ז׳ בּשבט תרפּ"ט

ספק הוּא אם נכונה עשׂה הועד הפּוֹעל שהטיל את פּתיחת המוֹעצה לעניני הפּוֹעל בּמוֹשבה על אדם הבּא לא מן המערכה, מן השׂדה, אלא מחדרוֹ. ואם הכּוָנה היתה להציג את שאלת כּיבּוּש־העבוֹדה בּכל טרגיוּתה הציוֹנית – אוּלי צריך היה לבחוֹר לא בּאחד מ“זקני” התנוּעה, אלא דוקא בּאחד מהעוֹלים האחרוֹנים שלנוּ, שאוּלי הם ידעוּ להבּיע את כּל הרתת של האדם הנקלע בּבת אחת מאיגרָא רָמָא של החזוֹן הציוֹני לבירָא עמיקתָא של המציאוּת המוֹשבתית.

לא אקבּל איפוֹא עלי להציג את השאלה בּהיקפה המלא כּלפּי חוּץ. לא אל האִכּרים אני מדבּר כּאן, אלא אלינוּ, על “בּדק־הבּית” שלנוּ, על הציוּד הפּנימי הדרוּש לנוּ כּדי שנוּכל לחדש בּכּוֹח את המערכה החיצוֹנית.

מי שיבוֹא להשווֹת את מצב הפּוֹעל בּמוֹשבה כּיוֹם לעוּמת מה שהיה לפני עשׂרים שנה, ימצא – מבּלי להפחית את הסבל ואת המצוּקה ואת הצער של היוֹם – כּי הרכוּש אשר רכשנוּ בּמשך הזמן הזה הוּא עצוּם ורב. מי שרוֹצה לתאר לעצמוֹ את מצב הפּוֹעל העברי בּמוֹשבה בּראשית העליה השניה יפנה לאיזוֹ פּינה נידחת בּגליל העליוֹן או בּמַרַח – שם נשאר המצב בּעינוֹ. אוֹתה בּדידוּת איוּמה שבּה חי וכאב וחלה אז הפּוֹעל, האדם המיוֹתר שבּא לארץ ללא קראוּהוּ, המסתוֹבב כּאן ללא צוֹרך בּוֹ, ושוּם תפקיד בּחיי המשק אינוֹ דוֹרש אוֹתוֹ – בּדידוּת זוֹ חלפה גם בּמקוֹמוֹת הקשים בּיוֹתר שבּאֵזוֹר המַטעים. השינוּי שבּא בּחיי הפּוֹעל הוּא לָאו דוקא שינוּי בּתנאי עבוֹדתוֹ וקיוּמוֹ בּתוֹר פּרט, אלא שינוי יסודי שבא לפרט מתוך שינוי במצבו של הכלל. מאחורי הפּוֹעל הבּוֹדד, הרעב, הבּטל, עוֹמד כּוֹח – לא תמיד מוּרגש, אוּלם תמיד משפּיע, “לוֹחץ” וּמגין. כּּי זה הוּא שגאל את הפּוֹעל מבּדידוּתוֹ, מיתמוּתוֹ. הוּא שנתן לוֹ בּמקוֹם ה“הוֹטל” המפוּרסם בּלכלוּכוֹ את בּית־הפּוֹעלים, את ה“מחנה”, את ה“מוֹעצה” ואת ה“לשכּה”, וּבמקוֹם ההרגשה של עזוּב וּמוּשלך בּשעת מחלה – את קוּפּת־חוֹלים, גם אם אין לאֵל ידה לתת לפּוֹעל החוֹלה את כּל העזרה הנדרשת ואת החוֹבשת־החברה. כּל עצם כּיבּוּש זה של מקוֹם־עבוֹדה לששת אלפים פּוֹעלים לא יתוּאר בּלי הכּוֹח הציבּוּרי שבּתוֹך תנוּעה זוֹ ששמה “הסתדרוּת”.

והשאלה העוֹמדת לפנינוּ כּיוֹם היא כּפוּלה: הנתנה התנוּעה לפּוֹעל בּמוֹשבה את כּל מה שהיתה יכוֹלה וּצריכה לתת? והפּוֹעל בּמוֹשבה, התּא הראשוֹני שלנוּ בּארץ, התוֹפס הוּא בּתנוּעה את המקוֹם המגיע לוֹ?

על שתי השאלוֹת הללוּ יש להשיב בּגילוּי־לב: לא.

נזכּוֹר לרגע את הימים הרחוֹקים, כּשתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה לא היתה אלא בּת עשׂרוֹת אוֹ מאוֹת מעטוֹת; המוֹשבה היתה בּית־היוֹצר של התנוּעה. הפּוֹעל בּמוֹשבה היה הרוּח החיה של התנוּעה כּוּלה. מכּאן התחילה ונפוֹצה המלחמה על זכוּת העבוֹדה, מלחמה זוֹ אשר בּה וּמתוֹכה עוּצב הפּוֹעל בּארץ. כּּל הרעיוֹנוֹת העיקריים של תנוּעת הפּוֹעלים, מוּסר־העבוֹדה, עצמאוּת הפּוֹעל, השמירה וההגנה, היצירה המשקית העצמאית, ראשית ההסתדרוּת – עוּבּריהם של כּל אלה נתרקמוּ בּמוֹשבה. גם עתוֹנוּת הפּוֹעלים – יניקתה העיקרית מן המוֹשבה בּאה. הקוֹרספּוֹנדנציה הכּפרית היא שנתנה את עיקר החיוּת לעתוֹנוּת הפּוֹעלים של הימים ההם.

וּבמידה שהפּוֹעל בּמוֹשבה נתן לתנוּעה – גם קיבּל ממנה. הוּא ידע כּי לב התנוּעה הוּא, כּי אליו נשׂוּאוֹת העינים, כּי כּל נצחוֹן שלוֹ הוּא נצחוֹן התנוּעה כּולה, כּי מכּאן עתידוֹת להיכּבש כּל שאר העמדוּת, מכּאן יש לדבּר אל הקוֹנגרס, אל העם. הכּרה זוֹ היא שנתנה לפּוֹעל את הכּוֹח להמשיך בּמַפּלוֹתיו־נצחוֹנוֹתיו. כּי נצחוֹנוֹתיו של הפּוֹעל בּמוֹשבה מעוֹלם לא היו נצחוֹנוֹת שלמים, וגם בּמַפּלוֹתיו לא נעדר יסוֹד הנצחוֹן. וּמהם יחד נשתזרה שרשרת הנצחוֹן ההיסטוֹרי, הרחוֹקה עוֹד מסיוּמה.

ההליכה מן המוֹשבה אל יצירת משק־עבוֹדה עצמאי, נצחוֹן ממשי ראשוֹני זה של הפּוֹעל בּארץ, הליכה זוֹ ינקה לא רק מחיוּבה הגדוֹל, אלא גם מכּשלוֹן מאמציו בּתוֹך המוֹשבה. לעוּמת היאוּש מן העבוֹדה הנראית כּסיזיפית, שאין עמה גמוּל לא לפּרט ולא לכּלל, בּא האוֹפק המרהיב של יצירת ישוּב עוֹבד. מה פּלא כּי בּמידה שעלה, לאחר המלחמה, להפנות את הפּעוּלה הציוֹנית ליצירת הגוּש הרצוּף של משקי עוֹבדים וּלכיבּוּש חדש של עבוֹדה אצל הממשלה וּבבנין על ידי קוֹלקטיבים עצמאיים – נהרוּ כּל הכּוֹחוֹת לשם? הלא ההתישבוּת הראשוֹנה בּעמק בּלעה בּשעתה גם כּוֹחוֹת־עליה אשר טרם נתאַזרחוּ בּארץ. אילוּ היוּ בּשנים הראשוֹנוֹת שלאחר המלחמה נפתחים השערים לרוָחה, היתה ממילא פּוֹנה העליה בּחלקה למוֹשבה וכוֹבשת לה שם מקוֹם. אוּלם העליה הגדוֹלה לא בּאה, הכּיבּוּשים הרחבים, הממשיים וגם המדוּמים, משכוּ את הלבבוֹת, וחזית המוֹשבה הוּזנחה. וּכשלאחר זמן נישׂאוּ אליה העינים מחָדש (עם יצירת “מעבר”) היתה ההסתדרוּת כּוּלה “מטוּפּלת” בּטרדוֹת רבּוֹת וּבמפעלים קיימים, ולא ציידה את שליחיה כּראוּי, ולא הקדישה למוֹשבה את הכּוֹחוֹת האנוֹשיים והאמצעים הנדרשים.

וככה נתקיים בּעבוֹדת המוֹשבה פּסוּק מהוּפּך: אבן היתה לראש פינה – מאסוּ הבּוֹנים.

אני מציין זאת לא לשם צידוּק־הדין, כּי אם לשם הבנת העבר ותיקוּן המעוּות להבּא.

לא נבוֹא להטיל את האחריוּת על זוּלתנוּ כּי אם נכּיר בּשגיאת ההסתדרוּת, בּחטאת התנוּעה. בּחטא זה יש חלק גם לפּוֹעל המוֹשבה עצמוֹ. הוּא לא תבע מן התנוּעה את המגיע לוֹ. זהוּ חטא כּבד. מה חסר בּוֹ בּפוֹעל־המוֹשבה של היוֹם? סבוּר אני כּי בּאידיאַליוּת חלוּצית אינוֹ נוֹפל מקוֹדמיו, וּבכשרון עבוֹדה אוּלי גם עוֹלה עליהם. אוּלם חוֹששני כּי חסרה לוֹ ההכּרה העצמית (לא לערבּב עם רברבנוּת!), הכּרת תפקידוֹ בּמחנה העבוֹדה, הכּרת האפקים הספוּנים בּעבוֹדתוֹ בּמוֹשבה. וכאן קרה דבר מוּזר: הפּוֹעל בּמוֹשבה, לוּז השדרה של תנוּעתנוּ מתחילתה, היה ל“בּוֹנצֶ׳ה שוַייג”. הוּא שיצר ניב לתנוּעה – נאלם. התנוּעה כּוּלה המשיכה: המוֹשב, הקבוּצה, הקיבּוּץ, גם הפּוֹעל בּדרכים וּבבּנין – בּיטאוּ את עצמם. פּחוֹת ממי שהוּא בּיטא את עצמוֹ בּשנים אלוּ – הפּוֹעל החקלאי השׂכיר.

ושני החזיוֹנוֹת הללוּ: ההזנחה מצד ההסתדרוּת ואֵלם הפּוֹעל בּמוֹשבה גרמוּ לנוּ הפסדים קשים, אוּלי גם אבידוֹת שאינן חוֹזרוֹת. את האבידוֹת בּכּוֹחוֹת אנוֹשיים מי יִמנה. אוּלם גם אפשרוּיוֹת של התבּצרוּת ויצירת נכסי עזר הזנחנוּ.

דוּגמה אחת: בּשנים הראשוֹנוֹת לאחר המלחמה (וּבימים שלאחר מאוֹרעוֹת מאי) לא קשה היה לרכּוֹש קרקע וּמשקים בּקרבת המוֹשבוֹת וּבתוֹכן. אילוּ ראינוּ אז את הבּאוֹת, היינוּ יכוֹלים על ידי כּך לבצר עמדוּת ולגרוֹע הרבּה מן הסבל שבּא אחר כּך, כּשהפּוֹעל התחיל לנהוֹר למוֹשבה.

ואילמלא עמד הפּוֹעל בּמוֹשבה כּאילם בּמשך כּמה שנים, אילוּ ידעוּ, הוּא וההסתדרוּת, להבּיע את דרישוֹתיו לפי תפקידיו – לא היינוּ עוֹמדים עתה בּחוֹסר כּל רכוּש בּמוֹשבה, ואפשר כּל מצב ההסתדרוּת בּמוֹשבה היה כּיוֹם אחר.

גם בּתוֹך ההסתדרוּת החקלאית אין הפּוֹעל בּמוֹשבה – שהוּא כּמחצית חבריה – תוֹפס את המקוֹם המגיע לוֹ. לא נמצאה לוֹ דרך ההשפּעה הישרה, הקצרה והבּטוּחה על מהלך הענינים. ואם לפּרט גוֹרם הדבר סבל מיוֹתר, ואם כּל חלקת־אדמה קטנה שנרכּשה עלתה לנוּ בּמאמצים עצוּמים וּבמלחמה רבּה נגד דעוֹת קדוּמוֹת, אם בּכל צריף שהוּקם הוּשקעה עבוֹדת משׂא־וּמתן וטיפּוּל יוֹתר מערך הצריף עצמוֹ, ואם חוֹסר העזרה בּהשבּרה, בּאַשראי וּבתרבּוּת גרם לפּוֹעל בּמוֹשבה בּזבּוּז כּוֹחוֹת ועזיבה, הרי גם התנוּעה כּוּלה, נוֹסף על סבל הפּרט ואבידוֹתיו, נענשה קשה על הזנחה זוֹ: היא לא קיבּלה מאת הפּוֹעל בּמוֹשבה מה שהוּא היה עלוּל לתת לתנוּעה כּוּלה.

הפּוֹעל החקלאי היה והנהוּ הכּוֹח המקַדם את התנוּעה. מבּחינה זוֹ לא כּל חלקי־הציבּוּר שוים. תתבּוֹננוּ בּאגוּדוֹת מקצוֹעיוֹת שוֹנוֹת ותראוּ מה שוֹנה ערכּן מבּחינת הדינַמיקה הציבּוּרית. תנוּעתנוּ, שמטבעה אינה יכוֹלה להשלים עם עמידה והיא חייבת מבּריאתה לשקוֹד על יצירה וכיבּוּשים, נמצאת זה כּמה בּמצב של “שמירת הקיים”. כּוֹחוֹת רבּים מקדישים עתה אצלנוּ בּימים הקשים לחיזוּק החישוּקים שלא יתפּקקוּ. חלקים חשוּבים בּתנוּעתנוּ עמוּסים עתה טרדה ואחריוּת למַה שנוֹצר. ואם לבּם פּנוּי אין כּוֹחם פּנוּי לכיבּוּשים חדשים. אל יראוּ בּזה זלזוּל כּלשהוּ בּעבוֹדת חברינוּ בּמשקים וּבמוֹסדוֹת. אוּלם כּך הוּא: גם כּיבּוּש צבאי מחייב הקמת משמר; בּיצוּר משקי וחברתי לא כּל שכּן. היה מי שסבר, כּי כּזה הוּא מצבוֹ של החבר אך בּמוֹשב. אחר כּך צירפוּ לוֹ את הקבוּצה “הקטנה”. עכשיו אנוּ רוֹאים כּי גם המשק הקבוּצתי הגדוֹל עמוּס עוֹל קשה של טרדוֹת ואחריוֹת, ואין כּוֹחוֹ אתוֹ להעמיס על עצמוֹ בּמהרה כּיבּוּשים חדשים. היכן איפוֹא הפּלוּגה הכּוֹבשת והמחדשת בּמחנה העבוֹדה, אם לא הפּוֹעל בּמוֹשבה? ואם האנרגיה שלוֹ מתבּזבּזת, אם הכּרתוֹ העצמית לא בּגרה, אם הוּא לא נרתם בּיצירה משקית ותרבּוּתית – הרי שתנוּעתנוּ לא הפעילה כּראוּי את הכּוֹחוֹת הצעירים והתוֹססים בּיוֹתר שבּקרבּנוּ.

כּי מעשׂי־יצירה ניתנים להיעשׂוֹת על אף התנאים הקשים למדנו מן הפּוֹעלת.

מצבה של הפּוֹעלת ותנאי קיוּמה, בּעיר וּבמוֹשבה, בּשנים כּתיקוּנן (וּבשנוֹת המשבּר – לא כּל שכּן) ודאי עלוּלים היוּ להביא לידי יאוּש. אוּלם משנמצא בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלוֹת חוג קטן שראה לפניו דרך יצירה, הצליח להקים גם בּשנוֹת רעה אלוּ מפעלי עבוֹדה וּמשק, אשר מלבד תפקיד ההצלה שבּהם יצרוּ לנוּ נכסים משקיים וחינוּכיים בּני־קיימא. ואֶנרגיה זוֹ, שפּיעפּעה בּתנוּעת הפּוֹעלוֹת, היא שגררה מפעלים אחרי מפעלים, היא שהפעילה את מוֹסדוֹת ההסתדרוּת, ולזכוּתה יש לזקוֹף בּמידה מרוּבּה את התנוּעה “למען החלוּצוֹת” שבאמריקה. האין ללמוֹד מזה משהוּ?

טוֹב שנלמד, ולוּ גם בּשעה מאוּחרת. דוֹמה שבּאים לנוּ ימים של התנַערוּת והתאַזרוּת. יוּכּר נא הדבר קוֹדם כּל בּמוֹשבה, בּפעוּלתה של ההסתדרוּת וּבהרגשתוֹ העצמית של הפּוֹעל בּמוֹשבה.

את מרכּז הפעולה כּיוֹם בּמוֹשבה אני רוֹאה לא בּויכּוּח עם סמילנסקי ועם פַּסקַל, כּי אם בּקרקע. זהוּ תנאי ראשוֹן לשינוּי מצבוֹ של הפּוֹעל. מכּאן תבוֹא הקביעוּת, היציבוּת, העמדה הציבּוּרית והזכוּיוֹת המוּניציפּליוֹת.

וּבאלה נמצא את התוֹקף למלחמה על יצירת תנאי קיוּם אנוֹשיים לעוֹבד.

שנים רבּוֹת הוּזנח ענין הקרקע לפּוֹעלי המוֹשבות. מה שנַעשָׂה – נעשׂה בּקנה־מידה פּעוּט. ודוקא עתה, כּשגברה ההכּרה בּחיוּניוּת הדבר, ורחבוּ המוּשׂגים על היקפוֹ של הענין, אין האמצעים הדרוּשים לכך. אוּלם יהיה מה שיהיה מצב הקוּפּה, בּרוּר כּי המוֹשבה אינה יכוֹלה לחכּוֹת עוֹד. השטחים הפּנוּיים כּיוֹם הנם השטחים האחרוֹנים הבּאים בּחשבּוֹן בּשביל הפּוֹעל בּמוֹשבה. ועם הזנחתם – יוּשמט הקרקע מתחת להתבּצרוּתוֹ של הפּוֹעל בּתוֹך המוֹשבה. דעתי: מבּלעדי תנוּעה ציבּוּרית חיה ותַבענית מסביב לדרישה זוֹ לא ישתנה כּלוּם ולא יֵעָשׂה כּלוּם. נוֹכחנוּ מנסיוֹננוּ כּי בּלי מאמצים רציניים של “המעוּנינים” אין דבר־יצירה נעשׂה בּארץ. זכוּר ענין שכוּנוֹת־העוֹבדים. כּמה שנים החמַצנוּ, כּמה כּוֹחוֹת פּיזרנוּ, וּמה שוֹנה היה אוּלי מצב הפּוֹעל העירוֹני בּשנוֹת המשבּר אילמלא חסרוּ לשכוּנוֹת־העוֹבדים נוֹשׂאים ולוֹחמים נמרצים. קטנוּת־האמוּנה עלוּלה גם פּה להזיק כּמוֹ בּשכוּנוֹת־העוֹבדים. בּרצוֹן להקיף את המוֹשבוֹת הקיימוֹת חגוֹרה של קרקעוֹת־עוֹבדים איני רוֹאה, כּמוֹ שרוֹאים רבּים מזקני ציבּוּרנוּ, בּריחה מהחקלאוּת “האמיתית” והסתגלוּת לקוֹניוּנקטוּרה, אלא ניצוּל רציוֹנַלי של הקוֹניוּנקטוּרה, לשם יצירת עמדוּת עבוֹדה וּביצוּרן. הדרישה לקרקע לעוֹבדים בּאֶזוֹר המטעים צריכה להיעשׂוֹת בּשעה זוֹ לנקוּדת־המוֹקד של דרישוֹתינוּ. יקוּם הפּוֹעל השׂכיר בּמוֹשבה וידרוֹש את זכוּתוֹ בּציוֹנוּת.

וגם – את זכוּתוֹ בּהסתדרוּת. כּוֹחה של תנוּעתנוּ היה לא רק בּאידיאל הלאוּמי־הסוֹציאלי שלה, אלא גם בּיסוֹד העזרה ההדדית החי בּה. ההסתדרוּת לא היתה מתגבּשת למַה שהיא כּיוֹם אילמלא כּללה בּתוֹכה את הדאגה לחיי אדם, לחיי החבר. בּזה היה כּוֹח ההסתדרוּת החקלאית, קוּפּת־חוֹלים, “המַשבּיר” – מיוֹם היוָסדם. בּכל ארץ של אֶמיגרציה יש לעזרה הדדית ערך מיוּחד. ה“אַרבּייטר־רינג” בּאמריקה חזק יוֹתר מכּל מפלגה, כּי הוּא יצר לפּוֹעל “הירוֹק” את הסביבה של עזרת־חברים. הסתדרוּתנוּ יצרה בּראשיתה את משפּחת־העבוֹדה, ודוקא בּשנוֹת העליה הגדוֹלה עשׂתה בּזה מעט, לא העמיקה ולא הרחיבה את יסוֹדוֹת העזרה ההדדית בּתנוּעה. וּבמוֹשבה עוֹד פּחוֹת מאשר בּעיר. מוֹסדוֹת ההסתדרוּת עוֹבדים בּמוֹשבה בּמידה קצוּצה. הפּוֹעל עצמוֹ והציבּוּר החי בּמוֹשבה לא יצר בּה כּמעט שוּם מפעלים של קיימא. המטבּח, אם הוּא קיים, הנהוּ עלוּב כּשהיה לפני כּמה שנים. נסיוֹנוֹת של יצירה הסתדרוּתית אינם נעשׂים. האוּמנם נסיק מזה כּי ששת אלפי הפּוֹעלים בּמוֹשבוֹת הנם דלי־מַעשׂ, חסרי כּוֹח יצירה חברתית? לא. זה לא יתכן. אבל מחשבתם אינה נתוּנה לשיפּוּר חייהם.

הכרחי שיבוֹא בּזה שינוּי. וגם ההסתדרוּת צריכה להביא שינוּי בּחלוּקת כּוֹחוֹתיה ותקציביה. הפּעוּלה בּמוֹשבה צריכה שוּב להיוֹת לראש־פּינה.

הקוֹמץ הקטן של האנשים אשר עמדוּ בּחייהם על משמר הצפוֹן, כּשהם בּוֹדדים ועזוּבים, קרוּעים וּבלוּיים, רעבים וקוֹפאים, זכוּ מידי ההיסטוֹריה העברית להיעטר לאחר מוֹתם בּזיו וזוֹהר של גיבּוֹרי־האוּמה. יש בּזה מאוֹת הזמן, ששמם לא נשכּח, שכּבוֹדם לא חוּלל, שלא הפכוּ בּעיני העם ל“בריוֹנים” וּל“סיקריקין”. יש בּזה מאוֹת הזמן, שלב הילד העברי הוֹמה לקראתם, שהלוֹרד היהוּדי־האנגלי מַציב להם מצבה, שהמדינאי הציוֹני, אשר לימד בּעצם ימי תל־חי, כּי “אם אנחנוּ בּעצמנוּ נרצה לעמוֹד וּלהגן על המקוֹמוֹת האלה, לא יצא מזה כּלוּם” – קוֹשר להם קשרים ונאחז בּשמם. יש בּזה מאוֹת הזמן, שאוֹתה פּינה בּוֹדדת, אשר שנים על שנים טרחוּ פּוֹעלים עברים להחיוֹתה משממתה לפני המאוֹרעוֹת וּלאחר המאוֹרעוֹת – ללא עזר וּללא הבנה בּחוּגינוּ “המדינאיים” – נַעשׂית עתה לתל־חיים אשר הדרך אליה הוֹמה מאדם רב.

אוּלם גם בּיוֹם חג אַל תטוּשטש ואַל תסוּרס האמת ההיסטוֹרית, ואַל יוּלבּשוּ אנשי תל־חי איצטלָה כּוֹזבת, שאינה הוֹלמת אוֹתם. אַל ישָכח כּי בּמערכה כּפוּלה עמדוּ ונפלוּ גיבּוֹרי תל־חי: לא רק בּמערכה עם שוֹדדים וּבוֹזזים מבּחוּץ, שעלוּ להשמיד את נאוֹת השלוֹם והעבוֹדה, כּי אם גם בּמערכה עם האדישוּת, הרפיוֹן, ההתנכּרוּת והפּחד מבּית, בּתוֹך הישוּב עצמוֹ וּבקרב מנהיגיו. אל תישָכח הבּדידוּת האיוּמה, בּה עמדוּ שם האנשים בּחייהם, וּמה היה היחס אליהם והעזרה מצד בּעלי היכוֹלת, בּעלי ההשפּעה וּבעלי ההבנה “המדינית הצרוּפה”. חוֹבה גם לזכּוֹר, ולא להשכּיח, מה היה קלַסתר־ פּניהם המוּסרי והחברתי של אנשי תל־חי: אנשי עבוֹדה, אנשי קבוּצה, אנשי מהפּכה וסוֹציאליזם. עוֹלמם הרוּחני היה דוקא “שַעַטנֵז” בּלשוֹנם של אחרים. בּלשוֹננוּ: מזיגה חיוּנית של אהבת העם והארץ עם עיקרי האמוּנה של מוּסר־ העבוֹדה והצדק הסוֹציאלי. ואוּלי מזיגה זוֹ, אשר הזינה את נפשם והניתנת לשמצה בּפי נביאי הלאוּמיוּת “הטהוֹרה”, היא שעשׂתה אוֹתם – ולא את אחרים – למקַדשי שֵם האוּמה בּשעת נסיוֹן, היא שעשׂתה אוֹתם לחלוּצי־ אמת, להוֹלכים לקראת העתיד, לסוֹללי־דרך של חיי עבוֹדה לאוּמה הנגאלת.

אדר ג׳ תרפּ"ט.

בּכל יוֹבל, בּכל חג זכּרוֹן, גם אם הוּא זכּרוֹן של כּיבּוּש – יש עצב לבעל היוֹבל. יש הרגשה של עָבר, של חסד נעוּרים. וּבכל עבר יש לא רק נצחוֹנוֹת וכיבּוּשים. יש גם מפּלוֹת ואבידוֹת והרבּה צער. וּבמידה שהחג הוּא חגם של אנשים – אם אלה שבּאוּ לפני כ"ה שנה ואם אלה שבּאוּ לפני עשׂרים שנה וּפחוֹת, כּוּלם שוּתפים בּוֹ – הרי עלינוּ לזכּוֹר לא רק את הקו העוֹלה של הנצחוֹן, אלא את כּל הנַפתוּלים והיסוּרים והאבידוֹת שנפלוּ בּחלק כּל אחד ואחד מאִתנוּ. אוּלם לתנוּעה שלנוּ יש סגוּלה יקרה אחת. בּה, בּתנוּעה, לא חלה זִקנה. יש אבידוֹת, אוּלם הרקמה מתחדשת תמיד, והיא עוֹמדת כּיוֹם רעננה כּבראשיתה. ועל נס זה של העליה השניה אני רוֹצה לדבּר. ולא כּדי למַעט את דמוּתם של הקוֹדמים לנוּ ושל הבּאים אחרינוּ – אשר עוֹד הרבּה גבוּרה וּמסירוּת־נפש ידָרשוּ מהם – ולא משוּם צוֹרך של התאַמרוּת והתבּרכוּת, כּי אם לשם סימוּן קוים, מה היה הכרחי וּמה לא היה הכרחי למפעל התקוּמה.

קדמוּ לנוּ גיבּוֹרים גדוֹלים – בּיל"וּ, אנשי זכרוֹן־יעקב, ראשוֹן־לציוֹן, פּתח־תקוה, אנשי יסוּד־המעלה, אנשי ראש־פּינה – אשר אין לנוּ מבּחינת הגבוּרה האישית להשתווֹת אליהם. בּעליה השלישית בּא אלינוּ שפע של מרץ נעוּרים, שהביא לידי התנַערוּת עצוּמה, להרחבת האפקים, כּאשר לא ידענוּ אנחנוּ, אנשי העליה השניה. אוּלם תפקיד מיוּחד נפל בּגוֹרלה של העליה המרתקת את עליית הראשוֹנים עם האחרוֹנים.

כּשבּאוּ הראשוֹנים כּבר חיתה בּלבּם האידיאָה של מדינת היהוּדים, שהיתה ספוּנה בּדברי פּינסקר וליליֶנבּלוּם. מתוֹך נַחשוֹניוּת – בּאמוּנה שמחר־מחרתים יבוֹא כּל העם בּעקבוֹתיהם, מבּלי ראוֹת את דלוּתוֹ וחוֹסר כּוֹחוֹ של העם – התפּרצוּ וּבאוּ אנשי בּיל"וּ. אוּלם ההמשך לא בּא והמַעין הזך התיבּש טיפּין טיפּין, לפעמים גם נדלח ונעכּר, עד שנדמה היה כּי אין תקוה למַעין זה לפכּוֹת מחדש, אין תקוה כּי יבקעוּ סביבוֹ מעינוֹת חדשים, אשר יצטרפוּ ויהיוּ לנהר. לעוּמת זה – העליה השלישית מצאה לפניה מַבּוּע מפכּה בּחזקה, מצאה מפעל חי המעוֹרר אמוּנה, המשמש מוֹפת. כּאן היה בּטחוֹן בּהמשך, הבּטחוֹן שאחריהם יבוֹאוּ שוּב המוֹנים.

לא כּן העליה השניה. היא בּאה בּמזל מיוּחד, והטרגיוּת המלַוה אוֹתה היא שגיבּשה ועשׂתה אוֹתה לכוֹח בּאוּמה. כּי בּאיזה מצב בּאנוּ? ולא בּמצב של פּריחה כּל־שהיא בּארץ, לא כּלכּלית ולא תרבּוּתית. גם לא בּתוֹר פּריחה בּציוֹנוּת. התנוּעה הציוֹנית עמדה אוֹתה שעה על עֶברי פּי פּחת. החלוֹם של הרצל, אשר עם כּל פּרישׂת־הכּנף שהיתה בּוֹ, היה פּירוּשוֹ ויתוּר על כּל פּעוּלה ישוּבית, אי־אמוּנה כּי יש שׂכר לפעוּלה זוֹ – חלוֹם זה הגיע עד קיר אטוּם. הכּנפים קוּצצוּ, האוֹר דעך, יאוּש חדר ללבבוֹת. החלה נסיגה והתפּוֹררוּת של מחנוֹת שלמים אשר נזעקוּ אל דגל הציוֹנוּת. התקוּפה ההֶרצליסטית, אשר בּישׂרה קץ מהיר של הגלוּת, וּבאמצעים קלים – משׂא־ וּמתן דיפּלוֹמַטי של מנהיגים, מכירת שקלים, קיבּוּץ מעט כּסף – תקוּפה זוֹ לא מצאה את דרך ההגשמה. יחד עם האכזבה בּאוּ לתנוּעה ימי רזוֹן ודלדוּל, כּי התנוּעה לא ידעה לדרוֹש מעשׂים רציניים, לא ידעה להתווֹת את דרך הפּעוּלה שתביא לידי הגאוּלה. אוּלם בּינתים הכּתה התנוּעה הזאת גלים ועוֹררה בּקרב ההמוֹנים את צמאוֹן הגאוּלה – ועתה עמדוּ אלה נבוּכים, כּשסביבם ניצנצוּ אוֹרוֹת אשר רמזוּ גאוּלה ליהוּדי ולאדם, הבטיחוּ תוֹכן לחיי הפּרט. התנוּעה הציוֹנית על כּל גדוֹליה, על כּל מאוֹר היהדוּת שבּה, לא ידעה להבטיח זאת. גם אחד־העם לא ידע לגלוֹת את הכּוֹחוֹת הרצוֹניים שבּציוֹנוּת ולעשׂוֹתה אידיאל תוֹבע, מחַייב, מטיל מצווֹת קשוֹת מאד. וּבשעה שכּל תקוה רחבה בּציוֹנוּת פּסה, נגוֹזה, בּשעה שהנוֹער העברי כּוּלוֹ התחיל נסוֹג מן המחנה, בּשעה שכּל היסוֹדוֹת של רעיוֹן הציוֹנוּת האוֹרגנית – חיבּת הארץ, תחיית הלשוֹן, עבוֹדת האדמה – התחילוּ מתבּטלים, בּאוֹתוֹ רגע נמצא בּאיזה נס שׂריד קטן בּמחנה, שׂריד קטן וחלש, שעמד בּעצמוֹ על עברי פּי תהוֹם, והקוֹמץ הזה מצא בּקרבּוֹ עוֹז משוּנה – לא אמוּנה וּבטחוֹן, אלא עוֹז שנבע מן המחשבה שאוּלי אנחנוּ האחרוֹנים, ואם גזירת ההיסטוֹריה היא שאין לנוּ עתיד וּתקוּמה, נהיה נא האחרוֹנים, אוּלם את המערכה אַל נעזוֹב. האבוּקה שהדליק יוֹסף חיים בּרנר – לכאוֹרה, נוֹשׂא הכּפירה הלאוּמית – על גדוֹת התמזה בּקריאתוֹ: “אחרוֹנים נהיה על החוֹמה!” – עשׂתה את שליחוּתה. קמה התעוֹררוּת של תיעוּב – לתעב את העזוּבה הארץ־ישׂראלית, לתעב את רפיוֹן הרצוֹן בּתנוּעה הציוֹנית. קם מרד – לא נגד שעבּוּד מלכוּיוֹת, לא נגד עריצוּת בּית רומַנוֹב, גם לא נגד סדרי החברה בּכללם – אלא מרד בּתנוּעה שבּה נוֹלד הדוֹר הזה, בּתנוּעה הציוֹנית, בּאינטליגנציה היהוּדית, בּספרוּת העברית – מרד מקיף ועצוּם בּכל שטחי החיים.

ידידי הפּוֹעל

היתה אולי רק תקוה אחת שניצנצה לאנשים האלה – התקוה כּי כּאן בּארץ הכּל כּשוּרה, ואין להם אלא לבוֹא ולהמשיך. אפשר שבנסוֹע ראשוֹני העליה השניה לארץ חיממה אוֹתם התקוה שהם ימצאוּ כּאן אידיליה של אִכּר עברי בארץ־ישראל. אולם כּוּלנו יודֹעים מה מצאה העליה השניה בארץ – איזה משטר ואיזה יחסי חברה. וכּאן חוֹבה עלינוּ לזכּוֹר אוֹתם האנשים הבּוֹדדים מהעליוֹת הקוֹדמוֹת אשר הבינוּ לנוּ וּבאוּ לנוּ לעזר. כשם שתזכּוֹר תנוּעתנוּ את גיבּוֹריה כּן תזכּוֹר את ידידיה, אשר סמל להם – יהוֹשע בּרזלי המנוֹח. זכוּר לנוּ לטוֹבה האדם הצנוּע, שלא היה עסקן והוֹגה־דעוֹת, אבל היה הראשוֹן שפּתח לפני הפּוֹעל העברי את הדרך לעבוֹדה במוֹשבה – יעקב קרוֹל. זכוּר לטוֹבה הבּילוּ“יי חיים חיסין, בא־כּוֹח “חוֹבבי ציוֹן” בּארץ בּאוֹתם הימים. זכוּר לטוֹבה האיש שהיה פּקיד אצל הבּרוֹן, אוּלם בּקרבּוֹ חיתה נשמת חלוּץ – חיים קַלוָריסקי. זכוּר הרוֹפא הראשוֹן שנענה לסבל הפּוֹעל וּבא לעזרתוֹ בּמסירוּת־נפש – ד”ר הלל יפה. זכוּר ד"ר מלכּין, האדם היקר, אשר גם הוּא היה מהראשוֹנים שהוֹשיטוּ יד עזרה לפּוֹעל. זכוּר שמוֹ של הראשוֹן בּפקידוּת של יק"א אשר הכניס את הפּוֹעל והפּוֹעלת העברים לעבוֹדה ולשמירה, האַגרוֹנוֹם אליהוּ קרַאוּזה, שהיה אז מנהל חַוַת סֶג’רה. וזכוּר לכוּלנוּ האדם שהתהלך גם אז בּינינוּ כּאגדה, ועוֹד יהיה לנוּ לאגדה בּעתיד – יהוֹשע חַנקין, גוֹאל העמק והאח הגדוֹל של הפּוֹעל בּארץ. ואין גם לשכּוֹח שבכל השטח של נכר שבעסקנוּת הציוֹנית, בּתוֹך אי־ההבנה להוֹפעת העליה השניה אשר שׂררה בּין הדוֹגלים בּירוּשתוֹ של הרצל, כּווֹלפסוֹן וחבריו – האיש אשר עם כּל המרחק בּגיל וּבמוּשגים הבין לפי דרכּוֹ את ערך הפּוֹעל והחלוּץ בּארץ היה מנחם אוּסישקין.

נדמה שבְזה נגמרת הרשימה היפה והצנוּעה של עוֹזרי הפּוֹעל. לגבּי כּל שאר חוּגי הישוּב היינוּ… – לא עת להשתמש במלים חריפוֹת – אוֹרחים לא־קרוּאים. איש לא קרא לנוּ וּלאיש לא היינוּ דרוּשים. בּידינוּ לא היה צוֹרך וּבשכלנוּ – לא כּל שכּן. רק אחר כּך, כּשהיוּ לנוּ כּבר כּמה כּיבּוּשים בארץ, נגלה בּעסקנוּת הציוֹנית האיש היחיד בּמינוֹ, איש שהוּא – אני אוֹמר זאת בּמלוֹא הכּרתי – חַד בְּדָרָא, אשר הבין לכל עמקוֹ את הערך ההיסטוֹרי של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ – ארתוּר רוּפּין.

במצב זה של יתמוּת איוּמה בּתוֹך היהדוּת, יהדוּת זוֹ שאחרי קישינוֹב והוֹמל ו־1905, עם כּל התגבּרוּת הכּאב הלאוּמי, היתה לגמרי אוֹבדת־דרך, אוֹ ראתה את הדרך רק בּהסתלקוּת מהחלוֹם הציוֹני; בּמצב זה של יתמוּת בּין חברים למפלגה וּלרעיוֹן; בּמצב של יתמוּת ונכר בּתוֹך הישוב בארץ – הוּטל על העליה השניה להמשיך את דרכּה, לא תמיד מתוֹך אמוּנה וּרוָחה. אלא לעתים קרוֹבוֹת מתוֹך יאוּש שאין לאחריו כּלוּם; לא מהכּרת היוֹפי שבּאמוּנה, כּי אם מתוֹך הרגשת הכּיעוּר שבּבגידה, בּחוּלשה וּברפיוֹן; מתוֹך הכרח נפשי להתגבּר ולא לעזוֹב את המערכה.

ערכים חדשים בציוֹנוּת, בּישוּב וּבספרוּת

חלילה לנוּ להשלוֹת את עצמנוּ. אַל נתאר את העליה השניה בּשלל צבעים כּוֹזבים. אַל נראה כּל אחד בּה כּגיבּוֹר. הננו כּאן היוֹם כּשם שהיינוּ בּעלוֹתנוּ מהגוֹלה – אוּדים מוּצלים מאש. היתה בנוּ סֶלֶקציה בּלתי־פּוֹסקת והיה מרי חיים בּלתי־פּוֹסק, הכרח בּלתי־פּוֹסק בּמאמצים. הדברים האלה הם שגיבּשוּ אוֹתנוּ והעמידוּנוּ חוּליה בּשרשרת בּין בּיל"ו והעליה האחרוֹנה. ואם נעשׂה לא את חשבּוֹנוֹ של כּל אחד, בּמה זכה ומה הפסיד, אפשר שבּתוֹר אישים ידענוּ כּאן את האוֹשר הגדוֹל בּיוֹתר של נעוּרים, כּי לא הכּיבּושים, אלא גם היסוּרים הרנינוּ אוֹתנוּ, היוּ לנוּ כּמשחק – אם נעשׂה את חשבּוֹן התקוּפה, נשתוֹמם: איזוֹ אפשרוּיוֹת עוֹדן ספוּנוֹת בּארץ־ישראל, אם מעטים וחלשים כּמוֹנוּ יכלוּ ליצוֹר כּל זאת. נשתוֹמם על הרכוּש הכּלכּלי והחברתי, התרבּוּתי והאישי־מוּסרי שהוֹרישה העליה לּבאים אחריה. נשתוֹמם על האוֹשר הגדוֹל שנפל בּגוֹרל הדוֹר הזה.

זכה הדוֹר הזה לחַדש ערכים חשוּבים לתנוּעה הציוֹנית ולעם כּוּלוֹ, גם לספרוּת העברית ולישוּב הארץ־ישׂראלי. ואוּלי ערכּם של החידוּשים האלה הוּא שאוֹרם יגיע מעבר לגבוּלוֹת שבּהם אנוּ עוֹמדים. אם נַשוה עכשיו את תוֹכן הציֹונּות כּפי שהיתה לפנינוּ עם תוֹכן הציוֹנוּת עכשיו, נראה שהתנוּעה הציוֹנית כּוּלה נתעשרה, נתרכּבה, ספגה ערכים לאוּמיים ואנוֹשיים רחבים. כּי מה שלא היה תוֹכן חזוֹנם של הֶס ושל הרצל מבּחינה היסטוֹרית, הרי עצם תכנה של הציוֹנוּת בּתוֹך העם הצטמצם בּמוּשׂגים אלמנטריים אחדים – ארץ, מדינה, שׂפה. התוֹכן המוּסרי הכּלוּל בּשם “העבוֹדה”, אשר הנחילה לציוֹנוּת העליה השניה, מוּשׂג העבוֹדה עם פּירוּשוֹ המשקי והחברתי – לא רק ששינה את פּני המציאוּת של ארץ־ישׂראל העברית אלא את פּני הנוֹער בּגוֹלה, ואין לנוּ ראָיה טוֹבה מזוֹ שבּרעיוֹן העבוֹדה מוּכרחה לדגוֹל גם תנוּעת נוֹער הצוֹררת לפּוֹעל. גם חוֹבבי ציוֹן שכּתבוּ לנוּ: “היכָּבד ושב בּביתך”, היוּ מוּכרחים ללמוֹד – לא בּכוֹח דיבּוּרנוּ אלא בּכוחֹ העוּבדוֹת שיצרנוּ – את ערך העבוֹדה בּגאוּלת העם.

וגם לישוּב הארץ־ישׂראלי נתַנוּ דבר מה. יצרנוּ תאים למדינה היהוּדית הבּאה והכנסנוּ דם חי לא רק לתנוּעה אלא גם לחיים הכּלכּליים בארץ. מי שזוֹכר את מצב המוֹשבוֹת מלפני כ"ה שנים יוֹדע מה ערטילאי היה קיוּמן, מה דל היה שטחן המשקי. אם יצא ויראה עכשיו את משק הרפת שיצרה ההתישבוּת העוֹבדת, את ענף הירקוֹת, את גידוּל העוֹפוֹת, ענפי המטעים הצעירים, את מפעל “תנוּבה”; אם יראה את הסכוּמים הגדוֹלים שפּוֹדים משקינוּ בּעד כּרוּבית ועגבניוֹת – הוּא יוּכרח להוֹדוֹת, כּי תנוּעה אשר “שמֶנדריקית” קראוּ לה יצרה לא רק נכסים פּוֹליטיים וּמוּסריים, אלא גם נכסים משקיים, שערכּם כּבּיר לא רק לציוֹנוּת, אלא למשק הארץ.

וּמבּחינה חברתית זכתה תנוּעתנוּ לעקוֹר משוֹרש כּמה מוּשׂגים רקוּבים – מלה שגוּרה בּאוֹתם הימים – תמיכה וּשנוֹררוּת, ניצוּל וּפַּרַזיטיוּת. בּעצם הדרישה שהרימוֹנוּ – “וחי אָחיך עמך” – היה צפוּן תוֹכן סוֹציאלי עצוּם. מזה הסתעפה ההתישבוּת העוֹבדת לכל צוּרוֹתיה, דמוֹקרטיה משקית, קבוּצה, מוֹשב וקיבּוּץ, שויוֹן הגבר והאשה, חינוּך הילד על העבוֹדה. ואם נפנה לחיים המדיניים, שוּב נראה שאוֹתם החלוֹמוֹת שבּתקוּפה קוֹדמת רק בּוֹדדים ונוֹעזים כּמיכאל הלפּרין חלמוּ עליהם – החלוּ להיוָצר בּימי העליה השניה. ממפעל ההגנה והשמירה ועד ההתנדבוּת לגדוּד – היוּ אלה בּיטוּיים שלמים ונמרצים של המדיניוּת העברית בּארץ־ישׂראל. וּבשׂדה הלשוֹן והתרבּוּת – לעוֹלם נזכּוֹר את כּל אלה שלחמוּ וּפעלוּ בּשׂדה זה, אוּלם הזכוּת להוֹציא את הלשוֹן מבּית־הספר וּממשפּחת המשכּיל לשוּק, לרחוֹב ולמשק, נפלה בּחלקה של העליה השניה. מתוֹך חוּשים עמוּקים ידעה העליה השניה, שלא היתה מוּרכּבת דוקא ממשכּילים, להידבק מהרגע הראשוֹן בּלשוֹן העברית ולעשׂוֹתה ללשוֹן חיה.

גם בּספרוּת העבוֹדה רשמה דבר־מה העליה השניה. לספרוּת העברית כּוּלה בּתקּופה האחרוֹנה יש זכוּת גדוֹלה בּטיפּוּח הקוֹממיוּת העברית. מאברהם מאפּו עד פייאֶרבּרג, ממיכ“ל ועד זאב יעבּץ, מרנ”ק ועד “המעוֹרר” – כּל אלה יצרוּ תאי רגש ורצוֹן שמצאוּ את תיקוּנם בּעליה השניה. ואם ידע בּרדיצ’בסקי, ללא קהל, בּלי תקוה שמישהוּ יקשיב לדבריו, בּלי כּל כּשרוֹן של הכרזה – לגלוֹת את רפיוֹן הציוֹנוּת, הנה בּאה העליה השניה להביא פּתרוֹן לחלוֹמוֹ. אוּלם דוקא שעה זוֹ של העליה השניה היתה שעה איוּמה לספרוּתנוּ בּמזרח אירוֹפה – כּשעה שהיתה לספרוּת העברית בּגרמניה עם גמר תקוּפת ההשׂכּלה. היתה זוֹ שעה של הפסד כּל הכּוֹחוֹת הציבּוּריים, של בּריחה המוֹנית מן המערכה. בּאוֹתה שעה בּאוּ אנשי העליה השניה ויצרוּ – אם לא את הספרוּת, הרי את הבּסיס שעליו תיבּנה הספרוּת העתידה – את הקוֹרא העברי.

מלבד כּל הערכים הממשיים האלה – נתנה העליה השניה את עצמה: את הטיפּוּס האנוֹשי שבּה. ערכּם של הבּיל"וּיים הוּא לא רק בּיצירת גדרה, כּי אם בּאגדה שיצרוּ בּעם, האגדה שבּה החיינוּ את נפשנוּ בּרעב וּבצמא. כּן גם העליה השניה. אוֹתה הדמוּת של קשיוּת עוֹרף אשר אינה יוֹדעת איך עוֹזבים את המערכה – זאת נתנה העליה השניה.

בּבוֹאנוּ עתה לסכּם את מפעל חיינוּ, הרי כּל כּך מוּבנה לי הבּרכה שבּירכה את עצמה החברה חיוּתה¹: שלא נדע מלחמת אבוֹת וּבנים. ולא על חשבּוֹן הבּנים צריך להבין זאת – שלא יהיוּ מחדשים וּמוֹרדים – אלא על חשבּוֹננוּ אנוּ. ראינוּ פּרוֹצסים של התעייפוּת והזדקנוּת בּתנוּעוֹת בּחוץ־לארץ וגם אצלנוּ. והנה עכשיו, עליה זוֹ העוֹמדת עכשיו בּשנוֹת עמידה, צריכה לחייב את עצמה בּחוֹבוֹת קשוֹת, להזדיין בּמניעים חזקים מאד; עליה לדעת שאין היא רשאית להזדקן, כּי עוֹדנה עוֹמדת מבּחינת היקף המפעל – בּראשיתוֹ. בּעזרת כּל המכשירים הכּבּירים שיצרנוּ – “חברת העוֹבדים”, “ניר”, “המשבּיר”, ועדת התרבּוּת ועוֹד – תדע נא העליה השניה להידבק מחָדש בּכל המצווֹת החדשוֹת העתידוֹת עוֹד לצמוֹח בּימינוּ. וּנברך גם את העליה החדשה העוֹמדת לבוֹא לארץ, זוֹ אשר בּה לבדה הערוּבּה שמפעלנוּ לא יכזיב – כּי הניגוּדים הטרגיים שהיוּ בּינינוּ לבין קוֹדמינוּ יפסחוּ עלינוּ הפּעם, וכי נהיה כּוּלנוּ לשוֹן אחת וּמפעל אחד.

ניסן תרפּ"ט.

המעדר והמכתב, המחרשה והעתוֹן ניתנוּ כּרוּכים יחד בּתנוּעת העבוֹדה העברית בּארץ־ישׂראל. מאמצי הגוּף וּמאמצי הנפש, העבוֹדה וההגנה והמחשבה והבּיטוּי – מילאוּ זה אחרי זה וסייעוּ זה לזה. וככה עלה וצמח הענף הצעיר בּיוֹתר בּגזע עתיק־היוֹמין של הספרוּת העברית: ספרוּת־העבוֹדה הארץ־ישׂראלית.

בּאהבת־נפש וּבמסירוּת־אמת טוּפּחה ספרוּת זוֹ בּידי המשפּחה הקטנה של יוֹצריה וקוֹראיה, וּרצוֹן־הגאוּלה הנאמן שפּעם בּה וחיי־הנפש הדרוּכים ששוּקעוּ בּתוֹכה הם שעמדוּ לה, כּי תקים ותזין וּתגַדל דוֹרוֹת של חלוּצים־ בּוֹנים, תאַמץ ידיהם לעבוֹדה וּלמלחמה ותהיה להם מַעין־תנחוּמוֹת ומעוֹז בּצר.

לא מתוֹך רוָחה גָדלה ספרוּת־הפּוֹעלים בּארץ. דוֹמה, לאנשי תנוּעת העבוֹדה אצלנוּ לא ניתנה מעוֹלם האפשרוּת – זוֹ המצוּיה בּתנוּעוֹת אחרוֹת, ואפילוּ בּתנוּעוֹת־פּוֹעלים, – לעבוֹדה עיוּנית שיטתית, מתוֹך פּנאי והרחבת־ הדעת. רוֹב הדברים נכתבוּ בּסערת־מלחמוֹת, בּעצם מאוֹרעוֹת, בּשעוֹת כּאב. נכתבוּ בּלחץ השעה הדוֹחקת, למטרוֹת מעשׂיוֹת, בּבקשת המוֹצא. וּכלוּם נכתב כּל מה שהיה ראוּי שיכּתב, ושהיה אפשר שיכּתב? חיינוּ הציבּוּריים, בּמַעמדיהם העמוּקים בּיוֹתר, היוּ על פּי רוֹב חיים שבּלב וחיים שבּעל־פּה. בּהעלָאַת הדברים על הכּתב שלטה בּמידה מרוּבּה יד המקרה, יד המסיבּוֹת החיצוֹניוֹת. כּמה שנים לא היוּ מקפּידים אצלנוּ להשאיר זכר בּכתב לדברי ועידוֹת, מוֹעצוֹת, הרצאוֹת, פּגישוֹת־חברים רבּוֹת־ענין. וכמה דברים שהיה להם בּשעתם ערך מַצעיד אוֹ תוֹחם תחוּמים, בּחיי ציבּוּרנוּ – לא בּאוּ לידי רישוּם כּל־שהוּא בּדפוּס, אוֹ שרישוּמם היה קלוּש בּיוֹתר לעוּמת הרכוּש הנפשי שהוּשקע בּהם. האנשים חיוּ את חִיוּת המעשׂה והרגע בּמלוֹאם, עד שאפשר לא חשוּ כּל צוֹרך לדאוֹג להאריך את זכרם ואת פּעוּלתם על ידי העלאה על הכּתב.

וּמה שהוֹעלה על הכּתב הריהוּ – מלבד שתים־שלוֹש פּסגוֹת, שזכוּ לאחר שנים לכינוּס – מפוּזר וּמפוֹרד על פּני כּל האַכסניוֹת שיצרה ספרוּת־העבוֹדה לעצמה, מבּלי שהדברים יגָלוּ בּצירוּפם, בּמלוֹא קוֹמתם, וכל הדוֹרש להם אין לוֹ אלא להעמיק חקר בּעזוּבה בּיבּליוֹגרפית, לחפּשׂ וּלחטט בּעלים בּלים וּבכרכים בּלתי־מצוּיים. האם לא הגיעה השעה – לאחר כ"ה שנים של זריעה ושל פּיזוּר – ללַקט, לאַלם אלוּמוֹת, להָבֵר וּלכנס נפוֹצוֹת?

“ילקוּט אחדוּת־העבוֹדה”, אשר הכּרך הראשוֹן ממנוּ ניתן בּזה, הנהוּ ראשית־נסיוֹן של פּעוּלת כּינוּס וסידוּר בּשטח חלקי: הפּוּבּליציסטיקה הציוֹנית־הסוֹציאליסטית בּתקוּפת עשׂר שנים הָחֵל מעת היוָסד “אחדוּת־העבוֹדה”.

הערוֹת אחדוֹת על שיטת־הסידוּר הנקוּטה בּילקוּט:

כּרכי הילקוּט סדוּרים לא בּתבנית קָבצי־כּתבים של פּוּבּליציסטים יחידים, אשר תעוּדתם לכנס את נחלתוֹ האישית של הסוֹפר וּלהבליט את דמוּתוֹ הספרוּתית. הילקוּט הנהוּ קוֹבץ כּתבים של התנוּעה. כּרכיו נוֹעדוּ לצרף קו לקו את דמוּתה הקוֹלקטיבית של התנוּעה, כּפי שנחצבה מסלע ההוָיה הפּוֹעלית בּארץ ועוּצבה בּדברי חברים אשר מילאוּ זה אחרי זה, וּבמאמצים הדדיים יצרוּ את “השיטה המקוּבּצת”, שעדיין לא נחתמה, אלא הוֹלכת וּמכּה שרשים ועוֹשׂה ענפים וּפירוֹת.

בּעריכת הדברים המכוּנסים לילקוּט נהג המסַדר לא מנהג־כרֶסטוֹמַטיה, המצוֹרפת מ“חתיכוֹת” וּמ“קטעים”, בּחינת צמחים גזוּזים וּמסוֹרקים, העקוּרים – בּשרירוּת היד הבּוֹחרת – משרשם וּמסַלעם. הדברים נתוּנים בּמסכת חייהם הטבעית, בּמסיבּתם ההיסטוֹרית, בּהשתלשלוּתם הרעיוֹנית כּחטיבה אחת – ואם מוּרכּבת – מתוֹך ספר־החיים של העבוֹדה בּארץ.

בּחירת הדברים, בּירוּרם וניפּוּיָם נתכּוונוּ לא ל“חתימה”, לא לעשׂוֹת קאנוֹן בּידים. המגָמה היתה: לתת דברי אנשים חיים כּמַתכּוּנתם, עם קוֹלוֹתיהם וּבנוֹת־קוֹלם. שַקלה וטַריה עם פּלוּגתוֹתיה וּסתירוֹתיה. הדברים נתוּנים כּמוֹת שהם, בּלי טשטוּש תכנם וצוּרתם, בּלי שהמסַדר ישאל: “הלכה כּמי?” וּבלי אשר יטוֹל לעצמוֹ את זכוּת “הגניזה” לרעיונוֹת שנדחוּ אוֹ לא נתקבּלוּ, אם אך יש בּהם משוּם נוֹפך־ענין ונוֹפך־בּיטוּי לדעה ולהלָך־רוּח. הספר בּא לשקף את רוּחה של התנוּעה, את גוָניה ואת שטף־מהלכה¹.

הילקוּט ערוּך סוּגיוֹת סוּגיוֹת. חוּליוֹתיה של כּל סוּגיה סדוּרוֹת, כּכל האפשר, לפי סדר הזמנים והשתלשלוּת הענינים. אחרי הכּרך הזה, אשר תכנוֹ: איחוּד, גדוּד, תל־חי, בּמצוֹר, מדיניוּת, יבוֹאוּ – אם מאמצי החברים לא יכזיבוּ – הכּרכים הבּאים, הערוּכים לדפוּס. תכנם: על זכוּת העבוֹדה (בּכפר וּבעיר), בּציוֹנוּת, חיי ההסתדרוּת, מעשה ההתישבוּת, זרמים בּהתישבוּת, לשוֹן ותרבּוּת, כּנסת ישׂראל, שלטוֹן מוּניציפּלי, הגנת העוֹבד, הפּוֹעל הערבי, חיי המשק, מוֹסדוֹת ההסתדרוּת, קוֹאוֹפּרציה, עניני הוָי, הפּוֹעלת, הנוֹער בּארץ, החלוּץ, תנוּעתנוּ בּגוֹלה, עליה, הערכוֹת ודברי עיוּן. התחוּמים אינם מסוּמנים, כּמוּבן, בּתכלית הדיוּק. המדוֹרוֹת יוֹנקים זה מזה וּשלוּבים זה בּזה. ויש שהדברים עניים בּמקוֹם זה ועשירים בּמקוֹם אחר. וּמאידך, יש שהפּרוּץ מרוּבּה, וכינוּסם של הדברים עשׂוּי להבליט את עניוּתנוּ בּכמה פּינוֹת.

היגיעה ששוּקעה בּעבוֹדת הילקוּט בּמשך כּמה ירחי־עמל וּפוּרענוּת – חיפּוּשׂ וחיטוּט, בּחירה וּברירה, ניפּוּי בָּתַר ניפּוּי וכינוּס – יוֹתר מאשר התכוונה להקים יד לעָבר, נשׂאה עין להוֹוה ולבּאוֹת: לגַשר בּין חיי־הנפש ועבוֹדת־הרוּח של תנוּעת־העבוֹדה בּימי התהווֹתה והתלכּדוּתה וּבין הדוֹרוֹת הצעירים היוֹצאים והעתידים לצאת בּצבאוֹתיה, לצייד את ילדי דוֹר־העבוֹדה בּרכוּש “אבוֹת”, בּקרן עוֹשׂה־פּירוֹת. אם לא יחטיא הילקוּט שליחוּת זוֹ – וּבא על שׂכרוּ. וּמי יוֹדע: אוּלי ישמש ילקוּט חלקי זה כּוֹח מעוֹרר לעבוֹדת כּינוּס מקיפה על פּני כּל חלקת־השׂדה של ספרוּת־העבוֹדה. ואוּלי, בּגַלוֹתוֹ את אשר רכשנוּ וגם את אשר חָסַרנוּ, יַפנה את דעתנוּ למילוּי פּגימוֹתינוּ.

אדר ב' תרפ"ט.

1 מתוך הנחה זו הוכנסו לקובץ גם דברי חברים אחרים, המשתתפים בּפעולת “אחדוּת־העבוֹדה” וב עתוֹנוּתה, אם פּי אינם חברי

(הרצאה בּמוֹעצת־העשׂוֹר. תל־אביב, י“ב בּניסן תרפ”ט)

לא סיכּוּם ולא הערכה. תפקיד זה הוּא למעלה מכּוֹחי. עשׂר השנים הללוּ הנן בּשביל מי שחי בּהן לא רק עשׂר שנים של חיי־מפלגה, כּי אם הרבּה רחב מזה וגם הרבּה צר מזה: פּרק היסטוֹריה עברית, חשוּב וּטרגי; עשׂר שנים של כּיבּוּשים ונצחוֹנוֹת, אשר אוֹרחים נכבּדים – כּאשר שמעתם¹ – משתאים להם וּמפארים אוֹתנוּ בּגללם. אך עייפנוּ מן השבחים והבּרכוֹת, אשר זה דרכּם לבוֹא בּמקצת בּאיחוּר זמן וּלפיכך אין בּהם משוּם הַצעדת התנוּעה, הצעדה זוֹ אשר בּלעדיה כָּלים כּוֹחוֹתינוּ בּמחנק. וּמאידך, למי שעמד בּמעמד פּתח־תקוה אין עשׂר שנים הללוּ היסטוֹריה כּללית בּלבד. הן עשׂר שנוֹת חיי אדם, שנוֹת להב, דמים וּלשד. ואם על עניני היסטוֹריה חברתית חוֹבה לדבּר וּלסַפּר, הרי על חיי אדם יש שאי אפשר לדבּר ויש שאסוּר לדבּר. מה שאוֹמַר כּאן לא יהיה איפוֹא אלא פּתיחה לשׂיחה על “ענינינוּ” בּעשׂר השנים שעברוּ וּבעשׂר השנים העתידוֹת לבוֹא. ויוֹתר מאשר אספּר על העבר אהיה שוֹאל לבּאוֹת.

כּל נסיוֹן להעריך את “אחדוּת־העבוֹדה” כּדבר בּפני עצמוֹ נתקל בּקוֹשי ממין מיוּחד. מתכוּנתה של כּל מפלגה ליחס לעצמה את כּל הטוֹב שהיא מַקיפה בּחוּג ראִייתה. “אחדוּת־העבוֹדה” נתחנכה בּתפיסה אחרת. עם כּל האהבה המקננת בּנוּ ל“אחדוּת־העבוֹדה”, עם כּל הטוֹבה שאנוּ מכּירים ל“אחדוּת־העבוֹדה”, עם היוֹתנוּ גאִים בּשייכוּתנוּ ל“אחדוּת־העבוֹדה” – לא ראינוּ מעוֹלם את “אחדוּת־העבוֹדה” כּדבר העוֹמד מחוּץ לכלל הפּוֹעלים, ממוּל לוֹ. ואנוּ, הרגילים ליחס את עיקר היצירה לכלל הפּוֹעלים, נתקשה לזַכּוֹת את “אחדוּת־העבוֹדה” בּכל אוֹתן הפּעוּלוֹת וגם התכוּנוֹת, אשר חלק לה בּהן, אוּלם לא קנין “פּרטי” הן לה. לא נתעלם מכּל אלה אשר יחד אִתנוּ היווּ את החטיבה האחת והמיוּחדת של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. לא נשכּח, כּי עשׂר השנים הללוּ הנן מבּחינת השלשלת ההיסטוֹרית פּרק והמשך של חמש־ עשׂרה השנים שקָדמוּ להן, אלה שנוֹת התהווּתה והתגַבּשוּתה של “העליה השניה”. לא נשכּח, כּי בּשטח הפּעוּלה של עשׂר השנים האחרוֹנוֹת היתה “אחדוּת־העבוֹדה” עצם מעצמוֹ של כּלל הפּוֹעלים כּוּלוֹ, חלק נוֹעז, מַצעיד, מלַכּד, קוֹבע דמוּת – אוּלם חלק מן הכּלל. וּבדַבּרנוּ על פּעוּלתה ועל תכוּנתה של “אחדוּת־העבוֹדה” אַל נשכּח זאת.

קנינה הראשוֹן של “אחדוּת־העבוֹדה”, בּו דגלה מיוֹם היוָלדה – היה רעיוֹן האיחוּד. רעיוֹן האיחוּד! גם זה חדל כּיוֹם להיוֹת נחלתה של “אחדוּת־העבוֹדה” בּלבד. יש עתה חסידים לאיחוּד גם מחוּץ ל“אחדוּת־העבוֹדה”, גם בּין הקרוּאים בּלתי־מפלגתיים, גם בּין אלה אשר לפני שנים נלחמוּ בּמעשה האיחוּד וראוּ את רעיוֹן האיחוּד כּרעוּת־רוּח. עכשיו, לאחר עשׂר שנים, לאחר כּל השלבּים הרבּים שעברנוּ בּדרך האיחוּדים החלקיים ויצירת ההסתדרוּת, כּשהכּרת צדקת האיחוּד והכרחיוּתוֹ גוֹברת בּרבּים, עכשיו ספק אם מרגישים כּמה היה מן המחַדש וּמן המרענן בּרעיוֹן האיחוּד. לא היתה זאת השקפה אוֹרגַניזציוֹנית או איסטרטגית, חשבּוֹן של “צדדים”, אשר שקלוּ וּבחנוּ וּמצאוּ כּי כּדאי להם העסק. לא, זה היה דבר־מה אחר לגמרי. האיחוּד היה לנוּ לאש אוֹכלת, לאמוּנה מפָרקת סלעים. ידענוּ את הלגלוּג ולא נרתענוּ מפּניו. זרענוּ וטיפּחנוּ את האמוּנה בּאדם העוֹבד, בּערכּוֹ היוֹצר והמחַדש, בּאמיתיוּתוֹ, בּהכרח הפּנימי שלוֹ להיוֹת מאוּחד עם חבריו, להיוֹת חבר לחברוֹ. בּכוֹחוֹ המוּסרי של האיחוּד נמחקוּ ניגוּדי עבר, נטהרוּ יחסים, נשתנוּ עד היסוֹד הערכוֹת קוֹדמוֹת, ונרקמוּ יחסי רעוּת ואֵמוּן ואהבה בּין קרוֹבים שהיוּ רחוֹקים.

ולמרוֹת הראָיוֹת הסוֹתרוֹת, למרוֹת החלקים החשוּבים אשר לא חפצוּ להצטרף אל דגל האיחוּד, למרוֹת המוּשׂגים והיחסים אשר הוּבאוּ עם העליה השלישית (ראיית האיחוּד כּאמוּנה נַאיבית מאי־ידיעת החיים אוֹ כּאמצעי שלטוֹן של “הזקנים”) ולמרוֹת הידיעוֹת מן העוֹלם הגדוֹל הבּאוֹת להוֹכיח, כּי אחדוּת־הפּוֹעלים – הנישׂאת על שׂפת כּל הפּוֹעלים – הוּא רעיוֹן שוא בּדוֹרנוּ, למרוֹת כּל זה פּעל רעיוֹן האיחוּד את פּעוּלתוֹ המוּסרית והחינוּכית, והוּא נכנס לתוֹך רכוּשוֹ הרוּחני של הפּוֹעל בּארץ. בּכוֹח רעיוֹן האיחוּד קיימת ופוֹעלת הסתדרוּת העוֹבדים, וּבחלל אוירנוּ נישׂא הרעיוֹן הזה וּמבקש את תיקוּנוֹ ואת שלימוּתוֹ.

שאלה היא בּאיזוֹ מידה פּוֹעל כּיוֹם רעיוֹן האיחוּד. אני מאמין כּי האיחוּד הוֹלך וקרֵב. אוּלי הוּא ענין של מחר־מחרתים. ואף על פּי כּן קשה לי, הזוֹכר ראשוֹנוֹת, להשלים עם הלָך־הרוּח העיף, עם אויר הקפּאוֹן אשר בּוֹ מתנהל דבר האיחוּד. דוֹמה, כּי רוֹאים עתה אצלנוּ את ענין האיחוּד מצד הקטנוּת שבּוֹ, מצד החשבּוֹן המעשׂי שבּוֹ, רוֹאים אוֹתוֹ כּהסכּם של שתי מפלגוֹת ואינם רוֹאים את ערכּוֹ המוּסרי הגדוֹל בּפנים המחנה כּאן ואת ערכּוֹ המעשׂי הגדוֹל לגבּי הגוֹלה. התקוּם בּנוּ רוּח־הגבוּרה הדרוּשה להשלָמת מעשׂה האיחוּד, היכוֹלת להתעלם בּכוָנה מסתירוֹת אַרעיוֹת, ולוּ גם חשוּבוֹת, מתוֹך הכּרה שאֵלוּ אינן אלא קליפּוֹת, לעוּמת הגרעין החי שבּאיחוּד המחנה, היכוֹלת להידבק בּחבר החדש, היכוֹלת להשתחרר מיחסי־חשד וּמזכרוֹנוֹת־ טינה? היהיה אִתנוּ כּוֹחנוּ זה כּמוֹ שהיה לפני עשׂר שנים?

אבוּקת האיחוּד הוּדלקה בּשעתה בּאוֹר הציוֹנוּת המדינית, הציוֹנוּת העממית, ציוֹנוּת רבּתי. לא על נקַלה גילה הפּוֹעל בּארץ, מלבּוֹ לפיו, את ציוֹנוּתוֹ המדינית. העליה השניה, אשר נוֹלדה מתוֹך מרידה בּאוּגַנדה, מתוֹך ריאַקציה כּנגד גילוּיי הציוֹנוּת הדיפּלוֹמַטית, מרדה גם בּציוֹנוּת המדינית. כּלוּם אמר לעצמוֹ הפּוֹעל בּן העליה השניה, כּי ציוֹני מדיני הוּא? רבּים מאִתנוּ מצאוּ בּקרבּם אוֹ המציאוּ לעצמם כּל מיני נימוּקים לעלייתם ולעבוֹדתם בּארץ, נימוּקים אישיים־מוּסריים, אֶסתטיים (קראוּ, למשל, את דברי צבי שַץ לפני עלוֹתוֹ); רבּים כּפרוּ בּציוֹנוּת המתרוֹקנת והציגוּ נגדה את מפעלם האישי, את אהבתם לארץ, את נאמנוּתם ללשוֹן, את יחסם לטבע, לעבוֹדה, לחקלאוּת; וכל זה לא כּגילוּי אישי של האמוּנה הציוֹנית הגדוֹלה אלא, כּביכוֹל, כּניגוּד לחלוֹם־שוא ולתנוּעת־שוא. נוֹטה אני לחשוֹב כּי הלָך־רוּח זה לא היה אלא מָגן נפשי בּפני הריקנוּת ודלוּת הנפש והמַעשׂ של התנוּעה הציוֹנית, המחליפה תדיר את הגשמת הציוֹנוּת בּכל מיני סוּרוֹגַטים מַרהיבי־עין וריקי־תוֹכן. בּלבּם של ראשוֹני המַגשימים עבר הצו: אַל תשׂא שם הציוֹנוּת לשוא, והיה הכרח עמוֹק של הינזרוּת מכל מה שּיש בּוֹ משוּם “הליכה בּגדוֹלוֹת”, של בּריחה מכּל סכּנה של אוֹנאה עצמית, ולוּ גם בּמחיר צמצוּם אכזרי של האוֹפק. מבּלי להיכּנס כּאן בּהערכת שני הזרמים שנתגלוּ בּראשית תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, אַרשה לעצמי לוֹמר כּי בּ“פוֹעלי־ציוֹן” תססה בּיוֹתר הציוֹנוּת המדינית. בּשטח זה לא היה אז מקוֹם לניגוּדים גדוֹלים, מפּני שאפקים מדיניים ריאַליים לא היוּ בּאוֹתה שעה. וּשלילת “הציוֹנוּת המדינית”, כּביכוֹל, של אוֹתה שעה, זוֹ הציוֹנוּת האֶפּיגוֹנית, הנימוּשית, של “יוֹרשי הרצל”, כּביכוֹל, הָחֵל מווֹלפסוֹן וז׳אן פּישר ועד ז׳בּוֹטינסקי וּשטריקר, הנאחזת בּקליפּה ההרצלָאית מבּלי להגיע אל תוֹכה, – היתה נחלת הפּוֹעלים כּוּלם, מתוֹך החוּש הריאַלי העמוֹק לכיבּוּש הארץ וּליִשוּבה. כּפירה זוֹ בּשלָטים הציוֹניים הריקים, מסירוּת זוֹ וציפּיה זוֹ לכל פּעוּלה קטנה בּארץ, נאמנוּת זוֹ לכל פּעוּלה תרבּוּתית־עברית – כּאילוּ העמידוּ את הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי בּמחנה האַחַד־העמיוּת. ואף על פּי כן היה גם אז מתגלה מפּעם לפעם ניגוּדוֹ הנפשי של הפּוֹעל למיעוּט הדמוּת של הציוֹנוּת ונאמנוּתוֹ לחזוֹן הרצל. אוּלם לידי דיפֶרנציאַציה אמיתית בּין האַחד־העמיוּת וּבין הציוֹנוּת המדינית הביאוּ עשׂר השנים האחרוֹנוֹת, וכאן היתה “אחדוּת־העבוֹדה” מיוֹם היוָסדה נוֹשׂאת הדגל של הציוֹנוּת המדינית, של עליה עממית, של קיוּם מדיני עצמאי.

אילוּ היוּ נתוּנים לפנינוּ כּיוֹם כּל כּרכי ה“ילקוּט”, היינוּ רוֹאים את גילוּיי הציוֹנוּת המדינית העממית בּ“אחדוּת־העבוֹדה” על פּני כּל השטחים של עבוֹדתנוּ בּארץ, גם בּשטח ההתישבוּת, גם בּשטח התרבּוּת, גם בּכיבּוּש העבוֹדה וגם בּעליה. אוּלם גם הכּרך האחד, המכנס את השאלוֹת המדיניוֹת בּמוּבנן המצוּמצם, משמש עדוּת נאמנה, כּי לא רק בּשעת מתן “אחדוּת־ העבוֹדה”, בּימי הגדוֹלוֹת, כּי אם גם בּשנים הקשוֹת שבּאוּ לאחר זה – בּערה “אחדוּת־העבוֹדה” בּאש הציוֹנוּת המדינית ושמרה בּנאמנוּת על הדגל של הרצל.

בּמצבים קשים ראינוּ מסביבנוּ תמיד חוּגים מוּכנים להשלים עם המצב וּלהסתגל אליו: הויתוּר על תל־חי, ההסתגלוּת לספר הלבן, ההשלמה עם הפּוֹליטיקה של סמוּאל, עם המצב בּחיל הסְפָר (מתוֹך טעמים פּציפיסטיים, כּביכוֹל!), עם קריעת עבר־הירדן, עם צמצוּם העליה וּסגירתה, עם כּל קיצוּץ הציוֹנוּת. אוּלם לא נטעה אם נאמר כּי תפיסה זוֹ של הציוֹנוּת, לא היא שנתנה חלוּצים לארץ־ישׂראל. כּי הכּיבּוּש החלוּצי, הבּוֹלע כּוֹחות עצוּמים, לא ימצאם בּלי אמוּנה, כּי ארץ־ישׂראל אינה רק מקלט ליחיד, מקלט לתרבּוּת־האוּמה, אלא גם מקלט לעם.

ואם נבוֹא עתה לעשׂוֹת את חשבּוֹן הציוֹנוּת המדינית בּעשׂר השנים הללוּ, יהא החשבּוֹן מוּרכּב למַדי. אין לוֹמר כּי בּעשׂר השנים הללוּ לא עשׂינוּ גדוֹלוֹת. אם ציוֹנוּת מדינית אינה ענין דקוֹרטיבי בּלבד, כּפי שתוֹפסים אוֹתה האֶפּיגוֹנים הציוֹניים למיניהם, שאין להם מוּשׂג על מדינה בּתוֹר קוֹמפּלכּס כּלכּלי, תרבּוּתי, סוֹציוֹלוֹגי וּפּוֹליטי והם רוֹאים את המדינה בּצוּרה של אֶפּוֹלֵיטוֹת מבריקוֹת, של תיקי דיפּלוֹמטים, של טקסים מרהיבים, אם ציוֹנוּת מדינית יש לה תוֹכן כּיבּוּשי ריאַלי, כּי אז לא יעיז איש להכחיש כּי בּמשך עשׂר השנים הללוּ הגענוּ לכיבּוּשים מדיניים ריאַליים. כּלוּם מפעל ישוּב העמק, כּלוּם מפעל החשמל בּנַהרַים, כּלוּם רכישת מפרץ־חיפה על ידי הקרן הקימת – אינם מפעלים פּוֹליטים כּבּירים, היוֹצרים בּסיס לקיוּמנוּ העצמאי בּארץ? יש דברים אשר בּמוּשׂגים של פּוֹליטיקאים מסוּג ידוּע אינם בּכנסים כּלל בּחשבּוֹן, ואף על פּי כן הם כּיבּוּשים ממדרגה ראשוֹנה, סלע אשר עליו תיבּנה מדיניוּתנוּ העתידה לבוֹא. ולא רק הקנינים החמריים שהזכּרתי הם גוֹרמים מדיניים רציניים. גם תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ הנָה גוֹרם ציוֹני ממלכתי כּזה. ואני מעיז לוֹמר, בּלי לפחוֹד מפּני מי שיראה בּזה יהירוּת, כּי אפשר שבּכל רחבי ההסתדרוּת הציוֹנית והישוּב בּארץ אין כּרגע גורם ציוֹני ממשי כּתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. ואלה הדוֹגלים בּשם הציוֹנוּת המדינית, אילמלא היוּ נוֹשׂאים את שמה לשוא, אילוּ ידעוּ להעריך קנינים וכיבּוּשים מדיניים, אילוּ דאגוּ לגוֹרל הציוֹנוּת ולא להשתלטוּתם שלהם בּציוֹנוּת, כּי אז היוּ גם הם מבינים כּי תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ היא רכוּש מדיני יקר ויש לשמוֹר עליו מכּל משמר, ולא היוּ מבזבּזים את כּוֹחם העלוּב לחתוֹר תחתיה. וּבכן, לכאוֹרה היינוּ יכוֹלים להיוֹת מרוּצים אילוּ היינוּ רוֹשמים רק את נצחוֹנוֹתינוּ וּמתעלמים מאבידוֹתינוּ וּממה שנעשׂה סביבנוּ. שוּם תנוּעה חיה אינה פּוֹעלת בּשטח ריק, ושוּם תנוּעה חיה אינה יכוֹלה לזקוֹף לחשבּוֹנה רק את כּיבּוּשיה ונצחוֹנוֹתיה כּשהם לעצמם, בּלי לראוֹת מה הפסידה, לְמַה לא נענתה. וּבמוּבן זה חשבּוֹננוּ עצוּב מאד. הרבּה מן הטרגיוּת הציוֹנית יש בּאָבדן חנצחוֹנוֹת המדוּמים. בּשנוֹת הדקלַרציה הבּלפוּרית היוּ לעמנוּ כּמה נצחוֹנוֹת בּלתי־ריאַליים, אשר בּהלָך־הרוּח של עמנוּ נתקבּלוּ בּנצחוֹנוֹת של ממש. כּל אֶפֶקט שיש בּוֹ משוּם רמז לקוֹממיוּת נתקבּל בּלב העם, הצמא לגאוּלה, כּממשוּת. להטי־הנצחוֹנוֹת הללוּ הוֹלכים וגזים בּלי הרף, וגם כּשאתה יוֹדע כּי מלכתחילה לא היה בּהם ממש, אי אפשר שהלב לא יכאב, אי אפשר שלא נבין כּי כּל “ויתוּר” כּזה הנהוּ גילוּי של חוּלשתנוּ, וגם מניח גוּשפּנקה על חולשתנוּ, ועוֹשׂה אוֹתה למציאוּת, למציאוּת חוּקית. אוּלם הטרגי בּיוֹתר בּמצב הציוֹנוּת בּעשׂר השנים הללוּ הוּא זה, שאף על פּי שריכּזנוּ אנרגיה לאוּמית עצוּמה, סעדנוּ את נשמת העם, החזקנוּ את הגחלת מפּני כּל סכּנוֹת של דעיכה, הרי לא נתַנוּ עדיין תשוּבה של ממש לסבל העם, לא יצרנוּ עדיין מקלט להמוֹני עמנוּ, לא פּתחנוּ את שערי הארץ, בּשעה שרבבוֹת רבבות בּיקשוּ כּאן מפלט. היתה בּזה אבידה כּפוּלה: לא רק אבדן אוֹתן הרבבוֹת שנחרבוּ לעצמם ואבדוּ לארץ, כּי אם קיצוּץ הציוֹנוּת, דכּוּי נשמת העם, אבדן התקווֹת אשר העם שׂם בּציוֹנוּת. הגשמת הציוֹנוּת דוֹרשת אימוּץ כּוֹחוֹת עצוּם מצד העם. והתשוּבה הרחבה של העם עתידה לבוֹא רק בּמידה שארץ־ישׂראל מתחילה להיענוֹת לצרכי העם. ובמידה שארץ־ישׂראל אינה נַענית היא גוֹרמת להגבּרת הקפּאוֹן, לכליאַת הכּוֹחוֹת. בּמוּבן זה היוּ עשׂר השנים הללוּ הטרגיוֹת בּיוֹתר מיוֹם היוֹת תנוּעת חיבּת־ציוֹן. בּתקוּפה זוֹ תלוּ בּציוֹנוּת את התקווֹת הגדוֹלוֹת בּיוֹתר. שוועת המוֹני ישׂראל לארץ ולעבוֹדה גברה, וארץ־ישׂראל לא נענתה. וכמה תוֹצאוֹת שליליות בּארץ וּבגוֹלה הן פּרי החזיוֹן הזה.

אַל נעלים מעצמנוּ כּי בּמוּבן זה אנוּ עוֹמדים עתה בּמצב קשה למַדי. הציוֹנוּת המדינית בּמוּבנם האמיתי של קיבּוּץ גָלוּיוֹת, של עליה עממית וקוֹממיוּת מדינית, היא נשמת תנוּעתנוּ. זהוּ הגזע אשר בּוֹ עלוּ וצמחוּ כּל חלוֹמוֹתינוּ האנוֹשיים והסוֹציאליים, כּל המרץ המעמדי שלנוּ, כּל כּוֹח יצירתנוּ. אילמלא האמוּנה הציוֹנית הזאת לא היינוּ יכוֹלים ליצוֹר את הסוֹציאליזם היהוּדי שלנוּ, עם כּל העוֹשר הגנוּז בּוֹ. אתם מכּירים את הסוֹציאליזם היהוּדי בּגוֹלה. ולמרוֹת כּל מסירוּת־הנפש שבּוֹ, ולמרוֹת המזג החם של עמנוּ – מה דל תכנוֹ, מה רפוּיה מערכת שרשיו, מה כּפוּפה צמרתוֹ. והדבר אשר ציוה עלינוּ את חיינוּ ואת יצירתנוּ, את האיחוּד ואת קשיוּת־העוֹרף הגדוֹלה ואת ההתפּרצוּת לרוֹחב ולעוֹמק – זוֹהי אמוּנתנוּ הציוֹנית. בּין אם אנוּ קוֹראים בּשמה וּבין אם אנוּ מבליעים אוֹתה בּכמה שמוֹת, בּין אם אנוּ מדבּרים רתת על מצב המוֹני ישׂראל ועל חוּרבּנם ועל כּלימת חייהם וּבין אם אנוּ מדבּרים פּרוֹזה פּשוּטה ויבשה – הרי כּאב הפּיזוּר והשעבּוּד וּפּרזיטיוּת הקיוּם הוּא הפּוֹעל בּנוּ. והרגשה זאת לא תסתפּק בּכל הנצחוֹנוֹת הישוּביים, התרבּוּתיים והדיפּלוֹמטיים, לא תסתפּק בּשוּם דבר אם לא תרגיש שקיבּוּץ הגלוּיוֹת, החיאַת האוּמה לשבטיה וּבהמוֹניה הוֹלך וּמתגשם. ואם שנים עוֹברוֹת בּהתקדמוּת אִטית וּבנסיגוֹת אחוֹרנית – אי אפשר שלא תיפָּצע נשמתנוּ.

הציוֹנוּת נמצאת זה שנים אחדוֹת בּמצב של ריאקציה, המתבּטאת בּכל השטחים: בּשטח הישוּבי, בּשטח היחסים הסוֹציאליים, וקוֹדם כּל בּעייפוּת מן הציוֹנוּת, בּקוֹצר־רוּח וקוֹצר־כּוֹח להאמין בּחזוֹן הציוֹני ולפעוֹל מתוֹך אמוּנה זוֹ. ריאַקציה זו, המהווה את הרקע הכּללי של חיינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת, פּגעה גם בּנוּ. תנוּעתנוּ, שהוּטל עליה ללכת נגד הזרם, עוֹמדת בּפני הזרם, אוּלם לא תמיד היא עוֹצרת כּוֹח נגדוֹ, גם כּשיש לה ההכּרה הגמוּרה בּהכרח השׂחיה הנגדית. וּתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, לאחר שעבר עליה משבּר קשה, קשה בּמוּבן הנפשי אוּלי עוֹד יוֹתר מאשר בּמוּבן הגוּפני, עוֹמדת בּשעה זוֹ בּמצב של התכּווצוּת וּמיעוּט דמוּת. והיוֹת שאין אנוּ רוֹאים כּיוֹם בּציוֹנוּת כּוֹח ציוֹני־מדיני־דינַמי מחוּץ לפּוֹעל, היוֹת שאין לנוּ אמוּנה בּאלה העוֹשׂים להם קרנים מן הציוֹנוּת המדינית, והיוֹת שאנוּ מכּירים יפה יפה את כּל תפיסת־התבוּסה השוֹלטת כּיוֹם בּציוֹנוּת, את כּל אוֹתוֹ הרפיון האוֹמר נוֹאש עם כּל פּוּרענוּת ושׂם את יהָבוֹ בּכל פּרדס של בּעל־הוֹן – מקבּלת השאלה, אם מסוּגלת “אחדוּת־העבוֹדה” לנער מעל עצמה את עקת־הרוּח המשבּרית ואת עייפוּתוֹ וּלהרים מחָדש את דגל המלחמה בּעד ציוֹנוּת רבּתי, חשיבוּת יתירה. בּפתרוֹנה תלוּי גוֹרל הציוֹנוּת בּשנים הקרוֹבוֹת: המוּכנים אנוּ למלחמה שיטתית וּבלתי־נרתעת בּעד ציוֹנוּת עממית, עליה והתישבוּת רחבה, אוֹ שנפּוֹל גם אנוּ בּנוֹפלים ונתן את עצמנוּ להידחק אחוֹרנית, כּמוֹ שהתנוּעה הציוֹנית הוֹלכת ונדחפת?

העליה והירידה בּציוֹנוּת משתקפוֹת תמיד בּיחסים להתישבוּת הלאוּמית ולהוֹן הלאוּמי. “אחדוּת־העבוֹדה” ראתה מיוֹמה הראשוֹן את “יצירת ההוֹן הלאוּמי” כּמכשיר עיקרי בּהגשמת הציוֹנוּת. ההתישבוּת העוֹבדת, הקרנוֹת הלאוּמיוֹת, המשקים הקיבּוּציים לא היוּ לנוּ מעֵין נאוֹת־מדבּר חברתיוֹת, מקלטים לסיפּוּק מוּסרי ליחידי־סגוּלה, אלא מכשירים ותאים של המשק היהוּדי העממי בּארץ. עשׂר השנים הללוּ העמידוּ את ההשקפה הזאת בּמבחן. מאז לא עברה אפילוּ שנה אחת בּלי שיסתערוּ על מבצרנוּ זה להוֹרידוֹ. הסתערוּ על עבוֹדתנוּ המעשׂית, על משקינוּ, על תקציבי ההתישבוּת, ולא פּחוֹת מזה הסתערוּ עלינוּ מבּחינה אידיאוֹלוֹגית ורעיוֹנית: הָחֵל מ“פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל, המוּשבּעים ועוֹמדים מתוֹך “רבוֹלוּציוֹניוּתם” לכפּוֹר בּערכּוֹ הסוֹציאלי וּבכוֹח יצירתוֹ של ההוֹן הלאוּמי, ודרך כּל מיני אנשי־להג ממרַדפי “המלה האחרוֹנה” והמוֹדה האחרוֹנה בּקרב הפּוֹעלים, ועד אנשי המעמד הבּינוֹני ונוֹשׂאי־הכּלים והרצים לפני המרכּבה של הקפּיטל הפּרטי בּארץ. לאחר עשׂר השנים לא נסתיים, כּמוּבן, הויכּוּח, אוּלם הוּא ניתן לקצת סיכּוּמים. אם נשאל את עצמנוּ, הנתקיים חזוֹן ההוֹן הלאוּמי וההתישבוּת העוֹבדת כּאשר ראינוּם בּתכנית יסוּד “אחדוּת־העבוֹדה”, ההוּקמוּ “נכסי־ הבּרזל של הלאוֹם”, הנבנוּ בּהוֹן זה “מסילוֹת וּנמלים”, הנוֹצר הקרדיט הלאוּמי לבנין העבוֹדה החקלאית והתעשׂיה? ואמרנוּ: לא, תקווֹתינוּ לא נתקיימוּ. אבל אם נבדוֹק את כּל מה שנוֹצר בּארץ בּעשׂר השנים ונשאל מה היה בּתוֹך כּל זה ערכּוֹ וּמשקלוֹ של ההוֹן הלאוּמי, כּוֹחה של ההתישבוּת העוֹבדת – ניוָכח איזוֹ פּרוֹגנוֹזה נתאַמתה בּיוֹתר, אם זוֹ של הציוֹנוּת הבּעל־בּיתית וּ“פוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל אוֹ זוֹ של “אחדוּת־העבוֹדה”. חבל שמאַנשי הסטטיסטיקה והכּלכּלה שלנוּ לא נטל איש על עצמוֹ את הטוֹרח לסַכּם סיכּוּם מלא ודייקני את אשר הוּשקע והוּקם בּארץ בּשנים אלה ולמנוֹת ולשקוֹל את תפקידם וערכּם של הרכוּש הפּרטי והרכוּש הלאוּמי בּכל אלה. אוּלם שוּם סקירה כּוֹללת לא תוּכל לטשטש את היצירה המשקית הגדוֹלה של ההוֹן הלאוּמי, את הרכישוֹת הקרקעיוֹת הגדוֹלוֹת של הקרן הקימת, את המפעלים החצי־לאוּמיים שנוֹצרוּ בּכוֹח ההוֹן הלאוּמי; ואוּלי עוֹד יוֹתר מאשר בּכל אלה גנוּז הוֹן לאוּמי בּתוֹך קפלי ההתישבוּת הפּרטית. כּי אחד האסוֹנוֹת הגדוֹלים של ההוֹן הלאוּמי – עוֹד מימי הבּרוֹן וחוֹבבי־ציוֹן – הוּא שמקוֹרוֹתיו הם תמיד לאוּמיים, אבל פּירוֹתיו רק בּחלקם. לא נרחיק לכת ליצירוֹת קדוּמים, לזכרוֹן־יעקב וּלראש־פּינה. הנה בּנימינה נוֹצרה לעינינוּ בּהוֹן לאוּמי – הוֹן פּיק“א – אך מה שנוֹצר שם הנהוּ “פּרטי”, עד כּדי התכּחשוּת למטרוֹת הלאוּמיוֹת שלשמן נוֹצרה. דיזנגוֹף נוֹהג להציג את תל־אביב כּסמל “היזמה הפּרטית”, כּמוֹ ש”קהיליית־ציוֹן" היא – בּשעת גיאוּת ולא בּשעת מַשבּר! – “יזמה פּרטית”, כּמוֹ ש“יהוּדה” היא בּשביל ז’בּוֹטינסקי ודאי חברה פּרטית. אבל “בּפרטיוּת” זוֹ של ההוֹן יש יוֹתר אחיזת־עינים מאשר הוֹן פּרטי ממש. אנשי תל־אביב עוֹד יוֹאילוּ להזכּיר, כּי הקרן הקימת נתנה בּשעתה מלוה של רבע מיליוֹן פרנק ליסוּד תל־אביב, אבל ספק אם יזכּירוּ כּי הגימנַסיה, שמסביבה וּבזכוּתה נתקיימה תל־אביב בּראשיתה, נבנתה על אדמת הקרן הקימת וּבכסף ציבּוּרי, כּי שכוּנוֹת שלמוֹת, החל מנוֹרדיה, נבנוּ על אדמת הקרן הקימת וּבקרדיט לאוּמי, כּי כּבישים נסללוּ בּכספּי קרן־היסוֹד, כּי הבּנק האיפּוֹתיקאי נוֹסד בּהוֹן לאוּמי, וכי חברת החשמל, שמילאה תפקיד גדוֹל למַדי בּבנינה של העיר, נוֹסדה אף היא בּהוֹן לאוּמי. אנשי “היזמה הפּרטית” אינם אָצים להזכּיר נשכּחוֹת אלה וּלקיים את העוּבדה כּי הרכוּש הפּרטי בּארץ נוֹצר בּחלקוֹ מתוֹך קרנוֹת לאוּמיוֹת, בּצוּרה של אַשראי חוֹזר וּבלתי־חוֹזר, ושל הקצבוֹת בּלתי־חוֹזרוֹת, וּבחלקוֹ מתוֹך ניצוּל הסנטימנטים הלאוּמיים ליצירת נכסים פּרטיים, וּמה שרע מזה, ליצירת משׂרוֹת פּרטיוֹת וּספּקוּלַציה פּרטית, ניצוּל זה שאינוֹ פּוֹסק כּל הימים. וּבכן, אילוּ בּאנוּ לסַכּם את כּל אשר פּעל ההוֹן הלאוּמי בּארץ בּמשך עשׂר השנים – בּין שפּעל כּהלכה בּין שטעה – היינוּ מוֹצאים כּי אלה שהכריזוּ בּשעתוֹ על “יצירת הוֹן לאוּמי” צדקוּ מן הריאַליסטים אשר ליגלגוּ עליהם.

וכאן נשאל שוּב – מה יביאוּ לנוּ מבּחינה זוֹ עשׂר השנים הבּאוֹת? וּבמי הדבר תלוּי? מבּחינה אוֹבּיֶקטיבית אין שוּם הכרח בּצמצוּם האפקים של היצירה הלאוּמית. אדרבּא, כּל מה שנרכּש עד הנה: הרכוּש הקרקעי שבּידי הקרן הקימת, המשקים החקלאיים שבּידי קרן־היסוֹד, הנסיוֹן הישוּבי הרב שנצטבּר בּידינוּ, כּל זה פּוֹתח אשנבּים למרחב. בּזמן האחרוֹן נפתחוּ לפנינוּ גם סיכּוּיים ממשיים להלוָאה לאוּמית, סיכּוּיים אשר הוּצאוּ לפי שעה לבטלה, לא מפּני איזה הכרח אוֹבּיֶקטיבי, אלא מפּני הרקבוֹן הפּנימי האוֹכל בּשכבוֹת המנהלוֹת את ההסתדרוּת הציוֹנית. לכאוֹרה יכוֹלנוּ בּענין זה להיוֹת אוֹפּטימיים. אם בּשנוֹת הרס, פּוֹגרוֹמים, חוּרבּן בּגוֹלה וגם בּארץ, הלכוּ ונוֹצרוּ המכשירים להתישבוּת לאוּמית, אם לעוּמת הפּעוּלה העלוּבה של הקרן הקימת לפני המלחמה אנוּ עוֹמדים כּרגע בּרכוּש קרקעי גדוֹל וּבידיעה בּרוּרה מה דרוּש לנוּ, הרי רשאים אנוּ לקווֹת ליבוּל טוֹב. אוּלם, הנבטח בּזה? לא. יצירת הוֹן לאוּמי בּתנאים של עמנוּ, בּאין כּל כּוֹח אוֹבּליגַטוֹרי, תלוּיה כּוּלה בּרצוֹן העם, בּיחסי האהבה והנאמנוּת שלוֹ למכשירי גאוּלתוֹ. וּבנדוֹן זה אנוּ נמצאים כּיוֹם בּמדרגה נמוּכה, נדחפנוּ כּמה מעלוֹת אחוֹרנית. תזכּרוּ, איזוֹ מלחמה מתנהלת בּציוֹנוּת גוּפה נגד התישבוּת העוֹבדים, איזה זלזוּל וּביטוּל מטפּחים בּציוֹנוּת לגבּי הקרנוֹת הלאוּמיוֹת, כּיצד תוֹלים “בּשלבּים עליוֹנים” את התקווֹת בּמוֹנד אוֹ בּכניסת הוֹן בּין־לאוּמי, ותיוָכחוּ כּיצד שוֹקדים אצלנוּ על החרבת המקוֹרוֹת המפרנסים את היצירה הלאוּמית.

וגם כּאן יש להכּיר כּי תנוּעתנוּ אינה עוֹבדת על פּני שטח פּנוּי. ואין להתעלם מן הגוֹרמים החדשים המתגלים על פּני השטח. כּל זמן שההוֹן הפּרטי הבּא לארץ היה מצוּמצם, היתה שאלת ההוֹן הלאוּמי וכמוּתוֹ – שאלת הטֶמפּוֹ של הבּנין. כּל עוֹד לא נוֹספוּ גוֹרמים רציניים, שבּכּוֹחם לבנוֹת ארץ – אך לא בּשבילנוּ, לא בּשביל העוֹבד העברי ולא בּשביל העם העברי – כּל עוֹד היינוּ יחידים בּשדה הבּניה, היתה לפנינוּ שאלה של כּמוּת וּזמן, אבל לא שאלה של סיכּוּן העמדוֹת. אבל בּמידה שהתוֹצאוֹת הכּלכּליוֹת של הכּיבּוּש הבּריטי מתחילוֹת להיגָלוֹת, בּמידה שהשינוּיים בּמצב הפּוֹליטי־ העוֹלמי של הארץ מתחילים עוֹשׂים את פּעוּלתם, בּמידה שעבוֹדת ההוֹן הלאוּמי מקדמת את הארץ וּמַגבּירה את כּוֹחה המוֹשך לגבּי הוֹן לא לאוּמי וגם לא יהוּדי, בּמידה זוֹ מוּצגת בּכל חריפוּתה השאלה – היעלה בּידי הציוֹנוּת ליצוֹר גוֹרמים מכריעים העלוּלים לעמוֹד בּפני ההוֹן הפּרטי, להווֹת בּשעת הצוֹרך נייטרליזציה של ההוֹן הזה, וּמה שחשוּב מזה – להפנוֹת וּלכוון את פּעוּלתוֹ בּאפיקים העלוּלים לסייע להתישבוּת העממית? מבּחינה זוֹ נעשׂה תפקידוֹ של ההוֹן הלאוּמי בּשנים הבּאוֹת גדוֹל בּיוֹתר, עמוֹק וּמכריע בּהצלת הציוֹנוּת. אם יעלה בּידוֹ בּכוֹח העוּבדוֹת אשר יִיצוֹר, בּכוֹח נקוּדוֹת המשען אשר יקים, להניע את כּוֹחוֹת ההוֹן הפּרטי והבּין־לאוּמי לטוֹבת העליה העממית, לטוֹבת קליטת העבוֹדה העברית, ליצירת נכסים בּעלי ערך לאוּמי, להגבּרת כּוֹח העוֹבד העברי בּארץ, ישמש גם ההוֹן הזר גוֹרם בּוֹנה בּארץ. אוּלם אם ההוֹן הלאוּמי לא יעצור כּוֹח, והפך אז גם ההוֹן היהוּדי הפּרטי לרוֹעץ להתישבוּת העממית. היש לקווֹת לפעוּלה מאוּמצת ליצירת ההוֹן הלאוּמי מתוֹך האידיאוֹלוֹגיה השׂוֹררת כּיוֹם בּציוֹנוּת? ואַל נא נרחץ בּנקיוֹן כּפּינוּ. גם אנוּ חטאנוּ: לא המרצנוּ בּמידה הדרוּשה את יצירת הנכסים הלאוּמיים. נתנוּ להחמיץ הזדמנוּיוֹת. לא ריכּזנוּ את כּוֹחנוּ בּמידה הדרוּשה בּגאוּלת קרקע, בּיצירת עוּבדוֹת ישוּביוֹת, בּכיבּוּשים משקיים. ידעתי את הטעמים העוֹצרים, ולא בּמקרה אני משתמש לגבּי היצירה הישוּבית בּמוּנחים צבאיים. מעוֹלם לא ניתן לנוּ להקים את יצירתנוּ הישוּבית בּתנאים משקיים בּריאים. כּשם שלגבּי רכישת הקרקע בּארץ־ישׂראל יש לנוּ מחוּץ לחשבּוֹנוֹת כּסף גם כּמה חשבּוֹנוֹת אחרים, כּכה גם לגבּי היצירה הישוּבית. לא מתוך כּדאיוּת נוֹצר המפעל, אלא המפעל הכּוֹבש ייצוֹר בּהכרח את כּדאיוּתוֹ. והגוֹרל רצה שהמפעל הציוֹני, שהוּא בּיסוֹדוֹ מפעל כּיבּוּש, מפעל נַחשוֹני, יתנהל תמיד על ידי מִפקדה עליוֹנה החיה מחוּץ לחזית. כּכה היה בּימי הועד של חוֹבבי־ציוֹן, כּכה היה בּימי פּקידוּת הבּרוֹן וככה הוּא בּימי ההנהלה הציוֹנית. הצריכה להיוֹת התהוֹם הנפשית הזאת בּין צבא הכּוֹבשים של האוּמה וּבין המַצבּיאים, כּביכוֹל? אוּלם אם כּך הוּא, הרי אין דרך אחרת אלא שהמוּצבּאים (אם אפשר לוֹמר כּך), החיילים הפּשוּטים, ידחפוּ בּלי הרף את המפקדה הזאת, נעדרת רוּח הכּיבּוּש, ולא יתנוּ לה להידחף חזרה, ויכּירוּ תמיד שבּמצב זה כּל כּיבּוּּש חדש תלוּי בּהם, בּעמידתם וּבכשרוֹן התקפתם שלהם. בּכוֹח זה וּבהכּרה זוֹ נוֹצרה ההתישבוּת העוֹבדת בּגליל העליוֹן בּשנוֹת המלחמה, ההתישבוּת בּעמק בּימינוּ. וּמשנכנע הפּוֹעל מפּני אפס־היצירה של המצבּיאים, מפּני הקוֹנסוֹלידציה הכּוֹזבת והעקָרה, בּאוּ עלינוּ שנים ללא כּיבּוּש וגם ללא התבּצרוּת ישוּבית. וּמפּני זה נכנענוּ בּשנוֹת הגיאוּת ולא הקימוֹנוּ יצירוֹת של קיימא, וּמפּני זה הביא לנוּ המשבּר קרבּנוֹת גוּף ונפש וסיוּע ללא יצירה ישוּבית, וּמפּני זה היה כּיבּוּש העבוֹדה שלנוּ בּמוֹשבה בּשנים אלה עשיר בּמסירוּת וּבמאמצים ודל בּיצירת נכסים בּני־קיימא.

וּמלים אחדוֹת לשאלת הפּוֹעל בּסביבת ההוֹן הפּרטי. מתנגדינוּ עוֹשׂים לעצמם את הויכּוּח אתנוּ קל בּיוֹתר בּדבּרם עלינוּ “האוּטוֹפּיסטים” “המתעלמים מן המציאוּת המעמדית, וּמתארים להם את ארץ־ישׂראל כּ”אי" סוֹציאליסטי בּוֹדד“. תיאוּר זה נוֹח לדיסקוּסיה, אבל ההוֹלם הוּא את מציאוּתה של “אחדוּת־העבוֹדה”? אנחנוּ פּרשׂנוּ את יריעת הסוֹציאליזם למלוֹא היקפה, אוּלם מעוֹלם לא השלינוּ את נפשנוּ לאמוֹר כּי אנחנוּ הננוּ הכּוֹח היחידי הפּוֹעל בּקרב העם היהוּדי. ראינוּ את המציאוּת המעמדית בּעוֹלם וּבישׂראל. עוּבדה זוֹ בּלבד, ש”אחדוּת־העבוֹדה" איחדה, מן היוֹם הראשוֹן להיוָסדה, את הפּוֹעל העירוֹני עם הפּוֹעל החקלאי, והקימה את מוֹעצוֹת הפּוֹעלים העירוֹניות וניהלה את פּעוּלתן המקצוֹעית והמלחמתית – מוֹכיחה כּי “אחדוּת־העבוֹדה”, החוֹתרת ליצירת ישוּב עוֹבד, לא התעלמה אפילוּ לרגע אחד ממציאוּתוֹ של ההוֹן הפּרטי בּבנין הארץ. ואכן, מי שאינוֹ נוֹטה להסתכּל בּעוֹלם דרך שפוֹפרת המעבירה רק את הצבעים הרצוּיים לוֹ (כּמוֹ שמסתכּלים “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל וּבעלי־הבּתים “הפּשטנים” שלנוּ), יראה ויכּיר כּי התגַשמוּתה של הציוֹנוּת חלה בּתקוּפה ששני משטרים מתנגשים זה בּזה. והתנגשוּת זאת מתגלה בּתוֹך הציוֹנוּת גוּפה. אילוּ אפשר היה, נאמר, שהציוֹנוּת תתגשם לפני מאה שנה, כּי אז היה ודאי כּל חלוֹם סוֹציאליסטי מתנפּץ אל סלע המציאוּת הפּוֹליטית והכּלכּלית. אילוּ אפשר היה להניח, שתקוּפת הזעזוּעים הסוֹציאליים הגדוֹלים תעבוֹר על העם היהוּדי ותשאירוֹ בּחיים בּגלוּת, והציוֹנוּת היתה אחר כּך מתגַשמת בּתוֹך עוֹלם סוֹציאליסטי, היה ודאי המשטר הכּללי של העוֹלם מַתוה ממילא את אָפיוֹ הסוֹציאלי של הישוּב העברי בּארץ. אבל רצוֹנה של ההיסטוֹריה היה כּי נבנה את עצמנוּ בּתקוּפה היסטוֹרית זוֹ של מלחמת שני משטרים, וּמלחמה זוֹ הקיפה את כּל העוֹלם מסביבנוּ, בּמשק ובחברה וּבמדיניוּת, וּמלחמה זוֹ מתנהלת בּקרב העם היהוּדי. ואנחנוּ אין אנוּ מתעלמים מן המציאוּת ואין אנוּ משתעבּדים לה, אלא מכּירים בּה ולוֹחמים בּה. וּבהתנגשות זוֹ של שני הכּוֹחות המנוּגדים, הפּוֹעלים מסביבנוּ וּבקרבּנוּ, יעוּדנוּ להגבּיר את כּוֹח היצירה הסוֹציאליסטי וכל כּמה שנַגבּיר את כּוֹחנוּ, ונטיל על כּף המאזנים כּוֹח חלוּצי, ונאציל מרוּח העבוֹדה על האִרגוּן הלאוּמי והיצירה הלאוּמית – נקָרב את נצחוֹן הסוֹציאליזם, שהוּא נצחוֹן העם העוֹבד. וּבמוּבן זה נתקיימה הפּרוֹגנוֹזה שלנוּ. כּל מהלך הציוֹנוּת בּעשׂר השנים הללוּ, כּל המלחמה מסביב לישוּב העוֹבד, גילתה את היאָבקוּתם של שני הכּוֹחות הללו בּחיי האוּמה, ונסיוֹננוּ הוֹכיח לנוּ את אמיתוּת הפּסוּק: “והיה כּאשר ירים משה ידוֹ וגָבר ישׂראל”. תנוּפת־ידנוּ היוֹצרת, האיניציאַטיבה שלנוּ, הכּוֹח המחַדש שבּנוּ, העוּבדוֹת שיצרנוּ – הם כּיוונוּ את מהלך המאוֹרעוֹת. שגיאוֹתינוּ ורפיוֹנוֹתינוּ – עזרוּ לכּוֹח המתנגד. השאלה היא אם שוּב נרים את ידנוּ, אם שוּב נשׂים על כּף המאזנים של חיי הארץ את יצירתנוּ הישוּבית, אם שוּב נסתער וּבכל תוֹקף לכבּוֹש עמדוֹת־חיים חדשוֹת לפּוֹעל העברי בּארץ, אוֹ ניכּנע ונתן לדחוֹק את עצמנוּ לקרן־זוית של קיוּם מקצוֹעי עלוּב.

השאלוֹת ששאלתי, הן לגבי התפיסה והפּעוּלה הציוֹנית המדינית והן לגבּי ההוֹן הלאוּמי וההתישבוּת החלוּצית, אינן ניתנוֹת להיפּתר מתוֹך ניתוּח הכּוֹחוֹת האוֹבּיֶקטיביים בּלבד, אלא גם מתוֹך הכּרה ורצוֹן. בּתוֹרת “אחדוּת־העבוֹדה” לא טיפּלנוּ מעוֹלם להלכה בּשאלוֹת מקוֹמם וערכּם של ההכּרה והרצוֹן בּדינַמיקה החברתית. אוּלם כּל הוָיתה של “אחדוּת־העבוֹדה” אמרה אמוּנה בּכוֹח היצירה של האדם. וּלאחר נסיוֹן של עשׂר שנים, לא רק שלנוּ, כּי אם של כּל תנוּעת הפּוֹעלים מסביבנוּ בּתקוּפה הרת־עוֹלם, מוּתר, ואוּלי גם חוֹבה לוֹמר: גוֹרלה של תנוּעה תלוּי לא רק בּזה אם יש לה אידיאוֹלוֹגיה צוֹדקת, אם הפּרוֹגנוֹזה שהיא קוֹבעת לעתיד לבוֹא נכוֹנה אוֹ לאו. לא די בּזה. ראינו תנוּעוֹת שהיה בּהן הגיוֹן וחקר המציאוּת – וחסר להן רק דבר אחד: כּוֹח היצירה. וראינוּ תנוּעוֹת אשר שגוּ בּרוֹאה, אשר הלכוּ לאוֹר דעוֹת מוּטעוֹת. וּמי יפענח את מסתרי ההיסטוֹריה: דוקא אלה התנוּעוֹת הטבּיעוּ את חותמן על כּל תקוּפתנוּ. והנה אנוּ מתבּרכים בּלבּנוּ כּי אנוּ רוֹאים נכוֹחה את מצב עמנוּ, את מצב המוֹנינוּ, את מצב הפּוֹעל והארץ. אוּלם אילוּ היה לנוּ רק זה לא היינוּ מה שהננוּ, לא היינוּ יוֹצרים מה שיצרנוּ ולא היינוּ רשאים לראוֹת את עצמנוּ כּשליחיה הנאמנים של ההיסטוֹריה העברית. ורק משוּם שתנוּעת העבוֹדה בּארץ נתבּרכה בּאינסטינקטים עמוּקים, בּאמוּנה רבּה בּערך האדם וּבאַחריוּתוֹ, בּקשיוּת־עוֹרף, בּאי־נסיגה, אשר תל־חי היא הסמל שלה, אוּלי סמל התנוּעה כּוּלה, בּראיית האפשרוּיוֹת הגנוּזוֹת, הבּלתי־ אפשריוֹת לכאוֹרה אבל הכרחיוֹת – רק משוּם זה הגענוּ עד הלוֹם, וזכינוּ לשׂדד את המערכוֹת ולקרוֹע כּמה גזרי־דין של ההיסטוֹריה. ויסוֹדוֹת אלה עלינוּ להגבּיר וּלהנחיל לשנים הבּאוֹת, להכניסם לתוך חינוּך דוֹרוֹתינוּ הצעירים בּארץ וּבגוֹלה. בּכמה מוּשׂגים הקדמנוּ את התנוּעה הסוֹציאליסטית בּעוֹלם, לא חששנוּ ל“מה יאמרוּ”, לא חששנוּ לטענוֹת כּי המוּשׂגים שלנוּ הם “פּרוֹבינציאַליים”, “רוֹמַנטיים”, בּלתי־מדעיים. הרגשנוּ בּכוֹחנוּ וּבנאמנוּתנוּ לעצמנוּ, ואחר כּך התבּרר, שכּמה ממוּשׂגינוּ וּמקנינינוּ שכּבשנוּ לעצמנוּ אינם פּחוּתי־ערך בּשביל המחשבה הסוֹציאליסטית העוֹלה. וגם לקראת הימים הבּאים אין לנוּ לוַתר על מכשירי העבוֹדה והמחשבה שניגדנוּ לעצמנוּ, על קניני הרוּח שחצבנוּ לעצמנוּ מתוֹכנוּ, אלא להיאָחז בּהם וּלהמשיך את הקו. תעמוֹדנה נא השאלוֹת המוּצגוֹת כּאן לא רק על סדר יוֹמה של המוֹעצה, אלא על סדר יוֹמוֹ של כּל חבר בּ“אחדוּת־העבוֹדה”.