלוּם זוֹהי השאלה? והלא השאלה היא, לדידי, אם “השׂבע אשר לא יבין לנפש הרעֵב”, אם זכּאי הוא לדוּן את חברוֹ הרעֵב, ועוֹד בּכל חוֹמר הדין. ואַל נא תתנני, אדוֹני, לדוֹרש “פּריבילגיה” למי שהוּא בּניפּוּץ שמשוֹת. הנה היינוּ עדים, כּי יהוּדים, לא פּוֹעלים, יוֹרדים עתה לפּוֹלין וּמנַפּצים שם שמשוֹת², לא בּבתים פּרטיים, אלא בתנוּעה הציוֹנית, ועסקנים כּשרים בּאים וּמלמדים עליהם זכוּת, כּי אין אדם נתפּס על צער חוּרבּנוֹ, ואוֹמרים לכוּלנוּ: “אַל תדוּן”. ואכן, בּמקוֹם שיש פּוּרענוּת לא נאמַר “הוֹכח תוכיח” אלא “עזוֹב תעזוֹב”. וּכשאין כּוֹח לעזוֹב, אזי — האדם בּעת ההיא יִדוֹם.

וּבמקוֹם תשוּבה בּחרת לך, אדוֹני, לבדוֹק את כל פּרשת חטאינוּ, שלי ושל חברַי, וַתפקדוּ עלינוּ את עווֹן “הנוֹער העוֹבד” ואת עווֹן ה“אתה בּחרתנוּ”. לכאוֹרה אתה מדבּר אמנם על שפע החזיוֹנוֹת השליליים הראוּיים להצלָפה, על “ימין” ועל “שׂמאל”, אוּלם, כּנראה, קרוֹב השׂמאל יוֹתר אל לבּך, וּלפיכך אינך חוֹשׂך שבטך ממנוּ. ועוֹד נראה, שאחדוּת-האוּמה וחבֵרוּת בּניה נפגעת יוֹתר “משיטתנוּ” הרעה מאשר, למשל, מן הצֶנז³ הנדרש בּתוֹר תריס בּפני “העצם החשוּב מעצמי-העם”⁴ על ידי העתוֹן⁵, אשר שמך מתנוֹסס הדר על עמוּדיו, בּין שאר חברי המערכת, אוֹ מן הוֹרדת שׂכר הפּוֹעלת העברית למַטה מכּל קיוּם אנוֹשי, אוֹ ממסירת פּוֹעלים עברים לידי משטרה על חטא של שביתה.

וּלפיכך הייתי בּעצם פּטוּר מכּל בּירוּר, הנהפּך, מאוֹנס, לויכּוּח. אלא שאוֹתם סירוּסי הדברים בּענין הנוֹער העוֹבד וּבמַהוּת הארגוּן שלנוּ, — סירוּסים שאנוּ רגילים לשמוֹע אוֹתם בּשׂיחוֹת יוֹשבי-קרנוֹת אוֹ בּעתוֹנים, שאינם חלילה “שׂוֹנאים וּשׂמחים לאיד הפּוֹעלים”, אלא שיש להם הנאה פּוּרתא מהרעלת האויר על ידי דברי-בֶּלע ואַבני-קֶלע — כּיון שנשמעוּ מעל עמוּדי “דבר”, מפּי סוֹפר נשׂוּא-פּנים, אין להשאירם מבּלי הסבּרה כּל-שהיא למי שאינוֹ מתכּוון דוקא למרוֹד בּאמת.

מכּה אתה “על חטא”, אדוֹני, אשר לא “הִתרעת על קלקלה” של הנוֹער העוֹבד, אוּלם אין אתה מרגיש כּל מוּסר-כּלָיוֹת, כּנראה, בּשעה שאתה עוֹמד וּמכריז, כּי “השתדלוּ מנהיגיו וּמדריכיו למחוֹת כּל סימן וכל זכר של לאוּמיוּת”, כּדי “שתסתלק השכינה הלאוּמית מעל פּני הנוֹער שלנוּ ושיִתקרב בּפסיעוֹת גסוֹת אל הקוֹמסוֹמוֹל”.

הראית, אדוֹני, חוֹבה לעצמך להכּיר מקרוֹב את הנוֹער העוֹבד ואת מַדריכיו בּטרם יצאת להוֹציא שם רע של קוֹמסוֹמוֹל על ילדי ישׂראל בּארץ-ישׂראל? החשבת רגע על כּבוֹד המלה העברית הנדפּסת בּאוֹתיוֹת אַשוּריוֹת, בּטרם הוֹצאת מעֵטך שחוֹר על גבּי לבן דברים אשר כּל היוֹדע יצחַק להם וינוּד לסוֹפר העברי, נשׂוּא-הפּנים, הנזוֹן וּמזין את הציבּוּר בּדיבּוֹת הוֹלכי-רכיל? הטרחת לסוּר אל בּתי-הספר של הנוֹער העוֹבד, להרצאוֹתיו, לאסיפוֹתיו, לקבוּצוֹתיו החקלאיוֹת, בּטרם הוֹצאת את פּסק-דינך? הטרחת לכל הפּחוֹת לקרוֹא את הדין-וחשבּוֹן של ועידת הנוֹער וידעת בּאיזה ענינים ושאלוֹת טיפּלה ועידתוֹ, וּמה אמרה בּשאלוֹת התרבּוּת, החינוּך החלוּצי, הפּעוּלה החקלאית? ואם הספּיקה לך השמוּעה בּדבר חטא “הדגל וההימנוֹן”, שהגיעה אליך, השאלת גם לדברי ה“מאַשרים-המַתעים” בּשאלה זוֹ בּטרם בּאת להעריך את מפעלם?

ועוֹד אַרשה לי לשאוֹל אוֹתך: כּלוּם משוּם ששמעת על הדגל וההימנוֹן, רק משוּם כּך הוּא (הנוֹער העוֹבד) לצנינים בּעיניך?

לא, אדוֹני, כּל עוֹד היוּ ילדי ישׂראל משׂחקים בּפוּטבּוֹל וּבצוֹפים וּבמַכּבּי, היה הענין — אם קרוֹב ללבּך ואם רחוֹק — כּשר מבּחינה לאוּמית. כּל עוֹד ילדי ישׂראל מתגוֹללים בּרחוֹבוֹת, מסתוֹפפים מסביב לסינֶמה, מתַגרים בּשוָקים, סוֹחרים אֱלֵי סימטאוֹת, צפוּיים לכל מכמַני המזרח — והכּל הוֹלך למישרים. אין אתה חרד לראוֹ­ת ולדעת מה יֵעָשׂה בּילד העברי בּארץ-ישׂראל. אוּלם מכּיון שנפלה הברה “הנוֹער העוֹבד” — ואתה, “החרד לגוֹרל הישוב”, חרדת את החרדה הגדוֹלה.

מבין אני לרֵעך, אדוֹני, אילוּ היוּ ילדי ארץ-ישׂראל “פּרחי-ציוֹן”⁶, למשל, ושָקט ורָגע לבבך. אוּלם הֶחָשבת על זה כּיצד קרה כּדבר הרע הזה שילדי ציוֹן אינם “פּרחי-ציוֹן” ענוּגים ורכּים, אלא נוֹער עוֹבד דוקא? האוּמנם לא מצאת בּיאוּר אחר מאשר השפּעתם הרעה של “המאַשרים המַתעים”? האוּמנם הנך סוֹבר בּתוֹם לבּך, כּי נוֹער עוֹבד אינוֹ מציאוּת אלא אַמצאה של “מַפרידים בּין אחים”?

ואוּלי תוּכל, אדוֹני, לבאר לי כּיצד קרה הדבר, שאנשים כּמוֹך, בּעלי “רגש אדם ולב עברי” “בּקרב ישׂראל בּארץ-ישׂראל” לא חרדוּ כּלל למחוֹת דמעה מעל פּני ילדה משרתת-נעלבת, מעל פּני ילד עזוּב בּרחוֹב, מעל פּני “מחוּסר עבוֹדה” פּעוּט? איך זה עצמתם עיניכם מראוֹת בּרע, כּי מתחת לכל התפארת הלאוּמית, על היכלי תרבּותה וּמוּסרה, קיים עוֹד “מרתף” לאוּמי, מרתף אָפל וטחוּב, העלוּל לפוֹצץ וּלקעקע את כּל הבּירה? האוּמנם, אתה וחבריך, הדוֹגלים כּל ימיכם בּשם המוּסר היהוּדי והלאוּמיוּת העברית, היוֹדעים וּמַטיפים כּי יש עם אחד, וכי כּל ישׂראל חברים, האוּמנם אינכם חשים כּל פּגיעה בּדבר, ש“בּני האבוֹת”, בּני אברהם, יצחק ויעקב, נדוֹנים לחיי השפּלה ורקב, לבערוּת וּלאַנאַלפבֵּיתיוּת, למחסוֹר וּלהפקרוּת? וּמדוּע המתנתם אתם עד שיבוֹאוּ ה“מאַשרים המַתעים” ויבקשוּ לתקן את פּגימת חיינוּ, שנעלמה מעיניכם וּממַצפּוּנכם?

ואם באמוּנה אתה סוֹבר, אדוֹני, כּי אנוּ מוַתרים על השכינה הלאוּמית הרי אתה טוֹעה מרה. אפשר זהוּ המקוֹמם כּנגדנוּ בּיוֹתר, אם גם בּלא יוֹדעים, שאין אנוּ מאמינים כּי עתידה השכינה לשרוֹת דוקא על אלה היוֹשבים ועטרוֹתיהם בּראשיהם ונהנים בּעוֹלם הזה. אוּלי זהוּ חטאנוּ שאנוּ מאמינים כּי אין ידים יוֹתר נאמנוֹת לשכינת האוּמה מאשר ידי-העבוֹדה. ואף על פּי שת“ק מאוֹת פּרסה על ת”ק מאוֹת פּרסה רגזה הארץ והוּבאש ריחוֹ של “הנוֹער העוֹבד”, הריני מעיז להעיד לפניך, אדוֹני, קֳבָל-עם, כּאדם אשר אינוֹ חוֹשב את התרבּוּת העברית בּימינוּ כּנחלת בּעלי-בּתים הגוּנים דוקא, ואשר יש לוֹ כּל “היצר הרע” שהפּוֹעל העברי יהיה הנהנה מנכסי תרבּוּתנוּ וגם יוֹצרם לעתיד לבוֹא, כּי נוֹער עוֹבד זה, המנוֹאָץ והמשוּקץ בּפי גדוֹלים וטוֹבים, הנהוּ — למרוֹת דלוּתוֹ וּפּגימוֹתיו ובָסרוֹ — אחד המפעלים התרבּוּתיים היוֹתר יפים שהקימוֹנוּ בּארץ, ועוֹד יוֹתר: הייתי מאַחל לשאר הסתדרוּיוֹת הנוֹער בּארץ שיהיה בּהם מאוֹתוֹ התוֹכן המוּסרי בּאמת, הלאוּמי בּאמת והאנוֹשי בּאמת, — מבּלי ריקנוּת וּצביעוּת וּפּטריוֹטיוּת מזוּיפת, וקַריֶריזם וליבַנטיניוּת — שיש בּנוֹער העוֹבד.

אוּלם לא רק את “הנוֹער העוֹבד” ידעת להעריך כּהלכה, כּי אם ידעת להגדיר את עצם ה“שיטה” שלנוּ: "אתם מפרידים בּין אחים, שזוֹ דרכּכם להשפּיע על המחנה בּכל דרכי השפּעה להבּיט מגבוה וּבעיני בּוּז על העוֹמדים “מחוּץ”, “אתם קרוּיים אדם, אתם יחידי סגוּלה” וכוּ' וכוּ‘. “ולא רק בּין אחים, כּי אם גם בּין חברים” אנוּ מפרידים, והראָיה: חיפה, שבּה התנגדנוּ “לפּוֹעלים עברים רעבים סתם”. וּכדי להבדיל בּין חוֹשך לאוֹר, אתה מבטיח אוֹתי כּי “מתנגדים ושׂוֹנאים” לפּוֹעלים אין “אפילוּ בּתוֹך בּני הימין הקיצוֹנים”, בּאשר “אנוּ — כּלוֹמר, לא הפּוֹעלים — אין לנוּ יחסנים וּבני “אתה בחרתנוּ” בּתוֹך העם, כּוּלנוּ” וכוּ’.

לא אָדוּן אִתך, אדוֹני, איזה חוּגים בּארץ לקוּיים יוֹתר בּמחלת השׂנאה המַעמדית. כּשאני לעצמי, סוֹבר אני כּי שׂנאה מעמדית אינה אלא חזיוֹן חברתי ירוּד, נחלת מַעמדוֹת טרוּפים, וכי ההכּרה המעמדית נזוֹנה לא מן השׂנאה אלא מראִיית העתיד ההיסטוֹרי, והיא המעלה את הרגש האלמנטרי של ניגוּד-מעמדוֹת למדרגה של יצירה ושינוּי משטר חיים. וּבזה אני מבאר, מדוּע יוֹדעים הפּוֹעלים להעריך בּחיוּב כּל חזיוֹן בּעל ערך הנעשׂה מחוּץ להם, ומעוֹלם לא ראינוּ שפּוֹעלים בּארץ יגַנוּ בּשׂנאה פּתיחת בּית-חרוֹשת אוֹ מפעל משקי ותרבּוּתי של זוּלתם, בּשעה שאין לך אף מפעל אחד של הפּוֹעלים, בּכל ענף חיים שהוא, הָחֵל מדגַניה והעמק וגמוֹר בּ“נוֹער העוֹבד”, שלא היה מצד פּלוֹני אוֹ אלמוֹני למטרה לחצי הבּיטוּל, הדיבּוֹת והשיסוּי. אוּלם נכוֹן אני להאמין לעֵדוּתך, אדוֹני, בּדבר חוֹסר השׂנאה המעמדית בּחוּגי הימין. ודאי הנך בּר-סמך להעיד עליהם. נכוֹן אני להאמין, כּי הרצוֹן, למשל, לגזוֹל מן הפּוֹעל את זכוּת הבּחירה שלוֹ אינוֹ כּלל מחמת שׂנאה מעמדית, חלילה, אלא מתוֹך הכּרה לאוּמית, של כּל ישׂראל חברים, שתיפָּגם, חלילה, אם גם הפּוֹעל, מחוּסר הרכוּש, יהיה בּר-בּחירה. אפשר. אוּלם יש דבר-מה שהוּא מסוּכּן לא פּחוֹת מאשר שׂנאה מעמדית, והוּא — הסַנורים המעמדיים אשר “היֶצר הרע” המעמדי מכּה בּהם את קרבּנוֹתיו, הקהוּת והעיוָרוֹן המתגלים אצלנוּ לפעמים כּל כּך קרוֹבוֹת מצד אנשים הדוֹגלים בּשם אחדוּת-האוּמה דוקא. ולא קל להבחין, היכן העיוָרוֹן והקהוּת והיכן השׂנאה המסוּתרת. וּכש“לשכּת-העבוֹדה” מתלבּטת, לא על קיוּמה היא, כּי אם על קיוּם כּל העוֹבדים ומחוּסרי-העבוֹדה, נוֹשׂאת בּכל המצוּקה, אינה סוֹגרת דלתה בּפני שוּם איש, מחַלקת את הפּת לכל הנצרכים, וּממלאה בּזה תפקיד עצוּם וחוֹבה גדוֹלה של החברה כּוּלה, וסוֹפר עסקן ציבּוּרי בּישׂראל אינוֹ רוֹאה ואינוֹ מבין זאת וטוֹען על “אבן ואבן” ועל דחיקת רגליהם של “פּוֹעלים עברים רעבים סתם” — האין זאת קהוּת מַעמדית, אשר טח לבּה מהבין את הנעשׂה סביבה? אוֹ כּשציוֹנים טוֹבים, אשר כּל ימיהם הטיפוּ לאִרגוּן, לאיחוּד, אשר כּל ימיהם ידעוּ מה ערך יש וכמה מן האמת יש בּטענוֹת ה“נרדפים” על-ידי הארגוּן הלאוּמי, הָחל מ“הפּלס”⁷ וכַלֵה בּ“אגוּדת ישׂראל”, וּכשהדבר מגיע לידי ארגוּן הפּוֹעלים רוֹאוֹת בּוֹ עיניהם רק חמס, והם עוֹמדים לימין ה“נרדפים” כּביכוֹל וּמגינים על ה“חוֹפש” של מפירי-שביתה וּמסייעים לכל נרגָנוּת וחַתרנוּת — הרי גם זוֹ אינה, כּמוּבן, שׂנאה מעמדית. וּכשאנשים מישׂראל, אשר עברוּ בּעצמם בּימי חייהם את מדוֹרוֹת ההשׂכּלה, חיבּת-ציוֹן, אחד-העמיוּת וציוֹנוּת, ויוֹדעים שכּל תנוּעה חדשה מרימה יד בשוֹמרי החוֹמוֹת, מביאה “חרב לעוֹלם”, מַטיפה לחסידיה כּי הם “השׂאוֹר שבּעיסה”, ואלה בּהגיעם לזקנה הם מרימים זעקה על ה“אתה בחַרתנו” של הפּוֹעלים דוקא (ה“אתה בחרתנוּ” של “בּני-משה” היה כּשר!) על ה“התפּלגוּת” וה“התבּדלוּת”, ואינם רוֹאים את המציאוּת המַעמדית המפַלגת, אשר הם נתוּנים בּה, ותוֹלים את הקוֹלר בּאנשים המכּירים בּמציאוּת הזאת וחוֹתרים דרכּה להגשמת המטרה ההיסטוֹרית: אוּמה אחת, בּלתי-מעמדית, אוּמה וּבת-חוֹרין, אשר המלים “כּל ישׂראל חברים” לא ישָמעוּ לגַבֶּיה כּצחוֹק מכאיב-לב; כּשאנשים אשר רוֹממוּת האוּמה בּגרוֹנם וחרב הרכוּש הפּרטי בּידם בּוֹכים על ה“פּריבילגיוֹת” המעמדיוֹת של הפּוֹעל; אוֹ כּשאנשים שאינם רוֹאים שוּם התבּדלוּת בּקיוּם בּתי-ספר לילדי האמידים (גימנסיוֹת, בּתי-ספר לנגינה וכוּ') וצוֹעקים “התבּדלוּת” לכל נסיוֹן של בּית-ספר אשר בּוֹ יחַנך העוֹבד את בּנוֹ על פּי דרכּוֹ — האין כּל זה מצטרף ל“אַתמוֹספירה” של קהוּת, עיוָרוֹן וּצביעוּת מעמדית, אשר אילוּ היתה התנוּעה הצעירה רפת-אוֹנים היתה ודאי נחנקת בּה. וּמשגָברה והכּירה בּכוֹחה וּבזכוּתה אין לה אלא “לדרוֹך עוֹז ולפסוֹח על החללים”, כּמצוַת המשוֹרר?

ואַל נא יתקבּל הרוֹשם מדברי, כּי אני בּא להצדיק את כּל מעשׂינוּ, כּי רוֹצה אני לוֹמר, שאין בּנו משגה וסלף. אֵי תנוּעה ציבּוּרית, אשר דרכּה רפוּדה לה ללא משגה וּללא תקלה? אֵי תנוּעה, אשר לא עברה עליה תקוּפת-בּוֹסר, אשר גליה לא העלוּ קצף? אוּלם לא על פּרט זה אוֹ אחר, ששגינוּ בּוֹ אוֹ נשגה בּוֹ, אנוּ דנים עתה, אלא על העיקר. כּלוּם צדקה ההשׂכּלה אוֹ הציוֹנוּת בּכּל? אוּלם הצדק ההיסטוֹרי היה עמן, ויד ההיסטוֹריה העברית היא המַנחה את תנוּעת העבוֹדה. ולא אשמתנוּ היא, אם עוֹד ישנם לְקוּיי הראִיה. שאינם רוֹאים בּהוֹלך וּבא, וּממוּסר היהדוּת נשאר להם הפּסוּק האחד, “כּי לא יֶחדל אביוֹן מקרב הארץ”⁸, ושוֹכחים כּי יש יהדוּת, אשר הכריזה “משוֹד עניים מאנקת אביוֹנים עתה אקוּם יאמר ה'”⁹, וכי עוֹד בּימי נחמיה בּן חֲכַלְיָה ידעוּ בּני “העם האחד” אשר עלוּ ליַשב את הארץ, כּי “כּבשׂר אַחינוּ בּשׂרנוּ, כּבניהם בּנינוּ”¹⁰. וּשליחה של ההיסטוֹריה העברית, נחמיה בּן חכליה, ידע לריב על ה“אִרגוּן” ועל עניני העוֹבד עם החוֹרים והסגָנים. עמוֹ היה אמנם עזרא הסוֹפר, אוּלם כּלוּם לא היוּ סוֹפרים גם עם החוֹרים והסגנים?

אדר א' תרפ"ז

---

מַהי סוֹף סוֹף דעתוֹ של מ.ג.?

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּויכּוּח המר והנמהר המתנהל עתה לעיני כל הישוּב, לעיני ממשלת הארץ וּבעזרת משטַרתה, על ידי שני הצדדים: מוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים בּטוֹן הרע שלה, בּ“רַגזנוּת וּבעצבּנוּת חוֹלנית”, בּ“הסתלקוּת” וּבחוֹסר-אחריוּת; וראשי הציוֹנוּת והישוּב (המעוּטפים פּסידוֹנים של “ועדת הבּנין”), בּשתיקה היפה שלהם וּבנשיאת אחריוּת גמוּרה, ציבּוּרית וּמדינית — בּויכּוּח הזה (כּמוֹ בּכמה ויכּוּחים אחרים) יש גם צד שלישי, הלא הוּא: מר מ.ג., עוֹרך “הארץ”. וּסגוּלה מיוּחדת לוֹ למ.ג. שדעתוֹ היא תמיד שלישית. בּחינת “הכּתוּב השלישי”. אין הוּא נתפּס לרַתחנוּת וּל“נַצחנוּת” של אלה ושל אלה, אינוֹ נוֹטה “לצדדין”, אלא הוֹלך לבטח דרכּוֹ, שוֹקל את הדברים וּבוֹחן אוֹתם בּמתינוּת וּבאוֹבּיֶקטיביוּת מתוֹך קריטריוֹן לאוּמי נעלה; שוֹקד על בּקשת דרכי הסכּם בּין הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים בּישוּב ומבקש למנוֹע את הציבּוּר מזעזוּעים. ואחרי הזעזוּעים, היתירים בּהחלט, שבּאוּ עלינוּ השבוּע בּגלל השאלה הארוּרה של הלשכּה והעבוֹדה המאוּרגנת, עלה על דעתי: ודאי בּא זה עלינוּ משוּם שלא שמענוּ לדעה השלישית, הנייטרלית, האוֹבּיֶקטיבית. ותקף עלַי יִצרי לרדת לסוֹף דעתוֹ של מ.ג., כּלוֹמר, לדעת סוֹף סוֹף מַהי דעה זוֹ, העלוּלה לשמוֹר אוֹתנוּ מִלֶכד. החלטתי איפוֹא לחדוֹר לפנַי ולִפנים של קצת מאמרים שנכתבוּ בּשאלה זוֹ (רק בּמשך השבוּעוֹת האחרוֹנים בּלבד), סידרתי אוֹתם על הסדר הכרוֹנוֹלוֹגי, וזאת אשר העליתי:

בּי' בּשבט היתה הדעה השלישית:

“מבּחינת התוֹעלת המעשׂית שגיאה גסה היא לחַדש בּשעה זוֹ את המלחמה החריפה והמרירה של שלטוֹן-יחיד של לשכוֹת-העבוֹדה אשר על יד מוֹעצוֹת הפּוֹעלים העירוֹניוֹת. ודאי ששוּם אדם בּר-דעת, שלא נתפּס לשׂנאה סמוּיה לפּוֹעל, לא יכפּוֹר בּעיקר הצוֹרך לסדר את שוּק העבוֹדה וכוּ' — ואוּלם וכוּ' — והעיקר: הן בּצוֹק העתים האלה נתמוֹטט למעשׂה בּמידת-מה האִרגוּן המוּצק של ציבּוּר העוֹבדים — אנוּ יכוֹלים להצטער על זה, אבל המציאוּת לא תשתנה על ידי כּך — וּמן הפּוֹעלים עצמם התחילוּ חוֹטאים כּנגד אוֹתוֹ עיקר של שלטוֹן לשכוֹת-העבוֹדה של הפּוֹעלים בּשוּק. בּמצב זה הרי זוֹ שגיאה טכסיסית לבוֹא כּלפי חוּץ בּדרישה מוּחלטת, שבִּפְנים התחילוּ מזלזלים בּה. בּתנאי השעה הקשים ראוּי להם למנהיגי הפּוֹעלים להבחין בּין הרצוּי והמצוּי וּלהימנע מנַסוֹת כּוֹחוֹ של פּרינציפּיוֹן יפה בּמלחמה שתוֹצאוֹתיה מוּטלוֹת בּספק — — השעה אינה מוּכשרת כּלל וּכלל לפוּלמוֹס מַעמדוֹת”.

הָא למדנוּ, כּי “הפּרינציפּיוֹן היפה” של “שלטוֹן-יחיד של לשכּת-העבוֹדה” אינוֹ אלא “פּוּלמוֹס מַעמדוֹת”, ש“אין השעה מוּכשרה לוֹ”, וּמדוּע אינה מוּכשרת? בּעיקר מחמת צוֹק העתים האלה, שבּגללן נתמוֹטט ארגוּנוֹ של ציבּוּר הפּוֹעלים.

כּזאת היתה הדעה השלישית בּסוֹפוֹ של פּוּלמוּס בּנין בּית-הספר בּחיפה.

ועתה נַאזין לדעה שלישית זוֹ, כּפי שהיא הוֹלכת וּמתגַלית לפנינוּ, כּפעם בּפעם, בּפוּלמוֹס בּנין הסמינר, מתחילתוֹ ועד היוֹם.

בּכ"ג בּאדר א' מצַטט מ.ג. קטעים מתוֹך מכתבה של מוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים (אגב, מכתב שבּשוּם מקוֹם, כּמדוּמה, לא נתפּרסם בּדפוּס ורק מ.ג. זכה לראוֹתוֹ) המעידים על רוֹע סגנוֹנה. והראָיה, בּמכתבם של מוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים, כּפי שצוּטט אצל מ.ג., נאמר: “אין ציבּוּר הפּוֹעלים יכוֹל גם למסוֹר את גוֹרל חלוּקת העבוֹדה בּימים קשים כּאלה בּידי קבּלן מַנצל, אשר רק לבצעוֹ שאיפתוֹ”. לצוֹרך הויכּוּח עם מוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים מַעניק לה מ.ג. גם דרישה שלא דרשה כּלל: “יש לוֹ לצד השני פּרינציפּיוֹן משלוֹ. זהוּ הפּרינציפּיוֹן של התחרוּת חפשית” (מי הוּא זה הצד השני? המוֹסדוֹת הלאוּמיים? וּמי זה קבע בּהם את הפּרינציפּיוֹן הזה, ואימתי?), “זכּאי ציבּוּר הפּוֹעלים לפסוֹל עיקר זה מבּחינה חברתית וּמוּסרית. זכּאי הוּא גם לשאוֹף לכך, שיגדל כּוֹחוֹ וּמשקלוֹ, ויחסי הכּוֹחוֹת בּתוֹך החברה ינחילוּ נצחוֹן לפּרינציפּים שלוֹ וּתבוּסה לאלה של אחרים. אלא שבּאוֹפן כּזה אין כּאן שאלה של צדק ויוֹשר” (מדוּע?), “אלא של כּוֹח ורצוֹן בּלבד. כּלוּם סוֹברים עסקני הפּוֹעלים, שיש להם זכוּת ואפשרוּת לדרוֹש מאת הציבּוּר את בּיטוּלוֹ הגמוּר של עיקר ההתחרוּת החפשית? כּלוּם סוֹברים הם שיש ליצוֹר בּדרך מלאכוּתית מוֹנוֹפּוֹלין בּשוּק בּשביל מוֹסדוֹת הפּוֹעלים, שיש להעמיד, למשל, את “סוֹלל-בּוֹנה” מחוּץ להתחרוּת בּכל תנאי וּפנים” וכוּ' וכוּ'.

אוֹדה,משהגעתי לפּיסקה זוֹ עמדתי תוֹהה וּמשתוֹמם: כּלוּם זוֹהי מן המידה של פּוּבּליציסט רציני, הרוֹצה לגלוֹת את קלוֹן-סגנוֹנם של עסקני ציבּוּר — ויהא שעסקנים אלה אינם אלא חברי מוֹעצת פּוֹעלים עירוֹנית — שייחס להם דרישה שלא דרשוּ כּלל בּפּוּלמוֹס הזה ויַפנה את הויכּוּח לצד הדרישה שלא נדרשה? אוֹ שסוֹפר כּמ.ג. עלוּל אף הוּא לבלבּל את הדרישה של קבּלת פּוֹעלים על ידי הלשכּה עם “בּיטוּל ההתחרוּת החפשית” והַעדָפת “סוֹלל-בּוֹנה” דוקא, כּשם שזה רגיל בּפי בּעלי-בּתים הגוּנים? אוֹ שמא בּא הפּוּלמוֹס לחוֹבת דרישה שלא נדרשה, כּדי שהדעה השלישית תוּכל אחר כּך לוֹמר משהוּ גם לזכוּת דרישה שנדרשה?

וּמכּיון שהגעתי לכך, אוֹדה, כּי מאד הייתי משתוֹקק לדעת, מַהי בּעצם דעתוֹ של מ.ג. עצמוֹ (לא רק של “הצד השני”) בּענין “ההתחרוּת החפשית”. הסבוּר הוּא, מתוֹך השקפה לאוּמית טהוֹרה, כּי בּפני מוֹסדוֹת המדינה העברית ישתווּ יחד הקבּלן הפּרטי (אניח לה למלה “מנַצל”, שאינה לפי טעמוֹ של מ.ג.) והמוֹסד הקוֹאוֹפּרטיבי של העוֹבדים עצמם? הסוֹבר הוּא, כּי מסירת עבוֹדוֹת לפי התחרוּת של הקבּלנים היא השיטה ההוֹגנת יוֹתר את עניניהם ואת כּבוֹדם של מוֹסדוֹת לאוּמיים, המבטיחה בּיוֹתר את זוֹל העבוֹדה ואת טיבה? אוֹ שדעתוֹ היא כּדעת אוֹתם העסקנים הנכבּדים הנאמנים לפּרינציפּ של התחרוּת חפשית רק לגבּי “סוֹלל-בּוֹנה”, אוּלם לא גילוּ מעוֹלם נאמנוּת זוֹ בּשעה שהיוּ מוֹסרים עבוֹדוֹת לאוּמיוֹת ל“הבּוֹנה” אוֹ ל“רענַניה” עליהם השלוֹם²?

ועתה נשמע מה הפּעם בּפי הדעה השלישית על הדרישה שנדרשה בּאמת מצד מוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים: “כּל מה שטוֹען ציבּוּר הפּוֹעלים בּנוֹגע לעצם העיקר של עבוֹדה מאוּרגנת ושל חלוּקת עבוֹדה צוֹדקת בּין ציבּוּר מחוּסרי-העבוֹדה הוּא אמת וצדק. מתוֹך השקפתנוּ הפּרינציפּיוֹנית, המחַייבת רֶגוּלַציה ציבּוּרית-לאוּמית של עניני העבוֹדה, אין אנוּ יכוֹלים להסכּים בּשוּם אוֹפן ל”חירוּת של אַנַרכיה" — — כּל זמן שאין לנו לשכוֹת-עבוֹדה נייטרליוֹת אוֹ משוּתפוֹת, הרי לשכוֹת-העבוֹדה של הסתדרוּת העוֹבדים ממלאוֹת תפקיד ציבּוּרי חשוּב, וּמי שפּוֹגע בּהן בּשעה קשה זוֹ פּוֹתח פּתח לאַנַרכיה".

אלא מַאי —

“אלא שעם זה אין להתעלם וכוּ' — — כּל עוֹד שאין לצד השני השפּעה בּלשכוֹת-העבוֹדה, אין אַחריוּתן עליו, אין חשיבוּתן שלמה ואין “שלטוֹנן” מוּבטח”.

וּבכן — מה לעשׂוֹת סוֹף סוֹף? מַהי המַסקנה מכּל האמוּר לעֵיל, שמצד אחד “כּל מי שפּוֹגע בּלשכּה בּשעה קשה זוֹ פּוֹתח פּתח לאנרכיה”, ומאידך “אין חשיבוּתה שלמה ואין שלטוֹנה מוּבטח”? מסקנה אחרוֹנה, מסקנה למעשׂה, אוֹתה נמנעת הדעה השלישית להסיק. בּמקוֹם זה אנוּ שוֹמעים דברים על “הדוֹגמה המַעמדית של קצת ממנהיגי הפּוֹעלים” והזכּרת חטאם של אלה שלא חפצוּ בּקביעת בּוֹררוּת-חוֹבה בּאסיפת הנבחרים (ואין מ.ג. טוֹרח, כּמוּבן לשאוֹל את עצמוֹ, האם בּאה ההצעה של בּוֹררוֹת-חוֹבה אחרי שהוּבטחה גם חוּקת-עבוֹדה, אוֹ מחוּץ לכל זה, ואף אינוֹ שוֹאל את עצמוֹ: מה פּעלה ההחלטה שנתקבּלה בּדבר בּוֹררוּת-חוֹבה בּכפר?).

וּבכן, אוּתה דעה שלישית, אשר לימדה בּי' בשבט, כּי “בּתנאי שעה קשים אלה שגיאה גסה היא להגן על פּרינציפּיוֹן יפה” זה של עבוֹדה מאוּרגנת, היא שמצאה בּכ“ג בּאדר א‘, כּי "כּל מה שטוֹען ציבּוּר הפּוֹעלים בּנוֹגע לעצם העיקר של עבוֹדה מאוּרגנת וכוּ’ הוּא אמת וצדק”, וכי “מי שפּוֹגע בּהן — בּלשכוֹת-העבוֹדה של ההסתדרוּת — בּשעה קשה זוֹ פּוֹתח פתח לאַנַרכיה”. וּלמעשׂה? למעשׂה אין הדעה השלישית מחַייבת שוּם דעה בּרוּרה, כּיצד סוֹף סוֹף צריך לנהוֹג הפּעם, בּמקרה זה המוּמש בּידים. והרי היא מסיימת בּדברים טוֹבים על “עבוֹדה משוּתפת, ואחריוּת משוּתפת לתעוּדוֹת החיים המשוּתפוֹת שלנוּ בּמוֹלדת”.

כּזאת היתה הדעה השלישית ערב התגַלַע הריב המַמאיר.

וּביוֹם ה‘, ו’ בּאדר ב', כּשמוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים הוֹדיעה להנהלה הציוֹנית, שאחרי החלטת וַעדת הבּנין, המַכריזה מלחמה על הלשכּה, אין לה למוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים אלא להסתלק מחלוּקת הסיוּע, אוֹמרת הדעה השלישית:

“אין להכחיש, כּי עצם טענתה של מוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים בּדבר חלוּקה צוֹדקת של העבוֹדה בּין הזקוּקים לה היא חשוּבה מאד. והרי אין לפי שעה לשכּת-עבוֹדה אחרת מלבד זוֹ של מוֹעצת הפּוֹעלים. אנוּ יוֹדעים את כּל הליקוּיים, הפּרינציפּיוֹנים והמעשׂיים, שבּשיטה הקיימת וכוּ', ואוּלם המַסקנה ההגיוֹנית ממצב זה היא לא האַנַרכיה שבּ”התחָרוּת חפשית" של פּוֹעלים בּשוּק ולא בּיטוּל עצם הפּרינציפּיוֹן של חלוּקה צוֹדקת, שהיא על כּל פּנים בּשעה זוֹ דרישה אנוֹשית מוּסרית הכרחית. המַסקנה האפשרית היחידה היא: א) מאמצים ציבּוּריים תכוּפים ונאמנים לריאוֹרגניזציה של לשכוֹת-העבוֹדה הקיימוֹת על יסוֹד שיתוּף העבוֹדה והאַחריוּת; ב) עד לאוֹתה ריאוֹרגַניזציה — שמירת הקיים; ג) בּכל מקרה של מסירת עבוֹדה לקבּלן פּרטי — סידוּר מיוּחד, בּדרך ההסכּם והבּירוּר, של חלוּקת עבוֹדה צוֹדקת בּין הפּוֹעלים מכּל החוּגים והסוּגים".

בּיום ה' קרה מה שהיה מוּכרח לקרוֹת, כּשנשׂיאי העדה מזלזלים בּרֵיש-גַלי בּעָניָם, בּסבלם, בּיצירתם ובאמוּנתם של אלפי בּני-אדם הנתוּנים בּמצוּקה. קרה האסוֹן. את פּריוֹ המדיני נאכל כּוּלנוּ. הנדע לתקן אוֹתוֹ, עד כּמה שהוּא עוֹד ניתן לתקנה? וכאן בּאה הדעה השלישית. היא אינה רוֹאה כּל צוֹרך לחקוֹר, מי הוּא זה אשר היה נכוֹן לקבּל את הרֶצֶפּט הטוֹב, המוּצע על ידיה בּיוֹם ה' (שיתוּף נוֹתני-העבוֹדה בּלשכּה, שמירת הקיים וּקביעת הסכּם בּדבר חלוּקת עבוֹדה צוֹדקת על ידי הלשכּה בּין כּל החוּגים והסוּגים של הפּוֹעלים), ושוֹפכת את שצף-קצפּה על מוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים, “שהיתה צריכה לדעת מראש את הדברים האלה ועל כּל פּנים לחשוֹש להם” (כּנראה, שראשי הועד הלאוּמי, ההנהלה הציוֹנית והקרן הקימת לא היוּ צריכים לראוֹת מראש את הדברים ולא היוּ צריכים לחשוֹש להם). “אלא שבּמקוֹם הכּרת האחריוּת והדעה הצלוּלה” (הנדרשת, כּנראה, ממוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים ולא מאת אוּסישקין, יֶלין וקיש) בּאה סערת הרוּח של גבּוֹרי מלחמה, וּמוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים (ולא “וַעדת הבּנין”) עשׂתה שלא מדעת את שליחוּתם של גִבּוֹרי ההרס וּמבקשי המהוּמוֹת משׂמאל".

הדעה השלישית יוֹדעת הפּעם, כּי “המלחמה בּלשכּת-העבוֹדה מצד מוֹסדוֹתינוּ הלאוּמיים המרכּזיים קיימת לפי שעה רק בּדמיוֹנם של עסקני המוֹעצה” (אם כּי אך לפני ימים מספּר שמענו מפוֹרש מפּיה כּי יש “צד שני” וּלצד זה יש “פּרינציפּיוֹן משלוֹ” — “התחרוּת חפשית”), ולא רק זה. היא שמגנה כּל כּך את טוֹן האִיוּמים יוֹדעת הפּעם גם לאיים, כּי “אם תוֹסיף המוֹעצה ללכת בּדרך שבּחרה בּה וכוּ' לא נתפּלא אם בּין החוּגים המתוּנים והאַחראים תתעוֹרר בּאמת נטיה למלחמה בּמוֹסד שאחריוּתוֹ על מנהיגים כּאלה”.

וּבכן, המצב בּרוּר למַדי: מצד אחד “רדיקליוּת סמוּיה וקלת-דעת”, “רגזנוּת ועצבּנוּת חוֹלנית”, “דמַגוֹגיה זוֹלה”, “אִיוּמים ואוּלטימַטוּמים”, ו“ריח שוּק”. מצד שני — אין המלחמה בּלשכּת-העבוֹדה קיימת אלא “בּדמיוֹנם של עסקני המוֹעצה”. אוּלם למחרת השבּת, בּט' בּאדר ב', אנוּ שוֹמעים שוּב את הדעה השלישית:

“כּל זמן שלא ימָצא פּתרוֹן לעיקר השאלה בּדבר חלוּקה צוֹדקת של העבוֹדה לא יחדל אבק-שׂריפה מִן האויר הסוֹבב אוֹתנוּ. אין מקוֹם בּשעה טרוּפה זוֹ לעיקר הליבּרלי הפּשוּט והמַסקני של התחרוּת חפשית וחירוּת פּעוּלה. עיקר זה פּירוּשוֹ בּתנאים האלה: חוֹפש של הפקרוּת, אַנַרכיה, ספינה מטוֹרפת ללא קבַרניט וּללא הגה, פּירוּשוֹ: סבלוֹת-רעב, מרירוּת, מהלוּמוֹת; אין להניח כּי חלק מן הפּוֹעלים יעבדוּ ששה ימים בּשבוּע וחבריהם יִרעבו ללחם ויתנַוונו בּגוּף וּברוּח מאין אף עבוֹדת יוֹם אחד”.

וּלהלן — " למעשׂה רוֹצים שני הצדדים ליקוֹב את ההר בּדיניהם, למעשׂה נגררים שניהם אחרי נטיוֹת לבּם אוֹ אחרי הדוֹקטרינוֹת החביבוֹת שלהם" (הצד השלישי, כּמוּבן, אינוֹ הוֹלך אחרי נטיוֹת לבּוֹ וגם לא אחרי הדוֹקטרינוֹת החביבוֹת עליו) — — “הללוּ רוֹצים לשבּוֹר את “שלטוֹן” הפּוֹעלים וּלקיים את “חוֹפש-הפּעוּלה” שלהם, ואין הם מביאים בּחשבּוֹן את רצוֹנם של המוֹני הפּוֹעלים, שלעוֹלם לא יוַתרוּ על העיקר של “זכוּת-העבוֹדה”, שהוּא מעיקרי השקפת-עוֹלמם, וּלעוֹלם לא יסתלקוּ מזכוּתם לחיוֹת ולעבוֹד בּארץ זוֹ ולא למוּת בּה בּבטלה וּברעב אוֹ לעזבה בּבוֹשת-פּנים. אין הם מביאים בּחשבּוֹן, שרצוֹן זה שכּנגד לא יכּנע לעוֹלם לרצוֹנם הם, והנסיוֹן לדכּאוֹ וּלשברוֹ יביא רק מהוּמוֹת וזעזוּעים לכל הישוּב כּוּלוֹ וּלמפעלנוּ בּארץ. ואף הפּוֹעלים האוֹמרים לקיים את עיקר הרגוּלציה בּחלוּקת-העבוֹדה בּדרך הפּשוּטה של כּפיה” — — " מסיחים את דעתם מן הרצוֹנוֹת שכּנגד" וכוּ' וכוּ'. (רצוֹנוֹת של מי? של ההנהלה הציוֹנית, של הועד הלאוּמי, של הקרן הקימת?).

הגעתי איפוֹא בּחקר הדעה השלישית עד היוֹם הזה שאנוּ עוֹמדים בּוֹ. והמדוּבר אינוֹ בּאיזוֹ שאלה מוּפשטת, “העוֹמדת בּרוּמוֹ של עוֹלם” בּכלל, הניתנת לכל מיני עקיפי מחשבה ולשוֹן והסוֹבלת מ"ט פּנים, הלא מ.ג. עצמוֹ יוֹדע, כּי כּאן שאלה של חלוּקה צוֹדקת של פּת-לחם לאלפים, שכּאן שאלת הריסה של מה שנראה לאלפי אנשים מבצרם, מגינם וגם מקדשם. הלא כּאן שאלה של מתן פּרס, מטעם מוֹסדוֹת לאוּמיים, לכל מסתלק מן האִרגוּן, לכל חוֹתר תחתיו. והלא האנשים אשר קיבּלוּ על עצמם לזעזע את הציבּוּר אינם סוֹף סוֹף קפּיטליסטים פּרטיים העוֹשׂים כּכל אשר יעלה על רוּחם, כּי אם נבחרי הציבּוּר, וּבתוֹכוֹ גם ציבּוּר זה, הנלחם על זכוּת קיוּמוֹ וארגוּנוֹ? אוּלם פּוּבּליציסט רציני כּמ.ג. העוֹמד על המצפּה, לא ראה כּלל צוֹרך להזהיר — אם לא מבּחינה אנוֹשית הרי לפחוֹת מבחינה לאוּמית-מדינית — את העסקנים הותיקים, שוַדאי אינם פּזיזים ונרגזים וּמבוֹהלים, וחס להם לעמוֹד על פּרֶסטיז’ה שלהם, — אלה העסקנים אשר חיץ עבה של לשכּת-העבוֹדה חוֹצץ בּיניהם וּבין מצוּקת ההמוֹנים — שהם, הותיקים, הנבוֹנים, האחראים, לא ינהגוּ קלוּת-ראש בּעמדות ציבּוּריוֹת המבוּצרוֹת בּלבּוֹת אנשים, ולא יגרמוּ לארץ, מתוֹך “דוֹקטרינוֹת החביבוֹת עליהם”, זעזוּעים יתרים, נוֹסף על המצב המזעזע כּשהוּא לעצמוֹ.

כּל עוֹד לא הכּה הרעם, עד לאחר השעה האחרוֹנה, היה לוֹ פּנאי למ.ג. להסבּיר וּלפרש את אי-ההגיוֹן שבּדרישת הפּוֹעלים וּלהטיל עליהם את החוֹבה הקוֹדמת לכל חוֹבה: לדבּר בּטוֹן מנוּמס וּבסגנוֹן טוֹב. הפּוּבּליציסטיקה, זוֹ אשר “לא נתפּסה לשׂנאה סמוּיה לפּוֹעל”, שכחה, שכּל מי שהיכוֹלת בּידוֹ למנוֹע רוֹגז וּמצוּקה ואינוֹ מוֹנע, ועוֹד גוֹרם להרבּוֹתם — עתיד ליתן את הדין.

אגב, על הסגנוֹן. מי כּמ.ג. רגיל לדרוֹש “מנהגי כּבוֹד ונימוּס ואמת אוֹבּיֶקטיבית חמוּרה אף בּיחס למתנגד”. אוּלם דוקא מתוֹך עיוּן בּעמדוֹתיה של “הדעה השלישית” הוּראיתי לדעת, כּי הכּבוֹד והנימוּס חוֹבה הם רק לגבּי הראוּיים לכך, אוּלם לא לגבּי אלה אשר מבּלי כּל מוּסר-כּליוֹת אפשר להאשימם בּדמַגוֹגיה, בּמוֹרך-לב להיוֹת בּלתי-פּוֹפּוּלָריים וכוּ' וכוּ'.

לפני זמן לא רב היה מעשׂה וּמ.ג. יצא לויכּוּח עם חבר לעט ממחנה הפּוֹעלים. וכאן פּסק מ.ג. את פּסוּקוֹ, כּי הסוֹפר ההוּא פּטוּר “אף מהדרישה האֶלמנטרית של אמת עוּבדתית”. וּכשלאחר ימים מוּעטים נצטרך מ.ג, הדוֹרש “מנהגי כּבוֹד ונימוּס ואמת אוֹבּיֶקטיבית חמוּרה אף בּיחס למתנגד”, לתקן את רוֹשם הדברים, לא ראה צוּרה נאה למען כּפר פּני חברוֹ מאשר בּהסבּרה — כּי לא נתכּוון לעלבּוֹן אישי. חלילה לוֹ מזה. אדרבּא. אין הוּא כּלל מפוּקפּק בּיַשרנוּתוֹ האישית, אלא שזוֹהי “קלקלה כּללית” של עתוֹנוּת הפּוֹעלים, שבּר-הפּלוּגתא שלוֹ, אדם הגוּן בּעצם, נתפּס לה.

וּכלוּם אחרי יחס קוֹלגיאַלי כּזה לאדם, ולוּ גם בּן-אוּמנוּת שאינוֹ “מן החברה”, יש עוֹד לנהוֹג כּבוֹד בּעסקני פּוֹעלים, שהם מטבע בּרייתם חשוּדים על דמַגוֹגיה זוֹלה ועל רדיפה אחרי “השוּק”, ועל נַצחָנוּת וקלוּת-דעת? כּלוּם חייב מ.ג. לנהוֹג קצת כּבוֹד בּתכניוֹת הפּוֹעלים למלחמה בּמַשבּר, אשר יש בּהן, כּידוּע, “נטיה לצד אחד” (הדעה השלישית, שאינה נוֹטה לצד אחד, פּטוּרה, כּמוּבן, מלוֹמַר לנוּ לאיזה צד רוֹצה היא להפנוֹת את תכניוֹת העזרה, מחוּץ לצד העבוֹדה הפּרוֹדוּקטיבית), וּכלוּם יש לנהוֹג זהירוּת כּל-שהיא בּפרט בּכבוֹדם של עסקני מוֹעצת פּוֹעלים עירוֹנית, שהיא, אליבּא דכוּלי עלמא, “מחוּץ למחנה”? כּלוּם חייב מ.ג., היוֹדע לפרקים לציין את אדישוּתוֹ של הישוּב, להעריך וּלהוֹקיר את עסקנוּתם של אלה, העוֹמדים ראשוֹנה בּכל מערכת הסבל והמצוּקה, השוֹמרים עלינוּ, על כּולנוּ, מהתחוֹללוּת השוֹאה, המעכּבים אוֹתם בּעמלם, לפעמים גם בּגוּפם, ושאינם זוֹכים אפילוּ לקבּל “השתתפוּת בּצער”, כּאשר יקבּל כּל אדם מן החברה ההגוּנה, כּשיפּוֹל לקרבּן הציבּוּר?

­­­עתיד ליתן את הדין.ולת בידו למנוע רוגז ומצוקה ואינו מונע, ועוד גורם להרבותם ובה\\\\\שים, ולא יגרמו לארץ מתוך חרי ציבור. לנו בארתאסיפה פּוּמבּית של פּוֹעלים לבירוּר המצב ולמניעת ניצוּלוֹ על ידי כּוֹחוֹת ההרס “אינה דרך” לדעת מ.ג., אוּלם דרכּם של השוֹקטים בּמכוֹנם ואוֹטמים אוֹזן היא דרך.

“הבּענוּ את יחסנוּ לטכסיסיה של מוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים בּלי מַשׂוֹא-פּנים ולא נמנענוּ גם מלקבּוֹל על חוֹסר אינסטינקט והֶעְדֵר כּשרוֹן של ארגוּן וּבירוּר עניני מן הצד האחר” — כּכה מעריך מ.ג. עצמוֹ את עמדתוֹ.

אוּלם מתי זה קָבל מ.ג., עד מאמרוֹ האחרוֹן, על “חוֹסר אינסטינקט והעדר כּשרוֹן” וכוּ' של אוֹתוֹ הצד החשוּב, שאפילוּ עתה אינוֹ פּוֹרש בּשמוֹ? ועצם ההקבּלה של “הבּעת יחס בּלי מַשׂוֹא-פּנים” ושל “לא נמנענוּ מלקבּוֹל” — שבּאה לפי תוּמה — כּמה היא יוֹצאת ללמד על מַהוּתה של הדעה השלישית. האין גם סגנוֹן זה, הממַצה את כּל עוֹמק הדין עם מוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים, וּמסתפּק — לאחר מעשׂה — בּרמיזה דקה כּלפּי “חוֹסר אינסטינקט והעדר כּשרוֹן” של אחרים — מסגוּלוֹתיה העיקריוֹת של הדעה השלישית?

אדר ב' תרפ"ז

---

לשאלוֹת ועידתנוּ השלישית

מאת

ברל כצנלסון

¹

ועידוֹתינוּ הקוֹדמוֹת, גם אֵלוּ שקדמוּ ליצירת ההסתדרוּת הכּללית, ראוּ בּמרכּז עניניהן את האִרגוּן הפּנימי, החדירה למקצוֹעוֹת עבוֹדה ואת שאלוֹת הקמת המשק העצמי של העוֹבד (התישבוּת). מתוֹך הוָיתוֹ ויצירתוֹ רכש לוֹ ציבּוּר הפּוֹעלים, קמעה קמעה, נסיון מַקיף, משקי וחברתי, המשמש עתה בּסיס חשוּב לכל המפעל הישוּבי היהוּדי בּארץ. החלטוֹתיהן של ועידוֹת הפּוֹעלים, מיוֹם היוָסד ההסתדרוּת החקלאית, לפני שש-עשׂרה שנה², מציינוֹת את התחנוֹת העיקריוֹת בּדרך התהווּת מעמד-עוֹבד בּארץ וּמשק-עבוֹדה לאוּמי.

הרבּה פּחוֹת מזה נדוֹנוּ בּועידוֹתנוּ שאלוֹת הפּוֹעל בּתעשׂיה, היחסים בּין הפּוֹעל וּבין נוֹתן-העבוֹדה הפּרטי. רק רישוּמים מוּעטים מאלה נמסרוּ לנוּ בּהחלטוֹת ועידוֹת ההסתדרוּת. הסיבּה פּשוּטה למַדי. חלקה של התעשׂיה בּארץ היה כּל כּך דל, הפּחד מפּני הפּוֹעל המאוּרגן וההתנַכּרוּת לוֹ וּלהסתדרוּתוֹ שׂררוּ בּחוּגי המשק הפּרטי בּמידה כּזאת, שההחלטוֹת בּנדוֹן זה לא היוּ צפוּיוֹת לשוּם תוֹצאוֹת מעשׂיוֹת חיוּביוֹת. לפיכך לא יִפּלא הדבר, שועידוֹתינוּ, עמוּסוֹת הענינים החיוּניים, לא ראוּ לעצמן צוֹרך ממשי לטפּל בּשאלוֹת אֵלוּ, והן היוּ “נפתרוֹת” בּכל מקרה, לפי הסתדרוּת אוֹ הסתבּכוּת הענינים בּשעת מעשׂה. אין כּל ספק, כּי גם ועידתנוּ זאת לא תהיה פּטוּרה מטפּל, וּבעיוּן רב, בּשאלוֹתינוּ האִרגוּניוֹת והמשקיוֹת-הפּנימיוֹת. אין כּל ספק, שהדאגה הרצינית להבראַת משק-העבוֹדה, העברתוֹ תחת שבט הבּיקוֹרת החמוּרה ובקשת תיקוּנים אמיצים ואפילוּ נוֹעזים על פּני כּל השטח של פּעוּלתנוּ האִרגוּנית והמשקית — חייבוֹת לתפּוֹס הפּעם מקוֹם ניכּר בּעבוֹדת ועידתנוּ. אוּלם רצוֹני כּאן להעיר, כּי מחוּץ לכל אלה צריכה ועידתנוּ להקדיש הפּעם תשׂוּמת-לב מיוּחדת לכל קוֹמפּלֶכּס השאלוֹת הכּרוּכוֹת בּהתפּתחוּת המשק הפּרטי בּארץ. רוֹאה אני צוֹרך מיוּחד שהועידה תברר לעצמה, לציריה ולעסקני ההסתדרוּת בּאגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת וּבמוֹעצוֹת העירוֹניוֹת, ותכריז בּפומבּי כּלפּי החוּץ (חוּץ זה שרוֹצה להכּיר את מגַמוֹת ההסתדרוּת כּהוַיתן מבּלי סירוּס וזיוּף), מַהי עמדת ההסתדרוּת לגבּי המשק הפּרטי הפּרוֹדוּקטיבי, היוֹצר עמדוֹת כּלכּליוֹת בּארץ (להבדיל מן “המשק” הספּקוּלַטיבי והסרסוּרי, ההוֹרס את אפשרוּת קיוּמנוּ הכּלכּלי, אשר לוֹ מתנגדת ההסתדרוּת תכלית ניגוּד), וּמַהי הדרך בּה תלך להבטחת עניניו וּזכוּיוֹתיו של הפּוֹעל המאוּרגן בּמשק הפּרטי וליצירת יחסים מסוּדרים בּין הפּוֹעלים והבּעלים.

אפשר מאד ששעה זוֹ­­ אינה נוֹחה כּלל לבירוּר יסוֹדי ושקוּל. השעה שעת מלחמה בּפּוֹעל מכּל צד. הבּערוּת הקטנוּנית של נוֹתני-עבוֹדה פּרוֹבינציאַליים, אשר עצם המוּשׂג “פּוֹעל מאוּרגן” הוּא להם לחָגא (הם חוֹלמים, כּנראה, להקים משק קפּיטליסטי בּארץ בּלי מעמד פּוֹעלים!); ההשׂתערוּת על הפּוֹעל, הבּאה לא רק להוֹריד את שׂכר עבוֹדתוֹ הזעוּם, כּי אם גם לעשוֹק אוֹתוֹ מכּל כּיבּוּשיו האֶלֶמֶנטריים; התנהגוּתם של “פּרנסים” לאוּמיים, אשר אחרי עשׂרים שנוֹת קיוּם של תנוּעת הפּוֹעלים המאוּרגנת בּארץ טרם הוֹאילוּ להוֹדוֹת בּמציאוּתה וּבהכרחיוּתה והנם מצטרפים לקבּלנים הנלחמים בּשׂכר הפּוֹעלים וּבארגוּנוֹ; העלילוֹת והדיבּוֹת הניתכוֹת על הפּוֹעל, והמהַלכוֹת פַּניקה על כּל אדם חדש הבּא מן החוּץ; הנטיה להציג את הפּוֹעלים כּ“אוֹיבי התעשׂיה” — כּל האַתמוֹספירה הזאת, המתחדדת מעל לראשנוּ עתה בּארץ, אינה עשׂוּיה לאַפשר בּירוּר רציני של הענינים.

ואף על פּי כן, אַל נראה את עצמנוּ פּטוּרים מבּירוּר זה ואפילוּ בּשעה זוֹ. כּלוּם לא פּגשוּ “פּני הישוּב” את ראשית מצעדינוּ בּארץ, בּעיר וּבכּפר, בּ“חרָמוֹת” ממש?³ כּלוּם אין אתנוּ ההכּרה, כּי שליחים אנוּ למפעל הגדוֹל של יצירת משק עברי אֵיתן ושל הבראת חייהם הכּלכּליים של ההמוֹנים היהוּדים? כּלוּם לא ראינוּ בּמשך עשׂרים שנה, כּי כּוֹח היצירה של הפּוֹעל גוֹבר וּמפלס לוֹ דרך גם מבּין אי-הבנה, שׂטנה וקטרוּג? הפּוֹעל בּארץ כּה מעוּנין חיוּנית בפיתוּח המשק הארצי, בּגידוּלוֹ, בּרנטבּיליוּתוֹ, בּהתפּשטוּתוֹ וּבכיבּוּשיו — שגם בּשעה שהוּא נתקף ונרדף אינוֹ יכוֹל שלא לכַוון את מַעיניו להרחבת הבּסיס המשקי הזה, ליצירת תנאי עבוֹדה אנוֹשיים ולקביעת יחסים מסוּדרים בּינוֹ וּבין נוֹתן-העבוֹדה הריאַלי, אשר ימנעוּ כּל חיכּוכים מיוּתרים וישמרוּ על האֶנרגיה הקוֹלקטיבית שלא תבוּזבּז לריק.

חזיוֹנוֹת פּתוֹלוֹגיים שוֹנים מלַוים את התהווּת המשק היהוּדי הפּרטי בּארץ, וּמפּניהם צריכה תנוּעת הפּוֹעלים להגן על עצמה, לשם עצמה וּלשם המשק. הנה לפנינוּ אוֹתוֹ הטיפּוּס העלוּב של בּעל-בּית, אשר יוֹתר מאשר יש אתוֹ יכוֹלת קפּיטליסטית, יש לוֹ “התיאבוֹן” הקפּיטליסטי, זה שאינוֹ מתאר לוֹ שוּם בּנין של משק, אלא על יסוֹד אוֹתן צוּרוֹת הניצוּל והשעבּוּד שהוּא הכּירן בּפּינוֹת הנידחוֹת שמהן הוא בּא, זה אשר בּשׂנאתוֹ וּפחדוֹ מפּני הפּוֹעל הנהוּ מרעיל את האויר בּארץ וּבחוּץ-לארץ; סוּג זה, היוֹדע לתבּוֹע את תביעוֹתיו מאת ההוֹן הלאוּמי, המנצל לטוֹבתוֹ בּכל הזדמנוּת את המאמצים הציבּוּריים של הישוּב ושל המוֹסדוֹת הלאוּמיים, ואינוֹ מקבּל על עצמוֹ שוּם מרוּת של האינסטנציוּת הציבּוּריוֹת, וּמפתח בּארץ יחסי הפקר וזלזוּל בּאדם וּבחברה. והנה גם בקרב ציבּוּר הפּוֹעלים מזדמן לפרקים אוֹתוֹ סוּג של “פּוֹעל” יוֹצא-דוֹפן אשר לא הכּה שרשים בּארץ, לא למד להבין את תנאיה, והנהוּ ממשיך כּאן את המסוֹרת הכּלכּלית העלוּבה שהביא אתוֹ מבּית-מדרשוֹ בּתחוּם-המוֹשב. הוּא נגרר אחרי כּל תרוּעת מלחמה, מבּלי שיֵדע לחַשב את שׂכרה ואת הפסדה, מבּלי שיֵדע להבחין בּין ענינים חיוּניים וּבין תעתוּעי שוא, אשר הפּוֹעל מִשׂחק להם. אוּלם בּשעה שהפּוֹעל מסוּג זה מוֹצא כּאן בּארץ הסתדרוּת חזקה, בּעלת מסוֹרת וּבעלת הכּרה משקית וציבּוּרית, המחנכת אוֹתוֹ והחזקה למדי לעמוֹד בּפני כּל מיני השפּעוֹת תלוּשוֹת, נמצא בּעל-הבּית מן הסוּג הנזכּר “חפשי” לעצמוֹ, חפשי לסבּך את היחסים וּלחדד את המצבים, לרעת המשק והעוֹבדים וּלהרעלת האַתמוֹספירה הציבּוּרית כּאחד.

וּלפיכך צריכה הועידה להגבּיר את ההכּרה בּלבבוֹת, כּי התהווּת משק פּרטי בּריא בּארץ מחייבת כּתנאי עיקרי, מצד אחד, מציאוּת נוֹתן-עבוֹדה, המוֹדה בּפּוֹעל המאוּרגן והנכוֹן לפתוֹר ענינים בּדרך של משׂא-וּמתן קוֹלקטיבי עם הסתדרוּת הפּוֹעלים, וּמצד שני, תנוּעת פּוֹעלים חזקה, בּעלת הכּרה משקית, השוֹאפת לגידוּלוֹ וּלהצלחתוֹ של המשק הארצי והיוֹדעת להגן על עניני העוֹבד וּשאיפוֹתיו בּתחוּמי היכוֹלת האוֹבּיֶקטיבית של התפּתחוּת המשק בּארץ.

מבּחינה זוֹ תצטרך הועידה להעמיד בּבהירוּת גמוּרה את שאלת לשכּת העבוֹדה, תפקידה ואִרגוּנה. והיא גם תצטרך לדרוֹש מאת המוֹסדוֹת הישוּביים והלאוּמיים, וּבעיקר מאת האינסטנציה העליוֹנה — הקוֹנגרס הציוֹני — קביעת יחס בּרוּר וּמסוּים לעבוֹדה מאוּרגנת.

כּמוֹ כן תצטרך, לדעתי, הועידה לדוּן יסוֹדית בּשאלת תוֹצרת הארץ, לברר את מידת יכלתוֹ של הפּוֹעל המאוּרגן לסייע לתוֹצרת זוֹ, בּתוֹר צרכּן, על יסוֹד הבטחת עניניו הצוֹדקים של הפּוֹעל בּתוֹר יצרן.

אוּלם בּמרכּז הענין צריכה, לדעתי, לעמוֹד שאלת החוֹזה הקוֹלקטיבי, שאלת קביעת הסכּם מסוּים בּין ההסתדרוּת וּבין אוֹתם נוֹתני-העבוֹדה, המוֹדים בּערכּה של ההסתדרוּת, והרוֹצים לסדר את עבוֹדתם מתוֹך יחסי הבנה הדדית עם ציבּוּר הפּוֹעלים. מעין אוֹתם החוֹזים הנהוּגים בּכמה ארצוֹת, שקיימת שם תנוּעה מקצוֹעית מפוּתחת.

וּכדי שלא יגלוּ בּדברַי אלה פּנים שלא כּהלכה, הריני מכניס את הצעתי זוֹ לועידה בּצוּרה מנוּסחת:

מתוֹך הכּרה יסוֹדית, כּי העליה וההתישבוּת והעבוֹדה העברית מעוּנינוֹת כּאחת בּפיתוּח כּל האפשרוּיוֹת הכּלכּליות של הארץ, בּהקמת משק פּרוֹדוּקטיבי נוֹשא את עצמוֹ, הרינוּ רוֹאים צוֹרך חיוּני בּהסכּם קבוּע בּין הסתדרוּת העוֹבדים וּבין מפעלי התעשׂיה, למניעת סכסוּכים כּלכּליים שיש בּהם בּזבּוּז הוֹן וּביטוּל עבוֹדה והפסד למשק ולפּוֹעל כּאחד.

אנוּ מַציעים לכל בּעלי החרוֹשת, המכּירים בּחשיבוּתם של יחסים מסוּדרים בּינם וּבין הפּוֹעלים, לכרוֹת חוֹזה את הסתדרוּת העוֹבדים העברים הכּללית בּארץ-ישראל ולקבּוֹע בּוֹ את הסעיפים העיקריים של היחסים ההדדיים:

1. נוֹתני-העבוֹדה הכּוֹרתים חוֹזה עם ההסתדרוּת משתתפים בּלשכּת העבוֹדה. הפּוֹעלים מתקבּלים על ידי הלשכּה. הלשכּה רוֹשמת את כּל הפּוֹעלים בּין שהם חברים להסתדרוּת וּבין שאינם חברים לה, מבּלי שׂים פּדוּת בּחלוּקת העבוֹדה בּיניהם.

2. בּכל ענף עבוֹדה נקבּע שכר מינימַלי המתבּסס על: 1) דרגת חיים של פּוֹעל אירוֹפּי; 2) היכוֹלת הכּלכּלית של ענף התעשׂיה הנדוֹן בּארץ.

3. יוֹם עבוֹדה של 8 שעוֹת.

4. תשלוּם קבוּע של הפּוֹעל וּבעל העסק לקוּפּת-חוֹלים.

5. בּכל מקוֹם עבוֹדה נבחר ועד פּוֹעלים מקוֹמי המשמש בּאוּת-כּוֹח פּוֹעלי המקוֹם כּלפּי המנהלה.

6. הפּוֹעל הנשלח על ידי הלשכּה עוֹבד זמן קצוּב בּתוֹרת נסיוֹן, והוּא נחשב כּפוֹעל קבוּע לאחר שהוּא נשאר לעבוֹד אחרי גמר תקוּפת הנסיוֹן.

7. פּוֹעל קבוּע אינוֹ מפוּטר אלא על פּי סיבּה מַספּקת.

8. נקבּעת דרגת פּיצוּיים לפוֹעלים קבוּעים מפוּטרים, לפי אריכוּת ימי עבוֹדתם.

9. כּל סכסוּך שבּין הבּעלים והפּוֹעלים המשתתפים בּחוֹזה נמסר לבוֹררוּת.

ציינתי כּאן רק את הקוים הכּלליים וּבצוּרה ראשוֹנית. הועידה תמצא ודאי את הנוּסח ההוֹלם בּיוֹתר, ועוֹד תשאיר כּמה פּרטים למשׂא-וּמתן קוֹנקרטי עם הצד השני. הועידה לא תטיל, כּמוּבן, את רעיוֹן החוֹזה הקוֹלקטיבי על אלה שלא ירצוּ בּכך, אלה הבּעלים, המאמינים בּתוֹעלת של יחסים אַנַרכיים בּינם וּבין הפּוֹעלים, יוֹסיפוּ ללכת בּדרכּם הם. אוּלם אין לי כּל ספק, שבּמידה שבּארץ יתפּתחוּ מפעלי משק רציניים, בּה בּמידה יִרבּה מספּרם של אלה אשר יכּירוּ בּהסתדרוּת ויתקשרוּ אִתה.

איני מַשלה את נפשי, כּי הצעה זוֹ תתקבּל בּרצוֹן מכּל צד. ודאי ימָצאוּ בּין הפּוֹעלים, אשר יראוּ בּזה “יוּניוֹניזם צר”, “שעבּוּד הפּוֹעל”, “מכירת עניניו” וכוּ‘. וּמצד שני ודאי יקראוּ לזה כּל השמוֹת המהלכים אימים: בּוֹלשביזם, דיקטטוּרה וכוּ’. אוּלם תקותי, כּי ההסתדרוּת תעשׂה את שלה. בּנסיוֹנה הרב וּבחכמת-החיים שלה, וּמתוֹך ראִיית האפקים הרחבים לעליית עוֹבדים. מתוֹך הכּרה, כּי עניני הפּוֹעל ועניני המשק הארצי עוֹלים בּקנה אחד — תדע ההסתדרוּת ללכת בדרכּה שלה, שהיא דרך בּנין האדם העוֹבד והמשק כּאחד.

אדר ב' תרפ"ז

---

נקם אוֹ טיהוּר

מאת

ברל כצנלסון

¹

הסערה מסביב לתזכּיר של “ועדת המשׂכּוֹרוֹת”², שנפלה בּעוֹלמנוּ דוקא ערב הועידה (ועידה זוֹ המתכּנסת בּימים שכּמוֹתם לא ידענוּ לקוֹשי, ושהלב כּל כּך חרד לקראתה!) מעוֹררת אוֹתי לוֹמר כּמה מלים. אוֹדה, חוֹששני להלָך-רוּחוֹת “בּיקָרתי” זה העוֹבר על גדוֹתיו. חוֹששני, שמא יוֹתר משהוּא בּא לטהר הוּא עשׂוּי לעַכֵּר, ויוֹתר משהוּא בּא לבצר עלוּל הוּא למטמט, ויוֹתר משהוּא בּא לדרוֹש צדק עלוּל הוּא לסַלף ולחטוֹא נגד אנשים חיים. וּלפיכך אני נוֹטל לי רשוּת הדיבּוּר בּידיעה מראש, כּי לרבּים יהיוּ דברַי לא לרצוֹן.

הוַעדה שנתמַנתה על ידי מוֹעצת ההסתדרוּת, לבקר את מצב המשׂכּוֹרוֹת בּמוֹסדוֹתינוּ, עשׂתה — בּאָמנה — מעשׂה רב, מעשׂה בּלתי-שכיח לא רק בּכל החוּגים הסוֹבבים אוֹתנוּ, כּי אם גם אצלנוּ. ואילוּ היוּ גם חוּגים אחרים מסוּגלים לעשׂוֹת מעשׂה כּזה, כּי אז היינוּ רשאים להאמין כּי יעלה בּידינוּ לטהר את האויר בּארץ וּבציוֹנוּת. הוַעדה העבירה תחת שבט הבּיקוֹרת את כּל מוֹסדוֹתינוּ המרכּזיים, מאוֹת עוֹבדים, קטנים וּגדוֹלים, נבחרים וּממוּנים, בּדקה את משׂכּוֹרוֹתיהם וחשבּוֹנוֹתיהם, הכּירה לדעת את מצב הענינים בּנדוֹן זה בּכל מוֹסד וּמוֹסד, וּפירסמה בּרבּים את מַסקנוֹתיה הכּלליוֹת, וגם קיבּלה על עצמה — מטעם הועד הפּוֹעל — להיכּנס בּשיפּוּט מיוּחד “לבירוּר וּלהחלטה” בּכל אוֹתם המקרים שתראה צוֹרך. מי שמבין קצת בּטיב עבוֹדה אשר כּזאת, שאינה מן הנעימוֹת והקלוֹת, שהיא כּרוּכה לפרקים בּפגיעה בּנימוּסים מקוּבּלים, ושיֵש בּה לפעמים משוּם “דיני-נפשוֹת”, ושהיא בּאה להחמיר בּכמה ענינים אשר בּני-אדם אחרים אינם נוֹהגים בּהם חוּמרוֹת יתירוֹת — הוּא יבין את כּל קשיה של עבוֹדת וַעדה זוֹ ואת כּל חשיבוּתה לקביעת נוֹרמוֹת יציבוֹת בּחיינוּ, להנחת ה“הלכה” החברתית, וידע מה הערך החינוּכי של הפּרסוּם הציבּורי הזה: כּאן, בּארץ, אין אנוּ רגילים לא למציאוּתה של בּיקוֹרת כּזאת, הבּאה מבּפנים, מתוֹך הציבּוּר, לפי התעוֹררוּתוֹ שלוֹ, ולא לפרסוּם גָלוּי של דברים מעין אלה. כּמה דרשנוּ זאת, למשל, מאת ההנהלה הציוֹנית ולא השׂגנוּ עד היוֹם, למרוֹת ההבטחוֹת ולמרוֹת קיוּמן של ועדוֹת שנתמַנוּ לשם כּך. וכאן בּאה ההסתדרוּת, זוֹ אשר כּל העינים לטוּשוֹת אליה, אשר כּל מיני שפטים נכוֹנוּ לה מפּי מאַהביה השוֹנים ושוֹחרי טוֹבתה, זוֹ היוֹדעת נאמנה כּי כּל קיסם שלה יתגלגל ויהיה לקוֹרה בּפי כּל מחפּשׂ מוּמים — והיא לא חששה לכל העיווּתים והסילוּפים הצפוּיים לה וקמה וגילתה את מצב הדברים כּהוָיתו על פּגימוֹתיו, מבּלי לחוּס על עצמה ועל מוֹסדוֹתיה, מבּלי לראוֹת אפילוּ צוֹרך להבליט את כּל הצדדים החיוּביים הרבּים — שהם הדבר המוּבן מאליו — וציינה והדגישה את כּל הליקוּיים והנליזוֹת.

בּשעה שהועידה השניה של ההסתדרוּת הנהיגה את שיטת “דרגת-המשׂכּוֹרת” בּמוֹסדוֹתינוּ, היה בּרוּר כי חידוּש נוֹעז זה, הדוֹרש בּהכרח החיים גמישוּת ידוּעה, עיבּוּד כּללים ויוֹצאים מן הכּלל, טעוּן גם בּחינה יסוֹדית בּחיי המעשה וגם פּיקוּח מדוּקדק. ומאז נבחרוּ כּמה ועדוֹת מיוּחדוֹת לשם זה. אלא שעם הקשיים הראשוֹנים שנתגלוּ לפניהן היוּ נרתעוֹת אחוֹר. מרגע ש“הדרגה” חדלה להיוֹת פוֹרמוּלה של החלטה, כּי אם דבר הנוֹגע לפרט אנוֹשי פּלוֹני-אלמוֹני — נעשׂה הטיפּוּל בּה, בּיחסי חברתנוּ הדקים, קשה בּיוֹתר. והנה סוֹף סוֹף בּאה ועדה אשר בּיצעה את עבוֹדתה בּהיקף רחב וּבהקפּדה רבּה. האם לא צריך היה הקהל שלנוּ, שנתגלתה לפניו התמוּנה עם כּל קויה הבּריאים ועם נקוּדוֹתיה החוֹלוֹת, לרכּז את כּל תשׂוּמת-לבּוֹ בּביקוֹרת התנאים והסיבּוֹת וּבבקשת התיקוּן הנמרץ? והנה בּמקוֹם זה פּרצוּ הקוֹלוֹת מכּל עֵבר: מדוּע בּחרה הועדה בּלשוֹן כּללית? מדוּע סתמה ולא פּירשה שמוֹת? מדוּע דיבּרה על מוֹסדוֹת ולא על אישים? הוֹציאוּ אלינוּ את האנשים החַטאים ונדעם!

יוֹדע אני כּי כּל פּצע הנגרם לציבּוּר בּימים קשים אלה מכאיב יוֹתר מאשר בּימים כּתיקוּנם, ואף על פּי כן קוֹבלָני על זה, שתשׂוּמת-לב הציבּוּר נפנית מן הפּצע שנגלה וּמשאלת ריפּוּיוֹ, ומתכּנסת לתוֹך אפיק של התמרמרוּת אישית, של חיפּוּשׂ חוֹטאים, של בּקשת שׂעירים לעזאזל. וּברי לי שהלָך-רוּח זה מַחטיא את המטרה, מטרתנוּ האחת: הנחת יחסי חברה טהוֹרים.

זכוּת היא, לדעתי, לועדה והבנה נכוֹנה בּתפקידה, שבּבוֹאה לבדוֹק בּדיקה רצינית בּפּעם הראשוֹנה את מצב הדברים, לא הפנתה את חוּדה של הבּיקוֹרת כּלפּי היחידים, אלא כּלפּי המוֹסדוֹת וּמנהלוֹתיהם, ועוֹד יוֹתר כּלפּי עצם המצב וּשאלוֹתיו. אין לי כּל נטיה לדוּן וּללַמד זכוּת בּשאלה זוֹ, אוּלם כּלוּם עיקר הוּא לגבּי דידן פּרט זה אוֹ אחר שעבד כּמה שנים בּמוֹסד ונתחייב לפניו בּסכוּם כּסף, אוֹ שקיבּל משׂכּוֹרת נוֹספת, מוּצדקת אוֹ בּלתי-מוּצדקת? הרי העיקר הוּא מצבם הכּללי, המשקי והתרבּוּתי של מוֹסדוֹתינוּ, הלא העיקר הוּא שמוֹסדוֹתינוּ העניים (והעניים גם בּשעה שהם מגלגלים בּאלפים וּרבבוֹת!) והזקוּקים תמיד לעזרת הציבּוּר, ושלעוֹלם אינם יכוֹלים לספּק את צרכיו הצוֹדקים של הציבּוּר, יכלוּ לאחוֹז בּשיטה כּזאת המיַקרת את הסכוּם הכּללי של עבוֹדתם בּמאוֹת לירוֹת, אוֹ שהם משקיעים כּספים בּהלוָאוֹת לקצת עוֹבדים, בּשעה שלַשאָר הם עוֹמדים בּחוֹבם. הלא עיקר החטא הוּא בּזה, שהמוֹסד מתנהל כּכה שמתוֹך דאגה יתירה למצב עוֹבדיו האחראים וּמתוֹך כּוָנוֹת טוֹבוֹת הוּא מעמידם בנסיוֹן, שאינם יכוֹלים אחר כּך להמיש את צוָארם ממנוּ, וּבזה הוּא מטיל אסוֹן עליהם ואסוֹן על עצמוֹ. את העוֹבדים הוּא עוֹשׂה מעין “עבד לוֹוה” לציבּוּר, הרשאי לבוֹא אליהם כּנוֹשה וּכמאשים וּכמַגזים על אחת שבע, וּמן ההסתדרוּת כּוּלה הוּא גוֹזל את האֵמוּן שהנהוּ יסוֹד מוּסד לכל קיוּמה ועבוֹדתה.

אכן, יש כּאן חטאת הציבּוּר. אוּלי החטא הכּבד בּיוֹתר: אי-ידיעה. עכשיו נוֹדע הדבר כּי לא ידענוּ, אנחנוּ החברים הנמצאים בּמוֹסדוֹת המרכּזיים בּהסתדרוּת, בּמוֹעצוֹת וכוּ', ועל אחת כּמה וכמה הציבּוּר הרחב, לא ידענוּ, כּי ההזנחה הקלה בּדברים האלה מעלה שַבֶּשְתָּא, שבּדרך הטבע היא עוֹלה ועוֹלה. וּלפיכך אין לחפּשׂ קרבּנוֹת. ויש לדאוֹג קוֹדם לידיעה, לפיקוּח, לבחינת המצב מפּעם לפעם. וּמי שאינוֹ מבקש לשפּוֹך את מרירוּת לבּוֹ על ראשי חבריו, מי שאינוֹ רוֹצה להפוֹך את עבוֹדת הבּיקוֹרת לענין של נקם, הוּא ימצא סיפּוּק בּעוֹז הרוּח של ההסתדרוּת לדרוֹש בּיקוֹרת וּלקיים את הבּיקוֹרת, והוּא גם יכּיר שעצם עבוֹדת הועדה וּפרסוּמה — הנם תריס חשוּב בּפני הליקוּיים. את השאר צריכה לעשׂוֹת הועידה על ידי שוּרה של תיקוּנים משקיים ואִרגוּניים.

סיון תרפ"ז.

---

ועידת הנסיוֹן

מאת

ברל כצנלסון

¹

עוֹד לא חרד הלב כּל כּך לשוּם ועידה, כּאשר הוּא חרד הפּעם. כּוֹבד בּלתי-רגיל רוֹבץ הפּעם על כּתפיהם של מאתים ואחד הציר, המתכּנסים הערב לפתיחת הועידה בּבית-העם שבּתל-אביב. לא רק אלה הפּוֹעלים והפּוֹעלוֹת, הנוֹהרים עתה הנה בשיירוֹת מכּל פּינוֹת הארץ, מלַוים את שליחיהם בּציפּיה וּבתביעה. מאחוֹריהם עוֹד שלוֹש רבבוֹת, בּין המוּשרשים עמוֹק בּמשקים הישנים והחדשים וּבין הנמַקים בּעוֹני וּברעב וּבבטלה מפרכת וּמַכלימה, בּין האיתנים בּרוּחם ושוֹמרים על גחלת לבּם ויוֹדעים את ערכּה ואת כּוֹחה בּכל שעת צרה וּמצוּקה וּבין המסכּנים, המתנַדנדים כּעלה נידף לפני רוּח — כּל אלה נוֹשׂאים את עיניהם לועידה, מצפּים למַה שתביא, וּמתפּללים על שליחיהם, שלא ימעלוּ בּשליחוּתם, וששׂר התנוּעה יאיר להם פּניו ויַנחֵם בּדרך היצירה.

ולא רק כּל אלה, העוֹמדים אתנוּ כּאן בּמערכה. היקף הועידה גדוֹל הוּא, בּעצם, הרבּה יוֹתר. כּל הנוֹער החלוּצי בּגוֹלה, בּקצוי תבל, מן הנער והנערה העוֹבדים בּהכשרה בּביצוֹת פּוֹלֶסיה, בּכפרי גרמניה וּבמַטעי קַליפוֹרניה, ועד שבוּיי ציוֹן ונאמניה שבּפּוֹליט-איזוֹלַטוֹרים² בּירכּתי סיבּיר. וגם כּל היחידים, הבּוֹדדים, העוֹמדים פּזוּרים בּמערכה של מפעלנוּ הארץ-ישׂראלי, וכל מי שנפשוֹ קשוּרה בּארץ-ישׂראל, בּין שהוּא מבין לנוּ וּבין שהוּא עוֹין אוֹתנוּ, עוֹמד עתה וצוֹפה: מה תביא ועידת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, התוֹסיף גם היא כּשלוֹן לכּשלוֹנוֹת הרבּים, אוֹ שאִתה תתחיל ההתגבּרוּת והעליה חזרה לראש ההר?

מיוֹם היוֹת ועידוֹתינוּ, רבּוֹת-הענין ורבּוֹת-המעשׂה, עוֹד לא היתה לנוּ ועידה אשר כּזאת. המצוּקה אוֹכלת בּכל פּה, בּגוּף וּברוּח. המאמצים להיגָאל ממנה נוּפּצוּ אל סלע המציאוּת הישׂראלית האוּמללה, האפקים נתערפּלוּ, חלוֹם הגאוּלה הוּשׂם בּסַד, אמוּנת הנעוּרים הקלה והעליזה הוּעמדה בּנסיוֹן, החזית הצעירה נתמַטמטה. שְכוֹל וגַלמוֹד סביבנוּ. וגם הדוֹר הראשוֹן לתנוּעת העבוֹדה וּלהגשמה אישית, זה שנבחן בּכמה בּחינוֹת חמוּרוֹת, זה שהיה רגיל בּכל פּוּרענוּת להתקדם וּלהתבּצר ולוּ גם מתוֹך אבידוֹת מרוֹת — אף זה עוֹד לא נוּסה בּנסיוֹן אשר כּזה, נסיוֹן אשר מי יודע מתי יקיץ עליו הקץ, נסיוֹן המכּה אוֹתנוּ בּסַנורים לבלי ראוֹת את הגָדל והצוֹמח בּינתים. גדל המחנה וּפי שבעה גדֵלוֹת האבידוֹת, וּפי שבעה נדרש עתה מאִתנוּ, לבל נתרסק וּלבל נתנפּץ בּנסיוֹן זה שהגוֹרל ההיסטוֹרי מינה לנוּ.

וּלמַרבּה העקה בּא הרפיוֹן, אִי-האמוּנה בּנוּ בּעצמנוּ, בּכוֹחנוּ וּבערכּנוּ המוּסרי, בּכשרוֹן-המעשׂה שלנוּ, אִי-האֵמוּן של האחד לזוּלתוֹ, אָבדן נכסים, נכסי חוֹמר ורוּח, שיצרנוּ בּעמל כּפּינוּ וּבמוֹח עצמוֹתינוּ. והנַחשוֹל של קטנוּת האמוּנה והשפּלת עצמנוּ עוֹמד לגרוֹף אוֹתנוּ, עם כּל היקר בּנוּ.

וּבימים אשר כּאלה נקראת הועידה. נקראת בּלי תקוה שבּידה להביא הצלה מהירה. אחרי כּל מאמצינוּ הרבּים שנפרטוּ לפרוּטוֹת, אחרי הבּזבּוּז האיוֹם הזה בכוֹחוֹת אדם מעוּלים ויקרי-המציאוּת בּכל ההיסטוֹריה שלנוּ, אין לנוּ לקווֹת, כּי בּידי הועידה להביא בּבת אחת את ההצלה היחידה והאמיתית, שאליה כָּלֶה כּל לב: את העבוֹדה. אוּלם גם בּאין תקוה זוֹ, מצַוה עלינוּ ראִיה בּרוּרה של המצב להזדיין, לזיין את המחנה הניגף שלנוּ בּאמוּנה איתנה, בּקשיוּת עוֹרף, בּהכּרת כּוֹחוֹ. אַל יֵהָפך הנגף האַרעי הזה לתבוּסה לדוֹרוֹת. כּל עוֹד מאמין המחנה בּאמיתוֹ, בּוֹטח בּעצמוֹ, מכּיר בּערכּוֹ — תקוה לנצחוֹן ממנוּ.

וּלפיכך רבּה העבוֹדה על הועידה הזאת. שמוֹר תשמוֹר על הגחלת, גחלת תקות העם היחידה, גחלת התנוּעה הכי-יפה, הכי-אנוֹשית, הכי-מוּסרית, בּקוֹרוֹת אלפי שנוֹת חיי עמנוּ, התנוּעה העוֹשׂה אוֹתנוּ, את כּנסת ישׂראל העוֹבדת, הצעירה — לעם חי בּלאוּמים; התנוּעה הקרוּיה לטהר אוֹתנוּ, את גוּפנוּ ואת רוּחנוּ, מכּל שפלוּת ושעבּוּד, מכּל תלישוּת והתחַפּשׂוּת, לזרוֹת מאִתנוּ כּל בּוּז וּביטוּל, ולכבּוֹש לנוּ, מחָדש, מקוֹם כּבוֹד תחת השמש. תדליק הועידה את אבוּקת האמוּנה והבּטחוֹן, תפקח את העינים לראוֹת את האוֹפק ההיסטוֹרי, מעֵבר לערפל בּן-חלוֹף; תחדד את האוֹזן להקשיב לרחש הצמיחה, ותטע בּנוּ את ההכּרה, כּי לא בּחוּלשה ולא בּמוֹרך ולא בּפסיחה על סעיפּים ולא בּבריחה מן המערכה — פּתרוֹן חיים לכאב עתיק-יוֹמין, לפרפּוּרי עם החי על פּי תהוֹם; לא בּאלה מרגוֹע לנשמת אוּמה המבקשת מקלט, הבראה לגוּף מעוּנה ודווּי. אין לנו, לחֵפץ-חיים שבּנוּ, כּל דרך מלבד דרך האמוּנה.

ואמוּנת-אמת לא תלך ערירה, בּלי מעשׂים, בּלי מעשׂים טוֹבים. וכאן — קוֹדמת לַכּל ראִיית המצב כּהוָיתוֹ. בּיקוֹרת חמוּרה לכל טעוּיוֹתינוּ וחטאינוּ, מבּלי הַעלָמה והתעלמוּת. החלוּ בּזה לפני הועידה. והועידה צריכה להשלים. חשׂוֹף כּל מוּם, עד היסוֹד. גלוֹת כּל משגה. אוּלם נדע להבחין בּין מראה נגעים לבין חיפּוּשׂ חטאים. אל תיהפך הבּיקוֹרת להתכּבּדוּת בּקלוֹן הזוּלת, כּביכוֹל, אַל יֵהָפכוּ הדברים להתפּארוּת בּנוּסח של “הלא אמרתי!” אַל יִרבּוּ אצלנוּ החכמים הרוֹאים, כּביכוֹל, את הנוֹלד לאחר זמן. ידוּעים הדברים. רבּים החשבּוֹנוֹת, רבּים היצרים ורבּוֹת הפּניוֹת האוֹרבוֹת לַפּתח. אוּלם חוּמרת מצבנוּ אינה מַתירה לנוּ להתמכּר לספּוֹרט נַערוּתי זה, אם אין בּרצוֹננוּ לבזבּז לריק את הנפש אשר עשׂינוּ ואת הרכוּש אשר רכשנוּ לנוּ.

וגם זאת. אַל תיהפך בּיקוֹרת העבר להיוֹת לדֶפיטיזם. אַל נראה תבוּסה בּמקוֹם שאיננה. ואם הבּיקוֹרת תגלה הכרח של התכּווצוּת והצטמצמוּת עד שנגַבּר חֲיָלים — אַל יהיוּ הדברים לפּרינציפּ, לאידיאה. בּשעוֹת קשוֹת אפשר שיהיה הכרח להתכּווץ, אפילוּ להרכּין קוֹמה, ואזי חוֹבה לעשׂוֹת זאת בּעוֹד מועד. אוּלם אין לעשׂוֹת מהרכּנת קוֹמה — דגל. את דגלנוּ, דגל כּנסת ישׂראל העוֹבדת על אדמתה, אַל נכנוֹף.

ועידוֹתינו בּכללן אינן ועידוֹת מיכניוֹת. הן אינן מסתפּקוֹת רק בּפרסוּם בּרבּים מה שהוּכן מראש ועוּבּד בּלַבּוֹרטוֹריוֹת החשאיוֹת של המפלגוֹת והעסקנים. ועידוֹתינוּ היוּ תמיד מחַדשוֹת ויוֹצרוֹת. הן מביאוֹת לידי גילוּי את הגנוּז עמוֹק עמוֹק בּחדרי לבּה של התנוּעה. וּלפיכך אין בּינינוּ חכם ונביא אשר יֵדע היוֹם מה תביא אִתה הועידה. הכּל תלוּי בּהשראה, בּרוּח אשר תִשרה על המתכּנסים. ואם נזכּה לרוּח טוֹהר ואוֹמן — תהא ועידת-נסיוֹן זוֹ, שאנוּ הוֹלכים אליה כּאל יוֹם-הדין, בּלב קרוּע וּמוּרתח — לועידת בּצרוֹן. התלכּדוּת, אמוּנה, אֵמוּן חברים, בּצרוֹן הרוּח והמפעל — ויצאנוּ מן הערפל האוֹפף אוֹתנוּ לקראת יוֹם בּהיר.

תמוּז תרפ"ז.

בועידה השלישית של ההסתדרות (תל-אביב, ה' בּתמוּז תרפ"ז)

מאת

ברל כצנלסון

---

בּויכּוּח על הדין-וחשבּוֹן של הועד הפּוֹעל

מאת

ברל כצנלסון

¹

אין לי כּל ספק בּכּוָנוֹת הטוֹבוֹת של כּל הנוֹאמים הבּאים לדבּר מעל הבּמה הזאת. אבל יש שאוֹחזת אוֹתך חרדה ונדמה כּי איזוֹ קללה רוֹבצת על הבּמה משעה שאנוּ עוֹלים עליה. משתלטים בּנוּ יצרים רעים, אינסטינקטים שאיננוּ יוֹדעים להתגבּר עליהם, וּבשעה שאנשים בּאים ודוֹרשים לכאוֹרה “יחסי-אֵמוּן” וטוֹענים לכל מיני דרישוֹת של צדק ויוֹשר, הם שוֹכחים בּעצם דיבּוּרם עד כּמה הם משפּילים את כּבוֹד הבּמה הזאת. ואוֹדה, גם בּי מתעוֹרר הרצוֹן להשיב לכל אחד מהנוֹאמים האלה “כּגמוּלוֹ”. אלא שיוֹדע אני כּי עלי להתגבּר גם על זה וּלדבּר לעצם הענין, כּכל אשר יעלה בּידי, כּי לכוּלנוּ יש עתה ענין אחד: הסתדרוּתנוּ בּסכּנה, קיוּמנוּ בּסכּנה! אני מדבּר לא רק על סכּנה חָמרית המוּרגשת לכוּלנוּ, הזוֹעקת מכּל קיר, על שקיוּמם המשקי של שלוֹשים אלף פּוֹעלים נתוּן עתה בּסכּנה, בּאשר קיוּם זה עוֹדנוּ תלוּי בּמידה מרוּבּה בּיכוֹלת הכּספּית של העם. סכּנה זוֹ כּשהיא לעצמה דיה לרכּז את כּוּלנוּ בּשאלה זוֹ. אבל יֶשנה גם סכּנה אחרת, סכּנה של התנַוונוּת רוּחנית, אשר הרבּה סימנים שלה נתגלוּ בּקרבּנוּ.

אם ועידתנוּ איננה יכוֹלה להמצוֹא רפוּאה למצב הכּלכּלי, היא צריכה על כּל פּנים לחשוֹב איך להבריא אוֹתנוּ מבּחינה נפשית, איך להבריא את מוֹסדוֹתינוּ, את יחסינוּ ההדדיים. זוֹהי השאלה. כּי אם ניכּשל אנחנוּ והיה זה כּשלוֹן לא רק לנוּ, אלא כּשלוֹן למפעל הציוֹני, ואוּלי לדוֹרוֹת אחרים. וּמצב תנוּעתנוּ בּשנים האחרוֹנוֹת גילה כּמה וכמה ליקוּיים, ועל זה צריך להתרכּז ויכּוּחנוּ. אוּלי נשכּח לרגע את החשבּוֹנוֹת שבּין כּל אחד ואחד היוֹשב כּאן בּמחיצתוֹ, אוּלי נשוּב להיוֹת, בּרגע זה לפחוֹת, שוּב ההסתדרוּת של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל.

כּשאני מבּיט על ספר הדין-וחשבּוֹן הכּבּיר הזה של הועד הפּוֹעל, שלא הספּקתי עוֹד לעיין בּוֹ, מתגלה לפנַי רעיוֹן אחד, שיש בּוֹ משוּם מַפתח, מעֵין נקוּדת-מוֹצא לביקוֹרת מצבנוּ. אגב, אני פּוֹסל בּהחלט את החלוּקה הזאת שיש בּנוּ כּאילוּ מרוּצים וּבלתי-מרוּצים. כּוּלנוּ בּלתי-מרוּצים. יש דבר-מה המחייב אוֹתנוּ להיוֹת בּלתי-מרוּצים. כּל הגידוּל הענקי הזה שעליו מעיד הדין-וחשבּוֹן בּגליוֹנוֹת שנדפּסוּ כּבר, ושלא נדפּסוּ עדיין, כּל זה מעיד על ההיקף העצוּם של הדברים שנעשׂוּ, שהיוּ אוּלי למעלה מכּוֹחנוּ. כּוֹחנוּ לא הספּיק למַה שנחוּץ לנו, לא מפּני שכּאן יוֹשב בּן-גוּריוֹן, והחבר וֶשֶר יוֹשב בּמקוֹם אחר, ואילוּ היוּ משנים את הסדר כּי אז היה הכּל מסתדר על הצד היוֹתר טוֹב. בּין שבּאים וּמדבּרים בּצוּרה של בּיטוּל וּבוּז לאלה היוֹשבים פּה ליד השוּלחן וּבין שמדבּרים בּצוּרה אחרת, נוֹחה יוֹתר – הצד השוה שבּהם: אי-רצוֹן להוֹדוֹת כּי השגיאוֹת שנעשׂוּ הן של כּוּלנוּ. בּיאליק אמר לנוּ בּפּתיחה דברים קוֹלעים מאד: כּשלוֹנכם אינוֹ שלכם, כּי אם כּשלוֹנוֹ של העם העברי. לאמוֹר: לא אתם החייבים, אלא העם. אוּלם יש אמת גם בּניסוּח שני: כּשלוֹננוּ יהיה גוֹרם לכשלוֹן נוֹסף של עם ישׂראל. וגם כּשלוֹנוֹתינוּ אינם אלא חלק מכּשלוֹנוֹתיו של העם. כּוֹחנוּ לא הספּיק. אַל יבוֹאוּ עכשיו כּ“מנצחים” ויאמרוּ: ניבּאנוּ! גדוֹלה החכמה הזאת. אוּלם החשבּוֹן הזה לא יֵעשה בּשעת הועידה. אוּלי תעברוּ אִתי, אתם החכמים לאחר מעשׂה, על פּני הפּרוֹטוֹכּוֹלים של הקוֹנגרסים ושל ועידוֹת ההסתדרוּת והמפלגוֹת ותראוּ מה שנאמר שם בּזמנים שוֹנים – ותיוַכחוּ מה מגוּחך הוּא להכריז שהנה היה מחנה אחד של “חכמים” שידעוּ תמיד גבוּל וקצב וּמידה, מתי לעשׂוֹת ואיך לעשׂוֹת, שידעוּ תמיד לכוון את הרגע הנכוֹן, והיה מחנה שני, שלא ידע את כּל אלה. והדברים נוֹגעים לא רק לאנשי ההסתדרוּת. תקחוּ אפילוּ את אוּסישקין, את רוּפּין ואת כּל אלה שדיבּרוּ בּרצינוּת על הפּרוֹבּלימוֹת של הציוֹנוּת, העליה וההתישבוּת, תראוּ כּיצד משתנה הראִיה וההעזה עם כּל גל של התעוֹררוּת בּאוּמה, וכיצד מצטמצמים המוּשׂגים עם כּל ירידה. ותראוּ כּי בּכל שעת-כּוֹשר הם העיזוּ לעשׂוֹת, לפעוֹל, ואז נוֹצרוּ דברים חשוּבים, אם כּי לא נתגשמוּ התכניוֹת. ואַל נזייף את החשבּוֹנוֹת ואַל נמשיך לתלוֹת את הקוֹלר בּזוּלתנוּ. קיבּלנוּ עלינוּ הרבּה, קבּלת עליה, הספּקת עבוֹדה, יצירת חברת עוֹבדים, יצירת משק חקלאי ועירוֹני, יצירת משק כּללי של ציבּוּר הפּוֹעלים. כּלוּם יש תנוּעה של פּוֹעלים בּעוֹלם שהעמיסה עליה תפקידים כּה עצוּמים ושרצתה, שהיתה חייבת בּכל שאלה וּשאלה לחדוֹר דוקא לעוֹמק הדבר? ונכשלנוּ. נכוֹן הדבר. אך אם תוֹלים עתה את האַשמה בּשיטה זוֹ אוֹ אחרת, זה מגוּחך. רע לא רק כּשנאחזים בּאנשים, שמיחסים להם את השיטה ועוֹשׂים אוֹתם לשׂעירים לעזאזל, אוּלם גם ההתאחזוּת בּ“שיטה” אינה טוֹבה. אפשר לבקר כּל שיטה אם היא נכוֹנה אוֹ לא, אבל העוֹקץ הוּא לא בּזה שרצינוּ בּגדוֹלוֹת. טוֹן אירוֹני זה שבּוֹ השתמש אַרלוֹזוֹרוֹב לגבּי מוֹסדוֹתינוּ, למשל, כּי בּנק הפּוֹעלים הוּא חברה להשקעוֹת, טוֹן זה בּכל אוֹפן אינוֹ נכוֹן ואינוֹ מוֹעיל. כּל הנסיוֹן הזה לראוֹת עכשיו את אסוֹננוּ דוקא בּזה שרצינוּ לבנוֹת משק גרַנדיוֹזי בּארץ-ישׂראל – יש בּוֹ כּדי להכשיל. העקה היא שאת היצירה הגדוֹלה שלנוּ קיבּלוּ עליהם בּהכרח המצב חלוּצים, כּלוֹמר, אנשים שלא היתה להם הכנה לבנוֹת משק ולא היוּ להם נסיוֹן והשׂכּלה. ועשׂינוּ זאת מפּני שאין דרך אחרת, כּשם שהיינוּ חייבים לבנוֹת חקלאוּת בּידי אנשים שלא ידעוּ להחזיק מַעדר, וּמבּחינה משקית טהוֹרה עלה זה בּיוֹקר. אבל לנוּ, לעם ישׂראל, לא היוּ אנשים אחרים. ואוֹתוֹ הדבר גם בּמשק ההסתדרוּת. קיבּלנוּ עלינוּ ליצוֹר משק קוֹלקטיבי בּעזרת האנשים היוֹתר טוֹבים שהיוּ לנוּ. הלא אצלנוּ לא היה מצב של אריסטוֹקרטיה אוֹ אוֹליגַרכיה, הנוֹעלת שער בּפני אנשים אחרים. אדרבּא, עם כּל עליה בּאוּ אלינוּ כּוֹחוֹת חדשים שנקלטוּ בּהנהלת ענינינוּ. אני מוֹדה וּמתוַדה: לא רק עכשיו אלא בּמשך עשׂרים שנה – כּל עבוֹדתנוּ היתה שוּרה של כּשלוֹנוֹת רבּים וגם של נצחוֹנוֹת גדוֹלים. זה דבר טרַגי. אבל כּלוּם רשאית בּגלל זה התנוּעה שלנוּ להסתלק מעמדתה וּמכּיווּנה האידיאוֹלוֹגי? והאם אפשר שתנוּעתנוּ תעזוֹב את עמדתה היסוֹדית ותוֹסיף להתקיים בּתוֹר תנוּעה? הזמן האחרוֹן הביא לנוּ נסיוֹנוֹת אידיאוֹלוֹגיים אחדים כּאלה, פּרי היאוּש. אין לי רצוֹן לדבּר עליהם עתה. אבל כּלוּם לא שמעתם את הֵדם גם בּדברים שנאמרוּ כּאן? כּבר יש סבוּרים שֶמי שאוֹמר: “לא קוֹנסטרוּקטיביזם”, הוּא החכם. חכמה זוֹלה היא וּפסוּלה. כּלוּם הנסיוֹן של משק קוֹלקטיבי בּרוּסיה וּבמפעלי פּוֹעלים בּמערב אירוֹפּה מַתיר לכל בּוּרגני לטפוֹח על כּרסוֹ ולוֹמר: “הלא אמרתי שהמשק הקוֹלקטיבי לא יִצלח”? ואצלנוּ – שׂמחה לכשלוֹן המשק הקוֹלקטיבי היא סימן ל“שׂמאליוּת”. הנה השׂמאל שלנוּ (על חלקיו המשקיים אני מדבּר), שאך לפני זמן היה קיים על אידיאוֹלוֹגיה מבוּלבּלת וּנבוֹכה שראתה את כּל המפעל הציוֹני מתוֹך פּרספּקטיבה של קיבּוּץ אחד דוקא, בּא עכשיו וּמלמד אוֹתנוּ, שכּל קיוּמנוּ המשקי הוּא “מלָאכוּתי”, שהשוּק שלנוּ הוּא “פּרוֹטֶקציוֹניסטי”, וּמכּאן – הפּתרוֹן הבּרוּר: אך נעמוֹד כּוּלנוּ בּפני שוּק בּלתי-פּרוֹטקציוֹניסטי, מיד הפּוֹעל העברי והעליה העברית מוּבטחים מאליהם. העֶמדה הזאת של “פּוֹעלי-ציוֹן”, שעד היוֹם טרם אמרוּ דברים בּרוּרים, אם הם בּעד יצירת משק עברי אוֹ נגדוֹ, – כּל השׂמחה הזאת בּחוּגים השׂמאליים העוֹמדים כּ“מנַצחים” בּפני כּל צרה שלנוּ, ולא כּחברים המבינים שכּל מפּלה של משקנוּ העצמי היא מפּלה של העבוֹדה העברית ושל כּיבּוּשיה, – היא פּרי התפיסה שאינה רוֹצה להוֹדוֹת בּשגיאוֹתיה וּמבקשת את שגיאוֹת זוּלתה, שאינה דוֹאגת לשינוּיים הרדיקליים הניתנים להיעשׂוֹת, ורוֹאה בּעצם המפעל שלנוּ פּשיטת-רגל.

על ליקוּיינוּ הייתי רוֹצה לדבּר בּזה בּלי אתמוֹספירה מפלגתית ונַצחנית. אם נדבּר דברים בּרוּרים – יתבּרר, ראשית, שאנחנוּ מאַרגנים רעים. עֵדה לזה גם ועידתנוּ זוֹ, שנאלצה לטפּל כּל כּך הרבּה בּרגלמנט, בּשאלת נשׂיאוּת. ואַל תבוֹא כּל מפלגה לדרוֹש “אֶפישֶנסי”² מזוּלתה. בּכל מוֹסד משקי שנפנה – בּטבּק, בּקבּלנוּת, וּבכל מקוֹם אחר, אם נחפּשׂ – נמצא ליקוּיים די והוֹתר. וחוֹסר חריצוּת אינוֹ משוּם שלָקינוּ בּאידיאַליזם מוּפרז, המכניס כּוָנוֹת יתירוֹת בּעבוֹדת החליבה, שליגלגוּ עליה כּאן. לא על מילוּי העבוֹדה מתוֹך “הַחשָבה אידיאַליסטית” יש ללגלג, אלא על חזיוֹן אחר, שהוּא לפעמים בּן-לוָי לה. בּרוּסיה יש עכשיו מלה комчванство – “יהירוּת קוֹמוּניסטית”. חזיוֹן דוֹמה לוֹ ראיתי בּין פּוֹעלי ארץ-ישׂראל עוֹד לפני י"ח שנה: יהירוּת עברית, חלוּצית, אידיאַליסטית, כּיבּוּשית. כּן, זהוּ חזיוֹן בּלתי-סימפּטי, התגנדרוּת שאינה נאה לנוּ, אוּלם בּכל פּעוּלה חשוּבה עלוּלה להידבק יהירוּת כּזאת. כּשדיבּרוּ כּאן בּלגלוּג על החליבה רבּת-הכּוָנוֹת ישבוּ אנשים ונהנוּ וצחקוּ: אַהַא, לא צריך אידיאליזם, לא צריך להכניס כּוָנוֹת אידיאַליוֹת בּפעוּלתנוּ. ואני סוֹבר להיפך, עבוֹדתנוּ כּוּלה היא למעלה מכּוֹחנוּ, וּמסייעת לנוּ ההכּרה, שבּעמלנוּ אנוּ נכנסים לא רק לחיי-שעה, אלא לחיי-עוֹלם. הכּרה זוֹ יש לטפּח, לבל תתנדף וּלבל תצטרף אליה היהירוּת המוּרגשת לפרקים בּארץ-ישׂראל ושיש לה ריח רע מאד.

השאלה של חוֹסר כּשרוֹן אִרגוּני, של חוֹסר היכוֹלת בּיצירת משק, עוֹמדת כּיוֹם לפני “אחדוּת-העבוֹדה” ולפני “הפּוֹעל הצעיר” כּאחד, ותעמוֹד גם לפני השׂמאל, אם יחדל להיוֹת מיעוּט קטן, כּמוֹ שהוּא היוֹם. אם הפּוֹעל העברי לא יבוֹא לבנוֹת משק – לא תהא עליה ולא תהא תנוּעת פּוֹעלים בּארץ; והיכוֹלת אוֹ אי-היכוֹלת, לבנוֹת איננה תכוּנה של מפלגה זוֹ אוֹ אחרת. היא תלוּיה בּכּוֹחוֹת, בּהכשרת הדוֹר, בּהכשרת אנשים.

מלבד כּשלוֹן משקי קרה לנוּ עוֹד כּשלוֹן אחר, כּשלוֹן מוּסרי גדוֹל, שהוּא קשה עוֹד יוֹתר מהכּשלוֹן המשקי. בּאנוּ הנה (אני מאמין: כּוּלנוּ בּאנוּ) כּתנוּעה חלוּצית, תנוּעה הדוֹרשת קרבּנוֹת. אני שׂוֹנא את המלה הזאת ואינני משתמש בּה. אבל עכשיו אשתמש בּה בּתוֹר בּיטוּי המסַמן את העוּבדה, שקיבּלנוּ עלינוּ את הסבל החמרי בּרצוֹן, בּקלוּת, בּשׂמחה. אוּלם בּאוּ החיים, התקוּפה נמשכה, התחילה ספֶּציאַליזַציה ואנחנוּ לא החזקנוּ מעמד, לא הבינוֹנוּ לשמוֹר על האחדוּת החמרית ועל האחדוּת המוּסרית. חזיוֹן זה של אוַנסים, של משׂכּוֹרוֹת-יֶתר הוּא בּעינַי חזיוֹן קשה עד מאד. אין כּל צוֹרך שבּציבּוּר הפּוֹעלים יקטינוּ את הערך השלילי של החזניוֹנוֹת הללוּ. אני דן על זה כּעל חלק של חזיוֹן כּללי, העוֹשׂה את המחנה שלנוּ, שהיה בּראשיתוֹ מחנה חלוּצי אחד – לבלתי-שלם, הגוֹזל ממנוּ חלקים, מוֹציא אנשים מתוֹכוֹ. בּזה אני רוֹאה אסוֹן גדוֹל מאד. וגם זהוּ סימן לכשלוֹננוּ הסידוּרי. אילוּ הבינוֹנוּ לסדר את העבוֹדה, אילוּ דאגנוּ שבּעיר תהיה אַתמוֹספירה דוֹמה לזוֹ שבּכּפר, אוּלי לא היינוּ בּאים לידי כּשלוֹן זה. ואף על פּי שהענין נהפּך עתה לשיסוּי בּיוֹדעים וּבלא-יוֹדעים, איני יכוֹל שלא לדבּר עליו גלוּיוֹת. אוּלי תנוּעת פּוֹעלים אחרת היתה יכוֹלה להשלים עם פּגימוֹת אֵלוּ. אבל תנוּעתנוּ אנוּ היא אכזרית, היא מחייבת את החברים להרבּה, וגם להסתלקוּת מכּמה נוֹחוּיוֹת וּמצרכי החיים האלמנטריים. הסכּנה היא לא בּהפסד כּספּי. ההפסד קשה הרבּה יוֹתר, וּבשוּם הוֹן לא יִשוה. הוּא גזל מאִתנוּ את האֵמוּן. הוּא גזל מאתנוּ חברים שעמדוּ כּחלוּצים בּמערכה שנים רבּוֹת. וכאן אני מַגיע לסכּנה הנוֹראה שנתגלתה לפנינוּ: בּיוּרוֹקרטיזציה של ההסתדרוּת. איני רוֹאה סכּנה מוּסרית וגם פּוֹליטית ואִרגוּנית יוֹתר גדוֹלה מאשר בּיוּרוֹקרטיזציה. אבל אם יבוֹֹא מי ויאמר לי: בּאַשמַתכם הבּיוּרוֹקרטיזציה, הרי הוּא מעיד על עצמוֹ שאינוֹ יוֹרד לעוֹמק הענין. זאת היא השאלה שעוֹמדת לפני כּל תנוּעת-פּוֹעלים, בּמידה שהיא יוֹצאת מסטַדיה של תעמוּלה ראשוֹנה. כּלוּם אינכם רוֹאים שכּל תנוּעת פּוֹעלים בּעוֹלם, כּל תנוּעה המוֹנית סוֹבלת בּימינוּ מהמכּה הזאת?

בּשנים הראשוֹנוֹת בּתנוּעתנוּ הייתי מאמין, הייתי תמים להאמין – שתנוּעתנוּ לא תדע מכּה זוֹ. חשבתי שהאֵלמנט האנוֹשי שלנוּ, שקיבּל בּנעוּריו השׂכּלה, שבּא הנה מתוֹך אידיאה, מתוֹך אִרגוּן חברתי קוֹדם, לא יתן מקוֹם להתפּתחוּת היסוֹד הבּיוּרוֹקרטי. והנה הגיעתנוּ הרעה. אך כּשבּאים וּמנצלים את המכּה הזאת של תנוּעתנוּ שהדבּיקתנוּ פּתאוֹם, ואוֹמרים: אַהַא, רוֹאים אתם מה עשׂיתם! הריני אוֹמר כּי לשוא הם תוֹלים את הקוֹלר בּזוּלתם. כּי אינם מבינים את אָפיה של הסתדרוּתנוּ, המַקיפה את עניני הפּוֹעלים, אפילוּ עד כּדי דאגה לקיוּמוֹ הפּרטי של החבר. אין בּזה שוּם הבנה של אֳפִי המשק שלנוּ. כּשמדבּרים בּביטוּל וּבזלזוּל כּללי על מציאוּת שש מאוֹת “פּקידים” בּהסתדרוּת, מעידים בּזה שאינם מבינים את מַהוּתוֹ של המשק הציבּוּרי. צריך לדעת שכּל משק כּזה קשוּר עם פּקידוּת. ודאי נצטרך לסַדר את המשק שלנוּ כּכה, שיהיה בּוֹ מינימוּם של אִרגוּן פּקידוּתי ושהפּקידוּת לא תהיה בּיוּרוֹקרטית, אבל אם הבּיקוֹרת בּאה לגַנוֹת וּלהתנקם בּאנשים מבּלי שתהיה אִתה שוּם הצעה ממשית – אין בּזה שוּם הצעה אמיתית, יש רק ניצוּל המצב. וּמי שמדבּר בּשאלה זאת, מימין אוֹ משׂמאל, ואיננוּ רוֹאה את עצם הענין, הריהוּ מבקר לא את הבּיוּרוֹקרטיה של ההסתדרוּת, אלא הוּא חוֹשב שאילוּ היתה הבּיוּרוֹקרטיה שלוֹ – כּי אז היה הכּל טוֹב ויפה.

אגב, מצד אחד נכשלנוּ בּאֵמוּן מוּגזם, לא הנהגנוּ בּיקוֹרת אלמנטרית, היינוּ רגילים מימים קדוּמים בּכך, שכּל אחד מעסקנינוּ נשׂא בּכיסוֹ גם את הקוּפּה וגם את הבּוּכהַלטריה, בּנינוּ את ההסתדרוּת כּוּלה על אֵמוּן-חברים מוּחלט, אֵמוּן משפּחתי. וּמאידך, נוֹטים אנוּ לחַשדנוּת מוּפרזת, להטיית אוֹזן לכל מוֹציא-דיבּה וּמטיל-פּגָם. וכל מי שבּהפקרוּת וּבאַנַרכיה ניחא לוֹ יוֹדע להשתמש בּחוּלשה זוֹ של ציבּוּרנוּ. ואת החוּלשה הזאת מנצלים גם אלה הכּוֹפרים בּעצם מפעלנוּ וּמַהוּת הסתדרוּתנוּ.

בּתנאים אלה שבּהם נעשׂית עבוֹדתנוּ הציבּוּרית, בּכל המלחמוֹת הקשוֹת שיש לנוּ עכשיו והצפוּיוֹת לנוּ בּעתיד, אין להימָנע מזה, שבּחזית שלנוּ תהיינה פּרצוֹת של יאוּש, של כּפירה; וכל מה שהעליה תגדל והתנוּעה תגדל, כּן תגדל אוּלי גם הסכּנה של פּרצוֹת. עם גידוּל התנוּעה, עם חוֹסר היכוֹלת להקיף, יתרבּוּ היסוֹדוֹת האנַרכיים. ואיך נוּכל להחזיק מעמד אם אנוּ עצמנוּ לא נדע מה זאת אחריוּת קוֹלקטיבית?

כּאן אני ניגש לחזיוֹן חוֹלני בּהסתדרוּת. אינני חוֹשב את עצם מציאוּתן של המפלגוֹת בּימינוּ לחוֹלניוּת. אכן רוֹצה אני שכּל הפּוֹעלים בּארץ יהיוּ לב אחד וּשכם אחד, אבל יוֹדע אני וּמַשלים עם זה שיש תקוּפוֹת של מעבר עד שהאדם נעשׂה אזרח בּארץ, בּמשק, בּלשוֹן, ואני מבין גם את מציאוּת הלַנדסמַנשַפטים וּמפלגוֹת-מַעבר אצלנוּ. אוּלם חוֹששני מאד לחיינוּ המפלגתיים. כּשם שבּמוּבן המשק הבאנוּ אִתנוּ ירוּשה רעה מאד, כּכה גם בּמוּבן המפלגתי.

כּי הנה מלחמת המפלגוֹת בּימינוּ בּרחוֹב היהוּדי קיבּלה אוֹפי דֶגֶנֶרַטיבי. ונוֹדה: אנחנוּ בּנערינוּ וּבזקנינוּ הננוּ חניכים של מפלגוֹת דגנרטיביוֹת. אינני מתכּוון בּזה דוקא למישהוּ בּפרט, אינני חס גם על עצמי. מי שרוֹאה את הנעשׂה עתה בּוַרשה, שאסיפוֹת פּוֹעלים שם כּרוּכוֹת תגרוֹת וּברציחוֹת ממש, מי שרוֹאה שבּמשך שנים מספּר נתמוֹטטה ונחרבה תנוּעת פּוֹעלים יהוּדית כּבּירה בּניוּ-יוֹרק – זה יבין איזוּ סכּנוֹת צפוּיוֹת לנוּ, איזה חינוּך רע, דגנרטיבי, נוֹשׂאת בּקרבּה תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, זה יבין איזוֹ עבוֹדה תרבּוּתית גדוֹלה נחוּצה כּדי להשתחרר מהסכּנה הזאת האוֹרבת לנוּ. ואם אני יכוֹל להשלים עם מציאוּתן של מספר מפלגוֹת-מעבר בּינינוּ, ואם אני צריך להשלים בּעל כּרחי גם עם זה שתנוּעת פּוֹעלים, ששמוֹנים אחוּז ממנה היוּ יכוֹלים להיוֹת מאוּרגנים בּתנוּעה אחת סוֹציאליסטית טוֹבה, תנוּעה אחת ציוֹנית טוֹבה, והיא מחוּלקת, וּמדי פּעם בּפעם היא נתבּעת לאיחוּד, היוֹם תוֹבע האחד, וקוֹלוֹ קוֹל קוֹרא בּמדבּר, וּכשהוּא מתיאש וחדֵל לתבּוֹע בּא השני וּמתחיל מחָדש וגם הוּא מתיאש, וכן הלאה; אם כּך רצה הגוֹרל שנהיה מחוּלקים למפלגוֹת בּלי צוֹרך אמיתי, הרי אינני יכוֹל להשלים עם מפלַגתיוּת זוֹ, חסרת התוֹכן, הבּאה וּמוֹנה את מספּר הפּקידים בּהסתדרוּת, השייכים למפלגה זוֹ אוֹ אחרת, אוֹ המתלבּשת בּתביעה של “אנשים מוּכשרים יוֹתר”. ואוּלי יַראוּ לנוּ המדבּרים על זאת, מַהוּ הקריטריוֹן לאנשים מוּכשרים יוֹתר, אוּלי יראוּ לנוּ פּעם דוּגמה של הוֹדאה, כּי האדם המוּכשר בּיוֹתר יכוֹל להימצא בּמחנה לא שלהם. והצירוּף המשוּנה הזה: מצד אחד תביעה של “יחסיוּת” מוּחלטת בּהנהלת הענינים, ולעג לזה שהרכּב האנשים אצלנוּ יוֹצא מתוֹך חשבּוֹנוֹת פּוֹליטיים, תמיד לפי פּרוֹפּוֹרציה. מלחמה פּרינציפּיוֹנית על יחסיוּת, ולעג למצב האוּמלל של מוֹסדוֹתינוּ הנאלצים להיוֹת מוּרכּבים תמיד בּפּרוֹפּוֹרציה ידוּעה. לא שמענוּ שההתנגדוּת הזאת ליחסיוּת פּירוּשה שהמיעוּט נכוֹן לוַתר פּעם על הפּרוֹפּוֹרציה המגיעה לוֹ, אלא שהוּא צריך לקבּל יוֹתר.

החבר ארלוֹזוֹרוֹב, שדיבּר על “פּילוֹסוֹפיה של כּאילוּ”, לא חש בּשעה שהוּא בּא ליחס להסתדרוּת את המוּשׂג שלטוֹן, שאין זה אלא שלטוֹן של “כּאילוּ”. כּל המוּשׂג הזה אינוֹ הוֹלם כּלל את חיי ההסתדרוּת. ועל כּל פּנים הוּא משוּנה בּפי מפלגה שלכאוֹרה היא משתתפת בּ“שלטוֹן” בּכמוּת הגוּנה בּכל מוֹסדוֹת ההסתדרוּת. אלא שמפלגה זוֹ, היוֹשבת בִּפְנים, המשפּיעה ועוֹמדת על שלה, יש לה הפּריבילגיה המיוּחדת שבכּל רגע שהדבר נוֹח לה, תהא ראשית להגיד: לא אני עשׂיתי זאת, אלא אחרים!

וּדברים כּאלה הלא קרוּ כּמה פּעמים, בּמצבים היוֹתר רציניים בּחיי ההסתדרוּת. התזכּרוּ את ענין עין-חרוֹד–תל-יוֹסף? בְּשֶלְמָה היתה המלחמה? בּשל ששה סעיפים שבּאוּ להבטיח את עיקרי המשקיוּת.³. דרשוּ זאת המרכּז החקלאי, הועד הפּוֹעל. ומפלגה, שחבריה יוֹשבים בּמידה ניכּרת בּאוֹתם המוֹסדוֹת, ודוֹרשים אוֹתן הדרישוֹת, מפלגה זוֹ מצטרפת מחר אף היא למַקהלה, הרוֹאה את כּל הענין כּענין של “צד”. אוֹ כּלוּם שכחתם את ענין תל-חי – כּפר-גלעדי? כּלוּם לא היתה שם הגנה על עיקרי החיים של ההסתדרוּת? כּלוּם לא הוּחלט מה שהוּחלט בּמוֹעצת ההסתדרוּת וּבוַעד הפּוֹעל על דעת הכּל, ולא על דעת מפלגת הרוֹב בּלבד? כּלוּם לא השתתפוּ בּזה השתתפוּת גמוּרה חברי “הפּוֹעל הצעיר” שבּמוֹסדוֹת? ואף על פּי כּן – אפשר היה לועד הפּוֹעל של המפלגה לצאת אחרי כן בּגילוּי-דעת שלוֹ, להיפך מכּל מה שעשׂוּ מוֹסדוֹת ההסתדרוּת וחבריו בּתוֹכם. אין התנהגוּת זוֹ סוֹתרת כּל אפשרוּת של פּעוּלה הסתדרוּתית? אוֹ כּלוּם אפשר שבּמקרה כּגוֹן זה של בּנין הסמינַר בּירוּשלים תשב מפלגה גם בּמוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים וגם בּועד הפּוֹעל, של ההסתדרוּת, תשתתף ותצבּיע, ואחר כּך תצא בּדֶקלרציה מיוּחדת ותרחץ בּנקיוֹן כּפּיה?

אפשר יש דבר-מה כּזה בּאוירה של הציבּוּריוּת בּארץ-ישׂראל המַתיר זאת, אוּלם התמרמרוּתי על חזיוֹנוֹת כּאלה, על הישיבה על שני הכּסאוֹת של שלטוֹן ואוֹפּוֹזיציה כּאחד, היא לא מהיוֹם, אלא מלפני הרבּה שנים. היה פּעם “הועד המרכּזי” של פּוֹעלי יהוּדה. אז לא הייתי עדיין איש-ריבוֹ של “הפּוֹעל הצעיר”. עבדנוּ מספּר חברים יחד בּמרכּז. כּשבּאנוּ לועידה החקלאית והתחילה בּיקוֹרת איוּמה, כּרגיל, והנה בּין ראשי המבקרים גם זה שישב יחד אִתי בּמרכּז. אכן, בּני המפלגוֹת היוּ אז מעטים, קוֹנטקט בּיניהם וּבין שליחיהם כּמעט לא היה, אפשר היה להבין שאיזוֹ מפלגה אינה מרוּצה גם משליחיה. אבל אדם זה שישב אִתי וקיבּלנוּ יחד החלטוֹת מתוֹך הסכּם הדדי, האדם הזה הוּא עתה המבקר! נדהמתי ולא הבנתי, מדוּע זה הוּא אוֹמר שאני האַחראי. אוּלם כּכה נגזר, כּנראה. בּמשך הרבּה שנים איני חַדל לשמוֹע בּצוּרה זוֹ אוֹ אחרת, גם מפּי אלה שיוֹשבים יחד אתי, כּי אני וחברי הם האַחראים. על חזיוֹן משוּנה זה, שיוֹתר משהוּא מזיק למפלגה “האשֵמה” בּזה שהיא הרוֹב, הוּא מזיק להסתדרוּת כּוּלה – צריכה הועידה לעמוֹד.

יהיוּ הדברים בּרוּרים: בּאיזוֹ שיטת הנהלה אוֹ “שלטוֹן” אנוּ בּוֹחרים? אין לערבּב את הדרישה של יחסיוּת עם דרישת “תכנית פּעוּלה”. המדוּבּר אצלנוּ לא על היחסיוּת בּמוּבן של בּחירוֹת פּרוֹפּוֹרציונַליוֹת (הרי זה מסוּדר אצלנוּ בּדייקנוּת כּזאת שאין דוגמתה) אלא על יחסיוּת אֶכּסֶקוּטיבית. ארלוֹזוֹרוֹב גמר היוֹם את נאוּמוֹ בּקריאה, שאוֹתה תבעתי בּכל מלחמת-הבּחירוֹת: הנהלה מוּרכּבת על יסוֹד של תכנית פּעוּלה. אבל זוֹ עוֹמדת בּסתירה ל“פּרינציפּ” של יחסיוּת. הנהלה על יסוֹד של יחסיוּת פּירוּשה שיִכּנסוּ אליה הקיבּוּצים, הרביזיוֹניסטים, “פּוֹעלי-ציוֹן”, “איחוּד” וכל שאר המפלגוֹת. מאמין אני כּי הדרישה של יחסיוּת היא נוֹחה מאד, כּשצריכים להתאַחד יחד נגד “שלטוֹן הרוֹב”. אוּלם איני מאמין כּי זוֹ יכוֹלה להיוֹת פּרוֹגרמה למי שהוּא שחוֹשב בּרצינוּת על הנהלת עניני ההסתדרוּת. על יסוֹד של יחסיוּת יכוֹלה להתנהל ועידה, מוֹעצה, וַעדה מתמדת. אוּלם לא משק.

מה היה לנוּ עד עתה? “אחדוּת-העבוֹדה” אוֹמרת שהיתה קוֹאַליציה. אני חוֹשב שבּמרכּז החקלאי יש קוֹאַליציה, וכן בּועד הפּוֹעל וכן בּ“סוֹלל-בּוֹנה”. אוּלם התנהגוּתוֹ של “הפּוֹעל הצעיר” בּכמה מקרים, וגם הבּיקוֹרת בּועידה, היא – כּאילוּ לא היתה קוֹאַליציה. מצאוּ כּאן את המוּם הגדוֹל שבּשלטוֹן הקיים בּהסתדרוּת: “נצבּיע!” כּאילוּ אלה המתנגדים ל“נַצבּיע” שלנוּ, הראוּ לנוּ פּעם בּאיזה מקרה שהוּא שהם ויתרוּ על זכוּת ה“נצבּיע”, בּשעה שהיה להם רוֹב בּאיזוֹ מוֹשבה, למשל, שהם בּחרוּ אז בּדרך של פּשרוֹת והסכּמים.

האמרוֹת הדוֹגלוֹת בּשם אנַרכיזם, כּביכוֹל, יכוֹלוֹת להיוֹת יפוֹת למַדי, אוּלם בּשאלת השׂפה, למשל, ראינוּ את אליעזר יפה מַמלכתי שבּמַמלָכתיים. כּל האנַרכיזם התנדף ממנוּ. כּאן הוּא לא רצה בּאנַרכיה בּשוּם אוֹפן. כּשהדבר נוֹגע עד הלב שוֹכחים את כּל המשׁחק הזה ועוֹזבים את הפּוֹזה האנַרכיסטית היפה.

אנחנוּ כּאן כּוּלנוּ, סבוּרני שגם השׂמאל, רוֹצים בּמדינת היהוּדים. תנוּעתנוּ הלא שוֹאפת לחיים חברתיים מאוּרגנים. ואיזוֹ צוּרה של הנהלה תציעוּ מחוּץ להצבּעה? חיי משפּחה אינם זקוּקים להצבּעה. אוּלי גם חיי קבוּצה אינטימית. אוּלם מה השיטה שתציעוּ בּהסתדרוּת לעוּמת הצבּעת הרוֹב? אוּלי את זכוּת המיעוּט להכריע?

כּלוּם זה נאה לתנוּעה רצינית כּתנוּעתנוּ, תנוּעה מבוּגרת, רבּת-עָבר, רבּת-נסיוֹן, ואני מאמין, גם רבּת-עתיד, כּלוּם נאה לנוּ שמלחמתנוּ תהיה לא מלחמה אידיאוֹלוֹגית רצינית, שנוֹריד את הויכּוּחים שלנוּ לשטח מוּשפּל זה, שהאנשים שלנוּ יתיצבוּ בּפּוֹזה של קוֹזַקים נגזלים, ויתנוּ את חבריהם לגזלנים, לדיקטטוֹרים? לא, חברים, זה לא יצליח. אפשר למי שהוּא נעים המשׂחק, יש בּזה מוֹצא לטמפּרמנט, זה לפעמים “מעַניֵן”, אפשר שבּכל תנוּעה, בּכל מפלגה יש אלמנטים אשר פּרנסתם על זאת, אבל אוֹי ואבוֹי לנוּ אם גם בּשעה כּזאת אין לנוּ היכוֹלת לדבּר אחרת על הענינים שלנוּ.

וחָפץ אני לוֹמר לציבּוּר שלנוּ. בּכל כּשלוֹן של מוֹסדוֹתינוּ המשקיים חייבים כּוּלנוּ יחד, לא רק הפּקידים. הדיבּרנוּ על חוֹסר החינוּך המשקי האלמנטרי של הפּוֹעל? הדיבּרנוּ על הבּזבּוּז בּחמרים, חוֹסר חוּש החסכוֹן האלמנטרי בּרכוּש ציבּוּרי? הרי זוֹהי מכּה, שאם לא ניפּטר ממנה – כּי אז לשוא נַעמוֹל להקים נכסים.

וחוּלשתם של הועד הפּוֹעל והמוֹסדוֹת אינה חוּלשתם שלהם בּלבד – זוֹ היתה חוּלשת הציבּוּר. בּחרתם בּשליחיכם והפקדתם בּידיהם חיי מפעלים וחיי אנשים, וחייבים הייתם לעמוֹד לצדם. אוּלם בּכל רגע שנתגָלתה התנגשוּת בּין עניני הכּלל וּבין עניני איזוֹ יחידה משקית אוֹ ציבּוּרית – הפכתם אתם את מוֹסדוֹתיכם ל“צד” וּשללתם מהם את התמיכה המוּסרית, אשר בּלעדיה אין לנוּ כּוֹח לפעוֹל, וּנטלתם מהם את התוֹקף ההכרחי, כּדי להילחם על העיקרים שאתם החלטתם עליהם בּועידוֹתיכם וּבמוֹסדוֹתיכם. החבר וֶשֶר דיבּר על חוֹסר יד חזקה בּעניני משק, אוּלם כּלוּם לא חתרתם תדיר תחת תקפּה של ההסתדרוּת?

וּכשמדבּרים על בּיוּרוֹקרַטיזציה – כּלוּם אינכם חוֹשבים שהבּיוּרוֹקרטיזציה של ההסתדרוּת נגרמה לאו דוקא על ידי המפלגוֹת השוֹלטוֹת, אלא על ידי הציבּוּר כּוּלוֹ? האם לא בּרוּר שתנוּעת פּוֹעלים בּת שלוֹשים אלף איש, שמהם מאוּרגנים בּמפלגוֹת אוּלי ששת אלפים וּמאחוֹריהם עוֹמדים עוֹד עשׂרים וארבּעת אלפים פּוֹעל, בּלתי-מפלגתיים (אינני מתכּוון לסיעה של בּלתי-מפלגתיים, אני אוֹמר זאת גם לשוֹלחַי, שבּהם אלפי בּלתי-מפלגתיים), האם אין אתם עוֹשׂים את שליחיכם לבּיוּרוֹקרטים? כּלוּם אין גם בּזה יד המפלגוֹת היתירוֹת (לדידי על כּל פּנים מפלגה אחת יתירה היא!), שהיא גוֹמרת לאלפי בּני-אדם בּעלי יחסים חברתיים להישאר מחוּץ לחיי התנוּעה, וּבזה היא מַגבּירה את המרחק שבּין הפּוֹעל וּבין המוֹסד, וּבזה היא גוֹרמת לחבר האַקטיבי שיהיה על כּרחוֹ שליח המפלגה ולא שליח הציבּוּר.

לי נדמה שהועידה הזאת, יוֹתר מאיזוֹ ועידה אחרת בּהסתדרוּת, עתידה להכריע בּגוֹרל תנוּעתנוּ, וגם תכריע בּיוֹדעים אוֹ בּלא-יוֹדעים. אם לא תרצוּ להכריע לחיוּב, היא תכריע לשלילה. אם יש כּוֹח מוּסרי בּתנוּעת הפּוֹעלים, אם יש בּנוּ האחריוּת גם לקיוּמנוּ הפּרטי (כּי גוֹרלם הפּרטי של כּל שלוֹשים אלף פּוֹעלי ארץ-ישׂראל תלוּי בּגוֹרל התנוּעה), כּי אז לא נשַׂחק כּאן לא בּסוֹציוֹלוֹגיה של “כּאילוּ” וגם לא בּאיסטרטגיה של “כּאילוּ”, כּאילוּ אנחנוּ בּאמת מפלגוֹת עצוּמוֹת מאד הנלחמוֹת אחת בּשניה והנבנוֹת אחת מחוּרבּנה של השניה. לא נאה לנוּ בּרגע חָמוּר זה להסתפּק ו“לשׂמוֹח” בּזה שנַעלים עין מכּשלוֹנוֹתינוּ האמיתיים ונַפריז על כּשלוֹנוֹתיהם של אחרים ונתלה את הקוֹלר בּצוארם של אישים אוֹ מוֹסדוֹת אוֹ מפלגוֹת. הועידה הזאת נדחתה הרבּה פּעמים (וגם על זה מלגלגים ואוֹמרים: הועד הפּוֹעל דחה, דחה – ואינם מבינים כּי לא הועד הפּוֹעל דחה, אלא המצב דחה!). אמנם נחוּץ היה הרבּה אוֹמץ-לב לקרוֹא אוֹתה בּשעה זוֹ, שעת סכּנה. ואוֹמץ-הלב הזה להיטיב את דרכינוּ עוֹד ידרוֹש מאִתנוּ הרבּה בּועידה זוֹ.

---

המצב בּארץ וּבציוֹנוּת

מאת

ברל כצנלסון

¹

(הרצאה)

כּל “הויכּוּח הכּללי” שבּוֹ עמדנוּ מראשית הועידה מתנהל סביב המצב בּארץ וּבציוֹנוּת. לפיכך אסתפּק כּרגע רק בּהערוֹת אחדוֹת אַקטוּאַליוֹת לשם פּתיחה לויכּוּח. המַרצים על ההתישבוּת ציינוּ דבר, אשר לא לפעמים קרוֹבוֹת אנוּ שוֹמעים אוֹתוֹ בּקרבּנוּ. בּמצב הזה של הארץ, בּמצב הפַּניקה אשר בּה נמצאת הציוֹנוּת כּיוֹם, הביאוּ הם לנוּ בּשׂוֹרה חשוּבה: החקלאוּת מתבּצרת. אצל החקלאים שלנוּ שׂוֹרר מצב-רוּח איתן, יש בּטחוֹן, יש הכּרה של התבּצרוּת. השנה נתקיימה התישבוּת חדשה בּאמצעים קטנים. למרוֹת כּל החכמים וכל המפריעים, הוֹעלוּ על הקרקע מאתים משפּחה, וּקשוּרים לעליה זוֹ עוֹד מאתים משפּחה. העליה עתה היא יוֹתר זוֹלה, יוֹתר אֵיתנה מאשר כּל העליוֹת הקוֹדמוֹת. הוֵה אוֹמר שלמרוֹת כּל הערפל שאנוּ שרוּיים בּוֹ, אנחנוּ נמצאים עכשיו בּאחת הפּינוֹת הכי-עיקריוֹת של קיוּמנוּ בּארץ לא בּמצב של ירידה ושל שפל, כּי אם בּמצב של התגַבּרוּת והתבּצרוּת. מי שמכּיר קצת את הכּפר שלנוּ, מי שחי את חייו, הוּא ירגיש את ההבדל הגדוֹל בּהלָך-הרוּח, בּהרגשת הבּטחוֹן, הבּטחוֹן הפּנימי, הבּטחוֹן העצמי המציין כּרגע את הכּפר. המשבר המַשבּר לא נגע בּוֹ. הדברים אמוּרים גם על כּפר העוֹבדים, הקבוּצה והמוֹשב, וגם על הכּפר הישן, הקפּיטליסטי, וגם על ההתישבוּת הצעירה של המעמד הבּינוֹני. בּכל המקוֹמוֹת האלה יש פּרוֹצס של התקדמוּת, של ריבּוּי הכנסה, אִטי אמנם, אוּלם יֶשנוֹ. כּבר צוּין כּי שטח מטעי תפּוּחי-זהב שבּידינוּ הגיע השנה ל-18,100 דוּנם. עוֹד לפני שנה היוּ אוֹמדים את השטח היהוּדי בּ-12,000 דוּנם, מהם כּ-6000 מכניסים וּכ-6000 צעירים. המִפקד החקלאי שנערך השנה על ידי ההנהלה הציוֹנית מוֹנה 8500 דוּנם פּרדסים מכניסים ו-9500 דונמים צעירים. הרי שבּמשך השנים האחרוֹנוֹת התקדמנוּ בּענף אֶכּספּוֹרט זה יוֹתר מאשר בּמשך עשׂרוֹת שנים קוֹדם. וּכשם שאנוּ מציינים את התבּצרוּתן הבּלתי-פּוֹסקת של הנקוּדוֹת העוֹבדוֹת, את התפּתחוּת הענפים: תפּוּחי-זהב, בּננוֹת, ענבי-אכילה בּרוֹב הנקוּדוֹת, עלינוּ לציין גם את העוּבדה החשוּבה, שהנקוּדוֹת החדשוֹת של המעמד הבּינוֹני, אחרי שעברוּ עליהן הרבּה קריזיסים, ניכּרת בּהן סֶלֶקציה ידוּעה, התבּצרוּת ידוּעה, הסתגלוּת לעבוֹדה; והסתגלוּת זוֹ של חלקים נבחרים מהעליה הרביעית יש לציין כּחיוּב חשוּב.

בּעברנוּ אל משק העיר לא נוּכל לציין התפּתחוּת מעֵין זוֹ. ומבּלי להיכּנס כּרגע בּהגדרת סיבּוֹת המַשבּר, שכּבר דוּבּר עליהן, צריך לאמוֹר, שמחוּץ לכל שאר הגוֹרמים האובּיֶקטיביים יש כּאן גם גוֹרם אחד התלוּי בּנוּ. מבּראשיתה התיחסה תנוּעתנוּ אל הכּפר כּתנוּעה קוֹלוֹניזציוֹנית. הלכנוּ לכּפר לא רק כּדי לחפּשׂ עבוֹדה שם, לחדוֹר אל המשק הקיים, אלא בּעיקר כּדי ליצוֹר משק לעצמנוּ. השאיפה הכּבּירה הזאת היא אשר הביאה את החקלאוּת עד הלוֹם. וּמזה יש ללמוֹד. נשאל את עצמנוּ: האם כּל מה שנעשׂה בּנוּריס, בּנַהלל, בּגוּש הקישוֹן השנה, לא היה בּוֹ כּפשׂע בּין העשׂיה וּבין אִי-העשׂיה? כּל חבר בּתנוּעת הפּוֹעלים, כּל ציוֹני רציני, חייב לשאוֹל את עצמוֹ שאלה זוֹ. הרי לא הכּל הסכּימוּ שצריך לרכּוֹש את העמק מיד. ורק בּלב מעטים בּער הדבר עד כּדי יצירה. הלא כּל מפעלנוּ הישוּבי היה תלוּי תמיד בּספק ואילמלא מעט המאמצים הנוֹעזים ואילמלא “דחיקתוֹ” של הפּוֹעל החקלאי להקים את הכּפר, כּיצירה משקית עצמית, אילמלא זה היינוּ עוֹמדים כּיוֹם גם בּכּפר דלים וריקים. לצערנוּ, עלינוּ להוֹדוֹת שאוֹתה הכּרה של תנוּעה קוֹלוֹניזציוֹנית, שהיתה נשמת חיינוּ בּחקלאוּת, לא ליותה אוֹתנוּ בּעיר. לעיר הלכנוּ כּאנשים הרוֹצים לחדוֹר אל הקיים. הרגשת אַחריוּתנוּ לבריאוּתה המשקית של העיר, לָאֳפי ההתישבוּת העירוֹנית, ההכּרה שהפּוֹעל הוֹלך לא רק לבקש עבוֹדה כּי אם כּמתישב וכמיַשב, ההכּרה הזאת לא ליותה את הפּוֹעל בּעיר. ועתה אנוּ נענשים על זאת. בּמשך השנים האלה, בּשנוֹת הגיאוּת, הטבעית והמלָאכוּתית, אילוּ ידענוּ לנצל את שׂכרוֹ וּמרצוֹ של הפּוֹעל ליצירת הקוֹאוֹפּרציה בּעיר, ליצירת נקוּדוֹת ישוּביוֹת בּעיר, להקמת שכוּנת עוֹבדים, שעדיין היא קיימת אצלנוּ רק בּסטַדיה של רעיוֹן – כּי אז היה הפּוֹעל בּעיר, ואִתוֹ אוּלי גם כּל העיר, בּמצב אחר מאשר כּיוֹם.

והנה בּשעה שבּכּפר אנוּ נמצאים בּמצב של התבּצרוּת ידוּעה, נמצאים המוֹנינוּ בּעיר בּמצב של תלישוּת גדוֹלה יוֹתר מאשר בּשנים הקוֹדמוֹת. וּממילא בּאה הרגשה כּללית של שפל, והדבר חוֹזר מארץ-ישׂראל אל הגוֹלה. השפל הכּלכּלי בּארץ הוֹלך ונעשׂה לשפל ציוֹני. ועידתנוּ לא תרצה לטשטש את המציאוּת הקשה שלנוּ. יֶתר על כּן, אפשר מאד שתנוּעת הפּוֹעלים תצטרך להסתגל אל השפל הזה וּלהוֹציא ממנוּ מַסקנוֹת. אבל על דבר אחד מצוּוה תנוּעת הפּוֹעלים: לא להפוֹך את השפל הזמני הזה, שאיננוּ פּרי הרעיוֹן הציוֹני ולא פּרי המגמה ההיסטוֹרית הציוֹנית, ולא פּרי הדרך ההיסטוֹרית של תנוּעת הפּוֹעלים – לבכיה לדוֹרוֹת. יש להסתגל אל השפל כּאל דבר זמני, המחייב אמצעים לשעה, עזרה, התכּווצוּת והצטמצמוּת, כּדי להחזיק מעמד בּתנאים הקשים, מעין נסיגה למען התבּצר בּעמדוֹת. אוּלם חטא לא יכוּפר יהיה, אם נעשׂה מהשפל הזה פּילוֹסוֹפיה ציוֹנית, תוֹרה לדוֹר. נגד הסכּנה הזאת צריכה הועידה להתקוֹמם. תנוּעתנוּ, שכּבר נפלוּ בּחלקה בּעָבר מַשבּרים, אם גם קטנים מזה, וגם לעתיד ודאי עוֹד צפוּיים לה מַשבּרים, ואשר דרכּה להתגשמוּת היא דרך מַשבּרים, תנוּעתנוּ חייבת להתיחס לדברים אלה מתוֹך יחס היסטוֹרי בּמקצת. אפשר “להתאים” לשפל מפעל זה אוֹ אחר, אבל אין להתאים לשפל את התנוּעה. אפשר שתקוּפה זוֹ אוֹ אחרת מחייבת צמצוּם והתכּווצוּת, יש לפעמים הכרח לוַתר גם על עמדוֹת שנכבּשוּ, אוּלם אין תנוּעה מוַתרת על דגל, על תפיסתה, על אמוּנתה.

תנוּעוֹת ציבּוּריוֹת כּשהן מתנסוֹת בּנסיוֹנוֹת קשים, טוֹעמוֹת לא רק טעם כּשלוֹנוֹת, אלא מתנסוֹת גם בּאידיאוֹלוֹגיוֹת של השפל. בּרוּסיה אחרי תקוּפת ה“נַרוֹדנַיה ווֹליה”² בּאוּ שנוֹת השמוֹנים עם תוֹרת “המעשׂים הקטנים”, אידיאוֹלוֹגיה ששללה את הפּעוּלה המדינית, את רעיוֹן הרבוֹלוּציה, והעמידה את הכּל על מעשׂים קטנים, מעשׂי חסד, מעשׂי תרבּוּת וכלכּלה. אכן “מעשׂים טוֹבים” כּשהם לעצמם הנם טוֹבים, אבל אוֹתה האידיאוֹלוֹגיה של העייפוּת, של ליאוּת, של דכדוּך הרוּח, הניחה את חוֹתמה על דוֹר שלם של האינטליגנציה בּרוּסיה, ורק לאחר זמן בּא הדוֹר שהשתחרר ממנה. וחזיוֹנוֹת כּאלה ראינוּ בּרוּסיה לאחר שנת 1905, ורוֹאים עתה בּאירוֹפּה. וּתנוּעתנוּ, שהיא רגילה להביא מזמן לזמן קרבּנוֹת סחוּפי זרם, תנוּעתנוּ, המַפסידה מפּעם לפעם חלקים שלה מתוֹך קטנוּת-אמוּנה, מתוֹך אי-יכוֹלת לעמוֹד בּפני המַפריעים, חייבת לדאוֹג לכך שהשפל הזה לא יֵהָפך לדֶפיטיזם, להרכּנת הדגל, לכפירה, ליאוּש. וחוֹבה היא על כּל האגַפים של תנוּעת הפּוֹעלים, אם הם נאמנים לרעיוֹן התקוּמה של עם ישׂראל בּתוֹר עם עוֹבד בּארץ-ישׂראל, מה שלא יהיה יחסם לשאלה מעשׂית זוֹ אוֹ אחרת, חוֹבתם היא שהיחס הזה לא יבוֹא על חשבּוֹן הרכּנת הדגל, על חשבּוֹן קיצוּץ האידיאל, שלאוֹרוֹ הבּלתי-פּגוּם בּאים אלינוּ ההמוֹנים, וּלהַוָתנוּ עלינוּ להוֹדוֹת, כּי בּאגפים שוֹנים של מחננוּ מתגלים סימנים של השפל האידיאוֹלוֹגי הזה, שהוּא מסוּכּן הרבּה יוֹתר מהפּוּרענוּיוֹת החָמריוֹת העוֹברוֹת עלינוּ.

העָבר של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל, כּלוֹמר, הרכוּש הנסיוֹני שנצבּר אצלנוּ, עוֹמד כּרגע בּפני העוֹלם בּסימן שאלה. הוּא ניתן להתקפה מארבּעת הרוּחוֹת: התקפה מימין, מצד “בּעל-הבּית”, התקפה מעמדית ערוּמה, שאיננה ציוֹנית, גם בּשעה שלנוֹשׂאֶיה יש “שקל”; ויש התקפה בּשם הציוֹנוּת, הבּאה מ“המרכּז השׂמאלי”³, הציוֹני. אלוּ הן שתי התקפוֹת הבּאוֹת מחוּץ למחנה הפּוֹעלים. ויש גם התקפוֹת הבּאוֹת ממחנה פּוֹעלים. יש התקפת שׂמאל ציוֹני. התקפת אוֹתם החוּגים שיש להם “אידיאוֹלוֹגיה” ציוֹנית, אוּלם אינם מוֹדים בּמעשׂה הציוֹני שלנוּ; ויש התקפה של שׂמאל, שהייתי קוֹרא לוֹ שׂמאל אַנטי-ציוֹני, הכּוֹפר בּעיקר. ועידתנוּ צריכה לתת את תשוּבתה על ארבּע ההתקפוֹת האלה. אוּלם היוֹת ששנַים מהמתקיפים האלה נמצאים כּאן בּועידה הזאת ותהיה להם בּוַדאי האפשרוּת להגדיר את עצמם, הריני רוֹאה את עצמי פּטוּר ממלאכה זוֹ. אני אדבּר על שני סוּגי המתקיפים אשר אינם נמצאים כּאן. לא הייתי רוֹצה להיוֹת שליח למסירת דברי מתנגדים, אבל אני עוֹשׂה זאת בּלֵית בּרירה: את מי נזמין שינַסח לנוּ את עמדתם?

“בּעל-הבּית” בּציוֹנוּת, בּעל-הבּית בּגלוּי, זה הדוֹגל בּשם בּיתוֹ, ראוּי הוּא שנעמוֹד עליו. בּעל-בּית זה כּוֹפר בּדרכּנוּ. הוּא מכריז וּמוֹדיע, שאנוּ הננוּ מעמד אחר, מפלגה, קוֹמץ אנשים אוּזוּרפַּטוֹרים, תוֹפסי שלטוֹן, אשר רימוּ את ההמוֹנים היהוּדים. כּידוּע, ההמוֹנים היהוּדים הם חנוַנים ותגרנים והם רוֹב האוּמה. והאוּמה הזאת בּוֹנה את ארץ-ישׂראל. והנה בּאים “חלוּצים”, הזרים לאידיאלים של “העם”, והם מוֹשכים את הוֹנוֹ, את מרצוֹ של העם אליהם והם בּוֹנים דבר שהוּא נגד רצוֹנוֹ של העם. זוֹ היא בּעצם הפּילוֹסוֹפיה היסוֹדית של האידיאוֹלוֹגיה אשר לבעל-הבּית. כּאן נתוּנה דוּגמה מענינת איך אפשר לזייף תנוּעה היסטוֹרית גדוֹלה, איך ניתנים ענינים ריאַליים ואיך ניתנת דעת-הקהל להזדייף על ידי קבוּצת אינטרסַנטים. הם מוֹפיעים בּשם האוּמה העברית שאינה מרוּצה כּאילוּ מענינינוּ, שהיא מעוּנינת בּסוּכּוֹת-גזוֹז, בּ“עיר” כּעפוּלה וכדוֹמה, ואיננה מעוּנינת לא בּמוֹשב ולא בּקבוּצה. לפנינוּ כּאן בּעצם קבוּצה קטנה, קבוּצה של בּעלי-בּתים בּארץ-ישׂראל, ואוּלי עוֹד קבוּצה של אינטרסַנטים בּגוֹלה הקשוּרה עם בּעלי-בּתים אלה בּארץ-ישׂראל. הם פּוֹנים אל ההמוֹנים היהוּדים בּגוֹלה ואוֹמרים להם: הנה אתם רוֹצים לבוֹא לארץ-ישׂראל, אבל מה תמצאוּ שם בּסדרים הקיימים? סדרי החיים לא שלכם, מִשלחי-היד לא שלכם והכּספים שנתתם, הקרנוֹת הלאוּמיוֹת, מוּצאים למטרוֹת זרוֹת, וההנהלה הציוֹנית שלכם שבוּיה בּידי “מפלגה סוֹציאליסטית”. אוּלם הלָך-הרוּח הזה הניתן להתקבּל על הדעת, העלוּל לעוֹרר אינסטינקטים פּרימיטיביים, עוֹמד בּניגוּד למפעל הציוֹני, כּשהוּא לעצמוֹ. גם אלה שעזרוּ לפני ארבּעים שנה להתאַכּר לבני גדרה וּפתח-תקוה גם הם היוּ בּעלי-בּתים וחנוָנים. חוֹבבי-ציוֹן התמימים ידעוּ שדאגתם לעתיד היא לא בּזה שיעבירוּ חנוָנים לארץ-ישׂראל על מנת שיהיוּ חנוָנים, אלא שכּאן מתחיל משק יהוּדי חדש. ועכשיו הוֹלך הדבר ונשכּח. התחיל להשכּיח את הדבר קוֹדם בּעל העסק בּארץ-ישׂראל ואִתוֹ כּל אינטרסַנט שנכוָה מאיזוֹ בּחינה שהיא – חָמרית, תעשׂייתית אוֹ פּקידוּתית. וּקבוּצת האינטרסַנטים הצליחה להקים את האַתמוֹספירה המשקית האַנטי-ציוֹנית, היא הצליחה להדבּיק בּה את המעמד הבּינוֹני והצליחה להעביר את המוּשׂגים האלה גם לגוֹלה. מה טוֹב שהקרן הקימת הוּקמה לפני עשׂרים וחמש שנה! אילוּ היה הֶרמַן שפּירא⁴ בּא עתה ליהוּדים, לציוֹנים, לדרוֹש מהם את הקמת הקרן הקימת, ודאי היה כּל בּעל-בּית וכל סוֹחר שוֹאל אוֹתוֹ: מה תתן לי הקרן הקימת? ואם לא תתן לי קרקע כּדי להקים לי חנוּת, כּי אז למה לי הקרן הקימת? כּי זהוּ הלַך-הרוּח השׂוֹרר עתה בּגוֹלה הציוֹנית. וכל שאלוֹת ההתישבוּת, החקלאוּת והתקציב נדוֹנוֹת מתוֹך תפיסה כּזאת העוֹשׂה את המפעל הציוֹני לענין של כּוֹללים⁵. כּוֹללים לא גיאוֹגרפיים, כּמוֹ “כּוֹלל הוֹ”ד“⁶ ו”כוֹלל אמריקה" בּשעתם, אלא כּוֹללים בּמובן המעמדי המקצוֹעי, הגיעוּ הדברים לידי כּך, שסבוּרים, כּי הסוֹחר בּוַרשה אוֹ בּניוּ-יוֹרק איננוּ מעוּנין בּפרדסים בּארץ-ישׂראל אלא בּפיתוּח החנוָנוּת. בּנין הארץ אינוֹ נתפּס עכשיו מבּחינת יצירת בּסיס משקי לעליה העתידה, אלא מתוֹך האינטרסים “המדוּמים” של היהוּדי מהמעמד הבּינוֹני היוֹשב בּחוּץ-לארץ.

“בּעלי-הבּית” שלנוּ נגוּע בּמַעמדיוּת מיוּחדת בּמינה. אין זאת ההכּרה המעמדית הבּהירה, הרוֹאה את האינטרסים שלה, היוֹדעת להגן ולעמוֹד עליהם. הוּא מוּכּה סַנורים מעמדיים, נגוּע אינסטינקטים מעמדיים, קנאה, צרוּת-עין מעמדית. מתוֹך יוֹתֶרֶת הקנאה הוּא מזיק כּמה פּעמים גם לענינים שלוֹ. דוּגמה: מלחמת בּעלי-הבּתים בּתל-אביב נגד “שלטוֹן הפּוֹעלים”. מלחמה זוֹ, אשר הקיפה גם את הגוֹלה, היא לא בּין הגוֹרמים האחרוֹנים למַשבּר. הצעקות: בּוֹלשביקים עליך! כּל המשפּטים היפים נגד העיריה, כּל אלה לא היוּ כּלל בּהתאם לענינים של “המעמד הבּינוֹני”. כּל זה בּא רק מתוֹך האינסטינקטים הפּרימיטיביים של מעמד חסר השׂכּלה וחסר הבנת עניניו הוּא, חסר דרך יצירה, מבוֹהל ונפחד. הפּחד המלַוה את בּעל-הבּית הנהוּ אף הוּא גוֹרם מסוּים וּשלילי למַדי בּחיים הכּלכּליים של הארץ וּבמצב הציוֹנוּת.

מַהן התכניוֹת הפּוֹליטיוֹת והכּלכּליוֹת אשר בּהן מוֹפיעה האידיאוֹלוֹגיה הבּעל-בּיתית בּארץ וּבחוּץ-לארץ? היחס השלילי לקרנוֹת הלאוּמיוֹת. יחס זה מתבּטא בּכמה וכמה צוּרוֹת בּחוּץ-לארץ, וּבעיקר בּארץ. כּאן מתגלה כּל אי-ההבנה של הציוֹנוּת כּתנוּעה מיַשבת. מבּלי שוּם אַפַּרט ממלכתי, מבּלי צבא, מבּלי משטרה, הצליחה התנוּעה הציוֹנית להקים פוֹנדים כּספּיים ממלכתיים, ההוֹלכים ונקלטים בּאוּמה ונעשׂים גוֹרמים רציניים בּחייה. העיד כּאן קפּלַנסקי, כּי יחס ההוֹן הלאוּמי הנכנס לארץ בּשנים אלה להוֹן הפּרטי הוּא יחס של שנַים לאחד. הקרן הקימת לישׂראל הוֹלכת ועוֹלה משנה לשנה והגיעה לסכוּם, אשר איננוּ מספּיק אמנם לרעב הקרקע שלנוּ, אוּלם כּשהוּא לעצמוֹ הנהוּ סכוּם גדוֹל בּשביל תנוּעה עממית, סכוּם של קרוֹב ל-300,000 לי“ש. הגענוּ לכך שקרן-היסוֹד, מוֹסד צעיר לגמרי שנפגש מהרגע הראשוֹן בּאיבה, בּביטוּל וּבאִי-אֵמוּן, הגיע כּבר ליוֹתר משלוֹשה מיליוֹן לי”ש. זהוּ ודאי מעט להקמת מפעלנוּ, אבל עצם העוּבדה שתנוּעה המתבּססת על מתנדבים, תנוּעה שכּוּלה התנדבוּת, תנוּעה שכּוּלה התנדבוּת, תנוּעה המקיימת בּעוֹלם סוּרוֹגַט של מדינה יהוּדית, יוֹצרת לה את תקציבה ואת הוֹנה המיַשב – האין זה המוֹפת החזק בּיוֹתר, לאחר המפעל החלוּצי, לכוֹחה של התנוּעה הציוֹנית? וּבשעה זוֹ יכוֹלים אֶלמנטים הרוֹאים את עצמם כּציוֹנים טהוֹרים, שהנם דוֹגלים בּשם הקנין הפּרטי, וּבאוֹתה שעה מכריזים כּי הם “מתנגדים לכל מיני פּריבילֶגיוֹת מעמדיוֹת” (שקנין פּרטי אינוֹ חוֹק עוֹלם נצחי, אלא אחת הפּריבילגיוֹת המעמדיוֹת – לא יעלה על דעתם), לזרוֹע אי-אֵמוּן וּביטוּל לקרנוֹת הלאוּמיוֹת, ה“מתחרוֹת” כּביכוֹל בּהוֹן הפּרטי.

אחרי שלילת הקרנוֹת בּאה האידיאה הגדוֹלה והחדשה של בּיטוּל הקוֹנגרסים. עכשיו צמחה עוֹד “אידיאה” אחת, מפּיו של עוֹרך ה“דאס אידישע פאָלק”⁷ בּניוּ-יוֹרק, והיא: אין צוֹרך בּתקציב הציוֹני, למה לנוּ הצרה הזאת? המפעל הישוּבי יֵעשׂה מאליו (יש בּזה כּמוֹ בּכמה דברים אחרים השתווּת בּין הימין והשׂמאל). בּחוּגים רחבים של בּעלי-הבּתים, בּפרט בּחוּץ-לארץ, שׂוֹררת גם ה“תיאוֹריה” שהחקלאוּת היא דבר יקר מאד ואפשר לבנוֹת את ארץ-ישׂראל גם בּלי חקלאוּת. והדבר כּל כּך מוּבן וכל כּך נוֹח להתקבּל על דעת כּל חנוַני. כּלוּם איננוּ רוֹאה, ש“בּכל העוֹלם” בּוֹנים יהוּדים ערים שלמוֹת, מבּלי שיצטרכוּ להקים קוֹדם לזה כּפרים? ואם בּעלי-הבּתים שלנוּ בּארץ, שעליהם נמנים גם האִכּרים הזקנים, מכניסים עתה, אחרי המַשבּר, חקלאוּת לפּרוֹגרמה שלהם, הרי הם מלַוים אוֹתה בּשני “קוֹרֶקטיבים”: אין צוֹרך בּקבוּצה, בּמשק גדוֹל. הם, בּעלי הפּרדסים ההגוּנים, יוֹדעים נכוֹנה, שמשק גדוֹל איננוּ מצליח. מצליח רק משק זעיר. לעצמם הם אמנם יוֹדעים, שפּרדס גדוֹל זה לא רע כּלל, אבל התנוּעה הציוֹנית חלילה לה מהקים משקים גדוֹלים. הם מסכּימים, בּרוֹב חסדם, כּי מוּתר ליַשב גם אנשים מחוּסרי אמצעים, בּצוּרת מוֹשבים. אבל לא להם להתישב על קרקעוֹת המַטעים, אלה נחוּצים לבעל-הבּית.

אגב, הערה צדדית אחת לגבּי האידיאוֹלוֹגיה הבּעל-בּיתית הזאת המלַגלגת כּל כּך עלינוּ, על תנוּעת הפּוֹעלים ועל התנוּעה הציוֹנית, אשר לפני כּמה שנים לא הבינוֹנוּ להישאר בּמוֹשבוֹת הפּרדסים והלכנוּ להיוֹת אריסים בּגליל, והלכנוּ לקבוּצה, לעמק הירדן וּלעמק יזרעאל, בּזמן שהיה כּל כּך קל להסתדר בּמוֹשבוֹת בּיהוּדה. אף זוֹהי מן החכמוֹת הבּאוֹת בּאיחוּר זמן. לא רחוֹקים הימים שגם האידיאוֹלוֹגים “המנַצחים” של הפּרדס היוּ משתפּכים בּשבחים לגליל ולַפּלחה וראוּ בּהם חוֹמר מצוּין להתפּעלוּת סנטימנטלית. וּלעצם הענין. תנוּעת ההתישבוּת החדשה לא זילזלה כּלל בּמוֹשבוֹת, וּראַיה לכך הָחֵל בּעין-גנים, נחלת-יהוּדה וגמוֹר בּעין-חי⁸. ואם לא הרבּינוּ בּהתישבוּת בּאזוֹרים הישנים הרי זה משוּם שכּבר אז היה הרבּה יוֹתר קל לקנוֹת שטחים גדוֹלים בּמקוֹמוֹת חדשים, בּמקוֹם שאין עוֹד ספּקוּלַציה, מאשר בּמקוֹם שהקנין הפּרטי היהוּדי כּבר הכניס את רגליו. מי שיוֹדע את נחלת-יהוּדה עם פּוּרענוּיוֹתיה בּגלל כּל דוּנם קרקע, מי שיוֹדע את קוֹרוֹת כּפר מל"ל עד שנעשׂה ראוּי לשם מוֹשב, מי שיוֹדע את הרפּתקאוֹתיהן של שכוּנוֹת התימנים – הוּא יבוֹא ויסטוֹר על פּניהם של אלה המלגלגים עכשיו לאסוֹננוּ.

ועוֹד סעיף אחד בּפּרוֹגרמה יש לוֹ הצלחה גדוֹלה בּגוֹלה: “מוּמחיוּת”. בּדרישה הזאת בּא גם “המרכּז השׂמאלי”. איני נוֹטה לערבּב את “המרכּז השׂמאלי” עם בּעלי-הבּתים שלנוּ. והנטיה להפוֹך את כּל אלה שאינם אִתנוּ ל“דייסה ריאַקציוֹנית שחוֹרה אחת”, אינה מעניננוּ. בּעל-הבּית מפחד מפּני הפּוֹעל, “המרכּז השׂמאלי” מפחד מפּני הפּחד של בּעל-הבּית. הוּא כּשלעצמוֹ יוֹדע להעריך את המפעל החלוּצי של הפּוֹעל, הוּא גם רוֹאה את דלוּת ערכּוֹ היצירתי של בּעל-הבּית בּארץ, אבל הוּא חוֹשש לגוֹרל התנוּעה. מאחוֹרי בּעל-הבּית עוֹמדים המוֹנים בּגוֹלה וּלפיכך דרוּשה “ריאוֹרגַניזציה”“, למען השׂיג את אמוּנם. יש להשלים עם בּעל-הבּית על חשבּוֹן הפּוֹעל! מצב-רוּח זה בּציוֹנוּת אני חוֹשב למסוּכּן, אוּלי לא כּל כּך בּשביל הפּוֹעל, אלא בּשביל הציוֹנוּת. ואוֹדה על האמת, כּי מבּחינה מוּסרית עמדה זוֹ מרגיזה יוֹתר מאשר עמדתוֹ של בּעל-הבּית. זה הנהוּ אֶלמנט מעמדי ידוּע, שאיננוּ מסוּגל לחשוֹב אחרת. הוּא נמצא בּשבי של פּסיכיקה מעמדית עיורת, יש שתפיסתוֹ מגיעה לידי ציניזם מעמדי, אבל כּכה הוּא רוֹאה ואחרת איננוּ יכוֹל. אם הוּא יוֹצא למלחמה בּקבוּצה הרי זה מפּני שעצם העוּבדה של רכוּש קוֹלקטיבי הוּא אסוֹן בּעיניו. הוּא שמע זאת מאביו וּמאבי-אביו, ויש לוֹ הכּרה שכּל רכוּש קוֹלקטיבי הוּא לא רק סתירה לעניניו, אלא הרס משק, לאוּמי וּוַדאי גם מוּסרי. אבל אינטליגנציה זוֹ שבּ”מרכּז השׂמאלי“, המגינה על האוֹפי הפּרוֹגרסיבי של ההסתדרוּת הציוֹנית, זוֹ שעוֹבדת את עבוֹדת הקרנוֹת הלאוּמיוֹת, שרכשה לציוֹנוּת חוּגים חדשים, הן היא עשׂתה את עבוֹדתה הציוֹנית על יסוֹד המפעל החלוּצי שלנוּ, זה היה הבַּגַז' שלה. אחרי העבוֹדה הפּוֹליטית של התקוּפה הראשוֹנה בּציוֹנוּת היה זה הבּגז' העיקרי הגדוֹל: המפעל החלוּצי בּארץ-ישׂראל. איך הגיעה האינטליגנציה הזאת מתוֹך פּחד מפּני בּעל-הבּית להתנכּר כּכה למפעלנוּ ולתנאי קיוּמוֹ? שינוּי היחס מתחיל קוֹדם בּהערכה “פּסיכוֹלוֹגית”: בּהטפת מוּסר לפּוֹעלים, שהם, כּביכוֹל, אידיאַליסטים דוֹגמַטיים, אבל חסרי הבנה משקית ריאַלית. האִמרה הזאת, שהיתה עכשיו למוֹדה, כּי המעוּף הישוּבי שלנוּ איננוּ מתחשב עם שוּם מציאוּת, עם שוּם יכוֹלת, הערכה כּזאת של מפעלנוּ בּחוּגי אנשים שידעוּ לפנים להעריך אוֹתוֹ כּהוֹגן, היא קוֹדם כּל חוֹסר נאמנוּת לאלה שעוֹמדים בּמערכה הכּבדה. אם חוּגים רחבים בּציוֹנוּת לוֹקים בּפחד מפּני הפּוֹעל (בּין שזה בּא מתוֹך האינטרסים המעמדיים שלהם אוֹ מתוֹך קלוּת-דעת המוֹנית, המצוּיה בּחיים המדיניים של כּמה ארצוֹת), הרי חוֹבתם של אלה, אשר התנוּעה הציוֹנית יקרה להם, להילָחם בּכל הגילוּיים של יחס שטחי למפעל הציוֹני בּארץ. לעינינוּ נעשׂה ההיפך. הלָך-הרוּח המשתלט עתה בּציוֹנוּת איננוּ יוֹדע להעריך את הנעשׂה כּרגע בּארץ וחוֹזר לתפיסה האפּוֹטרוֹפּסית, שעבוֹדת הבּרוֹן, יק”א, ה“ג’וֹינט”, בּנוּיה עליה. הלָך-רוּח זה מתיחס אלינוּ כּאֶל “נצרכים”, הזקוּקים להוֹראוֹת מלמעלה, מאת אנשים הבּאים מן החוּץ וּמאזנים בּידם לשקוֹל מה משקי וּמה לא משקי, אנשים אשר לא גילוּ אפילוּ חלק פּעוּט מהיצירה המשקית שתנוּעת הפּוֹעלים הראתה בּמשך עשׂרים שנה. אי אפשר שזה לא יעוֹרר התמרמרוּת. ואל תחשבוּ כּי אִי-האֵמוּן הזה חל רק על הפּוֹעל בּארץ-ישׂראל, אוֹ רק על חלק ידוּע של הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל, שיש לוֹ מוֹנוֹפּוֹלין של אי-משקיוּת. הלא תראוּ כּי אִי-האֵמוּן הזה הוּא אשר הביא לקרבּן את רוּפּין, הרחיק אוֹתוֹ מן העבוֹדה הישוּבית, על חטא שחַטא כּל ימיו בּבקשוֹ את שיתוּף הפּעוּלה בּין המוֹסד המיַשב וּבין התנוּעה המיַשבת. אי-האֵמוּן הזה דוֹגל עתה בּשם “המוּמחיוּת”, וּמתקבּל הרוֹשם שאנוּ מזלזלים בּערך המוּמחיוּת ורוֹצים לבנוֹת ישוּב בּלי משקיוּת וּבלי מוּמחיוּת. מי שיוֹדע קצת מֵעֲבָרָה של תנוּעת הפּוֹעלים, מה היוּ המוּמחים שמצאנוּ כּשבּאנוּ לארץ, כּמה התאמצנוּ למלא את חסרוֹנם, איך השתדלנוּ בּכל ענפי הפּעוּלה שלנוּ לרכּוֹש לנוּ נסיוֹן, מוּמחיוּת, פּה בּארץ, לשאוֹב מכּל מה שניתן לנוּ וגם היינוּ שוֹלחים את חברינוּ לחוּץ-לארץ, כּדי לרכּוֹש ידיעוֹת וּמוּמחיוּת טכנית – הוּא יבין שתנוּעת הפּוֹעלים, שמראשיתה הלכה בּדרך זוֹ והתאבּקה בּעפר רגלי מוּמחים, אינה מזלזלת בּמוּמחיוּת. ואף על פּי כּן הננוּ מתיחסים לסיסמה זוֹ של “הנהלה מוּמחית” בּאי-אֵמוּן גמוּר. גם בּעוֹלם הגדוֹל משמשת סיסמה זוֹ כּסוּת-עינים למי שצריך לבעוֹט בּדמוֹקרטיה הנהלתית. סיסמה כּוֹזבת היא. היא בּאה לא בּמקוֹם שנדרש המהנדס הטוֹב, האגרוֹנוֹם הטוֹב, הרוֹפא הטוֹב; המוּמחיוּת נדרשת אצלנוּ בּענינים סוֹציוֹלוֹגיים וישוּביים, והמוּמחה לכך הוּא, כּמוּבן, לא הציוֹני הטוֹב, לא האדם המנוּסה בּעבוֹדת הארץ, אלא איזה “ואריַאג”⁹ אשר יוּזמן מן החוּץ לנהל את ענינינוּ. מנין האמוּנה העיורת הזאת בּמוּמחה, שאת מכאוֹבינוּ לא כּאב ואת סבלנוּ לא נשׂא ואת ענינינוּ לא למד, שזכוּתוֹ העיקרית היא שאינוֹ מוּמחה בּציוֹנוּת! למוּמחיוּת זאת יכוֹל להתלהב בּעל-הבּית הקטן, שיש לוֹ אמוּנה בּדיפּלוֹם, בּ“טשין” (בּתוֹאר), ויש לוֹ דרך-ארץ בּפני המשׂכּוֹרת הגבוֹהה שהמוּמחה מקבּל. אינני מדבּר על המוּמחיוּת הזאת מבּחינה מעמדית בּלבד (כּבר ידוּע הדבר, שכּל מי שאינוֹ עוֹין את הפּוֹעל איננוּ מוּמחה. כּכה נפסלוּ רוּפּין ואֶטינגר, מחר ודאי יפסלוּ את מוּמחיוּתוֹ של קפּלנסקי ויוּבא אדם מן החוּץ עם פּרוֹטקציַת-קסמים בּידוֹ והוּא יהיה המוּמחה). אוּלם אני פּוֹסל את המוּמחיוּת הזאת גם מבּחינה ציוֹנית פּשוּטה, מבּחינת הנהלת ענינים משקיים. מי שיוֹדע את ענינינוּ בּארץ בּמשך כּל השנים הללוּ, מיוֹם רדת ועד-הצירים לארץ-ישׂראל, יוֹדע שלא היה כּמעט חוֹדש בּלי “כּוֹכב” חדש. שמוֹת רבּים מהם כּבר נשכּחוּ מזמן; אינני יוֹדע אם רבּים מכּם ואפילוּ מהפּוֹעלים הזקנים זוֹכרים את כּל הרשימה המגוּונת הזאת של מוּמחים שוֹנים. ואם יביאוּ חדשים, מוּבטחני שבּעוֹד חדשים מספּר יִשָכחוּ גם הם. מבּחינה משקית מה הדבר הזה אוֹמר? טוּריסטנוִירטשאפט, שלטוֹן של תיירים. כּל מי שלמד בּארץ, שרכש לוֹ כּאן ידיעוֹת ישוּביוֹת רבּוֹת, שלמד להכּיר את היסוֹד האנוֹשי המתישב (וּבמפעלנוּ הציוֹני אין מוּמחיוּת – ולא בּמוּמחיוּת טכנית הדברים אמוּרים – מבּלי הבחנת החוֹמר האנוֹשי), אליו מתיחסים מגבוֹה. אבל אם אנחנוּ בּאים להחליף את הרכוּש האישי שרכשנוּ לנוּ, שהוּא כּרגע אוּלי הרכוּש היוֹתר חשוּב של הציוּנוּת, אם אנחנוּ בּאים להחליף את זה בּטוּריסטנוירטשאפט, אז אנחנוּ שבים לימי הבּרוֹן, יק“א, ה”ג’וֹינט", לאַתמוֹספירה של פּקידוּת.

וּבפּרוֹגרמה הזאת של “המרכּז השׂמאלי” נכנסת דרישה אחת שהיינוּ צריכים לקבּל בּלב ונפש, והיא: בּיסוּס מהיר של כּל המשקים כּדי לשמש דרך לחַדש. ואף על פּי כּן אין לבּנוּ שלם אִתה. מדוּע? עוֹד כּששמעתי בּועידה החקלאית את הויכּוּח שנמשך כּבר מזמן ואשר ימָשך ודאי עוֹד עשׂר שנים, הויכּוּח בּין המצמצמים והמרחיבים¹⁰, הויכּוּח שבּוֹ התחלקה הועידה לשני חלקים, שלא על פּי הקו המפלגתי דוקא, חשבתיו למלָאכוּתי. לא קשה להסיק מַסקנה קיצוֹנית, קל מאד להביא את הצד השני לידי אַבּסוּרד, יש בּזה ענין בּשביל “נשף של דיסקוּסיה”, אבל מה בּצע בּויכּוּח זה? האם יִבּצר מאִתנוּ להקים עשׂרה כּללים פינַנסיים וּבּוּכהַלטריים שעל פּיהם חייבים להתנהל? אבל איני מאמין שלא נעבוֹר עליהם. לא רק אנוּ נעבוֹר, משוּם שאנוּ “מוּעדים” להיוֹת עבריינים נגד הבּוּכהלטריה, נגד היכוֹלת המשקית. יעברוּ גם המוּמחים החדשים, שירכּיבוּ אוֹתם אַלוּפים לראשנוּ. גם הם, אם ישתקעוּ קצת בּארץ, וידבּקוּ בּמפעל, ותתגלה סתירה בּין “הצוֹרך” ו“היכוֹלת”, ודאי יחטאוּ גם הם לפרקים בּנתינת יד לצוֹרך בּניגוּד ליכוֹלת. ההתישבוּת החדשה של השנה הנָה מוֹפת מספּיק. כּמה ראָיוֹת חזקוֹת היוּ נגדה, כּמה עמדה היא בּניגוּד לדרישת בּיסוּס הקיים שנשמעה בּועידה החקלאית, ואף על פּי כן הלכנוּ בּדרך אחרת, הלכנוּ מתוֹך השׂכל הפּנימי של התנוּעה. בּשאלה זוֹ ראינוּ שגם הפוֹרמוּלה הרציוֹנַלית בּיותר לא תמיד הוֹלמת את הצרכים החיוּניים שלנוּ, ואלה מכריעים. וגם היוֹתר פּיכּחים שבּינינוּ והזהירים והמתוּנים בּיוֹתר רוֹאים להם חוֹבה בּשעה זוֹ להיכּנע בּפני הצוֹרך של הציוּנוּת. יש למי שהוּא צוֹרך, כּי אנחנוּ בּעצמנוּ נכריז על השאיפה המַכּסימַלית שלנוּ לביסוּס, למשקיוּת. בּעינַי הכרזה זוֹ מיוּתרת, משוּם שהשאיפה למשקיוּת רציוֹנַלית, מפרנסת, מלַוה את תנוּעתנוּ מראשית ימיה, וּגדֵלה אִתה. אוּלם חוֹששני לעיקרי המשקיוּת שלא יֵהָפכוּ למיטת-סדוֹם בּידי אנשים שאינם מבינים את רוּח התנוּעה. כּל מי שיסתכּל בּעבוֹדתנוּ בּעין אוֹבּיֶקטיבית יוֹדה, כּי חוּש המשקיוּת גדֵל אצלנוּ ממפעל למפעל, יוֹדה בּקדמה שבּאה מהתישבוּת נהלל עד ההתישבוּת החדשה, אף על פּי שנפגשה בּמפריעים יוֹתר, יוֹדה שהמפעל שלנוּ בּדרך כּלל הוֹלך וּמסתגל לתנאים ורוֹכש לוֹ יכוֹלת ורציוֹנַליוּת.

וכאן בּאה הַאשמה אחת, אשר קראתיה רק בּימים האחרוֹנים, כּתוּבה בּידי אחד מדַבּרי “המרכּז השׂמאלי”, הנמנה גם על תנוּעת העבוֹדה. וטענה זאת שמענוּ אוֹתה קוֹדם מאוֹיבינוּ ועכשיו מפּי רבּים: שתנוּעת הפּוֹעלים יש לה חוּלשה אחת, היא “אוֹהבת” להציג את המוֹסדוֹת המיַשבים בּפני “עוּבדוֹת עשׂוּיוֹת”, וכוֹפה על אחרים את רצוֹנה. וּבכן, לֵית דין בּר-נש, “מוּעדים” אנוּ למרידה בּכל קוֹנסטיטוּציה שהיא. כּשטענה זוֹ בּאה מפּי אוֹיבינוּ אין עליהם כּל תרעוֹמת, הם הרי שוֹללים את עצם מפעלנוּ, וּמוּבן שהם שוֹללים גם את פּעוּלתנוּ כּ“בלתי-חוּקית”. אבל כּשבּטענה זוֹ אוֹחזים גם בּמרכּז הפּרוֹגרסיבי, הרי זוֹ עדוּת נוֹספת, עד כּמה אין הבנה לאוֹפי של תנוּעתנוּ. כּשלילינבּלוּם, שזכרוֹ כּה יקר לנוּ, היה מזהיר בּ“המליץ”: “אַל תעפּילוּ!”¹¹ לא נשמענוּ לוֹ והלכנוּ לארץ-ישׂראל, והצגנוּ בּזה את הציוֹנוּת בּפני “פֶט אַקוֹמפּלי”¹². וכן “כּיבּוּש העבוֹדה”. מפעלינוּ הישוּביים הקדימוּ גם את התפיסה ואת ההחלטוֹת של המוֹסדוֹת. תסקרוּ את קוֹרוֹתיה של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ ותיוַכחוּ שזוֹהי שרשרת של מפעלים חלוּציים, מפעלים שהקדימוּ את התנוּעה הציוֹנית. וכמדוּמה, שכּל ציוֹני רציני היה צריך להסיק, שזהוּ ליקוּיה של ההנהלה שאינה יוֹדעת להתאים את פּעוּלתה לגילוּיי ההסתערוּת החלוּצית. מי ימנה את כּל המעשׂים שנעשׂוּ בּ“איסוּר”? בּמוֹשבוֹת עלוּ פּוֹעלים על הקרקע; בּחלוֹנוֹת “הגבוֹהים” הבּיטוּ בּעין רעה על ההתישבוּת החדשה, כּעל ענין שרוֹצים להטילוֹ בּעל כּרחוֹ; דה-לימה וסימוֹן בּשעתם טענוּ אוֹתה טענה כּנגד אוּסישקין ורוּפּין על קניית העמק; יוֹשב כּאן בּינינוּ מר קַלוַריסקי¹³, שגם הוּא היה נאשם בּעיני הפּקידוּת הבּרוֹנית בּחטאים מעֵין אלה, וּבגלל החטאים שלוֹ יש בּידינוּ כּמה נקוּדוֹת ישוּביוֹת. תראוּ שכּמעט כּל העבוֹדה הישוּבית הרצינית בּארץ נעשׂתה בּתנאים משוּנים, והכּוֹחוֹת העליוֹנים, הממוּנים על כּך, לא הבינוּ להכרח, לא הבינוּ את הטֶמפּוֹ אשר הכריח אוֹתנוּ לעשׂוֹת את המפעלים האלה. אפשר שמתוֹך אַמבּיציוֹת אישיוֹת, מתוֹך “פּטריוֹטיזם של הנהלה” לא נעים להוֹדוֹת על זה. אבל מי שבּא וּמאשים אוֹתנוּ על שהיינוּ “הדוֹחקים” ו“הלוֹחצים” איננוּ מבין שלחץ זה הוּא שמציל את התנוּעה הציוֹנית. בּלחץ זה לא יהיה צוֹרך כּשתגדלנה עֵרוּתם ואַקטיביוּתם של המוֹסדוֹת המיַשבים.

מבקרים גם את ה“פַּרַלליזם” של המוֹסדוֹת. טוֹענים, למה נחוּץ מרכּז חקלאי בּזמן שיש מחלקה להתישבוּת, ולמה נחוּצה קוּפּת-חוֹלים בּזמן שישנה “הדסה” וכדוֹמה. אינם רוֹצים להבין כּי אילוּ היוּ בּוֹנים את המפעל שלנוּ על יסוֹד אַדמיניסטרציה היה הוּא מגיע לידי המצב שבּאַרגנטינה. כּל ההצלחה שלנוּ, כּל ה“אֶפישנסי” האמיתית שבּהתישבוּתנוּ קיימת רק משוּם שהפּוֹעל נוֹשׂא בּאחריוּת, משוּם שהוּא מאוּרגן, משוּם ששכם אחד עם האַדמיניסטרציה הציוֹנית המיַשבת פּעלה הקוֹאוֹפּרציה של המתישבים. שוּם מדינה מישבת לא היתה מוֹצאת לה צוּרה יוֹתר מעשׂית למנוֹע חיכּוּכים, לחסוֹך אֶנרגיה. מוֹסדוֹתינוּ הקוֹאוֹפּרטיביים, האִרגוּן הקוֹאוֹפּרטיבי שלנוּ, – זוֹהי הערוּבה הנאמנה שמפעל ההתישבוּת לא יפּוֹל חלל לאפּוֹטרוֹפּסוּת בּיוּרוֹקרטית. שוּם מוֹסד לא היה מסוּגל לרכּז כּל כּך הרבּה אֶנרגיה ישוּבית כּמוֹ המתישבים בּתוֹר תנוּעה מאוּרגנת.

ה“מרכּז השׂמאלי” היה הראשוֹן שזרק את המלה: יציאה, יציאת מחוּסרי-עבוֹדה מן הארץ, יציאת המיוּתרים. נטיית המחשבה לצד זה מלַמדת עד כּמה רחוֹקים בּתנוּעה הציוֹנית בּגוֹלה מהבנת תנוּעתנוּ אנוּ. יוֹדעים לשקוֹל כּל שגיאה שלנוּ, כּל דֶפיציט של משק, ואינם רוֹצים להבין שגם דפיציט של מקוֹם יש שבּחשבּוֹן כּללי הוּא מביא רוָחים. אוּלם אין כּל הבנה לדפיציט של התנוּעה, אין הבנת ערך האדם המַגשים את המפעל. עוֹד בּראשית העליה החדשה, עם בּוֹא המתנדבים מאמריקה, לא היה לאנשים העוֹמדים בּראש הציוֹנוּת כּל רגש של זהירוּת ושל חסכוֹן האֶנרגיה הלאוּמית הזאת. ואי-הבנה זוֹ נמשכת עד עתה, והיא המַגישה את הפּתרוֹן: היציאה מן הארץ. אך השאלה העיקרית כּיוֹם היא ההיפך מפּתרוֹן זה: כּיצד למנוֹע את היציאה. כּמה דוֹרוֹת ציפּינוּ לתנוּעה החלוּצית וּמי יוֹדע כּמה דוֹרוֹת עוֹד נצטרך לחכּוֹת, אם נאַבּד עכשיו את הכּוֹחוֹת החלוּציים שיש לנוּ. היציאה פּירוּשה: ויתוּר על דוֹר ציוֹני שבּא לארץ.

עכשיו על החטאים העיקריים של תנוּעת הפּוֹעלים לציוֹנוּת. בּדברַי בּויכּוּח ציינתי את ליקוּיינוּ המשקיים. ויחד עם זה: מפעלינוּ בּמשך השנים האלה מַראים על מידה מרוּבּה של שאיפה להבראה, ואינני יוֹדע אם מישהוּ מבּחוּץ, בּהטפה וּבמוּסר, יוּכל לעזוֹר לנוּ. להיפך, כּל כּמה שיִרחב שׂדה ההתישבוּת שלנוּ נלמד יוֹתר ונשׂא בּאחריוּת יוֹתר. המתישב הצעיר כּיוֹם יש לוֹ כּבר נסיוֹן חשוּב של קוֹדמיו. אבל יש שגיאוֹת בּתנוּעה כּוּלה שלא נרפּאנוּ מהן. חטא כּבד הוּא שאנוּ מסתפּקים עדיין בּמצב של “כּת” שבּתוֹך התנוּעה הציוֹנית. בּמשך עשׂרים השנה האלה היינוּ בּציוֹנוּת כּעין “כּת”, השלַמנוּ עם רפיוֹנה של התנוּעה, השלמנוּ עם מה שנעשׂה בּעליה הרביעית, התרכּזנוּ בּמפעלינוּ, ולא עמדנוּ בּפּרץ. הסיבּה אוּלי מוּבנה: חשנוּ את עצמנוּ צעירים וחלשים, אוּלם המצב מחַייב. מצב הציוֹנוּת כּרגע, מצב הענינים בּארץ ועתידוֹ של הפּוֹעל מחייבים מעכשיו את כּוּלנוּ, יחד עם כּל הקרוֹבים לנוּ מבּחוּץ, לעמדה אחרת בּציוֹנוּת. לא לעמדה של מגן, כּי אם לעמדה של תוֹקף ושוֹאף להבראת הציוֹנוּת, להגבּיר בּתוֹכה את השפּעת העבוֹדה היוֹצרת. בּשוּם אוֹפן אין אנחנוּ יכוֹלים להתיחס בּשויוֹן-נפש למעמד הבּינוֹני, אין אנחנוּ יכוֹלים להסתפּק בּדאגה מוּעטה לתעשׂיה. אנחנוּ רוֹאים את הסתדרוּתנוּ לא כּאינטרסַנט פּעוּט שעניניו עוֹמדים בּניגוּד לאחרים, אלא כּחלוּצים העוֹברים לפני המחנה העוֹבד והפּרוֹדוּקטיבי בּארץ. אין לנוּ כּל אמוּנה כּי עניניהם של אלה מוּגָנים כּהלכה על ידי האידיאוֹלוֹגים של המעמד הבּינוֹני, שאליבּא דאמת אין להם שוּם פּתרוֹן לא רק לציוֹנוּת אלא גם למעמד הבּינוֹני עצמוֹ. אין אנוּ יכוֹלים להתעלם גם מהמצב שנתהווה בּגוֹלה הציוֹנית. בּעל-הבּית בּגוֹלה כּשל גם בּמוּבן החָמרי. בּרוּר שהמפעל של ארץ-ישׂראל יכוֹל להיוֹת רק מפעל עממי. שאלת ההוֹן הלאוּמי, יצירת הנכסים הלאוּמיים, שאלת הקרנוֹת הלאוּמיוֹת, איננה בּשבילנוּ דבר צדדי. בּעינינוּ הוּא היסוֹד היוֹתר בּטוּח גם בּשביל בּנין המשק הלאוּמי וגם בּשביל כּיווּנוֹ לצרכי העוֹבדים. יש מיחסים לנוּ בּמזיד אוֹ בּשוֹגג יחס שלילי להוֹן הפּרטי בּארץ. טעוּת גמוּרה היא. כּל הוֹן הבּוֹנה תעשׂיה וּמלאכה, המַגבּיר את הנכסים שלנוּ, המשמש מקוֹם קליטה לידים עוֹבדוֹת, יֵרָצה. אבל אנוּ לא נשב בּחיבּוּק ידים וּנחכּה לבוֹאוֹ ונטיל עליו את יהָבנוּ. גם ההוֹן הפּרטי שיבוֹא צריך שיִקדם לוֹ ההוֹן הלאוּמי. אין אנוּ יכוֹלים להשתפּך בּשׂמחה לגידוּל האִטי של הקרנוֹת. התנוּעה שלנוּ צריכה להיוֹת יוֹתר אַקטיבית בּפּעוּלה בּשביל הגבּרת הנכסים הלאוּמיים. יש לנוּ כּיוֹם שני שליחים בּחוּץ-לארץ, זלמן רוּבּשוֹב ודוֹב הוֹז, העוֹשׂים בּהרבּה מסירוּת-נפש את שליחוּתנוּ למען הקרנוֹת. אך אין להסתפּק בּזה. הגוֹלה כּוּלה נמצאת בּמצב כּזה שנדרשת עזרתנוּ. ועבוֹדתנוּ החינוּכית, התעמוּלתית בּגוֹלה אינה יכוֹלה להיוֹת מרוּכּזת רק בּמעמד אחד, בּמעמד הפּוֹעלים; לא משוּם שאני מֵקל בּערכּוֹ של מעמד הפּוֹעלים היהוּדי, אבל יוֹדע אני שאפילוּ החוּגים השׂמאליים שבּציוֹנוּת העוֹמדים מחוּץ להסתדרוּת הציוֹנית, אף הם גידוּלם עוֹלה ויוֹרד עם העליה והירידה של התנוּעה הציוֹנית כּוּלה. את כּל התנוּעה הציוֹנית צריך למעשׂה לראוֹת כּאוֹרגַניזם אחד. הפּוֹעל היהוּדי ילך ויכָּבש עם גידוּל מפעלנוּ.

שאלתנוּ היא איך להיאָחז בּצפּרנים בּזמן המַשבּר, שלא נפּוֹל חללים. מפּני זה עלינוּ לדבּר עכשיו על המפעלים, שהם קטנים אוּלי, אבל חשוּבים לקיוּמנוּ, למשקנוּ ולהלָך-הרוּח שלנוּ. הזמן הקרוֹב איננוּ זמן של התישבוּת כּבדה, אלא של התישבוּת קלה. אם למשך השנה הבּאה והשניה לא יספּיק כּוֹחנוּ למפעלים התישבוּתיים גדוֹלים, צריכים אנוּ להגיע למַכּסימוּם של התישבוּת קלה, כּלוֹמר, כּמשק-עזר לפּוֹעל השׂכיר, שכוּנת-עוֹבדים לפּוֹעל בּכּפר, שכוּנת-עוֹבדים לפּוֹעל בּעיר. החמַצנוּ הזדמנוּיוֹת טוֹבוֹת. היוּ זמנים שיכוֹלנוּ לרכּוֹש בּפתח-תקוה פּרדסים בּמחירים נוֹחים, אבל אז לא היתה עבוֹדה לפוֹעלים עברים בּמוֹשבוֹת, והמַטעים היוּ בּמצב ירוּד, ולא ראינוּ את העתיד לבוֹא. הזנחנוּ את ההזדמנוּת הטוֹבה להבריא את העיר, לא ניצלנוּ את חסכוֹנוֹ של הפּוֹעל בּימים הטוֹבים ואנחנוּ צריכים כּוּלנוּ להכּוֹת “על חטא”. אמנם דרוּש זמן עד שרעיוֹן חדש יתקבּל על הדעת, – וּשכוּנת-העוֹבדים העירוֹנית מהלכת יוֹתר מדי זמן כּרעיוֹן ערטילאי המבקש את תיקוּנוֹ. תנוּעת הפּוֹעלים העירוֹנית לא היה בּה הרצוֹן החזק למַדי לבנין משקי. לוּ היה כּי אז יכוֹלנוּ להתגבּר על אי-הרצוֹן של הקרן הקימת בּשעתוֹ לקנוֹת את הקרקע ועל אי-ההבנה בּחוּגי ההנהלה הציוֹנית. אבל אם חַטאנוּ בּהזנחה אַל נוֹסיף לחטוֹא. וּשכוּנת-עוֹבדים הכרחית עכשיו בּכּפר. לא נתן לפּוֹעל בּמוֹשבוֹת ליפּוֹל וּלהיכּשל. גם אם כּשלוֹנוֹ יהיה שוֹנה מכּשלוֹן הפּוֹעל העירוֹני, אבל אוֹתן התוֹצאוֹת תהיינה: כּשלוֹן גוּפני ורוּחני, ואחר כּך עזיבת הכּפר ויציאה. שמענוּ היוֹם שבּתוֹך הכּפר שלנוּ ישנם קרוֹב לשבעת אלפים פּוֹעלים, חקלאים וּבלתי-חקלאים. זהוּ רכוּש עצוּם. נדע שצריך לשמוֹר עליו, וזוֹ לא תהא שמירה אם נסתפּק בּמַה שהסתפּקנוּ עד עכשיו, אם לא נכניס אוֹתם בּעבוֹדה ישוּבית, ולוּ גם קטנה, זוֹלה, “בּלתי-פּוֹתרת”. מה לעשׂוֹת? דרך המפעל הקטן הזה, בּין אם הפּוֹעל ישאר אחר כּך בּמשך זה אוֹ לא, יגיע להתישבוּת של ממש.

לסוּג זה של יצירה משקית קטנה שלנוּ יש לחשוֹב גם את שני סוּגי המפעלים, שהם עדיין צעירים ורכּים אצלנוּ, אבל הוֹכיחוּ את חיוּניוּתם. אלה הם משקי הפּוֹעלוֹת והקוֹאוֹפּרציה היצרנית. כּל עֶמדה הנוֹתנת לאדם ריתוּק לקרקע, מינימוּם של קיוּם, כּל מפעל משקי כּזה בּעיר וּבכּפר, ערכּוֹ עתה כּפוּל וּמכוּפּל. הכּלל שלנוּ צריך להיוֹת: איניציאַטיבה מַכּסימַלית, אַל תוּצא פּרוּטה בּעלמא. הכּל צריך להיוֹת מכּוּוָן להשקעה משקית.

ואחרוֹן אחרוֹן – מלחמתנוּ בּממשלה בּעד העבוֹדה. הדברים ידוּעים ואין לי מה לחַדש בּעצם הדבר, אוּלם חפצתי להזכּיר, כּי הרבּה אֶנרגיה פּוֹליטית מוּצאת אצלנוּ פּנימה, וּמשוּם כּך אוּלי מעטה האֶנרגיה הפּוֹליטית המוּצאת חוּצה. והכרחי שדבר זה ישתנה, גם לגבּי דרישת עבוֹדה, קרקע, תנאים יוֹתר נוֹחים לתעשׂיה. אין זוֹ פּוֹליטיקה גבוֹהה. כּל זה נכנס לסוּג של דרישוֹת אֶלמנטריוֹת של אוּכלוֹסין התוֹבעים את זכוּתם. תנוּעתנוּ לא הראתה בּזה את כּל הכּשרוֹן והמרץ הראוּיים. וזה לא יתוּקן על ידי רזוֹלוּציה בּלבד. אוּלי צריך לאַרגן לכך מחלקה מיוּחדת בּתוֹך הועד הפּוֹעל אשר תעמוֹד על המשמר ולא תיעף.

אלה הם בּעצם הדברים, הדלים והזעוּמים, אשר היה לי לאמוֹר כּרגע בּמצבנוּ. אני יוֹדע שהקהל היה ודאי רוֹצה לשמוֹע פּתרוֹן רדיקלי לכל המַשבּר שלנוּ, אבל זה אין אִתי. מסוּפּק אנכי אם יֶשנוֹ פּתרוֹן כּזה אצל מי שהוּא מאִתנוּ. ולא טוֹב יהיה אם נַשלה את עצמנוּ שבּאיזוֹ החלטה נוּכל להביא הצלה. צריך להכּיר כּי תנוּעתנוּ נכנסה לתוֹך מצב קשה ועתידה תלוּי בּזה אם תדע לצאת ממנוּ בּשלוֹם. בּנעוּרַי הייתי מקנא בּתנוּעה הסוֹציאליסטית הכּללית, שזיינה את נוֹשׂאיה בּאמוּנה בּפּרוֹצס ההיסטוֹרי העוֹשׂה את שליחוּתם. יכוֹלתי לפקפּק בּמַדעיוּת של תפיסה זוֹ. אוּלם ידעתי מה חשוּבה לגבּי תנוּעה אמוּנה זוֹ שהאידיאל שלה מוּנח על פּני ה“פּסים” ההיסטוֹריים. ראיתי בּזה נשק כּבּיר, המלכּד המוֹנים ונוֹטע בּהם אוֹמן ונאמנוּת, אף על פּי שלפעמים עלוּל הדבר להתנַוון. ידעתי כּי זה אפשרי לגבּי תנוּעה אוּניברסַלית, שמַקיפה את העוֹלם כּוּלוֹ מתוֹך בּטחוֹן אוֹבּיֶקטיבי ויסוֹד חברתי וכלכּלי אחד, וכי לתנוּעה לאוּמית, וביחוּד תנוּעה לאוּמית כּזוֹ שלנוּ, אין בּטחוֹן אוֹבּיֶקטיבי כּזה, ואי אפשר שיהיה. לנוּ יש הכּרת אסוֹננוּ הגדוֹל, יש אמוּנה בּכוֹחוֹת העם, שאינם מַשלימים עם כּלָיה, יש אמוּנה בּארץ-ישׂראל בּתוֹר אוֹבּיֶקט ריאַלי, אוּלם אמוּנה זוֹ דוֹרשת מאמצים וּמעשׂים בּלתי-פּוֹסקים, ולא יפָּלא הדבר שעם כּל מַשבּר חדש אנחנוּ נפגשים בּאוֹפן קבוּע עם איזה “עמלק” המזַנב את הנחשלים, עם איזה עמלק אידיאוֹלוֹגי המקַצה בּמחנה. אנחנוּ איננוּ יכוֹלים לנחם את המחנה שלנוּ, שנצחוֹנוֹ בּטוּח מראש. ראינוּ את גוֹרלן של כּמה תנוּעוֹת לאוּמיוֹת בּאירוֹפּה. ראינוּ, כּמה לא היוּ הדברים בּטוּחים וידוּעים מאליהם, ראינוּ איך גוֹרל העמים בּמשך התקוּפה האחרוֹנה היה תלוּי על כּף המאזנים. ראינוּ שכּמה עמים עוֹד לא השתחררוּ וגם הם מאמינים בּזה שעוֹד ישתחררוּ. זהוּ הגוֹרל של כּל תנוּעת שחרוּר. וזהוּ גוֹרלנוּ אנוּ, הנמצאים בּמצב יוֹתר מוּרכּב ויוֹתר קשה מאחרים. תפקידה של תנוּעת הפּוֹעלים, בּמידה שאינה רוֹאה את עצמה כּמקרית, כּשליחת איזה גוּף חיצוֹני, אלא כּשליחת עצמה, שליחת דוֹרוֹת רבּים מדוּכּאים ונרדפים, אשר ציווּ עלינוּ את החיים – תפקידה לראוֹת את המצב כּהוָיתוֹ, לראוֹת את דלדוּל האוּמה, ועם זה להגבּיר בּהרגשה וּבמעשׂה, בּקרב עצמנוּ וּבקרב אחרים, את האמוּנה בּכוֹחוֹתינוּ וּבעתידנוּ.

---

תשוּבה לדברי חברים

מאת

ברל כצנלסון

¹

איני אוֹהב להתעכּב על דברים המוּבנים מאליהם. לפיכך אשיב רק על הדברים שראוּי, לדעתי, להתוַכּח עליהם. טענוּ נגדי כּי לא נתתי תיאוּר מַקיף על תנאי המשק הארצי וכוּ' וכוּ'. הפּעם חשבתי את עצמי פּטוּר מזה. בּועידת “אחדוּת-העבוֹדה” לפני כּחצי שנה עשׂיתי נסיוֹן של סיכּוּם ותיאוּר התנאים המשקיים והחברתיים בּארץ, ואמרתי בּלבּי שלא כּדאי לחזוֹר על דברים שנשמעוּ בּרבּים ושנדפּסוּ בּ“דבר” וּבספר מיוּחד. חשבתי כּי הפּעם צריך לרכּז את הויכּוּח לא בּתיאוּר וסיכּוּם אלא בּענין אַקטואַלי: מִפקד הכּוֹחוֹת בּציוֹנוּת ודרכּנוּ להבּא. בּזכוּתם של מנהיגי מפלגוֹת – וגם אלה שנטלוּ לעצמם את הזכוּת לא לדעת עברית – שלא לדעת את הנאמר אצלנוּ גם מעל בּמה של מפלגה אחרת, איני מוֹדה.

קיויתי כּי בּויכּוּח הזה ידבּר כּל אחד מאִתנוּ בּגילוּי-לב גמוּר, כּי כּל אחד מאִתנוּ, אם יש לוֹ מה לחַדש אוֹ אַיִן, יבוֹא ויגלה לפנינוּ איך הוּא רוֹאה את המצב ואת דרכּנוּ להבּא. אוּלם עם סיוּם הויכּוּח, מוּתר לוֹמר, כּי גילוּי-הלב נתגַלָה כּאן בּמידה מצוּמצמת.

סיעה אחת עברה על הכּל בּהשתמטוּת גרציוֹזית, זוֹהי הסיעה הקרוּיה אוֹפּוֹזיציה שׂמאלית. שמעתי מהם כּמה הערוֹת חשוּבוֹת (למשל, הערכת הגָזוֹז כּתוֹצרת חשוּבה בּארצוֹת המזרח) אוֹ “הגנה” על ההוֹן הפּרטי. אבל מה דרכּנוּ אנוּ, ואם צריך להקים את בּית-אַלפא ותל-יוֹסף, אוֹ אין זה אלא קוֹנסטרוּקטיביזם אוּטוֹפּיסטי, אילוּזיוֹת ואַשלָיוֹת; אם נחוּץ שיהיוּ לנוּ בּכלל משקים בּארץ-ישׂראל, אוֹ אוּלי כּל ענין המשקים הוּא ענין של לוּכּסוּס לקבוּצת נוֹער שהתגעגעה לדבר-מה רוֹמַנטי וּבאה לארץ, ועכשיו היא מתפּכּחת פּה מן הדברים האלה – על זה לא שמעתי מהם דבר, ועלי לציין זאת.

ולא אוֹמַר ששמעתי דברים בּרוּרים למַדי על עצם הענין מצד “פּוֹעלי-ציוֹן”. החבר אַבּרמוֹביץ ליגלג גם על התכניוֹת הרחבוֹת של “אחדוּת-העבוֹדה” וגם על התכניוֹת המצוּמצמוֹת של “הפּוֹעל הצעיר”. לאַבּרמוֹביץ אין צוֹרך לא בּאלה ולא בּאלה, אין לוֹ צוֹרך בּתכנית כּלל. המצב הזה הוּא בּלי ספק נוֹח מאד. בּכל תכנית אפשר למצוֹא פְּסוּל, אבל בּתכנית שאיננה אין למצוֹא שוּם פּסוּל, אי אפשר כּלל לבקר אוֹתה. אַבּרמוֹביץ עוֹנה על כּל שאלוֹתינוּ בּ“מדע” מוּבהק: אתם מצטערים ודוֹאגים על המַשבּר, מטכּסים עצוֹת וּמתכּנים תכניוֹת, והרי צריך, להיפך, לשׂמוֹח על זה, הרי זהוּ מוֹפת שארץ-ישׂראל היא למזל טוֹב ארץ קפּיטליסטית מפוּתחת. הלא למדנוּ בּכל הספרים שארצוֹת הקפּיטליזם המפוּתח יש בּהן מַשבּרים, כּלוּם יש לך ראָיה טוֹבה מזוֹ, שאפשר אפילוּ להשתמש בּה למען התוַכּח והוֹכיח ל“בּוּנד” כּי ארץ-ישׂראל היא ארץ קפּיטליסטית? החבר אַבּרמוֹביץ מחוֹנן בּראִיה “מדעית” העלוּלה להשקיט כּל מַצפּוּן וכל חרדה לגוֹרל הציוֹנוּת. וּבה רוֹצה אבּרמוֹביץ לפרנס אוֹתנוּ וּלהשקיט את תביעוֹת ההמוֹנים היהוּדים למוֹצא.

איני נוֹהג להשתמש בּויכּוּח בּבדיחוֹת, אבל הפּעם לא אבליג. נזכּרתי בּסיפּוּר של פרישמן על המלמד שילדוֹ חָלה בּשחין, והוּא בּירך “שהחיינוּ” על שזכה לראוֹת את “השחין שבּתוֹרה”. והנה גם אבּרמוֹביץ מוֹצא נוֹחַם בּמַשבּר הקפּיטליסטי שבּתוֹרתוֹ. תכוּנה אחת חשוּבה מיוּחדת ל“פוֹעלי-ציוֹן” השׂמאליים: הם בּעלי “בּטחוֹן”, מאמינים בּאמוּנה שלמה בּביאת הציוֹנוּת, ואבּרמוֹביץ טוֹען כּנגדנוּ: אצלכם יש אנשים נוֹאשים שיצאוּ לתרבּוּת רעה, לכפירה בּציוֹנוּת; אצלנוּ אין, לנוּ אמוּנה שלמה שתביאנוּ לנצחוֹן. נכוֹן הדבר, יש אמוּנה בּחוּג קטן זה, האוּד המוּצל מאש, לאחר כּל מיני ליקוידציוֹת בּתנוּעת “פּוֹעלי-ציוֹן” השׂמאליים, אוּלם אמוּנה זוֹ יש בּה קו מעוֹרר חשד. האוֹרתוֹדוֹכּסיה הגדוֹלה שלנוּ בּשעתה, בּראוֹתה את “האפּיקוֹרסים הצעירים” דוֹאגים לגוֹרל האוּמה ונלחמים בּכל זרם נגד השמד והאַסימילַציה, היתה טוֹענת: אצלנוּ יש אמוּנה, אנחנוּ עוֹמדים איתן. ונכוֹן, היהדוּת האוֹרתוֹדוֹכּסית עוֹמדת איתן עד שסכּנת השמד מגיעה לילדיה, והקרקע נשמט מתחתיה. בּטחוֹן מאוּבּן זה מתוֹך קפיאה על השמרים אינוֹ יכוֹל אז לשמש סייג, ודוקא בּאפּיקוֹרסוּת מלאת הספיקוֹת והפּקפּוּקים מתגלה הרצוֹן וכשרוֹן החיים. רצוֹן החיים והאמוּנה הפּנימית מלאַת החרדה של סמוֹלנסקין ולילינבּלוּם בּדוֹרם, ושל בּרנר בּדוֹרנוּ, הם שיצרוּ את כּל נכסי התקוּפה הזאת. אוּלם אמוּנה זוֹ היא לגבּי אבּרמוֹביץ מיסטית, לא-מדעית וּפסוּלה. בּטחוֹנוֹ המדעי הוּא, כּי יש קפּיטליזם, יש פּרוֹצס סטיכי, ועל כּנפי הפּרוֹצס הידוּע הזה יבוֹאוּ המוֹנים וקפּיטלים יהוּדים ויתעסקוּ בּבנין הארץ, וּבידוֹ של אבּרמוֹביץ שטר על זה והוּא מחזיק בּוֹ. וּכשנעשׂה דבר-מה בּארץ-ישׂראל בּמשך השנים האלה הרי תמיד אפשר להגיד: ניבּאנוּ מראש. אם בּאוּ פּוֹעלים – “אמרנוּ שיבוֹאוּ”, בּא רכוּש – “אמרנוּ שיבוֹא”. ולא חשוּב אם רכוּש זה בּא אוֹ הוּבא, אם הוּא של הקרן הקימת אוֹ לא, על כּל פּנים “אנחנוּ ניבּאנוּ”.

שמעתם כּאן עוֹד, שיש מַאזן פּסיבי של ששה מיליוֹן, אין איפוֹא לדאוֹג עוֹד להתפּתחוּת משקינוּ וּלהכנסוֹת הקרן הקימת וקרן-היסוֹד, כּי אם גם נוֹריד מכּאן את המיליוֹן השייך ל“אילוּזיה הלאוּמית” ישארוּ עוֹד חמישה מיליוֹנים של “הוֹן פּרטי” בּטוּח, אשר נוּכל לחסוֹת בּצל כּנפיו. אוּלם אדם כּאַבּרמוֹביץ היה בּכל זאת יכוֹל להתבּוֹנן ולדעת מה יש בּששה מיליוֹנים אלה כּספּי מנזרים, כּספים הנשלחים על ידי ערבים מאמריקה לקרוֹביהם, וגם כּספּי “הממשלה האימפּריאַליסטית”. כּדאי היה לנַתח את הדבר מכּמה צדדים, ואז היה מתבּרר מה תפקידוֹ של הקפּיטל הזה, וכמה אפשר לסמוֹך על ההתפּתחוּת הטבעית הזאת.

לפי מדע זה קל להסבּיר את כּל חזיוֹנוֹת החיים שלנוּ, הכּל כּל כּך חַלק וּמוּבן. מהי למשל הסוֹכנוּת? בּרור – הסוֹכנוּת היא “בּוּרגנוּת כּבדה”. מה זאת ציוֹנוּת? זוֹהי “בּוּרגנוּת קטנה”. יֶשנן פוֹרמוּלוֹת מצוּינוֹת המסתירוֹת את הכּל. אפשר לשבת בּארץ-ישׂראל וּבמקוֹם דאגה למצב הקשה, להצלת מחוּסרי-עבוֹדה, ליצירת משק, לעמוֹד וּלשנן, כּי מַרשל² נאלץ לבוֹא לארץ-ישׂראל, יען כּי בּאמריקה אין שוּק לקפּיטלים שלוֹ, אין לוֹ שם שלטוֹן מעמדי והוּא מוּכרח על אפּוֹ וחמתוֹ לקיים מה שציותה עליו התיאוֹריה של “פּוֹעלי-ציוֹן”, וּכשיבוֹא ההוֹן הגדוֹל – יסדר את כּולכם. לא אדבּר כּאן עד כּמה עצם האמוּנה הזאת, שהכּוֹח העיקרי שיבנה את הארץ הוּא דוקא כּוֹח ההוֹן הפּרטי שיבוֹא בּאוֹפן אנַרכי, עד כּמה תיאוֹריה זוֹ היא “סוֹציאליסטית”. ודבר זה לא מענין אוֹתי, כּשם שלא מענינוֹת אוֹתי כּל אוֹתן התיאוֹריוֹת הרבּוֹת שבּשמן דיבּר החבר ניר. כּל התיאוֹריוֹת האלה, אם הן נסמכוֹת על מַרכּס אוֹ על בּרוּכוֹב, יש להן תכוּנה אחת משוּתפת – הרקת התוֹכן והווּלגַריזציה של נוּסחאוֹת על ידי תלמידי בּוֹסר, שלא הבינוּ וסירסוּ את תוֹרת רבּם. לא אדבּר כּאן מבּחינה עיוּנית על ההטפה הזאת המלמדת אוֹתנוּ, שרצוֹן זהוּ דבר מגוּחך, וכי תוֹרת הסוֹציוֹלוֹגיה המַרכּסיסטית עוֹמדת על מוּשׂג אחר: יש פּרוֹצס והוּא יתגשם בּהכרח מאליו, וצריך רק להקדימוֹ. כּל ההיסטוֹריה האנוֹשית מצטיירת לפי תפיסה זוֹ כּרכּבת ההוֹלכת על פּסי-בּרזל מתחנה לתחנה והקוֹנדוּקטוֹרים יכוֹלים בּשעוֹן בּיד להקדים לעתים את בּוֹא הרכּבת לאיזה רגעים. פשטוּת ווּלגָרית זוֹ של התפיסה ההיסטוֹרית היתה כּבר לנחלת העבר בּתנוּעה הסוֹציאליסטית והקוֹמוּניסטית כּוּלה, גם לגבּי חזיוֹנוֹת העוֹלם הגדוֹל. הפּרוֹצס ההיסטוֹרי הוּא הרבּה יוֹתר מוּרכּב והפסד של שעה בּתנוּעה יכוֹל להיוֹת לעתים גם הפסד האוֹפי של התנוּעה. בּאוּמה קטנה שהחוּקים הסוֹציוֹלוֹגיים הכּלליים אינם ממַצים כּלל את יסוּריה, את תנאי קיוּמה ואת אפשרוּיוֹתיה, שהגוֹרל ההיסטוֹרי קשר אוֹתה עם ארץ מסוּימת, ושמפּאת פּזוּריה בּעמים משפּיע כּל שינוּי-פּוֹליטיקה שבּכל מדינה על גוֹרלה, – אם בּתנאים אלה מדבּרים אלינוּ בּשם ה“בּטחוֹן” בּפּרוֹצס ההיסטוֹרי, כּי אז זה עוֹד יוֹתר מגוּחך. הנה בּיוֹם שהרציתי את הרצאתי היה “הרעש” בּארץ-ישׂראל, ואילמלי היה רעש קטן זה אוֹרך עוֹד מספּר שניוֹת, היה ודאי כּל “הפּרוֹצס ההיסטוֹרי” מוֹצא לוֹ פּתרוֹן חדש. הפּרוֹצס העוֹלמי ודאי לא היה משתנה, הסוֹציאליזם היה עוֹשה את דרכּוֹ הלאה, אבל אוּמתנוּ הקטנה היתה יכוֹלה להימצא בּסיטוּאַציה חדשה לגמרי.

אין להתוַכּח עם אנשים אשר בּשבילם כּל ההתפּתחוּת שלנוּ ידוּעה מראש, נתוּנה מראש. אנשים אלה ידעוּ לפני עשׂרים שנה, כּי כּל מעשׂינוּ מיוּתרים, הם ידעוּ להכריז כּמה פּעמים על האילוּזיוֹת של הקרן הקימת, על האוּטוֹפּיזם של הקבוּצה. עוֹדני זוֹכר את התיאוֹריוֹת ה“חריפוֹת” של החבר ניר, שהסבּיר מדוּע אמרנוּ קוֹדם שהקבוּצה אסוּרה ועכשיו אנוּ אוֹמרים שהיא מוּתרת. התירוּץ הוּא פּשוּט מאד. כּל זמן שהעוֹלם האירוֹפּי עמד עדיין בּמשטר קפּיטליסטי, לא היתה, כּמוּבן, הקבוּצה אלא אוּטוֹפּיה, שלמַרכּסיסטים כּשרים אסוּר לטפּל בּה; אבל עכשיו, לאחר המהפּכה הרוּסית, כּשהעוֹלם נכנס לתקוּפת הסוֹציאליוּת, עכשיו הוּתרה הקבוּצה. ואת המנתח החריף הזה, היוֹדע להסבּיר לנוּ את כּל חזיוֹנוֹת חיינוּ מתוֹך השקפה מדעית מדוּיקת, הייתי שוֹאל, כּיצד זה קרה שאוֹתוֹ ה“פּרוֹצס” שהיה עתיד על פּי הדין להביא את כּוּלנוּ לארץ-ישׂראל, שהוּא מגרש את היהוּדים מיתר הארצוֹת ודוֹחק אוֹתם לארץ-ישׂראל דוקא, – כּיצד זה קרה שבּרוּסיה לא מילא פּרוֹצס זה את תפקידוֹ בּ“שלימוּת”? היה אמנם פּרוֹצס רציני מאד של דחיקת יהוּדים והוֹנם, וּבכל זאת נתערבּב חזיוֹן צדדי, נפלה שגיאה בּפּרוֹצס הסטיכי. הקפּיטל היהוּדי בּמקוֹם להגיע לארץ-ישׂראל נשאר בּידי מישהוּ אחר. חזיוֹן זה הרי הוּא יכוֹל לעוֹרר פּקפּוּק כּל-שהוּא בּבּטחוֹן המוּחלט בּדרך הפּרוֹצס המוֹביל למטרה.

אבל אני מאמין בּאמוּנה שלמה שהחבר ניר יתרץ כּל פּירכה. העיקר בּשבילוֹ הלא הוּא לא לפתוֹר את שאלוֹת חיינוּ, לא להראוֹת להמוֹנים יהוּדים דרך מה לעשׂוֹת, לא לאַרגן את האֶנרגיה הרבוֹלוּציוֹנית בּתנוּעת הפּוֹעלים. העיקר הוּא רק להמציא אַרגוּמנט בּויכּוּח אשר ידהים את האוֹפּוֹננט לכל הפּחוֹת למשך רבע שעה, ולזה ימָצא בּודאי הכּשרוֹן הדרוּש. אבל אם לעזוֹב את נקוּדת-המוֹצא הדיסקוּסיוֹנית ולשאוֹל איזוֹ דרך בּמציאוּת יש לקבוּצת-אנשים זוֹ, הרי אין תשוּבה אחרת אלא שדרכּם זאת היא דרך של “קעסט-קינדער”, של סמוּכים על שוּלחן אחרים, של אנשים שאין להם צוֹרך לא לסלוֹל דרכים, לא לעשׂוֹת מפעלים ולא לרכּוֹש את האמצעים למפעלים. להם מספּיקה התיאוֹריה. החבר ניר זרק לדֶרפל³ אִמרה מוּצלחת מאד: בּזכוּתם של שלוֹשים אלף הפּוֹעלים העברים אתה עוֹמד כּאן. ואני צריך לוֹמר לניר: בּזכוּת המפעל החלוּצי וּבזכוּת ההוֹן הלאוּמי “האילוּזוֹרי” אתה עוֹמד פּה. על ידי המלחמה נגד הקויאֶטיזם, נגד ההסתגלוּת אל הרחוֹב היהוּדי, נוֹצרה הבּמה הזאת, שמעליה אתם מלגלגים עתה על הרצוֹן המאוּרגן של הפּוֹעל ליצוֹר משק וּלהשפּיע על התפּתחוּת הארץ.

אמנם גם לפני עשׂרים שנה, בּתרס"ז, בּראשית תנוּעת הפּוֹעלים הציוֹנית-הסוֹציאליסטית, בּראשית העליה השניה, ניתנה כּבר הזדמנוּת היסטוֹרית יוֹצאת מן הכּלל לתקוּמת תנוּעה חלוּצית חשוּבה מאד. התנאים היוּ אוּלי לא גרוּעים בּהרבּה מאשר עכשיו, אילמלא בּא אז המַשבּר האידיאוֹלוֹגי בּציוֹנוּת: תנוּעת הטריטוֹריאַליוּת מצד אחד, הבּעלי-בּתיוּת של הנוֹער הציוֹני וההתאַבּנוּת של תנוּעת “פּוֹעלי-ציוֹן” שקפאוּ אז על שמריהם והסתפּקוּ בּציוֹנוּת של דיסקוּסיוּת. מצד שני, לוּ הוֹפיע אז כּוֹח אנוֹשי אחר, ולא היינוּ בּוֹדדים כּמוֹ שאנוּ, בּני העליה השניה, היינוּ, כּי אז אפשר שכּל גוֹרל הציוֹנוּת היה אחר. מלבד “חוּקי-הבּרזל” יש גם התפּתחוּת של דעוֹת ושל הבנה, וצריך היה שיוּשקעוּ כּוֹחוֹת, שיעבוֹר זמן עם מעשׂי דוּגמה וּמוֹפת עד שכּל מי שיש בּוֹ יסוֹד חלוּצי ורבוֹלוּציוֹני לאוּמי יצטרף למעשׂה. כּזאת עשׂה אז בּרנר. כּכה עשׂוּ בּחוּרים סתם, שבּאוּ הנה כּציוֹנים פּרימיטיביים והיוּ כּאן לפוֹעלים, כּכה עשׂוּ חלוּצים מראשוֹני “פּוֹעלי-ציוֹן”, שלא התחשבוּ עם המוּשׂגים ששלטוּ אז בּמפלגתם. הם עשׂוּ את שלהם, וּמה שיש לנוּ כּיוֹם כּאן – משלהם הוּא.

ואני שוֹאל עכשיו קֳבָל העם: על איזוֹ שאלה כּאוּבה שלנוּ, על איזוֹ שאלה חיוּנית אתם נוֹתנים תשוּבה כּל-שהיא? אבּרמוֹביץ יוֹדע שהקרן הקימת זהוּ אמנם כּסף עממי, אוּלם כּסף זה הוּא בּוּרגני, כּי הוּא נמצא בּרשוּת בּוּרגנית. ונשאלת השאלה, מדוּע איפוֹא לא “ילך” אל הקוֹנגרס ולא יגבּיר את השתתפוּת הפּוֹעלים, כּדי שהמוֹסד יֵעָשׂה למוֹסד עממי? אם תשאלוּ אוֹתי להגדרה של מַהוּת ההוֹן הבּוּרגני וההוֹן הלאוּמי לא אתלה אוֹתה בּזה, מי הוּא המוֹציא את הכּסף, אלא בּזה – למַה הוּא מוּצא. יש כּמה מצבים שמעמד אחד עוֹשׂה את שליחוּתוֹ של מעמד אחר. בּרוּסיה, למשל, עשׂתה ממשלת הפּוֹעלים את שליחוּתוֹ של מעמד האִכּרים, ואם וייצמן אוֹ אוּסישקין קוֹנים קרקעוֹת בּארץ וּבוֹנים עליהן חקלאוּת עוֹבדת, הרי הם עוֹשׂים את השליחוּת ההיסטוֹרית של האוּמה העברית המבקשת עבוֹדה, את שליחוּת הפּוֹעל היהוּדי ואת שליחוּת ההמוֹן היהוּדי המהגר. ולא זוֹ השאלה, מי יוֹשב בּמוֹסד, אלא מה עוֹשׂה המוֹסד; לא מי עוֹשׂה את התקציב, אלא למַה הוּא מכוּוָן. בּקרנוֹתינוּ הלאוּמיוֹת רוֹאה אני מכשירים המוּכרחים על פּי ההגיוֹן החלוּצי של ההיסטוֹריה שלנוּ, לשמש ליצירת אוּמה עוֹבדת על אדמתה. ומבּחינה זוֹ הם סוֹציאליסטים הרבּה יוֹתר מאשר מפלגה, הדוֹגלת בּשם אוּלטרה-סוֹציאליזם ואיננה מבינה את החוֹבה לעזוֹר לפּוֹעל להתבּצר, לכבּוֹש מקוֹם עבוֹדה וּלהקים משק עבוֹדה. מפלגה כּזאת אין לה חוּש לשוּם ענין חיוּני של הפּוֹעלים, את מפעל ההתישבוּת אינה מבינה ואינה מסייעת לוֹ בּכלוּם, את מלחמתוֹ המעמדית של הפּוֹעל היא תוֹפסת בּאוֹפן ווּלגָרי, מבּלי להבין את תכנוֹ המעמדי של מפעלנוּ הציוֹני והמשקי, ואין לה מה לוֹמר לפּוֹעל הארץ-ישׂראלי, אלא לחַפּשׂ מוּמים בּמפעלוֹ וּלהסתגל אליו לאחר מעשׂה.

ולא בּגילוּי-לב דיבּר כּאן לפנינוּ החבר דרפל. מפּיו התכּוֹננתי לשמוֹע דברים בּרוּרים וּגלוּיים יוֹתר, מפּני שאם יש בּינינוּ סיעה אחת, שהעוֹלם החיצוֹני חוֹשב שיש לה עמדה בּרוּרה מאד, זוֹהי הסיעה שבּשמה החבר דרפל⁴. והיתה הרשוּת לדרוֹש מתוֹך רגש של כּבוֹד אֶלמנטרי אל ציבּוּר הפּוֹעלים, שהוּא יגיד בּגָלוּי מה דרכּוֹ בּארץ זוֹ, שהוּא נמנע מלקרוֹא לה בּשם. אבל הוּא לא אמר. הוּא העתיר עלינוּ כּמה דברי “מדע” הוּא סיפּר כּי כּאשר האימפּריאַליזם נתוּן בּמַשבּר מתחילוֹת לפרוֹח המוֹשבוֹת. לפי זה היה מצבה של אוֹתה המוֹשבה האנגלית הקרוּיה פּלשׂתינה צריך להיוֹת מצוּין. כּי הלא ידוּע לכל תינוֹק שהאימפּריאַליזם האנגלי נתוּן עכשיו בּמַשבּר. הוּא ידע להתמרמר על בּנין הנמל על ידי ממשלת ארץ-ישׂראל, היוֹת וזהוּ ענין אימפּריאַליסטי ואיסטרטגי שאין בּוֹ כּל צוֹרך לארץ. רבוֹלוּציוֹניוּתוֹ של החבר דרפל עוֹלה איפוֹא על הרבוֹלוּציוֹניוּת של אוֹתוֹ תנא שקָבל על רוֹמא הבּוֹנה גשרים וּמרחצאוֹת רק להנאתה, אוּלם הלָה לא פּסל את עצם המפעלים, והחבר דרפל פּוֹסל את הנמל. הוּא גם חרד לתוֹצרת הארץ, לאימפּוֹרט הגדוֹל, הוּא הסבּיר שאנוּ נמצאים בּתנאים קוֹלוֹניאַליים ולא בּתנאים קוֹלוֹניזציוֹניים, שארץ-ישׂראל היא קוֹלוֹניה של אמריקה, כּי שׂכר דירוֹתינוּ הוֹלך לשם. על כּל הדברים האלה מצד תכנם המדעי אפשר לחלוֹק, כּי לא מארץ-ישׂראל יוֹצאים כּספים של שׂכר-דירה, אלא יש יהוּדים בּתל-אביב שיש להם בּתים בּבּרלין והם מקבּלים את שׂכר-הדירה, ועל סמך זה אפשר אוּלי להגיד שבּרלין היא קוֹלוֹניה של פּלשׂתינה. אוּלם חפצתי לשמוֹע מדרפל דברים בּרוּרים ועמדה בּרוּרה, וּכשדיבּר על “הכּוֹחוֹת הפּרוֹדוּקטיביים שבּארץ” חפצתי לדעת: מי הם הכּוֹחוֹת הפּרוֹדוּקטיביים אשר משקנוּ נמצא בּסתירה אִתם, מי הם בּכלל הכּוֹחוֹת הפּרוֹדוּקטיביים האלה וכמה הם, הזכוּ גם יהוּדים להימנוֹת עליהם? הלא אנחנוּ הציוֹנים איננוּ נכנסים למספּר הכּוֹחוֹת האלה. למה הלשוֹן האֶזוֹפּית המסתתרת הזאת? וּכשהחבר דרפל דיבּר על דמוֹקרטיוּת, חפצתי שיעשׂה חסד ויגיד מַהי הדמוֹקרטיה שבּשמה הוּא מדבּר. אינני יוֹדע אם בּיחס למדינוֹת אחרוֹת הוּא חסיד גדוֹל של דמוֹקרטיה, אבל לגבּי ארץ-ישׂראל הוּא חסיד. ואני רוֹצה איפוֹא שיגיד בּגָלוּי, מה הם הדמוֹקרטים של ארץ-ישׂראל. עתה אין עוֹד צוֹרך בּשוּם סתר-פּנים.

אוֹמַר את האמת. ויכּוּח מדעי, ויכּוּח משקי אין לי צוֹרך לנהל עם החבר דרפל, כּי עם עוֹרבים מקרקרים המשתדלים בּכל מקוֹם לתפּוֹס כּל סימן של כּשלוֹן ולעשׂוֹת ממנוּ מַטעמים פּוֹליטיים וכלכּליים, – אין להתוַכּח. כּל המתנגדים של רוּסיה, של וינה הסוֹציאל-דמוֹקרטית, של משק הפּוֹעלים בּכל מקוֹם, כּוּלם מצאוּ להם לא הזדמנוּת אחת להתיצב בּפּוֹזה וּלקוֹנן על הסכּנה, על חוֹסר התכלית, על הכּשלוֹן ועל חוֹסר הכּשרוֹן. תפקיד זה אינוֹ קשה בּיוֹתר. יש עמלק המזַנב את הנחשלים מתוֹך כּאב-לב אוֹ בּלי כּאב זה. אוּלם יש חזיוֹן אחד שעליו רוֹאה אני הכרח לדבּר גלוּיוֹת דוקא. לאחר עשׂרוֹת שנים של המלחמה האידיאוֹלוֹגית הגדוֹלה הגענוּ לכך, שהסוֹציאליזם היהוּדי וּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, וגם “הבּוּנד” בּתוֹכה, רוֹאים את עצמם כּבנים לעמם. אנוּ השתחררנוּ מזמן מהתפיסה הסוֹציאליסטית האַסימילַטוֹרית הרוֹאה אוֹתנוּ רק כּהדוֹם לאחרים. המקרים שהיוּ לפני ארבּעים וחמש שנה כּשיהוּדים ויּהוּדיוֹת ישבוּ בּבתי-דפוּס אי-לגליים של “נַרוֹדנַיה ווֹליה” והדפּיסוּ פּרוֹקלַמַציוֹת של פּוֹגרוֹמים, נראים עכשיו בּינינו למפלצת היסטוֹרית. כּשהמנוֹח מֶדֶם פּלט מפּיו שדם יהוּדי הנהוּ שמן-משחה על גלגלי הרבוֹלוּציה, התקוֹממוּ נגדוֹ סוֹציאליסטים יהוּדים גם בּלתי-ציוֹנים. גברה ההכּרה כּי כּל מעמד עוֹבד שבּכל אוּמה קיים לשם עצמוֹ, הוּא יוֹצר בּשביל עצמוֹ, וּבתוֹר כּזה הוּא פּוֹעל וּמסַייע גם לאחרים. ואם לוֹ לעצמוֹ אין ערך, למה יעמוֹל וּמה יִיצוֹר? מבּלי ההנחה היסוֹדית, שמעמד הפּוֹעלים העברים צריך לבנוֹת את עצמוֹ, אין מקוֹם לשוּם תנוּעת-פּוֹעלים יהוּדית. אבל זכינוּ לגלגוּל חדש של החזיוֹן האַסימילַטוֹרי דוקא בּארץ-ישׂראל. הם עוֹשׂים את האידיאל שלנוּ לא רק לצחוֹק וּלקלס, אלא גם רוֹצים למצוֹא זכוּת על רדיפת האידיאל שלנוּ, על רדיפת האנשים החיים בּשביל האידיאל הזה בּרוּסיה. הם יוֹצרים כּאן בּרית חפשית בּמלחמה על “היסוֹדוֹת הדמוֹקרטיים” עם כּל מַשׂטינינוּ. ערב הועידה קראתי חוֹברת אחת, כּתוּבה עברית וּמַסבּירה שהיסוֹדוֹת הדמוֹקרטיים שבּארץ-ישׂראל צריכים ללמוֹד ממלחמת הבּחירוֹת שהיתה עכשיו, שהם עד הנה לא היוּ די חריפים ורדיקליים בּמלחמתם נגדנוּ. ראינוּ שהם קוֹראים דמוֹקרט למי שמתנגד לישוּב העברי בּארץ-ישׂראל – זוֹהי הדמוֹקרטיוּת שלהם וזהוּ הסוֹציאליזם שלהם, המשמשים לא את נוֹשׂאי התנוּעה, את הפּוֹעל העברי, אלא את מישהוּ אחר, שיש לוֹ חשבּוֹנוֹת שלוֹ, מישהוּ המעוּנין שבּארץ-ישׂראל לא יִבָּנה משק ולא תהיה עליה ולא תתפּתח דמוֹקרטיה אמיתית, אלא שתהיינה הפגנוֹת. ואתם, יוֹרשיהם של הסוֹציאליסטים האַסימילטוֹרים והמסגירים את עמם לפוֹרעים, צאוּ למערכה בּפנים גלוּיוֹת, ואז יוּכל ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל לקבּוֹע את יחסוֹ אליכם לא מתוֹך ערפל של אידיאַליזציה, כּי אם מתוֹך ידיעה בּרוּרה.

קונגרס ה“קונסולידציה”

מאת

ברל כצנלסון

---

בּויכּוּח על שאלוֹת התרבּוּת

מאת

ברל כצנלסון

¹

אנסה לנגוֹע אך בּנקוּדוֹת אחדוֹת של פּעוּלתנוּ התרבּוּתית. תנוּעתנוּ החלה את דרכּה כּתנוּעה תרבּוּתית. יחד עם כּבּוּשיה המשקיים היתה גם החלוּצה בּתפקידים התרבּוּתיים שלנוּ בּארץ. מפעלנוּ החלוּצי אי אפשר היה לוֹ שלא להיוֹת כּרוּך בּחיי תרבּוּת אינטנסיביים. כּל הזנחה אוֹ קיצוּץ בּפּעוּלה תרבּוּתית מתגלים מיד בּכל פּינוֹת עבוֹדתנוּ. וגם כּל הזנחה בּעניני הלשוֹן. “הַקניַת השׂפה העברית” היא בּעיני אלכּסנדר גוֹרם מעכּב. בּעינינוּ זהוּ גוֹרם המקַדם את תנוּעתנוּ, לא רק מבּחינת מילוּי תפקידה הלאוּמי, המלַכּד וּמקבּץ גָלוּיוֹת, כּי אם גם כּמַפתח לאוֹצרוֹת תרבּוּת וליצירה תרבּוּתית. בּשנים האחרוֹנוֹת לא הגבּרנוּ את הפּעוּלה התרבּוּתית לפי גידוּל התנוּעה. כּמה כּוֹחוֹת התנוּעה ה“שייכים” לעבוֹדת התרבּוּת רתמנוּ בּעבוֹדה המשקית והמדינית. היינוּ נאלצים לקחת מהתרבּוּת את הכּוֹחוֹת המגיעים לּה – ונענשנוּ. מי שיראה את המבוּכה, את קשי הקליטה הרוּחנית בּתנוּעתנוּ, בּאיזוֹ מידה בּלתי-מספּיקה נִטוֵית המסוֹרת של התנוּעה, בּיחוּד בּשעה קשה זוֹ – יבין כּי הגבּרת יסוֹד התרבּוּת בּתנוּעתנוּ הנָה אחד הצרכים החיוּניים שלנוּ כּיוֹם.

ליגלגוּ כּאן על זה, שבּמרכּז פּעוּלתנוּ התרבּוּתית עוֹמדת הַקניַת הלשוֹן. מי ליגלג? דוקא אלה המפחדים כּל כּך מפּני סכּנת הליקוידטוֹריוּת. והם שוֹכחים כּי אחד הגוֹרמים, המחזקים וּמרתקים את תנוּעתנוּ – זהוּ הקשר עם הלשוֹן ועם נכסי התרבּוּת שבּלשוֹן זוֹ. המצב בּתנוּעתנוּ הוּא זה כּי רק חלק בּא אליה מזוּין בּמכשירי תרבּוּת שלנוּ ויוֹנק ישר ממקוֹרוֹת הכּאב והיצירה של העם, וחלק בּא ממקוֹמוֹת שלא ניתנה לוֹ כּל אפשרוּת להכּיר את תרבּוּתנוּ. בּאים מרוּסיה, מגרמניה ואפילוּ מפּוֹלין בּחוֹסר השׂכּלה עברית, וכאן זהוּ אחד העיכּוּבים הגדוֹלים ליצירתנוּ וּלהתלַכּדוּתנוּ.

אסכּים לחבר ד. הוּרביץ, כּי בּשטח הפּרוֹבּלימוֹת החברתיוֹת נעשׂה אצלנוּ מעט מאד. יש שמשהוּ נעשׂה אצלנוּ בּזמן הרעש של מלחמת הבּחירוֹת. אוּלם פּעוּלה שיטתית, המבררת לפני ציבּוּרנוּ את שאלוֹתיו וּשאלות חיי העוֹלם וּמדבּרת אליו בּלשוֹנוֹ וּבדמוּיוֹתיו, אינה נעשׂית אלא בּמידה מוּעטה מאד. מה הסיבּה? השׂמאל פּוֹתר את השאלה על נקַלה: הכּל ניתן ונאמר מראש, ויש רק לחזוֹר על מה שנאמר אצל פּלוֹני אוֹ אלמוֹני. לזה הם קוֹראים חינוּך מעמדי. אוּלם בּתפיסתם זוֹ הם משרתים את תנוּעת הפּוֹעלים “שירוּת של דוֹב”. איני מזלזל בּמדעי החברה וּבחינוּך פּוֹליטי מעמדי, אבל אינני רוֹאה בּזה שוּם חינוּך רציני, כּשמהפּכים את מדע-החברה, את הכּרת עניני הכּלכּלה והמדינה, למצוַת אנשים מלוּמדה. דבר זה לא יעמיק את ההכּרה המעמדית ולא ישחיז את הנשק הנדרש לתנוּעתנוּ. שטחיוּת בּענף-פּעוּלה זה לא תכשיר את הלבבוֹת והמוֹחוֹת, אלא תטמטם אוֹתם. אצלנוּ מפוּתח מאד החוּש החברתי, ואם רבּים מתוֹכנוּ אינם מביאים אִתם השׂכּלה עברית ואנוֹשית, הרי בּלב כּוּלנוּ טבוּעה נטיה חברתית, ואין אנוּ זקוּקים לתעמוּלה שטחית וּלמילוּי המוֹחוֹת בּקש וּבגַבבה. טוֹב שלא נעשׂה פּעוּלה זוֹ משנעשׂה אוֹתה בּאוֹפן שטחי. היוּ ימים שתנוּעת הפּוֹעלים הפּרימיטיבית, ששלחה דברה להמוֹני אדם בּלתי-מפוּתחים, היתה מוּכרחה להתרכּז בּאַגיטַציה פּוֹליטית. אוּלם גם בּעוֹלם הגדוֹל, בּתנוּעוֹת הפּוֹעלים ההמוֹניוֹת, מתחילה העבוֹדה התרבּוּתית ללבּוֹש צוּרה אחרת. גם שם מכּירים, כּי הפּוֹעל אינוֹ אך אוֹטוֹמַט המצוּוה על מלחמת המעמדוֹת, אלא שיש לוֹ תביעוֹת אנוֹשיוֹת ונפש חיה. נוֹסדוֹת אגוּדוֹת נוֹער בּמטרוֹת תרבּוּתיוֹת וּמדעיוֹת, מחפּשׂים שיטוֹת לחינוּך היחיד, להכשרה פיסית וטכנית, ללימוּד הספרוּת הלאוּמית והעוֹלמית. את העבוֹדה התרבּוּתית בּין הגדוֹלים, מחוּץ להקניַת הלשוֹן, הייתי מכניס בּשלוֹשה ענפים עיקריים: א) החינוּך החברתי; ב) החינוּך הספרוּתי; מבּלעדיו לא נמצא את ידינוּ ורגלינוּ בּשאלוֹת האנוֹשיוֹת הכּרוּכוֹת בּחיינוּ המוּרכּבים. וגם “קשרינוּ עם העם” אשר “פּוֹעלי-ציוֹן” השׂמאליים הרבּוּ לתבּוֹע אוֹתם, גם הם לא יתָכנוּ בּלעדי השתרשוּת נפשית בּספרוּתנוּ; ג) רציתי להפנוֹת את תשׂוּמת-הלב לענף חינוּך, אשר חשיבוּת מיוּחדת לוֹ לגבּי דידנוּ, שדוֹרוֹת על דוֹרוֹת חוּנכוּ על אַסכוֹלַסטיקה, בּין בּבתי-המדרש בּין בּמפלגוֹת. חינוּך חדש, אשר בּתנוּעת הצוֹפים נראים ראשוֹני ניצניו, ולתנוּעתנוּ אנוּ הוּא זר וּבלתי-מוּבן. חינוּך זה, אשר מרכּזוֹ הוּא בּחינוּך האוֹפי, בּפיתוּח החוּשים, בּהשרשת עיקרי הדייקנוּת, בּהקנית היחס לטבע, בּרכישת ידיעוֹת שימוּשיוֹת, בּהכשרת אדם לבל יהיה תוֹספת למכוֹנה אלא שוֹלט בּה וּמסוּגל לחַדש וּלהמציא, חינוּך זה הוּא הדרוּש בּיחוּד לנוּ, למען התפקידים של כּוֹבשי ארץ אשר קיבּלנוּ על עצמנוּ. איני יוֹדע מה שֵם לקרוֹא למגמה זוֹ בּחינוּך. בּרוּסיה קיימים חוּגים מיוּחדים אשר שׂמוּ להם למטרה את “האִרגוּן המדעי של העבוֹדה” (נא"ט). בּפעוּלתנוּ התרבּוּתית יש הכרח לטפּח מגמה זוֹ.

---

על "דבר"

מאת

ברל כצנלסון

לא אוּכל לוֹמר, שהבּיקוֹרת על “דבר” הניחה את דעתי. אמנם, בּהשוַאה עם גוֹרל ועדת התרבּוּת והנוֹער העוֹבד בּויכּוּח זה – נהגוּ אִתנוּ בּחסד. שנַים מן הנוֹאמים, ד“ר וַינשל וד. שטוֹק, גם מצאוּ מלים אחדוֹת טוֹבוֹת ל”דבר" – חזיוֹן בּלתי-רגיל כּלל אצלנוּ, להוֹדוֹת בּיתרוֹנוֹתיו של המבוּקר. ואף על פּי כּן – לא זוֹ הבּיקוֹרת שהתכּוַנתי לשמוֹע. לא היתה כּאן בּיקוֹרת פּוֹליטית או ספרוּתית הנוֹגעת בּעיקרי השאלוֹת וההערכוֹת, היוּ רק טענוֹת ותרעוּמוֹת בּוֹדדוֹת. בּיקוֹרת זוֹ איננה נוֹתנת לי את ההזדמנוּת לברר את דרכי “דבר”. אסתפּק איפוֹא רק בּתשוּבה על הטענוֹת שנשמעוּ כּאן.

החבר ד. הוּרביץ הביא ג' עוּבדוֹת לגנאי מתוֹך הכרוֹניקה החיצוֹנית שלנוּ. ושׂמח אני שרק שלוֹש, וּמהן אחת שכּבר העיר עליה לפני שנה וחצי. הרי שטרח ויוֹתר מזה לא מצא. ובשביל עתוֹן יוֹמי על שטח של שנתים – אין זה כּל כּך הרבּה. העוּבדה הראשוֹנה: חיפּוּי על חטאי הס. ד. הבּוּלגרים. אוֹדה, רק היוֹם נוֹדע לי שהנני חסיד נלהב שלהם. את ההערה, שעליה דיבּר, אני חוֹשב לבלתי-נכוֹנה. אוּלם עתוֹן יוֹמי, העוֹבד בּתנאים כּמוֹ שלנוּ, לא ימָלט מפּעם לפעם מקליטת ידיעה שאיננה לפי רוּחוֹ דוקא. אין עתוֹן יוֹמי יכוֹל לחכּוֹת בּכל ידיעה עד שתתבּרר לוֹ בּהחלט. עוּבדה ב‘: החבר הוּרביץ קוֹבל שבּענין הנסיכים בּגרמניה¹ הערכנוּ לא כּדעתוֹ, ואפילוּ לא כּדעת ה“מַנשסטר גארדיֶן”, שגם הוּא ראה את הס. ד. לא כּאוֹסרי המלחמה אלא כּנגררים אחרי הקוֹמוּניסטים. אוּלם כּלוּם חייבים אנוּ להיזוֹן בּשאלוֹת אֵלוּ דוקא מפּי “מַנשסטר גארדין” הליבּרלי, אשר בּמקרה הוּא יכוֹל “להשׂמאיל” בּאיזוּ שאלוֹת? עוּבדה ג’: מנאוּם גדוֹל של זינוֹביֶב² הבאנוּ רק קטע קטן. אתם יוֹדעים שהמקוֹם אצלנוּ מצוּמצם, וּבקטעים הפּוֹליטיים שלנוּ איננוּ יכוֹלים להכניס את הנאוּמים עד תוּמם. ועל עצם האינפוֹרמציה מרוּסיה עוֹד אדבּר.

הבנה בּיקרתית מיוּחדת בּמינה הראה כּאן החבר שמעוֹני. הוּא אשר ידע לדרוֹש נאה דרך-ארץ מאת גלילי לארלוֹזוֹרוֹב, הראה בּעצמוֹ מידת דרך-ארץ והבנה יפה בּהעריכוֹ בּזלזוּלים גסים את עבוֹדתוֹ הפּוּבּליציסטית של מ. בּילינסון, הסוֹפר ישר-הלב וּרחב-הדעת. אוֹתוֹ מבקר גם גילה את בּקיאוּתוֹ הפּוֹליטית, בּטענוֹ כּי הפּרקים בּ“דבר” על עניני הפּוֹעלים בּאנגליה לקוּחים מ… “סוֹציאַליסטיצ’סקי וֶסטינק”. כּל המכּיר קצת את הרכּב מערכת “דבר” יוֹדע, כּי בּעניני איפוֹרמציה מאנגליה אין אנוּ תלוּיים לא ב“אינפְּרֶקוֹר”³ ולא בּ“סוֹציאַליסטיצ’סקי וסטניק”⁴, כּי אנוּ מקבּלים את החוֹמר ממקוֹרוֹת ראשוֹנים, וכי עוֹבדים בּמערכת אנשים המעריכים את הענינים מתוֹך בּקיאוּת ודעה עצמית.

טענוּ כּאן על יחסנוּ לרוּסיה. ונשמעוּ כּאן דברים שאינם אלא מַלשינוּת שלוּחה מהָכָא להָתָם. בּמלאכה זוֹ לא תחַדשוּ הרבּה, כּי רבּים העוֹשׂים אוֹתה גם מחוּץ ליוֹשבים כּאן. הייתי יכוֹל להשיב לכל המקטרגים בּהלצה: נשׂמח אם תתיחס מוֹסקבה אלינוּ בּאוֹתוֹ הרצוֹן לדעת את האמת הקיים אצלנוּ. אין אנוּ משלמים לה מידה כּנגד מידה. הקוֹרא שלנוּ מעוּנין קוֹדם כּל להכּיר את הדברים כּהוָיתם, מכּל הבּחינוֹת. ואנוּ חפצים לעזוֹר לוֹ בּזה, בּלי שוּם פּניה צדדית. עוֹד בּטרם היוָסד העתוֹן בּאנוּ בּדברים עם סוֹפרים שוֹנים בּרוּסיה, מהם גם קוֹמוּניסטים, אם כּי לא קוֹמיסַרים. ומכּל הקשרים שקשרנוּ לא העלינוּ הרבּה. נתבּרר כּי סוֹפרים רבּים חוֹששים לכתוֹב לארץ-ישׂראל (אפשר שיש גם סיבּוֹת חמריוֹת לדבר. עתוֹן פּוֹעלים בּארץ-ישׂראל איננוּ כּל כּך עשיר). וכמה אנשים אשר חפצוּ בּלב שלם לעזוֹר לנוּ והם נאמנים למשטר הסוֹביטי – הוּגלוּ בּעווֹן ארץ-ישׂראליוּתם. חפצנוּ לקבּל תיאוּר הוָי מרוּסיה, ואם היוּ כּאלה שאינם לפי טעמכם, תדעוּ נא שהם נתקבּלוּ מאנשים הנאמנים גם על חבריכם שם. קבּלת ידיעוֹת מבוֹררוֹת וּמנוּפּוֹת מרוּסיה קשה יוֹתר מאשר מכּל ארץ אחרת. יש רק מקוֹרוֹת אוֹפיציוֹזיים וּמקוֹרוֹת אֶמיגרנטיים, וּבתנאים כּאלה אין כּל אפשרוּת להשׂיג אינפוֹרמַציה טוֹבה.

כּשהחבר אביבי פּוֹסל אוֹתנוּ – אין לי עליו כּל תרעוֹמת. אם כּי רק היוֹם נוֹדע לי שהוּא… חיכּה זמן רב להוֹפעת “דבר” ותלה בּוֹ תקווֹת רבּוֹת. ועתה הוּא שוֹאל למה מתנוֹסס שם ההסתדרוּת על “דבר”. על זה ישיב הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי, ולא על ידי אביבי, המכריז כּי סבל הפּוֹעל אינוֹ משתקף בּ“דבר”. סימן, כּי אוֹתוֹ סבל המשתקף יוֹם יוֹם מעל עמוּדי “דבר” אינו סבלוֹ של אביבי. הוּא רוֹאה סתירה בּין “הטָפה לציוֹנוּת” וּבין האוֹפי המעמדי של העתוֹן. סתירה זוֹ קיימת אוּלי בּמוֹחוֹ של אביבי, אוּלם לא בּחייו של הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי. ועתוֹן הפּוֹעלים אינוֹ טוֹב מן הפּוֹעל.

החבר שמעוֹני מצא בּגידה מעמדית קשה בּזה, שניתנה האפשרוּת למשטרת תל-אביב להשיב על ההאשמוֹת שנשמעוּ בּעתוֹן כּנגדה. איני יוֹדע על פּי איזה שוּלחן-ערוּך של אֶתיקה סוֹציאליסטית אסוּר לתת לנאשם את האפשרוּת להשיב. גם מנהל “הדסה”, אשר ניהל פּוֹליטיקה של שׂטנה נגד הפּוֹעלים ונגד עתוֹנם, קיבּל את האפשרוּת להשיב מעל דפּי עתוֹננוּ. ואשר לשוֹטר, אינני רוֹאה אדם לבוּש מדים כּאוֹיב דוקא. בּמידה שהוּא ממלא את תפקידוֹ בּיוֹשר, הנהוּ אדם עוֹבד כּכל אחד מאִתנוּ. על כּל פּנים אין להתיחס לשוֹטר בּתל-אביב כּאל זַ’נדַרם צאריסטי. יש מעוּנינים להציגם בּפני העוֹלם כּנוֹשׂאי-כּידוֹן של האימפּריאַליזם. נגד מעשׂי חוּליגַניוּת נילָחם תמיד, אם יֵעָשׂוּ על ידי שוֹטרים אוֹ פּוֹעלים.

על האשמוֹת סתמיוֹת לא אשיב. אם יש עוּבדוֹת בּרוּרוֹת – אענה עליהן, ואם ידָרש – אבררן. שוּם זרם לא ימצא, כּי דחיתי איזוֹ תשוּבה שלוֹ, בּלתי אם היוּ בּה דברים “בּלתי-צנזוֹריים”. גם חברי מפלגה מתנגדת חייבים להוֹדוֹת בּזכוּתוֹ של עוֹרך לבחוֹן דבר אם ראוּי הוּא לדפוּס.

שוֹאלים אוֹתי מדוּע לא פּירסמתי גילוּי-דעת חתוּם על ידי “מאוֹת” פּוֹעלים על ההפגַנה בּירוּשלים. אוֹמַר לכם: גם לחוֹפש שבּ“דבר”, שאינוֹ שכיח בּעתוֹני פּוֹעלים אחרים, יש גבוּלוֹת. גבוּלוֹת של טעם וּגבוּלוֹת של שקילת הפסד הפּרסוּם. דבר שאת פּרסוּמוֹ אראה כּמַזיק לענינים החיוּניים של הפּוֹעלים – אגנוֹז, ולא אשׂים לב למֹה שיחשדוּ בּי.

טענוּ שלא פּירסמנוּ את דברי אנשי “איחוּד”. עשׂינוּ זאת בּהכּרה בּרוּרה: עתוֹן ההסתדרוּת יש לוֹ הרבּה חוֹבוֹת בּפני חברי ההסתדרוּת, אוּלם אין לוֹ חוֹבה לשמש מבטא לצוֹררי ההסתדרוּת. “דבר” רשאי לתת ידיעוֹת גם על חוּגים הנמצאים מחוּץ להסתדרוּת, ואפילוּ הידיעוֹת מעוֹלם החרדים שעליהן קָבלוּ פּה אינן פּוֹסלוֹת אוֹתוֹ, אם יש להן חשיבוּת כּל-שהיא, פּוֹליטית אוֹ עתוֹנאית. אוּלם לגבּי חוֹתרים תחת ההסתדרוּת אין לנהוֹג מידה זוֹ. בּהסתדרוּת יש החלטה בּרוּרה על ה“פרקציה”⁵ וגלגוּליה. וכשה“איחוּד” התחיל להמטיר עלינוּ מכתבים וקוֹמוּניקַטים, ולדרוֹש לפרסמם, בּיקשתי מהם רק שׂיחה פּרטית גלוּית-לב, למען בּרר לעצמי מה טיבם. לשׂיחה זוֹ לא זכיתי. וכל עוֹד לא זכיתי, איני רוֹאה זרם זה כּזרם הסתדרוּתי. הטענה שבּתוֹך “איחוּד” ישנם בּעלי כּרטיסי-חבר בּהסתדרוּת – אינה מספּיקה לי. לא הטיפּה הכּשרה “מכשירה” אלא הטיפּה ה“טריפה” מַטריפה.

בּזה אני מסיים את התשוּבוֹת על מה שנשאלתי, ולא הייתי מסתלק מבּירוּר ספרוּתי וּפּוֹליטי, אלא שהאפשרוּת אינה ניתנת לי. אוּלם אשיב על שאלה אחת, המעסיקה רבּים, שנשאלה מפּי יערי: הרכּב המערכת. קיימת דרישה ליחסיוּת בּהרכּב המערכת. על דרישה זוֹ יש לדוּן מבּחינה פּוֹליטית אוֹ מבּחינה ספרוּתית, מצד עצם העריכה. מבּחינה פּוֹליטית אוֹמרת דרישה זוֹ: העתוֹן הוּא של ציבּוּר הפּוֹעלים כּוּלוֹ, ציבּוּר זה מוּרכּב מזרמים שוֹנים, ועליו לשקף אוֹתם, וּלשם זה צריך שהמערכת תהיה מוּרכּבת מבּאי-כּוֹח הזרמים. לפי זה צריכה המערכת להסתדר על פּי דוּגמת הוַעדה המַתמדת שלנוּ. זוֹהי לכל הפּחוֹת פּרוֹבּלימה אִרגוּנית קשה. אוּלם יש כּאן לא רק שאלה טכנית, אלא גם שאלת התוֹכן והעֶמדה. איני רוֹאה אפשרוּת להוֹציא עתוֹן אשר ישַקף גם את עמדתי וגם את עמדת אביבי, אשר יֵעָרך על ידי עברי ואידישיסט כּאחד. מכּאן אפשר להסיק, כּי אין מקוֹם לעתוֹן של הסתדרוּת. אני לא הסקתי מסקנה זוֹ. לדידי, זכּאית התנוּעה לעשׂוֹת את מעשׂיה, גם אם בִּפְנים יש מיעוּט המתנגד לה. שוּם תנוּעה מעמדית מַקיפה לא תוּכל להתנהל אם תרצה להשכּין בּהנהלה את כּל הכּיתוֹת המתרוֹצצוֹת בּתוֹכה. יכוֹלים בּחיק התנוּעה לטפּח מידה מרוּבּה של חוֹפש הדעוֹת, אוּלם מערכת אינה קדֵירה דבֵי שוּתפֵי. שוּם אוֹרגן ספרוּתי של תנוּעה אינוּ יכוֹל להתנהל על ידי הזרמים שבּתוֹכה, אף על פּי שהוּא יכוֹל לבטא אוֹתם. וּמסוּפּקני, אם ה“פּרַבדהּ”⁶ נוֹתנת אפשרוּת הבּיטוּי לטרוֹצקי⁷, בּמידה ש“דבר” נוֹתן אפשרוּת זוֹ לשׂמאל.

הדמוֹקרטיה, הנתבּעת פּה מפּי כּלּ חסידי החוֹפש, אינה יכוֹלה לוַתר על זכוּתוֹ של הרוֹב להדריך, ואינה מוֹדה בּזכוּתוֹ של כּל מיעוּט להשתתף בּהנהלה וּלהפריע מבִּפְנים. משטר כּזה אינוֹ דמוֹקרטיה אלא אנַרכיה, הדמוֹקרטיה מבטיחה את זכוּת המיעוּטים, אוּלם אינה מַשליטה אוֹתם על הפּעוּלה.

וּמבּחינת העריכה עצמה: לכל פּעוּלה יש תנאים טבעיים שלה, שבּלעדיהם לא תיכּוֹן. עריכה היא קוֹדם כּל ענין שבּטעם. ואיני סבוּר שלגבּי עריכה יש טעם משוּתף אפילוּ בּמפלגה אחת, ואיני מאמין שקוֹאוֹפּרציה של מפלגוֹת יכוֹלה לצווֹת על הטעם. יש מוֹסדוֹת שאוֹתם הוֹלמת אוּלי קוֹאוֹפּרציה. הנה בּנשׂיאוּת הועידה אפשר להתוַכּח כּכל אַוַת הנפש, אוּלם אם תכניסוּ יסוֹד זה בּעריכה של עתוֹן יוֹמי – לא יקוּם הדבר. כּאן אפשר לאַחר חצי שעה, ועתוֹן, אם תאַחר בּוֹ, ילך לאיבּוּד, ואיש לא יזכּוֹר לוֹ את חסד היחסוּת. אין לך ענין שיש בּוֹ מקוֹם לניגוּדים פּוֹליטיים, מוּסריים, אֶסתטיים ואפילוּ בּלשניים כּבּיטוּי. וכשם שאין להרכּיב קבוּצה על ידי מינוּיים של מפלגוֹת, כּי אם על ידי בּחירה עצמית, כּך הדין בּקוֹלֶגיוּם של מערכת.

ארלוֹזוֹרוֹב עירער על מנהגנוּ לנהל מוֹסדוֹת על ידי קוֹלגיוּם. הוּא נוֹטה להנהלת-יחיד. אני מסכּים אִתוֹ, שכּמה מוֹסדוֹת אצלנוּ היוּ מרויחים על ידי זה. וגם יש מוֹסד שמתנהל כּכה: בּנק הפּוֹעלים, ואין “הפּוֹעל הצעיר” מערער על זאת. וגם אני אין עיני צרה בּזה. עתוֹנוּת יוֹמית דוֹרשת, לדעתי, עריכה אינדיבידוּאַלית. יכוֹלתי להביא כּמה ראַיוֹת מדברי אנשים מנוּסים בּעריכה. גם בּקרב “הפּוֹעל הצעיר” ידוּעה הדרישה של עוֹרך יחיד. אין מצדי כּאן תאוַת דיקטטוּרה. בּ“דבר” קיים קוֹלגיוּם אידיאלי, קבוּצה. הלוַאי על כּל הקבוּצוֹת. אוּלם קוֹלגיוּם אין פּרוּשוֹ קוֹנפדֶרציה של מפלגוֹת. לא הייתי מסכּים בּשוּם אוֹפן למינוּי חברים גם מצד מפלגתי. אין קוֹלגיוּם כּזה קיים אלא על יסוֹד בּחירה עצמית. התנאי שבּלעדיו לא תוּכל העבוֹדה להיעשׂוֹת הוּא אֵמוּן הדדי מוּחלט.

רבּים לא האמינוּ בּאפשרוּת קיוּמוֹ של עתוֹן ההסתדרוּת. טרם שכחתם ודאי. אני האמנתי. אם כּי ידעתי, כּי נשקפת לעתוֹן מצוּקה חמרית, מיעוּט הדמוּת, אי-אֵמוּן והתנגדוּת. גם על זה אפשר להתגבּר, אם בּפנים שוֹלט האֵמוּן האישי. הסכּמתי פּעם אפילוּ לקוֹלגיוּם של מפלגוֹת, אוּלם בּרגע שהוּברר לי, כּי אין האֵמוּן האישי, כּי אין הגנה על כּבוֹד חבר, כּי יש דם סוּמק טְפֵי – הסתלקתי מזה. ידעתי כּי בּאוירה של חַשדנוּת לא אוּכל לעשׂוֹת דבר. בּמערכת הכרחית לא רק הבנה משוּתפת בּענינים העיקריים של ההסתדרוּת, ולא רק קרבת טעם, דרוּשים גם יחסי כּבוֹד מאדם לאדם, הידיעה לסלוֹח שגיאוֹת וּלבקש את תיקוּנן, ולא להטיל כּוַנוֹת זרוֹת, ולא לראוֹת שגגה כּזדוֹן. מידוֹת אֵלוּ אינן מן המצוּיוֹת בּיוֹתר אצלנוּ. בּאוֹתה הבּחירה העצמית שהוּנחה בּיסוֹד המערכת הקיימת כּיוֹם השׂגנוּ זאת, והיא שעמדה לנוּ להחזיק מעמד בּתנאים הקשים, שאיני מקוֹנן עליהם.

לי ולחברַי ההכּרה הגמוּרה, כּי עשׂינוּ את עבוֹדתנוּ בּאמוּנה, כּי משוּם זרם בּהסתדרוּת לא ניטלה האפשרוּת של בּיטוּי מלא ויש בּגדר יחסי כּבוֹד להסתדרוּת ולחברים.

---

דברי נעילה

מאת

ברל כצנלסון

¹

אילמלא היתה השעה כּה מאוּחרת – אוֹ מוּקדמת – הייתי בּוֹחר, בּמקוֹם לשׂאת נאוּם נעילה חגיגי, לקרוֹא הרצאת בּיקוֹרת על הועידה. היא ראוּיה לביקוֹרת גם מבּחינת אָרכּה וגם מבּחינת תכנה, אוּלם לא זוֹ השעה. חפצתי לדבּר על הרגשה עיקרית קשה שליוַתנוּ בּועידה זוֹ. הלכנוּ אליה לא כּאֶל ועידוֹתינוּ הקוֹדמוֹת. עוֹד מהשנים הראשוֹנוֹת שׂשׂנוּ אל ועידוֹתינוּ כּאֶל קרָב, רצנוּ כּאל יצִירה, צָפינוּ חידוּש. ואמנם, כּל ועידה היתה נוֹשׂאת בּקרבּה איזוֹ התחלה חדשה, דרך חדשה, והיתה הרגשה כּי ממחר יתחיל דבר-מה אחר. הנה מהועידה השניה יצאנוּ בּרעיוֹן חברת-עוֹבדים, “ניר”, משׂרד קבּלני, עתוֹן ההסתדרוּת.

לועידה זוֹ הלכנוּ בּרוּח אחרת. לא נצא ממנה בּמוֹסד חדש, אלא בּפירוּרים: הנהלה כּלכּלית וכדוֹמה. אוּלם יש זמנים כּשהמצוה היא החזקת מעמד ולא כּיבוּש עמדוֹת חדשוֹת. בּלב מכוּוַץ וּברוּח עמוּמה הלכנוּ לועידה זוֹ – והועידה עשׂתה דבר-מה, אשר אם כּי אינוֹ ניכּר אוּלי כּרגע, הנה כּעבוֹר זמן נדע בּודאי להעריכוֹ.

מי נביא ויאמר, מתי יבוֹא הקץ למצב מצוֹר זה, בּוֹ אנוּ נתוּנים. אוּלם מצב מצוֹר, הכּרוּך גם בּאכזבוֹת וּבעוֹזבי מערכה – חשיבוּת מַכרעת לוֹ בּגוֹרל העם. אלה הם הרגעים שבּהם נחשל העם, שבּהם נחשלת התנוּעה. אנוּ יוֹדעים מה נתנוּ לנוּ, לותיקים, שנוֹת המלחמה בּארץ² - בּרכוּש רב יצאנוּ מהן. וגם מהמצוֹר הזה מצוה עלינוּ לצאת בּרכוּש נפשי. הועידה עשׂתה צעדים עצוּמים לביצוּר ההסתדרוּת. היא סיכּמה ויכּוּחים וניגוּדים קשים. בּהתנהגוּתוֹ של כּל חוּג וחוּג בּועידה היתה בּרגעים ידוּעים התרוֹממוּת מעל למצבוֹ. ואני חוֹשב שועידתנוּ זוֹ הקשה, העצוּבה, הפּרוֹזאית, הממוּשכת – עשׂתה את שליחוּתה. היא נתנה לנוּ נשק, ציינה את הדרך המוּכרחה להוֹציאנוּ למרחב, למען נשוּב להיוֹת תנוּעה עממית חלוּצית ורבוֹלוּציוֹנית הצוֹעדת לקראת כּיבּוּשים חדשים.

תמוּז תרפ"ז.

---

ערב הקוֹנגרס החמישה-עשׂר

מאת

ברל כצנלסון

¹

(מתוֹך שׂיחת חברים)

בּלכתנוּ אל מלחמת הבּחירוֹת לקראת הקוֹנגרס הציוֹני, עלינוּ לדעת קוֹדם כּל מה היה לנוּ. למדנוּ לדבּר בּטרמינוֹלוֹגיה צבאית: חזית, מערכה וכוּ'. לפי טרמינוֹלוֹגיה זוֹ מצבה של הציוֹנוּת כּיוֹם הוּא מצב של צבא ניגף. לא צבא שהפסיד, חלילה, את המלחמה כּוּלה, אבל תגרה הפסיד. ועכשיו עוֹמד טיבוֹ של הצבא למבחן: אם יהפוֹך עוֹרף אוֹ יחזיק מעמד ויתגבּר. וזוֹהי כּעת השאלה העיקרית של הציוֹנוּת: אם יש בּה יסוֹד אשר יעמוֹד ולא יברח. אין זוֹ אך שאלת יציאה בּלבד. היציאה אינה אלא פּרט אחד של חזיוֹן המנוּסה מן המערכה, שפּשט עתה בּתנוּעה הציוֹנית – בּרוּסיה, בּפּוֹלין, בּגרמניה. והכּל תלוּי בּשאלה – אם הציבּוּר כאן, שהנהוּ הלוּז שבּשדרת התנוּעה כּוּלה, אם הוּא יחזיק מעמד.

והחשבּוֹן – מדוּע ניגפנוּ – מר מאד. כּי הנֶגֶף התחיל לא מתמוֹל, מתבוּסת העליה הרביעית, אלא מיד לאחר הצהרת בּלפוּר. אין כּאן מפּלה אַרעית, אלא חזיוֹן יוֹתר עמוֹק. מהרגע שלארץ-ישׂראל בּאוּ המתנדבים מאמריקה, והתנוּעה הציוֹנית לא הבינה שזהוּ רכוּשה העיקרי בּרגע זה, וכי אין לתת לגל זה לחזוֹר – הנה מאז התחיל הנגף. והצעת היציאה, הנשמעת עתה בּתוֹר תרוּפה למצב, אינה אלא המשך של אוֹתה אי-ההבנה שגילתה התנוּעה הציוֹנית לגבּי הכּוֹח העיקרי של התנוּעה, אשר בּוֹ תלוּי הכּל.

וּמי אשם בּזה? טעוּת גדוֹלה תהיה להטיל את כּל האשמה על המפקדה. יש בּוַדאי גם בּה אשמוֹת, אוּלם לא זה העיקר. כּל תנוּעה יש לה ההנהגה שהיא ראוּיה לה, והרקבוֹן שאנוּ מגלים מפּעם לפעם בּמפקדה הוּא רקבוֹן התנוּעה הציוֹנית כּוּלה. ואַל נטעה לחשוֹב, שאנוּ נקיים מרקבוֹן זה. חטאים רבּים שגרמוּ למצב הנוֹכחי בּארץ – אי-רגוּלַציה פּנימית של העליה, חוֹסר שימוּש נכוֹן בּהוֹן שהגיע לארץ ועוֹד – אלה הם בּמידה מרוּבּה חטאי תנוּעת הפּוֹעלים. מלבד ליקוּיים אוֹרגַניזציוֹניים וּמשקיים היתה כּאן מצדנוּ גם שגיאה פּוֹליטית. לכאוֹרה חשבנוּ את עצמנוּ לאנשים אחראיים אחריוּת-יֶתר לנוֹשׂאים בּעוֹל. אף על פּי כן, מתוֹך החינוּך שנתחנכנוּ על בּרכּי מפלגוֹת אי-לגליוֹת בּרוּסיה, היינוּ תמיד “צד” בּציוֹנוּת וּמעוֹלם לא חפצנוּ להיוֹת המרכּז, ולא היה בּנוּ האוֹמץ להגיד, כּי אנוּ רוֹצים להיוֹת אחראים לכּל. הסתפּקנוּ בּעמדה אוֹפּוֹזיציוֹנית, בּעבוֹדה חלקית. לא הגענוּ למַדרגת ההכּרה, שאנוּ הננוּ תנוּעה עממית רחבה. חזיוֹן זה של התבּגרוּת תנוּעת הפּוֹעלים והתפּתחוּת ההכּרה, כּי היא האחראית לגוֹרל האוּמה כּוּלה, מתחיל גם בּאירוֹפּה המרכּזית רק עכשיו, בּאיחוּר זמן. וגם לנוּ לא היה עד עכשיו רוֹחב התפיסה ולא היתה ההעזה להילָחם לא רק בּעד תקציב חקלאי, בּעד מפעל זה אוֹ אחר, אלא בּעד מהלך הענינים כּוּלוֹ, בּעד זכוּת ההכרעה בּאֶכּסקוּטיבה, בּקרן-היסוֹד וּבשאר המוֹסדוֹת. כּמוֹ שעשׂינוּ את הקבוּצה ואת המוֹשב להכרחיים לתנוּעה הציוֹנית, כּמוֹ שעשׂינוּ בּמידה ידוּעה את קפּלַנסקי להכרחי להנהלה הציוֹנית, כּך היה עלינוּ לחדוֹר לכל פּינוֹת העבוֹדה הציוֹנית ולעשׂוֹת את עצמנוּ הכרחיים בּהן, להילָחם בּעד זה שנהיה בּכל צוּרוֹת הפּעוּלה הציוֹנית המכריעים בּגוֹרל כּל התנוּעה.

כּמוּבן, דרך זוֹ כּרוּכה בּויתוּרים, בּפשרוֹת, בּקוֹאַליציה, בּשוּרת ענינים בּלתי-נעימים. אוּלם כּשרוֹאים בּחוּש את הכרחיוּת המעשׂה אינם מסתלקים ממנוּ. התנוּעה כּוּלה טרם חוּנכה על הכּרת ההכרח הזה ולכן היינוּ עדים למצב העליה הרביעית. עמדנוּ מן הצד, הגינוֹנוּ על עצמנוּ, ליגלגנוּ על העליה הרביעית וּביטלנוּ אוֹתה, אבל לא הבינוֹנוּ כּי חוֹבתנוּ היתה ללכת אל העליה הרביעית, לשׂאת בּעוֹל דאגוֹתיה ולכבּוֹש אוֹתה, להעמיד סוֹציאליסט בּראש סידוּר עניני התעשׂיה הפּרטית בּארץ, לקבּוֹע יחסים מסוּימים עם ההוֹן הפּרטי – לא להסתפּק בּהצהרוֹת בּלבד שאיננוּ מתנגדים לוֹ. המצב קשה ואין להבטיח כּי קוֹנגרס זה יהיה קוֹנגרס של הצלה. זהוּ מצב של מַשבּר ממוּשך וּמַמאיר, וקוֹנגרס אחד לא יוֹציאנוּ מתוֹכוֹ. בּתחילתוֹ אפשר היה בּקוֹשי לא כּל כּך גדוֹל לעכּב את עמידת הגלגל. אבל משעמד – דרוּש עכשיו כּוֹח עצוּם כּדי להניעוֹ. אוּלם כּדי שהקוֹנגרס הזה יצעידנוּ לפחוֹת לקראת מוֹצא מן המַשבּר – יֶשנוֹ תנאי אחד, כּי תנוּעת הפּוֹעלים תחליט שהיא נכנסת לציוֹנוּת בּכל כּוֹחוֹתיה, בּדאגה למפעל כּוּלוֹ בּשלימוּתוֹ וּברצוֹן בּרוּר לרכּוֹש בּכוֹח העבוֹדה והאחריוּת השפּעה מכריעה. בּמוּבן זה – החלטת “אחדוּת-העבוֹדה” בּועידתה האחרוֹנה על ההשתתפוּת בּאֶכּסקוּטיבה היא זיזה ראשוֹנה. אבל לא די בּזה. זהוּ כּרגע המוּשׂג הרבוֹלוּציוֹני שלנוּ: לשבּוֹר את מצב ה“אוֹפּוֹזיציה האחראית” וּלהילָחם על כּניסה פּעילה לכל ענפי העבוֹדה הציוֹנית.

בּדרשי זאת, איני מַשלה את נפשי שהענין תלוּי רק בּרצוֹננוּ וּבהכּרתנוּ. אם אמרתי שתנוּעת הפּוֹעלים בּכל העוֹלם עוֹלה בּשלב חדש של התפּתחוּת: הכּרת האחריוּת לגוֹרל האוּמה והסתגלוּת פּסיכוֹלוֹגית ואפילוּ טרמינוֹלוֹגית לכך – הרי אצלנוּ פּוֹגש הדבר מניעוֹת מיוּחדוֹת. הגענוּ למצב של דֶקלַסַציה, אין לנוּ אפילוּ בּוּרגנוּת בּריאה היוֹדעת את עניניה המעמדיים והמבינה מה טוֹב לה וּמה מַזיק לה. אנוּ עדים למעמדיוּת בּוּרגנית הפּוֹחדת מפּני… “אוֹצר הישוּב”, ואשר אין לה אפילוּ האַמבּיציה לקחת את “אוֹצר הישוּב” בּידיה ולעשׂוֹתוֹ למוֹסד קפּיטליסטי. כּל כּשרוֹנה הוּא בּפחדים, חששוֹת וחשדים. מצב זה מעיד למַדי על מידת האֵיתנוּת החָמרית ועל כּשרוֹן-היצירה המעמדי של הבּוּרגנוּת שלנוּ. מכּאן יש ללמוֹד מה ערכּה בּשביל המפעל הציוֹני.

והרפיוֹן החברתי הזה והדֶגרַדַציה של הבּוּרגנוּת הפּעוּטה שלנוּ מטילים על תנוּעת הפּוֹעלים חוֹבוֹת מיוּחדוֹת. היא מוּכרחה למלא מה שהחסירה הדמוֹקרטיה היהוּדית.

ההסתכּלוּת גוֹרמת להסתלקוּת מכּמה אילוּזיוֹת שעוֹדן נישׂאוֹת לפרקים על שׂפתי החברים. זה מחייב לחדוֹל מהשתעשע בּהאשמת ההנהגה הציוֹנית – שאגב, איני מלמד כּלל זכוּת עליה – וּלהתחיל להאשים גם את עצמנוּ. היה זמן שאנשים משלנוּ היוּ מציינים כּאילוּ בּשׂמחה את התגלוּת ליקוּיה של הציוֹנוּת הכּללית. עכשיו אפשר כּבר לראוֹת כּמה מסוּכּן יהיה מצבנוּ אם נישאר בּוֹדדים.

הנה עוֹד יש חברים המנסים לתלוֹת תקוה בּקוֹנגרס היהוּדי העוֹלמי וּלהתנחם בּוֹ על פּני הקוֹנגרס הציוֹני. זוֹהי טעוּת יסוֹדית. חברים אלה אינם מַבחינים, כּנראה, בּין בּימה לשם דמוֹנסטרציה וּבין מכשיר פּעוּלה הדרוּש לנוּ; ויש גם להבין שקוֹנגרס יהוּדי עוֹלמי אינוֹ מן הדברים הנוֹצָרים בּרזוֹלוּציה בּלבד. הקוֹנגרס הציוֹני נוֹצר על ידי התעוֹררוּת לאוּמית כּבּירה והיא שמזינה אוֹתוֹ עד היוֹם. וקוֹנגרס יהוּדי עוֹלמי לא יתכן כּיוֹם, בּאשר המציאוּת היהוּדית כּיוֹם סוֹתרת את הרעיוֹן הזה. היה רגע היסטוֹרי, מיד אחרי המלחמה, כּשהמפעל הזה נראָה אפשרי. אבל הרגע הזה עבר מבּלי שהעמיד זרע של קיָמא. הנה קיים קוֹנגרס יהוּדי בּאמריקה. מה הוּא נוֹתן? זהוּ מוֹסד מחוּסר כּשרוֹן פּעוּלה, נעדר כּל חיוּב, מוֹסד שאינוֹ אלא שלט לרזוֹלוּציה, אבל משוּלל כּל יכוֹלת כּלכּלית וכספּית. ואף על פּי כן, אילוּ היתה קיימת גם בּימה זוֹ של קוֹנגרס יהוּדי עוֹלמי, היינוּ מקיימים וּמטפּחים אוֹתה, אבל לתלוֹת תקווֹת בּקוֹנגרס אשר כּזה, שהוּא יפתוֹר את שאלת בּנין הארץ, הרי זה כּמוֹ לבטוֹח בּועד הלאוּמי, שהוּא ייַשב את ארץ-ישׂראל; הועד הלאוּמי הוּא מוֹסד דמוֹקרטי שכּוּלנוּ מחייבים אוֹתוֹ ואף על פּי כן לא נטיל עליו תפקידים שאינם לפי כּוֹחוֹ. משנה לשנה הוּברר, כּי אוֹתם הדברים שלא יצרנוּ בּשנים הראשוֹנוֹת אחרי המלחמה – אין לחלוֹם עליהם עוֹד עד בּוֹא מוֹעד, וחבל על האֶנרגיה שתוּצא לריק.

ועתה לעמדתנוּ בּשאלת הסוֹכנוּת. מעוֹלם לא היתה מצדנוּ חיבּה יתירה לסוֹכנוּת, אבל יחד עם זה מעוֹלם לא היתה מצדנוּ אוֹתה התנגדוּת פּרינציפּיוֹנית לסוֹכנוּת שבּה מצטיינים החוּגים הרדיקליים והרביזיוֹניסטיים. מדוּע? מטעמים פּשוּטים מאד. תשאלוּ קוֹמוּניסט רוּסי: הרוֹצה אתה בּנאֶ“פּ? יאמר לא. האם אתה מקבּלוֹ? יאמר כּן. הוּא הדין – עמדת פּ.פּ.ס. להלואה האמריקאית המשעבּדת את פּוֹלין. אוֹתוֹ חזיוֹן נראה בּאיטליה הנהפּכת לקוֹלוֹניה אמריקאית. חזיוֹן עוֹלמי הוּא זה, והסוֹכנוּת היא רק חלק ממנוּ. אוּמוֹת הרוּסוֹת שאינן יכוֹלוֹת לבנוֹת את משקן בּכוֹח עצמן – אין לפניהן דרך אחרת אלא לקרוֹא את הוַריאגים לעזרה. הדבר התחיל מאוֹסטריה, כּשנשלח צימרמן מטעם חֶבר הלאוּמים “להבריאהּ”.² יש שהבּרירה היא – אוֹ שלט של חירוּת להלכה ודלדוּל למעשׂה, אוֹ שעבּוּד עם סיכּוּיים להתבּצר ולעמוֹד על הרגלים. וזה פּשר החזיוֹן של הסוֹכנוּת. ואילוּ רק היה הבּטחוֹן שהסוֹכנוּת היא בּאמת דבר ריאַלי, ולא סתם נוֹשׂא לויכּוּח בּתוֹך הציוֹנוּת, אילוּ היתה לנוּ עֵדוּת מוּבהקת כּי יש לנוּ עסק כּאן עם חוּג של קפּיטליסטים אוֹ פילַנטרוֹפּים, אז היה הענין בּרוּר: העיקר לנוּ עליה והתישבוּת – ולוּ גם בּכל התנאים – ולא “דמוֹקרטיה טהוֹרה” בּלעדיהן. תנוּעה הרוֹצה בּהשׂגת מטרה – תשתעבּד ותשׂיג את מטרתה. הלוָאַת הממשלה לתל-אביב³ היא שוּב דוּגמה קטנה לאוֹתוֹ דבר. מבּחינה נפשית יכוֹלה תנוּעת הפּוֹעלים לקבּל את הסיטוּאַציה הזאת בּלב יוֹתר קל מאשר הדמוֹקרטיה הציוֹנית. כּי לנוּ יש משען, אשר איננוּ אצל אחרים. אנחנוּ מוַתרים על דמוֹקרטיה פוֹרמַלית, אבל מקיימים את הדמוֹקרטיה הריאַלית, את העמדוֹת הממשיוֹת בּארץ, את ההסתדרוּת. אפשרוּיוֹת כּאֵלוּ אין לז’בּוֹטינסקי ולגרינבּוֹים. אוּלם אם “סוֹכנוּת” זוֹ, הנדוֹנה עכשיו, היא הסוֹכנוּת הריאַלית, אם היא היא ה”הרחבה" המבוּקשת – זוֹהי שאלה אחרת. אבל לנוּ אין בּרירה. אנוּ חייבים לנסוֹת וּלבקש את ההרחבה. כּבר היה לנוּ נסיוֹן של סוֹכנוּת – ה“עזרה” הגרמנית לפני המלחמה; וּכשהיה צוֹרך למרוֹד בּה – מרדנוּ. איש לא יוּכל לנַבּא עכשיו, אם יהיוּ לסוֹכנוּת זוֹ אמצעים אוֹ לא. אבל בּרוּר, שאם לא נסיוֹן זה – יהיה נסיוֹן אחר. הנה ענין רוּטנבּרג, עם רידינג ואחרים, גם זהוּ נסיוֹן של “הרחבה”. כּל דרך כּזאת אינה נעדרת טרגיוּת, אבל מוּטב ללכת בּה מלעמוֹד בּמקוֹם אחד.

וּמשוּם זה עלינוּ להיזָהר בּקוֹנגרס זה מלעשׂוֹת את ענין הסוֹכנוּת לענין מרכּזי. אין דבר העלוּל להשפּיל וּלרוֹקן את הקוֹנגרס כּמוֹ הויכּוּח על הסוֹכנוּת: ויכּוּח לא חשוּב, בּלתי-ריאַלי. מתנגדי הסוֹכנוּת אינם מביאים אִתם שוּם דבר חיוּבי בּמקוֹמה: לא אִרגוּן כּוֹחוֹת עממיים ולא כּספּיים.

וכאן שאלת קשרינוּ עם האוֹפּוֹזיציה הציוֹנית. בּשבילנוּ אין היא גוּש אחד. עלינוּ לשאוֹף להפרידה. הרביזיוֹניזם לדידנוּ – כּוּלוֹ שלילה. הוּא מגלה חוֹסר כּל הבנה ליצירה המשקית בּארץ-ישׂראל, וּלעוּמת זה הוּא חדוּר איבה לתנוּעת הפּוֹעלים. הוּא מרים את דגל הרצל ועוֹשׂה אוֹתוֹ פּלסתר. אחרת יש להתיחס לאוֹפּוֹזיציה הרדיקלית. אמנם, גם להם חסר חוּש העבוֹדה הציוֹנית המעשׂית. אבל מכּל חוּגי הבּוּרז’וּאַזיה הציוֹנית אלה הם שנוֹח לעבוֹד אִתם יוֹתר מכּוּלם. ואם יעלה להפריד את האוֹפּוֹזיציה לשני חלקיה וּלהעביר את הקוֹנגרס על פּני סעיף הסוֹכנוּת אל סדר היוֹם – אז אוּלי יעלה להקים קוֹאַליציה של כּוֹחוֹת פּרוֹגרסיביים בּציוֹנוּת, מתוֹך צירוּף הפּוֹעלים עם ציוֹני המערב, הרדיקלים וחלק מאמריקה. בּנוֹגע לאמריקה – אין לנַחש מראש. הציוֹנוּת האמריקאית כּיוֹם היא גוּף חוֹלה, משׂחק בּידי מי שהוּא. אם המצב הזה לא ישוּנה לטוֹבה יהיה הכרח להפריד את הסתדרוּת ציוֹני אמריקה לחלקיה האידיאוֹלוֹגיים – וּבלבד שיִבָּרא בּציוֹנוּת גוּש בּר כּשרוֹן-פּעוּלה; וגוּש בּר-פּעוּלה לא יתכן מבּלי שקשריו עם הפּוֹעלים יהיוּ בּרוּרים וחיוּביים. הסתדרוּת הפּוֹעלים צריכה לחדוֹל מלהיוֹת חזיוֹן בּלתי-לגלי בּציוֹנוּת. בּקוֹאַליציה יציבה עם יחס בּרוּר לעליה, להתישבוּת, לשימוּש בּהוֹן הפּרטי – תקוה להחלמת הציוֹנוּת. ועל יסוֹד זה אפשר יהיה לגשת לעיבּוּד תכנית. לא תכנית מפוֹרשת של מספּרים, אלא קוים של פּעוּלה, לא תכנית של קביעת כּוֹח הקליטה של ארץ-ישׂראל בּמספּרים מסוּימים, אלא קביעת עמדה בּשאלוֹת בּיסוּס, הרחבה, עליה וכדוֹמה.

וכאן יש צרה גדוֹלה של זיוּף מוּשׂגים. הרעיוֹן הנכוֹן הכּלוּל בּמלה “בּיסוּס” מזדייף. אם נאַמץ ונמתח את כּל היכוֹלת של עליה והתישבוּת, אין זה אוֹמר שאנוּ חוֹשבים כּי לא צריך לבסס משק, ואם נוֹצר מצב משוּנה כּאילוּ אנוּ נלחמים נגד בּיסוּס, הרי זה משוּם שהכניסוּ כּל מיני כּוַנוֹת בּמלה זוֹ, כּוַנוֹת של מלחמה בּתנוּעת הפּוֹעלים. אם תקראוּ בּיסוּס להחלפת עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת בּהתישבוּת – נהיה הראשוֹנים להסכּים, שמוּטב בּאמצעים מסוּימים ליַשב אלף אנשים מלהעסיק בּעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת עשׂרת אלפים. כּל מאמצינוּ צריכים להיוֹת מכוּוָנים לבנין משק נוֹשׂא את עצמוֹ. מַכּסימוּם הכּספים הלאוּמיים והפּרטיים מוּכרח להיפָּנוֹת לזה.

לשאלת העליה. השאלה אינה – אי-התאָמַת עוֹלה זה אוֹ אחר, אלא אי-ניצוּל כּוֹחוֹת העליה בּכללה. צריך שיהא בּרוּר לנוּ, כּי אנוּ עוֹמדים שוּב לפני תקוּפה של עליה חלוּצית. יש הכרח מיוּחד לתנוּעה הנלחמת בּכּפירה הציוֹנית – שהנוֹער ילך לארץ. זוֹהי מלחמה לא פּוֹפּוּלרית. היא נתקלת בּטעמים חשוּבים מאד של התנגדוּת. אבל זוֹ צריכה להיוֹת כּעת מלחמתנוּ למרוֹת כּל אי-רציוֹנַליוּתה בּעיני אנשים מעשׂיים.

לשאלת התישבוּת המעמד הבּינוֹני. גם בּזה לא תפשׂנוּ עמדה נכוֹנה. מלבד לגבּי החסידים – לא הבינוֹנוּ את ערכּה של התישבוּת המעמד הבּינוֹני. אמנם, כּוֹחוֹ המיַשב הוּא זעוּם מאד, וצריך לנַפּוֹת הרבּה גרוּדוֹת עד שימָצא הגרעין הפּוֹרה. אבל אין לוַתר עליו. וכל הנטיה לראוֹת ניגוּד בּין התישבוּת עוֹבדת וּבין זוֹ של המעמד הבּינוֹני היא פּרי של אי-הבנה. לא צריכים היינוּ להיתפשׂ בּחַכּתם של האידיאוֹלוֹגים של המעמד הבּינוֹני, שהעלוּ את הניגוּד הזה. הן אנוּ רוֹצים בּפּרוֹדוּקטיביזציה עממית. היעשׂוּ זאת אחרים בּמקוֹמנוּ, אוֹ הנסתפּק אנוּ רק בּהתישבוּת החלוּצית בּלבד? נראה את התוֹכן האמיתי של התישבוּת המעמד הבּינוֹני, נגן עליה מפּני ניצוּל וּפּרזיטיוּת ונעשׂה אוֹתה ממילא לחלק של ההתישבוּת העוֹבדת, לכל הפּחוֹת בּקויה העיקריים. לשם זה צריכים אנוּ להיכּנס בּעבי הקוֹרה.

תמוז תרפ"ז.

---

בּקוֹנגרס החמישה-עשׂר

מאת

ברל כצנלסון

¹

(בּזיל, אוֹגוּסט 1927)

אם לא אדבּר כּאן עברית, אין זה מרוֹב נחת. אנוּ כּאן “בּגלוּת אצל הציוֹנים”. אתם מכריחים אוֹתנוּ לכך, כּשם שאתם מכריחים אוֹתנוּ לנסוֹע מן הארץ לועידוֹת ציוֹניוֹת. ואתם מכריחים אוֹתנוּ ל“תרגוּם-לשוֹן” לא רק בּמוּבן הבּלשני אלא גם בּמוּבן הנפשי. אנוּ זקוּקים כּאן להסבּיר את ענינינוּ וּמכאוֹבינוּ בּאתמוֹספירה של אי-הבנה וזרוּת. רגש של נֶכֶר מלַווני בּמשך היוֹם שאני יוֹשב פּה, מרגע הפּתיחה. כּלוּם יכוֹלים וּצריכים אנוּ בּשעה זוֹ להתנהג וּלדבּר כּך, “צירליך מאנירליך”, האם מַרשים זאת מצב ישׂראל וארץ-ישׂראל וּמצב התנוּעה הציוֹנית? לא יתכן שבּקוֹנגרס זה לא תישָמע האמת על המצב הקשה, שבּוֹ אנוּ עוֹבדים בּשנים האחרוֹנוֹת.

אדבּר לראשוֹנה בּקצרה על המצב הפּוֹליטי, אף על פּי שלא הפּעוּלה הפּוֹליטית עוֹמדת בּמרכּז ענינינוּ כּיוֹם. אוּלם מיוֹם שהרצל עשׂה את תנוּעתנוּ לתנוּעה מדינית – היא לא חדלה ולא תחדל להיוֹת כּזאת. המצב הפּוֹליטי בּארץ כּיוֹם אינוֹ מזהיר כּלל. ראשית – הבּטחוֹן, המצב בּעמק, מצבנוּ לגבּי חיל-הסְפָר, המאוֹרע המחריד של התאַבּדוּת השוֹטר היהוּדי יעקב קימלדוֹרף². בּאַדמיניסטרציה הארץ-ישׂראלית עדיין מרוּבּים שׂוֹנאינוּ בּנפש, וענין מיל-בּוּסתאני³ יוֹכיח, וכן גם מינוּיוֹ של ריצ’מוֹנד.⁴ ואשר למצב התעשׂיה – די להזכּיר את ההסכּם בּין ארץ-ישׂראל וסוּריה, שיש בּוֹ סכּנה עצוּמה לתעשׂייתנוּ הרכּה. ויחסה של הממשלה אל דרישוֹתינוּ לקרקע ולעבוֹדה, שתמיד היא מבטיחה ואינה מקיימת. האוּמנם מחָכמה הוּא להחריש בּכל אלה? האוּמנם טוֹב לה לתנוּעה כּתנוּעתנוּ שלא תחנך את ההמוֹנים לקוֹממיוּת מדינית?

צריך שהציוֹנים ידעוּ, כּי המַשבּר הוּא פּחוֹת מכּל מַשבּרה של ארץ-ישׂראל ויוֹתר מכּל מַשבּר הציוֹנוּת. וּשני פּרקים בּמשבּר. ראשית, לא היוּ לנוּ כּוֹח, כּשרוֹן ואוֹמץ לעליה הרביעית. אין כּל צוֹרך לזלזל בּערכּה של עליה זוֹ, שהיתה הוֹפעה עממית גדוֹלה, פּרי צרת היהוּדים ותקוַת ישׂראל. אוּלם עליה זוֹ היתה למשׂחק בּידי ספּקוּלַנטים, ולא ספסרים פּרטיים בּלבד, כּי אם גם ציבּוּריים עם גוּשפּנקה של ההסתדרוּת הציוֹנית, שהשתמשוּ בּה לרעת התנוּעה. ושנית, משבּאוּ התוֹצאוֹת המרוֹת, שוּב לא היה לנוּ האוֹמץ לפגוֹש את המשבּר. כּבר עשׂרים חוֹדש ויוֹתר אוֹרך המשבּר בּארץ! לא בּאתי לעוֹרר רחמים בּקרבּכם לאלפי מחוּסרי-העבוֹדה. אילוּ היתה זוֹ שאלת קיוּם בּלבד, היה זה חשוּב מבּחינה אנוֹשית, אך לא מסוּכּן מבּחינה ציוֹנית, כּאשר הנהוּ כּיוֹם. וּמה עשׂינוּ לתיקוּן המצב? היתה שעה שיכוֹלנוּ למנוֹע על נקלָה בּעד כּל הפּניקה של ימינוּ, אך הפּיקחים שבּנוּ ידעוּ לעשׂוֹת את החשבּוֹן, “שלא כּדאי” להילָחם בּחוֹסר-העבוֹדה, משוּם – “מה יהיה אחר כּך”. הם חשבוּ את כּל הצעוֹתינוּ לאילוּזוֹריוֹת. וּמה היה הסוֹף? בּיזבּזנוּ חיי אלפי אנשים, דוֹר חלוּצי שלם, וּמי יוֹדע מה רב המחיר שאנוּ עתידים עוֹד לשלם בּעד זה.

בּנין ארץ-ישׂראל אפשרי רק בּדרך אחת – בּדרך של הערכה והבנה לאֶנרגיה החלוּצית המביאה את עצמה לארץ-ישׂראל וּלבנינה. כּוֹח כּזה שיש לנוּ בּחלוּצי ארץ-ישׂראל בּימינוּ – כּוֹח אשר דוֹרוֹת רבּים טיפּחוּהוּ – אם נַפסידנוּ ונוֹציאֶנוּ לבטלה, מי יוֹדע אם יהיה לנוּ גם בּדוֹר הבּא? קשר ישר ואמיץ צריך להיוֹת בּין הכּוֹח החלוּצי הזה והתנוּעה הציוֹנית כּוּלה. כּל הטוֹב אשר נוֹצר בּארץ נוֹצר הוֹדוֹת לקשר הזה, שהחל עוֹד מלפני עשׂרים שנה. אמנם לא תמיד נשמר הקשר. בּכאב לב נזכּר אני בּתשעת אלפי החלוּצים, שבּאוּ עטוּפים גלימוֹת-צבא אנגליוֹת – אלה מתנדבי הגדוּד העברי, שנידחוּ מן הארץ. היוֹדעים אתם איזוֹ דחיפה אחוֹרנית לתנוּעתנוּ נתן גירוּש זה?

וּבימים הקשים, בּהם אנוּ עוֹמדים עתה, נתגלתה חלוּקת עבוֹדה בּציוֹנוּת: מצד אחד עמדוּ אנשים על משמרתם בּחזית העבוֹדה ולא פּסקוּ גם תוֹך כּדי מצוּקה מיצירתם – החדירה למוֹשבוֹת, הקמת משקים וחבוּרוֹת של פּוֹעלוֹת, הרחבת הקוֹאוֹפּרציה בּעיר, ואפילוּ הליכה לתוֹך המשק הערבי. והמחנה השני אף הוּא בּחר לוֹ עבוֹדה נאה: אתם מצאתם שעת-כּוֹשר ללַמדנוּ פּרק בּ“בּריה’שקייט” וּב“אֶפישֶנסי”. לא חדלתם מהטיף לנוּ מוּסר וּזרעתם אי-אֵמוּן לבוֹני הארץ. עבוֹדתכם זוֹ נשׂאה פּרי, כּמוּבן. פּה ושם מתחילים כּבר להוֹריד את הדגל בּמחנה ודוֹרשים לצמצם את תקווֹתינוּ. כּן עוֹשׂה הציוֹני הפּרוֹגרסיבי בּגרמניה וכן עוֹשׂים בּאמריקה. בּזמן שהפּוֹעלים נמַקים בּיִסוּריהם ונקלעים בּין אמוּנה ויאוּש – מצאוּ שם לנכוֹן להוֹציא את דיבּת הארץ רעה וּלהפיץ שקרים עלינוּ. ולא עתוֹן סתם עשׂה זאת, אלא העתוֹן הרשמי של ההסתדרוּת הציוֹנית בּאמריקה![¹¹⁴] וּכשהוֹכחנוּם כּי שקר בּפיהם, לא חזרוּ בּהם וּסליחה לא בּיקשוּ על הכּזבים שהפיצוּ, כּי אם השתמטוּ מתשוּבה ישרה. לכאוֹרה, אם שבוּ תיירים מן הארץ וכמרגלים הפיצוּ עלינוּ דיבּוֹת שיסוֹדן בּשקרים וּברכילוּת, הלא היתה חוֹבתם של עתוֹנים ציוֹניים לעמוֹד בּפּרץ וּלהציל את העבוֹדה הציוֹנית מהרעלה זוֹ, אוּלם המנהיגים והעתוֹנאים נגררוּ אחרי המַשׂטינים.

ואתם, התדעוּ כּי השנה חטאנוּ ל“אֶפישנסי”? בּארץ-ישׂראל – הגשמנוּ את דבר ההתישבוּת החדשה! אתם הלכתם בּדרך הזוֹלה של סיוּע – דרך אשר עלתה לנוּ בּיוֹקר רב. ואַל תחשבוּ כּי המלחמה המתנהלת בּציוֹנוּת היא אך מלחמה בּין פּוֹעלים ושׂוֹנאיהם. זוֹהי מלחמה בּין עקָרוּת ויצירה. והדברים עתיקים. תמיד היה אֶלמנט בּציוֹנוּת שראה את המשקיוּת בּאי-פּעוּלה – מימי הסיסמה Echt kaufmännisch בּימי דויד ווֹלפסוֹן, דרך סימוֹן ודה-לימה ועד ימינוּ אלה. ואוּלם הבּיטוּ וּראוּ, מַהם הנכסים שנבנוּ בּארץ – הם נבנוּ דוקא על-ידי אלה שלא הצטיינוּ בּ“קאוּפמנישקייט” יתירה. אתם, חסידי ה“אֶפישנסי”, האם לא כּדאי היה שתנהיגוּ מקוֹדם “אֶפישנסי” בּפּעוּלה הציוֹנית בּארצוֹתיכם, בּטרם תבוֹאוּ ללמדנוּ פּרק בארץ-ישׂראל? אתם דוֹגלים בּשם ה“מוּמחיוּת” – אוּלם מדוּע הרחקתם את רוּפּין, האם מתוֹך כּבוֹד למוּמחיוּת? אוֹ שנתקיים בּכם: “כּל המֵצֵר לישׂראל נעשׂה מוּמחה”?

וההתנכּרוּת שלכם ליסוֹד היסוֹדוֹת של הציוֹנוּת החיה, לתנוּעה החלוּצית! מה יהא עתידוֹ של הנוֹער החלוּצי בּגוֹלה, אוֹתוֹ הנוֹער אשר חוּנך על ארץ-ישׂראל? יש בּארץ-ישׂראל קיבּוּצים רבּים הקשוּרים עם חבריהם בּגוֹלה, העוֹרגים לבוֹא בּכל זמן אל הארץ. אך אָזני המנהיגים הציוֹנים אטוּמוֹת לקריאוֹתיהם.

עוֹד מעט ויתחילוּ להאמין בּאמת, כּי “הנהלה טוֹבה” זהוּ ענין שלכם, וכי הפּוֹעלים רוֹצים בּהנהלה רעה. אך מוּבטחני שאבּיע דעת רבּים מבּני הישוּב בּארץ-ישׂראל, אם אוֹמַר, כּי בּשעה שאתם הרבּיתם כּל כּך ללמדנוּ הלכוֹת “קוֹנסוֹלידציה” וּמילאתם תפקיד של “בּעסער וייסער” – כּמבטאוֹ של הרצל – הלך והתהוָה בּארץ-ישׂראל למעשׂה פּרוֹצס חזק של קוֹנסוֹלידציה בּמשקים, בּקבוּצוֹת וּבמוֹשבים. השווּ נא את המוֹשבוֹת הישנוֹת עם המשקים החדשים ותיוָכחוּ כּמה למדנוּ בּמשך השנים. הלוַאי ולא היינוּ צריכים להילָחם אִתכם בּמשך שמוֹנה חדשים, שבּמקוֹם סיוּע תבוֹא השקעה, ולא היינוּ צריכים לבזבּז את כּוֹחוֹתינוּ ועצבינוּ בּשביל כּל תיקוּן מעשׂי.

הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל רוֹאים את עצמם כּנוֹשׂאי שליחוּת גדוֹלה – לא למעמדם בּלבד אלא לאוּמה כּוּלה. הדוֹגלים בּשם “מעמד בּינוֹני” ורוֹצים בּתוֹם לבּם להעביר את פּינסק ובּרדיצ’ב ונַליבקי לארץ-ישׂראל – אוּלי יבינוּ סוֹף-סוֹף, כּי לא בּגלל התנגדוּתנוּ מתעכּב הדבר, אלא שאין כּל אפשרוּת אוֹבּיֶקטיבית לכך, והיהוּדי הבּינוֹני הבּא לארץ אין לפניו אלא דרך העבוֹדה.

איזה טעם ואיזה יסוֹד יש למלחמה זוֹ בּפוֹעלים בּתוֹך הציוֹנוּת? הנה אמר לנוּ הנשׂיא היוֹם, שחוֹזה יש לעשׂוֹת אך עם יחידים, וחלילה עם ההסתדרוּת. אבל מדוּע לא? מדוּע מוּתר לה לחברה חשוּבה ורבּת-פּעלים כּזוֹ של סוֹסקין שתחתוֹם על חוֹזה המתישבים עם ההנהלה הציוֹנית וּלהסתדרוּת הפּוֹעלים אסוּר? גם האמריקאים שלנוּ מבינים מה גדוֹל הערך של Organized Labor (עבוֹדה מאוּרגנת), אשר בּלעדיה לא תיתכן התפּתחוּת שוּם ארץ, אבל דוקא בּנוֹגע לארץ-ישׂראל הם שוֹכחים את הדבר. ואלה שלמדוּ אצל אחד-העם שוֹכחים את מלחמתוֹ בּאפּוֹטרוֹפּסוּת. לאָשרנוּ – הפּעוּלה היסוֹדית של התנוּעה הציוֹנית משוּחררת מאפּוֹטרוֹפּסוּת זוֹ. הקוֹאוֹפּרציה של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל בּריפּוּי, בּצרכּנוּת וּבחקלאוּת חינכה את היחיד. היא אך הגבּירה את יכלתוֹ האישית ואת האיניציאַטיבה שלוֹ. השאיפה לצמצם עתה את כּוֹחה של ההסתדרוּת אינה חוֹטאת נגד הענינים הסוֹציאליים של הפּוֹעלים בּלבד, אלא היא שוֹכחת את כּל מה שנתן ארגוּן הפּוֹעלים למפעלנוּ הלאוּמי. צמצוּם זה פּירוּשוֹ צמצוּם האֶנרגיה הגדוֹלה של המוֹני הפּוֹעלים בּארץ.

הרציוֹנַליוּת איננה בּהבאת ועדוֹת רביזיה וּבהחלפת מוּמחים ממוּמחים שוֹנים מדי חצי שנה. נחוּצה יציבוּת בּעבוֹדה. צריך לחוּס על העצבים של האנשים העוֹבדים. נחוּצה לנוּ למשך שנים מספּר סטַבּיליוּת בּהנהלת הענינים. לכם הבּרירה: לבנוֹת את ארץ-ישׂראל בּשיתוּף אַקטיבי של הפּוֹעלים אוֹ לנסוֹת לעבוֹד בּלעדיהם. תקוָתי, כּי המַצפּוּן והשׂכל הציוֹני יוֹרוּ דרכּכם.

---

יוֹם העשׂוֹר

מאת

ברל כצנלסון

¹

עשׂר שנים להכרזת בּלפוּר. מה לא נַעשָׂה מאז היוֹם ההוּא להבזוֹתוֹ, להכפּישוֹ וּלהתקלס בּוֹ! עשׂוּ זאת לא רק אוֹיבים וּמַשׂטינים, לא רק פּקידים וּנציבים, אשר כּל רעיוֹן חברתי חדש הוּא להם למַעמסה, עשׂוּ זאת גם אוֹהבים וידידים. יש שגם לאלה וגם לאלה לא היה יוֹם זה אלא “זכיה בּגוֹרל”, “שלל-מלחמה”, התעשרוּת מפּסָלתם של לוּחוֹת שעבר זמנם (אוֹ שנחצבוּ מתחילה לשם הוֹנאת העולם וריסוּנוֹ) אוֹ מעשׂה-חריצוּת של יהוּדי עוֹשׂה-בּלהטים, אשר השעה שׂיחקה לוֹ, אוֹ מעשׂה-חסד של אחד מחסידי אוּמוֹת העוֹלם, כּלוֹמר, “פּילוֹסוֹף תלוּש מן המציאוּת”, כּשם התוֹאר שזכה בּוֹ בּלפוּר, חבר הקבּינט של בּלדוין, מפּי ה“ניר איסט” המקוּבּל כּשוֹפרוֹ של משׂרד המוֹשבוֹת. אוּלם לגבּי תנוּעה בּעלת ראִיה היסטוֹרית וּבעלת הסתכּלוּת פּנימית כּל השבחים ודברי הגנוּת הללוּ אינם מעלים ואינם מוֹרידים. לגבּי התנוּעה עצמה אין יוֹם זה אלא חוּליה בּשרשרת הדוֹרוֹת והמאמצים, וחשיבוּתה של חוּליה זוֹ היא בּמידה שהיא משמשת חיבּוּר לחוּליוֹת הקוֹדמוֹת ולַבּאוֹת אחריה. לגבּי התנוּעה עצמה אין כּאן משוּם התעשרוּת-פּתאוֹם. מן הרגע שחלוֹם הקוֹממיוּת היהוּדית התחיל מתגַלם בּמחשבה מגששת וּברצוֹן יוֹצר – כּבר ראוּהוּ נוֹשׂאיו לא כּענין “בּיתי” בּלבד. אלא כּענין עוֹלמי-כּללי, כּענין הכּרוּך בּלבטיו וּבנצחוֹנוֹתיו של המַצפּוּן והשחרוּר האנוֹשי, כּענין מדיני-בּין-לאוּמי, כּענין תרבּוּתי אוּניברסַלי. לא רק הפּרוֹגרמה הבּזילָאית, כּי אם מה שקָדם לה (וּמשה הֶס בּיחוּד!), לא רק הכרזת בּלפוּר, כּי אם מה שקדם לה (וּועידוֹת הפּוֹעלים הרבּוֹת בּיחוּד!), כּל אלה הוֹבילוּ למטרה הנכספת. והכרזת בּלפוּר אינה אלא תחנה בּדרך ההיסטוֹרית של מדיניוּתנוּ.

אף זהוּ כּשרוֹן של תנוּעה: לדעת לחוֹג את חַגיה. התנוּעה הציוֹנית לא ניחנה בּכשרוֹן זה, שיש בּוֹ מן ה“חן ושׂכל טוֹב”. מעוֹלם לא הצטיינה בּזכּרוֹן טוֹב לגבּי אישיה וּמאוֹרעוֹתיה, לא הצטיינה בּכשרוֹן יצירת החגים, אם אלה לא בּאוּ מאליהם ולא הציפוּ את הרחוֹב בּגלי השׂמחה העממית. אך זה עברה עלינוּ שנת השלוֹשים להוֹפעת “מדינת היהוּדים”, ואחר כּך לקוֹנגרס הראשוֹן, כּלוֹמר, ליצירת המדיניוּת העברית החדשה – עברוּ ללא כּל רישוּם ניכּר בּחיי התנוּעה. וצער מיוּחד היה לראוֹת כּיצד הפסיד הקוֹנגרס הט"ו בּמוֹ ידיו את הרגע היפה הזה, שהיה עלוּל להצמיח זרע. יוֹם העשׂירי להכרזת בּלפוּר אוּלי יוּחג. אוּלם עטוּף יגוֹן יוֹפיע היוֹם בּרחוֹבנוּ.

יוֹם נוּגה, לא משוּם שבּמשך עשׂר השנים לא פּסקוּ כּל מיני חתירוֹת תחת כּיבּוּשנוּ, הָחל מן השלטוֹן הצבאי², דרך “הספר הלבן”³ ועד הוֹפעתם של שקבּוּרי ומילס בּחבר הלאוּמים. לא משוּם זה. תקוּפה של ריאַקציה פּוֹליטית, בּה אנוּ חיים, יכוֹלה לעכּב את עבוֹדתנוּ, אבל לא להחזיר את הגלגל. נוּגה, לא משוּם שהוּא מוֹצא אוֹתנוּ לא בּשעה של התקדמוּת, אלא בּשעה של עמידה, וגם מסוּכּנת מעמידה. תנוּעה צריכה לדעת לשׂאת גם שעוֹת של עמידה בּמצוֹר. נוּגה, לא משוּם שאוֹיבינוּ כּוּלם, מבּית וּמחוּץ, נתנוּ עלינוּ בּקוֹלם, שׂמחים לכל אֵיד וּמוֹנים כּל כּשלוֹן. רגילים אנוּ בּזה ויוֹדעים כּי כּוֹחנוּ האמיתי רב משלהם. אוּלם נוּגה היוֹם, מפּני שהוּא מוֹצא את התנוּעה עצמה בּרפיוֹנה, בּמַעל וּבכחש. מפּני שכּל כּוֹחוֹת הרפיוֹן חָברוּ יחד להתגלוֹת בּשעת עקה ונסיוֹן. מפּני שכּל אלה שהוֹעלוּ בּראש הנַחשוֹל, עם “הגיאוּת הבּלפוּרית”, יוֹשבים עתה “מתפּכּחים” מן “התקווֹת המוּגזמוֹת” וּמיַדים אבני לגלוּג וזלזוּל בּאלה שלבּם לא נמס ואת המערכה לא עזבוּ. נוּגה היוֹם, מפּני שיחד עם החשבּוֹן העצוּם של כּוֹחוֹת היצירה ומפעלי היצירה שקמוּ לנוּ בּשנוֹת עשׂר אֵלוּ של חוּרבּן היהדוּת ודלדוּלה, יש גם חשבּוֹן אחר: פּרוֹצס-הלוַאי של דיכּוּי כּוֹחוֹת היצירה, פּרוֹצס זה המשׂתרר בּתנוּעה. נוּגה, כּי התנוּעה לא ידעה להוֹקיר את הכּוֹחוֹת אשר הוֹלידה וּלהשתמש בּהם, וּביזבּזה אוֹתם בּלי אהבה וּבלי חשבּוֹן.

וּביוֹם זה, יוֹם זכּרוֹן וחשבּוֹן-הנפש, יעמדוּ העוֹמדים על משמרתם ויִמנוּ את אשר נַעשׂה והוּשׂג, את אשר נזרע ונשתּל, ואת אשר אפשר היה לעשׂוֹת, להציל, לבצר ולא נַעשׂה. ויֵדעוּ כּי כּוֹחם אִתם, ואין כּוֹח מבּלעדיהם. וילמדוּ לקבּל את פּני הימים הבּאים, ואם קשים, בּתעצוּמוֹת ועוֹז. כּי עליהם לכבּוֹש את הגה התנוּעה, המתנוֹדד ונקלע, וּלכַוונוֹ בּידים אמיצוֹת למטרה.

חשון תרפ"ח.

---

הקוֹנגרס וּלאחריו

מאת

ברל כצנלסון

¹ (הרצאה בּבית-העם בּתל-אביב, כ“ה בּתשרי תרפ”ח)

עדיין יֶשנה הרגשה, כּי מחוּץ לקיבּוּצים סגוּרים לא נשמעה הערכת הפּוֹעל על מה שהיה בּקוֹנגרס וּמה שעתיד להיוֹת אחריו. בּמצבנוּ אין דבר קשה כּמבוּכה, כּאי-ידיעת הדברים לאמיתם. גם אם נחַלנוּ מפּלה – מוּטב שידע הציבּוּר ויסיק את מַסקנוֹתיו, יצדיק את שליחיו אוֹ ירשיעם, אבל בּל תימשך המבוּכה הרצוּפה יאוּש ואכזבה.

ידעתי, כּי לעיני הקהל הרחב טוּשטש כּל תוֹכן הקוֹנגרס וכל העתיד לצמוֹח ממנוּ על ידי המקרה האחד, הקמת האֶכּסקוּטיבה החדשה בּארץ-ישׂראל, וענין זה מפריע לבירוּר כּל עניני הקוֹנגרס בּהיקפם המלא. קוֹדם כּל דרוּשה תשוּבה על שאלה זוֹ, צריך להסבּיר את המקרה מבּחינה פּסיכוֹלוֹגית. איך זה אפשר הדבר, שקוֹנגרס אשר בּרוּבּוֹ הגדוֹל, בּהכּרתוֹ וּבנטיוֹתיו הוּא נגד ההנהלה החדשה – נסתיים בּאוֹפן כּזה? לשם בּיאוּר החזיוֹן – אמסוֹר תמוּנה אחת קטנה, שיש בּה מעֵין סמל.

רוּפּין הרצה בּקוֹנגרס על שאלוֹת בּנין הארץ. זוֹ היתה הרצאת אדם שעבד שמוֹנה-עשׂרה שנה בּעבוֹדה הישוּבית, ואשר הפעם דיבּר כּאדם פּרטי העוֹמד מהצד – אוֹפן דיבּוּר המשַווה חשיבוּת מיוּחדת. הלא יש נטיה בּחוּגים ידוּעים לוֹמר: “מנהלי המוֹסדוֹת הציוֹניים מבססים את שלטוֹנם על תמיכת הפּוֹעלים ולכן הם מדבּרים אליהם חלָקוֹת”. הפּעם דיבּר איש שאינוֹ עוֹמד לקבּל שׂררה, דיבּר בּלשוֹן צוָאה כּמעט – כּאחד מאנשי המעלה בּציוֹנוּת העוֹשׂה את חשבּוֹן-הנפש שלוֹ ושל התנוּעה. איש שנתאַחדוּ בּוֹ הנסיוֹן המעשׂי עם השׂכּלה גבוֹהה ועם אוֹפי של אדם הוֹגה-דעוֹת, איש המבקש את התכלית העמוּקה של הדברים. וּבפּעם הראשוֹנה מזמן שהתנוּעה הציוֹנית קיימת ניסה האיש הזה לסַכּם בּביטוּיים מעטים את חכמת הציוֹנוּת. פּה היתה קוֹדם כּל הערכת ערך האדם העוֹבד ויצירתוֹ בּמוֹשבים וּבקבוּצוֹת. האֶקוֹנוֹמיסט העמיד בּמרכּז הדברים את נפשוֹ והתלהבוּתוֹ של העוֹבד. והקוֹנגרס קיבּל נאוּם זה בּמחיאוֹת כּפּים סוֹערוֹת – לא רק משׂמאל, אלא הכּל הרגישוּ את מַצפּוּן הציוֹנוּת המדבּר מפּי רוּפּין. וּבין אֵלה שמחאוּ לוֹ כּף דמוֹנסטרטיבית היה נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית חיים וייצמן. למחרתוֹ, בּישיבת הוַעדה המתמדת, בּא אוֹתוֹ וייצמן, אשר בּמחיאת הכּפּים שלוֹ הבּיע את הסכּמתוֹ הנפשית לתכניתוֹ של רוּפּין – בּא והציע את האֶכּסקוּטיבה החדשה. והסתירה הזאת בּין מחיאת הכּפּים לרוּפּין וּבין האֶכּסקוּטיבה שצריכה לקוּם על חוּרבּן מפעלוֹ של רוּפּין, שנתגלתה הפעם בּאישיוּת אחת, מעידה על ההתרוֹצצוּת הפּנימית השלטת בּציוֹנוּת ה“סתמית”.

איך נבאר את החזיוֹן הזה? אילוּ בּאה תנוּעת הפּוֹעלים אל הקוֹנגרס בּמיעוּט קטן, והיתה משפּיעה למרוֹת מיעוּטה על הנהלת הענינים, וּכנגדה היה קם כּל החלק של בּעלי-הבּתים להוֹציא את השלטוֹן מידי הפּוֹעלים; אילוּ ראינוּ שהציוֹנוּת הכּללית עוֹמדת בּמצב-רוּח מַעמדי נגד הפּוֹעל – היה הגמר הזה של הקוֹנגרס מוּבן. אך לא זה היה מצב-הרוּח של הקוֹנגרס. מי שינַתח את מצב-הרוּח הזה כּפי שהתבּטא בּועידוֹת שמסביב לקוֹנגרס וּבנאוּמים בּתוֹך הקוֹנגרס, יִוָכח כּי הנצחָנוּת האַנטי-פּוֹעלית היתה הפּעם לא בּפסגתה, אלא בּמוֹרד. עיפוּ משׂנאת הפּוֹעל. לא היה אוּלי קוֹנגרס שאמרוּ בּוֹ מַחמאוֹת כּה רבּוֹת לפּוֹעלים כּמוֹ בּקוֹנגרס הזה. וגם מפּי האנשים שהרעילוּ בּשׂטנת הפּוֹעל את בּארוֹת ההכּרה הציוֹנית נשמעוּ הפּעם דברי התנַצלוּת. ואפילוּ “המזרחי”, שניסה, כּדרכּוֹ בּקוֹדש, לעשׂוֹת קפּיטל מאֶפּיקוֹרסוּתם של פּוֹעלים, ראה צוֹרך לצאת ידי חוֹבת המַחמאוֹת לפּוֹעל-החלוּץ. מה איפוֹא גרם לכך, שהציוֹנוּת “הכּללית” לא תראה לפניה שוּם דרך אחרת, אלא “שינוּי המשטר”, בּיטוּל ה“קוֹאַליציה”, “אנשים חדשים”, ולא אנשים סתם, אלא “חזקים”?

אני מבאר זאת בּגוֹרם שאינוֹ פּשוּט כּל כּך, ואינוֹ ניתן לעין, וגם אינוֹ גוֹרם סוֹציוֹלוֹגי בּמוּבן המקוּבּל. שוֹרש הדבר נעוּץ, לדעתי, בּסיבּוֹת שאפשר לכנוֹתן בּיוֹלוֹגיוֹת. בּמאַת השנים האחרוֹנה נכנסה היהדוּת לתקוּפה של אִרגוּן פּוֹליטי עוֹלמי. היוּ כּמה התחלוֹת ונסיוֹנוֹת. הָחֵל מ“אַליאַנס”² ו“אַנגלוֹ-ג’וּאיש אסוֹסיאיישן”³, ועד חוֹבבי-ציוֹן והציוֹנוּת המדינית. כּל התחלה כּזוֹ ידעה את חסד נעוּריה, את בּגרוּתה וזקנתה. בּעיני הדוֹר של עכשיו קשוּר המוּשׂג של “אַליאַנס” בּהתבּוֹללוּת, בּכיווּנה של חברת “כּל ישׂראל חברים” בּדמשׂק ואַלג’יר, בּמלחמה בּעד התרבּוּת הצרפתית, בּבּיוּרוֹקרטיה זקֵנה ומעוּפּשת וכוּ'. אבל היוּ ל“אַליאַנס” גם ימים אחרים, ימי כּרֶמיֶה – נסיוֹן לאִרגוּן עוֹלמי של היהדוּת למלחמה על זכוּיוֹתיה, הֶס וקַלישר ראוּ בּה את ראשית ההגשמה הציוֹנית. היוּ לה קרל נֶטֶר⁴ וּמפעל מקוה-ישׂראל. אבל הגוֹרל גרם לכך, ש“אַליאַנס” היתה לסמל של “עבדוּת בּתוֹך חירוּת”. וּכשהקליפּה הזאת נתישנה בּיקש לוֹ רעיוֹן הגאוּלה לבוּש חדש. ואז בּאה עליית בּיל“וּ, קטוֹביץ⁵, הוַעד האוֹדיסאי⁶. ואף תנוּעה זוֹ שהיתה בּראשיתה, בּימי פּינסקר וּבּיל”וּ, בּעלת מעוּף גדוֹל הרבּה יוֹתר ממה שמקוּבּל לחשוֹב עליה, נזדקנה מהר. היא נהפּכה למבצר של הקלריקליזם היהוּדי. למפעל קצוּץ-כּנפים, הבּנוּי על גַבּאוּת פּרוֹבינציאַלית. החלוּ חיפּוּשׂים אחרי לבוּש חדש, שיהא מַתאים לזמן, ואז בּא הרצל עם בּשׂוֹרת הציוֹנוּת המדינית.

וּכשאנוּ רוֹאים עתה מצד הדוֹר השוֹלט בּציוֹנוּת – חוֹסר כּשרוֹן לבקש את האמת בּאוֹמץ-לב, מבוּכה ורפיוֹן ודֶפיטיזם, חוֹסר יכוֹלת לפגוֹש את המַשבּר בּציוֹנוּת על ידי מפעל של בּנין, הכנעה בּפני התפישׂה הטוּריסטית, בּפני כּל כּתב-דילַטוֹריה שיצא מאיזה משׂרד (גם ממשׂרדים ציוֹניים רשמיים בּארץ) – הרי שגם על ההסתדרוּת הציוֹנית עוֹברת מחלה של גיל ידוּע, אשר אם לא תתגבּר עליה, יהא צוֹרך למצוֹא כּלי היסטוֹרי חדש בּמקוֹמה.

וּכשאני רוֹאה את הקוֹנגרס הזה, שהיה הקוֹנגרס הנבחר הראשוֹן⁷, ואשר כּוֹח הפּוֹעלים בּלט בּוֹ בּמידה כּזוֹ הן מבּחינה מספּרית והן מבּחינה רוּחנית, ודוקא בּוֹ נתגלוּ הרפיוֹן והמבוּכה והכנעת הרוֹב הגדוֹל בּפני לחץ בּלתי-מוּבן, חסַר כּל פּרספּקטיבה; את היהדוּת הגרמנית שנתנה לנוּ את הרצל אז, וּבתקוּפת “הציוֹנוּת המעשׂית” וההתעוֹררוּת הלאוּמית בּמערב הבטיחה לנוּ גדוֹלוֹת, ועתה היא שבוּרה וּרצוּצה וכוֹשלת, בּוֹגדת בּאוֹתוֹ אדם שבּא מתוֹכה לארץ – בּרוּפּין, בּוֹגדת בּתנוּעת הפּוֹעלים, וחוֹזרת בּאיחוּר זמן על מעשׂה הבּרַנדייסיסטים⁸ (אשר גם הם נשבּעוּ בּפּיטסבּוּרג⁹ אמוּנים לכמה עיקרים רדיקליים ואחרי כן בּגדוּ בּהם), וציוֹנוּת גרמנית זוֹ נסוֹגה עתה אחוֹר מכּל הקנינים שבּזכוּתם תפשׂה עד עכשיו מקוֹם כּה חשוּב בּציוֹנוּת, ונכנעה לפחדנוּת פּוֹליטית, להוֹרדת הדגל, להסתפּקוּת בּמוּעט בּכל שטח הפּעוּלה הציוֹנית עד כּדי שׂמחה לכל הכרזה של הסתלקוּת מזכוּיוֹתינוּ – כּשאני רוֹאה את כּל אלה, איני רוֹאה כּאן דוקא שכבה של אינטרסים מעמדיים הדוֹחפים את האנשים לעֶמדתם זוֹ, אלא פּרוֹצס טרגי של הזדקנוּת התנוּעה. אנוּ רוֹאים עתה את אלה שהיוּ פּעם בּין מחַדשי כּוֹח הציוֹנוּת – בּזקנוּתם וּברפיוֹנם. אם חסד עשׂוּ עמנוּ החיים אוֹ לא – איני יוֹדע, אבל הם חילקוּ את המחנה הציוֹני לשנַים: את הנוֹער הציוֹני, צבא הציוֹנוּת המַגשים, העבירוּ לארץ. את מחנה הזקנים, נוֹשׂאי התנוּעה הרשמית, השאירוּ בּגוֹלה.

עצם חזיוֹן הציוֹנוּת לעוּמת היהדוּת החנוּטה, מתבּוֹללת-רפוֹרמית אוֹ אוֹרתוֹדוֹכּסית, היה בּוֹ לפני שלוֹשים שנה כּוֹח רבוֹלוּציוֹני עצוּם, ועתה הוֹלכת הציוֹנוּת וחדֵלה מלהיוֹת הכּוֹח הזה. תנוּעה שאינה מקיימת את הרבוֹלוּציוֹניוּת בּחייה, המַשלימה עם הגלוּת וההתבּוֹללוּת – מאַבּדת את סגוּלוֹתיה העיקריוֹת. והיוֹת שיש לתנוּעה מחנה אחד, מחנה העבוֹדה, שהרבוֹלוּציוֹניוּת היא תמצית חייו, – מוּכרחים הניגוּדים לגדוֹל. ואם נצא ונראה, מה היה סכוּם המוּשׂגים שבּעדם נלחם הקוֹנגרס, נוּכל לראוֹת בּרוּר, בּאיזוֹ מידה לא היה כּאן מהגָנת דרכי היצירה, אלא בּיטוּי לחוֹסר כּוֹח וּלחוֹסר אמוּנה.

היה כּאן, קוֹדם כּל, דבר פּסיכוֹלוֹגי מעַנין מאד, העוֹבר על חלקים חשוּבים של הציוֹנוּת, גם הפּרוֹגרסיבית. הייתי קוֹרא לזה: הפּחד מפּני אידיאַליזם. יש בּזה משוּם אִירוֹניה מיוּחדת. הציוֹנים הכּלליים – הלא הם לכאוֹרה בּכל ויכּוּחיהם וכוּ' נוֹשׂאי הדגל של הפּילוֹסוֹפיה האידיאַליסטית. אוּלם כּשהענין מגיע להגשמת הציוֹנוּת, מתגלה כּוֹחה של הפּיכּחוּת המַטריאַליסטית.

“אתם אמנם בּחוּרים מצוּינים, אוּלם אתם הלא אידיאַליסטים. כּלוּם אפשר למסוֹר מפעל משקי רציני בּידי חוֹלמי חלוֹמוֹת?” וכשרוֹן החלימה של הציוֹנוּת הלא היה הכּוֹח שבּוֹ נוֹסדוּ כּל המפעלים; אפילוּ אוֹצר ההתישבוּת¹⁰ נוֹצר דוקא על ידי אנשי-החלוֹם שלנוּ, והוּא מצליח, כּידוּע, כּל כּך יפה בּידי “אנשי-המעשׂה”… עתה בּא הפּחד מפּני הרצוֹן לכיבּוּש (הפחד שנשמע אמש מעל בּמה זוֹ מפּי נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית) בּשעה שלימדָנוּ, כּי יש שעמידה בּמקוֹם אחד מסַייעת לכיבּוּש. נכוֹן, אוּלם הוּא לא הוֹכיח כּי עמידה דלה וריקה מוֹבילה לכיבּוּשים חדשים. פּחד זה מפּני אידיאַליזם, הרגשת ההכרח למסוֹר את המפעל בּידי אנשים שאינם חוֹלים בּתאוַת הכּיבּוּש הציוֹני – תקף גם את אלה המוֹפיעים כּאנשי-הרוּח. כּאילוּ נוֹאשוּ מעצמם, מכּוֹחוֹתיהם. גם אנוּ לא נצלַח, משוּם שיש בּנוּ ניצוֹץ אידיאַליסטי. והקריטריוֹן הוּא – “אנשים הרחוֹקים מכּל אילוּזיוֹת”.

אם להבּיט על הקוֹנגרס מבּחינת הגלגוּלים השוֹנים של הציוֹנוּת – מגמה אחת בּוֹלטת בּוֹ: בּרנדייסיזם בּלי בּרנדייס. אוֹתוֹ הפּזמוֹן, אוּלם המחַצצרים הם אחרים. ורצה הגוֹרל, כּי את דגל הבּרנדייסיזם ירימוּ אלה שקנוּ את זכוּתם בּמלחמה בּוֹ. ודוקא אוֹתוֹ נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית, אשר בּועידת לוֹנדוֹן הרכּין רגע ראשוֹ בּפני בּרנדייס, אוּלם אחר כּך שב ונלחם בּוֹ, בּאשר הבין מתוֹך האינסטינקט הציוֹני שהוּא ניחן בּוֹ לאן תביא דרכּם המעשׂית והעקָרה של סימוֹן¹¹ ודה-לימה¹²; הבין שאין להעמיד בּמרכּז את איזוּן קוּפּת ההסתדרוּת הציוֹנית אלא את קוּפּת המפעל הציוֹני כּוּלוֹ – הוּא שסייע הפּעם לרוֹמם קרן הבּרנדייסיזם. אוֹתה מלחמה בּבּרנדייסיזם (כּבוֹדוֹ האישי של בּרנדייס בּמקוֹמוֹ מוּנח!) היא שנתנה לנוּ את העמק, העליה וכּל הקנינים שבּגללם עוֹד קיימת כּיוֹם תנוּעה ציוֹנית חשוּבה. ואילוּ אחרי שש שנים היוּ בּאים בּעלי-תשוּבה ואוֹמרים: בּרנדייס, דה-לימה וסימוֹן צדקוּ, נשׂים אוֹתם ראשים – היינוּ נפטרים לפחוֹת מן המצב המגוּחך של בּחירת אנשים חדשים לאֶכּסקוּטיבה בּלי ויכּוּח רציני על השיטה והדרכים. ולא צריך היה גם לחפּשׂ אנשים חדשים, כּי הלא סימוֹן ודה-לימה טרם הסתלקוּ מדעתם והם מחכּים ליוֹמם כּי יבוֹא. מדוּע צריך היה וייצמן, שלזכוּתוֹ זקוּפה יצירת קרן-היסוֹד והמלחמה בּבּרנדייסיזם – להיוֹת שליח ליצירת מצב זה?

מתוֹך חוּלשה זוֹ, שאינה יוֹדעת לקבּוֹע שוּם שיטה חיוּבית, בּאה בּקשת המפלט “בּאידיאה הגדוֹלה” של “האדם החזק”. זהוּ מוּשׂג לא חדש. כבר אמר בּרנדייס¹³, כּי כּדי להציל את הציוֹנוּת “צריך לכרוֹת ראשים”. וגם הפּעם הקריטריוֹן בּבחירת אנשים שיבוֹאוּ למלוֹך היה כּשרוֹנם לקצץ – אם תקציבים אוֹ ראשים, ואמוּנת בּוֹחריהם בּאוֹמץ-לבּם לקצץ. הלא חיים אנוּ בּתקוּפה של הערצת אנשים “חזקים”, של רחישת כּבוֹד מיוּחד למזלזלים בּ“דעת הקהל”. זוֹהי המוֹדה. שאלה היא אם בארצוֹת שהדבר נוֹהג שם למעשׂה, סימן הוּא לחוֹזק תנוּעה, אוֹ שמצב-רוּח זה של רדיפה אחרי “גַברוּת” מבּיע בּעצם את רכרוּכיתם הפּנימית של הרצים אחרי המרכּבה. על אחת כּמה וכמה מוּפרך הדבר אצלנוּ, בּתנוּעה הבּנוּיה כּוּלה על מסירוּת-נפש ורצוֹן טוֹב. וצריך היה להבין, כּי דוקא הקוֹשי בּהחזקת האנשים בּמערכה, ההכרח לתבּוֹע מאנשים שיעמדוּ על המשמר, מחַייב יחס אחר לציבּוּר זה; כּי צריך לאַפשר בּמוּבן הפּסיכוֹלוֹגי את החזקת המעמד, וזה לא יתכן בּלי החשבת הציבּוּר. מהוּ ערכּן של מחיאוֹת הכּפּים לרוּפּין ושל ההכרזוֹת, כּי צריך לשׂים קץ לעלילוֹת ולשׂטנוֹת על הפּוֹעלים, אם בּאוֹתה שעה, בּמקוֹם להגבּיר את אמוּנת הציבּוּר בּכוֹחוֹת היצירה העוֹמדים בּמערכה, רוֹאים, “הכרח”, כּביכוֹל, לדחוֹק את רגלי הפּוֹעלים מ“השלטוֹן” ונוֹתנים יד בּזה לכל הלָך-הרוּח של זלזוּל וּביטוּל וּכפירה שהשׂתרר בּעוֹלם הציוֹני? מחוֹסר אוֹמץ הרוּח לצאת לעוֹלם הציוֹני בּהכּרת כּוֹחה וערכּה של היצירה ולהדוֹף אחוֹר את המַשׂטינים, בּאה האידיאוֹלוֹגיה הכּוֹזבת והפּחדנית, המסתלקת מן הדרכים “הישנוֹת” והמוַתרת – בּשנת מַשבּר! – על “הקוֹאַליציה” ועל שיתוּף הכּוֹחוֹת הנוֹשׂאים בּעוֹל.

כּיצד קרה הדבר שקוֹנגרס זה, שבּרוּבּוֹ הגדוֹל לא רצה בּהרכּב זה של ההנהלה החדשה ולא רצה לַחלוֹק לה את הסַמכוּת שבּיקשה, הרכּין את ראשוֹ בּפני רצוֹן המיעוּט? ארבּעה גוֹרמים הם שהביאוּ לכך:

א) מצב הקוּפּה. בּחוּגים רבּים מבּיטים על כּל שאלוֹתינוּ – עליה, עבוֹדה, התישבוּת – מתוֹך השקפה זוֹ על מצב הקוּפּה הציוֹנית. אכן, מצב הקוּפּה מעיק וּמַטריד. אוּלם כּשתנוּעה מגיעה לכך שכּל שאלוֹתיה נדוֹנוֹת מתוֹך ההשקפה, אם הבּוּכהַלטריה של קוּפּתה המרכּזית היא בּסדר; אם מוּשׂג הקוֹנסוֹלידציה וההבראה חָל לא על המפעל ההתישבוּתי, כּי אם על הקוּפּה עצמה – אוֹת וּמוֹפת הוּא לא רק לאִי-הבנת מצב התנוּעה, כּי אם גם לחוֹסר כּל הבנה של מצב המשק. ידעתי, בּעד דברים כּאלוּ יכַנוּ אוֹתנוּ שוּב: בּטלנים. ואף על פּי כן, הריני אוֹמר כּי יתכן מצב רע בּקוּפּה וּמצב טוֹב בּהתישבוּת וּבתנוּעה. וּמאידך, אפשר שיכניסוּ “סדר גמוּר” בּקוּפּה – ויפקירוּ ויפסידוּ את כּל הרכוּש, החָמרי והאנוֹשי. אחרת היוּ נוֹהגים אילוּ היוּ מבינים אצלנוּ שיש לא רק הפסד-קוּפּה, אלא הפסד תנוּעה – אשר בּסוֹף הסוֹפוֹת יעלה אף הוּא לקוּפּה הציוֹנית בּהפסד גדוֹל.

ב) נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית, חיים וייצמן. איני יוֹדע מה היה בּלבּוֹ של וייצמן כּשאָסר מלחמה על הרצל¹⁴, אם בּקלוּת-ראש אוֹ בּלב כּבד ניהל את האוֹפּוֹזיציה נגד יוֹצר ההסתדרוּת הציוֹנית. אוֹדה, לא מתוֹך תרוּעת-שׂמחה ניגש אני לבּיקוֹרת על נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית. בּתנוּעה הציוֹנית אין הנשׂיא דוֹמה לסתם-פרֶמיֶר של ממשלה. ההסתדרוּת הציוֹנית אינה אִרגוּן משקי ואַדמיניסטרטיבי בּלבד, אלא גם תנוּעה, הזקוּקה למנהיג, לאישיוּת עילָאית. מי שמוּכתר בּכתר נשׂיאוּת הנהוּ נכס התנוּעה כּוּלה. “ונשׂיא כּי יחטא” וסבלה התנוּעה כּוּלה, לרַבּוֹת גם האוֹפּוֹזיציה. לתנוּעה כּוּלה חשוּב מאד שלא להפסיד את האֵמוּן בּאדם שבּחרה בּוֹ, ואשר מחר יצטרך לצאת ולבוֹא בּשמה. ותפקידוֹ של וייצמן בּקוֹנגרס הט"ו אינוֹ עלוּל להגבּיר את האֵמוּן בּנשׂיא.

בּנאוּמוֹ הפּוֹליטי בּקוֹנגרס הסבּיר וייצמן את תפקידוֹ המדיני בּמלה “אינטֶרפּרֶטטוֹר”, לאמוֹר: מסבּיר כּלפּי חוּץ את רצוֹן התנוּעה וּמסבּיר כּלפּי פְּנים את מצב הענינים שבּין כּוֹחוֹת חוּץ. הגדרה צנוּעה זוֹ כּשהיא לעצמה אין בּה משוּם מיעוּט דמוּת התפקיד. אַדרבּא, כּש“ההסבּרה” הזאת בּאה להצעיד את מפעלנוּ, כּשהיא משׂכּילה להלבּיש את עמוּקי-מַאוַיֵינוּ בּכלים נאוֹתים ולעשׂוֹת את צרכינוּ מוּבנים וּמוּחשים כּלפּי חוּץ, כּשהיא מלַמדת אוֹתנוּ להכּיר את המציאוּת החיצוֹנית לשם פּעוּלה וכיבּוּשים חדשים – הרי זוֹהי העבוֹדה המדינית המחַנכת והיוֹצרת.

אוּלם יש ו“ההסבּרה” בּאה לאחר כּשלוֹן לשם “צידוּק-הדין”, לשם אמירת “גם זוֹ לטוֹבה” על כּל צרה. אם קרקעוֹת הממשלה מתחלקים לאחרים, המשאירים אוֹתם בּשממתם, ואוֹתנוּ, אכוּלי חוֹסר-העבוֹדה וּרעֵבי-הקרקע, דוֹחים בּלֵך ושוּב, ו“ההסבּרה” הציוֹנית בּאה להוֹכיח כּי הקרקעוֹת אינם מרוּבּים וכוּ', כּמשל “השוּעל והענבים”; אם חיל-הסְפָר, השוֹמר את גבוּלוֹתינוּ והמתכּלכּל על חשבּוֹננוּ, סגוּר וּמסוּגר בּפנינוּ – וּ“מסבּירים” לנוּ, שאין אנוּ צריכים לשאוֹף ל“מיליטריזם”; אם את סגירת העליה “מסבּירים” בּצוֹרך עליה חדשה; ואם על הסכּם המכס הסוּרי¹⁵ מלַמדים זכוּת בּשם “מוּמחים” – כּי אז אנוּ אוֹמרים: על דרך אינטֶרפּרטציה כּזאת לא תהיה תפארתה של הפּוֹליטיקה הציוֹנית.

ולא מתוֹך תפיסה פּוֹליטית כּזאת כּבש לוֹ נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית את מקוֹמוֹ.

אוּלם תפקיד “האינטרפּרטציה” אינוֹ חל רק על היחסים המדיניים. גם בּתוֹך ישׂראל, בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית גוּפא, יש צוֹרך גדוֹל “להסבּיר” וּלבאר וּלתרגם מלשוֹן ללשוֹן וּממציאוּת למציאוּת. ואוּלי אין בּימינוּ אדם כּוייצמן, אשר על פּי חינוּכוֹ וקוֹרוֹת חייו מפּינסק ועד מַנשסטר, ועל פּי סגוּלוֹתיו האישיוֹת וניצוֹצוֹת האינטוּאיציה שבּוֹ, יהא מסוּגל לתעוּדה החלוּצית של כּוֹבש היהדוּת למען ארץ-ישׂראל. וּבשעה שהוּא יוֹצא לעוֹלם וּ“מסבּיר את העמק”, את “סוֹלל-בּוֹנה”, את “החלוּץ”, הרי הוּא בּאמת ממלא בּכשרוֹן רב את תפקיד האינטרפּרטטוֹר, “המליץ” בּינינוּ וּבין הגוֹלה. וּבשעה שהוּא מסבּיר לנוּ את הקשיים שבּהם הוּא נתקל בּתפקידוֹ זה, את “המלחמה בגיאוֹגרפּיה”, את הצוֹרך בּהרחבת הסוֹכנוּת, את יסוּריו בּמשׂא-וּמתן עם הנוֹטבּלים היהוּדים – הרי אנוּ מבינים לוֹ. אוּלם גם בּאינטרפּרטציה זוֹ אנוּ רוֹאים עליוֹת וירידוֹת. יש שהוּא עצמוֹ נוֹפל לקרבּן של חוּלשה והכנעה והתבּטלוּת מפּני לחץ זר והוּא רוֹאה אז את תפקידוֹ לבוֹא ולאכוֹף על הישוּב, על ההסתדרוּת הציוֹנית ועל תנוּעת הפּוֹעלים, מצבים שאינם נוֹבעים מהכרח התנוּעה; הוּא בּא כּשליח של מישהוּ זר, המשתלט. וּבקוֹנגרס זה היה וייצמן קרבּן של “אינטרפּרטציה” זוֹ. כּבעלת אוֹב העלה רוּחוֹת מהקרקע ולא ידע לשלוֹט בּהם.

כּשהלכנוּ לקוֹנגרס ידענוּ היטב מה חשיבוּתוֹ. הקוֹנגרס עצמוֹ הוּא גוֹרם חשוּב בּמצב-הרוּח של היהדוּת, וּמלבד חשבּוֹן הקוּפּה יש גם חשבּוֹן זה. “קוֹנגרס רע” פּירוּשוֹ לא רק השחתת עצבים של ציריו, אלא גם עבוֹדה רעה של הקרנוֹת, וּממילא מצב רע בּקוּפּה, למרוֹת פּוּלחן הקוּפּה ו“היד החזקה”. אימתי היה הקוֹנגרס זקוּק להתנַערוּת וּלהתאַזרוּת כּמוֹ הפּעם?

אמרנוּ: אַל יתבּזבּז הקוֹנגרס לשוא. בּאנוּ על מנת להטוֹת שכם, בּכל היקף העבוֹדה והאחריוּת. ואם למלחמה – שתהא גלוּיה, מתוֹך בּירוּר הדברים לגוּפם. והתשוּבה הראשוֹנה שקיבּלנוּ היתה: בּלעדיכם אין הנהלה. אפשר היה להקים הנהלה בּלי אגפּים, אילוּ היוּ נמצאים האנשים הראוּיים לכך, בּני-סמך ממש, אוּלם כּאלה אינם. וּבמצב-רוּח כּזה התנהל הקוֹנגרס ימים אחדים. והנה בּאמצע הקוֹנגרס צפה מחָדש הצעה זוֹ של ה“שלישיה”¹⁶, ולא נתקבּלה על דעת הרוֹב. ניתנה לה הערכה שלילית גמוּרה. איני מתכּוון לפסילה אישית, אלא לתכנית, לתנאי כּניסתם לעבוֹדה, לאוֹפן בּחירתם. והיה בּרוּר שהנשׂיא עצמוֹ מפקפּק. הוּא אמר: “אין זוֹ אֶכּסקוּטיבה שלי, אך יש סיטוּאַציה מיוּחדת, ואין לי הצעוֹת אחרוֹת. זוֹהי הצעה לשעה”. נשׂיא בּמצב של קרבּן, נכנע ללחץ – אין זאת תמוּנה מַרנינה. ונשׂיא הנתוּן ללחץ, הריהוּ גם מוֹסיף בּכל כּבדוֹ על הלחץ. יש בּציוֹנוּת מצב המַקנה לנשׂיא כּוֹח שאיננוּ בּארצוֹת המשטר הפּרלמנטרי. הדבר הקוֹבע את ערכּה של האישיוּת המַנהיגה בּציוֹנוּת הוּא המתבּטא בּשטח: “לפני מלכים יתיצב”. ולא רק לפני מלכים, אלא גם לפני “גבירים”! אחד מחזיוֹנוֹת-הלוָאי הכי-טרגיים של תנוּעתנוּ.

ג) יוֹעצי הנשׂיא. חזיוֹן זה של השפּעה מאחוֹרי הקלעים, יחסי “חצר”, אף הוּא נתאַזרח בּתנוּעה. זה שנים אחדוֹת שחילוּפי גַברא אינם פּוֹסקים כּמעט בּכל שׂדוֹת הפּעוּלה, סימן שגם היוֹעצים אינם “מאריכים ימים”. כּהחליף כּסיוֹת-יד יחליפוּם.

והפּעם רצה הגוֹרל שיוֹעצים אלה אשר השתמשוּ בּכל כּוֹח הלחץ שהיה להם, בּאוּ מהחוּג הדפיטיסטי, אוֹבד-העצוֹת, החסר כּל דרך של פּעוּלה והעוֹין את כּל מה שאינוֹ מַשלים עם הרפיוֹן.

ד) בּעלי הכּסף. אם אתם סוֹברים, כּי אלה הם נוֹתני הכּסף, הרי אתם טוֹעים. אלה אינם אלא הגוֹבים, המתַווכים בּין הקרנוֹת והנוֹתנים, ואלה רוֹאים את עצמם חייבים להַתווֹת את הדרך. “אם תמשיכוּ לעשׂוֹת כּך וכך – לא יתן התוֹרם את כּספּוֹ!” התוֹרם הִפקיד, כּביכוֹל, בּידיהם את רצוֹנוֹ, וכל מה שהם דוֹרשים אין זה רצוֹנם הפּרטי, חלילה, אלא רצוֹנוֹ של נוֹתן הכּסף. היוּ ימים שבּשם נוֹתן הכּסף היה מדבּר, למשל, עמנוּאל ניוּמן¹⁷. עכשיו, כּשהוּא עבר לאוֹפּוֹזיציה, יוֹדע אחר את נפש תוֹרמוֹ. וּבכל מקוֹם יש חוּג כּזה המנַצל את עבוֹדתוֹ בציוֹנוּת ורוֹאה את עצמוֹ כּחוֹתך הגוֹרל.

בּתוֹך המַשבּר הכּלכּלי והפַּניקה הרוּחנית חָברוּ כּל הגוֹרמים האלה יחד. התוֹצאה אינה בּחירתה בּלבד של אֶכּסקוּטיבה זוֹ, אלא גם שינוּי רציני בּסדרי השלטוֹן הציוֹני. עד כּה היה נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית דוֹמה על פּי סמכוּתוֹ לנשׂיא ארצוֹת הבּרית יוֹתר מאשר לנשׂיאה של צרפת: נשׂיא נבחר ואֶכּסקוּטיבה מוּתאמת לוֹ. אוּלם עכשיו הציגה האֶכּסקוּטיבה תנאי לנשׂיא – שלא תהיה תלוּיה בּוֹ. זכוּת שלא ניתנה לאוּסישקין וּלרוּפּין ניתנה לסאקר¹⁸. מבּחינה קוֹנסטיטוּציוֹנית יש בּזה שינוּי עצוּם: הנשׂיא ויתר על כּמה מזכוּיוֹתיו וּזכוּיוֹת חבריו שבּחוּץ-לארץ; השאיר לעצמוֹ את התיק הדיפּלוֹמַטי וּמסר את כּל העבוֹדה הציוֹנית המעשׂית להנהלה החדשה.

מַהי התכנית הגלוּיה והבּרוּרה שבּשמה נבחרה האֶכּסקוּטיבה? חוֹבה לוֹמר ששוּם תכנית כּזאת לא שמענוּ – לא הקוֹנגרס, לא הוַעדה המַתמדת, לא החוּגים שניהלוּ את המשׂא-וּמתן. חברי האֶכּסקוּטיבה לא אמרוּ, מַהי תכניתם הישוּבית, מהי שיטתם הפינַנסית, מהי מערכת המפעלים הכּספּיים שהם אוֹמרים להקים, כּיצד הם פּוֹתרים את שאלוֹתינוּ הקשוֹת. מבּלי שיהיה לי רצוֹן כּל-שהוּא להתכּבּד בּקלוֹנם, צריך אני לוֹמר כּי את תכניתם אפשר לסַכּם בּשני פּסוּקים. א' – “אני ואַפסי עוֹד”. אין כוֹח ודעה בּציוֹנוּת מבּלעדינוּ (אף על פּי שדרישת הריכּוּז, שנשמעה כּלפּי קרן-היסוֹד והקרן הקימת, לא חלה, חלילה, על “הדסה”!); ב' – אין יוֹצרים בּקוּפּה יש מאַין. קוֹדם כּל – איזוּן הקוּפּה. יהיה כּסף – נעשׂה, לא יהיה – לא נעשׂה. אלה הם שני הקוים, וּמלבדם לא נשמעוּ שוּם רעיוֹנוֹת, לאוּמיים וסוֹציאליים, פּוֹעליים או בּוּרגניים – לא שמענוּ מפּיהם, כאשר שמענוּ, למשל, הצעת מלוה מפּי ניידיץ¹⁹ אוֹ מפּי יעקוֹבּסוֹן²⁰, הַתוָיַת דרך ההתישבוּת מפּי רוּפּין.

כּל הלַך-הרוּח הזה הנאחז בּאדם “חזק” ואוֹמר לוֹ: “קצין תהיה לנוּ, והמַכשלה הזאת תחת ידיך”, יש לוֹ סמוּכין בּעוֹלם הגדוֹל. הלא בּתקוּפת גדוּלתוֹ של מוֹסוֹליני אנוּ חיים. ושוֹכחים כּי ההיסטוֹריה אינה קצרת-שנים כּל כּך, והיא יוֹדעת גם את סוֹפה של “יד חזקה”. וגם בּהיסטוֹריה שלנוּ היה לפנים המלך רחַבעם, ולוֹ יוֹעצים אשר הראוּ “גבוּרה” בּ“ואני איַסר אֶתכם בּעקרבּים”. רוֹצה אני להאמין, שסאקר לא יבקש “גבוּרה” מעֵין זוֹ. הענין יהיה מגוּחך וגם כּל נסיוֹן לנהל את הישוּב בּארץ מבּלי לדבּר אתוֹ וּלהבין לוֹ – לא יִצלח.

ואשר לפּרוֹגרמה. ּבַועדה המַתמדת הגדרתי את השיטה הזאת כּ- receivership, ממוּנוּת על מפעל שפּשט את הרגל. לפני הקוֹנגרס הלבּישוּ אוֹתה בּמלים יפוֹת: מוּמחיוּת וקוֹנסוֹלידציה. צחקנוּ לכך. הלא האמריקאים היוּ פּוֹסלים את קפּלנסקי²¹ על שהיה “מוֹרה הגימנסיה”. אוּלם עכשיו, משעלה על כּסאם של רוּפּין, אֶטינגר וקפּלנסקי מוּמחה מוּפלג בּהתישבוּת כּמר בּבלי²² – נתחַוור לגמרי המוּשׂג “מוּמחיוּת”.

וקוֹנסוֹלידציה מַהי? הצגת דרישוֹת למשקים אוֹ הבטחת תנאי התפּתחוּתם? עכשיו, כּשראינוּ את התקציב – 106.000 לירוֹת להתישבוּת בּכלל, וּבתוֹך זה רק 8000 להתישבוּת חדשה, – כּלוֹמר, תקציב להספּקה – הבינוֹנוּ את פּירוּשה של “קוֹנסוֹלידציה”.

מכּל הפּרוֹגרמה המפוּרסמת של ולטש נתגשמוּ איפוֹא למעשׂה שני תנאים: א) הוּקמה הנהלה בּלי אגפּים (נוּסח אחר – בּלי כּנפים), וּ-ב) על מה שלא הרבּוּ לדבּר, אבל עשׂוּ בּחריצוּת – פּתרוֹן שאלת חוֹסר העבוֹדה על ידי יציאה.

אין כּאן שאלה של אוֹפּוֹזיציה פּרלַמנטרית. המצב הוּא הרבּה יוֹתר רציני. אנוּ – צבא העוֹמד בּמערכה בּלי זין מספּיק וּבלי מזוֹן מספּיק. כּשגבר המַשבּר והתנאים הוּרעוּ, והקוּפּה נתרוֹקנה וּמצב-הרוּח קשה וצריך היה להלהיב את הצבא למען יוּכל לעמוֹד, לבל תידחה שעת-הסגוּלה לדוֹרוֹת, וּדרוּשים היוּ שני דברים – מזוֹן ונשק – בּאוּ ואמרוּ: פחוֹת מזוֹן ושוּם כּדוּרים וּבמקוֹם מפַקדים משלכם – – –

השאלה: מדוּע נכנענוּ למצב זה? התשוּבה קצרה והיא כּלוּלה בּ“משפּט שלמה”. בּרגע האחרוֹן כּשהאשה הזרה צרחה: גזוֹרוּ, אמרה האם: יהי לה הולד וּבלבד שיחיה. בּתוֹך חוֹסר-האמוּנה, בּהרעלת האויר, כּשהקוֹאַליציה נפסלה כּערבה חבוּטה, כּשצירים לעשׂרוֹת נתפּזרוּ, כּשמנהיגים איימוּ כּי הקוֹנגרס יִמוֹג בּלי אֶכּסקוּטיבה, היה המצב כּזה שיכוֹלנוּ להפריע בּעד כּל הקמת הנהלה, אבל להקימה בּכוֹחוֹת עצמנוּ לא יכוֹלנוּ: כּי לא מצאנוּ בּכל הציבּוּר הבּעל-בּיתי חלק נאמן ואמיץ, המכּיר בּערך הפּוֹעלים ואינוֹ פּוֹחד מאִיוּמי גוֹבי-הכּספים. כּאלה לא היוּ. היתה אוֹ אוֹפּוֹזיציה לשמה, פּוֹליטית, שאין לה שוּם דרך פּעוּלה חיוּבית משוּתפת אִתנוּ, אוֹ “המזרחי”, שבּיקש להרויח זכוּיוֹת יתירוֹת וּלהטיל דתיוּת על ידי גזירוֹת, אוֹ האוֹפּוֹזיציה של איזמוֹז’יק²³ וסוּפּרסקי²⁴ – בּצירוּף עם כּל אלה לא יכוֹלנוּ להקים הנהלה אחרת, וּכשעמדנוּ בּמצב טרגי, שלא אנחנוּ יצרנוּהוּ, אמרנוּ: מוּטב שנתן לנסיוֹן זה להיעשׂוֹת משנתן מקוֹם לאַנַרכיה וּלהתפּוֹררוּת. החבר לוֹקר הכריז ּבשמנוּ: “לא חפצנוּ בּכם, אוּלם הסיטוּאַציה הציוֹנית הביאה לידי כּך. ועכשיו – מעשׂיכם ירַחקוּכם וּמעשׂיכם יקָרבוּכם”. אפשר שטעינוּ, אפשר שניוָכח כּי מוּטב בּלי הנהלה מאשר עם הנהלה כּזוֹ, אוּלם בּרגע המַכריע, בּמצב של אַחריוּת גדוֹלה מאד, בּאין חוּג רציני אשר עליו נוּכל להישען, לא ראינוּ כּל אפשרוּת להכניס את התנוּעה בּמשׂחק של שלטוֹן-פּוֹעלים אשר ימוּגר למחרתוֹ.

­­­­­­­­______

אם לדבּר על הקוֹנגרס מחוּץ לשאלוֹת ההנהלה וּשאלת התקציב – אשר הרכּבוֹ ידוּע – יש לציין בּוֹ כּמה וכמה חזיוֹנוֹת חיוּביים וחשוּבים. הקוֹנגרס היה נבחר, היה בּוֹ אגף עבוֹדה חזק, עם הרבּה אנשים היוֹדעים את הענינים. מבּחינות אֵלוּ עלה על כּל הועידוֹת הציוֹניוֹת שקדמוּ לוֹ, ותוֹצאוֹתיו יכלוּ להיוֹת אחרוֹת לגמרי. מסקנוֹת הועדוֹת הפּוֹליטית וההתישבוּתית מעידוֹת על כּך. ההחלטוֹת הפּוֹליטיוֹת אינן כּלל וכלל לפי הקוּרס הרשמי. אפשר, כּמוּבן, לאמוֹר, שאם אין תקציב אין לכל אלה ערך רב. אוּלם יש להחלטוֹת אֵלוּ ערך חינוּכי וּמוּסרי.

עבר הזמן ש“זרים” נחשבוּ למוּמחים בּשאלוֹת ההתישבוּת והישוּב הארץ-ישׂראלי היה אילם. אנשי העבוֹדה בּועדוֹת היוּ הפּעם האנשים הבּקיאים בּיוֹתר, וּלדבריהם הטוּ אוֹזן גם מתנגדיהם. בּהחלטוֹת ישנם כּמה דברים העוֹמדים בּניגוּד גמוּר לכּיווּן החדש בּהסתדרוּת הציוֹנית. ההחלטוֹת על ההתישבוּת הן כּוּלן בּרוּחנוּ. מקוֹצר הזמן לא אפרט אוֹתן. הכּרת ההסתדרוּת, הכּרת ההסתדרוּת החקלאית, הם כּיבּוּשים לא קטנים. ואם נבוֹא להעריך את פּעוּלתנוּ בּקוֹנגרס, נוּכל לוֹמר בּלי גוּזמה: בּאוּת-כּוֹח הפּוֹעלים בּקוֹנגרס היתה חזקה וּבעלת השפּעה, וגם אוֹיביה הכּירוּ בּמשקלה. לזכוּת גדוֹלה של אגף-העבוֹדה בּקוֹנגרס זה יש לחשוֹב את העבוֹדה ההרמוֹנית של הסיעוֹת בּרוֹב הדברים, מחוּץ למקרים בּוֹדדים. ואת התלכּדוּתוֹ הפּנימית ואת כּוֹחוֹ להדוֹף אחוֹר התקפוֹת משׂנאיו גילה בּענין “ניר”.

העתוֹנוֹת לא הבהירה את הענין. העתוֹנוּת האוֹפיציוֹזית סיפּרה על זה כּעל “מהוּמה”. אוּלם בּשוּם דבר בּקוֹנגרס לא נתגלה כּל כּך הניגוּד הפּנימי העמוֹק בּין המחנוֹת, לא נתגייסוּ כּל כּך הכּוֹחוֹת, לא פּירפּרה נשמת הקוֹנגרס, כּמוֹ בּ“מהוּמה” זוֹ. השאלה לא זכתה לויכּוּח עיוּני רציני. ואף על פּי כן ידע כּל ציר שעליו להצבּיע נגד. נגד מה? אפילוּ נגד זה שהשאלה תימסר לבירוּר רציני לועד הפּוֹעל הציוֹני. חפצוּ בּכוֹח רוֹב מסוּפּק אוֹ קטן “לחתוֹך” בּשאלה. כּתב השׂטנה של דה-לימה נגד “ניר”, המלא בּוּז לתנוּעת הפּוֹעלים וּבוּרוּת גמוּרה בּעצם השאלה, עשׂה את שלוֹ. והצירים ידעוּ שהם צריכים להציל את התנוּעה הציוֹנית מסכּנת “ניר”. ההצבּעה השֵמית הזאת בּשאלה הקטנה אם להצבּיע בּקוֹנגרס אוֹ למסוֹר את השאלה לעיוּן נוֹסף, היתה בּעצם שאלה זוֹ: בּעד עצמאוּתה של תנוּעת הפּוֹעלים אוֹ נגד. והזכּירה הצבּעה זוֹ את ההצבּעה השמית בּועידת לוֹנדוֹן בּשאלת הקרקע²⁵. גם אז נוּצחנוּ. דרישתנוּ למנוֹע את הקנין הקרקעי הפּרטי בהתישבוּת הציוֹנית נראתה אז כפַנטַסטית. וציוֹנים טוֹבים ורדיקליים טענוּ אז כּנגד אי-מעשׂיוּתנוּ. אוּלם שבע השנים שעברוּ מאז הוֹכיחוּ למַדי, היכן היתה הראִיה ההיסטוֹרית הנכוֹנה. בּשתי ההתנַגשוּיוֹת הגדוֹלוֹת הללוּ – בּלוֹנדוֹן תר“פ ובבּזיל תרפ”ז – נלחמה תנוּעת העבוֹדה על נפשה ממש, וּבשני המאוֹרעוֹת הללוּ גילתה התנוּעה מה גדוֹל כּוֹחה המוּסרי, גם בּשעה שהיא בּמיעוּט. זוֹ היתה “טבילה בּאש” בּלשוֹן צבאית. הכּוֹחוֹת שמחוּצה לנוּ, הרגילים לראוֹתנוּ בּויתוּרים וּבקרבּנוֹת בּלתי-פּוֹסקים, ראוּ הפּעם מה כּוֹחה של הסערה הנפשית, מה כּוֹחוֹ של החשמל הגנוּז בּתנוּעת הפּוֹעלים בּעת שהיא מתפּרצת להגן על קניניה העיקריים. ואיזוֹ אחדוּת פּנימית של כּל אגף-העבוֹדה התגלתה בּמאוֹרע זה! לא לחינם נסוֹגוּ אחוֹר אוֹיבי “ניר” והבינוּ, כּי רק מתוֹך הבנה הדדית עם הפּוֹעלים יש לפתוֹר גם את שאלת “ניר” בּחוֹזים.

______

להערכה נכוֹנה של מצב הציוֹנוּת כּיוֹם וגם של מה שנתהווה בּקוֹנגרס אין די רק בּמַה שנראה לעין. יש שבּחזית הגדוֹלה והבּוֹלטת חלה תבוּסה, וּבאיזוֹ פּינה אחרת צמחה ישוּעה. כּך היה בּועידת לוֹנדוֹן. לכאוֹרה ניצח הבּרנדייסיזם, אוּלם בּאוֹתוֹ מעמד גם נתקבּלה החלטה קטנה על קרן-היסוֹד. הענין נדמה פּעוּט בּראשיתוֹ, אוּלם עמוֹ, ועם הגבּרת הקרן הקימת, בּא כּיבּוּש העמק. גם עכשיו, אם נראה את מצבה האמיתי של הציוֹנוּת, נביא בּחשבּוֹן לא רק את בּחירת ההנהלה וקיצוּץ התקציב, כּי אם גם את המפעלים החיוּביים, והם שנַים: מפעל העבוֹדה כּאן בּארץ²⁶, אשר שנה וחצי נלחמנוּ עליו, וכל המוּמחים הכּספּיים התנגדוּ לוֹ. והדבר השני – החשוּב מזה – מפעל קנדה למען הקרן הקימת²⁷. בּישיבת הדירקטוֹריוֹן של הקרן הקימת, ערב הקוֹנגרס, נעשׂה נסיוֹן הפוּך מזה שעשׂה הקוֹנגרס עצמוֹ – נסיוֹן של התאמצוּת לרכּוֹש 50.000 דוּנם להכנת בּסיס ל“עמק” חדש, לישוּב אינטנסיבי צפוּף! – מתוֹך מפעל זה של רכישת קרקע בּאיזוֹר המַטעים להתישבוּת צפוּפה צוֹפה לקראתנוּ מפעל ישוּבי גדוֹל לימים הקרוֹבים. ונוֹסף לזה יש בּוֹ כּדי דוּגמה של פּעוּלה ציוֹנית ואפשרוּת של התנַערוּת בּציוֹנוּת.

ועוֹד דבר אחד הוֹצאתי מהקוֹנגרס, ואיני יודע אם יעלה בּידי למסוֹר אמוּנה זוֹ לכם. ראיתי את ההסתדרוּת הציוֹנית בּכשלוֹנה. ראיתיה גם בּשפלוּתה. אוּלם כּך ראיתי רק את ההסתדרוּת הציוֹנית הקיימת, לא את התנוּעה הציוֹנית ולא את השאיפה הציוֹנית. בּדוֹר הזה התחוֹלל מַשבּר פּנימי. מלבד חלקים ממנוּ שימצאוּ בּקרבּם את הכּוֹח להתלכּד עם העבוֹדה – אוּלי אבוּד הוּא הדוֹר הזה. אוּלם התנוּעה הציוֹנית אינה נגמרת בּדוֹר זה וּבשכבה זוֹ. בּכל מקוֹם – בּמקוֹמוֹת רבּים – ראיתי דוֹר צעיר, הדוֹר הכי-צעיר אשר לציוֹנוּת: החלוּץ וּתנוּעת הנוֹער. כּמוֹ תמיד בּדברי ימי ישׂראל אנוּ נמצאים בּמצב של מלחמת כּוֹחוֹת היסטוֹריים עמוּקים. אוּלי לא היה עוֹד מצב של אַסימילַציה עממית כּה רחבה – מאוֹנס וּמרצוֹן, כּאשר בּימים אלה. לא היה כּוֹחן של התרבּוּיוֹת הזרוֹת כּה חזק, לא גברוּ בּמידה כּזוֹ הקריֶריזם והמַטריאַליזם, לא נשקפה סכּנה כּזוֹ של כּלָיה וּשמד, כּאשר בּדוֹר הזה. ונדמה שעוֹד לא קמוּ בּיהדוּת כּוֹחוֹת אַקטיביים, אשר יהיוּ כּה חדוּרים בּגעגוּעים וּבמסירוּת-נפש לארץ-ישׂראל לקשוֹר בּה את חייהם – כּאשר בּדוֹר הזה. בּדוֹר הזה של התנַוונוּת תרבּוּתית ראיתי אלפי ילדים בּגוֹלה המדבּרים עברית. זוֹהי היאָבקוּת כּוֹחוֹת היסטוֹריים בּגילוּיים חזקים מאד.

כּמה קשה עכשיו, בּמצב הקשה, בּסבל האישי, בּסיכּוּיים הזעוּמים – כּמה קשה להחזיק מעמד נפשי. בּכל עתוֹנוּת ה“בּוּנד” וּשאר אוֹיבי ציוֹן לוֹעגים למשבַּתּנוּ. אוּלם אנוּ רגילים להספּדים כּאלה עוֹד מהקוֹנגרס הראשוֹן. ואחת התכוּנוֹת הכי-נחוּצוּת לנוּ – לראוֹת את התנוּעה לא רק בּענפיה, כּי אם בּשרשיה, לא רק בּגילוּייה החיצוֹניים, אלא בּמקוֹרוֹת שמהם היא מפכּה. ואם כּי יש בּגידה בּרחוֹב היהוּדי וגם במחנה הציוֹני גוּפא – יש לי הכּרה גמוּרה, שהמקוֹרוֹת שמהם ינקנוּ ואשר הם הם שהביאוּנוּ עד הלוֹם – לא נידלדלוּ. ואם נחלנוּ מפּלה בּקוֹנגרס זה חוֹבתנוּ לראוֹת את הדברים נכוֹחה: לא כּשלוֹן אדם שנפל ושבר את ראשוֹ היה זה, אלא כּשלוֹן ילד שהחל ללכת ונפל. צריך להוֹסיף לכת! וּמכּאן: לכבּוֹש את התנוּעה הציוֹנית. אין דרך לציוֹנוּת מאשר להיכּבש על ידי תנוּעת הפּוֹעלים, ואין דרך אחרת לפּוֹעל מלכבּוֹש את התנוּעה הציוֹנית בּמאַת אחוּזיה וּלהשליט בּה את רוּחוֹ, בּמשק וּבתרבּוּת. ואם נחלנוּ מפּלה – הרי לא משוּם שלא ידענוּ לבנוֹת משק, אלא מפּני שהיינוּ צעירים יוֹתר מדי, ישבנוּ חבוּיים בּפינה, הסתפּקנוּ בּאִרגוּננוּ הפּנימי, בּחיי כּת, חיי קבוּצה קטנה, אפילוּ לא מעמד; וּכשהתחלנוּ להיוֹת מעמד – לא היה לנוּ האוֹמץ לאמוֹר: לא רק מעמד אנוּ אלא המוֹן בּית ישׂראל! אני מאמין שבּמידה שהפּוֹעל יתגבּר, יצא ויכבּוֹש את ההמוֹנים, יגלה עד כּמה עוֹלה הוּא על אחרים – לא רק בּמסירוּת-הנפש, בּמעוּף הציוֹני וּבראִיית העתיד, אלא גם בּחריצוּת המעשׂית.

יש צוֹרך בּדוֹר צעיר שיעלה על הבּמה ויכבּוֹש את הציוֹנוּת. אנוּ רוֹאים חוֹסר כּל כּשרוֹן של הציוֹנוּת הקיימת לחנך דוֹר צעיר. רק אנשים עם אידיאה סוֹציאליסטית ואֶתיקה סוֹציאליסטית מוּכשרים לתפקיד זה. דוקא עכשיו, כּשאנוּ משוּחררים מהקוֹאַליציה הכּוֹזבת, נוּכל להתמכּר לעבוֹדתנוּ החינוּכית. לעמוֹד בּמלחמה, בּאוֹפּוֹזיציה, אשר תדוּן את ההנהלה בּצדק ותהיה נכוֹנה למלחמה מאוּרגנת. והתנוּעה שלא כָּנפה את דגלה, היחידה בּציוֹנוּת הרוֹאה דרך להרחבה – עתה הגיעה שעתה לריכּוּז כּוֹחוֹת, לכיבּוּש פּנימי בּציוֹנוּת וּבארץ וּלכיבּוּש חיצוֹני בּכל רחבי הגוֹלה.

חשון תרפ"ח.

---

לעבוֹדת התרבּוּת של הנוֹער העוֹבד

מאת

ברל כצנלסון

¹

(בּועידת הנוֹער העוֹבד, תל-אביב, תשרי תרפ"ז)

ישבתי בּועידתכם כּתלמיד לפני רבּוֹ. הקשבתי ולמדתי הרבּה בּועידה זוֹ, שהיתה למוֹעצה תרבּוּתית רצינית. אוּלם לא ארצה ולא אוּכל לפתוֹר שאלוֹת שנתעוֹררוּ מתוֹך העבוֹדה לאחר שלא נמצאתי בּה כּל השנה. אגע אך בּאוֹפי הכּללי של מפעלכם, של הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד. נדמה לי, כּי לא רק האדישים למפעלכם, אלא גם אתם בּעצמכם אינכם עוֹמדים על כּל רצינוּתוֹ של מפעל זה. אינני יוֹדע הסתדרוּת נוֹער אחרת בּעוֹלם וּבתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, אשר תִשוה להסתדרוּתכם בעוֹשר תפקידיה ותכני פעוּלתה. כּל תנוּעת נוֹער רוֹצה לעשוֹת בּעצמה על ידי פעוּלה עצמית, בּכּוֹחוֹת הטבוּעים בּנוֹער גוּפוֹ, את הפּעוּלה החינוּכית הנַעשֹית כּרגיל על ידי בּית-ספר, מפלגוֹת וכל מיני מוֹסדוֹת והסתדרוּיוֹת של בּוֹגרים. הקלוּבּים של הנוֹער בּאמריקה הציגוּ לעצמם בּראשוֹנה פּרוֹבּלימה זוֹ של יצירת הנהלה עצמית של נוֹער, והנה כּאן הגענוּ ל“רפּוּבּליקה של נוֹער” המַקיפה את כּל חייו, ולא רק את צרכי המשׂחק, הספּוֹרט והתרבּוּת; הגענוּ להנהלה עצמית של נוֹער, אשר הסתדרוּתוֹ היא לוֹ גם לשכּת עבוֹדה גם סקציה מקצוֹעית. להיקף המכשירים החינוּכיים של הסתדרוּתכם לא הגיעה עדיין שוּם הסתדרוּת אחרת. הסתדרוּתכם מכינה את הנַער להיוֹת אזרח בחברת העוֹבדים לכל ענפי הפעוּלה החברתית, היא יוֹצרת כּבר חברת עוֹבדים צעירה, ואין זוֹ רק דרך להקלת חייו של הנוֹער העוֹבד, אלא גם דרך לחינוּכוֹ. מבּחינה זוֹ כּל סעיפּי פּעוּלתכם הם סעיפים של הפּעוּלה התרבּוּתית, כּי התפיסה הנכוֹנה של עבוֹדה תרבּוּתית זוֹהי תפיסה רחבה של תרבּוּת החיים לכל גילוּייהם.

תנוּעתכם, כּמוֹ כּל יצירתנוּ בּארץ, נאלצה אף היא לא לקבּל שַבּלוֹנה מן החוּץ, אלא להיוֹת נשענת על כּוֹח הצמיחה של ארץ-ישׂראל ושל תנוּעתנוּ החלוּצית. וכוֹח צמיחה זה גדוֹל הוּא יוֹתר מאשר אנוּ נוֹטים לשער. הפּעוּלה הקטנה, שלפני שנתים בּדיוּק הוּנח לה יסוֹד בּחדר קטן בּבית-הספר לילדי העוֹבדים, כּבר נשׂאה פּרי, אוּלם אין אנוּ רוֹאים עוֹד את כל רוֹחב האוֹפק הנשקף לה.

על תנוּעתנוּ עברה שנה של משבּר, של צמצוּם העליה, של חוֹסר-עבוֹדה ושל חוֹסר-התישבוּת. לולא זאת היתה תנוּעת הפּוֹעלים, וגם תנוּעתכם, נמצאת בּמצב אחר של גידוּל כּוֹחוֹת מאשר כּיוֹם. אוּלם דוקא השנה עברתם אתם מחיפּוּשׂ עבוֹדה בּלבד להעברת החברים אל יצירתנוּ המשקית. התחלתם בּפעוּלה זוֹ בּהיקף קטן וּבעזרה לא מספּיקה מצד תנוּעתנוּ, אוּלם איני יוֹדע, אם יש דרכים כּה מקוֹריוֹת וחשוּבוֹת להעשרת חיי הנפש של הנוֹער כעבוֹדוֹת הקטנוֹת האֵלוּ שהתחלתם בּהן.

נתבּרכתם השנה גם בּהנחת יסוֹד לקשר בּין העיר והכּפר. לא כּל תנוּעת נוֹער בחוּץ-לארץ, וּמה גם בּין היהוּדים, הצליחה לגַשר בּין שתי סביבוֹת אלוּ. גם אצלנוּ דרוּש עדיין להשקיע בּזה מאמצים גדוֹלים, מחשבה רבּה ורצוֹן טוֹב. הנה ראינוּ כּאן זה עתה נסיוֹן של התנַכּרוּת מצד מקוֹם חקלאי אחד, ואני רוֹאה חוֹבה להזהירכם, שלא תפגשוּ התנכּרוּת זוֹ מתוֹך קוֹצר-רוּח וּדחיה. הסתדרוּתנוּ, וכן גם הסתדרוּת הנוֹער, הנָה קיבּוּץ גָלוּיוֹת של פּזוּרינוּ בּין כּל העמים והתרבּוּיוֹת; וטבעית היא הזרוּת שיֶשנה לעתים בּין חלקים שוֹנים בּתוֹכנוּ. אין לפגוֹש זרוּת זוֹ מתוֹך התרגזוּת, אלא להתיחס אליה בּסבלנוּת. לפני שנתים התיחסוּ רבּים מאד בּלגלוּג לכל ההתחלה הקטנה של הנוֹער העוֹבד, אוּלם אתמוֹל היוּ כּבר רבּים מהמלַגלגים כּאן, בּאסיפת הפּתיחה של ועידתכם, כּי המעשׂה כּבש את הלבבוֹת. ואם יש עדיין פּינוֹת, שטרם הכּירוּ בּקשר המוּסרי הקוֹשר כּל עוֹבד, בּקשר החלוּצי המיוּחד הקוֹשר את כּל הנוֹער העוֹבד בּארץ-ישׂראל, אל להתיחס אליהם כּאל עוֹמדים בּחוּץ.

דוּבּר כּאן על האוֹפי של עבוֹדתכם התרבּוּתית, אם היא צריכה להיוֹת המוֹנית או להתכּוון ליחידים, אם צריך להעדיף בּה את היחיד אוֹ את הכּלל. אתם הלכתם בּדרך הפּשוּטה, הטבעית והמוּסרית, אשר נאלצתם ללכת בּה, בּדרך הדאגה לאלה הנמצאים בּשפל המדרגה התרבּוּתית. על ידי זה שהתאַמתם את עבוֹדתכם התרבּוּתית לאלה, אשר במלכּוֹדת אחרת לא היינוּ מעלים אוֹתם לעוֹלם, עשׂיתם פּעוּלה הסתדרוּתית וחינוּכית גדוֹלה; אוּלם טעוּת היא לחשוֹב, כּי הסתדרוּת המתכּוונת לעבוֹדה רחבה ועממית יכוֹלה להזניח את חינוּך היחיד. טעוּת היא לחשוֹב שיש ניגוּד בּין שתי הדרכים של חינוּך הכּלל וחינוּך היחיד.

בּתוֹכנוּ טבוּעה לעתים הנטיה להביא מחשבה אחת לידי “אחדוּת” מוּחלטת ולחשוֹב אוֹתה לאמת היחידה. ישנה אצלנוּ הנטיה להפשיט רעיוֹן, להוֹציא מתוֹכוֹ את עוֹרקיו וגידיו וּלהשליט סכֵימה אחת בּחיינוּ. אוּלם נטיה זו היא מוּטעֵית. אין “אחדוּת” כּזוֹ בּחיים. האדם הוֹלך על שתי רגליים ולא על אחת. מזה וּמזה אַל תנַח ידיך – זהוּ כּלל גדוֹל שאנו צריכים לנקוֹט בּעבוֹדתנוּ.

תנוּעתכם שהיא בּעלת אוֹפי עממי רחב היא גם בּעלת אחריוּת עממית גדוֹלה. איני יוֹדע אם יעלה לי בּדברי אלה להגבּיר בּכם את הכּרת האחריוּת הגדוֹלה שלכם בּפני עתידה של תנוּעת הפּוֹעלים. אתם מוֹנים כּיוֹם 1200 חבר, אוּלם לא רחוֹק היוֹם שתמנוּ אלפים רבּים וּבידכם יהיה הגיל הזה, שבּוֹ ניתנים קבע וּדמוּת למוּשׂגי האדם. והעבוֹדה שתיעשׂה על ידכם תטבּיע חוֹתמה על כּל חיינוּ בּעתיד. השאלה בּאיזוֹ מידה יעלה בּידכם להבטיח את נאמנוּתוֹ של הנוֹער למסוֹרת של הפּוֹעל העברי, לפתוֹח את לבּוֹ למסכת החיים החדשים הנוצָרים בּארץ, שאלה זוֹ היא אחת השאלוֹת החשוּבוֹת לכל תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישׂראלית.

וזה לא יתכן, אם תסתפּקוּ בּפּעוּלה הנעשׂית כּיוֹם בּנוֹער העוֹבד. דוקא מתוֹך הדאגה לפּעוּלה הרחבה, מתוֹך חרדה זוֹ שנשמעה כּאן לבל ישארוּ נערים עזוּבים לנפשם מחוּץ לכל דאגה, דוקא מתוֹך כּך יש גם לדאוֹג לטיפּוּח מחנוֹת נערים בּעלי הכּרה, מסירוּת וכשרוֹן, אשר ישׂאוּ על כּתפיהם את כּל העוֹל והאחריוּת של הפּעוּלה ההמוֹנית התרבּוּתית הרחבה.

ההצעוֹת שנשמעוּ כּאן הנן אמנם פּרי הדאגה הזאת. הצעת הסמינַריוֹן בּאה מתוֹך דאגה לחנוּך חוּג אשר יטיל על עצמוֹ את הפּעוּלה להרחבת אָפקי התנוּעה וּלהעשרת תכנה. כּן גם הרעיוֹן בּדבר הירחוֹן. ירחוֹן טוֹב שלכם יוּכל להיוֹת גוֹרם תרבּוּתי חשוּב לכל הנוֹער בּארץ, וההסתדרוּת תראה בּודאי חוֹבה לסייע לכם. אוּלם הירחוֹן שלכם אינוֹ צריך להסתפּק בּצוּרה הרגילה של חוֹברוֹת נוֹער. הנוֹער שלנוּ גדל בּתנאים מיוּחדים, וּשאלת חינוּכוֹ התרבּוּתי והמצאת הספרוּת הדרוּשה לוֹ היא שאלה קשה מאד. בּספרוּתנוּ יש אוֹצרוֹת-עוֹשר רבּים, אוּלם דלה היא בחוֹמר הדרוּש לקוֹרא הצעיר, וּבספרים המבררים את הפּרוֹבּלימוֹת העוֹמדוֹת לפנינוּ – הפרוֹבּלימוֹת של בּנין חברתנוּ. גם בּשׂפוֹת זרוֹת לא ימצא אף מי שיוֹדע לקרוֹא בּהן את המבוּקש לפתרוֹן שאלוֹת חיינוּ. הקמת ספרוּת זוֹ תדרוֹש מאִתנו מאמצים גדוֹלים, וחשוּב מאד יהיה אם יעלה בּידכם להוֹציא פּעם לחוֹדש קוּנטרסים, ודוקא מנוּקדים, עם דברי-ספרוּת מַתאימים ועם חוֹמר אשר יהיה בּוֹ כּדי להשרישכם בּתנוּעת העבוֹדה בּארץ, ולפתוֹח לכם פּתח לעוֹלם הספרוּת והמחשבה, לחיי תנוּעוֹת ואישים. שני מפעלים אלה עלוּלים להצעיד בּהרבּה את הכשרת הדוֹר הצעיר לקראת מפעלנוּ בּארץ.

יש מתרעמים על הפּיזור הרב שבּפעוּלתנוּ התרבּוּתית המַקיפה. אוֹמרים כּי אין עלינוּ לדאוֹג אלא לנטיעת הכּרה מעמדית בּלבד, והקריאוֹת ה“מעמדיוֹת” האֵלוּ מסוּגלוֹת גם למצוֹא אוֹזן קשבת, כּי יש בּהן כּאילוּ משוּם דחיקת הקץ וּמשוּם צמאוֹן למַהפּכנוּת. אוּלם קריאוֹת אלוּ המדבּרוֹת על שחרוּר וּגאוּלה, אינן מסוּגלוֹת לקָרב אף בּמשהוּ את הנוֹער העוֹבד, אוֹ את העוֹבד בּכלל, לגאוּלתוֹ, אבל יש בּהן כּדי להרחיק את הנוֹער העוֹבד ממטרתוֹ. המגמה הזאת, לטפח צד תרבּוּתי אחד בּלבד, עלוּלה לפגוֹם פּגָמים יסוֹדיים בּהתפּתחוּת הנוֹער. והחיים אינם ניתנים להפשטה. יש הכרח לפַתח את כּל צדדי החיים כּאחד, ואם תצמח רגל ארוּכּה אחת לאדם, הרי יהיה האדם צוֹלע.

בּשם הגאוֹן מוילנה מסַפּרים, כּי הוּא התנגד לצמצוּם הלימוּד בּימיו בּש“ס וּפוֹסקים בּלבד, ודרש גם לימוּד מדעים. הוּא היה אוֹמר: כּל כּמה שיחסר האדם בּ”שבע החכמוֹת" הכּלליוֹת, יחסרוּ לוֹ עשׂר ידוֹת בּידיעת התוֹרה. בּאוֹתה התקוּפה הדתית, כּשהרימוּ את הדת ואת הלימוּד הדתי מעל לכּל, הבין אז הגאוֹן כּי גם ההתפּתחוּת הדתית מחייבת להתפּתחוּת הַרמוֹנית של האדם בּכל ענפי החיים, ועל אחת כּמה וכמה אנחנוּ, השוֹאפים לגַדל אדם יוֹצר חברה חדשה וחיים חדשים.

כּשהייתי רוֹאה עוֹד בחוּץ-לארץ איך מפטמים את הנוֹער בּנוּסחאוֹת, איך משתדלים להדבּיק תו על מצחוֹ ועל ידי ההכרזה לעשוֹתוֹ כּביכוֹל ללוֹחם על העתיד, הייתי נזכּר בּאנשים נוֹשׂאי המוֹדעוֹת בּאירוֹפּה, המדוּבּקים מוֹדעוֹת מכּל צד והם משמשים שלט חי. כּך יש רוֹצים גם כּאן להדבּיק על הנוֹער שלטים של מלחמת המעמדוֹת אוֹ שחרוּר ארץ-ישׂראל העוֹבדת, אוֹ אפילוּ של שחרוּר היחיד. אין זאת דרך של חינוּך. הדרך התרבּוּתית של החינוּך היא: לימוּד ועבוֹדה והתאמצוּת לפַתח את החוּשים ואת השׂכל של הנוֹער, כּדי שיקלוֹט בּעצמוֹ את העוֹלם. הנער הפּוֹעל אשר מַדירים אוֹתוֹ מאוֹצרוֹת התרבּוּת וּמַשרישים בּתוֹכוֹ רק נאמנוּת מוּפשטת למספר ידוּע של נוּסחאוֹת, לא יהיה לא לוֹחם אמיץ ולא אזרח נאמן בּחברת העוֹבדים החדשה, אלא – קנאי מטוּמטם, ולוּ גם מסוּר ונכוֹן ליהרג על האמיתוֹת שהקנוּ לוֹ. מחינוּך כּזה צריך להתרחק כּמטחוי קשת.

הנוֹער העוֹבד כּיוֹם מחפּשׂ וּמגשש בּדרך הנכוֹנה. עוֹד הדרך רבּה, עוֹד לא נחשׂפוּ מקוֹרוֹת החינוּך של הנוֹער העוֹבד. עוֹד רבּוֹת התביעוֹת וצוֹדקוֹת. צוֹדקוֹת התביעוֹת שנשמעוּ מהעמק. שאלת הנוֹער בּקבוּצוֹת וּבמוֹשבים היא שאלה חשוּבה מאד, שצריכה להטריד את כּל ציבּוּר הפּוֹעלים. השאלה מה יהא על ילדי המשקים שלנוּ וּמה תהיה דרכּם – חמוּרה היא מאד ויש בּה כּדי להכריע בּכל חיינוּ. אין השאלה הזאת ניתנת להיפּתר בדרך המקוּבּלה בּעיר, והועידה צריכה לחפּשׂ את הדרכים המיוּחדוֹת לעבוֹדה בּקרב הנוֹער בּמשקים. ואם גם הועידה הזאת לא תצליח עוֹד למצוֹא את הדרך לפתרוֹן השאלוֹת החמוּרוֹת, הן תברא את הלָך-הרוּח הדרוּש לכך בּקרב הנוֹער וּבקרב עוֹבדי התרבּוּת שלוֹ.

עם הנוער

מאת

ברל כצנלסון

---

שאלת הארגוּנים המפלגתיים בּנוֹער העוֹבד

מאת

ברל כצנלסון

¹

צצה אצלכם שאלת הארגוּנים המפלגתיים בּנוֹער העוֹבד. שמעתי את הערכתכם ואני מצטרף אליה. אפשר כּי החלטתכם תיתקל בּמכשוֹלים. יראוּ בּה הגבּלת החוֹפש, כּביכוֹל, של הפּעוּלה החינוּכית והפּוֹליטית. ראוּי הדבר שיתבּרר בּמסיבּתנוּ בּבהירוּת גמוּרה.

יש אוֹמרים: למה נמנע מהמפלגוֹת בּארץ-ישׂראל את אשר ניתן להן בּכל העוֹלם: להקים חיל מילוּאים מן הנוֹער? הרי בּכל העוֹלם מחוּלק הנוֹער לאִרגוּנים פּוֹליטיים. אוּלם התפּלגוּת זוֹ אינה זכוּת גם לפּוֹעל המבוּגר, וּלגבּי הנוֹער היא מַזיקה כּפלים. בּינינוּ וּבין חוּץ-לארץ יש הבדל יסוֹדי: אין מקוֹם בּחוּץ-לארץ אשר שם יוּכל כּיום להיוֹת נוֹער מעמדי מאוּרגן לא על ידי המפלגוֹת. אוּלם אנחנוּ, שהצלחנוּ להקים את האִרגוּן המאוּחד של ציבּוּר הפּוֹעלים, הקימוֹנוּ גם את ההסתדרוּת המאוּחדת של הנוֹער העוֹבד.

כּאן דיבּרוּ הרבּה על הסכּנה הנשקפת מן האִרגוּנים המפלגתיים לקלוּבּ ולפּעוּלה התרבּוּתית בּתוֹכוֹ. אוּלם סכּנה גדוֹלה מזוֹ נשקפת לנפש הנוֹער. יש גישה שוֹנה לעבוֹדה בּקרב הנוֹער, וּבזה תיבָּחנה מפלגוֹתינוּ. יש שהנוֹער משמש אך חוֹמר לניצוּל בּידי המפלגה. העבוֹדה הציבּוּרית היא בּעיני מפלגה כּזוֹ שׂדה-קטל, אשר מוּתר להניח בּוֹ על המאזנים גם את נפש הנוֹער, את תמימוּתוֹ העיורת, את התלהבוּתוֹ ואת מסירוּתוֹ. כּך ניגשוּ מפלגוֹת קוֹמוּניסטיוֹת שוֹנוֹת לנוֹער, מבּלי שיהיה להן ענין לנוֹער עצמוֹ, לנפשוֹ וּלכשרוֹנוֹתיו. פּעוּלה כּזוֹ היא קצרת-רוֹאי, אוֹכלת את הפּרי בּבסרוֹ, אינה מחנכת לוֹחמים אמיצים, המסוּגלים לבחוֹן ולבחוֹר דרך לעצמם, אלא מכינה אנשים אכוּלי-קנאוּת, שבּיזבּזוּ את כּוֹחוֹת נעוּריהם. הסתדרוּת המכּירה את אַחריוּתה בּפני המעמד והמבקשת לא רק נצחוֹנוֹת אַרעיים, ניגשת אחרת לשאלה. היא מבינה, כּי מהפּכה אמיתית בּאדם וּבחברה לא תיכּוֹן באמצעוּת הפצת פּרוֹקלַמַציוֹת על ידי הנוֹער, אלא על ידי הכשרתוֹ המוּסרית וחינוּך כּשרוֹן מחשבתוֹ. היא מחנכת את הנוֹער וּמַקנה לוֹ את תרבּוּת עמוֹ וּמעמדוֹ, היא דוֹאגת להיגייֶנה הרוּחנית של הנוֹער ואינה הוֹפכת אוֹתוֹ למכשיר בּמלחמת בּחירוֹת. על ההסתדרוּת בּועידה הקרוֹבה יהיה להחליט בּבירוּר גמוּר, כּי עד גיל ידוּע מזיק ואסוּר הוּא האִרגוּן המפלגתי.

יש צוֹרך לשמוֹר על חינוּך הנוֹער ועל פּיתוּח כּשרוֹן ההערכה החיוּנית שלוֹ בּיחס לתוֹפעוֹת השוֹנוֹת של החיים. בּגיל זה, שבּוֹ אין עדיין הנוֹער מסוֹגל למלחמה פּוֹליטית, אלא זקוּק לבית-ספר אשר בּוֹ יתכּשר לחיים הפּוֹליטיים, – גדוֹלה בּיחוּד הסכּנה, אם בּמקוֹם שיקוּל-הדעת וההערכה החפשית תשתלט הנַצחָנוּת של אִרגוּנים שוֹנים. אם הסתדרוּת הנוֹער תיהפך לפֶדרציה של מפלגוֹת, תיהרס כּל הפּעוּלה החינוּכית, והמוֹחוֹת לא יהיוּ מוּפנים איפוֹא לפּעוּלה הכּלכּלית. בּרגע שהדעוֹת והמחשבוֹת השוֹנוֹת תיקָבענה בּגוּשים קבוּעים הנלחמים בּיניהם ותחדלנה לשמש חוֹמר לחיפּוּשׂי הדרך של הנוֹער, תחדלנה להרחיב את דעתוֹ של הנוֹער. מחשבתוֹ תטוּמטם ותיסגר בּפני כּל דעה זרה.

---

סמלים וסיסמאוֹת

מאת

ברל כצנלסון

¹

אחרי שקיבּלתם החלטוֹת בענינים החשוּבים של הועידה, הריני מרשה לעצמי לבקש רשוּת דיבּוּר בּענין שיֵראה בּעיניכם כּקטן-ערך, וּבעינַי – חשוּב הוּא מאד. בּועידוֹתינו וּבחיינוּ בּכלל אנוּ רגילים להקדיש תשׂוּמת-לב רבּה להחלטוֹת, לסעיפים, לניסוּחים וּלהגדרוֹת – למַה שקוֹראים “תוֹכן”, אוּלם אין אנוּ שׂמים לב בּמידה הדרוּשה לצוּרה, ללבוּש ולַסגנוֹן של הדברים. וּבמוּבן זה לקוּיים חיינוּ בּכמה פּינוֹת. הנה, למשל, בּענין אחד הצלחתם בּמידה מרוּבּה – החסכוֹן בּזמן. שמרתם להתחיל את ישיבוֹתיכם בּשעה הקבוּעה וּלסיים את הועידה למוֹעד, דבר שאין ועידוֹת המבוּגרים מצטיינוֹת בּוֹ על פּי רוֹב. אוּלם יש עוֹד כּמה ליקוּיים הצריכים תיקוּן.

הנה אנוּ מַרבּים לדאוֹג ליצירת חיינוּ החברתיים; מקימים מוֹסדוֹת, בּנינים וכוּ'. אוּלם מה מעטה תשׂוּמת-הלב לסדרים הפּנימיים השׂוֹררים בּתוֹכם, לנקיוֹנם וּלקישוּטם. ואַל יהיוּ דברים אלה קלים בּעיניכם – כּל הפּרטים והתגים הללוּ צריכים להצטרף לתמוּנה, שתהא הוֹלמת את תכנה הפּנימי של התנוּעה. ואצלנוּ נעשים דברים אלה בּאוֹפן ארעי, על ידי אנשים מקריים. ואין אנוּ מבינים כּי גם מפלגוֹת והסתדרוּיוֹת חייבוֹת להקדיש לזה תשׂוּמת-לב רצינית, ממש כּמוֹ להחלטוֹת. אנשים מתחנכים לא רק על ידי דברים שׁבּתוֹכן, אלא גם על ידי צוּרוֹת החיים, המצטרפוֹת מכּמה פּרטים. וּבענין זה יש ערך רב לנקיוֹן, לסדר ולהתנהגוּת. כּמה מעטים, למשל, חדרי-הקריאה והקלוּבּים שלנוּ המצטיינים בּזה.

אוּלם יוֹתר מאלה חשוּבים הדברים שיש בהם משוּם יצירת “פוֹן” והבּעת הסמלים המציינים את דרך החיים.

הנה ענין התמוּנוֹת בּחדרינוּ הציבּוּריים. מה ערכּן של אלה? “והיו עיניך רוֹאוֹת את מוֹריך”. צריך שצירוּף התמוּנוֹת יתן את המוּשׂג הנכוֹן של כּל אלה המהוים יחד את תוֹרת חיינוּ, המאירים את נתיבוֹתינוּ. בּחדרינוּ אני רוֹאה על פּי רוֹב את תמוּנוֹתיהם של מַרכּס ולָסַל, של א.ד. גוֹרדוֹן, י.ח. בּרנר, טרוּמפּלדוֹר וּבּרוּכוֹב. ונשאלה השאלה: מדוּע אין היד הדוֹאגת, כּי בּחדרינוּ לא תיעָדר תמוּנתוֹ של משה הֶס, אחד המבשׂרים הראשוֹנים של הסוֹציאַליזם ואחד האבוֹת של התנוּעה הציוֹנית בּגילוּיה האנוֹשי השלם – הסוֹציאלי. וכי משוּם שלא נמצא מוֹכר-ספרים חרוּץ אשר ידפּיס את תמוּנתוֹ, צריך להיגָרע חלקוֹ בּתוֹכנוּ? וּמדוּע אין לראוֹת בּחדרינוּ את תמוּנתוֹ של אהרן ליבּרמן, הסוֹציאליסט הראשוֹן בּספרוּת העברית? מדוּע כּל כּך יקרת-המציאוּת היא תמוּנתוֹ של מוֹרנוּ נחמן סירקין, הראשוֹן לתנוּעת הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית המדינית? ועל כּוּלם – איך יתכן הדבר שבאוּלמינוּ תחסר לעתים תמוּנתוֹ של תיאוֹדוֹר הרצל, היוֹצר הגאוֹני של הציוֹנוּת המדינית, החוֹזה הגדוֹל, אשר קיבוּץ גָלוּיוֹתינוּ כּיוֹם לא יתוֹאר מבּלעדי יצירתוֹ?

אני מעיר על ליקוּיים אלה, לא מפּני שאני חוֹשב שהם נוֹבעים מתוֹך התפיסה של האישים והתנוּעה השׂוֹררת כּאן, כּי אם משוּם שהם בּאים מתוֹך אוֹתה ההזנחה, הרשלנוּת והמקריוּת הקוֹבעוֹת אצלנוּ את הצוּרה החיצוֹנית; מתוֹך הבּהלה, החפּזוֹן והעניוּת שמהם מסתדרים ענינים, אשר כּוּלם יחד נוֹתנים את לוית הטעם של חיינוּ.

ויש לשׂים לב לא רק לבחירת נוֹשאי התמוּנוֹת, כּי אם גם לאֵיכוּתן האמנוּתית. צר לראוֹת אצלנוּ פּוֹרטרטים כּה לקוּיים וּמשחיתים את תארם של האישים הנערצים.

וכך המצב אצלנוּ לגבּי הסיסמאוֹת וה“פּסוּקים”. אין הקפּדה מַספּקת על תכנם וטיבם, אין חוֹשבים את הדבר ראוּי לטיפּוּלו של מוֹסד מרכּזי, אשר יקבּע את הנוּסחה הראוּיה והמבּיעה את מחשבת התנוּעה. די שיהיה לאיזה נער כּתב נאה, למען ימָסר הדבר לוֹ, והוּא יעשה בּוֹ כּטוֹב בּעיניו. וכך אנוּ זוֹכים בּכמה מקוֹמוֹת לסיסמאוֹת וּלדיבּרוֹת, אשר האדם המעיין יצטער עליהן, מפּני שיראה בּהן לא את הרמת הדגל של התנוּעה וּפרישׂתוֹ לכל גָדלוֹ, כּי אם טשטוּש אוֹ ווּלגָריזציה. לא אדבּר על פּסקאוֹת שראיתי במקוֹמוֹת אחרים, אביא רק דוּגמה מכּאן. הנה כּתוּב על הקיר: הנוֹער העוֹבד – עתיד המעמד. אין חלקי בּין המתעלמים מהניגוּדים המעמדיים הקיימים כּיוֹם בּמציאוּת האנוֹשית והיהוּדית. אין אני בּין הסוֹברים, כּי מעמד העוֹבדים צריך להרכּין ראש לפני המציאוּת הקיימת וּלוַתר על אִרגוּנוֹ, אוֹטוֹנוֹמיוּתוֹ ועצמיוּת יצירתוֹ. אוּלם גם הדגשה של המעמד טוֹבה כּשהיא בּאה בּמקוֹמה הנכוֹן, ולא בּשעה שהיא בּאה לצמצם את אפקינוּ. הנוֹער העוֹבד איננוּ עתיד המעמד בּלבד, כּי אם הנהוּ העתיד של האוּמה העוֹבדת. האידיאל החינוּכי של הנוֹער העוֹבד איננוּ המעמד, כּי אם החברה שכוּלה עוֹבדת, ואשר אין בּה מעמדוֹת כּלל. ואם יש חוּג בּחברה השוֹמר למעשׂה על המציאוּת המעמדית, אשר לדידֵיה המעמד הוּא אידיאל, הרי הם בּעלי הנכסים, אשר לא יתארוּ לעצמם את החברה מבּלי שתהא מחוּלקת למעמדוֹת וּמבּלי שמעמדם יחזיק בּתוֹכה בּנכסים וּבשלטוֹן. אוּלם בּשבילנוּ החברה המעמדית היא צוּרה חוֹלפת, וּבמעמד הפוֹעלים עוֹד יקוּים: ואעשׂה אוֹתך לגוֹי גדוֹל. ודוקא הנוֹער, אשר עתידוֹ לפניו, אסוּר לוֹ לקשוֹר את עצמוֹ עם המציאוּת המעמדית לימים רחוֹקים. חינוּכוֹ וסיסמאוֹתיו צריכים מעכשיו להיוֹת מכוּוָנים להשתתפותוֹ בּתוֹר אזרח בּעם העוֹבד.

ועזוּבה כּזאת שוֹררת אצלנוּ גם בּמקצוֹע השירים והזמירוֹת. השירים אשר שרנוּ בגוֹלה אינם מבּיעים את מלחמתנוּ ויצירתנוּ כּאן. ההימנוֹן הלאוּמי, המבּיע את המית הנפש היהוּדית בגוֹלה, אינוֹ יכוֹל בּשוּם אוֹפן לתת בּיטוּי לכּוֹחוֹת האדירים של היצירה הלאוּמית החלוּצית על קרקע המוֹלדת. ועל אחת כּמה וכמה שאין בּוֹ מהבּעת תכנוֹ הנפשי של העם העוֹבד המתהווה בּארץ. הימנוֹן הפּוֹעלים הבּין-לאוּמי, אשר ערכּוֹ רב כּאחד הסמלים המאַחדים את מחנוֹת העבוֹדה לאוּמוֹתיהם וּלגזעיהם, הנהוּ שׂריד קדוּמים של ראשית התנוּעה הסוֹציאלית והוּא מפגר בּתכנוֹ וּבביטוּיוֹ אחרי התפּתחוּתה של תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם. לא זכתה עדיין ארץ-ישׂראל העוֹבדת שתקים מתוֹכה את המשוֹרר, אשר ישיר את הימנוֹנה, את שבוּעת האמוּנים של העוֹבד בּארץ. ואת הדרישה הפּנימית הזאת לזמרה המקוֹרית, החיוּנית, המעוֹרה בּחיי העוֹבד בארץ וּבמשׂא-נפשוֹ – אַל נשתיק. נדע מה חסרים אנוּ, והכּרת דלוּתנוּ השירית והניגוּנית אוּלי תעוֹרר את כּוֹחוֹת היצירה.

כּל הצד הזה, הקישוּטי והסמלי שבּתנוּעה, חשיבוּת יתירה לוֹ בּתנוּעת נוֹער. את אשר הזניחה עד הנה התנוּעה המבוּגרת בּיצירת סגנוֹן משוּפר של חיים ציבּוּריים לדוֹר הצעיר העברי העוֹבד בּארץ – עליכם למלא. אני מַפנה לכך את תשוּמת-לבּכם וּמציע לכם בּין שאר המוֹסדוֹת שתקבּעוּ, למַנוֹת גם “וַעדה לעניני סגנוֹן”, אשר בּהשתתפוּת ועדת התרבּוּת והועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת תשקוֹד על טיפּוּח צוּרוֹת חיינוּ הציבּוּריים, נאוֹת והוֹלמוֹת את תכנם.

איחוד

מאת

ברל כצנלסון

---

בּמוֹעצת "החלוּץ" בּדנציג

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּדבּרי אליכם כּאן הנני מניח, כי יוֹדעים וּמכּירים אתם את המצב בּארץ. אדבּר רק על הדברים המשוּתפים לנוּ לכוּלנוּ ועל דאגוֹתינוּ המשוּתפוּת. השפל בּציוֹנוּת וּבתנוּעת הפוֹעלים מחייב בּירוּר שאלוֹת חשוּבוֹת, דברים שגם הסתדרוּת העוֹבדים בּארץ וגם אתם מחוּיבים לדרוֹש מעצמכם. היוּ ימים שאנוּ בּארץ האמַנוּ, כּי ארץ-ישׂראל היא תריס בּפני כּל הפּוּרענוּיוֹת; האמַנוּ, שאוֹתוֹ הכּוֹח, האינסטינקט העמוֹק, שהתבּטא בּאחיזה בּקרקע, בּתרבּוּת העברית, בּעבוֹדה, יש בּוֹ משוּם הבטחה לעמידה איתנה. אבל נוֹכחנוּ כּי מפעלנוּ נמצא מפּעם לפעם בּמצב קשה, כּי נוֹחלים אנוּ גם תבוּסוֹת ויש צוֹרך בּבדק פּרצוֹת. בּארץ-ישׂראל אנוּ משתדלים לעשוֹת את הבּדק הזה וגם בּתנוּעתכם עוֹמדת שאלה זוֹ. ואמנם כּוּלנוּ הננוּ בּנים לתנוּעה אחת.

לדעתי, בּיצבּצה בּדבריכם יוֹתר מדי מדיניוּת. יש חיוּב בּהבנה מדינית של הענינים, אוּלם אין לעסוֹק יוֹתר מדי בּנוּסחאוֹת מדיניוֹת. תנוּעת העבוֹדה הארץ-ישׂראלית היא חזיוֹן מוּרכּב מאד, היא מכילה בּקרבּה בּצוּרה מרוּכּזת את כּל הגוֹרמים שיצרוּ את בּיל"וּ וגם אוֹתם הרעיוֹנוֹת שלחמוּ עליהם פּינסקר² וליליֶנבּלוּם, אחר כּך הרצל וסירקין עם בּרוּכוֹב. היה קיצוּר הדרך גם אצל המפלגוֹת וגם אצל הנוֹער. הם ירשוּ רעיוֹנוֹת וּסמלים והוֹלכים לאוֹר אישים ידוּעים.

הנה ענין ההכשרה, כּפי שהוּעמד בּמוֹעצה זוֹ. ראיתי בּחוּרים שהביאוּ אתם לארץ הכשרה מצוּינת, אוּלם האם מספּיק הדבר? עיקר השאלה הוּא אם ניתנה להם יחד עם ההכשרה המקצוֹעית גם ההכשרה החלוּצית, ואם התאימוּ לחיי הארץ ולתנאיה. אף אני הייתי נוֹטה לכך שנכשיר בּחוּרים מספּר למקצוֹעוֹת נחוּצים בּארץ, וגם עסקתי בּזה יחד עם רוּטנבּרג לפני שבע שנים. אוּלם הנסיוֹן הוֹכיח, כי בּעלי-מקצוֹע אלה לא נתנו לנוּ כּלוּם – הם נתפּזרוּ לכל רוּח. אני מחשיב כּל יכוֹלת טכנית, כּל מקצוֹע שאפשר להשתלט עליו, אבל מוּכרחים אנחנוּ להעריך קוֹדם כּל את החייל הטוֹב, וחשוּב לנוּ אוֹתוֹ בּעל-המקצוֹע הרוֹצה להיוֹת חייל. מכּאן נוֹבע גם ההפסד שלנוּ בּתל-חי אשר בּרוּסיה, מקוֹם שגזל מאתנוּ כּמה בּעלי-מקצוֹע טוֹבים, שטיפּלנוּ בּהם הרבּה והוֹצאנוּ להכשרתם הרבּה אמצעים. לנוּ הרבּה יוֹתר חשוּב לשלוֹח חבר מקיבּוּץ מארץ-ישׂראל שיתמַחה בּמקצוֹע קוֹנקרטי הדרוּש בּאוֹתוֹ מקוֹם, משוּם שחבר זה קשוּר בּהתחייבוּת ישרה – והוּא יהיה נאמן בּשליחוּתוֹ.

רצוֹני לנגוֹע בּשאלת העבוֹדה התרבּוּתית בּ“החלוּץ”. השאלה היא, אם נוּכל לחַסן את הנוֹער בּפני כּל הפּגעים והסכּנוֹת האוֹרבים לוֹ בּדרך, וזה לא יתכן בּלי עבוֹדה תרבּוּתית רחבה וּבלי עברית עמוּקה. נחוּץ להכין צידה לדרך. בּלי צידה זוֹ וּבלי תרבּוּת עברית עמוּקה לא הייתי מחזיק מעמד גם אני. הקרבּנוֹת הראשוֹנים בּדרך היוּ אלה שענפיהם היו מרוּבּים משרשיהם. מסביבנוּ עוֹלם עשיר, עם סיכּוּיים פוֹליטיים ותרבּוּתיים, ואנוּ בּעוֹלמנוּ מתלבּטים פּעמים רבּוֹת בּין תקוה ליאוּש – ויש לעתים הצדקה ליאוּש. והנה, כּשאני לוֹקח את עתוֹנוּת הנוֹער היבשה ורוֹאה את חוֹסר השרשיוּת התרבּוּתית שבּה – אני חוֹשש לעמדתוֹ החלשה הזאת של הנוֹער המתפּתח.

ועוֹד, אם אתם פּוֹסלים את המפלגתיוּת מפּני הדוֹגמַטיוּת שבּה, הרי הוּא הדין לגבּי הדוּגמה הקיבּוּצית שאתם מעמידים. הנוֹער, אשר חשב את דרכּוֹ וּפרץ לוֹ שביל אל הקיבּוּץ – זהוּ ענין אחר, אבל לא הרי זה כּהרי מי שקיבּל תוֹרה זוֹ פּסוּקה מפּי יערי או טַבֶּנקין. אני מעריך את התנוּעה הקיבּוּצית וחוֹשב שיש לה תפקיד היסטוֹרי, אוּלם אין להעמיד את הרוֹמַנטיקה בּיחס לצוּרת-חיים בּמקוֹם הרוֹמַנטיקה על עצם ההתישבוּת בּארץ-ישׂראל. אם בּאים וּמכריזים על צוּרה כּעל הדרך היחידה: דע לך, כּי דרכּך נתוּנה לפניך! – הרי זוֹהי שגיאה חינוּכית גדוֹלה ואף שגיאה פּוֹליטית. חינוּך כּזה מדלדל את היחיד וגם מוֹציא מחוּג ראִייתוֹ את ארץ-ישׂראל בּתוֹר עיקר. כּי לזמזם בּאזני בּני-הנעוּרים מבּוֹקר ועד ערב: קיבּוּץ, קיבּוּץ – זה עוֹד לא יוֹעיל. אסוּר להפוֹך את המפעלים החיים לדוֹגמַטיקה. כּאן טמוּנוֹת גם אכזבוֹת לתנוּעה. בּשעה שאני מבליט עיקר אחד שלי על של זוּלתי הרי אני מסַכּן את הרעיוֹן הכּלוּל בּתוֹכן העיקרים גם שלי ושל חברַי, כּי יש שחזיוֹן קוֹנקרטי אינוֹ מצליח, אם כּי האידיאה כּוּלה מצליחה. כּאן המקוֹר לאכזבוֹת. הנה לדוּגמה “הגדוּד”. הוּא היה מפעל חשוּב עד מאד. עברוּ דרך הגדוּד למעלה מאלפַּיִם איש. נמצאוּ גם הרבּה ידידים ל “גדוּד” מבּחוּץ, שהחליטוּ לקשוֹר את הסתדרוּתם בּגדוּד, – והנה הכּשלוֹן של הגדוּד גרם אחר כּך למצב הקשה שנתהווה בּ“החלוּץ” הרוּסי. ועתה זה אסוֹן: המפעל נפל וּמפּלה זוֹ מוּרגשת בּכמה פּינוֹת. היה פּרוֹצס של רקבוֹן, של התפּוֹררוּת, וזה השפיע בּהרבּה מקוֹמוֹת. והאם לא יתכן, כּי גם קיבּוּץ עין-חרוֹד אוֹ קיבּוּץ “השוֹמר הצעיר” ימָצאוּ לפעמים בּמצב קשה, וזה ישפיע לרע על התנוּעוֹת הקשוּרוֹת בּהם. תנוּעתנוּ כּוּלה מוּבטחה בּאחריוּת, אבל לא כּן מפעל זה אוֹ אחר.

כּכה צריכה לעמוֹד גם שאלת התרבּוּת. היוּ תקוּפוֹת שלמוֹת שעמדוּ תחת ההשפּעה של ספרוּת מחנכת. יכוֹל להיוֹת כּי תקוּפה זוֹ עברה, ואנוּ חיים בּתקוּפה שהחינוּך הטכני, השימוּשי, הוּא אוּלי חשוּב יוֹתר. ועל כּן יכוֹל להיוֹת, כּי בּדוֹרנוּ אין להעמיד דרישוֹת של התעמקוּת מַקיפה בּספרוּת, כּאשר בּדוֹר אחד קוֹדם לכן, אוּלם אין ספק כּי נחוּץ לנוּ זיוּן ספרוּתי חשוּב, כּדי שתנוּעתנוּ תהיה אֵיתנה. המלחמה התרבּוּתית נגדנוּ קשה. העוֹלם הגדוֹל מוֹשך – ועל כּן עוֹמדת בּחריפוּת השאלה, איך להכין את הדוֹר הצעיר שיוּכל לעמוֹד על רגליו הכן.

אין אני חוֹשב, כּי התרבּוּת העברית מתחילה אִתנוּ, ואפילוּ לא דוֹר אחד לפנינוּ. בּסך-הכּל הננוּ ענף צעיר על עץ התרבּוּת העברית, המַבטיח אמנם ועתיד להתפּתח ולשׂאת פּירוֹת, אוּלם הוּא תלוּי עוֹד בּמצבוֹ של העץ כּוּלוֹ.

ואף זאת. לא מצאתי בּגוֹלה את היחס הנכוֹן לעתוֹן ולספר העברי שאנוּ פּוֹעלי ארץ-ישׂראל מוֹצאים בּארץ. בּלי זה עלוּלה התנוּעה הצעירה בּגוֹלה ליהָפך לאַפּרט עם תרכּוֹבת של סקאוּטינג אוֹ אידיאוֹלוֹגיה קיבּוּצית. יש לי הרוֹשם, כּי הקיבּוּץ היהוּדי בּפּוֹלין היה לעץ יבש ללא פּרי. ארץ-ישׂראל הקטנה מלאה יצירה תרבּוּתית וספרוּתית. בּפּוֹלין – חוֹרב, יוֹבש.

הייתי רוֹצה לעוֹרר את השאלה שעליה צריך לחשוֹב “החלוּץ”, וּביחוּד צריכה לחשוֹב עליה תנוּעת הנוֹער: בּית-הספר העברי. הגיע הזמן להרים בּכוֹחוֹת עצמיים את דגל התרבּוּת העברית הנשמט מידי נוֹשׂאיו. אם “החלוּץ” וּתנוּעת הנוֹער יחשבוּ ויקבּלוּ על עצמם תפקיד זה – מוּבטחני, כּי יפָּתחו לפניהם מעינוֹת חדשים וּמַבריאים.

בּענין איחוּד תנוּעת הנוֹער בּגוֹלה. שמעתי את דברי המחַייבים והשוֹללים. הויכּוּח הזה איננוּ עיקרי. שאלת האיחוּד בּאוֹפן כּללי היא היסטוֹרית, החוֹזרת מפּעם לפעם, ואמנם, הרבּה דברים והוֹכחוֹת בּעד וּכנגד שנשמעוּ כּאן – נשמעוּ גם לפני תשע שנים, בּימי תנוּעת האיחוּד בּארץ. יש חשיבוּת מוּסרית להצגת השאלה, בּין כּשיש תוֹצאוֹת למגמת האיחוּד וּבין כּשאינן. ותמיד צריך לסלק הצדה את החשדים המלַוים – על אינטרסים וּפניוֹת. קשה לבטלם. אך אוֹמר אני: אם זה תשע שנים עוֹמדת על סדר-היוֹם של חיינוּ שאלת האיחוּד ואינה יוֹרדת מעל הפּרק – האם זהוּ ענין של קפּריזה אוֹ שיש כּאן רק רצוֹן של בּליעה? אוֹ שמא הוּא הרצוֹן לאיחוּד הכּוֹחוֹת – חוֹק ואימפּרטיב מוּצק? ולא אדבּר על התוֹעלת שבּאיחוּד, לא אתוַכּח על הדעה האוֹמרת, כּי רב-הגוֹניוּת מעשירה. אילוּ ראיתי לפנַי תנוּעת-נוֹער המוּרכּבת מחלקים שוֹנים, המביאים את חבריהם ארצה-ישׂראל לתפקיד הכּללי – לא הייתי מתנגד לאוֹמרים: “צריך לתת לכּוֹחוֹת השוֹנים להתבּלט”. אך לא כּן המצב בּתנוּעת הנוֹער. הנה שמענוּ את המכתב מרוּסיה. שם מתבּטא הרעיוֹן, ש“החלוּץ” צריך להשפּיע על הסתדרוּת העוֹבדים: עליו להמשיך את קיוּמו בּארץ בּצוּרה מאוּרגנת. הדרישה, אמנם, בּרוּרה היא: מתוֹך כּך שחברי “החלוּץ” בּרוּסיה אינם לא “הפּוֹעל הצעיר” ולא “אחדוּת-העבוֹדה”, כּי הנם בּלתי מפלגתיים, על כּן נחוּץ להם גרעין עצמי בּארץ-ישׂראל.

והוּא הדין לגבּי תנוּעת הנוֹער. כּל גוּף חדש שנוֹצר עוֹמד בּניגוּד לגוּפים הקיימים סביבוֹ ודוֹרש ספֶּציפיקציה. כּעין זה היה גם עם יצירת “גדוּד העבוֹדה”. “גדוּד העבוֹדה” בּראשיתוֹ היה פּשוּט ואלמנטרי: מטרתוֹ – עבוֹדה חלוּצית, עצמיוּת. לפנים אמרנוּ: יש דעה, השקפה – וּמסביב זה נוֹצר אִרגוּן, כּוֹח, שלטוֹן. אך עכשיו יש ההיפך מזה: תחילה נוֹצר גוּף – וּבשמוֹ וּלמענוֹ יוֹצרים את הדעה הפּוֹליטית, מבקשים את הדרך לשליטה וכוּ'. אם גוּף בּעל אוֹריֶנטציה עצמית, בּעל השקפה פּוֹליטית עצמית, יקוּם ויאמר: אינני מפלגה – לא יִצדק. ולוּ היתה קמה עתה בּתוֹכנוּ עוֹד מפלגה פּוֹליטית אחת עם דעוֹת מיוּחדוֹת ( ואם כּי קשה למצוֹא עתה הגדרה חדשה, לאחר שיש לנוּ הפלגה מיוּתרת) היינוּ צריכים להשלים עם זאת וּלקיים את העוּבדה. אוּלם מה ששמעתי מפּי דַבּרי תנוּעת הנוֹער – היו רק ניוּאַנסים, גוֹני-גוַנים, שאינם מספּיקים כּדי יצירת מפלגה חדשה. אינני שוֹלל התפּתחוּת. כּל גוּף ציבּוּרי היה פּעם צעיר. אם התאחד גוּף ידוּע עם אחר למפלגה פּוֹליטית אוֹ שנפרד והתפּתח לעצמוֹ – מוּטב, אך איש מאתנוּ לא יגיד על הגדוּד, כּי הוּא התפּתח. היוּ קפיצוֹת, זיגזַגים ולא יוֹתר. לוּ היה בּגדוּד יסוֹד של התכּחשוּת לאוּמית מתחילתוֹ – היינוּ מבינים. אך מתחילתוֹ לא חסר היה המוֹמנט הלאוּמי בּגדוּד, ואדרבּא – על זאת הוּשתת. אבל מתוֹך שיצא לאויר העוֹלם לחפּשׂ לעצמוֹ עמדה פּוֹליטית מיוּחדת – נכשל, כּי הננוּ כּעת עדים, שגם מפלגוֹת קיימוֹת יש שהן מתחכּמוֹת מאד, כּדי למצוֹא לעצמן עמדוֹת מיוּחדוֹת בּענינים קוֹנקרטיים, ויכוֹל להיוֹת, כּי לגדוּד דוקא נזדמן פּעם להגן על עמדה מיוּחדת, אבל האם זה יכוֹל לשמש פּלַטפוֹרמה ליצירת מפלגה חדשה עם השקפוֹת פּוֹליטיוֹת מיוּחדוֹת לכל אוֹרך הקו?

ואם נתבּוֹנן להתפּתחוּת קיבּוּצי “השוֹמר הצעיר” בּארץ, נראה שלא ההתפּתחוּת הטבעית היא שאיפתם, אלא הרצוֹן להווֹת עוֹד גון מיוּחד; לכן יצר לוֹ “השוֹמר הצעיר” את עמדתוֹ המיוּחדת. ולוּ היתה נוֹבעת הפּוֹליטיזציה של הקיבּוּצים מתוֹך חינוּך מוּצק – הייתי מסכּים. לפני תשע שנים האמנתי בּאפשרוּת האחדוּת המפלגתית של כּל הפּוֹעלים בארץ. אוּלם הפּוֹליטיזציה בּקיבּוּצי “השוֹמר הצעיר” אינה הוֹלכת לפי הצוֹרך בּבירוּר השאלוֹת הפּוֹליטיוֹת, אלא נוֹבעת מתוֹך השתמטוּת ממחשבה פּוֹליטית.

שאלת הפּרצוֹת בּתנוּעתנוּ היא: אם נמצא את הדרך לחַסן את התנוּעה מפּני הכּוֹחוֹת הזרים. בּמקוֹם זה אני רוֹאה הרבּה מן הלָנדסמַנשפטיוּת. איש מאִתנוּ לא יאמר שאת “הפּוֹעל הצעיר” ו“אחדוּת-העבוֹדה” יצרוּ יחידים. למפלגוֹת אלה יש כּוֹח של התפּתחוּת סוֹציאוֹלוֹגית, יש בּהן מלחמת השקפוֹת, אך בּתנוּעת הנוֹער מתקבּלוֹת הנחוֹת וּמתקבּלים מוּשׂגים בּן-לילה. אלה הטוֹענים עתה, כּי מפלגה משַעבּדת – הרי אצלם קיימת מיכַניזציה מחשבתית מוּחלטת. ואם בּארץ-ישׂראל נמצאת היצירה הזאת עדיין בּין הפּטיש והסדן, הרי כּאן, בּגוֹלה, לא דנוּ לגמרי בּשאלוֹת אֵלוּ. וּמנַין החוֹפש והעצמיוּת של הטוֹענים נגד המפלגתיוּת? ואם הוֹפכים אתם את הנוֹער לנוֹשא של ערכים פּוֹליטיים – בּמה טוֹבים אתם מן המפלגוֹת? האם זוֹהי שיטה חינוּכית?

התפּתחוּת תנוּעת “השוֹמר הצעיר” כּשהיא לעצמה היא ספּוֹנטנית, בּלי מגמוֹת מראש. נכוֹן אמר יערי, כּי “השוֹמר הצעיר” היא תנוּעת צעירים בּגוֹלה שהמפלגה שלה היא הקיבּוּץ הארצי בּארץ. השאלה היא רק, אם יש יסוֹד וצוֹרך לפתח עוֹד מפלגה של “השוֹמר הצעיר”.

קיים יחס של בּוּז למפלגתיוּת. ואני מקבּל את הבּוּז הזה. כּלוּם זהוּ הבּוּז למפלגתיוּת, ש“השוֹמר הצעיר” מטפּח בּיד רחבה? כּלוּם תנוּעת העבוֹדה בּארץ אינה חטיבה סוֹציאלית וּפּוֹליטית? ואמנם כּלפּי חוּץ מוֹפיעה תנוּעתנוּ כּחטיבה מיוּחדת. וּמדוּע קרה לנוּ כּכה, שאנוּ מפוֹרדים למפלגוֹת שוֹנוֹת – מפּני שבּארץ קיימת התרוֹצצוּת מבִּפְנים! ואם בּמקוֹם לבוֹא וּלבצר לנוּ עמדה אחת בּארץ – אתם מכריזים מלחמה נגד המפלגוֹת וּמחנכים את חבריכם ללכת אחרי “זרם פּוֹליטי”, הרי זוֹ רק מלחמת מלים ותוּ לא. וכל זמן שהיו הניגוּדים המפלגתיים בּין מפלגוֹת גדוֹלוֹת וּקשישוֹת הרי זה, לפחוֹת, טבעי, אך כשמַתחילה תנוּעת הנוֹער לעשׂוֹת זאת, אין בּזה שוּם צדק היסטוֹרי והתפּתחוּתי. אין אני חוֹשב, שאוּכל להשפּיע על חברים לשם איחוּד תנוּעת הנוֹער. אוּלם אין ספק כּי התחלה לכך מוּכרחה לבוֹא, אם נרצה לחזק את תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ ואת תנוּעתנו כּאן. וּברוּר לי כּי הפּרוֹצס ההיסטוֹרי גם כּאן, כּמוֹ בּארץ, מוֹביל לאיחוּד הכּוֹחוֹת ולא לפירוּדם.

תשרי תרפ"ח

---

על האיחוּד

מאת

ברל כצנלסון

¹

(בּמוֹעצת “אחדוּת-העבוֹדה”, י“ז בּחשון תרפ”ח, תל-אביב)

האוּמנם זקוּקים אנוּ, בּתוֹך “אחדוּת-העבוֹדה”, להרצאה על האיחוּד? יש בּה כּדי להתמיה. מאז קמה “אחדוּת-העבוֹדה”, זה קרוֹב לתשע שנים, התוַכּחנוּ לא פּעם על האיחוּד, נלחמנוּ לוֹ, הסתערנוּ בּשמוֹ, אוּלם כּל זה היה כּלפּי מתנגדינוּ. רעיוֹן האיחוּד היה קנינה הכּללי של “אחדוּת-העבוֹדה”. ועכשיו אפשר צפוּי לנוּ ויכּוּח פּנימי על האיחוּד.

מתחילת בּרייתנוּ הננוּ מצוּוים על האיחוּד. לא רק שמנוּ בּלבד מחייב לכך. הרעיוֹן על אחדוּתוֹ של המעמד היה נשמת תנוּעתנוּ, שלוֹש פּעמים קיבּלנוּ החלטוֹת מפוֹרשוֹת על האיחוּד: בּועידת פּתח-תקוה כּשהנחנוּ את היסוֹד ל“אחדוּת-העבוֹדה”; בּועידה בּחיפה – לפני שבע שנים – מיד לאחר יצירת ההסתדרוּת הכּללית, הגדרנוּ בּחמישה סעיפים את תפקידיה העיקריים של “אחדוּת-העבוֹדה”; להבּא וּביניהם: “המשכת הפּעוּלה להגשמת האיחוּד המלא של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל”; ולאחרוֹנה – לפני כּשלוֹש שנים, בּעצם ימי גיאוּת העליה, בּאה מוֹעצתנוּ בּנחלת-יהוּדה, זוֹ שציינה “את הגידוּל המַתמיד של ההסתדרוּת, את כּיבּוּשיה החדשים בּעבוֹדה, בּיצירה המשקית, בּאִרגוּן הפּוֹעל בּמשק הפּרטי וּבהטבת תנאי חייו”, והציגה שוּב על סדר יוֹמה של תנוּעת הפּוֹעלים את הדרישה ל“התלכּדוּת והתגבּשוּת מחוּדשת של כּוֹח מדיני סוֹציאליסטי גדוֹל בּתוֹך הסתדרוּת העוֹבדים הכּללית”.

מבּחינה זוֹ יכוֹלתי איפוֹא לקצר בּדברי: אם לאחר כּמה שנים של תביעה בּלתי-פּוֹסקת מצדנוּ לאיחוּד בּא אוֹתוֹ החלק של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ שתמיד פּנינוּ אליו והוּא היה דוֹחה את תביעתנוּ (בּין מתוֹך כּפירה בּעצם רעיוֹן האיחוּד, בּין אם מחמת חוֹסר אֵמוּן בּנוּ ובכונוֹתינוּ), ועכשיו הוּא מוֹשיט יד לאיחוּד – הרי אין לכאוֹרה כּל ספק בּזה מה צריכה להיוֹת תשוּבתנוּ. אוּלם אם מחוּץ לנוּ הכּירוּ – מבּלי שיאמרוּ זאת בּפירוּש – בּצדקת הרעיוֹן העיקרי של פּתח-תקוה, נמצאים, כּנראה, בּתוֹכנוּ חברים, הסבוּרים – מבּלי שיאמרוּ זאת בּפירוּש – כּי דרך פּתח-תקוה היתה מוּטעית, וּלפיכך כּדאי ששאלת האיחוּד תוּבא אצלנוּ שוּב לידי בּירוּר מלא וגלוּי, לאוֹר הוַיתנוּ כּיוֹם. ישמשוּ הדברים הבּאים פּתיחה לויכּוּח.

שמעתי מצַדדי האיחוּד מנמקים אוֹתוֹ בּהקלה מהירה בּמצבנוּ הפּנימי-ההסתדרוּתי וּבמצבנוּ בּתוֹך ההסתדרוּת הציוֹנית. מקוים כּי מיד לאחר האיחוּד יֵקלוּ הרבּה היחסים והעבוֹדה בּהסתדרוּת וישתנה מצבנוּ בּתוֹך הציוֹנוּת. יש גם שאינם מחשיבים כּל כּך את החיוּב ואת התקווֹת הספוּנוֹת בּאיחוּד בּמידה שהם מתמרמרים על החזיוֹנוֹת השליליים הכּרוּכים בּפּירוּד הקיים, מבזים אוֹתם ורוֹצים “להיפּטר” מהם. אוֹדה, אין אני מצפּה מן האיחוּד ל“עזרה מהירה”, ואין אני רוֹאה בּוֹ פּתרוֹן לצרוֹת הרגע. כּמוֹ כן איני נוֹטה לחייב את האיחוּד אך מתוֹך שלילת חזיוֹנוֹת-הלוָאי השוֹנים, הכּרוּכים בּפּירוּדים כּיוֹם. ולא משוּם שאני נוֹטה להקטין את הרגשת הקוֹשי האנוֹשי והבּלתי-אנוֹשי הנגרם על ידיהם בּעבוֹדתנוּ הציבּוּרית, מרי האַתמוֹספירה הרווּיה חשדוֹת וחששוֹת וחשבּוֹנוֹת וּפניוֹת, בּזבּוּז הכּוֹחוֹת שבּקנאת מפלגוֹתינוּ, שאינה מוֹסיפה לא חכמה ולא יצירה, אלא משוּם שאני סבוּר, ראשית – כּי מבּלי אמוּנה בּחיוּבוֹ הגדוֹל של האיחוּד וּבעתידוֹת הצפוּנוֹת בּוֹ – אין בּכוֹח הכּרה זוֹ בּלבד של אי-נעימוּת ואי-מוּסריוּת הפּירוּד להביא לידי איחוּד, כּאשר ראינוּ בּשנים הקוֹדמוֹת, ושנית – כּי לאחר שנים רבּוֹת של היחסים השליליים האמוּרים, של הערכוֹת אישיוֹת וציבּוּריוֹת פּגוּמוֹת, של התלכּדוּת גוּפים ציבּוּריים על יסוֹד של סלקציה ידוּעה, אין לקווֹת כּי למחרת האיחוּד ניגַאל מכּל זה. ההערכוֹת הנוּקשוֹת של אדם לזוּלתוֹ ושל חוּג לזוּלתוֹ, אם צוֹדקוֹת ואם לא, לא תעבוֹרנה מן העוֹלם בּמחי-יד אחד. תּידרש תקוּפה ידוּעה של עיכּוּל האיחוּד והריסת המחיצוֹת, וּתקוּפה זוֹ לא תהיה כּל כּך קלה. אנוּ רוֹצים להיפּטר מן הגיהינוֹם, המבריח אוֹתנוּ מן העבוֹדה הציבּוּרית, אוּלם ממחרת האיחוּד עוֹד לא יפָּתח לנוּ גן-העדן. אמנם בּעבָרנוּ יש לנוּ מבּחינה זוֹ דוּגמה שעלתה יפה בּיוֹתר: יצירתה של “אחדוּת-העבוֹדה”, שאיחדה אנשים מבּני “מכוֹרוֹת” פּוֹליטיוֹת שוֹנוֹת, שהיוּ לשעבר עוֹינים זה את זה וחוֹשדים זה בּזה, הביאה לידי התלכּדוּת מהירה וגם לידי קרבה אישית ורעוּת ואמוּן, והתלכּדוּת אישית זוֹ היא שעמדה לנוּ ושמרה עלינוּ בּמשך כּל השנים מכּל מיני סכּנוֹת של נרגָנוּת וחַתרנוּת ואוֹפּוֹזיציוֹת וּפרקציוֹת. אוּלם אין בּטחון כּי מה שאירע בּתוֹך תקוּפה מיוּחדה בּמינה, מתוֹך התפּרצוּת כּוֹחוֹת נפשיים חזקים, יחזוֹר עלינוּ שוּב גם בּתנאים רגילים. וּלפיכך, עם היוֹתי מאמין כּי האיחוּד עתיד לטהר את האויר וּלהבריא את היחסים, איני מאמין כּי הוּא עלוּל לישר מיד את כּל ההדוּרים הקשים שבּחיי ההסתדרוּת.

וגם הנטיה לתלוֹת בּאיחוּד תקווֹת גדוֹלוֹת לשינוּי קרוֹב של מצבנוּ בּציוֹנוּת – נראית לי כּמפוּקפּקת. המוֹרד שבּוֹ דוֹרכת התנוּעה הציוֹנית אינוֹ דבר של עראי. אנוּ עוֹמדים בּפני מלחמה חריפה וּממוּשכת, שתפקידנוּ בּה להוֹציא את הדגל מידי אלה המוֹבילים את הציוֹנוּת בּמדרוֹן ולאבדוֹן. וּבמלחמה זוֹ ידָרש מאִתנוּ הרבּה וקרבּנוֹתינוּ יהיוּ מרוּבּים, ואַל נא נַשלה את נפשנוּ, כּי עם בּיצוּע האיחוּד נפתוֹר ממילא את השאלה שהיא היא שאלת התקוּפה: חידוּש התנוּעה החלוּצית והשלָטת רוּחה על פּני כּל שטח המפעל הציוֹני.

הקדמתי את כּל זה, כּדי שלא יבוֹאוּ לאחר האיחוּד ויאמרוּ: האיחוּד הכזיב את תקווֹתינוּ.

האיחוּד בּשבילנוּ, בּשביל תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, אינוֹ פּרי סיטוּאַציה ארעית, אינוֹ חזיוֹן-לוָאי מקרי. הוּא מוּנח בּקו ההיסטוֹרי של צמיחת התנוּעה. שאיפת האיחוּד, בּמלוֹא התוֹכן המַהוּתי וּבמלוֹא ההיקף האִרגוּני, הנָה שאיפה אוֹרגנית של התנוּעה בּארץ. יש תקוּפוֹת נוֹחוֹת יותר לשאיפת האיחוּד ונוֹחוֹת פּחוֹת, יש היא נראית ריאַלית וּקרוֹבה ויש שהיא מתרחקת ונראית כּאוּטוֹפּיה, אוּלם כּל המסתכּל בּתוֹלדוֹתיה של התנוּעה יבחין בּקו-שָני זה העוֹבר דרכּה, שאינוֹ נעלם לעוֹלם. לא אגע עכשיו בּתוֹלדוֹת שאיפת האיחוּד מראשית ימי ההסתדרוּת החקלאית. אסתפּק בּזה שאזכּיר כּי מיוֹם היוָלד “אחדוּת-העבוֹדה” עברנוּ חמישה שלבּים של איחוּד: פּתח-תקוה, יצירת ההסדרוּת בּחיפה, וּמיד לאחריה, בּליל היוָצר ההסתדרוּת הכּללית – הצטרפוּתם של “צעירי-ציוֹן” בּארץ ל“אחדוּת-העבוֹדה”², איחוּד “פּוֹעלי-ציוֹן”³ – צ.ס. בּוינה, וּמיד לאחר זה – הצטרפוּתם של חברי “דרוֹר”⁴ לבּרית המאוּחדת (איחוּד אחרוֹן זה, הקטן בּכמוּתוֹ, הכניס זרם חשוּב וּפעיל, המוּרגש כּיוֹם בּעבוֹדתנוּ בּארץ וּבגוֹלה). וּלאחר חמישה שלבּים אלה מחכּים לנוּ עוֹד שנַים: א) איחוּד סוֹציאליסטי כּללי בּארץ, ב) איחוּד הנוֹער בּגוֹלה תחת דגל התנוּעה המאוּחדת בּארץ. שני אלה, כּשיבוֹאוּ לידי גמר, יכריעוּ בּשינוּי מצבה וּמשקלה של תנוּעת הפּוֹעלים בּתוֹך הציוֹנוּת המתגשמת.

מלים אחדוֹת על האיחוּד מתוֹך תפיסתנוּ הסוֹציאליסטית הכּללית. בּשעת יסוּד “אחדוּת-העבוֹדה” למדנוּ להבחין בּין המוּשׂגים: כּת, מפלגה מעמד. תפיסתנוּ הסוֹציאליסטית היתה לא כּיתתית ולא מפלגתית אלא מעמדית. שאפנוּ לאִרגוּן המעמד כּוּלוֹ. התקוּפה הקדוּמה של הסוֹציאליזם, מימי בּאבּף⁵ והאוּטוֹפּיסטים הגדוֹלים⁶, עד מחצית המאה הי“ט, היתה כּוּלה כּיתּתית. כּל מלחמת הדעוֹת, כּל נסיוֹנוֹת האִרגוּן התנהלוּ בּמסגרת של כּת. האינטרנציוֹנל הראשוֹן⁷ וּמפעלוֹ של לַסַל בּגרמניה⁸ היוּ הנסיוֹנוֹת הראשוֹנים להקים תנוּעה, שהיא מעמדית לא להלכה בּלבד, אלא גם בּהיקף ארגוּני. גם מַרכּס וגם לַסַל רצוּ לאַרגן את התנוּעה המקצוֹעית כּחטיבה אחת, פּוֹליטית וסוֹציאלית. הם ראוּ את הגשמת הסוֹציאליזם לא כּענין של כּת אוֹ של מפלגה אלא כּענין המעמד המאוּרגן, אשר צרכיו החיוּניים יוֹם יוֹם ויִעוּדוֹ ההיסטוֹרי עוֹלים בּד בּבד. הנסיוֹנוֹת הראשוֹנים הללוּ, שהקדימוּ בּהרבּה את זמנם, נחלוּ מכּוֹת קשוֹת. תנוּעת הפּוֹעלים התפּוֹררה לחוּגים וּלמפלגוֹת שוֹנוֹת, בּשעה שלהלכה דָגלוּ כּוּלם בּ”פוֹעלי כּל הארצוֹת התאַחדוּ". ימי האינטרנציוֹנל השני הם ימי האִרגוּן הפּוֹליטי המפלגתי, אשר הסתלק מהקיף את כּל המעמד והתכּוון לנהל את המוֹני המעמד הבּלתי-מאוּרגנים על ידי מפלגה (המוֹנית אמנם) מאוּרגנת וּבעלת שיטה פּוֹליטית ואידיאוֹלוֹגית מסוּימת. האינטרנציוֹנל השלישי חזר מן המפלגה ההמוֹנית אל הכּת. לא כּת של נזירים מתבּוֹדדים השוֹאפים לשלימוּת מוּסרית ודתית, אלא כּת של שליטים, אשר כּוֹחם בּשלימוּת האִרגוּן והמשמעת. כּזוֹ היתה, בּעצם, תפיסתוֹ האִרגוּנית של הבּוֹלשֶביזם הרוּסי עוֹד כּמה שנים לפני יצירת הקוֹמאינטרן. בּרוּח זוֹ מתחנכוֹת בּימינוּ כּמה הסתדרוּיוֹת, גם המצוּיוֹת מחוּץ לתחוּמי האינטרנציוֹנל השלישי. רוֹוחת האמוּנה, כּי אפשר להשתלט בּכוֹח על מעמד הפּוֹעלים, לדַרבּן אוֹתוֹ כּהלכה, וּבכוֹח הטלת מרוּת זוֹ לגַשם את היעוּדים ההיסטוֹריים של המעמד.

“אַחדוּת-העבוֹדה” שללה בּעצם יסוּדה את התפיסה של בּדֵלוּת כּיתּתית מן המעמד ושל השתלטות כּיתּתית על המעמד. המציאוּת הפּוֹלטית בּארץ-ישׂראל עזרה לה להאמין בּאפשרוּת וּבהכרחיוּת של אַקטיביוּת המעמד כּוּלוֹ, לפיכך בּיקשנוּ את צוּרת האִרגוּן אשר תקיף את כּל המעמד לכל ענפי מלחמתוֹ ויצירתוֹ. מתוֹך תפיסה זוֹ היינוּ ניגשים לשאלוֹת שעלוּ לפנינוּ. לא הגשַמנוּה בּכּל, אוּלם גם את שאר שאיפוֹתינוּ טרם בּיצענוּ, וּתפיסה זוֹ היא שהביאַתנוּ לידי צוּרת ההסתדרוּת הכּללית המשמשת מכשיר של מידת אקטיביוּת גבוֹהה לכל מעמד הפּוֹעלים.

הסתדרוּתנוּ הכּללית הנָה חזיוֹן בּלתי-רגיל בּתנוּעת הפּוֹעלים העו­ֹלמית. אוּלם את האַקטיביוּת החברתית המלאה של חבריה לא רכשה אף היא. רחבה המסגרת, רחב ההיקף המעשׂי של ההסתדרוּת. אבל לא ההיקף החינוּכי. מידת ההתלכּדוּת הנפשית והרעיוֹנית שבּה אינה מספּיקה. וחזיוֹן זה התנקם בּנוּ. גדל בּקרבּנוּ ציבּוּר גדוֹל בּלתי-מפלגתי – כּבוֹדוֹ בּמקוֹמוֹ מוּנח – אשר לא הרגיש את עצמוֹ שוּתף בּשלימוּת למפעל התנוּעה בּארץ. השתלשלוּת הענינים בּציבּוּר וּבהסתדרוּת לא בּלבד שאיפשרה את גידוּלם והתרַבּוּתם של יסוֹדוֹת זרים ואדישים, היא גם גרמה לפּסיביוּתם וּלהתנכּרוּתם של אלה אשר בּאו לארץ כּחלוּצים אַקטיביים עֵרים וּרגישים, כּילדי טיפּוּחיו של דוֹר הפּוֹעלים. בּמציאוּת של שתי מפלגוֹת “שוֹלטוֹת”⁹ בּארץ, בּחינוּך ידוּע, “איסטניסי”, הנפוֹץ בּתנוּעת הנוֹער שלנוּ, המַרגיל את הנוֹער לראוֹת עצמוֹ “מלמעלה” למפלגוֹת, בּדַלוּת התוֹכן האידיאוֹלוֹגי של החינוּך בּחוּץ-לארץ, בּמציאות חוּגים וּ“שבטים” רבּים בּתוך קיבּוץ-גָלוּיוֹתינוּ, – מה פּלא אם משכה זוֹ “הבּלתי-מפלגתיוּת”, הנוֹבעת מתוֹך “יכּה יוֹסי את יוֹסי”, הרוֹאה את עצמה נעלה על ידי זה שהיא עוֹמדת מן הצד, בּלתי-אחראית לענינינוּ, ורשאית תמיד לתלוֹת את הקוֹלר בּצוארי אחרים? את פּרי הפּסיביוּת הזאת אנוּ אוֹכלים עתה. כּל עוֹד הכּל הוֹלך למישרים אין מרגישים בּחשיבוּת החינוּך הרעיוֹני וההתלכּדוּת האִרגוּנית. אוּלם כּשבּאים ימי-נסיוֹן – משלמים בּיוֹקר בּעד כּל פּרצה. ועזיבת המערכה מצד חלקים ידוּעים בּגדוּד העבוֹדה וּבחוּגי “השוֹמר הצעיר”¹⁰, התגלוּת הרפיוֹן בּעצם תקוּפת הנסיוֹן שמתנסה הפּוֹעל בּארץ, אינה אלא עוֹנש על אשר לא ידענוּ לעשׂוֹת את המסגרת של “אחדוּת-העבוֹדה” למסגרת כּללית של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. לפני שלוֹש שנים, בּנחלת-יהוּדה, הוֹשטנוּ יד לאיחוּד ולא רק ל“פּוֹעל הצעיר” אלא גם ל“שוֹמר הצעיר” ולשאר הקיבּוּצים בּארץ. היד נשארה מוּשטה בּאויר. מוּבטחני, כּי אילוּ היינוּ אז מקיימים את האיחוּד היינוּ ניצוֹלים מכּמה מפּלות וּתבוּסוֹת – והיינוּ מצילים כּמה חברים שנכשלוּ מחבלי יציאה וּבגידה וכמה קיבּוּצים בּלתי-מפלגתיים מהרס.

בּתקוּפה ש“אחדוּת-העבוֹדה” נוֹסדה היתה חזקה עדיין הדוֹגמַטיקה של צוּרוֹת האִרגוּן המקוּבּלוֹת בּתנוּעת הפּוֹעלים בּיבּשת אירוֹפּה. כּמה הרבּו ללגלג עלינוּ, האוּטוֹפּיסטים השוֹנים בּחלוֹמוֹת-שוא ואיננוּ יוֹדעים מה שיוֹדעים כּל תינוֹקוֹת של בּית רבּן סוֹציאליסטיים. והנה בּאה המציאוּת המרה של תנוּעת הפּוֹעלים בּאירוֹפּה ולימדה הרבּה. ראינוּ את תוֹצאוֹתיהם של האידיאוֹלוֹגיה הכּיתּתית והאִרגוּן הכּיתּתי. ראינוּ כּי המיעוּט הכּיתּתי-הפּוֹליטי המתנשׂא לשלוֹט וּלהוֹביל אחריו את תנוּעת הפּוֹעלים הוֹלך בּדרך שהלכוּ בּה הכּיתוֹת הדתיוֹת: מפּילוּג לפילוּג. התפּוֹררוּת בּלתי-פּוֹסקת, נידוּיים, חרמוֹת וּדחיוֹת היוּ מנת גוֹרלן של מפלגוֹת-הכּת שבּקוֹמאינטרן. היינוּ כּוּלנוּ עדים לתבוּסוֹת הפּוֹליטיוֹת והמוּסריוֹת שבּאוּ בּעקבוֹת תפיסה זוֹ למעמד הפּוֹעלים כּוּלוֹ.

בּמשך השנים הללוּ ניתנוּ לנוּ שיעוּרים מאירי-עינים להערכת החזיוֹנוֹת של איחוּד וּפירוּד בּתנוּעת הפּוֹעלים, להערכת מידת כּשרוֹנה של תנוּעה להיוֹת מאוּחדת. הנה לפנינוּ התנוּעה בּצרפת. פּרוֹלטריוֹן בּעל עבר רבוֹלוּציוֹני, בּעל מזג נלהב, שידע בּעבָרוֹ אישים גדוֹלים וּמאוֹרעוֹת כּבּירים. וּתנוּעה זוֹ, אשר הנטיה להתבּוֹדדוּת היתה גוֹברת בּה על פּני נסיוֹנוֹת האיחוּד, עוֹמדת לפנינוּ מזה שנים בּכל חוּלשתה. וּלעוּמתה –מפלגת הסוֹציאַל-דמוֹקרטיה בּאוֹסטריה, אשר יוֹתר מכּל מפלגוֹת הפּוֹעלים בּיבּשת אירוֹפּה ידעה לשמוֹר על שלימוּתה וּלהתקרב לטיפּוּס של מפלגה-מעמד; ואנוּ רוֹאים מה כּוֹחה המלחמתי והיצירתי, אפילוּ בּאוֹתם התנאים הקשים בּיוֹתר שבּהם נתוּנה תנוּעת הפּוֹעלים בּמדינה כּאוֹסטריה, אשר מכּל צד אוֹרבים לה. וּלעוּמת המפלגוֹת בּאירוֹפּה שכּוּלן הלכוּ בּדרך ההפרזה של האִרגוּן המקצוֹעי והפּוֹליטי הוֹלכת ה“לֵיבּוֹר פַּרטי” בּאנגליה בּדרכּה המיוּחדת לה: אִרגוּן פּוֹליטי של המעמד כּוּלוֹ, על תאיו המקצוֹעיים. היוּ ימים וכל הנסיוֹנוֹת ללמד את הפּוֹעל האנגלי את תוֹרת הסוֹציאליזם היוּ לשוא, וכל סוֹציאליסט תוֹרני היה מבטל את הפּוֹעל האנגלי, בּגלל קוֹנסרבטיביוּתוֹ, בּתכלית הבּיטוּל. אוּלם עכשיו עוֹמדת לפנינוּ מפלגת הפּוֹעלים בּאנגליה, בּמלוֹא תחמָשתה, כּמפלגה היחידה המַקיפה את המעמד כּוּלוֹ והרשאית בּאמת לדבּר בּשמוֹ, והמתכּוֹננת יוֹתר מאשר כּל מפלגה אחרת בּידיה את גוֹרל המדינה.

חלק הגוּן ממַפּלוֹתיהן של מפלגוֹת הפּוֹעלים בּתקוּפה ההיסטוֹרית האחרוֹנה יש לזקוֹף על חשבּוֹן קיוּם המחיצה הגדוֹלה בּין המפלגה והמעמד. בּשנים האחרוֹנוֹת יש לציין כּמה חזיוֹנוֹת של התגבּרוּת על תקוּפת הפּירוּדים ושל מעבר מן הטיפּוּס מפלגה-כּת לטיפּוּס מפלגה-מעמד. כּזה היה האיחוּד שבּין הסוֹציאל-דמוֹקרטים הגרמנים הימניים עם ה“בּלתי-תלוּיים”¹¹, לאחר כּל הניגוּדים הגדוֹלים והשׂנאה והמלחמה שהתנהלה בּיניהם. כּכה ראינוּ עכשיו את האיחוּד בּנוֹרבגיה¹², איחוּד המפלגה שעזבה את האינטרנציוֹנל השלישי¹³ עם המפלגה הסוֹציאליסטית (שיצאה מתוֹך האינטרנציוֹנל השני בּהסכּמתוֹ למען האיחוּד) ואת נצחוֹן הפּוֹעלים הכּללי בּארץ שבּא בּעקבות האיחוּד הזה. והמתבּונן בּמַה שנַעשׂה בּתנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם יבין כּי אין זה חזיוֹן מקרי וּבוֹדד. הוּא יאזין לבת-קוֹל העוֹלה והוֹמה מתוֹך התנוּעה הקרוּעה והשסוּעה והמבקשת את איחוּדה.

האיחוּד האפשרי כּיוֹם בּארץ אינוֹ איחוּד כּללי של המעמד, כּי אם איחוּד שתי מפלגוֹת למפלגה אחת, אשר תשאף להקיף, כּכל האפשר, את המעמד בּרוּבּוֹ. ההויה הכּלכּלית בּארץ מחייבת את האיחוּד. ההוָיה האידיאוֹלוֹגית של ציבּוּר הפּוֹעלים מאפשרת את האיחוּד. הפּוּרענוּיוֹת שהקיפוּנוּ מסייעוֹת לוֹ. ואף על פִּי כן רבּים הקשיים על דרכּוֹ. מה הם?

1. ההרגל. יש טענוֹת שלפני שנים היוּ יוֹדעים יפה בּחוּגינוּ ללגלגל עליהן, ועכשיו הן חוֹזרוֹת ונשמעוֹת בּקרבּנוּ. הטענוֹת הללוּ מזכּירוֹת לי את דמעוֹת הכּלה בּלכתה לחוּפּה, על אשר הוּטל עליה “להינשׂא לאדם זר”, בּשעה ש“אמא נישׂאה לאבּא”. לפני איחוּדנוּ עם צ“ס שמענוּ כּמה טענוֹת נגדם מפּי “פּוֹעלי-ציוֹן”. התאַחדנוּ – והטענוֹת נתבּדוּ, בּרוּך השם. עכשיו אנוּ שוֹמעים אוֹתן טענוֹת ממש מפּי חברינוּ הצ”ס לשעבר כּנגד “הפּוֹעל הצעיר”.

2. הערכוֹת אישיוֹת. לא קשה לנהוֹג קלוּת וזלזוּל בּערך הזוּלת. היוּ ימים ש“הפּוֹעל הצעיר” היה מרבּה להשתמש בּיחס זה. עכשיו חזר הגלגל. ואילוּ היה לפנינוּ ענין של איחוּד שתי כּנוּפיוֹת, כּי אז היתה בּאמת שאלת ההערכוֹת האישיוֹת צריכה לתפּוֹס מקוֹם רציני. מתוֹך סלקציה מַתמידה בּתוֹך גוּפים ציבּוּריים שוֹנים עלוּלים להתהווֹת “טיפּוּסים” שוֹנים. אוּלם אין לשכּוֹח כּי לפנינוּ כּאן לא שאלת איחוּד של קבוּצוֹת אישיוֹת, כּמוֹ שאין כּאן שאלה של “קוֹנצסיוֹת”. אַל נשכּח, כּי התנוּעה היא אחת, כּי מפעלנוּ המשקי, הסוֹציאלי, התרבּוּתי – אחד הוּא.

3. “זכרוֹנוֹת מרים”. אצלנוּ נוֹהגים להזכּיר למפלגה המתנגדת חטאים ידוּעים, אוּלם התרוּפה כּנגדם היא לא בּהתבּדלוּת אלא בּאיחוּד. כּמה חטאים בּקרבּנוּ אינם פּרי האוֹפי הפּגוּם של חבר המפלגה הטיפּוּסי אלא פּרי המציאוּת הדוּ-מפלגתית והעיווּתים הכּרוּכים בּה. איני רוֹאה בּשוּם אוֹפן בּחבר “הפּוֹעל הצעיר” “לא-חבר” לי. איני חוֹשב, כּי חבר טיפּוּסי של מפלגה סוֹציאליסטית בּעוֹלם הנהוּ “יוֹתר סוֹציאליסטי” מאשר חבר טיפּוּסי של “הפּוֹעל הצעיר”. ואיני חוֹשד את החבר הטיפּוּסי של “הפּוֹעל הצעיר” בּארץ בּאידיאוֹלוֹגיה “ציוֹנית-גרמנית”.

מקוֹר העיכּוּבים הנפשיים לאיחוּד מוּנח, כּמדוּמה, בּהכּרה שאנחנוּ “השׂאוֹר שבּעיסה” וכל הַרכָּבת “דם זר” עלוּלה רק להוֹריד את מַהוּתנוּ. אוּלם “אחדוּת-העבוֹדה” הרי לא צמחה מתוֹך אידיאוֹלוֹגיה “גזעית”. אם בּגן וּבחממה מבקשים ליצוֹר את הטיפּוּס הרצוּי על ידי סלקציה, בּירוּר אחרי בּירוּר, הרי אנחנוּ לא ראינוּ בּזה את דרך החברה ודרך היצירה של הטיפּוּס האנוֹשי הרצוּי בּתוֹכנוּ. האמַנוּ כּי בּ“רוֹב עם” מרחב ליצירה וּלהתהווּת תנאי קיוּם אשר יסַייעוּ לגידוּל הטיפּוּס האנוֹשי הנאה. הסתּגרוּת פּנימית מפלגתית זהוּ ההיפך מרעיוֹנה של “אחדוּת-העבוֹדה”, ואם ניאָחז בּה יביאנוּ הדבר לא רק להתכּחשוּת למקוֹרנוּ, אלא גם להתנַוונוּת. תנוּעתנוּ בּארץ, הצוֹפה תמיד לקראת קיבּוּץ גָלוּיוֹת, תּפסַח מתוך הכרח פּנימי על פּני המחיצוֹת המלָאכוּתיוֹת הללוּ.

---

אמרתי שאיני מצפּה מן האיחוּד “לעזרה מהירה”, אוּלם אני מצפּה ממנוּ הרבּה לימים הבּאים. רוֹאה אני בּוֹ התגבּרוּת פּנימית והזדיינוּת בּריאה לדרך הארוּכּה שלנוּ.

בּמידה שהאיחוּד יבוּצע והפּצעים הישנים יקרימוּ, יבוֹא, ראשית כּל, טיהוּר חיינוּ החברתיים. ועמוֹ – קימוּץ אֶנרגיה, המבוּזבּזת עכשיו לשוא, בּירוּר ענינים יוֹתר צוֹדק, סידוּר יוֹתר נכוֹן של ענינינוּ וּמפעלינוּ. השתחררוּת מחשבּוֹנוֹת צדדיים והפניַת הלב והמוֹח אל החשבּוֹן הפּנימי של התנוּעה.

שנית, שחרוּר המחשבה והפראה רעיוֹנית של תנוּעת הפּוֹעלים שתבוֹא מתוֹך התלכּדוּתה. בּניגוּד לדעה המקוּבּלת, כּי איחוּד גוֹרר טשטוּש רעיוֹני, מקוה אני ממנוּ לאפשרוּת של בּירוּר רציני ושל עבוֹדה אינטלקטוּאַלית, שאינה נרתעת מפּני “מה יאמרוּ” וחוֹתרת אל העיקר. לא יעמדוּ עוֹד אחד לעוּמת רעהוּ שני גוּפים מזוּינים וחמוּשים השוֹמרים על קניניהם ועל טעוּיוֹתיהם מפּני כּל חשש של “התנַקשוּת”. ותיפּתח הדרך לעבוֹדה אידיאוֹלוֹגית רצינית הדרוּשה עכשיו כּל כּך לתנוּעתנוּ.

האיחוּד גם יביא שינוּי ניכּר בּמצבה של תנוּעתנוּ לגבּי חוּץ, וקוֹדם כּל, לגבּי הכּוֹחוֹת הקרוֹבים לנוּ בּיוֹתר, – חוּגי ארץ-ישׂראל העוֹבדת שבּגוֹלה. יוּנף דגל אחד, הקוֹרא לכוּלם! יחדל חזיוֹן הכּפילוּת, שאינה מוּבנת כּלל לאדם מן החוּץ, והמוֹנעת מגישה ישרה וּקרוֹבה למפעלנוּ. כּפילוּת זוֹ כּמה היא מַנחילה לנוּ בּעיני העוֹלם גם אי-הבנה וגם קלוֹן. גם בּעיני הנוֹער החלוּצי הקרוֹב לנוּ היא מציגה אוֹתנוּ בּדמוּת שלילית. מי שרוֹצה לדבּר אל המוֹנים רחבים אסוּר לוֹ שיבלבּל את מוֹחם בּגוָנים וּבבנוֹת-גוָן. הוּא צריך לשאוֹף לשלימוּת וּלפשטוּת. כּשם שלַפּוֹעל בּאוֹסטריה בּרוּר מַהי המפלגה הסוֹציאליסטית וּלמי היא – כּך צריך שיהא בּרוּר לכל אדם שבּארץ-ישׂראל העוֹבדת: מַהי מפלגת הפּוֹעלים הסוֹציאליסטית בּארץ-ישׂראל והיכן מקוֹמוֹ הוּא. ואנוּ הצריכים לדבּר אל דוֹרוֹת צעירים בּארצוֹת שוֹנוֹת וּבמשך שנים רבּוֹת, וּבלשוֹנוֹת-תרגוּם רבּוֹת – לנוּ אסוּר עוֹד הרבּה יוֹתר מאשר לאחרים לעסוֹק בּטפל, להבליט את ההבדלים הדקים ולא את המשוּתף הגדוֹל והחשוּב. כּל עבוֹדתנוּ בּגוֹלה נתקלת בּמאֵרת הפּירוּד וּמטילה פּגם גם בּעבוֹדה הטהוֹרה בּיוֹתר שאנוּ עוֹשׂים שם. ורק לאחר האיחוּד יפָּתח לפנינוּ המרחב בּעבוֹדת הגוֹלה.

כּל איחוּד שלנוּ בּארץ היה בּשעתוֹ עוֹשׂה שליחוּת גדוֹלה בּגוֹלה. והפּעם כּשהוּצגנוּ שוּב, בּתוֹקף מצב התנוּעה הציוֹנית כּוּלה, בּפני עבוֹדה מחוּדשת וּמאוּמצת וּבעלת היקפים חדשים בּגוֹלה – מקבּל האיחוּד את ערכּוֹ המיוּחד. בּהזדמנוּת זוֹ לא אֶכּנס לדבּר בּהרחָבה על הנוֹער שלנוּ בּגוֹלה, על יִקרת ערכּוֹ וגוֹדל חשיבוּתוֹ וגם על דלוּת מזוֹנוֹתיו התרבּוּתיים ורוֹב הסכּנוֹת האוֹרבוֹת לוֹ. אסתפּק אם אוֹמַר כּי בּחזית הציוֹנית הקשה בּיוֹתר עוֹמד הנוֹער, בּמערכה עם ההתבּוֹללוּת הבּורגנית והקריֶריסטית ועם ההתבּוֹללוּת הקוֹמוּניסטית-האידיאַליסטית. וּבמלחמה זוֹ אין לוֹ שוּם כּוֹחוֹת בּציוֹנוּת שבּגוֹלה להישען עליהם. וגם משענתנוּ אינה מַנחה אוֹתוֹ. עוֹד יוֹתר. יש לציין את החזיוֹן המשוּנה, כּי הנוֹער הבּא, לכאוֹרה, להמשיך את מפעלנוּ, אינוֹ רוֹחש אֵמוּן למי שקָדם לוֹ. הוּא רגיל לראוֹת בּנוּ צדדים נִצים, בּעלי “אינטרסים” צדדיים – ולא את בּאי-כּוֹח התנוּעה האחת, שממנה הוּא יוֹנק ועל בּרכּיה הוּא גדל. בּמצב זה אין הנוֹער שלנוּ מקבּל מתנוּעתנוּ מה שהיה יכוֹל לקבּל ממנה, את המשען החזק בּפני הכּוֹחוֹת העוֹמדים לבלעוֹ. מן הרגע שהאיחוּד יביא אחריו את ההתלכּדוּת הנפשית של התנוּעה בּארץ עם הנוֹער בּגוֹלה – יתחדשוּ מקוֹרוֹת התנוּעה ותקוּם האפשרוּת לצאת בּמסע-כּיבּוּש אל הגוֹלה היהוּדית. מכּאן גם יבוֹא השינוּי המַכריע בּמצבנוּ אנוּ בּתנוּעה הציוֹנית, ואוּלי גם בּמצבה של התנוּעה הציוֹנית כּוּלה.

_______________

וּמלים אחדוֹת על השאלוֹת הפּרוֹגרמתיוֹת והמעשׂיוֹת הכּרוּכוֹת בּאיחוּד. איני נוֹטה לדעתוֹ של יצחק שוַיגר, שיש לקפּוֹץ לזרוֹעוֹת האיחוּד בּעינים עצוּמוֹת. ואיני נוֹטה לכך לא משוּם שאני חוֹשש, שמא יהיה כּאן מיקח-טעוּת אוֹ אוֹנאה. חלילה. גם אילוּ היה האיחוּד יוֹצא לפּוֹעל היוֹם “מבּלי כּל תנאים”, אז היה אָפיוֹ של הגוּף המאוּחד בּרוּר מאליו. הכּוֹחוֹת החברתיים אשר יהַווּ את המפלגה המאוּחדת, הם אשר ישַווּ לה את דמוּתה. וּמציאוּתה של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, עבָרה וקניניה וּסגוּלוֹתיה הנפשיוֹת, אלה אינם ניתנים לטשטוּש וּלהעלָמה. אוּלם סבוּרני שכּל מה שיש לוֹמר צריך שיֵאָמר בּבהירוּת גמוּרה. ראשית, צריך להקל כּכל האפשר על המפלגה המאוּחדת בּדרך פּעוּלתה וּלהצילה מכּל מיני חיכּוּכים יתירים. וּבמידה שמצע האיחוּד ישׂכּיל לסכּם את הנקוּדה אליה הגיעה תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ בּיוֹם האיחוּד – כּן יוּסרוּ מעל דרך המפלגה המאוּחדת אבני-נגף רבּוֹת. שנית, האיחוּד אינוֹ רק הסכּם שבּין שתי קבוּצוֹת של עסקנים. האיחוּד בּא מתוֹך הוָיתוֹ של ציבּוּר גדוֹל וּפוֹנה אל לבּוֹ של ציבּוּר עוֹד יוֹתר גדוֹל. וּבשביל הציבּוּר שבּתוֹך שתי המפלגוֹת, וּבשביל הציבּוּר שמחוּץ לשתי המפלגוֹת המאזין לדבר האיחוּד, וּבשביל הציבּוּר הגדוֹל בּחוּץ-לארץ המצפּה לדברנוּ מן הארץ חשוּב בּיוֹתר שהדברים יהיוּ בּרוּרים, ושתימָנע כּל מבוּכה, כּל התרוֹצצוּת מיוּתרת. ממצע האיחוּד לא נדרוֹש, כּמוּבן, “חידוּשים” ועיוּנים אידיאוֹלוֹגיים דקים שהנם עדין בּבחינת “צריך עיוּן”, אוּלם הקנינים הפּוֹליטיים והרעיוֹניים של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ צריכים להיוֹת מסוּכּמים.

לא פּחוֹת מאשר בּשטח סוֹציאליסטי יש, לדעתי, צוֹרך בּהגדרוֹת ציוֹניוֹת. דוקא בּשטח זה נתגלוּ בּשנים האחרוֹנוֹת כּמה ניגוּדים רציניים, אם בּין שתי המפלגוֹת, ואם בּינינוּ וּבין חוּגים ידוּעים בּ“הפּוֹעל הצעיר”. אין זאת שאלה של נוּסח. התפיסה הוֶלטשאית¹⁴ היא אוֹת הזמן, בּיטוּי לדלדוּל הציוֹנוּת מתוֹכן לאוּמי רציני. אין לי כּל ספק כּי החָבר של “הפּוֹעל הצעיר” הוּא אתנוּ בּתפיסתוֹ הציוֹנית. לא שמענוּ שמתוֹך האַחד-העמיזם הגרמני אוֹ האַנגלוֹ-סַכּסי יבוֹאוּ אנשים להיוֹת חלוּצים בּארץ. “מעשׂי-שטוּת” כּאלה אפשר לעשׂוֹת רק מתוֹך הציוֹנוּת ה“פּרימיטיבית”, המדינית, החיה בּ“אילוּזיוֹת” של עליה עממית ושל קיבּוּץ גָלוּיוֹת.

בּשטח הסוֹציאליסטי נראים לי הדברים בּרוּרים בּיוֹתר. עצם רעיוֹן האיחוּד של “הפּוֹעל הצעיר” עם “אחדוּת-העבוֹדה” בּא מתוֹך הכּרה בּאידיאל הסוֹציאליסטי וּבקשרים האוֹרגניים של תנוּעתנוּ עם תנוּעת הפּוֹעלים הבּין-לאוּמית. האיחוּד אינוֹ בּא לוַתר על שוּם קנין שנרכּש בּהתפּתחוּתוֹ ההיסטוֹרית של הפּוֹעל בּארץ. בּכניסה לאינטרנציוֹנל הסוֹציאליסטי אני רוֹאה חשיבוּת מעשׂית כּפוּלה: בּיצוּר האידיאוֹלוֹגיה הסוֹציאליסטית מפּני האילוּזיוֹת הקוֹמוּניסטיוֹת המנַשבוֹת לפרקים בּרחוֹבנוּ, וּביצוּר העמדה המדינית החשוּבה שרכשה לה בּרית “פּוֹעלי-ציוֹן” בּתוֹך האינטרנציוֹנל הסוֹציאליסטי.

ואשר ל“מלחמת מעמדוֹת”. רוֹאה אני צוֹרך להבחין כּאן בּין שני מוּשׂגים שוֹנים. בּמידה שאיזוֹ פוֹרמוּלה מכוּונת להטיל על התנוּעה מרוּת של מוּשׂגים היסטוֹריים-פּילוֹסוֹפיים – הרי רשאי כּל סוֹציאליסט “לפרוֹק את עוּלה מעל צוארוֹ”. על כּל פּנים, אין אנוּ, השוֹאפים לאיחוּד המעמד, רשאים להתנוֹת על השקפת-עוֹלם פּילוֹסוֹפית זוֹ אוֹ אחרת. אוּלם יש צוֹרך להבּיע את אָפיה המעמדי של תנוּעתנוּ, את תפקידוֹ של הפּוֹעל כּנוֹשׂא היעוּד הציוֹני-הסוֹציאליסטי. כּשם שאין צוֹרך לטשטש את האוֹפי הלאוּמי של הציוֹנוּת וחוֹבה להימנע מכּל מיני זיוּפים אידיאוֹלוֹגיים המתימרים לתאר את הציוֹנוּת כּאידיאל מעמדי, כּכה חוֹבה להבּיע בּפירוּש בּפּרוֹגרמה של המפלגה וּבכל מַהוּתה המעשׂית את אָפיה המעמדי בּתוֹך הציוֹנוּת.

לשאלה הקשה בּיוֹתר בּענין האיחוּד: הגוֹלה. אין בּנדוֹן זה הרמוֹניה בּין הגוֹלה וּבין הארץ, על כּל פּנים בּין ארצוֹת ידוּעוֹת בּגוֹלה וּבין הארץ. אמריקה, למשל, תפגוֹש את האיחוּד בּהבנה גמוּרה, וּנקוה כּי גם תצא בּעקבוֹתיו. האיחוּד שם גָמֵל כּמוֹ בּארץ-ישׂראל. אוּלם יש ארצוֹת בּגוֹלה שהמציאוּת המפלגתית רחוֹקה מאפשרוּת איחוּד. וכאן השאלה. יש חברים שמתוֹך נאמנוּת יתירה לגוֹלה יאסרוּ עלינוּ משוּם כּך את האיחוּד בּארץ: הענין לא יוּבן “שם” ויגרוֹם מבוּכה. אני סוֹבר אחרת. ודאי חוֹבה עלינוּ לשמוֹר על שלוֹם מפלגוֹת בּריתנוּ בּגוֹלה. ולא נבוֹא להטיל עליהן חידוּשים שלא יוּכלוּ להכיל אוֹתם. לא נטיל עליהם בּחוֹזק-יד שוּם איחוּד בּגוֹלה בּטרם יוּכשר הדוֹר. לא נבוֹא לאַחד כּיוֹם את “פּוֹעלי-ציוֹן” וה“התאחדוּת”. אוּלם לא יתכן, כּי הם יטילוּ עלינוּ את הפּירוּד.

אפשר שלַגוֹלה יגרוֹם האיחוּד בּשעה ראשוֹנה מבוּכה. אוּלם הוּא עתיד להביא גם שם הבראה וחיזוּק והתפּתחוּת. נמצא,לכשנרצה, את הצוּרה הראוּיה לתקוּפת-המעבר. אַל נהיה מַכּסימליים בּנדוֹן זה, ואל נדרוֹש עתה את האיחוּד בּגוֹלה. נתאמץ על ידי הסבּרה רצינית לפתוֹר את השאלה כּכה שהאיחוּד יֵעָשׂה בּמינימוּם של קרבּנוֹת וּפוּרענוּיוֹת בּשביל חברינוּ בּגוֹלה. אוּלם אם חברים הם לנוּ בּאמת – לא יעלה על דעתם לשׂים כּבלים על דרך התפּתחוּתה של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ וּלעכּב את מהלכה ההיסטוֹרי.

---

תשוּבה למתוַכּחים

מאת

ברל כצנלסון

¹

יש לציין בּצער, כּי מחברי הקבוּצה הקטנה שחתמוּ בּשעתם על הקריאה הראשוֹנה לאיחוּד, על ההזמנה לכינוּס ועידת פּתח-תקוה², לא כּוּלם השתתפוּ אתנוּ הפּעם בּויכּוּח. מיחס אני חשיבוּת יתירה להשתתפוּת זוֹ, יען כּי לכל אחד מאִתנוּ יש צוֹרך פּנימי לדעת בּבהירוּת מוּחלטת אם פּרק זה שאנוּ עוֹמדים בּוֹ עכשיו הנהוּ המשך ישר של מפעל פּתח-תקוה אם לא. הנשמר אוֹ נפגם תכנוֹ הסוֹציאלי של האיחוּד שהיה לוֹ בּיוֹם נתינתוֹ לראשוֹנה? הטהוֹרוֹת הכּוָנוֹת וּרציניוֹת כּאשר היוּ אז? אוֹ שמא נפלה כּאן בכלל איזוֹ טעוּת בּחשבּוֹן ועלינוּ לשוּב מדרכּנוּ? ואלה אשר חוֹללוּ את תנוּעת האיחוּד הראשוֹנה בּארץ – לדבריהם יש בּנדוֹן זה משקל נפשי מיוּחד, וּמהם נדרשת התשוּבה.

---

טוֹן מוּזר בּיצבּץ ועלה מתוֹך נאוּמים אחדים. טוֹן של “מסירת-דקלרציה”. היה רוֹשם, כּי המדַבּר אינוֹ בּא להוֹכיח לנוּ, לשנוֹת את דעתנוּ, אינוֹ מקוה כּלל להשפּיע עלינוּ, אלא רוֹאה לוֹ צוֹרך להכריז וּלהוֹדיע: “כּזוֹהי עמדתי!” בּדברי החבר קוֹלטוּן נתחבּר יפה הטוֹן הזה גם לתוֹכן דבריו, הראוּיים שיעמדוּ עליהם לא משוּם שיש להם איזה מקוֹם בּקרבּנוּ, אלא משוּם שיש בּהם מאוֹתוֹת הזמן, מסימני המַיִט שמסביב לנוּ. החבר קוֹלטוּן אינוֹ רוֹצה בּאיחוּד, אף על פּי שהוּא מבין, לפי דבריו, כּי “אחדוּת-העבוֹדה” ו“הפּוֹעל הצעיר” צריכים להתאחד, אלא שלעצמוֹ אינוֹ רוֹאה מקוֹם בּאיחוּד זה, בּחינת “לכם ולא לוֹ”. אוּלם השאלה היא – מחוּץ לכל שאלה האיחוּד – אם אוֹתם המוּשׂגים שבּשמם דיבּר החבר קוֹלטוּן יש להם מקוֹם בּתוֹך תנוּעתנוּ. החבר קוֹלטוּן הוּא, כּידוּע, “למעלה” ממוּשׂגיה של “אחדוּת-העבוֹדה”. אוּלם הוּא דוֹגל בּשם “הנאמנוּת ל”פוֹעלי-ציוֹן“. וּמתוֹך נאמנוּת זוֹ, כּנראה, הוּא מגלה לנוּ כּי בּנין ארץ-ישׂראל אינה הפּרוֹבּלימה המרכּזית אלא אחת הפּרובּלימוֹת, כּי אין מקוֹם בּארץ לעליה גדוֹלה, כּי אין לקוות לרוֹב יהוּדי בּארץ-ישׂראל, מפּני שיש כּאן 700.000 ערבים וכוּ' וכוּ'. יכוֹלתי לגלוֹת על נקלה את מקוֹר ה”חידוּשים המדעיים" הללוּ: עיין חוֹברוֹת “צוּקוּנפט”³ האחרוֹנוֹת. אוּלם שם חתוּם על הדברים הללוּ לא “פּוֹעלי-ציוֹן” אלא בּוּנדאי, המבקש להשלים בֵּין אנטי-ציוֹניוּתוֹ וּבין חיבּת-ציוֹן המקננת בּקרבּוֹ, והריהוּ מכריז על ה“אוּטוֹפּיזם” של הציוֹנוּת שלנוּ, ציוֹנוּת העליה וההתישבוּת העממית, והוּא מסכּים אפילוּ להכניס את ארץ-ישׂראל תחת חסוּתה של האינטליגנציה הסוֹציאליסטית היהוּדית, וּבלבד שנסתלק מחלוֹמוֹת-הציוֹנוּת הגדוֹלים, “לבלתי התנשׂא” להיוֹת ל“גפן אדרת”. אפשר שמתקרב היוֹם שלא רק יחידים בּ“בּוּנד” יתירוּ לעצמם דברי-מינוּת כּאלה, אלא שה“בּוּנד” עצמוֹ יבקש גשר אל הכּוֹח הציוֹני הפּוֹעל ויכניס “קוֹרקטיב” כּזה. אוּלם מאימתי היתה תוֹרה זוֹ לנחלתם של “פּוֹעלי-ציוֹן”? האם סירקין וּבּרוּכוֹב לימדוּ כּזאת? ואילוּ היתה התנוּעה סבוּרה כּכה, כּלוּם היתה רשוּת כּל-שהיא להתפּלג מן ה“בּוּנד”? כּלוּם מוּתר בּשביל אחת הפּרוֹבּלימוֹת לפלג בּמשך עשׂרוֹת שנים את תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית לשני מחנוֹת אוֹיבים? הלא רק מתוֹך חילוּקי-דעוֹת יסוֹדיים בּהערכת המציאוּת היהוּדית והמגמוֹת ההיסטוֹריוֹת הגנוּזוֹת בּה, רק מתוֹך בּקשת פּתרוֹן רדיקלי לקיוּם חוֹלני זה, מתוֹך אמוּנה בּגוֹדל הענין של ארץ-ישׂראל וּבמרכּזיוּתוֹ ההיסטוֹרית אפשר היה להגיע לידי רעיוֹן נוֹעז – פּילוּס דרך מיוּחדת בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, ולוּ גם על ידי פּילוּג וּמלחמת-אחים, ולא לשם דוּבּנוֹביזם⁴ פּרוֹליטרי בּמַסוה של פּוֹעלי-ציוֹנוּת.

---

צר היה לשמוֹע את הטוֹן הדקלרטיבי בּמקצת בּפיו של אוֹסטרוֹבסקי. האם כּכה צריך לדבּר חבר מבּפנים בּשאלה זוֹ? הלא גם “אחדוּת-העבוֹדה” וּתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה בּארץ וגם כּל אחד מאתנוּ עוֹמדים כּאן בּפני צעד מכריע. האם לא מחוֹבתוֹ של כּל איש מאתנוּ לדבּר בּרוּרוֹת וּלפרט בּגלוּי את כּל החששוֹת? טוֹבה התנגדוּת גמוּרה לאיחוּד מאשר “השלָמה” מתוֹך אי-רצוֹן. חששוֹת הנאמרים בּגלוּי, גם מתוֹך התנגדוּת, עלוּלים להשבּיח את האיחוּד, אוּלם חששוֹת נחנקים ונאמרים בּרמיזה מקפּחים את האיחוּד, יוֹצרים אויר המסוּכּן לאיחוּד, אויר של אי-אֵמוּן, של פּסיביוּת. יחס כּזה מצד אנשים העוֹמדים בּתוֹך המפעל הקיבּוּצי הגדוֹל בּיוֹתר בּתנוּעתנוּ – מכאיב בּיוֹתר וגם מוּטעה בּיוֹתר. יחס זה אי אפשר שלא יתן אוֹתוֹתיו לרעה גם בּמפעל האיחוּד גם בּנוֹשׂאי היחס עצמוֹ. הרי אנוּ “מוּעדים” לאיחוּד. ויוֹדעים אנוּ מן הנסיוֹן, כּי כּל איחוּד רציני מַצריך קליטה חדשה וגוֹרר אחריו בּדרך הטבע סלקציה מחוּדשת של הכּוֹחוֹת, וּמי שלבּוֹ שלם עם האיחוּד, מי שהוֹלך לקראת האיחוּד בּמלֹוא הרצוֹן – סימן טוֹב הוּא לוֹ לכוֹשר-קליטתוֹ וּלכוֹח-פּעילוּתוֹ בּתנוּעה העתידה. והאם אין זוֹ טעוּת חמוּרה מצד אלה מחברי הקיבּוּץ המאוּחד הבּוֹחרים לעצמם עמדת-התנכּרוּת לאיחוּד?

ידעתי, בּמידה ידוּעה פּוֹעל כּאן החשש לעמדת “הפּוֹעל הצעיר” בּשאלת הקיבּוּץ הארצי ולהשפּעה שעֶמדה זוֹ עלוּלה להשפּיע בּתוֹך הגוּף המאוּחד. איני נוֹטה למעֵט את ערך הניגוּדים הקיימים בּציבּוּר בּשאלה זוֹ ואין בּכוֹחי לרכּך אוֹתם. אוּלם כּבר שאלוּ אצלנוּ בּדרך היתוּל: כּיצד היה “הפּוֹעל הצעיר” נוֹהג אילוּ היה גם לוֹ קיבּוּץ ארצי? בּמַהתלה זוֹ יש הרבּה מן האמת. מפעלינוּ המשקיים (“סוֹלל-בּוֹנה”, הקיבּוּץ הארצי) נענשוּ הרבּה על הפּירוּד. וה“יחס” וה“בּיקוֹרת” והשלילה לא תמיד נבעוּ ממקוֹרוֹת משקיים טהוֹרים. האיחוּד ודאי יביא אַתמוֹספירה בּריאה יוֹתר לפּעוּלה המשקית, והויכּוּח בּשאלת הקיבּוּץ ישוּחרר מן ה“נוֹפך” המפלגתי הנטפּל אליו שלא לטוֹבתוֹ.

לדידי, מעוּנינת התנוּעה הקיבּוּצית כּוּלה, והקיבּוּצים הארציים לא כּל שכּן, בּאיחוּד תנוּעת הפּוֹעלים. השאלוֹת הפּוֹליטיוֹת תוֹפסוֹת מקוֹם ניכּר בּחיי הקיבּוּצים הגדוֹלים והן גוֹרמוֹת לקוֹמפּליקציוֹת קשוֹת. עדים היינוּ להתפּוֹררוּת גוּף קיבּוּצי חזק⁵ מתוֹך ניגוּדים פּוֹליטיים. קבוּצוֹת העליה השניה הצליחוּ להתגבּר בּמידה ידוּעה על הניגוּדים המפלגתיים, מפּני שהן חשוּ בּקרבּן את האיחוּד הפּנימי למרוֹת הפּירוּד החיצוֹני. הקיבּוּצים של התקוּפה האחרוֹנה, המקיפים ציבּוּרים גדוֹלים הרבּה יוֹתר ושוֹאפים לפעילוּת ציבּוּרית גדוֹלה יוֹתר לא יצליחוּ להקים הוָי חברתי מאוּחד בּמציאוּת של ניגוּדים פּוֹליטיים וּפילוּגים מפלגתיים. וּלפיכך הנם מעוּנינים יוֹתר מכּל האחרים בּגיבּוּש התנוּעה וּבאחדוּתה. אוּלם דוקא את זאת אין מבינים בּכמה גוּפים קיבּוּציים, וזה כּמה שנים שמחלחל אֵי-שם הרעיוֹן על “מפלגוֹת משקיוֹת”: מפלגת הקיבּוּצים, מפלגת המוֹשבים, ואחריהם יבוֹאוּ שאר מפלגוֹת של אינטרסַנטים: בּעלי משפּחוֹת וכוּ'. גדוּד העבוֹדה חלם על “מפלגה קיבּוּצית”, וּבועידה השלישית של “אחדוּת-העבוֹדה”, בּחיפה, הציעוּ צירים מהגדוּד “לטהר” את המפלגה ממוֹשבים. כּוּלנוּ היינו אז נגדם. כּוּלנוּ הבינוֹנוּ מה גדוֹלה הסכּנה גם לשלימוּת מעמד הפּוֹעלים בּארץ וגם לכל המפעל ההתישבוּתי בּהתבּדלוּת המפלגתית וההסתדרוּתית על יסוֹד של מציאוּת צוּרוֹת משק שוֹנוֹת. זכוּת גדוֹלה היא ל“אחדוּת-העבוֹדה” שלא נגררה מעוֹלם אחרי התפיסה הרבוֹלוּציוֹנית-הכּוֹזבת או המשקית הכּוֹזבת, הגוֹזרת כּלָיה על צוּרת התישבוּת זוֹ אוֹ זוֹ ושמרה על תנוּעת הפּוֹעלים מהתנַונוּת הספוּנה בּתוֹך הטנדציוֹת הללו. רעיוֹן האיחוּד עוֹמד בּניגוּד גמוּר לכל קיוּם של מפלגוֹת-אינטרסַנטים, ולמרוֹת החָזוּת הקשה שנשמעה כּאן סבוּר אני, כּי האיחוּד יגבּיר עוֹד יוֹתר את שלימוּת המעמד, בּמעשׂה וּבהכּרה, עד כּדי למנוֹע בּעתיד כּל סכּנה מעין זוֹ.

________

חלק חשוּב בּטענוֹת נגד האיחוּד תוֹפסת חוּץ-לארץ. ואכן, אין להקל ראש בּצד זה של השאלה. אם טוֹבוֹת המפלגוֹת שלנוּ בּגוֹלה ואם רעוֹת – אוּלם לנוּ הן ועלינוּ דאגת קיוּמן והבראתן. יוֹתר מדי השקענוּ בּהן עמל ויסוּרים, שנרצה להוֹסיף עליהם. אנוּ יוֹדעים את כּל קשי קיוּמן, את מרי מלחמוֹתיהן, וחייבים להביא את כּל זה בּחשבּוֹן. אוּלם כּשמתחילים להטיף לנוּ “יחס” ו“נאמנוּת” לבני-בּריתנוּ בּחוּץ-לארץ, כּשמנסים לראוֹת את צעדי התקדמוּתנוּ והתבּצרוּתנוּ כּאן כּ“פגיעה” בּעניני הגוֹלה, כּשמתחילים להבדיל בּין חברים ה“נאמנים” לבּרית וּבין אלה שאינם נאמנים, כּשמתארים את “אחדוּת-העבוֹדה” כּחסרת-לב וחסרת-יחס לתנוּעתנוּ בּגוֹלה, המביאה אִתה חוּרבּן ושבר – יש רצוֹן לפקוֹח את עיני החברים הללוּ וּלהסבּיר להם כּי הם חיים בּעוֹלם של טעוּת. “כּוֹבשי סיבּיר”⁶ היינוּ אנחנוּ לבּרית. “אחדוּת-העבוֹדה” היא שכּבשה לתנוּעתנוּ בּעוֹלם מפלגוֹת, ארצוֹת, הסתדרוּיוֹת ורבבוֹת קוֹלוֹת. בּמתי מעט יצאה בּרית “פּוֹעלי-ציוֹן” מועידת הפּירוּד⁷ בּוינה. אוּדים מוּצלים מאש. וּמתוֹך הפּירוּד הזה התחילה הצמיחה מחדש. את כּשרוֹן הקליטה והגידוּל ש“אחדוּת-העבוֹדה” גילתה בּארץ העבירה לגוֹלה. הוּכן האיחוּד עם צ“ס, נעשׂתה העבוֹדה החינוּכית בּ”החלוּץ" וּבנוֹער, וככה זכתה הבּרית לבוֹא לקוֹנגרס – הראשוֹן אחרי האיחוּד בּוינה – כּסיעה בּת שלוֹשים חבר. האוּמנם יש לזקוֹף זאת לזכוּתם של “שוֹמרי-החוֹמוֹת” שלנוּ, שעל כּרחם הבאנוּ אוֹתם לאיחוּד עם צ“ס? האוּמנם בּאה השפּעתנוּ בּ”החלוּץ" וּבנוֹער בּזכוּתן של מפלגוֹתינוּ בּאוֹתן הארצוֹת ולא בּזכוּתה של התנוּעה בּארץ-ישׂראל? לא הייתי בּא לעשׂוֹת חשבּוֹנוֹת כּאלה, ואיני תוֹבע לנוּ כּל הכּרת-טוֹבה על כּך, אוּלם דיבּוּרים ידוּעים שנשמעוּ כאן מכריחים אוֹתי לוֹמר זאת. נַסוּ נא רגע לתאר לכם את התפּתחוּת הבּרית בּלי “הלחץ” של “אחדוּת-העבוֹדה”, בּלי ה“מרידוֹת” שלנוּ, בּלי האיחוּדים שעשׂינוּ ושהטלנוּ על הבּרית – ותיוָכחוּ. כּלוּם אין נסיוֹננוּ זה צריך ללמד גם את חברינוּ בּבּרית? ונסיוֹננוּ גם מלמד אוֹתנוּ מה תוֹצאוֹתיו של “איחוּד לאחר זמן”. בּאיחוּד עם צ"ס אֵיחרנו. הוּא נדחה ונדחה ממוֹעצה למוֹעצה. וּבעֶטיו של הפּיגוּר הזה הפסדנוּ תנוּעה בּרעננוּתה. והאיחוּד, שבּא לאחר זמן, לא נתן עוֹד מה שעלוּל היה לתת אילוּ בּא בּשעתוֹ.

את דברי רוּבּשוֹב אני מקבּל כּמגמה, כּמשאלה. “אחדוּת-העבוֹדה” צריכה להניח את כּל כּוֹבד משקלה על כּף המאזנים כּדי להביא גם בּגוֹלה לידי קיוּם מפלגה ציוֹנית-סוֹציאליסטית אחת בּכל ארץ וארץ. ואני מאמין שבּידינוּ הרבּה לעשׂוֹת בּמגמה זוֹ, אוּלם אם יוּצע לדחוֹת את דבר האיחוּד בּארץ עד שהפּרוֹצס הזה יסתיים בּכל הארצוֹת – הרי זה לדחוֹת לעוֹלמי עד. אדרבּא, ארץ-ישׂראל תתחיל ואחריה תבוֹאנה שאר הארצוֹת, כּל אחת בּמידת התבּגרוּתה לאיחוּד. בּרי לי, שהפּרוֹצס לא יהיה כּל כּך אטי, אם רק נרצה בּכך. דיבּרתי בּהרצאתי על מניעת קרבּנוֹת וסבל כּכל האפשר. בּנדוֹן זה אפשר ודאי לעשׂוֹת הרבּה לכשנרצה. וחשוּב הדבר, שחברים כּקפּלנסקי ואידלסון⁸ ירצוּ בּאמת בּזה. לפני שלוֹש שנים אימץ קפּלנסקי את כּשרוֹנוֹתיו ושׂכלוֹ כּדי להוֹכיח לנוּ, כּי האיחוּד עם צ"ס אינוֹ צריך לבוֹא. על כּל פּנים “עוֹד לא עתה”, כּי אין צוֹרך “להכבּיד” על מצב הבּרית. בּקיצוּר, כּל אוֹתה חכמת החיים, שאברהם רייזין⁹ היטיב לתארה בּסיפּוּרוֹ: “זאָל שטיין ווי עס שטייט”. כּלוּם לא היה מיטיב לעשׂוֹת אילוּ היה מַפנה את כּשרוֹנוֹתיו ואת הסבּרתוֹ לצד השני, כּדי להקל את חבלי האיחוּד, הצריך לבוֹא, המוּכרח לבוֹא? וגם הפּעם הנני בּטוּח, כּי בּכוֹחוֹ של קפּלנסקי לעשׂוֹת את ענין האיחוּד בּארץ מוּסבּר וּמוּבן למפלגוֹתינוּ בּגוֹלה. הבּרית זקוּקה לשלוֹם פּנימי ולהבנה הדדית בּין המפלגוֹת, וקפּלנסקי ודאי יכוֹל לעשׂוֹת בּזה הרבּה. והנה החבר אידלסוֹן מתנבּא “על רוּסיה”:¹⁰ תעשׂוּ איחוּד עם “הפּוֹעל הצעיר” והבאתם הרס על רוּסיה. אוּלם אם בּקוֹלי תשמעוּ ותעשׂוּ “איחוּד רחב” – וחלפה הסכּנה. הרי שרוּסיה מוּנחת אצלוֹ בּקוּפסה. מכּאן אני למד, שאם החבר אידלסוֹן יחפּוֹץ בּאמת וּבתמים שהאיחוּד עם “הפּוֹעל הצעיר” לא יגרוֹם נזק לרוּסיה – עשׂה יעשׂה וגם יכוֹל יוּכל.

_______________

כּרגיל בּשאלוֹת איחוּד מתעוררת שאלת “האוֹרֶינטציה”: מעמד הפּוֹעלים אוֹ נוֹער. אם אנחנוּ, למשל, סבוּרים כּי בּעניני איחוּד אנוּ מבינים יוֹתר מאיזוֹ מפלגה שלנוּ בּחוּץ-לארץ, סימן… שאין אנוּ מכוונים את לבּנוּ כּלפּי מעמד הפּוֹעלים אלא כּלפּי הנוֹער. מתקבּל רוֹשם כּאילוּ סוֹציאליזם כּשר, בּר “בּחינה צרוּפה” של ¹¹96, רוֹאה את מעמד הפּוֹעלים כּניגוּד לנוֹער, וכל המרבּה להתרחק מן הנוֹער הרי הוּא מגלה בּזה את נאמנוּתוֹ למעמד הפּוֹעלים. ואני בּתוּמי עדיין אני חוֹשב כּי “נוֹער” הוּא מוּשׂג מתנגד ל“זוֹקן” ולא לתנוּעת הפּוֹעלים. וכי הסוֹציאליזם – אידיאל העתיד – פניו מוּפנים תמיד לדוֹרוֹת העתידים ולא לדוֹרוֹת חשוּדים על זוֹקן. מסוּפּק אני אם שאלה זוֹ עלוּלה להתעוֹרר בּתנוּעת פּוֹעלים לא-יהוּדית, אוּלם אצלנוּ, היהוּדים, היא קיימת זה שנים, וצפה בּיחוּד בּשעת איחוּד. כּל מי שרוֹצה לשמוֹר על הסטאטוּס-קבוֹ, כּל מי שחוֹשש לקליטת כּוֹחוֹת ורעיוֹנוֹת שמתחת לקרקע המקוּבּל, כּל מי שפּניו אחוֹרנית ולא קדימה, יעיף, בּך: אנוּ – לתנוּעת פּוֹעלים, ואתה – לנוֹער. ואין כּאן מקרה. יש והשם “תנוּעת פּוֹעלים” אצלנוּ הוּא מעין инч (תוֹאר) שאדם זכה בּוֹ ולא ירפּה ממנוּ. ואין הדבר תלוּי אפילוּ בּזה אם הנך כּיוֹם פּוֹעל ממש, אלא זכוּת היא הנקנית לאדם לצמיתות. וכל חדש הבּא זקוּק ל“סמיכוּת” מאת הישן, המקוּבּל, המוּסמך. והיוֹת שבּתוֹלדוֹת התנוּעה הסוֹציאליסטית אצל היהוּדים אירע שהראשוֹנים שקדמוּ היוּ האַסימילַטוֹרים, ואחריהם – ה“בּוּנד”, ואחריו – “פּוֹעלי-ציוֹן” וּשאר הגוּשים הציוֹנים-סוֹציאליים, נשתרשה “חזקה” מיוּחדת בּמינה, שכּל מי שהוּא לאוּמי מחברוֹ, מעוֹרה בּמציאוּת היהוּדית יוֹתר מחברוֹ, בּן תרבּוּת עברית יוֹתר מחברוֹ – הרי הוּא פּחוֹת סוֹציאליסטי מחברוֹ וזקוּק להֶכשר מקוֹדמיו. ואלה, כּמוּבן, מסרבים לתת, וּמחזקים בּכל כּוֹחם בּקרנוֹת המזבּח. תוֹלדוֹת התנוּעה הסוֹציאליסטית יוֹדעת לספּר הרבּה קוּריוֹזים בּנדון זה. מי מאִתנוּ לא היה “נפסל”? סירקין, שהיה בּן-גיל וחבר לאבוֹת ה“איסקרה”¹² וה“בּוּנד” ושאֶת השׂכּלתוֹ הסוֹציאליסטית והמזג הרבוֹלוּציוֹני אי אפשר היה “לבטל”, כּמה השתדלוּ להמיתוֹ בּחידוּדים וּבהלצוֹת! וּבּרוּכוֹב, בּעצם שנוֹת יצירתוֹ, ניתן לקלס על ידי כּל מי שראה את עצמוֹ “שׂמאלי” ממנוּ. אוּלם הצמיחה החברתית אינה נרתעת מפּני “חזקה”. וּבאוֹתה שעה שהאינטליגנציה היהוּדית הסוֹציאליסטית-הרשמית נתגלתה בּהתאַבּנוּתה, קהוּתה, שטחיוּתה ואדיקוּתה – צמח נוֹער תוֹסס, אינטלקטוּאַלי, שוֹאל לנתיבוֹת עוֹלם ועם, מורד בּ“מוּסמכים” וּמפלס דרכים לעצמוֹ. ונוֹער זה – שעתיד היה להתגלוֹת בּצוּרת “פּוֹעלי-ציוֹן” וּשאר הגוּשים הציוֹנים-סוֹציאליים – הלך וכבש את הרחוֹב היהוּדי בּמחשבה וּבציבּוּריוּת והשמיט כּמה עמדוֹת מידי קוֹדמיו. וּכשגם על רוּבּם של אלה הקיץ הקץ – הזקנה בּרחוֹבנוּ ממהרת, כּידוּע, לקפּוֹץ – והשכינה נסתלקה מהם, התחילוּ הם רוֹאים את עצמם כּבעלי “החזקה” וּמחלקי-תעוּדוֹת והתחילוּ פּוֹסלים את מה שצוֹמח אחריהם ואינוֹ כּפוּף לכּמישה שלהם. וככה ראינוּ, לעינינוּ, את כּל אי-ההבנה לתנוּעת “החלוּץ”, זוֹ שכּבשה לה סוֹף סוֹף גם לבּוֹת מתנגדים, וככה ראינוּ שחברינוּ בּ“פוֹעלי-ציוֹן” היוּ פּוֹסלים עדיין את צ"ס, בּשעה שכּל הרבוֹלוּציוֹנרים והסוֹציאליסטים שפּגשו בּהם (בּגלוּת סיבּיר, למשל) היוּ מלאים תהילתם, והיוּ משתוֹממים: מאין לכם נוֹער כּשזה שאינוֹ אצל אחרים?

מה היוּ כּל תנוּעוֹתינוּ בּמשך חמישים השנים האחרוֹנוֹת, מימי ליבּרמן וּבּיל"וּ, אם לא “תנוּעת נוֹער”? הניגוּד הקיים בּאירוֹפּה בּין תנוּעת נוֹער בּוּרגנית וסוֹציאליסטית – אינוֹ קיים אצלנוּ. כּוּלנוּ בּני הדלוּת היהוּדית, נאמני הדלוּת היהוּדית. “פּועֹלים בּני פּוֹעלים”, על תכלית הכּשרוּת המעמדית, לא היוּ גם אלה התוֹבעים כּשרוּת זוֹ מאחרים. בּרוּר, הנוֹער שלנוּ בּמידה שהוּא קוֹשר את גוֹרלוֹ עם ארץ-ישׂראל, סוֹפוֹ להיוֹת גרעין של תנוּעת הפּוֹעלים, לשם כּך אנוּ פּוֹעלים בּתוֹכוֹ. וּמאידך, כּלוּם ההרכּב האישי של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית הוּא כּל כּך יציב וקבוּע מבּחינה מעמדית, שאינוֹ משתנה עם הגיל, כּלוּם בּניו של הפּוֹעל בּאמריקה וגם בּליטה מחוּבּרים להוַיה כּלכּלית-פּוֹעלית? “למה איפוֹא תתראוּ”? מי יאמר לנוּ היכן הבּסיס הבּטוּח והנאמן אשר לא יכזב לתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית?

---

אוֹמרים לנוּ: אתם מוַתרים על כּיבּוּש תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית. איננוּ מוַתרים, אוּלם אנוּ מפקפּקים אם הדרך בּה הוֹלכוֹת מפלגוֹתינוּ בּגוֹלה עלוּלה להביא לידי כּיבּוּש. אנוּ סוֹללים מסילה חדשה. לפני עשׂרים ושבע שנים, בּקוֹנפרנציה הראשוֹנה של “פּוֹעלי-ציוֹן” (בּמינסק) כּבר עמדה השאלה כּיצד לכבּוֹש את הפּוֹעל היהוּדי לציוֹנוּת. והשאלה טרם נפתרה. הֶרכּבה האישי של אגוּדת “פּוֹעלי-ציוֹן” בּאוֹתם הימים היה מבּחינה מעמדית לא למטה משל מפלגוֹתינוּ עכשיו, אם לא למעלה מזה. אך השאלה עמדה. “פּוֹעלי-ציוֹן” כּבר לא מצאוּ שׂדה-בּוּר. בּשתים-שלוֹש שנים קָדם להם ה“בּוּנד”. וה“בּוּנד” הצליח מימיו הראשוֹנים להיוֹת בּרחוֹב הפּוֹעלים היהוּדי למפלגת המעמד. לא לחינם נלחם על היוֹתוֹ “דער איינציגער פאָרשטעהער”¹³. כּמוֹ כן הצליחה הבּוּנדאיוּת בּצוּרתה האמריקאית להקים את ה“ארבּייטער רינג”¹⁴ ואת האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת וּלהתבּצר בּהן. אילמלא היה ה“בּונד” מחרים את הציוֹנוּת מלכתחילה, אילוּ נתן חוֹפש לחברים בּבירוּר השאלה, כּי אז אפשר היה גוֹרל התנוּעה כּוּלה אחר. אני הכּרתי בּין “פּוֹעלי-ציוֹן” הראשוֹנים אנשים שהיוּ חברים ל“קוּפּוֹת” הפּוֹעלים¹⁵ הראשוֹנוֹת ויצאוּ מהן מחמת שגזר שם על הציוֹנוּת. בּאוֹתה שעה נדוֹנה תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית לקרע היסטוֹרי, שלא יֵרָפא עד שלא תנַצח ארץ-ישׂראל. אז הוּטל על “פּוֹעלי-ציוֹן” לכבּוֹש את הפּוֹעל היהוּדי. כּיצד כּוֹבשים? על ידי ויכּוּח, דיסקוּסיה בּלע“ז… וככה השתלט אמצעי זה, שסירקין היה קוֹרא לוֹ בּשנינוּתוֹ: “התאָמַת הפּרוֹגרמה אל הדיסקוּסיה”. צריך היה מפּעם לפעם להקל את המטען כּדי שהסירה תוּכל להפליג בּמי-הבּרכּים של ה”בּירז’ה"¹⁶ לויכּוּחים. התוֹצאוֹת הן בּרוּרוֹת על פּני שטח של חצי יוֹבל שנים: הדרך זרוּעה חללים – דלדוּל, מפּלוֹת, ליקוידציוֹת, אבידוֹת-אנשים, שמד. וככה מן הימים הראשוֹנים ועד האחרוֹנים. לא עמדוּ לה לתנוּעה כּוֹחוֹתיה האינטלקטוּאַליים ממדרגה ראשוֹנה: סירקין, בּרוּכוֹב, בּתקוּפה ידוּעה גם ז’יטלוֹבסקי, ועשׂרוֹת אחרים שלא היוּ כּמוֹתם לשוּם מפלגה בּרחוֹב היהוּדי, מהם שנשארוּ נאמנים עמנוּ, מהם שעזבוּנוּ. המערכה היתה תמיד כּבדה, היוּ גם כּיבּוּשים גדוֹלים וחשוּבים, ואף על פּי כן לא היוּ יכוֹלים להחזיק מעמד, ומפעם לפעם היינוּ אנוּסים להתחיל מחדש. קְשי הכּיבּוּש מוּנח גם בּזה, שבּעצם לא ניתן מקוֹם למלחמה אידיאוֹלוֹגית רצינית. הכּיבּוּש למעשׂה פּירוּשוֹ: הקמת אגוּדוֹת מקצוֹעיוֹת לחוּד, התחרוּת בּקוּפּת-חוֹלים, בּקוֹאוֹפּרציה בּכל שטח הפּעוּלה. כּוֹחוֹ של המתחרה אינוֹ איפוֹא בּצדקתוֹ הרעיוֹנית, אלא בּחריצוּתוֹ האִרגוּנית, בּצידה החמרית שיש לוֹ וכוּ'. כּיצד תגבּר בּמצב זה וּבאמצעים אלה תנוּעתנוּ על מבצרים מבוּצרים עשׂרוֹת בּשנים?

אנוּ למֵדים מן הנסיוֹן הזה ואוֹמרים: לא מסיגוּל רכוּשנוּ הרוּחני אל צרכי הדיסקוּסיה ולא מהתחרוּת בּשׂדה התנוּעה המקצוֹעית והבּחירוֹת יבוֹא הכּיבּוּש, אלא מארץ-ישׂראל, ממפעלנוּ כּאן. וּלפיכך כּל פּעוּלה וכל חזיוֹן המגבּירים את כּוֹחנוּ כּאן סוֹפם להביא לידי כּיבּוּש עמדוֹת בּגוֹלה. הרבּה ממה שנכבּש בּאמריקה בּמאמצי חברינוּ אני זוֹקף על חשבּוֹן המפעל הארץ-ישׂראלי (וּמקוה שחברינוּ שם לא יתרעמוּ על זה). וּברי לי, כּי אילמלא היתה העליה של תרפ“ה-תרפ”ו נעכּבת בּאמצע היה כּבר הכּיבּוּש הגדוֹל מתקרב הרבּה. וּמשוּם שאני מאמין, למרוֹת המשבּר וההתמוֹטטוּת שבּאה בּעקבוֹתיו, כּי מתקרבים ימי עבוֹדה גדוֹלה בּארץ. הריני מאמין כּי הכּיבּוּש קרוֹב.

---

מאיימים כּי האיחוּד יכניס מבוּכה קשה בּמפלגתנוּ בּפּוֹלין. אוּלם ספק הוּא אם מניעת האיחוּד תציל אוֹתה ממבוּכה. ספק הוּא אם מפלגתנוּ בּפּוֹלין מוּכנה, מפּאת חינוּכה הפּנימי, להחזיק מעמד בּשעת משבּר קשה בּארץ, בּשעת “זוּטה של תנוּעה”. חוֹששני, כּי לא. כּמה מחלוֹת אוֹכלוֹת בּגוּף מפלגתנוּ הפּוֹלנית: ההבנה הלקוּיה בּעניני הארץ, מוֹרשת האַנטי-קוֹנגרסיזם¹⁷, חוֹסר ההבנה והיחס לעברית, ההסתגלוּת ל“יש”א“¹⁸¹ ואוֹתה השיטה של “ההסתגלוּת לדיסקוּסיה”. ואם נתן למחלוֹת הללוּ להתפּשט יהי גוֹרלה של המפלגה הפּוֹלנית כּגוֹרל אלה שקדמוּ לה – התנַונוּת וליקוידציה. יש אפשרוּת גמוּרה לשנוֹת את פּני הדברים. **תמיד ציפּיתי לשעה ש”אחדוּת-העבוֹדה" תצא לגוֹלה בּעבוֹדה תרבּוּתית רצינית**, עכשיו אני בּטוּח כּי השעה קרוֹבה, קרוֹבה מאד. אוּלם אחסוֹך את דברַי בּנדוֹן זה לעת אחרת. אַל יֵהָפכוּ הדברים של “קשר בּינינוּ וּבין הגוֹלה” לפרַזה ריקה וּל“נאמנוּת” עֲקָרה. צריך לבנוֹת גשר של ממש ואז יקוּם הקשר, ואין דבר אם לשם הקשר האמיתי, החי, צריך לפעמים להניף חרב. יש קרע הבּא למען התנוּעה, להצלתה. כּזה היה ה“קרע” הידוּע שעשׂה וייצמן בּקליבלנד¹⁹, לאחר שהוּא עצמוֹ השליט בּציוֹנוּת את דה-לימה וסימוֹן ואנשי בּרנדייס “וירא כּי רע”; וּסבוּרני כּי כּזה יהיה הקרע אשר ישוּב ויעשׂה וייצמן לאחר שיתגלוּ תוֹצאוֹת הרֶז’ים האמריקאי החדש. לשוא רוֹאה החבר רייס בּעמדתנוּ זוֹ מעין “בּוּנדיזם”, רחמנא ליצלן. לא כּפירה בּקשרים עם שאר הארצוֹת, אלא הבנה אחרת של מהוּת הקשרים. אמר אתמוֹל רוּבּשוֹב: כּאן יוֹשבת המפקדה הראשית של התנוּעה. ואכן, “אחדוּת-העבוֹדה” חייבת להיוֹת המפקדה הראשית של תנוּעת “פּוֹעלי-ציוֹן”. אין כּאן ענין של אַמבּיציה, אין כּאן ענין של זכוּת אישים. בּתנוּעה שארץ-ישׂראל אינה בּשבילה אחת הפּרוֹבּלימוֹת אלא הפּרוֹבּלימה המרכּזית מן ההכרח שהמפלגה הארץ-ישׂראלית, העוֹמדת בּמערכת ההגשמה, תשמש מפקדה ראשית. ועל כּל פּנים אין לתאר שבּהגשמת משאלוֹתיה החיוּניוֹת תהיה זקוּקה להסכּמתה של מפלגה פּלוֹנית אוֹ אלמוֹנית.

---

שאיפת האיחוּד בּ“אחדוּת-העבוֹדה” אינה פּרי חוּלשה, לא חמרית ולא רעיוֹנית. אדרבּא, אנוּ הוֹלכים לקראת האיחוּד לאחר שוּרה של כּיבּוּשים חשוּבים בּארץ, בּקוֹנגרס, בּ“החלוּץ”, בּנוֹער; לאחר שבּ“אחדוּת-העבוֹדה” גוּפה שׂוֹררת הרגשה של קשרים פּנימיים חזקים – נוֹחוּת זוֹ שציין אוֹתה מ. שרתוֹק, בּחינת: “אהבתי את מפלגתי”. לא מתוֹך חשבּוֹנוֹת ולא מתוֹך פּניוֹת מפלגתיוֹת הוּטל עלינוּ האיחוּד, ואַל יבוֹא מי שהוּא להקטין את ערכּוֹ המוּסרי של האיחוּד בּטפילת האשמוֹת מעין אלה. לא מתוֹך חוּלשה אלא מתוֹך גבוּרה. ואם יש לדבּר על חוּלשה, הרי לא על חוּלשת חלקנוּ בּתוֹך התנוּעה, אלא על חוּלשה של התנוּעה כּוּלה. אוּלם בּזה שהתנוּעה כּוּלה שוֹאפת להימנע מחוּלשה על ידי איחוּד – אין כּל פּגם. אוֹמרים: סאקר הוּא השדכן לאיחוּד. אוּלי יש בּזה אמת בּמידה שיש אמת בּזה שדרייפוּס שידך את הרצל והציוֹנוּת. ואם בּאמת תתגלגל זכוּת זוֹ על ידי סאקר – תיחָשב לוֹ לצדקה.

אכן, אמת הדבר. האיחוּד בּא עלינוּ עכשיו לא מתוֹך שׂמחה והתלהבוּת. אפשר גוֹרם לחוֹסר השׂמחה צוֹק-העתים, המוֹנע מאִתנוּ שׂמחה גם על מה שיש לשׂמוֹח. ואפשר שהציפּיה הממוּשכה לאיחוּד בּמשך תשע שנים הפיגה בּמקצת את השׂמחה והיחס. לא יפּלא הדבר שלאחר “התוַדוּת בּאהבה” כּל כּך ממוּשכה פּג חוּמה, והנישׂוּאים “לאחר זמן” הם תמיד עגוּמים בּמקצת. האיחוּד פּיגר לבוֹא, זה בּרוּר. לפני שלוֹש שנים, בּנחלת-יהוּדה, הייתי אני בּין אלה שחפצוּ בּ“איחוּד רחב”, עם “הפּוֹעל הצעיר” ועם הקיבּוּצים השוֹנים כּאחד, אוּלם גם אלה וגם אלה לא היוּ נכוֹנים אז לאיחוּד, ועכשיו אני נכוֹן “להסתפּק בּמוּעט”, מפּני שבּינתים עברוּ שלוֹש שנים. וּדבר-מה נשתנה בּעוֹלמנוּ. דחיית האיחוּד עלתה בּיוֹקר לתנוּעת הפּוֹעלים. הגוּשים ה“בּלתי-מפלגתיים” מקצתם ירדוּ תהוֹמוֹת וּמקצתם מתחילים לקבּל פּרצוּף מפלגתי, בּין אם הם מוֹדים בּכך בּין אם אינם מוֹדים, וּכדרך כּל יצוּרים בּעלי הוָיה מפלגתית קשה עליהם הפּרידה מגוּפם וההתמזגוּת עם תנוּעה רחבה יוֹתר, וּכדרך כּל גוּפים המחפּשׂים לעצמם צידוּק הקיוּם הם נוֹטים לפַתּחַ בּקרבּם קוים “מיוּחדים”, העלוּלים אך לגרוֹם לידי בּדֵלוּת וּפרישה. ודאי שגם עכשיו רצוּי כּל נסיוֹן וכל מאמץ הבּא להרחיב את היקף האיחוּד. ואם יש בּינינוּ אנשים אשר בּידיהם להביא תחת כּנפי האיחוּד חוּגים רחבים יוֹתר – חוֹבתם לעשׂוֹת זאת. אוּלם כּלוּם נדחה משוּם כּך את הניתן להיעשׂוֹת מיד? או כּלוּם נטשטש לשם כּך את תוֹכן האיחוּד? כּלוּם נרדוֹף משוּם כּך אחרי רוּחוֹת מנשבוֹת? אדרבּא, חוֹבתנוּ להכניס מכּסימוּם של בּהירוּת לתוֹך האיחוּד. והאמצעי הכי-טוֹב להגיע לאיחוּד רחב הוּא לעשׂוֹת את שאלת האיחוּד לענין של כּל ציבּוּר הפּוֹעלים. צריך שתקוּם בּארץ תנוּעת-איחוּד ותקיף את הציבּוּר, צריך שכּוֹחות בּלתי-מפלגתיים יוּכנסוּ, יוֹתר נכוֹן, יכניסוּ את עצמם לתוֹך התנוּעה יחפּצוּ להשפּיע עליה, צריך שכּל אדם עוֹבד בּארץ, שמקוֹמוֹ בּתוֹך התנוּעה המאוּחדת, לא ירגיש עצמו שלֵיו בּמַצפּוּנוֹ מבּלי שיפתוֹר לעצמוֹ את שאלת האיחוּד.

אין כּוָנתי להלבּיש את האיחוּד מחלצוֹת וּלהקטין את מידת הקשיים הכּרוּכים בּוֹ, אוּלם אחת הייתי רוֹצה ממנוּ: שיביא את הציבּוּר לידי התעוֹררוּת. שישׂים קץ לדכאוֹן הרוּח. שיצילנוּ מן המינימַליזם הציוֹני המשׂתרר עלינוּ. נוֹהגים אצלנוּ לראוֹת בּאחרים את נוֹשׂאי המינימַליזם הזה, ויש לפיכך בּינינוּ שרוֹאים בּאיחוּד סכּנה של הוֹרדת הדגל של הציוֹנוּת העממית. אוּלם כּלוּם לא נראוּ גם בּקרבּנוּ אוֹתוֹת המינימַליזם בּקצוֹת המחנה, כּלוּם לא שמענוּ בּדברי קוֹלטוּן תוֹרה זוֹ? מדרכּן של תוֹרוֹת כּאלה שהן “פּוֹרחוֹת” בּתקוּפוֹת של שפל וריאַקציה. ועכשיו, כּשהנסיוֹן הראשוֹן של עליה עממית גדוֹלה הוּכשל, מוֹכיחים לנוּ “כּמנצחים” שאין הארץ “מסוּגלת” לעליה גדוֹלה. כּאן בּא הבּיסוּס “המדעי”, היוֹדע למדוֹד היוֹם מה יהיה כּוֹח הקליטה מחר, “מדע” זה שתמצית חכמתוֹ היא הפּילוֹסוֹפיה של אוֹתוֹ האפּיקוֹרס: “אין לי אלא מה שעינַי רוֹאוֹת”. ואנשי המדע הללוּ אינם יוֹדעים את הדבר הפּשוּט, כּי הציוֹנוּת לא התבּססה מעוֹלם על כּוֹח הקליטה שבּעין של הארץ, אלא על כּוֹח הקליטה הגנוּז שבּה והטעוּן גילוּי על ידי העם. וגילוּי הכּוֹח הזה אינוֹ נתוּן לאלה הנאחזים בּכל מספּר ארעי וּבוֹנים עליו את תוֹרתם, כּי אם למי שיוֹדע לשקוֹל וּלעוֹרר לפעוּלה את הכּוֹחוֹת האנוֹשיים והחמריים שבּאוּמה. מוּסמכי המדע הללוּ מסתמכים על רוּפּין ואינם יוֹדעים כּי רוּפּין הוּא שקבע בּזמנים שוֹנים אפשרוּיוֹת שוֹנוֹת של עליה, אוּלם הוּא עצמוֹ לא נתפּס למספּרים שלוֹ וידע לוֹמר: “איני אלא קבּלן, רצוֹנכם בּעליה של 10000 לשנה, של 30000, של 50000 – אסדר לכם, וּבלבד שתשלמוּ. לעליה יש מחיר”. “קוַזי-מַדע”²⁰ זה יוֹדע למנוֹת ולספּוֹר את כּמוּת הנכנסים ויוֹצאים, אוּלם מהוּ יוֹדע על האפשר והניתן לעשׂוֹת? איזה מוּמחה לסטטיסטיקה היה קוֹבע בּחשבּוֹנוֹתיו, לפני עשׂר שנים, את מציאוּתוֹ של “נשר”? וּמה יוֹדעים חכמי הכּלכּלה הללוּ על מה שעתיד להכניס הנמל בּארץ? וּמה זה מפעל החשמל, וּמה זה ים המלח? ועוֹד אחריהם: החוּלה והנגב, וסינַי ועבר הירדן – מי ימדוֹד את ערכּם לעליה העממית ולעתידוֹ של עמנוּ, האם אלה שבּמשקפיהם “המדעיים”, כּביכוֹל, אינם מוּכשרים לראוֹת שוּם דבר מבּעד “המספּרים” של היוֹם, אוֹ מגָלי צפוּנוֹת הארץ והעם על יסוֹד הפּרוֹגנוֹזה העמוּקה של הרצל וסירקין? לא. בּ“חכמה” זוֹ (שהיא היא חכמתוֹ של ה“בּוּנד”) נלחמנוּ מעוֹדנוּ, וּבכוֹח מלחמתנוּ זוֹ גדלנוּ ויצרנוּ. ואם כּרגיל בּתנוּעוֹת של הגשמה, בּאה שעת פּוּרענוּת, שאינה תלוּיה לא בּארץ עצמה ולא בּשרשי המפעל, אַל ימַס לב המחנה. אדרבּא, השעה היא שעת התכּוֹננוּת למערכוֹת הבּאוֹת, וּלשם המערכוֹת הללוּ, לשם התגבּרוּת על רוּחוֹת הרפיוֹן, לשם הגשמת הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית בּמלוֹא דמוּתה – יבוֹא האיחוּד.

במערכה על זכות העבודה

מאת

ברל כצנלסון

---

יוֹם פּתח-תקוה

מאת

ברל כצנלסון

¹

אפנדים יהוּדים, קצין בּריטי ושוֹטרים ערבים חָברוּ יחד בּיום שישי בּּפרדסי המוֹשבה בּפתח-תקוה לקדש אוֹתה שוּב בּדם ישׂראל. לפני שש שנים רָותה אדמת פּתח-תקוה את דם בּניה-מגינה מידי פּראים פּוֹרעים. השנה, בּשנת היוֹבל לאם המוֹשבוֹת, רותה אדמתה את דם בּניה וּבנוֹתיה החוֹרגים, חלוּצי ישׂראל אשר לא נחלה ולא רכוּש ולא זכוּת להם בּמוֹשבה.

המילה אֶפנדים בּאה לא רק לשם סימוּן פּרצוּפם החברתי והלאוּמי של אלה אשר שילחוּ בּפּוֹעלים היהוּדים הדוֹרשים עבוֹדה את השוֹטרים הערבים, כּי אם גם למען האמת ההיסטוֹרית, למען גוֹל את החרפּה מעל מוֹשבה יהוּדית שלמה: עברוּ השנים, שקוֹמץ בּעלי פּרדסים עשירים הסתירוּ מאחריהם את המוֹשבה כּוּלה. התרגשוּתם של האוּכלוֹסים בּיוֹם ששי זה, הבּכיוֹת שבּרחוֹב בּשעת לוית האסירים והפּצוּעים, התרסוֹת שבּבית-הכּנסת כּלפּי הנכבּדים, הסתוֹפפוּת ההמוֹנים בּכל יוֹם השבּת בּרחוֹבוֹת, בּשעה שאיש מ“פּני” פּתח-תקוה לא הוֹציא ראשוֹ החוּצה, כּל אלה מוֹכיחים מה רחוּקה פּתח-תקוה של עכשיו, המאוּכלסת, ההמוֹנית, הנזוֹנה בּחלקה הגדוֹל מן העוֹבד היהוּדי, מה רחוּקה היא הפּעם מהיוֹת שוּתפת לזדוֹנם של קוֹמץ אֶפנדים.

בּרוּך השם, חללים ממש לא נפלוּ, היוּ “אך” מוּכּים וּפצוּעים. ועוֹד יוֹתר מוּכּוֹת וּפצוּעוֹת. וכשתי עשׂרוֹת אסירים. מה פּשעם של אלה? על מה הם נלחמוּ?

עסקנים חנפנים ועתוֹנאים מכוּרים יסבּירוּ לנוּ, כּי לא זעקת רעב ודלדוּל כּוֹחוֹת כּאן, כּי אם דבר-מה אחר: “נסירה”, נסירתה של ההסתדרוּת, רחמנא ליצלן, שאינה נוֹתנת מרגוֹע, שהבאישה את שמם הטוֹב של בּעלי הנחלאוֹת היהוּדים. יהי כּן, נסכּים לעֵטי-הרמִיה. נסכּים להם למכתבי השקר, אשר עינים להם ולא יראוּ את הרעב המכלה, את הדלדוּל המנַוון. לא מתוֹך רעב וסבל וצוֹרך אנוֹשי בּעבוֹדה וּבקיוּם הפּוֹעלים בּשער ונתנוּ הפּוֹעלוֹת את גוָן למשיסה? יהי שכּן, לא מתוֹך זה בּלבד. נוֹדה בּגלוּי ולא נבוֹש, אדרבּא, גם נתבּרך בּזה, כּי דבר-מה נעלה מזה, נעלה עשׂרת מוֹנים מאוֹתם המוּשׂגים האנוֹשיים והלאוּמיים של מחפּשׂי המוּמים אצל הפּוֹעלים, כּבש את לבּוֹת בּני ישׂראל אלה וציוֹה עליהם את חבלי-גוֹרלם ואת שׂשׂוֹן יסוּריהם, שהם נוֹשׂאים בּאהבה וּבגאוֹן.

מהוּ הדבר הזה? יקָרא נא בּמלים הפּשוּטוֹת והנוֹשנוּת: כּבוֹד האוּמה! כּי אכן, העוֹמדים בּפּרץ בּפתח-תקוה ונוֹתנים את גוָם למכּים הם הם המצילים כּיוֹם את כּבוֹד האוּמה בּארץ תקותה. אם כּל אלה הקרוּיים “טוֹבי הישוּב”, אם העוֹמדים בּראשי המוֹסדוֹת, אשר עליהם הדאגה והאחריוּת לענייני הישוּב, אם כּל אנשי-הרוּח אשר רוֹממוּת עניני האוּמה הנַעלים על שׂפתוֹתיהם – אם כּל אלה יכוֹלים לראוֹת ולשקוֹט בּבלע כּוֹחוֹת נעוּרינוּ, השׂרידים הנאמנים, האוּדים המוּצלים מאש החוּרבּן והטמיעה, בּבלע הרעב והיאוּש כּוֹחוֹת עבוֹדה ויצירה ואמוּנה וּמסירוּת-נפש; אם כּל אלה החכמים והנבוֹנים, הבּוֹגרים והמיוּשבים רבּי התרבּוּת וההכּרה הלאוּמית יכוֹלים להשלים עם סדר ישוּב זה, אשר בּוֹ עוֹמדת התנוּעה כּוּלה על סף הכּלָיה והחוּרבּן, משתעבּדת לזרים על פּת לחם², מוֹציאה את כּספי התנדבוּת העם אל צרוֹר נקוּב כּדי לפרנס את צבאוֹתיה בּקצבה מרעיבה וּבבטלה מנַוונת, בּאוֹתה שעה שלעינינוּ גדֵל ופוֹרח אוֹתוֹ המשק היהוּדי, אשר בּעמל חמישים שנה, בּנדבוֹת וּבתרוּמוֹת וּבחסדי אחים טוּפּח ונוּשׂא על גבּי התנוּעה והוּבא עד הלוֹם, עד שבּכוֹחוֹ לשמש מקלט לידיים עוֹבדוֹת וּביסוּס לקיוּם של אלפים; ו“אדוֹני” המשק הזה, אשר הוֹעלוּ להיוֹת אֶפַנדים בּישׂראל, מתקלסים בּנוּ וּבמצוּקוֹתינוּ (“יעלה לי חמש מאות לירוֹת, תחרב ארץ-ישׂראל, ואוֹתי לא יכריחוּ לעבוֹדה עברית”) – הרי צריך סוֹף סוֹף שיקוּם מי שהוּא אשר את השקט הזה לא יֵדע, ואת הפּחד מפּני מה שיאמרוּ (“בּאוּ אלה להשׂתרר בּנחלוֹתינוּ”) יִזרה הלאה, ויגלה לעיני כּל את פּצעי תנוּעתנוּ המתבּוֹססת בּדם וּמגוֹללת בּרפש. ואם לא על ידי גבוּרה שבּאַלָמוּת מנַצחת יֵעשׂה הדבר תבוֹא הגבוּרה שבּמסירוּת-נפש מנוּצחת ותצילנוּ מכּלימתנוּ. ואם לא ראשי המוֹסדוֹת הלאוּמיים המסתפּקים בּלחישה על המכּה וּב“דיפּלוֹמַטיה” יהוּדית פּנימית יֵחלצוּ למלחמת-מצווה – יוּבּע הכּאב והמרי על ידי החלוּצה והחלוּץ, המביאים אתם את קיבתם הריקה ואת נפשם הכּוֹאבת.

האפנדים היהוּדים עשׂוּ את שלהם. הם רמזוּ לקצין הבּריטי: הרכוּש בּסכּנה! והקצין הּבריטי חש לעזרה. ואף הוּא עשׂה את שלוֹ: חידש את מעשׂיו שבּימי “נוּר”³, שבּימי “זכרוֹן-יעקב”⁴. אכן, כּשרוֹן מיוּחד יש להם לאנשי השלטוֹן הבּריטי בּארץ. בּמשא-וּמתן עם שליחי הציבּוּר – מוֹשלים נאוֹרים, יוֹדעים להראוֹת סימני דאגה והשתתפוּת, לדבּר בּאדיבוּת כּג’נטלמנים שבּידיהם הוּפקד גוֹרל המדינה. אוּלם בּרגע הדרוּש מתגלים ג’נטלמנים אחרים. ואלה יוֹדעים להכּוֹת הכּה וּפצוֹע בּחוֹרוֹת ישׂראל, ואלה יוֹדעים “לכבּוֹש” את פּוֹעלי ישׂראל, וכמוּבן לא על ידי שוֹטרים יהוּדים, חלילה, אלא על ידי שוֹטרים ערבים הממלאים את חוֹבתם בּחריצוּת יתירה בּהריחם ריח פּוֹגרוֹם.

יוֹם-זכּרוֹן יהיה יוֹם ששי זה. לא רק כּכתם-קלוֹן על פּני המשטרה הארץ-ישׂראלית והאפנדים היהוּדים. יוֹם-זכּרוֹן גם לפּוֹעל היהוּדי. לא יֵבוֹש הפּוֹעל בּיוֹם זה. ולא תבוֹש הנערה העברית בּגבוּרתה ואוֹמץ-רוּחה. לא תבוֹש התנוּעה בּנאמנוּתם וּבמסירוּתם של חייליה הרעבים. וּכשיקוּמוּ יהוּדים רכּי-לב, הרגישים לכל חשש של מעשׂי-אַלָמוּת (הנעשׂים על ידי הפּוֹעלים, ולא למעשׂי-אַלמוּת ממש הנעשׂים בּפּוֹעלים!) ויפיחוּ קריה על הניירוֹת שנקרעוּ בּבית ועד המוֹשבה לאחר הפּוֹגרוֹם, ולא יעלוּ, כּמוּבן, על לב את מַדוי המוּכּים והפּצוּעים והאסוּרים – נצחק להם בּפניהם: הידעוּ מה היה עוֹלה להם לאלה שגרמוּ לפוּגרוֹם הזה, מפּני חמת המוֹן המוֹשבה, אילמלא הגנתה וּמשמעתה של מוֹעצת פּוֹעלי פּתח-תקוה?

מקנא אני בּחלקכם, אַחי ואַחיוֹתי הפּצוּעים והאסוּרים. זכוּת גדוֹלה זכיתם. אתם נלחמתם על הדבר היוֹתר יפה והיוֹתר קדוֹש לנוּ כּאן, על זכוּת העבוֹדה. וּזכיתם לכך, שמלחמתכם תהיה לא בּיחידוּת וּבבדידוּת, וּבתחנוּני-שוא, כּאשר היינוּ “נלחמים” אנחנוּ שקדמנוּ לכם, זכיתם להילחם בּצוותא. בּציבּוּר. בּתמיכה מוּסרית של אלפי תוֹשבים וחברים. אין אתם בּוֹדדים בּמערכה, כּאשר היינוּ אנחנוּ לפני עשׂרים שנה, וכאשר הייתם אתם, המחדשים את כּיבּוּש העבוֹדה לפני חמש שנים. בּדיבּוֹת וּבמהלוּמוֹת וּבמאסרים לא יוּכלוּ לכם. ולא יפחידוּכם. אין כּניעה בּמלחמה היסטוֹרית זוֹ. המוֹשבה העברית אוֹ שתתקיים על עבוֹדה עברית אוֹ שתחדל להתקיים בּעיני העם העברי.

כּסליו תרפ"ח

---

מעשׂה פּתח-תקוה וערכּוֹ

מאת

ברל כצנלסון

¹

(נאוּם בּאסיפה פּוּמבּית בּירוּשלים)

לא נצא ידי חוֹבתנוּ, בּתַנוֹתנוּ את דבר חברינוּ המוּכּים והפּצוּעים והנאסרים. חוֹבתנוּ לדעת ברוּר מה קרה, מה ערך המאוֹרע? הנחַלנוּ מפּלה אוֹ נצחוֹן? העשׂינוּ משגה אוֹ מעשׂה רב? הלהמשיך אוֹ לחדוֹל? על שאלוֹת אלוּ צריכים להשיב לא רק הפּוֹעלים בּפתח-תקוה, אלא ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ כּוּלוֹ.

מעשׂה פּתח-תקוה הוּא מאוֹתם המאוֹרעוֹת המכריעים, שלאוֹרם מתגלים מחדש בּבהירוּת מוּחלטת חזיוֹנוֹת חיינוּ והכוֹחוֹת הפּוֹעלים בּהם ותפקידם ההיסטוֹרי.

שלוֹשה גוֹרמים היוּ בּמאוֹרעוֹת: הפּוֹעל העברי, הפּרדסן, הממשלה. כּיצד פּעלוּ כּאן שלוֹשת הגוֹרמים הללוּ?

כּל אחד מהם עשׂה את שליחוּתוֹ בּנאמנוּת, נאמן ל“טבעוֹ” וּלהגיוֹנוֹ הפּנימי, וכל אחד מהם בּא ללמדנוּ: מה מקוֹמוֹ ותפקידוֹ בּתנוּעת התישבוּתנוּ בּארץ.

מה עשה הפּוֹעל בּפתח-תקוה? מעשׂה רב, אשר כּמוֹהוּ לא היה עדיין בּקוֹרוֹת “כּיבּוּש העבוֹדה”.

בּשנת תרפ"ח בּעצם הדכּאוֹן הקשה השפוּך על הארץ, ועל חלקים רבּים, עייפים ומעוּנים, בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים, זכינוּ למערכה גדוֹלה, למערכת-כּבוֹד, שהוֹכיחה כּי כּוֹחוֹ של הפּוֹעל לא עזבוֹ, כּי כּאז כּן עתה הוּא עוֹמד בּנאמנוּתוֹ, בּחזיתוֹ. השנה שנת יוֹבל. לא רק חמישים שנה לראשית המפעל החקלאי שלנוּ בּארץ, למפעל החלוּצי הגדוֹל של יהוּדי ירוּשלים בּשעתוֹ – יסוּד פּתח-תקוה. השנה גם חצי יוֹבל לראשית “העליה השנייה”, אשר חידשה את תביעת העבוֹדה העברית ואת מלחמתה הנוֹאשת. הפּוֹעל שבּא לארץ מצא את העבוֹדה העברית עזוּבה וּמיוּתמת, כּמעט מחוּקה מספר הישוּב. חיבּת-ציוֹן, אשר פּתחה בּמפעלים החלוּציים של פּתח-תקוה וּגדרה מתוֹך שאיפה לעבוֹדה ממש ולעליית המוֹני יהוּדים – שכחה את חלוֹמוֹת נעוּריה. לוֹחמי העבוֹדה העברית בּתקוּפה הראשוֹנה היוּ בּוֹדדים: מיכאל הלפּרן, יהוֹשע בּרזלי וּזאב יעבּץ – הסוֹפר התמים והחרד, שיצא בּעוֹז-רוּח לתבּוֹע את עלבּוֹן העבוֹדה העברית מידי פּקידי הבּרוֹן. ורק עם העליה השניה החל רעיוֹן העבוֹדה העברית להיוֹת לכוֹח ציבּוּרי. העליה השניה היא היא שהכריזה, כּי התישבוּת יהוּדית בּלי עבוֹדה יהוּדית עושה פּלסתר את כּל עניין הציוֹנוּת, מבּחינה מוּסרית וכלכּלית כּאחת.

כּיצד נלחם הפּוֹעל בּמוֹשבה על זכוּת-קיוּמוֹ ועבוֹדתוֹ בּמשך עשׂרים וחמש השנים הללוּ? מה היה כּוֹחוֹ? מה היה נשקוֹ בּמלחמה זוֹ? העזרה לוֹ הממשלה? ההבינה לוֹ התנוּעה הציוֹנית? ההבינוּ לוֹ הקוֹנגרסים? בּודדים, חסרי ישע, זרים וּבלתי-מוּבנים גם לתנוּעה שעל בּרכּיה גדלנוּ, זרים למוֹסדוֹת (בּיניהם המוֹסד הכּספּי הרשמי של התנוּעה הציוֹנית, אפּ"ק, אשר התנכּר כּל ימיו, והנהוּ מתנכּר גם כּיוֹם, לעבוֹדה העברית), חסרי כּל כּוֹח-עזר משקי וכל כּוֹח ציבּוּרי רציני מסַייע, ניהלנוּ בּמתי-מעט את מלחמתנוּ על זכוּת-העבוֹדה. וּכמוֹ כּל היחידים-המבשׂרים, ההוֹלכים ראשוֹנים בּקרָב היסטוֹרי. נחלנוּ מפּלוֹת. המאמצים והכּיבּוּשים לא היוּ בּני-קיימא. אחריהם הייתה בּאה מפּעם לפעם עזיבת המערכה. עזבוּ לא רק אלה שנוֹאשוּ מן הארץ, אוֹ שנשארוּ בּארץ וּמצאוּ מקלט וּמחיה מחוּץ לעבוֹדה. עזבוּ גם אלה אשר החליטוּ בּרוֹב כּוֹח לא להעלוֹת יוֹתר את חייהם על הגרדוֹם של קיוּם-לא-קיוּם בּמוֹשבה והשקיעוּ את כּוֹחוֹתיהם בּ“יצירת ישוּב עוֹבד”, בּיצירת משק-העבוֹדה העוֹמד בּרשוּתה החברתית של תנוּעת הפּוֹעלים.

אוּלם גם בּשעה שתנוּעת הפּוֹעלים השקיעה את מיטב כּוֹחוֹתיה בּפתרוֹן חדש ונוֹעז, בּיצירת משקי-העבוֹדה העצמאים, ידעה כּי אינה מוַתרת ואינה רשאית לוַתר על מקוֹם העבוֹדה בּמשק הפּרטי. ועם צמיחת העלייה נתחדשוּ המאמצים בּיתר שׂאת. אחרי שנים של אכזבוֹת וּתבוּסוֹת וקרבּנוֹת-נפש רבּים של "חיילים נעלמים " התחיל שוּב – למרוֹת הפּרספּקטיבה הנעלמה, למרוֹת הכוֹחוֹת “המוֹשכים” אל “הכּרך” הארץ-ישׂראלי – זרם חדש של “כּיבּוּש” המוֹשבה. מה היה כּוֹחוֹ של זרם זה, מה היוּ הכוֹחוֹת המסייעים לוֹ? אמנם מאחריו כּבר עמד ציבּוּר פּוֹעלים חזק הרבּה יוֹתר מלשעבר, אמנם רעיוֹן העבוֹדה נתקבּל “להלכה” בּדעת הציבּוּר, אמנם בּקוֹנגרסים הציוֹניים נתקבּלוּ כּבר כּמה החלטוֹת, שלא לסייע למפעלים המתכּחשים לעבוֹדה עברית. אבל כּל זה היה רק להלכה. למעשׂה נשאר כּיבּוּש העבוֹדה ענינם של הכּוֹבשים בּלבד. לא המוֹסדוֹת הציוֹניים, לא הכוֹחוֹת הפּוֹעלים בּישוּב, לא גילוּ עזרה רצינית למפעל זה, וּלבשתנוּ עלינוּ להוֹדוֹת כּי הסתדרוּתנוּ אף היא לא הקדישה למפעל המוֹשבה את הכוֹחוֹת הנדרשים. בּן-חוֹרג היה הפּוֹעל החקלאי בּתנוּעתנוּ. אוּלם חוּש עמוֹק וּבריא מאד ניהל את הפּוֹעל בּמוֹשבה, הנאבק על קיוּמוֹ ועל עתידוֹ. הוּא ידע כּי העבוֹדה ניתנת לוֹ בּמידה זעוּמה וכי שׂכר-העבוֹדה אינוֹ מספּיק גם להחזקת הגוּף בּמידה הדרוּשה לשם עבוֹדה מפרכת זוֹ. הוּא ידע כּי קיוּם אנוֹשי מינימאלי אינוֹ ניתן לוֹ בּמוֹשבה, הוּא ידע כּי התחרוּת של בֶּדוי חוֹרן, של בּאר-שבע, ואוּלי גם של מצרים – צפוּיה לוֹ תמיד, אבל הוּא גם חש, כּי עם גידוּל מספּרוֹ בּמוֹשבה יִגדל כּוֹחוֹ. וּמתוֹך אמוּנה זוֹ נאבקוּ היחידים והקיבּוּצים והחבוּרוֹת על קיוּמם, ונשׂאוּ בּדוּמיה את חבלי הקיוּם בּמוֹשבה.

וּמאוֹרעוֹת תרפ“ח הצדיקוּ אמוּנה זוֹ. זוֹ הפּעם הראשוֹנה ששאלת העבוֹדה העברית הוּצגה על סדר החיים של הארץ בּרוֹב-עם. המשמרוֹת המוּכּים של פּוֹעלי פּתח-תקוה הינם מפעל מדיני רב-ערך, לא רק בּשביל תנוּעת הפּוֹעלים בּלבד, כּי אם בּשביל הציוֹנוּת כּוּלה. שאלת קיוּמוֹ של העוֹבד העברי בּמשק העברי – שאלה זוֹ אשר בּלי פּתרוֹנה החיוּבי אין עליה ואין התישבוּת עברית ואין תקוה לציוֹנוּת – הוּצאה על ידיהם ממחבוֹאיה והוּצגה, חד וחריף, לעיני הישוּב, הממשלה, והוּבאה עד לבית-הנבחרים בּלוֹנדוֹן. זוֹהי זכוּתן הגדוֹלה של אוֹתן המשמרוֹת, אשר רבּים ניבּאוּ להן כּי רעה נגד פּניהן. מי שיִרצה לאטוֹם את אזניו ולעצוֹם את עיניו – לא יוּכל. את זאת השׂיגוּ! בּאיזה אמצעים? אוֹמרים לנוּ: אך לא בּ”כוֹח"! כּן, הפּוֹעל בּמוֹשבה עשה זאת בּכוֹח. מה הכּוֹח הזה? לא כּוֹח של התקפה ושל התנפּלוּת. אלא כּוֹח-עקידה. הדרך שבּה הוֹלכים רבוֹלוּציוֹנרים מתוֹך אימפּוּלס חזק, בּשעה שאין כּוֹחם אִתם לשנוֹת את המצב. הנוֹתן את עצמוֹ לעקידה מציג את העוֹקד בּנסיוֹן. הוּא נוֹתן לוֹ גם את האפשרוּת לא להבעיר אש בּקָרבּן. חברינוּ האסוּרים והמוּכּים אוּלי לא ראוּ שוּם בּטחוֹן כּי המשמרוֹת ינחילוּ להם נצחוֹן, אוּלם הם הלכוּ בּדרך זוֹ מתוֹך הכרח פּנימי, אשר גם הפּעם לא הכזיב. רוֹאה אני את מפעל פּתח-תקוה כּמעשׂה החשוּב בּיוֹתר שעשׂתה תנוּעתנוּ בּתקוּפה האחרוֹנה, מעשׂה הבּא להאיר, להיוֹת לנס וּלדגל. גם אנשים רחוֹקים, צדדיים ואדישים שמעוּ מעתה: על מה אנוּ נלחמים. לא סיוּע, לא לחם לרעבים, אלא הבראת הציוֹנוּת והצלתה.

מה עשׂוּ הגוֹרמים האחרים? הגוֹרמים השליטים בּמשק, בּרכוּש, בּכּוֹח הגוּפני, בּמשטרה? לפני הפּוֹעל יש רק בּרירה אחת. לאלה הלא יש, לכאוֹרה, כּמה בּרירוֹת. אבל אם נדוּן לפי התנהגוּתם, הרי שגם להם אין, כּנראה. “בּחירה חוֹפשית”. הם פּעלוּ כּאילוּ על פּי חוּקים קבוּעים מראש.

הממשלה, זוֹ הדוֹגלת לפני העוֹלם החיצוֹני בּמטרוֹת נאוֹרוֹת, זוֹ שמכריזה כּי היא בּאה לארץ-ישׂראל בּמטרה של נטיעת תרבּוּת, של הגנת הארץ, כּלום לא ניתנה לה כּאן ההזדמנוּת להוֹפיע בּנסיוֹן זה כּממשלה נבוֹנה הטוֹרחת למנוֹע סכסוּכים, העוֹמדת לימין החלש התוֹבע את זכוּתוֹ? אך היא עשׂתה את ההיפך. חוֹששת היא, כּנראה, שמא אין הפּוֹעל בּארץ מחוּנך בּמידה מספּיקה למלחמה פּוֹליטית, שמא הוּא נוֹטה יוֹתר לעבוֹדת-שלוֹם, וּכדי לעקוֹר מלבּוֹ את האילוּזיוֹת של אפשרוּת עבוֹדה משוּתפת עם הממשלה ולנטוֹע בּוֹ את ההכּרה כּי אין לפּוֹעל כּל דרך אחרת מאשר דרך המלחמה בּממשלה – החליטה לשלח בּפּוֹעל היהוּדי את בּא-כּוֹחה – את השוֹטר הערבי ואַלוֹתיו. אם כּזה הוּא תפקידה של הממשלה: לעורר בּקרב הפּוֹעל את הכּרת הוָיתוֹ המעמדית ואת רגש המרי וההתקוֹממוּת – הרי עשׂתה זאת הממשלה בּשלימוּת. היא חזרה כּאן על מעשׂיה בּ“נוּר” אשתקד, ושוּב גרמה לציבּוּר שיתלכּד מסביב למעוּנים ולנרדפים. וגם שיעוּר מדיני טוֹב נתנה לפּוֹעל. בּנציבוּת הקוֹדמת נתן לנוּ השלטוֹן את הרבּרט סמוּאל מצד זה ואת רוֹנַלד סטוֹרס² מצד זה. ועכשיו חזר הענין. אתם יוֹדעים כּמה מסַפּרים בּקהל על הטוֹבוֹת שהנציב הזקן³ רוֹחש לפּוֹעלים בּארץ. הוּא גם מצדיק את מלחמתם בּפתח-תקוה. אבל יחד עם כּל הטוֹבוֹת הללוּ נדחק הפּוֹעל היהוּדי מן העיריוֹת וּמן הרכּבת – שלטוֹנוֹ של מר הוֹלמס⁴, – וּבפקידוּת הארץ דוֹאגים למעשׂה לפתוֹר את שאלת חוֹסר-העבוֹדה של… האינטיליגנט האנגלי. וגם בּתל-אביב חוֹזרת אוֹתה התמוּנה: מוֹשל נאוֹר⁵ המֵצֵר בּצער מחוּסרי-העבוֹדה והיוֹדע לדבּר יפה עם מנהיגי הפּוֹעלים וּלהבטיח להם כּמה הבטחוֹת; וּלמעשׂה – שוֹלחים לשם את מר מילר⁶ ושוֹטריו.

יבוֹא איפוֹא השיעוּר המר, המגלה את אֳפי השלטוֹן בּארץ בּכל דוּ-פּרצוּפיוּתוֹ ויעקוֹר אילוּזיוֹת-שוא, ויביא אתוֹ לא פּחד והכנעה, אלא המשכת המלחמה.

ו“הועד החקלאי” אף הוּא מילא שליחוּת. אין לערבּב את הועד החקלאי עם מוֹשבת פּתח-תקוה. הועד החקלאי זהוּ יציר השנים האחרוֹנוֹת, וּבוֹ נתמזגוּ שׂרידי הפּקידוּת הבּרוֹנית עם האֶפֶנדיוּת היהוּדית המוֹדרנית. זהוּ גוּף פּוֹליטי, אשר עיניו לא רק לבצעוֹ. הוּא דוֹאג דאגת-מחר: פּן יִרבּה, חלילה, הפּוֹעל היהוּדי ויגבּר כּוֹחוֹ. הוּא רוֹצה מראש להבטיח את עצמוֹ מפּני סכּנת בּחירוֹת כּלליוֹת בּמוֹשבה, מפני סכּנת מסים צוֹדקים, חלילה. זוֹהי הרכוּשנוּת הערוּמה, אשר לא תתבּוֹשש. לא לשוא אמר מר פּסקל לועדת-התיווּך, כּי “אינוֹ מפחד מפּני שוּם דבר”. ולא לשוא רבּה כּל כּך התרעוֹמת בּחוּגים הללוּ על דויד שמעוֹנוֹביץ⁷, אשר הוֹקיע בּשירוֹ את קלסתר פּניהם המוּסרי. זהוּ, אגב, הכּוֹח השחוֹר בּארץ, ולא האוֹרתוֹדוֹכּסיה. זהוּ החוּג ה“תקיף”, המבקש על פּי טבעוֹ את קרבת השליטים, המסתגל לשׂפת השלטוֹן, והנוֹשׂא של ההתבּוֹללוּת בּארץ. הוּא יעמוֹד כּצר לכל דמוֹקרטיזציה. לכל זכוּת בּחירה עממית, לכל חלוּקת מסים צוֹדקת. וחוּג זה גם ימצא את תוֹמכיו וּמגיניו בּין ציוֹני אנגליה ואמריקה. וּוַעד זה נהג גם כּאן על פּי ה“הכרח הפּנימי” שלוֹ. לכאוֹרה, מה יהלוֹך מהם, מן הפּרדסנים היהוּדים שמכרוּ את יבוּלם. אילוּ היוּ הם “מסייעים” בּעצה טוֹבה לסוֹחר הערבי? אפשר היה הסוֹחר שוֹמע לוֹ, אפשר לא היה שוֹמע. והפּרדסן על כּל פּנים לא היה מפסיד. אוּלם הועד החקלאי על פּי “טבעוֹ” לא היה יכוֹל ללכת בּדרך-שלוֹם זוֹ. כּי יוֹתר מאשר הוּא חרד לפרוּטתוֹ הוּא מלא פּחד מפּני הפּוֹעל היהוּדי. וכל כּך אָפייני הדבר, שאת הפּוֹעל הבּלתי-יהוּדי אינוֹ מפחד. וּלפיכך הוּא לא יֵרתע מפּני כּל וּבלבד… לשׂים קץ ל“שלטוֹן הפּוֹעל” בּמוֹשבה. וכך הוּא הלך וחידד את העניינים עד הכניסוֹ את השוֹטר הערבי למוֹשבה ועד הביאוּ את השלטוֹן העצמי של המוֹשבה העברית לידי פּירוּק.

וגם הציבּוּר כּוּלוֹ שמסביב למאוֹרעוֹת נתן לנוּ לקח. לכאוֹרה, יש מסביבנוּ יהוּדים לאוּמיים, מוֹסדוֹת לאוּמיים, וכל אלה חוֹששים למַעמדיוּתנוּ המַעבירה אוֹתנוּ על הדעה הלאוּמית השלמה, ואלה התעוֹררוּ עכשיו. אוּלם מה עגוּמה התעוֹררוּת זוֹ. האוּמנם אין כּוֹחם של כּל אלה אלא בּפּה? האוּמנם בּאוּ כּוּלם ללמדנוּ כּי גם להתקדמוּת הציוֹנוּת אין לנוּ לקווֹת מאחרים אלא מעצמנוּ? איני אוֹמר זאת כּדי לטפּח בּנוּ את ה“אתה בּחרתנוּ”, אלא נסיוֹננוּ המר בּארץ מיוֹם בּוֹאנוּ מלמד אוֹתנוּ, כּי ה“ישוּב”, כּלוֹמר, הבּעל-בּית הציוֹני, האינטליגנט הציוֹני מתעוֹררים תמיד רק “אחרי שהרעם הכּה”, ואז הוּא משתדל לישר הֲדוּרים וּלתווך, אבל אין בּלבּוֹ ההכּרה הבּוֹערת והמַמריצה לפעוּלוֹת שיש בּלב הפּוֹעל, אשר סוֹד קיוּמוֹ הפּרטי נעוּץ בּהגשמת הציוֹנוּת.

והשאלה היא: מה להבּא? יש סבוּרים, כּי הענין נגמר: חברינוּ בּמאסר, הקטיף נמשך כּמשפּטוֹ, סוֹחרים ערבים מגינים על “הרכוּש היהוּדי” מפני הפּוֹעל היהוּדי. “הבטחוֹת” לסדר פּוֹעלים יהוּדים ניתנוֹת כּמשפּט – והכּל כּמנהגוֹ נוֹהג. מי שהוּא יראה בּזה, כּי הנה הענין נגמר. אוּלם העניין לא נגמר. את המערכה לא נעזוֹב בּאמצע. ידעוּ זאת פּרדסני פּתח-תקוה, ידע הציבּוּר ותדע הממשלה כּי בּמלחמה זוֹ על זכוּת העבוֹדה לא נדע הכנעה. אוֹ שהשאלה תיפּתר בּחיוּב אוֹ שהפּוֹעלים ירימוּ את נס המלחמה ולא יַרפּוּ. אם איננוּ רוֹצים בּיציאָה וּבכלָיה – כּי אז עלינוּ לבצר את קיוּמנוּ בּעבוֹדה. ואם הפּתרוֹן החיוּבי לא יוּתן – תבוֹאנה משמרוֹת חדשוֹת, וּבמקוֹם האסירים היוֹם יבוֹאוּ חברים אחרים. הענין חדל להיוֹת עניין של פּוֹעל בּוֹדד ואכּר בּוֹדד. בּתוֹקף המאוֹרעוֹת, בּתוֹקף הלחץ הציבּוּרי, בּתוֹקף הטמטוּם של אוֹיבי הפּוֹעלים ורשעוּתם של השלטוֹנוֹת הוּבא הדבר לבמה ציבּוּרית רחבה. וחוֹבתנוּ היא לא להחמיץ את ההזדמנוּת הניתנת לנוּ על ידי המאוֹרעוֹת: עלינוּ לעשׂוֹת את מפעל הפּוֹעל למפעל העם, לעשׂוֹת את תנוּעתנוּ לחוּט-השדרה של התנוּעה העממית כּולה, ללקט אל תחת דגל הפּוֹעל המוֹנים גדוֹלים, אלה שחיים סביב הפּוֹעל, שעתידם ועתיד בּניהם להיוֹת בּמחנה העבוֹדה.

טבת תרפ"ח.

---

גַלוּ את הלוֹט

מאת

ברל כצנלסון

¹

“ועדת-התיווּך” שנבחרה בּמסיבּת עסקנים הקרוֹבים לאִכּרים בּמשׂרד פּיק"א דרשה (בּיוֹם ד' שעבר) אַרכּה של שבעה-עשׂרה ימים למען “תינתן האפשרוּת לועד החקלאי להוֹכיח בּמעשׂים את כּנוּת החלטוֹתיו”. האפשרוּת ניתנה, הזמן עוֹבר. הקטיף נמשך כּמשפּטוֹ. בּישיבת הועד הלאוּמי (בּיוֹם א' זה) נמסרה מוֹדעה, “כּי לבאי-כּוֹח הועד הלאוּמי יש רוֹשם, כּי הפּעם תוּשׂגנה תוֹצאוֹת של ממש”.

וּלמחרתוֹ –

בּאוֹתוֹ המשׂרד של פּיק"א נתכנסה שוּב ישיבה של בּאי-כּוֹח האִכּרים מכּל מוֹשבוֹת יהוּדה ושוֹמרוֹן, ושם הוּחלט –

לקיים את ההבטחוֹת שניתנוּ לוַעדת-התיווּך? לחתוֹם על זכרוֹן הדברים שנערך בּוַעדת המשׂא-וּמתן של הועד הלאוּמי?

חלילה וחס.

שם הוּחלט, כּי “ענין הכּנסת פּוֹעלים יהוּדים לקטיף היא שאלה שאינה שייכת דוקא למוֹשבה פּתח-תקוה, אלא שהיא שאלה כּללית הנוֹגעת לכל המוֹשבוֹת”.

אמת וצדק. והמַסקנה ההגיוֹנית הישרה מכּאן, כּי “הדבר תלוּי בּסוֹחרים” – “ואין לקבּוֹע בּוֹ מראש מספּרים ואחוּזים”!

ושוּב הוּחלט “לפרסם גילוּי-דעת לישוּב העברי וּלהוֹקיע לעיני הישוּב את האשמים בּמאוֹרעוֹת הללוּ”. גם זוֹהי מצוַת-עשׂה שהזמן גרָמהּ. אלא מדוּע בּחרוּ להם המחליטים לשוֹן-הסתר, ואינם אוֹמרים מיד מי הם האשמים? הפּוֹעלים, ההסתדרוּת אוֹ…. הסוֹפרים העברים וד"ר גליקסוֹן? האוּמנם יש עוֹד לחדש משהוּ בּנדוֹן זה, אחרי גילוּי-הדעת המפוּרסם של הועד החקלאי?

והאחרוֹן הכבּיד. הוּחלט: “לערוֹך תזכּיר וּלבקש ראיוֹן מאת הנציב העליוֹן לשם בּירוּר המצב בּכלל והמאוֹרעוֹת בּפתח-תקוה בּפרט”.

על מה ידבּרוּ “בּאי-כּוֹח האכּרים” עם הממשלה?

מה דוֹרשים הפּוֹעלים מן הממשלה – ידוּע: עבוֹדה לעוֹבד היהוּדי.

מה ידרוֹש האֶפנדי היהוּדי מן הממשלה? עזרת המשטרה בּפתח-תקוה אינה מספּיקה, כּנראה. עזרה זוֹ לא שינתה לטוֹבה את דעת הקהל היהוּדי, ויש אוֹמרים כּי אפילוּ בּחוּגים הגבוֹהים של הממשלה אין הדעה כּדעת הקצין מר מילר. שמוּעה מהלכת, כּי הנציב הזקן יש לוֹ דעה משלוֹ על הפּוֹעל היהוּדי, והיא שוֹנה מדעתם על האֶפנדים היהוּדים, וּבכן צריך “לעבּד” את דעת הנציב.

כּיצד יבוֹרר בּתזכּיר “המצב בּכלל ומאוֹרעוֹת פּתח-תקוה בּפרט”?

בּסוֹדם של הנאספים הנכבּדים לא עמדנוּ, עצם הידיעה נמסרה לנוּ לא על ידי אלה, “המבאישים את ריח אִכּרינוּ החלוּצים”. אלא על ידי שוֹפרוֹ של הועד החקלאי, על ידי “דוֹאר היוֹם”. אוּלם על מגמתוֹ של התזכּיר לנציב אפשר לעמוֹד מתוֹכן הדברים שמוֹשל יפוֹ מסר מפּי האִכּרים:

“האִכּרים טוענים, שהפּוֹעלים היהוּדים אינם כּלל פּוֹעלי המקוֹם, הם הוּכנסוּ לפּתח-תקוה על ידי ההנהלה הציוֹנית מתוֹך כּונוֹתיה המיוּחדוֹת. וּמדרכּה של ההנהלה הציוֹנית להוֹשיב בּמקוֹם שיש בּו צוֹרך בּעשׂרה אנשים – מאתים איש, ואי אפשר לדרוֹש מהאִכּרים שהם ידאגוּ לאנשים אלה ויכלכּלוּ אוֹתם. מלבד זאת, פּוֹעלים אלה המאוּרגנים בּהסתדרוּת עלוּלים להרוֹס וּלהחריב את פּתח-תקוה כּשם שהם הרסוּ את כּל שאר המפעלים בּארץ, כּגוֹן “סוֹלל-בּוֹנה”. ענף תפּוּחי-הזהב הוּא הענף היחיד שנשאר לפליטה, והוּא נוֹשׂא עצמוֹ וּמתפּתח ויוּכל להתקיים אך ורק הוֹדוֹת לעבוֹדה זוֹלה וּבלתי-מאוּרגנת”.

יקָרא איפוֹא לדברים בּשמם: כּתב-מַלשינוּת על הפּוֹעל העברי, על הסתדרוּתוֹ ועל ההסתדרוּת הציוֹנית – זהוּ “בּירוּר המצב”. דרישת עבוֹדה זולה וּבלתי-מאוּרגנת – זוֹהי התשוּבה לדרישוֹת הפּוֹעל והישוּב.

טבת תרפ"ח.

---

תשובה לְה. ייבין

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּעצם ימי פּתח-תקוה – פּרשת הדברים, אגב, טרם נסתיימה, אם כּי מַצפּוּנוֹ של “הישוּב” כּבר נרגע, כּנראה – חרד החבר ה. ייבין חרדה גדוֹלה: בּמאמרי על פּתח-תקוה נגלתה לוֹ “התנפּלוּת” על “אנשי-הרוּח” ויצא בּשער לתבּוֹע את עלבּוֹנם.

למען האמת חייב אני להוֹדוֹת, כּי לא את אנשי-הרוּח בּלבד הזכּרתי בּין הרוֹאים ושוֹקטים בּבלַע הרעב והיאוּש את כּוֹחוֹת נעוּרינוּ, אלא את מי שהוּא עוֹד: גם את “טוֹבי הישוּב”, גם את “העוֹמדים בּראשי המוֹסדוֹת” ואפילוּ את כּל אלה החכמים והנבוֹנים, הבּוֹגרים והמיוּשבים, רבּי התרבּוּת וההכּרה הלאוּמית היכוֹלים להשלים עם סדר-ישוּב זה. מה איפוֹא אעשׂה אם יקוּם מחר אחד, והוּא חכם ונבוֹן, ויראה את עצמוֹ נפגע, ויתבּע ממני את עלבּוֹן חבריו, וגם יתנני לבוֹזה-חכמה? והלא כּבר העידוּ עלי חכמי “כּתוּבים”² (המצטיינים, כּידוּע, בּעריכתם הנקיה והדקה), כּי אני “רוֹאה צוֹרך להכתים בּפרהסיה” את אנשי-הרוּח “ולהקים חַיִץ בּיניהם וּבין הפּוֹעל העברי”!

אגב, שלוֹם אַש לא נמנע מהבּיע פּוּמבּית את צערוֹ על אשר לא שלוֹם אַש אלא שלוֹם שוארצבּוֹרד³ עשׂה את מעשׂהוּ. החבר ייבין, כּמדוּמני, הציג את מעשׂהוּ של שוארצבּוֹרד לעוּמת כּמה דוֹרוֹת של רבּנים וּגדוֹלים בּישׂראל, ואף אלה, כּמדוּמה, היוּ “אנשי-רוּח”; אוּלם להציג את מפעל הפּוֹעל בּפתח-תקוה לעוּמת עמדתם של אנשי-הרוּח בּנדוֹן זה – חטא הוּא, כּנראה, אשר לא יִנָקה.

החבר ייבין יוֹדע, כּי “התנפּלוּתי” על אנשי-הרוּח אינה מקרית – והראָיה: מכתבי אשתקד למר רבינצקי! ואני, הנתבּע, נסכּלתי לחשוֹב, כּי מה שהתרחש בּפתח-תקוה וּשתיקתם של גדוֹלים וטוֹבים לפני התחוֹלל המאוֹרעוֹת וּבשעתם – כּי כּל זה מעיד בּמשהוּ על צדקת דברי בּאוֹתוֹ מכתב. עכשיו הנני רוֹאה, כּי החבר ייבין, כּרבּים וכן טוֹבים, ראה אף הוּא את עצמוֹ נפגע מתשוּבתי ההיא – ואני לא ידעתי. אכן, “סוֹלידריוּת מעמדית” זוֹ של “אנשי-הרוּח” נוֹגעת בּאמת עד הלב.

וּכדי לגלוֹת את כּל עיווּת הדין שאני נוֹהג בּמעמד-אנשי-הרוּח, אין החבר ייבין טוֹרח להוֹכיח לי, כּי “מעמד” כּזה איננוּ בּמציאוּת כּלל, וכי אין אנשי-הרוּח ערבים זה בּזה, וכי כּל איש את עווֹנוֹ ואת צדקתוֹ ישׂא. אדרבּא, הוּא טוֹען, כּי ענין פּתח-תקוה הוּא “לאמיתוֹ של דבר כּאב כּולנוּ” (כּל “אנשי-הרוּח בּכללם”?) והוּא קוֹרא עלי בּשמוֹת: בּיאליק, בּרנר, גרינבּרג!

ואני מֵעז ושוֹאל: חרישת-פּלאים משוּלשת זוֹ – החוֹזרת ונשנית מפּי נוֹשׂאי-כּלים שוֹנים ונעשׂית לשגרה חסרת-טעם – על מה היא בּאה ללמד? מה, למשל, בּא להוֹכיח שמוֹ של בּיאליק בּמקרה זה? אכן, בּיאליק הוּא “חוֹזה התנוּעה הלאוּמית” כּסמיכתוֹ של ייבין. ודאי שעבוֹדתוֹ וקשיוּת ערפּוֹ של החלוּץ בּארץ יוֹנקוֹת ממעינוֹת תרבּוּתנוּ העברית, וּבתוֹכה מחזוֹנוֹ של בּיאליק, מתוּמתם של “בּשׂדה” ושל “תחזקנה” וּממריָם של “דבר” ושל “אכן חציר העם”. יתר על כּן, דוקא בּחוּגי הפּוֹעלים יוֹדעים להעריך – אוּלי יוֹתר מאשר בּחוּגי המדע והספרוּת הרשמיים – את יקר-ערכּה של העבוֹדה הנאמנה, אשר המשוֹרר עוֹבד בּחצבוֹ בּמכרוֹת הגנוּזים של ספרוּתנוּ. ועבוֹדה “שחוֹרה” זוֹ, שאינה יוֹדעת ליאוּת יקרה וּקרוֹבה מאד מאד ללבּוֹ של חלוּץ, העוֹבד בּחוֹמר וּבלבנים והחש, כּי עבוֹדת-הפּרך של גדוֹל הדוֹר מצטרפת לשפעת המאמצים החלוּציים, בּני-בּלי-שם, שלנוּ בּארץ, בּכל ענפי היצירה, בּחוֹמר וּברוּח. אוּלם כּלום אין אנוּ עדים לכך, כּי רוּחוֹ של היוֹצר עשירה בּמקוֹם זה וענייה בּמקוֹם אחר? כּלוּם עשׂוּי זכרם של “שירי הזעם” להשכּיח את שתיקתוֹ של המשוֹרר (לאו דוקא הפּיוּטית, אלא האנוֹשית) למראה כּל הנעשׂה בּנוּ כּאן? כּלוּם אין שתיקה זוֹ מגבּירה את רגש הבּדידוּת של הפּוֹעל, אשר מתהוֹם הגוֹלה הוּא בּא ואת תהוֹם הגלוּת הוּא רוֹאה כּאן, והוּא, קוֹראה ויוֹרשה של הספרוּת העברית, החוֹצב מלבּוֹ את ה“אף על פּי כּן”, רוֹאה ויוֹדע כּי אֵילי הספרוּת החיים, לכאוֹרה, אתוֹ כּאן מתעלמים ממנוּ וּמסבלוֹתיו ואת טעם מלחמתוֹ לא ידעוּ?

וּלשם מה צריך היה להחריד את י. ח. בּרנר מעוֹלם-האמת? כּלוּם אין החזיוֹן בּרנר מחייב את אנשי-הרוּח? כּלוּם בּאה הויתוֹ של בּרנר לכפּר על שאננוּתם ועל קהוּתם של כּמה “חברים לעט”? אַל נא ישמש צלוֹ של בּרנר לכסוּת-עינים למתלבּשים בּתגא של “רוּח”.

ולזכוּתוֹ של מעמד-אנשי-הרוּח מציג ה. ייבין את א.צ. גרינבּרג “איש החזוֹן הלוֹהט, שעוֹד לפני שלוֹש שנים הזהיר על האסוֹן המתרחש וֹבא, אלא שלשברנוּ הגדוֹל מצא אזנים אטוּמוֹת והרעה בּאה ונהיתה”. לא אעמיק שאלה, מה היתה העצה היעוּצה שהשׂיאנוּ החבר א.צ. גרינבּרג כּדברי ייבין, לפני ג' שנים וּמצא לוֹ אזנים אטוּמוֹת, וגם לא אשאל בּאיזוֹ מידה הקדימה “אַזהרה” זוֹ מלפני ג' שנים את מלחמת כּיבּוּש העבוֹדה של פּוֹעלי פּתח-תקוה, המתנהלת זה כּחצי יוֹבל שנים. אוּלם האין מן האירוֹניה בּשימוּש זה בּשמוֹ של א.צ. גרינבּרג לשם תביעת עלבּוֹנם של אנשי-הרוּח מידי? הלא דיוֹ הדפוּס טרם נתיבּשה מזוֹ ההכרזה “כלפּי תשעים ותשעה”⁴; האוּמנם בּאה זוֹ להעיד על קרבתוֹ הנפשית היתרה של א.צ. גרינבּרג לאנשי-הרוּח זוּלת “האחוּז” האחד?

למען הסיר לזוּת שׂפתים אוֹדה ואתוַדה, כּי בּשעה שנשׂאתי את שם “אנשי-הרוּח” על שׂפתי לא נתכּוַנתי לאלה “המעוֹרים בּתנוּעה זוֹ – של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל – בּכל חייהם”, וגם שאלתי את עצמי אם אלה קרוּיים רשמית אנשי-רוּח אוֹ שאינם קרוּיים, אם הם משתתפים בּעתוֹן של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל אוֹ שאינם משתתפים, כּשם שאיני נוֹהג לשאוֹל, אם יש למישהוּ סמיכוּת רשמית על שייכוּתוֹ לתנוּעה זוֹ, שבּה מעוּרים חייו. ראיתי את עצמי רשאי לסמוֹך על טוּב טעמם ועל כּנות-תחוּשתם של כּל אלה, אחים למרי וּלמאמצים, כּי לא יראוּ את עצמם נפגעים על ידי, בּאשר הם “מעוֹרים בּתנוּעה זוֹ בּכל חייהם”.

אוּלם למי שהוּא נתכּוַנתי. ואם לא היוּ דברַי בּרוּרים דיים – אפרש. נתכּוַנתי לרבּים: גם לאלה המתרברבים בּאיצטלה של “אנשי-רוּח” – ותוֹבעים בּכל הזדמנוּת – בּפה מלא אוֹ בּחצי הפּה – שׂכר וכבוֹד כּ“אנשי-רוּח” ותוֹבעים בּכל הזדמנוּת – בּפה מלא אוֹ בּחצי פּה – שׂכר וכבוֹד כּ“אנשי-רוּח ממש”; גם לאלה הרצים אחרי מרכּבת הפּוֹעל בּשעת חדוה וּנכוֹנים לבעוֹט בּה וּלידוֹת בּה אבנים עם נשיבת רוּחוֹת אחרוֹת, אוֹ בּהתבּרר להם כּי תנוּעת הפּוֹעלים לא תמיד נכוֹנה לשמש הדוֹם להם; גם להמוֹן הגדוֹל מבּין עוֹבדי עבוֹדה רוּחנית, אינטליגנציה בּלַע“ז, הרוֹאה את עצמה נעלה על המוֹן-האדם-סתם בּגלל היוֹתה עסוּקה בּמלאכות נקיוֹת וקלוֹת וּבגלל היוֹתה מפוּטמת בּהוָיוֹת-התרבּוּת, מבּלי שתדע להבחין “בּין ימינה לשׂמאלה” וּמבּלי שתדע לשׂאת בּחוֹבוֹת הגדוֹלים אשר התרבּוּת וההשכּלה מטילוֹת על אבּיריהן הנאמנים; וגם לאלה אשר בּהיוֹתם, לכאוֹרה, “בּני-בּרית” לציבּוּר העוֹבד, מסתפּקים בּ”רחישת אַהדה" וּב“הכּרה אידיאוֹלוֹגית” ואינם חיים בּלב ונפש את חייו ואת חבלי קיוּמוֹ וּמלחמתוֹ של האדם העוֹבד.

אוּלם נתכּוַנתי לא רק לבני-בּלי-שם, לעדרי-ציבּוּר. נתכּוַנתי לשכבה הדקה והעליוֹנה היוֹשבת על “ספסל המזרח” כּאן. איני יוֹדע, אם בּאמת כּל אלה “ניהלם אֵלָם על מימי מנוּחוֹת וּנאוֹת דשא דשן”, כּמאמר שמעוֹנוֹביץ, אוּלם בּרוּר, כּי בּמלחמה אשר העבוֹדה העברית נלחמת כּיוֹם על נפשה, מלחמה אשר בּה ספוּן גוֹרל עמנוּ בּארצנוּ, נפקד מקוֹמם.

צָדַק החבר ייבין. לא היתה בּדברי פּליטת קוּלמוֹס מקרית, אלא הכּרה מרה. ונחמתי היא, כּי לא תמיד בּוֹחרת ההשגחה הלאוּמית לשליחוּתה בּאנשי-השם דוקא, וכי השליחוּת ההיסטוֹרית של דוֹרנוּ נעשׂית בּמידה מרוּבּה על ידי בּני-בּלי-שם בּאוֹתה המערכה האכזרית, שבּה עוֹמד הפּוֹעל בּפתח-תקוה.

ואם יש בּהכרזה זוֹ כּדי פּגיעה בּכבוֹדם של אנשי-הרוּח, כּי אז אַל נא ימָנעוּ מלנטוֹע בּמעשׂיהם הכּרה אחרת בּלבּנוּ.

אגב.

החבר ייבין בּחפצוֹ להוֹכיח את מידת כּפיית-הטוֹבה שבּי לא נמנע מהוֹקיע קלוֹני, כּי שׂמתי בּכלַי מטוֹבי בּיטוּייהם של בּיאליק ושל א.צ. גרינבּרג, וּלמען לא יֶחסר המזג של “השלישיה” מצא, כּי “משפּטי בּנויים בּמתכּוֹנת משפּטיו של בּרנר”. כּיד בּקיאוּתוֹ הטוֹבה עליו היה יכוֹל החבר ייבין להוֹכיח לא רק “כּי הלחישה על המכּה” (שעוד בּ“סנהדרין” חייבוּ בּגללה בּנטילת חלק לעוֹלם הבּא) היא… של בּיאליק, אלא שגם “דבר” הוּא משלוֹ, ולא רק “חיילים רעבים” הם משל א.צ. גרינבּרג אלא ודאי גם “ארץ-ישׂראל העוֹבדת”; ואילוּ היה החבר ייבין מוֹסיף לבקש היה ודאי מוֹצא שׂרידי השפּעה של עוֹד “אנשי-רוּח”, של ירמיהוּ ושל משה רבּנוּ, וּוַדאי היה גם אוֹתם זוֹקף לחוֹבתי ולזכוּתוֹ של “מעמד-אנשי-הרוּח”.

טבת תרפ"ח.

---

התחייבוּת אשר לא חייבה

מאת

ברל כצנלסון

¹

“דעת-הקהל” נרגעה, “הישוּב” שב אל מנוּחתוֹ. הממשלה כּיפּרה בּדברי חלָקוֹת על רשעוּת שוֹטריה. “המשפּט” הראה עצמוֹ על הגוֹבה: הוּא גם הצדיק את דרישוֹת הפּוֹעלים וגם הרשיע מנהיגיהם. הכּל כּמשפּט. הוּא גם לימד את הציבּוּר להבחין בּין “החוֹק המוּסרי” ו“החוֹק הפוֹרמַלי” (חכמי דת ודין יֵהנוּ!) ואחרי הניפוֹ שבט-מוּסר על אידלסוֹן נתן לוֹ את ההזדמנוּת ליהנוֹת לילה נוֹסף מ“הכּנסת-אוֹרחים” של ארמוֹן הצדק בּיפוֹ. העסקנים עשׂוּ את שלהם: לא “זעזוּעים”, חלילה, אלא “השפּעה”. הועד הלאוּמי התכּנס סוֹף סוֹף. בּחר בּוַעדה. גדוֹלי העסקנים ניאוֹתוּ סוֹף סוֹף להיכּנס לתוֹכה. הועדה נסעה, בּיקרה, ניהלה משׂא-וּמתן, קיבּלה “רוֹשם”, קיבּלה גם “הבטחוֹת”. סוֹף סוֹף זכינוּ גם לחתימה על זכרוֹן הדברים.

לא לשוא איפוֹא חלה ורָגַש הישוּב כּולוּ! לא לשוא איפוֹא היא ההשפּעה המוּסרית, דעת-הקהל! לא לחינם התחננוּ העסקנים המכוּבּדים אל הפּוֹעלים: אך בּל נא תפריעוּ בּזעזוּעיכם וּבהתרגשוּתכם. אַל פּחז. תעזבוּ את “נשקכם” ותיוָכחוּ – כּי לא בּחַיל ולא בּכוֹח! לא לשוא היוּ השתדלוּיוֹתיהם הפּרטיוֹת של טוֹבי העסקנים, מאמציהם של המוֹסדוֹת וּרצוֹנה הטוֹב של הממשלה!

מִלתא זוּטְרְתא? “זכרוֹן הדברים” נחתם!

והנה חָזרה הוַעדה החדשה שנשלחה מטעם הועד הלאוּמי לסייע לועד החקלאי בּהכנסת הפּוֹעלים לעבוֹדה, והיא מוֹסרת דין-וחשבּוֹן:

“מיוֹם התחלת המשׂא-וּמתן לפני חוֹדש וחצי ועד הרגע האחרוֹן אין שוּם תוֹצאוֹת ממשיוֹת”.

“בּכל הפּרדסים שבּיקרנוּ מצאנוּ בּעבוֹדה אצל הסוֹחרים הערבים רק פּוֹעלים זרים”².

וּבכן: זכרוֹן הדברים נחתם, מַצפּוּנם של האנשים הטוֹבים נרגע ושקט, והפּרדסים והפּרדסנים – כּמנהגם!

וּבכן: הפּוֹעלים “הוֹציאוּ את נשקם”, את “אַלמוּתם” וּ“כפייתם”. הם – נוֹשׂאי האַלָמוּת בּעוֹלמנוּ “המוֹאסים בּתיווּך וּמשׂא-וּמתן ידידוּתי”, כּעדוּתוֹ הנאמנה של מר איזמוֹז’יק – המתינוּ הפּעם (מתוֹך כּלאיהם, מתוֹך פּצעיהם וגם מתוֹך “בּטלה ושעמוּם”) וצפוּ: מה תהיינה תוֹצאוֹתיו המעשׂיוֹת של הלקח הזה, הניתן להם מעל כּל הבּמוֹת המכוּבּדוֹת וּמפּי כּל העסקנים המכוּבּדים השכּם והערב.

ואכן, האם לא ניתנה כּאן הזדמנוּת מצוּינת, הזדמנוּת כּפוּלה: גם לועד החקלאי בּפתח-תקוה, שיוֹכיח בּמעשׂים כּי שווא טָפלוּ עליו אוֹיביו, וכי אם הפּוֹעלים והסתדרוּתם הארוּרה יחדלוּ “להפריע”, כּי אז, אך אז יַראה הוּא מה רב רצוֹנוֹ להכניס עבוֹדה עברית; וגם לעסקנים בּעלי השפּעה, להוֹכיח לפּוֹעלים התוֹעים המאמינים בּ“מלחמה” וּב“זעזוּעים”, כּי דרכּם אינה אלא דרך-כּסל, וכי אין טוֹב ואין מוֹביל למטרה מ“דרך ההשפּעה וּפשרה בּשלוֹם”, וכי לא הפּוֹעל בּתרוּעתוֹ וּבמלחמתוֹ יכבּוֹש את העבוֹדה, כּי אם הם בּהסבּרתם וּבהשפּעתם יכבּשוּה למענוֹ.

והמוֹפת החוֹתך ניתן:

יוֹם יוֹם יוֹצאים לקטיף מאוֹת מאוֹת. מספּרם הוֹלך ורב. בּשעת כּתיבה אוֹמרים לי, כּי מספּרם הגיע כּבר לשמוֹנה מאוֹת. וּמַהוּ מספּר הפּוֹעלים היהוּדים אשר הוּכנסוּ לאחר התחייבוּיוֹת “להבטיח להתאמץ” של הועד החקלאי?

הלא כּה דברי הוַעדה שהלכה בּשליחוּת הועד הלאוּמי:

“לפי דברי הועד החקלאי עצמוֹ הוּכנסוּ אוֹ קיבּלוּ הבטחה לקבּל עבוֹדה 7–8 פּוֹעלים יהוּדיים”.

וּבכן, זוֹהי התשוּבה שנתן הועד החקלאי. תשוּבה לא רק לפּוֹעל, אשר בּעוֹמק לבּוֹ הוּא עוֹד רוֹצה להיאָחז בּשבּוֹלת זוֹ של אמוּנה בּרצינוּת העסקנים, בּכשרוֹן פּעוּלתם והשפּעתם של המוֹסדוֹת הלאוּמיים. תשוּבה גם לעסקנים עצמם, תשוּבה להאדוֹנים קלוָריסקי ודיזנגוֹף, לרב אהרוֹנסוֹן וּלמר אוּסישקין. תשוּבה אשר אינה משתמעת לשני פּנים: הצחוֹק והקלס! מה הבל תהבּלוּ, עסקנים וסוֹפרים, “יפטפּט” לוֹ “הישוּב שהשתגע” כּאַוַת נפשוֹ, הבטחוֹת רמיה לא נחשׂוֹך מכּם אם בּאלה חפצתם – אוּלם מדרכּנוּ לא נשנה, לנוּ הפּרדסים וּמי אדוֹן לנוּ.

והשאלה היא, מה יאמרוּ לתשוּבה זוֹ הפּעם העסקנים, המוֹסדוֹת, הישוּב? כּיצד יקבּלוּ יריקה חדשה זוֹ, שבּאה לאחר הזעקה וּלאחר התחנוּנים וּלאחר הציפּיה הממוּשכה למעשׂים הטוֹבים, אשר יסירוּ מעלינוּ את הכּאב והכּלימה?

“כּיצד יקבּלוּ”, לא בּעוֹד עידן ועידנים, אלא היוֹם, היוֹם! לכל היוֹתר מחר.

ואם בּאמת חוֹששים עסקנינוּ, הרשמיים והפּרטיים, היוֹשבים על כּסא רם ונישׂא ודנים אוֹתנוּ המהלכים בּשפל וּמתרגשים וּמזדעזעים וּמזעזעים, אם בּאמת חוֹששים הם לזעזוּעים ולסכּנוֹת הכּרוּכוֹת בּהם, כּי אז אַל נא ידחוּ שוּב את הפּוֹעל המתבּוֹסס בּחוֹסר-עבוֹדה וּבחוֹסר-מחיה בּ“לך ושוּב”, ואַל נא יחתמוּ שוּב – בּפּעם המאה ואחת – על תעוּדת-העניוּת, הבּאה להשתמט וּלהתחמק, ואשר בּעיני הפּוֹעל אין לה מַשמעוּת אחרת אלא זוֹ:

אַל תשׂים יהבך עלינוּ. אין עזרתה בּנוּ. אין עוֹזר ואין גוֹאל ואין “מבטיח” עבוֹדה ליהוּדים מלבדך. ואם לא נפלת כּליל בּרוּחך, ואם לא נוֹאשת מתקווֹת לחיוֹת חיי עבוֹדה וקיוּם בּמוֹלדת, כּי אז לך בּכוֹחך וּבסבלוֹתיך והוֹשעת את עצמך. וגלוּת חרפּה מכּל הישוּב כּוּלוֹ.

טבת תרפ"ח.

עם תקנות “הכנסת”

מאת

ברל כצנלסון

---

עם תקנוֹת ה"כּנסת"

מאת

ברל כצנלסון

¹

א

בּמזל מיוּחד נוֹלדה וקיימת התעמוּלה הציוֹנית, שבּכתב וּבעל-פּה: אין כּמוֹה לכשרוֹן-ההתפּעלוּת ו“היציאה מן הכּלים” למראה פַּרַדים-של-נייר וציצים וּפרחים העשׂוּיים בּידים. בּהפלגה רבּה היא “מעמיקה” לראוֹת בּהם “סמלים” לספוּנוֹת וּנצוּרוֹת וּ“רמזים” למַה שעתיד לבוֹא. כּאילוּ כּל התמַשכוּת הדוֹרוֹת הרבּים לא מצאה לה בּיטוּי נאה אחר, מאשר ההתמוֹגגוּת בּפני תמרוֹני גנרלים וּנאוּמי מיניסטרים, וכל הכּיסוּפים העמוּקים של ילדי הגיטאוֹת להוֹד וּליוֹפי אין להם אחיזה אחרת אלא בּניירוֹת-צבעוֹנין. אוּלם כּרוֹב כּשרוֹן ראִייתה של “העין” הציוֹנית לגבּי כּל אלה, כּן לקוּיה ראִייתה והבחנתה בּכל מקוֹם שיש בּוֹ גילוּיי צמיחה טבעית ואמיתית. עין זוֹ שצוּותה והוּטרדה לתפּוֹס מַראוֹת קסמים של רַקיטוֹת מעוֹפפוֹת וליהנוֹת מתפארתם של גידוּלי חממה מוּפלאים ואֶכּסוֹטיים – שוּב אינה מסוּגלת לקלוֹט חיים “פּשוּטים” עם נביטתם וביצבּוּצם וגידוּלם והיאָבקוּתם. וככה נשרים סמוּיים גם מעֵינוֹ של ה“קהל” המתחנך על ידה – כּמה וכמה חזיוֹנוֹת של גידוּל חשאי בּארץ, מעשׂי גבוּרה שקטים, התמדה והתבּצרוּת בּשדה התרבּוּת והמשק והחברתיוּת החיה, חזיוֹנוֹת לָמ“ד-וָ”ויים אשר בּזכוּתם אנוּ מחזיקים מעמד, יתר על כּן, מתקדמים אפילוּ בּצוֹק העתים.

ליקוּי ראִיה זה שוֹלל מאת “העוֹלם הציוֹני” את האפשרוּת של חשבּוֹנוֹת צדק, של סיכּוּמי פּעוּלה: מה שגדל בּחשאי נעלם ממנוּ, מעלימים ממנוּ. ולא רק גילוּיי הרוּח הצעיר, ה“מעמדי”, לא רק יצירוֹת העבוֹדה, הספרוּת, המוֹרה והילד בּארץ – כּל מה שלא כּבש לוֹ עדיין את הבּימה, – אלא גם חזיוֹנוֹת “כּלליים”, מדיניים נשארים ללא הבחנה והערכה, אם אינם מלוּוים בּציצי נייר צבעוֹני, המוֹשך את העין. בּראִיה אשר כּזאת נתחנך הקהל הציוֹני מימים ימימה, וּלפיכך לא נתמַה על החזיוֹן “המענין”, אשר בּמשך זמן קצר היינוּ עדים לוֹ:

העיתוֹנוּת הציוֹנית כּוּלה, לאַרצוֹתיה וללשוֹנוֹתיה, היתה מלאה שׂשׂוֹן ושׂמחה למתן “ההכרזה השנייה”², זוֹ שכּל תכנה הממשי היה… בּשׂוֹרת מינוּי ועדה למדידת קרקעוֹת! והעתוֹנוּת הציוֹנית, זוֹ שהקדישה את עמוּדיה לכל נאוּם וּנאוּם “היסטוֹרי” שנשמע בּאוֹתה סעוּדה, לא ראתה אפילוּ צוֹרך לשאוֹל: מה פּירוּשה של ועדה זוֹ, וּבמה היא תשמש לעזר וּלבנין הבּית הלאוּמי, וּמי וָמי הם הפּקידים שהוּפקדוּ לשם כּך, אם לא אלה “שהצטיינוּ” כּל כּך בּחלוּקה הבּזבּזנית של קרקעוֹת בּית-שאָן לשֵיכים תקיפים, העוֹשׂים אחר-כּך סחר-מכר בּאדמה זוֹ? ואוֹתה עתוֹנוּת ציוֹנית קיבּלה בּדוּמיה וּבקרירוּת גמוּרה את המאוֹרע רב-המשקל בּסידוּר חיינוּ האוֹטוֹנוֹמיים בּארץ, את מתן “התקנוֹת לסידוּרה של כּנסת ישׂראל”³.

השוָאה זוֹ, זה לעוּמת זה, של שני מיני “קבּלת-פּנים” שניתנוּ בּעולם הציוֹני לשני מאוֹרעוֹת, שהאחד – נישׂא בּענן הקטוֹרת של התעמוּלה ו – חלף מבּלי להשאיר שׂריד של חיוּב, והשני – איש לא הצהיל לוֹ פּנים והוּא נשאר חרוּת על לוּחוֹת חיי הישוּב, השוָאה זוֹ בּאה לגלוֹת לא רק את הצחוֹק שבּדבר, אלא גם את ה“מכאיב-לב” ש“בּמחזה מוּל מחזה” זה. הערכה צוֹדקת אינה ענין של חילוּק “כבוֹד” למאוֹרעוֹת, אלא של חינוּך הציבּוּר וזיוּנוֹ וּביצוּרוֹ. וּכשם שההתלהבוּת המנוּפּחת והכּוֹזבת (גם בּתמימוּתה!) לקראת מאוֹרעוֹת שלפּוּחיים מחנכת את הציבּוּר לרעתוֹ: מזייפת את המציאוּת, מסיחה את הדעת מן העיקר, מצרכים של ממש וּמזכוּיוֹת של ממש, שעדיין טעוּנים כּיבּוּש, כּכה מזיק חוֹסר ההערכה של מה שנכבּש ונרכּש; הוּא מַתיש את הרצוֹן לכּיבּוּשים חדשים, מוֹנע את הידיעה כּיצד להשתמש בּזכוּיוֹת הממשיוֹת שהוּשׂגוּ, כּיצד לשמוֹר עליהן שלא יתרוֹקנוּ, שלא יזוּיפוּ, שלא יקוּפּחוּ.

_______

בּתקנוֹת “הכּנסת” יש פּגימוֹת יסוֹדיוֹת, שעוֹד ירגישוּ בּהן בּקרב הימים ויצטרפוּ להילחם בּכל עוֹז על בּיטוּלן. עליהן עוֹד ידוּבּר. אוּלם אם התקנוֹת הללוּ לא נתקבּלוּ עדיין בּציבּוּר מתוֹך קוֹרת-רוּח והרגשת-הישׂג, הרי זה לאו דוקא בּגלל הפּגימוֹת הללוּ. גרמוּ לכך שני דברים:

1. התקנוֹת התמהמהוּ הרבּה בּדרך. זה עשׂר שנים שהישוּב הכריז על רצוֹנוֹ לקוֹמם את האוֹטוֹנוֹמיה העברית בּארץ. ההכרזה נעשׂתה בּהתלהבוּת וּבהסתערוּת. אוּלם היא נפגשה בּקיר אטוּם, בּכמה קירוֹת אטוּמים. בּחוֹסר הכּרה מבּחוּץ, בּפירוּד וּברפיוֹן מבִּפְנים. החוּקה הלכה הלוֹך ושוּב מהָכָא להָתָם וּמהתם להכא. בּדרך חלוּ בּה כּמה שינוּיים, קיצוּצים, מיעוּטים (אגב גם תיקוּנים לטוֹבה!). והרי היא מוּבאת לנוּ כּשהתלהבוּתנוּ פּגה, כּשהישוּב נוֹכח בּכל הרפיוֹן וחוֹסר כּשרוֹן הפּעוּלה של האִרגוּן הלאוּמי, שאיננוּ מוּכּר וּמוּסמך מטעם הרָשוּת. וכרגיל, תחת להסיק מכּאן, כּי יש הכרח לעמוֹל בּלי הפסק למען השׂגת האישוּר המשפּטי הזה – לוֹקה הציבּוּר בּאכזבה. אוֹתה החוּקה אילוּ היתה מתאַשרת בּימי האסיפה המכוֹננת הראשוֹנה, ואפילוּ בּימי אסיפת הנבחרים הראשוֹנה, היוּ חשים בּה “טעם” אחר לגמרי. וּמכּמה פּוּרענוּיוֹת היתה אוּלי מצילה את הישוּב. אוּלם המחוֹקק הזר אינוֹ נחפּז ולא על נקלה הוּא קוֹלט את מוּשׂגינוּ אנוּ. וּמשקלט הוּא מלבּישם מחלצוֹת שלא לפי טעמנוּ.

2. חוּקת האוֹטוֹנוֹמיה העברית הלאוּמית מוֹפיעה כּבת “לפקוּדת העדוֹת הדתיוֹת”, וּלפיכך היא עדוּיה בּטרמינוֹלוֹגיה של ימי-הבּינַים המאַפילה על התוֹכן החברתי-החיוּני. לבוּש זה המסתיר תחת כּנפיו גם שׂרידים של שלטוֹן רבּני, התפּלגוּת עדתית, מסי עקיפין לצרכי דת וגם זכוּיוֹת לאוּמיוֹת עם מוּשׂגים משפּטיים מוֹדרניים, חוֹצץ בּין החוּקה וּבין הדוֹר.

אין כּלל וּכלל לזלזל בּקליפּה. אין להתעלם מערכּה השלילי של הטרמינוֹלוֹגיה הנוֹשנה, שלא בּאה כּאן להאציל על “כּנסת ישׂראל” מהוֹד לשוֹן העבר, אלא למַעט את דמוּתה וּלטשטש את תכנה. אוּלם אַל תפריע לנוּ הקליפּה הקשה מהבחין בּטיבוֹ של העוּבּר וּמהכּיר מה פּגימוֹתיו היסוֹדיוֹת וּבאיזוֹ מידה הוּא בּר-התפּתחוּת.

ב

כּשם שיש לציין כּי תקנוֹת הכּנסת טוֹבעוֹת בּשפע של טרמינוֹלוֹגיה רבּנית, כּכה חוֹבה לציין כּי הן מכילוֹת גרעינים של טרמינוֹלוֹגיה חדשה, לאוּמית-משפּטית. גרעינים מעוּלים: ראשית, “כּנסת ישׂראל”. זוֹ חדלה להיוֹת מוּשׂג מוּפשט, אַורירי, ונעשׂתה לביטוּי מדיני-משפּטי של הישוּב העברי בּארץ. לא אוּכלוֹסין יהוּדים בּלבד, אלא גוּף לאוּמי. “אסיפת נבחרים” אינה מעכשיו ועידה סתם, אשר כּל הרוֹצה בּא וּמכנסה, בּא וּמפזרה. וה“ועד הלאוּמי” איננוּ עוֹד כּאחד הועדים הרבּים שבּארץ. “אסיפת הנבחרים” ו“הועד הלאוּמי” נעשׂוּ לטרמינים מדיניים-משפּטיים. הם הנם גוּפים בּעלי סמכוּת וּזכוּיוֹת כּלפּי פּנים וּכלפּי חוּץ: “אסיפת הנבחרים תשמש בּאוּת-כּוֹח כּנסת ישׂראל” (סעיף י"ב), “הועד הלאוּמי ישמש כּבא-כּוֹח כּנסת ישׂראל בּארץ בּיחסה לממשלה” (סעיף י"ד), “ועד הקהילה יוֹציא לפּוֹעל את הוֹראוֹתיו של הועד הלאוּמי” ו“ישמש בּאוּת-כּוֹח מוּכּרת כּלפּי השלטוֹן המחוֹזי בּענינים הנכנסים בּגבוּל סמכוּתה של הקהילה” (סעיף כ"ד). כּל אוֹתוֹ הבּיטוּל והזלזוּל שכּל “תקיף” היה נוֹהג לגבּי הקהילה, הועד הלאוּמי, משפּט השלוֹם – ניטלוּ בּמידה מרוּבּה. ואפשר שגם אוֹתוֹ הזלזוּל שה“שׂמאל” שבּקרבּנוּ היה נוֹהג בּמוֹסדוֹת האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית וּבאילוּזיות ה“בּוּרגניוֹת” שאנוּ, המסכּנים, כּרוּכים אחריהן – אפשר שגם אוֹתוֹ רוֹחב וגוֹדל-לבב יחלוֹף. וכחכמים הבּוֹחרים תמיד לבוֹא “אל המוּכן” יבוֹאוּ גם הפּעם על שׂכרם…

אוּלם החידוּש העיקרי והמכריע בּטרמינוֹלוֹגיה של תקנוֹת הכּנסת, חידוּש שיש בּוֹ מחידוּש מוּשׂגים, ושהוּא עתיד, בּקרב הימים, לגַלם את מַהוּתוֹ המיוּחדת של אִרגוּננוּ הלאוּמי בּארץ, המַפלה אוֹתוֹ לטוֹבה מכּל שאר אוֹטוֹנוֹמיוֹת יהוּדיות הוּא צירוּף-המילים: “עיריה יהוּדית, כּפר יהוּדי, רוֹבע יהוּדי” שפּירוּשם: “עיריה, כּפר אוֹ רוֹבע שלא פּחוֹת משלוֹשת רבעי תוֹשביהם הם יהוּדים”. בּנקוּדה כּזאת תשמש “המוֹעצה המקוֹמית” גם קהילה לאוּמית. כּלוֹמר, השלטוֹן המוּניציפּלי והשלטוֹן הלאוּמי מתמזגים יחד, אם לא תבוֹא התנגדוּת לכך… מבּפנים.

תאים ארציים של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית – זהוּ איפוֹא הקו המיוּחד שבּחוּקה, העשׂוּי בּקרב הימים להווֹת את חוּט השדרה שלה.

חיוּב ב': היקפה של כּנסת-ישׂראל. כּל יהוּדי בּוֹגר שישב בּארץ שלוֹשה חודשים נרשם בּפנקס היהוּדים הבּוֹגרים ונחשב כּ“חבר לכנסת ישׂראל”. מי שלא הוּכנס לפּנקס משוּם שכחה – מוֹסר מוֹדעה וּמכניסים אוֹתוֹ. וּמי שנדחה (לא פּירש המחוֹקק מה היסוֹד לדחיה) יש לוֹ זכוּת ערעוּר לפני ועדת הסוֹכנוּת היהוּדית, המוֹפיעה כּאן כּבא-כּוֹחוֹ של עם ישׂראל כּוּלוֹ.

הנכנס נכנס מאליו. והיוֹצא? היש מקוֹם ליציאה מתוֹך כּנסת לאוּמית? אולם כּאן דן אוֹתנוּ המחוֹקק כּכנסיה דתית, שאדם חפשי לבחוֹר בּה אוֹ לעזבה, והתיר את היציאה (האוּמנם היה המחוֹקק האנגלי נוֹהג מידה יפה זוֹ של מתן חוֹפש הבּחירה גם לגבּי בּני עמוֹ?). מאת היוֹצא נדרשת אך אַקטיביוּת מעט: “כּל אדם הרוֹצה ששמוֹ ימָחק מהפּנקס, ימסוֹר הוֹדעה (בין בּעצמוֹ אוֹ על ידי מוּרשה) לועד הלאוּמי” ו“הועד הלאוּמי יאַשר את קבּלת ההוֹדעה וימחק לפי זה את שמוֹ מן הפּנקס”, “והאדם ששמוֹ נמחק יחָשב כּאילוּ לא היה מעוֹלם חבר לכנסת ישׂראל” (סעיף י"ז) וּ“מהיוֹם שבּוֹ נמחק שמוֹ מן הפּנקס יחדל להינוֹת מכּל זכוּת מן הזכוּיוֹת אשר לחברי כּנסת ישׂראל והוּא לא יהא זכּאי להינוֹת מכּל שירוּת מהשירוּיוֹת הציבּוּריות שכּנסת ישׂראל אוֹ כּל קהילה תוּכלנה לתת” (סעיף י"ח).

נרגנוּת ודאי לא תחסר. יציאה ו“איוּמי” יציאה. הנשק היהוּדי שבּידי הציבּוּר: פּרישה מן הפּוֹרשים. את עצמם יוֹציאוּ מן הכּלל, אך בּרקמה הבּריאה לא יוּכלוּ לנגוֹע.

חיוּב ג': סמכוּת. סמכוּת של ממש. לא רק רפּרזנטציה, אלא גם מסים. “אסיפת הנבחרים תאשר לועד הלאוּמי תקציב שנתי”, אסיפת הנבחרים יהיה כּוֹחה יפה לדרוֹש מאת קהילה אוֹ למלא את ידה להטיל על חבריה מס אוֹ מסים". והמטרוֹת אשר לשמן יש להטיל מסים הן: “חינוּך, עזר לעניים, טיפּוּל בּחוֹלים, פּרנסת יתומים” והוֹצאוֹת הרבּנוּת, הועד הלאוּמי והקהילה. בּמלים אחרוֹת: תרבּוּת, עזרה סוֹציאלית, צרכי דת ואִרגוּן לאוּמי – אלה הם גוּפי הפּעוּלה של מוֹסדוֹת הכּנסת.

חיוּב ד': אחדוּת הקהילה וחוֹבתה לספּק לחלקיה השוֹנים את הצרכים התרבּוּתיים. “בּכל עיר אוֹ כּפר לא יהיה יוֹתר מקהילה אחת, אפס כּי חלק מקהילה כּזאת הכּוֹלל לא פּחוֹת מ-30 בּוֹגרים יוּכל לתבּוֹע את סיפּוּק צרכיו הדתיים והתרבּוּתיים על פּי עיקריו הוּא”. “ועל הקהילה לחלק אוֹתוֹ חלק מהכנסוֹת הקהילה המוּקדש לצרכי דת ותרבּוּת בּין הקהילה וּבין כּל חלק כּזה מהכּנסת בּאוֹפן יחסי למספּר חבריהם” (סעיף כ'). תקנה זוֹ משׂיגה בּבת אחת כּמה תוֹצאוֹת חשוּבוֹת: היא מבטיחה את שלימוּתה של החטיבה הלאוּמית וּבוֹ בּזמן היא מכּירה בּחוֹפש ההגדרה העצמית, דתית ותרבּוּתית, בּתחוּמי היחידה הלאוּמית. אם החרדים שלנוּ, שאין דעתם נוֹחה מן הרבּנוּת השלטת, אינם מתכּוונים לפרוֹץ את גדר האחדוּת הלאוּמית-מדינית, כּי אז הם יכוֹלים למצוֹא בּתוֹך סעיף זה אפשרוּת של אִרגוּן דתי בּתוֹך כּנסת ישׂראל. חשיבוּת מיוּחדת לסעיף זה, שהוּא מכּיר בּמציאוּת של זרמי תרבּוּתיים שוֹנים וּבזכוּתם לפעוּלה אוֹטוֹנוֹמית – הכּרה אשר לא נתעכּלה עדיין בּכמה חוּגים שבּישוּב.

חיוּב ה': שויוֹן כּל הבּוֹגרים בּכנסת ישׂראל. “כּל אדם, איש אוֹ אשה, אשר מלאוּ לוֹ שמוֹנה-עשׂרה שנה”. הקץ לויכּוּח על “זכוּת” האשה!

ֹ______

ואֵלוּ פּגימוֹתיה העיקריוֹת של החוּקה:

1. העדפת תקציב הרבּנוּת על שאר סעיפי התקציב. אין המחוֹקק מסתפּק בּזה שהוּא מכניס את סיפּוּק צרכי הדת לתוֹך חוּג הענינים של הקהילה הלאוּמית, אינוֹ מסתפּק בּזה שכּל חלק מחברי הקהילה רשאי לתבּוֹע את סיפּוּק צרכיו הדתיים והתרבּוּתיים בּאוֹפן יחסי למספּר חבריו, ושוּרת ההגיוֹן נוֹתנת שבּמידה כּזוֹ – ורק בּמידה כּזוֹ – חייבת האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית לפרנס גם את הרבּנוּת. הוּא מעמיד את הדאגה להחזקת משׂרד הרבּנוּת בּראש הדאגוֹת התקציביוֹת של הקהילה ושל אסיפת הנבחרים ורוֹתם את כּל המוֹסדוֹת בּעוֹל זה. יוֹצא שתקציב הרבּנוּת עדיף גם מתקציב החינוּך, מפּרנסת יתוֹמים, מטיפּוּל בּחוֹלים וכיוֹצא בּזה.

2. המסים העקיפים תוֹפסים מקוֹם ניכּר בּשיטת המסים הנוֹפלים למעמסה דוקא על המוֹני העם, וּמשחררים את השכבוֹת “הגבוֹהוֹת”, בּעלוֹת היכוֹלת. ה“טַכּסא”⁴ המפוּרסמת, שמצצה את לשד העניים והאביוֹנים בּישׂראל, עדיין נשארת כּעמוּד-התווך של שיטת-המסים, אשר בּית הרבּנוּת נשען עליה. הזיווּג הזה בּין דת ישׂראל וּבין “מסים בּלתי-ישרים” (כּשמם כּן הם!) הוּא להוָתם של המוֹני ישׂראל וּלאי-כּבוֹדה של דת ישׂראל אשר לשמה הם נגבּים!

3. חיזוּק החלוּקה ל“שבטים” בּישׂראל. המחוֹקק אינוֹ פּוֹסק מדאגה להבטיח את זכוּיוֹתיה של העדה הספרדית. כּאילוּ אין לסמוֹך על כּוֹחה של המציאוּת ה“שבט”ית ויש צוֹרך לקבעה לנצח-נצחים בּחוּקה. אגב, חלוּקה זוֹ של היהדוּת לאשכּנזים ולספרדים מַפקירה למעשׂה את כּל שאר ה“גזעים” שבּקרבּנוּ וּמכריחה אוֹתם לבקש חסוּת בּצל אחד משני הגזעים ה“שליטים”!

4. והקשה בכוּלם: כּפיפוּת האוֹרגנים העליוֹנים של האוֹטוֹנוֹמיה העברית לרָשוּת: אסיפת הנבחרים תקבּע אמנם “את שיטת הגביוֹת ואת הסכוּם המַכּסימלי של כּל מס אוֹ תשלוּם, שיש להטילו בּצו”, אלא שצו זה יקבּל תוֹקף בּהוֹדיע הנציב העליוֹן שהוּא מאַשרוֹ, וּכמוֹ כן – “התקציב שנתקבּל על ידיד אסיפת הנבחרים יוּגש לנציב העליוֹן לשם אישוּר והוּא לא יקבּל תוֹקף עד אישוּרוֹ”; ו“תקציבה של כּל קהילה יוּגש לאישוּר למוֹשל המחוֹז והוּא לא יקבּל תוֹקף עד אישוּרוֹ”; כּאן מקוֹם התוֹרפה של החוּקה כּוּלה. כּאן הפּתח לכל נרגן, לכל מהרס וּמחריב אשר לא יֵצא מתוֹך האִרגוּן הלאוּמי אלא יחתוֹר תחתיו מִבִּפנים. כּאן ההזמנה לריצה אל הרָשוּת, ולעשׂוֹת את השלטוֹנוֹת לפּוֹסקים וּלמכריעים בּקרבּנוּ. מכּאן צפוּיה כּל התנקשוּת בּאוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית. והשתחררוּת מסעיפים אלה – בּעיקר למעשׂה – היא מצוה ראשוֹנה של בּיצוּר כּנסת ישׂראל.

עשׂר שנים. צעדי צב. תוּרגמנות וּפרשנוּת. וּלבסוֹף – גם סעיפים לפגם. ואף על פּי כן – לא לשוא היה הטוֹרח. כּמה פּעמים היינוּ בּעיני עצמנוּ מגוּחכים ועלוּבים על שאנוּ מטפּלים בּאִרגוּן רוֹפף וחסר-אוֹנים זה. כּמה פּעמים שאלנוּ את עצמנוּ: לְמָה אנוּ עמלים? כּמה פּעמים התגלגלנוּ אחוֹרנית כּאוֹתה נמלה עם נטל משׂאה. אוּלם המשׂא לא נעזב. הוּא הוּבא עד לתחנה. לא תחנת המטרה, אוּלם תחנת החיבּוּר. הנטל לא יֵקל, אוּלם נסיגה אחוֹרנית לא תהיה. צריך להחליף כּוֹח, ואת הנאדות למלא יין. צריך יהיה לדאוֹג גם לשלימוּת הנאדוֹת וגם לטיב היין. הישוּב העוֹבד יצטרך לדאוֹג לכך, שהיין יהיה מיקביו. עוֹד רבּוֹת התחנוֹת בּדרך. וּבאחת התחנוֹת הקרוֹבוֹת תעמיס על עצמה כּנסת ישׂראל את דאגת החינוּך והבּריאוּת. והדרך מוֹבילה הלאה: אל הכּפר היהוּדי והעיריה היהוּדית. כּמאמר אוּסישקין: הקהילה תהיה לעיריה, והעיריה – קהילה, ואז תוֹפיע המהדוּרה המתוּקנת של תקנוֹת כּנסת ישׂראל.

טבת תרפ"ח.

במשטר ה“קונסולידציה”

מאת

ברל כצנלסון

---

בּא-כּוֹחוֹ שׁל מי?

מאת

ברל כצנלסון

¹

הגיע לידי גליוֹן “הארץ” וּבוֹ פּרטים של משפּט קרקעוֹת בּבית-הדין המחוֹזי בּחיפה.

המשפּט מעַנין מכּמה בּחינוֹת. הנדוֹן: תשלוּם פּיצוּיים בּעד חלקת אדמה שהוּפקעה לפני כ"א שנה על ידי הממשלה התוּרכּית. והחלקה אינה חלקת אדמה סתם, אלא שטח שעליו עוֹמדים וקיימים בּניני מסילת-הבּרזל בּחיפה. המידַיינים, ממשלת ארץ-ישׂראל וּגברת בּריטית. ולא גברת בּריטִית סתם, אלא מרת טמפּלטוֹן, כּלוֹמר, אלמנתוֹ של סיר לוֹרנס אוֹליפַנט², אנגלי מפוּרסם זה (משער אני, כי הוּא מפוּרסם הרבּה יוֹתר בּין בּני עמנוּ מאשר בּעמו וּבארצוֹ), שחש איזוֹ קרבה משוּנה לארץ-ישׂראל וגם לישׂראל עצמוֹ ועסק בּציוֹנוּת מדינית וּבהגירה יהוּדית שלוֹשים וחמש שנה לפני היוֹת הצהרת בּלפוּר.

אוּלם לא אלה עוֹררוּ בּי הפּעם ענין מיוּחד. לא הצד הרוֹמַנטי שבּשם בּעלה של האשה התוֹבעת, לא הצד המשפּטי שבּתביעה ואף לא אוֹתה השאלה המענינת, המתעוֹררת לרגל המשפּט: חמישה-עשׂר הדוּנמים הללוּ שהתוֹבעת מעריכה אוֹתם עכשיו בּשלוֹשים וּשנים אלף לירה ויוֹתר (כּאלפּיִם וּמאתים לירה הדוּנם!), מה שוּלם בּעדם בּשעת הקניה? (נוֹשׂא מעַנין למחַשבי חשבּוֹנוֹת וּלחוֹקרי עניני הרֶנטה הקרקעית בּארץ ישׂראל!)

אוּלם תשׂוּמת-לבּי הוּפנתה לשני פּרטים צדדיים, צדדיים בּהחלט, שסוּפּרוּ אגב אוּרחא בּהרצאת דברי המשפּט. והם:

א. כּאחד התוֹבעים הפּרטיים מצד מרת טמפּלטוֹן הוֹפיע בּבית-הדין מר סאקר, חבר ההנהלה הציוֹנית.

ב. חבר ההנהלה הציוֹנית, שהוֹפיע כּתוֹבע פּרטי בּבית-הדין, נתבּקש שם אגב אוּרחא להגדיר את מַהוּת המוּשׂג מַנדט. תשוּבתוֹ המענינת עוֹררה את בּא-כּוֹח הממשלה לציין, כּי “הוּא מקוה שהניסוּח הזה לא ניתן בּשם ההנהלה הציוֹנית”. ועל זאת השיב חבר ההנהלה הציוֹנית, כּי הוּא “מוֹפיע כּאן כּבא-כּוֹחה של הגברת טמפּלטוֹן ולא בּשמה של ההנהלה הציוֹנית”.

______

אין לי אלא מה שהכַּתב מספּר לתוּמוֹ. אוּלם גם למקרא המעט הזה נתגלוּ כּמה פּליאוֹת וּשאלוֹת שאיני פּטוּר מהביאן לפני הקוֹרא.

פּליאה ראשוֹנה היתה: חריצוּתוֹ של מר סאקר. אמנם שמענוּ עליה מראש. נתקיים בּנוּ: ראית איש חרוּץ בּמלאכתוֹ – בּראש ההנהלה הציוֹנית יתיצב. בּחריצוּתוֹ זוֹ תלוּ את תקווֹתיהם תוֹמכיו וּבוֹחריו, אוּלם מה שנתגלה לפנינוּ עוֹבר גם את גבוּל התקווֹת: הקוֹנגרס הט"ו הכניס רפוֹרמה נוֹעזה בּשלטוֹן הציוֹני. בּמקוֹם ההנהלה הרחבה, הענֵפה, כּבדת-התנוּעה, בּאה – השלישיה, המצוּמצמת וקלת-ההחלטה. והנה כּעבוֹר זמן קצר נמצא האחד מן השלישיה³ מיוּתר בּארץ וַיוֹאל לצאת למסעוֹתיו בּשליחוּת קרן-היסוֹד. נשארוּ שנַיִם. וּמהשנַיִם הללוּ אין לנוּ, כּלוֹמר, לציוֹנוּת, אלא אחד וחצי: האחד עוֹבד את מחצית יוֹמוֹ בּמשׂרדוֹ הפּרטי כּעוֹרך-דין וּמחצית יוֹמוֹ השנית בּלבד מספּיקה לוֹ כּדי לקפּל תחתיו את מחלקוֹת ההתישבוּת, העבוֹדה, המדיניוּת (את העליה אין נוֹהגים עכשיו להזכּיר) – ונוֹסף עליהן כּל עניני ההנהלה סתם. האין זוֹ חריצוּת מַפליאה? האין לפנינוּ מוֹפת של קימוּץ בּאנשים? גם חסידיו של המשטר הישן חייבים להוֹדוֹת, כּי רוּפּין, אוּסישקין, קפּלנסקי וּשפּרינצק לא גילוּ מעוֹלם מידה כּזוֹ של חריצוּת.

אוּלם פּליאה זוֹ עוֹררה גם שאלה: אם ה“אֶפישֶנסי” של מר סאקר היא כּל כּך גבוֹהה, עד שהוּא, שאך זה הציץ ונכנס לפּרדס הענֵף של המשק החקלאי וּשאר הענינים הישוּביים בּארץ, הנהוּ מקיף עתה את כּל הענינים בּמחצית היוֹם – מה איפוֹא אפשר לקווֹת ממנוּ, אילוּ היה מקדיש לעם ישׂראל גם את מחצית יוֹמוֹ השניה? האוּמנם יסכּימוּ שוֹלחיו וּבוֹחריו וּנתיניו סתם – לוַתר על מחצית היוֹם הזה, המגיע להם? אך אמרתי להיאָחז בּרעיוֹן זה, ונזכּרתי כּי מר סאקר איננוּ, חלילה, עבד לשוֹלחיו, כּי הוּא נמנה על אלה המעטים המאוּשרים, שמשׂכּוּרתם אינה ניתנת מקוּפּת הקהל וּלפיכך הם זוֹכים לעבוֹד את עבוֹדת העם “שלא על מנת לקבּל פּרס”. מִי זה איפוֹא יעֵז לוֹמר לוֹ מה יעשׂה בּזמנוֹ שלוֹ, הפּרטי? הצבא הציוֹני המִסכּן! אין לוֹ אלא להוֹדוֹת למפקד, אשר ניאוֹת להקדיש למענוֹ חלק מזמנוֹ!

וכיון שניתן פּתחוֹן-פּה לשוֹאל, צפה שוּב שאלה: אכן, תנוּעה דַלפָנית כּתנוּעתנוּ הלאוּמית אין לה אלא לקבּל בּהוֹדיה מה שנוֹתנים לה. ואף על פּי כן, כּלוּם אין שיטה זוֹ של חלוּקת-זמנוֹ של המנהיג, חציוֹ לציוֹן וחציוֹ לבּיזנס, עלוּלה להביא לפרקים לידי ניגוּדים וּסתירוֹת, האין יש שהתפקיד האחד יפגע כּלשהוּ בּתפקיד השני? וכאן מתגלה הפּליאה השניה: קיימת חלוּקת-תפקידים מוּפלאה בּין המנהיג וּבין עוֹרך-הדין הפּרטי. מר סאקר הצליח להוֹכיח בּעליל, כּי אין מלכוּת אחת נוֹגעת בּחברתה, וכי המנהיג הציוֹני שבּוֹ אינוֹ מחייב לחלוּטין את העוֹרך-דין החרוּץ.

הלא כּה יספּר הכַּתב:

"בּהמשך הויכּוּחים נתבּקש האדוֹן סאקר מאת אב-בּית-הדין, האדוֹן ליט, להגדיר לוֹ את המוּשׂג “מנדט”. על זה ענה האדוֹן סאקר, שיוֹתר קל להגדיר מה אינוֹ מנדט. לפי דעתוֹ היא צוּרת שלטוֹן עליוֹן (סוּברניוּת) של ממשלה ידוּעה על איזוֹ מדינה. סוּברניוֹת זוֹ היא בּמקרה הנדוֹן בּידי אנגליה, אבל היא מוּגבּלת על ידי המנדט.

איני חכם-משפּטים, ואיני יוֹדע לשם מה פּנה אב-בּית-הדין בּשאלת-חכם זוֹ דוקא לחבר ההנהלה הציוֹנית העוֹמד לפניו, וּלשם מה בּאה התשוּבה המהירה והמוּצלחת הזאת. רשאי אני לסמוֹך על מר סאקר, כּי ודאי הצריכוּ האינטרסים של הקליאֶנט שלוֹ את ניסוּחוֹ זה. על כּל פּנים אין להטיל כּל ספק בּדבר. שבּא-כּוֹחה של הגברת טמפּלטוֹן לא הוּשפּע בּהגדרתוֹ זוֹ מעמדתוֹ הציוֹנית הגבוֹהה.

ואכן, כּשבּא-כּוֹחוֹ של הצד השני, של ממשלת ארץ-ישׂראל, מר דוּכן, העיר על זה: “אני מקוה, כּי הניסוּח הזה לא ניתן בּשם ההנהלה הציוֹנית”, השיב חבר ההנהלה הציוֹנית מיד: “הערה זוֹ אינה מוּבנת לי כּל עיקר. אני מוֹפיע כּאן כּבא-כּוֹחה של הגברת טמפּלטוֹן ולא בּשמה של ההנהלה הציוֹנית”.

הנה כּי כן, התחוּם בּין התפקידים השוֹנים מסוּמן בּדקוּת וּבדיוּק להפליא. ותֵיתי לֵיה למר דוּכן, שגרם להבלטתוֹ. “הארץ” התעבּרה על כּבוֹדוֹ של חבר ההנהלה הציוֹנית וקָבלה מרה על הערתוֹ של מר דוּכן. ללא כּל יסוֹד. לא רק משוּם שאין רחמים בּדין, בּין שני עוֹרכי-דין המתנצחים בּהלכה, ולא רק משוּם ששליח ציבּוּר שמחל על כּבוֹדוֹ – כּבוֹדוֹ מחוּל, אלא גם משוּם שהתוֹצאה החיוּבית הספוּנה בּהערתוֹ זוֹ הלא היא שגרמה לכך שתישָמע לפחוֹת הוֹדעה ברוּרה, כּי הגדרה זוֹ של מַהוּת המנדט אינה בּאה מטעם ההנהלה הציוֹנית, אלא מאת בּא-כּוֹחה של הגברת טמפּלטוֹן. ודאי אין זה מן הנמנע, שגם לאחר זה יבוֹא מי שיהיה זקוּק לכך ויסתייע בּהגדרה המוּצלחת של בּא-כּוֹחה של הגברת טמפּלטוֹן, ואף יתעקש ויגיד כי מחבּר ההגדרה הלֵזוּ נבחר בּמוֹ ידיו של הקוֹנגרס הציוֹני לעמוֹד בּראש הנהלת עניניו בּארץ-ישׂראל, אוּלם אם יִקרה כּזאת, הרי ודאי לא בּעֶטיוֹ של מר דוּכן.

וּפליאה גוֹררת פּליאה. הוֹפעתוֹ הפּוּמבּית הראשוֹנה של מר סאקר בּבית-הדין (לאחר היבּחרוֹ בּקוֹנגרס) גילתה בּבהירוּת רבּה את ההרמוֹניה שבּין תפקידיו המדיניים של בּא-כּוֹח ההסתדרוּת הציוֹנית בּארץ ובין תפקידיו הפּרקליטיים של בּא-כּוֹח הגברת טמפּלטוֹן. והיא שגרמה לי להעיף עין על שאר התפקידים העמוּסים על כּתפיו של מר סאקר, מחוּץ לכל התפקידים שהוּטלוּ עליו על ידי הקוֹנגרס הציוֹני, בּשעת היבּחרוֹ. וּלפי שעה מצאתי, כּי מר סאקר יש לוֹ תפקידים מסוּימים – ולא תפקידי כּבוֹד בּלבד, אלא דוקא “על מנת לקבּל פּרס” – בּחברוֹת אלוּ: “אפּ”ק", “קהילית ציוֹן”, “מפרץ-חיפה”, “חברת החשמל”, סינדיקט למכרוֹת (ים המלח), בּנק איפּוֹתיקאי, בּנק מרכּזי למוֹסדוֹת שיתוּפיים.

ואני מניח, שלא מניתי את כּוּלן.

הפּליאה היא לא בּשפע החברוֹת והעסקים, שמר סאקר הוּא יוֹעצם המשפּטי וּבא-כּוֹחם. הפּליאה היא שוּב בּשטח ההרמוֹניה. כיצד עוֹלים בּד בּבד האינטרסים של כּל החברוֹת הנ“ל ועניניה של ההסתדרוּת הציוֹנית וקרנוֹתיה וּמוֹסדוֹתיה וּמשקיה? הרי לא רק בּין עניניה של מרת טמפּלטוֹן וּבין עניניה המדיניים של הציוֹנוּת יש שתתגלה סתירה. הרי אפשר, למשל, שתתגלה סתירה גם בּין עניני האפּ”ק וּבין עניניה של “קהילית-ציוֹן”, בּין עניני חברת מפרץ-חיפה וּבין עניני קרן הקימת. הלא אפשר שיהיה דין וּדברים, נאמר, בּין חברת החשמל וּבין אחד המשקים של ההסתדרוּת הציוֹנית, ועוֹד יוֹתר הלא אפשר שיתגלה בּמקרה מן המקרים ניגוּד ענינים רציני בּין אחת החברוֹת הנ"ל וּבין ההסתדרוּת הציוֹנית אוֹ אחד ממוֹסדוֹתיה – על עניניהם של מי יגן אז מר סאקר, אשר לא כּשוֹפט עליוֹן הוּא יוֹשב בּינינוּ, אלא המשמש בּשׂכר את כּל אחת מן החברוֹת הנזכּרוֹת, וּבאוֹתה שעה הנהוּ גם בּא-כּוֹח כּבוֹד של ההסתדרוּת הציוֹנית? למי יוּתן משפּט הבּכוֹרה?

וּפליאה זוֹ אינה מוּסבת דוקא למר סאקר, המַשכּין על ידי “אוּניה פּרסוֹנַלית” הרמוֹניה גמוּרה בּין עניני ההנהלה הציוֹנית וּבין כּל מיני מוֹסדוֹת וחברוֹת, בּיניהם גם כּאלה העוֹמדים לגמרי מחוּץ לרשוּתה וּלהשפּעתה של ההסתדרוּת הציוֹנית. תפיסה ציבּוּרית זוֹ, כּשהיא לעצמה, מפליאה אמנם, אוּלם היא אינה עשׂוּיה להפליא אצל מר סאקר, ההוֹלך בּזה, כּנראה, לשיטתוֹ. הפּליאה בּעיקר חלה על אלה האחראים בּמידה מרוּבּה לבחירתוֹ של סאקר והיוֹדעים גם את מצב הענינים מלפני היוֹת המשפּט בּחיפה. האם לא עמדוּ חברי האֶכּסקוּטיבה עצמם בקוֹנגרס על משמר ה“אִינקוֹמפַּטיבּיליטי”⁴, האם לא הגריסוּ גם מוֹצקין⁵ וגם ליפּסקי⁶ את שיניהם בּמלה לוֹעזית איוּמה זוֹ? הרי עם כּל חילוּקי-הדעוֹת בּפּרטים, היתה בּזה כּוָנה מסוּימת וּמוּסכּמת ללמד את העוֹלם הציוֹני, כּי יש תפקידים שאינם מתאחדים בּנוֹשׂא אחד. יש סבוּרים, למשל, כּי אי אפשר להיוֹת פּקיד האֶכּסקוּטיבה אוֹ אפילוּ איזוֹ קרן מרכּזית אוֹ בּנק ציוֹני, ועם זה גם חבר הועד הפּוֹעל הציוֹני. אוּלם כּלוּם ניתן לאַחד בּנוֹשׂא אחד בּאוּת-כּוֹח ושירוּת האינטרסים של חברוֹת קפּיטליסטיוֹת עם בּאוּת-כּוֹח עליוֹנה של התנוּעה הציוֹנית?

ואף זוֹ פּליאה. מר סאקר אוֹהב לזקוֹף לזכוּתוֹ, בּניגוּד לקוֹדמיו, כּי אינוֹ נוֹהג לדבּר סתוּמוֹת. הלָאו שלוֹ לָאו, וההן – הן. האם לא יִפָּלא איפוֹא הדבר, שבּשעה ש“מַמליכיו” של מר סאקר הוֹדיעוּ בּקוֹנגרס, כּי הוּא ניאוֹת לקחת את המַכשלה הציוֹנית תחת ידיו, “בּתנאים”, לא ראוּ כל צוֹרך, לא הוּא ולא תוֹמכיו, להוֹדיע בּין שאר התנאים, שאין הוּא מוּכן להעמיד לשירוּת ההסתדרוּת אלא את מחצית יוֹמוֹ, וכי גם בּשמשוֹ בּכתר של חבר ההנהלה הציוֹנית יוֹסיף להוֹפיע בּבתי-הדין כּתוֹבע פּרטי ויוֹסיף לשרת בּשׂכר כּמה וכמה חברוֹת פּרטיוֹת?

עם עלוֹתוֹ של הרֶז’ים החדש נמצאוּ לוֹ נוֹשׂאי-כּלים רבּים, אשר הכריזוּ על הרוּח האַנגלוֹ-סַכּסית הבּריאה, אשר תשתלט מעתה בּאַדמיניסטרציה הציוֹנית, על המטאטא הכּבּיר אשר יטאטא השמד את המנהיגים והיחסים “הסוֹביטיים” שהשתלטוּ, כּידוּע, בּימי אוּסישקין ורוּפין וּבאי-כּוֹח אגף העבוֹדה – ישׂמחוּ עתה כּל המנצחים בּמתנת חלקם-חלקנוּ: בּהבראה החברתית, בּבּצרוֹן המשקי וּבפּרסטיז’ה המוּסרית של המשטר החדש.

ארזה, ט“ז בּאדר [תרפ”ח].

---

לחג העשׂוֹר

מאת

ברל כצנלסון

¹

(בּיום חג “החלוּץ”)

המציאוּת העברית אינה מחכּה למהפּכה: היא מוּהפּכה וּבטֵלה מתוֹכה. צריך להתחיל מחָדש. מאָלף.

בּוֹדדים הם העברים היחידים הפּשוּטים האלה; ספוּרים, אבל ישנם. חדשים הם; סוּג חדש בּקרב בּני-ישׂראל…

תתבּרך האוּמה הדווּיה, החוֹלה, המקוּלקלה, אם בּנים אלה, ולוּ אך אחדים, נוֹלדוּ לה לעת זקנתה. נס גדוֹל יש פּה וּמי יוֹדע, אפשר שבּאמת עוֹד לא אָבדה…

י. ח. בּרנר

כּכה ראה יוֹסף חיים בּרנר את ראשיתה של העליה השניה. כּכה ראה לנפשה. הוּא, ה“מתיאש” וה“כּוֹפר”, אשר יאוּשוֹ זרע גבוּרה קשת-עוֹרף, אשר כּפירתוֹ גייסה ממחבוֹאיהם את כּל ניצוֹצוֹת האמוּנה, אשר פּסק-דינוֹ הקטלני נסתיים בּ“אוֹתוֹ האף-על-פּי-כן, שצריך לבוֹא תמיד בּסוֹף כּל החשבּוֹנוֹת השליליים”, הוּא הכּיר בּ“נס”, חרד אליו מרחוֹק וגם מקרוֹב, וכרך את נפשוֹ מסביב ל“אפשר” האחרוֹן הזה. היה בּוֹ בּ“אפשר” מפוּקפּק זה כּדי לאַמץ וּלדַרבּן וּלהפיח רוּח גבוּרה ועמידה עד הסוֹף יוֹתר מאשר בּכל “התקווֹת” הרוֹממוֹת של אחרים.

אוּלם כּדי שה“אפשר” לא יתבּדה, צריך ש“הבּוֹדדים” ו“הספוּרים” לא ישקטוּ בּבדידוּתם. מיחידים יהיוּ למעטים, וּממעטים לרבּים, עד אשר יהיוּ לעם. ההוָיה העוֹבדת הארץ-ישׂראלית, המתהווה בּבדידוּתה כּנחלת יחידים, צריכה לצאת לרשוּת הרבּים ולהיוֹת לנחלת רבּים. מן היחידים אל הרבּים, ליצירת מעמד-עוֹבדים בּדרך אל העם, אל ה“ואעשׂה אוֹתך לגוֹי גדוֹל” – זהוּ יעוּדוֹ ההיסטוֹרי של “החלוּץ”.

אחרי קיוּם של עשׂר שנים עוֹד נמצא “החלוּץ” אך בּראשית דרכּוֹ זוֹ. אך השינוּיים אשר בּאוּ בּגללוֹ בּנוּ וּבמפעלנוּ, בּמצבה של ארץ-ישׂראל, בּציוֹנוּת, בּישׂראל בּגוֹלה – עצוּמים ורבּים הם.

אילוּ היה מי שהוּא בּא לפני עשׂרים וחמש שנים, לאחר היאוּש הגדוֹל בּציוֹנוּת ששמוֹ “אוּגַנדה” (חזיוֹן שבּעצם הדבר הוּא חוֹזר ותוֹקף מפּעם לפעם אחרי “נצחוֹנוֹת” פּוֹליטיים ועוֹשׂה שַמוֹת בּציוֹנוּת, אלא שבּימינוּ יש כּבר התחלה של מפעל חלוּצי ארץ-ישׂראלי העוֹמד בּפניו), אוֹ בּימי מקסם המהפּכה הרוּסית של 1905, אוֹ בּימי התגבּשוּת האידיאוֹלוֹגיה הלאוּמית הסוּרוֹגַטית, שאינה רוֹצה בּטמיעה ואינה מאמינה בּגאוּלה, האוֹמרת, לפיכך, כּי אין משיח לישׂראל וּמוַתרת על קניני התרבּוּת הראשוֹניים של האוּמה; – אילוּ בּא מישהוּ בּאוֹתן השנים אלינוּ, המהלכים כּזרים בּעוֹלם-לא-לנוּ, – זרים לשְכֵחֵי-ציוֹן וזרים לא פּחוֹת מהם לציוֹנים – בּוֹדדים בּין קרוֹבים ורעים, ונוֹשׂאים בּמחבוֹאי נפשנוּ את ההחלטה המוּזרה לצאת ולעלוֹת ויהי מה, מבּלי דעת את הארץ, מבּלי דעת מה יֵעשׂה בּה ואם יש למצוֹא בּה אחיזה כּל-שהיא, אלא מתוֹך החלטה אחרוֹנה של שׂריפת גשרים, מתוֹך אי-הכנעה בּפני גזירת הכּלָיה והטמיעה; אילוּ בּא זה ואמר, כּי עוֹד כּמחצית ימי דוֹר-אנוֹש ולא עוֹד יחידים תהיוּ, וּבעקבוֹתיכם יֵצאוּ אלפים וּרבבוֹת, בּחוּרים ובחוּרוֹת, אשר ילַבּוּ את הגחלת העוֹממת ויפיחוּ מחדש את מדוּרת-הגאוּלה, – מי מבּני דוֹרנוּ, מי מן הכּוֹפרים וּמַלעיגים וּמי מן האבלים ועוֹמדים על עברי פּי היאוּש, היה מאמין לוֹ?

אוֹ אילוּ בּא זה אלינוּ, לאלה שראוּ בּהתרוֹקן משכּנוֹתיה של הספרוּת העברית, לאלה שראוּ את עצמם כּקוֹראים עברים אחרוֹנים, ואמר לנוּ, כּי לא רחוֹקים הימים אשר אחרוֹנים אלה יהיוּ ראשוֹנים לדוֹר קוֹראים חדש, לספרוּת-בּת-חיים, לספרוּת דלה וּזעוּמה, אוּלם מגייסת חֲיָלוֹת, אשר קוֹראהּ אינוֹ קוֹרא-סתם, וסוֹפרה אינוֹ סוֹפר-סתם, אלא שניהם כּאחד חיים בּצותא חיי מפעל וכיבּוּש – האם לא כּלוֹעג למשבַּתנוּ היינוּ רוֹאים את המבשׂר?

והפּלא הזה קם ונהיָה. לעינינוּ.

לא יד-חרוּצים, יד אוּמנים וּמדריכים גידלה וטיפּחה אוֹתוֹ. ספיח עלה, אין העין, עינה של התנוּעה וּמנהיגיה, חסה עליו. מוּתר להכאיב ולפצוֹע, לעקוֹר, לתלוֹש, להשמיד. אין דבר, עשׂב-בּר האם יחסר? אחרי מה וּמי לא רדפה התנוּעה הציוֹנית, אחרי מי לא היתה מחַזרת, לתביעוֹת ולדרישוֹת של מי לא הרכּינה אוֹזן – רק התנוּעה החלוּצית, “הגדֵלה מאליה” – בּה בּטחוּ, כּי לא תחסר, כּי לא תחדל. על היעדרוֹ של החלוּץ ועל פּחיתתוֹ לא קוֹננוּ. אדרבּא, יש חוֹששים לריבּויוֹ, חלילה, לתקפּוֹ, להשפּעתוֹ, ל“פּריבילגיוֹת” שהוּא זוֹכה בּהן. חוֹששים לפעמים לעצם מציאוּתוֹ, שאינה נוֹתנת מנוּחה, הגוֹרמת לתביעוֹת וּלחוֹבוֹת חדשים. ואין איש מעלה על הדעת כּי חזיוֹן זה, היוֹצא דוֹפן בּציוֹנוּת הרשמית, שלא עליו היא עוֹשׂה את חשבּוֹנוֹתיה ולא לפי צרכיו היא מכוונת את פּעוּלוֹתיה – הוּא הוּא “חנינא בּנִי” המסתפּק בּקב חרוּבים, ואשר בּשבילוֹ, כּלוֹמר, עליו העוֹלם הארץ-ישׂראלי קיים. טוֹל כּיוֹם מן המפעל הארץ-ישׂראלי את החלוּץ, ונוֹכחת מה החלל הריק אשר ישאר.

אוּלם ה“ספיח” הזה שרוּח העבוֹדה הארץ-ישׂראלית נשׂאַתוּ וַתזרעהוּ בּשׂדוֹת הגוֹלה – לא הסתפּק בּיבוּל שהחזיר לאמוֹ-הוֹרתוֹ, הוּא היה לגוֹרם של ממש בּחיי הגוֹלה היהוּדית. הוּא שעשׂה את ארץ-ישׂראל החיה קבע בּחיים היהוּדיים: לא ציוֹנוּת מדינית, לא זייאניזם ולא רביזיוֹניזם אלא ארץ-ישׂראל חיה, הקיימת, העוֹבדת. מה שעשׂה הרצל לרעיוֹן הציוֹנוּת המדינית, שהוֹציאה מרשוּת המעטים לרשוּת הרבּים – עשׂה החלוּץ בּמאמצים קוֹלקטיביים לרעיוֹן ההגשמה האישית הארץ-ישׂראלית.

זכה החלוּץ שבּוֹ וּבגללוֹ תתקיים ההבטחה: עתידה ארץ-ישׂראל שתתפּשט בּכל הארצוֹת.

היוּ ימים והגוֹלה היהוּדית ידעה את הציוֹנוּת: את השקל, את יוֹשב-ראש האגוּדה, את ה“דֶלֶגַט”, את “המוּרשה”. והנה בּאים ימים, לכאוֹרה ימים של אנדרלָמוּסיה והרס, ימים אשר בּעל-הבּית הציוֹני הוֹלך תֶמֶס, והמשׂכּיל העברי “עיף” מעבריוּתוֹ ודוֹאג לתכלית ילדיו ושוֹלח אוֹתם לגימנסיה לוֹעזית, ואֵי-מזה צמחוּ אלה “בּני-הפּקוּעה”:² הכּפרה! לעבוֹדת הגוּף! ו“הכשרה” וּ“קבוּצה” ו“קבּלנוּת” וּ“מחצבה”, וחטיבת עצים בּיערוֹת רוּסיה, ועברית וספרוּת-הארץ! את אלה מי גידל?

אחינוּ-מנַדינוּ וּמקטרגינוּ סוֹפדים וּמקוֹננים: כּברת-ארץ פּעוּטה זוֹ, ארץ סלעים וחוֹרב וּמסכּנוּת, מוֹצצת את לשדוֹ של העם. הב-הב! אמצעים ואנשים. צר להם בּצערוֹ של ישׂראל הנתבּע ונוֹתן וּמידלדל וּמתרוֹקן כּביכוֹל.

והמקוֹננים עוֹצמים בּמתכּוון עין מֵראוֹת, מה ארץ-ישׂראל של היוֹם, הקטנה והדלה והרעבה, נוֹתנת כּיוֹם לגוֹלה: אמוּנה. אידיאה המזיזה סלעים.

ולא מבּחינה שלנוּ בּלבד היא הנתינה, מבּחינת שמירת אש-התמיד לבל-תכבּה, מבּחינת הגיוּס וההפעלה של כּוֹחוֹת הגאוּלה החבוּיים בּמעמקי האוּמה.

האם לא החזיוֹן האנוֹשי של החלוּץ, כּשהוּא לעצמוֹ, זוֹקף את הקוֹמה הישׂראלית בּגוֹלה? האם הוָיתוֹ המוּסרית בּימים של הרס כּלכּלי והתנַוונוּת חברתית – לא היתה לעמוּד אש לגוֹלה עצמה? האם לא בּימי “וַלוּטה” וּספּקוּלציה עוֹלמית יצר “החלוּץ” פּינוֹת עמל וחיי-רעיוֹן וּבריחה מן הבּצע, וּמן הסוֹחר, וּמן התלישוּת? האם לא הביא “החלוּץ” עוֹלם של מוּשׂגים חדשים לרחוֹב היהוּדי, מוּשׂגים אשר המפלגוֹת הבּעלי-בּתיוֹת וגם מפלגוֹת הפּוֹעלים לא ידעוּם?

ה“בּוּנד” הרים מאשפּוֹת את הפּוֹעל, את המשרת. אוּלם את היחס לעבוֹדה עצמה לא שינה. את שליטתוֹ בּרחוֹב היהוּדי בּיקש לא על ידי כּיבּוּשי עבוֹדה בּשׂדירוֹת המתַווכוֹת והאַוריריוֹת, אלא על ידי הטלת מרוּתוֹ הפּוֹליטית על החיים כּמוֹ שהם. בּפני התמוֹטטוּת עמדוֹת העבוֹדה בּחיי החברה היהוּדית, בּפני הדֶקלַסַציה של הפּוֹעל היהוּדי וּמעברוֹ למעמדוֹת-התיווּך – לא עמד.

“החלוּץ” הרים את העבוֹדה מאשפּתוֹת. הוּא העמידה בּמרכּז חיי האוּמה. הוּא הלך וכבש לה בּלי הרף שׂדירוֹת חדשוֹת בּחברה. הוּא עשׂה את הנוֹער היהוּדי גשר למעמד-העבוֹדה העברי, לאוּמה העוֹבדת העתידה לקוּם.

ואת מוּשׂגי המוּסר והחברה של עוֹלם-העבוֹדה העתיד כּרך “החלוּץ”, מטבע בּרייתוֹ, עם ארץ-ישׂראל. ולא כּדבר-שׂפתים, אלא כּאוֹרח-חיים. וּבזה עשׂה את ארץ-ישׂראל, גם לאלה שלא ידעוּה, גם לאלה אשר שׂטמוּה, לסמל הערכים המוּסריים והחברתיים החדשים. כּך נעץ “החלוּץ” את הקנה של ארץ-ישׂראל בּאדמת-הגוֹלה.

וּבמידה ש“החלוּץ” היה שליחה של ארץ-ישׂראל, כּן העמיק שלוּחוֹתיו. הוּא חתר אל מתחת מבצרי האוֹיב. האם לא תכּירוּ את פּרי פּעוּלתוֹ בּ“אַרט”³? האם לא תכּירוּהוּ בּקוֹאוֹפּרציה היצרנית של ה“בּוּנד” בּפּוֹלין? האם לא תכּירוּהוּ בּהתישבוּת בּססס“ר? האם לא תכּירוּהוּ בּהצהרה החדשה על מדינה יהוּדית בּסיבּיר⁴? אכן, נַפתוּלי-שאוֹל נפתלת הגוֹלה האנטי-ציוֹנית עם ארץ-ישׂראל, וּכדי לגבוֹר עליה אין די בּכפירה, וּבסירוּס, וּבקטרוּג וּברדיפה עד חרמה, וּבגזירוֹת וּבגירוּשים, אין די בּמַפּלוֹתינוּ האמיתיוֹת והמדוּמוֹת, הכרח לאחוֹז דוקא בּנשקה של ארץ-ישׂראל. עוֹד משה נאדיר⁵, אוֹרחה של היֶבסקציה, מנחם את עצמוֹ וּמתפּאר בּהתישבוּת-ללא-אידיאליזם. ועוֹד בּרגלסוֹן מקוֹנן על החריצוּת והמסירוּת של תל-חי שבִּקְרים המוּפנה כּלפּי ארץ-ישׂראל, והנה בּא שמוּאל וייצמן⁶, מראשי ה”אוֹזיט“⁷, ותוֹבע 600 בּחוּרים (לא חלוּצים, חלילה) לכיבּוּש ערבוֹת-סיבּיר למען מדינת עשׂרת השבטים החדשים. ורק אצלנוּ, בּרחבי התנוּעה הציוֹנית, מעריכים כּל כּך בּזוֹל את מוֹח-העצמוֹת החלוּצי. סוֹמכים על היש והמצוּי ואין רוֹאים את ה”נס" שבּדבר, את “נס פּך השמן” שבּימינוּ, ואין מעלים על הדעת כי אפילוּ פּך השמן הזה טעוּן תחוּסה. אין חוֹששים כּלל, פּן לא יקוּם הנס פּעמַיִם.

______

העת חג לנוּ?

עוֹד שערי הארץ סגוּרים בּפני הבּא. עוֹד דוֹחים וּמרחיקים בּידים כּל תקוה להתישבוּת עוֹבדים חדשה. עוֹד שוֹמרים מכּל משמר על הקרן הקימת פּן תפרוֹץ חלילה את הגדרים אשר גדרוּ לפניה לבל תבקש דרכים לגאוּלת קרקעוֹת חדשוֹת, כּאשר, כּידוּע, “אין לנוּ חוֹסר בּקרקע” וּ“מחלקת ההתישבוּת אינה צריכה לכך”; עוֹד “משׂמאל” וּ“מימין” – מאוֹיבי הציוֹנוּת בּמחנה הפּוֹעלים וּמאוֹיבי הפּוֹעלים בּמחנה הציוֹנים – חוֹגגים אצלנוּ את ה“נצחוֹן” על תנוּעת “החלוּץ” המדוּקרת; נוֹשׂאי-כּליהם המנַצחים, האַפּוֹסטוֹלים של הרוּחוֹת המנשבוֹת, הרצים להנאתם אחרי כּל מרכּבת-אדוֹנים מקוּשטת – לתוּמם ושלא לתוּמם, על מנת ושלא על מנת לקבּל פּרס – וכל מי שנכוה פּעם מגחלתה של התנוּעה החלוּצית, כּוּלם, כּוּלם מוֹדיעים וּמכריזים בּקוֹל תרוּעה: ספוּ תמוּ ימי “החלוּץ”, חלפה שעתוֹ. וּמבשׂרי התקוּפוֹת מבשׂרים ואוֹמרים: התקוּפה החדשה הנה בּאה, והראָיה – וּבראיוֹת אין מחסוֹר, שעה שעה וּראָיה שלה. מר סאקר, הדַבּר-לשעה של ההסתדרוּת הציוֹנית העוֹלמית, מכריז על “האוֹפּטימיזם לעתיד” שלוֹ וּמגלה למעשׂה – עד כּדי פּסימיוּת מחרידה – אפס-כּל-דרך ואפס-בּקשת-דרך בּהוֹוה, מכריז בּשערים, כּי בּטרם עבוֹר שלוֹש שנים אין לדבּר על עליה. זהוּ פּרצוּפה של הציוֹנוּת השלטת, הרשמית, אשר עיפה נפשה למפעל החלוּצי והכּיבּוּשי, ועל גבּי נחשוֹל עייפוּתה ודלדוּל רצוֹנה והתמוֹטטוּת אמוּנתה הוּרם מר סאקר אל על.

וּבמחנה עצמוֹ – מצוּקת נפש והתחבּטוּת בּכּלוּב, וּמוֹצא לכּוֹחוֹת אין, והנחשלים רבּוּ. והאוֹיב אוֹרב. וּקטני האמוּנה מעוּטי השרשים וקלי-המירוֹץ נשמטים ונוֹדדים, והשוּרוֹת מתכּווצוֹת, והשמים קוֹדרים.

וּבשעה זוֹ בּא “החלוּץ” וּמטיל עלינוּ את חגוֹ-חגנוּ. היוּחג?

כּן, חוֹג יוּחג. כּהנה וכהנה עוֹד תעבוֹרנה על ראשנוּ; נשׂיאים ורוּחוֹת ללא גשמים. נַחשוֹלים גאים ועקָרים, ועמוּדי אבק וחוֹל מתנשׂאים. לא זוֹ הקוּבּעת הראשוֹנה ולא זוֹ האחרוֹנה. וּמן הצוֹרך ל“החלוּץ” שיִלמד לעמוֹד בּפני הנחשוֹלים הללוּ. שילמד גם להדפם אחוֹר, שידע את כּוֹחוֹ ואת ערכּוֹ, לא ירכּין את ראשוֹ גם בּשעוֹת צרה ונסיוֹן בּפני רוּחוֹת החלוֹף, שלא ישכּח את עברוֹ ויחזה את עתידוֹ.

ויִישר כּוֹחם של אנשי “החלוּץ” שלא חיכּוּ לימים טוֹבים וקבעוּ את שנת המיצר והנסיוֹן לשנת-העשׂוֹר. לא נדקדק אִתם בּעניני תאריכים⁸ ולא נתבּע אוֹתם לדין על אשר לא הביאוּ בּחשבּוֹן את יצירתוֹ של “החלוּץ” האמריקאי, זה שקדם ל“החלוּץ” האירוֹפּי וגם הקדים להעלוֹת את חבריו לארץ, עם סערת התנדבוּת הגדוּדים העברים⁹. הוּרגלנוּ לחוֹסר דיוּק בּקביעת מוֹעדים בּתנוּעתנוּ. נוַתר גם הפּעם, לא זה העיקר. העיקר, כּי לא רפוּ ידיו של “החלוּץ”, כּי לא פּגה אמוּנתוֹ בּארץ וּבעצמוֹ, כּי בּשעת קדרוּת הבין להניף את הדגל בּידים נאמנוֹת, וּבשעת רפיוֹן לא שכח את צו-הבּצרוֹן והכּיבּוּש.

וּבצדק נפתחת שנת-החג עם התקדש יוֹם תל-חי. זה היוֹם ההיסטוֹרי הצעיר בּלוּחוֹ של ישׂראל. לא יוֹם-הצהרה ולא יוֹם-מַנדט, לא יוֹם “שניתן” לישׂראל מסַמל את התנוּעה החלוּצית, כּי אם יוֹם שישׂראל נתן לעצמוֹ. יוֹם אשר בּוֹ חידש וקידש ישׂראל הצעיר את הצו הקדוּם: “אחרוֹנים נישאר על החוֹמה”. והאחרוֹנים היוּ לראשוֹנים.

אדר תרפ"ח.

---

חבלי תנוּעה וּשׂכרם

מאת

ברל כצנלסון

¹

(נאוּם בּאסיפת “אחדוּת-העבוֹדה” לכבוֹד אֶמיל וַנדרוֶלדה², כ“ד בּניסן תרפ”ח)

מוּבטחני כּי אבּיע את הרגשת כּוּלכם בּצייני כּי אוֹרחנוּ החשוּב, אחד הכּוֹחוֹת המעוּלים בּתנוּעה הסוֹציאליסטית העוֹלמית, ניגש לענינינוּ בּארץ לא רק מתוֹך הבנה מדינית וחברתית רחבה, אלא גם בּלב ער וּבתפיסה מהירה. היה לנוּ סיפּוּק רב בּשתי אסיפוֹתינוּ, אמש והבּוֹקר. אוּלם הסיפּוּק אינוֹ רק בּזה שנעים לשמוֹע דברי הוֹקרה והבנה ליצירתנוּ ולָאֳפי תנוּעתנוּ כּוּלה. היה משהוּ יוֹתר מזה. אַרשה לעצמי לקרוֹא לזה בּשם “נקמה”, אם כּי נקמה מיוּחדת בּמינה, נקמת הרוּח.

זה שלוֹשים שנה קיימת תנוּעתנוּ, הציוֹנית-סוֹציאליסטית. מיד לאחר הקוֹנגרס הציוֹני הראשוֹן פּירסם מוֹרנוּ ורבּנוּ נחמן סירקין את ספרוֹ על “מדינת היהוּדים הסוֹציאליסטית”³. רוֹדפים ואוֹיבים לא חסרוּ לתנוּעתנוּ מעוֹדה. נרדפנוּ על יהדוּתנוּ, נרדפנוּ על סוֹציאַליוּתנוּ, נרדפנוּ על צואר מאת הממשלה הרוּסית הצארית, ואנוּ נרדפים ומעוּנים על ידי הממשלה הרוּסית הקוֹמוּניסטית. את הרדיפוֹת והמכּוֹת מידי שׂוֹנאי ישׂראל ושׂוֹנאי הפּוֹעלים קיבּלנוּ כּדבר המגיע לנוּ. אוּלם בּחלקנוּ נפלוּ גם יסוּרים ממין מיוּחד, יסוּרים מידי אחים למעמד ולאוּמה. שוּם רדיפוֹת לא הכאיבוּ לנוּ כּל כּך כּמוֹ אוֹתה הזרוּת והאיבה שבּה נפגשנוּ מראשיתנוּ בּחוּגי הסוֹציאליזם העוֹלמי וּבתוֹך האינטליגנציה הסוֹציאליסטית היהוּדית עצמה. ואיזה תוֹתחים לא הוּצאוּ כּנגדנוּ! ראשית, שללוּ את עצם קיוּמנוּ הלאוּמי. אדם כּקאוּטסקי⁴ בּיזבּז לא מעט עמל כּדי להוֹכיח כּי אוּמה עברית אינה קיימת כּלל בּמציאוּת. רצוֹננוּ לחיוֹת חיים לאוּמיים עצמיים הוּכרז לדבר העוֹמד בּניגוּד לסוֹציאליזם. בּימי שלטוֹנוֹ של עבּד-אל-חמיד גינוּ את תנוּעתנוּ על שהיא שוֹאפת לארץ שבּה שוֹלט השׂוּלטן התוּרכּי, כּשם שעכשיו מגנים אוֹתנוּ על שאנוּ רוֹצים בּארץ הנתוּנה בּידי המַנדט הבּריטי. אִיימוּ עלינוּ כּי בּלכתנוּ לארץ הרת-דתוֹת נהיה טרף לקלריקליזם. ואסיפה זוֹ הלא מעידה למדי, מה גדוֹל כּוֹח הקלריקליזם בּארץ! אמרוּ לנוּ, כּי כּל התנוּעה הציוֹנית אינה אלא אמצעי בּידי הקפּיטל הגדוֹל למשוֹך פּוֹעלים זוֹלים, הנוֹחים לניצוּל. ואתם, הניצבים כּאן, הלא יוֹדעים בּאיזוֹ מידה “מוֹשך” אוֹתנוּ הנה הקפּיטל הגדוֹל, ועד כּמה הפּוֹעל היהוּדי בּארץ-ישׂראל הנהוּ חוֹמר נוֹח לניצוּל. כּל הנימוּקים הללוּ אינם מעוֹררים עכשיו אלא צחוֹק, אוּלם בּשעתם כּמה הרבּוּ להשתמש בּהם, כּדי להבאיש את ריח תנוּעתנוּ בּעיני העוֹלם וקוֹדם כּל בּעיני הפּוֹעל היהוּדי עצמוֹ. את תנוּעתנוּ המשחררת תיארוּ כּתנוּעה של ניצוּל ושל שעבּוּד ושל נישוּל עמים אחרים. טוֹבי הסוֹציאליזם הקשיחוּ את לבּם מראוֹת את סבלנוּ, את עניוּתנוּ, את דמינוּ הנשפּכים, את כּוֹחוֹת החיים הפּוֹעלים בּעמנוּ שאינם רוֹצים להיכּנע בּפני הדיכּוּי וההתנַוונוּת. והאינטליגנציה היהוּדית אשר בּרחה מעמה וּמצאה לה שׂדה-עבוֹדה רחב בּמדינוֹת שוֹנוֹת, ראתה בּנוּ – בּאלה הנשארים לחיוֹת בּתוֹך עמם וּמחנכים אוֹתוֹ לתקוּמה וּלעצמאוּת – אוֹיב מסוּכּן. וככה פּגשנוּ איבה וזרוּת מצד אחים אשר לדגל אחד אִתם נשבּענוּ.

ואם עתה, לאחר שלוֹשים שנה של פּעוּלה וסבל, יצאה תנוּעתנוּ מגדר הזיה והיתה למציאוּת המדבּרת בּעדה, והחבר וַנדרוֶלדה שראה אוֹתנוּ בּעבוֹדתנוּ, ידע לציין בּמלים אחדוֹת כּי תנוּעתנוּ נתבּרכה בּזה שאינה יוֹדעת כּל סתירה בּין הלאוּמיוּת והסוֹציאליזם, הרי יש בּזה משוּם גמוּל על סבל השנים שעברוּ.

ועתה – נבוֹא ונכּיר טוֹבה לכל אלה שעזרוּ לנוּ למצוֹא את עצמנוּ ולהיוֹת נאמנים עם עצמנוּ. חוֹסר ההבנה שמצאנוּ בסוֹציאליזם המקוּבּל למצב עמנוּ, לצרכיו החיוּניים, לרעיוֹן גאוּלתוֹ, הוּא הוּא ששימש לנוּ גם שוֹט וכוֹח דוֹחף בּמלחמתנוּ. היוּ כּאלה שנכנעוּ בּפני הדעוֹת השוֹלטוֹת ועזבוּ את המערכה שלנוּ. לא קשה היה גם, מאידך, להסיק מַסקנה, כּי אם הסוֹציאליזם אינוֹ מכּיר בּנוּ, בּמציאוּתנוּ, בּיסוּרינוּ וּבתקווֹתינוּ, הרי שהוּא עצמוֹ לקוּי וּבלתי-צוֹדק, ועלינוּ לשׂטוֹת מעליו. אוּלם אנחנוּ, הנאספים כּאן, לא בּחרנוּ בּאחת משתי הדרכים הללוּ, לא חפצנוּ ולא יכוֹלנוּ לברוֹח מעצמנוּ, מעמנוּ. וגם הסוֹציאליזם היה בּשבילנוּ לא דבר זר וחיצוֹני, שאדם יכוֹל ללבּוֹש ולפשוֹט חליפוֹת. אנוּ הרגשנוּ הרגשה עמוּקה, כּי גאוּלתנוּ הלאוּמית הנָה חלק אוֹרגני של המהפּכה הסוֹציאלית וחידוּש החברה האנוֹשית. לפיכך לבשנוּ עוֹז ואמרנוּ לעצמנוּ: בּין אם מוֹדים בּנוּ, בּין אם לא מוֹדים – אנחנוּ את מקוֹמנוּ בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים לא נעזוֹב. ועל זכוּתנוּ לחיים לאוּמיים עצמיים וּלמאמצי שחרוּר ויצירה בּקרב עמנוּ לא נוַתר, ואם בּמשך שנים רבּוֹת דפקנוּ על שערי האינטרנציוֹנל וּמצאנוּ אוֹתם נעוּלים בּפנינוּ – לא נפלנוּ בּרוּחנוּ, לא כּרענוּ בּרך בּפני האוֹטוֹריטטים המוּסמכים, והמשכנוּ בּדרכּנוּ.

מצב זה של בּוֹדדים וּבלתי-מוּכּרים וּבלתי-נכנעים הוּא שחייב אוֹתנוּ להעמיק בּקרבּנוּ את מחשבתנוּ העצמית, להעביר תחת שבט הבּיקוֹרת כּמה מוּשׂגים והנחוֹת, השוֹלטים מסביבנוּ, ולא להירתע מפּני חיפּוּשׂ דרכים חדשוֹת. וּמציאוּת עמנוּ, עם כּל האַנוֹמַליוּת שלה, וּמציאוּתנוּ כּאן בּארץ עם כּל השאלוֹת החדשוֹת הצצוֹת בּתוֹכה – כּל אלה הגבּירוּ בּנוּ את הצוֹרך בּמחשבה עצמית. וּבמצבנוּ זה נעזרנוּ על ידי כּל אוֹתה העבוֹדה האינטלקטוּאַלית שנעשׂתה בּמחנה הסוֹציאליזם העוֹלמי. וּבין אלה שעזרוּ לנוּ, אוּלי מבּלי דעת, היה גם אֶמיל וַנדרולדה.

אחד הנימוּקים “החזקים” נגדנוּ בּאוֹתם הימים היה זה, שהשאיפה להעביר את המוֹני ישׂראל העירוֹניים לחקלאוּת הנָה שאיפה ריאַקציוֹנית. בּאויר המיוּחד של המַרכּסיזם הרוּסי היה לנימוּק זה תוֹקף מיוּחד. האִכּר הרוּסי הוּכרז אז לחסר-כּל-ערך בּשביל הסוֹציאליזם. כּל התקווֹת נתלוּ בּתעשׂיה הרוּסית הצעירה. והנה לא די לנוּ שהבאנוּ את צוארנוּ בּעוֹל הריאַקציוֹני של שחרוּר לאוּמי, כּי עוֹד צירפנוּ אליו גם ענין אוּטוֹפּי כּמוֹ מַעבר לחקלאוּת. עכשיו, כּשאוֹיבי הציוֹנוּת מציינים את המעבר לחקלאוּת כּתפקיד מרכּזי לשינוּי חיי הכּלכּלה היהוּדית (וזוֹ גם דעת הממשלה הרוּסית עצמה), יִקשה להאמין בּאיזוֹ מידה ניצלוּ אוֹתם האנשים את הנימוּק של ריאַקציוֹניוּת החקלאוּת כּנגד ה“סכּנה הציוֹנית”. ודוקא בּאוֹתוֹ זמן נתפּרסם בּרוּסיה ספרוֹ של וַנדרולדה, אחד המַרכּסיסטים הראשוֹנים אשר שׂם לב לפּרוֹצסים החדשים בּחקלאוּת ולמשיכה החדשה מן העיר אל הכּפר.

הסביבה שבּה קמה תנוּעתנוּ היתה מלאה כּמה מוּשׂגים – פּרי המציאוּת הרוּסית הכּללית, – אשר לא התאימוּ כּלל למציאוּתנוּ אנוּ. המחשבה הסוֹציאליסטית הרוּסית היתה מכוּונת אך לנקוּדה אחת: הפּלת האַבּסוֹלוּטיזם. מן המהפּכה המדינית חיכּוּ לפתרוֹן כּל השאלוֹת. על כּל התחלוּאים של המציאוּת היהוּדית היתה תשוּבה אחת: יבוּטל “תחוּם המוֹשב”, יוּסרוּ החוּקים המַגבּילים – וּ“שאלת היהוּדים” איננה. פּעוּלה כּלכּלית, קוֹאוֹפּרטיבית, תרבּוּתית נתפּרשה כּסימן ל“בּוּרגנוּת-פעוּטה”. ואנחנוּ, אשר ראינוּ את ההוָיה היהוּדית עם מכאוֹבה לא רק כּמעשׂה ידיו של האַבּסוֹלוּטיזם הרוּסי, אנחנוּ אשר לא יכוֹלנוּ לדחוֹת את עבוֹדתנוּ התרבּוּתית, הקוֹאוֹפּרטיבית, הישוּבית “לאחר המהפּכה” – בּאיזה קשרי מלחמה קשה נאלצנוּ לעמוֹד. וגם כּאן נעזרנוּ הרבּה בּהלָך-מחשבוֹתיו וּבפעוּלוֹתיו של החבר וַנדרולדה, שהיה בּין חלוּצי העבוֹדה הקוֹאוֹפּרטיבית והתרבּוּתית בּחוּגי הסוֹציאל-דמוֹקרטיה.

את חסד-נעוּרינוּ זה אנוּ מזכּירים עתה לטוֹבה. אוּלם רצוֹני בּהזדמנוּת זוֹ גם לתבּוֹע עתה “שׂכר” בּעד שלוֹשים שנה של בּדידוּת ויתמוּת בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים העוֹלמית. והעזרה הנדרשת היא משני סוּגים:

א. עזרת הסבּרה בּתוֹך מפלגוֹת האינטרנציוֹנל הסוֹציאליסטי. בּין אישי האינטרנציוֹנל יש לנוּ לא רק ידידים כּמקדוֹנלד, בּרנשטיין, בּלוּם, לוֹנגה⁵. אוּלם יש גם כּאלה – וּביניהם גם יהוּדים, ואוּלי בּעיקר יהוּדים – המבּיטים על פּעוּלתנוּ בּחשד. אנוּ רוֹצים לקווֹת, כּי החבר וַנדרולדה, לאחר שהיה פּה עמנוּ והתבּוֹנן בּדברים וחדר לתוֹכם, יסַייע לנוּ לקרב את החברים הרחוֹקים מאִתנוּ, ולזרוֹע הבנה למפעלנוּ בּחוּגי הסוֹציאליזם העוֹלמי.

ב. עזרה בּמלחמתנוּ הרעיוֹנית בּקרב הפּוֹעלים היהוּדים. שתי חזיתוֹת לנוּ בּתוֹך העם היהוּדי: התנגדוּתם של המעמדוֹת הבּלתי-עוֹבדים למפעל הפּוֹעל בּארץ והתנכּרוּתם של חוּגים מסוּימים בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים לתנוּעת השחרוּר הלאוּמית. החבר וַנדרולדה ידע לציין, כּי הציוֹנוּת מוּכרחה לאחוֹז בּדרכי בּנין סוֹציאליסטיים. יש בּזה אמת גדוֹלה. אוּלם למעשׂה אין אמת זוֹ מתגשמת, אלא בּדרך הרבּה התנגשוּיוֹת והיאָבקוּיוֹת. העיוַרוֹן המעמדי, האינטרסים השוֹנים מביאים את המפלגוֹת הבּוּרגניוֹת לעמוֹד כּצר לפּוֹעל, גם בּשעה שעבוֹדתוֹ משמשת את עניני העם, בּמוּבן הרחב. גם הקבוּצה, שעל חשיבוּתה דיבּר החבר ונדרולדה, נמצאת עתה תחת בּרד של התקפוֹת-איבה. אוּלם בּחזית זוֹ אנוּ רוֹאים את עצמנוּ חזקים. קשה יוֹתר היא החזית השניה שלנוּ, בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית. חלקים גדוֹלים ממחנה זה עוֹד לא השתחררוּ מזרוּתם וּמאיבתם לנוּ משנים קדוּמוֹת. וּבשעה שמנהיגי האינטרנציוֹנל בּאים אלינוּ וּמציינים בּשׂמחה את פּעוּלתנוּ, נמצאוֹת מפלגוֹת פּוֹעלים יהוּדיוֹת, כּמוֹ ה“בּוּנד” בּפּוֹלין והסקציה היהוּדית הסוֹציאליסטית בּאמריקה, המתבּוֹננים בּצער וּבחרדה אל הסימפּטיוֹת הללוּ, והמטכּסים עצוֹת איך להסבּיר ל“גוֹיים”, כּי פּעוּלתנוּ כּאן היא “טריפה”. וּבשעה שחברינוּ הפּוֹעלים מתנגדים לציוֹנוּת מתוֹך מעמדיוּת “טהוֹרה” אינם רוֹצים לראוֹת באיזוֹ מידה הם מחלישים בּזה לא רק את מפעל-השחרוּר הלאוּמי, כּי אם גם את כּוֹחוֹ ואת השפּעתוֹ של הפּוֹעל בּתוֹך הארץ וּבמפעל הציוֹני. אילוּ היוּ סביבנוּ מרוּכּזים לא רק 30.000 הפּוֹעלים שבּארץ ועשׂרוֹת אלפי חברים בּברית “פּוֹעלי-ציוֹן”, אלא רבבוֹת הפּוֹעלים היהוּדים בּעוֹלם, כּי אז היה משקלנוּ הפּוֹליטי בּארץ והשפּעתנוּ בּציוֹנוּת וכוֹח יצירתנוּ הישוּבית חזקים לאין ערוֹך מאשר הם הנם היוֹם. וּבקשתנוּ מאת מנהיגי הסוֹציאליזם, אשר ראוּ אוֹתנוּ בּעבוֹדתנוּ, כּי יצאוּ יחד אִתנוּ אל הפּוֹעל היהוּדי ויסַייעוּ לנוּ להסבּיר לוֹ את דרכּנוּ.

---

תעוּדה עלוּבה וּמעליבה

מאת

ברל כצנלסון

¹

וּבכן לפנינוּ ראשי-פּרקים ממַסקנוֹתיה של “ועדת-החקירה הבּלתי-מפלגתית”². ודאי השאיר הטלגרף כּמה פּרטים סתוּמים, אוּלם עיקרי המסקנוֹת בּרוּרים למַדי, בּרוּרה הרוּח המחַיה אוֹתם.

שתים הן השאלוֹת, אשר “הציבּור היהוּדי” (לגבּי ועדת-חקירה של אדירי ישׂראל אין, כּמוּבן, לאוֹם יהוּדי ואפילוּ לא עם יהוּדי, אלא “קוֹמיוּניטי”, היינוּ: עדה, קהילה, לכל היוֹתר ציבּוּר) ציפּה לתשוּבה עליהן מפי אנשי הסוֹכנוּת המוּרחבת: מה כּוֹחכם למפעל הבּנין וּמה השקעתכם בּו? מה דרכּכם אשר בּה אתם אוֹמרים להוֹליכנוּ? והתשוּבה ניתנה. בּין בּמַה שנאמר בּין בּמַה שלא נאמר.

תשוּבה א': אנוּ נקח לידינוּ את התרמיל הציוֹני, את הקוּפסה הציוֹנית. אנוּ מאמינים כּי בּידינוּ אנוּ יכניס התרמיל הזה לא 650.000 לירה לשנה, אלא מיליוֹן שלם. אנוּ מוּכנים לקבּל לידינוּ את הנכסים הציוֹניים, עם המשקים הבּלתי-מבוּססים, עם מחלקת ההתישבוּת הטעוּנה ריאוֹרגניזציה (לאחר סאקר?), עם משׂרדי העליה, עם קרן-היסוֹד.

וּמכּלל הן זה אתה שוֹמע לָאו בּתשוּבה ב': שוּם שיטוֹת כּספּיוֹת אין אִתנוּ. שוּם רמז למפעלי השקעה גדוֹלים. שוּם מפעל התישבוּת גדוֹל בּבת-אחת. כּל אלה שניבּאוּ לכם, כּי עם הפּנים החדשוֹת יבוֹאוּ גם אמצעי פּעוּלה חדשים, מסוּגים חדשים, בּעלי מעוּף חדש, ניבּאוּ שוא. הסֶנטימנט של התוֹרם הציוֹני, העתיד ודאי להכפּיל את תרוּמתוֹ, לכבוֹד הבּעלים החדשים, הוּא מעוּזנוּ היחידי!

זוֹהי תשוּבתה של הועדה, אשר בּה יוֹשבים אדירי הממוֹן היהוּדים מאמריקה, מאנגליה, מגרמניה, ואשר בּלתי-מיליוֹנר לא יֵחַד בּקהָלם. סוֹכנוּת מִסכּנה! אוּלם אם “מאה” חדשה אין אִתם, את שוּתפינוּ בּסוֹכנוּת, הרי “דעה”, ודעה רחבה תקיפה, יש ויש. ולא פּלא. את ה“מאה” למפעל הציוֹני לא אָפתה בּשבילם “משלחת המוּמחים”, אבל נזיד של דעוֹת זָדה וזדה. את הנזיד הזה אמנם החזיקוּ בּחדרי-חדרים לבל יבוּלע לוֹ מתוֹך בּירוּר ציבּוּרי פּוּמבּי, אוּלם גם למַה שנעשׂה מאחוֹרי הקלעים יש “מוּמחים”, ואלה ידעוּ את תכנוֹ, והיוּ מבשׂרים מפּעם לפעם כּי “המשפּט הוֹלך”. הלא זוֹהי המשלחת אשר הוּרכּבה מראש כּכה, שאנשים כּגרימשוֹ³, כּשינוֶל⁴, כּבּלוּם, כּוַנדרולדה נמצאוּ פּסוּלים לה, ואשר בּארץ היא ניתנה מלכתחילה להשפּעת “ידידים” שוֹנים (לא רק “ידידים” לפּוֹעל וּלהסתדרוּתוֹ וליצירתוֹ, אלא גם “ידידים” להסתדרוּת הציוֹנית ולאנשיה), הלא זוֹהי המשלחת אשר ראתה את עצמה מלכתחילה קרוּיה “למתוֹח דין” על העבר המנוּצח של הציוֹנוּת בּארץ, ואשר אחד ממוּמחיה הגדוֹלים, כּשנדרש מאת המרכּז החקלאי לשׂיחה, הוֹדיע: אנחנוּ בּני עוֹלמוֹת שוֹנים ולא נבין איש את רעהוּ. והדין-וחשבּוֹן הזה של מוּמחים גַסטרוֹלוֹרים, שלא הסתפּקוּ בּבירוּר ענינים טכניים, אלא נטלוּ להם את הטיפּוּל בּשאלוֹת סוֹציוֹלוֹגיוֹת של עם זר להם, של טיפּוּס אנוֹשי בּלתי-מוּבן, של תנאים חברתיים וכלכּליים אשר לא יְדָעוּם – הם הם שקבעוּ מראש את מַסקנוֹתיה של “וַעדת-החקירה”.

בּמצב כּזה ודאי שאין לקפּח את ערכּם של אוֹתם הדברים הנכוֹנים והחיוּביים שחדרוּ לתוֹך המסקנוֹת, חוֹבה לציין בּסיפּוּק-מה, כּי העֵמדה לגבּי ממשלת המַנדט היא עֶמדה רצינית של אנשים בּני-חוֹרין, וכי נוּסח הדרישוֹת לממשלה המוּבּע כּאן – מהן כּמה וכמה שד"ר רוּפּין תוֹבען זה כּמה – עוֹלה לאין ערוֹך על סגנוֹן אוֹתם הניירוֹת הציוֹניים העלוּבים שחוֹתמוֹ של מר ליאוֹנַרד שטיין⁵ טבוּע עליהם, גם בּשעה שהם חתוּמים על ידי נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית.

כּמוֹ כן יש חשיבוּת ידוּעה גם להוֹדעה האַפּלָטוֹנית, כּי “נראית אפשרוּת ליצוֹר 33.000 משקים חדשים בּהשקאה ו-50.000 משקים חדשים בּלי השקאה”. בּ“מאמר” לא יוָצר אמנם אפילוּ משק אחד, אוּלם הוֹדעה זוֹ פּירוּשה הוֹדאה כּי יש מקוֹם בּארץ לעוֹד חצי מיליוֹן נפש בּחקלאוּת, וּממילא לעוֹד מיליוֹן נפש מסביב לחקלאוּת, מחוּץ מה שפּיתוּח התעשׂיה והמסחר עלוּל להביא. הוֹדאה זוֹ, כּשהיא יוֹצאת מפוֹרש מפּי מוּמחים זרים וּמפּי אנשים שאינם חשוּדים על אוּטוֹפּיוֹת ציוֹניוֹת, וּלהיפך, נוֹטים יוֹתר למיעוּט הדמוּת של ציוֹנוּת-רבּתי – יש בּה משוּם תשוּבה לכל מיני מינימַליסטים בּתוֹך הציוֹנוּת וּל“מוּמחים” וּבעלי סברה המתנגדים לציוֹנוּת⁶. להוֹדאה זוֹ, כּמוֹ לדרישוֹת המדיניוֹת, יש איפוֹא חשיבוּת דֶקלַרטיבית ידוּעה, אוּלם מה עלוּב ערכּה הריאַלי, כּשלאחריה הוֹלכים ונשנים כּל הכּללים העילָאים של הקויאָטיזם הציוֹני, שתמצית חכמתוֹ היא: “שב ואַל תעשׂה!”

ה“שב” שבּתוֹרה זוֹ כּוֹלל כּמעט את כּל ענפי הפּעוּלה הציוֹנית: עליה – לפי “מאזן נכוֹן” של צרכיה הכּלכּליים של הארץ (כּאילוּ הארץ כּמוֹת שהיא היא הקוֹבעת את אפשרוּת העליה, ולא המאמץ הציוֹני), יִשוּב – אין ליסד מוֹשבוֹת חדשוֹת עד וכוּ' בּנוּסח הידוּע, תעשׂיה – בּרכוֹת אַפּלטוֹניוֹת ושוּם מפעל לא לאַשראי ולא להשקעה ואפילוּ לא להדרכה. חינוּך – שוּם עמדה פּרינציפּיוֹנית כּלפּי פּנים על הצוֹרך בּעבוֹדה תרבּוּתית עברית. רק בּענף גידוּל הציטרוּסים וּבענינים, אשר לוֹרד מֶלצ’ט⁷ יש לוֹ אליהם “חוּלשה יתירה” (כּגוֹן… זבלים חימיים ו“הגדלת מספּר בּתי-מלוֹן”) – יש גם “קוּם ועשׂה” מצד הסוֹכנוּת היהוּדית.

אוּלם לעוּמת דלוּת מצווֹת “עשׂה” – עשירוֹת הן המצווֹת של “לא תעשׂה”. כּלוּם יש לתמוֹה על כּך שעיקרים אֵלוּ מוּפנים כּוּלם נגד הפּוֹעל ויצירתוֹ ונגד היסוֹדוֹת העממיים העיקריים של התנוּעה הציוֹנית?

קבוּצוֹת נוֹספוֹת אינן רצוּיוֹת, חוֹזים עם המתישבים צריכים להיחָתם בּלי התערבוּת גוּפים אחרים. רוָחים הוֹגנים על ההוֹן המוּשקע קוֹדמים לעליית רמת החיים של העוֹבדים, ואחרוֹן אחרוֹן – רצוּי כּי המתישבים יהיוּ בּעלי הקרקע בּפוֹעל ממש. וּבכן המוּמחים וּוַעדת-החקירה הם הפּוֹסקים, כּי קבוּצת כּנרת נוֹפלת בּמשקיוּתה וּבמרצה ממוֹשבת כּנרת, וּקבוּצת דגניה ממוֹשבת מלחמיה שכנתה; הם הגוֹזרים כּי הקוֹאוֹפּרציה הכּללית של המתישבים היא “גוּף אחר” וחתימתה על החוֹזים מַזיקה; הם יוֹדעים לקבּוֹע, כּי לגבּי עליית יהוּדים והבּנין הארץ-ישׂראלי קוֹדמים “רוָחים הוֹגנים” לרמת החיים של העוֹבדים (כּי יש צוֹרך לדאוֹג לביצוּר העבוֹדה העברית בּעסקי העוֹלים בּעלי האמצעים וליצירת תנאים לקיוּם הפּוֹעל בּמשקי השלחין – על כּך לא חשבוּ המוּמחים!) והם הם היוֹדעים ועדים, כּי סכּנה צפוּיה להתישבוּת העברית בּארץ לא מספּקוּלַציה קרקעית, אלא מקרקע לאוּמי!

כּמה שלא יהיה איוֹם השקר הכּלכּלי והלאוּמי שבּגזירוֹת הללוּ, אין לתמוֹה ואין להתמרמר על הגראנדים היוֹשבים בּוַעדת-החקירה. מדוּע יהיה מוֹנד בּעד קרקע לאוּמי וּמשק פּוֹעלים עוֹמד בּרשוּת עצמוֹ? את יחסוֹ לקרן הקימת ראינוּ בּהיוֹתוֹ בּארץ, בּשעה שעתוֹנאים ידוּעים תוֹפפוּ מלפניו ומאחוֹריו. מדוּע יסתלק מַרשל, האפּטרוֹפּוּס לכל עניני הפילַנטרוֹפיה היהוּדית, מאפּטרוֹפּסוּת לצוּרוֹת ההתישבוּת בּארץ?

המעליב בּכל התעוּדה העלוּבה הזאת הממלאת את הנפש כּאב צוֹרב, העוֹשׂה את התעוּדה למעשׂה פּשע ציוֹני – היא: סמיכתוֹ של נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית, של חיים וייצמן.

לא זוֹהי אשמתוֹ של הנשׂיא, שאמוּנתוֹ בּסוֹכנוּת מוּרחבת כּי תעשׂה מעשׂי בּנין גדוֹלים – נכזבה, שהענין מסתיים בּקטנוֹת, בּפעוּטוֹת. לא אשמתוֹ היא שהשוּתפים המבוּקשים הוֹלכים בּגדוֹלוֹת בּעוֹלמוֹת שלהם, ונעשׂים אנשי-קטנוֹת כּשהענין מגיע לארץ-ישׂראל. אשמתוֹ שהרכּין את ראשוֹ בּפני רצוֹן רפה-ידים זה, בּפני התחייבוּיוֹת עלוּבוֹת, ויוֹתר מזה בּפני מוּשׂגים מסוֹרסים על ארץ-ישׂראל ועל בּנינה.

אך זה שמע העוֹלם הציוֹני מפּי וייצמן⁸ דברים מפוֹרשים נגד הרוֹצים “למַעט את ערכּן של הקרנוֹת הלאוּמיוֹת” ונגד ההתקפוֹת על היצירה החלוּצית. לקוֹצר-זכּרוֹן זה של נשׂיאה רגילה התנוּעה הציוֹנית, אוּלם לא ענין של זכרוֹן-נאוּמים בּלבד הוּא כּאן ואפילוּ לא של התחייבוּיוֹת ושל הוֹראוֹת קוֹנגרסיוֹת מפוֹרשוֹת. כּלוּם שלילת האפּוֹטרוֹפּסוּת בּהתישבוּת ועיקר הקרקע הלאוּמי אינם מעיקרי הנכסים המוּסריים של התנוּעה הציוֹנית? כּלוּם יפה כּוֹחוֹ של נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית עד כּדי לעבוֹר על עיקריה של התנוּעה שהם גם תנַאי לשלימוּתה וּלאַחדוּתה?

כּי טעוּת קשה טעה נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית בּחשבּוֹנוֹתיו האיסטרטגיים. מתוֹך רצוֹן לוֹהט להרחבת המפעל הישוּבי חִייב הפּוֹעל בּארץ את הרחבת הסוֹכנוּת. אוּלם הפּוֹעל לא חִייב ולא יחייב לעוֹלם את הרקבוֹן הפּנימי שלָקתה בּוֹ התנוּעה, את המַעל והכּחש שנהיוּ ליסוֹדוֹת הדיפּלוֹמַטיה הציוֹנית, את הבּגידה בּעיקרים הסוֹציאַליים והמוּסריים, שנעשׂוּ על ידי עמל טוֹבי המַגשימים לנחלת התנוּעה כּוּלה.

“ארץ-ישׂראל משלמת” – כּך הוֹדה לפני זמן-מה הנשׂיא. כּן, ארץ-ישׂראל העוֹבדת, היוֹצרת, הכּוֹאבת והחיה את הציוֹנוּת כּחייה – היא המשלמת, אוּלם היא גם תדע להתקוֹמם.

והמניף חרב על כּיבּוּשי העבוֹדה בּציוֹנוּת, על חוֹפש המתישב בּבחירת צוּרוֹת חייו ואִרגוּנוֹ ועל עיקר הקרקע הלאוּמי – מניף חרב על שלימוּתה של התנוּעה הציוֹנית.

והעוֹלה על רוּחכם היה לא יהיה!

תמוּז תרפ"ח.

---

בּפני הנחשוֹל

מאת

ברל כצנלסון

¹

(גם זה מכתב חבר)

אם המערכת לא הסתפּקה בּנאוּמי החברים שבּאוּ בּ“תוֹספת”² והוֹסיפה עליהם עוֹד קבוּצת מכתבי חברים – יוּתר נא גם מכתב זה, שאינוֹ מדבּר “בּשם”, ואינוֹ אלא דעת יחיד.

אנוּ הוֹלכים וּמתקרבים לידי הכּרה מרה. ימים רבּים האמַנוּ בּתוֹם לבּנוּ, כּי כּל מי שבּא בּברית העבוֹדה וחיי העבוֹדה בּארץ נקי הוּא ממילא מכּל פַּסלנוּת וּמחוּסן בּהחלט בּפני המוּמים המכוֹערים, אשר מכּל בּעלי החיים בּחרוּ להם למשכּן את גוּפוֹ של האדם: תּאות-הבּצע, ניצוּל הזוּלת, יצר המעילה והגניבה, שימוּש להנאתוֹ בּמצוּקת חברוֹ. אמוּנה תמימה זוֹ, ששלטה בּנוּ ועל פּיה ניהלנוּ את פּעוּלתנוּ כּמה שנים, הוֹלכת וּנמוֹגה. מאכזבוֹת מרוֹת לא שמרה אוֹתנוּ גם בּמשך כּל השנים שעברוּ. זקני הדוֹר אינם צריכים לאַמץ את זכרוֹנם בּיוֹתר, כּדי להיזכר בּמעשׂיוֹת שוֹנוֹת בּ“אֶקוֹנוֹמים” של מטבּחים, בּ“מקוֹרבים” בּתוֹך מפלגוֹת, וּבכל מיני כּפּוֹת-מבשלים ציבּוּריוֹת. כּל מקרה-כּשלוֹן כּזה כּשהיה מתגלה היה גוֹרם בּשעתוֹ מַפּח-נפש לחוּגים הקרוֹבים לחלל, שראוּ את עצמם מרוּמים וּנתוּנים לקלס על ידי אנשים שנראוּ עד הרגע האחרוֹן כּמהימנים. רגש מר זה אינוֹ שוֹנה בּיסוֹדוֹ מן הרגש המלַוה חוּג רבוֹלוּציוֹנרים, בּהכּירם כּי בּתוֹכם נמצא מרַגל שהתעלל בּאמוּנם. אוּלם כּל המקרים הללוּ בּחיי ציבּוּרנוּ, שלא היוּ כּל כּך מעטים, לא היוּ מוּצאים מתחוּמיהם הצרים, המקוֹמיים, לא היוּ מוּבאים לדעת קהל הפּוֹעלים הרחב, וּלהוָתנוּ גם לא גרמוּ שנַפנה אליהם תשׂוּמת-לב ונלמד מהם לקח. בּתמימוּת יתירה עָצַמנוּ בּפניהם את עינינוּ. אוּלם בּמידה שתנוּעתנוּ גדלה ורחבה, בּמידה שנתרבּוּ המוֹני נוֹשאיה ועניניה פּרצוּ בּארץ – גברוּ ועצמוּ גם המכּוֹת שאמוּנתנוּ התמימה הוֹלכת וּמַנחילה לנוּ כּפעם בּפעם, בּהכשילה אוֹתנוּ בּבני-אדם שאינם מהוּגנים, ורע מזה, בּמי שהיוּ בּני-אדם מהוּגנים ונעשׂוּ בּני-אדם מגוּנים, וכל מכּה וּמכּה כּזאת עוֹקרת משהוּ מלבּך והוֹרסת את יחסיך האנוֹשיים לסוֹבבים אוֹתך.

כּלוּם אפשר להבּיע את כּל עצמת מרירוּתם של הדברים העלוּלים להביא לידי יאוּש מכּל יחסי חברה מתוּקנים ולידי הסתלקוּת מכּל אמוּנה בּפעוּלה ציבּוּרית ישרת-לב?

מכּאן לא רחוֹק לבריחה גמוּרה מכּל חיי חברה פּעילים. אוּלם אם איננוּ רוֹצים לוַתר על יצירה ציבּוּרית ועל חיי כּלל השוֹאף לתיקוּן, לא נבקש את המַרגוֹע הנפשי בּבריחה מהם וּמהמוֹנם, וּמהטוּמאה האוֹרבת להם. לא נתחמק. נכּיר את האמת המרה כּמוֹ שהיא ונוֹציא ממנה לקח: עלינוּ ללמוֹד מעתה להקים את מפעלינוּ לא רק על יסוֹד של אֵמוּן חברים החלטי, הפּוֹטר מכּל פּיקוּח וּבדיקה, אלא על יסוֹד סדרים מתוּקנים, אשר יהיוּ כּתריס בּפני הנטיוֹת להָרַע. כּי יוֹתר מאשר הכּוֹשל כּוֹשל בְּשל לקוּתוֹ הפּרטית, מַכשילה אוֹתוֹ המסוֹרת הפּרוּעה שבּה גדלנוּ ושממנה עלינוּ להשתחרר אם חפֵצי חיי-חברה בּריאים אנוּ. המעבר הזה מ“אגדה” רכּה ונוֹחה ל“הלכה” יבשה וחמוּרה אינוֹ קל אבל הכרחי. וּברוּך השם כּי זעֵיר שם זעֵיר שם ניכּר אצלנוּ מַעבר זה לטוֹבה. אוּלם בּדרך כּלל נדמה לי, פּוֹנה אצלנוּ המרץ הציבּוּרי לא לדרך-חוּלין זוֹ של הבראה, שאין עמה זוֹהר ואין עמה התרגשוּת, אלא לדרך-עצָבים, המביאה את חיינוּ הציבּוּריים לידי חַרַקירי³. לא עֶגלה ערוּפה אנוּ מביאים על פּשעינוּ, אלא את עצמנוּ אנוּ עוֹרפים.

מדי פּעם, בּהיגָלוֹת איזה “מכשוֹל” בּחיי ההסתדרוּת ונסערוּ הרוּחוֹת והקיפה הסערה את הציבּוּר מקצהוּ ועד קצהוּ. ולסערה זוֹ, כּמו לכל “נחשוֹל מוּסרי” העוֹבר מפּעם לפעם על איזוֹ חברה (הדוּגמאוֹת ידוּעוֹת בּכל הספירוֹת של המוּסר האישי והמדיני, מבּריטניה רבּתי ועד ססס"ר), הגיוֹן משלה וחוּקי-מוּסר משלה: אין לה כּל חפץ בּמשפּט אנוֹשי רגיל, בּצדק אנוֹשי פּשוּט, אינה מטפּלת בּקביעת העוּבדוֹת, אינה דוֹאגת לדיוּק מסירתן, אינה מַקפּידה על הגדרת החטא ועל ציוּן הפּוֹשעים, אינה מבקשת להבדיל את החַפּים מעל החייבים, אינה מבקשת להטיל את העוֹנש על האשמים דוקא, כּנהוּג בּכל חברה פּשוּטה לא מתוּקנת, לא חסוּדה ולא נשׂוּאה על כּנפי סערה מוּסרית. אין לה ענין להבחין בּין שוֹגג וּמזיד, בּין תם למוּעד, בּין חוֹטא לחשוּד בּעלמא, בּין פּוֹשע לחסר-יכוֹלת, ועוֹד יוֹתר – בּין פּוֹשע לקרבּן הפּשע. כּ“אֶכּספּדיציה של עוֹנשין” אין לה פּנאי ואין לה צוֹרך להעניש את החוֹטא בלבד. היא צריכה “לבער את הרע”, והרי היא “מטהרת” את האויר על ידי ריבּוּי החשוּדים והנקנסים. הסערה דוֹרשת את קרבּנוֹתיה ויהי מה. ואך ימָצא הקרבּן לתלוֹת בּוֹ את הקוֹלר, לשַקצוֹ וּלכלוֹת בּוֹ את החימה – והיוֹשר והצדק יַשבוּ לכּסא!

נחשוֹל כּזה עוֹבר עתה על ציבּוּרנוּ הכּוֹאב והנַענה והזקוּק למישהוּ שיתלה בּוֹ את הקוֹלר לכל פּוּרענוּיוֹתינוּ ויכלה בּוֹ את חמתוֹ. הקרבּן אצלנוּ נתוּן מראש, תמיד יש לוֹ שם קיבּוּצי: “הפּקיד”, “העסקן”, “המַזכּירוּת”, “ההסתדרוּת”. ההסתדרוּת לא בּמוּבן הציבּוּר המהַוה אוֹתה, אלא כּקבוּצת אנשים האחראית מראש לכל כּשלוֹן. את החוֹטא האינדיבידוּאַלי אין איש מבקש אצלנוּ. עליו, כּידוּע, “אין מתעכּבים”. אין גוֹרסים אצלנוּ חטאת יחיד וגם לא חטאת ציבּוּר, ציבּוּר ממש. יש רק חטאת מוֹסד.

רבּים המסַייעים לנַחשוֹל זה, מכּל צד: כּל פּקיד שסרח וכל פּקיד שמעל בּשליחוּתוֹ וּבחוֹבתוֹ לציבּוּר, כּל מי שזכה להתקרב לקערת הציבּוּר והשתמש בּקרבה זוֹ “ללקק עצם”. כּל אלה אינם נוֹשׂאים את עווֹנם, אלא מַשׂיאים אוֹתוֹ על ה“פּקיד” הסתמי, על המוֹסד, על העסקן בעלמא. מַגבּירים את הנחשוֹל כּל אלה, אשר בּהֶפקרא ניחא להם, האוֹמרים להיבּנוֹת מכּל אֵיד וּמכּל תקלה. נאחזים בּוֹ כּל אלה השׂשׂים לגלגל את קלקלת הציבּוּר על זוּלתם. אוּלם לא רק אלה. יוֹתר מכּל אלה מסייעים אנשים בּעלי כּוַנוֹת טוֹבוֹת בּהחלט, חסרי כּוֹח הבחנה של אמת בּאנשים וּבמעשׂים. אלה כּיון שרוּמוּ פּעם אוֹ פּעמַים, מתחילים לראוֹת את עצמם כּאנשי-אמת יחידים וחוֹשדים את כּל העוֹלם בּמרמה וּתככים.

חזק הנחשוֹל. אוּלם בּכנפיו לא מַרפּא, לא הבראה, לא בּיעוּר הרע, אלא – אפלה.

עוֹד מעט ואיש לא יכּיר את חברוֹ, איש לא יאמין בּמפעל חייו, איש לא יבחין בּין טהוֹר לטמא.

היש להוֹעיל בּדברים המוּפנים כּנגד הנחשוֹל? אפשר שאין בּהם כּל תוֹעלת.

ואף על פּי כן איני פּטוּר מחוֹבת הרצאת טענוֹתי:

א) אוֹהבים לדבּר אצלנוּ על “כּיסוּי” ועל “השתקה”. השׂמוּ לב פּעם המדבּרים: מי הם ואיזה הם הבּנקים, החברוֹת, המוֹסדוֹת הציבּוּריים, ההסתדרוּיוֹת (גם ההסתדרוּת הציוֹנית וגם מפלגוֹת הפּוֹעלים – כּן, מפלגוֹת הפּוֹעלים בּארץ וּבחוּץ-לארץ – בּכלל זה) אשר העיזוּ לפרסם בּפרהסיה דינים-וחשבּוֹנוֹת של וַעדוֹת-בּיקוֹרת, כּאשר עוֹשׂה זאת הסתדרוּתנוּ אנוּ?

ב) הסבוּרים אצלנוּ, כּי היוֹשר האנוֹשי הפּשוּט, הראשוֹני, מַתיר לערבּב בּחַדא מַחתא מעשׂי-פּשע עם מעשׂים שיש בּהם קוֹצר-יד? אוֹ אפשר סבוּרים אצלנוּ, כּי התוֹעלת הציבּוּרית היא המחייבת לסוּר מן היוֹשר הפּשוּט וּלהכתים את החבר הנבחר בּכל מעשׂה-חטא של מי שעבד עמוֹ וּבפקוּדתוֹ? ואם כּן – מדוּע לא הציע איש להטיל על חברי ההנהלה הציוֹנית את האחריוּת למעשׂי אוֹתוֹ שַמש ההנהלה הציוֹנית שמעל בּכספּי החוֹלים הכרוֹניים? וּמדוּע לא הוּצע להטיל את האחריוּת לעניני הסיוּע על חברנוּ שהיה בּשעתוֹ מנהל מחלקת העבוֹדה?

ג) מדוּע ערים כּל כּך חברינוּ לכל מעשׂה-כּשלוֹן, וּמדוּע הם כּל כּך בּלתי-ערים לכל מעשׂה הבּא להקדים ולמנוֹע את הכּשלוֹן? שמעתי על אסיפה רבּתי בּנהלל בּענין הסיוּע. ההרבּוּ שם גם לדוּן על עניני הסיוּע והפּוּרענוּיוֹת הספוּנוֹת בּוֹ גם לפני היגַלוֹת הכּשלוֹן? כּמה פּעמים הוּזמנוּ בּמשך השנים האחרוֹנוֹת על ידי מוֹסדוֹתינוּ – “המַשבּיר”, קוּפּת-חוֹלים ועוֹד – אסיפוֹת לביקוֹרת וּלבירוּר ענינים. הרַבּוּ גם רבּוּ הבּאים לאסיפוֹת הללוּ?

מה פּשר הערוּת המשוּנה הזאת?

ד) מדוּע יֵצא הקצף תמיד על המוֹסד ועוֹבדיו, ו“הציבּוּר” תמיד נקי? האם אין מַפּלוֹת וכשלוֹנוֹת אשר לכוּלנוּ ממש יד בּהם? האם בּכשלוֹנוֹ של מפעל יש יד לעוֹבדיו המשׂרדיים בּלבד, ולא להמוֹני חברים השוּתפים בּוֹ? האם בּמקרה הסיוּע נתגלתה רק עזוּבה סידוּרית בּמזכּירוּת ולא עזוּבה מוּסרית של ציבּוּרים שלמים?

ה) לכל מעוּוַת רוֹאים אצלנוּ רק פּתרוֹן אחד: רדוּ! הס כּל זֵכר לעמל, למסירוּת-אמת, לכיבּוּשים, להגנה נאמנה, לעמידה בּפּרץ. כּן, ודאי רשאי הציבּוּר להחליף את עוֹבדיו בּטוֹבים בּעיניו. אוּלם הכּרה עצמית זוֹ של התוֹבעים עצמם, כּי הם הם הישרים, החרוּצים, המוּבטחים מכּל שגיאה וכשלוֹן – הכּרה עצמית זו מנַיִן היא וּמה ערכּה?

ידעתי כּי בּכל דברַי אלה איני אלא מַחשיד את עצמי. מי שאינוֹ צוֹעק יחד עם המַקהלה “תפסוּ”, מעלה עליו את החשד שהוּא עצמוֹ שוּתף לחטאים. ואף על פּי כן מעיז אני לוֹמר:

נחשוֹל זה, כּכל נחשוֹל מוּסרי, חשוּד עלי. איני רוֹאה בּוֹ את דרך התיקוּן, אלא את בּקשת הקרבּן. בּהבאת קרבּנוֹת אין מרפּאים, אלא מוֹסיפים חטא על פּשע. וּבקרבּנוֹת ציבּוּר אין מתקנים את הצריך תיקוּן, אלא מהרסים את אָשיוֹתיה המוּסריוֹת של החברה.

אב תרפ"ח.

---

הכחשה אמיצת-לב

מאת

ברל כצנלסון

¹

“המפקדה הראשית של בּרית טרוּמפּלדוֹר” גילתה אוֹמץ-לב להפליא. את הידיעוֹת הנמסרוֹת מפּי עֵדי-ראִיה² היא מכנה בּשם “שמוּעוֹת זדוֹן שנפוֹצוּ בּכוָנוֹת מפלגתיוֹת”. היא רוֹחצת בּנקיוֹן כּפּיה: “לבט”ר אין כּל שייכוּת להתנגשוּת זוֹ" (לשוֹן נקיה!) וכל זה “מבּלי להיכּנס להערכת עצם המקרה”. אכן, אוֹמץ-לב הראוּי למפקדים!

כּך היה גם אחרי האחד בּמאי³. המפקדה שהרחיקה את הכחשתה… לחוּץ-לארץ דוקא (בּאמתלה, כּי עתוֹני הארץ אינם נאמנים עליה), לא ראתה גם אז צוֹרך להשמיע כּיצד היא מַעריכה “את עצם המקרה”.

מה נאמר להסתדרוּת “חינוּכית” זוֹ המסתפּקת בּהכחשה דיפּלוֹמַטית מן הנוּסח הידוּע, שאינה תוֹבעת לדין את “מפיצי-השמוּעוֹת”, שאינה טוֹרחת לָגוֹל את האַשמה מעל חבריה (והרי גם לאחר הכחשתה של “המפקדה” עוֹד יש “חיילים” הנתבּעים לדין!), וּלעצם השאלה, שהיא שאלה עיקרית וראשוֹנית בּכל חינוּך ציבּוּרי, היא נמנעת מקבוֹע את יחסה? מה זאת, פּחדנוּת, צביעוּת אוֹ שתיהן יחד?

ועדת-חקירה בּלתי-מפלגתית אשר תחקוֹר את הענין כּוּלוֹ, לאמיתוֹ, ותבדוֹק את השמוּעוֹת אם הן שמוּעוֹת זדוֹן אוֹ ידיעוֹת אמת, ותמצא את החייבים ואת הגוֹרמים – זהוּ הדבר הדרוּש כּרגע ולא הכחשוֹת-שוא.

אנוּ עוֹמדים בּראשית מדיניוּתנוּ, וגם מדינתנוּ המתהווה יש בּה ויהיוּ בּה ניגוּדים, ניגוּדי אִינטרסים, ניגוּדי השקפוֹת ואידיאַלים. כּיצד נחיה בּתוֹך הניגוּדים הללוּ, אם על ידי רגימת אבנים וניפּוּץ ראשים אוֹ בּדרך אחרת? החוּליגנים של א' בּמאי ושׂמחת-תוֹרה נתנוּ תשוּבתם. החוּגים הקרוֹבים לחלל שוֹתקים. הישתוֹק גם הציבּוּר כּוּלוֹ? סימני שתיקה מכוֹערת, זיוּף וטשטוּש ניכּרים כּבר. “דוֹאר היוֹם”, המוּשבּע ועוֹמד לקחת תחת חסוּתוֹ כּל מעשׂה-בּריוֹנוּת נגד פּוֹעלים, ניסה כּבר להפריח כּל מיני בּדוּתוֹת על “חגיגת יוֹבל כ”ה בּאידיש" ועל “נסיוֹן לפזר את האסיפה בּדרך… של שלוֹם”, ועל “פּוֹעלי-ציוֹן” שאצלם הכּוּ יוֹסי את יוֹסי. ואפילוּ “הארץ”, המתקוֹמם נגד מעשׂי-אַלָמוּת, לא בּוֹש לראוֹת את הענין כּ“קבּלת פּנים לזרוּבּבל” ועל זה “וּמתוֹך מהוּמה נוּפּצוּ שמשוֹת”. וּמ. ג. מדבּר על מאוֹרע שאֵירע "בּקלוּבּ “פּוֹעלי ציוֹן” (האם גם להתקפה של פּוֹרעים על קלוּבּ ציוֹנים כּלליים יקָרא מאוֹרע שאירע בּקלוּבּ הציוֹנים?) ועל “התנגשוּת בּין “פּוֹעלי-ציוֹן” השׂמאליים וּבין חבוּרת הצעירים הלאוּמיים”.

לא לשם פּוּלמוֹס עתוֹנאי צוּינוּ הדברים הללוּ. הענין הוּא רציני וחמוּר הרבּה מזה. תנוּעת הפּוֹעלים היא למוּדת-נסיוֹן. היא מכּירה את הצפעוֹני בּעוֹדוֹ בּביצתוֹ. היא מכּירה את ציבּוּריוּתם של המתחילים בּמעשׂי-קוּנדסים וּמסיימים בּרציחוֹת פּוֹליטיוֹת ותרבּוּתיוֹת. הפּוֹעל בּארץ חזק דיוֹ להחניק את השוֹרש הפּוֹרה ראש ולַענה בּעוֹדנוּ בּאִבּוֹ. השאלה היא: אם רוֹצים אנוּ כּאן בּמלחמת-אזרחים? אין השאלה מוּפנה לגבּוֹרי האגרוֹף דוקא, הרוֹצים ורוֹצים בּהתגַלעוּת “כּוֹחם”, השאלה מוּפנה לעוֹמדים על גבּם, לאנשי-ההשפּעה, לדעת-הציבּוּר. מעשׂי-החוּליגניוּת של מחַללי שם גבּוֹרינוּ וּמַבאישי ריח ארצנוּ וּמפעלנוּ עלוּלים לשמש “פֶּטֶר מים”. כּוֹחם של החוּליגנים מאז ומעוֹלם הוּא בּחוֹסר עוֹמדים בּפניהם. לָאו עַכְבּרא גנב. יש חוּגים המחליקים על כּרֵסם וּשׂמחים, כּי מלאכתם נעשׂית על ידי אחרים, ויש שאינם רוֹחשים כּלל סימפּטיה למעשׂי-אַלָמוּת, אוּלם אינם שוֹכחים כּי כּאן סוֹף סוֹף “בּנינוּ”, “לאוּמיים”, “קנאים” העוֹשׂים רק מעשׂי-קוּנדסים, ושם – זרים, זעוּמי-נפש, “שׂמאליים”. אַל יתכּסוּ איפוֹא בּטלית של שתיקה והשתמטוּת. יִראוּ לאן הדברים מוֹבילים.

וגם הנוֹער בּארץ, לאגוּדוֹתיו, לחוּגיו, לזרמיו, חייב תשוּבה. הוּא צריך לגַלוֹת לאָן פּניו. אם חלקוֹ בּחוּליגניוּת השׂמה לאַל את מאמצי בּנייתנוּ התרבּוּתית כּאן, אוֹ יקוּם בּוֹ העוֹז להסיר בּרֵיש גַלי את הכּתם אשר הכתימוּ אוֹתוֹ וּלהוֹכיח למעשׂה, כּי לא חלק ונחלה לאלה בּתנוּעת הנוֹער העברי בּארץ.

ציבּוּר הפּוֹעלים עוֹמד כּרגע וּמצפּה לראוֹת כּיצד יגיב הישוּב על ההתנקשוּת המחפּירה בּחייו הציבּוּריים. מתשוּבה זוֹ הוּא יצטרך להסיק את מַסקנוֹתיו.

תשרי תרפ"ט.

---

מידוֹת ההגיוֹן

מאת

ברל כצנלסון

¹

(הערוֹת לא קלוֹת)

ממשלת ארץ-ישׂראל נוֹתנת לנוּ, כּידוּע, דוּגמאוֹת יפוֹת של מחלת-הפּרֶסטיז’ה. הממשלה אינה שוֹגה לעוֹלם. כּל משגה של כּל פּקיד היא נוֹטלת תחת חסוּתה, כּל שטוּת שלוֹ מוּכרזת לשיטה. כּל מה שדאף² וקיתרוֹטש³ עתידים לחַדש ראוּי לצידוּק החטא בּפי אֶמרי⁴. כּזאת היא תוֹרת הפּרסטיז’ה של הממשלה. אוּלם יש שגם גוּפים אחרים לוֹקים בּמחלה זוֹ.

נמצא מי שהעיר, כי הממוּנה על הכרוֹניקה בּ“הארץ” עשׂה משערוּריית ליל שׂמחת-תוֹרה מין פּוּרים-שפּיל: “קבּלת-פּנים לזרוּבּבל”. נמצא מי שחשב, כּי “כּוֹתרת” זוֹ על גבּי הידיעה אינה לכבוֹד ל“הארץ” ואינה הוֹלמת את סגנוֹנוֹ הרגיל. נמצא מי שאמר, כּי מ. ג., שפּסק אמנם את פּסוּקיו נגד אַלָמוּת, לא טרח לציין את העוּבדוֹת כּהוָיתן. ויצא הקצף! בּעל הכרוֹניקה, שנאלץ לכתוֹב דברי “בּירוּר”, הרים את ה“כּוֹתרת” ואת אוֹפן מסירת הדברים שלוֹ למַדרגה עליוֹנה של אהבת-שלוֹם וּרדיפת-שלוֹם וה“טשטוּש” המהוּלל הוּאַר בּאוֹר הפּילוֹסוֹפי של “התרחקוּת מסנסַציה והרעשת הדעוֹת”, בּרוּח הדברים הטוֹבים שנאמרוּ בּשעתם בּגליוֹן-היוֹבל של “הארץ” וּבמסיבּוֹת החגיגיוֹת. וּבכן, לא מקרה, חלילה, אלא “שיטה”. ולא די לוֹ ל“הארץ” בעמידה עקשנית “על כּבוֹדוֹ”, הלך והוֹציא למערכה סוֹפר כּמַר מ. בּנאל (גליון 2788) להצליף על המערערים בּ“פוּלסין של דיוֹ”. סוֹפר זה, המכריז על עצמוֹ, בּניגוּד לאחרים, כּי “המלים החריפוֹת-חריפוֹת, הממוּלחוֹת-ממוּלחוֹת חסרוֹת בּלכּסיקוֹן” שלוֹ, רוֹאה לוֹ חוֹבה להכריז, בּגלל הערוֹת הבּיקוֹרת הדלוֹת, כּי “אנוּ עוֹמדים בּפני מהוּמוֹת חדשוֹת של פּוּלמוֹס וּקטטוֹת” ולא, חלילה, “בּשל היחס לעצם המעשׂה” של הפקרוּת, אלא אך בּשל הבדלי טמפּרמנט וסגנוֹן. וּבכן, אלה שהעיזוּ לדוּן לגנַאי את סגנוֹנוֹ של “הארץ” בּמסירת המאוֹרעוֹת וּבהאַרתם, אינם בּלשוֹנוֹ של הסוֹפר, שאינוֹ אוֹהב להשתמש “בּבּיטוּי החריף והמַבהיל”, אלא מביאים עלינוּ “מהוּמוֹת של פּוּלמוֹס וּקטטוֹת” – לא פחוֹת! אכן, עתה ידעתי, כּל הנוֹגע בּמ. ג. וּבכרוֹניקה של “הארץ” – סכּנה הוּא ממיט עלינוּ.

מ. בּנאל תוֹמך את יתדוֹתיו בּמידוֹת-ההגיוֹן. הוּא שלמד, כּפי עדוּתוֹ, “את תוֹרת ההגיוֹן בּאוּניברסיטה”, יוֹדע וָעֵד, כּי “יש הגיוֹן ויש הגיוֹן”. “יש הגיוֹן שבּא מן השׂכל ויש הגיון הבּא – מן המפלגה”. מוּבן, שאנשי “דבר” אוֹ החבר א. פרידלַנד⁵, שגינה את עמדת “הארץ” בּמוֹעצת עיריית תל-אביב, לא חלק ולא נחלה להם בּ“הגיוֹן הבּא מן השׂכל”. ממרוֹם ההגיוֹן האוּניברסיטאי יצא איפוֹא פּסק-דיני לשבט. האקבּל אוֹתוֹ מבּלי ערעוּר? לא. היוֹם הוּכרז על הגיוֹני, כּי מן המפלגה הוּא, וּמחר ימָצא, כּי גם לבּי ונפשי לא מִשלי הם, אלא מן המפלגה. ואני מה עוֹד ישאר לי? כּיצד אעמוֹד, איש המפלגה, בּפני אנשים שאינם מן המפלגה, הנאמנים ממילא גם על ההגיוֹן מן השׂכל ועל כּל מעלוֹת טוֹבוֹת אחרוֹת? אגש נא אל ההגיוֹן הבּא מן השׂכל של מר מ. בּנאל הנכבּד “לדעה מה יֵעָשׂה בּוֹ”.

לפרקי ההגיוֹן קוֹדמים פּרקי קריאה. מ. בּנאל מספּר לקוֹראיו, ראשית, כּי ב. כ. קוֹבל על מ. ג. שדיבּר על “מאוֹרע”. לאחר קביעת עוּבדה זוֹ הוֹלך מ. בּנאל וּמסבּיר, כּי “אף המאוֹרעוֹת ההיסטוֹריים הגדוֹלים – מאוֹרעוֹת הם”. נוֹכחתי לְבָשתי מה עלוּב הוּא ההגיוֹן מן המפלגה הפּוֹסל על לא דבר את המלה “מאוֹרע”. אלא חפצתי להיוָכח עין בּעין אימתי פּסל ב. כ. מלה כּשרה זוֹ. והנה מה שמצאתי כּתוּב: מ. ג. מדבּר על מאוֹרע שאירע “בּקלוּבּ פּוֹעלי-ציוֹן”, המרכאוֹת בּפירוּש על שתי המלים הללוּ, הלקוּחוֹת מדברי מ. ג., וּכלל לא על המלה מאוֹרע. וּליתר בּירוּר נאמר מיד לאחר זה: “האם גם להתקפה של פּוֹרעים על קלוּבּ ציוֹנים כּלליים יקָרא מאוֹרע שאירע בּקלוּבּ?” האוּמנם ההגיוֹן הבּא מן השׂכל הוּא הוּא שאינוֹ רוֹצה להבחין בּין מה שאירע בּקלוּבּ (כּלוֹמר, בּפנים, מתוֹכוֹ) לבין התקפה על קלוּבּ (כּלוֹמר, מן החוּץ)? איזהוּ ההגיוֹן המטשטש את שני המוּשׂגים האלה ועוֹשׂה את ב. כ. לאוֹיב המלה “מאוֹרע” דוקא?

וּפרק קריאה שני. “ב. כ. מביא ציטטה מדברי מ. ג. המדבּר על ההתנגשוּת בּין “פּוֹעלי-ציוֹן” השׂמאליים וּבין חבוּרת הצעירים הלאוּמיים”, ודן אוֹתה לגנאי. כּן, בּלשוֹן העברית יוֹדעים להבחין בּין התנגשוּת להתנפּלוּת. את ההגיוֹן והצדק שבּערבּוּב שתי המלים טעמנוּ כּוּלנוּ, וּמ. ג. בּתוֹכנוּ, בּימי ועדת הייקראפט⁶ (שראתה את הפּוֹגרוֹם בּיפוֹ כּ“התנגשוּת”), ועדה זוֹ שההיסטוֹריוֹן מר מֶדזיני גוֹמר עליה את ההלל. מר מ. בּנאל, הסבוּר כּי מ. ג. אינוֹ עשׂוּי לשגוֹת, היה חייב, לכאוֹרה, להוֹכיח כּי אמנם לא היתה כּאן כּלל התנפּלוּת אלא התנגשוּת, אוֹ להוֹדוֹת כּאיש ישר כי צָדַק ב. כ. בּזה שהוּא דן את המלה “התנגשוּת” לגנאי. ולמה לא יאמר, מה שערוּריית שׂמחת-תוֹרה בּלשוֹנוֹ: התנגשוּת או התנפּלוּת?

וּפרקי-קריאה אלה בּאוּ להוֹכיח, בּשם ההגיוֹן מן השׂכל, כּי שאוֹל חָטא ההגיוֹן מן המפלגה של ב. כ.

לאחר הנצחוֹנוֹת הקלים בּשׂדה הציטטוֹת עוֹבר מ. בּנאל אל העיקר, אל גילוּי הסתירה העמוּקה שבּין שתי מידוֹת ההגיוֹן: בּשלמה מ. ג. הרי הוּא שוֹלל כּל מעשׂי-אַלָמוּת “בּכל מקרה, בּכל פּנים ואוֹפן”, אבל ב. כ. שבּימי המאוֹרעוֹת בּהדר-הכּרמל “התפּלל אז בּדביקוּת חסידית בּנוּסח של “יהי חלקי עמכם”, ואַתם שלדידכם “מעשׂי-אַלָמוּת בּשם העבוֹדה המאוּרגנת הם מוּתרים” – אתם למה רגָשתם? אוֹתה טענה מוּצגת גם בּ”דוֹאר היוֹם" בּידי עזמות, כּעֵטוֹ הטוֹב עליו. הוּא המגלה את לבּוֹ בּשעת-חדוה כּי “בּינינוּ לבין עצמנוּ בּדיעֲבַד, לאחר שצעירים קנאים כּיבּדוּ את “פּוֹעלי-ציוֹן” – יבוּסם להם ויֶערב להם, כּי ראוּיים הם לחוּטרא של ה”בּרית" (תתבּע נא ה“בּרית” את עזמות⁷ לדין!), יוֹדע וָעֵד כּי הפּוֹעלים בּארץ עשׂוּ מעשׂי-אַלָמוּת אשר “ישארוּ כּתמי-עוֹלם”, והוּא שוֹאל בּרגש: מאימתי “אתם קוֹראים תגָר על מעשׂי-אַלָמוּת”?

דרך ההיקש ההגיוֹני של עזמות הוּא קל בּיוֹתר. אפשר אפילוּ להעלוֹת שמוֹת של כּל מיני מקוֹמוֹת, אשר פּוֹעלים הוּכּוּ שם, ולטעוֹן על האַלָמוּת של הפּוֹעלים.

אוּלם כּלוּם מה שיאה לעזמות יאה גם למ. בּנאל? המתקנא מ. בּנאל בּמוּשׂגי עזמות על מַהוּת המוּסר החברתי של הפּוֹעלים? בּעצם הויכּוּח מסביב למעשׂי-הדר-הכּרמל נכתבוּ בּעתוֹן הפּוֹעלים הדברים האלה: ⁸

“ידעתי גם ידעתי, כּי כּל אַלָמוּת וכל מעשׂה הפקרוּת מתנקמים בּחיי החברה עשרת מוֹנים. כּי בּחיינוּ אנוּ לא יתכן מפעל היצירה בּאויר של אַלָמוּת כּל-שהוּא. וגם זאת ידעתי: בּעד זגוּגיוֹת מנוּפּצוֹת ישלם תדיר, קוֹדם כּל, הפּוֹעל בּעוֹרוֹ וּבנפשוֹ. – – כּי אין אוֹיב מסוּכּן יוֹתר לפּוֹעל מאשר זה המַדריך אוֹתוֹ בּדרך האַלָמוּת והפּריצוּת, בּין אם הוּא בּא מסִטרא דשׂמָאלא, לשם דחיקת הקץ, כּביכוֹל, וּבין אם הוּא בּא מסִטרא דימינא, לטמוֹן לוֹ מוֹקש וּלהעמיד בּנסיוֹן את כּל סבלוֹ. כּי חרב-פּיפיוֹת היא האַלָמוּת, אשר האוֹחז בּה לא ינָקה”.

לפי הגיוֹנוֹ של מ. בּנאל זה נקרא: “מעשׂי-אַלָמוּת בּשם העבוֹדה המאוּרגנת הם מוּתרים”!

והשאלה ששאלתי “אם השׂבע אשר לא יבין לנפש הרעֵב, אם זכּאי הוּא לדוּן את חברוֹ הרעב ועוֹד בּכל חוֹמר הדין”, וּדברי, כּי “אין לי הבּטחוֹן הגמוּר, כּי הייתי טוֹב מהם אילוּ נמצאתי עתה בּמצבם” – נתפּרשוּ על ידי מ. בּנאל כּ“יהי חלקי” בּמעשׂי-אַלָמוּת. זהוּ ממידוֹת ההגיוֹן הבּלתי-מפלגתי?

אקבּל לרגע את ההגיוֹן הזה. נניח שהתרתי לאנשים רעבים, מקוּפּחי-חיים, מחוּסרי-עבוֹדה המשוועים לחלוּקה צוֹדקת של העבוֹדה, שגם בּשוֹטרים איימוּ עליהם, נניח שהתרתי להם ניפּוּץ-זגוּגיוֹת. היש מכּאן להקיש משהוּ גם על “קצת מצעירינוּ” אשר סידרוּ הפגנת-אגרוֹפים “לכבוֹד” לשוֹננוּ? שם היוּ רעבים. למַה רעבים כּאן, האִם לדבר ה'? ללשוֹן העברית אשר מ. ג. וּב. כ. אינם רעבים לה?

היקש זה אף הוּא ממידת ההגיוֹן הפּשוּט הוּא? ויוֹדע אני כּי שוּב אֶתן נשק בּידי מתנַגדי: הנה הוּא מבחין בּין אַלָמוֹת ואַלָמוֹת. אמת נכוֹן הדבר. איני מאוּשר כּמ. בּנאל לוֹמר כּי אני שוֹלל מעשׂי-אַלָמוּת בּכל מקרה, בּכל פּנים ואוֹפן. בּנעוּרי הייתי חבר לפינחס דַשֶבסקי⁹. מעשׂה הפּוֹעל הבּוּנדאי הירש לֶקֶרט¹⁰ היה בּעיני מעשׂה רב. גם מבּחינה לאוּמית. את מעשׂהוּ של שוַארצבּוֹרד אין אני פּוֹסל מבּחינה מוּסרית כּלל וּכלל. ודאי עוֹד תצמחנה לי צרוֹת מהוֹדאה זוֹ, אך יִצרי מפתה אוֹתי להוֹדוֹת על האמת, כּי שאלת האַלָמוּת בּיסוֹדה נשׂגבה ממני, ואני מתלבּט בּה. ויש גם מעשׂי-אַלָמוּת, שאני דוֹחה אוֹתם למעשׂה, ועם זה אני שוֹאל למקוֹרוֹתיהם וּמבקש להם “סליחה וחנינה” לאחר המעשׂה. אפשר שכּל זה הוּא מפּני ליקוּי הגיוֹני שבּי, אבל הגיוֹנוֹ של מ. בּנאל, האוֹמר להטיל צל על זכוּתי להעריך את האגרוֹף כּפוֹסק בּשאלוֹת תרבּוּתיוֹת – מַהוּ?

_______

ההגיוֹן הבּלתי-מפלגתי של מ. בּנאל אינו רוֹאה בּעמדת מפלגוֹת הפּוֹעלים בּענין זה אלא… “ריצה מתוֹך בּהלה של התחרוּת לפני מרכּבתה של “פּוֹעלי-ציוֹן”. הוּא רוֹאה את “אחדוּת-העבוֹדה” וּ”פוֹעלי-ציוֹן" כּמסייעוֹת בּהכרזוֹתיהן “לנַוול את ארץ-ישׂראל וליתן את הישוּב לשמצה בּעוֹלם”. וההגיוֹן של איש מפלגה כּמוֹני אוֹמר, כּי עמדת מפלגת הפּוֹעלים עשׂוּיה לגוֹלל (בּמקצת!) את החרפּה מעל הארץ והישוּב ועשׂוּיה למנוֹע את חזרת החרפּה הזאת להבּא.

אמרתי: בּמקצת, כּי שתיקתם הפּעם של רבּים מאוֹיבי האַלָמוּת הפּרינציפּיוֹניים, הרוֹאים אַלָמוּת בּכל שביתה, אינה עשׂוּיה לסייע לתקן את מצב הדברים. לא עזמות הוּא היחידי היוֹדע, כּי סוֹף סוֹף, “הלא אלה צעירים – “ולאד”!”

אני מתחיל להוֹדוֹת כּי ההגיוֹן שלי הִטעַני. סבוּר הייתי כּי לא פּרסוּם הדברים מנַוול את ארץ-ישׂראל, אלא הדברים עצמם ואף טשטוּשם והשתקתם. וסבוּר הייתי כּי אנשים מסוּגוֹ של מ. בּנאל, אשר עיניהם למַה שנעשׂה בּתפוּצוֹת ישׂראל, לא יבחרוּ בּדרך זוֹ. וטעיתי. כּמה פּעמים נזדמן לי לעמוֹד על בּמוֹת יהוּדיוֹת בּחוּץ-לארץ וּלקבּל חצים ואבני-קלע. מעוֹלם לא חששתי לעשׂוֹת לצחוֹק את הדיבּוֹת (של “פּוֹעלי-ציוֹן” שׂמאליים חלק הגוּן בּהם) כּי אנוּ נוֹתנים כּאן את האידישיסטים למשיסה, כּי אנוּ יוֹרדים לחייהם של אוֹתם היהוּדים האוּמללים שאינם יוֹדעים עברית וכל אוֹתם תלי-התלים של שקרים וּלעזים שמפיצים בּחוץ-לארץ בּניצוּל כּל מעשׂה שטוּת והתהללוּת של “ולאד” שוֹנים בּארץ. ושמעתי את הדיבּוֹת הללוּ לא רק מפּי מוֹציאיהן, כּי אם גם כּשהן נשנוֹת אפילוּ בּפי סוֹפרים עברים בּגוֹלה. הייתי עוֹשׂה את הדיבּוֹת לאַל, מבּלי שאהיה חוֹשש כּי מישהוּ יכחישני על פּנַי. ידעתי כּי אני רשאי להכריז בּרמה על כּוֹחה של העברית בּארץ, על כּיבּוּשיה ועל הדבקים בּה, על הכּוֹחוֹת הפּנימיים שגילתה כּאן, מבּלי שתהיה זקוּקה לשוּם קנאוּת של הבאי, שאינה אלא גנאי לנוּ. ידעתי כּי בּחוּגי האידישיסטים אינם יוֹדעים להבחין בּין הידחוּת האידיש בּתוֹקף הצמיחה התרבּוּתית העברית, שאינה פּוֹסקת והיא הוֹלכת וּממלאה את חלל הוָיתנוּ כּאן, וּבין הטפת בּוּז ואיבה וירידה לחייו של מי שאינוֹ עברי. ידענוּ כּי שם מחליפים בּכוָנה את המוּשׂגים וּמשתדלים לתת אוֹתנוּ כּיֶבסקים עברים. וראינוּ את עצמנוּ זכּאים להילָחם בּכל כּוֹחנוּ על הצגת אמת החיים הארץ-ישׂראליים לאמיתם. והנה נתבּרר כּי טעינוּ. כּי עלינוּ להוֹדוֹת, כּי אכן יש בּארץ אֶלמנטים, העלוּלים “לנטוֹע” את העברית בּאמצעי היֶבסקציה (מה עלתה לנטיעת “האידיש” שם בּאמצעים אלה? – בּזה כּדאי להתבּוֹנן). והמלחמה בּהם נראית בּעיני מ. בּנאל כּניווּל שֵם ארץ-ישׂראל.

ההגיוֹן הבּלתי-מעמדי של מ. בּנאל אינוֹ יכוֹל לקבּל את הגוון המעמדי, שמפלגוֹת הפּוֹעלים מגלים בּענין בּיש זה. “אוֹתם הבּחוּרים, מחוֹללי השערוּריה, התכּוונוּ לא למפעל מעמדי אלא למעשׂה גבוּרה “לאוּמית”. כּאילוּ מ. בּנאל אינוֹ יוֹדע כּמה מעשׂי התנפּלוּת על פּוֹעלים בּעוֹלם שנעשׂים לאו דוקא מתוֹך סיסמאוֹת מעמדיוֹת, אלא מתעטפים בּאיצטלה “לאוּמית”. כּאילוּ כּל מעשׂי האיבה לפּוֹעלים בּארץ הָחֵל מן “הגדעוֹנים”¹¹ בּשעתם (לפני המלחמה העוֹלמית ועד בּני-אִכּרים בּזכרוֹן-יעקב הָשַתָא – נעשׂוּ מתוֹך הכרזוֹת מעמדיוֹת דוקא. כּאילוּ אין הפּוֹעל יוֹדע מתוֹך נסיוֹנוֹ כּי דמוֹ שלוֹ חיוָר טְפֵי בּתוֹך כּל חברה מעמדית. מ. בּנאל הנהוּ אוֹיב לפרזיאוֹלוֹגיה מעמדית (פרזיאוֹלוֹגיה לא-מעמדית – שַאֲנִי!). הכוֹפר הוּא גם בּזה שאנוּ חיים בּחברה מעמדית? וּבחברה אשר כּזאת פּוֹנה הגבוּרה “הלאוּמית” על פּי קו ידוּע דוקא. הראינוּ כּאן בּארץ מעשׂי התנפּלוּת על אוֹתן החברוֹת הלאוּמיוֹת הנכבּדוֹת, אשר כּל שׂיחן ושׂיגן הוּא בּגרמנית וּבאנגלית? היעלה על לב הגבּוֹרים “הלאוּמיים” לנפּץ שם גוּלגלוֹת, ואפילוּ להכריז על הוֹצאוֹתיהן “חרם”, כּמוֹ שמכריזים על עתוֹנים עברים? היאמרוּ לאחוֹז בּאמצעים כּאלה נגד “אגוּדת ישׂראל”? ואם יאחזוּ – הישב גם אז ה”אזרח" הארץ-ישׂראלי שוֹקט על שמריו? האין לראוֹת בּזה, וּבכמה חזיוֹנוֹת אחרים, שהפּוֹעל בּארץ משמש קו ההתנגדוּת הפּחוּתה לערוֹת עליו את שפע “הגבוּרה הלאוּמית”?

ועוֹד קצת הגיוֹן. מ. בּנאל אינוֹ מסתפּק בּהערכת עמדתה של האחת משתי מפלגוֹת הפּוֹעלים. הוּא אוֹחז בּאמצעי בּדוּק וּמנוּסה: “את אנשי “הפּוֹעל הצעיר” הייתי רוֹצה לשאוֹל בּיחוּד: מה פּירוּש מחאתם, התמרמרוּת מוּסרית אוֹ סוֹלידריוּת מעמדית?”

על טוּב הטעם הזה, הנאחז בּהפרדה בּין אחים, היוֹדע לחַלק לכל אחת ממפלגוֹת הפּוֹעלים את מתנת-חלקה, למי התמרמרוּת מוּסרית וּלמי סוֹלידריוּת מעמדית – לא אדוּן כּאן. בּרוּך השם, פּוֹעלי ארץ-ישׂראל הוֹלכים ונגאלים מחלוּקה מגוּחכת זוֹ, וּנקוה שלא יתנוּ להעלוֹתם בּחַכּה זוֹ. אוּלם אנוּ בּהגיוֹן עַסקינָן. מר מ. בּנאל אינוֹ חשוּד, כּמוּבן, על סוֹלידריוּת מעמדית אחרת גם בּשעה שהוּא מגנה את הסוֹלידריוּת המעמדית של הפּוֹעלים, והגיוֹנוֹ הבּלתי-מעמדי סבוּר כּי התמרמרוּת מוּסרית נפגמת אם היא מלוּוה בסוֹלידריוּת מעמדית, שהיא מטבעה חזיוֹן בּלתי-מוּסרי. והגיוֹן זה אוֹמר: כּי מי שמגלה את האוֹפי המעמדי שיש למעשׂי-גבוּרה אלה, לא די לוֹ שהוּא נאשם על “דמַגוֹגיה מפלגתית” אלא משתף את עצמוֹ עם “המגינים על משטר הדמים והאַלָמוּת” וכוּ' וכוּ'. הזהוּ כּוֹחוֹ של “ההגיוֹן הבּא מן השׂכל”?

חשון תרפ"ט.

---

למחרת ההחלטוֹת

מאת

ברל כצנלסון

¹

(שנתקבּלוּ בּישיבת הועד הפּוֹעל הציוֹני. בּרלין, יוּלי 1928)

חשיבוּתוֹ של מוֹשב הועד הפּוֹעל הציוֹני היא לא בּהחלטוֹתיו החשוּבוֹת בּלבד². בּמוֹשב זה בּא לידי בּיטוּי חזיוֹן שאינוֹ ניתן להחלטה, והעדיף מהחלטה: מאמץ רציני של התנוּעה להתגבּר על תחלוּאי הנפש שבּהם לָקתה בּשנים האחרוֹנוֹת. בּג' פּנים נתגלתה התאוֹששוּת זוֹ.

נתגלָה, ראשית, כּי ההסתדרוּת הציוֹנית אינה גוּף חסר-רצוֹן, כּאשר הסכַּנוּ לראוֹתה בּעת האחרוֹנה. גילוּי זה חשוּב מאד, כי חוֹסר-רצוֹן עצמי אכל בּשנים האחרוֹנוֹת בּתנוּעה הציוֹנית בּכל פּה. וחלק גדוֹל ממַפּלוֹתינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת יש לזקוֹף לא רק על התנאים והמכשוֹלים החיצוֹניים, אלא על הלָך-רוּח זה של כּניעה בּפני כּל מצב ולפני כּל מי שיש לו פּרטנסיוֹת להכניע: בּפני טוּריסט, בּפני גביר, בּפני “מוּמחה”, בּפני מנהיג פּנימי אוֹ מנהיג חיצוֹני, אפילוּ בּפני מי שעוֹמד להיוֹת מוּזמן למַנהיגוּת. היה ספק אם אין התנוּעה כּוּלה אכוּלה הלָך-רוּח זה. בּא הועד הפּוֹעל הציוֹני, וכוּלוֹ – גילוּי רצוֹן, התגוֹששוּת של רצוֹנוֹת, פַּרַלֶלוֹגרם של כּוֹחוֹת, אבל לא חוֹסר-רצוֹן, לא כּניעה.

נתקלה, שנית, כּי ההסתדרוּת הציוֹנית אינה מוּכנה כּלל וּכלל לוַתר על הצוֹרך בּמגע פּנימי בּין התנוּעה וּבין הנהגתה. זה שנים שמַגע זה התחיל מתרוֹפף והוֹלך. וכמוּבן, נמצאוּ גם פּיקחים ואנשי-מעשׂה שהתחילוּ רוֹאים את כּל נסיוֹנה ההסתדרוּתי והנפשי של התנוּעה כּדבר-מה תפל וּפחוּת-ערך לגבּי החכמה העליוֹנה של הנשׂיא, אשר לא יִשגה, חלילה. התחילוּ רוֹאים את צרכיה והרגשוֹתיה של התנוּעה החיה כּמוֹקש וּמכשוֹל, אם הם מתנגשים בּצרכים וּבמוּשׂגים השׂוֹררים בּחוּגי השלטוֹן. לכאוֹרה, בּכל תנוּעה עממית נוֹדעת חשיבוּת יתירה לכשרוֹנוֹ של המנהיג, היוֹדע לחיוֹת את חיי הנפש של תנוּעתוֹ, להאזין וּלהבין למתרחש בּה מתוֹך תחוּשה אינטוּאיטיבית עמוּקה. להוַתה של התנוּעה הציוֹנית תלוּיה פּעוּלתה בּמידה מרוּבּה בּניהוּל משׂא-וּמתן דיפּלוֹמַטי עם גוֹיים ועם יהוּדים וּלפיכך הגיעוּ הדברים לידי כּך, שאת עיקר חשיבוּתוֹ של המנהיג התחילוּ רוֹאים לא בּחיוֹתוֹ עם התנוּעה ועם נוֹשאיה, לא בּהבנה לנפשוֹ של החלוּץ ושל הציוֹני מן העם, אלא בּקשריו עם הכּוֹחוֹת החיצוֹניים. מוּתר לוֹ לנשׂיא שיזלזל בּכוֹחוֹתיה הפּנימיים של התנוּעה וּבלבד שבּמחיר זה ימצא דרכים – אמיתיים או מדוּמים – אל כּוֹחוֹת-השפּעה שבּחוּץ, אף הם אמיתיים אוֹ מדוּמים. שיטה זוֹ היא שהביאה לידי הסבך הבּזילָאי³, היא שגרמה לדין-וחשבּוֹן של וַעדת-החקירה (ש“יש אוֹמרים” כּי נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית לא התענין לקרוֹא בּוֹ) והיא שאיפשרה מצב כּזה, שנשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית יכוֹל היה להתנצל בּתוֹם לבּוֹ כּי הוּא לא ראה בּתעוּדה זוֹ כּל פּגיעה בּקרן הקימת, מבּלי שירגיש איזוֹ תעוּדה הוּא נוֹתן בּזה לעצמוֹ. השלָמה עם חוֹסר קוֹנטקט כּזה בּין התנוּעה וּבין הנהגתה והֶרגלי הכּניעה של התנוּעה בּפני הנהגתה אינם עלוּלים לקיים תנוּעה החיה חיים עצמאיים והם עשׂוּיים יוֹתר להפוֹך את התנוּעה לכלי-שרת בּידי אחרים. בּא הועד הפּוֹעל והראה בּכל כּוֹח, כּי קוֹנטקט זה הוּא הכרח שאין לזלזל בּוֹ, וכל הפּוֹגע בּוֹ לא ינָקה.

ונתגלה, שלישית, כּי הפּוֹעל בּציוֹנוּת כּוֹחו עמוֹ כּאשר היה, וכי הקוֹמבּינַציוֹת הבּלתי פּוֹסקוֹת, בּחינת “הבה נתחַכּמה לוֹ”, לא נטלוּ אף כּלשהוּ ממשקלוֹ הפּוֹליטי והמוּסרי בּתוֹך הציוֹנוּת. אלה שחפצוּ לראוֹת בּרגש האחריוּת הממלכתי החי בּקרב הפּוֹעלים הסכּמה לכפיפת גו והרכּנת ראש בּפני המתנקשים בּנפש התנוּעה וּבקניניה – השלוּ את עצמם בּשוא. אלה שעשׂוּ את הנסיוֹן הבּזילאי, על מנת להוֹכיח כּי אפשר לנהל את התנוּעה הציוֹנית בּפסיעה על ראש הפּוֹעל – הוֹכיחוּ לעין כּל כּי החשבּוֹן מוּטעה. נכוֹן הדבר, כּי לא בּידי הפּוֹעל לבדוֹ לנהל את התנוּעה הציוֹנית, אוּלם לא יתכן גם שוּם כּוֹח שינַהלה בּלעדי הפּוֹעל וּבניגוּד לפּוֹעל. גם את זאת הוֹכיח הועד הפּוֹעל.

אוּלם דוקא משוּם שבּמוֹשב זה נתגלוּ לעין כּל סימני הבראה והתאוֹששוּת התנוּעה לאחר ימים רבּים של התרוֹפפוּת והתמוֹטטוּת; דוקא משוּם שסיכּוּם פּעוּלתוֹ של הועד הפּוֹעל אינוֹ “נצחוֹן” של חלק זה אוֹ זה בּלבד, אלא נצחוֹן אינטֶגרלי של התנוּעה כּוּלה – דוקא משוּם כּך אין להתעלם מן הסימנים הרעים המתגלים לאחר המוֹשב, הבּאים להשיבנוּ אל הנקוּדה המתה. הנה: הועד הפּוֹעל החליט על חידוּש העליה, החליט לא בּהבּעת רצוֹן בּעלמא, כּי אם בּהחלטה מסוּימת. מי שחוּש ההוָיה הציוֹנית לא בּגד בּוֹ, מי שיש לוֹ יניקה כּל-שהיא מצינוֹרוֹת התנוּעה החיה – ידע להעריך החלטה זוֹ כּתביעה איתנה של החיים הציוֹניים. אוּלם ה“יוּדישה רוּנדשוֹי”, נאמן בּית השלטוֹנוֹת הציוֹניים, שידע לפני קבּלת ההחלטה ללגלג כּמה פּעמים על המספּרים “הבּלתי-מבוּססים” של דוֹרשי העליה (ידיעה מבוּססת זוֹ על אי-בּסיסיוּתם של המספּרים הללוּ מנַין לוֹ?), יצא בּמאמר הפּוֹסל את החלטת הועד הפּוֹעל. עמדתוֹ של ה“רוּנדשוֹי” בּעניני העליה כּבר חדלה להתמיה. עתוֹן זה, שעל ידוֹ נתגלגלה זכוּת ההצעה למנוֹע את מצוּקת חוֹסר-העבוֹדה על ידי אִרגוּן ההגירה מן הארץ, מגלה שוּב את “חוּש המציאוּת” שלוֹ על ידי יחסוֹ לחידוּש העליה. אוּלם מתמיהים בּפי ה“רוּנדשוֹי”, עתוֹן בּעל נימוּסים תרבּוּתיים וּמסוֹרת לוֹיאַלית, הזלזוּל הגלוּי הזה בּהחלטה השׂנוּאה עליו והתביעה לא לקיים את החלטת הועד הפּוֹעל. אין לוֹ שם אחר להחלטה, מאשר “תעוּדה קוּריוֹזית”. ואחרי כּל מיני פּרכוֹת חריפוֹת, המבטלוֹת את בּקיאוּתוֹ של הועד הפּוֹעל בּשאלוֹת כּאֵלוּ, הוּא מכריז: “כּל אדם נבוֹן בּרוּר לוֹ מאליו כּי אין ההנהלה יכוֹלה לנהוֹג על פּי החלטוֹת כּאלה”.

וּכשאתה קוֹרא דברים אלה, שחוֹר על גבּי לבן, בּעתוֹן העוֹמד כּל ימיו על משמר הלוֹיאַליוּת לשלטוֹן הציוֹני, הדוֹגל בּשם משמעת התנוּעה – האם לא יעלה על דעתך כּי מלבד הנאמנוּת לרצוֹן התנוּעה החיוּני, כּפי שהוּבּע מפוֹרש בּהחלטוֹתיה, יש עוֹד מין נאמנוּת לכוֹחוֹת אחרים, עליוֹנים, אשר החלטוֹת הועד הפּוֹעל הנן בּשבילם כּחרס הנשבּר וּרצוֹן התנוּעה כּוּלה – אינוֹ אלא “קוּריוֹז”?

יש לראוֹת את הדברים כּמוֹ שהם בּעוֹד מוֹעד.

אלוּל תרפ"ח.

---

בּעוֹכרי לשוֹננוּ

מאת

ברל כצנלסון

¹

א

מהוּ תוֹקף עמדתה המדינית והחברתית של לשוֹננוּ כּאן בּארצנוּ? שאלה זוֹ אי אפשר שלא תטרידך, אם חרד אתה בּאמת לגוֹרלוֹ התרבּוּתי של הישוּב העברי המתערה בּארץ. לכאוֹרה, הכּל נמצא בּקו ההתקדמוּת. הנצחוֹנוֹת בּרוּרים ושוּם צרוּת-עין של אוֹיב וכוֹפר לא תוּכל להם, להקטין את דמוּתם: השׂפה העברית, אשר בּמשך דוֹרוֹת רבּים ניטל ממנה כּוֹח הדיבּוּר, היתה לשׂפת-דיבּוּר חיה בּפי המוֹני הישוּב, לשבטיו השוֹנים; השׂפה אשר היתה מאוֹת בּשנים שׂפתוֹ של הגבר בּלבד היתה לשׂפת-אֵם בּשביל הטף הגדל בּארץ; שׂפת תלמידי-החכמים היתה לשׂפת הפּוֹעל, אשר נתקשר בּה בּכל לבּוֹ וקשר בּה את עתידוֹ התרבּוּתי והחברתי; כּל צינוֹרוֹת התרבּוּת העממית – גן-הילדים וּבית-הספר, תנוּעת הפּוֹעלים והסתדרוּיוֹת הנוֹער, שיעוּרי הערב וּבתי-העם, התיאטרוֹן והעתוֹנוּת – הנם שליחיה של הלשוֹן העברית; הספר העברי הכּה שרשים בּקרקע והפּעוּלה המוֹ"לית גוֹברת וּמסתעפת משנה לשנה (למרוֹת המעצוֹרים המלַאכוּתיים – מכס הנייר ויוֹקר המשלוֹח – העוֹמדים למפגע ל“ענף תעשׂיה” זה); כּמה ענפי מדע, מחקר הארץ, חכמת ישׂראל ולימוּדים שימוּשיים מתבּצרים בּארץ בּכלי השׂפה העברית. אין איפוֹא, לכאוֹרה, כּל ספק כּי שׂפת-דיבּוּרנוּ היא היא גם שׂפת התרבּוּת האמיתית הנוֹצרת בּארץ. הממשלה בּדין-וחשבּוֹן שלה לשנת הלימוּדים 1926–7 (כלוֹמר, תרפ"ז) מוֹנה: 368 ספרים שיצאוּ בּארץ, בּהם 307 בּעברית, השאר בּשׂפוֹת שוֹנוֹת; 44 הוֹצאוֹת פּריוֹדיוֹת, מזה 36 בּעברית.

ואף על פּי כן, מי שאינוֹ מַעלים עין מן הסוֹבב אוֹתוֹ אי אפשר לוֹ שלא יכּיר כּי גם לאחר כּל הכּיבּוּשים הוַדאיים הללוּ קיימוֹת בּארץ מגָמוֹת בּוֹלטוֹת, פּרי יחסי כּוֹחוֹת כּלכּליים וּמדיניים, המכוּוָנוֹת לעשׂוֹת את שׂפתנוּ כּאן לשׂפה נחוּתת-דרגה, לשׂפה שבּני תרבּוּת “עליוֹנה” אינם נזקקים לה.

הגוֹרם הראשוֹן לזלזוּל בּשׂפתנוּ בּאוֹפן שיטתי, לדחוֹק אוֹתה מהשפּעתה וּמעמדוֹת החיים, היא – ממשלת ארץ-ישׂראל!

וכל כּמה שהדבר לא יֵרָאה תמוּה, לאחר שלשוֹננוּ הוּכּרה כּאחת מלשוֹנוֹת המדינה, בּעלת זכוּיוֹת שווֹת וּמלאוֹת, לאחר שהדברים כּתוּבים הדר בּמנדט, שעל פּיו מתנהלת הארץ – הרי זוֹ מציאוּת מרה, שצריך לראוֹתה כּמוֹת שהיא:

זכוּת לשוֹננוּ קיימת על הנייר. בּחיים היא נפגעת בּלי הרף.

לא אעמוֹד עתה על כּל מעשׂי הקיפּוּח הרבּים, מעשׂי יוֹם-יוֹם בּאַדמיניסטרציה וּבמשפּט, בּמשטרה וּבעיריוֹת, בּדוֹאר וּברכּבת, אשר העתוֹנוּת שלנוּ מציינת וּמציינת, עד שהיא נלאֵית מציין, לא אדבּר על כּל הגילוּיים הרבּים של השרירוּת הפּקידוּתית, נוֹסף על הקיפּוח השיטתי. גם על אלה דוּבּר בּעתוֹנוּתנוּ, ללא שוֹמע. כּאן אני רוֹצה לציין רק את יחסה של הממשלה המרכּזית וּמַחלקוֹתיה אל העברית כּאל שׂפת-תרבּוּת.

הממשלה מוֹציאה דינים-וחשבּוֹנוֹת שנתיים, המוּגשים לממשלת המנדט, לחבר הלאוּמים. הדברים הללוּ נדפּסים אנגלית בּלבד, למרוֹת ההכּרה המפוֹרשת של שלוֹש השׂפוֹת. כּל ספרוּת מדינית מסוּג זה לא תיזָכר ולא תיפָּקד לא בּעברית ולא בּערבית. האוּמנם ניתנים הדברים הללוּ לידיעה רק לבני חוּץ-לארץ, שיש להם זכוּיוֹת מיוּחדוֹת על ארצנוּ, ולא לאזרחיה החיים בּה?

הממשלה מוֹציאה עתוֹנוּת רשמית. העתוֹן הרשמי האחד של המדינה יוֹצא גם בּעברית (מה טיבה של עברית זוֹ – זוֹהי שאלה לחוּד). אוּלם מחוּץ לעתוֹן הרשמי, המכיל פּקוּדוֹת וכוּ', יש עוֹד עתוֹנוּת לממשלה, כּמו ה“בּיוּלטין המסחרי”. זה יוֹצא אך בּלשוֹן אחת – בּאנגלית! ונשאלת השאלה: האוּמנם רק לפקידי המכס מתכּוונת הממשלה, אוֹ שכּל אזרח המשתתף בּיצירת חיי הכּלכּלה בּארץ ורוֹצה להכּירם, ראוּי לקבּל אוֹתה אינפוֹרמַציה שהממשלה מגישה ליוֹדעי-אנגלית?

מפּעם לפעם מפרסמת ממשלת הארץ דינים-וחשבּוֹנוֹת של מחלקוֹתיה: עניני חינוּך, חקלאוּת, סחר-הארץ. בּכל אלה מדוּבּר עלינוּ, עלינוּ ממש. שם מבקרים את מוֹרינוּ ואת בּתי-ספרנוּ, שם מוּצגת התישבוּתנוּ, שם מדוּבּר על עניני מסחרנוּ ותעשׂייתנוּ. וכל זה, המוּצא בּכספּי משלם-המסים שבּארץ, הנהוּ כּספר החתוּם לכל אזרח בּארץ, אשר לא למד את שׂפת-השליטים. כּל זה מוּצא, כּנראה, רק למען שכבה דקה של פּקידוּת זרה, שהיוֹם היא כּאן וּמחר – איננה, אוֹ לשכבה שניה של “נאוֹרים” מבּני הארץ, המוַתרים על לשוֹנם ועל זכוּתם וּמקבּלים בּרצוֹן את ההגמוֹניה של הלשוֹן הזרה.

ארץ העוֹמדת בּראשית התישבוּתה המוֹדרנית טעוּנה חקירה רבּה של מקוֹרוֹת המחיה והכּלכּלה הגנוּזים בּה. בּאיזוֹ מידה, קטנה למַדי, עוֹסקת בּזה גם ממשלת ארץ-ישׂראל. יש שהיא מביאה מוּמחים מן החוּץ, ואלה מתבּוֹננים, חוֹקרים וּמַציעים תיקוּנים וכוּ'. את פּרי עבוֹדוֹתיהם מפרסמת לפעמים הממשלה חוֹברוֹת חוֹברוֹת, רוּבּן רק אנגלית. מי וָמי הוּא אשר למענוֹ נכתבוּ הדברים הללוּ? כּלוּם חייב בּאמת מגָדל הפּירוֹת בּארץ-ישׂראל לדעת קרוֹא אנגלית? כּלוּם לא יוֹשבים אצלנוּ בּמשקינוּ החקלאים אנשים אשר כּל מַעינם בּשאלוֹת הללוּ, בּהן הם עוֹסקים להלכה וּלמעשׂה, אנשים אשר בתבוּנת כּפּיהם וּבאמוּן רוּחם הם מקדמים בּאמת את כּלכּלת ארצנוּ, ואנשים אלה אינם נזקקים ללשוֹן זרה, ואינם יכוֹלים ואינם רוֹצים לנוּד על לשוֹנוֹת זרוֹת? כּלוּם בּלשנוּת פּוֹליגלוֹטית תנאי הוּא להרמת החקלאוּת?

לא עמדתי בּסוֹדה של הממשלה לדעת, מדוּע היא נוֹהגת כּכה. אפשר שכּאן קיים הנימוּק הנצחי של “קימוּצים”, הנם את שנתוֹ בּשעה שמביאים “מהנדסים מבּירמינגהם”² ובשעה שמכסים בּחפּזוֹן נמהר כּל מיני “חוֹבוֹת” צבאיים לבּריטניה רבּתי ויוֹצרים גרעוֹנוֹת מלָאכוּתיים בּתקציב ארץ-ישׂראל. נימוּק זה אינוֹ צץ אלא בּשעה שדנים על הענינים החיוּניים של הארץ עצמה. אוּלם אפשר שהדבר נעשׂה “ממילא”, כּדבר המוּבן מאליו, שדברי מחקר ועיוּן-משק אינם מתפּרסמים בּלשוֹנוֹת הנייטיבס, בּאשר אלה אינם ענין אלא לבני הגזע העליוֹן, השליט. מה שלא יהיוּ הנימוּקים, אוּלם מחיקה זוֹ, כּלאחר-יד, של צו יסוֹדי בּמנדט מגלה בּבהירוּת רבּה את “יחסוֹ” של הפּקיד האנגלי הגבוֹה אל בּני העמים הנתוּנים לאפּוֹטרוֹפּסוּתוֹ, שׂפתם, תרבּוּתם – בּמה נחשבת? (ודאי לא יעלה על דעתוֹ של הפּקיד בּן-התרבּוּת, השוֹלט בּכּיפּה, כּי בּטרם ידעוּ אבוֹתיו קרוֹא, כּבר היוּ לנוּ – וגם לשכנינוּ הערבים – ספרי שירה וּמחשבה, בּעלי הגמוֹניה עוֹלמית).

מדוּע אין איש חוֹלה על הדבר הזה? מדוּע אין שוּם גוּף ציבּוּרי אצלנוּ קם לתבּוֹע את עלבּוֹן שׂפתנוּ וּדחיקת רגליה? מדוּע אין כּוֹחה של “הקנאוּת העברית” הרשמית אלא להתגדר בּמעשׂי נערוּת, לעשׂוֹת את עצמה לצחוֹק, להתריע על סכּנות מדוּמוֹת, ואין לה עינים לראוֹת את הסכּנה האמיתית, הקמה עלינוּ להפוֹך את לשוֹננוּ לאיזה “סלֶנג”³ המוֹני, שכּל בּר-דעת וּבר-תרבּוּת יִרחק ממנה?

בּכל תנוּעוֹת התקוּמה של העמים תוֹפסת מלחמת הלשוֹן מקוֹם עיקרי. לפרקים גם את המקוֹם המרכּזי. אין גאוּלה לעם, לא רוּחנית ולא חָמרית, אם לשוֹנוֹ אינה נגאלת עמוֹ. ואין עם רוֹאה את עצמוֹ בּן-חוֹרין וּשוה-זכוּיוֹת כּל עוֹד מציעים לוֹ להסתפּק בּ“חוֹפש” הדיבּוּר בּלשוֹנוֹ ולא הוּבטח לה מקוֹמה בּמדינה וחלקה השוה והצוֹדק בּתקציבה, בּפעוּלת מוֹסדוֹתיה, בּהנהלה וּבמשפּט, בּמעשׂי ההשׂכּלה והתרבּוּת המתנהלים על ידה. כּל דחיקה של רגלי הלשוֹן נתפּסת על ידי העם הנפגע לא רק כּעלבּוֹן לאוּמי בּלבד, אלא כּדחיקת רגליו מעֶמדוֹת החיים, הכּלכּלה והתרבּוּת, כּהוֹרדה בּמעלוֹת החברה, כּהפסד חיוּני לכל אישי העם הקשוּרים בּטבּוּרם בּלשוֹן זוֹ.

ורק החוּגים ה“עליוֹנים” התלוּשים מחיי עם וּמתרבּוּת עם אינם חשים בּקיפּוּח זכוּתה של הלשוֹן וּבהשפּלת כּבוֹדה. אינם חשים בּהפסד העצוּם שקיפּוּח זה גוֹרם לכל מי שהלשוֹן המקוּפּחת היא לשוֹנוֹ בּאמת, לכל אוֹתם חלקי העם אשר אינם ממירים את לשוֹנם ואינם מבקשים לעצמם מחסה בּצל כּנפי הלשוֹן השליטה.

האם לא רבּוּ גם רבּוּ אצלנוּ בּתוֹך ישוּבנוּ, בּשלבּים העליוֹנים של חברתנוּ ושל מוֹסדוֹתינוּ התלוּשים הללוּ, בּני-בּלי-לשוֹן, אשר מכאוֹבנוּ אינוֹ מכאוֹבם וּלשוֹננוּ אינה לשוֹנם, וניחא להם בּהגמוֹניה של לשוֹן זרה בּארץ?

על זה לחוּד.

ב

לא הממשלה והפּקידוּת הזרה בּלבד הם הדוֹחקים את רגלי לשוֹננוּ. גם כּאן, כּמוֹ בּכמה חזיוֹנוֹת אחרים, יד “השׂרים והסגנים” שלנוּ בּמעל.

לא אכּנס, חלילה, לחדרי-חדרים ולא אשאל לשׂפת-דיבּוּרם ותרבּוּתם של אלה שׂבעי-התרבּוּת, כּביכוֹל, שבּיאליק חרת בּמצחם את כּתוֹבת-הקעקע: “מפוּטמים כּחזירים בּתרבּוּיוֹת לוֹעזיוֹת”. אשאל רק לפּעוּלה התרבּוּתית הפּוּמבּית.

זה שנים אחדוֹת שפּשׂה אצלנוּ המנהג – בּהוֹצאוֹת המדעיוֹת והמדעיוֹת כּביכוֹל – של כּפל-לשוֹן. אחד מקרא ואחד תרגוּם (איזוֹהי תרגוּם, העברית או הלוֹעזית?). ודאי יש לזה נימוּקים מדיניים חשוּבים. כּלוּם יש לך נימוּק חשוּב יוֹתר מאשר “להראוֹת העמים והשׂרים את יפיה”?

וּמעתה, רצוֹנך להכּיר חשיבוּתה של איזוֹ הוֹצאה מקצוֹעית שלנוּ – צא וּבדוֹק, אם יש לה תרגוּם לוֹעזי בּצדה.

“השׂדה” – זקן עתוֹנינוּ המקצוֹעיים, “החינוּך”, קבצי החברה האַרכיאוֹלוֹגית וקבצי החברה האֶטנוֹגרפית, “קרית ספר” ואפילוּ “המשפּט” ו“הרפוּאה” – כּיון שבּעליהם לא ראוּ צוֹרך ללווֹתם בּתרגוּמים לוֹעזים – סימן שמַדעיוּתם מפוּקפקת. עתוֹן “מדעי” המכבּד את עצמוֹ לא יצא בּלי לבוּש אנגלי.

הנה “החברה הכּלכּלית”⁴ שלנוּ, חברה אדירה זוֹ, שבּראשה עוֹמדים ראשי הבּנקים וּשאר גדוֹלי-ארץ שמַפתחוֹת הכּלכּלה בּידיהם, כּלוּם יכוֹלה היא להסתפּק, חלילה, בּמהדוּרה עברית בּלבד? ואם מחמת רוֹב עשרה לא הוֹציאה בּמשך כּל שנוֹת קיוּמה אלא מספּר זעוּם של חוֹברוֹת, כּלוּם תוַתר, חלילה, על המַכפּלה הלוֹעזית, המכפּילה ממילא את מחיר החוֹברת וּמוֹנעת אוֹתה מן הקוֹנה הפּשוּט? כּלוּם אליו היא מתכּוונת?

והמהנדסים שלנוּ, בּעלי “חרוֹשת וּבנין”, כּלוּם יכוֹלים הם להסתפּק בּעברית בּלבד? כּלוּם רשאים הם להשאיר את העוֹלם המדעי בּחוֹשך ולא “להפיץ את מַעינוֹתיהם חוּצה”? כּלוּם לא הגיעה כּבר יצירתם המדעית למדרגה זוֹ המחייבת הוֹצאת “מוֹניטין” בּלשוֹנוֹת העוֹלם?

ועתוֹן הפּרדסנים “ההדר”, הנדפּס על נייר מהוּדר, כּלוּם ילך בּדרכּוֹ של “השׂדה” ויצא בּעברית בּלבד? האם מקַטלי קָנֵי הוּא? הלא שמוֹ העברי “ההדר” אינוֹ משמש לוֹ אלא “בּאוֹהל” וּ“בצאתוֹ” לבין הבּריוֹת יש לוֹ שם אחר על טהרת האנגלית – The Palestine Citrograf. לא רק שׂפת מַכפּלה יש לוֹ כּי אם גם שם מַכפּלה.

המערכת המַעמידה פּנים אינטרנציוֹנליים (ועם כּל זה אינה רוֹאה שוּם צוֹרך להכניס את הערבית ואת הפּרדסן הערבי אל תחת צל קוֹרתה) טוֹרחת כּוּלי האי לשם האנגלית, עד כּדי לעוֹרר בּנוּ ספק, שמא טעינוּ עד הנה ולא הרגשנוּ כּלל כּי מלאה הארץ פּרדסנים אנגלים. אוֹ שמא פּרדסנים אלה מגזע שֵמי הם “דוֹברי-אנגלית”? ואפשר לא זה ולא זה, אלא מנהג נאה הוּא בּידיהם, מוֹרשת אבוֹת, לבקש חן וחסד בּעיני כּל מי שהשלטוֹן בּידוֹ?

מי שיראה בּקוּבלנה זוֹ על כּפילוּת-הלשוֹן רק “קנאוּת עיורת”, החסה על ממוֹן ישׂראל וּמעלימה עין מן הגדוֹלוֹת הצרוּרוֹת בּכנפי הכּפילוּת⁵ – ימשיך את הטיוּל, ויוָכח כּי אך כּפשׂע בּין כּפל הלשוֹן וּבין הלשוֹן האחת… הזרה.

החברה הכּלכּלית, הנקוּבה למעלה, שהיתה, כּמדוּמה, הראשוֹנה להנהיג אצלנוּ את המוֹדה הסנוֹבּית של דוּ-לשוֹניוּת, היא גם הראשוֹנה לעבוֹר כּליל לשׂפה האחת – לאנגלית.

הכּרך הראשוֹן של קבציה עוֹדנוּ כּוּלוֹ כּפוּל-לשוֹן. אוּלם בּסוֹף הכּרך השני לא קם הכּוֹח בּחברה לשׂאת בּעוֹל של כּפילוּת זוֹ, וּמאז – מה שיצא וּמה שמוּבטח ליציאה בּקרוֹב – הכּל על טהרת האנגלית.

מי זה יעיז לפקפּק בּנאמנוּתם העברית של מר הוֹפיין⁶ ורוֹזוֹב⁷ וּשאר הנכבּדים היוֹשבים בּועד החברה? חלילה. ודאי יש להם נימוּקים חשוּבים יוֹתר מדאגה ללשוֹן. ללשוֹן ידאגוּ ה“בּטלנים”, הפּוֹעלים. הוֹצאה זקוּקה לדמי-הוֹצאה, ולכּסף יש מקוֹרוֹת, והמקוֹרוֹת מחייבים, ויש אישים שאליהם נוֹשׂאים עין – ואף זה מחייב. והתוֹצאה היא, כּי עתידה ארץ-ישׂראל שתיצוֹר לאנגליה בּאנגלית ספרוּת על חקירת הארץ!

ודוּגמה שניה: מנהל הבּנק המרכּזי למוֹסדוֹת קוֹאוֹפּרטיביים, מר ויטליס, פּירסם דין-וחשבּוֹן על פּעוּלת הבּנק הזה. יאָמר כּאן שבחוֹ, שדין-וחשבּוֹן זה אינוֹ דין-וחשבּוֹן רגיל של אַקטיב וּפּסיב, אלא ספר בּן ששים עמוּד, המכיל חוֹמר רב וּמלא ענין על מפעלי הקוֹאוֹפּרציה בּארץ. זאת, כּמדוּמה, הפּעם הראשוֹנה שאחד הבּנקים שלנוּ ראה צוֹרך לפרסם את הידיעוֹת והנסיוֹן הנצבּר אצלוֹ לתוֹעלת הרבּים. כּל זה יצוּין לשבחוֹ של מר ויטליס. אוּלם השאלה היא בּשביל מי טרח מר ויטליס בּפרסמוֹ את החוֹמר הזה בּדפוּס? האם בּשביל ארבּעת חברי הדירקטוֹריוֹן שלוֹ היוֹשבים בּחוּץ-לארץ? האין לוֹ ענין למנהל הבּנק המרכּזי שהמוֹני לָקוֹחוֹתיו יכּירוּ את הדברים וילמדוּ מהם כּכל האפשר? אוֹ אפשר ינהיג מר ויטליס מעכשיו בּכל המשקים הקשוּרים עם הבּנק גם שיעוּרי אנגלית? אני מַניח כּי האדם שטרח וחיבּר את הדין-וחשבּוֹן ודאי התכּוון לטוֹבת ענינינוּ הכּלכּליים בּארץ, אוּלם לא עלה על דעתוֹ כּלל, כּי למען ארבּעת חברי הדירקטוֹריוֹן וּמזכּיריהם אפשר לכתוֹב את הדברים בּמכוֹנת-כּתיבה, וכי לתוֹעלתם של הלקוֹחוֹת, שבּהם תלוּי קיוּמוֹ של כּל בּנק ושבּחינוּכם המשקי ודאי מעוּנין הבּנק המרכּזי, יש להוֹציא דין-וחשבּוֹן בּשׂפתם שלהם (גם אם הבּנק עצמו בּהנהלת עניניו פּטוּר משׂפה זוֹ). על דעתוֹ של המנהל לא עלה, כּנראה, הדבר. וחברי מוֹעצת הבּנק, אנשים לא מן החוּץ, אף הם, כּנראה, לא העלוּהוּ. ואם פּני הדין-וחשבּוֹן מוּעדוֹת חוּצה, מה פּלא כּי הדין-וחשבּוֹן של הבּנק הירוּשלמי, המצוּוה לפתח את מקוֹרוֹת הפּרנסה בּארץ-ישׂראל, נדפּס… בּלוֹנדוֹן?

אלה הן רק דוּגמאוֹת. ודאי יש מי שיוֹדע להוֹסיף כּהנה וכהנה. אוּלם הדוּגמאוֹת הללוּ הוּבאוּ לא כּדי ללַמד על עצמן בּלבד. הן מתחילוֹת להווֹת איזה כּלל. מתוֹכן נשקפת לנוּ הסכּנה הגדוֹלה החוֹרגת עלינוּ: הוֹרדת שׂפתנו העברית, החיה, המדוּבּרת, משׂפת התרבּוּת לשׂפת-הרחוֹב. הוֹרדת נוֹשׂאיה למדרגת בּני תרבּוּת נחוּתה.

אַל ינַחמוּנוּ בּכוֹח “הרחוֹב” העברי אשר יצרנוּ לנוּ. אכן, אליו שאפנוּ, אוּלם בּוֹ בּלבד לא נסתפּק. רחוֹב זה יצרנוּ בּכוֹח התרבּוּת, ואם תידחק הלשוֹן מעֶמדוֹת-התרבּוּת לא תחזיק מעמד גם בּרחוֹב.

יש להזהיר וּלהזהיר את השוֹקטים וּבוֹטחים: הוֹלך וּבא אלינוּ גלגוּל אנגלוֹ-סַכּסי של ימי “אליאנס” ו“עזרה”! וּמשרתיו ונוֹשׂאי-כּליו רבּים ועצוּמים: הרדיפה אחרי הקריֶרה, בּקשת החיים “הקלים” (העברית אינה נוֹתנת אוֹתם!), מוּשׂגי ההיֶרַרכיה החברתית המשׂתררים כּאן, ההתבּטלוּת מפּני כּוֹחוֹת “עליוֹנים” – שליחי ההוֹן והשׂררה, הסנוֹבּיוּת בּגילוּייה הרבּים. וכוֹח מסייע נוֹסף בּימים האחרוֹנים לנחשוֹל זה של הליבנטיניוּת המחוּדשת העוֹמד להציף את עמלנוּ: דלדוּלוֹ והשפּלתוֹ של העוֹבד. לא רבּים משׂיגים מה עמוֹק הקשר בּין תקוּמתה של הלשוֹן העברית וּבין קוֹממיוּתוֹ החברתית והנפשית של העוֹבד העברי בּארץ. לא רבּים הם הרוֹאים כּי בּקוֹממיוּתנוּ תלוּי גם עתיד היצירה העברית בארץ.

ויש לראוֹת מעכשיו: כּל כּמה שגדוֹלים הכּוֹחוֹת המתנכּלים להדוֹף את העברית מעֶמדוֹתיה – כּן תכבּד וכן תחמיר מלחמת הלשוֹן בּארץ: העברית לא תהיה כּאן כּפוּפת-ראש! מלחמת הלשוֹן תהיה כּאן מלחמת המוֹני העם העוֹבד כּנגד “השוֹעים והחוֹרים”. “מלחמת עזרה” המהוּללת תחוַר בּפני המערכה העתידה. מלחמת-קוֹדש היא לאנשי-העבוֹדה, לאנשי התרבּוּת השרשית, לצמֵאי היצירה העברית.

אלוּל תרפ"ח.

---

"הממשלה תעיין בּמצב"

מאת

ברל כצנלסון

¹

אפשר היה לדעת מראש, מה יהיה תכנה של הוֹדעת הממשלה. בּמקוֹם ששליטים נאוֹרים, בּני אוּמה אשר קיבּלה מטעם העוֹלם הנאוֹר את הזכוּת לפקח על שלוֹמם של מקוֹמוֹת הקוֹדש, יצרוּ להם דבר-שעשוּעים, החוֹזר מדי שנה בּשנה, מין ספּוֹרט מיוּחד בּמינוֹ של עקירת ספסלים מתחת ליוֹשבים בּצוֹם, של יצירת מהוּמוֹת ושערוּריוֹת מסביב לאנשים השקוּעים בּתפילה חרישית ובהתרכּזוּת-נפש עילָאית; בּמקוֹם שהשלטוֹן שוֹלח בּיום חג וּמוֹעד לא משמר של כּבוֹד הבּא להבטיח שקט וּמנוּחה והגנה מפּני כּל הפרעה חיצוֹנית לשוֹפכים את נפשם בּתפילה, אלא משמר של ריקים וּפוֹחזים, אשר גם לא למדוּ לכבּד את קדשי זוּלתם, המתפּרצים כּצבא כּוֹבש ולוֹעגים למשבַּתי קרבּנוֹתיהם – שם אין לחכּוֹת לחרטה ולהבּעת צער של אמת מצד גוֹרמי הרֶשע.

הממשלה התוֹמכת בּידי פּקידיה המוּעדים להשבּתת חגים וּלהתקלסוּת בּקדשים, אינה מעוּנינת, כּנראה, גם בּהשבּחת סערת-הנפש של הישוּב. לפיכך היא לא התבּיישה ללעוֹג לתוֹך פּניו של העם העברי בּתשוּבה זוֹ, המַסבּירה את הענין בּתמימוּת עשׂוּיה, כּי היוֹת והמתפּללים לא יכלוּ להסיר את המחיצה “מפּני קדוּשת החג, לפיכך הסירוּ אוֹתה השוֹטרים”. הממשלה העוֹשׂה בּהוֹדעתה אחראי לענין את “השַמש”, אינה חוֹששת להסתמך על ה“סטאטוס קבוֹ” הקדוֹש, אשר את הפרתוֹ “אין הממשלה יכוֹלה להתיר”, אוּלם לנעוֹץ חרב בּלב אוּמה שלמה, לזהם וּלטמא את קדשיו – היא יכוֹלה ויכוֹלה.

ממשלת ארץ-ישׂראל הראתה גלוּי בּתשוּבתה, כּי היא סוֹלידרית עם מר קיתרוֹטש ועם מר דאף. זהוּ פּירוּשה האמיתי של ההוֹדעה. וּתשוּבה זוֹ צריכה להעמידנוּ על עבוֹדתנוּ להבּא. אַל נבזבּז את כּוֹחנוּ לריק. אַל תוּצא סערת-העם הפצוּע בּלבּוֹ לבטלה. עם כּנוּפיה זוֹ של פּקידים, מתלמידיהם של בּוֹלס וּסטוֹרס, אין לנוּ שׂפה משוּתפת. לדרישוֹתינוּ לא ישמעוּ, את הפּקידים גוֹרמי הפּשע לא יפטרוּ ולא ימסרוּ לדין, וּבמקוֹם תיקוּן של ממש, אשר ימנע את חזרת הדברים להבּא ואשר יבטיח הבטחה משפּטית-פּוּמבּית את הנקוּדה המרכּזית והמקוּדשת לאוּמה כּוּלה בּקדוּשת הגבוּרה והכּאב והאמוּנה, מפּני כּל התנקשוּת שהיא, – יבטיחוּ לנוּ בּרוֹב חסדם העמדת “שוֹטר יהוּדי אחראי יחד עם שאר השוֹטרים”.

אוּלם לא בּכנוּפיה זוֹ וּביחסיה אלינוּ תלוּי כּוֹחנוּ. לעגם והתקלסוּתם לא יכניעוּנוּ. מבּלי התרגשוּת שבּחוּלשה, מבּלי זעזוּעים שבּעצבּנוּת, בּהכּרת גוֹדל הענין, בּליכּוּד המחנוֹת, בּגיוּס הכּוֹחוֹת יאסוֹר הישוּב את המלחמה הזאת ויזעיק את הגוֹלה היהוּדית לתפוּצוֹתיה. הדרישה של משפּט לחייבים ושל החזרת הכּותל לישׂראל – אַל תשוּב ריקם.

תשרי תרפ"ט.

מִשוּט

מאת

ברל כצנלסון

---

נדבּר גלוּיוֹת

מאת

ברל כצנלסון

¹

(בּויכּוּח עם רוֹבּרט וֶלטש)

“ויכּוּח רציני בּשאלה זוֹ (שאלת החיים הרצינית בּיוֹתר של הציוֹנוּת) רצוּי תמיד”, אוֹמר בּצדק רוֹבּרט ולטש, ונתן לנוּ איפוֹא דוּגמה של ויכּוּח רציני. ראשית כּל, הציג אוֹתי לפני קוֹראי “דבר” כּאדם המוֹסר השקפוֹת זוּלתוֹ בּצוּרה מסוֹרסת, בּציטטוֹת לא מלאוֹת המבּיעוֹת את היפּוּכה הגמוּר של כּוָנת הדברים, מטיל דוֹפי בּמקוֹם אַרגוּמנטציה, מֵקל יוֹתר מדי בּערך כּוֹחם השוֹפט ורמתם של קוֹראי “דבר”. מוּבן מאליו, כּי הוּא, רוֹבּרט ולטש, לא יסָחף חלילה, אחרי “סגנוֹנוֹ של החבר בּ. כּצנלסוֹן”. זוֹהי הפּתיחה וזהוּ הסיוּם של הויכּוּח הרציני כּפי שהוּא מתנהל על ידי עתוֹנאי תרבּוּתי, שהוּא מתוּן וּמנוּמס בּשעה שיש לוֹ עסק עם בּני-מינוֹ, מכוּבּדים כּמוֹהוּ, וּפטוּר מתכוּנוֹת אלוּ לגבּי בּני-אדם שכּמוֹתנוּ, אנשי “ההתנַוונוּת הדמַגוֹגית”. פּטוּר אפילוּ לטרוֹח וּלהביא את הציטטוֹת (בּלשוֹן רבּים! ואני בּסך הכּל לא מסרתי מדבריו אלא כּי החלטת הועד הפּוֹעל הציוֹני בּעניני עליה קרוּיה בּפיו “תעוּדה קוּריוֹזית”, וכי מסקנתוֹ היא בּלשוֹנוֹ: “כּל אדם נבוֹן בּרוּר לוֹ מאליו, כּי אין ההנהלה יכוֹלה לנהוֹג על פּי החלטוֹת כּאלה”), כּדי להוֹכיח מה רב הסירוּס שסירסתי בּמסירת הדברים. האשיב על הדברים הללוּ? אני מצדי מוּכן להציע לוֶלטש, שכּדי להוֹכיח כּי הוּא איננוּ “מטיל דוֹפי בּמקוֹם אַרגוּמנטציה” יפרסם מחדש את הקטע ההוּא שלוֹ (יוּכל להוֹסיף גם את דבריו בּעניני עליה שקדמוּ לכך) ויציג לעוּמתוֹ את שוּרוֹתי שלי, ויוָכחוּ הקוֹראים מה גדוֹל כּשרוֹן הסירוּס שלי.

לאחר הכרקטריסטיקה של סגנוֹני ואוֹפן הציטוּט שלי מה עוֹד נשאר בּויכּוּח הרציני? הרשאים אנוּ לקווֹת כּי בּרשימה הקרוּיה “לשאלת חידוּש העליה” נשמע סוֹף סוֹף את דעתוֹ הבּרוּרה של הכּוֹתב בּשאלה זוֹ, דעה שלא תשתמע לכל מיני פּנים: בּעד חידוּש העליה כּיוֹם אוֹ נגד? ההגיעה כּבר השעה לחידוּש העליה אוֹ לָאו? ואם לאו – מדוּע לא הגיעה וּמתי תגיע? בּמקוֹם בּירוּר רציני של שאלה זוֹ, הפּשוּטה והמצוּמצמת והקוֹנקרטית, שהיא היא התוֹבעת את פּתרוֹנה, ושבּה ואך בּה עסק הועד הפּוֹעל הציוֹני; בּמקוֹם בּירוּר אשר יעמיד אוֹתנוּ על טעוּיוֹתינוּ בּחשבּוֹנוֹתינוּ וּבהערכת המצב וצוֹרך הארץ (וצוֹרך התנוּעה!) ואפשרוּת הקליטה כּיוֹם, בּמקוֹם בּירוּר אשר יאמר לנוּ היכן מקוֹמוֹ של ולטש – אם בּין מחייבי חידוּש העליה אוֹ בּין שוֹלליו; בּמקוֹם זה בּחר לוֹ הכּוֹתב ללמד אוֹתנוּ פּרק, כּי “חידוּש העליה תלוּי בּתנאים מוּקדמים אשר יאַפשרוּ” וכוּ' וכוּ' וּלהטיף לנוּ אמרים בּגנוּת “אוֹנאה עצמית” ו“דיקלוּם”. מה ערכּוֹ של דיקלוּם זה לגבּי רצינוּת השאלה?

“ההגיוֹן שבּציוֹנוּת קיים עם קיוּם העליה ונוֹפל עם הפסקתה”, “כּוּלנוּ נכספים לרגע של חידוּש העליה” – דברים נחמדים. צרִי לנפש. וּלמעשׂה מה לעשׂוֹת, מוֹרינוּ ורבּוֹתינוּ? מהי התשוּבה לדוֹפקים בּשער אשר יתנוּ אנשים המתנגדים לדיקלוּם וּלאוֹנאה עצמית? מה ההוֹראה המעשׂית שאתם נוֹתנים לממוּנים על המפעל? מה האוֹת אשר יוּתן לתנוּעה כּוּלה? הרשאים פּוּבּליציסטים רציניים להתחבּא מאחוֹרי מלים נאוֹת ולא לנקוֹט עמדה מפוֹרשת, עמדה של ממש, בּשאלת חיים ליחיד ולכּלל?

וּבמקוֹם תשוּבה מעשׂית בּא ניתוּח של שיטוֹת, העשׂוּי לשמש בּסיס לתשוּבה. הנה כּיצד מגדיר ולטש, הרוֹצה “בּהעמדת הדברים על אמיתוּתם”, את שתי השיטוֹת: “יש אוֹמרים כּי חידוּש העליה יבוֹא על ידי מתן סרטיפיקטים חדשים לעוֹלים מחוּסרי-אמצעים” ו“יש סוֹברים כּי רק על ידי יצירת תנאי התישבוּת אמיתית בּארץ, על ידי הספּקת הכּספים הנחוּצים להקלטת האנשים בּארץ יש מקוֹם לעליה”. מה עוֹשׂים בּעלי השיטה הראשוֹנה? הם “תוֹקעים בּשוֹפר הנצחוֹן” וכוּ'. מה עוֹשׂים בּעלי השיטה השניה? הם שוֹקדים על “בּיסוּס המצב בּארץ ויצירת הוֹן לאוּמי גדוֹל”. האין זאת דוּגמה מוֹפתית לויכּוּח רציני, בּניגוּד “להתנַוונוּת הדמַגוֹגית של חיינוּ הפּוֹליטיים” שבּה לוֹקים האחרים? עכשיו הוּראינוּ לדעת כּי מי שדוֹרש מתן סרטיפיקטים לעוֹלים מחוּסרי-אמצעים איננוּ בּעד “ריכּוּז הכּוֹחוֹת בּשתי הנקוּדוֹת האלוּ: בּיסוּס המצב בּארץ ויצירת הוֹן לאוּמי גדוֹל”. אבל הלא אפשר כּי מתוֹך הצעת הניגוּד בּצוּרה זוֹ ימָצא אדם בּעל הגיוֹן שיסיק: שמע מינֵיה שאלה היוֹדעים להעריך כּל כּך את “יצירת תנאי ההתישבוּת בּארץ” אינם מחשיבים בּיוֹתר את הסרטיפיקטים העלוּבים. מי ישמוֹר עלינוּ מפּני סירוּס זה?

אבל נניח להגדרה המדוּיקת של שתי השיטוֹת. השאלה בּמקוֹמה עוֹמדת: הלחַדש את העליה אוֹ לא? הטענה: “אין זה נכוֹן, כּי אנכי התנגדתי פּעם לעליה” יש לה אוּלי ערך בּיוֹגרפי, אוּלם המשמשת היא גם תשוּבה, כּיוֹם, בּשעה זוֹ? כּאן מתחילה ההתפּתלוּת:

“האֶכּסקוּטיבה הציוֹנית אחראית לכל אדם, העוֹלה לארץ על פי סרטיפיקט, אחריוּת חָמרית. בּרגע אשר הכנסוֹת ההנהלה הציוֹנית הנן, בּעקב המצב אשר נוֹצר בּאמריקה, כּה בּלתי בּטוּחוֹת, כּאשר הן היוֹם הזה, הרי זה מוּבן מאליו כּי אין ההנהלה הציוֹנית מוּתרת בּקפיצה גדוֹלה כּזאת. – – איזה טעם יש איפוֹא בּמצב זה להחלטת הועד הפּוֹעל המחייבת את ההנהלה הציוֹנית לחַלק כּך וכך סרטיפיקטים, מבּלי להגיד יחד עם זה מאין תמצא את הכּסף הנחוּץ להחזיק את האנשים האלה בּארץ ולמנוֹע בּעד יציאתם בּזמן קרוֹב?”

כּלוּם יש לפרש דברים אלה כּהתנגדוּת לחידוּש העליה? חס וחלילה. מי פּתי ויכריז עכשיו, כּאשר הכריזוּ לפנים, “סטוֹפּ אֶמיגריישן”? דרוּשה רק “מידת זהירוּת יתירה בּחלוּקת הסרטיפיקטים” (ואם מידת זהירוּת זוֹ מצד “המוֹסדוֹת האחראיים” הביאה לא לידי בּחירת עוֹלים המסוּגלים גם בּתנאים קשים להשריש בּארץ, אלא לידי בּיטוּל רצוֹן הקוֹנגרס והחלטתוֹ ולידי סגירה מוּחלטת של שערי הארץ – מה בּכך?). דרוּש רק שהועד הפּוֹעל הציוֹני ילמד, כּי אין לוֹ להחליט על עליה מבּלי שיגיד יחד עם זה מאין תמצא ההנהלה הציוֹנית את הכּסף לכך. זהוּ איפוֹא הפּירוּש הריאַלי של “יצירת תנאים לקליטה”? ואם הועד הפּוֹעל בּא וּמחליט בּדבר עליה לא על יסוֹד הכנסוֹתיה של אמריקה, אלא על יסוֹד המצב בּישוּב, הרי זוֹ “תעוּדה קוּריוֹזית”. ואם בּא “מרכּז העבוֹדה” ותוֹבע עליה מבוּססת על המצב בּשוּק העבוֹדה בּארץ, ואם בּאה ועדת ההנהלה הציוֹנית וּבוֹדקת את המספּרים, ואם בּאה ועדת הועד הפּוֹעל הציוֹני וחוֹזרת וּמעיינת – האם יש בּזה כּדי להניח את דעתוֹ של ולטש? ושמא בּכל זאת יטיל הדבר חוֹבוֹת חדשים על הקוּפּה הציוֹנית ויעמיד בּסכּנה את איזוּן הקוּפּה? (הוֹי, הוֹי, מחר יוּקע קלוֹני בּרבּים שאינני יוֹדע את ערך איזוּן הקוּפּה!) כּלוּם חייב הוּא להשיב על השאלה: מי יעבוֹד בּמשק המטעים החדש, בּידי מי תיעשׂה עבוֹדת הנמל? לא. מעסיקה אוֹתוֹ שאלה חשוּבה מזוֹ, שאלת הפּרלַמנטריזם שלנוּ: כּלוּם זה מענינוֹ וסמכוּתוֹ של הועד הפּוֹעל הציוֹני להחליט בּשאלוֹת כּאֵלוּ? כּלוּם אין הפּקיד הממוּנה על כּך בּהנהלה הציוֹנית מוּמחה וּמוּסמך יוֹתר מן הועד הפּוֹעל הציוֹני? וההחלטה למה היא בּאה? אוֹ שתבוֹא על כּך הסכּמת הפּקיד – והרי ההחלטה מיוּתרת, ואם לא תבוא – הרי היא מזיקה. כּי ההטפה הזאת שהועד הפּוֹעל אינוֹ אלא מוֹשב של דילֶטנטים, שמצוה להוֹציא מידיהם את עניני התקציב ואת עניני העליה ועוֹד ועוֹד (חוֹששני לצטט מפּני פּחד “סירוּסים”), היתה כּבר ליסוֹד מוּסד בּהשקפה הפּרלמנטריסטית של הציוֹנים הנבוֹנים, הרחוֹקים מאוֹנאה עצמית: אין חכמה ואין תבוּנה אלא בּפּקידוּת שבּלוֹנדוֹן וּבירוּשלים!

“כּוּלנוּ נכספים לחידוּש העליה”. ודאי. אוּלם נדבּר גלוּיוֹת. האם רק לכך אנוּ “כּוּלנוּ נכספים”? האם לא נכספים כּוּלנוּ גם למשק חי וּבריא ונוֹשׂא את עצמוֹ בּארץ? והנה אנוּ כּאן נכספים ונכספים וגם טוֹרחים ועמלים וטרם הגענוּ לנכסף, לאחר כּל הצעדים בּדרך אליו, ואף על פּי כן רוֹאה רוֹבּרט ולטש את עצמוֹ נוֹעד להטיף מעל דוּכנוֹ, זה כּמה שנים, לפוֹעלי ארץ-ישׂראל את חוֹבת המשקיוּת. סימן שמשקיוּתנוּ לקוּיה בּעיניו. סימן שהוּא יוֹדע דרכים אחרוֹת, טוֹבוֹת משלנוּ, אל השׂגת המשקיוּת הנכספת.

“כּוּלנוּ” נכספים ליחסי שלוֹם וצדק בּקרב אוּכלוֹסי ארץ-ישׂראל. אני גם מעיז לחשוֹב שעבוֹדתנוּ אנוּ מוֹבילה לידי כּך. ואף על פּי כן, אין דעתוֹ של ולטש נוֹחה מאתנוּ, והוּא ראה לעצמוֹ צוֹרך לא פּעם להוֹקיע את “השוֹביניזם” שלנוּ, הרי שאין אנוּ נאמנים עליו בּכגוֹן דָא. המאוּחד אני עם ולטש בּהערכת הפּרלמנט? חלילה, לדידֵיה זוֹהי דרגה לשלוֹם וּלצדק. לדידי זהוּ בּתנאים הקיימים כּלי חתירה תחת השלוֹם ותחת הצדק. המאוּחד ולטש אִתי בּהערכת אִרגוּן הפּוֹעל הערבי ותפקידנוּ בּזה²? מסוּפּקני. מה יוֹשיענוּ איפוֹא “כּוּלנוּ” זה?

כּוּלנוּ רוֹצים בּהגשמת הציוֹנוּת. אבל מה פּירוּשה של הגשמה זוֹ? בּזה אנוּ מחוּלקים למַדי. בּשבילי אין הגשמת הציוֹנוּת אלא בּעצמאוּת מדינית ממש וּבקיבּוּץ גָלוּיוֹת ממש. מהי הגשמת הציוֹנוּת של ולטש – לא אטוֹל עלי לנַסח. חוֹששני שיצעק: סירוּס (מתי כּבר ידוּבּר אצלנוּ בּעיקרי-העיקרים בּגילוּי-לב?).

כּוּלנוּ רוֹצים בּמשטר ציוֹני רב-פּעלים וּבעל-יכוֹלת. אוּלם יש מחוּלקים בּשאלה, כּיצד מגיעים לידי משטר זה. יש סבוּרים כּי אפשר לקנוֹתוֹ בּהרחקת הפּוֹעל מעליו (ולוּ גם לטוֹבת הפּוֹעל וּלטוֹבת הכּלל) ויש סבוּרים כּי משטר ציוֹני רב-פּעלים וּבר-יכוֹלת בּאמת אפשרי רק בּשיתוּפוֹ הנאמן (הנאמן דוקא ולא הכּוֹזב) של הפּוֹעל.

כּוּלנוּ רוֹצים בּהרחבת המפעל הארץ-ישׂראלי, אוּלם יש מאמינים בּאפשרוּת הרחבה על חשבּוֹן עיקרינוּ הלאוּמיים והחברתיים (מי שמוּכן למכּוֹר אוֹתם בּשׂמחה וּמי בּצער), ויש מאמינים כּי מבּלי טיפּוּח היסוֹדוֹת הרעיוֹניים והנפשיים שבּתנוּעתנוּ כּל הרחבה והמפעל עצמוֹ נבוֹל יבּוֹלוּ.

כּוּלנוּ מוֹדים כּי מצב תנוּעתנוּ חמוּר. אוּלם יש מי שרוֹאה את כּשלוֹנוֹתינוּ וחוּלשוֹתינוּ מתוֹכם, מבּפנים, ויש מי שרוֹאה אוֹתם מתוֹך מוּמחיוּת של תיירים. וּמתוֹך כּשלוֹנוֹתינוּ גוּפא יש מי שנוֹחל נסיוֹן וּמוֹצא דרכי המשך והתגבּרוּת, ויש מי שמוֹציא מהם פּחד, אָבדן דרך וּנסיגה.

האפשר לנוּ, אם רוֹצים אנוּ בּבירוּר ענינים רציני, להסתפּק בּ“כוּלנוּ” זה מבּלי להעריך את כּוֹח הרצוֹן, את כּוֹח העמידה בּמצוֹר ואת דרכי הפּעוּלה לאן הן מוֹבילוֹת?

וּמה יוֹעיל לנוּ “כּוּלנוּ” זה בּעניני עליה? ולטש מוֹדיע חגיגית, כּי מעוֹלם לא נלחם בּעליה. אוּלם הגם דרש עליה בּשעה שהעוֹמדים בּחזית שיועוּ לעליה? הידע הוּא, החרד למשקיוּת, לעשׂוֹת את חשבּוֹן “המשק הציוֹני” ולדרוֹש את העליה בּרגע האחרוֹן, לפחוֹת? ולטש מספּר לנוּ כּי הציוֹנים רוֹאים בּדאגה עמוּקה את ריבּוּי היציאה על העליה, גם בּרוּכים יהיוּ. אבל ההביאה כּלליוּת הדאגה גם לכלליוּת האמצעים? הנה בּטרם החלה היציאה טענוּ אנשי ההסתדרוּת, כּי יש לשבּוֹר את המַשבּר לפני גְאוֹתוֹ. אנשי-המעשׂה, אשר לימינם עמד ולטש, מגיאוֹרג הלפּרין ועד סאקר, טענוּ כּי הדבר הוּא בּגדר הנמנע. ההצעוֹת המעשׂיוֹת של ההסתדרוּת נתקבּלוּ בּשעתן כּהזיוֹת. פּנוּ ל“סיוּע”. גלוּיי-הלב ואוֹבדי-הדרך ניסוּ לבקש את המוֹצא גם בּיציאה מן הארץ (שוּב יאמרוּ: סירוּס!). וּבכן, לכאוֹרה, הנחוֹת משוּתפוֹת, דאגה משוּתפת – וּמסקנוֹת כּל כּך שוֹנוֹת. האין רשוּת לבני-אדם, שאינם רוֹאים תוֹעלת בּטשטוּש, להסיק מתוֹך השוֹני שבּמסקנוֹת, כּי גם בּהנחוֹת עצמן, של “כּוּלנוּ”, לא הכּל כּל כּך משוּתף? מה התרעוּמוֹת וּמה העלבּוֹן אם אנוּ רוֹצים לחדוֹר אל המניעים הפּנימיים החברתיים שבּדעוֹת השוֹנוֹת?

אגב. ולטש נעלב על ראוֹתי בּהכרזת-מלחמה זוֹ נגד החלטת הועד הפּוֹעל (מלחמה מעין זוֹ הוּכרזה גם בּענין התקציב) “נאמנוּת לכוֹחוֹת עליוֹנים”. מה העלבּוֹן? הרבּים הם המקרים שה“יוּדישה רוּנדשוֹי” העיזה למרוֹת את פּי הכּוֹחוֹת השליטים? ולטש מנסה לנַחש למי אני מכוון ושוֹאל: אוּלי סאקר? אוּלם למה דוקא סאקר? ואני כּבר קראתי את מאמרוֹ של ולטש, אחרי ישיבת הועד הפּוֹעל, העוֹזב לפי שעה את סאקר לאנחוֹת. והוּא, סאקר עצמוֹ, לא נבחר אלא כּכלי ארעי בּידי אלה אשר ולטש הוּא להם לפה. וּמדוּע צריך לראוֹת בּ“כוֹחוֹת” רמז דוקא לפרט פּלוֹני אוֹ אלמוֹני? “כּוֹחוֹת”, אשר החלטוֹת התנוּעה אינן חוֹבה עליהם, רבּים אצלנוּ. אוּלם למעלה מהם כּוֹחוֹת עליוֹנים בּאמת, שלהוָתנוּ הם חזקים יוֹתר וּמסוּכּנים יוֹתר מאשר פּלוֹני ואלמוֹני. כּוֹחוֹת אלה הם: הפּחד והרתיעה מפּני המכשוֹלים. אכן, לא רק הרצוֹן, גם הפּחד הוּא אבי רעיוֹנוֹת.

תשרי תרפ"ט.

---

לזכר מוֹכר‑ספרים יקר‑המציאוּת

מאת

ברל כצנלסון

¹

לא הספרים אשר בּהם סחר היוּ יקרי‑המציאוּת. אלה היוּ דוקא ספרים מצוּיים, “ספרי שׂפת‑עבר” חדשים, שקוֹראיהם – קוֹנים על אחת כּמה – אינם מצוּיים בּיוֹתר בּאוֹתוֹ כּרַך יהוּדי גדוֹל שבּניוּ‑יוֹרק. אלא הוּא עצמוֹ היה יקר‑המציאוּת. עכשיו, לאחר פּטירתוֹ, חלף שמוֹ על פּני עתוֹני היהוּדים בּאמריקה: מַכּס שפּירא (מה הדמוּת אשר תשוַוּ לכם לפי השם “מַכּס”? אוּלם כּך הוּא מנהג המקוֹם: מַכּס, וּביהוּדית: מַכּס’ל. וגם יהוּדי אשר ספק אם היה לוֹ בּעוֹלמוֹ דבר‑מה מחוּץ לספר העברי, אף הוּא לא נספּד בּשמוֹ העברי: מיכאל).

בּמה זכה האיש? לא משוּם גדוּלת סחרוֹ ועסקיו. אַדרבּא, בּין קטני‑ארץ היה. אוּלם העזבוֹן אשר הוֹריש הפנה אליו את הלבבוֹת. את הוֹנוֹ הקדיש לעניני תרבּוּת עברית: 500 דוֹלר לאוּניברסיטה בּירוּשלים ו- 5000 ל“**עבוֹדה תרבּוּתית עברית”** סתם. יש להניח כּי זה היה כּל הוֹנוֹ אשר צבר בּמשך שנים רבּוֹת. ערירי הלך. ויוֹדעיו תמהוּ לא רק לטיב העזבוֹן, אלא גם לעצם הִימָצא סכוּם כּזה בּידי אדם שכּמוֹתוֹ.

ונזכּר אני בּאדם קטן זה, שהיה מהלך בּאיסט‑בּרוֹדויי, תחת בּית‑שחיוֹ חבילת ספרים עברים, מטה בּינתים אוֹזן לשׂיחת תלמידי‑חכמים, וּמבקש בּמחבוֹאים את הקוֹרא העברי, את הקוֹנה העברי, את העשׂוּי להיוֹת קוֹנה עברי. ואַל נא ישׂא עלי חטא, אם לא אפריז בּשבחוֹ לאחר פּטירתוֹ. נוֹשׂא‑כּלים נאמן זה של הספרוּת העברית לא הרהיב את העין בּיפי תארוֹ וּבברק הליכוֹתיו. בּין גדוֹלי ה“חוֹבבים” וה“עסקנים” וה“מֶצֶנַטים”, “שׂרי המַשקים” והיוֹשבים ראשוֹנה בּבּנקטי ניוּ‑יוֹרק – לא היה חלקוֹ. אוּלם לא זה, כּנראה, היה העיקר. העיקר היה קוֹנה הספר העברי, אחריו היה רוֹדף, מדבּר על לבּוֹ, מפתה, מגרה בּוֹ את היצר לספר חדש: גלגוּל של פּאקענטרעגער² היה האיש. מחיתוֹ היתה על הספר העברי. אוּלם לא מחית הגוּף בּלבד, אלא דרך חיים וּפעוּלה. הוּא, האבּיר המסכּן, בּחר בּדרך זוֹ להערוֹת בּה את שפעת אַהדתוֹ ל“שׂפה היחידה, השׂרידה היחידה”, אוֹתה עבד באמוּנה כּכל אשר הספּיקו לוֹ כּוֹחוֹתיו. ואוֹתה זכר גם עם בּוֹא חליפתוֹ.

הרבּה דרכים למסירוּת ולאהבה, ואשרי האיש אשר חוֹנן בּאחת מהן.

הוֹד שבּגבוּרה

“מאוֹרַע‑אַש”³ בּמוֹסקבה היה מעשׂה‑גבוּרה מיוּחד בּמינוֹ. הסוֹפרים הרוּסים בּססס“ר רגילים בּכך, כּי יקוּמוּ מתוֹכם אנשים אשר יתקוֹממוּ נגד הממוּנים על טהרת הכּשרוּת – לא נגד עצם הכּשרוּת – בּספרוּת הסוֹביטית ויִפרקוּ בּמידת‑מה את עוּלם מעל צואריהם. אוּלם כּי יקוּם סוֹפר יהוּדי ויפרוֹץ פּרץ בּמנהג המקוּבּל ויסרב לספּוֹג את המלקוֹת המגיעוֹת לוֹ מידי משה ליטבַקוֹב⁴ החופ”ק⁵ קרֶמל⁶, כּכל אשר ימנה – כּזאת לא נשמעה מיוֹם היוֹת שלטוֹן היֶבסקציה בּגיטוֹ היהוּדי.

וּמוּבן מאליו, כּי מיד לאחר המאוֹרע רבּוּ הסוֹפרים היהוּדים המתפרצים – בּחוּץ‑לארץ, כּמוּבן – כּנגד שלטוֹן‑האימים. התחילוּ משמיעים ברֵיש‑גלֵי מה שקוֹדם לא היוּ מעיזים לגלוֹת אלא בּחדרי‑חדרים. עיקר המרד פּרץ, כמוּבן, נגד האיש ליטבקוֹב. התחילוּ מסַפּרים מי ומי הוּא אדם זה, הממוּנה על כּשרוּתה של הספרוּת היהוּדית: מלמד קפּדן, יבש כּלוּלב, צֶנֶא מלא אֶרס, אדם אשר מטבע בּרייתוֹ נוֹעד להיוֹת בּעל‑חרמוֹת בישׂראל. אוּלם לא בּליטבקוֹב בּלבד התחילוּ מדבּרים סרה, לא נמנעוּ גם מקטרוּג על החוּג הספרוּתי כּוּלוֹ שבּמוֹסקבה, עד שבּא נחמן מייזל⁷ (בּ“מאַמענט”) וגילה בּרבּים, כּי הסוֹפרים בּרוּך גלַזמַן, לייויק⁸, משה נַדיר, מנחם⁹ – כּל אלה סוֹפרים שנכנסוּ ל“פּרדס” – שבוּ מרוּגזים וּמזוּעזעים נגד הכּנוּפיה הספרוּתית בּמוֹסקבה. וּלבסוֹף בּאה ידיעה (בּ“מאַרגן‑זשוּרנאל” הניוּ‑יוֹרקי) כּי “מלמעלה”, מן הקרמל גוּפוֹ, נזפוּ בּוֹ בּליטבקוֹב, אשר “הפריז על המידה”. וּבנאוּמוֹ בּפּריס בּישׂר שלוֹם אַש עצמוֹ, כּי בּקרוֹב ישתנוֹ פּני הדברים לטוֹבה, וגוֹרלם של הסוֹפרים היהוּדים לא יֵרע מגוֹרל חבריהם הרוּסים.

אוּלם עד שישתנוּ סדרי עוֹלם בּיהדוּת הקרֶמלָאית, נוֹהג שם העוֹלם כּמנהגוֹ. וּלמען הכּיר את העוֹלם הזה אין צוֹרך לנוּע על מקטרגים שבּחוּץ‑לארץ. דיינוּ אם נציץ בּפרי הארץ:

ה“שטעֶרן” החַרקוֹבי נזף בּמשוֹרר פּרץ מַרקיש, אשר חטא בּמשלוֹח פּוֹאימה – שנדפּסה בססס“ר – להדפּיסה בּ”ליטערארישע בּלעטער" שבּוַרשה ¹⁰. המשוֹרר, שזאת לא הפּעם הראשוֹנה לוֹ לקבּל נזיפה ולחזוֹר בּתשוּבה, פּירסם את תשוּבתוֹ – תַרתי מַשמע – בּ“שטערן” מ-14 בּיוּני, וזוֹ לשוֹנה:

“בּתשוּבה לנזיפה שנזפה בּי קבוּצת צעירים (“שטערן”, מספּר 116) הריני מוֹדיע: בּפּרינציפּ אין מקוֹם לשתי דעוֹת על השתתפוּתנוּ בּעתוֹנוּת הבּוּרגנוּת הפּעוּטה של חוּץ‑לארץ. בּרוּר כּי לא. אוּלם את הפּוֹאימה “לא לדאוֹג” שלחתי להדפּיס מחָדש בּחוּץ‑לארץ לשם תעמוּלה סוֹביטית אמנוּתית. אפשר שגם תעמוּלה אמנוּתית אינה מַצדיקה את השתתפוּתוֹ של סוֹפר סוֹביטי בּעתוֹן בּוּרגני‑פּעוּט של חוּץ‑לארץ” ועל החתוּם: פּ. מַרקיש.

אכן, לא לחינם נתבּע הסוֹפר היהוּדי שבּססס"ר יוֹם יוֹם – מכּל השוֹפרוֹת – ליצוֹר את “שירת התקוּפה”, את שירת “העבוֹדה והמרד”!

ואבדתם בּגוֹיים

מתיאוּרוֹ של המסַפּר היהוּדי בּרוּך גלַזמַן, בּגליוֹן “חנוּכּת הבּית” של ה“אידישע צייטוּנג” האַרגנטינאית. הוּא, הסוֹפר היהוּדי מאמריקה, חוֹזר מבּיקוּרוֹ בּרוּסיה. בּיקר בּאוֹדיסה, בּמוּזיאוּם של מנדלי, וּבדרך הוּא שוֹהה בּפּריס, בּקפה.

“על יד שוּלחני: א) הצוֹעני “הרוֹמני” השחוֹר קוֹנראד בּרקוֹביסי – מסַפּר אמריקאי וּמחַבּר סצֶנַריוּמים, המפוּרסם עתה בּכל העוֹלם כּוֹלוֹ, בּססס”ר וּביפּאן, בּאמריקה וּבאנגליה; ב) פּייטן אמריקאי שאינוֹ מדפּיס את שיריו – מוּבן, משוּם ששירתוֹ עמוּקה ונעלה משתהיה לפי טוּב טעמם הווּלגרי של העוֹרכים; ג) אשתוֹ של פּייטן זה.

בּרקוֹביסי מכּירי מאז – מאוֹתם הימים, “לפנים”, כּשהיה כּוֹתב עדיין אידיש – מספּר על גדוּלוֹתיו עתה, על נצחוֹנוֹתיו בּספרוּת וּבפילם, על הוילה הנהדרה אשר רכש לוֹ סמוּך לפּריס. בּמרירוּת הוּא מזכּיר את השנים ההן, כּשהיה עוֹבד בּעשׂרה דוֹלר לשבוּע בּ“שבוּעוֹנוֹ של מילר” בּניוּ‑יוֹרק, כּשהסוֹפרים היהוּדים לא הוֹדוּ בּוֹ ולא חשבוּהוּ בּסוֹפרים. “הוּא רוֹצה להצליף את עצמוֹ יפה יפה כּשהוּא נזכר בּאוֹתן השנים שאיבּד לשוא בּגלל האידיש”. הוּא מרחם עלי, בּאמת וּבתמים, על אשר אני “מתעקש” וכוֹתב אידיש דוקא, שׂפה השרוּיה עכשיו בּאמריקה בּחבלי גסיסתה. הוּא, קוֹנרד בּרקוֹביסי, בּטוּח בּזה.

וּכשהפּייטן האמריקאי שוֹמע, כּי אני כּוֹתב אידיש, הרי הוּא מתחיל להתענין בּי:

– הרי גם הוּא יהוּדי, וגם בּמשפּחתוֹ שלוֹ היה לפנים סוֹפר יהוּדי. אוֹמרים אפילוּ שבּין יהוּדים הוּא מפוּרסם מאד. אַבּרמוֹביץ היה שמוֹ¹¹. דוֹד אוֹ אבי‑דוֹד.

רק עכשיו אני עוֹמד על הדמיוֹן העצוּם של קלַסתר הפּנים.

– הוּא מכּיר בּודאי בּמהוּת יצירוֹתיו של… דוֹדוֹ? – דוֹחף אוֹתי משהוּ לסקרנוּת מסוּכּנת.

• לא – משיב לי בּן‑ארצי, הפּייטן האמריקאי, – הלא אני מבין אידיש כּל כּך מעט.

אוּלם אשתוֹ, הצרפתית החיננית והאצילית (נוֹצריה), אשר שמעה, כּנראה, עוֹד מקוֹדם בּדבר היחוּס הגדוֹל של בּעלה, פּוֹנה אלי בּתנוּעת‑חן עגבנית‑מתרעמת:

– אַח, מוֹסיֶה, בּעלי מרוּשל כּל כּך ועקשן… כּמה פּעמים, סבוּר אדוֹני, כּבר בּיקשתיו שישׂיג בּאיזה מקוֹם את תמוּנתו של מוֹסיה אַבּרמוֹביץ למען נתלנה בסטוּדיה שלנוּ?"

אב תרפ"ח.

---

אחרי ועידה אחת

מאת

ברל כצנלסון

¹

מדוּע זה אחרי כּל “ועידה עברית” אני מקיץ ונפשי ריקה? האוּמנם אי אפשר להם לכּינוּסים הללוּ מבּלי שינחילוּ לעברי המצפּה להם – מַפּח‑נפש? היוֹדעים מכַנסי הועידוֹת כּי עוֹד לא ספוּ‑תמוּ קוֹראים עברים, השוֹמרים עדיין אמוּנים ל“נוֹשאי הדגל” וּמאזינים בּתוֹם לבּם למה שהוֹלך ונִשְנֶה משנה לשנה בּמאמרים הרבּים הנכתבים לפני הועידוֹת, אלה המאמרים שבּהם “מתכּוֹננים” לועידה, עוֹשׂים “חשבּוֹן‑הנפש”, מַעלים את הויכּוּח על “צמצוּם והרחבה”, מַתוים דרכים וּמציינים פּעוּלוֹת וּמעשׂים העוֹמדים להיעשׂוֹת בועידה ומיד לאחריה? היוֹדעים הם פּרנסי העברית, כּי הקוֹראים הללוּ, שאינם נוֹסעים בּעצמם לועידוֹת, כּמהים לקוֹרטוֹב של בּשׂוֹרה טוֹבה, לידיעה כּל‑שהיא על מעשׂים טוֹבים, ועם כּל היוֹתם רבּי‑אמוּנה וּמסתפּקים גם בּמוּעט שבּמוּעט, אינם מעלים על הדעת כּי יש להסתפק גם בּאפס? האוּמנם מן הנכוֹן הוּא להרגיל את העברים הנפוֹצים והנידחים, והמיַחלים והמאמינים, לתמרוֹני‑שוא, שלאחריהם אוֹמרים: להד"ם²?

אוֹ אפשר זוֹהי תעוּדתן של הועידוֹת הללוּ מהאג תרס“ז ועד בּזיל תרפ”ז³ – ללַמדך, לבל תבטח בּועידוֹת וּבאוֹתה עסקנוּת עברית הדוֹגלת בּועידוֹת והשוֹקטת על ועידוֹתיה?

קראתי בּ“הדוֹאר” את הדין‑וחשבּוֹן של “ועידת ההסתדרוּת העברית” בּפּטרסוֹן. הועידה העשׂירית.

עתה הוּנח לי. עתה ידעתי: כּי ד"ר מ. ז. רייזין⁴, “ראש הועד המכין” פתח בּברכה לבבית; כּי אֵבּ. גוֹלדבּרג⁵, נשׂיא ההסתדרוּת העברית, נאם נאוּם פּתיחה; כּי צבי שרפשטין⁶ נאם על מצב התרבּוּת העברית בּעוֹלם; כּי מנחם ריבּוֹלוֹב⁷ הרצה על “הדוֹאר”, כּי ק. וייטמַן⁸ קוֹנן על מצב החינוּך העברי בּאמריקה; כּי המבקרים בּיקרוּ והנשׂיא השיב, וכי נבחר ועד פּוֹעל עם נשׂיא וּסגן נשׂיא ועם גזבּר ועם ראש הועד הפּוֹעל. עתה ידעתי: גלגל העברית בּאמריקה לא עמד, חלילה. הוּא מתנוֹעע כּתמוֹל שלשוֹם.

בּינתים הצצתי גם לאוֹתוֹ פּרק בּלתי‑חגיגי של דין‑וחשבּוֹן המזכּיר. ממנוּ למדתי, כּי “להסתדרוּת העברית יש בּארץ הזאת 1074 חברים. מהם 425 תוֹמכים בּעבוֹדה על ידי תשלוּם מס‑חברים. 649 לא שילמוּ את מסם במשך השנים האחרוֹנוֹת”.

כּוּלי האי! וּמה היה לויכּוּח הגדוֹל על “הרחבה וצמצוּם” שהתנהל בּועידה שעברה? “ההחלטה שנתקבּלה בּועידה האחרוֹנה (הקרוּיה הצעת וייטמן) להרחיב את חוּג העבוֹדה על ידי התאמצוּת לשתף בּה כּוֹחוֹת חדשים – – לא הוּצאה לפּוֹעל מפּני חוֹסר אמצעים כּספּיים”.

וּלהלן חשבּוֹן של רוַח והפסד בּפּעוּלוֹת:

“הועד למען “הדוֹאר” מילא מה שהחסירה ההסתדרוּת הציוֹנית. בּמשך הזמן הזה נוֹספוּ 1024 חוֹתמים חדשים ל”הדוֹאר“. – – האבידוֹת שאבדוּ לנוּ השנה: הסטוּדיה הדרמטית “קדם” וּבית‑המדרש “תרבּוּת”, שתמכנוּ בּהם, והעתוֹן לבני‑הנעוּרים “בּן‑הדוֹר” שהוֹצאנוּ”.

וּמשירדתי לסֵיפא של קְרָא, להחלטוֹת הועידה, טבלתי בּשפע של בּרכוֹת: ל“דביר” לחוּד ול“שטיבּל” לחוּד, ושוּב ל“שטיבּל” ול“אמנוּת” וּל“מצפּה” יחד, וּלכל בּעלי היוֹבלוֹת למיניהם – משוֹררים וּמלוּמדים ועסקנים, איש לא נעדר – וּלכל מַאן דעסקיִנן בּתרבּוּת עברית, וּלעוֹרכוֹ של “הדוֹאר” וּלסוֹפריו וּלעסקני הועד למענוֹ. בּין כּל אלה מצאתי גם החלטה למעשׂה, וזוֹ לשוֹנה: “הועידה מכּירה בּערכוֹ הרב של “הדוֹאר” – – וּמיַפה את כּוֹחוֹ של הועד הבּא לצאת בּקוֹל קוֹרא אל הקהל העברי בּדרישה להכפּיל את מספּר חוֹתמי “הדוֹאר” עד עשׂרת אלפים וּלהתחיל בּתעמוּלה הדרוּשה לשם כּך”.

כּוֹחה של אמריקה! רז זה שידעוּהוּ רק מַרשל וחבריו בּאחוּזת לוֹרד מֶלצ’ט, מי גילהו לאֵבּ. גוֹלדבּרג ולחבריו בּפּטרסוֹן?

אכן, גלגל העברית בּועידוֹת מתנוֹעע. כּתמוֹל שלשוֹם. ריקם.

אין לך אלא להשתוֹמם לכוֹחם של אנשים: לגלגל ועידה אחרי ועידה, לבחוֹר וּלהיבּחר, לבקר וּלהתבּקר, להיקהל ולהינשׂא, לשֹאת את “דגל” התרבּוּת העברית בּרמה. האוּמנם כּוֹח אבנים כּוֹחם?

וּמבּלי כּל “רשעוּת”. מי יאמר לנוּ: אם כּל ההתקהלוּת העברית הזאת – הרחוֹקה כּל כּך מיצירה עברית של ממש, הנעשׂית בּפינוֹת שוֹנוֹת של כּדוּר הארץ, – אוֹת היא לנאמנוּת קשת‑עוֹרף, שאינה נסוֹגה גם מפּני נקישה בּצחיח סלע, ושאינה עוֹזבת את המערכה בּשוּם תנאים וּבשוּם פּנים? אוֹ שלפנינוּ כּת חנוּטה וּמאוּבּנת, מעין ה“ליגים” הנפוֹצים בּארצוֹת הבּרית, אשר ניחא לה בּקפאוֹנה, בּתנוּמתה, בּצרמוֹניוֹתיה, וּביוֹתר מזה אין לה צוֹרך כּלל וּכלל?

כּיצד מנַמקים

חוֹששני, שהויכּוּח הגדוֹל והסוֹער בּעניני האַספּוֹרט שלנוּ, המעסיק עד עתה את עמוּדי ג' וד' בּעתוֹנוּתנוּ, הוֹלך וחוֹרג ממסגרוֹתיו וּמתקרב גם אל העמוּדים הראשוֹנים, ועוֹד מעט יכבּוֹש גם את הפּוּבליציסטיקה הכּבדה ועד “על הפּרק” וּ“דבר היוֹם” יגיע.

חוֹששני ולא שׂמֵחָני. מדוּע? משוּם שכּל עוֹד לא יצא הויכּוּח מתחוּמיו המצוּמצמים, הפּרוֹבינציאַליים בּמקצת – כּשיוֹסף יקוּתיאלי⁹ מעוֹרר ישֵנים בּקריאת: הצילוּ את המוֹלדת! וש. סאמט לעוּמתוֹ מחנן קוֹלוֹ וּמשיב אמרים בּנחת – עוֹד היה מקוֹם ותקוה כּל‑שהיא, ששאלוֹת האִרגוּן והֶאתיקה שבּאַספּוֹרט (עניני נימוּסים, מנהגים ויחסים הדדיים, הרחוֹקים כּל כּך מאִתנוּ – החיצוֹניים – והתוֹפסים מקוֹם ניכּר כּל כּך בּחיי חוּגי נוֹער רחבים) ימצאוּ סוֹף סוֹף את “בּירוּרן העניני” – ירשה לי מר מ. ג. להשתמש בּמבטאוֹ – מתוֹך כּוֹחוֹת פּנימיים, החיים בּתוֹך הענינים הללוּ. אוּלם מרגע שהענין יעבוֹר לידיה של הפּוּבּליציסטיקה הכּבדה, הרי בּרוּר שתעלה על השוּלחן כּל הפֹרוֹבּלימַטיקה הגדוֹלה: “אוּמה וּמעמד”, “אחדוּת והתבּדלוּת” ושכּמוֹתם דברים לוֹקחים לב ועֵט וּממציאים חוֹמר מאמרי בּל יכזב. ממילא יצא מזה הבּירוּר העניני וידיו על ראשוֹ.

את ההתחלה לכך כּבר עשׂה גוֹג וּמגוֹג בּ“הארץ” (גליוֹן 2727).

כּי הנה גוֹג וּמגוֹג חדל את מתק מדבּרוֹ על אדירי עוֹלם ועל מסתרי חדרי ההנהלה הציוֹנית וַילך לנוּע על מערכוֹת המלחמה שבּין “המכּבי” ו“הפּוֹעל”.

ואני חלילה לי מהידחף ומהיסחף בּסערת המלחמה. אך להציץ אמרתי – מה העזרה הפּוּבּליציסטית המוּגשת לצדדים הנלחמים וּמה שנינוּתם של החצים הנזרקים מאַשפּתוֹ של גוֹג וּמגוֹג. לא השליתי, חלילה, את נפשי המפלגתית בּתקוה, כּי לבּוֹ הבּלתי‑מפלגתי והלאוּמי של גוֹג וּמגוֹג יט חסד ל“הפּוֹעל” דוקא. אוּלם חוּלשה יש בּידי: גם בּידעי נאמנה כּי בּבני בּריתי קוֹלע רוֹבה‑הקשת, איני יכוֹל להבליג שלא להסתכּל: כּיצד וּמהיכן הוּא קוֹלע.

הצצתי וזאת אשר ראיתי: שני נימוּקים לוֹ, לגוֹג וּמגוֹג, כּנגד קיוּמוֹ של “הפּוֹעל”.

נימוּק א': אנגליה (לא תאמינוּ בּכוֹח הנבוּאה שבּי, אוּלם נכוֹן אני להישבע בּנקיטת חפץ, כּי ידעתי מראש שגוֹג וּמגוֹג יביא עלינוּ את אנגליה).

“בּאנגליה – ארץ של תנוּעת פּוֹעלים כּבּירה – לא הגיעוּ לידי מדרגה כּזוֹ, שהפּוֹעלים יאַרגנוּ קבוּצוֹת מיוּחדוֹת של משׂחקים בּכדוּר‑רגל”

נימוּק נכבּד בּלי כּל ספק. והייתי מציע את הנימוּק הזה לשירוּתם של כּל עמוּדי הפּוּבּליציסטיקה הוַיינשטיינית‑וַיינשאלית‑ראזסבֵיטית¹⁰, שאינה יכוֹלה להירָגע על קיוּם “אוֹהל” של פּוֹעלים, וקוּפּת‑חוֹלים של פּוֹעלים, וּוַעדת תרבּוּת של פּוֹעלים, וּמרכּז חקלאי של פּוֹעלים וכוּ' וכוּ' – חוּץ, כּמוּבן, מאִרגוּני הנוֹער הרביזיוֹניסטי.

אוּלם יש לוֹ לגוֹג וּמגוֹג נימוּק שני, כּבד מן הראשוֹן:

“מעמד הפּוֹעלים” (בּמרכאוֹת, כּמוּבן) שלנוּ, שעוֹד אתמוֹל התקיים חלק הגוּן ממנוּ מכּספּי “הסיוּע” מן הקוּפה הלאוּמית" –

וּמעמד פּוֹעלים בּמרכאוֹת זה הוּא הוּא שמַתיר לעצמוֹ הסתדרוּת של אַספּוֹרט לעצמוֹ! שוֹמוּ שמים!

אַרגוּמנט מאיר עינים, הלא כן? ולמה יניחוֹ גוֹג וּמגוֹג לנימוּק זה רק בּמקצוֹע הספּוֹרט, מדוּע לא יעבירהוּ לכל שאר המקצוֹעוֹת? מעמד פּוֹעלים, שיש עליו כּתם זה של סיוּע – עוֹד יתנשׂא לחַווֹת דעה, לקיים מוֹסדוֹת עצמיים, “להתבּדל”, ויוֹתר מכּל זה – להבּיע אי‑אֵמוּן לסַאקר! “מקבּל סיוּע”, דע את מקוֹמך!

ואוּלי נדוּן גם על עמדוֹתיהם של הגוֹג וּמגוֹגים מבּחינת מקוֹרוֹת ההכנסה ש“עוֹד אתמוֹל התקיימוּ” עליהם?

ושיננא זה, המלַמדנוּ בּראיוֹת מאנגליה, לא זכר בּרגע זה, כּי אף על פּי שחלק הגוּן ממעמד הפּוֹעלים (בּלי מרכאוֹת!) בּאנגליה “התקיים עוֹד אתמוֹל” וּמתקיים גם היוֹם “מכּספּי הסיוּע מן הקוּפּה הלאוּמית”, לא יעיז שם שוּם גוֹג וּמגוֹג ושוּם עוֹג מלך הבּשן ללמוֹד מן הסיוּע למחוּסרי‑עבוֹדה על זכוּת האִרגוּן החברתי.

אַשריך, בּת‑אנגליה, שגוֹג וּמגוֹג אינוֹ מוֹרה הלכה אצלך. שאילמלי כן ודאי היה פּוֹסק, כּי מעמד פּוֹעלים אשר “חלק הגוּן ממנוּ מתקיים מכּספי הסיוּע”, ושאינוֹ זכּאי לפיכך להסתדרוּת של ספּוֹרט משלוֹ – ודאי שאינוֹ ראוּי לצירי פּרלמנט משלוֹ וצריך להסתפּק בצירים משל אחרים, בּעלי אחוּזוֹת וּפַבּריקַנטים שאינם מתפּרנסים מכּספי סיוע כּלל וּכלל. ושמעמד פּוֹעלים אשר כּזה עוֹד יתחצף עד כּדי לחתוֹר דוקא למיניסטריוֹן משלוֹ, “מעמדי”, את זאת אין הדעת סוֹבלת כּלל וּכלל.

אב תרפ"ח.

---

"מדוּע אין הנוֹער שלנוּ קוֹרא ספרוּת אידיש?"

מאת

ברל כצנלסון

¹

היכן נשאלה שאלה זוֹ? לא בּאמריקה, אשר בּית‑הספר היהוּדי שם חוֹשב לעצמוֹ לזכוּת גדוֹלה כּשהוּא מלמד את הילד קצת קריאה בּאידיש בּצדה של אנגלית השוֹלטת, ולא בּארץ‑ישׂראל, אשר כּבשוּה העברים. השאלה נשאלת בּססס"ר, בּמדינה אשר שׂפת‑אידיש זכתה בּה לנצחוֹנוֹת פּוֹליטיים כּבּירים בּאדמיניסטרציה וּבמשפּט, ונוֹשׂאי‑הדגל שלה אוֹחזים בּידיהם את רסן כּל הציבּוּריוּת והפּעוּלה התרבּוּתית‑החוּקית. ואף על פּי שהשאלה נשאלת בּבית‑מדרשם של אוֹכלי‑עברית מוּשבּעים, של בּני היֶבסקציה – הריני מַאזין לה בּהקשבה גמוּרה. יוֹדע אני כּי לא גוֹרלה של העתוֹנוּת היֶבסקציוֹנית הוֹלך ונחתך כּאן, אלא יחסוֹ של דוֹר בּא בּיהדות הרוּסית למלה היהוּדית, קשריו לאוֹת היהוּדית, לאוֹתוֹ המוּעט שנשתייר לוֹ, לאחר שגזרו כּלַיה על העברית. ראוּיים הדברים שישָמעוּ.

מנהג המדינה הוּא בּססס“ר, ששאלה שהוּתרה להישאל, הרי היא נשאלת בּפרהסיה, בּרוֹב עם, בּשיתוּף כּמה שוֹאלים וּמשיבים. וגם שאלה זוֹ, שאינה יוֹרדת זה כּמה שבוּעוֹת מעל דפּי ה”יוּנגע גווארדיע" (עתוֹנוֹ הרשמי של הנוֹער הקוֹמוּניסטי היהוּדי בּאוּקראינה), מתנהלת בּרוֹב‑עם וּברוֹב‑ענין. לא מאמרי ויכּוּח סתם, אלא כּוֹתרת גדוֹלה: “דיספּוּט ספרוּתי” עם נטילת רשוּת‑הדיבּוּר “בּגליוֹן זה” ו“לשבוּע הבּא”, עם נשׂיאוּת בּת חמישה (בּראשה עוֹמד מיכל לויטאן, אדם ש“לפנים” היה חוֹזר בּעיירוֹת וקוֹרא הרצאוֹת נגד אוּגַנדה) – והמשתתפים רבּים: פּוֹעלים, סַפרנים, עסקני הקוֹמסוֹמוֹל. והויכּוּח חי. ואגב הויכּוּח ושגרוֹת הלשוֹן השוֹנוֹת שהוּא מעלה, צפים ועוֹלים גוּשי‑הוַי, “חתיכוֹת” חיים.

בּעצם העוּבדה שהשאלה מציינת אוֹתה בּצוּרה החלטית, אין איש כּוֹפר. אדרבּא, מכּמה מקוֹמוֹת מחַזקים וּמאַשרים אוֹתה:

“כּי הנוֹער שלנוּ אינוֹ קוֹרא את הספרוּת היהוּדית – עוּבדה היא”.

“הנוֹער אצלנוּ קוֹרא רוּסית. אוֹי ואבוֹי לקריאה זוֹ”.

“בּמוֹסדוֹת החינוּך היהוּדיים, בּבתי‑הספר, בּקלוּבּים – אין חוֹתמים על הספרוּת היהוּדית החדשה”.

“אצלנוּ, בּבית‑הספר המקצוֹעי לעבוֹדת‑עוֹר, לוֹמדים 106 בּחוּרים, העבוֹדה כּוּלה מתנהלת באידיש, וּבספריה קוֹראים בּלטריסטיקה יהוּדית רק אנשים ספוּרים, ארבּעה‑חמישה. בּשאר בּתי‑הספר אין המצב טוֹב מזה”.

“תלמידים ותלמידוֹת, חניכי בּית‑ספר יהוּדי, חוֹתמים בּספריוֹת רוּסיוֹת וקוֹראים אך ורק רוּסית”.

ועוֹד ועוֹד. רק סַפרן אחד מציין שאיפה גדוֹלה בּנוֹער לדעת את השׂפה היהוּדית ואת ספרוּתה. אוּלם אוֹפּטימיסט זה מציין כּי –

“חלק גדוֹל מן הנוֹער אינוֹ יוֹדע אידיש. וזהוּ אחד הקשיים הגדוֹלים בּיוֹתר. חלק גדוֹל מן הנוֹער, המתענין מאד בּספרוּת אידיש, נאלץ לקרוֹא תרגוּמים מאידיש. ואלה קוֹראים לא רק את הקלַסיקים ואת הצעירים אלא גם את יוּשקביץ², אייזמן, סבירסקי ודוֹמיהם בּבטחוֹן כּי זוֹהי ספרוּת יהוּדית ממש”.

וכאן מתחיל חקר הסיבּוֹת. רבּים תוֹלים את אי‑הקריאה בּסיבּה זוֹ: אי‑ידיעה:

“אני יוֹדע מקרים, שנוֹער יהוּדי המתחנך במוֹסדוֹת יהוּדיים אינוֹ יוֹדע לקרוֹא אידיש. אשמים, כּרגיל, המוֹרים שאינם שוֹקדים על האידיש” (קיוֹב).

"מתוֹך עבוֹדתי בּקלוּבּ, המכיל 600 נערים עוֹבדים, רוּבּם יהוּדים, בּאנוּ לדעה קוֹלקטיבית זוֹ:

הרוֹב הגדוֹל של הנוֹער היהוּדי אינוֹ אַלפא‑בּיתי בּאידיש. לא רק ספרוּת אידיש אינוֹ קוֹרא, אלא בּכלל מַמעיט הוא לקרוֹא אידיש. אך לפעמים רחוֹקוֹת יעיין בּן הנוֹער בּעתוֹן יהוּדי" (ויניצה).

“כּיצד יוּכל הנוֹער לקרוֹא ספרוּת אידיש, אם קשה לוֹ “ללעוֹס” שוּרוֹת אחדוֹת. כּי עם‑הארצי הוּא. ילמד הנוֹער קוֹדם לקרוֹא” (חַרקוֹב).

אחרים תוֹלים את אי‑הקריאה ביחסוֹ של הנוֹער, יחס של בּוז וּביטוּל, לשׂפה:

“הם מדבּרים רוּסית רצוּצה, מאַנסים את לשוֹנם בּכל מיני עינוּיים. אבל אידיש, חלילה! כּלוּם זה נאה לקרוֹא ספרים יהוּדיים?”

“חלק גדוֹל מן הנוֹער אינוֹ יכוֹל עדיין להשתחרר מן הרוּסיפיקַציה אשר המשטר הישן אָכף עלינוּ. בּכמה מקוֹמוֹת עבוֹדה, שפּוֹעלים יהוּדים רבּים עוֹבדים שם, אין מתחשבים כּלל עם שׂפת אידיש”.

אוּלם גם יחס זה יש לוֹ בּיאוּרים מלבד “חוֹסר‑ההכּרה” ו“המשטר הישן”. יש גם “תכלית” בּעוֹלם ו“התכלית” לא פּסקה גם בּמשטר החדש:

"חלק גדוֹל מן הנוֹער העוֹבד היהוּדי, השוֹאף להתקבּל לבית‑ספר בּינוֹני אוֹ גבוֹה, בּטוּח כּי כּכל אשר יֵיטיב לדעת את הספרוּיוֹת הרוּסית והאוּקראינית כן יֵקל לוֹ בּבּחינוֹת. “בּאידיש – אוֹמר הוּא – לא ארחיק לכת”.

ואחד מנסה לנַתח את הענין ניתוּח כּלכּלי‑סוֹציוֹלוגי:

"אין לדבּר על הנוֹער בּכללוֹ. יש לראוֹת בּוֹ שני סוּגים:

1. שוּליוֹת של בּעלי‑מלאכה, נוֹער חקלאי ועיירתי;

2. הנוֹער העוֹבד בּבתי‑חרוֹשת גדוֹלים.

הראשוֹנים הם פּחוֹת אוֹ יוֹתר “אידישיזירט”, מדבּרים אידיש, האגוּדוֹת מתנהלוֹת בּאידיש. מדוּע אינם קוֹראים? מסיבּה פּשוּטה – אינם יוֹדעים קרוֹא.

בּיש יוֹתר הוּא ענינוֹ של הסוּג השני, העוֹבד בּין רוּסים. הם משתדלים להתרוֹסס… דיבּרתי עם חבר העוֹבד בּבית‑חרוֹשת, מדוּע אינוֹ קוֹרא ספרוּת אידיש. ה“יאט” מדבּר אידיש ויוֹדע לקרוֹא, והוּא השיב לי:

“מה תסכּון לי האידיש! אינה נותנת לי ולא כּלוּם. אני עוֹבד בּין רוּסִים, מדבּר רוּסית, הוֹלך לי אל הקלוּבּ שלי. יש שאני “מוֹפיע” בּאסיפוֹת בּרוּסית. אידיש לא תחסר לי. 18 שעוֹת בּמעת‑לעת אני מצוּי בּין רוּסים”.

והכּוֹתב מסיים:

“עם הסוּג הזה אבוּד הענין. טענוֹתיו צוֹדקוֹת”.

ויש מבקשים את הסיבּוֹת מחוּץ לקוֹרא:

“הספר הבּלטריסטי היהוּדי יקר עד כּדי שגעוֹן. בּמחיר ספר יהוּדי אתה יכוֹל לקנוֹת שני ספרים רוּסים אוֹ אוּקראינים”.

“הספרים יקרים. ונער עוֹבד המשׂתכּר כּל כּך מעט, יבחר לוֹ להזמין זוּג מכנסים מאשר לקנוֹת ספר בּשני רוּבּל וחצי”.

ועוֹד יוֹתר מאשר על יוֹקר הספר קוֹבלים על העבוֹדה שבּספריוֹת, על רשלנוּת הסַפרנים, על חוֹסר הפּעוּלה בּאגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת, בּתאי המפלגה וכוּ'.

“בּספריוֹת, בּחדרי‑הקריאה, בּקלוּבּים – כּוֹתבים מסמילָה – לא תמצאוּ יוֹתר משתי עשׂרוֹת ספרים. ואוּלי פּחוֹת מזה. עד שלא יבָּקע הקרח, היחס הקר והרשלני לספר היהוּדי בּספריה, לא יִיטב המצב. כּלוּם יכוֹל הנוֹער לקנוֹת ספרים בּכספּוֹ?”

“קוֹראי הספריה הם… העכבּרים, כּי הספרים נוֹשנים, ושוּם אדם אינוֹ רוֹצה לקרוֹא בּהם”.

“על מַדפי הספריה שלנוּ מתגוֹללים: “המַניפסט הקוֹמוּניסטי”, “כּיצד מגרשים את הפּרה לעדר”. ויש קרן של מאה רוּבּל לספריוֹת הקלוּבּ של הקוּסטארים, אוּלם הכּסף מוּנח בּ”הלוָאה וחסכוֹן".

"אין קוֹראים –

משוּם שאת הספר היהוּדי אין רוֹאים בּעיירה. הביאוּ לנוּ בּימים האלה ספרים בּעשׂרים רוּבּל – ונחטפוּ מן הידים".

“הספריוֹת אשמוֹת הרבּה. אינן יוֹדעוֹת להגיש את הספר והז’וּרנאל היהוּדי, ולעשׂוֹת לוֹ פּרסוּם. צריך לאַלף מחָדש את הפֶּרסונַל הטכני של הספריוֹת היהוּדיוֹת, ללַמדוֹ קוֹדם כּל לכתוֹב ולקרוֹא אידיש(!)” – סימן הקריאה בּמקוֹר.

“האידסֶקציוֹת שעל יד הנוֹער הקוֹמוּניסטי אשמוֹת”.

“התאים” של הנוֹער הקוֹמוּניסטי אשמים".

“היכן הן הצוּרוֹת האהוּבוֹת מלפנים: משפּטים ספרוּתיים, דיקלוּמים בּמַקהלה, הקראוֹת בּקוֹל וכוּ', אינן עתה בּשוּם קלוּבּ. וּמדוּע יקרא הנוֹער: האם “מלאך” הוּא לדעת, כּי ספר פּלוֹני מענין ויפה?”

עד כּאן הטענוֹת והתביעוֹת אל הקוֹרא, אל הסַפרן, אל העסקן. אוּלם לא מעטים הם התוֹלים את הקוֹלר בּספרוּת עצמה, כּלוֹמר, בּספרוּת‑אידיש שבּארץ הסוֹביטים, שהיא בּלבד נתוּנה לקוֹרא. וכאן בּאוֹת ההערכוֹת של הקוֹראים ותביעוֹתיהם. יש שהדברים נאמרים בּנוּסחאוֹת השגוּרוֹת בּססס"ר, בּתביעת תבן לעפָרַיִם דוקא (הצוֹרך האמיתי לראוֹת את הסוֹפר כּמוֹרה‑דרך, אוֹ כּחבר בּדרך, מתנַוון בתוֹך שגרה זוֹ והוֹפך לדרישה, כּעם קבּלת זוּג נעלים: מדוּע לא עשׂית לי לפי מידתי?) ויש שהטעם הפּשוּט, הפּרטי והעממי, מתפּרץ מתוֹך כּל השגרה וּמגלה את אמיתוֹ.

האחד אוֹמר:

“לוֹקח אני שיר או סיפּוּר של סוֹפר יהוּדי חדש, וּלעתים קרוֹבוֹת איני מבין מה הוּא רוֹצה. המלים הן “תרגוּם”. המשפּטים נפתלים, שלא כּלשוֹן בּני‑אדם, הכּל מעוּרפּל כּל כּך ורחוֹק כּל כּך מחיינוּ – שאתה מסלק בּרוֹגז את הספר הצדה. יש שנדמה לך כּי הסוֹפר עוֹשׂה זאת בּמתכּוון, שלא יבינוּ מה רצוֹנוֹ לוֹמר. ורוֹצה אני לוֹמר לכם כּי אין אני “יאט” חסר‑הכּרה, מוֹצא אני את ידי ורגלי בּכל המאוֹרעוֹת המדיניים, מבין יפה ספר פּוֹליטי, ויש שאני מנסה את כּוֹחי אפילוּ בקריאה קשה של פּרק ב”קאפּיטאל". והריני שוֹאל אתכם: מה יאמרו יאטים כּאלה שטרם הגיעוּ לכך? ואחר כּך אתם בּאים וקוֹבלים שהנוֹער אינוֹ קוֹרא ספר אידישי?

מדוּע זה כּכה? כּשאתה קוֹרא את סוֹפרינו מלפני המהפּכה – מנדלי, שלוֹם עליכם, פּרץ, אַש, בּרגלסוֹן, וגם קטנים מהם – אתה רוֹאה לפניך דמוּיוֹת, הניצבוֹת כּמוֹ חיוֹת. כּמה מהן נכנסוּ לתוֹך השימוּש יוֹם‑יוֹם. קח לך את מנדלי, והרי לך: האישוֹן הקטן, פישקה החיגר, בּנימין השלישי, וכמה אחרים החרוּתים בּזכּרוֹן. אפילוּ השם מנדלי מוֹכר‑ספרים כּמה הוא שוה! קח לך את שלוֹם עליכם והרי לך: מנחם מנדל, טוֹביה החוֹלב, סטֶמפֶּניוּ, יוֹסילי סוֹלוֹביי, מוֹטל בּן פּייסי החזן, – – ואצל סוֹפרינוּ החדשים אין לך דמוּיוֹת כּאלה שתוּכל לזכרן".

והשני יש לוֹ טענוֹת אחרוֹת לגמרי:

“הספרוּת לנוֹער אינה מעשׂה‑שעשוּעים, אלא גוֹרם מאַרגן. הנוֹער מבקש בּספרוּת מלחמת מעמדוֹת, בּניה סוֹציאליסטית, אידיאוֹלוֹגיה פּרוֹליטרית‑רבוֹלוּציוֹנית. זהוּ הקוֹרא החדש – – יש לנוּ סוֹפרים גדוֹלים, בּעלי כּשרוֹן, אבל הפּסיכוֹ‑אידיאוֹלוֹגיה שלהם קרוּצה מחוֹמר אחר. לפיכך זר כּל כּך ה”נסתר"³ לקוֹרא החדש, משוּם שהוּא, הנסתר, מוֹשך את חוּט יצירתוֹ למן… המאה תשע‑עשׂרה. יש לנוּ שוּרה שלמה של בּני‑לוָיה⁴, שהם צעירים יוֹתר, משתתפים בּבּניה התרבּוּתית, מנסים לספּק את הצרכים החדשים של הפּוֹעל‑הקוֹרא, אך קרוֹבוֹת יוֹצא אצלם הדבר בּלי כּנוּת, אוֹ, כּמוֹ שאוֹמרים, “יין מכוֹער בּכלי מפוֹאר”.

וּשלישי אוֹמר בּפשטוּת:

“בּיצירוֹת שהוֹפיעוּ בּזמן האחרוֹן השׂפה מסוּלסלת, מתוּחה ונקראת בּקוֹשי”.

וּרביעי:

“שׂפת השירים היא כּל כּך קשה – – המשוֹררים של קבוּצוֹת הנוער סבוּרים, כּנראה, שכּל כּמה ששיריהם קשים יוֹתר, בּלתי‑מוּבנים יוֹתר, גדוֹל יוֹתר כּשרוֹנם”.

וחמישי מעיד:

“יש חלק בּנוֹער המתענין בּספרוּת יהוּדית, אוּלם בּעיקר בּישנה. את הספרוּת הסוֹביטית הוא מַמעיט לקרוֹא מחמת שתי סיבּוֹת: בּספרוּת זוֹ עדיין תוֹפסת השירה מקוֹם רב, ושירה מענינת בּכלל אך מעט את הנוֹער העוֹבד. נוֹסף לזה, שירה זוֹ בּלתי‑מוּבנה לוֹ בּהחלט. גם המשוֹררים הפּוֹפּוּלריים ביוֹתר – פֶפֶר וחאריק⁵ – מוּבנים לוֹ לנוֹער העוֹבד רק למחצה. את הפּרוֹזה אינוֹ קוֹרא, משוּם שאינה פּוֹפּוּלרית, ואם הוּא פּוֹתח ספר חדש – אינוֹ מבין בּוֹ”.

יש עוֹד מציינים, כּי את “הפּרוֹזה הישנה חוֹטפים”, אוּלם החדשה “משעממת”:

“אתה לוֹקח ספר ואינך יכוֹל להגיע עד סוֹפוֹ”. קוֹבלים על חוֹסר הוּמוֹר, תוֹבעים “שהספרים יהיוּ יוֹתר מענינים, מוֹשכים את הלב, עליזים”!

בניגוּד לאלה שאינם חדלים לתבּוֹע מן הספרוּת היפה את “מלחמת‑המעמדוֹת”, יש מלגלגים על זה שהסוֹפרים

"עוֹדם עסוּקים בּמלחמת‑האזרחים, עוֹדם מהלכים אֵי‑שם מאוּבּקים על “דרכים דמוּמוֹת”.

“עדיין כּוֹתבים על “דרכים נפתלים”, אדם ורוֹבה”, “פּטירתוֹ של החבר ווֹליה” – אין חשק לקרוֹא זאת. שׂבענוּ אוֹתם בספרוּת הרוּסית".

רבּים מבקרים את לשוֹן הסוֹפרים, מציינים שיבּוּשים, שימוּשים זרים וכוּ'.

קוֹדם כּל צריך לדרוֹש מסוֹפרינוּ, שהם עצמם ידעוּ לכתוֹב אידיש".

הויכּוּח טרם נגמר.

אב תרפ"ח.

---

"דֶלֶגַטים"

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּעצם הימים שלעתוֹנוּתנוּ חדרו הידיעוֹת על מעשׂי תקפּה וּגבוּרתה של הדֶלֶגַציה מטעם “הסתדרוּת יהוּדי פּוֹלין שבּאמריקה” אל היהדוּת הפּוֹלנית – הפּרסוּם הרב, התלהבוּת העתוֹנוּת היהוּדית, קבּלוֹת‑הפּנים והמוֹעצוֹת והתכניוֹת הרחבוֹת, והעיקר – ההתיצבוּת לפני מוֹשלים, וּבסוֹפה (לאחר צאתה) הנפת השוֹט של שלוֹם אַש – בּעצם הימים האלה נתגלגל וּבא לידי בּית אחד מתוֹך פּזמוֹן יהוּדי, “יצירת רוּח העם” של התקוּפה האחרוֹנה.

כּי עוֹד ימים רבּים לפני בּוֹא דלגציה זוֹ דוקא, הוּשר מעל אחת הבּמוֹת בּוַרשה:

אמעריקאנער שיקען הילף –

א געזוּנד אין זייער טאטען;

נאר צוּ וואס, איך פרעג אייך,

שיקען זיי זייערע דעלעגאטען?

פּזמוֹן זה, ודאי אחד מרבּים שנתחבּר בּתפוּצוֹת ישׂראל על “מַכּת הדלגטים”, כּשם שבּשעתם נתחבּרוּ הפּזמוֹנוֹת על ה“בּהלות” ועל “הלקיחה לצבא” ועל ה“אַקציזניקים”². אוּלם חשיבוּת יתירה נוֹדעת לפזמוֹן זה, שהגיע לידינוּ לא דרך איזה מדוֹר לליצנוּת בּעתוֹנוּת הוַרשאית, אלא שנתגלגל וּבא אלינוּ דרך ירחוֹן רציני (“שבילי החינוּך”) מתוֹך ועידה רצינית בּאמריקה גוּפה, החרוּז מצא לוֹ שוֹמע: בּקהל, שהקשיב לאשר הוּשר מעל אוֹתה בּמה בּוַרשה, ישב רב מוֹדרני אחד מאוֹתם רבּני אמריקה המבקרים עכשיו בּכל תפוּצוֹת ישׂראל על מנת למסוֹר אחר כּך את רשמיהם בּעדוֹתיהם וּבועידוֹתיהם. ואכן, בּועידת הרבּנים מ“בּית שֶכטר”³, שהתקיימה השנה בּלוֹנג‑בּראנט שבּארצוֹת הבּרית ושבּה נקראוּ הרצאוֹת על היהוּדים בּפּריס, וינה, וַרשה, ציטט הרב השוֹמע את החרוּז הנזכּר, בּמקוֹרוֹ, וּבאידיש, וכנראה ששוֹמעיו הבינוּ לוֹ…

וּבכן, החרוּז הליצני, הקל והזוֹל, עשׂה איזוֹ שליחוּת. ודאי, מ“מסירת רשמים” עד לשינוּי ממשי כּלשהוּ עוֹד רב המרחק. אוּלם טוֹב שאנשי אמריקה “הנוֹתנת” יכּירוּ מה הדמוּת בּה הם מתגלים לאנשי היהדוּת “המקבּלת”, כּביכוֹל.

ואם לא מהר יגיעוּ הדברים לאזני אנשי הפֶדֶריישנ’ס⁴ ואמַרכּלי ה“ג’וֹינט” – יגיעוּ לכל הפּחוֹת לידי המשׂכּילים שבּעם היהוּדי יוֹשב אמריקה, אלה שהגיעוּ כּבר למדרגה של שילוּב פּזמוֹן עממי בּהרצאוֹתיהם.

______

בּספרוּתנוּ התיאוּרית טרם מצא לוֹ ה“דלגט” הגוֹאל את גוֹאלוֹ. לא סיפּוּר‑התוּלים, לא קוֹמדיה. ואיזה חוֹמר יקר ספוּן כּאן לקוֹמדיה לאוּמית ממש! הלא כּל ה“סוֹכנים” של שלוֹם עליכם עם מנחם מנדל יחד הם “כּפרת שׂרוֹך נעלוֹ” של הדלגט. והמתאבּקים בּעפר רגליו וּמציצים לתוֹך עיניו של הדלגט, כּלוּם אינם מַקיפים את כּל המחנה מקצהוּ ועד קצהוּ: פּוֹלין ורוֹמניה, ארץ‑ישׂראל וססס"ר, עתוֹנאים ועסקנים, רבּנים ויֶבסקציה, עברים ואידישאים? כּלוּם אין כּאן מקוֹם לאֶפּוֹפּיאה לאוּמית ממש, בּחינת “הנשמוֹת המתוֹת”, בּחינת “עמק הבּכא” של ימינוּ?

אם קוֹם יקוּם לנוּ בּיוֹם מן הימים האמן בּן‑הדוֹר, אשר יתן לנוּ את קלסתר פּניו של הדלגט, “ההוֹלך להוֹשיע את עמוֹ” – בּאירוֹפּה או בּארץ‑ישׂראל, הצלה פילַנטרוֹפּית, אוֹ קוֹמוּניסטית, אוֹ ציוֹנית, היינוּ הך – והיתה דמוּת זוֹ לנוּ, לספרוּתנוּ ולחיינוּ, מה שהיתה דמוּתוֹ של חליסטאקוֹב⁵ לספרוּת ולחיים הרוּסיים, מימוֹת גוֹגוֹל ועד היוֹם.

בּוֹאה, בּוֹאה, האמָן!

הקיימת ארץ‑ישׂראל בּגיאוֹגרפיה הישׂראלית?

חברת “אָרט” התחילה מוֹציאה בּבּרלין, בּעריכתוֹ של בּן‑אדיר⁶, דוּ‑ירחוֹן חדש בּשם “וירטשאפט אוּן לעבּען”. תפקידוֹ של הז’וּרנאל הוּא “לסייע למחקר האוֹבּיֶקטיבי של המציאוּת הסוֹציאלית‑הכּלכּלית היהוּדית, לצבּוֹר את החוֹמר המגוּון על מצב השכבוֹת העוֹבדוֹת הרחבוֹת, לתת תיאוּר אוֹבּיֶקטיבי של הפּרוֹצסים והחזיוֹנוֹת המתגלים בּספרוּת הכּלכּלה היהוּדית בּארצוֹת שוֹנוֹת” וכוּ' וכוּ'.

המערכת מבקשת את עזרתם של הסוֹפרים ואנשי‑המעשׂה, שבּהם היא מעריכה בּיוֹתר את “החוּש הבּריא למציאוּת החיה”. היא יוֹדעת כּי “בּתנאי הפּיזוּר והתפוּצה היהוּדית אפשר יהיה להקים את התמוּנה הכּללית של חיינוּ הכּלכּליים והתפּתחוּתם רק בּכוֹחוֹת מאוּחדים”.

החוֹברת הראשוֹנה עוֹשׂה רוֹשם נאה. הכּלכּלה היהוּדית לא נתבּרכה בּחקירה יתירה (אף על פּי שנוּצלה למדי לשם פּלפּוּל וחַקרנוּת), וכל פּינה שהוּקצתה לה ראוּיה לברכה וּלעיוּן. מקצת נחמה יש גם בּזה, שהוֹצאה מעין זוֹ מעידה כּי משהוּ נשתנה בּעוֹלמה של האינטליגנציה היהוּדית, העממית כּביכוֹל. הלא אך לפני שנים אחדוֹת אפשר היה לקרוֹא מאמרים כּאלה רק בּרוּסית בּ“ווֹסחוֹד”⁷, בּקבציה של יק"א ועוֹד. ורק עם התפּוֹררוּתה של היהדוּת הרוּסית למדינוֹת וּלשפוֹת שוֹנוֹת, בּאה ממילא בּשביל הוֹצאוֹת כּאֵלוּ האידיש בּמקוֹם הרוּסית (הדברים אמוּרים בּארצוֹת שמחוּץ לרוּסיה. בּרוּסיה עצמה נעשׂה – למרוֹת הכּל וּלאחר הכּל – עיקר העבוֹדה גם בּחכמת ישׂראל וגם בחקר‑ההוֹוה היהוּדי – בּרוּסית; עיין: “יֶברייסקי קרֶסטיאנין”, “יֶברייסקאיה סטארינה”, “יֶברייסקאיה לֶטוֹפּיס”, “יֶברייסקי וֶסטניק”, “ווֹפּרוֹסי בּיוֹלוֹגיִי אי פַּתוֹלוֹגיִי יֶברייֶב”). חזיוֹן חשוּב וּמענין זה של העברת כּמה ענפים של מחקר היהדוּת – בּעבר וּבהוֹוה – משׂפוֹת לוֹעזיוֹת לעברית וּלאידיש, ראוּי הוּא לתשׂוּמת‑לב מיוּחדת.

ואני, הארץ‑ישׂראלי, אַל יחָשב לי לחטא וּלצרוּת‑עין, אם בּכל מקוֹם אשר אני פּוֹנה הריני מבקש לראוֹת: היש ארץ‑ישׂראל בּמקוֹם הזה? מן הנסיוֹן ידעתי, כּי בּכל מקוֹם שהדגל האַנטי‑ציוֹני מתנוֹסס בּפוּמבּי לשם מגיע בּהתמדה שֵמע ארץ‑ישׂראל. מסוֹרסת, משוּבּשת, מעוּקמת, אוּלם תוֹפסת מקוֹם ניכּר למדי. אין מתעלמים ממנה, חלילה. אוּלם תחת זה, בּכל אלה ההוֹצאוֹת השוֹנוֹת המוּקדשוֹת להגירה, לקוֹאוֹפּרציה, לסטטיסטיקה וּלכל שאר ענינים כּלל‑ישׂראליים, והמתנהלוֹת על ידי החוּגים ה“בּלתי‑מפלגתיים”, ה“עממיים” וּשאר הכּוֹחוֹת הפּרוֹגרסיביים שבּציבּוּריות היהוּדית – שם אין ארץ‑ישׂראל קיימת כּלל וּכלל.

וגם בּחוֹברת זוֹ אשר לפנַי אין, כּמוּבן, זכר לארץ‑ישׂראל, אף על פּי שעתוֹן המכריז בּשער, כּי סימן התקוּפה הוּא “ההכרח ההיסטוֹרי לבנוֹת מחָדש בּאוֹפן רדיקלי את הסטרוּקטוּרה הסוֹציאל‑כּלכּלית של חלקים גדוֹלים מן האוּכלוֹסים היהוּדים” והמתענין “בּספֵירוֹת הכּלכּלה היהוּדית בּארצוֹת שוֹנוֹת” לא יכוֹל היה, כּמדוּמה, למחוֹק את ארץ‑ישׂראל ממַפּת‑הגיאוֹגרפיה הישׂראלית. אפשר לא הייתי רשאי להיוֹת “פּחז כּמים” וּלהוֹציא משפּט על חוֹברת אחת וראשוֹנה וללמוֹד הפּעם גזירה שוה מנסיוֹן העבר בהוֹצאוֹת שוֹנוֹת בּני מוֹצא קרוֹב. אפשר. אוּלם גרמוּ לכך שוּרוֹת אחדוֹת של חוֹברת זוֹ עצמה.

בּחוברת זוֹ יש מדוֹר אחד “מן העתוֹנוּת היהוּדית” וּבעל מדוֹר זה, החוֹתם א. ר., מַקדים שוּרוֹת אחדוֹת, בּהן הוּא מציין כּי העתוֹנוּת היהוּדית בּדרך כּלל מקדישה אך מעט מאד תשׂוּמת‑לב למציאוּת הכּלכּלית היהוּדית.

“יש שתדפדף חבילוֹת שלמוֹת של עתוֹנים, עד שתמצא שם מאמר, אוֹ לפחוֹת רשימה, המטפּלת בּענינים כּלכּליים קוֹנקרטיים, ואשר תוּכל לשאוֹב ממנה חוֹמר כּל‑שהוּא על המצב הכּלכּלי של היהוּדים”.

כּזאת היא העתוֹנוּת הישׂראלית כּוּלה. אוּלם יש גם יוֹצא מן הכּלל, והוּא – “העתוֹנוּת היהוּדית בּרוּסיה הסוֹביטית, המשקפת בּמידה ידוּעה את החיים הכּלכּליים של האוּכלוֹסין היהוּדים”.

ואם גם בּשעת כּתיבה זוֹ לא זכר כּוֹתב הדברים, ולא זכר עוֹרך החוֹברת, כּי יש ארץ בּעוֹלם וארץ‑ישׂראל שמה וּבה יש עתוֹנים יהוּדים (אמנם לא בּשׂפת אידיש, אלא בּשׂפת‑עבר), אשר בּהם אין צוֹרך “לדפדף חבילוֹת שלמוֹת”, כּדי למצוֹא פּרקים על עניני כּלכּלה, חקלאוּת, תעשׂיה, התישבוּת וּמצב‑עבוֹדה, ושבּהם ממלאים “ענינים כּלכּליים קוֹנקרטיים” עמוּדים שלמים וחוֹדרים גם אל הפּוּבליציסטיקה ואל הפיליטוֹן ואל מדוֹר אחר, וכי בּארץ זוֹ יש עתוֹנים וּקבצים מיוּחדים לעניני כּלכּלה – אם כּל זה נעלם מהיקף ידיעתוֹ של הממוּנה על מדוֹר העתוֹנוּת ונגוֹז מזכרוֹנוֹ של העוֹרך עצמוֹ, האין זה מעלה על דעתך, כּי אכן יש ויש חוּגים אשר ארץ‑ישׂראל מחוּקה ממַפּת‑הגיאוֹגרפיה שלהם?

מאוֹתוֹת הזמן

בּאה לידי סקירה של מבקר גרמני על קבצי שירה חדשים, גרמניים, מוּבן. מבקר ידיד משבּח את המוֹציא‑לאוֹר שיש לוֹ אוֹמץ להוֹציא בּימינוּ קבצי ליריקה, מציין לטוֹבה כּמה מעלוֹת של המשוֹררים המבוּקרים. ואוּלם הוּא מסיים כּלאחר‑יד בּדברים אלה:

“וּבכן, עוֹד יש לנוּ שירה לירית בּשפע; אוּלם היא הוֹלכת ונעשׂית יוֹתר ויוֹתר פּרטית; אין מדפּיס לה, וּמי שמדפּיס אינוֹ יוֹדע אוֹתה, ומי שיוֹדע אינוֹ קוֹרא בּה, וּמי שקוֹרא בּרוּבּוֹ אינוֹ מבין בּה”.

סַדנא דאַרעא. הלא כן? למרוֹת המרחק הרב בּין עוֹשר לעוֹני. והאין יש אשר גם אצלנוּ תתפּרץ מן הלב הוֹדאה כּבוּשה מעין זוֹ, תתפּרץ בּחשאי מבּלי שיעלוּה על דל‑העט?

אלוּל תרפ"ח.

דברים מתקופת המדורים הקודמים שלא נכללו בהם

מאת

ברל כצנלסון

---

עדוּת בּישׂראל

מאת

ברל כצנלסון

¹

משפּט “הדיבּוּק”. דין-וחשבּוֹן סטנוֹגרפי ממוֹשבי בּית-הדין הפּוּמבּיים על מגרש בּית-העם בּתל-אביב, בּימים כ“ד בּסיון וז' בּתמוּז תרפ”ו. הוֹצאת המחלקה לספרוּת יפה וּלביקוֹרת שבּאגוּדת הסוֹפרים והספרוּת העברית. תל-אביב, תרפ"ו (102 עמודים).

קנא קינאוּ סו­פרים בּישׂראל, בּאַרעא דישׂראל, ל“בּיטוּי העברי המקוֹרי”, ש“גוֹדרים את עלייתוֹ הבּימתית”; ראה ראוּ בּצערם של מחזוֹתינוּ המקוֹריים, שבּהם מתגלמים “הלבטים הנפשיים והפּרוֹבּלימוֹת החיוּניוֹת, הקשוּרים עם המציאוּת הארץ-ישׂראלית, ונוֹעם רגש ההוָיה וּכאבי שׂגשׂוּג של אנוֹשיוּת עברית מחוּדשת”, והנה הם – המחזוֹת הללוּ – הוֹלכים ונדחקים מעל בּימתנוּ מפּני דבר “שכּיבּוּשוֹ קל(!) והוּא מרַשל את עלייתוֹ האמנוּתית של ההמוֹן הישׂראלי”; גם חרדוּ לסכּנה, שהנה מלבּישים את “התרבּוּת העברית קפּוֹטה ארוּכּה” וּמחדשים עלינוּ “את העוָיה היהוּדית העיקרית שכּבר השתחררנוּ ממנה”, “צוּרוֹת חיים בּלוֹת וּבטלוֹת” – ונמנוּ וגמרוּ לנהוֹג בּנוּ מנהג מוֹסקבה וּוַרשה: להוֹשיב כּסאוֹת לַמשפּט, להזמין קטיגוֹריה לבוּשת-שחוֹרים וסַניגוֹריה טוֹבת-לב, להעיד בּנוּ עדים, הכּל כּמשפּט, וּלהכריז מלחמת-הקוֹדש על "הדיבּוּק, דיבּוּק זה שנכנס בּטוֹבי אמנינוּ וּמשַׂחקינוּ, וּבנוּ – הקהל.

ואנחנוּ, הקהל, המתכּנס זה שש שנים וּממלא את האוּלמים בּוַרשה וּבניוּ-יוֹרק, בּמוֹסקבה וּבתל-אביב, בּוינה וּבפּריס, בּוילנה וּבשיקגוֹ, נהרנוּ גם הפּעם בּאלָפּינוּ לשֵמע “הדיבּוּק”, לשמוֹע מה יֶאַמר בּוֹ. אוּלי יסבּירוּ לנוּ משוֹררינוּ וסוֹפרינוּ את המית נפשנוּ, אולי יֶדעוּ הם, היוֹדעים לקרוֹא בּשמוֹת, לבאר לנוּ את עצמנוּ, לקרוֹא בּשם לאוֹתה מסכת יחסי-הנפש, ההוֹלכת ונרקמת בּינינוּ וּבין “הדיבּוּק” יוֹצרוֹ וּמשַׂחקיו.

אחד אחד עלוּ על הבּמה סוֹפרינוּ וּמשוֹררינוּ.

ושמענוּ:

– מלאכת-מוֹח מלָאכוּתית.

– נפשוֹת ערטילָאוֹת.

– בּרוּאים מיכניים.

– רקמה מזוּיפת.

– אֶכּסוֹטיקה נבוּבה.

– שוּנד המעוּטף בּטלית ותפילין.

– טלָאֵי מעשׂים וצירוּפים מלָאכוּתיים, מגוּבּבים יחד, מעשׂי-אוֹנס, על פּי שרירוּת רצוֹנוֹ של המחבּר.

ושוּב:

– זיוּף, שצריך להילָחם נגדוֹ.

– יצירה שבּיזבּזה חוֹמר עממי והוֹרידה אוֹתוֹ.

– מבּחינה בּימתית גרוּע עוֹד יוֹתר מאשר מבּחינה ספרוּתית.

והאחרוֹן הכבּיד:

– תפישה גוֹיית.

---

ושמענו גם את העֵדים. העדים היוּ לא בּשׂר-ודם פּשוּטים, כּי אם משוֹררים, ממיטב שירתנוּ הצעירה. אוּלם אילוּ היוּ עדים סתם נוֹהגים מנהג עדוּת זה בּמשפּט פּשוּט של בּשׂר-ודם פּשוּט, מה שם היינוּ קוֹראים לעדים אשר כּאלה? מכּל דברי העדוּת המשוֹררית, שדיבּרה “בּשם עוּבדוֹת” סחטתי שתים:

א) משוֹרר אחד העיד, כּי סגר את הספר “מבּלי לקבּל כל הד מן העיירה”, וכי “להעלוֹת את הטיפּוּסים האלה, שאנחנוּ במשך חצי יוֹבל שנים שוֹאפים להשתחרר מהם – אסוּר בּהחלט”.

ב) משוֹרר שני יוֹדע וָעֵד, כּי “בּמסיבּת אנשים אמר בּיאליק דברים אשר מהם אפשר להסיק בּפירוּש, כּי יחסוֹ אל “הדיבּוּק” הוּא שלילי בּהחלט”.

---

וגם אני הייתי בּקהל. ואף אני העידוֹתי, אמנם לא בּקוֹל, ולא מעל הבּמה. שׂפתי נעוּ וקוֹלי לא נשמע. שמעתי כֹי ה“להטים” ו“האֶפֶקטים השטחיים” מעוורים את עיני, שמעתי כּי ר' עזריאל, אהוּב נפשי “הוּא גוֹלם”, בּאשר “ארבּעים שנה הוּא יוֹשב על כּסא הרבּנות ואינוֹ יוֹדע, וּפתאוֹם נוֹדע לוֹ כּבר”: שמעתי כּי חנן הוּא “אַנדרוֹגינוֹס” (והראָיה כּי נתנו “לוֹ שני תפקידים ואין מלאך אחד” וכוּ', כּידוּע), כּי לאה כּל דבריה “אמרים בּנַליים”, וכי אי אפשר שתעוֹרר בּנוּ השתתפוּת בּצערה, בּאשר “מכּיון שנכנס בּה דיבּוּק, הרי זהוּ דבר שלמעלה מן הטבע, ואי אפשר להשתתף בּצערוֹ של דבר שהוּא למעלה מן הטבע”. נדרשתי בּתוֹקף לתת מַענה: אם “הדיבּוּק הוּא יצירה ריאַלית אוֹ יצירה מסתוֹרית”, בּאשר “אי אפשר לפסוֹח בּין השתים”; שמעתי את כּל אלה – ולא קמה בּי הרוּח לקוּם על רגלי וּלהעיד את עדוּתי הדלה.

האם רבּוֹת היה לי להעיד? לא, רק דברים מעטים מאד: כּי מדי ראוֹתי את “הדיבּוק” הוּא מַרעיד את כּל מעמקי נפשי, כּי יחד אני עם חנן ועם לאה בּאהבתם וּבצרתם, כּי הלכתי אל מוֹריס שוַארץ², ואל הוילנאים³ ואל התא“י⁴ ונפשי לא רָותה, ועוֹדני מצפּה, וכי אם יקוּם עוֹד משׂחק יחידי או קיבּוּצי וינסה לגַלם את “הדיבּוּק”, אלך אחריו ולא אַרפּנוּ. ועוֹד, כּי לפי עניוּת דעתי, לא התיאטרוֹן היהוּדי קיים את “הדיבּוק”, כּי אם כּיוֹם הזה “הדיבּוּק”, הדרמה העברית היחידה בּימינוּ (עד אשר יקוּם א. שטיינמן ו“יוֹכיח לנוּ” – כּהבטחתוֹ – כּי יש ויש דרמה עברית מקוֹרית), הוּא המקיים כּיוֹם את התיאטרוֹן הישׂראלי – זאת, ורק זאת היה לי להעיד, כּל השאר שהמה בּי בּאוֹתוֹ הערב על תיאטרוֹן ועל דרמה, על קפּוֹטה ארוכּה ועל בּטלנים, ועל ר' עזריאל, ועל ספרוּת וסוֹפרים – לא הייתי על כּל פּנים מכניס לתוֹך ה”עדוּת" שלי.

ואוּלם עם כּל חפצי לא רשמתי את עצמי להעיד. הטוֹב עשׂיתי? אפשר כּי לא רע. בּאשר גם אלה שנרשמוּ “מן הקהל” לא זכוּ אף הם להיקָרא אל הבּמה. ואַלדוּבּי המסכּן, היחיד “מן העם” שזכה ל“יעמוֹד” – מה מר היה גוֹרלוֹ, בין סוֹפרים וּמשוֹררים. אכן, הוֹרה שטיינמן: “חכמים אסוּר להם לנחוֹל מפּלה”.

לא זכיתי איפוֹא, כּי “יוּחַקוּ בּספר מלָי”. נחמה אחת לי, כּי לא יחיד אני בּצרה זוֹ. יחד אתי נעוּ ודאי עוֹד לבּוֹתיהם ושׂפתוֹתיהם של הרבּים. מזמן איני זוֹכר “אסיפת-עם” סוֹאנת והוֹמה כּזאת. הלבבוֹת הכּוּ גלים ממש. יחד עם כּל הקהל סאנתי ורגַשתי לשמע פּסק-הדין, יחד עם הסניגוֹרים תבעתי ערעוּר. אוּלם כּל זה – לא “העיקר”, ודאי, אוּלם גם לא “טפל” – ניטל מן הספר הנדפּס שלפנינוּ, המסיים בּפסק-הדין הרשמי.

וָאוֹמַר בּלבּי: אם לי לא עלה להעיד את עדוּתי, ואם לי חסר האוֹמץ להוֹרוֹת הלכה בּפני דיינים-סוֹפרים, הבה ואעיד לי עד נאמן אשר תקותי כּי “בּתפיסה גוֹיית” וּבהליכה אחרי “אֶפֶקטים שטחיים” לא יחשדוּ בּוֹ, יבוֹא הוּא ויגן על ספרוּתנוּ ותרבּוּתנוּ.

ועֵדי זה אך לתוּמוֹ הוּא מספּר:

"לא בּספר חסידים הזָיתי, כּתבתיו אני בּימי נעוּרַי, אנוּ קוֹראים דברים כּאלה, ואף לא בּסיפּוּרי החסידים האויריים של פּלוֹני ואלמוֹני. כּוֹח שירי חזק יצר את אלה. משוּלח אחד בּין הנפשוֹת הפּוֹעלוֹת בּאוֹתוֹ חזיוֹן מַשמיעם בּאזנינוּ, מַשמיעם לנוּ מתוֹך המעשׂים והמוֹן החיים גוּפם. אין לנו כּאן דבר עם משוֹרר מסתוֹרי, שלוֹ דרך מיוּחדה לביטוּי צרכי לבּוֹ וּלגעגוּעי נפשוֹ, כּי אם שירה מסתוֹרית ואף ריאַלית לפנינוּ, שירה שוֹאבת פּרקיה מנבכי העוֹלם. מֶטֶרלינק והדוֹמים לוֹ עוֹשׂים רוֹשם ידוּע על ידי קיצוּרי דברים והבלעת אמרים. בּני-אדם של משוֹררים אלה מלאים הם אוֹ נראים כּמלאים על כּל גדוֹתיהם צער וּפחד משנה. הם מתדַמים לאילמים וּמדבּרים אף בּרמז… השמש בּוער בּחוּץ וּבחדרים שׂוֹרר אוֹפל מלָאכותי… אבל אַנ-סקי⁵ אינוֹ כּן. אַדרבּא, הוּא מרבּה דברים וּמרבּה אף מרבּה לארוֹג. הוּא בּוֹנה יסוֹד על גבּי יסוֹד ושׂם אבן על אבן. נכנסים אנוּ להיכל, והנה חדרים רבּים נפתחים לכל עבר. מאוּלם אחד אנוּ בּאים אל השני, וּמזה לאחר ושוּב לאחר; וּבכל אשר נפנה הנה עוֹמדים כּלים מכּלים שוֹנים, שוּלחנוֹת וכסאוֹת וארוֹנוֹת ועמוּדים לא יחסרוּ. אבל הריבּוי הזה אינוֹ מַפריע את הקוֹרא כּלל. אדרבּא, הוּא נמשך אחרי החזיוֹן כּמו בּחבלי-הקסם; והוּא מהרהר וחוֹזר וּמהרהר, אף אם לא ימָנה בּין אלה שרגילים בּכך. – –

כּה משׂיח הצדיק ר' עזריאל בּאחת ממערכוֹת החזיוֹן, בּעת שהחסידים, חסידים ממש מן החיים ולא מן הספר, סוֹבבים את השוּלחן. – – ולשׂיחוֹת הללוּ הנה פּה גלמים, עצמוֹת וּבשׂר ממש. – –

בּיחס שבּין חנן ולאה, גבּוֹרי החזיוֹן, יחס לוֹפת שני צירי העוֹלם – החיים והמות, נתן לנוּ אַנ-סקי שיר השירים תוּגי, צבעיו וּשפתוֹ לקוּחים מעוֹלם הקבּלה והחסידוּת ותקפּוֹ חוֹדר לכל לב.

מתפּוֹצץ העוֹלם להרבּה רסיסים, ואתה קם וּמאסף שוּב הכּל, מחַבּר חלק אל חלק, שבר אל שבר, והנך יוֹשב שוּב בּמרחב – אבל העקה מדבּרת גם פּה בּאלפי פּיוֹת".

ושֵם העֵד אשר אִתי: מיכה יוֹסף בּרדיצ’בסקי. והדברים הלא הם כּתוּבים על “שׂדה ספר” (חלק ג', “בּין שני עוֹלמוֹת”, עמוּדים מ“ב–מ”ה). יקחם הקוֹרא המעיין משם.

אלול תרפ"ו

---

קַרל נֶטֶר

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּי"ב בּאלוּל מלאוּ מאה שנה להוּלדתוֹ של אדם, שהיה הראשוֹן למפעל ההתישבוּתי בּארץ. בּעצם הרעיוֹן הציוֹני, בּחלוֹם המחוּדש של גאוּלה מדינית-ארצית, קָדמוּ לוֹ לנטר ראשוֹני ההוֹגים וההוֹזים: צבי הירש קַלישר, משה הֶס, יהוּדה אַלקלעי², נתן פרידלַנד. אוּלם כּל אלה, אבּירי-החזוֹן, לא זכוּ לראוֹת בּעיניהם מעשׂה של ממש, עד שבּא נטר, הראשוֹן למפעל הציוֹני המוֹדרני, ואחד הראשוֹנים ליצירת חיים פּוֹליטיים לכלל האוּמה הישׂראלית.

קרל נטר היה חבר לאוֹתה קבוּצת צעירים קטנה, אשר יצרה בּשנת תר“ך (1860) את ה”אַליאַנס“. כּשם שקשה לנוּ לצייר בּימינוּ את אנשי ה”אַליאַנס" כּחֶבר צעירים, כּך גם קשה לנוּ, המכּירים את ה“אַליאַנס” של היוֹם, לשער מה עמוּקים היוּ הגוֹרמים הנפשיים שהביאוּ ליצירתה, וּמה היוּ המַאוַיים הלאוּמיים החבוּיים בּלב יוֹצריה. “כּל ישׂראל חברים”! זוֹ היתה הסיסמה שהוּטלה לאויר העוֹלם בּעצם מאמצי ה“אֶמַנסיפּציה”. וּמכּל עברים חדרוּ לקראתה לבבוֹת. בּפּעם הראשוֹנה בּהיסטוֹריה הישׂראלית הוּקם איגוּד לאוּמי – מעל לתחוּמי ארצוֹת ומדינוֹת – להגנת זכוּיוֹת ישׂראל בּכל מקוֹם שהם נרדפים. והסתדרוּת לשם כּך, בּרֵיש גלֵי, בּשעה שיש כּל הסכּנה כּי הצוֹררים יראוּ בּזה הוֹכחה מוּבהקת ל“קשר” הכּל-ישׂראלי, בּשעה שצריך יוֹם יוֹם להוֹכיח את הפּטריוֹטיוּת והנאמנוּת לארץ-המוֹלדת – כּמה גבוּרה מוּסרית וכמה כּוֹח לאוּמי היה צפוּן בּזה.

בּתוֹך החֶבר הזה, אשר עבר דרך מהפּכת (1848)³, ואשר עלילת-דמשׂק ⁴(1840) וּמאוֹרע מוֹרטרה⁵ (ילד יהוּדי שנגזל על ידי הכּנסיה הקתוֹלית בּשנת 1858) עיצבוּ את הרגשתוֹ היהוּדית, היה קרל נטר הרוּח החיה. אדוֹלף כּרֶמיֶה⁶ הישיש, איש המדינה היהוּדי-הצרפתי, שיוָה עליו מהוֹדוֹ, אוּלם איש-הפּעלים היה עכשיו נטר. נסיעוֹת ההשתדלוּת לקוּשטא, לבּרלין, למַדריד⁷, הטיפּוּל בּמהגרים היהוּדים בּבּרוֹדי⁸ – אלה נפלוּ בּחלקוֹ. בּכל אלה התגלוּ הניצנים של העסקנוּת היהוּדית הלאוּמית, אשר לא ידעוּה הדוֹרוֹת הקוֹדמים. וּבתוֹך כּל אלה כּבר בּיצבּצה ההכּרה, כּי “אך על ידי עבוֹדת האדמה יוָשע ישׂראל”. וכי יש צוֹרך להכין בּארץ-ישׂראל “מקוֹם מחסה וּמפלט לאַחינוּ, אשר היוֹם אוֹ מחר יברחוּ בּהמוֹנים ממקוֹמוֹת מוֹשבוֹתיהם משׂנאת הגוֹיים שכניהם” (הדברים נכתבו בּשנת 1869!).

וגם כּאן, לגבּי “ישוּב ארץ-ישׂראל”, מלה שנאמרה לפניו, הרי הוּא הוֹלך בּדרכים חדשוֹת. לא מעשׂי חסד וּצדקה בּירוּשלים לוֹקחים את לבּוֹ. ואפילוּ לא ההתחלוֹת הישוּביוֹת הדלוֹת של מוֹנטיפיוֹרי. הוּא מזהיר את חבריו מפּני השגיאוֹת אשר עשׂה מוֹנטיפיוֹרי, ש“שכח כּי בּיוֹם אחד לא ישוּב העם אשר רחק מן האדמה זה כּאלפּיִם שנה להיוֹת לגוֹי עוֹבד-אדמה החי על אֵתוֹ ועל מחרשתוֹ”. וּמכּאן – הצוֹרך בּבית-הספר חקלאי, אשר יחנך ויכשיר את הדוֹר הצעיר. ואין זאת בּשבילוֹ הצעה סתם, שצצה בּמוֹח: “לא אחשוֹב את תפקידי לנגמר אלא בּיוֹם שאראה את מפעלי מצליח והבטחתי לציוֹן מתגשמת”. ואם כּי בּית-הספר כּולוֹ צריך להכיל בּסך הכּל שלוֹשים תלמיד, אשר יתקבּלו בּמשך שלוֹש שנים (עשׂרה תלמידים לשנה), אין זה מעשה קטנוֹת. הוּא רוֹאה את גוֹדל העתיד הנשקף:

“אם אך תשמיעוּ – הוּא כּוֹתב ל”אֵליאַנס" – קוֹל שוֹפר גדוֹל לכל ישׂראל המפוּזרים על פּני האדמה, ונוֹכחתם כּי את אשר אנחנוּ חוֹלמים היוֹם – יראה למחר פּתרוֹנוֹ".

והדברים אצלוֹ אינם בּגדר מליצה נאה. הוּא לוֹהט למפעל. הוּא פּוֹעל בּמהירוּת וּבמתיחוּת. נוֹסע לקוּשטא, דוֹפק על פּתחי הוזירים, משתמש בּהמלצוֹת הקוֹנסוּלים וּמשׂיג “פירמאן” (מאמר שׂוּלטן) המזכּה אוֹתוֹ בּשטח קרקע, הדרוּש להקמת בּית-הספר. הוּא אץ לארץ, מחפּשׂ ובוֹרר לוֹ את סביבת יפוֹ. כּאן הוּא נוֹעץ קנה להתישבוּת היהוּדית. הוּא קוֹבע מראש את הסכוּם אשר ידָרש: 100.000 פרנקים. וּבטרם יהיוּ האמצעים הדרוּשים הוּא מתחיל לעבוֹד. הסכוּמים אינם מספּיקים – אין הוּא נוֹפל בּרוּחוֹ. הוּא רוֹכש את לב “אדירי” ה“אַליאַנס”: גוֹלדשמיד⁹, בּרוֹן הירש¹⁰. משקיע סכוּם גדוֹל מהוֹנוֹ. וחי חיי “חלוּץ”: אוֹהל, מערה. מארבּע בּבּוֹקר על רגליו. מפקח על העבוֹדה, מנהל עניני המשק, בּא בּדברים עם הערבים השכנים (עד היוֹם נקרא מקוה-ישׂראל בּפי הערבים בּשם “נטר”), שוֹמר, עוֹמד בּפני התנפּלוּת של ערבים, משתדל אצל הרָשוּת. וּמבּפנים אין נחת: האשמוֹת בּאֶפּיקוֹרסוּת מצד חרדי ירוּשלים, חשד בּמיסיוֹנריוּת. והוּא – חוֹלם להביא “רב” למקוה: את ר' צבי הירש קלישר. אינוֹ מסתפּק בּבית-הספר וחוֹלם על עתיד חניכיו, מכין תכניוֹת להתישבוּת וּמבשׂר כּי יש אפשרוּת לקנוֹת קרקעוֹת אצל הממשלה. ויוֹצא וחוֹזר. בּאמצע – משקיע את עצמוֹ בּעניני המוֹני המהגרים היהוּדים, פּליטי הפּרעוֹת, הרצים לאמריקה, וּבדאגה ליהדוּת הרוּסית. ושוּב חוֹזר לארץ בּפּעם החמישית. כּאן פּגישה עם הבּיל“וּיים, הכּוֹתבים לפּינסקר, כּי כּ”ברק נוֹגה בּין ערפילי חוֹשך" היה להם נטר. אוּלם לא זכתה הפּגישה שתהיה הרת-תוֹצאוֹת לתנוּעה החלוּצה: בּאמצע בּא המות לנטר וחברי בּיל"וּ כּרוּ לוֹ קבר.

אלה הם קצוֹת הדברים הידוּעים לנוּ על פּרשת חייו של נטר. מעטים הם, אוּלם גרעיניים. הוּא שיקע את נפשוֹ בּמעשׂיו ולא טרח לפתוֹר לדוֹרוֹת את חידת חייו. ואפשר כּי מכתביו השמוּרים בּגנזי מקוה-ישׂראל מכילים עוֹד דברים מענינים וחשוּבים, אשר יעזרוּ לנוּ להבין את האדם המוּפלא ואת הלָך-הרוּח של אוֹתם היחידים שקָדמוּ לתנוּעה הציוֹנית. אמנם הבטיח פּעם יהודה גרָזוֹבסקי (בּרשימתוֹ הבּיוֹגרפית בּ“לוּח אחיאסף” תרנ"ה) לשוּב ולתת לנוּ בּיוֹגרפיה מפוֹרטת של יסוֹד החוֹמר האַרכיוֹני שבּמקוה-ישׂראל. אוּלם ההבטחה לא נתקיימה. השנה הוֹציא אמנם בּית-הספר שבּמקוה-ישׂראל, שזכה בּינתים להתנער וּלהתקרב לתפקיד שיָעד לוֹ נטר, חוֹברת בּיוֹגרפית של נטר (כּתוּבה על ידי י. יערי-פּוֹלסקין וערוּכה על ידי ש. הֵלל’ס), אוּלם עוֹדנוּ מצפּים לבּיוֹגרף הנאמן, אשר ישׂכּיל לחדוֹר לעוֹלם ההוּא ולחשׂוֹף לנו את אוֹצרוֹתיו.

אלול תרפ"ו

---

על הקיבּוּץ הארצי

מאת

ברל כצנלסון

¹²

(בּמוֹעצת “אחדוּת-העבוֹדה” לעניני הקבוּצה, כ“ג בּאדר א' תרפ”ז)

בּעצם מפקפּק אני, אם כּדאי לי לקחת רשוּת-דיבּוּר בּשאלה זוֹ. שמעתי דברי הוֹכחה לחבר אחד, שאיננוּ מבין כּבר את הענין, משוּם שהוּא נמצא מחוּץ למשק זה ארבּע שנים. אחר אינוֹ מבין, משוּם שהוּא רק שנה אחת בּמשק. אם כּכה – אף אני פּסוּל. דברים כּאלה מעידים מַהי הגישה לויכּוּח. אני גם רוֹגז – כּדברי לֶבקוֹביץ. ולא משוּם קנאוּת, ולא מפּני שאני חוֹשב כּי יש צוּרת-משק אחת ויחידה – בּעינַי גם קבוּצה קטנה אינה פּסוּלה, וכן גם המוֹשב. אוּלם אני שרוּי בּצער קשה משוּם שאני רוֹאה בּחוּש כּי אין כּאן ויכּוּח חברי-עיוּני על שאלוֹת התנוּעה הקבוּצתית, אלא – מַצעידים את עין-חרוֹּד לחוּרבּן. כּוּלנוּ הננוּ מלוּמדי-נסיוֹן, וּמוּתר לנוּ כּבר לדעת לאן ענינים אלה מביאים. וּכשאני רוֹאה שאפשר לדגוֹל בּשם “משק” וּמתוֹך מלחמת-קנאוּת להחריב משק – אני נזכּר בּאוֹתוֹ חבר צמחוֹני, אשר למען הצמחוֹניוּת היה נכוֹן לרצוֹח נפש. ואצלנוּ כּאילוּ שוֹכחים כּי משק מוּרכּב מאנשים חיים ולא רק מאינבֶנטר וּמתכניוֹת.

מה בּצע בּויכּוּח? כּלוּם עוֹד נמצאים הדברים בּגדר של שיקוּל-הדעוּת וּבירוּר השאלוֹת? המצב מזכּיר את הריב הידוּע מתקוּפת ההשׂכּלה, כּשעמדוּ יהוּדי מינסק וצעקוּ: “שקוֹלס ניֶ ז’ילַיֶם!”³ (בּתי ספר איננוּ רוֹצים!). בּירוּרים לא יעזרוּ. לא בּאתי לשאלה זוֹ כּחסיד של הקיבּוּץ הארצי. בּמשך השנים האחרוֹנוֹת דיבּרתי לא פּעם קשוֹת, אם לא על הקיבּוּץ הארצי, הרי אל הקיבּוּץ הארצי: כּשחשבתי כּי תוֹרוֹת שוֹנוֹת אשר הקיבּוּץ “מפַתח” הן בּלתי-בּריאוֹת וּמוּגזמוֹת – וגם את המגמוֹת הבּריאוֹת מפתחים בּוֹ בּיד חזקה, בּטֶמפּוֹ מוּגזם, בּלי התאמה עם התפּתחוּת חיי הקיבּוּץ – אמרתי זאת; מאידך, כּל זמן שחשבתי, כּי בּאוֹפּוֹזיציה המשקית בּעין-חרוֹד ישנם גרעינים בּריאים, הגינוֹתי על כּל דרישה הבּאה להבטיח את עניני המשק ולשמוֹר על אוֹטוֹנוֹמיוּתוֹ. אוּלם מוּכרח אני לוֹמר את האמת: זה מזמן נעקרה מלבּי האמוּנה שהדוֹגלים בּשם המשק שוֹמרים על המשק. כּשם שאמרתי קשוֹת לאנשי הקיבּוּץ, שגילוּ אי-הבנה ואי-התחשבוּת מספּיקה בּהתפּתחות המקוֹם, והם היוּ הראשוֹנים שגרמוּ קוֹשי רב, כּשם שהערכתי את ההתעוֹררוּת החיוּבית שבּאה להשרוֹת שלוֹם כּל-שהוּא, בּשעה שבּאתי לקבּוֹע את “הסטאטוּס קבוֹ” – כּך אני רוֹאה, לצערי, איך היצרים של חוּרבּן והרס התעוֹררוּ מחָדש, וכאן לפנינוּ לא מלחמה של שתי דעוֹת מסוּימוֹת ואפילוּ לא שני אינטרסים שוֹנים, אלא מלחמה של “צדדים”, אשר בּה הנַצחנוּת והנצחוֹן הם העיקר, ולא עצם הענין. אם יוֹמַיִם לפני המוֹעצה בּשאלת הקיבּוּץ, שנקבּעה בּעיקר על פּי דרישת מתנגדי הקיבּוּץ, פּוֹנים למוֹסדוֹת ההסתדרוּת לשלוֹח וַעדה – הרי שאין מה לברר.

לפני שנה היה בּעין-חרוֹד מצב של הבנת חוֹמר הסכּנה, ואילוּ ניתן להתקיים לסטאטוּס קבוֹ⁴ שנקבּע אז, היוּ הענינים מתבּררים ממילא, והתפּתחוּת הדברים היתה מוֹרה את הדרך. אז הגדרנוּ את המצב בּסיָגי בּרזל, והכּל הוֹדוּ כּי סידוּר זה חשוּב הוּא מאד לגוֹרל המקוֹם, אוּלם, כּנראה, קצרה הרוּח לראוֹת שהדברים מתנהלים בּשקט וּבסדר. החלטוֹת “הבּוֹררוּת” לא נתקיימוּ. המזכּירוּת בּוּטלה. קם חבר אַחראי והוֹדיע שנחוּצה אסיפה כּללית, ולא פּנה אפילו לאוֹתוֹ חבר שנבחר מטעם המשק ל“בוֹרר”. באַתמוֹספירה זוֹ איני רוֹאה כּל פּתרוֹן. וטוֹב שתבוֹא וַעדה של ההסתדרוּת ותשב שם חוֹדש ימים ואולי תחליט שהקיבּוּץ הוּא חזיוֹן חיוּבי אוֹ שלילי. אבל מה יהיה אם תבוֹא הועדה ותפסוֹק, חלילה, שהקיבּוּץ אינוֹ מזיק למשק?

וּבכן על שאלת עין-חרוֹד אין לנוּ מה לדבּר, ואנוּ יכוֹלים לעבוֹר לשאלת התנוּעה הקיבּוּצית. עיקרי התנוּעה הוּכרזוּ לנוּ תמיד בּהתלהבוּת רבּה וּבהגזמה. כּשהכריז לבקוֹביץ על הזוֹל, בּהתפּארוּת וּבטחוֹן מוּחלט, שהקבוּצה הגדוֹלה היא היא בּיטוּי הזוֹל – לא האמנתי בּזה. רגיל אני בּכּלל הישן “אַל יתהלל חוֹגר כּמפַתח”. עוֹד בּועידת עין-חרוֹד טענוּ, כּי אנו בּעד קבוּצה גדוֹלה לא משוּם שאנוּ קוֹמוּניסטים, אלא משוּם שזוֹהי הצוּרה הזוֹלה והיא הפּוֹתרת את שאלת קליטת העליה. לא לפי טעמי הם הדברים. והוּא הדבר כּשאני שוֹמע, כּי הקיבּוּץ הוּא הבּיטוּי היחיד לחלוּציוּת. השאיפוֹת לזוֹל, לחלוּציוּת, הן נחלת כּל התנוּעה. כּמוּבן. יש לכל אחד זכוּת לחשוֹב, כּי הצוּרה שלוֹ מכוּונת לתכלית יוֹתר. אבל אי אפשר לאַשר צוּרה ידוּעה בּתוֹר הפּוֹתרת את כּל השאלוֹת בּרגע זה. משגה זה גרם להרבּה תוֹצאוֹת רעוֹת. הצד התיאוֹרטי של כּל תנוּעתנוּ חלש בּיוֹתר, “מקוֹצר רוּח ועבוֹדה קשה”, והוּא הדין לגבּי הקיבּוּץ הארצי.

אבל את יחסי לקיבּוּץ הארצי אני קוֹבע על יסוֹד הוָיתוֹ. ואין אני קוֹבע את יחסי לשוּם צוּרה ארעית אצלנוּ בּאוֹפן אַבּסוֹלוּטי. דוּגמה – המפלגה. איני חוֹשב כּלל את האִרגוּן המפלגתי לצוּרה העליוֹנה של אִרגוּן. זוֹהי צוּרה שיש בּה ליקוּיים יסוֹדיים. אוֹתוֹ הרצוֹן שהיה בּ“אחדוּת-העבוֹדה” לחפּשׂ צוּרה יוֹתר מַקיפה ועשירה של אִרגוּן – אני מבקשוֹ עוֹד היוֹם, ואפשר שגם ענין הקיבּוּץ בּא מתוֹך בּיקוּש זה. ואף על פּי כן אני מקבּל את “אחדוּת-העבוֹדה”, מבּלי שאחייב את מציאוּתן של שאר המפלגוֹת, וּב“אחדוּת-העבוֹדה” אני מרכּין ראש לפני הכרח המציאוּת וּמקבּל עלי את דינם של כּמה ליקוּיים.

ואוֹתוֹ דבר לגבּי הקיבּוּץ הארצי. לי היה יסוֹד להתיחס בּזהירוּת יתירה, בּפרט אחרי מה שלמדנוּ עוֹד לפני ארבּע שנים מן העקלקלוֹת והנליזוֹת שבּחיי הגדוּד. היוּ לי חששוֹת רבּים. אוּלם כּשאני שוֹמע טענוֹת מצד אנשי המשק, כּי שלא מדעתם הכניסוּ אוֹתם לקיבּוּץ, הריני חייב להעיד כּי מיד אחרי ההתפּלגוּת בּתל-יוֹסף, כּשמשק עין-חרוֹד התאחד עם חבוּרת העמק, ישבנוּ יבנאלי ואני, וצִיַנוּ מתוֹך אי שׂביעת-רצוֹן, כּי ההחלטוֹת של עין-חרוֹד בּאוּ לחדש את “הקיבּוּץ הארצי”.

את יחסי לקיבּוּץ ארצי אני אקבּע, בּכל מקרה, לפי תכנוֹ. הוּא יכוֹל להיוֹת שלילי בּהחלט וחיוּבי בּהחלט. אוֹתה האידיאוֹלוֹגיה של הגדוּד, שראתה בּקיבּוּץ את המטרה העליוֹנה, אשר שיעבּדה את המשק ואת החיים הפוֹליטיים לגדוּד – זוֹהי אידיאוֹלוֹגיה שלילית וּמסוּכּנת מאד. אוּלם אני מחייב קיבּוּץ בּתוֹר מכשיר של ההסתדרוּת, ואקבּע את יחסי אליו על פּי מַהוּתוֹ, תכנוֹ, מפעלוֹ וּקשריו ולא על פּי דברים אחרים. וכל איש מאִתנוּ, אם טוֹב יחסוֹ לאנשי עין-חרוֹד אוֹ לא, שעינים לוֹ בּהסתדרוּת לראוֹת, עליו להכּיר כּי קיבּוּץ עין-חרוֹד הוּא כּרגע המקוֹם היוֹתר חי בּתנוּעה הקיבּוּצית. בּזאת צריכים להוֹדוֹת גם אנשי הקבוּצוֹת הקטנוֹת וגם כּל אלה שיש להם ספיקוֹת לגבי הקבוּצה. דברים אחדים ששמעתי הערב הזכּירוּני את ה“נוּסח” של “הפּוֹעל הצעיר” בּדבּרוֹ אִתנוּ בּימי יסוּד “אחדוּת-העבוֹדה”. לבקוֹביץ לא ראה מעוֹלם את הקבוּצה כּתנוּעה, אלא כּמכשיר לבנין משק. אבל אָשרוֹ של לבקוֹביץ היה שאנחנוּ לא הבּטנו כּך על הדברים. כּדי שיקוּם המפעל נחוּצה היתה תנוּעה, אַתמוֹספירה, חינוּך הדוֹר. אוּלם האַתמוֹספירה עתה בּעין-חרוֹד אינה מסוּגלה ליצוֹר משהוּ. חזיוֹן זה שלבקוֹביץ עוֹמד וּמקים חַיִץ בּינוֹ וּבין התנוּעה הצעירה, זהוּ חזיוֹן טרגי למַדי. וחבל שלבקוֹביץ אינוֹ רוֹאה את הדבר הזה.

ישנם חזיוֹנוֹת של התאבַּנוּת בּחיים. הדבר קרה לאנשים חשוּבים מאד. בּימי יסוּד “אחדוּת-העבוֹדה” היינוּ עדים לכך. והנלחמים בּקיבּוּץ אינם רוֹאים אפילוּ כּי לא את הקיבּוּץ הם מסַכּנים, אלא את הקבוּצה הגדוֹלה – היא הנתוּנה עתה בּסכּנה יוֹתר מאשר איזוֹ צוּרה שהיא.

הקבוּצה הקטנה הוֹכיחה את עצמה. התנוּעה הקיבּוּצית הוֹכיחה את עצמה. אבל מה שקרה בּתל-יוֹסף וּמה שעוֹמדים להמיט על עין-חרוֹד זוֹהי סתימת הגוֹלל על המשק הגדוֹל. ואם יש למשק הגדוֹל תקוה – הרי זה לא מן הקבוּצוֹת הקיימוֹת, אלא מהתנוּעה הצעירה. והנסיוֹן להעמיד חַיִץ בּין המשק הגדוֹל וּבין התנוּעה הקיבּוּצית הצעירה הוּא הקוֹבע את הגוֹרל – לא של התנוּעה, אלא של המשק הגדוֹל. לדעתי, קיבּוּץ עין-חרוֹד אינוֹ יוֹנק עוֹד מעין-חרוֹד ואינוֹ תלוּי דוקא בּעין-חרוֹד. בּשביל התנוּעה הקיבּוּצית אין הדבר כּל כּך טרגי כּמו שהוּא טרגי בּשביל משק עין-חרוֹד וּבשביל אנשי עין-חרוֹד.

לא הייתי רוֹצה להשתמש בּנוּסחתוֹ של ש. מאִירוֹב בּנוֹגע לאִרגוּן מפלגתי. אוּלם בּתוֹכן הדברים – קלע הוּא למטרה. הנה לעינינוּ קיבּוּץ ארצי של “הפּוֹעל הצעיר” – אלה הם הארגוּנים א‘, ב’, ג‘, ד’ שמסביב לנהלל. אִרגוּן-המוֹשבים הקיים רשמית אין קיוּמוֹ מוּרגש, אבל יש תנוּעה של מוּעמדים למוֹשבים, המתחנכים בּעבוֹדה, כּגוֹן אִרגוּני יזרעאל⁵. אנוּ רוֹאים איפוֹא פּיתוּח ידוּע של חזיוֹן זה, ואין טבעי מזה – התאַרגנוּת על יסוֹד רצוֹן פּוֹעל משוּתף. שיתוּף כּזה אינוֹ בּין הקבוּצוֹת הקיימוֹת. הן חשוּבוֹת מאד, חלוּציוּתן אינה מוּטלת בּספק, אבל שוּתפוּת הרצוֹן ההסתדרותי היא בּהן חלשה מאד. כּוּלנוּ רוֹצים להשקיע 100% של מרץ בּהסתדרוּת, ואין אנוּ עוֹשׂים זאת משוּם שאנוּ נפגשים שם בּכוֹחוֹת ניגוּדיים, וחלק מהמרץ יוֹצא לבטלה, ואת החלק הזה של מרצנוּ אנוּ משקיעים בּמפלגה. היה רצוֹן לעשׂוֹת את התנוּעה הקיבּוּצית לכוֹח פּוֹעל, ולא הצלחנוּ. ואם אין בּזה הכרח בּשביל דגניה, גבע, בּית-אַלפא, הנה בּשביל התנוּעה הצעירה יש הכרח בּזה. לא “בּקוּפּה המרכּזית” שבּה דָגַל הגדוּד בּשעתוֹ, אני רוֹאה את המרכּז, אלא בּאחדוּת התנוּעה, בּהלָך-הרוּח המשוּתף, בּהדרכה – כּל אלה הם הכרח, ואוֹתם נתנה תנוּעת הקיבּוּץ הארצי, כּשם שנתנה זאת נהלל על ידי אִרגוּניה. וּמי שחוֹשב בּרצינוּת לא רק על עצמוֹ, וּמי שרוֹאה את התפּתחוּת הדברים בּארץ וּבחוּץ-לארץ מוּכרח להוֹדוֹת, כּי אין זה פּרי תוֹרת מישהוּ, אלא זוֹהי דרך להתגבּשוּת העליה הצעירה, ואין הוּא יכוֹל לפסוֹל את הפּעוּלה הזאת משוּם שלוֹ בּעצמוֹ אין צוֹרך בּה.

בעין-חרו­ֹד דיבּרתי בּכמה הזדמנוּיוֹת על הסכּנוֹת האוֹרבוֹת לקיבּוּץ הארצי. סכּנוֹת אלוּ אוֹרבוֹת לתנוּעה הקיבּוצית בּכללה וגם ל“אחדוּת-העבוֹדה”. גם “אחדוּת-העבוֹדה” אינה מוּבטחת בּאחריוּת מפּני דיגַרַדציה, על אחת כּמה וכמה תנוּעת הקיבּוּץ הארצי, העוֹבדת בּחוֹמר אנוֹשי הכי-רך, וּלעוּמת זה – השַלטת בּאדם בּמידה כּזוֹ. אוּלי זכוּת גדוֹלה היא, וּזכוּת ל“אחדוּת-העבוֹדה” – אם כּי אנשי הקיבּוּץ עצמם אינם רגילים לזַכּוֹת את “אחדוּת-העבוֹדה”, אלא רק לחייב – זכוּת היא ל“אחדוּת-העבוֹדה” שיש בּקיבּוּץ התפּתחוּת חיוּבית. כּל זמן שהקיבּוּצים שלנוּ היו סגוּרים, ארבה להם הסכּנה של התנַוונוּת, של “אתה בחרתנוּ”, יוֹתר מעכשיו, כּשחלק גדוֹל של התנוּעה הקיבּוּצית עוֹמד להצטרף אליהם. שאלה זוֹ חשוּבה מאד ל“אחדוּת-העבוֹדה”, מצד ההכרח, מצד הצוֹרך הגדוֹל בּתנוּעה הקיבּוּצית, הצפוּיה לכל כּך הרבּה מכשוֹלים.

אוּלם מי יכחיש שהאֶנרגיה המקוּבּצת שבּקיבּוּץ עזרה, הצילה? איך אפשר מתוֹך אַנטיפּטיה, חששוֹת וחשדים להתיחס כּך לדברים?

עלינוּ החוֹבה לדאוֹג לא רק לעין-חרוֹד, אלא לתנוּעה כּוּלה. ואם עד עכשיו נמנעה “אחדוּת-העבוֹדה” מלאמוֹר דבר בּרוּר בּנוגע לקיבּוּץ הארצי, מתוֹך זהירוּת ואי-רצוֹן לקבּוֹע יחס מסוּים לצוּרת אִרגוּן צעירה, הנה נדמה לי, כּי עכשיו, בּמצב זה בּארץ, כּשהקיבּוּץ הארצי הוּא בּעל פּרצוּף מסוּים וּמפעלים מסוּימים, והתנוּעה הקיבּוּצית מחוּצה לוֹ עוֹמדת מאוּכזבת אוֹ מסוּגרת בּתוֹך עצמה, ותוֹך כּדי המלחמוֹת הללוּ שאינן מרימוֹת את רוּחנוּ, – בּמצב זה צריכה “אחדוּת-העבוֹדה” לקבּוֹע את יחסה החיוּבי המוּחלט לחזיוֹן זה של הקיבּוּץ הארצי וּלחייב שיתוּף מַכּסימלי של כּוֹחוֹת בּיצירה זוֹ.

---

לבוֹאוֹ של יהוּדה קוֹפמַן

מאת

ברל כצנלסון

¹

עלה לארץ חברנו יהוּדה קוֹפמן². לא רבּים כּאן היוֹדעים אוֹתוֹ. הוּא, שבּחר לוֹ להיוֹת מהלך בּמשך שנים מעיר לעיר וּלהדליק “נר תוֹרה” בּפינוֹת נידחוֹת – לא הִרבּה לעסוֹק בּתוֹרה שבּכתב. אוּלם שם, בּמקוֹם שהוּא לָמַד ולימד, ידעוּהוּ רבּים, לא רק אנשי התוֹרה והמדע, כּי אם גם בּחוּגים רחבים של בּני עם צמא לדבר תוֹרה. בּיד נדיבה, בּלב אוֹהב, בּתפיסה צלוּלה וּבדעה רחבה זרע בּכל אשר הלך את זרע הדעת ואת האהבה הנאמנה לקניני הרוּח של עם ואדם. בּארץ אשר יצָאָהּ – רבּים המרגישים בּחסרוֹנוֹ וּמצטערים, ואנוּ נשׂמח, כּי נוֹסף אלינוּ עוֹד חבר, אשר לבוֹאוֹ ציפּינוּ ואשר משיתוּף חייו אִתנוּ תקוה לנדבּכים חדשים בּמפעלנוּ. יהוּדה קוֹפמן ימצא כּאן קרקע פּוֹרה גם לעבוֹדתוֹ הספרוּתית המדעית, גם לעבוֹדתוֹ ההסבּרתית-חינוּכית. ואנוּ תקוה, כּי העבוֹדה התרבּוּתית אשר תיעשׂה כּאן ותתמזג עם העליה ויצירת חיי-עבוֹדה וּמשק לאוּמי, תוֹציא את שלוּחוֹתיה למרחקים, וּתגַדל כּוֹחוֹת-תרבּוּת יוֹצרים וּבוֹנים בּארץ וּבתפוּצוֹת.

כּסליו תרפ"ז.

---

לבוֹאוֹ של מוֹצקין

מאת

ברל כצנלסון

¹

זה כּארבּע עשׂרות שנים עוֹמד ל. מוֹצקין בּמערכוֹת הראשוֹנוֹת של התנוּעה הלאוּמית, כּאחד מעוֹבדיה-שליחיה הנאמנים, הנאוֹרים והתרבּוּתיים בּיוֹתר. עוֹד בּהיוֹתוֹ על ספסל הלימוּדים וּמצטיין בּכשרוֹנוֹת וּבידיעוֹת, וּמוֹריו מנַבּאים לוֹ גדוֹלוֹת, הנהוּ הוֹלך שבי אחרי רעיוֹן התקוּמה העברית. יחד עם נחמן סירקין, אביגדוֹר יעקוֹבּסוֹן, שמריה לוין², חיים וייצמן, הנהוּ מהַוה את קבוּצת הסטוּדנטים הציוֹנים הראשוֹנה בּבּרלין, בּראשית שנוֹת התשעים, הנלחמת על ימין ועל שׂמאל, שאינה מוֹצאת את סיפּוּקה בּחיבּת-ציוֹן הבּעל-בּיתית וּמקַדשת מלחמה על האינטליגנציה היהוּדית הקוֹסמוֹפּוֹליטית והרוּסיפיקַטוֹרית. עם הוֹפעתוֹ של הרצל מצטרף מוֹצקין לציוֹנוּת המדינית. וכאן הוּא תוֹפס מקוֹם בּין ראשי האוֹפּוֹזיציה, זוֹ שנתכּנסה אחר כּך לתוֹך “הפרקציה הדמוֹקרטית” ושתכנה החברתי היה מטוּשטש למדי. מוֹצקין עצמוֹ, שחיפּשׂ כּל הימים משען חברתי לשאיפוֹת הציוֹניוֹת הפּרוֹגרסיביוֹת, מבּלי שימצאהוּ, נשאר נאמן לעצמוֹ ולתפישתוֹ העממית-רדיקלית.

מאחר הפּוֹגרוֹם בּקישינוֹב התמכּר מוֹצקין לאִרגוּן דעת-קהל בּאירוֹפּה וּבאמריקה למלחמה על זכוּיוֹת היהוּדים. בּעבוֹדה זוֹ השקיע עמל עשׂרוֹת שנים וּמיטב כּוֹחוֹתיו. פּרי עבוֹדתוֹ זוֹ היה ספרוֹ הגדוֹל, בּן שני כּרכים, “על הפּוֹגרוֹמים”, התעמוּלה הגדוֹלה בּימי בּייליס, אִרגוּן “ועד המשלחוֹת היהוּדיוֹת בּפּריס”, אשר בּראשוֹ הוּא עוֹמד, והנסיוֹנוֹת השוֹנים להקים מפעלי סיוּע על יסוֹד עממי. לשם מפעל הגנה ואִרגון זה שָׂבע נדוּדים, הלך מארץ לארץ, בּיזבּז כּוֹחוֹתיו בּלי רחמים, מנע מעצמוֹ אפשרוּת של חיים וּפעוּלה פּוֹריה בּארץ. בּשנים האחרוֹנוֹת ראינוּ את מוֹצקין כּיוֹשב-ראש ותיק וּמנוּסה, המנהל את סירת הקוֹנגרסים הציוֹניים דרך כּל אבני-נגף. נקַוה לראוֹתוֹ בּארץ כּשהוּא רוֹאה הכּל בּעין בּהירה וּבוֹחנת ואזנוֹ קשוּבה לחבלי היצירה.

ניסן תרפ"ז.

---

ר' אַבּא

מאת

ברל כצנלסון

¹

(לנשף הסוֹפר ז. י. אנכי)

ז. י. אנכי², אחרי ששיקע את עצמוֹ באַרעא דישׂראל, חזר ונתן לנוּ את ר' אבּא שלוֹ – זה שהיה לכתחילה כּתוּב בּלשוֹן שחציה עברית וחציה עברי-טייטש – כּשהוּא כּתוּב כּוּלוֹ בּלשוֹן-הקוֹדש. ולא הסתפּק בּזה, והרי והוּא חוֹזר ונוֹתן לנוּ שוּב את ר' אבּא שבּכתב בּלשוֹן הדיבּוּר ממש. הרי זה ענין הראוּי לראִיה ולשמיעה וּלציוּן.

ר' אבּא, קוֹבץ קטן זה, צקוּן שׂיח של יהוּדי זקן, אינוֹ ספר מן הרגילים. כּאן ניתנה לנוּ דמוּת, אחת הדמוּיוֹת אשר על פּיהן אנוּ מכּירים את כּנסת ישׂראל, מעֵין טוֹביה החוֹלב³. דמוּת-אבוֹת, שהיא סימן לבנים, דמוּת יקרה, שאתה הוֹפך והוֹפך בּה, וחוֹזר אליה והוֹגה בּה.

וּדמוּת זוֹ של ר' אבּא אינוֹ דבר שבּספרוּת בּלבד. לא המעשׂה כּאן עיקר. לא ה“מה”, אלא ה“אֵיך”. ההטעמה, האינטוֹנַציה, התנוּעה, הגניחה והחיוּך – הם הם המהווים את הדמוּת הזאת, אשר “זר לא יבין” לה.

וּלשם כּך, לשם יצירת דמוּת זוֹ בּשלימוּתה, כּשחיצוֹניוּתה הוֹלמת את פּנימיוּתה, נזדמן לוֹ לסוֹפר ז. י. אנכי זיווּג מן השמים – ז. י. אנכי המַקריא. אמן בּחסד עליוֹן. הוּא הוּא ר' אבּא עצמוֹ, בּכל שוֹרש נשמתוֹ, לכל פּרטיו ודקדוּקיו. וכאן, בּצירוּף זה של הנשמה והלבוּש – סוֹד גדוּלתוֹ של ר' אבּא.

ימים על ימים היה ז. י. אנכי הוֹלך וּמחַזר על פּני כּרכּים ועיירוֹת, בּכל תפוּצוֹת הגוֹלה, וּמגלה את ר' אבּא לעוֹלם, והיה זיווֹ של ר' אבּא הוֹלך אתוֹ, והיוּ לבבוֹת נדלקים מגִצוֹ. והיוּ זקנים מכּירים בּו- את הדיוֹקן החביב שידעוּהוּ והכּירוּהוּ, בּעוֹד הם היוּ מתחממים לאוֹר אוֹתם החיים אשר עברוּ ללא שוּב, נאנחים וּמתגעגעים. והיוּ צעירים רוֹאים וּתמהים וּלמֵדים: היה היוּ יהוּדים!

ורק מקוֹם אחד לא זכה עדיין לשמוֹע ולראוֹת את ר' אבּא שבּעל-פּה. כּי נדוֹר נדר ר' אבּא, בהעלוֹתוֹ את גוּפוֹ ואת נפשוֹ לארץ-ישׂראל: לא אפתח פּי עד אשר אדע להשׂיח להם לילדים בּלשוֹן-הקוֹדש.

ועתה הנה נתמלא מבוּקשוֹ-מבוּקשנוּ: נשמע את ר' אבּא מיוּדענוּ, בּלשוֹן-הקוֹדש ממש. לכאוֹרה, תמוּה הדבר: כּיצד יחליף ר' אבּא את לבוּשוֹ, שבּוֹ הוּא רגיל לצאת ולבוֹא לפני הבּריוֹת, וכיצד יתחיל לעת זקנה ללַמד את פּיו עברית, כּדרך הנערים. ואף על פּי כן שׂמחים אנוּ לראוֹת את ר' אבּא בּגלגוּל חדש זה וּנקוה, שזקנתוֹ לא תבייש את ילדוּתוֹ.

אייר תרפ"ז.

---

אחדוּת שבּשניוּת

מאת

ברל כצנלסון

¹

קבּלת-הפּנים העממית הנלבּבה לשלוֹם אַש² וּלפּרץ הירשבּיין³ מצד הקהל בּן כּמה אלפים שנתכּנס בּבית-העם לחגיגת האחד במאי, סעוּדת החברים שנערכה אמש, בּהצלחה רבּה וּבחגיגיוּת אמיתית, מטעם אגוּדת הסוֹפרים – שתי הפּגישוֹת הללוּ של ארץ-ישראל העברית עם אוֹרחיה, בּוֹני הספרוּת באידיש, מצטרפוֹת יחד למאוֹרע תרבּוּתי בּלתי-שכיח, אשר ערכּוֹ האמיתי יוֹצא מעבר לתחוּמי האסיפוֹת הללוּ.

רחשי החיבּה וההוֹקרה אשר גילה הקהל העברי-העממי הגדוֹל לאמני ישראל על יצירתם הלאוּמית, מבּלי לשאוֹל לדעוֹתיהם ולאמוּנוֹתיהם, מבּלי לדרוֹש לריב הלשוֹנוֹת האוֹכל בּנוּ בּגוֹלה; בּגרוּתוֹ של הקהל וּבטחוֹנוֹ הגמוּר בּכוֹחה וּבאיתנוּתה של העברית בּחיינוּ, אשר אינה עשוּיה להיפּגע חלילה על ידי דיבּוּר של אוֹרח בּשפה המדוּבּרת בּפיו; האַחוָה והידידוּת האמיתית אשר בּה נפגשוּ יחד סוֹפרי ישראל, הנמצאים לכאוֹרה בּשני מחנוֹת “צוֹררים”, כּמה מבטל כּל זה את הבּדוּתה המבישה, הנפוֹצה, לדאבוֹננוּ, בּגוֹלה, על צרוֹת לבּוֹ של הישוּב הארץ-ישׂראלי, על זרוּתוֹ לכל דבר יצירה ישׂראלית שמחוּץ לתחוּמיו, על קנאתוֹ הזוֹעמת לעברית שמתבּטאת כּאילוּ בּאיבה וּבבוּז לאידיש ולתרבּוּתה.

ודברי הידידוּת וההוֹקרה של הסוֹפרים האוֹרחים אל הקהל הארץ-ישראלי; וידוּיוֹ של אַש על “הנחת” אשר הוּא חש בּהזדמנוֹ לאסיפת פּוֹעלים עברים בּארץ-ישראל; הכּרתוֹ כּי “על אצבּעוֹת הידים העוֹבדוֹת הללוּ שוֹרה כּבוֹד האוּמה”; דיבּוּרוֹ העברי של אַש והוֹדָיָתוֹ, כּי הוּא, אשר לא האמין בּחיוּניוּתוֹ של הדיבּוּר העברי, חש כּאן בּארץ-ישראל את הטבעיוּת הגמוּרה וההכרחיוּת של דיבּוּר זה כּאן; ידיעתוֹ הבּרוּרה כּי אנשים אשר בּאוּ מן הגוֹלה מתוֹך מערכוֹת עבוֹדת התרבּוּת בּאידיש עוֹשים כּאן את עבוֹדת העברית; זעקתוֹ מקרב לב כּי לא נתנכּר ולא נהיה בּשוּם אוֹפן לשתי אוּמוֹת, והכרזתוֹ כּי דוֹחה הוּא כּל נסיוֹן של חתירה תחת התרבּוּת העברית הנוֹצרת כּאן – מה רחוֹק זה מן האויר של ניצוּח וקטרוּג הממלא עכשיו את עוֹלמנוּ בּמרכּזי הגוֹלה, והבּא כּאילוּ לכסוֹת בּרוֹב רעש והמוּלה על שברנוּ הגדוֹל.

בּנאוּמיהם רבּי-הענין של בּיאליק ושל אַש הוֹעלתה הפּגישה הספרוּתית לגוֹבה בּלתי-רגיל בּמסיבּוֹת מעין אלוּ. שוּם אבק של ניצוּח, של “התחרוּת”. אהבת ארץ-ישׂראל, אהבת התרבּוּת לשמה וּכאב תרבּוּתנוּ וחיינוּ דיבּרוּ מתוֹך גרוֹנם. הפּעם היה בּיאליק המנחם, ואַש – הכּוֹאב. מפּיהם דיבּרה ההכּרה, כּי ממחצבת בּוֹר אחד נוּקרנוּ, וכי ממקוֹר אחד אנוּ יוֹנקים, כּי בּפני סכּנת הכּלָיה והשמד האוֹרבים לנוּ – מתגבּר החוּש הקדוּם של עמידה על נפשנוּ, של שמירת הגחלת, וכי כל אחד מאִתנוּ העוֹמד בּנאמנוּת על משמרתוֹ, שנצטוה לעמוֹד עליה מפּי גוֹרלוֹ, עוֹשה בּזה בּאמוּנה את שליחוּת שׂר האוּמה.

הרוּח אשר שׂררה בּשתי הפגישוֹת הללוּ – תעשׂה ודאי את שליחוּתה. אין הכּוָנה לוֹמר שלוֹם שלוֹם ואין שלוֹם. אין הכּוָנה לרפּא את שברנוּ על נקַלָה. אין הכּוַנה לטשטש את הבדלי התפיסוֹת, כּל עוֹד הם קיימים. אוּלם הכּוָנה הטהוֹרה שנתגלתה הפּעם היא: לחשוֹף את הכּוֹח הגנוּז, המאַחד, המלמד להוֹקיר וּלהבין. אנוּ, החוֹזים את עבריוּתנוּ מבּשׂרנוּ, החשים את עָצמתה, את שרשיוּתה, את חיוּניוּתה בּתוֹכנוּ, אנוּ הרוֹאים יוֹם יוֹם בּפלאוֹתיה והמאמינים בּגדוֹלוֹת הספוּנוֹת בּה, והמאמינים כּי כל זרמי היצירה הישׂראלית הנאמנה מוֹבילים לציוֹן – אנוּ נקַדם בּברכה כּל צעד לקרב את הלבבוֹת וּלהשכּין יחסי תרבּוּת וכבוֹד בּין אחים העוֹמדים איש על משמרתוֹ.

אייר תרפ"ז.

---

העתוֹנוּת היהוּדית ו"השבוּע העברי"

מאת

ברל כצנלסון

¹

ההסתדרוּת העברית בּאמריקה הכריזה על “שבוּע וחוֹדש עברי”. בּתי-ספר רבּים והסתדרוּיוֹת שוֹנוֹת משתתפים בּתעמוּלה. “התאחדוּת צעירי-ציוֹן” פּירסמה חוֹזר לחבריה לעוֹררם לעבוֹדה למען “השבוּע העברי”. “סניף בּרוּכוֹב של צעירי-פּוֹעלי-ציוֹן” משתתף אף הוּא בּעבוֹדת השבוּע, הוּא מינה לשם כּך ועד מיוּחד וקרא לאסיפה מיוּחדת, אשר בּה הרצה החבר א. לוין על התנוּעה העברית בּאמריקה ועתידה, והמשוֹרר מ. פיינשטיין – על השירה העברית הצעירה. “אחדוּת צעירי ארץ-ישראל” (?) עוֹרכת קוֹנצרט לכבוֹד “השבוּע”. “השוֹמר הצעיר” שבּניוּ-יוֹרק הבטיח עזרתוֹ לכל עבוֹדה עברית. עד כּמה רב ערכּן של כּל ההבטחוֹת הללוּ – העבוֹדה תגיד.

העתוֹנוּת בּאידיש, בניוּ-יוֹרק ובערי-השׂדה, נענתה בחמימוּת רבּה לקוֹל ההסתדרוּת העברית. ה“טאג” הניוּ-יוֹרקי, המסדר נשפי-רדיוֹ משלוֹ, הכניס לכבוֹד “השבוּע” בּתכנית נשף-הרדיוֹ שני נאוּמים של חיים גרינבּרג, בּעברית וּבאידיש, על חשיבוּתה של הלשוֹן העברית, וּבֶּרתה לַלצ’וּק, המשׂחקת העברית הצעירה, הטעימה משירי-עם של ח.נ בּיאליק: “לא בּיוֹם ולא בּלילה” וּ“מנהג חדש בּא למדינה”. ד“ר ש. מַרגוֹשס, עוֹרך ה”טאג“, פּירסם מאמרים מיוּחדים בּאידיש וּבמדוֹר האנגלי על ערך העברית. אוּלם הגדיל ה”טאג" לעשׂוֹת, שליוֹם ו' אייר הקדיש עמוּד שלם בּעברית לכבוֹד “השבוּע”. מעשה כּזה מצד עתוֹן, הנחשב לעתוֹנה של האינטליגנציה היהוּדית, ושעל עוֹזריו הקרוֹבים נמנים אידישיסטים מוּבהקים וקנאים – אינוֹ צריך להשלוֹת את מי שהוּא, כּי כּבר בּאוּ ימים טוֹבים לעברית, אוּלם הוּא אוֹת בּשׂוֹרה לשינוּי מזג-האויר. השתתפוּ בּעמוּד העברי: ד“ר ש. מרגוֹשס, ר. בּריינין, ד”ר א. קוֹרַלניק, ש. רוֹזנפלד וא. מ. רוּבּין. ואפילוּ תמוּנתוֹ של בּן-יהוּדה בּאה בּוֹ.

בּריינין בּמאמרוֹ “אליעזר בּן-יהוּדה והרחבת הלשוֹן העברית” הוֹלך ומפליג בּשבחוֹ של בּן-יהוּדה, ש “החל לבקש דיוּק בלשוֹננוּ”, עד שהוּא מסיים בּהכרזה: “לוּלא בּן-יהוּדה, אין אני יוֹדע איך היינוּ כּוֹתבים כּיוֹם עברית”.

ד"ר ש. מרגוֹשס דוֹרש “הרחבת הגבוּלים”: “כּל זמן שהדיבּוּר העברי הוּא אבן-השתיה של כּל המפעל העברי בּאמריקה, אי אפשר לקווֹת שהעם יטה אוֹזן. – – התעמוּלה העברית בּמוּבן הרחב טרם התחילה. התנוּעה העברית היתה השתקנית היוֹתר גדוֹלה. ואם לפעמים הרימה את קוֹלה והיוּ השוֹמעים אך אלה שכּבר אין להם צוֹרך בּהטפה. – – המטרה: התרכּזוּת העם מסביב לתרבּוּת העברית, אם גם דרכים שוֹנוֹת מוֹבילוֹת אליה מפּינוֹת שוֹנוֹת”.

ש. רוֹזנפלד מגלה טפח מן המצב העגוּם של התנוּעה העברית: “אם נחפּוֹץ לברוֹא יש, נחדל מקרוֹא את האַיִן בּשם יש (ואנחנוּ קוֹראים!)” – על כּל עוּרבא פּרח ספרוּתי אנוּ קוֹראים: “גם זוֹ לטוֹבה”, וכל אוֹנאַת ציבּוּר אנוּ מצדיקים בּ“גם זוֹ לטוֹבה”. וכל בּיקוֹרת נגד מעשׂיהם של גָרי החוּרבה אסוּרה, מסוּכּנת, כּוֹרה שוּחה, חס ושלוֹם, תחת קיוּמה של התרבּוּת העברית בּאמריקה, “וכל המרשה לעצמוֹ מלה נגד הסטאטוּס קבוֹ משתיקים אוֹתוֹ”. והוּא דוֹרש מִלְתָא זוּטְרְתָא: “חברה חיה, ממשית”, אשר כּי “יפנוּ אליה – וּמצאוּה, וכי ידבּרוּ אליה – תענה. וּמה שתוּכל לעשוֹת בּשביל מוֹסדוֹת עבריים בּארצוֹת אחרוֹת – תעשׂה, עשׂיה ממש; וכי תבטיח – תקיים. וכי תאמר להפיץ ספרים עבריים – תפיצם, וּמחירם תשיב לבעליהם, בּדיוּק וּבעתוֹ”. “הלא מעט הוּא!”

וא. מ. רוּבּין מתַנה את צערם ועלבּוֹנם של הקוֹראים-המשׂכּילים מן “הדוֹר הישן”, אשר הלשוֹן העברית החדשה “היא בּעיניהם לשוֹן עילגים” ו“הספרוּת החדשה היא להם כּשׂחוֹק ילדים” ו“עוּלי-הימים בּוֹז יבוּזוּ להם”. ולבּם דוה: “הם החזיקוּ את שפתנוּ, בּנוּ את ספרוּתנוּ ויעשׂוּ נפשוֹת לרעיוֹן הלאוּמי, ועתה הם עזוּבים לנפשם ללא ספר וּללא ספרוּת”. וקוֹראים אלה אשר לפנים היתה העברית משׂוֹשׂ-לבּם “אמרוּ נוֹאש”. הם אינם קוֹראים עברית, ממאנים לנגוֹע בּספר עברי – – וּמַשׂטמתם העצוּמה, אשר תקנן בּלבּם לשפת-עֵבר החדשה, היא שגרמה להם אפילוּ למנוֹע מילדיהם כּל חינוּך עברי. הכּוֹתב עצמוֹ אינוֹ מעיז להאשים את “מנהלי ספרוּתנוּ”, אוּלם מלשוֹנוֹ ניכּר, שאף הוּא הנהוּ אחד מבּני הדוֹר ההוּא, התוֹלה את הקוֹלר בּ“מנהיגי הספרוּת” אשר שכחוּ את חסד-נעוּריו של הקוֹרא הישן. ואינוֹ רוֹאה כּי הענין חמוּר מזה: ההוָיה הישׂראלית הסחוּפה היא היא שגרמה לספרוּתנוּ שתהא משַכּלת מפּעם לפעם שכבוֹת שכבוֹת של קוֹראים. וּכשהם חוֹזרים אחר כּך אליה, הריהם בּחינת חוֹני המְעַגֵל, ו“דוֹרם נגלה” מהם, סוֹפריהם האהוּבים הלכוּ ואינם, ואת לשוֹן הדוֹר הצעיר, שצמח בּינתים ועלה למערכה, לא יבינוּ.

“הדוֹאר”² מציין בּ“קוֹרת-רוּח מיוּחדת” “את העמדה החדשה שתפס ה”טאג" ביחס לעבוֹדה העברית". “אנוּ מאמינים בּלב שלם – מוֹסיף “הדוֹאר” – כּי יחסי ידידוּת והבנה בּין העתוֹנוּת העברית וּבין העתוֹנוּת היהוּדית-הלאוּמית יכוֹלים לסייע הרבּה לעמדה התרבּוּתית של כּל הישוּב היהוּדי בּאמריקה. התנוּעה הציוֹנית לא היתה מגיעה למדרגתה אילמלא העתוֹנוּת היהוּדית. – – לפיכך אנוּ מקדמים בּברכה את היחס החדש, הטוֹב והישר, לעברית שנתגלה בּזמן האחרוֹן בּעתוֹנוּת היהוּדית – – מאמינים אנחנוּ, כּי זוֹ רק התחלה טוֹבה וההמשך הטוֹב יבוֹא”.

סיון תרפ"ז

---

אזכּרה שנתאַחרה

מאת

ברל כצנלסון

¹ (על יהוּדה ליבּ בּרגר) לנשמת י. ל. בּרגר

טוֹב שנמצא מי שיזכּיר לנוּ כּי הנה הגיע יוֹם-השנה העשׂירי לפטירתוֹ של יהוּדה ליבּ בּרגר, זה שנספּה בּלא עת – כּבן חמישים – בּין שאר חללי המלחמה בּארץ-ישׂראל, ואשר מקוֹם קברוֹ העזוּב בּבּירוּת הסוּרית אינוֹ ידוּע, כּשם שלא ידוּע מה גוֹרל עזבוֹנוֹ הספרוּתי, שבּוֹ שיקע עמל שנים רבּוֹת. השוֹמעים ישמעוּ עתה כּי היה זה תלמיד-חכם, בּקי בּחדרי התוֹרה, מלקט ספרוּתי שקדן וּבעל תכניוֹת ספרוּתיוֹת גדוֹלוֹת.

לא בּזה אדוּן. הגוֹרל המוּזר של עזבוֹנוֹ הספרוּתי – אף זה קרבּן המלחמה – אינוֹ פּוֹתח לנוּ פּתח להעריך את כּוֹח בּעליו, לדעת מה היה בּוֹ מן הרצוֹן וּמה מן היכוֹלת, בּאיזוֹ מידה היה חלקוֹ בּין מתכּני התכניוֹת הספרוּתיוֹת וּבאיזוֹ מידה – בּין הזוֹכים לקיימן.

אוֹדה ואֵבוֹש, שמבּחינה זוֹ ידעתיו אך מעט. ידעתיו כּסַיפא ולא כּסַפרא. אמנם, גם בּזה היה שוֹנה מבּני גילוֹ העסקנים: ראיתיו כּאיש הספר, כּמוֹקיר ורחים נכסי רוּח, אוּלם על אלה לא דיבּר. איש הספר היה – “בּאהלוֹ”. לאחר ימים, משנוֹדע לי דבר תוֹרנוּתוֹ וחלוֹמוֹתיו הספרוּתיים אשר טיפח בּרשוּת-היחיד שלוֹ – הבינוֹתי כּי בּסַיפא זה, איש הבּמה והפּעילוּת הציבּוּרית, היה נוֹסף לכל זה גם משהוּ ממידת לָמ“ד וָ”ו.

דמוּתוֹ של י. ל. בּרגר המלַוה אוֹתי אינה זוֹ שעוֹלה עתה מתוֹך מאמרי האַזכּרה, דמוּת תוֹרנית של בּעל “מאוֹר היהדוּת”, אלא דמוּת חילוֹנית בּהחלט, דמוּת לוֹחם – “בּרגר הציוֹני”, “בּרגר מפּינסק”, דמוּת ציוֹנית בּלתי-שכיחה, בּאשר לא דבק בּוֹ מאוּם מאוֹתוֹ נוֹפך הקלישוּת, הקריקטוּריוּת, משהוּ מאוֹתם עוֹנג-רֶפֶרַט ושׂמחת-דֶלֶגַט, שהיוּ בּאוֹתם הימים מנת חלקם של עסקנים ציוֹנים. הציוֹנוּת שלוֹ היתה דבר-מה רציני, רציני בּיוֹתר.

חי חי בּזכרוֹני הנאוּם הראשוֹן הבּרגרי ששמעתי, ואני אז נער בּן י“ג. לא תוֹכן הנאוּם, אלא האויר שהִשרה הנוֹאם: עוֹמד לפניך אדם לבוּש פּידז’אק פּשוּט, גזוּז ראש עד היסוֹד, צרוּד-גרוֹן (נצטרד בּנאוּם שקדם לזה), וכוֹס המים שעל השוּלחן לפניו עוֹמדת לא בּכדִי, היא דרוּשה לוֹ בּאמת. הוּא מדבּר, ואתה רוֹאה וחש שהוּא רוֹצה דבר-מה, דבר-מה הבּרוּר לוֹ מאד, ורוֹצה הוּא בּאמת, בּכל כּוֹחוֹ, ורוֹצה הוּא לא להנאוֹת אוֹתך בּדבריו, אלא – שגם אתה תרצה כמוֹהוּ. וכמה שוֹנה היה דרך נאוּמוֹ מכּל אלה ששמעתי לפניו: לא הניגוּן המתוֹק של המַטיף הציוֹני המתוּבּל בּפסוּקים שוֹבי-לב ולא צחוּת הדיבּוּר הרוּסי של “האוּפּוֹלנוֹמוֹצֶ’ני”² המדוּפּלם, טוֹב-הלב ויפה-הנימוּסים, ולא החריפוּת של הסניגוֹר המוּשבּע, המוֹכיח בּרוּרוֹת כּי הלאוּמיוּת וה”פּרוֹגרס" אינם מתנגדים זה לזה. כּאן היה דבר-מה אחר: פּשטוּת עד כּדי חוֹסר כּל התחכּמוּת, ורצוֹן ממש, מראשית גילוּיי הרצוֹן בּציוֹנוּת.

לא אקפּח, חלילה, את זכוּתם של כּל אלה, לא אשכּח להם חסד-נעוּרים, אם כּי ברבוֹת הימים נתמעטה והוּעמה דמוּתם: כּוּלם, כּוּלם הזינוּ את הנפש, עילוּ אוֹתה, קסמוּ לה. וּפעל כּאן לא רק קסם הרעיוֹן הגוֹאל, המרחיב את הלב, הנוֹשא על כּנפים. לא רק זה. היוּ כּאן גם להטים קטנים: המלה הנאה, המלוּטשת, הקוֹלעת; הקל-וחוֹמר החריף, הגזירה-שוה המוּצלחת, היַדענוּת הרבּה המַפליאה וּמעיקה בּכל כּבדה. הה, האם לא היוּ כּל אלה אנשי-פּלא, אנשי-חידוֹת, כּל אחד משכמוֹ ומעלה גבוֹה מעל שאר בּני-תמוּתה? אוּלם מכּל אלה דוקא אדם זה, מעוּט הזוֹהר וההברקה, הוּא שחָד לי את חידתוֹ יוֹתר מאחרים. אוֹתוֹ ראיתי כּשליח, כּשליחוֹ של הרצל, כּשליחה של הציוֹנוּת המדינית. בּוֹ הרגשתי את הגבּוֹר.

וּמה בּיקשה הנפש אז גבּוֹר בּישראל, גבּוֹר חי, שאפשר לראוֹתוֹ מקרוֹב וּלמשש את מציאוּתוֹ בּידים. היוּ לנוּ לילינבּלוּם, סמוֹלנסקין, שמוּאל מן “הדת והחיים”, ישראל בּרנשטיין; משהוּ קלטה האוֹזן על הוָיתוֹ של ליבּרמן – אך כּל אלה היוּ גבּוֹרי ספרות, גבּוֹרי עָבר. מן החוּץ, מאויר הספרוּת הרוּסית, נָשַמְתָּ מלוֹא ריאוֹתיך את אויר הגבוּרה של האינטליגנציה הרבוּלוֹציוֹנית הרוּסית בּכל זוֹהר יפעתה ופשטוּתה העממית. וכאן, בּרחוֹבנוּ אנוּ – כּמה בּיקשה הנפש את הגבּוֹר! ולשוא. מי היה כּאן? האַברך הסמוּך על שוּלחן חוֹתנוֹ וּמַלוה- בּריבּית וּמתרברב בּשייכוּתוֹ הסוֹדית ל“בּני-משה”, אוֹ סוֹחר-העצים הצעיר, המשתעשע בּשיחוֹת ספרוּתיוֹת על “המליץ”, נהנה ממשוּבתם החצוּפה של “הצעירים” וּמשתדל להיוֹת רצוּי למקוֹם ולבּריוֹת וללכת בּ“שביל-הזהב”, אוֹ “הסיוֹניסט” (הציוֹני) החדש שצץ בּינתים, והוּא מגוּלח למִשעִי ועוֹסק עם גברוֹת עדינוֹת בּסידוּר נשף-חנוּכּה, ואגב מבטיח לעצמוֹ מַהלכים בּין הגדוֹלים, משׂרה ושידוּך הגוּן. וּכשחלמת מרחוֹק את חלוֹם הסוֹפר העברי, אשר בּשלוֹ וּמשלוֹ בּא, לכאוֹרה, כּל רוֹב ענין זה, ואך אִינה לך גוֹרלך פּגישה מקרוֹב, והנה מפּח-נפש: הזה גבּוֹר אִיוִינוּהוּ?

וּבין כּל אלה מה שוֹנה היה הוּא. טיפּוּס אדם חדש ברחוֹבנוּ, שכּוּלוֹ – על פּשטוּתוֹ, פּרוֹזאיוּתוֹ, “מתנַגדוּתוֹ”, להט בּאש ה“ענין”. והתקיפוּת הפּנימית! אדם שאינוֹ גביר ואינוֹ דוֹקטוֹר – ואף על פּי כן נוֹסע הוּא לקוֹנגרסים, ויש לוֹ בּכל שאלה דעה משלוֹ – ”תַנָא הוּא וּפָליג“. וציוֹנוּתוֹ אינה כּלל הציוֹנוּת ה”אוּפּוֹלנוֹמוֹצֶ’נית" בּלבד, של שקל ושל “צירקוּלַר” ושל “אגוּדה” ושל “דיסקוּסיה”. הלא זהוּ בּרגר “הפּינסקאי” שאגָדת החדר החדש “המתוּקן” והתנ"ך החדש, “המקוּצר” – מלַוה אוֹתוֹ.

לא רבּים אתנוּ היוֹדעים מהוּ לתנוּעתנוּ, לתנוּעתנוּ כּיוֹם, אוֹתוֹ המפעל החשאי והקטן של חידוּש פּני החינוּך העברי בּכמה עיירוֹת בּליטה וּברוּסיה הלבנה. אוֹתם “החדרים המתוּקנים” שלא זכוּ בּשעתם גם בּעיני “לאוּמיים” טוֹבים, שאת ה“תו” שלהם היוּ מחליפים בּ“סמך” לגנאי, שמכּל צד ניבאוּ להם גידוּל עמי-הארצוֹת בּישראל – הם הם שהקימוּ מבצרים חדשים לאהבת הספר העברי, לאהבת ארץ-ישׂראל, לחזוֹן חלוּצי.

מי הם הגבּוֹרים הנעלמים אשר עשׂוּ את העבוֹדה הזאת? איש לא מנה אוֹתם ואיש לא הציג להם יד ושם. בּהם מלמדים פּשוּטים, יהוּדים כּשרים ויראי-שמים, מלאי אהבת ישׂראל ולבּם יוֹצא ל“חָדש”; בּהם מדקדקים החרדים לכל דָגֵש וּלכל נסוֹג-אחוֹר וּמקפּידים – ראשוֹנים אחרי כּמה דוֹרוֹת – על קריאה מדוּקדקת בּהבחנת הנע והנח וּבשמירת המלעֵיל והמִלְרַע; בּהם אוֹהבי “צחוֹת” וּמתרפּקים על “השׂפה היפה, השׂרידה היחידה” כּעל דמוּת אשה אהוּבה; ובהם אנשים “מעוֹלם-המעשׂה” הכּבוּלים בּשרשראוֹת לעניני פּרקמַטיה וּדאגוֹת פּרנסה, אוּלם לבּם נתוּן כּוּלוֹ לאחת: לשמירת הגחלת לבל תדעך, הם הם אשר חיבּת-ציוֹן והתרבּוּת העברית היוּ להם לא דבר שׂפתים, אלא נשמת אפּם. בּין אלה היחידים והמיוּחדים היה גם “בּרגר הפּינסקאי”.

והימים הטוֹבים לא ארכוּ. יֵצר הגאוּלה שניעוֹר בּכוֹח איתנים דרש מעשׂה גוֹאל. והמעשׂה לא בּא. ועם חוֹסר המעשׂה, הישר, הקוֹלע אל המטרה, בּאוּ הקוּשיוֹת המרוֹת, אשר כּפשׂע בּיניהן ובין הכּפירה. סר קסמם של אנשי-המעלה. אמיתוֹתיהם הקלוֹת, הנוֹחוֹת, הוַדאיוֹת לא הספּיקוּ הפּעם. מתק פּיהם לא הניח את הדעת. והלב כּמסוֹס נוֹסס. הזמן הסוֹער צנף את כּוּלנוּ צניפה גדוֹלה. ונפש הנוֹער, התוֹעה בּדרכי החיים, נקלעת בּכף-הקלע. וּבאחת הדרכים, בּאחת התחנוֹת, פּגשתי שוּב, מרחוֹק, בּרעי הקשיש, ואראה כּי גם לוֹ לא טוֹב. הדיבּר לא היה בּפינוּ. לא בּיטלתי אוֹתוֹ כּאשר בּיטלתי את שאר הגדוֹלים ההוֹלכים וּמתנדפים והוּא לא לעג לי, כּאשר לעגוּ אחרים, חכמים וטוֹבים, לנער ההפכפך והכּוֹשל.

וּלאחר שנים, אחרי סוּפוֹת, נדוּדים ואבידוֹת קשוֹת – נפגשנוּ שוּב. כּאן. אוּלם האֵלם לא עזָבָנוּ. אני פּוֹעל בּמוֹשבה, דבֵק בּקרקע ושוֹתה ממנה לרוָיה, רוֹאה את עוֹלמי כּולוֹ בּתוֹך קוֹמץ העוֹבדים, זר ונכרי לכל מה שמחוּצה לוֹ. והוּא – מבקש אחיזה בּדמוּת סוֹחר בּמַנוּפקטוּרה בּרחוב בּוֹסטרוֹס שבּיפוֹ העיר ונוֹשׂא את נפשוֹ לתכניוֹת ספרוּתיוֹת.

ושוּב פּגישה: ליד מיטתוֹ של יהוֹשע בּרזלי, החוֹלה והכּוֹאב, הבּוֹדד ונעזב מאת בּני-גילוֹ, והזקוּק לסעד וּלקוֹרטוֹב של חמימוּת. ואלה אינם נמצאים אלא אצל “אנשים חדשים”.

וּבטרם נפלה המחיצה, שעלתה בּינינוּ בּמשך השנים, והנה הידיעה: בּרגר בּין מגוֹרשי יפוֹ, נחבּל בּגוּפוֹ, הוּבל לבּירוּת.

תמוּז תרפ"ז.

---

קַתֶדרַת המריבה

מאת

ברל כצנלסון

¹

לאחר השמוּעוֹת הרבּוֹת הנמסרוֹת מפּה לאוֹזן על המחלוֹקת הקשה המנַסרת בּחלל האוּניברסיטה בּגלל שאלת הקַתֶדרַה לאידיש², לאחר שסוֹפרים זריזים המשמשים שוֹפרוֹת למי שהוּא זרקוּ את הנבוּאה בּעתוֹנוּת חוּץ-לארץ על “מלחמה מרה אשר כּמוֹה לא היתה מימוֹת “עזרה”³ – קראנוּ את גילוּי-הדעת של ד”ר י.ל. מַגנס (“דבר”, גליוֹן 795), המוֹסר את ההחלטוֹת שנתקבּלוּ פּה אחד לאמוֹר, הענין “סוּדר” בּשלוֹם. ההחלטוֹת הללוּ פּוֹתחוֹת לנוּ אשנב קטן להבחין בּעדוֹ את הבדלי התפיסה העיקריים שבּין ה“פּה האחד” של מַגֶנצא לבין זה של ירוּשלים: ישיבת מַגנצא⁴ רוֹאה את לימוּד כּל השפוֹת והדיאַלקטים של העם היהוּדי כּתנאי הכרחי להבנה שלמה של עם ישׂראל, וּלפיכך היא מקדמת בּברכה את האפשרוּת של יצירת קתדרה לאידיש, לספרוּת וּלפוֹלקלוֹר שלה, להיסטוֹריה החברתית והרוּחנית של עם ישׂראל האצוּרה בּתעוּדוֹת הכּתוּבוֹת אידיש, ואילוּ ישיבת ירוּשלים⁵ מצאה, כּי קתדרה זוֹ עדיין לא הגיעה שעתה בּטרם שנתיסדוּ ארבּע הקתדראוֹת הקוֹדמוֹת לפי הסדר: עברית, תנ"ך, היסטוֹריה וּפילוֹסוֹפיה.

החלטה סתוּמה זוֹ של ישיבת ירוּשלים, הנמנעת מקביעת עמדה בּרוּרה לעצם השאלה שהוּחלט עליה בּמַגנצא, נמנעת גם מלפרש בּדברים בּרוּרים למעשׂה. מה כּוָנתה: אם להחיש וּלהמריץ את הקמת המכוֹן למדעי היהדוּת – למען יהיה ראוּי לשמוֹ ולמקוֹמוֹ וּלמען יחדל להיוֹת כּלי-קיבּוּל של פּירוּרי-תוֹרה ושיעוּרי אַקראי הניתנים על ידי מַרצים-תיירים, המוֹאילים לבלוֹת בּארצנוּ שנה תמימה, – וּלהכניס בּתוֹך הלימוּדים גם את “השׂפוֹת והדיאַלקטים”, אוֹ שלא בּאה החלטה זוֹ אלא בּ“לשוֹן נקיה”, המכסה על הדחיה שבּרצוֹן לעידן ועידנים והמלבּישה מחלצוֹת את העוּבדה המרה, כּי אכן יש לגבּי האוּניברסיטה שלנוּ לימוּדים “פּסוּלים” ו“חיצוֹניים”.

ודאי שהשלוֹם הוּא “כּלי מחזיק בּרכה”, ודאי שארבע הקתדראוֹת העיקריוֹת (שאך עתה, לאחר כּמה שנוֹת-קיוּם המכוֹן, נזכּרוּ בּראשוֹניוּתן!) קוֹדמוֹת לקתדרה אחרת. אלא שלמקרא ההחלטה הירוּשלמית מתעוֹרר ספק, אם היא בּאה מתוֹך בּחינה אקדמאית טהוֹרה של “מוּקדם וּמאוּחר בּתוֹרה” בּלבד. ועוֹד יוֹתר, מתעוֹרר ספק אם שלוֹם זה שהוּשׂג בּפנים הישיבה הוּא שלוֹם-אמת. לאמוֹר, אם הוּא הוֹלם את האמת הפּנימית שלנוּ. איני שוֹאל לשלוֹם בּינינוּ ובין אוֹיבינוּ בּנפש. אני שוֹאל לשלוֹם בּמחננוּ, מחנה אנשים עברים בּתכלית הוָיתם.

וּכאדם עברי בּישׂראל, המעוּרה בּקרקע המוֹלדת הגשמית והרוּחנית כּאחת, הנני רוֹאה את עצמי נעלב עד עוֹמק הנפש מכּל ה“מסחר” הזה והעמידה על המיקח מסביב לקתדרה בּאידיש. מחרדת-שוא זוֹ בּפני איזוֹ דיסציפּלינה מדעית שהיא אשר בּגללה יבוּלע, חלילה, לעברית. מן הנטיה הזאת “לדחוֹת” וּלהקים חַיִץ בּין מוֹסדוֹת המחקר שלנוּ וּבין איזה ענף שהוּא מהתרבּוּת הישׂראלית המסוֹעפת. ולפיכך אני רוֹאה את עצמי נאלץ לפגוֹע בּהרמוֹניה שהוּשׂגה בּירוּשלים, ולוֹמר את אשר עם לבּי.

וּראשית, סָמֵי מכּל ויכּוּח אשר כּזה את ענין “השלימוּת” העברית וה“חצאיוּת”, את “הנאמנוּת” ו“הפּשרנוּת” את “הקנאוּת” ו“הפּסיחה על שתי הסעיפּים”. אל נא תהי התחַסדוּת עברית בּינינוּ. שׂבענוּ התחסדוּת עד למחנק. צחוֹק מכאיב לב עוֹשׂה לנוּ הגוֹרל בּהעלוֹתוֹ על הבּמה כּאן, אצלנוּ, העברים אשר בּעבריוּתם יחיוּ והחוֹתרים יוֹם יוֹם להרחיב את שטח הקרקע אשר מתחת לרגליה, את “שאלת הלשוֹנוֹת” כּביכוֹל. וּצחוֹק השׂטן הוּא, אם בּמקוֹם עבוֹדה תמה וּמכוּונת למטרה, שכּל אחד מאִתנוּ חייב בּה לעשׂוֹתה כּפי כּוֹחוֹתיו, בּאה אצלנוּ הבּדיקה בּציציוֹת: מי כּשר וּמי פּסוּל, מי לוֹהט בּאש קוֹדש וּמי מים בּעוֹרקיו, מי “מוַתר” וּמי עוֹמד כּסלע איתן. אַל נא יבוֹאוּ האנשים האלה עם מַדחוּמם למדוֹד את הטמפּרטוּרה העברית שלנוּ. נשאיר את המשפּט לדוֹרוֹת הבּאים אשר יוּכלוּ לסכּם את פעוּלוֹת אנשי דוֹרנוּ. הנה אני, למשל, נוֹטה לחשוֹב כּי מבּחינת האינטרסים של ה“אידישיזם המַסקני” (שיש מיעצים לנוּ ללמוֹד מדרכיו) מסוּכּן “פּשרן” כּבּיאליק יוֹתר מכּמה מנינים של “קנאים” אחרים. “בּיאליק זוֹהי הסכּנה” – אמר לי בּתקוּפת צ’רנוֹביץ⁶ אחד האידישאים הותיקים. והוּא הבין את ענינוֹ שלוֹ. ולא פּחוֹת “מסוּכּן” מבּחינה זוֹ היה בּרנר, שדחה בּהחלט כּל אוֹתה תוֹרת הקנאוּת הבּאה מבּית-מדרשה של “עברית אוֹ רוּסית”, שידע להוֹקיר כּל גילוּי של תרבּוּת בּאידיש, וּבחייו שלוֹ נתן מוֹפת לרבּים של “עבד לעברית אנכי עד נצח, כּל חוּשַי בּי לה לצמיתוּת מכרתי”.

וסָמי מכאן גם כּונוֹת רמיה של דיפּלוֹמַטיה כּוֹזבת. יש לנוּ פּוֹליטיקה אחת: בּרצוֹננוּ לכבּוֹש את עם ישׂראל בּשביל ארצוֹ וּלשוֹנוֹ. “פּוֹליטיקה” זוֹ – זהוּ כּל דבר הציוֹנוּת. אוּלם היא פּוֹליטיקה של אמת. לא נבוֹא לקבּוֹע איזוֹ עמדה שהיא למען “התרצוֹת” בּזה אל מצבּיאי האידישיזם. אנוּ רוֹצים להרבּוֹת בּגשרי-תרבּוּת בּין חלקי היהדוּת השוֹנים, אנוּ חייבים להגבּיר את ההפראה ההדדית בּין חטיבוֹת התרבּוּת השוֹנוֹת שבּאוּמה – אוּלם לא נצא לגשוֹר גשרים על פּני תהוֹמוֹת, אשר אין לגַשרם. וּלפיכך נלמד להבחין בּין אידיש כּאחד הלבוּשים של ההוָיה הישׂראלית, כּאכסניה היסטוֹרית לרחשי עם וּלנכסי תרבּוּת, וּבין אידישיזם כּהשקפת-עוֹלם לאוּמית, כּאידיאה, כּפוּלחן. עם האידישיזם, ולא רק עם זה הרוֹדף והמציק בּגָלוּי, אלא גם עם זה השׂוֹטם בּסתר, הנכוֹן להוֹדוֹת בּעברית שבּעבר וכּוֹפר בּערכי התרבּוּת העברית החיה – אתוֹ אין שלוֹם ולא יהיה שלוֹם. וּבבוֹאנוּ להבּיע את יחסינוּ החיוּביים לחזיוֹן פּלוֹני אוֹ אלמוֹני שבּתרבּוּת אידיש, נעשׂה זאת לא מתוֹך רצוֹן לשלוֹם עם האידישיזם אלא מתוֹך צרכינוּ אנוּ, מתוֹך אי-רצוֹן להתעלם משוּם גילוּי יצירה לאוּמי, מתוֹך חתירה לגילוּי גנזי נכסים, להאָרת ההוָיה הישׂראלית המפוּזרת ומפוֹרצת, להעלָאַת ניצוֹצוֹת.

וּמתוֹך יחס זה עלינוּ לדוּן גם בּשאלת הקתדרה. האם היא בּאה לשם נחת-רוּח ליהוּדי האמריקאי התוֹרם, אם היא בּאה כּ“ויתוּר” למי שהוּא, אוֹ שיש בּה צוֹרך לנוּ לעצמנוּ, לגוּפוֹ של ענייננוּ, לאוֹתה העבוֹדה התרבּוּתית והמחקרית אשר האוּניברסיטה שלנוּ נוֹעדה לעשׂוֹת.

והשאלה היא, אם האוּניברסיטה שלנוּ בּאה לעוֹלם כּדי לעסוֹק רק בּחקר העָבר הרחוֹק, בּימי-קדוּמים בּלבד, אוֹ גם בּחיי הדוֹרוֹת המאוּחרים, ואם בּחוּגי עניניה נכנסים גם מדעי ההוֹוה. ואם כּן נשאלת השאלה: האפשר ללמוֹד את קוֹרוֹת עמנוּ בּמשך המאוֹת האחרוֹנוֹת מבּלי עזרת האידיש? האפשר ללמוֹד את הפוֹלקלוֹר הישראלי, את החסידוּת, את ההשׂכּלה, את חיבּת-ציוֹן ואת כּל הבּא אחריהם, מבּלי לגלוֹת את כּל החוֹמר הגנוּז והמשוּקע בּאידיש? האוּמנם תבוֹא חכמת ישראל שבּירוּשלים ותמחק מתוֹך חקר נפש העם את השירה היהוּדית ואת הבּדיחה היהוּדית? האוּמנם אפשר ללמוֹד את מאוֹרעוֹת חיי תרבּוּתנוּ בּמאה האחרוֹנה מבּלי להכּיר את פּעוּלתם של מנדל לֶפין⁷, אברהם בֶּר גוֹטלוֹבּר⁸, אייזיק מאיר דיק⁹, אברהם גוֹלדפַדן¹⁰ בּ“מחציתם” שבּאידיש? האפשר שבּאוּניברסיטה העברית יהיוּ כּל הפּינוֹת הללוּ ורבּוֹת כּמוֹתן אסוּרוֹת בּהנאה? האפשר שחקר האֶלֶמנטים העבריים שנשתמרוּ בּאידיש, חייהם וּתמוּרוֹתיהם בּמשך הדוֹרוֹת, מחקר שיש לוֹ חשיבוּת מיוּחדת לעברית המדוּבּרת – ישאר למחקר בּידי אחרים, בּידי אוֹיבי העברית, שלהם יהיה “מוּתר” לטפל בּזה?

ידעתי כּי יש בּינינוּ עדיין “משׂכּילים” בּעלי השקפוֹת של ימי מתוּשלח, אשר אינם יכוֹלים להעלוֹת על דעתם כּי “ז’רגוֹן שאין לוֹ דקדוּק” יכוֹל לעלוֹת על שוּלחן פּרוֹפסוֹרים, וכי יש כּאן בּכלל משהוּ הראוּי ללימוּד וּלחקירה. אוּלם סוֹפר עברי ותיק ותלמיד-חכם כּאליעזר שוּלמן¹¹ לא כּן חשב: הוּא מסר כּמה שנוֹת חיים לחקר “שׂפת יהוּדית-אשכּנזית וספרוּתה”. וּגדוֹלי חכמת ישראל, הָחֵל מצוּנץ¹² וּמשטיינשניידר¹³ ועד דויד קוֹיפמן¹⁴ ותלמידיהם, חשבוּ אחרת. יאמרוּ: התנגדוּת לקתדרה אינה בּאה אלא מתוֹך חשש לאידיאוֹלוֹגיה המלַוה בּימינוּ את האידיש, וּמניעת הקמת הקתדרה היא סייג בפני אידיאוֹלוֹגיה זוֹ. ויש לוֹמר: ראשית, אידיאוֹלוֹגיה זוֹ לא תיבּנה מן הלימוּד כּאן. אדרבּא, כּאן המקוֹם היחיד, שהלימוּדים השוֹנים הכּרוּכים בּאידיש יהיוּ נקיים מתעתוּעי טנדנציוֹת זרוֹת. דוקא האַתמוֹספירה העברית-ההיסטוֹרית וההסתייעוּת בּכל ענפי המחקר הישׂראלי עלוּלים להעמיד כּאן את הלימוּדים הללוּ בּאוֹר המדע האמיתי. ולא לחינם שׂמחוּ להחלטת הקתדרה עתוֹנים עברים ציוֹנים ויהוּדים סתם, הרוֹצים לאחד את הקצווֹת, בּשעה שהאידישיסטים “האמיתיים” לא שׂמחוּ כּלל ל“נצחוֹן” זה. אדרבּא, הם מצפּים בּכליוֹן-עינים, שיגזרוּ כאן כּלָיה על הקתדרה, כּי גזירה זוֹ תיצק מים על גלגלי טחנתם.

ושנית –

לא מתוֹך “החרמת” לימוּדי האידיש תינטל האידיאוֹלוֹגיה הכּרוּכה בּה, אלא מתוֹך הצגת האידיש בּמקוֹמה הנכוֹן המגיע לה בּקוֹרוֹת עמנוּ. בּצדק קבעה ישיבת מַגנצא את חשיבוּת לימוּדם של “כל השׂפוֹת והדיאלקטים אשר העם היהוּדי השתמש בּהם בּדיבּוּר וּבכתב”. והצגה זוֹ שוֹללת מראש כּל אפשרוּת של “התחרוּת” כּביכוֹל בּעברית. אַל נבוּז לשאר הלשוֹנוֹת, שעמנוּ אימץ וטיפּח ושיקע בּהן מרוּחוֹ. אדרבּא, יקוּמוּ אחינוּ הספרדים וירבּיצוּ אצלנוּ את תוֹרת הלשוֹן השפַּניוֹלית ויחקרוּ את הספרוּת שנוֹלדה על בּרכיה ואת הפוֹלקלוֹר האצוּר בּה, וכן יֵעָשׂה ללשוֹנוֹת אחינוּ מתימן, מפּרס, מבּוּכָרה, מכּוּרדיסתן, מקַוקז. ויקוּם לתפארת כּאן בּירוּשלים בּנין המחקר של חיי שבטי ישראל וּתפוּצוֹתיהם. האין ירוּשלים המקוֹם הנוֹעד לכך? האין ארצנוּ ארץ הבּחירה לכך? הלא כּאן מתכּנסים נפוּצוֹת גָלוּיוֹתינוּ מכּל קצוי תבל, הלא כּאן צרוּרים שׂרידים מַאליפים של הפוֹלקלוֹר הישׂראלי, של הדיאַלקטים היהוּדיים, של השירה והמעשׂיה היהוּדיוֹת, של קבּלוֹת וּמסוֹרוֹת שבּעל-פּה, גנזי שׂרידי התנוּעוֹת והכּיתוֹת. האוּמנם תבוּז להם האוּניברסיטה העברית ותפקירם לאחרים, אשר יבוֹאוּ סוֹף סוֹף הנה ללקט כּאן את שיירי התרבּוּת המתגוֹללים כּאן לרגלינוּ ואין מאַסף?

אַל נא נלמד למעשי המקוּלקלים שבּמתנגדינוּ. לא תהיה תפארתנוּ כּל דרך זוֹ. לא מה שיאה להם יאה לנוּ. אַל נמַעט את דמוּת תרבּוּתנוּ בּשל פּחדי שוא. לא מתוֹך ידיעת האידיש וספרוּתה אוֹרבת לנוּ כּאן הסכּנה לתרבּוּתנוּ, ולא מיתר עממיוּת, אלא ממקוֹם אחר לגמרי: מהסתגלוּת לתרבּוּת השליטים, מנֶכר למעינוֹת החיים העממיים.

ולא מתוֹך חוּלשה כּל-שהיא בּאה הדרישה של פּתיחת לבּנוּ כּאן לקראת מַעינוֹת העממיוּת היהוּדית. אדרבּא. יש לי הכּרה גמוּרה כּי אנוּ עוֹמדים ערב התעוֹררוּת עברית תרבּוּתית מחוּדשת בּתוֹך תפוּצוֹתינוּ. ולא התעוֹררוּת של סרק, למלחמה של “עברית אוֹ רוּסית”, אשר העברית יוֹצאת ממנה תמיד בּשן ועין, אלא התעוֹררוּת של ממש, של חיים עבריים פּעילים. חמישים אלף אבּירינוּ הצעירים, אנשי “החלוּץ” וּתנוּעת הנוֹער, אשר נזעקוּ לדגל ארץ-ישׂראל העוֹבדת העברית, עדים לכך. אם אך נדע לזיין אוֹתם בּחוֹמר וּברוּח, אם לא נַשלה אוֹתם בּדברי שקר, והיה זה לנוּ המנוֹף להשבת לב העם לשפתוֹ. אנוּ עוֹמדים בּגוֹלה לפני חילוּף משמרוֹת. בּעל-הבּית שבּגוֹלה חדל להיוֹת משען התרבּוּת העברית. וּכשם שארץ-ישׂראל מצאה לה – על יד המוֹרה והסוֹפר – את הנוֹשא העממי לעברית בּפּוֹעל, כּך עתידה הגוֹלה למצוֹא לה את חיל הכּיבּוּש העברי בּנוֹער החלוּצי. ולא מתוֹך בּיטוּל וּבוּז לנכסי העממיוּת היהוּדית ידבּק הנוֹער בּעברית, כּי אם מתוֹך אהבה טהוֹרה וּשלמה וּמתוֹך המוֹפת החי של ארץ-ישׂראל. ועתיד זה, הצוֹפה לנוּ, מטיל חוֹבוֹת. אַל נלמד לדרכּי המקוּלקלים שבּמתנגדינוּ.

טבת תרפ"ח.

---

הלנוּ אוֹ לצרינו?

מאת

ברל כצנלסון

¹

הטלגרף מוֹדיע על התכּנס בּוַרשה ועידה למען ארץ-ישראל העוֹבדת, בּהשתתפוּת ארבּע מאוֹת ציר, בּרוֹב חגיגיוּת וּברוּח רוֹממה. ועידה זוֹ שחלה זמן קצר לאחר חגיגוֹת “החלוּץ” מעידה על ההתנַערוּת העוֹברת בּמחנה. פּוֹעלי ארץ-ישׂראל יכוֹלים לציין בּהכּרת-רצוֹן, כּי לא מקרה הוּא שהראשוֹנים להתנַערוּת וּלהתחזקוּת בּשכבוֹת הציוֹנוּת שבּגוֹלה הם החוּגים המתלקטים מסביב לארץ-ישראל העוֹבדת.

אוּלם הידיעה הטלגרפית הראשוֹנה אשר הגיעתנוּ אוֹמרת כּי לגביע השׂמחה הוּצק גם נטף-רעל: “בּשעת הבּרכה של “תרבּוּת” היוּ הפרעוֹת”. הידיעה בּ“הארץ” מספּרת על “התנגדוּתם של “פּוֹעלי ציוֹן” לנאוּמים בּעברית”. לא נשאל כאן מי וָמי הם “פּוֹעלי ציוֹן” אלה שהתנגדוּ לנאוּמים בּעברית– שאלה זוֹ ודאי טעוּנה בּירוּר, אוּלם בּמקוֹם אחר. עצם החזיוֹן של הפגנת-איבה לעברית בּועידה למען ארץ-ישׂראל העוֹבדת², אין הסתדרוּת העוֹבדים, המכנסת את הועידה והמשַגרת אליה את שליחיה, רשאית להתעלם ממנוּ ולעבוֹר עליו לסדר היוֹם.

הסתדרוּת העוֹבדים הכּללית, המַזעיקה את כּל נאמניה וידידיה בּגוֹלה, איננה בּוֹדקת בּדעוֹתיהם: הבּעת ההכּרה והנאמנוּת למפעל-העבוֹדה בּארץ – מספּיקה לה. ארץ-ישראל אינה רוֹאה את עצמה כּחלק העוֹמד מחוּץ ליהדוּת העוֹלמית, וארץ-ישׂראל אינה מוַתרת על זכוּת השפּעתה וחוֹבת השפּעתה בּעיצוּב חיי העם ותרבּוּתוֹ בּכל פזוּריו, אוּלם לשם כּך אינה גוֹזרת גזירוֹת, אלא מַמשיכה את דרך יצירתה, בּאמוּנה שלמה כּי יצירה זוֹ תפלס לעצמה דרך והשפּעה בּחיי העם. אין עיננוּ צרה גם בּאלה ההוֹלכים אתנוּ לא את כּל הדרך, אלא מקצתה. וּבמידה שהם עוֹבדים בּגוֹלה עבוֹדת תרבּוּת ויצירה – גם שלא כּרוּחנוּ – אנוּ יוֹדעים להעריך את מפעלם. אוּלם ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל לעוֹלם לא ירכּין את ראשוֹ בּפני גילוּיי איבה ללשוֹן חייו ויצירתוֹ וּלאוֹתה העבוֹדה התרבּוּתית בּגוֹלה, המכשירה את הדוֹר לתקוּמה לאוּמית שלמה.

והפּעם צף נחשוֹל האיבה לא בּמחנה שוֹנאי ציוֹן, בּוֹזי תרבּוּתה ורוֹדפי יצירתה, אלא בּמחנה ארץ-ישׂראל העוֹבדת. לא על זכוּת הציבּוּר שלהם הפגינוּ הם – זכוּת זוֹ לא מנע מהם איש – אלא זכוּת הציבּוּר של אחרים, שלנוּ, של העברים, שללוּ הם. לא זכוּת להטיף לדעוֹתיהם הם תבעוּ, אלא את הזכוּת לסתוֹם את פּיוֹת אחרים. אין לך עדוּת יוֹתר טוֹבה על היחס לתרבּוּת-עם וּלנכסי-רוּח של עם, ועל עצם הדרכים של מלחמת התרבּוּת, מאשר הפגָנה זוֹ מצד אנשים אשר ודאי יראוּ את עצמם נעלבים מאד אם ישווּ אוֹתם לאנשי היֶבסקציה.

אוּלם לא לשם הערכה נאמרים הדברים הללוּ, כּי אם לשם תביעה: אין דרכּנוּ לרדוֹף אחרי אוֹיבי העברית למען הילָחם בּהם. דרכּנוּ היא לא דרך הפּוּלמוֹס, אלא דרך היצירה. ועשׂרים וחמש שנוֹת היצירה התרבּוּתית של הישוּב העוֹבד בּארץ, יצירתוֹ של הסוֹפר העברי, יצירתה של הבּמה העברית לכל גילוּייה וּמאמציה, בּית-הספר העברי ועד לעתוֹן-הילדים העברי בּכּפר – כּל אלה עדים לכיבּוּשיה וּלנצחוֹנוֹתיה של העברית החיה. אם לאוֹיבי העברית ניחא בּהפגנוֹת איבה וּברדיפוֹת, ילכוּ בּשם אלוֹהיהם. אוּלם כּשההפגנוֹת הללוּ נעשוֹת בּין כּתלי ועידת ארץ-ישׂראל העוֹבדת, לעיני שליחי ההסתדרוּת, לעיני מאוֹת צירים הנאמנים בּכּל עם הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי, כּשאנשים הבּאים לברך את מפעל הפּוֹעל בּארץ – מקללים אוֹתוֹ, כּי אז חוֹבתה של הסתדרוּת העוֹבדים העברית בּארץ-ישׂראל לאמוֹר לעוֹשׂי השערוּריה: לא לנוּ אתם, כּי אם לצרינוּ.

ניסן תרפ"ח.

---

לשאלוֹת הכּיווּן החינוּכי בּעבוֹדתנוּ

מאת

ברל כצנלסון

ל“במוֹעצת “החלוּץ” בּדנציג”

כּהמשך למדוֹר “עם הנוֹער” בּכרך זה, המכיל דברי בּרל לנוֹער העוֹבד וּל“החלוּץ”, ניתנת בּזה הרצאתוֹ במועצת הבּחרוּת הסוֹציאליסטית בּא' בּטבת תרפ"ח, שלא פּוּרסמה עד כּה.

לשאלוֹת הכּיווּן החינוּכי בּעבוֹדתנוּ

צמיחת דוֹרוֹת צעירים חשוּבה בּשביל כּל תנוּעה, בּשביל כּל אוּמה. וחשיבוּת מיוּחדת לה בּשביל התנוּעה הסוֹציאליסטית, שבּאה לחדש את פּני העוֹלם, כּי לה אוֹרבת יוֹתר סכּנת ההתאַבּנוּת, העמידה והפיליסטריוּת – הסכּנה להיוֹת דוֹר המסתפּק בּמַה שיש לוֹ מבּלי היוֹתוֹ ממשיך את דבר התנוּעה. שאלת ההתחדשוּת הבּלתי‑פּוֹסקת של התנוּעה עצמה ושל נאמנוּת התנוּעה למטרתה, למען לא יֵעָשׂוּ האמצעים למטרה, היא יסוֹדית וקוֹבעת. בּעצם אוֹרבת לכל תנוּעה הסכּנה הזאת של הסתפּקוּת בּמַה שהשׂיגה וּבאִרגוּן שהקימה, עד כּדי שהדברים הללוּ בּוֹלעים את התוֹכן, והתוֹכן משתכּח ונעלם. אנוּ רוֹאים את הדבר הזה בּציוֹנוּת, בּסוֹפם של בּיל"וּ ושל המתישבים הראשוֹנים. הם תפסוּ את הרעיוֹן המַכּסימַלי בּמעמקיו, ואף על פּי כן בּמעשׂה, בּיצירוֹת החיים וּבמכשוֹליהם נשתכּחוּ הדברים. וצריך היה שיבוֹא דוֹר חדש ויחדש את הרעיוֹן.

לעתים קרוֹבוֹת משתַמש אני בּיחס לתנוּעה לא רק בּמוּשׂגים פּסיכוֹלוֹגיים, אלא גם בּיוֹלוֹגיים, כּמוֹ זקנה וּצעירוּת, וכוָנתי לא בּנוֹגע לאנשים אלא לגבּי עצם התנוּעה: התנוּעה צריכה להחליף מפּעם לפעם את לבוּשה ולמצוֹא לעצמה בּיטוּי חדש. בּמוּבן זה שאלת הדוֹרוֹת הצעירים היא בּשביל התנוּעה הסוֹציאליסטית וּבשביל כּל תנוּעת הפּוֹעלים שאלה רצינית מאד. אין אנוּ צריכים לחשוֹש מפּני אפּיקוֹרסוּת ועלינוּ להבּיע את דעתנוּ מתוֹך הסתכּלוּת בּמצב תנוּעת הפּוֹעלים העוֹלמית. התנוּעה הסוֹציאליסטית כּבר קיימת בּעוֹלם כּ‑100 שנה; עברוּ כּבר שמוֹנים שנה מאז פּוּרסם המַניפֶסט הקוֹמוּניסטי, וששים שנה מיסוּד האינטרנַציוֹנל הראשוֹן, ויש כּבר נסיוֹן היסטוֹרי גדוֹל מאד. בּמשך הזמן הזה ראינוּ תנוּעוֹת מזדקנוֹת. ראינוּ תנוּעוֹת שהתחילוּ כּרבוֹלוּציוֹניוֹת ונעשׂוּ אוֹפּוֹרטוּניסטיוֹת; ראינוּ דוֹרוֹת שלמים שהתחילוּ בּדגל של מרד וּבמרוּצת הזמן הכניסוּ לתוֹך חייהן צוּרה של “מֶשצ’אנסטווֹ”¹ אינטליגנטית. כּמדוּמני שדוקא התנוּעוֹת הרבוֹלוּציוֹניוֹת הן הן שסוֹבלוֹת בּעיקר מהמחלה הזאת. לאחר שהן עוֹלוֹת לאיזה גוֹבה הן מתאַבּנוֹת וּמפסידוֹת את הכּוֹח הרבוֹלוּציוֹני שהניע אוֹתן. ראינוּ את זה גם בּתנוּעה הציוֹנית וגם בּתנוּעה הסוֹציאליסטית בּאירוֹפּה. ראינוּ שיש הכרח לתנוּעה לחפּשׂ לא רק המשך סתם, כּי אם גם דוֹר צעיר, אשר יסַמל ויגשים את ההתחדשוּת הבּלתי‑פּוֹסקת של התנוּעה.

בּמוּבן זה אני רוֹאה הכרח בּבּחרוּת הסוֹציאליסטית, בּין אם היא טוֹבה כּיוֹם וּבין אם לא. רוֹאה אני צוֹרך בּזה שתנוּעת הפּוֹעלים תתן את דעתה לאפשרות של צמיחת דוֹר שני לה, בּין אם הדוֹר הקוֹדם בּארץ התעייף וּבין אם לא התעייף. דוֹר שני זה צריך להמשיך לא בּכל המקוּבּל, אלא עליו לקלוֹט את המסוֹרת הטוֹבה של התנוּעה שהיא יצרה בּארץ‑ישראל, שלא הסתפּקה רק בּמלים אלא דרשה מעשׂים ושאפה תמיד גם לחדש את המחשבה. כּיוֹם הבּחרוּת איננה כּזאת, אבל אין דבר זה מביאני לידי יאוּש. אני יוֹדע שלא קל לתנוּעה למצוֹא את עצמה. ראיתי את הנוֹער העוֹבד בּימיו הראשוֹנים, כּשמַראהוּ היה עגוּם מאד, וקל היה להינבא שממנוּ לא יֵצא מאוּמה. אוּלם הגרעין נזרע ונשׂא פּרי, וגם נמצא חֶבר האנשים המסוּר לפעוּלה זוֹ. הנוֹער העוֹבד הוא בּעיני אחד החזיוֹנוֹת החשוּבים בּיוֹתר בּתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, אם כּי גם אצלוֹ ישנם דברים שלא צריכים היוּ להיוֹת.

אתם מתאוֹננים על המפלגה שאיננה עוֹזרת. זה מראה על חוֹסר כּוֹח פּנימי אצלכם. אפשר לשאוֹל את הבּחרוּת הסוֹציאליסטית ואת הנוֹער העוֹבד: וּמי עוֹזר למפלגה? וּמי עוֹזר להסתדרוּת? יש לנוּ כּמה וכמה גוּפים וּמוֹסדוֹת, וכל גוּף וכל מוֹסד מתאוֹנן שמי שהוּא איננוּ עוֹזר לוֹ. גם אלה שאנחנוּ רוֹאים בּהם מקוֹר של עזרה גדולה זקוקים לעזרה. גם לתנוּעה שלנוּ צרכים גדוֹלים ויש לה מחסוֹר בּכוֹחוֹת פּנימיים – לא רק מחסוֹר בּאמצעים וּבאִרגוּן. וּבמחסוֹר זה נפגשים גם הקיבּוּץ וגם המפלגה; וּכשאני שוֹמע שהבּחרוּת טוֹענת שמי שהוּא לא עזר לה, הריני נוֹכח שעדיין לא תפסה את הפּרוֹבּלימה כּראוּי ולא ניגשה למקוֹר הקוֹשי שלה. אני מאמין בּבּחרוּת, אני רוֹאה בּה צוֹרך והכרח – הכרח פּשוּט מאד. תנוּעה שיש בּה אנשים מגיל של שלוֹשים‑ארבּעים, שנסיוֹנם גדוֹל וחייהם נכנסוּ בּמַסלוּל ידוּע של יצירה – כּניסה למסלוּל ידוּע של יצירה אינה עדיין חניטה, זוֹהי דרך קבוּעה – צריכה לתת מנסיוֹנה לאנשים שמתחילים לחיוֹת בּתנוּעה. אבל הוֹאיל ואין צרכי חייהם שוים, גם אם המסגרוֹת שווֹת, יש צוֹרך בּתאים מיוֹחדים. הגענוּ למצב שהתנוּעה הסוֹציאליסטית בּארץ‑ישׂראל מכילה אנשים מגיל שש‑עשׂרה ועד חמישים שנה, ויש צוֹרך לבנוֹת בּתוֹכה תאים מיוּחדים כּאלה. ואם התאים כּיוֹם אינם טוֹבים, צריכים לחפּשׂ דרך לתיקוּנם.

דבר אחד אגיד, כּי הניגוּד בּין הבּחרוּת והמפלגה, ששמעתי עליו כּאן, מסוּפּקני אם ישנוֹ בּאמת. בּתנוּעת הפּוֹעלים בּאירוֹפּה יש לפעמים ניגוּד בּין התנוּעה הסוֹציאליסטית הצעירה – תנוּעת הנוֹער – וּבין המפלגה‑האֵם. היה יסוֹד נפשי לניגוּד הזה. הוּא היה טמוּן קוֹדם כּל בּחזיוֹן של הבדלי החיים. להאָרת המצב הזה אזכּיר דוּגמה קטנה. צ’יצֶ’רין מספּר על עוּבדה מענינת מהזמן שעסקוּ בּיצירת תנוּעת הנוֹער הסוֹציאליסטי: הפּוֹעל בּבּרלין, בּוינה וּבמרכּזים אחרים היה חי בּימים ההם את חייו הציבּוריים בּמסבּאוֹת. והיה שכיח שבּעלי המסבּאוֹת היוּ המנהיגים של המפלגוֹת הישנוֹת בּמקוֹמוֹת שוֹנים. מלחמת תנוּעת הנוֹער הסוֹציאליסטי בּאַלכּוֹהוֹל יצרה התנגשוּת בּין האינטרסים של מנהיגי המפלגוֹת המקוֹמיוֹת וּבין האידיאוֹלוֹגים של הנוֹער. כּאן הגילוּי הזה מוּבלט בּצוּרה גסה מאד של אינטרסים, בּצוּרה שהיא אוּלי קַריקַטוּרית, אבל בּעצם הדבר מי שמכּיר, בּלי כּל אידיאַליזציה, את הטיפּוּס הרגיל של הפּוֹעל המאוּרגן בּעשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת – ולאו דוקא את הפּוֹעל האידיאַליסטי – אשר סיגל הרבּה מאד גם את האגוּדה המקצוֹעית וגם את הסוֹציאליזם למידת תרבּוּתוֹ, וּמי שמכּיר את המידה של הבּעל‑בּיתיוּת הפּרוֹליטרית השלטת בּמידה ידוּעה גם כּיוֹם בּמפלגוֹת הפּוֹעלים בּעוֹלם, יבין שאם יש מפלגוֹת הפּוֹחדות מכּל מיני גילוּיים רבוֹלוּציוֹניים וּמפּני צרכים תרבּוּתיים גדוֹלים, הרי יש מקוֹם לניגוּד בּין המפלגה הקשישה וּבין הדוֹר הצעיר. אצלנוּ, לדעתי, אין מקוֹם, בּאוֹפן אוֹבּיֶקטיבי, לניגוּד כּזה בּין הדוֹר הראשוֹן וּבין הדוֹר השני והשלישי, – משוּם שהפּוֹעל בארץ‑ישׂראל, על פּי מציאוּתוֹ ואָפיוֹ האישי, על פּי תנאי הארץ וּמהוּת חייו, התחיל כּרבוֹלוּציוֹנר והוּא ממשיך כּרבוֹלוּציוֹנר. אם נסלק את קליפּוֹת הדברים ונסתכּל למהוּת החזיוֹנוֹת, נוּכל להגיד שהפּוֹעל העברי בּארץ‑ישׂראל כּיוֹם הוּא אחד החזיוֹנוֹת הרבוֹלוּציוֹניים בּיוֹתר בּתנוּעה הסוֹציאליסטית בּעוֹלם. הדבר הזה חשוּב לא רק כּדי שנכבּד את עצמנוּ, – גם לזאת יש חשיבוּת – אלא כּדי שנדע מה חסר לנוּ. לא רק הפּוֹעל השׂכיר בּעיר וּבמוֹשבה, כּי אם גם הפּוֹעל בּקבוּצה וּבמוֹשב עוֹדנוּ נמצא בּמצב של חתירה בּלתי‑פּוֹסקת. עדיין אין הוּא בּמצב של אדם שהסתדר וּבא אל המנוּחה. אוּלי עוֹד עשׂרוֹת שנים לא נגיע לזה. המציאוּת המיוּחדת של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, ההכרח שישנוֹ בּמשק הארץ‑ישׂראלי ליצוֹר בּלי הפסק, כּי בּחָדלך לרגע ליצוֹר אין לך כּבר זכות קיוּם, וההכּרה כּי בּרצוֹתך למצוֹא אחיזה לרגליך בּארץ, עליך לכבּוֹש, – גוֹרמים לכך שתנוּעת הפּוֹעלים העברית בּארץ‑ישׂראל תשׂא תמיד אוֹפי רבלוּציוֹני ותהיה צעירה, צעירה לא בּגיל; גם בּגיל צעיר יכוֹלה להיות זקנה. יש יאוּש של צעירים שבּא כּאילוּ בּתוֹר חכמה גדוֹלה מאד. גם זה סימן של זקנה גדוֹלה. אין תנוּעת הפּוֹעלים העברית יכוֹלה להרשוֹת לעצמה מצב של בּיטוּל, של לעג לאילוּזיוֹת ושל כּפירה; אם תלך בּדרך זוֹ עלוּל הדבר להתנקם בּה וּממילא תתגלגל בּמדרוֹן. אנחנוּ שׂמחים איפוֹא לכל חזיוֹן המכריח אוֹתנוּ להתיצב בּמערכוֹת חדשוֹת. תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ‑ישׂראל, שלא צפוּיה לה מלחמה בּין הדוֹרוֹת השוֹנים כּי אם הבנה הדדית גדוֹלה והמשך המסוֹרת, זקוּקה בּכל זאת להתחדשוּת מַתמדת וּלנסיוֹנוֹת חדשים ונוֹעזים.

הבּחרות הסוֹציאליסטית היא חלק מן הדוֹר הצעיר בּארץ, כּשם שהמפלגה הסוֹציאליסטית היא חלק של מעמד הפּוֹעלים בּארץ‑ישׂראל. וּכשם שאין להבדיל את מפלגת הפּוֹעלים ממעמד הפּוֹעלים בּארץ, כּכה גם אין להבדיל את הבּחרוּת מכּל הנוֹער היהוּדי בּארץ וּבעוֹלם. אוֹתן הסכּנוֹת האוֹרבוֹת לכל הנוֹער היהוּדי אוֹרבוֹת גם לבּחרוּת הסוֹציאליסטית.

מאילוּ פּינוֹת אוֹרבוֹת הסכּנוֹת? יש קוֹדם כּל סכּנוֹת אחדוֹת שהן פּרי המציאוּת הארץ‑ישׂראלית כּוּלה. יש סכּנה של ארץ קטנה, עניה בּחוֹמר, אשר שאלת המחיה לבניה היא שאלה קשה מאד; ארץ אשר בּאוֹפן אוֹבּיֶקטיבי – אם תסיחוּ את דעתכם רגע מן הציוֹנוּת – איננה ארץ של עליה, כּי אם ארץ של יציאה, ארץ אשר בּמשך חמישים שנה, מזמן שהתחילה העליה היהוּדית החדשה אליה – לא פּסקה גם יציאה ממנה. אבוֹת בּאוּ לארץ והבּנים עזבוּ. השאלה הזאת עוֹד לא נפתרה, והיא עוֹמדת עוֹד כּרגע בּארץ. מה עוֹשׂוֹת הגימנַסיוֹת שלנוּ? האם אין הן יוֹצרוֹת אֶכּספּוֹרט בּשביל חוּץ‑לארץ? מי שמכּיר קצת את הגוֹלה, מי שיסע לאמריקה ימצא שם בּכל עיר ועיר אֶכּספּוֹרט של הישיבוֹת מהארץ: רבּנים, רעוערענדס, משוּלחים וכיוֹצא בּהם. כּכה עשׂתה ירוּשלים שהתקיימה על ה“חלוּקה”, כּכה עשׂתה ראשוֹן‑לציוֹן החלוּצית המוֹדרנית. אוּלי חלק של הישוּב, החלק העשיר, בּעלי הפּרדסים, יצר קיוּם לבניו בּארץ, ואוּלי הוּקטנה על ידי כּך היציאה מן המוֹשבה לזמן‑מה. אבל כּשאנוּ מבּיטים על הישוּב הצעיר בּירוּשלים וּבתל‑אביב, – כּלוּם נמצא הוּא בּמצב כּלכּלי יוֹתר בּטוּח מאשר הישוּב היהוּדי בּוַרשה וּבלוֹדז?

השאלה הכּלכּלית הרצינית של ארץ‑ישׂראל קשוּרה, כּמוּבן, גם בּשאלוֹת תרבּוּתיוֹת. אי‑היכוֹלת להסתגל לארץ העניה, לעבוֹר ממצב של ישוּב עירוֹני, אוירי, לישוּב חקלאי, אוֹ אפילוּ לישוּב עירוֹני תעשׂייתי; הקוֹשי של המַעבר לחיים אחרים, מחוֹסר תנאים כּלכּליים נוֹחים בּארץ; הנטיה לעבוֹדוֹת קלוֹת וּלפרנסוֹת קלוֹת; הרצוֹן לתרבּוּת, להשׂכּלה, אשר בּמשטר הקיים הוּא מתבּטא בּפּרוֹפֶסיוֹת האינטליגנטיוֹת, – כּל אלה הן סכּנוֹת העלוּלוֹת להביא לידי דיכּוּי את ההתעוֹררוּת הלאוּמית. אנחנוּ בּאנוּ הנה כּנוֹשׂאי התחיה הלאוּמית. בּלי ספק היה זה אחד הגוֹרמים העמוּקים שהביאָנוּ ארצה. פָּעם בּנוֹ רצוֹן לחיים אנוֹשיים עמוּקים, הרצוֹן לחיוֹת בּתוֹך עצמנוּ כּמוֹ שהננוּ. ואמנם, נוֹצרה בּארץ‑ישׂראל תרבּוּת לאוּמית עצמית, אף כּי אני מוֹצא אוֹתה לא בּמקוֹמוֹת שרגילים לחַפּשׂ אוֹתה: לא בּמכוֹן למדעי היהדוּת, כּי אם בּמקוֹמוֹת אחרים. אני רוֹאה אוֹתה בּעיקר בּתנוּעת הפּעלים ואוּלי בּעוֹד אילוּ פּינוֹת בּארץ. מי שרוֹאה את ארץ‑ישׂראל הנמצאת כּרגע בּשעבּוּדה הפּוֹליטי ודלוּתה הכּלכּלית, והזקוּקה כּל כּך לכלכּלה מחוּץ‑לארץ וליהדוּת בּחוּץ‑לארץ, יבין כּי היא נתוּנה בּסכּנה של התבּוֹללוּת עצוּמה יוֹתר מאשר נמצאה בּה העיירה היהוּדית לפני עשׂרוֹת שנים. אנוּ רוֹאים איך הסכּנוֹת הללוּ מתקרבוֹת לארץ‑ישׂראל בּצעדים מהירים. אם האריסטוֹקרטיה כּאן (חברי ההנהלה הציוֹנית בּארץ‑ישׂראל, למשל), שוֹלחת את בּניה לא רק לאוּניברסיטאוֹת בּחוּץ‑לארץ, – את זאת עוֹשׂים אלפי אנשים, את זאת עוֹשׂים גם הרבּה חלוּצים, – כּי אם גם לבתי‑ספר תיכוֹניים בּאנגליה, הרי הדבר הזה מציין משהוּ. החזיוֹן הזה של התבּוֹללוּת, שהיא פּרי מציאוּת כּלכּלית וּפרי הסתגלוּת לאוּמה העשירה השלטת בּארץ, בּאשר בּידיה השוּק וּבידיה המשׂרוֹת, – כּרוּך בּסכּנה גדוֹלה של קַריֶריזם אישי העוֹמד בּניגוּד גמוּר לכל תנוּעה של שחרוּר וּלכל תנוּעה של התעוֹררוּת לאוּמית. קריֶריזם זה מפַתח את ההכּרה בּלב היחיד שדי לוֹ לדאוֹג רק לעצמוֹ ושעתידוֹ ותכליתוֹ לא בּמסירוּת לכּלל ולא בּחיי חברה מתוּקנים אוֹ בּפיתוּח חוּשיו המוּסריים, כּי אם בּהסתגלוּת ידוּעה לתנאים ידוּעים. הדבר הזה, אשר עשׂה שמוֹת בּיהדוּת בּשנים האחרוֹנוֹת, שעשׂה את האינטליגנציה היהוּדית, בּהתנַכּרוּתה לחיי העם, לאחד החזיוֹנוֹת המעציבים בּיוֹתר בּיהדוּת, ולאינטליגנציה עצמה גרם דלדוּל נפשי אנוֹשי, מתגלה כּסכּנה גדוֹלה גם לארץ‑ישׂראל. הסכּנה גדֵלה והוֹלכת בֹמידה שהעליה קטנה והישוּב קטן ואין בּוֹ כּוֹח פּנימי ליצוֹר בּארץ אוירה של תרבּוּת וּתנאים סוֹציאליים הוֹגנים. אין זה מקרה שבּמשך עשׂרוֹת שנים היוּ בּאים לארץ צעירים כּאידיאַליסטים וחלוּצים, ואנחנוּ עכשיו נבהלים ונדהמים לראוֹת את בּניהם, הדוֹר השני, בּירידתם התרבּוּתית לעוּמת הוֹריהם. רוֹאים אנוּ שעם הדוֹר הראשוֹן, זקני הישוּב, יש לנוּ עדיין איזוֹ לשוֹן משוּתפת, ואילוּ הדוֹר השני שבּא אחריהם: “בּני‑בּנימין”, עוֹרכי‑דין, אוֹ הרוֹפאים הצעירים שקראנוּ להם לפני המלחמה “הסטוּדנטים של בּירוּת”, נתן את הטיפּוּס של אנשי “דוֹאר היוֹם”. הלא הדברים האלה מפּילים חרדה. עתה גם אצלנוּ, בּעיר וגם בּכּפר וּבקיבּוּץ, מתחילים לגדוֹל ילדים, ואנחנוּ מתחילים לשאוֹל מה יהא גוֹרלם.

לתנוּעת הנוֹער הסוֹציאליסטית בּארץ יש חזית קשה, והשאלה המתעוֹררת היא: איך תכשיר את עצמה לחזית הזאת, איך תסתגל ותזדיין לקראתה? לתנוּעת הנוֹער שלנוּ אוֹרבוֹת גם סכּנוֹת מבּפנים. אם הנוֹער בּתנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם יש לוֹ צוֹרך למרוֹד בּמפלגה, הרי תנוּעת הנוֹער המפלגתי שלנוּ אין לציין אוֹתה כּמַרדנית, אלא כּצייתנית, כּנשמעת. היא משתדלת לשמוֹע. היא תמיד שוֹמרת על תוֹרת המסוֹרת של המפלגה ותמיד שוֹמרת ללכת בּעקבוֹת הקשישים, הגדוֹלים. יש קצת סכּנה בּזה שהנוֹער ירצה לעשׂוֹת לעצמוֹ, בּמוּבן האידיאוֹלוֹגי וּבמוּבן הפּוֹליטי, חיים נוֹחים. הוּא ירצה לנצל את הבַּגַז' שיצרה התנוּעה שקדמה לוֹ, על התוֹרה שבּכתב שלה ועל המוּשׂגים המקוּבּלים שלה. אם הנוֹער ילך בּדרך הזאת, ויש לוֹ הנטיה ללכת בּדרך הזאת, הוּא לא יהיה מסוּגל להילָחם בּחזית הקשה של ארץ‑ישׂראל. אנסה לברר את כּוָנת דברי. דיבּרתי קוֹדם על החזית הארץ‑ישׂראלית הקשה. לעוּמת המציאוּת הכּלכּלית הזעוּמה, וּלעוּמת הקַריֶריזם והאֶמיגרנטיוּת מארץ‑ישׂראל, צריך להעמיד יצירה חלוּצית. אוּלם נדמה לי שאיננוּ יכוֹלים להסתפּק רק בּמפעל חלוּצי, אנוּ זקוּקים גם למחשבה חלוּצית. בּאוֹתוֹ זמן שסירקין עמד להכריז על ציוֹנוּת סוֹציאליסטית היה צריך לעשׂוֹת עבוֹדה רבוֹלוּציוֹנית בּמוּבן המחשבתי. לעוּמת התפיסה שכּל שאלת היהוּדים היא רק שאלה של זכוּיוֹת, כּאילוּ שאלת הזכוּת לפּספּוֹרט והזכוּת לעבוֹר ממקוֹם למקוֹם, צריך היה להעמיד את השאלה הלאוּמית לכל עמקה, לא רק את השאלה התרבּוּתית, הפּוֹליטית, אלא גם הכּלכּלית. דבר זה לא היה מוּבן לשוּם סוֹציאליסט. כּל סוֹציאליסט ידע שיש כּלכּלוֹת שוֹנוֹת לפי הארצוֹת, אבל לא ידע שיש כּלכּלוֹת שוֹנוֹת לפי השוֹני הלאוּמי. והרי עוֹד לפני שלוֹשים שנה היתה הקוֹאוֹפּרציה בּבחינת טריפה ועל קוֹנסטרוּקטיביוּת חשבוּ רק בּוֹדדים, ואם בּא אז מישהוּ לדבּר על הצוֹרך לישב את ארץ‑ישׂראל על ידי בּנין משק ועבוֹדה, הרי אפשר להבין באיזוֹ מידה היוּ המחשבוֹת האלה רבוֹלוּציוניוֹת. את זאת עשׂה לא רק סירקין. את הדבר הזה עשׂה כּל אחד מאתנוּ, כּקטנים כּגדוֹלים, כּל התנוּעה הציוֹנית‑סוֹציאליסטית, כּל תנוּעת “פּוֹעלי-ציוֹן” בּזמנה, כּוּלם היוּ מוּכשרים להשׂיג זאת, שלא בּהתאמה לתפיסה הסוֹציאליסטית המקוּבּלת, שהיוּ לה מַהלכים בּין הסוֹציאליסטים היהוּדים והלא‑יהוּדים, וּמבּלי להתחשב אם יכניסוּ אוֹתם לאינטרנַציוֹנל אוֹ לא יכניסוּ. קוֹדם כּל דאגנוּ לעבוֹדה עצמית גדוֹלה, לרביזיה גדוֹלה. כּכה עשׂתה תנוּעתנוּ בּחוּץ‑לארץ בּימי נעוּריה, בּזמן שיצרה את הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית, ואוֹתוֹ הדבר עשׂתה גם התנוּעה שלנוּ בּארץ בּיוֹדעים וּבלא‑יוֹדעים, בּעצם מתוֹך אינסטינקטים וּמתוֹך הצוֹרך לא להבּיט אחוֹרנית, אם מישהוּ עשׂה כּבר את זה אוֹ לא. אפשר היה להשתמש בּמחשבה הסוֹציאליסטית האירוֹפּית רק בּתוֹר מכשיר, בּתוֹר מֶתוֹד, אבל לא בּתוֹר בַּגַז'. אנוּ יכוֹלים להראוֹת עכשיו על כּמה מוּשׂגים שהיוּ בּמשך השנים זרים לא רק בּשביל הסוֹציאליזם הזר, כּי אם גם בּשביל המפלגוֹת שלנוּ בּחוץ‑לארץ. הנה, למשל, המוּשׂג חלוּץ. בּמשך שנים רבּוֹת היה הרעיוֹן של הגשמה אישית נחשב אצלם לאֶפּיקוֹרסוּת. ועכשיו אוֹטוֹ בּוֹיאֶר אוֹמר לנוֹער הסוֹציאליסטי, שזכוּתוֹ היא שהם דוֹר ההגשמה של הסוֹציאליזם. וכך גם עם המוּשׂג קבוּצה. יכוֹלתי להביא שוּרה של מוּשׂגים כּאלה, שהם פּרי המחשבה העצמית, המאוּמצת, פּרי המחשבה של פּלוּגה אחת של תנוּעת הפּוֹעלים, שידעה שאיננה צריכה לסמוֹך על אחרים ועליה לחַדש בּעצמה.

והנה, כּדי שהנוֹער בּארץ יוּכל לפתוֹר את השאלוֹת העוֹמדוֹת בּפני התנוּעה כּוּלה וּבפני הנוֹער, יש צוֹרך בּשבילוֹ בּמחשבה רבוֹלוּציוֹנית. אינני אוֹמר לבטל את האידיאוֹלוֹגיה שנוֹצרה על ידי “פּוֹעלי‑ציוֹן” ועל ידי התנוּעה הסוֹציאליסטית הכּללית; גם בּאידיאוֹלוֹגיה זוֹ צריך להשתמש, אבל המשתמש בּה צריך לעשׂוֹת זאת כּאדם חפשי, לא כּמי שקיבּל תוֹרה מן המוּכן ורוֹאה את עצמוֹ מוּכרח להסתגל אליה. אסבּיר זאת על ידי חידוּד קוֹלע שאמר סוֹפר פּיקח אחד על ההבדל בּין אנגליה וגרמניה בּכיבּוּש מוֹשבוֹת. ידוּע ששתי הארצוֹת שאפוּ תמיד לכיבּוּשים חדשים. השיטה של גרמניה היתה, בּזמן שהיא חפצה לכבּוֹש איזוֹ מוֹשבה, לקחת את המוֹשבה ולשׂים אותה בּכּיס. והיוֹת והכּיס יש לו מידה ידוּעה, היה נקרע לפעמים. אנגליה כּשהיא כּוֹבשת מוֹשבה היא תוֹפרת כּיס מסביב למוֹשבה. וככה גם הענין של דחיקת תנוּעה חיה וּצעירה לתוֹך כּיס עשׂוּי מראש: אוֹ שהוּא צריך לצמצם את דמוּת התנוּעה אוֹ שהכּיס סוֹפוֹ להיקָרע. וּכשאני מתבּוֹנן למצב הבּחרוּת שלנוּ ולמתהווה בּה, הרי נדמה לי שאין קל לה מטיפּוּח סוֹציאליזם מוּפשט: ליצוֹר חוּגים ולקרוֹא אִתם ספרים על הסוֹציאליזם. אמנם בּזה היא אוּלי תעשׂה עבוֹדה תרבּוּתית ידוּעה, אוּלם היא לא תצדיק את מטרתה. יש הכרח לחנך את הפּוֹעל וּלטפּח בּוֹ הכּרה מעמדית, אבל הכּרה מעמדית גם היא אינה דבר מוּפשט. אוֹתה מטַפּחים על ידי עֵרוּת האינסטינקטים המעמדיים, הלוֹחמים. יש צוֹרך להתאים את כּל השאלוֹת וּלהצמיח מחָדש את מחשבת התנוּעה שלנוּ מתוֹך מציאוּתנוּ. בּמלחמה הגדוֹלה נגד הקריֶריזם על הבּחרוּת לאַרגן קבוּצוֹת תלמידים, שבּמקום לצאת לאירוֹפּה ילכוּ לעבוֹד כּאן ויטפּלוּ בּהבהרת הפּרוֹבּלימוֹת של העבוֹדה הגוּפנית. אינני רוֹצה להקטין את ערך העבוֹדה האידיאוֹלוֹגית ואת ערך העבוֹדה התרבּוּתית. יש צוֹרך גם בּעבוֹדה זוֹ. אם הדוֹר שלנוּ פּוֹתר את שאלוֹת האידיאוֹלוֹגיה אגב יצירה, הנה דוקא בּשביל הנוֹער חשוּבה עבוֹדה אידיאוֹלוֹגית. אוּלם גם זוֹ צריכה להיוֹת פּרוֹדוּקט חיוּני של חיי הנוֹער, פּרי התנגשוּתוֹ עם המציאוּת הארץ‑ישׂראלית: עם נוֹתן‑העבוֹדה, עם בּית‑הספר עם האינטליגנציה ועם ההוֹרים. ואם יגיעוּ לעֵדוֹת המזרח הרי יש שם מציאוּת מיוּחדת. תמצית השאלה היא למצוֹא בּכל מציאוּת אם זוֹ של מוֹשבה ואם זוֹ של בּית‑ספר, אוֹתוֹ המפעל הרבוֹלוּציוֹני הדרוּש. לא אֶכּנס בּשאלת ערכּוֹ החלוּצי של הקיבּוּץ. אני חוֹשב כּי לא די בּהליכה לקיבּוּץ. יש כּמה שאלוֹת חברתיוֹת, שהנוֹער מסוּגל בּיוֹתר לפתוֹר אוֹתן. טוֹב היה לוּ החברים מהבּחרוּת היוּ מציגים מטרה לעצמם לא רק ללכת לקיבּוּץ, אלא לבוֹא שמה וּלהגיד שאין דעתם נוֹחה מהקיים והם רוֹצים דבר‑מה טוֹב ממנוּ. אנשים שעוֹמדים בּאמצע המפעל אינם יכוֹלים להתחיל הכּל מחָדש, אוּלם תנוּעה צעירה יכוֹלה להתחיל את כּל אוֹתם הדברים מחָדש בּאוֹפן יוֹתר טוֹב.

וכמה הערוֹת למהוּת החינוּך של תנוּעתנוּ. יש חשיבוּת רבּה מאד לזה, שהחינוּך הסוֹציאליסטי בּתוֹך הבּחרוּת יהיה בּיקרתי יוֹתר, שלא תהא בּוֹ דוֹגמַטיוּת – לא חשוּב איזוֹ דוֹגמַטיוּת; חשוּב שהבּחרוּת תעיז תמיד לשאוֹל. אם אראה, שבּבּחרוּת נתעוֹררוּ שאלוֹת גדוֹלוֹת בּיחס לציוֹנוּת וּביחס להגשמת הציוֹנוּת, לא איבּהל. אני איבּהל אם אראה אצלם מוּשׂגים קבוּעים וּלקוּחים בּהקפה, משוּם שאז אהיה בּטוּח כּי הדוֹר שיבוֹא אחרינוּ לא ישׂא בּעוֹל מפעלנוּ. בּרוּכוֹב היה מוֹח מחַדש, מקוֹרי, אוּלי אחד המוֹחוֹת העצמיים בּיוֹתר של האינטליגנציה היהוּדית בּתקוּפה האחרוֹנה, והוּא הקים לוֹ הרבּה תלמידים (לסירקין כּמעט שלא היוּ תלמידים, – אמנם היוּ לוֹ תלמידים רבּים שמילאוּ את מצווֹתיו, אבל למעשׂה בּאוֹפן אישי לא היוּ לוֹ תלמידים), אבל היה זה אוּלי אסוֹנוֹ שהיוּ לוֹ תלמידים רבּים ולא היה לוֹ אף תלמיד מבקר שאמר: עד כּאן אני ממשיך את תוֹרת רבּי וּמכּאן ואילך אני הוֹלך בּדרכּי. אלוֹהים בּירך את בּרוּכוֹב בּתלמידים דוֹגמַטיים, חסרי כּל כּשרוֹן של עיכּוּל וחסרי כּל כּשרוֹן של מחשבה, וזה גרם לכך שתנוּעה שלמה, שדָגלה בּשם בּרוּכוֹב, השתמשה רק בּקליפּה של תוֹרתוֹ ולא ידעה להמשיך את העבוֹדה שבּה התחיל, ולא ידעה להמשיך וּלעבּד את כּל הרעיוֹנוֹת בּשבילי היצירה. ולכן גם לא היוּ תלמידים לתלמידיו. גם בּתנוּעה הסוֹציאליסטית נפגשים אנוּ מפּעם לפּעם בּאנשים הדוֹגלים בּשם מַרכּס ואינם יוֹדעים להשתמש בּוֹ בּשביל יצירה רבוֹלוּציוֹנית.

נדמה לי שבּתנוּעתנוּ אנוּ יש צוֹרך להבחין בּיחס לחינוּך סוֹציאליסטי בּשאלוֹת עיקריוֹת אחדוֹת. אמרתי שאוֹטוֹ בּוֹיֶאר קרא לנוֹער: דוֹר ההגשמה של הסוֹציאליזם. וּמזמן המלחמה ואחריה נתגלוּ ניגוּדים גדוֹלים מאד בּסוֹציאליזם, ואת הניגוּדים האלה אין לטשטש. אין לטשטש ניגוּדים אידיאוֹלוֹגיים ואֶתיים יסוֹדיים. אבל חוֹשבני כי הניגוּדים האלה אינם על פּי הקו המקוּבּל של מַרכּסיזם ורביזיוֹניזם, ואוּלי גם לא תמיד לפי הקו המקוּבּל המבדיל בּין סוֹציאליזם וקוֹמוּניזם. לי נדמה כּי בּדוֹר ההגשמה, בּקשר עם הפּרוֹבּלימוֹת העוֹמדוֹת לפני הסוֹציאליזם, יש חוֹבה להבחין בּאוֹפן יסוֹדי בּין הסוֹציאליזם של היצרנים וּבין הסוֹציאליזם של הצרכּנים, – בּין הסוֹציאליזם אשר נקוּדת‑המוֹצא שלוֹ היא חזית התוֹצרת הלאוּמית וּבין הסוֹציאליזם אשר נקוּדת‑המוֹצא שלוֹ היא חזית חלוּקת התוֹצרת, ההספּקה. כּל זמן ששאלוֹת הסוֹציאליזם לא עמדוּ בּאוֹפן רציני, לא הרגישוּ אנשים כּל כּך בּדבר, ואז גם אפשר היה לטשטש את הדברים האלה. התעמוּלה הסוֹציאליסטית בּמשך הרבּה שנים היתה מתנהלת לרוֹב לא מתוֹך תפיסה של יצרנים, כּי אם מתוֹך תפיסה של צרכּנים. מה זאת אוֹמרת תפיסה של צרכּן? הצרכּן, בּין שהוּא עוֹבד וּבין שאיננוּ עוֹבד, בּין שהוּא “לוּמפנפּרוליטאריער” וּבין שהוּא בּוּרגני, הרי הוּא רגיש מאד לשאלת השויוֹן בּחלוּקת התוֹצרת. הוּא איננוּ מתעמק בּשאלה איך נוֹצרה התוֹצרת, ואיננוּ מתעמק בּפּרוֹבּלימה של רכוּש האוּמה, של רכוש החברה ושל קיוּם החברה. הוּא מרגיש היטב את כּל העוול בּחלוּקת התוֹצרת. זה מעוֹרר בּוֹ את רגש המַרדוּת והוּא שוֹאף לתקן את הדבר, ולא מעסיקה אוֹתוֹ הפּרוֹבּלימה של היצרן, שהוּא ממוּנה כּיוֹם על יצירתה ועל המשכיוּתה של התוֹצרת. אם נתבּוֹנן לכמה רבוֹלוּציוֹת בּאירוֹפּה בּזמן האחרוֹן, נראה שבּשנים הראשוֹנוֹת הגוֹרם העיקרי להן היה לא כּוֹחוֹ של היצרן, כּי אם סבלוֹתיו של הצרכּן. וגם כּמה סידוּרים שהוּנהגוּ וכמה סיסמאוֹת שהוּכרזוּ היוּ לא של היצרן, כּי אם של הצרכּן. אוּלם בּמידה שסוֹציאליזם התקרב להגשמה הרי מתבּרר, שבּסיוּע הצרכּן בּלבד אי אפשר להקים את המשטר החדש. מי שמתבּוֹנן להתפּתחוּתה של רוּסיה הסוֹביטית מהתקוּפה הראשוֹנה של הקוֹמוּניזם הצבאי ועד לעבוֹדה הקוֹנסטרוּקטיבית הגדוֹלה הנעשׂית שם – יראה כּיצד, בּמקוֹם הסטיכיה הצרכּנית של איש‑הצבא שחזר מהמלחמה כּמוֹרד ולא ראה לפניו שוּם פּרוֹבּלימוֹת של תוֹצרת, מלבד המרידה של הצרכּן, בּאה התפיסה האחרת לגמרי. הרבּה ליקוּיים של הסוּציאליזם האירוֹפי נבעוּ מזה שהוּא, בּחלקיו הגדוֹלים, לא הרחיק לכת מהפּרוֹבּלימה של הצרכּן. וּמכּאן, לדעתי, גם זלזוּל בּפּרוֹבּלימוֹת התרבּוּת וחינוּך המעמד, וכן הזלזוּל בּפּרוֹבּלימוֹת הקוֹאוֹפּרציה. כּל אלה היוּ גילוּיים שוֹנים של התפיסה הצרכּנית בּסוֹציאליזם. אנחנוּ, כּאן בּארץ, מתוֹך המציאוּת המיוּחדת וּמתוֹך שבּאנוּ הנה בּציוֹנוּת שלנוּ, לא כּצרכּנים אלא כּיצרנים (הציוֹנוּת כּוּלה תנוּעה של יצרנים, אם כּי הציוֹנים לא חשבוּ על זה, והעסיק אוֹתם יוֹתר ענין המרכּז הרוּחני אוֹ המעשׂה הפּוֹליטי והדיפּלוֹמַטי; אבל בּרגע שנוֹטלים מן הציוֹנוּת את היסוֹד היצרני שלה, נוֹטלים ממנה את הכּל), הרי הציוֹנוּת גרמה לסוֹציאליזם שלנוּ שיהא מן הרגע הראשוֹן יצרני. בּאחד ממאמריו של בּרוּכוֹב יש ניתוּח של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית בּמשך תקוּפה מסוּימת; ממנוּ אפשר להיוָכח כּי תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית כּוּלה תפיסתה לא היתה סוֹציאליזם של יצרן, אלא סוֹציאליזם של הדלוּת היהוּדית, המתקוֹממת, הרוֹצה לישר את קוֹמתה, סוֹציאליזם של הצרכּן. אבל הסוֹצאליזם שלנוּ בּארץ‑ישׂראל היה יצרני ולא היה יכוֹל להיוֹת אחר. כּל סוֹציאליזם כּאן, מבּלי שילוה אוֹתוֹ היצרן, היה מגוּחך. הוּא היה מוּכרח להביא לידי פרַקציוֹניוּת. פרקציה היא לא רק זוֹ של היוֹם, גם לפני עשׂרים שנה היוּ חזיוֹנוֹת כּאלה, כּמוֹ הקבוּצה הרוֹסטוֹבית. היוּ פרקציוֹת שלא הגיעוּ להבנה, כּי אצלנוּ היצרן הוּא ההוֹלך ראשוֹנה בּהגשמת הסוֹציאליזם.

לפעמים יש וחברים שלנוּ, מתוֹך נאמנוּת לגוֹלה, שוֹאלים: למה מתרחקים מן המפלגוֹת בּגוֹלה ואינם מסתמכים על הפּוֹעלים כּי אם על הנוֹער. כּבר דיבּרתי על זה בּמוֹעצת “אחדוּת‑העבוֹדה” בּשאלת האיחוּד. אני חוֹשב שכּל סוֹציאליסט רציני יש לוֹ אוֹריֶנטציה על הנוֹער, אבל כּאן יש חזיוֹן הרבּה יוֹתר עמוֹק:

כּל החזיוֹן של “החלוּץ” הוּא בּן‑לוָיה הכרחי לאוֹתה הקטיגוֹריה של הסוֹציאליזם היצרני. תנוּעת הנוֹער בּארץ כּשהיא ניגשת להטפה סוֹציאליסטית, מהדין שבּענין זה תהיה לה נקוּדת‑מוֹצא בּריאה. אני חוֹשב את החזיוֹן של החלוּציוּת (אשר רבּים מחברינוּ, הדוֹגלים בּמוּשׂגים ה“פּוֹעלי‑ציוֹניים” המסרתיים, חוֹשבים אוֹתוֹ לחזיוֹן לא לגמרי כּשר, הוֹאיל וּלפי הבנתם תנוּעת הפּוֹעלים לידתה בּתוֹך פּוֹעלים בּני פּוֹעלים, וּבחזיוֹן “החלוּץ” יש, לפי דעתם, משוּם “מינדערוערדיגקייט”) לאחד החזיוֹנוֹת החשוּבים בּיוֹתר לא רק לגבּי הפּרוֹבּלימוֹת ההיסטוֹריוֹת של ארצנוּ, כּי אם גם לגבּי תנוּעת הפּוֹעלים הכּללית. אין כּל ספק כּי תנוּעת הפּוֹעלים הצעירה בּאירוֹפה, אם בּאמת תתפּתח לתנוּעה רצינית, לתנוּעה רבוֹלוּציוֹנית ממש, לא תסתפּק בּעיסוּק בּעיוּנים, כּי אם יקוּם בּה זרם של נוֹער שירצה להיוֹת חלוּץ, וגם שם תצטרך להתהווֹת תנוּעה של אינטליגנציה ההוֹלכת לעבוֹד, שתרצה לעשׂוֹת גם את בּן הפּקיד וגם את בּן הבּוּרגני האינטליגנטי לפּוֹעלים ולתת להם לבנוֹת מפעל חלוּצי סוֹציאליסטי. אחרי שהדבר הזה יקוּבּל ויכּנס לתוֹך הלכּסיקוֹן הסוֹציאליסטי, אז אלה מחברינוּ שעדיין המצפּוּן שלהם אינוֹ שקט, “יכשירוּ” גם את החלוּציוּת שלנוּ, וגם המפלגוֹת שלנוּ בּחוּץ‑לארץ, שהן מתקשוֹת כּל כּך בּעיכּוּל המוּשׂג הזה, יבינוּ שתנוּעת הנוֹער המפלגתית אין לה כּל פּרספּקטיבה אם היא תלך בּדרך של עכשיו. תנוּעוֹת “החלוּץ הצעיר” ו“השוֹמר הצעיר” יש בּהן מפעל רבוֹלוּציוֹני, יש בּהן רוֹמַנטיקה, מה שחסר בּמפלגוֹת שלנוּ. המפלגוֹת שלנוּ בּחוּץ‑לארץ הן מפלגוֹת של “מתנגדים”, שמשנתם הֲלָכָה חנוּטה, לא מחוּשבת מחדש ואינה ערה למדי.

כּל זמן שהנוֹער ימשיך בּדרך הזאת ולא יבין לעשׂוֹת את הסוֹציאליזם למפעל משחרר – לא יהיה לגוֹרם חשוּב בּחיינוּ. הצגת השאלוֹת של הסוֹציאליזם היצרני חשוּבה לנוּ גם מתוֹך זה שיש כּמה וכמה חזיוֹנוֹת, שאוּלי חברינו העוֹבדים בּתנוּעת הפּוֹעלים בּגוֹלה רוֹאים אוֹתם כּחזיוֹנוֹת שליליים; אי אפשר היה שבּבּיאליסטוֹק וּבבּוּרוּיסק נקבּל חינוּך סוֹציאליסטי אחר ממה שקיבּלנוּ, אבל החינוּך הסוֹציאליסטי הזה אינוֹ מספּיק לנוּ. יש וּבאים חברי “פּוֹעלי‑ציוֹן” הנה וּבוֹכים על המרחק שבּיניהם וּבינינוּ, בּאשר הנה שם, בּגוֹלה, ניהלוּ שביתוֹת, הקימוּ אגוּדוֹת מקצוֹעיוֹת, וכאן מה? הארץ אינה מבינה אוֹתם. יש אֶתיקה מיוּחדת הקשוּרה עם היחס הממשי לעבוֹדה, החסר אצל הסוֹציאליסטים שלנוּ בּתחוּם המוֹשב. יש גם דברים אלמנטריים. הסוֹציאליזם הצרכּני – תפיסתוֹ מכילה את היסוֹד של בּזבּזנוּת, הוּא איננוּ בּעל משק. הסוֹציאליזם של היצרן הוּא בּעל יחס של קמצנוּת, של חרדה על הרכוּש הקיבּוּצי ועל הרכוּש הלאוּמי. בּגוֹלה לא חינכוּ אוֹתנוּ לכך, כּשם שאוֹתוֹ הפּוֹעל בּרוּסיה שהצטיין כּרבוֹלוּציוֹנר, כּבוֹנה בַּריקדוֹת, עד 1917, לא הוּכשר להיוֹת, בּבוֹא היוֹם, בּוֹנה‑משק מעוּלה. כּל חינוּכוֹ לא נתן לוֹ את ההכשרה להקים משקים, ולא היה מסוּגל להיקלט בּמשק החדש, למרוֹת היוֹתוֹ בּעל זכוּיוֹת כּיתר החברים, והמפלגה העדיפה לפעמים להיפּטר ממנוּ. בּאוֹתם החזיוֹנוֹת נפגשים אנחנוּ גם אצלנוּ. קיימת הפּרוֹבּלימה, איך תנוּעת הנוֹער תגַדל אנשים בּשביל המשק הנבנה, בּשביל יחסי החברים בּוֹ. יש פּרוֹבּלימוֹת שהסוֹציאליזם המקוּבּל לא יוּכל לפתוֹר אוֹתן. הוּא יכוֹל היה להשאיר אחריו כּמה וכמה פּרוֹבּלימוֹת ללא פּתרוֹן. הוּא יכוֹל להתכּחש לאוֹפי העיקרי של הסוֹציאליזם, שהוּא ההוּמַניזם. הסוֹציאליזם הוא הבּיטוּי העליוֹן של ההוּמַניזם, בּין אם נגיד שהוּא מתקיים קרוֹב לשלוֹשת אלפים שנה, אם זה היה בּיון, בּתקוּפת הרֶנֶסַנס, אוֹ בּמקוֹם אחר וּבתקוּפה אחרת, וּבין אם נגיד שהוּא מתקיים פּחוֹת, אבל ההוּמֹניזם הוּא בּיטוּי שלא הוּבלט עד כּה וחוֹשבים כּי בּסוֹציאליזם הוּא יתגלה בּמלוֹאוֹ. בּמשך עשׂרוֹת שנים הרשה הסוֹציאַליזם לעצמוֹ להתנכּר לפּרוֹבלימוֹת הללוּ, והנה כּשבּאה תקוּפת ההגשמה הרי הדבר הזה מתגלה.

וּמלים אחדוֹת בּדבר השאלוֹת של ארץ‑ישׂראל קפּיטליסטית וסוֹציאַליסטית. אני חוֹשב את כּל הדבר הזה למַטעה, לדבר הבּא מתוֹך רצוֹן של אנשים ליצוֹר סכֵימוֹת ידוּעוֹת, המנּוגדוֹת זוֹ לזוֹ. כּשאין אוֹפק ואין מעוּף אפשר להעמיד סכימה עשירה מוּל סכימה דלה ממנה. אבל כּל התפיסה הזאת, שדוֹגליה הראשוֹנים היוּ “פּוֹעלי‑ציוֹן” השׂמאליים, ואחר כּך אֶלקינד, שהציגה את ההתפּתחוּת הקפּיטליסטית בּארץ בּניגוּד לאוּטוֹפּיה של “אחדוּת‑העבוֹדה”, הרוֹצה לבנוֹת משק עוֹבד בּארץ, אינה בּהתאמה להסתכּלוּת בּמציאוּת של ארץ‑ישׂראל. אין בּה ראִיה בּהירה בּמה שנעשׂה בּארץ, ואין בּה, לדעתי, שוּם הבנה של הסוֹציאליזם בּעוֹלם. בּאיזוֹ תקוּפה נמצאת עכשיו אירוֹפּה? בּתקוּפת הסוֹציאליזם או הקפּיטליזם? אירוֹפּה נמצאת אוּלי כּבר שנים בּתקוּפה של שינוּי‑מצב נמרץ מאד. השינוּיים הסוֹציאַליים והכּלכּליים מתהווים בּקצב מהיר. הרי בּמשך מאוֹת השנים של מעבר מפיאוֹדליזם לקפּיטליזם היוּ הפיאוֹדליזם והקפּיטליזם חיים בּצוותא, ואי אפשר לציין מתי נפרד הפיאוֹדליזם מן העוֹלם וּמתי הוֹפיע המשטר הקפּיטליסטי. אין תאריכים כּאלה קיימים. יש תאריך לגילוּי מכוֹנה, זוֹ אוֹ אחרת, יש תאריך למהפּכוֹת, אבל אין תאריך מתי נפטר המשטר הפיאוֹדלי מן העוֹלם, ואוּלי עוֹד לא הלך מן העוֹלם גם עתה; וכן גם קשה לדבּר על אוֹדוֹת התאריך בּוֹ נכנס המשטר הקפּיטליסטי לעוֹלם. הוּא נכנס לעוֹלם בּמשך מאוֹת בּשנים. וּבהתבּוֹננוּ עכשיו אל הנעשׂה בּאירוֹפּה, הרי החזיוֹן הזה של התגוֹששוּת חזקה בּין הקפּיטליזם והסוֹציאליזם נראה לנוּ בּכּל, הוּא נראה לנוּ בּשטח החיים הפּוֹליטיים, הוּא נראה לנוּ בּשטח הכּלכּלה, הוּא נראה לנוּ בּשטח החיים התרבּוּתיים. אבל מה טיבה של עיריית וינה? זה לא סוֹציאליזם ולא קפּיטליזם. וּמה זאת רוּסיה? זאת תערוֹבת של קפּיטליזם ושל סוֹציאליזם. נמצאים כּאן לפנינוּ יסוֹדוֹת רציניים מאד של משטרים שוֹנים. מה החזיוֹן של הקוֹאוֹפּרציה לצוּרוֹתיה בּעוֹלם? מה החזיוֹן של התגבּשוּת ההוֹן של הפּוֹעל בּשנים האחרוֹנוֹת? מה החזיוֹן של חוּקוֹת העבוֹדה הקיימוֹת זה עשׂרוֹת שנים? מה החזיוֹן של רפוֹרמוֹת שוֹנוֹת זה עשׂרוֹת בּשנים, בּין אם נתלה בּהן תקווֹת וּבין אם לא? והרי יש גם רפוֹרמוֹת חשוּבוֹת מאד! כּל הדברים הגדוֹלים, גם קוֹאוֹפּרציה וגם משקים של פּוֹעלים וגם בּנקים של פּוֹעלים, אלה אינם סוֹציאליזם, אבל הם תאים של סוֹציאליזם. כּל מפעלי הפּוֹעלים, גם האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת, גם הבּנקים עוֹשׂים אוֹפּרציוֹת קפּיטליסטיוֹת. אבל הם יסוֹדוֹת של המשטר החדש. והתגוֹששוּת של משטרים כּאלה, הצריכים לחדוֹר לכל ענפי החיים, היא התגוֹששוּת גדוֹלה וּממוּשכת מאד. והנה כּשבּאים לשאלת ארץ‑ישׂראל ואוֹמרים, כּי בּארץ‑ישׂראל ההתפּתחוּת בּודאי תהיה קפּיטליסטית, הרי בּזה בּלבד יש כּבר חוֹסר הבנת התקוּפה. אנשי “פּוֹעלי‑ציוֹן” שׂמאל סבוּרים כּי בּקבעם שהתפּתחוּתה של ארץ‑ישׂראל תהיה קפּיטליסטית, הם משמיעים בּזה רעיוֹן רבוֹלוּציוֹני, אבל בּעצם הדבר, מתוֹך תפיסה כּללית סוֹציאליסטית, הם אוֹמרים דברים ריאַקציוֹניים עד מאד. היה מי שהסבּיר, מדוּע תמיד היוּ “פּוֹעלי‑ציוֹן” נגד הקבוּצה ועכשיו הם בּעדה, הוֹאיל וכל עוֹד שבּעוֹלם היה קפּיטליזם בּלבד היתה הקבוּצה דבר ריאַקציוֹני, אוּלם עכשיו, לאחר שבּרוּסיה יש משטר סוֹביטי והוּא מתקרב לארץ‑ישׂראל – הקבוּצה מוּתרת. אוּלם הנה אנחנו לא חיכּינו למשטר הסוֹביטי והתחלנוּ בּיצירת הקבוּצה עוֹד בּהיוֹת המשטר הקפּיטליסטי בּעולם כּוּלוֹ. הקביעה שבּארץ‑ישׂראל המשק יהיה קפּיטליסטי וצריך להיוֹת קפּיטליסטי והוּא העיקר, מגלה חוֹסר הבנה של כּל התקוּפה הנוֹכחית בּעוֹלם. זוֹהי תקוּפה בּה הפּוֹעל חדל להיוֹת שׂכיר‑יוֹם, אלמנט פּסיבי ונשׂוּא של המציאוּת הכּלכּלית, כּי אם הוּא נעשׂה אוֹבּיֶקטיבי, לא רק בּמוּבן של שאלת שׂכר‑עבוֹדה וּשאלת הבּחירוֹת, כּי אם גם בּמוּבן זה שלכל ענפי החיים הפּוֹעל כּבר בּא בּיצירה שלוֹ: בּיצירה קוֹאוֹפּרטיבית, משקית, בּגילדוֹת, בּבּנקים שלוֹ, וּבודאי אם תזדמן לוֹ אפשרוּת של התישבוּת, הוּא לא יחמיצנה וגם כּאן הוא יכבּוֹש לוֹ את עמדוֹתיו. כּל זה אמוּר מתוֹך תפיסה מעמדית בּלבד. אצלנוּ יש עוֹד גוֹרמים אחרים לגמרי, אוּלי אוֹתם הגוֹרמים בּלבוּשם העברי. ההוֹן היהוּדי יש לוֹ שתי תכוּנוֹת חשוּבוֹת: התכוּנה הראשוֹנה היא שאיננוּ יצרני, הוּא יוֹתר צרכּני אוֹ ספֶקוּלציוֹני. מצד שני יש לוֹ עוֹד תכוּנה – הוּא איננוּ בּא לארץ; אוֹ יוֹתר נכוֹן, הוּא בּא לארץ רק אחרי הקטסטרוֹפה ההוֹרסת אוֹתוֹ, וּכשהוּא מגיע לארץ הרי הוּא מגלה מעט מאד כּוֹחוֹת יצירה. הוּא יכוֹל לנצל כּמה וכמה עמדוֹת שאנחנוּ כּוֹבשים: לאחר ש“סוֹלל‑בּוֹנה” יצר את החציבה היהוּדית, את הסיתוּת היהוּדי ואת הבּנין היהוּדי, אפשר שהקבּלן ילך אפילוּ לרבּת‑עמוֹן ויעשׂה שם את המלאכוֹת האלוּ, אבל בּדרך כּלל ההוֹן היהוּדי לא הראה בּארץ‑ישׂראל עד כּה אלא כּוֹח כּיבּוּש קטן מאד, ולא רק מתוֹך שאין לוֹ אימפּוּלסים של כּיבּוּש, אלא גם מתוֹך שהכּיבּוּש איננוּ מבטיח לוֹ רוָחים גדוֹלים. עדיין אין תנאים לכך. וּבמוּבן זה כּל מי שיתלה את ההתפּתחוּת של ארץ‑ישׂראל בּאוֹתם הגוֹרמים האוֹבּיֶקטיביים הסטיכיים של הקפּיטל המבקש לוֹ שוּק, הרי הוּא עוֹשׂה את כּל הציוֹנוּת פּלסתר והוא תוֹלה את כּל הגשמתה בּזה אם הרכוּש ימצא שוּק בּארץ. ואם כּך הוּא הדבר, מתעוֹררת השאלה: אם בּארץ יש מקוֹם לרכוּש, מדוּע צריך לבוֹא דוקא הרכוּש היהוּדי? מדוּע לא יבוֹא הרכוּש האינטרנַציוֹנלי? לעוּמת זה אלה שדרשוּ את ההוֹן הלאוּמי בּתוֹר יסוֹד, בּתוֹר יוֹצר נכסים, לא יוַתרוּ על ההוֹן היהוּדי הפּרטי, ואפילוּ על עזרת ההוֹן האינטרנציוֹנלי. אבל מעוֹלם לא העמדנוּ את הציוֹנוּת על כּך ולא רצינוּ לעשׂוֹתה תלוּיה בּזה, אם יבוֹא ההוֹן הפּרטי ואם ישנם התנאים בּשבילוֹ. ארבּעים שנה עוֹבדת הציוֹנוּת בּארץ – האם היא עבדה כּאן משוּם שההוֹן היהוּדי בּיקש לוֹ את השוּק הארץ‑ישׂראל? לא. כּל אחד יבין שההוֹן מבקש לוֹ שוָקים לא בּארץ‑ישׂראל. בּא לארץ הפּרוֹליטריוֹן והפּרוֹליטריוֹן‑למחצה, שחיפּשׂ קיוּם לעצמוֹ, שהביא איזה אמצעים, אבל לא הביא הוֹן שיש בּיכלתוֹ לישב ארץ חדשה. בּמידה שהציוֹנוּת גדֵלה והעליה גדלה והתנאים בּארץ משתנים, נפתחוֹת אפשרוּיוֹת גדוֹלוֹת יוֹתר לקפּיטל.

בּאתי לארץ לפני עשׂרים שנה וּכבר אז קראתי בּפּרוֹגרמה אחת שמצאה קפּיטליזציה בּרַמלָה (האֶפנדים בּרמלה התחילוּ לפנוֹת לחקלאוּת אינטנסיבית), והיא היא שתיצוֹר בּסיס כּלכּלי בּטוּח בּשביל הפּוֹעל היהוּדי. בּמשך עשׂרים שנה מנבּאים לנוּ, כּי כּל מה שאנוּ עוֹשׂים הוּא לשוא, הגדוֹלוֹת תבוֹאנה מחר‑מחרתים. ואנחנוּ יוֹדעים את הגדוֹלוֹת שבּאוּ ואנחנוּ גם יוֹדעים כּי בּמידה שבּאוּ – הרי הדבר מוּטל בּספק אם בּאוֹ בּאמת מכּוֹחוֹ של הוֹן פּרטי אוֹ היתה כּאן יד היזמה הלאוּמית. לוּ היוּ לוֹמדים בּאוֹפן רציני מתוֹך המציאוּת הכּלכּלית בּארץ, מה נתן ההוֹן הלאוּמי לבנין הארץ – מאז ימי חיבּת‑ציוֹן, כּשהסכוּמים היוּ מצטבּרים מפּרוּטוֹת, ועד יצירת קרן‑היסוֹד, כּשההוֹן הלאוּמי נתעלה למדרגה גבוֹהה יוֹתר אבל עדיין מחפשׂ את גילוּייו ולא מצא את הדרך להלוָאות לאוּמיוֹת (ואני בּטוּח שימצא אוֹתה בּזמן הקרוֹב) – אילוּ היוּ עוֹשׂים ניתוּח כּל המפעלים כּאן, גם של המפעלים הקפּיטליסטיים (הפּרדסנוּת), היוּ רוֹאים בּאיזוֹ מידה משתתף ההוֹן הלאוּמי בּיצירה המשקית של ארץ‑ישׂראל וּבאיזוֹ מידה הוּא משפּיע עליה. נקח את מפעל רוּטנבּרג: על פּי ארגוּנוֹ, על פּי הנהלת שלטוֹנוֹ, זה מפעל קפּיטליסטי, אבל על פּי הכּוֹחוֹת היוֹצרים אוֹתוֹ, הכּוֹחוֹת שהשׂיגוּ את הזכּיוֹן ואת הכּספים – אין זה מפעל של ההוֹן הפּרטי אלא של הלאוֹם, של ההוֹן הלאוּמי. ואם תאמרוּ: ההוֹן הפּרטי יצר את תל‑אביב, הרי תשנוּ את דעתכם לאחר שתבדקוּ מה היה חלקה של הקרן הקימת בּיצירה העירוֹנית הזאת. והנה הבּנק האיפּוֹתיקאי – אמנם הוּא יוֹצר בּארץ קנין פּרטי, משק פּרטי ולא משק לאוּמי. אבל צאוּ וּראוּ כּמה וכמה גוֹרמים לאוּמיים השתתפוּ בּיצירתוֹ.

וּמשוּם כּך אני חוֹשב שאנחנוּ צריכים, מבּלי לעצוֹם את העינים בּפני המציאוּת של ארץ‑ישׂראל (“אחדוּת‑העבוֹדה” אף פּעם לא התעלמה מראיית מציאוּת זוֹ, היא ניגשה בּשעתה ליצוֹר את מוֹעצוֹת הפּוֹעלים העירוֹניוֹת, את האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת, ולא תיארנוּ לעצמנוּ כּי ארץ‑ישׂראל תהיה מחר‑מחרתים אי סציאליסטי), להעריך נכוֹנה מה ערכּוֹ וּמקוֹמוֹ של ההוֹן הלאוּמי. יוֹדעים אנוּ את החשיבוּת של ניצוּל כּל כּוֹח משקי בּארץ. חפצנוּ להגבּיר את המרץ העצמי של הפּוֹעל וּמשוּם כּך יצרנוּ את בּנק הפּוֹעלים והתחלנוּ בּמגבּיוֹת ההסתדרוּת, אבל אנחנוּ גם גרמנוּ להפנית תשׂוּמת‑לבּה של הציוֹנוּת להוֹן הלאוּמי: גרמנוּ להעמדת הקרן הקימת בּמרכּז הענינים, גרמנוּ ליצירתה של קרן‑היסוֹד. גם ציוֹנים מחוּגים אחרים מבינים שיש צוֹרך בּהוֹן לאוּמי. אוּסישקין לא רצה בּהוֹן לאוּמי, הוּא לא רצה בּאידיאוֹלוֹגיה של הקרן הקימת, הוּא רצה בּ“אחוּזוֹת”, אוּלם מתוֹך שהחברוֹת הפּרטיוֹת לא פּתרו את שאלוֹת הציוֹנוּת, הגיע לידי הקרן הקימת. לוייצמן אין האידיאוֹלוֹגיה של קרן‑היסוֹד ואין לוֹ האידיאוֹלוֹגיה של הוֹן לאוּמי, אבל מתוֹך המציאוּת הסטיכית הלאוּמית בּא לידי הכּרת ההכרח בּהוֹן הלאוּמי. גם ז’בּוֹטינסקי הוּא בּעד הוֹן לאוּמי, אבל הוּא רוֹאה בּוֹ רק מכשיר למען פּלס את הדרך בּאמצעוּתוֹ להוֹן הפּרטי. אוּלם לגבּינוּ חשוּב ההוֹן הלאוּמי בּשביל להכשיר את הקרקע לעבוֹדה קוֹנסטרוּקטיבית. בּאידיאוֹלוֹגיה של זלזוּל בּהוֹן הלאוּמי אין משוּם ראִיה של המציאוּת שלנוּ, ואין משוּם הבנה של המציאוּת בּעוֹלם, יש בּזה רק משוּם הנמכת המרץ שלנוּ, החלשת הכּוֹח שלנוּ והסתמכוּת על תקווֹת שאינן תלוּיוֹת בּנוּ. אם ההוֹן הפּרטי ימצא שכּדאי לוֹ לפעוֹל בּים המלח, בּפרדסנוּת, הוּא יעשׂה את הדבר הזה גם מבּלעדינוּ.

אשוּב לעבוֹדה החינוּכית של הבּחרוּת הסוֹציאליסטית, וּבעצם לא רק של הבּחרוּת הסוֹציאליסטית אלא של כּל תנוּעת נוֹער. פּה הדגישוּ את המוֹמנט של ספּוֹרט בּעבוֹדתנוּ החינוּכית. החינוּך שלנוּ צריך לעבוֹר מהשיטה הסכוֹלַסטית ליסוֹדוֹת אחרים: לפיתוּח החוּשים, לרכישת יכוֹלת טכנית וכל אוֹתן התכוּנוֹת שהיוּ פּעם ירוּשה של אצילים בּלבד. בּחיים של בּטלה הם מצאוּ להם כּמה קוֹרקטיבים חינוּכיים בּצוּרה שלהם, כּגוֹן הציד, שהיה מביאָם לידי קרבה אל הטבע. האדם שלנוּ, העמוּס כּל כּך הרבּה סבל תרבּוּתי – סבל כּרך, סבל עצבים וסבל הגלוּת – חשוּב בּשבילוֹ להכניס לחינוּך כּמה יסוֹדוֹת של פּיתוּח החוּשים. עד כּמה שידוּע לי הנוֹער המפלגתי שלנוּ משאיר את הדבר הזה בּשביל הנוֹער הצוֹפי וּבשביל “השוֹמר הצעיר”. אין זה מקרה בּלבד שהנוֹער הצוֹפי ו“השוֹמר הצעיר” מוֹשכים אליהם את הנוֹער. יש ערך חינוּכי לעבוֹדתם. לי נדמה שהיסוֹד הזה של טיפּוּח הגוּף, של חינוּך העין, של הכּרת המוֹלדת, של ההתנגשוּת עם הטבע (לא רק בּעבוֹדה) ושל רכישת מדעים טכניים, הוּא חשוּב מאד בּעבוֹדתנוּ החינוּכית. אי אפשר לעשׂוֹת את הבּחרוּת למין ישיבה שילמדוּ בּה רק מדעים סוֹציאליסטיים, אלא יש לעשׂוֹתה לתנוּעה שתקיף את חיי האדם הצעיר ותתן לוֹ את האפשרוּת לחיוֹתם לכל רחבּם.

ועוֹד הערה אחת. בּדוֹר הסוֹציאליסטי הזה יש הזנחה גדוֹלה בּחינוּך ההוּמַניסטי. אחר היה חינוּכם הסוֹציאליסטי של הדוֹרוֹת הקוֹדמים. מה היתה השׂכּלתם הספרוּתית של מַרכּס ושל לַסַל, וּמה היה מקוֹר יניקתם? הם לא התחילוּ בּמדעי הכּלכּלה. מרכּז התרבּוּת בּשבילם היוּ הֵינֶה וּבֶּרנֶה, אשר בּשביל הדוֹר ההוּא היוּ מקוֹר בּלתי‑פּוֹסק של התעוֹררוּת המחשבה. הסוֹציאליזם שלהם והפּעוּלוֹת הפּוֹליטיוֹת שלהם היוּ פּרי התרבּוּת הרוּחנית של זמנם. אם תתבּוֹננוּ לנפש הסוֹציאליסט הרוּסי תמצאוּ בּיסוֹדוֹ את טוֹלסטוֹי ודוֹסטוֹיֶבסקי. קל מאד למצוֹא בּרוּסיה איזה קוֹמוּניסט שאפילוּ לא קרא אוֹתם, אבל אי אפשר היה לתאר בּשעתוֹ אף אחד ממנהיגי הסוֹציאליזם בּרוּסיה שלא היה מיוֹרשיו של טוֹלסטוֹי ודוֹסטוֹיבסקי. אצל היהוּדים היה הקשר בּין הסוֹציאליזם והספרוּת היפה בּמידה קטנה מאד. הסוֹציאליזם היהוּדי, שמצא בּיטוּי בּ“בּוּנד” בּעיקר, היה דל מאד בּתכנוֹ הספרוּתי היהוּדי. רק הוֹדוֹת להתקרבוּתוֹ של י. ל. פּרץ לתנוּעה והוֹדוֹת לחזיוֹן האידישיזם, שנוּצל למטרוֹת פּוֹליטיוֹת, בּאה הזדווגוּת, בּמקצת, של הספרוּת היהוּדית עם התנוּעה הפּוֹליטית, אבל כּל זה רק בּמידה זעוּמה. תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ‑ישׂראל שוֹנה גם בּזה מן הגוֹלה. אם נחטט בּלבּוֹ של כּל אחד ואחד מאתנוּ נמצא שהספרוּת היהוּדית ללשוֹנוֹתיה וּלגילוּייה השוֹנים נתנה לנוּ כּוֹחוֹת הרבּה לעמוֹד בּפני כּמה משבּרים בּגוֹלה, כּאשר לא היתה כּל פּרספּקטיבה לבּאות. היא העשירה את חיינוּ וּבה מצאנוּ מַפתחוֹת לכמה שאלוֹת שהתחבּטנוּ בּהן. אני מתבּוֹנן אל מה שלוֹמדים אצלנוּ בּחוּגים שוֹנים של מפלגוֹת. אין רע בּכל מה שלוֹמדים, אם רק עוֹשׂים את זאת כּאנשים חפשים ולא כּמצות אנשים מלוּמדה. אבל כּשאני רוֹאה שאין אצלנוּ קוּרס ללימוּד כּתבי בּרנר – הריני מֵצֵר על כּך. מי עוֹד אצלנוּ כּמוֹהוּ אמן גדוֹל, הוֹגה‑דעוֹת גדוֹל ורבוֹלוּציוֹנר? הוּא הבין אוּלי בּאוֹפן העמוֹק בּיוֹתר את הפּרוֹבּלימה הכּלכּלית של היהדוּת לכל עמקה וכן את הפּרוֹבּלימה החלוּצית.

הדברים אמוּרים לא רק לגבּי אוֹתה הספרוּת הקשוּרה בּאוֹפן ישר לתנוּעה שלנוּ, אלא לגבּי חינוּך ספרוּתי בּמוּבן רחב. ואין לחפּשׂ את הקשר הישר בּין הסוֹפר וּבין הפּרוֹגרמה. אינני יוֹדע אם יש קשר ישר בּין רַבּינדרַנַת טַגוֹר וֹבין ההתקוֹממוּת בּהוֹדוֹ. אוּלי קשה למצוֹא קשר ישר בּין פּוּשקין וּבין הדקַבּריסטים. אוּלי הרבּה סוֹציאליסטים רוּסים אינם יוֹדעים שיש קשר בּינם וּבין דוֹסטוֹיֶבסקי. אבל כּך דרכּה של תרבּוּת שהיא פּוֹעלת בּהרבּה צינוֹרוֹת סמוּיים מן העין וּבהרבּה צינוֹרוֹת עקיפים. כּכל שתנוּעה סוֹציאליסטית רבוֹלוּציוֹנית חסרה מאוֹצרוֹת התרבּוּת של הדוֹרוֹת שקדמוּ לה כּן היא מצמצמת את אָפקה, וּמראש היא גוֹזרת כּלָיה על יכוֹלת יצירתה. וּמשוּם זה אני מַפנה את תשׂוּמת‑לבּכם לכך, שתנוּעתנוּ בּארץ, וּתנוּעת הנוֹער הקשוּרה בּה, צריכה לעוֹרר את הנוֹער לשאוֹף למלא מה שלא ניתן לוֹ בּגוֹלה, מה שלא נתנוּ לוֹ בּית‑הספר והוֹריו וּמה שלא נתן לוֹ הדוֹר האחרוֹן הדל מאד בּמוּבן התרבּוּתי. אין להסתפּק בּשימוּש וניצוּל אוֹצרוֹת התרבּוּת הסוֹציאליסטית הרשמית, כּי אם יש לנצל גם אוֹצרוֹת התרבּוּת ההוּמַניסטית. הדבר הזה הנהוּ, לדעתי, הכרח בּשביל התנוּעה, למען תהיה מה שהיא צריכה להיוֹת.

---

ל"הבִּימה"

מאת

ברל כצנלסון

¹

הנבוֹא גם אנחנוּ להוֹסיף את הנוֹפך שלנוּ על עתרת התשבּחוֹת והקילוּסים וההסכּמוֹת הניתכים ללא-רַחם על ראש חברי “הבּימה” בכּל מקוֹם חנוֹתם? לא, אַל נַלאה אוֹתם בּדברי הלל. הלא עצמנוּ וּבשׂרנוּ הם. הלא בּני המשפחה הם. אחים – בּנדוּדיהם וּבשליחוּתם אשר הם עוֹשׂים בּאמוּנה – לשבט הצעיר והדל בּישׂראל הנאחז בּצפרניו בּאדמת מכוֹרתוֹ והחוֹצב את תרבּוּתוֹ מתוֹך סלעוֹ. עוֹדם נעים ונדים, טרם מצאוּ מנוֹח לכף-רגלם, אפשר שגם אינם יוֹדעים אֶל-נכוֹן, אם בּאמת בוֹא בּאוּ הבּיתה, אם גם לא אל המנוּחה, הרי אל הנחלה, אל פּיסת-הקרקע, אשר עליה תיכּוֹן היצירה. האם לא מוּטב לנוּ, שבּמקוֹם “מי שבּירך” מסוּלסל לאחים שעלוּ לגדוּלה בּעוֹלם הגדוֹל, נעזוֹר להם לרחוֹץ את אבק-הדרך משׂלמוֹתיהם ונאמר להם, לאחים עטוּרי הזֵרים ועייפי-נדוֹד: שבוּ והיאָחזוּ בּתוֹכנוּ.

אכן, רבּים המקוֹמוֹת בּהם מוּקטר לשמה של “הבּימה”. אך אנוּ כּאן, אם נַקטיר ואם לא נַקטיר – נצרכים לה. בּפשטוּת. רבּים בּעוֹלם הגדוֹל הוֹלכים שבי אחרי זָרוּתה המוּפלאה. לנוּ – יקרה שבעתים קרבתה. רינת נפשנוּ שהיא מַעלה. עוֹלמנוּ אנוּ שהיא מגלה וּמקרבת לנוּ. לרבּים, מאוּמוֹת העוֹלם וּמשלנוּ שהיוּ לבני אוּמוֹת העוֹלם, היא קוֹסמת כּתעלוּמה, כּחידה, כּחזוֹן-מסתוֹרין. לנוּ – אין “הבּימה” חידה יוֹתר משאר חידוֹת הגבוּרה והיצירה והתקוּמה וההתחַדשוּת, הנגלוֹת לעינינוּ והחיוֹת בּנפשנוּ וּבדמנוּ. ממפעלוֹת הבּיל“וּיים ועד עמידתם של נאמני “תל-חי” שבּרוּסיה, מ”אהבת-ציוֹן" שבּקוֹבנה ועד הרינה העברית החיה שבּבתי-הילדים בּארץ, מאהרן ליבּרמן והֶסיה הלפמן² ועד הנער החוֹרש את חרישוֹ והנערה העוֹבדת בּאמוּנה את משקה – האין זוֹ רקמת-תעלוּמה אחת, האין אלה מוֹפתים שהיוּ לנוּ לטבע? האין “הבּימה” המוֹסקבאית צרוּרה בּצרוֹר המוֹפתים החיים הללוּ? אוֹ כּלוּם אפשר למצוֹא מַפתח לחידת “הבּימה”, מבּלי לראוֹת את יניקתה מתוֹך פּקעת-מסתוֹרין זוֹ?

ולא כּלֶכת אל מקדש אמנוּת “אֶכּסוֹטית” אנוּ הוֹלכים אל “הבּימה”. לא שׂבעי אמנוּת, לא מדוּשני תיאַטראוֹת, לא מפוּטמי אֶסתֶטיוּת המבקשים בּסנוֹבּיוּתם תפנוּקי בּימה חדשים לבּקרים – אנוּ. לא. רעבים אנוּ ואת לחם האמנוּת, התמימה והרצינית, כּרצינוּת חיינוּ וּמפעלנוּ, אנוּ מבקשים. וּגדוֹלה הדרישה וּקצרה היד. וּבעוֹד אנוּ חוֹשבים כּי לימים רחוֹקים חזוֹן האמנוּת העברית, והנה קוֹל מבשׂר (אגב, יזָכר כּאן לטוֹבה שמוֹ של מכּס פיין³, אחד הראשוֹנים שבּישרוּ זאת ליהדוּת בּגוֹלה): בּמוֹסקבה קמה להקת “הבּימה” – חלוּצי האמנוּת התיאַטרוֹנית העברית. והם עוֹבדים ליצירתם בּאמוּנה וּבטהרה. אכן, שלחה ארץ-ישׂראל היוֹצרת את שלוּחוֹתיה למרחוֹק.

מאז עברוּ שנים. מעטוֹת, אוּלם רבּוֹת הן לנַפתוּלי היצירה וּתלָאוֹתיה. שמוֹ של התיאטרוֹן הקטן יצא למרחקים והיה לסמל. גדוֹלים היוּ הנצחוֹנוֹת, וקשוֹת היוּ האבידוֹת. וַכטַנגוֹב⁴ המוֹרה לוּקח, אֶנגֶל⁵, השוּתף הגדוֹל ליצירה, אשר חידש פּה אִתנוּ את נעוּריו, איננוּ. היוּ עזיבוֹת, היוּ פּיתוּיים וּפסיחוֹת על הסעיפּים. ויהי אשר יהיה גוֹרל אנשי “הבּימה”, לעוֹלם לא ישָכח להם חסד בּראשיתה, לֶכתה לאוֹר הגוֹאל של האמנוּת העברית העתידה לבוֹא. אוּלם אנוּ, החיים כּאן והצמאים לאמנוּת-אמת, רוֹצים לראוֹת את “הבּימה” לא רק כּמפעל אגָדי בּעבר, אלא כּמפעל אמנוּתי בּהוֹוה, שאינוֹ מסיים את תפקידוֹ, אלא הוֹלך וממשיך. ואם רבּוּ עד הֵנה תלאוֹתיה ופזוּריה, אם שתוּ עליה מסביב סכּנוֹת – תבוֹא הסביבה של ארץ-ישׂראל החיה, העוֹבדת והיוֹצרת, הרעבה ללחם, לקרקע וּלרוּח – ותוֹשיט ידה ל“הבּימה” ויחוּשל רצוֹן היצירה בּיתר עוֹז.

כּל מפעל יצירה שלנוּ מוּקף אוֹיבים בּנפש. ולא רק אוֹיבים גלוּיים, הנראים לעין בּשר. ולא רק אוֹיב מחוּץ. יש שיגיח גם אוֹיב מבּית. ואין אוֹיב כּרפיוֹן, כּעייפוּת. וּכעמוֹד על נפשנוּ בּפני מרַצחים, כּכה אנוּ חייבים לעמוֹד על נפש יצירתנוּ בּפני שליחי השׂטן האוֹרבים לה לבלעה. הכנעה בּפני האוֹיב משמידה לא את היצירה בּלבד אלא גם את היוֹצר. דוּגמאוֹת חיינוּ בּספרוּת, בּציבּוּריוּת, וגם “הבּימה” גוּפה, מאַשרוֹת זאת. אין להסתפּק בּזכוּת עבר בּלבד. יש צוֹרך בּמעשי בּצרוֹן וכיבּוּש חדשים יוֹם יוֹם. להתחזקוּת אנוּ זקוּקים כּוּלנוּ, ואף “הבּימה” בּכלל. וחיזוּק צריכה “הבּימה” למצוֹא בּקרבּנוּ. בּכל מקוֹם ימָצאוּ ל“הבּימה” מעריצים, כּאן – עם, ואם עם קטן ועני, ואם זרי פּרחיו דלים.

אַל יהיה בּיתנוּ להם מלוֹן-אוֹרחים, אלא בּית-קבע. גם אם עוֹד יצטרכוּ לצאת ולשוּב מפּעם לפעם. יתערוּ וישתרשוּ בּינינוּ, וּאַל תבייש בּגרוּתם את ילדוּתם.

ניסן תרפ"ח.

---

על ספסל הנאשמים

מאת

ברל כצנלסון

¹

אתמוֹל ישבתי ארבּע שעוֹת על ספסל הנאשמים. מעת הייתי לעוֹרך בּישראל לא זוֹ לי הפּעם הראשוֹנה. אכן, מקצוֹע העריכה – ועריכה של עתוֹן פּועלים בּפרט – מביא לא פּעם עדי ספסל זה. וּביחוּד כּשהעוֹרך אינוֹ בּוֹחר לוֹ להתחבּא מאחוֹרי גבּוֹ של איזה “קַדיש שָׂכיר”.

עד הנה הייתי רגיל בּכך, שעל ספסל הנאשמים מוֹשיבה אוֹתי הממשלה. אם היוּ פּרעוֹת בּארץ, אם הוּכּוּ אוֹ נדוֹנוּ פּוֹעלים – בּחינת פּרס-חינם היה נוֹסף לזה גם משפּט על ענייני עריכה. הפּעם הוֹשיבני על ספסל הנאשמים אדם פּרטי – פבּריקנט ארץ-ישׂראלי. בּידיעה כרוֹניקאית בּ“דבר” על סכסוּך בּבית-החרוֹשת מצאוּ הבּעלים עלבּוֹן לעצמם, והם לא הסתפּקוּ בּזה שהמערכת – אשר לא היה בּידה לברר את כּל פּרטי הענין – ניאוֹתה להוֹדיע כּי הדברים שסוּפּרוּ בּכרוֹניקה לא היוּ מדוּיקים. בּעלי הפירמה, הדוֹאגים לשמה הטוֹב, החליטוּ להוֹכיח את צדקתם לעיני הקהל על ידי המשפּט הממשלתי, והיה הדבר ל“אוֹת לבני-מֶרי”.

לא מן הנמנע שבּעלי הפירמה החשוּבה ינַצחוּ בּדין ועוֹרך העתוֹן ימָצא אשם. ולא חשוּב כּלל שבּעת חקירת הדין הוֹדוּ בּעלי-הדין עצמם בּכמה דברים שסוּפּרוּ בּאוֹתה כרוֹניקה. לא חשוּב כּלל שמפּי הבּעלים עצמם הוּברר, כּי הם לא הוֹאילוּ להיכּנס בּמשׂא-וּמתן עם האגוּדה שפּנתה אליהם, כּי הם הזמינוּ משטרה, כּי אחד מהם “הצבּיע” לפי דבריו למשטרה על שני פּוֹעלים, כּי פּוֹעלים נאסרוּ (וּמהם יצאוּ ארבּעה זכּאים ואחד נדוֹן לששה-עשׂר יוֹם), כּי הם הגישוּ תביעה כּספּית נגד הפּוֹעל הנאסר. לשם נצחוֹן בּמשפּט אפשר כּל זה לא חשוּב. הלא כּבר למדנוּ מפּי השוֹפט בּמשפּט פוֹעלי פּתח-תקוה, כּי מלבד צדק יש גם חוֹק פוֹרמלי בּעוֹלם. ועתוֹן פּוֹעלים צריך שיהיה מוּכן לכך, שבּמקרה של סתירה כּזאת ידע לשׂאת את ענשוֹ.

לשם מה אני מספּר זאת? לשם השוָאה עם ספסל נאשמים אחר. הנה, יש שבּאים וּמוֹשיבים אוֹתך בּחוֹזק-יד על הספסל, אפשר גם שיחייבוּ ויקנסוּ, ואף על פּי כן – אתה צדיק בּעיניך. יוֹדע אתה, כּי אם גם החוֹק הפוֹרמַלי הוּא כּנגדך הרי יש דבר-מה חשוּב לאין ערוֹך ממנוּ, שאתה נאמן לוֹ. ואם בּגללוֹ גוֹזלים את זמנך, מבטלים אוֹתך מעבוֹדתך, סוֹחבים אוֹתך לבית-המשפּט וּמטילים ענשים – צריך אתה לקבּל את הדין, מבּלי שתכּיר כּי פּגמת בּשליחוּתך.

אוּלם יש ספסל נאשמים אחר, אשר שוּם אדם זוּלתך אין בּכּוֹחוֹ להוֹשיבך עליו. ואם אין תוֹבע, אין קטיגוֹר ואין דיין, – הרי אתה עצמך התוֹבע והקטיגוֹר והדיין.

והקשה בּכל זה – שאתה מבקש לעצמך פּסק-דין – ואינך מוֹצאוֹ. להתריע על הקלקלה שגרמת – לא תוֹעיל אלא תזיק. אם גרמת לאדם שפיכת-דמים, אם הלבּנת פּני חבר, אם גרמת מכשוֹל לכוֹשל – מה בּצע לוֹ בּדברי-התנצלוּת לאחר מעשׂה? כּלוּם כּאבך מכסה על הדבר?

ואך לפני ימים אחדים נכשל עתוֹננוּ כּשלוֹן מר בּמדוֹר הכרוֹניקה הירוּשלמית.

מקרה אסוֹן אנוֹשי, המסַמר את השׂערוֹת והתוֹבע את עזרת הציבּוּר להגנת המעוּנה, נמסר בּצוּרה שיש בּה לא תביעת עַוָל למשפּט אלא קרירוּת והתנכּרוּת לאיד-אדם. ואם עוֹד יש ללַמד זכוּת כּל-שהיא על מוֹסר הידיעה, שכּונתוֹ אמנם היתה רצוּיה, הרי מה הצדקה יש לעוֹרך העתוֹן, אשר המשגה הקשה נעלם מעיניו?

המרה בּשגיאוֹת היא זוֹ שאינה ניתנת לתיקוּן. ורק מי שיוֹדע שמץ מזה, מה רבּים הכּשלוֹנוֹת האוֹרבים שעה שעה לפתח עתוֹן יוֹמי – הוּא יבין כּי יש אשר בּכל פּקיחוּת העין לא תימָלט מן הפּחת.

לא לשם צידוּק נאמרוּ הדברים הללוּ, אלא לשם שיתוּפם של אלה הכּוֹאבים יחד אִתי על שגגה שיצאה מיד מערכת עתוֹנם.

אייר תרפ"ח.

מילואים

מאת

ברל כצנלסון

---

על המבוכה

מאת

ברל כצנלסון

ל“ביום ההסתדרוּת הששי” (עמוד 58)

לנאמר בְּפּנים בענין תכנה של ההסתדרוּת, אם היא הסתדרוּת מקצוֹעית רגילה או “היא הנָה דבר-מה יוֹתר מזה?” (עמוד 60), יצוֹרפוּ כּאן דברי בּרל בבית אַלפא, שנאמרו סמוך לאוֹתוֹ זמן (בּי“א בּטבת תרפ”ז) ואשר לא פּורסמוּ עד כּה.

על המבוּכה

אין בּרצוֹני להשמיע דברים בתוֹך ציבּוּרים הרוֹצים שלא יפריעוּ להם והשרוּיים בּאַתמוֹספירה של פּחד מפּני ציידי אדם. נוֹח היה לי לבוֹא בּתוֹר מסתכּל ולא בּתוֹר מַשמיע. היוּ בּחירוֹת לועידוֹת ההסתדרוּת, גם לאסיפת הנבחרים, ולא בּאתי הנה. הפּעם באתי ולא מנחת; יש לי הרגשה שעוֹברת עלינוּ שעת מבוּכה, הניכּרת בּיחוּד בין הקצווֹת. המבוּכה אינה באה מתוֹך כוֹבד-ראש, כּפי שהמליץ עליה החבר הפוֹתח, אך היא פרי של קלות-דעת.

השעה היא שעת-חירוּם להסתדרות: לתוֹכן, למגמוֹת היסוֹדיוֹת, למבנה, לכשרוֹן הפעוּלה שלה. בּשעה קשה זוֹ יש הכרח לברר שאלוֹת ציבּוּריוֹת גם בּתוֹך אתמוֹספרה שלא תמיד היא נוֹחה לבירוּר. אלה שנשׂאוּ בעבוֹדת הבּירוּר של רעיוֹנוֹת התנוּעה חייבים להיפּגש פּנים אל פּנים עם הציבּוּר וּלהעביר בּכל מקוֹם את הקו המבדיל בּתנוּעה: הלנוּ אתה אוֹ לצרינוּ?

המַשבּר החיצוֹני, מַשבּר העליה ההמוֹנית, שבּא מתוך זה שהתנוּעה הציוֹנית לא מצאה די אוֹן בּקרבּה לנצל עליה זוֹ; המשבּר החָמרי האִרגוני-משקי של התנוּעה היה למשבּר רוּחני. המשבּר הוּא לא בּלבד בּמעמד הבּינוני, אוֹ בּין הנוטבּלים בחוּץ לארץ, שנוֹאשוּ מן הציוֹנוּת – הוּא חדר גם פּנימה, גם לתוֹך אוֹתוֹ החלק שהיה כחוֹמה בצוּרה, כּלוּז-השדרה של הציוֹנוּת. אך בּל נתיאש: נעבוֹר על משבּר זה. ראיתי את הארץ בּעליוֹתיה וּבירידוֹתיה. לפני שמוֹנה-עשרה שנה היה כּל פּוֹעל בֹעל הכרה נוֹשׂא יאוּש; לא יפה היה אז להאמין בּארץ-ישׂראל. סגירת שערים ואכזבוֹת שוֹנוֹת עברוּ עלינוּ לא פּעם אחת. אי אפשר להימנע ממשבּרים בתנוּעה הנמצאת בתהליך של התגשמוּת. להבדיל מתנוּעוֹת הטפה, שבּכוֹחן להפיץ תוֹרתן בּמשך עשׂרוֹת בּשנים ולא להתנגש במציאוּת ולא להעמיד בּנסיוֹן את המטען הרוּחני שלהן – תנוֹעוֹת התגשמוּת, הנפגשות פּנים אל פּנים עם המציאוּת, דרכּן לעשׂוֹת צעד קדימה, שני צעדים אחוֹרנית. תנוּעת הפּוֹעלים בּאירוֹפּה משנת 1871 היתה תנוּעה של ארגוּן והטפה. מיוֹם שבּאה המהפּכה בּרוּסיה והיה רצוֹן להגשימה בּחיים עוֹברים על התנוּעה מַשבּרים לאין שיעוּר. גם בּציוֹנוּת היתה התקוּפה הראשוֹנה מאַפשרת להיוֹת ציוֹני סתם בּמשך עשׂרוֹת בּשנים. משבּא הרצל לנסיוֹן ראשוֹן של הגשמה נתגלו תיכף מכשוֹלים. מענין שבּראש כל התנוּעוֹת האנטי-ציוֹניוֹת עוֹמדים אלה אשר לפני הנסיוֹן הראשוֹן בשנת 1904 ¹היוּ אתנוּ ואחרי זה עזבוּנוּ, מכּיון שלא הספּיק להם כּוֹח מוּסרי.

נדמה היה לנוּ שיצרנוּ בּארץ-ישׂראל עמדוֹת שלא ניתנוּ להיהָרס, והנה נתגלה שהעמדוֹת היוּ חלשוֹת. המשבּר העוֹבר על התנוּעה וּמַקיף חוּגים שוֹנים הוּא חזיוֹן רַגיל מאוד. כּדאי לזכּוֹר את בני-הלוָיה שנצטרפוּ לסוֹציאל-דמוֹקרטיה הגרמנית ואחרי זה נסתלקוּ; האינטליגנציה שנספּחה אל תנוּעת הרבוֹלוּציה בּרוּסיה בּשנת 1905 נסוֹגה אחוֹר בשנוֹת הריאַקציה. אך קשה היה להאמין שהפּרצה תתגלה בּין אלה שבּאו לארץ לא בּאוֹפן אַרעי אלא לבנוֹת פּה את חייהם, והקשר בּין חייהם וּבין רעיוֹן ההגשמה צריך היה להיוֹת קשר של קיימא. לא חיכּיתי שהמשבּר יגיע עדיהם. עלינוּ לדאוֹג לכך שיעשׂה פּחוֹת שַמוֹת. וחוֹבה על התנוֹעה להגדיר את עצמה מפּני היסוֹדוֹת המפוּקפּקים שבּה. עלינו לגלות את יסוֹד הכּפירה, כּי אין אנוּ תנוּעה מקוֹמית בּלבד, אין אנוּ רק קוֹמץ הפּוֹעלים הנמצא בּארץ: מוֹפעים אנוּ כּחלוּץ העם והנוֹער וכל חוּלשה ורפיוֹן משפּיעים בּהיקף. עלינוּ להדוֹף אחוֹרנית את ההתקפה האנטי-ציוֹנית ההוֹלכת ותוֹקפת את הפּוֹעל בּארץ.

מראשית העליה החדשה התחילוּ להוֹפיע מדי פּעם בּפעם חוּגים בּעלי מגמה ליקוידציונית, כּוֹפרת, אם כּי אינם יוֹצאים בּגָלוּי נגד ארץ-ישראל והציוֹנוּת. לפני מספּר שנים, כּאשר נוֹצרה “אחדוֹת-העבוּדה”, הוֹפיעוּ מ.פּ.ס., אחר כּך שינוּ את שמם למ.פּ.ס.ע., ואחר כּך שוּב שינוּ את שמם לפּ.ק.פּ. הדבר מענין מבּחינה אוֹרגָניזציוֹנית. קוֹדם היתה מפלגת פּ.ק.פּ. המסוּנפת לקוֹמאינטרן נוֹטה לצד האפָנדים הערבים ושוֹמרת איבה לציוֹנוּת, השוּתפת, כּיבכוֹל, לאימפּריאַליזם האנגלי, בּעת שחבריה בּרוּסיה מנהלים מלחמה נגדנוּ לחיים ולמות בּאמצעי שמד, בּית-סוֹהר, ריגוּל, פּרוֹבוֹקציה. כּשנבאש ריח הפּ.ק.פּ. נתגלה הצוֹרך בּפוֹרמַציה ציבּוּרית שאין לה שייכוּת אליה: תא אִרגוּני לאַחד את התנוּעה המקצוֹעית – הפרַקציה, שהתיַמרה להיוֹת קבוּצה בּלתי-מפלגתית. כּשאבד האֵמוּן בּה קמה פוֹרמַציה אחרת: “מעמד הפּוֹעלים”, המכריזה שאין לה כּל קשר עם הקוֹדמת לה. אחרי זמן קצר צמחה פוֹרמציה חדשה: “איחוּד”. קלוּבּים תמימים, ללא כּל ענין מפלגתי: שאיפתם לאחד את אַמשׂטרדם עם מוֹסקבה – רעיוֹן לכאוֹרה סימפַּטי, אך בּינתים הוּגשה על ידי “איחוּד” לאינטרנַציוֹנל האמשׂטרדמי השׂטנה הידוּעה על ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ. צריך לציין שכּל פוֹרמַציה חדשה היא בּלתי-מפלגתית. עכשיו הוֹפיעה קבוּצת חברים שבּיניהם ישנם כּאלה שהיוּ קשוּרים עם שם טרוּמפּלדוֹר ושהשתתפוּ בקוֹנגרסים ציוֹניים וסיסמה בֹפיהם: איחוּד עם ה“איחוּד”! בּכל אלה הפוֹרמַצֹיות ישנוֹ גרעין המשוּתף לכוּלן, המעוֹרר את החשד שהן בּאוּ כּוּלן למלא שליחוּת של מי שאיננו פּה – אם בּיוֹדעין אוֹ בּלא יוֹדעים.

בּמה מוֹפיעה “האוֹפּוֹזיציה בּהסתדרוּת”? עכשיו, כּשיש לנוּ דאגוֹת חוֹסר-העבודה וחוֹסר-העליה והמצב קשה בּכלל, בּאה “האוֹפּוֹזיציה” וּמעמידה בּראש את שאלוֹת האיגוּד המקצוֹעי הנפרד; איחוֹד מוֹסקבה-אמשׂטרדם; הכנסת הפרקציה להסתדרוּת; ארגוּן הפּוֹעל הערבי. כּל הדברים האלה אינם פּסוּלים כּלל, אבל הם צריכים עיוּן. אך אם אלה החיים פּה בּמשך שנים ועברו מדוֹרוֹת של תלאות וסבל מעמידים במרכּז הענינים את האגוּדה המקצוֹעית – אין זה אלא קוּריוֹז מבּחינה שׂכלית. נראה שמעוֹלם לא העריכוּ את מעשׂיהם: הליכתם לארץ-ישׂראל היתה מתוֹך רוֹמַנטיקה מעוּרפּלת ואת המציאוּת הפּשוּטה חדלוּ להבין. אם האיגוּד המקצֹועי הוּא בּמרכז – חמה היה כל חיבּוּט הקבר (אוֹ גלגוּל מחילות)? הלא אגּודוֹת מקצוֹעיוֹת ישנן גם בּוַרשה, בּפּשֶמישל וּבבּוּצ’ץ'! אם מוֹדדים את ארץ-ישׂראל כּמוֹ שמוֹדדים את פּשמישל, ואין פּה מה לחדש וּפרוֹבּלימוֹת אחרוֹת אינן פּה – למה ארץ ישׂראל? שוּם אגוּדה מקצוֹעית אינה דוֹחפת את חבריה ללכת לבית-אַלפא. גם את המהפּכה הסוֹציאלית אפשר לעשׂותֹ בּמקוֹם אחר בּאוֹפן יוֹתר טוֹב. מה ישתנה אחרי האיגוּד בּבית-אלפא? וּבפתח-תקוה?

מהבּחינה הריאַלית אין כּאן חידוּש גדוֹל. האיגוּד המקצוֹעי היה קיים בארצוֹת לפני 60–70–80 שנה. ועכשיו, האם האגוּדה המקצוֹעית היא נוֹשאת המהפּכה? האם היא המלה האחרוֹנה של אירוֹפּה? בּרוּסיה הגה השלטוֹן הוא בּידי המפלגה הפּוֹליטית. מרכּז הכּוֹבד הוּא עכשיו בּתנוּעה הרבוֹלוּציוֹנית ולא בּסינדיקַליסטית, בּאינטרנַציוֹנל הפּוֹליטי ולא בּמקצוֹעי. מַרכּס יצא בּשנוֹת הארבּעים בּקריאה: פּוֹעלי כּל הארצוֹת – התאחדוּ! הפּוֹעל האנגלי לא רצה לשמוֹע על איגוּד פּוֹליטי: אי אפשר היה לקחת את לבּוֹ בּשוּם תיאוֹריה, והוּא נתמסר לאיגוּד המקצוֹעי המצוּמצם האֶגוֹאיסטי, בּמוּבן הפּוֹליטי היוּ מוֹסרים את קוֹלוֹתיהם לליבּרלים וגם לשמרנים. אחרי שנים יסד קוֹנגרס הטרייד-יוּניוֹנים את “הלֵיבּוֹר-פּרטי”: את הבּיטוּי הפּוֹליטי. אַך אצלנוּ, אצל החברים הדוֹגלים בּסיסמאוֹת אלה, העיקר הוא הטרמינוֹלוֹגיה הרבוֹלוּציוֹנית ולא הרעיוֹן.

בּשנוֹת 19–18 נמצאה אירוֹפּה על הר געש. בּאוֹפן פּסיכוֹלוֹגי שאפוּ כּוּלם לדחוֹק את הקץ. התלקחוּ הלבבוֹת: שחרוּר האנוֹשוּת אינוּ ענין של דוֹרוֹת, אלא יבוֹא על ידי מַטה קסמים – דיקטטוּרה קטנה, מעט בַּריקדוֹת. מ“השוֹמר הצעיר” בּחוּץ-לארץ הלכוּ חלקים בּדרך זוֹ, כּן גם מ“פּוֹעלי-ציוֹן”. אחרי חמש-שש שנים בּאה יציבוּת של הרכוּשנוּת. הויכּוּח בּמפלגה הקוֹמוּניסטית בּרוּסיה מתנהל על בּסיס זה. הרוּב חוּשב שזמן המהפּכה הסוֹציאלית נדחָה למספּר שנים וצריך להסתגל לזאת. על זה שאפשר להתאים את התנוּעה לא לכיבּוּשים אטיים, לא להתבּצרוּת אלא לתפיסה הקטסטרוֹפלית – חוֹשבים בּרצינוּת רק חוּגים קטנים בּתל-אביב ובבית-אלפא. הנסיוֹנוֹת של האיחוּד האנגלוֹ-רוּסי נכשלוּ. הלא פּעם היתה תנוּעת פּוֹעלים מאוּחדת ונתפּרדה שלא באוֹפן מקרי: אלה שהאמינו במהפּכה – דרך הדיקטטוּרה – הכריזוּ על פּילוּג התנוּעה. ההכרזה על שחרוּר התנוּעה המקצוֹעית אצלנוּ בּאה להרחיקה מציוֹנוּת, עליה, משק וכוּ'. אם כּי מדבּיקים (בּסיכּה אוֹ בּדבק) גם מעט קוֹאוֹפּרטיבוּת וּמעט משק. אך מהו תוֹכן האגוּדה המקצוֹעית בּארץ-ישׂראל בּלי משק? האם הקפּיטל מפוּתח כּל כּך, ופּרוֹלטריוֹן עברי רב כּל כּך בּמשק הפּרטי, שחסר רק האיגוּד המקצוֹעי? האם לאחר שיאַרגנוּ את הפּוֹעל החקלאי בּפתח-תקוה, בּתל-יוֹסף וּבבית-אלפא תהא לאגוּדוֹת השפּעה “עצוּמה” על המציאוּת? לפני שבע-עשׂרה שנה יסדנוּ את האגוּדה המקצוֹעית – ההסתדרוּת החקלאית. המפלגוֹת לא הרשוּ אז יותר, כּי לקחוּ לעצמן את הפּוֹליטיקה והתרבּוּת. ראינוּ את כּוֹחנוּ כּי דל הוּא: בּמשך שנה שלמה ניהלנוּ משא-וּמתן על פּיצוּיים לפוֹעל שנקצצה ידוֹ בתאוּנה בּעבוֹדה. משהתחילה הפּעוּלה המשקית-קוֹאוֹפּרטיבית (קוּפּת-חוֹלים, דגניה ועוֹד) נפתחוּ אופקים רחבים. גם לפני 13–15 שנה היוּ קיימוֹת בּיפוֹ וּבירוּשלים אגוּדוֹת פּוֹעלי הדפוּס. מה היה כּוֹחן, תכנן והשפּעתן? כּשנגלה רמז ליצירה משקית שוּנתה דמוּת התנוּעה המקצוֹעית. כּשהיתה שביתה בּסֶג’רה החלטנוּ להעביר את השוֹבתים לקבוּצוֹת כּנרת וּדגניה וזה היה הקשר בּין העוֹבדים בּמשק פּרטי וּבמשק לאוּמי. בּמה יגדל ערכּה המעמדי של התנוּעה אם יפרידוּ בּין המקצוֹעית לקוֹאוֹפּרטיבית? ידוּע שכּל קוֹאוֹפּרציה יצרנית מתנַוונת אם היא אינה מאוּחדת עם המקצוֹעית. האם לטוֹבת המעמד הוּא להריק את האגוּדה המקצוֹעית מכּל תוֹכן ולשלוֹל ממנה את הבּסיס האיסטרטגי?

רק בּמבוּכה הנפשית, בּאָבדן האמוּנה וּבהשפּעת אידיאוֹת זרוֹת שלא עוּכּלוּ כּהוֹגן ולא נבחנוּ לאוֹר המציאוּת הארץ-ישראלית אפשר להסבּיר מגמוֹת אלוּ. כּל הניתוּח הזה בּנוּי על הכּרה אחת: אין אנוּ הגל הראשוֹן של עליה גדוֹלה, לא החלק החלוּצי של תנוּעה עממית, כּי אם עשרים אלף רוֹבּינזוֹנים המוּקפים עוֹלם מזרחי. אנוּ פטוּרים מכּל דאגה: הקוֹנגרס, הקרן הקימת לישראל – הלא הם בּוּרגנוּת.

עוֹד זרם, הנמצא מחוּץ לליקוידציה והנלחם בּה, נתוּן בּמבוּכה – “פּוֹעלי-ציוֹן” שׂמאל. תנוּעה זוֹ מתעלה עכשיו בּמלחמתה נגד רפיוֹן הידים, נגד הבּגידה הגלוּיה והנסתרת. היא אינה מתכּחשת לרעיוֹן הציוֹני – היא מתכּחשת למפעל. היא אינה עוֹסקת בּהגשמת הציוּנוֹת: חלוֹציוּת, משק, מוֹסדוֹת, קרנוֹת. אנשיה טוֹענים לעליה סטיכית, למשק פרטי וּמעמד בּינוֹני. תפיסתם הציוֹנית היא פטליסטית: ההיסטוֹריה צריכה להביאנוּ לארץ-ישראל. כּשיהא הכּל מוּכן, יבוֹאוּ “פּוֹעלי-ציוֹן” לקיים מצווֹת. כּל המפעלים הפּרוֹליטריים הכּשרים (כּגוֹן בּנק הפּוֹעלים) נעשוּ בּלי עזרתם. אם בּין הצעירים, שכּל תוֹכן הקיוּם שלהם היא היצירה החלוּצית, נמצאים כּאלה המחפּשים משען בּזרוֹעוֹת “פּוֹעלי ציוֹן”, שלא יָדעו אף לנקוֹף אצבּע לטוֹבת קבוּצה, משק אוֹ מוֹסד פּוֹעלים – יש רק להצטער על כּך.

מצע “רשימת-הקיבּוּצים” מתחיל בּמשפט מוּצלח. תפקיד ההסתדרוּת – גיבּוּש הרצוֹן של כּל מעמד הפּוֹעלים העברים המאוּרגן בּארץ-ישׂראל. החיוּב שלוֹ נעוּץ בּתנוּעה המסרתית. אך ניכּר שזה לא צמח אוֹרגני שגדל מתוֹך התפּתחוּת, ניכּר בּוֹ רישוּמן של הרבּה אצבּעוֹת. ההפרדה בּנוֹסח השׂמאל אי אפשרית, כּי הרי זה אוֹמר להוֹציא את הנשמה מן התנוּעה. על כּן הם מציעים: גם איחוּד, גם הפרדה. על הפּסגה – לועד הפּוֹעל – יש זכוּת וֶטוֹ. “ניר” תהא ר' פדרציה של המשקים החקלאיים. “סוֹלל-בּוֹנה” – קוֹאוֹפּרטיב של אנשים המעוּנינים בּוֹ בּלבד. עוֹד ניוּאַנס: זכוּת החברוּת בּ“חברת העוֹבדים” לקיבּוּץ כּמוֹ ליחיד. בּזה נוֹצרת פּוֹליטיזציה של הקיבּוּצים.

הקיבּוּץ נהפּך למפלגה². נוֹצר כּעין שלטוֹן פיאוֹדלי: חוֹפש החבר ודעוֹתיו נמסרים למבּיעי דעת הקיבּוּץ. ואין בּקיבּוּץ המנהג שהחבר המשנה את עמדתוֹ יניח את יפּוּי-הכּוֹח שקיבּל בּתקוּפה קוֹדמת.

בּין כּל הדרישוֹת יֶשנה אחת משוּתפת לכוּלם: יחסיוּת. הכּל מוֹדים ביחסיוּת בּתוֹך המוֹסדוֹת הפּרלמנטריים שבּהם פּוֹעלים הציבּוּר, הבּיקוֹרת, ההשפּעה. מה שאין כּן בּמוֹסדוֹת ההוֹצאה לפּוֹעל. בּאנגליה יש שלטוֹן של מפלגה אחת. בּגרמניה ישנה קוֹאַליציה בּין מפלגוֹת אשר גישתן שוה לחזיוֹנוֹת החיים העיקריים. אם תוּכל להיוָצר קוֹאַליציה בּהסתדרוּת – מה טוֹב. לנוּ נחוּץ רוֹב מוּצק, מעוֹר אחד, בּעל רצוֹן אחד וּשאיפה אחת. כּיוֹם יש מצב של קוֹאַליציה ואין כּזאת. החברים מ“הפּוֹעל הצעיר” היוֹשבים בּמוֹסדוֹת וּמשתתפים בּהחלטוֹת אינם נמנעים למחרת לבעוֹט בֹהן. בּחיי החברה ישנם שני קוים מתנגדים: המשיכה אל המרכּז והדחיפה ממנו. שמוּאל הנביא נלחם בּעד הקמת אוּמה יהוּדית בתקוּפת השבטים. איטליה התאחדה אחרי מלחמה קשה. לטוֹבת איחוּד גרמניה עבדו אנשים כפיכטֵה, לַסַל, בּיסמַרק. יש הבדל בּמצב הפּוֹעלים בּין הארצוֹת שבּהן שׂוֹררת קוֹנסוֹלידציה של הכּוֹחוֹת ובין אלו שבּהן שוֹלט הפּירוּד. בּאוֹסטריה – הגמוֹניה של מפלגה פּוֹליטית אחת; בּצרפת הרוּסה תנוּעת הפּוֹעלים בּגלל פּירוּדיה. ואצלנוּ גם כּן ישנה טנדנציה להתרוֹצצוּת וּלהתפּוֹררוּת. אמנם בתוֹלדוֹת תנוּעת העבוֹדה בּארץ מכריע לא הקו המפריד כּי אם זה המאַחד. התנוּעה התפּתחה מהאגוּדה החקלאית דרך “אחדוּת-העבוֹדה” עד שבּאה אל ההסתדרוּת.