עם עצמנו

מאת

ברל כצנלסון

---

אחרי עשׂרים שנה (בּמוֹעצת "אחדוּת־העבוֹדה" לעניני המוֹשבה)

מאת

ברל כצנלסון

ז׳ בּשבט תרפּ"ט

ספק הוּא אם נכונה עשׂה הועד הפּוֹעל שהטיל את פּתיחת המוֹעצה לעניני הפּוֹעל בּמוֹשבה על אדם הבּא לא מן המערכה, מן השׂדה, אלא מחדרוֹ. ואם הכּוָנה היתה להציג את שאלת כּיבּוּש־העבוֹדה בּכל טרגיוּתה הציוֹנית – אוּלי צריך היה לבחוֹר לא בּאחד מ“זקני” התנוּעה, אלא דוקא בּאחד מהעוֹלים האחרוֹנים שלנוּ, שאוּלי הם ידעוּ להבּיע את כּל הרתת של האדם הנקלע בּבת אחת מאיגרָא רָמָא של החזוֹן הציוֹני לבירָא עמיקתָא של המציאוּת המוֹשבתית.

לא אקבּל איפוֹא עלי להציג את השאלה בּהיקפה המלא כּלפּי חוּץ. לא אל האִכּרים אני מדבּר כּאן, אלא אלינוּ, על “בּדק־הבּית” שלנוּ, על הציוּד הפּנימי הדרוּש לנוּ כּדי שנוּכל לחדש בּכּוֹח את המערכה החיצוֹנית.

מי שיבוֹא להשווֹת את מצב הפּוֹעל בּמוֹשבה כּיוֹם לעוּמת מה שהיה לפני עשׂרים שנה, ימצא – מבּלי להפחית את הסבל ואת המצוּקה ואת הצער של היוֹם – כּי הרכוּש אשר רכשנוּ בּמשך הזמן הזה הוּא עצוּם ורב. מי שרוֹצה לתאר לעצמוֹ את מצב הפּוֹעל העברי בּמוֹשבה בּראשית העליה השניה יפנה לאיזוֹ פּינה נידחת בּגליל העליוֹן או בּמַרַח – שם נשאר המצב בּעינוֹ. אוֹתה בּדידוּת איוּמה שבּה חי וכאב וחלה אז הפּוֹעל, האדם המיוֹתר שבּא לארץ ללא קראוּהוּ, המסתוֹבב כּאן ללא צוֹרך בּוֹ, ושוּם תפקיד בּחיי המשק אינוֹ דוֹרש אוֹתוֹ – בּדידוּת זוֹ חלפה גם בּמקוֹמוֹת הקשים בּיוֹתר שבּאֵזוֹר המַטעים. השינוּי שבּא בּחיי הפּוֹעל הוּא לָאו דוקא שינוּי בּתנאי עבוֹדתוֹ וקיוּמוֹ בּתוֹר פּרט, אלא שינוי יסודי שבא לפרט מתוך שינוי במצבו של הכלל. מאחורי הפּוֹעל הבּוֹדד, הרעב, הבּטל, עוֹמד כּוֹח – לא תמיד מוּרגש, אוּלם תמיד משפּיע, “לוֹחץ” וּמגין. כּּי זה הוּא שגאל את הפּוֹעל מבּדידוּתוֹ, מיתמוּתוֹ. הוּא שנתן לוֹ בּמקוֹם ה“הוֹטל” המפוּרסם בּלכלוּכוֹ את בּית־הפּוֹעלים, את ה“מחנה”, את ה“מוֹעצה” ואת ה“לשכּה”, וּבמקוֹם ההרגשה של עזוּב וּמוּשלך בּשעת מחלה – את קוּפּת־חוֹלים, גם אם אין לאֵל ידה לתת לפּוֹעל החוֹלה את כּל העזרה הנדרשת ואת החוֹבשת־החברה. כּל עצם כּיבּוּש זה של מקוֹם־עבוֹדה לששת אלפים פּוֹעלים לא יתוּאר בּלי הכּוֹח הציבּוּרי שבּתוֹך תנוּעה זוֹ ששמה “הסתדרוּת”.

והשאלה העוֹמדת לפנינוּ כּיוֹם היא כּפוּלה: הנתנה התנוּעה לפּוֹעל בּמוֹשבה את כּל מה שהיתה יכוֹלה וּצריכה לתת? והפּוֹעל בּמוֹשבה, התּא הראשוֹני שלנוּ בּארץ, התוֹפס הוּא בּתנוּעה את המקוֹם המגיע לוֹ?

על שתי השאלוֹת הללוּ יש להשיב בּגילוּי־לב: לא.

נזכּוֹר לרגע את הימים הרחוֹקים, כּשתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה לא היתה אלא בּת עשׂרוֹת אוֹ מאוֹת מעטוֹת; המוֹשבה היתה בּית־היוֹצר של התנוּעה. הפּוֹעל בּמוֹשבה היה הרוּח החיה של התנוּעה כּוּלה. מכּאן התחילה ונפוֹצה המלחמה על זכוּת העבוֹדה, מלחמה זוֹ אשר בּה וּמתוֹכה עוּצב הפּוֹעל בּארץ. כּּל הרעיוֹנוֹת העיקריים של תנוּעת הפּוֹעלים, מוּסר־העבוֹדה, עצמאוּת הפּוֹעל, השמירה וההגנה, היצירה המשקית העצמאית, ראשית ההסתדרוּת – עוּבּריהם של כּל אלה נתרקמוּ בּמוֹשבה. גם עתוֹנוּת הפּוֹעלים – יניקתה העיקרית מן המוֹשבה בּאה. הקוֹרספּוֹנדנציה הכּפרית היא שנתנה את עיקר החיוּת לעתוֹנוּת הפּוֹעלים של הימים ההם.

וּבמידה שהפּוֹעל בּמוֹשבה נתן לתנוּעה – גם קיבּל ממנה. הוּא ידע כּי לב התנוּעה הוּא, כּי אליו נשׂוּאוֹת העינים, כּי כּל נצחוֹן שלוֹ הוּא נצחוֹן התנוּעה כּולה, כּי מכּאן עתידוֹת להיכּבש כּל שאר העמדוּת, מכּאן יש לדבּר אל הקוֹנגרס, אל העם. הכּרה זוֹ היא שנתנה לפּוֹעל את הכּוֹח להמשיך בּמַפּלוֹתיו־נצחוֹנוֹתיו. כּי נצחוֹנוֹתיו של הפּוֹעל בּמוֹשבה מעוֹלם לא היו נצחוֹנוֹת שלמים, וגם בּמַפּלוֹתיו לא נעדר יסוֹד הנצחוֹן. וּמהם יחד נשתזרה שרשרת הנצחוֹן ההיסטוֹרי, הרחוֹקה עוֹד מסיוּמה.

ההליכה מן המוֹשבה אל יצירת משק־עבוֹדה עצמאי, נצחוֹן ממשי ראשוֹני זה של הפּוֹעל בּארץ, הליכה זוֹ ינקה לא רק מחיוּבה הגדוֹל, אלא גם מכּשלוֹן מאמציו בּתוֹך המוֹשבה. לעוּמת היאוּש מן העבוֹדה הנראית כּסיזיפית, שאין עמה גמוּל לא לפּרט ולא לכּלל, בּא האוֹפק המרהיב של יצירת ישוּב עוֹבד. מה פּלא כּי בּמידה שעלה, לאחר המלחמה, להפנות את הפּעוּלה הציוֹנית ליצירת הגוּש הרצוּף של משקי עוֹבדים וּלכיבּוּש חדש של עבוֹדה אצל הממשלה וּבבנין על ידי קוֹלקטיבים עצמאיים – נהרוּ כּל הכּוֹחוֹת לשם? הלא ההתישבוּת הראשוֹנה בּעמק בּלעה בּשעתה גם כּוֹחוֹת־עליה אשר טרם נתאַזרחוּ בּארץ. אילוּ היוּ בּשנים הראשוֹנוֹת שלאחר המלחמה נפתחים השערים לרוָחה, היתה ממילא פּוֹנה העליה בּחלקה למוֹשבה וכוֹבשת לה שם מקוֹם. אוּלם העליה הגדוֹלה לא בּאה, הכּיבּוּשים הרחבים, הממשיים וגם המדוּמים, משכוּ את הלבבוֹת, וחזית המוֹשבה הוּזנחה. וּכשלאחר זמן נישׂאוּ אליה העינים מחָדש (עם יצירת “מעבר”) היתה ההסתדרוּת כּוּלה “מטוּפּלת” בּטרדוֹת רבּוֹת וּבמפעלים קיימים, ולא ציידה את שליחיה כּראוּי, ולא הקדישה למוֹשבה את הכּוֹחוֹת האנוֹשיים והאמצעים הנדרשים.

וככה נתקיים בּעבוֹדת המוֹשבה פּסוּק מהוּפּך: אבן היתה לראש פינה – מאסוּ הבּוֹנים.

אני מציין זאת לא לשם צידוּק־הדין, כּי אם לשם הבנת העבר ותיקוּן המעוּות להבּא.

לא נבוֹא להטיל את האחריוּת על זוּלתנוּ כּי אם נכּיר בּשגיאת ההסתדרוּת, בּחטאת התנוּעה. בּחטא זה יש חלק גם לפּוֹעל המוֹשבה עצמוֹ. הוּא לא תבע מן התנוּעה את המגיע לוֹ. זהוּ חטא כּבד. מה חסר בּוֹ בּפוֹעל־המוֹשבה של היוֹם? סבוּר אני כּי בּאידיאַליוּת חלוּצית אינוֹ נוֹפל מקוֹדמיו, וּבכשרון עבוֹדה אוּלי גם עוֹלה עליהם. אוּלם חוֹששני כּי חסרה לוֹ ההכּרה העצמית (לא לערבּב עם רברבנוּת!), הכּרת תפקידוֹ בּמחנה העבוֹדה, הכּרת האפקים הספוּנים בּעבוֹדתוֹ בּמוֹשבה. וכאן קרה דבר מוּזר: הפּוֹעל בּמוֹשבה, לוּז השדרה של תנוּעתנוּ מתחילתה, היה ל“בּוֹנצֶ׳ה שוַייג”. הוּא שיצר ניב לתנוּעה – נאלם. התנוּעה כּוּלה המשיכה: המוֹשב, הקבוּצה, הקיבּוּץ, גם הפּוֹעל בּדרכים וּבבּנין – בּיטאוּ את עצמם. פּחוֹת ממי שהוּא בּיטא את עצמוֹ בּשנים אלוּ – הפּוֹעל החקלאי השׂכיר.

ושני החזיוֹנוֹת הללוּ: ההזנחה מצד ההסתדרוּת ואֵלם הפּוֹעל בּמוֹשבה גרמוּ לנוּ הפסדים קשים, אוּלי גם אבידוֹת שאינן חוֹזרוֹת. את האבידוֹת בּכּוֹחוֹת אנוֹשיים מי יִמנה. אוּלם גם אפשרוּיוֹת של התבּצרוּת ויצירת נכסי עזר הזנחנוּ.

דוּגמה אחת: בּשנים הראשוֹנוֹת לאחר המלחמה (וּבימים שלאחר מאוֹרעוֹת מאי) לא קשה היה לרכּוֹש קרקע וּמשקים בּקרבת המוֹשבוֹת וּבתוֹכן. אילוּ ראינוּ אז את הבּאוֹת, היינוּ יכוֹלים על ידי כּך לבצר עמדוּת ולגרוֹע הרבּה מן הסבל שבּא אחר כּך, כּשהפּוֹעל התחיל לנהוֹר למוֹשבה.

ואילמלא עמד הפּוֹעל בּמוֹשבה כּאילם בּמשך כּמה שנים, אילוּ ידעוּ, הוּא וההסתדרוּת, להבּיע את דרישוֹתיו לפי תפקידיו – לא היינוּ עוֹמדים עתה בּחוֹסר כּל רכוּש בּמוֹשבה, ואפשר כּל מצב ההסתדרוּת בּמוֹשבה היה כּיוֹם אחר.

גם בּתוֹך ההסתדרוּת החקלאית אין הפּוֹעל בּמוֹשבה – שהוּא כּמחצית חבריה – תוֹפס את המקוֹם המגיע לוֹ. לא נמצאה לוֹ דרך ההשפּעה הישרה, הקצרה והבּטוּחה על מהלך הענינים. ואם לפּרט גוֹרם הדבר סבל מיוֹתר, ואם כּל חלקת־אדמה קטנה שנרכּשה עלתה לנוּ בּמאמצים עצוּמים וּבמלחמה רבּה נגד דעוֹת קדוּמוֹת, אם בּכל צריף שהוּקם הוּשקעה עבוֹדת משׂא־וּמתן וטיפּוּל יוֹתר מערך הצריף עצמוֹ, ואם חוֹסר העזרה בּהשבּרה, בּאַשראי וּבתרבּוּת גרם לפּוֹעל בּמוֹשבה בּזבּוּז כּוֹחוֹת ועזיבה, הרי גם התנוּעה כּוּלה, נוֹסף על סבל הפּרט ואבידוֹתיו, נענשה קשה על הזנחה זוֹ: היא לא קיבּלה מאת הפּוֹעל בּמוֹשבה מה שהוּא היה עלוּל לתת לתנוּעה כּוּלה.

הפּוֹעל החקלאי היה והנהוּ הכּוֹח המקַדם את התנוּעה. מבּחינה זוֹ לא כּל חלקי־הציבּוּר שוים. תתבּוֹננוּ בּאגוּדוֹת מקצוֹעיוֹת שוֹנוֹת ותראוּ מה שוֹנה ערכּן מבּחינת הדינַמיקה הציבּוּרית. תנוּעתנוּ, שמטבעה אינה יכוֹלה להשלים עם עמידה והיא חייבת מבּריאתה לשקוֹד על יצירה וכיבּוּשים, נמצאת זה כּמה בּמצב של “שמירת הקיים”. כּוֹחוֹת רבּים מקדישים עתה אצלנוּ בּימים הקשים לחיזוּק החישוּקים שלא יתפּקקוּ. חלקים חשוּבים בּתנוּעתנוּ עמוּסים עתה טרדה ואחריוּת למַה שנוֹצר. ואם לבּם פּנוּי אין כּוֹחם פּנוּי לכיבּוּשים חדשים. אל יראוּ בּזה זלזוּל כּלשהוּ בּעבוֹדת חברינוּ בּמשקים וּבמוֹסדוֹת. אוּלם כּך הוּא: גם כּיבּוּש צבאי מחייב הקמת משמר; בּיצוּר משקי וחברתי לא כּל שכּן. היה מי שסבר, כּי כּזה הוּא מצבוֹ של החבר אך בּמוֹשב. אחר כּך צירפוּ לוֹ את הקבוּצה “הקטנה”. עכשיו אנוּ רוֹאים כּי גם המשק הקבוּצתי הגדוֹל עמוּס עוֹל קשה של טרדוֹת ואחריוֹת, ואין כּוֹחוֹ אתוֹ להעמיס על עצמוֹ בּמהרה כּיבּוּשים חדשים. היכן איפוֹא הפּלוּגה הכּוֹבשת והמחדשת בּמחנה העבוֹדה, אם לא הפּוֹעל בּמוֹשבה? ואם האנרגיה שלוֹ מתבּזבּזת, אם הכּרתוֹ העצמית לא בּגרה, אם הוּא לא נרתם בּיצירה משקית ותרבּוּתית – הרי שתנוּעתנוּ לא הפעילה כּראוּי את הכּוֹחוֹת הצעירים והתוֹססים בּיוֹתר שבּקרבּנוּ.

כּי מעשׂי־יצירה ניתנים להיעשׂוֹת על אף התנאים הקשים למדנו מן הפּוֹעלת.

מצבה של הפּוֹעלת ותנאי קיוּמה, בּעיר וּבמוֹשבה, בּשנים כּתיקוּנן (וּבשנוֹת המשבּר – לא כּל שכּן) ודאי עלוּלים היוּ להביא לידי יאוּש. אוּלם משנמצא בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלוֹת חוג קטן שראה לפניו דרך יצירה, הצליח להקים גם בּשנוֹת רעה אלוּ מפעלי עבוֹדה וּמשק, אשר מלבד תפקיד ההצלה שבּהם יצרוּ לנוּ נכסים משקיים וחינוּכיים בּני־קיימא. ואֶנרגיה זוֹ, שפּיעפּעה בּתנוּעת הפּוֹעלוֹת, היא שגררה מפעלים אחרי מפעלים, היא שהפעילה את מוֹסדוֹת ההסתדרוּת, ולזכוּתה יש לזקוֹף בּמידה מרוּבּה את התנוּעה “למען החלוּצוֹת” שבאמריקה. האין ללמוֹד מזה משהוּ?

טוֹב שנלמד, ולוּ גם בּשעה מאוּחרת. דוֹמה שבּאים לנוּ ימים של התנַערוּת והתאַזרוּת. יוּכּר נא הדבר קוֹדם כּל בּמוֹשבה, בּפעוּלתה של ההסתדרוּת וּבהרגשתוֹ העצמית של הפּוֹעל בּמוֹשבה.

את מרכּז הפעולה כּיוֹם בּמוֹשבה אני רוֹאה לא בּויכּוּח עם סמילנסקי ועם פַּסקַל, כּי אם בּקרקע. זהוּ תנאי ראשוֹן לשינוּי מצבוֹ של הפּוֹעל. מכּאן תבוֹא הקביעוּת, היציבוּת, העמדה הציבּוּרית והזכוּיוֹת המוּניציפּליוֹת.

וּבאלה נמצא את התוֹקף למלחמה על יצירת תנאי קיוּם אנוֹשיים לעוֹבד.

שנים רבּוֹת הוּזנח ענין הקרקע לפּוֹעלי המוֹשבות. מה שנַעשָׂה – נעשׂה בּקנה־מידה פּעוּט. ודוקא עתה, כּשגברה ההכּרה בּחיוּניוּת הדבר, ורחבוּ המוּשׂגים על היקפוֹ של הענין, אין האמצעים הדרוּשים לכך. אוּלם יהיה מה שיהיה מצב הקוּפּה, בּרוּר כּי המוֹשבה אינה יכוֹלה לחכּוֹת עוֹד. השטחים הפּנוּיים כּיוֹם הנם השטחים האחרוֹנים הבּאים בּחשבּוֹן בּשביל הפּוֹעל בּמוֹשבה. ועם הזנחתם – יוּשמט הקרקע מתחת להתבּצרוּתוֹ של הפּוֹעל בּתוֹך המוֹשבה. דעתי: מבּלעדי תנוּעה ציבּוּרית חיה ותַבענית מסביב לדרישה זוֹ לא ישתנה כּלוּם ולא יֵעָשׂה כּלוּם. נוֹכחנוּ מנסיוֹננוּ כּי בּלי מאמצים רציניים של “המעוּנינים” אין דבר־יצירה נעשׂה בּארץ. זכוּר ענין שכוּנוֹת־העוֹבדים. כּמה שנים החמַצנוּ, כּמה כּוֹחוֹת פּיזרנוּ, וּמה שוֹנה היה אוּלי מצב הפּוֹעל העירוֹני בּשנוֹת המשבּר אילמלא חסרוּ לשכוּנוֹת־העוֹבדים נוֹשׂאים ולוֹחמים נמרצים. קטנוּת־האמוּנה עלוּלה גם פּה להזיק כּמוֹ בּשכוּנוֹת־העוֹבדים. בּרצוֹן להקיף את המוֹשבוֹת הקיימוֹת חגוֹרה של קרקעוֹת־עוֹבדים איני רוֹאה, כּמוֹ שרוֹאים רבּים מזקני ציבּוּרנוּ, בּריחה מהחקלאוּת “האמיתית” והסתגלוּת לקוֹניוּנקטוּרה, אלא ניצוּל רציוֹנַלי של הקוֹניוּנקטוּרה, לשם יצירת עמדוּת עבוֹדה וּביצוּרן. הדרישה לקרקע לעוֹבדים בּאֶזוֹר המטעים צריכה להיעשׂוֹת בּשעה זוֹ לנקוּדת־המוֹקד של דרישוֹתינוּ. יקוּם הפּוֹעל השׂכיר בּמוֹשבה וידרוֹש את זכוּתוֹ בּציוֹנוּת.

וגם – את זכוּתוֹ בּהסתדרוּת. כּוֹחה של תנוּעתנוּ היה לא רק בּאידיאל הלאוּמי־הסוֹציאלי שלה, אלא גם בּיסוֹד העזרה ההדדית החי בּה. ההסתדרוּת לא היתה מתגבּשת למַה שהיא כּיוֹם אילמלא כּללה בּתוֹכה את הדאגה לחיי אדם, לחיי החבר. בּזה היה כּוֹח ההסתדרוּת החקלאית, קוּפּת־חוֹלים, “המַשבּיר” – מיוֹם היוָסדם. בּכל ארץ של אֶמיגרציה יש לעזרה הדדית ערך מיוּחד. ה“אַרבּייטר־רינג” בּאמריקה חזק יוֹתר מכּל מפלגה, כּי הוּא יצר לפּוֹעל “הירוֹק” את הסביבה של עזרת־חברים. הסתדרוּתנוּ יצרה בּראשיתה את משפּחת־העבוֹדה, ודוקא בּשנוֹת העליה הגדוֹלה עשׂתה בּזה מעט, לא העמיקה ולא הרחיבה את יסוֹדוֹת העזרה ההדדית בּתנוּעה. וּבמוֹשבה עוֹד פּחוֹת מאשר בּעיר. מוֹסדוֹת ההסתדרוּת עוֹבדים בּמוֹשבה בּמידה קצוּצה. הפּוֹעל עצמוֹ והציבּוּר החי בּמוֹשבה לא יצר בּה כּמעט שוּם מפעלים של קיימא. המטבּח, אם הוּא קיים, הנהוּ עלוּב כּשהיה לפני כּמה שנים. נסיוֹנוֹת של יצירה הסתדרוּתית אינם נעשׂים. האוּמנם נסיק מזה כּי ששת אלפי הפּוֹעלים בּמוֹשבוֹת הנם דלי־מַעשׂ, חסרי כּוֹח יצירה חברתית? לא. זה לא יתכן. אבל מחשבתם אינה נתוּנה לשיפּוּר חייהם.

הכרחי שיבוֹא בּזה שינוּי. וגם ההסתדרוּת צריכה להביא שינוּי בּחלוּקת כּוֹחוֹתיה ותקציביה. הפּעוּלה בּמוֹשבה צריכה שוּב להיוֹת לראש־פּינה.

---

מגיני תל־חי בּחייהם וּבמוֹתם

מאת

ברל כצנלסון

הקוֹמץ הקטן של האנשים אשר עמדוּ בּחייהם על משמר הצפוֹן, כּשהם בּוֹדדים ועזוּבים, קרוּעים וּבלוּיים, רעבים וקוֹפאים, זכוּ מידי ההיסטוֹריה העברית להיעטר לאחר מוֹתם בּזיו וזוֹהר של גיבּוֹרי־האוּמה. יש בּזה מאוֹת הזמן, ששמם לא נשכּח, שכּבוֹדם לא חוּלל, שלא הפכוּ בּעיני העם ל“בריוֹנים” וּל“סיקריקין”. יש בּזה מאוֹת הזמן, שלב הילד העברי הוֹמה לקראתם, שהלוֹרד היהוּדי־האנגלי מַציב להם מצבה, שהמדינאי הציוֹני, אשר לימד בּעצם ימי תל־חי, כּי “אם אנחנוּ בּעצמנוּ נרצה לעמוֹד וּלהגן על המקוֹמוֹת האלה, לא יצא מזה כּלוּם” – קוֹשר להם קשרים ונאחז בּשמם. יש בּזה מאוֹת הזמן, שאוֹתה פּינה בּוֹדדת, אשר שנים על שנים טרחוּ פּוֹעלים עברים להחיוֹתה משממתה לפני המאוֹרעוֹת וּלאחר המאוֹרעוֹת – ללא עזר וּללא הבנה בּחוּגינוּ “המדינאיים” – נַעשׂית עתה לתל־חיים אשר הדרך אליה הוֹמה מאדם רב.

אוּלם גם בּיוֹם חג אַל תטוּשטש ואַל תסוּרס האמת ההיסטוֹרית, ואַל יוּלבּשוּ אנשי תל־חי איצטלָה כּוֹזבת, שאינה הוֹלמת אוֹתם. אַל ישָכח כּי בּמערכה כּפוּלה עמדוּ ונפלוּ גיבּוֹרי תל־חי: לא רק בּמערכה עם שוֹדדים וּבוֹזזים מבּחוּץ, שעלוּ להשמיד את נאוֹת השלוֹם והעבוֹדה, כּי אם גם בּמערכה עם האדישוּת, הרפיוֹן, ההתנכּרוּת והפּחד מבּית, בּתוֹך הישוּב עצמוֹ וּבקרב מנהיגיו. אל תישָכח הבּדידוּת האיוּמה, בּה עמדוּ שם האנשים בּחייהם, וּמה היה היחס אליהם והעזרה מצד בּעלי היכוֹלת, בּעלי ההשפּעה וּבעלי ההבנה “המדינית הצרוּפה”. חוֹבה גם לזכּוֹר, ולא להשכּיח, מה היה קלַסתר־ פּניהם המוּסרי והחברתי של אנשי תל־חי: אנשי עבוֹדה, אנשי קבוּצה, אנשי מהפּכה וסוֹציאליזם. עוֹלמם הרוּחני היה דוקא “שַעַטנֵז” בּלשוֹנם של אחרים. בּלשוֹננוּ: מזיגה חיוּנית של אהבת העם והארץ עם עיקרי האמוּנה של מוּסר־ העבוֹדה והצדק הסוֹציאלי. ואוּלי מזיגה זוֹ, אשר הזינה את נפשם והניתנת לשמצה בּפי נביאי הלאוּמיוּת “הטהוֹרה”, היא שעשׂתה אוֹתם – ולא את אחרים – למקַדשי שֵם האוּמה בּשעת נסיוֹן, היא שעשׂתה אוֹתם לחלוּצי־ אמת, להוֹלכים לקראת העתיד, לסוֹללי־דרך של חיי עבוֹדה לאוּמה הנגאלת.

אדר ג׳ תרפּ"ט.

---

נס העליה השניה

מאת

ברל כצנלסון

בּכל יוֹבל, בּכל חג זכּרוֹן, גם אם הוּא זכּרוֹן של כּיבּוּש – יש עצב לבעל היוֹבל. יש הרגשה של עָבר, של חסד נעוּרים. וּבכל עבר יש לא רק נצחוֹנוֹת וכיבּוּשים. יש גם מפּלוֹת ואבידוֹת והרבּה צער. וּבמידה שהחג הוּא חגם של אנשים – אם אלה שבּאוּ לפני כ"ה שנה ואם אלה שבּאוּ לפני עשׂרים שנה וּפחוֹת, כּוּלם שוּתפים בּוֹ – הרי עלינוּ לזכּוֹר לא רק את הקו העוֹלה של הנצחוֹן, אלא את כּל הנַפתוּלים והיסוּרים והאבידוֹת שנפלוּ בּחלק כּל אחד ואחד מאִתנוּ. אוּלם לתנוּעה שלנוּ יש סגוּלה יקרה אחת. בּה, בּתנוּעה, לא חלה זִקנה. יש אבידוֹת, אוּלם הרקמה מתחדשת תמיד, והיא עוֹמדת כּיוֹם רעננה כּבראשיתה. ועל נס זה של העליה השניה אני רוֹצה לדבּר. ולא כּדי למַעט את דמוּתם של הקוֹדמים לנוּ ושל הבּאים אחרינוּ – אשר עוֹד הרבּה גבוּרה וּמסירוּת־נפש ידָרשוּ מהם – ולא משוּם צוֹרך של התאַמרוּת והתבּרכוּת, כּי אם לשם סימוּן קוים, מה היה הכרחי וּמה לא היה הכרחי למפעל התקוּמה.

קדמוּ לנוּ גיבּוֹרים גדוֹלים – בּיל"וּ, אנשי זכרוֹן־יעקב, ראשוֹן־לציוֹן, פּתח־תקוה, אנשי יסוּד־המעלה, אנשי ראש־פּינה – אשר אין לנוּ מבּחינת הגבוּרה האישית להשתווֹת אליהם. בּעליה השלישית בּא אלינוּ שפע של מרץ נעוּרים, שהביא לידי התנַערוּת עצוּמה, להרחבת האפקים, כּאשר לא ידענוּ אנחנוּ, אנשי העליה השניה. אוּלם תפקיד מיוּחד נפל בּגוֹרלה של העליה המרתקת את עליית הראשוֹנים עם האחרוֹנים.

כּשבּאוּ הראשוֹנים כּבר חיתה בּלבּם האידיאָה של מדינת היהוּדים, שהיתה ספוּנה בּדברי פּינסקר וליליֶנבּלוּם. מתוֹך נַחשוֹניוּת – בּאמוּנה שמחר־מחרתים יבוֹא כּל העם בּעקבוֹתיהם, מבּלי ראוֹת את דלוּתוֹ וחוֹסר כּוֹחוֹ של העם – התפּרצוּ וּבאוּ אנשי בּיל"וּ. אוּלם ההמשך לא בּא והמַעין הזך התיבּש טיפּין טיפּין, לפעמים גם נדלח ונעכּר, עד שנדמה היה כּי אין תקוה למַעין זה לפכּוֹת מחדש, אין תקוה כּי יבקעוּ סביבוֹ מעינוֹת חדשים, אשר יצטרפוּ ויהיוּ לנהר. לעוּמת זה – העליה השלישית מצאה לפניה מַבּוּע מפכּה בּחזקה, מצאה מפעל חי המעוֹרר אמוּנה, המשמש מוֹפת. כּאן היה בּטחוֹן בּהמשך, הבּטחוֹן שאחריהם יבוֹאוּ שוּב המוֹנים.

לא כּן העליה השניה. היא בּאה בּמזל מיוּחד, והטרגיוּת המלַוה אוֹתה היא שגיבּשה ועשׂתה אוֹתה לכוֹח בּאוּמה. כּי בּאיזה מצב בּאנוּ? ולא בּמצב של פּריחה כּל־שהיא בּארץ, לא כּלכּלית ולא תרבּוּתית. גם לא בּתוֹר פּריחה בּציוֹנוּת. התנוּעה הציוֹנית עמדה אוֹתה שעה על עֶברי פּי פּחת. החלוֹם של הרצל, אשר עם כּל פּרישׂת־הכּנף שהיתה בּוֹ, היה פּירוּשוֹ ויתוּר על כּל פּעוּלה ישוּבית, אי־אמוּנה כּי יש שׂכר לפעוּלה זוֹ – חלוֹם זה הגיע עד קיר אטוּם. הכּנפים קוּצצוּ, האוֹר דעך, יאוּש חדר ללבבוֹת. החלה נסיגה והתפּוֹררוּת של מחנוֹת שלמים אשר נזעקוּ אל דגל הציוֹנוּת. התקוּפה ההֶרצליסטית, אשר בּישׂרה קץ מהיר של הגלוּת, וּבאמצעים קלים – משׂא־ וּמתן דיפּלוֹמַטי של מנהיגים, מכירת שקלים, קיבּוּץ מעט כּסף – תקוּפה זוֹ לא מצאה את דרך ההגשמה. יחד עם האכזבה בּאוּ לתנוּעה ימי רזוֹן ודלדוּל, כּי התנוּעה לא ידעה לדרוֹש מעשׂים רציניים, לא ידעה להתווֹת את דרך הפּעוּלה שתביא לידי הגאוּלה. אוּלם בּינתים הכּתה התנוּעה הזאת גלים ועוֹררה בּקרב ההמוֹנים את צמאוֹן הגאוּלה – ועתה עמדוּ אלה נבוּכים, כּשסביבם ניצנצוּ אוֹרוֹת אשר רמזוּ גאוּלה ליהוּדי ולאדם, הבטיחוּ תוֹכן לחיי הפּרט. התנוּעה הציוֹנית על כּל גדוֹליה, על כּל מאוֹר היהדוּת שבּה, לא ידעה להבטיח זאת. גם אחד־העם לא ידע לגלוֹת את הכּוֹחוֹת הרצוֹניים שבּציוֹנוּת ולעשׂוֹתה אידיאל תוֹבע, מחַייב, מטיל מצווֹת קשוֹת מאד. וּבשעה שכּל תקוה רחבה בּציוֹנוּת פּסה, נגוֹזה, בּשעה שהנוֹער העברי כּוּלוֹ התחיל נסוֹג מן המחנה, בּשעה שכּל היסוֹדוֹת של רעיוֹן הציוֹנוּת האוֹרגנית – חיבּת הארץ, תחיית הלשוֹן, עבוֹדת האדמה – התחילוּ מתבּטלים, בּאוֹתוֹ רגע נמצא בּאיזה נס שׂריד קטן בּמחנה, שׂריד קטן וחלש, שעמד בּעצמוֹ על עברי פּי תהוֹם, והקוֹמץ הזה מצא בּקרבּוֹ עוֹז משוּנה – לא אמוּנה וּבטחוֹן, אלא עוֹז שנבע מן המחשבה שאוּלי אנחנוּ האחרוֹנים, ואם גזירת ההיסטוֹריה היא שאין לנוּ עתיד וּתקוּמה, נהיה נא האחרוֹנים, אוּלם את המערכה אַל נעזוֹב. האבוּקה שהדליק יוֹסף חיים בּרנר – לכאוֹרה, נוֹשׂא הכּפירה הלאוּמית – על גדוֹת התמזה בּקריאתוֹ: “אחרוֹנים נהיה על החוֹמה!” – עשׂתה את שליחוּתה. קמה התעוֹררוּת של תיעוּב – לתעב את העזוּבה הארץ־ישׂראלית, לתעב את רפיוֹן הרצוֹן בּתנוּעה הציוֹנית. קם מרד – לא נגד שעבּוּד מלכוּיוֹת, לא נגד עריצוּת בּית רומַנוֹב, גם לא נגד סדרי החברה בּכללם – אלא מרד בּתנוּעה שבּה נוֹלד הדוֹר הזה, בּתנוּעה הציוֹנית, בּאינטליגנציה היהוּדית, בּספרוּת העברית – מרד מקיף ועצוּם בּכל שטחי החיים.

ידידי הפּוֹעל

היתה אולי רק תקוה אחת שניצנצה לאנשים האלה – התקוה כּי כּאן בּארץ הכּל כּשוּרה, ואין להם אלא לבוֹא ולהמשיך. אפשר שבנסוֹע ראשוֹני העליה השניה לארץ חיממה אוֹתם התקוה שהם ימצאוּ כּאן אידיליה של אִכּר עברי בארץ־ישראל. אולם כּוּלנו יודֹעים מה מצאה העליה השניה בארץ – איזה משטר ואיזה יחסי חברה. וכּאן חוֹבה עלינוּ לזכּוֹר אוֹתם האנשים הבּוֹדדים מהעליוֹת הקוֹדמוֹת אשר הבינוּ לנוּ וּבאוּ לנוּ לעזר. כשם שתזכּוֹר תנוּעתנוּ את גיבּוֹריה כּן תזכּוֹר את ידידיה, אשר סמל להם – יהוֹשע בּרזלי המנוֹח. זכוּר לנוּ לטוֹבה האדם הצנוּע, שלא היה עסקן והוֹגה־דעוֹת, אבל היה הראשוֹן שפּתח לפני הפּוֹעל העברי את הדרך לעבוֹדה במוֹשבה – יעקב קרוֹל. זכוּר לטוֹבה הבּילוּ“יי חיים חיסין, בא־כּוֹח “חוֹבבי ציוֹן” בּארץ בּאוֹתם הימים. זכוּר לטוֹבה האיש שהיה פּקיד אצל הבּרוֹן, אוּלם בּקרבּוֹ חיתה נשמת חלוּץ – חיים קַלוָריסקי. זכוּר הרוֹפא הראשוֹן שנענה לסבל הפּוֹעל וּבא לעזרתוֹ בּמסירוּת־נפש – ד”ר הלל יפה. זכוּר ד"ר מלכּין, האדם היקר, אשר גם הוּא היה מהראשוֹנים שהוֹשיטוּ יד עזרה לפּוֹעל. זכוּר שמוֹ של הראשוֹן בּפקידוּת של יק"א אשר הכניס את הפּוֹעל והפּוֹעלת העברים לעבוֹדה ולשמירה, האַגרוֹנוֹם אליהוּ קרַאוּזה, שהיה אז מנהל חַוַת סֶג’רה. וזכוּר לכוּלנוּ האדם שהתהלך גם אז בּינינוּ כּאגדה, ועוֹד יהיה לנוּ לאגדה בּעתיד – יהוֹשע חַנקין, גוֹאל העמק והאח הגדוֹל של הפּוֹעל בּארץ. ואין גם לשכּוֹח שבכל השטח של נכר שבעסקנוּת הציוֹנית, בּתוֹך אי־ההבנה להוֹפעת העליה השניה אשר שׂררה בּין הדוֹגלים בּירוּשתוֹ של הרצל, כּווֹלפסוֹן וחבריו – האיש אשר עם כּל המרחק בּגיל וּבמוּשגים הבין לפי דרכּוֹ את ערך הפּוֹעל והחלוּץ בּארץ היה מנחם אוּסישקין.

נדמה שבְזה נגמרת הרשימה היפה והצנוּעה של עוֹזרי הפּוֹעל. לגבּי כּל שאר חוּגי הישוּב היינוּ… – לא עת להשתמש במלים חריפוֹת – אוֹרחים לא־קרוּאים. איש לא קרא לנוּ וּלאיש לא היינוּ דרוּשים. בּידינוּ לא היה צוֹרך וּבשכלנוּ – לא כּל שכּן. רק אחר כּך, כּשהיוּ לנוּ כּבר כּמה כּיבּוּשים בארץ, נגלה בּעסקנוּת הציוֹנית האיש היחיד בּמינוֹ, איש שהוּא – אני אוֹמר זאת בּמלוֹא הכּרתי – חַד בְּדָרָא, אשר הבין לכל עמקוֹ את הערך ההיסטוֹרי של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ – ארתוּר רוּפּין.

במצב זה של יתמוּת איוּמה בּתוֹך היהדוּת, יהדוּת זוֹ שאחרי קישינוֹב והוֹמל ו־1905, עם כּל התגבּרוּת הכּאב הלאוּמי, היתה לגמרי אוֹבדת־דרך, אוֹ ראתה את הדרך רק בּהסתלקוּת מהחלוֹם הציוֹני; בּמצב זה של יתמוּת בּין חברים למפלגה וּלרעיוֹן; בּמצב של יתמוּת ונכר בּתוֹך הישוב בארץ – הוּטל על העליה השניה להמשיך את דרכּה, לא תמיד מתוֹך אמוּנה וּרוָחה. אלא לעתים קרוֹבוֹת מתוֹך יאוּש שאין לאחריו כּלוּם; לא מהכּרת היוֹפי שבּאמוּנה, כּי אם מתוֹך הרגשת הכּיעוּר שבּבגידה, בּחוּלשה וּברפיוֹן; מתוֹך הכרח נפשי להתגבּר ולא לעזוֹב את המערכה.

ערכים חדשים בציוֹנוּת, בּישוּב וּבספרוּת

חלילה לנוּ להשלוֹת את עצמנוּ. אַל נתאר את העליה השניה בּשלל צבעים כּוֹזבים. אַל נראה כּל אחד בּה כּגיבּוֹר. הננו כּאן היוֹם כּשם שהיינוּ בּעלוֹתנוּ מהגוֹלה – אוּדים מוּצלים מאש. היתה בנוּ סֶלֶקציה בּלתי־פּוֹסקת והיה מרי חיים בּלתי־פּוֹסק, הכרח בּלתי־פּוֹסק בּמאמצים. הדברים האלה הם שגיבּשוּ אוֹתנוּ והעמידוּנוּ חוּליה בּשרשרת בּין בּיל"ו והעליה האחרוֹנה. ואם נעשׂה לא את חשבּוֹנוֹ של כּל אחד, בּמה זכה ומה הפסיד, אפשר שבּתוֹר אישים ידענוּ כּאן את האוֹשר הגדוֹל בּיוֹתר של נעוּרים, כּי לא הכּיבּושים, אלא גם היסוּרים הרנינוּ אוֹתנוּ, היוּ לנוּ כּמשחק – אם נעשׂה את חשבּוֹן התקוּפה, נשתוֹמם: איזוֹ אפשרוּיוֹת עוֹדן ספוּנוֹת בּארץ־ישראל, אם מעטים וחלשים כּמוֹנוּ יכלוּ ליצוֹר כּל זאת. נשתוֹמם על הרכוּש הכּלכּלי והחברתי, התרבּוּתי והאישי־מוּסרי שהוֹרישה העליה לּבאים אחריה. נשתוֹמם על האוֹשר הגדוֹל שנפל בּגוֹרל הדוֹר הזה.

זכה הדוֹר הזה לחַדש ערכים חשוּבים לתנוּעה הציוֹנית ולעם כּוּלוֹ, גם לספרוּת העברית ולישוּב הארץ־ישׂראלי. ואוּלי ערכּם של החידוּשים האלה הוּא שאוֹרם יגיע מעבר לגבוּלוֹת שבּהם אנוּ עוֹמדים. אם נַשוה עכשיו את תוֹכן הציֹונּות כּפי שהיתה לפנינוּ עם תוֹכן הציוֹנוּת עכשיו, נראה שהתנוּעה הציוֹנית כּוּלה נתעשרה, נתרכּבה, ספגה ערכים לאוּמיים ואנוֹשיים רחבים. כּי מה שלא היה תוֹכן חזוֹנם של הֶס ושל הרצל מבּחינה היסטוֹרית, הרי עצם תכנה של הציוֹנוּת בּתוֹך העם הצטמצם בּמוּשׂגים אלמנטריים אחדים – ארץ, מדינה, שׂפה. התוֹכן המוּסרי הכּלוּל בּשם “העבוֹדה”, אשר הנחילה לציוֹנוּת העליה השניה, מוּשׂג העבוֹדה עם פּירוּשוֹ המשקי והחברתי – לא רק ששינה את פּני המציאוּת של ארץ־ישׂראל העברית אלא את פּני הנוֹער בּגוֹלה, ואין לנוּ ראָיה טוֹבה מזוֹ שבּרעיוֹן העבוֹדה מוּכרחה לדגוֹל גם תנוּעת נוֹער הצוֹררת לפּוֹעל. גם חוֹבבי ציוֹן שכּתבוּ לנוּ: “היכָּבד ושב בּביתך”, היוּ מוּכרחים ללמוֹד – לא בּכוֹח דיבּוּרנוּ אלא בּכוחֹ העוּבדוֹת שיצרנוּ – את ערך העבוֹדה בּגאוּלת העם.

וגם לישוּב הארץ־ישׂראלי נתַנוּ דבר מה. יצרנוּ תאים למדינה היהוּדית הבּאה והכנסנוּ דם חי לא רק לתנוּעה אלא גם לחיים הכּלכּליים בארץ. מי שזוֹכר את מצב המוֹשבוֹת מלפני כ"ה שנים יוֹדע מה ערטילאי היה קיוּמן, מה דל היה שטחן המשקי. אם יצא ויראה עכשיו את משק הרפת שיצרה ההתישבוּת העוֹבדת, את ענף הירקוֹת, את גידוּל העוֹפוֹת, ענפי המטעים הצעירים, את מפעל “תנוּבה”; אם יראה את הסכוּמים הגדוֹלים שפּוֹדים משקינוּ בּעד כּרוּבית ועגבניוֹת – הוּא יוּכרח להוֹדוֹת, כּי תנוּעה אשר “שמֶנדריקית” קראוּ לה יצרה לא רק נכסים פּוֹליטיים וּמוּסריים, אלא גם נכסים משקיים, שערכּם כּבּיר לא רק לציוֹנוּת, אלא למשק הארץ.

וּמבּחינה חברתית זכתה תנוּעתנוּ לעקוֹר משוֹרש כּמה מוּשׂגים רקוּבים – מלה שגוּרה בּאוֹתם הימים – תמיכה וּשנוֹררוּת, ניצוּל וּפַּרַזיטיוּת. בּעצם הדרישה שהרימוֹנוּ – “וחי אָחיך עמך” – היה צפוּן תוֹכן סוֹציאלי עצוּם. מזה הסתעפה ההתישבוּת העוֹבדת לכל צוּרוֹתיה, דמוֹקרטיה משקית, קבוּצה, מוֹשב וקיבּוּץ, שויוֹן הגבר והאשה, חינוּך הילד על העבוֹדה. ואם נפנה לחיים המדיניים, שוּב נראה שאוֹתם החלוֹמוֹת שבּתקוּפה קוֹדמת רק בּוֹדדים ונוֹעזים כּמיכאל הלפּרין חלמוּ עליהם – החלוּ להיוָצר בּימי העליה השניה. ממפעל ההגנה והשמירה ועד ההתנדבוּת לגדוּד – היוּ אלה בּיטוּיים שלמים ונמרצים של המדיניוּת העברית בּארץ־ישׂראל. וּבשׂדה הלשוֹן והתרבּוּת – לעוֹלם נזכּוֹר את כּל אלה שלחמוּ וּפעלוּ בּשׂדה זה, אוּלם הזכוּת להוֹציא את הלשוֹן מבּית־הספר וּממשפּחת המשכּיל לשוּק, לרחוֹב ולמשק, נפלה בּחלקה של העליה השניה. מתוֹך חוּשים עמוּקים ידעה העליה השניה, שלא היתה מוּרכּבת דוקא ממשכּילים, להידבק מהרגע הראשוֹן בּלשוֹן העברית ולעשׂוֹתה ללשוֹן חיה.

גם בּספרוּת העבוֹדה רשמה דבר־מה העליה השניה. לספרוּת העברית כּוּלה בּתקּופה האחרוֹנה יש זכוּת גדוֹלה בּטיפּוּח הקוֹממיוּת העברית. מאברהם מאפּו עד פייאֶרבּרג, ממיכ“ל ועד זאב יעבּץ, מרנ”ק ועד “המעוֹרר” – כּל אלה יצרוּ תאי רגש ורצוֹן שמצאוּ את תיקוּנם בּעליה השניה. ואם ידע בּרדיצ’בסקי, ללא קהל, בּלי תקוה שמישהוּ יקשיב לדבריו, בּלי כּל כּשרוֹן של הכרזה – לגלוֹת את רפיוֹן הציוֹנוּת, הנה בּאה העליה השניה להביא פּתרוֹן לחלוֹמוֹ. אוּלם דוקא שעה זוֹ של העליה השניה היתה שעה איוּמה לספרוּתנוּ בּמזרח אירוֹפה – כּשעה שהיתה לספרוּת העברית בּגרמניה עם גמר תקוּפת ההשׂכּלה. היתה זוֹ שעה של הפסד כּל הכּוֹחוֹת הציבּוּריים, של בּריחה המוֹנית מן המערכה. בּאוֹתה שעה בּאוּ אנשי העליה השניה ויצרוּ – אם לא את הספרוּת, הרי את הבּסיס שעליו תיבּנה הספרוּת העתידה – את הקוֹרא העברי.

מלבד כּל הערכים הממשיים האלה – נתנה העליה השניה את עצמה: את הטיפּוּס האנוֹשי שבּה. ערכּם של הבּיל"וּיים הוּא לא רק בּיצירת גדרה, כּי אם בּאגדה שיצרוּ בּעם, האגדה שבּה החיינוּ את נפשנוּ בּרעב וּבצמא. כּן גם העליה השניה. אוֹתה הדמוּת של קשיוּת עוֹרף אשר אינה יוֹדעת איך עוֹזבים את המערכה – זאת נתנה העליה השניה.

בּבוֹאנוּ עתה לסכּם את מפעל חיינוּ, הרי כּל כּך מוּבנה לי הבּרכה שבּירכה את עצמה החברה חיוּתה¹: שלא נדע מלחמת אבוֹת וּבנים. ולא על חשבּוֹן הבּנים צריך להבין זאת – שלא יהיוּ מחדשים וּמוֹרדים – אלא על חשבּוֹננוּ אנוּ. ראינוּ פּרוֹצסים של התעייפוּת והזדקנוּת בּתנוּעוֹת בּחוץ־לארץ וגם אצלנוּ. והנה עכשיו, עליה זוֹ העוֹמדת עכשיו בּשנוֹת עמידה, צריכה לחייב את עצמה בּחוֹבוֹת קשוֹת, להזדיין בּמניעים חזקים מאד; עליה לדעת שאין היא רשאית להזדקן, כּי עוֹדנה עוֹמדת מבּחינת היקף המפעל – בּראשיתוֹ. בּעזרת כּל המכשירים הכּבּירים שיצרנוּ – “חברת העוֹבדים”, “ניר”, “המשבּיר”, ועדת התרבּוּת ועוֹד – תדע נא העליה השניה להידבק מחָדש בּכל המצווֹת החדשוֹת העתידוֹת עוֹד לצמוֹח בּימינוּ. וּנברך גם את העליה החדשה העוֹמדת לבוֹא לארץ, זוֹ אשר בּה לבדה הערוּבּה שמפעלנוּ לא יכזיב – כּי הניגוּדים הטרגיים שהיוּ בּינינוּ לבין קוֹדמינוּ יפסחוּ עלינוּ הפּעם, וכי נהיה כּוּלנוּ לשוֹן אחת וּמפעל אחד.

ניסן תרפּ"ט.

---

פּתיחה ל"ילקוּט אחדוּת־העבוֹדה", כּרך א׳

מאת

ברל כצנלסון

המעדר והמכתב, המחרשה והעתוֹן ניתנוּ כּרוּכים יחד בּתנוּעת העבוֹדה העברית בּארץ־ישׂראל. מאמצי הגוּף וּמאמצי הנפש, העבוֹדה וההגנה והמחשבה והבּיטוּי – מילאוּ זה אחרי זה וסייעוּ זה לזה. וככה עלה וצמח הענף הצעיר בּיוֹתר בּגזע עתיק־היוֹמין של הספרוּת העברית: ספרוּת־העבוֹדה הארץ־ישׂראלית.

בּאהבת־נפש וּבמסירוּת־אמת טוּפּחה ספרוּת זוֹ בּידי המשפּחה הקטנה של יוֹצריה וקוֹראיה, וּרצוֹן־הגאוּלה הנאמן שפּעם בּה וחיי־הנפש הדרוּכים ששוּקעוּ בּתוֹכה הם שעמדוּ לה, כּי תקים ותזין וּתגַדל דוֹרוֹת של חלוּצים־ בּוֹנים, תאַמץ ידיהם לעבוֹדה וּלמלחמה ותהיה להם מַעין־תנחוּמוֹת ומעוֹז בּצר.

לא מתוֹך רוָחה גָדלה ספרוּת־הפּוֹעלים בּארץ. דוֹמה, לאנשי תנוּעת העבוֹדה אצלנוּ לא ניתנה מעוֹלם האפשרוּת – זוֹ המצוּיה בּתנוּעוֹת אחרוֹת, ואפילוּ בּתנוּעוֹת־פּוֹעלים, – לעבוֹדה עיוּנית שיטתית, מתוֹך פּנאי והרחבת־ הדעת. רוֹב הדברים נכתבוּ בּסערת־מלחמוֹת, בּעצם מאוֹרעוֹת, בּשעוֹת כּאב. נכתבוּ בּלחץ השעה הדוֹחקת, למטרוֹת מעשׂיוֹת, בּבקשת המוֹצא. וּכלוּם נכתב כּל מה שהיה ראוּי שיכּתב, ושהיה אפשר שיכּתב? חיינוּ הציבּוּריים, בּמַעמדיהם העמוּקים בּיוֹתר, היוּ על פּי רוֹב חיים שבּלב וחיים שבּעל־פּה. בּהעלָאַת הדברים על הכּתב שלטה בּמידה מרוּבּה יד המקרה, יד המסיבּוֹת החיצוֹניוֹת. כּמה שנים לא היוּ מקפּידים אצלנוּ להשאיר זכר בּכתב לדברי ועידוֹת, מוֹעצוֹת, הרצאוֹת, פּגישוֹת־חברים רבּוֹת־ענין. וכמה דברים שהיה להם בּשעתם ערך מַצעיד אוֹ תוֹחם תחוּמים, בּחיי ציבּוּרנוּ – לא בּאוּ לידי רישוּם כּל־שהוּא בּדפוּס, אוֹ שרישוּמם היה קלוּש בּיוֹתר לעוּמת הרכוּש הנפשי שהוּשקע בּהם. האנשים חיוּ את חִיוּת המעשׂה והרגע בּמלוֹאם, עד שאפשר לא חשוּ כּל צוֹרך לדאוֹג להאריך את זכרם ואת פּעוּלתם על ידי העלאה על הכּתב.

וּמה שהוֹעלה על הכּתב הריהוּ – מלבד שתים־שלוֹש פּסגוֹת, שזכוּ לאחר שנים לכינוּס – מפוּזר וּמפוֹרד על פּני כּל האַכסניוֹת שיצרה ספרוּת־העבוֹדה לעצמה, מבּלי שהדברים יגָלוּ בּצירוּפם, בּמלוֹא קוֹמתם, וכל הדוֹרש להם אין לוֹ אלא להעמיק חקר בּעזוּבה בּיבּליוֹגרפית, לחפּשׂ וּלחטט בּעלים בּלים וּבכרכים בּלתי־מצוּיים. האם לא הגיעה השעה – לאחר כ"ה שנים של זריעה ושל פּיזוּר – ללַקט, לאַלם אלוּמוֹת, להָבֵר וּלכנס נפוֹצוֹת?

“ילקוּט אחדוּת־העבוֹדה”, אשר הכּרך הראשוֹן ממנוּ ניתן בּזה, הנהוּ ראשית־נסיוֹן של פּעוּלת כּינוּס וסידוּר בּשטח חלקי: הפּוּבּליציסטיקה הציוֹנית־הסוֹציאליסטית בּתקוּפת עשׂר שנים הָחֵל מעת היוָסד “אחדוּת־העבוֹדה”.

הערוֹת אחדוֹת על שיטת־הסידוּר הנקוּטה בּילקוּט:

כּרכי הילקוּט סדוּרים לא בּתבנית קָבצי־כּתבים של פּוּבּליציסטים יחידים, אשר תעוּדתם לכנס את נחלתוֹ האישית של הסוֹפר וּלהבליט את דמוּתוֹ הספרוּתית. הילקוּט הנהוּ קוֹבץ כּתבים של התנוּעה. כּרכיו נוֹעדוּ לצרף קו לקו את דמוּתה הקוֹלקטיבית של התנוּעה, כּפי שנחצבה מסלע ההוָיה הפּוֹעלית בּארץ ועוּצבה בּדברי חברים אשר מילאוּ זה אחרי זה, וּבמאמצים הדדיים יצרוּ את “השיטה המקוּבּצת”, שעדיין לא נחתמה, אלא הוֹלכת וּמכּה שרשים ועוֹשׂה ענפים וּפירוֹת.

בּעריכת הדברים המכוּנסים לילקוּט נהג המסַדר לא מנהג־כרֶסטוֹמַטיה, המצוֹרפת מ“חתיכוֹת” וּמ“קטעים”, בּחינת צמחים גזוּזים וּמסוֹרקים, העקוּרים – בּשרירוּת היד הבּוֹחרת – משרשם וּמסַלעם. הדברים נתוּנים בּמסכת חייהם הטבעית, בּמסיבּתם ההיסטוֹרית, בּהשתלשלוּתם הרעיוֹנית כּחטיבה אחת – ואם מוּרכּבת – מתוֹך ספר־החיים של העבוֹדה בּארץ.

בּחירת הדברים, בּירוּרם וניפּוּיָם נתכּוונוּ לא ל“חתימה”, לא לעשׂוֹת קאנוֹן בּידים. המגָמה היתה: לתת דברי אנשים חיים כּמַתכּוּנתם, עם קוֹלוֹתיהם וּבנוֹת־קוֹלם. שַקלה וטַריה עם פּלוּגתוֹתיה וּסתירוֹתיה. הדברים נתוּנים כּמוֹת שהם, בּלי טשטוּש תכנם וצוּרתם, בּלי שהמסַדר ישאל: “הלכה כּמי?” וּבלי אשר יטוֹל לעצמוֹ את זכוּת “הגניזה” לרעיונוֹת שנדחוּ אוֹ לא נתקבּלוּ, אם אך יש בּהם משוּם נוֹפך־ענין ונוֹפך־בּיטוּי לדעה ולהלָך־רוּח. הספר בּא לשקף את רוּחה של התנוּעה, את גוָניה ואת שטף־מהלכה¹.

הילקוּט ערוּך סוּגיוֹת סוּגיוֹת. חוּליוֹתיה של כּל סוּגיה סדוּרוֹת, כּכל האפשר, לפי סדר הזמנים והשתלשלוּת הענינים. אחרי הכּרך הזה, אשר תכנוֹ: איחוּד, גדוּד, תל־חי, בּמצוֹר, מדיניוּת, יבוֹאוּ – אם מאמצי החברים לא יכזיבוּ – הכּרכים הבּאים, הערוּכים לדפוּס. תכנם: על זכוּת העבוֹדה (בּכפר וּבעיר), בּציוֹנוּת, חיי ההסתדרוּת, מעשה ההתישבוּת, זרמים בּהתישבוּת, לשוֹן ותרבּוּת, כּנסת ישׂראל, שלטוֹן מוּניציפּלי, הגנת העוֹבד, הפּוֹעל הערבי, חיי המשק, מוֹסדוֹת ההסתדרוּת, קוֹאוֹפּרציה, עניני הוָי, הפּוֹעלת, הנוֹער בּארץ, החלוּץ, תנוּעתנוּ בּגוֹלה, עליה, הערכוֹת ודברי עיוּן. התחוּמים אינם מסוּמנים, כּמוּבן, בּתכלית הדיוּק. המדוֹרוֹת יוֹנקים זה מזה וּשלוּבים זה בּזה. ויש שהדברים עניים בּמקוֹם זה ועשירים בּמקוֹם אחר. וּמאידך, יש שהפּרוּץ מרוּבּה, וכינוּסם של הדברים עשׂוּי להבליט את עניוּתנוּ בּכמה פּינוֹת.

היגיעה ששוּקעה בּעבוֹדת הילקוּט בּמשך כּמה ירחי־עמל וּפוּרענוּת – חיפּוּשׂ וחיטוּט, בּחירה וּברירה, ניפּוּי בָּתַר ניפּוּי וכינוּס – יוֹתר מאשר התכוונה להקים יד לעָבר, נשׂאה עין להוֹוה ולבּאוֹת: לגַשר בּין חיי־הנפש ועבוֹדת־הרוּח של תנוּעת־העבוֹדה בּימי התהווֹתה והתלכּדוּתה וּבין הדוֹרוֹת הצעירים היוֹצאים והעתידים לצאת בּצבאוֹתיה, לצייד את ילדי דוֹר־העבוֹדה בּרכוּש “אבוֹת”, בּקרן עוֹשׂה־פּירוֹת. אם לא יחטיא הילקוּט שליחוּת זוֹ – וּבא על שׂכרוּ. וּמי יוֹדע: אוּלי ישמש ילקוּט חלקי זה כּוֹח מעוֹרר לעבוֹדת כּינוּס מקיפה על פּני כּל חלקת־השׂדה של ספרוּת־העבוֹדה. ואוּלי, בּגַלוֹתוֹ את אשר רכשנוּ וגם את אשר חָסַרנוּ, יַפנה את דעתנוּ למילוּי פּגימוֹתינוּ.

אדר ב' תרפ"ט.

1 מתוך הנחה זו הוכנסו לקובץ גם דברי חברים אחרים, המשתתפים בּפעולת “אחדוּת־העבוֹדה” וב עתוֹנוּתה, אם פּי אינם חברי

---

עשׂר שנוֹת "אחדוּת־העבוֹדה"

מאת

ברל כצנלסון

(הרצאה בּמוֹעצת־העשׂוֹר. תל־אביב, י“ב בּניסן תרפ”ט)

לא סיכּוּם ולא הערכה. תפקיד זה הוּא למעלה מכּוֹחי. עשׂר השנים הללוּ הנן בּשביל מי שחי בּהן לא רק עשׂר שנים של חיי־מפלגה, כּי אם הרבּה רחב מזה וגם הרבּה צר מזה: פּרק היסטוֹריה עברית, חשוּב וּטרגי; עשׂר שנים של כּיבּוּשים ונצחוֹנוֹת, אשר אוֹרחים נכבּדים – כּאשר שמעתם¹ – משתאים להם וּמפארים אוֹתנוּ בּגללם. אך עייפנוּ מן השבחים והבּרכוֹת, אשר זה דרכּם לבוֹא בּמקצת בּאיחוּר זמן וּלפיכך אין בּהם משוּם הַצעדת התנוּעה, הצעדה זוֹ אשר בּלעדיה כָּלים כּוֹחוֹתינוּ בּמחנק. וּמאידך, למי שעמד בּמעמד פּתח־תקוה אין עשׂר שנים הללוּ היסטוֹריה כּללית בּלבד. הן עשׂר שנוֹת חיי אדם, שנוֹת להב, דמים וּלשד. ואם על עניני היסטוֹריה חברתית חוֹבה לדבּר וּלסַפּר, הרי על חיי אדם יש שאי אפשר לדבּר ויש שאסוּר לדבּר. מה שאוֹמַר כּאן לא יהיה איפוֹא אלא פּתיחה לשׂיחה על “ענינינוּ” בּעשׂר השנים שעברוּ וּבעשׂר השנים העתידוֹת לבוֹא. ויוֹתר מאשר אספּר על העבר אהיה שוֹאל לבּאוֹת.

כּל נסיוֹן להעריך את “אחדוּת־העבוֹדה” כּדבר בּפני עצמוֹ נתקל בּקוֹשי ממין מיוּחד. מתכוּנתה של כּל מפלגה ליחס לעצמה את כּל הטוֹב שהיא מַקיפה בּחוּג ראִייתה. “אחדוּת־העבוֹדה” נתחנכה בּתפיסה אחרת. עם כּל האהבה המקננת בּנוּ ל“אחדוּת־העבוֹדה”, עם כּל הטוֹבה שאנוּ מכּירים ל“אחדוּת־העבוֹדה”, עם היוֹתנוּ גאִים בּשייכוּתנוּ ל“אחדוּת־העבוֹדה” – לא ראינוּ מעוֹלם את “אחדוּת־העבוֹדה” כּדבר העוֹמד מחוּץ לכלל הפּוֹעלים, ממוּל לוֹ. ואנוּ, הרגילים ליחס את עיקר היצירה לכלל הפּוֹעלים, נתקשה לזַכּוֹת את “אחדוּת־העבוֹדה” בּכל אוֹתן הפּעוּלוֹת וגם התכוּנוֹת, אשר חלק לה בּהן, אוּלם לא קנין “פּרטי” הן לה. לא נתעלם מכּל אלה אשר יחד אִתנוּ היווּ את החטיבה האחת והמיוּחדת של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. לא נשכּח, כּי עשׂר השנים הללוּ הנן מבּחינת השלשלת ההיסטוֹרית פּרק והמשך של חמש־ עשׂרה השנים שקָדמוּ להן, אלה שנוֹת התהווּתה והתגַבּשוּתה של “העליה השניה”. לא נשכּח, כּי בּשטח הפּעוּלה של עשׂר השנים האחרוֹנוֹת היתה “אחדוּת־העבוֹדה” עצם מעצמוֹ של כּלל הפּוֹעלים כּוּלוֹ, חלק נוֹעז, מַצעיד, מלַכּד, קוֹבע דמוּת – אוּלם חלק מן הכּלל. וּבדַבּרנוּ על פּעוּלתה ועל תכוּנתה של “אחדוּת־העבוֹדה” אַל נשכּח זאת.

קנינה הראשוֹן של “אחדוּת־העבוֹדה”, בּו דגלה מיוֹם היוָלדה – היה רעיוֹן האיחוּד. רעיוֹן האיחוּד! גם זה חדל כּיוֹם להיוֹת נחלתה של “אחדוּת־העבוֹדה” בּלבד. יש עתה חסידים לאיחוּד גם מחוּץ ל“אחדוּת־העבוֹדה”, גם בּין הקרוּאים בּלתי־מפלגתיים, גם בּין אלה אשר לפני שנים נלחמוּ בּמעשה האיחוּד וראוּ את רעיוֹן האיחוּד כּרעוּת־רוּח. עכשיו, לאחר עשׂר שנים, לאחר כּל השלבּים הרבּים שעברנוּ בּדרך האיחוּדים החלקיים ויצירת ההסתדרוּת, כּשהכּרת צדקת האיחוּד והכרחיוּתוֹ גוֹברת בּרבּים, עכשיו ספק אם מרגישים כּמה היה מן המחַדש וּמן המרענן בּרעיוֹן האיחוּד. לא היתה זאת השקפה אוֹרגַניזציוֹנית או איסטרטגית, חשבּוֹן של “צדדים”, אשר שקלוּ וּבחנוּ וּמצאוּ כּי כּדאי להם העסק. לא, זה היה דבר־מה אחר לגמרי. האיחוּד היה לנוּ לאש אוֹכלת, לאמוּנה מפָרקת סלעים. ידענוּ את הלגלוּג ולא נרתענוּ מפּניו. זרענוּ וטיפּחנוּ את האמוּנה בּאדם העוֹבד, בּערכּוֹ היוֹצר והמחַדש, בּאמיתיוּתוֹ, בּהכרח הפּנימי שלוֹ להיוֹת מאוּחד עם חבריו, להיוֹת חבר לחברוֹ. בּכוֹחוֹ המוּסרי של האיחוּד נמחקוּ ניגוּדי עבר, נטהרוּ יחסים, נשתנוּ עד היסוֹד הערכוֹת קוֹדמוֹת, ונרקמוּ יחסי רעוּת ואֵמוּן ואהבה בּין קרוֹבים שהיוּ רחוֹקים.

ולמרוֹת הראָיוֹת הסוֹתרוֹת, למרוֹת החלקים החשוּבים אשר לא חפצוּ להצטרף אל דגל האיחוּד, למרוֹת המוּשׂגים והיחסים אשר הוּבאוּ עם העליה השלישית (ראיית האיחוּד כּאמוּנה נַאיבית מאי־ידיעת החיים אוֹ כּאמצעי שלטוֹן של “הזקנים”) ולמרוֹת הידיעוֹת מן העוֹלם הגדוֹל הבּאוֹת להוֹכיח, כּי אחדוּת־הפּוֹעלים – הנישׂאת על שׂפת כּל הפּוֹעלים – הוּא רעיוֹן שוא בּדוֹרנוּ, למרוֹת כּל זה פּעל רעיוֹן האיחוּד את פּעוּלתוֹ המוּסרית והחינוּכית, והוּא נכנס לתוֹך רכוּשוֹ הרוּחני של הפּוֹעל בּארץ. בּכוֹח רעיוֹן האיחוּד קיימת ופוֹעלת הסתדרוּת העוֹבדים, וּבחלל אוירנוּ נישׂא הרעיוֹן הזה וּמבקש את תיקוּנוֹ ואת שלימוּתוֹ.

שאלה היא בּאיזוֹ מידה פּוֹעל כּיוֹם רעיוֹן האיחוּד. אני מאמין כּי האיחוּד הוֹלך וקרֵב. אוּלי הוּא ענין של מחר־מחרתים. ואף על פּי כּן קשה לי, הזוֹכר ראשוֹנוֹת, להשלים עם הלָך־הרוּח העיף, עם אויר הקפּאוֹן אשר בּוֹ מתנהל דבר האיחוּד. דוֹמה, כּי רוֹאים עתה אצלנוּ את ענין האיחוּד מצד הקטנוּת שבּוֹ, מצד החשבּוֹן המעשׂי שבּוֹ, רוֹאים אוֹתוֹ כּהסכּם של שתי מפלגוֹת ואינם רוֹאים את ערכּוֹ המוּסרי הגדוֹל בּפנים המחנה כּאן ואת ערכּוֹ המעשׂי הגדוֹל לגבּי הגוֹלה. התקוּם בּנוּ רוּח־הגבוּרה הדרוּשה להשלָמת מעשׂה האיחוּד, היכוֹלת להתעלם בּכוָנה מסתירוֹת אַרעיוֹת, ולוּ גם חשוּבוֹת, מתוֹך הכּרה שאֵלוּ אינן אלא קליפּוֹת, לעוּמת הגרעין החי שבּאיחוּד המחנה, היכוֹלת להידבק בּחבר החדש, היכוֹלת להשתחרר מיחסי־חשד וּמזכרוֹנוֹת־ טינה? היהיה אִתנוּ כּוֹחנוּ זה כּמוֹ שהיה לפני עשׂר שנים?

אבוּקת האיחוּד הוּדלקה בּשעתה בּאוֹר הציוֹנוּת המדינית, הציוֹנוּת העממית, ציוֹנוּת רבּתי. לא על נקַלה גילה הפּוֹעל בּארץ, מלבּוֹ לפיו, את ציוֹנוּתוֹ המדינית. העליה השניה, אשר נוֹלדה מתוֹך מרידה בּאוּגַנדה, מתוֹך ריאַקציה כּנגד גילוּיי הציוֹנוּת הדיפּלוֹמַטית, מרדה גם בּציוֹנוּת המדינית. כּלוּם אמר לעצמוֹ הפּוֹעל בּן העליה השניה, כּי ציוֹני מדיני הוּא? רבּים מאִתנוּ מצאוּ בּקרבּם אוֹ המציאוּ לעצמם כּל מיני נימוּקים לעלייתם ולעבוֹדתם בּארץ, נימוּקים אישיים־מוּסריים, אֶסתטיים (קראוּ, למשל, את דברי צבי שַץ לפני עלוֹתוֹ); רבּים כּפרוּ בּציוֹנוּת המתרוֹקנת והציגוּ נגדה את מפעלם האישי, את אהבתם לארץ, את נאמנוּתם ללשוֹן, את יחסם לטבע, לעבוֹדה, לחקלאוּת; וכל זה לא כּגילוּי אישי של האמוּנה הציוֹנית הגדוֹלה אלא, כּביכוֹל, כּניגוּד לחלוֹם־שוא ולתנוּעת־שוא. נוֹטה אני לחשוֹב כּי הלָך־רוּח זה לא היה אלא מָגן נפשי בּפני הריקנוּת ודלוּת הנפש והמַעשׂ של התנוּעה הציוֹנית, המחליפה תדיר את הגשמת הציוֹנוּת בּכל מיני סוּרוֹגַטים מַרהיבי־עין וריקי־תוֹכן. בּלבּם של ראשוֹני המַגשימים עבר הצו: אַל תשׂא שם הציוֹנוּת לשוא, והיה הכרח עמוֹק של הינזרוּת מכל מה שּיש בּוֹ משוּם “הליכה בּגדוֹלוֹת”, של בּריחה מכּל סכּנה של אוֹנאה עצמית, ולוּ גם בּמחיר צמצוּם אכזרי של האוֹפק. מבּלי להיכּנס כּאן בּהערכת שני הזרמים שנתגלוּ בּראשית תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, אַרשה לעצמי לוֹמר כּי בּ“פוֹעלי־ציוֹן” תססה בּיוֹתר הציוֹנוּת המדינית. בּשטח זה לא היה אז מקוֹם לניגוּדים גדוֹלים, מפּני שאפקים מדיניים ריאַליים לא היוּ בּאוֹתה שעה. וּשלילת “הציוֹנוּת המדינית”, כּביכוֹל, של אוֹתה שעה, זוֹ הציוֹנוּת האֶפּיגוֹנית, הנימוּשית, של “יוֹרשי הרצל”, כּביכוֹל, הָחֵל מווֹלפסוֹן וז׳אן פּישר ועד ז׳בּוֹטינסקי וּשטריקר, הנאחזת בּקליפּה ההרצלָאית מבּלי להגיע אל תוֹכה, – היתה נחלת הפּוֹעלים כּוּלם, מתוֹך החוּש הריאַלי העמוֹק לכיבּוּש הארץ וּליִשוּבה. כּפירה זוֹ בּשלָטים הציוֹניים הריקים, מסירוּת זוֹ וציפּיה זוֹ לכל פּעוּלה קטנה בּארץ, נאמנוּת זוֹ לכל פּעוּלה תרבּוּתית־עברית – כּאילוּ העמידוּ את הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי בּמחנה האַחַד־העמיוּת. ואף על פּי כן היה גם אז מתגלה מפּעם לפעם ניגוּדוֹ הנפשי של הפּוֹעל למיעוּט הדמוּת של הציוֹנוּת ונאמנוּתוֹ לחזוֹן הרצל. אוּלם לידי דיפֶרנציאַציה אמיתית בּין האַחד־העמיוּת וּבין הציוֹנוּת המדינית הביאוּ עשׂר השנים האחרוֹנוֹת, וכאן היתה “אחדוּת־העבוֹדה” מיוֹם היוָסדה נוֹשׂאת הדגל של הציוֹנוּת המדינית, של עליה עממית, של קיוּם מדיני עצמאי.

אילוּ היוּ נתוּנים לפנינוּ כּיוֹם כּל כּרכי ה“ילקוּט”, היינוּ רוֹאים את גילוּיי הציוֹנוּת המדינית העממית בּ“אחדוּת־העבוֹדה” על פּני כּל השטחים של עבוֹדתנוּ בּארץ, גם בּשטח ההתישבוּת, גם בּשטח התרבּוּת, גם בּכיבּוּש העבוֹדה וגם בּעליה. אוּלם גם הכּרך האחד, המכנס את השאלוֹת המדיניוֹת בּמוּבנן המצוּמצם, משמש עדוּת נאמנה, כּי לא רק בּשעת מתן “אחדוּת־ העבוֹדה”, בּימי הגדוֹלוֹת, כּי אם גם בּשנים הקשוֹת שבּאוּ לאחר זה – בּערה “אחדוּת־העבוֹדה” בּאש הציוֹנוּת המדינית ושמרה בּנאמנוּת על הדגל של הרצל.

בּמצבים קשים ראינוּ מסביבנוּ תמיד חוּגים מוּכנים להשלים עם המצב וּלהסתגל אליו: הויתוּר על תל־חי, ההסתגלוּת לספר הלבן, ההשלמה עם הפּוֹליטיקה של סמוּאל, עם המצב בּחיל הסְפָר (מתוֹך טעמים פּציפיסטיים, כּביכוֹל!), עם קריעת עבר־הירדן, עם צמצוּם העליה וּסגירתה, עם כּל קיצוּץ הציוֹנוּת. אוּלם לא נטעה אם נאמר כּי תפיסה זוֹ של הציוֹנוּת, לא היא שנתנה חלוּצים לארץ־ישׂראל. כּי הכּיבּוּש החלוּצי, הבּוֹלע כּוֹחות עצוּמים, לא ימצאם בּלי אמוּנה, כּי ארץ־ישׂראל אינה רק מקלט ליחיד, מקלט לתרבּוּת־האוּמה, אלא גם מקלט לעם.

ואם נבוֹא עתה לעשׂוֹת את חשבּוֹן הציוֹנוּת המדינית בּעשׂר השנים הללוּ, יהא החשבּוֹן מוּרכּב למַדי. אין לוֹמר כּי בּעשׂר השנים הללוּ לא עשׂינוּ גדוֹלוֹת. אם ציוֹנוּת מדינית אינה ענין דקוֹרטיבי בּלבד, כּפי שתוֹפסים אוֹתה האֶפּיגוֹנים הציוֹניים למיניהם, שאין להם מוּשׂג על מדינה בּתוֹר קוֹמפּלכּס כּלכּלי, תרבּוּתי, סוֹציוֹלוֹגי וּפּוֹליטי והם רוֹאים את המדינה בּצוּרה של אֶפּוֹלֵיטוֹת מבריקוֹת, של תיקי דיפּלוֹמטים, של טקסים מרהיבים, אם ציוֹנוּת מדינית יש לה תוֹכן כּיבּוּשי ריאַלי, כּי אז לא יעיז איש להכחיש כּי בּמשך עשׂר השנים הללוּ הגענוּ לכיבּוּשים מדיניים ריאַליים. כּלוּם מפעל ישוּב העמק, כּלוּם מפעל החשמל בּנַהרַים, כּלוּם רכישת מפרץ־חיפה על ידי הקרן הקימת – אינם מפעלים פּוֹליטים כּבּירים, היוֹצרים בּסיס לקיוּמנוּ העצמאי בּארץ? יש דברים אשר בּמוּשׂגים של פּוֹליטיקאים מסוּג ידוּע אינם בּכנסים כּלל בּחשבּוֹן, ואף על פּי כן הם כּיבּוּשים ממדרגה ראשוֹנה, סלע אשר עליו תיבּנה מדיניוּתנוּ העתידה לבוֹא. ולא רק הקנינים החמריים שהזכּרתי הם גוֹרמים מדיניים רציניים. גם תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ הנָה גוֹרם ציוֹני ממלכתי כּזה. ואני מעיז לוֹמר, בּלי לפחוֹד מפּני מי שיראה בּזה יהירוּת, כּי אפשר שבּכל רחבי ההסתדרוּת הציוֹנית והישוּב בּארץ אין כּרגע גורם ציוֹני ממשי כּתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. ואלה הדוֹגלים בּשם הציוֹנוּת המדינית, אילמלא היוּ נוֹשׂאים את שמה לשוא, אילוּ ידעוּ להעריך קנינים וכיבּוּשים מדיניים, אילוּ דאגוּ לגוֹרל הציוֹנוּת ולא להשתלטוּתם שלהם בּציוֹנוּת, כּי אז היוּ גם הם מבינים כּי תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ היא רכוּש מדיני יקר ויש לשמוֹר עליו מכּל משמר, ולא היוּ מבזבּזים את כּוֹחם העלוּב לחתוֹר תחתיה. וּבכן, לכאוֹרה היינוּ יכוֹלים להיוֹת מרוּצים אילוּ היינוּ רוֹשמים רק את נצחוֹנוֹתינוּ וּמתעלמים מאבידוֹתינוּ וּממה שנעשׂה סביבנוּ. שוּם תנוּעה חיה אינה פּוֹעלת בּשטח ריק, ושוּם תנוּעה חיה אינה יכוֹלה לזקוֹף לחשבּוֹנה רק את כּיבּוּשיה ונצחוֹנוֹתיה כּשהם לעצמם, בּלי לראוֹת מה הפסידה, לְמַה לא נענתה. וּבמוּבן זה חשבּוֹננוּ עצוּב מאד. הרבּה מן הטרגיוּת הציוֹנית יש בּאָבדן חנצחוֹנוֹת המדוּמים. בּשנוֹת הדקלַרציה הבּלפוּרית היוּ לעמנוּ כּמה נצחוֹנוֹת בּלתי־ריאַליים, אשר בּהלָך־הרוּח של עמנוּ נתקבּלוּ בּנצחוֹנוֹת של ממש. כּל אֶפֶקט שיש בּוֹ משוּם רמז לקוֹממיוּת נתקבּל בּלב העם, הצמא לגאוּלה, כּממשוּת. להטי־הנצחוֹנוֹת הללוּ הוֹלכים וגזים בּלי הרף, וגם כּשאתה יוֹדע כּי מלכתחילה לא היה בּהם ממש, אי אפשר שהלב לא יכאב, אי אפשר שלא נבין כּי כּל “ויתוּר” כּזה הנהוּ גילוּי של חוּלשתנוּ, וגם מניח גוּשפּנקה על חולשתנוּ, ועוֹשׂה אוֹתה למציאוּת, למציאוּת חוּקית. אוּלם הטרגי בּיוֹתר בּמצב הציוֹנוּת בּעשׂר השנים הללוּ הוּא זה, שאף על פּי שריכּזנוּ אנרגיה לאוּמית עצוּמה, סעדנוּ את נשמת העם, החזקנוּ את הגחלת מפּני כּל סכּנוֹת של דעיכה, הרי לא נתַנוּ עדיין תשוּבה של ממש לסבל העם, לא יצרנוּ עדיין מקלט להמוֹני עמנוּ, לא פּתחנוּ את שערי הארץ, בּשעה שרבבוֹת רבבות בּיקשוּ כּאן מפלט. היתה בּזה אבידה כּפוּלה: לא רק אבדן אוֹתן הרבבוֹת שנחרבוּ לעצמם ואבדוּ לארץ, כּי אם קיצוּץ הציוֹנוּת, דכּוּי נשמת העם, אבדן התקווֹת אשר העם שׂם בּציוֹנוּת. הגשמת הציוֹנוּת דוֹרשת אימוּץ כּוֹחוֹת עצוּם מצד העם. והתשוּבה הרחבה של העם עתידה לבוֹא רק בּמידה שארץ־ישׂראל מתחילה להיענוֹת לצרכי העם. ובמידה שארץ־ישׂראל אינה נַענית היא גוֹרמת להגבּרת הקפּאוֹן, לכליאַת הכּוֹחוֹת. בּמוּבן זה היוּ עשׂר השנים הללוּ הטרגיוֹת בּיוֹתר מיוֹם היוֹת תנוּעת חיבּת־ציוֹן. בּתקוּפה זוֹ תלוּ בּציוֹנוּת את התקווֹת הגדוֹלוֹת בּיוֹתר. שוועת המוֹני ישׂראל לארץ ולעבוֹדה גברה, וארץ־ישׂראל לא נענתה. וכמה תוֹצאוֹת שליליות בּארץ וּבגוֹלה הן פּרי החזיוֹן הזה.

אַל נעלים מעצמנוּ כּי בּמוּבן זה אנוּ עוֹמדים עתה בּמצב קשה למַדי. הציוֹנוּת המדינית בּמוּבנם האמיתי של קיבּוּץ גָלוּיוֹת, של עליה עממית וקוֹממיוּת מדינית, היא נשמת תנוּעתנוּ. זהוּ הגזע אשר בּוֹ עלוּ וצמחוּ כּל חלוֹמוֹתינוּ האנוֹשיים והסוֹציאליים, כּל המרץ המעמדי שלנוּ, כּל כּוֹח יצירתנוּ. אילמלא האמוּנה הציוֹנית הזאת לא היינוּ יכוֹלים ליצוֹר את הסוֹציאליזם היהוּדי שלנוּ, עם כּל העוֹשר הגנוּז בּוֹ. אתם מכּירים את הסוֹציאליזם היהוּדי בּגוֹלה. ולמרוֹת כּל מסירוּת־הנפש שבּוֹ, ולמרוֹת המזג החם של עמנוּ – מה דל תכנוֹ, מה רפוּיה מערכת שרשיו, מה כּפוּפה צמרתוֹ. והדבר אשר ציוה עלינוּ את חיינוּ ואת יצירתנוּ, את האיחוּד ואת קשיוּת־העוֹרף הגדוֹלה ואת ההתפּרצוּת לרוֹחב ולעוֹמק – זוֹהי אמוּנתנוּ הציוֹנית. בּין אם אנוּ קוֹראים בּשמה וּבין אם אנוּ מבליעים אוֹתה בּכמה שמוֹת, בּין אם אנוּ מדבּרים רתת על מצב המוֹני ישׂראל ועל חוּרבּנם ועל כּלימת חייהם וּבין אם אנוּ מדבּרים פּרוֹזה פּשוּטה ויבשה – הרי כּאב הפּיזוּר והשעבּוּד וּפּרזיטיוּת הקיוּם הוּא הפּוֹעל בּנוּ. והרגשה זאת לא תסתפּק בּכל הנצחוֹנוֹת הישוּביים, התרבּוּתיים והדיפּלוֹמטיים, לא תסתפּק בּשוּם דבר אם לא תרגיש שקיבּוּץ הגלוּיוֹת, החיאַת האוּמה לשבטיה וּבהמוֹניה הוֹלך וּמתגשם. ואם שנים עוֹברוֹת בּהתקדמוּת אִטית וּבנסיגוֹת אחוֹרנית – אי אפשר שלא תיפָּצע נשמתנוּ.

הציוֹנוּת נמצאת זה שנים אחדוֹת בּמצב של ריאקציה, המתבּטאת בּכל השטחים: בּשטח הישוּבי, בּשטח היחסים הסוֹציאליים, וקוֹדם כּל בּעייפוּת מן הציוֹנוּת, בּקוֹצר־רוּח וקוֹצר־כּוֹח להאמין בּחזוֹן הציוֹני ולפעוֹל מתוֹך אמוּנה זוֹ. ריאַקציה זו, המהווה את הרקע הכּללי של חיינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת, פּגעה גם בּנוּ. תנוּעתנוּ, שהוּטל עליה ללכת נגד הזרם, עוֹמדת בּפני הזרם, אוּלם לא תמיד היא עוֹצרת כּוֹח נגדוֹ, גם כּשיש לה ההכּרה הגמוּרה בּהכרח השׂחיה הנגדית. וּתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, לאחר שעבר עליה משבּר קשה, קשה בּמוּבן הנפשי אוּלי עוֹד יוֹתר מאשר בּמוּבן הגוּפני, עוֹמדת בּשעה זוֹ בּמצב של התכּווצוּת וּמיעוּט דמוּת. והיוֹת שאין אנוּ רוֹאים כּיוֹם בּציוֹנוּת כּוֹח ציוֹני־מדיני־דינַמי מחוּץ לפּוֹעל, היוֹת שאין לנוּ אמוּנה בּאלה העוֹשׂים להם קרנים מן הציוֹנוּת המדינית, והיוֹת שאנוּ מכּירים יפה יפה את כּל תפיסת־התבוּסה השוֹלטת כּיוֹם בּציוֹנוּת, את כּל אוֹתוֹ הרפיון האוֹמר נוֹאש עם כּל פּוּרענוּת ושׂם את יהָבוֹ בּכל פּרדס של בּעל־הוֹן – מקבּלת השאלה, אם מסוּגלת “אחדוּת־העבוֹדה” לנער מעל עצמה את עקת־הרוּח המשבּרית ואת עייפוּתוֹ וּלהרים מחָדש את דגל המלחמה בּעד ציוֹנוּת רבּתי, חשיבוּת יתירה. בּפתרוֹנה תלוּי גוֹרל הציוֹנוּת בּשנים הקרוֹבוֹת: המוּכנים אנוּ למלחמה שיטתית וּבלתי־נרתעת בּעד ציוֹנוּת עממית, עליה והתישבוּת רחבה, אוֹ שנפּוֹל גם אנוּ בּנוֹפלים ונתן את עצמנוּ להידחק אחוֹרנית, כּמוֹ שהתנוּעה הציוֹנית הוֹלכת ונדחפת?

העליה והירידה בּציוֹנוּת משתקפוֹת תמיד בּיחסים להתישבוּת הלאוּמית ולהוֹן הלאוּמי. “אחדוּת־העבוֹדה” ראתה מיוֹמה הראשוֹן את “יצירת ההוֹן הלאוּמי” כּמכשיר עיקרי בּהגשמת הציוֹנוּת. ההתישבוּת העוֹבדת, הקרנוֹת הלאוּמיוֹת, המשקים הקיבּוּציים לא היוּ לנוּ מעֵין נאוֹת־מדבּר חברתיוֹת, מקלטים לסיפּוּק מוּסרי ליחידי־סגוּלה, אלא מכשירים ותאים של המשק היהוּדי העממי בּארץ. עשׂר השנים הללוּ העמידוּ את ההשקפה הזאת בּמבחן. מאז לא עברה אפילוּ שנה אחת בּלי שיסתערוּ על מבצרנוּ זה להוֹרידוֹ. הסתערוּ על עבוֹדתנוּ המעשׂית, על משקינוּ, על תקציבי ההתישבוּת, ולא פּחוֹת מזה הסתערוּ עלינוּ מבּחינה אידיאוֹלוֹגית ורעיוֹנית: הָחֵל מ“פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל, המוּשבּעים ועוֹמדים מתוֹך “רבוֹלוּציוֹניוּתם” לכפּוֹר בּערכּוֹ הסוֹציאלי וּבכוֹח יצירתוֹ של ההוֹן הלאוּמי, ודרך כּל מיני אנשי־להג ממרַדפי “המלה האחרוֹנה” והמוֹדה האחרוֹנה בּקרב הפּוֹעלים, ועד אנשי המעמד הבּינוֹני ונוֹשׂאי־הכּלים והרצים לפני המרכּבה של הקפּיטל הפּרטי בּארץ. לאחר עשׂר השנים לא נסתיים, כּמוּבן, הויכּוּח, אוּלם הוּא ניתן לקצת סיכּוּמים. אם נשאל את עצמנוּ, הנתקיים חזוֹן ההוֹן הלאוּמי וההתישבוּת העוֹבדת כּאשר ראינוּם בּתכנית יסוּד “אחדוּת־העבוֹדה”, ההוּקמוּ “נכסי־ הבּרזל של הלאוֹם”, הנבנוּ בּהוֹן זה “מסילוֹת וּנמלים”, הנוֹצר הקרדיט הלאוּמי לבנין העבוֹדה החקלאית והתעשׂיה? ואמרנוּ: לא, תקווֹתינוּ לא נתקיימוּ. אבל אם נבדוֹק את כּל מה שנוֹצר בּארץ בּעשׂר השנים ונשאל מה היה בּתוֹך כּל זה ערכּוֹ וּמשקלוֹ של ההוֹן הלאוּמי, כּוֹחה של ההתישבוּת העוֹבדת – ניוָכח איזוֹ פּרוֹגנוֹזה נתאַמתה בּיוֹתר, אם זוֹ של הציוֹנוּת הבּעל־בּיתית וּ“פוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל אוֹ זוֹ של “אחדוּת־העבוֹדה”. חבל שמאַנשי הסטטיסטיקה והכּלכּלה שלנוּ לא נטל איש על עצמוֹ את הטוֹרח לסַכּם סיכּוּם מלא ודייקני את אשר הוּשקע והוּקם בּארץ בּשנים אלה ולמנוֹת ולשקוֹל את תפקידם וערכּם של הרכוּש הפּרטי והרכוּש הלאוּמי בּכל אלה. אוּלם שוּם סקירה כּוֹללת לא תוּכל לטשטש את היצירה המשקית הגדוֹלה של ההוֹן הלאוּמי, את הרכישוֹת הקרקעיוֹת הגדוֹלוֹת של הקרן הקימת, את המפעלים החצי־לאוּמיים שנוֹצרוּ בּכוֹח ההוֹן הלאוּמי; ואוּלי עוֹד יוֹתר מאשר בּכל אלה גנוּז הוֹן לאוּמי בּתוֹך קפלי ההתישבוּת הפּרטית. כּי אחד האסוֹנוֹת הגדוֹלים של ההוֹן הלאוּמי – עוֹד מימי הבּרוֹן וחוֹבבי־ציוֹן – הוּא שמקוֹרוֹתיו הם תמיד לאוּמיים, אבל פּירוֹתיו רק בּחלקם. לא נרחיק לכת ליצירוֹת קדוּמים, לזכרוֹן־יעקב וּלראש־פּינה. הנה בּנימינה נוֹצרה לעינינוּ בּהוֹן לאוּמי – הוֹן פּיק“א – אך מה שנוֹצר שם הנהוּ “פּרטי”, עד כּדי התכּחשוּת למטרוֹת הלאוּמיוֹת שלשמן נוֹצרה. דיזנגוֹף נוֹהג להציג את תל־אביב כּסמל “היזמה הפּרטית”, כּמוֹ ש”קהיליית־ציוֹן" היא – בּשעת גיאוּת ולא בּשעת מַשבּר! – “יזמה פּרטית”, כּמוֹ ש“יהוּדה” היא בּשביל ז’בּוֹטינסקי ודאי חברה פּרטית. אבל “בּפרטיוּת” זוֹ של ההוֹן יש יוֹתר אחיזת־עינים מאשר הוֹן פּרטי ממש. אנשי תל־אביב עוֹד יוֹאילוּ להזכּיר, כּי הקרן הקימת נתנה בּשעתה מלוה של רבע מיליוֹן פרנק ליסוּד תל־אביב, אבל ספק אם יזכּירוּ כּי הגימנַסיה, שמסביבה וּבזכוּתה נתקיימה תל־אביב בּראשיתה, נבנתה על אדמת הקרן הקימת וּבכסף ציבּוּרי, כּי שכוּנוֹת שלמוֹת, החל מנוֹרדיה, נבנוּ על אדמת הקרן הקימת וּבקרדיט לאוּמי, כּי כּבישים נסללוּ בּכספּי קרן־היסוֹד, כּי הבּנק האיפּוֹתיקאי נוֹסד בּהוֹן לאוּמי, וכי חברת החשמל, שמילאה תפקיד גדוֹל למַדי בּבנינה של העיר, נוֹסדה אף היא בּהוֹן לאוּמי. אנשי “היזמה הפּרטית” אינם אָצים להזכּיר נשכּחוֹת אלה וּלקיים את העוּבדה כּי הרכוּש הפּרטי בּארץ נוֹצר בּחלקוֹ מתוֹך קרנוֹת לאוּמיוֹת, בּצוּרה של אַשראי חוֹזר וּבלתי־חוֹזר, ושל הקצבוֹת בּלתי־חוֹזרוֹת, וּבחלקוֹ מתוֹך ניצוּל הסנטימנטים הלאוּמיים ליצירת נכסים פּרטיים, וּמה שרע מזה, ליצירת משׂרוֹת פּרטיוֹת וּספּקוּלַציה פּרטית, ניצוּל זה שאינוֹ פּוֹסק כּל הימים. וּבכן, אילוּ בּאנוּ לסַכּם את כּל אשר פּעל ההוֹן הלאוּמי בּארץ בּמשך עשׂר השנים – בּין שפּעל כּהלכה בּין שטעה – היינוּ מוֹצאים כּי אלה שהכריזוּ בּשעתוֹ על “יצירת הוֹן לאוּמי” צדקוּ מן הריאַליסטים אשר ליגלגוּ עליהם.

וכאן נשאל שוּב – מה יביאוּ לנוּ מבּחינה זוֹ עשׂר השנים הבּאוֹת? וּבמי הדבר תלוּי? מבּחינה אוֹבּיֶקטיבית אין שוּם הכרח בּצמצוּם האפקים של היצירה הלאוּמית. אדרבּא, כּל מה שנרכּש עד הנה: הרכוּש הקרקעי שבּידי הקרן הקימת, המשקים החקלאיים שבּידי קרן־היסוֹד, הנסיוֹן הישוּבי הרב שנצטבּר בּידינוּ, כּל זה פּוֹתח אשנבּים למרחב. בּזמן האחרוֹן נפתחוּ לפנינוּ גם סיכּוּיים ממשיים להלוָאה לאוּמית, סיכּוּיים אשר הוּצאוּ לפי שעה לבטלה, לא מפּני איזה הכרח אוֹבּיֶקטיבי, אלא מפּני הרקבוֹן הפּנימי האוֹכל בּשכבוֹת המנהלוֹת את ההסתדרוּת הציוֹנית. לכאוֹרה יכוֹלנוּ בּענין זה להיוֹת אוֹפּטימיים. אם בּשנוֹת הרס, פּוֹגרוֹמים, חוּרבּן בּגוֹלה וגם בּארץ, הלכוּ ונוֹצרוּ המכשירים להתישבוּת לאוּמית, אם לעוּמת הפּעוּלה העלוּבה של הקרן הקימת לפני המלחמה אנוּ עוֹמדים כּרגע בּרכוּש קרקעי גדוֹל וּבידיעה בּרוּרה מה דרוּש לנוּ, הרי רשאים אנוּ לקווֹת ליבוּל טוֹב. אוּלם, הנבטח בּזה? לא. יצירת הוֹן לאוּמי בּתנאים של עמנוּ, בּאין כּל כּוֹח אוֹבּליגַטוֹרי, תלוּיה כּוּלה בּרצוֹן העם, בּיחסי האהבה והנאמנוּת שלוֹ למכשירי גאוּלתוֹ. וּבנדוֹן זה אנוּ נמצאים כּיוֹם בּמדרגה נמוּכה, נדחפנוּ כּמה מעלוֹת אחוֹרנית. תזכּרוּ, איזוֹ מלחמה מתנהלת בּציוֹנוּת גוּפה נגד התישבוּת העוֹבדים, איזה זלזוּל וּביטוּל מטפּחים בּציוֹנוּת לגבּי הקרנוֹת הלאוּמיוֹת, כּיצד תוֹלים “בּשלבּים עליוֹנים” את התקווֹת בּמוֹנד אוֹ בּכניסת הוֹן בּין־לאוּמי, ותיוָכחוּ כּיצד שוֹקדים אצלנוּ על החרבת המקוֹרוֹת המפרנסים את היצירה הלאוּמית.

וגם כּאן יש להכּיר כּי תנוּעתנוּ אינה עוֹבדת על פּני שטח פּנוּי. ואין להתעלם מן הגוֹרמים החדשים המתגלים על פּני השטח. כּל זמן שההוֹן הפּרטי הבּא לארץ היה מצוּמצם, היתה שאלת ההוֹן הלאוּמי וכמוּתוֹ – שאלת הטֶמפּוֹ של הבּנין. כּל עוֹד לא נוֹספוּ גוֹרמים רציניים, שבּכּוֹחם לבנוֹת ארץ – אך לא בּשבילנוּ, לא בּשביל העוֹבד העברי ולא בּשביל העם העברי – כּל עוֹד היינוּ יחידים בּשדה הבּניה, היתה לפנינוּ שאלה של כּמוּת וּזמן, אבל לא שאלה של סיכּוּן העמדוֹת. אבל בּמידה שהתוֹצאוֹת הכּלכּליוֹת של הכּיבּוּש הבּריטי מתחילוֹת להיגָלוֹת, בּמידה שהשינוּיים בּמצב הפּוֹליטי־ העוֹלמי של הארץ מתחילים עוֹשׂים את פּעוּלתם, בּמידה שעבוֹדת ההוֹן הלאוּמי מקדמת את הארץ וּמַגבּירה את כּוֹחה המוֹשך לגבּי הוֹן לא לאוּמי וגם לא יהוּדי, בּמידה זוֹ מוּצגת בּכל חריפוּתה השאלה – היעלה בּידי הציוֹנוּת ליצוֹר גוֹרמים מכריעים העלוּלים לעמוֹד בּפני ההוֹן הפּרטי, להווֹת בּשעת הצוֹרך נייטרליזציה של ההוֹן הזה, וּמה שחשוּב מזה – להפנוֹת וּלכוון את פּעוּלתוֹ בּאפיקים העלוּלים לסייע להתישבוּת העממית? מבּחינה זוֹ נעשׂה תפקידוֹ של ההוֹן הלאוּמי בּשנים הבּאוֹת גדוֹל בּיוֹתר, עמוֹק וּמכריע בּהצלת הציוֹנוּת. אם יעלה בּידוֹ בּכוֹח העוּבדוֹת אשר יִיצוֹר, בּכוֹח נקוּדוֹת המשען אשר יקים, להניע את כּוֹחוֹת ההוֹן הפּרטי והבּין־לאוּמי לטוֹבת העליה העממית, לטוֹבת קליטת העבוֹדה העברית, ליצירת נכסים בּעלי ערך לאוּמי, להגבּרת כּוֹח העוֹבד העברי בּארץ, ישמש גם ההוֹן הזר גוֹרם בּוֹנה בּארץ. אוּלם אם ההוֹן הלאוּמי לא יעצור כּוֹח, והפך אז גם ההוֹן היהוּדי הפּרטי לרוֹעץ להתישבוּת העממית. היש לקווֹת לפעוּלה מאוּמצת ליצירת ההוֹן הלאוּמי מתוֹך האידיאוֹלוֹגיה השׂוֹררת כּיוֹם בּציוֹנוּת? ואַל נא נרחץ בּנקיוֹן כּפּינוּ. גם אנוּ חטאנוּ: לא המרצנוּ בּמידה הדרוּשה את יצירת הנכסים הלאוּמיים. נתנוּ להחמיץ הזדמנוּיוֹת. לא ריכּזנוּ את כּוֹחנוּ בּמידה הדרוּשה בּגאוּלת קרקע, בּיצירת עוּבדוֹת ישוּביוֹת, בּכיבּוּשים משקיים. ידעתי את הטעמים העוֹצרים, ולא בּמקרה אני משתמש לגבּי היצירה הישוּבית בּמוּנחים צבאיים. מעוֹלם לא ניתן לנוּ להקים את יצירתנוּ הישוּבית בּתנאים משקיים בּריאים. כּשם שלגבּי רכישת הקרקע בּארץ־ישׂראל יש לנוּ מחוּץ לחשבּוֹנוֹת כּסף גם כּמה חשבּוֹנוֹת אחרים, כּכה גם לגבּי היצירה הישוּבית. לא מתוך כּדאיוּת נוֹצר המפעל, אלא המפעל הכּוֹבש ייצוֹר בּהכרח את כּדאיוּתוֹ. והגוֹרל רצה שהמפעל הציוֹני, שהוּא בּיסוֹדוֹ מפעל כּיבּוּש, מפעל נַחשוֹני, יתנהל תמיד על ידי מִפקדה עליוֹנה החיה מחוּץ לחזית. כּכה היה בּימי הועד של חוֹבבי־ציוֹן, כּכה היה בּימי פּקידוּת הבּרוֹן וככה הוּא בּימי ההנהלה הציוֹנית. הצריכה להיוֹת התהוֹם הנפשית הזאת בּין צבא הכּוֹבשים של האוּמה וּבין המַצבּיאים, כּביכוֹל? אוּלם אם כּך הוּא, הרי אין דרך אחרת אלא שהמוּצבּאים (אם אפשר לוֹמר כּך), החיילים הפּשוּטים, ידחפוּ בּלי הרף את המפקדה הזאת, נעדרת רוּח הכּיבּוּש, ולא יתנוּ לה להידחף חזרה, ויכּירוּ תמיד שבּמצב זה כּל כּיבּוּּש חדש תלוּי בּהם, בּעמידתם וּבכשרוֹן התקפתם שלהם. בּכוֹח זה וּבהכּרה זוֹ נוֹצרה ההתישבוּת העוֹבדת בּגליל העליוֹן בּשנוֹת המלחמה, ההתישבוּת בּעמק בּימינוּ. וּמשנכנע הפּוֹעל מפּני אפס־היצירה של המצבּיאים, מפּני הקוֹנסוֹלידציה הכּוֹזבת והעקָרה, בּאוּ עלינוּ שנים ללא כּיבּוּש וגם ללא התבּצרוּת ישוּבית. וּמפּני זה נכנענוּ בּשנוֹת הגיאוּת ולא הקימוֹנוּ יצירוֹת של קיימא, וּמפּני זה הביא לנוּ המשבּר קרבּנוֹת גוּף ונפש וסיוּע ללא יצירה ישוּבית, וּמפּני זה היה כּיבּוּש העבוֹדה שלנוּ בּמוֹשבה בּשנים אלה עשיר בּמסירוּת וּבמאמצים ודל בּיצירת נכסים בּני־קיימא.

וּמלים אחדוֹת לשאלת הפּוֹעל בּסביבת ההוֹן הפּרטי. מתנגדינוּ עוֹשׂים לעצמם את הויכּוּח אתנוּ קל בּיוֹתר בּדבּרם עלינוּ “האוּטוֹפּיסטים” “המתעלמים מן המציאוּת המעמדית, וּמתארים להם את ארץ־ישׂראל כּ”אי" סוֹציאליסטי בּוֹדד“. תיאוּר זה נוֹח לדיסקוּסיה, אבל ההוֹלם הוּא את מציאוּתה של “אחדוּת־העבוֹדה”? אנחנוּ פּרשׂנוּ את יריעת הסוֹציאליזם למלוֹא היקפה, אוּלם מעוֹלם לא השלינוּ את נפשנוּ לאמוֹר כּי אנחנוּ הננוּ הכּוֹח היחידי הפּוֹעל בּקרב העם היהוּדי. ראינוּ את המציאוּת המעמדית בּעוֹלם וּבישׂראל. עוּבדה זוֹ בּלבד, ש”אחדוּת־העבוֹדה" איחדה, מן היוֹם הראשוֹן להיוָסדה, את הפּוֹעל העירוֹני עם הפּוֹעל החקלאי, והקימה את מוֹעצוֹת הפּוֹעלים העירוֹניות וניהלה את פּעוּלתן המקצוֹעית והמלחמתית – מוֹכיחה כּי “אחדוּת־העבוֹדה”, החוֹתרת ליצירת ישוּב עוֹבד, לא התעלמה אפילוּ לרגע אחד ממציאוּתוֹ של ההוֹן הפּרטי בּבנין הארץ. ואכן, מי שאינוֹ נוֹטה להסתכּל בּעוֹלם דרך שפוֹפרת המעבירה רק את הצבעים הרצוּיים לוֹ (כּמוֹ שמסתכּלים “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל וּבעלי־הבּתים “הפּשטנים” שלנוּ), יראה ויכּיר כּי התגַשמוּתה של הציוֹנוּת חלה בּתקוּפה ששני משטרים מתנגשים זה בּזה. והתנגשוּת זאת מתגלה בּתוֹך הציוֹנוּת גוּפה. אילוּ אפשר היה, נאמר, שהציוֹנוּת תתגשם לפני מאה שנה, כּי אז היה ודאי כּל חלוֹם סוֹציאליסטי מתנפּץ אל סלע המציאוּת הפּוֹליטית והכּלכּלית. אילוּ אפשר היה להניח, שתקוּפת הזעזוּעים הסוֹציאליים הגדוֹלים תעבוֹר על העם היהוּדי ותשאירוֹ בּחיים בּגלוּת, והציוֹנוּת היתה אחר כּך מתגַשמת בּתוֹך עוֹלם סוֹציאליסטי, היה ודאי המשטר הכּללי של העוֹלם מַתוה ממילא את אָפיוֹ הסוֹציאלי של הישוּב העברי בּארץ. אבל רצוֹנה של ההיסטוֹריה היה כּי נבנה את עצמנוּ בּתקוּפה היסטוֹרית זוֹ של מלחמת שני משטרים, וּמלחמה זוֹ הקיפה את כּל העוֹלם מסביבנוּ, בּמשק ובחברה וּבמדיניוּת, וּמלחמה זוֹ מתנהלת בּקרב העם היהוּדי. ואנחנוּ אין אנוּ מתעלמים מן המציאוּת ואין אנוּ משתעבּדים לה, אלא מכּירים בּה ולוֹחמים בּה. וּבהתנגשות זוֹ של שני הכּוֹחות המנוּגדים, הפּוֹעלים מסביבנוּ וּבקרבּנוּ, יעוּדנוּ להגבּיר את כּוֹח היצירה הסוֹציאליסטי וכל כּמה שנַגבּיר את כּוֹחנוּ, ונטיל על כּף המאזנים כּוֹח חלוּצי, ונאציל מרוּח העבוֹדה על האִרגוּן הלאוּמי והיצירה הלאוּמית – נקָרב את נצחוֹן הסוֹציאליזם, שהוּא נצחוֹן העם העוֹבד. וּבמוּבן זה נתקיימה הפּרוֹגנוֹזה שלנוּ. כּל מהלך הציוֹנוּת בּעשׂר השנים הללוּ, כּל המלחמה מסביב לישוּב העוֹבד, גילתה את היאָבקוּתם של שני הכּוֹחות הללו בּחיי האוּמה, ונסיוֹננוּ הוֹכיח לנוּ את אמיתוּת הפּסוּק: “והיה כּאשר ירים משה ידוֹ וגָבר ישׂראל”. תנוּפת־ידנוּ היוֹצרת, האיניציאַטיבה שלנוּ, הכּוֹח המחַדש שבּנוּ, העוּבדוֹת שיצרנוּ – הם כּיוונוּ את מהלך המאוֹרעוֹת. שגיאוֹתינוּ ורפיוֹנוֹתינוּ – עזרוּ לכּוֹח המתנגד. השאלה היא אם שוּב נרים את ידנוּ, אם שוּב נשׂים על כּף המאזנים של חיי הארץ את יצירתנוּ הישוּבית, אם שוּב נסתער וּבכל תוֹקף לכבּוֹש עמדוֹת־חיים חדשוֹת לפּוֹעל העברי בּארץ, אוֹ ניכּנע ונתן לדחוֹק את עצמנוּ לקרן־זוית של קיוּם מקצוֹעי עלוּב.

השאלוֹת ששאלתי, הן לגבי התפיסה והפּעוּלה הציוֹנית המדינית והן לגבּי ההוֹן הלאוּמי וההתישבוּת החלוּצית, אינן ניתנוֹת להיפּתר מתוֹך ניתוּח הכּוֹחוֹת האוֹבּיֶקטיביים בּלבד, אלא גם מתוֹך הכּרה ורצוֹן. בּתוֹרת “אחדוּת־העבוֹדה” לא טיפּלנוּ מעוֹלם להלכה בּשאלוֹת מקוֹמם וערכּם של ההכּרה והרצוֹן בּדינַמיקה החברתית. אוּלם כּל הוָיתה של “אחדוּת־העבוֹדה” אמרה אמוּנה בּכוֹח היצירה של האדם. וּלאחר נסיוֹן של עשׂר שנים, לא רק שלנוּ, כּי אם של כּל תנוּעת הפּוֹעלים מסביבנוּ בּתקוּפה הרת־עוֹלם, מוּתר, ואוּלי גם חוֹבה לוֹמר: גוֹרלה של תנוּעה תלוּי לא רק בּזה אם יש לה אידיאוֹלוֹגיה צוֹדקת, אם הפּרוֹגנוֹזה שהיא קוֹבעת לעתיד לבוֹא נכוֹנה אוֹ לאו. לא די בּזה. ראינו תנוּעוֹת שהיה בּהן הגיוֹן וחקר המציאוּת – וחסר להן רק דבר אחד: כּוֹח היצירה. וראינוּ תנוּעוֹת אשר שגוּ בּרוֹאה, אשר הלכוּ לאוֹר דעוֹת מוּטעוֹת. וּמי יפענח את מסתרי ההיסטוֹריה: דוקא אלה התנוּעוֹת הטבּיעוּ את חותמן על כּל תקוּפתנוּ. והנה אנוּ מתבּרכים בּלבּנוּ כּי אנוּ רוֹאים נכוֹחה את מצב עמנוּ, את מצב המוֹנינוּ, את מצב הפּוֹעל והארץ. אוּלם אילוּ היה לנוּ רק זה לא היינוּ מה שהננוּ, לא היינוּ יוֹצרים מה שיצרנוּ ולא היינוּ רשאים לראוֹת את עצמנוּ כּשליחיה הנאמנים של ההיסטוֹריה העברית. ורק משוּם שתנוּעת העבוֹדה בּארץ נתבּרכה בּאינסטינקטים עמוּקים, בּאמוּנה רבּה בּערך האדם וּבאַחריוּתוֹ, בּקשיוּת־עוֹרף, בּאי־נסיגה, אשר תל־חי היא הסמל שלה, אוּלי סמל התנוּעה כּוּלה, בּראיית האפשרוּיוֹת הגנוּזוֹת, הבּלתי־ אפשריוֹת לכאוֹרה אבל הכרחיוֹת – רק משוּם זה הגענוּ עד הלוֹם, וזכינוּ לשׂדד את המערכוֹת ולקרוֹע כּמה גזרי־דין של ההיסטוֹריה. ויסוֹדוֹת אלה עלינוּ להגבּיר וּלהנחיל לשנים הבּאוֹת, להכניסם לתוך חינוּך דוֹרוֹתינוּ הצעירים בּארץ וּבגוֹלה. בּכמה מוּשׂגים הקדמנוּ את התנוּעה הסוֹציאליסטית בּעוֹלם, לא חששנוּ ל“מה יאמרוּ”, לא חששנוּ לטענוֹת כּי המוּשׂגים שלנוּ הם “פּרוֹבינציאַליים”, “רוֹמַנטיים”, בּלתי־מדעיים. הרגשנוּ בּכוֹחנוּ וּבנאמנוּתנוּ לעצמנוּ, ואחר כּך התבּרר, שכּמה ממוּשׂגינוּ וּמקנינינוּ שכּבשנוּ לעצמנוּ אינם פּחוּתי־ערך בּשביל המחשבה הסוֹציאליסטית העוֹלה. וגם לקראת הימים הבּאים אין לנוּ לוַתר על מכשירי העבוֹדה והמחשבה שניגדנוּ לעצמנוּ, על קניני הרוּח שחצבנוּ לעצמנוּ מתוֹכנוּ, אלא להיאָחז בּהם וּלהמשיך את הקו. תעמוֹדנה נא השאלוֹת המוּצגוֹת כּאן לא רק על סדר יוֹמה של המוֹעצה, אלא על סדר יוֹמוֹ של כּל חבר בּ“אחדוּת־העבוֹדה”.

בּישוּב וּבציוֹנוּת

מאת

ברל כצנלסון

---

לדברי הנציב

מאת

ברל כצנלסון

¹

הנציב החדש² לא הסתפק בּדברי בּרכה שיש בּהם משום חוֹבת-נימוּס בּלבד, אלא הכריז בּקוים כּלליים על התפיסה הפּוֹליטית אשר לפיה ינהג. והתפיסה היא תפיסת-בּנין: הנהלה “בּהתאם להוֹראוֹת המַנדט”, מאמצים ל“פיתוּח מקוֹרוֹת עשרה של הארץ”, ולא רק על מנת “להרבּוֹת את עשרם של התוֹשבים הקיימים”, אלא גם בכוַנה מפוֹרשת לאַפשר לארץ “לכלכּל ישוּב גדוֹל יוֹתר”. לא נעלם מן הנציב, כּי “בּשנים האחרוֹנוֹת סבלה הארץ ממַשבּר כּלכּלי קשה”, אוּלם הוּא אינוֹ דן משוּם כּך לחוֹבה את הארץ ואת אוּכלוֹסיה; אַדרבּא, הוּא יוֹדע להעריך את “אוֹמץ-הלב ואת הרוּח הטוֹבה שבּכוֹחם נסבּלוּ התלאוֹת והיסוּרים הללוּ”.

בּרצוֹן ובהכּרת הצדק מקבּל הישוּב העברי, ששמוֹ לא נזכּר כּאן, את זיהוּי מצבוֹ, סבלוֹתיו וּמאמציו עם מצב הארץ, כּי יש לוֹ ההכּרה הגמוּרה, שאָכן, קִדמתוֹ וּפיתוּח הארץ עוֹלים בּד בּבד.

והישוּב העברי העוֹבד והיוֹצר, שגם הוּא לא נזכּר בּפירוּש בּדברים הללוּ, רשאי ליחס מקצת מן הדברים לשבחוֹ, והעיקר – רשאי לקבּל בּקוֹרת-רוּח תפיסה זוֹ של מוֹשל-בּנַאי. הישוּב, אשר בּא לארץ להחיוֹתה משממוֹת-דוֹרוֹת, ואשר הספּיק, על אף כּל התנאים המַפריעים והמַכשילים, להפוֹך כּמה חלקוֹת מסלעיה, מחוֹלוֹתיה וּמבּיצוֹתיה, למקוֹר מחיה לעם רב; הישוּב, אשר כּל מאמציו מוּפנים לעשׂוֹת את הארץ הזאת למרכּז של יצירה משקית ותרבּוּתית וּבית-קליטה להמוֹני העם הנוֹשׂא את נפשוֹ אל ארץ זוֹ כּאל מקוֹר חייו וּבית-עתידוֹ – ישוּב זה אינוֹ רוֹצה בּשלטוֹן השוֹמר על קפּאוֹן ועל עזוּבה, אלא בּשלטוֹן יוֹצר וּבוֹנה.

אין לקפּח שׂכר הכרזה נאה. אוּלם שׂבענוּ הכרזוֹת וצמאנוּ למעשׂים. היהיה הנציב החדש לא רק נאה דוֹרש אלא גם נאה מקיים? היהיה הנאוּם שנשׂא בּיוֹם בּוֹאוֹ לתעוּדה מדינית מחיבת? התהיה תקוּפת השלטוֹן שלוֹ שוֹנה משל קוֹדמיו על ידי עבוֹדת-בּנין מאוּמצת, על ידי סיוּע למאמצי הבּנין של בּוֹני הארץ? זוֹהי השאלה.

למעשׂים, אשר יפתרוּ את השאלה, יש לחכּוֹת. אוּלם כּל עוֹד אנוּ דנים על תכנית הנציב על פּי נאוּמוֹ, אין להתעלם גם מנאוּמוֹ השני, תשוּבתוֹ לברכּת זקן השוֹפטים. הדברים כּשלעצמם טבעיים הם בּפי מוֹשל עליוֹן בּריטי כלפּי פּקידיו וּבני-לויתוֹ בּעבודֹה, ולא אשמתנוּ היא אם בּנוּ הם מעוֹררים חששוֹת כּבדים:

הנציב מוֹדיע כּי מתוֹך נסיוֹנוֹ האַדמיניסטרטיבי הוּא סוֹמך “על מסוֹרת הסבלנוּת והצדק לכל אוּכלוֹסי התוֹשבים, שכּל פּקידי הממשלה חדוּרים בּה בּארצוֹת העוֹמדוֹת תחת שלטוֹן בּריטי”, והוּא רגיל “להישען בּהרבּה על אנשי הפּקידוּת הקיימת”. לפיכך ישָען גם כּאן בּארץ “עליכם, אנשי ממשלת ארץ-ישׂראל בּאֵמוּן רב לגבּי התוֹצאוֹת”.

לדברי הנציב הללוּ יש לנוּ, למוּדי הנסיוֹן המר, להעיר משהוּ:

אֵמוּן זה “בּפּקידוּת הקיימת” אין לציבּוּר הפּוֹעלים, וגם לחוּגים רבּים אחרים. בּמשך השנים של השלטוֹן הבּריטי הוּרגלנוּ לראוֹת בּארץ כּמה חוּגים בּעלי השפּעה בּפּקידוּת, אשר לא התנהגוּ על פּי התכנית אשר עליה הכריז סיר ג’וֹן צ’נסלוֹר, אלא בּניגוּד גמוּר לה: פּקידים אשר עשׂוּ כּל מה שבּכוֹחם להניא את השלטוֹן העליוֹן מהתנהג בּהתאם להוֹראוֹת המַנדט, פּקידים אשר לא עזרוּ לארץ להתגבּר על המַשבּר הקשה, אלא גרמוּ להחמירוֹ, אשר לא סייעוּ לכּוֹחוֹת הבּוֹנים את הארץ, השוֹאפים לאַפשר לה לכלכּל ישוּב גדוֹל יוֹתר, אלא שׂמוּ מכשוֹלים קשים על דרכּם. רגילים אנוּ, לצערנוּ ולהַוָתה של הארץ, בּפגישוֹת עם חוּגים מסוּימים בּפּקידוּת הגבוֹהה והנמוּכה, אשר לא גילוּ כּלל וּכלל “מסוֹרת של סבלנוּת וצדק לכל אוּכלוֹסי התוֹשבים”. ונוֹכחנוּ כּי נציב הוֹלך ונציב בּא וחוּגים אלה בּתקפּם וּבהשפּעתם עוֹמדים, וכמה כּוָנוֹת טוֹבוֹת וּרצוֹנוֹת נאים של נציב עליוֹן מסתרסים וּמשתבּשים על ידי פּעוּלת כּוֹחוֹת-מעצוֹר פּנימיים שבּתוֹך מַנגנוֹן-השלטוֹן עצמוֹ. ראינוּ את ידם של כּוֹחוֹת אלה בּתקוּפוֹת-הבּינַים שבּין נציב לנציב. והאמוּן בּהם נכרת מלבּנוּ. וּלפיכך מעוֹרר בּנוּ בּטחוֹנוֹ של סיר ג’וֹן צ’נסלוֹר “בּפּקידוּת הקיימת” מחשבוֹת נוּגוֹת.

אם בּיוֹם מן הימים, לאוֹר המעשׂים, נצטרך להוֹדוֹת כּי חששוֹתינוּ לא נתאַמתוּ – נשׂמח להוֹדוֹת בּזה. נשׂמח להוֹדוֹת וּלהכּיר כּי אוֹתה שיטה מדינית, אשר בּה דָגַל הנציב ביוֹם בּוֹאוֹ ועליה הכריז בּנאוּם חגיגי כּעל “חוֹבתי הקדוֹשה” – הִתְוְתָה למעשׂה את חיי השלטוֹן בּארץ בּמעשׂי יוֹם-יוֹם.

כּסליו תרפּ"ט.

---

מוֹשב בּרלין ב'

מאת

ברל כצנלסון

¹

(לישיבת הועד הפּוֹעל הציוֹני)

שוּב יוֹצאים צירים מן הארץ לשם ישיבה ציוֹנית בּגוֹלה. אכן, מספּר היוֹצאים הפּעם אינוֹ רב. עיפוּ סוֹף סוֹף האנשים מרוֹב נסיעוֹת. וגם העבוֹדה בּארץ, הקלה כּל כּך בּעיני מכַנסי הישיבוֹת בּחוּץ-לארץ עד כּדי לקרוֹע מדי פּעם את העוֹבדים כּאן מעל מלאכתם, אף היא תוֹבעת את שלה ואוֹמרת לעוֹשׂיה: הִיכָּבדוּ וּשבוּ ועשׂוּ את מלאכתכם. לא יִפּלא איפוֹא כּי אוּסישקין ורוּפּין וּבן-גוּריוֹן וקפּלנסקי אינם בּיוֹצאים הפּעם.

מדוּע תכוּפה כּל כּך הישיבה עד כּדי היקָרא בּעצם עוֹנת העבוֹדה הציוֹנית החָרפּית? מדוּע אין לדחוֹתה עד האביב, אשר, כּידוּע, ניתנה הבטחה לקרוֹא בּוֹ ישיבה בּארץ-ישׂראל, הבטחה שאינה מתבּטלת, חלילה, אלא רק נדחית מפּעם לפעם? אין שוֹאל ואין עוֹנה. כּאילוּ בּרוּר כּי ישיבה זוֹ תכוּפה היא, בּאשר נקראה לקבּל את החלטוֹתיה של ועדת השבעה², אוֹ של שתי ועדוֹת השבעה, של הוייצמנית והמַרשלית. אך זה שמוּר בּסוֹד. סוֹד בּפני הקהל הציוֹני; בּפני חברי הועד הפּוֹעל הציוֹני אשר לא קיבּלוּ את טוֹפס המסקנוֹת החדשוֹת, כּדי לעיין בּהן לפני נסיעתם; ויש לחשוֹש כּי הסוֹד הוּא גם בּפני חברי ההנהלה הציוֹנית שבּארץ. הרֶז’יסוּרה הציוֹנית מכינה לנוּ “הפתעה”: הלוַאי שההפתעה תהיה משׂמחת. אבל הלא גם אפשר שתהיה עגוּמה. מדוּע איפוֹא לא ניתנה האפשרוּת ל“המוֹן” הציוֹני את באַחריוּתן של ההחלטוֹת החדשוֹת, ולא לקבּל אוֹתן מידי “סוֹד-יוֹעצים” סגוּר?

שאלה היא, אחת השאלוֹת הרבּוֹת המעוֹררוֹת מחשבוֹת נוּגוֹת על גוֹרל תנוּעתנוּ.

מוֹשב בּרלין א' היה נצחוֹן פּנימי גדוֹל לציוֹנוּת. לפני התכּנסוֹ וּבשעת התכּנסוֹ, בּהלָך-רוּחוֹ, בּהרפּתקאוֹתיו וּבמַסקנוֹתיו השתתף – מאיליו, מבּלי אשר הוּזמן – קהל ציוֹני עצוּם, עֵר ורגיש, מכּל תפוּצוֹת החיים הציוֹניים. הדוֹ הגיע גם אל מעֵבר תחוּמי הציוֹנוּת הפוֹרמלית. הקשיבוּ לוֹ, בּרגש וּבכבוֹד, בּכל תפוּצוֹת העם. נתגלוּ: כּוֹח ההחלטה והאחדוּת של חלקים גדוֹלים וּמכריעים בּתנוּעה, רצוֹן הרחבת המפעל יחד עם שמירת קלַסתר-הפּנים המוּסרי שלוֹ,שלהבת המַצפּוּן הציוֹני התלקחה בּכל עוֹז. התדעך הפּעם?

אין איש מאִתנוּ רוֹצה לשׂים כֵּפים וּמוֹקשים בּפני ספינת הסוֹכנוּת. אוּלם אם יבוֹא מוֹשב בּרלין ב' להוֹריד למען ספינה זוֹ חלק מן המטען הציוֹני, הכּבד מדי בּעיניה – לא נכּיר בּסַמכוּתוֹ. המשקל המוּסרי הרב שהיה להחלטוֹת בּרלין א' אינוֹ ניתן להיפּסל על ידי שינוּי קוֹניוּנקטוּרה לאחר חדשים מספּר. יזכּרוּ זאת חברי הועד הפּוֹעל הציוֹני המשתתפים בּישיבה. אם בּאמת צצוּ בּינתים ויתוּרים חדשים וּנסיגוֹת חדשוֹת, כּי אז אַל נא ימהר המוֹשב לקבּל על עצמוֹ את האחריוּת. ישמע וידע את הדברים “העם” הציוֹני, ויוּבאוּ הדברים להחלטה אל מוֹשב האביב של הועד הפּוֹעל בּארץ-ישׂראל, שיהיה ודאי רב-עם ורב-משקל.

כּסליו תרפ"ט.

---

עשׂוֹר ל"הבּימה"

מאת

ברל כצנלסון

¹

על אדמת המוֹלדת, בּשנת העשׂוֹר לחייך, חרד לבּי לקראתך כּביוֹם נתבּשׂרנוּ: בּמרחק, בּנכר עלתה “הבּימה”.

מדי אֶהגה בּך ודברי הנביא יקוּמוּ ויחיוּ וירוֹנוּ בּי: חסד-נעוּרים, אהבת-כּלוּלוֹת, לכתך אחרי חזוֹן הגאוּלה בּמדבּר, בּארץ לא זרוּעה. זכרנוּ לך. זכרנוּ לך – וּלעוֹלמי עַד לא נשכּח – את שלהבת-הקוֹדש אשר הוּצתה מתוֹכך, את המַשׂוּאה אשר הדלקת לנס-עמים, עדוּת-לא-תכַזב לאש היוֹקדת בּמעמקי הוָיתנוּ ולא תכבּה. זכרנוּ לך את עמידתך, מתוֹך יסוּרים וטלטלה, בּתוֹך זעף נַחשוֹלים בּלב-ים. עדים אנוּ כּיוֹם לתפארת-עלוּמַיך, לתוֹם-יצירתך, למאמצי-רצוֹנך. וגם ליסוּריך, לנדוּדיך וּלרפיוֹנוֹתיך. וּתפילתנוּ: היי לנוּ וּלעצמך לאוֹרך ימים. אַל נא תהיי לנוּ רק זֵכר מפוֹאר למעשׂה-גבוּרה אגָדי. אַת היי לנוּ פּלוּגת-חזיוֹן בּצבא-החזוֹן. אִתנוּ בּהוֹוה, אִתנוּ בּעתיד. אִתנוּ בּאשר אנוּ מתענים ויוֹצרים. משׂגב לאמנוּת חלוּצית-גוֹאלת.

אַל יָסוּף חזוֹן מעל סִפּך, הבּימה! אַל יעזבך ואַל יטשך חסד נעוּריך.

טבת תרפ”ט.

---

עם גאוּלת מפרץ-חיפה

מאת

ברל כצנלסון

¹

א

אסירי האמוּנה הארץ-ישׂראלית הנפוֹצים על פּני כּל כּדוּר הארץ שמעוּ ודאי, בּאשר הם שם, בּאהבה וּבשׂמחה את הבּשׂוֹרה, כּי הביאה הקרן הקימת גאוּלה לפינת-יִקרת בּארץ, לשטח רחב ורצוּף, מאדמת עמק-עכּוֹ, הקרוּי עתה “מפרץ-חיפה”. שׁמחוּ ונתחזקוּ באמוּנתם, כּשם ששׂמחוּ ונתחזקוּ בּשעתם לשמע הבּשׂוֹרוֹת על גאוּלת יִזרעאל ועל גוּש השרוֹן הצפוֹני (המעוּטף עדיין – עד בּוֹא עת – בּגלימה הרחבה של “מפעל קנדה”).

הרבּים הם המעלים על הדעת בּכמה מאמצים עלוּ הכּיבּוּשים הללו? הכּוָנה למאמצים ממאמצים שוֹנים. גם למאמציהם של רבבוֹת התוֹרמים, הגדוֹלים והקטנים, בּכל קצוי עוֹלם, היוֹצקים את אהבתם ואת נאמנוּתם בּתרוּמוֹתיהם הזעירוֹת – חזיוֹן אשר כּמידת רחבּוֹ אינוֹ מצוּי בּתנוּעוֹת שחרוּר אחרוֹת; גם למאמציהם של אלפי העוֹשׂים והמעַשׂים, המעוֹררים והמזכּירים ועוֹשׂים את שליחוּת ארץ-ישׂראל בּעוֹלם. ויש עוֹד מאמצים מסוּג מיוּחד: מאמצי האנשים העוֹמדים בּתוֹך-תוֹכוֹ של המפעל הארץ-ישׂראלי, בּין שהם עוֹמדים ליד ההגה וּבין שהם עוֹמדים על משמרוֹתיהם השוֹנוֹת וּמתוֹכן הם מסייעים להניע את גלגלי ספינתנוּ, ספינה זוֹ המיטלטלת ונטרדת, משׂחיה על פּני מים רחבים, בּשעת גיאוּת, לשקיעה בּתוֹך שרטוֹן, בּשעת זוּטה של תנוּעת השחרוּר.

אך מעט יוֹדעים אצלנוּ על המאמצים החשאיים הללוּ, אשר בּלעדיהם לא נוֹצר אצלנוּ דבר: על ההכרח לעמוֹד תדיר בּפני מפריעים וּמכשוֹלים – לא רק מחוּץ כּי אם גם “מבּית”, על נַפתוּלים והיאָבקוּיוֹת עם מניעוֹת, על אי-השלמה עם הנסיגוֹת וההדיפוֹת, על העוֹז והתוֹקף והנאמנוּת הנדרשים למען הוֹציא את “המזימוֹת” – על פּי רוֹב בּימי שפל דוקא – מעוֹלם ההזיה לעוֹלם המעשׂה וּלמען הציל את ספינתנוּ מסכּנת העגינה בּשׂרטוֹן. לא רבּים יוֹדעים אצלנוּ, כּי לכל רכישת-קרקעוֹת גדוֹלה המַצעידה קדימה את כּל תנוּעת השחרוּר שלנוּ והיוֹצרת בּסיס נאמן ליצירוֹת ישוּביוֹת חדשוֹת, קוֹדם אצלנוּ תדיר פּרק ויכּוּח ציוֹני שאינוֹ פּוֹסק. ויכּוּח זה שהתחיל עם ראשית “העבוֹדה המעשׂית” של ההסתדרוּת הציוֹנית, שנעשׂתה על ידי רוּפּין, אינוֹ יוֹרד מעל הפּרק. יתר על כּן, כּל צעד חדש בּעבוֹדתנוּ תלוּי בּקביעת עמדה – לפחוֹת למעשׂה – לויכּוּח זה. צוּרוֹת רבּוֹת לבש וּפשט הויכּוּח הזה מימי סיסמת “על טהרת המסחריוּת” (אָכט קוֹיפמניש") של דויד ווֹלפסוֹן ועד סיסמת ה“אָפישֶנסי” האמריקאית ו“הקוֹנסוֹלידציה” הגרמנית. מפּעם לפעם הוּא מוֹפיע כּויכּוּח איסטרטגי בּין כּיבּוּש וּביצוּר, בּין התפּשטוּת והתרכּזוּת, בּין זריזוּת וּזהירוּת אוֹ כּויכּוּח בוֹכהַלטרי בּין חסכוֹן לפזרנוּת, בּין מעשׂיוּת להזיה, בּין משקיוּת ל“פּוֹליטיקה”, בּין חשבּוֹן לחזוֹן. אוּלם בּתוֹכוֹ התגלה תמיד ניגוּד נפשי יסוֹדי בּין חכמת החיים של ה“אַשרי אדם מפחד” וּבין הכרח-החיים של נַחשוֹניוּת, בּין ראִיית הסכּנוֹת האמיתיוֹת, והמדוּמוֹת – המצַווה על “לא תעשׂה”, וּבין ראיית הסכּנה האחת – של אי-עשׂיה – הפּוֹקדת: “קוּם עשׂה”.

גם האנשים נתחלפוּ אוֹ החליפוּ את עמדוֹתיהם בּמשך הויכּוּח הממוּשך. רק מעטים נשארוּ נאמנים לעצמם על פּני כּל הקו: אוּסישקין, רוּפּין, אנשי תנוּעת העבוֹדה. רבּים עברוּ מציר אל ציר. “החבילה” האמיצה שהיתה בּראשית הויכּוּח עם ווֹלפסוֹן נתפּרדה אף היא: יוּליוּס סימוֹן, הצעיר הנלהב שעמד בּשעתוֹ לימין “הרוּסים”² וּלצדוֹ של רוּפּין, היה בּין המתנגדים בּהחלט לרכישת עמק-יזרעאל בּימי אוּסישקין-רוּפּין. סאקר ושוֹקן³, שניהם חניכי “הציוֹנוּת המעשׂית”, פּגשוּ בּהתנגדוּת את “מפעל קנדה”. וּמאידך זכוּ גם סימוֹן וגם שוֹקן לסייע בּאַקטיביוּת לרכישת “מפרץ-חיפה”. רק סאקר, סמל הקוֹנסוֹלידציה הציוֹנית, נשאר נאמן לשיטתוֹ וּלהתנגדוּתוֹ.

לא למען הזכּיר עווֹן-התנגדוּת למי שהוּא אני מעלה עתה את הדברים בּזכרוֹן הקוֹרא. אוֹדה, אין לי כּל נחת-רוּח מזכר “המלחמוֹת” הללוּ, אשר לא עברוּ עדיין מעוֹלמנוּ. כּי ההכרח שבּמלחמוֹת אלוּ לא רק שהוּא מקצץ את הכּנפים של התנוּעה אלא גם מקַצה בּכוֹח העשׂיה שלנוּ. ולא רק “נצחוֹנוֹת” אנוּ זוֹכרים, כּלוֹמר, מעשׂים שנעשׂוּ מתוֹך התגבּרוּת התנוּעה ואישיה על האינרציה ועל החששוֹת (בּהם היתירים וּבהם גם הצוֹדקים). לא פּחוֹת מזה חַרוּת על לוּח לבּנוּ גם זכר המעשׂים אשר לא נעשׂוּ, זכר מה שהיה ניתן להיעשׂוֹת בּזמנוֹ ולא נעשׂה. הצרכים והאפשרוּיוֹת הללוּ שלא נצטרפוּ למעשׂים אינם רשוּמים בּשוּם ספר-זכרוֹנוֹת וּבשוּם פּנקס חשבּונוֹת, אוּלם הם רשוּמים בּדם-תמציתם של האנשים החיים והעוֹבדים על האָבנַיִם בּארץ. הם הם המשלמים – נוֹסף על המחיר שמשלמת התנוּעה כּוּלה – בּחייהם וּבסבלוֹתיהם, בּמכאוֹבי ילדיהם, בּמרי-יאוּשם, וּבזקנה ללא-עת בּעד כּל הזנחה, התעלמוּת וחיבּוּק-ידים. וּבמצב הזה של הציוֹנוּת אין לנוּ אלא להכּיר טוֹבה לכל מי שיש בּידוֹ לעכּב ולא עיכּב. ועל אחת כּמה וכמה למי שנתן יד-אמוּנים למעשׂה הגוֹאל. ואם הזכּרתי כּאן את הויכּוּח הישן, הרי זה משוּם שלאוֹר המעשׂה הגדוֹל (והנוֹעז!) של גאוּלת עמק-עכּוֹ, שהשתתפוּ בּוֹ יחד אנשים הנמנים כּיוֹם על שני המחנוֹת המתוַכּחים, יש, לדעתי, להסיק איזוּ מסקנוֹת – ולא רק להלכה אלא למעשׂה.

העוֹמדת רכישת עמק-עכּוֹ על ידי הקרן הקימת בּפני הבּיקוֹרת, מבּחינת שיטת הרציוֹנַליוּת המוּטפת כּיוֹם בּרחבי ההסתדרוּת הציוֹנית? מסוּפּקני. זוֹ אוֹמרת: לא לפי הצוֹרך, אלא לפי היכוֹלת. היכוֹלת שבּעין דוקא. אין קוֹנים קרקע בּהקפה על חשבּוֹן תרוּמוֹת העתידוֹת לבוֹא, שאינן בּעין. אַל תתקדם בּטרם בּיצרת כהוֹגן את עמדוֹתיך. אין מעמיסים משׂא כּספּי חדש על מוֹסדוֹת עמוּסים. אשרי הנהלה העוֹמדת בּפּרץ ואינה נוֹתנת למוֹסד לשׂים את צוארוֹ בּעוֹל התחייבוּיוֹת כּספּיוֹת חדשוֹת.

הנשתמרוּ הכּללים הללוּ בּמעשׂה מפרץ-חיפה? לא אגלה שוּם סוֹד מן החדר, אם אוֹמַר כּי לא נשתמרוּ כּלל וּכלל. לא בּ“מזוּמן” שבּקוּפה נקנה הקרקע אלא בּהקפה. המוֹסד העממי היקר עמוּס התחייבוּיוֹת כּספּיוֹת עצוּמוֹת. וּרכישתמק-עכּוֹ אינה מַפחיתה מהן אלא בּאה להוֹסיף עליהן.

היה איפוֹא דבר-מה, לא “רציוֹנַלי”, אשר הכריע את הכּף. לא זלזוּל בּכללי הרציוֹנַליוּת, לא חוֹסר שיקוּל המסיבּוֹת והתנאים, לא חוֹסר חשבּוֹן אלא חשבּוֹן מוּרכּב יוֹתר. חשבּוֹן לא של היוֹם בּלבד אלא גם של יוֹם המחר ושל מחרתים. לא רק שיקוּל הסכּנוֹת הכּרוּכוֹת בּ“עשׂה”, אלא גם שיקוּל הסכּנוֹת הכּרוּכוֹת בּ“שב ואַל תעשׂה”, לא רק קוֹנסוֹלידציה של הקוּפּה, אלא גם קוֹנסוֹלידציה של האפשרוּיוֹת הישוּביוֹת והמדיניוֹת, לא רק ראִיית ההתחייבוּיוֹת שבּעין, אלא גם ראִיית היכוֹלת הגנוּזה. ונוֹסף על הכּל, כּמוּבן, גם האמוּנה: האמוּנה כּי הקפיצה הנַחשוֹנית הזאת לא תיעָזב בּדד אלא תעוֹרר כּוֹחוֹת עזרה חדשים.

יש איפוֹא לשׂמוֹח בּלב שלם על אבּירי שיטת הרציוֹנַליוּת והמשקיוּת בּמוֹסדוֹתינוּ, שמצאוּ הפּעם אוֹן לראוֹת את הענין מתוֹך תפיסה רחבה ואמיצה יוֹתר. ואכן אין צוֹרך כּלל וּכלל לזלזל בּחכמת החשבּוֹן הרגיל כּדי לראוֹת שאין בּה בּלבדה כּדי למַצוֹת את חכמת חיי תנוּעתנוּ. לא כּל חכמה הנכוֹנה בּימים כּתיקוּנם תסכּוֹן גם בּשעת-חירוּם. ויש לא חשבּוֹן אחד, כּי אם כּמה חשבּוֹנוֹת יסוֹדיים. יש גם חשבּוֹן קרקע בּארץ (ולוֹ חוּקים משלוֹ!) ויש חשבּוֹן של כּוֹחוֹת אנוֹשיים, שאין שוֹקלים אוֹתם, ואף על פּי כן הבּזבּוּז בּהם אינוֹ עוֹבר ללא עוֹנש. ויש חוּקים לתנוּעת שחרוּר אשר כּל קפדנוּת בּוּכהלטרית נאלצת להיסוֹג אחוֹר מפּניהם, אם אינה רוֹצה להתנקש בּנפש התנוּעה. ונוֹסף על הכּל יש להיזהר וּלהיזהר מפּני חוֹסר אמוּנה וחוֹסר רצוֹן ואהבת הנוֹחוּת והשלוה המתלבּשים בּאיצטלה של חכמת החשבּוֹן.

בּענין מפרץ-חיפה, אשר רבּוֹת עמלוּ בּוֹ בּחוּגי הקרן הקימת (אַל נא יִפּקד בּין העמלים שמוֹ של א. גרנוֹבסקי, שחתר אל המטרה בּראיה בּהירה וּביד נאמנה), גברה התפיסה הזאת. רצוֹנכם, תקראוּ לה: אי-רציוֹנַליוּת. והיא שהנחילה לנוּ כּיבּוּש ציוֹני אשר ערכּוֹ המדיני-ההתישבוּתי לימים הקרוֹבים ויוֹתר מהם – לימים הרחוֹקים, עצוּם ורב.

התמצא בּקרבּה הקרן הקימת את האוֹן שלא לשקוֹט על זר-הדפנים וזרי-הקוֹצים שלה וּלהוֹסיף לכת בּדרך המאמצים, שהיא היחידה העשׂוּיה להוֹציא אוֹתנוּ מן המיצר?

והמפעל העוֹמד עתה על הפּרק, התוֹבע את הגשמתוֹ ללא אפשרוּת של דיחוּי, המשווע אלינוּ מתוֹך אלפי לבּוֹת של עמלים, מיחלים וכוֹאבים, הוּא – קרקע לפּוֹעלי המוֹשבוֹת.

ב

קרקע לפּוֹעלי המוֹשבוֹת. בּוֹשתי, כּי שלוֹש מלים אלה עוֹדן טעוּנוֹת הסבּרה והמלצה. אבל כּך הוּא הדבר. עוּבדה מרה. חוּליה אחת בּשלשלת העוּבדוֹת והמסיבּוֹת, העוֹשׂוֹת את העמדה החלוּצית, הקשה בּיוֹתר והמשַכּלת בּיוֹתר מכּל עמדוֹת העבוֹדה והכּיבּוּש, לעמדה העזוּבה בּיוֹתר והמיוּתמת בּיוֹתר.

הנה אנוּ עוֹמדים בּשנת חצי היוֹבל לראשית מאמציו של הפּוֹעל בּארץ.

בּתקוּפה זוֹ כּבשנוּ וגם בּיצרנוּ כּמה עמדוֹת. יצרנוּ התחלה של משק-עבוֹדה העוֹמד בּרשוּת עצמוֹ וּמפרנס את עוֹבדיו. בּכמה ענפי מלאכה וחרוֹשת בּארץ נוֹצרוּ תנאים שיש בּהם כּדי קיוּם, ולוּ גם זעוּם, לעוֹבד. כּלל הפּוֹעלים הקים לעצמוֹ מוֹסדוֹת לעזרה הדדית, מפעלי משק קוֹלקטיביים, כּלי-אִרגוּן חזקים. הפּוֹעל נשען עליהם, מסתייע בּהם, נוֹשע בּהם לעת צרה. החלקה האחת המקוּללה, אשר הפּרוּדוֹת המבוֹרכוֹת בּיוֹתר נדוֹנוֹת בּה לכלָיה, לניווּן גוּפני, להעדר קיוּם משפּחה, לבטלה עוֹנתית, לנדוּדים, לעוֹשק זכוּיוֹת-אזרח ולאכילת לחם לא לשׂוֹבע – היא המוֹשבה, המוֹשבה הפּוֹרחת.

לאחר עשׂרים וחמש שנים למאמצי כּיבּוּש-העבוֹדה, מאמצים ששימשוּ בּית-יוֹצר להוָיה חדשה בּארץ, להוָית הישוּב העוֹבד, לאחר שאלפי הפּוֹעלים ריווּ את אדמת המוֹשבה בּלשדם, שמרוּ עליה בּכל עת צרה, וּמאוֹת מהם נפלוּ חלל על אדמתה – ולא רק מחִצי אוֹיב אלא גם מפּצעי אחים מוּכּי סנורים, יהירוּת-רֶשע ותאות-הבּצע – עוֹד מנת חלקוֹ של הפּוֹעל לא לחם אלא אבנים. מַחרימי הפּוֹעל העברי, המסתוֹללים בּסבלוֹ וּבאמוּנתוֹ, מתנקשים בּפרוּסתוֹ וּבדגלוֹ, טוֹמנים לוֹ פּחים להכשילוֹ וּמַטיפים לוֹ מוּסר… והמוֹסדוֹת הלאוּמיים, ההוֹלכים בּראש שבי הגוֹלה אַלפּים וארבּע מאוֹת שנה אחרי נחמיה בּן חֲכליה, עוֹמדים בּאפס-יד בּפני זעקת עמֵלי-ציוֹן, ללא השפּעה מוּסרית, ללא מעשׂה מציל.

עשׂרים וחמש שנים של מאמצי-קיוּם בּמוֹשבה. מה הם הנכסים בּני-קיימא אשר הוּקמוּ לעזרת המאמצים האלה לבל יוּצאוּ לבטלה? בּמה עזרנוּ לפּוֹעל להחזיק מעמד בּתנאיה הקטלניים של המוֹשבה? הניתנה אפשרוּת לפּוֹעל להקים בית בּישׂראל? לא בּתים ולא צריפים, לא משק-עזר ולא מוֹסדוֹת הדרכה וטיפּוּל. עזרה הדדית זעוּמה, עבוֹדה תרבּוּתית צנוּמה. לא קוּפּוֹת-מלוה, לא סניפי “מַשבּיר”, לא אגוּדוֹת צרכּניוֹת. ועל הכּל – לא חלקת אדמה לתקוֹע בּה יתד.

פּוֹעלים בּעלי משפּחה, המתפּרנסים משׂכר-יוֹם זעוּם וּבלתי-תדיר וּמשלמים דמי-דירה גבוֹהים; מחנוֹת פּוֹעלים, החוֹכרים מגרש פּרטי להעמדת אָהליהם וּצריפיהם וּנתוּנים כּל יוֹם לחסדוֹ של המַחכּיר, ועוֹקרים ונוֹדדים ממגרש למגרש לפי גזירתוֹ; קיבּוּצי פּוֹעלים הרוֹצים להשתקע בּמוֹשבה וּמתרוֹצצים ממוֹסד להשׂיג הלוָאה להקמת צריף – ואינם משׂיגים; מחנה נוֹער חלוּצי, הנתוּן לחסדוֹ וּלמצב רוּחוֹ של אִכּר “טוֹב וּמיטיב”. בּרצוֹתוֹ יתן להם מים לשתיה ויפתח להם את הדרך למוֹשבה, וּברצוֹתוֹ יִכלא מים ויסגוֹר דרך. אלוּ הן תמוּנוֹת לא משנים רחוֹקוֹת, אלא משנת תרפ"ט.

וּמשטר הקוֹנסוֹלידציה בּציוֹנוּת, תחת לדאוֹג לקוֹנסוֹלידציה של ששת אלפים עוֹבדים העוֹמדים בּמערכה הציוֹנית הכּבדה בּיוֹתר, קוֹנסוֹלידציה אנוֹשית וּמשקית זוֹ, הניתנת להיעשׂוֹת בּאמצעים פּעוּטים בּהשוָאה לכל שאר המפעלים הישוּביים, משטר זה היתה ראשית מעשׂיו: למחוֹק את תקציב הפּוֹעל בּמוֹשבה.

וּבצער רב ניתן להיאָמר: מזלוֹ הבּיש של הפּוֹעל בּמוֹשבה לא שׂיחק לוֹ אפילוּ אצל הקרן הקימת. גם מוֹסד עממי זה – הנוֹעד להיוֹת משען-אמת לאדם העוֹבד המבקש להידבק בּקרקע – לא עמד לוֹ, לפּוֹעל השׂכיר, בּצר לוֹ. בּיתר דיוּק: עמד לוֹ, אוּלם בּמידה מוּעטה מאד, מוּעטה הן מבּחינת הצוֹרך הדוֹחק של אלפי חלוּצים, והן מבּחינת התוֹכן המוּסרי והרעיוֹני של הקרן הקימת, והן בּהשואה לפּעוּלה הרחבה והבּרוּכה של הקרן הקימת בּשטחים אחרים.

ג

הרכישוֹת הגדוֹלוֹת של הקרן הקימת בּתקוּפה האחרוֹנה – ערכּן רב (רב יוֹתר מכּפי שזה ניתן היוֹם להסבּרה וּלהכרזה) לימים הבּאים. יש בּהן כּדי לשמש בּסיס לקיוּם כּלכּלי איתן של אוּכלוֹסים רבּים בּקרב הימים. אוּלם אין בּהן כּדי פּתרוֹן ישוּבי כּלשהוּ לאוֹתם המוֹני הפּוֹעלים, אשר נבצר מהם לחכּוֹת עוֹד שנים להתישבוּת חקלאית מלאה, והם מבקשים לעצמם אפשרוּת של אחיזה כּלשהי בּתוֹך המוֹשבה אוֹ בּקרבתה, אפשרוּת להקים בּית, לגַדל ילדים, למצוֹא משען כּלשהוּ בּמשק-עזר נוֹסף על העבוֹדה השׂכוּרה.

לא יאָמן כּי יסוּפּר, מה קטן הוּא המקוֹם אשר הפּוֹעל השׂכיר תפס בּתוֹך כּל היקף העבוֹדה הגדוֹלה של הקרן הקימת וּמה פּעוּט הוּא השטח הקרקעי של קרננוּ בּתוֹך מוֹשבוֹת המַטעים וּבקרבתן. דוּגמאוֹת אחדוֹת: בּכל הגוּש הגדוֹל ורב-העתיד של השרוֹן הצפוֹני אין עדיין לקרן הקימת אפילוּ דוּנם אחד לשם הקמת מחנה לעוֹבדים. בּמוֹשבה כּמוֹ רחוֹבוֹת לא היה עד הזמן האחרוֹן (מחוּץ לשכוּנת התימנים) אפילוּ דוּנם אחד למען הפּוֹעלים. כּי המוֹשבה עצמה יכוֹלה להקדיש איזה שטח לצוֹרך זה – כּזאת לא עלתה על דעת עסקניה הנאוֹרים. וגם לאחר שנתפּנתה בּמקרה חלקה אחת של הקרן הקימת (שנרכּשה מלכתחילה למטרה אחרת) והוּחלט למסרה לפּוֹעלי המוֹשבה, ניטלה ממנה ה“שמנת” ולפּוֹעלים נשארה הזיבּוּרית בּמקוֹם מתעכּבת. ואפילוּ בּפתח-תקוה עם אלפי פּוֹעליה, וּלאחר מאמצים בּלתי-פּוֹסקים מצדם, גם בּה מה קטן הוּא השטח אשר לקרן הקימת!

לא נעמיק לשאוֹל, איך וּמדוּע קרה כּדבר הזה? על מה נענש כּכה הפּוֹעל בּמוֹשבה? ודאי נצטרפוּ כּאן כּמה וכמה גוֹרמים להוַתוֹ. על פּי רוֹב רכישת שטח קטן בּסביבה זוֹ תכבּד הרבּה יוֹתר מאשר רכישת שטח הגוּן בּסביבה אחרת. בּשוּם מקוֹם לא רבּה כּל כּך הספסרוּת והסגת-הגבוּל והפקעת המחירים כּאשר בּשטחים אלה (והיא הנוֹתנת: מה שלא נרכּש עד הנה וּמה שאינוֹ נרכּש היוֹם יהיה מן ההכרח החיוּני לגאוֹל פּעם בּהוֹצאוֹת פּי כּמה!). להכנת רֶזֶרבה קרקעית בּשטחים אלה לא דאגוּ מעוֹלם. לא בּמהרה ולא תמיד נתעוֹרר הפּוֹעל בעצמוֹ לדרוֹש לוֹ קרקע לכף רגליו. וּכשהדרישה גַמלה בּפנים, בּתוֹך הציבּוּר העוֹבד, לא בּמהרה מצאה לה אזנים קשוּבוֹת בּחוּגי הקרן הקימת. וּכשנמצאה ההקשבה לא מיהרה להימצא ההזדמנוּת הקרקעית (יש ששָנים עוֹברוֹת עד שתבוֹא ההזדמנוּת), וּכשזוֹ נגלית – אין הקוּפּה נַענית. המעשׂיה בּמַרתא בּת בּייתוּס⁴ חוֹזרת לפרקים לגבּי צרכינוּ הקרקעיים בּארץ, וקרבּנה הראשוֹן – הוּא הפּוֹעל. וככה מתגלגלים הדברים, שהמרץ העצוּם, הנפשי והחמרי, שפּוֹעלי המוֹשבה משקיעים בּמאמציהם לעמוֹד על הקרקע – עוֹמד בּסכּנה להיוֹת מוּצא לבטלה, כּשם שהוּצאוּ לבטלה שנים של מאמצים ליסוּד “שכוּנוֹת-עוֹבדים”, וכוֹחוֹת אנוֹשיים יקרים הלכוּ לטמיוֹן, ותקווֹת נבלוּ, ואפשרוּיוֹת חשוּבוֹת לגילוּי כּוֹחוֹת ולרכישת אמצעים לשם יצירה ישוּבית נפסדוּ אוֹ נדחוּ לעידן ועידנים.

וככה אנוּ עדים למראה האיוֹם, כּי אִרגוּן של “ותיקים”⁵, מאנשי העליה השניה, חיילים נאמנים בּצבא ההגשמה הציוֹנית, שנתנסוּ ועמדוּ בּכל מיני נסיוֹנוֹת בּארץ, שנשׂאוּ עשׂרוֹת בּשנים בּכל תלָאוֹתיה, שהשקיעוּ כּאן את מיטב כּוֹחוֹתיהם, ושזכוּ סוֹף סוֹף גם להחלטה פּרינציפּיוֹנית מצד הקוֹנגרס וגם להבטחוֹת מצד הקרן הקימת – עוֹמדים ורוֹאים כּיצד מוֹציאים, זאת הפּעם השניה, את החלקה הנוֹעדה להם מתחת לידיהם, ועיניהם כּלוֹת, ואין מוֹשיע, ואין מתקוֹמם נגד הסגת-גבוּל. והעסקנים הציבּוּריים הקרוֹבים אל החלל, אלה אשר “מוּסר היהדוּת” בּפיהם לדוּש בּוֹ את בּשׂר הפּוֹעל, רוֹאים בּשקט בהישָחט כּבשׂת-הרש ולבּם אינוֹ מתחמץ וּ“מוּסר היהדוּת” שבּפיהם מחריש.

וּבמצב כּזה של מאמצים בּלתי-פּוֹסקים, של ציפּיה ממוּשכת, של אי-רצוֹן להסתלק מן התקוה האחרוֹנה, עוֹמדים בּארץ כּאלף איש עוֹבד, עם משפּחוֹתיהם, כּאלף משפּחה מבּני העליה השניה והשלישית, מסוּדרים בּקיבּוּצים וּבארגוּנים, אשר עברוּ כּמה מדוֹרי עבוֹדה וכיבּוּש בּארץ, בּעלי נסיוֹן התישבוּתי אשר כּמוֹהוּ אוּלי עוֹד לא היה לנוּ, וּמוּכנים להתישבוּת זוֹלה אשר כמוֹה לא ידענוּ, התישבוּת למחצה, לשליש וּלפחוֹת מזה, וּבלבד להיאָחז בּקרקע, וּמגייסים אמצעים מבּפנים, ומוּכנים להמציא מראש דמי-חכירה לכמה שנים – מאמצים שהם לאמיתוֹ של דבר למעלה מכּוֹחוֹ של המתישב, אלא שהם נעשׂים מתוֹך רצוֹן ההתישבוּת הלוֹהט וּמתוֹך מיעוּט היכוֹלת של מוֹסדוֹתינוּ – וכל זה עוֹמד ללכת לטמיוֹן. והעוֹלה העתיד לבוא אשר ימצא את חוּרבוֹתינוּ, יראה את גוֹרל החלוּץ “הוָתיק” ואת אשר עלתה לוֹ – האם לא יסיק מכּאן בּהכרח את המסקנוֹת, האם לא תשלם בּעד זה שוּב התנוּעה הציוֹנית מחיר יקר, כּאשר שילמה בּעד “הסיוּע”, אם לא יקר ממנוּ?

עוֹד לא אֵיחַרנוּ את השעה האחרוֹנה. ואם כּי המעשׂה אינוֹ ניתן להיעשׂוֹת על נקלה – אינוֹ למעלה מכּוֹחנוּ. מדוּבּר כּרגע לא על תקציב להתישבוּת, אלא על התנאי הראשוֹן לכל התאַחזוּת שהיא, על הבטחת הקרקע, אשר אם לא תוּבטח היוֹם – לא תוּשׂג מחר. והמעט אשר יוּשׂג תחת לחץ הכּוֹאבים והנאנקים – ישוּלם כּפל כּפלַים. והכּוֹחוֹת אשר יאבדוּ לריק בּינתים לא יוּחזרוּ עוֹלמית.

עד מתי ינהגוּ אצלנוּ בּזבּוּז כּזה בּחוֹמר-הבּניה העיקרי, בּכוֹחוֹת האדם הבּוֹנה?

עד מתי לא יחוּסוּ אצלנוּ על אמוּנתם, כּוֹח-סבלם, מרצם וכשרוֹן-יצירתם של העוֹשׂים בּחוֹמר וּבלבֵנים?

לא רק לקרקע אין גוֹאל מבּלעדי הקרן הקימת, אלא גם לאדם העוֹבד המבקש את גאוּלתוֹ בּקרקע. וּמבּלי להתעלם מכּל רצינוּת מצבה של הקרן הקימת וּמן ההתחייבוּיוֹת הישנוֹת והחדשוֹת הרוֹבצוֹת עליה – מוּפנוֹת בּכל זאת העינים אליה: אי אפשר לה, לקרן הקימת, שתראה בּאבדן הכּוֹחוֹת המעוּלים של בּוֹני הארץ – ותשקוֹט. כּשם שיָדעה להעמיס על עצמה, בּסידוּרים ידוּעים, מתוֹך השקפה מרחיקה ראוֹת, את גאוּלת עמק-עכּוֹ, כּך הכרחי שתמצא את הדרך למפעל קרקעי רציני, אשר ימנע מאִתנו מַשבּר חדש האוֹרב לנוּ, המסוּכּן עוֹד יוֹתר ממַשבּר “הסיוּע”. ואת המפעל הזה אין להחמיץ.

מה שהחמצנוּ – לא נשׂיג מחר.

לקריאת הקרן הקימת לכשתבוֹא – ודאי יֵעָנוּ טוֹבי הכּוֹחוֹת שבּציבּוּר. נשׂיא הקרן הקימת הוֹכיח בּמפעליו האחרוֹנים כּי ליחוֹ לא נס. וּכשם שהרחיק נדוֹד לשם “מפעל-קנדה”, כּכה הוּא עוֹמד מוּכן למאמצים חדשים לשם גאוּלת הקרקע, אם אך תינתן לוֹ האפשרוּת של פעוּלה רחבה.

לפעוּלה זוֹ מצפּים אלף משפּחוֹת פּוֹעלים חקלאים, ואִתם התנוּעה כּוּלה. אַל תשוּב הציפּיה ריקם.

טבת תרפ"ט.

---

בּמלחמת הבּחירוֹת לעיריית תל-אביב

מאת

ברל כצנלסון

¹

אַל נא תחשבוּ לי זאת לענוה יתירה אם אוֹמַר כּי כּשהסכּמתי לדבּר ידעתי שעוֹד נאוּם אחד בּמלחמת-בּחירוֹת זוֹ לא יעלה ולא יוֹריד. אוּלם אַל תחשבוּ לי זאת גם ליהירוּת יתירה אם בּהחלַטתי לנאוֹם אמרתי להיוֹת למוֹפת, שלא עת שֶבת בּית. והשעה היא כּזאת אשר גם הכּוֹשל יאמר גיבּוֹר אני. כּי כּל אחד מאִתנוּ, גם המפקפּק והחלש ואכוּל המרי, חייב לדעת את אשר לפניו – אם בּמעשׂהוּ מחר יגבּיר את המרי האוֹכל בּנוּ אוֹ יחַזק את הכּוֹחוֹת העוֹמדים בּפניו. ואיני צריך לנתח את שתים-עשׂרה הרשימוֹת. האנשים הניצבים כּאן הרגישוּ על עצמם וּבשׂרם את ערכּן המוּסרי ואת פּרצוּפן הסוֹציאלי והתרבּוּתי. הבּעלי-בּתים שבּהן – אחים הם לחוֹתמי גילוּי-הדעת נגד עבוֹדה עברית. וּרשימוֹת-הסרק המתלבּשוֹת בּשמוֹת של פּוֹעלים – מכּירים אנוּ את כּוֹח יצירתן, את מידת הבנתן בּחיי הפּוֹעל, את פּעוּלתן הרבּה בּמשך כּל השנים, עד שאין הציבּוּר זקוּק לאזהרוֹת כּנגדן. לא על אלה אדבּר, אלא עלינוּ עצמנוּ.

לתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ קרה, בּזעֵיר אַנפּין, מה שקרה לעם ישׂראל כּוּלוֹ – כּפי שתיאר אחד-העם בּ“חצי נחמה”². ציבּוּר הנמצא זמן רב תחת מטר של חצים, דיבּוֹת והאשמוֹת, אם אין בּוֹ כּוֹח פּנימי עצוּם של הכּרת “אַתה בחרתנוּ”, הריהוּ נכנע לסביבתוֹ ורוֹאה את עצמוֹ שפל מאחרים. כּך הסכּינה האוּמה העברית הגאה להבּיט על עצמה בּעיני אחרים ולמצוֹא בּה מוּמים שגילוּ הם, והוּא הדבר שנתקיים בּציבּוּרנוּ. תנוּעתנוּ נתוּנה – אַל נכחד זאת – בּמצב של חוֹסר הכּרת כּבוֹד, בּהלָך-רוּח של אמוּנה בּעלילוֹת-שוא שטפלוּ עלינוּ, של בּוּז לפּוֹעל היוֹצר, בּיטוּל כּלפּי החלוּץ, הכּאה על חטאים שלא חטאנוּ. אין להלַך-רוּח זה ולא כלוּם עם חיפּוּשׂ דרכים לתיקוּן, עם בּיקוֹרת עצמית רצינית, שאינה פּוֹסקת בּקרבּנוּ. אלא זוֹהי רוּח של השפּלה עצמית, שתקפה את ציבּוּרנוּ כּמַגפה, המשמשת נשק מסוּכּן נגד ציבּוּר הפּוֹעלים, כּי חוֹסר הכּבוֹד, חוֹסר האמוּנה בּכּוֹחוֹת הפּנימיים – מחלה היא שבּה נגוּע מעמד העוֹבדים בּכל העוֹלם, שבּגללה ניתנים מיליוֹנים של קוֹלוֹת פּוֹעלים לחיזוּק הבּוּרגנוּת, בּאשר בּמוֹחוֹתיהם של מיליוֹנים אלה שׂוֹררת אפלה והם אינם רוֹאים את עצמם מיוּעדים לשלטוֹן. נגד הרוּח הרעה הזאת עלינוּ להילָחם קוֹדם כּל, וּלהיטהר ממנה. והבּחירוֹת של מחר תהיינה מבחן – בּאיזוֹ מידה נגוּע ציבּוּר הפּוֹעלים בּמחלה זוֹ, בּאיזוֹ מידה הוּא מַאמין למַשׂטיניו. על שאלה זוֹ יתן ציבּוּר הפּוֹעלים תשוּבה מחר.

וּבמחנה שלנוּ הוֹפיע בזמן האחרוֹן חזיוֹן של בּריחה. אין אנוּ בעלי הכּוֹח והיכוֹלת, ואין בּידינוּ לגמוֹל לתוֹמכינוּ משׂרוֹת וכיבּוּדים. לכן יש עוֹזבים אוֹתנוּ וּמצטרפים למחנה התקיפים, Mitlӓufer בּלַע“ז. בּאחד העתוֹנים הדוֹגלים בּ”אָלף" של המרכּז המאוּחד קרא מישהוּ לאנשים מסוּג זה – “מהגרים”.

הגירה כּזוֹ ישנה ממינים שוֹנים. יש הגירה כּלכּלית – מחיי חלוּץ לספסרוּת. ויש הגירה תרבּוּתית – מעברית לאנגלית. ויש פּוֹליטית – מציבּוּר הפּוֹעלים למחנה אוֹיביו. וּבשעה קשה צריך שיהא לציבּוּר הפּוֹעלים האוֹמץ לוֹמר – מי אנוּ, אזרחים בּתנוּעת הפּוֹעלים אוֹ רק מהגרים? כּל מוֹרה, כּל משׂכּיל, כּל סוֹפר בּישׂראל חייב תשוּבה על שאלה זוֹ. הנה אדם שרק לפני שנה דיבּר מעל בּמת ועידת ההסתדרוּת וטרח להוֹכיח כּי עצם מעצמנוּ הוּא – ועתה הוּא בּמחנה המרכּז המאוּחד, והוּא מוֹדה כּי אין כּל הבדל בּינוֹ לבין הסתדרוּת בּעלי-הבּתים. “גוּש עבוֹדה” של פּוֹעלים קוֹרא להצטרף לרשימה א' – היינוּ, לרשימת דיזנגוֹף, פַּסקל, סמילנסקי, כּל אוֹתה הציוֹנוּת הכּללית המַעלילה על ציבּוּר הפּוֹעלים, כּי כּל מעשׂיו אַלִמוּת, בּשעה שהיא מתעלמת מכּל אַלִמוּת הנַעשׂית בּפּוֹעל (ענין זכרוֹן-יעקב!)³; הרשימה הדוֹגלת להלכה בּעבוֹדה עברית וּלמעשׂה היא מתכּחשת לעבוֹדה עברית ונלחמת בּעבוֹדה מאוּרגנת. והנה נמצאים “מהגרים”, שאינם מרוּצים מההסתדרוּת בּשל חוֹסר החלוּציוּת שבּה, והם הוֹלכים לעבוֹד בּעתוֹני רשימה א', וּמדוֹר עצמי אין להם שם, ועל השאלוֹת המַכריעוֹת של ציבּוּר הפּוֹעלים וּבנין הישוּב אין להם מה להגיד, וּלכל ענין הבּחירוֹת בּתל-אביב לא היה ל“מהגרים” אלה מה לאמוֹר חוּץ מדברי לגלוּג על המחאה שלנוּ נגד גניבת ה“אָלף”. אנחנוּ ידענוּ נגד מה מחינוּ - יוֹדעים אנוּ את ערכּוֹ של סמל לליכּוּד הציבּוּר וּלחינוּך הדוֹר הבּא.

בּארץ פּשטה מוֹדה של מדיניוּת. כּל אחד מדבּר גבוֹהה-גבוֹהה על ענינים מדיניים וחוֹבוֹת מדיניוֹת. תנוּעת הפּוֹעלים מראשית ימיה ראתה את עצמה כּנוֹשׂאת המדיניוּת הממשית של ארץ-ישׂראל – עוֹד בּאוֹתוֹ זמן שבּארץ שלטה חיבּת-ציוֹן של אחד-העם, ואנשי הציוֹנוּת המדינית היוּ זרים לכל מעשׂה חי בּארץ-ישׂראל. וּמי שעינים לוֹ יראה ויוֹדה, כּי אם יש נוֹשׂא ריאָלי של מדיניוּת אמיתית, כּוֹח העוֹשׂה מֵאבק-אדם כּלל בּעל משקל מדיני, הרי זוֹ תנוּעת הפּוֹעלים. מכּיבּוּשי העבוֹדה והשמירה, דרך הגדוּד העברי, ועד לכיבּוּשים המשקיים החשוּבים בּהכנסת החלוּץ לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת וּלבנין, כּיבּוּשים בּעלי משקל פּוֹליטי עצוּם לגוֹרל העליה וּלגוֹרלנוּ בּארץ, עד לכיבּוּש העמק, העוּבדה המדינית העיקרית של תקוּפתנוּ, וכיבּוּש המוֹשבה – כּל הגוֹרמים והמפעלים האלה הם שיצרוּ את כּוֹחנוּ המדיני. וכל הבּוֹרח מיצירה זוֹ, כּדי להחליפה בּפטפּוּט מדיני, עוֹשׂה את תוֹרת הציוֹנוּת פּלַסתר.

וּכשאנוּ רוֹאים את כּל אגפּי הציוֹנוּת הכּללית עם הרביזיוֹניסטים הדוֹגלים בּתוֹרה של עבדוּת ודם וּבוֹץ, ואִתם האינטליגנטים אשר צר להם המקוֹם בּציבּוּר הפּוֹעלים – והם מתכּחשים לתנוּעת הפּוֹעלים וּמתעלמים ממשקלה המדיני המכריע – הרינוּ רוֹאים מהוּ תוֹכן מדיניוּתם, שאינוֹ אלא עיורוֹן מדיני המתכּסה בּדגלים גנוּבים: בדגלוֹ הגנוּב של טרוּמפּלדוֹר וּבדגלוֹ הגנוּב של הרצל – כּי דגלוֹ של הרצל לא היה בּוֹץ, לא היה עבדוּת וניצוּל, אלא – אוּמה עברית עוֹבדת וּבת-חוֹרין!

בּשעה זוֹ של חוּלשה ועייפוּת וּבריחה – אין יוֹתר חשוּב לציבּוּר הפּוֹעלים מהוֹכחת תקיפוּתוֹ הפּנימית. יהי נא לוֹ האוֹמץ לזכּוֹר בּגאוֹן כּל מוֹסד שיצר, מוֹעצת פּוֹעלי יפוֹ, “סוֹלל בּוֹנה” – מוֹסדוֹת שאנוּ מכּירים גם בּליקוּייהם, מוֹסדוֹת המשמשים מטרה לחציהם של אוֹיבים וּרפי-רוּח וּבוֹרחים מן המערכה – אוּלם הם המפעלים שיזָכרוּ בּהיסטוֹריה של בּנין ארץ-ישׂראל החפשית, וכל השאר ינשׂא בּרוּח ללא כּל זכר.

המלגלגים על אי-המעשׂיוּת שלנוּ מבטיחים לבּוֹחרים – מי רכּבת וּמי מקוֹמוֹת-מרפּא⁴ וּמי פּיתוּח התיירוּת וכן הלאה. אוּלם אנוּ נעמוֹד על העיקר – הערך המדיני והלאוּמי הכּבּיר של הבּחירוֹת הללוּ ותפקיד הפּוֹעל בּהן. אין זה ענין מקוֹמי, אלא חוּליה בּשרשרת המפעל ההיסטוֹרי של עשׂרים וחמש שנוֹת תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. בּכל הוֹפעה פּוֹליטית – בּבחירוֹת לקוֹנגרס לאסיפת הנבחרים, בּכל פּעוּלה בּחוּץ-לארץ אנוּ שליחים של אוֹתוֹ הרעיוֹן ואוֹתוֹ הכּוֹח. וּבעלי רשימה א' זוֹ נלחמוּ בּפּוֹעל מאז. כּשוִיתקין הוֹציא את כּרוּזוֹ וקרא לעליה חלוּצית⁵ – כּתב סמילנסקי לגוֹלה על סכּנת העליה בּלי אמצעים⁶. ודיזנגוֹף יחד עם שאר יקירי הישוּב לא ראה בּפּוֹעל אלא כּוֹח מהרס. זוֹהי המלחמה ההיסטוֹרית הנמשכת בּינינוּ – זוֹהי המעמסה שהוּטלה על כּתפיו החלשוֹת של החלוּץ. ואם מארץ עלוּבה ודלת-תרבּוּת, אשר הדוֹר הצעיר היה בּוֹרח ממנה לאוֹסטרליה, אשר חיי הציבּוּר בּה היוּ רקוּבים – קוֹמץ אִכּרים תקיפים עם פּקידוּת בָּרוֹנית וּמשטר המַגלב – אם הגענוּ לידי כּך שכּפּוֹת המאזנים בּישוּב מאוּזנוֹת, ולא עוֹד אלא יש לנוּ תאים של חוָיה עצמית, עם חירוּת האדם העוֹבד וּשלילת הניצוּל – הרי זוֹהי היצירה המדינית של תנוּעת הפּוֹעלים. וּכאוֹתם “פּני” הישוּב, שמעוֹלם לא הוֹדוּ בּעבוֹדה עברית וּבשמירה עברית, לא העריכוּ את היצירה התרבּוּתית ולא הכּירוּ בּזכוּת האזרח של העוֹבד, כּאוֹתוֹ חלק הישוּב אשר שלל זכוּת אזרח ממוֹריו – כּאשר שללה המוֹשבה רחוֹבוֹת מהמוֹרה שׂ. וילקוֹמיץ⁷ – כּזה היה פּרצוּף הישוּב גם כּיוֹם הזה, אילמלא “שלטוֹן השׂמאל”.

כּי מה היה תוֹכן פּעוּלתם המדינית של חוּגים אלה בּתל-אביב? מלחמה בּפּוֹעל עד להריסת העצמאוֹת של העיר. וּכשהדיבּוֹת שהם הפיצוּ הגיעוּ עד למיניסטר ונשמעוּ מפּיו – לא התקוֹממה הבּוּרגנוּת ולא מחוּ הרביזיוֹניסטים נגד עצם העלילה והסירוּס ונגד העלבּוֹן שנגרם לעיר, אלא רגזוּ רק נגד הפּוֹעל המשתמש בּבמת הפּרלמנט להצגת שאלוֹת. רק זה גזל את מנוּחתם של ציוֹנינוּ המדיניים.

––––––––––

לפיכך חייב כּל אחד מאתנוּ לראוֹת את הבּחירוֹת בּתל-אביב כּחוּליה בּשרשרת המפעלים שנוֹעדוּ לישוּב בּארץ פּרצוּף חדש. ידעתי את הספיקוֹת שבּלב הפּוֹעל – למה לנוּ כּל הטוֹרח, הן לרוֹב לא נגיע. למה לנוּ מלחמה זוֹ עם בּוּרגנוּת עלוּבה, שיש לה תיאבוֹן קפּיטליסטי בּלי אמצעים קפּיטליסטיים, אשר חלקים ממנה טרם נשתחררוּ מרוֹמַנטיוּת פיאוֹדלית – הלא שׂבענוּ את התענוּג לשבת עם בּוּרגנוּת זוֹ בּכפיפה אחת, ויוֹדעים אנוּ את המכשוֹלים שישָימוּ על דרכּנוּ גם אם נהיה לרוֹב – כּי אין כּאן רק שאלה של קוֹלוֹת, אלא של כּוֹחוֹת. ויש דרכים – פּניה למוֹשל, שיסוּי בּציבּוֹר וכוּ'. אוּלם יש לנוּ חשבּוֹן אחר – חשבּוֹן של שלבּים וחוּליוֹת. מפעל גוֹרר מפעל, וכיבּוּש – כּיבּוּש. לא לנצח שלטוֹן הבּוּרגנוּת בּתל-אביב, לא לנצח שלטוֹן בּעלי-הבּתים בּישוּב, לא לנצח שלטוֹן הקפּיטליזם בּאַנגליה, ולא לנצח המשטר הקיים בּארץ-ישׂראל. וּבמלחמה – יש כּוֹחוֹת המסייעים זה לזה. הנה אנוּ עוֹמדים אחרי מלחמה מוּצלחת בּציוֹנוּת בּעד תוֹכן הסוֹכנוּת⁸ – ולפני מלחמה חדשה, עם כּניסת הכּוֹחוֹת החדשים לעבוֹדה בּארץ. אמנם, פּרצוּפם הסוֹציאלי של אנשי הסוֹכנוּת איננוּ יוֹתר ריאַקציוֹני מפּרצוּף הרביזיוֹניסטים והבּוּרגנוּת המדוּלדלת שלנוּ בּארץ. אוּלם למלחמה קשה בציוֹנוּת עלינוּ להיכּוֹן על כּל פּנים, ועלינוּ לראוֹת בּכל עמדה – אפשרוּת, אשר תדבּיק אפשרוּת שניה, תצטרף אליה וּתדַרבּן אוֹתה. את הקשר הלאוּמי והעוֹלמי בּין כּל מעשׂינוּ וּמלחמוֹתינוּ עלינוּ לזכּוֹר בּזמן הבּחירוֹת.

התכוּנה שבּה היה כּוֹחוֹ של חלק מכריע בּתנוּעת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל בּשנוֹתיה הראשוֹנוֹת – כּשרוֹן ההתמדה, שלא להזניח מערכה, לא לסגת מפּני כּשלוֹן וּשגיאה – תכוּנה זוֹ צריכה להיוֹת לנחלה לכל ציבּוּר הפּוֹעלים בארץ. עלינוּ לחזק בּעצמנוּ וּבבנינוּ את התכוּנה הגזעית הזאת של קשיוּת-עוֹרף – ההכּרה כּי אין לנוּ מוֹלדת אחרת זוּלת ארץ-ישׂראל ואין לנוּ מוֹלדת מדינית אחרת מהמַמלכתיוּת של ארץ-ישׂראל העוֹבדת. בּכוֹח זה יצרנוּ וקיימנוּ משקים וּמפעלים, בּכוֹח זה עמדנוּ בּנסיוֹן של זמנים קשים כּאשר לא היוּ לשוּם חלק בּישוּב.

על האנשים שאנוּ שוֹלחים לעיריה לא נספּר – חשיבוּתם בּזה שהם ענף מאילן גדוֹל, חוֹטר מגזע העבוֹדה בּארץ, לא אנשים שהיוֹם הם בּמחנה זה וּמחר בּמקוֹם אחר, אלא חברים החיים את חיינוּ, יוֹנקים מסבלנוּ, אשר כּל המתרחש בתוֹכנוּ מגיע אליהם, מאיץ בּהם לפעוֹל ולעשׂוֹת. מאחוֹריהם עוֹמד המַצפּוּן הלוֹהט בּלי הרף של תנוּעת העבוֹדה, השׂוֹרף את עצמוֹ על מזבּח היצירה. מעוֹלם לא החמיצוּ אנשינוּ אפשרוּת של הגנה ויצירה – גם בּזמנים קשים – וּבזאת תוּכלוּ לבטוֹח בּהם גם עכשיו.

אתמוֹל, בּעצם מלחמת הבּחירוֹת, השתתפתי בּחגיגה שהיתה בּעינַי סמל ליצירת הפּוֹעל בּארץ – פּתיחת חדרי-המלאכה של הנוֹער העוֹבד על שם מַכּס פּיין. חברים אחראים מחזית הבּחירוֹת בּאוּ ונפנוּ לטיפּוּח הגרעין הקטן של היצירה החדשה. כּשנזכּרתי איך נתנוּ את הנוֹער העוֹבד לקלס וּלשמצה – הלא מפלצת עשׂוּ ממנוּ, עד שכּמה מהקרוֹבים לתנוּעת הפּוֹעלים נגררוּ אחרי מוּשׂגי הכּזב האלה – כּשראיתי כּי גם בּשעוֹת קשוֹת אין יצירתנוּ נפסקת, ידעתי, כּי יעבוֹר עלינוּ מה – אנחנוּ על משמרתנוּ נעמוֹד, וציבּוּר הפּוֹעלים יוֹכיח מחר, כּי לא איבּד את כּבוֹדוֹ העצמי, את כּוֹח יצירתוֹ הציוֹני, הסוֹציאלי, העברי, כּי לא בּגד בּעצמוֹ, כּי הוּא רוֹצה בּחיי אדם עוֹבד חפשי, לבל יבוֹש בּפגשוֹ מחר את אחיו העוֹלה, לבל יתקלס המנַצל בּבנוֹ. כּי אין לפּוֹעל העברי דגל אחר וסיסמה אחרת להצלחת העיר העברית מדגל תנוּעת הפּוֹעלים, דגל ההסתדרוּת.

טבת תרפ"ט.

---

לאחר המערכה

מאת

ברל כצנלסון

¹

המלחמה ההוֹמיה והשוֹקקת נסתיימה. ויהיה אשר יהיה פּרצוּפה הציבּוּרי של המוֹעצה החדשה – אין לקפּח את ערך מהלך-הבּחירוֹת ואין לזלזל בּכבוֹדה וּביפיה של העיר העברית, המקוּפחת והעשוּקה, בּיוֹם-דין זה. לאחר הכּל ולמרוֹת הכּל: עם בּן-תרבּוּת תחזינה עיניך. עם היוֹדע לכלכּל את סדריו. עם שאינוֹ זקוּק להטפת-מוּסר נגד מעשׂי-אַלָמות ולא לשיעוּרי דרך-ארץ מפּי פּקידים בּריטיים. העיר, אשר קיפּוּח-זכוּיוֹתיה הוּצדק אך זה על ידי מיניסטר בּריטי, המזוּין בּאינפוֹרמַציה מפּי הסיעוֹת “הלאוּמיוֹת” שלנוּ, הראתה גם בּעָניה מה הם הכּוֹחוֹת הציבּוּריים הספוּנים בּאוּכלוֹסינוּ. וגם הטלאים המכוֹערים המַכתימים את תמוּנת הבּחירוֹת: “הקדישים השׂכירים”, המַשׂכּירים את עצמם על פּת לחם נגד מַצפּוּנם והכּרתם; ילדי המזרח, המוּצאים לשׂדה-הקרב להשתוֹלל ולעשׂוֹת העוָיוֹת לטוֹבת “מי שישלם” וּמי שיתן “פּרנסה” – גילוּיי קלוֹן אלוּ אינם מיוּחדים לתל-אביב בּלבד, אלא חזיוֹנוֹת “טבעיים” הם בּכל מקוֹם אשר “הזהב קוֹנה את הכּל”, לרבּוֹת גם את מצפּוּנוֹ של האדם. וּלעוּמתם ראינוּ כּאן מאוֹת אנשים – בּני גילים שוֹנים – העוֹבדים עבוֹדת התנדבוּת, בנאמנות וּבהתלהבוּת, מתוֹך הכּרה עמוּקה, להנחיל נצחוֹן לתנוּעתם וּלמשׂא-נפשם. ואשר לעיוּנים הראשוֹנים העוֹלים מתוֹך תוֹצאוֹת הבּחירוֹת:

א. נצחוֹן עצוּם, כּמוּתי וּמוּסרי, נחלה רשימת ההסתדרוּת: שלוֹשת אלפים קוֹל לה לעצמה (יחד עם חבריה התימנים), מחוּץ לעדָפים אחרים, שלא נהנתה מהם. לאחר כּל עוֹשק-הזכוּיוֹת, לאחר כּל תחבּוּלוֹת ה“הבה נתחכּמה” של “הגוּש המאוּחד”, לאחר שאין בּית פּוֹעל שאין בּוֹ מקוּפח-זכוּיוֹת, והעיקר – לאחר השַמוֹת הנוֹראוֹת שעשׂתה מצוּקת המשבּר בּפּוֹעלי תל-אביב – הוֹכיח ציבּוּר הפּוֹעלים כּי כּוֹחוֹ לא בּגד בּוֹ, כּי נאמן הוּא עם עצמוֹ, כּי מאמין הוּא בּעצמוֹ, כּי לא נִפתה ללכת אחרי תעמוּלת הרֶנֶגטיוּת ואחרי השיסוּי המשתלח בּוֹ בּמשך כּל שנוֹת המצוּקה. גם הגזירוֹת, גם השיסוּי וגם זהב-התעמוּלה לא יכלוּ לטשטש את העוּבדה, כּי תל-אביב של היוֹם היא בּיסוֹדה עיר של עוֹבדים. וכל גידוּל בּריא של העיר עוֹד עתיד להגבּיר בּה את כּוֹח העוֹבד. בּפני עוּבדה זוֹ יצטרכוּ להרכּין ראשם – אם יאבוּ ואם ימאנוּ – כּל “שליטי” העיר.

ב. מארבּעת האִרגוּנים (“הפּוֹעל המזרחי”, “פּוֹעלי-ציוֹן” התאוֹמים² והרשימה הפּרוֹלטרית) שנוֹעדוּ מטבע בּרייתם “לקַצוֹת” בּהסתדרוּת וּלזַנב את הנחשלים – לא זכתה אף אחת לציר. יתר על כּן, כּוּלם יחד בּהצטרפם לא הגיעוּ כּדי ציר שלם. כּל מקסם האוֹפּוֹזיציה הנצחית, הנבנית מכּשלוֹנוֹתיו של הפּוֹעל, לא עמד להם. כּל המרץ העצוּם שהוּשקע מצד “שברי-הכּלים” הללוּ הוּצא לבטלה. קוֹלוֹתיהם של “הפּוֹעל המזרחי” הוּצאוּ לבטלה, וההגנה על הדת, כּביכוֹל, שבּשמה בּאה התבּדלוּתוֹ של “הפּוֹעל המזרחי” מכּלל הפּוֹעלים – נשארה למר גיזוּנדהייט³ מ“המזרחי”, שפּרדסוֹ זכה לשם: הפּוֹעל העברי שוֹמר שם את השבּת בּמשך כּל ימי השבוּע.

ארגוּן “הפּוֹעלים” היחידי שהשׂיג את “מטרתוֹ” הוּא “גוּש העבוֹדה” הרביזיוֹניסטי⁴. אלה מכרוּ את בּכוֹרתם העמלנית-הרביזיוֹניסטית בּעד נזיד העדשים של ספק-כּסא למר וַיינשל, אם לא מתוֹך אהבה שאינה תלוּיה בּדבר ל“הוֹד מעלתה הבּוּרגנוּת”. לא כּמוּתוֹ וכוֹחוֹ של “גוּש” זה, ואף לא ניבּוּל-הפּה שלוֹ כּלפי כּלל הפּוֹעלים ויצירתם – מתבּקשים לציוּן, אלא העוּבדה המענינת, שבּמשך עשׂרים וחמש שנים של קיוּם תנוּעת הפּוֹעלים בארץ זהוּ המקרה הראשוֹן של “צהיבוּת” בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים, העוֹשׂה את עצמה סוֹכנוּת לבּוּרגנוּת בּרֵיש גָלי. אל הדגל הצהוֹב הזה נקלטו כּל מיני פּליטי הסתדרוּת מהגרים ורנגטים, אנשים שטינה בּלבּם וקצף על שׂפתיהם. ואין לפקפּק: הם שסייעוּ בּמידה ניכּרת להגבּרת הרשימה השחוֹרה, העדוּיה בעדי הגנוּב של א'⁵. יזָקף נא הדבר לזכוּתם. הם יפקחוּ את עיני הציבּוּר להכּיר את מַערוּמיו הסוֹציאליים של הרביזיוֹניזם ושל “אגף-העבוֹדה” שלוֹ מתחת למחלצוֹת “האַבּירוּת” המדינית.

ג. קלסתר-פּניה של הבּוּרגנוּת התל-אביבית נצטייר כּהלכה בּבּחירוֹת הללוּ.

גָברא רַבּא מתוֹכה הִסְהִיד עליה את עדוּתוֹ הקלסית: “שלוֹשה קיבּוּצים אזרחים אשר בּהם זוּלת מלחמה אישית בּין המוּעמדים אין למצוֹא הבדל בּפּרוֹגרמוֹת אף מבּעד לזכוּכית מַגדלת”. “ההתאחדוּת הדמוֹקרטית”⁶, הקבוּצה האזרחית היחידה שאפשר היה לצפּוֹת ממנה נאמנוּת כּל-שהיא ליסוֹדוֹת לאוּמיים ודמוֹקרטיים, נפלה בּנוֹפלים. רשימת בּעלי-הבּתים, זוֹ ששׂמה בּמשך שנים את העיר כּמרקחה, שסחבה את העיריה לערכּאוֹת, שהחרימה את הבּחירוֹת הדמוֹקרטיוֹת, ועשׂתה הכּל להוֹריד את תל-אביב למדרגת רַמלה וג’נין – לא קיבּלה אמנם קוֹלוֹת אף כּדי ציר אחד, אוּלם מלאכתה המעמדית ו“הלאוּמית” נעשׂית בּהצלחה – עוֹד מימי “הגוּש המאוּחד” – על ידי אחרים, הדוֹגלים בּשם “הציוֹנוּת הכּללית”.

ד. פּרצוּפוֹ הסוֹציאלי של “רוֹב” העיריה – בּרוּר מראש. כּי אנוּ עוֹמדים עכשיו בּפני התנקשוּיוֹת חדשוֹת בּזכוּיוֹת תוֹשבי תל-אביב וּבפני התנַכּלוּיוֹת להמוֹני העוֹבדים והסתדרוּתם – בּזה אין לפקפּק. לשׂים לאַל את ההתנקשוּיוֹת הללוּ – זה יהיה תפקידה של סיעת הפּוֹעלים. הפּוֹעלים בּארץ אינם מרַדפי-אוֹפּוֹזיציה, אינם מבקשים לעצמם את המצב הנוֹח של מבקרים ורוֹגנים. הבּוּרגנות הארץ-ישׂראלית, שעינה צרה בּעבוֹדת היצירה וּבהכּרת היצירה של הּפּוֹעלים, חוֹתרת בּכל כּוֹח לדחוֹק את הפּוֹעל למצב זה. בּעזרת “הבה נתחַכּמה”, בּעזרת הפַּניקה בּארץ-ישׂראל וּבחוּץ-לארץ, בּעזרת פּקידי הממשלה, בּעזרת המַשבּר והמצוּקה, עלה הדבר בּידם. הפּוֹעל הוּבא למצב של אוֹפּוֹזיציה. אוּלם – לא אוֹפּוֹזיציה נימוּשית וּמפוֹררת, אלא אמיצה, מאוּחדת ומלוּכּדת.

יש להאמין כּי אוֹפּוֹזיציה זוֹ, הנשענת על המוֹני העוֹבדים המאוּחדים בּרוּחם וּבהסתדרוּתם, תדע לפעוֹל למען העיר וּלמען המוֹני תוֹשביה יוֹתר מכּל קוֹאַליציה כּוֹזבת.

טבת תרפ"ט.

---

פּשר הנאוּם

מאת

ברל כצנלסון

¹

נאוּמוֹ הראשוֹן של הנציב בּתל-אביב מעיד למדי, כּי יוֹתר משהספּיק הנציב לראוֹת בּמוֹ עיניו מעת בּוֹאוֹ לארץ, הספּיק לקלוֹט מתוך שמיעה. פּעמַים חזר על ה“אוֹמרים כּי תל-אביב אינה עוֹמדת על בּסיס איתן”; דיבּר על “השקפוֹת סוֹציאליוֹת שוֹנוֹת” ועל מישהוּ הבּא “להרוֹס את עבוֹדת זוּלתוֹ”; הכריז כּי “אוּלי נצליח להעסיק יהוּדים בּהתאם לחוּקי הכּלכּלה בּעבוֹדוֹת מקצוֹעיוֹת וחצי-מקצוֹעיוֹת” – שמַע מיניה, שכּבר שמע כּי בּעבוֹדוֹת לא-מקצוֹעיוֹת אין גם “אוּלי” זה. ואת כּל הדברים האלה, יחד עם שיעוּר-המוסר הכּלכּלי שניתן לתל-אביב, הוֹלמת מאד מאד הוֹדאת הנציב: “הנני לא יוֹתר מחצי שעה בּעיר הזאת, אוּלם כּבר שמעתי עליה רבּוֹת”. אכן, האַסכּוֹלה של יוֹעצי-הממשלה בּארץ, מיוּדעינוּ מאז, ניכּרת יפה.

וּמלים אחדוֹת גם על “האַכּסיוֹמה” של הגיבּוֹר הדיקנסי², שבּה דוֹגל הנציב ואוֹתה הוּא מַטיף לתל-אביב: לא נזלזל, חלילה, בּאמיתה של אַכּסיוֹמה אריתמטית, אוּלם אנוּ מרשים לעצמנוּ לפקפּק בּדבר, אם חכמת ההוֹן הבּריטי והשלטוֹן הבּריטי מצטמצמים בּחכמה זוֹ. ספק הוּא אם בּריטניה הגדוֹלה מנהלת את כּיבּוּשיה לפי קו אריתמטי זה. יש גם אַלגבּרה כּלכּלית בּעוֹלם. וּמחוּץ לרוַח של חצי שילינג יש גם השקעוֹת אשר פּרין יאכל האדם מחר-מחרתים וּבדוֹרוֹת הבּאים, אם גם כּיוֹם אין בּהן מן ההכנסה המיקוֹבּרית.

אוֹתה עיר שנוֹצרה על חוֹלוֹת-מדבּר לפני עשׂרים שנה, ואוֹתם מפעלי-תעשׂיה, שלמראיהם השתאה אתמוֹל הנציב, ספק אם היוּ נוֹצָרים בּכלל, אילמלא ידעוּ יוֹצריהם כּי בּ“ראשית-חכמה” של הגיבּוֹר הדיקנסי אין חכמת-היצירה מסתיימת. ספק אם המניוֹת של תעלת-סוּאֶץ נרכּשוּ על ידי ד’יזרעאלי³ לפי הכּלל הזה, המציץ בּכיס-הממשלה אם יש שם בּמזוּמן הסכוּמים הדרוּשים, ואם אַין – הוּא “דוֹחה” את הענין.

וגם לאחר ששמענוּ את תוֹרת מיקוֹבּר, אנוּ מרשים לעצמנוּ לפקפּק אם מדינה קטנה ודלה, שהוּטל עליה עוֹל מלוה כּבד על מנת לשלם בּחלק הארי ממנוּ קוֹדם כּל את הוֹצאוֹת הכיבּוּש, רשאית מתוֹך “תוֹרת מיקוֹבּר” להסתלק מאוֹתן ההשקעוֹת שבּהן צפוּן גוֹרלה ועתידה, ואוּלי גם יכלתה היחידה לחסוֹך את חצי השילינג.

על העסקת עוֹבדים עברים בּעבוֹדוֹת הממשלה השיב הנציב מתוֹך ההשקפה, כּי “הממשלה מעוּנינת בּהפחתת הוֹצאוֹתיה”. הפּקידוּת הממשלתית סבוּרה, כּנראה, כּי הפחתה זוֹ אין לה דרך אחרת אלא בּנצוּל אנשים, נשים וטף עד מתחת לכל קיוּם אנוֹשי. גם אנוּ מוּכנים להראוֹת על אפשרוּת של הפחתת הוֹצאוֹת הממשלה, אוּלם לא על חשבּוֹן מחיתוֹ של האדם העוֹבד.

בּמקוֹם תנאי קיוּם אנוֹשיים בּעבוֹדה מבטיח לנוּ הנציב לבקש פּתרוֹן בּעבוֹדוֹת מקצוֹעיוֹת וחצי-מקצוֹעיוֹת. אנוּ מוֹקירים את הבּטחוֹן הזה בּכשרוֹנוֹתינוּ, אוּלם לנוּ יש בּטחוֹן אחר: כּי הרחקת הפּוֹעל היהוּדי מעבוֹדוֹת בּלתי-מקצוֹעיוֹת מַשמיטה את הקרקע מתחת “הבּית הלאוּמי”.

טבת תרפ"ט.

---

הסַנבַּלַטיוּת הקוֹמאִינטֶרנית

מאת

ברל כצנלסון

¹

תעוּדת השיסוּי החדשה, אשר שילחה הפּ.ק.פּ. בּערבי וָדי חוַארת² – אין כּמוֹה לגלוֹת את תהוֹם הזיוּף והצביעוּת שבּפּוֹליטיקת הקוֹמאינטרן³ ואת קלסתר פּניהם האנוֹשי של שליחיו ועוֹשׂי-דברוֹ בארץ. “סניף האינטרנַציוֹנל הקוֹמוּניסטי”, החתוּם על הפּרוֹקלַמציה, חרד ל… קברוֹת אבוֹתיהם של בּדוי וָדי-חוארת! נאמני המהפּכה הקוֹמוּניסטית מַטיפים… לבעלי הקרקע, שלא ימכּרוּה בּכסף! הדוגלים בֹּשם כּוֹחוֹת היִצוּר והמשק המוֹדרני חוֹששים… לביצוֹת וָדי-חוארת שיהָפכוּ למטעי-שלחין. וּבקראך את דברי ההסתה נגד חַנקין, אתה מוֹשך בּכתפיך – מענינוֹ של מי זה, של המהפּכה הסוֹציאלית אוֹ של איזוֹ חברת ספסרוּת קרקעוֹת אוֹ חברת ספסרוּת פּוֹליטית, אשר לשמה טוֹרחים ועמלים ודיע אל-בּוּסתני⁴ וּשליחי הקוֹמאינטרן כּאחד?

אם יש עוֹד בּארץ קצת אנשים תמימים אשר רַקֶטוֹת-האש המוּרקעוֹת בּאויר מתוֹך מגדלוֹת הקוֹמאינטרן רוֹמזוֹת להם נחמה – תבוֹא פּרוֹקלַמַציה קטנה זוֹ תאמר להם מה פּירוּשוֹ של “שחרוּר העמים המדוּכּאים”: הסתת עם בּעם, הקמת המוֹנים עיורים ואוּמללים בּאחיהם, שליחת אש בּכל גדיש, גם בּגדישוֹ של הפּלח האביוֹן, בּתקוה כּי ממנוּ תתלקח התבערה הגדוֹלה.

מי שראה בּארץ את פּעוּלת חסידי הקוֹמאינטרן וּשליחיו, מימי “הפּרוֹפסוֹר” מאירסוֹן⁵ ועד היוֹם, מי שזוֹכר את ימי מאי בּיפוֹ בּ-1921 ואת ימי עפוּלה⁶ – לא יִתמה עוֹד: היד העוֹשׂה בּזה לא תירָתע מפּני שוּם שיסוּי והסתה, מפּני שליחת עם בּעם והקמת עוֹבד על עוֹבד, וּשפיכת דמי עוֹבדים נקיים. הכּוֹמר טַדיאוּש⁷, בּעל הבּקבּוּקים, לא מת. רוּחוֹ חיה בּפּוֹליטיקה העוֹלמית.

וגם מבּחינה יהוּדית אין בּזה כּל חדש. עוֹד גלגוּל אחד של אוֹתה נשמה יהוּדית אוֹבדת, המדפּיסה בּדפוּס חשאי, מתוֹך מסירת-נפש, על קידוּש שם המהפּכה, פּרוֹקלַמציוֹת הקוֹראוֹת לפרעוֹת בּיהוּדים⁸. מה לא יֵעָשׂה על קידוּש שם אידיאל בּשעה שהלב עצמוֹ עקוּר משרשיו? האם לא השתתפוּ משוּמדים בּ“עלילוֹת-דם”, ולא רק בּעד בּצע-כּסף?

––––––––––

הידיעה על הפּרוֹקלמציה החדֵרָתית בּאה בּעתוֹנוּת בּבת אחת עם הידיעוֹת על מעשׂי הרֶשע והאכזריוּת של המשטרה כּנגד החשוּדים על שייכוּת לפּ.ק.פּ. אַל נא יהיוּ בישוּב העברי אנשים תמימים, אשר יחשבוּ כּי בּעווֹן שיסוּי אנטי-יהוּדי זה נענשוּ אלה. ראינוּ כּמה מעשׂי הסתה בּארץ ואין עוֹנש. וּמעשי אכזריוּת ורשע אינם חדלים להיוֹת מה שהם, גם כּשהם פּוֹגעים באוֹיבים בּנפש. ועוֹד. הם נעשׂים גם למעשׂי-כּסל, אם הם עלוּלים לעשׂוֹת את האוֹיב ל“נרדף”, לעטוֹת את שפלוּתוֹ בּזוֹהר של “קרבּן” ואת חוּלשתוֹ הריאַלית – בּמעטה של “כּוֹח” מסוּכּן.

על מעשׂי הרשע והכּסל הללוּ של בּאי-כּוֹח השלטוֹן בּארץ לא יחדל הפּוֹעל לקרוֹא תגָר. אוּלם קריאת-תגָר זוֹ, הבּאה לתבּוֹע את כּבוֹד האדם בּאשר הוּא אדם, הבּאה להגן על תרבּוּת החברה בּה אנוּ חיים, אינה בּאה לטשטש אף כּל-שהוּא את התהוֹם העמוּקה אשר בּין הפּוֹעל בּארץ וּבין משַלחי הפּרוֹקלמציה הוָדי-חוארתית. תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ תטאטא מתוֹכה בּכוֹחוֹתיה שלה את הסַנבּלַטיוּת הקוֹמאינטרנית.

שבט תרפ"ט.

---

שביתת המוֹרים

מאת

ברל כצנלסון

¹

וּבכן, הישוּב העברי – והתנוּעה הציוֹנית עמוֹ – ישתוּ גם את הכּוֹס הזאת. יד מי מזגה אוֹתה? למי נחוּצה השביתה? לילד, למוֹרה, לישוּב, לתנוּעה הציוֹנית?

רבּוֹת ושוֹנוֹת הן השביתוֹת. לא הרי שביתה בּתעשׂיה כּשביתה בּחקלאוּת. לא הרי שביתה בּמלאכה כּשביתה בּשירוּתים הפּוֹגעים בּענינים החיוּניים של המוֹני העם. וּשביתה בּעבוֹדת החינוּך היא ודאי וּוַדאי חרב-פיפיוֹת. ולא יִפּלא, כּי גם אוֹתוֹ ציבּוּר המכּיר בּזכוּתוֹ הגמוּרה של העוֹבד לאחוֹז בּנשק זה כּנגד מעבידיו, מתיחס בּזהירוּת יתירה לשביתת-מוֹרים. ושאלתי הראשוֹנה היא, על מה ולמה בּאַתנוּ השביתה, מי הוּא שגרם לה?

ועם כּל הזהירוּת וּמבּלי להיכּנס לפרטי-פּרטים של המשׂא-והמתן, אין ספק בּעצם התשוּבה: ההנהלה הציוֹנית היא שהגדישה את סאַת סבלָנוּתוֹ של המוֹרה. ההתחייבוּיוֹת שניתנוּ בּכל מיני צוּרוֹת – הוּכזבוּ. שיטת “ההבראה” המקצצת בּעבוֹדה והמסַלקת הצדה חוֹבוֹת ישנים לשם קביעת תשלוּמים וּבטחוֹנם – נתבּדתה. איש לא יעיז להתעלם מן הקשיים הכּספּיים הגדוֹלים, שבּהם עוֹבדת תדיר כּל הנהלה ציוֹנית שהיא (וההנהלה הבּנוּיה על “קיצוּץ” בּפעוּלה, בּיחסים, בּנשׂיאת האחריוּת – על אחת כּמה). אוּלם קוֹנסוֹלידציה זוֹ, השוֹמרת בּמשך שבוּעוֹת רבּים 6000 לירוֹת ואין בּרצוֹנה למצוֹא את האַלפּיִם החסרים², והיא מפרנסת את המוֹרה בּ“לֵך ושוּב” – מטבע הדברים שהיא מעוֹררת לא השתתפוּת, בּהכּרת המצב הקשה, אלא הכּרת העזוּבה והזרוּת הבּאוֹת להחמיר את המצב. שיטת הנהלה זוֹ, הדוֹגלת בּתשלוּם שטרוֹת ואינה מתיחסת אל שׂכר המוֹרה, שמלינים אוֹתוֹ זה שנים, כּאל שטר הטעוּן פּרעוֹן בּמוֹעדוֹ, אי אפשר שלא תגרוֹר התקוֹממוּת וּזעקה: “שׂכר לעוֹבד”.

בּשביתה זוֹ (שבּאה עלינו כּשנה לאחר ההשבּתה הממוּשכת, שנערכה לנוּ מטעם ההנהלה הציוֹנית הזאת בּראשית עלוֹתה לשלטוֹן, על מנת שמכּאן וּלהבּא יתנהל הכּל בּסדר) יש לא רק מוֹרה שנעלב וילד שקוּפּח. יש עוֹד צד אחד: האדם הציוֹני בּישׂראל, גם אם אין לוֹ ילדים לחינוּך וגם אם אינוֹ דר בּארץ-ישׂראל. ורשאי אדם זה לשאוֹל את אלה שהוּצגוּ על מרוֹם השלטוֹן הציוֹני: למה תלבּינוּ את פּני תנוּעתנוּ? למה תבאישוּ את שמנוּ? בּעצם הסיכּוּיים להתחדשוּת, הּימים ראשוֹנים לנציבוּת חדשה, לא מצאתם לכם דרך אחרת להרים את כּבוֹדנוּ וּלהגבּיר את כּוֹחנו בּעיני השלטוֹנוֹת אלא זוֹ: לתת לשביתה שתפרוֹץ! ואם קשוֹת הן דרישוֹת המוֹרים – בּצדקתם לא כּפרתם גם אתם – כּלוּם לא קשה מהן השביתה ותוֹצאוֹתיה? כּלוּם אין השביתה נוֹתנת פּתחוֹן פּה לממשלת הארץ שתאמר: לא על מנת כּן אני משתתפת בּתקציב החינוּך.

למי נחוּצה הכּלימה הזאת, למי נחוּצים הזעזוּעים האלה, ההוֹרסים לא רק את עצביו של המוֹרה אלא של הישוּב כּוּלוֹ? מהוּ משקלוֹ הציוֹני של שלטוֹן עלוּב זה, העלוּב בּתקיפוּתוֹ וּבנַצחָנוּתוֹ, המתגָנדר בּזה שלוֹנדוֹן לא תלמדהוּ, חלילה, בּינה³? מהוּ מַצפּוּן ציוֹני “חפשי” זה ה“משתחרר” היוֹם מדאגת חוֹסר-העבוֹדה, וּמחר מהעליה, וּמחרתים מדאגת החינוּך והפּרסטיז’ה המדינית?

הישוּב והתנוּעה הציוֹנית יצטרכוּ להסיק מכּאן את מַסקנוֹתיהם. אוּלם בּטרם כּל תישָמע הדרישה האחת:

הסירוּ מעלינוּ את החרפּה הזאת, חרפּת סגירת בּתי-הספר!

שבט תרפ"ט.

---

מהוּ הלקח לציבּוּר הבּוֹחרים בּתל-אביב

מאת

ברל כצנלסון

¹

(באסיפת-עם מטעם מוֹעצת פּוֹעלי תל-אביב)

שלטוֹן העיריה כּיוֹם הוּא שלטוֹן “נגידים”. נתקיים החלוֹם של רבּים מהאינטליגנציה: השלישיה העוֹמדת בּראש העיריה² אינה מקבּלת משׂכּוֹרת, הם מיטיבים עם העיר וּמנדבים לה את שעוֹת עבוֹדתם, בּעד מעט “כּבוֹד”. יש המתגעגעים לימים עברוּ בּהסתדרוּת הציוֹנית, עת לא “פּקידים” ולא אנשים מחוּסרי-כּסף עשׂוּ את שליחוּתה, אלא בּעלי-בּתים עשירים, שהיוּ סרים לבּזיל בּדרכּם מקַרלסבֵּד. המתפּעלים מה“זוֹל” שבּוֹ עוֹלה הנהלת עיריה כּזוֹ, אינם רוֹאים כּי הזוֹל הזה עוֹלה כּבר בּיוֹקר לעיר, ולא רק לפּוֹעלים, כּי אם לישוּב כּוּלוֹ, לציוֹנוּת כּוּלה.

כּיצד הגיע הגוּש הזה לשלטוֹן בּעיריה? עתוֹנאים ציוֹניים רשמיים היוּ קוֹבלים קוֹדם על שלפּוֹעלים יש חלק גדוֹל מכּפי המגיע להם בּעיריית תל-אביב. אוֹתם הכּתבים הבּיעוּ עכשיו את שׂמחתם, שהנה כּבר קיבּלוּ הפּוֹעלים את חלקם המגיע להם, ולא יוֹתר. והנה, אחרי ההגבּלוֹת של הממשלה ואחרי הסידוּרים המחוּכּמים של ועדת הבּחירוֹת עם טיפּוּסיה הידוּעים, קיבּלוּ הפּוֹעלים קוֹלוֹת יוֹתר מאשר בעיריה הקוֹדמת, ואוּלם בּמוֹעצה הם מהַוים רק שליש. השלטוֹן הוּא בּידי קוֹמץ בּעלי-יכוֹלת. אוּלי היה זה מוּצדק, אילוּ נתקיים החלוֹם שחלם מר דיזנגוֹף בּשעת יסוּד תל-אביב על מעוֹן-קיץ ליהוּדים טוֹבים, אבל כּיוֹם תל-אביב היא עיר המוֹנית, עיר עוֹבדים, עיר החיה בּתנאים קשים, כּאשר יוָכח המעַיין אפילוּ בּמבּט קל בסקירה של תנאי הדירה של תוֹשבי העיר. ואף על פּי כן – מלבד סיעת הפּוֹעלים אין בּעיריה אף בּא-כּוֹח אחד להמוֹנים. האינטליגנציה הדמוֹקרטית, בּעלי-מלאכה ודוֹמיהם, לא זכוּ להיכּנס. נשאר רק גוּש מאוּחד של בּעלי-בּתים, בּלבוּשים שוֹנים. האוּמנם כּל כּך רבּים בּעלי הרכוּש בּתל-אביב? לא, אלא שהגוּש זכה בּקוֹלוֹת לא לוֹ.

וזהוּ הלקח הראשוֹן. אַל ישתרש בּארץ המנהג הפּסוּל שבּחוּץ-לארץ המוֹסר את קוֹלוֹת ההמוֹנים, גם של המוֹני הפּוֹעלים, למיטיבים וּלאנשי-חסד.

ושלטוֹן-נגידים זה מתנהג כּשלטוֹן כּוֹבשים וּמנַצחים. בּימים שסיעת הפּוֹעלים ניהלה את העיריה לא פּסקוּ החתירוֹת נגדה. מלבד ההתנַקשוּיוֹת הגלוּיוֹת וּמפוּרסמוֹת היתה גם שיטה אחרת, שבּה נהגוּ גם היוֹשבים כּיוֹם כּבוֹד בּעיריה. היתה בּלוֹקַדה כּלכּלית. היוּ מדבּרים על לב תייר וּבעל הוֹן כּי בּעיריה שוֹלטים סוֹציאליסטים המתנגדים לתעשׂיה וּלכל מפעל פּרטי, וככה חידדוּ את מצב העיר והכבּידוּ לא רק על קיוּם הפּוֹעלים, כּי גם על קיוּמם של כּל התוֹשבים. לא פּסקוּ מלדבּר על “דיקטטוּרה” של הפּוֹעלים. תינוֹק בּעריסה ידע שאנוּ דיקטטוֹרים. עכשיו בּאוּ ה“נגידים”, שלמעשׂה נבחרוּ על ידי מיעוּט, והם מתנהגים כּכוֹבשים. בּכל הצבּעה בּעיריה יש לי רוֹשם כּי אין כּאן הצבּעת גוּף פּרלַמנטרי שוֹקל-דעת אלא מעשׂה שליטים, שאין עליהם דין ודיין. עוֹד בּטרם היוּ לרוֹב כּבר שאפוּ לבטל את הועד הפּוֹעל, המבטא את הסיעוֹת השוֹנוֹת, וּבכרכּוּרים שוֹנים ענוּ על דרישות צוֹדקוֹת.

על הבנתה התרבּוּתית והפּוֹליטית של ההנהלה מעידה התנהגוּתה בּיוֹבל אז“ר, שהוּחג על ידי העיר, פּוֹעלים, סוֹפרים, מוֹרים, אבל לא על ידי העיריה, שלא הבינה לעשׂוֹתוֹ מאוֹרע תרבּוּתי הנוֹתן כּבוֹד לעיר וּמבליט את היסוֹדוֹת המאַחדים שבּה; גם בּקבּלת-הפּנים לפּטרסוֹן³, שצריכה היתה להיעשׂוֹת הזדמנוּת ציבּוּרית להפגין שוּב את יחסינוּ לידידינוּ האמיתיים מהעם האנגלי. בּמקוֹם זה הפכוּ את הענין למסיבּה של “נכבּדים”. אם מפלגת הרביזיוֹניסטים נוֹהגת בּפּטרסוֹן כּבקנין פּרטי – הרי זה עסקה. אך העיריה אינה ענין של כּנוּפיה. הבנת ההנהלה בּהבראת יחסים הסוֹציאליים ניכּרת גם בּענין הפלָית “הפּוֹעל” לרעה מ”המַכּבּי" לגבּי מתן מגרש עירוֹני. אוֹ שהעיריה מכּירה בּכל גוּף נוֹער לספּוֹרט אוֹ שאינה מכּירה בּספּוֹרט מחוּלק ואז היא מַקצה מגרש עירוֹני אחד לכל אִרגוּני הספּוֹרט. והנה ההנהלה האַל-מעמדית ידעה לגלוֹת את “אַל-מַעמדיוּתה” אפילוּ בּעניני ספּוֹרט.

דברים קטנים אלה דַיים לתאר את ההנהלה, אוּלם ענין החוּקה וחוֹסר-העבוֹדה משַוועים על חוֹסר-אחריוּת וחוֹסר-בּוּשה גמוּרים.

מדינאים ציוֹנים אלה מגישים בּעצת עוֹרכי-דין, בּלי ידיעת המוֹעצה, הצעה שבּה הם חוֹתמים בּעצמם על גזירוֹת שהבטיחוּ להילָחם נגדן⁴. ההצעה פּוֹתחת בּסעיף המאַשר כּי הבּחירוֹת לעיריה תסוּדרנה על ידי ועדה ממוּנה מטעם המוֹשל. מה דמוּת תשַווּ ל“מחוֹקקים”, בּין אם הם כּתבוּ זאת בּיוֹדעים בּין אם הם חָתמוּ על זה בּלא יוֹדעים. מה ישרם הציבּוּרי בּמקרה ראשוֹן, וּמה הבנתם הפּוֹליטית בּמקרה שני? וּלענין חוֹסר-העבוֹדה. מה מנע את הנהלת העיריה מעשות דבר-מה להנהגת מס-השעשוּעים? האם רפוֹרמה קיצוֹנית היא זוֹ שהם מפחדים מפּניה? העלוּל מס זה להעיק על המסחר ועל התעשׂיה?

בּישיבה הראשוֹנה של המוֹעצה אמר דיזנגוֹף: אתם רוֹצים לדבּר על חוֹסר-העבוֹדה ואנחנוּ נשתדל שלא יהיה חוֹסר-עבודה כּלל. אמרנוּ: נשפּוֹט אוֹתך לפי מעשׂיך! מה עשׂה עד עכשיו? הזֶ’סטה היפה נשארה בּלי תוֹצאוֹת ממשיוֹת. דרשנוּ הקצבה כּל-שהיא לעזרת הנגוּעים. אמר דיזנגוֹף כּי אין לנגוֹע בּתקציב, אוּלם “אני ורוֹקח” נסדר את הדבר “בּאוֹפן פּרטי”. רוֹאים אתם את תוֹצאוֹת מעשׂה-ההצלה “בּאוֹפן פּרטי”.

בּכל קהילה יהוּדית מן הנוּסח הישן היתה המסוֹרת של עזרה לסוֹבלים חלק מן ההוָי היהוּדי. תל-אביב עם השכבה העליוֹנה האמיגרנטית שלה פּטוּרה מן ההוָי הזה. מתרכּזים כּאן פּליטים, אמידים ועשירים, המשתממטים מכּל חוֹבה ציבּוּרית, מכּל תשלוּם לקרן לאוּמית. רק בּתל-אביב אפשר כּי ח. נ. בּיאליק ילך לבּתים לשם עסק ציבּוּרי וישמע את קוֹל בּעל-הבּית למשרתוֹ: תאמר שאינני בּבּית. הוֹלך וּמתהווה בּתל-אביב הוָי חזירי. וּכשאנוּ רוֹצים לתפּוֹס לפחוֹת את המשתמט ולמצוֹא אוֹתוֹ בּנשף-ריקוּדים, בּראינוֹע, בּקוֹנצרט של מפוּרסם ושם לחייבוֹ, בּתוֹקף מעט הכּוֹח המדיני שניתן בּידנוּ, להפריש משהוּ לציבּוּר, בּאה הנהלת העיריה הלאוּמית והתרבּוּתית ורוֹאה צוֹרך לדחוֹת זאת ולדחוֹת.

מלחמת הפּוֹעל בּשיטת שלטוֹן הנגידים אינה מלחמת בּריקדוֹת ואַלָמוּת, כּי אם מלחמת העמקת ההכּרה הציבּוּרית המחייבת עזרה עצמית, בּחירת שליחים שיהיוּ נאמנים לשוֹלחיהם, מכבּדים את שוֹלחיהם וּמרגישים בּמצבם וּבסבלם.

אדר א' תרפ"ט.

---

וֶטוֹ

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּין הקריקטוּרוֹת שבּעתוֹנוֹת-פּוּרים היתה אחת, שתיארה את תמוּנת משׂרד האכּסקוּטיבה הירוּשלמית, ועליה הכּתוֹבת: אבינוּ מלכּנוּ, חָננוּ ועננוּ, כּי אין בּנוּ מעשׂים…

דוֹמה, כּי קריקטוּרה זוֹ הצליחה להבּיע את היחס הכּללי השׂוֹרר כּיוֹם בּארץ לגבּי הנהלה זוֹ, כּשם שהפראזה “אין לנוּ אזנים לכך” (בּתשוּבת חבר האֶכּסקוּטיבה על הדרישה לקיים את ההחלטה הלוֹנדוֹנית בּדבר העברת מחוּסרי-העבוֹדה מן הערים למוֹשבוֹת) הצליחה להבּיע בּקיצוּר נמרץ את הלָך-רוחה ואת אָפיה של ההנהלה עצמה.

ההנהלה הקיימת ודאי רשאית לראוֹת בּקריקטוּרה זוֹ לא גנוּת, אלא זכוּת לעצמה. הלא לא לשם קיוּם מצווֹת “עשׂה” נבחרה הנהלה זוֹ, אלא לשם שמירת ה“לא תעשׂה”. הלא זוֹהי זכוּתה, שהיא הוֹלכת וּמַגשימה בּעליל את האידיאל של כּמה “ציוֹנים טוֹבים”, כּי ארץ-ישׂראל תיבּנה מבּלעדי כל הנהלה ציוֹנית: הנהלתנוּ נתפּרקה בּבת אחת מכּל עוֹל וּמכּל דאגה, מלבד דאגת קוּפּתה. שלט המוֹסד הציוֹני העליוֹן מתנוֹסס כּיוֹם על גבּי חלל ריק. חדלוּ מלפנוֹת להנהלה הציוֹנית, חדלוּ מהתוַכּח אִתה, חדלוּ מתקוֹף אוֹתה, חדלוּ מתבוֹע ממנה מעשׂים. ההכּרה כּי ההנהלה הציוֹנית היא אטוּמת-אזנים, חֵרשת וגם אילמת, וקצרת-יד לשמה, בּפּרינציפּ, הוֹלכת וחוֹדרת לכל מקוֹם. ויש רוֹאים בּזה לא מצב חוֹלף, אישי ואַרעי, אלא מצב רצוּי ו“צריך להיוֹת”. עוֹד מעט וּבעשׂוֹתנוּ את חשבּוֹננוּ הציבּוּרי והפּוֹליטי בּארץ, נשכּח כּי אֵי-בּזה בּירוּשלים יש לנוּ שׂריד רוּדימֶנטרי של גוּף ציבּוּרי, אשר לפי זכוּיוֹתיו וגם חוֹבוֹתיו הנהוּ המוֹסד העליוֹן והאַחראי לתנוּעה הציוֹנית כּוּלה. מה בּצע בּהפרעת השלוה? מה בּצע בּדיבּוּר על אוֹזן אנשים השוֹקדים להוֹכיח לדוֹבר, כּי הוּא “מדבּר אל הכּוֹתל”, והרוֹאים בּזה את תקפּם ואת חכמתם! והאם חסרי חכמים וּנבוֹנים אנחנוּ, אשר ישׂכּילוּ למצוֹא בּכל תביעה וּבכל זעקה את ה“פּוֹליטיקה המפלגתית” ואת ה“נקמה של המיעוּט”? כּלוּם לא ידעתי את העייפוּת הזאת, הנסוּכה כּיוֹם על פּני הציוֹנוּת כּוּלה, אשר ניחא לה בּמצב כּמוֹת שהוּא, וּבלבד שלא יחרידוּה מרבצה?

ואכן, גם אני לא הייתי קם כּיוֹם הזה להפר את השלוה המתוּקה של שאנני ציוֹן, אילוּ היתה ההנהלה-שאינה-מנהלת מסתפּקת בּ“לא-תעשׂה” שלה בּלבד, אילמלא בּאה להטיל את ידה המַקפּיאה על אלה שעוֹד אינם שוֹקטים בּמכוֹנם ואינם מתבּרכים בּלבּם, כּי מיטב מעשׂיהם הוּא מה שאין בּהם מעשׂים.

וּבטרם אגש לעצם המעשׂה, לא אימָלט מדברי התנצלוּת: נאמני השלטוֹן והסדר ודאי לא יחסכוּ ממני פּוּלסין דנוּרא על העיזי לספּר בּרבּים בּענינים הנתוּנים לדיוּן המוֹסדוֹת. כּלוּם נאה הדבר לחבר מוֹסד ציבּוּרי להביא את עצוּמוֹתיו לפני “בּית-דין של הדיוֹטוֹת”, דרך העתוֹנוּת? רבּוּ אצלנוּ האנשים אשר מחדרי המערכוֹת יצאוּ “למלוֹך” והחוֹששים כּיוֹם לחילוּל קדוּשת המוֹסדוֹת על ידי בּירוּר פּוּמבּי. אוֹדה, כּי איני מוֹדה כּלל וּכלל בּמסתוֹריוּת זוֹ של חיי מוֹסדוֹתינוּ, וּבתוֹעלת השתיקה העוֹטפת אוֹתם, ואף על פּי כן אפשר שלא הייתי זקוּק לפנוֹת לבירוּר עתוֹנאי לוּלא היוּ נוֹהגים אצלנוּ לעשׂוֹת פּלַסתר את החלטוֹת הקוֹנגרסים והועד הפּוֹעל, לוּלא היוּ אצלנוּ המוֹסדוֹת המוּסמכים לדוּן וּלהחליט מוּבאים למצב של אַטרוֹפיה גמוּרה. אבל משאָבדה כּל תקוה, כּי שאלוֹת, האַקטוּאַליוֹת בּחיי הציוֹנוּת והארץ, תּיפּתרנה בּאיזה פוֹרוּם ציוֹני מוּסמך ואַחראי, משנגזר על הועד הפּוֹעל, כּי ההחלטוֹת על זמן התכּנסוּתוֹ ועל מקוֹם² התכּנסוּתוֹ לא תבוֹאנה אלא לנוֹי, משניטלה כּל אפשרוּת חוּקית של בּיקוֹרת קוֹנסטיטוּציוֹנית להחלטוֹת ולמעשׂים בּתקוּפה שבּין קוֹנגרס וקוֹנגרס – לא נשארה שוּם דרך אחרת לאדם אשר איננוּ מַשלים עם התקלוֹת ועם הפּגיעוֹת הקשוֹת בּענינים החיוּניים של הציוֹנוּת ושל בּוֹני הארץ, מלבד זוֹ: להשתמש בּפוֹרוּם הציוֹני היחידי שעוֹדנוּ פּתוּח לפנינוּ – העתוֹנוּת – לשם המצאת אינפוֹרמַציה לקהל הציוֹני.

ועתה – לעצם הדבר: יש ציוֹנים – ולא מבּין הפּוֹעלים בּלבד – הסבוּרים כּי אין להטיל את כּל יהָבָה של הציוֹנוּת על צינוֹרוֹת הנפט ועל חברוֹת המטעים, הסבוּרים כּי אפילוּ פּריחת הפּרדסנוּת, אשר בּגללה עלוּ עתה בעוֹלם מניוֹת-הציוֹנוּת (וכמה “ציוֹנים טוֹבים” שאך זה עמדוּ על עֶברי פּי יאוּש חיתה רוּחם בגללה), עלוּלה להפוֹך לנוּ לרוֹעץ, אם לא תתגלה – בּצדה לפחוֹת – אֶנרגיה ציוֹנית השוֹקדת על בּיצוּר העבוֹדה העברית, על יצירת אפשרוּת של התישבוּת עוֹבדים המוֹנית באֵזוֹר המטעים, על המצאת שטחים קטנים וּמשקי-עזר לפּוֹעלים השׂכירים בּתוֹך מוֹשבוֹת המטעים. יש ציוֹנים המבּיטים בּדאגה רבּה על הלַטיפוּנדיוֹת הגדוֹלוֹת המוּקמוֹת עתה בּארץ, והשוֹאלים מה יהיה פּרצוּפוֹ הלאוּמי וגוֹרלוֹ הסוֹציאלי של אֵזוֹר זה, העלוּל להחיוֹת עם רב וּלקיים רבבוֹת משפּחוֹת עוֹבדוֹת בּישׂראל, והעתיד ליפּוֹל לנחלה ליחידים מוּעטים עם כּל הסכּנוֹת הכּרוּכוֹת בּזה.

החוֹשבת ההנהלה הציוֹנית בּשאלוֹת אלוּ וּמה היא חוֹשבת – קשה לדעת. מה עשׂתה בּמשך תקוּפת שלטוֹנה לפתרוֹן שאלה זוֹ ודאי תספּר בּקוֹנגרס הבּא³, אך הקרן הקימת, היוֹדעת את כּל רצינוּת השאלה והמכּירה בּחוֹבתה – חוֹבת המוֹסד הקרקעי הלאוּמי – להמציא את הבּסיס הקרקעי לפתרוֹנה, אי אפשר היה לה שתתעלם מזעקתם של פּוֹעלי המוֹשבוֹת וּמן ההצעוֹת המעשׂיוֹת שהוּגשוּ לה על ידי בּאת-כּוֹחם, ההסתדרוּת החקלאית, בּצוּרת תכנית מעוּבּדת של מפעל מַקיף. מפּאת ההתחייבוּיוֹת הגדוֹלוֹת העמוּסוֹת על הקרן הקימת בּגלל רכישת עמק ודי-חוארת ועמק-עכּוֹ, לא תוּכל לגשת להגשמת התכנית הזאת, העשׂוּיה להבריא מכּמה בּחינוֹת את מצבנוּ באֵזוֹר המטעים בּלתי אם יוּמצאוּ לשם כּך סכוּמים מיוּחדים. וּמתוֹך עיוּן זהיר בּהצעוֹת מצאה הקרן הקימת לפי שעה רק שתי הצעוֹת לא גדוֹלוֹת בּערך, העלוּלוֹת להתגשם בּלי להכבּיד כּלל וּכלל על מצבה הכּספּי של הקרן הקימת כּיוֹם. שתי הרכישוֹת הללוּ, שהמוּעמדים להתישבוּתם משקיעים בּהן סכוּמים ניכּרים – דוֹמה שרק פּוֹעלים נוֹהגים אצלנוּ להשקיע כּספים משלהם בּאדמוֹת הקרן הקימת! – עלוּלוֹת להעמיד על הקרקע מאה משפּחוֹת. לאחר עיוּן וּבירוּר מדוּקדק של עצם ההצעוֹת ושל תנאיהן ושל יכוֹלת הקרן הקימת – הוּחלט הדבר בּישיבת הדירקטוֹריוֹן פּה אחד. והנה קפץ על הקרן הקימת רוּגזה של ההנהלה הציוֹנית הירוּשלמית, שנמלכה וגזרה: וֶטוֹ.

מה פּירוּשוֹ של וטוֹ זה? אוּלי מצאה כּאן ההנהלה הציוֹנית פּגיעה בּאיזה עיקר ציוֹני? אוּלי מצאוּ מוּמחיה ליַשבנוּת שהקרקע המוּצע אינוֹ הוֹלם, שההתישבוּת המוּצעת אינה רצוּיה, שתנאי הקניה קשים מנשׂוֹא? לא ולא. בּכל אלה נמנעה ההנהלה הציוֹנית מחַווֹת דעה. היא גם לא טרחה להיכּנס בּבירוּר ההצעוֹת. היא פּשוּט מתנגדת לכך שהקרן הקימת “בּמצבה הנוֹכחי” “תרכּוֹש אדמה בּהתחייבוּיוֹת חדשוֹת”.

לא זאת הפעם הראשוֹנה שמצד חוּגים שליטים נעשׂים נסיוֹנוֹת נמרצים, רשמיים וּבלתי-רשמיים, למנוֹע את הקרן הקימת מפּעוּלה. לא נפליג לימים רחוֹקים. די כּי נקרא בּשם עמק-יזרעאל, וָדי-חוארת, עמק-עכּוֹ. שלוֹשת המפעלים הגדוֹלים בּיוֹתר והחשוּבים בּיוֹתר בּתוֹלדוֹת גאוּלת הארץ בּוּצעוּ למוֹרת רוּחם וּלהתנגדוּתם הגלוּיה והחשאית של כּמה חוּגים “בּעלי השפּעה”. אוּלם אם לגבּי הרכישוֹת העצוּמוֹת ההן מוּבן גם דבר החששוֹת הגדוֹלים, הרי עיכּוּב זה של שתי רכישוֹת קטנוֹּת בּשטח מוּסכּם אליבּא דכל הדעוֹת וּבתנאים נוֹחים מכּל הבּחינוֹת – יוֹתר משיש בּוֹ אטימת אזנים לצרכיה החיוּניים של התנוּעה הציוֹנית, והתנכּרוּת לסבלוֹ וּלתוֹחַלתוֹ של העוֹבד בּארץ, יש בּוֹ משוּם שרירוּת והשׂתררוּת על המוֹסד היחידי בּציוֹנוּת, שהקפּאוֹן טרם השתלט בּוֹ, והשליטים טרם הצליחוּ לשׂים עליו את ידם המתה.

וּלמַרבּה הגיחוּך נצטרף לוֶטוֹ זה עוֹד “בּן-וֶטוֹ”. הקרן הקימת החליטה להעביר לרשוּתה אדמת מַשתלה לפוֹעלוֹת, בּמקוֹם מרכּזי בּירוּשלים, תמוּרת השקעה של פחות משליש מהמחיר ששוּלם בּעדוֹ. המדוּבּר הוּא על סכוּם של 400 לירה. וַיֵרע הדבר בּעיני ההנהלה הציוֹנית הירוּשלמית, שמצאה כּי השקעה זוֹ “מסכַּנת” את התנוּעה הציוֹנית, וַתשׂם עליה את הוֶטוֹ שלה.

יש, כּמדוּמה, בּכל פּרשת הוטוֹ הזה משוּם דמוּת לפעוּלתנוּ הציוֹנית כּיוֹם: הקוֹנגרס מקבּל החלטוֹת על מצב פּוֹעלי המוֹשבוֹת. הקרן הקימת מחליטה פּה אחד - בּרוּח הקונגרס – על פּעוּלה מסוּימת. בּחוּגי ההסתדרוּת נמצא אדם⁴ המוֹסר על זה את כּל אוֹנוֹ וּמרצוֹ. בּחוּגים ציוֹניים חשוּבים ואחראים מתקבּלת תכנית הפּעוּלה בּאַהדה רבּה. מתעוֹררת תקוה כּי פּעוּלה זוֹ תוֹציא אוֹתנוּ מן המַשבּר לא למרחב מדוּמה, אלא למרחב אמיתי. והנה בּא מוֹסד אשר “אין לוֹ אזנים לכך” ואוֹמר: לא! אתם מפריעים את שלוָתי!

לשלימוּת התמוּנה יש אוּלי עוֹד להוֹסיף, שאוֹתוֹ מוֹסד המכריז כּיוֹם כּי אסוּר לקרן הקימת להיכּנס בּהתחייבוּיוֹת חדשוֹת, הוּא שלא חדל לתבּוֹע ממנה, כּי תכניס את ראשה בּהתחייבוּיוֹת עצוּמוֹת לשם הצלת חברה ציוֹנית פּרטית⁵ מסבכיה… האם יִפּלא הדבר, שיש אוֹמרים כּי כּל הוֶטוֹ הזה אינוֹ אלא צוּרת-נקמה על שהקרן הקימת סירבה להיכּנס בּהתחייבוּיוֹת גדוֹלוֹת וקשוֹת למען אוֹתה חברה?

וּמתעוֹררת השאלה: מה תעוּדתה של זכוּת-הוֶטוֹ בּהנהלת הקרן הקימת? האם התכּוון בּזה המחוֹקק להקים תריס בּפני סכֹּנת פּגיעה רעה בּעיקרי הציוֹנוּת, אוֹ רצה בּזה להנחיל למישהוּ את הכּוֹח לשׂים לאָל כּל החלטה וכל מעשׂה של הקרן הקימת?

ניסן תרפ"ט.

---

ערב הפּתיחה של הקוֹנגרס הששה-עשׂר

מאת

ברל כצנלסון

¹

בעוֹד שעה יפּתח הקוֹנגרס. ציריך – זוֹ שבּחוּג ראִייתנוּ – הוֹמה. שוּב, כּבשנים קדמוֹניוֹת, נוֹהרים מחנוֹת, “מי בּרכב, מי בּרגל”, אל העיר שנעשׂתה לרגע קט לתל-הציוֹנוּת, לבירת המדינה העברית הנוֹדדת: מכּרַכּי אירוֹפּה, מערי האוּניברסיטאוֹת וּמארץ-ישׂראל (מארץ-ישׂראל שבּארץ-ישׂראל וּמארץ-ישׂראל שבּפּריס וּבנַנסי וּבבּרוּסל וּבגֶנף וּבלוֹנדוֹן ועוֹד ועוֹד – הוֹי, מה מרוּבּוֹת כּבר כּיוֹם קוֹלוֹניוֹתיה של ארץ-ישׂראל הגוֹלה!). סטוּדנטים, “צוֹפים” בּתלבּשתם, סוֹפרים יהוּדים, ידידים ואוֹיבים ו“עוֹמדים מן הצד”, צמאים לדבר חזיוֹן וסקרנים סתם – כּל אלה ממלאים את הרחַבה שלפני בּית הקוֹנגרס ואת בּתי-הקפה הסמוּכים. רחוֹקים ההוֹלכים ונעשׂים קרוֹבים, וּמי שהיוּ קרוֹבים ונעשׂוּ רחוֹקים והשׂיאוּ את נפשם כּי ארץ-ישׂראל חָדלה זה מכּבר להיוֹת לאבן-שוֹאבת – עוֹמדים תמהים וּמשתאים לכּוֹח המוּזר הזה, המוֹשך נפשוֹת בּרשתוֹ, וּלעָצמת החיים היהוּדיים המפכּים כּאן, והנישׂאים מעֵבר לגבוּלי עמים וארצוֹת וּלשוֹנוֹת, אשר דוּגמתם אין בּשוּם בּמה אחרת של הציבּוּריוּת היהוּדית.

וכי לא מוּזר וּמשוּנה הוּא הדבר? לכאוֹרה – “הקוֹנגרס האחרוֹן”, כּמוֹ שמכריזים, אוֹ אוֹמרים בּלבּם כּמה נוֹאמים ועתוֹנאים ציוֹניים, הן משוֹללי הסוֹכנוּת והן מחסידיה הנלהבים. “מעתה אין הקוֹנגרס אלא “פוֹרקוֹנפֶרנץ” של מוֹעצת הסוֹכנוּת”. האם לא מַטיפים לנוּ יוֹם יוֹם כּי הוּסרה העטרה, חלף תוֹר הרוֹמַנטיקה, ניטל הכּוֹח מן התנוּעה הלאוּמית האידיאַליסטית וניתנה ליוֹרשיה – אנשי ה“ג’וֹינט”. אך המציאוּת הציוֹנית החיה בּאה וטוֹפחת על פּני האמרוֹת הללוּ, פּרי הרפיוֹן הנפשי של מַפריחיהן, המלחמה העממית מסביב לבּחירוֹת הקוֹנגרסאיוֹת, הענין הרב לכל זה, השאלוֹת החיוּניוֹת המוּצגוֹת על בּמת הקוֹנגרס, ויוֹתר מכּל אלה – קוֹלה של ארץ-ישׂראל הבּוֹקע ועוֹלה מסביב לקוֹנגרס (כּיצד יעלה קוֹל זה בּקוֹנגרס – טרם נדע), כּל אלה עוֹמדים וּמכחישים בּהחלט את כּל הנבוּאוֹת הללוּ וּמעידים כּי אין כּיוֹם כּוֹח חי, מכּה גלים בּכל תפוּצוֹת ישׂראל, מגַדל דוֹרוֹת נוֹער ושוֹפך מרוּחוֹ על המוֹנים ועל אישים כּתנוּעה הציוֹנית. לא הפילַנטרוֹפּיה הציוֹנית, לא ה“חכמה” הציוֹנית נמוּכת-הרוּח ולא הפּוֹליטיקה הציוֹנית רפת-הידים, כּי אם החזוֹן הציוֹני – הוּא הוּא הרוֹמז וקוֹרא לאנשים.

ואיזוֹ סתירה מוּזרה: התנוּעה הציוֹנית כּוֹחה אִתה לקים את ארץ-ישׂראל החלוּצית והיוֹצרת בּגבוּרתה, לשלוֹח את חִציה, לצוֹדד וּלהקסים לבבוֹת, להחיוֹת עם רב בּהחלוּץ וּבתנוּעת נוֹער, לנַער את המלה העברית מתרדמתה. כּל אלה קראה לחיים הציוֹנוּת, והיא עצמה, ההסתדרוּת הציוֹנית – מה דלה עמידתה…

הציוֹנים ה“כּלליים” נבוּכים. לא עלתה על דעתם שיבוֹא יוֹם והם יהיוּ לא יוֹתר מאשר אחת הסיעוֹת בּקוֹנגרס. הם מהלכים סרים וזוֹעפים. עיניהם אינן רוֹאוֹת בּנצחוֹן הפּוֹעלים את נצחוֹן הציוֹנוּת החיה, הקרקעית, הגרעינית, וּבמַפּלתם שלהם הם רוֹאים לא תבוּסה של סיעה, לא תשוּבת “העם הציוֹני” על “הסבך הבּזילאי”², אלא לא פּחוֹת ולא יוֹתר מאשר – חוּרבּן הציוֹנוּת! הציוֹנים הכּלליים, וּבעיקר הדוֹגלים בשם זה, סבוּרים כּי האסוֹן הגדוֹל להם ולציוֹנוּת הוּא, כּי מספּרם היוֹם איננוּ כּתמוֹל שלשוֹם, בּשעה שלבּם סמוּך וּבטוּח, כּי משקלם עוֹדנוּ חשוּב כּאשר היה. והאנשים הטוֹבים אינם מרגישים כּי לא בּמיעוּט מספּר הצירים בּבּחירוֹת אסוֹנם העיקרי, אלא בּזה שהציוֹנוּת הכּללית, האחת, איבּדה את אחדוּתה ואת שלימוּתה. הציוֹנים הכּלליים עוֹשׂים עתה כּל מיני מאמצים להתאַחד, “להצלת הקוֹנגרס”. אבל מהוּ הקו אשר עליו יתאחדוּ סֶם כּהן³ וקוּרט בּלוּמנפלד⁴, לֶויטה⁵ וּגליקסוֹן?

“השקל המאוּחד” – אשר שׂם קץ לכל המַכינַציוֹת של הסיעוֹת והכּנוּפיוֹת והוֹציא על הבּמה את הבּוֹחר הציוֹני, “שקל מאוּחד” זה אשר בּשעתוֹ תבעוּ אוֹתוֹ הציוֹנים הכּלליים ואחר כּך בּגדוּ בּוֹ למען הקנוּניה עם “המזרחי”, שקל זה הביא “מהפּכה בּשלוֹם” בּעוֹלם הציוֹני. בּכנפיו צרוּרה הדמוֹקרטיזציה האמיתית של הציוֹנוּת. ודוקא עם היוַצר הסוֹכנוּת נוֹדעת חשיבוּת יתירה לגילוּי אָפיה הדמוֹקרטי הישר של התנוּעה הציוֹנית. השקל המאוּחד הוּא ששׂם קץ גם ליחסים בּין הזרמים ששלטוּ עד הנה בּציוֹנוּת: יחסים של “גוּף” ו“אגַפּים”. הציוֹני הכּללי הסכּין לראוֹת עצמוֹ כּעיקר, ואת האחרים – עם כּוֹחם החלוּצי, ועם חִיוּתם הציוֹנית ועם יצירתם התרבּוּתית והשפּעתם המדינית – כּטפל. והציוֹני הכּללי מסוּג זה רוֹאה פּתאוֹם את העוֹלם הציוֹני כּעִיי-מַפּלה. “בּת קמה בּאִמה”. הוּא גם נעלב בּמיטב רגשוֹתיו. אתה מדבּר עם ציוֹנים-מַכּרים, שאתה רגיל אִתם בּשׂיחת-רעים וּביחסי-כּבוֹד, והנה – “פּיהם מלא אָלָה”, שצף קצף, מרירוּת של נעלבים ועשוּקים. וּמה פּלא אם מאחוֹרי הקלעים מגיעוֹת אליך שמוּעוֹת, כּי חכמי הדוֹר ולַנדסמַנשפטים שלמים יוֹשבים ועוֹסקים בּ“הבה נתחכּמה”, וּמחבּלים תחבּוּלוֹת, כּיצד להחזיר את העטרה לישנה, לבטל את השקל המאוּחד וּלחדש עלינוּ את הימים שלא השוֹקל היה בּוֹחר בּצירוֹ, אלא מוֹכר השקל; וכיצד להרכּיב להבּא את הועד הפּוֹעל הציוֹני (וכמוּבן גם את בּאוּת-הכּוֹח הציוֹנית בּסוֹכנוּת) לא על פּי הפּרינציפּ “הכּוֹזב” של פּרוֹפּוֹרציה בּקוֹנגרס, אלא לפי משקלם של האישים והפֶדרציוֹת (המאזנים, כּמוּבן, בּידי הציוֹנים הכּלליים!). וּשתי ה“רפוֹרמוֹת” הללוּ צריכוֹת לשמש יסוֹד איתן לאיחוּד הציוֹנוּת הכּללית “בּמשמעת של בּרזל”.

והיוֹת שבּעווֹנוֹתינוּ הרבּים יש לחשוֹש כּי רוֹב הקוֹנגרס לא יֵאוֹת לרפוֹרמוֹת הללוּ, מצרפים בּעליהם גם “איוּם”. אם הדרישוֹת לא תקוּבּלנה, כּי אז על הציוֹנים הכּלליים להסתלק מאחריוּת ו“למסוֹר את ההנהלה והקרנוֹת” לידי ה“אגַפּים”.

“הבה נתחכּמה” זה, המהלך בּשׂיחוֹת כּמה וכמה מעסקני הציוֹנוּת הכּללית (דוקא מזקני התנוּעה וּמחשוּבי אישיה כּוֹפרים בּאיחוּד מסוּג זה ולוֹעגים לכל התחבּוּלוֹת הללוּ) מעיד על האַנדרלָמוּסיה הרבּה שבּמוֹחוֹת ועל קוֹצר-ידה של הציוֹנוּת הכּללית-הרשמית להסיק מסקנוֹת מן המצב החדש ההוֹלך ונוֹצר, שאינוֹ דבר שבּמקרה, כּי אם פּרי ההתפּתחוּת של יחסי-הכּוֹחוֹת בּהגשמת הציוֹנוּת. אילוּ היוּ הציוֹנים הכּלליים לוֹמדים מזה כּי נפש “העם הציוֹני” נקעה מתעמוּלת השׂטנה לפּוֹעל וּלמפעלוֹ, מהרעלת הבּארוֹת, מהטלת הדוֹפי בּיצירה החיה, מהאמוּנה בּ“יד חזקה” וּבמשטר של דיקטטוּרה, כּביכוֹל – כּי אז היה נגלה לה המוֹצא היחידי לגבּי מפעל הבּנין בּשנים הקרוֹבוֹת, והאפשרוּת היחידה להשליט את רוּח הציוֹנוּת בּשוּתפוּת-הסוֹכנוּת: לא דיפּלוֹמַטיה של אגַפּים, לא נַצחנוּת, לא קוֹאַליציה כּוֹזבת, אלא בּרית-מלח עם הפּוֹעל. אילוּ היתה הכּרה זוֹ גוֹברת בּקוֹנגרס, היינוּ ניצלים לכמה שנים ממלחמת-אזרחים עֲקָרה וּמרה, והיינוּ מוּבטחים לכמה שנים של עבוֹדה פּוֹריה.

אוּלם התגבּר?

הקוֹנגרס הט“ו פּתר את השאלה בּשלילה. המסוּגל הקוֹנגרס הט”ז לפתרהּ בּחיוּב?

מי יאמר כּמה תבוּסוֹת עוֹד צפוּיוֹת לנוּ, עד שהציוֹני הכּללי יִלמד את הלקח הזה?

ציריך, כ' בתמוּז תרפ"ט.

---

בּקוֹנגרס הששה-עשׂר

מאת

ברל כצנלסון

¹

לאחר קוֹנגרסים רבּים זהוּ הקוֹנגרס הראשוֹן אשר לא דוּבּר בּוֹ על דיקטטוּרה של הפּוֹעלים, על ה“מיסוירטשאפט” שלנוּ; היוּ נוֹאמים שהסכּימוּ אפילוּ להתיר לנוּ את ה“אֶכספּרימנטים” שלנוּ (מה שהם בּוֹנים זהוּ בּנין עדי עד, מה שאנוּ עוֹשׂים – אֶכּספּרימנט הוּא). יש שנוֹטים אלינוּ חסד, אפילוּ עד כּדי להזמין אוֹתנוּ לתוֹך ממשלה קוֹאַליציוֹנית. איני יוֹדע אם האֶכּסקוּטיבה סבוּרה כּכה, אבל מבּין הנוֹאמים הסבּירוּ לנוּ פּנים עד כּדי כּך.

סבר-פּנים זה מנַיִן הוּא? האוּמנם יען כּי בּאנוּ לקוֹנגרס זה בּחַיִל גדוֹל יוֹתר², יען כּי מתבּרר שהפּוֹעלים הם הכּוֹח הפּרוֹדוּקטיבי בּיוֹתר בּציוֹנוּת וכוֹחם בּארץ הוֹלך ורב, יען כּי עם צמיחת הפּוֹעל צוֹמח המשק של הארץ, צוֹמחים חיי התרבּוּת של הישוּב, ואם יש לציוֹנוּת דוֹר צעיר, יוֹצר – אִתנוּ הוּא? לא, רבּים דוקא האדוֹנים המפחדים מפּני צמיחה זוֹ. מפּי הינדֶס³ שמענוּ כּי הבּחירוֹת אינן בּחירוֹת והבּוֹחרים אינם בּוֹחרים. מדוּע, מפּני שאנחנוּ ניצחנוּ בּהם? ואפילוּ אדם כּפּרוֹפסוֹר בּרוֹדצקי⁴ רוֹמז בּהרצאתוֹ ל“רפוֹרמוֹת” בּשיטת הבּחירוֹת. אילוּ היוּ הציוֹנים הכּלליים נוֹחלים נצחוֹנוֹת בּגלל שיטת “השקל המאוּחד”, לא היה צוֹרך בּרפוֹרמוֹת. אבל כּיון שהפּוֹעלים מנצחים – “הבה נתחכּמה”.

דוקא בּקוֹנגרס הזה דוּבּר על הרוֹמַנטיקה של השקל, על הדמוֹקרטיה שבּוֹ. סבוּרני כּי רוֹמַנטיקה זוֹ מוּגזמת למדי. זכוּרני עדיין כּיצד היוּ – בּעוֹדי ילד – בּוֹחרים לקוֹנגרסים הראשוֹנים, מי היוּ הבּוֹחרים וּמי היוּ הנבחרים. רק ה“גביר” של העיירה היה זוֹכה לנסוֹע לקוֹנגרס. לבּוֹחר לא היתה כּלל אפשרוּת הבּחירה, תנאי ראשוֹן לדמוֹקרטיה אמיתית. טעוּת היא לאמוֹר כּי כּוֹחם של הקוֹנגרסים הראשוֹנים היה בּבּחירוֹת הדמוֹקרטיוֹת, כּוֹחם היה בּהרצל, בּחזוֹנוֹ, בּרעיוֹן אִרגוּן העם. לדמוֹקרטיה הגענוּ רק בּשנים האחרוֹנוֹת. לא המיוּחס, לא ה“גביר” הוּא הציר כּיוֹם. עכשיו יוֹשבים על ספסלי הצירים אנשים פּשוּטים, אשר גם להוֹצאוֹת הדרך אין להם, ולא זה הבּא לקוֹנגרס אגב נסיעה “לשתוֹת מים” בּקָרלסבֶּד. עם “השקל המאוּחד”, עם שיטת הבּחירוֹת הפּרוֹפּוֹרציוֹנליוֹת, עם השתתפוּת אקטיבית של המוֹני בּוֹחרים מעוּנינים מתחילה הדמוֹקרטיה האמיתית וּבפני מצב זה שרוּיים אנשים טוֹבים בּפחד. ולא על שוּם כּך מסבּירים לנוּ פּנים, אלא משוּם שסבוּרים כּי הוּכּינוּ, כּי היינוּ לשֵׂיוֹת שקטוֹת, כּי השלמנוּ עם משטר הסטגנַציה והקפּאוֹן. טעוּת היא, לילדים שקטים לא היינוּ. ואם סבוּרים כּאן כּי חפצנוּ בּקוֹאַליציה כּדי להנחיל לאיזה מחברים תיקים וכיבּוּדים – הריני מוֹדיע כּי אין אנוּ להוּטים אחרי אלה. קוֹאַליציה כּזוֹ לא תסכּוֹן בּעינינוּ אלא ל“כפּרוֹת”. חפצנוּ בּציוֹנוּת יוֹצרת. אם גם אתם תלכוּ אחרי ציוֹנוּת יוֹצרת – נעבוֹד יחד.

וּכדי שנדע אם דרכינוּ מאוּחדוֹת אוֹ נפרדוֹת, עלי למלא חוֹבה שאין בּה מן הנעימוּת: לעשׂוֹת את החשבּוֹן העגוּם של השנתיִם האחרוֹנוֹת. ידעתי מראש כּי כּל מה שאני עתיד לוֹמר אפשר לבטל בּמלה אחת: אינטרסַנטים. כּבר דוּבר פּה בּנאוּם אחד על “אינטערעסן-פּארטייען”. כּידוּע, יש בּציוֹנוּת מפלגוֹת והן “נוֹגעוֹת בּדבר” ויש ציוֹנוּת כּללית והיא מחוּסרת אינטרסים. המפלגוֹת, כּידוּע, מדבּרוֹת לא בּשם רעיוֹן, בּשם השקפוֹת חיים, בּשם הציוֹנוּת, אלא בּשם אינטרסים. בּתפיסה נוֹחה זוֹ אפשר מלכתחילה לפסוֹל את כּל מה שאנוּ אוֹמרים ועוֹשׂים. ואני מקבּל בּרצוֹן את ההאשמה הזאת. כּן, אני מדבּר מטעם “מעוּנינים”. יש לי “ענינים” בּציוֹנוּת. וענינַי הם: הקרן הקימת, עליה, הכשרה, תנוּעת נוֹער, התישבוּת חדשה. ודָא עָקָא, כּי רבּים הם בּציוֹנוּת אשר אין להם “אינטרס” בּכל אלה, וּלפיכך הם יכוֹלים כּל ימי חייהם להתנַצח בּשאלוֹת הסוֹכנוּת, כּי פּטוּרים הם מלהט היצירה הציוֹנית. אינטרסַנט אני, והשאלוֹת הללוּ בּנפשי הן. וצוֹרך חיים הוּא לי לשבּוֹר את המשטר הזה, כּי איני מאמין שהוּא עשׂוּי להצעידנוּ קדימה. המשטר הזה השׂתרר עלינוּ לאחר שנעשׂתה עבוֹדת חתירה רבּה בּגלוּי וּבסתר כּנגד “שלטוֹן הפּוֹעלים” בּציוֹנוּת. אם אוֹמַר כּי הבּוּרז’וּאַזיה הציוֹנית עשׂתה זאת מטעמים מעמדיים – איני סבוּר כּי לבּוּרז’וּאַזיה הציוֹנית בּחוּץ-לארץ יש אינטרסים מעמדיים בּציוֹנוּת, אבל מוּשׂגים וּמשפּטים קדוּמים מעמדיים יש ויש – יתרעמוּ עלי: בּמה אתה חוֹשד אוֹתנוּ? אוּלם בּעוֹלמנוּ הקטן נאמנה המֵימרה: ווי עס קריסטלט זיך אזוי ציוֹניסטלט זיך. היוּ שָנים שציוֹני אמריקה חיבּרוּ את הפּרוֹגרמה הפיטסבּוּרגית⁵, הגדוּשה כּל מיני רפוֹרמוֹת סוֹציאליוֹת. בּגרמניה היתה מהפּכת נוֹבמבּר ואז היוּ ציוֹני גרמניה רדיקליים בּיוֹתר. והגיעוּ שנים אחרוֹת לעוֹלם, שנוֹת ריאַקציה, שנוֹת דחיקת הפּוֹעל. השנים הללוּ הטילוּ את חוֹתמן על הלָך-הרוּחוֹת בּציוֹנוּת. האנשים אשר בּיצעוּ את המלאכה השחוֹרה הזאת ודאי לא התכּוונוּ אלא לטוֹב: להציל את הציוֹנוּת מידי האוּטוֹפּיסטים, האידיאַליסטים הבּטלנים, בּעלי ה“אֶכּספּרימנטים”. הם חפצוּ להנחיל לנוּ הנהלה תקיפה, יד חזקה, משק טוֹב. אין לי כּל ענין לפגוֹע בּאישי האָכּסקוּטיבה. יש בּהם גם כּאלה שאני רוֹחש להם אַהדה. אוּלם רוֹצה אני להעריך את הרֶז’ים הזה, שהוּקם בּכוֹח אוּזוּרפַּציה, על ידי איוּמים, כּי אם לא אלה יקבּלוּ לידיהם את הרסן – ואבדנוּ. עצם האפשרוּת הזאת, שאנשים יטלוּ לעצמם את הזכוּת להכריז כּי רק אנשים משלהם, מחוּגם, ממעמדם, מארצם מסוּגלים לנהל את הענינים – זהוּ תקדים מסוּכּן בּתנוּעתנוּ. יצרוּ והגבּירוּ בּקרבּנוּ את הפּסיכוֹזה הבּיקרתית כּביכוֹל, האוֹמרת וחוֹזרת: אנשינוּ לא יִצלחוּ, בּטלנים אנחנוּ, הכּוֹחוֹת הם שם, בּקרב ה“ואריאגים”. לא מזמן נזדמנתי לשׂיחה עם ציוֹני גרמני אחד, אשר שהה בּאמריקה והתבּוֹנן שם למצב הענינים ושקל את הכּוֹחוֹת. עכשיו, אמר לי, רוֹאה אני כּמה חטאנוּ בּבּיקוֹרת שלנוּ, בּיטלנוּ את עצמנוּ והִשֵאנוּ את העוֹלם כּוּלוֹ שיאמין כּי אנוּ לא נצלח. את זה קיבּלוּ שם מאִתנוּ, יצירתנוּ הגדוֹלה בּארץ כּאילוּ אינה קיימת בּעיניהם, ואת הקטנוֹת שפּקידיהם עשׂוּ בּארץ (כּנוֹספוֹת לדברי הקיימא שאנוּ עשׂינוּ) הם מפרסמים כּגדוֹלוֹת וּנצוּרוֹת.

מה פּעל השלטוֹן הזה, שהוּקם בּכוֹח הפַּניקה והאיוּמים? מעט מאד אתם יוֹדעים על הנעשׂה בּארץ. העתוֹנוּת הציוֹנית אינה מספּרת לכם על הענינים החיוּניים שלנוּ, אוֹ מספּרת בּלתי נכוֹנה. וּלפיכך אטפּל בּרגעים המעטים שבּידי בּאינפוֹרמַציה. מה הבטיחוּ לנוּ “ממליכי” האֶכּסקוּטיבה וּמה נתקיים בּידה? ראשית, עליית ההכנסוֹת. בּאנשים “הישנים” אין התוֹרמים נוֹתנים אֵמוּן. לחדשים יתנוּ את כּספם בּיד רחבה. את “עליית” ההכנסוֹת אתם רוֹאים. שנית, הפחתת החוֹבוֹת. שמעתם כּי קפּלנסקי פּוֹסל את המִספּרים של האָכּסקוּטיבה, וּדבריו לא הוּכחשוּ. שלישית, האָכּסקוּטיבה הקוֹדמת היתה עוֹשׂה התחייבוּיוֹת על חשבּוֹן השנים הבּאוֹת. החדשה לא תעשׂה כּזאת. והנה בּא ארלוֹזוֹרוֹב וסיפּר לכם על הנטל החדש של מאוֹת אלפים פוּנטים שהוּטל על קרן-היסוֹד לטוֹבת הבּנקים⁶. האין זה משכּוּן ההכנסוֹת לכמה שנים? וזה נעשׂה מבּלי החלטת הקוֹנגרס אוֹ הועד הפּוֹעל, וּבשעה שאין כּסף לא להתישבוּת וגם לא לקוֹנסוֹלידציה!

מה נעשׂה בּשׂדה הקוֹנסוֹלידציה? לאחר שנתים אוֹמרים לנו: עוֹד שנתים ונגמוֹר. איני מאמין גם בּזה. אוּלם, אם רוֹצים אתם לדעת מה טיבה של הקוֹנסוֹלידציה, תקראוּ נא בּמאמריהם של שקוֹלניק ולביא⁷. אפשר לקמץ עשׂרוֹת וּמאוֹת פוּנטים בּהנהלת הפּנקסים וּלבזבז מאוֹת ואלפים פוּנטים וּשנוֹת פּעוּלה וחיי-אדם בּמשק עצמוֹ. ועוֹד הבטחה טוֹבה ניתנה לנוּ: בּמקוֹם הדילטנטים והבּטלנים יבוֹאוּ המוּמחים. כּלוּם אין אתם זוֹכרים שבּספרוּת החתירה בּאמריקה היה מהלך נימוּק אחד חזק מאד: היתכן שמלאכת ההתישבוּת תתנהל על ידי המהנדס קפּלנסקי? הדגש על המהנדס. עכשיו ניתן לנוּ משטר של מוּמחים, על כּס רוּפּין, אֶטינגר, קפּלנסקי יוֹשבים סאקר וּבבלי. מהנדס לא יִצלח, אוּלם עוֹרך-דין וּמנהל-פּנקסים נעשׂוּ בּן-לילה “מוּמחים” להתישבוּת. ועוֹד היתה הבטחה: שלוֹם עם אמריקה. היוּ אוֹמרים לנוּ: בּכל לבּנוּ אנוּ אִתכם, אוּלם מה נעשׂה ואמריקה תוֹבעת. ואין אנוּ רשאים לסַכּן את המצב בּאמריקה. צריך להעיר את לב הבּרנדייסיסטים. והנה – בּא השלוֹם בּאמריקה. חדשים אחדים לאחר זה בּא הקרע החדש שם⁸. ההצילה האָכּסקוּטיבה שנבחרה לשם אמריקה? ועיקר התקווֹת: יד חזקה, אליה יתפּלל כּל ציוֹני רפה-כּוֹח. נראה עתה, בּמה נתגלתה יד זוֹ? האם בּמקוֹם שהיה בּה צוֹרך? העשׂתה סדרים בּאמריקה? הדאגה לכך שכּספּי המגבּית יוּצאוּ כּהחלטוֹת הקוֹנגרס ולא יוּצאוּ שם, כּעוֹלה על רוּחם של “המחַלקים”, ל“מזרחי”, לבּנק בּני-בּרק וּלכל מי שבּא לאמריקה וּ“משפּיע”? לא, כּאן לא ראינוּ חוֹזק-יד. אוּלי נתגלתה היד החזקה לגבּי אפּ“ק והבטחת עבוֹדה עברית בּפּרדסים הנמצאים בּרשוּתה? לא. את היד החזקה ראינוּ בּמקוֹם אחר, לגבּי הקרן הקימת. בּמה היה כּוֹחה? בּימים הקשים בּיוֹתר, כּשבּארץ גָבר המַשבּר והציוֹנים שקעוּ בּרפיוֹן ויאוּש, נמצאוּ בּאמריקה אנשים אשר התחילוּ לנהל משׂא-וּמתן על מלוה לקרן הקימת. אילוּ היוּ מבצעים את הענין כּהלכה היינוּ עכשיו אוּלי עוֹמדים בּמצב אחר. האָכּסקוּטיבה הראתה את ידה החזקה. כּמה זמן החרישה, ואחר כּך המשיכה והמשיכה ותבעה את חלקה מהקרן הקימת וחפצה להבטיח שהכּסף לא יוּצא לקניוֹת חדשוֹת עד שהחמיצה את השעה. אם טעיתי, אשׂמח לקבּל אינפוֹרמַציה אחרת. האָכּסקוּטיבה יש לה די פשעים, למה לי להוסיף עליהם? אוּלם כּל הידוּע לי מאַמת את הדבר. ציוֹנים “פּיכּחים” אינם מאמינים, כּמוּבן, בּאפשרוּת של מלוה, ו”יוֹדעים מראש" כּי לא יֵצא מזה דבר. ואני בּין המאמינים, אוּלם לא אנשי האָכּסקוּטיבה הזאת מסוּגלים למפעל כּזה. זהוּ ענין לאנשים כּיעקוֹבּסוֹן, כּרוּפּין – המַחמאוֹת שלי ודאי לא יביאוּ להם טוֹבה.

אחרי המלוה בּא מפרץ-חיפה. הרכישה רבּת-העתיד של הקרן הקימת. אֹל נא תחשבוּ כּי קניה זוֹ עלתה לקרן הקימת על נקלה. היד החזקה של האָכּסקוּטיבה עשׂתה כּל מה שבּכוֹחה לעכּב ולדחוֹת. אוּלם כּל החוֹזק הזה לא עמד לה והקרן הקימת ניצחה.

אוּלם בּסעיף אחר של גאוּלת הארץ יצאה האָכּסקוּטיבה כּמנַצחת. הקרן הקימת עשׂתה מעשׂה אשר לא יֵעָשׂה. החליטה לרכּוֹש שתי חלקוֹת אדמה קטנוֹת בּאֵזוֹר המַטעים בּשביל התישבוּת פּוֹעלי המוֹשבוֹת. הכּסף נמצא לכך. הפּוֹעלים המתישבים המציאוּ אוֹתוֹ בּהלוָאה, בּתנאים נוֹחים, בּאה האָכּסקוּטיבה בּידה החזקה ואמרה לא, בּאָלף רבּתי. מיהרה האָכּסקוּטיבה להטיל וֶטוֹ בּלי משׂא-וּמתן, בּלי בּירוּר מוּקדם. כּדאי הדבר שכּל ציוֹני ידע כּי כּמה מפעלים חשוּבים של הקרן הקימת נעשׂוּ בּניגוּד לוֶטוֹ פוֹרמלי. בּספֵירוֹת העליוֹנוֹת של הציוֹנוּת התנגדוּ גם לרכישת עמק-יזרעאל וגם לוָדי-חוארת. כּך היה גם לגבּי מפרץ-חיפה. הפּעם בּא הוֶטוֹ כּנגד הקניוֹת בּאֵזוֹר המטעים. מה טעם? אוּלי יש נימוּקים קוֹלוֹניזטוֹריים כּנגד? אוּלם לפנינוּ מוּנח המכתב של וייצמן לועד הפּוֹעל, הרוֹאה פּעוּלה זוֹ כּעיקרית. ואפילוּ מסאקר זכינוּ לשמוֹע זאת. אוּלי אין הקרקע טוֹבה, אין המחיר רצוּי? על כּל זה לא שמענוּ כּלוּם, ואוּלי יש כּאן נימוּקים פינַנסיים, יש נטל חוֹבוֹת ויש להשגיח על אנשי הקרן הקימת שלא יעברוּ את הגבוּל? אוּלם אם זהוּ הנימוּק, כּיצד יתכן שהפּה שאָסר לרכּוֹש חלקת אדמה בּ-400 פוּנטים, הוּא הוּא שחִייב הוֹצאה של 100.000? אוֹתה היד החזקה, החַסכּנית והגוֹזרת כּי הקרן הקימת אינה רשאית ליטוֹל על עצמה איזוּ התחייבוּיוֹת חדשוֹת בּאה ואוֹמרת: יש לנוּ בּאמריקה קהיליית ציוֹן, והיא זקוּקה להיפּטר מקרקעוֹתיה, וּלפיכך צריכה אַת, הקרן הקימת, לגאוֹל את אדמתה בּסך מאה אלף לירוֹת. ואם כּה תעשׂוּ, נַתיר לכם לקנוֹת קרקעוֹת נוֹספים. אוּלם אם בּפקודת האָכּסקוּטיבה מוּתר לה לקרן הקימת להשקיע סכוּם כּזה בּרכישת שטח גדוֹל, שאינוֹ עוֹמד כּיוֹם על פּרק ההתישבוּת הדחוּפה, בּמחירים גבוֹהים, ורק בּכדי לסתוֹם חוֹרים, כּיצד יתכן לאסוֹר על הקרן הקימת למלא חוֹבה חיוּנית לפּוֹעלים, לישוּב, לקרקעוֹת העוֹמדים כּל רגע להישמט מידינוּ ללא תקנה? מה חפצתי להנחיל לקוֹנגרס את הרגשתי שלי בּשאלה זוֹ! אין אני נגרר אחרי “קנאת-הדֶפּרטמנטים” שבּין האָכּסקוּטיבה והקרן הקימת. תדעוּ כּי בּכל שעה יש בּציוֹנוּת איזוֹ תעוּדה שהיא הבּוֹערת בּיוֹתר והחיוּנית בּיוֹתר בּשעה זוֹ. והמַחמיץ את השעה מחמיץ אוֹתה לשנים רבּוֹת, חוֹששני לוֹמר, לתמיד. ואוֹתוֹ הציוֹני החָסר את החוּש הזה לדעת היכן נקוּדת-הבּעירה – הוּא ציוֹני רע, מנהיג רע לא כּל שכּן. מה שנוֹצר על ידי וייצמן, אוּסישקין, רוּפּין, נוֹצר בּכוֹח החוּש הלוֹהט הזה. וּמי שאינוֹ מבין מהוּ כּיוֹם הזה הקרקע לפּוֹעל ולישוּב כּוּלוֹ, מי שאינוֹ מבין כּמה השעה דחוּקה, כּמה הרגע דחוּק, אינוֹ מבין כּלוּם בּציוֹנוּת. וּלהכּרת אָפיה של האָכּסקוּטיבה וכוֹח-הראִיה שלה די אם אוֹמַר כּי בּחדשי “הנצחוֹן” והוֶטוֹ שלה הוּקמה בּארץ החברה הערבית לרכישת קרקעוֹת, הוּכרזה נטיעת פּרדס על שמוֹ של פוּאַד מלך מצרים, מתנהלת תעמוּלה לרכישת קרקעוֹת על ידי הכּנסיוֹת הנוֹצריוֹת. וּבאוֹתה שעה יוֹשבים אצלנוּ אישי האָכּסקוּטיבה, המתוּנים, התקיפים וּמוֹנעים את הקרן הקימת מעשׂוֹת את המעט שבּכּוֹחה לעשׂות.

ועתה דוּגמאוֹת אחדוֹת, מהי “החוּקיוּת” שבּשמה דוֹגלת האָכּסקוּטיבה, וכיצד היא מבינה את הענינים החיוֹניים של הישוּב: מעשׂה-הגבוּרה הראשוֹן שלה היה למחוֹק את תקציב פּוֹעלי המוֹשבוֹת. אף זה מעשׂה-קוֹנסוֹלידציה! בּאוֹתה מלחמה קשה על “כּיבּוּש העבוֹדה”, המתנהלת זה כ"ה שנים בּקרבּנוֹת עצוּמים – היתה זוֹ העזרה של האָכּסקוּטיבה. לאלפי האנשים העוֹמדים בּמערכה הכּבדה הזאת בּעצם שנוֹת המַשבּר נאמר: אין זה נוֹגע לנוּ.

והלאה: כּשהמַשבּר הגיע לקצוֹ, נשארוּ בּתל-אביב מאוֹת משפּחוֹת פּוֹעלים נגוּעוֹת המַשבּר, אשר לא היתה להן תקנה אלא – העברה למוֹשבוֹת. העיריה היתה מוּכנה להמציא את האמצעים הדרוּשים לכך, בּתנאי שההנהלה הציוֹנית תנַכּה את הסכוּם הזה מחוֹבוֹת העיריה. מה עשׂתה אז האָכּסקוּטיבה ההוֹמוֹגֶנית שלנוּ? לוֹנדוֹן אמרה: כּן, ירוּשלים אמרה: לא. הפּעם ניצחה ירוּשלים את לוֹנדוֹן. עכשיו יאמרוּ לנוּ: הלא תראוּ, הרעש שָכך, הענינים נסתדרוּ מאליהם! אוּלם מה המצב לאמיתוֹ? האָכּסקוּטיבה עוֹמדת עתה בּין כּה וכה למחוֹק לעיריה את סכוּם חוֹבוֹתיה, אבל מאוֹת משפּחוֹת הפּוֹעלים נשארוּ בּערים, צפוּיוֹת לכל מַשבּר חדש.

וּמעשׂה-הגבוּרה האחרוֹן של האָכּסקוּטיבה: מחיקת התקציב של ועדת-התרבּוּת. לה אין צוֹרך בּעבוֹדה תרבּוּתית בּין הפּוֹעלים. על הנחַלת הלשוֹן להמוֹני העוֹלים היא יכוֹלה לוַתר. זה עשׂר שנים תוֹפסת עבוֹדה זוֹ מקוֹם אוֹרגַני בּתקציב הציוֹני. נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית יש לוֹ חלק בּקביעת הסעיף הזה בּתקציב, בּבוֹאוֹ לארץ לאחר הכרזת בּלפוּר. ועכשיו נמנוּ וגמרוּ למחוֹק וּלבטל. וּתעוּדה טוֹבה היא למוּשׂגיה של האָכּסקוּטיבה, אם אנשים כּבּיאליק וּשמריהוּ לוין, שאינם חשוּדים על “אוֹפּוֹזיציה”, היוּ נאלצים למחוֹת טלגרפית כּנגד התנקשוּת זוֹ. כּכה נתגלתה אי-מפלַגתיוּתה ואוֹבּיֶקטיביוּתה של האָכּסקוּטיבה זוֹ.

ועוֹד דוּגמה לאוֹבּיקטיביוּת ועל-מפלגתיוּת. ארלוֹזוֹרוֹב סיפּר על השקעוֹת של מאוֹת אלפי לירוֹת המוּבטחוֹת לבּנקים הציוֹניים. מדוּע נשכּח בּנק הפּוֹעלים? לא זכרה ההנהלה הציוֹנית כּי יש חוֹזה עם בּנק הפּוֹעלים, המטיל חוֹבוֹת, כּי בּנק הפּוֹעלים ממלא תפקידים ישוּביים כּבּירים, כּי עוֹמד הוּא לעזרת ההתישבוּת וההנהלה הציוֹנית עצמה. כּל זה נשכּח מלב האָכּסקוּטיבה הבּלתי-מפלגתית. ואַל נא תכריחוּ אוֹתי עכשיו לויכּוּח על הסוֹכנוּת. יוֹתר מדי אני מכּיר את המצב בּציוֹנוּת שאהיה מפחד מפּני הסוֹכנוּת. איני יוֹדע מה מעיק יוֹתר, אם תאות השלטוֹן של בּעל-הבּית הקטן אוֹ זה של ה“גביר”. זמני קצר ואין לי תקוה להעביר לפניכם את כּל הענינים המעסיקים אוֹתי. אם תאמרוּ כּי האָכּסקוּטיבה פּעלה כּכה מפּני הסיבּה הפּשוּטה, המחסוֹר בּכסף, אשאלכם לענינים שאינם תלוּיים בּכסף דוקא. הלא האָכּסקוּטיבה “הבּלתי-תלוּיה” הבטיחה לגַלוֹת את תקיפוּתה, את השפּעתה המוּסרית. והנה דוּגמאוֹת אחדוֹת: בּעפוּלה – העיר המִסכּנה בּעמק יזרעאל, שהוּקמה על ידי החברה החשוּבה שציוֹני אמריקה הקימוּ בּהתחרוּת לקרן הקימת: “קהיליית ציוֹן” (אין זה ענין של פּוֹעלים דוקא) – יוֹשבים יהוּדים וּמתענים ונאחזים בּצפּרניהם לבקש לעצמם מחיה וקיוּם בּמוֹלדת. ויש להם תביעוֹת חזקוֹת ל“קהיליית ציוֹן”. פּנוּ למוֹסדוֹת וּלעסקנים שיבוֹאוּ לראוֹת את מצב העיר וּליעץ להם מה עליהם לעשׂוֹת. בּאוּ שוֹנים. אך האַכּסקוּטיבה לא הוֹאילה לבוֹא: הלא יש חשש שממנה ידָרש דבר-מה. מוּטב שאחרים יטרידוּ את מוֹחם בּדאגה זוֹ.

והנה ענין פּתח-תקוה. שם מתנהלת המלחמה הכּבדה על זכוּת העבוֹדה העברית. בּתוֹצאוֹת המלחמה הזאת תלוּי גוֹרל העבוֹדה העברית לא רק בּמוֹשבוֹת, כּי אם גם בּעבֹודוֹת הממשלה וּבקיבּוֹלוֹת ההוֹן האינטרנַציוֹנַלי. מר סאקר כּתב בּאמריקה מאמר מלא התלהבוּת על צינוֹרוֹת הנפט שיוּעברוּ ממוּסוּל לחיפה. והלא שאלה היא: מי יהיוּ האוּכלוֹסים החיים מסביב הצינוֹרוֹת הללוּ והעוֹבדים על ידם? המלחמה על זכוּת העבוֹדה צריכה להיוֹת השאלה המרכזית של הציוֹנוּת. בּפתרוֹנה תלוּי אם יהיוּ לנוּ מליוֹני אוּכלוֹסים בּארץ. וּנקוּדת-המוֹצא למלחמה זוֹ: נצחוֹן בּחזית הפּנימית. היכן היתה בּשעה זוֹ השפּעתה המוּסרית של ההנהלה הציוֹנית?

ועמדת ההנהלה הציוֹנית בּענין האוֹטוֹנוֹמיה של תל-אביב. אף כּאן לא נדרש ממנה כּסף. בּתל-אביב חתרוּ מבּפנים תחת האוֹטוֹנוֹמיה⁹, והתוֹצאוֹת הפּוֹליטיוֹת: השלטוֹנוֹת צימצמוּ את זכוּת הבּחירה, השליטוּ עליה פּקידוּת. אחר כּך נתפּרסמוּ גזירוֹת הממשלה, הבּאוֹת להשפּיל את כּבוֹד העיריוֹת וּלבטל את סַמכוּתן. העיריוֹת הערביוֹת התקוֹממנו בּעוֹז וּבכבוֹד. ניתנה הזדמנוּת בּלתי-שכיחה לנהל בּהסכּם עם הערבים מלחמה על זכוּת האוֹטוֹנוֹמיה העירוֹנית, החשוּבה לנוּ כּל כּך. זוֹ היתה דרישת הפּוֹעלים. האַכּסקוּטיבה, הקרוֹבה כּל כּך לדעוֹת של “בּרית-שלוֹם”, לא תמכה בּזה. העיריה שאלה עצה מפּי ההנהלה הציוֹנית וּמר סאקר ענה בּמוּסר-השׂכּל: אם הנצחוֹן אינוֹ בּטוּח למַפרע אַל תילָחמוּ. הערבים נלחמוּ וניצחוּ. כּזאת היא התפיסה המדינית של ההנהלה הציוֹנית!

---

וגשם?

מאת

ברל כצנלסון

¹

היה חג². ההצגה היתה מפוֹארת. שלל צבעים. יפי-ראשים. גדוֹלי הרוּח וּקברניטי הכּלכּלה. תרבּוּיוֹת. מעמדוֹת. זקנה וּבחרוּת. נאמני הסוֹציאליזם ועמוּדי הקפּיטליזם. אישי חיבּת-ציוֹן מיוֹמה הראשוֹן ואישי ההתנגדוּת לציוֹנוּת עד יוֹם אתמוֹל. נכרתה אֲמָנה לנאמנוּת, הוּפגנה מחָדש וּביתר שׂאֵת “המדינה היהוּדית בּדרך”. קו המדיניוּת העצמאית, שהוּחל עם כּרֶמיֶה ו“כל ישׂראל חברים” ונתחדש בּיתר עוֹז על ידי הרצל והקוֹנגרס הציוֹני, נמתח והוּבא עדי הסוֹכנוּת היהוּדית המוּרחבת. מבנה מדיני משוּנה, בּעל זיזים וּבליטוֹת וּפגימוֹת וחריצים. אוּלם גדוֹל ורחב ורב-כּוֹח מקוֹדמיו, וּממילא שלב חדש לכנסת ישׂראל המאוּרגנת. וּבתוֹך בּית המדיניוּת החדש הזה, בּעצם ימי היוָסדוֹ, התנהלוּ קרבוֹת וננחלוֹּ נצחוֹנוֹת. גברוּ “החלשים”, ויתרוּ התקיפים. והיה ויתוּרם גם להם אוֹת לנצחוֹן מוּסרי, לרצוֹנם הטוֹב להיוֹת מנוּצחים: “ניצחוּני אַחי”. ורבּים גם רבּים האוֹתוֹת הטוֹבים: העתוֹנוּת הגדוֹלה נלהבת, כּאשר לא נלהבה לדברי החזוֹן של הרצל. ואנשים פּקפּקנים, חיצוֹניים, מעידים: בּתוֹם לבּם בּאוּ האנשים החדשים, וּרצוֹנם טוֹב לפעוֹל ולעשׂוֹת וּלהגיש שכם.

נכוֹנים הדברים ואמיתיים. אַל נא תראוּ אוֹתם כּדברי הִתפּעלוּת והפרזה. מכּל הדברים אשר טילגרפנוּ אליכם בּעצם “ימי-המשתה” אַל נא תפּילוּ צרוֹר ארצה. גדוֹל היה המעמד, ואוּלי גדוֹל הימנוּ הצפוּן בּוֹ. לא נחזיק את השעוֹן בּיד לקבּוֹע אימתי היא “השעה ההיסטוֹרית”, שעה הרת-תקוּפה. אוּלם יהי אשר יהי גוֹרל העוּבּר הטמוּן בּחיקה של שעה זוֹ – נזעקוּ כּוֹחוֹת, הוּצתוּ לבבוֹת ונרמזוּ חליפוֹת וּתמוּרוֹת בּחיי ישׂראל. כּן, גדוֹל היה מחזה השעה.

האם לא אנשי-בשׂוֹרוֹת אנחנוּ, האם לא עברה רוּח קלה וּמחייכת על פּני הארץ?

אֶל חברים קרוֹבים אני כּוֹתב, ולא אל אנשים חיצוֹניים, ואוֹדה, אני כּוֹתב בּדמע. יין המשתה לא עבָרָנוּ. הסעוּדה לא השׂבּיעתנוּ. ועתה, אחרי המשתה, עצוּב עצוּב החלל. עֶצב ורִיק. בּמה נקַדם יוֹם העבוֹדה של מחר? מה המעשׂה הגוֹאל אשר בּוֹ נסתיימה פּרשת ההרחבה? רבּוּ הנשׂיאים ועצמוּ הרוּחוֹת והגשם אָיֵיהוּ?

ילגלגוֹ עלינוּ המלעיגים, כּי אך אל הבּצע עינינוּ נשׂוּאוֹת. שמענוּ גם שמענוּ. ידענוּ על-פּה כּל מיני דיבּוּרי הקַלסה על “תקציבים”, על “מטוּפּלים”, על מוֹכרים חזוֹן בּעבוּר שַעלים. בּראש זקוּף וּבהכּרת מַהוּתנוּ אנוּ מבּיטים אל פּני ההאשמוֹת הללוּ, הניתכוֹת מפּי אנשי “האצילוּת”³. כּן, אנוּ חוֹתרים אל החוֹף. בּהגשמת החזוֹן חפצנוּ ולא בּטקס אבּירים. בּמשׂחקי רוּח וּבמשׂחקי מדיניוּת לא נפרנס את נפשנוּ. ולא בּדקוֹרציוֹת, ולוּ גם נהדרוֹת. היינוּ כּחוֹלמים. ואנוּ מבקשים את פּשר החלוֹם: הקרקע בּוֹ יתגלם החזוֹן.

ואל הקוֹנגרס הלכנוּ, וּמלה אחת בּחוּבּנוּ: קרקע. לא נמירנה בּ“קוֹאַליציה”, לא נחליפנה בּ“שינוֹי הקוּרס”. לא אל התקציב הקלוֹקל התפּללנוּ הפּעם, לא אל העמסת הנטל הרגיל מכּתפי הציוֹנים הכּוֹשלוֹת לכתפים רחבוֹת יוֹתר, כּי אם אל אוֹתם השטחים הקטנים כּשלעצמם והגדוֹלים בּשבילנוּ, השטחים התלוּיים בּנס, אשר לבּנוּ רוֹטט לקראתם: שמא יאבדוּ לנוּ. בּהרגשה זוֹ הלכנוּ אנחנוּ. בּהרגשה זוֹ הלך אוּסישקין. וגם וייצמן, רב האַשפים של הצגת-הבּכוֹרה הזאת, אשר ידוֹ קָסמה לכל אלה, האם אך למען ה“שלוֹם לרחוֹק ולקרוֹב” בּלבד טרח ויגע והקריב את חֶלבּוֹ ודמוֹ? האם לא דבקה בּוֹ, בּוייצמן, בּביקוּרוֹ האחרוֹן בּירוּשלים, הרגשת העיקר, עיקר-העיקרים, בּרגע זה? האם לא הביא הרגשה זוֹ לידי בּיטוּי בּאִיגַרתוֹ אל מוֹשב הועד הפּוֹעל הציוֹני בּבּרלין, בּמכתב התכנית שפּירסם לקראת הקוֹנגרס הציריכי, בּנאוּמיו בּתוֹך הקוֹנגרס וּבמוֹעצת הסוֹכנוּת? האם לא חזרוּ ונשנוּ ההוֹדעוֹת: לא נזוּז מכּאן בּידים ריקוֹת, בּאפס מעשׂה המשנה תכלית שינוּי את פּני מציאוּתנוּ בּארץ. וּכלוּם לא היה בּידי הנקבּצים כּאן לעשׂוֹת את המעשׂה הזה? גם מבּלי לצפּוֹת לאנשי הסוֹכנוּת המוּרחבת, בּתוֹך “המחצית” הציוֹנית בּלבד היתה די יכוֹלת לבצע מעשׂה רב, אילוּ היוּ הכּוֹחוֹת מוּפנים לכך, אל העיקר. ואילוּ היוּ החוֹם והאוֹר שנתגלוּ בּימי היוַעד הסוֹכנוּת מעוּבּדים ומגוּלגלים לכוֹח דינַמי פּוֹעל, ודאי שהיינוּ מזיזים את ענינינוּ כּמה מעלוֹת. וּודאי שהזיזה הזאת היתה מביאה לידי מעשׂים חדשים.

החוֹם הגדוֹל לא נוּצל. המעשׂה לא נַעשׂה. שעת-הכּוֹשר הוּזנחה. חזרה המעשׂיה הידוּעה מקברוֹ של דויד המלך וּמכּל סיפּוּרינוּ המשיחיים: הרגע הגדוֹל חלף לבטלה. הנס לא נתרחש.

מה המאֵרה הזאת שנשתלחה בּעבוֹדתנוּ, מַהוּ הגוֹרם לנוּ להשקיע כּוֹחוֹת-איתנים של יחידים וחיי-נפש של המוֹנים בּפוּלחן-הבּמה, בּמלאכת-הרֶז’י, בּקישוּטי תפאוּרה, מבּלי שיכּרך בּהם המפעל ממש? האם אסוֹן הוּא אוֹ חטא? מי ימנה וּמי יספּוֹר את אשר עבר עלינוּ ואת אשר עברנוּ בּמשך עשׂר השנים הללוּ, וּמי ימדוֹד וּמי ישקוֹל מה היה בּזה מיצירת סמלים וּמהנפת דגָלים, מהכרזוֹת חיצוֹניוֹת וּפנימיוֹת, וּמה היה מעצם הפּדוּת והבּנין?

ועתה, משהוֹצאנוּ ללא תכלית את הרגע האחד, אין לנוּ אלא לכפּר על חטאינוּ ועל רפיֹונוֹתינוּ בּעבוֹדה קשת-רוּח וּקשת-עוֹרף של ימים ולילוֹת. מחָדש!

אב תרפּ"ט.

מאוֹרעוֹת תרפ"ט וּלאחריהם

מאת

ברל כצנלסון

---

לאחר שתיקה מאוֹנס

מאת

ברל כצנלסון

¹

כּל תשעת ימי האֵיד² עמד הישוּב העברי, הדקוּר ושוֹתת דם, נתוּן לשיני חיוֹת טוֹרפוֹת, לשׂטנת צוֹררים וּמַעלילים, ללעג שליטים בּני שחץ, כּשפּיו סתוּם ואינוֹ יכוֹל להביא את זעקתוֹ לאֶחיו, אינוֹ יכוֹל לקרוֹא לעזרה, לתנוֹת את מכאוֹבוֹ וּלגוֹלל מעל עצמוֹ דברי שׂטנה ועלילה. נסגר העתוֹן, נפסק הטלפוֹן, עוּכּב הטלגרף, ניטל המגע עם העוֹלם.

עתה, לאחר שהאספסוּף המשוּסה, הצמא לשלל וּלדם, נתקל לא רק בּצאן-טבחה בּלבד, אלא גם בּכוֹח העוֹמד על נפשוֹ וּמשיב מלחמה בּאוֹמץ וּבגבוּרה וּמפּיל חללים בּמַתקיף, נתקל ונרתע אחוֹר; כּשקוֹלנוּ האטוּם פּרץ את כּל הגדרוֹת, כּשזעקתנוּ החנוּקה החרידה את העוֹלם כּוּלוֹ והפּילה את הנשק מידי שוֹסינוּ וּבוֹזזינוּ; כּשהעוֹמדים על גבּם לראוֹת מה יֵעָשׂה בּנוּ, הוּכרחוּ לסגת מהעֶמדה הנוֹחה הזאת – עתה ניתנה לנוּ, החרוּכים והחרֵבים, רשוּת הדיבּוּר. ניתנה בּתנאים, בּהוֹדעה מפוֹרשת על “בּיקוֹרת מלאה” (האם גם דברי השיסוּי והבּלע המתקבּלים יוֹם יוֹם בּאין מפריע ממצרים וּמסוּריה, בּשעה שהעתוֹנוּת העברית כּלוּאה – האם גם הם עוֹברים תחת יד “הבּיקוֹרת המלאה”?) וּבאיוּם של סגירה אם נחטא, חלילה, לשלוֹם, לבּטחוֹן הפּנימי אוֹ החיצוֹני, אוֹ לשלוֹמן של הארצוֹת השכנוֹת.

וּבחַדשנוּ את הוֹצאת עתוֹננוֹ בּתנאים אלה, עלינוּ לוֹמר גלוּיוֹת: אם הכּוָנה היא בּאמת לשלוֹם הארץ, הרי אנוּ מקבּלים את התנאים בּרצוֹן. גם מבּלי שוּם פּקוּדוֹת, הרינוּ חרדים על שלוֹם הארץ הזאת וּבטחוֹנה וּשלוֹם הארצוֹת השכנוֹת. כּי הארץ ארצנוּ היא, בּה נחיה וּבה נמוּת, וּבשלוֹמה לנוּ שלוֹם. אוּלם אם כּוָנת הפּקוּדה היא להפחידנוּ, כִי נחַפּה על האמת, כּי נסתלק מלהוֹקיע את התוֹעבוֹת ואת עוֹשׂי התוֹעבוֹת, כּי נחדל מלקרוֹא לדין וּלמשפט צדק, כּי נסכּין למצב של לֵית דין ולית דיין, כּי נברך על שיצאנוּ “בּשלוֹם” מלוֹע האריה – לא נשמע לה. שוּם איוּם של סגירה לא ימנענוּ מלזעוֹק את זעקת-שברנוּ, מלדרוֹש משפּט, מלהתריע על הסכּנה, מלקרוֹא בּשם את מעַנינוּ ואת המשסים בּנוּ, מלבקש את מַבעירי הבּעירה ואת אנשי הזדוֹן שהעמידוּ עלינוּ מרצחים ושוֹדדים לבצע בּנוּ את מזימוֹת שוֹלחיהם. ושוּם דבר לא ימנע אוֹתנוּ מלהוֹקיע לעיני השמש את מִמשל-הדמים אשר בּגלל אדישוּתוֹ ורשלנוּתוֹ, התעלמוּתוֹ והתנַכּרוּתוֹ, בּגלל תכסיסיו הכּוֹזבים והמגָרים, נשפּך דמנוּ כּמים, נרצחוּ נפשוֹת יקרוֹת, בּני תרבּוּת עליוֹנה, אנשי נפש ויצירה; מִמשל אשר בּגלל פּסיביוּתוֹ והזנחתוֹ נחמס ונשדד לעיניו פּרי עמל דוֹרוֹת וּמאמצי אוּמה יוֹצרת.

“קללת כּל עמי התרבּוּת בּכל קצוי תבל” חלה על ראש “עוֹשׂי הפּשעים”, המרצחים והפּוֹרעים, כּך הכריז הנציב העליון לארץ-ישׂראל מטעם בּריטניה הגדוֹלה בּיוֹם הינתן הפּקוּדה המַתירה את חידוּש הוֹפעת העתוֹנוּת. כּך נאמר על אנשים בּוֹערים, עיורים, מוּסתים וּמוּצתים, מוּכּים בּסַנורים, מִסכּנים ואוּמללים, אשר אינם יוֹדעים מה הם עוֹשׂים ועל מה הם עוֹשׂים, אנשים אשר הלכוּ בּשליחוּת-שוֹד אוֹ בּשליחוּת-מצוה. האם לא שבעתים תחוּל הקללה על ראש המְעַשׂים, המשַלחים, המסיתים והמציתים, בּין שהם לוֹבשים איצטלה של הכּהוּנה המוּסלמית אוֹ בּגדי-שׂרד של הפּקידוּת הבּריטית, בּין שהם בּוֹנים את כּסאם על קנאוּת דתית מַהבּילה ורוֹתחת, בּין שהם רוֹקמים את מזימוֹתיהם המדיניוֹת כּסַכסכנים וּמחרחרים פּרוֹפֶסיוֹנַליים בּין עם ועם, עדה ועדה.

תשעה ימים מילאוּ פּינוּ עפר ודמים. וטרם נדע אם הוּנח לנוּ. טרם נדע אם אחינוּ הטבוּחים והשׂרוּפים הם קרבּנוֹתינוּ האחרוֹנים. טרם נדע אם בּאמת הוּקם היוֹם הסדר המוּבטח, אם מוּבטחים אנוּ ליוֹם מחר מהפתעוֹת חדשוֹת של שׂטנה והסתה, רפיוֹן והתעלמוּת. וּבשעה זוֹ אין אנוּ יכוֹלים לפנוֹת את לבּנוּ לדברי קינה, לבכּוֹת את מתינוּ, כּי עוֹד המערכה לנוּ מפּנים וּמאחוֹר, כּי עוֹד שליטי ירוּשלים וחברוֹן וּצפת שוֹלטים בּנוּ. ולא הם ישיבוּ לנוּ את שלוֹמנוּ ואת מנוּחת נפשנוּ. עוֹד המערכה לנוּ מפּנים וּמאחוֹר, כּי לא רק בּחיי יחידים מישׂראל וּברכוּש יחידים התנקש האוֹיב. הוּא בּיקש את נפשנוּ, את נפש הכּלל, הוּא זמם להכרית את תקותנוּ, להשמיד את גזענוּ, לאמוֹר לעם ישׂראל בּאשר הוּא: חדלוּ לכם מציוֹן. אָבדה ונכרתה תקוַתכם. כּל עמַלכם נשׂא הרוּח. ואם עצוּמים היוּ קרבּנוֹתינוּ, אך בּפני מזימת-התוֹפת עמדנוּ. ועוֹד עלינוּ עתה, יוֹם יוֹם, שעה שעה, לעמוֹד על נפש תקותנוּ. לא נסתפּק בּתנחוּמי-שוא וּבהבטחוֹת-כּזב, לא נתן להוֹליכנוּ שוֹלל. בּדמינוּ אנוּ חיים. בּדמינוּ נחיה. גם כּשאנוּ פּצוּעים וכוֹאבים לא ניכּנע ולא נַרכּין ראש, וּתנועת שוֹד ורצח לא נקבּל בּשוּם אוֹפן כּתנוּעת-שחרוּר לאוּמית אוֹ כּשלהבת אש-דת. דרך כּל השערים הסגוּרים נביא לכל העוֹלם את האמת על יצירתנוּ ועל עינוּיינוּ וידעוּ כּל בּאי עוֹלם כּי עם קשה-עוֹרף אנחנוּ, וכי אחת החלטנוּ – לחיוֹת ולא למוּת, ליצוֹר ולא להיכּנע, להשתרש בּמוֹלדת ולא להיעקר ממנה.

אב תרפּ"ט.

---

ממצוֹר לבצרוֹן

מאת

ברל כצנלסון

¹

עוֹד לא תמה המערכה. עוֹד פּצוּעינוּ לא נרפּאוּ, עוֹד פּליטינוּ וּשדוּדינוּ עקוּרים מנָויהם. עוֹד הצוֹרר מתנכּל, והנרגן משסה, ורב-הטבּחים מאיים בּדמים חדשים. עוֹד לנוּ מאסרים, משפּטים, חקירוֹת, תככים וּמוֹקשים. עוֹד חוֹגרים אנוּ ולא מפַתחים. עוֹד עלינוּ יוֹמם ולילה לשמוֹר מכּל משמר את חיינוּ, את כּבוֹדנוּ, את יחידת תקותנוּ.

ועם כּל אלה, ואם כּי רבּוּ אבידוֹתינוּ ועצמוּ מכאוֹבינו, חוֹש נחוּש כּי לא נפלנוּ בּמערכה, כּי יוֹתר מאשר בּכל שעת פּוּרענוּת קוֹדמת הקדמנוּ הפּעם להתנַער, להתאזר כּוֹח לחיים.

עוֹד לא היתה לנוּ כּאן, מעת שבנוּ לבנוֹת שממוֹתינוּ, התנקשוּת כּה כּבדה בּעצם קיוּמנוּ כּהתנקשוּת זוֹ. אוּלם בּשוּם התנקשוּת קוֹדמת לא גילינוּ כּוֹח קיוּם עממי כּאשר הפּעם. לא יחידי השמירה וההגנה, לא יחידי תל-חי קמוּ לנוּ הפּעם. הישוּב כּוּלוֹ נגלָה הפּעם מוּשרש וּמעוֹרה, איתן וּבוֹטח ונוֹשׂא את גוֹרלוּ בּאמוּנה.

בּפּוּרענוּיוֹת שקדמוּ היה איש-ההגנה רוֹאה את עצמוֹ בּוֹדד ועזוּב מאת הישוּב, והישוּב גוּפוֹ ראה את עצמוֹ בּוֹדד ועזוּב מאת כּלל-העם. הרגשה זוֹ של בּדידוּת, אשר שימשה בּשנים שעברוּ לוית-מרוֹרים ליסוּרי בּן-הארץ – נעדרה הפּעם. אוּלי זוֹהי הפּעם הראשוֹנה שחָשים אנוּ כּי איננוּ בּוֹדדים, כּי העם אִתנוּ, כּי עם ישׂראל נַענה. נענה בּאמת. הוּא לא שמע לזעקתנוּ בּימי תל-חי, הוּא לא נזעק לשברנוּ הגדוֹל בּמַאי תרפ"א. הפּעם שמע ונענה. נענעה בּפעוּלה מדינית, בּהתעוֹררוּת לאוּמית כּבּירה (גם צוֹררי הציוֹנוּת נאלצים להוֹדוֹת כּי התעוֹררוּת עצוּמה הקיפה את המוֹני ישׂראל), בּמַתן אמצעים לפעוּלה, בּרצוֹן עליה. האם לא צפוּן כּאן האוֹת, כּי שינוּי גדוֹל התחוֹלל כּאן, כּי לא רק לעצמוֹ היה הישוּב לכוֹח, למציאוּת עממית מעוֹרה בּמוֹלדת, כּי אם גם לנפוֹצי ישׂראל, לקרוֹב ולרחוֹק, היתה ארץ-ישׂראל מרעיוֹן מוּפשט, שמוֹדים בּוֹ אוֹ כּוֹפרים בּוֹ, למציאוּת מוּחשת, ליֵשוּת חיוּנית, אשר בּכאבה יכאב וּבתוֹחלתה יְיַחל. דוֹמה, כּי מיוֹם עלילת-דמשׂק², זה תשעים שנה, לא ידענוּ לציין בּקוֹרוֹתינוּ פּעוּלה מדינית מאוּחדת כּזאת של חלקי היהדוּת השוֹנים, כּאשר ראינוּ זאת הפּעם.

אַל יוּצא הכּוֹח הגדוֹל הזה לבטלה, אַל יבוּזבּז הרכוּש הנפשי והחָמרי הזה!

והאחריוּת לשימוּש צוֹדק וּמוֹעיל על הרכוּש הזה תחוּל בּמידה מרוּבּה עלינוּ, על הישוּב.

בּשׂדה המדיניוּת חייב הישוּב לאַמץ את רוּח שליחיו וּמגיניו העוֹמדים על משמר המדיניוּת העברית. הישוּב בּכאבוֹ הגדוֹל, בּראִייתוֹ הבּהירה והאכזרית, בּנסיוֹנוֹ הרב והמר, כּוֹחוֹ אִתוֹ וּזכוּתוֹ אִתוֹ להדריך וּלהפעיל את טוֹׁבי המנהיגים והשליחים וּלשמרם מדחי, מהשלָיוֹת, מרפיוֹנוֹת, מהליכה שוֹלָל. לקרוֹע כּל קוּרי עכּביש, לגלוֹת בּאוֹמץ את מציאוּתה של התהוֹם האיוּמה בּין לוֹנדוֹן של פַּספילד וּבין ירוּשלים של כּנוּפית הנרגנים מחניכי בּוֹלס. להאיר את המוֹקשים שטוֹמנים לרגלינוּ – זוֹהי חוֹבתוֹ של הישוּב למדניוּת הציוֹנית בּימים אלה. בּשבע עינים וּבעֵרנוּת כּפוּלה וּמכוּפּלת יבּיט עתה הישוּב על אשר מסביבוֹ וידחה מעליו כּל הרדמה והרגָעת-שוא. אוּלם עוֹד יוֹתר מזה חייבים אנוּ לשמוֹר את נפשנוּ מן הקנאוּת הלאוּמית הכּוֹזבת, הצעקנית והריקנית, הממיטה עלינוּ שוֹאה. אַל יתן הישוּב להרעיל את נפשוֹ ואת נפש ילדיו בּרהב לאוּמי³, אשר כּוֹח יצירתוֹ אפס ורעשנוּתוֹ מהלכת אימים וּמקוֹממת וּמלַכּדת את האוֹיב, מגָרה אוֹתוֹ למלחמת-השמד, ממציאה לוֹ תוֹאנוֹת ועוֹשׂה כּל נכרי לאוֹיב בּנפש. גדוֹל שבר עמנוּ, ארוּכּה וּכבדה דרך תקוּמתנוּ, כּוֹחוֹת בּניה עצוּמים נדרשים מאִתנוּ, ודרכי העקלקלוֹת של המקוּלקלים שבּהם לא יִסכּנוּ לעבוֹדת הבּנין. רק בּהשתחרר הישוּב מן הסכּנוֹת הפּנימיוֹת האוֹרבוֹת לוֹ והמזַנבוֹת את הנחשלים שבּקרבּוֹ, בּהתגבּרוֹ על ספּחת הלאוּמיוּת הכּוֹזבת, הזרה לכל מַהוּתה האנוֹשית והתרבּוּתית של תנוּעת השחרוּר שלנוּ, הזרה בּרוּחה לכל יצירה של אמת העשׂוּיה לקַדם את מפעלנוּ – תוּכל ארץ-ישׂראל ללכת בּראש פּוֹליטיקה לאוּמית אמיצה וישרה.

וגם בּשׂדה הבּנין המשקי גדוֹלוֹת עתה חוֹבתנוּ ואחריוּתנוּ לגוֹלה.

אמצעי כּסף גדוֹלים שוׁפעים עתה לארץ. רגש הסוֹלידריוּת עם המפעל הארץ-ישׂראלי מתגלה הפּעם לא רק בּמחאוֹת וּבאסיפוֹת-עם, כּי אִם בּמאמצים של ממש: לעזרה. וחוֹבתנוּ שהעזרה הזאת לא תוּצא כּכל מיני עזרוֹת פילַנטרוֹפּיוֹת, אשר אין בּהן יוֹתר מאשר הקלה לשעה. מבּלי להתעלם מצרת השעה חוֹבתנוּ לדאוֹג לכך, כּי התשוּבה לצרת השעה יהיה בּה משוּם בּנין עדי-עד.

נלחמנוּ בּממשלה הארץ-ישׂראלית, אשר בּרוֹחב-לבּה וּבהכּרת החוֹבה המיוּחדת לה, אמרה לכלכּל את שדוּדינוּ ואת פּצוּעינוּ בּכספּי כּלל-ישׂראל⁴. נלחמנוּ ויכוֹלנוּ לה. סוֹף סוֹף לימדנוּ אוֹתה להבין כּי לא לשם הקלת המעמסה מעל ממיטי ההרס והחוּרבּן תוֹרמים אחינוּ בּיד נדיבה את תרוּמוֹתיהם, כּי סתימת הפּרצוֹת היא מחוֹבתה של ממשלת הארץ לאזרחיה, וּכספינוּ אנוּ יש להם מטרה רק אחת: בּנין. דוֹמה היוֹם, כּי פּעלנוּ שסוֹף סוֹף יפוֹרק מעלינוּ העוֹל החָמרי של הזנת הנגוּעים ויוּעמס על ממשלת הארץ האחראית להם.

וּמעתה, גם בּטרם נסתיימה כּליל פּרשת המאוֹרעוֹת, בּטרם נסתמוּ פּיוֹת המַשׂטינים והמסיתים הקוֹראים לטבח חדש – עינינוּ לבנין, לעלילה, להקמת ישוּבים. תהיה לנוּ שנת ההתנקשוּת לשנת בּנין, לשנת התרחבוּת והתבּצרוּת.

שנוֹת החיים והעבוֹדה בּארץ לימדוּ אוֹתנוּ ליחס מיוּחד לרכוּש, לרכוּש היוֹצר. בּנין המשק הלאוּמי, שהנהוּ חלק עיקרי בּכל תנוּעת התקוּמה שלנוּ, חינוך אוֹתנוּ להעריך את ערכּוֹ היוֹצר של ההוֹן הלאוּמי, המקים נכסי צאן בּרזל לאוּמיים, ואת הכּוֹח הנפשי המגוּבּש והצפוּן בּהוֹן זה. וכך גדל אצלנוּ הטיפּוּס האנוֹשי הרוֹאה את הרכוּש לא כּאמצעי-הנאה ל“חיים קלים”, כּי אם כּמכשיר-עבוֹדה, והחש את הקדוּשה שבּפרוּטוֹת העם הנוֹעדוֹת למפעל הגאוּלה. ואם בּימים כּתיקוּנם כּך – בּימים אלה על אחת כּמה וכמה. כּמה חיי-נפש, כּמה קרבת-אחים, כּמה סוֹלידריוּת של דוֹרוֹת מעוּנים ואנוּסים, כּמה חרדה לתקוה האחרוֹנה ולצבאה הנאמן שקוּעים בּכּספים הללוּ, הניתנים עתה מקרוֹבים וּמרחוֹקים. וחס לוֹ לזרעה של ארץ-ישׂראל, וחס להם לאלה שמוּנוּ אוֹ שימוּנוּ על הוֹצאת הכּספים הללוּ, שינהגוּ בּהם, חלילה, קלוּת וּבזבּוּז כּל-שהוּא.

חוֹבתנוּ לתוֹרמים, חוֹבתנוּ למפעל, חוֹבתנוּ לעצמנוּ דוֹרשוֹת מאִתנוּ שנוֹכיח למעשׂה כּי חיל החזית הציוֹנית יוֹדע לא רק את נפשוֹ, כּי אם גם לשמוֹר על פּכּים קטנים, יוֹדע לא רק לשַקע את גוּפוֹ בּנדבּכי הבּנין וּבמחפּרוֹת ההגנה, כּי אם גם להשתמש בּכספּי העם בּתכלית החסכוֹן, בּתכלית התכליתיוּת, בּראיית המחר וּבחיוּניוּת משקית מַכּסימלית.

ההתנקשוּת של 1921 נתנה לנוּ את בּנין העמק, את תל-אביב רבּתי, את השכוּנוֹת העירוֹניוֹת. ההתנקשוּת של 1929 תביא לנוּ שבעתים: עמקים מיוּשבים, שכוּנוֹת עוֹבדים מלוּכּדוֹת, מוֹשבוֹת מאוּחדוֹת וּמבוּצרוֹת, ענפי משק בּנוּיים, הרחבת השוּק הפּנימי לתוֹצרת העברית, הרחבת קליטת ידים עבריוֹת בּמשק העברי. צריפים נשׂרפוּ, בּטוֹן נבנה. עדרים שוּדדוּ – רפתים נקים. נקוּדוֹת פּזוּרוֹת וּמרוּחקוֹת נחרבוּ - נקָרב, נאַחד, נבַצר. זוֹהי תשוּבתנוּ היחידה, זוֹהי נקמתנוּ היחידה.

אין לנוּ כּל תאות-נקמה אחרת מלבד זוֹ: מזימת צוֹררים תוּפר, וארץ-ישׂראל בּנה תיבּנה.

אלוּל תרפ"ט

---

בּמסיבּת פּרידה לאֵבּ. כּהן

מאת

ברל כצנלסון

¹

מפּי ידיד אפשר לשמוֹע גם דברים שאתה מתנגד להם. הניגוּד שבּינינוּ וּבין אֵבּ. כּהן הוּא לא בּהערכת הרביזיוֹניזם. מבּחינה זוֹ הייתי יכוֹל להניח את דעתוֹ. רק השבּת בּיקרתי בּעמק וּבכינוּס של כּמה נקוּדוֹת. הכּרתי בּרוּרוֹת עד כּמה אין בּעמק כּל אחיזה לרביזיוֹניזם. הניגוּד בּינינוּ וּבין אֵבּ. כּהן הוּא בּשאלה יוֹתר חשוּבה. לא איכּנס עתה בּויכּוּח הישן: אם ארץ-ישׂראל היא פּתרוֹן לכל עם היהוּדים אוֹ רק לחלק קטן ממנוּ. נדחה את הויכּוח הזה לעוֹד חמישים שנה, וּלעת עתה נעשׂה את עבוֹדתנוּ. היוֹשבים כּאן הרבּוּ בּנַערוּתם לעסוֹק בּויכּוּחים. מתנגדינוּ בּיטלוּ את הציוֹנוּת בּמימרה רוּסית קצרה: “חימֶרה” (דמיוֹן שוא). קמנוּ ואמרנוּ: נחדל מויכּוּחים, נלך ונעשׂה, ונַראה לעצמנוּ ולעוֹלם כּי הציוֹנוּת אינה “חימרה”. ואם אדם שהיה עשׂרוֹת בּשנים רחוֹק מאִתנוּ, מוֹדה עתה בּמפעלנוּ, הרי לא בּויכּוּחים הבאנוּ אוֹתוֹ לכך, אלא בּמעשׂינוּ.

ואנוּ שׂמחים להכּיר כּי מעשׂינוּ אינם מעשׂי-גבוּרה סתם של יחידים, מבקשי-הרפּתקאוֹת. עתה איננוּ עוֹד מעטים כּאשר היינוּ בּראשיתנוּ. רבּים אנוּ פּה, ועוֹד רבּים מאלה משתוֹקקים לבוּא וּלהתחבּר אלינוּ. הם יֶשנם בּכל הארצוֹת. הם ממלאים בּרוּסיה את בּתי-הכּלא וכפרי-הגירוּש. קם הטיפּוּס של איש-ההגנה, איש הקבוּצה והמוֹשב.

את שמוֹ של אֵבּ. כּהן שמענוּ מילדוּתנוּ, בּשמענוּ על ראשית צעדי תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדים בּאמריקה. בּפּגישה אתוֹ ראינוּ אדם בּעל עין, בּעל לב. ולמרוֹת גילוֹ הוּא לוֹמד מפּגישה לפגישה. יחסוֹ אלינוּ אינוֹ קוֹפא, אלא הוֹלך וּמתחמם.

בּקשתנוּ לאֵבּ. כּהן כּי יספּר לקוֹראיו לא רק על עמידתנוּ האיתנה והאמיצה, לא רק כּי מוּשרשים אנוּ כּאן ולא נזוּז, לא רק כּי חשים אנוּ שהנוֹער היהוּדי אִתנוּ הוּא. רצוֹננוּ כּי ימסוֹר שם גם את הרגשת הזמן החיה בּקרבּנוּ. את הצוֹרך למהר. בּמהירוּת הבּנין תלוּי גם הבּטחוֹן. הזמן אָץ לנוּ.

אמנם חשים אנוּ כּי העוֹלם היהוּדי מתרכּז סביב ארץ-ישׂראל כּאשר עוֹד לא התרכּז עד כּה, אוּלם לא די לנוּ בּרגש טוֹב בּלבד. צריך שהרגש הזה יתלבּש בּצוּרה של פּעוּלה הוֹגנת. קראתי היוֹם בּרשימה של חלוּץ בּחוּץ-לארץ: “חוּשוּ, אין פּנאי”. את ההרגשה הזאת יש להקנוֹת ליהדוּת בּגוֹלה.

אלוּל תרפּ"ט

---

גדוּד העבוֹדה בּקו האיחוּד

מאת

ברל כצנלסון

¹

כּל מַעינינוּ נתוּנים עתה לביצוּר. אוּלם לא רק החזית החיצוֹנית, נקוּדוֹתינוּ וּבנינינוּ, טעוּנים בּיצוּר, כּי אם גם חזיתנוּ הפּנימית. יוֹתר מאשר בּימים כּתיקוּנם מוּרגש עתה הצוֹרך בּבדק בּית העבוֹדה, בּתיקוּן פּרצוֹתינוּ וּבטיהוּר חצרוֹתינוּ לקראת הפּעוּלוֹת הגדוֹלוֹת התוֹבעוֹת אוֹתנוּ ולקראת האחים הצערים אשר לבוֹאם אָנוּ מצפּים. וכל פּרט של בּיצוּר ותיקוּן ראוּי שנקַדמנוּ בּברכה.

פּרט כּזה יש לראוֹת בּהחלטת גדוּד העבוֹדה בּדבר איחוּדוֹ עם הקיבּוּץ המאוּחד². אין להפריז בּערך ההחלטה. מכּאן ועד איחוּדה השלם של התנוּעה הקיבּוּצית עוֹד רב המרחק. תנוּעה זוֹ מפוּלגת כּיוֹם לשלוֹשה פּלגים ראשיים (הקבוּצוֹת מסוּגן של דגניה וכנרת, הקיבּוּץ המאוּחד וּגדוּד העבוֹדה, הקיבּוּץ הארצי של “השוֹמר הצעיר”), וכל עוֹד תישאר בּפילוּגה יבָּצר ממנה להגיע למלוֹא כּוֹח יצירתה והשפּעתה. אוּלם גם התלכּדוּת חלקית של גוּפים קרוֹבים, כּשהיא בּאה לא “להַפּך בּחררה”, כּי אם לשם יצירה משוּתפת, יש בּה משוּם שחרוּר ותגבּוֹרת.

חשיבוּת יתירה לאיחוּד זה. מי שכּאַב בּאמת על התפּרדוּתם הרת-הפּוּרענוּיוֹת של תל-יוֹסף ועין-חרוֹד בּשעתם³, אי אפשר שלא יתנחם בּמקצת לתיקוּן המעוּוָת, ולוּ גם בּא זה בּאיחוּר זמן. אכן, יש לראוֹת בּזה “אצבּע” התנוּעה. הקרעים נתאחוּ. פּרוֹצס רב מכאוֹבים ועקלקלוֹת נסתיים בּיציאה מתוֹך המבוּכה וּבהתלכּדוּת מחוּדשת. דוֹמה, בּכל ימי העליה השלישית לא היה גוּף חברתי, המנוּסה בּפוּרענוּיוֹת, בּימי-זוֹהר וּבימי-מבוּכה, בּקוֹל עֲנוֹת גבוּרה וּבקוֹל ענוֹת כּשלוֹן, בּפריחה וּבשכוֹל, בּנצחוֹנוֹת וּבמפּלוֹת כּגדוּד העבוֹדה. וּלאחר כּל שנתנסה בּוֹ, וּלאחר עמידה על עֶברי פּי פּחת, וּלאחר ניתוּחים ואבידוֹת קשוֹת – נשאר בּוֹ “הלוּז שבּשדרה” בּעצם נאמנוּתוֹ וקשיוּת ערפּוֹ. אין זה מן החזיוֹנוֹת השכיחים. קוֹרוֹתיו של הגדוּד ראוּיים שיחָקרוּ לכל עוּמקם, לכל טרגיוּתם וּלכל גילוּיי העוֹז והזעזוּעים והנאמנוּת שבּהם. זהוּ פּרק מאַלף בּתוֹלדוֹת תנוּעת העבוֹדה. והחלטתוֹ של הגדוּד להתאַחד עם הקיבּוּץ אף היא יש בּה כּדי לאַלף. עדוּת היא לכּוֹח המוּסרי הפּוֹעם בּלבּוֹת חיילי התנוּעה הנאמנים. כּוֹח זה הוּא שגבר על כּל הניגוּדים והזכרוֹנוֹת המרים. עדוּת נוֹספת היא לעצמתוֹ של הכּוֹח ההוֹלך וגוֹבר בּמהלך יצירתוֹ של הפּוֹעל בּארץ. הכּוֹח ההוֹרס מחיצוֹת וּמקָרב לבבוֹת וּמַתיך בּכוּר המַצרף של הארץ קרוֹבים וּרחוֹקים: כּוֹח האיחוּד.

תשרי תר"צ.

---

בּועידת "פּוֹעלי-ציוֹן" בּגרמניה

מאת

ברל כצנלסון

¹

חברים יקרים! ידוּעים לי וּבלתי-ידוּעים! ודאי כּבר עייפתם מן הישיבה הארוּכּה בּאוּלם זה ואני רוֹצה לדבּר אליכם על ענינים רציניים. ולא תֵקַל לכם השמיעה כּשם שלא יֵקל לי הדיבּוּר. ואוּלם ראשית חוֹבה, היוֹם וּבכל יוֹם – ידיעת הדברים לאמיתם. רבּוֹת הגוּזמאוֹת אשר הוּפצוּ כּאן וקשה בּבת אחת, כּמוּבן, לבטלן. היוּ עתוֹנים שהמאוֹרעוֹת שימשוּ להם חוֹמר לסנסציה, אך היוּ גם כּאלה, אשר מתוֹך מצב-רוּח של בּהלה וּמתוֹך תלישוּת ממציאוּת הדברים הזיקוּ לא פּחוֹת מעתוֹנאוּת הסנסציה. והנה לתקן את אשר פּגמוּ בּגוּזמאוֹת קשה, כּאמוּר, אבל אנסה לדבּר על המסקנוֹת שנבעוּ מהן.

מצדדים שוֹנים ניתנוּ תשוּבוֹת שוֹנוֹת לימי המאוֹרעוֹת. הישוּב העברי בּארץ-ישׂראל ענה עליהם על פּי דרכּוֹ הוּא. אחרת היתה תשוּבת חוּגים ציוֹנים רחוֹקים בּתפוּצוֹת הגוֹלה, ושוֹנה ממנה – תשוּבת החוּגים הבּלתי-ציוֹנים. אמסוֹר בּקצרה איך תפסוּ אצלנוּ את הענין. יש צוֹרך לבאר היטב מה הרגיש וּמה פּעל הישוּב בּימי המאוֹרעוֹת וּלאחריהם, וראשית כּל – את הכּוֹח המוּסרי הגדוֹל, אשר גילה הישוּב בּימים הקשים האלה. אינני רוֹצה להשתמש בּמלה “גבוּרה”. אני מדבּר רק על גאוֹן האדם, על כּבוֹד האדם, על הנאמנוּת ועל המסירוּת. כּאן מוֹפיע קוֹדם כּל חזיוֹן ההגנה. תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישׂראלית הרימה את נס ההגנה העצמית. הישוּב הארץ-ישׂראלי הבין כּי קידוּש השם היא מצוה רבּה וּקדוֹשה, ואוּלם כּל הרוֹצה לרחוֹץ את פּעמיו בּדמינוּ המוּגרים, צריך שידע כּי לא קל הדבר להגשימוֹ. וּבזה הגדיל הישוּב לעשׂוֹת מכּל אשר היה בּדברי-ימינוּ. ולא מפּני שהיוּ אצלנוּ אנשים טוֹבים, אנשי גאוֹן מאשר היוּ לנוּ בּאוּקראינה, אלא מפּני שהיה דבר-מה בּארץ-ישׂראל, אשר נסך לתוֹכנוּ כּוֹחוֹת אדירים יוֹתר, ולא רק להגנת נשינוּ וטפּנוּ. הכּוֹח הזה איננוּ מתבּטא רק בּחינוּך האדם, אלא גם בּאֳפי התישבוּתנוּ. ריכּוּז התישבוּתנוּ יצר את התנאים האוֹבּיֶיקטיביים להיוֹתנוּ צוֹדקים וחזקים. כּן היה הדבר בּשכוּנוֹת העבריוֹת, כּך היה בּמוֹשבוֹת.

יש כּאן בּגרמניה אנשים הנזוֹנים מרגשוֹת מוּסריים. ואלה חוֹששים מאד לתוּמתנוּ המוּסרית. אנוּ, בּני רוּסיה, חניכי דוֹר המהפּכה היהוּדית, יוֹדעים כּי היוּ ימים שבּהם בּיקש היהוּדי לא רק הגנה עצמית. ספק אם ידוּעים לכם השמוֹת פּינחס דַשֶבסקי, לֶקֶרט, אוּלם אתם יוֹדעים את שואַרצבּוֹרד². היתה גם מפלגה סוֹציאליסטית גדוֹלה לפני 25 שנה, שדיבּרה על דבר טרוֹר³ – על נקמה. והנה בּארץ-ישׂראל בּעצם ימי-הדמים ידעוּ אנשי-ההגנה להדגיש וּלשנן לעצמם, כּי אין לנוּ זכוּת על נקמה. בּעצם סערת ההתקפוֹת גילתה ההגנה העצמית אחריוּת וטוֹהר נפש שאת גָדלם אין לשער. רבּוֹת סבלנוּ לפני המאוֹרעוֹת מן הרביזיוֹניסטים. לא אתעכּב כּאן על ניתוּח כּל החזיוֹן הריאַקציוֹני הזה ששמוֹ רביזיוֹניזם, את כּל מַהוּת התנוּעה הזאת, שאיננה יוֹדעת ליצוֹר עוּבדוֹת של ממש, שאיננה יוֹדעת חלוּציוּת ועבוֹדת בּנין. ואוּלם הרביזיוֹניזם עם כּל המֶלוֹדרַמַטיקה והרוֹמנטיקה אשר בּידיו איננוּ מסוּכּן לערבים, אלא אך ורק ליהוּדים בּלבד. והיה זמן לאחר המאוֹרעוֹת שחשבנוּ, הנה הגיעה שעתוֹ של הרביזיוֹניזם. וּמה מענין הדבר, כּי אם יש ארץ שהרביזיוֹניזם לא כּבש בּה אף שעל אדמה אחד, הרי זוֹ ארץ-ישׂראל. בּעוּבדה הזאת וּבכוֹבד-הראש הרב שבּה דן הישוּב בּשאלוֹת הפּוליטיוֹת מתגלה בּגרוּתוֹ הפּוֹליטית.

אך היא מתגלית לא רק בּשאלוֹת פּוליטיוֹת, גם בּעבוֹדת החוּלין יוֹם יוֹם. ארבּעת החדשים שלאחרי המאוֹרעוֹת היוּ ימים של עבוֹדה קוֹנסטרוּקטיבית בּוֹערת. סמוּך לימי המאוֹרעוֹת הגיעוּ ספינוֹת העוֹלים הראשוֹנוֹת, כּל המַנגנוֹן הישוּבי עמד מוּכן לקבּלת העליה החדשה. למחרת המאוֹרעוֹת היה הכּל מזוּמן להמשך המפעל, להגבּרת האִרגוּן. המוֹסדוֹת הציוֹניים, הקרן הקימת לא שקטוּ גם הם. על אף הנטיוֹת השוֹנוֹת שנתגלוּ בּציוֹנוּת ידעה הקרן הקימת, כּי אסוּר לנוּם לעת כּזאת. קניית הקרקעוֹת לישוּבי עוֹבדים לא פּסקה. ההסתדרוּת פּנתה מיד לעיבּוּד תכניוֹת התישבוּת גדוֹלוֹת מכוּוָנוֹת לסידוּר אלפי עוֹבדים על הקרקע. פּלוּגוֹת העבוֹדה שנתאַרגנוּ עוֹמדוֹת לפני בּיסוּס. המשתלוֹת שבוּ לעבוֹדתן, להכנת שתילים למטעי ההדר החדשים. נסללוּ כּבישים חדשים למספּר מוֹשבוֹת, אשר בּשנים כּתיקוּנן היוּ אוּלי צריכוֹת לחכּוֹת לכביש עוֹד זמן רב. לכּבישים החדשים האלה יש ערך לא רק מבּחינת הבּטחוֹן, כּי אם קוֹדם כּל מבּחינה כּלכּלית. החלוּ בּבנינים חדשים, בּיחוּד בּבתי-דירה מרוּכּזים. חזקוּ המאמצים לחדוֹר בּצוּרוֹת קיבּוּציוֹת, בּקוֹאוֹפּרטיבים, לענפי-עבוֹדה חדשים, לעבוֹדת הנמל. החברה הצרכּנית “תנוּבה” מכרה בּשנה שעברה תוֹצרת בּעד סכוּם למעלה מ-100 אלף פוּנט, והשנה תגדל המכירה עוֹד יוֹתר.

גם בּשטח הפּוֹליטי פּיתחנוּ עבוֹדה גדוֹלה. לא הסתפּקנוּ בּעתוֹננוּ היוֹמי ויסדנוּ עתוֹן שבוּעי אנגלי הנפוֹץ בּחוּגי ציוֹנים דוֹברי-אנגלית, בּין הפּקידוּת האנגלית וּבחוּגי מפלגת העבוֹדה הבּריטית. בּעוֹד זמן-מה תוֹפיע גם הוֹצאה שבוּעית ערבית. תחת לחץ המאוֹרעוֹת התלכּד הנוֹער הארץ-ישׂראלי עוֹד יוֹתר סביב הסתדרוּת הפּוֹעלים. רבּוּ היוֹצאים לעבוֹדה, גדל גם זרם הכּוֹחוֹת החדשים. וּלבסוֹף עלי עוֹד להזכּיר את איחוּד שתי המפלגוֹת הגדוֹלוֹת, אשר השפּעתוֹ על העבוֹדה הציוֹנית ועל מחשבת החברים תהיה רבּה.

יש לי הרוֹשם שבּכל ארצוֹת הגוֹלה השפּיעוּ המאוֹרעוֹת להתלכּדוּת ההמוֹנים היהוּדים וּפתחוּ תקוּפה בּהתפּתחוּת ההכּרה העצמית היהוּדית, כּשם שעלילת-הדם בּדמשֹק משנת 1840 הפרתה את מחשבתוֹ של משה הֶס, של לָסַל, כּשם שקישינוֹב⁴ שימשה דחיפה לליכּוּד המוֹנים, להרמת דגל ההגנה העצמית. ידיעוֹת מרוּסיה מסַפּרוֹת לנוּ עד כּמה גָדלה התנוּעה וההתעוֹררוּת בּעקב המאוֹרעוֹת. הקוֹרא את עתוֹנוּתנוּ יראה מקצת ממכתבי-העידוּד הבּאים אלינוּ משם. רק עכשיו נאסרוּ 400 צעירים יהוּדים בּאוֹדיסה על עווֹן ציוֹנוּת. עלינוּ לזכּוֹר כּי חלקים גדוֹלים של הציבּוּר היהוּדי לא ידעוּ אפילוּ מה נעשׂה בּארץ-ישׂראל, אבל הרגישוּ את הדבר בּנפשם. והנה פּוֹלין המוֹסיפה לשלוֹח את מיטב כּוֹחוֹתיה לארץ-ישׂראל ואשר תנוּעת “החלוּץ” בּה גדלה בּמשך הימים המעטים שלאחרי המאוֹרעוֹת כּמעט כּפלים. גם מאמריקה בּאוֹת בּשׂוֹרוֹת בּלתי רגילוֹת. ה“פוֹרברטס” אשר נלחם בּנוּ בּמשך עשׂרוֹת בּשנים, אשר עד לפני זמן קצר אסוּר היה להזכּיר בּוֹ מלה על דבר תנוּעתנוּ, גם הוּא הרגיש עכשיו שמחוֹבתוֹ להביא לפני קוֹראיו ידיעוֹת מפוֹרטוֹת וּשאוּבוֹת ממקוֹרוֹת נאמנים. הוּא מבּיע גלוּי את רגשי אהדתוֹ לישוּב העברי ואת גאוָתוֹ על הישוּב הזה. העסקן הסוֹציאליסטי הותיק, אֵבּ. כּהן, שאיננוּ ציוֹני ושהשקפתוֹ על עבוֹדתנוּ היא אחרת לגמרי משלנוּ, מאמין בּכל לבּוֹ בּמפעל היהוּדי בּארץ-ישׂראל וּמתיחס בּכבוֹד רב לכל המתרחש שם. בּרוּח זוֹ מחנכים עכשיו מאוֹת אלפים קוֹראים בּאמריקה. כּל היוֹדע עד כּמה אין העתוֹנוּת האמריקאית בּיטוּי של יחידים, יבין מה ערכּה של תוֹפעה זוֹ בּשביל המוֹני היהוּדים בּאמריקה.

מה היתה תשוּבת הציבּוּריוּת האַנטי-ציוֹנית? את החוּגים האלה אפשר לחלק לשנַים. הקו המבדיל בּיניהם יהיה דק עד מאד. ראשית, החוּגים המתרכּזים סביב הקוֹמאינטרן. כּאן חסרוֹת לנוּ עוֹד כּמה ידיעוֹת. עוֹד שׂוּמה עלינוּ לברר בּמוֹפתים וּבתעוּדוֹת את התפקיד אשר מילאוּ החוּגים האלה בּתוֹכנוּ בּמשך השנים האחרוֹנוֹת. “אחרים” יהוּדים היוּ הרבּה בּדברי-ימינוּ. בּשנת 1881 היוּ סוֹציאליסטים יהוּדים אשר חשבוּ כּי הפּוֹגרוֹמים בּרוּסיה הם ראשית ימי השחרוּר והם פּירסמוּ כּרוּזים הקוֹשרים כּתרים לפרעוֹת. מה שעשׂה אז קוֹמץ קטן של משׂכּילים יהוּדים תלוּשים שָנוּ עכשיו בּשנת 1929 הקוֹמוּניסטים היהוּדים.

ויש גם אַנטי-ציוֹנים יוֹתר הגוּנים, שאינם מעיזים אמנם לצאת בּמחוֹלוֹת על גבּי הקברוֹת, אוּלם מנצלים את המצב כּכל האפשר. הציוֹנוּת הוּעמדה שוּב לפני כּס המשפּט. טענוֹת חדשוֹת הוּבאוּ נגד ארץ-ישׂראל. תוֹלדוֹת המלחמה בּציוֹנוּת הן פּרק מעַנין מאד לחקירה סוֹציוֹלוֹגית. כּל טענה שנוֹצרה נגד ארץ-ישׂראל פּעלה את פּעוּלתה גם אחר שעברה וּבטלה מן העוֹלם. כּשרצה סוֹציאליסט יהוּדי אחד, פּ. אַקסלרוֹד⁵, לנסוֹע לארץ-ישׂראל אחרי הפּוֹגרוֹמים בּשנת 1881 הלך אל הגיאוֹגרף המפוּרסם אֶליזה רֶקליוּ לשאוֹל בּעצתוֹ; הלה אמר לוֹ שאסוּר לנסוֹע לארץ-ישׂראל מכּיון שהיא ארץ קתוֹלית; בּימים הראשוֹנים של ה“בּוּנד” היתה זאת הטענה החזקה בּיוֹתר נגד הציוֹנוּת. בּאחד מעתוֹני הפּוֹעלים הוּדגש שלפּוֹעל היהוּדי אין צוֹרך בּארץ-ישׂראל: בּשעה שליהוּדים בּרוּסיה תינָתנה כּל הזכוּיוֹת האזרחיוֹת לא יהיה כּל צוֹרך בּציוֹנוּת. כּל תעוּדתה של הציוֹנוּת היא, לפי דבריהם אז, הספּקת עבוֹדה זוֹלה לקפּיטליסט היהוּדי. שנים רבּוֹת היתה טענה זוֹ החריפה בּיוֹתר. לא פּחוֹת מַכרעת ממנה היתה הטענה בּעַבּד אל-חַמִיד: היתכן שאנחנוּ, אשר נלחמנוּ כּל ימינוּ נגד הרוֹמַנוֹבים, נבוֹא בּמשׂא-וּמתן עם עבּד אל-חמיד? הטענה בּטלה, אוּלם השפּעתה עשׂתה פּרי. כּל החלש והנרפּה בּתוֹכנוּ הסתייעה בּטענוֹת אלוּ. אבל כּשהוֹדיע הרצל שהמשׂא-וּמתן עם עבּד אל-חמיד הגיע לידי שיתוּק הגיעוּ בּחוּגים רחבים של הציוֹנוּת עד מַשבּר אישי.

היוֹם הזמין להם הגוֹרל לאנשים אלה טענה אחרת – שאלת הערבים. מאז נוֹלדה הציוֹנוּת מוֹסיפים להכריז על פּשיטת רגלה. זה מלמד הרבּה על אֳפי האנשים האלה, האוֹמרים בּלבּם, אילוּ היה הרעיוֹן הציוֹני נכוֹן היה הכּל הוֹלך למישרים, בּלי מכשוֹל ואבן-נגף. מצד שני, טוֹענים, יש פּוֹגרוֹמים בּארץ-ישׂראל והציוֹנים אשמים בּהם. כּאילו קמוּ הציוֹנים פּתאוֹם והלכוּ לארץ שיש בּה צרה חדשה אשר לא ידעוּ אבוֹתינוּ – פּרעוֹת. שוֹכחים כּי גם בּשנה זוֹ היוּ פּרעוֹת בּיהוּדים גם בּלבוֹב וגם בּקוֹבנוֹ, ושם אין רביזיוֹניסטים ואף הציוֹנים אינם אשמים בּדבר. ודאי שאוירה של ארץ-ישׂראל לבד איננה תריס בּפני פּוֹגרוֹמים.

בּכלל מלאה הציוֹנוּת פּשעים כּרימוֹן. אחד הציוֹנים טוֹען, מדוּע לא למדנוּ לדבּר ערבית, הזרוּת בּלשוֹן היא שהרחיקתנוּ מעל הערבים. והנה אני בּעצמי לא כּל ימַי ישבתי בּארץ-ישׂראל, הייתי גם בּארץ אשר ידעתי היטב את שׂפתה, בּרוּסיה, וּבכל זאת הכּוּנוּ שם וידיעת שׂפת העם לא עמדה לנוּ בּיוֹם פּרעוֹת.

אחרים אוֹמרים, מדוּע אנוּ מדבּרים על פּוֹגרוֹם, הרי לא היה כּלל פּוֹגרוֹם בּארץ. רק מרד היה. הן בּתקוּפה של התעוֹרררוּת המזרח, של תנוּעוֹת שחרוּר אנוּ חיים. הן כּדי ללמוֹד גזירה שוה נחוּץ גם כּוֹח זכּרוֹן. אם להקיש – אַל נשכּח מה שנפל לפני כּשלוֹשים שנה בּין הטטרים והארמנים⁶. וּמה קרה בּשנת 1860 לנוֹצרים בּלבנוֹן⁷. היה כּדאי עוֹד היוֹם לקרוֹא את כּתביו של אֶדוּאַרד בּרנשטיין משנת 1902 על דבר הפּוֹגרוֹמים של התוּרכּים בּארמנים. ולמה נַרחיק נדוֹד? נדפדף בּדברי-ימינוּ. הן עד כּדי כּך יעמדוּ לנוּ זכרוֹננוּ ונסיוֹננוּ, כּי נדע לשפּוֹט מה זה פּוֹגרוֹם. גם בּשנת 1833 היוּ פּרעוֹת בּחברוֹן וּבצפת. גם אז בּרחוּ היהוּדים על נפשם לעכּוֹ ולטבריה. חובֹתנוּ להיוֹת צוֹדקים לגבּי שׂוֹנאינוּ, אוּלם אַל נא נעטוֹף אוֹתם בּאיצטלה של קדוּשה. תמיד ידענוּ כּי מעוּנים אנחנוּ, אבל הרגשנוּ שהננוּ צוֹדקים. היה לנוּ בּרוּר כּי כּל ה“גיבּוֹרים” האלה – חמֶלנציקי, גוֹנטה וּמַכנוֹ⁸ – אינם גיבּוֹרים. אילוּ חשבוּ אז היהוּדים כּי הצדק עם הגיבּוֹרים האלה לא היה להם הכּוֹח להציל את חייהם.

מה זה מרד? מרד יתכן אוֹ נגד השלטוֹן הקיים אוֹ נגד המשעבּדים. נגד מי היה מכוּון כּאן המרד? ההיה זה מרד נגד אנגליה, אשר חלק מפּקידיה גרם לוֹ? אוֹ אוּלי היינוּ אנחנוּ השליטים, אנחנוּ, עשׂרים האחוּז מתוֹשבי הארץ? המלה מרד משמשת רק מעטה-הוֹד לפּרעוֹת, לחַפּוֹת על גיבּוֹרי הפּרעוֹת וּלמַעט את דמוּת יסוּרינוּ.

אין אנוּ תנוּעה הנסמכת על מי שהוּא זוּלתה, הן זה אצלנוּ ענין של מהפּכה אישית, של כּיבּוּש בּעבוֹדה. את תעוּדתנוּ זוֹ נוּכל למלא רק אם ניצוֹר בּלב הצעיר את הרגש שאִתנוּ הצדק האַבּסוֹלוּטי, זה הרעיוֹן הגלוּם כּבר בּ“רוֹמא וירוּשלים” של משה הֶס. רק רגש הצדק הזה בּלבד יכוֹל לרכּוֹש לנוּ ידידים. והנה פּתאוֹם מרגישים גם ידידים כּי משהוּ התמוֹטט בּהכּרת צדקתם הציוֹנית.

ואוּלם לא כן הדבר. בּקוֹמה זקוּפה וּמתוֹך אמוּנה שלמה אנוּ יכוֹלים לקוּם וּלהכריז בּפני המַצפּוּן הסוֹציאליסטי: מיוֹם שידיה של אירוֹפּה עוֹסקוֹת בּעבוֹדה ישבנית ותרבּוּתית עוֹד לא היתה עבוֹדה ישוּבית מלאת צדק ויחסי יוֹשר לגבּי אחרים כּעבוֹדתנוּ אנוּ בּארץ-ישׂראל. חוֹבתוֹ של כּל אדם ישר להכּיר בּאמת הזאת. לא היינוּ מעוֹלם תנוּעה קוֹלוֹניאַלית, אלא תנוּעה של קוֹלוֹניזציה. בּעצם ידינוּ יִשבנוּ את הארץ, לא עשׂינוּ זאת בּידי אחרים. דוקא הסיסמה “כּיבּוּש עבוֹדה” נוֹבעת מתוֹך טוֹהר מאוַיינוּ ליחסי צדק עם העם שכננוּ. אילוּ היוּ היהוּדים נוֹתני העבוֹדה וּבעלי הפּרדסים בּלבד והערבים – המוֹן הפּוֹעלים, כּי אז היתה סכּנה נשקפת לנוּ למלא בּארץ-ישׂראל את תפקידם של בּעלי-האחוּזוֹת הגרמנים בּלַטביה לגבּי האִכּרים הלַטבים. אי אפשר לה לארץ-ישׂראל בּלי שיהיוּ בּה שני עמים עוֹבדים. העם הערבי מצוּוה להבין עם מי יש לוֹ כּאן ענין. שבעתים חשוּב מהוֹצאת עתוֹן ערבי הוּא הדבר אשר בּיצעה תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, שאין בּארץ-ישׂראל רק שכבה עליוֹנה של אדוֹנים יהוּדים, אלא שיש גם מעמד פּוֹעלים יהוּדי, המשמש אמנם עדיין חוֹמר לכל מיני דיבּוֹת והתקפוֹת, אבל יש בּוֹ כּדי לסתוֹם את פּיהם של כּל המבקשים להוֹליך שוֹלל את הפּוֹעל הערבי. ודאי לא הסתפּקנוּ בּזה. העבוֹדה הישוּבית שלנוּ היתה קשוּרה בּעזרה הדדית, בּהגנת העוֹבד, האשה והילד, בּחינוּך ליחסים אנוֹשיים כּלפּי העם הערבי.

יש רוֹצים לראוֹת את התנוּעה הערבית כּתנוּעה אנטי-אימפּריאַליסטית. היינוּ מאוּשרים מאד אילוּ התנוּעה הערבית תנוּעת שחרוּר, כּי אַז היינוּ מוֹצאים בּנקל מסילוֹת ללבּה. ואוּלם אם על שטח של ארבּעה וחצי מיליוֹן קילוֹמטר מרוּבּעים (פּי עשׂרה משטח גרמניה) של אדמוֹת סוּריה, עיראק, חצי-אי ערב חיים עשׂרה מיליוֹן איש, כּלוֹמר, החלק הששי של אוּכלוֹסי גרמניה, ואם האנשים האלה מנוּהלים על ידי תנוּעה האוֹמרת: זר לא יבוֹא בּארצנוּ, ואם על גבוּל האדמוֹת האלוּ יש מחוֹז פּעוּט ששטחוֹ 26,000 קילוֹמטר מרוּבּעים, וּלעוּמתם יש עם יהוּדי, אשר לא נפרד מעוֹלם מעל אדמה זוֹ, שהיא לוֹ ארץ המוֹלדת, ואליה הוּא רוֹצה לכנס את פּזוּריו בּכל העוֹלם, ואם תנוּעת השחרוּר הערבית הזאת טוֹענת: “לא, אין אנוּ רוֹצים בּכם”, וכל זה בּשעה שהארץ עוֹמדת בּשממוּתה – הלזאת יקָרא תנוּעת שחרוּר, תנוּעה אנטי-אימפּריאַליסטית? הנה יש ארץ על גבוּל ארץ-ישׂראל וּשמה עבר-הירדן, העוֹלה בּשטחה על ארץ-ישׂראל – 30,000 קילוֹמטר מרוּבּעים. ארץ עשירה בּמים וּפוֹריה, ויש אוֹמרים כּי יוֹשבים בּה רק 300,000 תוֹשבים, והיא עזוּבה, אין בּוֹנה, וּשעריה סגוּרים ואין עוֹלה. הזהוּ התוֹכן הרעיוֹני של תנוּעה אנטי-אימפּריאַליסטית?

לפי המוּשׂגים השוֹלטים עכשיו בּאירוֹפּה רוֹאים את ההשקפה הזאת כּבלתי-הגוּנה, כּאילוּ בּאנוּ למַעט את דמוּתה של התנוּעה הערבית. אוּלם זה לא נכוֹן. אָנוּ נוֹתנים לתנוּעה את אשר לה. אבל אם אָנוּ שוֹמעים אוֹתה טוֹענת לפני ועדת החקירה את טענוֹתיהם של “זקני-ציוֹן”, כּי הנה אנחנוּ צלבנוּ את יֵשוּ אוֹ שאנחנוּ מסַכּנים את תוּמתה המוּסרית של הארץ – אזי אין לנוּ עסק אִתה, ואין היא בּעלת דברים דידן. איש בּגרמניה לא יכריז על מפלגת היטלר כּעל תנוּעת שחרוּר, ואוּלם מכּיון שהדברים יצאוּ מפּי המוּפתי – אין איש מעיז לקרוֹא את הילד בּשמוֹ. אָנוּ מלאים רחשי כּבוֹד עמוּקים לכל תנוּעה לאוּמית, אבל עלינוּ לדעת תחילה מה היא אוֹמרת לנוּ וּמה היא מבטיחה להמוֹן העם הערבי. אינני מֵקל בּכבוֹד האיש הערבי, אך עלינוּ להבדיל בּין הערכתנוּ את היחיד הערבי וּבין הערכתנוּ את התנוּעה הערבית הקיימת. העשׂוּ מנהיגי התנוּעה הזאת משהוּ לטוֹבת ההמוֹנים הערבים מחוּץ לכיבּוּש עמדוֹת לעצמם? אנחנוּ המחמירים כּל כּך על עצמנוּ בּיחס לתנוּעתנוּ הלאוּמית, הנזהרים מכּל הפגנה תפלה, הגוֹדרים את עצמנוּ מן הרביזיוֹניזם, הלא תינתן לנוּ הזכוּת לנקוֹט בּקנה-מידה בּיקרתי גם בּיחס לתנוּעה הלאוּמית הערבית? אנוּ מכּירים גם את הקוֹנגרסים הערבים ואיך הם מתארגנים. ל“פרַנקפורטר צייטוּנג”⁹ יש מזה מוּשׂג יפה מאד. אוּלם היוֹדעים קוֹראי העתוֹן הזה כּי אין בּחירוֹת לקוֹנגרסים האלה, כּי הם מתכּנסים על יסוֹד הזמנוֹת ששוֹלח המוּפתי לידידיו? אינני רוֹצה לנבּא. אני מקוה שתקוּם עוֹד תנוּעה לאוּמית ערבית, אשר אליה נמצא את הדרך. הייתי מיעץ להם לקרוֹא את ספרוֹ של לוֹרנס¹⁰ וּלהיוכח מה הוּא המכריע בּיחסי התנוּעוֹת שם. שׂקי זהב למנהיגים מעֵבר מזה וּמטרוֹת פּוֹליטיוֹת זרוֹת מעֵבר מזה.

מוּזר הוּא בּעינַי לשמוֹע כּאן את ההערה כּי אי אפשר לעבוֹד בּארץ-ישׂראל בּלי בּטחוֹן וּבלי שלוֹם. הלא תבינוּ כּי לנוּ הנגוּעים בּגוּפנוּ וּבעבוֹדתנוּ על ידי בּטחוֹן זה – יקר השלוֹם מאד מאד. ואוּלם יקרה ממנוּ האמת. ראשית דבר, נחוּץ להכּיר את הדברים לאמיתם, רק אז אפשר ליצוֹר פּרוֹגרמה של שלוֹם.

הסבּרתי את תפיסת הפּוֹעלים בּנדוֹן זה. זוֹהי הדרך אשר תוֹביל לשיתוּף פּעוּלה בּין שני העמים. השאלה הראשית היא יחס אנוֹשי אל הערבים. לא סוֹפר ערבי אלא סוֹפר עברי צעיר, יהוּדה בּוּרלא, כּתב את הסיפּוּרים הכי-יפים מחיי הערבים בּהוֹוה. ספרוֹ “בּלי כּוֹכב” מספּר מחיי הבּדוי, סיפּוּרוֹ האחרון “נַפתוּלי-אדם” מוֹסר לנוּ הרבּה מחיי הערבי בּסוּריה. לא היה סוֹפר נכרי אשר ידע, מתוֹך פּנימיוּת ועמקוּת כּזאת, לתאר את חיינוּ, כּאשר הצליח הסוֹפר העברי הזה להציג לפנינוּ את חיי הערבים. ודאי, גם גוֹגוֹל וטוּרגניֶב¹¹ כּתבוּ על חיינוּ, אבל בּאיזוֹ זרוּת¹²!

הידעתם כּי משלחמת “פּוֹעלי-ציוֹן” שבּאה לארץ-ישׂראל בּשנת 1920 עיבּדה תכנית מפוֹרטת בּשאלה הערבית, כּי היא דרשה שני גוּפים פּוֹליטיים בּשביל ארץ-ישׂראל? כּן נוֹצרה, בּלי קשר אל המאוֹרעוֹת ואל תנוּעת שחרוּר ערבית, גם התכנית על דבר שתי אסיפוֹת נבחרים לשני העמים בּארץ-ישׂראל, המחַלקת את הארץ לשתי אוֹטוֹנוֹמיוֹת לאוּמיוֹת. לא הפּרטים חשוּבים כּאן, אלא עצם הגישה הפּרינציפּיוֹנית. אתם יוֹדעים היטב את הפּעוּלה בּשׂדה אִרגוּן פּוֹעלי הרכּבת, את מאמצי הפּוֹעלים היהוּדים להשׂיג בּשביל חבריהם הערבים זכוּת מנוּחה בּימי שבּתוֹת וּמוֹעדים מוּסלמים. אינני יוֹדע אם ידוּע לכם, כּי כּמה שביתוֹת ערביוֹת הוּצאוּ לפּוֹעל בּעזרת ההסתדרוּת. מצד כּל האינטליגנציה הפּציפיסטית לא שמענוּ אז אף מלה אחת של עידוּד. היינוּ בּמוּבן זה בּוֹדדים לגמרי. גם אנשי “בּרית שלוֹם” לא חיזקוּ את ידינוּ בּמעשׂנוּ זה.

היה לנוּ גם עתוֹן ערבי. עלי להוֹדוֹת, ערך מיוּחד לא היה לוֹ. קוֹראיו היוּ מעטים. אבל הלא דבר הוּא, שאנחנוּ בּאמצעינוּ המצוּמצמים קיימנוּ בּמשך שנתים עתוֹן בּשביל תנוּעה לאוּמית זרה. וּמלחמתנוּ להגנת העוֹבד? וּתביעוֹתינוּ לגבּי הפּוֹליטיקה של הממשלה בּעניני מסים? מימינוּ לא עשׂינוּ דבר לדלדוּל ההמוֹנים הערבים. תמיד הכּרנוּ כּי אם יש תקוה לבנין ארץ-ישׂראל, הרי זה רק על יסוֹד פּריחת הארץ והתפּתחוּת תוֹשביה. ודאי שהגשמנוּ בּזה אך מעט.

כּאשר אני שוֹמע את אנשי “בּרית שלום” אוֹמרים לנוּ כּי חוֹבתנוּ היתה לעשׂוֹת דבר פּלוֹני ואלמוֹני למען הערבים – הרי זה מעוֹרר בּי צחוֹק. ודאי, ששה-עשׂר מיליוֹן יהוּדים בּגוֹלה לא יביאוּ לעם הערבי כּל אוֹשר. ואוּלם מיליוֹנים אחדים של יהוּדים בּארץ-ישׂראל יאַשרוּ את מאוֹת אלפי הערבים אוֹשר רב. בּלי עבוֹדת התישבוּתנוּ לא יֵעָשׂה הדבר הזה. מעניננוּ הוּא וּבנפשנוּ כּי הערבים יעמדוּ על רמת חיים גבוֹהה ולא יהיוּ למוֹרידי שׂכר העבוֹדה בּארץ, כּי יהיוּ לבני תרבּוּת וּלאנשי חברה. קשה היא התעוּדה הזאת, אבל היא תתגשם אם תתגשם הציוֹנוּת.

טבת תר"צ.

---

מוּל פּני הגזירה

מאת

ברל כצנלסון

¹

(בּאסיפת-עם בּתל-אביב)

אין בּפינוּ מלים חזקוֹת אשר יבּיעוּ את זעקת השבר של כּוּלנוּ לקראת ההתנקשוּת הזאת בּחיינוּ וּבתקותנוּ. עַם מנוּסה בּיסוּרים הוּא העם העברי. ההיסטוֹריה אף פּעם לא נהגה אִתנוּ בּמקל נוֹעם, כּל שיעוּר שקיבּלנו – קיבּלנוּהוּ בּיסוּרים רבּים וגם הפּעם מקבּלים אנוּ מכּה חדשה וגם שיעוּר חדש, שיעוּר מר מאד. אוּלם הפּעם אוּלי יבינוּ את הדבר גם אוֹתם היהוּדים שלא הבינוּ זאת בּמשך שנים רבּוֹת. היה זמן שכּאשר נגזרה גזירת “סטוֹפּ אֶמיגריישן”² נמצאוּ ציוֹנים טוֹבים אשר ניסוּ להצדיק את הדין ואף הם עצמם אמרוּ, שמא בּאמת כּדאי להפסיק לזמן-מה את העליה – ולא נתקבּלוּ אצלם הדברים כּגזירוֹת. אבל הפּעם מקַוים אַנוּ כּי הגזירה הזאת תחריד את כּל העוֹלם היהוּדי מקצהוּ עד קצהוּ. גזירה זוֹ שאין לה כּל יסוֹד כּלכּלי אוֹ חברתי בּארץ, שאינה תלוּיה בּמצבה של הארץ ולא בּמצב הפּוֹליטי כּיוֹם הזה, והמתנקשת בּנוּ וּבחיינוּ – גזירה זוֹ מחזירה אוֹתנוּ למצב הרבּה יוֹתר גרוּע מאשר בּימי הפּרעוֹת של אָב, בּאשר הפּעם המתנקש הוּא לא הערבי החברוֹני, לא המסית הגדוֹל מירוּשלים, אלא אנשים אשר הקריבוּ את כּל חייהם בּעד עמם הם, אנשים העוֹמדים בּראש ממשלת בּריטניה, בּראש ממשלת פּוֹעלים, בּאשר הפּעם הוּכּינוּ על ידי שלטוֹן אשר הכריז חגיגית בּפני העוֹלם כּוּלוֹ על נאמנוּתוֹ להתחייבוּת שניתנה על ידוֹ ושאין אנוּ מפקפּקים בּיחסוֹ אלינוּ – מּמשוּם כּך מבליטה מכּה זוֹ עוֹד יוֹתר את כּל הטרגיוּת שבּמצבנוּ. כּי רוֹאים אנוּ בּבירוּר שלא די להיוֹת צוֹדקים. ונאמר זאת בּינינוּ – הפּעם ניצחה המשלחת הערבית לא משוּם היוֹתה צוֹדקת אלא משוּם שיכלה לצרף לכל דרישוֹתיה אַרגוּמנט אחד חשוּב והוּא המכּה. אנחנוּ למדנוּ תמיד להיוֹת מוּכּים ולא מַכּים, וסבוּר אני שלא נוּכל להשתחרר מתוֹרתנוּ זאת. אוּלם הפּעם נוֹכחנוּ בּעליל כּי לא די בּהוֹכחוֹת צוֹדקוֹת, לא די בּידידוּת דיפּלוֹמַטית, לא די בּפּעוּלה הגדוֹלה שתנוּעת העבוֹדה עשׂתה בּמשך כּל הזמן בּארץ – נחוּץ עוֹד דבר-מה נוֹסף לזה. עלינוּ לדעת שכּל זמן שאנחנוּ נהיה חלשים, הרי יהיוּ מוּכנים גם ידידינוּ, בּשעה שהמים יגיעוּ עד נפשם, להקריב אוֹתנוּ, בּכל פּעם שהדבר יֵרָאה בּעיניהם כּמוֹצא ממצבם הקשה. בּשעה קשה זוֹ עלינוּ להבּיע בּכל כּוֹחנוּ את רגשוֹת הזעם שלנוּ וּבל נזלזל בּכּוֹח המתפּרץ של עם שלם. אוּלם השאלה היא אם העם העברי בּכל תפוּצוֹתיו עוֹמד מאחוֹרינוּ. יוֹדעים אנוּ כּי בּשעת אסוֹן הוּא אִתנוּ, אוּלם בּשעת נסיוֹן הוּא נעדר.

הטרגדיה שבּגזירה זאת איננה הטרגדיה של 2300 החלוּצים³ הקשוּרים כּבר קשר נפשי עם הארץ, אשר להם כּבר חברים וחברוֹת כּאן, אוּלי חתנים וכלוֹת ושכּל העוֹלם כּאילוּ צריך היה להכּיר בּזכוּתם ולעזוֹר להם לעלוֹת לארץ ולבנוֹת בּה את חייהם, אין זאת גם הטרגדיה של מפעלנוּ בּארץ, שבּוֹ תחוּל עכשיו הפסקה לרגל חוֹסר בּידים עוֹבדוֹת: הטרגדיה היא בּעיקר בּזה שאנחנוּ, הנרדפים והמוּכּים, עוֹמדים בּפני העוֹלם כּנאשמים וּצריכים להצטדק והממשלה חוֹשבת איך להגן על מכּינוּ מפּנינוּ וּמוֹצאת לה נימוּק פּוֹליטי לפרש מעשׂה זה מתוֹך רצוֹנה לתת להם ערוּבּוֹת שלא יסבּלוּ מאִתנוּ.

עיקר הטרגיוּת שבּמצב הוּא בּזה שלאחר כּל ההכרזוֹת המרוּבּוֹת ואחרי שאפילוּ בּספר הלבן נאמר שאנוּ בּאים לארץ הזאת לא בּחסד אלא בּזכוּת, יכוֹלה בּכל זאת ממשלה הדוֹגלת בּיחס של סימפַּטיה לציוֹנוּת והחוֹזרת על נאמנוּתה למנדט, להתנקש לא בּזכוּת של היחיד אלא בּזכוּתוֹ של העם העברי כּוּלוֹ.

נוֹכח המצב הזה עלינוּ לגייס את כּל כּוֹחנוּ, את כּוֹח כּל העם היהוּדי כּוּלוֹ וּלעוֹררוֹ למלחמה, אּוּלם למלחמה לא רק בּרזוֹלוּציוֹת אלא בּדרכים וּבאמצעים יוֹתר מוֹעילים. והשאלה העיקרית המעסיקה אוֹתי כּרגע ואפילוּ הרבּה יוֹתר מאשר הרגשת הזעם הגדוֹל נגד הממשלה, היא השאלה: האם ימָצא בּנוּ, בּמשפּחתנוּ הקטנה בּארץ-ישׂראל, כּוֹח להחזיק מעמד בּתנאים כּאלה? עברוּ עלינוּ הרבּה תקוּפוֹת קשוֹת לא רק בּמשך ההיסטוֹריה שלנוּ אלא גם בּתקוּפת חיינוּ כּאן בּארץ: עברוּ עלינוּ תקופוֹת של עבּד אל-חמיד, התוּרכּים הצעירים, גֶ’מַל פּחה ושל בּוֹלס והתגבּרנוּ עליהן – נתגבּר גם על אוֹתה הפּקידוּת הבּריטית הרְשָעָה הגוֹזרת עלינוּ את גזירוֹתיה. אנוּ בּאנוּ לארץ לפני כּל האימפּריוֹת הגדוֹלוֹת ונהיה כּאן גם אחרי האימפּריה הבּריטית. אפשר לשפּוֹך את דמינוּ, אפשר לגרוֹם לנוּ קרבּנוֹת נוֹספים, אפשר להכבּיד על עבוֹדתנוּ – עוֹד ננחל מפּלוֹת, אוּלם מדרכּנוּ לא יזיזוּ אוֹתנוּ. אבל כּדי שנוּכל לעמוֹד ולא להירתע לאחוֹר עלינוּ לדעת את כּוֹחנוּ. לא אסוֹן הפּרעוֹת מַפחידנוּ ולא ההפסד שבּגזירוֹת, כּי אם הדאגה: כּיצד יקבּל העם את המכּה? בּימי התוּרכּים, בּתקוּפת “הפּתקה האדוּמה” והאיסוּר על קניית קרקעוֹת נמצאוּ בּכל זאת אנשים אשר העיזוּ, למרוֹת המכשוֹלים, לעלוֹת לארץ ולקנוֹת בּה קרקעוֹת, בּלי שהיה להם הבּטחוֹן כּי הקרקע תישאר להם, שידעוּ להקים בּלילוֹת בּתים וּרפתים “בּגניבה”. ואילמלא האנשים האלה מי יוֹדע אם היינוּ נמצאים היוֹם כּאן. ואם גם הפּעם ימָצאוּ אנשים אשר למרוֹת כּל הגזירוֹת ימשיכוּ את הפּעוּלה, יגבּירוּ אוֹתה, יעלוּ ויבנוּ – אנוּ ננַצח את כּל המכשוֹלים.

המערכה שלנוּ עוֹד טרם נגמרה. אם לפני ימים מעטים, אחרי פּרסוּם הדין-וחשבּוֹן של ועדת החקירה⁴, נדמה היה כּי התעוֹרר המַצפּוּן האנוֹשי – הנה בּאוּ הימים האלה וּפני המערכה השתנוּ תכלית שינוּי. וּבמצב זה עלינוּ לדעת שאם גם ננחל מַפּלוֹת – יש לנוּ מפקדה, יש כּוֹח ציבּוּרי מאוּרגן, מוֹחוֹת חוֹשבים, כּוֹח ציבּוּרי של תנוּעת העבוֹדה ושל הישוּב כּוּלוֹ ואלה צריכים לשבת ולחשוֹב כּיצד להמשיך את עבוֹדתנוּ בּתנאים של מחתרת – אוּלם תנאי אחד קוֹדם לכך הוּא: התלכּדוּת נאמנה סביב למפקדה הפּנימית, לא לבגוֹד בּה, לא לזלזל בּה ולא להכבּיד עליה. לכל אחד מאִתנוּ בּרוּר היה כּי בּרגע זה צריכים דברינוּ להיוֹת מכוּוָנים כּלפּי חוּץ. אוּלם, לצערי, מרגיש אני חוֹבה מרה להזהיר את הציבּוּר כּוּלוֹ ממלחמת-פְּנים אשר לא תנחיל לנוּ אלא כּשלוֹן.

יש בּקרבּנוּ מפלגה אחת הדוֹגלת לכאוֹרה בּשם ציוֹנוּת צרוּפה, “ממלכה יהוּדית” וּ“משמעת לאוּמית”. אוּלם כּלל גדוֹל קיים בּתוֹרת החברה: אַל תדוּן את האדם על פּי מה שהוּא אוֹמר, אלא על פּי מעשׂיו. ואנוּ איננוּ דנים על הרביזיוֹניסטים לפי מה שאוֹמרים הם עצמם אלא על פי מעשׂיהם. גם על הממשלה הבּריטית אין אנוּ דנים לפי הכרזוֹתיה אלא לפי מעשׂיה. לא די להישָבע שבע בּיוֹם על נאמנוּת לממלכתיוּת עברית – צריך גם לדעת לבנוֹת את המַמלכתיוּת הזאת.

אין צוֹרך להזהיר את הציבּוּר העברי בּארץ מאיזוּ מגמוֹת ליקוידציוֹניוֹת שהן לגבּי האמוּנה הציוֹנית. אוּלם יש צוֹרך להזהיר את הציבּוּר שלנוּ מפּני מנַצלי רעיוֹן הציוֹנוּת כּדי להכשילוֹ. אם בּימים אלה – נוֹכח הסכּנה הגדוֹלה המאַיימת עלינוּ – נמצאוּ בּתוֹכנוּ אנשים אשר מלחמתם מוּפנית לא נגד הגזירה של הממשלה, כּי אם דוֹרשים את התפּטרוּתה של האֶכּסקוּטיבה – הרי כּוָנתם בּרוּרה למַדי. הנני מזהיר אתכם מדבר זה לא משוּם שאני מאמין שרוֹב העם יגָרר אחריהם, אלא משוּם שזאת היא ספּקוּלַציה מפלגתית שפלה בּאסוֹן האוּמה! יש בּתוֹכנוּ מפלגה המתעשרת משׂריפוֹת. כּכה בּיקשוּ להתעשר בּימי אב, גם בּימי כּפר-סבא⁵ ראינוּ את רצוֹנם זה וככה גם עכשיו הננוּ רוֹאים מצדם רצוֹן, בּמקוֹם להתלכּד סביב איזוֹ מפקדה שהיא, להוֹריד את ההנהגה הציוֹנית.

זה כּמה חדשים שוייצמן הכּאוּב והחוֹלה עוֹמד בּמערכה פּוֹליטית כּבדה וקשה מאד, והוּא יוֹדע שיש בּידוֹ הנשק הזה – נשק ההתפּטרוּת, – אוּלי כּרגע כּבר עשׂה את הצעד הזה. בּהיוֹתי בּלוֹנדוֹן חיזקתי את ידי וייצמן שימשיך לעמוֹד בּמערכה הזאת. אוּלם אם הוּא צריך להשתמש בּנשק זה הרי יש בּזה טעם רק אז כּאשר יוּכל לזרוֹק את הגט בּשם כּוּלנוּ וּלהגיד בּשם העם כּוּלוֹ לאנגליה: העם העברי מאמין לי, אוּלם אתם רימיתם אוֹתי. לעוּמת זה אין כּל טעם בּהתפּטרוּת שלוֹ כּאשר היא בּאה תחת הלחץ של “דוֹאר היוֹם”. בּמקרה הראשוֹן יהיה הד ההתפּטרוּת בּדעת-הקהל האנגלית: הנה אפילוּ המתוּן בּין המנהיגים שעבד יחד אִתנוּ שתים-עשׂרה שנה ושאנוּ מכּירים אוֹתוֹ – אף הוּא אינוֹ יכוֹל עוֹד להמשיך; וּבמקרה השני תגיד דעת-הקהל: התפּטרוּתוֹ בּאה תחת לחץ ההיסטֶריקה שתקפה את העם…

מעוֹלם לא הייתי חסיד של הפּוֹליטיקה הציוֹנית החיצוֹנית: בּיקרתי קשה את הפּוֹליטיקה הזאת של וייצמן עוֹד בּשעה שז’בּוֹטינסקי ישב אתוֹ יחד בּאֶכּסקוּטיבה וחתם על הספר הלבן; אוּלם עלי להגיד כּי בּחדשים האחרוֹנים אחרי המאוֹרעוֹת – והן מגוּחך הוּא להגיד שהמאוֹרעוֹת וכל הנוֹבע מהם בּאוּ עלינוּ משוּם שבּראש הענינים שלנוּ עמד מנהיג זה אוֹ אחר – הזדעזע וייצמן והתלקח בּוֹ הניצוֹץ האמיתי של שליח האוּמה. איני יוֹדע אם יצליח, איני יוֹדע בּכלל עד כּמה נצחוֹן אוֹ כּשלוֹן תלוּיים בּרגע זה בּגוֹרמים אישיים, שמא יכָּשל. אוּלם בּל נהיה כּאוֹתם החיילים הדוֹקרים את מנהיגם בּשעה שהוּא נוֹפל בּמערכה. תנוּעה נאמנה יוֹדעת להיוֹת נאמנה למנהיג לא רק כּשדרכּוֹ סוּגה בּשוֹשנים אלא גם כּשהוּא נוֹפל על חרבּוֹ. כּלוּם תלינוּ את כּל יסוּרי הגלוּת בּ“חטאיהם” של מנהיגינוּ מימי בּר-גיוֹרא וּבר-כּוֹכבא ועד היוֹם?

לא הייתי פּוֹתח כּרגע בּויכּוּח זה אילמלא העזת הרביזיוֹניסטים לנצל את האבל של האוּמה לשם התנגדוּתם להנהלה הציוֹנית. ועכשיו מלים אחדוֹת בּדבר חכמתם הפּוֹליטית של הרביזיוֹניסטים: עוֹד לפני זמן קצר שמענוּ מהם כּי הם רוֹאים את עצמם בּתוֹר משענת של האימפּריה הבּריטית והיוֹם הם חוֹשבים, כּנראה, כּבר על בּעל מנדט אחר. יש הכרח להזהיר את הישוּב מפּני מעשׂה-ילדוּת פּוֹליטי זה. יתכן שנצטרך לקבּוֹע אוֹריֶנציה פּוֹליטית אחרת, אוּלם הדבר הזה יֵעָשׂה לא מתוֹך מעשׂי-ילדוּת וצעקנוּת נבוּבה, אלא מתוֹך מחשבה רצינית ושיקוּל-דעת מיוּשב.

לא בּלב קל אנכי מדבּר אליהם עכשיו. יוֹדע אני כּי לא מחר ולא מחרתים נוּכל לבוֹא שנית לאסיפה כּזוֹ וּלבשׂר לה בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת. אוּלם עלינוּ לדעת כּי הגוֹרל תלוּי רק בּנוּ ולא בּאחרים. כּל זמן שלא ימָצאוּ בּקרבּנוּ כּוֹחוֹת בּנין, כּל זמן שלא נצליח לחנך לנוּ בּני-בּרית מבּין השכנים, נהיה תמיד תלוּיים בּבעל המנדט, בּחסדוֹ וּבקַפּריזוֹתיו, ונהיה למשׂא שפּוֹרקים וּמשליכים בּכל עת צרה.

עלינוּ לאזוֹר כּוֹח, לבלי להיתפס לפַּניקה ולבלי להגיע למצב של שפלוּת-ידים, דבר המסוּכּן בּיוֹתר בּמצב כּזה. בּרגע זה לא רק אוֹיבינוּ מבּחוּץ אלא גם האוֹיבים שלנוּ בּתוֹך עם ישׂראל גוּפא מתהלכים כּמנצחים, אוּלם עוֹד גרוּע מזה, כּי הרבּה יהוּדים רכּי-לב וחַלשי-רצוֹן מתהלכים כּמיוֹאשים. הסכּנה העיקרית היא בּלי כּל ספק בּרפיוֹן-ידים, בּמצב-רוּח זה שהשׂתרר בּחוּגים ידוּעים בּימי אב ושבּודאי גם כּעת יאמרוּ לנוּ מהחוּגים האלה: אמרנוּ לכם!? וַתרוּ… הסתלקוּ… השלימוּ ואז אוּלי יזרקוּ לכם פּירוּר.

בּרגע זה השאלה העיקרית היא: חיזוּק עמדתנוּ הפּנימית, כּדוּגמת ימי אב. אז אמרנוּ לגוֹלה: הבּיטוּ: הרגוּ בּנוּ, החריבוּ אוֹתנוּ, אוּלם אנוּ את עבוֹדתנוּ לא הפסקנוּ אף לרגע – וּבכוֹח זה חיזקנוּ את נפש האוּמה, בּאשר העם הרגיש כּי ארץ-ישׂראל חיה, עוֹבדת וּבוֹנה. ואם גם הפּעם יתרכּז המרץ כּוּלוֹ להמשכת העבוֹדה ועל ידי כּך נחזק את הגוֹלה – כּי אז אין ספק כּי נפגוֹש כּאן בּמהרה ספינוֹת חדשוֹת של עוֹלים.

אייר תר"צ.

---

להערכת "מפעל-האלף"

מאת

ברל כצנלסון

¹

(בּמוֹעצה החקלאית, כ“ה בּאייר תר”צ)

בּעת שניהלנוּ בּלוֹנדוֹן את המשׂא-וּמתן עם “האנשים החדשים” על התישבוּת האלף² לא עלה על הדעת כּי ההישׂג הזה יפָּגש כּאן בּמקלחת קרה כּזאת. עתה, כּשאני שוֹמע את דברי הבּיקוֹרת ונתקל לפרקים אפילוּ בּחוֹסר-הערכה גמוּר למַה שצפוּן בּתוֹך תכנית ההתישבוּת החדשה, אני מנחם את עצמי בּזה שכּל מפנה חדש בּהתישבוּתנוּ וּבתנוּעתנוּ נפגש בּשעתוֹ בּיחס מעֵין זה. ולא פּעם חרגה תנוּעתנוּ מתוֹך מסגרתה המתישבנת לקראת חידוּשים, הָחֵל מן השעה שויתקין הפנה את המחשבה מכּיבּוּש עבוֹדה להתישבוּת³, ותמיד היה אצלנוּ מי שהֵגן בּחרָף-נפש על “המסוֹרת”. אוּלם גם בּשמירת המסוֹרת של תנוּעה יש להבחין בּין עיקר לבין טפל, בּין התוֹכן החיוּני של התנוּעה לבין הכּללים שהיוּ מַפרים בּשעתם וּמפריעים כּששעתם חוֹלפת והם בּאים להשׂתרר עלינוּ בּכוֹח הדוֹגמה. יש צעדים שבּמבּט ראשוֹן הם בּבחינת נטיה מן הדרך, וּבעצם אינם אלא חיפּוּשׂ הדרך להגשמה מחוּדשת, המשך אמיץ של הקו החיוּני בּתנוּעה.

כּמה הנחוֹת מוֹשכוֹת את הלב בּתנוּעתנוּ, שבּהוֹפעתן היה בּהן מן ההגזמה המַפרה, הפכוּ לנוּ אחר כּך למפגע, כּשצרכי היצירה נתרחבוּ והן, ההנחוֹת הנוֹשנוֹת, עמדוּ, בּכוֹח המסוֹרת והאילוּזיה הרוֹמַנטית, על דרך הכּיבּוּשים החדשים. האידיאוֹלוֹגיה של “כּיבּוּש העבוֹדה”, שליותה את הפּוֹעל בּצעדיו הראשוֹנים, עמדה כּצר לרעיוֹן ההתישבוּת. הרוֹמַנטיקה של “המעדר” זילזלה בּשאיפה שצמחה אחר כּך להשתלם וּלהתמַחוֹת בּמדעי החקלאוּת. “ההליכה גָלילה”, שצדה את הלבבוֹת ועוֹררה כּוֹחוֹת חבוּיים, צימצמה אחר כּך לרבּים את מפּת ארץ-ישׂראל ועמדה לשׂטן בּשעה שזרחה שוּב שמשן של מוֹשבוֹת המטעים בּיהוּדה. פּוּלחן “הפּלחה” שיצר לנוּ את הפּוֹעל החקלאי בּגליל, המוּשלם בּכל ענפי הפּלחה העברית, מן החרישה בּשוָרים ועד המִזרה בּגוֹרן, הפריע לנוּ אחר כּך בּמשך כּמה זמן לגָוון את משקינוּ וּלהכניס בּהם את ענפי המטעים והירקוֹת שלא “נתקדשוּ” בּקדוּשת הפּלחה.

שמעתי בּשם אליעזר: אם לא על ידי קרן-היסוֹד, מוּטב שלא נתישב כּלל. וּלפיכך הוּא פּוֹסל את כּל עצם ההתקשרוּת עם חברוֹת פּרטיוֹת לצוֹרך מפעל התישבוּתי. והרי טענה זוֹ כּאילוּ בּאה להגן על ערך חשוּב מאד בּתנוּעתנוּ: ערך ההוֹן הלאוּמי והמוֹסד הלאוּמי המיַשב. את הקנין הזה טיפּחה תנוּעתנוּ עוֹד בּימים שבּשוּם חוּגים אחרים לא עמדוּ על הדבר.

אבל ההכרזה הפּרינציפּיוֹנית, הפּוֹסלת את ההוֹן הפּרטי בּהתישבוּת העממית, אינה מגבּירה עדיין את ההוֹן הלאוּמי ואינה מביאה בּכנפיה פּתרוֹן לצרכי ההתישבוּת. הנה פּוֹעלים התחילוּ רוֹכשים, אם בּחסכוֹנוֹת שלהם אוֹ בּכספּי קרוֹבים מחוּץ-לארץ, קרקעוֹת בּקנין פּרטי. מה תהיה צוּרת החיים ויחסי הקנין בּמקרים אלה – לא קשה לראוֹת מראש. ההספּיק כּוֹחוֹ של עיקר “ההוֹן הלאוּמי” כּדי לעמוֹד בּפּרץ וּלהפנוֹת את האֶנרגיה המשקית הזאת לאוֹפק אחר? והנה נוֹסדה לעינינוּ רמתים. המתישבים – חברי ההסתדרוּת, בּרוּבּם אוֹ בּכללם. הקרקע – קנין פּרטי. הכּסף המישב – ממקוֹרוֹת ציבּוּריים, שבּא דרך מסגרת פּרטית (“קרן-היסוֹד של הוֹלנד”), מחוּץ לרשוּת קרן-היסוֹד הכּללית. הקָמוּ מבּינינוּ למנוֹע בּעד הדבר?

הנמנענוּ ממשׂא-וּמתן עם פּיק“א בּעניני התישבוּת, אף על פּי שאינה מסכּימה למסוֹר את אדמתה לקרן הקימת? הנימָנע מזה בּבוֹא היוֹם – והוּא לא רחוֹק – אשר פּיק”א תבין כּי בּשביל פּעוּלת התישבוּת רצינית עליה להתקשר עם ההסתדרוּת? בּאיזוֹ דרך נבחר אז – האם נבטיח בּחוֹזה וּלמעשׂה את עיקרי ההתישבוּת העוֹבדת והקרקע הלאוּמי גם בּצוּרוֹת העבוֹדה של פּיק"א, אוֹ נסתפּק בּהכרזה ששוּם כּספים להתישבוּת מחוּץ לקרן-היסוֹד אינם בּאים בּחשבּוֹן לגבּינוּ?

עיקר ההוֹן הלאוּמי יש לוֹ תוֹכן מסוּים: המטרה אשר לשמה הוּא משמש ושיתוּף העוֹבד והמתישב בּהגשמת המטרה. אם יש כּספים ממקוֹרוֹת אחרים לאוֹתה מטרה וּבאוֹתוֹ שיתוּף המתישב – אינם מקפּחים את ההוֹן הלאוּמי, כּי אם מוֹסיפים עליו.

אם איננוּ מסתפּקים בּמעט שיש לנוּ, אם אנוּ נוֹשׂאים את נפשנוּ בּאמת להתישבוּת עממית, כּי אז אי אפשר לנוּ לשוֹט על מעט ההוֹן הלאוּמי שיש בּידינוּ כּיוֹם ועל מעט המשקים שבּנינוּ. אנוּ חייבים לחתוֹר, בּצוּרוֹת שוֹנוֹת ולוּ גם מסוּפּקוֹת, אל הרחבת המפעל, כּי הוּא העיקר וּבוֹ הערוּבּה היחידה מסכּנוֹת ירידה. ואם יש סכּנוֹת בּמפעל – נינָצל מהן לא על ידי הימָנעוּת והינָזרוּת מן המפעל, אלא על ידי זה שנתרוֹם בּוֹ את כּל כּוֹחוֹתינוּ, נַגבּירוֹ על אחת שבע ועל ידי זה נכַוונוֹ לקראת התגבּרוּת על המכשוֹלים.

מעל כּל השאלוֹת הרבּוֹת, המשקיוֹת, החברתיוֹת והפּרטיוֹת, שהתלבּטנוּ בּהן בּהתישבוּתנוּ, התנשׂאה השאלה האחת: כּיצד נעשׂה את התישבוּתנוּ לעממית? הלא כּל מה שהספּקנוּ עד עתה, עם כּל חשיבוּתוֹ, אינוֹ עדיין אלא מפעל לַבּוֹרַטוֹרי. וכיצד נגיע לידי התישבוּת עממית? התקציב החקלאי קטן, והמשק החקלאי יקר. המעגל הזה סגר עלינוּ. הגענוּ לאפס-התישבוּת.

אנוּ חיים בּאמוּנתנוּ כּי יבוֹא יוֹם וההוֹן הלאוּמי יגדל, ולרשוּתוֹ יעמדוּ כּספּי מלוה בּין-לאוּמי, והטכניקה של ההתישבוּת תשתכלל ועמה יוּזל בּנין המשק. וּבינתים?

וּבינתים עבד מוֹחוֹ וכוֹח יצירתוֹ של הפּוֹעל. יחידים נאבקים בּצוּרוֹת שוֹנוֹת וגם משוּנוֹת להיאָחז בּקרקע. זה מבקש לוֹ את הקיוּם בּחמישה דוּנם בּרמת-גן וזה בּמשק-עֵזר כּלשהוּ. בּאוּ הקיבּוּצים ועל אפּם וחמתם של כּמה “מוּמחים”, וּמתוֹך שגיאוֹת וכשלוֹנוֹת שלהם עצמם פּתחוּ דרך למרחב: בּאוּ אנשי גבעת-השלוֹשה, שאִיחדוּ בּנין משק עם עבוֹדה שׂכירה בּחוּץ. עוֹד רבּים מאִתנוּ זוֹכרים את ההתנגדוּת והבּיטוּל לכך. אחר כּך בּאוּ קבוּצת-שילר וּפלוּגוֹת הקיבּוּץ המאוּחד. לדרבּן את מרץ העוֹבד, לרתוֹם את חסכוֹנוֹ הזעוּם, את כּוֹח שיתּוּפיוּתוֹ, ולעשׂוֹתם לחלק פיננסי וּממריץ המנצל את כּל ההזדמנוּיות להקמת משק עממי – לזה רמזוּ כּל ההתחלוֹת הללוּ.

ואז בּאה הפּעוּלה הארגוּנית של “העשׂרים פוּנט” (המיוּעדים להשתתפּת בּרכישת הקרקעוֹת על ידי הקרן הקימת), פּעוּלה שחידשה את תקות ההתישבוּת בּלב כּמה וכמה מאוֹת משפּחוֹת והכניסה אוֹתן לתוֹך מעגל המפעל הישוּבי, וּמאידך עוֹררה פּחדים ורוֹגז בּלב רבּים. עשׂרים פּונט הללוּ, שהמתישב מכניס נוֹסף לעבוֹדתוֹ וּלמאמציו הנפשיים, היוּ לסמל הירידה, לאוֹת הויתוּר שמוַתרים אצלנוּ על זכוּיוֹתיו המוּסריוֹת של האדם העוֹבד, לבשׂוֹרה רעה, כּי גם אצלנוּ מתחילים להסכּים להפלָיה לרעה בּיחס לחבר אשר לא הצליח לחסוֹך את מעט הכּסף הנמִבזה, אוֹ שלא זכה ליהנוֹת מ“משק-עזר”, כּפי שקוֹראים אצלנוּ בּאירוֹניה את העזרה הכּספּית מידי קרוֹבים בּחוּץ-לארץ.

אמת הדבר, לא חטאת אחת רבץ לפתח החידוּש הזה. ואף על פּי כן החוֹבה להוֹדוֹת כּי בּהגשמת הדבר ניצלנוּ הרבּה מן החטאת וניצלנוּ הרבּה את הטוֹב שבּוֹ. כּשנראה עתה את מפּת הקרקעוֹת שנרכּשה בּשביל הארגוּנים והקיבּוּצים, נראה כּי לא היתה הפליה לרע, כּי לא נפגעוּ עניני מחוּסרי האמצעים, כּי הקיבּוּצים לא קוּפּחוּ. והטוֹב שבּדבר – המרָצת הרכישוֹת הקרקעיוֹת, הבטחתן לעוֹבדים, ניצוּל כּספּי חסכוֹנוֹת ואפילוּ כּספּי קרוֹבים בּגוֹלה – נתגלה בּקנה-מידה הגוּן ואיפשר לנוּ עתה את מפעל-האלף. אנסח בּקצרה את החידוּשים העיקריים הנראים לי בּתכנית החדשה:

א) התישבוּת חקלאית נוֹספת על התקציב החקלאי הרגיל. בּמצב התקציב החקלאי שלנוּ כּיוֹם היה חזוֹן ההתישבוּת החדשה נדחה לעידן ועידנים. גם אם נגדיל את אחוּז החקלאוּת בּתקציב קרן-היסוֹד כּיוֹם – לא נרחיק לכת. הוּכּר איפוֹא למעשׂה שיש להקים התישבוּת חדשה בּכספים נוֹספים על התקציב.

ב) רכישת כּסף פּרטי וּפרטי-למחצה לצרכי ההתישבוּת העוֹבדת. אם רוֹצים אנוּ בּאמת בּהרחבת תחוּמי ההתישבוּת, כּי אָז עלינוּ למצוֹא כּספּי מלוה (לאוּמי אוֹ בּין-לאוּמי) וכספּי השקעה של חברוֹת וּפרטים. פּתית מעינוֹת חדשים אך מגבּירה את הכּוֹח המֵקֵר של הישנים. הרכּב המשתתפים בּמפעל החדש מעיד למדי, כּי רק על ידי יצירת צינוֹר חדש עלה הדבר להפנוֹת את אמצעיהם וּמאמציהם להתישבוּת עוֹבדת. המפעל קרוּי: “חברה להתישבוּת פּוֹעלים”. וּמטרתה בּרוּרה: ישוּבם של פּועלי המוֹשבוֹת. לא הצעוֹת סתמיוֹת מרחפוֹת בּאויר, אלא הצעה מסוּימת, בּקשר עם אִרגוּנים וקיבּוּצים מסוּימים, שהוּגשה מטעם המרכּז החקלאי. זהוּ איפוֹא נסיוֹן ראשוֹן בּדרך חדשה זוֹ של משיכת הרכוּש הפּרטי להשתתף, בּצוּרה משקית, בּיצירת ההתישבוּת העממית.

ג) שימוּש בּהכנסוֹת העבוֹדה השׂכירה לצרכי התישבוּת. הדבר אינוֹ טעוּן בּירוּר. בּימי הפּריחה הכּלכּלית בּבּניה העירוֹנית צעקנוּ ותבענוּ ולא ידענוּ לקיים את הדבר. דוקא בּמוֹשבה, עם תנאיה הקשים, נמצאה הדרך, ואם בּדוֹחק רב.

המטרה בּרוּרה איפוֹא. חלקוֹ המעשׂי של המתישב העוֹבד בּהגשמת המפעל וּביצירת ההוֹן אף הוּא בּרוּר למדי. טרם הוּברר בּאוֹפן מוּחלט, כּיצד תתנהל הפּעוּלה הישוּבית. כּאן יש מקוֹם להסבּרה רצינית ולעמידה תקיפה על העיקר, שההסתדרוּת כּבאת-כּוֹח המתישבים תקבּל את ההשפּעה המגיעה לה על הנהלת הענינים לבל יתנַוון הדבר לאיזה מין “אפּוֹטרוֹפּסוּת”.

השאלה השניה, שעליה טרם ניתנה התשוּבה הבּרוּרה: זכוּת הקבוּצה בּהתישבוּת זוֹ.

כּידוּע, ישנם בּין המשתתפים בּמפעל זה אנשים הרוֹאים לעצמם זכוּת להָצֵר את צעד הקבוּצה. בּשבילנוּ, אני מאמין כּי בּשביל כּוּלנוּ, אין כּאן מקוֹם לויתוּרים כּל-שהם. שיווּי הזכוּיוֹת של צוּרוֹת ההתישבוּת השוֹנוֹת הנהוּ כּלל גדוֹל בּחיי הסתדרוּתנוּ. מבּלעדיו ניטל חוֹפש ההגדרה העצמית מאת המתישב. בּשוּם קריטֶריוֹן אחר, מחוּץ לקריטֶריוֹן המשקי – וֶתק וכוֹשר העוֹבד – איננוּ יכוֹלים להכּיר. כּל זיזה משטח זה כּרוּכה בּדמוֹרַליזציה וּבהשפּלת העוֹבד. בּין המשתתפים יש גם שהכּירוּ בּצדקת עמדתנוּ, ואיני מפקפּק כּי עֶמדה אמיצה וּברוּרה מצד ההסתדרוּת תסיר מעלינוּ כּל התנקשוּיוֹת בּשטח זה. התנקשוּת זוֹ פּוֹגעת קשה גם בּעיקרי ההסכּם שעליו הוּשתתה הסוֹכנוּת המוּרחבת.

––––––––––––––––

כּשאני מתבּוֹנן להתחלוֹת הראשוֹנוֹת של מפעל-האלף מבּפנים, מתוֹך אָפני התגשמוּתוֹ וּמאמצי המתישבים, אני מוֹצא כּמה חידוּשי-לוָי, שאינם אלא אוֹתוֹת לטוֹבה בּמהלך התישבוּתנוּ. חברים נאמנים וצוֹפים למרחוֹק הרבּוּ לחשוֹש, ואוֹיבים כּבר שׂמחוּ לקראת טרף. אוּלם כּמה מן החששוֹת וּמן התקווֹת כּבר נתבּדוּ, נוֹכחנוּ כּי מפעל-האלף אינוֹ מרחיק משוּרוֹת המעמד, אלא מקָרב, אינוֹ מפוֹרר, אלא מלכּד את המחנה. אם מי שהיוּ חקלאים ונתרחקוּ בּתגרת המסיבּוֹת נאחזים עתה בּתקות ההתישבוּת וּמוֹצאים שוּב את עתידם בּכּפר, אם פּקידי ההסתדרוּת חדלים לראוֹת את עצמם כּפקידים נצחיים וּמַתוים לעצמם וּלילדיהם דרך לעבוֹדה גוּפנית, אם פּוֹעלים עירוֹניים בּעלי-מקצוֹע המיטיבים להשׂתכּר, מאַפשרים לעצמם וּלחבריהם החקלאים לעמוֹד יחד על הקרקע בּמאמצים שיתוּפיים – הרי כּל אלה הם תגים חדשים, חזיוֹנוֹת-לוָי חיוּניים בּמהלך התישבוּתנוּ. זה חוֹרג ממסגרת המסורֹת, אבל זה ממשיך את הקו העיקרי.

וּבינתים הוֹלך ונעשׂה מפעל ישוּבי-שיתוּפי עצוּם. ערכּוֹ של מפעל-האלף אינוֹ רק למעננוּ. אפשר שבּזה נפתח דרך עבוֹדה גם לחוּגים רחבים, אשר אינם אתנוּ כּיוֹם. לא צרי-עין אנוּ. אם דרך ההתישבוּת העממית העוֹבדת תיפָּתח גם לפני יוֹצאי “המעמד הבּינוֹני”, יהיה זה כּיבּוּש גדוֹל. עד עתה עשׂינוּ כּמה נסיוֹנוֹת לאַרגן חברים קרוֹבים לנוּ בּחוּץ-לארץ לשם התישבוּת (“אַחוה”, “חירוּת” בּאמריקה) ולא הצלחנוּ. עתה, אפשר, נמצא דרך לשתף בּמפעל ההתישבוּת את פּוֹעל העיר והכּפר, את העוֹבד בּארץ עם חברוֹ אשר עוֹדנוּ בּגוֹלה. והרי עוֹד צעד אחד לקראת המרחב.

אייר תר"צ.

---

בּיוֹם "דבר"

מאת

ברל כצנלסון

¹

עם מלאוֹת ל“דבר” חמש שנים – יוֹם ארוֹך אחד של מאמץ קוֹלקטיבי, של עמל מפרך ומרנין – אפשר היינוּ זכּאים ל“שׂמחה של מצוה” שבּה נסַכּם, מתוֹך הכּרה עצמית, לא מתעַנֶוֶת ולא מתרברבת, את פּעלוֹ של “דבר”.

אך לא עת חג היא לנוּ. לא בּימוֹת-חג חל הפּעם יוֹמוֹ של “דבר”, אם כּי בּן-לוַאי הוּא לחג הבּיכּוּרים. לא יוֹם קַדש חג, כּי אם יוֹם קַדש משמר. כּי סגר עלינוּ המצוֹר. ה“שׂשׂוֹנוֹת הזעירים”, החמוּדים, של הפּרט ושל הקיבּוּץ, נטרפים עתה בּחרדה הגדוֹלה.

וּבשעה זוֹ, כּשכּל כּוֹחוֹת הנפש עד תוּמם נתוּנים-נתוּנים הם להרגשת המערכה הכּבדה, מוּל חזית האַלָמוּת, השׂטנה והנכלים; כּשהמפקדה הראשית של המחנה העוֹבד מצוּוה לאזוֹר את כּל כּוֹחה ואת כּל כּוֹח המחנה כּדי להכריע בּמערכה זוֹ, הרחוֹקה עוֹד מקִצה, יש צוֹרך שמקצה המחנה ועד קצהוּ תישָמע הקריאה החרישית:

עמדוּ איתן. אַל יֵרָתע המחנה. אַל תִרפּה היד. אַל ישָמט אנך-הבנין. אַל תסתַנְוֵר העין. היש המגוּבּש אשר לנוּ, הנפש אשר עשׂינוּ, כּוֹח היוֹצר אשר גילינוּ – חזקים הם מכּל אַלָמוּת, מכּל שׂטנה, מכּל נכלים. כּל תבוּסה חיצוֹנית בּת-חלוֹף היא, אם המחנה בּפנים לא יתמוֹטט. אַל מַיִט!

עוֹד יבוֹא לנוּ יוֹם חג.

סיון תר"צ, אחד בּיוּני 1930.

---

כ' בּתמוּז

מאת

ברל כצנלסון

¹

(נאוּם בּירוּשלים)

בּשעה שהוֹפיע הרצל בּעוֹלם היהוּדי היוּ כּבר מפוּתחים פּחוֹת אוֹ יוֹתר כּמה וכמה אלמנטים של הציוֹנוּת המאוּחרת: המחשבה הלאוּמית, חיבּת-ציוֹן, היחס הרוֹמַנטי לאדמת ארץ-ישׂראל, השאיפה לחקלאוּת, השאיפה להקמת התרבּוּת העברית. החדש אשר הרצל נשׂאוֹ בּקרבּוֹ היה דבר-מה אחר לגמרי. הוּא הרים את הדגל הנוֹצץ, את הדגל האוּטוֹפּי כּמעט, שבּוֹ לא האמינוּ גם אנשים אשר שנים רבּוֹת נשׂאוּ וּמסרוּ את חייהם למען חיבּת-ציוֹן. הוּא הרים את הדגל של “קיבּוּץ גָלוּיוֹת”. הרצל ראה לא רק איזוֹ יהדוּת מוּפשטת, איזוֹ שכינה בּגלוּת. בּכוֹח מיוּחד, בּראִיה בּהירה ראה את אסוֹן העם המתבּוֹסס. והוּא ניגש אל אסוֹן העם משתי נקוּדוֹת: מבּחינת הרעב של האוּמה וּמבּחינת הכּבוֹד האנוֹשי של האוּמה. יוֹתר מאחרים הרגיש הוּא מה שהוּא קוֹרא “יוּדן-נאָט”, את מצוּקת ישׂראל, את העוֹני והדלוּת. והוּא גם ידע שאין שוּם פּתרוֹן ושוּם דרך של גאוּלה ממשית למצוּקת ישׂראל מאשר הדרך הזאת אשר קרא לה “מדינת היהוּדים”, ריכּוּז המוֹני יהוּדים והעברתם מן הגיטוֹ לחיים חדשים. וגם בּיחס לכבוֹד האוּמה הרי הוּא, התינוֹק שנשבּה לבין האוּמוֹת, האדם אשר לא ידע כּלל את כּאבי התרבּוּת שלנוּ, מתוֹך רגש-כּבוֹד של גאוֹן אנוֹשי הרגיש את ההשפּלה האנוֹשית הלאוּמית של כּבוֹד האדם.

לשני הדברים האלה חיפּשׂ פּתרוֹן. והוּא לא מצא אוֹתוֹ לא בּתנוּעת האַסימילַציה, ואף לא בּזרמים השוֹנים של הלאוּמיוּת העברית בּגוֹלה. אך בּפּתרוֹן שלוֹ, שנראָה כּל כּך משוּנה, כּל כּך אוּטוֹפּי, כּל כּך מחוּץ וּבניגוּד לשׂכל הישר, האמין.

והשאלה האחת, אשר לדעתי חייב לשאוֹל את עצמוֹ כּל ציוֹני בּכ' בּתמוּז, היא: המאמין אני בּתוֹרה המוּזרה הזאת – בּריכּוּז המוֹני היהוּדים בּארץ-ישׂראל? המאמין אני בּהגשמת קיבּוּץ גָלוּיוֹת? ואל נתבּייש ונוֹדה: טוֹבים וחכמים גדוֹלים לא האמינוּ. אוּלי רצוּ בּדבר, אבל לא האמינוּ, והויכּוּח הגדוֹל שהיה בּין הרצל ואחד-העם, בּתכנוֹ ההיסטוֹרי והאמיתי, לא היה של מזרח וּמערב, של יוֹתר רוּחניוּת וּפחוֹת רוּחניוּת, של תרבּוּת אוֹ חוֹסר-תרבּוּת, וגם לא בּשאלה של רוֹב וּמיעוּט. אלא – אחד-העם ראה את ארץ-ישׂראל כּמקלט לישוּב היהוּדי בּארץ-ישׂראל, שיגיע כּאן לעצמאוּת וּלחיי חירוּת; בּשביל הרצל היתה ארץ-ישׂראל מקלט לרוֹב העם העברי, לכל אלה בּיהדוּת אשר יהיה להם צוֹרך בּארץ-ישׂראל. וכאן, לדעתי, יש לראוֹת את הנקוּדה העיקרית, אשר בּה היתה שוֹנה הציוֹנוּת המדינית מכּל תנוּעוֹת הגאוּלה שהיוּ לפני הרצל.

לפני 35 שנים היה יהוּדי אחד משׂכּיל וּמלוּמד וּמפוּרסם מאד בּעוֹלם, בּן גילוֹ של הרצל, בּשנה אחת גדוֹל ממנוּ, והיה מפוּרסם בּטרם שהרצל נעשׂה לציוֹני, היה יוֹתר מפוּרסם ממנוּ, פּרוֹפסוֹר לפילוֹסוֹפיה בּאחת האוּניברסיטאוֹת בּאירוֹפּה, חיבּר ספרים רבּים – לוּדביג שטיין. ולוּדביג שטיין בּיקר בּארץ-ישׂראל כּיהוּדי אשר התענין בּשאלוֹת היהוּדיוֹת. על פּי השׂכּלתוֹ וחינוּכוֹ היה יוֹתר יהוּדי מהרצל. הוּא בּיקר את הערים בּארץ-ישׂראל ואת המוֹשבוֹת וּבא לידי מסקנה בּרוּרה שאין כּל טעם להתישבוּת היהוּדים בּארץ-ישׂראל. והנימוּק פּשוּט: הארץ דלה, בּארץ הזאת כּמעט שלא יצמח שוּם דבר. יש בּה רק כּרמים. והוּא עשׂה חשבּוֹן בּרוּר מאד: רק גפן-היין יכוֹלה להצליח בּאדמה זוֹ, עם הארץ מַדיר עצמוֹ מן היין, בּארץ אין שוּק ליין, ואין כּמעט תקוה שהיין הארץ-ישׂראלי יכבּוֹש את שוּקי העוֹלם. הוּא ראה את הנמל בּיפוֹ ועשׂה חשבּוֹן: בּמקוֹם שיש נמל עם סלעים אין תקוה להתפּתחוּת התעשׂיה והמסחר. הוּא ראה את המשטר התוּרכּי בּארץ וּבא לידי דעה שבּמשטר כּזה לא כּדאי להתחיל בּהתישבוּת. מוּטב להישאר אצל הצאר ניקוֹלאַי מאשר ליפּוֹל תחת עוּלוֹ של עבּד אל-חמיד. הוּא עשׂה הסתכּלוּיוֹת נכוֹנוֹת מאד כּשהן לעצמן והסיק את המסקנה, שרעיוֹן חיבּת-ציוֹן הוּא הבל וּרעוּת-רוּח. אמנם הרבּה מאד אַרגוּמנטים של אנטי-ציוֹנים מהזמן ההוּא נפלוּ בּינתים. אפילוּ עבּד אל-חמיד נפל, בּמקוֹם הנמל בּיפוֹ יבוֹא אוּלי נמל אחר, בּמקוֹם הגפן מתפּתחים כּמה ענפים אחרים בּחקלאוּת. וּבכל זאת אני מניח שפּרוֹפסוֹרים חשוּבים ואנשים המבינים בּשאלוֹת סוֹציוֹלוֹגיוֹת וּפּוֹליטיוֹת יגיעוּ גם כּיוֹם לידי מסקנה שבּא אליה לפני 35 שנה לוּדביג שטיין.

וכאן אוּלי נקוּדת-ההבדל הגדוֹלה בּין הראִיה של הרצל וּבין הראִיה של כּל האדם. הוּא ראה את המציאוּת הפּוֹליטית של העוֹלם לא כּמוֹ שהיא כּיוֹם, לא בּמצבה הסטַטי – הוּא ראה את הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים בּה. הוּא לא ראה את הארץ בּצוּרה של הפּרוֹבינציה העוֹתוֹמַנית הנידחת, כּי אם ראה את הכּוֹחוֹת הצפוּנים בּפּינה הזאת שעל שׂפת ים התיכוֹן. והוּא, אשר לא ראה ולא ידע את העם העברי, הרגיש את הכּוֹח הגדוֹל הצפוּן בּעם העברי; והראִיה הזאת, ראִיית העתיד הגדוֹל של הארץ, של העם העברי, של הפּוֹליטיקה העוֹלמית – העלתה אוֹתוֹ על פּני כּל הסלעים והמכשוֹלים של המציאוּת. בּזמן שהלך נרגז מאת עבּד אל-חמיד והכריז שבּא עד לקיר אטוּם – ידע הרצל כּי בּשעוֹן בּיד אפשר לדעת מתי יבוֹא יוֹמה האחרוֹן של המלוּכה העוֹתוֹמנית. הוּא ראה את מצוּקת ישׂראל כּכוֹח אשר מוּכרח לפרוֹץ לוֹ דרכים, וראה את ארץ-ישׂראל לגמרי בּאוֹר אחר מאשר ראוּ בּני דוֹרוֹ, ואוּלי בּאוֹר אחר מאשר ראינוּ אנחנוּ. עצם העוּבדה שהוּא שׂם לב לא רק לארץ-ישׂראל, כּי אם גם למקוֹם כּמוֹ אל-עריש², מקוֹם אשר אוּלי היהוּדים והעוֹלם לא ידעוּ את שמוֹ מקוֹדם, רצוּעת אדמה בּין ארץ-ישׂראל והסוּאֶץ, שם חלם את המחשבוֹת על המים ועל השקאת המדבּר – הדבר הזה פּוֹתח לנוּ פּתח קטן לתוֹך הלַבּוֹרטוֹריה הנפשית של הרצל, לתוֹך הראִיה הזאת. הוּא ראה את השחר העוֹלה על האנוֹשוּת, ראה את ראשית האוירוֹן, את שינוּי המרכּז הגיאוֹגרפי. הוּא ראה שכּל העוֹלם הזה על חוֹף ים התיכוֹן עתיד לשוּב לחיים וּלמלא תפקידים חשוּבים בּכּלכּלה האנוֹשית. והצירוּף הזה של החזוֹן האנוֹשי העברי, ראִיית סבל האוּמה והכּוֹחוֹת הכּמוּסים, יחד עם ראִיית השינוּיים בּסדרי העוֹלם, פּיתוּח הטכניקה והחיאַת הנשַמוֹת – כּל אלה נתנוּ להרצל את האפשרוּת לראוֹת את ארץ-ישׂראל רבּתי, בּערכּה הגדוֹל בּשביל העוֹלם, את ארץ-ישׂראל כּמקוֹם לקיבּוּץ גָלוּיוֹת. וּבמוּבן זה היה הרצל בּזמנוֹ בּוֹדד. וידוּע בּאיזוֹ מידה סבלה התנוּעה הגדוֹלה הזאת, אשר בּאה לחיים על ידוֹ, מכּפירוֹת וּמיאוּשים. כּל מכּה דיפּלוֹמַטית, אשר קיבּל הרצל בּזמנוֹ, הפכה להרבּה ציוֹנים למַשבּר חיים, ליציאה מן המחנה. אילוּ יכלה הציוֹנוּת עכשיו לרכּז מסביב לדגלה את כּל ההמוֹנים אשר בּתקוּפוֹת הנוֹער, בּרגעי ההתרוֹממוּת, היוּ בּתוֹך המחנה – אז היה מראה הציוֹנוּת אחר. האמת היא, כּי כּל מה שנעשׂה בּציוֹנוּת נעשׂה רק על ידי אוּדים מוּצלים מאש, על ידי חלקים קטנים, אשר נאחזוּ בּשלימוּת אוֹ רק בּמקצת בּחזוֹן הרצל.

הרצל הכריז על מדינת היהוּדים. הרצל לא נשאר נאמן לשם הזה. הוּא נשאר נאמן לתוֹכן הזה. וּמה היה תוֹכן הרעיוֹן של “מדינת היהוּדים” של הרצל? האם זהוּ התוֹכן, המסוֹרס לפעמים כּל כּך קרוֹבוֹת, של דקוֹרציה ממלכתית, של צעצוּעים ממלכתיים, של סימני-שׂרד, של קצינים, של צבא, של מחנוֹת? הרעיוֹן של ה“מדינה” ההֶרצלית, אשר בּגשתוֹ להכרזוֹת פּוֹליטיוֹת גדוֹלוֹת החליפוֹ הרצל בּ“מקלט בּטוּח”, היה רעיוֹן של המוֹנים יהוּדים גדוֹלים, העוֹבדים, חיים ויוֹצרים צוּרוֹת חיים ושלטוֹן. הרצל לא הציג את השאלה בּגָלוּי, אם ארץ-ישׂראל תהיה מדינה יהוּדית אוֹ רק פּרוֹבינציה תוּרכּית. לא זה עמד בּמרכּז. בּמרכּז הציוֹנוּת עמד היסוֹד הישוּבי הכּלכּלי. ואת ההגשמה של הישוּב הזה ראה הרצל בּאמצעים כּאלה, אשר לפניו לא ראוּ אוֹתם. אנחנוּ רגילים להעמיד את הרצל בּניגוּד לחיבּת-ציוֹן בּמוּבן זה שהרצל לא ידע להעריך את הפּעוּלה הקטנה, את הרכישה הקטנה של שעל אדמה, את ספינת העוֹלים הקטנה. אוּלם מי שקרא את “מדינת היהוּדים” ואת “אַלט-ניילאנד”, ראה שבּמרכּז הענינים של הגשמת הציוֹנוּת ראה הרצל את עבוֹדת הבּנין, את פּרוֹבּלימת הקרקע, את שאלוֹת העבוֹדה. הוּא ראה את הציוֹנוּת לא כּענין של קבוּצת אנשים, אשר יעבדוּ בּחשאי וישפּכוּ בּחיק הארץ את געגוּעיהם, אהבתם ועבוֹדתם, הוּא ראה את הציוֹנוּת כּשאלה בּין-לאוּמית המחייבת פּתרוֹנוֹת בּין-לאוּמיים, הזקוּקה ליצירת תנאים פּוֹליטיים להגשמתה. אבל אף רגע אחד לא חדל לראוֹת את ההגשמה בּעצם המפעל, לא בּיצירת תנאים למפעל, כּי אם בּעצם המפעל. גם זה אוּלי דבר שהבדיל בּין הרצל לקוֹדמיו. הוּא לקח את כּוּלנוּ בּציצית ראשנוּ והעמיד אוֹתנוּ בּפני ההכרח להגשים את הציוֹנוּת.

והנה עכשיו, אחרי שמצד אחד עברוּ עלינוּ שנים אשר פּתחוּ לנוּ אפקים רחבים, וּמצד שני בּאו אלינוּ שנים של ערפל גמוּר – עכשיו חייבים אנחנוּ להגיד בּעצמנוּ: אם נוּכל להתבּוֹנן למַה שנעשׂה בּארץ עד עכשיו, אם נוּכל להעריך את המציאוּת הציוֹנית לא מתוֹך השקפה של רגע, כּי אם מתוֹך השקפה של התנוּעה בּדינַמיוּת שלה – נכּיר כּי הנבוּאה של הרצל הוֹלכת וּמתגשמת. אני יוֹדע איך יכוֹלים להתקבּל עכשיו הדברים הללוּ, בּזמן שספינה יהוּדית אינה יכוֹלה לגשת לשערי הארץ, בּשעה שהחרב מוּנחת על הרחבת שטחינוּ הקרקעיים. וּבכל זאת נוּכל להגיע להכּרה בּרוּרה: החזוֹן של הרצל הוֹלך וּמתגשם, הוּא מוּכרח להתגשם. הדרך היא הרבּה יוֹתר ארוּכּה, ואוּלי הרבּה יוֹתר קשה מאשר ראה הרצל. וּלפיכך אנחנוּ רשאים לראוֹת את מה שעשׂינוּ עד עכשיו רק כּעבוֹדה לַבּוֹרטוֹרית, כּעבוֹדת הכשרה. את ערך הרַכּבת אי אפשר למדוֹד על פּי זמן מהלך הרכּבת הראשוֹנה, כּשם שאת ערך האוירוֹן ותפקידוֹ של האוירוֹן בּהיסטוֹריה האנוֹשית לא נמדוֹד לפי זה מה היה עם הצֶפֶּלין הראשוֹן. וּמבּחינה זוֹ עלינוּ לראוֹת מה הן הפּרוֹבּלימוֹת העיקריוֹת להגשמת הציוֹנוּת. לא מה הם המעשׂים להגשמת הציוֹנוּת, אלא מה הם האלמנטים ההכרחיים להגשמת הציוֹנוּת, מה השׂגנוּ בּמשך הזמן הזה וּמה רוֹמז לנוּ לשנים הבּאוֹת.

השאלה הראשוֹנה היא, אם עם ישׂראל מסוּגל ליַשב ארץ. רבּים מחבריו ומתלמידיו של הרצל עזבוּ את המערכה, ורבּים מאִתנוּ בּמיטב נעוּריהם התיאשוּ גם בּבוֹאם לארץ, מתוֹך הפּחד שעם ישׂראל איננוּ עם בּוֹנה. אמרוּ: יהוּדים יצלחוּ לַכּל, ללכת לאוּניברסיטאוֹת, להיוֹת למהנדסים, לרוֹפאים וכוּ', אבל לא ללכת לבנוֹת נשַמוֹת. והנה בּא העם הדווּי והכּוֹאב, עם האויר והבּטלן, וניגש לעבוֹדת-בּנין עצוּמה. כּשאנוּ רוֹאים עכשיו בּארץ את העבוֹדוֹת השוֹנוֹת, את מפעל רוּטנבּרג – האם איננוּ רוֹאים בּאלה אוֹתוֹ האֶלמנט אשר ממנוּ נבנה “אַלט-ניילאנד”? אין עדיין בּפּעוּלה הזאת אוֹתוֹ ההיקף הגדוֹל, אוּלם האֶלמנט היסוֹדי ישנוֹ. לאחר זה יבוֹא הדבר השני – הכּוֹח הדוֹחף את ישׂראל לחפּשׂ לוֹ דרך. בּמשך שנים מוּעטוֹת הספּקנוּ אנחנוּ לעבוֹר דרכים אשר לפנים עברוּ אוֹתן אוּלי בּמאוֹת שנים. היוּ רבוֹלוּציוֹת עוֹלמיוֹת, ארצוֹת השתחררוּ והשתעבּדוּ שוּב, כּבר זכתה היהדוּת לאֶמַנסיפּציה בּכמה ארצוֹת נחשלוֹת. נתקיימוּ כּמה נבוּאוֹת שניבּאוּ בּימי הרצל, שהנה יבוֹאוּ ימים ולא יהיה צוֹרך בּמדינת יהוּדים, היוֹת והאוּמוֹת תשתחררנה והיהוּדים יֵהָנוּ משיווּי-זכוּיוֹת. השׂיגוּ זאת בּרוּסיה, השׂיגוּ זאת לכאוֹרה גם בּפּוֹלין, אבל הכּוֹח הדוֹחף את היהדוּת לא רק לא הוּפחת – הדברים מרחיקים לכת. אמרנוּ לפנים, שכּל מהפּכה סוֹציאלית בּעוֹלם עד שהיא תביא את הגאוּלה לעוֹלם מוּכרחה היא לגלגל אוֹתנוּ בּתוֹך גלגליה – והנבוּאוֹת האלה הפכוּ עכשיו למציאוּת גלוּיה וּברוּרה בּכל העוֹלם. חשבנוּ שהאסוֹן הכּלכּלי של היהדוּת הוּא רק אסוֹן של היהדוּת המזרחית, של היוֹשבים בּתחוּם המוֹשב, היהדוּת בּלי זכוּיוֹת. והנה עברוּ שנים אחדוֹת, וּכרגע היהדוּת הגרמנית הוֹלכת ונחרבת גם בּמוּבן הכּלכּלי הפּשוּט, וּלפניה – הכרח של הגירה. וּמה נעשׂה עכשיו בּיהדוּת האמריקאית, שהיתה למגן וּלהצלה לנוּ בּמשך כּמה שנים? הרי מתבּלטים הכּוֹחוֹת המַמריצים, העוֹשׂים את הגשמת הציוֹנוּת לשאלה בּוֹערת, לא לדבר שבּמוֹתרוֹת, לא לדבר של משׂחק לאנשי-רוּח, שהכּל מחוּץ לזה אצלם מסוּדר, כּי אם לשאלה שלא תתן מנוֹח ליהוּדים וגם לא תתן מנוּחה לעוֹלם כּולוֹ.

אוּלם לא רק אלה הם הכּוֹחוֹת הפּנימיים הפּוֹעלים בּשטח זה, כּי אם יש גם כּוֹחוֹת אחרים. שאלוֹת העמים המדוּכּאים, שאלוֹת חוֹסר-העבוֹדה וההגירה הוֹלכוֹת ונהפּכוֹת לעינינוּ משאלוֹת מקוֹמיוֹת לשאלוֹת עוֹלמיוֹת. והן לא תִתֵנה מנוּחה, עד אשר ימצאוּ להן פּתרוֹן בּכוֹח גוֹרמים פּוֹליטיים עוֹלמיים.

אוּלם יש עוֹד שאלה אחת, העוֹמדת אוּלי כּרגע בּראשיתה, אבל היא בּלי שוּם ספק תעסיק את העוֹלם בּתקוּפה הקרוֹבה בּיוֹתר: יש בּאירוֹפּה עוֹדף של אוּכלוֹסין, יש חוֹסר-עבוֹדה, אשר אין בּכוֹחה של אירוֹפּה לפתוֹר אוֹתוֹ. הארצוֹת ששימשוּ עד עכשיו מקלט, ארצוֹת הציביליזציה החדשה בּיוֹתר, הוֹלכוֹת ונסגרוֹת, כּמעט כּבר נסגרוּ לגמרי. והעוֹלם יהיה מוּכרח מחר-מחרתים לגשת לאוֹתה הדרך, אשר אליה בּאנוּ אנוּ לאחר הרצל. העוֹלם יהיה מוּכרח ללכת ליַשב ארצוֹת נשַמוֹת, אוֹתן הארצוֹת של אסיה ואפריקה, הנתוּנוֹת כּיוֹם בּידי שלטוֹנוֹת של עמים שאינם יוֹדעים בּעצם לבנוֹת אוֹתן ואינם נוֹתנים לאחרים לעשׂוֹת זאת. וּבמקוֹם ההגירה הקוֹלוֹניאַלית של אירוֹפה בּמשך שנים רבּוֹת, ההגירה של מנצלים, המדכּאים את ילידי הארץ, יתחיל פּרוֹצס חדש של הגירת המוֹנים לעבוֹד, בּלי לנצל אחרים. וגוֹרלנוּ המר רצה שאֵת הדרך הזאת נפתח אנחנוּ.

וכאן, בּהכרח העוֹלמי הגדוֹל הזה, יֶשנה ערוּבּה חשוּבה מאד, שהמעשׂה אשר התחלנוּ לא יחָנק, שאי אפשר יהיה לסגוֹר בּעדוֹ את הדרך. בּמידה שהשאלה הזאת מתחילה להיוֹת לשאלה אנוֹשית גדוֹלה, בּמידה זוֹ הוֹלכים ונבראים גם כּוֹחוֹת ודעת-קהל עוֹלמית גדוֹלה, אשר יעזרוּ לפתוֹר את השאלוֹת היסוֹדיוֹת שלנוּ.

אנחנוּ חיים כּרגע בּאתמוֹספירה הדחוּקה והלחוּצה של רוֹב גדוֹל בּארץ, אשר איננוּ רוֹצה בּנוּ. ואינני רוֹצה כּרגע להיכּנס כּאן לניתוּח הרצוֹן ואי-הרצוֹן הזה. רחוֹק אני מאלה אשר מתוֹך חוּלשה, מתוֹך התבּטלוּת וּמַצפוּן בּלתי-שקט מוּכנים הם כּמעט לקבּל כּל עלילה וכל דיבּה כּמטבּע עוֹבר לסוֹחר. רוֹצה אני לעמוֹד על החזיוֹן הזה שהליכתנוּ לארץ יכוֹלה להתקבּל בּחוּגים פּרוֹגרסיביים וליבּרליים כּמוֹ הליכה לשעבּוּד, לנישוּל, לדחיקת רגלים של מישהוּ. אין עדוּת יוֹתר מוּבהקת מזוֹ לחוֹסר המחשבה העצמית בּכמה וכמה חוּגים של אינטליגנציה בּעוֹלם, לזיוּף מוּשׂגים וּלסירוּס מוּשׂגים. בּמשך מאוֹת שנים הלכוּ בּני אירוֹפּה לארצוֹת אפריקה ואסיה כּסוֹחרים וּמוֹכרים, כּמיסיוֹנרים, כּאנשי-צבא, כּמנצלים. אנחנוּ הננוּ העם הראשוֹן אשר הלך לאחת מהארצוֹת האלה מתוֹך שאמר לתוֹשביה: יש כּאן מרחב לכם ויש גם מרחב לנוּ. איננוּ מביאים לכם שוּם שעבּוּד ושוּם דיכּוּי, אנחנוּ מביאים שחרוּר לעצמנוּ וּמתוֹך כּך יבוֹא גם לכם השחרוּר. לא למענכם אנחנוּ הוֹלכים לארץ. אך מפעלנוּ הוּא כּזה שאין מישהוּ נדחק על ידוֹ. כּל הקוֹנטיננט הזה הנמצא על חוֹף הים התיכוֹן, אשר היה פּעם מרכּז התרבּוּת האנוֹשית, וגם מרכּז הכּלכּלה האנוֹשית, שהכיל פּעם אוּכלוֹסין עצוּמים, – לא יתכן שבּשעה של רעב וּמצוּקה בּעוֹלם ישאר קנין של האוּכלוֹסין המעטים והמדוּלדלים, היוֹשבים פּה ואינם מוֹצאים כּאן מחיה גם לעצמם. כּל הכּניסה שלנוּ אפשרית רק על ידי זה שאנחנוּ יוֹצרים מחיה חדשה.

וזה אוּלי ההבדל הגדוֹל בּין ההגירה היהוּדית לארץ-ישׂראל וּבין ההגירה לארצוֹת אחרוֹת. אם לכל מקוֹם בּעוֹלם הלכנוּ משוּם שחדרנוּ לסדקים של הכּלכּלה של עמים אחרים, הרי כּאן בּארץ ידענוּ בּרוּר שאנחנוּ מוּכרחים מהיוֹם הראשוֹן לבוֹאנוּ הנה לברוֹא כּלכּלה חדשה. והנה – הכפּלנוּ את האחוּז שלנוּ בּארץ, רכשנוּ לנוּ שטחי אדמה, שידוּע מה היה ערכּם לפני בּוֹאנוּ לארץ. הקימוֹנוּ משקים והנחנוּ גם את היסוֹד להתפּתחוּת הבּאה. אנחנוּ גילינוּ את יסוֹד המים בּארץ. אנחנוּ גילינוּ ענפי חקלאוּת שהם ענפים מוֹנוֹפּוֹליים. הגענוּ לידי כּך שזכינוּ לשמוֹע שבחים מפּי סימפּסוֹן, שהבּננה הארץ-ישׂראלית היא הראשוֹנה בּעוֹלם, שהדבש הארץ-ישׂראלי הוּא השני בּעוֹלם, שלענף גידוּל העוֹפוֹת יש סיכּוּיים רבּים – כּל הדברים האלה שלפני שנים מספּר לא היה להם יסוֹד בּארץ. וּמַהי, למשל, הכנסת גזעים חדשים לארץ, אשר לא ידעה מה זאת מַחלבה, מה זאת פּרה הנוֹתנת חלב. אלה הם מפעלים ממלכתיים, ממדרגה ראשוֹנה. רק בּהתפּתחוּתם מתבּרר הערך הכּלכּלי הגדוֹל שיש להם: הניצנים הראשוֹנים של התעשׂיה, הכנסת החשמל לארץ, גילוּי בּארוֹת וּמים בּמקוֹֹם שמקוֹדם לא היוּ. בּמשך קרוֹב לארבּעים שנה התבּוֹססה בּאר-טוֹביה בּעָניה ולא יכלה להגיע לאיזה קיוּם, ורק בּשנה האחרוֹנה, סמוּך למאוֹרעוֹת, גילינוּ שיש אוֹצרוֹת מים בּבאר-טוֹביה. עלינוּ לראוֹת את הפּרספּקטיבה להתישבוּת חדשה בּארץ ואת האפשרוּיוֹת הגדוֹלוֹת בּארץ, שאין להן מגלה מבּלעדינוּ. כּל מה שגילינוּ הם רק נסיוֹנוֹת קטנים הנוֹתנים לנוּ רק את נקוּדת-המוֹצא בּשביל העבוֹדוֹת הבּאוֹת.

מה שחשוּב לנוּ כּרגע, כּלְכל תנוּעה משחררת, הוּא – להכּיר בּזכוּתנוּ, בּצדקתנוּ, בּכוֹח היצירה שלנוּ. ואת הערך המוּסרי הזה, נדמה לי, יכוֹלים אנחנוּ לינוֹק כּל שעה וכל יוֹם מעבוֹדתנוּ. כּל מה שאנוּ עוֹשׂים – זוֹהי תנוּעה לנישוּל יתוּשים, לנישוּל שממה וּמדבּר. מה שאנוּ עוֹשׂים – זוֹהי המלחמה היוֹתר ציביליזַטוֹרית בּעוֹלם. המפעל שלנוּ הוּא מפעל היוֹצר אפשרוּיוֹת חדשוֹת של קיוּם, המקשר בּנין ארץ עם המאמצים היוֹתר מוֹדרניים של הטכניקה, של המצאוֹת, של פּיתוּח ענפים חדשים. הוּא יכוֹל לתת לנוּ אוֹתוֹ רגש הסיפּוּק ורגש הגאוֹן שהיוּ להרצל בּשעה שראה בּחזוֹן רוּחוֹ את אמצעי הכּיבּוּש ואמצעי היצירה, שבּהם יאָחז ישׂראל בּשוּבוֹ לאדמתוֹ. מחר-מחרתים נמצא בּקרבּנוּ את היכוֹלת גם על ידי יצירה וגם על ידי מלחמה – לשבּוֹר את הכּוֹחוֹת העוֹמדים על דרכּנוּ, ומפעלנוּ יפרוֹץ קדימה.

---

קבּלת פּנים למשלחת הפּוֹעלים מאמריקה

מאת

ברל כצנלסון

^{1 2}

אֶפנה בּדברי לא אל המשלחת, כּי אם אליכם, הנאספים כּאן. אין רצוֹני שנדבּר אליהם, כּי אם שנַדבּיר אוֹתם, כּלוֹמר, שנביא אוֹתם לדיבּוּר, בּעיקר שם, כּמוּבן. וּלפיכך אַל נשמיע להם ואַל נַראה להם, כּי נתן להם לראוֹת בּמוֹ עיניהם. יראוּ ויאמינוּ למראה עיניהם. גם היהוּדים הטוֹבים בּיוֹתר בּזמננוּּ הם חסרי אמוּנה. היאמינוּ בּניוּ-יוֹרק כּי בּלי חזנים ואמנים וּבלי פּרסוּם של כּמה שבוּעוֹת קוֹדם נתכּנס הנה, לבית-העם התל-אביבי, בּן רגע, בּאפס יד, קהל בּן אלפים רבּים, קהל צעיר, לשמוֹע לדברי נאוּמים “יבשים”? בּעוֹמק הלב עוֹד מאמינים רבּים כּי ארץ-ישׂראל הנָה יציר דמיוֹני של הציוֹנים. יראוּ ויוָכחוּ כּי ארץ-ישׂראל היא מציאוּת חיה.

אני מדבּר איפוֹא לעצמנוּ. הרגע בּן-חלוֹף הוּא. עוֹד שעה וּשעתים ונהיה מעבר למסיבּה. אך בּרגע זה מתרחש דבר-מה. מַשק כּנפי ההיסטוֹריה נישׂא על פּנינוּ. פּגישה זוֹ בּינינוּ וּבין חברי המשלחת היא פּגישה של שני נחלים היסטוֹריים: בּיל"וּ ו“עם עוֹלם”³. אכן, חמישים שנוֹת חיים וּמלחמה ציפּוּ לרגע הזה. ודאי שההיסטוֹריה אינה נעשׂית בּאסיפוֹת דוקא וּברגעי חג. טיפּין-טיפּין שלה הנוֹקבוֹת יש שהן סמוּיוֹת מן העין. אוּלם יש גם רגעי התגלוּת, רגעי סיכּוּם, שהדברים פוֹרצים ונראים לעֵין כּל.

לפני חמישים שנה התחיל הקרקע מתמוֹטט תחת הרגלים. רוּבּם עוֹד לא ידעוּ בּאוֹתה שעה את גוֹדל הקטסטרוֹפה. רבּים עוֹד לא חפצוּ להכּיר בּה גם זמן רב לאחר כּך. בּאוֹתוֹ זמן עוֹד ישבוּ יהוּדים שקטים בּעיירוֹתיהם, בּדלוּתם, על פּרנסוֹתיהם, מבּלי להרגיש מה צפוּי להם. הצעירים המשׂכּילים ציפּוּ לגאוּלה אשר תבוֹא מחוּקים חדשים, ממשטר פּרוֹגרסיבי, ממתן אֵמנסיפּציה. והנה נתגעש הקרקע. ואוֹתן העיירוֹת שבּהן ישבוּ אבוֹת וּבנים מדוֹר דוֹר התחילוּ פּוֹלטוֹת את בּניהן. התחילה הטלטלה היהוּדית הגדוֹלה. נמלטוּ מפּני המות, מפּני הצבא, מפּני הדלוּת, מפּני השוֹד. הפּליטים הסחוּפים והמדוּלדלים האלה, ללא תוֹרה ותרבּוּת, ללא רב וּמוֹרה, לא ידעוּ ודאי כּי עליהם הוּטל להניח יסוֹד לישוּב עברי עצוּם וכבּיר. הגל האנוֹשי הזה ניתן בּארץ החדשה לניצוּל ללא כּל הגנה, לחיי מרתף וּבתי-זיעה. יסוֹֹדוֹת התרבּוּת של העיירה הלכוּ ונשרוּ וּדמוּת האדם הלכה וניטשטשה. נתרחש נס, וּלאוֹתוֹ זרם הבּריחה הסטיכית נצטרף קילוּח דק של אנשים צעירים, אשר הכניס לתוֹך האַנדרלָמוּסיה הזאת אידיאה וארגוּן.

צעירים ורעננים, חוֹלמים ואמיצים. הם הבליעוּ את עצמם בּתוֹך המחנה, נשׂאוּ בּסבלוֹ, הלכוּ כּפוֹעלים לבתי-הזיעה, השתתפוּ בּיצירת קוֹמוּנוֹת חקלאיוֹת, קראוּ למלחמה, לשביתוֹת, לארגוּן מקצוֹעי, הטיפוּ השכּם והַטֵף, הקימוּ בּמוֹת, יצרוּ עתוֹנוּת וספרוּת. הם עוֹררוּ בּתוֹך המרתפים האפלים את הזיק האנוֹשי, עוֹררוּ את רגש הכּבוֹד, צמאוֹן לתרבּוּת, לשיפּוּר החיים. מהמוֹני אדם מִסכּנים ועלוּבים יצרוּ חברה, מעמד, תנוּעה. בּתוֹך השבטים והלַנדסמַנשפטים הרבּים של המהגרים הכניסוּ את היסוֹד המאַחד: העבוֹדה, הסוֹציאליזם.

ואם בּעשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת, הָחֵל מימי קישינוֹב, מרגישה כּבר הציבּוּריוּת היהוּדית העוֹלמית כּי הישוּב היהוּדי בּאמריקה אינוֹ אבר מדוּלדל, כּי המוֹניו אינם רק חייטים פּליטי עיירה, ועסקניו אינם רק גבּאי בּית-כּנסת עם-הארצי – הרי קוֹמץ הסוֹציאליסטים היהוּדים בּאמריקה יש לוֹ בּזה יד ושם. זכוּתם גדוֹלה מלפני ההיסטוֹריה הישׂראלית.

וּמכּאן לחזיוֹן הטרגי המלַוה אוֹתנוּ בּמשך כּל חמישים השנים, הָחֵל מן הפּירוּד בּין בּיל“וּ ו”עם עוֹלם". כּשני מחנוֹת שוֹנים צוֹררים עמדנוּ שנים רבּוֹת. האינטליגנציה הסוֹציאליסטית, חניכת שאיפוֹת הטמיעה וההתרוֹססוּת, אשר בּתוֹך ההגירה דבקה בּהמוֹני עמה – שמרה על עצמה, בּקנאוּת דתית, מפּני רעיוֹן הגאוּלה הלאוּמית. המוֹני הפּוֹעלים הסתפּקוּ בּמלחמה הכּלכּלית אשר עמדה לפניהם וּבפסוּקי התוֹרה אשר קיבּלוּ מפּי מַדריכיהם. שנים רבּוֹת היוּ ארץ-ישׂראל, רעיוֹן התקוּמה, השׂפה העברית – “טריפה”.

רק בּוֹדדים, אמיצי מחשבה, יצאוּ מתוֹך המחיצוֹת הללוּ. “פּוֹעלי-ציוֹן” הראשוֹנים פּרצוּ את הגדר. נחמן סירקין, חיים ז’יטלוֹבסקי וחבריהם הוֹרוּ, הטיפוּ, נלחמוּ, אוּלם המוֹני הפּוֹעלים נשארוּ אטוּמים.

אך מה שלא עשׂה הויכּוּח – עשׂה המפעל הארץ-ישׂראלי. תנוּעת הפּוֹעלים הממשית בּארץ היא שכּבשה. האנשים פּתחוּ את שערי הלב ונכבּשוּ מרצוֹנם הטוֹב.

הכּיבּוּש המסוּדר והשיטתי הזה, שעליו חלמנוּ שנים רבּוֹת, החל עם היוָצר הסתדרוּת העוֹבדים. ממפעליה הראשוֹנים של ההסתדרוּת היתה המשלחת לאמריקה⁴, ליסוּד בּנק הפּוֹעלים. מה מעטים היוּ אלה שנענוּ לנוּ אז. מכּס פּיין העיז להוֹשיט לנוּ יד. ונענש. הוּא שילם בּיוֹקר על מלחמתוֹ זוֹ שפּתח בּה בּאש נעוּרים, בּהיוֹתוֹ עוֹמד על סף הזקנה. בּין הראשוֹנים שהרגשנוּ בּהם ידידים נאמנים היוּ יוֹסף שלוֹסבֶּרג⁵, שנבחר לקוֹנגרס העבוֹדה, ואברהם ליֶסין, המשוֹרר ותלמיד-חכם, מאבוֹת “הבּוּנד”, אשר הגה בּמשך שנים רבּוֹת את מחשבוֹתיו הלאוּמיוֹת וטיפּח בּירחוֹנוֹ את החיבּה לארץ, לספרוּת העברית ולמפעל החלוּצי. בּין אלה שהתחבּטוּ הרבּה ונאבקוּ הרבּה עם עצמם עד שנכבּשוּ על ידי הקסם של ארץ-ישׂראל היה אֵבּ. כּהן, אשר בּיקר בּארץ פּעמַים ואשר שירֵת את תנוּעתנוּ בּחוֹם לב, בּאַחוה וּבנאמנוּת. חשוּב איפוֹא שנכּיר גם בּימי ערפל, מה גדוֹל כּוֹחה הכּוֹבש של תנוּעתנוּ.

וסיכּוּם נפשי ראשוֹן של הכּיבּוּשים הללוּ הוּא דבר בּוֹא המשלחת. סיכּוּמים כּספּיים ואִרגוּניים כּבר ראינוּ. אוּלם מי שהיה סבוּר כּי מפעל המַגבּית הוּא ענין של טכניקה אִרגוּנית בּלבד – אינוֹ אלא טוֹעה. שליחת המשלחת מעידה על הצוֹרך הנפשי העמוֹק לראוֹת את הארץ ואת הפּעוּלה מקרוֹב.

אנוּ רגילים בּמשלחוֹת. אפשר לוֹמר, שׂבענוּ משלחוֹת. ולא רק משלחוֹת מבּני הגזע העליוֹן, השוֹפט רמים. גם משלחוֹת שלנוּ לא תמיד משׂבּיעוֹת אוֹתנוּ נחת. טעמנוּ טעם “מוּמחים”, היוֹדעים בּטרם צאתם כּי פּה בּארץ יוֹשבים בּטלנים, הרחוֹקים, כּמוּבן, מכּל “אֶפישֶנסי”, טעמנוּ טעם אפּוֹטרוֹפּסים, הבּאים הנה כּ“נוֹתנים”. וּבלי לזלזל בּשוּם אדם אשר איזה ניצוֹץ מקרקע נשמתוֹ מביא אוֹתוֹ הנה, יש לנוּ לעתים הרגשה: עיַפנוּ ל“אוֹלרייטניקים” הללוּ, הבּאים אלינוּ כּיצוּרים נעלים יוֹתר, המבּיטים עלינוּ מלמעלה למטה, הרוֹאים בּנוּ את ה“מקבּלים”, את הזקוּקים, בּלי שהם ירגישוּ את עצמם זקוּקים אלינוּ, מקבּלים משהוּ מאִתנוּ.

זכוּת היא לתנוּעת הפּוֹעלים, שהמשלחת שלה בּאה לא כּרֶביזוֹרים, לא כּמחַפּשׂי מוּמים, לא כּמדריכים וּמוֹרי נבוּכים. הם בּאים כּחברים מן השוּרה. לראוֹת וללמּוֹד.

בּשנים האחרוֹנוֹת עסקנוּ בּ“הרחבה”. מימי הרצל בּיקשנוּ את הרחבת התחוּמים. מעוֹלם לא ראינוּ את הארץ כּענין של הישוּב בּלבד. לעוֹלם לא נכּיר בּבית לאוּמי הסוֹגר את שעריו בּפני בּני הלאוֹם. וכל עוֹד ימָצאוּ יהוּדים בּגוֹלה נבקש את דרכי ההרחבה והעליה. והנה עתה לפנינוּ שני נסיוֹנוֹת של “הרחבה”. הסוֹכנוּת המוּרחבת ו“הסוֹכנוּת של ההסתדרוּת”. שתיהן עדיין בּראשיתן. מוּקדם להוֹציא כּל פּסק-דין. וגם לאחר האכזבוֹת שנחלנוּ אין להרפּוֹת. כּי ההרחבה הכרחית גם לבוֹני הארץ וגם ליהוּדים שבּדרך. מוּקדם לשפּוֹט.

אבל יש לציין כּי בּעוֹד שהבּרית עם אֵילי ההוֹן גילתה מימיה הראשוֹנים סימני השתלטוּת, אפּוֹטרוֹפּסוּת, חוֹסר אֵמוּן לכּוֹחוֹת העממיים, אמוּנה מוּפרזת בּמשטר פּקידוּתי – הרי עבוֹדת ההרחבה שלנוּ, שהתחילה בּמגבּית הגיוֶרקשאפטין וּמסתכּמת עתה בּקוֹנגרס העבוֹדה המתכּנס בּבּרלין⁶ – רחוֹקה היא מכּל מגמה להטיל מרוּת, לא בּכּלכּלה, לא בּתרבּוּת ולא בּפּוֹליטיקה. היא אינה מתיַמרת להַתווֹת את דרכי הבּניה מוַרשה וּמניוּ-יוֹרק.

היא מלאה אמוּנה בּאדם הנמצא בּחזית, בּחלוּץ, בּפּוֹעל. הכּרת האחוה והשויוֹן מלַוה אוֹתה.

אב תר"צ.

---

פּוּלמוֹס וַייטשֶפּל

מאת

ברל כצנלסון

^{1 2}

ידיעוֹת-הסירוּגין המגיעוֹת מן הארץ אלי, השרוּי בּנכר בּשליחוּתה של הארץ, מספּרוֹת על ההתרגשוּת העמוּקה אשר תקפה את הישוּב למשמע עמדת “פּוֹעלי-ציוֹן”, והעיקר שליחי פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, בּבּחירוֹת בּוַייטשפּל. גליוֹנוֹת בּוֹדדים של העתוֹנוּת “הכּללית” שנזדמנוּ לידי אוֹמרים לי, כי יֶשנה נטיה להפוֹך את הענין ל“מכתב זינוֹביֶב²” בּשביל מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל בּבּחירוֹת לאסיפת הנבחרים. הוּברר, כּשמש בּצהרים, כּי אלה שליחי פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, אשר אנשים תמימים וטוֹבי-לב היוּ כּמעט מוּכנים לראוֹתם כּציוֹנים גמוּרים, היכוֹלים לעמוֹד אפילוּ כּמעט בּשוּרה אחת עם ציוֹנים אמיתיים, חסרי הפּגימה המעמדית, כּי אלה הפכוּ בּן לילה ל“בּוּנדיסטים”, חסרי רגש כּבוֹד לאוּמי, לאנשים אשר גֶ’נטלמֶניוּתם לגבּי מקדוֹנלד קוֹדמת להרגשת הכּאב והעלבּוֹן היהוּדי. מילא, אם גזירה היא שבּגלל המַשבּר הפּוֹליטי וּבעֶטיה של ממשלת מקדוֹנלד, יפרוֹץ בּציוֹנוּת נחשוֹל חדש של משׂטמה לפּוֹעל וּלהסתדרוּתוֹ – נִשׂאֵהוּ, כּשם שנשׂאנוּ את הנחשוֹל בּימי המשבּר הכּלכּלי. גם אז היינוּ עדים לבני-לוָיה שהפך לבּם לשׂטוֹם אוֹתנוּ, ולחתוֹר, וּלחרחר וּלהתכּבּד בּקלוֹננוּ וּביסוּרינוּ. יחזוֹר חזיוֹן דוֹמה לכך גם בּשעה זוֹ של מרירוּת נוֹאשת ואָבדן דרך לרבּים. דוקא החלק המוּכן לעמוֹד בּכל תלאה נדוֹן בּכל שעת נסיוֹן לשמש מטרה לחִצים, לא רק לחִצי אוֹיב מחוּץ. נוֹסף להתקפה של פַּספילד וצֶ’נסלוֹר תבוֹא התקפת האִכּר, הציוֹני הצרוּף, האינטליגנט “המתפּכּח”.

כּך הוּא מנהגוֹ של עוֹלמנוּ, החוֹזר ועתיד, כּנראה, לחזוֹר עלינוּ תכוּפוֹת. ואין אני מתכּוון הפּעם לצאת נגדוֹ.

אוּלם אין לי כּל ספק, שמלבד כּל אלה המבקשים טרף והמשמשים טרף בּשעה טרוּפה, ישנם בּקרבּנוּ רבּים וּשלמים אשר נפגעוּ קשה מעמדתנוּ בּוַייטשפּל, אם מתוֹך ראיית העוּבדוֹת אחרת מאשר אנוּ ראינוּן כּאן ואם משוּם חשש לנימוּקים שהביאוּ אוֹתנוּ לידי עמדה זוֹ.

ענין וַייטשפּל נצטייר, כּנראה, בּארץ בּצוּרה זוֹ: ניגוּד בּין עניני המעמד וענין האוּמה. והכריע המעמד. מתוֹך הקפּדה על “כּשרוּת” מעמדית, מתוֹך חוֹסר אוֹמץ-לב לעמוֹד בּפני ה“מה יאמרוּ”, ואוּלי מתוֹך חוֹסר הרגשה של מה שעוֹללוּ לנוּ, הסכּימוּ שם בּוַייטשפּל להפקיר את כּבוֹד האוּמה וּכבוֹד הפּוֹעל בּארץ. ניתנה ליהוּדי וַייטשפּל ההזדמנוּת לעשׂוֹת נקמה בּממשלה הצוֹררת לנוּ, להכניס לפּרלמנט בּאוּת-כּוֹח יהוּדית-ציוֹנית אמיצה, וּ“פוֹעלי-ציוֹן” הם אשר פּרצוּ את החזית הלאוּמית ועשׂוּ פּלסתר את המלחמה בּ“ספר הלבן”³.

ציוּר זה הנהוּ מוּטעה משני צדדים עיקריים: הוּא איננוּ תוֹפס את הנימוּקים העיקריים שגרמוּ לעמדתנוּ, והוּא מחליף את המציאוּת הוַייטשפּלית (שאין בּה רוֹב יהוּדי כּלל, ושהמוּעמדים שלה אינם שליחי הציבּוּר היהוּדי, כּי אם שליחי מפלגוֹתיהם) בּמציאוּת דמיוֹנית.

לא היה כּאן שוּם ניגוּד בּין ציווּי סוֹציאליסטי וציווּי לאוּמי. שוּם מוּסר סוֹציאליסטי אינוֹ יכוֹל לפקד עלינוּ לתמוֹך בּממשלה, ולוּ גם ממשלת פּוֹעלים, אשר שאוֹל חָטאה לנוּ, לעמנוּ, לתנוּעת השחרוּר שלנוּ, לפּוֹעל העברי בּארץ ולהמוֹנים היהוּדים בּאשר הם. העמדה שלנוּ בּענין וַייטשפּל היתה פּרי שיקוּל-דעת ציוֹני מתוֹך חרדה ואחריוּת לגוֹרל תנוּעתנוּ.

השאלה העיקרית העוֹמדת לפנינוּ, ועוֹד תעמוֹד בּפּוֹליטיקה הציוֹנית, היא: האם הציוֹנוּת בּפּוֹליטיקה הבּריטית היא ענין של מפלגה, ואם אנחנוּ מעוּנינים לעשׂוֹת את הציוֹנוּת בּאנגליה לענין של מפלגה וּלנהל את המלחמה בּעד הציוֹנוּת על פּי קו מפלגתי.

קוֹדם כּל דברים כּהוָיתם.

היחס לציוֹנוּת בּאנגליה אינוֹ נקבּע לפי הקו המפלגתי. בּכל מפלגה יש קצת ידידים טוֹבים, הרבּה אדישים, קצת אוֹיבים. עמדה רשמית חיוּבית לגבּי הציוֹנוּת יש רק למפלגה אחת, למפלגת העבוֹדה. כּך הוּא המצב בּמפלגוֹת. וכיצד המצב בּשעה שהמפלגוֹת נמצאוֹת בּשלטוֹן? מה ההתאָמה בּין הסימפַּטיוֹת של גדוֹלי המפלגוֹת וּבין הצָרת צעדינוּ על ידי מַגשימי הפּוֹליטיקה של המפלגוֹת? מי קרע מעלינוּ את עבר-הירדן ויצר לנוּ בּכיה לדוֹרוֹת – האם לא ממשלת בּלפוּר, לוֹיד ג’וֹרג' וצ’רצ’יל⁴? מי עשק מאִתנוּ את קרקעוֹת הממשלה? מי זיכּה אוֹתנוּ בּספר הלבן, בּהכנעה ראשוֹנה מפּני פּוֹרעים, בּנעילת שערים ראשוֹנה? מי הוֹציא אוֹתנוּ מכּוֹחוֹת ההגנה של הארץ? על איזוֹ מפלגה נמנה צ’נסלוֹר? על איזוּ מפלגוֹת נמנה הרוֹב של ועדת-שאוּ? האם לא הצדיק צ’רצ’יל את הספר הלבן של פּספילד בּתכנוֹ בּשעה שגינה את צוּרתוֹ? האם לא הצדיק סמוּאל בּנאוּמוֹ “הציוֹני”⁵ בּבית-הנבחרים את עוֹשק זכוּתנוּ על קרקעוֹת הממשלה, ואת המוֹעצה המחוֹקקת הזאת, ונמנע בּהכּרה מלנגוֹע בּעבר-הירדן? (אגב, כּיצד התרשמוּ בּארץ מהפַּתוֹס של סמוּאל, הקוֹבל על הממשלה על שנכנעה מפּני פּוֹרעים?).

לא אֶמנה את כּל הדברים. אוּלם לעוֹלם לא נכּיר בּמציאוּתנוּ הפּוֹליטית, אם לא נעמוֹד על התהוֹם המפרידה בּין הרחשים הטוֹבים של המדינאים העילָאיים לבין הסד אשר בּוֹ אָנוּ נתוּנים זה שתים-עשׂרה שנים, ואם לא נכּיר שהספר הלבן של לוֹרד פּספילד⁶ איננוּ אלא חוּליה בּשרשרת אחת גדוֹלה ואיוּמה.

אני מקוה, שלא תראוּ בּדברַי כּוָנוֹת סניגוֹריה על ממשלת הפּוֹעלים. אני רחוֹק מזה בּתכלית הריחוּק. אוּלם אַל נעַוור בּמוֹ ידינוּ את עינינוּ. ראִיה זוֹ לא חדשה היא עמדי. הכּאב והקלוֹן רק חידדוּ אוֹתה. עוֹד בּימי סמוּאל ציינתי את הרֶז’ים שלוֹ כּהפיכת משטר המנדט למשטר קוֹלוֹניאַלי. והקנוּניוֹת על חשבּוֹננוּ התחילוּ מיוֹם מתן הכרזת בּלפוּר, אם לא קוֹדם לכך.

אנוּ עוֹמדים כּאן בּפני כּבשוֹנה של הפּוֹליטיקה הבּריטית לגבּינוּ, וּמגוּחך הוּא לתלוֹת את הקוֹלר בּמפלגה אחת, אוֹ לתלוֹת תקווֹת רציניוֹת בּחילוּפי משמרוֹת, וּלבקש מוֹצא בּנקמה מפלגתית. אוּלם, אפשר מעוּנינים אנוּ לעשׂוֹת את עניננוֹּ לענין מפלגה, לזַהוֹת את הציוֹנוּת עם איזוֹ מפלגה, וּלזהוֹת איזוֹ מפלגה עם אנטי-ציוֹנוּת?

אינני רוֹאה צוֹרך להוֹכיח את האַבּסוּרד שבּהשקפה זוֹ לגבּי כּל מפלגה שהיא, ועל אחת כּמה וכמה לגבּי אוֹתה המפלגה אשר בּה אנוּ קשוּרים קשרי גוֹרל ועתיד, ואשר בּטוֹבי אנשיה חיה ההכּרה על הצוֹרך לשחרר את הפּוֹליטיקה שלה ממאֵרתה הקוֹלוֹניאַלית. וגם בּשעה קשה זוֹ, האוּמנם נעריך את עמדת ידידינוּ הנאמנים בּמפלגת העבוֹדה, הכּוֹאבים את כּאבנוּ ואת חרפּתה, והנלחמים בּפְנים המפלגה בּממשלתם, פּחוֹת מאשר עמדת כּל אלה בּמפלגוֹת האחרוֹת, המצרפים יחד את ידידוּתם לרוַח המפלגתי? (גם ה“מוֹרנינג-פּוֹסט”, הצוֹרר, בּתעמוּלתוֹ למוּעמד השמרני, היה מנצל גם את האנטי-ציוֹנוּת של הלֵיבּוֹר והפּרוֹ-ציוֹנוּת של גינס).

מה שמוּתר לבוֹחר יהוּדי סתם, הרוֹאה בּבּחירוֹת ענין של “להכעיס” וּנקמה למקדוֹנלד וּלפּספילד, והשוֹפך בּזה את מרי זעמוֹ וּמגלה בּזה את זיקתוֹ לציוֹנוּת, אינוֹ הוֹלם תנוּעה ציוֹנית מדינית הדוֹאגת גם ליוֹם מחר, הרוֹצה לא בּאֶפֶקט של קנטוּר, כּי אם בּשינוּי המצב למעשׂה, בּלחץ שחיוּב עמוֹ, בּריכּוּז ידידים נאמנים, בּחינוּכם, בּהדרכתם.

הזאת היא שיטתנוּ הפּוֹליטית: להפּיל בּכל מחיר את ממשלת הפּוֹעלים מתוֹך הבּטחוֹן התמים כּי כּל ממשלה חדשה תקרע את הספר הלבן לגזרים וּתבַער את ממשלת צ’נסלוֹר מהארץ, והספר הלבן ישאר לדראוֹן עוֹלם לממשלת הפּוֹעלים (ולנוּ, כּמוּבן, לא יזיק יוֹתר), אוֹ חוֹבתנוּ היא לא לסמוֹך על שוּם נסים של ממשלוֹת חדשוֹת, כּי אם לאַמץ את כּל כּוֹחנוּ להביא ממשלה זוֹ דוקא, כּל עוֹד היא קיימת, לתיקוּן המעוּוָת האָיוֹם, אשר אין ערוֹך לתקלוֹת הצפוּנוֹת בּוֹ, לא רק מבּחינת הגזירוֹת המעשׂיוֹת, כּי אם מבּחינת כּתם-עוֹלם אשר הוּא בּא להמיט על תנוּעתנוּ?

על כּל פּנים אין לשבת על שני כּסאוֹת. אי אפשר לגוּף אחד שינַהל פּוֹליטיקה של חתירה תחת מפלגת הפּוֹעלים ויתבּע ממנה את נאמנוּתה ועזרתה. מפלגה פּוֹליטית (אם אין מאחריה אימפֶּריה וצבא) איננה יכוֹלה לנהל בּבת אחת שתי פּוֹליטיקוֹת. היינוּ צריכים איפוֹא להחליט מַהי דרכּנוּ. בּחרנוּ בּאחת. וּממנה נבעוּ המסקנוֹת.

כּלוּם אני צריך להוֹסיף למעשׂה, כּי עמדת “פּוֹעלי-ציוֹן” בּבּחירוֹת לא היה בּה לא “מַה-יפית” ולא טשטוּש המלחמה בּספר הלבן, כּי אם המרָצה והפעלה וּמלחמה ממש? כּשנקרא המיטינג בּוייטשפּל היתה הכּוָנה בּרוּרה: הכרזה על בּחירוֹת מתוֹך מלחמה בּספר הלבן. והחכמים שגרמוּ לוֹ לסְנֶל שירד מעל הבּמה בּלי שיאמר את דבריו⁷ – נלחמוּ לציוֹנוּת על פּי דרכּם הם. ורוֹצה אני שהחברים לא יחשדוּ בּנוּ בּתמימוּת יתירה. יוֹדעים אנחנוּ להבחין בּין הבטחוֹת של בּחירוֹת לנאמנוּת אמיתית. ואני אוֹמר לכם: סנֶל, שהפקיר את עמדתוֹ הציבּוּרית למעננוּ, כּוֹאב את כּאבנוּ, מרגיש את האחריוּּת, ולוֹמד אפילוּ לראוֹת את שאלתנוּ בּכל גדלה. ולא רק הוּא. בּישיבה שהיתה לנוּ אתמוֹל – לא תחת לחץ הבּחירוֹת – עם קבוּצת הנאמנים שבּמפלגת העבוֹדה, ראינוּ כי מסירוּתם רבּה וכנה, אם כּי הם חסרי-אוֹנים בּפני כּוֹח השלטוֹן. טיכּסנוּ עצוֹת.

היה את לבּי להוֹסיף מלים אחדוֹת בּשאלוֹת “אֵמוּן”, להזהיר את החברים מאוֹתוֹ הלָך-הרוּח השוֹלט בּעוֹלם הציוֹני, הרוֹאה בּשליחים רק את האוֹבּיֶֶֶקט להטיל חשדוֹת ולתלוֹת קוֹלרים. לא הייתי רוֹצה לראוֹת מוּסר ציבּוּרי כּזה משׂתרר אצלנוּ. אינני דוֹרש אֵמוּן בּלי כּל תנאי, כּל הַמרָצה וכל דִרבּוּן הבוּ לנוּ, אוּלם אין טעם לאבדן אמוּן בּמרחק-מה וּבמשך שבוּעוֹת אחדים.

כּסליו תרצ"א.

---

בּמערכה

מאת

ברל כצנלסון

¹

(נאוּם בּבית-העם, בּתל-אביב)

אפשר רשאי אני לוַתר הפּעם על מסירת דין-וחשבּוֹן. בּמשך ימי שהוּתי בּלוֹנדוֹן היוּ אנשים טוֹבים, החרדים לגאוּלתכם, מפרנסים אתכם יוֹם יוֹם בּאינפוֹרמַציה וּבטלגרמוֹת “מיוּחדוֹת” על בּגידוֹתי ותעלוּלי. גם בּרגע זה הוּגשה אלי פּיסת-נייר נדפּסת, הפּוֹנה “אל ציבּוּר החלוּצים”, כּוּלה שוֹפעת אהבה וּמתק-לשוֹן. בּה קראתי: “עכשיו אתה יוֹדע כּבר לשם מה יוֹשבים הבֶּרל כַּצנֶלסוֹנים שלך בּלוֹנדוֹן”. ושמא אין עוֹד ציבּוּר החלוּצים יוֹדע, הרי הכּוֹתבים טוֹרחים וּמפרשים לוֹ: מתוֹך תאוה “לערוֹך נסיעוֹת על חשבּוֹנך מקצה העוֹלם ועד קצהוּ” וּכדי “להסב על שוּלחן אחד יחד עם הלוֹרד פּספילד על מנת לחתוֹם על הספר הלבן ולכרוֹת קבר לציוֹנוּת”.

ציינתי זאת לא לשם ויכּוּח על השאלה הפּוֹליטית. ליוֹצרי הספרוּת הזאת בּרוּר, כּמוּבן, שנשׂיאם הם², בּעלוֹתוֹ מחר-מחרתים על כּס המלוּכה, לא ישפּיל את עצמוֹ כּדי ישיבה אל שוּלחן אחד עם הממשלה הרְשָעָה, אלא יגיש אוּלטימַטוּם בּן כ"ד שעוֹת. ציינתי זאת כּעדוּת על סגנוֹן החיים ההוֹלך וּמשתּלט בּארץ בּשעה זוֹ. סגנוֹן זה איננוּ מקוֹרי בּיוֹתר. חוּצוֹת בּרלין וּמינכן וּוינה הקדימּוּ בּזה את ירוּשלים. זהוּ סגנוֹן חיים “פּיוּטי” וּמלא רגש פּטריוֹטי כּבּיר. יד חרוּצים שוֹתלת אוֹתוֹ, מתוֹך השקפה ממלכתית רחבה וּמתוֹך להט קנאוּת למוֹלדת העברית, גם בּמוֹלדתנוּ. אלא שבּסגנוֹן זה אין בּוֹנים מוֹלדת. זהוּּ הסגנוֹן שבּוֹ מחריבים מוֹלדת, גם את המוֹלדת הקיימת.

וּלעצם ההסתכּלוּת בּמצבנוּ הפּוֹליטי. מבין אני לנפש האדם מן הישוּב המצַפּה לשמוֹע מאִתנוּ, ולוּ רק רמז לאיזוֹ ישוּעה ונחמה. אוֹדה. בּשׂוֹרוֹת כּאלה אין בּפי. מבּחינת הקלה מהיוֹם למחר טרם הוּשׂג דבר-מה, ואין לי כּל ערוּבּה שהקלה זוֹ תוּשׂג מחר. מבּחינת התוֹצאוֹת הפּוֹליטיוֹת הממשיוֹת – אשר להן אנוּ מצפּים – נמצאים ענינינוּ כּל הימים האלה על כּף המאזנים, אשר משקלוֹת ואבני-מעמסה שוֹנים נזרקים עליהם מפּעם לפעם, ואין אִתנוּ נביא אוֹ חכם אשר יֵדע מַה הכּף שתכריע בּימים הקרוֹבים וּמה הרגע הקרוֹב בּוֹ תוּכרע הכּף. יש אנשים אשר להם בּרוּר הדבר בּתכלית. להם אין כּל המערכה הפּוֹליטית הדווּיה שלנוּ אלא ענין של נאמנוּת אוֹ חריצוּת אישית. כּאן – הבּוֹגדים והכּוֹשלים, שם – הנאמנים והחרוּצים. כּל עוֹד יוֹשבים אלה על כּס השלטוֹן – אין תקוה להצלחה. כּשיבוֹאוּ האחרים – ישתנוּ פּני הדברים. לתפיסה זוֹ ניתן בּיטוּי קלַסי בּמימרה של ז’בּוֹטינסקי. הציוֹנוּת היא פּרוֹצס. לא פּרוֹצס היסטוֹרי, חלילה. פּרוֹצס משפּטי. רוֹצה אתה לזכּוֹת בּוֹ – קנה לך סניגוֹר טוֹב. נפלת בּידי סניגוֹר רע – ורע לך. אמנם, לפני זמן מוּעט ניהלנוּ פּרוֹצס אחד, בּפני ועדת שאוּ, פּינה קטנה מן הפּרוֹצס הגדוֹל שלנוּ, ושׂכרנוּ לנוּ סניגוֹר ממש³, מגדוֹלי הסניגוֹרים, ויוֹם יוֹם נהנה כּל יהוּדי מחריפוּת שכלוֹ וּמחכמת איסטרטגייתוֹ, ואף על פּי כן לא נחלנוּ נצחוֹן בפּּרוֹצס קטן זה. אכן, יש גוֹרמים אחרים “לזכיה בּפּרוֹצס” מסניגוֹריה טוֹבה. “לא דבר שׂפתים, עצה וּגבוּרה למלחמה”.

נתבּוֹנן רגע קט, כּיצד התנהל ה“פּרוֹצס” שלנוּ בּמשך שתים-עשׂרה השנים האחרוֹנוֹת, שנוֹת וייצמן (אני מניח, כּי יש לי רשוּת-מה לדבּר על זה בּחוֹפש-מה. היוּ ימים שבּציוֹנוּת לא העיז איש עדיין לנגוֹע בּמי שהביא את הצהרת בּלפוּר. ז’בּוֹטינסקי, ראש האוֹפּוֹזיציה כּיוֹם, אך זה עוֹד ישב בּועד הצירים בּארץ ודרש לוֹ מקוֹם בּקבּינט של וייצמן בּלוֹנדוֹן. וּבאוֹתם הימים העזתי אני לערער קשוֹת על וייצמן וּמשטרוֹ. אך לא יֵחד כּבוֹדי בּקהל אלה החוֹגרים עוֹז לבעוֹט בּעיטת חמוֹר בּמנהיג המתפטר).

האם כּשרוֹנוֹת וּקסמים חסרוּ לוֹ לוייצמן? מי שהשׂיג בּזמנוֹ את הצהרת בּלפוּר, את החלטת סן-רימוֹ, מי שידע גם בּהתפּטרוּתוֹ להטיל סערה פּוֹליטית⁴ וללחוֹץ את הממשלה אל הקיר, מי שהצליח בּסיטוּאַציה כּה קשה לרכּז כּוֹחוֹת כּה כּבּירים לעזרתנוּ, לביים כּכה את הויכּוּח בּפּרלמנט (אף על פּי שסוּפּרסקי הוּא “היוֹדע וָעֵד” כּי כּל אלה הדברים נעשׂים מאליהם) – חזקה עליו שהנהוּ שׂר-חיצוֹן לא מחוּסר-כּשרוֹן. מדוּע איפוֹא עמידתנוּ הפּוֹליטית היא כּבעיר נצוּרה? האם רק מפּאת חוֹסר כּשרוֹנוֹ של וייצמן?

בּיוֹקר רב שילמה התנוּעה הציוֹנית בּעד כּל מיני השלָיוֹת פּוֹליטיוֹת, שהציגוּ לפנינוּ את המציאוּת הפּוֹליטית לא כּמוֹת שהיא, אלא כּמוֹ שהיה רצוּי לנוּ לראוֹתה. וּבחלקה של תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישׂראלית מיוֹם היוָסדה עלה לקרוֹע בּלי רחם את קוּרי ההשלָיה. נאלצנוּ להילחם בּ“יוֹרשי הרצל” הנַנסיים, בּיוֹרשיו האוּגַנדיסטיים שפּרשוּ אל מחוּץ למחנה וּביוֹרשיו ה“פּוֹליטיים”-העֲקָרים שבּפְנים המחנה. שנים על שנים שקדנוּ ללַמד – ולא רק בּדברים כּי אם גם בּמעשׂים – שפּוֹליטיקה איננה משׂחק דיפּלוֹמַטי והעמדת פּנים דיפּלוֹמַטיים, אלא יצירת כּוֹח ממשי. וּמדי פּעם כּשמתגלה לעין כּל כּי גוֹרמי החוּץ אינם לטוֹבתנוּ, כּשההשלָיוֹת הפּוֹליטיוֹת התמימוֹת מתנדפוֹת בּאכזריוּת, שׂוּמה עלינוּ שוּב לחנך את עצמנוּ ואת התנוּעה כּוּלה להחזקת מעמד, לעמידה בּמצוֹר.

הבּעל-בּית הציוֹני והעתוֹנוּת “המדריכה” אוֹתוֹ רוֹאה את ההיסטוֹריה הציוֹנית בּשנים האחרוֹנוֹת בּאוֹר פּשוּט וּבהיר: היוּ חסידי אוּמוֹת העוֹלם שרצוּ בּטוֹבתנוּ, שבּאוּ ותיקנוּ את קלקלת הדוֹרוֹת, והם שנתנוּ לנוּ את הצהרת בּלפוּר, מדינה יהוּדית ונציב יהוּדי, והם המוּכנים גם עתה לעמוֹד לימיננוּ. והנה הגיעה לשלטוֹן מפלגה רעה, אשר לא ידעה את יוֹסף, ואִיתרע מזלנוּ. תפיסה קלה ונוֹחה. מה טוֹב וּמה נעים לתלוֹת את רוֹע עמדתנוּ הפּוֹליטית בּמנהיגים בּני-חלוֹף, בּממשלה ארעית, בּמפלגה נחוּתת-דרגה. למה להעמיק שאלה ולחקוֹר: על איזוּ מפלגוֹת נמנוּ שאוּ, בּטרטוֹן וּמוֹריס שבּועדת שאוּ, צ’נסלוֹר וסימפּסוֹן⁵, סיר ג’וֹן קמפּבּל (המשמש עתה בּתפקיד היוֹעץ הכּלכּלי למשׂרד המוֹשבוֹת), לוֹרד לוֹיד⁶ – מעמוּדי הפּוֹליטיקה של אנגליה בּמזרח? מי זה יטרח ויקרא בּעין בּוֹחנת בּמאמרוֹ של צ’רצ’יל וּבנאוּמוֹ של אֶמרי, וירצה להבין בּמה הם מחוּלקים עם פּספילד? מי זה יצא וישאל: מי וָמי קרע מאִתנוּ את עבר-הירדן, אם ממשלת אוֹיבים אוֹ ממשלת אוֹהבים, בּימי בּלפוּר, צ’רצ’יל וסמוּאל!

היוּ ימים שראינוּ את מקוֹר הרע בּאלנבּי, בּבּוֹלס וּבחבריהם, בּשלטוֹן הצבאי. אחר כּך היוּ מדבּרים על התהוֹם שבּין העמק וההר, בּין ירוּשלים ולוֹנדוֹן, בּין משׂרד המוֹשבוֹת והממשלה. כּאילוּ אין כּלל אידיאה פּוֹליטית שוֹלטת, כּאילוּ אין הוֹראוֹת מלַווֹת את הנציבים והפּקידים והחוֹקרים, כּאילוּ אין שוּם “שלשלת-קבּלה” בּין שלטוֹן לשלטוֹן, וכל מיניסטריוֹן חדש וכל נציב חדש מתחיל מאָלף.

לא חפצנו להבין וּלהכּיר שישנם גוֹרמים פּוֹליטיים מסוּימים, שהם הם המצֵרים את צעדינוּ, וּבראוֹתנוּ אוֹתם כּמוֹת שהם, עלינוּ למרוֹת מציאוּתם לחתוֹר אל מטרתנוּ.

כּאן היתה הנקוּדה העיקרית המשוּתפת לנוּ עם וייצמן, כּשם שהיא משוּתפת לנוּ עם אוּסישקין ועם רוּפּין (עם כּל המפריד בּינינוּ): להיוֹת ל“יש” בּארץ, בּכל התנאים. וּבכוֹח היוֹתנוּ ל“יש” – נשנה גם את המציאוּת הפּוֹליטית. כּאן הקו המפריד בּינינוּ וּבין חלקים רחבים בּציוֹנוּת, חסרי כּל חוּש לכוֹח של ממש וליצירה של ממש, אשר בּילוּ את שתים-עשׂרה השנים שניתנוּ לנוּ בפּוֹליטיקה של סרָק.

עתה בּאים ואוֹמרים אל היהוּדי ה“פּשוּט”, אל “החלוּץ”, אל החבר מהשוּרה: ראֵה נא גם ראה. אלה “שלטוּ”, אלה אִימצוּ את ידי המנהיג, אלה יצרוּ את הקרנוֹת, אלה נשׂאוּ בּאחריוּת. והמצב בּרע הוּא. הם איפוֹא האשמים, הפּוֹשעים, הבּוֹגדים.

וּבשעה זוֹ מעיז אני לוֹמר: היסוּרים שניתכוּ עלינוּ בּאוּ עלינוּ בּגלל שלא הצלחנוּ לרפּא את התנוּעה הציוֹנית מן הריקניוּת הפּוֹליטית, מהמשיחיוּת הכּוֹזבת, המתימרת להשׂיג הכּל בּאפס יד וּבשוֹפרוֹת וּבקוֹל תרוּעה. אילוּ הצלחנוּ להכניס בּלב התנוּעה הציוֹנית כּוּלה את השגעוֹן הקדוֹש ל“קטנוֹת”, לכל סרטיפיקט, לכל דוּנם, לכל יחידה משקית, היינוּ עוֹמדים כּיוֹם גם בּמצב פּוֹליטי אחר. והמלחמה הקשה והכּבדה הזאת בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית על כּיבּוּשים ממשיים בּניגוּד לנצחוֹנוֹת הבל וריק התנהלה מן הימים הראשוֹנים. כּשעמדוּ בּארץ 8000 חיילים בּני הגדוּדים העברים ואנוּ נלחמנוּ על הישָארוּתם בּארץ וּבעבוֹדה, ושׂרפנוּ את עצמנוּ בּמלחמה הקטנה והנוֹאשת הזאת, היה מר ז’בּוֹטינסקי, “אבי” הגדוּדים העברים, אוֹמר: ילכוּ להם. אין דבר. יבוֹאוּ אחרים בּמקוֹמם. וּמתוֹך תפיסה פּוֹליטית עמוּקה וּרחבה זוֹ הוּבאוּ אלפי בּחוּרים מתנדבים ליציאה מן הארץ בּמפּח-נפש. מתוֹך התפיסה הקטנה והצרה שלנוּ נלחמנוּ על כּל נפש ונפש שתישאר בּארץ. מתוֹך תפיסה זוֹ נוֹצר העמק, נתחדש כּיבוּש העבוֹדה, נגאלוּ מפרץ חיפה ועמק חוארת.

ודוקא בּימים אלה נוֹכחנוּ לראוֹת, מה משקלן הפּוֹליטי של “הקטנוֹת” שלנוּ, לעוּמת הגדוֹלוֹת של האחרים. החזית שכּנגדנוּ היא ארוּכּה למדי: לוֹנדוֹן, הארצוֹת השכנוֹת, רוֹמא, מוֹסקבה, חלקים מסוּימים בּגוֹלה היהוּדית. ואנוּ עוֹמדים בּפני כּל אלה. אנוּ מחזיקים מעמד. מדינה גדוֹלה נאלצת לטפּל בּנוּ. בּשער הפּרלמנט הבּריטי מדבּרים עלינוּ כּעל אוּמה קוֹלוֹניזטוֹרית. מדינאים ידידים מדבּרים עלינוּ בּהערצה. אוֹיבים מדבּרים עלינוּ כּעל כּוֹח. מדוּע? האם בּגלל עיניה היפוֹת של המפלגה הרביזיוֹניסטית? האם בּגלל הלשוֹן המדבּרת גדוֹלוֹת של האבּירים מאחוֹרי הכּירַיִם? לא. הדבר האחד אשר עשׂה אוֹתנוּ ל“יש” פּוֹליטי, המעוֹרר כּבוֹד והוֹקרה והתחשבוּת כּעִם כּוֹח ממשי, הוּא: יצירתנוּ בּארץ, מאמצינוּ החלוּציים.

יצירתנוּ זוֹ היא היא שנתנה לנוּ גם את ידידינוּ הנאמנים בּתנוּעת הפּוֹעלים העוֹלמית. עכשיו, כּשממשלת מקדוֹנלד, שנמצאה שבוּיה בּמסוֹרת הפּוֹליטיקה הבּריטית, בּגדה בּנוּ, אין זה ודאי מן הנאה להטעים שעוֹד יש לנוּ ידידים שוֹמרי אמוּנים. אלה אשר רוֹממוּת הציוֹנוּת המדינית בּגרוֹנם נוֹהגים עתה לחָרף שבע בּיוֹם את מערכוֹת “אֱדוֹם” ו“ישמעאל” – סגוּלה בּדוּקה לכיבּוּשים מדיניים. וכל המרבּה לחרף את האינטרנציוֹנל הסוֹציאליסטי שבּגד בּנוּ – הרי זה משוּבּח. אוּלם כּדאי לזכּוֹר שלפני שנים מספּר לא היתה לאידיאה הציוֹנית כּל דריסת רגל בּעוֹלם הסוֹציאליסטי. כּל השערים היוּ נעוּלים בּעדנוּ. מאז ועד היוֹם נשתנה דבר-מה, אם כּי לא הכּל. ואם כּיוֹם הזה מתכּנסים בּבּריסל מטוֹבי האנשים בּאינטרנציוֹנל הסוֹציאליסטי, חברי הועד למען ארץ-ישׂראל העוֹבדת, ותוֹבעים את עלבּוֹננוּ מממשלת מקדוֹנלד – אל יהי הדבר הזה קל בּעינינוּ. בּשביל וַנדרוֶלדה וּבּלוּם אין ממשלת מקדוֹנלד רק ממּשלת חברים למפלגה בּלבד, הם אינם מתכּבּדים בּקלוֹנה. אוּלם הם גם יוֹדעים כּי בּפני נחשוֹל הפאשיזם וההיטלריזם, בּפני סכּנת מלחמת-עוֹלם חדשה העלוּלה לפרוֹץ כּל יוֹם – עוֹמדת ממשלת מקדוֹנלד. ולא קל להם בּמשהוּ להכבּיד עליה. ואף על פּי כן ראוּ לעצמם חוֹבה להשמיע קוֹלם. אין לזלזל כּלל וּכלל בּחברינוּ הנאמנים שבּאנגליה, המתפּרצים כּנגד הממשלה שלהם, מרבּים לעצמם אוֹיבים, אינם נרתעים מהעמיד בּסכּנה את עמדתם הפּוֹליטית, והכּל – מתוֹך הרגשת אחריוּת עמוּקה, אחריוּת של סוֹציאליסטים בּין-לאוּמיים, לגוֹרל עמנוּ. ודאי אין בּכל זה כּדי לרפּא את פּצעינו. ואין הדברים נאמרים כּדי להשקיט את חרדתנוּ אוֹ להסתמך על כּתפי ידידים מן החוּץ. אוּלם מה עלוּבה אוֹתה מדיניוּת, אשר בּגוֹדל לבּה וּבעוֹצם כּוֹחה היא מזלזלת בּגילוּיים כּאלה של ידידוּת ונאמנוּת. וידידות זו של וַנדרולדה, של סנל, של וג’בוּד⁷, של בּריילספוֹרד⁸, האם היתה נרכּשת בּכוֹח הציוֹנוּת העקָרה, הנבוּבה, הריאַקציוֹנית, הקוֹראת לעצמה “פּוֹליטית”?

אִם בּמשך תקוּפה זוֹ היתה תנוּעה בּתוֹך הציוֹנוּת שפּעלה מתוֹך אינסטינקטים פּוֹליטיים עמוּקים – היתה זו תנוּעת העבוֹדה.

תל-חי וחוּלדה, נהלל ועין-חרוֹד – אלה הם תאים ראשוֹנים של כּל מדיניוּת ציוֹנית ממשית.

להוָתנוּ הוֹכיחה גם שנה זוֹ מה רחוֹקה התנוּעה הציוֹנית כּוּלה, על מפלגוֹת השלטוֹן והאוֹפּוֹזיציה שלה, מבּגרוּת פּוֹליטית, מאחריוּת למצב, מחרדה אמיתית, מֵעֲשׂיה כּלשהי, מחוּץ לנרגנוּת וּלהסתכסכוּת.

דוּגמה אחת למידת התבוּנה הפּוֹליטית. זכתה התנוּעה שהמנהיג יזרוֹק על כּף המאזנים את כּתב התפּטרוּתוֹ. אפשר להתיחס לוייצמן בּכל הבּיקוֹרת, אוּלם שוּם שפלוּת ונרגנוּת לא תוּכל להכחיש שהיה זה אַקט פּוֹליטי, בּעל משקל והד. האם לא היתה חוֹבתוֹ של כּל ציוֹני מדיני לסייע להגבּרת המשקל הזה? אוּלם החכמה הפּוֹליטית של מפלגוֹת וּפֶדֶרציוֹת שלמוֹת, שאתמוֹל היוּ בין נוֹשׂאי-כּליו של וייצמן, פּקדה עליהן לבעוֹט בּנשׂיא המתפּטר, וּלהכריז קֳבָל כּל העוֹלם: סבוּרים אתם, שמפּני הספר הלבן התפּטר המנהיג? חס וחלילה, בּגללנוּ התפּטר. אנחנוּ מאסנוּ בּוֹ. כּלוּם יוֹדעים אתם להעריך את החכמה הפּוֹליטית העמוּקה הצפונּה בּעמדה “רבוֹלוּציוֹנית” זוֹ?

וּבשטח העשׂיה. הפגנוֹת מחאה נאדרוֹת. מה השוֹבר המעשׂי אשר בּצדן? הבּעוֹת הוֹקרה לישוּב? מה העזרה הניתנת לישוּב שיבצר את עמדוֹתיו ויעמוֹד במצוֹר? האימה המחלחלת להוֹן הלאוּמי ולהתישבוּת העוּבדת חוּרגת מכּל המסגרוֹת. מה הפּעוּלה הישוּבית של ההוֹן הפּרטי שגוּיס על ידי כּל אלה “המתפּכּחים”? למה כּל משׂא כּבד, כּשיש אִמרת כּנף אחת וּבה המרפּא: קוֹנגרס. אנחנוּ העזנוּ, גם בּמקרה זה, לקחת על עצמנוּ את התפקיד הבּלתי-פּוֹפּוּלרי: התנגדנוּ לקריאת הקוֹנגרס בּחוֹרף. אמרנוּ, כּי לא מכירת שקלים וּמלחמת בּחירוֹת נחוּצה עתה, כּי אם פּעוּלת הצלה. שמעוּ את דברינוּ, רבּים גם הוֹדוּ בּצדקתנוּ, אבל מי זה יעיז להתקוֹמם נגד “רצוֹן העם”, הרוֹצה עכשיו לא בּביצוּר הישוּב ולא בּהגנה פּוֹליטית מאוּמצת, אלא בּכינוּס הקוֹנגרס?

וככה אנוּ מוֹצאים שוּב את עצמנוּ בּמערכה לא רק מוּל אוֹיב חיצוֹני, כּי אם מוּל מחנוֹת ציוֹניים גדוֹלים. לא רק נגד המוֹני הבּעלי-בּתיוּת הנבוּבה והאוֹבדת. כּל הכּבוֹד לבּרנדייס האדם, אוּלם את הבּרנדייסיזם, שעלה לשלטוֹן בּאמריקה הציוֹנית, ראינוּ השנה שוּב כּאכזבה קשה. ראינוּ השנה את הבּלתי-ציוֹנים שבּסוֹכנוּת המוּרחבת נגוּעים בּרפיוֹן ודלוּת הרצוֹן כּציוֹנים גמוּרים.

והרי אנוּ עוֹמדים שוּב בּאוֹתה הרגשת בּדידוּת טרגית, שבּה התחלנוּ את דרכּנוּ לפני עשׂרים וחמש שנה.

אוּלם משהוּ שוּנה מאז. נקוּדת-אוֹר אחת מאירה לנוּ. קיבּלנוּ על עצמנוּ להיוֹת נוֹשׂאי המהפּכה העברית, הממשית, בּניגוּד למדיניוּת האַורירית והפּטפּטנית. יצרנו את הלוּז שבּשדרה של תנוּעת שחרוּרנו, את הכּוֹח החלוּצי, המשׂדד את מערכוֹת הגוֹרמים הפּוֹליטיים. שוּם נחשוֹל לא יגרפהוּ, שוּם מגיפה ציבּוּרית לא תוּכל לוֹ. הוּא יחזיק מעמד גם בּשעוֹת חירוּם ועוֹד יחנך את העם לדרך ההגשמה האַחת והיחידה.

טבת תרצ"א.

---

מעוֹללוֹת אחד-העם

מאת

ברל כצנלסון

¹

“בּית אחד-העם” הוֹציא ליוֹם השנה הרביעי של אחד-העם בּספר מיוּחד את “פּרקי זכרוֹנוֹת ואיגרוֹת”. הזכרוֹנוֹת נדפּסוּ בּשעתם בּּ“רשוּמוֹת”, קצתם ממה שרשם אחד-העם לעצמוֹ בּשנים קוֹדמוֹת ורוּבּם ממה שקריא למזכּירוֹ בּשנים האַחרוֹנוֹת בּתשוּבה על השאלוֹת שערכוּ לפניו בּכתב ח. נ. בּיאליק ורבניצקי. האיגרוֹת שהוּכנסוּ כּאן בּאוֹת בּדפוּס זאת הפּעם הראשוֹנה מתוֹך העזבוֹן, והן משמשוֹת מילוּאים לששת הכּרכים של “איגרוֹת אחד-העם”. זמנן – חמש שנוֹת חייו האחרוֹנוֹת, תרפּ“ב-תרפּ”ז, לאחר שבּא להשתקע בּארץ. בּרוּך שוֹחטמן העתיק את המכתבים מן העזבוֹן והוֹסיף עליהם הערוֹת.

המית-נכאים עוֹלה מתוֹך קוֹמץ האיגרוֹת: זקנה, מחלה, יסוּרים, תלוּנוֹת והכנעה. “הזקנה והמחלה עשׂוּ שַמוֹת לא רק בּגוּפי, כּי אם גם בּנפשי” – כּוֹתב הוּא לא. ל. סימוֹן. כּמה מן האיגרוֹת כּתוּבוֹת לא בּעצם ידוֹ, אלא בּידי המזכּיר.

"כּמוֹ שרוֹאה אתה – הוּא כּוֹתב לש. דוּבּנוֹב, שבּירך אוֹתוֹ לחג השבעים – אני כּוֹתב לך תשוּבה בּידי עצמי, כּי קשה לי עוֹד הפּעם לכתוֹב לך בּידי אחר. והנני מקוה, שבּמשך איזה ימים אגמוֹר את המכתב.

“וּמה אכתוֹב לך, יקירי! נתקיים בּי מה שכּתוּב: רגלים להם ולא יהלכוּ. יוֹתר מרגעים אחדים לא אוּכל ללכת בּלי עזרת אחרים ואני כּמעט כּלוּא בּבּית. גם לכתוֹב ולקרוֹא קשה עלי מאד, וּמה הם החיים בּלי הדברים האלה? ירחמני ה' – – אבל צר לי, כּי דחית זמן ראיוֹננוּ עוֹד לשנה וּמחצה. אהה, יקירי, אין בּלבּי תקוה, שאחיה עוֹד זמן ארוֹך כּזה, וה' יוֹדע כּמה חפצתי לראוֹתך עוֹד בּטרם אלך! – – העיפוֹתי עין על מה שכּתבתי ונבהלתי מפּני מראה עיני. אבל חוֹשב אני בּכל זאת, כּי יִנעם לך לקבּל את השוּרוֹת האלה שנכתבוּ בּידי ממש”.

וּבמכתב לקלוֹזנר (כ“ו בּאלוּל תרפּ”ה) הוּא מצרף בּכתב-ידוֹ: "בּקשוּ עלי רחמים שאהיה עוֹד פּעם “אָדם”.

ואוּלם קשים ממכאוֹבי הגוּף – יסוּרי הנפש בּשלכת. לא רק הגוּף, גם הרוּח, הרוּח היוֹצר, שח עד דכּא. נגזר על אחד-העם לראוֹת בחייו את קצוֹ. הוּא מוּקף תפאָרה, ידידוּת והערצה, והוּא עצמוֹ חי על מַשוּאוֹת חייו. בּת-קוֹל מהיכל חָרב מנסרת בּעלים העגוּמים. הנהוּ כּוֹתב שוּב לדוּבּנוֹב:

“ואני בּעניי מה אספּר לך על אוֹדוֹתי? שבוּר ורצוּץ אני וּמצב רוּחי מוּרד ואינוֹ עוּלה. קרה לי דבר, שהייתי שׂוֹחק בּכל פּה אילוּ היה אָדם מנבּא לי כּך לפני שנים: יוֹשב אני בּתוֹך אַחים וידידים קרוֹבים וּמוֹסיף אהבה וכבוֹד מכּל עבָרים, וגם ילדי קרוֹבים אלי קרבת מקוֹם, ויש לי לעת עתה יכוֹלת לעסוֹק בּתוֹרה בּמנוּחה, וכל זה בּארץ-ישראל, שימים ושנים חלמתי על זה. וּבתוֹך כּל הטוֹב הזה הנני חוֹשב וּמתגעגע – על לוֹנדוֹן! כּן, על לוֹנדוֹן, כּלוֹמר, לא על אנשים קרוֹבים וחביבים שעזבתי שם – כּאלה אפשר יש שם שלוֹשה או ארבּעה – כּי אם פּשוּט על לוֹנדוֹן, על רחוֹבוֹתיה ושוָקיה ההוֹמים מאָדם, על ה”סיטי" החשכה שבּיליתי בּה שנים הרבּה כּל כּך בּלי אוֹר ואויר, על הערפל המחניק, ועוֹד ועוֹד. הגעגוּעים האלה, מלבד הצער שבּהם עצמם, מצערים אוֹתי עוֹד יוֹתר, בּהיוֹתם בּעינַי סימן מוּבהק, שאיזוֹ מחלה מקננת בּרוּחי, כּי לוּלא כּך לא היה דבר כּזה אפשרי. איך שהיא – ואני מבלה שנוֹת זקנתי בּמצב רע מאד ואיני יכוֹל להשתמש בּהן לשם עבוֹדה שיש בּה יגיעת רוּח וכל חלומוֹתי על עבוֹדה כּזאת נעשׂוּ דברים בּטלים".

אוּלם גם בּמכתבי-שלכת אלה מפוּזרוֹת כּמה הערוֹת בּוֹדדוֹת, הכּרוּכוֹת לא בּכּאב הפּרטי, אלא בּכאב אחר, בּכאב אשר מילא את רוֹב חייו של אחד-העם: כּאב-האוּמה, כּאב הציפּיה והאַכזבוֹת.

בּבוֹאוֹ לארץ כּתב לוֹ ידידוֹ ותלמידוֹ ליאוֹן סימוֹן מלוֹנדוֹן: “נוֹדע לי שראשי הממשלה שׂמחים מאד לבוֹאך לארץ, וּמקוים שהשפּעתך תעזוֹר להיטיב את המצב המדיני. מוּבטחני שתקותם זוֹ לא תהיה לשוא, אם רק לא יעכּב מצב בּריאוּתך”. ואָמנם אחד-העם מוֹדיע לוֹ בּתשוּבה, שהוּא מקוה, לאחר פּגישוֹתיו עם הנציב העליוֹן “ועם עוֹד איזוּ מראשי האַדמיניסטרציא”, לדעת את המצב פּה “יוֹתר ממה שאני יוֹדע עתה על פּי השמוּעוֹת הנפוֹצוֹת בּין אנשי שלוֹמנוּ”. אלא שכּנראה, כּל מה שהוֹסיף דעת לא פּחת המכאוֹב. עוֹד בּימי סמוּאל הוּא כּותב (לשאוּל לוּריא): “הגוֹברנמנט שלנו אוֹבּיֶקטיבי כּל כּך, שהערבים מכּים אוֹתנוּ לאוֹרך כּל החזית. הם משׂיגים אצל הממשלה כּל מה שהם רוֹצים. ואנחנוּ – למרוֹת “נצחוֹנוֹתינוּ” הפּוֹליטיים הגדוֹלים – איננוּ מצליחים בּשוּם דבר”. וּלאחר אישוּרוֹ של המנדט הוּא כּוֹתב (לל. סימוֹן): “נראה מה יענה עמנוּ על המאוֹרע הזה ואם בּאמת יש לנוּ הרצוֹן והיכוֹלת לבנוֹת את האָרץ, לפחוֹת בּגבוּלוֹת שהגבּיל לנוּ המנדט. אהה, יקירי, ירא אני מאד, כּי לא נעמוֹד בּנסיוֹן… וּמה יהיה אָז?” ועוֹד: “למרוֹת המנדט, המצב מבּחוּץ ומבּפנים – נוֹרא. הכּל הוֹלך ויוֹרד. העם איננוּ, וּבאָרץ שוֹלטים הערבים, ואנחנוּ סוֹבלים מכּה אחר מכּה. מצב הרוּחוֹת פּה – אין לתארוֹ בּדברים. פּרטים לא אכתוֹב לך, כּי עצבי לא יעצרוּ כּוֹח לטפּל בּזה, אבל אקוה שידעת די והוֹתר, מתוֹך כּתבי-העת וּמתוֹך מכתבים פּרטיים. וּבתוֹך אַטמוספירא כּזוֹ בּאוֹת אלינוּ בּשוֹרוֹת טוֹבוֹת בּכתבי-העת, שחיים שלנוּ בּאמריקה עוֹשׂה נפלאוֹת גדוֹלוֹת ועוֹד מעט וניוָשע. ושוֹמעים אנחנוּ, והלב מתכּווץ מכּאב. אהה, יקירי, אין בּכוֹחי לכתוֹב עוֹד על זה, כּי השוּרוֹת האחרוֹנוֹת האלה כּבר זיעזעוּ את עצבי בּמידה מרוּבּה כּל כּך, עד שאני יוֹשב ורוֹעד כּוּלי”.

לפעמים רחוֹקוֹת פּוֹרצת גם מלת-נחמה: “תתגבּר על המכשוֹלים ותבוֹא הלוֹם לראוֹת את פּתרוֹן חלוֹמוֹתינוּ. יש מה לראוֹת, יקירי, אם כּי, כּמוּבן, זוֹהי רק התחלה קטנה. – – אהה, יש ויש על מה להתאוֹנן, אבל כּשאני זוֹכר את המצב פּה לפני שלוֹשים שנה ועשׂרים שנה אוֹ אפילוּ חמש שנים, מוּכרח אני להוֹדוֹת, שלא לחינם חיינוּ ועבדנוּ ושהדוֹר הבּא ימצא ירוּשה הגוּנה אעשר לא פּיללנוּ לה לפנים”.

הקריאָה בּאיגרוֹת מעמידה לפרקים על ההבדל הנפשי הגדוֹל שבּין אחד-העם וּבין רבּים המתימרים להיוֹת תלמידיו. הוּא אָמנם יוֹדע, ש“צריך היה מאָז לשפּוֹך מים קרים” על ראשי אלה המשמיעים מכּל צד “שהקוֹנגרס צריך “לדרוֹש” זה וזה – דרישוֹת שאין להן כּל יסוֹד וכל תקוה, אלא נאמרוּ רק לשם תעמוּלה”, אבל הוּא גם יוֹדע, שעלינוּ “לבנוֹת את האָרץ לפחוֹת בּגבוּלוֹת שהגבּיל לנוּ המנדט”, והוּא יוֹדע את ערכּם הממשי של אוֹתם “הנצחוֹנוֹת” הפּוֹליטיים שהוּא מכניס אוֹתם בּמרכאוֹת, בּשעה שתלמידיו, השׂמחים בּחלקם, רוֹאים בּ“נצחוֹנוֹת” אלוּ מרחק האוֹפק וּמוֹצאים בּהם את מלוֹא ספקם המדיני.

ענין מיוּחד יש בּמכתב לסֵיר וינדהאם דידס², בּשעה שהלה החליט לעזוֹב את משׂרתוֹ בּממשלת ארץ-ישׂראל. אחד-העם מבקש אוֹתוֹ לשוּב וּלעיין בּשאלת התפּטרוּתוֹ. ואגב הוּא אוֹמר לוֹ, לדידס (אנגלית): “לא פּגשתי כּאן אף יהוּדי אחד שאין לוֹ האמוּנה המלאָה בּסימפּטיה החמה שלוֹ לאידיאַלים הציוֹניים, ושלא יצטער צער עמוֹק על אָבדן אחד הידידים הנאמנים והמסוּרים שהיהוּדים רוֹאים בּשלטוֹן, ידיד, שעמידתוֹ על יד ההגה בּימי מַשבּר וּמצוּקה היתה לבטחוֹן לנוּ בּכל שעת נסיוֹן, אפילוּ אם לא כּל תנוּעוֹת האניה היוּ לרצוֹן לנוּ…” והוּא מדגיש את חשיבוּת הדבר, “שמנהל בּמצב שלוֹ וּבכוֹח השפּעה שלוֹ ניגש לציוֹנוּת וּלאוּמיוּת מנקוּדת-השקפה דוֹמה לזוֹ, שאני ניסיתי בּמשך כּל ימי חיי להדגיש וּלפַתח, וּבשעה שהוּא עוֹזר לנוּ לבנוֹת את בּיתנוּ הלאוּמי על יסוֹדוֹת מוּצקים וחמריים – הוּא בּאוֹתוֹ זמן עוֹזר לנוּ להשריש אוֹתן השאיפוֹת והמטרוֹת שלנוּ, שבּהן תלוּי הערך של הציוֹנוּת ושל כּל אידיאַל לאוּמי”. הוּא גם משתתף בּצערו של דידס וּמניח, שהלה “הצטער יוֹתר מפּעם, שהדרך שבּה ניגש לפּרוֹבּלימה זוֹ אוֹ אחרת לא מצאָה הד בּלבּוֹת אוֹתם היהוּדים עצמם, שאת האידיאַלים שלהם ניסה תמיד לסייע וּלהצעיד קדימה”.

אבל הדרך שבּה הלך שלטוֹן המנדט בּפתרוֹן הפּרוֹבּלימוֹת של ארץ-ישׂראל לא תמיד “מצאָה הד” גם בּלבּוֹ של אחד-העם. הנה מכתבוֹ לא. ל. סימוֹן מכ"ג בּמאי 1923:

“מאָז כּתבתי לך מכתבי הקוֹדם נשתנה מצב רוּחי – לרעה. ולא רק מצב רוּחי אני, כּי אם בּכלל נמצאים אנחנוּ כּוּלנוּ עתה פּה בּאָרץ בּמצב מדוּכּא מאד. הצרוֹת האחרוֹנוֹת משַכּחוֹת את הראשוֹנוֹת. והצרה היוֹתר אחרוֹנה – הידיעוֹת הבּאוֹת בּימים האחרוֹנים על דבר הבּרית שנכרתה בּין אנגליה וּבין המלך הערבי. אין אנוּ יוֹדעים עוֹד את הפּרטים, אבל בּכלל, למרוֹת ההכחשוֹת הקלוּשוֹת מצד ההנהלה הציוֹנית וּמצד ההנהלה המקוֹמית – נראה בּאמת, כּי בּאיזה אוֹפן שהוּא נכללה ארץ-ישׂראל בּמדינוֹת הערביוֹת העוֹמדוֹת להתאַחד עתה, ואנחנוּ מה? – אין יוֹדע לעת עתה. הננוּ כּוּלנוּ תמהים וּמשתוֹממים על כּי המדינאים שלנוּ לא יכלוּ לעמוֹד בּפּרץ, ויש אוֹמרים פּה, שלא רק לא היתה התנגדוּת מצדנוּ, כּי אם ש”שלנוּ" גם הסכּימוּ לזה בּפה מלא! מאשימים בּעיקר את חיים. אבל מה נַפקא מינה בּמי האָשם? העיקר, כּי אם בּאמת עתידים אָנוּ להיוֹת נתינים של המלך חוּסין, יבוֹא הקץ לתקווֹתינוּ ועבוֹדתנוּ פּה בּאָרץ, וּמי יוֹדע, אם וּמתי תתחדש שוּב. בּנוֹגע לי לעצמי, אינני מצייר לי את הדבר, שאהיה “ערבי” בּמוּבן המדיני, ויש מחשבה בּלבּי, שאם כּך יהיה – אָשוּב אל הגוֹלה. טוֹב לי למוּת בּנכר, בּתוֹך הגוֹלה, מלמוּת פּה וּלהיקבר בּאַדמת אבוֹתי, אם אדמה זוֹ תיחָשב ל“ארץ מוֹלדת” של הערבים ואנחנוּ זרים בּה!"

האין להשתוֹמם על ההבדל הנמרץ בּסגנוֹן וּבעוֹז ההבּעה שבּין איגרת זוֹ לבין שאר האיגרוֹת שבּקוֹבץ? לנוֹכח פּרספּקטיבה זוֹ של “ערביוּת בּמוּבן המדיני” פּגוּ בּבת-אחת גם חוּלשת-הזקנה וגם מתינוּת-הדעת המדינית, המרכּינה את הראש בּפני “אי-האפשרוּת”. לרגע קט נתלקח בּוֹ, בּזקן החָרב והאוּמלל, רשף-אש מימי תקפּוֹ וּגבוּרתוֹ, מימי “עַם כּי יחרב”, וגם לשוֹנוֹ שנאלמה בּפיו שבה אליו. בּאָלה הזאת, “טוֹב לי למוּת בּנכר, בּתוֹך הגוֹלה, מלמוּת פּה וּלהיקבר בּאדמת אבוֹתי” – – רוֹעם החרוֹן והזעם של הקללה העברית הקדמוֹנית: בּת בּבל השדוּדה! וּבסֵיפא, “אם אדמה זוֹ תיחָשב ל”ארץ מוֹלדת" של הערבים ואנחנוּ זרים בּה!" מחלחל הכּאב של נחמיה, שאחד-העם נשׂא אוֹתוֹ בּלבּוֹ כּל ימיו: “והאָרץ אשר נתתה לאבוֹתינוּ לאכוֹל את פּריה ואת טוּבה הנה אנחנוּ עבדים עליה”.

שבט תרצ"א.

---

בּאסיפת הנבחרים לכנסת ישׂראל

מאת

ברל כצנלסון

¹

(ירוּשלים, כ“ב בּשבט תרצ”א)

חוּגים שוֹנים בּישוּב לקחוּ להם עמדוֹת בּמוֹנוֹפּוֹלין. יש בּתוֹכנוּ רוֹדפי שלוֹם, שהשלוֹם אוּמנוּתם. הם לקחוּ להם בּמוֹנוֹפּוֹלין את השלוֹם. אחרים לקחוּ בּמוֹנוֹפּוֹלין את הגנת חירוּתנוּ ועצמאוּתנוּ וּמכריזים השכּם והערב על התנגדוּתם למוֹעצה המחוֹקקת². בּהם נתקיים הפּתגם התלמוּדי: “אַל תקרא משַנאַי – אלא מַשׂניאַי”. הכרזוֹת אלה יוֹצרוֹת רוֹשם כּאילו הישוּב כּוּלוֹ הוּא בּעד מוֹעצה מחוֹקקת. ואני רוֹצה להוֹדיע בּרוּרוֹת: מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל קיבּלה שלשוֹם בּמוֹעצתה החלטה מפוֹרשת, השוֹללת את המוֹעצה המחוֹקקת המוּצעת בּספר הלבן.

אם מישהוּ יסיק מסקנה משלילתנוּ את המוֹעצה המחוֹקקת, שאָנוּ חסידים של המשטר הקיים – אין טעוּת גדוֹלה מזוֹ. אָנוּ כּוֹפרים בּחִנוֹ המיוּחד של המשטר הבּיוּרוֹקרטי הקיים וּבכל שיטתוֹ, למן מעשׂי הנציבוּת ועד סדרי המשפּט ועד טיב המשטרה. ואני אוֹמר בּפירוּש: אין אָנוּ תמימי-דעים עם קבוּצה זוֹ בּתוֹכנוּ, אשר אני מברך את הוֹפעתם זאת הפּעם הראשוֹנה אִתנוּ בּאסיפת הנבחרים³. הם הנם, כּידוּע, מתנגדים גמוּרים לממשלת המנדט, ואוּלם – כּל עוֹד לא היתה כּנסת ישׂראל יצירה אִרגוּנית שלנוּ, היתה אסוּרה עליהם, ורק לאחר שניתנה עליה גוּשפּנקה של הממשלה, הוֹאילוּ לבוֹא לשבת אִתנוּ. עוֹד מעט ודאי יציעוּ לנוּ כּאן דברים בּרוּרים: הלאָה האימפּריאַליזם, הלאָה אנגליה וכוּ'. אכן, יש להם מן המוּכן שלטוֹן אינטרנַציוֹנלי אחר, אשר ממחרת בּוֹאוֹ הוּא תוֹמך בּציוֹנוּת וּבהגשמתה.

תנאי פּעוּלתנוּ בּאָרץ מחייבים משטר מיוּסד על מנדט אינטרנַציוֹנלי, הם לא יתָכנוּ מבּלעדיו. אוּלם, מן המשטר הזה אָנוּ דוֹרשים תיקוּנים שיבטיחוּ לנוּ את המגיע לנוּ ואשר יתנוּ גם לערבים מה שמגיע להם בּצדק, יתנוּ להם את הזכוּת לסדר את חייהם הם בּרשוּתם, מבּלי להשתלט עלינוּ וּמבּלי לשעבּד אוֹתנוּ, המיעוּט כּיוֹם בּארץ. ואם אנחנוּ פּוֹסלים מוֹעצה מחוֹקקת זוֹ וכל הדוֹמה לה, הרי אנוּ מוֹדים בּצוֹרך להכניס בּארץ רפוֹרמוֹת פּוֹליטיוֹת, בּצוֹרך לתקן את המשטר הפּוֹליטי על יסוֹד שיתוּף שוה של העמים והגדרת השפּעתה וחלקה של ממשלת המנדט בּמשטר הזה. אָנוּ נסכּים לכל צוּרה הוֹגנת, אשר תתאים בּיסוֹדה לתנאים אלה, לבל נהיה תלוּיים בּכל חיינוּ וּמעשׂינוּ בּחסד של נציב אוֹ פּקידוּת. אין אנחנוּ שוֹאפים להשתלט על אחרים בּארץ-ישׂראל. אוֹתם החכמים היוֹצרים מדינה בּהבל פּיהם – אין לי מה להתוַכּח אתם.

בּצעקת “מדינת יהוּדים” שלוֹש פּעמים בּיוֹם אין מקימים מדינה. בּדרך זוֹ יש אוּלי לדחוֹתה וּלהרחיק את בּוֹאָה, אך לא לבנוֹתה.

לא לשם שעשוּעי אילוּזיוֹת בּא הפּוֹעל העברי לאָרץ ולא לשם הקמת מוּזיאוּם לאוּמי. אנוּ מאמינים בּהעברת המוֹני ישׂראל לארץ וּבהקמת עם עברי עוֹבד וּבן-חוֹרין בּתוֹכה. אתם, בּעלי הגדוֹלוֹת, בּזים לנוּ העוֹסקים בּקטנוֹת, בּמשק, בּבנין. ואוּלם אנחנוּ, אשר נאחזנוּ בּצפּרנים בּקרקע, אשר לא פּסקנוּ מעליה לארץ וּמעבוֹדה בּתוֹכה בּכל התנאים, אנחנוּ איננוּ מתפּעלים גם אם נוֹתנים אוֹתנוּ לסַנבּלטים. לא נוֹציא את המרץ שלנוּ להפגנוֹת ריקוֹת. ואת השיטה לדבּר גבוֹהה וּלהסתלק למעשׂה מן המערכה – לא נקבּל. לא פּסקנוּ מעבוֹדתנוּ גם בּיוֹם ההגנה וגם למחרתוֹ, וקראנוּ את העם לעבוֹדה בּלי להירָתע. נמשיך את פּעוּלתנוּ וּמאמצינוּ בּכל רֶז’ים, גם בּרע בּיוֹתר. לכם יש אוֹתוֹ קמיע, שבּוֹ מקימים מדינה יהוּדית בּלי משׂא-וּמתן, בּלי בּני בּרית, בּאפס יד. אוּלם הפּרוֹצס של קיבּוּץ גָלוּיוֹת, שהוּא הוּא אידיאל הציוֹנוּת, שהוּא הרבּה יוֹתר מרוֹב יהוּדי בּארץ-ישׂראל, אינוֹ ענין של הכרזוֹת. אין אנוּ רוֹאים את המשׂא-וּמתן ואת המצב של היוֹם בּמשקפים ורוּדים. לא הלכנוּ למשׂא-וּמתן זה מתוֹך תקווֹת מוּפרזוֹת. אָנוּ רוֹאים את הדברים בּכל קָשיים וּמרירוּתם. כּשכּוּלם עוֹד השתפּכוּ בּשבחים וּבקילוּסים לממשלת בּריטניה ודיבֹּרוּ על “עשׂרת השבטים”, בּיקשנוּ אנחנוּ את מקוֹר הכּוֹח. אוּלם כּשעמדה השאלה: נחוּץ משׂא-וּמתן כּרגע אוֹ לא? אם “לצפצף” בזֶ’סטה של גיבּוֹרים על המשׂא-וּמתן – וּלהיכּנע למעשׂה למצב – אוֹ לנסוֹֹת לשנוֹתוֹ בּהתאַזרוּת כּל הכּוֹחוֹת, ידענוּ כּי חוֹבתנוּ הפּעם לעשׂוֹת הכּל, כּי מזימת ההרס הרוֹצה לקצץ בּנוּ לא תקוּם. ידענוּ כּי חוֹבתנוּ היא ללכת למשׂא-וּמתן זה, אם גם לא יספּק את הצוֹרך הרַגשני, בּאשר טמוּנים בּדרך זוֹ מוֹקשים וּבאשר עלינוּ לדעת מה אוֹמרים לנוּ וּמה אָנוּ אוֹמרים, ולא להשתדל להירָאוֹת כּגיבּוֹרים בּמקוֹם שם מנדבים אוירוֹנים לארץ-ישׂראל. השאלה היתה: לזרוֹת הלאָה את הצעת המשׂא-וּמתן, להמשיך בּאוֹתם האיוּמים עוֹד ועוֹד ועוֹד וּלהשליך יהָבנוּ על הכּוֹחוֹת הגדוֹלים אשר יגנוּ עלינוּ בּהאג, בּגנף, ואוּלי גם בּרוֹמא⁴ – אוֹ לבדוֹק, אם הספר הלבן הנהוּ בּאמת המלה האחרוֹנה של הפּוֹליטיקה של ממשלת הפּוֹעלים בּיחס לארץ-ישׂראל.

וצָדק ארלוֹזוֹרוֹב: כּל מי שהלך למשׂא-וּמתן זה – הלך בּידים חפשיוֹת. והתפקיד היה: לברר לפני כּוֹח פּוֹליטי גדוֹל את עמדתנוּ וּדרישוֹתינוּ. אילמלא היוּ כּאן חשבּוֹנוֹת מפלגתיים מסוּכּמים למַפרע – כּדאי היה לשאוֹל: אימתי ישבוּ בּאי-כּוֹח מעצמה גדוֹלה בּמשׂא-וּמתן רציני בּמשך ימים ושבוּעוֹת עם בּאי-כּוֹח העם העברי? ואם נמצא בּנוּ בּאיזוֹ מידה שהיא כּוֹח פּנימי וּמחשבה פּוֹליטית להנהלת משׂא-וּמתן זה – הרי בּאים וּמכריזים: בּגידה, מכירת המוֹלדת. וזהוּ החינוּך המדיני הניתן לעם. וחוֹזרים וּמכריזים: הלא הם מנהלים משׂא-וּמתן על יסוֹד הספר הלבן. וּכשאתה חוֹזר וּמדגיש כּי שקר הדבר, אינם מתפּעלים ואוֹמרים: וּבכן נשלח מכתב בּדוֹאר, השוֹלל את הספר הלבן כּבסיס למשׂא-וּמתן. אָכן, לכם ידוּעה זֶ’סטה יוֹתר ממשית משליחת מכתב. ולמרוֹת זה אני חוֹזר: המשׂא-וּמתן מהצד הציוֹני לא התנהל על בּסיס הספר הלבן וגם לא על הדין-וחשבּוֹן של סימפּסוֹן. בּמכתב ההתפּטרוּת של וייצמן, בּרגע המבוּכה הקשה, נעשׂה נסיוֹן להסתמך על סימפּסוֹן, בּניגוּד לספר הלבן, ואני חוֹשב זאת לשגיאה. אוּלם בּכל מסקנוֹת המשׂא-וּמתן הידוּעוֹת לי לא נזכּר שם סימפּסוֹן.

איש מאִתנוּ אינוֹ יוֹדע מה יהיה גמר המשׂא-וּמתן הזה. לא נביאים אָנוּ ולא בּני נביאים, אם גם יש בּינינוּ מתנבּאים. אבל עלינוּ להמשיכוֹ ולהביאוֹ עד תכליתוֹ.

אם המדיניוּת הגדוֹלה אינה יוֹדעת אלא לצעוֹק: “שקוֹלֶס ניֶ זֶ’לַיֶם”, הרי אין תנוּעתנוּ מצטרפת לחכמה זוֹ. ודוקא מפּני שבּחלק השני יש ענינים מכריעים וסכּנוֹת מכריעוֹת – אנוּ מחייבים את המשכוֹ ואת השתתפוּת הישוּב המאוּרגן במשׂא-וּמתן זה והשפּעתנוּ עליו.

---

לשאלוֹת המשטר המדיני בּארץ

מאת

ברל כצנלסון

¹

(בּמוֹעצת המפלגה)

אַל יהיה הדבר תמוּה אם אוֹמַר, כּי רוֹאה אני את מפלגתנוּ כּמפלגה צעירה, מַתחילה. השׂיבה שזרקה בּרבּים מאִתנוּ, מטען החיים העשיר אשר אנוּ נוֹשׂאים בּחוּבּנוּ, העָבר רב-היחשׂ של שתי החטיבוֹת הציבּוּריוֹת אשר מתוֹך צירוּפן והתלכּדוּתן קמה וַתהי מפלגתנוּ – כּל אלה אין בּכוֹחם לערער את עצם העוּבדה, שמפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, אשר ראשוֹני “העליה השניה” נמנים על מיַסדיה, הנָה צעירה לימים. לא בּת דוֹר אחד היא, כּי אם פּרי מזיגה של דוֹר ראשוֹן עם בּני “שילֵשים וריבֵּעים”, של “העליה השניה” עם העליוֹת שלאחריה, אלה שבּאוּ ואלה שעתידוֹת לבוֹא. היא כּוֹללת בּתוֹכה אלפי בּני-אדם העוֹמדים בּשחר חייהם והיא מצפּה וּמיחלת לרבבוֹת אחים צעירים מאלה, הנשקפים אליה מרחוֹק. אך לא רק גילה הרך, ולא רק הֶרכּבה הצעיר עוֹשׂים אוֹתה למפלגה “מַתחילה”. צעירה היא גם מבּחינת “נטל הירוּשה”. אמנם, נסיוֹן חיים רב-תוֹכן עבר למפלגה בּירוּשה, ודאי שהיא נוֹשאת בּדמה כּמה וכמה תכוּנוֹת “גזעיוֹת”, תכוּנוֹת הגזע החלוּצי אשר חישל את נכסי-צאן-הבּרזל של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, אוּלם זוֹהי מוֹרשתה כּוּלה, ותוּ לא. מבּחינה של מסוֹרת פּרוֹגרמַתית, של שיגרה אידיאוֹלוֹגית, של הלכה מפלגתית – לא רב הוּא משׂא המוֹהר המעיק עליה בּכבדוֹ.

יש בּזה משוּם זכוּת וגם משוּם חוֹבה.

בּימי המשׂא-וּמתן על האיחוּד היוּ מאִתנוּ שהשתוֹקקוּ להביא לידי ניסוּח מַקיף את עמדתה הרעיוֹנית של המפלגה העתידה לבוֹא, בּשטח חיי האוּמה והמעמד. לא כּדי לצאת ידי חוֹבה של חיבּוּר “פּרוֹגרמה” וגם לא משוּם חשש של “מקח טעוּת”, חלילה, אם לא יתפּרש הכּל בּאר היטב, ולא יוּשׂמוּ בּמקוֹמוֹתיהם כּל הדגֵשים הכּבדים. לא. היה רצוֹן של אמת, כּי עם בּוֹא האיחוּד יהא נעשׂה נסיוֹן רציני לסכּם וּלהָבֵר את מחשבתה החברתית של תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישׂראלית, הנאבקת עם עצמה ועם הכּוֹחוֹת העוֹמדים לשׂטן על דרכּה זה חצי יוֹבל שנים. היתה הכּרה כּי חתירה מאוּמצת לקראת הבהרת העמדוֹת בּשטח העיוּן הסוֹציוֹלוֹגי והתפיסה המדינית יש בּה משוּם חוֹבה למתאַחדים, חוֹבת היוֹשר ההכּרתי כּלפּי עצמם; גם משוּם הוֹשטת יד עזרה לקהל העוֹבדים העוֹמדים מן הצד, חרדים לאיחוּד וחוֹששים לוֹ, חוֹששים בּעיקר לסתוּם המרוּבּה על המפוֹרש, וּמצפּים לראוֹת מה “יֵעָשׂה בּוֹ”; גם משוּם תריס בּפני סילוּפים שבּשוֹגג ושבּמזיד, וּמגן בּפני המבוּכה האידיאוֹלוֹגית הזוֹרעת מוֹקשים לרגלי הנוֹער החלוּצי, וגם משוּם אסירת מלחמה רעיוֹנית על האוֹיב למינהוּ. אוּלם גברה הדעה אשר אמרה: נַקדים לקיים את האיחוּד, ואז יבוֹאוּ הבּירוּרים הרעיוֹניים בּזמנם, כּפרי בּשל של עיוּן חברים, המבקשים לחַוור לעצמם את דרכּם האחת, ולא כּבוֹסר, שנקטף אגב משׂא-וּמתן של “צדדים”, העלוּלים להעדיף את קנאת מוֹרשתם על ראִיית הדברים לאמיתם. עכשיו, לאחר המעשׂה, כּשאנוּ משקיפים על השנה הראשוֹנה לאיחוּד, אין אנוּ מטילים ספק בּדבר, שאין לנוּ להצטער כּלל וּכלל על שהקדמנוּ הפּעם “נעשׂה” ל“נשמע”. יוֹם הבּחירוֹת לאסיפת הנבחרים, – גילוּי נהדר זה של כּוֹח הפּוֹעל, של נאמנוּתוֹ לעצמוֹ והתלכּדוּתוֹ האמיצה מסביב למפלגתוֹ האחת – משמש תשוּבה ניצחת לכל מי שהיסס בּענין האיחוּד. אוּלם מחוּץ לבּחירוֹת, ולפני היוֹתן, הִצדיק האיחוּד את עצמוֹ צידוּק עמוֹק בּתקוּפת השנה הזאת, שנת מכאוֹבים וּלבטים פּוֹליטיים אשר ירדוּ עלינוּ בּכל כּבדם. כּשאני לעצמי, לא אוּכל לוֹמר שמוֹצא אני סיפּוּק מלא בּמַה שפּעלנוּ בּשנת האיחוּד בּ“קוּם ועשׂה”, אוּלם רוֹאה אני את גוֹדל ערכּוֹ של האיחוּד בּמַה ששמר עלינוּ בּשנה רבּת-נסיוֹנוֹת זוֹ מפּני המוֹקשים הרבֹים שארבו לנוּ.

עתה, לאחר שבּיצענוּ את דבר האיחוּד, לאחר שהקימוֹנוּ את מכשיר הפּעוּלה רב-התנוּפה, לאחר שטיהרנוּ את לבּנוּ מ“מחשבוֹת זרוֹת” שהפרידוּ בּין אחים לחזוֹן וּלמפעל – אנוּ קרוּאים למלא את חוֹבת הבּירוּר, הלכה למעשׂה, לעצמנוּ וּלזוּלתנוּ. זכוּת היא לנוּ שאין אנוּ כבוּלים בּכבלי מסוֹרת תיאוֹרטית, החוֹצצת בּין תפיסת הדברים וּבין הדברים עצמם. זכוּת היא לנוּ שאנוּ יכוֹלים להתחיל בּכמה ענינים מא'. זכוּת זוֹ פּירוּשה חוֹבה. חוֹבה עלינוּ להעביד את עצמנוּ בּתקוּפה הקרוֹבה עבוֹדת מחשבה רבּה. לא נעלים מעצמנוּ ששאלוֹת חמוּרוֹת, ואפילוּ מסוּכּנוֹת, אפפוּנוּ. אפשר, זה מגוֹרלה של כּל תנוּעה החוֹתרת אל חוֹף ההגשמה, שהיא יוֹצאת בּשלוֹם מבּין סלעי מגוֹר על מנת להיתקל בּחדשים, איוּמים וּמסוּכּנים מקוֹדמיהם. ואפשר יש כּאן מהקשיים התהוֹמיים שנתיחדוּ לתנוּעתנוּ אנוּ. עד הנה נעזרנוּ הרבּה בּכוֹח אינטוּאיציה רבָּתי הפּוֹעמת בּמעמקי תנוּעתנוּ וּבכוֹח קשיוּת-העוֹרף האיתנית, הטבוּעה בּה והשוֹמרת עליה מפּני בּוּלמוֹסי רפיוֹן וּרתיעה שעוֹשׂים שַמוֹת בּכמה מבּני-הלוָיה שלנוּ. בּרוּכים יהיוּ לנוּ שני הכּוֹחוֹת האלה. אוּלם בּהם בּלבד לא נסתפּק. החיים מסביב הוֹלכים וּמַסבּיכים, שאלוֹתינוּ הוֹלכוֹת וּמחמירוֹת. מפעל ההגשמה שלנו ּהנהוּ למרוֹת זעֵיר-אַנפּיוּתוֹ המכאיבה – עשיר לא רק בּשאלוֹתיו הפּנימיוֹת המיוּחדוֹת בּמינן, אשר את פּתרוֹנוֹתיהן אנוּ חוֹצבים מסלענוּ אנוּ. הוּא הנהוּ גם רב-צלעוֹת ורב-הֲדוּרים, רב-מגע עם העוֹלם, הקרוֹב והרחוֹק. והמגע איננוּ רך כּלל וּכלל. אנוּ היוֹשבים כּאן, על אֵם הדרך בּין המערב והמזרח, בּין התרבוּּת והמדבּר, נתוּנים שלא בּטוֹבתנוּ לתסבּוֹכת של חידוֹת, כּל אחת חמוּרה מחברתה, אשר רק בּאימוּץ כּל כּוֹחוֹת הנפש והרצוֹן הגנוּזים בּנוּ, וּבהכּרה מלאה וּמקיפה של הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים מסביבנוּ, וּבראִיית דרכּנוּ אנוּ למרחוֹק – נוּכל למצוֹא את פּתרוֹנן, פּתרוֹן לחיים ולא לכלָיה. יתכן כּי כּיוֹם הזה עוֹד רחקוּ מאִתנוּ הפּתרוֹנים, אך השאלוֹת מוּצגוֹת בּתגרת יד הגוֹרל. לא נתעלם מהן, אך אל נא נפגוֹש אוֹתן בּמחשבוֹת-של-נייר.

––––––––––

מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל נתבּעת לקבּוֹע את עמדתה לשאלוֹת המשטר המדיני בּארץ. אוֹמַר מראש, כּי בּעינַי אין זה אלא פּרט אחד מתוֹך צרוֹר השאלוֹת הגדוֹלוֹת, הכּרוּכוֹת בּיחסי שני העמים, אשר בּגזירת ההיסטוֹריה הוּטל עליהם לחיוֹת בּשכנוּת. אין חלקי עם אלה אשר מתוֹך פֶטישיזַציה של מוּנחים פּוֹליטיים וקוֹנסטיטוּציוֹניים רוֹאים את מרכּז הכּוֹבד בּקביעת הנוּסחה המדינית, המיַשבת את כּל הניגוּדים וּמשקיטה את הרוּחוֹת. הזעזוּעים המדיניים העוֹברים על ארצוֹת המזרח מאפילים עכשיו על ענינים הרבּה יוֹתר חמוּרים, הגנוּזים בּחיק העמים הללוּ, והעתידים להתפּרץ בּסערה, לאחר שיתבּרר כּי השינוּיים המדיניים המקוּוים אינם משׂבּיעים את ההמוֹנים, אינם מסדרים את עניני הקרקע, אינם משחררים מידי נוֹשכי הנשך, אינם משמשים מגן לאוּכלוֹסים מפּני העוֹשק והשוֹד של הקפּיטליזם, הזר והמקוֹמי, המתערה כּאן, אינם מבטלים את משטר העריצוּת הפּנימי, המדכּא בּכוֹח המסוֹרת וּבכוֹח שלטוֹן המשפחוֹת המיוּחסוֹת יוֹתר מכּל שלטוֹן-זרים. ואם בארצוֹת השכנוֹת כּך, על אחת כּמה וכמה כּאן בּארץ. כּי נוֹסף לפוּרענוּיוֹתיה ה“טבעיוֹת” של הסביבה כּוּלה: דלוּת, בּערוּת, נשך, בַּקשיש, שלטוֹן תקיפים, דלדוּל פּריוֹן הארץ מדוֹרי-דוֹרוֹת –– הרי אנוּ בּעצם קיוּמנוּ כּאן יוֹצרים פּרוֹבּלימוֹת כּלכּליוֹת וסוֹציאליוֹת מסוּבּכוֹת בּיוֹתר, יוֹצרים אוֹתן לעצמנוּ ולשכנינוּ. אנוּ הננוּ, כּמדוּמני, האוּמה היחידה ההוֹלכת מן המערב למזרח לא כּדי להשׂתרר על אוּכלוֹסי המקוֹם, לא כּדי להתעשר מדלוּתם וּמבּערוּתם וּמשעבּוּדם, כּי אם כּדי לעבוֹד בּמוֹ ידיה, למצוֹא כּאן את מחיתה בּזיעת אַפּיה. ואת מחיתנוּ אי אפשר לנוּ למצוֹא על ידי כּך שנחדוֹר לסדקי הכּלכּלה הקיימת כּאן וניאָחז בּהם, כּי אם בּזה שנשקוֹד על הקמת חקלאוּת אינטנסיבית ותעשׂיה מוֹדרנית. ואת הכּלכּלה החדשה הזאת, הרצוּפה תאים תאים של משק-עבוֹדה סוֹציאליסטי וּתנוּעת פּוֹעלים מאוּרגנת, עלינוּ לבנוֹת בּתוֹך סביבה שבּחלקה היא פיאוֹדלית וּבחלקה – בֶּדוית, נוֹמַדית, מִדבָּרית. ציביליזציה זוֹ מקיפה את עוֹלמנוּ בּכל ימוֹת השנה בּלחצה הכּלכּלי האיוֹם, בּזוֹלוּתה וּבשעבּוּדה. לה יש מוּשׂגים שלה על טוֹב ורע, על מוּתר ואסוּר, על שׂכר ועוֹנש, על יחסי-קנין ועל שלל, על ערך חיי האדם, על כּבוֹד ועל נקמה, על האדם הזר, על כּוֹחוֹ ועל כּוָנוֹתיו. בּמוּשׂגיה וּביצריה היא פּוֹרצת מפּעם לפעם לתוֹך חיינוּ אנוּ, כּשם שפּעוּלתנוּ אנוּ, גם שלא בּמתכּוון, פּוֹרצת לתוֹך חיי שכנינוּ, וּבימי פּוּרענוּיוֹת – רעב, בּצוֹרת, הדי מהוּמוֹת, שיסוּי – היא מסתערת עלינוּ, כּשהיא נשׂוּאה בּסוּפה של איבה דתית, הסתה שוֹביניסטית וּפחדים מפּני “השתלטוּתנוּ”. זוֹהי הסביבה אשר בּתוֹכה התחלנוּ לעבוֹד לפני כּמה עשׂרוֹת שנים, בּטרם היוֹת כּל השאלוֹת הפּוֹליטיוֹת של היוֹם, וּבתוֹכה עלינוּ לפלס לעצמנוּ דרך בּמשטר המדיני הקיים וּבזה שיבוֹא אחריו. תמימוּת יתירה היא לחשוֹב כּי איזוֹ צוּרת שלטוֹן כּשהיא לעצמה – ולוּ גם טוֹבה וּמוּסכּמת מצד הכּוֹחוֹת המעוּנינים – יש בּה משוּם פּתרוֹן לסבך-חיים זה. מרשה אני לעצמי לוֹמר, כּי מערכת תיקוּנים סוֹציאליים רציניים (המצאת קרקע לעוֹבדים; חשׂיפת אוֹצרוֹת המים בּארץ; מלחמה בּנשך וּבבּקשיש; בּיעוּר העבדוּת; הגנת האשה והילד; שחרור ההמוֹנים מעוֹל המשפּחוֹת המיוּחסוֹת; הקלת עוֹל המסים מעל החקלאי העוֹבד) חשוּבה בּעינַי לאין ערוֹך מכּל הצעוֹת של פּרלמנטריזם-למראית-עין, ואפילוּ של פּרלמנטריזם בּלתי-מזוּיף. אַל תאפיל אצלנוּ, לפחוֹת, שאלת צוּרת השלטוֹן על יתר השאלוֹת.

––––––––––––

על צוּרת שלטוֹן הארץ בּתקוּפה הקרוֹבה שׂוֹררוֹת מסביבנוּ, בּעיקר, שתי השקפוֹת. שתיהן מתנמקוֹת בּטעמים לאוּמיים. האחת דוֹחה הקמת כּל מוֹסד פּרלמנטרי שהוּא “כּל עוֹד אנחנוּ איננוּ רוֹב בּארץ”. ההשקפה השניה מקבּלת בּרצוֹן את המוֹעצה המחוֹקקת שהוּצעה בּשעתוֹ על ידי סמוּאל והוּצעה שוּב על ידי פַּספילד בּספר הלבן של 1930, וּמוּכנה לקבּל כּל הצעה של סוּרוֹגַט פּרלמנטרי בּדוֹמה לזוֹ, וּבלבד שלא ניחָשב כּמוֹנעי שלטוֹן עצמי מאת תוֹשבי הארץ. נעיין בּשתי ההשקפוֹת הללוּ:

ההשקפה הראשוֹנה אינה תוֹבעת מאִתנוּ להרחיב עליה את הדיבּוּר. יסוֹדוֹתיה הפּסוּלים בּוֹלטים מאליהם: מוּסר לאוּמי-הוֹטֶנטוֹטי, המציע לחברוֹ מה שהוּא פּוֹסל לעצמוֹ – שלטוֹן חטיבה לאוּמית אחת על השניה פּסוּל היוֹם, כּל עוֹד אנחנוּ מיעוּט, אבל הוּא יהיה כּשר מחר, “כּשאנחנוּ נהיה הרוֹב”; אמוּנה ילדוּתית תמימה שאינה מוּכנה להתערער גם אחרי כּל האכזבוֹת המרוֹת, כּי בּצל שלטוֹן אַדמיניסטרטיבי-אַבּסוֹלוּטיסטי נשכּוֹן לבטח, ונוּכל תמיד לנשוֹם לרוָחה, לגדוֹל וליצוֹר כּכל אַוַת נפשנוּ; קוֹצר-ראוּת מוּחלט לגבּי הכּוֹחוֹת המתחוֹללים מסביבנוּ, וּמוּשׂג מוּטעה בּיסוֹדוֹ על מַהוּת כּוֹחוֹ של ה“לחץ” המדיני שלנוּ. סבוּרים הם שלחץ זה כּוֹחוֹ גדוֹל גם בּעיכּוּב ההתפּתחוּת וּבזלזוּל בּצרכים של זוּלתנוּ, ולאו דוקא בּיצירה החיוּבית שלנוּ. מ“מוּסר לאוּמי” כּזה וּמחכמה פּוֹליטית כּזאת חייבת תנוּעת הפּוֹעלים לברוֹח כּמטחוי קשת.

ההוֹדאה שלנוּ בּסטאטוּס הפּוֹליטי הבּין-לאוּמי של ארץ-ישׂראל, העוֹשׂה אוֹתה לארץ קליטה לעליה היהוּדית וליצירה היהוּדית, אין פּירוּשה השלמה עם המשטר הפּקידוּתי, השׂוֹרר כּיוֹם בּארץ והעוֹשה פּלסתר לפעמים כּל כּך קרוֹבוֹת את עיקרי המנדט. על עוֹרנוּ ועל בּשרנוּ, כּפוֹעלים וכיהוּדים, בּחיינוּ האזרחיים, בּמלחמתנוּ המעמדית, בּפעוּלתנוּ הישוּבית, אנוּ חשים את טבעוֹ הקוֹלוֹניאַלי והאַבּסוֹלוּטיסטי, אנוּ כּוֹאבים את ההשפּלוֹת והעלבּוֹנוֹת שהוּא גוֹרם לנוּ. ממילא אנוּ נדחפים לבקשת דרכים לתיקוּנוֹ.

מה נוֹתנת לנוּ מבּחינה זוֹ “המוֹעצה המחוֹקקת”?

הרכּבוֹ של המוֹסד, כּמוּצע: קרוֹב למחציתוֹ פּקידים ממוּנים מטעם הממשלה, והשאר שליחי קוּריוֹת לאוּמיוֹת, אשר מספּרם נקבּע מראש: כּך וכך לערבים, כּך וכך ליהוּדים.

סמכוּתוֹ: כּל החלטה יכוֹלה להיפּסל בּמחי ידוֹ של הנציב העליוֹן, שהוּא גם היוֹשב-ראש, גם בּעל ההכרעה וגם בּעל הוֶטוֹ. שוּם הצעה תקציבית אינה יכוֹלה להיוֹת נדוֹנה בּלתי אם הוּכנסה מטעם הנציב.

איני רוֹאה לי כּל צוֹרך להיכּנס כּאן בּשאר הפּרטים. טיבוֹ “הפּרלמנטרי” של המוֹסד אינוֹ מצריך כּל הסבּרה יתירה.

לפני זמן-מה פּגשתי בּדפוּס דברי אחד הנלהבים בּיוֹתר למוֹעצה המחוֹקקת. הכּוֹתב רוֹאה בּקבּלת המוֹעצה וּבדחייתה שאלת-מַצפּוּן. הוּא, בּן המערב התרבּוּתי, שנתחנך על דמוֹקרטיה וּמשטר פּרלמנטרי, בּוֹש להבּיט בּפני ילדוֹ הגָדל כּאן, כּל עוֹד הוּא חי בּמשטר בּלתי-קוֹנסטיטוּציוֹני. עלה בּדעתי שמוּסר-כּליוֹת זה יש לוֹ מרפּא וגם מבחן: להעתיק מקוֹם הישיבה – ולוּ גם לנסיוֹן – למזרח הירדן. שם קיים “שלטוֹן עצמי” וגם “מוֹעצה מחוֹקקת”. שם לא יכוּסוּ פּני האיש כּלימה.

אוֹדה. גם אני רוֹאה את היחס לשאלת המשטר כּשאלת מַצפּוּן. אוּלם מַצפּוּני אני תוֹבע לא נאמנוּת לפוּלחן של שמוֹת קוֹנסטיטוּציוֹניים מקוּדשים, גם כּשהם ריקים וכוֹזבים, אלא נאמנוּת לעצמי, נאמנוּת לאוֹתם עיקרי השאיפוֹת, אשר בּזכוּתם ולשמם נלחמנוּ על צוּרוֹת שלטוֹן פּרלמנטריוֹת. וּלפיכך אין אני ניגש לשאלת המוֹעצה המחוֹקקת מבּחינת האיסטרטגיה הלאוּמית, מבּחינת התקווֹת שתוֹלים בּה להתרצוֹת אל המנהיגוּת הערבית, כּי אם אני שוֹאל את עצמי: מה אני, האזרח, הפּוֹעל, היהוּדי, הבּלתי-מרוּצה מן המשטר הקיים, מה אני מיַחל מן “המוֹעצה המחוֹקקת”?

אנחנוּ הנאספים כּאן, אשר נאנקנוּ בּימי נעוּרינוּ מתגרת ידה הקשה של העריצוּת האַבּסוֹלוּטיסטית, יוֹדעים יפה את טעמה של מלחמת-הקוֹדש על צוּרוֹת שלטוֹן דמוֹקרטי. בּאש המלחמה הזאת נתחַנכנוּ וגם נתחַשלנוּ. היינוּ מוּכנים לעלוֹת לשמה על המוֹקד. מדוּע? האם רק מתוֹך פּוּלחן של שמוֹת קוֹנסטיטוּציוֹניים? חלילה. בּצוּרוֹת השלטוֹן החדש הבהיק לנוּ חזוֹן השחרוּר: שחרוּר משלטוֹן העריצוּת, השרירוּת, האגרוֹף, הקוֹרוּפּציה; חוֹפש הדיבּוּר, הכּתיבה, האִרגוּן; צדק וּמשפּט; כּבוֹד האדם וּזכוּיוֹתיו. מה היה פּתרוֹן החלוֹמוֹת – זוֹהי שאלה אחרת, אוּלם אלה הם הקסמים אשר קסמוּ לנוּ בּמלחמה הזאת: יקר-ערך האדם וחייו. היש אחד בּין כּל הנלהבים למוֹעצה המחוֹקקת, הכּוֹרך בּה סיכּוּיים מעין אלה, המצפּה שתביא לנוּ משטר יוֹתר אנוֹשי מזה הקיים? שתעלה את מצב המשפּט בּארץ, שתפקיד את חיינוּ בּידי שוֹטר יוֹתר מְהֵימָן, שתשחרר אוֹתנוּ משׂרידי המשטר העבּד אל-חמידי, שעדיין אנוּ פּוֹגשים אוֹתוֹ בּכל אשר נפנה?

ואוֹסיף לשאוֹל: בּתוֹך הישוּב היהוּדי כּבשה לה האשה את זכוּּּיוֹתיה הציבּוּריוֹת. בגלל ההתנגדוּת לזכוּת האשה להיבּחר לאוֹרגני כּנסת ישׂראל התנהלה מלחמה קשה בּישוּב, נתעכּבה לשנים הקמת האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית, משוּם שלא הסכּמנוּ לקבּל אוֹתה בּמחיר קיפּוּח זכוּיוֹת. מכּל העיירוֹת אשר בּארץ הוּבטחה עד הנה זכוּת הבּחירה לאשה רק בּאחת – בּתל-אביב. אנוּ מנהלים מלחמה על זכוּת האשה בּהתישבוּת, על זכוּתה השוה לגבר להשתתף בּחתימת חוֹזה ההתישבוּת של המשפּחה. אשה מן הישוּב נלחמה בּעקשנוּת על זכוּת להוֹפיע בּמשפט כּעוֹרך-דין. מה יהיה גוֹרלה של האשה בּבּחירוֹת למוֹעצה המחוֹקקת? מה יהיה גוֹרל זכוּיוֹתיה בּכלל בּמשטר זה שיוּקם על ידי המוֹעצה המחוֹקקת, שרוֹב משתתפיו יש להם מוּשגים, מנהגים וּצרכים אחרים בּנדוֹן זה?

ואשאל עוֹד: בּכל מקוֹם שהפּוֹעל נלחם על משטר פּרלמנטרי הוּא תוֹלה בּזה תקווֹת להתגבּרוּת מעמדית, לעליה מדינית, לחוֹפש האִרגוּן המקצוֹעי, להשלטת חוּקת הגנת העוֹבד. הנתלה גם אנחנוּ תקווֹת כּאלה בּמוֹעצה המחוֹקקת? הנקוה ממנה שתגן על זכוּת השביתה ותחוֹק חוּקים להגנת שׂכר העבוֹדה, להבטחת זכוּיוֹת האשה העוֹבדת, למניעת עבוֹדת הטף? הנפקיד בּידיה בּלב שלם את מצבה המשפּטי של הקבוּצה, של המשפּחה העוֹבדת, את גוֹרלוֹ של בּית-הספר לילדי עוֹבדים ושל החינוּך בּכלל?

וּלאוֹר המצפּוּן: הקמת סוּרוֹגט פּרלמנטרי זה, המבטיח כּסאוֹת לגוּש אֶפֶנדים נוֹסף על פּקידי הממשלה, האוּמנם היא מצוַת-עשֵׂה כּזאת, שלמענה מוּתר גם להעמיד בּסכּנה זכוּיוֹת וכיבּוּשים עיקריים של האשה, של הפּוֹעל, של כּל אזרח בּארץ? הרשאי מי שהוּא לדרוֹש מן הפּוֹעל, לאוֹר מַצפּוּנוֹ הסוֹציאליסטי, שמתוֹך יחסוֹ השלילי לפּקידוּת הקוֹלוֹניאַלית וּמתוֹך שהוּא חפץ בּיחסי סוֹלידריוּת עם העם הערבי העוֹבד יקבּל בּרצוֹן אוֹתוֹ משטר פּוֹליטי, פּרי זיווּג של פיאוֹדליזם מקוֹמי עם פּקידוּת קוֹלוֹניאַלית, אשר את דוּגמתוֹ ואת פּירוֹתיו הוּא יכוֹל לראוֹת לא רק בֹעֵבר-הירדן, כּי אם בּכל נקוּדה מוּניציפּלית מסביבנוּ.

––––––––––––

וּמבּחינה יהוּדית. הישוּב היהוּדי הנהוּ מיעוּט בּארץ. שיטת הקוּריוֹת הלאוּמיוֹת מקציבה לוֹ שיעוּר מסוּים בּתוֹר מיעוּט (אם שיעוּר צוֹדק אוֹ בּלתי-צוֹדק – לא נדוּן הפּעם) ועוֹשׂה את השיעוּר הזה קבע. יש ללמוֹד משהוּ ממצב הענינים בּעיריוֹת. לפי שיטת הקוּריוֹת הוּקצה בּעיריוֹת ירוּשלים וחיפה מקוֹם מסוּים ליהוּדים, הרבּה פּחוֹת ממה שמגיע להם לפי מספּרם בּין תוֹשבי הערים הללוּ, והמספּר הזה לא נשתנה בּמשך כּמה שנים, אף על פּי שמספּר היהוּדים תוֹשבי הערים הללוּ הלך וגדל. למדנוּ מנסיוֹננוּ כּי בּמקוֹם ששוֹלטת הקוּריה מתעכּבת כּל חלוּקה צוֹדקת של המקוֹמוֹת, בּכוֹח הרוֹב התקיף והבּיוּרוֹקרטיה העוֹשׂה את רצוֹנוֹ. חלקם של הפּקידים הממוּנים בּתוֹך המוֹעצה מוֹריד עוֹד יוֹתר את משקלם היחסי של היהוּדים בּתוֹכה. מה יכוֹל היהוּדי לצפּוֹת ממוֹעצה כּזאת? היצפּה ממנה לעזרה בּפיתוּח הארץ, בּגילוּי איניציאַטיבה כּלכּלית, בּקליטת העליה, בּיצירת התישבוּת? דוֹמה שהוּא יכוֹל לצפּוֹת רק לזה, שלאוֹתן ההפרעוֹת החוּקיוֹת, שכּיוֹם הזה שׂמה על דרכּוֹ הפּקידוּת הקוֹלוֹניאלית, יתוספוּ אבני-נגף חוּקיוֹת של הגוּש האֶפֶנדי. פּרצוּפה המעמדי והשוֹביניסטי של המנהיגוּת הערבית כּיוֹם הזה מעיד על זאת למדי. ידוּע יחסה לא רק לעליה ולהתישבוּת העברית ולפּוֹעל העברי וּלאִרגוּנוֹ, כּי אם גם לזכוּיוֹתינוּ האלמנטריוֹת, כּמוֹ זכוּת הלשוֹן העברית. אוֹמרים: לשם כּך קיימוֹת “הערוּבּוֹת”: הכּרת המנדט, זכוּת הוֶטוֹ של הנציב, ואוּלי גם הוֹצאת עניני העליה מסמכוּת המוֹעצה (עוֹד לא פּסוּ אנשים תמימים, הרוֹאים בּכל מחסוֹם וּבכל מתג – רק דאגה להבטיח את ענינינוּ…). פּירוּש הדבר שבּמוֹסד פּרלמנטרי זה יהיה תמיד הנציב העליוֹן שוֹפט רמים בּינינוּ וּבין העם השני. הוּא יצטרך לשמוֹר תמיד על “שיווּי-המשקל”. מאֵימת כּל גזירה נרוּץ אליו לבקש מחסה בּצלוֹ. האמוּנה הזאת בּאוֹבּיֶקטיביוּתוֹ וּבעליוֹנוּתוֹ של הנציב העליוֹן, בּא-כּוֹח הגזע העליוֹן, בּנכוֹנוּתוֹ תמיד להגן על הצדק, צדקתנוּ, מפּני כּל המתנקשים בּנוּ, האם אינה קצת אַנַכרוֹניסטית בּשנת ה’תרצ“א? ואוֹתן הערוּבּוֹת-של-נייר, הבּאוֹת לחייב על הכּרת המנדט, ואוּלי אפילוּ להוֹציא את ענין העליה מסַמכוּת המוֹעצה, מה תקפּן? כּלוּם לא ראינוּ את האפשרוּת לעשׂוֹת יוֹם יוֹם פּלסתר את המנדט גם בּשעה שמתבּססים עליו? כּלוּם תלוּיה העליה רק בּאוֹתם החוּקים הדנים בּעליה, ולא בּכל מערכת החוּקים והפּקוּדוֹת שלפיהם מתנהלת הארץ? כּלוּם אין השאלוֹת הרגילוֹת הנדוֹנוֹת בּכל מוֹסד מחוֹקק: מכס, קרקעוֹת, משפּט, משטרה – עלוּלוֹת לקבּוֹע גם את גוֹרל העליה וההתישבוּת? כּלוּם איננוּ מכּירים כּיצד מחניק עתה ה”אֶטאטיזם" הכּלכּלי בּארצוֹת מזרח-אירוֹפּה את המיעוּט היהוּדי, כּיצד נהפּך המוֹנוֹפּוֹלין הממלכתי לאמצעי חתירה בּידי הרוֹב נגד המיעוּט, בּלי שיהא צוֹרך להשתמש בּגזירוֹת שאינן לפי טעם הזמן הזה?

יש חוֹזים לנוּ ורוּדוֹת: תוֹרת “הוֶנטיל”. המוֹעצה המחוֹקקת תשמש צינוֹר מאַורר. יוּתן מוֹצא לגַזים הרעים המסעירים את הרוּחוֹת וּמתפּרצים החוּצה בּמעשׂה אַלָמוּת ורֶשע. המוֹעצה תיהפך לכלי מחזיק שלוֹם לארץ. מענין לדעת, מהוּ הנסיוֹן הפּרלמנטרי המצמיח חלוֹמוֹת ורוּדים אלה? השמרה עלינוּ הדוּמָה הרוּסית, עם הוֶנטילַציה המצוּינת שלה, מפּרעוֹת וּמהסתה וּמעלילת-דם? אוֹ הפּרלמנט הבּוּקרשטי, אוֹ אפשר הרייכסטג הגרמני מנע מחילוּל בּתי-קברוֹת וּמפּריחת ההסתה ההיטלריסטית? מי שמכּיר בּמקצת את אָפיה של המנהיגוּת הערבית יכוֹל להעלוֹת על הדעת סברה אחרת, לא סברה של וֶנטיל, אלא של “פּרה חוֹלבת”. אוֹתה תוֹפעה פּטריוֹטית טרַגי-קוֹמית, שמעמד שלם החי על ממכּר קרקעוֹת ועל סרסרוּת בּקרקעוֹת אינוֹ חדל להתריע על הסכּנה שבּקניוֹתינוּ, בּידעוֹ היטב שההתרעוֹת והגזירוֹת אינן עלוּלוֹת אלא להשבּיח את סיכּוּיי הממכּר, אוֹתה תוֹפעה ידוּעה של עתוֹנאים ועסקני ציבּוּר צוֹררים, העוֹשׂים גם את השׂטנה וגם את “הידידוּת” (חליפוֹת!) לפרה חוֹלבת – אוֹתה תוֹפעה עשׂוּיה שתתגלה בּמהדוּרה מוּרחבת בּעקבוֹת הפּסֵידוֹ-פּרלמנטריזם בּארץ. מי יוֹדע, אוּלי עוֹד נזכּה לראוֹת בּמוֹ עינינוּ על קרקע המוֹלדת את גלגוּלוֹ החדש של היהוּדי הגָלוּתי אשר אין לוֹ אלא לחבּל תחבּוּלוֹת כּיצד לעקוֹף את החוֹק, וּלשלם דמי “לא יֶחרץ” וּלשגר דוֹרוֹנוֹת למען העביר את רוֹע הגזירוֹת.

אלה הם הסיכּוּיים המעשׂיים הצפוּנים לנוּ בּמוֹעצה המחוֹקקת.

––––––––––––

אוּלם שאלת המוֹעצה המחוֹקקת היא יוֹתר משאלת חישוּבים של שׂכר והפסד בּשטח המעשׂיוּת הרגילה. רוֹאה אני את קבּלת הפּרינציפּ המוּנח בּיסוֹד המוֹעצה המחוֹקקת כּפוֹגעת בּנפש הציוֹנוּת.

אסבּיר את דברַי. הציוֹנוּת היא תנוּעת השחרוּר והעצמאוּת של עם ישׂראל. אין לה כּל תאות שלטוֹן על זוּלתה. אבל היא מתקוֹממת בּכל כּוֹחה נגד כּל השתעבּדוּת לזוּלתה. זרה לה כּל שאיפה להטיל מרוּת. אבל אינה מַשלימה עם קבּלת מרוּת. גם חזוֹן “מדינת היהוּדים” בּפי הרצל לא היה בּו כּל טעם לפגָם של בּקשת השתלטוּת על עם אחר. הרצל גם לא ניסה לקבּוֹע מה תהא צוּרת השלטוֹן בּמדינת היהוּדים, ואם היא תתקיים כּמדינה בּלתי-תלוּיה אוֹ כּפּרוֹבינציה אוֹטוֹנוֹמית בּתוֹך חטיבה מדינית גדוֹלה. ציוֹנוּת-רבּתי של הרצל, אשר לאוֹרה עוֹלה החלוּץ לארץ, פּירוּשה: יציאה מן הגלוּת. לא בּית-נכאת לאוּמה, כּי אם מקלט בּטוּח לעם בּהמוֹניו. מקלט אשר יקלוֹט, בּטוּח מרדיפוֹת, מגזירוֹת, מפּרעוֹת, מעלילוּת, מעלבּוֹן. ולא שבט-סגוּלה אחד מכּל פּזוּרי ישׂראל, כּי אם קיבּוץ גָלוּיוֹת. תנוּעת הפּוֹעלים שוֹמרת אמוּנים לחזיוֹן זה גם בּימי זוּטה של תנוּעה, בּימי רעה וּמיעוט הדמוּת, ואפילוּ בּשעה שאינה בּוֹחרת להשתמש בּמוּנח זה, אשר הרצל עצמוֹ חדל מהשתמש בּוֹ בּשעה שהחליף את התכנית המוּפשטת בּפעוּלה מדינית ממשית.

הבּוּקי-סריקי אשר נתלוּ בּמוּנח “מדינת יהוּדים”, לא רק על ידי אוֹיבים כּי אם גם על ידי “אוֹהבים”, מוֹנעים אוֹתי מהשתמש בּוֹ. כּמה מדינוֹת-יהוּדים אִיכּא בּימינו! מר בּן-אבי, למשל, הנהוּ חסיד נלהב של מדינה. הוּא גם אינוֹ רוֹאה כּל קוֹשי בּהקמתה. הוּא מוּכן להכריז על יהדוּתם של כּל הפּלחים בּארץ, וּבלבד שנוּכל להכריז על מדינת-יהוּדה. הוּא מוּכן גם להכריז על תל-אביב הקיימת כּעל המדינה שהתגשמה. למה יגָרע חלקה של תל-אביב מ“וַתיקַניה”? מה לוֹ בּכך שמדינת-יהוּדים כּזאת אין בּה שוּם מזוֹר למצוּקת היהוּדים? מה לוֹ בּכך שהמוֹני ישׂראל בּעוֹלם יראוּ מדינה זוֹ כּהתקלסוּת בּתקות גאוּלתם? העיקר, שגם לנוּ יהיוּ – אֶפוֹלֶטים, קצינים, אַמבּסדוֹרים, ואוּלי גם חצר-מלכוּת וּמנהגי-חצר וּמשוֹררי-חצר, בּקיצוּר, כּל תשמישי-נחוֹשת-קלל של “מדינה”. לבּוֹ של פּטריוֹט לאוּמי מתמוֹגג מנחת כּשהוּא רוֹאה את כּל אלה בּחזוֹן, וּמה לוֹ עוֹד? אך אם זהוּ חלוֹם מדינת-יהוּדים וזה שִברוֹ, כּי אז – לא מעוּקצוֹ ולא מדבשוֹ.

גם מר גרינבּרג, מה“ג’וּאיש כרוֹניקל”, רוֹצה בּמדינת יהוּדים. הוּא מתמרמר על מי שמכריז כּי הציוֹנוּת אינה רוֹצה לא לשלוֹט ולא להשתעבּד. הוּא אינוֹ גוֹרס זאת: אַלפּים שנה שלטוּ זרים בּנוּ, מדוּע זה לא נטעם גם אנחנוּ קצת טעם שלטוֹן? אוֹדה, אין לי חלק ונחלה בּתיאבוֹן מדיני זה, כּשם שאין לי חלק בּמוּשׂגיהם של אוֹתם צאן-קדשים וּמנהיגם, הרוֹאים את התגשמוּת הציוֹנוּת בּדמוּתה של מדינת פּוֹלין החדשה, אלא בּשינוּי זה שהערבים יהיוּ בּמצבם של היהוּדים, והיהוּדים בּמצבם של הפּוֹלנים – ולוּ גם בּתוֹספת של התנהגוּת יוֹתר גֶ’נטלמנית כּלפּי מי שאינוֹ נמנה על העם השוֹלט.

בּשבילי אין זה אלא סירוּס מוּחלט של האידיאל הציוֹני. לא רק חזוֹן השחרוּר שלנוּ הוּא אחר, גם ההוָיה של תנוּעתנוּ הלאוּמית, המסיבּוֹת ההיסטוֹריוֹת אשר בּהן התחוֹללה והמסיבּוֹת ההיסטוֹריוֹת אשר בּהן היא מתגשמת, גם צרכיה הפּנימיים של תנוּעתנוּ שוֹנים מזה בּתכלית. דוֹרנוּ היה עֵד לכך, שעמים שוֹאפי חירוּת אשר פּרקוּ את עוֹל השעבּוּד מעל צוארם מיהרוּ להכניס בּעוֹל זה צוארוֹתיהם של אחרים. הכזה יהיה המאוֹר שבּתנוּעת שחרוּר לאוּמית? אנוּ, אם גם נחפּוֹץ בּזה, הלא תקצר ידנוּ. אבל אילוּ גם יכוֹלנוּ והצלחנוּ בּזה, הרי היינוּ ממיטים קלוֹן על כּל המרטירוֹלוֹגיה הגדוֹלה שלנוּ: בּמשך הדוֹרוֹת הרבּים שבּהם נרדפנוּ וגוֹרשנוּ ונשחטנוּ והוּשמדנוּ, ידענוּ לא רק את כּאב הגלוּת והשעבּוּד, כּי אם גם את הבּוּז לעריצוּת. האוּמנם לא היה זה אלא כּמשל “השוּעל וענבי הבּוֹסר”? הנטַפּח בּנוּ עתה את חלוֹם עבד כּי ימלוֹך?

החזוֹן הציוֹני, דוקא זה שהוֹלך לקראת גדוֹלוֹת, אינוֹ מבקש לא השתלטוּת ולא פּריבילגיוֹת על חשבּוֹן הזוּלת. מדינת היהוּדים שלנוּ לא תתבּסס על “ורב יעבוֹד צעיר”. גם לא על דרך המליצה. החזוֹן הציוֹני וגם הפּוֹליטיקה הציוֹנית המעשׂית אינם מצריכים לשוֹן-רהב ודברי-שחץ ולא שאר תשמישי ההתהדרוּת וההתנפּחוּת של הפּטריוֹטיוּת הרעשנית, הקנטרנית והנַגחנית. אלה מקרב הציוֹנים אשר בּפחוֹת מ“מלכוּת” וּמ“עטרת מלכוּת” לא סגי להם, והמטפּחים פּוּלחן של שלטוֹן וּמוּשׂגי שליטים לקוּחים מתוֹך מציאוּת זרה – אינם מסייעים לא לחינוּך פּוֹליטי בּבּית ולא להישׂגים פּוֹליטיים בּחוּץ. תנוּעת הפּוֹעלים צריכה לשמוֹר על עצמה מעבוֹדה זרה זוֹ, וגם מהטרמינוֹלוֹגיה המתגרה העוֹטפת אוֹתה.

אוּלם אם איננוּ גוֹרסים מדינה לאוּמית יהוּדית, כּלוּם נהיה גוֹרסים מדינה לאוּמית ערבית?

והמוֹעצה המחוֹקקת, עם כּל אַפסוּתה מבּחינת כּוֹח השלטוֹן הממשי, עם היוֹתה כּפוּתה בּידיה ורגליה לפּקידוּת הבּריטית, עם היוֹתה קריקטוּרה של פּרלמנט, מביאה אִתה את שלט המדינה הערבית; הכרזת שלטוֹן עַם-הרוֹב הערבי על עַם-המיעוּט היהוּדי; הפקדת גוֹרל הארץ בּידי עם-הרוֹב.

וּמוּזר הדבר: רבּים מאלה החוֹששים בּיוֹתר למוּשׂג “מדינת היהוּדים” ונלחמים בּוֹ כּבסטיה שוֹביניסטית, אינם נפגעים, כּנראה, מזה שכּאן תוּכרז מדינה ערבית. ויוֹתר מזה: דוקא אלה הדוֹגלים בּ“דוּ-לאוּמיוּת” לגבּי ארץ-ישׂראל נאחזוּ בּשתי ידים בּהצעת המוֹעצה המחוֹקקת. חוֹששני, שהדוּ-לאוּמיוּת הפכה אצלם למַה שהפכה מדינת היהוּדים בּפי מר בּן-אבי. האין דוּ-לאוּמיוּת והמוֹעצה המחוֹקקת המוּצעת ­– תַרתי דסַתרי? אם מדינה “דוּ-לאוּמית” אינה מלה ריקה, שאיננה מחייבת לשוּם דבר (מלבד שלילת מדינת היהוּדים) הרי אין פּירוּשה אֶתנוֹגרפי בּלבד, כּלוֹמר: ציוּן העוּבדה, שעל גבּי שטח מסוּים יוֹשבים להם שני עמים. מדינוֹת שבּגבוּלוֹתיהן יוֹשבים יחד כּמה עמים אינן יקרוֹת-המציאוּת בּעוֹלם, ועל ידי כּך בּלבד אינן נעשׂוֹת למדינוֹת דוּ-לאוּמיוֹת או תלַת-לאוּמיוֹת, כּל עוֹד לאוֹם אחד הוּא המוֹשל בּהן. בּפּוֹלין, למשל, יש למיעוּטים הלאוּמיים זכוּת בּחירה לסֵיים ונוֹסף על זה כּמה סעיפּים המבטיחים את זכוּיוֹתיהם, ואף על פּי כן לא יעלה על הדעת לראוֹת את משטרה המדיני של פּוֹלין כּמשטר דוּ-לאוּמי אוֹ רב-לאוּמי. איזוֹ היא מדינה דוּ-לאוּמית? זוֹ ששני הלאוּמים שבּתוֹכה הנם שוים לחירוּת וּלעצמאוּת, למידה של שלטוֹן ולזכוּיוֹת של יִצוּג. וּלאוֹם מלאוֹם לא יֶאמץ. כּל המוּנח “דוּ-לאוּמיוּת” יש לוֹ טעם רק אם הוּא מתבּטא בּנוֹרמוֹת מדיניוֹת-משפּטיוֹת, המבטיחוֹת את עיקרי השויוֹן המדיני של הלאוּמים. והם הם שעוֹשׂים את המדינה למדינת-לאוּמים, השוֹנה בּתכלית ממדינה לאוּמית. דוּ-לאוּמיוּת אינה מתקיימת על מליצוֹת פּציפיסטיוֹת, שאין עמן כּל כּוֹח מַשרה שלוֹם-אמת בּיחסי עמים, אלא על יצירת צוּרוֹת חדשוֹת של שלטוֹן ויִצוּג עמים, על בּסיס של שויוֹן. פּירוּש הדברים שמשטר מדיני דוּ-לאוּמי מכּיר לא בּאוּכלוֹסים סתם, אלא בּשתי חטיבוֹת לאוּמיוֹת, אשר לשתיהן מוּבטחת אוֹתה מידת ההשתתפוּת בּעיצוּב שלטוֹן הארץ, וּשתיהן זכּאיוֹת בּמידה שוה להתווֹת את גוֹרלה. האם לא צחוֹק מר עוֹשׂים לנוּ אלה אשר רוֹממוּת הדוּ-לאוּמיוּת בּגרוֹנם והויתוּר על זכוּתנוּ אנוּ לעצמאוּת וּלחוֹפש היצירה בּידם? אכן דוּ-לאוּמיוּת מיוּחדת בּמינה שמציעים לנוּ אינה, כּנראה, מַטבּע עוֹבר “לכל הגוֹיים”, אשר דמם דידם סוֹמק טפי, כּי אם אמצאה מיוּחדת לכבוֹד עם-סגוּלה בּלבד, אמצאה העלוּלה להשתּכּן יפה בּצוותא חדא עם שלטוֹן מדיני מוּחלט של זוּלתנוּ. דוּ-לאוּמיוּת זוֹ אינה אלא כְּתיב, הקְרי הוּא: מדינה ערבית.

––––––––––

מן הנאמר נמתחים הקוים לתכנית חיוּבית.

תנוּעת השחרוּר היהוּדית בּכלל וּתנוּעת הפּוֹעלים בּפרט אינן רשאיוֹת להשלים עם משטר הפּקידוּת הקיים. משטר המנדט, אם איננוּ משמש כּסוּת עינים לאינטרסים אימפּריאַליסטיים וקוֹלוֹניאַליים של המדינה האפּוֹטרוֹפּסית, איננוּ מחייב שלטוֹן פּקידוּתי בּלתי-מוּגבּל. תפקידוֹ של המנדט – סיוּע והדרכה לארץ על מנת להביאה לידי פּיתוּחה ועצמאוּתה ולידי תקוּמת הבּית הלאוּמי בּתוֹכה – מאַפשר וּמַצריך פּיתוּח רחב של שלטוֹן עצמי. יסוֹדוֹתיו: דמוֹקרטיה מוּניציפּלית, אוֹטוֹנוֹמיה לאוּמית ושיתוּף אוּכלוֹסי הארץ בּהשפּעה על הנהלת עניניה – שיתוּף אשר ילך ויגדל – על בּסיס הפַּריטֶטיוּת של שתי החטיבוֹת הלאוּמיוֹת.

עצם מצבוֹ של השלטוֹן המוּניציפּלי בּארץ אינוֹ אלא כּתב-האשמה קשה נגד ממשלת המנדט. לאחר י"ג שנים של השלטוֹן הציביליזטוֹרי הזה חיוֹת עדיין העיריוֹת שלנוּ בּתקוּפת עבּד אל-חמיד. כּל הישוּב הכּפרי בּארץ, על 900 נקוּדוֹתיו בּערך, אין לוֹ אלא שלוֹשים מוֹעצוֹת מקוֹמיוֹת (בּתוֹכן גם… תל-אביב, הנקוּדה היחידה בּארץ עם זכוּת בּחירה לאשה ועם בּאוּת-כּוֹח של פּוֹעלים. לאחר התערבוּת הממשלה וצמצוּם זכוּת הבּחירה השתתפוּ בּתל-אביב בּבּחירוֹת, בּפוֹעל, כּ-13.000 איש). על מצב זכוּת הבּחירה בּעיריוֹת אפשר לדוּן לפי מספּרים ממשלתיים אלה: מתוֹך 88.500 אוּכלוֹסי ירוּשלים זכּאים לבחוֹר 3900. מתוֹך 18.000 בּני חברוֹן זכּאים לבחוֹר 860. בּכל 22 העיריוֹת שבּארץ השתתפוּ בּבּחירוֹת פּחוֹת מ-15.000 איש (השוה עם תל-אביב!). בּין קרוֹב למאה וחמישים נבחרי העיריוֹת הערבים אין אף בּא-כּוֹח אחד של פּוֹעלים, רק בּתוֹך הקוּריוֹת היהוּדיוֹת בּירוּשלים וּבחיפה נבחרוּ פּוֹעלים. סדרי עבוֹדת העיריוֹת ידוּעים לתהילה בּכל הארץ. הניצוּל המחפּיר בּיוֹתר של העוֹבד מוֹצא לוֹ מקוֹם בּקבּלנוּת העיריוֹת. על הקוֹרוּפּציה שבּעיריוֹת, הנמצאוֹת לגמרי בּרשוּת כּנוּפיוֹת אֶפנדים, התריעוּ, וּללא כּל תקנה. יחסה של הממשלה ליִצוּג היהוּדים בּעיריוֹת ולזכוּתם לקבּלת עבוֹדה וּלסיפוּק צרכיהם בּתקציב העיריוֹת ידוּע אף הוּא. האם יד המקרה בּדבר, שכּל הפּטריוֹטים הערבים, בּין אלה היוֹשבים לבטח על כּסאוֹתיהם בּעיריוֹת בּחסוּתה האדיבה של הפּקידוּת הבּריטית וּבין יריביהם הפרֶטֶנדנטים החוֹתרים תחתם ונכספים לבוֹא בּמקוֹמם, לא ראוּ מעוֹלם שוּם צוֹרך לתבּוֹע תיקוּן השלטוֹן המוּניציפּלי, הרחבת רשת הנקוּדוֹת, הרחבת הסמכוּת והרחבת זכוּת הבּחירה, וגם לא את השחרוּר מאפּוֹטרוֹפּסוּת הפּקידוּת? ולא רק הם. גם אלה החוּגים היהוּדיים אשר אסרוּ את עצמם בּמרכּבת המוֹעצה המחוֹקקת לא ראוּ מעוֹלם צוֹרך לאסוֹר מלחמה על תביעת דמוֹקרטיה מוּניציפּלית. אכן, גם הם אוֹמרים שלטוֹן עצמי רק לאשר יאמר האֶפנדי שלטוֹן עצמי!

בּקוֹנצפּציה הפּוֹליטית שלנוּ צריכה הדמוֹקרטיה המוּניציפּלית לתפּוֹס מקוֹם יסוֹדי. כּאן החינוּך האמיתי של האוּכלוֹסין לשלטוֹן עצמי בּשטח ענינים הקרוֹבים אליו בּיוֹתר, כּאן הגנת הענינים החיוּניים בּיוֹתר של המוֹני העם, כּאן גם הפּתח לדיפֶרֶנציאַציה מעמדית על יסוֹד ענינים חיוּניים. בּתוֹך הנקוּדוֹת המוּניציפּליוֹת, כּשתיכּבש למענן זכוּת הבּחירה הכּללית, יכּירוּ הפּלח והעמֵל העירוֹני את עניניהם וילמדוּ להבחין בּין מנַצלים-מַתעים וּבין חברים מנוּדים. המלחמה בּסדרים הקיימים לא תהיה קלה. מאחוֹריה קיימים אינטרסים ממשיים. יוֹשבי הכּסאוֹת היוֹם, יחד עם הפּקידוּת השׂוֹררת עליהם, יזעיקוּ את כּל חילם. הם ימצאוּ להם בּני בּרית גם בּתוֹך הישוּב העברי. אוּלם כּדאית היא המלחמה. וּראוּיה היא הדמוֹקרטיה המוּניציפּלית שפּוֹעלי ארץ-ישׂראל יצאוּ בּצבאוֹתיה.

––––––––––––

האוֹטוֹנוֹמיזם הלאוּמי אינוֹ חדש עמנוּ. עמוּקים שרשיו בּהיסטוֹריה הישׂראלית. המחשבה הסוֹציאליסטית המוֹדרנית – מימי סינוֹפּטיקוּס-שפּרינגר-רנר – זוֹ שהציגה את מדינת הלאוּמים מוּל המדינה הלאוּמית, שקדה להגדיר את משפּט האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית, את תכנה ואת תחוּמיה. בּימי ההשׂכּלה היה השם “קהל” למפלצת, מטרה לכל שׂטנה. התעוֹררוּת המחשבה הלאוּמית החזירה לאוֹטוֹנוֹמיזם היהוּדי את כּבוֹדוֹ (דוּבּנוֹב, ז’יטלוֹבסקי), הזרמים הסוֹציאליסטיים בּישׂראל עשוּ את המלחמה על זכוּת האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית לקנינם. בּציוֹנוּת שלאחר המלחמה העוֹלמית היוּ נשמעים קוֹלוֹת כּי אוֹטוֹנוֹמיה לאוּמית בּארץ אינה אלא שׂריד גלוּתי, עיכּוּב הגאוּלה. תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, עם כּל ההרגשה הטריטוֹריאַליסטית העמוּקה שלה, לא זילזלה אפילוּ בּימי התקווֹת המדיניוֹת הגדוֹלוֹת בּיצירת הכּלים לחיים יהוּדיים אוֹטוֹנוֹמיים, בּהכּרה בּרוּרה כּי התאים הטריטוֹריאליים וּרציפוּת הישוּבים עלוּלים רק להגבּיר את כּוֹחה של הכּנסת וּלהעשיר את תכנה. תנוּעת הפּוֹעלים לא הבּיטה על האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית כּעל פּריבילגיה יהוּדית, כּי אם כּעל צוּרת אִרגוּן וסיפּוּק צרכים לאוּמיים של כּל חטיבה לאוּמית בּארץ. עוֹד המשלחת של “פּוֹעלי-ציוֹן” בּשעתה (אביב, תר"פ) בּבררה את השקפוֹתיה המדיניוֹת הכניסה את הסעיף: “כּל סיעה לאוּמית מקבּלת אוֹטוֹנוֹמיה לאוּמית בּשביל כּל עניניה הפּנימיים הלאוּמיים” (“האדמה”, חוֹברת ט', דין-וחשבּון של משלחת “פּוֹעלי-ציוֹן”).

וּלמעשׂה גם ענין האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית בּארץ לא התקדם בּהרבּה. בּחוּקת “כּנסת ישׂראל” טוּשטש היסוֹד הלאוּמי והוּגבּר היסוֹד העדתי. והכּנסת נתוּנה בּמצב של פּרוֹזדוֹר מפוּלש: הנכנס נכנס והיוֹצא יוֹצא. אין חוֹבה לאדם להימנוֹת על החטיבה הלאוּמית שבּתוֹכה נוֹלד וּבתוֹכה הוּא חי. הרוֹצה לפרוֹק את עוּלה אינוֹ זקוּק אפילוּ להחליפה בּחטיבה לאוּמית אחרת, הוּא פּשוּט יוֹצא ונעשׂה פּטוּר ממצווֹת. סמכוּת הכּנסת להטיל מסים מצטמצמת מחמת ההגבּלוֹת השוֹנוֹת וּמחמת זכוּת היציאה, העוֹשׂה אוֹתה הפקר. לערבים אין שוּם מוֹסד לסידוּר חייהם הלאוּמיים. הרוֹב המוּסלמי יש לוֹ “מוֹעצה מוּסלמית עליוֹנה”, בּעלת נחלוֹת רבּוֹת והכנסוֹת גדוֹלוֹת, הנתוּנה בּידי כּנוּפית “נכבּדים”, מחוּץ לכל קוֹנטרוֹלה ציבּוּרית. כּמוֹנוּ כּערבים מעוּנינים בּהקמת דפוּסים דמוֹקרטיים לחיים הלאוּמיים. הם יביאוּ אִתם: סיפּוּק הצרכים הלאוּמיים בּידי האוּמה עצמה וּברשוּתה, צמצוּם רשוּתה של הפּקידוּת הזרה, דיפרנציאַציה מעמדית פּנימית ויצירת בּאוּת-כּוֹח לאוּמית דמוֹקרטית.

––––––––––

נשאף להרחיב את היקפן ואת כּוֹח פּעוּלתן של האוֹטוֹנוֹמיה המוּניציפּלית והלאוּמית. בּהתפּתחוּת הדברים אפשר לתאר גם פּעוּלה כּלכּלית וישוּבית מאוּמצת של גוּפים מוּניציפּליים שלמים, המאוּחדים אם על יסוֹד הרציפוּת הגיאוֹגרפית אוֹ על יסוֹד שוּתפוּת אינטרסים כּלכּליים (בּרית מוֹעצוֹת כּפריוֹת – בּרית מוֹעצוֹת עירוֹניוֹת). כּל כּמה שנרצה בּהתפּתחוּת זוֹ לא נבוֹא להעמיס עליה תפקידים היוֹצאים מתוֹך תחוּמיה. האוֹטוֹנוֹמיה המוּניציפּלית והלאוּמית אינה יכוֹלה לבוֹא בּמקוֹם השלטוֹן הארצי. הדמוֹקרטיזציה של השלטוֹן הארצי, העברתוֹ ממשטר פּקידוּתי למשטר-שלטוֹן-עצמי, הנָה אחת הפּרוֹבּלימוֹת הפּוֹליטיוֹת המיוּחדוֹת של הארץ. שיטוֹת המעבר הקיימוֹת בּמוֹשבוֹת הבּריטיוֹת אינן יכוֹלוֹת לשמש מוֹפת ודוּגמה לארץ-ישׂראל. רמתוֹ התרבּוּתית-הסוֹציאלית של הישוּב העברי, החוֹבה המפוֹרשת להבטיח לעם העברי את חוֹפש היצירה והבּנין, ההכּרה הבּין-לאוּמית בּהקמת ה“בּית הלאוּמי” (הכּרה, אשר למרוֹת כּל ערפיליוּתה המדינית מחייבת את שמירת זכוּיוֹתיו הלאוּמיוֹת של העם העברי ואת ריבּוּיוֹ הבּלתי-פּוֹסק בּארץ בּזכוּת ולא בּחסד), כּל זה מחייב לבקש את הפּתרוֹן בּצוּרת שלטוֹן כּזוֹ, אשר תמנע כּל השתלטוּת של עם אחד על משנהוּ, צוּרה כּזאת תימָצא אם המוֹסד המחוֹקק יוּרכּב על ידי שתי החטיבוֹת הלאוּמיוֹת שוה בּשוה.

בּגוּף מדיני נבחר אשר כּזה אין מקוֹם לשיתוּף פּקידים ממוּנים מטעם השלטוֹן. בּעצם המבנה הפּריטטי של מוֹסד כּזה צפוּנוֹת הערוּבּוֹת מפּני התנקשוּת, מפּני גזירה, מפּני דחיקת רגלי החטיבה הלאוּמית החלשה יוֹתר. היא לא תהא נאלצה לשׂים מבטחה בּערוּבּוֹת של נייר אוֹ לשׂאת עיניה אל חסד הוֶטוֹ של הנציב העליוֹן. כּוֹח חיצוֹני לא יצטרך להכריע על כּפּוֹת המאזנים את שתי החטיבוֹת הלאוּמיוֹת. “שיווּי-המשקל” נתוּן מאליו, וּבאין יכוֹלת לשוּם חטיבה להשתלט על חברתה, בּאין יכוֹלת להיעזר בּכוֹח חיצוֹני מכריע את הכּף, יתחנכוּ נבחרי שני העמים מתוֹך עניניהם החיוּניים לבקש דרכי הסכּם וּפעוּלה משוּתפת. אוּלם גם ה“הזדיינוּת” הלאוּמית, העמידה בּמלוֹא התחמוֹשת זה מוּל זה, לא לעוֹלם תעמוֹד. בּאין סיכּוּיים מרוּבּים להתנצחוּת לאוּמית, בּהינטל העוֹקץ מכּל התנקשוּת, וּבחלוֹף התקוה להצלחה בּדרך זוֹ, יתפּוֹררוּ הגוּשים הלאוּמיים לרגביהם המעמדיים, ויפָּתח פּתח לצירוּפים חדשים לפי קוי-השיתוּף הסוֹציאליים. ואלה יפרצוּ להם סוֹף סוֹף אפיקים חדשים. התפּתחוּת זוֹ, לפי קו ההסכּם בּין שני עמי הארץ, היא היחידה אשר יש בּכוֹחה להביא לידי הרחבה בּלתי-פּוֹסקת של השלטוֹן העצמי, וּבקרב הימים – לידי הרחבת חלקם של האוּכלוֹסין בּעיצוּב השלטוֹן האדמיניסטרטיבי ולידי העמדת האפּוֹטרוֹפּסוּת של ממשלת המנדט על המינימוּם.

יאמרוּ כּי הלָך-רעיוֹנוֹת זה אינוֹ הוֹלם את “המחשבה האנגלית”: צוּרוֹת המעבר משלטוֹן פּקידוּתי לשלטוֹן עצמי בּנסיוֹנם הקוֹלוֹניאַלי הן אחרוֹת לגמרי. האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית זרה להם, ועל אחת כּמה וכמה יהיה להם זר וּמוּזר הרעיוֹן על מוֹסד פּרלמנטרי המוּרכּב חלק כּחלק מבּאי-כּוֹח שני העמים, ללא השתתפוּת של פּקידים ממוּנים. יתכן. אין אני סניגוֹר ל“מחשבה האנגלית”, ואיני יוֹדע מה יבינוּ וּמה לא יבינוּ האנגלים. אני מניח שאם ירצוּ להבין, אם יהיה להם ענין להבין – יבינוּ לנוּ. ואם יהיה להם ענין דוקא להתרצוֹת אל האֶפנדי על חשבּוֹננוּ ועל חשבּוֹן הארץ ושלטוֹנה העצמי האמיתי – ינהיגוּ כּאן מעין מה שהנהיגוּ בּמזרח הירדן, אוּלם ידנוּ אַל תהי בּזה. יעשוּ זאת מבּלעדינוּ. לא נגזוֹר את מַאוַיינוּ ואת הכּרתנוּ המדינית לפי צרכיו וחשבּוֹנוֹתיו של כּוֹח חיצוֹני תקיף, הרוֹאה את התפקיד אשר נמסר לוֹ מאת חֶבר הלאוּמים כּכוֹח הרשאה לעשׂוֹת עמנוּ כּממשלה העוֹשׂה בּתוֹך נייטיבס “שלה”. ואין אנוּ חייבים לקבּל את הדין למַפרע. אם הכּרת צדקתנוּ אִתנוּ – ניאָבק; אם רב אוֹ דל כּוֹחנוּ למנוֹע מאִתנוּ צוּרוֹת שלטוֹן פּסוּלוֹת וּמזיקוֹת לנוּ מבּחינה יהוּדית, סוֹציאַליסטית ואינטרנַציוֹנַלית – בּזה ניוָכח לאחר שנאַמץ את כּל כּוֹחנוּ בּמערכה. אוּלם אם גם נפסיד את המערכה הכּבדה – לא אבדנוּ. לא מערכה אחרוֹנה תהיה זאת. עוֹד לא תמוּ כּל ההזדמנוּיוֹת לתביעה וּלנצחוֹן. ההיסטוֹריה אינה עוֹמדת. יחסי הכּוֹחוֹת הוֹלכים וּמשתנים. והכּרת העוֹלם אף היא אינה קוֹפאת. אם ננחַל מפּלה ולא נפקיר את נשקנוּ – את הכּרת צדקתנוּ, את שלימוּת שאיפתנוּ, את קשיוּת מאמצינוּ – כּי אז עוֹד רשאים אנוּ ליַחל לימים אחרים. הכּרת מקוֹמוֹ של מפעל תקוּמתנוּ בּהיסטוֹריה האנוֹשית החדשה, הכּרת בּריתנוּ האמיצה עם תנוּעת הפּוֹעלים העוֹלה – היא שתעמוֹד לנוּ בּימים קשים, בּעמדנוּ מוּל עוֹלם תקיף. אוּלם אם אנחנוּ בּעצמנוּ נסכּים למיטת-סדוֹם שאוֹמרים למתוֹח לנוּ – מי יקוּם לרַווחתנוּ?

בּשנת-מצוֹר זוֹ נאלצנוּ – על כּרחנוּ – לעשׂוֹת מלאכת הסבּרה מרוּבּה. טרחה זוֹ לא תמיד היתה לשוא. כּמה מוּשׂגים שהיוּ קוֹדם נחלתנוּ בּלבד (כּמוֹ רעיוֹן העבוֹדה העברית, למשל), בּחינת “זר לא יבין”, מצאוּ מסילוֹת למוֹחוֹת זרים, ואחר יסוּרים רבּים הוּכנסוּ אפילוּ לתעוּדוֹת מדיניוֹת. אם יקוּם בּנוּ הכּוֹח לעמוֹד בּשלָנוּ, בּיצירתנוּ, בּקשיוּת-ערפּנוּ, בּמלחמתנוּ – יתחנך העוֹלם להבין לנוּ. סוֹף סוֹף גם יבינוּ כּי עַם ההוֹלך לבקש לא שׂררה ולא פּריבילגיוֹת ולא ניצוּל יגיעוֹ של הזוּלת כּי אם זכוּת ליַשב נשַמוֹת, “לבנוֹת וּלהיבּנוֹת”, להיבּנוֹת לא מחוּרבּנם של אחרים – רשאי לתבּוֹע משטר מדיני כּזה אשר לא ינעל בּפניו את שערי היצירה.

שבט תרצ"א.

העברת החינוּך לכנסת ישׂראל

מאת

ברל כצנלסון

---

העברת החינוך לרשות הכנסת (הרצאה בּאסיפת הנבחרים)

מאת

ברל כצנלסון

העוֹלה לדבּר בּשאלה זוֹ אינוֹ דוֹמה לשוֹפט הבּא לחרוֹץ משפּט אלא למי שעוֹלה על גרדוֹם. אני יוֹדע כּי עלי לדבּר בּאוירה בּלתי־ידידוּתית, מלאה חרדה לא רק לעצם הענין, אלא גם מלאה חשדוֹת וחששוֹת להתנַקשוּיוֹת מדוּמוֹת. תעיד העוּבדה שסיעתי, אשר היתה רשאית לתבּוֹע לעצמה את ההרצאה הזאת, היתה מוּכנה להסתלק ממנה לטוֹבת אחד המוֹרים המפוּרסמים בּארץ, מתוֹך רצוֹן למסוֹר את התפקיד לאדם העוֹמד בּתוֹך מפעל החינוּך, על מנת שיחפּשׂ הוּא את הפּשרה בּין דעת המוֹרים ודעת אוֹתוֹ חלק הישוּב הרוֹצה בּהעברת החינוּך לכּנסת. אוּלם חָזקה על המוֹרה הזה יד חבריו והוּא נאלץ להסתלק.

בּינתים, בּמשך השבוּעוֹת האחרוֹנים שלפני אסיפת הנבחרים, ניתך עלינוּ מטר מחאוֹת מסניפי הסתדרוּת המוֹרים שהזכּירוּנוּ את המחאוֹת מימי פּוּלמוֹס אחד־העם – נוֹרדוֹי; כּאילוּ לא די בּעצם בּירוּר השאלה וצריך היה לאחוֹז גם בּאמצעי זה. בּין המחאוֹת האלוּ היתה אחת שאמרה, כּי בּהחלטה על העברת החינוּך “נסוּך רעל”; החתימה על מחאה זוֹ היתה “מוֹרי העמק”. אני המכּיר את העמק ואת מוֹריו ידעתי בּאיזוֹ מידה מבטאה מחאה זוֹ את יחס מוֹרי העמק ממש. אוּלם לא רק בּסניפים, גם מרכּז המוֹרים בּכרוּזוֹ הפוֹנה אלינוּ, צירי אסיפת הנבחרים, פּגש את הרצוֹן להעביר את החינוּך לרשוּת הכנסת כּדבר העלוּל “להמיט אסוֹן”, והוֹדיע כּי ציבּוּר המוֹרים “הילָחם ילָחם בּכל האמצעים אשר בּידוֹ נגד מסירת החינוּך לכנסת ישׂראל בּאיזוֹ צוּרה וּבאיזוֹ מידה שהן”. הכרזת מלחמה בּצוּרה אוּלטימַטיבית חריפה כּזוֹ איננה עלוּלה להקל על חבלי הלידה של המעבר ההכרחי. לשם ויכּוּח אִתנוּ משתמשים גם בּביאוּרים “פּסיכוֹלוֹגיים”, אשר רק הבּוֹחן לבבוֹת יוּכל להעיד על אמיתם. מישהוּ החוֹתם בּן־יוֹעזר מסבּיר בּ“הארץ” בּרצינוּת גמוּרה, כּי הפּוֹעלים הם בּעד העברה לא מטעמים חינוּכיים, אלא משוּם שמוֹסדוֹתיהם הם נמצאים “מחוּץ לסכּנה”. נימוּק כּזה בּפי מחנך יש לוֹ ערך חינוּכי מיוּחד.

לא חפצנוּ להיוֹת אנשי ריב וּמדוֹן לציבּוּר המוֹרים בּארץ־ישׂראל, שאנוּ רוֹאים אוֹתוֹ כּעצם מעצמנוּ, לא בּמוּבן המפלגתי וההסתדרוּתי – כּי יש לנוּ בּין המוֹרים גם חברים נאמנים וגם מתנגדים זוֹעמים – אלא כּבנים למחנה העבוֹדה. אך מלבד הקרבה היסוֹדית של כּל עוֹבד בּאשר הוּא עוֹבד – רבּים הם הקשרים בּין מחנה הפּוֹעלים וּמחנה המוֹרים בּארץ. עוֹד זכוּרה לנוּ מלחמת השׂפוֹת מלפני שבע־עשׂרה שנה. ודאי ישנם בּאוּלם הזה אנשים הזוֹכרים את הבּרית הנאמנה שנכרתה אז בּין המוֹרה והפוֹעל ואת התפקיד שמילא ציבּוּר הפּוֹעלים במּלחמה ההיא. ולא רק בּמלחמה על הנחלת הלשוֹן – גם בּמלחמת הפוֹעל על זכוּת העבוֹדה במשק היהוּדי יש לנוּ וּלכמה מן המוֹרים זכרוֹנוֹת משוּתפים כּבני בּרית. אמנם היוּ גם אֶלמנטים זרים לנוּ בּקרב המוֹרים, אבל היוּ קרוֹבים ונאמנים, כּמוֹרים וכּאזרחים, בּמתוּלה וּבסֶג’רה וּבמלחמיה ועד בּאר־טוֹביה, והיוּ גם שחרתוּ שמם לזכּרוֹן בּתוֹלדוֹת תנוּעת העבוֹדה בּארץ. גם מבּחינת היחסים החברתיים בּישוּב והרצוֹן לקשרי בּרית עם חוּגים קרוֹבים אין לכאוֹרה לציבּוּר הפּוֹעלים שוּם יצר של ניגוּד וקנתוּר נגד המוֹרים. אם כּי, כּשם שאנוּ נאלצים לצאת לפעמים נגד חלק מציבּוּר הפּוֹעלים בּשעה שאנוּ רוֹאים אוֹתוֹ נתפּס למקצוֹעיוּת כּוֹזבת בּניגוּד לטוֹבת הכּלל, כּך רשאים אנוּ לבדוֹק גם אחרי הפּרוֹפֶסיוֹנַליזם של המוֹרה. ואם החלטנוּ לאחר שיקוּל־דעת של שנים רבּוֹת – כי שנים רבּוֹת ניסרה בּעוֹלמנוּ השאלה – להעמידה להכרעה, הרי לא מחשבּוֹן של רוַח מפלגתי עשׂינוּ זאת, כּשם שדברים רבּים שאנוּ נלחמים עליהם אינם כּרוּכים בּמתן שׂכר “בּעוֹלם הזה”, אלא הרגשת חוֹבה קוֹדם כּל כּלפּי החינוּך עצמוֹ, כּלפּי הישוּב והציוֹנוּת.

––––––––––

וּבטרם אגש להרצאת נימוּקינוּ הייתי מבקש שלא יְיַחסוּ לנּו נימוּקים שהם פסוּלים בּעינינוּ. יש אִמרה שגוּרה – שחרוּר התקציב מסעיפים “בּלתי־פּרוֹדוּקטיביים”. מימי דה־לימה הוּכנסה חלוּקה כּזוֹ של סעיפי התקציב הציוֹני. תנוּעת הפּוֹעלים אינה חוֹשבת את החינוּך לדבר בּלתי־פּרוֹדוּקטיבי. אדרבּא, זוֹהי בּעיניה אחד מסעיפי ההוֹצאה הפּרוֹדוּקטיביים בּיוֹתר בּתקציבה של אוּמה, על אחת כּמה וכמה בּתקציבה של תנוּעת תחיה לאוּמית. ושוּב. רבּים ניסוּ לראוֹת בּעמדתנוּ לא דאגה לחינוּך, כּי אם אמצעי לביצוּר כּנסת ישראל – לתת תוֹכן לפעוּלתה, כּדי להגדיל את משקלה. על זאת מכריז מרכּז המוֹרים בּכרוּזוֹ, כּי מסירת החינוּך לכנסת ישׂראל אין זה אלא “אמצעי להשׂגת מטרוֹת אחרוֹת”. הנני מוֹדה וּמתוַדה כּי איני ניגש לשאלה גם מבּחינת הכּנסת. אבל על המוֹרים הפּוֹסלים אוֹתנוּ בּזה הנני להקשוֹת: הנה נימק מוֹרה חשוּב אחד את התנגדוּתוֹ להעברה בּזה ש“בּתוֹר ציוֹנים אין המוֹרים רוֹצים שההסתדרוּת הציוֹנית תישאר גוּף בּלי נשמה”. וכן אוֹמר המרכּז: “הוֹצאת החינוּך מידי ההסתדרוּת הציוֹנית פּירוּשה: נטילת נשמתה, המעטת דמוּתה”. מוּתר איפוֹא להשאיר את החינוּך בּידי בּעליו כּיום מתוֹך חרדה לתנוּעה הציוֹנית ואסוּר להעבירוֹ לידי הישוּב מתוֹך דאגה לכּנסת.

לי נראה דבר העברת החינוּך כהכרחי לגוּפוֹ של ענין החינוּך. מהי חוֹבת התנוּעה הציוֹנית לחינוּך ומה חוֹבת הישוּב? הסכַּנוּ לכך שמכריזים עלינוּ עתה כּעל עוֹכרי התרבּוּת העברית. איני סבוּר שתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל, עם ערכיה התרבּוּתיים והכוֹחוֹת שהשקיעה בּלשוֹן וּבספרוּת וּביצירת הוָי תרבּוּתי בּארץ, זקוּקה ללימוּד זכוּת על עצמה בּנדוֹן זה.

אוֹמַר רק זאת, כּי בּשבילנוּ העבוֹדה התרבּוּתית בּתנוּעה הציוֹנית כּוּלה וּבתנוּעתנוּ אנוּ אינה ענין של פּרפּראוֹת אלא מגוּפי הלכה; לא ענין טפל אלא חלק אוֹרגַני. כּשם שאי אפשר לנוּ להקים את בּניננוּ בּלי עליה והתישבוּת, כּך איננוּ מתארים לעצמנוּ שאפשר לכנס את פּזוּרי ישׂראל וליצוֹר משק בּלי עבודה תרבותית מחנכת מכוּונת ליצירת עם אחד. לגבּי תנוּעת הפּוֹעלים, עם יחסה לבנין הארץ ולהקמת חברה חדשה, לא יתכן כּלל הדבר בּלי יצירת מכשירי תרבּוּת חשוּבים, שבּלעדיהם כּל בּניננוּ יהיה לא בּית אלא גל לבנים. חוֹבת התנוּעה הציוֹנית כּלפּי החינוּך היא ממש כּחוֹבתה כּלפּי המשק העברי החדש. לגבּי המשק, שהוּא בּסיס הבּנין כוּלוֹ, אין אני רוֹאה את חוֹבת התנוּעה הציוֹנית לפרנסוֹ וּלקיימוֹ, אלא להקימוֹ בּלבד; להביא את היהוּדי לארץ וּלהעמידוֹ על רגליו – וּלהתפּנוֹת כּדי להביא אחריו עוֹד יהוּדי; כּי אילוּ נמשך מצב זה שנים רבוֹת, שהתנוּעה הציוֹנית היתה מוּכרחה לשׂאת בּמשקים החקלאיים וּבמפעלי חרוֹשת שהקימה מבּלי להתפנוֹת ליצירת ערכים חדשים – אזי עם כּל חשיבוּתם האַבּסוֹלוּטית של כּל משק חקלאי

וחרָשתי, היה מפעלנוּ נדוֹן להתנַוונוּת. הוּא הדין לגבּי החינוּך.

כּשם שהתנוּעה הציוֹנית חייבת לצייד את היהוּדי שהיא מביאה לארץ בּמכשירי קיוּם, כּך היא מחוּיבת לציידוֹ בּמכשירי תרבּוּת, לתת לוֹ בּית־ספר. כּי לא יתכן שיבוֹא יהוּדי ויתישב בּמקוֹם נידח ויקבּל עליו עוֹל חלוּציוּת לכמה שנים, אם לא ידע שתקוּפת כּיבּוּש זוֹ קשוּרה בּבּטחוֹן שבּניו לא יגדלוּ כּאן עמי־הארץ. כּך הדבר לגבּי הפּרט וכך לגבּי הכּלל. התנוּעה הציוֹנית היתה מחוּיבת להניח יסוֹד למפעל החינוּך העברי, לברוֹא טיפּוּס רצוּי של בּית־ספר ולדאוֹג תמיד לעוֹלים החדשים. אך כּשם שלא יתכן שהתנוּעה תוֹסיף שׂאת בּעוֹל תל־אביב וּפתח־תקוה וּדגניה לאחר בּיסוּסה, כּך לא יתכן להעמיס עליה את צרכי החינוּך של החלקים שנתבּססוּ.

אם נתבּוֹנן מהשקפה זוֹ למַה שנעשׂה בּתקוּפה קדוּמה בּציוֹנוּת, נראה

שהתנוּעה עשׂתה גדוֹלוֹת. עוֹד לפני ארבּעים שנה, כּשנוֹסד בּיפוֹ בּית־הספר לבנים של בּלקינד, עמד אחד־העם ונלחם עם חוֹבבי־ציוֹן על בּית־הספר הזה ודרש שיעמיסוּ על עצמם את עוֹל החזקתוֹ, כי “בּית־הספר בּיפוֹ חשוּב מכּמה קוֹלוֹניוֹת”. בּיצירת בּית־הספר הזה לא היתה הדאגה ליהוּדי יפוֹ המִסכּנים, אלא מפעל לאוּמי אשר היתה הכּרה כּי בּלעדיו לא תיתכן כּל יצירה ישוּבית. המלחמה בּ“עזרה” היתה חזיוֹן חשוּב לא רק מבּחינת מאפּוֹטרוֹפסוּת בּעניני רוּח. מאז עשׂתה התנוּעה הציוֹנית גדוֹלוֹת בּשטח זה ולא מתפקידי כּרגע לסכּם.

ועתה אנו בּאים ושוֹאלים, מה חייבת התנוּעה הציוֹנית לעשׂוֹת לחנוּך בּארץ־ישׂראל, אחרי שיצאנוּ מתקוּפת יפוֹ וּמהתקוּפה שלפני המלחמה. אנוּ רוֹאים לפנינוּ ישוּב אשר עם כּל מצוּקתוֹ החמרית וחוֹסר הבּטחוֹן שיש בּוֹ, הריהוּ בּכל זאת אי של בּרכה בּהשוָאה עם כמה גָלוּיוֹת. קיוּמוֹ איתן יוֹתר מהן. משקוֹ מתפּתח. אלפי אנשים עוֹבדים חיים בּוֹ מפּרי עמלם. בּמצב כזה, אילוּ גם לא היה שוּם מחסוֹר בּכספים לתנוּעה הציוֹנית ואילוּ

ישבנוּ כּאן בּמוֹשב ציוֹנים הדוֹאגים לחלוּקה נכוֹנה של הכנסוֹתינוּ – נדמה לי כּי היינוּ חייבים לבוֹא לידי מסקנה כּי החזקת הרשת הענֵפה הזאת של מוֹסדוֹת חינוּך היא מחוּץ לגדר האפשרוּת של התנוּעה מטעם פּשוּט מאד. יש בּארץ ריבּוּי טבעי. הישוּב גדל. צרכיו החינוּכיים גדלים וההשקעוֹת בּחינוּך ותרבּוּת מן ההכרח שתעלינה משנה לשנה. גם אילוּ היה הכּל כּשוּרה בּקוּפה הציוֹנית, היינוּ מגיעים לכך שחלק זה של ההוֹצאות היה אוֹכל את כּל השאר. אמנם אפשר שהיוּ נמצאים אז אנשים מרוּצים שהיוּ אוֹמרים: הבּיטוּ, איזה מפעל תרבּוּתי אנוּ מקיימים ואיזה אחוּז גבוֹה מתקציבנוּ מוּשקע בּחינוּך. אבל אנוּ יוֹדעים כּי תרבּוּת היא רק חלק מההתישבוּת. וגם אם יהיוּ לנוּ בּתי־ספר מצוּינים, והלשוֹן העברית תשלוֹט, והמוֹרה העברי יעמוֹד על הגוֹבה – אם לא תהא עליה והתישבוּת וקרקע, לא יהיה לנוּ ממה לינוֹק, והתלמיד הגוֹמר את בּית־הספר לא יהיה לוֹ על מה להישען כּאן והתרבּוּת תישאר גם מצוּמצמת וגם חלשה. ואַל יראוּ בּזה זלזוּל בּתרבּוּת אם אוֹמר, כּי כּוּלנו קיימים בּזכוּת “חנינא בּני”, זה ששמוֹ החקלאוּת העוֹבדת, אבל אוֹתוֹ אנוּ מפרנסים משנה לשנה בּקב חרוּבים ממש, עד שתצא נשמתוֹ. עברוּ עלינוּ שנים ללא כּל קִדמה התישבוּתית. כּדאי שהמוֹרה העברי בּארץ־ישׂראל יעשׂה את חשבוֹן תלמידיו, עבוֹדתם, מצבם, חייהם, סיכּוּייהם. לכאוֹרה צריך היה לאמוֹר, כּי התנוּעה הציוֹנית אינה חייבת לדאוֹג ל- 170,000 יהוּדי ארץ־ישׂראל, אלא עליה לדאוֹג לעוֹלים חדשים, להקמת משקים וּלסיפוּק צרכי החינוּך והתרבּוּת של העוֹלים; ולישוּב הקיים צריך היה לאמוֹר: רדוּ לכם משוּלחן האוּמה שאתם סמוּכים עליו. צריך היה לקוּם סדר כּזה שבּמידה אשר איזוֹ מוֹשבה מתבּצרת חלקה בתקציב הלאוּמי פוֹחת, וּלעוּמת זה מוּטלת על התקציב התחייבוּת מיוּחדת כּלפּי כּל נקוּדה חדשה. אבל מי שיוֹדע כּיצד מתנהלים הדברים למעשׂה, יזכּוֹר איך אנוּ נאלצים להילָחם על תקציב לכל בּית־ספר בּנקוּדה חדשה, בּאשר אין לוֹ “חזקה”, בּעוֹד שהמוֹסדוֹת הקיימים הם הפּרֶטֶנדנטים הראשוֹנים. לא אטריחכם בּמספּרים, רק אחדים לדוּגמה:

בּית־הספר בּנהלל – מקוֹם קצת יוֹתר מבוּסס מאחרים, אך חדש לגבּי המוֹשבוֹת הישנוֹת – מקבּל תקציב של 250 לא“י בּשביל 118 ילדים. לעוּמת זה בּית־הספר בּנס־ציוֹנה – 232 לא”י ל־69 ילדים.

השוָאה אחרת: בּראשוֹן־לציוֹן התקציב הוּא 1130 לא“י ל־336 ילדים, 3,3 לא”י לילד, וּבשכוּנת־בּרוּכוֹב – ודאי לא יוֹתר עשירה וּמבוּססת – 250 לא“י ל־111 ילדים, קצת יוֹתר מ-2 לא”י. השיטה בּרוּרה: מקוֹם המבוּסס יוֹתר מקבל יוֹתר מהתקציב. ושוּב: בּפתח־תקוה התקציב קרוֹב לארבּע לא“י לילד וּבעמק – משתים עד שתים וחצי לא”י.

ואני שוֹאל, מבּחינת חוֹבת הישוּב לעצמוֹ ולתנוּעה כּוּלה: בּתוֹר אנשים כוֹבשים היינוּ זכּאים לעזרה וּלצידה. אבל קיבלנוּ צידה הגוּנה. שוּם ישוּב לא קיבּל בּכוֹחוֹת אנוֹשיים וכספּיים כּמוֹנוֹ בּתקוּפת הבּיסוּס. אך האפשר להשווֹת את הקרבּנוֹת שמקריב הישוּב למען חינוּך בּניו עם מה שעוֹשׂוֹת בּזה קהילוֹת ישׂראל אחרוֹת? הייתי זה לא כּבר בּארצוֹת מזרח אירוֹפה וראיתי מה עוֹשה היהדוּת הליטאית למען בּתי־הספר שלה – יהדוּת המתבּוֹססת בּמחסוֹר ואף על פּי כן יוֹדעת שעליה לתת אמצעים לחינוּך. הישוּב הזה פּעל גדוֹלוֹת גם בּהשלטת השׂפה העברית בּבתי־הספר. נניח לרגע שהיינוּ יכוֹלים לוַתר על החוֹב כּלפּי העם וּלכלכּל בּיד נדיבה את החינוּך בּארץ־ישׂראל מכּספּי האוּמה, אילוּ היה הכּל כּשוּרה. אך לא מפּני צרוּת־עינה של מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, אלא בּאשמת כּוּלנוּ – אוּלי מפּני שלא ידענוּ להשתמש בּתקציבים שניתנוּ לנוּ – עוּבדה היא כּי כּשל כּוֹח העם ואסוּר לנוּ להוֹציא את כּל מאמציו להחזקת בּתי־הספר. בּית־הספר תוֹפס מקוֹם חשוּב בּתקציב הלאוּמי, אוּלם כּל מה שמסביב לוֹ מצטמק. לחזיוֹן שאנוּ עדים לוֹ יש בּנין־אב בּהיסטוֹריה, העוֹמד לפנינוּ כּאזהרה.

לפני שבעים שנה נוֹסדה חברת “כּל ישראל חברים”, אשר היתה בּראשיתה לא מוֹסד פילנטרוֹפּי סתם, אלא מאמץ לאוּמי לפי מוּשׂגי הזמן ההוּא, לפי הרעיוֹן שהגוּ כּרֶמיֶה וחבריו. וּמה עלתה לחברה זוֹ? מתוֹך שכּל רצוֹנה היה להיוֹת בּעל־הבּית על מוֹסדוֹתיה, ולא לפתח את החינוּך בּרשוּת העדוֹת וּבאמצעיהן – הרי בּאמת נשארה בּעל־בּית, אבל את פעוּלתה לא פּיתחה וּבעצמה לא התפּתחה. סכּנה כּזוֹ נשקפת גם למפעלנוּ החינוּכי. בּלי התישבוּת תשׂא הרוּח את עבוֹדת הרוּח שלנוּ. וּמה שהמוֹרים רוֹאים כּנכסי־צאן־בּרזל – תקציבה של הסוֹכנוּת – כּספים אלה יבוֹאוּ מתוֹך התלהבוּת עממית, וּבלעדיה ילכוּ ויפחתוּ.

* * *

יש אוֹמרים: אין זוֹ שאלת כּספים; זוֹהי שאלה פּרינציפּיוֹנית. לא למעננוּ קיים החינוּך הארץ־ישׂראלי אלא למען העם כּוּלוֹ ולא יתכן כּי העם יעשׂה את הישוּב הקטן לממוּנה על גוֹרל יצירתוֹ התרבּוּתית. אכן ממוּשׂגים כּאלה טוֹב לפעמים לקרוֹע את הקליפה וּלהתבּוֹנן לתכנם האמיתי. מה פירוּש הדברים? כּי האדוֹנים קיש, הֶכּסטר וסינַטוֹר – אין לי כּל כּוָנה, חלילה, לזלזל בּכבוֹדם – נאמנים יוֹתר על חינוּך הדוֹר מדויד יֶלין, בּן־צבי והרב אוֹסטרוֹבסקי? הדוֹאגים לתנוּעה הציוֹנית וּמסרבים לקבּל מידה את המפעל החינוּכי מחשש פּן תתרוֹקן הציוֹנוֹת מנשמתה – מאמינים ודאי בּזה בּתוֹם לבּם. אוּלם אני ראיתי את המראה הנהדר של הקוֹנגרס בּשעוֹת המוּקדשוֹת לחינוּך וּלתרבּוּת עברית – איזה קשב שׂרר שם אז ואיזוֹ התענינוּת, ואיזה תוֹכן ממשי נוֹתן הדבר לתנוּעה. ראיתי שם בּועדוֹת פּרוֹפסוֹרים אנשי־שם ורבּנים מוּכתרים חוֹתכים את גוֹרל החינוּך, וראיתי את קרבתם הרבּה לענינים. אין כּונתי לפגוֹע בּמישהוּ, אוּלם נדמה לי כּי מוּטב לשבת כּאן עם מוֹרים רגילים מאשר למסוֹר את פּתרוֹן שאלוֹתינו למוּמחים המתכּנסים לשבוּע ימים מלוֹדז' או מניוּ־יוֹרק, יהיוּ מי שיהיוּ.

ועוֹד אוֹמרים, כּי אי אפשר למסוֹר ליהוּדי ארץ־ישׂראל את גוֹרל החינוּך משוּם שהם מתכּנסים מכּל התפוּצוֹת וּמביאים אתם ירוּשה של תרבּוּיוֹת שוֹנוּת. וּבכן יהוּדים המתכּנסים מכּל קצוי ארץ לקוֹנגרס הציוֹני אפשר להפקיד את ענין החינוּך בּידם, ואילוּ יהוּדים הבּאים מאוֹתן התפוּצוֹת להתישב יחד בּארץ־ישׂראל אינם נאמנים על כּך. וּמנהל ממוּנה על ידי כּנסת ישׂראל – היוּכל להשתווֹת עם ממוּנה מבּחוּץ? ושוּב, אין כּונתי לזלזל, אבל האם מקרה הוּא כּי משוּם שאמריקה תקיפה נתמנה אמריקאי להנהלה, ואילוּ, למשל, היה קיסר וילהלם מנצח בּמלחמה העוֹלמית, היתה יד הציוֹנים הגרמנים על העליוֹנה והמנהל היה גרמני. יבוֹא מחר פּדגוֹג יהוּדי גדוֹל מרוּסיה אוֹ מליטה – היזכּה בּעיני גדוֹלים מקצוי תבל, אם גם יזכּה לאמוּן בּארץ?

אוֹמרים: הישוּב אדיש כּלפּי החינוּך, בּשעה שההסתדרוּת הציוֹנית אחראית. טוֹענים שההוֹרים אינם מתענינים. אוּלם אני שוֹאל את עצמי, כּיצד זה כּל יהוּדי בּעוֹלם דוֹאג לחינוּך ילדיו, כּיצד זה גילתה היהדוּת בּכלל מאמצים כּאלה בּשׂדה החינוּך – לא אדבּר כּבר על הישיבוֹת הגדוֹלוֹת, אלא על מה שנעשׂה בּתקוּפת ההשכלה מימי יוֹסף פּרל, וּבתקוּפת ההתעוֹררוּת הלאוּמית –

וכיצד זה קרה שבּקרב קיבּוּץ שהוּא מסָלתה ושַמנה של האוּמה מוּזנח ענין החינוּך? והתשוּבה בּרוּרה. הקוֹלר תלוּי בּזה שהישוּב חוּנך על חוֹסר דאגה בּעניני החינוּך, מימי ה“אַליאַנס” ועד היוֹם. נוֹצר כּאן טיפּוּס של אב שאינוֹ דוֹאג לחינוּך ילדיו. ואף על פי כן יש ויש מוֹסדוֹת שבּהם נתגלתה אַקטיביוּת ציבּוּרית. הגימנסיה בּראשיתה ידעה להקים ועד מפקח עֵר, ידעה לשתף הוֹרים. וגם עכשיו, מי שיוֹדע כּיצד מתנהלים עניני בּתי־הספר בּמשקי העוֹבדים, מי שילך לעין־חרוֹד וּלנהלל ויראה איזוֹ עֵרוּת ישנה גם לגוֹרל החינוּך, ובן בּבית־הספר לילדי עוֹבדים בּתל־אביב שיש סביבוֹ אוירה ערה – יבין כי בּמקוֹם שהישוּב נוֹשא בּאחריוּת שם גוֹברת גם ההתענינוּת. על כּל פנים זה מראה כּי לא יבש בּארץ־ישׂראל מקוֹר הדאגה לחינוּך. מבּחינה זוֹ, של דאגה לטיב בּתי־הספר, ולא רק לקוּפּת העם, מעוּנין הישוּב שיוּטל עליו העוֹל, למען נגיע ליחסים אחרים של הוֹרים וּמוֹרים ולאוירה אחרת סביב בּתי־הספר.

אין מתפקידי לבקר את בּית־הספר הקיים. אצטט רק דברים אחדים מאוֹרגן המוֹרים (“הד החינוּך”). הנה כוֹתב עזריהוּ: “דוֹמני שלא אגלה סוֹד אם אגיד בּפוּמבּי שאין כּמעט אף אב אחד בּארץ, שהוּא מרוּצה מבּית־הספר הקיים”.

אם מוֹרה הממלא תפקיד חשוּב בּמחלקת החינוּך כּוֹתב כּדברים האלה – סימן שלא הכּל כּשוּרה. ואנחנוּ הרי בּוֹנים בּארץ־ישׂראל לא רק בּית־ספר עברי לאוּמי, כּי אם בּית־ספר לעם ההוֹלך לישב ארץ, היוֹצא מחיי אויר לחיי עבוֹדה. בּית־הספר צריך להעניק לילדים שרשים בּמוֹלדתם החדשה. השאלה היא בּאיזוֹ מידה מכניס בּית־הספר את תלמידיו לחיים בּארץ. על הנוֹשׂא הזה יכוֹלתי לדבּר הרבּה, גם לספר מפּגישוֹתי המרוּבּוֹת עם יוֹצאי בּית־הספר הארץ־ישׂראלי בּגוֹלה – על רכוּשם התרבּוּתי ועל יכלתם הנפשית לשוּב לארץ ולהיוֹת בּה להוֹעיל. יכוֹלתי לצטט גם את דבריו של ד"ר מוֹסינזוֹן אל בּוֹגרי הגימנסיה אשר בּאמריקה. אבל כּאן הנני רוֹצה רק להביא כּמה דברים מפּי מוֹרה חשוּב המתאוֹנן על מצב לימוּדי הטבע. הוּא מתאוֹנן (בּ“הד החינוּך”) על תלישוּת בּתי־הספר והסמינרים מחינוּך רציני בּמקצוֹעוֹת מוֹלדת ועבוֹדה.

כּאדם הקרוֹב לענינים אלה לא חדלתי מהרגיש בּזה כּל ימי שבתי בּארץ. אני מניח שרמת התרבּוּת של המוֹרים היא כּזאת שיבינוּ כּי לא לשם קנתוּר אני מצטט. כונתי להציג את השאלה: כּיצד קרה שרשת בּתי־הספר הקיימת זה כּמה שנים, בּעלת אמצעים גדוֹלים ואידיאוֹת מסוּימוֹת המכוּוָנוֹת לא רק לדיבּוּר עברי אלא להחזרת עם למוֹלדת והשרשתוֹ בּקרקע – שמפעל חינוּך זה לא יהא ממלא את תפקידוֹ? משוּם שהעבוֹדה החינוּכית מסוּרה לא בּידי הישוּב עצמוֹ, אלא בּידי גוּף שאין לוֹ מסוֹרת בּחיי הארץ, שמנהליו מתחלפים וכל אחד צריך להתחיל ללמוֹד הכּל מחדש, ואנוּ מגיעים לידי כּך שמאמצי מוֹרים כוילקוֹמיץ, עליו השלוֹם, אוֹ יצחק אֶפּשטיין יכוֹלים ללכת לאיבּוּד בּשביל דוֹר שלם של מוֹרים וּמנהלים. לעוּמת זה כּשיש עוֹל על הישוּב יש התקדמוּת.

––––––––––

אוֹמרים: ההעברה לכּנסת תהרוֹס את אחדוּת החינוּך. כּמה דברים מרים נזרקוּ כּלפּינוּ, המפוֹררים, המקימים בּמוֹת לעצמם. בּאוֹתה חוֹברת שמרכּז המוֹרים המציא לי קראתי דברי מפקח הקוֹבל עלינוּ, המסדרים חינוּך מעמדי נבדל. הוּא מספּר: בּאוּ פּוֹעלים בּתל־אביב ורצוּ להקים בּית־ספר מיוּחד.

ועד החינוּך הדוֹאג לאחדוּת לאוּמית לא מצא תקציב לכך. אבל העיריה קיבּלה סוֹף סוֹף את המוֹסד תחת כּנפיה. אילוּסטרציה מצוּינת לכך, מה הם מוּשׂגי המפקח על “אחדוּת החינוּך”. אם הוֹרים אמידים מקיימים בּתי־ספר תיכוֹנים בּתל־אביב וּבירוּשלים – מוֹסדוֹת אלה חשוּבים וראוּיים לתמיכה. בּזה אין התבּדלוּת. הלא כּל אחד יכוֹל לשלוֹח שמה את ילדיו, אם רק ישלם שׂכר־לימוּד. כּמו שאמרוּ: החוֹק שוה לַכּל – גם לרוֹטשילד אסוּר לישוֹן תחת הגשר. אבל אם הוֹרים עוֹבדים רוֹצים להקים בּית־ספר כּרוּחם – זה פסוּל מבּחינת האחדוּת הלאוּמית. אם אחדוּת החינוּך פּירוּשה: עיקרי חוֹבה מסוּימים – לשוֹן עברית, נכסים של תרבּוּת עברית, גם של תרבּוּת קדוּמה, חוֹבוֹת אלמנטאריוֹת של השׂכּלה, היגייֶנה, עבוֹדה – הרינוּ הקנאים הכי־נלהבים לאחדוּת כזוֹ. אבל אם גוֹרסים אוֹתה בּנוּסח פּרוּסי, שכּל זרם חדש אוֹ ישן שאינוֹ שוֹלט הנהוּ פּסוּל – כּהשקפת הציוֹנים הכּלליים הרוֹאים עצמם כּגזע ואת הפּוֹעלים והחרדים כּענפים – נילָחם נגדה. קוֹדם טענוּ שהתנוּעה הציוֹנית עדיפה מן הישוּב מבּחינת הנאמנוּת לתרבּוּת עברית. אך האם גם הסוֹכנוּת עדיפה? כּאילוּ הסוֹכנוּת על 50% הבּלתי־ציוֹניים שבּה נאמנה יוֹתר על תרבּוּת עברית ועל אחדוּת האוּמה מאִתנוּ היוֹשבים כּאן.

בּאחדוּת מאוֹנס המדכּאה זרמים חינוּכיים איננוּ מוֹדים. אם יש לתימנים צוֹרך בּחינוּך מיוּחד שלהם בּהתאם להוָי ולמסוֹרת אזי (בּשמירה על עיקרי ההיגייֶנה והפּדגוֹגיה) חוֹבה לאַפשר להם זאת. איני מאמין בּאחדוּת שתעקוֹר אדם מעדתוֹ ותרבּוּתוֹ על ידי מוֹרה חניך סביבה אחרת לגמרי. אני מוֹסר כּאן הוֹדעה: אין אנוּ שוֹאפים להשתלטוּת על החינוּך. אבל אנוּ דוֹרשים לעצמנוּ את כּל מלוֹא חוֹפש היצירה. בּקוֹנגרסים עזרתי ל“מזרחי” לקבּל אוֹטוֹנוֹמיה חינוּכית, מהכּרה שהזרם החרדי זכאי לכך. האחדוּת לא תבוֹא מאוֹנס, אלא מתוּך פּרוֹצס ממוּשך של התגבּשוּיוֹת. את האמת המוּחלטת איננוּ יוֹדעים, אוֹתה יוֹכיח העתיד. אנוֹ מעוּנינים בּהתגוֹששוּת רצינית בּשׂדה התרבּוּת והחינוּך. וּלדעתי מעוּנין הישוּב שגם מוֹסדוֹת ההשׂכּלה הגבוֹהה – האוּניברסיטה הירוּשלמית והתכניוֹן בּחיפה – יהיוּ מעוֹרים בּתוֹך מפעל החינוּך הישוּבי. כּי מעוּנין הישוּב בּגוֹרל בניו הגוֹמרים כּאן בּתי־ספר תיכוֹניים וּבהתאמת מוֹסדוֹת ההשׂכלה הגבוֹהה וקישוּרם עם התפּתחוּת הישוּב וּמשקוֹ ועם צרכי בּניו וקיוּמם בּארץ. זהוּ חזיוֹן רציני וּמעוֹרר דאגה שמוֹסדוֹת אלה מנוּתקים מהישוּב.

נימקתי את הצוֹרך בּהעברה מבּחינת עניני החינוּך עצמם וּכבוֹד הישוּב. אך אם הדברים האלה לא ימצאוּ אוֹזן קשבת – אזי מה שלא יעשׂה השכל תעשׂה המצוּקה. אם נַקדים עכשיו לראוֹת לאן פּני הדברים מוּעדוֹת ונבטיח בּהקדם גם את עניני החינוּך וגם את עניני הכּנסת – אזי נתגבר אוּלי על המַשבּר הגדוֹל אשר כּבר הגיח. אוּלם אם תימָשך ירידה זוֹ בּהכנסוֹת קרן־היסוֹד וּבהקצבוֹתיה, והישוּב יעמוֹד בּמרדוֹ ויקבל את הנימוּקים אשר מרכּז המוֹרים נאחז בּהם בּכל קשיוֹן־ערפּוֹ – אזי מסוּפּקני, אם כּשנבוֹא לאחר זמן לבצע את ההעברה מאוֹנס – נוּכל להבטיח לחינוּך תקוּפת־מעבר רצוּיה.

שבט תרצ"א.

---

תשובה לויכוח [בתוך: העברת החינוך לרשות הכנסת]

מאת

ברל כצנלסון

דוֹמה שאסיפה זוֹ – כּשהיא לעצמה – משמשת ראָיה לדברי, אף על פּי שרבּים התנגדוּ להם. בּשוּם קוֹנגרס ציוֹני ואפילוּ בּשוּם מוֹשב של הועד הפּוֹעל הציוֹני לא יתוֹאר כּלל שימָצאוּ הפּנאי והסבלנוּת להתרכּז בּשאלוֹת אלוּ שבּהן עסקנוּ בּמשך ישיבה זוֹ.

בּתשוּבתי איני רוֹצה לטפּל בּדברי פּוּלמוֹס, כּי אם למלא מה שהחסרתי בּהרצאתי וּלברר נקוּדוֹת שנתתי בּהן מקוֹם לטעוֹת. בּמידה שנאמרוּ כּאן דברים הראוּיים לתשוּבה פּוּלמוֹסית אסמוֹך על תבוּנתם של צירי אסיפת הנבחרים. אין אני רואה צוֹרך, למשל, להשיב על עמדת הרביזיוֹניסטים, שהצטיינה בּהרמוֹניה פּנימית יוֹצאת מן הכּלל: גם התנגדוּת לסוֹכנוּת וגם השארת החינוּך בּידי הסוֹכנוּת, גם בּיטוּל לקרנוֹת וגם הטלת קיוּם החינוּך על הקרנוֹת, הבּטלוֹת וּמבוּטלוֹת.

מצטער אני על שד"ר מוֹ­סינזוֹן ראה צוֹרך לריב אתי את ריב המוֹרה. הוּא טען: “אנוּ, המוֹרים, מגלים את מכאוֹבינוּ”, ולי – הזר – לא היתה איפוֹא רשוּת להביא ראָיה מהגילוּיים הללוּ. האוּמנם אין מכאוֹבי החינוּך נחלת כוּלנוּ, אלא נחלת המוֹרה בּלבד, וזר לא יִקרב אליהם? האין אנוּ רגילים בּספרוּת הפּוֹעלים לפרסם דברי וידוי וּמראוֹת נגעים מבּלי לחשוֹש פּן יבוֹאוּ זרים ויסתכלוּ בּמוּמינוּ? ואני הלא לא את קלקלתוֹ של המוֹרה בּיקשתי לגלוֹת, כּי אם את פּגימתוֹ של משטר החינוּך, היוֹתוֹ נמצא מִלבָר לישוּב.

טענתי לצוֹרך להעביר את החינוּך לידי כּנסת ישׂראל, והרב אסף טען כּנגדי בּנימוּק, שמוֹרי ועדת התרבּוּת מוכנים לעבוֹר לרשוּת הסוֹכנוּת. איני מבין את סמיכת הפּרשיוֹת שבין שני הענינים הללוּ, כּשם שלא מוּבן לי כּיצד מצא הד"ר מוֹסינזוֹן בּי חטא, שהרבּיתי לטפל בּסנגוֹריה על מוֹסדוֹת החינוּך של הפּוֹעלים. לא היה זה מתפקידי, אין אני סניגוֹר מוּשבע למוֹסדוֹתינוּ. אין כּל רְבוּתָא בּזה, שמצב המוֹרה המקבּל את שׂכרוֹ ממחלקת החינוּך קל יוֹתר משל המוֹרה בועדת התרבּוּת. יתכן שאם תסתדר ההעברה לכנסת ישׂראל נסתפּק בּאוֹטוֹנוֹמיה חינוּכית בּלבד, ולא נדרוֹש לעצמנוּ גם אוֹטוֹנוֹמיה כּספּית, כּאשר עד כּה.

בּשאלת תקוּפת המעבר לא בּאנוּ הנה בּהצעוֹת מוּכנוֹת, כּי לא חפצנוּ להטיל את דעוֹתינוּ בּזה על זוּלתנוּ. הסתפּקתי, לפיכך, בּהסבּרה כּללית של השאלה. אין אנוּ מתכוונים למעבר שבּחפּזוֹן.

גם הנהלת הסוֹכנוּת מניחה, ששנוֹת תרצ“א ותרצ”ב תהיינה מוּקדשוֹת להכנת המעבר, וכי תקוּפת המעבר תימשך עוֹד שנתַיים. אך יש צירים האוֹמרים לדחוֹת את הסכּנה בּקריאוֹת: לא נאבה ולא נשמע. הנה הציר א. הכריז חגיגית: “אף פּרוּטה לא נתן!” אפשר גם בּזה מתבּטאת החרדה לגוֹרל החינוּך?

אם אסיפת הנבחרים סבוּרה שזוֹהי הדרך – תחליט כאשר תחליט. אוּלם אנוּ סבוּרים כּי העברה תבוֹא בּין כּה ובּין כּה. וּמוּטב שנעשה את ההכנוֹת הדרוּשוֹת בּעוֹד מוֹעד, ואז נבטיח לישוּב תנאי העברה יוֹתר נוֹחים. אביא לדוּגמה את ענין בּית־החוֹלים בּתל־אביב. סוֹף סוֹף נחתם החוֹזה עם “הדסה”. כּסבוּרים אתם שאילמלא נחתם החוֹזה עם “הדסה” בּטרם בּאה הידיעה על הקיצוּצים החדשים בּתקציבה, היתה העיריה גם עכשיו מקבּלת את התנאים הנוֹחים שקיבּלה? חוֹששני, שאם הישוּב ילך וידחה את ההסכּם עם הסוֹכנוּת, הוּא לא יקל, אלא יחמיר על עצמוֹ. נכוֹן הדבר, שעוֹד אין הישוּב מסוּגל לפרנס בּעצמוֹ את כּל מפעלי החינוּך. אך אין לי כּל ספק שיש עוֹד מקוֹם למאמצים מצד הישוּב. הנה ראינוּ שמוֹשבה כּחדרה נוֹשאת בּעוֹל תקציב החינוּך בתשעים אוֹ בּתשעים וחמישה אחוּז, בּעוֹד שפּתח־תקוה מקבּלת (מלבד כּספּי פּיק"א) כּשלוֹשת אלפים לא“י מן הסוֹכנוּת, וראשוֹן־לציוֹן – כּאלף לא”י, וכדוֹמה. אילוּ אמרוּ לנוּ לפני זמן־מה, שעיריית תל־אביב תשתתף בּתקציב החינוּך בּסך של 14.000 לא"י, היינוּ רוֹאים זאת כהזיה. ועתה כוּלנוּ רוֹאים את החלק הזה של התקציב כּבּטוּח בּיוֹתר, על כּל פּנים בּטוּח לא פחוֹת מתקציב הסוֹכנוּת.

צבת בצבת עשׂוּיה. בּיצוּר הכּנסת יקל על מצב החינוּך, והכנסת דאגת החינוּך לתחוּמי הכּנסת יבצר גם אוֹתה. צריך לדאוֹג לכך שהכּנסת לא תהיה כּעיר פּרוּצה, שכּל מי שרוּח יציאה עוֹברת עליו קם ויוֹצא. צריך לדאוֹג לקבּלת החלק המגיע מאת הממשלה. אין אני חוֹשב על הממשלה כּל כּך הרבּה טוֹבוֹת, כּאשר חוֹשבים עליה הרביזיוֹניסטים, המצפּים לקבּל מידה את כּל הסכוּמים הדרוּשים לנוּ לצרכי חינוּך והסוֹמכים גם על טיב החינוּך הלאוּמי שיוּתן לנוּ בּכספּי הממשלה. אוּלם, גם בּלי כּל הפרזה רביזיוֹניסטית עוֹד רחוֹקים אנוּ מקבּל את החלק המגיע לנוּ בּאמת, הן לפי חשבּוֹן חלקנו בּהכנסוֹת הממשלה, הן לפי מספּר תלמידינוּ לעוּמת המספּר הכּללי של התלמידים בּארץ, והן לפי חלקנוּ בּאוּכלוֹסי הארץ. סבוּרני, שזמן המעבר הוּא זמן הכּוֹשר לתביעה מאוּמצת מאת הממשלה.

גם “אחדוּת החינוּך” עלוּלה להרויח על ידי ההעברה. נקל להשפיע על העברת מוֹסדוֹת, שנוֹסדו על ידי חברוֹת חוּץ (כגוֹן בּית־הספר של “אגוּדת־אחים” אוֹ של “אַליאַנס”), לידי הכּנסת מאשר על העברתם לידי הסוֹכנוֹת.

מי שיסתכּל בּמספּרים יראה שהשתתפוּת הישוּב בּהחזקת החינוּך הוֹלכת ועוֹלה. נתרבּוּ מוֹסדוֹת החינוּך הפּרטיים, העוֹלים בּיוֹקר רב ושאנשי הישוּב משקיעים בּהם אמצעים מרוּבּים. לפי הערכת הרב אסף מוֹציא הישוּב מכספיו שלוֹ סכוּם של 100.000 לא“י לצרכי חינּוך. לעוּמת זה משתתפת הסוֹכנוּת בּ־ 75.000 לא”י. מגמת ההתפּתחות בּרוּרה. מכּאן נשקף לנוּ המוֹצא. אין אנוּ רוֹצים שהסוֹכנוּת תסתלק מעניני החינוּך. פּעוּלת החינוּך הכּרוּכה בּעליה חדשה וּבהתישבוּת חדשה תחוּל תמיד על הסוֹכנוּת המיַשבת.

הצעתנוּ – שנקבּל כּאן החלטה פּרינציפּיוֹנית, המיַפּה את כּוֹח הועד הלאוּמי לנהל משׂא־וּמתן עם הסוֹכנוּת. נבוֹא בּדברים עם המוֹרים, נבוֹא בּתביעוֹתינוּ לממשלה, נבטיח לחינוּך את קיוּמוֹ, ולישוּב – חיזוּק בּעמידתוֹ בּרשוּת עצמוֹ ושחרוּרוֹ מאפּוֹטרוֹפּסוּת.

שבט, תרצ"א.

בּהסתדרוּת

מאת

ברל כצנלסון

---

בּמוֹעצת הנוֹער העוֹבד

מאת

ברל כצנלסון

¹

(רחוֹבוֹת, ד' בּתשרי תר"צ)

הערוֹת לויכּוּח

בּויכּוּחכם על צרכי הפּעוּלה החינוּכית העברתם את מרכּז הכּוֹבד לצוּרת-הארגוּן: קבוּצה אוֹ לא קבוּצה. בּהצגה זוֹ של השאלה רוֹאה אני, לכל הפּחוֹת, הפרזה. הניגוּד לקבוּצה, כּצוּרת ההוָי התרבּוּתי בּהסתדרוּת הנוֹער, והנטיה לראוֹת בּקבוּצה את המַפתח להצלחה – שניהם מַפנים את השאלה מן התוֹכן אל הצוּרה. אנוּ מבקשים את הכּוֹח המחנך בּהסתדרוּת הנוֹער. מַהוּ המחנך? כּלוּם צוּרת-ארגוּן זוֹ אוֹ אחרת? המפעל הוּא היוֹצר את האַתמוֹספירה המחנכת. מפעל הקבוּצה החקלאית, חדרי-המלאכה בּערים, טיוּל מוּצלח בּארץ, מפעלי עזרה הדדית, הדאגה להמצאת עבוֹדה לחבר – אלה הם המהוים את היסוֹדוֹת החינוּכיים בּתנוּעה וּלפיהם תימָצאנה גם הצוּרוֹת הגרעיניוֹת.

בּמה כּוֹחה של הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד גדוֹל? אני זוכר לה “חסד נעוּרים” – את פּעוּלתה בּשנוֹתיה הראשוֹנוֹת, כּשירדה לשכבוֹת-נוֹער הנמוּכוֹת בּיוֹתר, לדַלת-העם בּכל המוּבנים – גם בּמוּבן הרוּחני – והעלתה את הנוֹער הזה לחיי חברה פּעילים ותרבּוּתיים. זוֹהי זכוּתה הגדוֹלה בּיוֹתר. אז, בּשעה שמכּל צד הבּיטוּ עליה בּחשד ואת מעשׂיה ליווּ בּמנוֹד-ראש, ידעה לגשת אל חוּגים עזוּבים וּרחוֹקים מכּל תנוּעה חלוּצית וּלקָרב אוֹתן אל המַעין של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. מכּל הסתדרוּיוֹתינוּ היא שמצאה את הדרך לעֵדוֹת המזרחיוֹת וסייעה לליכּוּד שבטי ישׂראל בּארץ וּלשיתוּפם בּמפעל המאַחד.

מאז התבּגרה ההסתדרוּת. יצרה מפעלים. כּבשה כּיבּושים. “הוּכּרה” בּציבּוּר, ועתה היא עוֹמדת בּפני כּמה שאלוֹת מוּרכּבוֹת בּיוֹתר. אפילוּ שאלת “הבֹּוגרים” בּלבד כּמה היא מוּרכּבת וכמה כּוֹחוֹת תרבּוּתיים היא דוֹרשת לפתרוֹנה! אוּלם אם מתוֹך גידוּל ההיקף, ריבּוּי הפּעוּלוֹת והעמקת הענינים תוּזנח נקוּדת-המוֹצא, כּי אז יצטרך לבוֹא מישהוּ, איזה גוּף ציבּוּרי חדש, אשר יחדש את הפעוּלה מנקוּדת-מוֹצאה דוקא, מן הטיפּוּל בּשכבוֹת הנוֹער העממיוֹת העזוּבוֹת לגמרי לנפשן. חזיוֹן זה מצוּי בּתנוּעוֹתינוּ הציבּוּריות: הסתדרוּיוֹת גדלוּ והתפּתחוּ ושכחוּ את מקוֹר מחצבתן, עזבוּ את נקוּדת-המוֹצא אשר בּזכוּתן בּאוּ לעוֹלם – וסוֹפן שהפסידוּ.

נבוֹא חשבּוֹן. ממי תקוּם בּשנים הבּאוֹת הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד? אילוּ היתה צפוּיה לנוּ בּקרוב עליה מסוּגה של העליה הרביעית – אפשר היה לבנוֹת את הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד על יסוֹד העליה (גם הבּחרוּת קמה מתוֹך העליה הרביעית). יש להניח שהעליה הקרוֹבה תהי עליית חלוּצים וּפוֹעלים. ממנה לא תיבּנה הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד. גם לא מחוּגי הנוֹער הלוֹמד. הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד תיבּנה מילידי הארץ: מן הדוֹר השני של תנוּעת העבוֹדה, ילדי המשקים והמוֹשבוֹת, מילדי הדלוּת העירוֹנית וּמבּני העדוֹת המזרחיוֹת. לאלה צריכה הסתדרוּת הנוֹער לכוון את פּניה.

לי נראה שחוֹבתנוּ קוֹדם כּל לפנוֹת אל הפּינוֹת הנחשלוֹת בּארץ: נוה-שלוֹם, ירוּשלים העתיקה וּשכוּנוֹתיה המזרחיוֹת, התימנים בּמוֹשבוֹת. אם זוֹ תהיה הפּעוּלה – תתגלינה גם הצוּרוֹת הנאוֹתוֹת בּהתאם לכך. ואזי תהיה הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד זכּאית לתבּוֹע עזרה מהסתדרוּת העוֹבדים. אמצעיו של הועד הפּוֹעל מצוּמצמים מאד. אבל הנוֹער העוֹבד יבוֹא ויאמר: אני החלוּץ בּמקוֹמוֹת שההסתדרוּת הכּללית אינה יכוֹלה להגיע – ויבוֹאוּ המאמצים המיוּחדים.

גם לטיפּוּל בּילדיהם של בּני העליוֹת הקוֹדמוֹת יש ערך ממדרגה ראשוֹנה. בּמוֹשבוֹת הגליל, אשר כּל המצב שם – המשק, ההוָי וּבטחוֹן-החיים – צוֹעקים לשינוּי סדרי-העבוֹדה, שם יוּכל הנוֹער העוֹבד למלא תפקיד חלוּצי. הוּא יוּכל ללכּד וּלמזג את בּני האִכּרים, ילדי המוֹשבה, עם תנוּעת העבוֹדה בּארץ וּלגַשר על פּני התהוֹם אשר הבדילה בּין שכבוֹת שוֹנוֹת של עוֹלים-עוֹבדים, אשר נתרחקוּ זה מזה בּמסיבּוֹת החיים.

בּעבוֹדתה בּין העדוֹת המזרחיוֹת נעשׂית הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד לנוֹשׂאת איחוּד האוּמה למעשׂה. בּסניפי הנוֹער העוֹבד, בּמשקיו, בּחדרי-המלאכה מתקרבים וּמתמזגים יחד נידחי האוּמה מכּל השבטים והתפוּצוֹת. האִרגוּן המעמדי של הנוֹער העוֹבד, הטיפּוּל בּצרכיו הכּלכּליים וּבהגנת עניניו, מילא שליחוּת לאוּמית-תרבּוּתית חשוּבה.

ארגוּן זה מילא גם תפקיד פּוֹליטי-חינוּכי חשוּב. הטיפּוּל בּענינים החיוּניים של הנוֹער, בּצרכיו האמיתיים, בּדאגוֹתיו הממשיוֹת – הציל אוֹתוֹ מן הפּחים אשר טמנה לוֹ ה“פרקציה”. עכשיו תש כּוֹחה של פרקציה בּארץ, קסמיה סרוּ, תלישוּתה וּכזבה נתגלוּ לעין כּל. כּשזוֹרקים עכשיו לתוֹך צריפם פּרוֹקלַמַציוֹת על “מרד הפּלחים נגד האֶפנדים”, יכוֹל גם הנוֹער התמים בּיוֹתר לעמוֹד על ערכּם האנוֹשי של הדברים. אוּלם היוּ ימים והפרזיאוֹלוֹגיה הרבוֹלוּציוֹנית-הכּוֹזבת עוֹד לא פּג ריחה, מחוּגי הנוֹער הלומד נפלוּ רבּים בּרשתה, ודוקא הנוֹער העוֹבד, הנתוּן בּכל המצוּקוֹת הכּלכּליוֹת, עמד איתן בּחזית זוֹ.

עכשיו אפשר לוֹמר כּי חזית זוֹ אינה קיימת יוֹתר. אוּלם נתגלתה חזית חדשה: הפרזיאוֹלוֹגיה הלאוּמית הכּוֹזבת. אף זוֹ מכּה על נימים רגשניוֹת. אף זוֹ דרכי העבוֹדה והיצירה זרים לה, אף כּי יש לה פּתרוֹנוֹת קלים וּמהירים לכל השאלוֹת החמוּרוֹת. אוֹרבת עתה לנוֹער בּארץ סכּנה של זיוּף הרגש הלאוּמי החי בּרגשוֹת של יהירוּת, רַברבָנוּת ושחצנוּת לאוּמית. בּמקום מילוּי החוֹבוֹת הגדוֹלוֹת של יצירה לאוּמית בּאה ההתנפּחוּת הלאוּמית, הרהב הפּטריוֹטי. אם הפרקציה הבטיחה לנוֹער להביא לוֹ על נקַלה, בּלי שיטרח הרבּה, את “המהפּכה הסוֹציאלית”, אשר תחַלץ אוֹתוֹ בּמחי-יד אחד מכּל המצוּקוֹת, מבטיח לוֹ הרביזיוֹניזם את “מדינת היהוּדים” הבּנוּיה, אשר תוּקם בּהבל פּי הפגנוֹת וּתרוּעוֹת.

למוּד נסיוֹנוֹת רבּים וקשים, לא נפתה הנוֹער העוֹבד אחרי התפאוּרה הציוֹנית הנוֹצצת, הבּאה להחליף את מאמצי-היצירה האפוֹרים. הרביזיוֹניזם נוֹאש מן הפּוֹעל והסתדרוּתוֹ ואסר עליהם מלחמה. הנוֹער הרך עלוּל יוֹתר להיוֹת לטרף לכל מיני תנוּעוֹת מלוֹדרמַתיֹות. וכאן, בּכל פעם שנפתחת סכּנה חדשה, צריך הנוֹער העוֹבד להקים חוֹמה בּצוּרה: להעמיד מוּל הדרכים הקלוֹת והנבוּבוֹת את דרכּוֹ הקשה, דרך-היצירה.

––––––––––

מן השאלוֹת שדנתם בּהן נראית לי שאלת הנוֹער המתבּגר חמוּרה בּיוֹתר. היכן הוּא כּיוֹם הנוֹער העוֹבד שהתבּגר? וּמה גוֹרלוֹ? אם תסתדרנה הקבוּצוֹת לעבוֹדה תרבּוּתית שדיבּרתם עליהן, הייתי מציע שאחת מהן תקח על עצמה לערוך אַנקיטה זוֹ: מה מצבם של יוֹצאי הנוֹער העוֹבד? נדמה לי שבּחקירה כּזאת יש מן התוֹעלת להבנת מצבוֹ של הנוֹער. ולא רק זה. אפשר שבּאַנקיטה זוֹ צפוּנה הערכת ערכּה של ההסתדרוּת. מה “הצידה לדרך” בּה הוֹציאה את חניכיה לאויר-עוֹלם?

אתם מבקשים את התרוּפה בּהארכת הגיל של חברי ההסתדרוּת. מפקפּק אני בּתרוּפה זוֹ בּכלל. לעתים אינה אלא סימן לחוֹסר יצר-כּיבּוּש, לחוֹסר כּוֹח מוֹשך חוּגי-נוֹער חדשים. מפקפּק אני אם יש בּכוֹחכם להזין את השכבה הבּוֹגרת וּלסַפק את צרכיה, מבּלי להזניח בּגללה את כּיבּוּש השכבוֹת הצעירוֹת וסיפּוּק צרכיהן. מתוֹך התבּוֹננוּתי אני מרשה לעצמי לוֹמר שאתם לא עמדתם בּרחבוּת-הלב המלאה על הצוֹרך לקיים את המשמרת המתבּגרת של הנוֹער העוֹבד בּתוֹר גוּף חברתי החי לוֹ את חייו הציבּוּריים המלאים. חוֹששני שהתפּזרוּתם החברתית של יוֹצאי הנוֹער העוֹבד הנָה תוֹצאה של החינוּך שהם מקבּלים בּתוֹך ההסתדרוּת.

אנחנוּ שוֹללים את החינוּך המפלגתי בּנוֹער. דיפֶרֶנציאַציה מפלגתית בּגיל רך, בּחוֹסר הכשרה תרבּוּתית, אינה אלא מעבירה את החבר הצעיר על דעתוֹ. דמוֹרליזציה, סכסוּכי חברים, טמטוּם המחשבה, דלדוּל המוּשׂגים. אוּלם אי-מפלגתיוּת אין פּירוּשה אי-פּוליטיוּת. ויש דוקא שהשמירה ממפלגתיוּת מחנכת את הנוֹער לנזירוּת פּוֹליטית וציבּוּרית. הפּשטוּת של הבּלתי-מפלגתיוּת יש שהיא נהפּכת לשיטתיוּת סתם, לפחד שבּמוֹדה מפּני “כּבלים”, מפּני “שלילת-החוֹפש”. וּלמעשה אין זאת אלא בַּדלוּת וּפּסיביוּת חברתית. הבּלתי-מפלגתי דוֹגל בּשם החוֹפש. יש כּאן טעוּת: בּן-חוֹרין איננוּ זה המקבּל את גזירוֹת החברה בּפּסיביוּת, כּי אם זה המגלה את רצוֹנוֹ והמקיים את השפּעתוֹ. בּמידה שאדם אינוֹ עוֹשׂה זאת הרי הוּא מוַתר על זכוּת-אזרח מללאה בּציבּוּר וּמסתפק בּמצב של “נתין”. ההבדל בּין אזרח המדינה וּבין נתינה ודאי בּרוּר לכם. שאיפתנוּ שכּל חבר ההסתדרוּת יהיה אזרח בּמדינת-העוֹבדים, אוּלם החלק הבּוֹחר לעצמוֹ את הפּסיביוּת הציבּוּרית יוֹצר ממילא “נתינים” בּמדינתנוּ. אילוּ זכינוּ לכך שהאִרגוּן הכּללי של מעמד הפּוֹעלים - כּלוֹמר, ההסתדרוּת הכּללית – יקיף גם את כּל צרכיו הפּוֹליטיים, כּי אז אוּלי היתה שאלת האַקטיביוּת אוֹ האזרחוּת של הפּרט נפתרת מאליה. אך “העווֹנוֹת גרמוּ”, אוֹ ההתפּתחוּת החברתית גרמה, שיהיה לנוּ צוֹרך בּאִרגוּן לשם התלכּדוּת פּוֹליטית ורעיוֹנית ששמוֹ “מפלגה” (שם זה יש לוֹ חסרוֹן גדוֹל: הוּא אינוֹ מבּיע את התוֹכן החיוּבי שבּאיחוּד רעיוֹני וּמדגיש את “הפּילוּג”). ארגוּן זה, לאחר איחוּד שתי מפלגוֹת הפּוֹעלים בּארץ, מרַכּז בּקרבּוֹ את התמצית נסיוֹן החיים של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ בּמשך חצי יוֹבל שנים. הרשאי הנוֹער העוֹבד המתבּגר להתעלם מעוּבדה מכריעה זוֹ בּתוֹלדוֹת התנוּעה? היכוֹל הוּא, מבּלי שידלדל את עצמוֹ, להינזר מכּוֹח היצירה המגוּבּש הצפוּן בּאיחוּד זה?

ודאי, שאלה זוֹ נתוּנה לפתרוֹנם של מתבּגרי הנוֹער העוֹבד. אין ההסתדרוּת יכוֹלה בּענין זה להחליט דבר. אוּלם להקמת הבּחרוּת המאוּחדת וּכניסת בּוֹגרי הנוֹער העוֹבד לתוֹכה יש חשיבוּת רבּה גם לגבּי הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד עצמה. זוֹ זקוּקה לכך שהמשמרת המתבּגרת לא תלך לאיבּוּד בּשביל עצמה וּבשביל ההסתדרוּת. הנוֹער העוֹבד צריך להבּיט על מתבּגריו, חברי הבּחרוּת העתידה, כּעל משמרת מדריכים בּשביל שכבוֹתיו הצעירוֹת. כּי אחד התפקידים העיקריים של הבּחרוּת צריך להיוֹת – עזרה לנוֹער העוֹבד.

השארת המתבּגרים בּתוֹך הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד יכוֹלה ליהפך למעמסה. אם הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד תרצה לטפל בּעצמה בּמתבּגריה כּי אז יגרוֹם הדבר להזנחה בּטיפּול השכבוֹת הצעירוֹת. וּכדי להבטיח לנוֹער העוֹבד את עזרת מתבּגריו מספּיק סידוּר זה: בּוֹגרי הנוֹער העוֹבד מגיל שמוֹנה-עשׂרה ומעלה יכוֹלים להישאר כּחברים להסתדרוּת הנוֹער העוֹבד, אם ההסתדרוּת תמצא את הדבר רצוּי לה. הפּוֹסק האחרוֹן היא ההסתדרוּת עצמה, לפי צרכיה וּלפי הערכתה היא את ערכּוֹ של כּל בּוֹגר בּעבוֹדתה.

המאוֹרעוֹת האלה שעברוּ עלינוּ יש להם, גם בּלא-יוֹדעים, ערך מכריע בּחיי הדוֹר. התסיסה שהם מעוֹררים יכוֹלה להתגלוֹת בּאפיקי יצירה וגם בּאכזבה ורפיוֹן. מַהי התשוּבה הגוֹמלת בּלב הנוֹער בּימים אלה? ארגוּן המשמרוֹת המתבּגרוֹת פּירוּשוֹ: הכשרת האפיק לתסיסה היוֹצרת.

––––––––––

עברוּ שנתים מאז דוּבּר לראשוֹנה בּנוֹער העוֹבד על קשריו עם הגוֹלה. הזהירוּת והמתינוּת בּקביעת עמדה בּשאלה זוֹ היא טבעית וּבריאה. לפני שנתים עוֹד לא הרגיש הנוֹער העוֹבד בּקרבּוֹ כּוֹח למימוּש קשריו הנפשיים עם חבריו בּגוֹלה. אוּלם מאז בּאה התבּגרוּת המשמרת הראשוֹנה של הנוֹער וּמאז בּאוּ המאוֹרעוֹת אשר זיעזעוּ את חיי הנפש של האוּמה כּוּלה. מה שלא הוּבן בּעם בּימי בּיל"וּ, בּימי העליה השניה, בּימי תל-חי – הוּבן הפּעם. אפשר שאנוּ עוֹמדים בּפני נקוּדת-מפנה מכריעה בּהרגשה הטמירה של העם, כּמוֹ שהיוּ בּשעתן עלילת דמשׂק והפּרעוֹת בּקישינוֹב. אנוּ עוֹמדים בּגוֹלה לפני אפשרוּיוֹת של כּיבּוּשים ממשיים אשר עוֹד לא היוּ לנוּ כּמוֹהם. מעוֹלם עוֹד לא היתה לנוּ הזדמנוּת כּזאת לעשׂוֹת עבוֹדה גדוֹלה בּנוֹער היהוּדי. לפעוּלה זוֹ נתבּע גם הנוֹער העוֹבד. קיים בּגוֹלה שלט של “בּרית הנוֹער” (אני אוֹמר שלט, כּי מרגיש אני בּקיוּמן של הסתדרוּיוֹת-נוֹער שוֹנוֹת, הנמנוֹת על “הבּרית” ושאינן נמנוֹת עליה, אוּלם איני מרגיש בּקיוּמה של הבּרית עצמה). יש שטחי-פּעוּלה עצוּמים. בּין כּל ההסתדרוּיוֹת הרבּוֹת והטוֹבוֹת ישנה אחת – “החלוּץ הצעיר” – המרגישה קרבה מיוּחדת לנוֹער העוֹבד. התפקיד החינוּכי העיקרי הוּא ללכּד את צוּרוֹת העליוֹת הבּאוֹת עם יצירתן ורוּחן של העליה שקדמה להן. בּנדוֹן זה יכוֹל להיוֹת לנוֹער העוֹבד, המוּשרש בּחיי הארץ וּבמסוֹרת העבוֹדה, תפקיד חיוּבי מיוּחד.

---

על הלשכּה המשוּתפת

מאת

ברל כצנלסון

¹

(בּמועצת ההסתדרוּת, י“ט בּאדר תרצ”א)

הויכּוּח בּדבר הלשכּה המשוּתפת והסכּמי העבוֹדה עוֹשׂה רוֹשם כּאילוּ רוֹצים וּלשאינם יוֹדעים. וההסתדרוּת, וכל זרם, וכל שליח, חייבים קוֹדם כּל לדעת מה רצוֹנם. נדמה, שהפּעם לא כּל זרם יוֹדע זאת. אם נדוּן על מציאוּת האנשים מחוּלקים לשני חלקים: החלק האחד – “פּשרנים” לתיאָבוֹן, שאין בּרדיקליזם לשמוֹ. גם אני נוֹטה לחלק את העוֹלם לשנַים: ליוֹדעים מה שהם להם כּל חפץ אחר אלא שלוֹם עם האִכּר בּמוֹשבה בּכל מחיר; והשני – הרוֹצה הפּוֹעל בּארץ לפי מה ששמענוּ בּמוֹעצה, יתקבּל הרוֹשם כּי השאלה המרכּזית והבּוֹערת של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל כּיוֹם היא – הלשכּה המשוּתפת, כּי היא היא הנוֹקבת עד תהוֹם המעמדיוּת ועליה נכוֹן מ. יערי להכריז מלחמה עד כּדי מרד בּהסתדרוּת. אך איש לא טרח לברר, מַהי לשכּה משוּתפת זוֹ וּמה תכנה למעשׂה. כּל שאלת הסכּמי עבוֹדה צוּמצמה בּענין הלשכּה בּלבד, והמתנגדים גם לא טרחוּ לקבּוֹע את עמדתם, אם הסכּם עבוֹדה פּסוּל בּכלל, ואם לאו – בּמה רע ההסכּם אשר לפנינוּ, מבּחינת הענינים החיוּניים שלנוּ. אינני שוֹלל את ההגיוֹן והעקביוּת שבּשיטת הרדיקליזם הפּוֹליטי. הוּא מוֹדד כּל פּעוּלה כּלכּלית בּאַמַת-מידה אחת: אם הוּא מחיש אוֹ מאיט את ההתפּרצוּת הפּוֹליטית. אך רדיקליזם כּלכּלי שאין עמוֹ סיכּוּיי הרדיקליזם הפּוֹליטי – מה טעמוֹ? מבּחינת רדיקליזם פּוֹליטי כּל הסכּם עבוֹדה שהוּא, אף המוּצלח בּיוֹתר, אינוֹ אלא מזיק. אך אם המטרה היא השבּחת תנאי העבוֹדה וריבּוּי עמדוֹתיה – כּי אָז יש לשקוֹל אחרת את הדברים. בּשבילנוּ העליה היא הקריטריוֹן לַכּל, וכל שיטה כּלכּלית תיבּחן בּזה אם היא מביאה לריבּוּי העבוֹדה. כּך הוּא הדבר כּיוֹם בּתנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם: תתגבּר על חוֹסר-העבוֹדה – תציל את עצמה, ואם לא – לא יעזוֹר שוּם רדיקליזם, והפּוֹעל יהיה טרף לכל זרמי ההפקר והאנרכיה. בּשביל הציוֹנוּת שאלה זוֹ היא המרכּזית מקַדמַת דְנָא. כּך נוּסח הדבר עוֹד בּימי היוָסד “הפּוֹעל הצעיר”. אוּלם מאיזה מקוֹר “רבוֹלוּציוֹני” יוֹנק הפּתוֹס נגד לשכּה משוּתפת ונגד הסכּם? לפתע התבּרר שיש בּידי ההסתדרוּת נשק מעמדי שאין דוֹמה לוֹ – הלשכּה ההסתדרוּתית (עוֹד מעט יתחילוּ להאמין שנשק זה נוֹצר דוקא על ידי מתנגדי הלשכּה המשוּתפת ולא על ידי תוֹמכיה, חלילה), והנה בּאָה מפּא"י הבּוֹגדת ורוֹצה להפקיר את הנשק הזה. מאימתי צוּמצמוּ מוּשׂגי המלחמה המעמדית עד כּדי לראוֹת בּלשכּה את חזוּת הכּל? היכן הוּא הנסיוֹן הלשכּתי המאַמת את הדעה הזאת?

אני מעיז לוֹמר, שבּעינַי יש ללשכּה תפקיד אחד: להרבּוֹת עבוֹדה. מבּלעדי זה אין לה כּל ערך, עם כּל המעמדיוּת כּפוּלת-שמוֹנה שיטילוּ עליה. ואני אעריך כּל לשכּה – מעמדית אוֹ משוּתפת – רק לפי זה: אם היא מרבּה עבוֹדה. אילוּ הייתי אִכּר הייתי מסכּים בּכל לב לקיוּם לשכּה מעמדית של פּוֹעלים שאינה מחייבת אוֹתוֹ לשוּם דבר ונוֹתנת חוֹמר למאמרים בּ“בוּסתנאי”², אוּלם כּיון שאינני אִכּר – אינני רוֹצה בּה. לא הכּוֹח המעמדי יצר את הלשכּה, אך החוּלשה המעמדית, הסתלקוּתוֹ של האִכּר מכּל דאגה. בּראשית היוֹת הפּוֹעל בּמוֹשבה חפצנוּ לשתף את האִכּר, ולא עלה בּידינוּ, כּי האִכּר לא רצה לקבּלה. בּהֶפקרא ניחא לוֹ. רעיוֹן הלשכּה המשוּתפת לא תמוֹל נוֹצר. עוֹד בּתרע"ג, בּימי היוֹת בּארץ ועדת הבּיקוֹרת של ההסתדרוּת הציוֹנית (מוֹצקין, סוֹקוֹלוֹב, גוֹלדבּרג), הצענוּ לאִכּרים הקמת לשכוֹת משוּתפוֹת וּמוֹסדוֹת בּוֹררוּת. הם דחוּ.

ואשר ל“מרד”³. נניח שהלשכּה המשוּתפת היא אָסוֹן, נניח שפּוֹעלי כּפר-סבא, למשל, שאין להם הסכּם, ישׂיגוּ יוֹתר מזה, וגם פּוֹעלי נס-ציוֹנה. אבל הן גם הזרם המתנגד להסכּם מעוּנין בּהגבּרת כּוֹח הפּוֹעל. וּבמה יגבּירוֹ? האם בּזה שהוּא מוֹכיח עתה לעיני נוֹתן העבוֹדה והציבּוּר, כּי חתימת המרכּז החקלאי אינה אלא פּיסת נייר, כּי חתימתוֹ של הצד השני חתימה היא, ואילוּ ההסתדרוּת איננה בּר-חתימה על חוֹזה? כּדי להצדיק דבר צריך, כּמוּבן, להמציא אַסמַכתא פּוֹליטית. ליערי משמשת א. ל. פּ.⁴ ביחסה למפלגת העבוֹדה דוּגמה. מה היא מוֹרדת – אף הוּא כּן. אך א. ל. פּ. הלא עוֹמדת בּתוֹך מפלגת העבוֹדה בּרגל אחת, הרגל השניה – על הסף. האם גם יערי כּך בּהסתדרוּת?

הועד הפּוֹעל החליט על קרן מלחמה פּוֹליטית. נניח שלאוֹרנשטיין וּליערי יש הצעוֹת אחרוֹת למלחמה זוֹ. דוֹמה שיש הרבּה בּמוֹת להשמיע אוֹתן, ואני לא שמעתי. ודאי שהם רשאים לדרוֹש מהועד הפּוֹעל שישמע אוֹתם. אוּלם מי שסבוּר כּי כּל פעוּלה שהיא פּרי מצב של חירוּם לא תצא לפּוֹעל בּטרם תתכּנס מוֹעצה, איננוּ מבין מה זה גוּף הסתדרוּתי בּר-פעוּלה. האוֹמרים אַתם להפוֹך את ההסתדרוּת לפדרציה? הנימוּק שהפּעוּלה משַקפת רק את דעת הרוֹב ולא את המיעוּט, איננוּ מספּיק עדיין לשתק את הפּעוּלה. התדרשוּ שפעוּלת ההסתדרוּת תשקף דוקא את דעת המיעוּט? למפלגה המאוּחדת לא היה כּל הכרח (מבּחינה מפלגתית) לעשׂוֹת את הפּעוּלה דוקא תחת שלט ההסתדרוּת, היא יכלה לעשׂוֹת זאת בּאוֹרגנים משלה. אלא היא היתה נאמנה להכּרתה שיש תוֹכן מדיני משוּתף להסתדרוּת, והיא היתה סבוּרה שהמלחמה בּספר הלבן מן הראוּי שתתנהל בּשם ההסתדרוּת כּוּלה. הסתלקוּתה של “מפלגת הקיבּוּץ הארצי” מפּעוּלה זוֹ אוּלי סיפּקה רדיקליזם של סוּג ידוּע מחבריה, אבל ערך פּוֹליטי לא יכוֹל היה להיוֹת לה אלא אחד: שלא כּל חברי ההסתדרוּת רוֹאים צוֹרך להתקוֹמם נגד הספר הלבן. אני מדבּר עתה לא מטעם “דבר”. לא עבדתי בּאוֹתם הימים בּמערכת, אוּלם גם אילוּ הייתי כּאן, לא הייתי מסכּים לפרסם אז את גילוּי-הדעת נגד “הקרן הפּוֹליטית”, שהוּא בּעיני מעשׂה אנטי-הסתדרוּתי. בּעצם שביתה בּנס-ציוֹנה לא אדפּיס מאמר הבּא להכשיל את השביתה. לאחר הפּעוּלה אפשרי בּירוּר. בּעצם הפּעוּלה אין לתת יד למפריעים ולבּאים להכשיל.

---

בּועידה הרביעית של ההסתדרוּת החקלאית

מאת

ברל כצנלסון

¹

(תל-אביב, כ“א בּסיון תרצ”א)

פּתיחה

השנה מלאוּ עשׂרים שנה לועידה החקלאית הראשוֹנה בּגליל (אוּם-ג’וּני, פּסח תרע"א) ולועידה החקלאית הראשוֹנה בּיהוּדה (עין-גנים, שבוּעוֹת תרע"א). כּשנתבּקשתי מאת המרכּז החקלאי להשתתף בּפתיחת הועידה, עלה רגע קל בּדעתי לסקוֹר את הדרך אשר עברנוּ בּמשך עשׂרים השנים הללוּ, אוּלם חיש מהר נוֹכחתי כּי קצרה ידי. רק לפני יוֹמַים קיבּלתי לקריאָה רוֹמן רחב-מידוֹת ורב-ענין, רוֹמן בּלתי-רגיל, שבּלעתי אוֹתוֹ בּחטיפה, הלא הוּא הרוֹמן של חמש שנוֹת ההסתדרוּת החקלאית. זה כּמה שלא קראתי ספר מלא דרמַתיוּת כּדין-וחשבּוֹן זה על מספּריו וטבלאוֹתיו. וּמתוֹך עיוּן בּעבוֹדת חמש שנים זוֹ הוּברר לי בּיתר בּהירוּת, כּי אין לי לקווֹת לכך שיעלה בּידי להקיף ולבחוֹן את מפעל עשׂרים השנים בּעיוּן של שעוֹת ספוּרוֹת אשר נשארוּ בּרשוּתי.

אסתפּק איפוֹא בּהערוֹת מספּר לשאלוֹת ההוֹוה והפּעוּלה הקרוֹבה. שאלוֹת אלוּ, העוֹמדוֹת עתה בּמרכּז הועידה החקלאית, נראוֹת בּעינַי כּעוֹמדוֹת בּמרכּז תנוּעתנוּ כּוּלה, בּמרכּז הציוֹנוּת.

קו כּללי אחד מתבּלט מתוֹך הסתכּלוּת בּמַה שפּעלנוּ: עוֹדנוּ רחוֹקים מאד ממה שקוֹראים בּשׂפת-היוֹם “משק תכניתי”. הפּעוּלה הציוֹנית המחוּשבת בּארץ (וגם פּעוּלתנוּ אנוּ בּתוֹכה) לא נתבּרכה בּתפיסה מקיפה הרוֹאה את הבּאוֹת מראש, וגם לא בּיכוֹלת לקבּוֹע תכנית פּעוּלה לזמן ממוּשך וּלהגשים אוֹתה. היצירה הישוּבית היתה כּוּלה ספּוֹרַדית, ארעית, חטוּפה, בּת-גלים. מעוֹלם לא היוּ בּידינוּ אמצעים להגשמת תכנית מכוּונת. השפּעתנוּ על מהלך ההתישבוּת לא זרמה בּאפיק של מפלגת שלטוֹן, אשר בּידה הסמכוּת הפּרלמנטרית אוֹ הדיקטטוֹרית, הבּנקים, המוֹסדוֹת המיַשבים, אשר בּידה הכּוֹח לקיים אוֹ לדחוֹת. רק רצוֹן היצירה העז שלנוּ הוּא הוּא שהיה מַדבּיר את הכּוֹחוֹת השוֹלטים, המחוֹקקים, המנהלים. רצוֹן יצירה זה הטיל עלינוּ לחדוֹר לכל סדק של המשק הקיים בּארץ, לא להקל בּשוּם הזדמנוּת של התבּצרוּת ישוּבית, להפעיל כּל מה שניתן להפעלה. הוּטל עלינו להיאָחז בּכל נקוּדת-אחיזה שהיא על מנת להפוֹך אוֹתה לעמדת בּנין. אם רוֹצים אתם, הרי כּרוּכה פּעוּלתנוּ תדיר בּהסתגלוּת למציאוּת, לגוֹרמי חוּץ, אוּלם הסתגלוּת זוֹ מַשמעה גם סיגוּל המציאוּת לצוֹרך הבּנין, לצוֹרך יצירתנוּ.

הסתגלוּת זוֹ כּמה סכּנוֹת, כּמה שלילוֹת כּרוּכוֹת בּה. יש שהיא מתנַוונת עד כּדי כּניעה בּפני המציאוּת. היוּ שעוֹת שציבּוּר הפּוֹעלים כּוּלוֹ, הפּרט והכּלל כּאחד, עמדוּ נדהמים בּפני כּוֹחוֹת המציאוּת, לא מצאוּ בּה את ידיהם ורגליהם, נסחפוּ בּנַחשוֹלה אוֹ נסגרוּ מפּניה בּד' אַמוֹתיהם, מבּלי להכּיר בּצוֹרך לכבּוֹש אוֹתה וּמבּלי להרגיש את היכוֹלת לכבּוֹש אוֹתה, ולוּ גם על ידי הכּרתה ו“הסתגלוּת” אליה. עד היוֹם הזה אנוּ משלמים את מחיר שגיאוֹתינוּ בּתקוּפת הגיאוּת הכּלכּלית של “העליה הרביעית”. לא נמצא בּתוֹך ציבּוּרנוּ הכּוֹח היוֹצר אשר ידע להשתמש בּשׂכר העבוֹדה של רבבוֹת פּוֹעלים, בּהוֹן ההמוֹני שזרם לארץ, וּבמרץ-החיים של המוֹני ישׂראל, זוֹ דַלת העם הקרוּיה משוּם מה “מעמד בּינוֹני”, ולָשׂים אוֹתם כּנדבּכים בּבּנין. יצאנוּ איפוֹא משנוֹת הגיאוּת לא בּרכוּש רב, לא בּשיטוֹת עבוֹדה מסוּימוֹת, לא בּאמצעים להתישבוּת ולא בּמפעלים מבוּצרים. וּכשבּאוּ שנוֹת הרעה והמצוּקה לא היינוּ מזוּינים לא בּכלכּלה ולא בּרכוּש אידיאוֹלוֹגי, ועמדנוּ מחוּסרי שרשים בּתוֹך הסערה. לפיכך היוּ התוֹצאוֹת כּל כּך קשוֹת.

מתוֹך הסתכּלוּת בּמצב הפּעוּלה הציוֹנית בּשנים אלה, הלוּמוֹת-מַשבּר, למדנוּ כּי אָנוּ הפּוֹעלים, אף על פּי שבּעצם איננוּ אלא קוֹמץ קטן וגם לא בּעלי יכוֹלת יתירה, אף על פּי שהרבּינוּ לשגוֹת ועוֹדנוּ שוֹגים וּוַדאי עוֹד נשגה, הרי יש לנוּ מקוֹם מיוּחד בּתוֹך המפעל כּוּלוֹ. אוּלי מתקיים בּנוּ הפּסוּק “והיה כּאשר ירים משה ידוֹ וגָבר ישׂראל”. לא בּכוֹחנוּ אָנוּ להקים לבדנוּ את המשק העברי בּארץ, לא בּכוֹחנוּ לפתוֹר לבדנוּ את שאלת העבוֹדה, את שאלת ההתישבוּת, אבל יש בּנוּ מין כּוֹח דינַמי כּזה העלוּל להביא לידי תנוּעה את כּל שאר חלקי המכוֹנה. ואם אָנוּ נוֹפלים לתוֹך חוּלשה ועייפוּת, ואם אָנוּ לוֹקים בּחוֹסר עזוּת המחשבה לכיבּוּש גוֹרמים חדשים וּלעיכּוּל יסוֹדוֹת אשר טרם הכנסנוּם למסגרת הרעיוֹנוֹת שלנוּ – אין לנוּ תקנה. משל למֶלח שפּגם בּשליחוּתוֹ.

אתחיל לא לפי סדר היוֹם שנקבּע בּועידה, כּי אם לפי הסדר שלי. אתחיל מהפּוֹעל בּמוֹשבה.

תקוּפוֹת שוֹנוֹת עברוּ על הפּוֹעל בּמוֹשבה. היו תקוּפוֹת שהמוֹשבה הפכה לפינה נידחת, ויש שהיא נעשׂית לראש פּינה. כּשהפּוֹעל היה בּוֹרח מן המוֹשבה, לא מתוֹך נחת היה עוֹשׂה זאת. הכּניסוֹת למוֹשבה היוּ כּרוּכוֹת בּאבידוֹת קשוֹת, בּמפּלוֹת וּבעלבּוֹנוֹת, וּמסתיימוֹת על פּי רוֹב בּיאוּש מר. אך עם כּל התחדשוּת הסיכּוּיים לעבוֹדה היוּ המוֹשבוֹת מתמלאוֹת מחָדש פּוֹעלים עברים. בּמשך כּל השנים הללוּ, מחוּץ להפסקוֹת קצרוֹת כּשהמוֹשבוֹת היוּ לגמרי סגוּרוֹת בּפנינוּ אוֹ כּשנדמה לרגע קט ששערים אחרים נפתחים לרוָחה, היתה המוֹשבה בּית היוֹצר לפּוֹעל. בּה היה החלוּץ לפוֹעל, בּתוֹכה הוּא נלחם עם עצמוֹ, בּה הרים את דגל המלחמה על זכוּת העבוֹדה. המוֹשבה היתה לנוּ גם מקוֹר-כּלכּלה וּמקלט עליה. כּיבּוּש עבוֹדה ועליה הרי הם בּעצם שני צדדים של מטבּע אחד – בּאין עליה אין כּיבּוּש עבוֹדה. העוֹבד אשר כּבר חדר למשק נתוּן לשמירת העמדה הכּבוּשה אוֹ ליצירה משקית עצמית, וּכשאין גלי עליה אין כּוֹח אשר יוֹסיף לחדוֹר למשק הפּרטי הקיים, ואזי אין תקווֹת לכיבּוּש עבוֹדה, לכיבּוּש עמדוֹת חדשוֹת בּמשק הקפּיטליסטי היהוּדי והבּין-לאוּמי המוּקם בּאָרץ. וּמאידך, אין מקוֹם לעליה בּלי שתתנהל מלחמה בּלתי-פּוֹסקת על זכוּת העבוֹדה של הפּוֹעל העברי, קוֹדם כּל בּמשק היהוּדי, ואחר כּך בּמשק האחרים. בּרגע שאָנוּ מוַתרים על כּיבּוּש עבוֹדה, על מאמצי החדירה שלנוּ, בּרגע זה אָנוּ מוַתרים ממילא על המוֹני חברינוּ המידפּקים על שערי האָרץ, אָנוּ מוַתרים גם על האפשרוּיוֹת ההתיישבוּתיוֹת הצפוּנוֹת בּעבוֹדת המוֹשבה. לפיכך רוֹאה אני את שאלת העבוֹדה בּמוֹשבה כּמרכּזית לציוֹנוּת כּוּלה. ואין התנוּעה הציוֹנית יכוֹלה להתעלם הימנה. משוּם שבּלי עבוֹדה עברית אין לציוֹנוּת תוֹכן מוּסרי, לא תוֹכן כּלכּלי-עממי וּממילא גם לא תוֹכן פּוֹליטי.

מַהוּ נשקוֹ של הפּוֹעל בּמוֹשבה? היסתפּק בּאמצעים הרגילים שנוֹתנת לוֹ האגוּדה המקצוֹעית אוֹ שמוּטל עליו לחדש לעצמוֹ מכשירי מלחמה? התשוּבה כּבר ניתנה בּעבָרוֹ של הפּוֹעל, הָחֵל מהעליה השניה. כּוֹחה הרגיל של האגוּדה המקצוֹעית חלש מכּדי עמידה בּפני תנאי שוּק העבוֹדה כּאן, בּפני ההתחרוּת הזוֹלה, בּפני כּל הכּוֹחות המסייעים לעבוֹדה הזוֹלה והמכשילים את העוֹבד היהוּדי. לפיכך צירף הפּוֹעל לארגוּנוֹ המקצוֹעי קוֹרֶקטיבים חשוּבים. כּבר בּראשיתוֹ נגלה לוֹ הסוֹד של עזרה הדדית, של קוֹאוֹפּרציה, של מטבּח משוּתף, של קוּפּת-חוֹלים, של בּנינים משוּתפים. מאִרגוּן מקוֹמי (“ועדי פּוֹעלים”) עבר הפּוֹעל מיד לצוּרוּת אִרגוּן מחוֹזיוֹת (גליל, יהוּדה, שוֹמרוֹן) וארציוֹת. אוֹטוֹמוֹבּילים טרם היוּ בּארץ, וקשרי רכּבת היוּ זעוּמים, וגם לא לפי כּיסוֹ של עסקן הפּוֹעלים. אמצעי התחבּוּרה העיקריים היוּ: שתי הרגלים והחמוֹר. ואף על פּי כן נמצאה בּהקדם צוּרת ארגוּן כּללי, בּעלת כּוֹח בּלתי-רגיל גם לגבּי תנוּעת הפּוֹעלים בּחוּץ-לארץ. פּעוּלוֹת יוֹם יוֹם, חיפּוּש עבוֹדה ועזרת חברים, רוּתקוּ יחד בּכוֹח האידיאה והחזוֹן. בּשעוֹת מלחמה, שביתוֹת והשבּתוֹת, נוֹכח התקפת משטרה, היה ארגוּן הפּוֹעלים עם עתוֹנוּתוֹ ועם דעת הקהל אשר נוֹצרה מסביבוֹ – המשען העיקרי של הפּוֹעל בּמוֹשבה. ותוֹספת משען נשקפה לו לפּוֹעל בּרגע שגילה את סוֹד היצירה המשקית בּרשוּת עצמוֹ. סוֹד זה ניצנץ לפּוֹעל עוֹד בּראשית ימיו: בּיסוּדם של עין-גנים, נחלת-יהוּדה וּכפר מל"ל (זה האחרוֹן נוֹסד מתוֹך תקוה להתפּרנס בּעבוֹדה שׂכירה של כּפר-סבא, שעדיין לא נבנתה) כּבר פּעלה ההכּרה שיש הכרח ללַווֹת את כּיבּוּש העבוֹדה בּמוֹשבה בּיצירת נקוּדוֹת משקיוֹת בּעלוֹת ערך איסטרטגי מבַצר.

ועוֹד כּלי-זין אחד היה בּידי הפּוֹעלים, כּלי-זין מיוּחד בּמינו: הציונות. אינני חוֹשש להשתמש בּמוּנח אחד, שדוֹרשים אוֹתוֹ בּחוּגים ידוּעים לגנאי: “אַפֶּלַציה למַצפּוּן הלאוּמי”. אַל נבוֹש בּזה. חינוּך דעת הקהל היהוּדית להכּרת חוֹבת העבוֹדה העברית, טיפּוּח ההכּרה כּי הצידוּק המוּסרי של המפעל הארץ-ישׂראלי הוּא רק בּהיעשׂוֹתוֹ בּעמל כּפּים יהוּדיוֹת, נטיעת המוּשׂג כּי ענין העבוֹדה העברית אינה אינטרס של המעמד בּלבד, אלא של העם כּוּלוֹ – כּל התפיסה הזאת, שנתחדשה בּבית-מדרשוֹ של הפּוֹעל בּארץ, הלכה ונעשׂתה בּימינוּ לחלק אוֹרגני של ההכּרה הציוֹנית. בּראשית חיבּת-ציוֹן עוֹד היוּ משגרים מכתבים מהָכָא להָתָם וּמדבּרים בּהם על לב ישׂראל שיעלוּ, וּבין שאר הנימוּקים לשבחה של הארץ היה גם הנימוּק של פּוֹעלים זוֹלים המצוּיים לרוֹב. ועוֹד בּימי העליה השניה היה אדם כּאחד-העם מַשלים עם עבוֹדה זרה בּמשק היהוּדי ואינוֹ רוֹאה בּכך פּגימה מוּסרית לתנוּעת השחרוּר. שינוּי הערכין שהוּכנס על ידינוּ הפך לנשק מעשׂי בּמלחמה על זכוּת העבוֹדה. לשם אילוּסטרציה אספּר מה שסח לי הלל רוֹגוֹב: נזדמן לוֹ פּרדסן, חבר ה“אגוּדה”, ושפך לפניו את מרי לבּוֹ על ההסתדרוּת. הוּא טען שההסתדרוּת כּאן מסוּכּנת פּי כּמה משאר הסתדרוּיוֹת פּוֹעלים בּעולם. מדוּע? כּי אינה טוֹענת בּשם ענינים מעמדיים בּלבד, אלא גם בּשם הענינים הלאוּמיים. אוּלם מה שהבין אוֹתוֹ פּרדסן אגוּדאי לא תמיד מבינים אצלנוּ. אנוּ נתוּנים בּתוֹך מציאוּת כּלכּלית, הפּתוּחה – ללא שוּם חוּקים והגבּלוֹת ומחיצוֹת – לגלי עבוֹדה זוֹלה. מפּני זה כּל כּך קשה המלחמה על מינימוּם התנאים הדרוּשים לקיוּמוֹ של עוֹבד בּן-תרבּוּת, משוּם זה אין תקוה לקיים שׂכר עבוֹדה מוֹנוֹפּוֹלי בּגוֹבה ניכּר, משוּם זה אין לנוּ תקוה להצליח בּמלחמה על זכוּת העבוֹדה ועל קיוּם בּעבוֹדה אם לא תצוֹרף לזה פּעוּלה ישוּבית מַתמדת ועזרה נאמנה של התנוּעה הציוֹנית, אם לא נצליח לרכּז מסביב למלחמתנוּ כּוֹח ציבּוּרי-עממי התוֹמך בּה.

מבּחינה זוֹ עוֹד רבּה העבוֹדה. לדוּגמה: החיים המוּניציפּליים. הוֹדוֹת לרֶז’ים הפּוֹליטי הקיים כּאן, הוֹדוֹת לשפל המדרגה של המוּניציפּליוּת בּארץ, מַרשוֹת לעצמן המוֹשבוֹת שלנוּ (הגאוֹת על היוֹתן גַאוַת הציביליזציה בּמדבּר אשר מסביב) “ליהנוֹת” מסדרי עזה ונַבּלוּס². כּוֹח הנהלת עניני המוֹשבה הוּא כּוֹח ממשי, הנוֹגע בּענינים החיוּניים בּיוֹתר של תוֹשביה, וכוֹח זה נתוּן כּמעט בּכל המקוֹמוֹת בּידי כּנוּפיוֹת קטנוֹת, המחזיקוֹת בּוֹ בּחוֹזק יד לבל יפּוֹל, חלילה, בּידי חוּג יוֹתר רחב. הפּחד הזה מפּני השפּעת הפּוֹעל והתוֹשב מוּבן מבּחינת האינטרסים האֶפֶנדיים של תקיפי המוֹשבוֹת, אוּלם מבּחינת הענינים של הישוּב כּוּלוֹ, של המוֹני התוֹשבים בּמוֹשבוֹת, יש למלחמה על שינוּי הסדרים המוּניציפּליים ערך חיוּני מאד.

יש ויש לעשׂוֹת עוֹד בּמוֹשבה לשם קביעת יחסי עבוֹדה מסוּדרים. מעריכים אצלנוּ את הכּיבּוּש, אבל אין יוֹדעים להעריך את הבּיצוּר. לפיכך לא שקדנוּ על יצירת חוֹזי-עבוֹדה קוֹלקטיביים, כּתוּבים וחתוּמים. חוֹזים שכּמוֹת אלה הם הם המשמשים בּסיס לחוּקי עבוֹדה, הם משמשים קו הגנה נוֹח לביצוּר. חוֹששני, שבּנדוֹן זה יש לציין בּמחננוּ הכּרה מעמדית נמוּכה, יוֹתר נכוֹן, הכּרה מעמדית מדוּמה, וּמוּשׂגים אַנַכרוֹניסטיים. על קביעת חוֹזי-עבוֹדה קוֹלקטיביים ניהלה תנוּעת הפּוֹעלים מלחמוֹת רבּוֹת וקשוֹת. אולם לפני כּךבּשנוֹת התשעים למאה שעברה, עוֹד היתה רוֹוַחת דעה כּי הסכּמי עבוֹדה אינם אלא בּגידה בּמלחמת המעמדוֹת. בּגרמניה התנהל אז ויכּוּח גדוֹל בּשאלה זוֹ, ורק בּשנת 1899 קבע הקוֹנגרס של התנוּעה המקצוֹעית בּגרמניה עמדה חיוּבית. ורק אז נתגלתה ההתנגדוּת הקשה של בּעלי התעשׂיה, התנגדוּת שנשבּרה רק לאחר שוּרה גדוֹלה של שביתוֹת. לאחר נסיוֹן של שנים רבּוֹת, לאחר האפשרוּת להשווֹת זה לעוּמת זה את תנאי העבוֹדה של הפּוֹעלים העסוּקים לפי חוֹזים קוֹלקטיביים ושל אלה שעוֹד לא הגיעוּ לכך – אין זוֹ שאלה לויכּוּח. אך יש, כּנראה, מי שחוֹשב שמשק אשר יחסי העבוֹדה בּתוֹכוֹ אינם מסוּדרים, אשר יש בּוֹ יוֹתר “מרחב” להתפּרצוּיוֹת וּלזעזוּעים, אם מצד הבּעלים ואם מצד הפּוֹעלים – רצוּי יוֹתר. מוּבן מאליו, שלא רק בּין הפּוֹעלים ישנם בּעלי הכּרה מעמדית “עקבית” מסוּג זה. בּין נוֹתני העבוֹדה הם מצוּיים הרבּה יוֹתר וגם חזקים יוֹתר. עוּבדה היסטוֹרית אחת: כּשנה לפני המלחמה הציעוּ בּאי-כּוֹח הפּוֹעלים בּארץ לקבּוֹע הסכּם עבוֹדה בּשאלוֹת הלשכּה, הבּוֹררוּת וכוּ', אוּלם ההצעה נדחתה על ידי בּאי-כּוֹח התאחדוּת האִכּרים.

לא נעלם ממני, שהמלחמה הציבּוּרית על הסכּמי עבוֹדה אינה קלה. ודאי יש חוּגים אשר בּהֶפקרא ניחא להם ואשר אינם מעוּנינים בּשוּם יחסי עבוֹדה מסוּדרים עם הפּוֹעל המאוּרגן. ודאי תבוֹאנה חתירוֹת מצד אִרגוּני פּוֹעלים קיקיוֹניים. וּבתוֹך ההסתדרוּת גוּפא ימָצאוּ תמיד שכבוֹת עוֹלים אשר בּארצוֹתיהן לא קנוּ לעצמכם ידיעה בּהגנה ממשית של עניני פּוֹעלים. אוּלם ההסתדרוּת החקלאית צריכה להתגבּר על כּל זה. אין לתלוֹת בּחוֹזים הקוֹלקטיביים תקווֹת מוּגזמוֹת. הם נכרתים בּתוֹך מסיבּוֹת מסוּימוֹת ואינם עשׂוּיים לצאת מגדר תנאי העבוֹדה הנתוּנים. אוּלם יש בּהם כּדי לבצר כּמה הישׂגים הנמצאים בּתחילתם: מס מַקבּיל לקוּפּת-חוֹלים, בּיטוּח מחוֹסר-עבוֹדה. זהוּ כּיבּוּש ראשוֹן ועיקרי של ציבּוּר הפּוֹעלים, שאף על פּי כן תמיד קמים עליו להתנקש בּוֹ. כּלוּם ציפּוּ חברינוּ בּכפר-סבא, בּשעה שהתיחסוּ בּביטוּל להסכּם העבוֹדה שהוּצע לפניהם על ידי המרכּז החקלאי, שאצלם, בּשרוֹן, יש סכּנת התנקשוּת בּהסתדרוּת?

––––––––––

ההסתדרוּת החקלאית רשאית אוּלי לוֹמר שהיא בּאָה לועידה בּרכוּש גדוֹל: עשׂרת אלפים עוֹבדים בּוֹגרים בּמוֹשבה. אוּלם אינני יכוֹל להסיח אפילוּ לרגע את דעתי מן העוּבדה המרה, שכּל זה נקנה בּקרבּנות עצוּמים, כּלוֹמר, לא רק בּקרבּנוֹת הכרחיים, כּי אם גם בּקרבּנוֹת מיוּתרים וּבאבידות מיוּתרוֹת. פּירוּש הדבר, שהיינוּ יכוֹלים להשׂיג יוֹתר ממה שהשׂגנוּ, אילוּ היתה תנוּעתנוּ יוֹדעת להעמיד את המַכּסימוּם שבּידה לשירוּת פּוֹעלי המוֹשבוֹת. עברתי היוֹם על טבלה אחת פּרוֹזאית מאד, אבל רווּית צער וּדמעוֹת, וּמי יוֹדע, אוּלי גם דם. עברתי על הרשימה הארוּכּה של כּל אוֹתם הקיבּוּצים אשר נתקיימוּ בּמוֹשבה: מהם שקיימים גם עתה, מהם שנתאחדוּ עם גוּפים קיבּוּציים יוֹתר גדוֹלים, מי שהוּא עבר גם להתישבוּת, אוּלם בּתוֹך כּל אלה מניתי יוֹתר מחמישים גוּפים שהיוּ בּשעתם פּוֹעלים, סוֹאנים, חיים, נאבקים, ולא נשאר מהם כּל שׂריד זוּלָתי זֵכר בּספר וּמוּעקה בּנפשוֹת משתתפיהם. אם שמוּר לתנוּעתנוּ נאד דמעוֹת ואם יש מי אשר יספּוֹר ויִמנה את דמעוֹת בּני התנוּעה, כּי אָז היה צריך לעשֹוֹת את החשבּוֹן הזה של מאמצי חיי אָדם, אשר לא מצאוּ מקלט לכף-רגלם, אשר לא מצאוּ את היד העוֹזרת להשתרשוּתם בּמוֹשבה.

בּשעת הגיאוּת העירוֹנית לא הבין הפּוֹעל, לא הבינה ההסתדרוּת ולא הבינה התנוּעה הציוֹנית להפוֹך את חלוֹם התישבוּת הפּוֹעלים העירוֹניים לממשוּת רצינית. הבינוֹנוּ זאת רק בּאיחוּר זמן. ועדיין אָנוּ נענשים על כּך. אַל נחזוֹר על השגיאָה הפטלית הזאת לגבּי הפּוֹעל בּמוֹשבה. נכּיר בּזה שהאמצעים הלאוּמיים המוּקדשים להתישבוּת הנם מצוּמצמים, נכּיר שידנוּ תקצר להמציא התישבוּת מלאה לאלפים בּתקוּפה קצרה, נראה למצבוֹ של הפּוֹעל הרוֹצה לקיים משפּחה בּמוֹשבה ואינוֹ מוּכן לדחוֹת כּל סידוּר עד הגיע תוֹרוֹ להתישב, נראה למצבם של הפּוֹעלים, המקצוֹעיים והפּשוּטים, המוּכנים להסתפּק בּקוֹרטוֹב של התישבוּת – ונסיק את המסקנה. תבוֹא הועידה ותעמיד על סדר יוֹמנוּ את תכנית הבּנין של הפּוֹעל בּמוֹשבה בּמלוֹא היקפה וּבכל ההדגשה: נַקיף את המוֹשבוֹת בּחגוֹרה של שכוּנוֹת עוֹבדים, שכוּנוֹת גדוֹלוֹת, רחבוֹת, רבּוֹת אוּכלוֹסים, בּעלות חיים עצמיים, עם בּסיס בּשביל קוֹאוֹפּרציה, עם התחלות משקיוֹת, עם סביבה רצוּיה לחינוּך הילד (גם זוֹהי דאגה רצינית לפּוֹעל בּמוֹשבה!). מפעל בּנין אשר כּזה ישמש מנוֹף חדש גם לקליטת העליה גם לכיבּוּשי עבוֹדה חדשים.

––––––––––

וּמן המוֹשבה – להתישבוּת החדשה. רבּוֹת דוּבּר אצלנוּ על הסכּנוֹת שבּהתישבוּת האלף, הסכּנה של דרישת כּספים מאת המתישבים, סכּנת השתלטוּת אדוֹנים חדשים על הרשוּיות הרבּוֹת המחליפוֹת בּלי הרף טלגרמות ארוּכּוֹת בּין ירוּשלים, לוֹנדוֹן, ניוּ-יוֹרק וּבּרלין. כּן, עוֹד יש ויש מקוֹם להרבּה חששוֹת. אוּלם בּביקרתנוּ וּבחששוֹתינוּ אַל נא נשכּח כּי לא ניתן לנוּ להירָגע על גבּי האידיליה הישוּבית שנוֹצרה לפני כ“א שנים, עם לכת הקבוּצה הראשוֹנה לאוּם-ג’וּני. לאחר מלחמת שנים אחדוֹת נגד משטר האפּוֹטרוֹפּסוּת שהיה קיים בּאָרץ (לא רק בּפּקידוּת הבּרוֹנית, כּי אם גם בּראשית הפּעוּלה של ההסתדרוּת הציוֹנית), יצרנוּ לנוּ יחסים אחרים לגמרי עם המשׂרד הארץ-ישׂראלי, ואחר כּך עם הקרן הקימת, ואחר-כּך גם עם ההנהלה הציוֹנית. קבענוּ יחסים אחרים לגמרי ממַה שהיה מקוּבּל קוֹדם בּאָרץ, בּין המוֹסד המיַשב וּבין העוֹבד-המתישב. אחר כּך בּאוּ מתוֹך הציוֹנוּת גוּפה התקפוֹת שוֹנוֹת על כּיבּוּשינוּ, ואָנוּ עמדנוּ בּפניהן כּמגינים על דבר-מה קיים. נַניח שדחינוּ את כּל ההתקפוֹת, הנוּכל גם לשׂחוֹת הלאה בּמי-מנוּחוֹת אלה? הנוּכל להסתפּק גם להבּא בּאמצעים המצוּמצמים וּבקנה-המידה הקיים, ללא התנקשוּת אָמנם, אַך גם ללא יצירה? אוֹ שעלינוּ להרחיק נדוֹד ולוֹמר: כּל דרכי התישבוּת העלוּלים ליהפך להתישבוּת עוֹבדת – אין אָנוּ פּטוּרים מהשתמש בּהן ומִטפּח אוֹתן. יהיוּ מַעקשים בּדרך, אוּלם נלך בּה ותוֹך כּדי הליכה ניַשר כּכל אשר נוּכל. כּי אין דבר יוֹתר מסוּכּן מאשר עמידה על מקוֹם אחד. וּתנוּעה הבּוֹטחת בּכוֹחה וּבאמיתה תמצא את דרכי ההוֹכחה וההשפּעה והכּיבּוּש גם בּצאתה מן התחוּמים הצרים ו”המשפּחתיים", ולא תירָתע גם מפּני סכּנוֹת.

אחד החידוּשים שבּהתישבוּת האלף הוּא בּזה שהתקשרנוּ עם אנשים “אשר לא ידעוּ את יוֹסף”. אין זה אלא נסיוֹן. אוּלם אם התנוּעה תהא נאמנה לעצמה, אם לא תפרוֹץ בּגידה מבּפנים, אם ציבּוּר הפּוֹעלים ידע להגן בּכל משקלוֹ המוּסרי על זכוּת הבּחירה העצמית של המתישבים, על שויוֹן צוּרוֹת ההתישבוּת – כּי אָז לא יוּכל שוּם כּוֹח חיצוֹני להכשיל את הנסיוֹן, ואפשר נפתח בּזה צינוֹרוֹת להתישבוּת עוֹבדת.

גם טיפּוּס המשק שבּהתישבוּת האלף אינוֹ חפשי מסכּנוֹת. טיפּוּס זה איננוּ יכוֹל להיוֹת הטיפּוּס הכּוֹלל של משק עבוֹדה, וגם לא הטיפּוּס האידיאַלי, בּאשר הוּא כּמעט כּוּלוֹ משק של אֶכּספּוֹרט. מתוֹך חשבּוֹן יוֹתר רחוֹק יש לראוֹת את המשק שלנוּ בּעמק-הירדן כּמחוּסן יוֹתר מפּני פּוּרענוּיוֹת כּלכּליוֹת, אוּלם דלים אנוּ מדי שנוּכל לעשׂוֹת את החשבּוֹן הרחוֹק הזה. בּחשבּוֹנוֹת התישבוּתנוּ איננוּ רשאים לבוּז לקוּניוּנקטוּרה. המצב בּמטעי הדר כּיוֹם הזה עוֹשׂה אוֹתם בּסיס לאַשראי התישבוּתי, ועלינוּ להסתגל לבּסיס הזה, וּכשנעמוֹד עליו נעשׂה כּל אשר בּידינוּ כּדי להרחיבוֹ.

ועוֹד חידוּש, שמתיחוּת רבּה כּרוּכה בּוֹ: המגמה להקים ישוּב עוֹבד בּאמצעוּת עבוֹדה שׂכירה. וגם כּאן – הסתגלוּת. כּל עוֹד ציפּינוּ לקפּיטלים התיישבוּתיים גדוֹלים, הלכנוּ לקראת התישבוּת מלאָה. התקוֹממנוּ נגד “ועדת הריאוֹרגניזציה”, שדרשה – מתוֹך פּרינציפּ – את השתתפוּתוֹ הכּספּית של המתישב. ודאי היוּ לנוּ נימוּקים חשוּבים. ויוֹתר מזה, בּאוֹתה צוּרת ההתישבוּת (בּעמק, בּאין כּל עבוֹדה צדדית) וּבתנאי העבוֹדה והקיוּם של הפּוֹעל בּאוֹתם הימים היה זה רחוֹק מאד מכּל מציאוּת לחשוֹב על השקעת שׂכר עבוֹדה בּבנין המשק. אך בּאה המציאוּת המרה ואָמרה: אם רוֹצים אַתם בּהתישבוּת זוֹ – תסתגלוּ אלי. אין בּידי לתת לכם התישבוּת מלאָה כּאשר חפצתם. אַתם צריכים למתוֹח את מאמציכם, גם הכּספּיים בּמַשמע, עד קצה הגבוּל. ואָכן, נכנענוּ מפּני המציאוּת הזאת. אם תעשׂוּ עכשיו את החשבּוֹן של קרקעוֹת הקרן הקימת בּאֵזוֹר המטעים, ותחקרוּ כּיצד נרכּשוּ וּמי היה הפיננסיסט אשר איפשר לקרו הקימת את הרכישוֹת הללוּ – יתבּרר לכם כּי ידוֹ של הפּוֹעל-המתישב והסתדרוּתוֹ היתה בּזה. ואילמלא מאמצים אלה היוּ ההחלטוֹת הטוֹבוֹת של הקרן הקימת מחכּוֹת עוֹד הרבּה שנים להתגשמוּתן. נזכּר אני עתה בּויכּוּח שהיה לנוּ לפני שבע-שמוֹנה שנים בּענין שכוּנת-עוֹבדים. הגינוֹתי אָז בּמוֹעצת ההסתדרוּת על ההצעה, שאנחנוּ נשתדל להמציא לקרן הקימת כּספים בּשביל רכישת הקרקע. חברים התמרמרוּ אז על ההצעה וטענוּ: למה יגָרע חלקנוּ? הלא בּזה יוָצר תקדים רע – הקרן הקימת תתרגל בּכך שפּוֹעלים הרוֹצים להתישב צריכים להעמיס על עצמם גם דאגת כּספים לקרקע. טענה צוֹדקת. והחברים ניצחוּ: לא המצאנוּ כּספים, אוּלם גם קרקע לא נרכּש. וּשכוּנת-עוֹבדים גדוֹלה בּקרבת תל-אביב עדין מחכּה למַגשימיה.

אפשר להצטער על זה שדאגוֹת כּספּיוֹת כּבדוֹת כּאלה נעמסוֹת על המתישב חסר האמצעים. אוּלם עוּבדה היא שבּחפצנוּ להזיז את ההתישבוּת מנקוּדת-הקפּאוֹן נאלצנוּ להיפך לבּנקאים וּלשמש גוֹרם פיננסי בּצוּרוֹת שוֹנוֹת – אם על ידי הלוָאוֹת שלנוּ לקרן הקימת, אם על ידי רכישת נפשוֹת המסכּימות להלווֹת לקרן הקימת, ואם על ידי צירוּף הכנסוֹת העבוֹדה השׂכירה לבנין המשק, ואם על ידי חסכוֹן בּצוּרוֹת שוֹנוֹת. לא נתעלם מן הסכּנוֹת החברתיוֹת הכּרוּכוֹת בּזה, אך לא יכוֹלנוּ שלא ללכת בּדרך זוֹ אם לא חפצנוּ להישאר על נקוּדה מתה. ונבטח בּעצמנוּ שימָצא בּנוּ הכּוֹח להתגבּר עליהן מתוֹך יצירה.

––––––––––

מלים אחדוֹת על המצב המדיני בּוֹ מתכּנסת ועידתנוּ. אַל נשכּח אפילוּ לרגע אחד שאָנוּ יוֹשבים ודנים בּשאלוֹת הבּנין בּשעה ששערי האָרץ נעוּלים. מי יוֹדע אם אָנוּ חשים בּכל סבלה וּטרגיוּתה של התנוּעה החלוּצית, בּסכּנת הדלדוּל והמטמוּט האוֹרבת לה, כּשהמפעל הציוֹני כּוּלוֹ נתוּן בּלי הרף למהלוּמוֹת קשוֹת, ואפילוּ האפשרוּת היחידה להימלט מן הספיקוֹת המענים ולברוֹח אל האָרץ – גם זוֹ ניטלת מן הצעיר היהוּדי. ואוּלי עוֹד לא זה הוּא המסוּכּן בּיוֹתר, ואף לא התקדים הפּוֹליטי אשר יצרה הפּעם ממשלת הוֹד מלכוּתוֹ, בּעשקה גם אוֹתן הזכוּיוֹת המינימליוֹת אשר קבעה לסוֹכנוּת. אָכן, בּמַאי 1930 עדיין לא ידעוּ פּקידי הממשלה כּיצד צריך לסגוֹר את העליה. עדיין לא היוּ זריזים כּל כּך, פּיקחים כּל כּך, ועשׂוּ מלאכה גסה. מלחמתנוּ בּמשך השנה הזאת חידדה את שׂכלם והגבּירה אצלם את ה“הבה נתחַכּמה”. והם מצאוּ את הדרך כּיצד לבטל את העליה בּלי כּל גזירוֹת מרעישוֹת. אָכן, יוֹתר מכּל זה מפחידה אוֹתי החוּלשה הנפשית אשר בּה קיבּלנוּ אנחנוּ – הציוֹנוּת, הישוּב ואפילוּ הפּוֹעלים – את הגזירה. ודאי ישנם כּמה נימוּקים מסבּירים: דכּאון, חוֹסר-עבוֹדה, אוּלי עייפוּת, אוּלי אַכזבה מהמערכוֹת הפּוֹליטיוֹת הרבּוֹת אשר ניהלנוּ בּמשך שנתים אלה. הסבּרוֹת תימָצאנה. אוּלם שגזירה כּזאת תעבוֹר עלינוּ בּלי שנזדעזע וּנזעזע, בּלי נסיוֹן רציני לגייס שוּב את הכּוֹחוֹת לביטוּל הגזירה – זהוּ אוּלי התקדים המסוּכּן בּיוֹתר. איני יוֹדע להציע שוּם סגוּלה בּדוּקה לפּתיחת השערים, אוּלם בּרוּר לי כּי בּלי מלחמה לא יפָּתחוּ.

וּמשהוּ יש גם לתנוּעתנוּ ללמוֹד מענין מר זה: כּל אוֹתה שיטת הסרטיפיקטים, הקוֹבעת מכסוֹת לחצאי-שנה, היא שיטה המוּעדת לפוּרענוּת. לפּוֹגרוֹמים ממש וּלפּוֹגרוֹמים פּוֹליטיים. ואם נזכּה לתקוּפה של מלחמה מדינית מחוּדשת, נצטרך להסתער גם על חוּקת העליה הקיימת.

ולא רק על העליה מוּנפת החרב. בּמעבּדוֹת הממשלה מכינים לנוּ גזירוֹת חדשוֹת בּסיסמה נאָה, סיסמת ה“פּיתוּח”. האין הדבר מוּזר, שמעל בּמת פּוֹעלים, בּפי אנשים אשר קשרוּ את חייהם עם פּיתוּח האָרץ והרמת פּריוֹנה ואינטנסיביוּתה המשקית, תצוֹרף המלה “גזירה” למלה “פּיתוּח”? אוּלם, לצערי, אין בּפי שֵם אחר לפּקוּדה שקיבּלנוּ בּימים האחרוֹנים מאשר “גזירה”. מה טרגי הוּא הדבר, שהפּוֹעל בּאָרץ, חברוֹ לעמל של האָריס, היוֹדע את סבלוֹ ואת עָניוֹ והמעוּנין בּשלוֹמוֹ וּבעליית רמת חייו, נאלץ לפגוֹש פּקוּדה של ממשלת פּוֹעלים על הגנת האריסים בּמרירוּת וּבאירוֹניה וּבכפירה בּכנוּת כּונתה. אין אָנוּ רוֹאים בּפקוּדה זוֹ דאגה נאמנה לאָריס, לא מצאנוּ בּה שיפּוּר תנאי עבוֹדתוֹ, הקצאת חלקת קרקע למענוֹ לשם אינטנסיפיקציה ויציאָה לרשוּת עצמוֹ. הדאגה לאריס מוֹפיעה רק בּמקרה אחד, כּשבּעל הקרקע מוֹכר אוֹתה ליהוּדים (לוֹמר בּפירוּש “יהוּדים” אין, כּמוּבן, צוֹרך). וּמידת ההגנה על אריס זה אינה מוּגדרת בּחוֹק, אלא נתוּנה לשיקוּל-דעתוֹ של הנציב העליוֹן (קרי: הפּקידוּת). מתוֹך רצוֹן טוֹב לראוֹת בּהטבה כּלשהי של מצב האריס היינוּ מוּכנים לקבּל גם נסיוֹן-הגנה זה, אוּלם מתבּרר כּי לשוא מתנוֹסס שֵם האריסים על פּקוּדה זוֹ. יוֹתר משהפּקוּדה בּאה “להגן” על האריסים, היא מגינה על המשלחים את בּעירם בּשׂדה אחר. סוּג זה הידוּע לנוּ עוֹד מתוֹך “ארבּעה אבוֹת נזיקין”, סוּג זה שהנהוּ האוֹיב של האריס והפּלח וכל פּיתוּח חקלאי אמיתי – הוּא הוּא שזכה להגנה מיוּחדת בּמינה. מי שמעלה את עדריו על אדמה חקלאית, מי שמשקה את בּהמתוֹ בּשׂדה-שלחין, מי שכּוֹרת עצים אוֹ קוֹטל קנים – קיבּל כּאן זכוּיוֹת מיוּחדוֹת. ולא חשוּב כּלל אם ה“קַטלא קַניא בּאַגמא” אוֹ המבַער בּשׂדה אחר קנה לוֹ את חזקתוֹ בּזכוּת כּלשהי. דַיוֹ שהיה נסבּל, שעוֹבד האדמה לא מנע אוֹתוֹ בּשעתוֹ – והרי הוּא בּעל חזקה, והרי הוּא נכנס בּרשימת המוּגנים. אָכן, לא הגנה על עוֹבד האדמה, הנתקף על ידי איש-המדבּר, כּי אם הגנה על מנהגי המדבּר מפּני התרבּוּת החקלאית!

פּקוּדה זוֹ, הראשוֹנה לפקוּדוֹת הפּיתוּח, פּוֹתחת לנוּ אשנב לראוֹת מַהי מגמת הפּיתוּח, המנסרת בּחלל הממשלה, גם לאחר “אִיגרת מַקדוֹנלד”. ושוּב, אַל נפחד לוֹמר את אשר עם לבּנוּ מפּחד פּן יתלוּ בּנוּ בּוּקי סריקי ויתנוּ אוֹתנוּ כּאוֹיבי פּיתוּח הארץ. מי עוֹד כּמוֹנוּ מעוּנין בּפיתוּח כּל האפשרוּיוֹת הכּלכּליוֹת של הארץ, וּמי עוֹד כּמוֹנוּ מעוּנין בּהעלאת רמת חייו של החקלאי העוֹבד בּארץ. הרי אנוּ מעוּנינים בּזה לא רק מתוֹך סוֹלידריוּת של אנשים עמלים, אשר לבּם נכמר למראה העוֹני והדחקוּת והשעבּוּד והזוֹהמה. הלא תקוֹותינוּ לרמת חיים אנוֹשית, לריבּוּי עליה, לפיתוּח חרוֹשת, למניעת התחרוּת בּמכירת התוֹצרת החקלאית, לאויר של שלוֹם בּאָרץ – הלא כּל זה, שהוּא לנוּ צוֹרך חיוּני ולא מתק-שׂפתים בּעלמא, מסתייע בּעלייתוֹ של הפּלח בּארץ, וכל זה מתעכּב על ידי עניוּתוֹ וּבערוּתוֹ. אָנוּ, אשר חיינוּ ועתידנוּ קשוּרים בּאָרץ הזאת, כּלוּם לא נקַדם בּברכה כּל נטיה של ממשלת המנדט בּמגמת הפּיתוּח?

אָכן, כּוּלנוּ מחוּננים בּמידה הגוּנה של רצוֹן טוֹב ותוֹם לב לגבּי כּל מה שדוֹגל בּשם דאגה להמוֹני עם, לגבּי כּל מה שמתעטף בּאיצטלה של רפוֹרמוֹת פּרוֹגרסיביוֹת, כּל מה שמבטיח להחזיר זכוּיוֹת למקוּפּחים, עד שאין אָנוּ נוֹהגים לבדוֹק אפילוּ אם הדאגה הזאת לבאי-עוֹלם אינה מכוּונת להוֹציא אוֹתנוּ מן הכּלל, אם הגנת המקוּפּחים אינה כּסוּת-עינים לקפּח את זכוּת חיינוּ אָנוּ. ורק לאחר שאָנוּ נוֹחלים מכּוֹת קשוֹת ונאמנוֹת, לפעמים גם בּידי מאַהבים – ולוּ גם שלא בּמתכּוון – מתעוֹרר בּנוּ חוּש הבּיקוֹרת. מה נדהמנוּ בּהכּירנוּ לראשוֹנה כּי יש אשר מתחת לפרזיאוֹלוֹגיה הוּמַניסטית, רדיקלית וקוֹאוֹפּרטיבית שוֹכנוֹת מזימוֹת אַנטישמיוֹת. כּמה שנים עברוּ עד שנוֹעזנוּ להבחין כּי יש אשר בּקפלי אידיאוֹלוֹגיה סוֹציאליסטית-קוֹסמוֹפּוֹליטית מסתתרת תאוַת הטמיעה אוֹ הניצוּל של האוּמה השלטת! וכמה נסיוֹנוֹת ואַכזבוֹת, וכמה מאמצים של התנַערוּת לאוּמית סוֹציאלית נדרשוּ מאִתנוּ עד שכּבשנוּ לנוּ את ההכּרה המוּסרית האמיתית, שאנוּ איננוּ הדוֹם לרגלי אחרים, ושזכוּת חיים ועבוֹדה ויצירה זכוּת חוּקית היא לנוּ כּמוֹ לכל בּאי-עוֹלם, וזכּאים אָנוּ להתקוֹמם כּנגד כּל תכניוֹת-הצלה המתיַמרוֹת להקים עוֹלם של אוֹשר – אמיתי אוֹ מדוּמה – על חוּרבּננוּ אָנוּ. כּבשנוּ לנוּ את הזכוּת לפסוֹל כּל צדק כּזה כּצדק מזוּיף.

וּבזיוּף הצדק הסוֹציאלי משתמשים נגדנוּ גם כּאן בּאָרץ, וּבחריצוּת רבּה. אזכּיר רק דוּגמה אחת: הרפוֹרמה האַגררית בּימי הרבּרט סמוּאל. כּלוּם לא היתה חלוּקת קרקעוֹת בּית-שאָן רפוֹרמה אגררית חשוּבה? כּלוּם לא היתה מַשמעוּתה – אֶכּספּרוֹפּריאַציה של קרקעוֹת הממשלה וּמסירתן לעוֹבדים? כּלוּם לא היה צדק בּתביעה להעמיד על הקרקע את משפּחוֹת האריסים אשר עבדוּ אוֹתה מדוֹרוֹת? כּלוּם לא היה זה מפעל ציביליזטוֹרי לקשר לחיי קבע את שבטי הבֶּדוים הנוֹדדים בּערבוֹת אלוּ? וּכלוּם לא היוּ בּינינוּ אנשים טוֹבי-לב ויפי-נפש אשר קיבּלוּ בּרצוֹן את הרפוֹרמה הזאת וקיווּ שלאחר שיסוּפּקוּ כּל התביעוֹת הצוֹדקוֹת הראשוֹנוֹת יבוֹא גם תוֹרנו אנוּ (הלא תוֹרנוּ אנוּ לעוֹלם איננוּ “ראשוֹן”, תמיד יש תביעוֹת צוֹדקוֹת קוֹדמוֹת לנוּ)? אך עברוּ שנים והרי אָנוּ יכוֹלים להתבּוֹנן עתה בּתוֹכן הציביליזטורי וּבצדק הסוֹציאַלי שבּרפוֹרמה אגררית זוֹ…

ראינוּ, ראשית, מי הוּא שזכה בּרפוֹרמה זוֹ: לא רק אנשים שהיתה להם איזוֹ חזקה בּאדמוֹת אלוּ. גם בּדוים, אשר מטעמים פּוֹליטיים ראָה סמוּאל צוֹרך להעניק להם קרקעוֹת, גם אפנדים, תקיפים, עירוֹניים, בּאים מרחוֹק, בּעלי יד בּחוּגי השלטוֹן, נהפּכוּ ל“אריסים” חסרי קרקע וּבעלי “חזקה”, אשר מחוֹבת המדינה להנחיל להם מאַדמוֹתיה. ראינוּ מה היחידה הקרקעית אשר נקבּעה להם לעיבּוּד. בּאֵזוֹר זה, אחד היקרים בּיוֹתר בּכל האָרץ כּוּלה, אשר מי מעינוֹת זוֹרמים בּוֹ לרוֹב, נקבּעה יחידה משקית של 150 דוּנם, פּי עשׂרה ויוֹתר ממה שאָנוּ קבענוּ להתישבוּת האלף. ספק אם יחידת-שלחין כּזאת למשק עבוֹדה יש דוּגמתה בּעוֹלם. אך מהר נוֹכחנוּ כּי יחידה זוֹ נקבּעה רק למען הנמוּשוֹת. החשוּבים והמיוּחסים זכוּ מן ה“רפוֹרמה” בּמאוֹת וגם בּאלפי דוּנמים. ראינוּ גם בּאיזה חפּזוֹן, בּאיזה חוֹסר קוֹנטרוֹלה נעשׂתה החלוּקה, ראינוּ גם את התוֹצאוֹת המשקיוֹת של הרפוֹרמה. ראינוּ מַהי מידת האינטנסיביוּת של המשק, ראינוּ כּיצד זוֹרמים שם המים לבטלה, ראינוּ כּיצד מבקשים האריסים שאין להם צוֹרך בּשטחים אלוּ למכּוֹר את זכוּיוֹתיהם בּכסף מלא, ראינוּ את האפנדים מירוּשלים וּמרמלָה ואת הגרמנים משרוֹנה מקימים לַטיפוּנדיוֹת על הקרקעוֹת שנתחלקוּ לאריסים. ועם זה ראינוּ שהעוֹבד החקלאי העברי, זה הרעב לקרקע והמוּכן להפוֹך את הערבה הזאת לגן רוה, כּשם שהפך את ערבוֹת דגניה וכנרת, וּלהחיוֹת בּה עם רב – לוֹ לא נמצא מדרך כּף-רגל בּאדמוֹת הללוּ.

כּך הגשימה ממשלת ארץ-ישׂראל פּרק חשוּב בּפיתוּח האָרץ: נטלה מאֵזוֹר גדוֹל וחשוּב את אפשרוּת פּיתוּחוֹ וסגרה אוֹתוֹ בּפני העוֹבד העברי המחוּסר קרקע. עכשיו בּא ההמשך. מה יביא בּכנפיו לנוּ ולארץ?

את התכנית טרם ראינוּ, עדיין מעבּדים אוֹתה. אַך כּיצד נִתן אֵמוּן בּמגמת התכנית אם לפתחה רוֹבצת העלילה היוֹתר איוּמה עלינוּ ועל מפעלנוּ? בּמרטירוֹלוֹגיה הארוּכּה של עמנוּ לא די היה, כּנראה, בּעלילת-הדם הישנה, והנה נוֹצרה עלילת-דם מוֹדרנית, בּטעם המאָה העשׂרים, עלילת המנוּשלים. איני מאמין שעלילה זוֹ היה המצאָה ערבית, חוֹשבני שהיא נתחדשה בּבית-מדרש אחר. אָכן, צחוֹק מר הוּא של ההיסטוֹריה, שאנחנוּ הננוּ הנאשמים בּנישוּל. היחידים שיצאוּ מאירוֹפּה לארץ מזרחית לא לשם פּוֹליטיקה קוֹלוֹניאַלית, אלא לשם מפעל קוֹלוֹניזציוֹני, לא כּדי להעביד את מישהוּ, כּי אם כּדי לעבוֹד בּעצמם; היחידים שהלכוּ בּלי צבא, בּלי מיסיוֹנרים, בּלי מַגלב-נוֹגשׂים, בּלי מכשירי “ציביליזציה” וּשמד של בּני הגזע העליוֹן; היחידים אשר לא נהנוּ מן ההפקר ולא לקחוּ שוּם דבר בּזרוֹע, אשר שילמוּ בּעד כּל טוֹבת הנאָה וּפיצוּ וריצוּ חלף כּל זכוּת וכל חזקה כּאשר לא עשׂה איש מלבדם – אלה הוּקעוּ בּפני העוֹלם כּמנשלים, מפּני רשעים אלה בּאים צדיקי-אירוֹפּה להגן על העשוּקים והמנוּשלים. היש עיווּת כּעיווּת דיננוּ?

עתה אוֹמרים לנוּ: בּטרם יגשוּ לפיתוּח האָרץ יש לחקוֹר את ענין המנוּשלים, את מספּרם ואת מצבם. לכאוֹרה, אין לנוּ אלא לשׂמוֹח לחקירה חדשה: סוֹף סוֹף יוּשׂם קץ ללֶגֶנדה. היש מעוּנין יוֹתר מאִתנוּ שענין המנוּשלים יֵחָקר עד תוּמוֹ? אדרבּא, אל יֵעדר אַף אָדם אחד שנוּשל בּגללנוּ, ואם יש למישהוּ עוֹד תביעוֹת צוֹדקוֹת שלא סוּפּקוּ בּשעתן – יסוּפּקוּ! כּדאי לנוּ גם שיֵחָקר מצבם של אוֹתם האריסים שהשתווינוּ אִתם, למען דעת אם הוּרע מצבם בּגללנוּ. כּל בּעל לב בּאירוֹפּה ישתתף בּצערוֹ של “אריס מנוּשל”, אך אָנוּ כּאן, היוֹדעים מה הן הכנסוֹתיו של הפּלח והאריס הבּלתי-מנוּשל, רשאים לקווֹת שלאחר חקירה יתבּרר כּי האריס המנוּשל שסוּדר על ידנוּ לא הפסיד, חלילה. וּבכן – עלינוּ לקדם את החקירה בּברכה. ואף על פּי כן – אני מתיר לעצמי גם כּאן ספיקוֹת קשים, וּלאחר נסיוֹננוּ בּועדת שאוּ וּבסימפּסוֹן, אוּלי לא תחשדוּ בּי שאני חוֹשד בּכשרים.

מדוּע אין הממשלה יוֹדעת עד כּה את מספּר המנוּשלים? הלא זה כּשנתים שכּל חלל האָרץ ותיקי הממשלה מלאים “מנוּשלים”? הלא ועדת שאוּ עסקה בּהם וסימפּסוֹן חקר אוֹתם? מדוּע נבצר ממשלת האָרץ לקבּוֹע את מספּרם? האם לא ידעה הפּקידוּת למצוֹא בּשעת הצוֹרך 12,000 מחוּסרי-עבוֹדה בּין “הפּרוֹליטריוֹן” הערבי? ואילוּ היתה הפּקידוּת קוֹבעת על פּי אוּמדנה איזה מספּר שאיננוּ מוּפרז בּיוֹתר, לא היינוּ מתקוֹטטים אִתה: יהא כּך, כּך וכך נישלנוּ – אָשמנוּ. נתקן, וחסל. אך אם אחרי כּל הדיבּוּרים והדינים-וחשבּוֹנוֹת הפּקידוּתיים והועדוֹת שהיוּ, אין הממשלה יוֹדעת כּמה יש לה מנוּשלים, אבל היא יוֹדעת שהם ישנם ושהם מרוּבּים, ושאין לקבּוֹע שוּם תכנית פּיתוּח בּטרם יֵחָקר הדבר, ויש לה צוֹרך לשלוֹח מנהל מיוּחד, בּעל משׂכּוֹרת גבוֹהה, וּוַדאי בּעל עמדה חשוּבה, לשם חקירה – אי אפשר שנשקוֹט בּתמימוּתנוּ ונחשוֹב שהכּל כּאן כּשוּרה, שאין כּאן איזה מוֹקש חדש, איזוֹ מהדוּרה חדשה של שאוּ וסימפּסוֹן. וּכשמגמת הפּקידוּת בּארץ ידוּעה, וּכשכּל וַעדה חדשה נהפּכת לדוּד רוֹתח, וּכשהקריאָה תישָמע: “בּוֹאוּ, בּוֹאוּ, מנוּשלים, היאָספוּ מכּל כּנפוֹת הארץ!” וּכשטיב העדוּיוֹת בּאָרץ ידוּע אף הוּא – מדוּע לא יתגלוּ פּתאוֹם רבבוֹת “נשמוֹת מתוֹת”, מדוּע לא יקוּמוּ לתחיה “מנוּשלים” מימי היוָסד פּתח-תקוה, מדוּע לא יתבּרר פּתאוֹם שכּל ערבי בּאָרץ הנהוּ בּעצם מנוּשל?

הפּקידוּת הבּריטית נתמלאָה פּתאוֹם אהבה ורחמים לפּלח, וּראה זה פּלא: דוקא לפּלח שבּארץ-ישׂראל, לא לזה שבּעבר-הירדן וּבעיראק. ו“החרדה לפּלח” הזאת רוֹאָה את עיקר תפקידה לא בּהשבּחת משק הפּלח, כּי אם בּהרחבת שטח אדמתוֹ, לוֹ וּלצאצאיו אחריו. השקפה רדיקלית מאד! ואני מעיז לחשוֹב כּי לא מרפוֹרמה קרקעית כּזאת יִוָשע הפּלח (כּאשר לא נוֹשע מהרפוֹרמה של בּית-שאָן) אלא מרפוֹרמה חקלאית-משקית, העשׂוּיה לשחרר אוֹתוֹ מנשך, ממסים כּבדים, להמציא לוֹ הדרכה חקלאית, לגוון את משקוֹ בּענפים מכניסים. והאם לא מן הראוּי לשׂים לב לדבר, שבּאוֹתה שנה שחקר אוֹתנוּ סימפּסוֹן עשׂוּ בּארץ שני מוּמחים אנגליים חשוּבים – סטריקלנד וגרט – וּשניהם בּאוּ לידי מסקנוֹת אחרוֹת משל סימפּסוֹן, שניהם ראוּ את האפשרוּיוֹת לעזֹור לפּלח וּלפתח את האָרץ מבּלי להתנקש בּנוּ, שניהם ראוּ בּנוּ את הכּוֹח המפַתח של הארץ, – אך דבריהם הם נשארוּ מוּנחים בּקרן-זוית, וסימפּסוֹן היה לראש-פּינה. האין זה בּא ללַמד על הרוּח המנשבת אצל תוֹכני הפּיתוּח?

ועוֹד הערה אחת: כּדי לדוּן על ערכּה ועל תכליתה של תכנית יש לשאוֹל: מי וָמי המַגשים אוֹתה? חיים וּמות, אמת ושקר בּידי המַגשים. תכנית סוֹציאליסטית בּידים פאשיסטיוֹת תביא רק פּרי בּאוּשים. אין פּיתוּח האָרץ ניתן להיעשׂוֹת בּידי בּיוּרוֹקרטיה, לא כּל שכּן בּידי בּיוּרוֹקרטיה הצוֹררת לכּוֹח היהוּדי המפַתח את הארץ. אין לקבּל שוּם תכנית פּיתוּח כּרצינית, אם היא לא תימסר לידי איניציאַטיבה ציבּוּרית בּלתי-כּבוּלה, לידי הציבּוּרים המעוּנינים.

איני יוֹדע אם הועידה הזאת תראה לעצמה אפשרוּת להתעמק בּפרטי השאלה. אבל רוֹאה אני חוֹבה להסתדרוּתנוּ שלא תירָתע מפּני נוּסחאוֹת הנראוֹת כּפּרוֹגרסיביוֹת ותאמר גלוּי את דברה נגד כּל המזימוֹת והתככים. אנחנוּ רוֹצים בּפיתוּח האָרץ, אנחנוּ רוֹצים בּהרמת מצבוֹ של הפּלח, אוּלם איננוּ רוֹצים שתכנית הפּיתוּח תיעָשׂה פּלסתר, ושיעשׂוּ ממנה קרנים לנגח אוֹתנוּ. לא יתכן פּיתוּח האָרץ מבּלעדי כּוֹח יצירתוֹ של העוֹבד והעוֹלה היהוּדי; ולא תיתכן שוּם תכנית-אמת של פּיתוּח אשר תעקוֹר איזה פּרט ותעשׂה אוֹתוֹ עיקר ותעמיד אוֹתנוּ בּ“תוֹר שני”.

כּל תכנית לפיתוּח הארץ שאינה כּוֹללת את העליה וההתישבוּת היהוּדית אינה אלא תרמית, גם מבּחינת עניניו של הפּלח. פּיתוּח כּזה לא יעלה ולא יבוֹא, כּשם שאיננוּ בּעבר-הירדן. אנחנוּ איננוּ בּאים הנה לשם גאוּלת הפּלח, אנוּ בּאים הנה לשם גאוּלת עצמנוּ, אוּלם עלייתנוּ והתישבוּתנוּ עשׂוּיוֹת לשמש מנוֹף כּבּיר לגאוּלת הפּלח. אמרתי פּעם למַגנס: איני מוֹדה בּכך שמוּטלת עלינוּ התחייבוּת מוּסרית לעזוֹר לעם-האָרץ דוקא. אינני מוֹדה בּזה בּשוּם מקוֹם וגם לא בּארץ-ישׂראל. אוּלם אני מוּכן לכך מתוֹך חשבּוֹן, מתוֹך רצוֹן לעזוֹר לעצמנוּ. ישוּב יהוּדי קטן בּארץ, ולוּ גם בּן מאוֹת אלפים, עם בּתי-החוֹלים שלוֹ והאוּניברסיטה, לא יוּכל להעמיס על עצמוֹ את משׂא הפּלח. אך העם בּן המיליוֹנים יוּכל גם לשלם מחיר גבוֹה, למען גאוּלתוֹ וחוֹפש יצירתוֹ.

הלָך-המחשבה הזה חל גם על כּל תכנית-פּיתוּח. כּל מפעל כּזה אינוֹ נעשׂה חינם אין כּסף. מי שהוּא צריך לשלם בּעדוֹ, קרן וריבּית. אָנוּ נהיה מוּכנים לשׂאת בּעוֹל מלוה ותשלוּמיו רק אם יוּבטח לנוּ מקוֹמנוּ אָנוּ בּמפעל הפּיתוּח. מבּלעדי זה לא נעמיס עלינוּ עוֹל זר, וגם האחרים יתבּדוּ.

בּויכּוּח על העבוֹדה העברית בּמוֹשבה

ודאי לא מקרה הוּא שהויכּוּח מתרחק מדברי המַרצים וּמתרכּז בּנקוּדה אחרת. “זקני” התנוּעה בּאוּ לועידה בּתכניוֹת התישבוּת, בּרעיוֹן פּעוּלה מאוּמצת של הפּוֹעל להתישבוּת עצמית, בּתכנית-פּעוּלה מיוּחדת בּמוֹשבה, אך הדברים הללוּ אינם מוֹצאים, כּנראה, הד. המתוַכּחים לא הרבּוּ לטפּל בּביקוֹרת התכניוֹת הללוּ, פּשוּט בּיטלוּ אוֹתן, ונמצא גם מי שהכריז כּי “אפילוּ הרצפלד אינוֹ מאמין בּהן”.

בּמקוֹם זה עוֹבר מרכּז הויכּוּח לשאלה אחת: מקוֹם הפּוֹעל היהוּדי בּמשק היהוּדי. לא אנחנוּ קראנוּ לויכּוּח זה, אך אם כּאן יש בּינינוּ חילוּקי דעוֹת, הרי שהויכּוּח דרוּש לתנוּעה. בּשאלה כּזאת, שהיא עיקר העיקרים לפּוֹעל, לא תיתכן פּסיחה על שתי הסעיפּים. מהעמדה בּשאלה זוֹ נוֹבעוֹת מסקנוֹת גם לגבּי כּל הפּעוּלה המעשׂית (העבוֹדה בּמוֹשבה, תביעת עליה) וגם לגבּי חינוּך הדוֹר בּגוֹלה והשרשתוֹ בּארץ. העבוֹדה העברית זוֹהי דגלה של התנוּעה.

השאלה היא חמוּרה למדי, מבּחינה שימוּשית וחינוּכית. אנשים הפּוֹעלים יחד בּמסגרת תנוּעת פּוֹעלים אחת אינם מעוּנינים בּכך, שיוֹקיעוּ זה את זה לעמוּד הקלוֹן, אלא שיוֹכיחוּ זה לזה, שישפּיעוּ זה על זה. לפיכך כּל כּך גדוֹל הצער, שבּראשית הויכּוּח נעשׂה נסיוֹן להוֹציא שם רע על פּוֹעלי ארץ-ישׂראל³, להכתים אוֹתם בּקלוֹן של דוּ-פּרצוּפיוּת, של צביעוּת. וּמה מוּזר הדבר, שהוֹצאת לעז זוֹ נעשתה בּיד קלה על ידי בּא-כּוֹחוֹ של “השוֹמר הצעיר” דוקא, זה שהצליח להוֹפיע בּועידה זוֹ בּשני מַצעים, אחד ארוֹך ואחד קצר, מצעים השוֹנים זה מזה בּמידה כּזוֹ, עד שלכל ציטטה שאתה מצטט מתוֹך המצע הקצר, עוֹנים לך: אבל תקרא נא בּמצע הגדוֹל. אך זה קראנוּ בּמצע הקיבּוּץ הארצי כּי “שיטת האפלציה למצפּוּן הלאוּמי היא פּסוּלה” – קצר וּברוּר. וכאן, מעל בּמה זוֹ, מפרשים לנוּ שכּוָנת הדברים אינה אלא ששיטה זוֹ “איננה חזוּת הכּל”. בּאוֹתוֹ מצע קראנוּ כּי עבוֹדה עברית בּמאה אחוּז אף היא פּסוּלה, וּכששאלנוּ כּאן, מעל בּמה זוֹ: וּבכן, לכמה אחוּזים אתם מַסכּימים, ענוּ לנוּ: אנוּ בּעד עבוֹדה עברית מכּסימלית, כּאילוּ יש בּאמת הבדל בּתוֹכן בּין שאיפה למאה אחוּז וּבין שאיפה למַכּסימוּם.

וּלמען האמת ההיסטוֹרית. לא אנחנוּ המצאנוּ את המוּנח “מאה אחוּז”. לפנים היוּ אוֹמרים אצלנוּ: “על טהרת העבוֹדה העברית”, בּניגוּד ל“עבוֹדה מעוֹרבת”. המוּנח “מאה אחוּז” הוּנהג על ידי אלה הקוֹבעים שיעוּרים ואחוּזים לגבּי עבוֹדה עברית והפּוֹסלים את המשק היהוּדי הבּנוּי כּוּלוֹ בּידים יהוּדיוֹת.

לפנים ידענוּ מי וָמי הפּוֹסלים, וּמי וָמי הנלחמים על עבוֹדה עברית שלמה. על כּל פּנים, הפּוֹעלים כּוּלם היוּ בּמחנה אחד. עכשיו נתערבּבוּ התחוּמים: “בּוּסתנאי”, טרנוֹפּוֹלר ואוֹרנשטיין⁴ פּוֹסלים יחד את העבוֹדה העברית השלמה וּמוֹדים יחד בּזכוּתוֹ של הפּוֹעל האחר.

החבר אוֹרנשטיין הכריז כּאן, שהדרישה למאה אחוּז עבוֹדה עברית אינה אלא עלה-תאנה המכסה על ההתנכּרוּת לציוֹנוּת גדוֹלה, שהוּא ודוקא הוּא דוֹגל בּה. הרי שהויתוּר על מאה אחוּז עבוֹדה עברית היא הסגוּלה הבּדוּקה להגשמת הציוֹנוּת הגדוֹלה. אכן, החיים והמות בּיד הלשוֹן.

מחיתי קוֹדם נגד הלעז של “שתי עמדוֹת”, כּביכוֹל. אני חוֹזר וּמכריז כּי בּכל הוֹפעוֹתינוּ החיצוֹניוֹת, בּכל התעוּדוֹת המדיניוֹת שכּתבנוּ, עמדנוּ על מלוֹא זכוּתה של העבוֹדה העברית בּמשק העברי, הגינוֹנוּ על זה בּכל המסיבּוֹת, גם הבּלתי-נוֹחוֹת בּיוֹתר. החבר אוֹרנשטיין אינוֹ מדבּר על “שתי עמדוֹת” שלנוּ, כּי אם על סתירה בּעמדתנוּ. הוּא סבוּר, כּנראה, כּי קיימת סתירה בּין שאיפתנוּ לחיי שלוֹם וּפעוּלה משוּתפת עם המוֹני העוֹבדים הערבים וּבין התביעה שהמשק הנבנה בּמאמצים יהוּדיים יעמוֹד כּוּלוֹ לרשוּתוֹ של הפּוֹעל היהוּדי.

אכן, זוֹהי השאלה. אם המַצפּוּן אינוֹ שלם עם תביעת העבוֹדה העברית אי אפשר להילחם עליה, אי אפשר לחנך עליה את הנוֹער.

רבּוּ בּציוֹנוּת בּזמן האחרוֹן אנשים בּעלי מצפּוּן חוֹלה, אנשים המוֹדדים את זכוּתנוּ לחיוֹת ולעבוֹד בּמידת המקוֹם שמשאירים לנוּ אחרים בּרצוֹנם הם. האם גם בּתנוּעת הפּוֹעלים החלוּצית יש מקוֹם למצפּוּן חוֹלה? האם זכוּת העבוֹדה והקיוּם של המוֹני עמנוּ – יסוֹד מוּסד הציוֹנוּת – איננה חלק בּל יִמוֹט בּהכּרתנוּ המוּסרית, בּמוּסר הסוֹלידריוּת הבּין-לאוּמית? האם זה יהיה מוּסרנוּ, שדמנוּ הוּא סוּמק פּחוֹת מדמי אחרים?

מי שאינוֹ מכּיר בּאוֹפי המיוּחד של מלחמת המוֹני ישׂראל על זכוּת העבוֹדה, מי שאינוֹ מוֹדה בּזכוּתם של המוֹני ישׂראל להקים לעצמם מסגרוֹת כּלכּלה וּמשק, אשר בּתוֹכן יוּכלו לעבוֹד וליצוֹר בּלי סכּנה מַתמידה של דחיקת רגלים – זה לא עמד מעוֹלם בּסוֹדה של הציוֹנוּת, זה לא למד כּלוּם בּחקר הפּרוֹצסים הכּלכּליים והחברתיים של ההיסטוֹריה הישׂראלית החדשה, ההיסטוֹריה של עם מחוּסר-עבוֹדה. אוֹתוֹ פּוֹעל יהוּדי בּגוֹלה, שלהלכה הנהוּ כּוֹפר בּמציאוּת כּלכּלה לאוּמית מיוּחדת של יהוּדים⁵, הוֹלך וּמקים לוֹ לשכוֹת מיוּחדוֹת לשם “מלחמה על זכוּת העבוֹדה”, מקדיש לכך את המיטב המרץ של התנוּעה, מתנגש בּגלל זה עם הפּוֹעל בּן האוּמה השלטת אשר את קרבתוֹ הוּא מבקש, “מתחרה”, דוֹפק על דלתי השלטוֹנוֹת, מבקש לחדוֹר למקוֹמוֹת תפוּסים – בּצפּרניו הוּא נאחז כּדי להציל לעצמוֹ כּל פּיסת-עבוֹדה. והחלוּץ העוֹלה לארץ הרס – בּגלל תביעת זכוּתוֹ לעבוֹדה – את כּל האידיליה של חיבּת-ציוֹן הישנה, זוֹ שהיתה מבשׂרת לגוֹלה, כּי בּארץ-ישׂראל, בּרוּך השם, יש פּוֹעלים בּזוֹל והם מצוּיים לרוֹב. הוּא גם הרס את כּל המוּשׂגים החשבּוֹניים והמשקיים אשר שלטוּ בישוּב וּבציוֹנוּת. הוּא העיז לפסוֹל את זכוּתה המוּסרית של התנוּעה הלאוּמית אם אינה מתקיימת בּידיהם ממש של בּני העם. הוּא העיז לראוֹת את כּל המשק היהוּדי, גם זה הנבנה לכאוֹרה בּהוֹן פרטי והשייך לבעלים פּרטיים, כּחייב בּעבוֹדה עברית, כּחייב לפתוֹר את מצוּקת חוֹסר-העבוֹדה של העם העברי וּלהסיר מעליו את חרפּת הבּטלה והאַוריריוּת. ועם כּל זה לא ראה את עצמוֹ הפּוֹעל העברי בּארץ כּמקפּח את מי שהוּא: הוּא לא בּא להציע את ידיו לאֶפנדי הערבי, הוּא לא בּא להתחרוֹת עם הפּוֹעל הערבי, לא בּמחיר ולא בּמקוֹם העבוֹדה הטבעי שלוֹ. הוּא בּא על מנת ליצוֹר בּמוֹ ידיו משק חדש, מקוֹם עבוֹדה לעצמוֹ. ואת כּל מה שנברא בּכוֹח תנוּעת השחרוּר הלאוּמית, בּהשפּעתה וּבגללה, ראה הפּוֹעל היהוּדי כּמקוֹם עבוֹדה שלוֹ.

וגם עתה, לאחר 27 שנים, לאחר שנוֹצר מעמד פּוֹעלים עברי בּארץ, לאחר שכּבש לוֹ כּמה עמדוֹת בּמשק היהוּדי וּבמקצת גם בּמשק הממשלתי, עלינוּ, בּהסתכּלנוּ לתוֹך המציאוּת הכּלכּלית הסוֹבבת אוֹתנוּ, לוֹמר: עוֹד שנים רבּוֹת אין כּל תקוה שהפּוֹעל היהוּדי יחדוֹר למשק החקלאי הערבי. וכל עוֹד המשק הזה סגוּר בּפניו אין לפּוֹעל היהוּדי כּל דרך אחרת של הגנה על קיוּמוֹ מאשר תביעת זכוּתוֹ המלאה בּמשק העברי. הפּוֹעל העברי יהיה נאלץ לעשׂוֹת זאת, אם חָפץ חיים הוּא, גם אם לא ימצא לכך נוּסחה מן המוּכן בּספרוּת הסוֹציאליסטית הקיימת, הוּא לא יהא פּטוּר מזה גם לאחר לגלוּגוֹ של אליעזר הכּהן, הבּטוּח בּאדיקוּת של “גר” מַרכּסיסטי, כּי לנוּ, לבני המציאוּת הכּלכּלית היהוּדית (וגם ל“השוֹמר הצעיר” בּתוֹכנוּ) אין כּל צוֹרך בּשוּם נוּסחאוֹת, הסוֹטוֹת מדרך-המלך.

המלעיגים על הנוּסחאוֹת המקוֹריוֹת שלנוּ המציאוּ אף הם נוּסחה מקוֹרית: זכוּת הפּוֹעל הערבי הקבוּע. מתבּרר שזכוּתוֹ של הפּוֹעל היהוּדי בּמשק היהוּדי נתחמוּ לה תחוּמים: “בּלי לפגוֹע בּזכוּתוֹ של הפּוֹעל הערבי הקבוּע” (נוּסח נס-ציוֹנה). והיוֹת שהפּוֹעל הקבוּע הזה, שאסוּר לפגוֹע בּזכוּת העבוֹדה שלוֹ, קוֹבע את גוֹרלנוּ, כּי זכוּתנוּ אנוּ לעבוֹדה אינה חָלה אלא על השטח הפּנוּי שהוּא מוֹתיר לנוּ, הרי תתירוּ לנוּ לעיין היטב בּדבר ולשאוֹל: מי וָמי הוּא הפּוֹעל הקבוּע, וּמַהי מידת זכוּתוֹ? והרי אני שוֹאל:

א. מאימתי מתחילה הקביעוּת? היחָשב לקבוּע פּוֹעל שעבד כּל ימיו בּמקוֹם פּלוֹני, אוֹ מספּר שנים, אוֹ שנה אחת, אוֹ חצי שנה, אוֹ עוֹבד בּמקֹום מפּרק לפרק, בּימוֹת העוֹנה?

ב. מי וָמי זכּאי להגדיר את מידת הקביעוּת? האם רק אתם, כּפי רצוֹנכם, כּיד התיאוֹריה הטוֹבה עליכם, אוֹ גם הפּוֹעל הערבי רשאי להבּיע את דעתוֹ: למי יקָרא “קבוּע”?

ג. האוֹמרים אתם לנעוֹל שער בּפני פּוֹעל ערבי בּלתי-קבוּע?

ד. הסבוּרים אתם שאפשר לקבּוֹע מידת קביעוּת אחת לפּוֹעל הערבי וּמידת קביעוּת אחרת לפּוֹעל היהוּדי? האפשר לחשוֹב את הפּוֹעל העוֹלה מעזה לנס-ציוֹנה לבלתי-קבוּע ואת הפּוֹעל העוֹלה מירוּשלים אוֹ מלבוֹב לפוֹעל “קבוּע”; ואם לא כן, מדוּע יהיה עדיף הפּוֹעל העוֹלה מן החוּץ על הפּוֹעל “בּן הארץ”?

אַל נא תתרעמוּ עלי שאני תוֹבע בּטרדנוּת תשוּבוֹת על הקטנוֹת הללוּ. אם ההגדרה של “פּוֹעל קבוּע” וההוֹדאה בּזכוּיוֹתיו המיוּחדֹות לעבוֹדה אינן לשם התעמלוּת תיאוֹרטית וּלסיפּוּק הצוֹרך בּטרמינוֹלוֹגיה “מדעית”, אלא הלכה למעשׂה, הרי חוֹבתכם לוֹמר בּרוּרוֹת גם לפּוֹעל היהוּדי וגם לפּוֹעל הערבי למַה אתם מתכּוונים. ואם מוֹדים אתם בּזכוּת העבוֹדה של הפּוֹעל הערבי הקבוּע בּמשק היהוּדי, בּזכוּת עוֹדפת אוֹ בּזכוּת שויוֹן, הרי מחוֹבתכם גם להסבּיר לוֹ, מדוּע אינכם מוֹדים בּשויוֹן זכוּתוֹ של הפּוֹעל הערבי הבּלתי-קבוּע לזכוּתוֹ של הפּוֹעל היהוּדי הבּלתי-קבוּע. חוּקי ההגיוֹן הם אכזריים, אַל נא תסמכוּ על כּך שהפּוֹעל הערבי לא ידע להשתמש בּהם.

ישאלוּני: ואתה, כּלוּם אתה כּוֹפר בּזכוּיוֹתיו של אוֹתוֹ פּוֹעל ערבי שהשקיע כּמה שנוֹת עבוֹדה בּמשק הפּרדסן היהוּדי? לא, חלילה לי מכּפירה זוֹ. אני מוֹדה בּזכוּת הפּוֹעל שעבד כּמה שנים בּמקום עבוֹדתוֹ, כּשם שאני מוֹדה בּזכוּתוֹ של האריס העוֹבד את הקרקע. אוּלם גם אני וגם אתם, הנוֹשׂאים עלינוּ את מלוֹא האחריוּת לרכישת העמק וּלישוּבוֹ בּידי פּוֹעלים יהוּדים, הכּרנוּ בּזכוּתם המלאה של האריסים לפיצוּיים, לסידוּרים הוֹגנים, אבל לא הוֹדינוּ בּזכוּתם למנוֹע אוֹתנוּ מליַשב את אדמת העמק. לא ראינוּ את זכוּתם כּזכוּת ישיבה לצמיתוּת. כּך אני רוֹאה גם את זכוּת הפּוֹעל הערבי בּאוֹתוֹ משק שבּתוֹכוֹ הוּא קנה לוֹ, בּעמלוֹ וּבזיעתוֹ, זכוּיוֹת. זוֹהי זכוּת הפּרט הערבי לתגמוּל, לפיצוּיים, לסידוּר, אבל לא זכוּת העם הערבי למקוֹם עבוֹדה זה דוקא. אך את זכוּת הפּוֹעל העברי בּפּרדס העברי אני רוֹאה לא כּזכוּת ראוּבן אוֹ שמעוֹן שירד אתמוֹל מן האניה, כּי אם כּזכוּת העם היהוּדי. אסוּר בּתכלית האיסוּר להתעלם מזכוּת הפּרט, ואנוּ, הפּוֹעלים העברים, בּכל מקרה שידנוּ תהא המַכרעת נשקוֹד על כּך שעניניו של הפּוֹעל-הפּרט הערבי לא יקוּפּחוּ, אוּלם לא נבּיט על מקוֹם העבוֹדה היהוּדי, שבּוֹ עסוּק כּיוֹם פּוֹעל ערבי, כּאחוּזת נחלה לעם הערבי וּלבניו אחריו.

מוֹנים אוֹתנוּ לא רק ב“סתירה”, כי אם גם בּאוּטוֹפּיוֹת. טרנוֹפּוֹלר וּבן-טוֹב מלגלגים עלינוּ, שהלכנוּ בּדרך העבוֹדה העברית 25 שנה ולא ניצחנוּ. בּקוֹל עֳנוֹת תרוּעה מלמדים אוֹתנוּ כּי גם כּיוֹם אין העבוֹדה העברית בּטוּחה כּלל וּכלל. כּל זה נאמר בּטוֹן של “שׂישׂוּ בּני מעי”, בּטוֹן של נצחוֹן, כּאילוּ אנחנוּ היינוּ אוֹמרים שהנצחוֹן הוּשׂג, שהעבוֹדה העברית כּבר יצאה מכּל סכּנה, שאנחנוּ מרוּצים. לא ולא, אנחנוּ איננוּ מרוּצים כּלל וּכלל ממצבה של העבוֹדה העברית, איננוּ חוֹשבים אוֹתה לבטוּחה כּלל וּכלל כּל עוֹד אנוּ מוּקפים רבבוֹת וּמאוֹת אלפים פּוֹעלים זרים, המוֹכרים את עצמם ואת נשיהם ואת טפּם בּחצי חינם. כּל עוֹד יש יהוּדי אחד מבקש עבוֹדה בּמשק יהוּדי ואינוֹ מוֹצא – לא נאמר כּי הצלחנוּ. אנחנוּ הננוּ מפלגה של “מאה אחוּז”, כּידוּע, ואם גם בּאוּלם זה הננוּ כּ-82 אחוּזים⁶, אין אנוּ מרוּצים ושוֹאפים דוקא לאיחוּד מלא, בּמאה אחוּז, של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל.

אין לנוּ כּל ענין ללמד זכוּת על המצב הקיים אוֹ להסתפּק בּהישׂגינוּ. אוּלם למשמע כּל שפע “המדע” והסטטיסטיקה הבּאה להוֹכיח, בּשׂמחה תיאוֹרטית, כּי מאמצי הפּוֹעל העברי העלוּ חרס – יש הכרח לבדוֹק את “המדע” הזה. בּן-טוֹב, למשל, ספר וּמנה וּמצא על פּי חכמת הסטטיסטיקה, שבּמוֹשבוֹת השרוֹן גדל שטח המטעים פּי שבעה, ואילוּ מספּר הפּוֹעלים העברים גדל רק כּפלים. וּבכן, ראָיה חוֹתכת על כּשלוֹנה של העבוֹדה העברית בּמַגדיאל וּברעננה. אוּלם נעלם מעין הסטטיסטיקה המוּבהקת, כּי בּינתים התחדשוּ כּמה חידוּשים בּסדרי העבוֹדה, הוּנהגה רציוֹנליזציה, עלה פּריוֹן העבוֹדה של הפּוֹעל, נתרבּוּ המתישבים העוֹבדים בּעצמם וּבידי בּני משפּחֹותיהם, – ותצא המסקנה הזאת! אכן, כּדאי לתנוּעתנוּ שתעשׂה פּעם חשבּוֹן צדק של עליית העבוֹדה העברית. אני לא אַלאה אתכם בּמספּרים ואגיש לכם חשבּוֹן קטן: בּשנה שלפני המלחמה ערכתי מִפקד מטעם המרכּז החקלאי (זה היה, כּמדוּמה, המפקד הראשוֹן של הפּוֹעלים החקלאים בּמוֹשבוֹת). והמספּרים אמרוּ: כּ-5000 פּוֹעלים ערבים בּמוֹשבוֹת, וקרוֹב ל-2000 פּוֹעלים יהוּדים. מה נתרחש מאז? מספּרים מדוּיקים על העבוֹדה הערבית לא היוּ לנוּ אז ואינם גם עתה. אוּלם לפי כּל האוּמדנוֹת עוֹמד מספּר הפּוֹעלים הערבים בּאוֹתוֹ גוֹבה, וּמספּר הפּוֹעלים היהוּדים עוֹלה עתה ל-8500; אז היינוּ, לכל היוֹתר, 2000 בּין 7000, עכשיו הננוּ 8500 בּין 13 – 14 אלף. האוּמנם זהוּ גידוּל מבוּטל? האוּמנם רשאים אבּירי המספּרים להתעלם מזה? האוּמנם יש להסיק מכּאן כּי לשוא עמלנוּ וכי שיטתנוּ “פּסוּלה”?

כּשם שהתיאוֹריה של “הפּוֹעל הקבוּע” אינה סוֹציוֹלוֹגיה צרוּפה, כּך גם הסטטיסטיקה הפּסימית של הישׂגינוּ בּמוֹשבה אינה סטטיסטיקה לשמה. לכל אלה יש מטרה שימוּשית: להוֹכיח שהמדע בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ גוֹזר כּי השאיפה לעבוֹדה עברית מלאה אינה אלא “השלָיה”. בּמקרים אלה מצטרפת ל“מדע” גם הפּיכּחוּת המעשׂית, החוֹשבת כּל הרכּנת ראש בּפני “סטאטוּס קבוֹ” למרוֹם התבוּנה הריאַליסטית. אך האוּמנם כּל “סטאטוּס קבוֹ” הנהוּ חוֹבה בּצוּרה אשר אין לפרוֹץ בּה? האוּמנם ניתן גבוּל לעבוֹדה עברית, גבוּל ולא יעבוֹר? הרי רק לפני שנים אחדוֹת “הוֹכיח” מ. סמילנסקי (ואף הוּא בּמספּרים חוֹתכים) שאין מקוֹם לעליה נוֹספת וּלפוֹעלים עברים נוֹספים. האם היתה תל-אביב גם לפני עשׂר שנים עברית כּמוֹ שהיא היוֹם? אוּלי כּדאי שתדעוּ, שלפני המלחמה היה קבּלן ידוּע נוֹהג לענוֹת לדרישת עבוֹדה עברית במימרה זוֹ: “אינני עָרב בּעד הכּתלים”, ושעד מאוֹרעוֹת מַאי תרפ"א היתה עבוֹדה ערבית חזיוֹן מצוּי בּתל-אביב. ואילוּ קיבּלנוּ לפני עשׂר שנים את ההשקפה המכריזה כּי “מאה אחוּז” היא שיטה פּסוּלה – מה היתה אז צוּרתה של תל-אביב? מה היה מצב בּטחוֹנה וּמה היה כּוֹח כּיבּוּשיו של הפּוֹעל בּתוֹכה?

אפשר מאד שכּל העוּבדוֹת הללוּ ידוּעוֹת למתוַכּחים, כשם שידוּע להם שלגבּי עבוֹדה עברית יש “איזה” הבדל בּין מגדיאל לבין פּרדסי רוֹקח-גֶזוּנדהייט, בּין פּרדסי גוֹטהֶלף לפּרדסי צֶרקוֹב בּנס-ציוֹנה⁷ , בּין יבנאל שעברה כּוּלה לעבוֹדה עברית וּבין מֶסחה, שאין בּה מקוֹם לפוֹעל עברי. הלא כּל אלה הם משקים קפּיטליסטיים, הנכנעים לאוֹתם חוּקי-הבּרזל, מדוּע זה איפוֹא כּאן עבוֹדה עברית וכאן ערבית? אוּלם הסוֹציוֹלוֹגיה של בּן-טוֹב אינה אוֹהבת להתעכּב הרבּה על חידה זוֹ, שלא לתת מקוֹם, חלילה, גם ל“אַפּלַציה לאוּמית” בּין שאר הגוֹרמים המשפּיעים על מצב העבוֹדה העברית בּמשק יהוּדי, וזוֹ הלא הוּכרזה ל“שיטה פּסוּלה”. בּשעת הדחק, אמנם, כּשבּעבוֹדתוֹ של “הפּוֹעל הקבוּע” אינם רוֹצים אוֹ אינם יכוֹלים לפגוֹע, תוֹבעים עבוֹדה דוקא בּ“גן-רוה”⁸, מקוֹם “אַפּלַציה לאוּמית”, אוּלם ליחד לזה מקוֹם כּל-שהוּא בּקוֹנצֶפּציה האידיאוֹלוֹגית לא כּדאי, כּי אז הלא תיפּגע שלימוּתה וטהרתה של המעמדיוּת “העקבית”, זוֹ המקפּלת את כּל תסבּוֹכת המציאוּת החברתית בּמימרה אחת: עיניו אך לבצעוֹ. מימרה זוֹ כּל כּך קלה להפצה וכּל כּך נוֹחה לחינוּך, למה נבוֹא עוֹד וּנסבּך אוֹתה בּציוּן כּל צירוּפי הגוֹרמים הפּוֹעלים אצלנוּ? למה להסבּיר לנער בּאגוּדה וּבקיבּוּץ, כּי חיי החברה שלנוּ הם מסוּבּכים יוֹתר, כּי אינטרס-הרוַח של נוֹתן-העבוֹדה הנהוּ גוֹרם מכריע, כּמוּבן, אוּלם לא יחידי; כּי יש אינטרס הבּטחוֹן שלוֹ עצמוֹ, אינטרס כּלכּלה של הכּלל, אשר בּתוֹכוֹ הוּא חי וּממנוּ הוּא נזוֹן, ודעת הקהל שממנה הוּא מוּשפּע; שמציאוּתוֹ של הפּוֹעל היהוּדי יוֹצרת עוּבדוֹת כּלכּליות חדשוֹת, שמציאוּתוֹ של בּעל-אחוּזה קטן העוֹבד, הוּא וּמשפּחתוֹ, וּמתפּרנס לפעמים אפילוּ מעבוֹדה שׂכירה (עין-גנים, מגדיאל, רעננה, הרצליה וכוּ'), אף היא יוֹצרת סביבה אחרת לגמרי לגבּי הגנת העבוֹדה העברית, – למה כּל אלה, אם אפשר להסתפּק בּמימרוֹת קצרוֹת, “מדעיוֹת”, שאין בּהן כּל שעטנז וכל “סטיה”?

אל נא תבוֹאוּ להסיק מתוֹך דברַי, כּי בּפנִיה בּלתי-פּוֹסקת אל המצפּוּן הלאוּמי, בּחינוּך דעת הקהל הציוֹנית, בּטיפּוּח העיקרוֹן המוּסרי והחברתי של עבוֹדה עברית, כּי בּזה בּלבד אני רוֹאה את התרוּפה הכּל-יכוֹלה. לא. בּלי עליה עממית, בּלי תנוּעת פּוֹעלים חזקה וּמאוּרגנת ונלחמת בּלי הרף על זכוּתה – תעלה האַפּלציה הלאוּמית חרס. אוּלם כּל הפּוֹסל אוֹתה, כּל הנמנע להשתמש בּה, כּל המחנך לזלזל בּה, אינוֹ מגבּיר את כּוֹח הפּוֹעל העברי, כּי אם נוֹתן נשק בּידי המתנכּרים. אילוּ בּאתם וסיפּרתם לנוּ כּי שיטתכם אתם בּנס-ציוֹנה הביא לריבּוּי הפּוֹעל העברי וּלביצוּרוֹ, היינוּ יוֹשבים ולוֹמדים מכּם, אוּלם אתם הראיתם בּנס-ציוֹנה כּי כּוֹחכם חזק לא בּכיבּוּשים מעמדיים אלא בּהפחָדה מעמדית, הפחדה שאין עמה כּוֹח ואין עמה נצחוֹנוֹת.

לכל הפּוּרענוּיוֹת של הפּוֹעל בּמוֹשבה מציעים לנוּ תרוּפה אחת, מלת קסמים: “אִרגוּן משוּתף”. נזכּר אני בּמשל המפוּרסם שהמשיל ד. רֶמז על הרביזיוֹניסטים – משל העכבּרים והחתוּל. נמצא לעכבּרים היוֹעץ החכם אשר ידע מה לעשׂוֹת לחתוּל: לתלוֹת פּעמוֹן על צוארוֹ. ורק שאלה אחת טרם נפתרה: מי יעשׂה זאת. אתם פּתרתם את השאלה. מכּל הבּאים בּחשבּוֹן להיוֹת נוֹשׂאי ארגוּן הפּוֹעל הערבי (בּעבוֹדת הממשלה, בּמשק הערבי, במשק ההוֹן הבּין-לאוּמי) מצאתם אתם את הנוֹשׂא העיקרי והראשוֹן: הפּוֹעל בּמוֹשבה.

בּשעה שדנים אצלנוּ בּשאלוֹת ארגוּן מקצוֹעי, פּוֹליטיקה כּלכּלית-מעמדית, קל להכּיר שלא נסיוֹן פּועלי-מקצוֹעי מדבּר מתוֹך גרוֹננוּ. אַל נא תרגזוּ עלי אם אבּיע בּגלוּי את החשד, כּי רוֹב הנאספים אינם בּני-בּניהם של פּוֹעלים פּרוֹליטריים, וכי מבּית אבּא לא הביאוּ אצלנוּ ידיעה ממשית בּמלחמוֹת מקצוֹעיוֹת וארגוּן מקצוֹעי. לפיכך יש שמדבּרים אצלנוּ בּשאלוֹת אלוּ לא מתוֹך תפיסה של מציאוּת עכוּרה, מציאוּת כּמוֹת שהיא, כּי אם מתוֹך התלהבוּת ואידיאַליזציה יתירה. המוּנחים המקצוֹעיים מתפּשטים מתכנם הממשי הפּרוֹזאי והוֹפכים למלוֹת קסמים, למלוֹת מַגיוֹת, כּל-יכוֹלוֹת. צריך רק שהמלה הנפלאה תיאָמר והכּל על מקוֹמוֹ יבוֹא בּשלוֹם. יבוֹא נא הארגוּן המשוּתף – וּמחירי העבוֹדה יעלוּ, וּבעל-הבּית יקבּל על עצמוֹ את עוֹל העבוֹדה המאוּרגנת, והתחרוּת העבוֹדה הזוֹלה כּעשן תִכלה, והמַשׂטינים יקפּצוּ פּיהם, ועוֹד ועוֹד.

והחזוֹן היפה הזה הוֹפך לכתב-אשמה נגד ההסתדרוּת: אילוּ רק חפצה ההסתדרוּת, אילוּ הקדישה לזה מכּוֹחוֹתיה! לאן פּגה כּל התפיסה המדעית, המטריאַליסטית? שאלת ארגוּנוֹ של הפּוֹעל הערבי (ולא פּוֹעל ערבי סתם, כּי אם פּוֹעל ערבי חקלאי דוקא, שבּכל העוֹלם, כּידוּע, אינוֹ נוֹח בּיוֹתר לארגוּן) אינה תלוּיה איפוֹא בּמציאוּת-בּרזל כּלכּלית, כּי אם בּרצוֹנה של ההסתדרוּת. המַרכּסיסטים הוֹפכים כּאן לווֹלוֹנטריסטים!

אך האוּמנם פּשוּט כּל כּך הדבר בּחיים כּשם שהוּא חָלק על גבּי הנייר? “הארגוּן המשוּתף” אינוֹ שוֹאף לחנך פּוֹעלים ערבים בּוֹדדים לקליטת רעיוֹנוֹת חדשים. כּדי להשׂיג את מטרתוֹ – השבּחת התנאים הקיימים בּמוֹשבה, הרמת שׂכר הפּוֹעל – יש לוֹ צוֹרך להקיף המוֹני פּוֹעלים ערבים, כּפריים, פּרוֹליטריים למחצה. מי מכּם שאל את עצמוֹ, בּאיזוֹ מהירוּת מתקדמים דברים אלה לא בּארצוֹת ערב, כּי אם בּארצוֹת אירוֹפּה? מַהי מידת המהירוּת של ארגוּן הפּוֹעל החקלאי בּעוֹלם, גם בּמקוֹם שהוּא יוֹדע קרוֹא וּכתוֹב? וגם זאת לדעת, אין פּוֹעלים מתאַרגנים וּמכניסים את ראשם לתוֹך מלחמוֹת כּלכּליוֹת רק משוּם זה בּלבד שמי שהוּא מוּכן לארגן אוֹתם וּלהסבּיר להם, כּי 25 גרוּש ליוֹם זה יוֹתר מ-12. פּוֹעלים יוֹצאים בּמלחמוֹת קשוֹת תחת לחץ הרעב, תחת שוֹט המצוּקה. אין פּוֹעל נלחם בּגלל מוֹתרוֹת, כּי אם לשם מילוּי צרכים הכרחיים. והפּוֹעל הערבי החקלאי, על צרכיו שלוֹ ועל משקוֹ הכּפרי, כּלוּם יש לוֹ הכרח להילָחם על גוֹבה שׂכר העבוֹדה הנראה הכרחי לפּוֹעל העברי? וּבמציאוּת הכּלכּלית של הכּפר הערבי, בּתנאי החיים של הפּלח והאָריס, לעוּמת שׂכר העבוֹדה בּקיבּוֹלוֹת הממשלתיוֹת, כּלוּם בּאמת כּל כּך רע ודחוּק מצבוֹ של הפּוֹעל הערבי בּמוֹשבה היהוּדית – שדוקא כּאן הוּא ירים את נס המלחמה? האוּמנם יעשׂה כּל זאת רק בּגלל מתק לשוֹננוּ? ואם יסכּים לכם ויכּנס למלחמה, כּיצד יעמוֹד בּפני מחנוֹת הפּלחים והבֶּדוים, המוּכנים כּל רגע לתפּוֹס את מקוֹמוֹ? אוֹ אפשר סבוּרים אתם כּי מפירי-שביתה קיימים רק בּאירוֹפּה וּבאמריקה ואצל פרידמן-אידלשטיין⁹, אבל לא בּמקוֹם שיש חזיוֹן-פּלאים “ארגוּן משוּתף”? וּכלוּם סבוּרים אתם שהפּוֹעלים הערבים יהיוּ משוּלים לפוֹעלי נס-ציוֹנה ויכניסוּ את ראשם מפּעם לפעם לתוֹך מלחמוֹת כּלכּליוֹת גם כּשאין עמן תקווֹת הצלחה?

וכאן אני רוֹאה גם את הצד הפּוֹליטי שבּשאלה. יש תּוֹלים תקווֹת פּוֹליטיוֹת גדוֹלוֹת בּ“ארגוּן משוּתף”: שחרוּר ההמוֹנים מהשפּעת המוּפתי, בּרית אמוּנים לפּוֹעל היהוּדי, תמיכה בּדרישת עליה וכוּ' (עיין “אַחוַת פּוֹעלים”¹⁰). לא נדוּן עתה בּזה. זהוּ פּרק לחוּד. אך גם מי שאינוֹ כּוֹרך בּארגוּן הפּוֹעל הערבי תקווֹת מזהירוֹת כּמוֹ אלה רשאי לשאוֹל את עצמוֹ: כּיצד ישפּיע הארגוּן המשוּתף בּמוֹשבה על יחסי שכנים? וכאן אני מרשה לעצמי לוֹמר, שאוֹתוֹ ארגוּן משוּתף, המוּכרז לא בּמשק הממשלתי והבּין-לאוּמי, כּי אם בּתוֹך המשק החקלאי היהוּדי דוקא, עלוּל לגרוֹר אחריו קוֹמפּליקציוֹת פּוֹליטיוֹת קשוֹת. אין הפּוֹעל ההמוֹני הוֹלך לאגוּדה מקצוֹעית לשם שמים. הוּא נוֹהר אליה כּשהיא נוֹתנת לוֹ נצחוֹנוֹת חמריים ועוֹזב אוֹתה לאחר כּל כּשלוֹן. תעיינוּ נא בּמספּרים של התנוּעה המקצוֹעית ותראוּ את המיליוֹנים של פּוֹעלים מאוּרגנים הפּוֹנים עוֹרף לארגוּן המקצוֹעי לאחר מאמצים שלא הצליחוּ. אפילוּ תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, החסידה והנלהבת, יוֹדעת יפה יפה צרה זוֹ. היש בּידכם להבטיח לפּוֹעל הערבי בּמוֹשבה נצחוֹנוֹת רבּים בּמלחמתוֹ? היש כּוֹח בּמציאוּת כּלכּלית זאת לקיים תנוּעה מקצוֹעית מצליחה? אם הסתדרוּתנוּ החזיקה מעמד למרוֹת כּל אלה, הרי זה רק משוּם שצירפנוּ אל הארגוּן המקצוֹעי פּעוּלה משקית, עזרה הדדית וחזוֹן לאוּמי כּבּיר. מבּלעדי כּל אלה לא היתה גם הסתדרוּתנוּ מחזיקה מעמד. ואם התנוּעה המקצוֹעית שתקוּם בּגלל הארגוּן המשוּתף אין אִתה בּתנאי המציאוּת הכּלכּלית הקיימת להוֹליך את הפּוֹעל הערבי אֱלֵי נצחוֹנוֹת כּלכּליים, האם לא יהפוֹך לאוֹיב לה, האם לא יתמלא מרירוּת, האם לא ישמש לוֹ הלקח האִרגוּני המעט אשר הוּא קיבּל בּתוֹכה למטרוֹת הפוּכוֹת? שימוּ נא לב גם אל זאת. מי שמוֹאס בּכל אוֹתן האפשרוּיוֹת הרבּוֹת המחכּוֹת לנוּ בּארגוּן וּבהרמת מצבוֹ של הפּוֹעל הערבי, בּמקוֹם שיש המַכּסימוּם של תנאים להצלחה והמינימוּם של ניגוּדים לאוּמיים וסכּנוֹת מפּלה (בּעיר – בּעבוֹדוֹת הממשלה, בּתעשׂיה, בּעבוֹדוֹת ההוֹן הבּין-לאוּמי, בּכּפר – בּמשק הערבי), וּבוֹחר דוקא בּנקוּדה המסוּבּכת בּיוֹתר, רבּת הניגוּדים וּמעוּטת הסיכּוּיים להצלחה, מקבּל על עצמוֹ אחריוּת כּבדה, אחריוּת בּפנינוּ, בּפני הפּוֹעל היהוּדי וּזכוּתוֹ לעבוֹדה, אחריוּת בּפני הפּוֹעל הערבי ואִרגוּנוֹ.

נגד הרביזיוֹניזם

מאת

ברל כצנלסון

---

בּקוֹנגרס השבעה־עשׂר (בּויכּוּח על הגדרת המטרה הסוֹפית)

מאת

ברל כצנלסון

(בּזיל, ט“ו בּתמוּז תרצ”א)

בּשם סיעת הפּוֹעלים הנני מציע לכם לעבוֹר על ההצעה הרביזיוֹניסטית לסדר היוֹם. אני מביא לפניכם את הצעת תנוּעת העבוֹדה בּציוֹנוּת, אוֹתה תנוּעה שקמה בּשנים הקשוֹת בּיוֹתר לציוֹנוּת, בּשנים שלאחר אוּגָנדה, כּשכּל הדרכים הפּוֹליטיוֹת היוּ נעוּלוֹת בּפנינוּ, בּשעה שהנוֹער היהוּדי בּמזרח־אירוֹפּה נכנס ראשוֹ ורוּבּוֹ לתנוּעת־המהפּכה הרוּסית, בּשעה שמנהיג הציוֹנוּת הלך מאִתנוּ והתנוּעה עמדה ליפּוֹל. אז ניצלה הציוֹנוּת בּידי אוֹתה קבוּצת האנשים הקטנה, שפּנתה עוֹרף לדרך הקלה של צ’ארטר ודיפּלוֹמַטיה וּבחרה בּדרך הארוּכּה והקשה של עבוֹדה בּארץ־ישׂראל, והתחילה ליצוֹר בּעבוֹדתה בּניני־אב חיוּביים למשק, לעליה, לתרבּוּת ולעתיד הפּוֹליטי שלנוּ.

אני מדבּר בּשם התנוּעה שעברוּ עליה ימי עבּד אל־חמיד וּגזירת ה“פּתקה האדוּמה”, בּשם התנוּעה שעמדה על המשמר בּשנוֹת המלחמה והכּיבּוּש, שיצרה את “השוֹמר” ואת ההגנה העצמית היהוּדית, שנתנה לציוֹנוּת את תל־חי והקימה לוֹחמים בּתנאים אי־לגליים קשים בּרוּסיה הצארית והסוֹביטית, שהפכה את הציוֹנוּת מתנוּעה של דבר־שׂפתים לתנוּעה של מעשׂי גבוּרה אמיתית, של הגשמה אמיתית. בּשם התנוּעה הזאת אני מציע לכם לעבוֹר על הצעת הרביזיוֹניסטים לסדר היוֹם. איני רוֹצה להשתמש בּנימוּק פּוֹליטי חיצוֹני, אם כּי אני, ויחד איתי גם הישוּב וכל ציוֹני המבין וּמרגיש את אשר יצרנוּ, יוֹדע להעריך את מספּרם וכוֹחם של הרביזיוֹניסטים. איני רוֹצה ללכת בּדרכּם של אלה שכּפוּ עלינוּ את הויכּוּח הזה המזיק לנוּ, משוּם שהתוֹצאה שלוֹ אחת: לגייס נגדנוּ את כּל שׂוֹנאינוּ בּמשך שנים וּלמלא בּקרבּנוּ את התפקיד המוּזר של אוֹתוֹ האיש שבּעברוֹ דרך יער עבוֹת הוּא צוֹעק וּמזעיק על ידי כּך את כּל הדוּבּים.

רצוֹני לדבּר מנקוּדת־מבּט ציוֹנית פּנימית בּלבד על התפקיד אשר רזוֹלוּציה זוֹ והתעמוּלה סביבה מילאוּ בּחינוּכוֹ של העם היהוּדי לקראת הגשת הציוֹנוּת.

אלפים בּשנים פּיללוּ היהוּדים לתוֹכן המלא של הרעיוֹן הציּוֹני, הכניסוּ אוֹתוֹ אל תפילוֹתיהם, קינוֹתיהם וספריהם. רק דבר אחד היה חסר להם: הכּוֹח לרצוֹת שחזוֹנם יהָפך למעשׂה. לכן קמוּ אצלנוּ תנוּעוֹת של משיחי שקר, לכן נכשלוּ כּל הנסיוֹנוֹת הממשיים, מעֵין אלה של דוֹן יוֹסף נשׂיא. והנה בּא מוֹרנוּ וּמנהיגנוּ הרצל ורצה לעשׂוֹת את החלוֹם הציוֹני למעשׂה, רצה ללמדנוּ כּיצד לרפּא את היהוּדי מליקוּי־כּוֹחוֹ של הרצוֹן וליצוֹר תנוּעה המסוּגלת להוֹציא את הרעיוֹן שלה לפּוֹעל. מעוּף הדמיוֹן הגדוֹל נוּפּץ אלֵי סלע התנאים הפּוֹליטיים הקשים ואי ידיעתּ הדרך להגשמת הציוֹנוּת. אז בּאה תנוּעה קטנה, חלשה וּבוֹדדה, שהראתה לאדם מישׂראל כּי אפשר לקשר את הציוֹנוּת בּחיי הפּרט, כּי כּל אחד יכוֹל להגשים את הציוֹנוּת בּחייו הוּא, כּי הציוֹנוּת היא דבר התלוּי בּעבוֹדה בּקרב ההמוֹנים היהוּדים, וכי רק אלה ההוֹלכים בּדרך פּעוּלה פּוֹליטית ריאַלית מוֹבילים את הציוֹנוּת אל הגשמתה.

ואילוּ כּל המדבּרים גבוֹהה על מדינה יהוּדית מַתעים את העם. בּשנתים האחרוֹנוֹת, השנים הקשוֹת בּיוֹתר לתנוּעתנוּ, שנוֹת הסכּנה הגדוֹלה בּיוֹתר, שבּהן עמד לנוּ והציל אוֹתנוּ רק הרצוֹן האיתן של העם, הכריזוּ אנשי המדינה היהוּדית שלנוּ את סיסמת ה“הפסקה”, את הסיסמה לא להמשיך בּעבוֹדתנוּ. זוֹ היתה תשוּבתם המעשׂית היחידה בּצר. בּשנים אלוּ, שבּהן צריכים היינוּ להַנחוֹת את הנוֹער היהוּדי בּדרך החלוּץ כּמעט בּחוֹזק־יד, היה עלינוּ להגיד להמוֹנים היהוּדים: איש לא יעזוֹר לכם, הכּל נגדכם, ואם רוֹצים אתם להיגָאל תלמדוּ לא לדבּר כּי אם לעשׂות, לשתוֹק ולעבוֹד כּשבּשׂרכם נישׂא בּשיניכם ורוּחכם עליכם תתעטף, לעבוֹד בּמסירוּת־נפש ולדעת כּי רק כּוֹחכם וּמעשׂיכם יכריחוּ את העוֹלם לשנוֹת את המצב הפוֹליטי הבּלתי־נוֹח שבּוֹ אנוּ שרוּיים. אין אנוּ מתעלמים מהקוֹניוּנקטוּרה הפּוֹליטית הגרוּעה, אלא שלא בּהיסטֶריה, צרחנוּת, מלים נאוֹת וּתקיעוֹת וּתרוּעוֹת אפשר לעוֹרר את כּוֹח היצירה וּרצוֹן הגאוּלה של העם היהוּדי. לא לכבוֹדה ולרצינוּתה של תנוּעה פּוֹליטית לשנוֹת את התכנית הפּוֹליטית שלה השכּם והערֵב. תכנית פּוֹליטית נוֹצרת רק פּעם אחת. זהוּ מתן תוֹרה. הרצל, המַכּסימַליסט הגדוֹל, יצר את המסגרת הצרה של תכנית בַּזיל, והתנוּעה, מרצוֹן ושלא מרצוֹן, קיבּלה אוֹתה – וכך נוֹלדה הציוֹנוּת. יבוֹא אוּלי פעם גם הזמן לשנוֹת אוֹתה, אוּלם לא כּל קוֹנגרס שהוּא ולא כּל ועידה מפלגתית רשאית לבטל תכנית היסטוֹרית. קיימת שאלה של חינוּך תנוּעתנוּ, שאלה כּיצד עלינוּ להמשיך בּבּנין וּלהתקדם בּדרכּנוּ על אפּם וחמתם של כּל מתנגדינוּ ועל אף חוּלשת עצמנוּ, שאלה על מצבנוּ הפּוֹליטי ויחסינוּ לשּכנינוּ, שאלה על האחריוּת לעבוֹדתנוּ בּעתיד – והנה בּלי להשיב על כּל אלה אתם מפטמים את העם היהוּדי, כּמוֹ תינוֹק, בּסוּכּריוֹת שאינן עוֹזרוֹת ואינן מרפּאוֹת. המצב קשה בּיוֹתר והציוֹנוּת חלשה עוֹד מאד, משוּם שבּשביל רבּים אין הציוֹנוּת אלא אפשרוּת של נסיעה לקוֹנגרס, וּמשוּם שההמוֹן הגדוֹל נוֹתן להוֹליך את עצמוֹ בּצלצלי־אוֹמר. וּמכּיון שאנוּ רוֹצים וּמחוּיבים, בּמקוֹם תעתוּעים בּתוֹהוּ לא־דרך, להנחוֹת אתכם בּדרך הקשה והיחידה של עבוֹדה ויצירה, הרינוּ מציעים לפניכם לעבוֹר לסדר היוֹם.

---

בּפני עוּבדת המִפקד

מאת

ברל כצנלסון

ממשלת ארץ־ישׂראל עוֹרכת מפקד אוּכלוֹסין. מוּל העוּבדה הזאת, החמוּרה ורבּת־התוֹצאוֹת, הוּצא תוֹתח־ילדים: התעמוּלה הקוּנדסית להחרמה. הלהקה ההיפֶּר־פַּטריוֹטית, זוֹ העוֹזבת את אסיפת הנבחרים, המחרימה את הבּחירוֹת לקהילה, העוֹמדת בּרגל אחת בּתחוּמי ההסתדרוּת הציוֹנית כּשרגלה השניה מחוּצה לה – להקה זוֹ אשר יֶשע וּפדוּת עמה וּמרפּא לכל מַדוי עמנוּ, מצאה גם את הסגוּלה הבּדוּקה כּנגד כּל הסכּנוֹת הכּרוּכוֹת בּמפקד: מחיקת שם ישׂראל מספר הפקוּדים.

דוֹרנוּ היתוֹם והאוּמלל נתבּרך בּכמה הוֹפעוֹת של גבוּרת־סרק, גבוּרה של הליכה על קבַּיִם, גבוּרה של רדיפה אחרי “רֶקוֹרדים”. לסוּג זה שייכת גם הגבוּרה ה“לאוּמית” העילָאית, אשר כּל מבחן־חיים וכל פּוּרענוּת אוֹרבת – משׂחק לה. גבוּרה זוֹ שׂשׂה לרוּץ לקראת כּל מלכּוֹדת. מי יוֹדע מה יש יוֹתר בּאוֹתה גבוּרה, אם חרדת־אימה המטָרפת את הדעת, אם יאוּש שאין לאחריו כּלוּם, אם היסטֶריה של מי שאין לוֹ מה להפסיד, ואוּלי רק נחיתוּת מתרהבת המשתעשעת בּהרגשת “עִילאוּתה”, בּחינת ילדים הנהנים מהתמוֹדדוּת של “מי לעֵילָא”, ולוּ גם לעילא מן השׂכל הישר, לעילא מאינסטינקט הקיוּם של הכּלל, לעילא מראִיית הסכּנה הוַדאית.

וּכנגד אוֹתה הגבוּרה המהלכת על קבּים, יש להציג את החוֹבה הפּשוּטה והישרה: התפּקדוּ!

אין אִתנוּ משקפי־ורד. אין אנוּ מתעלמים מהפּחים הטמוּנים לנוּ, מהתקלוֹת אשר דרך המפקד רצוּפה בּהן. לא נעסוֹק בּבחינת לבבוֹת. אוּלם אם גם תהיינה כּונוֹתיהם של יוֹזמי המפקד כּשרוֹת בּיוֹתר – כּשרוֹת לכל ממשלה בּת־תרבּוּת, הרוֹצה לדעת את אשר לפניה – אין בּוֹ, בּמפקד, כּדי למלא את לבּנוּ תקווֹת. דיינוּ שהמפקד בּא לא לאחר שנים של גידוּל, כּי אם לאחר שנים של מוּעקה, של סתימת מקוֹרוֹת, של נעילת שערים, של הטלת פחדים. אין צוֹרך לדחוֹת את הנימוּקים התרבּוּתיים של הממשלה העוֹרכת את המפקד, כּדי לפקפּק בּתכלית הפּקפּוּק, אם האוירה המזוּעזעת של הארץ, שׂבֵעת תמרוּרים, פּרעוֹת, ועדוֹת, רַפּוֹרטים וּספרים לבנים, זקוּקה עכשיו ל“התמוֹדדוּת” של עמיה. ואַל נא יתרעמוּ עלינוּ השלטוֹנוֹת אם נאמר, שלאחר המחקר ה“מדעי” מעשׂה ידי מר סימפּסוֹן בּעזרת האדמיניסטרציה הארץ־ישׂראלית, אשר עמדה לימינוֹ והדריכה אוֹתוֹ בּעצוֹתיה, לאחר התשמישים ה“מדעיים” בּחיפּוּשׂ המנוּשלים – אם לאחר כּל אלה לא נוֹצרה בּארץ האַתמוֹספירה המגבּירה את האֵמוּן בּתרבּוּתיוּתה העילָאית וּבמַדעיוּתה הצרוּפה של האדמיניסטרציה הארץ־ישׂראלית.

וּבכן, מבּלי להתעלם ממציאוּתנוּ כּמוֹת שהיא: עוּבדה חמוּרה, הרת סכּנוֹת, רצוּפת תקלוֹת. עוּבדה, אשר אם אפשר למנוֹע אוֹתה – מוּטב, ואם אי אפשר – החוֹבה לעמוֹד על המשמר, להשקיף בּשתי עינים כּדי להפחית את הרע הכּרוּך בּה. המלחמה נגד המפקד עצמוֹ – אילוּ גם היתה תקוה “לנַצח” – אינה עשׂוּיה לרוֹמם את קרננוּ. פּתחוֹן־פּה היא לצוֹררינוּ לוֹמר: מפחדים היהוּדים מפּני האמת.

אך לא מּפני האמת אנוּ מפחדים, אם גם עגוּמה היא, אלא מפּני זיוּפה של האמת. אנחנוּ – המעט, אמת זוֹ אין אנוּ מעלימים, אוּלם הסכּנה צפוּיה שגם המעט הזה יצוּמצם ויצוּמק, ושהמרוּבּים אשר מסביבנוּ יטבּיעוּ אוֹתנוּ בּמספּריהם המנוּפּחִים. וּמפּני סירוּס האמת – עלינוּ להגן על עצמנוּ.

זהוּ מה שנשאר לנוּ. ודאי אין בּזה משוּם גבוּרה עילָאית אם נאמר כּי על המעט שלנוּ עלינוּ לשמוֹר מכּל משמר, לבל יתנדף, לבל יתמעט, לבל יֵעָשק; אם נאמר כּי כּל הזנחה וכל רשלנוּת עלוּלוֹת להוֹריד את מספּרנוּ, למַעט את דמוּתנוּ, להפחית את משקלנוּ בּכל מלחמת־חיים שנילָחם בּימים הבּאים. בּדרך זוֹ של עמידה על המשמר זכינוּ עד עתה לנצחוֹן מעט: כּבשנוּ את הזכוּת להרשמת העוֹלים הבּלתי־לגליים. נצחוֹן מעט, אשר התנכּלוּ עוֹד להמעיטוֹ, ואשר בּצפּרנינוּ הגינוֹנוּ עליו. אם נוֹסיף לעמוֹד על המשמר, אם לא נגרע עין מן האוֹרב לנוּ – נדע אוּלי למלט את עצמנוּ מעוֹד כּמה התנַכּלוּיוֹת.

מה מציעים לעוּמת זה “תוֹפסי המרוּבּה”, עַם יוֹדעי תרוּעה? “נחרים את המפקד”. אזי נינָצל מכּל הסכּנוֹת הכּרוּכוֹת בּוֹ. אזי ידעוּ כּל עמי העוֹלם כּי עם רב ועצוּם אנחנוּ בּארץ וּלמספּרי המפקד הממשלתי לא יוּשׂם לב…

מה תהא התוֹצאה המעשׂית של התעמוּלה הפּטריוֹטית העילָאית? אין לפקפּק: יהיה לה שוֹמע. כּמוּבן, לא הרבּה רבבוֹת. אבל מאוֹת ודאי, ואוּלי אלפים. מה קשה לגייס המוֹנים למצוַת עשׂה. אך אין קל מקריאה: איש לאוֹהליך ישׂראל! קריאה זוֹ הביאה את פּריה גם בּשעתה. הפּטריוֹטים שלנוּ “יצליחוּ”. כּל הנמוּשוֹת וכל הנחשלים יזָקפו לזכוּתם. הם ימעיטוּ את מספּר שמוֹת ישׂראל בּמפקד. והם לא יהיוּ בּוֹדדים: יסייעוּ להם אלה המשתדלים לנפּח את מספּרי שכנינוּ, להוֹסיף נשמוֹת מתוֹת ושמוֹת בּדוּיים. יסייעוּ להם פּוֹקדים בּוּרים אשר מתוֹך עם־הארצוּת ואיבה יצמצמוּ את מספּרינוּ ויפסחוּ על ספּינוּ. הם יצליחוּ!

מוּל התעמוּלה המוּפקרת הזאת, מוּל המדיניוּת ה“צרוּפה” אשר לעוֹלם אין לה מה להפסיד ותמיד היא עשׂוּיה אך “להרויח”, מוּל הפּטריוֹטיוּת הזאת, המוֹשיטה יד לכל צוֹרר וּמתנכּל – יש לחייב את כּל בּר־הכּרה בּישוּב, כּי ישׂא חלקוֹ לפיזוּר העלטה בּפּינוֹת הנידחוֹת, לביעוּר קוּרי הכּזב אשר בּהם מסַבּכים את מחשבת הבּוֹסר של דוֹר צעיר. כּל המחסיר את שמוֹ אוֹ את שם קרוֹבוֹ וּשכניו מגליוֹנוֹת הפּקוּדים מחסיר את כּוֹחוֹ של הישוּב העברי וּמַמעיט את דמוּתוֹ של מפעלנוּ.

חשון תרצ"ב.

אישים

מאת

ברל כצנלסון

---

בּאסיפת הנבחרים

מאת

ברל כצנלסון

(כ“ב אדר א' תרצ”ב)

על המצב בּארץ וּבציוֹנוּת

תסלחוּ לי, רבּוֹתי, אם אַרשה לעצמי לפקפּק בּכל התוֹעלת של הויכּוּחים הפּוֹליטיים שלנוּ בּקוֹנגרסים, בּועידוֹת ואף בּאסיפת נבחרים זוֹ. איני יוֹדע אם גם יתר העמים, בּהיוֹתם בּמחתרת, חלשים, מדוּכּאים, גילוּ לכל העוֹלם את תכניוֹתיהם וטכסיסיהם, אם גם הם דאגוּ שדרכיהם וּמסעיהם האיסטרטגיים יֵעָשׂוּ לנחלת־הרחוֹב, נוֹכח כּל אוֹיב וצוֹרר. אוּלם אנחנוּ עם חכם ונבוֹן, ואין לנוּ דרך אחרת לפעוּלתנוּ מאשר אוֹתם הבּירוּרים העמוּקים והרחבים המגלים לפני כּל העוֹלם כּוּלוֹ את כּל סברוֹתינוּ ואת כּל טכסיסינוּ, בּלי להשאיר טפח מכוּסה. ולא רק עמים מדוּכּאים. איני יוֹדע אם גם עם גדוֹל כּמוֹ צרפת מגלה את כּל הקלפים שלוֹ, כּמוֹ שאנחנוּ עוֹשׂים. לפיכך אני מרשה לעצמי לפקפּק בּעצם הויכּוּח הזה, בּנחיצוּתוֹ, בּתוֹעלתוֹ. אפשר היה למצוֹא צד שּל תוֹעלת בּדבר אילוּ היה מישהוּ בּא ואוֹמר: הנה מצאנוּ את האוֹריֶנטציה הנכוֹנה, את בּן־הבּרית החדש אשר תחת דגלוֹ אנוּ יכוֹלים להזעיק את האנשים. מי שּהיה אוֹמר כּך, היה אוֹמר דבר־מה, היה מראה איזוֹ דרך, ואפשר שהיה צוֹדק בּהתוָיַת שיטה לעתיד, אם אפילוּ היה בּזה כּדי להמיט עלינוּ צרוֹת בּהוֹוה. אבל אחרי מה ששמענוּ כּאן וּבכל מקוֹם, בּתוֹך אוֹתה המציאוּת המדינית שאת מרירוּתה אנוּ מרגישים בּעבוֹדת יוֹם יוֹם, ושהיא יוֹתר קשה מכּל מה שאוֹמרים עליה – אם בּזמן הזה אנחנוּ מרשים לעצמנוּ לשׂחק בּויכּוּח פּוֹליטי, אין זה מוֹכיח על חדירה למציאוּת המדינית ועל חרדת־אמת למצב. מה יכוֹל ויכּוּח כּזה להוֹכיח מחוּץ לזה שאין לנוּ בּני־בּרית, כּלוֹמר, שאין אנוּ קיימים בּתוֹר בּן־בּרית? כּלוּם עלוּל ויכּוּח זה לבצר אוֹ לחנך לנוּ בּני־בּרית לעתיד לבוֹא?

כּמוּבן, אם הטרחה היא לגלוֹת שאָנוּ חכמים וּנבוֹנים, אפשר להשׂיג זאת בּדרכים שוֹנוֹת. אפשר להתפּאר, למשל, בּחוּש הנבוּאה וּלהביא ראָיה ממכתב שנשלח לפני שתים־עשׂרה שנה, שבּוֹ ראה החכם את הנוֹלד. אך בּשביל חינוּך פּוֹליטי וּבשביל היסטוֹריה פּוֹליטית אין הדברים מספּיקים כּלל. מכתבים מלאי מרירוּת ואכזבה מן האַדמיניסטרציה הבּריטית כּתבוּ הרבּה מנהיגים ולא־מנהיגים, אך האם היה בּכל אלה יוֹתר מאשר התרשמוּת בּלבד? הלא בּעל המכתבים הנבוּאיים פּירסם לאחריהם את מאמרוֹ “אַל תגזימוּ” (בּביקוֹרת השלטוֹן הבּריטי), וּבמשך עשׂר שנים ניהל פּוֹליטיקה שקשרה אוֹתנוּ קשר מגוּחך וּמזיק עם השלטוֹן, אשר לא אנחנוּ קראנוּ לוֹ ולא בּכוֹחנוּ להרחיקוֹ מהארץ. איני יוֹדע אם אוֹתה האידיאוֹלוֹגיה שקשרה את תנוּעת השחרוּר של עם ישׂראל קשר בּל יִנתק עם האינטרסים של אנגליה בּמזרח, בּסוּאֶץ, האידיאוֹלוֹגיה שהכריזה על הדוֹמיניוֹן השביעי – וראתה בּוֹ את פּסגת המדיניוּת הציוֹנית – האידיאוֹלוֹגיה שתלתה את גוֹרלנוּ בּכוֹח חיצוֹני, איני יוֹדע אם היא הביאה לנוּ תוֹעלת למעשׂה, אך דבר אחד היא השׂיגה: היא הציגה אוֹתנוּ בּפני כּל העוֹלם כּ“סוֹכן” של מישהוּ. הם פּיטמוּ את ההמוֹנים היהוּדים בּאמוּנה בּעם התנ"ך אוֹ בּעם הסוּאֶץ, הם יצרוּ בּמדיניוּת העוֹלמית מוּשׂגים כּוֹזבים על תנוּעתנוּ וגם הפחיתוּ את ערך האמוּנה בּכוֹח יצירתוֹ של העם עצמוֹ, ועכשיו הם בּאים אלינוּ וּמתפּארים בּראִיית הנוֹלד, ואוֹמרים שיש להם פּרוֹגרמה חדשה, אלא שרק בּיוּלי יגלוּ אוֹתה. אכן, תעוּדה מספּיקה גם לפּיקחוּת המדינית וגם לאחריוּת בּהפרחת סיסמאוֹת וּבעזיבת ססימאוֹת.

ואשר להרצאה שנשמעה הערב. יתכן שלא נמצא בּנוּ הכּוֹח לנהל פּוֹליטיקה ציוֹנית עם שלטוֹן המנדט, בּלי אמוּנה בּמציאוּתם של כּוֹחוֹת חיוּביים לגבּינוּ בּקרבּוֹ ואפשרוּת להגבּיר את הכּוֹחוֹת האלה. אפשר להעריך, אוּלי גם לתמוֹה על אוֹתוֹ יוֹשר־הקו ואוֹמץ־הרוּח אשר בּוֹ הוֹלך החבר ארלוֹזוֹרוֹב לקיים את הבּרית הפּוֹליטית הציוֹנית, למרוֹת הנסיוֹנוֹת הקשים שבּהם נתנסינוּ כּוּלנוּ ושבּהם מתנסה הוּא יוֹם יוֹם. מבין אני שלא קל הוּא התפקיד לנהל פּוֹליטיקה חיוּבית עם ממשלת המנדט, המניחה יוֹם יוֹם מעצוֹרים על הדרך הזאת ואינה נוֹתנת כּל הזדמנוּת למי שמנהל את הפּוֹליטיקה הזאת לבוֹא לפני שוֹלחיו וּלהראוֹת להם את פּרי מאמציו.

בּלי כּל רצוֹן להשחיר את הצבעים עלי להגיד כּי הקו שנתגלה בּבהירוּת שאין אחריה כּלוּם מימי ועדת שאוּ לא נשבּר. אוּלי הוּא נשבּר לרגעים בּמשׂא־וּמתן, אך לא נשבּר בּמציאוּת הפּוֹליטית והאַדמיניסטרטיבית. זוֹהי העוּבדה, האמת הפּוֹליטית. אין כּאן שאלה של פּרט זה אוֹ אחר, של משפּט זה, גזירה זוֹ, אוֹ קיפּוּח זה. כּזאת היא השיטה השׂוֹררת. עוּבדה אחת מלמדת על הכּלל. מצב העליה בּשנה זוֹ, שאינוֹ עוֹמד בּשוּם התאמה למציאוּת הכּלכּלית של הארץ, גזירת העליה המתבּססת על שלילת זכוּיוֹתינוּ בּעבוֹדוֹת הממשלה – עוּבדה זוֹ כּשלעצמה שוֹללת אפשרוּת של “קוֹאוֹפּריישן” בּינינוּ וּבין שלטוֹן הארץ.

החבר ארלוֹזוֹרוֹב ראה צוֹרך להבּיע אוַנס ידוּע לבּא־כּוֹח העליוֹן של השלטוֹן בּארץ. יכוֹל אני להבין הסבּרת־פּנים מדינית לאדם חדש, ואוּלי גם את ההוֹקרה האישית, אוּלם חייב אני להגיד כּאיש מן השוּרה, בּלי להקל בּכבוֹד מישהוּ, כּי החדשים הראשוֹנים של הנציב החדש אינם נוֹתנים לנוּ שוּם יסוֹד לשוּם נחת־רוּח. איני יוֹדע, אגב, אם זהוּ קוֹמפּלימנט להגיד על הנציב שהוּא איננוּ משוּחד. אפשר שזהוּ קוֹמפּלימנט לפקיד פּשוּט, אוּלם לא לאדם שעליו הוּטל לנהל את הארץ בּשם ממשלת המנדט. מה זה להיוֹת משוּחד לגבּי הוֹראוֹת המנדט אוֹ רוּח המנדט! לא אטפּל עכשיו בּפּוֹליטיקה גבוֹהה. אך גם בּענינים הקטנים של הפּוֹליטיקה המקוֹמית לא ראינוּ עדיין מאת הנציב שום נסיוֹן לשינוּי המצב לטוֹבה. דוּגמה קטנה לכך: המשׂא־וּמתן הממוּשך בּדבר הסכוּם הנדרש מעוֹלים בּעלי הוֹן: 1000 לירה אוֹ 500. ענין אשר כּבר הוּבטח בּשעתוֹ ממשׂרד המוֹשבוֹת. ענין קטן אך מאַלף. הוּא הדבר בּיחס לחלקנוּ בּתקציב החינוּך. הרי לא מתוֹך “זכוּיוֹת מיוּחדוֹת”, אלא מתוֹך זכוּיוֹת אזרחים פּשוּטוֹת רשאים אנוּ לדרוֹש השתתפוּת הוֹגנת בּהחזקת החינוּך וגם את הדבר הזה לא יכוֹלנוּ להשׂיג. הנה עוֹמדת הממשלה לאַשר תקציב עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת לשנה הבּאה. ההביאה אוֹתנוּ הממשלה בּחשבּוֹן כּלשהוּ בּחיבּוּר התקציב?

כּל הדברים האלה מעוֹררים בּי ספק גדוֹל אם הסוֹכנוּת שלנוּ – אשר אין לקנא בּמצבה ואשר אין להטיל בּה אשמה אוֹ אחריוּת לנצחוֹנוֹת שלא נחלנוּ; קטרוּג זה ענין הוּא רק לאנשים שכּל ים להם עד הבּרכּים¹ – יכוֹלה להתבּרך בּשבירת הקו המדיני הקיים. שוּם הקלוֹת, שוּם גילוּיים של שינוּי יחס לא הוּשׂגוּ גם בּמשך שלוֹשת החדשים של הנציב החדש.

וּכשם שאני מפקפּק אם האוַנסים האלה שחילקנוּ בּזמנים שוֹנים לכל מיני נציגים יש בּהם כּדי לדרבּן וּלהמריץ אוֹתם ליחס חיוּבי אלינוּ, כּן מפקפּק אני אם יש בּהכרזה זוֹ על הקשר ההיסטוֹרי בּינינוּ וּבין מדינת המנדט כּדי להקל על מצבנוּ, ואם יש בּה משוּם תוֹעלת לימים הבּאים. נדמה לי כּי האמת של התנוּעה מחייבת אוֹתנוּ להגיד זאת, הכּאב של התנוּעה מחייב (הרי אנחנוּ עוֹמדים בּשנת החמישים של התנוּעה, ואנוּ צריכים להזדיין בּכוֹחוֹת לעוֹד כּמה שנוֹת עמל).

יש לנוּ אוֹריֶנטציה אך אחת: נכרוֹת בּרית עם זה שיהיה נאמן לנוּ ויכּיר בּצדקתנוּ וּבזכוּתנוּ. אין אנחנוּ מתחייבים על בּרית עם מישהוּ אם אין לוֹ יחס־כּבוֹד וצוֹרך בּנוּ. אם עוֹד לא שתינוּ את הקוּבּעת עד תוּמה, אם הימים הבּאים עוֹד יוֹסיפוּ להוֹכיח לנוּ שההתגוֹששוּת וההיאָבקוּת הזאת אִתנוּ זוֹהי השיטה המדינית של מדינת המנדט, אין אני חוֹשב כּי נצטרך לשמוֹר אמוּנים לשלטוֹן כּזה. כּמוֹ כן אין לשלוֹל למַפרע בּרית עם עמי המזרח. בּרית זוֹ תתאַפשר בּרגע שעמי המזרח יכּירוּ בּצדקתנוּ, בּזכוּת חיינוּ וגידוּלנוּ.

אוּלי עוֹד רחוֹק היוֹם אשר ימָצאוּ לנוּ אזנים קַשוּבוֹת בּמזרח. אף על פּי כן יש חשיבוּת מיוּחדת, גם מוּסרית גם מדינית, שיֵדעוּ שם כּי לא נגדם פּנינוּ מוּעדוֹת, אלא נגד אוֹתה התפיסה הריאַקציוֹניות השוֹלטת אצלם ואינה מוֹדה בּתביעת חיינוּ. ואם יש חילוּקי־דעוֹת בּינינוּ וּבין אלה הדוֹגלים בּשם בּרית עם הערבים הרי זוֹהי הפּלוּגתה: מה יהיוּ עמוּדי הבּרית הזאת, – חירוּתנוּ וקיבּוּץ גָלוּיוֹתינוּ אוֹ שעבּוּדנוּ והיוֹתנוּ מיעוּט נסבּל.

לפי שעה אין זה אלא מזמוֹר שיר לעתיד לבוֹא. בּמחנה הערבי עוֹד רחוֹקים מאד מהכּיר בּזכוּת קיוּמנוּ וחיינוּ. רחוֹקים אפילוּ מהוֹדאה בּזכוּת לשוֹננוּ. לא פּחוֹת רחוֹקים מאִתנוּ גם הכּוֹחוֹת שקוֹראים להם “מתוּנים”. אפשר הם מתוּנים לגבּי הממשלה, אך לא לגבּינוּ. איני מניח שכּרגע אפשרית בּארץ איזוֹ אוֹריֶנטציה על הכּוֹחוֹת האלה. אין עדיין בּתנוּעה הערבית כּיוֹם מי שיעיז אוֹ יוּכל להוֹדוֹת בּתביעוֹתינוּ. בּעמדתם לגבּינוּ הם עוֹמדים על המדרגה היוֹתר נמוּכה של הכּרה בּזכוּת העם האחר.

אנוּ נמצאים איפוֹא בּמצב שהבּרית הקוֹדמת הוּפרה, ואין בּן־בּרית לנוּ. גם בּקרב הערבים אין כּוֹח פּוֹליטי שיהיה לנוּ בּן־בּרית. מַהי המסקנה מכּאן?

המסקנה שבּה דוֹגלים נוֹשׂאי המדיניוּת הצרוּפה היא לענוֹת על כּל זה בּצעקה. הגבּירוּ את הצעקה! הנוֹאם הראשוֹן אמר פּה בּתרוּעת נצחוֹן: אתם, אַנשי־המעשׂה, הלא סגרוּ לכם את העליה, וּמה יכלתם עשׂוֹת? ואני עוֹנה: יכוֹלנוּ גם יכוֹלנוּ! בּשביל תנוּעה שיש לה רצוֹן פּוֹליטי אין תנאים שבּהם אי אפשר להתקדם. תנוּעת השחרוּר של עם ישׂראל היתה לקוּיה מעוֹדה בּחוֹסר רצוֹן אמת. וּבכל זאת היוּ יהוּדים בּוֹדדים שבּאוּ גם בּשעה שלא היה רשיוֹן, והם אלה שיצרוּ את האפשרוּיוֹת. ואחר הכּל אָנוּ נמצאים עתה בּתנאים אחרים, ועם כּל הלחץ הרי היוּ וישנן אפשרוּיוֹת של בּנין. תחת לקמוֹץ שׂפתים, לחרוֹק שן ולעבוֹד, פּיזרנוּ את כּוֹחנוּ לריק ויצרנוּ בּעם ישׂראל בּקלוּת רבּה את האַתמוֹספירה של יאוּש זוֹל, שאין בּוֹ כּל כּוֹח בּוֹנה.

מה הספּיקה עד עתה המפלגה המוּמחית לצעקה? נראה לי שמאז המוֹשב הראשוֹן של אסיפת הנבחרים הוֹלכת השפּעתה וּפוֹחתת. אך בּדבר אחד הצליחה: להפיג את הרצוֹן לארץ־ישׂראל וּלהשפּיע על העם שיחכּה עד שיבוֹא בּן־הבּרית החדש. בּינתים אין איש מנצל את האפשרוּיוֹת שישנן עוֹד בּידינוּ. הנה אָנוּ עוֹמדים בּכל יוֹם לפני גזירת קרקע חדשה (גם אחרי ששמעתי את ההרצאה אין לי כּל בּטחוֹן, כּי מחר לא יוֹפיעוּ שוּב אוֹתן הגזירוֹת שהוּשׂמוּ לזמן־מה בּתיקיהן). ואחר כּך תבוֹאוּ ותטילוּ על ראש הסוֹכנוּת, שהיא אשמה בּענין וָדי־חוארת. רק אנשים חסרי־לב, שאינם יוֹדעים בּצערם וּבעמלם של השוֹקדים על ענינינוּ הקרקעיים ועוֹמדים על משמר קנינינוּ, יכלוּ לדבּר על וָדי־חוארת כּאשר דיבּר הנוֹאם הרביזיוֹניסטי.

למרוֹת וָדי־חוארת, למרוֹת מה שנעשׂה בּמפרץ חיפה, היוּ אפשרוּיוֹת גם בּמשך השנתים ליצוֹר עמדוֹת חשוּבוֹת. ואתם מה? תכריזוּ בּכל הזדמנוּת על קַנטוֹן בּעבר־הירדן וּתספּקוּ את הרגש הפּטריוֹטי שלכם, ואת העם תחנכוּ שיֶשב ויחכּה עד שיתנוּ לוֹ מן המוּכן ארץ עם משקים, עם תרבּוּת ועם אֶפּוֹלֶטים². כּן, לא עשׂינוּ כּלוּם. כּלוּם עמק יזרעאל זהוּ מעשׂה? כּלוּם 30 אלף פּוֹעל זה מעשׂה? כּלוּם כּוֹחוֹ של הישוּב לעמוֹד בּכל משבּר – זהוּ מעשׂה? אין אַתם מעלים אפילוּ על הדעת שבּלי זה היינוּ נוֹפלים אחרי אב תרפ"ט כּעמיר אחרי הקוֹצר. ואם אחרי כּל האימים מחוּץ וההסתה מבּפנים יש בּנוּ כּוֹח להחזיק מעמד, הרי שאָנוּ מתחילים לקצוֹר את אשּר זרעוּ האנשים “שהכשילוּ” את הציוֹנוּת. אין איש זקוּק לתוֹדוֹתיכם, אך מעט יוֹשר־לבב לוּ היה לכם. תבינוּ שאפשר להכשיל את הציוֹנוּת לא רק על ידי אַנטי־ציוֹנוּת גלוּיה, אלא גם על ידי אוֹתוֹ החינוּך המביא לידי אַטרוֹפיה של הרצוֹן, אטרוֹפיה זוֹ השוֹלטת בּכל תפוּצוֹת הגוֹלה.

אתם עוֹשׂים לכם קרנים מהכרזה, כּי המצב הפּוֹליטי קשה. אך איך עוֹשׂים מיד משטר פּוֹליטי יוֹתר קל? מה לעשׂוֹת מחר – איש מכּם לא אָמר. אָנוּ אוֹמרים: משטר פּוֹליטי נוֹח לנוּ לא יבוֹא אלא כּתוֹצאָה ממאמצים בּלתי־פּוֹסקים. ולא ממאמצי שׂפה, אלא מאוֹתם המאמצים הנמשכים מתרמ"ב. לא על גשר של נייר יִבָּנה משטר פּוֹליטי. רק תנוּעה אמיתית העוֹברת את כּל מַצרף היצירה, ורק אחרי עבוֹדה ישוּבית מאוּמצת וּמתמידה, תוּכל לשנוֹת את המשטר.

רגע אחד נדמה היה לכם כּי זכינוּ בּהכרזת בּלפוּר מן ההפקר, משלל־מלחמה, אך משלל המלחמה העוֹלמית לא הרוַחנוּ. אוּלי גם הפסדנוּ. בּנין הארץ אינוֹ ענין של הכרזה אלא של כּוֹח העם, ואם היהדוּת הרוּסית יצאה מן החשבּוֹן, הרי זה הפסד שקוּל נגד הרבּה רוָחים. יצאנוּ מהמלחמה שבוּרים וּרצוּצים. רגע אחד נתאחז העם בּאילוּזיה של נייר – נתאָכזבנוּ וגם הוּכּינוּ. והשאלה כּרגע היא, אם יש לנוּ כּוֹח להמשיך את העבוֹדה, להמשיך בּכל סדק, אם יש לנוּ כּוֹחוֹת חיים שיֵהָפכוּ לגוֹרם מדיני, אוֹ שנבזבּז את מעט המרץ שיש לנו להתנפּחוּת מדינית ונעמיד בּסכּנה את מעט הכּוֹחוֹת שישנם עוֹד.

דוּגמה מזהירה לפעוּלה “פּוֹליטית”: הנוֹאם הראשוֹן התפּאר בּענין המפקד. אילוּ הוֹכיח כּי על ידי אי־השתתפוּתם בּמפקד לא הגשימוּ אוֹתוֹ, כּי אַז אוּלי היה לוֹ להתפּאר בּכוֹחוֹ, אלא מה? הם הוֹכיחוּ כּי על ידי זה אפשר להקטין בּכל התעוּדוֹת הרשמיוֹת את מספּר היהוּדים בּארץ־ישׂראל! אלה שהקטינוּ את מספּרנוּ הם, על כּל פנים, לא הגדילוּ את כּוֹחנוּ וּמציאוּתנוּ בּארץ־ישׂראל.

אם אנחנו מדבּרים כּאן, לא בּמיטינג ולא בּשׂיחה פוֹליטית סתם, אלא בּאסיפת הנבחרים, עלינוּ להפנוֹת את הויכּוּח משאלוֹת אוֹריֶנטציה כּללית לענינים מעשׂיים: מה יכוֹל הישוּב לעשׂוֹת בּמציאוּת הפוֹליטית הקיימת. הישוּב הוּא רֶזֶרווּאַר של כּוֹח פּוֹליטי. הישוּב נמצא בּפּרוֹצס בּלתי־נפסק של גידוּל והתבּצרוּת. מפּעם לפעם הוּא מתנער מתקוּפת השפל. וּמדוּע אינוֹ הוֹפך לגוֹרם ישוּבי חיוּבי, משנה? על השאלה, מה יכוֹלים אנוּ לעשׂוֹת בּענין עליה, אוֹמַר: יכוֹלנוּ, אילוּ היה כּוֹח לישוּב העברי להכניס עבוֹדה עברית למשק העברי. נסגרה לפנינוּ הדלת, אך עוֹד יש החלוֹנוֹת. נגזר לשעה על העליה העוֹבדת, והיכן היהוּדים בּעלי־האמצעים? מדוּע נתנוּ שאוֹתם היהוּדים שיכוֹלים לעשׂוֹת דבר־מה נשארוּ שם? ואחרי כּל התרוּעוֹת והאפּוֹטרוֹפסוּיוֹת הרבּוֹת על “המעמד הבּינוֹני”, שכּל אחד אוֹחז בּכנף בּגדוֹ – מה עשׂה הישוּב כּדי לפתוֹח את פּטר־המים הזה וּלהציל את החלקים היכוֹלים עוֹד לבוֹא לארץ? יש בּישוּב כּספים וכוֹחוֹת. יש בּיכוֹלת הישוּב גם לשבּוֹר את גדר העליה, הן על ידי איניציאַטיבה משקית והן על ידי אוירה בּריאה. אין דבר מוֹכיח יוֹתר על הטרגיוּת שלנוּ, מוֹכיח יוֹתר מכּל הגזירוֹת והרציחוֹת, מאשר הפסקת העליה בּזמן שהארץ פּוֹרחת, כּוֹבשת שוָקים. נזניח את הויכּוּח על הענינים הפּוֹליטיים הדקים. נדבּר על הענינים המעשׂיים העוֹמדים אצלנוּ על הפּרק. נדבּר על זה מה יש בּידינוּ לעשׂוֹת. נעמיד בּמרכּז הענינים את דרישת העליה, כּלפּי חוּץ וּכלפּי פּנים: בּוֹאוּ, עלוּ וּבנוּ!

---

מ"בּני משה" עד "אחדוּת-העבוֹדה"

מאת

ברל כצנלסון

(הרצאה בּנשף היוֹבל לא. ז. רבּינוֹביץ, למלאוֹת לוֹ שבעים וחמש שנים)

חג כּפוּל וּמכוּפּל: חג לסוֹפר, למוֹרה, לתלמיד, לנוֹער, לפּוֹעל. חג התוֹרני וחג הסוֹציאליסט. ועל כּל אלה – חג האדם, האדם העוֹבד. וּלכל זה מוֹסיף לוית-ענין מיוּחדת דבר המזיגה המוּפלאה של הפּעוּלוֹת הרבּוֹת והתכוּנוֹת השוֹנוֹת בּאישיוּת שלמה אחת.

אוֹדה מראש להנאתם של המקטרגים: אין זה לנוּ חג ספרוּתי בּלבד. היוֹבל הזה, המוּחג בּרוֹב עם וּבהתלהבוּת אמיתית, בּעצם ערב סוּפה וסגריר זה, אינוֹ יוֹבל של כּשרוֹן ספרוּתי בּלבד; רחשי האהבה של הרבּים לאז"ר אינם נוֹבעים מאהבת ספרוּת בּלבד. כּל עוֹד מוּשׂגינוּ מבחינים בּין מה שקוֹראים כּשרוֹן וּמה שקוֹראים אישיוּת, בּין כּוֹח-השליטה בּניבים, בּצבעים, בּצלילים, לבּין כּוֹח-הנפש של האדם בּשרשוֹ – לא נחדל גם לחוּש וּלהכּיר, כּי רק בּמידה שהכּשרוֹן מצטרף לאישיוּת, הנוֹגעת בּנוּ בּלי חציצה, רק בּאוֹתה מידה הוּא מכּה גלים בּלבּנוּ וּמפרה את חיינוּ.

פּוֹעלי ארץ-ישׂראל מכּירים את אז“ר מקרוֹב כּעשׂרים וחמש שנים, כּמעט מראשית “העליה השניה”. אין ספק כּי ארץ-ישׂראל אשר הגבּירה את עבוֹדתוֹ הספרוּתית של אז”ר גם נתנה לוֹ כּמה וכמה קוֹראים חדשים, אשר לא ידעוּהוּ מקוֹדם. אוּלם רבּים מאִתנוּ חייבים הרבּה לאז“ר עוֹד מלפני כן. והמעיין יכּיר כּי כ”ה השנים האחרוֹנוֹת אינן עוֹמדוֹת לחוּד, כּי הן המשך של מסכת החיים האחת.

לי אני יש “חשבּוֹן פּרטי” עם אז“ר. הוּא נגלה אלי בּשמוֹ בּשחר ילדוּתי. הספר העברי הראשוֹן אשר הגיע לידי, ואני בּן שבע, היה סיפּוּרוֹ (המנוּקד! מי, מלבד זאב יעבּץ, טרח אז לנקד ספרים למען תינוֹקוֹת של בּית רבּן?) “ילדי העברים”. תכנוֹ: שני נערים, יעקב ויאשה, האחד תלמיד החדר והשני תלמיד הגימנסיה הממשלתית, שניהם יתוֹמים מאֵם – כּוֹרתים בּרית. שיתוּף הגוֹרל המשפּחתי וגוֹרל האוּמה מקרבים אוֹתם. הנאמנוּת התמה והצרוּפה למסוֹרת-אבוֹת של האחד, הקוֹממיוּת והמרד של השני – נפגשים. גדעוֹן מתגלה בּחלוֹם-הלילה והוֹלך להוֹשיע את ישׂראל. פּוֹרח משׂא-הנפש. הם חוֹתרים אל המטרה, מתקוֹממים כּנגד אבוֹתיהם, – זה כּנגד אביו האדוּק, וזה כּנגד אביו המשכּיל – ונפגשים סוֹף סוֹף שניהם בּעבוֹדה “בּארץ הצבי”. אם רוֹצים אתם, הרי כּאן, בּסיפּוּר-ילדים פּשוּט וזך זה, כּל התוֹרה כּוּלה של אז”ר. ואוּלי זהוּ הסיפּוּר “החלוּצי” הראשוֹן והרמז הראשוֹן לדמוּת של בּן-בּיל"וּ בּספרוּת העברית. את לבּי שבה אז כּליל, ואת חסדוֹ לא אשכּח.

אז"ר הוּא, כּידוּע, אחד הסוֹפרים העמלים, אשר לא הסתפּק בּכוֹח היצירה המקוֹרית אשר ניתן לוֹ והלך והשקיע כּוֹחוֹת בּתרגוּמים. וּכשם שעבוֹדתוֹ המקוֹרית משׂתרעת על פּני כּמה שטחי ספרוּת ותוֹרה: סיפּוּרי הוָי, סיפּוּרי היסטוֹריה, אגדה, פּוּבּליציסטיקה, חינוּך וּמחקר, כּך גם בּתרגוּמיו: הוּא נתן לנוּ את בַּכר וגם את דוֹסטוֹיֶבסקי ואת טוֹלסטוֹי, את קוֹרוֹלֶנקוֹ ואת וֵירה פיגנר ואת גרשוּני, ואת גליקל מהאמלן. אין הוּא מתרגם על פּי “הזמנה”. בּחירת תרגוּמיו אינה לוֹ דבר שבּמקרה. הוּא אינוֹ מתרגם אלא מתוֹך קרבה נפשית ליוֹצר וליצירתוֹ.

וּכשאני מבקש לעמוֹד על שרשיו הרוּחניים של החזיוֹן אז"ר, הריני הוֹלך גם אחרי המקוֹרוֹת שלנוּ וגם אחרי התרגוּמים אשר בּהם הזין את נפשוֹ.

בּעוֹלמנוּ העברי אני רוֹאה את קוֹדמיו לא בּספרוּת ההשׂכּלה, כּי אם בּספרוּת המוּסר הפּשטנית של רייסין לפני כּמאה וחמישים – מאתים שנה. אני נזכּר בּר' אלכּסנדר זיסקינד מהוֹראדנא בּעל “יסוֹד ושוֹרש העבוֹדה” אוֹ בּר' צבי הירש מקיידאנוֹב בּעל “קב הישר” שקדם לוֹ. אלה לא היוּ “פּטישי הבּרזל”, “עוֹקרי הרים וטוֹחנים בּסברה”. הם לא כּתבוּ פּסקי הלכוֹת, ולא פּלפּוּלים חריפים, ולא דרוּשים מחוּכּמים. בּהסבּרם הקל והפּשוּט דיבּרוּ על לב העם והדריכוּהוּ בּ“מסילת ישרים”. בּחיבּוּרים מסוּג זה תמצא על נקלה את עקבוֹת “הניגוּדים המעמדיים” שבּקהילה העברית מאוֹתם הימים. הם לא התעלמוּ מן החוֹמר העכוּר. הם חיבּבוּ את הדלוּת, הגינוּ על העניים מפּני תקיפי העדה, לא התעלמוּ בּכלל מעניני ההוָי החברתי. וּמי שמעיין בּסיפּוּריו וּבהרהוּריו של אז"ר, אוֹ שוֹמע אוֹתוֹ דוֹרש בּפני הקהל, הרי הוּא רוֹאה לפניו את ההמשך של ספרוּת המוּסר, בּת-דוֹרוֹת וּבת סביבה תרבּוּתית מסוּימת, זוֹ העוֹמדת על הגבוּל בּין התוֹרנוּת של וילנה והחסידוּת של לאדי.

ועבוֹדתוֹ התרגוּמית אף היא יש לה שרשים. יש כּאן יניקה מעוֹלם תרבּוּתי וּמוּסרי מסוּים, מחזיוֹן “העממיוּת” המיוּחד לתרבּוּת הרוּסית.

חזיוֹן זה, שהיה גוֹרם עצוּם בּחיי הרוּח של רוּסיה, שהקים והזין דוֹרוֹת של רבוֹלוּציוֹנרים, הוֹגי-דעוֹת ואנשי-מעשׂה, שהטבּיע את חוֹתמוֹ על הספרוּת הרוּסית בּמשך עשׂרוֹת שנים – חזיוֹן זה פּעל אוּלי הרבּה על יחידים מישׂראל, אשר לבּם הלך שבי אחרי אהבת העם הקוֹנקרטית שחיתה בּסוֹציאליזם הרוּסי, אחרי האידיאַליזציה של ה“איואן”, אחרי האמוּנה בּכוֹחוֹת הנפש הכּבּירים והאידיאלים החברתיים הספוּנים בּהוָי של המוּז’יק הרוּסי, אוּלם בּגילוּי עברי לא נוֹדע לנוּ כּמעט.

תנוּעוֹתינוּ הציבּוּריוֹת, אשר נוֹשׂאיהן היוּ בּני העם, עצם מעצמוֹ וּבשׂר מבּשׂרוֹ, לא לקוּ מעוֹלם בּאידיאליזציה יתירה של המוֹני עמנוּ. תחת זה לקוּ הרבה בּהפשטה רעיוֹנית, בּהתנכּרוּת וּבהתנשׂאוּת. היסוֹד של פּשטוּת עממית היה יקר-המציאוּת לא רק בּהשׂכּלה (אשר ההתרחקוּת מעל המוֹן בּית ישׂראל והפּרישה ממנוּ בּדיבּוּר, בּלבוּש וּבמנהגים היוּ מאוֹתוֹתיה המוּבהקים), כּי אם גם בּציוֹנוּת, ועוֹד יוֹתר מזה בּ“ציוֹנוּת הרוּחנית”. וחוֹסר עממיוּת נגלה בּמידה מרוּבּה גם בּסוֹציאליזם היהוּדי, שלכאוֹרה בּא לעוֹלם למען הרים את “בּוֹנצֶ’ה שוַייג” מדכאוֹנוֹ, וּלמעשׂה היה צר לבּוֹ מהכיל את המוֹני העם היהוּדי, וענין הפּוֹעל היהוּדי הפך אצלוֹ בּמידה מרוּבּה לענין של שכבה אריסטוֹקרטית מיוּחדת, בּדֵלה ומתבּדלת. בּספרוּת וּבציבּוריוּת שלנוּ יש לחפּשׂ בּנרוֹת את ההידבּקוּת – לא בּרעיוֹן המוּפשט של האוּמה אוֹ העוֹבד, אלא – בּעם החי וּבהמוֹן העוֹבד החי. ואחד היחידים אשר גלם בּספרוּתוֹ וּבחייו את ההידבּקוּת הזאת, לא העתיק אוֹתה מרוּסית, אלא “תירגם” ללשוֹננוּ וּלחיינוּ, היה אז"ר. וכאן ניטל מזה ריח התרגוּם. הדברים הוֹארוּ בּאוֹר קדוּם, אוֹר “אהבת ישׂראל”.

אהבת-הכּלל ואהבת-הפּרט, אהבת הישן ואהבת החדש חָברוּ יחד להווֹת את הסוֹציאליזם של אז“ר. יש מי שצירוּף זה לא יִנעם לחכּוֹ. יש מי שסבוּר כּי סוֹציאליזם זהוּ מה שהוּא קרא בּחוֹברת פּלוֹנית אוֹ שנה בּפּרוֹגרמה אלמוֹנית. אוּלם חַגוי הנפש מכילים יוֹתר מכּל הסעיפים, ואישיוּת עדיפה מפּרוֹגרמה. הסוֹציאליזם של אז”ר אינוֹ טעוּן בּיקוֹרת בּפני בּית-דין של בּעלי פּרוֹגרמה. הוּא טבוּע בּיצירתוֹ, בּחייו, בּמהוּתוֹ. יש בּוֹ מה שכּל פּרוֹגרמה שוֹאפת להשיג – אישיוּת סוֹציאליסטית.

אז“ר היה, כּידוּע, מחלוּצי הסיפּוּר הסוֹציאלי בּעברית. מן המוּסכּמוֹת האֶסתטיוֹת לראוֹת את הסוּג הזה כּנחוּת דרגה. אוּלם מי שלא יֵעָגן אל המוּסכּמוֹת ויפנה אל המקוֹרוֹת, ימצא כּי תפיסה אֶסתטית זוֹ רחוֹקה מחדירה לחיי ספרוּתנוּ. הסיפּוּר הסוֹציאלי בּספרוּתנוּ ציין שלב חשוּב בּהתפּתחוּתה וּבהיקף עוֹלמה. מה דל היה עוֹלמם המדיני והחברתי של גדוֹלי המסַפּרים מימי ההשׂכּלה! הטלת כּל העווֹנוֹת על הרב ועל ה”שוּלחן ערוּך“, כּריעת-בּרך לפני בּרק כּפתוֹר השׂרד הנוֹצץ, התעלמוּת מן האוֹר הגנוּז בּמעמקי ההוַיה היהוּדית (אוֹר זה שנגלה מחָדש בּימי פייאֶרבּרג, בּרדיצ’בסקי, פּרץ) – אלה היוּ ממוּשׂגיו של הדוֹר. אוּלם מה שמפליא בּיוֹתר: בּגלל מלחמת “הדת והחיים” נתעלמוּ ממבּטם אלה ממכאוֹבי היהוּדי אשר לא בּ”שוּלחן ערוּך" יסוֹדם, מכאוֹבי היהוּדי בּאשר הוּא בּשׂר ודם ונמק בּדלוּת וּבעוֹני, בּעוֹשק זכוּיוֹת וּבלחץ תקיפים, בּחוֹסר-אויר.

שוֹנה מזוֹ היתה ראִייתם של הסוֹציאליסטים העברים. הנה הענק יל“ג וּבעל הפּיוּטים הדלים ד”ר יצחק קמינר. בּשעה שהראשוֹן ראה את העוֹלם היהוּדי כּוּלוֹ כּוֹרע תחת הכּוֹבד של “קוֹצוֹ של יוּד” שבּגט ושל חשש-חמץ בּפסח, ראה קמינר את “בעל הטכּסא” ואפילוּ את “הגביר ליבּרל” אשר אלוֹהיו ה“מטבּע”. בּנסיוֹנוֹתיו הבּלטריסטיים של ליבּרמן תמצאוּ בּכלל גישה חדשה אל האדם היהוּדי: המלמד אינוֹ דוקא נלעג, בּחוּר-הישיבה מעוֹרר כּבוֹד, וּמן המשׂכּיל-הגביר הוּסרה עטרה. ליבּרמן העיז אפילוּ להוֹקיר את החסידוּת – דבר אשר לא יתכן בּפי משׂכּיל פּרוֹגרסיבי מאוֹתם הימים.

התפיסה הסוֹציאליסטית עוֹברת בּכל עבוֹדתוֹ של אז“ר, ויוֹתר מזה בּכל ראִיית חייו. בּסיפּוּרוֹ “עלבּוֹן” רוֹאה ילד החדר את רבּוֹ האהוּב והנערץ בּקלקלתוֹ: מחניף לגביר וּמבייש את אבּא המסכּן. “האוּמנם בּשביל שהוּא עשיר ואבּא עני? אבל הלא זהוּ אסוּר מן התוֹרה!?” – “זאת היתה הפּעם הראשוֹנה שראיתי את היחס הבּלתי צוֹדק השׂוֹרר בּין בּני-אדם. זה היה המאוֹרע הראשוֹן שהרס את עוֹלמי הטהוֹר”. על היחס הזה בּין בּני-אדם מסוּפּר בּכל מה שכּתב: “בּאפס תקוה”, “בּצל הכּסף”, “חטאת הציבּוּר”, “סדר מאוּחר”. שנַים האחרוֹנים תוּקנוּ ורוּכּכוּ קצת בּמהדוּרה החדשה וזה נתן מקוֹם לסברה, כּי אז”ר “חוֹזר בּתשוּבה”. אוּלם הגדוֹל בּסיפּוּריו הארץ-ישׂראליים “מחוּרבּנוֹת החלוּקה”, שנכתב לעת זקנה, – אגב, אוּלי הסיפּוּר היחידי החשוּב בּספרוּתנוּ מעוֹלם “הישוּב הישן” – בּא וגילה כּי טביעת עינוֹ, החברתית בּיסוֹדה, לא עזבתוּ (בּגלל סיפּוּר זה זכה להיוֹת “מוּחרם” על ידי רבּני צפת).

יש סבוּרים כּי נטייתוֹ של אז“ר למסוֹרת היא מגילוּיי הזקנה. טעוּת היא. לפני ארבּעים שנה, בּשנת תרמ”ט, בּעוֹדוֹ סוֹפר צעיר, פּירסם בּ“האסיף” החמישי את מאמרוֹ: “לתוֹלדוֹת משפּחת שניאוּרסוֹן”. מאמר זה, המלא הערצת החסידוּת החבּ“דית, נכתב לפני דוּבּנוֹב, לפני פּרץ, לפני בּרדיצ’בסקי, לפני יהוּדה שטיינבּרג, בּטרם היתה החסידוּת מַטבּע עוֹבר לסוֹחר. בּכל ספרוּת ההשׂכּלה נמצא רק סוֹפר אחד, אליעזר צבי הכּהן צויפל, אשר דרש (לפני ששים שנה) ריהאבּיליטציה של החסידוּת בּספרוֹ “שלוֹם על ישׂראל” (שמוּאל יעקב בּיק, מחבוּרת משׂכּילי גליציה, אינוֹ בּא בּחשבּוֹן: הוּא, פּשוּט, הרים יד בּהשׂכּלה וחזר אל החסידוּת). צויפל נאשם בּימיו בּדוּ-פּרצוּפיוּת וּבהתחסדוּת. כּיצד נפגש מאמרוֹ זה של אז”ר? בּמחנה החרדים ה“מתנגדים” כּתבוּ אז: סוֹפר שחציוֹ משׂכּיל וחציוֹ חסיד. בּמחנה המשׂכּילים הרימוּ קוֹל: הריאַקציה הוֹלכת!

מלב כּוֹתב המאמר, המעיד על עצמוֹ: “ימים רבּים התאבּקתי בּעפר רגלי הרב ר' שניאוּר זלמן האחרוֹן בּן הרמ”מ ז“ל ועינַי ראוּ רבּוֹת בּהליכוֹת הרב והחסידיזם וּבעד אמת לא אכחד את תהילתם וגם ממגרעוֹתיהם לא אעלים עין” – מתפּרצת הקריאה:

“אהבתיכם, חסידים יקרים! מי יתן לי ידים ארוּכּוֹת וחיבּקתי אתכם ולחצתי אתכם אל לבּי. די לי המידוֹת היקרוֹת האלה המתנוֹססוֹת בּלבבכם לאהוֹב אתכם אהבת-עוֹלמים! די לי כּי בּקרבּכם בּוֹערת אהבת תוֹרתנוּ הקדוֹשה כּאש, אף אם תלבּישוּה לבוּש אשר לפי דעתי לא נאוה לה. די לי כּי תדעוּ ותכּירוּ אשר אחים אתם בּני אב אחד ורוּח אחת בּכוּלכם ולא תתגאוּ איש על רעהוּ. – – ולא דמים קרים כּדמי הדג יזלוּ בּעוֹרקיכם”.

וּמזיגה זוֹ של חסידוּת וסוֹציאליוּת, הרוֹאה בּאלה וּבאלה “דברי אלוֹהים חיים”, היא שהנחתה אוֹתוֹ בּדרך המוֹבילה מ“בּני משה” ל“אַחדוּת-העבוֹדה” – דרך בּלתי-מצוּיה. אך אדם אחד מ“בּני משה” זכה לגשת גישה ישרה אל הפּוֹעל בּארץ: יהוֹשע בּרזילי. אבל מה רבּים הם לעוּמת זה בּני גילוֹ אשר לבּם היה אטוּם בּפני המתהווה כּאן. אז"ר זכה לראִיה אחרת, בּמידה ידוּעה היה מוּכן לראִיה אחרת: חסידוּתוֹ וסוֹציאליוּתוֹ עמדוּ לוֹ. אוּלם סייעה גם הראִיה הבּלטריסטית. הוּא, “שׂרָיָה הסוֹפר”, הציוֹני התמים וּטהוֹר הלב, ראה את “העלבּוֹן” המעמדי עוֹד בּציוֹנוּת שבּגוֹלה.

בּ“סדר מאוּחר” (תרנ"ז), סיפּוּר מלא צער, יוֹדע נחוּם שלוֹמזוֹן, “איש אשר האמוּנה וההשׂכּלה אַחד התאַחדוּ בּוֹ, וּבדברים שאינם נוֹגעים למשׂא-וּמתן הוּא נוֹטה אחרי האוֹרתוֹדוֹכּסים”, והוּא גבּאי בּתלמוּד-תוֹרה וחוֹבב-ציוֹן וּ“מוֹציא כּעשׂרים רוּבּל בּשנה לספרים חדשים וּלמכתב-עת עברי”, ו“האידיאַליוּת שלוֹ אינה מזיקה חלילה לעסקיו”, כּי “בּכמה פרטים משרת נכרי יפה לנוּ מעִברי, לוֹ אני אוֹמר: עשׂה, והוּא עוֹשׂה, ואינני צריך לבקש אמתלאוֹת וּלהצטדק לפניו”, והוּא גם יוֹדע להעביד את “המשרת העברי” שלוֹ בּליל הסדר בּחנוּת של חמץ. וּבניו רוֹאים מה טיב האידיאַליוּת שלוֹ. וּבסיפּוּר “צרת הבּן” חוֹתם “הרב מטעם” הציוֹני לפני ידידוֹ שׂר השוֹטרים על “כּתב התחייבוּת שמהיוֹם והלאה לא יתעסק בּציוֹנוּת”. וּבנוֹ כּוֹתב: “מדוּע אני מתיחס בּשלילה אל הציוֹנוּת? – יען כּי גוּדלתי בּבית ציוֹני. – – ראיתי ציוֹנים עשירים שלא עלוּ לארץ-ישׂראל ולא קנוּ שם גם ד' אמוֹת, ראיתי ציוֹנים נלהבים שממהרים בּפקוּדת הפּריסטַב לחשׂוֹך את ידיהם מן הציוֹנוּת – – לא! מוּטב שאמוּת בּריקניוּתי, וּלאידיאל זוֹל כּזה לא אתן להיכּנס אל לבּי”.

ראִיה זוֹ היתה בּה מן ההכנה לקראת חיי הארץ והערכת הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים בּה.

וּבבוֹאוֹ, והוּא בּן חמישים, לא נסתתמוּ מַעינוֹתיו, ולא כּהתה עינוֹ. כּוּלנוּ תמהים על כּשרוֹן העבוֹדה וההתמדה שגילה בּשנים אלוּ, אוּלם יוֹתר מזה מפליא כּשרוֹן ההקשבה וההאזנה למה שצוֹמח מסביב, הכּשרוֹן לראוֹת את “דברי אלוֹהים חיים” בּגילוּייהם הרבּים והגלמיים. קוֹראים לרעננוּת זוֹ: נעוּרים, ואוּלי אין זה אלא זקנה מבוֹרכת. והיא שעמדה לאז"ר להיות מגַשר גשרים בּין דוֹר לדוֹר, בּין עוֹלם לעוֹלם, להעביר צינוֹרוֹת ההשפּעה בּין אילנוֹת עתיקי-יוֹמין וּבין שׂיחים וּדשאים אשר אך התחילוּ לבצבּץ.

הלצה יפה אמר אז“ר על עצמוֹ: הוּא קנה לוֹ ידידים רבּים “בּזיל הזוֹל”. יש בּני-אדם שעליהם אוֹמרים: קוֹנה עוֹלמוֹ בּשעה אחת. בּטוּח אני כּי אז”ר קנה את עוֹלמוֹ לא בּשעה אחת אלא בּהרבּה שנים של עמל ויגיעה. אין אִתנוּ יוֹדע את דרך הרוּח, כּיצד התגבּשה אישיוּת הרמוֹנית זוֹ, הוּא לא גילה לנוּ את הסוֹד הזה (בּכל כּתביו יוֹדע אני רק שני עמוּדים ליריים שבּהם הוּא מספּר על מלחמת היצר, על היוֹתוֹ עזוּב מאלוֹהים, על בּדידוּת ועל שעמוּם, אוּלם כּל זה חלף כּחלוֹם רע עת פּקח עיניו וירא כּי מעוֹלם לא רחק ממנוּ אלוֹהים). וּמעת נגלה לנוּ, הריהוּ לפנינוּ כּאילן זה שאליו המשיל אוֹתוֹ דויד שמעוֹנוֹביץ. לא בּהברקת פּתאוֹם קנה את העוֹלם הזה שבּתוֹכנוּ ואת העוֹלם הבּא בּספרוּת העברית. הוּא נסתייע לכך בּכוֹח אוֹתה מתנה יקרה מבּית-גנזיו של הקדוֹש-בּרוּך-הוּא ששמה: “אריכוּת ימים”. לָאו כּל אדם זוֹכה לאריכוּת ימים, ולא כּל מי שזוֹכה יוֹדע להשתמש בּה. אז"ר הראה נאמנה כּי יוֹדע הוּא להשתמש בּמתנה זוֹ כּהלכה, וכי ראוּי הוּא לכך שהפּקדוֹן אשר הוּפקד בּידיו ישָמר בּידיו לעוֹד שנים רבּוֹת, למענוֹ וּלמעננוּ.

שבט תרפ"ט.

---

ללא התגַלוּת

מאת

ברל כצנלסון

רק אשר אבד לי – קניני לעד.

(רחל)

רק מעטים מן המעטים ידעוּ מה הוּא לנוּ אליעזר שיין אשר ליוינוּהוּ אל העפר. עוֹד פּחוֹת מזה מספּרם של אלה אשר שיערוּ בּחייו מי הוּא המהלך בּינינוּ. ואני, הכּוֹתב, לא אתימר כּי ידעתיו, בּאשר לידי ידיעה לא הגעתי כּלל, אבל חשתי בּגדוּלתוֹ, בּעילָאוּתוֹ, חשתי בּוֹ מַשק כּנפי נשמה גדוֹלה. ציפּיתי להתגלוּתוֹ. ועתה ראיתיו בּקצוֹ.

תמה פּרשת חיי אליעזר שיין. האוֹר הגנוּז לא נגלה.

לא אזעק ולא אקוֹנן.

בּן בּית אני בּחצר מות. מילדוּתי, מיתוֹם-ילדוּתי. דרך חיי זרוּעה קברים, מבחר הקברים. אחרים היוּ חיי שלי ואוּלי חיי הדוֹר שלנוּ, אילמלא כּמה מן האבידות הללוּ, אשר בּני-אדם קוֹראים להן “בּלא עת”, אילמלא העוֹשק האכזרי הזה אשר נעשקנוּ. לא ספדתי למֵתַי בּרבּים, גם לאלה מהם שהיוּ לנחלת הרבּים. מדוּע אני מתיר לי הפּעם לצאת מגדרי? מהוּ השוֹט המצליף על גבּי ואוֹמר: בּן-אדם, שׂא קינה על גבר עמיתך? האם מאחר שממסכת החיים נעקרים החוּטים היקרים בּיוֹתר, והעוֹלם מסביבך נעשׂה דליל יוֹתר, נפגם גם כּוֹח ההבלגה, והרי אתה מוֹציא את אבלך לבין הבּריוֹת? אוֹ אפשר סבוּר אתה לקיים בּזה את נחלתוֹ, כּביכוֹל, של אליעזר שיין? לא ולא. את כּאב החדלוֹן הייתי כּוֹאב לבדי בּאין איש אתי. וּלמען אליעזר הייתי בּוֹחר בּדוּמיה. אוֹתם השבחים שאנוּ עלוּלים לספּר עליו עלוּבים-עלוּבים הם לגבּי מה שהוּא היה בּאמת, והַשארת הנפש אשר כּזאת איננה כּדאית לוֹ. אך כּאב אחר, אוּלי זר, פּוֹתח את סגוֹר פּי: עלבּוֹנוֹ של הדוֹר, אשר בּקרבּוֹ התהלך אחד מוּפלא וּמוּפלג והוּא חלף בּצל מבּלי שירגישוּ מי היה בּתוֹכנוּ – עלבּוֹן זה כּבד הוא מנשׂוֹא. וּלמען החיים, למען אַחי ורעי אדבּרה בּוֹ. כּאשר אוּכל.

---

הוּא נגלָה עלי בּימי נעוּרי, כּשכּל חדרי הלב היוּ פּתוּחים לקראת הגדוֹלוֹת, כּשכּאב-אסוֹן-האוּמה היה עוֹד חדש עמנוּ, כּאב זה שכּבש אוֹתנוּ לצמיתוּת. איני יוֹדע אם זקנינוּ שהיוּ קמים בּלילוֹת ועוֹרכים “חצוֹת” ושוֹפכים דמעוֹת על קשי השעבּוּד וּמרי הגלוּת כּאבוּ כּכה כּאשר כּאבנוּ אנחנוּ, נערים סעוּרי מהפּכה, את שבר העם ואת קלוֹן העם. נחשוֹלי עוֹלם הציפוּ אוֹתנוּ, יין המהפּכה השכּירנוּ, בּצבאוֹתיה יצאנוּ, בּסערוֹתיה טוּלטלנוּ, בּתבוּסוֹתיה ניגפנוּ. וּבתוֹך כּל אלה היינוּ מוּעטים בּין המרוּבּים אשר שוּם סערה לא עקרה את שרשינוּ מתוֹך קרקע ההוָיה הישׂראלית. עמדנוּ על נפשנוּ, סוֹככנוּ על נאמנוּתנוּ לעצמנוּ, נאמנוּת של בּנים שגָלוּ מעל שוּלחן אביהם. תרוּעוֹת-הנצחוֹן וחרדת-המפּלוֹת מסביב לא החרישוּ את הכּאב של אָבדן-עם ו“חציר העם”. בּהקיץ וּבחלוֹם ראינוּ את להט החרב המתהפּכת, את כּליוֹן הגוּף וּשׂריפת הנשמה של המוֹני ישׂראל. אוֹתוֹת מבשׂרי רעה נשקפוּ לנוּ בּכּל: שקיעה בּתוֹך “תחיה”, כּניעה בּתוֹך מהפּכה, התכּחשוּת בּתוֹך שחרוּר. בּסימטאוֹת האפלוֹת של וילנה היהוּדית, בּרעבוֹנן וּבלכלוּכן וּבזמזוּמן על קיוּם של פּרוּטה, נשמנוּ את אויר הכּליוֹן. דבקנוּ בּדלוּת, בּמרתפים, בּמחנוֹת מהגרים, בּחוֹלי, בּיסוּרים. בּערנוּ בּאש הכּפירה והיאוּש ושלאחר יאוּש. דנוּ את עצמנוּ להיקלע בּאין מוֹצא, בּאין נתיב. וראינוּ את עצמנוּ אחרוֹנים.

אז קרבתי אליו. ידעתיו מקוֹדם כּאיש המוֹח. כּאיש האמת, כּאיש מידוֹת. אך עתה ראיתיו בּאוֹר חדש. ראיתי את האש הגדוֹלה, את היסוּרים המשיחיים, את הבּוֹער ואינוֹ אוּכּל. ניתנה לי הזכוּת להידבק בּעוֹלמוֹ הפּנימי של אחד גדוֹל. חשתי בּסערוֹת רוּחוֹ, בּמלחמתוֹ עם האלוֹהים ועם השׂטן ועם אנשים, ויוֹתר מכּל עם עצמוֹ. ראיתיו לוֹהט בּיסוּריו, נאבק בּד' אמוֹתיו כּארי בּתוֹך סוּגרוֹ, מלא רחמים לעוֹלם וּמתאכזר לעצמוֹ, מבקש את האמת בּכל מחיר, וּמחשבתוֹ חוֹתכת כּחרב ואינה נרתעת. וּבעצם כּל יסוּרי הכּפירה והיאוּש הללוּ היתה פּוֹרצת להבה פּנימית של אמוּנה עמוּקה, אהבת-חיים ואמוּנה בּערכם, דביקוּת בּיקוּם וחתירה אל היש הכּמוּס. היתה הרגשה כּי אדם זה חש את נשמת העוֹלם. היקוּם אינוֹ בּשבילוֹ חוֹמר עכוּר, וּמקרי החיים אינם דברים של מה בּכך. מַגעוֹ הוֹפך זוּטוֹת החיים למאוֹרעוֹת. מבּט עיניו חוֹשׂף מַהוּיוֹת גנוּזוֹת. בּחיי שעה הוּא מבחין חיי עוֹלם.

*

וּבכל אלה, בּכל היוֹתוֹ נתוּן לעצמוֹ, לנבכי נפשוֹ, להוָיתוֹ המיוּחדת, היה “יהוּדי-היהוּדים”. כּאילוּ נשמת הדוֹרוֹת אִיותה אוֹתוֹ למשכּן לה. כּאֵב האדם התלכּד בּוֹ עם כּאב האוּמה ויהיוּ לאחדים. מעוֹלם לא היה לבּוֹ מחוּץ לחיים, לסבלוֹתיהם, להסתבּכוּיוֹתיהם וּלמלחמוֹתיהם. מחשבתוֹ המתחבּטת בּכבשוֹנוֹ של עוֹלם לא האפילה בּפניו מעוֹלם על עמק הבּכא, על המצוּקה והשעבּוּד והשפלוּת. מעוֹלם לא בּיקש להשתחרר מעמק הבּכא, מעוֹלם לא בּיקש להירָגע בּחביוֹנן של ספֵירוֹת המחשבה העליוֹנוֹת.

מראהוּ היה של בּחוּר ישיבה, בּדוּל מן הבּריוֹת. כּזה היה גם בּהיוֹתוֹ נַערץ ורב השפּעה בּקהל פּוֹעלים וּבחבוּרוֹת-הגנה וּבאגוּדוֹת-חשאין. הספרים החדשים, הלימוּדים, המחשבוֹת ואפילוּ החברה החדשה לא שינתה כּמעט את חיצוֹניוּתוֹ. בּמסיבּת האינטליגנציה המלוּטשת, המוּשלמת, המוּסמכת, היה נטע זר. שוּם גיהוּץ, שוּם צחצוּח. בּין כּשרוֹנוֹתיו המרוּבים נעדר, כּמדוּמה, לגמרי כּשרוֹן ההסתגלוּת אל עוֹלם חיצוֹני. ואוּלי היה לוֹ כּשרוֹן מיוּחד לעבוֹר בּחשאי בּין הבּריוֹת, שלא ירגישוּ בּוֹ.

ואף על פּי כּן הרגישוּ בּוֹ. והרגישוּ קוֹדם כּל אנשים “פּשוּטים”, בּני “העם”. אוּלי לא בּכדִי ידע הוּא להוֹציא “יקר מזוֹלל” וּלהתקרב אל נחוּתי דרגה. יהוּדים פּשוּטים מבּאי בּית-הכּנסת, פּוֹעלים צמאי גבוּרה והתמַכּרוּת, אשר הקיפוּהוּ בּהערצה וּבאֵמוּן בּלתי-מוּגבּל, יהוּדים מרוּחקים אשר הניצוֹץ האחרוֹן טרם כּבה בּהם, והעיקר – ילדי ישׂראל – כּל אלה הרגישוּ בּוֹ, חשוּ, הוּא “שוֹנה ונבדל מהשאָר”.

קשרי החברוּת לא העבירוּ אוֹתי גם אז על דעתי. החיצוֹניוּת הדלה, ללא שמץ של הידוּר, לא יכלה להעלים את היוֹפי והנהרה. מעט מזער ראיתי בּחיי כּיוֹפי שהיה שפוּך על עיניו ועל ידיו. בּמהרה נוֹכחתי כּי אין בּכוֹחי לדלוֹק אחריו. יחד היינוּ יוֹצאים לשוּט בּשׂדה ספר ועיוּן – אך מיד נאלצתי להוֹדוֹת לעצמי הוֹדאה מרה וּמעליבה, כּי אני מפגר. כּל שׂיחה אתוֹ בּאוֹתם הימים היתה כּטיסה אל על. קוֹרת-הרוּח היתה מלוּוָה סחרחוֹרת. בּיגיע נפש הייתי מתאמץ להחזיק מעמד בּאוֹתם העוֹלמוֹת אשר הוּא מהלך בּהם כּבן-בּית, וּבכאֵב-לב הייתי נאלץ להכּיר, כּי השערים הנפתחים לפניו לרוָחה נשארים סגוּרים בּפני. למַרבּה הבּוּשה קניתי לי את ההכּרה, כּי לא רק את חריפוּת מוֹחוֹ ודקוּת תפיסתוֹ אין לי תקוה להשׂיג, אלא גם את יֶצר הדעת שלוֹ. יֶצר דעת זה לא ידע ליאוּת. אדם יפה-גוּף זה, אשר כּל שנוֹתיו נאבק בּתחלוּאים וּבאימת המות, ואשר כּל ימיו עברוּ עליו בּסערוֹת-נפש, בּתלאוֹת וּבמאמצים בּלתי פּוֹסקים – לא ראיתיו מעוֹלם בּמצב של עייפוּת אינטלקטוּאַלית. מַעין האֶנרגיה הרוּחנית היה מפכּה בּוֹ בּלי חשׂך. דוֹמה, כּי שׂכלוֹ הגדוֹל, הרציוֹנַלי והאנַליטי, היה מסתייע בּחייו הנפשיים האי-רציוֹנַלים.

אני מבקש להגדיר לעצמי את הכּוֹח הרוּחני הזה, ואיני מוֹצא לוֹ הגדרה. רק זאת הרגשתי, כּי לפנַי אדם קרוּץ מחוֹמר אנוֹשי מיוּחד, שממנוּ קרוּצים גדוֹלי אדם, ראשוֹני אדם.

בּחיבּוּרוֹ של ילד קטן ממרחביה מצאתי כּתוּב עליו בּתוֹם-לשוֹן: “אש התנ”ך בּערה בּעיניו“. אש זוֹ ראה הילד בּתוֹך עיניו בּשעה שלגדוֹלים היה נדמה, כּי הוּא הוֹלך ודוֹעך! אך לא רק בּעיניו, בּכל ישוּתוֹ בּערה אש התנ”ך. האש הקדמוֹנית, המלפּפת את עמוּדי ההוָיה, המדבּרת משפּטים עם אלוֹהים ועם אדם, המבקשת לחַדש מעשׂה בּראשית, המצרפת וּמטהרת וּמדליקה מַשׂוּאוֹת מדוֹר לדוֹר, אש זוֹ בּערה בּכל ישוּתוֹ.

מציאוּתוֹ המוּחשית של אדם זה בּעוֹלם היתה לי לאוֹת וּלמוֹפת על עילאוּתוֹ של הגזע האנוֹשי, על יסוֹדוֹת האמת והטהרה הפּזוּרה בּאדם, ורמזה על האפשרוּיוֹת הרוּחניוֹת הגנוּזוֹת לוֹ, לאדם אשר לעתיד לבוֹא.

דרכינוּ נפרדוּ. אני, איש הדרך הקצרה, מצאתי לי את נקוּדת-האחיזה האחת והיחידה – ארץ-ישׂראל. והוּא, אשר לא ידע מעוֹדוֹ את הדרך הקצרה, אשר כּבש לוֹ כּל נקוּדה בּחיבּוּטי-חיים מרוּבּים, נאחז בּצפּרניו בּגוֹלה, בּיקש זמן-מה להשלים עם הגלוּת, בּחר להתענוֹת עם הגוֹלה בּאשר היא. ואת אחיזתוֹ בּיקש – בּילד היהוּדי. וכך היה אליעזר שיין מוֹרה בּישׂראל. מוֹרה עממי. אין בּידי למסוֹר כּמה חיי נפש שוּקעוּ בּהחלטה זוֹ, וּבאיזה כּוֹח הוּצאה לפּוֹעל. כּכל אשר עלה בּידוֹ לקפּל את חייו הרוּחניים קיפּל אוֹתם בּנקוּדה זוֹ. כּאן צערוֹ, כּאן שׂמחתוֹ, כּאן כּיבּוּשיו. גם עוֹל גבּאים, ועדים, סביבת אינטליגנטים זרה קיבּל על עצמוֹ בּגלל זה. וגם כּאן לא חדלוּ הנדוּדים. דוֹמה, את כּל סוּגי בּתי-הספר היהוּדים שבּגוֹלה עבר בּמקלוֹ ותרמילוֹ. למען תינוֹקוֹת של בּית רבּן לא חדל ללמוֹד בּעצמוֹ ולרכּוֹש לעצמוֹ ידיעוֹת. בּכל אלה לא הלך מעוֹלם בּדרכים כּבוּשוֹת, אוּלם מעוֹלם לא עשׂה את ידיעוֹתיו ואת חידוּשיו קרדוֹם לחפּוֹר בּוֹ, גם בּמוּבן הנאצל של המלה, בּמוּבן ה“תכלית” הרוּחנית. לא היה לבעל “מקצוֹע”, לבעל “שיטה”.

הוּא הביא אתוֹ לבית-הספר דבר-מה שהוּא מחוּץ לכל שיטה: את גישתוֹ הוּא לילד. הוּא ראה בּילד את האדם. ניגש אליו כּאל עמיתוֹ. עינוֹ הדוֹלָה עמוּקוֹת, עין פּסיכוֹלוֹג-אמן, אשר כּל פּנִיה וכל מַשׂוֹא-פּנים וכל התנַשׂאוּת זרה לוֹ, עמדה לעזרתוֹ בּכל אשר פּנה. הוּא ראה את הילד כּאשר יראהוּ אדם אשר עוֹלמוֹת רבּים פּתוּחים לפניו ואשר מבּשׂרוֹ חזה רבּוֹת.

שנים על שנים ציפּיתי לבוֹאוֹ. עוֹד בּימים הראשוֹנים לבוֹאי, בּבּדידוּת וּבַיתוֹם אשר אפפוּ אוֹתנוּ כּאן, בּשעוֹת הכּאֵב המתוֹק של פּגישה ראשוֹנה עם אדמת החזוֹן וּתהִיה הרת-פּחדים על מה שנעשׂה כּאן על פּני אדמה זוֹ, הייתי צוֹפה לבוֹאוֹ. וּבהתעטף א. ד. גוֹרדוֹן בּיגוֹנוֹ, והיה פּוֹנה כּה וכה וּמבקש: אֵי אדם, – הייתי מנחם אוֹתוֹ: ישנוֹ בּעוֹלם אדם אחד, אליעזר שיין, הוּא יבוֹא. הוּא מוּכרח לבוֹא. נחכּה לוֹ. בּלבּי היבהבה תקוה חרישית שהוּא יבוֹא ויתגלה בּקרבּנוּ. שלישי לא. ד. גוֹרדוֹן וּלי. ח. בּרנר.

והוּא בּא. בּאיחוּר רב. המלחמה העוֹלמית גדרה בּעדוֹ את הדרך. עברוּ עליו שנים איוּמוֹת מכּל הקוֹדמוֹת. שנים של כּלוֹת-נפש וּשׂריפת-הגוּף. הוּא הביא אתוֹ את כּל אוֹצרוֹת נפשוֹ: את האינטלקט הכּבּיר, את אהבת התוֹרה ואהבת האוּמה, ועל כּוּלם – את אהבת-האמת שאינה מקבּלת שוּם אוֹנאה ושוּם השליה, את נאמנוּתוֹ אל האדם העוֹבד, את בּריתוֹ עם כּל נדכּא, את עיניו הרוֹאוֹת לפנַי ולפנים, את טוֹהר לבּוֹ ונסיוֹן חייו. כּל אלה היוּ אתוֹ, אך הכּלי המחזיק אוֹתם היה סדוּק.

ידידים ותלמידים ימנוּ אחד לאחד את אשר קיבּלוּ ממנוּ, את אשר הוֹתיר לנוּ. מה מכאיב החשבּוֹן הזה למי שיש בּלבּוֹ מוּשׂג כּל שהוּא על מה שהיה בּידי אליעזר שיין להנחיל לנוּ, לכוּלנוּ – לתלמידים, למוֹרים, לתנוּעה – ולא קיבּלנוּ, וגם לא ידענוּ לקבּל.

אכן גם זהוּ גוֹרל: מַבּוּע מים חיים ללא אפיק.

אבוֹתינוּ ידעוּ לספּר על התגלוּתם של צדיקים. הם ידעוּ, כּי צדיק טעוּן התגלוּת. אליעזר שיין הלך מאתנוּ ללא התגלוּת.

כּעיורים נגשש.

אייר תרצ"א.

---

עשׂר שנים לפטירתוֹ של א. ד. גוֹרדוֹן

מאת

ברל כצנלסון

עשׂר השנים שעברוּ מיוֹם פּטירתוֹ של א. ד. גוֹרדוֹן לא הפיגוּ את קסם הנשמה הדגוּלה. חידת-פּלאים היה לקרוֹבים ונס לדוֹר. אנשים שישבוּ אתוֹ תחת קוֹרת-גג אחת, חרשוּ בּניר אחד וראוּ יוֹם יוֹם את הליכוֹתיו בּבּית וּבשׂדה – היוּ מלַווים אוֹתוֹ בּהשתוֹממוּת וּבהערצה. פּרשת חייו והתהווּתוֹ טרם סוּפּרה. אנשים רבּים ושוֹנים אָרחוּ בּזמנים שוֹנים לחברה עמוֹ, אך מכּל אלה אשר הוָיתוֹ קרנה להם, אשר ינקוּ ממַעינוֹתיו גם כּשחלקוּ עליו, אשר שאפוּ את צלוֹ גם בּשעה שלא הבינוּ לוֹ, אשר הבּיטוּ עליו בּיראת הרוֹממוּת גם כּשהתאכזרוּ אליו – מכּל אלה טרם נמצאוּ בּני-לוָיה אשר יֶדעוּ לספּר מה היה להם גוֹרדוֹן, אשר יֵדעוּ לסכּם את אשר הנחיל לדוֹר בּכתביו וּבמשנתוֹ, ויוֹתר מזה – בּחייו וּבאישיוּתוֹ.

שבט תרצ"ב

---

חיים חיסין

מאת

ברל כצנלסון

בּעצם שנת יוֹבל בּיל“וּ דעכוּ חייו של דוֹקטוֹר חיים חיסין, אחד האישים המסוּימים שבּין אנשי בּיל”וּ. בּין הטיפּוּסים הבּוֹלטים של בּני בּיל"וּ היה הוּא אחד השלמים בּאָפיוֹ וּבדמוּתוֹ. איש אמת, שׂוֹנא פראזה והשלָיה, שוֹמר נפשוֹ מהפלגה והפרָזה וּמהתלהבוּת עשׂוּיה, מבקש לנַתח כּל דבר בּאיזמל השׂכל הישר, בּוֹרח מדמיוֹנוֹת והזיוֹת, מוֹנע עצמוֹ מכּשלוֹן דיבּוּר פַּתֶּטי, ועם זה שמר את אוֹרוֹ ואת חוּמוֹ הנפשי עד לימיו האחרוֹנים.

גימנַזיסט בּן שבע-עשׂרה, תלמיד המחלקה השביעית, יליד מיר העיירה וחניך מוֹסקבה, ספוּג התרבּוּת הרוּסית וּתפיסת החיים של האינטליגנציה הרדיקלית הרוּסית, רציוֹנַליסט גמוּר, הוּא נתקל יוֹם אחד בּפרעוֹת וּבפוּרענוּיוֹת, וּמחשבתוֹ פוֹנה בּאינטנסיביוּת מרוּבּה לשאלת המוֹצָא. והמוֹצא אינוֹ אלא יציאת-מצרים חדשה. הנער בּן השבע-עשׂרה רוֹאה את הענין לא רק כּשאלה תיאוֹרטית. הוּא מבקש את המוֹצא לעצמוֹ. ואם האב והאחוֹת לא ילכוּ אתוֹ – ילך לבדוֹ. לאן? בּויכּוּח שבּין “הפּלשׂתינאים” והאמריקאים הנהוּ תחילה על צד האמריקאים. תחת השפּעתוֹ של גימנַזיסט שני, אף הוּא תלמיד המחלקה השביעית, יחיאל צ’לינוֹב, הוּא חוֹזר בּוֹ וּבוֹחר בּארץ-ישׂראל. הנימוּקים בּשני המקרים, בּעד ונגד, הנם ילדוּתיים למַדי. אוּלם לא הנימוּקים העיקר, אלה, חריפים וּתפלים, חזרוּ ונשנוּ בּיֶתר עמקוּת וגם בּיֶתר תפלוּת בּמשך חמישים השנים. העיקר – ההחלטה. חיסין היה אחד הראשוֹנים להחלטה וּלהגשמה.

פּרשת חייו של חיסין בּתקוּפתוֹ הראשוֹנה בּארץ, חמש שנוֹת פּוֹעל וּמתישב (תרמ“ב-תרמ”ז), הלא היא כּתוּבה על דפּי יוֹמניו וּרשימוֹתיו, אשר נדפּסוּ בּשנוֹת השמוֹנים בּחוֹברוֹת ה“ווֹסחוֹד” הרוּסי ולוּקטוּ ותוּרגמוּ משם והוּצאוּ על-ידי ועדת התרבּוּת של הסתדרוּת העוֹבדים בּשם “מיוֹמן אחד הבּיל”וּיים" (תל-אביב תרפּ"ה). ספר זה הנהוּ אוּלי האֶפּוֹס הראשוֹן והיחידי של שיבת ציוֹן בּימי “העליה הראשוֹנה”. ספר-קריאה קלסי לכל חלוּץ. חיסין חוֹנן בּעט סוֹפר בּהיר, ישר, פּשטן. אמיתוּתוֹ, התרחקוּתוֹ מאֶפקטציה, ההסתכּלוּת האוֹבּיֶקטיבית בּמאוֹרעוֹת וּבאנשים, חוּש ההוּמוֹר, חוֹסר הפּניוֹת האישיוֹת, אי-ההתפּארוּת וההבלטה העצמית, מציינים אוֹתוֹ לטוֹבה מרוֹב כּוֹתבי הזכרוֹנוֹת. רשימוֹתיו, שהיוּ נדפּסוֹת בּשעתן בּירחוֹן רוּסי אַנטי-ציוֹני, היוּ ממיטב הספרוּת הארץ-ישׂראלית של הזמן ההוּא ועוֹררוּ אֵמוּן גם בּחוּגי המתנכּרים. בּשביל היהוּדי הקוֹרא רוּסית היה זה החוֹמר האינפוֹרמַטיבי העיקרי על הארץ ויִשוּבה. לא דברי מליצה והתפּעלוּת, אלא תיאוּרי חיים, עוּבדוֹת ויחסי בּני-אדם. לאחר חמישים שנה הן משמשוֹת תעוּדוֹת היסטוֹריוֹת מעוּלוֹת לידיעת המעשׂים והחויוֹת של החלוּצים הראשוֹנים.

בּחמש השנים הראשוֹנוֹת היה חיסין פּוֹעל בּמקוה-ישׂראל, פּוֹעל (בּלשוֹננוּ היוֹם – “בּעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת”) בּראשוֹן-לציוֹן בּתקוּפת יִסוּדה, היה בּין חוֹפרי הבּאֵר הראשוֹנה, סוֹללי הרחוֹב הראשוֹן וּבוֹני הבּתים הראשוֹנים בּמושבה, היה בּין המתישבים בּגדרה, שימש גם עֶגלוֹן בּדרך ירוּשלים-יפוֹ. לאחר חמש שנוֹת נדוּדים, רעב, חיפּוּשׂ עבוֹדה, “תמיכוֹת” ועלבּוֹנוֹת ויאוּש מכרסם, לא עצר כּוֹח והחליט לעזוֹב את הארץ. את מרי יאוּשוֹ וּלבטיו הוּא מגלה – ללא בּוּשה והֶסתר – בּיוֹמנוֹ וגם בּמכתביו לחבריו.

“בּימי נסיעוֹתי לירוּשלים הייתי משתדל שם בּכל כּוֹחי למצוֹא עֵסק כּל-שהוּא לפרנסתי – וּכלוּם לא עלה בּידי. – – וּגדרה עדיין היא נתוּנה בּמצבה העלוּב. הבּרוֹן היה בּארץ – ולא סר אליה גם לשׂימת-עין כּל-שהיא. אני אינני נוֹאש, בּטוּחני שלא תאבד גדרה שלנוּ, עוֹד יבּנוּ בּה בּתים, הריה יעטפוּ נטיעוֹת, אף יקנוּ עוֹד אדמה להרחיבה – אבל עד היוֹם ההוּא עוֹד הרבּה מים ילכוּ אל הים. ואני איני יכוֹל להשפּיל את נפשי עוֹד: חמש שנים הייתי אוֹכל, שוֹתה וּמתלבּש על חשבּוֹן זרים. זה – נוֹרא! – – תמיד הייתי מקבּל תמיכה מתוֹך הרגשת גוֹעל בּנפשי, אך חשוֹב חשבתי כּל הזמן, הנה היוֹם-מחר אפרוֹץ לי דרך. – – אני נוֹסע מכּאן, ורק אז אשוּב כּשאוּכל בּעצמי להסתדר. אין אני מתחרט על חמש שנוֹת עמלי פּה; הרבּה הפסדתי בּמשך השנים האלה, אך עוֹד יוֹתר הרוַחתי – אני יוֹצא מלא אמוּנה” (בּסיוּם “מיוֹמן אחד הבּיל”וּיים").

יצא – וחזר, לאחר שמוֹנה-עשׂרה שנה. שב כּ“ד”ר חיסין", כּרוֹפא וכשליחם של חוֹבבי-ציוֹן. את לימוּדיו עשׂה לא כּסטוּדנט צעיר, אלא כּאדם עמוּס שנים וּתלאוֹת, בּעל אשה (בּת-לויתוֹ פניה פריזר, מבּנוֹת בּיל"וּ) ואב לילדים. וּבשוייץ, אשר שם למד, היה חיסין “הסטוּדנט הזקן” היחידי המסמל את הארץ-ישׂראליוּת הממשית בּין שאר הסטוּדנטים, הציוֹנים והאנטי-ציוֹנים. גם אוֹיבים רחשוּ כּבוֹד לגילוּי זה של חלוּציוּת, אשר כּמוֹתוֹ לא ידעוּ בּימים ההם.

שוּבוֹ של חיסין לארץ חל בּראשית העליה השניה, ואף על פּי שבּינוֹ וּבין בּני העליה השניה רבץ מרחק של דוֹר חיי אדם, היה הוּא בּין העסקנים המעטים אשר לא פּנה עוֹרף לעוֹלים הצעירים, אלה אשר בּגלל דעוֹתיהם והשקפוֹתיהם “לא יצלחוּ לבנין”, כּאשר חשבוּ רוֹב בּני גילוֹ של חיסין. הפּרק החשוּב בּיוֹתר בּעסקנוּתוֹ של חיסין הוּא דבר הקמת “עין-גנים”, המוֹשב הראשוֹן של הפּוֹעלים בּני העליה השניה. זוֹהי נקוּדת ההתישבוּת הראשוֹנה אשר הוּקמה ללא כּל אפּוֹטרוֹפּסוּת פּקידוּתית, בּמקוֹמה בּאה בּחירה עצמית של המתישבים וגם מידה מסוּימת של עזרה הדדית, מידה הנראית מצוּמצמת בּימינוּ, אבל נוֹעזה מאד לפי מוּשׂגי הימים ההם. דרכיו של חיסין בּעסקנוּתוֹ הציבּוּרית, התרחקוּתוֹ מאפּוֹטרוֹפּסוּת וּממַתן “תמיכוֹת”, אשר חיבּבוּ אוֹתוֹ על מתישבי “עין-גנים”, הם שהשׂניאוּהוּ על חוּגים מסוּימים מתוֹשבי יפוֹ, אשר ראוּ אוֹתוֹ כּמקפּח “פּרנסתם”.

בּשנים שלפני המלחמה, כּשמספּר הרוֹפאים עוֹד היה קטן בּישוּב, היה חיסין נמנה עם טוֹבי הרוֹפאים.

בּינתוֹ, רוֹחב דעתוֹ וחוּש הצדק שלוֹ עשׂוּ אוֹתוֹ גם לאחד הבּוֹררים המקוּבּלים בּיוֹתר בּסכסוּכים ציבּוּריים וגם בּסכסוּכי עבוֹדה. הקרתנוּת והכּנוּפיָתיוּת התל-אביבית לא דבקוּ בּוֹ. המגמוֹת “האזרחיוֹת” שהתחילוּ מתגלוֹת בּין “פּני” תל-אביב לאחר המלחמה היוּ ממנוּ והלאה. כּל כּמה שהיה נפגש בּחיי מעשׂה עם הפּוֹעלים, בּין כּרוֹפא וּבין כּבוֹרר וּבין כּעסקן ציבּוּרי, אף על פי שחוּשוֹ הבּיקרתי לא עזבהוּ מעוֹלם, היה מתבּצר בּאמוּנתוֹ בּציבּוּר הפּוֹעלים. “גם אני בּאתי לארץ בּחוּלצה אדוּמה, וּכשבּאתם אתם, כּלוּם לא הבּטנוּ זה על זה כּזרים?” – אמר פעם בּשׂיחה גלוּית-לב עם אחד מבּני הדוֹר השני. זקנוּתוֹ לא בּיישה את ילדוּתוֹ.

אלוּל תרצ"ב.

---

א. ליטוין

מאת

ברל כצנלסון

(למלאוֹת לוֹ שבעים שנה)

אין זה מן השמוֹת הנישׂאים בּפי רבּים. לא למענוֹ ידפּקוּ ידידים על שערי מערכוֹת ויזכּירוּ כּי שעת יוֹבלוֹ הגיעה. לא הוּא יתבע בּפה – לא בּעצמוֹ ולא על ידי שליח – “רשימוֹת” ו“נוֹטיצין” ודברי הערכה, כּמוֹ שנוֹהגים בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים גדוֹלים וּמפוּרסמים ממנוּ. ספק אפילוּ אם א. ליטוין מצפּה לכך שמישהוּ בּארץ-ישׂראל יעלה את זכרוֹנוֹ לפני הקוֹרא, ולפני הקוֹרא העברי דוקא. ואוּלם ראוּי הוּא לכך, כּי לא רבּים אִתנוּ כּמוֹהוּ.

א. ליטוין (אין זה אלא שם ספרוּתי שדבק בּוֹ ושהשכּיח את שמוֹ בּחיים – שמוּאל הוּרביץ, הוּא הוּא “מי שהיה” לפנים ש. ל. הוּרביץ, מפרסם מתרגוּמי היינה בּ“לוּח אחיאסף”) שייך לאוֹתה משפּחת המוּעטים בּקרב האינטליגנטים היהוּדים, אשר עם כּל גלגוּליהם הרעיוֹניים לא עקרוּ את עצמם – לא רק להלכה, כּי אם גם למעשה – מקרקע העממיוּת היהוּדית. וזהוּ חזיוֹן יקר-המציאוּת: לפוּלחן העממיוּת, בּגילוּייה הלוֹעזיים, שילמה האינטליגנציה היהוּדית מס לא קטן. לא רק אוֹתם הנערים והנערוֹת מישׂראל אשר שפכוּ דמעוֹת כּמים על גוֹרל המוּז’יק הרוּסי (לא זה ה“גוֹי” המוּחשי שהיוּ רוֹאים אוֹתוֹ בּכל יוֹם א' בּיריד שבּעיירה וּבבית-המרזח של אבּא, אלא זה האִכּר האידיאלי ששימש נוֹשׂא לסיפּוּרים רוּסיים נוּגים המוֹצצים את הלב) אוֹ שהתמוֹגגוּ על זמירוֹת שֶבצֶ’נקוֹ, וּבעינים חוֹלמוֹת ולחוֹת היוּ מאזינים לאֶפּוֹס-הגבוּרה של הפּטריוֹטיוּת הפּוֹלנית – לא רק בּאלה נתבּטאוּ ההערצה וההפלאה שלנוּ כּלפּי העממיוּת הלוֹעזית. מאוֹת ואוּלי אלפי נערוֹת מישׂראל הלכוּ ונעשׂוּ לחוֹבשוֹת בּכפרים נידחים, על קידוּש שם האנוֹשוּת, וכמה בּחוּרים מישׂראל הגיעוּ עד למכרוֹת-הדוֹן ועד לסיבּיר ונעשׂוּ שם לחוֹקרי שבטים עלוּבים, לאֶתנוֹגרפים וּלפוֹלקלוֹריסטים רוּסים (זכוֹר: אַנ-סקי!), וכמה מאלה – פּוּלחן העממיוּת הרוּסית הביא אוֹתם לגרדוֹם (הֶסיה הֶלפמן!). ואוֹתוֹ הזרם אשר מרד בּטמיעה ואשר הגה את מחשבתוֹ הציבּוּרית בּתחוּמי ישׂראל, ואשר מצא את כּר פּעוּלתוֹ בּתוֹך עמוֹ – מה רחוֹק היה הוּא למעשׂה מעממיוּת יהוּדית. אידיאוֹלוֹגיה לאוּמית – כּכל אַות נפשך, בּיסוּס תיאוֹרטי – מלוֹא חָפנַים, אידיאלים לאוּמיים – כּן. אך כּל זה נשאר בּעיקר בּשטח המוּשׂגים המוּפשטים של “עם ישׂראל” ו“יהדוּת”, אך לא בּשטח ההוָי העממי. הפּוּלחן העממי, הקרבה להמוֹנים כּמוֹת שהם, הצוֹרך לחיוֹת בּתוֹכם ממש, הוֹקרת תכוּנוֹתיהם והליכוֹתיהם ועוֹלמם הרוּחני – מה זרוּ כּל אלה לאינטליגנט היהוּדי, אם הציוֹני ואם הבּוּנדאי. אם ננכּה מתוֹך תנוּעוֹתינוֹ הציבּוּריוֹת את “המטיף הלאוּמי” ואת “המלמד של החדר המתוּקן” – אלה החזיוֹנוֹת התמימים בּרוּבּם שלא זכוּ בּעצם להימנוֹת על מערכוֹת האינטליגנציה ממש – ונטלנוּ מתוֹך ציבּוּריוּתנוּ את שׂרידי התמימוּת העממית, את הטיפּוּס של אנשי-תרבּוּת אשר בּתוֹך עמם הם יוֹשבים.

א. ליטוין – ש. ל. הוּרביץ – הנהוּ אחד המעטים אשר כּל ימיו היה בּמוּבן זה שוֹנה בּמַהוּתוֹ משאר חבריו האינטליגנטים. מבּחינה רעיוֹנית עברוּ עליו כּל מיני גלגוּלים: עברית ואידיש, חיבּת ציוֹן וּתנוּעת פּוֹעלים, יסוּד “פּוֹעלי-ציוֹן” (היה מהראשוֹנים בּמינסק) וחלוֹמוֹת על חקלאוּת בּגלוּת. אוּלם לא בּזה כּוֹחוֹ וערכּוֹ של האיש. העיקר הוּא שבּכל מעשׂיו וגלגוּליו הרעיוֹניים היה ונשאר תמיד איש אשר שרשים עמוּקים לוֹ בּהוָית העם. וּלפיכך כּיתת את רגליו בּכל תפוּצוֹת ישׂראל (גם לארץ-ישׂראל הגיע), וּלפיכך מצא את עצמוֹ גם בּחדרי הרבוֹלוּציה וגם בּבתי-מדרשוֹת, גם בּמרתפי הדלוּת הפּרוֹליטרית וגם בּחוֹרי החנוָנוּת והרוֹכלוּת, וּלפיכך ניסה בּכל מיני נסיוֹנוֹת של פּעוּלוֹת הקלה והפצת השׂכּלה בּהמוֹנים (ירחוֹן “לעבּען אוּן וויסענשאפט”, תעמוּלה למען קוֹאוֹפּרציה, הטפה בּלתי-פּוֹסקת לחקלאוּת וּלהבראה כּלכּלית בּכל התפוּצוֹת), וּלפיכך זכה לחבּר ספר מיוּחד בּמינוֹ, אוֹצר שלם של פוֹלקלוֹר יהוּדי (“יידישע נשמוֹת”, בּששה כּרכים. פּרקים ממנוּ נמסרוּ בּעברית על ידי אז"ר), מלא אהבה אמיתית לא ל“עם ישׂראל” המוּפשט וההיסטוֹרי, כּי אם לאדם מישׂראל החי. וּלפיכך אינוֹ חָדֵל כּל ימיו מהשכּין שלוֹם בּין זרמים שוֹנים וסוֹתרים זה את זה בּציבּוּריוּתנוּ, וּלפיכך אינוֹ נמנע בּפּעם האלף מלבקש נקוּדוֹת-אחיזה לפעוּלת השׂכּלה והבראה עממית.

ולשלימוּת התמוּנה: א. ליטוין חי כּל ימיו בּקב-חרוּבין, ותמיד הוּא נתוּן אוֹ לחוֹמר פוֹלקלוֹרי שהוּא מאַסף (מעשׂיוֹת, עוּבדוֹת, זמירוֹת, אמרוֹת) אוֹ לאידיאוֹת שבּהן הוּא חי.

ישׂא בּרכה ממרחקים, בּרכה יהוּדית, שיזכּה לראוֹת בּנחמה.

אב תרצ"ב.

---

נֹחַ שפּירא

מאת

ברל כצנלסון

נסתלק נוֹח שפּירא, אחד הראשוֹנים בּארץ לפעוּלוֹת ארגוּן פּוֹעלים לשעבר מזכּיר הסתדרוּת הפּוֹעלים שהיתה קיימת בּארץ לפני בּוֹא “העליה השניה”. בּן ששים וּשמוֹנה.

המנוֹח עלה לארץ מקישינוֹב לפני ארבּעים ואחת שנה ועבד כּפוֹעל בּרחוֹבוֹת בּתקוּפת יסוּד המוֹשבה. שם יִסד יחד עם אחדים מחבריו את אגוּדת הפּוֹעלים. היה מחבּר שירי-עבוֹדה. קצת משיריו נדפּסוּ בּ“לוּחוֹת” של א. מ. לוּנץ בּחתימת “בּר-נש”. מיחסים לוֹ גם את הזמר “יה חַי לי לי עמלי לי”, שנתקבּל כּשיר עממי בּארץ, והוּשר עשׂרוֹת בּשנים, אף נתגלגל לחוּץ-לארץ, לכל חוּגי הציוֹנוּת העוֹבדת.

כּשבּיקר הנדיב אֶדמוֹנד רוֹטשילד לפני שלוֹשים ושמוֹנה שנים בּארץ, התיצב המנוֹח לפניו יחד עם עוֹד שנַים מנבחרי הפּוֹעלים בּדבר סידוּר הפּוֹעלים הותיקים על הקרקע. בּתוֹצאוֹת השתדלוּת זוֹ נוֹסדה אחרי כּן מתוּלה. אחר כּך נשלח שפּירא מטעם פּוֹעלי היקב לפּריס לנהל משׂא-וּמתן לסידוּרם. בּגלל שליחוּת זוֹ הוּרחק מהעבוֹדה.

בּשנים האחרוֹנוֹת התפּרנס מעבוֹדוֹת משׂרד וחנוָנוּת זעירה. הועד הפּוֹעל של הסתדרוּת העוֹבדים שׂם לב למצבוֹ ורכש ממנוּ תעוּדוֹת שוֹנוֹת לתוֹלדוֹת תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ שנשתמרוּ בּידוֹ. אשתקד הזמין אוֹתוֹ הנוֹער העוֹבד בּתל-אביב לספּר מזכרוֹנוֹתיו בּימים הראשוֹנים לתנוּעת פּוֹעלים בּארץ-ישׂראל. הדבר גרם לוֹ קוֹרת-רוּח מיוּחדת. בּוֹדד וּמרוּחק מהציבּוּר חי את שנוֹתיו האחרוֹנוֹת.

טבת תרצ"א.

דברים (שלא נשתלבוּ בּפּרקים הקוֹדמים)

מאת

ברל כצנלסון

---

לבוֹא הנשׂיא

מאת

ברל כצנלסון

¹

נשׂיא-עם-עני סר שוּב הבּיתה, אל אֶחיו, לראוֹת בּיצירתם וּבסבלוֹתיהם. סר לשעה קלה, בּין מערכה למערכה, בּהפסקה הקצרה אשר בּין המערכה הכּבדה בּלוֹנדוֹן, שבּה עמד בּקלעוֹ וּבחִציו מוּל הכּוֹח הזר, המבוּצר, משוּרין וּמזוּין, כּוּלוֹ פּלדה, ועד למערכה הכּבדה ממנה בּניוּ-יוֹרק, בּה יעמוֹד מחר בּמקלוֹ ותרמילוֹ מוּל המחנה הקרוֹב, המתפּוֹרר וּמתפּרק, התחוּח כּעץ רקבוֹן.

גוֹרלוֹ של נשׂיא בּישׂראל. ממערכה למערכה הוּא נקלע, הלוּדר העברי! מגיבּוֹרי יהוּדה השבוּיים המתגוֹששים בּזירת רוֹמא ועד רבּני ישׂראל הנאבקים על קידוּש השם בּויכּוּחים עם הכּמרים, ועד השתדלן היהוּדי, הנוֹתן עצמוֹ למשיסה וּלשמצה על הצלת עדה קדוֹשה מצפּרני הצוֹרר, ועד המנהיג הציוֹני, הנאבק – יוֹתר מאשר עם כּל אוֹיב וצוֹרר – עם המפלצת של הגלוּת. אחד הוּא הגוֹרל.

לא ענוּד זר פּרחים בּא עתה הנשׂיא, אוּלם זר אחר, זר-עינוּיים, עָטרה לראשוֹ שנה זוֹ. יוֹתר מאשר בּשנוֹת ההוֹד והתפארת והתלהבוּת המוֹנים גילה הנשׂיא בּשנה זוֹ את עוּזוֹ ואת קסמיו, את דביקוּתוֹ בּשליחוּתוֹ, את עמידתוֹ האיתנה בּשעוֹת צרה ואת כּוֹחוֹ להשיב מלחמה שערה.

לא בּצלצלי תרוּעה וגיל נצחוֹן יפגוֹש עתה העם את נשׂיאוֹ. וכך יאה. וּלוַאי שהיינוּ מפחיתים בּקוֹל עֲנוֹת תרוּעה גם בּשנים קוֹדמוֹת. טרם שָלמה המערכה הכּבדה. ועל הכּל – טרם חזרנוּ לעבוֹדת היצירה.

אין גיל ואין צהלה, אך יש ויש המית-נפש וחרדה וציפּיה. מחר-מחרתים תיפָּתח שוּב הזירה. ושוּב המשך המערכה הלוֹנדוֹנית. וּבאוֹתם הדברים הפּרוֹזאיים, היגעים, הפּרוֹטרוֹטיים שבּהם יטפּלוּ המוּמחים – שם צפוּנוֹת האפשרוּיוֹת ואי-האפשרוּיוֹת של פּעוּלתנוּ. שם טמוּנים המוֹקשים יוֹתר מאשר בּכל ההתנַקשוּיוֹת החשאיוֹת והשׂטנוֹת הגלוּיוֹת. הישאב המנהיג כּאן בּארץ, ממעינוֹת היצירה החלוּצית, את הכּוֹח הנדרש לקרב חדש זה, המסוּכּן מכּל קוֹדמיו?

ועוֹד יוֹתר מאשר למּערכה החיצוֹנית חרדים הלבבוֹת למערכה הפּנימית, זוֹ המשׂתרעת על פּני כּל כּדוּר העוֹלם, מהכּרך הגדוֹל בּאמריקה ועד העיירה הקטנה בּפּוֹלין. היוֹדעים שם את מכאוֹב הישוּב? ישוּב זה העוֹמד על משמרתוֹ בּפני כּל הנחשוֹלים ונוֹשׂא את מצוּקתוֹ יָחיל ודוּמם, ישוּב זה – לא נסתיר זאת – מתנסה עתה בּנסיוֹן הקשה מכּל הנסיוֹנוֹת. הישוּב ידע לשׂאת חִצי אוֹיב. אך קשה שבעתים ממזימוֹת אוֹיבים וּמגזירוֹת שליטים הוּא הרפיוֹן והמבוּכה של אחים, הקפּאוֹן של המחנה, ההתפּוֹררוּת בּעוֹרף. הוֹלכת וגוֹברת ההרגשה המרה כּי אנוּ כּאן הוֹלכים ונהפּכים לחזית בּלי עוֹרף. בּגידת העוֹרף מעכּבת את ספינוֹת חיל המילוּאים מהגיע אל החוֹף. השממה קוֹראת לגאוּלה ולעבוֹדה כּאשר עוֹד לא קראה בּשנים קוֹדמוֹת. ועל הכּל – מאֵרת הבּטלה. זרוֹעוֹת החלוּץ משוועוֹת לעבוֹדה ואין דוֹרש להן. התישָמע אנקת חלוּץ?

אדר תרצ׳׳א.

---

איש הקרן הקימת

מאת

ברל כצנלסון

¹

היוֹם עוֹמד לשוּב לארץ מנחם אוּסישקין ממסעוֹ לארצוֹת הבּרית, למען אדמת ישׂראל.

בּתקוּפת חמישים השנה שאוּסישקין עוֹמד בּמשמרוֹת הראשוֹנוֹת של הציוֹנוּת קשר את שמוֹ בּהרבּה דפּים של המפעל הארץ-ישׂראלי החי. אוּלם זכוּת יתירה עמדה לוֹ לאוּסישקין שבּתקוּפה האחרוֹנה איננוּ מפזר את כּוֹחוֹתיו למלאכוֹת רבּוֹת, כּי אם הוֹלך וּמרכּז אוֹתם בּמפעל המפעלים –בּגאוּלת הארץ.

אוּסישקין, אחד האישים המעטים אשר שׂרדוּ לנוּ לפליטה מדוֹר הראשוֹנים לציוֹנוּת, איננוּ חי על חשבּוֹן העבר, איננוּ רוֹעה על מי-מנוּחוֹת. מפּעם לפעם הוּא קוֹנה לוֹ את עוֹלמוֹ מחָדש, והעוֹלם הזה, אשר בּוֹ קשר את שמוֹ ואת חייו בּשנים אלוּ, הוּא עוֹלם הקרן הקימת. יכוֹל אדם להיוֹת תמים-דעים עם אוּסישקין אוֹ להתנגד אליו בּתכלית בּשאלה מדינית פּלוֹנית, אוֹ בּשאלה ישוּבית אלמוֹנית, אוּלם לא זהוּ הקוֹבע כּרגע את מקוֹמוֹ של אוּסישקין בּציוֹנוּת ולא זהוּ היוֹצר את היחס הנפשי אל אוּסישקין בּכל מקוֹם אשר אנשים חיים את חיי הקרקע בּארץ-ישׂראל. למעלה מכּל הסכּמה וּמכּל התנגדוּת היא הדמוּת של איש הקרן הקימת.

סגוּלה מיוּחדת לאוּסישקין, שבּימי שפל וּמבוּכה גוֹברת קשיוּת־ערפּוֹ. בּימי רעה הוּא מתאַזר וחוֹרג ממסגרת העבוֹדה הרגילה. וּכשבּאה שנה זוֹ ושׂטנוֹתיה ואימת גזירוֹתיה קם האיש, לא פּנה לעצת יוֹעצים אשר הניאוּהוּ, וּביצע את אשר לא ניתן לוֹ לבצע קוֹדם: יצא לארצוֹת הבּרית להזעיק וּלהקהיל את הנאמנים וּלהטיל עליהם בּחוֹזק יד את עוֹל מצוַת הקרקע.

לא לקראת שוֹשנים היתה הליכה זוֹ. כּמה שנים לפני כן תבע לוֹ אוּסישקין ״ויזה ציוֹנית״ לשם כּניסה לארצוֹת הבּרית, תבע ולא נַענה. סירבוּ לא הציר האמריקאי, כּי אם האמַרכּלים של הציוֹנוּת האמריקאית, השׂמחים בּחלקם, המסתפּקים בּמַה שיש להם, ונוֹהגים לדחוֹת כּל הצעת עזרה בּאנשים מעֵבר לאוֹקינוֹס. שוּם שעה לא נראתה להם כּשעת-כּוֹשר לפנוֹתה לאוּסישקין וּלמען הקרן הקימת. וּבינתים התחיל המַשבּר הכּלכּלי ואחר כּך המבוּכה והמבוּקה הפּנימית. וּכשהויזה ניתנה סוֹף סוֹף נצטרפוּ אליה אזהרוֹת ועצוֹת טוֹבוֹת, אשר פּירוּשן: היכּבד ושב בּביתך.

אוּלם אוּסישקין לא שמע. הוּא כּבש לוֹ את זכוּת מסעוֹ לאמריקה.

התוֹצאוֹת החמריוֹת של מסע-הכּיבּוּש הזה לא נסתכּמוּ עדיין, אוּלם תוֹצאה אחת וַדאית כּבר יֶשנה: הרמת קרנה של הקרן הקימת.

מסע אוּסישקין הוֹציא את הקרן הקימת מתוֹך קרן-זוית, אשר היתה שרוּיה בּה שם כּל הימים, והעמיד אוֹתה בּקּרן אוֹרה. הוּא לימד את נאמניה מידוֹת וחישוּבים, אשר לא הסכּינוּ בּהם, והתוָה להם תכנית פּעוּלה מַרחיבה ומבטיחה. הוּא זרע על תלמי הציוֹנוּת האמריקאית גרעינים של יחס חדש והבנה חדשה ל״דוּנם״, לדוּנם של הקרן הקימת.

אין ספק, זכּאי הוּא אוּסישקין לקצת מנוּחה לאחר עמל הדרך. אוּלם המַרגוֹע אינוֹ מחכּה לוֹ כּאן. שַועת האדמה אשר הדריכה אוֹתוֹ בּמסעיו היא שתדריך את מנוּחתוֹ גם בּשוּבוֹ. הימים ללא מעשׂה גוֹאל הוֹלכים ונערמים לאבנים כּבדוֹת. העינים כּלוֹת למעשׂה מנחם.

ניסן תרצ״א.

---

נעמוֹד על נפשוֹתינוּ

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּרלין, וינה, קראקא, וַרשה, וילנה – שמוֹת של השבוּעוֹת האחרוֹנים. קהילה אחרי קהילה. אוּניברסיטה אחרי אוּניברסיטה. עוֹד מעט ולא ישאר אף היכל מדע אחד בּאירוֹפּה הנאוֹרה אשר על שלבּיו וּבאוּלמיו וּבעזרוֹתיו לא נסחט דמנוּ.

היש אתנוּ צוֹפה הרוֹאה את מה שעוֹמד להתחוֹלל על ראשנוּ, מחר-מחרתים?

זה חמישים שנה שהוּחזרנוּ – לאחר הפסקה קצרה ואוּלי גם מדוּמה – אל אוֹתוֹ מעגל הדמים אשר תקוּפת ההשׂכּלה והאֶמנסיפּציה לימדה אוֹתנוּ לראוֹתוֹ כּנחלת דוֹרוֹת שחלפוּ, דוֹרוֹת ההוֹלכים בּחוֹשך, ״אשר אוֹר הציביליזציה לא נגה עליהם״. מהוּ קו חיינוּ מאז? גם אלה שהעיזוּ אז להיוֹת ״רוֹאי שְחוֹר״, כּלוּם העיזוּ לראוֹת וּלהבּיע כּמוֹ את אשר נשקף לנוּ? כּלוּם לא בּיקשוּ אצלנוּ טוֹבים וכן שלמים להירָגע וּלהינחם אחרי פּרעוֹת תרמ״א, כּי יעברוּ ויחלפוּ הימים הרעים האלה? כּלוּם לא נחשב גם בּשנים שלאחר כּך לפגיעה בּטעם הטוֹב כּל נסיוֹן לראוֹת את הענין הגס והפיסי של פּרעוֹת לא לענין חוֹלף, וּבלשוֹן הדיסקוּסיה: ״לבסס את הציוֹנוּת על פּרעוֹת״? אך הלא כּמשׂחק ילדים תמימים היוּ ״הרעמים״ בּתרמ״א לעוּמת קישינוֹב, הוֹמל, ז׳יטוֹמיר, בּיאליסטוֹק והנחשוֹל של ימי אוֹקטוֹבּר 1905². וכל אלה, שזיעזעוּ את עמוּדי עוֹלמנוּ, מה הם לעוּמת טבח אוּקראינה שלאחר המהפּכה? וּמי פּתי והאמין עוֹד לפני שנים מספּר כּי גל ההשמד הפיסי יפרוֹץ ויפנה מערבה, אל ערשׂ ההשׂכּלה והבּריחה מן הגיטוֹ, וּמאה וחמישים שנה לאחר מנדלסוֹן – לאחר ריסר, לאחר לַסל, לאחר ראטנוֹי – יהיוּ חיי יוֹרשיהם תלוּאים להם מנגד, וּכמוֹ זקני זקניהם ירעדוּ אף הם מחמת המציק, מפּני חרוֹן עם הארץ?

לא לתַנוֹת את מר גוֹרלנוּ כּוָנת הדברים הללוּ. אין חפץ בּקינוֹת, וגם תביעת צדקתנוּ והוֹכחת צדקתנוּ היתה לזרא. האין הוֹכחת צדקתנוּ עלוּבה ונִקלה שבעתים מקבּלת המהלוּמוֹת, החביטוֹת והסטירוֹת? האין טוֹב יוֹתר להיוֹת חטאים כּבני־אדם מלהיוֹת צדיקים כּמלאכי־השרת וּלהפּיל תחינה לפני ריבּוֹני הצדק השוֹלטים בּך והבּוֹעטים בּך, וּללמד זכוּת על דמינוּ המוּגרים, וּלבקש מאִתם כּי יכּירוּ בּצדקת חללינוּ?

אכן, נחדל לבקש להיוֹת צוֹדקים בּעיני זוּלתנוּ, – אך אל נהיה נקלים וּמסוֹאבים בּעיני עצמנוּ.

והאם איננוּ הוֹלכים ונִקלים בּעיני עצמנוּ? הלא לא פּחוֹת מאשר מחרידה חשרת העבים הנישׂאת על שמינוּ, והעוֹמדת להתפּרץ יוֹם יוֹם בּמטר האבנים אשר ירוֹצץ את גוּלגלתנוּ ויחריב את קנינינוּ אשר שׂרדוּ מהטביחוֹת הקוֹדמוֹת – מחרידה גם השאננוּת המוּזרה של אחינוּ הנפגעים והמוּכּים בּאשר הם. כּאילוּ לשוא עברוּ עלינוּ ימי קישינוֹב. כּאילוּ לא נכתב מעוֹלם משׂא נמירוֹב. כּאילוּ לא היתה ההגנה בּעיירוֹת ישׂראל, כּאילוּ לא היוּ הפּלוּגוֹת היהוּדיוֹת בּאוּקראינה, כּאילוּ לא היה ״השוֹמר״ בּארץ, כּאילוּ לא עבר עלינוּ מה שעבר, מהוֹמל ועד מאה שערים. כּיצד קרה הדבר הזה? האם לא היתה עמידה בּשער על נפשנוּ, על נפש אחיוֹתינוּ וטפּנוּ, לעצם מעצמה של תנוּעת-התקוּמה בּישׂראל, של המהפּכה, של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית לכל זרמיה ואגפּיה? האם לא היה חוּש החדש הזה לאחד הקנינים היקרים בּחינוּך המוֹנינוּ וּבני-נעוּרינוּ? מדוּע אין אנוּ היוֹשבים כּאן מרגישים עתה בּמציאוּתוֹ, לא בּקוּרפירסטנדם ולא בּעזרוֹת האוּניברסיטאוֹת, ולא בּרחוֹבוֹת וַרשה?

האם נפגם דבר-מה בּינתים בּנוֹער העברי וחוּט המסוֹרת החדשה, אשר לימדה אוֹתנוּ לא להימלט על נפשנוּ מפּני הרשע, כּי אם לעמוֹד בּפניו וּלהתקוֹמם כּנגדוֹ – ניתק?

תצא איפוֹא מכּאן, מן הארץ, הקריאה אל כּל הנוֹער העברי המתחנך לאוֹרה של ארץ-ישׂראל העוֹבדת, בּאשר הוּא שם, הקריאה הקצרה וּרווּית-היסוּרים של דוֹרוֹת ונסיוֹן של דוֹרוֹת: וַעמדתם על נפשוֹתיכם.

כּסליו תרצ״ב.

---

כּלפּי פְּנִים

מאת

ברל כצנלסון

¹

לפנים בּספרים היה נדפּס מעבר לשער: ״וזאת לחכמים וכוּ׳, שבּכל מקוֹם שנדפּס עכּוּ״ם – הכּוָנה לגוֹיים הקדמוֹנים, ולא חלילה לעמים הנאוֹרים שבּימינוּ, אשר בּקרבּם ישכּוֹן ישׂראל לבטח״. וכן עלי למסוֹר מוֹדעה מראש: אם אנוּ נמצאים בּמצב הדוֹמה למצב של חוֹלה מסוּכּן – הרי מי שעוֹמד וּמכריז על כּל הסכּנה שבּמחלה, אין פּירוּשוֹ של דבר שאין הוּא מאמין בּאפשרוּת של הבראה.

אכן, אני רוֹאה את תנוּעתנוּ נתוּנה בּמצב חמוּר מאד, וההצלה אינה בּזה שנפחד לראוֹת את הדברים כּמוֹ שהם, אלא בּזה שיהיה בּנוּ הכּוֹח לבקש את ההצלה.

בּמשך שנים רבּוֹת התרגלה תנוּעתנוּ לסגנוֹן ידוּע לגבּי עצמה וּלגבּי אחרים. לגבּי אחרים היינוּ חריפים מאד בּביקרתנוּ. איני יוֹדע אם התעמקנוּ למַדי לראוֹת מדוּע הציוֹנוּת כּה חדלת-אוֹנים למרוֹת גידוּל המפעל, אך שׂמחנוּ ״שלא שׂם חלקנוּ כּהם״, וראינוּ את עצמנוּ כּמי שניצל מאוֹתה הבּעל-בּיתיוּת והקטנוּת וכוּ׳; אבל בּינתים קרה דבר-מה, ועלינוּ לבדוֹק אם לא גם אנחנוּ הננוּ הגוֹרמים לכּשלוֹן בּציוֹנוּת.

אנחנוּ היינוּ ה״שׂאוֹר שבּעיסה״, וּבאמת לא פּעם הצלנוּ את הציוֹנוּת מתוֹך עמידתנוּ על המשמר. אבל הנה זה שנים אחדוֹת שחדלנוּ לעמוֹד בּפּרץ. נכנענוּ. נמשלה עלינוּ השאלה של חכמי אַתוּנה: מה יֵעָשׂה למֶלח כּי יִבאש?

אם אני חוֹשב שמצבנוּ חמוּר הרי זה לא מפּני שנתקלנוּ בּגוֹרם הערבי אוֹ האנגלי ושקשה להתגבּר עליהם. לא זוֹ השאלה המכריעה בּגוֹרל התנוּעה. לכל שאלה אחרת קוֹדמת השאלה: אם בּנוּ נשתמרוּ הכּוֹחוֹת המאַפשרים לנוּ לעמוֹד בּפּרץ בּשעת סכּנה. דוּגמה קטנה שתסבּיר עד כּמה נפלנוּ בּשנים האחרוֹנוֹת וירדנוּ מהעמדוֹת החשוּבוֹת שהיוּ לנוּ ושבּכוֹחן היינוּ מה שהיינוּ: התפיסה הציוֹנית מאז המלחמה² לא נשתנתה הרבּה, והחוּלשוֹת אשר נתגלוּ היוֹם נעוּצוֹת בּימים הראשוֹנים שלאחר המלחמה. בּשבילי היתה המכּה הגדוֹלה בּיוֹתר – חוֹסר-העבוֹדה לפוֹעלים וחוֹסר אפשרוּת ללגיוֹנרים להישאר בּארץ בּעצם ימי החגיגיוּת של ועד הצירים. בּעינַי היוּ אלה סימנים טרגיים לציוֹנוּת. ראיתי בּזה את חוֹסר כּשרוֹנה של המַנהיגוּת הציוֹנית להרגיש מהוּ העיקר. בּניגוּד לתפיסה השוֹלטת בּאה התפיסה שלנוּ. אזכּיר עתה את פּעוּלת ה״התאחדוּת״ לפרוֹץ דרך לעליה³, אזכּיר את הכּבישים הראשוֹנים, את כּיבּוּש העמק – אלה הם דברים שהוֹציאוּ את הציוֹנוּת מן המיצר ושהזיזוּ אוֹתה כּדי יצירת עוּבדוֹת מכריעוֹת בּהיסטוֹריה היהוּדית החדשה. אבל לא מעטים גם הכּשלוֹנוֹת שאפשר לזקוֹף על חשבּוֹננוּ. כּל תנוּעתנוּ צריכה לכאוֹב וּלהתבּייש בּזה, אם היוּ דברים שאפשר היה לנצלם לפעוּלה ולא עשׂינוּ זאת. אזכּיר דברים אחדים: עמדתנוּ בּשאלת ההתישבוּת העירוֹנית העוֹבדת ב–1924–1923, עוֹד לפני גל העליה הרביעית. עוּבדת הליכת הפּוֹעל לבנין העיר יצרה את תל-אביב העברית עם עבוֹדה עברית בּ-100%, אך לא גילינוּ כּל חוּש של ראִיית הנוֹלד ולא הפכנוּ את הפּוֹעל העירוֹני לכוֹבש ההתישבוּת העירוֹנית. התוַכּחנוּ על ״שכוּנת-עוֹבדים״, אך לא עמדנוּ על ערכּה האמיתי ונשארנוּ עם הסיסמאוֹת בּלבד. זוֹהי דוּגמה, איך תנוּעה שלמה – מלאת רוּח כּיבּוּש וּבלתי-דוֹגמתית – לא ידעה לראוֹת את הנוֹלד וּלהיאָחז מתוֹך אינסטינקט ישוּבי בּנקוּדה בּלתי-מחוּורת עדיין בּמידה מספּיקה. להיפך, לא הצלחנוּ להפוֹך את הפּוֹעל העירוֹני ואת האמצעים שבּידוֹ לגוֹרם להתישבוּת.

כּמוֹ כן – חוֹסר הכּשרוֹן שלנוּ ״להידָבר״ עם העליה הרביעית, לגשת אליה כּיהוּדים, כּאחים, כּפוֹעלים מנוּסים, שכּבר כּבשוּ להם צוּרוֹת-חיים ידוּעוֹת ושיכוֹלים להקנוֹת גם לאחרים את נסיוֹן חייהם ויצירתם המשקית. את רעיוֹנוֹתינוּ החיוּביים ידענוּ לבטא רק בּצוּרה בּיקרתית, שלילית, תוֹקפת. גם לזה היוּ תוֹצאוֹת פטליוֹת בּשנים ההן ואוּלי עד היוֹם. בּודאי שאין אדם יכוֹל לקפּוֹץ מעוֹרוֹ, מחינוּך ידוּע, מגיל ידוּע וּמוּשׂגיו וּנטיוֹתיו; אך תנוּעה כּמוֹ זוֹ שלנוּ חייבת להתגבּר על זה למען העיקר. לא עשׂינוּ זאת וּבעד זה אנוּ משלמים כּל הזמן מחירים יקרים מאד.

יצאנוּ לדרך-המלך של ההסתדרוּת הכּללית. את ענין נהלל ועין-חרוֹד ראינוּ לא כּענין המסיים את ההתישבוּת העברית, לא כּגוּלת הכּוֹתרת – אלא כּהתחלה. את הקרנוֹת ראינוּ כּפתיחת דרך, שאחריה תבוֹא הלוָאה לאוּמית. יצרנוּ כּלים קלָסיים, שתפקידם היה להוֹציא את התנוּעה לדרך יוֹתר רחבה, הגדֵלים מעצמם ויוֹצרים אפשרוּיוֹת חדשוֹת. עכשיו אנוּ עוֹמדים בּשטח ההוֹן הלאוּמי בּמצב כּזה, שנחשוֹב לטוֹב אם יעלה לשמוֹר על הרמה הנוֹכחית של הכנסת הקרנוֹת, ואין חוֹלם כּיוֹם על אפשרוּת מלוה לאוּמי בּימים הקרוֹבים. גם ידינוּ אינן נקיוֹת בּענין זה. לא עשׂינוּ בּשביל הקרנוֹת מה שהיינוּ יכוֹלים וּצריכים לעשׂוֹת. העוּבדה שאנוּ לא נתַנו ״משוּגע״ אחד לענין ההלוָאה הלאוּמית, שיפקיר את עצמוֹ ושלוֹש אוֹ חמש שנים יתהלך ויחפּשׂ את הדרכים הפינַנסיוֹת – זוֹהי בּעינַי תעוּדה רעה לנוּ לכוּלנוּ.

זה שנים אחדוֹת שההסתדרוּת חדלה להיוֹת כּוֹח דינמי, מחַדש, השוֹאף לכיבּוּשים, כּי אם נשארה יוֹשבת על הכּלים – להחזיק את מה שיצרנוּ. לפעמים יש לי רוֹשם שכּאשר אנוּ מגיעים בּאיזוֹ פּעוּלה למצב קריטי והכּוֹחוֹת אינם מספּיקים להמשיך את הקו, משׂתרר אצלנוּ רגש: להיפּטר מן הצרה. וכך קרה שנעשׂוּ כּמה ליקוידציוֹת של מוֹסדוֹת ושל רעיוֹנוֹת וּשאיפוֹת. לא רק שעשׂינוּ ליקוידציה לרעיוֹן של קבּלנוּת לאוּמית גדוֹלה, אלא גם בּיחס למוֹסדוֹת שקיימנוּ אוֹתם – כּאילוּ שכחנוּ את תפקידיהם. איני אוֹמר שזה הצוֹעק הוּא דוקא הצוֹדק. לא כּל קוּבלנה והתמרמרוּת הן פּרי רצוֹן יצירה. מבּחינה אוֹבּיֶקטיבית גם הצוֹעק על העליה אינוֹ טוֹב מן השוֹתק בּענין זה, כּל עוֹד אינוֹ מגלה מאמצים לאַפשר עליה. העיקר שתהיה חרדה לא רק לעוּבדת העליה, אלא גם לתנאים ולמקוֹרוֹת המאַפשרים עליה. והתמימוּת הזאת, החוֹשבת שנאמנוּת לעליה יכוֹלה להסתפּק בּהתמרמרוּת נגד הממשלה וּבביקוֹרת על ההסתדרוּת ״שבּגדה״ בּעליה – אינה עשׂוּיה לקדם אוֹתנוּ. השאלה היא: היכן מאמצינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת לאַפשר עליה? מלבד מאמצים ידוּעים לכיבּוּש עבוֹדוֹת – של מרכּז העבוֹדה – וּלכיבּוּש עבוֹדה בּמוֹשבוֹת, לא עבדה המחשבה של התנוּעה בּדרך אל העיקר. אם יש חכמה פּוֹליטית בּתנוּעתנוּ, היתה צריכה לדעת בּרגע הנכוֹן גם להסתלק מעבוֹדה פּוֹליטית, וּלהפנוֹת את כּל הכּוֹחוֹת ליצירת עוּבדוֹת חדשוֹת. יש שעוֹת ארוּכּוֹת בּגוֹרל תנוּעוֹת שבּהן אין תקוה לכיבּוּשים פּוֹליטיים למרוֹת כּל המאמצים. וראינוּ שאחרי המאמצים הפּוֹליטיים הגדוֹלים של הרצל בּאוּ שנים של גמישוּת פּוֹליטית. אז בּאה תנוּעת העבוֹדה – ולא מתוֹך שלילת הפּעוּלה הפּוֹליטית, אלא מתוֹך תפיסה ריאַלית נכוֹנה – ואמרה: חדלוּ לכם מזה, כּי לא זה העיקר, כּי דרך זוֹ גדוּרה בּפנינוּ כּיוֹם הזה. והנה בּאנוּ אנחנוּ עתה למצב כּזה שכּל כּיבּוּש מדיני ממשי הוּא כּמעט מן הנמנע. מפּני שבּינתים הפסדנוּ את הכּלים הדרוּשים לכיבּוּש מדיני. וּמה התוֹעלת בּהתחַכּמוּת פּוֹליטית על פּני כּל החזית? מה התוֹעלת בּזה אם את המינימוּם של כּוֹחוֹת שיכוֹלים להביא פּעם לידי ממשוּת – איננוּ מקיימים ואנוּ מפרקים אוֹתם.

אם רצוֹננוּ בּאמת בּעליה – אין אנוּ יכוֹלים לקפּוֹא על שמרינוּ בּשאלוֹת יצירת הוֹן. הפוֹעלת בּזה, לפחוֹת, מחשבתנוּ?

בּיחס להוֹן הפּרטי קיימוֹת בּתוֹכנוּ שתי תפיסוֹת: האחת מכּירה (וּמוּכנה להשלים עם זה) שבּמשך כּמה שנים אין תקוה לקרנוֹת הלאוּמיוֹת, והאפשרוּת היחידה – עליית הוֹן פּרטי שיִיצור עבוֹדה ויגרוֹם לעליה; וּתפיסה שניה – הרוֹאה בּיחס חיוּבי להוֹן הפּרטי ליקוידציה של התישבוּת עוֹבדת, אוֹ הרוֹאה בּהוֹן הפּרטי דבר שיבוֹא ״ממילא״ ואינוֹ נוֹגע לנוּ. אוּלם ענין אחד צריך להיוֹת בּרוּר: אוֹ שתנוּעתנוּ היא תנוּעה של כּת, והיא אוֹמרת: ״מה זה עסקי? המציאוּת הוֹלכת לא בּאפיק שלי, מה אני יכוֹלה לעשׂוֹת?״ אוֹ – שתנוּעתנוּ אחראית להגשמת הציוֹנוּת, לגוֹרל של עם, ואז אינה יכוֹלה לעמוֹד מן הצד לחזיוֹנוֹת חיוּניים, ואוּלי מכריעים, בּחיי העם, ועליה לדעת גם ״להסתגל״ להם, כּלוֹמר, להפנוֹת אוֹתם אל אפיקה. התנוּעה שלנוּ, שלא למדה לקח מהעליה הרביעית וּממַשבּר 1926, חייבת לדאוֹג לגוֹרל אוֹתם ההמוֹנים המבקשים מפלט בּארץ, הקרוּיים משוּם מה, בּעניוּתנוּ, ״המעמד הבּינוֹני״. אנוּ יכוֹלים לשמש גוֹרם חשוּב בּענין זה, ואיננוּ משמשים, כּי לא היתה לנוּ ההבנה הרצינית של ענין זה בּשעתוֹ.

אך יש שאלה אחת, שלגבּי דידה אין לכאוֹרה מקוֹם לספיקוֹת, בּאשר היא כּלוּלה בּכל התכניוֹת שלנוּ וּבמסכת חיינוּ: מה ערכּוֹ של מעמד הפּוֹעלים העברי בּארץ בּתוֹר כּוֹח מיַשב? הכרזנוּ על יצירת ״חברת העוֹבדים״ ו״ניר״, אבל בּמשך הימים התרגלוּ לראוֹת בּהם אוּטוֹפּיה, אם כּי הסכּמנוּ ואישרנוּ אוֹתם. התנוּעה לא הגיעה להכּרת צוֹרך אמיתי לקיים את הדבר. והנה הפקרנוּ את החברים המתישבים לתאוַת השלטוֹן של פּלוֹני ואלמוֹני, וחלקים של הציבּוּר – מתוֹך צמאוֹן להכּוֹת שרשים בּקרקע – יצאוּ מתוֹך מעמד הפּוֹעלים. וּכשנעשׂה נסיוֹן לעשׂוֹת דבר-מה בּדרך של התישבוּת האלף, נוֹכחנוּ כּי אפשר בּכוֹחוֹתינוּ וּבעזרתנוּ גם לגאוֹל קרקעוֹת, שאילמלא זה לא היוּ נגאלים. אך הדבר לא נעשׂה על ידי האיניציאַטיבה של ההסתדרוּת כּוּלה, אלא על ידי יחידים שראוּ בּחוּש את הנוֹלד ושנשׂאוּ עליהם את העוֹל, וההסתדרוּת עמדה בּידים ריקוֹת בּלי רעיוֹן וּבלי איניציאַטיבה.

זה שנים אחדוֹת שתנוּעתנוּ הוֹציאה מידיה את האיניציאַטיבה הישוּבית, וחדלנוּ לגבּי התנוּעה הציוֹנית כּוּלה להיוֹת תנוּעה חלוּצית. את ״ניר״ הקימוֹנוּ לפני שש שנים ולא עשׂינוּ אוֹתה לדבר חי וּלגוֹרם מַפרה בּהתישבוּת, המסוּגל לעשׂוֹת את ההסתדרוּת כּוּלה גוֹרם שיכוֹל לבוֹא בּמשׂא־וּמתן עם כּוֹחוֹת פיננסיים אחרים. הקימוֹנוּ בּנק פּוֹעלים, מוֹסד שעליו גאוָתנוּ, שיש לוֹ שם טוֹב בּעוֹלם הכּספים, המצטיין בּסוֹלידיוּתוֹ והעוֹשׂה בּודאי לטוֹבת המשקים והקיבּוּצים. אבל אני שוֹאל את עצמי – האם זהוּ מה שחָפצנוּ מהבּנק, האם זהוּ מה שהוּא יכוֹל היה לעשׂוֹת, האם צריך להסתפּק בּכּסף המזוּמן שהוּכנס לתוֹכוֹ? בּשוּם אוֹפן לא אאמין כּי הבּנק צריך היה להישאר בּמצב של עמידה בּמשך שנים. הבּנק יכוֹל היה למצוֹא דרכים וּסכוּמים וּלהפכם לגוֹרם התישבוּתי חשוּב. ואם גם החכמה המעשׂית תאמר, שמַה שעשׂינוּ זה היה המכּסימוּם האפשרי – לא אקבּל את גזר-הדין הזה.

גיבּוֹרים אנוּ להקים כּלים נאים. אך כּשצריך להפעיל את הכּלים – אנוּ שוֹכחים אוֹתם ורוֹדפים אחרי יצירת כּלים חדשים. הקימוֹנוּ בּציוֹנוּת את הסוֹכנוּת ואצלנוּ – את קוֹנגרס העבוֹדה, את הליגוֹת. וּמה קרה אחרי היצירוֹת החשוּבוֹת האלוּ? לא יכוֹלנוּ למלא את הסוֹכנוּת תוֹכן, וגם בּענין הליגוֹת השקענוּ כּוֹחוֹת ואמצעים בּכינוּסן ויצירתן, אך לא הפכנוּן לכלים פּוֹעלים. ידעתי כּי כּל הצעה מעשׂית חדשה עתידה להתקבּל בּביקוֹרת. שאלה גדוֹלה היא אם בּמצבנוּ כּיוֹם – ערב שינוּיים כּבּירים אוּלי, ואוּלי להיפך, ערב החמרה נוֹספת על המצב – יש אפשרוּת להציע דבר שיש בּוֹ משוּם הוֹצאה למרחב מיד. התנּועה בּמצב כּזה זקוּקה גם ל״קיצוּר החזית״, להסתלקוּת מכּל הטפל והמיוּתר וגם להעזה של כּיבּוּש.

יש לחנך את התנוּעה כּכה שתוּכל לעמוֹד ולא להתמוֹטט בּמצבים הקשים הצפוּיים לנוּ, בּארץ וּבחוּץ-לארץ. זה שנים שלא שאלנוּ את עצמנוּ, אם הרמה התרבּוּתית של החבר שלנוּ מספּיקה כּדי שהתנוּעה תחזיק מעמד.

יש למצוֹא בּנוּ את הכּוֹח לעשׂוֹת את דבר ההתישבוּת לענין מרכּזי של התנוּעה⁴. אנוּ נתוּנים בּמצב כּזה שאילמלא מאמצים פּרטיים ואישיים לא היתה הקרן הקימת גוֹאלת את שטחי הקרקע שגאלה בּזמן האחרוֹן. גם השטחים שנחשבים כּבר לשלנוּ – לא שוּלמוּ עוֹד, אוֹ לא נוֹשבוּ עוֹד, והם בּכל סכּנה. אם לא נדאג עתה לקרקע – תישאר כּל העליה העוֹבדת העתידה מחוּץ לאפשרוּת של השתרשוּת. ועלינוּ לסחוֹט מתוֹך עצמנוּ את כּל הכּוֹחוֹת שישנם אצלנוּ, כּדי להיהפך ליוֹצרי ההתישבוּת, בּמקוֹם שהיינוּ רק נוֹשׂאי ההתישבוּת. צריך להקים את ״ניר״ כּמוֹסד חי וּפוֹרה, ולא רק כּשלט. יש עוֹד אמצעים בּציוֹנוּת, ואילוּ היינוּ מגייסים מתוֹכנוּ כּיוֹם הזה 15–10 אלפים לירוֹת – היינוּ מרַכּזים סביבנוּ גם אמצעים אחרים. אפשר גם להוֹציא את הבּנק שלנוּ מקפאוֹנוֹ, וגם מוֹסדוֹת כּמוֹ ״הסנה״ אפשר להגבּיר וּלהרחיב. יש עוֹד אפשרוּת לרכּז את תשׂוּמת־הלב של הציבּוּר למאמצים התישבוּתיים. זוֹהי נקוּדת המבחן לתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ.

>

אדר ב׳ תרצ״ב.

---

האב וּבנוֹ

מאת

ברל כצנלסון

¹

רבּים הלבבוֹת אשר חרדוּ מקרוֹב וּמרחוֹק לידיעה כּי אלכּסַנדר זייד הוּתקף והוּכּה וכי גיוֹרא בּנוֹ נפצע בּהגינוֹ על אביו. זייד הוּתקף על משמרתוֹ: שמירת היערוֹת של הקרן הקימת. ה״מסוֹרת״ המַמאירה של בּיעוּר יערוֹת, של כּריתה, עקירה והשמדה, עוֹדנה שוֹלטת בּארצנוּ. והקרן הקימת מנסה להילָחם בּ״מסוֹרת״ זוֹ: את יערוֹת הקדוּמים הנכנסים בּתחוּמי קרקעוֹתיה, החֳרָשים העזוּבים, המגוּדלים פּרא והקרוּחים, אין היא מַפקירה להֶבער ולעקירה, כּי אם מבקשת לקיימם וּלהקים אוֹתם מחוּרבּנם. היערוֹת הוֹלכים וּמתחדשים לעינינוּ בּמאמציה וּבקרבּנוֹתיה של הקרן הלאוּמית – מעשׂה אשר לפי שעה על כּל פּנים אין שׂכרוֹ בּצדוֹ – אוּלם לא ממשלת הארץ היא המגינה והשוֹמרת על מפעל תרבּוּתי-ארצי זה. הקרן עצמה זקוּקה להעמיד על חשבּוֹנה שוֹמרים, הצפוּיים תמיד לאַלוֹתיהם וּלכדוּריהם של המבעירים והמשחיתים.

שמוֹ של זייד יקר לא רק לכל אלה אשר עמדוּ אתוֹ יחד בּמשמרוֹת העבוֹדה וההגנה, כּי אם גם לרבּים-רבּים, אשר נתחנכוּ מרחוֹק על מוֹפת-החיים, מוֹפת הגבוּרה והנאמנוּת של בּית אלכּסנדר וצפּוֹרה זייד.

לפני עשׂרים וּשמוֹנה שנים בּא אלכּסנדר זייד לארץ. נער בּן שבע-עשׂרה שנה. וּכאז כּן עתה ״עוֹדנוּ מַחזיק בּתוּמתוֹ״. אין כּל מחיצת-נפש בּינוֹ וּבין המפעל, אשר לשמוֹ בּא וּבוֹ שיקע את חייו. הוּא היה בּין הראשוֹנים לבנין בּית-העבוֹדה. בּין הראשוֹנים אשר נזדעזעוּ עד היסוֹד למַראֵה קלוֹן-הישוּב, שכּאן, על אדמתוֹ, היה למס-עוֹבד לכל מיני תקיפים, לשוֹדדים, הפקר לעוֹלים מן המדבּר. לא היה זה זעזוּע רגשני ההוֹלך ונמוֹג, כּי אם זעזוּע מַפרה, הקוֹבע את גוֹרל חיי אדם. מזעזוּע זה של מתי-מעט נוֹצרה אוֹתה פּרשה רצינית ועמוּקה וּטרגית, אשר שמה: ״השוֹמר״. ואוֹתם החוּשים אשר נעוֹרוּ וּבאוּ לידי גילוּי נהדר בּטוֹבי ״השוֹמר״ לא נרדמוּ בּלב זייד גם לאחר עשׂרים וּשמוֹנה שנים. הם היוּ לעצם מעצמוֹ. לא פּעם אחת סיכּן את חייו ״בּגלל אשכּוֹל ענבים״, השייך לאיזה בּעל כּרם, אשר גם לא הבין מה השגעוֹן הזה של שוֹמרוֹ השׂכיר. לא פּעם אחת נתן גווֹ למַכּים, ולא פּעם השיב מכּוֹת למחרף ולמַכּה. עוֹד לפני יוֹתר מעשׂרים וחמש שנים, והוּא עוֹדנוּ שוֹמר טירוֹן, אשר טרם למד את חכמת השמירה וטרם הכּיר את כּל הפּחים הטמוּנים לרגלוֹ, ספג מכּוֹת עד כּדי זעזוּע-מוֹח וחלי ממוּשך. אוּלם הוּא לא בּרח מן המערכה. וּמאז: פּרשת סֶג׳רה וּמֶסחה ויבנאל וּרחוֹבוֹת וחדרה וכרכּוּר ותל-עדשים וּכפר-גלעדי ותל-חי. פּרשה ארוּכּה. מה רבּוּ הנדוּדים, התלאוֹת, ההיאָבקוּיוֹת והמכּוֹת, ולא רק מַכּוֹת-אוֹיב. וּראֵה זה פּלא: ״המקצוֹע״ והתלאוֹת והשנים (אף הן!) לא השַמוּ את לבּוֹ, לא יִבּשוּ את לשדוֹ. בּועידוֹת פּוֹעלי הגליל, כּשהוּא, עמוּס-הלשוֹן, היה קם לאמוֹר משהוּ בּקוֹלוֹ החרישי, היוּ הכּל מַטים אוֹזן: הרגישוּ כּי הוּא דוֹלה את דבריו המעטים והכּבדים ממעמקים. וגם עכשיו, אחרי כּל מה שעבר עליו, לא זקן לבּוֹ, וּבית הזיידים הבּוֹדד בּיער הקרן הקימת הנהוּ עד היוֹם מקלט וּמרכּז לצעירים עוֹרגים וּמבקשים. וגם עכשיו, למוּד נסיוֹנוֹת מרים כּל כּך, איננוּ קוֹפא על נחלתוֹ. שוּם אבק של שׂוֹבע, של פיליסטריוּת לא דבק בּוֹ. גם עכשיו אינוֹ נרתע מלהטריד, מלתבּוֹע, מלהתריע על סכּנוֹת, מלגזוֹל את המנוּחה של העוֹמדים על גבּוֹ, מלסַכּן את מצבוֹ. השמירה נשארה מה שהיתה בּשבילוֹ בּראשית ימיו: איננוּ מבקש תגרוֹת, אוּלם רכוּש האוּמה וּכבוֹד האדם מישׂראל אינם הפקר!

וגיוֹרא הבּן, היוֹצא לעזרת האב – כּמה יש בּזה מן ההבטחה וּמן הסמל! שנים על שנים חרד הלב לגוֹרל הדוֹר השני אשר יִוָלד על בּרכּי הפּוֹעל בּארץ. מה יהא טיבוֹ, מה יהא אָפיוֹ? התדבּק גם בּוֹ אוֹתה ״פּיכּחוּת״ של כּמה מילדי הישוּב, הישן והחדש, אוֹתה קרחת שבּנפש, המיבּשת כּל לשד ולוֹחכת כּל נימה חלוּצית, מַעפּילה? הירצה, היוּכל הוּא לתת את נפשוֹ על אוֹתה יצירה, אשר למענה בּאוּ אבוֹתיו, אשר בּה חיוּ ועליה מתוּ? היה מפּני מה לפחד. והנה התשוּבה הוֹלכת וניתנת: מתחילים להיגָלוֹת ניצנים ראשוֹנים, ניצני הבּחרוּת הראשוֹנים של ילדי תנוּעת העבוֹדה: חלוּצים בּני חלוּצים. ורוֹאים אנוּ: בּנים לאבוֹתיהם וּלאִמוֹתיהם. ורק בּזה נוֹכחנוּ כּי יש שׂכר לפעוּלתנוּ, כּי לא לשוא עלוּ ולא לשוא חיוּ הוֹריהם וּמחנכיהם. גיוֹרא הבּן, שבּאוֹתוֹ גיל ממש אשר בּוֹ עלה אביו לארץ, חש הוּא לעזרת אביו, מעיד על עצמוֹ, על גזעוֹ ועל בּני-גילוֹ.

כ׳ תמוּז תרצ״ב.

---

פּתיחה ל״ילקוּט אחדוּת-העבוֹדה״, כּרך ב׳

מאת

ברל כצנלסון

¹

מאז יצא הכּרך הראשוֹן של ״ילקוּט אחדוּת-העבוֹדה״ עברוּ יוֹתר משלוֹש שנים. בּין הוֹצאת הכּרך הראשוֹן והשני רוֹבצים מאוֹרעוֹת אב וּמה שבּא בּעקבוֹתיהם. בּצוֹק-העתים ניטלה האפשרוּת לקיים את מצוַת-הכּינוּס, אשר ועידת הנעילה של ״אחדוּת-העבוֹדה״, ערב יצירת מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, ציותה לחבריה. מגמת הכּינוּס בּשׂדה ספרוּת-העבוֹדה לא נתגלתה בּפרק-זמן זה אלא בּשני קָבצי מאמרים שהזמן גרָמם (מ. בּילינסוֹן – ״בּימי מסה״ וד. בּן-גוּריוֹן – ״אנחנוּ וּשכנינוּ״, שניהם בּהוֹצאת ״דבר״) וּבילקוּט אחד קטן-הכּמוּת מעזבוֹנוֹ של חבר (אליעזר שיין –״נתיב״, הוֹצאת ועד מוֹסדוֹת החינוּך).

הכּרך השני, הניתן בּזה, אינוֹ מכיל אלא מדוֹר אחד: ״הפּוֹעל בּעמוֹ״׳, אשר סוּגיוֹתיו הענֵפוֹת שלוּבוֹת זוֹ בּזוֹ, והוּא מעֵין ספר מלחמוֹת הפּוֹעל בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית (בּמידה שמלחמוֹת אלה לבשוּ בּיטוּי בּספרוּתה של ״אחדוּת-העבוֹדה״; מידת הבּיטוּי על גבּי הכּתב לא תמיד הִקבּילה למידת האינטנסיביוּת של פּרקי החיים והמלחמוֹת).

מדוֹר זה פּוֹתח בּימים הראשוֹנים לאחר נפילת המשטר התוּרכּי, ערב יצירת ״אחדוּת-העבוֹדה״, כּשקוֹמץ הפּוֹעלים בּארץ (אוּד מוּצל מעזיבוֹת, מגירוּשים וּמנגישׂוֹת), זה שכּבש עצמוֹ לעבוֹדה, לחוּש המוֹלדת, לדביקוּת בּקרקע ולעמידה בּיחידוּת על משמרתוֹ בּפני כּל רוּחוֹת הטלטלה, ולוּ גם בּמחיר של עצימת עין ממרחבים וּממרחקים, ראה את עצמוֹ יוֹם אחד בּתוֹך קרן-זויתוֹ, כּמי שבּא על גמוּלוֹ: שערי הגשמה נפתחוּ לרוָחה. מאז נפתחת הפּרשה הארוּכּה, שמיעוּטה נצנוּצי חזוֹן ואפשרוּיוֹת הגשמה ורוּבּה – היאָבקוּת עם ״מציאוּת״ פּגוּמה וּמקצצת. פּרשה זוֹ עוֹברת בּמדוֹר הניתן בּזה על סוּגיוֹתיה השוֹנוֹת: הנסיוֹנוֹת הראשוֹנים של הפּוֹעל להבּיע את מאוַייו בּציוֹנוּת המחוּדשת, לעַצב את השקפוֹתיו וּלשׂרטט את הקוים העיקריים של מפעל ההגשמה בּכלָלוּתוֹ; התגבּשוּת ההכּרה העצמית, הכּרת האחריוּת והשליחוּת ההיסטוֹרית של המעמד העוֹבד בּחיי העם וּבהגשמת הציוֹנוּת; הרצוֹן העז לצאת מקרן-זוית של כּת-מגשימים לנפשם וּלהטבּיע את החוֹתם על מהלך-הענינים הכּללי בּישוּב וּבציוֹנוּת; האכזבוֹת המרוֹת מן השעה הראשוֹנה; ההתנגשוּת הבּלתי-פּוֹסקת בּין העוֹדרים בּמערכה וּבין שליטי-התנוּעה, הממוּנים על גוֹרלה; ההכרח להילָחם על עצם ההגשמה, זוֹ שהוֹלכת ונדחית על ידי כּל מי ״שיש לוֹ פּנאי״ לחכּוֹת מכּל מיני טעמים הגיוֹניים, פּוֹליטיים, משקיים וּמעשׂיים סתם; ההכרח להילָחם בּפנים התנוּעה הציוֹנית על עליה, על קרקע, על התישבוּת; ההכרח להילָחם על הממשיוּת שבּיצירה כּנגד הציוֹנוּת הדקלרטיבית, המעדיפה את ההכרזה, את ההפגנה, את הטקס, את התפאוּרה וכל תחליף אחר הבּא בּמקוֹם מאמצי בּנין כּבדים; ההכרח להילָחם כּנגד משׂטמה מעמדית עיורת, כּנגד ״התיאבוֹן״ הסוֹציאלי של בּעל-הבּית, עֲקַר-היצירה, אשר עינוֹ צרה בּיצירתוֹ וּבהישׂגיו וּבעמידתוֹ החברתית הזקוּפה של הפּוֹעל; ההתקוֹממוּת כּנגד יצר-האפּוֹטרוֹפּסוּת המתנשׂא כּפעם בּפעם להשיב אחוֹרנית את גלגל ההתישבוּת ולגזוֹל מאת המתישב את עצמאוּתוֹ ואת הכּרת-ערכּוֹ וּלדלדל את מניעי-יצירתוֹ; העמידה בּפני תאֵבי-שלטוֹן העוֹשׂים להם קרנים משקיוֹת, פּוֹליטיוֹת וּ״לאוּמיוֹת״ לנַגח בּהן את הפּוֹעל; ההגנה על הציוֹנוּת, על אָפיה המשחרר, על תכנה העממי; טיפּוּח הרעיוֹן של יצירת הוֹן לאוּמי כּגוֹרם עיקרי בּמפעל ההתישבוּת; הגנה נאמנה על הקרנוֹת הלאוּמיוֹת מפּני הנסיוֹנוֹת שאינם פּוֹסקים להעמידן בּקרן-זוית; העמדת גאוּלת הקרקע בּמרכּז המאמצים של הציוֹנוּת; מלחמה גלוּיה בּספסרוּת בּקרקע המוֹצצת את דמי המתישב וּמרוֹששת את המוֹסדוֹת המיַשבים, וגילוּי הלוֹט מעל הספסרוּת המתעטפת בּגלימה ״לאוּמית״; המלחמה בּדלדוּל הרצוֹן וּבמיעוּט הדמוּת וּבאבדן הכּרת צדקתנוּ וּבגילוּיי ההתבּטלוּת מפּני הזוּלת; המלחמה בּממלכתיוּת הכּוֹזבת, המסתאנת וּמתגעשת, הקנטרנית וההרסנית, המעלה בּעשן את יצר-הגאוּלה – פּרשה של תגרוֹת כּבדוֹת בּשׂדה המעשׂה והרעיוֹן, של הסתערוּיוֹת וכיבּוּשים והתבּצרוּיוֹת והדיפת התקפוֹת ועמידה בּמצוֹר, של שמירת-אמוּנים בּימי שפל ואָזלת-יד, בּימי מַשבּר וּמחנק וּמגיפוֹת יאוּש וּבריחה.

אין זוֹ פּרשה של התקדמוּיוֹת והתגַבּרוּיוֹת בּלבד. וקו-העריכה הנקוּט בּילקוּט לא התכּוון למסוֹר את הדברים רק בּעליוֹתיהם וּבסיכּוּמי נצחוֹנוֹתיהם. כּשם שאין הילקוּט בּוֹרר לוֹ הלכוֹת פּסוּקוֹת, כּך אינוֹ נאחז בּשׂיאי-עליה דוקא, אלא מבקש לראוֹת השתלשלוּת חיה של המעשׂים והמחשבוֹת כּמוֹת שהם. גם חזיוֹנוֹת אשר לא קמוּ, גם מחשבוֹת אשר הזמן טפח על פּניהן, גם ענינים ועמדוֹת וחוָיוֹת אשר לאחר זמן אנוּ עלוּלים לראוֹתם ראִיה בּיקרתית – לא נמחקוּ ולא טוּשטשוּ עקבוֹתיהם. לא כּל שלא נתאַמת בּשעה מסוּימת פּסוּל כּשהוּא לעצמוֹ, לא כּל מה שנדחה בּתוֹקף המסיבּוֹת מן השטח העליוֹן של החיים אל מרתף-ההזיה ראוּי לשכחה, והכּרת התנוּעה כּהוָיתה פּירוּשה לדעת לא בּלבד את תקפּה והישׂגיה ושׂיאיה, אלא גם את קוֹצר־ידה ואַשליוֹתיה וּנסיגוֹתיה.

כּרך זה מסתיים בּעצם יצירת הסוֹכנוּת המוּרחבת. מפּני ריבּוּי החוֹמר היה הכרח להפסיק בּנקוּדה זוֹ. מיד לאחריה בּאוּ ימי המַסה החמוּרים – מאוֹרעוֹת אב ואשר בּא בּעקבוֹתיהם מחוּץ וגם מבּית. הבּירוּרים והויכּוּחים וההיאָבקוּיוֹת של הימים ההם – ימי בּדידוּתוֹ הגדוֹלה של הפּוֹעל בּארץ-ישׂראל, שאינוֹ מסתחף עם ״פּטריוֹטיוּת״ קלוֹקלת עצבּנית וּמיוֹאשת ולא עם ״ריאַליסטיוּת״ נכנעת וּמתפּרקת וּמתבּטלת מפּני תקיפים, חתירתוֹ לפּלס לוֹ דרך משלוֹ בּין חתחתי השעה – עתידים לבוֹא בּמדוֹר מיוּחד בּאחד הכּרכים הבּאים.

הכּרכים הבּאים, העתידים לבוֹא ראשוֹנה, מוּקדשים למלחמת העבוֹדה העברית על זכוּת קיוּמה, על חייה ועל תנאיה, למעשׂה-ההתישבוּת ולזרמים ההתישבוּתיים והרעיוֹניים שבּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים. אפשרוּת הוֹפעתם אינה מוּבטחת מאליה. היא תלוּיה שוּב, כּמוֹ הוֹפעת שני הכּרכים הראשוֹנים, לא רק בּמאמצי המסַדרים והמביאים לבית-הדפוּס, כּי אם גם בּיחסם וּברצוֹנם של הקוֹראים. הכּרך הראשוֹן זכה לקבּלת-פּנים חבֵרית ונפוֹץ כּוּלוֹ בּמשך שבוּעוֹת אחדים. אם גם הכּרך הזה, הנדפּס בּמספּר טפסים מוּגדל, יוּפץ כּהלכה, תינתן לנוּ האפשרוּת להמשיך. נקווה כּי ההמשך יבוֹא.

כ׳ תמוּז תרצ״ב.

מילוּאים

מאת

ברל כצנלסון

---

א דברי בֶּרל שנאמרוּ סמוּך לז' בּאב תר"צ בּתל-אביב (בּפגישת מזכּירוּת מפלגת פּוׂעלי ארץ-ישׂראל עם חברים פּעילים בּמוׂשבוׂת), שלא פּוּרסמוּ עד כּה.

---

על עניני השעה

מאת

ברל כצנלסון

מראשית המאוׂרעוׂת וּמיד אחריהם חי בּי הרגש כּי הדבר המסוּכּן בּיוׂתר בּשבילנוּ זוׂהי מבוּכה פּנימית. לא חששתי כּל כּך לערבים, לא חששתי כּל כּך לאנגלים, לא חששתי כּל כּך למצבים פּוׂליטיים, חששתי קוׂדם כּל לזה שמצב הענינים בּציוׂנוּת עלוּל להתגלגל למבוּכה רעיוׂנית ונפשית פּנימית, דבר שיכוׂל לעלוׂת בּיוׂקר לתנוּעתנוּ, אשר המוּנח “מבוּכה” תוׂפס בּה מצב מיוּחד, כּנראה, כּבר מימי “מוׂרה נבוּכים”. כּבר בּשנוׂת 1905–1904 סבלה התנוּעה מהמבוּכה של הטריטוׂריאַליוּת, אחר כּך מהמבוּכה של שׂפוׂת, מהמבוּכה של הסוׂציאַליזם והלאוּמיוּת היהוּדית. וּמי שרוׂאה את ראשית המבוּכה בּין הנוׂער של העליה השלישית וּמה שמתרחש בּמידה לא קטנה בּתוׂך הנוׂער שנוׂלד כּבר כּאן בּארץ, מי שרוׂאה כּל זאת מוּכרח להוׂדוׂת שבּתנוּעתנוּ אנוּ, שאינה הוׂלכת בּדרכים סלוּלוׂת כּתנוּעוׂת פּוׂעלים אחרוׂת, המוׂמנט של מבוּכה הוּא רציני עד מאד, שמוּכרחים לדאוׂג לוׂ כּמוׂ לענינים פּוׂליטיים. ולא חשוּב הדבר אם בּאיזוׂ שאלה פּוׂליטית אַקטוּאַלית קיימוׂת בּין חברים בּמפלגה אחת סברוׂת שוׂנוׂת וּנטיוׂת שוׂנוׂת; אבל חשוּב מאד שבּדברים הנפשיים, שעליהם מתבּססת הפּעוּלה הפּוׂליטית, יהיוּ הערכה משוּתפת ורצוׂן משוּתף.

אביא דוּגמאוׂת אחדוׂת, איך דרכינוּ בּארץ הוׂלכוׂת ונפרדוׂת לפעמים לא מתוׂך זה שאין אנוּ עוׂשׂים בּיחד את הדברים המעשׂיים, כּי אם משוּם שהגישוׂת וּנקוּדוׂת-המוׂצא הן שוׂנוׂת לגמרי. אביא, למשל, דוּגמה מתוׂלדוׂת “בּרית שלוׂם”. הקבוּצה הזאת נוׂסדה בּערך לפני חמש שנים. נדמה לי שזוׂ היתה השנה הראשוׂנה של “דבר”. “דבר” פּגש בּשׂמחה את השביתה אצל וילנד. והיה ויכּוּח על זה. אוּרי צבי גרינבּרג יצא נגד. בּילינסוׂן כּתב אז מאמר, אם אינני טוׂעה, בּשם “השעה הדוׂחקת”. וּבערך בּזמן ההוּא בּאה קבוּצת אנשים, כּוּלם ידידים פּרטיים, אנשים הגוּנים, ויסדוּ את “בּרית שלוׂם”. הוּזמנתי אז והוּזמן גם בּן-גוּריוׂן; אינני יוׂדע אם ארלוׂזוׂרוׂב הוּזמן אז לישיבה הראשוׂנה. הישיבה היתה מענינת. השתתפוּ בּה אנשים כּד“ר י. טהוׂן, ד”ר רוּפּין, הוּגוׂ בּרגמן, י. שפּרינצק, יצחק אפּשטיין. והנה הם שאלוּ אוׂתנוּ: אתם מדבּרים על “אִרגוּן משוּתף” (מתוׂך שיגרה כּללית אני אוׂמר “ארגוּן משוּתף”, אוּלם אינני גוׂרס את הטרמין הזה), וּבכן אתם בּעד ארגוּן הפּוׂעל הערבי, אנחנוּ פּה רוׂצים ליסד מין חבוּרה, שהיא עוׂמדת על חשיבוּת הדברים. אם כּי אין פּרוׂטוׂקוׂל מהישיבה ההיא, אוּלם אני זוׂכר בּערך את הדברים שאמרתי אז. אמרתי: אנשים אינם יכוׂלים להתאַחד רק על יסוׂד זה שהם מאוּחדים בּיחס אנוׂשי לערבי, – דבר שהוּא אצלם היסוׂד של כּל הפּרוׂבּלימוׂת הפּוׂליטיוׂת – יחס אנוׂשי לשכן, אוׂ ההכּרה הפּוׂליטית של השאלה הזאת, אוׂ הרצוׂן לפתוׂר אוׂתה בּדרכי שלוׂם. אין זה מספּיק, לפי דעתי. אני אוּכל לפתוׂר את השאלה הערבית יחד עם האנשים שאני מאוּחד אִתם בּשאלוׂת החיים העיקריוׂת, שאני מאוּחד אִתם בּשאלת הציוׂנוּת, בּשאלת העליה היהוּדית, שאני מאוּחד אתם בּשאלוׂת הסוׂציאַליוׂת. אינני מתאר לי שגישה סוׂציאליסטית אל השאלה הערבית וגישה קפּיטליסטית היא אחת.

בּדברים אלה היה אז משוּם הבּעת עמדה מעמדית, מכּיון שלא יכוׂלתי לוׂמר לאנשים שישבוּ שם: אתם אינכם חסידים גדוׂלים כּל כּך של עליה, אתם אינכם הֶרצליסטים; אתם אינכם מאמינים שבּארץ-ישׂראל יהיה כּוׂח-משיכה ליהוּדים. לא היה יסוׂד לדבר הזה. אבל אמרתי שני דברים יסוׂדיים: אינני “אחד-העמי”; בּשבילי יש צוׂרך בּציוׂנוּת המבקשת פּתרוׂן להמוׂנים יהוּדים; אני רוׂאה את שאלת השכנים מתוׂך השקפה סוׂציאליסטית. בּשׂיחוׂת עם הוּגוׂ בּרגמן ור' בּנימין הייתי אוׂמר להם: מדוּע אתם מתחילים את הפּרוׂבּלימה הערבית דוקא מפּרלמנט? אצלנוּ פּרוׂבּלימה זוׂ מתחילה מדאגה לפּוׂעל הערבי. ואין זה מקרה. עכשיו כּוׂתב הוּגוׂ בּרגמן שזה פטאלי, שההסתדרוּת עוׂמדת עדיין על ההשקּפה של סקציוׂת לאוּמיוׂת ואינה עוׂלה על הדרך של בּין-לאוּמיוּת. בּכל החוׂברוׂת של “שאיפתנוּ” לא העלוּ אנשי “בּרית שלוׂם” שוּם שאלה בּענין “הארגוּן המשוּתף”. אמרתי להם, תקדישוּ חוׂברת לשאלה זוׂ. אוּלי זוׂכר מי שהוּא איך היוּ מזכּירים לפני שלוׂש-ארבּע שנים בּעתוׂן “הארץ” את “הארגוּן המשוּתף”, זה היה כּעין בּיטוּי שאינוׂ בּגדר הטוׂן הנאה בּחוּגי האינטליגנציה הלאוּמית, אפילוּ בּחוּגי האינטליגנציה הפּרוׂגרסיבית. ואז ניסיתי לפנוׂת לחוּגים של “בּרית שלוׂם” ואמרתי להם, אוּלי אתם תקבּעוּ יחס לדבר זה. ואנוּ רוׂאים שהאנשים לא יצאוּ לדבּר בּשאלה זוׂ.

נוׂכחתי שלא יתכן לגשת לדבר אם אין בּסיס משוּתף. בּמחשבוׂת מסביב לשאלה הערבית נתגלוּ תהוׂמוׂת נפשיים, לגמרי מחוּץ ליחס לערבים. מגוּחך יהיה לחשוׂב שבּתוׂך כּל הישוּב העברי ישנה רק אוׂתה הקבוּצה, הבּטוּחה בּעצמה וּמכריזה על כּך השכּם והערב, כּי היא מלאה אוׂתוׂ היסוׂד ההוּמַניסטי, אוׂתוׂ היסוׂד האנוׂשי החפשי מכּל צל של שוׂביניוּת, ושאנחנוּ שקוּעים כּל כּך בּיצרים שוׂביניסטיים. בּמשך הזמן האחרוׂן הוּברר שהניגוּדים היסוׂדיים הם לָאו דוקא מסביב לשאלה הערבית. מאחוׂרי זה עוׂמדים דברים חשוּבים יוׂתר, כּמוׂ היחס לאוּמה, היחס לתרבּוּת העברית, היחס של כּבוׂד ואֵמוּן לאיש האוּמה. לעתים קרוׂבוׂת, כּשאני רוׂאה מה שאנשים אלה כּוׂתבים, אני מזדעזע. ולא מפּני שהם כּוׂתבים מה שכּוׂתבים מתוׂך אי-אמוּנה בּציוׂנוּת, כּאנשים בּעלי דעוׂת פּוׂליטיוׂת שבּעינַי הן דילטנטיוׂת, כּי אם משוּם שלדעתי חסרים להם דברים עיקריים, ראשוׂניים. אתם זוׂכרים, למשל, את הפוׂרמוּלה של אחד-העם “עבדוּת בּתוׂך חירוּת”, פוׂרמוּלה שבּזמנה היה בּה אוׂמץ-לב מיוּחד. היהוּדי ממזרח אירוׂפּה, מרוּסיה, שחי בּשעבּוּד פּנימי ולא טעם טעם אירוׂפּה מעוׂלם, העיז לזרוׂק אז את המוּשׂג הזה לעיני כּל היהוּדים הנהנים כּבר בּמשך דוׂרוׂת מהאֶמַנסיפּציה והמרגישים את עצמם כּבני-חוׂרין, פּרוׂפסוׂרים, רבּנים רפוׂרמיים. לא עלה על דעתנוּ, שנצטרך בּתוׂך הציוׂנוּת להיתקל בּכמה וכמה חזיוׂנוׂת שהם גלגוּלים חדשים של “עבדוּת בּתוׂך חירוּת”. אנחנוּ רוׂאים זאת בּמשך השנים האחרוׂנוׂת בּכמה וכמה ענינים. החזיוׂן הזה של הערכת לוׂק אצל אֶרנסט סימוׂן, הכּבוד הזה, הבּטחוׂן הזה שזהוּ פּקיד חשוּב מאד – כּמעט שאי אפשר לפרש זאת מתוׂך סברה הגיוׂנית. בּארץ יוׂשבים אנשים שאינם מסוּגלים להעריך פּקיד טוׂב, איש תרבּוּת, והנה נמצא בּינינוּ אדם חשוּב, שהוּא גילה אוׂתוׂ! אגב, הוּא לא נפגש אתוׂ אף פּעם, הוּא לא עבד אתוׂ אף פּעם, כּי אם בּאיזוׂ שהיא אינטוּאיציה הרגיש בּאוׂר הנוׂהר מלוׂק. זהוּ חזיוׂן פּסיכוׂלוׂגי אנוׂשי כּמעט יוׂצא מן הכּלל. כּשם שבּשעתוׂ הזדעזענוּ בּויכּוּח על ה“קוׂנסוׂלידציה”; משוּם מה נזדעזענוּ? האם בּגלל השאלה אם יש מקוׂם להתישבוּת חדשה, אם היא בּריאה? גם בּינינוּ היוּ ויכּוּחים על זה, אוּלם בּינינוּ היה להם אוׂפי אחר, היתה להם צוּרה מעשׂית. אבל כּששמענוּ את “הקוׂנסוׂלידציה” יוׂצאת מפּי הציוׂנים הגרמנים הרגשנוּ משהוּ אחר, הרגשנוּ את אי-האמוּן האנוׂשי, את אי-הכּבוׂד האנוׂשי למעמד הפּוׂעלים בּארץ.

בּרצוׂן שלנוּ לאֶכּספּנסיה ראוּ הם דמַגוׂגיה. הם ראוּ חוׂסר אחריוּת לעבוׂדה בּארץ אצל אוׂתוׂ האיש העוׂמד בּתוׂך העבוׂדה בּארץ. בּמקרים רציניים, בּיחוּד בּחיי תנוּעה, הויכּוּח איננוּ ויכּוּח חיצוׂני פּוׂליטי, כּי אם ויכּוּח הנוׂגע בּדברים רעיוׂניים, בּדברים נפשיים, דברים שהם קנינים עיקריים של התנוּעה. לפעמים כּשאני קוׂרא את דברי “אַחוַת הפּוׂעלים” אוׂ את דברי אנשי “בּרית שלוׂם” (הם כּוׂתבים לפעמים תזכּירים שאינם מפרסמים אוׂתם. ידוּע המכתב של אֶרנסט סימוׂן לישיבת הסוׂכנוּת בּלוׂנדוׂן, שם הרצה פּרוׂגרמה פּוׂליטית שלמה) – אני בּא לידי הכּרה, מה רבּוׂת התהוׂמוׂת בּזמננוּ גם בּתוׂך המחנה הציוׂני, אשר אין כּל אפשרוּת לגַשר אוׂתן. כּוָנתי לאוׂתוׂ הבּחוּר אשר האוׂריֶנטציה הפּוׂליטית שלוׂ (הוּא אוּלי איש הגוּן מאד) על הסיכּוּיים הציוׂניים אוׂמרת, שעלינוּ לתת לערבים התחייבוּת כּי יוׂתר מעשׂרת אלפים יהוּדים בּשנה לא יבוׂאוּ לארץ-ישׂראל, כּי הרי בּין כּך וכך לא יעלוּ יוׂתר, ועל ידי מתן התחייבוּת כּזאת הלא יוׂצרים בּסיס לשלוׂם. הרבּה מהאנשים הללוּ אינם אוׂמרים בּגָלוּי מה שהם אוׂמרים בּישיבוׂת שוׂנוׂת וּבתזכּירים. בּישיבה אחת של הועד הפּוׂעל של ההסתדרוּת הוׂדיע אחד מהם כּי עד 300,000–400,000 יהוּדים צריכים לבוׂא לארץ-ישׂראל, וּבזאת יוּשלם הבּית הלאוּמי. אינני מספּר את כּל זה לשם גילוּי חטאים. אוׂתי מענינת עצם המחשבה הזאת.

וּמשוּם זה נדמה לי שבּתקוּפה הזאת, אשר העמידה אוׂתנוּ בּפני צוׂרך הבּירוּר בּשטחים רבּים של הציוׂנוּת, לכל הפּחוׂת בּשטח הקוׂראים אוׂתוׂ השטח הפּוׂליטי, עלינוּ בּראשוׂנה לברר מה הם האפקים של הציוׂנוּת, אחרי כן – מה יכוׂלוׂת להיוׂת הדרכים הפּוׂליטיוׂת של התנוּעה הציוׂנית בּתקוּפה הקרוׂבה, וּבסוׂף – עלינוּ להתעכּב על קביעת היחסים עם שכנינוּ בּארץ. בּענינים אלה חשוּב לא הויכּוּח המעשׂי שיכוׂל להיוׂת בּיני וּבין בּן-גוּריוׂן, בּיני וּבין ארלוׂזוׂרוׂב; חשוּב יוׂתר בּירוּר האמיתוׂת היסוׂדיוׂת של התנוּעה בּשטחים האלה. אנסה לעשׂוׂת זאת על ידי הדברים המהלכים בּציבּוּר.

אני רוׂצה לדעת מַהוּ “הארגוּן המשוּתף”, מה אוׂמרים עליו, איזוּ תקווׂת תוׂלים בּוׂ, איך ניגשים לפתוׂר אוׂתוׂ. אני רוׂצה לדעת מה הפּתרוׂנוׂת הפּוׂליטיים בּשאלה הערבית, מה הם הדרכים שיכוׂלים ללכת בּהם. אוּלי גם יש לדבּר על כּך, בּאיזוׂ מידה נמצאת הציוׂנוּת בּסכּנה. אינני יוׂדע אם מוׂעיל הדבר אוׂ לא. אבל אני מדבּר על זה בּפני עצמנוּ. אני רוׂצה להעמיד לפני חברינוּ את השאלה, בּשעה שכּל העוׂלם מוּפנה נגדנוּ וגם הערבים נגדנוּ, אם בּאוׂפן היסטוׂרי אנחנוּ נמצאים מחוּץ לסכּנה אוׂ לא? חשוּב לברר ולפתוׂר שאלה זוׂ. מבּחינה פּוׂליטית אנחנוּ עוׂמדים על עֶברי פּי פּחת, כּל יוׂם מביא לנוּ אוּלי כּשלוׂנוׂת חדשים. הנצחוׂנוׂת הפּוׂליטיים שלנוּ אין להם ערך. יש אמנם ערך למַה שהוּחלט בּחבר הלאוּמים, יש ערך למַה שנאמר בּועידת פּוׂעלי האימפּריה הבּריטית, יש ערך לכך שהעתוׂנוּת ההגוּנה היא בּעדנוּ, יש ערך למכתב שבּלוּם אוׂ טוׂרַטי כּוׂתבים, אבל יש ערך גם לכך שמקדוׂנַלד מהסס, ששילס איננוּ מאמין. אין לראוׂת בּכל הנצחוׂנוׂת שלנוּ משענת פּוׂליטית. אילוּ היתה התנוּעה שלנוּ לפני מתן תוׂרה, לפני הדקלרציה של בּלפוּר, אילוּ זה לא היה קשוּר עם עליה ועם בּנין נקוּדוׂת, אילוּ זה היה בּסטַדיה שלפני עשׂר שנים, הייתי אוׂמר, עשׂינוּ גדוׂלוׂת בּשנה האחרוׂנה, העמדנוּ כּוׂח שקשה לעמוׂד בּפניו. אוּלי אפשר עוׂד להגיע בּאירוׂפּה, בּאמריקה, ואפילוּ בּאנגליה, לידי תוׂצאוׂת גדוׂלוׂת. אינני יוׂדע אם חברינוּ מעריכים את הפּעוּלה הפּוׂליטית של ההסתדרוּת בּשנה האחרוׂנה, גם את הפּעוּלה שעכשיו גוׂלדה עוׂשׂה בּאנגליה. בּכל אוׂפן אינני נוׂטה לראוׂת בּמַה שעשׂינוּ ערוּבּה לנצחוׂננוּ.

ואילוּ הייתי תוׂלה את עתידה של הציוׂנוּת רק בּדבר הזה, הייתי אוׂמר שכּל אחד מאתנוּ צפוּי ליאוּש מר, שחוׂר. ואני מצדי חוׂשש לתקוּפה פּוׂליטית שחוׂרה הצפוּיה לנוּ בּמשך השנים, כּלוׂמר, אני מוּכן לדבר הזה. ואין הדבר משנה אצלי את ענין הגשמת הציוׂנוּת, הגשמת הציוׂנוּת בּדוׂרנוּ. בּועידת “החלוּץ” בּגרמניה, שנתקיימה בּעצם ימי היאוּש, קראתי הרצאה מיוּחדת כּלכּלית, עד היכן הגענוּ בּהגשמת הציוׂנוּת וּמה היא דרכּנוּ להבּא. ואני עוׂשׂה חשבּוׂן כּזה: עשׂר השנים שעברוּ עלינוּ עד עכשיו היוּ שנים רעוׂת מאד: כּוּלנוּ לא היינוּ מוּכנים, התנוּעה שלנוּ לא היתה מוּכנה. וּמה היה לפני עשׂר שנים? פּקדוּ אז מיד אחרי הכּיבּוּש הבּריטי: “סטוׂפּ אֶמיגריישוׂן”; לא הממשלה הבּריטית פּקדה כּך, כּי אם יצא כּרוּז חתוּם בּשם אוּסישקין, וייצמן וסוׂקוׂלוׂב, כּמדוּמני, בּשם האֶכּסקוּטיבה הלוׂנדוׂנית, עוׂד לפני ה“סטוׂפּ אֶמיגריישוׂן” של הבּרנדייסיסטים. הדברים האלה השפּיעוּ על התנוּעה, בּיזבּזוּ אפשרוּיוׂת. ועל אף כּל המפריעים שהיוּ לנוּ, מפריעים כּלכּליים, פּוׂליטיים, אִרגוּניים, מראה בּכל זאת הסטטיסטיקה שלנוּ: היינוּ בּארץ 58,000 נפש והוׂספנוּ עוׂד 110,000, זאת אוׂמרת, שילשנוּ את מספּרנוּ בּמשך עשׂר שנים. וּבאחוּזים: היינוּ אז בּארץ 9 אחוּזים ועכשיו עלינוּ ל-19, אוׂ היינוּ אוּלי 10 אחוּזים והיוׂם אנוּ 20 אחוּז. הוׂספנוּ איפוׂא 10 אחוּזים. ואם בּתנאים כּאלה כּשעבוׂדתנוּ בּארץ היתה רק בּראשיתה, כּשרק עמדנוּ לעשׂוׂת צעדים ראשוׂנים, יכוׂלנוּ להוׂסיף בּכל שנה אחוּז אחד, הלא אין זה מן הנמנע שבּשלוׂשים השנים הבּאוׂת נוׂסיף עוׂד 30 אחוּז. אמנם כּל אחוּז ואחוּז יגדל אחר כּך יוׂתר ויהיה יוׂתר קשה להשׂיג אוׂתוׂ, אוּלם יגדל אז גם הגידוּל הטבעי שלנוּ בּארץ, יגדל הנסיוׂן, יגדלוּ גם הדברים שאנחנוּ עוׂשׂים. עכשיו אנחנוּ יוׂצרים בּסיס. בּזמן שהמבקרים שלנוּ, כּמוׂ הפּרוׂפסוׂר הירש, בּוׂנים את התנגדוּתם על יסוׂד של סטטיסטיקה. המתנגדים שלנוּ משתמשים בּזה, אוּלם הסיכּוּיים שלנוּ בּארץ תלוּיים לגמרי בּדבר אחר. מה שעשׂינוּ בּארץ אינוׂ נערך רק בּ-110,000 אנשים שנוׂספוּ בּה; יכלוּ לעלוׂת בּ-50,000 יוׂתר אוׂ בּ-20,000 פּחוׂת, הדבר הזה חשוּב לנוּ מאד, אבל לא הוּא הקוׂבע העיקרי. השאלה היא בּאיזוׂ מידה המעשׂה שעשׂינוּ בּארץ יצר לנוּ בּסיס לכלכּלה, בּאיזוׂ מידה הרכוּש שיצרנוּ בּארץ יש לוׂ ערך. יש להעריך את החוׂמר האנוׂשי שלנוּ, את האדם שבּוׂ. בּחוּג שלנוּ אין לנוּ להפריז בּנידוׂן זה, אבל הרכוּש האנוׂשי שלנוּ הוּא גדוׂל ועצוּם. בּעצם רק העליה השלישית פּתרה את השאלה אם עם ישׂראל מסוּגל לבנוׂת ארץ אוׂ לא. העליה השניה נתנה הוׂכחה שאמנם יש עוׂד יחידים בּאוּמה, שעוׂד לא אבד היחיד בּישׂראל המוּכן לתת את נפשוׂ על הגשמת הציוׂנוּת. זה היה ענין אינדיבידוּאלי, ענין של מעטים. אבל שדבר זה יוּכל להתפּשט בּתוׂך המוׂנים, שאוׂתם הדברים שנחשבים למעשׂי-גבוּרה אינם עוׂד ענינם של אוּדים מוּצלים מאש, – את זאת הראתה העליה השלישית.

עשׂר השנים של עבוׂדה הוׂציאוּ את התנוּעה לדרך הרחבה. התוׂכן הנפשי של ההתלבּטוּת שלנוּ עד המלחמה וּמאחרי המלחמה, התוׂכן הנפשי של י. ח. בּרנר וא. ד. גוׂרדוׂן ושל כּוּלנוּ היה: האם יכוׂלים אנחנוּ לעבוׂד אוׂ איננוּ יכוׂלים? היש ידים לישׂראל אוׂ אין ידים לישׂראל? את ראשית הפּתרוׂן לבּעיה הזאת נתן הפּוׂעל העברי: בּאה ההסתגלוּת הזאת של ההמוׂנים לעבוׂדה, נתגלה כּוׂח היצירה, עוּבדה שמוּכרחים להוׂדוׂת בּה המהנדסים של רוּטנבּרג, שמוּכרחים להוׂדוׂת בּה המהנדסים הנוׂצרים בּנמל חיפה; וגם מקטרגים שנזדמנוּ אתם בּזמן האחרוׂן היוּ מוכרחים להכּיר בּזאת. אני חוׂשב שרכשנוּ רכוּש שבּשביל כּל משק וּמדינה הוּא בּעל ערך רב. ערכּוׂ בּעיקר אינוׂ בּוׂ בּעצמוׂ, כּי אם בּמידה שהוּא משמש בּסיס להתפּתחוּת משקית נוׂספת. הנה, למשל, לגבּי גידוּל הבּננוׂת בּעמק הירדן, אוׂ גידוּל האֶשכּוׂליוׂת בּעמק יזרעאל: לא זוׂ השאלה בּאיזוׂ מידה האֶשכּוׂלית כּבר הצליחה לפרנס את העוׂבד – בּנדוׂן זה היא נתנה אוּלי מעט מאד – אוּלם אם סימפּסוׂן מוּכרח לוׂמר שהיא האשכּוׂלית המצוּינת בּעוׂלם והיא יכוׂלה לגדוׂל לא רק על חוׂף הים כּי אם על ידי השקאה גם בּכל עמק בּית-שאן, הרי הרכוּש הזה שרכש איזה פּוׂעל בּדגַניה אוׂ בּעין-חרוׂד על ידי פּיתוּח הענף הוּא רכוּש לאוּמי עצוּם. כּיוׂצא בּזה, רכוּש המַחלבה, השבּחת הגזעים – כּל הדברים האלה שבּכל מקוׂם ממשלוׂת משקיעוׂת בּהם סכוּמים עצוּמים. כּך אנחנוּ צריכים להשקיף, אם רוׂצים אנוּ להעריך את פּעוּלתנוּ מבּחינה היסטוׂרית, מבּחינה ציוׂנית. התעשׂיה שלנוּ בּארץ ערכּה לא רק בּמה שהוּשׂג, בּמה שהיא מעסיקה 6,000 פּוׂעלים. היא עדיין בּמצב קשה מאד ועוׂד תהיה לנוּ מלחמה קשה על שוָקים, על קיוּם, אבל מי שמבין מה זאת נטיעת תעשׂיה בּתנאים כּאלה בּארץ אשר אין בּה פּוׂעל-אריג, אשר אין בּה בּעל-מקצוׂע, אשר אין בּה חשמל אוׂ מכוׂנוׂת, אוׂ חלקי מכוׂנוׂת, צריך לדעת את הערך הפּנימי של הדברים הללוּ, היוׂצרים תנאים מוּקדמים בּשביל עבוׂדה משקית הגוּנה.

יש סוּג של נוׂשׂאים להמשך העבוׂדה בּארץ, אבל אינם בּידינוּ. החוּלה – בּה מתגלה אוׂפק גדוׂל בּשביל הציוׂנוּת. הדבר כּרוּך, כּמוּבן, בּיסוּרים, צרוׂת וּמלחמוׂת. אוּלם כּל אחד מבין שהחוּלה מחכּה לנוּ. אינני בּטוּח, למשל, אם לא נאבּד את אדמת החוׂף, אדמת הפּרדסים (אם לא נשׂיגנה בּקרוׂב), אבל בּיחס לחוּלה, אם גם תהיינה הגבּלוׂת גדוׂלוׂת לציוׂנוּת, לא תקוּם חברה מבּלעדינוּ אשר תקח את המפעל הזה לידיה. בּענין זה צריך להשקיע מיליוׂנים וקרבּנוׂת. אוּלי צפוּן בּוׂ רוַח. אבל הרוַח אינוׂ מוּנח בּקוּפסה, וכשם שלחשמל ולים המלח לא בּאוּ אחרים כּשלא בּאנוּ אנחנוּ, כּך אני רואה את האפשרוּיוׂת הציוׂניוׂת שבּחוּלה. מעריכים את החוּלה בּ-200 אלף דוּנם אדמת השקאה. אינני יוׂדע זאת בּדיוּק; השאלה היא בּכלל מסוּבּכת; אבל בּרוּר הדבר ששטח זה מחכּה להתישבוּת שלנוּ. והוּא הדין לגבּי הנגב. גם את הנגב לא יהפכוּ לארץ של התישבוּת בּלעדינוּ. בּאר-טוׂביה חיכּתה עשׂרוׂת שנים עד שמצאנוּ בּה מים, אפשר היה לכתוׂב ספר שלם על תוׂלדוׂת קוׂסטינה ועל הנס שהמים נתגלוּ דוקא בּשנת החוּרבּן. כּל זה אוׂמר שאין סיכּוּיים לחשׂוׂף בּנגב את האפשרוּיוׂת ההתישבוּתיוׂת בּלי כּוׂח מיַשב מוׂדרני, שיראה בּזה לא רק עסק פּשוּט המתנהל מאליו; יש להשקיע בּזה גם השקעוׂת עצוּמוׂת, יש לסכּן גם השקעוׂת עצוּמוׂת מתוׂך אוׂפק חברוּתי לאוּמי גדוׂל.

אני מאמין גם שאדמת בּית-שאן תהיה בּידינוּ. אם כּי בּמוּבן זה הבּטחוׂן כּאן אינוׂ כּה גדוׂל כּמוׂ בּחוּלה אוׂ בּנגב: אדמה זוׂ יוׂתר קרוׂבה לישוּב, הסיכּוּיים לאינטנסיפיקציה הם בּה יוׂתר מרוּבּים, החשמל של רוּטנבּרג הוּא יוׂתר קרוׂב אליה, ויש כּבר מי שלוׂטש עין עליה מבּלעדינוּ. ואין לשכּוׂח כּי מאחוׂרינוּ נמצאים עוׂד השטחים של עבר-הירדן והחוׂרן. בּשביל האוׂפק הציוׂני הרחב הם עדיין קיימים.

אוּלם מה יש לנוּ בּידינוּ כּיוׂם מלבד השטחים המיוּשבים; יש בּידינוּ צרוׂר של אפשרוּיוׂת, אשר הן כּרגע נמצאוׂת בּידי העם העברי ואוׂתן צריך לצרף אל 170,000 היהוּדים הנמצאים כּיוׂם בּארץ. יש בּידינוּ כּיוׂם הזה בּערך 100,000 דוּנם להתישבוּת, אדמת-שלחין על חוׂף הים; בּידינוּ כּיוׂם הזה אדמת וָדי-חוארת, שטח של 50,000 דוּנם, אדמוׂת פּיק“א בּשוׂמרוׂן – קיסַריה, רביה, אדמוׂת בּשרוׂן אשר נרכּשוּ בּזמן האחרוׂן, ואדמוׂת מפרץ חיפה. ואני חוׂשב שמוּתר להביא בּמידה ידוּעה בּחשבּוׂן גם את הקרקעוׂת הפּרטיוׂת שישנן, כּגוׂן אדמוׂת מלצ’ט, אשר מחר אוׂ מחרתים תעמוׂדנה להתישבוּת עממית בּצוּרה זוׂ אוׂ אחרת. לפי זה יכוׂלים אנוּ להניח שיש בּידינוּ אדמת-שלחין בּשביל כּ-10,000 משפּחוׂת חקלאיוׂת והרי זה בּלבד נוׂתן לנוּ אפשרוּת של עבוׂדת התישבוּת ל-40,000 נפשוׂת בּחקלאוּת (אם נחשוׂב ארבּע נפשוׂת למשפּחה). וצריך לדעת מה פּירוּש הדבר הזה בּהתישבוּת הבּלתי-חקלאית. לפי שעה אחוּז החקלאוּת שלנוּ בּארץ-ישׂראל אינוׂ יוׂתר מ-25. בּאוׂפן טבעי היינוּ צריכים לשאוׂף שעל כּל חקלאי יהיוּ שני יהוּדים בּלתי-חקלאיים. למעשׂה יש לנוּ כּיוׂם, אחרי ההתאמצוּת של השנים האחרוׂנוׂת ואחרי הכּשלוׂנוׂת של העליה העירוׂנית, שלוׂשה בּלתי-חקלאיים על כּל חקלאי. אני חוׂשב שצפיפוּת הישוּב בּמוׂשבוׂת הישנוׂת עלתה על כּל הסיכּוּיים שלנוּ. כּל אחד היה חוׂשב את המספּרים שהגענוּ אליהם כּיוׂם בּיחס לצפיפוּת זוׂ לפנטסטיים, אילוּ אמרנוּ זאת לפני שנים אחדוׂת. אבל אני עוׂבר כּאן לענין אחר לגמרי. יש בּידינוּ שטח אחד שאין להעריך אוׂתוׂ בּמספּרים והוּא – מפרץ חיפה. אין זה ענין של 30.000–40.000 הדוּנמים שיש לנוּ שם. יש דברים שהם יחידים בּעוׂלם. יש נמל אחד בּארץ, יש מפרץ חיפה אחד בּארץ. בּידינוּ נמצא כּרגע המַפתח להתפּתחוּת הכּלכּלית של הארץ מחוּץ לחקלאוּת. אינני יוׂדע כּמה משקים חקלאיים אינטנסיביים נוּכל להקים שם. ודאי עוׂד הרבּה שנים נתחבּט עד אשר נמצא את ענפי המשק המכניסים שאפשר להקים בּמפרץ חיפה. ודאי עוׂד ניכּשל בּכמה דברים. אבל ערך מפרץ חיפה הוּא בּזה, שאנחנוּ הקפנוּ את הנמל של חיפה בּ”הינטֶרלַנד" גדוׂל ועצוׂם, אשר מעוׂלם עוׂד לא היה לנוּ בּשוּם עיר בּארץ-ישׂראל ואשר ישמש למעשׂה הבּסיס העיקרי לכל תעשׂיה עתידה וּלכל מסחר של טרַגזיט שיהיה בּארץ-ישׂראל. בּענין זה קיימת לפנינוּ עוׂד הראִיה הרחוׂקה של הרצל והיא לא הכזיבה. ואם בּפרט זה אוׂ אחר תנצח אלכּסנדריה אוׂ בּירוּת, אפשר לראוׂת מתוׂך בּטחוׂן גמוּר את חיפה, בּמוּבן הכּלכּלי והאיסטרטגי, כּנקוּדה החשוּבה בּיוׂתר בּכל המזרח הקרוׂב, בּכל החוׂף האסיאתי של הים התיכוׂן. רכוּש זה עדיין איננוּ נוׂשׂא פּרי.

וּלעת עתה אינוׂ אלא מעמסה בּשביל המוׂסדוׂת הישוּביים, שצריכים עוׂד להשקיע כּספים בּמקוׂם זה, אבל אנוּ מחזיקים בּידינוּ שטח שבּוׂ יהיה תלוּי בּמידה ידוּעה גוׂרל העליה היהוּדית. בּידינוּ ישנן מלבד זה שתי הקוׂנצסיוׂת הגדוׂלוׂת, אשר אנחנוּ עכשיו נהנים רק מבּנינן, אבל לא מתוׂצאוׂתיהן. ענין רוּטנבּרג כּבר נתן לנוּ כּרגע הרבּה מאד: זה היה מפעל שנתן את הדחיפה הראשוׂנה להקלת המַשבּר של שנת 1926. אבל ערכּוׂ הוּא לא בּזה בּלבד. ערכּוׂ האמיתי יתגלה רק אחר כּך, אחרי שהקמתוׂ תיגָמר. ערכּוׂ לא יהיה רק בּהוׂזלת החשמל, בּהקמת מפעלי השקאה, אלא בּזה שחברת החשמל תהיה מוּכרחה לגלוׂת בּמשך הזמן איניציאַטיבוׂת משקיוׂת גדוׂלוׂת; אגב קיוּמה תהיה החברה מוּכרחה לחפּשׂ שטחי קרקעוׂת להשקוׂת אוׂתם, לסייע להרחבת התעשׂיה כּדי ליצוׂר לה צרכּן לכוׂח-החשמל שלה.

מוּקדם עכשיו לדבּר על הקוׂנצסיה השניה של ים המלח, שאפשרוּיוׂת גדוׂלוׂת מאד צפוּנוׂת בּה. בּידינוּ ישנה הקוׂנצסיה השלישית, היא קטנה, הקוׂנצסיה של המַעינוׂת החמים בּטבריה. אני מיחס לטבריה חשיבוּת פּוׂליטית מיוּחדת, כּי מתוׂך סקירה על הכּיבּוּשים הקרקעיים בּארץ-ישׂראל צריך להניח שטבריה תהיה אחד המחוׂזוׂת הראשוׂנים שתזכּה לקוׂנסוׂלידציה הקרקעית, שהשטח כּוּלוׂ, נאמר לפי שעה מגשר ועד מגדל – לא אגיד מגשר עד העמק, אוּלם מגשר ועד מגדל – יוּכל בּתקוּפה קצרה וּבמאמצים לא מוּגזמים להיוׂת כּוּלוׂ בּידינוּ, עם עיר אשר יש בּה כּיום רוׂב יהוּדי גדוׂל. משוּם זה כּל בּיצוּר משקי קטן שם וכל רכישה קרקעית יש להם ערך. וּמשוּם ששטח זה נמצא על הגבוּל של חוׂרן אפשר שיהיה לוׂ גם ערך פּוׂליטי כּשנגיע פּעם להרחבת גבוּלוׂת ארץ-ישׂראל. בּשטח הזה ישנה גם הקוׂנצסיה האמוּרה של חמי טבריה. אוּלי אין יוׂדעים כּרגע מה לעשׂוׂת בּה, אבל פּעם יעשׂוּ בּה דבר-מה חשוּב.

איני מדבּר כּרגע על האפשרוּיוׂת הרחוׂקוׂת של ארץ-ישׂראל, אוּלם כּאשר אני מתבּוׂנן אל כּוׂחנוּ המשקי הפּוׂליטי בּארץ, אל שטחי הקרקע שיש לנוּ כּיוׂם, לרכוּש המשקי שיש בּידינוּ נוׂסף על שטחי הקרקע, ואם אני מוׂסיף לזה את הקוׂנצסיוׂת ואת ערכּן ואת הכּוׂח הדינמי הצפוּן בּהן, הרי למרוׂת הסכּנוׂת הצפוּיוׂת לנוּ, למרוׂת ההתנַקשוּיוׂת שתהיינה, אני מבּיט על זה כּעל כּוׂח מתפּתח ודוׂחף, אשר אפשר לגרוׂם לוׂ הרבּה צרוׂת, אבל אין להשמיד אוׂתוׂ. בּזה אני תוׂלה את האפשרוּת של הפּעוּלה הציוׂנית בּגוׂלה. אין לי כּל ספק שאילוּ על הציוׂנוּת לפני המלחמה היוּ עוׂברים מאוׂרעוׂת אָב, אילוּ היוּ עוׂברוׂת עליה גם המכּוׂת הפּוׂליטיוׂת שקיבּלנוּ עכשיו, לא היתה יוׂצאת מזה בּשלוׂם. אוּגַנדה אוׂ אי-הצלחתוׂ של הרצל אצל עבּד אל-חמיד היוּ כּמשׂחק ילדים לגבּי המכּוׂת שהוּכּינוּ השנה הזאת. ואז לא היה קיים מאחרי הציוׂנוּת מין חיל-מצב כּזה, אשר יעמוׂד ולא יזוּז, אשר יהיה קשוּר בּמקוׂם בּשרשיו. את כּל החיל של הרצל אפשר היה להשיב בּנשיבת רוּח קלה. מה שיש לנוּ היוׂם הוּא דבר אחר לגמרי. אם הציוׂנוּת בּתוׂר תנוּעה תיכּנס כּיוׂם למצב של יאוּש גמוּר, אם אלמנטים ידוּעים בּתוׂכה יגיעוּ לידי אַפּטיה גמוּרה, הרי הכּוׂח אשר יֶשנוׂ בּארץ, האינטרסים החיוּניים של מפעלים משקיים גדוׂלים, הם כּל כּך גדוׂלים שיעצרוּ בּעדם. אני מוׂסיף לזה גם את כּוׂחוׂ של הפּוׂעל בּארץ, את תפיסת הדברים שלוׂ.

התפיסה הרעיוׂנית שלנוּ הצילה את התנוּעה הציוׂנית מן היאוּש. אילוּ הישוּב וּתנוּעת הפּוׂעלים לא החזיקוּ מעמד בּמצב הזה, מי יוׂדע מה היה לציוׂנוּת. בּזה אני רוׂאה את הערוּבּוׂת שלא תתנה לתנוּעה הציוׂנית בּמצב פּוׂליטי קשּה בּיוׂתר ליפּוׂל, להתכּווץ וּלהתמזמז.

מפעלנוּ המשקי הפּוׂליטי חשוּב בּשביל האוּמה וגם חשוּב מצד ערכּוׂ הבּין-לאוּמי. אין להפּילוׂ אלא רק אוּלי על ידי מלחמה ממוּשכת וקשה. את זה מוּכרחים להכּיר כּיוׂם גם האוׂיבים. אוּלם את זה לא מבינים אנשי “בּרית שלוׂם”. הם לא מבינים את הכּוׂח שלנוּ. הם מדבּרים על חוּלשתנוּ. צריך לקרוׂא את המכתב של ד"ר אדוׂלף בּעהם מוינה, העוׂרך של הירחוׂן “פּלשׂתינה”, צריך לקרוׂא את אשר כּוׂתב רוׂבּרט וֶלטש (ואף שׂיחוׂת היוּ לי עמוׂ בּענין זה). הם בּטוּחים שהציוׂנוּת כּוׂשלת כּל הזמן, הם בּטוּחים שאם יסירוּ את הבַּגַז' השוׂביניסטי ההרצליסטי, יצילוּ את הספינה המטוׂרפת. רציתי לעקוׂר מלבּם את ההכּרה שהציוׂנוּת היא דבר שקַּל להחריב אוׂתוׂ. אינני מדבּר על הגוׂרמים היהוּדיים בּעוׂלם. עוׂד יצמחוּ גוׂרמים שוׂנים. כּאן עמדתי על נקוּדה אחת של כּוׂחנוּ בּארץ. אם אנחנוּ כּיוׂם 20 אחוּזים בּאנשים, הרי אנחנוּ כּבר 50 אחוּזים בּאפשרוּיוׂת הכּלכּליוׂת, אם נשקוׂל כּל מה שיש בּידינוּ בּארץ, ואוּלי זה כּבר כּרגע יוׂתר מהחצי.

עכשיו אני רוׂצה לדבּר על הגישה לשאלה הערבית. כּשדיבּרתי על “בּרית שלוׂם” שאַלתי: האם תיתכן עמּדה משוּתפת לציוׂנים וּללא-ציוׂנים בּשאלה זוׂ? (“לציוׂנים”, כּלוׂמר, לאנשים המאמינים שהציוׂנוּת זהוּ פּתרוׂן להמוׂנים יהוּדים, סיפוּק צרכים להמוׂנים יהוּדים, יצירת ישוּב גדוׂל בּעל אֶכּספּנסיזם רחב) אני כּוׂפר בּזה. לא יתכן לחפּשׂ נקוּדה משוּתפת בּענינים ערביים אם אין נקוּדה משוּתפת בענינים ציוׂניים, בּענינים סוׂציאליים. וזה הוּכח לי עוׂד יוׂתר כּשקראתי את החוׂברת “אַחוַת הפּוׂעלים”. בּארץ-ישׂראל נעשׂוּ כּל מיני נסיוׂנוׂת של ארגוּנים בּלתי-מפלגתיים. “הפרקציה” התחילה בּתוׂר ענין של ארגוּן בּלתי-מפלגתי, הזמינוּ גם את חברי “אחדוּת-העבוׂדה” לשם, אמרוּ, אין זה אלא ענין לרדיקליזציה של ההסתדרוּת. יֵעָשׂוּ ודאי עוׂד נסיוׂנוׂת כּאלה לעשׂרוׂת. כּל ענין גדוּד העבוׂדה והתקרבוּתוׂ לשׂמאליים וּועידת “האיחוּד” היוּ לכאוׂרה נסיוׂנוׂת בּלתי-מפלגתיים. ותמיד ימָצאוּ בּין האלמנטים העוׂלים לארץ אשר יפּלוּ בּפּח הזה, אשר הפּחד מפּני המפלגתיוּת ידחה אוׂתם לתוׂך כּל מיני מסגרוׂת כּאלה. כּדאי לנוּ לחנך את כּל ציבּוּר הפּוׂעלים, גם הבּלתי-מפלגתי, להשקיף נכוׂנה על הוׂפעה זאת. בּארץ-ישׂראל ישנוׂ ארגוּן מפלגתי, המַכּסימַליסטי שישנוׂ בּעוׂלם, – ההסתדרוּת. אנחנוּ צריכים בּכל פּעם לקרוׂע את המַסּכה מכּל ארגוּן המנסה על בּסיס בּלתי-מפלגתי לטפּל בּדברים שאינם יכוׂלים להיוׂת בּלתי-מפלגתיים. אמרתי פּעם בּצחוׂק, אני מבין ארגוּן בּלתי-מפלגתי בּשם “אגוּדה למען האוׂהל”. אבל שאלת הערבים, השאלה הפּוׂליטית בּיותר בּארץ-ישׂראל, הנוׂגעת בּכל מוּשׂגינוּ, בּכל מוּשׂגינוּ האינטרנַציוׂנַליים, בּכל מוּשׂגינוּ הציוׂניים, החוׂדרת לפנַי ולִפנים של חיינוּ, אם לגבּי דידה יכוׂל להיוׂת ארגוּן בּלתי-מפלגתי, אם כּן מה זאת מפלגתיוּת וּמה זאת בּלתי-מפלגתיוּת? יש דברים שקשה להוׂכיחם מפּני הגיחוּך שבּהם. יש בּעוׂלם שני סוּגים בּלתי-מפלגתיים. יש אִרגוּנים קוׂמוּניסטיים בּלתי-מפלגתיים. הקוׂמוּניסטים מזייפים בּאוׂפן גלוּי. כּל מי שאין לוׂ אוׂריֶנטציה פּוׂליטית מספּיקה הוׂלך לשם.

אפשר לעשׂוׂת רשימה של ארגוּנים כּאלה: ליגה אנטי-אימפּריאַליסטית, פַּציפיקה, ארגוּן הספרוּת, הארגוּן של האינטליגנציה, ארגוּן האגף השׂמאלי בּתנוּעה המקצוׂעית, – הפּרוׂפאִינטרן הבּלתי-מפלגתי, – עזרה אדוּמה וכוּ', שבּרוּבּם עוׂמד בּראש עתוׂן רדיקלי. אבל יש גם נסיוׂנוׂת אחרים של בּלתי-מפלגתיוּת, יש נסיוׂנוׂת של בּלתי-מפלגתיים אשר אין להם אוׂמץ-לב אוׂ אין להם כּוׂח אוׂריֶנטציה מספּיקה בּשביל פּעוּלה פּוׂליטית מסוּימת, ואז הם נאחזים בּאיזוׂ צוּרה מטוּשטשת ומגוּמגמת, בּאיזוׂ צוּרה רחבת-לב שהיא מתנַוונת למפלגה. בּארץ-ישׂראל זוׂהי “בּרית שלוׂם”. “בּרית שלוׂם” התחילה על ידי אנשים מצוּינים, שהיתה להם רק כּונה אחת, רק להקים קלוּבּ לשם דיוּן וּבירוּר השאלה הערבית ולא לשם פּתרוׂנה. אחדים מהם יאמרוּ את זה גם כּיוׂם, אבל כּל אחד רוׂאה איך הדברים התפּתחוּ. “בּרית שלוׂם” התפּתחה למעשׂה למפלגה בּעלת פּעוּלוׂת גלוּיוׂת וּבלתי-גלוּיוׂת. לא חשוּב אם בּשם זה אוׂ אחר. כּל הארגוּנים הבּלתי-מפלגתיים מתנַוונים: מצד אחד אינם גלוּיים בּמוּבן מפלגתי, מאידך הם מצוּינים בּכל התפקידים של קיוּם מפלגתי וּבכל הליקוּיים של קיוּם מפלגתי מיוּחד. יש לברר לציבּוּר שיבקש קוׂדם כּל את פּתרוׂן השאלה הערבית בּתוׂך מסגרת פּוׂליטית מסוּימת, ציוׂנית אוׂ אנטי-ציוׂנית, סוׂציאליסטית אוׂ בּוּרגנית. האוׂריֶנטציה של הוּגוׂ בּרגמן מבוּססת על הכּוׂח הפיאוׂדלי של הערבים (הוּא אוׂמר שהוּא פּרוׂגרסיבי, אוּלם למעשׂה האוׂריֶנטציה שלוׂ היא על השכבה השליטה בּין הערבים) והוּא הוׂלך יחד עם אֶרם, שיש לוׂ השקפה מעמדית קיצוׂנית גם אצל היהוּדים וגם אצל הערבים. אֶרם פּוׂסל כּל פּעוּלה למעשׂה. לפעמים קרוׂבוׂת אוׂמרים אצלנוּ: “פּוׂעלי-ציוׂן” הם ציוׂנים טוׂבים, הם עוׂמדים על תביעת העליה.

כּמה מגוּחך הדבר שמעריכים דרך של תנוּעה לפי זה אם היא בּעד עליה אוׂ לא. להעריך תנוּעה פּוׂליטית אפשר רק לפי מה שהיא עוׂשׂה. האם הדרך של “פּוׂעלי-ציוׂן” מביאה עליה לארץ-ישׂראל? אם תישָבע עשׂר פּעמים בּיוׂם שאַתה בּעד עליה לארץ-ישׂראל, זה לא יוׂעיל אם לא תפעל בּכיווּן זה. האם ארץ-ישׂראל קוׂלטת עוׂלים מעצמה? האם יֶשנה עליה בּלי יצירת הוׂן יהוּדי? האם היא נישׂאת על כּנפי ההוׂן האינטרנַציוׂנלי אוׂ על ההתפּתחוּת האימַננטית של המשק הארץ-ישׂראלי? “דוׂבּרוׂדוּשיע” וּ“פּרעקראסנוׂדוּשיע” שכּזוׂ רגילוׂת מאד אצל בּחוּרים יהוּדים. אֶרם הוּא בּעד עליה גדוׂלה לארץ-ישׂראל ואני בּעד עליה, אמנם הוּא אוׂסר עלי קוׂנגרס, קרן קימת, קרן-היסוׂד, ואין שיתוּף עמוׂ בּשוּם פּעוּלה ציוׂנית, אין שיתוּף בּשׂפה, בּתרבּוּת, בּציוׂנוּת מעשׂית, אוּלם הוּא ידבּר יחד אתי לפּוׂעל היהוּדי ולפּוׂעל הערבי. הוּא ידבּר יחד עם תנוּעה, הרוׂאה את השאלה הערבית כּפרט אחד בּתוׂך פּרוׂגרמה ציוׂנית חיוּבית, אשר תדע היטב שאם אין פּרוׂגרמה ציוׂנית חיוּבית, כּל פּרוׂגרמה ערבית יכוׂלה להיוׂת רק שלילית, לא תוּכל ליצוׂר מקוׂם בּשביל עבוׂדה עברית גדוׂלה, וכל ארגוּן ערבי מוּכרח להקים תנאים אשר לא ישחררוּ את האוּמה העברית. האפשרוּת שלנוּ להשמיע בּמַקהלה אחת את כּל הדברים האלה היא, לדעתי, מסוּכּנת מאד ועלוּלה לברוׂא אַתמוׂספירה חסרת כּל בּהירוּת של מחשבה. נגד זאת אנחנוּ צריכים להילָחם. וּמבּחינה זאת אני רוׂצה לגשת לניתוּח המוּשׂגים על הפּוׂעל הערבי אצלנוּ.

לכאוׂרה מספּיק היה בּשביל הכּרת ערך הארגוּן של הפּוׂעל הערבי, אילוּ יצאנוּ מתוׂך השקפוׂת אלמנטריוׂת המקוּבּלוׂת בּתוׂך כּל תנוּעת פּוׂעלים, אילוּ אמרנוּ: אנחנוּ סוׂציאליסטים, אנחנוּ פּוׂעלים, נשמת הפּוׂעל שבּנוּ אינה מַשלימה עם ניצוּל הפּוׂעל השכן, אם סוׂלידריוּת אינה מלה ריקה, אם יש בּה תוׂכן מוּסרי, אם יש בּה תוׂכן אנוׂשי, הרי הניצוּל של הפּוׂעל השכן הקרוׂב אלינוּ מחַייב אוׂתנוּ לפעוּלה. לכאוׂרה זה בּסיס די חזק בּשביל הצוׂרך למלא חוׂבה לגבּי הפּוׂעל הערבי. אפשר עוׂד להוׂסיף לזה: אנחנוּ חיים כּאן בּארץ, גוׂרל הארץ כּוּלה הוּא גוׂרלנוּ, משוּם כּך אנחנוּ מעוּנינים בּרמת החיים שלה, בּרמת הכּלכּלה והתרבּוּת של אלה היוׂשבים בּארץ. אין כּאן רק הבּיסוּס של הסוׂלידריוּת כּשהיא לעצמה, כּי אם אינטרס של עם, אינטרס של קיוּם לאוּמי תרבּוּתי, כּלכּלי. אוּלם אם תשׂימוּ לב לזה איך מבססים את השאלה של ארגוּן הפּוׂעל הערבי, תראוּ כּי על זה לא מדוּבּר כּלל, מכּיון שלכאוׂרה לא די בּכך. כּדאי לתאר בּכלל איך מבססים אצלנוּ דברים. בּשביל לבסס את זכוּת קיוּמה של קבוּצה צריך היה ליצוׂר הנחה שקבוּצה להתישבוּת היא הכי-זוׂלה. לא היוּ מספּיקים כּל הערכים של הקבוּצה, וכל איש-קבוּצה נאמן היה אוׂמר, אני עוׂזב את הקבוּצה אם לא יוּכח שהיא יוׂתר זוׂלה. נזכּוׂר נא בּאיזוׂ דרך התנהל הויכּוּח בּין קבוּצה וּמוׂשב.

אם, חלילה, לא יוׂכיחוּ שהקבוּצה עוׂלה יוׂתר בּזוׂל, הרי אין לקבוּצה זכוּת קיוּם. הנטיה הזאת להדגשת הסאה בּויכּוּחים וּבביסוּסים היא אָפיינית בּשביל רבּים מאִתנוּ. וּביחס לארגוּן המשוּתף בּאוּ והעמיסוּ עליו כּל מה שאתם רוׂצים. מיד אחרי המאוׂרעוׂת אמרוּ, צריך להקים ארגוּן משוּתף, אם אינכם רוׂצים שיהיוּ שוּב מאוׂרעוׂת. כּל חבר “פּוׂעלי-ציוׂן” בּארץ וּבחוּץ-לארץ ידע שאילוּ לא דחתה ההסתדרוּת את ענין הארגוּן המשוּתף לא היוּ הפּוׂעלים הערבים משתתפים בּמאוׂרעוׂת, ולא עוׂד אלא שהיוּ בּאים ועוׂזרים ליהוּדים. בּוַרשה הפּרוׂבּלימה ודאי פּשוּטה היא: לוׂקחים את הפּוׂעל הערבי וּמאַרגנים אוׂתוׂ. זה חָלק מאד, אפשר לכבּוׂש על ידי כּך אסיפוׂת עצוּמוׂת בּחוּץ-לארץ: רוׂצים אתם לשחרר את ארץ-ישׂראל מעוׂל האֶפנדים הגדוׂלים, רוׂצים אתם להוׂציא מידי האפנדים את כּל הכּוׂח הפּוׂליטי שבּידיהם, אין לכם אלא לאַחד את הפּוׂעל הערבי וּלאַרגן אוׂתוׂ, וכל השפּעת האפנדים תתבּטל. קיימת שאלת הפּוׂעל העברי בּמוׂשבה. רוׂצים אתם לפתוׂר את השאלה הזאת – בּמַצפּוּן לאוּמי וּבאַפּלַציוׂת לרגשוׂת לאוּמיים לא תפתרוּ אוׂתה. יש דבר קל מזה, עליכם רק לאַרגן את הפּוׂעל הערבי וכל הפּרוׂבּלימוׂת של הפּוׂעל בּמוׂשבה תיפָּתרנה. מי שיקרא את הספרוּת שנוׂצרה סביב ענין זה מוּכרח להשתוׂמם על הנטיה ועל הכּוׂח להפשיט את השאלה מכּל שרשי המציאוּת וּמכּל גוּף ממשי. אוּלם אם אפשר עוׂד לדבּר כּכה בּגוׂלה, בּחוּץ-לארץ, ואם אפשרי אוׂפן דיבּוּר כּזה לא רק לאינטליגנציה היוׂשבת כּבוׂד בּאוּניברסיטה בּירוּשלים, ולא רק לחבר מבּית-אַלפא, כּי אם גם לפּוׂעלים בּפתח-תקוה, בּרחוׂבוׂת, בּמַגדיאל וּבמוׂעצת ההסתדרוּת, הרי הדבר הזה מעוׂרר בּעינַי ספיקוׂת קשים מאד על כּוׂח-השוׂפט של התנוּעה, על כּוׂח-השוׂפט של הציבּוּר שלנוּ; הלא זהוּ ציבּוּר המעוׂרה בּקרקע, אין הוּא מדבּר על הערבי שבּספר, כּמוׂ הַאנס כּהן למשל, כּי אם על הערבי העוׂבד אתוׂ בּפּרדס, והלא הוּא בּא מארצוׂת שקרוּ בּהן איזה דברים.

הדיבּוּר אצלנוּ על הערבים בּארץ-ישׂראל, גם אצל האינטליגנציה הירוּשלמית וגם בּחוּגים של הפּוׂעלים, כּל הסנטימנטליוּת השלטת בּנדוׂן זה, דוׂמה לאוׂתה תקוּפה בּרוּסיה, בּה היוּ בּחוּרים וּפוׂעלים מדבּרים על המוּז’יק. איך שרוּ שם את השירים של שֶבצֶ’נקוׂ, איך למדוּ שם את נֶקרַסוׂב בּעל-פּה! את המוּז’יק הזה, שבּמציאוּת היה קשה לוׂ לצעיר לעמוׂד בּריח העטרן של מַגפיו, תיארוּ אוׂתוׂ לעצמם כּאילוּ היה אדם מצוּחצח בּעל נפש, שאפשר להערוׂת עליו את כּל אוׂתם רגשי הרחמים והאַחוָה שאוׂתוׂ צעיר אינוׂ יכוׂל להערוׂת אוׂתם על אבּא ועל אמא ועל החנוָני ועל בּעל-המלאכה הקרוׂב לוׂ. נדמה לי, שאצלנוּ הערבי בּארץ-ישׂראל מתחיל למלא אוׂתוׂ התפקיד הרוׂמַנטי מאד של המוּז’יק.

והנה אני מנסה בּענין זה להציג שאלוׂת אחדוׂת ולָאו דוקא בּקשר ישר לפּוׂעל הערבי בּארץ-ישׂראל. הבה נתבּוׂנן לתנוּעוׂת פּוׂעלים בּעוׂלם, בּארצוׂת שיש בּהן עמים שוׂנים בּארץ אחת, האם ארגוּן בּין-לאוּמי בּארצוׂת אלוּ שימש פּעם תריס מפּני פּרעוׂת בּיהוּדים? אמנם ידוּע לנוּ מתוׂלדוׂת המהפּכוׂת שהיוּ פּוׂעלים לא יהוּדים אשר נלחמוּ בּשוּרוׂת הגנה עצמית נגד הפּוׂרעים, אשר נלחמוּ נגד מסיתים. היוּ בּוׂדדים כּאלה גם בּין האינטליגנציה והיוּ בּוׂדדים כּאלה גם בּין הפּוׂעלים, אוּלם בּדרך כּלל לא היה כּוׂח בּפּוׂעל – ואני מדבּר על הפּוׂעל בּעל ההכּרה, הפּוׂעל הרבוׂלוּציוׂנר – למנוׂע מאִתנוּ פּרעוׂת. היתה בּזאת כּבר מדרגה גבוׂהה של אנוׂשיוּת, כּאשר הפּוׂעל לא השתתף בּעצמוׂ בּפּרעוׂת. אינני חוׂשב שמפלגוׂת רדיקליוׂת רבּוׂת יכוׂלוׂת לאַשר שחבריהן לא השתתפוּ בּפּרעוׂת. כּל סוׂציאַליסט אינוׂ רשאי להתעלם מהוׂפעה זוׂ, ואי אפשר להגיד כּי זהוּ הרֶצֶפּט. אין זה מקטין את ערך התנוּעה הסוׂציאליסטית, אין זה צריך למנוׂע אוׂתנוּ מלעבוׂד בּתוׂכה, אם זה נחוּץ, אבל אסוּר להגיד כּי זאת היא המשענת. למעשׂה אפשר להביא בּארץ-ישׂראל לדוּגמה לא רק את ג’וׂרג' נַאצר, ששמר אמוּנים לנוּ ולא השתתף בּפּרעוׂת, אלא גם את איסמַעיל טוּבּאסי, שהיה בּחוּר חשוּב, קיבּל חינוּך מפלגתי בּ“פוׂעלי-ציוׂן” שׂמאל, וּבכל זאת היה אחד מן המסיתים בּיפוׂ. וחשוּב שיֵדעוּ זאת אצלנוּ. איני אוׂמר זאת בּתּוׂר ראַיה. אין בּרצוׂני לגלוׂת דוקא את החיה שבּאדם, אבל זוׂהי דוּגמה שיכוׂלה להכזיב את ההנחה המקוּבּלת, כּי מפלגה סוׂציאליסטית בּין-לאוּמית מבטיחה אוׂתנוּ מפּרעוׂת. וידוּעוׂת עוּבדוׂת בּתנוּעוׂת רבוׂלוּציוׂניוׂת שאנשים, אף אנשים גדוׂלים, עברוּ מתוׂך הרבוׂלוּציה למחנה האַנטישמי.

ואני שוׂאל עוׂד דבר אחד. אֶרם רוׂאה בּארגוּן המשוּתף סגוּלה בּדוּקה לעליה. אלא מַאי, האם הפּוׂעל הערבי המאוּרגן יהיה נגד העליה? וּלשם כּך קיימת תיאוׂריה שלמה, תיאוׂריה פּשוּטה. בּרוּר שהעליה מביאה תוׂעלת לערבים, אם כּן מוּבן שפּוׂעלים ערבים מאוּרגנים אינם יכוׂלים להתנגד לעליה. מחשבה זוׂ נקראת מחשבה מַרכּסיסטית, מפּני שהיא בּנוּיה על הכּרת התוׂעלת. אוּלם נקח את אמריקה, הלא גם היא נבנתה על העליה, הלא בּלי עליה לא היתה אמריקה קיימת כּעת, ואף על פּי כן אין הפּוׂעל האמריקאי נלחם בּעד העליה. אילוּ היוּ האנשים עוׂשׂים כּל מה שמביא להם תוׂעלת, אז כּל ההיסטוׂריה האנוׂשית היתה מתנהלת בּחכמה וּבשׂכל. האם זוׂהי מחשבה מַרכּסיסטית? הלא המחשבה המרכּסיסטית בּאה לנתח את הגוׂרמים המביאים לכך שאין האנשים עוׂשׂים מה שמביא להם תוׂעלת, כּי אם מה שמזיק להם. ויש חוּקים לכך. מה טוׂב היה אילוּ אפשר היה להעמיד את כּל הגוׂרל של העליה העברית על אוׂתוׂ הסילוׂגיזם הנפלא, שמכּיון שעליה מביאה תוׂעלת לפּוׂעל הערבי הרי יהיה בּעד העליה! וּבאוׂתה דרך היינוּ אוׂמרים זאת גם בּיחס לזכוּת העבוׂדה העברית: הלא יש לנוּ פּוׂעל ערבי מאוּרגן, ואם נסגוׂר את הדרך בּפני חוׂרן ועבר-הירדן ונפתח את הדרך בּפני העליה משניפּשוׂק, מצד אחד נגזוׂר על עליה בּלתי-מאוּרגנת, מצד שני יסכּים גם הפּוׂעל הערבי העליה מוּגבּרת של החלוּץ, כּי היא הלא עליה מאוּרגנת. ואיזוּ חשבּוׂנוׂת יכוׂלים לעשׂוׂת בּענין זכוּת העבוׂדה? בּמקוׂם שיש אינטרנַציוׂנַליוּת היכוׂלים להיוׂת אֵילוּ ניגוּדים שהם? יש בּענין זה דוּגמאוׂת מענינוׂת מאד, דוּגמאוׂת קלַסיוׂת. פּוׂלין היא ארץ של תנוּעת פּוׂעלים מאוּרגנת. והייתי שׂמח אם ארגוּן ההמוׂנים בּארץ-ישׂראל יגיע בּמשך עשׂרוׂת שנים למַה שהגיעה פּ. פּ. ס., לא עכשיו, כּי אם עוׂד לפני עשׂרים שנה. אף על פּי כן, מהוּ מצב העבודה העברית בּפּוׂלין? ואיך מתיחס הפּוׂעל הפּוׂלני המאוּרגן, בּעל ההכּרה, לפּוׂעל היהוּדי, שהוּא חבר אתוׂ בּאינטרנַציוׂנל? איך הוּא מתיחס לזכוּת העבוׂדה שלוׂ בּמשק היהוּדי? עוׂד לפני עשׂרים שנה היה נאלץ “הבּוּנד” לנהל מלחמה כּבדה מאד גם נגד חברוׂ המאוּרגן בּמפלגה סוׂציאליסטית. וה“בּוּנד” הלא היה מפלגה שלא היתה חשוּדה בּשוׂביניוּת, אבל בּרגע האחרוׂן לא היה יכוׂל להפקיר את הפּוׂעל היהוּדי. מבּחינה תיאוׂרטית כּל הבּיסוּס הזה מצחיק, מבּחינה נפשית הוּא מכאיב מאד.

מה הדבר הזה שהכאיב לנו בּ“אִיסקרה”, בּ“בּוּנד”? השטחיוּת של הנפש היהוּדית, אשר לא ידעה את מכאוׂביה, אשר זילזלה בּעצמה, אשר הלכה אחרי מחשבוׂת מוּפשטוׂת, אשר עשׂתה את הסוׂציאליזם שלה לדבר בּלתי-מוּסרי, מפּני שהכּירה רק בּחוׂבוׂת לגבּי השני ולא הכּירה בּזכוּיוׂת האדם לגבּי עצמוׂ לחיוׂת. וּמכאיב הוּא בּיסוּס זה בּיחוּד בּין הבּחוּרים שלנוּ. הלא כּל התוׂכן הממשי של הציוׂנוּת הוּא לתת עבוׂדה להמוׂנים יהוּדים. התוׂכן הזה, המביא הנה אנשים ואשר בּלעדיו אין ערך לציוׂנוּת, הוּא להבטיח על פּני כּדוּר-הארץ זכוּת עבוׂדה לאדם היהוּדי. אין אנוּ יכוׂלים לזלזל בּדבר זה שבּלעדיו אין לנוּ חיים ואין טעם לכל התנוּעה שלנוּ. ואם אנשים כּמוׂ הוּגוׂ בּרגמן וחבריו, אשר לפני שנים אחדוׂת נסעוּ לפּרג וחשבוּ את עצמם כּתלמידי א. ד. גוׂרדוׂן, וכוׂתבים עוׂד עכשיו על גוׂרדוׂן, מפקפקים בּזה – אין מן הראוּי שישׂאוּ את שמוׂ של גוׂרדוׂן לשוא, בּשעה שהם מתכּחשים לדברים שבּשבילוׂ היוּ העיקר. בּשבילוׂ לא המטפיסיקה העיקר, כּי אם העבוׂדה העברית. בּרגע זה אני רוׂצה להסתכּל בּמוׂחוׂ וּבנפשוׂ של האיש המשׂכּיל שלנוּ ולראוׂת איזה צמח עשׂה שם שרשים. איך אנשים יכוׂלים לשכּוׂח דברים אשר היוּ בּשבילם עיקרי העיקרים, שלשמם בּאוּ לארץ-ישׂראל; ואיך פּוׂעלים בּארץ-ישׂראל, אשר כּל עצם קיוּמם בּה הוּא מלחמה על זכוּת העבוׂדה העברית, – וּבמידה שמלחמה זוׂ נחלשת אין להם זכוּת קיוּם אין להם אפשרוּת קיוּם – איך הם יכוׂלים לשכּוׂח את זה, לוַתר על זה, לדלדל את הרעיוׂן הזה?

נעזוׂב כּרגע את השאלה, מה יכוׂל להיוׂת תכנוׂ של ארגוּן הפּוׂעל הערבי לגבּינוּ אנוּ מצד כּל הדברים המוּגזמים שמיחסים לוׂ, ונתבּוׂנן לדעת מה הן התקווׂת הפּוׂליטיוׂת שתוׂלים בּוׂ. הארגוּן צריך להביא, לפי דעת אֶרם, לידי יצירת רפּוּבּליקה סוׂביטית. אחרת אין הארגוּן כּדאי. על כּל פּנים הוּא צריך להוׂציא את השלטוׂן מידי הכּנוּפיה האֶפנדית והוּא צריך לקבּוׂע פּוׂליטיקה אחרת. כּרגע אקבּל את הכּל, לא אדוּן על הפּוׂעל הערבי שנמצא כּיוׂם בּארץ, כּי אם אקבּל את הפּוׂעל הערבי הרוׂמַנטי שאפשר לצייר לוׂ אַטריבּוּטים אידיאַליסטיים, ואני בּכל זאת רוׂצה לברר, היש תוׂעלת לבנוׂת אוׂריֶנטציה פּוׂליטית לגבּי גוׂרל הארץ בּשביל התקוּפה הקרוׂבה על ארגוּן הפּוׂעל הערבי. בּשביל זה צריך לפתוׂר שאלה אחת: מה הוּא הפּוׂעל הערבי בּארץ? האם הוּא רוׂב בּארץ? מה משקלוׂ המשקי, האוּכלוׂסי והכּלכּלי בּתוׂך העם הערבי? נניח, מחר נקח את כּל הפּוׂעלים הערבים ונכניס אוׂתם להסתדרוּת.

לא אעמוׂד על צוּרוׂת הארגוּן, שכּל כּך קשה לפתוׂר אוׂתן בּין צֶ’כים וגרמנים, וכּל כּך קל, כּמוּבן, לפתוׂר אוׂתן בּעזרת הוּגוׂ בּרגמן ואֶרם. אוּלם נניח שכּבר הכנסנוּ אוׂתם להסתדרוּת, ואז מתעוׂררת השאלה, מהוּ משקלוׂ הפּוׂליטי של הפּוׂעל הערבי בּארץ, מה הוּא המספּר של הפּוׂעלים הערבים בּארץ? הקוׂמוּניסטים אוׂמרים – אמנם לא תמיד, כּי אם בּזמן שזה נחוּץ להם – כּי ישנם חמישים אלף פּוׂעלים ערבים בּארץ. פּ. ק. פּ. אוׂמרת כּכה בּמקוׂם אחד. בּמקוׂם אחר, בּמקוׂם שצריך להוׂכיח שהמהפּכה בּארץ-ישׂראל יכוׂלה להיוׂת רק מהפּכה בֶּדוית, מדוּבּר על כּך שהפּוׂעלים הערבים בּארץ-ישׂראל מהווים רק 5 אחוּזים של האוּכלוׂסין, היינוּ 35,000. אבּרמוׂביץ ניסה פּעם להתעמק בּשאלה זוׂ וּבא לידי מסקנה, כּי בּערים נמצאים 12,000 פּוׂעלים ערבים. בּכלל יוׂדעים בּעוׂלם, גם סוׂציאליסטים קנאים מבינים זאת, שפּוׂעל בּכלל איננוּ מעוׂר אחד, שיש הבדל בּין ארגוּן הפּוׂעל העירוׂני וּבין ארגוּן הפּוׂעל החקלאי. אבל נניח שאצלנוּ כּל 30,000 הפּוׂעלים הערבים יוׂדעים קרוׂא וּכתוׂב וכוּלם מאוּרגנים, ואז מתיצבת השאלה: מה הוּא משקלוׂ של הפּוׂעל הערבי, בּיחוּד של הפּוׂעל הערבי העירוׂני, כּי בּשביל מהפּכה בּא בּחשבּוׂן בּעיקר הפּוׂעל הערבי הזה, מה הוּא משקלוׂ לגבּי השלטוׂן הפּוׂליטי בּארץ? ארץ-ישׂראל היא ארץ אַגררית, הפּוׂעל החי על עבוׂדה שׂכירה ממש, כּלוׂמר, פּוׂעל רכּבת, הפּוׂעל בּבית-חרוׂשת, מהווה מספּר קטן מאד, בכן המספּר של הפּוׂעלים הערבים החיים על עבוׂדה שׂכירה ממש יהיה עוׂד הרבּה יוׂתר קטן מהמספּר האמוּר. ואם נתלה בּוׂ את כּל התקווׂת, האם הוּא נוׂתן לנוּ את המַפתח לפתוׂר את כּל השאלוׂת הפּוׂליטיוׂת, שאנחנוּ רוׂצים לפתוׂר אוׂתן בּארץ? בּרצוׂתנוּ למצוׂא דרך לפתרוׂן השאלה הפּוׂליטית הערבית, הרי גם בּשביל אלה המוּכנים לוַתר על הציוׂנוּת ועל פּיתוּח הארץ, המספּר הזה עדיין אינוׂ יוׂצר את המנוׂף בּשביל השלטוׂן בּארץ. אם הקוׂמאִינטרן בּא ואוׂמר: אני רוׂצה בּדיקטטוּרה של הפּרוׂליטריוׂן, טעמתי את טעמה של זוׂ וטוׂבה היא בּעינַי, הוּא יכוׂל להניח שמחר ארץ-ישׂראל תיכּבש על ידי מוׂסקבה, ואז הפּרוׂליטריוׂן יוּכל לקבּל לידוׂ את השלטוׂן בּארץ, כּשם שקיבּל אוׂתוׂ בּבּוּכָרה וּבסין, שאף שם אין פּרוׂליטריוׂן מפוּתח יוׂתר מפּה.

הפרקציה מבינה שמבּלי שתבוׂא עזרה ממוׂסקבה אין לוׂ ערך לארגוּן הזה. אבל אם הדברים האלה נשמעים לא מפּי אנשים המקווים שמחר אוׂ מחרתים יכּנס הנה הקוׂמאִינטרן, אנוּ חייבים לדעת מה הן התקווׂת הפּוׂליטיוׂת שהם קוׂשרים בּדבר הזה. אם אפשר עוׂד לזלזל בּנוּ, אם אפשר לזלזל בּזכוּת העבוׂדה שלנוּ, בּזכוּת העליה שלנוּ, צריך בּכל זאת לחשוׂב מה הן הפּרספּקטיבוׂת הפּוׂליטיוׂת שיש בּזה. אני כּוׂפר שיש בּזה פּרספּקטיבוׂת פּוׂליטיוׂת כּאלה. צריך להעריך את הארגוּן המשוּתף לפי מה שיש בּוׂ, לפי ערכּוׂ המציאוּתי, לפי התוׂעלת שהוּא יכוׂל להביא לנוּ.

עוׂד שאלה אחת בּיחס לצוּרוׂת הארגוּן. כּשאני קוׂרא את הויכּוּחים המתנהלים על יסוׂדוׂת הארגוּן, על סנקציוׂת אוׂ לא סנקציוׂת, הרי אלה מעסיקים אוׂתי מן הצד המתוׂדוׂלוׂגי: איך אנשים מנסים לפתוׂר שאלוׂת כּאלה? הניסוּ פּעם להתבּוׂנן מה זאת אגוּדה מקצוׂעית עם שתי לשוׂנוׂת? הייתי בּאמריקה, ראיתי שם תנוּעה מקצוׂעית יהוּדית, איטלקית, שאין בּה שוּם דעוׂת לאוּמיוׂת שוׂביניסטיוׂת וּבכל זאת הם מאוּגנים לחוּד. בּתנוּעה המקצוׂעית האמריקאית שלטה למעשׂה כּמעט שׂפה אחת, השׂפה האנגלית, וּבכל זאת יש שם לא סנקציוׂת, כּי אם לוׂקַלים, לוׂקל יהוּדי, לוׂקל אנגלי, לוׂקל איטלקי. יש גם מעט איטלקים המדבּרים אידיש ויש יהוּדים המדבּרים אנגלית, וּבכל זאת יש לוׂקלים מיוּחדים. אצלנוּ כּשמציגים את שאלת הארגוּן המשוּתף אין מנסים כּלל לתאר כּיצד תפעל המכוׂנה הזאת. מנסים קוׂדם כּל לפתוׂר שאלוׂת אחרוׂת. פּ. ק. פּ. צריכה קוׂדם כּל לפתוׂר את השאלה איך להחריב את ההסתדרוּת.

בּשביל “פּוׂעלי-ציוׂן” שׂמאל היה הארגוּן המשוּתף אמצעי די טוׂב כּדי להפריד את ההתישבוּת הקוׂאוׂפּרטיבית מן הארגוּן המקצוׂעי. את הדרך הנוׂחה יוׂתר בּשביל לאַרגן את הפּוׂעל הערבי אינם מחפּשׂים כּלל. הנה, למשל, בּארץ כּצ’כוׂסלוׂבקיה שיש בּה תנוּעת פּוׂעלים בּעלת תרבּוּת כּמעט של דוׂרוׂת, ארץ שיש בּה מגמוׂת אינטרנַציוׂנליוׂת חזקוׂת למַדי, וּבזמן האחרוׂן גם השלימוּ בּה הגרמנים והצ’כים – ואף על פּי כן לא הגיעוּ לידי בּיטוּל התנוּעה המקצוׂעית הנפרדת. הם הגיעוּ רק ליצירת גג. אוּלי אין זאת הצוּרה האידיאַלית, אבל דברים כּאלה אינם נעשׂים לפי פּסוּק ישן אוׂ פּסוּק חדש.

איך אני רוׂאה את השאלה הזאת בּשטח מצוּמצם של ארגוּן הפּוׂעל הערבי? יש מרחק ידוּע בּין שתי רמוׂת החיים, היהוּדית והערבית, שאוּלי בּכלל אין לעבוׂר אוׂתוׂ בּקפיצה. ולמרוׂת שלא מצאתי כּתוּב בּספרים, ששני עמים בּארץ אחת יוּכלוּ להיוׂת שייכים למַעגלי-כּלכּלה שוׂנים, אין לפנַי אלא מה שעינַי רוׂאוׂת. אני אוׂמר, שלוׂשה מעגלי-כּלכּלה ישנם בּארץ. יש מעגל-כּלכּלה עברי, ישנוׂ מעגל-כּלכּלה פּלחי ויש מעגל-כּלכּלה בֶּדוי בּארץ וּבחוּץ-לארץ. כּל מעגל-כּלכּלה מהווה כּמעט ציביליזציה שלמה, פּוׂליטית ותרבּוּתית. וּמי שחוׂשב בּרצינוּת על השאלה הערבית ואינוׂ רוׂצה לפתוׂר אוׂתה בּאפס יד, על ידי פּרלמנט וכוּ', חייב לראוׂת שהפּרוׂבּלימוׂת האלה נעוּצוׂת בּזה שיש מסביבנוּ סביבה בּדוית; וזוׂ – מקוׂר לכל מיני סכּנוׂת, לכל מיני תקלוׂת, להוׂרדת שׂכר עבוׂדה וּלחוׂסר בּטחוׂן בּארץ. הרבּה שנים נצטרך להתחבּט בּמעגל זה בּלי פּתרוׂן. הארגוּן המוּצלח בּיוׂתר של הפּוׂעל הערבי ימלא אוּלי שליחוּת ידוּעה, אבל לא יִיצוׂר כּוׂח שיעמוׂד בּפני הסכּנה של הציביליזציה הבּדוית. משוּם זה אינני מתאר לי שבּכוׂח הארגוּן בּלבד – אם לא בּכוׂח ממשלה – אפשר יהיה לסגוׂר את הארץ בּפני העליה מעבר-הירדן וּמחוׂרן, אשר מתוׂך כּל התנאים האֶתנוׂגרפיים, הלשוׂניים (מפּני שהם בּני הארץ, בּני המדבּר) אין בּשבילם מכס, גבוּלין, תחנוׂת משטרה. ואם יהיה שם רעב יבוׂאוּ הנה, ושוּם ארגוּן מוּצלח של אוׂתם 15,000–20,000 פּוׂעלים ערבים לא יעמוׂד בּפני הדבר הזה. אבל יחד עם זה כּל עליה תרבּוּתית של הפּוׂעל הערבי, כּל עליית הצרכים שלוׂ, מיטיבה וּמקילה וּמאַפשרת לנוּ את עלייתנוּ, בּאוׂפן שלא נצטרך לרדת מהרמה הכּלכּלית שלנוּ. אני מיחס לזה גם חשיבוּת פּוׂליטית מסוּימת. אני מניח שיהיוּ אלמנטים כּאלה בּין הפּוׂעל הערבי, אוּלי מעטים, אבל יהיוּ כּאלה, אשר יקבּלוּ את דברנוּ אליהם, אשר יגידוּ לעצמם כּי יש אמת בּזה. יכוׂלים להימָצא ערבים אשר יראוּ את הפּרספּקטיבה הפּוׂליטית הגדוׂלה האצוּרה בּמפעל שלנוּ, שיקבּלוּ אוׂתה מתוׂך ראִיה סוׂציאליסטית, שיראוּ שעלייתנוּ אינה סכּנה לערבים. מתוׂך ראִיה רחבה יכוׂל הדבר הזה לקרוׂת. אנחנוּ צריכים גם לעבוׂד בּכיווּן זה. אבל אנחנוּ עוׂשּׂים את התקוה הזאת למגוּחכת, אם אנחנוּ רוׂאים בּה תקוה המוׂנית. מצד אחד הקוׂמאינטרן לא יפסיק את עבוׂדתוׂ ויאַרגן את הפּוׂעל הערבי בּאמצעים שוׂנים, בּאידיאַליזם, בּמחיר, והוּא ידע לנצל נימים שוׂנוׂת. אין אצלי שוּם ספק שהתנוּעה הפּטריוׂטית, הנתמכת גם על ידי הקוׂמאינטרן וגם על ידי חוּגי הממשלה, ועוׂד אוּלי על ידי מישהוּ, תשתדל להקים ארגוּן פּוׂעלים ערבים. יהיוּ איפוׂא אצלם זרמים שוׂנים, ועל כּן צריך שיהיה גם זרם שלנוּ. והלוַאי שבּעבוׂדה רבּה יהיוּ לנוּ 500 פּוׂעלים ערבים נבחרים ישרים, קצת אידיאליסטים, בּעלי הכּרה פּוׂליטית מסוּימת, לא הכּרה של התבּוׂללוּת, אלא הכּרה שהגידוּל שלנוּ עוׂזר גם להם בּמוּבן סוׂציאלי והוּא איננוּ מסכּן את עתידם הלאוּמי (על זה עוׂד אדבּר) והם יכּירוּ בּנוּ, מתוׂך ראִיית הענינים של עמי ערב בּכללם, כּכוׂח מסַייע חשוּב. ויש גם ענין פּרטי בּזה, זה מרחיב את החיים, זה יוׂצר תנאים לעזרה הדדית, עזרה כּלכּלית, עזרה מדיצינית. אם אנחנוּ מציגים לעצמנוּ כּמטרה מסוּימת ליצוׂר קבוּצה כּזוׂ, יהיה לה ערך, היא תשבּוׂר את החזית הריאַקציוׂנית. הקוׂמאינטרן לא ישבּוׂר את החזית הריאַקציוׂנית, מכּיון שהוּא יתמוׂך בּכל חזיוׂן של רדיפוׂת וּפרעוׂת. אבל קבוּצה כּזאת חיוּבית שתראה את עצמה כּחברה לנוּ, אם כּי היא לא תהיה מתבּוׂללת בּנוּ, יכוׂלה לשמש לנוּ עזרה וידידוּת ונאמנוּת. אבל מבּחינה פּוׂליטית לא אתלה לעוׂלם את כּל תקווׂת הציוׂנוּת בּזה. הדרך המעשׂית שאפשר ללכת בּה, לדעתי, היא לא דרך מקצוׂעית, כּי אם דרך של קלוּבּים, שבּהם הפּוׂעל היהוּדי יוּכל להיפּגש עם הפּוׂעל הערבי. כּשם שאצלנוּ התחיל הארגוּן מקוּפת חוׂלים, גם כּאן יש מקוׂם לעזרה מדיצינית, לעזרה הדדית אוׂ לקוּפּת מלוה אוׂ לפעוּלה תרבּוּתית משוּתפת. יש להקים גרעינים כּאלה בּכל מקוׂם וּמקוׂם אשר בּהם אפשרית פּגישה, מבּלי שתהיה אחריוּת מַקיפה לכל הענינים. אפשר גם לעזוׂר בּתפקידים כּלכּליים; אם זה לא יביא לידי סיבּוּכים בּלשכּת העבוׂדה, נדאג להם אוּלי גם לזה.

יש שלוׂשה טיפּוּסים של משק בּארץ-ישׂראל: מקוׂמוׂת עבוׂדה מעוׂרבים, משק יהוּדי וּמשק ערבי. בּמקוׂמוׂת העבוׂדה המעוׂרבים, כּגוׂן בּרכּבת, בּדוׂאר וכוּ', שם תנאים טבעיים לארגוּן המשוּתף. שם בּאמת יש שוּק עבוׂדה אחד, קיימים על פּי רוׂב תנאים שוים, אין מלחמה לאוּמית, אין דחיקה מצדנוּ, זהוּ המקוׂם ששם אפשר להצליח. יש עוׂד משק אחד שבּוׂ אפשר לנוּ לעבוׂד. מדוּע לא לאַרגן את הפּוׂעל הערבי בּמשק הערבי? זה אינוׂ פּוׂגע בּנוּ. שם נמצא הפּוׂעל הערבי בּסביבה הטבעית שלוׂ, למשל, בּמגדל גד אוׂ בּשכם, שם נלך וּנאַרגן את הפּוׂעל הערבי. כּל ההוָי שם הוּא טבעי בּשבילוׂ.

המקוׂם המסוּבּך בּשאלה זוׂ הוּא בּעיקר בּמקוׂם שהפּוׂעל הערבי והיהוּדי נפגשים בּמשק היהוּדי. כּאן יש התחרוּת לאוּמית, כּאן יש שאלה של זכוּת עבוׂדה, כּאן יש סבך גדוׂל של שאלוׂת. ואין אני תוׂפס בּיחס לסבך הזה את העמדה של אחרים בּתוׂכנוּ. אני אוׂמר, יש לנוּ הזכוּת המוּסרית המלאה על המשק העברי, בּמאה אחוּזים. אנחנוּ יצרנוּ את המשק הזה, הוּא נוׂצר בּכספינוּ, הוּא נוׂצר בּדמינוּ, יש לוׂ תפקיד מסוּים. תהיה זכוּת לדרוׂש שיפתחוּ את המשק היהוּדי בּשביל העבוׂדה הערבית אם יפתחוּ את המשק הערבי בּשביל העבוׂדה היהוּדית. אם יאמרוּ שאין משק ערבי סגוּר, לא שיגידוּ זאת בּמוּבן יוּרידי, כּי אם שהוּא יפָּתַח לפנינוּ בּמוּבן כּלכּלי, אז נשב לדוּן על השאלה הזאת, אוּלי יהיה הדבר כּדאי גם לנוּ. אוּלם כּשקיים מכס בּאיזוׂ מדינה על הסחוׂרה שלי, מוּתר לי להטיל מכס על הסחוׂרה של הארץ ההיא. אני מדבּר על זה לא מתוׂך פּרינציפּים, כּי אם מתוׂך החשבּוׂן הפּשוּט. לא יתכן שישבוּ שני עמים בּארץ אחת, זה על יד זה, לאחד תהיה פּריבילגיה שהמשק שלוׂ סגוּר בּשביל השני והמשק של השני פּתוּח בּשבילוׂ. כּל זמן שקיים מצב כּזה יש לנוּ זכוּת מוּחלטת לדרוׂש מאה אחוּזים עבוׂדה בּמשק העברי. ולא רק יהוּדים יכּירוּ בּזה, כּי אם גם כּל טריבּוּנַל ישר מוּכרח להכּיר זאת, אם לא יכּיר נילָחם על זה, וּמַצפּוּני יהיה שקט.

אילוּ חשבנוּ בּרצינוּת על הארגוּן המשוּתף, חיינוּ מתחילים בּמקוׂמוׂת הקלים בּיוׂתר, אוּלם לא בּמקוׂמוׂת שיכוׂלים להתפּתח שם קוׂנפליקטים. אוּלם אצלנוּ הפכוּ את הסדר. את הפּרוׂבּלימה הבּוׂערת של ארגוּן הפּוׂעל הערבי מעמידים לא בּרכּבת, לא בּדוׂאר, לא בּשכם ולא בּחיפה אפילוּ, כּי אם בּמוׂשבה העברית.

ארגוּן קלוּבּים של פּוׂעלים ערבים בּעלי הכּרה בּמקצת, ארגוּן שנַקדיש לוׂ גם כּוׂחוׂת ונעזוׂר לוׂ, ישמש אוּלי גרעין לפעוּלה ערבית רחבה. לזה אני מיחס חשיבוּת וּכדאי להקדיש לזה כּוׂחוׂת. ההסתדרוּת שלנוּ מגלה בּנדוׂן זה איזוׂ חוּלשה, שהיא מסוּכּנת. לא “בּרית שלוׂם” ו“אַחוַת הפּוׂעל” הן המסוּכּנוׂת. כּל פּעוּלוׂתיהן ניזוׂנוׂת מחוׂסר הפּעוּלה של ההסתדרוּת. זה נוׂתן לאנשים ידוּעים תקווׂת מוּגזמוׂת. זה יוׂצר בּשבילם מקוׂם להתגדר בּוׂ: הנה הם עוׂשׂים, אחרים לא עוׂשׂים. מדוּע אנחנוּ לא עוׂשׂים?

אוּלי משוּם שרוׂצים לעשׂוׂת עבוׂדה שפּריה ניכּר מיד, ואוּלי משוּם שלא אנשים רבּים מסוּגלים לכך. הדבר הזה עלוּל להתנקם בּנוּ. אילוּ בּמקוׂמוׂת נוׂחים, בּרכּבת, בּערים, היוּ נמצאוׂת קבוּצוׂת של אנשים שהיוּ מתמסרים לכך – היה הדבר בּעל חשיבוּת מרוּבּה.

ואבּיע עוׂד רעיוׂן, אף על פּי שיחָשב לאֶפּיקוׂרסי. לשאלת הפּלחים אני מיחס חשיבוּת יוׂתר גדוׂלה מאשר לאִרגוּן הפּוׂעל הערבי. אינני מאמין שהפּעוּלה הערבית שלנוּ האמיתית, זאת אוׂמרת, פּעוּלה מעשׂית וחשוּבה, תיעָשׂה בּמרכּז. טוׂבה כּל פּעוּלה מרכּזית שתוּכל להיטיב וּלתקן, אוּלם בּכלל אנחנוּ מפוּזרים בּארץ, והיחסים האמיתיים בּינינוּ וּבין הערביים בּארץ לא יקָּבעוּ על ידי מרכּז, הם יקָבעוּ על ידי שוּרה על פּעוּלוׂת ויחסים מקוׂמיים, וּמשם אוּלי תצמח גם התוׂעלת. אני יכוׂל למנוׂת פּעוּלוׂת מקוׂמיוׂת לעשׂרוׂת, בּיחס לעזרה הדדית כּזוׂ, שיכוׂלוׂת להיוׂת חשוּבוׂת. לָאו דוקא פוׂרמוּלוׂת חשוּב למצוׂא. זוׂהי טעוּת אם רוׂאים את העיקר בּארגוּן הסנקציוׂת וּבצוּרתן. אלה הם דברים פּחוׂת חשוּבים. יש כּאן צוׂרך לשבּוׂר הוָי ידוּע, יש להעמיק שרשים בּתוׂך החיים שלהם, אוׂ לרכּוׂש לנוּ דברים החסרים לנוּ, הבנה, טקט, תפיסה ידוּעה, שאפשר לרכּוׂש רק בּמשך דוׂרוׂת. המרכּז צריך רק לתת דחיפוׂת, לברר את הדברים; והחברים, כּשם שהם יוׂצרים איניציאַטיבוׂת בּמשק, כּך הם מוּכרחים לנקוׂט בּאיניציאַטיבוׂת מקוׂמיוׂת בּענין זה.

---

ב. ל“חיים חיסין” לדברי בּרל אלה, שנאמרוּ בּסוׂף תרצ"ב, יסָמכוּ בּזה שני קטעים שלוׂ על תוׂלדוׂת חיבּת-ציוׂן, שנכתבוּ, כּנראה, סמוּך לאוׂתוׂ זמן.

---

מזלה של חיבּת-ציוׂן

מאת

ברל כצנלסון

(רשימה בּכתב-ידוׂ של בּרל, שלא נגמרה)

מזלה של חיבּת-ציוׂן לא שׂיחק לה שחג יוׂבלה יוּחג בּשעה טוׂבה וּשׂמֵחה. אכן, לא בּשעה של הרחבת-הדעת אנוּ נקראים להעלוׂת על לב את זכר הניצנים הראשוׂנים של תנוּעת התקוּמה בּישׂראל, לחַשב את החשבּוׂן של חמישים השנים הראשוׂנוׂת, הראשוׂנוׂת לא רק לחיבּת-ציוׂן אלא גם לשיבת-ציוׂן. רבּוׂת ידעה תנוּעתנוּ שעוׂת-שפל וצמצוּם הדמוּת, דלוּת מביישת ואָזלת-יד. אבל מי מן הזקנים יאמר לנוּ, אם גם בּימי-קטנוׂת שלה, בּהפסקוׂת המרוּבּוׂת שבּין רגעי ההתעוׂררוּת הקצרים, היוּ לה לתנוּעת שיבת-ציוׂן ימים כּל כּך קשים, קוׂדרים וזוׂעמים, ימי עזוּבה וּמנוּסה ורפיוׂן-רוּח ואָבדן-עצוׂת, כּימים אלה. התקוּם בּנוּ עתה הרוּח לחוׂג יוׂם זה כּראוּי לוׂ, להעמידוׂ בּמקוׂם הכּבוׂד המגיע לוׂ בּמחשבת הדוׂר וּבמרכּז מאמציו, היִמָצא בּנוּ עתה העוׂז לבלתי הסתפּק בּהדלקת נרוׂת-זכּרוׂן לחסד-נעוּרינוּ, מעין מילוּי חוׂבה לעָבר התמים והחביב, אלא להדליק בּימים אלה את האבוּקה של שיבת-ציוׂן וּלהרים אוׂתה, בּיתר כּוׂח מאשר עד עתה, מעל לראש העם המוּכּה והמסוׂער?

אך העצב הזה, הפּרוּשׂ על חיינוּ בּימים אלה, המצוׂר הכּבד הזה בּוׂ אנוּ נתוּנים, והמבוּכה וּמבוּקה בּתוׂך המחנה הציוׂני החי בּהרגשה של צבא ניגף – כּל אלה אין בּכוׂחם להעיב כּלשהוּ את האמיתוׂת העמוּקוׂת והגדוׂלוׂת אשר נגלוּ עלינוּ עם חיבּת-ציוׂן. השטחיוּת המעלה גֵרה, שהשׂתררה בּחינוּך הציוׂני בּמשך עשׂרוׂת שנים, ויצרה אמרוׂת עוׂברוׂת לסוׂחר, הרגילה את הדוׂר הציוׂני השני והשלישי להבּיט בּגוׂבה לבב על התנוּעה אשר ממנה נחלוּ את מיטב קניניהם. הציוׂנוּת בּצוּרתה האירוׂפּית, המדינית, הסטוּדנטית-שוייצית, לא יכלה להתיחס בּכבוׂד אל אוׂתה התנוּעה-הוׂרתה של המוׂרה העברי, המלמד, הבּעל-בּית, האַברך העיירתי. מי לא שמע על קטנוּת-המוּשׂגים של חיבּת-ציוׂן, על הרוׂמַנטיקה השמרנית שלה, מי לא ליגלג על “העֵז” של לילינבּלוּם? מי בּשעתוׂ לא היה גאה בּהכּרתוׂ, שבּמקוׂם שביל-העזים העלוּב הוּא יוׂדע את המרחב של פּוׂליטיקה עוׂלמית, העשׂוּיה להביא אוׂתנוּ למחוׂז חפצנוּ בּקפיצת-הדרך? התעמוּלה הציוׂנית קלת-הכּנפים, שהציגה את העֵז כּסמל של רוׂמַנטיקה לאוּמית סנטימנטלית, המַקשיחה את לבּה מן הצרוׂת הריאַליוׂת הגדוׂלוׂת של בּית ישׂראל, וּכסמל של קטנוּת-המוׂחין, שאינה מבינה לרוּח הזמן ואינה יוׂדעת להשתמש בּמכשירים המוׂדרניים של תנוּעוׂת ציבּוּריוׂת – תעמוּלה זוׂ גם לא התחילה לחדוׂר לא רק לרוּח הנאמנוּת והשרשיוּת הצפוּנה בּ“עֵז” זוׂ, תכוּנוׂת הכרחיוׂת לתנוּעה אשר מפּעם לפעם נגדרת כּל דרך בּפניה והיא חייבת לא להירָתע ולדרוׂך בּשביל הצר, כּי אם גם אל הריאַליזם הטרגי העמוׂק המסתמל בּעז וּבדוּנם. לא בּלב קל הגיע לילינבּלוּם אל פּוּלחן “העֵז”.

טרם עמדנוּ על הסוׂד של שנוׂת תרמ“א-תרמ”ב, על נסכי-הרוּח שהם הנחילוּ לנוּ, על אוׂתוׂ הזעזוּע הנפשי הגדוׂל אשר הקיף לא את העם אלא את השכבה הראשוׂנה, העליוׂנה בּמוּבן הרוּחני, האינטוּאיטיבי שבּעם: מוּתר לוׂמר שאין לך קנין חברתי וּלאוּמי בּתנוּעתנוּ, ששרשיו אינם נעוּצים בּאוׂתם הימים. “לא בּהכין קוׂלוׂניוׂת לבד נמַלא את חוׂבתנוּ – – אף לא למען החיוׂת את השׂפה העברית עלינוּ לקוׂמם את הריסוׂתינוּ, אך למען רוׂמם את עמנוּ עצמוׂ משפל מצבוׂ המדיני”, אלה דברי לילינבּלוּם בּמאמרוׂ הראשוׂן על חיבּת-ציוׂן, בּויכּוּחוׂ עם בּן-יהוּדה. ויוׂתר מזה, בּאוׂתם הימים עוׂדנוּ חוׂשב “כּי אם לא נשׂיג רשוּת לכוׂנן בּארץ אבוׂתינוּ כּל ממשלה, הלא טוׂב לנוּ לכוׂנן קוׂלוׂניוׂת בּאמריקה”, ורק לאחר זמן, לאחר תוׂספת עיוּן בּשאלת ארץ-ישׂראל ואמריקה וּבדרכי ההגשמה הוּא מתחזק בּהכּרה “כּי הישוּב קוׂדם למדינה”.

מעט מאד יוׂדעת גם התנוּעה הציוׂנית על תוׂלדוׂתיה, על עבָרה, על אוׂצרוׂתיה הרעיוׂניים והשׂכליים והנפשיים. כּכל תנוּעה פּרוׂליטרית וּמעמד שפל וּמדוּכּא רחוׂקה גם התנוּעה הציוׂנית מרחוׂש כּבוׂד אמיתי לעצמה, לאישיה, לכיבּוּשיה. תמיד ירָאה, כּי שם בּמרחקים, אצל אחרים, יש גדוׂלים, הוׂגים, גיבּוׂרים אמיצים. וּמה פּלא? בּאוּניברסיטה העברית ישנה אפילוּ קתדרה לשלוׂם-עמים, אך אין קתדרה לתוׂלדוׂת חיבּת-ציוׂן. וההיסטוׂריוׂן היחידי הראוּי לשמוׂ שיש לתנוּעה זוׂ¹ מכתת את רגליו בּארצוׂת הגוׂלה בּשליחוּת מעשׂית של התנוּעה. כּי עם כּל היוׂתנוּ להוּטים אחרי “רוּח” אין אנוּ יוׂדעים להעריך את הרוּח החיה, הרוּח היוׂצרת שלנוּ.

---

אוׂצר בּלוּם

מאת

ברל כצנלסון

(רשימה בּכתב-ידוׂ של בּרל, שלא נגמרה)

לאחר הפסקה של שבע שנים נסתיים בּדפוּס הכּרך השלישי של “כּתבים לתוׂלדוׂת חיבּת-ציוׂן וישוּב ארץ-ישׂראל”, הערוּכים על ידי א. דרוׂיאנוׂב. ספק אם לידי רבּים מן הקוׂראים-המשׂכּילים הגיעוּ הכּרכים הראשוׂנים של הספר הזה, הגדוׂל והמיוּחד בּמינוׂ, אשר סידוּרוׂ החל לפני כּשמוׂנה-עשׂרה שנה ואשר שלוׂשת כּרכיו יצאוּ בּאִטיוּת מכאיבה וּמיאשת משנת תרע“ט בּאוׂדיסה ועד שלהי תרצ”ב בּתל-אביב, אוּלם אם יש עוׂד בּקרבּנוּ קוׂראים אשר צרכיהם התרבּוּתיים אינם מוּפנים רק אל מה שמקוּבּל וּמוּסכּם “בּעוׂלם הגדוׂל”, והגחלת של תנוּעת שחרוּרנוּ יקרה להם, הרי אלה חיכּוּ וציפּוּ שנים רבּוׂת למַה שגנוּז למענם בּכּרך השלישי. כּי אכן, למעלה מ-1500 כּתבים וּתעוּדוׂת של תנוּעת שחרוּרנוּ בּעוׂדה בּאִבּה, עם נצנוּצי תקווׂתיה, ועם יסוּריה, ועם שגגוׂתיה וּלבטיה, ועם מעשׂי אבוׂת סימן לבנים, גנוּזים וּצרוּרים בּתוׂך שלוׂשת הכּרכים שסידר למעננוּ א. דרוׂיאנוׂב. וּבתנוּעה יתוׂמה כּתנוּעתנוּ, אשר אינה ראוּיה, כּנראה, שאת תוׂלדוׂתיה ילמדוּ אפילוּ בּקתדרה של האוּניברסיטה הלאוּמית, ואשר לא זכתה אלא לחוׂבבים מלקטים חסרי-אמצעים וחסרי-מכשירים, לפרקים גם חסרי-הכשרה, הרי זוׂ מתנת-גוׂרל שעוׂד שׂרד לועד האוׂדיסאי שוׂמר נאמן, אשר ראה לעצמוׂ שליחוּת בּהצלת הארכיוׂן וסידוּרוׂ למעננוּ, וּלמען אלה אשר אוּלי עוׂד יבוׂאוּ ואשר ימצאוּ בּכתבים בּלים אלה אוׂצרוׂת לא-אכזב.

דוׂמה כּי מעטוׂת הן בּעברית עבוׂדוׂת מחקר וכינוּס, המוּצאוׂת בּהקפּדה כּזאת וּבהבחנה כּזאת בּערך הדברים וּבדיוּק בּקטנות, כּאשר הוּצאוּ הכּתבים הללוּ. אפשר להצטער על שהמכַנס לא הרחיב את המסגרת, ולא ליקט גם אוׂתן התעוּדוׂת שאוּלי בּאוּ בּדפוּס בּמקוׂמוׂת אחרים (מדוּע, למשל, נכנס מכתבוׂ של או“ר ליהל”ל ולא מכתבוׂ של יהל“ל לאו”ר? מדוּע, למשל, נכנסוּ מכתביו החשוּבים לתוׂלדוׂת בּיל“וּ של ולַדימיר דוּבּנוׂב מתוׂך “יֶברייסקַיָה סטארינה” ולא מכתבוׂ של ד”ר שטיין מתוׂך הקוׂבץ “פּלשׂתינה”), כּיון שהמכנס לא צימצם את עצמוׂ רק בּארכיוׂנים שבּכתבי-יד של חוׂבבי-ציוׂן, וּבצדק, וכינס גם תעוּדוׂת שבּדפוּס, החשוּבוׂת לגוׂרל התנוּעה. מה היתה אַמת-המידה בּכינוּס זה?