מאוֹרעוֹת תרצ"ו
מאתברל כצנלסון
אל מוּל פּני המערכה
מאתברל כצנלסון
(בּאסיפת אחד בּמַאי 1936)
“וכל הארץ לי גרדוֹם”
לפני שלוֹשים ושלוֹש שנים אמר המשוֹרר העברי: “וכל הארץ לי גרדוֹם”. אָז, כּשבּיאליק נשׂא את קינתוֹ, והעוֹלם הישׂראלי נזדעזע כּוּלוֹ
לשמע פּרעוֹת קישינוֹב, אפשר שהיה בּזה עוֹד מן המליצה הגדוֹלה, מן הראִיה הרחוֹקה, מן התפיסה ההיסטוֹרית של גוֹרל ישׂראל. עוֹד היתה בּזה אמת של הזמן, אך לא אמת של המקוֹם. אבל מקישינוֹב ועד עכשיו עברוּ על ראשנוּ זוָעוֹת, אשר כּנגדן חָורוּ גם ימי קישינוֹב וגם פּרעוֹת 1905. גירוּש ספרד עם גזירוֹת חמלניצקי כּתוּמם בּאוּ עלינוּ. וּלפיכך מעמד פּוֹעלים, שעליו ועל עמוֹ בּאוּ כּדברים האלה, רשאי להתרכּז כּוּלוֹ בּכאבוֹ. כּל עוֹד אין אחרים רוֹאים את העוול נגדוֹ ואת היסוּרים שלוֹ בּכל מוֹראָם, חייב הוּא לראוֹת את עצמוֹ בּמרכּז העוֹלם ובמרכּז מלחמתוֹ.
כּוֹח מוּכּה, כּוֹח מדוּכּא, כּוֹח מוּשפּל, עוֹד יש לוֹ אפשרוּת של גאוּלה, אך בּתנאי אחד, אם הוּא עצמוֹ מכּיר בּעוול שנעשׂה לוֹ. ואפילוּ הוּא גלמוּד בּעוֹלם, ואפילוּ אין לוֹ עוֹזר וּמגן, אך אם חיה בּוֹ הכּרת צדקתוֹ עוֹד לא רחקה ישוּעה ממנוּ. וּבמכאוֹבנוּ אנוּ יש לשאוֹל: האם אנחנוּ עצמנוּ, אנחנוּ המוּכּים, אחיהם של הנדקרים והנשׂרפים בּשבוּעַיִם אלה, אֶחָיו של אותו אחד שנשׂרף בּכּביש, אשר אך זה עליו הנציב העליוֹן, האם חיים אנחנוּ בּהכּרה מלאה של צדקתנוּ?
לפני דוֹרוֹת לא ידענוּ שאלה כּזאת. אבוֹתינוּ שהוֹעלוּ על המוֹקד, אשר נסחבוּ למַרתפי האינקביזיציה, אשר נשחטוּ בּמאכלת הקוֹזַקים, היתה להם הכּרה מוּחלטת שיש להם עסק עם פּריצי חיוֹת. הם ידעוּ שאין להם כּוֹח נגד פּריצי חיוֹת, אבל אף רגע לא חָסרה להם הכּרת צדקתם הם. המעציב והמבייש בּיסוּרינוּ אָנוּ הוּא שכּמה מבּני דוֹרנוּ חסרה להם ההרגשה החיה של צדקתנוּ המוּחלטת.
נגד פּוֹרעים גוּפניים וּפוֹרעים רוּחניים
אנוּ חייבים להגן על עצמנוּ, ולא רק הגנה פיסית, על חיינוּ ועל פּרי עמלנוּ. לא נִתן את גוּפנוּ למכּים ואת נפשנוּ למעלילים. כּי היד המשַלחת בּנוּ את הפּגיוֹן ואת האֶבן ואת האֵש, היא גם משלחת בּנוּ את הדיבּה ואת העלילה. היד המשלחת בּנוּ את המות מבקשת לתת לשמצה גם את חיינוּ וּלסלף את האמת שבּחיינוּ. ואָנוּ נתבּעים להגן על עצמנוּ לא רק מפּני הפּוֹרעים הגוּפניים, כּי אם גם מפּני פּוֹרעים רוּחניים, וּבהם גם המעיזים לדגוֹל בּשם הסוֹציאליזם, בּשעה שהם מסַלפים את תוֹכן הצדק והחירוּת שבּוֹ וּמחללים את שמוֹ.
מיטב דמנוּ
רצוֹנכם לדעת מהוּ טיב המאוֹרעוֹת שהתחוֹללוּ עלינוּ לפני חמש-עשׂרה שנה בּמאי 1921 ועכשיו בּאַפּריל 1936 – דייכם אם תתבּוֹננוּ בּדוּגמאוֹת מעטוֹת.
להבנת 1921 דיינוּ אם נעלה על לב את זכר בּרֶנֶר, מגדוֹלי היצירה, ממשפּחת אִיוֹב וירמיהוּ, מטוֹבי ההוֹגים והמרגישים הרבוֹלוּציוֹניים שבּדוֹרוֹת האחרוֹנים, אָדם אשר לא הדבּיק על עצמוֹ שוּם תּו ושוּם שלט של מפלגה ושל תנוּעה, אוּלם סֵבל כּל אָדם היה סבלוֹ, וּלכל רֶשע וּלכל שעבּוּד וּלכל צביעוּת וּלכל תרמית היה אוֹיב בּנפש. את זה רצחוּ. וּמרצחיו של זה דוֹגלים בּשם שחרוּר עֲרָב.
זעקת השׂדה
וּממאוֹרעוֹת הימים האחרוֹנים שוּב אך דוּגמה אחת בּלבד. לא אזכּיר את חברינוּ, התמימים והישרים, שנשׂאוּ את נפשם לשלוֹם וּלאַחוַת-עמים. אזכּיר רק את כּאֵב הצוֹמח, את זעקת השׂדוֹת המוּצתים, את אנקת העצים הכּרוּתים. וּמן הראוּי שנכּיר גם בּתוֹכן האנוֹשי והסוֹציוֹלוֹגי של מעשׂי-“מרד” אלה.
אם יש בּימינוּ ציבּוּר בּעוֹלם הרשאי להתבּרך כּי הוּא עוֹשׂה משהוּ בּאמת להגשמת הסוֹציאַליזם, שהוּא סוֹלל דרכים לחיי-חברה סוֹציאליסטיים, שאינוֹ עוֹסק רק בּדיבּוּרים על אוֹדוֹת סוֹציאליזם, כּי אם גם טוֹרח להכין את “השבּת הסוֹציאליסטית” בּמוֹ ידיו, אם יש בּימינוּ ציבּוּר כּזה בּעוֹלם, הרי זה ציבּוּר משקי העוֹבדים בּארץ, אנשי הקבוּצוֹת והמוֹשבים. עמלם הוּא הנקי והטהוֹר שבּעמל בּני-אָדם, כִּי הוּא מבקש להתרחק מכּל אבק ניצוּל-הזוּלת וּמשלטוֹן אדם בּאדם לרע. עמל זה, מן האבן הראשוֹנה בּבנין המשק ועד הטיפּוּל בּציץ הרך בּיוֹתר, מלוּוה הרגשת אחדוּת-הגוֹרל וסוֹלידריוּת עם כּל האנשים העוֹבדים בּעוֹלם, מלוּוה מאמצי יצירה ותרבּוּת אשר עוֹד יתנוּ את יבוּלם. ועל העמל הזה, על נקוּדוֹת-העבוֹדה הללוּ, על האיים הסוֹציאליסטיים הללוּ, עליו הוּנף הקרדוֹם, בּנטיעוֹתיו שוּלח הגרזן, בּשׂדוֹתיו שוּלחה האֵש. והמשַלחים את
היד המקצצת והמבערת דוֹגלים בּשם “המוֹני עמלים”, בּשם “הגנת הפּלחים”. אין לך מוֹפת חוֹתך יוֹתר לתוֹכן המלחמה אשר נלחמים בּנוּ מן השׂדוֹת השׂרוּפים שלנוּ.
וּבשעה זוֹ חייבים אָנוּ לא לחפּשׂ ניחוּמים קלים, ולא לאמוֹר: “שלוֹם שלוֹם” ואין שלוֹם, כּי אם לראוֹת את חגוֹרת-הדמים, את בּרית האיבה אשר הקיפה אוֹתנוּ. לראוֹת אוֹתה בּכל רשעתה, בּכל סכּנוֹתיה, ואָז אוּלי נמצא גם את הכּוֹח לעמוֹד בּפניה.
“שיטת” השלטוֹן
וּבשעה שאני סוֹקר את בּרית האיבה אשר הקיפה אוֹתנוּ בּימים האלה, אַל תתמהוּ אם אתחיל לא מן החוֹרני המשוּסה, אשר איננוּ יוֹדע את מי הוּא רוֹצח ולמה הוּא עוֹשׂה זאת, ולא אתחיל אף בּמנהיגיו-שוֹלחיו, היוֹדעים את אשר הם עוֹשׂים. לכאבִי וּלהַוָתנוּ עלי להתחיל מממשלת הארץ.
אין חלקי עם אלה המוֹצאים נחמה גדוֹלה וסיפּוּק רב בּדברי מחאָה. בּנעוּרַי שׂבעה נפשי דברי מחאָה נגד ממשלוֹת, וּבלכתי הנה חשבתי כּי כּאן תינתן לנוּ אפשרוּת של עשׂיה, ללא צוֹרך להוֹציא את רוּחנוּ בּמחאוֹת. אין חלקי עם אלה המאמינים כּי בּמצאם בּשלטוֹן את השׂעיר לעזאזל יוּקל עליהם. וכן אינני מאלה המוּכנים להחליף את האימפּריאַליזם האנגלי בּאימפּריאַליזם אחר טוֹב ממנוּ, בּאימפּריאַליזם הערבי, למשל, אוֹ בּאיזה אימפּריאַליזם אחר הלוֹטש עינים לארץ-ישׂראל. רחוֹקים אנוּ מכּל שעשוּעי-בּוֹסר פּוֹליטיים. אבל איננוּ יכוֹלים. איננוּ רשאים להעלים עין מן האחריוּת האיוּמה שקיבּל על עצמוֹ שלטוֹן הארץ בּתקוּפה האחרוֹנה, ובעשׂרת הימים האחרוֹנים, בּיחוּד. לא ננַקה אוֹתוֹ מאחריוּתוֹ.
על עוֹרנוּ ועל בּשׂרנוּ, על דמנוּ, נוֹהג שלטוֹן הארץ בּשיטה ליבּרליסטית מיוּחדת בּמינה. הוּא רוֹעה את שוֹפכי דמנוּ, המעלילים,
המשַסים, המחריבים, המַציתים, בּ“מקל-נוֹעם”, וגם לא בּמקל, כּי אם בּנוֹעם בּלבד. יחס כּזה לשוֹפכי-דם, למשסי עם בּעם, למהרסי החיים הכּלכּליים, זהירוּת כּזאת בּכבוֹדם, לא לפגוֹע בּהם, חלילה, בּשוּם דבר, לא אזהרה, לא משפּט, לא חקירה, לא מעצר – היכן תמצאוּ דוּגמתוֹ בּרחבי האימפּריה הבּריטית? שלטוֹן הארץ, בּא-כּוֹחה של בּריטניה רבּתי, לא מצאה ידוֹ אפילוּ לשלוֹח אוירוֹן ליפוֹ, כּדי שירגישוּ שיש עין רוֹאָה. שנים-עשׂר יוֹם לאחר הרציחוֹת בּיפוֹ עדיין לא הוּבא בּפני השוֹפט-החוֹקר בּלתי אם נאשם אחד, שנמסר לדין כּנאשם בּרצח בּלא כּוָנה תחילה – לא התכּוון, חס וחלילה, לרצוֹח, ודאי התכּוֹנן לדבר-מצוה. השלטוֹן האדיר אין ידוֹ מַשׂגת להסיר את המסמרים אשר ידים “נעלמוֹת” מפזרוֹת בּדרכים. השלטוֹן הזה, אשר בּאנגליה הוּא יוֹדע לשׂים קץ לשביתה של אלפי מאוֹת פּוֹעלים, אם הוּא רוֹאה בּה סכּנה לעצמוֹ, אוֹ לשלוֹם המדינה כּפי שהוּא מבין אוֹתוֹ, כּאן בּארץ לא רק שאינוֹ יוֹדע לעשׂוֹת זאת, כּי אם איננוּ מעיז להגן על מי שאיננוּ רוֹצה לשבּוֹת, על מי שאוֹנסים אוֹתוֹ לשבּוֹת, איננוּ מעיז להגן על חַמר ערבי מסכּן, המביא ירקוֹת לשוּק. אוֹתוֹ השלטוֹן היוֹדע לשלוֹח לבית-הסוֹהר פּוֹעלים יהוּדים, העוֹמדים בּמשמרוֹת שקטוֹת על יד פּרדסי יהוּדים מנַשלים, מפּני שהוּא רוֹאה בּמשמרוֹת הגזעיוֹת סכּנה לשלוֹם העמים בּארץ, איננוּ מוֹצא שיש משהוּ בּלתי-חוּקי בּמשמרת ארצית וּבשביתה “כּללית” של עם נגד עם! השלטוֹן משתתף בּצערנוּ, אך איננוּ מוֹנע את צערנוּ. וגם כּשהוּא שוֹלח אלינוּ משמרוֹת שוֹטרים וחיל-הסְפָר, הרי תחת חטמם עוֹקרים את עצינוּ וּלעיניהם מציתים את שׂדוֹתינוּ! ובאוֹתה הדרך אשר בּה עבר נציב הארץ, עם כּל השמירה המעוּלה, היאה לוֹ, יכוֹל להישׂרף נהג עברי מבּלי שכּוֹחוֹת המשטרה ירגישוּ בּדבר!
“שיטה” זוֹ איננוּ יכוֹלים שלא לראוֹת בּה דבר-מה אכזרי, עוֹמד על דמנוּ, מתנכּר ליסוּרינוּ! ואם זאת רק רשלנוּת בלבד, הרי זוֹ רשלנוּת פּוֹשעת, אשר עליה חייב השלטוֹן ליתן דין-וחשבּוֹן, לא רק בּפני ההיסטוֹריה שלנוּ, כּי אם בּפני המדינוֹת, חמישים וּשתים בּמספּר, אשר האמינוּ לוֹ והסמיכוּ אוֹתוֹ לשלוֹט בּארץ הזאת וּלפקח על בּניננוּ. יש לנוּ עם שלטוֹן הארץ חשבּוֹנוֹת מרים גם בּימים רגילים. יש שאלה של יחס צוֹדק אלינוּ, ושל מילוּי התחייבוּיוֹת. אבל יש משהוּ שכּל שלטוֹן, ואפילוּ שלטוֹן שעינוֹ רעה בּנוּ, חייב בּוֹ: בּטחוֹן החיים, בּטחוֹן היצירה, בּטחוֹן הקנין. ואת הדבר הזה, שהוּא מוּשׂכּל ראשוֹן לכל שלטוֹן תרבּוּתי, אין ממשלת הארץ יוֹדעת לסַדר, והיא מטפּלת בּוֹ בּרוֹב “דיפּלוֹמַטיה”. ויש רוֹשם שכּדי שנקבּל סוֹף סוֹף את הדבר הזה, לאחר שבוּעַיִם של “ישַׂחקוּ הנערים”, תוֹאיל בּריטניה רבּתי לשלשם בּקיצוּץ אפשרוּיוֹת חיינוּ בּארץ הזאת.
מי הביא בּגבוּלנוּ את המדבּר?
בּמה שמתרחש עכשיו בּארץ אין אנוּ יכוֹלים לראוֹת דבר שבּהפתעה. שלטוֹן שמתפּאר בּזה שהוּא נוֹתן “בּטחוֹן” לארץ איננוּ צריך לטפּח בּמוֹ ידיו כּמה יסוֹדוֹת העלוּלים לערער כּל בּטחוֹן. הנה הכּרנוּ על עוֹרנוּ ועל בּשׂרנוּ מה זאת החדרת המִדבּר לארץ-ישׂראל. בּכל מקוֹם, וגם בּמדינוֹת דוֹברוֹת ערבית, יש מלחמה בּין הציביליזציה וּבין המדבּר. מדינת מצרים ניהלה מלחמה עם המדבּר, וגם סוּריה ועיראק מפחדוֹת מפּני המדבּר ונלחמוֹת בּוֹ. לא ראינוּ שממשלה ציביליזטוֹרית תפתח לרוָחה את שעריה בּפני פּשיטת המדבּר. וּבארצנוּ, בּמקוֹם שקיימת תחוּקה חמוּרה של העליה ורגוּלציה קפּדנית ו“עבריינים” מבּני העם שהוּכּרה זכוּתוֹ לעלוֹת נרדפים ונסחבים לכּלא וּנדוֹנים לגירוּש, בּארץ זוֹ הכניס השלטוֹן לארץ אלפים, כּמה אלפים – מי יִמנה? – של בּני מדבּר, הכניס אוֹתם בּלי סרטיפיקטים, בּלי סוֹכנוּת, וּבלי משׂא-וּמתן על “שדיוּל”, בּלי תשלוּם לירה לגוּלגוֹלת, בּלי “המלצוֹת” של קרוֹבים, בּלי בּדיקת מצב “ההוֹן”, בּלי לחקוֹר למקוֹרוֹת עבוֹדה ולעתיד האוּכלוֹסים בּארץ. ולא רק שאינוֹ רוֹדף אוֹתם, כּאשר הוּא רוֹדף את הבּלתי-חוּקיים מישׂראל, כּי אם מעסיק אוֹתם בּעבוֹדוֹת שלוֹ, של השלטוֹן עצמוֹ, ואפילוּ דוֹאג לשיכּוּנם מקוּפּת משלם המסים. האוּמנם רק רשלָנוּת? רק חוֹסר-דאגה וּראיית הנוֹלד? רק טוּב-לב לגבּי בּן-עֵבר-הירדן (אשר לנוּ אסוּר לבוֹא בּגבוּלוֹ) וּבן-סוּריה, המִסכּנים, אשר להם אמנם יש ארצוֹת לרוֹב, אלא שאין להם “יהוּדים” שאפשר להתחמם לאִשם וּלהתפּרנס מהם וּלקלל אוֹתם ולראוֹת בּהם מפלצת, שבּכל שעת-כּוֹשר מוּתר לרוֹצץ את גוּלגלתם. ואת זאת עלינוּ לקבּל כּרשלנוּת בּיוּרוֹקרטית ותוּ לא?
אין אני שׂוֹנא למדבּר, וגם אין אני בּז לוֹ. אדרבּא. יש בּוֹ כּמה צדדים מרהיבים את העין. רבּים מן המערב יש להם ודאי חוּלשה לכל מיני חזיוֹנוֹת אֶכּסוֹטיים. אוּלם אין אנוּ יכוֹלים לבנוֹת את הארץ בּרוֹמַנטיקה בֶּדוית. ואני אוֹמר: בּן המדבּר מקוֹמוֹ בּמדבּר. ילכוּ לשם אנשי תרבּוּת ויחקרוּ אוֹתוֹ ויתלהבוּ ממנוּ,
אם הם מוּכנים לכך. אבל אנחנוּ בּאנוּ הנה לא כּדי להמציא פּרנסה לבֶּדוים מסוּריה וּמעֵבר הירדן, כּי אם כּדי להציל את אחינוּ מחוּרבּן, מכּלָיה. לשם כּך אנוּ משקיעים פּה כּל מה שיש לנוּ, בּגוּף וּברוּח. לא קיבּלנוּ עלינוּ לעשׂוֹת את ארץ-ישׂראל ארץ-מקלט לבני-המדבּר.
בּשעה שסמוּאל חילק בּיד רחבה את אדמוֹת בּית-שאָן, ללא כּל צדק לגבּי עמנוּ וּללא כּל הבנה ואחריוּת לעתיד הארץ וּלפיתוּחה החקלאי, היה לזה תירוּץ פּוֹליטי: “ניַשב את הבֶּדוים על הסְפָר, ונקים משמר בּפני פּשיטת המדבּר עלינוּ”. והנה, בּרוּך השם, האדמוֹת הללוּ עברוּ מאז מיד ליד, אלפי דוּנמים מהם נתרכּזוּ בּידי אֶפנדים, אוֹצרוֹת המים שבּהן נוֹזלים יוֹמם ולילה
לבטלה, וּקצתן נמכּרוֹת בּמחירים גבוֹהים לעוֹלה היהוּדי. האדמוֹת הללוּ אינן משמשוֹת שמירה בּפני המדבּר. והנמלים שבּחיפה וּביפוֹ, ירוּשלים העיר, והמוֹשבוֹת העבריוֹת, הם הם שנעשׂוּ אבן שוֹאבת למדבּר. הימָצא כּוֹח כּזה לעם העברי, שיבנה גם את עצמוֹ וגם את שכניו בּארץ, וגם את בּאי המדבּר?
מרד בּאַהדת הרדיוֹ הממשלתי
וּמה המחשבוֹת המתעוֹררוֹת בּנוּ למראה האדיבוּת והאַהדה היוֹצאת מן הכּלל של השלטוֹנוֹת, לשביתה “הַמהפּכנית”, כּביכוֹל? הראיתם איזוֹ מדינה, אשר בּה תנוּעה מוֹרדת כּביכוֹל המסַדרת שביתוֹת והפגנוֹת וּמנסה להשבּית את הנמלים והתעבוּרה, וּמביאה לידי הצתוֹת וּרגימוֹת, תזכּה לכל אוֹתה הסימפּטיה והפּרסוּם הידידוּתי, כּאשר הוּא ניתן בּיד רחבה בּידי שלטוֹנוֹתינוּ? כּשמאה חוֹרנים עזבוּ את העבוֹדה מוֹדיע על כּך הרדיוֹ, אבל אם אחריהם בּאוּ מאוֹת פּוֹעלים אחרים, אין זה ענין לרדיוֹ הממשלתי לפרסם. ואין הרדיוֹ מעיז, חלילה, להסבּיר למדינה כּי אין צוֹרך להיגָרר אחרי המסיתים. ואף אין הוּא מספּר על כּל אלה הנאנקים מחמת ההסתה והכּפיה והאִיוּמים וּמעשׂי-הטרוֹר, שרוֹצים להשתחרר מאפּוֹטרוֹפּסוּת זוֹ ואין עוֹזר להם.
הבּרית המשוּלשת
מזל מיוּחד לשביתה מַהפּכנית זוֹ, שיש לה ידידים ותוֹמכים רבּים. כּיוֹם הזה איננוּ יוֹדעים עדיין את כּל השוּתפים ל“מרד” הזה כּביכוֹל, איננוּ יוֹדעים מה הם מקוֹרוֹת הכּספים המאַפשרים להחזיק מחנוֹת שלמים של הוֹלכי-בּטל. איננוּ יוֹדעים אם אמנם נעשׂוּ פּתאוֹם אמידי הערבים נדיבים גדוֹלים. מעוֹלם לא ראינוּ אוֹתם בּנַדבנוּתם למטרוֹת של ציבּוּר. ודאי יבוֹא יוֹם ויפָּתחוּ אַרכיוֹנים, והרבּה דברים יתגלוּ אז לפנינוּ. הנה העתוֹנוּת הגרמנית מתמוֹגגת מנחת. ואיטליה מתענינת מאד מאד. ולא אלה בּלבד. הנה עוֹד שלטוֹן אחד, שבּאי-כּוֹחוֹ מתיחסים בּגלוּי בּסימפּטיה אַקטיבית, עד כּדי הדפּסת כּרוּזים יוֹם יוֹם בּדרישה לתמוֹך בּשביתה וּלהצטרף אליה. כּזאת עוֹשׂים בּאי-כּוֹח הקוֹמאינטרן בּארץ-ישׂראל. הראיתם מימיכם איזוֹ תנוּעה מַרדנית שזכתה לכך ששלטוֹן הארץ ינהג בּה ידידוּת וכבוֹד וסימפּטיה, והיטלר וּמוּסוֹליני ושלטוֹן סטאלין יוֹשיטוּ לה יד? מזל! אכן, תנוּעת “שחרוּר”, אשר מכּל קצוי תבל, כּוּלם כּאחד, הבּיוּרוֹקרט הבּריטי, והסוֹכן הנאצי, והתעמלן הפאשיסטי, וּשליח הקוֹמאינטרן – כּוּלם מאוּחדים בּתמיכתם בּה.
“עבדוּת בּתוֹך מהפּכה”
אוּלם החזיוֹן הזה, החזיוֹן של תמיכת הקוֹמאינטרן, איננוּ דוֹמה בּשבילנוּ, לא מבּחינה מוּסרית ולא מבּחינה פּוֹליטית, לתמיכה של אנשי מוּסוֹליני ואנשי היטלר. מפּני שהתמיכה הזאת מתחפּשׂת בּמסוה של אידיאוֹלוֹגיה רחמנית, החרדה לפּלח המסכּן וּלחירוּתם הלאוּמית של בּני-ערָב; והעיקר מפּני שהיא ניתנת בּצינוֹרוֹת יהוּדיים; אמנם יהוּדים פּתוֹלוֹגיים, חוֹלי-רוּח, חוֹלי שׂנאה לעמם וּלכל מה ששייך לעמם, חוֹלי התבּטלוּת, הנוֹשׂאים בּקרבּם חַידקים של “עבדוּת בּתוֹך המהפּכה”.
מחיאת-הכּפּים לשפיכת-הדמים הזאת, השׂמחה לדחיקת הפּוֹעל העברי, השׂמחה לכל אֵיד יהוּדי בּאה עכשיו מאנשים שנוֹלדוּ על בּרכּי עמנוּ, אנשים אשר מי יוֹדע, אוּלי גם בּאוּ בּשעתם לארץ מתוֹך אילוּ געגוּעים לאוּמיים!
היוֹדע עם מן העמים נגע כּנגענוּ, צרעת כּצרעתנוּ?
מימי יציאת מצרים נשתמר בּידינוּ זכּרוֹן בּלתי-מחוּוָר על איזה שבט שתפקידוֹ היה “לזַנב את הנחשלים” בּקרבּנוּ. “עמלק” היה שמוֹ של אוֹתוֹ שבט. יש סבוּרים שזה היה איזה שבט שֵמי קרוֹב לנוּ. וכנראה, שבּכל שעה של יציאה ועליה מוֹפיע גלגוּל חדש של עמלק. ועל כּך נאמר: מלחמה בּעמלק מדוֹר דוֹר. ואף תפקידה של הפּק"פּ הוּא “לזַנב את הנחשלים” בּקרבּנוּ. והיא מגדלת אצלנוּ צמחי בּאוּשים, אשר בּשבילם דמנוּ אינוֹ דם ויסוּרינוּ אינם יסוּרים. כּל בּרית של יהוּדי עם יהוּדי היא בּשבילם פּסוּלה, ריאַקציוֹנית. אבל הבּרית של פּוֹרע עם פּוֹרע, הבּרית של מוּפתי עם אֶפנדי, הבּרית של קנאוּת מוּסלמית עם צעירי בּעלי-אחוּזוֹת היא בּשבילם מלחמת-חירוּת, היא בּשבילם חזית עממית פּרוֹגרסיבית. היש עם בּעמים אשר מבּניו הגיעוּ לידי סילוּף כּזה, שׂכלי ונפשי, שכּל מה שעוֹשׂה עמם, כּל יצירתוֹ וכל יסוּריו הם בּזוּיים וּשׂנוּאים, וכל מה שעוֹשׂה אוֹיב עמם, כּל שוֹד וכל רצח וכל אוֹנס ממלא את לבּם רגש הערצה והתמַכּרוּת? אכן, בּרוּסיה בּ-1881, בּעצם ימי הפּרעוֹת, ישבוּ בּנים ובנוֹת לעם ישׂראל והדפּיסוּ בּחשאי, מתוֹך מסירוּת-נפש, פּרוֹקלַמַציוֹת,
הקוֹראוֹת לפּוֹגרוֹמים, מתוֹך תקוה שהדם היהוּדי שישָפך יעזוֹר להתקוֹממוּתוֹ של המוּז’יק הרוּסי. אכן, יוֹדעת ההיסטוֹריה העברית כּל מיני רנגטים ודגנרטים. צוּרוֹת שוֹנוֹת ל“שמד”!
כּל עוֹד אפשרי הדבר שיבוֹא ילד יהוּדי לארץ-ישׂראל, ילד שטוּפּח על ידי יסוּרי העם וּמַשׂא-נפש של דוֹרוֹת, וכאן ידבּקוּ בּוֹ חַידקים של שׂנאה לעצמוֹ, של “עבדוּת בּתוֹך מהפּכה”, ויטרפוּ עליו את דעתוֹ עד כּדי כּך שיראה את הגאוּלה הסוֹציאלית בּנאצים הפּלשׂתינאים, שהצליחוּ לרכּז כּאן בּארץ את האנטישמיוּת הזוֹאוֹלוֹגית של אירוֹפּה עם תאוַת הפּגיוֹן שבּמזרח – אַל ידע מצפּוּננוּ שקט.
אנוּסי ישׂראל בּססס"ר
עלינו להיכּוֹן. מה שעבר עלינוּ עכשיו אינוֹ התפּרצוּת ספּוֹנטנית, כּי אם פּרי בּשל של קוּרס פּוֹליטי, אשר אוֹתוֹתיו התחילוּ להיוֹת מוּכּרים בּזמן האחרוֹן. אין להניח שהקוּרס הזה יצא מתוֹך ימי-הדמים מבּלי שיכרוֹך בּהם תוֹצאוֹת פּוֹליטיוֹת, מבּלי שיעמיד אוֹתנוּ למחרתם בּנסיוֹן פּוֹליטי חמוּר. וּשאלת חיינוּ עכשיו היא: כּיצד נעמוֹד בּנסיוֹן הזה, כּיצד נעמוֹד בּפני כּל הכּוֹחוֹת השוֹנים המעוּנינים כּרגע בּתסבּוֹכת בּמזרח. מניתי גם את הקוֹמאינטרן, והוֹאיל ועוֹד ישנם בּינינוּ אנשים תמימים המבדילים בּין הפּק"פּ לבין הקוֹמאינטרן, וּבין זה לבין המדינה הסוֹביטית, עלי להתעכּב משהוּ גם על תפקידה הישר של מדינת הסוֹביטים.
נמצא פּה נוֹאם שראה להעלוֹת על נס את הזכוּת הגדוֹלה של המדינה הסוֹביטית שאין בּה פּרעוֹת בּיהוּדים, וּמכּאן – שרק משטר סוֹביטי יוֹדע להגן עלינוּ מפּרעוֹת. האמת הפּשוּטה בּיוּתר יוֹדעת כּי יש עוֹד מדינה רבּת אוּכלוֹסים יהוּדים והיא קפּיטליסטית שבּקפּיטליסטית, ואף בּה אין פּרעוֹת – אלה הן ארצוֹת הבּרית של אמריקה. אוֹי לנוּ שאפשר להציע שנקבּע את יחסנוּ על פּי זה. אכן, יש בּרוּסיה שלטוֹן תקיף, השׂם קץ להרבּה דברים שהוּא רוֹצה לשׂים קץ, והוּא מבריח מן השטח העליוֹן כּמה כּוֹחוֹת שאינם לרצוֹן לוֹ, והוּא גם מרסן את האַנטישמיוּת הנפוֹצה מאד מאד בּרוּסיה. אינני יוֹדע אם לשלטוֹן סוֹציאליסטי מגיעה על זאת תוֹדה. על כּל פּנים, אנחנוּ זוֹקפים זאת לזכוּתוֹ.
אולם האוּמנם כּבר הגענוּ לידי כּך שאנוּ מסתפּקים בּזה שלא ישפּכוּ את דמינוּ ולא ישסוּ בּנוּ את הכּלבים? הלא אנחנוּ רוֹצים לחיוֹת כּאנשים, כּעם בּעל תרבּוּת שלוֹ, כּעם בּעל לשוֹן שלוֹ, כּעם הקשוּר לארצוֹ ולהיסטוֹריה שלוֹ, וּמחוּבּר עם שאָר חלקי עמוֹ המפוּזרים בּארצוֹת. האוּמנם נכּיר טוֹבה על שנוֹתנים לנוּ את גוּפנוּ ונוֹטלים את נפשנוּ?
האוּמנם יכוֹלים אנוּ לשכּוֹח אפילוּ לשעה אחת, שבּתנאי המשטר הסוֹביטי, בּמקוֹם שמכּירים בּכל מיני זכוּיוֹת לאוּמיוֹת של עממים וּשבטים, נגזר על לשוֹננוּ שהיא קוֹנטר-רבוֹלוּציוֹנית ונאסר על אחינוּ כּל קשר עם תנוּעת התחיה של עמם, עם ספרוּתם העברית, וּבחוֹזק-יד הוּתק הקשר עם ארצם, ונעשׂה הכּל כּדי לקרוֹע אוֹתם מעל העם העברי? החלק היוֹתר יוֹצר, היוֹתר פּוֹרה, שהיה בּעם העברי, שלוֹשה מיליוֹנים יהוּדי רוּסיה נתוּנים בּמצב של שׂריפת נשמה וגוּף קיים, נגזלה מהם הרשוּת לבוֹא אלינוּ ולחיוֹת אתנוּ. ואפילוּ אינם יכוֹלים לדעת מה אתנוּ, והם אנוּסים להתפּרנס רק משקרים וּמעלילוֹת. היכוֹלים אנוּ לקווֹת שבּבוֹאנוּ לתבּוֹע את עלבּוֹננוּ בּפני חֶבר הלאוּמים – יקוּם בּא-כּוֹחה של רוּסיה הסוֹביטית ויתמוֹך בּנוּ ולא יהיה לצרינוּ?
התרוּפה הגוֹאלת
א' בּמַאי הוּא בּשביל סוֹציאליסט רציני יוֹם הדין. ואם תשאלוּני, לאוֹר החשבּוֹן הנוּגה ביוֹם זה, מה לעשׂוֹת? אוֹמַר לכם בּגילוּי-לב: אין בּידי תרוּפה כּזאת שרוֹשמים אוֹתה וּבוֹלעים אוֹתה וחסל סדר יסוּרים. תרוּפה כּזאת אין עמי. יש יוֹדעים. הם אוֹמרים לנוּ: יש דרך! הסוֹלידריוּת עם הפּוֹעל הערבי היא תגאלנוּ. תגאלנוּ מן הכּל, מן האימפּריאליזם וּמן המוּפתי וּמן האֶפנדים וּמן
היֶבסֶקציה. חלילה לי לזלזל בּערך של סוֹלידריוּת בּין-לאוּמית. כּל עם שהוּא מדוּכּא בּיוֹתר זקוּק לה בּיוֹתר. ועם כּעמנוּ יהיה תמיד הראשוֹן, ואף היה הראשוֹן תמיד, להשתוֹקק וּלסַייע לכל גילוּי נאמן של שלוֹם עמים (ולא אחת העלה קרבּנוֹת על מזבּח של שלוֹם כּוֹזב). אוּלם מי שרוֹאה את הסוֹלידריוּת הבּין-לאוּמית כּדבר אשר יקוּם בּמאמר, איננוּ אלא מַשלה.
בּרית, הסכּם, ידידוּת, אַחוה, סוֹלידריוּת הם מן הדברים שמַצריכים, לפַחוֹת, שנַים. ועד שלא יהיוּ שנַים אין “השידוּך” יכוֹל לקוּם, כּל כּמה שהשדכן ימתיק אמרים. ולא די אפילוּ שבּן-זוּג אחד תישָׂרף נפשוֹ בּלהבה משפעת אהבה. אני מאמין שיבוֹא יוֹם ואנחנוּ נַגשים את הסוֹלידריוּת הזאת. אבל היא לא תבוֹא רק מפּני זה בּלבד שנחליט להטיל אוֹתה על זוּלתנוּ.
יש מוּמחים להסבּיר לנוּ מה רב היה אָשרנוּ אילוּ הצלחנוּ לאַרגן את הפּוֹעל הערבי. אני מסכּים. אני מסכּים שאילוּ הצלחנוּ בּכך היה זה בּאמת טוֹב מאד. לוּ היה הפּוֹעל הערבי נאמן למעמדוֹ, משתחרר משלטוֹן האֶפנדי וּמקנאה דתית וגזעית, דוֹרש שׂכר טוֹב בּעבוֹדתוֹ, והיה מתנגד לעליה מן המדבּר ולעבוֹדה בּלתי-מאוּרגנת ותוֹמך בעליה יהוּדית, היה זה מעשׂה רב גם מבּחינה ציוֹנית. אוּלם למדנוּ משהוּ מהנסיוֹן ההיסטוֹרי של תנוּעת הפּוֹעלים בּמשך מאָה שנים: אין מעמד פּוֹעלים של עם אחד משחרר וגוֹאל וּמאַרגן ונוֹתן תוֹרה למעמד פּוֹעלים של עם שני. הכּלל של אוֹטוֹאֶמנסיפּציה חל גם על תנוּעת הפּוֹעלים. ואם הפּוֹעל הרוּסי עשׂה מה שעשׂה הרי זה לא מפּני שאנחנוּ הטלנוּ עליו את הסוֹלידריוּת. ודאי אפשר לשלוֹח לכל מקוֹם אנשי תעמוּלה, מיסיוֹנרים. אפשר לנסוֹע גם לכוּש וּלהביא לשם דברי-הטפה. אבל מכּאן לא תקוּם תנוּעה. תנוּעת פּועלים לוֹחמת לא תקוּם, אלא אם כּן מארץ תצמח. ורק אָז, כּשהיא קמה מתוֹכה, יש מקוֹם לברית.
ואלה מאתנוּ שהם יוֹדעים בּבהירות את הדרך כּיצד מקימים בּידים תנוּעת פּוֹעלים אצל עם אחר, והיוֹדעים כּיצד לגשת ולקחת את לבּם של הפּלחים הערבים ושל הפּוֹעלים הערבים בּמוֹשבוֹת, וכיצד לעשׂוֹת מהם תנוּעה סוֹציאליסטית לוֹחמת ורדיקלית, לא חלילה כּמוֹ פּוֹעלי אירוֹפּה, הפּשרנים והמפגרים, אלה אוּלי ילַמדוּ אוֹתנוּ כּיצד נביא בּברית אחת את הפּוֹעלים והעמלים מבּני עמנוּ, אשר חיוּ בּין עמי המזרח, ועדיין לא למדוּ לדבּר אִתם וּלהבין לרוּחם וּלצרכיהם. והלוָית חזן, הרת-הפּוּרענוּת, האם לא גילתה לפנינוּ את פּשענוּ הכּבד, ואת מיעוּט כּשרוֹננוּ וּמיעוּט הבנתנוּ – האם לא יֶחורוּ פּניכם מבּוּשה, לשוּב וּלדבּר רמוֹת על התרוּפה הבּדוּקה אשר אתם שוֹלטים בּה?
אין ספק עכשיו שאנוּ נכנסים לתקוּפה של נסיוֹנוֹת קשים, קשים לנוּ וקשים לכל העם העברי, לנוּ וּלכל החלוּצים המחכּים בּשערי הארץ. אפשר הרגשתם היוֹם בּטלגרמה קטנה בּת שלוֹש שוּרוֹת בּ“דבר”, כּי בּפּוֹלין התאַבּד חלוּץ לשמע הידיעוֹת שבּאוּ מארץ-ישׂראל. לבּי עליך, חבר אוֹבד, המסַמל את מכאוֹב העם, אשר אין לוֹ חיים אם ניטלת ממנוּ תקותוֹ האַחרוֹנה. אַך לא צדקת, חבר. לא פּעם אחת עמדנוּ על פּתח האָבדן, לא פּעם נדמָה לנוּ שהכּל התמוֹטט, לא פּעם אחת לא ראינוּ לנוּ שוּם מוֹצא מן האסוֹן וּמן הקלוֹן, בּלתי אם התאַבּדוּת. אוּלם התגבּרנוּ. התאבּדוּתוֹ של אוֹתוֹ חלוּץ אוּמלל מעידה שוּב מהוּ מפעלנוּ כּאן לאָדם מישׂראל בּגוֹלה, כּמה יסוּרי נפש גוֹרם כּל רצח וכל כּשלוֹן כּאן לאדם העברי שם הקשוּר בארץ וּברעיוֹן. חוּטים אלה, השזוּרים זוֹהר ויגוֹן, תנחוּמים ויאוּש, אֵי התנוּעה היוֹדעת דוּגמתם! ואף על פּי כן לא צדק אוֹתוֹ חבר יקר אשר הוֹסיף את עצמוֹ בּמוֹ ידיו על מספּר חללינוּ, מתוֹך שלבּוֹ לא יכוֹל שׂאת את המכשוֹלים המחרידים. קברים כּאלה פּזוּרים בּדרכּנוּ, מימי קישינוֹב וּמַשבּר אוּגנדה, קברים של חברים טוֹבים, נאמנים, אשר לא יכלוּ בּרגעי שוֹאה ויאוּש לשוּב ולחיוֹת את חייהם כּרגיל. אוּלם גם הם לא צדקוּ, ואילוּ נשארוּ בּחיים וראוּ אתנוּ עמל וצער ושׂמחה היוּ מאוּשרים עכשיו למראה הבּלתי-אפשרי שנעשׂה לממשוּת. וּכפעם בּפעם אנוּ צריכים לאמוֹר לכל חברינוּ הרחוֹקים בּגוֹלה, לאלה שעתידים להיוֹת חברינוּ: אל תפּוֹל רוּחכם. אַל תאמינוּ כּי הבּרית המרוּבּעת והמחוּמשת נגדנוּ תנַצח. כּוֹחנוּ גדוֹל, הרבּה יוֹתר גדוֹל ממה שנראה לעין.
כּוֹחנוּ הגנוּז אתנוּ
ראוּ מה עשׂוּ ידינוּ בּמשך שנים מעטוֹת. כּי המפעל הארץ-ישׂראלי הגדוֹל הרי הוּא בּעצם רק בּן חמש-עשׁרה שנה. לפני חמש-עשׂרה שנה עמדנוּ על קברוֹ של בּרנר כּאנשים אשר נלקח מהם הכּל. וּבמשך ט"ו השנים הללוּ הלא היוּ לא רק פּרעוֹת של 1921 ו-1929, כּי אם התנקשוּיוֹת מן המארב וגזירוֹת ממשלתיוֹת בּלי הרף ומַשבּרים. והיוּ מהרסים וּמחריבים מבּפנים, מן המחריבים-המחרימים נוֹשׂאי הרכוּש והעבוֹדה הזרה, נוֹטעי העבוֹדה החוֹרנית, עד למחריבים נוֹשׂאי האידאוֹלוֹגיה הרבוֹלוּציוֹנית הצרוּפה, כּביכוֹל, המשסים לשם מצוַת
המהפּכה הסוֹציאלית אשר שֵיך אל-קאסם הוּא הוּא מבַשׂרהּ. וּבמשך חמש-עשׂרה שנים אלה הגענוּ למה שהגענוּ, הכפּלנוּ את ישוּבנוּ פּי חמישה, ויצרנוּ יצירוֹת אשר אין דוּגמתן בּתנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם, אני מתכּוון לא רק למשקינוּ הסוֹציאליסטיים, כּי אם גם לכמה וכמה דברים, וראשית כּל: לעצם הסתדרוּתנוּ, שאין כּמוֹה בּעוֹלם לא לתוֹכן ולא לצמיחה. ואני מתכּוון למפעל פּדיוֹן העבוֹדה, אשר שוּם תנוּעת פּוֹעלים אינה יוֹדעת כּמוֹתוֹ. וּבמשך חמש-עשׂרה השנים הללוּ כּבשנוּ לנוּ מקוֹם אחר לגמרי בּהכּרת העוֹלם. שוּנוּ אלינוּ היחסים בּעוֹלם הסוֹציאליסטי, וּבחוּגים שוֹנים בּאירוֹפּה מתחילים להכּיר בּערכּנוּ. וּמאחוֹרינוּ עוֹמדת תנוּעה
של מאוֹת אלפים, היוֹדעים כּי אין להם עתיד, אלא בבוֹאָם אלינוּ. האוּמנם לאחר כּל אלה נסגיר עצמנוּ לאָזלת-יד?
אל תבטחוּ בּנציבים
וּבטרם נוּכל לענוֹת על השאלה: מה נעשׂה? עלינוּ להשתחרר מכּמה השלָיוֹת. בּזה עסקנוּ בּמקצת היוֹם. ראשית כּל: אַל תבטחוּ בּנציבים! שנים רבּוֹת למדה הציוֹנוּת שלא לבטוֹח בּנדיבים, עכשיו עליה שוּב ללמוֹד מן הלקח המר, שלא לבטוֹח בּנציבים! והשאלה החמוּרה בּיוֹתר היא לא זוֹ: מה עלוּלים להיוֹת התעתוּעים הפּוֹליטיים מחר כּאן וּמחרתיים בּלוֹנדוֹן, כּי אם: מה יהיה תפקידכם אתם וּמה יהיוּ מעשׂיכם אתם מחר וּמחרתים.
אנחנו החוֹמה
מה יפה לראוֹת אסיפה עצוּמה של אלפי אנשים צעירים תחת כּיפּת השמים, אנשים אשר רעננוּתם גוֹברת על כּל הסבל של הימים האחרוֹנים. אוּלם קהל של עשׂרת אלפים איש ויוֹתר יכוֹל להיוֹת גם קהל של שוֹמעי-אוֹפּרה, קהל של צוֹפים בּקרקס, והוּא יכוֹל להיוֹת גם מחנה חלוּצי אשר בּוֹ ספוּנים כּוֹחוֹת הגאוּלה. לפנים היינוּ מעטים, אך בּשעה שנוֹעדנוּ יחד ידענוּ כּי לא קהל מקרי אנחנוּ, אלא מחנה אחים לחיים ולעבוֹדה קשה ולגוֹרל קשה, וּליסוּרים רבּים וּלעזרה. והיא שעמדה לנוּ בּשנוֹת המלחמה, והיא שעמדה לנוּ בּראשית העליה השלישית, והיא שעוֹדדה וקיימה אוֹתנוּ בּמצוֹר וּבמצוֹק. עכשיו הננוּ מחנה גדוֹל, 90 אלף אוֹ יוֹתר חברי ההסתדרוּת, רבּים רבּים מבּינינוּ לא עבר עליהם מה שעבר על ה“דוֹרוֹת” הראשוֹנים בּתנוּעת הפּוֹעלים, ועדיין לא השרישוּ בחיי הארץ. ואפשר הם עוֹמדים זאת הפּעם הראשוֹנה בּנסיוֹן גדוֹל, נסיוֹן לגוּף ונסיוֹן לנפש. היֵדעוּ לחיוֹת כּראוּי לפוֹעלים ארץ-ישׂראליים, הידעוּ לעמוֹד בּכל אוֹתן הדרישוֹת הקשוֹת אשר החיים בּתקוּפת-הנסיוֹן יציגוּ להם – זאת היא לא שאלה לתפארת המליצה, כּי אם שאלת-גוֹרל, גוֹרל הפּוֹעל, גוֹרל העם.
ישׂראל בּן-יהוּדה
מאתברל כצנלסון
חבר ישׂראל בּן-יהוּדה, רק לקוֹמץ קטן זה הוּתר ללַווֹתך. אך לא רק אנחנוּ, כּי אם גם העיר, הישוּב וּמיליוֹני יהוּדים פּזוּרים בּעוֹלם, יוֹדעים כּי למענם נפלת. דרך חייך היתה קצרה וישרה: “המכּבּי”, “החלוּץ”, עליה לארץ, הסתדרוּת העוֹבדים, מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, ועמידה בּשוּרת-המגן.
על מה נפלת? לא יצאת להתקיף, יצאת להגן. ולא כּדוּר מתנפּלים פּגע בּך, כּי אם כּדוּר של מי שבּא לשמוֹר על חיינוּ וּרכוּשנוּ ואוֹסר עלינוּ להגן על עצמנוּ מפּני המרצחים והמַציתים.
אין תנחוּמים לא רק להוֹריך השכּוּלים, כּי אם גם לנוּ. מעוֹדנוּ למדנוּ להכּיר את ערכּה של “נפש אחת מישׂראל”. וּבמלאכת הבּנין שלנוּ למדנוּ להוֹקיר בּיוֹתר כּל נפש בּוֹנה. ואנוּ יוֹדעים כּי נפלת על לא חטא ועל לא פּשע, אלא רק משוּם שאחרים אינם יוֹדעים לעשׂוֹת את המוּטל עליהם.
איננוּ רוֹצים לעוֹרר רגשי התמרמרוּת. אך העם הזה עוֹמד זה חמישים יוֹם בּמצוֹר – אם סוֹתמים את פּיו ואוֹסרים עליו גם לספּר על מוֹת בּניו וגם ללַווֹתם בּציבּוּר – האם לא יתמרמר? אנוּ יוֹדעים כּי לא כּל כּדוּר הוּא כּדוּר-זדוֹן, יש גם כּדוּר תוֹעה, ואנוּ יוֹדעים להעריך את אלה, לא מבּני עמנוּ, שנפלוּ בּשמרם על שלוֹם הארץ. אך למראה קבר זה איך נוּכל ולא נדרוֹש את הזכוּת להגן על עצמנוּ. איננוּ קוֹראים לנקם, פּעוּטה היא כּל נקמה לעוּמת העוול שנעשׂה לנוּ, בזוּיה כּל נקמה הפּוֹגעת בּאדם נקי, אך אנוּ רוֹצים להדוֹף את המתקיפים אוֹתנוּ, כּאשר הדפוּ בּליל שלשוֹם חברינוּ בּבאר-טוֹביה את מתקיפיהם בּלי לחכּוֹת עד שיבוֹאוּ להגן עליהם.
וגם בּשעה זוֹ לא נחטא לגוֹרלנוּ. כּל קרבּן שלנוּ יקר מיקר, אך נזכּוֹר כּי קרבּנוֹתינוּ שנפלוּ בּחמישים יוֹם אלה וּבחמישים וחמש שנוֹת שיבת-ציוֹן, מה הם מבּחינה מספּרית לעוּמת הקרבּנוֹת שאנוּ מקריבים על שׂדוֹת-קטל זרים, בּפקוּדת זרים, למען שלטוֹן זרים. איננוּ מַשלימים עם סדר-עוֹלם הקיים על קרבּנוֹת, אך אם נגזר עלינוּ שלא נקנה את ארץ-ישׂראל בּלי קרבּנוֹת ולא נרכּוֹש את גאוּלתנוּ בּלי קרבּנוֹת – הרינוּ מוּכנים לכך.
יתגדל ויתקדש שם ישׂראל, המעוּנה בּעמים, יתגדל ויתקדש שם בּניו, הנוֹשׂאים את גוֹרלוֹ בּלב נאמן וּביד נאמנה.
מקדשי-החירות ומחללי-הקברים
מאתברל כצנלסון
בּית-העלמין העתיק בּצפת ראה רבּוֹת בּימיו. הוּא קלט את עצמוֹתיהם של מקוּדשים ונערצים מדוֹר אל דוֹר, משוֹררים והוֹגים, מקובּלים וּפוֹסקים, בהם גם האר“י ור' יוֹסף קארוֹ, אשר אוֹרם זרוּע על דוֹרוֹת רבּים של תלמידים ותלמידי תלמידים. המסוֹרת יוֹדעת לציין בּמקוֹם זה אפילוּ את קברוֹ של נביא קדמוֹן – הוֹשע בּן בּאֵרי. אוּלם לא רק עצמוֹת-מתים ראה בּית-העלמין בּצפת, כּי אם גם את דמעוֹתיהם ויסוּריהם של בּני-אדם חיים. לא פּעם היוּ נמלטים אליו מפּוּרענוּת בּידי שמים (בּימי “הרעש”) וּמהשתוֹללוּת יצרי אדם. בּימינוּ אמנם רגילים לוֹמר, שאין פּורענוּת-של-השתוֹללוּת בּאה לארץ בּשביל הציוֹנוּת, והיסטוֹריוֹנים וּפּוֹליטיקאים ערבים אוֹהבים להזכּיר וּלהסתמך על הימים הטוֹבים, בּטרם היוֹת “ציוֹנים” מנַשלים ומתנשׂאים וּמשעבּדים בּעוֹלם, ואז ישבוּ ערבים ויהוּדים שבת-אחים. אלא שכּמה בּחינוֹת בּאחוה. והכרוֹניקר מלפני מאה שנה ויוֹתר (תקצ"ד), עֵד-ראִיה תמים ל”תנוּעת-שחרוּר" מאז, יוֹדע לסַפּר על “השוֹללים והבּוֹזזים” אשר מרדוּ לכאוֹרה בּ“אימפּריאַליזם” – אז לא אנגלי אלא מצרי: איבּרהים פּחה! – אך שפכוּ את חמתם “רק על היהוּדים”. ואזי ראה בּית-העלמין כּיצד מצאו “השוֹללים” בתחוּמיו פּליט יהוּדי, חסיד ומקוּבּל, ודקרוּ את עיניו. השוֹללים והבּוֹזזים האלה לא הסתפּקוּ בּביזה וּברצח ואינוּס, אלא גם טימאוּ את ספרי-התוֹרה וחתכוּ אוֹתם בּתער הגָלבים ועשׂוּ מהם “מנעלים וסינר של נפּחים”. אך ספק אם בּית-העלמין בּצפת ראה אז מה שראה עכשיו, בּימי המרד הלאוּמי האנטי-אימפּריאליסטי: חילוּל-קברים.
אין הציוּן הזה בּא להטיף מוּסר בּאזני מרצחי אדם ועץ וּמחללי קברים. הדברים נאמרים בּשבילנוּ. טוֹב כּי נדע מי וָמי הם הקמים עלינוּ. מי עוֹד כּעמנוּ עם בּעמים הגוֹמל לצוֹריו כּבוֹד תחת קלוֹן. אוֹמר צוֹרר: תנוּעת-שחרוּר, התקוֹממוּת של מדוּכּאים, התפּרצוּת-עלוּבים, מרד בּתקיפים – ובני עם חכם ונבוֹן מאמינים לכל דבר, כּל אמתלה מתקבּלת על דעתם, כּל שׂטנה נגד עצמם מסתבּרת, ולבּם מתמלא רחמים וכבוֹד, והם כּעפר תחת כּפוֹת רגלי קמיהם. רבּים מאִתנוּ מאמינים בּתוֹם-לבּם כי שכינת-המרד מַקרינה את פּני אוֹיבינוּ וּלפיכך אינם מעיזים להסתכּל בּפני המכהנים בקוֹדש, ולראוֹת בּמעשׂי ידיהם. אַל נהיה איפוֹא כּפוּיי-טוֹבה לקמינוּ, אם הם עצמם מסירים את הלוֹט מעל פּניהם ועוֹזרים לנוּ להכּירם. רבּים בּינינוּ מקדשי מלים, והם נשארים בּנאמנוּתם למלה המקוּדשת, גם אם בּינתים פּרח תכנה המקוּדש וּבמקוֹמוֹ נכנסה הטוּמאה. ואם האוֹיב יוֹדע להתלבּש בּטלית של מרד וחוֹפש, הרי נמצאים בּינינוּ אנשים הנלכּדים בּפּח. וגם יריוֹת על יהוּדים ההוֹלכים עם הטלית וּתפילין תחת זרוֹעם והטלת פּצצה בּנוֹסעי-רכּבת אינן מגלוֹת להם מה מַהוּתה של אוֹתה תנוּעת מרד וחירוּת. אוּלי תבוֹא תוֹעבת צפת ותפקח את עיניהם.
“המרד” הערבי שבּחר לקרבּן את יעקבי וּבנוֹ, את חלוּצי יגוּר, את חזן ודננבּרג, את הקהל באדיסוֹן, את מגישי המים בּנחלת-יהוּדה, את בּן-יהוּדה מעטרוֹת – מעיד על עצמוֹ, על מַהוּתוֹ, על עדתוֹ, על יצריו. מעיד, כּאשר לא יעידוּ שוּם ניתוּח ושוּם הבחנה סוֹציאלית, כּי לא מכּוֹסף-שחרוּר הוּא יוֹנק, כּי אם ממַאפלית הטוּמאה. ועכשיו בּא מעשׂה צפת והוֹסיף על העדוּת.
ודאי, נפש חיה יקרה לנוּ יוֹתר מכּל מצבה מקוּדשה, אך יש שהשחתת הצוֹמח והדוֹמם מלמדת על אֳפי המשחית ועל יצריו האפלים, מלמדת יוֹתר משפיכת-דמים. מי התנוּעה הרבוֹלוּציוֹנית אשר השׂבּיעה את נפשה ואת תאווֹת הנקם וההתקלסוּת שלה בּחילוּל-קברים? הוה אוֹמר: תנוּעת השחרוּר של היטלר, היא תנוּעת היוּדוֹפוֹבּיוּת הזוֹאוֹלוֹגית. עין בּוֹחנת היתה יכוֹלה מזמן להכּיר את קרבת-הנפש שבּין תנוּעת-השחרוּר של שכנינוּ השמיים לתנוּעת-השחרוּר של בּוֹזי-בּני-שם. מעשׂה-צפת אישר את הדבר.
נזכּוֹר זאת, נזכּוֹר ואַל נשכּח. ואם גם עוֹד כּדוּרים ישוּלחוּ בּנוּ, ואם עוֹד פּצצוֹת יטילוּ בּנוּ, ואם עוֹד יתפּסוּ אנשים תמימים מאתנוּ ויעלילוּ עליהם כּי הם היוֹרים וּמטילי-הפצצוֹת, ואם כּהנה וכהנה יקוּמוּ אוֹהבי-חוֹפש ודוֹרשי-צדק וּמלמדי-זכוּת על מענינוּ וּמַעלילנוּ ושוֹפכי-דמנוּ – אנחנוּ נישאֵר קשי-עוֹרף כּאשר היינוּ ולא נוֹדה לא בּאהבת-חוֹפש ולא בּמלחמת-הצדק אשר תינוֹקוֹת ישׂראל ואילנוֹת ישׂראל וקברוֹת ישׂראל משמשים להן מטרה לחצי-יצרים אפלים.
בּמצוֹר
מאתברל כצנלסון
מצבנוּ חמוּר. לא מפּני שאין לנוּ הכּוֹח לדחוֹת את ההתקפה הערבית נגדנוּ. אני מַרשה לעצמי לוֹמר במלוֹא הכּרתי, אף על פּי שהדבר לא יתקבּל על דעת רבּים, כּי אילוּ היתה המערכה בּארץ-ישׂראל בּין היהוּדים היוֹשבים בּה כּיוֹם וּבין הערבים בּלבד, היה לנוּ די כּוֹח לדחוֹת את ההתקפה. יתכן כּי בּיוֹם הראשוֹן בּיפוֹ לא היינוּ מוּכנים, אבל בּמשך ימים אחדים היינוּ מוּכנים. אבל עלינוּ להוֹדוֹת שגם בּמערכה הפיסית וּבמערכה הפּוֹליטית אנוּ עוֹמדים לא רק נגד הערבים, אלא גם נגד משטר מסוּים, והמשטר הזה הוּא הקוֹבע. עוּבדה היא שמשטר זה אינוֹ הוֹדף את ההתקפה הערבית, ונוֹתן לה להתקפה הפיסית שתתגלגל בּהתקפה פּוֹליטית, והוּא שיוֹצר לנוּ כּמה וכמה קשיים בּמלחמה זוּ.
אין לשכּוֹח: אנוּ חיים בּמדינה, שאמנם היא נקראת מדינת מַנדט, אבל המשטר שלנוּ הוּא משטר ערבי, האַפּרט של המדינה, המַנגנוֹן שלה, – רוּבּוֹ של הכּוֹח המוֹציא לפּוֹעל הוּא ערבי. האַפּרט של התחבּוּרה, הרכּבת, המשטרה, המשפּט, החקירה, הוּא תמיד ערבי בּרוּבּוֹ. וּבהגיע ימי-נסיוֹן מתבּרר שלא רק בּעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת ולא רק בּעיריוֹת, אלא המדינה כּוּלה קיימת כּמדינה ערבית שיש עליה צמרת אנגלית. אני נמנע כּרגע לדוּן על הכּוָנוֹת. אינני בּוֹחן לבבוֹת. אני רק מציין את העוּבדה שהפּקידוּת הגבוֹהה והאַדמיניסטרציה פּוֹעלוֹת בּמדינה שמשטרהּ הוּא כּזה.
כּשאנוּ בּאים לבקר את השלטוֹן הזה אנוּ עוֹמדים וּתמהים. אנוּ מלאים תמיהוֹת. פּעם אנוּ שוֹאלים: איפה החריצוּת? איפה הנבוֹנוּת המדינית? איפה המשפּט? וּפעם אנוּ שוֹאלים: איפה ההוּמַניזם, איפה מידת הרחמים, איפה היחס האנוֹשי לנרדף? בּכמה מקרים הדברים לא מוּבנים לנוּ. אבל מבּחינה פּוֹליטית מצטרפוֹת התמיהוֹת הרבּוֹת לתמוּנה אחת. מצבנוּ אינוֹ משתנה על ידי כּך, אם השלטוֹן לקוּי בּחוֹסר כּשרוֹן החלטה, אוֹ שהוּא שבוּי בּידי פּקידוּת שאינה רוֹצה לקיים את החלטוֹתיו, אוֹ שהמגמוֹת הפּוֹליטיוֹת שלוֹ אינן עוֹלוֹת בּכלל בּקו ישר, אוֹ שיש עליו לחץ פּוֹליטי חיצוֹני. בּשבילנוּ אין המצב משתנה על ידי כּך. הארץ הזאת יכלה להתגבּר על הפּוּרענוּת בּמשך ימים אחדים, ולא היה הכרח להביא אוֹתה למצב כּזה שאחרי חדשיים יבוֹא אוֹרמסבּי גוֹר ויכריז על מלחמת-אזרחים כּעל עוּבדה. אינני יוֹדע שוּם כּוֹח, לא כּוֹח ערבי-פּלשׂתינאי, לא כּוֹח פּאן-ערבי ולא כּוֹח חיצוֹני, שעשׂה כּל כּך לטיפּוּח התנוּעה הערבית, בּהיקפה וּבאָפיה כּיוֹם הזה, לבטחוֹנה בנצחוֹנה, כּמוֹ השלטוֹן הזה.
נוֹח לוֹ לשלטוֹן להציג את עצמוֹ כּבעל מדיניוּת נבוֹנה וּזהירה, כּנמנע מבּוֹא בּדמים, ואוֹתנוּ כּצוֹעקים “נקם” ותוֹבעים יד חזקה. אבל הישוּב היהוּדי לא דרש כּלל יד חזקה בּמוּבן המקוּבּל. הוּא איננוּ צמא-דמים, הוּא דוֹרש רק דבר אחד, שהארץ תכּיר מה רצוֹן השלטוֹן, בּלי דוּ-מַשמעוּת וּבלי נענוּנים. הוּא רצה שהארץ כּוּלה תדע, גם הרוֹדף וגם הנרדף, שהשלטוֹן לבּוֹ עם הנרדף. וּלכך לא היה צוֹרך בּ“יד חזקה” ולא היה צוֹרך לקנתר ואף לא להרוֹג אנשים. השלטוֹן יכוֹל לגלוֹת בּרוּר את רצוֹנוֹ בּעשׂרוֹת מעשׂים חיוּביים. המזח בּתל-אביב היה בּוֹ משהוּ מדבר זה. אבל כּשהשלטוֹן היה כּאן וּבלוֹנדוֹן רוֹאה את אנשינוּ וּמשקינוּ שוֹתתים דם, והוּא מכריז כּי על פּיצוּיים אינוֹ יכוֹל לפי שעה לדבּר, אין אנוּ יכוֹלים לראוֹת בּזה יחס קמצנוּת של גזבּר בּלבד. אי אפשר לנוּ שלא לראוֹת בּזה עוּבדה פּוֹליטית מרה מאד, שנגדה צריך להתקוֹמם. אי אפשר שלא לראוֹת בּזה סמל, גילוּי כרקטריסטי של יחס השלטוֹן אלינוֹ וּליסוּרינוּ.
והנה מצב החקירה המשפּטית בּארץ. כּלוּם זוֹהי דרישת יד חזקה אם אנוּ דוֹרשים שלא יכסוּ על דמינוּ? הלא מצב החקירה צוֹעק עד לב השמים. הפּוֹשעים אינם עתידים כּלל להגיע למשפּט מפּני שאין כּמעט כּל חקירה, אין חיפּוּשׂ רציני של האשם. אין מוֹצאים שוּם דבר, אין מוֹצאים נשק, אין מוֹצאים את בּתי-החרוֹשת לפּצצוֹת. בּדין-וחשבּוֹן לחֶבר הלאוּמים מכריזה הממשלה בּרוֹב ידיעתה, כּי הדאגה לנשק הערבי בּארץ היא מוּגזמת. לאחר הכרזוֹת פּוֹליטיוֹת כּאלה, הבּנוּיוֹת על אינפוֹרמַציה שממציאים נאמני השלטוֹן, מה פּלא אם אין השלטוֹן יכוֹל לגלוֹת מחסנים רציניים של נשק. מצד שני מגלה המשטרה מדי פּעם יהוּדים חשוּדים על הטלת פּצצוֹת. מצד שליש המשפּטים עצמם, יהיה הצד הפוֹרמַלי שבּהם כּאשר יהיה, יש בּהם כּדי להוֹכיח שאין מתיחסים בּחוֹמר הדין לעבירוֹת שהוּבאוּ.
ואם יש למי שהוּא ספק באֳפי המשטר וּביחסוֹ אלינוּ, בּא הדין-וחשבּוֹן לחבר הלאוּמים והביא ראָיה שאין אחריה כּלוּם. תעוּדה זוֹ היא כּתב פּלַסתר נגדנוּ שהוּגש, בּחתימת ממשלת ארץ-ישׂראל, לדעת-הקהל העוֹלמית.
שלוֹשה דברים אלה: היחס לפּיצוּיים, מצב החקירה והדין-וחשבּוֹן לחבר הלאוּמים דיים לפקוֹח את עינינוּ. ואני מסיק, בּתכלית-הקיצוּר: אין לנוּ כּל אפשרוּת לנַצח בּהיאָבקוּת העוֹמדת לפנינוּ אם לא יעלה בּידינוּ להשׂיג את שינוּי המשטר הארץ-ישׂראלי.
----------
לפני זמן-מה הרבּוּ לדבּר בּישוּב על משׂא-וּמתן יהוּדי-ערבי. אני אהיה האחרוֹן להימנע בּכל הזדמנוּת שהיא מנסיוֹן לבקש דרכי הסכּם עם העם הערבי. אבל כּל תנוּעה חייבת לא רק להיוֹת ישרה כּלפּי מתנגדה, אלא גם להיוֹת ישרה כּלפּי עצמה ולא להשתעשע בּדברים בּשעה שהם שעשוּעי-שוא. ואני חייב לשאוֹל את עצמי קוֹדם כּל: מה יש לנוּ בּשעה זוֹ לתת לתנוּעה הערבית כּפי שהיא כּיוֹם? ואַל נשכּח: נתינה פּירוּשה לתת לשני מה שרצוּי לוֹ, וקבּלה פּירוּשה לקבּל ממנוּ מה שנחוּץ לי. אם לא זאת הנתינה ולא זאת הלקיחה אזי אין הסכּם.
כּרגיל אצלנוּ, בּימי פּוּרענוּיוֹת, יש כּבר מי שמכּה על לבּנוּ ואוֹמר: על חטא שחטאנוּ בּזלזוּל וּבהזנחה כּלפּי הערבים. זוֹהי בּכלל מידה נאה של בּיקוֹרת עצמית: כּשמכּים אוֹתנוּ, כּשפּוֹרעים בּנוּ, אנוּ מתעוֹררים לצעוֹק: אבל אנחנוּ אשמים. וזהוּ נוּסח האשמה: “כּשטוֹב לנוּ איננוּ רוֹצים לדבּר אל הערבים, וּכשרע – אוֹמרים אנוּ שעכשיו אי אפשר לדבּר”. שיגרה מהלכת זוֹ אינה אלא אינסינוּאַציה על התנוּעה הציוֹנית.
מהימים הראשוֹנים אנוּ עוֹסקים בּשאלה זוֹ. עסקוּ כּל האֶכּסקוּטיבוּת ועד האֶכּסקוּטיבה האחרוֹנה, משׂיחוֹת וייצמן-פייצל ועד השׂיחוֹת האחרוֹנוֹת עם הערבים, בּזמן הגיאוּת דוקא. לא נכוֹן שמצדנוּ זילזלנוּ בּדבר זה. אבל יש דברים אשר להצלחתם לא די שאין מזלזלים בּהם, צריך שתהיה גם אפשרוּת של תוֹצאוֹת. הנה בּן-גוּריוֹן קם ונודע לגֶנף וּמדבּר שם עם איחסַן אל ג’אבּרי ושכּיבּ אַרסלאן, מדבּר דברים אשר כּל ציוֹני יכוֹל להתגאוֹת עליהם. מדבּר בּגילוּי-לב כּדבּר תנוּעת שחרוּר לאוּמית אל חברתה, מדבּר בּיוֹשר לבב, מגוֹלל פּרוֹגרמה ציוֹנית גדוֹלה וּמוּכן להבטיח לא רק יחסי ידידוּת, כּי אם גם בּרית פּוֹליטית, והם הוֹפכים את דבריו ללעג וּלקלס, מפּני שהם סבוּרים שלהם אין צוֹרך בּזה. אך אם כּל נסיוֹנוֹתינוּ עד עכשיו לא הצליחוּ, לפיכך נתקלס בּעצמנוּ ונאמר: זילזלנוּ, הזנחנוּ? דיבּוּרים אלה נעשׂוּ למוֹדה וּלעדוּת של חכמה פּוֹליטית עילָאית. ויש שעוֹשׂים מהם את הקפּיטל המפלגתי שלהם, כּי הם הם, כּידוּע, ש“גילוּ” את התנוּעה הערבית, ומבּלעדיהם מי ידע את הסכּנוֹת האוֹפפוֹת אוֹתנוּ. ואצלם היה גם רצפּט מוּכן, אלא שהדוֹר לא היה ראוּי לקבּלוֹ מהם.
אין עתה, לדעתי, סיכּוּיים להשׂגת הסכּם עם הערבים. לא מפּני שרצוֹננוּ רע, ולא מפּני שאנשינוּ אינם מוּכנים להיכּנס בּרצינוּת לכל הענין הזה, אלא מטעם פּשוּט: יכוֹל להיוֹת הסכּם בּין שתי תנוּעוֹת לאוּמיוֹת המבקשוֹת עצמאוּת, אבל לא יכוֹל להיוֹת הסכּם בּין תנוּעה שמבקשת עצמאוּת וּבין תנוּעה שמבקשת שׂררה. התנוּעה הערבית בּצוּרתה כּיוֹם איננה תנוּעה של שחרוּר. גם בּאירוֹפּה ישנן תנוּעוֹת לאוּמיוֹת שאינן תנוּעוֹת שחרוּר, וגם המזרח יש לוֹ אימפּריאַליזם משלוֹ, אימפּריאַליזם מזרחי. ראוּ את יחס עיראק לאַשוּרים ולכּוּרדים, ראוּ את פּחד המַרוֹניטים בּסוּריה. זהוּ אָפיה של התנוּעה הערבית. היא אינה מסתפּקת בּחוֹפש לעצמה אלא מבקשת שׂררה על כּל הבּא בּגבוּלה.
ולתנוּעה זוֹ מה יכוֹלים אנוּ לתת? כּלוֹמר, לתת נוֹסף למה שהם מקבּלים מאתנוּ בּין כּה וכה. כּספים, רוָחה – הם מקבּלים מאתנוּ גם בּלי הסכּם. ויש מי שמציע להם עתה אחוּזים הגוּנים של עבוֹדה ערבית בּמשק העברי. מה יכוֹלים אנוּ לתת למנהיגים הערבים? כּל הדברים הפּרוגרסיביים והסוֹציאַליים לטוֹבת הפּלח והפּוֹעל שאנחנוּ יכוֹלים להבטיח להם לא יקחוּ את לבּם. לא על כּך היוּ צריכים להילָחם. להם יש צוֹרך בּיתר-שלטוֹן בּארץ, בּיתר משׂרוֹת בּאַדמיניסטרציה, בּמשטרה. הנבטיח להם יתר-עַרביזַציה של המשטר? הנבטיח להם עליה, אשר לא תבקש שוּם חלק בּפּקידוּת, בּמשטרה, בּמשפּט, בּשירוּתים?
הסכּם וייצמן-פייסל מרמז מה הדרך היחידה להסכּם. אילוּ היתה קיימת תנוּעה ערבית גדוֹלה הרוֹאָה לפניה בּרית ארצוֹת ערב כּמוֹ שראה פייסל, היתה יכוֹלה לבוֹא לידי הסכּם אתנוּ על פּרוֹבינציה קטנה זוֹ ששמה ארץ-ישׂראל, תמוּרת עזרה הגוּנה. אך מנהיגי הערבים בּארץ-ישׂראל, אשר כּל אַמבּיציוֹתיהם הן בּשלטוֹן כּאן, בּפּרוֹבינציה זוֹ, וכל מה שהיהוּדים עוֹשׂים בּארץ מצמצם את ערכּם וּמערער את הסטאטוּס הפּוֹליטי והסוֹציאַלי שלהם בּארץ – על מה יבוֹאוּ אתנוּ לידי הסכּם, מחוּץ לצמצוּמנוּ וּלקיצוּצנוּ? אם בּרגע פּוֹליטי מסוּים יתהווה מצב בּין-לאוּמי שערבים בּארצוֹת הסמוּכוֹת יראוּ צוֹרך בּעזרתנוּ אזי אוּלי ינוּסח חוֹזה אשר יבטיח את האַספּירציוֹת הלאוּמיוֹת שלנוּ על ארץ-ישׂראל. כּשרוֹצים להסבּיר לנוּ עד כּמה אנוּ זקוּקים לשלוֹם,
מפחידים אוֹתנוּ בּחזרת הפּוּרענוּיוֹת ואוֹמרים: האם כּכה נבנה? עוֹד מאוֹרעוֹת ועוֹד מאוֹרעוֹת? אין לנוּ אלא לענוֹת: כּן, כּכה נבנה. ואני אוֹמר כּן, לא מפּני שהפּרספּקטיבה של מלחמוֹת וּמריבוֹת מלבּבת אוֹתי, אלא מפּני שעדיין לא בּידינוּ טוּבנוּ וּשלוֹמנוּ. אי אפשר לבוֹא אלינוּ ולאמוֹר: שאם מסכּימים להסכּם פּוֹליטי, אזי תבנוּ את הארץ בּשלוָה וּבבטחוֹן, ואם לָאו – יהיו “מאוֹרעוֹת”. היוּ בּארץ מאוֹרעוֹת וּפוּרענוּיוֹת קוֹדם שקמה הציוֹנוּת הפּוֹליטית. הנקוּדוֹת הראשוֹנוֹת:
גדרה, נס-ציוֹנה וּפתח-תקוה, והשכוּנוֹת הראשוֹנוֹת בּירוּשלים היוּ יכוֹלוֹת לספּר הרבּה על התנפּלוּיוֹת עליהן. יש דבר-מה באֳפי הסביבה, בּמוּסר שלה לגבּי “הזר” והחלש, יש תרבּוּת של “ועל חרבּך תחיה”. ויש גם מצבים בּין-לאוּמיים, ויש איטליה-חַבּש, וגרמניה, ורוּסיה, וּמי יוֹדע מה עוֹד. וכל זה משפּיע. זה מר מאד וזה קשה מאד, אבל מי הבטיח לנוּ שנבנה בּקלוּת בּלי יסוּרים? נעשׂה כּל מה שנוּכל להפחית אוֹתם. אנוּ מצוּוים על זהירוּת. אנוּ מצוּוים על שיכּוּך הרוּחוֹת כּכל האפשר. אסוּר לנוּ להגיש גפרוּרים למחסן הדינמיט. ויש להוָתנוּ מי שמגיש גפרוּרים. אבל אין להגיד לנו: בּידכם למנוֹע כּל פּוּרענוּת. פּוּרענוּיוֹת מוּבטחוֹת לנוּ.
וּמאידך, הפּוּרענוּיוֹת אוֹמרוֹת לנוּ למַה אסוּר לנוּ להסכּים. אם היה עוֹד בציוֹנוּת לפני היטלר סוּג אנשים שיכוֹל היה להסתפּק בּציוֹנוּת קטנה, וּבישוּב קטן שישמש מרכּז רוּחני לעם הגדוֹל בּגוֹלה, – אנחנוּ כּפרנוּ בּזה, אמרנוּ תמיד: בּלי המוֹני ישׂראל גם תרבּוּת עברית נבוֹל תבּוֹל בּארץ-ישׂראל – הרי לאחר המצוּקה הגדוֹלה של יהוּדי גרמניה נשתנוּ הרבּה מוּשׂגים גם אצל המסתפּקים בּמוּעט. לאחר מה שעבר עלינוּ עכשיו נלמד עוֹד משהוּ: נדע כּי אם לא נהיה כּאן רבּים מאד, אם לא נסַגל לעצמנוּ קצב-גידוּל אשר יחַזק ויבצר אוֹתנוּ בּמהירוּת, נהיה כּאן בּגלוּת ישמעאל. אם ההסכּם יכוֹל לתת לנוּ גידוּל זה – נחתוֹם עליו בּשתי ידים. אך אין אנחנוּ יכוֹלים להיוֹת תלוּיים בּהסכּם.
---------
ענין ההבלגה מוּצג אצל כּמה אנשים כּרכרוּכיוּת אוֹ כּהתחסדוּת מצדנוּ, כּאילוּ אנוּ מתכּוונים לצדוֹק הרבּה. לא כן הוּא.
מצבנוּ מחייב אוֹתנוּ לשיקוּל-דעת. אנוּ שוֹמרים לא רק על 400,000 יהוּדים בארץ, כּי אם גם על העליה העתידה. ואנוּ מוּכרחים לדעת מה אנוּ מסַכּנים. אם נערים שלנוּ מגישים גפרוּרים לאש מתוֹך “רגש טבעי”, אנחנוּ צריכים לגעוֹר בּהם ולאמוֹר להם שהם חייבים לבלוֹם את הרגשוֹתיהם ולא לסכּן את עתידנוּ. אין כּל טעם, לא מוּסרי ולא פּוֹליטי, לנקוֹם בּשאֵר-בּשׂרוֹ של הבּא להרגנוּ. ולנגוֹע בּהבּא להרגנוּ לא נתן לנוּ השלטוֹן. עד אתמוֹל נקט השלטוֹן בּשיטה זוֹ: אם גנבוּ את הסוּס מן האוֹרוה צריך לסגוֹר את האוּרוה. בּרוֹב המקרים לא ניתן לנוּ לפגוֹש את האוֹיב, לגלוֹת את מאוּרתוֹ. יכוֹלנוּ רק לעשׂוֹת מעשׂי-התפּרקוּת שאינם אלא מעשׂי-שטוּת. האם בּכך נמצא שילוּמים לדמינוּ הנקיים אם ישָפך דם של איזה עוֹבר-אוֹרח, אשה אוֹ ילד, שלא חטאוּ ולא פּשעוּ? האם המנהיגים הערבים והרוֹצחים יבּהלוּ מזה? האם זה יעצוֹר אוֹתם? לחיוּב אין בּזה שוּם תוֹצאוֹת. לשלילה כּמה וכמה. בּטוּח אני שכּל אוֹיבינוּ, בּכל המחנוֹת, ציפּוּ לרגע שנצא בּדרך זוֹ. תעוּדת בּגרוּת פּוֹליטית היא בּשבילנוּ שהישוּב לא הלך בּדרך זוֹ. ויש להזהיר ממסקנה מזוּיפת, המהלכת בּחוּץ-לארץ, שהישוּב הוּא פּחדן והוּא מחכּה רק שה“גוֹרוֹדוֹבוֹי” יגן עליו. הוֹאיל והננוּ “ילדי-שעשוּעים” של כּלל ישׂראל רוֹצים לראוֹתנוּ מקוּשטים בּכל המעלוֹת. היהוּדי בּגוֹלה מוּתר לוֹ לסחוֹר בּשבּת ולאכוֹל טריפוֹת, אבל אוֹתנוּ הוּא רוֹצה לראוֹת שוֹמרי שבּת וּמקיימי מצווֹת. הוּא עצמוֹ יכוֹל להיוֹת פּחדן, אנחנוּ חייבים להיוֹת אמיצים. הוּא שמע שיש פּה שוֹמרים, גיבּוֹרים, רוֹכבים על סוּסים, מנַצחים, מטילים אימה על ערבים, והנה – אַכזבת-פּתאוֹם! כּלוּם רשאים אנוּ לאַכזב את מוּשׂגיו האידיאַליים? ואני אוֹמר, מתוֹך הכּרתי העמוּקה, כּי מעוֹלם לא הראה הישוּב גם בּמוּבן פיסי גבוּרה כּזאת ואוֹמץ-לב וכוֹח-הגנה כּמו שהוּא מראה עכשיו. צריך לדעת זאת גם בּשביל עצמנוּ, וגם לאמוֹר לעמנוּ למען יֵדע. שמירת התחבּוּרה בּארץ, עבוֹדת הנהגים, הגפירים, השוֹמרים והשוֹטרים, שמירת אנשי המשקים, עבוֹדת הנערים הקטנים העוֹמדים הכן לכל שליחוּת בּשעת סכּנה – כּמה אוֹמץ וּגבוּרה וּמסירוּת מוּשקעים בּזה יוֹם יוֹם ולילה לילה. וצריך גם להבין מה שינוּיים בּאוּ בּהגנת הישוּב. הגנה איננה ענין קפוּא שצוּרתוֹ נקבּעת פּעם אחת לדוֹרי-דוֹרוֹת. היה זמן והגיבּוֹר היה חוֹגר חרב. אחר כּך בּאוּ רוֹבים, דבר פשוּט יוֹתר, לא כּל כּך רוֹמַנטי כּחרבוֹת נוֹצצוֹת.
ואפשר שגם רוֹבים הנם רוֹמנטיים יוֹתר מצוֹללוֹת ותוֹתחים ואוירוֹנים. וגם האיסטרטגיה שלנוּ עכשיו אינה יכוֹלה להתלבּש בּרוֹמַנטיקה של ההגנה מאז. נכּיר בּשינוּיים. אין אנוּ בּתוּרכּיה. השלטוֹן אחר, התנאים אחרים, וצריך להבין את כּל רצינוּתם ולפעוֹל בּמסגרת הנתוּנה (חברים גם נפלוּ בגלל אי-ידיעת התנאים האלה). בּשבוּעוֹת האחרוֹנים, בּכל מקוֹם שהיתה כּל אפשרוּת שהיא רדפוּ והדפוּ ולא חיכּוּ לצבא ולשוֹטרים. מה היה לפנים בּישוּב? קבוּצה קטנה של שוֹמרים ואנשים צעירים שהפקירוּ את עצמם. עכשיו נוסעים בּאוֹטוֹמוֹבּילים נהגים, אנשים בּעלי משפחה, אבוֹת לילדים. על המשמר בּמשקים עוֹמדים אנשים שעשׂרוֹת שנוֹת עבוֹדה בּארץ מאחוֹריהם. כּבר שלוֹשה דוֹרוֹת עוֹמדים עכשיו בּמשמרוֹת. ולא יחידים אלא אלפים. זאת צריכים אנחנוּ לדעת למען עצמנוּ. וצריך להעביר הרגשה זאת ליהדוּת בּגוֹלה. ההגבה נתקלה בּקשיים שוֹנים, גם עליהם צריך להתגבּר ומתגבּרים. והמאמץ הגדוֹל של הסוֹכנוּת היהוּדית להכניס “שוֹטרים מיוּחדים” וגפירים, מה זאת אם לא צוּרה של הגנה לגלית, הדוֹרשת לא פּחוֹת אוֹמץ-לב והיא יוֹתר אֶפקטיבית מאשר הצוּרוֹת הישנוֹת של ההגנה.
--------
שוּב צפה השאלה של האחדוּת בּתנוּעה הציוֹנית. יש אוֹמרים: אחדוּת גם עם אלה העוֹמדים מחוּץ למסגרת ההסתדרוּת הציוֹנית, עם הצ"ח, ויש מתכּוונים ליצירת אחדוּת יוֹתר חזקה בּפנים.
אינני מאלה ששׂמחוּ ליציאת הרביזיוֹניסטים. חשבתי זאת לצרה. אני גם אשׂמח אם הרביזיוֹניסטים ישוּבוּ אלינוּ, אם כּי ידעתי את חטאיהם וליקוּייהם. אוּלם כּשמדבּרים על “איחוּד” צריך לדעת מה תכנוֹ הפּוֹליטי וּמה פּירושוֹ האִרגוּנִי. קוֹדם כּל מבּחינה פוֹליטית. אנחנוּ רוֹצים להיוֹת יוֹתר חזקים, אנחנוּ רוֹצים שהפּעוּלה הפּוֹליטית שלנוּ תהיה יוֹתר אפקטיבית וּתקָרב אוֹתנוּ למטרה. מה ערכּה של הצ"ח מבּחינה זוֹ? אין לראוֹת בּה תוֹספת כּוֹח: לא אידיאוֹת פּוֹליטיוֹת, לא קשרים ולא חיזוּק אוֹתה הפּוֹליטיקה השקוּלה והמחוּשבת אשר מפלגוֹת האוֹפּוֹזיציה תוֹמכוֹת בּה.
והבּחינה האִרגוּנית מַהי? אילוּ בּאוּ הרביזיוֹניסטים ואמרוּ שהם רוֹצים לשוּב להסתדרוּת הציוֹנית, היינוּ אוֹמרים להם: בּבקשה. ההסתדרוּת הציוֹנית היא פּתוּחה. אין כּאן שאלה של סימפּטיה ואַנטיפּטיה. כּל מי שמכּיר בּיסוֹדוֹתיה, בּאִרגוּנה וּבמרוּתה יכוֹל להכּנס. אילוּ בּא ז’בּוֹטינסקי ואמר: אנחנוּ עוֹמדים בּחוּץ ונישאֵר בּחוּץ, אוּלם ננסה לראוֹת אֵילוּ פּעוּלוֹת ניתנוֹת להתאמה, היינוּ נוֹהגים בּוֹ כּשם שאנוּ נוֹהגים עם “אגוּדת ישׂראל”. אנחנוּ מוּכנים לעבוֹד עם כּל גוּף יהוּדי בּאוֹתם הענינים אשר עליהם אנוּ בּאים לידי הסכּם. אבל אי אפשר לבלי לראוֹת שמַה שז’בּוֹטינסקי מציע זהוּ שנטאז' פּוֹליטי. הוּא בּא ואוֹמר: דרוּשה סוֹכנוּת יהוּדית רחבה! הבה ונקים אוֹתה, כּשני שוּתפים שוים. לכם יש 600,000 חברים, לי יש אמנם קצת יוֹתר, 700,000, אבל אינני מקפּיד… חלק כּחלק ננהל את הענינים. אין צוֹרך להוֹכיח מה טיב המשׂחק הזה. הוּא שוֹלח אנשים לתוֹמַס, לבקש אוֹתוֹ שישפּיע וילחץ על וייצמן שיתאַחד עם ז’בּוֹטינסקי, וּבאוֹתה שעה אינוֹ חדל מכּתיבת מאמרים המשפּילים את הסוֹכנוּת. כּך אין מתאחדים.
ואשר לתוֹספת אחדוּת בּפנים, לא בּרוּר לי מהוּ הדבר הזה. רק לפני שנה בּחרנוּ בּאֶכּסקוּטיבה קוֹאַליציוֹנית, בּחרנוּ מתוֹך שידענוּ כּי אנוּ הוֹלכים לקראת ימים קשים. יכוֹל להיוֹת שלכל אחד ואחד מאִתנוּ היה קוֹשי בּזה. אוּלם חשבנוּ שזהוּ הפּתרוֹן בּשביל המצב הנוֹכחי ואיחדנוּ מסביב לאֶכּסקוּטיבה 90 אחוּזים של התנוּעה. מַהי איפוֹא כּונת הדיבּוּרים האלה עכשיו? תובעים “חזית מאוּחדת” בּציוֹנוּת. וּמה שיש לנוּ היוֹם הזה, בּהנהלה, האין זוֹ חזית מאוּחדת? מי הם איפוֹא המוּעמדים לחזית מאוּחדת? אם יש מפלגוֹת שאין להן אֵמוּן בּשליחיהן – יחליפוּ אוֹתם. אבל תמוּה הדבר שמבּיעים אֵמוּן לאֶכּסקוּטיבה וּמציעים להקים פוֹרמַציוֹת חדשוֹת, סינַטים ו“הרחבוֹת”. כּל מפלגה רצינית עוֹמדת בּקשר עם נבחריה. זוֹהי זכוּתה של המפלגה. הנבחר איננוּ איזה נוֹטבּל. הנבחר יוֹשב עם חבריו, דן אתם, מתיעץ אתם, אבל אם ישנה אֶכּסקוּטיבה מנבחרי כּל המפלגוֹת, הרי זהוּ הקשר שישנוֹ למפלגה עם האֶכּסקוּטיבה. אי אפשר ליצוֹר בּמקוֹם קשר חוּקי איזה קשרים בּלתי-חוּקיים. אם יש תפקידים מסוּימים שבּהם דרוּשה עזרה לאֶכּסקוּטיבה יבוֹאוּ המתנדבים. התנוּעה הציוֹנית איננה עשירה מדי בּכוֹחוֹת עבוֹדה שוֹנים, ואין להניח שהאֶכּסקוּטיבה תדחה את המתנדבים שיציעוּ עצמם לתפקידים שוֹנים. בּזה יש צוֹרך רב, אולם לא בּסינַטוֹרים.
---------
ועדה מלכוּתית עוֹמדת לפנינוּ. אין אנוּ יוֹדעים בּמה ידוּנוּ בּועדה זוֹ, איזה עלילוֹת נצטרך לסתוֹר, ועלינוּ לפיכך לעבּד את כּל השטחים. נסיוֹן לנוּ: שאוּ, סימפּסוֹן, פרינטש. עמדנוּ בּשער. נלחמנוּ. והיה ערך למלחמתנוּ, אם כּי לא כּל השׂטנה כּנגדנוּ בּוּטלה. מלחמה כּזאת יש לה ערך לשעה, ויש לה ערך לשנים. איננוּ שׂשׂים לקראת מלחמה זוֹ, אבל כּוֹפים אוֹתה עלינוּ. אין לנוּ אלא לצאת למלחמת-תנוּפה נגד הכּוֹחוֹת החוֹתרים תחתינוּ.
תמוּז תרצ"ו.
יוֹם הרצל
מאתברל כצנלסון
יוֹם הרצל, הפּוֹקד אוֹתנוּ מדי שנה, לא נתקרש ל“נוּסח” ולא יצטמק לנוּסח, כּל עוֹד אנוּ חיים את חזוֹנוֹ, כּל עוֹד אנוּ יוֹצאים בּצבאוֹתיו, כּל עוֹד אנוּ מתיסרים וּמתחַשלים בּחבלי התקוּמה. לא נוּסח, אלא באֵר מים חיים. חיינוּ הנסערים, הנרגשים, הנקלעים בּכף-הקלע, בּמַהלוּמוֹתיהם וּבהתעוֹרריוּיוֹתיהם וּבשבט עֶברתם, מחדשים כּפעם בּפעם לעינינוּ את דמוּתוֹ של הרצל, מסירים מעל פּניו כּל שכבת-יוֹשן וּמגלים מחדש את קרינתוֹ המקוֹרית, את ראִייתוֹ הנבוּאית, את המית לבּוֹ – לב חוֹזה – הפּוֹעם אתנוּ בּאשר אנוּ מתנסים, את רצוֹנוֹ – רצוֹן גאוּלה – הדרוּך ללא חת.
אך יוֹם הרצל איננוּ יוֹם-זכּרוֹן אישי בּלבד, יוֹם שאיבת עוֹז ותנחוּמים מדמוּת מבשׂרת. יוֹם זה הוּא גם יוֹם לדוֹר, יוֹם לתנוּעה.
הוּא מעוֹרר בּנוּ, בּצבא-חזוֹנוֹ, את הצוֹרך הנפשי לראוֹת את עצמנוּ בּעיניו הוּא, למדוֹד את הדרך אשר עברנוּ בּמידוֹתיו שלוֹ, לבחוֹן את רצוֹננוּ ואת אָפיֵנוּ ואת טיב פּעוּלתנוּ בּבּחינוֹת שלוֹ. מה היה הוּא אוֹמר למעמדנוּ, אילוּ ראה אוֹתנוּ בּכך? האם מאַמתים אנחנוּ – לא בּדברים בּלבד, אלא גם במעשׂינוּ וּבחיינוּ – את חזוֹנוֹ אוֹ מכחישים אוֹתוֹ? הראוּיים אנחנוּ לאבהוּתוֹ וּלקרבּנוֹ?
עינוֹ הפּקוּחה של הרצל, הניבּטת אלינוּ כּל הימים בּרחמים וּבזעם, בּוֹחנת ושוֹאלת ותוֹבעת. ולא פּעם מצא אוֹתנוּ בּירידה עמוּקה, בּאָזלת-יד, בּרפיוֹן-רוּח, בּיאוּש שלא מדעת, בּצהלה קלת-דעת, בּשעשוּעי-שוא, בּתרוּעת-נצחוֹן בּטרם זמן. אך מעט מן המעט, מצא אוֹתנוּ בּעבוֹדה פּשוּטה ושקדנית, בּהליכה מאוּמצת, בּחרדה נאמנה, בּידיעת המכשוֹלים וּברצוֹן נחרץ ללא הירָתע.
כּיצד מוֹצא אוֹתנוּ יוֹם הרצל בּמחזוֹרוֹ הל"ב?
הוּא מוֹצא אוֹתנוּ בּמצוֹר, כּשכּדוּרי-אוֹיב נקלעים אלינוּ וגוּפנוּ זב דם. הוּא מוֹצא אוֹתנוּ כּששוֹט שוֹטף של המדבּר עוֹלה בּגבוּלנוּ וּמלחך את פּרי עמלנוּ. הוּא מוֹצא אוֹתנוּ כּשכּוֹחוֹת שוֹנים וּמשוּנים נוֹתנים יד זה לזה להרבּוֹת את פּצעינוּ. הוּא מוֹצא אוֹתנוּ כּשהתקפת-הדמים על חיינוּ מתגלגלת בּהתקפה מדינית על חזוֹן גאוּלתנוּ.
ואף על פּי כן: הכּרה עמוּקה לנוּ, כּי הפּעם לא יֵבוֹש הרצל בּצבאוֹתיו ולא ינוּד להם. הוּא מוֹצא אוֹתנוּ בּיסוּרינוּ הנאמנים, אך גם בּעמידתנוּ הנאמנה. הוּא מוֹצא אוֹתנוּ כּישוּב עממי מעוֹרה בּקרקע מטעוֹ, העוֹמד על נפשוֹ, המגן על פּרי עמלוֹ, ואינוֹ נסוֹג ואינוֹ מרפּה מעבוֹדתוֹ. הוּא מוֹצא אוֹתנוּ כּתנוּעה איתנה, הכּוֹאבת וצוֹעדת, הבּוֹטחת בּאמיתה ויוֹדעת את צדקתה, היוֹדעת לשׂאת ולסבּוֹל וּלמַלט. הוּא מוֹצא אוֹתנוּ כּאנשים אשר שלוֹשת חדשי-מצוֹר לא התישוּ את כּוֹחם ולא דילדלוּ את רצוֹנם. הוּא מוֹצא אוֹתנוּ בּבטחוֹננוּ העמוֹק, כּי החזוֹן הגדוֹל אשר הוּא פּרשׂ על ראשנוּ חזוֹן-אמת הוּא, חזוֹן-צדק, והכּוֹחוֹת העמוּקים אשר פּרצוּ ממעמקי חיי ישׂראל בּעקב החזוֹן אשר נגלה וּבעקב היסוּרים אשר גברוּ, כּאשר ראה החוֹזה, לא ישוּבוּ ריקם ויעשׂוּ את שליחוּתם ההיסטוֹרית.
לא, הפּעם לא יבוֹש הרצל בּצבא-חזוֹנוֹ העוֹמד בּמצוֹר ונצרף בּאש. ימי-המצוֹר הם גם ימי-המַסה הגדוֹלים. וּצבא הרצל לא הכזיב. ולא יכזיב. וגם אם לא תמוּ היסוּרים ועוֹד תכבּד המערכה – שבעתים מלוּכּד וּמחוּשל יֵצא ממנה לקראת ימים גדוֹלים אשר נכוֹנוּ לוֹ. מזימת אוֹיבים לא תקוּם, והזרע אשר נזרע בּימי-מצוֹר לא יאבד: הוּא יביא את פּריוֹ בּימים בּאים.
צוֹפה לבית ישׂראל
מאתברל כצנלסון
מוּל פּני המות מה יתאוֹנן אדם חי על אכזריוּת החיים. ואף על פּי כן גם אכזרוּיוֹת קטנוֹת מכאיבוֹת. גוֹרל־חיים של איש־העֵדה אינוֹ עוֹזב אוֹתוֹ גם בּפני אָבדן הקרוֹב בּיוֹתר. איננוּ זכּאי לבכּוֹת את מתוֹ כּאשר תמצא נפשוֹ. גם בּשכוֹל אינוֹ רשאי לפרוֹק מעליו עוֹל־חברה וּלהתיחד עם עצמוֹ ועם אשר אבד לוֹ. החוֹבה כּלפּי העֵדה עוֹקרת אוֹתוֹ מאֵבל היחיד וכוֹפה אוֹתוֹ שיעבוֹר לפני הקהל ויחַשב חשבּוֹנוֹת ויעריך הערכוֹת.
היוּ ימים והייתי עוֹשׂה הכּל כּדי למַלט עצמי מחוֹבה זוֹ. הפּעם אני נקלע בּרצוֹני בּין שתיקה ודיבּוּר. ואילוּ היה כּוֹחי אתי לפרש את אישיוּתוֹ של בּילינסוֹן מלוֹא קוֹמתוֹ הייתי מחַזר על כּל נקוּדה וּנקוּדה בּישוּבנוּ וּמפרש וּמסבּיר. לא למענוֹ, כּי אם למעננוּ.
בּילינסוֹן, אשר היה יוֹצא וּבא לפנינוּ יוֹם יוֹם, מדבּר אל ציבּוּרנוּ וּבשם ציבּוּרנוּ, היה אוּלי האדם האלמוֹני בּיוֹתר בּתנוּעתנוּ. לכאוֹרה, אין הדבר מתישב. שוּם אדם בּקרבּנוּ לא הצליח כּמוֹהוּ להבּיע את עצמוֹ בּהיקף וּבבהירוּת, שוּם אדם בּקרבּנוּ לא הצליח כּמוֹהוּ לרכּז את עצמוֹ בּמעשׂה רב, להטבּיע כּמוֹהוּ את חוֹתמוֹ על מחשבת הציבּוּר. ואף על פּי כן היה האדם האַנוֹנימי בּיוֹתר בּין העוֹברים לפני המחנה. את דברוֹ שמענוּ וּפניו לא נראוּ. כּאילוּ טרח בּמיוּחד שלא להבליט את שיעוּר קוֹמתוֹ. אדם אשר לא השאיר כּמעט שוּם פּינה בּחיי חברתנוּ – לא רק בּשׂדה המדיניוּת והעסקנוּת הציבּוּרית – אשר לא אמר בּה את דברוֹ שלוֹ, וּלעתים קרוֹבוֹת היה דברוֹ יוֹצא מגדר הנשמע והמקוּבּל, עצמי בּיוֹתר, כּוּלוֹ שלוֹ, אדם זה הצליח להחבּיא בּתוֹך דבריו כּל נימה פּרטית של אדם המדבּר בּעדוֹ והמבקש תשׂוּמת־לב לעצמוֹ.
האַנוֹנימיוּת של בּילינסוֹן התגלמה לאו דוקא בּ“מ.ד.”1, אוֹ בּראשי־תיבוֹת אחרים אוֹ בּפּסידוֹנימים השוֹנים. הוּא היה אַנוֹנימי גם בּשעה שחתם: מ. בּילינסוֹן. לא את עצמוֹ הציג בּפני הקוֹרא, לא את חוָיוֹתיו ואת צערוֹ ואת עקידתוֹ, אלא את עצם הלקח המתבּקש, את המסקנה הנוֹבעת בּתוֹם וּבפּשטוּת. בּילינסוֹן, שהִרבּה כּל כּך לכתוֹב ושידע כּל כּך הרבּה צוּרוֹת של הרצאת דברים, לא בּיקש מעוֹלם לגוון את כּתיבתוֹ בּהבלטה אישית כּל־שהיא. בּכל מה שכּתב היה מתחת לדברים קרקע אישי עמוֹק, אוּלם הוּא טרח להצניע כּל יסוֹד אישי וּלהגיש לקוֹרא רק את מה שמיצה מתוֹך עצמוֹ, את התמצית השוָה לכל נפש חוֹשבת. הוּא טרח, כּפי שהיה אוֹמר, שהבּיאוֹגרף שלוֹ לא יהיה לוֹ מה לעשׂוֹת. הוּא שהתענין כּל כּך בּחיי אדם, בּקוֹרוֹת אישים וגוֹרלוֹתיהם, בּיקש להעלים מכּל עין זרה את קוֹרוֹתיו ואת גוֹרלוֹ שלוֹ. אַנוֹנימיוּת מוּפלגת זוֹ, שבּה עטף את אישיוּתוֹ, את רגשוֹתיו, את סבלוֹתיו, את יקוֹד נפשוֹ – אינה אלא אחת החידוֹת אשר חד לנוּ בּחייו. אדם זה, הפּשטן, הבּהיר, המסבּיר את חפצוֹ בּנימוּקים המתקבּלים על השׂכל, הוּא עצמוֹ אינוֹ מוּסבּר כּלל וּכלל, חֲבוּר פּליאוֹת וחידוֹת.
עצם כּוֹח־העבוֹדה שלוֹ פּליאה הוּא. מנַיִן לאיש נגוּע־חוֹלי כּוֹח עבוֹדה עצוּם כּזה, רצוֹן־עבוֹדה חזק כּל כּך, שאיננוּ יכוֹל להוֹציא שעה לבטלה, קמצנוּת עקשנית כּזאת לגבּי מה שכּוּלנוּ נוֹהגים בּוֹ בּזבּזנוּת והפקרוּת – לגבּי הזמן? זכוּרני, התאָרחתי אצלוֹ בּרוֹמא.
כּשבוּע ימים. בּאוֹתם הימים גמלה התכנית, אשר עליה נדבּרנוּ, עוֹד בּפגישתנוּ הראשוֹנה, בּקוֹנגרס בּקרלסבּד: הוּא, שעוֹד איננוּ יוֹדע מלה עברית, יבוֹא לארץ ויכתוֹב בּ“דבר”, העתוֹן שאיננוּ קיים עדיין ואך עלה בּמחשבה. הוּא שׂמח לבוֹאי, אִיכסן אוֹתי בּביתוֹ בּחמימוּת רבּה, בּלילוֹת היינוּ מרבּים שׂיחה, אוּלם בּבּוֹקר, לאחר פּת־שחרית, היוּ פּניו לוֹבשים
התנכּרוּת, והיה אוֹמר לי בּהחלטיוּת: אתה תלך לראוֹת את רוֹמא, ואני אשאר כּאן. לאחר הוֹדעה כּזאת אי אפשר היה לבקש שיצטרף לטיוּל. אוֹדה, לא ידעתי אז כּיצד מצטרפת הכנסת־האוֹרחים החמה עם הפּסקנוּת הזאת. סוֹף סוֹף הייתי מוּכרח להכּיר שאדם זה איננוּ עיסה רכּה, שהוּא יוֹדע עֵת לחפצוֹ, שהוּא בּן־בּניהם של אלה שאינם מפסיקים ממשנתם. אוֹתה שעה שנשאר לבדוֹ וַדאי היה כּבר שוֹקד על ספר הלימוּד של הלשוֹן הזרה והקשה, שהוּא עתיד היה להיוֹת סוֹפרה־אַבּירה. לדברים בּטלים לא היה פּנאי.
וּפליאה היא גם שפע זה אשר חָלַק מרוּחוֹ לקוֹראיו. בּשקדנוּת בּלבד אין להסבּיר זאת. אדם אשר לא כּתב “סתם”, כּי אם הגה בּרוּחוֹ כּל מה שכּתב, למד, חקר – מבּלי שהקוֹרא ירגיש בּדבריו שמץ למדנוּת וחַקרנוּת – קרא הרבּה, ראה ושמע הרבּה, ולא היה מן הקוֹלטים וּפוֹלטים, אלא שוֹקל וּבוֹחן וּמעבּד עיבּוּד יסוֹדי בּמַעבּדה הרוּחנית שלוֹ – כּיצד יכוֹל היה להגיע לשפע זה בכּתיבה, שפע ענינים ועיוּנים וּבחינוֹת וצוּרוֹת הסבּרה. לא מאס בּשוּם נוֹשׂא, אבל גם לנוֹשׂא הנדוֹש בּיוֹתר ניגש גישה תמה, ללא חציצה של שיגרה. גישה של אדם הבּוֹחן כּל דבר “מחדש”.
אלה וכיוֹצא בּאלה הן מן הפּליאוֹת, אוּלם גדוֹלוֹת מהן חידוֹת־חייו.
כּיצד בּא בּילינסוֹן לציוֹנוּת עד שקיים בּה “בּכל לבבך וּבכל נפשך”? הוּא בּא מרחוֹק, הוּא בּא מן הטמיעה. לכאוֹרה רק טמיעה של דוֹר אחד, אבל יש שגם דוֹר אחד מספּיק להרחיק אל מקוֹם אשר משם לא ישוּבוּ.
זקנוֹ של בּילינסוֹן היה ר' מרדכי פּלוּנגיאן. אך ממרדכי פּלוּנגיאן ועד נכדיו כּבר נפסקה השלשלת. הנכדים עוֹד ידעוּ שזקנם היה תלמיד־חכם יהוּדי ענני, מַגיהּ בּדפוּס “האלמנה והאחים ראָם” בּוילנא, ספק אם ידעוּ כּי פּלוּנגיאן היה מן השמוֹת המפוֹארים בּתנוּעת ההשׂכּלה, מן החכמים והחוֹקרים שהמיתוּ את עצמם בּאהלה של תוֹרה. סוֹקוֹלוֹב מספּר, כּי החרדים היוּ אוֹמרים שפּלוּנגיאן התוֹרני מסוּכּן יוֹתר מד"ר ליליֶנטל “האשכּנזי” שהתקשר עם הממשלה הרוּסית בּימי נקוֹלאי הראשוֹן להקים “שקאָלעס”2, ועוֹרר התנגדוּת חריפה. ויהוּדי זה אשר עם כּל “אפּיקוֹרסוּתוֹ” עוֹד עמד בּשתי רגליו בּתוך בּית־המדרש הישן, אשר עוֹד בּיקש להשלים בּין המסוֹרת וההשׂכּלה, אשר עוֹד קבל “על פּריצי הדוֹר אשר קמוּ עתה, החפצים להשכּיח את עם ישׂראל – – וּבספרוּת ישׂראל אך קברים יחזוּ” (מדברי הלוָי שלוֹ בּסיוּם הגהה על “אוֹצר הספרים” לבן־יעקב) – לא היה בּשביל ילדיו אלא מעבר לעוֹלם אחר. כּרוֹב סוֹפרי ישׂראל הגדוֹלים בּאוֹתם הימים, אשר חפצוּ להציל את ילדיהם מן העניוּת, מן הבּערוּת, מן המַחנק, פּתחוּ אשנבּים, והאפרוֹחים עוֹף התעוֹפפוּ מקניהם. בּנוֹתיו של פּלוּנגיאן היוּ כבר מן הקוּרסיסטיוֹת היהוּדיוֹת הראשוֹנוֹת, והדוֹר השלישי כּבר היה לוֹ מוּשׂג מטוּשטש מאד על שייכוּת לעמם. וּבּילינסוֹן עצמוֹ כּבר עמד בּנעוּריו על הגבוּל. גדל בּכפר רוּסי, התחנך בּגימנסיה בּיארוֹסלאבל, בּאוּניברסיטה בּמוֹסקבה, חברתוֹ היתה לא יהוּדית, האינטרסים הרוּחניים שלוֹ היוּ לא –יהוּדיים. כּמעט מקרה הוּא שלא ניתק את החוּטים האחרוֹנים.
הפּגישה עם זלמן רוּבּשוב בּפרייבּורג היתה למִפנה בּחייו. אך מי מאתנוּ לא נפגש עם אנשים העוֹמדים על הסף, ולא טרח להשיבם, וּמדוּע דוקא לגבּי משה בּילינסוֹן נעשׂתה פּגישה זוֹ למפנה מכריע בּמידה כּזאת? הוּא עקר עצמוֹ מעוֹלם קיים שבּוֹ היה חי, למען היאָחז בּכל צפּרני־הנפש בּעוֹלם שאיננוּ קיים. שלילת הטמיעה לא היתה בּשבילוֹ, כּמוֹ לרבּים אחרים, דבר שבּעיוּן, החָל על אחרים, על “הכּלל”, על ה“התפּתחוּת ההיסטוֹרית”. בּשבילוֹ נעשׂה זה לענין הנוֹגע לעצמוֹ ולבשׂרוֹ. הוּא הסיק את כּל המסקנוֹת, לא רק מעשׂיוֹת, כּי אם גם נפשיוֹת. היוֹת יהוּדי – היה בּשבילוֹ לא פּרוֹבּלמטיקה מסוּכסכת, כי אם עוֹלם שלם של חוָיוֹת ושל מצווֹת. וקוֹדם כּל יציאה מן השביה. חתירה אל העצמיוּת הלאוּמית, המדינית והתרבּוּתית. בּכוֹח רב ניתק את אסוּריו, את אסוּריו האהוּבים אשר חסד־נעוּרים חפף עליהם, בּיקש להשכּיח את עברוֹ, וּבאלפי שבילים ניסה וניסה לחדוֹר אל הגן העזוּב והנעוּל של התרבּוּת העברית. הוּא דפק בּכל דלת: היסטוֹריה, ספרוּת, דת, לשוֹן, ארץ.
אך הוּא לא נשאר עוֹמד בּנקוּדה זוֹ. מתוֹך בּקשת הפּדוּת האישית, מתוֹך מרידה אישית בּטמיעה, מתוֹך בּקשת האחיזה בּקרקע האוּמה דבק בּכל נפשוֹ בּגוֹרל העם החי. הוּא, אשר לא ידע את עמוֹ, אשר בּחר מרצוֹן בּגוֹרל היהוּדי, הזדהה כּליל עם היהוּדי הנַענה, הנרדף, המוּשפּל בּאשר הוּא. לא מפּני שראה את עצמוֹ בּעל כּוֹח־תביעה גדוֹל נעשׂה לתוֹבע הצדק לישׂראל, אלא מפּני שתביעת הצדק לישׂראל בּערה בּעצמוֹתיו נעשׂה הוּא התוֹבע הגדוֹל. כּל מכּה שירדה על שבט יהוּדי, אם קרוֹב ואם רחוֹק, על יחיד מישׂראל בּאשר הוּא קרבּן הגוֹרל היהוּדי – מחצה אוֹתוֹ. לבּוֹ היה מתכּווץ עם כֹל הצלפת שוֹט על הגב היהוּדי הכּפוּף. הוּא שהתחמץ על כּל עוול, לא יכוֹל היה להוֹדוֹת בּשוּם צדק שאינוֹ עוֹשׂה צדק עם עמוֹ העשוּק.
וּלפיכך נעשׂה הוּא הסוֹפר הפּרוֹזאי, המדבּר בּלשוֹן פּשוּטה ולא בּדברי שיר וּמשׂא, תנים לבכּוֹת ענוּתנוּ, ויוֹתר מזה: לריב את ריבנוּ, אשר איננוּ מוַתר לאַלימים וּלתקיפים בּשוּם נקוּדה שהיא. מה עשׂה את האדם הזה, אזרח־העוֹלם בּמיטב מוּבן המלה, אשר חי והגה בּשאלוֹת הגדוֹלוֹת של עוֹלם ואדם, מה עשׂהוּ לאיש שכּוּלוֹ מרוּכּז בּגוֹרל ישׂראל. בּכאב ישׂראל, בּיקוֹד מלחמת תקוּמתוֹ? הכּאב הזה המלוּוה חרדה נוֹקבת לגוֹרל מלחמת־תקוּמתנוּ לא הרפּה ממנוּ יוֹמם וליל. בּילינסוֹן נתן אוֹתוֹ עליוֹן על הכּל בּחייו.
מה עשׂה אוֹתוֹ לכּוֹאב היהוּדי הגדוֹל שבּדוֹר? זאת היא החידה שנגלתה לפנינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת וּבחדשים האחרוֹנים. אך אפשר השאלה היא אחרת: לא מה היה כּוֹחוֹ הוּא לכאוֹב כּכה, אלא מדוּע אין לנוּ הכּוֹח לכאוֹב כּמוֹהוּ?
בּבּהירוּת וּבשלימוּת של מחשבתוֹ הציוֹנית, בּיוֹשר הקו של דרכּוֹ בּפּוּבּליציסטיקה העברית היה הוּא יוֹרשוֹ של ליליֶנבּלוּם. בּעצמת הכּאב, בּחריפוּת ההרגשה, בּתחוּשת הסכּנוֹת, בּאי־היכוֹלת להסיח את הדעת מהן, היה הוּא בּימינוּ מה שהיה בּרנר לפניו. צריך אדם לקרוֹא את דבריו שנכתבוּ ערב מאוֹרעוֹת תרפ“ט וערב מאוֹרעוֹת תרצ”ו כּדי להכּיר מה חריפה היתה תחוּשתוֹ לגבּי הסכּנה.
הוּא, אשר עד שנת תרפ"ט בּארץ־ישׂראל לא ראה בּעיניו פּוֹגרוֹם, לא יכוֹל היה להסיח את הדעת מאימת הפּוֹגרוֹם הנצחי המתהפּכת עלינוּ. יוֹם יוֹם הייתי עֵד לכך “שלא יכוֹל להתרגל”. כּוּלנוּ מתרגלים. ההרגל מַקהה את הרגשתנוּ. חזיוֹנוֹת חוֹזרים אינם מעוֹררים בּנוּ את ההתרשמוּת הראשוֹנית החריפה. פּגעים חוֹזרים ונשנים מתקבּלים כּגזירוֹת, וגם הנפגע עצמוֹ נכנע בּפניהם. הוּא לא היה יכוֹל להיכּנע, ואפילוּ להתרגל סתם. כּל כּמה שהפּגעים חזרוּ ונשנוּ היוּ מעוֹררים בּוֹ אוֹתה התקוֹממוּת נפשית, אם לא חריפה יוֹתר, כּי החשבּוֹנוֹת הקוֹדמים, אשר מעוֹלם לא נשכּחוּ ממנוּ, עוֹד החריפוּ את כּוֹח התקוֹממוּתוֹ. לשוּם דבר לא התרגל, למרוֹת החזרוֹת הבּלתי־פּוֹסקוֹת, לא לרשעת אוֹיבים, לא לחטאי מוֹשלים, לא לשקרי מַעלילים, לא לצביעוּת של דיינים “אוֹבּיֶקטיביים”, אף לא לחוּלשוֹת המחנה. וכל צרה פּגעה בּמרכּז התרשמוּתוֹ בּאוֹתה החריפוּת כּאילוּ נרשמה שם לראשוֹנה. סגוּלתוֹ הנפשית הזאת היא שעמדה לוֹ בשבעת החדשים האחרוֹנים, שלא להוֹציא לרגע אחד את נשקוֹ מידוֹ. אין זה ענין של חריצוּת עתוֹנאית, של התמדה, של עט מבוֹרך, אלא קוֹנסטיטוּציה נפשית מיוּחדת בּמינה של מי שהגוֹרל בּחר בּו לשליחוּת גדוֹלה.
והוּא לא היה יכוֹל לעשׂוֹת את שליחוּתוֹ אילוּלא היה איש־צמח, אשר אינוֹ עוֹמד מגדוֹל. עשירים אנחנוּ בּעילוּיים פּוֹרחים ונוֹבלים, אך יקר־המציאוּת הוּא חזיוֹן האדם המקיים יוֹתר ממה שהוּא מבטיח למַראית־עין. כּזה היה בּילינסוֹן. צמיחתוֹ לא פּסקה. שתים־עשׂרה שנוֹתיו בארץ היוּ שנים של לימוּד בּלתי־פּוֹסק, של השתרשוּת בּלתי־פּוֹסקת ושל גידוּל בּלתי־פּוסק. אפשר שהקוֹרא הבּלתי־מעמיק לא הרגיש בּזה, וּבּילינסוֹן בּא אלינוּ מלכתחילה כּאדם מבוּגר, רב־ידיעוֹת ורב־נסיוֹן. וגם דרך כּתיבתוֹ, הנזירית, של בּילינסוֹן – ההימנעוּת מחַקרנוּת ולמדנוּת, החוּפש הגמוּר מכּל מליצה (גם לוֹעזית, גם מוֹדרנית) וּמכל גנדרנוּת ספרוּתית, ההתרחקוּת מכּל מה שדוֹמה לוידוּי – היתה עשׂוּיה שלא להבליט את שלבּי העליה והגידוּל. הוּא לא בּיקש לגלוֹת בּכתיבתוֹ שׂיאים מזדקרים, אבל כּוּלה משוּלה לרמה – הנראית לעֵין הרואֶה: מישוֹר – ההוֹלכת וּמתרוֹממת.
בּילינסוֹן בּא לארץ כּבן שלוֹשים וחמש. לרבּים אצלנוּ, המקדימים לפרוֹח וּמקדימים לכמוֹש, נפתח כּאן גיל העמידה. אצל בּילינסוֹן מתחילוֹת עתה שנוֹת קליטה בּקרקע חדש. בּעם, בּלשוֹן, בּתרבּוּת, בּהסתדרוּת, בּנוֹף חברתי חדש. את הקליטה קיבּל לא כּאוֹנס, אלא השתוֹקק לה, ואף את חבלי הקליטה קיבּל בּאהבה. תהליך הקליטה לא פּסק אצלוֹ שנים רבּוֹת, ובכמה נקוּדוֹת – לא חשב עדיין שקליטתוֹ הוּשלמה. מבּלעדי הקליטה לא היה בּעיניו טעם לחיי ארץ־ישׂראל.
נזכּוֹר, כּמה ציפּינוּ בּאוֹתן השנים הראשוֹנוֹת לאחר המלחמה לגילוּי כּוֹחוֹת האינטליגנציה הציוֹנית. כּמה ציפּינוּ להצטרפוּתם למערכת החיים של הפּוֹעל בּארץ. אוֹיה, התקווֹת לא נתקיימוּ. רק יחידי־סגוּלה דבקוּ בּסלע הזה ונשארוּ נאמנים בּבּרית. כּמה מהם לא הגיעוּ כּלל אלינוּ, “הסתדרוּ” בּינתיִים בּאשר הסתדרוּ, כּמה נידלדלוּ, וכמה בּבוֹאם הנה גילוּ מרחק־נפש רב בּיניהם לבין המלכלכים ידיהם בּטיט־הבּנין. אם הקרקע שלנוּ טַרְשִי ואם כּוֹח הקליטה והגידוּל של אנשינוּ זעוּם – בּילינסוֹן היה אחד מיחידי־הסגוּלה בּמערב, אשר התגבּרוּ על הכּל והעמיקוּ שרשיהם בּאדמה זוֹ. מי שיקרא את מאמריו בּעיוּן יבחין בּסימני ההיאָבקוּת הפנימית הזאת עם עצמוֹ ועם העוֹלם אשר ממנוּ יצא. הוּא ניגש לעניני הארץ כּתלמיד, בּתוֹם־נפש, בּענוָה, בּדרך־ארץ ליֵש המעט, לעמל הקוֹדמים. וּכשהיה נתקל בּסתירה בּין מוּשׂגיו וּנטיוֹתיו לבין הקיים אוֹ המוּסכּם כּאן, היה יוֹשב כּתלמיד לפני רבּוֹתיו וּמבקש לרדת לעוּמקם של דברים. בּכוֹבד ראש וּביחס כּבוֹד היה מאזין למה שהוּנַח ונתקבּל בּארץ בּנסיוֹנוֹת חיה של תנוּעת העבוֹדה, אוּלם כּשנתקל בּמוּשׂגים שהוּא מצא אוֹתם מוּטעים אוֹ אפילוּ כּוֹזבים – לא נשׂא פּנים ולא הרכּין ראש. והיה מוּכן למלחמה גם עם המכוּבּדים עליו בּיוֹתר.
בּילינסוֹן לא היה כּפוּי־טוֹבה לתרבּוּיוֹת שמהן ינק ולא חדל לינוֹק גם בּהיוֹתוֹ בּארץ. אוּלם יחסוֹ אליהן היה של בּן־בּרית אוֹ בּר־פּלוּגתא ולא של מתבּטל מפּניהן. ציוֹניוּתוֹ לא היה בּה משוּם ויתוּר על נכסי־הרוּח של העוֹלם, משוּם הסתלקוּת ממלחמוֹת הרוּח של העוֹלם; היתה בּה הכּרת זכוּתנוּ על מקוֹמנוּ העצמי בּעוֹלם, הכּרת הצוֹרך והחוֹבה לכבּוֹש וּלבצר את מקומנו העצמי בּעוֹלם. הוּא בּא לארץ לאחר לימוּד ועיוּן בּקוֹרוֹת התנוּעוֹת הסוֹציאליות והלאוּמיוֹת של הדוֹרוֹת האחרוֹנים, לן בעוּמקן של תנוּעת שחרוּר איטליה ושל תנוּעת המהפּכה הרוּסית. התבוּסה הטרגית של תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם לאחר המלחמה היתה נקוּדת־מוֹצא בּמחשבתוֹ. הוּא ראה את תבוּסת הפּוֹעל לא רק בּארצוֹת שבּהן נוּצח, כּי אם גם בּמקוֹם אשר מפלגתוֹ ניצחה. מתוֹך לימוּד והתבּוֹננוּת ועיוּן וּביקוֹרת הסיק את מסקנוֹתיו. קבע לעצמוֹ אַמַת־מידה חמוּרה לָמוֹד בּה את הזכוּיוֹת והפּשעים ואפשרוּיוֹת הנצחוֹן לתנוּעוֹת עמים מדוּכּאים ולתנוּעוֹת־הפּוֹעלים. גם בּנקוּדה זוֹ לא קפא, ולא הסתפּק בּמה שידע.
עינוֹ היתה פּקוּחה תמיד על החזיוֹנוֹת המדיניים והסוֹציאליים בּעוֹלם. ועל עיקרי השקפוֹתיו, ילדי רוּחוֹ, אשר ילד בּעצב וּבנסיוֹן חיי־דוֹר, לא ויתר מעוֹלם. כּאן היה תקיף ואיתן. על אלה נלחם בּקרב פּוֹעלי ארץ־ישראל. לא היה מוּכן לפשרוֹת גם עם ידידים וּבני־בּרית. הוּא ידע כּי כּפשׂע בּין טשטוּש וּבין מדרוֹן.
ויוֹתר ממה שנלחם לגבּי הערכת התוֹפעוֹת העוֹלמיוֹת, נאבק בּשׂדה חיינוּ יוֹם יוֹם. הלקח, אשר הוֹציא מנסיוֹנוֹת הדוֹר וּמתהפּוּכוֹתיו, לא הצטמצם בּהערכוֹת היסטוֹריוֹת וּפּוֹליטיוֹת־אַקטוּאליוֹת, כּי אם חדר לעוֹמק חייה של תנוּעת הפּוֹעלים. הוּא בּא לתנוּעה בּדרישוֹת גדוֹלוֹת, דרישוֹת אליה, לחבריה. הוּא לא האמין שתנוּעת שחרוּר יכוֹלה לנצח בּקטנוּת אנוֹשית, בּמוֹרך־לבב, בּפיליסטריוּת, בנוֹחיוּת בּעל־בּיתית, בּאי־שויוֹן, בּחוֹסר־העזה, בּאי־נכוֹנוּת לקרבּן.
מכּאן תביעוֹתיו הגדוֹלוֹת לאָפיה של ההסתדרוּת, לטוֹהר שלה, לרצינוּתה; מכּאן הדאגה הרבּה להוָי התנוּעה, החרדה לאדם, ההתענינוּת בּמצב השכבוֹת העזוּבוֹת בּציבּוּר, החשש להתהווּת מעמדוֹת שוֹנים בּתוֹך מעמד הפּוֹעלים.
בספרוּת העבוֹדה שלנוּ לא חסרה מעוֹלם המלחמה בּפיליסטריוּת, התביעה לשיעוּר קוֹמה אנוֹשי, הבּיקוֹרת הפּנימית, אבל מי כּבּילינסוֹן עסק בּזה בּשיטתיוּת, בּיסוֹדיוּת, עקב את הדברים שעל־שעל, מבּלי לבוּז לקטנוֹת, מבּלי לתת להתחמק. הוּא חלה וכאב את הפּגימוֹת האנוֹשיוֹת של התנוּעה, היה מתבּייש אם היה נתקל בּקטנוּת אישית של מנהיגים גדוֹלים, אשר עם כּל גדלוּתם הם “שׂוֹחים בּמי־רקק”, כמוֹ שאמר בּאחד ממכתביו. זכוּרה סדרת מאמריו “בּמרי שׂיח”. שם זה אינוֹ מליצה נאה. הוּא כּתב אוֹתם בּאמת בּמרי־שׂיחוֹ, בּהתעטף נפשוֹ על קטנוּיוֹת האדם בּתנוּעתנוּ. אפשר כּוּלנוּ מרגישים בּפּגימוֹת, כּוּלנוּ מצטערים, כּוּלנוּ מבקשים לתקן, אוּלם לא הכּרתי בּינינוּ אדם כּמוֹהוּ, אשר פּגימוֹת אלה מיררוּ את חייו, גזלוּ את מנוּחתוֹ, אשר ראה בּהן את גזר־דינה של התנוּעה, אשר לא נלאָה לעקוֹר אוֹתן וּלהוֹקיע אוֹתן. בּמידה שדרישוֹתיו נעשׂוּ גדוֹלוֹת יוֹתר הרגיש עצמוֹ בּוֹדד יוֹתר. לא מקרה הוּא הדבר שדרך חייו רצוּפה פּגישוֹת והתרחקוּיוֹת.
כּך חי איתנוּ בּילינסוֹן שתים־עשׂרה שנה, מתוֹך גידוּל מַתמיד, מתוֹך ערוּת נפש ללא ליאוּת. עד שבּאוּ שבעת החדשים האחרוֹנים. אין צוֹרך לוֹמר, מה השׂיא אשר הגיע אליו בּמערכתוֹ האחרוֹנה. רק אדם המעלה עצמוֹ לעקידה יכוֹל לצקת להט כּזה, להט לבּוֹ, בּמלים כּתוּבוֹת. רק אדם היוֹדע בּמעמקים כּי חייו שלוֹ והמערכה הלאוּמית חד הם יכוֹלים להתלקח בּוֹ כּוֹחוֹת כּאלה. בּימים אלה היה אוֹמר לי, בּרמזוֹ על שנת תרפּ“ט ותרצ”ו: וּמי יכתוֹב בּפּעם השלישית?
שבעת החדשים האלה – שבעת חדשי סיוּם שליחוּתוֹ – העלוּהוּ לדמוּת לאוּמית כּבּירה. גם אלה אשר לא ידעוּהוּ הרגישוּ בּמציאוּת אחד אלמוֹני, אשר לא יִיעף ולא יִיגע ועצביו לא יקהוּ ונגד כּל קלגסי אוֹיבים וּבפני כּל תככי־שלטוֹן הוּא עוֹמד כּסלע ותוֹבע משפּט. ועל הכּל יבוֹא בּמשפּט. דמוּת בּילינסוֹן בּעמדוֹ בּשער אי אפשר לה שתישָכח בּתוֹלדוֹת הישוּב הנלחם על חייו ועל צדקתוֹ. על הדמוּת הזאת נתחנך לעוֹז ולאמוּנה. תנוּעה שיש בּה גילוּי כּזה – עוֹד לא נס ליחה.
בּחייו ידעוּהוּ מעטים. בּנפלוֹ הרגישוּ רבּים. עתה מעריך הישוּב כּוּלוֹ את עמידתוֹ בּשער. האם הביאה עמידתוֹ את הפּרי הפּוֹליטי הראוּי? למען האמת עלינוּ לוֹמר: לא. לא בּאשמתוֹ של בּילינסוֹן, אלא בגלל אֳפי פּעוּלתנוּ הפּוֹליטית בּתקוּפה זאת. דברוֹ לא הגיע חוּצה; אוֹ שהגיע בצינוֹרוֹת פּקידוּתיים אוֹ דילטוֹריים. כּדי שדברינוּ ישָמעוּ בּחוּץ בּכל בּלתי־אֶמצעיוּתם, צריך שימָצא להם בּיטוּי בּלוֹעזית. בּשנוֹת 1929 הבינוּ זאת אצלנוּ, הפּעם חלשה דעתנוּ. דיזנגוֹף שאל אוֹתי פּעם בּחרדה, לאחר קריאת “דבר־היוֹם”: היש דוֹאג שהדברים האלה יתוּרגמוּ ויגיעוּ לתעוּדתם? לא, לא היה דוֹאג. נוֹדה בּכאב: בּכל רחבי התנוּעה הציוֹנית, לא נמצא דם, שהכּיר בּכּוֹח הפּוֹליטי־הנפשי הגנוּז בּמלים אלה, ושידע עד מה חשוּב לנוּ שקוֹל זה ישָמע בּעוֹלם, שיגיע לאזני שליטים וּמדינאים, שיזעיק ידידים, שידעוּ: כּכה עוֹמד הישוּב בּמצוֹר.
אך גוֹרלם החיצוֹני של הדברים איננוּ יכוֹל להפחית מערכּם העצמי וּמשליחוּתם הגדוֹלה. השליחוּת היתה פּנימית. הם לימדוּ את הישוּב לעמוֹד בּמערכה, ואם ידע הישוּב לעמוֹד כּאשר עמד, הרי חלק רב בּזה למשה בּילינסוֹן.
השאלה המדאיגה יוֹתר, עם פּרוֹץ המלחמה נגדנוּ, היתה: כּיצד יעמוֹד ישוּב זה בּמבחן־האש? והן חלקוֹ הגדוֹל עוֹד אין לוֹ שרשים בּארץ. הן רוּבּם עברוּ את מדוֹרי־הקליטה הראשוֹנים, ועמידתוֹ של הישוּב הלא היא היא ראשית הכרעה, לתקוה אוֹ לתבוּסה. כּמה נסים אירעוּ לנוּ בּחדשי המצוֹר האלה, אוּלם הנס הגדוֹל בּיוֹתר הוּא שהישוּב לא נתבּהל, לא הפך עוֹרף, לא נתפּוֹרר ולא נתמוֹטט, אלא התלכּד לעם. שוּם תעמוּלה ציוֹנית בּמשך שנים לא חינכה את הישוּב לרצינוּת ציוֹנית, להכּרת גוֹרלוֹ ואחדוּת גוֹרלוֹ, כּמוֹ המאוֹרעוֹת.
וּבחינוּך זה גדוֹל חלקוֹ של בּילינסוֹן. הוּא ידע, מאֵין כּמוֹהוּ, את הפּרצוֹת של הישוּב, את מקוֹמוֹת־הרפיוֹן. וגם בּצאתוֹ למערכת־חוּץ התכּוון לרפּא את שבר העם בּפנים. הוּא ידע בּאיזוֹ מידה עלוּלים אצלנוּ להאמין לדיבּוֹת אוֹיב, וראה צוֹרך ללמד אוֹתנוּ את הכּרת צדקתנוּ. הוּא ראה בּאיזוֹ מידה אנחנוּ נכוֹנים להשלים עם גזירוֹת תקיפים, ולימד אוֹתנוּ מלחמה עקשנית, בּלתי־נכנעת. בּעמידתוֹ הוּא, בּכוֹחוֹ לראוֹת דברים בּטרם רוֹאים אוֹתם האחרים, בּמצאוֹ את הדברים הנכנסים לכל לב, בּיכלתוֹ המיוּחדת לצרף דברי הסבּרה והנמקה עם זעקה וּתביעה, בּכּוֹחוֹ להבּיט ישר אל הפּוּרענוּת ולא להיוָאֵש – לימד אוֹתנוּ לעמוֹד בּמערכה, הביא חלקוּ לעשׂוֹתנוּ לעם.
כּמוֹ כּל ימי חייו אתנוּ, בּעבודתוֹ הפּנימית בּתוֹך ההסתדרוּת, כּמוֹ בּמערכה הפּנימית בּציוֹנוּת, כּן גם בּמערכה החיצוֹנית, המערכה האחרוֹנה שלוֹ, אך לא האחרוֹנה למחננוּ, היה הוּא המחנך.
ועתה אוּלי נדע: צוֹפה היה בּקרבּנוּ, צוֹפה לבית ישׂראל.
אנוּ לא נוַתר
מאתברל כצנלסון
(בּאַנטוֶרפּן בּאסיפת “מפעל הבּצרוֹן”)
לא בּאתי לכאן לשם תעמוּלה. נשלחתי בּמשלחת מדינית ללוֹנדוֹן. וּמכּיון ששמעתי שמתנהל כּאן מפעל רציני למען “בּטחון וּבצרוֹן” – אמרתי: אֵרדה ואראה.
לפני שבוּע ימים השתתפתי בּועידת מפלגת העבוֹדה הבּריטית בּאֶדינבּוּרג. בּאתי שמה על מנת להזכּיר להם את אַהדתם מכּבר למפעלנוּ וּלבקש עזרתם בּמלחמתנוּ הקשה בּשאלת העליה. נזדמנתי עם שליחיה של ספרד, שגם המה בּאוּ לבקש עזרה. נזכּרתי כּי לפני 444 שנה גוֹרשנוּ ממדינה זוֹ, והיוֹם – שליחיה וּשליחי ארץ-ישׂראל נפגשוּ בּדרך בּקשת עזרה. אוּלם אנחנוּ אין אנוּ עוֹמדים בּמצב של מלחמת-אחים, ויש בּמערכה שלנוּ יוֹתר בטחוֹן ותקוה, אף על פּי שהעם הספרדי, הנלחם לחירוּתוֹ, מעוֹרה בּקרקע; כּי אנוּ אחרי נסיוֹנוֹת משיחיים רבּים, אחרי עריגה וכיסוּפי נפש למוֹלדת, לאדמה, חוֹללנוּ כּוֹח מַפרה ויוֹצר העלוּל לעמוֹד בּפני כּל ההסתערוּיוֹת האוֹבּיֶקטיביוֹת.
אנוּ עוֹמדים בּסיוּמוֹ של פּרק אחד, בּאיסטדיה של חיסוּל השביתה. אוּלם המלחמה הגדוֹלה עדיין לא נסתיימה, וּכּשם שבּמאוֹרעוֹת ספרד פּוֹעלים כּוֹחוֹת זרים, כּן נתערבוּ גם בּחיינוּ כּוֹחוֹת-חוּץ, שמילאוּ תפקיד לא קטן בּמאוֹרעוֹת. לוּלא הכּוֹחוֹת הללוּ לא היה בּכוֹח הערבים להחזיק מעמד בּמשך ששה חדשים. אנגליה ראתה את כּוֹחוֹת-החוּץ האלה וּמשוּם כּך היתה מדיניוּתה רבּת-תהפּוּכוֹת. היא ידעה כּי כּל צעד עתיד לגרוֹם לה סכסוּכים כּבדים בּאיזה מקוֹם בּתבל. ואנוּ הוּטלנוּ בּמצב קשה. מוּקפים אוֹיבים מכּל המינים, לא ידענוּ כּי נהיה מסוּגלים לעמוֹד על נפשנוּ, כּי נדע להבליג על כּל מה שעוֹללוּ לנוּ. וּבכל זאת עמדנוּ בּנסיוֹן!
ימים רבּים התנהל ויכּוּח בּתנוּעה הציוֹנית: מפעלים ממשיים וּמפעלים מדיניים – מה עדיף? בּקרב חוּגים ציוֹניים שוֹנים היתה רוֹוַחת הדעה כּי כּל מוֹשבה שאנוּ מיסדים, כּל דוּנם קרקע שאנוּ גוֹאלים, כּל עץ שאנוּ נוֹטעים וכל גבעה שאנוּ מַפרים – חשיבוּתם אינה אלא חשיבוּת ממדרגה שניה; כּי בּעוֹלם מכריעים כּוֹחוֹת מדיניים. אוֹת כּתוּבה, לפעמים הצהרה גרידא, עלוּלה למחוֹת את כּל הישׂגינוּ. הימים הטרוּפים האלה הוֹרוּנוּ לדעת כּי הדרך הזאת היא הנכוֹנה, כּי רק בּמחרשה נכבּוֹש את הארץ, גם כּשיד זדוֹן נטוּיה אלינוּ.
בּימים אלה היתה דעה שאמרה כּי תגוּבתנוּ צריכה להיוֹת פיסית. “עין תחת עין”. בּמצבנוּ המדיני לא היתה שיטה זאת מוֹעילה לנוּ. המאוֹרעוֹת לא נתכּוונוּ לפגוֹע בּנוּ, בּישוּב הארץ-ישׂראלי; כּי החצים היוּ מוּפנים בּעיקר למיליוֹני היהוּדים בּתפוּצוֹת. אִתנוּ, עם הקוֹמץ, היוּ משלימים וּמתפשרים על נקלה. אנחנוּ ידענוּ כּי לא אנוּ בּלבד בּמערכה, כּי אם מיליוֹני היהוּדים העוֹמדים לעלוֹת וּלהשתרש בּארץ.
וּמשוּם כּך אמרנוּ: לא נעזוֹב אף שעל אדמה ונשמוֹר על כּוֹחוֹתינוּ ועצבינוּ למען יוֹם פּקוּדה. השיטה הזאת ניצחה. גם בּעצם המאוֹרעוֹת לא חדלוּ החיים בּארץ-ישׂראל ממהלכם הרגיל. ודוקא בּימים אלה אנוּ יכוֹלים לציין הישׂגים חשוּבים בּכל השטחים. העבוֹדה העברית חדרה לנקוּדוֹת ישוּביוֹת רבּוֹת שלא היתה לה קוֹדם דריסת-רגל שם, כּבשנוּ עמדוֹת כּלכּליוֹת, חדרנוּ לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת של הממשלה, תקענוּ יתד בּים.
ועוֹד דבר למדנוּ: היה זמן ובחוּגים ציוֹניים ידוּעים סברוּ כּי ההתישבוּת החקלאית, ירקוֹת, גידוּל בּהמוֹת, משק מעוֹרב – אלה הם בּרכה לבטלה, נסיוֹנוֹת שצריכים לשרת אידיאוֹלוֹגיה ידוּעה של חוֹלמים והוֹזים. הציוֹנים “המעשׂיים” טענוּ: המסחר, התעשׂיה, הפּרדסנוּת – רק בּהם ועל ידיהם תיבּנה הציוֹנוּת. בּאה המציאוּת וטפחה על פּנינוּ. לוּלא הישוּבים החקלאיים העברים כּמעט היינוּ בּכל רע (דגניה וּמרחביה עוֹד בּזמן המלחמה העוֹלמית1 הצילוּ הרבּה נפשוֹת); כּי האידיאה הכּלכּלית בּמלחמה כּנגדנוּ היתה לבוֹדד את הישוּב וּלהרעיבוֹ. וכך היתה מזימתם: החקלאוּת היא ערבית. אמנם יש להם ליהוּדים תעשׂיה – היא זקוּקה לשוּק-קליטה חיצוֹני. המסחר – זקוּק לנמל, אנוּ נסגוֹר את הנמל! בּאוּ הישוּבים החקלאיים העבריים ועזרוּ לנוּ לעמוֹד על נפשנוּ, להיוֹת אי-תלוּיים בּסביבה הערבית. גם נמל תל-אביב הוּא אחד ההישׂגים הכי-חשוּבים. הוּא עלוּל ליהפך למפעל מדיני וכלכּלי חשוּב לאין ערוֹך.
בּמאוֹרעוֹת האחרוֹנים נתגלה הכּוֹח המוּסרי הגדוֹל של הישוּב כּוּלוֹ, התפארת שבּגבוּרה האילמת, העקשנוּת ללא רתיעה לעבוֹר תמיד אל סדר העבוֹדה וסדר המעשׂים. זכוּרים לטוֹב הנהגים העברים. יהוּדים פּשוּטים שבּאוּ לארץ-ישׂראל לא לשם שמים, כּי אם לחיוֹת וּלפרנס אשה וּבנים, והנה נתגלוּ בּאנשים האלה כּוֹח כּזה וּגבוּרה הראוּיים להיכּתב בּדברי-הימים. עם ראשית הישוּב בּארץ התחילה להתרקם אגדת “השוֹמר”. העטוּהוּ בּצעיף של רוֹמַנטיקה. קוֹמץ יחידי-סגוּלה היוּ שאמרוּ: נקוּם ונשמוֹר על יגיע כּפּינוּ. בּימים אלה אלפים רבּים הם הנכוֹנים ללכת בּכל רגע לקראת הסכּנה, לשמוֹר בּלילה ולעבוֹד בּיוֹם ללא יֶגע וּללא הרף. גם הנשים עמדוּ ותבעוּ את חלקן בּהגנת הישוּב. תמציתה של גבוּרת תל-חי בּאה לידי גילוּי בּכל הדרה. כּפר-החוֹרש, רמת-הכּוֹבש, כּפר-יעבּץ ועוֹד נקוּדוֹת כּמוֹהן מנוּתקוֹת, צפוּיוֹת לכל סכּנה – ארוּכּה שלשלת העוֹז והנאמנוּת. וּכאחד עם הגבוּרה הנפשית הזאת של הישוּב לא נראוּ אוֹתוֹת פּחד וּבהלה בּארצוֹת הגוֹלה. בּשנה האחרוֹנה – שנת הדמים – עלוּ לארץ כּ-42.000 איש.
---------
השאלה שלפנינוּ היא: מה יהא מחר? בּהתערבוּיוֹתיהם של שליטי ערָב בּעניני ארץ-ישׂראל יש בּלי ספק תקלה מדינית לנוּ. אמנם לא נתַנוּ להם שוּם הבטחוֹת. אך בּכרוּז השליטים לערביי ארץ-ישׂראל נאמר כּי הם סוֹמכים על היוֹשר הבּריטי. ויוֹשר זה אינוֹ קבוּע ואיתן, כּי הוּא תלוּי וּמוּשפּע בּגוֹרמים רבּים, תלוּי בּלחץ מן החוּץ. והלחץ הזה יהיה: אוֹ שהעליה תוּתאם לכוֹח-הקליטה של הארץ, כּלוֹמר, לכּוֹחוֹת המַפרים של עם ישׂראל, היוֹצר את יכוֹלת-הקליטה, אוֹ שתוּתאם לחשבּונוֹת מדיניים ותצוּר לחיינוּ צוּרה מוּגבּלת: עד כּאן ותוּ לא! אוּלם אין אנוּ יכוֹלים להסכּים לגבוּלוֹת, אין אנוּ רוֹצים להישאר בּארץ-ישׂראל של גיטוֹ. אין אנוּ בּאים לארץ-ישׂראל לשם נישוּל, להצר אוֹ לדחוֹק את רגלי מי שהוּא. בּעלייתנוּ אנוּ מרחיבים את גבוּלוֹת הארץ, מגדילים שטחה וכוֹח-קיבּוּלהּ. ארץ-ישׂראל – היא עכשיו “כּבשת הרש” לעם ישׂראל.
אם יש בּין הציוֹנים יחידים הנכוֹנים לוַתר על העליה הגדוֹלה – אנוּ לא נוַתר! אין אנוּ יכוֹלים לוַתר על חשבּוֹן אחרים, על חשבּוֹן מיליוֹני היהוּדים, רצוּצי-משפּט וּשׂבעי-עמל, שארץ-ישׂראל עתידה להיוֹת להם מקלט וּבית. אין אנוּ מסכּימים לשוּם נוֹרמה וּמכסה. כּוֹחוֹתיו היוֹצרים של עם ישׂראל – הם למעל מכּל אוּמדנוּת. הגבּלת העליה מַשמעה צמצוּמם והתנַוונוּתם של כּוֹחוֹתינוּ היוֹצרים. אין אנוּ רוֹצים להישאר בּארץ מיעוּט. מצב כּזה מגרה את התיאבוֹן של השכנים, וּביחוּד בּמזרח, אשר ה“מיעוּט” נדוֹן שם בּסַיף.
היוּ בּינינוּ שהציוֹנוּת היתה להם בּבחינת “מוֹתרוֹת”, נוֹי, תרבּוּת עברית, צרת היהדוּת; באוּ צרוֹת היהוּדים. ודוקא ציוֹני גרמניה, שהיה להם מוּשׂג מינימלי על הציוֹנוּת, מבּשׂרם חזוּ את תגרת יד החיים, וּ-35 אלף מהם מצאוּ מקלט בארץ. אוֹמרים כּי אנוּ הציוּנים “נזוֹנים מצרוֹת ישׂראל”. מחשבה זוֹ בּשקר יסוֹדה. אנוּ ציינוּ את הפּרוֹגנוֹזה והקדמנוּ רפוּאה, בּזעֵיר-אַנפּין, למכּה הגדוֹלה. גם יהדוּת אנגליה, מבצר הדמוֹקרטיה, נזדעזעה בּימים האחרוֹנים. היהוּדים שהאמינוּ כּי איתן מוֹשבם – אבדה אמוּנתם. ימים קשים בּאים ליהדוּת העוֹלמית. אי אפשר להניח את אחינוּ בּפּוֹלין, בּרוֹמַניה וגרמניה בּמצבם, עלינוּ להציל לפחוֹת מאה אלף נפש בּכל שנה. אם לא נצליח – עתיד הנוֹער הישׂראלי ליפּוֹל בּזרוֹעוֹת היאוּש וליהפך ליסוֹד מהרס וּמחריב. הדברים האלה נאמרים לא לשם אִיוּם כּלפּי חוּץ, כּי אם כּלפּי פְּנים. היאוּש יביא את הנוֹער לידי דכּאוֹן וּבגידה, בּגידה בּכל מה שיצרנוּ וטיפּחנוּ, בּכל היקר והקדוֹש לנוּ. גם עכשיו הננוּ עֵדי-ראִיה לתוֹפעה פּתוֹלוֹגית זאת, שצעירים מישׂראל נכוֹנים להתקשר עם המוּפתי ועם שׂוֹנאי-ציוֹן מכּל המינים. כּי ארץ-ישׂראל עדיין אינה נוֹתנת לנוֹער העברי מה שהיא צריכה לתת. עליה קטנה מַשמע פּגיעה בּנשמת הציוֹנוּת. ועל זאת לא נוַתר! ואתם כּולכם כּאיש אחד, בּיחד עם הישוּב כּוּלוֹ, תעמדוּ על המשמר לשם חיזוּק וּביצוּר עמדוֹתינוּ.
תשרי תרצ"ז.
-
[בּשנות 1914 – 1918] ↩
בּלוית משה בּילינסוֹן
מאתברל כצנלסון
משה בּילנסוֹן, הִקדמת לנתק את שוּתפוּת המפעל וּברית החיים אשר כּרתנוּ. בּריתנוּ העמיקה עם תלאוֹתינוּ ויסוּרינוּ ועמידתנוּ בּנסיוֹן. בּחייך, בּעוֹד היית האַלמוֹני של “דבר”, לא יכוֹלתי לדבּר עליך בּרבּים. עכשיו עלי להספּידך בּציבּוּר.
בּמאוֹרעוֹת תרפּ“א נרצח יוֹסף חיים בּרנר; מאוֹרעוֹת תרצ”ו-תרצ"ז רצחוּ את משה בּילינסוֹן. אתה, מתוֹך חדרך, היית החייל הראשוֹן בּמערכה. אתה היית התוֹבע את דיננוּ. וכל פּגיוֹן אשר נדקר בּלב יהוּדי בּיפוֹ, וכל כּדוּר בּתינוֹק בּצפת, וכל גוֹרן שׂרוּפה וכל פּצצה נזרקת, עברוּ דרך לבּך. אתה היית הראשוֹן בּינינוּ אשר לא נכנעת לשוּם עוול, אשר לא סלחת לשוּם חיפּוּי על עוול, אשר הרגשת בּך את כּל כּוֹח-הצדק לתבּוֹע את דיננוּ. אינני יוֹדע לציוֹנוּת תוֹבע גדוֹל ממך. ואילוּ יכוֹלנוּ להביא לפני הוַעדה המלכוּתית, אשר בּאה לשפּוֹט אוֹתנוּ ואת מפעלנוּ, אילוּ יכוֹלנוּ להביא לפניה את לבּך, את כּאבך, את מחאתך העמוּקה והשקוּלה, את תוֹכחתך המזוּקקה, את התקוֹממוּתך נגד כּל משפּט מעוול ונגד כּל שלטוֹן כּוֹשל בּפני רשע – היינוּ מוֹצאים את הנצחוֹן גם בּמערכה הזאת אשר בּה עזבתנוּ לנפשנוּ.
מה נתן למשה בּילינסוֹן את הכּוֹח הזה להרגיש בּכל כּוֹח הצדק אשר לתנוּעתנוּ ולהיוֹת התוֹבע האמיץ בּיוֹתר לציוֹנוּת? מדרך רחוֹקה בּא אלינוּ. לא היה חלקוֹ עם אלה אשר מצאוּ את עצמם בּתוֹך עמם מיוֹם היוָלדם. הוּא גילה את עמוֹ. הוּא בּחר בּעמוֹ ישׂראל בּבחירה חפשית. כּהרצל וכבּרנדייס, אשר חזרוּ אלינוּ מתוֹך טעימה תרבּוּתית עמוּקה, אשר מתוֹך הטמיעה הזאת הגיעוּ לכּאב הגדוֹל על גוֹרל ישׂראל, להרגשת העוול האנוֹשי הגדוֹל אשר בּיסוּרי העם היהוּדי, להרגשת קלוֹן האדם אשר בּחיי גלוּת ואפילוּ בּטמיעה תרבּוּתית. וּמשהגיע לכך, היה מוּכן לשלם את המחיר היקר בּיוֹתר בּעד תשוּבתוֹ לעמוֹ וּבעד גאוּלת-עמוֹ. בּן שלוֹשים וכמה התחיל ללמוֹד אלף-בּית – והיה לסוֹפר עברי, ללוֹחם אבּיר בּנשק המלה העברית. עזב חיי תרבּוּת בּמערב אירוֹפּה, עזב סיכּוּיי פּעוּלה מדינית בּתנאים נוֹחים, עזב אפשרוּת קריֶרה רפוּאית. הוּא בּחר בּעמוֹ וּבחר בּגוֹרלוֹ. בּחר בּעם עני, בּארץ עניה וּבעניי-ישׂראל.
ואף לא על נקלה מצא את דרכּוֹ אל הפּוֹעל העברי בּארץ. הוּא לא בּא משוּם אַסכּוֹלה של מפלגת-פּוֹעלים ציוֹנית. את הסוֹציאליזם ההוּמַניסטי שלוֹ כּבש לעצמוֹ דרך בּיקוֹרת רבּה, דרך הרבּה אכזבוֹת והיאָבקוּת רעיוֹנית, מתוֹך הכרח להתגבּר על כּמה כּוֹחוֹת רוּחניים חשוּבים, מקוּבּלים וּמוּסמכים בּעוֹלם. וּבבוֹאוֹ אל הציוֹנוּת כּאל תנוּעת-עם משחררת, כּאל תנוּעת-אדם עמוּקת-התוֹכן בּיוֹתר שבּימינוּ, הוּא בּא אליה ואל נוֹשׂאיה גם בּדרישוֹת עצוּמוּת. וּלעצמוֹ בּיקש את המערכה הכּבדה בּיוֹתר, את חיי העוֹני, את שׂדה-המערכה אשר בּה יוּכרע גוֹרל העם.
בּבוֹאוֹ לארץ עוֹד לא החליט בּלבּוֹ מה יעשׂה, היהיה רוֹפא אוֹ עתוֹנאַי. עוֹד לא ידע מה המחנה אשר בּוֹ יתן אֵמוּן. בּעינים בּוֹחנוֹת, בּדעה בּיקרתית, בּלי אידיאַליזציה, בּלי רוֹמַנטיקה ניגש אל ציבּוּר הפּוֹעלים. הוּא בּיקש את חלוּץ-האוּמה, את הנוֹטים שכם. הוּא בּיקש את המערכה אשר מבּחינת אָפיה האנוֹשי, החלוּצי, הסוֹציאליסטי, תהיה הוֹלמת את היעוּד הלאוּמי העצוּם בּכָבדוֹ. וככה, לאחר חיפּוּשׂים מרוּבּים וּלאחר בּיקוֹרת – אשר לא חדל ממנה גם בּעמדוֹ בּפְנים – מצא בּתוֹך עמוֹ את משפּחתוֹ ואת מלאכתוֹ.
ואת המלאכה הזאת, מלאכת העתוֹנַאי, הרים משה בּילינסוֹן לגוֹבה עליוֹן. בּכוֹחוֹ הוּקמה הבּמה הזאת לציבּוּר והיתה למה שהיתה. הוּא הוֹציא את הציבּוּר, אשר אוֹתוֹ שירת ואוֹתוֹ הדריך, מקרן-זוית של כּת, החיה את חייה העמוּקים והרציניים, אבל סגוּרים בּתוֹך עצמם. הוּא היה מן הראשוֹנים אשר הפנוּ את פּניהם אל העם, אל המוֹני ישׂראל, אשר הנחילוּ לתנוּעת העבוֹדה את הראִיה המקיפה והכשירוּה להנהגת התנוּעה הציוֹנית, ולעמידה בּשוּרה הראשוֹנה בּמערכה הפּוֹליטית של הציוֹנוּת.
משה בּילינסוֹן עשׂה את המאמר העברי לכוֹח משפּיע בּחיים. רבּים מבכּים את ירידת ההשפעה של הספרוּת העברית, ואפשר לא רבּים היוּ שמנוּ את בּילינסוֹן בּין בּוֹני הספרוּת העברית. אוּלם מן הימים הטוֹבים של הפּוּבּליציסטיקה העברית, מן הימים שעמדה בּראש הציבּוּריוּת היהוּדית – ההשׂכּלה וחיבּת-ציוֹן – מימי סמוֹלנסקין וליליֶנבּלוּם מוֹביל קו ישר אל בּילינסוֹן אשר הרים את קרנה של העתוֹנוּת העברית והעמיד את המאמר בּראש תנוּעת תקוּמתנוּ.
אוּלם לא תוֹבע-דין מן החוּץ בּלבד היה בּילינסוֹן, הוּא היה גם תוֹבע חמוּר כּלפּי פּנים. הוּא חי את התנוּעה לא רק בּשלבּיה החיצוֹניים, המדיניים והספרוּתיים, הוּא כּאב את כּאֵב העם לא רק כּשהוּא מוּכּה בּידי מעניו, כּי אם גם כּשהוּא מוּכּה בּידי עצמוֹ. הוּא כּאב את כּאב כּל יחיד, את כּאב העני מישׂראל, את כּאב האדם המטוּפּל בּיסוּרים. הוּא כּאב – מאין כּמוֹהוּ – את כּאב התנוּעה הלאוּמית על שגיאוֹתיה ועל פּגימוֹתיה ועל חטאיה. וּכשם שלא עבר בּשתיקה על שוּם עוול הנעשׂה לנוּ מבּחוּץ, כּך לא שתק על כּל עוול אשר אנוּ עוֹשׂים לעצמנוּ בּפנים, בּין עוול הנעשׂה לעוֹבד על ידי כוֹחוֹת מחוּץ לוֹ, וּבין עוול הנעשׂה בּפנים המחנה על ידי העוֹבד בּעצמוֹ. הוּא לא החניף מעוֹלם לציבּוּר אשר אוֹתוֹ שירת. הוּא נאבק אתוֹ, הוּא תבע ממנוּ. מתוֹך הנסיוֹן המר של תנוּעת הפּוֹעלים העוֹלמית הביא בּילינסוֹן לארץ מחשבה רבּת-לקח, יחס בּיקרתי למעשׂים וּלתוֹרוֹת, חדירה לתוֹך הדברים מעֵבר לכל מיני קליפּוֹת. וגם בּתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ לא הלך מעוֹלם אחרי המוּסכּם והמקוּבּל, מבּלי אשר יבחוֹן את הדברים בּכוֹח ההגיוֹן והאמת הפּנימית שלוֹ.
מי יכוֹל לוֹמר, אם בּילינסוֹן הוּא שהביא בּקרבּוֹ את הכּוֹחוֹת העצוּמים, שנתגלוּ בּעבוֹדת יוֹם יוֹם וּפרצוּ בּיֶתר עוֹז בּכל מערכה קשה שהדבּיקתנוּ, אוֹ שהגוֹרל, שהביא אוֹתוֹ לעמוֹ וּלארצוֹ בּתקוּפת-נסיוֹן לדוֹר, הוּא שהצמיח בּוֹ את הכּוֹחוֹת האלה, והיה הוֹלך וּמגבּיר אוֹתם עם גדוֹל הסכּנוֹת?
הוּא בּא ל“דבר” בּתפקיד צנוּע מאד, כּממוּנה על מדוֹר הפּוֹליטיקה החיצוֹנית, כאדם שעדיין איננוּ יוֹדע עברית ואיננוּ בּן-בּית בּתרבּוּת וּבישוּב. את המדוֹר החיצוֹני הזה הפך מיד לגוֹרם מחנך ומשפּיע, לאוֹצר של השׂכּלה וּביקוֹרת סוֹציאליסטית. אוּלם מהר מאד צמחוּ כּנפיו. נכוֹן יוֹתר, מהר מאד העמיק שרשיו. וּכּשבּא הנסיוֹן הראשוֹן, נסיוֹן לא חיצוֹני אלא פּנימי, המשבּר של חוֹסר עבוֹדה, המשבּר הפּנימי בּהסתדרוּת, המשבּר ההתישבוּתי בּציוֹנוּת, היה בּילינסוֹן, האיש החדש בּתוֹכנוּ, אשר גילה את עוֹמק החוָיה ההסתדרוּתית, את אוֹמץ הבּיקוֹרת הפּנימית, את תוֹקף ההגנה על ערכי העבוֹדה בּציוֹנוּת. הוּא היה הראשוֹן בּמערכה נגד המבוּכה החַסלנית, שתקפה אז גדוֹלים וטוֹבים בּעניני עבוֹדה, כּלכּלה והתישבוּת.
וּלאחר המַשבּר הכּלכּלי בּארץ והמשבּר הפּנימי בּציוֹנוּת בּאוּ מאוֹרעוֹת תרפ“ט, וּבעקבוֹתיהם ההתנקשוּת הפּוֹליטית מבּחוּץ וּמשבּר האמוּנה הציוֹנית מבּפנים. בּאה הבּריחה אל ציוֹנוּת קטנה, בּאה רדיפת השלוֹם בּמחיר ויתוּר על גאוּלת ישׂראל, על הצלת המוֹני ישׂראל, ושוּב היה בּילינסוֹן הראשוֹן בּמערכה, גם בּחיצוֹנית וגם בּפּנימית. וּכשבּאוּ ימי ה”גיאוּת“, ימי השׂוֹבע והעוֹדף והבּריחה מעמדוֹת חלוּציוֹת וּמערכי חיים חלוּציים, שוּב היה בּילינסוֹן אשר מצב העוֹזרת בּבּית והפּוֹעל בּמוֹשבה ו”השלישי" בּחדר הקיבּוּץ גזלוּ את לילוֹתיו.
אך מי פּילל, כּי בּשעה שתבוֹא עלינוּ המערכה האיוּמה הזאת, מלפני שבעה חדשים ועד היוֹם, מערכה זוֹ אשר לא היינוּ מוּכנים לה, לא הישוּב ולא התנוּעה הציוֹנית ולא מוֹסדוֹתינוּ העליוֹנים, ואפשר לא שוּם אדם מתוֹכנוּ, – כּי אדם יחיד ימצא בּוֹ את הכּוֹחוֹת העצוּמים הדרוּשים לריב את ריבנוּ. היחיד הזה היה משה בּילינסוֹן.
ספר לוֹעזי משל סוֹפר יהוּדי היה קרוֹב מאד ללבּוֹ של בּילינסוֹן: “ארבּעים יוֹם של מוּסא דאג”. ספר על גוֹרל העם האַרמני, על קוֹמץ האַרמנים שעמדוּ בּמצוֹר ארבּעים יוֹם בּפני מעניהם ולוֹחציהם וּבראשם אחד מבּני עמם אשר שב מן הנכר. והוּא, הבּן הנידח והחוֹזר, הוּא שלימד את עמוֹ לעמוֹד בּמערכה. לא ארבּעים יוֹם, אלא מאתים ועשׂרה ימים אנוּ עוֹמדים בּמצוֹר. ועוֹד לא נגמרה המערכה כּלל וּכלל. וּבמערכה הזאת עמד לנוּ בּילינסוֹן עד אשר נפל חלל.
הוּא אוּלי לא היה המַצבּיא, המאַרגן את המערכה, אך הוּא היה המַזעיק את המחנה. בּעוֹז רוּחוֹ, בּאמוּנתוֹ העמוּקה בּצדקתנוּ, בּהכּרתוֹ העמוּקה שאיננוּ רשאים להיכּנע, ושאיננוּ יכוֹלים לוַתר על גאוּלת המוֹני ישׂראל – ליכּד את העם, חיזק את העם לבל יִמַס רוּחוֹ וּלבל תרפּינה ידיו. הוּא לא רק השמיע בּרמה את קוֹל הישוּב והרים את קרן המלה העברית המעוֹרה בּמלחמת החיים והחירוּת של העם. הוּא חינך יוֹם יוֹם רבבוֹת שבי-גוֹלה לשוּתפוּת-גוֹרל, להיוֹתם עם אחד עוֹמד על נפשוֹ ועל צדקת רצוֹנוֹ לחיוֹת. הוּא נתן כּוֹח לאלפי אנשים העוֹמדים בּמשמרוֹת, העוֹבדים בּמשק, הנוֹהגים בּאוֹטוֹמוֹבּילים, המגינים בּחפירוֹת, בּאשר הם.
בּעוֹז-רוּחוֹ, בּאמוּנתוֹ, בּהתמדתוֹ, בּעמידתוֹ עד הלמוּת לבּוֹ האחרוֹנה – נתן להם את הכּוֹח לעמוֹד.
אתמוֹל, כּשבּאתי אליו, לאחר חדשיִם של פּרידה, והוֹבלתי אליו את רשמי וּמחשבוֹתי ותכניוֹתי לעבוֹדה, תכניוֹת הקשוּרוֹת בּעיקר בּוֹ, מצאתיו מעֵבר לחיינוּ וּלמאמצינוּ. פּניו נרגעוּ. ראיתי על פּניו מַרגוֹע, כּאשר לא ראיתי בּחייו. רוַח לוֹ. אוּלם מאתנוּ המַרגוֹע והלאה. עוֹד לא רוַח לנוּ.
בּמערכה הזאת המחכּה לנוּ היוֹם וּמחר ועוֹד ימים רבּים, איך נעמוֹד בּלעדיך, בּילינסוֹן?
כּסליו תרצ"ז.
בּאין בּילינסוֹן
מאתברל כצנלסון
שתי המלים האכזריוֹת הללוּ ניבּטוֹת מעתה מכּל מה שיבוֹא בּמדוֹר מיוּתם זה. בּמשך שבעת החדשים, מאז הוּנפה החרב על מאמצי גאוּלתנוּ, ויתר בּילינסוֹן על כּל צוּרוֹת כּתיבה אחרוֹת ושיקע את כּל כּוֹחוֹתיו, את כּוּלוֹ ללא כּל שיוּר, בּעמידה זוֹ בּשער. אלה ששיתפוּ את עצמם, אם בּרוֹב ואם בּמעט, בּמפעל-הגבוּרה של בּילינסוֹן בּשער “דבר” יכוֹלים לראוֹת צוֹרך, משוּם אנינוּת-הדעת, שלא להשמיע בּקוֹל את מלוֹא-הערכתם לשיעוּר הקוֹמה אשר אליו הרים הצוֹפה האַלמוֹני את העם הנתוּן בּמצוֹר. אוּלם לא יוּכלוּ להעלים את זעקת-השבר, כּי בּנפוֹל הצוֹפה על חרבּוֹ, בּהתנפּץ הלב המתוּח כּמיתר – נגדעה קוֹמתנוּ.
שוּדדנוּ. לא ננַחם את עצמנוּ בּתנחוּמי-שוא. הלב הזה, אשר את חָלינוּ הוּא נשׂא, אשר כּל עוול וכל עיווּת-דין וכל חיפּוּי על פּשע וכל עלבּוֹן וכל חוּלשה פּנימית פּגעוּ בּוֹ בּראשוֹנה – נשבּר ללא תקנה. הפּקדוֹן היקר הזה אשר בּוֹ זכתה תנוּעתנוּ – נגזל ללא תמוּרה. ואין יוֹדע מתי יבוֹא היוֹרש ללב בּילינסוֹן בּמגדל-הצוֹפים המיוּתם.
אך אם נתיתם המחנה – המערכה לא תמה, וחמירוּתה לא פּחתה. וכל עוֹד רוּח חיים בּאַפּינוּ – לא נפקירנה.
ואם אין כּוחוֹתינוּ אתנוּ, כּאשר היוּ עם חברנוּ הדגוּל אשר נפל בּמערכה – נעבוֹד את מלחמת צדקתנוּ וּגאוּלתנוּ בּכל אוֹתם הכּוֹחוֹת אשר שׂרדוּ לנוּ בּעניֵנוּ ואשר – נקוה – עוֹד יקוּמוּ לנוּ. ואם אין אתנוּ כּשרוֹן ההתמדה וּפוֹריוּת העבוֹדה וההסבּרה הצלוּלה והראִיה החריפה, כּאשר היוּ עמוֹ – אַל יבוּזוּ לנוּ כּי לא חוֹנַנוּ בּאלה.
אך אוֹי לנוּ, אם לא נבקש להידמוֹת אליו בּאִי-שאננוּתוֹ, בּכאבוֹ לכל יהוּדי מוּכּה בּאשר הוּא, בּעלבּוֹנוֹ עם כּל יהוּדי מוּשפּל בּאשר הוּא, בּחרדתוֹ העמוּקה לגוֹרל עמנוּ וּלטוֹהר חיינוּ. אוֹי לנוּ אם לא נהיה כּמוֹהוּ: יהוּדים בּלתי-נכנעים. יהוּדים אשר אינם חַתים. יהוּדים היוֹדעים את צדקתם ואת בּוֹר-שאיפתם, העוֹמדים בּפני עוֹלם של מַרשיעים וּמַעלילים ואינם מקבּלים על עצמם את דין האוֹיב. יהוּדים שאינם מתבּטלים מפּני התקיף וּמפּני התוֹקף, שאינם מוַתרים גם נוֹכח כּל תקיפי העוֹלם הזה על זכוּתם האנוֹשית הקדוֹשה לחיוֹת ולעבוֹד, ליצוֹר את יצירתם וּלקבּץ את גלוּיוֹתיהם ולהיוֹת לעם עוֹבד וּבן-חוֹרין. יהוּדים אשר אינם בּוֹרחים מפּני היסוּרים, בּאשר הם יוֹדעים כּי מחיר-הענוּשים אשר שילמנוּ וּמוֹסיפים לשלם בּעד עבדוּתנוּ ושפלוּתנוּ עוֹלה לאין ערוֹך על כּל מחיר אשר נשלם בּעד צדקתנוּ וּפדוּתנוּ.
זה הדגל אשר החזיק בּאמוּנה משה בּילינסוֹן עד הלמוּת לבּוֹ האחרוֹנה, בּוֹ נחזיק ולא נַרפּה.
ואל תחת הדגל הזה, אל מלחמת-החיים הקדוֹשה מסביב לדגל זה נקרא את כּל רעינוּ וידידינוּ, את סוֹפרינוּ וקוֹראינוּ המתאבּלים אתנוּ בּאֶבלנוּ.
כסלו תרצ"ז.
מגילת העינויים של הלשון העברית
מאתברל כצנלסון
מגילת העינוּיים של הלשוֹן העברית ושל האדם העברי נגוֹלה היוֹם בּכל עגמתה בּעמוֹד ר' דוד יֶלין בּפני הוַעדה המלכוּתית. אכן, לא רק בּקוּבלנוֹת המרוֹת וּבראָיוֹת החוֹתכוֹת נגוֹלה פּרשת העינוּיים והעלבּוֹנוֹת, כּי אם בּעצם אוֹתה האוירה אשר בּה נתקל ראש ועד הלשוֹן העברית, מזקני המוֹרים ותלמידי-החכמים שבּדוֹר, בּשעה שעמד ותבע את זכוּת עמוּ וּזכוּת לשוֹנוֹ הנפגעת ונעשקת בּביתוֹ הלאוּמי. האוּמנם היתה זוֹ תמימוּת יתירה מצדנוּ לחכּוֹת שחברי הוַעדה המלכוּתית – אשר נשלחוּ אלינוּ בּשליחוּת כּל כּך גבוֹהה: להוֹציא משפּט על עתידוֹתינוּ – יתעכּבוּ בּכבוֹד על החזיוֹן היחיד בּמינוֹ בּעוֹלם כּוּלוֹ: עם הנתוּן כּוּלוֹ בּמצוּקה איוּמה, בּרדיפוֹת אכזריוֹת וּבמלאכת-בּנין כּבּירה, נוֹתן את דעתוֹ ואת נפשוֹ על שׂפת-קדוּמים מקוּדשת, שׂפת שירה וּתפילה והגוּת, וּמחזיר אוֹתה לחיי הוֹוה בּפי ילדיו וּבפי אִמוֹתיו, בּאוּניברסיטה וּבתיאַטרוֹן, בּשוּק ובדוֹאר, בּטלגרף וּבמשטרה, בּפקידוּת וּבמשפט?
האוּמנם לא היתה זאת מצדנוּ אלא תמימוּת יתירה אילוּ חיכּינוּ שאנשים נאוֹרים ומשׂכּילים, ממרוֹם החברה האנגלית, אשר למחרת צאתם את הארץ יוֹפיעוּ בּפני שוֹלחיהם וּבפני העוֹלם כּוּלוֹ כּבני-סמך גדוֹלים בּיוֹתר לגבּי כּל הנוֹגע אלינוּ – יבקשוּ מרצוֹנם לחדוֹר לאוֹתם החזיוֹנוֹת
המיחדים אוֹתנוּ לחטיבה מיוּחדת, ואשר בּהם אוּלי צפוּן המַפתח להכּרת מַהוּתנוּ הפּנימית וקשיוּת-ערפּנוּ הבּלתי-נכפּפת וּלהכּרת טיבם של הכּוֹחוֹת הנַעלמים הפּוֹעלים בּנוּ?
אכן, עתה עלינוּ להכּיר כּי היתה זאת מצדנוּ תמימוּת יתירה. דרך החקירה שחקרוּ חברי הוַעדה המלכוּתית את ראש ועד הלשוֹן העברית אמרה בּרוּר כּי לבּם לא הלך אחרי “דברים בּטלים”. הם הרבּוּ לחקוֹר אם אין דרישוֹתינוּ כּרוּכוֹת בּריבּוּי ההוֹצאוֹת של הקוּפּה הממשלתית, בּתוֹספת פּקידים וּמתרגמים, אוֹ בּהגדלת צנז ההשׂכּלה של נוֹשׂאי-המכתבים, אוּלם לא – אם כּרוּכוֹת הן בּמַאוַייו הרוּחניים של העם העברי וּבצרכיו המעשׂיים בּנזקיו וּבעלבּוֹנוֹ של האדם העברי.
ולא היינוּ קוֹבלים על זאת. רשאים חברי הוַעדה המלכוּתית לשקוֹד על שלימוּתה של הקוּפּה הממשלתית, רשאים הם לדאוֹג לכך שהממשלה תשתמש בּפקידים מחוּסרי-השׂכּלה וזוֹלים יוֹתר. רשאים הם אוּלי גם שלא להתענין בּחייו התרבּוּתיים וּבמאמציו הרוּחניים של העם, אשר עליו ועל עתידוֹ הם נקראים לחווֹת דעה…
אוּלם אַל יחָשב לנוּ הדבר לחטאה, אם לא נבליג הפּעם על כּאֵבנוּ ונאמר לחברי הוַעדה הנעלים, כּי אפי השאלוֹת והקוּשיוֹת אשר בּהן הקיפוּ את ר' דויד יֶלין יצא הרבּה מגדר הדאגה לחסכוֹנה של האַדמיניסטרציה וּמגדר אדישוּת לתרבּוּת העברית.
ר' דויד יֶלין לא הלך בּגדוֹלוֹת. דרישוֹתיו מלפני הוַעדה היוּ צנוּעוֹת בּיוֹתר. הוּא לא דרש, למשל, שפּקידים הנשלחים אלינוּ לשלוֹט בּנוּ וּלסייע בּהקמת הבּית הלאוּמי ידעוּ בּמקצת את לשוֹן תוֹשבי הבּית הלאוּמי, בּאוֹתה מידה שכּמה פּקידים בּריטיים בּארצוֹת ערביוֹת יוֹדעים
ערבית; אוֹ שיקבּלוּ הכשרה “תרבּוּתית” מוּתאמת לצרכים המיוּחדים של הארץ הזאת, מעין מה שמקבּלים הפּקידים הנשלחים להוֹדוּ. הוּא לא דרש שהשוֹפטים הנשלחים אלינוּ לשפּוֹט אוֹתנוּ, וּבידיהם נתוּן גוֹרל סדרינוּ הציבּוּריים וגוֹרל ילדינוּ, אם למַלקוֹת ואם לבית-ספר לפוֹשעים, יהיוּ חייבים לדעת כּלשהוּ את לשוֹן הנשפּטים וּלהבין כּלשהוּ לרוּחם, למען הימנע מ“טעוּיוֹת משפּטיוֹת” האוֹרבוֹת לכל שוֹפט, ולא כּל שכּן בּמקוֹם שהזרוּת הלשוֹנית והתרבּוּתית חוֹצצת בּין הדיין לבין הנדוֹן. לא, ר' דויד יֶלין לא יצא בּשבילים המסוּכּנים הללוּ. הוּא תפס את המוּעט, את המוּעט ההכרחי בּיוֹתר, אשר אוֹתוֹ מחייב המנדט, מחייב דבר-המלך, מחייבים תקדימים של השלטוֹן הבּריטי עצמוֹ. הוּא תבע שסעיף המנדט המאַשר בּארץ הזאת שלוֹש שׂפוֹת רשמיוֹת לא ישאֵר כּתוּב לבטלה. הוּא דרש שהאדם העברי השוֹלח טלגרמה מתל-אביב לירוּשלים יהיה רשאי לכתוֹב אוֹתה בּכתבוֹ, שהאדם העברי המשלם את מסיו יקבּל קבּלה בּלשוֹן שהוּא יוֹדע לקרוֹא בּה, והפּוֹנה למחלקת ממשלתית יוּכל לפנוֹת בּלשוֹנוֹ ולא יצטרך לשׂכּוֹר לוֹ מתרגם, ושהתעוּדוֹת והספרים אשר ממשלת הארץ מפרסמת יהיוּ נדפּסים לא רק בּלשוֹן הפּקידוּת הבּריטית, כּי אם בּלשוֹנוֹת אזרחי הארץ. כּמה דרישוֹת מסוּג זה נתמלאוּ גם בּארצוֹת שאין בּהן “בּית לאוּמי” וּסעיפי מנדט מחַייבים. כּמה ארצוֹת תרבּוּתיוֹת רוֹאוֹת בּמילוּי זה של דרישוֹת עמי-המיעוּט רק מסקנה הגיוֹנית מן ההנחה שכּל האזרחים שוים בּפני החוֹק. אוּלם כּאן, בּמקוֹם שהזכוּת הזאת של האזרח העברי נקבּעה בּחוֹק היסוֹדי של הארץ, כּלוּלה בּכתב-התעוּדה, הקרוּי מנדט, אשר ממנוּ נוֹבעת זכוּת השלטוֹן לשלוֹט בּארץ – כּאן נראה הדבר מוּקשה וּמוּזר וּמיוּתר לאוֹתם האנשים אשר קיבּלוּ על עצמם לפרש את כּתב-התעוּדה הזה.
חברי הועדה שמעוּ בּתמיהה שאדם יהוּדי רוֹצה שיוּכל לכתוֹב כתוֹבת עברית על גבּי המכתב, והביאו ראָיה מ…לוֹנדוֹן, ששם אין אדם תוֹבע לעצמוֹ זכוּת משוּנה זוֹ. הם השתאוּ לשמוֹע שאדם יהוּדי רוֹצה ששם ארצוֹ ושם ערים וּכפרים יקרים ללבּוֹ לא ישתבּשוּ ולא יסתּרסוּ. וחברי הועדה גם ניסוּ, אגב חקירה וּויכּוּח, לגלוֹת כּיצד הם רוֹאים את השאלה, וּבמה הם מוּכנים לבקש את המוֹצא.
חבר אחד בּיקש להעניק את השויוֹן לשׂפה העברית על ידי בּיטוּל זכוּיוֹתיה של הערבית. והיטיב לענוֹת ר' דוד יֶלין: איננוּ רוֹצים לקפּח לשוֹן אחרים. ולנוּ, לשׂפתנוּ, לתרבּוּתנוּ, להגנת ענינינוּ החיוּניים, לא יֵחם ולא יֵקל בּקפּח את האחרים. יוֹשב-ראש הוַעדה גם בּיקש להסתייע בּאהבת-השלוֹם: היתכן, בּאמת וּבתמים חפצים אַתם בּידידוּת של שני העמים, כּיצד תמשיכוּ בּפירוּד לשוֹני? כּאילוּ שלוֹם-עמים תלוּי בּאַחדוּת לשוֹנית. כּאילוּ היהוּדים המדבּרים גרמנית אוֹ פּוֹלנית ניצלים על ידי זה משׂנאת עמים.
אנוּ לוֹמדים ולוֹמדים כּל הימים, אנוּ נתבּעים תדיר להבין לרוּחה של אוֹתה מדינה גדוֹלה, הממוּנה על בּנין בּיתנוּ ועל שיבת גָלוּיוֹתינוּ. וּמדי פּעם אנוּ נתבּעים ללמוֹד מחָדש. היוּ ימים ועל מצוּקתנוּ הכּלכּלית ועל תביעת זכוּיוֹתינוּ המדיניוֹת היוּ עוֹנים לנוּ ידידינוּ האנגלים בּמלוֹא חָפנים רוּחניוֹת. היוּ אוֹמרים לנוּ: למה תשפּילוּ שבת בּעמק עכוֹר של עליה וקרקע ותעשׂיה ולא תמריאוּ למרוֹמי תחית הלשוֹן והתרבּוּת. והנה עתה הם בּאים ואוֹמרים לנוּ: חפצים אַתם בּשלוֹם בּין העמים וּבאַדמיניסטרציה זוֹלה ושלא יגעוּ בּמנדט לרעה – בּבקשה וַתרוּ על לשוֹנכם.
כּל ימי התנוּעה הציוֹנית היינוּ משבּחים את בּריטניה רבּתי ורוֹאים לה זכוּת גדוֹלה שאין היא מבקשת “לגַייר” וּלהטמיע את העמים הנתוּנים לחסוּתה. אמרנוּ, זוֹ גדוּלתה שהיא מקיימת בּגבוּלוֹתיה עמים וּגזעים ותרבּוּיוֹת, שוֹלטת בּהם שליטה מדינית, כּלכּלית וציביליזטוֹרית, בּלי לבקש את נפשם. אמרנוּ, בּוֹטחים אנוּ בּמדינה גדוֹלה ואדירת-תרבּוּת זוֹ שלא תתנקש בּכבשׂת-הרש, לא תבקש להעביר אוֹתנוּ על לשוֹננוּ ותרבּוּתנוּ, והנה – הגענוּ גם לזאת.
בּצער רב נכתבים הדברים האלה. לא מתוֹך חשש לגוֹרל לשוֹננוּ. פּחוֹת מכּל עלוּלים אנוּ לפקפּק בּקניננוּ זה. אנוּ מאמינים בּאמוּנה שלמה כּי הכּוֹחוֹת ההיסטוֹריים האדירים שהביאוּ אוֹתנוּ עד הלוֹם לא יעזבוּנוּ. הם יוֹסיפוּ לפעוֹל בּנוּ. ואם אנחנוּ לא נתכּחש לעצמנוּ – לא תוּכל לנוּ שוּם התנקשוּת, לא בּשוֹגג ואף לא בּמתכּוון. אוּלם מרה היא ההכּרה שגם בּנקוּדה זוֹ, אשר בּשוּם מַשקפֶת מַגדלת אי אפשר למצוֹא בּה אבק “פּגיעה” בּזוּלת, שגם בּנקוּדה זוֹ אנוּ עלוּלים להיתקל בּחוֹמה אטוּמה.
טבת תרצ"ז
מלכי ערב
מאתברל כצנלסון
מלכי ערב בּאוּ גם הפּעם לעזרת המנהיגים הערבים והמציאוּ להם – בּרגע האחרוֹן, לאחר משׂא-וּמתן ממוּשך – את פּתחוֹן-הפּה המבוּקש למען יוּכלוּ להסתלק מפּוֹליטיקת-החרם על הוַעדה המלכוּתית, אשר הוּכרז עליה בּתרוּעוֹת וּבשבוּעֵי-שבוּעוֹת.
עזרה מיוּחדת בּמינה: משהפּוֹליטיקה של המנהיגים הערבים מתגלגלת ומַגעת עד לידי פּשיטת-רגל גמוּרה שאין להימלט ממנה ואין להצפּין אוֹתה – אין הללוּ נוֹפלים בּרוּחם, אלא מתמלאים דאגה כּיצד להגיש פּשיטת-רגל זוֹ למוּנהגים בּצוּרה המתקבּלת על הדעת, כּיצד לעטוֹר אוֹתה בּעיטוּרי הנצחוֹן. ואזי בּאה שעתה של הדיפּלוֹמַטיה הפּאן-ערבית, וּמברקים רצים הלוֹך ושוֹב, ואוֹרחים בּאים וּמשלחוֹת יוֹצאוֹת, ושליטי ערב נדרשים “להתערב” וּלהציל את האחים הנרדפים בּפלשׂתינה, כּלוֹמר: לעשׂוֹת חסד עם המנהיגים שהסתבּכוּ ונסתכסכוּ בּקוּרים אשר טווּ בּעצמם, וּלהתיר להם את נדרם. כּי המנהיגים הגדוֹלים הללוּ, אשר קנאת לאוּמיוּתם בּוֹערת בּעצמוֹתיהם, אינם מעיזים לוֹמר את האמת לצאן מַרעיתם, והם מבקשים להסיר את האחריוּת מעל כּתפיהם החלשוֹת וּלהעביר אוֹתה על כּתפים חזקוֹת יוֹתר, ורק המלכים הגדוֹלים והאדירים היוֹשבים בּמרחק יכוֹלים להתיר להם מה שפּיהם אסר על עצמם. והמלכים הנתבּעים אוֹמרים מה שאוֹמרים לאוֹתם מנהיגים עזי-נפש, אשר קוֹדם הם קוֹפצים וּפוֹרצים וּמסרבים לשמוע עצה ואחר כּך הם מבקשים פּתח-חרטה, אוּלם לבסוֹף הם נַענים להם וּמתירים להם את נדרם. כּך נתחסלה השביתה בּשעתה, כּך נתחסל החרם על הוַעדה.
המנהיגים הערבים היוּ רוֹצים, כּמוּבן, בּעזרה אחרת מצד מלכי ערב: בּכסף, בּזיין, בּאנשי-מלחמה, בּ“לחץ”. סוֹפרוֹ של “מוֹרנינג פּוֹסט” מבּגדד מוֹדיע כּי “עוֹני עבּד אל-האדי דרש עזרה כּספּית וּצבאית לחידוּש המלחמה”. ידיעה קצרה זוֹ אינה אלא רמז דק לתכנוֹ של המשׂא-וּמתן שהתנהל בּין המַנהיגוּת הפּלשׂתינאית לבין שליטי ערב בּמשך כּל החדשים הללוּ. אוּלם נראה הדבר שדרישתוֹ של עוֹני עבּד אל-האדי לא מצאה הד אצל ממשלת עיראק החדשה, זוֹ שראתה אפילוּ צוֹרך להכריז בּפוּמבּי כּי פאוּזי קאוּקג’י איננוּ לאל פּליט מדיני בּעיראק וּממילא מוּבן שאיננוּ יכוֹל לעסוֹק בּפעוּלה פּוֹליטית אנטי-בּריטית. יש להניח בּבטחה כּי גם אִבּן-סעוּד וגם שליטי סוּריה כּיוֹם הזה, שיצאוּ מגדר מַרדנים ונעשׂוּ אחראים לגוֹרל ארצם, רחוֹקים עתה מהגשת “עזרה כּספּית וּצבאית לחידוּש המלחמה”.
משלא נַענה עוֹני עבּד אל-האדי בּזה, הסתפּק בּ“התרת-נדרים”, וּלמטרה זוֹ היה ענין גם בּפרסוּם הסכּמת המפקד הגדוֹל, שיעץ לערבים לא לתת “לממשלה כּל פּתחוֹן-פּה” על ידי המשכת החרם על הוַעדה.
הועד הערבי העליוֹן עמד שוּב, כּמוֹ הרבּה פּעמים, לפני התרסקוּת פּנימית. חבריו גוּפוֹ עמדוּ להוֹפיע בּפני הוַעדה על אַפּוֹ ועל חמתוֹ של המוּפתי יריבם. אזי עמד לוֹ רוַח והצלה מאת מלכי ערב – כּמוּבן מאליו, לא בּלי עזרתן הפּוֹליטית הפּעילה של ירוּשלים ולוֹנדוֹן – והחרם בּוּטל והאַחדוּת ניצלה. אַחדוּת, עד כּדי איסוּר על כּל עדוּת בּלתי-פּוּמבּית, גזירה שמא יעיז מישהוּ מן המנהיגים לגלוֹת בּפני הוַעדה ממַאוַייו הכּמוּסים: שלא רק מן היהוּדים הוּא רוֹצה להיפּטר, אלא גם מן הדיקטטוּרה השׂנוּאה שבּתוֹך כּתלי הועד הערבי העליוֹן.
והמַנהיגוּת הערבית, אשר תחילה בּיקשה ללַמד זכוּת על בּיטוּל עמדתה הקוֹדמת, בּטענה שאין זה אלא קרבּן לאַחדוּת ערב: “בּגדד, עמַאן וריאַד ציווּ להעיד, וירוּשלים אינה רוֹצה לשבת בּדד” – מוֹצאת כּבר עכשיו כּי טוֹבה היתה החלטת החרם בּשעתה וטוֹב בּיטוּל החרם בּשעה זוֹ. לכּל עת. פּוֹליטיקאים חרוּצים עשׂוּיים לקבּל שׂכר גם על הפּרישה וגם על הדרישה.
מה הבטיחוּ מלכי ערב למנהיגים האוֹחזים בּכנף בּגדם? כּשלוֹנוֹ של נוּרי פּחה ריסן את לשוֹן הדיפּלוֹמַטיה הערבית ואוּלי גם לימד יתר זהירוּת את הדיפּלוֹמטיה האַנגלוֹ-ערבית. עתה אין המלכים מתגנדרים בּהבטחוֹת אלא מסתמכים על אמוּנם בּשלטוֹן הבּריטי שלא יכזב: “בּידענוּ את ישרה של הממשלה הבּריטית ויחסה לערבים בּאנוּ לכלל דעה כּי טוֹב יוֹתר אם תוֹפיעוּ לפני הוַעדה המלכוּתית. – – מסרנו למשלחת הנכבּדה כּל מה שבּדעתנוּ בּענין זה ונשׂמח מאד אם תהיוּ בּטוּחים כּי אנוּ נמשיך לבוֹא לעזרתכם”.
עתה שלחה הוַעדה המלכוּתית טלגרמוֹת של תוֹדה למלכי ערב על “השפּעתם הטוֹבה על ארץ-ישׂראל”. בּדין שלחה. אם ממשלת הארץ אינה יכוֹלה לחסל שביתת-דמים בּהשפּעתה היא ובכוֹחה היא והיא זקוּקה לעזרת אחרים – ודאי היא חייבת להם תוֹדה. אם ממשלת בּריטניה שוֹלחת וַעדה מלכוּתית לחקוֹר את קוּבלנוֹת תוֹשבי בארץ, בּלי שיהיה בּכוֹחה להבטיח את השתתפוּתוֹ של אוֹתוֹ חלק מן התוֹשבים אשר למען הרגיעוֹ נשלחה הוַעדה, והיא זקוּקה להשפּעת מלכי חוּץ שיעמדוּ לה – ודאי שהיא חייבת להם תוֹדה על שהוֹציאוּה מן המיצר שדחקה את עצמה לתוֹכוֹ.
לא נשאל: מה הוּבטח למלכי ערב חלף השפּעתם הטוֹבה? אפשר הוּבטח ואפשר לא הוּבטח. אפשר נתפּרש ואפשר לא נתפּרש. מלכי ערב מַצניעים לכת, הם יוֹדעים מה חייבים הם ל“אימפּריאַליזם הזר” אשר מנהיגי פּלשׂתינה חוֹתים גחלים על ראשוֹ. והם גם שׂמחים לעשׂוֹת רצוֹנוֹ וּלזכּוֹת את חשבּוֹנם בּפנקסוֹ. הם רוֹחשים אֵמוּן לידידתם הגדוֹלה. אוּלם גם ידידה גדוֹלה שנתחייבה תוֹדה הרי היא בּעלת-חוֹב. והיא מבקשת לסלק את חוֹבה. אלא שהרבּה צוּרוֹת-סילוּק יש בּעוֹלם. וידידה גדוֹלה אינה צריכה לסלק דוקא מִשלה, היא יכוֹלה לסלק גם מִשל אחרים.
ואָנוּ – שוּב אנוּ משמשים אוֹבּיֶקט של סילוּק-חוֹב וריצוּי. שוּב עוֹמדים להקנוֹת למישהוּ, שאין לו חלק בּארץ הזאת, זכוּיוֹת על חשבּוֹננוּ. שוּב פּוֹעלת מאחוֹרי גבּנוּ הדיפּלוֹמַטיה האנגלוֹ-ערבית כּאילוּ אנחנוּ איננוּ קיימים פּה.
יש איפוֹא שוּב צוֹרך שנזכּיר את קיוּמנוּ, שנזכּיר גם את קיוּמם של אלה אשר להם זכוּיוֹת חוּקיוֹת לגבּי גוֹרל הארץ הזאת יוֹתר מאשר למלכי ערב. יש איפוֹא צוֹרך לשוּב ולוֹמר לכל המבקשים לסלק סילוּקין על חשבּוֹננוּ, על חשבּוֹן חיינוּ ויצירתנוּ ואחרית תקוָתנוּ: היה לא יהיה!
טבת תרצ"ז.
אידיליה פלשתינאית מקורית
מאתברל כצנלסון
אידיליה פּלשׂתינאית מקוֹרית נתקימה בּאחד הימים האלה בּהרי נצרת. על פּרסוּמה הצנוּע, בּלשוֹן כרוֹניקה פּשוּטה, חייבים אנוּ תוֹדה לסוֹפרוֹ של “איסלַמיה”, אוּלם מפּאַת מַשמעוּתה וסמליוּתה ראוּיה היא אוֹתה אידיליה שפּייטנים-פּטריוֹטים, מפאר המרד הערבי, יתנוּ עליה את דעתם וירימוּ אוֹתה על נס כּמוֹפת לדוֹר. גיבּוֹרי אוֹתה אידיליה הם גיבּוֹרי הזמן: סגן העוֹרך-דין של ממשלת פּלשׂתינה (א"י) וחבוּרת שוֹדדים מזוּינים. הללוּ עשׂוּ את מלאכתם באמוּנה וּבאין מפריע, כּמשפט הארץ הזאת: תחילה הניחוּ אבנים למִתרס בּדרך, אחר כּך ארבוּ לנוֹסעים, וּבהתקרב המכוֹנית עצרוּ בּעדה והריקוּ את כּיסי נוֹסעיה. לא כּיסים ריקים-למחצה של פּלחים אוֹ של נהג עני נזדמנוּ להם הפּעם. הם ראוּ ברכה בּעמלם: שבעים לא“י. אוּלם הנשדד אף הוּא לא היה איזה נוֹסע סתם, אלא מר פאוּזי בּיי גוּסיין, סגן-עוֹרך-דין של ממשלת ארץ-ישׂראל, בּן למשפּחת נכבּדים רבּי-נכסים, אשר אינם חסרים אפילוּ נציג משלהם בּועד הערבי העליוֹן. וּזכוּתוֹ עמדה לוֹ: הוּא אמר לשוֹדדים כּי מעשׂה זה יזיק ל”שאלה הערבית", והשלל הוּחזר לבּעליו, והשוֹדדים – כּלא היוּ, והעוֹרך-דין של הממשלה המשיך לבטח דרכּוֹ.
מה נאווּ שוֹדדיך, ארץ-ישׂראל, וּמה נמרצוּ תוֹבעי דינך ושוֹמרי משפּטך!
הגַע בּנפשך: השוֹד היה למַכּת-מדינה, השוֹטפת וּפוֹרצת את כּל התחוּמים. לא יהוּדים בּלבד ניתנים עתה לבז. המגפה אינה מַבחינה (רק הגרמנים, אוֹמרים, פּטוּרים מענשהּ, שׂריד של חינוּך פּוֹליטי מן העבר הקרוֹב וּפרי הערצה למוֹפת הדוֹר, לאַדוֹלף היטלר), ואין רחמים לפניה: פּלחים נשדדים, רוֹעים נרצחים, כּפרים נתקפים. אך לפני זמן-מה סיפּר “פלשׂתין” על אוֹטוֹבּוּס מלא חוֹרנים שנשדד. נלקחוּ מהם תשעים גרוּש. והשוֹדדים נפרדוּ מהם בּדברים מעוֹררים רחמים: “עניים אנוּ, פּלחים אנוּ, המהוּמוֹת רוֹששוּ אוֹתנוּ. אין לנוּ דרך אלא זוֹ. לכוּ ואמרוּ זאת למנהיגים”. והנה בּא לקראתם לא פּלח ולא חוֹרני, לא חנוָני ולא רוֹעה, אלא אחד מגזע המנהיגים עצמם, אשר להם יש צוֹרך לוֹמר “זאת”, והוּא הנהוּ בּא-כּוֹח אוֹתוֹ השלטוֹן “הזר והכּוֹבש”, אשר מידיו בּאוּ כּל הרעוֹת, נגדוֹ התקוֹממוּ וּמידוֹ נפלוּ כּמה מאחיהם של אוֹתם פּלחים שהפכוּ שוֹדדים, והם גם לא יצאוּ ריקם מעל פּניו ורשאים לשׂמוֹח על מצאָם שלל רב. וּראה זה פּלא: העוֹרך-דין של הממשלה שנפל בּידי שוֹדדים יש לוֹ מלת-קסמים, ההוֹפכת את השוֹדדים המזוּינים לשׂיוֹת תמימוֹת, והם מתחרטים על מעשׂיהם וּמחזירים את השלל, וּבלבד שלא יבוּלע ל“שאלה הערבית”.
האין זוֹ מעשיה נוֹגעת עד הלב וּמרוֹממת את הנפש? האין זאת אידיליה יִקרת-מציאוּת בּימים בּלתי-אידיליים שלנוּ?
והנה מסַפּר סוֹפרוֹ של “הארץ” משכם על ענינים בּלתי-אידיליים כּלל: כּפריים רבּים מגישים תזכּירים לשלטוֹנוֹת בּדבר מקרי השוֹד הרבּים, והם מבקשים “שישתמשוּ בּיד חזקה בּיחס לשוֹדדים”. וּבאחד התזכּירים הללוּ, שנשלח מכּפר בּארקא, נאמר ממש כמוֹ שהיהוּדים נוֹהגים לוֹמר: אם אין השלטוֹנוֹת יכוֹלים להגן עליהם הרי הם מוּכנים להגן על עצמם. והנה אך זה קראנוּ שהועד הערבי העליוֹן, לאחר שהחליט להוֹפיע בּפני הוַעדה המלכוּתית, החליט גם לשלח משלחוֹת לכּפרים הערבים בּדרישה לחדוֹל ממעשׂי שוֹד, כּי מעשׂים אלה “גוֹרמים נזק לעניני הערבים”. ותוֹצאוֹת ההחלטה הזאת כּבר ניכּרוֹת בּהטפה בּמסגָדים: אך לפני זמן-מה הגיעוּנוּ ידיוֹת על אוֹדוֹת הטפה דתית לקיוּם מצוַת “הכנסת-כּלה”, קרי: רכישת רוֹבה, והנה בּיוֹם ו' זה כבר הטיפוּ “להפסיק מעשׂי אַלָמוּת” “ולהיוֹת מוּכנים לאחר גמר הוַעדה המלכוּתית”. אחרי כּל אלה מי זה יעיז להטיל על המַנהיגוּת הערבית צל-צלוֹ של חשד, שיד להם בּמעשׂי-ליסטים? אלא שלפי שעה גם תזכּירי הכּפריים הבּלתי-אידיליים וגם הדרישה של הועד הערבי העליוֹן וגם ההטפה בּמסגדים טרם הביאוּ את פּרים. ויתכן כּי המנהיגים, המנַערים עתה את חָצנם ממעשׂי-אַלָמוּת ודוֹרשים מאת השוֹדדים שיחדלוּ ממעשׂי שוֹד, היוּ מצליחים עוֹד יוֹתר בּדרישתם אילוּ היוּ שוֹלחים אל השוֹדדים למען השפּיע עליהם את סגן העוֹרך-דין של הממשלה, אשר מצא מסילוֹת ללב השוֹדדים בּדרך נצרת בּהסבּירוֹ להם שמעשׂיהם “יזיקוּ לעניני הערבים”. ואפשר היוּ מצליחים עוֹד יוֹתר אילוּ היוּ שוֹלחים את דברם לא בּידי הסגן אלא בּידי עוֹרך-הדין של הממשלה עצמוֹ.
שוֹדדי הארץ, בּין שהם ילידי המקוֹם וּבין שמרחוֹק נזעקוּ לקוֹל הקריאה הפּטריוֹטית, הנם, כּידוּע, בּני גזע אציל. אינם כּפוּיי-טוֹבה. בּעצם מַרדנוּתם נגד השלטוֹנוֹת אינם שוֹכחים מה מידת האדיבוּת שנהגה בּהם התביעה הכּללית של אוֹתם השלטוֹנוֹת, והרי הם משלמים לה אדיבוּת תחת אדיבוּת, הם שוֹמרים אמוּנים למי שראוּי לכך. זוֹ נהגה בּהם לפנים משוּרת הדין, הרי הם נוֹהגים בּה לפנים משוּרת השוֹד.
מן הפּגישה האידילית הזאת בּהרי-נצרת של השוֹדדים המזוּינים עם סגן העוֹרך-דין של הממשלה נמצאנוּ למדים כּי גוֹרל הארץ ניתן בּידים אמוּנוֹת. אין ערוּבּה טוֹבה לשלוֹם הארץ מאשר אַהדת גוֹמלין ושמירת אמוּנים הדדית בּין שוֹדדי הארץ לבין תוֹבעי הדין ושוֹמרי החוֹק של הארץ.
טבת תרצ"ז
עדוּת לדוֹר
מאתברל כצנלסון
(פּתיחה לספר “מאוֹרעוֹת תרצ”ו")
ספר זה אינוֹ מבקש, ואף אין בּכוֹחוֹ, להיוֹת נאד-דמעוֹת לימינוּ, מעין מה שהיוּ קינוֹת תתנ“ו או סליחות ת”ח לאבוֹת-אבוֹתינוּ. חָרבוּ מַעינוֹת-הדמע. דוֹר-ישׂראל זה, אשר כּל העוֹלם – וגם ארצוֹ – לוֹ גרדוֹם, אינוֹ יוֹדע בּכי ואינוֹ יוֹדע תפילה וּתחינה כּאבוֹתיו, אבל קשה-עוֹרף וּבלתי-נכנע הוּא כּמוֹהם. וּבעלוֹתוֹ לגרדוֹם אינוֹ מוֹשיט צואר להוֹרגים בּכניעה וּבצידוּק-הדין ואינוֹ מדבּר תחנוּנים, אלא עוֹמד על נפשוֹ. נאבק עם תלייניו ומידַיין עם דייניו, עוֹנה בּמעַוותי-דין כּחשם ומתאַזר להפּיל חרב מידי צוֹרר. דוֹר זה, ההוֹפך את הגרדוֹם לזירת-קרב, מעלע את דמעתוֹ ולא יזילנה.
ספר זה גם אינוֹ מתכּוון כּלפּי חוּץ. אינוֹ מבקש להיוֹת ספר-ההידַיינוּת, ההתגוֹננוּת וההסתערוּת. יש ויש צוֹרך בּספר לעמים, אשר יריב את ריבנוּ, ויכריח – גם את הממאנים – לשמוֹע את קוֹלנוּ. יש ויש צוֹרך בספר בּהיר ואַמיץ יחד אשר יקרע את קוּרי הכּזב והרמיה הנארגים בּכל קצוי תבל – בּירוּשלים וּבלוֹנדוֹן, בּרוֹמא וּבמוֹסקבה, בּבּרלין ובבּגדד, בּקאהיר וּבכּלכּוּתה – לחבל-מחנק על צוארנוּ. עוֹלם התרבּוּת של ימינוּ נוֹקט בּכּלל: “המוּכּה בּידי חברוֹ – עליו הראָיה”. ויש שכּל הראַיוֹת החוֹתכוֹת של המוּכּה אינן עוֹמדוֹת בּפני הראָיה האחת של המַּכּה-האַלים, הראָיה הממשית כּי כּוֹחוֹ אִתוֹ, וּלפיכך מן הראוּי “להרגיעוֹ”, לפַצוֹתוֹ ולרַצוֹתוֹ. ואף על פּי שכּך העוֹלם נוֹהג אין אנוּ פּטוּרים הימנוּ. אנוּ זקוּקים לוֹ לעוֹלם עכוּר זה ואין אנוּ יכוֹלים לפטוֹר עצמנוּ ממלחמת-דברים, מהזָמת-שקרים, מהסתערוּת על מבצרי העלילה והשִׂטנה. יתר על כּן, אין אנוּ אוֹמרים נוֹאָש ממצוֹא בּרחבי עוֹלם לבבוֹת כּשרים אשר יקשיבוּ לאמת המעוּנה והבּלתי-נכנעת. אוּלם שליחוּת זוֹ לא הוּטלה על הספר הניתן בּזה. בּמידה שהוּבאוּ בּוֹ עוּבדוֹת וּתעוּדוֹת המוֹקיעוֹת את תועבוֹת מַתקיפינוּ וּמרצחינוּ ואת תעתוּעי שליטינוּ ושוֹפטינוּ, בּמידה שנארגוּ לתוֹכוֹ כּמה וכמה חוּטים ממסכת ההיאָבקוּת אשר נאבק בּגבוּרה משה בּילינסוֹן בּשער “דבר” עם שלטוֹנוֹת הארץ – לא נעשׂה זה כּאן למען דפוֹק על לבּוֹת זרים, כּי אם למעננוּ, למען עצמנוּ, למען דעת, למען הכּיר את המערכה אשר בּה עמדנוּ ואשר בּה עוֹדנוּ עוֹמדים.
כּי זוֹהי תכליתוֹ של הספר. פּניו מוּעדוֹת פּנימה.
לעוֹמדים בּמערכה, למי שעוֹמד היוֹם וּלמי שיצטרך לעמוֹד מחר. ספר להזכּיר. ללַמד בּני יהוּדה זכירה. זכוֹר את אשר קרךָ בּדרך. זכוֹר וּשמוֹר כּיצד עמדת בּפני אוֹיב אשר הקים עליך כּל כּוֹחוֹת שאוֹל להשמידך. זכוֹר ואל תשכּח.
מלחמה לנוּ בּשִכחה. והיא אוֹרבת לנוּ מכּל צד. לא גמוּל בּה על היסוּרים, לא מירוּק עווֹנוֹת, לא כּיפּוּרים על החוּלשה ולא סיכּוּי להתגבּר. וּמה יש עמה? דלדוּל הנפש, מחיקת האישיוּת של הפּרט והכּלל, והערמת-מנוּסה – לשוא. רבּוֹת לאין ספוֹר צוּרוֹתיה של השכחה היהוּדית: קהוּת סתם וחריפוּת-מוֹחין המביאה לידי קהוּת-הנפש; בּערוּת סתם וּבערוּת “נאוֹרה”; חַמדנוּת, טפּסנוּת בּסוּלם “ההצלחה” הפּרטית, רכיבה על גבּי נַחשוֹלים עוֹלמיים. רדיפת-הרגע, הסחת-הדעת, התבּטלוּת, התכּחשוּת לעצמך ולבשׂרך, כּפירה בּאחדוּת-הגוֹרל.
בּתוֹלדוֹת ישׂראל רבּים היחידים אשר בּיקשוּ לברוֹח מפּני יד הגוֹרל הישׂראלי, כּברוֹח יוֹנה בּאניה ההוֹלכת תרשישה. רבּים רבּים גם לעינינוּ הנוֹתנים שׂכר אניה לבוֹא תרשישה! אך אַל נא תחפּשׂוּ עילָאוּת בּהתעלמוּת מגוֹרל-עם. איזהוּ גיבּוֹר? לא הבּוֹרח מן הגוֹרל, אלא הכּוֹבש אוֹתוֹ, לא המבקש להערים על גוֹרלוֹ, אלא המאַמץ רוּחוֹ וידוֹ לכבּוֹש אוֹתוֹ.
יש רגעים בּהם נצרפת אוּמה. בּהם נבחנת תנוּעה. בּהם יחוּשל אדם. בּהם היסטוֹריה מתחוֹללת. “היוֹם הזה נהיית לעם”. אין רגעים אלה בּאים בּהמוֹן חוֹגג וּבתהלוּכוֹת-נצחוֹן. קשים וּמרים הם. והמתאַוים להם – אינם יוֹדעים מה מעוּתד להם. בּבוֹאם הם אחרים לגמרי מכּפי שההזיה המתקתקה רוֹאה אוֹתם בּמיטב תיאוּריה. אך משהם בּאים – בּיסוּרים, בּפוּרענוּיוֹת, בּאבידוֹת, בּתבוּסוֹת – הרי הם מעמידים בּמבחן את הנבוּאה והחכמה, את המעשׂה ואת האוֹפי. ואוֹי לוֹ לדוֹר המַכזיב בּרגעים אלה.
האין אנוּ חשים כּי מאוֹרעוֹת תרצ“ו-תרצ”ז על כּל המוֹראוֹת שבּהם, הם רגע כּזה בּחיינוּ?
אין חיי אדם ראוּיים לשמם, אלא אם כּן האדם החי אוֹתם נוֹתן אוֹתם אל לבּוֹ, מבקש לדעת אוֹתם, להשׂיג את שחרם, ואוֹצֵר את תמצית חוָיתוֹ בּאוֹצר זכרוֹנוֹ. פּוּרענוּיוֹת אוֹרבוֹת לנוּ על כּל מדרך, אסוֹנוֹת אוֹפפים אוֹתנוּ מלבָר וּמלגֵו. היסוּרים הבּאים עלינוּ, שלא בּיקשנוּם ולא צָפינוּ אוֹתם מראש, יש וּבבוֹאם הם נעשׂים לנוּ “מוּבנים”, נראים לנוּ כּתחנת-עליה והתגבּרוּת, כּדרך לעבוֹר גאוּלים. אך מה טעם ליסוּרים נשכּחים? מה שחר ליסוּרים, כּשאין בּעל-היסוּרים מכּיר בּיִסוּריו?
הנה לעינינוּ אנוּ נחרב על יהוּדי אשכּנז עוֹלמם, אשר ק"ן שנים שקדוּ על בּנינוֹ ועל פּיאוּרוֹ ועל קישוּטוֹ והאמינוּ בּוֹ שהוּא בּנין-עדי-עד. כּמה מן הנחרבים ידעוּ לקבּל את חוּרבּנם כּמאוֹרע, כּקטסטרוֹפה היסטוֹרית, כּמה מהם יצאוּ לבקש לו ֹפּשר? האם לא היה כּל הדבר כּוּלוֹ לרבּים בּלתי אם מקרה בּלתי-טהוֹר, “תאוּנת-דרכים” בּלתי-רצוּיה? מי שניזוֹק בּתאוּנת-דרכים יכוֹל להיוֹת למרמס, אך הוּא יכוֹל גם להינצל פּוּרתא, יכוֹל לגנוֹח, יכוֹל לתלוֹת את הקוֹלר בּנהג ולקבּוֹל עליו, יכוֹל לקוּם ולשוּב בּאוֹתה דרך בּתקוָה שלא כּל יוֹם תשוּב תאוּנה ולא כּל תאוּנה סיוּמה ריסוּק-אברים.
אך פּנינוּ לאדם המקבּל את מהלוּמוֹת החיים לא כּאסוֹן-דרכים, לא כּתקלה שבּאקראי. הוּא לא יִרצה לגנוֹח, לא ירצה להוֹציא לריק את ימיו בּקוּבלנוֹת על האשמים, הוּא לא ירצה בּחרוֹן-אין-אוֹנים. הוּא גם לא ירצה להיוֹת נישׂא כּשבָב על פּני המים, נזרק מגל אל גל, אלא יבקש לבלע את הרע, לקרוֹע גזר-דין, לתקן מה שנפגם בּיסוֹד – מה שאנוּ קוֹראים בּשׂפת-חיינוּ: להתגבּר.
לא ניתן לנוּ לדעת אם כּל פּגם שבּיסוֹד ניתן לתיקוּן, אם על כּל יסוּרים אפשר להתגבּר. אוּלם ראינוּ: יש התגבּרוּת על חוּלשה ויש התעלות על ידי יסוּרים. אך אין התגבּרוּת ואין התעלוּת בּלי לחיוֹת את הדברים למלוֹאָם, לעוּמקם.
מה שעבר וּמה שעוֹבר עלינוּ בֹארץ בּתקוּפת-חיים זוֹ ראוּי שנחיה אוֹתוֹ בּכל כּוֹח החוָיה שבּנוּ, ראוּי שנדע אוֹתוֹ לאמיתוֹ, לפרטיו וּלתמציתוֹ. ראוּי שיהיה נחרת בּנפשנוּ. האם רק את הרע נקבּל ואת הטוֹב לא נקבּל? לכך רוֹצה הספר הזה לסייע. אין זה חיבּוּר היסטוֹרי. אין זה ספר-הערכה, אין כּאן סיכּוּם וּמסקנוֹת. אין כּאן אלא צרוֹר עוּבדוֹת, מעשׂים וחוָיוֹת, הגָבוֹת, צללי-דמוּיוֹת. צרוֹר שנלקט בּידי-אמוּנים וּביוֹשר-לבב בּעצם ימי המצוֹר.
אבני-זכּרוֹן. אבני-עדוּת. לא עדוּת בּפני זוּלתנוּ, כּי אם לעצמנוּ. עדוּת לידיעת עצמנוּ, להכּרת עצמנוּ. עדוּת לא רק על מה שעשׂוּ בּנוּ, כּי אם גם על המעשׂה אשר עשׂינוּ אנחנוּ. עדוּת על תוֹכן המערכה, על גילוּייה ועל אנשיה. עדוּת שנגבּתה ללא תוֹספת פּיאוּר וּללא כּוָנַת מחיקה והחלָקה.
קריאה-קשיבה בּספר זה עשׂוּיה לעוֹרר כּמה וכמה שאלוֹת עיוּניוֹת וּמדיניוֹת-מעשׂיוֹת שאין בּיד החוֹמר האָגוּר כּאן לענוֹת עליהן. למשל: האם היה בּידינוּ למנוֹע את הפּוּרענוּת? אוֹ האם היה בּידינוּ לדחוֹת את בּוֹאָה? העם הנתוּן בּמצוֹר והעוֹמד בּמערכה האם היתה לו הנהגה מדינית לפי כּל חוֹמר המצב? המערכה בּארץ לוּותה בּמאמצים הוֹלמים וּראוּיים כּלפּי העוֹלם החיצוֹני? האם נתנה היהדוּת העוֹלמית את עזרתה המדינית לישוּב הנאבק בּשליחוּתה? וחיל-החזית האם צוּיד כּהלכה? האם לא היתה אפשרוּת – בּמאמצים מוּגבּרים – לשבּוֹר את הקו המדיני של השלטוֹן אשר המיט את הרעה על הארץ והעמיק את הרעה? אין ספר זה מתימר לענוֹת על שאלוֹת אלה וּבדוֹמה להן. אין לוֹ אלא מה שצרוּר בּדפּיו מחייהם, מאֶבלם, מאבידוֹתיהם, מעמידתם, מהתבּצרוּתם, מכּשלוֹנוֹתיהם וּמהתאזרוּתם של העברים הנצוּרים.
עֵד הספר הזה לבני-אדם מישׂראל אשר עמדוּ “בּשבוּעה שבּלב: לא להירָתע”. עֵד לציבּוּר-אנשים אשר ידע לשׂאת את אֶבלוֹ בּגבוּרה, אשר קבר בּידיו את מתיו וידיו לא רפוּ ממלאכת-הבּנין. עֵד לחיוּב בחיים והעמל והבּנין נוֹכח כּל סכּנת-השמד. עֵד למאמצי-יצירה אשר לא פּסקוּ, ועתים אפילוּ פּרצוּ וגברוּ, תחת זמזוּם כּדוּרי-מארב ותחת שמים עשֵנים. עֵד להרגשת סוֹלידריוּת ושוּתפוּת-גוֹרל אשר הביאה אלפים אלפים לרצוֹנם וּלהתנַדבוּתם אל מקוֹמוֹת העמל והסכּנה. עֵד לבוֹר-לבּם של הנתוּנים במצוֹר, הפּצוּעים בּעוֹמק לבּם, החשים לכל פּרצה וּלכל מקוֹם סכּנה, אוּלם חרדים לדם נקי לבל ישָפך וּלטוֹהר הדגל לבל יכָּתם וּלגוֹרל המוֹני ישׂראל בּעוֹלם, אשר למענם ועל פּדוּתם הם ניצבים – מטרה לכדוּרים ולפצצוֹת. עֵד הספר לצוֹפה טהוֹר-הנפש ורב-הבּינה ועז-הראִיה, המדריך את הצבא ואת מַצבּיאָיו, ואינוֹ עוֹזב את מגדל-הצוֹפים עד אשר נפל מלוֹא-קוֹמתוֹ. עֵד הספר לגבוּרה עממית, לא תפארת יחידים, אלא זרוּעה בּכל עוֹרקי הישוּב: הילד הזוֹרק בּידיו את מכוֹנת-התוֹפת הימה, הנוֹסע המוֹציא בּידיו את הפּצצה מתוֹך המכוֹנית הציבּוּרית, האשה הנוֹטלת חלקה בּהגנה, הנוֹטר-המתנדב והנהג על דוּכנוֹ והזקן שוֹמר החוֹמוֹת בּעיר העתיקה ונוֹתן את חייו מחיר נאמנוּתוֹ.
אין זה עדיין כּמוּבן, ספר מלחמוֹת-הדוֹר, ספר המלחמוֹת הנטוּשוֹת עם האוֹיב למינהוּ והמלחמוֹת העוֹברוֹת בּלב הדוֹר. אך הוּא עֵדוּת לדוֹר. דוֹר אשר ידע עקירה וּשכוֹל ויתוֹם כּאשר לא ידעוּ דוֹרוֹת רבּים לפניו, ועם זה הוּטלה עליו שליחוּת אשר כּמוֹה לא ידעו דוֹרוֹת רבּים רבּים מישׂראל, והוּטל עליו לעמוֹד בּמבחן – יוֹם יוֹם וּמבחנוֹ – כּדוֹרוֹת מעטים בּתוֹלדוֹת האדם. דוֹר שרשיו מעוּרטלים, וּבגדיו הצוֹאים לא פּשט, וצעדוֹ לא תמיד צעד ישר – וּמחוֹז-חפצוֹ: להשריש וּלהיטהר. דוֹר-ספיח, דוֹר-עזוּבי, אשר עבר דרך כּמה מדוֹרי-נכר, וּמימינוֹ וּמשׂמאלוֹ: בּגידה, כּחש, חוּלשה, מוֹרך, הפקרוּת, אָבדן צלם-עם ואָבדן צלם-אדם – לא כּיחש בּברית-עם ולא בּחר בּמקסם מנוּחה וּבשלוָה בּמחיר ויתוּר על תקוַת-עם. כּדניאל בּגוֹב-האריוֹת – איננוּ סוֹגד. כּקטוֹן הבּנים של חַנה, אשר לא שׂבע חיים ולא ראה טוֹבה, אינוֹ חפץ לקנוֹת את חייו בּמחיר תרמית. הוּא משלם את המחיר המלא. הוּא נוֹתן את חייו בּנאמנוּתוֹ. דמעתוֹ אינה ניגרת. אך היא ניצתת ויוֹקדת. “מה סכּינים וחִצים לעם אשר כָּלוּ לוֹ כּל הקצים?”
זה הדוֹר הניבּט לנוּ מן הספר הזה, וזה כּוֹחוֹ לעמוֹ ולאדם, חרף חוּלשוֹתיו וּשגיאוֹתיו.
חנה, אֵם השבעה, הגיבּוֹרה המוֹבילה את בּניה לעקידה בּמלחמה על נאמנוּתם לעצמוּתם, היתה רשאית לוֹמר לאברהם אבינוּ כּאשר אמרה: אַל תזוּח דעתך עליך, אתה עקדת מזבּח אחד ואני עקדתי שבעה מזבּחוֹת. דוֹר המצוֹר והבּצרוֹן, אשר קלט חצים ולא נסוֹג, אשר לא הפקיר שוּם נקוּדה ולא נתן לפַנוֹת שוּם מקוֹם ישוּב, אשר בּנה וּביצר וכבש בּעצם-מצוֹר, אשר הוֹציא לחיי-מגן בּנים וּבנוֹת וּנכדים, אשר העלה לחוֹפי הישוּב הנצוּר ספינוֹת עוֹלים החשים להתיצב בּחזית העבוֹדה וההגנה, דוֹר זה רשאי לוֹמר ליוֹסף טרוּמפּלדוֹר ולאהרן שֶר, אנשי תל-חי: לא בּיישנוּכם. לא ערירים הלכתם. בּאשר מצאה אוֹתנוּ המערכה קיבּלנוּ אוֹתה וקידשנוּה. לא תל-חי אחד קיימנוּ, אלא כּל הארץ היתה לנוּ תל-חי, תלים חיים.
בּנכר. בּלונדוֹן. לתקוּפת השנה.
בּהסתדרוּת וּבמפלגה
מאתברל כצנלסון
תביעה
מאתברל כצנלסון
(בּישיבת הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת עם חברי משלחת פּוֹעלי אמריקה)
רצוֹני לענוֹת על שתי שאלוֹת של החבר בּרסלר: מה חפצנוּ מאת המשלחת? הרבּה מאד. חפצנוּ שתתחילוּ לפרוֹע את חוֹבכם, שכּן בּעלי-חוֹב גדוֹלים אתם. בּעלי-חוֹב לא לנוּ, לועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת, על שהוּא נוהג בּכם הכנסת-אוֹרחים, אלא לעם היהוּדי, אשר אתם בּנים לוֹ, למיליוֹנים האחים העתידים לבוֹא הנה. והם יבוֹאוּ. ומי שאינו מחיש את בּוֹאם – מתחייב. אל נא תשׂאו עלי תרעוֹמת שאני מדבּר אִתכם בּלשון כּזאת, שאינה לשוֹן בַּנקטים, אבל היא לשוֹן חברים הערֵבים זה לזה. ואילוּ הייתם אתם בּעלי-חוֹב כּפרטים בּלבד לא היה הדבר כּל כּך חמוּר, אבל אוֹתה תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית הגדוֹלה אשר בּתוכה גדלתם וּמתוֹכה בּאתם היא היא בּעל החוֹב הגדוֹל. ועכשיו, כּשאתם בּאתם וראיתם אוֹתנו בּעמידתנוּ ובהישׂגינוּ, ואתם שׂמחים ואנחנוּ שׂמחים, אי אפשר לי להעלים מכּם את הכּאֵב על אשר בּוֹששתם לבוֹא. אתם יכוֹלים וּצריכים להעלוֹת על הדעת מה היה מצבנוּ כּיוֹם, אילמלא היוּ המוֹני פּוֹעלים יהוּדים עוֹמדים מנגד.
בּשעה של קוֹרת-רוּח לא אבוֹא להעלוֹת את זכר כּל תלָאוֹתינוּ בּעקב ההתנכּרוּת של פּוֹעלים יהוּדים לחזוֹננוּ וּלמפעלנוּ.
אספּר לכם רק משהוּ מנסיוֹני בּאמריקה. אני הגבר הייתי חבר בּמשלחת הראשוֹנה של ההסתדרוּת בּאמריקה. עוֹד לפני היוֹת מגבּית הגֶוֶרקשַפטין. לא אֵבוֹש לגלוֹת לפניכם שרבּים מכּם התבּיישוּ עדיין לדבּר עמדי. יוֹסף שלוֹסבּרג לא התבּייש. מַכּס פּיין בּילה אתי ועם יוֹסף בּרץ יוֹם תמים, וגם חתם על קוֹל-הקוֹרא שעמדנוּ לפרסם. עוֹד אנוּ מבקשים חתימוֹת נוֹספוֹת וּמַכּס פּיין בּא אלי ואוֹמר לי: שמעֵני, נתתי את חתימתי ואינני חוֹזר בּי. אני נאמן לכם כּאשר הייתי. אוּלם תדע שקמה סערה עצוּמה בּכל “התנוּעה”; היוֹדע אתה מה זה בּשבילי להישאר קרוּע וּמנוּתק מכּל החברים וּמכּל הסביבה אשר בּה חייתי ועבדתי כּל שנוֹתי? תחליט אתה מה עלי לעשׂוֹת. שיחררתיו מחתימתוֹ. אך האמַנתי להבטחתוֹ כּי בּוֹא יבוֹא.
ועוֹד מַזכּרת-מעט מאוֹתם הימים: לאחר שׂיחה יסוֹדית עם אֵבּ. כּהן, בּדירתו של דוֹקטוֹר י. ל. מַגנס, הוּזמנתי על ידוֹ למערכת ה“פאָרווערטס” לשם נטילת-אִינטרביוּ. אוּלם אוֹתו אינטרביוּ ראשוֹן על ההסתדרוּת שהתקיים אתי לא הוֹפיע בּדפוּס. הסערה אשר התחוֹללה בין הגֶנוֹסין – בּפניה לא יכוֹל היה לעמוֹד גם אדם כּאֵבּ. כּהן, אשר אז עדיין לא הכריע בּלבּוֹ. כּך היה המצב לפני ט"ו שנים.
מאז נשתנה הרבּה. אף נעשׂוּ כּמה מעשׂים טוֹבים. ואַל תראוּ מצדי מיעוּט הדמוּת של מגבּית הגֶוֶרֶקשַפטין אם אוֹמַר בּכל זאת כּי לגבּי הכּוֹחוֹת הגנוּזים בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית בּאמריקה אין זה אלא מעט מאד. כּן, בּשביל תנוּעה שאינה נוֹשׂאת את נפשה לגדוֹלות הרי אלה מעשׂים נאים. אבל בּשביל הצלת עם הטוֹבע בּיסוּרים?
אנחנוּ, אנשי ההסתדרוּת, איננוּ יכוֹלים להיוֹת מרוּצים מן הטֶמפּוֹ הזה של התקדמוּת הענינים לגבּי ארץ-ישׂראל בּציבּוּר הפּוֹעלים. לנוּ אין סבלנוּת. המצב בּארץ, מצב העם, ואפילוּ מצב העוֹלם – דוֹחקים. ואנוּ חפצים מכּם שתעזרוּ לנוּ להעמיד את ארץ-ישׂראל בּמקוֹם המגיע לה בּחיי הפּוֹעל היהוּדי.
בּתנוּעת המהפּכה הרוּסית היה קיים מוּנח אחד: הכּרת האינטליגנציה כּי היא בּעל-חוֹב להמוֹן העם. הכּרה מצפּוּנית זוֹ נעשׂתה לגוֹרם אדיר, מחנך וּמניע. חפצנוּ כּי הכּרה זוֹ של בּעל-חוֹב תתעוֹרר אצל עסקני תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית. וּבשעה שתתעוֹרר הכּרה זאת תתרוֹמם ותתעלה אִתה התנוּעה כּוּלה. ארץ-ישׂראל נעשׂתה לנקוּדת-המוֹקד בּגוֹרל העם היהוּדי בּימינוּ. וּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדים תמצא את תיקוּנה רק אם תמצא בּה את הכּוֹח לעשׂוֹת את ארץ-ישׂראל לנקוּדת-המוֹקד שלה.
אם תעברוּ את פּוֹלין תמצאוּ שם את מחנה-הפּוֹעלים היהוּדי לא באוֹתוֹ מצב אשר בּוֹ עזבתם אוֹתוֹ. נוֹסף למצוּקתוֹ הגדוֹלה, נוֹסף לאבדן-עמדוֹת, הרי הוּא גם קרוּע ומפוֹרד, דל-יצירה, שקוּע בּמלחמת-אחים. מהוּ הגוֹרם העיקרי לקרע זה: ארץ-ישׂראל. וכל עוֹד לא תעבוֹר מן העוֹלם העקשנוּת השמרנית השׂוֹטמת מַשׂטמת-אין אוֹנים את החזיוֹן הגדוֹל בּיוֹתר של ההיסטוֹריה היהוּדית החדשה – את ארץ-ישׂראל הנבנית – אין כּל סיכּוּיים לתנוּעת-פּוֹעלים יהוּדית בּריאה וּשלמה בּפּולין.
בּאמריקה השתחררתם ממסוֹרת כּיתתית זאת. אבל אתם יוֹדעים היטב כּי “משהוּ” חסר לתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדים בּאמריקה. ואת ה“משהוּ” הזה יכוֹלה לתת רק ארץ-ישׂראל. בּשנים הראשוֹנוֹת להגירה היה תפקידה של תנוּעת הפּוֹעלים בּאמריקה גדוֹל מאד. אבל היא איננה יכוֹלה להתפּרנס עתה רק בּזכרוֹנוֹת רוֹמַנטיים של אוֹתם הימים. דרוּשים תפקידים גדוֹלים עכשיו. וּכשם שאנחנוּ גדלנוּ על ידי זה שהטלנוּ על עצמנוּ תפקיד רציני בּבנין הארץ וקיבּלנו עלינוּ את כּל ההתחייבוּיוּת הנוֹבעוֹת ממנוּ לגבּי התנוּעה הציוֹנית, כּכה תפתחוּ גם אתם אפקים חדשים לפּוֹעל היהוּדי בּשעה שתעיזוּ להביא את הסתדרוּיוֹתיכם בעוֹל המפעל הארץ-ישׂראלי. ואזי יבוֹא הנה גוּסקין לא כּפרט. אלא כּבא-כּוֹח ה“אַרבּייטר-רינג” כּוּלוֹ, וכל אחד מכּם יְיַצג בּמערכה הארץ-ישׂראלית את הסתדרוּתוֹ הגדוֹלה, ואזי ידוּבּר גם על פּעוּלוֹת הנראוֹת היוֹם כּהזיוֹת.
וּלפי שעה נדבּר על הפּעוּלוֹת הקרוֹבוֹת בּיוֹתר. אתם ראיתם אוֹתנוּ כּאן בּהיאָבקוּתנוּ. בּהיאָבקוּתנו עם המתקיפים הערבים ובהיאָבקוּתנוּ עם השלטוֹן הבריטי. אתם גם ראיתם את טיב היאָבקוּתנוּ והרגשתם בּצדקתנוּ. וזהוּ העיקר. אתם תיפּגשוּ בּדרך עם מנהיגי פּוֹעלים בּצרפת וּבאנגליה. אתם צריכים להעביר להם, קוֹדם כּל, הרגשה זוֹ. אתם צריכים להקנוֹת להם ראִיית הנעשׂה אצלנוּ כּראִייתם את מאוֹרעוֹת ספרד. ההבדל הוּא בּקנה-המידה. אך הכּוֹחוֹת הנלחמים נגדנוּ ונגד הרפּוּבּליקה הספרדית הם אוֹתם הכּוחוֹת,. ואחת היא מגמת ההריסה והשעבּוּד הנלחמת נגד חירוּת ספרד ונגד בּנין ישׂראל. מדוּע יוֹדע כּל העוֹלם על מהוּת המלחמה בּספרד, וּמדוּע מבחין העוֹלם כּל כּך מעט בּמַהוּת המלחמה המתנהלת נגדנוּ כּאן?
ולא רק בּאירוֹפּה, כּי אם גם בּאמריקה עליהם לפעוֹל בּמוּבן זה, ולא רק בּין גוֹיים, כּי אם גם בּין יהוּדים. אם לעוול הערבי וּלעוול השלטוֹן הבּריטי מתוַסף גם עיווּת-דין סוציאליסטי, ויוֹתר מזה, עיווּת-דין יהוּדי, הרי זה מכבּיד בּיוֹתר. ואין לכם תפקיד של סוֹלידריוּת יוֹתר גדוֹל מאשר להרוֹס את חוֹמוֹת המוּשׂגים המסוּלפים הקייימים נגדנוּ בּמחנוֹת-עוֹבדים.
ולפעוּלתכם זאת יהיה שׂכר. לא רק פּרוֹפּגנדיסטי, אלא אף פּוֹליטי. אנגליה צריכה להרגיש כּי איננוּ בּוֹדדים. כּי יש לנוּ חברים וּבני-בּרית. ואזי תבין כּי דרך “ההתנגדוּת הקלה בּיותר” שבּה היא רוֹצה ללכת כּלפּינוּ איננה כּל כּך קלה.
הצעתוֹ של גוּסקין שנפרסם ספר על ההסתדרוּת היא טוֹבה. ונשתדל לקיים אוֹתה. אלא שעלי לגלוֹת את חששוֹתי: לא די לפרסם, צריך גם שהדברים יגיעוּ לקוֹרא שאיננוּ יוֹדע ואיננוּ מחפּשׂ. כּלום לא פירסמנו כּמה דברים? והנה לאליכם עוֹד לא הגיעוּ. אני גם תוֹמך בּהצעת נַגלר שהמשלחת תפרסם דין-וחשבּוֹן שלה. העיקר שיהיה לכם אוֹמץ לוֹמר כּל מה שאתם חוֹשבים. סוֹציאליסטים יהוּדים חוֹלים לעתים בּהרגשת נחיתוּת. נראה להם שהסוֹציאליזם האמיתי הוּא אֵי-שם אצל אחרים: פּעם אצל המוּז’יק הרוּסי וּפעם אצל הפּוֹעל הגרמני, פּעם בּאוסטריה וּפעם בּספרד. חסר להם הכּוֹח הפנימי להכּיר בּערכים הסוֹציאליסטיים שבּחיי עמם. ואם יהיה לכם האוֹמץ להכּיר בּמה נתיחדה תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישׂראלית וּמה כּוֹח-יצירתה הסוֹציאליסטי – תבוֹא עליהם בּרכה.
כּל אחד מאתנוּ, שיצא פּעם בּשליחוּת לגוֹלה, זוֹכר ודאי כּיצד יהוּדים חכמים וּנבוֹנים מקשיבים למה שאנחנוּ מספּרים. זכוּרני כּיצד סיפּרתי בּאמריקה כּי יש כּבר ששת אלפים פּוֹעלים בּארץ-ישׂראל. המספּר נראָה דמיוֹני. וּכלוּם צריך אני לספּר בּאיזוֹ העוָיה של פּיקחוּת שאיננה מאמינה לכל דבר נתקבּלוּ דברַי על בּנק הפּוֹעלים אוֹ על משקי הפּוֹעלים הראשוֹנים? אחר כּך כּשאוֹתם השוֹמעים זוֹכים וּמגיעים לארץ, הרי הם טוֹענים כּנגדנוּ שאיננוּ יוֹדעים “לעשׂוֹת פּרסוּם” למַה שיש לנוּ.
ואני סבוּר כּי הצדק עמם. הענין הוּא גדוֹל יוֹתר ממה שאנחנוּ יכוֹלים לספּר עליו. ויש שאחד האוֹרחים החשוּבים אוֹמר: תראוּ, אני אשוּב למקוֹמי ואספּר. הוּא אמנם מקיים את דברוֹ. ונוֹאם וכוֹתב. אלא שגם לאחריו בּאים עוֹד אנשים והם טוֹענים שלא הוּגד להם אף החצי, ואפילוֹ פּחוֹת מן החצי. ואף הם צוֹדקים. מכּאן אני למד כּי הדרך הטוֹבה בּיוֹתר לגלוֹת ליהוּדים את ארץ-ישׂראל – היא להביאם לארץ…. אילוּ יכוֹלנו לעשׂוֹת זאת! וּלפי שעה אני מציע לפחוֹת, לאַרגן בּקביעוּת וּבשיטתיוּת מסעוֹת של פּועלים לארץ-ישׂראל. צריך להרחיב משנה לשנה את חוּג האנשים היוֹדעים את הארץ ממראה עיניהם. אוּלי צריך להקים לשם כּך בּאמריקה חברת-נסיעוֹת.
ועוֹד שאל החבר בּרסלר: למה לנוּ כּספים? הלא הקוֹאוּפּרטיבים שלנוּ נוֹשׂאים את עצמם ואף עוֹשׂים רוָחים? נכוֹן הדבר. מוֹסדוֹתינו וקוֹאוֹפּרטיבינוּ אינם צריכים עזרה. אך אל נשכּח אפילוּ רגע אחד כּי עם ישׂראל עני וזקוּק לעזרה. הכּספים אשר אנוּ תוֹבעים מכּם דרוּשים בּשביל הצלת יהוּדים מפּולין, מרוֹמניה, משאר ארצוֹת. לכך דרוּש הרבּה כּסף. אוֹצרוֹת. לשם כּך קיימות הקרנוֹת הלאוּמיוֹת: קרן הקימת וקרן-היסוֹד. בלעדיהן לא היינוּ מקימים את מה שהקימוֹנוּ. ואת ההכּרה הזאת צריכים אתם להביא לפּוֹעל היהוּדי בגוֹלה.
בּעוד ימים אחדים תזדמנוּ לנטיעת היער על שם אברהם שיפליַקוֹב. זהוּ המפעל הראשוֹן של כּלל הפּועלים היהודים בּאמריקה בּשביל הקרן הקימת. ואתם קרוּאים להמשיך. ויהיה זה השלב השני שלכם: גאוּלת שטח אדמה מסוּים בּשביל הקמת משק-עבוֹדה.
איני צריך להזכּיר לכם את מגבּית הגֶוֶרקשַפטין. להאדיר אוֹתה – זוֹהי חוֹבתכם הישרה. אוּלם חפצתי להפנוֹת את מחשבתכם לשיטת-פּעוּלה נוֹספת: מלוה-פּוֹעלים להתישבוּת וּלשיכּוּן. הפּעוּלה המשקית של ההסתדרוּת כּבר הגיעה למדרגה זוֹ שיש בּכוֹחה לקבּל מלוה כּזה וּלהבטיח את הקרן והרוָחים. בּשוּק הכּספים הכּללי רוֹחשים אֵמוּן לניירוֹת שלנוּ. חברת “נִיר”, אשר הספּיקה בּשנוֹת קיוּמה במעטוֹת לגייס כּספים גדוֹלים לאַשראי חקלאי ארוֹך, תהיה מוּכנה להיכּנס למאמצים התישבוּתיים חדשים עם קבּלת מלוה, נאמר של מיליוֹן דוֹלר, בּתנאים נוֹחים. אפשר להניח כּי בּגיוּס מלוה כּזה בּאמריקה ישתתפוּ יחידים והסתדרוּיוֹת. היוֹם אשר בּוֹ יבוּצע המלוה הראשוֹן של פּועלים יהוּדים לבנין משק-העבוֹדה הארץ-ישׂראלי יהיה יוֹם של עליה לתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית.
אפשר שהדבר נראה לכם עכשיו למעלה מכּוֹחכם, אוּלם הוּא איננוּ למעלה מכּוֹחוֹ של הפּוֹעל היהוּדי. ארבּע השנים הקרוֹבוֹת תהיינה ודאי שנוֹת עליה כּלכּלית לפּוֹעל האמריקאי ולפּוֹעל היהוּדי בּתוֹכוֹ. שנים קרוֹבוֹת אלה גם תהיינה שנים מכריעוֹת בגוֹרלנוּ כּאן. ואיננוּ צריכים להחמיץ את השעה. עלינוּ להעיז ולמצוֹא אפשרוּיוֹת של יתר-שיתוּף לפּוֹעל היהוּדי בּבניננוּ.
וּלבסוף עוֹד הערה אחת: כּאן בּארץ הכּרתם לדעת מה אָפיה של ההסתדרוּת הציוֹנית וּמה השפּעתו של הפּוֹעל העברי בּתוֹכה. השפּעה זוֹ היא המקיימת למעשׂה את אָפיה הפּרוגרסיבי והפּרודוּקטיבי של ההסתדרוּת הציוֹנית, והיא השוֹמרת על רמת-חיים אנוֹשית לעוֹבד, שוֹקדת על עניני העוֹלה והחלוּץ וּמשמשת חוֹמת-מגן לזכוּיוֹת האדם העוֹבד בּארץ הנבנית. לעמדה זוֹ הגיע הפּוֹעל בּכוֹח השתתפוּתוֹ האַקטיבית בּכל עניני התנוּעה הציוֹנית: בּקוֹנגרס, בּקרנוֹת, בּסוֹכנוּת היהוּדית. עד היוֹם אתם עמדתם מן החוּץ, כּשם שעוֹמדים מן החוּץ גם “פּוֹעלי-ציוֹן” שׂמאל. אין לכם חלק לא בּקוֹנגרס ולא בּסוֹכנוּת. עמידתכם בּחוּץ מפחיתה את משקלנוּ. וּברגע של סכּנה היא עלוּלה לסייע למתנגדינוּ, להגבּיר את הכּוֹחוֹת האַנטי-פּוֹעליים שבּעם היהוּדי. אין אתם רשאים להמשיך בּשיטה זאת. אתם צריכים להשתחרר ממוּשגים שעבר זמנם. אין אַתם רשאים להשאיר אוֹתנוּ בּהיאָבקוּתנוּ הסוֹציאלית לבדנוּ. אַתם חייבים לקבּוֹע את מקוֹמכם בכּל מוֹסדוֹת-הבּנין של עמנוּ.
שבט תרצ"ז.
בּשוּלי משפּט אחד
מאתברל כצנלסון
א
קראתי בּ“דבר” (ו' בּאדר) מה שסוּפּר ממשפּטוֹ של אוֹתוֹ נער, שפּירסם בּרבּים כּי הוּכּה תוֹך חקירה בּמשטרה ועל פּרסוּם זה נתבּע לדין בעווֹן הוֹצאת דיבּה. יש לוֹמר: זכוּת היא למשטרה שראתה עצמה נפגעת מפּרסוּם דברים אלה וּפנתה לדין, ואף על פּי כן, אי אפשר לוֹמר שהדברים נתלבּנוּ בּבית-הדין. אדרבּא, כּמה פּרטים בּמהלך המשפּט היה בּהם כּדי להטריד. ואני הקוֹרא לא ידעתי בּדיוּק מה יש לזקוֹף על חשבּון המשפּט ומהלכוֹ וּמה על חשבּוֹן המסירה בּעתוֹן. אַל יתרעם עלי כּתבוֹ של “דבר” מבּית-הדין אם אוֹמר, כּי דוקא ריבּוּי ההבלטוֹת וההדגשוֹת שבּרפּוֹרטז' אין בּוֹ כּדי להגבּיר את אֵמוּן הקוֹרא. ואוּלי יוּרשה לי להוֹסיף כּי בּמקרה כּזה אשר חשיבוּתוֹ האנוֹשית רבּה כּל כּך גם לשלוֹם עצמוֹתיו של אזרח קטן. הנזקק לפיקוּחה של המשטרה, וגם לכבוֹדוֹ של השוֹטר העברי, וגם לכבוֹדוֹ של השוֹפט, די לוֹ לכּותב אם יהיה מדוּיק, בּלי שיבקש להיוֹת גם ממוּלח; והתמוּנה הקוֹדרת בּמַהוּתה מוּטב לה שתימָסר בּלי כּל לוַאי של האָרה. לאחר זמן הגיע ליָדי גם נוּסחוֹ של “הבּוֹקר” בּאוֹתוֹ ענין. והנה למרוֹת ניגוּדי המגמוֹת והבדלי ההדגשוֹת נתקבּלה אוֹתה תמוּנה, וּבפרטים אחדים – חלקי תמוּנה אחת, המַשלימים זה את זה. הרפּוֹרטר של.“הבוֹקר” מריק על הנער הנתבּע לדין את כּל סממני האירוֹניה והקלסה שבּאַשפּתוֹ. עצם העוּבדה שהנער “לובש חוּלצה כּחוּלה, שצוארוֹנה מרוּכּס בּשׂרוֹך אדוֹם” דיה לוֹ לאוֹתוֹ כּתב ממוּלח וּמתוּבּל שיהיה רוֹאה את הנער כּעבריין מוּעד, שכּל עדוּת שהוּא מעיד הרי היא פּסולה מלכתחילה וכל חשד שחוֹשדים בּוֹ יש לקבּל בצהלת פּנים. אוּלם אַף כּתב זה מוֹסר “מקרה מוּזר” מפּיו של אחד העדים מפּקידי העיריה: למחרת היוֹם אשר בּוֹ נחקר הנער בּמשטרה ראוּהוּ חבריו בּמשׂרד אשר בּוֹ הוּא עוֹבד כּשהוּא לבוּש מלבּוּש עבה, חוּלצוֹת וכמה סוּדרים “וּכשנשאל למה לבש כּל זאת השיב: הוֹלך אני היוֹם להיחָקר בּמשטרה, וּכדי שהמכּות לא יכאיבוּני לבשתי בּגדים עבים”.
מקרה מוּזר בּאמת, וראוּי היה לוֹ, לכאוֹרה, שיגיע לבירוּר יסוֹדי. כּי אחת משתים: אוֹ שהנער הזה הבּא למשׂרד כּשהוּא לבוּש כּמה בּגדים מיוּתרים וּמעוֹרר צחוֹק אצל חבריו – כּך סיפּר עד, לפי “דבר” – לא עשׂה זאת אלא לשם אחיזת-עינים, שאת אוֹמרת: לא זוֹ בּלבד שטפל שקר והוֹציא דיבּה, אלא שבּמזיד דאַג לשַווֹת לדיבּה צוּרה של אמת, הערים והקדים להכין לוֹ הוֹכחוֹת כּדי שיוּכל לאשר וּלקיים אוֹתה וּלהשתמש בּה לשם שיסוּי. וכל כּך היה להוֹט אחרי השיסוֹי, שלא נרתע גם מפּני עשׂיית עצמוֹ לצחוֹק בּעיני חבריו ולא חשש שמא יהיה נמצא בּדאי. אם כּך הוּא, הרי זה טיפּוּס אשר מוּשחתוֹ בּוּ, והמשטרה וּכבודה נקיים. אוֹ שהעד דיבּר נכוֹנה, והמכּוֹת שהתאוֹנן עליהן מכּוֹת ממש הן ולא המצאוֹת של אוֹפי חוֹלני. ואזי נעשׂה הבּירוּר הזה בּין שני צדדים, אשר האחד מהם חטא למשנהוּ, נוֹגע, נוֹגע מאד בּכוּלנוּ.
מבּחינת נגעי הטבע האנוֹשי אפשר לא ישתנה הרבּה אם יתבּרר שהנער-הנתבּע הוּא המוּשחת אוֹ שהשוֹטר-המאשים שיחת דרכּוֹ. אך לא כּן הוּא מבּינת בּטחוננוּ בּרמת חיינוּ הציבּוריים וטיב מוֹסדוֹתינו. אילוּ נוֹכחנוּ כּי הנער הטעה את חבריו ואת מחנכוֹ, היה אפשר להצטער על המקרה הרע הזה, מבּלי להפריז על סכּנתוֹ, כּי אין חברה צדיקה הנקיה מבּעלי-מום, וּמאידך אפשר היה להתנחם בּרמתוֹ של השוֹטר העברי שלא נמצא בּוֹ דוֹפי. כּיּ זהוּ הענין הנוֹגע לנוּ, לכוּלנוּ.
מי בּימינוּ מוּבטח לוֹ שלא יבוֹא אל תוֹך זרוֹעוֹתיו של שוֹטר? בּימים כּתיקוּנם צפוּי רק ל“פוֹשע” לפחד מפּני השוֹטר, וּבימים כּתיקוּנם המוּשׂג פּוֹשע הוּא ברוּר וּמוּסכּם. אבל בּתקוּפוֹת של אנדרלָמוּסיה וּמבוּכת-רוּחוֹת מתרחבים גם הסמכוּת וגם היקף הפּיקוּח של המשטרה, והמוּשׂג “עבריין” נעשה גמיש בּיוֹתר. יוֹם אחד, בּמלחמת העבוֹדה העברית בּפתח-תקוה, נמצא גם החבר י. אידלסוֹן “עבריין”, ויוֹם אחד, בימי מַשבּר העבוֹדה העברית בּשרוֹן, נמצא גם שמעוֹן קוּשניר “פּוֹשע”. ואך זה קראנוּ שחבוּרת תלמידים, שחזרוּ בּצוותא מעבוּדת-התנדבוּת בּסימן י“א אדר משׂדוֹת נַען, פּוּזרה כּ”הפגנה“, וּמי שהוּא מהם אף הוּבא אל המשטרה. ואם הליכוֹתיו של השוֹטר יש להן חשיבוּת רבּה לעיצוּב סדרי החיים וּדמוּת החברה בּימים כּתיקוּנם, בּימים נסערים על אחת כּמה וכמה. הלא ילדים וילדוֹת לנוּ, אוֹ אחים ואחיוֹת צעירים, אוֹ חניכים, ולא את כּוּלם יפנק הגוֹרל, וּמהם שיבוֹאוּ – על עווֹן אוֹ על לא עווֹן – אל מעבר לסף בּית-המשטרה, האוּמנם נוּכל לשלוֹת מבּלי דעת מה צפוּי להם בּכתלי אוֹתוֹ הבּית, וכי אין בּינינוּ יוֹדעים מנסיוֹנם הפּרטי מה זאת “חקירה, תוּרכּית (מן הימים שלפני המלחמה) אוֹ גרמנית (מימי הקוֹנטר-רבוֹלוּציה ושלטוֹן היטלר) אוֹ רוּסית, הן הקוֹדמת והן הנוֹכחית? וּמה טוֹב היה לדעת בּבטחה כּי השוֹטר העברי, אשר לא נצר זר הוּא בּתוֹכנוּ, כּי אם עצם מעצמיו של הישוּב, הנהוּ נקי מכּמה מידוֹת מגוּנוֹת המקננוֹת בּקרב בּני מקצוֹעוֹ בּארצוֹת מסוּימוֹת. מה טוֹב היה לדעת כּי הבּחוּר מישׂראל לבוּש-המדים, המקיים עֶמדה חלוּצית רבּת-חשיבוּת ורבּת-תלָאוֹת (לעתים אנחנוּ כּפוּיי-טוֹבה, אוּלם התעלמוּתנוּ מתלאוֹתיו אינה מַפחיתה לא את קשי תפקידוֹ ולא את חשיבוּתוֹ), והתמדתוֹ ועמידתוֹ בּנסיוֹנוֹת מעוררוֹת בּנוּ רחשי הפלאה והוֹקרה, ואנחנוּ רוֹצים לראוֹתוֹ גם בּרוֹב-עם וגם בּתפארת-אדם, אשר הליכוֹתיו ראוּיוֹת לשמש יסוֹד לבנין מדינה מתוּקנת – מה טוֹב היה לדעת בּבטחה כּי לא דבק בּוֹ מן הטמטוּם הקסַרקטיני, הרוֹאה את הגבוּרה לא בּהוֹשיע את החלש כּי אם בּהראוֹת נחת זרוֹע למסכּן. מי שראה את השוֹטר האנגלי בּארצוֹ – יכוֹל לאַחל לשוֹטר העברי, שבּיחסוֹ אל הקהל וּביחס הקהל אליו יהיה חלקוֹ כּמוֹהוּ. מה שוֹנה איש-המידוֹת הזה, אשר רוּח נדיבה תסמכהוּ והוּא עוֹמד הכן כּידיד לשירוּת הקהל מבּלי התנשׂא, מה שוֹנה הוּא מן ה”גוֹרוֹדוֹבוֹי” אוֹ מן ה“זאבּט” אשר כּל העולם כּוּלוֹ לא נברא אלא כּדי שירגיש בּמציאוּתוֹ וּבתקיפוּתוֹ. ובארצנוּ, אשר בּה עוֹד משמשים בּערבּוּביה שׂרידי המשטר התוּרכּי הישן עם יסוֹדוֹת של משטר אנגלי-קוֹלוֹניאַלי (להבדיל בּתכלית ההבדל מן המשטר האנגלי “בּבּית”) והם מצטרפים יחד לנוּסח קוֹלוֹניאַלי-אָפנדי, כּלוּם יכוֹלים אנוּ להיוֹת פּטוּרים מדאגה ל“סגנון” השמוּר לנוּ בּחדרי המשטרה והחקירה? וכי לא טעמנוּ מהם בּחדשי המאוֹרעוֹת? וכי לא היינוּ עדים להתקפה על אסיפת-פּוֹעלים בּבית-בּרנר (בּלי שאדם מחוּץ לציבּור הפּועלים פּצה פּה, ועוֹרך ציוֹני-פּרוֹגרסיבי אפילוּ התרעם על מוֹעצת פּוֹעלי תל-אביב על שהעיזה למחוֹת)? וכיצד עלוּלים עוֹד להסתכסך וּלהתגלגל היחסים בּישוּב, אם לתוֹך המשטרה שלנוּ תחדוֹר אוֹתה רוּח המַשׂטמה והנַקמנוּת לנער “הלבוּש חוּלצה כּחוּלה”, רוּח זוֹ המפעפּעת בּחוּגים מסוּימים?
לפיכך היה הדבר חשוּב בּיוֹתר, אילוּ היה הבּירוּר בּבית-הדין נוֹטע בּנוּ את ההכּרה הגמוּרה כּי משטרת עירנוּ, לפחוֹת,ֹ נקיה בּתכלית משׂרידי הירוּשה התוּרכּית. אוּלם עצם העוּבדה לא נתחוורה בּבית-הדין. הנער זוּכּה, אבל בּנמוּקים פוֹרמליים בּלבד. שוּם האשמה, לא האשמת המשטרה את הנער ולא האשמת הנער את המשטרה, ל א הוּפרכה. ממה שנמסר בּעתוֹנוּת אי אפשר לדעת אם כּבוֹד השוֹפט טרח, למשל, בּבירוּר ענין התלבּוֹשת הכּפוּלה וּמכוּפּלת (בּ“דבר” רק נמסרה שאלת כּבוֹד השוֹפט: האם לא היה זה בּימי הגשמים העזים?). תחת זאת ראה כּבוֹד השוֹפט להעיר לנער, בענוֹתוֹ: אינני זוֹכר, כּי “קוֹמוּניסט צריך לזכּוֹר” (בּנוּסח “דבר”) אוֹ “אנשים שאינם זוֹכרים היטב אינם יכוֹלים להשתייך לקוֹמוּניזם” (בנוּסח “הבוֹקר”), ולא בּרוּר הדבר אם עלה בּידי כּבוֹד השוֹפט לקבּוֹע את קוֹמוּניסטיוּתוֹ של הנער הנאשם אוֹ שראה לוֹ שעת-כוֹשר להבּיע בּדרך כּלל אַפוריזם עמוֹק.
החוֹק מקפּיד אצלנוּ הרבּה על כּבוד בּית-הדין, והכּוֹתב לדפוּס חייב להיזהר הרבּה שלא לתת מכשוֹל לפני העוֹרך האחראי, אוּלם לא תמיד יש לך הבּטחוֹן כּי גם השוֹפטים זהירים בּכבוֹד בּית-דין.
ב
בּין העדים בּמשפט היה גם החבר דויד כּהן, מחנך הנוֹער העוֹבד. לכאוֹרה אפשר היה להניח כּי העד החשוּב הזה, אשר הרבּה פּעל למען נוֹער והתנסה יוֹם יוֹם עם נערים עזוּבים וגם עם נערים מוּדחים ותוֹעי-דרך, יכוֹל הרבּה לעזוֹר לבית-הדין לברר את האמת. אוּלם מתוֹך הרפּוֹרטז’ים של המשפּט איננוּ יוֹדעים מן הענין הנדוֹן אלא מעט. תחת זאת נמסר לנוּ בּהדגשה משהוּ “פּיקנטי” מחוּץ לענין הנדוֹן. בּ“דבר” כּתוּב: “השוֹפט דרש בּמפגיע לדעת אם העד מאמין בּאלוֹהים”, ולא נאמר מה ענה העד לדרישה “בּמפגיע” זוֹ. בּ“הבּוֹקר” לא כּתוּב מה בּיקש השוֹפט לדעת בּעניני דעוֹת ואמוּנת העד, אלא נאמר: “כּשנדרש דויד כּהן להישבע בּאלוֹקים, משיב זה: איני מאמין בּוֹ – והוּא נשבּע בהן צדקוֹ”.
מחוֹסר תמוּנה מלאה ממהלך המשפּט הריני מרשה לעצמי לצרף את שתי פסקאוֹת-הרפּורטז' המַקבּילות וּלהניח שהשוֹפט שאל כּכּתוּב בּ“דבר” והעד ענה כּכּתוּב בּ“הבּוֹקר”. אפשר שהנחה זוֹ מוּטעית (ואם היא חוֹטאת למישהוּ מהנוֹגעים בּדבר, הריני מבקש מראש את סליחתוֹ). אוּלם התמוּנה המצטיירת מהנחה זוֹ נראית לי ראוּיה לבירוּר כּשהיא לעצמה.
שאלת שבוּעה והן-צדק אינה מעניני. רבּים ושוֹנים הם סוּגי בּני-אדם הנוֹהגים חוּמרה בּעצמם לגבּי טקס מסתוֹרי-קדוּם זה, בּין שהם רוֹאים עצמם מאמינים גמוּרים וּבין שהם רוֹאים עצמם כּוֹפרים גמוּרים. מי שנתחנך על בּרכּי המסוֹרת היהוּדית החיה, עוֹד יזכּוֹר, כּמה היוּ אבוֹתינוּ מזהירים מפּני שבוּעה על דבר-אמת. ורק בּוּרים ועמי-ארצוֹת שנתרבּוּ בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים יכוֹלים לראוֹת בּעצם ההימָנעוּת משבוּעה משהוּ אֶפּיקוֹרסי-דמוֹנסטרטיבי, כּמוֹ שצָוחוּ הללוּ שיצאוּ חוֹצץ נגד משה שרתוֹק על שנמנע בּשעתוֹ משבוּעה בערכּאוֹת.
מה שמעסיק אוֹתי זהוּ הדיאַלוֹג התיאוֹלוֹגי אשר התגלע בין השוֹפט לבין העד: השוֹפט, כּמסוּפּר, “דרש לדעת אם העד מאמין בּאלוֹהים” והעד עשׂה את רצוֹנוֹ ואמר לוֹ שאיננוּ מאמין.
ואוֹמַר מראש: אף הדיאלוֹג התיאוֹלוֹגי הזה שנשמע בּבית-המשפּט מעסיק אוֹתי לא מבּחינת תכנוֹ הרעיוֹני, כּי אם מבּחינת תכנוֹ הציבּוּרי. לא לי לשפּוֹט על תכנוֹ הרעיוֹני, כּי – פּשוּט אינני מבין לוֹ. בּמשך ימי חיי הקצרים (הקצרים מאד לגבּי אוֹרך הדיאַלוג האנוֹשי בּין “אני מאמין” לבין “אינני מאמין”) הכּרתי, כּי בּני-אדם מכניסים מוּשׂגים כּל כּך שוֹנים בּמוּנח “אלוֹהים” גם כּשהם מחייבים וגם כּשהם שוֹללים, עד שנוֹאשתי מלרדת לסוֹף דעתוֹ של אדם באָמרוֹ: “אני מאמין” וּבאָמרוֹ: “אינני מאמין”. והאוּמנם חייב אני להאמין למי שאוֹמר כּי הוּא מאמין, שהוּא יוֹדע בּנפשוֹ שהוּא מאמין, והאוּמנם חייב אני להאמין למי שאוֹמר שהוּא כּופר, כּי הוּא יוֹדע בּנפשוֹ שכּוֹפר הוּא? וכי בּאמת אוֹתוֹ מעגל חתוּם אשר בּתוֹכוֹ נלבּט רוּח הרדם מיוֹם היוֹתוֹ ניתן להתחלק לשני חצאים וכל אדם בּוֹחר לוֹ לרצוֹנוֹ את הפּלח הנראה לוֹ, את פּלח האמוּנה אוֹ את פּלח הכּפירה? וּמי הוּא האלוֹהים אשר הוּא מאמין בּוֹ אוֹ אינוֹ מאמין: אלוֹהי אברהם אוֹ אלוֹהי איוֹב אוֹ אלוֹהי הרמבּ“ם אוֹ אלוֹהי שפּינוֹזה, אוֹ אלוֹהי הבּעש”ט אוֹ אלוֹהי שד"ל, אוֹ אלוֹהי שֶסטוֹב? וּכּפירה זוֹ – שאחת היא לכאוֹרה – מה הוֹראתה: שלוַת רשעים צינית של מי שאין לוֹ צוֹרך בּשוּם אידיאה כּוֹללת המסבּירה את חיי היקוּם; אוֹ יסוּרי הצדיקים של מי שכּוֹפר בּכל אידיאָה מסבּרת והוּא פּוֹסק לעצמוֹ, מתוֹך יאוּש שבּוַדאוּת, כּי עוֹלם-העוֹלמוֹת הזה ושהיוּ לפניו ושיבוֹאוּ אחריו איננוּ אלא משהוּ חסר-שחר, ללא רעיוֹן, ולא מאַין ולא לאָן, כּמאמר המשוֹרר: הלצה תפֵלה ואוילית?
ולא אמרתי את כּל הדברים האלה שאינם נוֹגעים לענין כּדי להטיל, חלילה, על מישהוּ את תהייתי, אלא כּדי להמחיש את אי-ידיעתי ואת אָזלת-כּוֹחי להכניס את ראשי בּין ההרים הגבוֹהים. ואני מוּכן להניח בּרצון, כּי אם העד הנכבּד העיד על עצמו מה שכּתוּב עליו שהעיד, ודאי ידע למה הוּא מתכּוון. וכאמוּר, אין אני דן בּאמירתוֹ מבּחינת תכנה הרעיוֹני אלא מבּחינת מַשמעוּתה הציבּוּרית.
וּמַשמעוּתה הציבּוּרית נראית לי שהיא מקפּחת את ההסתדרוּת מכּמה צדדים.
מיסוֹדי היסוֹדוֹת של ההסתדרוּת שהיא שוֹאפת לאַחד את כּל העוֹבדים ללא הבדלי מפלגה ותוֹדעה והשקפה, ושכּל חבריה הנם אזרחים שוי-זכוּיוֹת וּמלאי-זכוּיוֹת בּתוֹכה. אין ההסתדרוּת יכוֹלה למלא את תפקיד האיחוּד ואת התחייבוּיוֹתיה כּלפי חבריה, אלא אם כּן ההלכה והמעשׂה שלה שלמים עם חוֹפש המַצפוּן, והיא נוֹתנת לחבריה את מלוֹא ההגנה על חוֹפש הכּרתם הדתית. מה היתה איפוֹא חוֹבתוֹ של עסקן הסתדרוּתי כּשהוּא “נדרש בּמפגיע” להכריז בּבית-המשפּט על דברים שבּאמוּנה? ראשית חוֹבה להוֹדיע לכבוֹד השוֹפט, כּי שאלה זוֹ אינה נוֹגעת לא לשוֹפט ולא למשפּט, כּי אין אדם, לא עד ולא נאשם, חייב בּדין-וחשבּוֹן לשוֹפט על דברים שבּאמוּנה וּבכפירה. מנקוּדה זוֹ אסוּר היה לוֹ לזוּז. ואילוּ היה עוֹמד בּתוֹקף על כּך היה משרת בּאמוּנה לא רק את סוּגי חבריו השוֹנים בּהסתדרוּת ואת ההסתדרוּת כּחטיבה ציבּוּרית, אלא אף את כּלל החברה העברית בּארץ, אשר הסכּנה נשקפת לה לא מן האמוּנה ולא מן הכּפירה, אלא מן הצביעוּת, כּמוֹ שכּבר הוּגדר יפה בּאוֹתה צוָאה קדמוֹנית: “אַל תתיָראוּ מן הפּרוּשים ולא ממי שאינם פּרוּשים אלא מן הצבוּעים”.
לא כן עשׂה העד, אלא ריוָה את סקרנוּתוֹ של השופט, כּלוֹמר, קיים עוּבדה, שעֵד המוֹפיע בּפני בּית-דין – השוֹפט יכוֹל לשאוֹל לאני-מאמין דתי שלוֹ והעד נענה לוֹ. ודאי, העד הזה הוּא בּן-חוֹרין ואָמר מה שהוּא חוֹשב לאמיתוֹ. אבל כּמה בּני-אָדם יראוּ צוֹרך להתחפּשׂ וּלכוון את דעתם לדעת כּבוֹד השוֹפט? ואם יתהּפך פּעם הגלגל ולַכּסא יֵשב אָדם המכריז על אמוּנתוֹ האַתיאיסטית ואף הוּא יתענין בּהשקפוֹתיו של אָדם העוֹמד לפניו והחשוּד על אמוּנה מסרתית? כּלוּם יש לך סכּנת צביעוּת וזיוּפים נפשיים יוֹתר משיהיה אָדם נדרש להכריז בּחללוֹ של בּית-דין על אמוּנתוֹ אוֹ על כּפירתוֹ בּפני פּקיד ממשלתי, אשר בּידוֹ לקָרב או לדחוֹת את עדוּת העד וּממנוּ יצא דינוֹ של הנאשם לשבט אוֹ לחסד?
אם העד לא תבע את זכוּתוֹ לא לענוֹת על “דרישה” זוֹ – הרי החמיץ בּזה הזדמנוּת להגנה נכוֹנה על עקרוֹן חוֹפש המַצפּוּן, ואם ענה מה שענה כּמסוּפּר, הרי נלכּד בּפּח טמנוּ לו, בּמתכּוון אוֹ שלא בּמתכּוון. לא ּפח דתי, אלא בּפח פּוֹליטי.
הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד מבקשת להקיף כּל נער ונערה היוֹצאים לעבוֹדה, מכּל עדה, מכּל שבט, מכּל גון ציבּוּרי. כּלום זהוּ פּשוּט כּל כּך? וכי מעטים הקרעים גם בּחברת אנשים עוֹבדים? וכי אין מקוֹם למגמוֹת חינוּכיוֹת סוֹתרוֹת ורוֹעצוֹת זוֹ את זוֹ? לוּלא האמוּנה הגדוֹלה, ששוּקעה בּיסוֹד הסתדרוּת העוֹבדים, כּי ההוָיה הפּוֹעלית וּתקוּפת הגשמה הציוֹנית והמאמצים החלוּציים של מחנה העבוֹדה וחזוֹן עם-עוֹבד בּן-חוֹרין מחייבים וגם מאפשרים התגבּרוּת על ניגוּדים פּנימים מרוּבּים בּכל מיני שטחים, לוּלא האמוּנה הזאת שהיתה לנחלת הציבּוּר העוֹבד, לא היינוּ יכוֹלים לקיים אַף את ההסתדרוּת הכּללית. אוּלם הבּנין ההסתדרוּתי איננוּ בּנין אבנים, אשר לאַחר שהוּקם הנהוּ קיים ועוֹמד. בּלי שמירה מַתמדת על אַחדוּת המחנה, בּלי יחס צוֹדק לכל חלקיו, בּלי טקט מרוּבּה מצד העסקנים והמחנכים האַחראים, אין ההסתדרוּת יכוֹלה להתקיים. והסתדרות הנוער העובד על אַחת כּמה וכמה. הכלליות– מחיבת. והסתדרוּת נוֹער הפּוֹנה לכל אָב עוֹבד שיאמין לה וימסוֹר לה את החינוּך החברתי של ילדיו, אינה יכוֹלה להתעלם מן ההתחייבוּיוֹת שהיא נוֹטלת על עצמה. שיטוֹת חינוּכיוֹת המיוּסדוֹת על גניבת-דעת, כּפי שהן נקוּטוֹת בּסוּגים מסוּימים של הסתדרוּיוֹת נוֹער, אינן הוֹלמוֹת אוֹתה. וּכשם שאין הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד אַפּוֹטרוֹפּסית לעניני דת, כּך אין מתפקידה גם הפצת דת-הכּפירה (אפשר שבּימינוּ קל יוֹתר וּפשוּט לקיים אִרגוּני נוֹער, אשר לפּרוֹגרמה המעשׂית הציבּוּרית שלהם הם מכניסים גם תשוּבוֹת מוּכנוֹת לגבּי חשבּוֹן האָדם עם היקוּם, עיקרי אמוּנה אוֹ עיקרי כּפירה), זאת הדרך – בּלתי-פּשוּטה וגם בּלתי-פּוֹפּוּלרית – עליה התיצבה ההסתדרוּת. ויאמרוּ יריבינוּ אשר יאמרוּ, אנחנוּ היוֹדעים כּי היא בּחרה בּדרך זוֹ לא לשם גניבת-דעת הבּריוֹת, כּי אם בּתוֹם-לב. ואי אפשר שבּשעת התרגשוּת אוֹ מבוּכה יהיה הדבר נשכּח. יש בּהסתדרוּת אלפים ואוּלי רבבוֹת חברים, אשר יחסם לשאלוֹת אמוּנה אינוֹ עוֹלה בּד בּבד עם אוֹתה הוֹדעה אשר הרפּוֹרטר של “הבּוֹקר” שָלה אוֹתה מפּי העד בּעמדוֹ לפני השוֹפט. כּלוּם ימהרוּ מחר אוֹתם אַלפי החברים למסוֹר לידיו את ילדיהם לחינוּך רעיוֹני בּלב שלם וּבנפש חפצה?
איני מערער על זכוּתוֹ האישית של כּל אָדם להכריז בּרמה את ה“אינני מאמין” שלוֹ ואַף אינני מטיל ספק בּדבר שמסירת המוֹדעה האישית אין לה כּל קשר לפעוּלתוֹ הציבּוּרית והחינוּכית של המחבר ד. כּהן. בּמידה שנזדמן לי לראוֹת את הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד בּפעוּלתה החינוּכית הריני יוֹדע שאוֹתוֹ טיפּוּל נאמן וּמסוּר שמשקיע ד.כּ. בּנוֹער – אין לו כּל דמיון להכרזוֹת של אֶפּיקוֹרסוּת דמוֹנסטרטיבית. שמעתי אוֹמרים כּי הוּא מיטיב לספּר סיפּוּרי חסידים מתוֹך ידיעה שרשית וקרבה רוּחנית. ודוקא משוּם שאני יוֹדע מה פּעל דויד כּהן למען עשׂוֹת את הנוֹער העוֹבד לנוֹער בּוֹנה, חלוּצי, תרבּוּתי, הריני נוֹטל רשוּת לעצמי לערער על מַשמעוּתה החינוּכית של אוֹתה הכרזה. כּלוּם רוֹצה ד.כּ שגם בּשאלוֹת כּאלה יתחנכוּ אנשים לחשוֹב לפי סיסמאוֹת והכרזוֹת? והרי אם יש איזה ערך למה שאָדם מוֹציא מפּיו בּשאלוֹת אמונה וּכפירה, הרי זה לא בּמה שהוּא לוֹמד לוֹמר אמן אַחרי חזן של מאמינים אוֹ אחרי חזן של כּופרים, כּי אם בּמידה שאָדם חי, חש אוֹ הוֹגה בּכך, וּכלוּם מסירת מוֹדעה של העסקן המקוּבּל יש בּה כּדי לסייע לכך? וכי התביעה של הנביא: “הצנע לכת עם אלהיך” חלה רק על הפּתאים המוּחזקים בּעיני עצמם מאמינים ואינה חלה על הפּיקחים המוּחזקים בּעיני עצמם כּוֹפרים?
סבוּרני שדויד כּהן, הבּקי בּסיפּוּרי חסידים, היטיב לספּר את המעשׂיה באוֹתוֹ צדיק, אשר נשאל למה הוּא מוֹריד דמעוֹת לפני הקדוֹש-בּרוּך-הוּא ושמא אין כּלל לפני מי לבכּוֹת, והשיב: אם כּך, הרי ודאי שיש ויש לבכּות. אני שוֹאל, איפוֹא: להכרזה מה זוֹ עוֹשׂה? לשׂמחת-הכרזה מה זוֹ עוֹשׂה?
ניסן תרצ"ז.
על מה אנוּ מפוּלגים?
מאתברל כצנלסון
זאת הפּעם הראשוֹנה אני מדבּר בּ“היכל” זה, אשר לכם, פּוֹעלי פּתח-תקוה, כּבר איננוּ חדש. לא פּעם נזדמן לי לדבּר בּפתח-תקוה, מוֹלדת העבוֹדה שלי. היוּ ימים שהייתי מדבּר כּפוֹעל חדש בּאוֹתוֹ קלוּבּ קטן, שבוֹ נעשׂה הנסיוֹן הראשוֹן ללכּד את קוֹמץ הפּוֹעלים היהוּדי
בּפתח-תקוה, העזוּבים והמיוּתמים, חסרי עבוֹדה וקוֹרת גג וּפת לחם, לפני עשׂרים ותשע שנים. אחר כּך נזדמנתי לא פּעם לבית זה, שקוּצץ עתה, ושבּוֹ היוּ מתכּנסוֹת ועידוֹתינוּ החקלאיוֹת וּבוֹ נתכּנסה הועידה המיסדת של “אחדוּת-העבוֹדה”. לא אחת נזדמנתי הנה על “המרפּסת” המפוּרסמת, שאיננה כּבר, וגם בּכמה פּינוֹת של פּתח-תקוה: מעין-גנים ועד גבעת-השלוֹשה. אך זאת הפּעם הראשוֹנה שאני רוֹאה לפנַי אוּלם זה, שדוּגמתוֹ אין גם לפוֹעלי תל-אביב וּלפועלי ירוּשלים. ואם איני טוֹעה, הרי גם בּהקמת בּית זה יש חלק כּלשהוּ לאוֹתה מפלגה, אשר גל הניירוֹת השוֹנים אשר בּא לפנַי היוֹם קוֹרא בּקוֹל אחד, כּי כּבדוּ עווֹנוֹתיה ואין לה תקנה וכוּלוֹ מתנבּא שמן הנוֹער הציוֹני הכּללי, דרך “השוֹמר הצעיר” והליגה הסוֹציאליסטית ועד ל"פוֹעלי-ציוֹן תוּקם “חזית לוֹחמת, כּוֹח אוֹפּוֹזיציוֹני תקיף” – כּלשוֹן “הנוֹער הציוֹני” – אשר תוֹציא את “השלטוֹן מיד מפלגת פּועלי ארץ-ישראל וּתשחרר את הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי מן האסוֹנוֹת אשר מפא”י ממיטה עליו.
ההתחרוּת בּהבטחוֹת
ואני, כּשנקראתי על ידי חברינוּ בּפתח-תקוה לתת להם יד בּ“מלחמת-הבּחירוֹת”, אוֹדה, לא שׂשׂתי לקראת “קרב” פּנימי זה. ושאלתי עצמי: מה הריב אשר אנוּ רבים עתה? האוּמנם מחוּלקים אנוּ בּזה שהאוֹפּוֹזיציוֹת מקבּלוֹת על עצמן לתת לפּוֹעל עשׂרים וחמישה גרוּשים ליוֹם עבוֹדה, וּמפּא“י אינה רוֹצה אלא עשׂרים, ואוּלי גם פּחוֹת מזה? ואפשר מתנהל הריב על אחוּז הריבּית שהמתישב צריך לשלם, שמתישבי מפּא”י רוֹצים לשלם ארבּעה אחוּזים ואנשי האוֹפּוֹזיציה אינם מסכּימים אלא לשני אחוּזים? בּגל הניירוֹת של ערב הבּחירוֹת אתם יכוּלים למצוֹא הרבּה בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת מרנינוֹת את הנפש: אַשראי זוֹל, שיווּק טוֹב, ציוּד מלא, התישבוּת מבוּססת! כּל רשימה עוֹלה בּמשהוּ על חברתה! אצל אחד הפּלגים של “פּוֹעלי-ציוֹן” שׂמאל תמצאוּ ממש גן-עדן התישבוּתי: חמש שנים לא ישלמוּ המתישבים שוּם תשלוּמים לא על חשבּוֹן הריבּית ולא על חשבּוֹן הקרן, ואחר כּך ישלמוּ רק שני אחוּזים, ואם חברת ההתישבוּת תלוה את הכּסף בּ-4 – 5 אחוּזים תפסיד היא את ההפרש ולא המתישב, “ועל הועידה להחליט על קוֹנברסיה של החוֹבוֹת ועל הוֹרדת שער הריבּית”, ועוֹד כּמה וכמה דברים טוֹבים וניחוּמים, שאין לועידה אלא להחליט עליהם. למה, בּאמת, משבּרים את ראשם אנשי המשקים והמוֹסדוֹת? שמא נצבּיע כּוּלנוּ בּעד הפּרוֹגרמה של “פּוֹעלי-ציוֹן” שׂמאל, בּתנאי רק אחד שהם יגשימוּה?
הקבּלנוּת ההסתדרוּתית
לא יחָשב לי איפוֹא לחטאה אם אהיה כּוֹפר בּדבר שעל גוֹדל ההבטחוֹת הטוֹבוֹת שבפּרוֹגרמוֹת אנוּ מחוּלקים. וּסבוּרני שאפילוּ המשׂרדים הקבּלניים החקלאיים אינם סלע המחלוֹקת האמיתית. ענין זה תוֹפס מקוֹם עצוּם בּספרוּת התעמוּלה. ואף על פּי כן לא נתבּרר על ידי כּך יוֹתר. בּספרוּת התעמוּלה נאמר שהמשׂרדים הקבּלניים לא הרחיבוּ כּלל וּכלל את שטח העבוֹדה העברית, אלא בּאוּ ולקחוּ מן המוּכן מקוֹמוֹת עבוֹדה עברית מאוּרגנת. מפּי יוֹדעי דבר שמעתי שבּסכוּם 43,000 לא“י, דמי עבוֹדה וחמרים, שקיבּלוּ המשׂרדים הקבּלניים מידי נוֹתני-העבוֹדה היוּ 25,000 לא”י דמי עבוֹדה בּפרדסים שקוֹדם שלטה בּהם עבוֹדה ערבית. בּאחד ה“מצעים” לבּחירוֹת, אשר אחת המפלגוֹת חתוּמה עליהן, קראתי שההוֹצאוֹת המשׂרדיוֹת בּהיקף-עבוֹדה זה היוּ 12,000 לא"י, בּא המאזן ואוֹמר: 5,000, וּבתוֹך זה בּיטוּח, וּמס מַקבּיל ואַמוֹרטיזציה לחוֹבוֹת אבוּדים. וצא ודיין בּשאלה חיוּנית כּזאת בּתנאי ויכּוּח כּאלה. בּשעה שיש רצוֹן לברר שאלה כּזאת, הנוֹגעת כּל כּך לכל פּוֹעל, מכּל זרם שהוּא, בּשעה שיש רצוֹן לברר שאלה כּזאת לאמיתה, אין צוֹרך בספרוּת פּוּלמוֹס, וּבדיבּוּרים דמַגוֹגיים, כּי אם מוֹשיבים וַעדה של אנשים ישרי-לב, המסוּגלים לחקוֹר את הדבר בּלי פּניוֹת צדדיוֹת, הם יביאוּ את מַסקנוֹתיהם לפני ציבּוּר הפּוֹעלים ולפני ועידת ההסתדרוּת החקלאית, מבּלי לנצל ניצוּל מכוֹער ענין פּוֹעלי חיוּני למלחמת-בּחירוֹת.
ואילוּ היוּ ניגָשים לבירוּר ענין המשׂרדים הקבּלניים בּמינימוּם של יוֹשר ושל דיוּן לשם הבנה, היוּ מוֹצאים קוֹדם כּל כּי לא מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל החטאה, לא היא שהמציאה את הקבּלנוּת הפּוֹעלית. אני יכוֹל להעיד מנסיוֹני שעוֹד לפני עשׂרים שנים, כּשהפּוֹעל הבּוֹדד היה צריך לשוּט בּפּרדסים ולדפּוֹק על דלתוֹת האִכּרים למען קבּלת יוֹם עבוֹדה, היוּ מצוּיוֹת קבוּצוֹת פּוֹעלים כּשרים שהיוּ מצליחוֹת לקבּל עבוֹדוֹת בּקבּלנוּת, וראוּ בּזה שלב בכיבּוּש עבוֹדה, ושחרוּר הפּוֹעל מהתבּזוּת בּפני “המשגיח”. ועוֹד לפני המלחמה היתה קבוּצת פּוֹעלים “אַחוה”, אשר אחזה בּשיטת הקבּלנוּת וחדרה למשקי עבוֹדה ערבית, וּבזמן מַשבּר וּמלחמה פּעלה גדוֹלוֹת.
ואילוּ היו ּדנים בּשאלת הקבּלנוּת החקלאית לגוּפה, אזי אפשר היה לשאוֹל: הפּוֹעל העירוֹני, זה שלכאוֹרה אין לוֹ כּלל אימת ההתחרוּת של עבוֹדה ערבית, וּתנאי עבוֹדתוֹ נוֹחים הרבּה יוֹתר משל הפּוֹעל בּמוֹשבה, וּשׂכרוֹ יוֹתר גבוֹה משל הפּוֹעל בּמוֹשבה, וּשׂכרוֹ יוֹתר גבוֹה – מדוּע ראה זה צוֹרך לקיים את “סוֹלל בּוֹנה” וּמשׂרדים קבּלניים בּערים? ואם הקבּלנוּת ההסתדרוּתית אינה אלא פּגע שהמציאה מפלגת פּועלי ארץ-ישׂראל, מדוּע נמצאים בּערים וּבאגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת החזקוֹת, עם לשכּת העבוֹדה החזקה, אלפי פּוֹעלים המוּכנים לעבוד, גם בּימי השפע, במשׂרדים הקבּלניים, והם משקיעים כּוֹחוֹת מרוּבּים בּאִרגוּנם וּבהחזקתם?
וכי חסרוּ חכמים (לָאו דוקא מתוֹך האוֹפּוֹזיציוֹת שבקרב ההסתדרוּת, כי אם גם בקרב בעלי-הבתים והקבלנים האופוזיציוניים להסתדרות) שטענוּ כּי “סוֹלל בּונה” איננוּ מוֹסיף כּלוּם לפּוֹעל, בּאשר הוּא מקבּל בּנינים לאוּמיים, שגם מבּלעדיו מוּבטח שם שׂכר הוֹגן לפּוֹעל ועבוֹדה מאוּרגנת? וכי חסרוּ טוֹענים שאת החתיכוֹת השמנוֹת חייב “סוֹלל בּוֹנה” למסוֹר לקבּלנים פּרטיים אוֹ לקבוּצוֹת קבּלניוֹת, וישאיר לעצמו רק את עבוֹדוֹת הצבא והממשלה והנמל הכּרוּכוֹת בּהפסדים? אוּלם נוֹכחנוּ בּשנים האחרוֹנוֹת כּי דוקא מזיגה זוֹ של עבוֹדה בּשוּק הבּנין הלאוּמי עם כּל מיני עבוֹדוֹת כּיבּוּש, היא היא המאַפשרת לקבּלנוּת ההסתדרוּתית להתקיים ולכבּוֹש לעבוֹדה העברית עמדוֹת וּתנאי קיוּם. ואם יש צוֹרך לשתף בּעבוֹדוֹת ארציוֹת גם את הפּוֹעל הערבי, הרי רק על הקבּלנוּת ההסתדרוּתית אפשר לסמוֹך שהדבר יֵעָשׂה בּמינימוּם של קרבּנוֹת לעבוֹדה העברית וּבהתחשבוּת מלאה עם כּל הגוֹרמים.
אילוּ היה הויכּוּח בּשאלה זוֹ קיים לגוּפוֹ, לא היוּ עוֹשׂים אוֹתוֹ כּמין זמר בּמלחמת-בּחירוֹת; ואני בטוּח כּי המוֹני פּוֹעלים יקבּלוּ בּברכה את המגמה שנתבּררה ונתלבּנה בּחוּגי המפלגה “השלטת”: לא להסתפּק בּקבּלנוּת ההסתדרוּתית, בּהיקפה כּיום, אלא להגבּירה וּלהרחיבה ולעשׂוֹתה מנוֹף גדוֹל לכיבּוּש עבוֹדה וּלהשבּחת תנאי הפּוֹעל.: “יכין” ו“המשׂרדים הקבּלניים” כּיוֹם אינם אלא התחלה, הטעוּנה טיפּוּח ושכלוּל.
“אִרגוּן מקצועי”
וגם הסיסמה האִרגוּנית: “הבוּ לנוּ ארגוּן מיוּחד של פּוֹעלים חקלאים בּתוֹך ההסתדרוּת החקלאית” – סיסמה זוֹ שסביבה מתאַחד הנוֹער הציוֹני הכּללי עם “הליגה” ו“השוֹמר הצעיר” וּ“פוֹעלי-ציוֹן” שׂמאל, בּלי שיגלוּ לנוּ אם כּוּלם מתכּוונים לדבר אחד אוֹ לדברים שוֹנים – ספק אם היא משמשת נקוּדת-פּילוּג לציבּוּרנוּ. יוּרשה לי לגלוֹת סוֹד גלוּי כּי שאלה ארגוּנית אינה משמשת סלע מחלוֹקת, אלא אם כּן יש מאחריה משהוּ אחר, עקרוֹני יוֹתר. תבנית ארגוּנית איננה מטרה בּפני עצמה. היא קרוֹיה לשמש איזוֹ מטרה ציבּורית. שנים רבוֹת היתה הפרקציה, וגם “פועלי-ציון” לפני שנתפּלגוּ ואחרי שנתפּלגוּ, נלחמים על ריאוֹרגַניזציה של ההסתדרוּת החקלאית. הם פּסלוּ את שיטת האִרגון המאחדת בּהסתדרוּת אחת את הפּוֹעל השׂכיר עם העוֹבד בּמשק הקבוּצתי אוֹ המוֹשבי. בּאחדוּת זו הם ראוּ את מקוֹר הרע בּהסתדרוּת החקלאית, את הסכר הסוֹגר בּפניהם את הדרך “לתפיסת השלטוֹן”. לפיכך הוֹציאוּ את הסיסמה “הפרדה”, “הפרדת הפוּנקציוֹת”: פּוֹעל שׂכיר, אין לך עסק בּהתישבוּת, זהוּ ענין ל“ציוֹניסטען”, לבעלי האוּטוֹפּיוֹת, התוֹלים את תקווֹתיהם בּקרנוֹת לאוּמיוֹת; אתה, הפּוֹעל
השׂכיר, חדל מהם, עוֹלמך עוֹמד על דבר אחד, על המלחמה בּבעל-הבּית. ה“פרקציה” היתה נאמנה לעצמה בּדרך זוֹ, היא האמינה למצוֹא בּסיסמתה זוֹ את החוֹמר המפוֹצץ, אשר יחריב את תנוּעת הפּוֹעלים העברית, ולא אשמתה שלא הצליחה לפוֹרר את אחדוּת המעמד העוֹבד בּארץ. לא אשמתה שההסתדרוּת החקלאית, המאַחדת את החקלאי השׂכיר עם החקלאי העוֹבד בּמשקוֹ, מהווה תוֹפעה מיוּחדת בּמינה, אשר שוּם תנוּעת פּוֹעלים בּעוֹלם לא זכתה לכך. ואילוּ היוּ זוכים לכך בּארצוֹת כּמוֹ גרמניה ואוֹסטריה היה גוֹרל כּל תנוּעת הפּוֹעלים, ואפילוּ כּל התרבּוּת האנוֹשית, אחר לגמרי.
עכשיו אין מדבּרים אצלנוּ עוֹד בּלשוֹן הפרקציה, ואפילוּ אלה שהיוּ נגררים אחרי סיסמוֹתיה. עכשיו כּבר אין מבקשים “להפריד את הפוּנקציוֹת”, כּביכוֹל, עכשיו אוֹמרים לנוּ שאין מתכּוונים אלא להקמת “אִרגוּן פּוֹעלים חקלאיים”, בּתוך “הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים”, וארגוּן זה יעשׂה מה שמוֹעצוֹת הפּועלים בּמוֹשבוֹת אינן יכוֹלוֹת לעשׂוֹת: הוּא ירים את שׂכר הפּוֹעל והוּא יבטיח את העבוֹדה העברית. מוּבן שבּסיסמה כּזאת אפשר לקחת לבבוֹת, ואף אני אלך אחריה, אם יוֹכיחוּ לי שיש בּידה לקיים את ההבטחוֹת שמבטיחים בּשמה. אך עד היוֹם לא יכוֹלתי להבין מדוּע יהיה כּוחוֹ של “האִרגוּן המקצוֹעי” גדוֹל יוֹתר מכּוֹחה של מוֹעצת הפּוֹעלים? וכן לא למדתי עדיין מתוֹך כּל ספרוּת ההטפה את מי יכיל ארגוּן זה ואת מי ישאיר בּחוּץ. והאם יחַלק הקיבּוּץ של “השוֹמר הצעיר” את חבריו לחקלאים וּלבלתי-חקלאים? ואנשי גבעת-השלוֹשה, וּכפר-סירקין וּבהדרגה, בּעלי משק כּוּלם, – האם ימָנו על אִרגוּן הפּוֹעלים החקלאים אוֹ לא?
סיסמה זוֹ, של ארגוּן מקצוֹעי נפרד בּתוֹך ההסתדרוּת החקלאית מוּגשת לנוּ בּצירוּף כּל הסממנים הטוֹבים של תרוּפה “רדיקלית” העשׂוּיה להגבּיר את האוֹפי ה“הפּרוֹליטרי” של ההסתדרוּת. ואפשר אין נוֹשׂאי הסיסמה יוֹדעים שבּעוֹלם “הגדוֹל” דוֹגלים בּסיסמה מלַבּבת זוֹ דוקא היסוֹדוֹת הריאַקציוֹניים בּתנוּעת הפּוֹעלים. בּאַמריקה, למשל,
נטוּשה עכשיו המלחמה הגדוּלה בּין השיטה הישנה, המאַרגנת את הפּוֹעל לפי “מקצוֹעוֹ”, וּבין השיטה החדשה, המאַרגנת את הפּוֹעל בּהיקף מלא של “התעשׂיה” עם כּל הכּרוּך בּה.
ואין אני מכניס כּאן את ראשי בּשאלוֹת אִרגוּניוֹת אוֹ בשאלוֹת קבּלניוֹת. כּל מי שיש לוֹ בּענין זה תיקוּנים טוֹבים לגוּפם – יבוֹא ויציע, ונשמע לוֹ ונלמד ממנוּ. אין לנוּ שוּם צוֹרך לקדש כּל צוּרה שנתגבּשה. אדרבּא, תבוֹא בּרכה על המחַדשים והמתקנים. כּוָנתי היתה רק להסבּיר כּי אין לפנינוּ הצעוֹת תיקוּנים וחידוּשים, המוּגשים לציבּוּר למען יעיין וישקוֹל ויחליט בּאוירה חבֵרית, כּי אין לפנינוּ הצעוֹת לגוּפן, אלא סיסמאוֹת מלחמתיוֹת המשמשוֹת למטרה מסוּימת: להסיר את לב פּוֹעלי ארץ-ישׂראל מעל מפלגתם, מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל.
“אילמלא מפּא”י – מה טוֹב היה לפּוֹעל“, אוֹמרת כּל רשימה. אילמלא מפּא”י – היה הנוֹער הציוֹני-הכּללי מנהיג בּמוֹשבוֹת עבוֹדה עברית מלאה, ו“השוֹמר הצעיר” היה משׂיג, לפחוֹת, עשׂרים וחמישה גרוּש שׂכר מינימוּם, וּ“פּוֹעלי-ציון והחוּגים המַרכּסיסטיים” היוּ מצליחים לאַרגן את הפּוֹעל הערבי בּמסגרת ההסתדרוּת הכּללית, וּ“פּועלי-ציוֹן וּבלתי-מפלגתיים” היו מנהיגים מכסי-מגן לטוֹבת היצרן והצרכּן כּאחד. אילמלא מפּא“י היה השיכּוּן יוֹתר מקיף ויוֹתר זוֹל, וכוֹחנוּ המוּניציפּלי יוֹתר גדוֹל, והמשקים היוּ יוֹצאים למרחב. וכסף להתישבוּת לא היה חסר. אילמלא מפּא”י!
אילוּ היינוּ נשמעים ל“פוֹעלי-ציוֹן” שׂמאל
אילוּ היה למפלגוֹת “האוֹפּוֹזיציה” קצת רגש כּבוֹד לקהל הבּוֹחרים היוּ מקיימים בּעצמם: אַל יתהלל חוֹגר כּמפַתח. אך יש שלמפלגוֹתינוּ חסר אפילוּ קצת הוּמוֹר. אחד הפּלגים של “פּוֹעלי-ציוֹן” שׂמאל, למשל, עוֹמד וּמכריז בּהרגשת ערך עצמו: “ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ מכּיר את מלחמתנוּ, מלחמת “פּוֹעלי-ציוֹן”, לא מהיוֹם. – – “פּוֹעלי-ציוֹן” ילָחמוּ את מלחמת הפּוֹעל – – בּמוֹסדוֹת כּנסת ישׂראל, בּהסתדרוּת הציוֹנית, וּבעיקר בּחיים גוּפם”.
אמת ויציב, ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ מכּיר את מלחמת “פּוֹעלי-ציוֹן” לא מהיוֹם. יתר על כן, ציבּוּר הפּוֹעלים יוֹדע מה היה גוֹרלנוּ בּארץ אילוּ שמענוּ בּקוֹלם של “פּוֹעלי-ציוֹן” שׂמאל: אילוּ סמכנוּ על תוֹרתם, שהקפּיטל יזרוֹם ממילא לארץ והפוֹעל העברי לא יהיה לוֹ אלא לבוֹא בּעקבוֹת הקפּיטל וּלקיים בּוֹ את מצוַת מלחמת-מעמדוֹת; אילוּ היינוּ מקבּלים את השקפתם על ההסתדרוּת הציוֹנית, שאינה אלא ענין לבּוּרגנים, והיינוּ כּמוֹהם פּוֹרשים ממַעינוֹת היצירה הלאוּמית וארגוּן העם; אילוּ היינוּ שוֹמעים בּעצתם ומפקירים את הקרן הקימת, כּמוֹסד בּוּרגני אשר “פּוֹעלי-ציוֹן” ירחק ממנוּ. נאמר כּאן כּי ל“פוֹעלי-ציוֹן” אין אפילוּ נקוּדת התישבוּת אחת משלהם. מנַין תהיה להם, אם אין לזכוּתם אפילוּ דוּנם אדמה אחד לקרן הקימת, אם לא המציאוּ אפילוּ מגרש אחד לשיכּוּן הפּוֹעל. אם בּכל תוֹרתם הסוֹציאליסטית, כּביכוֹל, לא נמצאה אפילוּ הברה של חיוּב לקרקע העם, אלא זלזוּל ולגלוּג. בּאָשרנוּ שלא שמענוּ להם. והפּוֹעל בּארץ לא רק קיבּל קרקע מן הקרן קימת, הוּא גם יצר אוֹתה, טיפּח בּעם את ההתלהבוּת לה, תרם לה כּכל אשר יכוֹל, וכל חוּג נוֹער שלנוּ יש לוֹ חלק בּקרן הקימת. אילוּ שמענוּ ל“פוֹעלי-ציוֹן” שׂמאל, היינוּ רוֹאים בּקבוּצה הזיה אוּטוֹפּית, אשר אין לה זכוּת קיוּם בּמשטר קפּיטליסטי, כּמוֹ ש“הוֹכיחוּ” התיאוֹרטיקנים של “פּוֹעלי-ציוֹן”.
איננוּ מצטערים כּלל וכלל ש“פּוֹעלי-ציוֹן” שׂמאל חוֹזרים בּתשוּבה, שהתחילוּ מוֹדים בּכנסת ישׂראל, בּהסתדרוּת ציוֹנית, בּקרן הקימת. “אוירא דארץ-ישׂראל מַחכּים”. אלא כּדי ש“פּוֹעלי-ציוֹן” שׂמאל יחכּמוּ צריך היה שיעברוּ שלוֹשים שנה. ושינחלוּ הרבּה מפּלוֹת, וישארוּ בּכל מקוֹם שׂרידים עלוּבים. אנוּ פּוֹתחים שער לכל החוֹזר בתשוּבה. אך מן המידה שבּעל-תשוּבה, אם גם איננוּ מכּה על חטא בּגלוּי, לא יתרברב בּעברוֹ ולא יבקש פּרס. סוֹקוֹלוֹב היה אוֹמר: “גר צדק הרי זוֹ מדרגה גבוֹהה, אבל לרב בּפּראג אין ממַנים אוֹתוֹ”. אף אני אוֹמר: אנוּ מוֹשיטים יד ל“פוֹעלי-ציוֹן” שׂמאל, אך קוֹלוֹת לועידה, להנהלת עניני פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, לא נתּן להם.
דגל הפּרישה
אך בּעית “פּוֹעלי-ציוֹן” שׂמאל היא פּחוּתה הרבּה מבּעית “השוֹמר הצעיר”, שהיא בּעיה גדוֹלה וחמוּרה לתנוּעת הפּוֹעלים בארץ. אנוּ רוֹאים בּאנשי “השוֹמר הצעיר” חברים גמוּרים לחיי הארץ וליצירה החלוּצית. וּלפיכך לא נוּכל בּשתיקה על ההוֹפעה המיוּחדת לתנוּעה זוֹ, ול“ליגה” המזדנבת אחריה וחיה בּזכוּתה: הפּרישה הגאֵיוֹנית מעל רוֹב מנין ורוֹב בּנין של תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישׂראלית. איננוּ דוֹרשים לעצמנוּ “זכוּת-אבוֹת”. כּל עוֹלה-עוֹבד וכל חלוּץ נוֹסף בּארץ חבר הוּא לנוּ, חבר שוה-זכוּיוֹת. אך מי שיעמיד את חינוּך הדוֹר החלוּצי הבּא על יריקה בּבּאר אשר ממנה הוּא שוֹאב ורבּים שוֹאבים, וּמי שקוֹבע כּלל גדוֹל בּתוֹרתוֹ: “לא לדעת את יוֹסף” – נאמר לו, בּלי כּל משׂוֹא-פּנים, שהוּא נוֹתן חינוּך מסַלף, חינוּך שאיננו ּמוֹביל לאחדוּת הפּוֹעלים ולא לאפשרוּת נצחוֹנם.
“השוֹמר הצעיר” בּחר לוֹ בּארץ מצב נוֹח למדי. בּשׂדה ההתישבוּת קיבּל בּנאמנוּת את המוֹרשה של העליה השניה: את ערך הקבוּצה וערך המשק. הוּא נכנס לטרקלין ההתישבוּת וראה בּוֹ בּרכה. לא כּן היה עמוֹ בּשטח השני, בּשׂדה העבוֹדה השׂכירה בּמוֹשבה. שׂדה זה לא היה בּשבילוֹ אלא פּרוֹזדוֹר, מקוֹם ארעי, עד שיגיע להתישבוּת, לשוּלחן בּפני עצמוֹ. עבוֹדת שׂכיר בּחיי-קבע הרי זה ענין לפּוֹעל הבּוֹדד אוֹ לקיבּוּץ המאוּחד. ואם אין זה אלא פּרוֹזדוֹר הרי אין צוֹרך להכניס בּזה את כּל הרצינוּת אשר קיבּוּצי “השוֹמר הצעיר” מכניסים בּבנין משקיהם. בּחיי ההתישבוּת קיבּל “השוֹמר הצעיר” את החוּמרוֹת של ארץ-ישׂראל, את הגישה המשקית, את האחריוּת לקיים, את הזהירוּת; בּחיי המוֹשבה קיבּל “השוֹמר הצעיר” את החוּמרוֹת של הגוֹלה, את המוּשׂגים והמוּנחים השאוּבים מקריאה ולא מפּעוּלה שלוֹ ולא ממאמצי-החיים שלוֹ. בּעניני משק והתישבוּת הוּא יוֹשב אתנוּ בּכל המוֹסדוֹת המתיחסים לכך, ואיננוּ שוֹנה מאתנוּ, ואין לוֹ פּתרוֹנוֹת משלוֹ, רדיקליים ורבוֹלוּציוֹניים יוֹתר משל אחרים, אין לוֹ שוּם “המצאוֹת” מקוֹריוֹת. את כּל רדיקליוּתוֹ הוּא מגלה בּחיי המוֹשבה, שאיננה בּשבילוֹ אלא מעבר, ואיננוּ חש ואיננוּ נוֹשׂא בּאחריוּתה, שלא היוֹם התחילה ולא מחר תסתיים.
אני מפשפּש בּזכרוֹני למצוֹא ולדעת מה הם הערכים והמפעלים אשר “השוֹמר הצעיר” הנחיל מאוֹצרוֹ לכלל-הפּוֹעלים, ואינני מוֹצא. לא אפליג לימים רחוֹקים, ואשאל רק לשנים האחרוֹנוֹת, כּש“השוֹמר הצעיר” כּבר “התגבּש” לגמרי: האם יש איזוֹ פּינה בּחיי כּלל-הפּוֹעלים שנוּכל לוֹמר, כּאן נגלה כּוֹחוֹ של “השוֹמר הצעיר” דוקא, כּאן נתן הוּא את הדחיפה, כּאן קיבּל הוּא עליו את האחריוּת? אני מעביר בּראשי את המפעלים העיקריים שלנוּ בשנים האחרוֹנוֹת, שהוֹסיפו גם קוים חדשים לקלסתר פּני ההסתדרוּת, ואני שוֹאל מי היוּ מחוֹלליהם ומַגשימיהם?
“נִיר”, למשל, המפעל הגדוֹל בּיוֹתר ליצירת הוֹן מעמדי. לבקר אוֹתוֹ ולהציג לוֹ דרישוֹת יוֹדעוֹת כּל האוֹפּוֹזיציוֹת. אך מי הגה אוֹתוֹ, מי נלחם לוֹ, מי התמסר לוֹ? להלכה התריעוֹ “פּוֹעלי-ציוֹן” יוֹתר מכּוּלם על חשיבוּת ההוֹן המעמדי, וּבשמוֹ גם התנַזרוּ מן ההוֹן הלאוּמי, אך כּוּלנוּ יוֹדעים את גוֹדל ההוֹן המעמדי אשר יצרוּ “פּוֹעלי-ציוֹן” שׂמאל. ו“ניר”, אשר ריכּז עד עתה כּחצי מיליוֹן לא"י לרשוּת ההתישבוּת העוֹבדת, הוֹרתוֹ ולידתוֹ וּפעוּלתוֹ היא מקרב חברי מפלת פּוֹעלי ארץ-ישראל.
ו“קרן חוֹסר-העבוֹדה”? עוֹד אפשר למצוֹא בּפּרוֹטוֹכּוֹלים של מוֹעצוֹת ההסתדרוּת כּמה היוּ נוֹאמי השׂמאל ו“השוֹמר הצעיר” מוֹכיחים כּי הקמת קרן חוֹסר-עבוֹדה מתוֹך התנדבוּת של פּוֹעלים אין זו אלא אוּטוֹפּיה, ואין לתלוֹת בּה שוּם תקווֹת של ממש, עד שלא יכריחוּ את הממשלה שתחייב את נוֹתני-העבוּדה להשתתף בּקרן.
וּ“פדיוֹן-עבוֹדה”? האם לא בּכוּר המחשבה והחרדה של מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל נצרף המפעל הזה?
וּ“משען”? אחד הבּיטויים הנאמנים של סוֹלידריוּת פּוֹעלית, שעכשיו בּימי הרעה אנוּ מרגישים בּיוֹתר בּערכּוֹ – אף הוּא הנהוּ יצירתה של קבוּצת חברי מפּא"י.
אני מבקש ואינני מוֹצא ש“השוֹמר הצעיר” הכניס איזה תג משלוֹ, איזה חידוּש משלוֹ, לתוֹך אוֹצר החיים של כּלל הפּוֹעלים בּארץ – לא בּמה שמניתי לעיל ולא בּענינים אחרים: לא בּכּיבּוּש עבוֹדה ולא בּשמירה, ולא בּשיכּוּן, ולא בּתרבוּת. אך קו אחד יש בּהחלט לזקוֹף לזכוּתוֹ: מעוֹדוֹ ועד היוֹם הוּא נוֹשׂא בּרמה את דגל הפּיצוּל בּתנוּעת הפּוֹעלים. גם בּטרם היתה לוֹ “אידיאוֹלוֹגיה” משלוֹ, פּוֹליטיקה
משלוֹ, לא התערב, חלילה, לא עם “אחדוּת-העבוֹדה” ולא עם “הפּועל הצעיר”. וּלאחר שהוּקם האיחוּד של שני הזרמים העיקריים בּתנוּעת הפּוֹעלים – שמר “השוֹמר-הצעיר” על בּדילוּתוֹ. הוּא מאמין בּחשיבוּת עצמוֹ ואינוֹ רוֹאה דרך טוֹבה לקיים חשיבוּת זוֹ אלא דרך הבּדילוּת וטיפּוּח הבּדילוּת.
מאז היוֹת “השוֹמר הצעיר” בּארץ החליף לא מעט את דעוֹתיו ואת עמדוֹתיו, אך בּענין אחד שמר אמוּנים לעצמוֹ, בּראוֹתוֹ עצמוֹ כּשבט נבחר בּתנוּעת הפּוֹעלים המצוּוה על עריכת שבּת לעצמוֹ, וּבכל סיטוּאציה חדשה בּארץ ובעוֹלם הוּא מגלה נימוּקים חדשים להתבּדלוּתוֹ. יתכן שזהוּ קו מקוֹרי של “השוֹמר הצעיר”, אך אין כּל ספק שבּדרך זוּ – פּחד התבּוֹללוּת בּתנוּעת פּוֹעלים המוֹנית – נקטוּ גם זרמים מסוּימים בּתנוּעת הפּוֹעלים
בּעוֹלם, אשר לבּם לא היה שלם עם המפלגוֹת הקוֹמוּניסטיוֹת ודעתם לא היתה נוֹחה מן המפלגות הסוֹציאליסטיוֹת. הללוּ ידעוּ בּכל שאלה, גדוֹלה וקטנה, כּיצד צריך הדבר להיעשׂוֹת יוֹתר טוֹב מאשר הוּא נעשׂה בּמפלגוֹת הקיימוֹת, דרכּם היתה תמיד בּרוּרה לפניהם, לכל סיטוּאַציה מסוּבּכת היתה להם תשוּבה מן המוּכן, וּכדי שלא להפסיד משלימוּת דרכּם וממַסקניוּת מחשבתם, לא מצאוּ טוֹב לגוּפם משמירת עצמם שלא להתערב עם המפלגוֹת ההמוֹניוֹת. הם לא נכנסוּ לתוֹכן כּדי להשפּיע וּלתקן אוֹתן מבּפנים, כּדי להתלכּד עם כּלל הפּוֹעלים ולינוֹק וּלהניק, כּי אם בּחרוּ להתקיים כּחטיבוֹת פּוליטיוֹת בּפני עצמן, כּמפלגוֹת אוֹ כּרסיסי-מפלגוֹת.
הם ראוּ את תפקידם “להעמיק” וּ“לגבּש” את השקפוֹתיהם, מתוֹך וַדאוּת, שסוֹף נצחוֹנם לבוֹא וההמוֹנים ישליכוּ מאחרי גבּם את מפלגוֹתיהם שעבר זמנן ויבקשוּ הצלה בּאמיתוֹתיהם הגדוֹלוֹת של הפּוֹרשים. בּמשך עשׂרים שנוֹת הפּורענוּת ראינוּ את דרכּם ואת גוֹרלם של רסיסי-המפלגוֹת הללוּ, ראינוּ את תפקידם בּגרמניה, אנוּ רוֹאים את תפקידם בּאנגליה. רק בּימים אלה קראנוּ בּ“דבר” דין-וחשבּוֹן על כּינוּסם הבּין-לאוּמי האחרוֹן, וראינוּ דוֹר ההפלגה שבּקרבּם בּשאלוֹת רוּסיה וּספרד וחזית עממית. אך בּדבר אחד הם מאוּחדים כּוּלם – בּהתבּדלוּת מתנוּעת הפּוֹעלים ההמוֹנית. בּין הפּוּרענוּיוֹת הגדוֹלוֹת העוֹברוֹת על תנוּעת הפּוֹעלים בּדורנוּ אין זוֹ הפּוּרענוּת הקשה בּיוֹתר, אוּלם בּין הגוֹרמים המַרבּים מבוּכה ואבדן-דרך וחוֹסר-אֵמוּן פּנימי, וּמפוֹררים את אחדוּתוֹ וּמדלדלים את כּוֹח-עמידתוֹ של כּלל-הפּוֹעלים ימָנוּ גם אלה.
בּעוֹלם הגדוֹל יש לעתים שבּתוֹך מפלגוֹת-הבּינים הללוּ מתעוֹררים כּוֹחוֹת המבקשים לחזוֹר למסרתם – למפלגת הפּוֹעלים ההמוֹנית. בּשעה שהא.ל.פּ. בּאנגליה החליטה לצאת ממפלגת-העבוֹדה פּרשוּ ממנה כּמה מחשוּבי חבריה כּבּריילספוֹרד וּכאֶלן וילקינסוֹן; בּשעה ש“הליגה הסוֹציאליסטית” בּאנגליה עמדה לפני בּחירה: לצאת ממפלגת-העבוֹדה אוֹ לציית להחלטוֹתיה – בּחרו סיר סטאפוֹרד קריפּס והרוֹלד לַסקי בּקבּלת מרוּת המפלגה; גם בּארץ זכינוּ לתוֹפעה מאַלפת בּקריאתוֹ של ישׂראל וֶשֶר וחבריו לאיחוּד וּבהצטרפוּתם למפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל. אוּלם “השוֹמר הצעיר” אוֹחז בּתפיסתם של היסוֹדוֹת הנוּקשים בּיוֹתר בּין “הבּלתי-תלוּיים” השוֹנים, ואם אחרים יכּנעוּ, חלילה, הוּא ישמוֹר אמוּנים לדגל הבּדילוּת. אם “השוֹמר הצעיר”, למשל, רוֹאה סכּנה בּחלוּקת הארץ – איננוּ רוֹאה אוֹתה כּענין הטעוּן דיוּן חברי והחלטה של תנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה כּחטיבה אחת, אלא מתבּצר בּתוֹך נרתיקוֹ, וּמשם הוּא שוֹפך אש וגפרית על מחייבי החלוּקה – התרוּפה הבּדוּקה בּיוֹתר להשפּיע על הכרעת הענינים.
פּיצוּל אוֹ ליכּוּד?
וענין זה, פּיצוּלוֹ אוֹ ליכּוּדוֹ של כּלל-הפּוֹעלים, עוֹלה בּעינַי על כּל המַצעים ועל כּל ההצעוֹת הטוֹבוֹת, שבּהן רשימה אחת מתחרה בּחברתה. השאלה עוֹמדת לפנינוּ יוֹם יוֹם, בּכל פּינה שאנוּ פּוֹנים, והיא מתחדדת בּיוֹם בּחירוֹת.
שאיפתנוּ מַהי, להיוֹת קוֹנגלוֹמֶרַט של כּוֹחוֹת יריבים וּמתנגחים, אוֹ להגיע לאחדוּת אמיתית של כּלל-הפּוֹעלים? סבוּרני שאין שוּם אדם חוֹשש לכך שמפלגוֹת האוֹפּוֹזיציה “תתפּוֹסנה” את “השלטוֹן” בּהסתדרוּת. אין לי יסוֹד להניח שמישהי מהן מקוה לכך בּעוֹמק לבּה, כּל דרכּן מלמדת שאין להן אפילוּ היצר הזה להשפּיע ו“לשלוֹט”, ולשׂאת בּאחריוּת לעניני כּלל-הפּוֹעלים. הצוֹרך הפּוֹעל בּהם הוּא להתגדר וּלהתבּצר בּפינוֹת מיוּחדוֹת, “עצמאיוֹת”, בּחיק
תנוּעת הפּוֹעלים. נזכּר אני בּמעשׂיה אחת שסיפּר פּעם אחד מאבוֹת הקוֹאוֹפּרציה האנגלית: בּא אצלוֹ אדם אחד שהתאוֹנן על מצבוֹ וּביקש ממנוּ עצה. אמר לוֹ: רוֹאה אתה צרכּניה קוֹאוֹפּרטיבית גדוֹלה זוֹ, תפתח בּשכנוּתה חנוּת קטנה ותמצא את מחיתך. דע לך שבּכל קוֹאוֹפּרטיב גדוֹל ימָצא תמיד מספּר אנשים בּלתי-מרוּצים. בּשביל קיוּם חנוּתך יספּיקוּ. ואכן, קיוּמה של מפלגת פּוֹעלים גדוֹלה, המעוֹרה בּכל עניני החיים של הפּוֹעל לכל שבטיו וּלכל סוּגיו, הנוֹשׂאת בּכל תלָאוֹתיו, וּבשעוֹת רעה משמשת תמיד יתד לתלוֹת עליה את כּל הקינוֹת והקוּבלנוֹת והתרעוּמוֹת המצטבּרוֹת בּלבבוֹת – מפלגה כּזאת יכוֹלה תמיד לפרנס על ידה כּמה וכמה פּלגי-מפלגה. הללוּ יכוֹלים להתקיים. יכוֹלים, אך האם גם צריכים?
האחדוּת שבּמעשׂה חניתה
שבתי השבוּע מחניתה, המקוֹם אשר בּוֹ אמרה תנוּעתנוּ כּוֹלה את דברה לעוֹלם היהוּדי כּוּלוֹ. ראיתי שם חברים ממפּא"י וּמן “השוֹמר הצעיר” וּמן הנוֹער הציוֹני וּמן “הפּוֹעל המזרחי” ועוֹד.
בּקיצוּר, ראיתי שם כּמעט את כּל הפּלגוֹת של תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישׂראלית. בּשעה שהתהלכתי בּין האוֹהלים וּבעמדוֹת ועם הנוֹטרים וסוֹללי-הדרך לא היוּ בּידי שוּם סימנים – ואף לא בּיקשתי – להבחין מי מהם ל“מי” שייך. והנה כּוּלנוּ מרוּצים מענין חניתה. תנוּעתנוּ רשאית להתגאוֹת בּמפעל וּבבצוּעוֹ. כּשעברתי בּרחוֹב הציצה לי מאחד הקיוסקים כּוֹתרת של עתוֹנם האידישאי של “פּוֹעלי ציוֹן” שׂמאל, המכריזה: “תשוּבתנוּ – חניתה”. שׂמחתי גם לכך. אין עיני צרה בּהם שזוֹהי תשוּבתם. אדמת קרן הקימת, “כּיבּוּש”, כּמעט,צבאיוּת“. וּבכן, בּעצם הימים שחוּבּרוּ המצעים האלה, אשר עיקר תפקידם הוּא לצרוֹח על הניגוּדים שבּינינוּ, בּעצם הימים האלה נעשׂה מעשׂה אשר לכוּלנוּ – אם בּהרבּה ואם בּמעט – חלק בּוֹ, וכוּלנוּ – מן הפּוֹעל המזרחי” ועד “פּוֹעלי-ציוֹן” שׂמאל – מאוּחדים סביבוֹ. והריני שוֹאל: מה חשוּב יוֹתר – חניתה אוֹ קריאת תגָר על מפּא"י? וחניתה הלא איננה אלא משל אחד מרבּים. האם לא היינוּ יחד בּמשמרוֹת, האם אין אנוּ למעשׂה עוֹמדים יחד בּכל התלאוֹת של העבוֹדה העברית, ושל חוֹסר-עבוֹדה, בּשמירה וּבהגנה, בּכל החשוּב בּיוֹתר שבּחיינוּ, שבּגוֹרלנוּ? ואם בּחשוּב בּיוֹתר אנוּ מאוּחדים – מדוּע איננוּ משקיעים את כּוֹחנוּ בּהגבּרת מה שמאַחד אלא בּהגבּרת מה שמפריד?
ועוֹד שאלה אחת לי: אם מפּא"י היא מפלגה כּל כּך “רעה”, וּבלתי-נאמנה על הציבּוּר, מדוּע חיכּה הציבּוּר בּענין חניתה עד שקמה מפלגת פּועלי ארץ-ישׂראל והתחילה לעשׂוֹת ככל שיש בּכוֹחה, כּדי להפנוֹת את המוֹסדוֹת הלאוּמיים וּמוֹסדוֹת ההסתדרוּת למשמר הגבוּלוֹת? כּי יש צוֹרך ליַשב את הגבוּלוֹת ידעוּ אצלנוּ תמיד, וחלוּצים משתוֹקקים להעפּיל אף הם היוּ, ואף על פּי כן לא קם הדבר עד שרמה מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל והתעוֹררה על הדבר, והציעה למוֹסדוֹת ההסתדרוּת להלווֹת לקרן הקימת סכוּמים גדוֹלים לצוֹרך גאוּלת הקרקע בּגבוּלוֹת, ואנשיה נכנסוּ בּעבי הקוֹרה.
אפשר, אין זוֹ מן המידה לספּר דברים כּאלה בּרבּים, כּשם שאין אנוּ נוֹהגים לספּר היכן מקוֹמן של איניציאַטיבוֹת שוֹנות בּחיי ציבּור הפּוֹעלים וּבחיי התנוּעה הציוֹנית – אך אם מוּתר לזקוֹף על מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל את כּל התלאוֹת הבּאוֹת על הפּוֹעל העברי, מדוע לא יוּתר לגלוֹת טפח מזכוּיוֹת האיניציאַטיבה והיצירה של אוֹתה מפלגה, שהיא היא בּית היוֹצר למאמציו וּליזמוֹתיו וּלכיבּוּשיו הפּנימיים והחיצוֹניים של כּלל-הפּוֹעלים?
בּקוֹרת אוֹ שיקוּצים
לא זאת השאלה, אם כּל מה שעשׂתה מפלגת פּוֹעלי-ישׂראל היטיבה לעשׂוֹת, ואם כּל מי שעושׂה בּשליחוּתה של מפלגה עוֹשׂה את שליחוּתוֹ על צד היוֹתר טוֹב. אינני סַניגוֹר מוּשבּע להסתדרוּת ולמפלגה. כּל אחד מאתנוּ מלא בּיקוֹרת, ואף אנוּ, אם כּי לא כּל אחד מאתנוּ מיטיב לעשׂוֹת מן המבוּקרים, יש בּנוּ הרבּה מן הטוֹב ולא מעט מן הפּגוּם. וגם המפלגה כּמותכם, יש בּה מכּוֹחכם וּמרפיוֹנכם. ולא רק האוֹפּוֹזיציה – כּוּלנו מצוּוים על בּיעוּר הרע. והחלק “השוֹלט”, האחראי – יוֹתר מאחרים. אך הדיבּוּרים הקלים על ה“אַפּרט” כּסמל הרע, האדישוּת לגוֹרל הפּוֹעל, הקיפּוּח וההפליה – דיבּוּרים כּלליים אלה אינם בּגדר בּיקוֹרת, אלא בּגדר גידוּף והוֹצאת דיבּה. מכּירים אנוּ את הסגנוֹן הזה מספרוּת הקוֹמוּניסטים והפאשיסטים, אשר זה היה האמצעי הבּדוּק שלהם לקנוֹת את לב ההמוֹנים: להבזוֹת בּעיניהם את עוֹבדיהם, את נאמניהם, את שמשיהם. גם הרביזיוֹניסטים שלנוּ יצרוּ נוּסח כּזה לצרכיהם. עכשיו נוֹקטוֹת בּוֹ האוֹפּוֹזיציוֹת ההסתדרוּתיוֹת למיניהן.
ודרך דיבּוּר זוֹ מביאה אוֹתי לידי תשוּבה. איננוּ נוֹהגים להסבּיר בּרבּים את ערך אנשינוּ. אחרי המות בּודאי יזַכּוּ אוֹתם בּנֶקרוֹלוֹג יפה. בּחייהם אין אנוּ מספּרים על חייהם ועל פּעוּלתם. בּדרך כּלל אין בּזה בּאמת צוֹרך. וּבימים שהיינוּ מעטים וידענוּ יפה זה את זה – לא היה כּל צוֹרך בּכך. ה“אַפּרט” שלנוּ עבד בּשעתוֹ בּמעדר יחד עם שאר הציבּוּר, וּמשראה אוֹתם הציּבּוּר רץ לפניו “כּסוּס בּמדבּר” – נתן בּהם את אמוּנוֹ. וגם מתנגדים ויריבים לא העיזוּ לדבּר בּהם כּאשר מדבּרים עתה. אך אם מכניסים לתוֹכנוּ סגנוֹן זה – נדע לעמוֹד בּפניו. ונאמר, בּלי עניווּת מזוּיפת: מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל זוֹקפת לזכוּתה לא רק את שרשרת כּיבּוּשיה והישׂגיה, כּי אם גם את אנשיה. בּ“מַצעים” בּלבד לא תיבָּחן תנוּעה. וּתנוּעתנוּ שוֹלחת כּצירים לועידה החקלאית את מַניחי היסוֹד להתישבוּת העוֹבדת, אנשי דגניה וכנרת ונַהלל ועין-חרוֹד, אנשים אשר לאחרי עשׂרים וּשלוֹשים שנוֹת עמל וּפגעים ונסיוֹנוֹת לא נס ליחם, וכל חייהם חזית אחת, והם חיים בּנאמנוּת לא את חיי משקם וחברתם בּלבד, כּי אם את חיי המעמד וחיי העם, והם מַטים שכם לכל מאמץ אשר ידָרש. אך לא רק אלה. אני מוּכן להבליט גם את אנשי ה“אַפּרט” שלנו. הנה שני אנשים מוֹשכים למעלה משתי עשׂרוֹת שנים במחרשת ההסתדרוּת החקלאית: אברהם הרצפלד בּהתישבוּת, ונטע הרפּז במוֹשבה. שניהם מסמלים את הדינַמיוּת של התנוּעה אשר איננה נלאית, את יצר הכּיבּוּשים, את הדאגה לכּלל ולפּרט. תנוּעה אשר עסקניה העיקריים לא דבר בּהם שמץ של שאנַנוּת וּפיליסטריוּת, אשר ערוּתם לא פּגה מימי הנעוּרים ועד עתה, אשר אין כּמוֹהם בּכל הציבּוּר כּוּלוֹ מוּכנים למאמצים חדשים – תנוּעה כּזוֹ לא תבוֹש בּיוֹם דין. היא יכוֹלה רק לברך את עצמה – שנטיעותיה הצעירוֹת יהיוּ כּמוֹ אלה. וגם כּל הגוּשים, המאוּחדים בּהתנגדוּתם למפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, יכוֹלים להתפּלל – שמקרבּם יקוּמוּ אנשי “אַפּרט” ועוֹבדים נאמנים לציבּוּר הפּוֹעלים כּאלה אשר גדלוּ בּחיקה של המפלגה “השוֹלטת”.
נהרוֹס את החַיִץ
בּויכּוּח זה יש כּדי להכאיב. האין זה מעליב עד עוֹמק הנפש שבּשעה זוֹ בּעוֹלם ּבשעה זוֹ לישׂראל וּבשעה זוֹ בּארץ, אני אנוּס לעמוֹד על בּימה חקלאית ולענוֹת על קטרוּגים מסוּג זה, וּלהסבּיר דברים השייכים לאָלף-בּית של תנוּעתנוּ. מה נאמר וּמה נדבּר, אם בּשעה זוֹ, כּשהעוֹלם כּוּלוֹ טוֹבע בּפוּרענוּת, וּכאילוּ שׂשׂ לקראת חוּרבּן ועוֹשׂה הכּל כּדי להחישוֹ, וּבתוֹך עוֹלם זה עוֹמד עמנוּ הקטן נדרס וּמוּרדף ואינוֹ עוֹשׂה דבר להצלתוֹ, וּבתוֹך עם אוּמלל ואוֹבד-דרך עוֹמד לבדוֹ קוֹמץ אנשים, אוּד מוּצל מהפיכה, הרוֹאים את המטרה האחת והיחידה, והם מבזבּזים את כּוֹחם על ניגוּדים תפלים אוֹ מדוּמים וֹמוֹציאים את רוּחם לבטלה בּשעשוּעי “שלטוֹן” ו“אוֹפּוֹזיציה”, והדבקת תוים של “עקביוּת” וּ“פשרנוּת”, וּמקפּחים אוֹתוֹ ענין אחד וּמיוּחד אשר בּזכוּתוֹ וּלמענוֹ הם קיימים וּממנוּ להם אוֹר.
מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל אינה יכוֹלה להתבּרך בּאוֹתה נחת-רוּח אשר מפלגוֹת אוֹפּוֹזיציה רוֹאוֹת בּעוֹלמן. מפלגה המוֹנית-חלוּצית אינה חברה להערצה הדדית. הרבּה קוּבלנוֹת יש לנוּ, לחברי המפלגה, על מפלגתנוּ, על עצמנוּ. אך זכוּת אחת עוֹמדת לנוּ: עדיין לא הוֹרדנוּ את דגל אחדוּת התנוּעה, ועוֹד אנחנוּ קוֹרים ליריבינוּ וּמבקרינוּ: בּוֹאוֹ אלינוּ ונעבוֹד יחד. והרבּה ניגוּדים יהיוּ כּלא היוּ.
דוּגמה אחת: בּין התביעוֹת הגדוֹלוֹת אשר אני תוֹבע מאת התנוּעה יש גם זוֹ: איחוּד התנוּעה הקיבּוצית. יוֹדע אני שלא כּל חברי בּמפלגה עמדוּ על גוֹדל הענין הזה, ועל חשיבוּתוֹ בּשביל החברה השיתוּפית, בּשביל המשק, ההסתדרוּת והמפלגה. אך ישנם השוֹאפים לאיחוּד התנוּעה הקיבּוּצית בּלב שלם. ואם אצא ואבקש אוֹתם – לא אֶמצאם לא בּ“פוֹעלי-ציוֹן” ולא בּ“השוֹמר הצעיר” ולא בּנוֹער הציוֹני הכּללי, כּי אם בּמפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל. בּכל אחד מגוּשיה תמצאוּ אנשים אשר המצב הקיים איננוּ נוֹתן להם מנוֹח. אנשים טוֹבים וחרוּצים השוֹקדים על משקם אוֹ על משק קיבּוּצם תמצאו ודאי בּכל מפלגה, במידה שיש בּה אנשים שהגיעוּ לחיי-משק. אך אנשים אשר חייהם נתוּנים לכלל-המשק של הישוב העוֹבד – אם תדרשוּ לכתבתם תפנוּ קוֹדם כּל למפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל. ואם תצאוּ לבקש את האנשים אשר כּל מַעיניהם לשבירת המצוּקה, להנעת החיים הכּלכּליים אוֹ להקלת הגוֹרל של אח סוֹבל – תפנוּ ישר למפּא“י. את זאת יוֹדעים אפילו אלה הכּוֹתבים את דברי הריב נגד מפּא”י. אבל ידיעה זוֹ מה כּוֹחה כּי תעמוֹד נגד יצר-המחיצות?
נלאֵנוּ לחזוֹר על מצוַת-האחדוּת בּתנוּעת הפּוֹעלים וּלהוֹכיח את ההפסד שבּפּיצוּלים. מה תוֹעלת בּכך, הלא אפשר לדגול בּאחדוּת המעמד וּלבצע את פּיצוּלוֹ. אך בּחיי תנוּעתנוּ יש לה לתביעת האחדוּת תוֹכן-משנה. עדיין איננוּ עם. לא בּני תרבּות אחת, לא בּני לשוֹן אחת. כּל גל של עליה עלוּל להתנכּר למי שקוֹדם לוֹ אוֹ למי שבּא אחריו. כּל גל מן הגוֹלה הרי זה שבט מיוּחד, ציביליזציה מיוּחדת, אפילוּ, כּמוֹ שאוֹהבים לוֹמר אצלנוּ, “השקפת-עוֹלם” מיוּחדת. וכל קיבּוּץ נוֹסף מתכּוֹנן להכתיב לכלל-הפּוֹעלים “אידיאוֹלוֹגיה” משלוֹ. בּמצב כּזה מה נשקף לנוּ אם לא ניצוֹר את הכּוֹח השוֹקד על בּיטוּל המגמוֹת הצנטריפוּגַליות? יש אך כּוֹח אחד בּינינוּ שאיננוּ שבט ואיננוּ מבקש להיוֹת שבט, אלא עם, העם העוֹבד: מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל.
ניסן תרצ"ח.
חזוּת קשה
מאתברל כצנלסון
(בּכינוּס הפּעילים של הקיבּוּץ המאוּחד. גבעת-השלוֹשה, ניסן תרצ"ח)
בּרחבי הציבּוּר מנסרת בּחריפוּת שאלת היחסים ההדדיים שבּין החטיבוֹת ההתישבוּתיוֹת ויחסיהן אל ההסתדרוּת ואל המפלגה. יתכן שהמַציעים אינם יוֹדעים מה להציע, יתכן שמַה שנראה להם תיקוּן אינוֹ אלא קלקוּל. יבוֹא הקיבּוּץ ויציע את תיקוּניו. יבוֹא ויאמר: “יש שאלוֹת המעיקוֹת עתה בּחיי המפלגה – זאת תשוּבתי, בּדרך זוֹ רוֹצה אני להוֹליך את המפלגה. ואני תוֹבע את זכוּתי להוֹליך בּדרך המוֹליכה לחיזוּק, לליכּוּד, לכוֹשר פעוּלה, להקפת המוֹנים, להפעלתם”. לא שמעתי שהקיבּוּץ יאמר כּך. הוּא אך מחשיד וּמוֹקיע כּוָנוֹת רעוֹת טמוּנוֹת בּכל ההצעוֹת של אחרים ואינוֹ טוֹרח להביא לציבּוּר את הצעוֹת התיקוּנים שלוֹ. הרי זה ממילא כּמי שמעיד על עצמוֹ: לי אין צוֹרך בּשינוּי. יהיה כּאשר היה, אין אני חפץ בּמסקנוֹת אלה, וּלפיכך תסלחוּ לי אם אוֹמר לכם בּלי עקיפין: קשה לי לראוֹת את הקיבּוּץ בּמצב זה, שהוּא ההיפך מקידוּם התנוּעה. קשה לראוֹת כּל גוּף-חברים, וקשה שבעתים לראוֹת את הקיבּוּץ בּתפקיד הזה.
יהיוּ העתידוֹת אשר יהיוּ, אך הלא נוֹדה שמצבנוּ דוֹרש התבּוֹננוּת ישרה, גלוּית-לב, אמיצה, נטוּלת פּניות וחשבּוֹנוֹת צדדיים, והשתתפוּת פּעילה של כּל הכּוֹחוֹת בּבדיקת הדרך. וכל חלק חשוּב בּתנוּעה, שעוֹמד ואינוֹ זז, אוֹ מחכּה עד ש“החיים” יזיזוּהוּ, וּבינתיים אינוֹ נוֹתן יד להסרת המכשוֹלים – הרי הוּא מכשיל את עצמוֹ ואת כּוּלנו.
ודאי, כּוּלנוּ לכשנרצה יכוֹלים להתגלוֹת כּאוֹפטימיסטים וּלהסתמך על פּרוֹצס היסטוֹרי ולוֹמר בּבטחה כּי “סוֹף-סוֹף”, כמוּבן, תבוֹא אחדוּת הפּוֹעלים ותבוֹא אחדוּת התנוּעה הקיבּוּצית. בּמסירת מוֹדעוֹת כּאלה אפשר להרגיע וּלהירָגע. וכי יש מי שיכפּוֹר בּנצחון האחדוּת… לעתיד לבוֹא? אך הבּטחוֹן הזה בּמַה שיבוֹא “סוֹף-סוֹף” – ספק אם הוּא גוֹרם מקַדם, והיוּ ימים ואנחנוּ ידענוּ שלא להסתפּק בּמַה שעתיד לבוֹא, ודחפנוּ בּעצמנוּ את העגלה. וּלאחר כּל מה שעבר לעינינוּ על העוֹלם מוּתר גם לפקפּק בּוַדאוּתוֹ של הלעתיד לבוֹא, אם אין אנוּ מתקדמים היוֹם לקראתוֹ.
וגם השאלה מתי יבוֹא מה שהוּבטח לבוֹא אינה חסרת-ערך. יש מוּקדם וּמאוּחר. ושוֹנה יבוּל הדברים אם הם בּאים בּזמנם אוֹ לאחר זמן. ודוּגמה לכך גם מפלגתנוּ. משעת יצירת “אחדוּת-העוֹדה” (1919) עד איחוּדה עם “הפּוֹעל הצעיר” (1930) עברוּ רק י“א שנים. לכאוֹרה אין הדרך ארוּכּה, וההישׂג רב. קמה סוֹף סוף המפלגה הגדוֹלה והמאוּחדת של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל. וּבתוֹצאוֹת האיחוּד הזה ודאי לא נזלזל. אוֹמַר רק שאילמלא איחוּד זה ודאי לא היינוּ מגיעים למה שהגענוּ בּהשפּעתנוּ על העם, על הנהגת התנוּעה הציוֹנית, וּלכל התוֹצאוֹת המעשׂיוֹת הנוֹבעוֹת מזה. ואף על פּי כן: בּגלל אשר לא הקדמנוּ את האיחוּד בּעשׂר שנים הפסדנוּ דברים אשר אין להם תקנה. אילוּ היה איחוּד זה מתגשם בּועידת פּתח-תקוה היה “גדוּד-העבוֹדה” ניצל מאסוֹנוֹ, ו”השוֹמר הצעיר" היה מוֹצא את מקוֹמוֹ בּתוֹך המפלגה המאוּחדת, והדברים לא היוּ מתגלגלים למה שהתגלגלוּ, וכמה נפשוֹת שנכרתוּ מעמנוּ היוּ ניצלוֹת מן האבדוֹן. חוֹסר האיחוּד בּ-1919 הוּא שהכשיר את הקרקע לפירוּדים אחרים וּלהתבּדלוּיוֹת, לאבידוֹת, וּמן הגרעוֹן הזה עדיין לא יצאנוּ, וּמי יוֹדע מתי נצא.
ואם נשוּב ונתבּוֹנן בּפגָמי האיחוּד של 1930 לא נתלה אוֹתם בּשוּם אוֹפן בּ“הפּוֹעל הצעיר”, ולא נתלה אוֹתם בּתכנית-האיחוּד אוֹ בּהעדר ניסוּח פּרוֹגרמתי לאיחוּד (אם כּי לא אסתיר כּי גם עתה, ועוֹד יוֹתר מאשר אז, חוֹשב אני למשגה פּוֹליטי וחינוּכי מה שהמתאַחדים מנעוּ מעצמם את הטוֹרח לקבּל אוֹ לדחוֹת אוֹ לשנוֹת וּלתקן את הנסיוֹן הראשוֹן לנַסח את עיקרי הרעיוֹנוֹת הפּרוֹגרמַתיים של המפלגה המאוּחדת). עיקר הפּגם בּעינַי הוּא שרבּים הלכוּ לקראת איחוּד זה בּלי התלהבוּת, בּלי חמדה, כּמי שכּפאָם “הפּרוֹצס ההיסטוֹרי”. לפיכך לא קיבּלה המפלגה בּצאתה לחיים את הצידה לדרך: את המטען הדרוּש, את הפּתוֹס, את הפּרסטיז’ה השלמה.
ועל כּן איני יכוֹל להתנחם בּדברי הנבוּאה לימים בּאים, כּי “בּוַדאי יבוֹאוּ ימים ואיחוּד התנוּעה הקיבּוּצית יקוּם”, כּאשר נאמר פּה. מאליו לא יקוּם. ואיני יוֹדע מתי יקוּם. וחשוּב מאד לדעת כּיצד יקוּם. לא די שבני-אדם יבוֹאוּ לידי הסכּם על נוּסחאוֹת. יוֹתר ממה שחשוּבה הנוּסחה חשוּבים הכּוֹחוֹת הנפשיים והרציניים ההוֹלכים לקראתה.
זאת הפּעם שמעתי לראשוֹנה הַנמקה עקרוֹנית לשלילת איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית. לא רשמתי את הדברים מלה בּמלה, אוּלם כּך הבנתי אוֹתם: חיינוּ ויצירתנוּ בּארץ הנם פּרי אידיאה, ואחדוּת התנוּעה תיתכן רק מסביב לאידיאה האחת והמאַחדת; הפּלגים הקיבּוּציים השוֹנים הם גילוּיים של אידיאוֹת שוֹנוֹת, ואין לאַחד את התנוּעה מסביב לאידיאוֹת שוֹנוֹת. יכוֹל אני להסכּים לרֵישא: שוּם איחוּד בּתנוּעתנוּ לא היה אפשרי אילמלא היתה בּיסוֹדוֹ אידיאה אחת משוּתפת לכל המאוּחדים. שוּם איחוּד שלנוּ לא היה פורמַלי וּמקרי. איחוד “הפועל הצעיר” ו“אחדות-העבודה” לא היה קם לוּלא היתה להם אידיאה אחת וּמאַחדת, גם בּשעה שהיוּ מלבּישים אוֹתה לבוּשים שוֹנים. ואף ההסתדרוּת לא היתה קיימת יוֹם אחד אילמלא האחדוּת האידיאית של כּלל הפּוֹעלים בּארץ. אך חידוּש גדוֹל רוֹאה אני בּסֵיפא: שהקיבּוּץ המאוּחד וחֶבר-הקבוּצוֹת לא אידיאה אחת להם, אלא שתי אידיאוֹת שוֹנות, וההבדלים שבּיניהם אינם הבדלי טעם וסגנוֹן, לא הבדלי חיפּוּשׂים בּדרכי הגשמה, אלא הבדלים שבּיסוֹד, הבדלי אידיאוֹת שוֹנוֹת.
אם כּך הוּא הדבר, אם זאת היא אמת חיינוּ, אז – אין לפקפּק בּמסקנה – צריך לחדוֹל מדַבּר על אחדוּת התנוּעה הקיבּוּצית. ויוֹתר מזה: אזי צריך לעשׂוֹת רביזיה לכל הרעיוֹן של אחדוּת הפּוֹעלים בּארץ. אם אחדוּת הרעיוֹן והמפעל של ציבּוּר הפּוֹעלים, אם האחדוּת שבּמשק הקוֹלקטיביסטי, אם האחדוּת שבּמפעל החלוּצי, אם כּל אלה אינם עוֹמדים בּפני ההפרש של האידיאוֹת השוֹנוֹת והנפרדוֹת שבּפּלגים הקיבּוּציים – הרי זה רעיוֹן מוּטעה מעיקרוֹ! אם בּאמת שוֹני המציאוּת, ושל ההוָיה של חֶבר-הקבוּצוֹת והקיבּוּץ המאוּחד הוּא כּל כּך גדוֹל, והוּא מַצריך בּאמת קיוּם נפרד ואיננוּ מאַפשר יצירה מאוּחדת – אזי למה ועל יסוֹד מה נדרוֹש את אחדוּת “החלוּץ”, אשר חבריו עתידים לעצב מחר את חייהם לפי אידיאוֹת שוֹנוֹת? מה האמת אזי בּדרישת אחדוּת “החלוּץ” ואחדוּת הנוֹער? הלא עתידוֹ של הנוֹער הוּא בּ“החלוּץ”, ועתידוּ של “החלוּץ” – בּארץ-ישׂראל, ואם בּבוֹאם לארץ-ישׂראל עתידים הם למצוֹא כּי האידיאה של הקיבּוּץ המאוּחד שוֹנה מן האידיאה של “השוֹמר הצעיר” וּמן האידיאה של חֶבר-הקבוּצוֹת – תצדק השאלה: למה עמַלנוּ לסלף את החינוּך האידיאי ולמה כָּפינוּ עליהם מסגרת אחת, שאין לה טעם ואין עמה הכשרה לקראת עתיד? החלוּץ בּגוֹלה מזין את נפשוֹ בּדמוּת החיים והחברה שבּארץ, ואם בּארץ קּיימות תנוּעוֹת שוֹנוֹת, וקיוּמן הנפרד מוּצדק לאוֹרך ימים – כּי האידיאוֹת
השוֹנוֹת הן בּנוֹת-קיימא – הרי טבעי רצוֹנן של אוֹתן התנוּעוֹת לגַדל בּגוֹלה רזרבה לעצמן. ואם כּן – יֵעָשׂה הדבר בּיוֹשר וּבגָלוּי וּבמסגרת הוֹלמת את החינוּך הנפרד לאידיאה הנפרדת. למה צריך היה הקיבּוּץ המאוּחד להילָחם הרבּה שנים נגד התפיסה הפֶדרטיבית בּ“החלוּץ”, של “השוֹמר הצעיר” ו“גוֹרדוֹניה”, אם למעשׂה הוּא מחייב את האידיאוֹלוֹגיה המַצדיקה חיים פֶדרטיביים לזרמים החלוּציים בּגוֹלה? מה האמת וּמה ההגיוֹן בּדבּוּרים על “הנוֹער העוֹבד” וּ“מחנוֹת העוֹלים” שהם נוֹער של ההסתדרוּת כּוּלה, וכך צריך להיוֹת, וכך יכוֹל להיוֹת, אם בּצדם של דיבּוּרים אלה מכריזים על אידיאה מיוּחדת השׂפוּנה בּכל פּלג קיבּוּצי וּמכריזים כּי איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית מתנקש קיוּמה של אוֹתה אידיאה? אם לקבּל את ההשקפה הזאת על הבדלי האידיאוֹת המוּנחים בּיסוֹד הבדלי הגוּשים – אזי צריך גם לקבּל את כּל הנוֹבע ממנה בּחיים, בּאִרגוּן, בּיחסים. וגם בּחינוּך. הבדלי אידיאה מחייבים גם הבדלי בּית-ספר (וצדק איפוֹא “השוֹמר הצעיר” הדוֹרש מקיבּוּציו לחנך את ילדיהם לא בּבתי-ספר סתם של “המרכּז לחינוּך”, אלא בּמשמר-העמק). ואם להשתמש בּמלה “חיסוּל”, הרי כּאן מקוֹמה: חיסוּל הערכים של “אחדוּת-העבוֹדה”.
--------
גם בּענין התרוֹקנוּת ההסתדרוּת מתכנה דוּבּר כּאן מתוֹך אוֹתה הנטיה להתגוֹננוּת: מי אשם יוֹתר? והלא קוֹדם כל צריך לשאוֹל לגוּפו של דבר: נתרוֹקנה ההסתדרוּת אוֹ לא? נתרוֹקנה המפלגה אוֹ לא? צריך לענוֹת בּיוֹשר-לבב על השאלוֹת האלה ולא על השאלה: מי רוקן יותר? היקף ההשפּעה של ההסתדרוּת לא פּסק מהתרחב, אך האם גדל גם כּוֹחה בּפנים? בּימים החמוּרים בּ“גדוּד-העבוֹדה” עוֹד היה צוֹרך לפנוֹת להסתדרוּת, והיתה עוֹד מידת-כּוֹח בּהסתדרוּת להציל מה שניתן להציל. ושוּב: היוּ ימים קשים בּעין-חרוֹד, ימי סכּנת פּילוּג. ועין-חרוֹד פּנתה ל“אחדוּת-העבוֹדה”, וּבין שהצדדים היוּ מרוּצים, בּין שלא היוּ מרוּצים – נמנע פּילוּג חדש. אך כּשבּא הקרע בּחֶבר- הקבוּצוֹת (הראשוֹן) לא נמצא מי שיאמר: נפנה להסתדרוּת. ויוֹם אחד פּוּצץ חבר-הקבוּצוֹת, בּלי שאיזה מוֹסד מוּסמך בּציבּוּר הפּוֹעלים ידע על כּך. שוֹאלים: מה היה אילמלא בּטל חבר-הקבוּצוֹת? אילמלא נחרב חבר-הקבוּצוֹת לא היוּ קוֹרים כּמה דברים. לא היה קוֹרה גם מה שקרה בּרמת-יוֹחנן וּבבית-אלפא. ואפשר היינוּ פּטורים עכשיו מדיבּוּרים על איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית. צריך לדעת לשמוֹר על קיוּם מסגרוֹת מאַחדוֹת גם בּזמנים רעים, מתוֹך ציפּיה לימים אשר יהיה בּהם חפץ. מגמת ההתגוֹננוּת עוֹשׂה לעצמה את המלאכה קלה: היא מקבּלת כּל בּיקוֹרת של הגוּשים ההתישבוּתיים כּשלילתם וכרצוֹן לחסל אוֹתם. אם להטלת אימים הרי זה טוֹב, אם לבירוּר עיני – אין בּזה מן המוֹעיל. אני, למשל, מחַייב את קיוּם הגוּשים ההתישבוּתיים, אך שוֹלל אני את ההפרזה, בּין בּמספּרם, בּין בּסַמכוּתם. אם יש צוֹרך בּשלושה גוּשים אַל יהיוּ ארבּעה. ואם אפשר להעמידם על שנַים אַל יהיו שלוֹשה. לאשר לסמכוּת, האוּמנם כּל סמכוּת שאיזה גוּש נוֹטל לעצמוֹ היא מוּצדקת? דיבּרוּ פּה מתוֹך הכּרת זכוּת קיוּמן של כּל צוּרוֹת ההתישבוּת, והמוֹשבים בּפרט. ויפה דיבּרוּ. הרי זה סימן לבגרוּת. היוּ ימים ודיבּרוּ אצלנוּ אחרת. ולא אוּכל לוֹמר שהנוֹער שלנוּ התחנך בּנדוֹן זה על רוֹחב-דעת ורוֹחב-לב. האוירה שהוּא נוֹשם יש שהיא מעדיפה צוּרה על חברתה. וּבכן, עכשיו אין כּוֹפר בּערך המוֹשב. וּבכל זאת, כּאשר בּא ועד המוֹשבים והאִרגוּנים וּביקש לצאת לבחירוֹת בּרשימה מיוּחדת, אמרוּ הכּל: לא יתכן! הרי שכּבוֹדוֹ של הגוּש בּמקוֹמוֹ מוּנח, ואף על פּי כן אפשר להתקוֹמם כּנגד הרחבה בּלתי-מוּצדקת של סמכוּתוֹ. אך היש אצלנוּ מי הרשאי לוֹמר לכל גוּש: דע את תפקידך ואת סמכוּתך, ואל תעסוֹק בּענינים אשר לא לכך נוֹצרת? והרי מרוּבּים אצלנוּ השימוּשים לרעה בּענין הסמכוּת. מאז הוּקמוּ הגוּשים ההתישבוּתיים ניכּרוֹת בּהן נטיוֹת שוֹנוֹת לצאת מתחוּם פּעוּלתם הישרה, הטבעית, ההגיוֹנית; קיימוֹת שאיפוֹת לאֶכּספּנסיה בּכל מני מגמוֹת. ואם יש בּתוך הגוּשים חברים שאין דעתם נוֹחה מזאת, אין משגיחים בּהם. ראינוּ זאת בּהרבּה מקרים.
התחיל “גדוּד-העבוֹדה”, והמחיר אשר שילם היה יקר מאד. ולא רק הוּא לבדוֹ שילם את טעוּיוֹתיו, המפעל הקיבּוּצי כּוּלוֹ שילם, תנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה שילמה. לא נמצא בּהסתדרוּת שוּם כּוֹח אשר מסַמכוּתוֹ להציב גבוּלים לתאוַת האֶכּספּנסיה של הגוּשים כּלפּי חבריהם. טיפּוּס מיוּחד בּהתישבוּת רוּצה לטפּח את דרכּוֹ – אדרבּא ואדרבּא. לשם כּך יש צוֹרך בּהתלכּדוּת כּל החיים בּצוּרה זאת – בּבקשה. אך לעשׂוֹת “כּוֹרך” מן הטיפּוּס ההתישבוּתי עם יצוּב עמדה פּוֹליטית לכל השאלוֹת בּארץ וּבעוֹלם, עם קביעת קאנוֹן של השקפה “מדעית” לגבּי כּל ההיסטוֹריה האנוֹשית, עם “השקפת-עוֹלם” מעוּבּדת וּמוּגמרת, עם שלטוֹן בּחינוּך הנוֹער, עם הוֹפעה בּרשימה אחת בּבּחירוֹת, ועם יצירת רזרבה פּוֹליטית (ובלי להיות, חלילה, למפלגה!) – איזוֹ מפלגה בּאיזה משטר הגיעה לידי כּך! זהוּ פַּטנט ארץ-ישׂראלי מקוֹרי.
לפני זמן-מה אמר לי חבר מן “השוֹמר הצעיר”: אתה הלא ניבּאת לנוּ בּבית-אלפא, בּשעת יסוּד הקיבּוּץ הארצי, ואחר כּך בּועידתנוּ בּדנציג, כּי הקוֹלקטיביוּת הרעיוֹנית תחריב את הקיבּוּץ הארצי. והנה אנחנוּ הוֹלכים מחַיִל אל חיל ואנחנוּ רוֹאים בּך נקם, כּי גם הגוּשים שבּמפלגה יוֹצאים בּעקבוֹתינו. אמרתי לו: צדקת. יש משטרים מסוּימים ההוֹלמים איסטדיוֹת מסוּימוֹת בּחיי החברה. משטר שהוּסכּם עליו כּי הוּא טוֹב לצבא אינוֹ הוֹלם חיים ציביליים. יתכן כּי המשטר שהנהגתם הוּא נוֹח מאד בּימינוּ לכיבּוּש גיל-נוֹער מסוּים. הוַדאוּת הזאת אשר בּה אתם פּוֹתרים כּל מיני שאלוֹת, הנאמנוּת ל“קו”, החפץ להיוֹת תמיד כּשר בּעיני ה“מַזכּירוּת” – סגוּלוֹת נוֹחוֹת הן למשטר של כּיבּוּש. ויתכן כּי שלכם גדוֹל בּזה משל כּל השאר. אך אתם הלא מתכּוֹננים לא רק לחיי-צבא, ולא רק לשלטוֹן בּילדים בּני שש-עשׂרה, אתם הלא מתכּוֹננים לחיי חברה, לחיי מבוּגרים. – התעמוֹד לכם גם שם לימים רבּים “הקוֹלקטיביוּת הרעיוֹנית”? הלא כּבר כּיוֹם הזה, כּשתנוּעתכם עוֹד כּל כּך צעירה, זכיתם לסוֹטים ולאנוּסים – מה יהיה גוֹרלה של הקוֹלקטיביוּת בּעוֹד עשׂר שנים? הבטוּחים אתם כּי לעוֹלם לא יבּצר מכּם לחשל את מוֹחוֹת צעיריכם וּמַזקיניכם וּבניכם שכּוּלם יחד לא יהינוּ לחשוֹב אחרת ממה שתחליט “המועצה הכּפולה”? ונניח שההתפּתחות הזאת היא מוּצדקת והסַמכוּיוֹת הציבּוּריוֹת השוֹנוֹת שנטלוּ לעצמם הגוּשים אין לערער עליהן – הלא תרשוּני לשאוֹל: מה מקוֹמה ותפקידה של ההסתדרוּת בּכל הקוֹנצפּציה הזאת? כּל עוֹד המוּשׂג “קבוּצה” מַשמעוּתוֹ היתה – מספּר אנשים החיים את חייהם האוֹטוֹנוֹמיים והבּוֹנים את משקם בּרשוּת חברת-העוֹבדים, היינוּ מצוּוים לשמוֹר מכּל משמר את עצמאוּתם המוּחלטת של הישוּבים הללוּ. עתה, כּשכּמעט כּל יחידה משקית הנָה למעשׂה אבר מן הגוּש, והגוּש הוּא גוּף ציבּוּרי בּעל תפקידים פּנימיים וחיצוֹניים, והוּא פּוֹעל “מטעם” תנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה אוֹ שלא מטעם, אך תמיד בּשׂדה-הכּלל – עתה צריך אוּלי לקבּוֹע יחסים חוּקיים בּין הגוּשים וּבין הכּלל. הנוֹער, למשל, הוּא אחוּזת-נחלה לגוּשים, הגוֹלה ההסתדרוּתית מתנהלת למעשׂה בּידי הגוּשים. הדין-וחשבּוֹן האמיתי נמסר לא לועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת. תפקידים חיוּניים של התנוּעה נמצאים בּידי רשוּיוֹת מסוּימוֹת, שכּלל הפּוֹעלים אין לוֹ שליטה עליהן, אין לוֹ ידיעה בּהן – ואין ההסתדרוּת אלא נוֹתנת מנדטים, חוֹתמת על בּלַנקים, בּלי שהיא שוּתפת לדיוּנים, להחלטוֹת, למעשׂים. האין זה מדלדל את עצם הרעיוֹן של חברת-העוֹבדים הקרוּיה לכוון, להדריך, לפקח? אוֹ שמא החלטנוּ להפוֹך את חברת-העוֹבדים לפדרציה אַנַרכית של קוֹמוּנוֹת צנטרַליסטיוֹת?
סדרי הדמוֹקרטיה אינם כּל כּך פּשוּטים ונוֹחים כּמוֹ הדיקטטוּרה. הדמוֹקרטיה יוֹצרת מערכת-כּלים מוּרכּבת, לשם הגנת המדינה והגנת היחיד, לשם שמירת החוֹק וּלשם בּיקוֹרת החוֹק, לשם פּיקוּח הדדי של השלטוֹנוֹת והציבּוּר. גם המפלגוֹת הנן חוּליוֹת בּמערכה זוֹ.
בּחברת-העוֹבדים בּיקשנוּ ליצוֹר מערכת-כּלים מוּרכּבת כּזאת. כּל מוֹסדוֹתינוּ נתוּנים לפיקוּחם של הועדים המפקחים, של ועדוֹת בּיקוֹרת, של מוֹעצות ההסתדרוּת. גם ההסתדרוּת עצמה נתוּנה לפיקוּח ציבּוּרי מבּפנים וגם מבּחוּץ. היא נתוּנה בּחוֹק המסגרת הלאוּמית הכּללית – בּצוּרת הקוֹנגרס ואסיפת הנבחרים היכוֹלים לדרוֹש ממנה דין-וחשבּון. היא נתוּנה לקוֹנטרוֹלה מַתמדת של מוֹסדוֹת וחוּגים וסיעוֹת בהסתדרוּת. מציאוּתה של מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל הנה גוֹרם ודאי של קוֹנטרוֹלה ציבּוּרית. כּל חלק מאוּרגן בּתוֹך הציבּוּר יש לוֹ חלק בּהשפּעה וּבקוֹנטרוֹלה של ההסתדרוּת ּמוֹסדוֹתיה. לא כן, לדעתי, הגוּשים הישוּביים, אשר להם כּיוֹם הזה תפקידים ציבּוּריים ממדרגה ראשוֹנה. והם משמשים צינוֹרוֹת עיקריים לתנוּעת הפּוֹעלים – עליהם אין לוֹ לציבּוּר הסתדרוּתי שוּם זכוּיוֹת. לא השפּעה, לא פּיקוּח ולא בּיקוֹרת, וגם לא זכוּת-ידיעה; אף על פּי שבּראש כּל גוּש כּזה מתנוֹסס השלט: הסתדרוּת העוֹבדים הכּללית. איני אוֹמר, חלילה, שההסתדרוּת מוּגבּלת בּסמכוּתה, בּזכוּיוֹתיה. לא, להלכה יש לה כּל הסמכוּיוֹת והכּוֹח שבּעוֹלם, אך למעשׂה נחתכים הענינים החיוּניים שלה, של כּלל-הפּוֹעלים, שלא על דעתה, וּמחוּץ לדעתה.
מי שסבוּר שכּך צריך להיוֹת יאמר זאת בּפה מלא. יאמר: עבר זמנה של אוֹתה אחדוּת כּוֹללת שבּה דָגַלנוּ שנים רבּוֹת, נכנסנוּ לתקוּפה של דיפֶרנציאַציה סוֹציאלית וּפוֹליטית בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים, ויש להכּיר בּעוּבדה שכּל חטיבה ישוּבית יש לה סוּברניוּת ציבּוּרית, אידיאוֹלוֹגית, פּוֹליטית, חינוּכית. יאַמרו נא הדברים בּגָלוּי ויהיה לנוּ אוֹמץ-הלב לחשוֹב על כּך ולהסיק את המסקנוֹת.
ואני שוֹאל את המגינים על המצב הקיים: מה, סוֹף סוֹף, יהיה? הלא כּוּלנוּ דוֹגלים בּשם הסתדרוּת בּעלת כּוֹח-פּעוּלה, כּוּלנוּ רוֹצים מפלגה בּעלת-יכוֹלת, כּוּלנו רוֹצים להבטיח את השפּעת תנוּעת העבוֹדה בּחיי העם – כּיצד יֵעָשׂה הדבר? הרי גם מי שסבוּר שתנוּעת הפּוֹעלים אין לה אידיאה אחת, אלא שפּלגים שוֹנים שלה יש להם אידיאוֹת שוֹנוֹת – איננוּ רוֹצה בּפירוּד-הלבבוֹת הזה, בּאי-האמוּן הזה, בּחוֹסר הכּשרוֹן לעבוֹדה משוּתפת. בּמה איפוֹא אתם אוֹמרים לתקן את המצב? יהא שהמגמה שאני רוֹצה בּה אינה רצוּיה בּעיניכם, יהא שפּתרוֹן זה שאני מציע – איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית, ותיקוּן היחסים בּין הזרם הקיבּוּצי לזרם המוֹשבי, ושיתוּף מרכּזי ההסתדרוּת בּפעוּלוֹת הגוּשים, ואיחוּד הנוֹער החלוּצי, והדרכתוֹ על ידי מרכּז חינוּכי אחד, והקמת מרכּז שיהיה שליח התנוּעה כּוּלה ואחראי בּפני התנוּעה כּוּלה – יהא שכּל זה אינוֹ מוּצדק, אינוּ אפשרי, אינוֹ רצוּי. יהא שכּל זה הוּא אוּטוֹפּי בּמציאוּתנוּ. יתכן, אבל אזי עליכם לפרש מה צריך לעשוֹת. עוֹברת עלינוּ שעת-חרוּם אשר כּמוֹה עוֹד לא היתה, ואנוּ צריכים להיוֹת מוּכנים לפוּרענוּיוֹת חמוּרוֹת עוֹד יותר ממה שעבר עלינוּ. לדעתי, לא נוּכל לעמוֹד בּהן בּלי חשׂיפת מַכּסימוּם הכּוֹחוֹת הספוּנים בּנוּ, בּכוּלנוּ. ואת הדבר הזה לא נשׂיג בּלי איחוּד פּנימי, איחוּד מחדש, חזק ואמיץ מכּל האיחוּדים הקוֹדמים.
והמדאיג וּמעציב בּיוֹתר, שמגמה זוֹ של איחוּד התנוּעה וּבקשת דרכים להסרת מכשוֹלים, מגמה זוֹ שהיא חיוּנית הפּעם יוֹתר מכּל זמן אחר, וּבלעדיה אנוּ נדוֹנים להוֹצאת כּוֹחוֹת לבטלה על טיפּוּל בּקליפּוֹת ועל מריבוֹת-אחים ועל התגוֹננוּת-שוא – מגמה זוֹ אין נוֹשׂא לה. והקיבּוּץ המאוּחד מוֹנע עצמוֹ מהיוֹת שליחהּ וחלוּצה.
תּשוּבה לויכּוּח
מאתברל כצנלסון
דוֹמה שאסיפה זוֹ – כּשהיא לעצמה – משמשת ראָיה לדברי, אף על פּי שרבּים התנגדוּ להם. בּשוּם קוֹנגרס ציוֹני ואפילוּ בּשוּם מוֹשב של הועד הפּוֹעל הציוֹני לא יתוֹאר כּלל שימָצאוּ הפּנאי והסבלנוּת להתרכּז בּשאלוֹת אלוּ שבּהן עסקנוּ בּמשך ישיבה זוֹ.
בּתשוּבתי איני רוֹצה לטפּל בּדברי פּוּלמוֹס, כּי אם למלא מה שהחסרתי בּהרצאתי וּלברר נקוּדוֹת שנתתי בּהן מקוֹם לטעוֹת. בּמידה שנאמרוּ כּאן דברים הראוּיים לתשוּבה פּוּלמוֹסית אסמוֹך על תבוּנתם של צירי אסיפת הנבחרים. אין אני רואה צוֹרך, למשל, להשיב על עמדת הרביזיוֹניסטים, שהצטיינה בּהרמוֹניה פּנימית יוֹצאת מן הכּלל: גם התנגדוּת לסוֹכנוּת וגם השארת החינוּך בּידי הסוֹכנוּת, גם בּיטוּל לקרנוֹת וגם הטלת קיוּם החינוּך על הקרנוֹת, הבּטלוֹת וּמבוּטלוֹת.
מצטער אני על שד"ר מוֹסינזוֹן ראה צוֹרך לריב אתי את ריב המוֹרה. הוּא טען: “אנוּ, המוֹרים, מגלים את מכאוֹבינוּ”, ולי – הזר – לא היתה איפוֹא רשוּת להביא ראָיה מהגילוּיים הללוּ. האוּמנם אין מכאוֹבי החינוּך נחלת כוּלנוּ, אלא נחלת המוֹרה בּלבד, וזר לא יִקרב אליהם? האין אנוּ רגילים בּספרוּת הפּוֹעלים לפרסם דברי וידוי וּמראוֹת נגעים מבּלי לחשוֹש פּן יבוֹאוּ זרים ויסתכלוּ בּמוּמינוּ? ואני הלא לא את קלקלתוֹ של המוֹרה בּיקשתי לגלוֹת, כּי אם את פּגימתוֹ של משטר החינוּך, היוֹתוֹ נמצא מִלבָר לישוּב.
טענתי לצוֹרך להעביר את החינוּך לידי כּנסת ישׂראל, והרב אסף טען כּנגדי בּנימוּק, שמוֹרי ועדת התרבּוּת מוכנים לעבוֹר לרשוּת הסוֹכנוּת. איני מבין את סמיכת הפּרשיוֹת שבין שני הענינים הללוּ, כּשם שלא מוּבן לי כּיצד מצא הד"ר מוֹסינזוֹן בּי חטא, שהרבּיתי לטפל בּסנגוֹריה על מוֹסדוֹת החינוּך של הפּוֹעלים. לא היה זה מתפקידי, אין אני סניגוֹר מוּשבע למוֹסדוֹתינוּ. אין כּל רְבוּתָא בּזה, שמצב המוֹרה המקבּל את שׂכרוֹ ממחלקת החינוּך קל יוֹתר משל המוֹרה בועדת התרבּוּת. יתכן שאם תסתדר ההעברה לכנסת ישׂראל נסתפּק בּאוֹטוֹנוֹמיה חינוּכית בּלבד, ולא נדרוֹש לעצמנוּ גם אוֹטוֹנוֹמיה כּספּית, כּאשר עד כּה.
בּשאלת תקוּפת המעבר לא בּאנוּ הנה בּהצעוֹת מוּכנוֹת, כּי לא חפצנוּ להטיל את דעוֹתינוּ בּזה על זוּלתנוּ. הסתפּקתי, לפיכך, בּהסבּרה כּללית של השאלה. אין אנוּ מתכוונים למעבר שבּחפּזוֹן.
גם הנהלת הסוֹכנוּת מניחה, ששנוֹת תרצ“א ותרצ”ב תהיינה מוּקדשוֹת להכנת המעבר, וכי תקוּפת המעבר תימשך עוֹד שנתַיים. אך יש צירים האוֹמרים לדחוֹת את הסכּנה בּקריאוֹת: לא נאבה ולא נשמע. הנה הציר א. הכריז חגיגית: “אף פּרוּטה לא נתן!” אפשר גם בּזה מתבּטאת החרדה לגוֹרל החינוּך?
אם אסיפת הנבחרים סבוּרה שזוֹהי הדרך – תחליט כאשר תחליט. אוּלם אנוּ סבוּרים כּי העברה תבוֹא בּין כּה ובּין כּה. וּמוּטב שנעשה את ההכנוֹת הדרוּשוֹת בּעוֹד מוֹעד, ואז נבטיח לישוּב תנאי העברה יוֹתר נוֹחים. אביא לדוּגמה את ענין בּית־החוֹלים בּתל־אביב. סוֹף סוֹף נחתם החוֹזה עם “הדסה”. כּסבוּרים אתם שאילמלא נחתם החוֹזה עם “הדסה” בּטרם בּאה הידיעה על הקיצוּצים החדשים בּתקציבה, היתה העיריה גם עכשיו מקבּלת את התנאים הנוֹחים שקיבּלה? חוֹששני, שאם הישוּב ילך וידחה את ההסכּם עם הסוֹכנוּת, הוּא לא יקל, אלא יחמיר על עצמוֹ. נכוֹן הדבר, שעוֹד אין הישוּב מסוּגל לפרנס בּעצמוֹ את כּל מפעלי החינוּך. אך אין לי כּל ספק שיש עוֹד מקוֹם למאמצים מצד הישוּב. הנה ראינוּ שמוֹשבה כּחדרה נוֹשאת בּעוֹל תקציב החינוּך בתשעים אוֹ בּתשעים וחמישה אחוּז, בּעוֹד שפּתח־תקוה מקבּלת (מלבד כּספּי פּיק"א) כּשלוֹשת אלפים לא“י מן הסוֹכנוּת, וראשוֹן־לציוֹן – כּאלף לא”י, וכדוֹמה. אילוּ אמרוּ לנוּ לפני זמן־מה, שעיריית תל־אביב תשתתף בּתקציב החינוּך בּסך של 14.000 לא"י, היינוּ רוֹאים זאת כהזיה. ועתה כוּלנוּ רוֹאים את החלק הזה של התקציב כּבּטוּח בּיוֹתר, על כּל פּנים בּטוּח לא פחוֹת מתקציב הסוֹכנוּת.
צבת בצבת עשׂוּיה. בּיצוּר הכּנסת יקל על מצב החינוּך, והכנסת דאגת החינוּך לתחוּמי הכּנסת יבצר גם אוֹתה. צריך לדאוֹג לכך שהכּנסת לא תהיה כּעיר פּרוּצה, שכּל מי שרוּח יציאה עוֹברת עליו קם ויוֹצא. צריך לדאוֹג לקבּלת החלק המגיע מאת הממשלה. אין אני חוֹשב על הממשלה כּל כּך הרבּה טוֹבוֹת, כּאשר חוֹשבים עליה הרביזיוֹניסטים, המצפּים לקבּל מידה את כּל הסכוּמים הדרוּשים לנוּ לצרכי חינוּך והסוֹמכים גם על טיב החינוּך הלאוּמי שיוּתן לנוּ בּכספּי הממשלה. אוּלם, גם בּלי כּל הפרזה רביזיוֹניסטית עוֹד רחוֹקים אנוּ מקבּל את החלק המגיע לנוּ בּאמת, הן לפי חשבּוֹן חלקנו בּהכנסוֹת הממשלה, הן לפי מספּר תלמידינוּ לעוּמת המספּר הכּללי של התלמידים בּארץ, והן לפי חלקנוּ בּאוּכלוֹסי הארץ. סבוּרני, שזמן המעבר הוּא זמן הכּוֹשר לתביעה מאוּמצת מאת הממשלה.
גם “אחדוּת החינוּך” עלוּלה להרויח על ידי ההעברה. נקל להשפיע על העברת מוֹסדוֹת, שנוֹסדו על ידי חברוֹת חוּץ (כגוֹן בּית־הספר של “אגוּדת־אחים” אוֹ של “אַליאַנס”), לידי הכּנסת מאשר על העברתם לידי הסוֹכנוֹת.
מי שיסתכּל בּמספּרים יראה שהשתתפוּת הישוּב בּהחזקת החינוּך הוֹלכת ועוֹלה. נתרבּוּ מוֹסדוֹת החינוּך הפּרטיים, העוֹלים בּיוֹקר רב ושאנשי הישוּב משקיעים בּהם אמצעים מרוּבּים. לפי הערכת הרב אסף מוֹציא הישוּב מכספיו שלוֹ סכוּם של 100.000 לא“י לצרכי חינּוך. לעוּמת זה משתתפת הסוֹכנוּת בּ־ 75.000 לא”י. מגמת ההתפּתחות בּרוּרה. מכּאן נשקף לנוּ המוֹצא. אין אנוּ רוֹצים שהסוֹכנוּת תסתלק מעניני החינוּך. פּעוּלת החינוּך הכּרוּכה בּעליה חדשה וּבהתישבוּת חדשה תחוּל תמיד על הסוֹכנוּת המיַשבת.
הצעתנוּ – שנקבּל כּאן החלטה פּרינציפּיוֹנית, המיַפּה את כּוֹח הועד הלאוּמי לנהל משׂא־וּמתן עם הסוֹכנוּת. נבוֹא בּדברים עם המוֹרים, נבוֹא בּתביעוֹתינוּ לממשלה, נבטיח לחינוּך את קיוּמוֹ, ולישוּב – חיזוּק בּעמידתוֹ בּרשוּת עצמוֹ ושחרוּרוֹ מאפּוֹטרוֹפּסוּת.
שבט, תרצ"א.
חֶבלי איחוּד וּשלבּי איחוּד
מאתברל כצנלסון
(הרצאה בּועידה הרביעית של מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל. רחוֹבוֹת, אייר תרצ"ח)
א
כּשנשאלתי מטעם הנשׂיאוּת לשמה של הרצאתי – לא ידעתי לכנוֹתה. בּוֹשתי לוֹמר מה השם שבּלבּי. לפנים הייתי דוֹרש ותוֹבע את איחוּד המפלגוֹת. עתה, לאחר שהמפלגוֹת נתאחדוּ, אני בּא לתבּוֹע את איחוּד המפלגה.
ודאי תהיה זוֹ אכזבה לרבּים שבּשעה זוֹ שאוֹמרים שהיא שעת הרת-עוֹלם – מי יוֹדע אם הרת-עוֹלם אוֹ הרס-עוֹלם – בּאה ועידת מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל וּפוֹתחת את ועידתה לא בּגדוֹלוֹת, אלא בּ“קטנוֹת”, בּשאלת קיוּמה וליכּוּדה הפּנימי של המפלגה עצמה. איני זוֹכר אם כּבר היה הדבר בּקוֹרוֹתיהן של שתי המפלגוֹת אשר מתוֹך התחַברוּתן צמחה המפלגה – שבּמרכּז עניני ועידה יעמידוּ דוקא את בּדק-הבּית של המפלגה. אך לי נראה שדוקא חוֹמר השעה מחייב זאת. לעתים יש צוֹרך לבדוֹק את מכשירי-העבוֹדה, להשחיזם מחָדש, לסַגל אוֹתם לצרכי השעה.
העת עתה לדבּר בּענינינוּ הפּנימיים? סבוּרני שלא רק רשאים אנוּ, אלא אף חייבים. מפלגת פּוֹעלי ארץ ישׂראל אין זה תפקידה להמציא יתרוֹנוֹת וּפריבילגיוֹת לחבריה. ישנן כּמה מפלגוֹת, בּעוֹלם וּבישׂראל, אשר זהוּ תפקידן: “לדאוג” לחבריהן, לעמוֹד על משמר האינטרסים שלהם, המשׂרוֹת שלהם, הכּיבּוּדים שלהם. לא לשם כּך יצרנוּ את מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל. וּבשעה שתחדוֹר אליה רוּח “מפלגתית” אשר כּזאת תחדל להתקיים בּשבילנוּ. למפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל יש רק הצדקה אחת לקיוּמה: שירוּתה בּאמוּנה את תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, את האידיאה של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. לא לשם שׂררה הוּקמה, אלא לשם שַמשוּת. וּמשוּם כּך גם הטיפּוּל בּעצמה, בּקיוּמה, בּחוּלשוֹתיה, בּליכּוּדה וּבאחדוּתה איננוּ דבר הנוֹגע לחבוּרת עסקנים בּלבד, אשר המפלגה אוּמנוּתם, אלא דבר הנוֹגע לציבּוּר כּוּלוֹ, שאוֹתוֹ היא משרתת. וּלפיכך אין הבּירוּר הזה נעשה בּחדרי-חדרים, כּרגיל בּדיוּנים מפלגתיים-פּנימיים, אלא לעין כּל.
חייבת המפלגה לבחוֹן את עצמה, בּאיזוֹ מידה היא מסוּגלת כּיוֹם הזה למלא את שליחוּתה של תנוּעת הפּוֹעלים, לחנך את מחנוֹת העוֹלים החלוּצים הנזוֹנים בּגוֹלה מרוּחה וּמכּוֹחה של התנוּעה הארץ-ישׂראלית, לבחוֹן ולדעת מה כּוֹחה לגבּי חינוּך דוֹרוֹת-ההמשך בּנוֹער שבּארץ.
ב
בּטרם אגש לשאלוֹת החמוּרוֹת והמסוּבּכוֹת של תנוּעתנוּ רוֹצה אני לנגוֹע בּקצרה בּענינים אשר אינם שנוּיים בּויכּוּח, אוּלם הם מוּזנחים, על ידי כּוּלנוּ. כּוַנתי למשטר האִרגוני של התנוּעה. יש פּגמים בּמפלגתנוּ אשר יסוֹדם איננוּ בּאֵילוּ גוֹרמים חשוּבים אשר קשה להתגבּר עליהם, אלא פּשוּט בּחוֹסר משטר מתוּקן. יש פּשוּט צוֹרך להכניס סדרים בּביתנוּ.
מי מחברי המפלגה, וגם מן הנאמנים לה בּיוֹתר, איננוּ מדבּר בּמשהוּ לגלוּג על מוֹעדי ועידוֹתינוּ, על המרחקים שבּין ועידה לועידה. אינני יוֹדע אם כּל אוֹתם המלגלגים נוֹהגים אחרת בּכל מקוֹם שהם הם האחראים לכינוּסי ועידוֹת ולעריכת בּחירוֹת מחָדש וּלחידוּש המַנדטים. וספק אם חשבוּ אצלנוּ על טיב המעצוֹרים הנערמים על דרך הפּרוֹצדוּרוֹת הללוּ והמביאים תכוּפוֹת לידי “דחיוֹת”. אין צוֹרך לתלוֹת את העיכּוּבים בּפּחד מפּני בּחירוֹת חדשוֹת. אפשר בּא הדבר מפּני שיש לנוּ תביעוֹת גדוֹלוֹת מן הועידה, תביעוֹת המוּפנוֹת משוּם מה בּעיקר למכַנסים, מפּני שועידה אצלנוּ אינה דבר שבּחוּלין כּמוֹ בּאוֹתן המפלגוֹת בּחוּץ-לארץ המכנסוֹת את ועידוֹתיהן מדי שנה בּשנה, בּין שיש להן מה לחַדש וּבין שאין להן. ואפשר גוֹרמים לכך התנאים הבּלתי-נוֹרמליים שבּהם אנוּ עוֹבדים. מתי היוּ לנוּ שתים-שלוֹש שנים כּתיקוּנן, שיכוֹלנוּ להתמסר בּהן לדברים כּתיקוּנם? אם כּך ואם כּך, לא הגענוּ עד היוֹם הזה ליצירת סדרים קבוּעים בּמפלגה וּבהסתדרוּת, שנדע כּי אנוּ חייבים בּשמירתם. וזהוּ הדבר שועידתנוּ קרוּאה לתקן. גדלנוּ מדי, שנהיה רשאים לחיוֹת ללא חוק.
ג
יכולים אנחנו להאמין כּי שליחינוּ שבּחרנוּ בּהם לפני כּמה שנים יבָּחרו שוּב ושוּב, ואף על פּי כן צריכים אנוּ, לכבוֹד הנבחרים ולכבוֹד הבּוֹחרים, לחַדש את המַנדטים לעתים מזוּמנוֹת ולא רחוֹקוֹת. ואם דבר זה הוּא צוֹרך בּריא של כּל מפלגה בּעוֹלם, אצלנוּ – שהרכּב מפלגתנוּ מתחדש עם כּל עליה ועם התאַזרחוּת עוֹלים בּארץ – לא כּל שכּן. כּפעם בּפעם מתוספוֹת אצלנוּ שכבוֹת חדשוֹת, שעדיין אין להן אפשרוּת של התגלוּת בּציבּוּר.
הצעתי למפלגה שתחוֹקק כּי ועידוֹתיה מתכּנסוֹת אחת לשנתים. אין צוֹרך שסדר יוֹמה של הועידה יהיה עמוּס סעיפים רבּים, ושהיא תראה עצמה חייבת לפתוֹר בּבת אחת את כּל בּעיות החיים. יכוּלה ועידה גם לחַלק את עבוֹדתה למוֹשבים אחדים, על מנת שכּל מוֹשב יתרכּז בּאמת בּסוּגיה אחת ויבקש לקדם אוֹתה. מנהג זה – אוֹרך הזמן הנדרש וריבּוּי הנוֹשׂאים המוּצגים – איננוּ מן הדברים המסַייעים לתכיפוּתן של ועידוֹת. העיקר: קיוּם הבּחירוֹת בּמוֹעדים קבוּעים, האַפּלַציה לציבּוּר שיבּיע אֵמוּן אוֹ אי-אֵמוּן לשליחיו, וההכּרה שתהיה לשליחים כּי הם המשתמשים בּסמכוּתם בּזכוּת מלאה לכך.
ד
לשם תיקוּן חיי המפלגה, לשם הגבּרת המגע בּין המרכּז לבין הציבּוּר יש צוֹרך בּהקמת מוֹסד חדש, מוֹעצה קבוּעה, הנבחרת בּועידה, מוּרכּבת משבעים חברים בּערך. איני קוֹבע מַסמרים בּמספּרים. בּין ועידה לועידה יהיה זה, בּצירוּף המרכּז, הגוּף הציבּוּרי המוּסמך ליצג את התנוּעה.
הוֹעיל ואין האפשרוּת לכנס את המרכּז בּקביעוּת מדי שבוּע בּשבוּע, יש צוֹרך להקים לעזרת המזכּירוּת הפּעילה, העוֹבדת את עבודת המפלגה יוֹם יוֹם, גם מזכּירוּת רחבה יוֹתר, מחברים העוֹבדים בּשליחוּיוֹת שוֹנוֹת של התנוּעה. גוּף זה צריך להתחייב לקבּוֹע עתים לעניני המפלגה.
אין להסתפּק בּמזכּירוּת בּלבד. יש להקים על ידה מחלקוּת לתפקידים מסוּימים הטעוּנים הרחבה. מצד חברוֹת המפלגה בּאה דרישה להקים ועדת פּוֹעלוֹת על יד מרכּז המפלגה. אני תוֹמך בּהצעה זוֹ. ולא בּה בּלבד. בּמפלגה שלנוּ הפּוֹנה לבני עדוֹת שוֹנוֹת, לבני ציביליזציוֹת שוֹנוֹת, יש צוֹרך לסעֵף את הפּעוּלה וּלהתאימה לצרכיהם של חוּגים שוֹנים, הנזקקים לה בּיוֹתר. יש צוֹרך בּמחלקה מיוּחדת ליוֹצאי ארצוֹת המזרח, בּמחלקה ליוֹצאי-המערב, בּמחלקה מיוּחדת לעניני הנוֹער.
ה
רצוֹני להציע למפלגה שתקים מוֹסד חדש, מוֹסד “מקשר” בּתנוּעה. בּראשיתה של המפלגה ניסינוּ בּזה וגם הצלחנוּ. יש צוֹרך בּמוֹסד שלא יהיה לוֹ שוּם תוֹקף מחוֹקק וּמבצע, אלא ישקוֹד על בּירוּר וליבּוּן ענינים וּשאלוֹת. צריך לכנס כּפעם בּפעם פּגישוֹת של פּעילים, של מקשרים, של אנשים אשר תוֹך כּדי פעוּלתם המעשׂית דעתם נתוּנה לעיוּן, להצגת שאלוֹת וּלבירוּרן, אנשים אשר יש להם “חוּלשה” לבחינת מעשׂים וּמחשבוֹת. כּינוּסים אלה לא יחליטוּ דבר, הם רק יטפּלו בּדברים אשר טרם גמלוּ להחלטה, אך בּירוּריהם יכשירוּ את התנוּעה כּוּלה לשקוֹל וּלהחליט.
ו
רצוֹני גם להציע עיקרוֹן אחד, אשר על פּיו יבּחרוּ אנשים למוֹסדוֹתינוּ. מפלגתנוּ אינה מתפּארת בּהוֹמוֹגניוּת, היא גם אינה שוֹאפת להיוֹת כּוּלה “מעוֹר אחד”. היא מכילה סוּגים שוֹנים של פּוֹעלים, פּוֹעלי עיר וּפוֹעלי כּפר וּפוֹעלי כּיבּוּש, צוּרוֹת התישבוּת שוֹנוֹת, מוֹרים ועוֹבדים בּפקידוּת, שׂכירים ועוֹבדים בּמשק שיתוּפי וּבמשק הסתדרוּתי, שבטים ועֵדוֹת. המוֹסדוֹת המיצגים של התנוּעה צריכים להקיף את כּל אלה. יכוֹלים לוֹמר: “מה זה חשוּב? מה למפלגה רעיוֹנית-מדינית וּלכל הפּרוֹטרוֹט הזה? כּל דיבּוּר על סוּגים ועל שבטים אינוֹ מביא אלא לידי פּירוּר המפלגה. דיינוּ שנבחר את האנשים הראוּיים מתוֹך אֵמוּן אישי בּלבד, בּלי שׂים לב למוֹצאם ולשׂדה חייהם”. לא אחת שמעתי דיבּוּרים מעין אלה. גישה כּזאת יכוֹלה להיוֹת במפלגה קטנה בּעלת אוֹפי משפּחתי וכיתתי. שם, יתכן, אין צוֹרך בּדאגה מיוּחדת וּבסידוּרים מיוּחדים למען הביא לידי בּיטוּי ויִצוּג כּל החלקים הפּעילים שבּתוֹכה. שם אין צוֹרך בּהקפּדה מיוּחדת, למען מנוֹע קיפּוּחים ריאַליים וגם קיפּוּחים מודּמים וחששוֹת. אך המפלגה שלנו הגדוֹלה, כּן תרבּה, איננה כּת ואיננה מסתפּקת בּזה שתקיף משפּחה אחת מתוֹך העם העוֹבד. אמנם, אין המפלגה צריכה לוַתר על חוֹמר דרישוֹתיה, למען עשׂוֹת את השייכוּת למפלגה לדבר מחַייב, למען עשׂוֹת את המפלגה ראוּיה וּמסוּגלה ללכת בּראש מחנה-העבוֹדה כּוּלוֹ. אך העמקת הדרישוֹת לחברי המפלגה אינה צריכה להביא אוֹתנוּ לידי הסתפּקוּת בּמוּעט, לידי התרכּזוּתנוּ בּתוֹכנוּ כּמִסדר שליט. המפלגה השוֹאפת לגדוֹלוֹת חייבת לגדוֹל, להקיף המוֹנים, להיות אבן-שוֹאבת לכל הכּוֹחוֹת הצפוּנים בּתוֹך מחנה העבוֹדה וּבגַלי-העליוֹת. מפלגה כּזאת מטבע הדברים שתהיה רבּת-חוּגים, ויש צוֹרך שכּל חוּג יראה עצמוֹ בּמפלגה לא מקוּפּח, מיוּצג בּצדק.
ז
בּתנאים שלנוּ, בּתנאים של קיבּוּץ גָלוּיוֹת מַתמיד, יש לשאלה זוֹ גם חשיבוּת חיוּנית יתירה. יש גלים גלים של “חדשים”, המגיעים לביטוּי וּליצוֹג בּאיחוּר רב, ויש ארצוֹת וּשבטים אשר אינם מגיעים כלל אל בּימת החיים הציבּוּריים. האם לא יזדמן לנוּ לעתים קרוֹבוֹת לשמוֹע מפּי אנשים חשוּבים וּנקיי-דעת וסוֹבלים ונפגעים, שמוֹסד פּלוֹני נכבּש כּוּלוֹ ל“רוּסים”, וּמוֹסד אלמוֹני כּוּלוֹ בּידי “גרמנים”, וּמוֹסד פּלמוֹני בּידי דוֹברי-אנגלית, ויהוּדי “זר” לא יִקרב אליהם? האם אין בּדברים אלה של אנשים מתלוֹננים יוֹתר מקוֹרטוֹב של אמת?
והאם אין בּתמוּנה מכאיבה זוֹ כּדי להעיד מה עלוּבה אַחוָתנוּ וּמה פּגוּמה עדיין מידת אזרחוּתנוּ הלאוּמית בּארץ?
יש שאני יוֹשב בּאחת המסיבּוֹת שלנוּ, בּמסיבּת ההסתדרוּת אוֹ המפלגה, וּמעביר עין על המסוּבּים ועוֹרך אַנקיטה קטנה, ואני מוצא שרוּבּם הגדוֹל, אם לא כּוּלם, הנם יוֹצאי ארץ אחת. כּשזַלמן הספּיד את שלוֹשת חברינוּ הנעדרים ציין אוֹתם כּשליחי שלוֹש ארצוֹת. אפשר ינקוּ שלשתם משלוֹש שארצוֹת שוֹנוֹת, אוּלם שלשתם, – ילידי ארץ אחת, בּני שבט יהוּדי אחד. ודאי לא מקרה הוּא שהוֹרתה ועלייתה של תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישׂראלית מקוֹרן בּאוֹתן הארצוֹת, הנפרדוֹת היוֹם, שהיוּ לפנים כּוּלן כּאחת “גלוּת רוּסיה”, הנתוּנה תחת שרביטה הרוּחני של התרבוּת הרוּסית. אך כּשאני מוֹצא עוֹד היוֹם כּי בּמוֹסדוֹתינוּ הרבּים לא ניכּר רישוּמם של יהוּדי אשכּנז ויהוּדי המזרח ויהוּדי אמריקה וכמעט גם של יהוּדי גליציה – הרי הדבר מעוֹרר מחשבוֹת נוּגוֹת. גם לפי מידת משקלם היחסי בּציבּוּרנוּ – אינם מיוּצגים. ועוֹד יוֹתר מזה אין האשה מיוּצגת במוֹסדוֹתינוּ לפי המקוֹם שהיא תוֹפסת בּחיי המשק והתרבּוּת והתנוּעה הממשית.
ח
כּשאנוּ ניגשים לבחוֹר אנשים למוֹסדוֹת עלינוּ לראוֹת את מַפּת התנוּעה. קיימת מפּת התנוּעה ואין לשכּוֹח אוֹתה. יש ליצוֹר בּאוּת-כּוֹח של התנוּעה בּמלוֹאה, בּלי לטשטש וּבלי לקפּח שוּם חוּג ציבּוּרי. אך אין הכּוָנה שכּל חוּג יוּכל למַנוֹת את אנשיו וּלהכניסם לתוֹך המוֹסדוֹת המרכּזיים. סידוּר כּזה, אשר סימניו כּבר מתגלים אצלנוּ, היה הוֹפך כּל חוּג ל“קוּריָה”, ואת המפלגה עצמה לקוֹנפֶדרציה של גוּפים נבדלים, הבּוֹחרים להתאַכסן תחת קוֹרת גג אחד. אם ישׂתרר אצלנוּ משטר כּזה אחשוֹב אוֹתוֹ לקץ המפלגה, לקץ בּלתי-מכוּבּד. מוּטב לקיים מפלגוֹת נפרדוֹת וּלכנסן לפרקים לשם שיתוּף פּעוּלוֹת, מאשר לקיים בּשם בּלבד מפלגה אחת אשר שיתוּפה איננוּ אלא חיצוֹני.
הרכּבת המוֹסדוֹת צריכה להיעשׂוֹת לפי המפּה של התנוּעה. אך הנבחרים צריכים להיוֹת נבחריה של התנוּעה, כּוּלה, ולא ממוּנים מטעם חוּגים וגוּשים.
אנחנוּ זקוּקים לבחירה אישית, לגילוּי הכּוֹחוֹת האישיים הנחבּאים בּקיפּוּלי התנוּעה. אנו זקוּקים לאֵמוּן אישי. צריך שכּל נבחר ידע וירגיש שאף על פּי שהוּא בּן-חוּגוֹ וחי בּחוּגוֹ, הריהוּ נבחר על ידי התנוּעה כּוּלה, ואחראי בּפני התנוּעה כּוּלה, וּמצוּיד בּסמכוּת מלאה של שליח התנוּעה.
כּל ההצעוֹת הללוּ אינן, לכאוֹרה, אלא הצעת תיקוּנים קטנים למיכניזמוּס האִרגוּני שלנוּ. אין בּהן משוּם פּתרוֹן רדיקלי לשוּם שאלה. ואף על פי כן מבקש אני לבלי לזלזל בּהן. יש בּהן כּדי להבריא את חיינוּ וּלהעשיר אוֹתנוּ, אם נקבּל אוֹתן ונקיים אוֹתן בּלב שלם. תיקוּנים קטנים אלה יש בּהם כּדי לקבּוֹע את סדרי העבוֹדה בּמפלגתנוּ ואת מבנה-היִצוּג הצוֹדק שלה. אַל יהיה הדבר קל בּעינינוּ. לא נוּכל לגשת לשאלוֹת מוּרכּבוֹת יוֹתר כּל עוֹד לא נתקן את הפּגימוֹת הפוֹרמַליוֹת הללוּ.
ט
אמרתי שרוֹאה אני את מפלגתנוּ כּמפלגה לשירוּת הציבּוּר. לא אמרתי זאת לתפארת המליצה. יש להסיק מכּאן מסקנוֹת: מפלגה שרוֹצה לחנך את הציבּוּר בּמצווֹת – תחנך קוֹדם כּל את חבריה. המפלגה דוֹגלת בסיסמאוֹת – חבריה חייבים לקיים אוֹתן. הסיסמאוֹת אינן קלוֹת. בּעוֹלם של חוֹסר שויוֹן אנוּ רוֹצים לקיים מגמת-השוָאה, בּעוֹלם של חוֹסר סוֹלידריוּת אנוּ שוֹאפים לערבוּת הדדית, בּעוֹלם של הפקרוּת לאוּמית וסוֹציאלית אנוּ רוֹצים לקיים מרוּת הציבּוּר על אזרחיו. אנחנוּ מתנגדים לכך שחלק מן הישוּב יכרע תחת נטל הרעב והמצוּקה וחלק אחר יחיה בּרוָחה. אנחנוּ רוֹצים שעוֹל המצב יפּוֹל בּאוֹפן פּרוֹפּוֹרציוֹנַלי על מי שיכוֹל לשׂאת, על מי שנפגע פּחוֹת. אין בּאוּמה ובּישוּב שוּם כּוֹח מחַייב אשר ירסן את ההפקר ואת פּריקת העוֹל. אין לציוֹנוּת כּוֹח מחייב, אין לכנסת ישׂראל כּוֹח מחייב, וכל זה בּזמן שהעוֹל הוֹלך וכבד, בּזמן שיש צוֹרך בּהגנת החיים והיצירה, בּזמן שיש צוֹרך שהמחנה העוֹמד בּחזית ידע כּי לא לשוא הוּא עוֹמד וכי לא כּדי לקיים ישוּב של פּוֹרקי-עוֹל וּפוֹרעי מוּסר חברתי הוּא נוֹתן את נפשוֹ. בּזמן זה אנוּ משוּללים כּל יכוֹלת להטיל את העוֹל על מי שיכוֹל לשׂאת. כּל אחד יכוֹל להשתמט. בּמסיבּוֹת אלה מהווה המפלגה אִי בּישוּב, אי של אנשים שאינם יכוֹלים להשתמט. אי של נוֹשׂאים בּעוֹל. בלעדי זה אין לפלגה זכוּת קיוּם. אפשר זה יביא לידי כּך שמי שהוּא מבּין המסוּדרים יוֹתר יעזוֹב אוֹתנוּ. יש פּוֹעלים שהיוּ חפצים להיוֹת חברים טוֹבים, יש אינטליגנטים שהיוּ מסכּימים להיוֹת בּמפלגה, אבל בּתנאי שלא יפּוֹל עליהם עוֹל מס אחיד, עוֹל “פּדיוֹן עבוֹדה” וּ“משען” (ואני אוֹמר: “משען” אינוֹ רשוּת אלא חוֹבה!). תנאים כּאלה לחברוּת לא נקבּל. מוּטב שנהיה ידידים מרחוֹק ולא ניצוֹר לחברי המפלגה חיים קלים כּל כּך.
זהוּ בּעיני אחד התנאים גם לאחדוּתה של המפלגה. אני מתכּוון בּזה לא לאחדוּת שבּאִרגוּן בּלבד. לחברי מפלגה אחת צריך שתהיה הרגשה שכּוּלם נוֹשׂאים בּעוֹל, שכּוּלם מתאמצים, שלמרוֹת הבדלי צוּרוֹת חיים ורמוֹת חיים קיימים מאמצים נאמנים להגבּרת השויוֹן והערבוּת ההדדית ולחלוּקת העוֹל. זהוּ הקרקע אשר רק עליו תצמח אחדוּת המפלגה.
י
לאחר שנים רבּוֹת של הטפה לאחדוּת הפּוֹעלים ושל הגשמת אחדוּת הפּוֹעלים, עלי להוֹדוֹת קֳבַל- עם שאין הענין פּשוּט כּל כּך, ושאבני-מכשוֹל על דרכנוּ לא פּסוּ. לא הרי שאלת אחדוּת הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל כּהרי שאלת אחדוּת הפּוֹעלים בּאנגליה, ששם מעמד הפּוֹעלים גדל, אפשר לוֹמר, מאליו, גידוּל טבעי. משצמחה שכבה חדשה של פּוֹעלים הרי היא נכנסת ליוּניוֹן, והרי היא מאליה נכבּשת למפלגה. מה יוֹדעים שם מהבדלי שבטים וציביליזציוֹת, מרגלי מחשבה שוֹנים, מהבדלי לשוֹנוֹת וסגנוֹנוֹת, מכּל אוֹתם הבדלי עוֹלמוֹת הפּוֹרצים אלינוּ עם כּל גל של עליה חדשה וּמתחדדים עם כּל גל של פּוּרענוּת. שוּם מפלגת פּוֹעלים בּעוֹלם אינה יוֹדעת תקלה זאת. וּלפיכך – כּשאנוּ עוֹשׂים איחוּד עוֹד אין האיחוּד עשׂוּי. כּבר נתמַחינוּ בּכך. כּבר בּיצענוּ כּמה איחוּדים. ועוֹד השאלה קיימת. כּי האיחוּד אינוֹ מעשׂה חד-פּעמי, אלא פּרוֹצס ממוּשך, אוּלי פּרוֹצס בּלתי-פּוֹסק. האיחוּד טעוּן כּפעם בּפעם התחדשוּת והתגבּרוּת. ויש שבּשעת עשׂיית האיחוּד נשאר סדק, והסדק דרכּוֹ לילך וּלהרחיב. לפיכך אין אנוּ יכולים לשבת בּשלוה, אלא צריכים אנוּ לבדוֹק כּפעם בּפעם את הפּגימוֹת שבּאיחוּדנוּ וּללכּד מחדש.
לא אעלים מכּם, שבּבוֹאי לנקוּדה זוֹ הריני מתקשה בּדברַי. בּמשך השנים האחרוֹנוֹת השמעתי בּעל-פּה וגם בּכתב את דעוֹתי בּשאלוֹת הללוּ החוֹצצוֹת בּינינוּ. בּיקשתי להפנוֹת את תשׂומת-הלב לשאלוֹת הנוֹער, לרמת החינוּך שלוֹ, לשאלת הדרכת הנוֹער – מי וָמי אחראי לה: אם קבוּצוֹת קבוּצוֹת של חברים הפּוֹעלים על דעת עצמם אוֹ ההסתדרוּת כּוּלה כּחטיבה אחת? עירערתי על הפּירוּדים בּתנוּעה הקיבּוּצית, על הניגוּדים חסרי הצדקה בּין קבוּצה למוֹשב, על עִרבּוּב תפקידים וסַמכוּיוֹת. כּל השאלוֹת הללוּ כּרוּכוֹת בּעצם בּשאלת איחוּדה של המפלגה. ואין לבּי עכשיו לחזוֹר לאוֹתם הדברים. ואין לי אלא לסמוֹך על זכרוֹנם של צירי הועידה.
יא
שאלת מצבה הפּנימי של המפלגה היא בּשבילי לא שאלת הבדלי דעוֹת בּעניני אידיאוֹלוֹגיה אוֹ מדיניוּת, כּי אם שאלת יחסי-חברים. אינני חוֹשש להשתמש בּמלה זוֹ, “יחס”, אף על פּי שנפגמה מרוֹב שימוּש. לא חילוּקי-דעוֹת מסַכּנים את קיוּמנוּ. אנוּ חיים בּתקוּפה רבּת-סבכים ורבּת-מבוּכוֹת, וגם מפלגוֹת מצוּמצמוֹת – המקנאוֹת לאחדוּתן התוֹרנית – אכוּלוֹת ניגוּדים פּנימיים. המפלגה שלנוּ יכלה לעמוֹד בּויכּוּח על ההסכּם, וּלמעשׂה גם למדה ממנוּ לא מעט, ואני רוֹצה להאמין כּי גם הויכּוּח על חלוּקה לא יחַלק אוֹתנוּ. אני רוֹאה צוֹרך לחזוֹר בּכל הזדמנוּת, שהויכּוּח בּקרבּנוּ על החלוּקה איננוּ ויכּוּח על משׂא-נפש הציוֹנוּת, כּי אם על ראִיית המצב הפּוֹליטי. בּמצב זה שבּוֹ נתוּן עתה העוֹלם, בּאימה אפלה זוֹ, בּליקוּי-מאוֹרוֹת זה, אין לתמוֹה על הבדלי-ראִיה והבדלי-אוֹריֶנטציה גם בּקרב תנוּעה בּעלת מטרה אחת וּבעלת רצוֹן אחד. יש רק לעשׂוֹת הכּל – לא על ידי הטלת מרה ולא על ידי חידוּד ניגוּדים, כּי אם על ידי בּירוּר חפשי – למען התגבּר על המבוּכוֹת. זה דוֹרש גם אוֹרך-רוּח והקשבה הדדית בּקרב חברים.
הבדלי-רעיוֹן והבדלי-אוֹריֶנטציה אינם מסַכּנים את אחדוּתנוּ. ניגוּדים אלה נישׂאים ונעלמים על גלי החיים והתנוּעה. הם צפים וגם פּוֹרצים, עתים מַפרים, עתים מחסלים, מתגלגלים בּמחזוֹר-החיים. אך קיימים ניגוּדים אחרים, הנראים לי בּלתי-רציוֹנַליים. הללוּ אינם פּרי דעוֹת ולא פּרי אינטרסים. הם רק נאחזים בּניגוּדי הדעוֹת אוֹ בּהבדלי האינטרסים, בּין שהם קיימים בּין שהם מדוּמים. הגענוּ לכך, שכּל איגוּד חדש מצמיח גם ניגוּד חדש.
סבוּרני שסיבּת הניגוּד היא לא בּאיגוּד ולא בּדעה ולא בּאינטרס, אלא בּנוּ, בּנוֹשׂאי האיגוּד, בּנוֹשׂאי הדעוֹת, בּנוֹשׂאי האינטרסים. לא הצוּרה ההתישבוּתית, לא מהלך המחשבוֹת, לא נטיוֹת פּוֹליטיוֹת – לא הם הגוֹרמים לניגוּדינוּ וּלחידוּדם. גוֹרמת העקמוּמיוּת שבּלב, חוֹסר הכּשרוֹן לאַחוַת-פּוֹעלים, חוֹסר היכוֹלת הנפשית להתמזג בּחיי התנוּעה, חוּסר הנכוֹנוּת הנפשית לראוֹת בּחבר – גם אם הוּא נמנה על שבט אחר – שוּתף גמוּר, אשר אתה אחראי לוֹ והוּא אחראי לך, חוֹסר הרצוֹן להבין את בּן הארץ האחרת, את חניך הסתדרוּת נוֹער האחרת. קל יוֹתר לסַכּם ויכּוּח פּוֹליטי אוֹ אידיאוֹלוֹגי, לישר ניגוּד של אינטרסים מעשׂיים, מאשר לעקוֹר ניגוּד שאין לוֹ קרקע-של-ממש אלא הוּא נזוֹן כּוּלוֹ מן העקמוּמיוּת שבּלב.
יב
מה טעם, למשל, לאוֹתוֹ ניגוּד, המקוּבּל כּניגוּד קיים, בּין הקיבּוּץ והמוֹשב? וכי כּיון שאדם חי בּקבוּצה והשני בּמוֹשב – לפיכך יש בּיניהם ניגוּד ענינים? אינני רוֹאה שוּם יסוֹד של ממש לניגוּד אשר כּזה. מצב ההתישבוּת וּמצבה של תנוּעת הפּוֹעלים אינם מחייבים מציאוּת ניגוּד זה. ולא הקבוּצה ולא הקיבּוּץ ולא המוֹשב אין להם צוֹרך בוֹ. אפשר להבין מציאוּת ניגוּד זה מתוֹך מסיבּוֹת ההתהווּת של הקבוּצה והמוֹשב, אך אין להצדיקוֹ בּשוּם פּנים.
גם המוֹשב וגם הקבוּצה הם חזיוֹנוֹת טבעיים וחוּקיים בּתנוּעתנוּ, אך בשעתוֹ נוֹלד המוֹשב מתוֹך בּיקוֹרת הקבוּצה, בּיקוֹרת שהיתה מַגעת לעתים גם לשלילת הקבוּצה. תבדקוּ את רשימוֹת אנשי המוֹשבים הראשוֹנים ותראוּ שחבריהם בּרוּבּם היוּ מיוֹצאי הקבוּצוֹת הראשוֹנוֹת. הם עזבוּ את הקבוּצה לא מפּני שחיפּשׂו לעצמם חיים יוֹתר קלים, אלא מפּני שבּיקשוּ דרך אחרת בּעבוֹדה. אוֹתה שעה ששתי צוּרוֹת ההתישבוּת העוֹבדת עדיין לא היוּ בטוּחוֹת בּקיוּמן ולא הוֹכיחוּ את צדקת דרכּן והעוֹלם הציוֹני ראה בּנוּ מבַלי עוֹלם וּמבזבּזי כּסף הציבּוּר – היתה המרירוּת הנפשית נוֹתנת את אוֹתוֹתיה בּויכּוּח הבּלתי-פּוֹרה שהתנהל בּין חברי המוֹשב והקבוּצה. היתה אוירה של פּחד וחרדה. בּני צוּרה ישוּבית אחת חששוּ שמא הצלחת הצוּרה השניה תעמיד בּסימן שאלה את עצם דרכּם.
והרי זה כּבר יצאנוּ ממצב זה. קיוּמם של משקי העוֹבדים, לכל צוּרוֹתיהם, איננוּ תלוּי בּויכּוּח. ועם כּל תלָאוֹתיהם, הרי הם עכשיו, מבּחינה יחסית, הענף היוֹתר איתן בּמשק הארץ-ישׂראלי. כּשאנוּ חוֹזרים וקוֹראים עכשיו את הויכּוּחים מלפני חמש-עשׂרה שנה הם נראים לנוּ ילדוּתיים. היה מי שהיה בּטוּח בּתכלית הבּטיחוּת שהמוֹשב מוּכרח להתנַוון וליהפך למשק קפּיטליסטי. היה מי שהיה בּטוּח בּתכלית הבּטיחוּת שהקבוּצה אין לה קיוּם משקי, ואינה אלא צוּרת-מעבר. היה מי שידע בּוַדאוּת שכּל הרחבת הקבוּצה למעלה ממספּר אוֹפּטימַלי נתוּן מראש תביא לידי חוּרבּנה, וכל הכנסת מלאכה אוֹ עבוֹדת-חוּץ לקבוּצה סוֹתרת את בּריאוּתה המשקית. החששוֹת נתבּדוּ. יחס הבּיטוּל מאת צוּרה אחת לחברתה אף הוּא חלף, וניטל כּל יסוֹד מן המחשבה שצוּרה אחת נבנית מחוּרבּנה של חברתה. להיפך, שוּם צוּרה של ההתישבוּת העוֹבדת אין לה תקוה לעלוֹת מירידתה של חברתה. קיימת, ואם לא תמיד נראית, ערבוּת הדדית בּין כּל משקי העוֹבדים: כּל משק-עבוֹדה הנבנה ועוֹלה – מביא נצחוֹן לעצמוּ ונצחוֹן לכל ההתישבוּת העוֹבדת. נצחוֹן המוֹשב הוּא גם נצחוֹן לקבוּצה, ונצחוֹן הקבוּצה הוּא גם נצחוֹן למוֹשב.
אין שוּם מקוֹם לחתירה, אין שוּם מקוֹם לצרוּת-עין.
פּגם-היחסים איננוּ טבוּע בּגוּף המפעל ההתישבוּתי ואף לא בּטיבם של זרמיו. הוּא טבוּע בּנוּ בּעצמנו, בּאיזוֹ עקמוּמיוּת ארוּרה שבּנוּ, שגם את הדברים הטוֹבים שאנוּ עוֹשׂים איננוּ יוֹדעים ללווֹת בּסבר פּנים יפוֹת, שאת החברוּת שאנוּ מקיימים איננוּ יוֹדעים לקיים בּעין יפה. ואני מעיז לחשוֹב, אף על פּי שאין הדברים כּתוּבים בּשוּם תקנוֹן של הסתדרוּת פּועלים, כּי עין יפה לחבר וּלמפעלוֹ של חבר היא אחד היסוֹדוֹת של סוֹלידריוּת פּוֹעלית. ואנחנו משוּם מה נוֹהגים לקיים את סוֹלידריוּתנוּ בּפנים נזעמים דוקא.
שוּם צוּרה התישבוּתית אין לה תקוה להיבּנוֹת מחוּרבּנה של חברתה, אך כּל צוּרה התישבוּתית כּאילוֹּ נכוית מחוּפּתה של חברתה. הדבר מזכּיר את ההתחרוּת שבּין הירח והשמש בּזמן ששניהם היוּ שוים: “אפשר לשני מלכים להשתמש בּכתר אחד?” כּאילוּ אוֹרוֹ של האחד יגדל על ידי מיעוּט דמוּתוֹ של משנהוּ. אין זה דבר שבּאידיאה, אין זה דבר שבּאינטרס, זהוּ דבר-מה שבּאויר. ואת האויר יש, פּשוּט, לטהר. שנים רבּוֹת סבלנוּ מן ההתנכּרוּת המפלגתית, סוֹף סוֹף השתחררנוּ ממנה. עתה עלינוּ לשׂים קץ למידת-ההתנכּרוּת שבּתוֹך האיחוּד, לשׂים לה קץ על פּני כל סוּלם ענינינוּ החברתיים, מן ההתישבוּת ועד לחנוּך הנוֹער. המצב הקיים לא הגבּיר ולא העלה שוּם צד בּתנוּעתנוּ. יש עמוֹ רק הפסד והשפּלה.
יג
אי אפשר לדבּר בּשאלת איחוּדה של המפלגה בּלי לנגוֹע בּשאלת היחסים בּין שני הגוּפים: הקיבּוּץ המאוּחד וחבר-הקבוּצוֹת. אינני מתכּוון הפּעם להיכּנס בּעבי הקוֹרה הזאת, אך אי אפשר לי לעקוֹף את הענין.
רצוֹני, ראשית כּל, להסיר מכשוֹל אחד מדרך הבּירוּר. יש סבּורים כּי מי שתוֹבע את איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית הרי הואּ, מן הסתם, שוֹלל את עצם קיוּם הגוּשים ההתישבוּתיים. אין זו אלא טעוּת. מי שסבוּר כּי כּל מפעל מוֹשבי אוֹ קבוּצתי “לבדד ישכּוֹן” ואיננוּ זקוּק לקשר חברתי וּמשקי עם חבריו, לא יבוֹא לטעוֹן לאיחוּד התנוּעה הקיבּוּצית, אלא ידרוֹש את פּירוּק הגוּשים. מעוֹלם לא דרשתי את פּירוּק הגוּשים. דרשתי קביעת תחוּמים בּין פּעוּלת הגוּשים וּפעוּלת ההסתדרוּת והמפלגה. דרשתי את איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית לגוּש אחד, וכל עוֹד הקיבּוּץ הארצי עוֹמד מנגד הריני דוֹרש את איחוּדם של הקיבּוּץ המאוּחד וחבר-הקבוּצוֹת. דרשתי תקוּן היחסים ושיתוּף פּעוּלה בּין הגוּש הקיבּוּצי המאוּחד וּבין גוּש המוֹשבים.
אין בּדעתי להרחיב כּאן את הדיבוּר על היחסים התמוּהים שבּין הקיבּוּץ המאוּחד וחבר-הקבוּצוֹת בּארץ וּבגוֹלה. הדברים ידוּעים ואיני רוֹצה לגרד את הפּצעים. רצוֹני רק לציין כּי המרחק העניני הלך וּפחת במשך השנים, וניגוּדי-היחסים פּרצוּ וגברוּ.
לא אשתמש בהרצאתי זאת כּדי להוֹסיף וּלהטיף לאיחוּד התנוּעה הקיבּוּצית-קבוּצתית. איני יוֹדע אם הועידה יכוֹלה לקבּל החלטה בּשאלה זוֹ. אם כּי מפלגה המרכּזת בּתוֹכה את כּל הצוּרוֹת הישוּביוֹת, ואשר השאלה הזאת נוֹגעת בּנפשה, אי אפשר לה שתתעלם הימנה. אלא שהשאלה הזאת, הנוֹגעת לחייהם ממש של אלפי חברים, לא תיפּתר אם החברים החיים בּזה לא ימצאוּ את הפּתרוֹן. ואין לי אלא לבקש שהועידה תיצוֹר את האוירה החברתית הדרוּשה לבירוּר זה, ולסמוֹך על הכּוֹחוֹת החיוּניים שבּתוֹך הקיבּוּץ והקבוּצה שלא יתנוּ מַרגוֹע לנפשם עד אשר יבצעוּ את האיחוּד. אוּלם השאלה המטרידה את הועידה אינה רק שאלת מניעת הניגוּדים בּין הגוּשים בּלבד.
יד
התנוּעה כּוּלה מעוּנינת בּהבהרת התפקידים וּביִחוּדם. אינני יוֹדע אם יש בּתנוּעתנוּ היסטוֹריוֹן מוּמחה אשר יֵדע לחשׂוֹף את מקוֹר הדברים. ואני לא אקבּל על עצמי תפקיד זה. אך עוּבדה היא כּי בּרחבי ההסתדרוּת והמפלגה והגוּשים ההתישבוּתיים השׂתררה ערבּוּביה כּזאת, שאינך יוֹדע כּיוֹם מי אחראי למה וּמה שייך למי. לפני שנים רבּוֹת, בּראשית ימי ההסתדרוּת החקלאית, היתה זוֹ טוֹענת למפלגוֹת של אז (שבּעצם היוּ אף הן מעין גוּשים ישוּביים), שלא יכּנסוּ לתחוּמיה. היא לא דרשה את בּיטוּל המפלגוֹת, היא רק אמרה: תעסקו אתן בּמה שמפלגה צריכה לעסוֹק וּתנוּ להסתדרוּת החקלאית לעשׂוֹת מה שהסתדרוּת התישבוּתית של פּוֹעלים חקלאים צריכה לעשׂוֹת. זמן רב ניטש הויכּוּח. וסוֹף סוֹף נגמר. המפלגוֹת, שטענוּ קוֹדם כּי אי אפשר להן בּלי תפקידים מישבים, ויתרו על התפקידים הללוּ ונשארוּ בּחיים וּשׂדה-הפּעוּלה שלהן לא קוּפּח, וההסתדרוּת קיבּלה את שלה. עכשיו חזרנוּ, בּגלגוּל חדש, לימים קדוּמים.
אַל נא יטעוּ בּדברַי. אין כּונתי להאשים את מי שהוּא אוֹ להטיף מוּסר למי שהוּא. לפנים היוּ מחַבּרי ספרים נוֹהגים להתנצל בּהקדמוֹתיהם בּלשוֹן זוֹ בּערך: תמה אני אם יש בּדוֹר זה מי שרשאי להוֹכיח. אף אני אוֹמר כּך. אינני מוֹכיח, ואף איני מקבּל על עצמי לפסוֹק בּשל מה וּבשל מי התפּתחוּ, אוֹ יוֹתר נכוֹן, התגלגלוּ, הדברים עד לידי כּך. אפשר שהיוּ כּמה שטחים עזוּבים, וההסתדרוּת לא עשׂתה את שלה, וּמי שבּא ועשׂה תבוֹא עליו בּרכה על עצם העשׂיה. אך אין סיבּה זוֹ אוֹ אחרת משנה עתה את עצם תמוּנת המצב שנתהווה: קיימים כּמה תפקידים, הנוֹגעים לכלל ציבּור-הפּוֹעלים והוּא אחראי להם, והם מתמלאים לפעמים בּמידה מרוּבּה ולפעמים בּמידה מוּעטה על ידיד חלקים חשוּבים מן הציבּוּר, אלא שהכּלל עצמוֹ אינוֹ עוֹשׂה את חוֹבתוֹ, ואין לוֹ ידיעה בּענינים ולא שליטה בּהם.
ערבּוּב-תפקידים זה ניכּר לא רק בּתחוּמים המשוּתפים של הגוּשים וההסתדרוּת. הוּא מבצבּץ גם בּתחוּמי הגוּשים והמפלגה. איזה יצר פּוליטי חבוּי אשר איננוּ מוֹצא את גילוּמוֹ בּחיי המפלגה מבקש להתגלם דוקא בּגוּשים הישוּביים ולעשׂוֹתם מעֵין-מפלגוֹת. ישנן כּמה מידוֹת וכמה מדרגוֹת בּדבר. מוּבן מאליו, שהדברים אינם אמוּרים בּקיבּוּץ הארצי של “השוֹמר הצעיר”, בּאשר אנשים חיצוֹניים אנחנוּ לגבּיו ואין אנחנוּ מעיזים לערער על העדוּת שהוּא מעיד בּפירוּש על עצמוֹ, כּי אין הוּא מפלגה כּלל וּכלל. אין הוא אלא קיבּוּץ של אנשים החיים בּצוותא בּשטח ארצי, והם מסדרים את עניניהם בשוּתפוּת, וּ“ממילא” גם את עניניהם הפּוֹליטיים ועמדוֹתיהם האידיאוֹלוֹגיוֹת ותעמוּלתם הציבּוּרית וקשריהם בּבחירוֹת. ורק אנשים רעי-לבב וּמתכּוונים להוֹציא לעז יקראוּ להם מפלגה. אבל יוּרשה לנוּ לציין משהוּ לגבּי אוֹתם הגוּשים הישוּביים, שרוֹב חבריהם הנם חברים למפלגה והם חיים את חייהם הפּוֹליטיים והציבּוּריים בּמפלגה המאַחדת. ודאי שאינם מגיעים – וגם אינם מבקשים להגיע – למדרגת “השוּמר הצעיר”, אשר “הקוֹלקטיביוּת הרעיוֹנית” שלוֹ פּוֹתרת בּסיטוֹנוּת לכל חבריו את כּל השאלוֹת העוֹלמיוֹת – שאלוֹת השעה וּשאלוֹת שבּ“השקפת-עוֹלם מדעית”, שאלוֹת פּוֹליטיוֹת וסוֹציאליוֹת וּשאלוֹת סוֹציולוֹגיוֹת וּפילוֹסוֹפיוֹת ותרבּוּתיוֹת, אף שאלוֹת המדיניוּת הציוּנית – ודאי שהגוּשים הישוּביים שלנו רחוקים ממדרגה זוֹ, אך אין אנוּ מתעלמים מן העוּבדה כּי יש שגם אוֹתם תוֹקפת התשוּקה להווֹת תחליף למפלגה. לפני זמן קצר היה למרכּז המפלגה דין וּדברים עם “ועד המוֹשבים והאִרגוּנים”, שבּיקש להוֹפיע לועידה החקלאית בּרשימה מיוּחדת. המרכּז התנגד לכך, והגוּש קיבּל את החלטת המרכּז, והענין נסתיים בּשלוֹם. אך עצם הרצוֹן הזה מעיד על משהוּ שאיננוּ מסתפּק בּפעוּלתם הטבעית של הגוּש, אלא מבקש לרכּוֹש לוֹ שטח פּעוּלה בּתוֹך השׂדה המשוּתף למפלגה כּוּלה.
ואוֹתה המגמה, להעביר מן השׂשה המשוּתף אל שטח הגוּש, רוֹאה אני בּקיבּוּץ המאוּחד, המקדיש כּל כּך הרבּה כּוֹחוֹת, בּעל-פּה וּבכתב, לויכּוּחים פּוֹליטיים כּלליים בּתחוּמי הקיבּוּץ. אני מקווה כּי לא יחדשוּ בּי שעיני צרה בּחברים העוֹסקים הרבּה בּבירוּר שאלוֹת מדיניוֹת, ועל אחת כּמה וכמה אין לי לחשוֹש מפּני החשד שמא עֶמדתי בּשאלת החלוּקה היא היא המדבּרת מתוֹך גרוֹני בּשעה שאני קוֹבל על הקיבּוּץ המאוּחד המקדיש לה מקוֹם כּל כּך רחב על בּמוֹתיו. לא כּמי שהוּא “בּעד” ולא כּמי שהוּא “נגד”, אלא כּאיש התנוּעה הריני שוֹאל: מהוּ הגיוֹן בּדבר ששאלוֹת כּלליוֹת הנוֹגעוֹת לכוּלנו, אם זה “הסכּם” ואם זוֹ “חלוּקה”, מתבּררוֹת על ידי כּל גוּש וגוּש בּתחוּמיו שלוֹ, ואינן מוּבאוֹת לבימה כּללית. כּלוּם בּירוּר השאלה בּתחוּמיו של חלק מסַייע לעשׂוֹת את הדעוֹת נחלת הכּלל כּוּלוֹ? כּלוּם בּירוּר שאלוֹת פּוֹליטיוֹת מסוּג זה מַצריך דוקא אוירה “חמה”, “אינטימית”? אינני יוֹדע אם צרכיו החיוּניים של גוּש ישוּבי מתקדמים על ידי שיטת-בּירוּרים כּזאת, אך בּרוּר לי כּי על ידי צמצוּם-תחוּמים זה וערבּוּב-תחומים זה כּוּלנוּ נמצאים מפסידים. זיהוּי הגוּשים הישוּביים אוֹ בּימוֹתיהם עם איזוֹ עמדה פּוֹליטית השנוּיה בּמחלוֹקת הוּא בּעינַי דבר המזיק לגוּש, מזיק למפלגה וּמזיק לעצם בּירור הענין. יש בּזה משוּם גזל המפלגה וּמשוּם יצירת אוירה הנוֹטלת מן הדיוּן את אָפיוֹ החבֵרי וּמשַוה לוֹ צוּרה של פּוּלמוֹס. אין פּוֹנים אֶל החבר אשר אתוֹ מתוַכּחים, כּי אם מדבּרים עליו. הנה מוּנח לפנַי ספר הדין-וחשבּוֹן של מוֹעצת ציריך, וּבוֹ מגוֹללת פּרשת הויכּוּח הפּוֹליטי הגדוֹל בּינינוּ. אתה פּוֹתח אוֹתוֹ ואתה רוֹאה שזהוּ ספר של כּלל-תנוּעתנוּ. תקרא בּוֹ, תסכּים לזה, תתנגד לזה, אך אתה נוֹשם בּוֹ כּל הזמן אוירה חבֵרית, הדרוּשה לנוּ כּל כּך, בּכל מקוֹם וּבכל שאלה.
כּיון שנגעתי בּפּוּבּליציסטיקה הפּוֹליטית של הקיבּוּץ המאוּחד, עלי לוֹמר – שלא לתת מקוֹם לטעוּת – כּי דוקא הקיבּוּץ המאוּחד מכיל בּשאלת החלוּקה דעוֹת שוֹנוֹת כּמוֹ המפלגה עצמה, מה שאין כּן שאר הגוּפים הישוּביים, שראוּ משוּם מה לזהוֹת עצמם עם עמדה זוֹ אוֹ אחרת. היש איזה הגיוֹן בּדבר? האוּמנם צריכה החברוּת בּקבוּצה אוֹ בּמוֹשב לחייב יחס מסוּים לשאלת החלוֹקה? האוּמנם נוֹבע יחס זה אוֹ אחר מתוֹך טבע הקבוּצה או- המוֹשב?
טו
צריך שימָצא הכּוֹח בּמפלגה לוֹמר את דברה: אשר לגוּש – לגוּש, ואשר למפלגה – למפלגה, ואשר להסתדרוּת – להסתדרוּת. הגוּשים הישוּביים שלנוּ כּבר יצאוּ מזמן מתחוּמי הקבוּצה הראשוֹנית, אשר אין לפניה אלא קיוּמה המשקי שלה וחייה הפּנימיים. הם המקיפים ענינים רבּים וחשוּבים, הנוֹגעים לא רק להם, כי אם לתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה. האין על כּן התנוּעה רשאית לדרוֹש גם את חלקה היא בּהנהגת עניני הגוּשים? חברת-העוֹבדים יש לה בּאי-כּוֹח שלה בּכל קוֹאוֹפּרטיב מקוֹמי אשר היקף עניניו מצוּמצם. מדוּע ויתרה חברת-העוֹבדים על זכוּתה וסַמכוּתה לגבּי הגוּשים הישוּביים הגדוֹלים והחשוּבים, אשר דרכּם זוֹרמים הכּוֹחוֹת היוֹצרים של התנוּעה? הגוּשים הישוּביים העמיסוּ על עצמם כּמה תפקידים כּלליים של התנוּעה. לא נקפּח את שׂכרם. נחזיק להם טוֹבה על כּל הטוֹב אשר הם עוֹשים, אך לא נסכּים לכך שההסתדרוּת החקלאית תפסיד כּל מגע עם משקיה, ושההסתדרוּת כּוּלה תדוּלדל מתָכני-הפעוּלה אשר היא אחראית להם. תהיה סיסמתנוּ: מלוֹא ההשפּעה הרעיוֹנית למפלגה, מלוא הסמכוּת להסתדרוּת.
אגב בּירוּר זה ראוּי לציין לשבח, כּי קיים בּתנוּעתנוּ חוּג מאוּרגן המקיף ציבּוּר רחב וּפעוּלוֹתיו ענפוֹת, ועם זה יש לוֹ הבנת צרכי עצמוֹ והבנת צרכי התנוּעה, שלא לצאת מתחוּמיו ולא להיכּנס לתחוּמיהם של המוֹסדוֹת הכּלליים בּתנוּעה. כּוָנתי לתנוּעת הפּוֹעלוֹת. איני רשאי לדוּן בּאיזוֹ מידה מַקיפה תנוּעה זוֹ את צרכיה החיוּניים של האשה העוֹבדת, אך רוֹאה אני כּי יש לה החוּש לבנוֹת את עצמה מתוֹך ההיקף הטבעי של פּעוּלוֹתיה ולא להיבּנוֹת על חשבּוֹן הציבּוּר. וגם עתוֹנה של תנוּעת הפּוֹעלוֹת יוֹדע את שליחוּתוֹ הטבעית, ואין הוּא מפסיד כּמדוּמה כּלל על ידי מה שהוּא איננוּ נכנס לרשוּתן של בּימוֹת-פּוֹעלים אחרוֹת.
טז
בּמסגרת הדיוּן על איחוּד התנוּעה ועל יִשוּר הדוּרים רעיוֹניים וחברתיים חפצתי להביא לפני הועידה הצעת מפעל שאני נוֹשׂא את נפשי אליו זה מכּבר. לא פּעם הייתי משׂוֹחח בּוֹ עם בּילינסוֹן: מה אנוּ עוֹשׂים לחינוּך המשמרת הצעירה של התנוּעה? מנַין ימָצאוּ לנוּ הכּוֹחוֹת הרעיוֹניים וההַשׂכָּלתיים הנדרשים לעבוֹדת הבּנין העצוּמה שלנוּ? האין התנוּעה שלנוּ אוֹכלת את “הקרן”? הדוֹר הראשוֹן של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ ינק מאוֹצרוֹת רבּים. מה אנוּ עוֹשׂים כּדי שגם הדוֹרוֹת הממשיכים יקבּלוּ אפשרוּת של יניקה מאוֹתם האוֹצרוֹת? היוּ זמנים שהצעיר היהוּדי היה מוֹצא בּבית-הוֹרים ירוּשה עברית גדוֹלה. היוּ זמנים שלפני הצעיר היהוּדי המבקש ללמוֹד והמוּכן לכתת רגליו לשם כּך היוּ פּתוּחוֹת אוּניברסיטאוֹת אירוֹפּה. היוּ ימים והעוֹלם הגדוֹל היה פּתוּח וּמי שבּיקש ללמוֹד וּלהכּיר את העוֹלם היה מוֹצא אנשים, חברה, ספריוֹת, מרכּזי-מדע, מוֹרי-הדוֹר. באוֹתוֹ עוֹלם צמחה הציוֹנות, צמחה תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית. וגם תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישׂראלית אשר נאבקה עם אוֹתוֹ עוֹלם וּמרדה בּוֹ – אף היא בּתוֹכוֹ עלתה וּממנוּ קיבּלה מלוֹא חָפנַיִם. היא לא הסתפּקה בּמה שקיבּלה, אלא העבירה תחת שבט הבּיקוֹרת ואף צָרפה בּכוּר-חייה. ראשיתה של תנוּעת-הפּוֹעלים עוֹד ראתה בּתוֹכה את בּרנר ואת גוֹרדוֹן, וגם בּגוֹלה קמוּ לציוֹנוּת הסוֹציאליסטית אישים בּעלי שיעוּר-קוֹמה אשר חייהם הרוּחניים וּפעוּלתם התרבּוּתית חרגוּ מן התחוּמים הצרים של הבּוּרסה המפלגתית. כּל אלה סייעוּ לעיצוּב דמוּתן של עליוֹת-העבוֹדה הראשוֹנוֹת.
הדוֹר החלוּצי הגָדל לעינינוּ לא זכה לכל אלה. בּית-המדרש הרוּס, האוּניברסיטה – לא לוֹ, העוֹלם הגדוֹל – סגוּר בּפניו. ואילוּ גם נפתח – שאלה היא מה יש לוֹ בּימים אלה לתת לצעירים יהוּדים. אנוּ רוֹאים בּאיזה מצב בּאים ילדי ישׂראל מפּוֹלין וּמגרמניה. וגם הנוֹער הארץ-ישׂראלי הטוֹב, המידבּק בּחיים חלוּציים, אינו מביא מבּית-הספר את המטען הרוּחני אשר יאַפשר לוֹ לפגוֹש כּראוּי את התלאוֹת והמבוּכות וגם את היצירוֹת הקוֹראוֹת לוֹ והבּעיוֹת התוֹבעוֹת ממנוּ פּתרוֹן. והרי כּוּלנוּ מתפּללים וּמאמינים כּי דוֹר גדוֹל זה היוֹצא לקראת העתיד יזכּה לבצע מה שלא בּיצענוּ עד כּה. עליו איפוֹא להיוֹת דוֹר-ההכרעה בּמוּבן הכּיבּוּשי והישוּבי, בּמוּבן התרבּוּתי והמדיני. על כּתפיו הרכּוֹת ירבּץ המטען הכּבד בּיוֹתר: צרכי בּנין עם ההוֹלך ונחרב, הצוֹרך בּליכּוּד כּוֹחוֹת קוֹנסטרוּקטיביים בּתוֹך עוֹלם של הפקר והרס, חיבּוּר השרשרת ההיסטוֹרית אשר חוּליוֹתיה ניתקוֹת וּמתפּזרוֹת. האם שקדה התנוּעה הציוֹנית, האם שקדנוּ אנחנוּ לצייד את הדוֹר הממשיך לדרכּוֹ הקשה? האם דאגנוּ לכנס את מיטב הכּוֹחוֹת החלוּציים שבּדוֹר זה ולמסוֹר להם את המַפתחוֹת אשר בּידינוּ?
יז
זה מכּבר היתה צריכה תנוּעתנוּ לחשוֹב את דרכּה, ולא לסמוֹך על הנס. הצעתי למפלגה שתחליט הפּעם לגשת למעשׂה, להתחלת מעשׂה. עלינוּ להקים מוֹסד חינוּכי של התנוּעה. מוֹסד של קבע. עשׂינוּ פּעם אחת נסיוֹן יפה של סמינר מפלגתי נוֹדד לשלוֹשה חדשים. עתה עלינוּ להקים מוֹסד בּר-קיימא, בּמקוֹם קבוּע, עם מחזוֹרים קבוּעים. וחניכיו ילמדוּ בּוֹ לא שלוֹשה חדשים, אלא שנה שלמה. שילמדוּ – כּלוֹמר, לָאו דוקא שישמעוּ הרצאוֹת, אלא שיעבדוּ בּעצמם, שירכּשוּ ידיעוֹת, שיתרגלוּ בּעבוֹדה עיוּנית וּמחקרית. ושהעבוֹדה העצמית תיעשׂה לא בּפיזוּר ולא בּמקריוּת, כּי אם בּשיטה, בּהדרכה, בּמתן-עזרה, בּתנאים המאַפשרים לימוּד פּוֹרה. עלינוּ לנקוֹט שוּב בּעיקרוֹן הפּדגוֹגי ששלט בּישיבוֹת: אין הלוֹמד יוֹצא ידי חוֹבתוֹ בּשמיעת “השיעוּר”, תפקידוֹ של “השיעוּר” – לעוֹרר, להניע, לפתוֹח פּתח. ללמוֹד – אין פּירוּשוֹ להיוֹת כּלי-קיבּוּל פּאסיבי לדברי המַרצה אוֹ לדברי הספר, כּי אם לעבוֹד, להיאָבק עם החוֹמר, להתגוֹנן ולרכּוֹש את ידיעת הדברים ואת הערכתם מתוֹך פּעילוּת רוּחנית.
מוֹסד חינוּכי כּזה, המלקט את תלמידיו מכּל קצוי התנוּעה והמביא אוֹתם בּמגע רוּחני קרוֹב עם אנשי המדע והמחשבה והתנוּעה, יש לראוֹתוֹ גם מבּחינת הסרת מחיצוֹת, מבּחינת ליכּוּד ציבּוּרינוּ ואיחוּדוֹ.
אפשר, כּמוּבן, לוֹמר כּי אין החוֹבה לעשׂוֹת את העבוֹדה התרבּוּתית בּמסגרת הרחבה של המפלגה, בּמסגרת הנראית למישהוּ רחבה מדי. יש סבוּרים כּי בּמסגרת צרה יוֹתר ניתנים הדברים להעמקה יוֹתר, לגיבּוּש יוֹתר. ואכן, בּפינוֹת שוֹנוֹת של תנוּעתנוּ יש לראוֹת מאמצים רבּים לפעוּלה חינוּכית. די לנוּ אם נזכּיר מן הזמן האחרוֹן את הסמינר של הקיבּוּץ המאוּחד, את הסמינרים השוֹנים של הסתדרוּיוֹת נוֹער. יש בּרכה בּכל אלה. וכל פּעוּלה חלקית כּזאת יש בּה ודאי שירוּת טוֹב לתנוּעה כּוּלה. ואף על פּי כן הריני מעיז לוֹמר שפּעוּלה תרבּוּתית רעיוֹנית הנעשׂית בּתוֹך חוּגים חלקיים, בּחוּגים “מעוֹר אחד”, מפסידה הרבּה מן הבּרכה שהיתה עלוּלה להביא אילוּ היתה מקיפה גם חוּגים אחרים והיתה נעשׂית בּאוירה של כּלל-התנוּעה. כּבוֹדם של האנשים והמפעלים בּמקוֹמם, אך יש חשיבוּת לא רק למַרצים ולתוֹרוֹת, חשוּבה גם הפּגישה בּין חבר לחבר, בּין חבר עירוֹני לחבר כּפרי, בּין חבר הקיבּוּץ לחבר המוֹשב, בּין חבר להסתדרוּת נוֹער אחת לבין חבר להסתדרוּת נוֹער אחרת, בּין מגמוֹת רעיוֹניוֹת שוֹנוֹת. כּל כּמה שחיי-הגוֹלה והמכוֹרוֹת והמסוֹרוֹת וההרגלים מפרידים וּמקימים מחיצוֹת בּינינוּ – חייבת ציבּוּריוּתנוּ לעשׂוֹת פּעוּלה שכּנגד, להרוֹס מחיצוֹת, לפזר זרוּת, לשתף בּקנינים רוּחניים, להפגיש, למַזג. וזאת יוּכל לעשׂוֹת רק מוֹסד שהוּא נחלת התנוּעה כּוּלה, ושכּל חלקי התנוּעה יראוּ בּוֹ את בּית-מדרשם. ואין המוֹסד צריך להסתפּק בּהנחלת היש הקיים, המקוּבּל והמבוֹרר. צריך שימָצא בּוֹ הכּוֹח להעמיד לבירוּר דברים הטעוּנים בּירוּר ועיוּן חדש.
משוּם שאני רוֹאה כּכה את תפקידוֹ של המוֹסד החינוּכי – שאיני רוֹצה לקרוֹא לוֹ לא קוֹלג' ולא סמינר ולא אוּניברסיטה של פּוֹעלים – לפיכך אינני רוֹאה את הקמתוֹ כּדבר קל. וגם לא כּדבר זוֹל. לא קל לרכּז את חֶבר האנשים אשר יתמכּרוּ להקמתוֹ. לא קל יהיה למצוֹא את האנשים אשר יאַחדוּ בּקרבּם את נסיוֹן-החיים הארץ-ישׂראלי, את נסיוֹנה הפּנימי של תנוּעת הפּוֹעלים, עם ההכשרה העיוּנית והמחקרית. לא קל יהיה למצוֹא את האמצעים בּשביל הקמת המפעל הזה, הבּנינים, הספריה, חדרי-העיוּן. לא קל יהיה לפתוֹר את שאלת פּרנסתם של המוֹרים והתלמידים. אך ראוּי הוּא התפקיד הזה שמפלגתנוּ תאזוֹר את כּוֹחוֹתיה להגשימוֹ.
יח
הגיעה השעה שהמפלגה תעמיד על סד יוֹמה את שאלת הנוֹער. גם בּשאלה זוֹ כּבר אמרתי את דברי בּמסיבּוֹת שוֹנוֹת, וגם בּועידת ההסתדרות, ולא אתבּרך כּי ראיתי בּרכה בּעמלי. שאלת הנוֹער חמוּרה לא מבּחינה אִרגוּנית או מבּחינה מפלגתית. היא חמוּרה כּשלעצמה.
ולא מפּני שהנוֹער הארץ-ישׂראלי הוּא צחיח, חלילה. אדרבּא, זכינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת לראוֹת את הנוֹער הארץ-ישׂראלי מקים מפעלים חלוּציים וכיבּוּשיים אשר בּהם נתבּרך. ראינוּ את נַּען, ראינוּ את בּית-השטה, את תל-עמל, את סדוֹם, את מעוֹז, את גינוֹסר. אנחנוּ רוֹאים כּמה התחלוֹת צעירוֹת. ראינוּ את הנוֹער הארץ-ישׂראלי בּשנוֹת הפּוּרענוּת, בּצאתוֹ להגנה. אין שוֹם ספק בּדבר שיש בּנוֹער הנוֹלד והגָדל בּארץ חוֹמר חלוּצי שאיננוּ נוֹפל בּערכּוֹ ממיטב הגוּשים החלוּציים בּגוֹלה. הדעה הרוֹוַחת כּי הנוֹער “הצַבּרָאי” הוּא מפוֹכּח ונוּקשה, חסר לחלוּחיוּת של רוֹמַנטיקה, וכי בּגלל חוֹסר הדיסטַנץ לחוָיה החלוּצית וּלהעפּלוֹתיה לבּוֹ גס גם בּאלה – דעה זוֹ נתבּדתה בּהחלט. אילוּ היתה דעה זוֹ מתאמתת היה בּזה הגזר-דין הקשה בּיו-תר על מפעלנוּ ותקותנוּ. אך זוֹ בּלבד, שלא אבדה תקותנוּ מן הנו-ער הגָדל אתנוּ, אין בּה כּדי להרגיע אוֹתנוּ. מה חלקוֹ של הנוֹער החלוּצי בּקרב הנוֹער הארץ-ישראלי כּוּלוֹ? הלא בּכרַך אחד גדוֹל בּחוּץ-לארץ אתה מוֹצא יוֹתר בּני ארץ-ישׂראל מאשר בּכל המפעלים החלוּציים שהוּקמוּ בּמשך שנים.
בּראשית דברַי אמרתי משהוּ על משטר-ההפקר שבֻארץ-התקוה, על חוֹסר מרוּת לאוּמית, על חוֹסר כּוֹח ממלכתי אוּ ציבּוּרי אשר בּידוֹ להטיל מצווֹת וחוֹבוֹת. רוֹצה אתה לראוֹת עד היכן הפקרוּת זוֹ מַגעת – תפנה אל הנוֹער. בּשעה שרבבוֹת אנשים מישׂראל דוֹפקים על כּל השערים הנעוּלים וּמצפּים ליוֹם בּוֹ תתן להם הארץ הזאת מפלט וּפדוּת, בּשעה שכּל צעיר נדרש כּאן – בּשעה זוֹ אין צעירי הארץ חדלים מהתחמק; וּכשפּרצה הרעה – לא נהרוּ בּהמוֹניהם אלפי הנוֹער הארץ-ישׂראלי הפּזוּרים בּכּרַכּים שבּחוּץ-לארץ אל משׂרדי חברוֹת-האניוֹת כּדי לשוּב הבּיתה, כּדי להיוֹת עם אחים בּצרה.
הרי עוּבדה היא שהנוֹער הארץ-ישׂראלי אשר קיבּל כּל כּך הרבּה מן הציוֹנות, אשר קיבּל בּקלוּת לשוֹן עברית וחינוּך עברי, אשר קיבּל את כּל הטוֹב שבּחיי הארץ, את הרגשת החירוּת, את הקוֹמה הזקוּפה, את בּריאוּת הגוּף ושׂמחת החיים, אשר קיבּל כּאן מוֹלדת ועם – כּל מה שחסר לנוֹער היהוּדי בּגוֹלה – שנוֹער זה בּרוּבוֹ הגדוֹל הנהוּ דל-שרשים וחסר הרגשת-אזרח וּבשבתוֹ בּארץ הוּא מבקש לוֹ דוקא פּרנסוֹת קלוֹת ונוֹחוֹת ואת חוֹבוֹתיו הלאוּמיוֹת הוּא מוֹהל בּמים ויוֹצא ידי חוֹבתוֹ בּלאוּמיוּת נבוּבה וּבלתי-מחייבת, אך נפתח לוֹ פּתח של קַריֶרה בּחוּץ-לארץ הריהוּ אץ-רץ לכל קצוי תבל ולא יֵדע בּוֹשת.
אינני נוֹטל לעצמי את הרשוּת לדוּן מה חלקוֹ של בּית-הספר בּכשלוֹן זה של החינוּך העברי וּמה חלקם של גוֹרמים אחרים. אך עוּבדה היא שאין בּית-הספר עוֹמד בּפּרץ. אינני יוֹדע מה חוֹשבת הנהלת החינוּך על זאת, אך אינני רוֹאה מצדה שוּם מעשׂה ושוּם תכנית לעשׂוֹת את בּית-הספר העברי בּית היוֹצר לאדם פּרוֹדוּקטיבי וּלאזרח בּארץ, המסוּגל וחפץ לקחת חלק בּבנינה.
אך אם בּית-הספר איננוּ מתעוֹרר, אם הנהלת החינוּך איננה מתעוֹררת – אין תנוּעת הפּוּעלים יכוֹלה לראוֹת בּבלַע את הנוֹער ולשקוֹט.
הכּאב – כּאבנוּ. היתכן הדבר שהמפעל החלוּצי בּארץ ימצא את גוֹאלוֹ בּנוֹער יהוּדי שבּא ממַרתפי הדלוּת, מעמקי הבּכא, אשר אבוֹתיו לא חפצוּ אוֹ לא יכלוּ לתת לוֹ קוֹרטוֹב של חינוּך אברי, בּנוֹער שבּא לארץ מעוֹלמוֹת זרים וּרחוֹקים, בּלי לשוֹן, בּלי עם, בּלי מוֹלדת; והנוֹער שנוֹלד ונתחנך בּארץ, שהארץ מוֹלדתוֹ והעברית שׂפתוֹ, ושמש הארץ שמשוֹ, וכל הסתגלוּת לצרכי הארץ, לעבדה וּלשמרה, ניתנת לוֹ בּקלוּת יתר, והוּא שוֹמע יוֹם יוֹם בּבית-הספר וּברחוֹב וּבעתוֹן מה אנוּ כּאן וּמה מעשׂינוּ כּאן – נוֹער זה יבחר לוֹ אָרחוֹת חיים שאינם אלא בּעיטה בּמאמצי האוּמה וּבתקווֹתיה.
בּכל מקוֹם שבּעוֹלם, בּכל גיטוֹ מפוֹאר אוֹ מכוֹער, אתם מוֹצאים צעירים ילידי הארץ וחניכיה. מהם שמאריכים שבת “לפי שעה”, מהם ששקעוּ כּליל. לפנים היוּ אוֹמרים: הללוּ בּני הישוּב הישן הם אוֹ בּני האִכּרים. והיו תוֹלים את הקוֹלר בּ“חלוּקה” אוֹ בּ“פּקידוּת”. עתה אנוּ זוֹכים לפגוֹש בּגוֹלה מכּל השכבוֹת שבּישוּב, גם מן החדשים שבּחדשים. בּני מוֹרים, בּני עסקנים, בּני אנשי-המעלה, מי שהיוּ חברים בּכל מיני הסתדרוּיוֹת נוֹער. כּוּלם, כּמוּבן, יצאוּ מתוֹך אהבת התוֹרה לשמה, מתוֹך רצוֹן להתכּוֹנן ו“להיוֹת מוֹעילים לארץ”. גם זוֹהי מעין “הכשרה”, הכשרה של ארץ-ישׂראליים, הבּזים למה שהארץ עלוּלה לתת להם וּלהוּטים אחרי מה שאינה יכוֹלה לתת. ועל אדם אחד, שקיבּל מן הארץ מלוֹא צרכּוֹ ויש לוֹ בּאמת צוֹרך בּהמשך-לימוּד אוֹ בּהשתלמוּת מקצוֹעית ויש הצדקה כּל-שהיא ליציאתוֹ – בּאים מאוֹת בּחוּרים וּבחוּרוֹת, יוֹתר נכוֹן תינוֹקוֹת שלא בּגרוּ, אשר לא הספּיקוּ להכּוֹת שוֹרש בּקרקע המוֹלדת וּבחיי עמם ותרבּוּתוֹ. האף יכוֹלה לוַתר בּנקל על טוֹרח לימוּדם ועל חשיבוּת דיפּלוֹמם ועל מספּר עוֹרכי-הדין ורוֹאי-החשבּוֹן ויוֹדעי-נַגן ואמני-מחוֹל אשר אם ישוּבוּ – ויהיה צוֹרך להכין לקראתם משׂרוֹת הוֹגנוֹת – יבוֹאוּ (מן הבּחינה הפּשוּטה של בּנין עם וארץ) ריקים משיצאוּ. ויש שישוּבוּ אוּמללים משיצאוּ.
יט
בּמידה שיש בּנוֹער הארץ-ישׂראלי שרשיוּת יהוּדית, חוּש למוֹלדת, נכוֹנוּת לאוּמית לא בּדבר-שׂפתים אלא בּמאמצי חיים, אוֹפי של אדם חלוּצי – הרי ינק זאת ממַעינוֹתיו של הפּוֹעל העברי, אשר הלך לפניו והיה לוֹ למוֹפת בּעבוֹדה, בּשמירה וּבהגנה, בּאחריוּת לגוֹרל עם, בּבוּז לשאננוּת. לפּוֹעל, לשוֹמר, לחלוּץ חייבת הציונות כּוּלה שלא כּל הנוֹער הארץ-ישׂראלי בּחר בּחיים נוֹחים, אם בּעוֹרף ואם בּעֵבר השני של החזית.
אך תנוּעת הפּוֹעלים לא ידעה לעשׂוֹת את פּעוּלתה החינוּכית בּנוֹער הארץ-ישׂראלי בּמוֹ ידיה. בּגוֹלה הקימוֹנוּ את “החלוּץ”. בּארץ לא עשׂינוּ שוּם דבר בּדוֹמה לזה. שׂמחנוּ לכל נצנוּץ חלוּצי בּנוֹער המקוֹמי, אָהדנוּ התחלוֹת שוֹנוֹת של אִרגוּני נוֹער, אך לא ראינוּ בּכך את הפּעוּלה הישירה של ההסתדרוּת.
דבר גדוֹל אחד עשׂתה ההסתדרוּת בּשׂדה הנוֹער: סייעה להקמת הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד. זכוּת גדוֹלה היא. לפנינוּ הסתדרוּת נוֹער מיוּחדת בּמינה, מקוֹרית, היא צמחה על קרקע ארץ-ישׂראלי. לא שיש לה אידיאוֹלוֹגיה בּעלת גוּשפּנקה מקוֹרית, אלא שהיא עצמה פּרי מצבוֹ וּצרכיו של הנוֹער העוֹבד שבּארץ; פּרי הדאגה לסבלוֹתיו וּלגוֹרלוֹ וּלחינוּכוֹ. היא פּנתה לחוּגי נוֹער דל ועזוּב בּיוֹתר, אשר כּל מחנך וכל מאַרגן נוֹער היה מוֹאס בּהם, והביאה את חניכיה למדרגה של בּוֹני-נַען, של אנשי-גינוֹסר, של כּוֹבשי עצמם לעבוֹדת הים. הרי זה יבוּל חינוּכי. היא ממַזגת נוֹער מיוֹצאי פּוֹלין, מעֵדוֹת המזרח, מיוֹצאי גרמניה, מבּני המשקים. היא לא קיבּלה שוּם דבר מן המוּכן, היא ודאי לא ידעה בּתחילתה אם תוּכל להעלוֹת את חניכיה למפעלים חלוּציים וכיבּוּשיים, אך מתוֹך שעבדה את עבוֹדתה בּאמוּנה, מתוֹך שהאזינה לחיי הנוֹער העמל יוֹם יוֹם, מתוֹך שפּתחה לפניו אשנַבים לחיי-תרבּוּת, לחיי-עם, למחשבת-העבוֹדה, ליצירת האח הגדוֹל – הצליחה להעלוֹת את הנוֹער שלבּים שלבּים, נטעה בּלבּוֹ את הכּרת ערכּו וּרצוֹן העפּלה והביאה אוֹתוֹ לידי כּיסוּפים ליצירה חלוּצית. וּברבּים מאלה שעברוּ בּית-ספר זה של הנוֹער העוֹבד יכוֹלים אנוּ להתבּרך.
כ
לא כּן היה גוֹרל הנוֹער הלוֹמד. ההסתדרוּת לא סברה שהיא חייבת בּחינוּכוֹ החלוּצי, והראשוֹנים בּנוֹער הלוֹמד שהתחילוּ להתלקט לשם חיים חלוּציים לא ראוּ צוֹרך, כּאשר ראוּ מיסדי הנוֹער העוֹבד, להכניס את ההסתדרוּת בּעבי הקוֹרה. כּבר בּמחזוֹר הראשוֹן של הגימנסיה בּתל-אביב היוּ יחידים אשר מצאוּ את עוֹלמם הרוּחני בּמחנה-העבוֹדה. אך עד שהדבר הפך מענין של יחידים לענין של חבוּרה, ועד שקמה תנוּעת החוּגים אשר קבעה את החלוּציוּת כּעיקר העיקרים, עבר זמן לא מעט. החוּגים לא פּנוּ למפלגה, לא פּנוּ להסתדרוּת. כּרגיל אצל נוֹער לוֹמד, המתחיל מחדש, רבּוּ אצלם הלבטים. אין זה תפקידי להעריך מה פּעלוּ “החוּגים”, שבּהתאַחדם עם “לגיוֹן הצוֹפים” הירוּשלמי הפכוּ ל“מחנוֹת-העוֹלים”. אין זה מעניני כּאן להעריך את מפעלם בּרעננה, בּבית-השטה, בּסדוֹם, בּמעוֹז. דייני אם אוֹמַר שזאת הפּעם הראשוֹנה שהנוֹער הלוֹמד הארץ-ישׂראלי עלה, לא יחידים, אלא חבוּרוֹת חבוּרוֹת, בּמסילה החלוּצית, עלה בּהתמסרוּת וּבנאמנוּת, בּעקשנוּת וּבקנאוּת, וגילה כּוֹחוֹת נפשיים ויכוֹלת. עם מפעליו החלוּציים הכניס משהוּ משלוֹ לתוֹך מפעלוֹ הכּוֹלל של הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי.
עם כּל חשיבוּת פּעוּלתם החלוּצית של “מחנוֹת העוֹלים” לא הצליחוּ להיעשׂוֹת בּשביל מחנוֹת הנוֹער הלוֹמד מה שהסתדרוּת הנוֹער העוֹבד נעשׂתה בּשביל המוֹני הנוֹער העוֹבד. אינני יוֹדע לקבּוֹע את הסיבּוֹת, אוּלם אני מניח שבּין השאר היתה גם סיבּה זוֹ: חוֹסר משען בּהסתדרוּת. את משענם מצאוּ מחנוֹת-העוֹלים בּקיבּוּץ המאוּחד, אשר גילה התענינוּת מרוּבּה, העניק להם מעזרתוֹ וּמהדרכתוֹ. עוּבדה זוֹ גרמה לכך שבּנוֹער וּבציבּוּר יתחילוּ לראוֹת את מחנוֹת-העוֹלים כּהסתדרוּת הקשוּרה בּגוּש ישוּבי מסוּים. בּמשך הזמן צצוּ אִרגוּנים חדשים של נוֹער לוֹמד. הקיבּוּץ הארצי הקים את “השוֹמר הצעיר” ולאחרוֹנה הקים חֶבר-הקבוּצוֹת את “גוֹרדוֹניה”.
כא
שתי שאלוֹת לפנינוּ:
א.
מה יש לעשׂוֹת למען הקף את הנוֹער הלוֹמד ולמשוֹך אוֹתוֹ בּכוֹח רב לשוּתפוּת פּעוּלה בּחיי העבוֹדה, וּבשאלה זוֹ כּרוּכה גם השאלה – מי יהיה העוֹשה: חוּגים, אוֹ המפלגה, אוֹ ההסתדרוּת?
ב.
היש צוֹרך במסגרת אחת וכוֹללת לנוֹער הלוֹמד, אשר תחנך לערכים חלוּציים ראשוֹניים וּמשוּתפים לַכּל, ואשר תשאיר לחבריה את חוֹפש ההגדרה העצמית בּכל שאר הענינים שלגַבּיהם קיימים חילוּקי דעוֹת והערכוֹת, אוֹ שיש לקיים הסתדרוּיוֹת נוֹער שוֹנוֹת ונבדלוֹת לפי הזרמים הישוּביים והאידיאוּלוגיים הקיימים בּחברת הפּוֹעלים המבוּגרים?
לשאלה הראשוֹנה אני עוֹנה: יש ויש לעשׂוֹת פּעוּלה גדוֹלה בּנוֹער הלוֹמד, ועל ההסתדרוּת לעשׂוֹתה. היא צריכה לראוֹת בּזה תפקיד. יפה עשׂתה ההסתדרוּת שהתחילה בּנוֹער העזוּב והסוֹבל בּיוֹתר. אך אין רשאים להפקיר שוּם נוֹער. אין לנוּ גישה מעמדית לילד. כּל ילד עברי הוּא מוּעמד לחיי-עבוֹדה וההסתדרוּת חייבת לשקוֹד על חינוּכם החלוּצי של חבריה בּעתיד.
ולשאלה השניה אני עוֹנה: אַל נקים חַיִץ בּין ילד לילד, לפי צוּרוֹת חיים אוֹ הפרשים אידיאוֹלוֹגיים שהאנשים המבוּגרים רוֹצים כּי הילדים יבחרוּ בּהם. אין שוּם טעם – ויוֹתר מזה: חטא הוּא – להפריד מילדוּתם את אלה אשר בּגדלם עתידים הם להיוֹת חברים להסתדרוּת עוֹבדים אחת, למחנה חלוּצי אחד.
כב
את הפרדת הילדים ואת הקמת המחיצוֹת בּיניהם – לפעמים בּתוֹך משפּחה אחת – מתחילים אצלנוּ בּגיל רך מאד. אוֹמרים: מגיל עשׂר, וּזריזים מקדימים. בּימים אלה שׂוֹחחתי עם ילד בּן אחת-עשׂרה, השייך לאחת ההסתדרוּיוֹת. שאלתיו: כּמה זמן אתה בּהסתדרוּתך? אמר: שנתים וחצי.
אינני רוֹאה עצמי מוּסמך לחַווֹת דעה מאימתי יש צוֹרך – מבּחינה חינוּכית – לפתוֹח לילד את הסתדרוּת הנוֹער, מאימתי אין בּית-הספר יכוֹל לספּק אוֹתוֹ ויש צוֹרך בּהשלמה. אפשר כּדאי לקבּוֹע את התחלת החיים “ההסתדרוּתיים” של נוֹער בּראשית הבּגרוּת היהוּדית: בּר-מצוה. אבל בּהסתדרוּיוֹת הנוֹער נהוּג גיל אחר, ואיני יוֹדע אם מטעמים חינוּכיים ואם, פּשוּט, מפּחד ההתחרוּת. אך עוּבדה היא, כּי ילדים בּני תשע וּבני עשׂר כּבר קמים אצלנוּ ל“נחלה” לזרמים מסוּימים.
מתוֹך נטיה להחשיב רק את המפריד ושלא להחשיב את המשוּתף נוֹהגים בּכמה מחוּגי הנוֹער לדבּר בּביטוּל על חינוּך “לערכים כּלליים” המשוּתפים לכוּלנוּ. אין בּהם “חינוּך לשלימוּת”. אני אנסה למנוֹת בּחטיפה מקצת מהערכים הכּוֹללים של התנוּעה: אהבת העם ואחריוּת לגוֹרלוֹ, ארץ-ישׂראל, ציוֹנוּת מַכּסימַליסטית, קרקע, חוֹבת המעשׂה, הגשמה אישית, חיי-עבוֹדה, מגמת שויוֹן, אחדוּת-העוֹבדים, זכוּיוֹת-האדם, חירוּת המחשבה וסַמכוּת החברה, לשוֹן וספרוּת, שיפּוּר החיים והעלָאתם, הרעיוֹן הסוֹציאליסטי, מלחמת העוֹבד על זכוּיוֹתיו, הגנה, חלוּציוּת, כּיבּוּש – האוּמנם כּל זה אין בּוֹ כּדי למלא את נפש הנער והנערה בּשנתם השתים-עשׂרה וּבשנתם החמש-עשׂרה, ויש צוֹרך שילד הנכנס להסתדרוּת ידע איזוֹ “אידיאוֹלוֹגיה” שמוּרה לוֹ לימים בּאים וּלאיזה גוּש ישוּבי יהיה מצוֹרף?
הוֹאיל ואני רגיל לדוּן בּשאלוֹת הנוֹער לא מבּחינה סיעתית ולא מבּחינה כּיתתית, לא מבּחינת אינטרסים של מפלגה ולא מבּחינת ענינים של כּנוּפיה, כּי אם מבּחינת צרכיו וּצמיחתוֹ של הילד – נבצר ממני להבין את הצוֹרך הזה. ואין הוּא בּעינַי אלא אחד מאוֹתוֹת הזמן המר הזה בּוֹ אנוּ חיים, שבּוֹ אין מטרת מעשׂינוּ – האדם, אלא האדם הוּא אמצעי וּכלי-שרת למשהוּ אחר. בּמקוֹם אחר אמרתי – בּלי רצוֹן להעליב את מישהוּ, אלא מפּני שלא מצאתי הגדרה הוֹלמת יוֹתר – כּי הוֹפכים בּימינוּ את הילדים לקַנטוֹניסטים. מי שמבקש להבטיח בּעתיד את האינטרסים הפּוֹליטיים, השלטוֹניים שלוֹ, מי שמבקש להבטיח שהאידיאוֹלוֹגיה שלוֹ לא תסתחף בסערת הזמן, מוֹצא אמצעי בּדוּק לכך: הוּא מאַמץ לוֹ ילדים, קוֹבע בּהם מסמרים אידיאוֹלוֹגיים ואִרגוּניים, וּמצַוה מוֹרשה לבני יעקב, והרי הדבר מוֹבטח לדוֹרי-דוֹרוֹת.
האם על ידי קנטוֹניסטים תיבּנה הארץ, תקוּם חברת העוֹבדים? האין אנוּ זקוּקים לאנשים העוֹמדים בּרשוּת עצמם, בּעלי כּוֹח שיקוּל ושיפּוּט, המעיזים גם להרהר אחרי תוֹרת-מוֹרשה וּלהוֹדוֹת על טעוּת ולחזוֹר מטעוּת? מה ערך לנאמנוּת ולצוּרת-חיים וּלהשקפת-עוֹלם אם אדם לא השׂיג אוֹתן בּמאמצים עצמיים, אלא קיבּל מן המוּכן, בּטרם ידע להבחין? האין בּזה כּיווּץ נפש הילד והפסד למפעל-החיים אשר בּשבילוֹ טוֹרחים את כּל הטוֹרח הזה?
כג
כּתוֹצאה מפּילוּג הילדים להסתדרוּיוֹת נוֹער גוּשיוֹת אוֹ כּיתתיוֹת נוֹצרה גם אוירת התחרוּת ו“החטיפה”. מן הראוּי שמדריכי הנוֹער יספּרוּ לנוּ בּגילוּי-לב מנסיוֹנם בּזה: כּיצד בּאים לבית-ספר אחד, זה יכוֹל להיוֹת גם בּית-חינוּך הסתדרוּתי, שליחים של שלוֹש אוֹ ארבּע הסתדרוּיוֹת ועוֹרכים את הציד ואת ההתחרוּת כּאחת.
כּדאי גם לדעת כּיצד מסבּירים לתינוֹקוֹת את ההבדלים והניגוּדים שבּין ההסתדרוּיוֹת השוֹנוֹת. כּשאני לעצמי לא בּרוּר לי מה אפשר להסבּיר בּזה גם לגדוֹלים. אך בּרוּר כּי לשם הַמחָשת הניגוּדים הללוּ לילדים יש צוֹרך בּזכוּכית מַגדלת הרבּה. ואפשר לשער מה הווּלגָריזציה המתקבּלת בּאמצעי-הסבּרה אלה.
כד
יש לראוֹת את פּיצוּל הנוֹער מבּחינה נוֹספת. אנוֹ דוֹגלים בּאחדוּת-העוֹבדים. כּוּלנוּ, וגם אלה המפוּלגים אתנוּ עכשיו, מאמינים כּי יבוֹא יוֹם ונהיה מאוּחדים. בּמה אנוּ מקדמים את האיחוּד? האוּמנם טיפּוּח הבדלים וניגוּדים בּגיל צעיר יש בּוֹ כּדי לחנך לאיחוּד בּעתיד? הליכה בּדגלים נפרדים, בּסמלים נפרדים, בּסיסמאוֹת נפרדוֹת, החזקת ילדים בּחממה מיוּחדת, פּיצוּלים מטוּפּחים, הבחנת-תמיד והדגשת-תמיד מהוּ “שלנוּ” וּמהוּ “לא שלנוּ” – האלה יביאוּ אוֹתנוּ למטרה?
צריך שההסתדרוּת תתעוֹרר על החזיוֹנוֹת הללוּ בחיי ילדינוּ ושתמצא בקרבּה את העוֹז המוּסרי והתוֹקף הפּנימי לוֹמר את דברה: הדאגה והאחריוּת לחינוּך הנוֹער לחיי עבוֹדה אינן נחלת חוּגים מסוּימים, כּי אם ענינוֹ של כּלל-העוֹבדים. בּחירת הדרך הישוּבית אוֹ השיטה הפּוֹליטית אין בּה ממש אלא אם כּן היא בּאה בּגיל הבּחרוּת. “הגדרה עצמית” ישוּבית וּפּוֹליטית של הילד, בטרם טָעם טעם של הכשרה גוּפנית ועבוֹדה רוּחנית עצמית – אינה אלא עֶלבּוֹן. אילוּ היה הנוֹער שוֹאל את פּי, הייתי אוֹמר: חייב אדם לקיים לפחוֹת שתי עוֹנוֹת של הכשרה, בּשתי צוּרוֹת ישוּביוֹת, בּטרם יקבּע את דרכּוֹ ואז תבוֹא החלטתוֹ מתוֹך יתר שיקוּל-דעת ונסיוֹן. וגם אם הוּא יוֹדע מראש את דרכּוֹ, הרי חיי-הכשרה בּצוּרת-חיים אחרת מזוֹ שבּחר לעצמוֹ אך יעשירוּ את נסיוֹנוֹ וישמשוּ אבן-בּוֹחַן להחלטתוֹ. אני יוֹדע כּי לפי היחסים והמוּשׂגים השׂוֹררים עתה אין הצעתי עשׂוּיה להתקבּל. אבל אילוּ היה הנוֹער מעיז וּמקבּל אוֹתה, היה הוּא הראשוֹן “להרויח”, אך גם הגוּשים הישוּביים היוּ מרויחים מנסיוֹן-חיים נוֹסף זה שהיוּ מביאים אִתם החברים הצעירים. מאמין אני כּי גם רמת-היחסים בּציבּוּרנוּ היתה משתפּרת.
כה
הקמת הסתדרוּת נוֹער לוֹמד, מקבּילה להסתדרוּת הנוֹער העוֹבד, בּרשוּתה של ההסתדרוּת הכּללית, בּעזרתה וּבהדרכתה – תאַפשר לקיים את מגמת הּכּלליוּת בּחינוּך הנוֹער. “כּלליוּת” משמע: לטפּח את הערכים של כּלל-הפּוֹעלים, לא להזדהוֹת עם חלק אחד שבּתנוּעה, לא להתיחס לשוּם צוּרה של התישבוּת עוֹבדת כּאל נחוּתת-דרגה. תנוּעה חלוּצית רשאית להיקָרא כּללית, אם כּל זרם חלוּצי יכוֹל להשתתף בּפעוּלתה וּמרגיש עצמוֹ בּן-בּית בּתוֹכה. אין הדבר תלוּי בּהחלטה בּלבד. יש צוֹרך בּאוירה, בּרצוֹן, בּיחסים הוֹגנים מצד כּל החוּגים הקרוּאים להיוֹת שוּתפים לעבוֹדה.
כּלָליוּתה של הסתדרוּת יכוֹלה להפּגם, אם כּל רצוֹנה הטוֹב והישר, כּשחלק בּעל משקל בּציבּוּר עוֹמד מנגד ואינוֹ נוֹתן יד לעשׂוֹתה כּללית.
עמדתי על עריסתן של כּמה הסתדרוּיוֹת נוֹער שלנוּ. ידי היתה עם מיסדי הנוֹער העוֹבד. ראיתי את החוּגים בּראשיתם. ויכוֹל אני להעיד שכּל אלה, בּהיוַסדן, התכּוונוּ אמנם לפעוֹל בּקרב חוּגי נוֹער שוֹנים, אך בּשוּם אוֹפן לא התכּוונוּ להתיחד למגמוֹת ישוּביוֹת אוֹ פּוֹליטיוֹת מסוּימוֹת. וכן הבּחרוּת, שהשתתפתי בּיסוּדה, אף היא לא בּיקשה להזדהוֹת עם איזה זרם מסוּים. אך כּדי שיוּכלוּ לקיים את מגמת הכּלָליוּת צריך היה שיפָּגשוּ בּאֵמוּן כּללי ושתוּגש להם עזרה כּללית. לכך לא הוּכשר אז הדוֹר.
כו
הערוּבּה ההסתדרוּתית לכלָליוּתה של תנוּעת הנוֹער המאוּחדת היא בּהדרכה פּעילה היוֹצאת ממרכּז הסתדרוּתי. יוֹדע אני שכּמה אנשי-מפלגה ימצאוּ פּגם בּהלָך-מחשבה זה שלי. מפלגוֹת בּימינוּ רגילוֹת לראוֹת את חינוּך הנוֹער כּנחלה שלהם. אך ראִייתי את עניני הנוֹער בּארץ אוֹמרת לי כּי רק ההסתדרוּת יכוֹלה לשחרר את הנוֹער מפּיצוּלוֹ וּמשעבּוּדוֹ לענינים שאיננוּ מבחין בּהם וּלהגיש לנוֹער את העזרה החמרית והחינוּכית הדרוּשה. הילד המתעתד לחיי-עבוֹדה איננוּ שייך לשוּם מפלגה וּלשוּם זרם, הוּא שייך לכלל-העוֹבדים. ואין אנוּ צריכים לקחת מכּלל-העוֹבדים מה שמגיע לוֹ.
רעיוֹן איחוּד הנוֹער קשוּר בּרעיוֹן מרכּז הדרכה הסתדרוּתי. עלי להוֹדוֹת לבָשתי כּי פּעם כּבר נעשׂה נסיוֹן בּהסתדרוּת להקים מרכּז לנוֹער, וגם התחיל בּאֵילוּ פּעוּלות ספרוּתיוֹת וחינוּכיוֹת, שהיו לברכה, אך נוּפּץ אל המחיצוֹת הקיימוֹת. נוֹכחתי כּי לא יכוֹל היה לעשׂוֹת את שליחוּתוֹ. אין טעם לקיוּמוֹ אם לא יבוֹא איחוּד הנוֹער, ואם לא יקָבע המגע החינוּכי הישר בּין המרכּז לבין שתי הסתדרוּיוֹת הנוֹער המַקבּילוֹת. הייתי נוֹכח בּזמן האחרוֹן בּשתי מוֹעצוֹת נוֹער, בּמוֹעצת מחנוֹת העוֹלים בּבית-השטה וּבמוֹעצת הנוֹער העוֹבד בּקבוּצת “אלוּמוֹת”, וּלשׂמחתי מצאתי כּי גמל שם רצוֹן כֵּן לאיחוּד ולכלָליוּת.
כז
בּסַיימי את דברי לא אוּכל להבליג ואוֹמַר: לא בּלב קל הנני חוֹזר שוּב לנוֹשׂא זה. לכאוֹרה אנוּ הוֹלכים מאיחוּד אל איחוּד, אך גוֹרל מר מלַוה את איחוּדינוּ: הם מאחרים לבוֹא. גוֹרלם היה אחר אילוּ נעשׂוּ בּשעתם.
הנה אנוּ רוֹאים שוּב דוּגמאוֹת של איחוּד: “פּוֹעלי-ציוֹן” שׂמאל החליטּ סוֹף סוֹף לחזוֹר לקוֹנגרס הציוֹני. אנוּ מברכים את ההחלטה הזאת, ואיננוּ שוֹקלים את חשיבוּתה לפי משקלם של "פּוֹעלי-ציוֹן שׂמאל בּחיי הפּוֹעל בּארץ. אנוּ פּשוּט שׂמחים לכל תוֹספת התקרבוּת בּין פּוֹעלים לפוֹעלים. אך מה שוֹנה היה ערך ההחלטה, וּמה חשוּבוֹת היו תוֹצאוֹתיה אילוּ הגיעוּ לכך מחַבּריה לא בּ-1938, כּי אם לפחוֹת בּ-1920.
אוֹ דוּגמה אחרת: קראנוּ עכשיו בּעתונים כּי קבוּצת סוֹציאליסטים-טריטוֹריאַליסטים בּוַרשה – אוֹמרים, כּמאתים איש – הצטרפה למפלגתנוּ בּפּוֹלין. איני יוֹדע להעריך את משקלה של אוֹתה קבוּצה. אך אַל יהא הדבר קל בּעינינוּ אם אנשים שעמדוּ בּמרדם משנת 1905 עד 1938 עמדוּ והכּירוּ בּטעוּתם. אין זה מן הדברים הרגילים בּקוֹרוֹת הציבּוּריוּת היהוּדית והסוֹציאליסטית בּימינוּ. אך מה שוֹנה היה ערך “שיבת-ציוֹן” כּזוֹ אילוּ היוּ הטריטוֹריאלסטים חוֹזרים לציוֹנוּת לפחוֹת לפני…. שלוֹשים שנה.
כח
וכן אני אוֹמר: גם איחוּד מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל עם “השוֹמר הצעיר” בּוֹא יבוֹא. וּלוַאי שלא יבוֹא בּאיחוּר זמן יוֹתר מדי. כּלוּם נגזר על איחוּד שיבוֹא דוקא לאחר זמן? איחוּד זה, לכאוֹרה, יכוֹל היה לבוֹא לא פּעם. הן בּשעה שבּאוּ ראשוֹני העוֹלים של “השוֹמר הצעיר” עוֹד לא גילוּ בּנוּ את החטאים שהם מוֹנים בּנוּ עכשיו. הפּגם שהם מצאוּ אז בּ“אחדוּת העבוֹדה” היה זה שהיא מפלגה מַרכּסיסטית, וּלפיכך אי אפשר להם להתאחד עמה. מוּתר להניח כּי גם גוֹרלוֹ של “השוֹמר הצעיר” וגם גוֹרלם של הרבּה ענינים היה אחר אילוּ נהרסוּ אז מחיצוֹת שבּינינוּ, אוֹ אילוּלא טרחוּ אז להקים מחיצוֹת, אך מה נעשׂה וידנוּ קצרה. שתי מגמוֹת מנוּגדוֹת מתנַצחוֹת בּתוֹלדוֹת הפּוֹעל בּארץ: מגמת האיחוּד וּמגמת ההתבּדלוּת. מגמת האיחוּד ראתה הרבּה הישׂגים, ואילמלא היא היינוּ אבק פּוֹרח, אך בּעת אחת פּוֹעלוֹת גם מגמוֹת מפוֹררוֹת וּמנַכּרוֹת. מתפקידיה של המפלגה לעמוֹד כּנגדן וּלגָייס לשם כּך את מיטב כּוֹחוֹתיה הרוּחניים.
לשם כּך צריך גם לחזוֹר על דברים אַלפא-בּיתיים, לשם כּך יש הכרח לעתים להיוֹת איש ריב וּמדוֹן לחברים ולידידים, אך הגבּרת המגמה המאַחדת היא הכרח למפלגה אם אינה מסתפּקת בּקיוּם אוֹרגָניזציוֹני בּלבד, ומבקשת להיוֹת גם הכּוֹח המניע, הבּוֹנה והמַפרה בּחיי העם. רק אם המגמה הזאת תנַצח בּקרבּנוּ נוּכל לקיים את הסיסמה: מלוֹא ההשפּעה הרעיוֹנית למפלגה, מלוֹא הסמכוּת הפּנימית להסתדרוּת.
תשובה לויכּוּח [בתוך: חֶבלי איחוּד וּשלבּי איחוּד]
מאתברל כצנלסון
א
בּבוֹאי, מה שקוֹראים “לענוֹת” – ארשה לעצמי גילוּי טפח יוֹתר מן המקוּבּל בּפוּמבּי, ודיבּוּר אישי יוֹתר ממה שהייתי רוֹצה. אין לי דרך אחרת להסבּיר את רצוֹני. צדק דויד בּרש, כּי קשה להילחם על מוּסכּמוֹת. אוֹסיף: לא רק קשה, גם עצוּב. פּגש בּי בּועידה ידיד מימים רחוֹקים, בּר-פּלוּגתא לשעבר, ואמר לי: ואתה בּשלך, עוֹד אתה עוֹמד וטוֹען לאוֹתם הדברים!
נכוֹן הדבר, עוֹד אני עוֹמד וטוֹען לאוֹתם הדברים.
מן הימים הראשוֹנים לעלוֹתי תקף אוֹתי ה“שגעוֹן” הזה: להרוֹס את המחיצוֹת שמצאתי בּארץ בּין פּוֹעלים לפוֹעלים. תקפה אוֹתי ההכּרה כּי לא תהיה תקוּמה לפועל העברי בּארץ אם לא יצליח להתגבּר על המחיצוֹת אשר הביא אתוֹ מבּיתוֹ, מבּית-מדרשוֹ וּמבּית-ספרוֹ, ממפלגתוֹ וּמחוּגוֹ. ידעתי כּי המחיצוֹת הללוּ, האידיאוֹלוֹגיוֹת והמפלגתיוֹת והשבטיוֹת, יקרוֹת ללבּוֹ של כּל אחד, אך לא יכוֹלתי להוֹדוֹת בּהן. בּעינַי נראוּ עלוּבוֹת לעוּמת העיקר וּמפריעוֹת לעיקר. סברתי כּי אם הפּוֹעל בּארץ, דל-אוֹנים כּל כּך, לא יצליח להתגבּר על אלה, אז יבָּצר ממנוּ להיוֹת מה שההיסטוֹריה העברית דוֹרשת מאתוֹ: נוֹשׂא בּעל שיעוּר קוֹמה לציוֹנוּת המתגַשמת. מאז השקעתי לא מעט מחיי בּהריסת מחיצוֹת. אלא שכּמה פּעמים היה נראה לי, דוקא לאחר כּמה נצחוֹנוֹת – וגם בּימים האחרוֹנים – כּי הפסדתי את המערכה.
יש בּנוּ משהוּ העוֹשׂה לאַל את כּל מאמצי האיחוּד והישׂגיו. לכאוֹרה, אין הגוֹרמים הכּוֹפים את האיחוּד פּוֹסקים ממלאכתם. אין צוֹרך לחזוֹר לוֹמר כּי אחת היא האידיאה לכוּלנוּ ואחת הפּוּרענוּת. וגם עצם גידוּל המחנה וגידוּל כּוֹחוֹ וּצמיחת המפעלים מביאים לידי יצירת דפוּסי חיים, שהם מאַחדים.
בּצדק הפליטה יהוּדית: “המפלגה המאוּחדת”. תנוּעה מאַחדת אנוּ. יתר על כּן, לא רק את היוֹשבים כּאן אנוּ מאַחדים. לא הכּל מכּירים בּזה, אך למעשׂה הננוּ הגוֹרם המאַחד כּיוֹם הזה את העם היהוּדי שלבּים שלבּים מסביב למפעל החיים וההצלה (וגם מי שלא יִרצה להודוֹת בּזה לא ידע לגַלוֹת בּשעה זוֹ בּציבּוּריוּת היהוּדית גוֹרם לאוּמי מאַחד מבּלעדינוּ). אך כּל זה איננוּ שוֹמר עלינוּ מן “המשהוּ” הנכנס בּעצמוֹת התנוּעה. “משהוּ” זה נאחז פּעם בּמוֹעצת המפלגה וּפעם בּגוש התישבוּתי, פּעם בּתנוּעת הנוֹער וּפעם בּדברים אחרים לגמרי. ו“משהוּ” זה מחזיר את איחוּדנוּ אחוֹרנית. כּנגד ה“משהוּ” הזה אינני יוֹדע תרוּפה אשר תרפּא בּבת אחת. על כּגוֹן דא היה א.ד. גוֹרדוֹן אוֹמר, כּי אין האינג’יל נעקר בּבת אחת, יש לעקוֹר ולשוּב ולעקוֹר.
אך יש שנדמה לך כּי העקירה אינה עוֹזרת כּלל. כּי לחינם אתה טוֹרח. כּי אפילוּ לאחר האיחוּד, וּבתוֹך המסגרת המאַחדת, מתחוֹללת אוירה שאיננה מן הענין, שהיא בּניגוּד לענין, אוירה של זרוּת – והיא השוֹלטת בּנוּ, והיא הפּוֹגמת גם בּמיטב כּוָנוֹתינוּ.
ב
ושמא יש עוֹד בּידינוּ לפזר את האוירה הזאת? לכך נתכּוונתי בּהרצאתי. וּלפיכך דיבּרתי, כּמוֹ שאמר האפט, מתוֹך “הבלגה”. דוֹרשים זאת לגנאי. עתה מזכּירים לי לטוֹבה כּי היוּ ימים והייתי מנוֹפף את שוֹט הבּיקוֹרת בּיתר כּוֹח. חוֹששני כּי מי שתוֹבע כּל כּך את שוֹט הבּיקוֹרת בּטוּח יוֹתר מדי כּי השוֹט לא יפגע בּוֹ, אלא בּזוּלתוֹ. אך מה אעשׂה וּבכל הצלפה כּזאת רוֹאה אני הצלפה עצמית. ואיני פּוֹנה אליה להנאתי, כּי אם בּדלֵית בּרירה. אינני מתכּוון לפּיקַנטיוּת, ואף לא בּיקשתי למַצוֹת את קוּבּעת ענינינוּ. אין לבּי הוֹלך עתה אחרי זה. חפץ אני לקבּל מועידה זוֹ תוֹצאוֹת מעשׂיוֹת, תיקוּן המצב.
ידעתי: 400 צירים בּאוּלם, ולא רק אליהם מדבּר המדבּר, כּי אם גם לאוֹתם אלפי החברים שמחוּץ לאוּלם, שאינם חיים פּחוֹת מהם את השאלוֹת הללוּ. ציבּוּר זה, שעפרוֹ נצבּר מכּל קצוי ארץ, ראוּי שינהגוּ בּוֹ זהירוּת. אין מוֹעיל בּגירוּי פּצעים. אפשר הפסדתי על ידי כּך כּמַרצה. אך לא לרוַח זה נשׂאתי עינַי.
מפחד אני מפּני תכוּנה אחת המצוּיה בּנוּ. ראיתי בּחיי סוּג של צמחוֹנים אשר מרוֹב קנאה לצמחוֹנוּת הם מוּכנים לאכוֹל אדם חי…. גם אנוּ, כּוּלנוּ, צריכים להיזהר שמרוֹב רדיפת-שלוֹם וקנאת-איחוּד לא נאכל זה את זה.
ג
בּהרצאתי גילוּ יאוּש, ויתוּר על איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית. כּמעט נדוּ לי על זאת. איני יוֹדע אם יכוֹל אדם בּימינוּ לוֹמר על עצמוֹ שהוּא מבוּטח מיאוּש, על כּל פּנים אילוּ בּאתי לידי יאוּש לא הייתי בּא אל הועידה להציע לה הצעוֹת. אכן, בּחיי בּארץ היה לא פעם יסוֹד ליאוּש, אילוּ הייתי נוֹח להתיאש. בּאתי לארץ בּימים שקראוּ להם “תקוּפת היאוּש הגדוֹל” ולא נכנעתי לוֹ. ואם נתתי בּדברי מקוֹם לטעוּת הריני חוֹזר וּמוֹדיע: לא נוֹאשתי מאחדוּת-העוֹבדים ולא נוֹאשתי מן ההגמוֹניה של החלק החלוּצי בּתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה, מהשפּעתוֹ על מי שנמצא כּבר בּארץ וּמי שעתיד לבוֹא הנה. ואם עוֹדני מאמין בּזה הרי שלא נוֹאשתי מן החלקים החלוּציים שיתגבּרוּ על אוירת הזרוּת והתחרוּת המשפּילה אוֹתם וּמבזבּזת את מרצם.
כּשטענוּ נגדי על שלא מתחתי את בּיקרתי למדי, שאלתי את עצמי: למַה מתכּוונים תוֹבעי הבּיקוֹרת – שאבקר אוֹתם אוֹ את זוּלתם? הרב פישמן אמר דבר נאה בּשם ר' ישׂראל סַלַנטר: “מוּסר” פּירוּשוֹ שתחפּשׂ את הרעוֹת אצלך ואת הטוֹבוֹת אצל זוּלתך. אפשר זהוּ “מוּסר היהדוּת”, כּדברי הרב פישמן, ואפשר זהוּ מוּסר האדם. אך אין זה המוּסר ההוֹטֶנטוֹטי המקנן לעינינוּ גם בּתנוּעוֹת הדוֹגלוֹת בּשם אידיאוֹת גדוֹלוֹת.
ד
ודאי לא מקרה הוא שהויכּוּח הגדוֹל והרחב לא נסב כּמעט על השאלוֹת שהצגתי לפני הועידה. לא נמצאוּ בּעלָנים לדוּן על שאלת המוֹסד החינוּכי העליוֹן אוֹ על שאלת תנוּעת הנוֹער לגוּפה. הויכּוּח היה בּגדר “טענוֹת”. היוּ טענוֹת לגוּשים, טענוֹת למפלגה, טענוֹת למה שקוֹראים “מַנהיגוּת”. אך לא הרי סוּג טענוֹת זה כּסוּג טענוֹת זה.
כּשהטענוֹת מוּפנוֹת מגוּש אל גוּש אוֹ מבּן-בּלי-גוּש אל גוּש, אזי מוּבטח לך בּכל מקרה שהנטען יטען: להד“ם1). לא יתכן כּלל שיהיה מוֹדה בּמקצת. ואם בּעל רגש הוּא – הרי הוּא נעלב. בּמקוֹם שהבּירוּר מעלה רגש של עלבּוֹן – למה הבּירוּר? לא כּדי להעליב אנחנוּ בּאים לברר, אלא מפּני שהדברים טעוּנים בּירוּר. אמרה חוּמה ש”הערעוּרים על המצב הקיים" גרמוּ לה עלבּוֹן. מה איפוֹא לי לעשׂוֹת? שיקעתי משהוּ מנפשי בּערעוּרים אלה. ואם יש צוֹרך בּמסירת מוֹדעה הריני מוֹסר מוֹדעה: בּ“ערעוּרים” לא דיבּרתי טוֹבוֹת בּפלוֹני ולא דיבּרתי רעוֹת בּאַלמוֹני. התכּוונתי לתוֹפעוֹת כּלליוֹת בּציבּוּרנוּ, לתוֹפעוֹת המצוּיוֹת בּכל מקוֹם. ואם יש בּדברים כּדי לפגוֹע – הרי הם פּוֹגעים בּכוּלנוּ. והאוּמנם אין אדם רשאי להשמיע את מחשבוֹתיו בּציבּוּר, מפּני שיש בּני-אדם רגישים, הרוֹאים בּזה לא בּעיה, כּי אם עלבּוֹן?
ואם אמנם כּל כּך דקה אצלנוּ הרגשת הכּבוֹד והעלבּוֹן מדוּע לא יהיה הדבר ניכּר גם בּיחסים בּין גוּש לגוּש, בּין חבר לחבר, בּיחסים בּקרב המפלגה?
מה טוֹב שיִשרה אצלנוּ סגנוֹן דק ועדין וחברי, מלא הערכה לזוּלת. אך אי אפשר לעשׂוֹת מזאת פּריבילגיה אשר לאו כּל אדם ולאו כּל גוּש זוֹכה לה. מצוּי אני אצל ספרוּת הגוּשים, ולא אוּכל להעיד כּי מוֹצא אני בּהם את הסגנוֹן הטוֹב הזה בּשעה שהדברים מתיחסים אל הזוּלת. עתים אני נתקל בּהיפך הגמוּר מן הסגנוֹן הטוֹב, ולא רק לגבּי זרמים-יריבים, כּי אם גם לגבּי אישים אשר בּמסיבּוֹת אחרוֹת יוֹדעים אנחנוּ כּוּלנוּ לרוֹמם את שמם. אינני מבקש להוֹקיע, לפיכך לא אתעכּב על פּרטים.
ה
שוֹנה לגמרי אֳפי הטענוֹת למפלגה. כּאן אין מי שיראה עצמוֹ נעלב. חסר אני כּמה תכוּנוֹת של “איש-מפלגה” וּלכמה דברים הנני רגיש יוֹתר מאשר לעניני מפלגה. ואף על פּי כן הנני נפגע מן הדיבּוּרים על המפלגה הנשמעים מפּי חבריה הנאמנים. בּהגדה נאמר: “לכם ולא לוֹ”, ואצלנוּ מוּפנוֹת כּל הטרוּניוֹת וכל הבּיקוֹרוֹת: “לה ולא לכם”. המפלגה היא השׂעיר לעזאזל על כּל פּשעינוּ, על כּל חוֹסר-כּשרוֹננוּ אוֹ חוֹסר-אחריוּתנוּ. מנַין יוֹנק סגנוֹן זה? בּדוֹמה לוֹ מכּיר אני אצל המוֹני-אבק-אדם, המחוּסרים הכּרה עצמית והכּרת הזוּלת, השרוּיים בּנחיתוּת, והמפלגה היא בּעיניהם סמל השלטוֹן של אחרים, בֻשעת-רצון רצים אחריה וּבשעת-אסון מסַקלים אחריה. אפשר לשמוֹע הערכוֹת כּאלה גם מפּי אוֹיבים – אך מבּני-אדם שהם הם המפלגה?
אצלנוּ גם מזכּירי המפלגה עוֹלים על הבּימה כּדי להטיל עליה פּשעים, פּשעים דוקא. ויש שדוקא מזכּיר המפלגה מאשים אוֹתה בּחוֹסר דמוֹקרטיה. המפלגה היא איזה גוּף חיצוֹני עמוּס חוֹבוֹת כּלפּינוּ, ואם דברים הצריכים עשׂיה אינם נעשׂים – לא אנחנוּ שאיננוּ עושׂים נוֹתנים את הדין, כּי אם היא הפּוֹשעת. אידלסוֹן, למשל, אמר כּי מה שהמפלגה אינה מחנכת מוֹרים זהוּ פּשע. וידיו נקיוֹת. ולא עלה על דעתוֹ שאם הערכתוֹ נכוֹנה הרי שהוּא, קוֹדם כּל, הפּוֹשע, בּאשר מעוֹלם לא דרש מן המפלגה שתחנך מוֹרים, וּמעוֹלם לא בּא אליה להציע את עזרתוֹ בּעבוֹדה זוֹ, אשר איֹ עשייתה נחשבת בּעיניו כּפשע.
ו
אינני מבקש להרשיע, אני מוּכן להזכּיר גם דוּגמה לשבח. לפני זמן-מה קיים המרכּז לתרבּוּת סמינר לידיעת הארץ, שבּוּ נתכּנסוּ ללמוֹד בּני חוּגים וגוּשים שוֹנים. אם איני טוֹעה, היתה בּזה יזמנתוֹ של משה בּרֶסלַבסקי, איש הקיבּוּץ המאוּחד. זאת הדרך. אין צוֹרך לחכּוֹת שהדברים יהיוּ נעשׂים מאליהם, ואין אדם פּעיל ואין חוּג פּעיל צריכים לשמוֹר לעצמם את יזמתם בּעניני הכּלל. תביא את יזמתך לציבּוּר כּוּלוֹ, תתבּע את הגשמתה אם יש צוֹרך בּתביעה נוֹספת, תתן יד להגשמתה – וזה יהיה שׂכרך.
וּכשם שאני מציין מעשׂה זה למוֹפת, כּדוּגמה לשיתוּפיוּת בּרחבי התנוּעה, כּך יש לציין מעשׂים, כּשהם לעצמם חשוּבים וּמוֹעילים, אך הם נעשׂים לפי המידה: “שלי – שלי”. הזכּיר דויד בּרש את הסמינר של הקיבּוּץ המאוּחד כּמאמץ חינוּכי גדוֹל, אשר לא היה כּמוֹהוּ לתנוּפה אצלנו. השתתפתי בּכמה סמינרים קטנים של חבר-הקבוּצוֹת ושל המוֹשב. והצטערתי שלא יכוֹלתי להשתתף הפּעם. איני מזלזל בּשוּם מאמצים לימוּדיים, בּשוּם פּינה שהיא, אלא שאני מעיז לוֹמר: הקיבּוּץ המאוּחד, שהוּא חלק חשוּב בּתנוּעתנוּ, ורוֹאה את עצמוֹ עוֹמד תמיד הכן לשירוּת המעמד, ויש בּידוֹ הכּוֹח ויש עמוֹ מאמצים לעשׂוֹת דבר גדוֹל כּל כּך, אילוּ קמה בּוֹ הרוּח והיה מעמיד את יזמתוֹ ואת מאמציו אלה לרשוּת המפלגה, הלא היה זוֹכה וּמזַכּה את כּוּלנוּ בּמפעל גדוֹל יוֹתר. עצם הפּגישה של לוֹמדים מכּל החוּגים היתה מביאה בּרכה לא רק ללוֹמדים הנוֹספים, כּי אם גם לכלל-הלוֹמדים, למפלגה ולקיבּוּץ כּאחד. תמוּה בּעינַי הדבר שתנוּעתנוּ, שהיא יוֹדעת כּל כּך את ערך המאמץ המשוּתף, מיד ניטלת ממנה ידיעה זוֹ בּשעה שנדמה כּאילוּ המאמץ המשוּתף בּרשוּת-הרבּים יש בּוֹ כּדי להפחית בּמשהוּ מן הפרֶסטיז’ה אוֹ מן הרוַח הצדדי של המשתתפים.
ז
דוּגמה אחרת מסוּגיה אחרת: זה כּמה שנים צריכה הסתדרוּת לקרן כּספּית גדוֹלה בּשביל איניציאַטיבוֹת כּיבּוּשיוֹת והתישבוּתיוֹת.
דוּבּר על זאת לא מעט. בּשעת יסוּדה של “נִיר” התכּוונוּ גם לכך. התפּתחוּת הענינים הביאה לידי כּך שהתפקיד המישב של “ניר” התפּצל לשנַים: האחד – אַשראי חקלאי לזמנים ארוּכּים, על יסוֹד בּנקאי – מצא את צינוֹרוֹ בּחברת “ניר” בּע"מ; השני – סיוּע למאמצים חלוּציים שאין האַשראי הבּנקאי הוֹלם אוֹתם עדיין ושראוּי היה לוֹ שחברת “ניר הקוֹאוֹפּרטיבית” תשמש לוֹ צינוֹר – אין לוֹ עדיין נוֹשׂא בּהסתדרוּת. הציבּוּר החקלאי שלנוּ, אשר ענין זה כּל כּך נוֹגע לו, ואשר כּל גוּש בּקרבּוֹ יוֹדע לאמץ את עצמוֹ בּשביל יצירת קרנות חלקיוֹת לעצמוֹ, מנַין לוֹ חוּלשת-דעת כּזאת כּשהדבר נוֹגע ליצירת קרן חלוּצית כּללית? ושוּב, אַל נא יראוּ בּדברַי פּגיעה בּמאמצי הגוּשים לעצמם, קוֹבל אני על חוּש האיניציאַטיבה המשוּתפת שלָקה בּקרבּנוּ.
ואגב, אַרשה לעצמי להעיר עוֹד הערה אחת. היוּ ימים וההגמוֹניה של הפּוֹעל החלוּצי בּתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה היתה למעלה מכּל ספק וּלמעלה מכּל ערעוּר. כּל איניציאַטיבה חשוּבה, רעיוֹנית וּמעשׂית, מקוֹרה היה בּמשק החקלאי, בּקבוּצה וּבמוֹשב. מי שיבדוֹק את דברי ימי “הפּוֹעל הצעיר” ו:אחדוּת-העבוֹדה", מי שיחקוֹר לתוֹלדוֹתיהם של “המשבּיר”, של “המשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת” – ימצא תמיד איזוֹ נקוּדה חקלאית. אשר לה זכוּיוֹת מיוּחדוֹת בּיצירת הדברים, אוֹ ימצא נקוּדוֹת שוֹנוֹת שהשתתפוּ בּיצירתם. רחוֹק אני בּתכלית הריחוּק מן הנטיה להקטין את ערך משקינוּ עכשיו לגבּי משקינוּ אז. וּמעיד אני על עצמי שאין לי כּל כּוָנה שהיא להקטין את ערכּם של הגוּשים הישוּביים בּחייינוּ. יוֹדע אני מה שעשׂה בּעניני בּטחוֹן וּבעניני ים, וֻבעניני קליטת עוֹלים וּמתן הכשרה וּמתן חינוּך לנוֹער. יוֹדע אני את החלטת חֶבר-הקבוּצוֹת להכניס פּוֹעלים מחוּסרי-עבוֹדה לקבוּצוֹת, ויוֹדע אני את החלטת הקיבּוּץ המאוּחד למשוֹך פּוֹעלים ותיקים לקיבּוּץ. וּבכל זאת מרשה אני לעצמי את השאלה: אוֹתם המפעלים הכּלליים אשר קמוּ לנוּ בּשנים האחרוֹנוֹת בּמגמה של הגבּרת השיתוּף וההשוָאה בּהסתדרוּת – מי יזם אוֹתם? מי יזם את קרן חוֹסר-העבוֹדה? איזוֹ קבוּצה, איזה קיבּוּץ, איזה משק? לא. קבוּצת פּוֹעלים סתם, פּוֹעלים עירוֹניים, ללא כּל תוֹאר בּעוֹלם החלוּצי. הם שיזמוּ והם שהטילוּ את יזמתם על ההסתדרוּת כּוּלה. “משען” – מי יצר אוֹתוֹ? שוּב, קבוּצת פּוֹעלים ועסקנים בּעיר. “פדיון עבוֹדה” –אף הוּא יצירה עירוֹנית, יצירת עוֹבדי ההסתדרוּת. תבוֹא בּרכה על כּל אלה המחדשים את כּוֹח היצירה של ההסתדרוּת בּכל צוּרה שהיא, אך אין השאלה זזה מקוֹמה: על מה וּמדוּע תש כוֹחוֹ של המשק החלוּצי שלנוּ, על כּל זרמיו (בּמפלגה וּמחוּץ למפלגה) לתת לתנוּעה יצירוֹת כּלליוֹת, מפעלי חברוּת וסוֹלידריוּת אוֹ מפעלי תרבּוּת, אשר יהָפכוּ לקנינוֹ של כּלל-הפּוֹעלים?
ח
ודוּגמה אחרת, מחיי המפלגה עצמה. עברוּ עלינוּ הבּחירוֹת לועידה החקלאית. יש אוֹמרים שתוֹצאוֹת הבּחירוֹת סימן ירידה הן למפּא“י. ויש המַתריעים בּתרוּעת-נצחוֹן, – נצחוֹנם הם: מפּא”י הפסידה הפּעם אֵילוּ אחוּזים בּבּחירוֹת. יוֹדע אני כּי תרוּעוֹת-נצחוֹן סטטיסטיוֹת אלה טעוּנוֹת בּדיקה.. לא בּדקתי, כּי מעוֹלם לא עסקתי בּכך. אך מלא אני השתוֹממוּת: מדוּע קיבּלה המפלגה כּל כּף הרבה קוֹלוֹת? מה עשׂתה בּשביל כּך? בּמצב זה בּארץ, בּמצב זה בּמוֹשבה, בּפוּרענוּיוֹת כּאלה – ניתנים כּל כּך הרבּה קוֹלוֹת למפלגה, שאפשר לתלוֹת בּה את כּל הקוֹלר! בּעיני הרי זו הבּעת אֵמוּן מכּסימלית של הפּוֹעל החקלאי. אך שוֹאל אני, מה עשׂיתם אתם, הפּוֹעלים החקלאים, המבוּצרים והמכוּבּדים, כּדי לעמוֹד לימין המפלגה בּשעת מבחן? אנא, תִמנוּ את שמוֹת החברים החקלאים העוֹמדים בּראש הגוּשים, אשר התנדבוּ למערכת-הבּחירוֹת. על מי השארתם את הפּעוּלה? האין קביעת גוֹרלה של ההסתדרוּת החקלאית לתקוּפה של מספּר שנים ראוּיה לכך שיקדישוּ לה שבוּע אוֹ שבוּעַיִם? להרבּה דברים, חיוּביים וגם לא חיוּביים, נמצאים אצלנוּ אנשים. אך לאחריוּת משוּתפת זוֹ לא נמצאוּ. ועתה אנוּ בּאים בּטענוֹתינו למפלגה.
ט
והסוּג השלישי של הטענוֹת הוּא ל“מַנהיגוּת”. שׂנאתי מלה זוֹ. וצר לי שהיא משתרשת בּקרבּנוּ. אך אין דעתי כּדעת אלה הסבוּרים שריבּוּי התביעוֹת לשליחי הציבּוּר יש בּוֹ משוּם פּגיעה בּדמוֹקרטיה אוֹ משוּם פּגיעה בּשליחים. לדעתי, חייב הציבּוּר בּקוֹנטרוֹלה על שליחיו, רשאי הוּא להציג להם דרישוֹת גדוֹלוֹת. ואין אנחנוּ, שליחי הציבּוּר, צריכים להיפּגע מן הבּיקוֹרת. ומאידך, אם יש צוֹרך להחזיר את התביעוֹת לתוֹבעים – אין להירָתע. יתלבּנוּ הדברים.
בּכמה תביעוֹת שהוּשמעוּ כּאן “כּלפּי המַנהיגוּת” – משתקף מצב התנוּעה. דיין הוּא שריכּז את הטענוֹת הללוּ בּערך כּך, בפנוֹתוֹ אלי: “עזבת את המערכה הפּנימית, נתת לדברים שילכוּ ואחר כּך בּאת ו”עירערת“, והראָיה – אִרגוּן אפרים, מדוּע שתקת אז?”
חבר דיין! נגעת בּפצע. אענה לך בּחשׂיפת דברים, לא לשם פּוּלמוֹס. כּי הדבר נוֹגע בּהתפּתחוּת ענינים, הנראית לי טרגית בּיוֹתר, לא רק בּמפלגה, כּי אם בּהסתדרוּת כּוּלה. כּן הוּא. לא התערבתי בּענין אִרגוּן אפרים. וגם לא התערבתי בּשעתוֹ בּענין ארגוּן ויתקין. תאמר, כּמוּבן, לא התערבתי בּענין שנַים אלה, כּי על כּן מוֹשבים הם. אך לא התערבתי גם בּענין בּית-השטה, שאיננוּ מוֹשב, וחברים צעירים, אשר לעינַי גדלוּ וּלעינַי פּנוּ לעבוֹדה וּלקרקע, בּיקשוּ ודרשוּ את התערבוּתי.
יכוֹלתי למנוֹת עוֹד כּמה ענינים. כּשחבר-הקבוּצוֹת הראשוֹן, התמים והחלש, אשר הקיף עדיין את כּל קבוּצוֹתינוּ וקיבּוּצינוּ, התפּוֹצץ בּגלל הסכסוּך מסביב לענין יגוּר, מבּלי שהענין יוּבא – על ידי הצדדים אוֹ אפילוּ על ידי צד אחד – להכרעה בּמוֹסדוֹת הכּלליים, גם כּן לא התערבתי. מדוּע? האוּמנם מפּני שרדפתי אחרי הנוֹח בּחיים? דיין מכּיר אוֹתי לא מן היוֹם, ואני מקוה שגם הוּא לא יאשימני בּכך. סבוּרני שעד כּדי כּך מכּירים אוֹתי חברי שלא יאמרוּ עלי שהפקרתי עניני הכּלל בּגלל ענינים שבּנוֹחוּת פּרטית. נוֹח היה לי לפרוֹש מא.ד. גוֹרדוֹן? וּדרכינוּ נפרדוּ רק בּגלל ענין אחד, בּגלל אחדוּת-הפּוֹעלים. ונאבקתי קשוֹת עם י.ח. בּרנר באוֹתם הימים לאחר ועידת פּתח-תקוה, – בּרנר לא התנגד, אך לא האמין בּאפשרוּת הדבר – ולא שמרתי על יחסים נוֹחים עד אשר קבע את עמדתוֹ החיוּבית לאיחוּד. וגם החברים הצעירים ראוּ אוֹתי בּשנים האחרוּנוֹת בּהיאָבקי עם ידידים, בּשביעי של פּסח, למשל. וּבשאלת ההסכּם, בּשאלת החלוּקה, בּשאלת איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית – האם לא עמדתי בּכל אלה בּויכּוּחים חמוּרים דוקא עם חברים קרוֹבים לי מאד מבּחינה אישית? הביקשתי בּזה את ה“נוֹח”? מדוּע איפוֹא בּחרתי לי שתיקה דוקא בּסכסוּכים ההתישבוּתיים?
אנסה להסבּיר את הענין, ואצטרך לחזוֹר לשם כּך לימים שבּעבר. לא חסרוּ סכסוּכים ישוּביים-פּנימיים בּציבּוּרנוּ גם בּימים רחוֹקים. ודוֹמני שמעוֹלם לא נמנעתי מטיפּוּל בּהתרת סכסוּכים. ושוּם אמצעי-תחבּוּרה של אוֹתם הימים, אם בּרגל ואם בּרכיבה על גבּי חמוֹר, לא כּבדוּ ממני. אוּלם יוֹם אחד מצאתי עצמי בּארץ בּמצב חדש: חזרתי משליחוּתי ההסתדרוּתית הראשוֹנה לאמריקה וּמצאתי את גדוּד-העבוֹדה בּסכסוּכוֹ הגדוֹל.
הטלתי עצמי לתוֹך הענין, בּיקשתי להשלים ולא עלה בּידי. וּבמה שבּיקש הגדוּד לעשׂוֹת ללביא וּלטבּנקין ראיתי עוול גדוֹל. לא שהסכּמתי אתם בּכּל, אלא שבּהתנהגּוּת הגדוּד כּלפּיהם ראיתי דבר שאין להשלים אתוֹ בּשוּם אוֹפן. מיד הוּכרזתי “צד”. ואף אתה, חבר דיין, ורבּים אִתך פּסלוּ אז את התערבוּתי ותלוּ בּי “חשבּוֹנוֹת מפלגתיים”. אחר כּך בּא ענין נישוּל זייד מתל-חי, ענין שחשבתיו לעוול גדוֹל, ושוּב תקעתי את עצמי לתוֹך עסק בּיש, ושוּב בּאוּ חברים שיִחסוּ את התערבוּתי ל“חשבּוֹני” עם גדוּד-העבוֹדה. ואחר כּך, לאחר הפּילוג, נתגלעוּ ניגוּדים קשים בּמשק עין-חרוֹד, הלכתי לשם וישבתי שם כּמה ימים, פּישרתי כּאשר יכוֹלתי, וכרגיל – שני הצדדים, אם כּי קיבּלוּ עליהם את “גזירוֹתי”, לא הנחתי את דעתם, כּל צד ראה בּהן לא הכרח הענין, אלא “נטיה יתירה” לצד שכּנגד.
מדוּע אני אוֹמר זאת? האין החברים רשאים לבקר את שליחיהם? ודאי, רשאים. אך מה ערך ל“התערבות”, אם הנוֹגע בּדבר יכוֹל תמיד להחשיד את כּוָנתוֹ של ה“מתערב”? מה שויוֹ של אֵמוּן לחבר נבחר, אם הוּא נאמן עליך רק בּמידה שהכרעתוֹ עוֹשׂה את רצוֹנך? וּלפי שתחוּל ההכרעה – יהיה מי שיתן בּך אֵמוּן וּמי שימנע ממך את אמוּנוֹ.
הזכּירוּ לי כּאן את אִרגוּן אפרים. רצוֹני לשאוֹל, מה היה אילוּ התערבתי בּענין זה ודעתי היתה שלא כּדעת דיין? היה בּינינוּ אדם אחד, יוֹסף אהרוֹנוֹביץ, שלאחר מוֹתוֹ סיפּרוּ עליו הרבּה שבחים, היללוּ את צלילוּת דעתוֹ ויוֹשר שיפּוּטוֹ, והיתה לוֹ עמדה בּענין אִרגוּן אפרים, והיא לא סיפּקה את דיין. האם משוּם כּך פּסקה טענת הקיפּוּח והחשדת “המנהיגים”? התאַזרח אצלנוּ מצב, שהגדרתוֹ לפי הפּתגם הגרמני: “המלך הוּא אבּסוֹלוּטי בּשעה שהוּא עוֹשׂה את רצוֹננוּ”. יאמרוּ לי שבּחוּגים אחרים בּישוּב אין המצב טוֹב יוֹתר ואפשר הוּא רע יוֹתר. יתכן, אך שם הלא דוֹגלים בּ“איש הישר בּעיניו יעשׂה”, שם אין מתבּרכים בּבנין חברה עוֹבדת, בּמרוּת הכּלל על חלקיו, בּסמכוּת מוּסרית של חברת-העוֹבדים. ואצלנוּ, לאחר כּל מה שהעוֹלם יוֹדע על תקפּה ו“שלטוֹנה” של ההסתדרוּת, יכוֹל הועד הפּוֹעל לחַווֹת דעה בּכל השאלוֹת העוֹלמיוֹת ואיש לא יפריע בּעדוֹ, אך ינסה נא לנגוֹע בּצפּוֹרן קטנה של מוֹסד, של גוּש, של חוּג, של איגוּד – “אם לא על פּניו יברכוּהוּ”, אם לא יתגלגל הדבר שנים על שנים מאינסטנציה לאינסטנציה, עד שתפרח נשמתוֹ.
י
והנה עוֹמד אני עכשיו בּפרשה אחת, שאיני רוֹצה להרחיב עליה את הדיבּוּר. אוֹמַר רק, שזה כּבר לא זיעזע אוֹתי ענין כּאשר זיעזעוּ עניני רמת-יוֹחנן וּבית-אלפא. בּתחוּמי ההסתדרוּת מתרחשוֹת טרגדיוֹת אנוֹשיוֹת קשוֹת – ואין מוֹשיע, ואין מתעוֹרר עליהן. ורוֹאה אני כּיצד התלָאוֹת של רמת-יוֹחנן נמשכוֹת ואינן מסתיימוֹת, וגוֹרל אנשים חיים תלוּי בּאויר. אנשים טעוּ בּשעתם טעוּת קלה, התקשרוּ בּשעתם מתוֹך תמימוּת יתירה ולא שאלוּ את פּי ההסתדרוּת ואת פּי המפלגה, ועל מקח-טעוּת זה הם עכשיו משלמים וּמשלמים. ואין איש יוֹדע מתי יצאוּ מן המצוּקה, וכיצד יצאוּ.
יא
אין אני מביא הנה ענין זה למען נדוּן בּוֹ כּאן. זה כּמה שנים הנני תוֹבע שיוּקם בּהסתדרוּת מוֹסד בּעל סמכוּת בּשביל התרת סיבּוּכים, משקיים אוֹ חברתיים, ושיהיה לוֹ כּוֹח הכרעה מלא, ושיהיה בּר אֵמוּן רב. אין מרכּז המפלגה צריך לעסוֹק בּענינים אלה. ואפילוּ לא הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת. אין זה מתפקידם. אין לסַבּך שוּם סכסוּך משקי אוֹ חברתי-פּנימי על ידי יחסי מפלגוֹת אוֹ מוֹסדוֹת. וּתנוּעה הרוֹצה שהמשטר הפּנימי שלה לא יתנהל לפי “כּל דאַלים גבר” – יתכן אַלים גם בּמוּבן החברתי – חייבת להקים בּקרבּה מוֹסד כּזה. יוֹדע אני כּמה קשה אצלנוּ לקבּל מרוּת, אך שמא בּכל זאת נמצא מספּר אנשים מהימנים – לא אדרוֹש לי את הזכוּת להימנוֹת בּיניהם – שכּוּלנוּ נוֹדה בּיָשרם וּבתבוּנתם וּנקבּל על עצמנוּ לסמוֹך עליהם.
יב
איני מאשים, חלילה, את ציבּוּרנוּ בּחוֹסר אֵמוּן לשליחיהם. אלא שמנהגוֹ של עוֹלמנוּ להבּיע את הכּבוֹד והאֵמוּן בּרוֹב רגש בּימים שכּבר אין בּידי איש-הציבּוּר להשתמש בּרחשים אלה לפעוּלה פּוֹריה.
ושוּב, אַל נא יטעוּ בּדברַי. לא הכּל אני מעמיד על האֵמוּן. איני צריך להבּעת-אֵמוּן כּדי שאוּכל להילָחם על דעוֹתי. יכוֹל אני להיות איש ריב וּמדוֹן לכוּלכם בּכמה ענינים. סבוּר אני שכּל חבר בּתנוּעה יכוֹל לעשׂוֹת דברים חשוּבים בּלי לדרוֹש אֵמוּן, בּלי להיוֹת תלוּי בּאֵמוּן. אדרבּא, מה ערך לאדם, אשר בּכל פּעם יכַוון את פּניו לציבּוּר וישאל: רבּוֹתי, מאמינים אתם לי? לרעיוֹן אחדוּת-הפּוֹעלים התיחסוּ רבּים וטוֹבים בּלי אֵמוּן. אין זה יסוֹד מספּיק כּדי לוַתר עליו. עוֹד יש ערך לאדם, גם כּשאין עליו הסכּמת הרבּים. עוד יש ערך למחשבת-אדם. עוֹד יכוֹל אדם להיאָבק על דעוֹתיו בּפיו וּבעֵטוֹ. חייב אדם לעשׂוֹת כּל עוֹד יש בּכוֹחוֹ לעשׂוֹת, אך יש תפקידים שאין לעשׂוֹתם בּלי אמוּנם של נוֹגעים בּדבר. אין אדם יכוֹל להיוֹת שוֹפט אם אין נוֹתנים בּוֹ אֵמוּן, וּבפרט כּשאין שוֹטר לימינוֹ. ואת האֵמוּן הזה הרסנוּ בּמוֹ ידינוּ.
קריאת-הבּינַים שנשמעה כּאן: “מי השוֹפט?” איני יוֹדע למה התכּוונה, אך בּאזנַי נשמעה כּסמל: מי השוֹפט? כּלוּם מוֹדים אנוּ, כּלוּם רוֹצים אנוּ להוֹדוֹת בּמי שהוּא, שהוּא שוֹפט? הרי כּשהדבר נוֹגע אל עצמנוּ וּבשׂרנוּ, אין אנוּ נוֹתנים אֵמוּן לא בּציבּוּר, לא בּמוֹסד ולא בּשוּם פּרט.
איני אוֹמר שחייבים להאמין. ודאי, מוּתר – לעתים גם חוֹבה – להבּיע אִי-אֵמוּן, ליטוֹל אֵמוּן. אין אתם מאמינים בּאדם – אַל תבחרוּ בּוֹ. על מה אני מתקוֹמם? על שאתם בּוֹחרים בּבן-אדם וּמטילים עליו תפקידים ואחריוּת – ואחר כּך אתם מתקלסים ואוֹמרים לוֹ: אתה נוֹגע בּדבר, אתה “צד”, אתה משוּחד.
יג
אין חפצי להיוֹת מזכּיר עווֹנוֹת. אך אוֹתוֹ אדם, שדיין תבע עתה ממנוּ על שנתן לדברים להתגלגל, הוּא שעמד פּעם, ולא פּעם, ותבע אתכם למשהוּ. אוּלי יש בּכם זוֹכרים את הויכּוּח הגדוֹל שהיה לנוּ לפנים על “חברת-העוֹבדים”, על “נִיר”, על הקמת סמכוּת הסתדרוּתית בּעלת ידיעה בּענינים וּבעלת יכוֹלת להטיל מרוּת. חברים טוֹבים ויקרים, אתם לא האמנתם למי שהציע לכם את הדברים האלה. ולא עזר אפילוּ מה שהתקנוֹת שהצעתי אז נבדקוּ ונתאַשרוּ בּועדה שהשתתפוּ בּה יוֹסף אהרוֹנוֹביץ ויצחק וילקנסקי.
למעשׂה, דחיתם אוֹתן היוּ לכם כּל מיני חששוֹת. חששתם למסירת יתר-שלטוֹן ליד ההסתדרוּת וּמה היתה כּוָנתן של אוֹתן ההצעוֹת? הלא רק שתהיה קיימת חוּקת הסתדרוּת לא רק לגבּי הפּוֹעל הבּוֹדד, כּי אם גם לגבּי קיבּוּצים וּמוֹשבים. אז נדחה הדבר. אחר כּך בּאה ועידה חקלאית, ושוּב הוֹעלתה שאלת “ניר”. וּלאחר תיקוּנים וקיצוּצים והסבּרוֹת – לא בּטלוּ פּחדים. ושוּב נדחה הדבר לשנים רבּוֹת, וּבינתים נדוֹנה ההסתדרוּת החקלאית לקיוּם חסַר-כּוֹח בּחיינוּ הפּנימיים, וּבשאלוֹת מכריעוֹת אין שוֹאלים את פּיה, וענינים נגזרים לפני שהיא נכנסת לתוֹכם. וּכשהוֹעלתה בּשלישית שאלת “ניר” – הוּקם כּמוֹסד כּספּי בּלבד, וערכּוֹ ההסתדרוּתי המדריך ניטל ממנוּ. הדחיוֹת הרבּוֹת הללוּ עלוּ להתישבוֹת העוֹבדת, ולוּ גם מבּחינה כּספּית בּלבד, בּהפסד עצוּם. אפילוּ האיחוּר של חדשים אחדים בּשנת התחלת הפֹעוּלה עלה בּהפסדן של אפשרוּיוֹת גדוֹלוֹת. אך מבּחינה יוֹתר מַכרעת, מבּחינת חידוּש כּוֹחה ויכלתה של ההסתדרוּת החקלאית, שתהא יוֹדעת ידיעה עמוּקה את המשק החקלאי, את בּעיוֹתיו הטכניוֹת והחברתיוֹת, שתוּכל לכוון אוֹתןֹ וּלהגן עליו וּבשעת הצוֹרך להתיר בּוֹ סיבוּכים וניגוּדים, – ולשמש בּיטוּי נאמן לרצוֹן הכּלל – לא הוּקם הדבר עד היוֹם. ואיני יוֹדע עתה מתי יגיעוּ ימים טוֹבים וימָצא בּנוּ הכּוֹח להקימוֹ.
אוֹמרים: על מה חָרבה עצמאוּת פּוֹלין בּשעתה? על “ליבּרוּם וֶטוֹ”, שכּל פּאן היוֹשב בּסֵיים יכוֹל היה למנוֹע מן הרוֹב את כּוֹח ההכרעה. כיצד נוּכל לשמש גרעין לעצמאוּת ישׂראל אם לא נעקוֹר מקרבּנוּ את זכוּת ה“ליבּרוּם וֶטוֹ”?
יד
ואשתמש בּהזדמנוּת זאת של ועידת מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, כּי פוֹרוּם הסתדרוּתי כּללי בּשביל בּירוּר זה לא נזדמן לי עדיין, ואספּר בּאיזוֹ מידה מחייבת ההכרעה הכּללית את כּל אחד מאתנו.
בּלוּצֶרן, בּקוֹנגרס הציוֹני, נתכּנסה סיעת-העבוֹדה. היוּ שם: צירי מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, “השוֹמר הצעיר” וּמפלגוֹתינוּ בּגוֹלה. נדוֹנה שאלת השבוּת בּשבּת. יוֹדע אני כּי ישנן גישוֹת שוֹנוֹת לדבר. בּשבילי, למשל, זהוּ ענין ממדרגה ראשוֹנה, ענין של קיוּם הגזע, של היגיֶנה חברתית, ענין תרבּוּתי-סוֹציאלי-לאוּמי. כּל עצמת רצוֹני לראוֹת וּלהשתתף בּחידוּש חיי עמנוּ וּבגילוּי ערכים חדשים איננה מביאה אוֹתי לידי ניהיליזם לגבּי ערכים היסטוֹריים רבּי-תוֹכן אשר זה חסרוֹנם האחד שאינם חדשים. אך יוֹדע אני שקיימוֹת בּרחבי ציבּוֹרנוּ גם גישוֹת אחרוֹת. יש מחייבים את השבּת מתוֹך נימוּקים לאוּמיים-פּוֹליטיים: תנוּעת הפּוֹעלים, שאינה כּת לעצמה אלא עוֹברת כּחלוּץ לפני העם, ונוֹשׂאת נפשה להיוֹת לעם, אינה רוֹצה ואינה צריכה לשׂחק בּמשׂחק של מַשׂכּילוּת אֶפּיקוֹרסית, המתגָנדרת בּזרוּת אוֹ בּאיבה לכל מה שמקוּדש בּעם, ואינה צריכה להחליש את מלחמתה על כּיבּוּשים סוֹציאליים בּגלל “מלחמת-מצוה” נגד המסוֹרת. אם כּאלה אוֹ כּאלה היוּ הנימוּקים, אך בּהסכּמה כּללית נתקבּלה בּאוֹתה מסיבּה בּלוּצרן, לאחר דיוּן רציני, החלטה הקוֹבעת את רצוֹנוֹ של הישוּב העוֹבד לשבּוֹת בּשבּת מעבוֹדת שׂדה וכרם וּבנין וּמלאכה וחרוֹשת. באוֹתה מסיבּה נשמעוּ נאוּמים חשוּבים של לָביא, של בּרץ, של טבּנקין, של מאיר יערי, של צבי יהוּדה, בּסגנוֹנוֹת שוֹנים וּבהדגשוֹת שוֹנוֹת. אוּלם בּמגמה אחת. כּל סיעת העבוֹדה היתה מאוּחדת בּרצוֹן הזה. הדברים נמסרוּ חגיגית בּקוֹנגרס. היתה בּזה בּשׂוֹרה לעם. האין זה מחייב את הציבּוּר כּוּלוֹ? האין כּל חוּג וחוּג חייב בּמה שהתחייבוּ שליחיו בּשמוֹ? המוּתר למי שהוּא מאתנוּ לעשׂוֹת את התחייבוּתנוּ הכּללית פּלַסתר?
וּלאחר כּל מה שאירע מאז, תבוֹאוּ ותלעגוּ למוֹסדוֹתיכם ולשליחיכם שאין להם העוֹז להכריע? ושוּב תבחרוּ בּהם שילכוּ בּשליחוּתכם?
אם ועידה זוֹ תמצא בּקרבּה את הכּוֹח ליצוֹר בּתנוּעה כּוֹח הכרעה – תעשׂה דבר גדוֹל. אך זה לא יעָשׂה על ידי משטר של חוּקים ותקנוֹת בּלבד. לכך דרוּש משטר נפשי ורעיוֹני. בּהרצאתי דיבּרתי על תקנוֹת צנוּעוֹת בּיוֹתר. אך אלה אינם אלא סעיפים של משטר כּזה. לשם הקמתוֹ דרוּשים סדרים מסוּימים בּמפלגה, דרוּש טיפּוּח יחסים אחרים בּין החברים בּרוּח שבּה דיבּרוּ דויד בּרש ואסף וילקוֹמיץ, בּן-אשר וּשמריה גוּטמן. לשם כּך דרוּשה אחדוּת התנוּעה הקיבּוּצית. יצירת משטר כּזה דוֹרשת אוירה. לכך התכּוונתי בּדברַי על מוֹסד חינוּכי של התנוּעה. לשם כּך דרוּשה הסרת המחיצוֹת בּנוֹער, רוּח חדשה בּליכּוּדוֹ, והדרכה מטעם כּלל-התנוּעה.
טו
תמוּה בּעינַי שכּל אוֹתן ההצעוֹת שעל ידיהן התכּוונתי לשנוֹת משהוּ בּחיינוּ וגם לפגוֹע בּיחסים קיימים,– למשל: התנגדוּת למשטר של קוּריוֹת המשתרש אצלנו בּלי שיפָרשוּ בּשמוֹ – שכּל אלה ההצעוֹת לא זכוּ כּמעט שיגיבוּ עליהן, לחיוּב או לשלילה. כּיון שהמתוַכּחים לא התוַכּחוּ אתי בּכל אלה הענינים החשוּבים לי, הריני נאלץ “לענוֹת” למי שלא התוַכּח אתי.
מה שמצער אוֹתי בּיוֹתר, שהצעה אחת שלי לא עוֹררה שוּם הערה בּיקרתית: איכה נפל הרעיוֹן של מוֹסד חינוּכי עליוֹן לתנוּעה כּלתוֹך חלל ריק? האוּמנם איננוּ ראוּי גם לשלילה? האוּמנם אין לשוּם אדם צוֹרך לוֹמר בּוֹ משהוּ, לתקן את הצעתי, להגיה אוֹתה? האוּמנם קוֹם יקוּם מפעל זה על ידי מה שתתקבּל עוד רזוֹלוּציה אחת בּין מאוֹת אחרוֹת, כּמנהגנוּ? האוּמנם יקוּם מפעל כּזה בּלי שרבּים בּציבּוּרנו ירגישוּ בּחסרוֹנוֹ?
עשׂרוֹת שנים קימת תנוּעתנוּ, ועם כּל הכּוֹחוֹת הפּנימיים
שגילינוּ, ועם כּל גדוֹלי-הרוּח שקמוּ לנוּ, ועם כּל הישׂגינוּ המשקיים,
האִרגוּניים, התרבּוּתיים – הרי אנוּ נתקלים יוֹם יוֹם בּחוֹסר ההתאמה
שבּין התפקידים הגדוֹלים ובין יכלתנוּ,
בּין הפּרוֹבּלימוֹת המסוּבּכוֹת וּבין ידיעתנוּ. המרגישים
אצלנוּ עד כּמה אין מכשירי הדיוּן והבּירוּר מספיקים? חיים אנוּ
בּעוֹלם אשר כּבר למד לחקוֹר כּמה שאלוֹת טכניוֹת בּמַעבּדוֹת משוּכללוֹת,
בּמכשירים מדוּיקים. הנה פּה בּרחוֹבוֹת, אנו נהנים למראה שני מוֹסדוֹת מדע
מסוּג זה. היש לנוּ משהו בּדוֹמה לכך בּשאלוֹת חיינוּ, בּעניני משק,
בּיחסים סוֹציאליים, בּעניני התישבוּת, שיכּוּן, קואופּרציה, תנוּעה
מקצוֹעית, בּפעוּלה תרבּוּתית, בּחינוּך-עם, בּארגוּן המוֹנים? היצרנוּ
לנוּ תנאים מוּקדמים כל-שהם לדיוּן עניני? עדיין אנוּ עובדים בּמכשירים
הפּרימיטיביים בּיוֹתר.
טז
וכאן רוֹאה אני צוֹרך בּמאמר מוּסגר, לענין מה שאמר יבנאלי בשאלת הקבוּצה והמוֹשב. וּבענין מה שאמר תבוֹרי על הצוֹרך לחנך את הנוֹער “לא למינימוּם אלא למַכּסימוּם”. בּבוֹא יבנאלי לפני הציבּוּר להעדיף את הקבוּצה על המוֹשב ודאי לא התכּוון להכאיב למישהוּ. יש לוֹ זכוּת לחשוֹב את מחשבתוֹ, אך מה משקלה של מחשבה זוֹ, שהבּיע כּאן, בּשביל התנוּעה?
אנו מהלכים בּעוֹלם שהסתוּם בּוֹ מרוּבּה על הפּתוּח בּפנינו. לא זכה דוֹרנוּ למעמד הר סינַי שלוֹ בּשאלוֹת הזמן הגדוֹלוֹת. עוֹדנוּ תוֹעים בּמדבּר האנוֹשי הגדוֹל, מכּים בּסלע, ויש שאנוּ מוֹצאים מים, ויש שהוּא מכזיב, אוֹ שאנחנוּ מכזיבים. אנוּ מבקשים להדליק אבוּקוֹת, אנוּ מהלכים עם פּנסים קטנים “תוֹצרת-בּית”, ואנשינוּ פּוֹתרים שאלוֹת כּיכלתם, כּאָפיים, כֹמוֹרשתם, כּהשׂגתם. אנחנוּ גם שוֹגים, גם נכשלים וגם מתקנים. אנשינוּ גם יוֹצרים דברים בּצלמנוּ, בּצלם שבטינוּ. רשאי אדם לוֹמר לעצמוֹ: לי הבּרירה, ואני בּחרתי בּצוּרת-ישוּב זוֹ מפּני שהיא קרוֹבה ללבּי, מפּני שאני מקַוה למצוֹא בּה פּתרוֹן לשאלוֹתי, מפּני שהיא מבטיחה לי שׂדה-פּעוּלה רצוּי לי. יכוֹל אדם, כּמוּבן, גם לחזק את עצמוֹ בּסברוֹת כּוֹללוֹת: צוּרת-חיים זוֹ שבּחרתי בּה עדיפה על כּל צוּרה אחרת בּפתרוֹן שאלוֹת אלוּ ואלוּ. אדרבּא, יחזיק בּסברתוֹ אם הוּא מוֹצא בּה חיזוּק. אך מַהוּ, רבּוֹתי, משקלן האוֹבּיֶקטיבי של כּל אוֹתן הסברוֹת? מהוּ מבּחינה היסטוֹרית “מינימוּם” וּ“מַכּסימוּם” בּבנין משק והתישבוּת? מי פּתר שאלה זוֹ? הרי עדיין אנחנוּ מגששים בּשאלוֹת אלה, עדיין אנחנוּ צוֹעדים צעדים ראשוֹנים, ואת היבוּל האמיתי נדע רק לאחר דוֹרוֹת – מה טעם איפוֹא להניח עכשיו גוּשפּנקה ולתקוֹע מסמרוֹת, מי פּוֹתר וּמי לא פּוֹתר, מַהוּ מכּסימוּם וּמהוֹ מינימוּם?
יז
תנוּעה כּתנוּעתנוּ קיימת על הכּרת ערך האדם ועל האמוּנה בּכוֹחוֹת חלוּציים הגלוּמים בּאדם. וּמנסיוֹננוּ יכוֹלים ללמוֹד שאין להעריך את ערך האדם לפי המסגרת בּה הוּא נתוּן. ודאי, הנמל חשוּב, סדוֹם חשוּבה, חניתה חשוּבה, יש זמנים שאנוּ מַפנים את כּל קרני הזרַקוֹר הציבּוּרי לנקוּדה אחת. אבל אין אנוּ רשאים לשכּוֹח אפילוּ לשעה קלה, שלא בּצינוֹר אחד יזרוֹם המרץ החלוּצי. אין לקבּוֹע מראש היכן יתגלה עוֹז-ההגנה הגדוֹל בּיוֹתר, יתכן בּנוה-יעקב אוֹ בּאיזה מוֹשב בּפינה רחוֹקה.
אַל נחבּר את הוֹקרת האדם והוֹקרת המאמץ האנוֹשי והעילוּי האנוֹשי עם קביעת קוֹקַרדה בּכּוֹבע. אפשר לוֹמר: לא כּל מי שהוּא קנאי לרעיוֹן הקבוּצה הוּא גם האדם האידיאַלי לחיי קבוּצה. ויש שאתה פּוֹגש אדם בּמוֹשב ואתה חוֹשב: תכוּנוֹתיו של אדם זה כּמה זקוּק להן הקיבּוּץ!
ההגדרוֹת המהלכוֹת, המחַלקוֹת תאָרים והערכוֹת, טוֹבוֹת הן לאוֹתם המתעתדים לדוֹקטוֹרַט והם מתגנדרים בּקלַסיפיקציוֹת סוֹציוֹלוֹגיוֹת! זכינוּ שתנוּעת הפּוֹעלים נעשׂתה עֵז חוֹלבת למחַבּרי דיסרטציוֹת. אלה ילקקוּ פּה וילקקוּ שם, יצבּרוּ מספּרים, ימתחוּ קוים ויוֹציאוּ את משפּטם. אך סוֹציוֹלוֹג רציני לא ימהר להוֹציא משפּט. הוּא יודע כּי עדיין אין הבּסיס להוֹצאת משפּט. את פּרי הדברים, את פּרי העבוֹדה, השיתוּף, השויוֹן, החירוּת, העזרה ההדדית וסדרי החיים והיחסים נראה על דוֹר שילֵשים. ואשר להערכוֹת המשקיוֹת – שאלת “הזוֹל”, שאלת הפּרוֹדוּקטיביוּת, הניצוּל הרציוֹנַלי של כּוֹחוֹת העבוֹדה – אף הן אינן ניתנוֹת להיקָבע על יסוֹד חריפוּת ויכּוּחית. הן טעוּנוֹת לימוּד וחקירה.
יח
היכן? כּיוֹם הזה חסרים אנוּ לא רק מקוֹם לימוּד וחקירה בּשאלוֹת חיינוּ. אין לנוּ אפילוּ מקוֹם בּוֹ יצטבּר החוֹמר הנסיוֹני של פּעוּלתנוּ. יש עוד לנטוֹע הכּרה בּנוּ בּעצמנוּ, כּי שאלוֹתנוּ אינן נפתרוֹת על ידי אמירה בּלבד – כּי ענינינוּ טעוּנים לימוּד וחקירה. לתפקידים אלה צריך שישמש בּית-האוּלפּן של התנוּעה.
אין הכּוָנה שבּוֹ יפטמוּ אנשים בּ“קאנוֹן”, אוֹ שיפתרוּ בּוֹ, מיניה וּביה, את שהשאלה האחרוֹנה, הבּוֹערת. בּדברים מעין אלה אנוּ עוֹסקים לא מעט בּכל פּגישוֹתינוּ וּמוֹעצוֹתינוּ. עיקר תפקידוֹ לחנך אנשים שידעוּ להתבּוֹנן ולחשוֹב בּעצמם, שיתרגלוּ לפתוֹר שאלוֹת לא על ידי אִמרה ולא על ידי החרשת המתנגד, שיסַגלוּ לעצמם מידוֹת-חקירה ושידעוּ להשתמש בּמַפתחוֹת-עיוּן.
אמרתי שאנוּ עוֹבדים בּאוֹפן פּרימיטיבי. מישהוּ קוֹרא ספר, “תוֹפס” רעיוֹן, מחבּר “תיאוֹריה”, ממציא סברה – וסוֹתם איזה חוֹר: מישב פּירכה וּמרגיע את המַצפּוּן האינטלקטוּאַלי. ואפילוּ לא תמיד אנוּ יוֹדעים להתבּייש בּזה. הנה בּוֹש אני עתה שבּכל מה שאנוּ מרבּים לדבּר בּשאלוֹת איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית – לא קם אדם, לא מן המחַייבים ולא מן השוֹללים, אשר יחקוֹר את הבּחינה הדינַמית-המשקית: מה צפוּן בּאיחוּד זה מבּחינת הגבּרת הכּוֹח המישב שלנוּ? כּשאני לעצמי הריני מאמין בּזה, רוֹאה כּמה סיכּוּיים חדשים, רוֹאה אפשרוּיוֹת של אֶכּספּנסיה משקית וכיבּוּשים חברתיים – אך מה רשוּת לי לדבּר בּזה על יסוֹד סברוֹת בּעלמא? ומי הזדיין אצלנוּ בּידיעוֹת הדרוּשוֹת כּדי לבדוֹק את הרעיוֹן הזה בּדיקה רצינית?
יט
מי שהוּא הסיק מדברַי כּאילוּ אני מטיל יהבי על המוֹסד החינוּכי שהוּא יתן לנוּ משמרת שניה. לא לכך התכּוונתי. שוּם מוֹסד חינוּכי אין בּכוֹחוֹ לתת לנוּ משמרת חדשה, אם התנוּעה עצמה לא תלד אוֹתה. לידתה של כּל משמרת היא על האָבנַיִם של העבוֹדה בּכּפר וּבעיר. היא יֶשנה. והמוֹסד נדרש לעזוֹר לה, לפתוֹח לפניה מַעינוֹת חתוּמים, לעוֹרר בּה את אהבת הלימוּד, למסוֹר לידיה מפתחוֹת לפעוּלה רוּחנית עצמאית.
כ
ועוֹד מלים אחדוֹת בּשאלת הנוֹער. איני מציע את האיחוּד כּקמיע. יש שאלוֹת חמוּרוֹת בּנוֹער, אשר לא בּועידוֹת תיפּתרנה. האיחוּד אינוֹ פּתרוֹן, הוּא רק פּוֹתח דרך לפתרוֹנוֹת. הוֹא בּא לפַשט את העקמוּמיוּת שבּלב, והוּא פּוֹתח אשנבּים לרוּחוֹת צחוֹת.
לא הרחבתי את הדיבּוּר על הפּגמים בּחינוּך הנוֹער. קיויתי שיקוּם מי שהוּא מן המוֹרים שבּקרב הצירים ויתאר לנוּ מה חוֹשב וּמה מרגיש המוֹרה בּבית-החינוּך כּשהוּא נפגש בּ“ציד ילדים”, בּהתחרוּת גוּפים ציבּוּריים שוֹנים (שחבריהם חברים להסתדרוּת האחת) על נפש הילד. צריך היה שיקוּם המוֹרה ויספּר על מצבוֹ הוּא מוּל ההתחרוּת הזאת. צריך היה שיקוּמוּ אב ואם, אשר ילד אחד להם בּמחנוֹת העוֹלים ושני בּ“השוֹמר הצעיר” וּשלישי אוּלי בּ“גוֹרדוֹניה” – ויגלוּ לנוּ את ההגיוֹן החינוּכי והחברתי שבּדבר.
מה האוירה החינוּכית וההסתדרוּתית הנוֹצרת על ידי כּך. יש צוֹחקים כּשמדבּרים אצלנוּ בּזה, כּי בּוֹלט בּיוֹתר הצד המצחיק שבּדבר. אך גדוֹל ממנוּ הצד המכאיב.
סבוּר אני כּי שוּם אדם שחוּנך בּתנוּעתנוּ לא יבקש לשׂים כּבלים על רוּח ילדיו, כּשיבחרוּ בּצוּרת-התישבוּת אחרת ממה שבּחר הוּא, אוֹ בּהלָך-רוּח אידיאוֹלוֹגי אחר, אוֹ בּהשקפה פּוֹליטית אחרת. מוּבן, אי-הסכּמה בּין אנשים קרוֹבים זה לזה יש בּה כּדי להכאיב, אך אין בּה כּדי להעליב. בָּגר ילדך והרי הוּא מחפּשׂ את דרכּוֹ על דעת עצמוֹ – תדע לקבּל זאת בּכל הכּבוֹד והרצינוּת, ואם יש בּבחירתוֹ משוּם סתירת השקפוֹתיך – תדע לשׂאת את הדבר בּגבוּרה. מה שאין כּן אם הילד נחטף מזרוֹעוֹת המשפּחה, מזרוֹעוֹת המחנך – כּאן עלבּוֹן, כּאן הריסת-חיים, כּאן קיפּוּח חינוּכי. כּאן פּצע.
בּצדק שאל אסף וילקוֹמיץ: האוּמנם קיימת אצלנוּ מלחמת אבוֹת וּבנים? שאלה זוֹ נוֹקבת עד התהוֹם. מוּבן כּי תיתכן מלחמה אינדיבידוּאלית בּמשפּחה. אך האוּמנם יש בּדוֹר זה, המניח את היסוֹדוֹת לעם עוֹבד, יסוֹד אוֹבּיֶקטיבי למלחמת אבוֹת וּבנים, בּשׂדה החיים הציבּוּריים? יקוּם מי שסבוּר כּכה ויכריז על זאת בּגָלוּי, וגם יגדיר את תוֹכן המלחמה. יקוּם אדם, ויהא לא חבר המפלגה, ויאמר אם יש צוֹרך לקוֹמם את ילדי נהלל נגד הוֹריהם? יקוּם מחנך ויאמר, מדוּע וּלשם מה יש צוֹרך לבוֹא לילדיהם של חברי מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל וּלעוֹרר בּהם אִי-אֵמוּן להוֹרים-חלוּצים, לאנשי-הגשמה, למפלגתם, לתרבּוּתם, לספרוּתם? מהוּ הצוֹרך שבּבית-אַלפא, מקוֹם מיוּחד בּמינוֹ, שאין ערוֹך לכוֹחוֹת-הנפש ששוּקעוּ בּוֹ, ושבּוֹ התחזקוּ אנשים בּמשך שנים רבּוֹת לקיים חברה קבוּצתית למרוֹת ניגוּדים רעיוֹניים עמוּקים, שבּבית-אַלפא זוֹ יהיוּ ילדים גזוּלים בּערמה מידי הוֹריהם? וזהוּ חינוּך לאמת?
כא
אמר האפט דיבּוּר מזעזע. ראיתי בּדיבּוּר זה עדוּת להתמוֹטטוּת הנפשית של דוֹרנוּ. הוּא אמר: בּעוֹלם הזה מנַצח לא השׂכל אלא האמת. מחצית המשפּט יש בּה, כּנראה, מן האמת: אין השׂכל מנַצח בּימינוּ, ודוֹרנוּ, שציפּה לשלטוֹן השׂכל הפּשטני, כּוֹפר עתה בּשׂכל מכּל וָכּל. אך האם לפיכך נקבּל עלינוּ את הדין ונאמר כּי המנַצחת היא האמת? ושמא ראוּי לוֹמר: אנוּ עדים לנצחוֹן השקר. שקר בּפּוֹליטיקה, שקר בּמשפּט, שקר בּחינוּך, שקר בּיחס לאדם. רגלים אין לוֹ לשקר, אך אוירוֹן ורַדיו יש לוֹ. כּך הוּא בּעוֹלם הגדוֹל. אך גם בּעוֹלמנוּ הקטן יש לוֹ צינוֹרוֹת לשקר. ואין לנוּ אלא לעמוֹד בּפניו בּכל כּוֹחנוּ.
ואין לי כּל ספק כּי מי שיבקש לסַלף את כּונת הדברים – ימציא לוֹ השקר הסבּרוֹת נאוֹת ונוֹחוֹת. כּך היה בּזמן שבּיקשנוּ לקבּוֹע מה צריכה להיוֹת הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד לכל הילדים העוֹבדים, וכך ודאי יפוֹרש עכשיו הרצוֹן להקים הסתדרוּת חלוּצית לנוֹער הלוֹמד (יתכן שבּמהלך העבוֹדה יתחבּרוּ שתים אלה להסתדרוּת אחת, אין אני עוֹמד עתה בּסוּגיה זוֹ). אין אדם צריך להיוֹת רוֹאה את הנוֹלד, כּדי שיראה שענין זה עתיד להתפּרש כּ“תמרוֹן” מפלגתי למען הקמת “רזרבה” שלה. הַחשָדה הרי זה אמצעי בּדוּק בּמלחמה ציבּוּרית. מה אפשר היה לעשׂוֹת כּשהחשידוּ את רעיוֹן אחדוּת-העוֹבדים? מה אפשר היה לעשׂוֹת נגד החשדת “נִיר”? וגם הפּעם, מה כּוֹחוֹ של בּירוּר חינוּכי לגוּפוֹ מוּל החשדה.
אך שוּם החשדה לא תטוֹל ממני את הכּרתי העמוּקה כּי רשאי אני לקרוֹא להסתדרוּת העוֹבדים שתתחזק ותמצא בּקרבּה את הכּוֹח לקוּם ולוֹמר: הקץ לציד ילדים!
כב
איני יוֹדע למה רשאי אני לקווֹת מן הקריאה. יוֹדע אני כּמה חלש אצלנוּ כּוֹח ההכרעה. זוֹכר אני באיזה קוֹשי סלל אצלנוּ את דרכּוֹֹ רעיוֹן הכּלָליוּת של הנוֹער העוֹבד. ורוֹאה אני, לצערי, שרעיוֹן איחוּד הנוֹער נתקל בּועידה זוֹ בּקוֹשי מצד אוֹתוֹ חוּג שהוֹפיע הפּעם – לראשוֹנה – בּדרישה תקיפה לאיחוּד התנוּעה הקיבּוּצית.
היה לי סיפּוּק בּשמעי את דברי פּינחס לוּבּיאניקר. אם בּצדק אוֹ שלא בּצדק, אך רבּים בּציבּוּרנוּ היוּ רוֹאים בּוֹ את האדם אשר עדיין לא עשׂה את מלוֹא הדרך המוֹבילה להתלכּדוּתנוּ. לעתים בּאים אלינו מן הגוֹלה חברים פּעילים, הקשוּרים בּמידה זוֹ בּעבָרם שם עד שאינם מוֹצאים את מקוֹמם פּה בשׂדה הכּללי. בּאים חברים אשר גילוּ את כּוֹחם בּהבדלה ובהסתייגוּת, ולא קל להם למצוֹא את הדרך אל המאַחד וּממַזג וּמפּיל חַיִץ. לי, שאני משוּגע לדבר זה של ליכּוּד כּוֹחוֹתינוּ, היה בּהוֹדעתוֹ של לוּבּיאניקר משוּם הוֹדיה כּי לא תעינוּ ולא התעינוּ בּשעה שבּחרנוּ בּדרך האיחוּד. איני כּוֹבש את שׂמחתי לכך, אך איני יכוֹל לכבּוֹש גם את תמהוֹני על מי שהגיע לרעיוֹן האיחוּד ודוֹגל בּמַכּסימוּם של איחוּד, ושעם זה הוּא מוּכן לפי שעה לדחוֹת כּל שלב של איחוּד שניתן להתגשם לאַלתר. מה יש לי לענוֹת על הסבּרה זאת. אוֹמר רק כּי בּעיני איחוּד הנוֹער הנהוּ שלב חשוּב בּחידוּש כּוֹחה הרוּחני של התנוּעה, וּממילא גם בּאיחוּד התנוּעה הקיבּוּצית. איני סבוּר שאפשר לאַחד את הנוֹער “על תנאי”. אילוּ היה איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית קיים לא היה צריך לעשׂוֹתוֹ “תנאי”. כּיון שאיננוּ קיים עדיין, זאת אוֹמרת, שעדיין לא הכּל הגיעוּ להכּרת חיוּניוּתוֹ ואפשריוּתוֹ (והרי גם אלה שתוֹבעים אוֹתוֹ היוֹם טרם הגיעוּ לכך אתמוֹל) – אי אפשר לעשׂוֹתוֹ היוֹם “תנאי” למשהוּ שאין רוֹצים לעכּב עשׂייתוֹ. אך מוּבטחני כּי כּל אדם בּר-לבב יבין כּי עצם הגשמת איחוּד הנוֹער – בּאַתמוֹספירה כּללית המחייבת את מגמת איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית – יש בּוֹ כּדי לשמש שלב לאיחוּד.
כג
איחוּד הנוֹער איננוּ “המצאה” מן החוּץ, לא המצאת מפּא"י – כּפי שיש מעוּנינים להסבּיר – ולא המצאת מתנגדי איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית, כּפי שניסוּ לוֹמר כּאן. כנה סיפּר אסף וילקוֹמיץ על מסיבּת ילדים בּאחד מבּתי-הספר המחוֹזיים, השתתפוּ ילדים מכּל החוּגים, לרבּוֹת “השוֹמר הצעיר”. שם שׂוֹחחוּ, כּחברים, על תוֹצאוֹת הכּינוּסים. הייתי מיעץ לכל ציר שיקרא את הפּרוֹטוֹכּוֹל של אסיפת-ילדים זוֹ, ושיאזין לבּיקוֹרת שלהם על המצב הקיים. תמצאוּ שם שיקוּל עצמאי, נסיוֹן חיים שלהם, ורצוֹן טהוֹר לאחדוּת הילדים וּלאחדוּת העוֹבדים. מדוּע נזלזל בּוֹ?
אל מוֹעצת המחנוֹת העוֹלים שנתכּנסה בּבית-השטה הלכתי בּלי תקווֹת יתירוֹת. אך עלי להוֹדוֹת – ואם כּי רבּים בּקיבּוּץ המאוּחד לא יסכּימוּ להערכתי – כּי מצאתי בּבית-השטה מעמד יוֹצא מן הכּלל, אוֹמץ מוּסרי ושׂכלי, רצוֹן לאחוה עם הסתדרוּיוֹת נוֹער אחרוֹת. מזמן לא הרגשתי עצמי בּביתי כּמוֹ בּמסיבּת-נוֹער זוֹ, המתגבּרת על עצמה, המתגבּרת על קליפּוֹתיה. ושם נוֹכחתי כּי תסיסת-האיחוּד בּנוֹער נוֹבעת ממקוֹר טהוֹר. למי הצוֹרך להחשיד אוֹתה? וּמהוּ הצוֹרך ללכת לקראת איחוּד “כּצאן לטבח יוּבל”?
כד
עוֹמד לפניכם אדם שנתנסה בּנסיוֹנוֹת רבּים וגם הוּכּה מכּוֹת רבּוֹת בּתנוּעה, אדם בּלתי-מרוּצה מכּמה בּחינוֹת, וּלאחר כּמה נסיוֹנוֹת שנכשלוּ הוּא מאמין כּי איחוּד הנוֹער החלוּצי הוּא דבר חיוּני, ויש בּוֹ להביא בּרכה לנוֹער בּארץ, להעמיק את חינוּך הנוֹער אשר אתנוּ וּלהכניס למעגל חיים חלוּציים חוּגי נוֹער חדשים. בּידינוּ הדבר לעשׂוֹתוֹ.
-
(להד"ם – לא היו הדברים מעולם) ↩
אישים
מאתברל כצנלסון
אוּשפיז הַדּוֹרוֹת
מאתברל כצנלסון
יש מַקדים לסיים את פּעלוֹ והוּא בּחייו אוֹמר קדיש על קבר עצמוֹ, ויש אשר גם חיים ארוּכּים לא יספּיקו לוֹ לגַלם את כּוֹחוֹ השמוּר אתוֹ. סוֹקוֹלוֹב הלך מן העוֹלם ואפילו לא חצי תאוַתוֹ בּידו. ואפילוּ לא מחצית מן המחצית.
לא כּכלוֹת כּוֹחוֹ לוּקח סוֹקוֹלוֹב, אלא בּעצם כּוֹחוֹ. לא “כּעלוֹת גדיש בּעתוֹ”, אלא בּעֹודוֹ קוֹצר וּמעמר — הוּנף עליו חרמש. מַתמיד שכּמוֹתוֹ, אשר כּל ימיו למד ולימד, ידע והוֹדיע זכר וּמסר, תִייר וסיפּר, והִרבּה שׂיחה עם קוֹראיו — והנה בּא הקץ וּביטל אוֹתוֹ ממלאכתוֹ וחתך את גוֹרלוֹ, ואף האיר אוֹתוֹ בּאוֹר עצוּב: לא הספּיקוּ לוֹ חיים ארוּכּים ורבּי־פּעלים כּדי לספּר את עצמוֹ אלא מעט מן המעט. בּכל אשר סיפּר וחיבּר לא חיסר את עצמוֹ ואת העוֹלמוֹת אשר נשׂא בּקרבּוֹ אלא כּמלקק מן הים.
סוֹקוֹלוֹב הלך שׂבע־ימים אך צמא־חיים, גדוּש־מפעלים וּמלא־מאוַיים, וּלאחר ששים שנה (ויוֹתר!) של עבוֹדה ספרוּתית מַתמדת עמד לפנינוּ בּשפעת־אוֹנים, כּמי שאָפקוֹ רחב וּבהיר וידוֹ נטוּיה. יוֹתר מזה, כּפעם בּפעם הפתיע אוֹתנוּ כּמַתחיל, כּמי שנכסף להתחיל, כּמפליג אל כּיבּוּשים חדשים, אשר הם הם העיקר.
שלוֹשה דוֹרוֹת ספרוּתיים נתקפּלוּ בּסוֹקוֹלוֹב. וּלכל דוֹר ודוֹר היה פּליאה. בּעוֹדוֹ נער אחז בּעט סוֹפרים, אחז בּקלוּת מפליאה וּבהתמדה מפליאה, שלט בּכל סממני ההשׂכּלה והדעת וההסבּרה והטעם והלשוֹן של הדוֹר, ונעשׂה מיד אהוּבם של קוֹראי הדוֹר, של תלמידי־חכמים, של משׂכּילי־עיירוֹת, אשר ניהל אוֹתם על מי־מנוּחוֹת. כּי היה בּכתיבתוֹ אז מ“טעם זקנים”. אוֹתם הקוֹראים הסוֹקוֹלוֹביים ספוּ־תמוּ, אוּלם הוּא עצמוֹ נתחדש ונתאוֹשש עם כּל דוֹר ודוֹר של קוֹראים, וּלעת ערב נעשׂה הוּא, הישיש, סוֹפר-חמוּדוֹת של ספרוּתנוּ העתית, המעניק והמרחיב את הדעת וּמלבּב את הקורא בּן־זמננוּ. על סף הגבוּרוֹת היתה לוֹ עדנה ספרוּתית.
הקוֹרא העברי ידע סוֹפרים נַערצים יוֹתר מסוֹקוֹלוֹב, אך לא ידע סוֹפרים מוּפלאים ממנוּ. המשׂכּיל העברי מלפני שנַים וּשלוֹשה דוֹרוֹת ראה כּפלא את האַברך הזה היוֹשב בּוַרשה, ויוֹדע שבע חכמוֹת ושבעים לשוֹן, וּמַנעים דברוֹ על העמים ועל המדינוֹת, ואף על פּי שהוּא יוֹדע הכּל אינוֹ מתהדר ואינוֹ מתרברב ואינוֹ מתחצף, והוּא מדבּר כּאחד “משלנוּ”. דברי חכמים בּנחת נשמעים, כּאחד מבּית־המדרש, אשר היה בּמרחקים ושב אל קנוֹ, והסבּרתוֹ מאירה עינים וּמליצתוֹ מתוּקה וּלשוֹנוֹ התוֹרנית יש בּה ק“ן טעמים. ועוֹד מוֹסרים מפה לאוֹזן, כּי אברך דנן כותב גם בּ”איזראעֶליטא" הפּוֹלני, וגם בּ“איזראעֶליטישע וואָכעֶנשריפט” הגרמני, וגם בּ“ארכיו איזראעֶליט” הצרפתית, ואפילוּ בּ“ג’וּאיש כּרוֹניקל” האנגלית, ויש אוֹמרים שאפילוּ ה“טיימס” מדפּיס את קוֹרספּוֹנדנציוֹתיו.
ודוֹרוֹת הקוֹראים אשר בּאוּ אחריהם ראוּ פּליאה על פּליאה: הם ראוּ כּפעם בּפעם את סוֹקוֹלוֹב בּהתחדשוּתוֹ, בּהחלפת צוּרוֹתיו, בּרעננוּתוֹ, בּשפעתוֹ, בּרוֹחב דעתוֹ, בּעוֹשר זכרוֹנוֹ, בּצללוֹ לדוֹרוֹת עתיקים, וּבהפליגוֹ לעוֹלמוֹת רחוֹקים. התרגלת לראוֹתוֹ כּאשר הסכּנת והנה הוּא שוּב אחר ושוֹנה וחדש וצעיר, ודוֹרך משלב אל שלב, ועם זה הוּא תמיד אוֹתוֹ סוֹקוֹלוֹב, אוֹתוֹ היהוּדי התוֹרני ואוֹתוֹ התייר האירוֹפּי, ואוֹתה ענוַת־כּתיבה, ואוֹתם דברי חכמים בּנחת נשמעים, אלא כּל מה שהוּא מזקין מתמלאים עוֹרקיו דם צעיר יוֹתר, וּצבעיו מבהיקים יוֹתר, וּלשוֹנוֹ מתגמשת וּמתלטשת יוֹתר.
אלא שכּל הפּליאוֹת הללוּ, פּליאוֹת כּשרוֹנוֹתיו הפֶנוֹמנַלייים וחיוּניוּתוֹ העצוּמה, פּליאוֹת הקלוּת והשפע וההתמדה והידענוּת והסבוֹראוּת וההתחדשוּת, אינם ממַצים כּלל את מהוּתוֹ המוּפלאה של סוֹקוֹלוֹב ואת ערכּוֹ לדוֹרנוּ, ואינם מסבּירים את הציפּיה למה שהיה עוֹד בּידוֹ לתת לנוּ וניטל מאתנוֹ עם מוֹתוֹ.
הכּל מספּרים נפלאוֹת על כּוֹח זכרוֹנוֹ של סוֹקוֹלוֹב. אכן, היה לוֹ מה לזכּוֹר. הוּא למד ושנה. בּמכתבוֹ האוֹטוֹבּיוֹגרפי רב־הענין ליל“ג, בּהיוֹתוֹ בּן עשׂרים וארבּע, הוּא כּוֹתב: “אני איש צעיר אשר פּניו מוּעדוֹת קדימה ורגליו נעוֹת ולא נחוֹת. לעת עתה חציִי סוֹפר וחציִי קוֹרא, חציי מוֹרה (לקהל הקוֹראים) וחציי לוֹמד, — “ללמוֹד וּללַמד”, זה תוי ונסי וחוֹתם תכניתי”. האברך הצעיר, אשר יל”ג שׂם עליו עינוֹ לטוֹבה, ידע, כּנראה, את עצמוֹ, ואוֹטוֹפּוֹרטרט זה הלם אוֹתוֹ גם לאחר חמישים שנה: רגליו נעוּ ולא נחוּ וללמוֹד וּללמד היה “נסוֹ וחוֹתם תכניתוֹ” עד יומוֹ האחרוֹן. אוּלם זכרוֹנוֹ של סוֹקוֹלוֹב הכיל לא רק מה שקרא ושנה בספרים, הוא זכר מה שעיניו ראו. ולא רק מה שעיניו ראוּ בּחייו הארוּכּים והעשירים, אלא זכר וחי מה שזכרוּ וחיוּ אביו וסבוֹ. והוֹאיל וּבחיי אביו וסבוֹ נתבּדלחוּ כּמה וכמה דוֹרוֹת קוֹדמים להם — נשׂא בּקרבּוּ זכר חי של כּמה וכמה דוֹרוֹת. הוּא לא צריך היה לאַרכיאוֹלוֹג שיחפּוֹר בּשבילוֹ ויחשׂוֹף את חיי היהוּדים בּמקוֹמוֹת מגוּריהם השוֹנים בּדוֹרוֹת הקוֹדמים. הוּא עצמוֹ התהלך כּבן־בּית לא רק בּרחוֹבוֹת לוּבּלין וּקראקא הקדוּמוֹת, כּי אם גם בּרחוֹבוֹת קוֹרדוֹבה וּורמַייזה, וּפּראג ורוֹמא, וסוּרא וּפּוּמבּדיתא. הוא טייל על פּני כּל הגיאוֹגרפיה הישׂראלית העוֹלמית, מעֵין בֶּדֶקֶר יהוּדי חי וּמעין “סדר הדוֹרוֹת” כּאחד, והיה חוֹזר אלינוּ לא לבד כּ“אוֹרח לשבּת”, אלא כּאוּשפיז מדוֹרוֹת אחרים.
לפני פּחוֹת משנה ישבתי בּמחיצתוֹ, והוּא דיבּר אתי — כּדבּר אדם צעיר על מעשׂה־הרפּתקנוּת חדש, שהוּא משתוֹקק לוֹ — על מחשבתוֹ לכתוֹב רוֹמן היסטוֹרי מחיי הרמבּ“ם. “דרוּשים לי רק שבוּעוֹת אחדים לביקוּר בּמצרים. להיוֹת בּפוֹסטאט. אני רוֹאה בּעינַי את כּל זה, את הדוֹר, את האנשים ואת הסביבה. ואני רוֹצה לספּר כיצד אני רואה את הרמבּ”ם”.
אכן, מתאווֹתיו הגדוֹלוֹת של סוֹקוֹלוֹב היה לגלוֹת את שׂפוּנוֹת ההיסטוֹריה העברית, וּלהסיר מכּמה פּרקים שלה את בּגדי־השׂרד שהלבּישוּ אוֹתם שלא כּמידתם. אף על פּי שאת רוֹב כּוֹחוֹתיו הנגלים הקדיש למלאכת העתוֹנאוּת, הרי נפשוֹ היתה קשוּרה בּחקר ההיסטוֹריה. ידוּע כּמה נשׂא נפשוֹ לחקר תוֹלדוֹת יהוּדי פּוֹלין, פּינה זוֹ שעד לפני כּמה שנים היתה העזוּבה בּיוֹתר בּהיסטוֹריוֹגרפיה הישׂראלית, ואשר היה בּה שׂר ושליט, אף על פּי שלא עלה בּידוֹ להקים בּה בּנין של קיימא. ספרוֹ על שפּינוֹזא יוֹתר משהוּא ספר על הפּילוֹסוֹף, הוּא ספר היסטוֹרי מקוֹרי על קהילת אַמשׂטרדם ועל פּלגוֹתיה, ועל חיי הרוּח של האנוּסים ועל שליחוּתם של יהוּדים בּהכנת הרפוֹרמַציה של לוּתר. דמוּיוֹת גנוּזוֹת, תסיסוֹת נעלמוֹת — קמוּ וחיוּ לפנינוּ.
וּבהיסטוֹריה, כּמוֹ בּפּוּבליציסטיקה, לא שלטה בּוֹ הסכֵימה, ולא החזוֹן הרחוֹק, כּי אם דמוּת הגוּף. הוּא היה איש הדמוּיוֹת וההסתכּלוּת בּצבעים, בּגוָנים, בּמסיבּוֹת, בּאישים, בּנטיוֹת. יוֹתר ממה שידע את ההיסטוֹריה מתוֹך ספרים ולימוּד וחיטוּט ועיוּן בּכתבים עתיקים וּבמוּזיאוֹנים וּבספריוֹת, ידע אוֹתה “מבּשׂרו”, ממראה־עינים וּמקשרי־חיים וּמנסיוֹן־דוֹרוֹת שנאגר בּרוּחוּ. לא מלבר אלא מלגו.
וּמכּאן גם סוּגיה ספרוּתית מיוּחדת זוֹ, שהניח בּרכה לספרוּתנו: “אישים”. מה אלה? בּיאוֹגרפיוֹת, מַסוֹת, מחקרים, ממוּאַרים? כּל ההגדרוֹת הללוּ בּדיוּקן אינן חלוּת עליהם. אלה הם שׂיחוֹת עם בּן־דוֹרנוּ על פּרקים קטוּעים מן ההיסטוֹריה היהוּדית בּדוֹרוֹת האחרוֹנים, כּפי שראה אוֹתה סוֹקוֹלוֹב. אלה הם עלי־טרף מספר־החיים שלוֹ, ממה שראה יהוּדי טוֹב־עין וּנבוֹן־חיים ועשיר־ירוּשה ורב־דעת בּהתהלכוֹ בּין הדוֹרוֹת השוֹנים והציביליזציוֹת השוֹנוֹת אשר נערמוּ בּדרכי חייו.
בּהיסטוֹרית־הנדוּדים שלנוּ, אשר מפּוֹלת דוֹר אחד עלוּלה לבער נכדי דוֹרוֹת רבּים — הרי זוֹ שליחוּת מיוּחדת להציל את ספרי־התוֹרה, את חכמת־החיים של העם, את ידיעת עוֹלמוֹ הנפשי, מן הדליקה וּמן החוּרבּן וּמן הגירוּשים והנדוּדים, וּמקִנים הרוּסים, וּמן הטמיעה וּמן השכחה. ולא היה בּימינוּ אדם כּסוֹקוֹלוֹב אשר נוֹעד מטבע בּרייתוֹ וּמתוֹלדוֹת חייו למלאכת־הצלה זוֹ. זכרוֹנוֹ היה כּבוֹר סוּד וכוֹח סיפּוּרוֹ כּמַעין המתגבּר. ונראה היה שהוּא עשה בּמלאכה זוֹ בּחמדה רבּה וּבהשראה מיוּחדת. בּמקום אחד הוּא מלגלג על מיעוּט ידיעתנוּ בּחיי התרבּוּת היהוּדית: “שנַים, שלוֹשה, חמישה שמוֹת של סוֹפרים וּכבר מלאה הסאה. הוֹן מוּעט וּמחזוֹר גדוֹל, סוֹד המסחר היהוּדי”. ונפשוֹ חשקה, הוֹי מה חשקה, למנוֹע מאתנוּ את הדלוּת היהוּדית הזאת, בּשעה שאוֹצרוֹת גנוּזים לוֹ בּאַמתחתוֹ. והנה לא הספּיק להטעימנוּ אלא בּקצה־המטה. דחקה לוֹ השעה.
ועוֹד פּינה אחת היתה מיוּחדת לוֹ לסוֹקוֹלוֹב, וּבה שמוּרים לוֹ אוֹצרוֹת גנוּזים, שכּל ימיו היה צוֹברם וּמפזרם וּמבזבּזם, הלא היא הלשוֹן העברית. הקוֹרא העברי בּתקוּפוֹת שוֹנוֹת היה טוֹעם טעם מיוּחד בּלשוֹנוֹ של סוֹקוֹלוֹב. ספק אם חוֹקרי הלשוֹן עמדוּ על תכוּנוֹתיה ועל סגוּלוֹתיה להעשרת לשוֹננוּ הספרוּתית והמדוּבּרת וּלגימוּשה. סוֹקוֹלוֹב עצמוֹ, שכּמדוּמה מעוֹלם לא תבע לעצמוֹ עטרוֹת, ראה אוּלי כּאן את עיקר כּוֹחוֹ ואת “עוֹלם הבּא” שלוֹ. בּשעה שעשׂה בּארץ לפני המלחמה (והוּא אז ראש ועדת החקירה הציוֹנית שנשלחה לחקוֹר את שאלוֹת העבוֹדה העברית והיחסים בּין הפּוֹעלים והאכּרים, ואני אז שליחם של הפּוֹעלים החקלאים בּפני אוֹתה ועדה) היינוּ נישׂאים בּדיליזַ’נסים ממוֹשבה למוֹשבה, וּלעתים היתה שׂיחתנו יוֹצאת מן המסלוּל העסקני. “יוֹדע אתה”, אמר לי פּעם, “רק אדם אחד ידע בּאמת לשוֹני מהי, זה היה פּינס. הוּא ידע מה הם מקוֹרוֹת לשוֹני וידע להעריך את מפעלי”. בּשׂיחה ענותנית זוֹ, עם עלם בּלתי־מוּדע כּמעט, נשמעה נעימת־צער חרישית על עמל־חיים שקוּע בּלשוֹן, מבּלי שיִוָדע כּי בּא אל קרבּה, מבּלי שיחַסן בּכלים אשר שם האוּמן נקרא עליהם. ואכן חפצוֹ הכּמוּס היה לראוֹת בּדפוּס את המלוֹן הגדוֹל שלוֹ, את אוֹצר שׂפתוֹ העברית של סוֹקוֹלוֹב, אשר בּוֹ העלה ואסף את פּרי מחקריו וחידוּשיו ויציריו וצירוּפיו ושימוּשיו בּמשך עשׂרוֹת שנים.
לשוֹנוֹ של סוֹקוֹלוֹב עצמוֹ עברה כּמה גלגוּלים וּתקוּפוֹת. בּאוֹתה לשוֹן שבּה נתחבב סוֹקוֹלוֹב הצעיר על קוֹראיו הזקנים קשה להכּיר את לשוֹנוֹ העתידה של סוֹקוֹלוֹב המאוּחר, עם שלל גוָניה ועוֹשר בּיטוייה וחַדשנוּתוֹ וּשאיבתוֹ מכּל המקורוֹת, ישנים וחדשים שבּחדשים. אף על פּי כן, מי שיטרח וילך אל מאמרים קדוּמים של סוֹקוֹלוֹב, ימצא שם כּמה ניבים ושימוּשי לשוֹן ותגליוֹת, מהם שנתאַזרחוּ ונבלעוּ בּלשוֹננוּ החדשה, אשר לא יעלה על הדעת, כּי הם נשרוּ מקוּלמוֹסוֹ של סוֹפר עברי לפני חמישים שנה.
פּינס, אשר העמיק לדעת וּלהבין את רוּח הלשוֹן העברית ואת מקוֹרוֹתיה, העריך את סוֹקוֹלוֹב בּעל הלשוֹן לא בּכדי. פּינס היה אוֹמר: הטוֹבה בּמילים עבריוֹת חדשוֹת היא זוֹ שאינה מחוּדשת. הוה צולל בּנבכי הלשוֹן והספרוּת ואתה מגלה מַטמוֹנים וּמוֹצא את מַשמעוּתם האמיתית וּמשבּץ אוֹתם בּתוֹך הלשוֹן החיה. את סוֹד העלאת רָבדי לשוֹן חבוּיים וּמשוּקעים ושיבּוּצם ושילוּבם בּתוֹך הלשוֹן העתוֹנאית השוֹטפת ידע סוֹקוֹלוֹב. וגם כּאן, כּמו בּפרקיו ההיסטוֹריים, לא השמיע סכימוֹת בּלשניוֹת. הדברים חיוּ בּזכרוֹנוֹ, בּפיו, בּעֵטוֹ. והם נשרוּ ממש מפּיו, מפּי עטוֹ, אגב דיבּוּר ואגב כּתיבה. היש בּינינו מישהוּ המסוּגל לאסוֹף את אלוּמוֹתיו הגוֹרנה?
סוֹקוֹלוֹב לא הקים אַסכּוֹלה, לא הניח תלמידים ויוֹרשים. לא יצר סגנוֹן. הוּא היה חזיוֹן בּפני עצמוֹ. מזיגה חַד־פּעמית של סגוּלוֹת וכשרוֹנוֹת ולַמדנוּת וידיעוֹת וחוָיוֹת ושילוּב־דוֹרוֹת. בּוֹ דוֹר ודוֹר נשקוּ. תחילתוֹ כּעילוּי, אך לא פּרי בּוֹסר, כּי אם אדם שלם, ועם זה עוֹד ארכה תקוּפת בּישוּלוֹ כּדוֹרוֹתַיִם. ואוּלי לא נסתיימה כּלל. הוּא לא בּלבד לא מש כּל ימיו מעשׂוֹת פּרי, עצם צמיחתוֹ לא חדלה.
בּזה, כּמוֹ בּכמה בּחינוֹת אחרוֹת, היה גוֹרלוֹ של סוֹקוֹלוֹב שוֹנה מגוֹרלם של שאר סוֹפרי ישׂראל הגדוֹלים. הוּא העילוּי, לא בּא לספרוּת בּסוּפה וּסערה כּיל“ג, כּליליֶנבּלוּם, כּסמוֹלנסקין, כּאחד־העם, כּפרישמן, כּפרץ. הוּא לא היה איש־מלחמה. הוּא פּתח בּ”בינת זקנים“, בּישוב־הדעת. לא עסק בּהריסה וּבעקירה. המלחמוֹת הציבּוּריוֹת אשר מילאוּ את חלל הספרוּת העברית בּימי נעוּריו — מלחמת ההשׂכּלה, התיקוּנים בּדת — לא נגעוּ בּוֹ. אין לוֹ עסק עם האֶפּיקוֹרסוּת הלוֹחמת, אוּלי משוּם שלבּוֹ נתוּן להוָיוֹת העוֹלם הגדוֹל יוֹתר מכּמה אֶפּיקוֹרסים לוֹחמים. ליל”ג הנערץ עליו הוּא כּוֹתב בּענוה אך בּהכּרה: “שׂיח ושׂיג לי עם החסידים והאוֹרתוֹדוֹכּסים ודרכי החיים וּמחשבוֹתיהם גלוּיים וידוּעים לי — אך לא על תיקוּני הדת ניַשב עקמוּמיוֹת אלוּ — — וכל זמן אשר לא יפקחוּ עיניהם לראוֹת בּאוֹר הדעת והחוֹפש, לא יוֹעילוּ השינוּיים בּשוּלחן־ערוּך. בּדבר זה חביב עלי מאמר חז”ל: אני מפּיל את הבּסיס והאנדריאנטוּס נוֹפל". כּזהוּ סוֹקוֹלוֹב בּעלוּמיו. גם חיבּת־ציוֹן לא הוֹציאה אוֹתוֹ מאדישוּתוּ וּמסקֶפּטיוּתוֹ וּמשיווּי־משקלוֹ. הרצל הוּא שעשׂה את הנס הזה. אך דרך כּוֹכבוֹ ונתחדשה דמוּתוֹ של סוֹקוֹלוֹב. נתרעננוּ כּוֹחוֹתיו, נתחדשה הלשוֹן, נתחדשוּ ענינים, נתחדשוּ מגמוֹת. הוּא פּוֹנה לקוֹראיו, “למרנן ורבּנן”, אשר עד עכשיו היה מסבּיר להם את עניני העמים והמדינוֹת וּמחקר, בּדברים חדשים. גם עכשיו אין דרכּוֹ בּסוּפה וּסערה, אוּלם הפּעם ניתן טעם למלאכת־הכּתיבה העברית, ניתנה אחיזה לנפש. לא רק עבר והוֹוה, יש גם עתיד.
בּאו ימים אחרים, והעתוֹנוּת העברית נטרדת וּמתקפּחת, והקוֹראים העברים מתפּזרים, והעוֹרך העברי גוֹלה, וסוֹקוֹלוֹב נעשׂה מזכּיר של ההסתדרוּת הציוֹנית, וחבר הועד הפּוֹעל הציוֹני, וּמלחמה פּוֹרצת, וסוֹקוֹלוֹב מתפּנה לדיפּלוֹמַטיה, ולנאוּמי תעמוּלה, ולעבוֹדת קרן־היסוֹד, וכוֹתב בּאנגלית ספרים גדוֹלים, תוֹכם רצוּף מחקר ותכליתם “לחבּב” את הציוֹנוּת על אוּמוֹת העוֹלם, והקוֹרא העברי רוֹאה אוֹתוֹ אך בּאַקראי, והזקנים מתגעגעים על ימי “הצפירה”, ודוֹר הקוֹרא הצעיר אינוֹ יוֹדע את סוֹקוֹלוֹב — והנה מתגלה שוּב, בּן השבעים, וּמתחדש. בּרעננוּת, בּחיוּניוּת עצוּמה, בּשלל־צבעים, בּידיעת העוֹלם, הישן והחדש. בּתיאוּרי הדוֹר, בּזכרוֹנוֹת ילדוּת, בּלשוֹן שוֹפעת, גמישה, מתחדשת מתוֹכה, יוֹצרת־דמוּיוֹת ורבּת־אַסוֹציאַציוֹת, בּקיצוּר, בּמה שנוֹהגים לקרוֹא לשבח, בּמוֹדרניוּת, בּתכלית המוֹדרניוּת. הזמן כּאילו לא שלט בּוֹ, אלא העמיד עצמוֹ לשירוּתוֹ, הוֹסיף לוֹ לוית־ענינים ולוית־חן.
אפשר היה להניח כּי כּל מה שקדם היה רק מעֵין אַקדמוּת למַהדוּרת־סוֹקוֹלוֹב החדשה, לסוֹקוֹלוֹב בּן־קיימא.
כּל ימיו העניק בּיד רחבה, והיד לא דללה, והמתנוֹת לא אזלוּ. ועוֹד אנוּ מצפּים למתנוֹת בּאוֹת, למתנוֹת אשר אין מעניק אוֹתן מבּלעדיו, והנה היד קפוּצה. קפוּצה לעד.
סיון תרצ"ו.
מכאוֹב הסוֹפר
מאתברל כצנלסון
איזוֹ המיה נוּגה עוֹלה מתוֹך מכתבוֹ של זלמן אֶפּשטין אל אָחיו, שנתפּרסם בּ“דבר” ליוֹם השלוֹשים למוֹתוֹ. חמישים וחמש שנים עבד האיש בּכרם ספרוּתנוּ. עבד עבוֹדה תמה. עבד בּאהבה וּבאמוּנה, בּימי עלוּמים וּבימי זקנה, בּימי טוֹבה וּבימי רעה. הקוֹרא בּן־הדוֹר אשר לא ידע אוֹתוֹ יש צוֹרך לוֹמר לוֹ, כּי זלמן אֶפּשטין לא היה, חלילה, מנחוּתי־דרגה בספרוּתנוּ. אדרבּא, סוֹפר מן המעוּלים. נקי־הדעת וּנקי־העט. מעוֹלם לא העלה גֵרה. מעוֹלם לא השתמש בּעטוֹ למטרוֹת פּחוּתוֹת־ערך. אישיוּת מסוּימת. חוּט של חן היה משוּך על כּתיבתוֹ. טוּב־טעם, אהבת היפה, לשוֹן זכּה, פּרוֹזה ענוּגה, מחשבה משל עצמוֹ. הוּא יצא לדרך בּחבוּרה עליזה, חבוּרת סוֹפרי חיבּת־ציוֹן הצעירים, הוּא סיים כּשהוּא גלמוּד ועזוּב, אוּלם תמיד דרך בּשביל שלוֹ. וגם היסוּרים והבּדידוּת לא נסכוּ בּכתיבתוֹ מרעל המרירוּת והעלבּוֹן. מן המעטים היה אשר בּהתרפּקוֹ על העבר, — התרפּקוּת אשר לא היה בּה כּלוּם מן האדיקוּת הנוּקשה אלא מן האהבה וּמן השיריוּת — ידע גם בּערוֹב ימיו להקשיב בּיוֹשר לבב וּבחרדה זכּה לבּא. טעמוֹ לא פּג ואף ליחוֹ לא נס. והנה הוּא יוֹצא מן העוֹלם ועוֹשׂה את חשבּוֹן נפשוֹ ואוֹמר לאחיו בּרוֹב צניעוּת: “אני יוֹצא מן החיים בּהבחנה מרה, כּי לא ידעתי ולא הבנתי לסַדרם כּראוּי”. הוא אינוֹ קוֹבל ואינוֹ מאשים את הזוּלת ואף אינוֹ פּוֹרט את מנת־יסוּריו. הוּא מרכּין את הראש: “הנצח יבלע את הכּל”. אוּלם נקוּדה כאוּבה אחת אינה ניתנת להבלעה: “לא זכיתי כּי בּחיי יֵצא קוֹבץ כּתבי”. עם זה אי אפשר להשלים אפילוּ בּפני הנצח הבּוֹלע הכּל. והסוֹפר ההוֹלך למוּת מנחם את נפשוֹ: “מי יודע, אוּלי בּמשך הזמן ימָצא לי גוֹאל”.
בּמשך כּל עבוֹדתוֹ הספרוּתית לא נמצא לוֹ, לסוֹפר הבּהיר והנעים והמקוּבּל על קוֹראיו — לא נמצא לוֹ הגוֹאל. הימָצא עתה?
זכוּת מיוּחדת דרוּשה לוֹ לסוֹפר עברי כּדי שיזכּה לראוֹת בּהוֹצאת כּתביו המקוּבּצים, אוֹ לפחוֹת שימָצא לוֹ גוֹאל אחרי מוֹתוֹ. אילמלא שטיבּל, מי יוֹדע מתי היינוּ זוֹכים לכינוּס כּתבי בּרדיצ’בסקי וּבּרנר. אילמלא תנוּעת־העבוֹדה ספק אם היינו זוֹכים לכינוּס כּתבי א. ד. גוֹרדוֹן ואַרלוֹזוֹרוֹב ושירת רחל ועזבוֹנוֹ המעט של צבי שץ. מעטים זכוּ בּחייהם לוַעדי־יוֹבל שקיימוּ את הבטחוֹתיהם. וכל השאר? בּשביל המוֹ"ל אין זוֹ סחוֹרה עוֹברת לשוּק.
ולא עמדה לוֹ לזלמן אֶפּשטין מה שבּין קוֹראיו וּמחַבּביו היוּ גם כּמה בּעלי־יכוֹלת וּמוֹקירי ספרוּת וסוֹפרים, אשר לא נבצר מהם לתת לסוֹפר הזקן את הנחמה האחת אשר בּיקשה נפשוֹ, ולתת לקוֹרא העברי הטוֹב מתנה אשר לא יהיה כּפוּי־טוֹבה עליה. לא. הגוֹמל לא נמצא. והסוֹפר הלך מן העוֹלם וגם בּנחמה מעטה זאת לא ראה, וגם בּטחוֹן שלם שהיא עתידה לבוֹא בּזמן מן הזמנים לא היה לוֹ.
וזלמן אֶפּשטין אינוֹ יחידי. הנה הלך חוּשי האַרכּי, אשר סיפּוּריו משכוּ בּזמנוֹ את לבּוֹת הקוֹראים, וּבהם היה סיפּוּר היסטוֹרי “ימי המעשׂה” — הנסיוֹן הראשוֹן, אם לא היחידי עד היוֹם, לתאר את ראשית ההתעוֹררוּת הבּיל"וּיִית — מי דאג לחַדשוֹ וּלתתוֹ למקרא לצעיר בּן־הדוֹר?
והנה הלך יהוֹשוּע טהוֹן. סוֹפר בּעל שיעוּר קוֹמה שפּיזר את רוּחוֹ בּכל מיני בּמות וּלשוֹנוֹת. והאם יתעוֹרר מי שהוּא לצרוֹר משהוּ מכּתביו — לזכּרון? הגוֹאלים אינם ממהרים לבוֹא. ועיני הסוֹפר, הרוֹאה את עמלוֹ נקבּר בּחייו, רוֹאוֹת וכלוֹת.
אגוּדת הסוֹפרים היא שצריכה להרגיש בּיוֹתר בּעיווּת גוֹרל זה. והיא צריכה גם לקבּל על עצמה, לפחוֹת, את היזמה לתיקוּן המעוּוָת. יש לנוּ כּבר התחלה של קרנוֹת תרבּוּתיוֹת לאוּמיוֹת: יש מוֹסד בּיאליק, עזבוֹן גוֹלדבּרג. ואם תבוֹא היד הפּוֹעלת אוּלי עוֹד ימָצאוּ עוֹזרים תוֹמכים. האוּמנם זה למעלה מכּוֹחנוּ להבטיח כּי סוֹפר בּעל־ערך היוֹצא מן העוֹלם יזכּה לראוֹת בּעיניו את יבוּל־חייו נאסף אל הגוֹרן, אוֹ לפחוֹת ידע שלא הכּל יפוּזר לרוּח, אלא משהוּ יהיה צרוּר בּצרוֹר החיים?
טבת תרצ"ז.
על מבשׂר העליה וההתישבוּת העוֹבדת
מאתברל כצנלסון
לפני עשׂרים וחמש שנים גוַע יוֹסף ויתקין בּוֹדד וגלמוּד. הוּא לא השאיר “ירוּשה” גדוֹלה בּמוּבן המקוּבּל: אי אפשר להצבּיע על איזה מפעל קוֹנקרטי שלוֹ; גם בספרוּת הניח לנוּ רק קוֹמץ עלים. רק מעטים זוֹכרים אוֹתוֹ ורבּים לא ידעוּהוּ. אילמלא כּפר־ויתקין אוּלי רבּים לא היוּ שוֹמעים את שמוֹ כלל. ואף על פּי כן אנוּ מַעלים עתה את זכרוֹ כּאחד מאבוֹת התנוּעה, כּאחד הראשוֹנים.
זכוּת ראשוֹנים אינה מקרית, ויתקין שילם בעדה בּיוֹקר. הוּא היה בּטבעוֹ מן הראשוֹנים. ערך כּתביו אינוֹ בּכשרוֹן ספרוּתי מיוּחד, אוּלם כּל מלה וכל בּיטוּי — מוּרגש כּי חצב אוֹתם מסַלעוֹ וּלכל מחשבה בּעצמוֹ הגיע.
ראשוֹן לעליה השניה — בּאיזה מצב עלה? הוּא עלה לפני ארבּעים שנה בּערך, בּראשית פּריחת הציוֹנוּת הפּוֹליטית. מסביב לדגלה נתכּנסוּ אמנם רבּים ממיטב צעירי ישראל, אך על עליה לארץ לא חשבוּ. איש לא קרא לעליה אז, לא הרצל ולא אחד־העם. והישוּב בּארץ היה עזּוב ושכוּח, והאנשים בּבדידוּתם ירדוּ ונוֹאשוּ, ואף נגררוּ אחרי הטריטוֹריאליזם. והנה עלה ויתקין ונשאר בּארץ, ניסה לעבוֹד, אך לא הספּיקוּ לוֹ הכּוֹחוֹת לכך, בּית-הספר משך אוֹתוֹ, אך גם שם לא מצא קוֹרת־רוּח. האוירה של “הפּקידוּת” והעבוֹדה הזרה היתה בּעוֹכריו, אך נאלץ לעזוֹב את ראשוֹן־לציוֹן מפּני דעוֹתיו — והיה טבעי מאד אילוּ הגיע צעיר כּזה לידי יאוּש ועזיבת הארץ. אוּלם ויתקין קוֹרץ מחוֹמר אחר. בּרגע היאוּש הגדוֹל בּיוֹתר לא היה מסוּגל להיכנע, כּי היה סמל ל“יאוּש היוֹצר” — זה שבּוֹ היתה חדוּרה העליה השניה.
ויתקין היה החבר המבוּגר בּעליה השניה, בּמחנה הצעירים שעלוּ אחריו. הוּא כּבר הספּיק לרכּז מחשבה ונסיוֹן ויכוֹל להבּיע את בּיקרתוֹ לכמה וכמה מחשבוֹת־בּוֹסר שהיוּ אצל צעירי העליה השניה. הוּא לא יכוֹל לקבּל בּפשטוּת את הסיסמה של “כּיבּוּש העבוֹדה” בּמוּבן השאיפה להישאר פּוֹעלים שׂכירים דוקא. וּבטרם נוֹצרוּ הקבוּצה והמוֹשב תפס ויתקין שכּיבּוּש העבוֹדה אינוֹ אלא מַעבר להתישבוּת עוֹבדת, כּשם שתפס קוֹדם כּי לא די בּ“ציוֹני ציוֹן” סתם, אלא העיקר: “עלוּ!” לא רבּים הבינוּ אז את עֶמדתוֹ בּענין ההתישבוּת, וגם זה אינוֹ תמוּה, אם נזכּוֹר את הכּשלוֹנוֹת המרוּבּים של הנסיוֹנוֹת הקוֹדמים להתישבוּת — בּמוֹשבוֹת המַטעים בּיהוּדה, בּמוֹשבוֹת יִק“א בּגליל וּב”אריסוּת" החדשה ה“פּלחית”־הפּשוּטה בּגליל. אבל ויתקין העֵז והרים את דגל ההתישבוּת העוֹבדת.
הכרזתוֹ על הכרח העליה — בּתקוּפה שאיש לא תיאר לעצמוֹ ולא האמין כּי יכוֹלים להכניס יהוּדים נוֹספים לארץ; הכרזתוֹ על הדרך של התישבוּת עוֹבדת, והכרזתוֹ על בּית־ספר מוּתאם לעם הקם לתחיה — שלוֹשה דברים אלה מיחדים את ויתקין כּאדם שקידם את הדברים העתידים לבוֹא.
בּרצוֹני להזכּיר כּיצד לא נפגשתי עם ויתקין בּבוֹאוֹ לגוֹלה. הייתי כּבר בּין הנוֹאשים והמאוּכזבים מכּמה דרכים וּתנוּעוֹת וּכבר ידעתי כּי דרכּי רק לארץ־ישׂראל, אך עוֹד לבּי לפוּמא לא גַליא, עוֹד לא גיליתי זאת לקרוֹבי נפשי, רק חרדתי לכל בּשׂוֹרה מארץ־ישׂראל, לידיעה, למאמר בּעתון, לגליוֹן הראשוֹן של “הפּוֹעל הצעיר” — והנה שמעתי כּי בּא נוֹאם מארץ־ישׂראל, וזה היה ויתקין, ולא ידעתי מי האיש, את הקוֹל־קוֹרא שלוֹ לא קראתי — אוּלם החלטתי לא ללכת לשמוֹע את דבריו, כּי אדם שיכוֹל לעזוֹב את ארץ־ישׂראל — אפילוּ זמנית — כּדי להטיף לאחרים בּגוֹלה, לא היה ראוּי לדעתי אז שילכוּ לשמוֹע אוֹתוֹ… התעקשתי והפסדתי את האפשרוּת להיפּגש עם ויתקין בּגוֹלה.
אחר כּך, לאחר שעליתי לארץ, כּבר ידעתי מי הוּא ויתקין ונמשכתי אליו לאהבה. ידעתי כּי הדרך אשר הוּא קרא תהיה דרכּי שלי. נזדמנתי פּעם יחד אתוֹ ללינה על הרצפּה בּבית המוֹרה המנוֹח אליעזר פַּפֶּר. ועלי להדגיש שמעטים מאד היוּ האנשים שנדף מהם רוֹך כּזה, ושכּל כּך לא היה בּיחסם מהבּיטוּל אל החדש בּארץ — כּמוֹ אצל ויתקין. ותמיד הרגשתי שלפנַי איש אשר כּל מה שעבר עליו בּארץ לא יִבּש את נשמתוֹ, והוּא נשאר קשוּב וּמאזין וּמאמין בּהמשך, בּעתיד.
היה זה טיפּוּס יהוּדי גזעי אציל, שהוּא רך וקשה גם יחד. וּכשאנוּ נזכּרים בּאנשים כּאלה, וּבאיש שהיה הראשוֹן והמבשׂר לעליה השניה — אין להתבּייש. זהוּ האוֹפי האנוֹשי המשוּבּח בּיוֹתר, שרק תנוּעוֹת נעלוֹת מגלוֹת וּמטפּחוֹת אוֹתוֹ.
הוּבּעה משאלה (על ידי מר לוּבּמן) שויתקין ישמש לנוּ סמל לאחדוּת האוּמה. המגמה לאחדוּת האוּמה היא אחת המגמוֹת הנַעלוֹת בּיוֹתר. אך איך היא נקנית? והרי אחדוּת האוּמה — זוֹהי תמצית הסוֹציאליזם. מגמת הסוֹציאליזם היא להשליט שויוֹן, דמוֹקרטיה — כּדי שהאוּמה תהיה אחת. ואין תקוה להתגבּר על הפּילוּגים וּמלחמוֹת־האחים בּעם, אם לא על ידי השאיפה לאחדוּת וּלשויוֹן פּוֹליטי וסוֹציאלי בּעם. אכן, יכוֹל ויתקין להיוֹת סמל אחדוּת האוּמה, כּי הוּא נשׂא בּלבּוֹ חזוֹן אחדוּת האוּמה, וגם ראה את הדרך הנכוֹנה אליה: עליה חלוּצית, עבוֹדה, קרקע לאוּמית וישוּב עוֹבד.
שבט תרצ"ז.
על קברוֹ של אלכּסנדר זייד
מאתברל כצנלסון
מכּל קצוי הארץ בּאוּ אליך חבריך, זייד. ראשוֹני הראשוֹנים וּצעירי הצעירים. יוֹם יוֹם אנוּ קוֹלטים חצים ויוֹם יוֹם אנוּ מאבּדים אבידוֹת. וּכבר אין בּנו כּוֹח לכאוֹב את מכאוֹבנוּ. וּבכל זאת חרדנוּ כּוּלנוּ לפּרידה ממך. הלא אתה היית אחד היחידים המגַשרים, גשר חי היית בּין ראשוֹני הראשוֹנים לבין צעירי הצעירים. ועוֹד בּימים האחרוֹנים לחייך זכית לראוֹת את הנוֹער שאתה קראת לוֹ לבוֹא ולהיוֹת לקבוּצת רוֹעים בּהרי שיך־אַבּריק, עוֹלה להתישבוּת על האדמה הסמוּכה, אשר אתה תבעת שנים רבּוֹת את השלמת גאוּלתה בּשמירה, בּעבוֹדה עברית.
שלוֹשים וארבּע שנים עמדת תחת מטר כּדוּרים; מאז קיבּלת את המכּוֹת הראשוֹנוֹת בּכרמי זכרוֹן־יעקב אשר שמרת. אפשר היה כּבר להאמין כּי הכּדוּרים אין להם שליטה עליך, וכי עוֹד נזכּה לראוֹתך זקן־שוֹמרי־היערוֹת של הקרן הקימת, מגַדל דוֹרוֹת לחיי גבוּרה וצדק. לא זכית, לא זכתה צפּוֹרה, לא זכוּ בּניך וגם אנחנוּ לא זכינוּ לראוֹת את המשך חייך. למראשוֹתיך עוֹמדים זקני חבריך וּצעירי חבריך, וּמאחריהם עוֹמד כּלל העוֹבדים בּארץ, וּתנוּעתנוּ החלוּצית בּגוֹלה. יקרת לנוּ, כּי על כּן יוֹתר משידעת למוּת ידעת לחיוֹת. היית בּחייך, בּכל חייך, לסמל הגבוּרה, אך לא רק לסמל של גבוּרה, כּי אם גם של צדק, של מַצפּוּן, של אחריוּת. ההיפך הגמוּר מן הגבוּרה המזוּיפת. ידעת כּל ימיך, כּמוֹ שיוֹדעים רק מעטים, לחיוֹת חיי חלוּץ, חיי חבר, חיי אָב לבניו, חיי משפּחה. ידעת להקים בּית בּישׂראל, בּית זייד, שיהיה תמיד מקלט לנוֹדדים וּמרכּז לאנשים אוֹהבים, מַעריצים ולוֹמדים מדרכיך.
ידעת, זייד, ימים מרים. היוּ ימים שההסתדרוּת נדרשה להגן עליך ועל זכוּת יצירתך מפּני חברים. היוּ ימים וחבריך הקרוֹבים נדרשוּ להגן עליך, על זכוּתך למקוֹם שמירתך. אך קצרה יד חבריך להגן עליך מפּני הכּדוּר האחרוֹן. וּבלילה אכזרי, בּליל גבעת־עדה, נעקר גם האֶרז הזה מיערוֹת הקרן הקימת, מיערוֹת החלוּציוּת המלבלבים.
הרחוֹקים שמעוּ עליך כּאיש הגבוּרה הטהוֹרה. אנחנוּ ידענוּך גם כּאיש התנוּעה. זכוּרים הימים הראשוֹנים בּעוֹד היינוּ קוֹמץ קטן, וקוֹמץ זה עדיין לא הכּיר את עצמוֹ ואת חבריו. עוֹד לא היתה לנוּ לשוֹן אחת, עוֹד לא התגבּרנוּ על פּירוּדי הילדוּת. אך למרוֹת המחיצוֹת היוּ אנשים, אשר בּדבּרם היוּ הכּל מטים אוֹזן לשמוֹע לדבריהם. אלכּסנדר זייד לא היה מן הנוֹאמים, כּבד־לשוֹן היה, את מחשבוֹתיו היה מבּיע בּגמגוּם. אך כּאשר קם לוֹמר את דברוֹ ידענוּ: כּאן מקוֹר, כּאן נוֹבע מַעין חי. כּאן אדם שוֹאב ממעמקיו.
וּבבוֹא שעת האיחוּד היה זייד, כּמוֹ שהוּא, בּדמוּתוֹ וּבחייו, ממסַמלי תוֹכן האיחוּד. מסביב לוֹ וּלדוֹמיו התלכּדה ההסתדרוּת. אלה הם שגוֹרמים לה להיוֹת מה שהיא בּחיי הפּרט וּבחיי העם, וכאלה מַקנים לה את האֵמוּן הגדוֹל. לאחדוּת משפּחת העוֹבדים אנוּ זקוּקים עתה, כּשהכּל מסביבנוּ נסער, יוֹתר מאשר בּכל זמן שהוּא. ואת נחלת זייד נשמוֹר. את הפּינה הזאת נקדש. הבּית אשר בּנה זייד יהיה יקר לכוּלנוּ. וּבלכתנוּ מפּה נביא אתנוּ לכל אשר נבוֹא את הקשר לאדם ולמקוֹם.
תמוּז תרצ"ח.
דברים (שלא נשתלבוּ בּפּרקים הקוֹדמים):
מאתברל כצנלסון
חינוּך וקרקע
מאתברל כצנלסון
(דברים שנאמרוּ בּפני מוֹרים עברים בּאמריקה)
מוֹדה אני לכם על ההזדמנוּת היפה שנתתם לי להימצא הערב בּסביבה עברית. אדם מן הארץ היוֹצא לגוֹלה הרי הוּא נתוּן בּתוֹך נכר כּפוּל: נכר ארצי ונכר לשוֹני.
איני מעלה על הדעת שעלי לסַפּר למוֹרה העברי בּאמריקה על חשיבוּתה של הקרן הקימת. אֶראֶה בּזה פּחיתוּת-כּבוֹד אם אֶהיה נצרך לדבּר אליכם בּנוּסח של תעמוּלה. חפצי לוֹמר מַשהוּ בּדבר המקוֹם אשר ארץ-ישׂראל החיה צריכה לתפּוֹס בּחיי בּית-הספר העברי. ולא בּלבד מבּחינת עניניה של ארץ-ישׂראל, כּי אם גם מבּחינת תכנוֹ וגוֹרלוֹ של בּית-הספר.
אני נוֹטה לחשוֹב כּי שאלה זוֹ עוֹדנה טעוּנה בּירוּר. אני משער כּי יש מוֹרים אשר אין דעתם נוֹטה להכניס לבית-הספר מצווֹת מעשׂיוֹת אשר אינן “כּתוּבוֹת בּתוֹרה” ואין הוֹד הזקנה חוֹפף עליהן. ודאי יש חוֹששים לחידוּש זה: סטיה מן הפּדגוֹגיה הטהוֹרה, הכנסת המוֹרה בּעוֹל של “עסקנוּת”, פּוֹליטיזציה של החינוּך, מפלַגתיוּת, ונוֹסף לכל אלה – בּיטוּל תוֹרה.
אני פּטוּר ממסירת מוֹדעה שאינני “איש מן המקצוֹע” ואיני נוֹגע בּשאלוֹת אלא כּאדם “מן הישוּב”.
מבקש אני להפריד בּין מוּשׂגים שוֹנים, הנראים לי כּמשמשים כּאן בּערבּוביה. לא הרי חינוּך למפלגה כּהרי חינוּך לעֶקרוֹנוֹת ולערכים לאוּמיים וחברתיים (ואפילוּ אם מפלגה מן המפלגוֹת דוֹגלת בּהם אוֹ מבקשת להגשימם בּחיים). וכי קיים חינוּך שהוּא “חפשי” מכּל עֶקרוֹנוֹת לגבּי חיי חברה? אלא שכּל עוֹד המחַנך מסתפּק בּערכים העוֹברים בּירוּשה אין מרגישים בּכך.
מאימתי מתחיל המחַנך לשאוֹל מה מוּתר לוֹ וּמה אסוּר? משעה שתקוּפה חדשה מסתמנת בּחיי אוּמה וּמצוה לגלוֹת וּלטפּח ערכים חדשים.
ערכים חיוּניים המתחדשים בּחיי עם עלוּלים להתלבּש בּלבוּשים שוֹנים. הלבוּש המפלגתי אינוֹ אלא אחד מהם. יש שהוּא הוֹלם את התוֹכן, ויש שהוּא מכַערוֹ אוֹ מכַווצוֹ אוֹ חוֹנקוֹ. ואף מפלגה שכּל עיקרה מתכּוון ל“אוֹרחא דמהֵימנוּתא” של ההיסטוֹריה לא תמיד מגישה מנחה טהוֹרה בּכלי טהוֹר. אם על היחיד נאמר: “אין צדיק בּארץ אשר יעשׂה טוֹב ולא יחטא” – קיבּוּץ לא כּל שכּן. והחינוּך, המתכּוון לערכים בּטהרתם והרוֹצה לראוֹת למַהוּתם של דברים, לא יתן לשחד את עצמוֹ על ידי כּוֹחה וקסמה של מפלגה ויבקש להבחין בּין זכוּיוֹתיה ושגגוֹתיה לזדוֹנוֹתיה. אך “על-מפלגתיוּתוֹ” של החינוּך אינה צריכה לשמש אמַתלה אוֹ הצדקה לריחוּקוֹ מעל עֶרכי האוּמה והחברה וּמעל תפקידי התקוּפה ויצירת הדוֹר.
המוֹרה העוֹשֹה את החינוּך כּלי-שרת למפלגה, לעמדוֹתיה וליחסיה וּלתכסיסיה, לארעי ולחוֹלף שבּה – ספק אם הוּא עוֹשֹה בּזה שירוּת נאמן אפילוּ למפלגה היקרה לוֹ. יש אמנם מפלגוֹת אשר פּרנסתן על ניצוּל נפש הילד בּאִבּוֹ, והללוּ אינן חוֹששוֹת לכך שנפש הילד תיכּמש בּטרם תגיע לאביב-חיים. כּי על כּן כּל מַעיניהן בּ“רוַח” וּב“נצחוֹן”, בּרוַח לשעה וּבנצחוֹן לשעה, ואחר כּך יבוֹא מה שיבוֹא. אוּלם מפלגה אשר תכנה אינוֹ מתמַצה בּרוַח לשעה וּבנצחוֹן לשעה והיא רוֹאה עצמה אחראית לחיי האוּמה בּהוֹוה וגם לימים בּאים, מפלגה כּזאת אינה יכוֹלה לנהוֹג בּילד כּבאוֹבּיֶקט של ניצוּל. כּי לה הילד אזרח של חברת-העתיד, וּבבוֹא היוֹם יוּפקדוּ בּידיו – לשבט אוֹ לחסד – הישׂגיה וּמשאלוֹתיה. וּבבוֹא יוֹם דין והכרעה – האוּמנם תכריע “הכּוָנה” המפלגתית שהוּטבּעה בּדחילוּ וּרחימוּ בּחינוּכוֹ של הילד? האוּמנם תכרענה הדעוֹת שבּהן נתפּטם? ושמא יכריע טיבוֹ של אזרח העתיד? שמא יכריעוּ: בּריאוּתוֹ, ישרוֹ, עוֹז-רוּחוֹ, חירוּתוֹ, כּוֹח-שיפּוּטוֹ ורוֹחב-דעתוֹ? ושמא להיפך: רפיוֹנוֹ, פּחדנוּתוֹ, טמטוּמוֹ, השתעבּדוּתוֹ מרצוֹן? ושמא תכריע סוּפת-חוּץ? בּקצב מהיר זה של ימינוּ, על חליפוֹתיהם וּבעיוֹתיהם החדשוֹת לבּקרים – מה הבּטחוֹן אשר תבטח המפלגה, כּי דוקא היא ולא מפלגה-צרתה בּהוֹוה אוֹ בּעתיד תקצוֹר את הזרע המפלגתי אשר זרעוּ מוֹריה בּקרב חניכיהם?
מבּחינת הכשרתוֹ של אזרח-העתיד יש ודאי לוֹמר הרבּה לביקרתוֹ של אוֹתוֹ טיפּוּס של מוֹרה, אשר “יִראתוֹ” המפלגתית קוֹדמת ל“חכמתוֹ” החינוּכית. ואף על פּי כן יכוֹל אוֹתוֹ סוּג ללַמד זכוּת על עצמוֹ, שהוּא מבקש לסַייע את חניכיו שיֵדעוּ לכַוון ולמצוֹא את מקוֹמם בּעוֹלם, שהוּא מבקש להפנוֹת את תשׂוּמת לבּם מן ההיוּלי אל החיוּני. מה שאין כּן אוֹתוֹ סוּג של מוֹרים האוֹטם את נפשוֹ מן המתרחש וּמתחדש בּחיי הדוֹר. מוֹרה זה שאיננוּ מבקש להידחק בּכוֹחוֹת היצירה של ישֹראל הפּוֹעמים בּימינוּ וּלהביא את תלמידיו לידי הידַבּקוּת בּאלה - מוֹרה זה גוֹזר את דינוֹ של בּית-הספר לרעה שבּרעוֹת: לשממוֹן.
אין המוֹרה חייב להיוֹת עסקן ציבּוּרי, אך חייב הוּא להיוֹת אזרח בּעמוֹ. ולא בּלבד בּדוֹרוֹת קדוּמים של עמוֹ, אלא אף בּדוֹר הוֹוה. עסקנוּת – רשוּת, אזרחוּת – חוֹבה. המוֹרה שאינוֹ אזרח בּעמוֹ, אינוֹ חי את חיי עמוֹ בּדוֹרוֹ – יכוֹל ללַמד מקצוֹע מסוּים אוֹ לשוֹן זרה, אך אינוֹ יכוֹל ללַמד לשוֹן-עמוֹ וספרוּת-עמוֹ, אינוֹ יכוֹל לחנך את ילדי-עמוֹ. על אחת כּמה וכמה מוֹרה עברי אשר אינוֹ חי את חיי עמוֹ בּהיקפם, ואינוֹ מבקש לנטוֹע חיוּת זוֹ בּתלמידיו – אינוֹ יכוֹל להיוֹת מחנך לילדי ישֹראל.
כּי אין תפקיד לחינוּך עברי בּימינוּ מבּלעדי זה: להכשיר את בּן-הדוֹר שירצה ויוּכל לעמוֹד בּמערכת החיים של זמננוּ כּיהוּדי חפץ-חיים, בּלתי-נטמע וֹּבלתי-נכנע.
המטרה הראשוֹנה הגדוֹלה אשר העמיד לוֹ בּית-הספר העברי החדש – החיאַת הלשוֹן – הספּיקה לדוֹר ראשוֹן וּלדוֹר שני של מוֹרים וּמחנכים שלא ירגישוּ בּתהוֹם הפּעוּרה לרגליהם. אוֹתה שעה של יִסוּד בּית-הספר היתה גם שעת חילוּפי-משטרים בּחיי הרוּח של ישׂראל, שעת אָבדן דעוֹת ואמוּנוֹת, שעת התמוֹטטוּת של מוּסכּמוֹת וּמקוּבּלוֹת מדוֹרי-דוֹרוֹת. משעה שפּרחה נשמת האמוּנה מבּית-הספר – והיא פּרחה גם מכּמה מקוֹמוֹת שבּהם נשתיירוּ לבוּשיה וּקליפּוֹתיה – נפתח חלל אשר לא בּכוֹח המוֹרה ולא בּכוֹחם של מוֹרי המוֹרים שבּדוֹר למַלאוֹ. לגבּי זה אין הבדל בּין “רבּי” ל“חִייא”. גם אחד-העם וּבּיאליק לא היה אִתם להשיב את האבידה. ואין צוֹרך לוֹמר שלא בּדרך הצביעוּת ודיבּוּרים וּמעשׂים מן השֹפה ולחוּץ תתמלא החרָבה. קשה להאמין שעוֹד דוֹרנוּ זה ימצא את המוֹצא מן המצוּקה ויניח יסוֹדוֹת לעוֹלם רוּחני מוּצק וּבר-קיימא. יש ענינים אשר אין לנוּ אלא לוֹמר בּנמיכוּת-רוּח, בּהכּרת מקוֹמנוּ וּזמננוּ: להיסטוֹריה פּתרוֹנים.
אך אם אין בּידי המחנך לתת לחניכיו מה שאין לוֹ לעצמוֹ, מה שאין לדוֹר, ואם אינוֹ רוֹצה להשלוֹת את נפשוֹ וּלהוֹנוֹת את זוּלתוֹ בּתרוּפוֹת-אליל – הלא שבעתים יוֹקיר כּל כּברת-אדמה נוֹספת אשר יש בּה כּדי פִּרנוּס החינוּך העברי, כּדי תוֹספת אחיזה והעמקת שרשים והרחבת הנוֹף. לא חליפין למה שאין לוֹ חליפין, לא “בּמקוֹם”, אלא הרחבת מקוֹם, כּיבּוּש שממה מידי המדבּר היהוּדי, החיאַת העזוּבה, חשׂיפת מעינוֹת-חיים שנסתמוּ, גילוּי מעינוֹת נעלמים.
ואת אלה נוֹתנת לנוּ ארץ-ישׂראל החיה.
הנה אנוּ עוֹמדים בּפרשת הקרן הקימת. יוֹתר ממה שתוֹרם בּית-הספר לקרן הקימת – תוֹרמת הקרן הקימת לבית-הספר. בּהטילה על המוֹרה והתלמידים את המצוָה המעשׂית לתרוֹם וּלהתרים לקוּפסה הכּחוּלה – הענק תעניק לוֹּ לבית-הספר לא רק את שׂמחת-המצוָה, כּי אם גם כּמה ערכים חינוּכיים.
הקרן הקימת נוֹתנת גאוֹּלה לא רק לארץ, כּי אם גם לתנ“ך. על ידי מעשׂיה של הקרן הקימת חדֵל התנ”ך להיוֹת ענין-קדוּמים, ענין של עָבר, אלא נעשׂה “אַקטוּאַלי”. התנ“ך אינוֹ נפסק. החוּט אשר נקרע מתאַחה שוּב. חפירת הבּארוֹת בּנגב על ידי אברהם ויצחק מתגלגלת וּמתרוֹננת בּמפעלי המים של החלוּץ העברי על אדמת הקרן הקימת. ואפילוּ סתימת הבּארוֹת על ידי פּלשתים ו”ההתעשׂקוּת" ו“השִׂטנה” בּגלל הבּאֵרוֹת, והבּריתוֹת הנכרתוֹת – לא הפסידוּ כּלוּם מאַקטוּאַליוּתן. “והארץ לא תמָכר לצמיתוּת” מתחדש בּאדמת הלאוֹם הניתנת בּחכירה לחבוּרוֹת עוֹבדים בּני-חוֹרין. הלהט הסוֹציאלי של הנביאים מתגלם שוּב בּיצירוֹתיו של העוֹבד על אדמת הקרן הקימת – המוֹשבים והקבוּצוֹת.
החינוּך העברי בּימינוּ, אם אינוֹ מסתפּק בּלימוּד קצת מלים עבריוֹת והקנָיַת קצת ידיעוֹת על העבר, נתקל בּכמה בּעיוֹת חדשוֹת, בּעיוֹת הזמן. וּבתוֹכן גם זוֹ: כּיצד לשמוֹר על חניכיו מתפיסה מסַלפת של מַהוּת תנוּעת התקוּמה העברית בּגלל שיתוּף-השם שישנוֹ לכמה תנוּעוֹת, אשר שם “לאוּמיוּת” נקרא עליהן; כּיצד להבדיל בּין תנוּעוֹת אשר שרשן ההוּמַניזם וההדדיוּת, אהבת החירוּת, הכּרה בּזכוּיוֹת האדם וּבשויוֹן העמים לבין תנוּעוֹת אשר שרשן “אני ואַפסי עוֹד”, התנַשׂאוּת והשתלטוּת אדם על אדם ועם על עמים.
לשוֹן האדם היא כּל כּך קלוּשה וּבלתי-מדוּיקת בּהגדרת תוֹפעוֹת מוּרכּבוֹת – וּבפרט בּתקוּפוֹת של מבוּכוֹת ותהפּוּכוֹת וכיבּוּי מאוֹרוֹת בּתקוּפתנוּ – שלעתים קרוֹבוֹת אנוּ פּוֹגשים שני הפכים המשמשים בּכתר אחד.
כּך אירע, למשל, למוּנח קוֹמוּניזם. שנַים אוֹחזים בּוֹ: א. רעיוֹן הקוֹמוּניזם החירוּתי, המַטיף לחברה שאין בּה שליטים וּמשוּעבּדים וּמשתעבּדים, ויש בּה שויוֹן סוֹציאַלי גמוּר, שויוֹן ערך האדם, וחירוּת-אדם מַכּסימַלית. ב. משטר הקוֹמוּניזם הדיקטטוֹרי הקיים על שליטים וּמשוּעבּדים וּמשתעבּדים, ויש בּוֹ אי-שויוֹן סוֹציאַלי, ההיפך משויוֹן ערך-האדם, וּשלילה של חירוּת אדם. כּמה קרבּנוֹת-שוֹגג העלה דוֹרנוּ בּגלל כּשלוֹנוֹ של השַמָש ההיסטוֹרי שנשלח לקרוֹא לקַמצא וקרא לבר-קמצא?
וּמעין כּך אירע גם למוּשׂג “לאוּמיוּת”. מַציני, מַסַריק, ז’וֹרֶס, אחד-העם, א. ד. גוֹרדוֹן, גַנדי – בּחירי המין האנוֹשי שבּדוֹרנוּ – קראוּ בּשם הלאוּמיוּת, אך1 גם הקַיִנ’ים למיניהם, מהיטלר ועד חַג' אַמין, מחילוֹת הפּוֹרעים בּרוּסיה וּבאוּקראינה וּבפּוֹלין ועד חילוֹת פּוֹרעי ערָב דוֹגלים בּשם זה.
המוֹח הרוֹפס, לא בּלבד של ילדים אלא אף של תינוֹקוֹת מבוּגרים, אינוֹ מבחין בּחילוּל-השם הזה, הוּא מקבּל את זהוּת השמוֹת, וּבלי להעביד את עצמוֹ אינוֹ אוֹמר “להבדיל”, אלא אוֹמר “היינוּ הך”. וּמַסיק את מַסקנוֹתיו: אם שהוּא מידבּק בּעבוֹדה הזרה, אוֹ שהוּא בּוֹרח על נַפשוֹ מן הכּיעוּר “והדוֹמה לוֹ”.
כּאן אחד התפקידים החמוּרים הקוֹראים למחנך העברי: ללַמד את חניכוֹ להבדיל בּין טהרה לטוּמאה. ללַמדוֹ לבלי הילָכד בּפחים של גזירוֹת שווֹת כּוֹזבוֹת. לשמוֹר על טהרת תנוּעת עמוֹ מכּתם וּלהגן עליה מלעז.
בּעבוֹדתוֹ זוֹ ימצא עזר בּקרן הקימת.
כּי הציוֹנוּת, דוּגמת אוֹתן התנוּעוֹת הלאוּמיוֹת אשר מקוֹרן אהבת החירוּת וּבקשת עילוּי האדם, ניכּרת בּערכיה האנוֹשיים, החברתיים, התרבּוּתיים. והקרן הקימת, כּשליחת הציוֹנוּת, מעידה בּמעשׂיה על טיבם של הערכים הללוּ.
לגבּי מי שחוֹשב את מחשבת הציוֹנוּת לעוּמקה – אין הקרן הקימת תוֹפעה מקרית. לא מקרה הוּא שהרצל ושפּירא חלמוּ את חלוֹם הקרן הקימת ולא סתם “חברה לרכישת קרקעוֹת”. ולא מקרה הוּא שמפעל הקרן הקימת השתזר כּל כּך בּמפעל הפּוֹעל-החלוּץ. לא מקרה הוּא שעקרוֹן העבוֹדה העברית – אשר מַשמעוֹ: לא בּיגיעתם של אחרים ולא בּעמידה על גבּם של אחרים יגָאל עם, ולא על תרבּוּת פּלַנטַטוֹרים תקוּם תרבּוּת-עם – נעשׂה לעקרוֹנה של הקרן הקימת, למרוֹת כּל החצים שנוֹרוּ בּה. לא מקרה הוּא שערכי החיים המתחדשים בּארץ-ישׂראל החדשה – עליית קרן העוֹבד, בּקשת צוּרוֹת חיים מתוּקנוֹת וטיפּוּחן – מצאוּ מקלט וּמבצר בּאדמת הקרן הקימת.
והערכת הקרן הקימת נוֹשׂאת אִתּה גם הערכת לפּוֹעל הארץ-ישׂראלי. ואין הכּוָנה בּזה להערכה “מפלגתית”, כּי אם להערכה לאוּמית ואנוֹשית של מפעל הפּוֹעל העברי והטיפּוּס האנוֹשי-החלוּצי המתגלם בּמפעל זה.
אין אדם צריך להסכּים בּכּל למוּשׂגיה וּלמעשׂיה של תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישׂראלית כּדי שיכּיר שזוֹהי תנוּעה מיוּחדת בּמינה בּהיסטוֹריה העברית, שהזרע אשר נזרע בּביל"וּ נבט וצץ בּפּוֹעל החלוּצי. אין אדם צריך לוַתר על בּיקוֹרת מעשׂים ודעוֹת של תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישׂראלית כּדי שיכּיר שזוֹהי תנוּעה יחידה בּמינה בּמשפּחת פּוֹעלי העוֹלם.
רצוֹנך לעמוֹד על אָפיה של תנוּעתנוּ הלאוּמית בּוֹא וּראֵה מה המקוֹם שמילאה הקרן הקימת בּעליית קרנוֹ של הפּוֹעל העברי. היא היתה לוֹ בּחינת הסוּלם בּחלוֹם יעקב, “מוּצב ארצה וראשוֹ מגיע” מעלה מעלה. אילמלא הקרן הקימת היה הפּוֹעל אנוּס להישאר – גם בּמיטב חלוֹמוֹתיו – פּוֹעל שׂכיר ותוּ לא. בּזכוּתה ניתנה לפּוֹעל אפשרוּת לחזוֹת חזיוֹנוֹת והזדמנוּת להגשימם. ואכן, הפּוֹעל לא היה ואינוֹ אוֹבּיֶקט פּאסיבי לפעוּלת הקרן הקימת, הוּא האציל עליה מכּוֹחוֹ הדינַמי, מצמאוֹנוֹ להגשמה, מאהבתוֹ ונאמנוּתוֹ.
הטיפּוּל בּקוּפסה הכּחוּלה יש בּוֹ איפוֹא כּדי להביא בּלב החניך את הכּרת ערך המפעל החלוּצי והאדם החלוּצי – הדמוּת המתחדשת לעינינוּ בּחיק ההיסטוֹריה העברית.
הטיפּוּל בּקוּפסה הכּחוּלה מַשמעוֹ, מבּחינה חינוּכית, גם העמקת היחס לקרקע. העמדתם על כּך מה מוּזנח ענין זה בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית גוּפה, שלא לוֹמר בּעם כּוּלוֹ? הדוֹרוֹת הקוֹדמים, אשר שלחוּ את פּרוטוֹתיהם לארץ בּאמוּנה וּבתוֹם, כּדי להחזיק בּידי היוֹשבים אֶל שוּלחן ה' “בּארבּע ערי-הקוֹדש”, לא ראוּ כּל צוֹרך לגאוֹל את אדמת ישׂראל. הציוֹנוּת, לכאוֹרה, דָגלה מראשיתה בּקרקע, ואף על פּי כן גדוֹל כּוֹחה של תלישוּת השוֹלטת בּרוֹב פּעוּלוֹתינוּ. עוּבדה זוֹ בּלבד, כּי עד היוֹם לא נאחזנוּ אלא בּששה אחוּזים משטחה של ארץ-ישׂראל המערבית – דיה. לפיכך גם נשארה הקרן הקימת עד היוֹם בּעיקר ענין של פּרוּטוֹת. יש לכך גם סיבּה פּשוּטה. כּל שאר המַחסוֹרים שלנוּ צוֹעקים בּקוֹל רם. והכרח להיענוֹת לה, ולוּ גם בּמקצת. את קוֹל זעקת האדמה אין שוֹמע.
וחוֹסר החוּש לקרקע הוּא גם ראשית חטאת, אשר ממנוּ פּתח לצמצוּם מַתמיד של תקוָתנוּ המדינית. אילמלא הצטמצמנו אנחנוּ בּפעוּלתנוּ הקרקעית לא היוּ האחרים יכוֹלים להטיל עלינוּ צמצוּם אחרי צמצוּם. קוֹדם צימצמנוּ אנחנוּ את עצמנוּ. אחר כּך בּאוּ אחרים ואישרוּ את צמצוּמנוּ. האם לא אנחנוּ – בּמוֹ כּיסנוּ – ויתרנוּ על החוֹרן, על עבר-הירדן? מדוּע לא נאחזנוּ שם בּשעה שעדיין לא גזרוּ על התאַחזוּתנוּ?
בּכל דברי ימי הציוֹנוּת היוּ רק מוּעטים אשר ריכּזוּ את חייהם בּקרקע וּבגאוּלתוֹ. אנשים כּיהוֹשע חַנקין, מנחם אוּסישקין ואברהם הרצפֶלד היוּ מעטים ועוֹדם יחידי-סגוּלה. האין בּזה תפקיד לבית-הספר? בּקצב זה שאנוּ עוֹבדים עוֹד יארכוּ הימים עד אשר יִתם מפעלנוּ הקרקעי, ואם בּית-הספר ידע לטפּח בּחניכיו את החוּש לקרקע המוֹלדת אזי ימַלאוּ הם את אשר החסירוּ קוֹדמיהם, ואזי יקוּמוּ מתוֹכם יוֹרשים וּמַמשיכים לחַנקין, אוּסישקין והרצפֶלד.
יש רוֹאים פּגָם בּתביעוֹתינוּ הכּספּיוֹת המרוּבּוֹת. יש מקוֹננים על ריבּוּי מַגבּיוֹתינוּ. יש מאמינים כּי היינוּ מַרבּים בּרוּחניוּת אילוּ מיעטנוּ בּמַגבּיוֹת. הקוּבלנוֹת על המגבּיוֹת האוֹכלוֹת את הציוֹנוּת היוּ כּבר אף הן לחלק אוֹרגני של “הפּעוּלה” הציוֹנית, אך חוֹששני שאילוּ היינוּ נוֹטלים מן הציבּוּריוּת היהוּדית בּאמריקה את מגבּיוֹתיה – לא היינוּ מעשירים אוֹתה אלא מרוֹששים.
הנתינה מעלה את בּעליה. וחינוּך לנתינה אף זה סעיף גדוֹל בּחינוּך. אנשים יוֹדעים לקחת גם מבּלי שיתחנכוּ לכך, אבל מידת הנתינה מַצריכה חינוּך וטיפּוּח, עד כּדי המדרגוֹת העליוֹנוֹת שבּמידה זוֹ – אהבת הנתינה, שׂמחת הנתינה. מידה זוֹ עשׂתה לא מעט בּעיצוּב דמוּת היהוּדי והחיים היהוּדיים: “הצדקה” היהוּדית, פּדיוֹן שבוּיים, התרת אסוּרים, מַתן בּסתר. אבוֹתינוּ ידעוּ לתת, אך מידוֹת הנתינה שלהם התאימוּ לצוֹרך זמנם ואינם מתאימים לצוֹרך זמננוּ, כּי בּימינוּ אנוּ בּחיי עמנוּ יש לנתינה תפקיד בּלתי-רגיל: בּנין חרבוֹת עם, בּנין מקלט וּמקדש לחיי עם.
וּמה עלוּבה נתינתנוּ לעוּמת צרכינוּ הקרקעיים, הישוּביים, התרבּוּתיים. היוּ ימים ואנחנוּ יכוֹלנוּ להתפּאֵר כּי עם של מנַדבים אנחנוּ. עכשיו אנוּ נוֹכחים לדעת עד מה למדוּ בּאוּמוֹת העוֹלם לתת. מה נַדבנוּתנוּ לעוּמת מנדבים משלהם, הנותנים סכוּמים עצוּמים בּיד רחבה ואַף בּדעה רחבה, מתוֹך ראִיית מרחקים.
בּעצם הימים האלה הטיל על עצמוֹ הפּוֹעל העברי בּארץ, זאת הפּעם השניה מאז החלה הפּוּרענוּת, “פּדיוֹן-עבוֹדה”, בּמכסַת שנים-עשׂר ימי-עבודה. נתינה מרצוֹן זוֹ היא נוֹספת על מסי-החבר המרוּבּים, על התרוּמוֹת לקרנוֹת, על תרוּמוֹת-רשוּת אחרוֹת ועל חוֹבוֹת העזרה ההדדית. אין לוֹמר שמידה זוֹ של נתינה קלה לכל אחד מאתנוּ. יש נאנקים תחת הנטל הזה ויש “ידידים” לפּוֹעל המרחמים עליו, אשר מאַשריו מַכבּידים עליו כּל כּך. אך בּכוֹח הנטל הזה זוֹקף הפּוֹעל את קוֹמתוֹ, וּבכוֹח הנתינה הזאת מקבּל כּל אחד מאתנוּ פּי כּמה וכמה ממה שהוּא מַחסיר מעצמוֹ. מעוֹלם לא היתה תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ למה שהנָה אילמלא חוּש-הנתינה שטיפּחה בּחבריה.
ואף זהוּ תפקיד חינוּכי לבית-הספר: ללַמד לתת, לאַמן את היד הנוֹתנת וּלטפּח את הלב האוֹהב לתת.
בּמשך הימים המוּעטים אשר אני עוֹשׂה בּאמריקה הריני מתחַקה על מצב העברית. אינני מסַכּם עדיין ואינני מחַווה דעה. אך יכוֹל אני לציין כּמה סימנים טוֹבים שנתחדשוּ בּמשך ט“ז השנים מאז בּיקוּרי הראשוֹן כּאן. דוֹמני שה”עברי" עכשיו איננוּ כּל כּך בּוֹדד וּמיוּתם ושרוּי בּרפיוֹן וּבעזוּבה כּאשר היה. אף אסיפה גדוֹלה זוֹ של מוֹרים וּמוֹרוֹת מעידה מַשהוּ. בּינתים נתחַוור כּי יריבינוּ שהתקלסוּ בּנוּ וטענוּ שהעם אִתם – נתבּדוּ. אם אינני טוֹעה הרי גל זה של בּדידוּת וִיתוֹם עוֹבר עכשיו עליהם. אין בּי שמץ של שׂמחַת-נקם, אבל אני מציין זאת למען נלמד משהוּ.
עוֹד דרכּנוּ ארוּכּה. ועוֹד גלים הרבּה יתנַשׂאוּ נגדנוּ. נלמד שלא להיסָחף בּהם.
אפשר התרשמוּתוֹ של אוֹרח אינה עוֹלה בּד בּבד עם הרגשתוֹ של אזרח, המתענה בּכל סבלוֹת המקוֹם והענין. האוֹרח אוֹמר: יש שׂכר לפעוּלתכם. האזרח תוֹהה: למי אני עמל? מפּי המוֹרה העברי שבּאמריקה מגיעים אלינוּ רק קינים וקוּבלנוֹת. הקוֹבלים תוֹלים את הקוֹלר בּתנאים אוֹבּיֶקטיביים שאין להם תקנה, בּעסקנים וּבמנהלים. בּגבּאים וּברבּאים, בּהוֹרים וּבתלמידים. הללוּ אחראים לכל התקלוֹת. כּאדם מן הצד יוּרשה לי לוֹמר, שבּטענה זוֹ שהכּל אשמים חוּץ מן המוֹרה נשמעת לי עדוּת קשה כּנגד המוֹרה. הרי זוֹ הוֹדאת בּעל-דין שהמוֹרה הפקיע עצמוֹ מאַחריוּת, אין לוֹ כּוֹח משלוֹ, ואין לוֹ השפּעה משלוֹ, ואין בּידוֹ להטבּיע את חוֹתמוֹ הוּא על החינוּך ואינוֹ אלא שׂכיר העוֹשׂה רצוֹנם של אחרים. אפילוּ בּעוֹלם החוֹמר אין האדם השׂכיר בּימינוּ מסתפּק בּהתאחדוּתוֹ לשם הרמת שׂכר עבוֹדתוֹ וּתנאי עבוֹדתוֹ, אלא שוֹאף להשבּיח את מצב המשק ותהליכי התוֹצרת. בּעוֹלם חיי-הרוּח לא כּל שכּן. שם מי שאיננוּ אלא שׂכיר, נטוּל אַחריוּת והשפּעה, הרי הוּא בּריה עלוּבה; וּמשנה-עלבּוֹן חָרוּת בּמצחוֹ של שׂכיר החינוּך העברי, אשר ה“למי אני עמל” הפך לוֹ לפזמוֹן-יאוּש המַשתיק כּל מוּסר-כּלָיוֹת. יוּרשה לי לוֹמר, שרפיוֹנוֹ של המוֹרה העברי, רפיוֹן-אמוּנה ורפיוֹן-ארגוּן, הם מעיקרי תקלוֹתיו.
בּינתים גדַל בּקרבּכם וגדֵל דוֹר צעיר של מוֹרים וּמוֹרוֹת. מה הרכוּש הנפשי אשר הוּא מביא אתוֹ, מה החידוּשים אשר הוּא מכניס, מה הבּרכה אשר הוּא רוֹאה בּעבוֹדתוֹ? המאמין הוּא בּערכּה, בּנחיצוּתה, בּעתידה, העוֹשׂה הוּא את מלאכתוֹ בּאמוּנה, מתוֹך אמוּנה?
כּלל המוֹרים העברים בּאמריקה, הלא כּשהוּא לעצמוֹ הנהוּ ציבּוּר גדוֹל, בּן כּמה אלפים, כּן יִרבּה. ציבּוּר כּזה, אם הוּא יוֹדע את שליחוּתוֹ, אם הוּא מכבּד את פָּעלוֹ, ואם יש בּוֹ הכּוֹח להתלקט וּלהתלכּד על יסוֹד אידיאה תרבּוּתית משוּתפת – תקוה לוֹ ותקוה לחינוּך ממנוּ. תקוה לוֹ גם לזקוֹף את קוֹמתוֹ וּלשפּר את תנאי חייו ועבוֹדתוֹ ולצאת משעבּוּד לאפּוֹטרוֹפּסים מתנַשׂאים, וגם לכבּוֹש עמדוֹת חדשוֹת לחינוּך ולתרבּוּת העברית.
בּחיי העם מסתמנים כּמה גוֹרמים חדשים, אשר המוֹרה העברי יוּכל להסתייע בּהם, אם יצא מכּלל פּאסיביוּת וּכניעה. ועל כּוּלם – תסייע אוֹתוֹ ארץ-ישׂראל אם ידע להידבק בּה.
כסלו תרצ"ח
-
במקור: אק, הערת פב"י. ↩
מזמוֹר שיר ידידוּת
מאתברל כצנלסון
לא אוֹיבים וּמשׂנאים אלא ידידים – וּבהשקפה אחרת. ר' בּ.
דברי חמוּדוֹת. וסוֹפר-חמוּדוֹת הוּא שכּתבם, ר' בּ. מי מסוֹפרי דוֹרנוּ יוֹדע להמשיך חוּט של חן על כּתיבתוֹ כּמוֹהוּ? והרי הוּא גם אחד המעטים בּעדת סוֹפרינוּ אשר בּקראך בּוֹ יש לך גם ענין לחשוֹב, המסכּים אתה אתוֹ ואם אינך מסכּים. ויש שדוקא בּשעה שאינך מסכּים אתוֹ הרי הוּא מהנה אוֹתך בּיוֹתר. אין ההנאה מכּתיבתוֹ תלוּיה בּהסכּמה. זהוּ ענין של חן ושל חסד, של קסמי-כּתיבה, של פּיתוּיי-בּיטוּי. גם גילוּיוֹ וכיסוּיוֹ, גם רפרוּפוֹ ודילוּגוֹ עָלַי אהבה. ואַל נא תיחָשב לי לחטאה אצל המשוֹררים אם אוֹמַר כּי שוֹמע אני את בּנוֹת-השיר מהגוֹת וּמַנעימוֹת מתוֹך פּרוֹזה זוֹ, אשר ניצלה מן העוֹמס וּמן הסִרבּוֹלת וּמן הניפּוּח בּמה שקוֹראים אצלנוּ פּרוֹזה עברית משוּבּחת, ועוֹד היא מוֹסיפה עֶדנה וּגמישוּת וּגרציוֹזיוּת.
אוּלם גרציוֹזיוּתוֹ של ר' בּ. איננה בּדרך כּתיבתוֹ בּלבד. מי כּמוֹהוּ מרוּבּה-צלעוֹת רב כּוָנים וכוָנוֹת. מי כּמוֹהוּ מגַשר בּין עוֹלמוֹת. בּתיק-הטלית וּתפלין שלוֹ תמצא לא רק את “הדף היוֹמי”, כּי אם גם דף של גֶתה. הרבּי מגוּר והספר הלוֹעזי האחרוֹן לא יתרוֹצצוּ בּקרבּוֹ. טליתוֹ רחבה וּקפליה מרוּבּים והיא פּרוּשׂה על פּני סוּגים וסוּגיוֹת. עתים הוא נראה לך כּיהוּדי המטייל טיוּל של שבּת על פּני עוֹלמוֹתיו של הקדוֹש-בּרוּך-הוּא ורוּח קלה משיבה את טליתוֹ. אינוֹ רוֹגז למרגיז ואינוֹ צוֹחק למצחיק, אלא דיבּוּרוֹ בּנחת כּמי שיוֹדע כּי מ“ט פּנים לתוֹרה ולחיים ולדעוֹת, “שוֹאל וּמשיב, שוֹמע וּמוֹסיף”, וסוֹפוֹ – מכריע לכף זכוּת. ואם יש שהוּא נאלץ להוֹכיח אין הוּא יוֹצא מגדר תוֹכחת אבהית. ודאי לא סתם בּעלמא פּוֹתח הוּא את רשימוֹתיו האחרוֹנוֹת בּ”מאזנים" בּ“בִתי”. כּי אכן הצטלל בּוֹ מזג אבהי. זה רוֹחב-הדעת שאינוֹ נפגע מ“מעשׂי-ילדוּת”, זה טוּב-העין, זאת אהבת-הבּריוֹת, זאת ההוֹדאה בּמקצת לכל טוֹען, וההסתייעוּת בּמקצת בּכל טוֹען, זאת השקידה להסיר מכשוֹל מדרך הדיוּן: לאט לך, בּן-אדם, אַל בּחָפזה!
וּלפיכך יש מן הענין המיוּחד – לא אוֹמַר מן התרעוֹמת – בּאוֹתם המקרים הנדירים בּערך, כּשעֵטוֹ של ר' בּ. נוֹגע בּאיזוֹ סוּגיה יתוֹמה נטוּלת-חסד, שאינה זוֹכה להשראת רוּחוֹ הטוֹבה.
בּ“הצוֹפה” נוֹגע-לא-נוֹגע ר' בּ. בּ“פּוּלמוֹס שבּחינוּך”. לא שהוּא קוֹבע דעתוֹ לעצם השאלה השנוּיה בּמחלוֹקת, אלא שהוּא נוֹגע בּנקוּדה אחת שיש בּה ענין. כּידוּע הצליחה מוֹעצת “המזרחי” הארץ-ישׂראלי לחַבּר בּבת-אחת שתי רזוֹלוּציוֹת: האחת דוֹחה בּהחלט את סיסמת “החינוּך האחיד” ודוֹרשת לעצמה את הזכוּת המלאה לחנך את ילדי ישׂראל בּרוּחה היא, והשניה מאמצת את ידי מר פּינקס המהוּלל המנַגח את הפּוֹעלים בּסיסמת “החינוּך האחיד” כּביכוֹל ואוֹסר עליהם לחנך ילדי ישׂראל כּרוּחם. בּא “דבר” ושיבּח את “המזרחי” על גילוּי-הלב ועל ההלצה דקת-הטעם אשר הליץ לנוּ. “המזרחי” – אשר כּבש את מקוֹמוֹ בּחינוּך הארץ-ישראלי מתוֹך הסכּם עקרוֹני עם הפּוֹעלים על שיווּי-זכוּיוֹת הזרמים החינוּכיים, ואשר מבּחינת השקפוֹתיו הדתיוֹת שוֹלל הוּא כּאחד את החינוּך “הכּללי” וחינוּך הפּוֹעלים – לא איכפּת לוֹ, כּנראה, סתירה דקה זוֹ. אוּלם ר' בּ. שָאנִי. איכפּת לוֹ ואיכפּת: “איש לא יכחיש כּי יש סתירה הגיוֹנית בּוֹלטת בּין שני חלקי העמדה של המוֹעצה הארצית. אם אתם נגד האחידוּת הרי אתם מתירים את הזרמים המיוּחדים וּמשוּם מה אתם בּאים לאסוֹר את הזרם המיוּחד לפּוֹעלים”. ור' בּ. מבקש ליַשב את הסתירה על פּי דרכּוֹ. למה יאמרוּ הפּוֹעלים כּי לא סתירה “הגיוֹנית” כּאן אלא סתירה אחרת, כּי המפלגה הדוֹגלת בּתוֹרת ישֹראל נתחלף לה מוּסר ישׂראל בּמוּסר של הוֹטֶנטוֹטים?
ר' בּ. אינו תוֹלה את שלילת החינוּך המיוּחד לפּוֹעלים בּ“יחס מיוּחד לפּוֹעלים”. אדרבּא, אפשר להתיחס “בּחיבּה וּבהוֹקרה לפּוֹעלים” וּלהתיחס “לחינוּך המיוּחד שלהם” בּשלילה. יוֹתר מזה, ר' בּ. גם יוֹדע כּי אוֹתוֹ חינוּך מיוּחד שלהם “הוּא בּלי ספק החינוּך של אלה אשר בּחייהם, בּעבוֹדתם, בּמרצם, בּמסירוּתם (ההדגשוֹת לר' בּ.) היוּ בּין הגוֹרמים הראשוֹנים להתקדמוּת הישוּב, בּין הראשוֹנים לחלוּציוּת בּוֹנה וּמצמיחה”, ואף על פּי כן “יש מקוֹם להבין את ההתנגדוּת המיוּחדת לחינוּך המיוּחד של הפּוֹעלים”.
ר' בּ. אמנם איננוּ חס גם על החינוּך הכּללי. “הוּא שהחריב את היהדוּת בּגיל הנוֹער. הוּא שיצר את הקרע בּין הנוֹער וּבין המסוֹרת” (ר' בּ. איננוּ נרתע אפילוּ לתלוֹת – כּאנשי “היסוֹד” – את “פּרשת מנוּחין” בּחינוּך הכּללי, כּאילוּ בּתי שלוּמי אמוּני ישׂראל ואפילוּ בּתי גדוֹלי ישׂראל לא ניגפוּ מעוֹלם). ר' בּ. אמנם יוֹדע כּי “עדיין לא בּרוּר לכמה מאתנוּ מה גרוּע להיהדוּת ממה: אם החינוּך הכּללי אוֹ החינוּך של הפּוֹעלים? יש מקוֹם לכאן וּלכאן”. אין ר' בּ. יוֹדע מדוּע התירה מוֹעצת “המזרחי” את החינוּך הכּללי – ואסרה על חינוּך הפּוֹעלים. אוּלם מוּכן הוּא להרצוֹת את נימוּקוֹ שלוֹ להתנגדוּת המיוּחדת.
ונימוּק זה מהוּ?
החינוּך הכּללי פּסוּל אמנם, אך עוֹדנוּ מחוּבּר אל היהדוּת “בּאיזוּ חוּטים דקים”. וחינוּך הפּוֹעלים? ר' בּ. משאיר את הרֵישא בּלי סֵיפא ואינוֹ אוֹמר מהוּ ההיפך מן החיבּוּר בּ“חוּטים דקים”, אוּלם הוּא מַמשיל את מה שאמר הבֶּעש"ט על הפרנקיסטים לאחר שיצאוּ מכּלל ישׂראל: “נחתך האֵבר מן הגוּף – אָפסה כּל תקוה”.
כּך רוֹאה ר' בּ. את חינוּכם של הפּוֹעלים “אלה אשר בּחייהם, בּעבוֹדתם, בּמרצם, בּמסירוּתם היוּ בּין הגוֹרמים הראשוֹנים להתקדמוּת הישוּב”. מנַין לר' בּ., היוֹדע כּרגיל מה הוּא סח, פּסלנוּת תקיפה זוֹ? מנַין לוֹ ההבחנה הזאת בֵּין מוֹסנזוֹן ליבנאלי? בּין ד“ר יוֹסף לוּריא ז”ל וּבין יוֹסף אהרוֹנוֹביץ ז“ל? אפשר ראה ר' בּ. צוֹרך להתחקוֹת על החינוּך בּדגניה וּבעין-חרוֹד וּבנהלל וּבשכוּנת-בּרוּכוֹב, אוֹ בּמקוֹמוֹת קרוֹבים אליו יוֹתר – בּבתי-החינוּך של הפּוֹעלים בּתל-אביב וּבירוּשלים, בּטרם נתן יד למאוֹרוֹת החינוּך בּעיריית תל-אביב, מתוֹך הכרזה כּי “נחתך האֵבר מן הגוּף”? אפשר עיין בּחוֹברת קטנה זוֹ “נתיב” של המחנך ההוֹגה אליעזר שיין ז”ל, בּמאמריו של יצחק שוייגר, בּסיפּוּריו של אליעזר שׂמאלי, בּשירי-הילדים של זאב, והסיק מהם מה שהסיק?
לא. ר' בּ. לא ראה צוֹרך לטרוֹח כּל כּך הרבּה. די לוֹ בּחרוּז אפּיקוֹרסי משירת האינטרנַציוֹנל, שהוּא קוֹרא לוֹ משוּם מה “שירת-חוֹבה”. ר' בּ., שיוֹדע את פּירוּש המלים שהוּא משתמש בּהן, ודאי יכוֹל היה לדעת אם קיימת בּכלל “שירת-חוֹבה” בּבתי-ספר של הפּוֹעלים (כּמו שקיים המוּשׂג “תפילת-חוֹבה” בּבתי-ספר של אחרים), ואם אוֹתוֹ שיר הקרוּי “אינטרנַציוֹנל” הוּא שיר של בּית-ספר אוֹ שיר של רחוֹב, של ציבּוּר, של חיים. ואם הקוֹלר תלוּי בּחיים, למה יתלה אוֹתוֹ בּבית-הספר?
ור' בּ. שדעתן הוּא יוֹדע ודאי שאין מַקשין מהימנוֹנוֹת של תנוּעוֹת על פּרוֹגרמוֹתיהן והשקפוֹתיהן וּמעשׂיהן. יש שמרנוּת בּכל מקוֹם, אפילוּ בּתנוּעוֹת מַהפּכניוֹת. לא מיטב השיר ולא מיטב האידיאוֹלוֹגיה קוֹבעים את גוֹרלוֹ של הימנוֹן, כּי אם מסיבּוֹת היסטוֹריוֹת המביאוֹת לידי כּך שבּני-אדם ידבּקוּ בּאוֹתוֹ הימנוֹן דוקא (הנה טרח הרב קוּק וחיבּר הימנוֹן “האמוּנה” – בּהפרש מן “התקוה” – ולא עלתה בּידוֹ, מה שעלה ל“תחזקנה”, אף על פּי שמשוֹררהּ ודאי לא חלם לראוֹת את שירוֹ כּהימנוֹן). היש צוֹרך לספּר על גלגוּלי המַרסֶליֶזה, שמשירת המהפּכה נעשׂתה בּמשך הזמן לשירת המשטר הקיים, וּבשעה שבּצרפת כּבר קידש אוֹתה הימין “האזרחי” עוֹד היוּ פּוֹעלים מַהפּכנים בּרוּסיה שרים אוֹתה בּחרדת-קוֹדש? האם לא מיליוֹני לבבוֹת – וּבהם טוֹבי הלבבוֹת – פּעמוּ בּרגש לשירת האינטרנציוֹנל מתוֹך בּקשת חיים טהוֹרים יוֹתר, חיי-אדם יוֹתר? האם אלה ששרוּ: “לא גיבּוֹר” – לא קראוּ לגבוּרה ולא בּיקשוּ את הגיבּוֹר דוקא ואפילוּ את הקדוֹש? אכן, כּוֹחה של שירת האינטרנציוֹנל הוּא לא בּערכּה הפּיוּטי אוֹ בּכוֹחה המוּסיקלי אוֹ בּתכנה האידיאוֹלוֹגי, כּי אם בּ“קוּם הִתנַעֵרה, עם חֵלֵכה”.
אין בּלבּי על ר' בּ. על אשר הוּא פּוֹסל אוֹתוֹ שיר. זכוּתוֹ היא לקָרב וּלרַחק. וּלוַאי שיבוֹא יוֹם וּתנוּעת הפּוֹעלים תפכּה שירה אדירה יוֹתר ועמוּקה יוֹתר. הימנוֹנוֹת אינם מתימרים לחיוֹת חיי-נצח, וּבבוֹא יוֹמם יחליפוּם אחרים. אך מי שמקפּיד כּל כּך על תכנוֹ החינוּכי של חרוּז ודן לפיו על עוֹלמה הרוּחני של שיטת חינוּך, האם לא יביא אחרים לידי כּך שימדדוּ אוֹתוֹ ואת שיטת חינוּכוֹ מידה כּנגד מידה? מה יענה ר' בּ. ההוּמַניסטן למי שידוּן את היהדוּת לפי “לא תחַיה כּל נשמה”, לפי רגימת המקוֹשש, לפי “מוֹת יוּמת”? אין כּוָנתי כּאן להקשוֹת קוּשיוֹת, אך האוּמנם כּבר יִשר ר' בּ. את כּל הסתירוֹת שבּחינוּך שהוּא דוֹגל בּוֹ, שלא נשאר לוֹ אלא לצאת וּלבקש את הפּגימוֹת והסתירוֹת בּחינוּכם של אחרים?
יהי כּן. יהא שחינוּכם המיוּחד של הפּוֹעלים הוּא כּזה כּמוֹ שר' בּ. גילה אוֹתוֹ הפּעם. “גרוּע מאידית”. אם כּן הוּא, ילַמדנוּ ר' בּ. בּמה צריכה להתבּטא “ההתנגדוּת המיוּחדת” לחינוּך זה? כּמה מיני התנגדוּת יש. אפשר לבקר בּמאמרים, אם כּמוֹ שעשׂה הפּעם ר' בּ. אוֹ בּיתר חדירה. ודאי ימצאוּ מה שטעוּן בּיקוֹרת. אפשר ללכת אל הפּוֹעלים וּלהוֹכיח להם את משוּגתם. אפשר גם לכוֹף עליהם חינוּך מזרחי אוֹ חינוּך “כּללי”, לשׂים בּפיהם תפילוֹת וּברכוֹת על כּרחם, לצווֹת עליהם בּעניני אמוּנוֹת ודעוֹת, ואם לא ישמעוּ – אפשר לבוֹא על החינוּך שלהם בּקרדוּמוֹת, לרדת לחייו, לקפּח תקציבוֹ, להרעיב מוֹריו ועד הוֹצאה מן הכּלל.
“הפּוּלמוֹס החינוּכי” איננוּ מתנהל על טהרת הבּירוּר של שאלת החינוּך. אילוּ כּך היה הדבר היוּ דבריהם של זלמן אֶפּשטיין, עליו השלוֹם, ושל פ. שיפמן יבּדל לחיים, נשמעים יוֹתר מדברי חכמי עיריית תל-אביב. “המתנגדים” אינם בּטלנים, ואין להם עסק בּחקירוֹת. הם מתכּוונים ל“תכלית”. סיסמת החינוּך האחיד בּגרוֹנם (רק בּשעת הצוֹרך, וּכשאין בּה צוֹרך זוֹרקים אוֹתה לעגלת האַשפּה) וחרב הכּפיה והנידוּי בּידם. ואפשר לא לחינם נפלט מפּי עֵטוֹ של ר' בּ. המעשׂה בּפרנקיסטים. יש מי שרוֹצה לתת את חלוּצי ישׂראל כּבני פרנק.
זהוּ “הפּוּלמוֹס החינוּכי”, וכל מי שיש לוֹ “התנגדוּת מיוּחדת” לחינוּך הפּוֹעלים, אוֹ שרוֹאה פּנים לכאן וּלכאן, אינוֹ יכוֹל להשתמט מעֶמדה מעשׂית בּפוּלמוֹס זה, כּשם שלא השתמטה ממנה מוֹעצת “המזרחי”, שאִישרה את “עמדת נציגה בּעיריית תל-אביב”.
האם לכך קוֹרא ר' בּ. “לא אוֹיבים וּמשׂנאים אלא ידידים – וּבהשקפה אחרת”?
סיון תרצ"ח.
מילוּאים
מאתברל כצנלסון
לעלית קיבּוּץ "בּתלם" לעין־גב
מאתברל כצנלסון
ב. ל“חבלי איחוּד ושלבי איחוּד”
“זכינו בּשנים האחרוֹנוֹת לראוֹת את הנוֹער הארץ־ישׂראלי מקים מפעלים חלוּציים וכיבּוּשיים אשר בּהם נתבּרך. ראינוּ את נען, ראינוּ את בּית־השיטה, את תל־עמל, את סדוֹם, את מעוֹז, את גינוֹסר. אנחנוּ רוֹאים כּמה התחלוֹת צעירוֹת” (עמוּד 157).
בּזה דברי בֶּרל לרגל עלית עֵין־גב (מתוֹך אגרת ההנהגה העליוֹנה של הסתדרוּת נוֹער־צוֹפי־חלוּצי “השוֹמר־הצעיר” (נצ"ח). כּנרת, כ“ו בּתשרי תרצ”ח, 1.10.1937). לא נדפּסוּ עד כּה.
לתנוּעוֹת כּמוֹ זוֹ שלנוּ אשר לה עבַר־גיבּוֹרים של בּיל"וּיים, חלוּצים־פּוֹרצים ועוֹלים ראשוֹנים, מעפּילים, כּוֹבשי השממה והעמקים, נדמה שהנה אין כּבר לממשיכים לזכּוֹת אף הם בּמעשׂי־בּראשית כּאלה. ונוֹטים להגיד, תוֹך כּיסוּפי הערצה של העָבָר: היוּ אז ימים, היה בּהם מקוֹם ליצירה וּלכיבּוּש, ועתה…
אוּלם ישנם בּינינוּ חברים אשר החזוֹן הגדוֹל והנעלה חי אִתם, פּוֹעם בּלבּם – ותמיד האמינוּ וידעוּ: עוֹד מחכּוֹת גם לנוּ תקוּפוֹת של יצירה, של מעשׂים גדוֹלים, תקוּפוֹת של גבוּרה וּמאמצי כּיבּוּש! עוֹד תפרוֹץ ותגבּר עוֹד ועוֹד שירת “ראשוֹנים”! אוּלם זה היה נשמע בּאזני הרבּים כּפיתוּי, כּעידוּד מלָאכוּתי, כּביכוֹל, לתפקידי השעה החוֹלפים… ואמנם אתם, הנה לכם ניתנה ההזדמנוּת להיוָכח שההירוֹאיקה הכּיבּוּשית אינה נחלת העָבר הנערץ והנכסף בּלבד, אלא גם של ההוֹוה והעתיד.
עליוֹת הכּיבּוּש של הגוּפים החדשים בּשנה זאת, יסוּד הישוּבים העוֹבדים החדשים על הקרקע, הרי הם לא פּרי של פּעוּלה התישבוּתית רגילה ותכניתית של המוֹסדוֹת המיַשבים, לא פּרי של “אוֹצרוֹת־כּסף”, אפשרוּיוֹת ואמצעים. העליוֹת הללוּ הנן, להיפך, בּניגוּד לכל התכניוֹת, הקוים והמגמוֹת, בּניגוּד אוּלי לכל הלקח ההתישבוּתי של התנוּעה שלנוּ (קוֹנסוֹלידציה, תקציבים וכוּ'), אפילוּ בּניגוּד, לפי הדין, להחלטוֹת הקוֹנגרס. כּל העליוֹת האלה הנן פּרי “המאוֹרעוֹת” (בּכל תכנה וּמשמעה עבוּרנוּ של המלה הזאת), אלוּ הן מאמצי הגבוּרה של דוֹרנוּ, התפּרצוּת של כּוֹחוֹת החיים והיצירה, של כּוֹחוֹת העלוּמים לעוּמת כּוֹחוֹת השחוֹר וההרס. תשוּבתנוּ הניצחת הן למתנקשים, לזדים וּלבעלי המזימוֹת נגדנוּ: בּדמנוּ אנוּ חיים, יוֹצרים וּמעפּילים. והן הנן סמל הימים האלה, המציגים כּבר את העוֹלה החדש – החדש בּארץ, בּעבוֹדה וּבדרכי ההגשמה של תנוּעתנוּ – מוּל הגוֹרל הטרגי של בּנין הארץ, מוּל מציאוּת הדוֹרשת כּל כּך הרבה מסירוּת וּמאמצים, קרבנוֹת ודם, מוּל שכנים שלא רוֹצים להבין אוֹתנוּ, שמוּכנים להשאיר את השממה בּשממוֹנה, רק בּכדי למנוֹע בּה את עמלנוּ הגוֹאל והמחַיה, מוּל הקיר האטוּם הזה, אשר בּקוֹשי חוֹדר דרכּוֹ קו־אוֹר שלנוּ. והעוּבדה שדוֹר צעיר כּמוֹכם זכה למערכה כּזאת מוֹכיחה מה טמוּן וּמה צפוּן בּחוּבּי ההוֹוה והעתיד, מה גדוֹלה כּל שעה אשר לפנינוּ.
זוֹכר אני, לפני שלוֹש שנים, את המשׂא־וּמתן והטיפּוּל בּענין החלקה למחנה עבוּרכם בּנחלת־יהוּדה – ואתם עוֹד בּראשיתכם הייתם – וּמאז – אילוּ היה הכּל בּא לפי התפּתחוּת רגילה לפי תוֹר ודין, אימתי הייתם עוֹלים? ואתם לא הייתם נמצאים כּאן, וּפה בּמקוֹם זה לא היתה עוֹד קיימת נקוּדת־ישוּב עברית חדשה ועוֹבדת, וּגאוּלת הקרקע לא היתה בּאה כּאן שעה קוֹדם, אלא מי יוֹדע מתי… אוּלם כּוֹחוֹת פּוֹעלים בּחיינוּ הם מניעים ודוֹחפים בּכל כּוֹח ראשוֹניוּתם להיוֹת חלוּצים, כּוֹבשים, פּוֹרצי גבוּלוֹת… וזאת ההתישבוּת אינה אלא אוֹתה השרשרת של מעשׂי־הגבוּרה, המאמצים החלוּציים, הנדרשים בּתוֹקף המציאוּת שלנוּ.
והרי מספּר זה של ישוּבים וּנקוּדוֹת חדשוֹת על הקרקע – הנהוּ רק החלק הקטן של מה שצריכים אנוּ לשם פּתרוֹן שאלוֹתינוּ הקשוֹת על ידי ניצוּל כּל האפשרוּיוֹת הגנוּזוֹת בּבנין מוֹלדתנוּ, בּגאוּלת הארץ. וזה רק מוֹכיח לאיזה דברים גדוֹלים וחשוּבים אפשר לצפּוֹת.
עוֹד טרם בּרוּר וידוּע כּיוֹם איך תהיה התפּתחוּתכם, אם יהיוּ לכם תנאים לעבוֹדה שלֵוה, בּוֹנה ויוֹצרת, אם תיהָנוּ ממתנת הבּטחוֹן והשלוֹם. מי יוֹדע איזה סיבּוּכים טמוּנים לכם וּמחכּים לכם בּתוֹך הוָיתכם החדשה. וכזאת היא דרכּנוּ, שהנָה מסתירה בּחוּבּה את האוֹרב המחכּה לנוּ מחר – עד כּדי כּך, שאילוּ היינוּ רוֹאים אוֹתוֹ מראש אוּלי לא היינוּ מוֹצאים די עוֹז בּנפשנוּ להתחיל לצעוֹד בּה; וכן נעשׂוּ רבּוֹת על ידינוּ, אשר בּדרך החישוּב מראש, בּחשבּוֹנוֹת מדוּיקים וּרגילים, לא היוּ מתקבּלוֹת על הדעת והיוּ נשארוֹת בּבחינת תכניוֹת וּמאוַיים שאינם ניתנים להתגשם. אוּלם כזאת היא דרכּנוּ – מעפּילים וּמוּכנים לַכּל! והתפקיד הוּא: להיוֹת מוּכנים!
ג. לאחד בּמאי 1938
מאתברל כצנלסון
(דברי בֶּרל בּרדיוֹ ירוּשלים, כּתוּבים בּכתב־ידוֹ. לא פּוּרסמוּ עד עתה).
גלי הרדיוֹ יעבירוּ הפּעם, ערב ראש חוֹדש מאי זה, את קוֹל העוֹבד העברי. מירוּשלים, עיר־חזוֹן־אחרית־הימים, בּשׂפת־החוֹזים המחַדשת את נעוּריה כּשׂפת קיבּוּץ־גָלוּיוֹת בּפי ילדים ועוֹלים, קוֹרא הקוֹל לחירוּת וּלשויוֹן, לכבוֹד־אדם ולשלוֹם־עמים, לעמידה על הנפש בּפני כּוֹחוֹת האפלה והרֶשע, למאמצי בּנין נאמנים וּמַתמידים, להליכה ישרה ואמיצה לקראת ימים, אשר למרוֹת הכּל בּוֹא יבוֹאוּ.
הארץ הקטנה שלנוּ אינה נחשבת בּמספּר הארצוֹת המכריעוֹת כּיוֹם הזה בּגוֹרל האנוֹשוּת. עמנוּ המפוּזר בּין העמים, אשר כּבוֹדוֹ למרמס וכל הארץ לוֹ גרדוֹם, אין קוֹלוֹ נשמע בּין הכּוֹחוֹת החוֹתכים את גוֹרל העוֹלם. אוּלם גם ארצנוּ הקטנה קשוּרה עם העוֹלם, סוֹבלת בּסבלוֹתיו, והרוּחוֹת הרעוֹת המשתוֹללוֹת בּעוֹלם מגיעוֹת גם אלינוּ.
ארצנוּ המעוּנה אחוֹת היא לספרד, אשר ידים זרוֹת ליבּוּ בּה את המרד האזרחי ונשק זר ולגיוֹנוֹת זרים מפוֹצצים את בּתיה וזוֹרעים חוּרבּן וּמות בּשדוֹתיה.
ועמנוּ המעוּנה – ראשוֹן הוּא לכל פּוּרענוּת ואחרוֹן לנחמה. כּל דיכּוּי, כּל עינוּי, כּל נישוּל, כּל ליקוּי־מאוֹרוֹת פּוֹגע בּוֹ לראשוֹנה. הוּא הראשוֹן להקריב את בּניו מרצוֹן וּמהתלהבוּת על מזבּח שחרוּר־העמים והוּא הראשוֹן הנדחף כּנצר זר ומאוּס מתוֹך האוֹרגניזמים הממלכתיים אשר בּמוֹ ידיו עמל בּהקמתם. טבעי איפוֹא הדבר שאנחנוּ, העוֹבדים העברים, בּוֹני הארץ הדלה הזאת, היוֹשבים על פּרשת דרכי־עוֹלם, עֵרים וחרדים כּל כּך לכל הנעשׂה בּמרחבי תבל: כּאַבנוּ את חוּרבּנה של חַבּש, לבּנוּ פּעם עם הפּוֹעל האוֹסטרי הנלחם על קיוּמוֹ וּמוֹסר את נפשוֹ על חירוּתוֹ, חרדים אנוּ לגוֹרלה של ספרד, לגוֹרלה של סין רבּת הסבל והעוֹני. ולבּנוּ הוֹמה היוֹם עם צ’כוֹסלוֹבקיה, האי האחרוֹן לחירוּת, לדמוֹקרטיה ולזכוּיוֹת אדם בּאירוֹפּה המרכּזית. יוֹדעים אנוּ כּי כּדוּר־אדמה אחד לנוּ, וגוֹרלנוּ קשוּר בּגוֹרלם, וזעזוּעיהם מזעזעים אוֹתנוּ. אנחנוּ יוֹדעים זאת. אך האם יוֹדע גם העוֹלם?..
איננוּ מתנכּרים לעוֹלם וּליסוּריו, אך רוֹצים אנחנוּ כּי העוֹלם לא יתנכּר לנוּ וּליסוּרינוּ. אנחנוּ חיים את חיי העוֹלם, אך איננוּ מתבּטלים מפּני חייהם של אחרים. אנחנוּ עוֹמדים תמיד הכן להוֹשיט יד־אחים לכל מעוּנה ונלחם על חירוּתוֹ ועל גאוּלתוֹ, אך איננוּ מסכּימים ולא נסכּים לעוֹלם לראוֹת את מלחמתנוּ אנוּ על חירוּתינוּ וּגאוּלתנוּ בּשוּרה שניה בּמעלה. ואם לא תמיד משתף אוֹתנוּ העוֹלם בּשׂמחה, הרי תמיד שוּתפים אנוּ בּאֵבל. וּבאֵבל שרוּי עתה העוֹלם, וּבאבל עטוּף גם חגוֹ של העוֹבד. האם על יוֹם־טוֹב יתאספוּ מחר פּוֹעלי ארץ־ישׂראל בּהמוֹניהם? האם על יוֹם־טוֹב יתאספוּ מחר הפּוֹעלים באוֹתן הארצוֹת השׂרידוֹת, אשר בּהן מוּתר לבני־אדם המבקשים חירוּת ושויוֹן סוֹציאלי להתקהל וּלהשמיע את דברם? האם על יוֹם־טוֹב יתאספוּ מחר – אם יתאספוּ – נאמני הסוֹציאליזם בּמחתרת שבּארצוֹת הדיקטטוּרה?
לא. אין אנחנוּ רשאים לשעשע את נפשנוּ בּאַשלָיוֹת. לא מעט נענשה תנוּעת הפּוֹעלים לארצוֹתיה על כּל התעלמוּת מראִיית הדברים כּמוֹ שהם. שבע שמיטוֹת עברוּ מאז הכריזה תנוּעת הפּוֹעלים את ראש חוֹדש מַאי ליוֹם מוֹעד לכל העמלים בּעוֹלם, ללא הבדלי צבע־העוֹר, ללא הבדלי דת והשקפה, ללא הבדלי לאוֹם ולשוֹן. יוֹם אחד לכל בּאי־עוֹלם, יוֹם־בּשׂוֹרה, יוֹם־מפקד, יוֹם־אַחוה. מאז ועד עתה ראה יוֹם זה רבּוֹת: עליוֹת וירידוֹת, נצחוֹנוֹת וּמפּלוֹת, קוֹל מבשׂר וקוֹל מוּכּים וּפצוּעים, קוֹל נזעקים לדגל ונשבּעים לוֹ אמוּנים וקוֹל אֶנקת מנוּצחים. אך עוֹד לא העמיקה התבוּסה כּבשנים אלה. לא אחדוּת אלא פּירוּדים, לא אחוה אלא מַשׂטמה. שלטוֹנוֹת עריצים הפכוּ את צבע־החירוּת לצבע־השעבּוּד, ואת יוֹם צאת העם בּרחוֹבוֹת מתוֹך חירוּת וּלמען החירוּת הפכוּ תרוּעוֹת־עבדים בּפקוּדת אדוֹנים־מפקדים. ההמוֹנים צוּווּ לצעוֹק ולצרוֹח: אָהבתי את אדוֹנִי!
כּבוֹד האדם ניתן בימינוּ למרמס. אוֹיבי המין האנוֹשי עוֹד דוֹרכים בּרגל גסה על ראשי עם ואדם והם מתימרים כּי הם הוֹלכים מחַיִל אל חיל, וההמוֹנים מטים שכמם לעוֹל. וארצוֹת הדמוֹקרטיה הגדוֹלוֹת רוֹאוֹת את העוול חוֹגג ואינן מוֹצאוֹת בּהן את הכּוֹח לעמוֹד בּפניו.
כּצבא ניגף עוֹמד מחנה הפּוֹעלים בּעוֹלם. האם רק הפּוֹעל ניגף? האם לא כּל האדם ניגף? כּל בּעל־נפש, כּל בּן־תרבּוּת, אוֹהב־אדם, מבקש־חירוּת, דוֹרש־צדק, הנהוּ כּיוֹם הזה בּמנוּצחים. אנחנוּ משלמים הרבּה, אנחנוּ משלמים מחיר רב בּעד מלחמת־העוֹלם. וּלאחר עשׂרים וארבּע שנים אנחנוּ עוֹמדים יוֹם יוֹם ורוֹעדים אם לא תפרוֹץ מחר שוּב מלחמה עוֹלמית, אשר כּנגדה יֶחוַר כּל מה שעבר עלינוּ עד עכשיו.
ימים עצוּבים בּאוּ לעוֹלם. איננוּ רשאים לטשטש את קשי מצבנוּ, איננוּ רשאים להשתעשע בּאַשלָיוֹת. אנחנוּ חיים בּימים שהאידיאוֹת הגדוֹלוֹת סוּלפוּ והן מסתלפוֹת יוֹם יוֹם. בּשעה שחשבנוּ שאידיאוֹת גדוֹלוֹת הוֹלכוֹת וּמנצחוֹת, עלה אשמדאי על כּסא השלטוֹן, כּשהוּא מתחפּשׂ בּדמוּתן של אוֹתן האידיאוֹת.
בּשעה מרה זאת לעוֹלם ולנוּ, בּשעה זאת שאנחנוּ מגוֹרשים מכּל ארץ, נדחקים מכּל עֶמדה והשערים סגוּרים בּפנינוּ, בּשעה זאת אין לנוּ אלא לראוֹת את הדברים כּמוֹ שהם וּלהאמין בּנוּ בּעצמנוּ. להאמין בּאדם אשר לא יכּנע, להאמין בּפּוֹעל אשר ילמד מתבוּסתוֹ ואשר ילמד משגיאוֹתיו. לא נבקש תנחוּמים בּמה שאין להינחם, אבל נכּיר כּי עמידה ישרה, עמידה נאמנה, בּקשת דרך, עבוֹדה מאוּמצת, ישוּב שממה, ישוּב אדמוֹת חדשוֹת, הגנה על חבר, הגנה על כּבוֹד אדם – אלה הם הדברים שנשארוּ לנוּ ונשארוּ לכל פּוֹעל גם בּזמנים הרעים בּיוֹתר.
וּבּשעה זאת ישלח הפּוֹעל בּארץ את בּרכתוֹ הנאמנה לכל חבריו החלוּצים העוֹמדים בּגוֹלה בּסבלוֹת ישׂראל וּמצפּים ליוֹם אשר בּוֹא יבוֹאוּ ויצטרפוּ למחנה העוֹבד בּארץ. וּבשעה זאת נזכּוֹר את אחינוּ הנרדפים על צואר בּכל הארצוֹת, הנדחקים מעֶמדוֹתיהם ואשר אין להם עוֹזר ואין להם גוֹאל ואין להם תקוה אחרת מלבד גאוּלתם העצמית.
וּבשעה זאת נזכּוֹר את אחינוּ אשר בּרוּסיה השוֹמרים אמוּנים לעמם, לארצם, ללשוֹנם, למחנה העוֹבדים אשר בּארץ ואשר עשׂרים שנה של רדיפוֹת לא יכלוּ להם לכבּוֹת את נאמנוּתם.
בּרכתנוּ שלוּחה לכל הידידים הנאמנים של הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי. וּברכתנוּ שלוּחה להמוֹני העמלים הערבים, פּלחים ופּוֹעלים, בּארץ וּבארצוֹת השכנוֹת, אשר טרם הגיעוּ להכּרה עצמית של פּוֹעל, פּוֹעל המבקש את שלוֹמוֹ ואת שלוֹם אֶחָיו. ידוֹ של הפּוֹעל העברי מוּשטה תמיד לעזרת אחים והוּא מקוה להתגבּר על כּל רוּחוֹת האיבה המשתוֹללוֹת סביבנוּ. אנחנוּ רוֹצים לזרוֹע בּארץ הזאת חיים ושלוֹם. חכם אחד אמר: מי שמגַדל שני גרעינים בּמקוֹם שצמח גרעין אחד הוּא המיטיב עם האנוֹשוּת. אנחנוּ בּאנוּ לארץ הזאת להצמיח כּאן שני גרעינים ועשׂרה גרעינים בּמקוֹם שהיתה שממה ואנחנוּ רוֹצים שהארץ הפּוֹרחת הזאת תהיה מוֹלדת של חיים ושל שלוֹם לכל תוֹשביה וּלכל הבּאים אליה להפרוֹתה.
וּמכּאן שלוּחה בּרכתנוּ לפוֹעלי העוֹלם, לפּוֹעל האנגלי והצרפתי והאמריקאי, לאלה אשר בּהם עתה תקוַת האנוֹשוּת לשמירה על שלוֹם העוֹלם וּלהצלתוֹ מאסוֹנוֹת איוּמים.
אנחנוּ פוֹנים לכל חבר וידיד, לכל אדם החרד לגוֹרל התרבּוּת האנוֹשית ואוֹמרים להם בּלשוֹן המשוֹררת: “בּטרם אָתא הליל – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הכּל! מאמץ מאוּחד, עקשני ועֵר של אלף זרוֹעוֹת. האמנם יבּצר לָגוֹל את האבן מפּי הבּאר”?
הערות (כּוֹללוֹת בּין השאר: מכתב לועדה המלכוּתית בּדבר חלוּקת אדמוֹת בּית-שאן לערבים; פּרשת בּית-אלפא ורמת-יוֹחנן)
בּזה שלוֹש הרצאוֹת של בֶּרל מימי המאוֹרעוֹת. לא פוּרסמוּ עד כּה.
מאתברל כצנלסון
בּזה שלוֹש הרצאוֹת של בֶּרל מימי המאוֹרעוֹת. לא פוּרסמוּ עד כּה.
מאתברל כצנלסון
1. לתכנה האמתי של התנוּעה הלאוּמית הערבית; הגוֹרם האנגלי.
מאתברל כצנלסון
(בּאסיפת מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל בּבית־בּרנר בּ־13.6.36)
זה שמוֹנה שבוּעוֹת אנחנוּ בּמצוֹר ואין איש מאתנוּ יוֹדע, וּמסוּפּקני אם יש באיזה מקוֹם מי שיוֹדע, מתי יגָמר המצוֹר הזה. אם כּי ידענוּ גם קוֹדם לכן כּי צפוּיים לנוּ נסיוֹנוֹת קשים בּהגשמת הציוֹנוּת, חייבים אנוּ בּזמנים הקשים האלה קוֹדם כּל להשתדל להכּיר את מצבנוּ: לא רק לבלי לטשטש את חוֹמר המצב אלא גם לראוֹת, עד כּמה שאפשר, את הכּוֹחוֹת והגוֹרמים השוֹנים, מחוּץ לנוּ וּבתוֹכנוּ, הפּוֹעלים פּה בּשעה זוֹ.
אילוּ שאלוּ אוֹתנוּ לפני כן אם יש בּנוּ כוֹח לעמוֹד שמוֹנה שבוּעוֹת בּמצוֹר, ספק אם מי שהוּא היה יכוֹל לענוֹת על זה תשוּבה חיוּבית. היוּ לנוּ נסיוֹנוֹת בּארץ שחשבנוּ אוֹתם לחמוּרים מאד. הנסיוֹן של 1921, הנסיוֹן של 1929. אך אלה היוּ בּעצם נסיוֹנוֹת של ימים ספוּרים, ימים רבּי־קרבּנוֹת, אבל רק ימים בּוֹדדים. רק מקוֹמוֹת מסוּימים בּארץ הרגישוּ בּלחץ המצב הזה. אבל לא עמדנוּ עדיין בּנסיוֹן כּזה שהישוּב כּוּלוֹ, כּמעט בּכל מקוֹם, עוֹמד בּמערכה, חי לא בּלבד בּמערכה פיסית, כּי אם בּמערכה אוּלי יוֹתר קשה, בּמערכה פּוֹליטית וכלכּלית בּלתי־פּוֹסקת, בּהיאָבקוּת בּלתי־פּוֹסקת, שלא תמיד תמוּנתה דוֹמה לזה שהיה לפנים, תמוּנה של הגנה חיצוֹנית, כּי אם היא הרבּה יוֹתר מסוּבּכת.
בּנסיוֹן כּזה עוֹד לא עמד הישוּב. וכל כּמה שמצבנוּ עכשיו קשה, כּל כּמה שהאוֹפק שלנוּ בּרגע זה הוּא מעוּרפּל הרי בּנסיוֹן ההיסטוֹרי של הישוּב חשוּבה לנוּ ההכּרה הזאת שיש בּכוֹחנוּ להחזיק מעמד מבּחינה פיסית, פּוֹליטית וכלכּלית בּמשך שמוֹנה שבוּעוֹת, וּבנקוּדוֹת ידוּעוֹת אפילוּ להתקדם בּמשך הזמן הזה, לכבּוֹש כּיבּוּשים ולהדוֹף התקפוֹת.
וּננסה להסתכּל בּמה שמתרחש עכשיו סביבנוּ. נשתדל על כּל פּנים להבין. קוֹדם כּל נראה מהוּ הגוֹרם הערבי, בּמה כּוֹחוֹ וּמה טבעוֹ.
מתוֹך השיגרה של הטרמינוֹלוֹגיה, של מלים מקוּבּלוֹת על “התעוֹררוּת המזרח”, אנחנוּ רגילים לאהוֹד בּקלוּת רבּה תנוּעוֹת של עמים חפֵצי־שחרוּר כּאן בּמזרח. הנטיה הזאת קיימת בּנוּ מתוֹך זה שהטרמינוֹלוֹגיה שלנוּ היא בּדרך כּלל דלה, ואם משתרש מוּשׂג מסוּים הרי משתמשים בּוֹ למטרוֹת שוֹנוֹת מבּלי הבחן בּהבדלים. כּיון שגוּדלנוּ על יחס כּבוֹד לכל תנוּעה לאוּמית מתעוֹררת, הרי תנוּעה לאוּמית פּירוּשה בּשבילנוּ: תנוּעת שחרוּר. כּיון שיש לנוּ מוּשׂג על עמים מדוּכּאים המבקשים להשתחרר ועל עמים מדכּאים וּמשעבּדים, על מדינוֹת אימפּריאַליסטיוֹת, הרי גם בּגשתנוּ לשאלה הערבית איננוּ יכוֹלים, לעתים, לראוֹת את הגוֹרם הערבי ואת דרכי מלחמתוֹ כּמוֹ שהם. המוּשׂגים הללוּ, הטרמינים המקוּבּלים, מאפילים עלינוּ וּמפריעים להבנת הדברים. ואני גם סבוּר שהרבּה מאד מאבידוֹתינוּ מבּני עמנוּ אשר הפכוּ לכלי־שרת אצל אחרים, שהגיעוּ למדרגה העמוּקה בּיוֹתר של התנַוונוּת, נסחבוּ, נגרפוּ לדרכּם האוּמללה בּגלל הקלוּת הזאת של השימוּש בּטרמינוֹלוֹגיה המקוּבּלת אוּלי בּמשך מאה שנה בּמחשבה של אירוֹפּה, מבּלי לנסוֹת לראוֹתה ראִיה מחוּדשת, לבדוֹק את תכוּנתה והתאָמתה לגבּי הארץ כּאן.
ואחד הצרכים החינוּכיים הגדוֹלים שלנוּ גם לגבּי פְּנים, ואוּלי גם בּמלחמתנוּ הפּוֹליטית, הוּא להכּיר את התנוּעה הלאוּמית הערבית, לגוֹלל את התוֹכן האמיתי שלה, גם מבּחינה לאוּמית וגם מבּחינת הקִדמה החברתית, וּלגלוֹת את תכנה של המלחמה הזאת שהגוֹרם הערבי נלחם בּנוּ.
השאלה היא אם התנוּעוֹת הלאוּמיוֹת הערביוֹת נלחמוֹת לשחרוּרן נגד אימפּריאליזם אירוֹפי, אוֹ אוּלי אפשר בּמקרה זה לעזוֹב את המלה אימפּריאַליזם ולוֹמר כּי לפנינוּ חזיוֹן ישן נוֹשן, חזיוֹן של עם שוֹלט, הרוֹאה את האדמה שהוּא יוֹשב עליה כּנקוּדת־שׂררה שלוֹ, כּנקוּדת־שלטוֹן שלוֹ לגבּי כּל המיעוּטים, לגבּי כּל העמים היוֹשבים בּתוֹכוֹ.
ראינוּ את שחרוּרה של עיראק, ראינוּ את עיראק הנלחמת אשר השתחררה מהמַנדט של אנגליה ונלחמת לעצמאוּתה. ויתכן שכּאשר נתאמץ לקלוֹף את כל הקליפּוֹת ולשאוֹל, מה התוֹכן האמיתי של עצמאוּתה אוּלי תתגלה בּכלל פּרוֹזה פּשוּטה. יתגלה שלא היתה זאת מלחמה על לשוֹן עצמאית וּנטוּלת כּבלים, שלא היתה זאת מלחמת המון מדוּכּא נגד שבטוֹ של עם זר השוֹלט בּוֹ. וּלעוּמת זאת נראה בּעיראק את גוֹרל הכּוּרדים, את גוֹרל האַשוּרים, נראה כּי שחרוּרה של עיראק, העצמאוּת של עיראק, קשוּרה בּשחיטת האַשוּרים וּבשחיטת הכּוּרדים. בּמשך שנים רבּוֹת היינוּ רגילים לראוֹת את הטבח הארמני כּענין של השלטוֹן התוּרכּי, אך גם התנוּעה הערבית, אשר היתה אחת התנוּעוֹת המתנגדוֹת לאימפּריאַליזם התוּרכּי, החלה מיד, בּטרם שהיא עוֹד הספּיקה להתבּצר, לאחוֹז בּאוֹתם הדרכים שהתוּרכּים נהגוּ בּהם נגד כּל המיעוּטים שהיוּ בּיניהם. בּמזרח קיימוֹת פּרוֹבּלימוֹת מיוּחדוֹת: השלטוֹן הלאוּמי כּאן יש לוֹ אוֹפי ידוּע; אין לוֹ אמצעים של אימפּריאַליזם, אבל יש לוֹ אמצעים אחרים לפתוֹר שאלוֹת עמים שהוּא חפץ בּדיכּוּיָם. בּמזרח, בּכמה מקרים, פּירוּשוֹ של שחרוּר עם הוּא לא רק למסוֹר חיי אדם וּזכוּיוֹת מיעוּטים לשליטתוֹ המוּחלטת, כּי אם למסוֹר אוֹתם לאוֹתוֹ השלטוֹן הפּראי שהכּרנוּהוּ בּימי התוּרכּים.
וּלמעשה המצב הזה קיים גם בּסוּריה, שגם היא נקטה בּשיטות אלה לגבּי המיעוּטים שלה. בּתקוּפוֹת שוֹנוֹת היא השליטה מגַמה כּזוֹ כּלפּי הנוֹצרים בּכלל, כּלפּי הלבנוֹן. ועד היוֹם הזה הלבנוֹן הסוּרי אחוּז פּחד שסוּריה תקבל את עצמאוּתה והוּא יהפך למיעוּט הנתוּן בּסכּנת חיים.
אין אני צריך לספּר לכם הרבּה על גוֹרל היהוּדים גם בּעיראק וגם בּסוּריה. אוּלי ידוּע לכם שהיהוּדים שם מבקשים לא לפרסם דברים על אוֹדוֹתיהם. עלינוּ לדעת את הנעשׂה בהם ולידוֹם. אבל בּתוֹר תעוּדה לגלוּת יהוּדית בּמזרח אפשר לספּר שבּאוֹתוֹ יוֹם ראשוֹן שבּסוּריה אספוּ כּספים לעזרת הפּוֹרעים הערבים בּארץ־ישׂראל, שוּם יהוּדי לא העיז לוֹמר שהוּא לא ישתתף בּזה, מפּני שידע כּי הדבר קשוּר בּסכּנת חיים בּשבילוֹ.
אנחנוּ בּקרבּנוּ חייבים על כּל פּנים להשתחרר מן האידיאַליזציה הזאת אשר נתחנכנוּ עליה וספגנוּ אוֹתה לתוֹך דמנוּ. כּשאנוּ מדבּרים על תנוּעוֹת עמים מדוּכּאים רצוּי שנדע לראוֹתן בּעינים פּקוּחוֹת. אני שוֹאל את עצמי מהוּ הפּתוֹס הלאוּמי הזה אשר מביא את הערבי הארץ־ישׂראלי לשביתה וּלכל מה שכּרוּך בּה? מאין הוּא יוֹנק? מהוּ אוֹתוֹ התוֹכן הלאוּמי הגדוֹל והחשוּב אשר עליו נלחמים? ראינוּ את מלחמת פּוֹלין, מלחמת הצֶ’כים, המלחמה נגד השלטוֹן האירוֹפּי המנצל והמדכּא בּהוֹדוּ. איפה התוֹכן הסוֹציאלי הפּרוֹגרסיבי, זה שהכּרנוּהוּ בּתנוּעוֹת השחרוּר של פּוֹלין, של הצ’כים, בּמלחמה הממוּשכת נגד השלטוֹן האירוֹפּי בּהוֹדוּ, בּכל אלה השוֹאפים לשחרר את התרבּוּת הלאוּמית שלהם? אין כּל זכר לדבר הזה. סוּריה מקבּלת את השׂכּלתה ואת יניקתה התרבּוּתית מאירוֹפּה. המיסיוֹנרים הם הם מיסדי בּתי־הספר שלה. וחברוֹת להפצת תרבּוּת אמריקאיוֹת הן בּעלוֹת מכללתה. והממשלה אינה מבּיטה, חלילה, בעין רעה על תרבּוּת מקוֹרית, היא מכּירה בּשׂפה הערבית כּבשׂפת המדינה. אך כּל כּמה שאנחנוּ מתאמצים למצוֹא בארצוֹת המזרח הללוּ את התוֹכן שעוֹרר את האינטליגנציה הלאוּמית להרמת קרן האוּמה, את היסוֹד התרבּוּתי במלחמה הלאומית, לא נמצאֶנוּ. מצד אחד איננוּ רוֹאים אצל הכּוֹבש האירוֹפּי שוּם מגמה לדכּא את התרבּוּת הלאוּמית, את השׂפה וּבתי־הספר; וּמאידך גיסא איננוּ רוֹאים שוּם פּתוֹס לאוּמי, אשר בּגלל איזה פּגם בּערכי העם יהיה מוּכן להיכּנס למלחמה. בּעצם, להוּטה האינטליגנציה הזאת של ארצוֹת המזרח לרכּוֹש לעצמה את המכשירים של הכּוֹבש. אין צוֹרך לכוֹף עליה את הלשוֹן הזרה, את ההשׂכּלה ואת הנימוּסים הזרים. כּי אלה נראים לה אמצעים חשוּבים בּמלחמת־הקיוּם, ואמצעים חשוּבים להתעלוֹת כּשכבה העליוֹנה בּחיי הארץ.
היינוּ רגילים לראוֹת תנוּעוֹת לאוּמיוֹת שהיוּ קשוּרוֹת לשכבוֹת עמוּקוֹת מאד בּחיי העם, שהרימוּ את העם משפל המדרגה וגם היוּ קשוּרוֹת לפּרוֹגרמה של רפוֹרמוֹת. התנוּעה האוּקראינית, התנוּעה הלאוּמית הפּוֹלנית או הצ’כית היו קשוּרוֹת גם למצב האִכּר וגם מצב הפּוֹעל. אוּלם בתכניוֹתיהן של כּל המפלגוֹת כּאן בּמזרח אין רוֹאים שוּם תוֹכן סוֹציאלי הקשוּר לאינטרסים של המוֹני תוֹשבים. אדרבּא, יכוֹלנו להיוָכח שלמעשׂה הדאגה לפּלח, למשל, אוֹ נסיוֹן של תחוּקה קרקעית אוֹ חוּקת עבוֹדה לא בּאוּ מתוֹך איניציאַטיבה של התנוּעוֹת הלאוּמיוֹת הללוּ, כּי אם מתוֹך השפּעוֹת שוֹנוֹת חיצוֹניוֹת. מה הוּא איפוֹא הדבר שבּגללוֹ קיימוֹת תנוּעוֹת אלוּ, לא רק בּארץ־ישׂראל, כּי אם גם בּעיראק, ואשר בּגללוֹ היו מרידוֹת בּסוּריה? מהוּ סוֹף סוֹף תכנה של אוֹתה המלחמה? האוּמנם יש כּאן אזה פטריוֹטיזם מיוּחד או התנגדוּת לאיזה ניצוּל לא כּל כּך מגוּלה, חשאי? אני כּוֹפר בּכך.
לדעתי, דבר־מה אחר בּגוֹ. יש שני גוֹרמים הנוֹתנים את הצביוֹן לתנוּעוֹת הלאוּמיוֹת בּארצוֹת השכנוֹת. אמנם יש כּאן שכבה מקוּפּחת, אבל אין זה הפּלח ולא הפּוֹעל, אוּלי גם לא החנוָני; זאת היא השכבה של הקנדידטים לפקידוּת. שכבה של בּני אפנדים, אפנדים קטנים אוֹ גדוֹלים, שכבה של אנשים שעל פּי מוֹצאם אוֹ השׂכּלתם אינם רוֹצים להיוֹת נתוּנים בּדרגוֹת־החיים הקיימוֹת. הם שוֹאפים להיכּנס לשטאבּ של פּרוֹפסיוֹת ליבּרליוֹת, למכוֹנה של שׂררה. משוּם כּך כּל מקוֹם תפוּס על ידי פּקיד זר הוּא אצלם הסימן הבּוֹלט של שלטוֹן נכרי. אמנם לא ידוּע מה יהיה כּשתקוּם המדינה העצמאית. בּעיראק, עם מלכּה ועצמאוּתה, קיימת כּבר מדינה לכל פּרטיה ויש עַרביזַציה של המכוֹנה האַדמיניסטרטיבית, ויש האַפּרט הממשלתי, יש כּבר חדירה גדוֹלה מאד לשלטוֹן. גם מי שבּיקר בּרבּת־עמוֹן ראה זאת יפה. אוֹתם 300 האלף אוּכלוֹסי עֶבר־הירדן הם מדינה עם פּקידוּת וּמשטרה ועם קצינים. אבל רק חלק קטן מן הפּרטנדנטים בּא על סיפּוּקו. על כּן התסיסה, מכּאן המצוּקה הגדוֹלה של אוֹתה האינטליגנציה לשליש אוֹ לרביע שאחוּז הימנה אינוֹ יכוֹל לשוּב אל הכּפר. זוֹהי אחת הפּרוֹבּלימוֹת הכּאוּבוֹת מאד במזרח. ואינני יוֹדע אם איזה חכם יפתוֹר אוֹתן בּזמן מן הזמנים. אבל כּרגע זהוּ חוֹמר־השׂריפה הגדוֹל המפוֹצץ את המשטר הקיים, והוּא הנוֹשׂא את המרידה הלאוּמית. ראוּ איך התחילוּ אצלנוּ המוּפתי אוֹ עראף אל־עראף, ותראוּ כּיצד בעצם האדם נלחם על זה שמכוֹנת־השלטוֹן תהיה מחר בידוֹ, מבּלי לדעת מה יעשׂה מחר כּשהמכוֹנה תהיה בּידיו, מחוּץ לזה שהוּא יהיה השליט.
הגוֹרם השני התוֹפס מקוֹם חשוּב והנוֹתן את הצביוֹן לתנוּעה הערבית בּמזרח זהוּ המקוֹר המדבּרי, הקשר העמוֹק הזה עם המדבּר, אשר לא ניתק עדיין. כּי מאין בּאה איבה כּזאת לשלטוֹן זר? האוּמנם קיימת לאוּמיוּת כּזאת כּפי שאפשר לתאר? בַּל נאמין! המדינוֹת הללוּ היוּ רגילוֹת בּשעבּוּד, גם בּשעבּוּד של האפנדי הערבי וגם בּשעבּוּד של הקאים־מקאם התוּרכִּי. אוּלם היסוֹד הבֶּדוי, כּלוֹמר, היסוֹד האַנַרכי, שישנוֹ לא רק אצל הבּדוים, כּי אם בּכל אוירה של הארץ, הוּא הגוֹרם. מה נשתוֹמם על כּנוּפיוֹת בּשכם וכדוֹמה, אם עוֹד לפני שבעים שנה היתה כּל ירוּשלים משלמת מס לאבּוּ־גוֹש. אוֹתה קרית־ענבים הגאוּלה כּיוֹם היתה בּידי בּדוי שוֹדד, אַבּוּ־גוֹש, וכל הסביבה היתה נוֹטלת רשוּת ממנוּ.
אינני יוֹדע אם כּל אלה המדבּרים על היסטוֹריה של המזרח יוֹדעים גם את ההיסטוֹריה של ההוָי שלוֹ. וּמי שיקרא בּה יֵדע בּאיזוֹ מידה הגיטוֹ היהוּדי שבּחברוֹן היה משוּעבּד לשיך כּוּשי, שהיהוּדים היוּ משלמים לוֹ מס למען קיוּמם. המס הזה היה נרשם בפּנקסי החלוּקה. היוּ מקבּלים מהגוֹלה חלוּקה לכל משפּחה, לחכם פּלוֹני ואלמוֹני. וּבפנקסי החלוּקה תמצאו רשוּם בּין השאר כּמה ניתן ל“רב השחוֹר” הזה כּדי שהגיטוֹ החברוֹני יוּכל לחיוֹת. וּבכל פּעם עם בוֹא איזוֹ כּנוּפיה חדשה, היה זה גוֹרם מספּיק למרד. בּארץ־ישׂראל שלט אז איבּרהים פּחה, מין נַפּוֹליוֹן של המזרח. וּמספיק היה ששליט אדיר זה יתנוֹדד כּל־שהוּא כּדי שיֶארע מאוֹרע הדוֹמה למה שמתהווה כּאן כּעת. מחוּץ לזה שאיבּרהים פּחה לא נהג כּמוֹ ווֹקוֹפּ. ובכן האוֹפי הזה, המִדבּרי, האַנרכי, הבּדוי, של חלק גדוֹל מאד של האוּכלוֹסין הערבים עוֹדנוּ קיים והוּא ניכּר בּגילוּיים שוֹנים. והישוּב העירוֹני, וּבפרט הישוּב הנוֹצרי, הוּא בּעצם מלא פּחד מאז וּמעוֹלם והוּא שׂמח בּלבּוֹ שכּל זמן שיש ענין יהוּדי הוּא משמש מין כַּלי־רעם המוֹשך אליו את תשׂוּמת־הלב.
ויש עוֹד גוֹרם הנכנס לחשבּוֹן: הקסינוֹפוֹבּיה – אוֹתה שׂנאת הכּוֹפר אשר האיסלם טיפּח אוֹתוֹ בּמשך מאוֹת שנים, אוֹתוֹ היחס שהכּוֹפר חייו אינם חיים. הדבר הזה קיים בּמידה לא קטנה. וכל אלה מצטרפים יחד והם תוֹפסים את מקוֹמם בּתנוּעוֹת הערביוֹת אשר מסביבנוּ בּדרך כּלל.
ודאי תאמרוּ, הגוֹרם היהוּדי ממלא תפקיד לא קטן בּהפחת התנוּעה הערבית. אני מסכּים לדבר הזה, שבּבוֹאנוּ לארץ שימשנוּ פֶרמֶנט ממריד כּל הזמן. עצם מציאוּתנוּ ואוֹתם האמצעים הציביליזיוֹניים שהכנסנוּ לארץ, כּל אלה משמשים בּלי שוּם ספק גוֹרם, לא רק גוֹרם מפַתח וּמקדם שבּמוּבן הכּלכּלי הוּא חיוּבי וּמקל על החיים, אלא גוֹרם שבּמוּבן הפּוֹליטי הנהוּ בּלי ספק עוֹזר לתנוּעה הערבית. כּמה מן האנגלים וגם מן היהוּדים אוֹמרים: הציוֹנוּת מפחידה. הדבר הזה מתקבּל על הדעת. אני כּמעט בּטוּח שאם תבוֹא ועַדה מלכוּתית היא תמצא בּלי שוּם ספק, כּמוֹ שכּוֹתבים עתה בּכמה עתוֹנים בּאנגליה, שאין כּאן שאלה כּלכּלית בּלבד, וכי אי אפשר להתעלם מזה שיש גוֹרם פּסיכוֹלוֹגי: הציוֹנוּת מפחידה. וצריך לוַתר משהוּ כּדי ליטוֹל את הפּחד הזה.
אני רוֹצה לשאוֹל שוּב, נניח שהישוּב עם עליה של 60 אלף איש לשנה עלוּל להפחיד. אבל האם גם בּזמן שאנשים עלוּ למרחביה היה מקוֹם לפחד? הם הפחידוּ? מדוּע התנפּלוּ על מרחביה? ואז הן לא היתה עליה בּת שש רבבוֹת לשנה, ספק אם עלוּ אז אלף יהוּדים בּשנה, ולא היה העמק בּידי היהוּדים, פּרט לנקוּדה אחת. האוּמנם היוּ כּבר הערבים כּל כּך מרחיקים ראוֹת, שראוּ בּכוֹבשי מרחביה את הסכּנה הלאוּמית הגדוֹלה הצפוּיה להם? מה הפחידוּ יהוּדי יבנאל וּמֶסחה בּשעתם? ואוֹתה גדרה. שבּה היוּ כּבר הרוּגים מידי ערבים לפני חמישים שנה, בּמה הפחידה? האוּמנם גם זה היה פּרי הפּחד? הלא אז עוֹד היוּ הרבּה שֵיכים שאמרוּ כּי הם יוֹדעים מתוֹך ספרים עתיקים שהיהוּדים עתידים לשוּב לארץ והם מחכּים להם.
ואשאל עוֹד: כּלוּם הפּחד גרם גם לטבח שהיה בּצפת לפני 103 שנה, בּ־1834, בּזמנוֹ של אוֹתוֹ איבּרהים פּחה אשר הזכּרתיו קוֹדם, בּזמן שבּארץ התמוֹטט לרגע שלטוֹנוֹ? אז התחוֹלל טבח בּיהוּדים עם כּל תמוּנוֹת הלוַאי שלוֹ. לא היוּ פּצצוֹת, אוֹתן הפּצצוֹת הידוּעוֹת לנוּ מ־1929 וּמעכשיו. אך הטבח ההוּא נמשך 33 ימים. הוּא התחיל בח' בסיון, והיה טבח ושוֹד, והיוּ מעשׂי־אוֹנס. לא היה אז ניתוּק טלפוֹנים, אבל כּאשר נוֹדע שיש יהוּדים המשתדלים להתקשר עם הקוֹנסוּלים שלהם רדפוּ אוֹתם. תמוּנה דוֹמה בּכמה וכמה פּרטים למה שאנוּ רוֹאים בשנים אלה. זוֹהי שגיאה כּבדה לראוֹת את ההתקוֹממוּיוֹת האלה כּאילוּ הציוֹנוּת וּפחד היהוּדים הם מקוֹרן. אין שוּם ספק שאלה ממלאים תפקיד, אבל לא הם העילוֹת. אלה הם רק אמתלאוֹת.
הסיבּוֹת הן בזה שכּל שעה שבּמזרח מרגישים שיש שלטוֹן לא בטוּח מתגלים כל אוֹתם כוֹחוֹת ההרס. לא שיש להם אידיאל, אני כּוֹפר שהדבר הזה היה גם בּימי המלחמה העוֹלמית הגדוֹלה, גם בּימי לוֹרנס. לא לערבים היה האידיאל של מדינה ערבית גדוֹלה, כּי אם ללוֹרנס היה האידיאל הזה, והוּא הפיח בּהם מרוּחוֹ. ולא רק בּכוֹח כּשרוֹנוֹתיו הגדוֹלים, כּי אם גם בכוֹח הנשק.
ואין צוֹרך כּי נַשלה את נפשנוּ לראוֹת את הדברים כּמאוֹרעוֹת חוֹלפים. ואין אנוּ צריכים לנהוֹג כּדרך שאנוּ נוֹהגים תמיד שבּרגע שמַכּים אוֹתנוּ אנחנוּ מתחילים להכּוֹת על חטא. אבל אין זה יפה בּיוֹתר בּשעה שמקבּלים מכּוֹת. יש כאלה העוֹשׂים כּך: סמילנסקי והשׂמאל שבּשׂמאל. וכל זה מתעוֹרר אצלם בּדיוּק בּרגע שאנחנוּ מקבּלים סטירוֹת־לחי. אנוּ חייבים לראוֹת שישנם כּאן גוֹרמים אוֹבּיֶקטיביים חזקים ושצריך לדעתם; ועלינוּ להיוֹת מוּכנים לעבוֹד גם בּתנאים הקיימים, כּמוֹ שהיה מוּכן לעבוֹד איש בּיל"וּ בּתנאים שהוּא מצא בּארץ, כּשכּל יוֹם ויוֹם היתה הנקוּדה שלוֹ צפוּיה לאסוֹן, וּכמוֹ שהיה בּימי “השוֹמר”. נדע זאת בּרוּר: ארץ־ישׂראל איננה מדינה שיכוֹלה להיבּנוֹת בּתנאים נוֹחים. לא קיבּלנוּ “שטאט” בּקנדה אוֹ בּארצוֹת־הבּרית עם שכנים אשר בּמלחמה הציבּוּרית יש להם נימוּסים מסוּימים. קיבּלנוּ את זה בּמזרח בּמקוֹם שאנחנוּ אוֹמרים אמנם לפתוֹר כּמה פּרוֹבּלימוֹת שלוֹ, אבל איננוּ יכוֹלים עדיין. על כּל פּנים המזרח הזה – אוֹתוֹ צריך להכּיר, בּוֹ יש שכבה עצוּמה וּגדוֹלה שהיא מבקשת שׂררה לעצמה ואת השׂררה היא יכוֹלה להשׂיג לא על ידי תנוּעת שחרוּר, כּי אם על ידי אימפּריאַליזם מזרחי, אימפּריאַליזם ערבי.
הנה ישנה בּקרבתנוּ מדינה אחת המתקדמת לאין ערוֹך יוֹתר מאשר כּל הארצוֹת בּמזרח, זאת היא מצרים. והיא עכשיו מדינה עשירה, גדוֹלה, עם 13 מיליוֹן תוֹשבים, בּערך, עם מלך. והפּרוֹבּלימוֹת של העצמאוּת שלה הן פּרוֹבּלימוֹת של פּרסטיז’ה, של צבא ושל פּקידוּת גבוֹהה. וּברגע זה הסימפּטיוֹת שלנוּ נתוּנוֹת למצרים, אני מודה בּדבר הזה. וּלמצרים יש “אל־אזהר”, והיא הגיעה גם מבּחינה תרבּוּתית וגם מבּחינת שלטוֹן למדרגוֹת כּאלה אשר שוּם מדינה בּאַסיה המערבית לא הגיעה אליהן. מה הן המגמוֹת של מצרים זוֹ? יש לה שתי נקוּדוֹת של אכּספּנסיה. אחת מהן היא לצד סוּדן. מצרים המתקוֹממת כּל כּך לשלטוֹן נכרי עליה, נלחמת בּעצם על השלטוֹן בּסוּדן. הסוּדנים על כּל פּנים פּוֹחדים מפּני מצרים יוֹתר מאשר מפּני אנגליה. למצרים יש מחשבה שהיא תהיה זקוּקה לאדמוֹת סוּדן והיא רוֹצה להבטיח לה את האפשרוּת של אכּספּנסיה בּסוּדן.
יש גם רצוֹן של אכּספּנסיה לצד ארץ־ישׂראל וסוּריה. ידוּע שבּהיסטוֹריה היתה בּתקוּפה קדוּמה כּמעט מלחמה נצחית בּין האימפּריאַליזם המצרי וּבין האימפּריאַליזם הצפוֹני של אשוּר וּבבל. בּמשך מאוֹת שנים עברה ארצנוּ הקטנה והאוּמללה מיד אחת ליד שניה. עכשיו מצרים אינה מעיזה לדבּר על שליטה על ארץ־ישׂראל וסוּריה. וה“וַפד” בּתקוּפה שהוּא קרוֹב לשלטוֹן לא יעיז לרמוֹז על זה. הוּא גם לא יטפּח שוּם קשרים. אבל יש לא מעט רמזים על כּך כּי מצרים שוֹאפת להגמוֹניה בּארצוֹת ערב. היא אוֹמרת: “האם אִבּן סעוּד ימלוֹך בּכם? הלא רק מדינה תרבּוּתית וחשוּבה יכוֹלה לאחד את הארצוֹת האלה ולשלוֹט עליהן?” לפי שעה מסתפּקת מצרים בּהגמוֹניה התרבּוּתית שיש לה בּאמת לגבּי כּל הארצוֹת הערביוֹת הללוּ. אבל למרוֹת יחס הבּוּז הגדוֹל שהיא מתיחסת אליהן, שכּל המכּיר את מצרים ואת תנוּעוֹתיה יוֹדע זאת, היא הוֹגה מחשבוֹת של אימפּריאַליזם מצרי. וּבכן, אי אפשר לנוּ לבלי לראוֹת את המצב האמיתי של התנוּעוֹת הללוּ בּמזרח. תכנן, אם נשתמש בּמלה מוֹדרנית – ואני לא אוֹהב להשתמש בּה – הוּא אימפּריאַליזם מִדבּרי. וּמוּבן מאליו שתנוּעוֹת כּאלה אינן יכוֹלוֹת להבּיט בּשקט וּבהשלמה על התהווּת כּל כּוֹח תרבּוּתי, קוֹלוֹניזציוֹני, ציביליזטוֹרי. וּמשוּם כּך גם לבנוֹן והמרוֹניטים הם כּצנינים בּעיניהן.
מדוּע אין עכשיו פּרעוֹת בּיהוּדים בּסוּריה? עכשיו כּשהתחילוּ פּה הפוּרענוּיוֹת הן עלוּלוֹת להתפּשט. ולא כן. סוּריה שקטה. פחרי אל־בּרוֹטי אשר ניהל את תנוּעת השביתה הסוּרית הוּא עכשיו שוֹמר על כּך. כּשמַתחילה תגרה בּגיטוֹ בּדמשׂק הוּא אינוֹ נוֹתן לה לגדוֹל. יוֹשבת משלחת בּסוּריה, וּבסוּריה נמצאת ממשלה שאין מענינה לגלוֹת לה שאפשר לשחוֹט יהוּדים. וּמשוּם כּך נחנקת כּל התנפלוּת על היהוּדים. בּענין זה אין להאשים את המַנהיגוּת בּחוֹסר טכסיסיוּת, בּזה אין לחשוֹד בּהם. משוּם כּך הם יודעים לא רק לחיוֹת בּשלוֹם עם המרוֹניטים, כּי אם לדרוֹש כּסף בּשביל המגבּית לפוֹרעי ארץ־ישׂראל וּלהשיג מהם הוֹדעוֹת שהיהוּדים הם אנטי־ציוֹנים.
אוּלם כּשבּא חבר הלאוּמים ואוֹמר שצריך להציל את האַשוּרים הנשחטים וצריך למצוֹא בּשבילם שטח מדבּר בּצפוֹן סוּריה, והענין הוּא ענין של עשׂרים אלף איש – אז טוֹענת הממשלה הלאוּמית בּשם הגדרה עצמית ואוֹמרת: “אין לכם רשוּת לפתוֹר את השאלה האשוּרית על חשבּוֹננו”. מהבּחינה הפּוֹליטית ההכרזה הזאת של עם, אשר כּל האוּכלוֹסים שלוֹ בּעיראק וסוּריה ועבר־הירדן וארץ־ישׂראל יחד, ספק אם הם מגיעים לעשׂרה מיליוֹנים, עם היהוּדים ועם כּל המיעוּטים, ויש לוֹ שטח אדמה העוֹלה על שטחה של גרמניה בּעלת 60 המיליוֹן, ההכרזה הזאת ששוּם שלטוֹן בּעוֹלם ושוּם כוֹח בּעוֹלם לא יעיזוּ לקחת ממנוּ פרוֹבינציה אחת דלה בּשביל פּתרוֹן איזוֹ שאלה לאוּמית, אינה שוֹנה בּעיני בּשוּם פּנים מאימפּריאַליזם, מהגילוּי המכוֹער בּיוֹתר והנַצלני בּיוֹתר אשר ישנוֹ בּעוֹלם. תוֹכן הדבר הוּא להחזיק שטחים עצוּמים בּמצב של שממה בּלי כּל יכוֹלת לפתח אוֹתם בּיוֹם מן הימים, להשאירם בּמצב של דלדוּל, בּמצב של עניוּת, בּמצב של רעב, ולשמוֹר עליהם לשם הגדרה עצמית.
כּזאת היא התנוּעה הערבית. ואני אוֹמר, כּל גישוּשים וכל ניפּוּיים אינם עלוּלים לשנוֹת את יחסנוּ לאָפיה של התנוּעה הזאת. גם הגילוּי של שיך אל־קאסם, גם כּל הגילוּיים הטרוֹריסטיים – אוּלי תמצאוּ בּהם מבּחינה אישית מסירוּת־נפש של פַנַטיזם דתי, של קסינוֹפוֹבּיה, אבל איננוּ יכוֹלים למצוֹא בּהם שוּם דבר אחר.
וּמשוּם כּך מַרשה אני לעצמי לאמוֹר שהחלוֹם על הסכּם כּיוֹם הזה בּינינוּ לבין התנוּעה הערבית הזאת הוא חלוֹם שוא. לא משוּם שאינני רוֹצה בּשלוֹם. לא משוּם שאינני מוּכן לשלם מחיר יקר בּעד השלוֹם. כּוּלנוּ יוֹדעים יפה מאד כּי שלוֹם הוּא תנאי ראשוֹן למלאכת הבּנין שלנוּ. ואם דרוּש לנוּ הרי אנחנוּ מוּכנים לשלם מחיר בּעדוֹ. ואם יבוֹא הרגע יהיה לנוּ אוֹמץ־הלב הדרוּש לשבת ולדוּן על המַכּסימוּם שנוּכל לשלם. אבל כּשתנוּעה עוֹמדת בּמצוֹר, בּמצב שכּל הוֹשטת יד מחוּצה לחוֹמה יכוֹלה לפתוֹח פּירצה, אין היא רשאית להשתעשע בּאילוּסיוֹת כּאלה. ואתם בּוַדאי קראתם שגם בּימים אלה התהלכוּ אנשים עם הזיוֹת של שלוֹם. ואמנם אפשר היה לחשוֹב שישנן נטיוֹת לשלוֹם. היוּ ימים שבּאוּ אלינוּ נכבּדים ערבים ואמרוּ: “אסוּר להמשיך, צריך לשׂים קץ לדבר הזה. תעזרוּ לנוּ בּכך על ידי ויתוּר־מה מצדכם. הלא איננוּ יכוֹלים לשוּב להמוֹנינוּ אנוּ בּידים ריקוֹת”. הבּיקוּרים הללוּ היוּ קשוּרים בּמצב מסוּים. בּרגע שהנציב אמר מלים חזקוֹת, כּביכוֹל, היוּ בּאים למחרת אוֹתם הערבים שליחי השלוֹם ואוֹמרים שצריך לשׂים קץ. וכאשר הוּכח להם שאין המצב כּל כּך חמוּר חדלוּ מבּוֹא. והתנאי הראשוֹן למשׂא־וּמתן היה שהיהוּדים יסכּימוּ להפסיק את העליה. אם הדבר הזה יעָשׂה תינתן להם אפשרוּת לבוֹא להמוֹנים שלהם וּלהציע להם הסכּם של שלוֹם.
וּבל נא יטעוּ בּדברי: בּאָמרי שאין לנוּ תקוה להסכּם, אין כּוָנתי לוֹמר ש“עֶס שטייט מיר נישט אָן”, שאין זה לכבוֹדנוּ, בּתוֹר מפלגה סוֹציאליסטית, לחתוֹם הסכּם עם מפלגה לאוּמית ריאַקציוֹנית פיאוֹדלית. אילוּ ראיתי אפשרוּת כּל־שהיא לבוֹא לידי הסכּם עם המוּפתי, עם ראג’בּ נשאשיבּי ועם עוֹני עבּד אל־האדי על דרך שהיא תאַפשר לנוּ לעבוֹד, הייתי הראשוֹן להסכּים לדבר, אוּלי גם בּמחיר יקר מאד. אוּלם אינני יוֹדע מה המחיר שאנחנוּ יכוֹלים לתת להם. יש לפעמים ששני צדדים יוֹדעים שהם צריכים לבוֹא לידי הסכּם וכל צד יש לוֹ צוֹרך מסוּים המניע אוֹתוֹ לכך, אבל בּזמן שהם יוֹשבים ליד השוּלחן הם רוֹאים שמַה שנחוּץ לאחד אין בּיד השני לתתוֹ לוֹ. כּשאני שב עתה אל התנוּעה הערבית בּארץ־ישׂראל ושוֹאל: מַהי רוֹצה וּמַהי יכוֹלה לתת לנוּ? וּמאידך גיסא, מה אנחנוּ יכוֹלים לתת לה? נדמה לי שחוֹזרת אוֹתה התמוּנה, הלא כּל הדברים שאנחנוּ נוֹתנים להם – סמילנסקי טוֹען שהעשרנוּ את זַרנוּקה, ואנוּ יוֹדעים כּי יש ממשלה עשירה עם עוֹדף בתּקציבה, – וכל זה שאנוּ מתפּארים בּוֹ, איזה מין נתינה היא זאת? בּרוּסיה אוֹמרים “השוֹר נוֹתן חֵלֶב”, אוּלם איך נוֹתן השוֹר חלב? כּשעוֹקדים אוֹתוֹ וּפוֹשטים את עוֹרוֹ – הוּא נוֹתן חלב. אנחנו נוֹתנים לערבים הרבּה מאד. אנחנוּ נוֹתנים את זה על כּרחנוּ, אנחנוּ נוֹתנים לממשלה הרבּה מאד. אי אפשר לנוּ שלא לתת, אנחנוּ משלמים מסים לממשלה. כּל זה ניתן לעוֹני־עבּד אל־האדי חינם, וּבעד זה אין הוּא זקוּק לתת לנוּ שוּם דבר.
היוּ ימים והערבים רצוּ דברים פּשוּטים. משַסי הערבים ידעוּ שיהוּדי הוּא בּבחינת פּרה חוֹלבת ואפשר לקבּל ממנוּ שוֹחד. היתה בּארץ מין פּוֹליטיקה ערבית נוֹשנה שאמרה לנוּ: כּשאנחנוּ נכריז עליכם בּוֹיקוֹט אתם תתנוּ לנוּ כּסף ואז נירָגע. העתוֹנוּת הארץ־ישֹראלית הערבית התפּתחה אף היא על חשבּוֹננוּ; אוּלי ידעתם, “הכּרמל” של נצאר בּחיפה היה מתקיים ממשׂכּוֹרת מאת יק“א, וכן היוּ שקועים כּספּי יהוּדים גם בּ”פַלשתין" וּבעתוֹנים אחרים. ה“דוֹ אוּט דֶס” היה כּזה. כּעת הם רוֹצים שלטוֹן בּארץ, שלטוֹן ממשי, כּלוֹמר, משׂרוֹת חשוּבוֹת, כּבוּדוֹת, והשפּעה בּמדינה. האם אנחנוּ יכוֹלים לתת זאת?
לנוּ דרוּש דבר אחד מהם: לא להפריע. זהוּ הדבר היחידי שאנוּ דוֹרשים מהם: לא למנוֹע את גידוּלנוּ. את הדבר הזה ערבי ארץ־ישׂראל אינם מוּכנים לתת לנוּ. הם יוֹדעים שאם עכשיו משקלנוּ וכוֹחנוּ הוּא כּבר עצוּם וגדוֹל, הרי אחר תקוּפה של גידוּל בלתי־פּוֹסק ודאי שלא יוּכלוּ לעמוֹד בפנינוּ. החשבוֹן הפּשוּט אוֹמר ששידוּך כּזה לא יכוֹל להתקיים. אחרת היה אילוּ היתה קיימת תנוּעה ערבית מאוּחדת, הכוֹללת את סוּריה, את עיראק והמַקיפה ארצוֹת אחרוֹת, ואז היתה בּשבילה ארץ־ישׂראל רק אחד המחוֹזוֹת שיכוֹלים לבוֹא על אוֹדוֹתיו לידי הסכּם ידוּע, אפשר היוּ מבקשים בּעדוֹ מחיר פינַנסי: קרדיטים, הלוָאוֹת, וכיוֹצא בּזה. אילוּ היתה קיימת תנוּעה כּזאת שהיתה מוּכנה למשׂא־וּמתן, לא אוֹתה הקסינוֹפוֹבּיה אשר כל יהוּדי הוּא כּצנינים בּעיניה (אנחנוּ גם כּן לא היינוּ רוֹצים שיהיוּ ערבים ארץ־ישׂראליים, אבל זוֹהי מציאוּת ויש חשבּוֹן, ויש הכרח להתחשב בּזה), אפשר היה לדבּר על כּך. ואם עוֹד אפשר היה ששליטים כּפייצל, כּלוֹמר, מי שיש לוֹ חזוֹן תקוּמת עמוֹ, יבוֹאוּ עמנוּ לידי הסכּם, הרי אין שוּם יסוֹד ושוּם שאנסה לשלוֹם בּתנאים הקיימים עכשיו. משוּם שהמַנהיגוּת כּעת בּמידה שאנחנוּ פּוֹעלים לטוֹבת הארץ כּן נשמט מתחתה כַּנה, כּל הטבה בּמצבוֹ של הפּוֹעל הוּא מינוּס לגַבּיה, ולא פּלוּס. משוּם כּך אני מרשה לעצמי להגיד שאין לנוּ שאנסה להסכּם בּתקוּפה הזאת.
ועכשיו – הגוֹרם האנגלי. נוֹהג אני בּענין זה להימנע מכּל צרוּת ראִיה. אינני גוֹרס את כּל אוֹתה השיטה שהיתה מקוּבּלת כּל כּך בּציוֹנוּת מהזמן שהתחלנו לבוֹא בּמגע עם העם הזה: החל מן האידיאליזציה של עשׂרת השבטים והמפטיר של הרבּרט סמוּאל, וגמוֹר בּניתוּח הפּסיכוֹלוֹגי הרוֹאה בּכּל רק איבה ושׂנאה. אוּלי יש אמת גם בּזה וגם בּזה. אבל אנחנו לא ניוָשע מזה. אילוּ היוּ פּתוּחים לפנינוּ כּל האַרכיוֹנים של השלטוֹן הבּריטי, אילוּ יכוֹלנוּ לקרוֹא מה דוּבּר בּועידת קאהיר בּזמן שהחליטוּ לקרוֹע את עבר־הירדן, אזי יתכן שהיוּ מתגלים לנוּ בּאמת דברים מענינים בּפּוֹליטיקה של אנגליה. אוֹמרים שאַלביוֹן הוּא סמל התרמית והמרמה, ואני חוֹשב שבּכל זאת אנגליה היא היא מבצר וּמשען של רעיוֹנוֹת טוֹבים, ושל יחסים תרבּוּתיים, ושל דמוֹקרטיה. אין אני מוּמחה, אך אני חוֹשב שכּל אחד מאתנוּ יִטעה אם ירצה לבנוֹת סכימוֹת. אביא דוּגמה קטנה: גוֹרלה של חַבּש. האוּמנם יש להעלוֹת על הדעת שאנגליה התכּוונה באמת להכשיל את הניגוּס למען יגוֹרש ממדינתוֹ? למעשׂה היתה אנגליה אשמה, מפּני שאילמלא הבטחוֹתיה היתה חבּש מתפּשרת עם איטליה. והיוּ אוּלי כּאן הרצוֹנוֹת הטוֹבים בּיוֹתר, אבל חשוּב לא הפּסיכוֹלוֹגיזם, כּי אם מה היוּ התוֹצאוֹת של הקו הפּוֹליטי הזה. אין שוּם ספק שלאַנגליה היוּ אינטרסים ריאַליים שחַבּש תישאר עצמאית, וּבכל זאת היוּ תוֹצאוֹת המדיניוּת שלה הפוּכוֹת. יתכן איפוֹא שגם מדינה חזקה וּגדוֹלה תנקוֹט בּקו פּוֹליטי בלי הרצינוּת המספּיקה כּדי להגשימוֹ. משוּם כּך עלינוּ לראוֹת את הדברים לא לפי מצב־רוּח ולא לפי התחכּמוּת פּסיכוֹלוֹגית, בּעת שאנחנוּ פּעם עוֹלים למעלה וּפעם יוֹרדים למטה.
אנחנוּ צריכים לראוֹת את מצבנוּ כּמוֹ שהוּא בּכל חוֹמר הדין. בּשבילי קוֹבע מה שנעשׂה בּארץ, כּאשר נעשׂה דבר־מה טוֹב וכן כּאשר נעשׂה דבר רע. אני מוּכן לדוּן על אוירת השלטוֹן ועל דרכּוֹ רק על פּי אוֹתם הדברים שעברוּ לעינינוּ.
לפני כּמה חדשים היה בּלוֹנדוֹן בּקלוּבּ האנגלי־הפּלשתינאי בּנקט יפה מאד. ודאי קראתם את הטלגרמוֹת מלוֹנדוֹן על כּך. נוֹכחוּ ג’ימס רוֹטשילד וכמדוּמני גם וייצמן, ושם היוּ גם בּן־גוּריוֹן וגם מלקוֹלם מקדוֹנלד וגם ווֹקוֹפּ. ואוּלי היתה זאת הפּעם הראשוֹנה שווֹקוֹפ דיבּר על הבּית הלאוּמי. לפני כן לא הזכּיר מעוֹלם את הבּית הלאוּמי בּמפוֹרש. וּבאוֹתם הימים היתה גם ישיבה חשוּבה מאד, אשר בּה השתתפוּ גדוֹלי משׂרד המוֹשבוֹת עם מזכּיר המוֹשבוֹת ושם התגוֹללה הפּרשה של חזוֹן הציוֹנוּת. דוּבּר על הרחבת התעשׂיה ועל הצוֹרך להתיחס לבנין הבּית הלאוּמי מתוֹך אַהדה אַקטיבית. וּבוַדאי ידוּע שאנחנוּ לא מסתפּקים ברשיוֹנוֹת העליה הניתנים לנוּ, אלא משתדלים מפּעם לפעם לגוֹלל את הפּרוֹבּלימה הציוֹנית הגדוֹלה.
אוּלם בּאוֹתם הימים שבּהם נדבּרוּ כּל הדברים האלה, בּאוֹתם הימים היוּ כּבר מוּכנים בּתיקי הממשלה הצעוֹת חוּקי הקרקע, אשר אמנם לא נתפּרסמוּ עד היוֹם הזה – גם זוֹ היא זכוּת – אבל אשר לעוּמתן גם ההצעוֹת של פרנטש ושל סימפּסוֹן יכוֹלוֹת להיחשב בּעצם הצעוֹת הוֹגנוֹת. וּבאוֹתוֹ הזמן כּבר היוּ הצעוֹת להגבּלוֹת חדשוֹת של העליה וּביניהן ההצעה להגדיל את הדרישה מעוֹלים בּעלי הוֹן מאלף לא"י לאַלפּיִם, ורק אחרי לחץ שלנוּ הוֹדיע המיניסטריוֹן שהצעה זוֹ איננה קיימת. ודיבּרוּ על עליה של 60 אלף איש שהיא גדוֹלה מדי, מפחידה את הערבים, והטרמין “מפחיד הערבים” הוּא עכשיו אַרגוּמנט מכריע בּויכּוּחים. מוּבן מאליו שבּכל משׂא־וּמתן לא ידבּרוּ על המעצוֹרים האלה, מבּחינה פוֹרמַלית החשבּוֹן הוּא תמיד חשבּוֹן כּלכּלי טהוֹר.
כּשאנוּ רוֹצים לראוֹת מה עבר עלינוּ בּמשך החדשַיִם האלה (אין צוֹרך לגוֹלל את כּל התמוּנה), רוֹאים שהשלטוֹן הזה נמצא בּמצב של תנוּדוֹת בּלתי־פּוֹסקוֹת. ואחרי כּל הוֹדעה בּעלת ערך מוֹפיע למחרת מה שהוּא שצריך לבטל אוֹתה. לפני עשׂרה ימים פּירסמה הממשלה חוֹק המרשה לה להכריח אנשים לפתוֹח את החנוּיוֹת. הממשלה כּל הזמן מפקפּקת בּכלל אם מוּתר לה להתערב בשביתה חוּקית. הממשלה הזאת עוֹמדת על האֶתיקה השביתתית, שהלוַאי והיוּ מגיעים לשכּמוֹתה בּאנגליה. היה צורך לחוֹקק חוֹק מיוּחד המרשה לצווֹת על חנוָנים שיפתחוּ את חנוּיוֹתיהם. אך היא הוֹדיעה שעוֹד אינה מתכּוונת לבצע חוֹק חדש זה. אוֹ כּאשר הממשלה מחליטה לעשׂוֹת חיפוּשים היא מוֹדיעה לכל המשטרוֹת שאין לחפּשׂ נשק בּמסגדים ואצל כּוֹהנים שוֹנים ואצל נשים. וּבכן זוֹהי ממשלה כּזאת היוֹדעת לתת אַדריסאוֹת בּאיזה מקוֹם אפשר לסדר מחסנים של נשק, והיא היוֹדעת גם לסדר חיפּוּשׂים חמוּרים מאד. אוֹמרים שסוּדרוּ חיפּוּשׂים כּמוֹ בּימי התוּרכּים. עד כּדי כּך שאנשי שכם הוֹציאוּ כּרוּז שהם נגד מעשׂי־אַלָמוּת כלפי שוֹטרים ונגד ניתוּק טלפוֹנים, וזה נחשב לנצחוֹן גדוֹל בּעיני הממשלה, וזה בּא לאחר שהוּרשה בּיד אחת לעשׂוֹת חיפּוּשׂים שנזכּרים לדראוֹן. אבל היא גם ידעה לתת הוֹראוֹת מסוּימוֹת איפה לא צריך לחפּשׂ, והוֹראה זוֹ נקראת על ידי קציני כּל המשטרוֹת. אוֹתוֹ השוֹטר הערבי הוּא המוֹרה דרך, הוּא ה“גָאִיד” שלהם והוּא אוֹמר לאיזה מקוֹם אסוּר להיכנס. אין צוֹרך לחפּשׂ הרבה כּדי לראוֹת את המצב המשוּנה הזה, אשר בּוֹ מתנהלת עבוֹדת הממשלה.
כּמוּבן שיכוֹלתי להזכּיר עוֹד דברים מהימים הראשוֹנים. החידה של יפוֹ מהימים הראשוֹנים של הפּרעוֹת עוֹד לא נפתרה. כּיצד אפשר הדבר שבּממשלה חזקה וּגדוֹלה אשר בּראשה עומד מפַקד משטרה חשוּב, עם פּקידים המעוֹרבים בּעוֹלם הערבי, איך אפשר היה שיוֹם־יוֹמַיִם, שעה, שתי שעוֹת לפני זה לא ידעוּ מה שיִקרה? ואיך אפשר שבּמשך יוֹם וּשני ימים לא נמצא שוּם כּוֹח ושוּם רצוֹן לשׂים קץ להתפּרצוּת זוֹ? אבל אלה הן שאלוֹת שגם בּקישינוֹב לא ידענוּ עליהן תשוּבה.
יש מתארים אוֹתנוּ כּאילוּ אנחנוּ משתוֹקקים ליד חזקה ורוֹצים להשפּיע על הממשלה לדכּא את המרד הערבי בּדם. לא בּיקשנוּ יד חזקה, אינני חוֹשב שתביעת משפּט על רוֹצחים זוֹהי תביעת יד חזקה. מדוּע אין משפּט אלא על אחד מרוֹצחי יפוֹ? אבל נניח שקיימת כּאן ממשלה מאד ליבּרלית שהיא מתעבת מאד כּל מעשי אַלָמוּת. הרי היוּ בּידיה אמצעים למנוֹע שהדברים יגיעוּ עד לידי מלחמה כזו, כּאשר נערכה ליד מוֹצא אוֹ כּאשר נערכת עכשיו לילה לילה ליד תל־יוֹסף וּכפר־יחזקאל. אם בּני־אדם רגילים יוֹדעים ששלטוֹן חזק רוֹצה בּמה שהוּא הם מביאים את הדבר הזה בּחשבּוֹן. לא כּל אחד מוּכן לעשׂוֹת מעשׂים נגד השלטוֹן בּאוֹמץ־לב וּבחוּצפּה גדוֹלה. הארץ לא ידעה מהוּ רצוֹן השלטוֹן, ורצוֹן זה אין צוֹרך דוקא להבּיע על ידי תוֹתחים וּמכוֹנוֹת־יריה. יש גם דרכים אחרוֹת לכך. כשהשלטוֹן לא רצה בּעבוֹדה עברית מלאה בּמוֹשבוֹת, הוֹציא חוֹק נגד משמרוֹת, והוּא ידע למנוֹע אוֹתן וידע לשלוֹח את אנשינוּ למאסר. אוּלם כּעת, בּמשך חדשַיִם, לא פּתר עדיין השלטוֹן את השאלה אם שביתת הערבים היא חוּקית אוֹ אינה חוּקית. אמנם אי אפשר שלא להתחשב עם זה שהשלטון נמצא בּמצב דֶליקטי. כּל שלטוֹן רוֹצה לשמוֹר על קיוּמוֹ וכל שלטוֹן צריך היטב לחשוֹב אם מוּתר לוֹ להפיח אש. מבּחינה זו אינני מוּכן לדוּן את השלטוֹן שלנוּ לכף־חוֹבה, משוּם שאני יכוֹל להבין ששלטוֹן כּזה נמנע מכּל דבר העלוּל להכבּיד על מצבוֹ. אוּלם יש תמיד בּידי השלטוֹן אמצעים אחרים. קוֹדם כּל יש לתמוֹך בּאלה שהם נוֹשׂאי השלוֹם. זהוּ הדבר הפשוּט בּיוֹתר. אוּלם לא ציפּינוּ שהשלטוֹן יהא נגוּע בּאהבת השלוֹם עד כּדי כּך שימנע את תמיכתוֹ מאוֹהבי השלוֹם ויתן אוֹתה להוֹרסי השלוֹם. מי שרצה בּארץ הזאת לא לשבּוֹת לא קיבּל תמיכה (ואני מוֹציא מן הכּלל את הנמל בּחיפה, כּאן פּעלוּ מציאוּתם של מאוֹת העוֹבדים היהוּדים בּנמל ומציאוּתה של בּרית פוֹעלי ארץ־ישׂראל: עמל זה של שנים, שנדמה היה לעתים בּלתי־פּוֹרה, נשׂא פּרי. אבל יש לפקפּק אם שני הגוֹרמים האלה היוּ מספּיקים נגד הועד הערבי העליוֹן עם השוֹטרים העוֹמדים בּרשוּתוֹ. כּאן פּעל גוֹרם שלישי והוּא – שאנגליה איננה יכוֹלה להרשוֹת שהנמל הצבאי של חיפה ישבּוֹת אף רגע אחד. משוּם כּך איננוּ שוֹבת. ואם יש מספּר חוֹרנים הרוֹצים לשבּוֹת, מאַספים אוֹתם ואוֹמרים להם: תלכוּ לכם. ואז הדבר מסתדר. אין צוֹרך כּלל בּיד חזקה (בּנמל חיפה, לא היתה יד חזקה). אילוּ החנוָני שאיננוּ רוֹצה לשבּוֹת ידע שיש מגן עליו וכן אילוּ ידע הפּוֹעל, הרוֹצה לעבוֹד ואיננוּ רוֹצה לשבּוֹת, שיש מגן עליו, היוּ נמצאים בּארץ אלפים וּרבבוֹת רוֹדפי־שלוֹם וּמבקשי־עבוֹדה. ולא רק בּנמל חיפה לא שוֹבתים: גם בּחברוֹת האִינטרנַציוֹנַליוֹת אין שוֹבתים. ואילוּ היה יוֹדע אוֹתוֹ ראש עיריית חיפה שיש שלטוֹן התוֹמך בּוֹ, לא היה נאלץ אף הוּא (שנבחר וּמחזיק בּכהוּנתוֹ רק הוֹדוֹת לזה שהיהוּדים תוֹמכים בּוֹ) לחתוֹם על הטלגרמה המציגה דרישוֹת ולא היה אף הוּא מצטרף לשביתה. אמנם אי אפשר להאשים בּזה רק את השלטוֹן הנוֹכחי. שיטה זוֹ קיימת מימי סמואל. מאז מינה אחד מראשי הפּוֹרעים למוּפתי ואחד מהם לפקיד גבוֹה, הוּברר שאפשר לעשוֹת קריֶרה רק על ידי איבה למפעל הציוֹני: כּל המֵצֵר לישׂראל נעשׂה ראש.
גם עכשיו אנוּ רוֹאים דוּגמה קטנה לכך. הנציב העליוֹן משתתף, כּידוּע, מאד בּיסוּריהם של כּל הסוֹבלים. והנה יהוּדים מהעמקים בּאים ודוֹרשים פּיצוּיים, והשלטוֹן אוֹמר כּי אין לוֹ פּנאי לטפּל בּזה עכשיו. אף הז’סטה הזאת של ההוֹדעה שהממשלה דוֹאגת לשלוֹם הנחרבים – לא ניתנה. הדבר הזה היה אוּלי נוֹטל כּל טעם ממעשׂי ההרס, כּי למה להחריב אם מחר הנזק ישוּלם. אך גם את ההבטחה הזאת אי אפשר היה להוֹציא מידי השלטוֹנוֹת. אבל בּאוֹתוֹ זמן יכוֹל היה השלטוֹן להוֹדיע שהסוֹחרים הערבים השוֹבתים, אשר סחוֹרוֹתיהם נמצאוֹת בּבית־המכס, לא יצטרכוּ לשלם דמי־החסנה. כּלוֹמר, יש כּאן פוֹרס־מג’ור, הם אנוּסים לעכּב את הוֹצאת הסחוֹרוֹת והממשלה מוֹחלת להם את דמי־ההחסנה. ואני אוֹמר, אינני מקבּל על עצמי להסבּיר את הדבר הזה, וגם כּל אלה שטיפלוּ בּשאלוֹת האלה לא מצאוּ שוּם פּתרוֹן מניח את הדעת לכל הפּרוֹבּלימה של הפּקידוּת האנגלית, של ההרגל שלהם עם הנייטיבס והקוֹשי עם היהוּדים.
מהוּ האַפּרט השלטוֹני בּארץ? אף אילוּ היוּ לשלטוֹן המגמוֹת הטוֹבוֹת בּיוֹתר לא יכוֹל היה הרבּה לשנוֹת. אני כּוֹפר בּזה שהשלטוֹן המשטרתי בּארץ נמצא בּידי הנציב. אנחנוּ חיים בּמדינה שאמנם נקראת מדינת־המַנדט, אבל למעשׂה התחיל תהליך העַרביזַציה של השלטוֹן מהימים הראשוֹנים שלוֹ בּארץ, והוּא הוֹלך ונמשך כּל הזמן. הפּקידוּת היא בּחלקה הגדוֹל פּקידוּת ערבית, וּבכל מקוֹם שאתה פּוֹנה, אם אתה מדבּר בּטלפוֹן, ואם אתה שוֹלח מכתב, ואם אתה עוֹשׂה מה שאתה עוֹשׂה, אתה עוֹבר למעשׂה דרך משמרוֹת של פּקידוּת, שהיא נוֹשׂאת התנוּעה הערבית. חיפּוּשׂי הנשק, שאצל כּל שלטוֹן פּירוּשם בּפוֹעל פּירוּק נשק, מוּכרחים להיעשׂוֹת על ידי שוֹטרים ערבים, אשר יוֹתר קל להם, לדעתי, לעזוֹר להכניס נשק מעבר־הירדן לארץ, מאשר להוֹציא נשק מידי מי שהוּא. כּל האימפּוֹרט של נשק לארץ מהנגב וּמצפוֹן, כּל זה עוֹבר דרך משמרוֹת ערביוֹת, ויש אוֹמרים שהם גם מאַמנים את הערבים להשתמש בּנשק (ואני אוֹמר את זה לא בּלי יסוֹד).
אם הטבח בּיפוֹ נעשׂה לעיני משטרה, אשר לא עשׂתה שוּם דבר כּדי למנוֹע אוֹתוֹ, איך אפשר להניח שאוֹתה משטרה מחר תלך לחפּשׂ את הרוֹצחים? ראינוּ בּארץ את הערביזציה בּכל מקוֹם, ראינוּ זאת בּנמל יפוֹ וראינוּ זאת בּמשׂרדי הממשלה. אין שוּם ספק שלתנוּעה הערבית ישנם בּני בּרית נאמנים המסוּרים בּלב ונפש, שהם יכוֹלים לדעת את סוֹדוֹת הממשלה ולעזוֹר לתנוּעת המרד.
חזיוֹן שני בּשלטוֹן: אין שוּם ספק שבּשלטוֹן הזה, בּפּקידוּת הבּריטית, יש חלק, לא נאמר בּרגע זה אם הוּא קטן או גדוֹל, גם בּשלבּים הנמוּכים וגם בּשלבּים הגבוֹהים בּיוֹתר, הקשוּר ותוֹמך בּתנוּעה הזאת. יש פּקידים שבּיניהם גם אוֹיבים מוּחלטים לנוּ.
בּימים שהתנוּעה הערבית מתחילה להתיאש משוּם שמעשׂי המרד הערבי שלה אינם עוֹלים יפה, בּא חיזוּק בּצוּרה של כּסף מחוּץ־לארץ, אשר בּלעדיו אי אפשר היה בּשוּם אוֹפן להחזיק מעמד. עוֹשׂי־חשבּוֹנוֹת חוֹשבים שהועד הערבי מוֹציא כּאַלפּיִם לא“י ליום (אינני אחראי בעד דיוּקוֹ של הסכוּם הזה), והמרד נמשך כּבר 55 אוֹ 56 ימים. בּרוּר שמאוֹתן התרוּמוֹת אשר הוֹציאו מעשירי יפוֹ לא השׂיגוּ מאה אלף לא”י. זהוּ גוֹרם אחד המקיים את המרד הזה. גוֹרם שני הוּא – הכּנוּפיוֹת הערביוֹת שממשלת ארץ־ישׂראל אינה יכוֹלה, כּנראה, בּשוּם אוֹפן להסתדר אתן. כּמה הן? כּמה יש בּהן? אלפים, רבבוֹת? אוּלי השלטוֹן לא היה צריך להביא לארץ שמוֹנה בּטליוֹנים לשם כּך? מעריכים את מספּר האנשים בכּנוּפיה ל־40–50. ויתכן שישנה כּנוּפיה אחת בּהרי שכם, שניה בּהרי ירוּשלים וּבּמקוֹם אחר שלישית, הכּל בּיחד אין זה אלא ענין של מאה אוֹ מאתים ליסטים. הכּנוּפיוֹת הללוּ הן בּעצם הכּוֹח העיקרי של התנוּעה הערבית; כּוֹחה האמיתי הוא בּזה שלרשוּתה עוֹמדוֹת כּנוּפיוֹת ליסטים.
הגוֹרם השלישי, לא פּחוֹת חשוּב, אלה הם אוֹתם החלקים בּפּקידוּת האנגלית בּארץ התוֹמכים וּמעוֹדדים וּמאַמצים את ידי התנוּעה הערבית בּימים אלה. אוּלי קראתם על פּקיד אחד שהתפּטר מפּני שלבּוֹ עם הערבים, הוֹפּקינס. בּמקרה אני מכּיר את הפּקיד הזה ונזדמנתי אתוֹ לא פּעם, ואתם צריכים לדעת שהוּא היה קרוֹב לספירוֹת הגבוֹהוֹת בּיוֹתר. ואינני יוֹדע אם הוּא בּאמת התפּטר בּאוֹפן דמוֹנסטרטיבי, כּי הוּא היה פּקיד צנוּע, אבל בּמקוֹם חשוּב מאד, אוֹ אוּלי התפּטר לאחר שמצבוֹ נעשׂה לא נוֹח. אינני בּטוּח שהיה מתפּטר סתם, מפּני שזה לא היה עוֹשה רוֹשם גדוֹל בּיוֹתר. יתכן שילך לאנגליה (כּמוֹ שעשׂה ריצ’מוֹנד – שלאחר שעזב את הארץ נסע לאנגליה והרצה הרצאוֹת), אבל יתכן שהתפּטרוּתוֹ בּאה מפּני שהקשרים “לא יכוֹל היה עוֹד להצפּינם”.
אלה הם שלוֹשת הגוֹרמים שעליה נשענת התנוּעה הערבית: תמיכה זרה וּתמיכה גדוֹלה גם פּוֹליטית וגם כּספּית; כּנוּפיוֹת טרוֹריסטיוֹת אשר אינן טרוֹריסטיוֹת בּמוּבן האירוֹפי, כּי אם בּמוּשׂג האלמנטרי של המלה טרוֹר, לאמוֹר, קבוּצוֹת שמוּכנוֹת להשמיד וּלהחריב וּבלבד להפחיד; ועזרה לא קטנה של חלקים בּריטיים התוֹמכים בּתנוּעה הזאת ולא נוֹתנים לה לאש־מרד זוֹ לדעוֹך.
ועכשיו על הגוֹרם הפּנימי שלנוּ. כּבר ציינתי בּראשית דברַי, שהעם אשר הגשים את הציוֹנוּת עד לתקוּפה זוֹ גילה כּוֹח עמידה בּמצוֹר למעלה מן המידה שאפשר היה לקווֹת מראש. יתכן מאד שעוֹד נצטרך לעמוֹד בּמצוֹר, וּמשוּם כּך הוַדאוּת הזאת שחיינוּ נמשכים, על אף כּל הקרבּנוֹת שנתַנוּ, שפּעלנוּ ועשׂינוּ מה שהוּא, וּברגעים ידוּעים גם התאַזרנוּ בּכיבּוּש חדש – יש בּה משוּם נחמה גדוֹלה מאד. אוּלם המצב הזה גם גילה הפּעם סבכים גדוֹלים – לא אוֹמַר דוקא חוּלשוֹת – שעוֹד לא הסתגלנוּ אליהם.
וקוֹדם כּל – מבּחינת ההגנה. לפנים הוּרגלנוּ בּארץ לשלטוֹן אשר לא טיפּל בּנוּ, זה היה השלטוֹן התוּרכּי. ידענוּ את הגוֹרם המדבּרי הזה, את תאוַת השוֹד והבּיזה ואת קלוּת הרצח שלוֹ והסתגלנוּ אליו. התאַמנוּ את הגנתנוּ למצב הזה, ואף היה לנוּ קל לגלוֹת מעשׂי־גבוּרה אשר היה להם הד גם בּגוֹלה. בּינתים הגענוּ לשלטוֹן מסוּדר והוּא קיבּל על עצמוֹ את הגנתנוּ. ואין להכחיש שבּמקרים רבּים הוּא ממלא את חוֹבתוֹ זאת. אך הפּרוֹבּלימה של הגנתנוּ היא יוֹתר מוּרכּבת. אפשר להגן כּשאין ממשלה, אי אפשר להגן בּניגוּד לממשלה. אינני מפקפּק כּי לוּ היה השלטוֹן מוֹדיע היוֹם: “תעשׂוּ מה שתעשׂוּ”, הרי יש כּוֹח בּידי הישוּב הזה להשמיד את כּל כּנוּפיוֹת הליסטים. אילוּ היוֹם ניתנה לנוּ הרשוּת לצאת וּלהעביר את הליסטיוּת מהארץ היינוּ עוֹשׂים את הדבר הזה. אילוּ היתה לנוּ רשוּת לרדוֹף אחרי המתקיפים, לא היוּ שבים למחרת.
בּגוֹלה יש כּבר “מתבּיישים” מהתנהגוּת הישוּב היהוּדי. הלא בּכלל אנחנוּ מתקיימים, כּידוּע, רק בּשבילם. ואם היהוּדי בגוֹלה אוֹכל טריפוֹת וּמחלל שבּתוֹת, הרי בּארץ־ישׂראל אינו רוֹצה בּכך. הלא בּשביל זה תרם שם את תרוּמתוֹ, שאתם פּה לא תעבדוּ בּשבּת, לפחוֹת אתם. היהוּדי בּארץ חייב להיוֹת גיבּוֹר, הוּא קיבּל על עצמוֹ בּקבּלנוּת להיוֹת גיבּוֹר. יש כּבר מי שאוֹמר שהישוּב מבייש: “אנחנוּ האמַנוּ שכוּלם טרוּמפּלדוֹרים”. אין אנשים חכמים היוֹדעים איך עוֹנים על טרוֹר פּרטיזני. יש הבדל בּין התנגשוּת של שני מחנוֹת וּבין פּצצה בּרכּבת. אילוּ היינוּ 400 אלף איש סגוּרים בּארץ, בּלי פּרוֹבּלימוֹת של העם העברי, בּלי אחריוּת לספינות של מחר, היינוּ מוֹצאים את דרכּנוּ. היינוּ מתוַכּחים בּינינוּ על דרכי התגוֹננוּת. אני מאמין שגם אז היינוּ אוֹמרים שרצח אדם חף מפּשע אינוֹ נכוֹן, גם אין בּזה סיפּוּק לרגש של נקמה. לי על כּל פּנים אין שוּם ספק שבּישוּב הזה היוּ נמצאים עשׂרת אלפים איש שהיוּ מפקירים את חייהם. אבל אין חיינוּ כּל כּך פּשוּטים וקלים. אנוּ נתוּנים בּסבך. בּכל מה שאנחנוּ עוֹשׂים אנחנוּ חוֹשבים לא רק איך זה ישפּיע על הערבים, כּי אם איך זה ישפּיע מחר על גוֹרל היהוּדים בּעוֹלם, על גוֹרלה של הארץ בּמוּבן הבּין־לאוּמי. אילוּ חפצנוּ לכרוֹת שלוֹם לאוּמי גם עם הועד הערבי הזה, מה קל היה הדבר. אך אינני מאמין בשלוֹם של 400 אלף. אוֹי ואבוֹי יהיה גם לנוּ. תהיה כּאן גלוּת כּמוֹ בּדמשׂק וּכמוֹ בּתימן. וכאן אנחנו רוֹצים להיוֹת אנשים חפשיים לגמרי. אילוּ היה הכרח בּדרך של מלחמה וּתגוּבה נמרצה היינוּ ודאי מוֹצאים את הדרך. אך כּל מלחמתנו היא שלא תבוֹא הפסקה בּעליה, ושמצבנוּ הבּין־לאוּמי לא יוּרע ולא יקוּמוּ גזירוֹת חדשוֹת. וּכשאנחנוּ מתכּוֹננים לאוֹתה המלחמה בּרגע זה ידינוּ קשוּרוֹת. זוֹהי הטרגדיה שלנוּ המיוּחדת בּמינה. על כּן יש שבּחוּרינוּ צריכים לעמוּד ולדעת שעוֹלים על שׂדוֹתינוּ והם אינם זזים. אנחנוּ יכוֹלים להבּיע אי־אֵמוּן בּכשרוֹנוֹ של השלטוֹן הזה להגן, אך איננוּ יכוֹלים בּרגע זה להפסיק אתוֹ את היחסים. וּמכּאן המצבים הקשים והתסבּיכים הנפשיים.
המוּשׂג הרוֹוח בּגוֹלה שהישוּב היהוּדי איננוּ מגן על עצמוֹ אינוֹ נכוֹן בּיסוֹדוֹ. אוֹתם הגפירים היהוּדים אשר בּאוּ למוֹצא לפני ההתנפּלוּת על האוֹטוֹבּוּס עשׂוּ עבוֹדת הגנה. הנהג היהוּדי הוּא ששוֹמר על הדרכים, לא השלטוֹן ולא הצבא. אילוּלא היוּ אנשים משוּעבּדים לפוֹרמַליוּת היוּ יוֹדעים כּי למעשׂה בּארץ הזאת יש מפעלי הגנה גדוֹלים מאד: פּעוּלת ההגנה עכשיו בעמק, שלוֹשה לילוֹת של מערכוֹת הגנה משוּתפת שהסכּים לה השלטוֹן. איננוּ רשאים לגלוֹת את חלקנוּ בּענין זה. אבל כּל המלחמה הבּלתי־פּוֹסקת של הסוֹכנוּת היהוּדית להכניס עוֹד גפיר ושוֹטר, גם זוֹ אחת הצוּרוֹת החדשוֹת של מערכוֹת ההגנה, כּמוֹ שתפקידוֹ של הנהג היהוּדי, זה שהיינוּ תמיד מלאי תרעוּמוֹת נגדוֹ, הוּא אחת מהצוּרוֹת החדשוֹת והמקוֹריוֹת של ההגנה העברית בּזמן הזה. ואני עוֹד אינני יוֹדע מה יביאוּ בּענין זה הימים הקרוֹבים.
אוּלם שאלת המצב היא לא רק שאלה של הגנה פיסית, כּי אם שאלה הרבּה יוֹתר גדוֹלה, שאלה של הגנה פּוֹליטית ושל הגנה כּלכּלית. נוֹראה הדרך בּה נוֹפלים קרבּנוֹתינוּ, כּמוֹ שנוֹרא המצב המחזיק ישוּב שלם בּפּניקה וסכּנה. והתוֹצאוֹת הן הרבּה יוֹתר חמוּרוֹת מאשר מספּר החללים. אנחנוּ יוֹדעים שלאחר שמכּים אוֹתנוּ מתחילים מאתנוּ לגבּוֹת שטרוֹת. יש להניח שהשלטוֹן, ודאי רק מתוֹך רצוֹן להגן על עצמוֹ, והוּא איננוּ צריך להיוֹת לשם כּך אנטי־ציוֹני ואנטי־יהוּדי, לא יוֹדה על פּשעיו, לא יאמר: הייתי חלש, אלא יסבּיר: “תבינוּ, כּנראה שזעם העם היה נוֹרא וכנראה שאמנם אנחנוּ בּרגע זה התגבּרנוּ, אבל צריך לעשׂוֹת מה שהוּא להקטין את העליה”. אין שוּם ספק שאנחנוּ צריכים לעמוֹד בּמלחמה פּוֹליטית קשה על הגנתנוּ. אנחנוּ בּוַדאי נכּנס לסטַדיה של מלחמה פּוֹליטית חמוּרה מאד. ואני רוֹאה כּבר עכשיו סימנים רעים. אני אינני מתיחס לרדיוֹ הבּריטי בּביטוּל. ואני יוֹדע ששם לא יוֹשבים ילדים. ואם ההוֹדעה הראשוֹנה של הנציב כּאן על המאוֹרעוֹת אינה מתפּרסמת בּלוֹנדוֹן וּבמקוֹמה מתפּרסמת הוֹדעה אחרת, הרי אינני יכוֹל להתיחס אל זה כּאל מעשׂה בּוּרוּת של מי שהוּא שיוֹשב שם בּרדיוֹ הבּריטי ותוֹקע, כּי אם שיש יד המחנכת את דעת הקהל. ואני חוֹשב שמסקנת דעת הקהל שאין כוֹח לבּריטניה היא קשה קצת יוֹתר מדי לשלטוֹן, וצריך לפרוֹק מן הספינה איזה משׂא מיוּתר, למצוֹא אוֹתוֹ התיק של טלית וּתפילין וּלהטילוֹ הימה כּדי להקל עליה. אין לי ספק שאנחנוּ עוֹמדים בּפני מערכה, מלבד המערכה הפיסית, אשר עוֹד לא היתה לנוּ כּמוֹה. נכוֹן שהמצב כּיוֹם לאין ערוֹך יוֹתר טוֹב משהיה בּשנת 1929: עוּבדת ארץ־ישׂראל נכנסה למחשבה האירוֹפּית, הרבה מוּשׂגים כּוֹזבים, אשר עסקוּ בּהם ועדוֹת ועליהם דוּבּר בּספר הלבן, ירדוּ פּחוֹת אוֹ יוֹתר מעל הפּרק, אי אפשר לדבּר הפּעם על הכּוֹתל ועל התנגשוּת בּמוֹסדוֹת הקדוֹשים, ואי אפשר לדבּר על נישוּל הערבים. עצם העוּבדה שאנחנוּ 400 אלף נפש בארץ, היא גם עוּבדה פּוֹליטית. אני מסוּפּק מאד אם בשנת 1920 היוּ כּוֹחוֹתינוּ מספּיקים אפילוּ להשׂיג אוֹתוֹ גשר עלוּב בּים תל־אביב. אוּלם המערכה שלנוּ עם השלטוּן הבּריטי עכשיו היא קשה מאד, משוּם שבּינתים בא מצב פּוֹליטי שאנחנוּ מוּכּים לא רק בארץ־ישׂראל, שכּמעט כּל ארצוֹת אירוֹפּה הן ארצוֹת שמגרשים אוֹתנוּ מהן. יש אוירה אוֹיבת ברוֹב העוֹלם נגדנוּ. היה זמן שחיינוּ בּאילוּסיוֹת, היוּ מדינוֹת ידידוֹת, היה חֶבר הלאוּמים שהציוֹנים היוּ תמיד אוֹמרים שהם יכוֹלים להביא את תלוּנוֹתיהם על אנגליה לפניו. עתה יש היטלר ויש פּרעוֹת בּפּוֹלין. ואין לראוֹת אוֹתוֹ השוֹפט העליוֹן אשר יתבּע את עלבוֹננוּ מאנגליה.
אין שוּם ספק שכּל זה עוֹשׂה את מלחמתנוּ עכשיו מאד מאד קשה. יחד עם זה אינני מפקפּק, כּמוֹ שלא פּיקפּקתי גם בּזמנים הקשים בּיוֹתר, כּי בּידינוּ לנַצח. ואני אוֹמר זאת לא מפּני שאני רוֹצה להרגיע. אני יוֹדע שכּל יוֹם עניננוּ נמאס על העתונוּת והכּוֹחוֹת נגדנוּ הוֹלכים וּמתרכּזים. אבל אין לי ספק שאנחנוּ הכּינוּ בּארץ שרשים בּמידה כּזאת שאי אפשר לעקוֹר אוֹתנוּ. מוּבן מאליו שזאת שאלה של עוֹז, שאלה של כּוֹחוֹת פּנימיים, שאלה של אוֹמץ בּמלחמה הזאת.
וצריך להאמין שבּמידה שנתאַזר גם יפרצוּ הכּוֹחוֹת, כּשם שנמצא הכּוֹח בּוייצמן וּבחֶבר האנשים שלוֹ לעשׂוֹת את העבוֹדה הפּוֹליטית שלנו. אינני מקנא באנשים שצריכים יוֹם יוֹם לנהל את המשׂא־וּמתן וּלהעמיד דרישוֹת, אם כּי חלק קטן מהן יתקבּל. אבל אין לי ספק שאנחנוּ מוּכרחים כּאילוּ להיכּוֹן מחָדש למלחמה קשה מאד. אני מאמין שיש עוֹד בּידינוּ אוֹתוֹ הכּוֹח אשר הראינוּ במשך החדשַיִם, ואני גם זוֹקף את מצב ההבלגה שלנוּ לזכוּת כּוֹח זה. כּל זה יכוֹל לשמש לנוּ אלמנט חשוּב בשביל התכּוֹננוּת גדוֹלה למערכה פּוֹליטית חדשה.
אוּלם הרבּה יוֹתר מאשר אני חוֹשש למערכה הזאת, אני חוֹשש למערכה הכּלכּלית. אנחנוּ ניצחנוּ בּזה שחפצוּ לקחת מאתנוּ ולא לקחוּ. ניצחנוּ בּזה שמוּכרח היה הרדיוֹ הבּריטי להוֹדיע שלא עוֹלה על הדעת להפסיק את העליה, בּזה שאנחנוּ יוֹדעים להגן על מה שצריך. אבל, לפנים היוּ אלה שצרוּ על מבצר משתדלים להרעיב את הנצוּרים, בידעם שמחנה שמזוֹנוֹתיו נפסקוּ נכנע. הפּעם אמנם אנשי השביתה התפּארו בּימים הראשוֹנים שתל־אביב כּבר רעבה. בּזה לא הצליחוּ. אבל לא אוֹמַר שהם כּל כּך רחוֹקים מן ההצלחה. ההרעבה הפעם איננה בּזה שאפשר לגזוֹר שלא יהיוּ מחסנים של חיטה. יש אניוֹת בּעוֹלם ויש לָטביה ואוּקראינה, וּמכוֹניוֹת מביאוֹת מסוּריה וּממצרים ירקוֹת. אבל השאלה היא לא אם נצטרך להביא מזוֹנוֹת, כּי אם השאלה אם הישוּב ידע להבטיח שבּתוֹכוֹ לא יהיה רעב ולא יהיה חוֹסר מזוֹנוֹת, שתהיה חלוּקת מזוֹנוֹת, שכּל אדם ידע שבּרגע של סכּנה יש לוֹ אחיזה כּל־שהיא. המצב של התגלגלוּת בּמדרוֹן, שאנוּ נמצאים בּוֹ כּרגע, שיש פליטים, מחוּסרי־עבוֹדה וּמחוּסרי־פּרנסה בּתוֹכנוּ, עלוּל לסכּן יוֹתר מאשר כּל התנפלוּת.
וחוֹשבני שבּענין זה גילינוּ פּחוֹת ראִיית הנוֹלד מאשר בנקוּדוֹת אחרוֹת. אינני רוֹאה עכשיו את חוּג האנשים שיעסקוּ בּריפּוּי נגע זה. יש לנו מחנוֹת גדוֹלים העוֹמדים על המשמר, יש לנוּ קבוּצת אנשים העוֹשׂה בּמַכּסימום של כּוֹחוֹת את שליחוּתנוּ הפּוֹליטית, ימים ולילוֹת בּסכּנת נפש, בּעצבים, בּכל כּוֹח העבוֹדה והמסירוּת אשר להם. אבל אינני רואה את מחנוֹת האנשים שיבינוּ שסכּנה גדוֹלה צפוּיה לנוּ מהידלדלוּת כּלכּלית, מקיצוּץ בּתעשׂיה. אינני רוֹאה את האנשים שיבינוּ שכּרגע הזמן, שלעוּמת החוּרבן מוּכרחים להעמיד מפעלים כּיבוּשיים וּמאמצים יצירתיים כּלכּליים חדשים. אי אפשר לי לדבּר על תכניוֹת ואין זה גם ענין של יחידים, זה ענין של הכּרה גם בארץ וגם בּמרחבי הציוֹנוּת, שמוּכרחים לרענן את הישוּב.
ואני יוֹדע שזה קשה מאד, מפּני שטבעי הדבר שבּעל־הוֹן יבּהל. הוּא הראשוֹן אשר ימָנע לעלוֹת. בּעלי־הוֹן אינם מסַכּנים לא את עצמם ולא את הוֹנם. טבעי הדבר שאיש לא יבנה עכשיו. מבּחינת השׂכל הישר כּל זה טבעי. אבל בּזמנים כּאלה צריך שיקוּם גם הגיוֹן אחר, ההגיוֹן של הקיוּם הלאוּמי. ואם לא יקוּם מעצמוֹ אז הוּא מוּכרח להיכּוֹן בּעזרת מאמצים ציבּוּריים. וחברים שלנוּ צריכים על כּל פּנים לדעת שזאת היא החזית הפּרוּצה יוֹתר מכּל החזיתות, וּמכּאן יכוֹלה לבוֹא הקטסטרוֹפה. ואם אנחנוּ יכוֹלים בּדבר־מה לאַמץ את אוֹיבינוּ הרי זה בחוּלשתנוּ זאת.
ויש לציין כּאן כּמעט שיתוּק ציבּוּרי בּלתי־מוּבן. רק לפני חדשים מעטים הוֹכיחה ההסתדרוּת מאמץ כּבּיר בּמפעל “פּדיוֹן העבוֹדה”. והיוּ אוֹמרים לנוּ: “אתם עוֹשים הכּל לבדכם”. וכל הציוֹנים הטוֹבים בּיוֹתר מצאוּ לעצמם תירוּצים מדוּע הם פּטוּרים מלהשתתף בּ“פדיוֹן העבוֹדה”. אבל הפּעם הענין הוּא הרבּה יוֹתר גדוֹל, ואם הפּוֹעלים יכלוּ לגייס אז 70־80 אלף לא"י, הרי יכוֹל הישוּב לגייס מאוֹת אלפים לירוֹת וּלתכניוֹת יסוֹדיוֹת: יש פּרוֹבּלימוֹת עצוּמוֹת של שיכּוּן ויש ענין של ירקנוּת עברית. וּבכן צריך היה לקוּם דבר כּזה. עד היוֹם לא קם. הדבר היחידי שקם זהוּ ענין הים. גם זה אינוֹ מרהיב בּיוֹתר בעינַי. לפי ההתלהבוּת הגדוֹלה, לפי ההתעוֹררוּת הלאוּמית המוּפלאה שהיתה באוֹתם הימים, ימי הנמל (אם לצרף לכך שעוֹד חשבוּ להיבּנוֹת מן הרוָחים הגדוֹלים כביכול שיכניסוּ מניוֹת הנמל בּעתיד), אין הנעשׂה מספּיק לגמרי.
זאת היא גם שאלת הגוֹלה. ב־1929 עשתה הגוֹלה מעשׂה רב – מפעל קרן העזרה. מפעל כּבּיר שנסתלף. אבל הגוֹלה הראתה, על כּל פּנים, סוֹלידריוּת. ואם כּי המפעל הזה הוּצא מידי העם ונעשׂה למפעל של חוּגים מצוּמצמים, ואם כּי כּספים גדוֹלים בּוּזבּזוּ לשוא, הרי בּכל זאת נעשׂוּ דברים אשר יש לם ערך קיים: למשל, בּניני הבּטחוֹן במקוֹמוֹת שוֹנים, אוֹ המוֹשב בּאר־טוֹביה ועוֹד. עם כּל חוֹסר הנהלה רצינית נעשׂה בּכל זאת משהוּ. הפּעם לא נעשׂה בּענין זה שוּם דבר. ודאי יש נימוּקים, עתה קיץ, ויש מגבּית של קרן־היסוֹד, ולא נתבּעוּ. אבל אני רוֹאה בּזה סימן של חוּלשה מכאיבה מאד. אמנם הפּעם החוּלשה בּאה מתוֹך איזה חוֹזק. הישוּב לא נבהל כּל כּך, ידענוּ שאנוּ חיים חיים נוֹרמליים. לא חפצנוּ להוֹפיע בּפני הגוֹלה עם הקוּפסה. אבל אם הרשינוּ לעצמנוּ לוּכּסוּס כּזה בּמשך חדשַיִם – דיינוּ. נדמה לי שאנחנוּ חייבים לעסוֹק בעבוֹדה הזאת מחדש, אם בּצוּרה של מגבּית אוֹ בּצוּרה אחרת. צריכים לדאוֹג להמצאת אמצעים גדוֹלים לידי המוֹסדוֹת הלאוּמיים.
יש דבר שקשה מאד לוֹמר אוֹתוֹ, אבל יש בּוֹ אמת מרה. אנחנוּ בּארץ חוּשלנוּ והיינוּ למה שהננוּ על ידי פּוּרענוּיות. האמת היא שתנוּעתנוּ לא היתה לתנוּעה שכּזאת אילמלא עברה דרך כּוּר המַצרף של פּוּרענוּת קשה מאד. אינני בּוֹנה על זה שוּם השקפה, לא פילוֹסוֹפית ולא מוּסרית. אני מציין רק את העוּבדה הזאת. יש פּסוּק: “וּמֵעַז יָצא מתוֹק” – הייתי רוֹצה לוֹמר: שמִמַר יֵצא עז. מתוֹך מרירוּת החיים נעשׂינוּ מפּעם לפעם יוֹתר עזים. ואם בּרוּסיה היה פּתגם שאדם מוּכּה הוּא שקוּל כּנגד שני אנשים בּלתי־מוּכּים, הרי זה מִתְאַמֵת לגבּינוּ. ואם אנחנוּ מקבּלים פּוּרענוּת, נדע לקבּל את העז ואת הנמרץ שבּה. העליה השניה לא היתה עליה שניה אילמלא נצרפה בּיסוּרי המלחמה העוֹלמית. ואילמלא היתה לנוּ תל־חי ודאי שלא היתה העליה השלישית מה שהיא היתה. ואני אוֹמר: הוּעמדנוּ עתה בּפני הנסיוֹן הגדוֹל בּיוֹתר, ואין שוּם ספק, שכּרוֹב הקרבּנוֹת בּנסיוֹן הזה כּן נחוּסן.
העליה של השנים האחרוֹנוֹת והישוּב הגדוֹל בּארץ בּאוּ מתוֹך חינוּך ציוֹני קצר־ימים, מתוֹך חוֹסר חוּשים עמוּקים למרטירוֹלוֹגיה היהוּדית. מה שעבר עלינוּ עכשיו עלוּל לשמש גוּרם כּבּיר בּליכּוּד העם, בּגילוּי כּוֹחוֹת גדוֹלים. דרוּש לנוּ כּרגע, לדעתי, להוֹציא מקרבּנוּ כּוֹחוֹת לפי מצב השעה. כּלוֹמר, שעה של פוּרענוּת. אם יש בּעם כוֹחוֹת גנוּזים, והכּוֹחוֹת האלה חיים את חיי הפּוּרענוּת, היא מוֹציאה אוֹתם, עוֹשׂה את האנשים לגיבּוֹרים, וכל אחד בּפּינה שלוֹ יוֹזם וּפוֹעל. אם בּא אסוֹן גדוֹל על עם, הרי כּוֹחוֹתיו הפּנימיים צריכים להנבּיט וּלהצמיח מתוֹכוֹ ענפים צעירים.
וזוֹ היא כּרגע הפּרוֹבּלימה שלנוּ: אנחנוּ נעמוֹד בּמערכה, אם יתגלוּ אצלנוּ מאוֹת אנשים אשר היוּ עד עכשיו אנשים צנוּעים ונחבּאים אל הכּלים, אם יתחדשוּ בּכוֹחם וימצאוּ את מקוֹמם בּתנוּעה בּמילוּי תפקידים המוּטלים עליהם. מה הם התפקידים? אצבּעוֹת הידים לא יספּיקוּ למנוֹת אוֹתם. יש מערכה כּלכּלית גדוֹלה, יש גיוּס הוֹן בּארץ, גיוּס הוֹן בּגוֹלה. וּגמר מפעלים שוֹנים דוֹרש אלפי אנשים אַקטיביים, יש תפקידים כּיבּוּשיים גדוֹלים. מחצבת “נשר” היתה כּיבּוּש ישוּבי גדוֹל, מחר עוֹמדים לפנינוּ מפעלי אבן וחצץ. שטח שלם, עצוּם של כּיבוּש עוֹמד לפנינוּ. בּארץ נמצאים כּעת אלפי פּליטים: בּתל־אביב, בּחיפה וּבירושלים. האוּמנם אין זאת פּרוֹבּלימה ציבּוּרית כּבּירה, בּעלת ערך חשוּב? שאלת אלפי ילדים, שאלת שיתוּפם בּחיינוּ אנוּ? האם לא היה טבעי שהדבר הזה יגלה מאוֹת עסקנים חדשים, אפילוּ תלמידים ותלמידוֹת של סמינַרים שיראוּ בּטיפוּל בּהם תפקיד אנוֹשי, תפקיד סוֹציאלי, תפקיד לאוּמי חשוּב? אם אלפי עוֹלים מגרמניה מתחילים רק על ידי המאוֹרעוֹת להרגיש את עצמם אזרחים בּישוּב, פּירוּש הדבר הזה שהם דוֹרשים גם יד שתכניס אוֹתם לתוֹך צינוֹרוֹת החיים בּישוּב. אם המאוֹרעות פּתחוּ את שערי הארץ לפניהם, צריכים לבוֹא אנשים וּלשתף אוֹתם בּחיינוּ בּתוֹך הארץ.
ועוֹד תפקידים. בּתקוּפה כּזאת של עמידה בּנסיוֹן לא קשה הדבר שהיאוּש יתחיל לקנן בּלבבוֹת. תמיד יש רכּי־לבב הבּוֹרחים מן המערכה. יש הנמצאים בּתוֹך המערכה בּלי אמוּנה שלמה. מלחמה לנוּ בּכל בּריחה מן המערכה. אוּלם דבר זה אינוֹ פּשוּט כּל כּך, זהוּ ענין המחייב שאלפי אנשים ירגישוּ בּקרבּם את אש האמוּנה, אשר יוּכלוּ להשפּיע על מאוֹת אלפים שיתלהבוּ על ידי האש הזאת.
והדבר העיקרי הדרוּש עכשיו לכוּלנוּ זהוּ מה שאנחנוּ קוֹראים עצבים חזקים. יש מלחמה אשר בּה מנצח רק המסוּגל יוֹתר להחזיק מעמד. מכּיון שנכנסנוּ למלחמת גֶרילה כּזאת ואנחנוּ צריכים להתכּוֹנן למלחמה ממוּשכת, הרי השאלה שלפנינוּ היא כיצד לשמוֹר על עצמנוּ מהתרוֹפפוּת עצבים. אילמלא לא גילינוּ באוֹתוֹ יוֹם, מר ונמהר, של לוית חזן עצבים רוֹפפים, אפשר שהיינוּ חוֹסכים לעצמנוּ את מה שקרה אחר כּך. אינני אוֹמר זאת בוַדאוּת, יתכן שהפּצצוֹת היוּ מוּכנוֹת, האש היתה עתידה להתלקח, אבל בּכל זאת יש הבדל אם נמצא יהוּדי שהגיש את הפּתילה לאש אוֹ אילוּ לא היה נמצא, והיה הדבר נדחה.
וּכשאני מדבּר על כּך אי אפשר לי לא להזכּיר שחסר אתנוּ עכשיו אוֹתוֹ החבר, אשר מכּל אנשינו היה הוּא אוּלי בּעל העצבים החזקים בּיוֹתר. החברים יבינוּ למי אני מתכּוון. כּל כּמה שגייסנוּ מבּינינוּ את מיטב אנשינוּ וחינכנוּ חֶבר אנשים, הרי בּרוּר שלגבּי המערכה המדינית כּעת חשוּבוֹת בּיחוּד התכוּנוֹת אשר גילה חיים ארלוֹזוֹרוֹב, אוֹתה שליטה על עצמוֹ, אוֹתם כּיבּוּש היצר והאוֹמץ אשר היוּ לוֹ מתחת לצוּרה השקטה. לא בּידינוּ להחזירוֹ אלינוּ, אוּלם בּידינוּ להנחיל לתנוּעה את רעיוֹנוֹתיו הדרוּשים לה.
הדבר החשוּב בּיוֹתר, לכל אחד ואחד מאתנוּ, לגבּי ההתנגשוּיוֹת, לגבּי כּל מיני מוֹקשים שמניחים לנוּ יוֹם יוֹם, זהוּ בּיצוּר האמוּנה וּשמירת העצבים.
2. הבלגה והתגוֹננוּת
מאתברל כצנלסון
(בּאספת סניף המפלגה בּתל־אביב. 28.8.36. מתוֹך סטנוֹגרמה לפי שיטת י. מימוֹן)
חברים! בּפּעם האחרוֹנה דיבּרנוּ, כּמדוּמני, לפני עשרה שבוּעוֹת בּערך. אינני יוֹדע אם אלה הנמצאים כּאן היוֹם כּוּלם שמעוּ את דברי בּאסיפה ההיא, אבל אדבּר כּאילוּ אוֹתם החברים ממש יֶשנם כּעת, ואשחרר את עצמי מלחזוֹר על דברי. דיבּרתי אז על אָפיה של התנוּעה הערבית, על אפשרוּת של שלוֹם בּינינוּ וּבינה. דיבּרתי גם על עמדת השלטוֹן לפני המאוֹרעוֹת וּבזמן המאוֹרעוֹת. נדמה לי שמַה שעבר מאז ועד עכשיו חיזק ואישר גם את יחסנוּ לתנוּעה הערבית, אָפיה ודרכי מלחמתה. הגדרתי את התנוּעוֹת הערביוֹת כּתנוּעוֹת נַאציוֹת, וזה נתאשר בּמשך הזמן. גם עכשיו כּשעוֹמדים בּמשׂא־וּמתן של שלוֹם, משׂא־וּמתן לא אתנוּ, אלא מעל לראשינוּ, משׂא־וּמתן בּין הממשלה וּבין הועד הערבי העליוֹן בּעזרת מתווך חיצוֹני, בּא־כּוֹח של אחת המדינוֹת הערביוֹת שבּא הנה לשם כּך, – המשׂא־וּמתן הזה מתנהל בּמנגינת־לוָי של יריוֹת, פּצצוֹת, חַבּלוֹת וכוּ'. לא נמצאה עוֹד תנוּעה המסוּגלת מצד אחד להשתמש בּעזרת דיפּלוֹמַט ערבי, שיש לגבּיו יחס כּמוֹ לבא־כּוֹח של מדינה עצמאית, ומצד שני להשתמש בּעזרה אחרת: הכּנוּפיוֹת, הוַעד הערבי העליוֹן.
ניסינוּ לברר לעצמנוּ בּאסיפה ההיא גם את הקוּרס של השלטוֹן. לא פּשוּט הוּא הדבר להגדיר את הקוּרס הזה. בּימי בּוֹלס וּסטוֹרס היתה פּשטוּת ידוּעה לאוֹתוֹ קוּרס. אז היה פּוֹגרוֹם, והיוּ לנוּ אז כּמה וכמה קוים של הגנה, היוּ תביעוֹת שנתמלאוּ אז; ועכשיו, על כּל צעד של הגנה אמיתית, רֶפּרֶסיה כּלפּי האוֹיב, תמיכה בּדרישוֹתינוּ, בּאים שני צעדים של נסיגה אחוֹרנית, זה הוּא אוּלי הדבר שהביא לידי קרבּנוֹת אין ספוֹר לנוּ וּלאנגליה מבּחינה גוּפנית וּפּוֹליטית. אמנם עשׂה השלטוֹן את אשר מוּכרח היה לעשׂוֹת, אשר לא יכוֹל היה שלא לעשׂוֹת, אבל עשׂה את זה בּלי חפץ, בּלי רצוֹן וגם בּאיחוּר (וּדברים רבּים נעשׂוּ רק למחצה) ותיכף התחרט. נזרקה פּצצה לתל־אביב מהרכּבת ונעשׂוּ עוֹד מעשׂים איוּמים, וּלמחרת אוֹתוֹ יוֹם שיחררה הממשלה עשׂרים וחמישה אסירים מצרפנד. קו זה מלַוה את הפּוֹליטיקה של השלטוֹן בּמשך כּל תשעה־עשׂר השבוּעוֹת של מאוֹרעוֹת אלה.
אני רוֹצה לנסוֹת לבדוֹק מחָדש את עמדתנוּ אנוּ, את עמדתנוּ הפּנימית: הצָדקנוּ בּדרך בּה הלכנוּ, הלהמשיך בּה אוֹ אוּלי עלינוּ לעבוֹר לשיטה אחרת? אני יוֹדע את כּל הקוֹשי שבּדיבּוּר בּמסיבּה כּה גדוֹלה על ענינים כּאלה. אנסה בּכל זאת לברר את יחסי לשאלוֹת אלה בּרבּים, וגם אוּלי להפנוֹת את תשׂוּמת־לבּכם לחזיוֹנוֹת בּחיינוּ שלא מצאוּ את ההערכה הנכוֹנה של ציבּוּרנוּ אנוּ: עוֹמדת לפנינוּ השאלה של תּוֹצאוֹת המאוֹרעוֹת: מה לעשׂוֹת כּדי שלא ננחל מפּלה במאוֹרעוֹת של 1936. אי אפשר בּרגע זה לוֹמר את המלה האחרוֹנה, הרי עוֹד לא עמדנוּ בּמערכה כּה חמוּרה, ואוּלי הימים הבּאים, הימים הקרוֹבים עוֹד יחמירוּ את המערכה. חסרה לנוּ ההרגשה שליותה את המאוֹרעוֹת בּימי תל־חי, וּבמוּבן ידוּע גם את מאוֹרעוֹת ירוּשלים בּפסח תר"פּ, את מאוֹרעוֹת יפוֹ והמוֹשבוֹת בּ־1921, את מאוֹרעוֹת 1929. אז ידענוּ שאנוּ בּארץ מעטים, שאנחנוּ חלשים, ידענוּ שרבּים הם הקמים נגדנוּ. זאת ידענוּ גם לפני מלחמת־העוֹלם, בּימי השלטוֹן התוּרכּי, עם חוֹסר השלטוֹן והאַנַרכיה שלוֹ. אך ידענוּ אז שכּל דבר אפשר לטשטש על ידי בַּקשיש אוֹ בּדרכים אחרוֹת. גם לאחר מפּלת תוּרכּיה, בּשנים הראשוֹנוֹת של שלטוֹן אנגליה, לא היה עוֹד שלטוֹן מדינתי מסוּדר. לא רק אצל הערבים היה הרבּה נשק והוָי אוֹטוֹנוֹמי, גם אצלנוּ בּכמה וכמה פּינוֹת נשארה אפשרוּת די רחבה של פּעוּלה. אין מה לדבּר על תל־חי, כּל האֶפּיזוֹדה הזאת היתה אפשרית רק מפּני שלא היה שלטוֹן; השלטוֹן האנגלי לא הגיע עד לצפוֹן והשלטוֹן הצרפתי לא היה איתן. בּין שתי המדינוֹת האלה יצרנוּ מדינה קטנה שלנוּ: תל־חי וּכפר־גלעדי, והגינוֹנוּ עליה. גם בּשנים שלאחרי כן היתה עמדת השלטוֹן יוֹתר נייטרלית מאשר עכשיו. היוּ מקרים שבּכמה מקוֹמוֹת לא הוֹפיע השלטוֹן, לא רק בּמשך רגעים מספּר אלא בּמשך שעוֹת וימים. בּירוּשלים בּנוֹבמבר 1921 יכלה קבוּצת בּחוּרים שלנוּ להדוֹף את כּל ההתקפה. זה נתן את האפשרוּת של פּעוּלה גלוּיה והיתה ההרגשה, והגוֹלה שמעה, שהישוּב יוֹדע לעמוֹד על נפשוֹ בּפני האוֹיב, הוּא יכוֹל לענוֹת בּשעת מעשה. כּכה גם בּפתח־תקוה בּ־1921, גם, בּמידה ידוּעה, בּ־1929. כּאב גדוֹל ליוה אוֹתנוּ גם אז, מעוֹלם לא היינוּ מרוּצים מכּוֹחוֹת ההתגוֹננוּת, תמיד היו פּגמים, אי אפשר היה לעבוֹד כּכוֹח צבאי ליגלי, שלפניו פּתוּחוֹת כּל הדרכים. היתה סכּנה של משטרה ערבית, של משטר זר שמסר אחר כּך את כּל המתגוֹננים למשפט. אבל בּכל השנים ההן נשאר בּדרך כּלל שטח מסוּים של התגוֹננוּת עצמית, אמנם לא יכלוּ למנוֹע שיהיוּ לנוּ הרבּה קרבּנוֹת, היתה לנוּ אז צפת וחברוֹן, אבל היתה לנוּ גם חוּלדה, בּעמידה של חוּלדה היה דמיוֹן ידוּע לתל־חי. לא היה שם צבא, לא היתה שם משטרה, קוֹמץ בּחוּרים יהוּדים הגן על חוּלדה.
מאז 1929 עד 1936 בּאוּ שינוּיים גם בּמשטרה. בּמקוֹם המשטרה הערבית שלא תצלח לשוּם דבר קמה משטרה אחרת, שגילתה את עצמה במקוֹם שיכלה להיגָלוֹת. אמנם היא משטרה אוֹיבת לנוּ, מספיק היה לראוֹת את יפוֹ בּימי הטבח הראשוֹנים ואת חקירת הטבח בּימים אלה. המשטרה מביאה את הנאשמים בּפני השוֹפט בּאוֹפן שאינוֹ יכוֹל לשפּוֹט אוֹתם (מחוֹסר החוֹמר הדרוּש), אין התביעה הכּללית והמשטרה עוֹרכוֹת את החקירה כּהוֹגן. אין אני צריך לחזוֹר על כּל המקרים האלה, הם תוֹארוּ בּשעתם בּעתוֹנוּת. אוּלם בּכל זאת כּוּלנוּ יוֹדעים שנוֹצרוּ בּארץ, גם בּמשטרה גוּפא, כוֹחוֹת אחרים. הרי אַחמד נַאיף בּחיפה שגילה בּמרץ את הפּוֹשעים, שמפּניו פּחדוּ, והתנקמוּ בּו. בּ־1929 לא יכוֹל היה להיוֹת מקרה כּזה מפּני טעמים רבּים. כּל הנהגת המשטרה בּימים ההם היתה כּוּלה אוֹיבת, כּל הסדר היה רקוּב. כּיוֹם המצב הוּא אחר, היחס הוּא אחר, המשטרה בּעצמה, השלטוֹן בּעצמוֹ, קיבל את האחריוּת של ההגנה; על שיטתוֹ, שיטת ההגנה, נדבּר לחוּד. החוֹפש, האמיתי או המדוּמה, שהיה לנוּ ניטל מאִתנוּ וניתנוּ לנו דברים אחרים: ניתנו לנו 1800 גפירים המשתתפים בהגנה על הישוּב העברי, מין מיליציה כּזאת, הם אמנם כּבוּלים בּהרבּה, מוּגבּלים הרבּה, אבל הרבּה, הרבּה מאד הם הצילו. בּימים האחרוֹנים גדל, אוֹ יגדל, מספּרם בעוֹד 1000 אנשים, מחוּץ לחלקנוּ הקטן בּמשטרה הרגילה. יש לנוּ 3000 מתנדבים יהוּדים לשמירה והגנה, אבל אוֹתה האפשרוּת שעליה אפשר היה לספּר אגדוֹת, האפשרוּת הרוֹמַנטית של קיוּם מפעל שלנוּ, שבּרגע ידוּע יכוֹלים ליחס לוֹ מעשׂים מסוּימים, צוּמצמה בּמידה מרוּבּה. כּאשר אחד המקוֹמוֹת שלנוּ נתקף בּהתנפּלוּת, הרי אחרי עשׂרה רגעים בּאים כּוֹחוֹת חוּץ והכּל נכנס למַסלוּל רגיל. אין אנוּ יכוֹלים לזקוֹף את ההדפה לזכוּתנוּ, עלינוּ לזקוֹף את זה לחשבּוֹן המדינה, המשטרה והצבא. מכּאן מוֹצא להרגשה רעה מאד, המסוּכּנת למעשׂה, להרגשה של אי־כּבוֹד, להרגשה שאנוּ חסרי־אוֹנים. ישנה הרגשה, גם פּה וגם בּגולה, כּאילוּ אנחנוּ רק עוֹמדים וצוֹעקים: משטרה! כּאילוּ אין בּידינוּ לעזוֹר לעצמנוּ בּלי עזרת השוֹטר. מתקבּלת תמוּנה מסוּרסת מאד: בּזמן שהיינוּ קוֹמץ קטן הראוּ השוֹמרים גבוּרוֹת, ועכשיו בּהיוֹתנוּ 400.000 בּערים, בּמרכזים אחרים וּבנקוּדוֹת מבוּצרוֹת, אין אנוּ יכוֹלים שוּם דבר לעשׂוֹת. אני יוֹדע, ואִתי יוֹדעים זאת גם רבּים מחברינוּ, שמַה שחשבנוּ לחוּלשה הוּא גבוּרה. אין כּאן פּחדנוּת. וחוֹבתה הראשוֹנה של תנוּעתנוּ היא לעקוֹר מלב החברים, מלב הציבּוּר בּדרך כּלל, לעקוֹר מלב העם היהוּדי, את המוּשׂג הכּוֹזב בּיסוֹדוֹ. עלינוּ לבאר שאנוּ מתגוֹננים בּארץ בּתוֹר ישוּב, ואוֹתם המעשׂים שאנוּ עוֹשׂים בּימים אלה הם נכוֹנים, ואוֹתם המעשׂים שיכלוּ בּימים ההם, בּימי הרוֹמַנטיקה, לעשׂוֹת שוֹמרים רוֹכבים, אי אפשר לעשׂוֹתם עכשיו בּשוּם אוֹפן. בּתקוּפה שבּה נמצאים 12־10 בַּטַליוֹנים צבא בּארץ, בּתקוּפה של אוירוֹנים, בּתקוּפה של אוֹטוֹמוֹבּילים משוּרינים, של תוֹתחים, אין מנהלים מלחמה על ידי רכיבה יפה על סוּסים. כּל דרכי ההגנה שלנוּ נשתנוּ. קמוּ לנוּ פּרוֹבּלימוֹת אחרוֹת של ההגנה. לפנים היה זמן שהישוּב בּחלקוֹ הגדוֹל לא ידע על ההגנה ולא כלוּם. בּאוּ אז מספּר צעירים מרוּסיה עם מוּשׂגים רבוֹלוּציוֹניים, עם מוּשׂגים של הגנה עצמית, עם מוּשׂגים איך לעמוֹד על הנפש, על נפשם. בּתחילה היוּ הם עשׂרוֹת פּוֹעלים שהיוּ שוֹמרים על חיי הישוּב. בּחוּרים אלה הגנוּ על הישוּב. בּרוֹב המקוֹמוֹת היתה אז שמירה ערבית, והיוּ אז איים בּוֹדדים של גבוּרת היהוּדים. הבּדידוּת הזאת, המצב המיוּחד הזה, הוּא שיצר את הרוֹמַנטיקה. עניני מרחביה, מֶסחה וסֶגֶ’רה עשׂוּ להם כּנפים, נתנוּ מזוֹן לנפש העם ולנוֹער היהוּדי. אלה היוּ מעשׂי־גבוּרה של אנשים יחידים, אנשים שהפקירוּ את עצמם. רוּבּם היוּ אנשים צעירים מאד, מעטים מהם בּעלי משפּחה, לא היו להם דאגוֹת מיוּחדוֹת, והם רצוּ להציל את כּבוֹד העם. הם חשבוּ לבוּשה שראש־פּינה או זכרוֹן־יעקב משלמת מס עוֹבד לאיזה אֶפֶנדי, שהוּא צריך לשמוֹר את המוֹשבה מגניבוֹת וחבּלוֹת. גם ענין תל־חי היה ענין של קוֹמץ בּחוּרינוּ, בּראשוֹנה – איזוּ עשׂרוֹת פּוֹעלים, אחר כּך איזוּ מאוֹת. בּתקוּפוֹת הרוֹמַנטיוֹת, בּתקוּפוֹת המפוֹארוֹת, היוּ אלה מעשׂי־גבוּרה של יחידים אשר חירפוּ את נפשם.
עכשיו המצב בּארץ נשתנה מיסוֹדוֹ, בּאוֹפן שקשה היה אפילוּ לחוֹזה חזיוֹנוֹת בּעל דמיוֹן גדוֹל לתאר לוֹ את מצב הדברים כּמוֹ שהוּא עכשיו. הגנת הישוּב אינה שאלה של עשרוֹת אנשים וגם לא של מאוֹת, כּי אם כּמה וכמה אלפים אנשים מתנדבים עוֹמדים בּמשמרוֹת, הוֹלכים למקוֹמוֹת הסכּנה. מה שיש הפּעם אצלנוּ קוֹרה רק בּמקרים יחידים בּהיסטוֹריה, רק לפעמים רחוֹקוֹת אצל עמים אחרים: ישוּב שלם מגן על עצמוֹ, ישוּב של 400.000 מגן על עצמוֹ בּכל צוּרוֹת החיים.
מה זוֹממים לעשׂוֹת לנוּ בּארץ? התנוּעה הערבית, מתוֹך השלמה של השלטוֹן, רוֹצה לעשׂוֹת לנוּ מה שעשׂוּ התוּרכּים לאַרמנים. בּספרוֹ של פרַנץ וֶרפֶל “ארבּעים יוֹם של מוּסה דאג” מתוֹארת התמוּנה כּיצד טיפלה המדינה המוּשחתת בּהשמדת השבט הארמני. אצלנוּ בּארץ אוֹמרים לעשׂוֹת אוֹתוֹ הנסיוֹן להשמיד את השבט העברי, אמנם הדבר נמשך לא 40 יוֹם, כּי אם 140 יוֹם. וּבהתגוֹננוּת זוֹ עוֹמד הישוּב כּל 140 היוֹם. וּבהתגוֹננוּת אמיתית זוֹ עוֹמד כּל הישוּב העברי בּארץ, כּל נקוּדה וּנקוּדה, האנשים אינם פּוֹשטים את בּגדיהם, הם עוֹמדים בּחפירות, לילה לילה הם שוֹמרים וּביוֹם הם עוֹבדים. כּל נקוּדה על כּל חבריה, וּבאי־אֵלה מקוֹמוֹת גם על חַברוֹתיה, והייתי אוֹמר: על ילדיה ונשיה, עוֹמדת בּאש המערכה. אף אחת מכּל הנקוּדוֹת האלה אינה עוֹזבת את המערכה. לא היה עוֹד כּמצב הזה כּפי שהוּא כּיוֹם בארץ. למשל, מה זאת “רמת־הכּוֹבש”? זאת היא נקוּדה עברית בּתוֹך מִדבר ערבי, מספּר צריפים ואוֹהלים, רק בּית־בּטוֹן אחד. ושם אין מספּר גיבּוֹרים יהוּדים, אלא בני אדם פּשוּטים. את הנשים והילדים הלא יכלוּ להעביר למקוֹם יוֹתר מבוּטח, אבל הם לא רצוּ בּכך, הם עוֹמדים לילה לילה על המשמר, וקרה שם אשר קרה. אני יכוֹל להזכּיר גם נקוּדה אחרת, כּפר־יעבּץ. גם הוּא נמצא בּתוֹך מדבּר ערבי. לפני כּשנה בּהיוֹתי בּכפר זה לא רק שלא היוּ עדיין בּתי־בּטון, אלא אפילוּ צריפים לא היוּ. רק שני צריפים – זה היה כּל רכוּשם. שם נמצאת קבוּצת פּוֹעלים של “הפּוֹעל המזרחי”. והלא ידוּע ש“הפּוֹעל המזרחי” אין לוֹ עוֹד שם בּגיבּוֹרים, לא היתה לאנשיו עוֹד האפשרוּת להראוֹת את גבוּרתם. רק לפני מספר שנים נוֹסדה הסתדרות זוֹ. וחבריהם הנמצאים בּכפר־יעבּץ לא עזבוּ את המערכה, לא עברוּ מנקוּדתם לאיזוֹ שהיא נקוּדה אחרת למען הקל על עצמם, לא. בּמשך 130 יוֹם ויוֹתר מחזיקים הם מעמד. לא שמענוּ בּמשך כּל הזמן שאחרי איזה קרבּן יאמרוּ האנשים: אנחנוּ לא נסַכּן את חיינוּ פּה, אנחנוּ נעזוֹב את המקוֹם! לא שמענוּ את זאת לא מאנשי כּפר־החוֹרש ולא מכּל פּינה אחרת. כּוֹתבים בעת האחרוֹנה הרבּה על הקיבּוּץ של הנוֹער הציוֹני “המפַלס”, זהוּ קיבּוּץ אשר כּל רכוּשוֹ רק צריף אחד. הם נמצאים בּמרחק ידוּע מכּפר־תבוֹר, אין להם שוּם רכוּש, רק עבוֹדתם היא רכוּשם, ולמרוֹת כּל ההתקפוֹת אינם עוֹזבים את המקוֹם, לא עוֹלה על דעתם לחשוֹב על עזיבה. כּזה הוּא המצב היוֹם בּארץ. עשׂרוֹת עשׂרוֹת הן הנקוּדוֹת הבּוֹדדוֹת, ושוּם נקוּדה אינה זזה, שוּם נקוּדה לא בּרחה. התנהגוּת זוֹ של האנשים בּכל מקוֹם מראה על ההשתרשוּת הכּללית והכּלכּלית הגדוֹלה בּארץ. לבּי כוֹאב כּשמזלזלים בּערך עמדת האנשים בּנקוּדוֹת הלא־עירוֹניוֹת השוֹנוֹת. רק אנשים זרים לגמרי מחיים אלה יכוֹלים לחשוֹב שהישוּב אינוֹ עוֹמד על נפשוֹ. לא רחוֹק מירוּשלים נמצאת נקוּדה אחת – עטרוֹת. בּסביבה שכּוּלה ערבית יוֹשבוֹת כּשלוֹשים משפּחוֹת עבריוֹת, הביאוּ כּבר שני קרבּנוֹת, והם מוֹסיפים לעמוֹד בּמערכה. על יד נקוּדה זאת יש עוֹד נקוּדה “נוה־יעקב”, שנוֹסדה על ידי יוֹצאי עדוֹת המזרח של ירוּשלים, והלא ידוּע שהישוּב הישן בּירוּשלים לא חוּשל כּוֹחוֹ בּהגנה עצמית, אך נוה־יעקב עוֹמדת ואינה זזה, למרוֹת היוֹת שם מלחמה פֶרמַננטית. בּימי תל־חי וּמתוּלה היינוּ רגילים לחזיוֹן של פּליטים, אבל עכשיו יש רק פּליטי העיר העתיקה בּירוּשלים, פּליטי יפוֹ וּפליטי חברוֹן, אבל אף נקוּדה עברית לא נעזבה על ידי תוֹשביה.
אני מסוּפּק אם יש עוֹד עַם של מיעוּט הנמצא במצוֹר, שיתנהג כּכה כּמוֹ הישוּב העברי בּארץ. בּעמידה זוֹ על המשמר נתגלה כּוֹחה המחנך של פּעוּלתנוּ. ולא רק בּעמידה זאת על המשמר, בּנקוּדוֹת אשר לא נעזבוּ על ידי תוֹשביהן, נתגלה כּוֹח המגן שלנוּ, ההתגוֹננוּת שלנוּ, לא! לא רק פּה, בּכל מקוֹם וּמקוֹם נתגלה כּוֹחנוּ, כּוֹחנוּ הגדוֹל. הרי ענין הנהגים, הרבּה כּבר נכתב על זה גם בּעתוֹנים, גם שירים נכתבוּ עליהם. מה היוּ נהגים אלה קוֹדם? בּכל השנים היוּ מין כּלאַיִם, היוּ לנוּ הרבּה תלוּנוֹת עליהם, טענוֹת לשוֹן, טענות סגנוֹן, טענוֹת היחס אל הקהל, הקוֹאוֹפּרטיבים גם הם לא עמדוּ על הגוֹבה הדרוש. הם לא הלכוּ להיוֹת נהגים תוֹך אידיאה, לשם הגנת האוּמה אוֹ בּנינה, הם היוּ נהגים רק למען פּרנס את בּני משפּחוֹתיהם, וּמקצוֹע זה הקיף הרבּה אנשים, והמקצוֹע הזה הוֹכיח את יכלתוֹ לא פּחוֹת מאשר הנקוּדוֹת החקלאיוֹת. המקצוֹע הזה לא רק שלא הכזיב, אלא הקוֹאוֹפּרטיבים של הנהגים הצילוּ את המצב מבּחינה כּלכּלית וּפוֹליטית, הצבא דרש נהגים עברים והם ניתנוּ לוֹ. אינני מדבּר על גבוּרה אינדיבידוּאַלית או על זה שיחיד זה אוֹ אחר לא הצליח. המקצוֹע כּוּלוֹ היה נתוּן בּסכּנה, והנה פּתאוֹם, בּזמן קשה זה, שמענוּ שנוֹסד קוֹאוֹפּרטיב חדש, שהספּיק כּבר בּשבוּעוֹת הראשוֹנים לקיוּמוֹ להביא קרבּן. כּוּלם אנשים חדשים, אבל בּזמן קשה העיזוּ לפתוֹח קוֹאוֹפּרטיב חדש. סימן לכוֹחוֹת חדשים. זה הכּל בּא לא על ידי הכרזוֹת ולא על ידי גיוּסים. הישוּב יוֹדע שעליו נגזר לחיוֹת בּתנאים כּאלה. מבּחינה היסטוֹרית של עמנוּ, של חיינוּ, הגבוּרה של אלפי פּלוֹנים ואַלמוֹנים היא לאין ערוֹך חשוּבה יוֹתר מגבוּרת יחידים. ולא רק הנהגים הראוּ את גבוּרתם, אלא גם פּוֹעלי החשמל: בּזמן כּזה הם הוֹלכים לכל מקוֹם לתקן את אשר דוֹרש תיקוּן, ולא תמיד יש להם משמר, ואם ישנוֹ – לא תמיד הוּא יכוֹל להציל. יהוּדים העוֹבדים בּטלפוֹן נענים לכל הדרישוֹת, גם עוֹבדי הממשלה, נהגי הקטרים, כּל אלה נשארוּ על משמרוֹתיהם. כּכה צריכים אנוּ להבין את ההגנה מצד הישוּב. יש לעקוֹר כּל רגש של נחיתוּת, יתכן שיש מה לדרוֹש עוֹד, יתכן שזה לא מספּיק, אבל ההנחה היסוֹדית היא: הישוּב עוֹמד איתן, ואין זאת פראזה בּעלמא. רבבוֹת אנשים הוֹכיחוּ שהם נמצאים לא בּרזרבה אלא בחזית, הם לא השתמטוּ. 3000 גפירים יהוּדים התנדבוּ, הם התנדבוּ לא למען מספר הלירוֹת שהם מקבּלים שם, אלא הם ידעו שהם מתנדבים למקוֹם ולעבוֹדה שסכּנה כּרוּכה בּהם. בּתשוּבה על הלעז בּארץ וּבגוֹלה, שמַרשים להם יהוּדים טוֹבים, עתוֹנאים אוֹ לא עתוֹנאים, וגיבּוֹרים גדוֹלים, הייתי אוֹמר לעצמי בּדוֹמה לסיפּוּר הידוּע על חנה ושבעת בּניה. בּזמן שהביאה את הבּן האחרוֹן היא בּאה אל אברהם אבינוּ ואמרה לוֹ: “אתה הבאת עקידה אחת ואני הבאתי שבע עקידוֹת!” מוּתר לה לתנוּעה הציוֹנית לוֹמר ליוֹסף טרוּמפּלדוֹר: “אתה הקימוֹת לנוּ לזכרוֹן דוֹרוֹת תל־חי אחד, אבל הישוּב עכשיו הקים הרבּה נקוּדוֹת לזכרוֹן עוֹלם”.
השאלה היא לגמרי אחרת: בּאיזוֹ מידה התגוֹננוּת זוֹ משׂיגה מטרה, בּאיזוֹ מידה עלוּלה היא להפחיד את האוֹיב? זאת היא סוּגיה חמוּרה מאד. בּמשך ארבעת החדשים האלה נתחדשה מלה אחת, מלה קצרה: הבלגה. כּל הרוֹצה להתלוֹצץ משתמש בּה, הוּא אוֹמר: הוּא מבליג. אך מהוּ התוֹכן הפּנימי הפּוֹליטי של הבלגה? רגילים להעמיד את ההבלגה לעוּמת ההגנה, ההבלגה כּאילוּ מחלישה את ההגנה, מעמידים אוֹתה כּאילוּ היה זה מוּשׂג לקוּח מן הנצרוּת: סליחה, סַלחנוּת וּוַתרנוּת. מה הוּא המוּשׂג הזה? אנחנוּ חוּנכנוּ בּמחשבה של הגנה, המחשבה של הגנה היתה לנוּ אחת המחשבוֹת החשוּבוֹת, ואנחנוּ חוּנכנוּ שלא נחוּץ להוֹשיט את הלחי השניה כּשמַכּים אוֹתנוּ על הלחי האחת, אין אנוּ סוֹלחים אלא עוֹמדים אנוּ בּשער, אנוּ עוֹמדים בּשער כּפי שאנוּ יכוֹלים, כּפי שניתן לנוּ לעמוֹד בּשער. כּל רעיוֹן ההגנה מראשית העליה השניה לא היה בוֹ שמץ של נקמה, של סיפוּק איזוּ תאווֹת שהן, עין תחת עין, שן תחת שן. לא היתה בּוֹ המחשבה: אם אי אפשר לנוּ לעמוֹד בּפני האוֹיב המתנפל צריך לתפּוֹס את מישהוּ ולשפּוֹך את זעמנוּ עליו. טרוּמפּלדוֹר וּמנדל פּוֹרטוּגלי לא בּנוּ את “השוֹמר” על רגש הנקמה, הם לא חשבוּ שיוּכלוּ להיבּנוֹת על ידי כּך שתחת חבר אחד שנהרג ירצחוּ את מישהוּ חף מפּשע, יתפּסו את מישהוּ, לא את הרוֹצח, ועליו ישפּכוּ את זעמם. זה לא היה מוּשׂג ההגנה, אלא שיטתה היתה שנדרשה תגוּבה, תגוּבה ממש במקוֹם ממש, למעשׂה ממש וּלעוֹשׂהוּ. להגנה זוֹ היוּ תמיד שני יסוֹדוֹת. יסוֹד אחד היה זה שלא יפה לדבּר עליו עכשיו, בּעת שבּרוּסיה המוֹעצתית הוּצאוּ להוֹרג ששה־עשׂר איש וּביניהם קַמֶניֶב וזינוֹביֶב. לא יפה לדבּר עליו בעת שמדינה גדוֹלה, שבּראשה עוֹמדת מפלגת פּוֹעלים גדוֹלה, אינה מתחשבת בּשוּם שאלוֹת אנוֹשיוֹת, בּמַצפּוּן וכוּ', וּמוֹציאה לטבח ששה־עשֹר מבּניה הטוֹבים בּיוֹתר. משוּנה הוּא לדבּר עכשיו על פּרינציפּים מוּסריים. אנחנוּ הננוּ עם בּעל תרבּוּת גדוֹלה, בּיסוֹדה של תרבּוּת זוֹ מוּנחת הוֹקרת חיי האדם. ואני מפקפּק אם כּדאי הוּא הדבר, לאחר שהגיעוּ אחרי חינוּך של אלפים בּשנים ליחס של כּבוֹד והוֹקרת חיי האדם, אם כּדאי לוַתר על זה. אוּלם בּמשך עשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת עברנוּ דרך אַסימילציה, לא רק אַסימילציה בּלשוֻן, אלא אַסימילציה רוּחנית, וזה הקטין בּמעט את התנגדוּתנוּ לשפיכת דמים, התנגדוּת זוֹ שהיתה עמוּקה מאד בּקרבּנוּ. קלטנוּ הרבּה מאד מרוּח העוֹלם שסביבנוּ. הזדמַנוּ לחיוֹת בּרוּסיה, אשר רב הוּא המרחק בּין תרבּוּתנוּ ותרבּוּתה, וגם פּה בּארץ־ישׂראל רב הוּא המרחק בּין תרבּוּתנוּ והתרבּוּת של שכנינוּ; מרחק של דוֹרוֹת רבים מפריד בּינינוּ. בּעוֹמק נפשנוּ יש לנוּ פּחד מפּני הדם. תכוּנה עמוּקה זוֹ שנשתמרה בּנוּ היא גם בּין המפריעוֹת לנוּ. אם נרצה לעקוֹר תכוּנה זוֹ לא על נקלה נוּכל לעשׂוֹת זאת. ואני גם סבוּר שאם נעשׂה זאת, מחר־מחרתים נתחרט על כּך. בּיסוֹד “השוֹמר”, ההגנה, תל־חי, אני רוֹאה את היסוֹדוֹת של העמידה על המשמר, הגנה מפּני האוֹיב, ולא שמץ של נקמה. היוּ הזדמנוּיוֹת רבּוֹת לנקמה. אוֹתוֹ רצח של טרוּמפּלדוֹר היה ראוּי לנקמה והיתה אפשרוּת לכך, אוֹתה ההתנפּלוּת על פּתח־תקוה היתה ראוּיה לנקמה, אבל אנחנוּ לא נקמנוּ.
אני מניח שעשׂינוּ את אשר עשׂינוּ לא רק מפּני התכוּנה הנפשית העמוּקה שלנוּ, לא רק מפּני טעמים מוּסריים, אלא גם מתוֹך חשבּוֹן. להשקפה מוּסרית יש גם חשבּוֹן, צד פּוֹליטי, חשבּוֹן פּוֹליטי גדוֹל מאד. ידענוּ שבּאוֹתוֹ הרגע שנלך בּארץ זוֹ בּדרך של נקמה, תקוּם שאלת גאוּלת הדם, ואם זוֹ תקוּם לא לנוּ תהיה המלה האחרוֹנה, אם עוֹנים לא לאשם, יענוּ הם תמיד לכל אחד הבּא תחת ידם. הארץ היא סביבה מִדבּרית, החיה על גאוּלת הדם. על נקלה מתעוֹררים היצרים, אבל לא על נקלה קם שלוֹם בּארץ זוֹ. ראינו שדרך זוֹ, דרך גאוּלת הדם, לא תביא אוֹתנוּ לשקט בּארץ. מי שיוֹדע את תוֹלדוֹת הארץ הזאת יוֹדע שהיוּ מלחמוֹת של גאוּלת דם בּלי נימוּק פּוֹליטי, בּלי מוּפתי מסית, בּלי אנגליה המפקחת על מילוּי המנדט. מלחמוֹת של גאוּלת הדם נמשכוּ עשׂרוֹת בּשנים. ידענוּ זאת בּימי תוּרכּיה, ידענוּ שזאת לא הדרך בּשבילנוּ.
כּאשר היתה התקפה גלוּיה על ישוּב עברי לא היתה השאלה של הבלגה חריפה כּלל וּכלל, ברוּר אז כּי אנוּ עוֹמדים על המשמר, כּשהאוֹיב תוֹקף עוֹשׂים אנוּ מה שבּידינוּ, אם אנחנוּ רבּים מהם, אם אנחנוּ מזוּינים יוֹתר מאשר האוֹיב, אנוּ עוֹנים, והרי זאת מערכה של שני צדדים נלחמים. אז ישנם גם חוּקי מלחמה, וּבמלחמה מוּכרחים לכבּד גם את חוּקי המלחמה. מה הוּא הקוֹשי עכשיו? הוּכרזה מלחמה, אבל אנחנוּ איננוּ הצד הנלחם. הצד השני בּז לכל חוּקי המלחמה. כשיוֹצאים למלחמה אסוּר להשתמש בּכדוּרי דוּם־דוּם, אך בּשביל האוֹיב דוקא כּדוּרים אלה מוּתרים, וּמוּתר לוֹ להתקיף כּל בּית, כּל ילד או זקן. הוּא מנצל כּל הזדמנוּת להתקפה, כּל עוֹבר־אוֹרח, בּעיר אוֹ בּכּפר, בּדרך אוֹ בּשביל, בּעיר העתיקה אוֹ החדשה. הילד בּבית־הספר והילד הישן בּחיק אמוֹ כּוּלם הנם האוֹבּיֶקט של המלחמה. וּבמצב כּזה מוּכרחים מראש לחשוֹב ולשאוֹל: האם להיכּנס למלחמה זוֹ? לאחוֹז בּדיוּק בּאוֹתם האמצעים, להיוֹת צד שוה לתוֹקף, זאת אוֹמרת, לזרוֹק פצצות אל כּל מקוֹם שהוּא, לתפּוֹס כּל עוֹבר־דרך ולעשׂוֹת בּוֹ שפטים. יתכן שאפשר להצליח בּדרך זוֹ, אפשר להפּיל עוֹד 10־20־40 קרבּנוֹת. בּמשך תשעה־עשׂר השבוּעוֹת של המאוֹרעוֹת נרצחוּ מאתנוּ 75 איש, זאת אוֹמרת, עם כּל האמצעים הללוּ הצליחוּ להפּיל מבּנינוּ־בּוֹנינוּ 75 איש. ואַל נשכּח שבּהתקפוֹת ישרוֹת על ישוּבים יהוּדים נפלוּ, כּמדוּמני, רק שלוֹשה. אינני מוּמחה לענינים צבאיים, אבל שמעתי מפּי קצין, שהשתתף בּמלחמה העוֹלמית, שחישבוּ וּמצאוּ שמ־10.000 כּדוּרים פּגע רק כּדוּר אחד, והמדוּבּר הוּא בּיריוֹת של מוּמחים, של חיילים שהתאַמנוּ אך ורק לשם כּך. אל תשכּחוּ את היחס הזה של 10.000 : 1. והייתי אוֹמר לאלה המבקרים את ההגנה שלנוּ, שצריך לדעת קצת את הפּרוֹבּלימוֹת האיסטרטגיוֹת, איזה ערך יש ליריוֹת בּלילה, כּמה כּדוּרים צריך להוֹציא כּדי לפגוֹע בּלילה וכוּ' וכוּ'. אינני מכניס את ראשי בּשאלוֹת כּאלה, אבל יש בּין החברים כּאלה הפּוֹתרים את כּל הפּרוֹבּלימוֹת האלה, את כּל השאלוֹת האיסטרטגיוֹת על נקלה.
התנוּעה חייבת לבקש לעצמה תשוּבה לכל השאלוֹת האלה. היוֹת ויש לנוּ עסק עם אוֹיב הבּז לכל החוּקים האנוֹשיים, אין לנוּ אלא אפשרוּת אחת: ללכת בּדרך שהלכנוּ בּה. הנני רוֹצה לשקוֹל את כּל התוֹצאוֹת. אוֹתוֹ האיש אשר יצליח להינקם תהא לוֹ הרגשה נעימה, יהיה לוֹ סיפּוּק. אבל אם מתכּוונים בהגנה לתוֹצאות אחרוֹת, לתוֹצאוֹת פּוֹליטיוֹת מסוּימוֹת, לא נשׂיג אוֹתן על ידי כּך שנפחיד בּזה, שגם אנחנוּ יכוֹלים לעשׂוֹת אוֹתם מעשׂי־הרצח. דבר זה יעלה לנוּ בּיוֹקר, ואני מסוּפּק מאד אם יוּשׂג האֶפקט הדרוּש לנוּ. אם אֶפקט כּלפּי הערבים – הרי הממשלה הרגה בּהם כּמה מאוֹת. אינני עוֹסק בּצירוּפים, אבל על סמך ההוֹדעוֹת הרשמיוֹת מצטרף החשבּוֹן ל־650 איש. זה היה לפני שבוּעַיִם, היוֹם ודאי הגיע המספּר כּבר ל־700. ערבי אחד אמר לי שיש 3.000 הרוּגים מבּיניהם. אמנם פּה מילא תפקיד ידוּע הדמיוֹן המזרחי, אבל צריך להניח שהשליש מזה הוּא נכוֹן, שיש 1.000 הרוּגים מבּיניהם, וּמספּר הנפגעים הלא גדוֹל הרבּה יוֹתר. אמנם יש וַדאי מבּין הכּנוּפיוֹת משתתפים מעֵבר־הירדן, מסוּריה, אבל נפלוּ גם מאנשי הכּפרים. ואם מעשׂינוּ אנוּ צריכים להפחיד את הערבים, הלא בּכל זאת צריכים אנוּ להכּיר שהצבא בּכל רשלנוּתוֹ עשׂה משהוּ, ואם מעשׂים אלה אינם מפחידים, מדוּע יפחיד איזה שהוּא מעשׂה של רציחת ערבי עוֹבר בּדרך? ועכשיו – השאלה השניה: האם זה יפחיד את האנגלים? לכאוֹרה, כּאשר האנגלים ידעוּ שאנחנוּ מתקוֹממים, יהיוּ מוּכרחים לפחוֹד גם מפּנינוּ, כּמוֹ שנפחדוּ מפּני הערבים, וּכשם שהם אוֹמרים להיכּנע לערבים כּכה מחר יכּנעוּ גם לנוּ. אבל מסקנה זוֹ מסקנה כּוֹזבת היא. הפּחד מפּני הערבים אינוֹ פּחד מפּני אוֹתן מאוֹת אלפים היוֹשבים בּארץ; לוּ היוּ רק אלה היוּ מסדרים אוֹתם בּיוֹם אחד. אבל אל תשכּחוּ שבּסביבה יש משהוּ: ארצוֹת ערביוֹת שכנוֹת, אַפּרט ממשלתי, שהוּא בּחלקוֹ בּידי הערבים. אלה הם גוֹרמים שהממשלה שבוּיה בּהם. אי אפשר לוֹמר שבּרגע שנעבוֹר להתנהגוּת אחרת יפּוֹל פּחד על הממשלה, כּאוֹתוֹ הפּחד אשר היא פּוֹחדת מפּני הערבים. אַל תשכּחוּ ש־16 מיליוֹן היהוּדים אינם לא רק בּארץ, אלא גם לא בּסביבה הזאת, ואינם יכוֹלים להיוֹת מחר־מחרתים גוֹרם המשפּיע על הממשלה. ואַל תשכּחוּ את כּל אַרסנַל האמצעים שיש בּידי הממשלה: ענשים קיבּוּציים, עוֹצר וכוּ'. ועוֹד דבר: ראינוּ שהממשלה שׂמחה להוֹדיע שהיא אסרה, אחרי רצח הערביה על הר הכּרמל, בּחוּר יהוּדי עם אֶקדח, בּעוֹד שאין לגמרי שוּם דמיוֹן בּין הכּדוּרים אשר בּהם נוֹרתה הערביה וּבּין כּדוּרי אֶקדח זה. הממשלה ידעה היטב שאין שוּם קשר בּין שני המקרים, וּבכל זאת היא הוֹדיעה שנאסר בּחוּר יהוּדי בּקשר עם רצח הערביה, וּלמחרת שׂמחה להוֹדיע שהטילה קנס קיבּוּצי על אחוּזת הרבּרט סמוּאל. והנה היוֹם קרוּ שני מקרים בּירוּשלים, והרַדיוֹ הממשלתי הוֹדיע עליהם בּצוּרה כּזאת, שאפשר להניח שהיהוּדים הם האשמים. כּל ענין זה נתוּן לשיקוּל־דעת. אוּלי יש צוֹרך לממשלה שיהיוּ יהוּדים העוֹשׂים דברים כּאלה. אוּלי זאת מסקנה אֶפּיקוֹרסית, אבל אפשר שבּעשׂוֹתנוּ זאת לא נעשׂה את רצוֹננוּ אנוּ, אלא את רצוֹן האוֹיב. המוּפתי ישׂמח אם יוּכל לדבּר על ערבים נרצחים בּידי היהוּדים, ואם בּיניהם תהיה גם ערביה אז וַדאי ישׂמח. הרבּה דברים נעשׂים בּארץ אך ורק למען שיווּי־המשקל: סוֹגרים עתוֹן עברי, כּי לפני זה נסגר עתוֹן ערבי. אם יש ערבים רוֹצחים צריך למצוֹא גם יהוּדים רוֹצחים, ואז תוּכל הממשלה גם להכריז שאין הבדל בּין יפוֹ לתל־אביב. צריך לדעת שמעשׂי נקמה אינם מעשׂי הגנה, אין כּאן תגוּבה על מקוֹם המעשׂה. אלה הם דברים אחרים לגמרי. נדמה לי שבּמעשׂים אלה נרגיע אוּלי את העצבים שלנוּ, אבל אוּלי נעשׂה את רצוֹן אוֹיבינוּ. אני מרחיק ללכת, אם אפילוּ נספּק את רגשנוּ זה, בּל נא נשכּח את צרכינוּ. צרכינוּ הם לא בּני יוֹמם. נחוּצים לנוּ עצבים חזקים, ואלה שעצביהם נתרוֹפפוּ יכוֹלים לגרוֹם לנוּ אסוֹנוֹת גדוֹלים. האם נשׂמח גם אחר כּך, אחרי שנבצע את מעשׂי הנקמה? נסתכּל לחיים כּמוֹ שהם. הנה קרוּ כּמה דברים שיכלוּ להניח שיש בּהם יסוֹד של נקמת יהוּדים. האם יש רגש של שׂמחה בּהנחה שהערביה על הר הכּרמל נהרגה בּידי יהוּדים? היש בּזה משוּם סיפּוּק, היש בּזה משוּם נצחוֹן, היש בּזה משוּם הרמת דגלנוּ? אני מניח שרבּים הם המפקפּקים בּדבר, וּבעוֹד ימים אחדים יִרבּה מספּרם.
בּמעשׂה הרצח על יד הירקוֹן לא הוּכח שיד יהוּדים בּדבר, ואני מפקפּק מאד בּהנחה זוֹ, אבל הערבים קיבּלו אוֹתה למעשׂה. כּל העתוֹנוּת הערבית הכריזה שהיהוּדים עשׂוּ נקמה בּערבים על רצח חַזן־דֶנֶנבּרג. זה הוּא אַקט ראשוֹן של אִי־הבלגה. נלמד מה היוּ תוֹצאוֹתיו, האם מעשׂה זה הפחיד את הערבים, המנע עשׂרוֹת פּגעים בּנוּ? כּוּלכם הלא יוֹדעים את התוֹצאות. אני יכוֹל להניח שערבי עשׂה את זאת בּמטרה פּרוֹבוֹקציוֹנית, והתגוּבה על זאת היתה הסתה בּכל העוֹלם המוּסלמי, עילה ראשוֹנה בּשביל מעשׂי הערבים. לאוֹר מעשׂה זה אפשר לבדוֹק את הפּרוֹבּלימה של הבלגה. נמצאוּ אפילוּ כּאלה שאמרוּ ששני הנרצחים לא היוּ ערבים, אוֹ אחד מהם לא היה ערבי אלא יהוּדי. וּמה התוֹצאה מזה שנהרג פּלוֹני אוֹ אלמוֹני, הרי לא היתה בּזה תגוּבה נגד העוֹשׂה, אלא נגד אנשים שאין להם שוּם קשר עמוֹ. לעוּמת זאת התוֹצאה הראשוֹנה של הבלגה מבּחינת הגנה עצמית היא שיש לה אוֹפי עוֹצר. אוֹפי המכריח להירָגע. לא ראינוּ גם שמעשׂה מדוּמה זה של היהוּדים עוֹרר יחס של כּבוֹד והערצה. אני מכּיר אנשים לא פּחדנים, ודוקא הם רוֹאים בּמעשׂים כּאלה מעשׂה פּחדנוּת. לא לכבוֹד זה לתנוּעה הציוֹנית.
לנוּ יש גם שאלוֹת אחרוֹת, אילוּ עִניֵן אוֹתנוּ רק זה שהמאוֹרעוֹת יִפָּסקוּ, יכוֹלנוּ לגמוֹר אוֹתם לפני שמוֹנה־עשׂר שבוּעוֹת, לוּ הסכּמנוּ להפסקה זמנית של העליה. לא נתבּייש להגיד שבּמוּבן זה אנחנוּ הננוּ האחראים לקרבּנוֹת. יתכן שאחר כּך היוּ קרבּנוֹת יוֹתר, אבל אילוּ נבהלנוּ ורצינוּ להירגע יכוֹלנוּ לוֹמר: תפסיקוּ את העליה, והם היוּ ודאי מפסיקים את העליה והמאוֹרעוֹת היוּ חדלים. אבל לא אמרנוּ זאת, כּי יוֹדעים אנוּ שהעליה היא תקות העם. אנוּ מעוּנינים לא רק בּבּטחוֹן של היוֹם, אלא יוֹתר בּבּטחוֹן של מחר, אנוּ מוּכנים לעמוֹד בּמערכה, אנוּ מוּכנים להביא קרבּנוֹת בּשביל הצלת העם. לכּל יש חשבוֹן פּוֹליטי, לשיטה שלנוּ יש תוֹצאוֹת מסוּימוֹת. אינני רוֹצה להפריז, אינני רוֹצה לדבּר על הקוֹמפּלימנטים שאנוּ שוֹמעים, זה לא כּל כּך חדש, אמנם נעים לשמוֹע קוֹמפּלימנטים, אבל אחרי דברי שבח צריכוֹת לבוֹא גם תוֹצאוֹת מעשׂיוֹת; אם אנחנוּ עוֹמדים כּה יפה בּמערכה, הלא צריכים לזיין אוֹתנוּ שנוּכל בּשעת הצוֹרך להגן על עצמנוּ, הלא צריכים לפתוֹח את שערי הארץ בּפני בּנינוּ הרחוֹקים הרוֹצים לבוֹא אל מוֹלדתם. התשוּבה הזאת לא באה. אבל בּפּוֹליטיקה יש לא רק חשבּוֹן של חיוּב, אלא גם חשבּוֹן של שלילה. אילוּ נהגנוּ אחרת היו תוּצאוֹת פּוֹליטיוֹת שליליוֹת: לא היינוּ מקבּלים את נמל תל־אביב, לא היינוּ מקבּלים צעירים מזוּינים, לא היינוּ מקבּלים כּבישי בּטחוֹן וּוַדאי שלא היינוּ מקבּלים בּימי־דמים אלה את 4500 רשיוֹנוֹת העליה. אמנם לא נתנוּ לנוּ את כּל אשר דרשנוּ, מכינים לנוּ די כּשלוֹנוֹת, אבל הבאנוּ את הסירה בּתוֹך הגלים הסוֹערים בּשלוֹם אל החוֹף, ועדיין לא איבּדנוּ את המטען הפּוֹליטי שלנוּ. התוֹצאות של התנהגוּת אחרת יכוֹלוֹת להיוֹת פטליוֹת.
עכשיו עלינוּ לשאוֹל, האם כּדאי לסַכּן את עמדתנוּ זוֹ, האם כּדאי לשבּוֹר את הקו הזה ולעבוֹר לקו אחר? מבּחינת ההרגשה זה מוּצדק. אני מבין את ההרגשה הזאת, את הרוֹגז על השלטוֹן. אבל דרך זוֹ המוּצעת לנוּ אינה נבוֹנה; אין אנחנוּ יכוֹלים להעמיד את עצמנוּ בּתוֹר אוֹיבים לשלטוֹן. אוּלי נוֹציא למישהוּ על ידי כּך עין אחת, אבל האם לא נוֹציא לעצמנוּ שתי עינים? דבר זה צריך לשקוֹל, בּרגע זה שמדקדקים אתנוּ על כּל חוּט השׂערה. אנוּ עוֹמדים בּמערכה עם כּוֹחוֹת ועמים גדוֹלים מאתנוּ, ואנוּ, שבט קטן זה, הצלחנוּ לשקוֹל את כּל מעשׂינוּ. עם כּל הבּיקוֹרת שעלינוּ למתוֹח תבינוּ את ערך הדבר. המאוֹרעוֹת עלוּ לאנגליה בּדבר־מה, עלוּ לה בּשוֹטרים, נהרגוּ אנשי־צבא, ועליה להוֹסיף וּלרכּז צבא בּארץ – וכל זה בּזמן שאיטליה לוֹטשת עין על המזרח, בּזמן שבּספרד אין שקט. והענין אינוֹ כּל כּך פּשוּט, על ידי כּל ההוֹפעוֹת האלוּ הוּא נעשׂה מסוּבּך, וּנחוּצה לנוּ עמדה פּוֹליטית מסוּימת. המכשירים שיש לנוּ: לחץ מוּסרי, התנהגוּת מסוּימת, אין עלינוּ לזלזל בּהם. כּמוּבן שאני יוֹדע את הזמן בּוֹ אנוּ חיים ואת המוּשׂגים השׂוֹררים עכשיו על גבוּרה: אין כּבוֹד רב לגבוּרה פּנימית, לתבוּנה פּוֹליטית, בּתקוּפה כּל כּך בּלתי־רציוֹנלית. מצד האינטרסים, ההשפּעה הפּוֹליטית, למשל, אין לבאר למה היה נחוּץ להוֹציא להוֹרג ששה־עשׂר אנשים בּרוּסיה לשם הרעיוֹן של אחדוּת הפּרוֹליטריוֹן, בּשעה שמעוּנינים לחזק את ממשלת ספרד, שלא יבוֹא שם הפאשיזם, כּשחרב חדה מוּנחת על צואר ממשלת הפוֹעלים שם. הפּחד יחד עם הקנאה והשׂנאה פּוֹעלים עכשיו יוֹתר מאשר כּל חשבּוֹן פּוֹליטי ריאַלי. אבל בּכל מלחמה יש כּלל, שכּל אחד צריך להילָחם בּנשק שהוּא מסוּגל להשתמש בּוֹ ואשר יש בּידוֹ. אין דבר מצחיק יוֹתר, אין דבר מכזיב יוֹתר כּאשר אדם אוֹ תנוּעה מתחילים להשתמש בּנשק לא להם. אין להאמין שאנחנוּ, תנוּעת פּוֹעלים ציוֹנית, יכוֹלים לנַצח על ידי שימוּש בּנשק זה. הדבר הנוֹרא בּיוֹתר יהיה אם אנחנוּ בּמקוֹם נתקפים נהיה תוֹקפים. התנוּעה הציוֹנית, הדוֹגלת בּמוּשׂגים חברתיים מסוּימים, אם היא תשתמש בּנשק זר, היא לא תיעָזר על ידוֹ, אלא היא תידָקר על ידוֹ. אני יוֹדע שאנחנוּ עוֹמדים בּמלחמה, אנחנוּ לא נירָגע, אנחנוּ לא נוַתר, אך עלינוּ לזכּוֹר שפּנינוּ תמיד לשלוֹם. רחוֹקים אנוּ מדאגוֹת של “בּרית שלוֹם”, אבל עלינוּ להכּיר שפּה פּרוֹבלימה טרגית מאד. איננוּ יכוֹלים לשכּוֹח שמחר נצטרך לחיוֹת עם הערבים יחד. עלינוּ לסלוֹל דרך לחיים אחרים, אפילוּ אם יוֹדעים אנוּ שכּל חיינוּ אינם בּטוּחים, שתמיד אוֹרבוֹת לנוּ התנַפּלוּיוֹת. אבל מצפּוּננוּ צריך להיוֹת טהוֹר. לא יתכן שיאמרוּ לנוּ שבּמלחמתנוּ יצאנוּ מגדר של התגוֹננוּת. לא, בּמַצפּוּן טהוֹר נוּכל תמיד להגיד: כּן, אנחנוּ נלחמנוּ, נלחמנוּ למען רעיוֹננוּ וּשאיפתנוּ, אבל מלחמתנוּ היתה לנוּ מלחמת־התגוֹננוּת.
בּעוֹלם לא נשארוּ הרבּה תנוּעוֹת אשר שמרוּ בּמשך עשׂרים השנים אחרי המלחמה העוֹלמית על ערכיהן היסוֹדיים ונשארוּ נאמנוֹת לפּוֹליטיקה שלהן. בּמבּוּל של דם אבדוּ כּל הערכים הטוֹבים. אנחנוּ נשארנוּ אחת התנוּעוֹת מן המעטוֹת היכוֹלוֹת להילחם רק מתוֹך הכּרת צדקתן, העוֹמדוֹת נגד כּל העוֹלם. אנחנוּ דוֹגלים לא בּשם האמת המזוּיפת, אנחנוּ נאמנים לנוּ לעצמנוּ ואנחנוּ פּוֹנים אל המַצפּוּן האנוֹשי, וכאשר אנוּ מקבּלים הוֹדעה טוֹבה מליאוֹן בּלוּם, יהוּדי העוֹמד בּראש ממשלת צרפת, ואם אינוֹ צריך להתבּייש בּנוּ, ואם הוּא מוֹדה שאנחנוּ צוֹדקים והוּא רוֹחש לנוּ אַהדה, – דבר חשוּב הוּא לנוּ. מחר אוּלי נצטרך להשתדל לקבּל הוֹדעה כּעין זוֹ מרוּזבלט אוֹ מאיזה מיניסטר אחר בּאירוֹפּה למען השׂג בּעזרתם תוֹצאוֹת רצוּיוֹת לנוּ. והאם בּשביל הסיפּוּק הרגעי עלינוּ לעשׂוֹת דברים היכוֹלים ללכלך את דגלנוּ? עלינוּ להתגבּר על הכּל ולעשׂוֹת חשבּוֹן שקט. אמנם קשה לנוּ זה, כּל אחד מאִתנוּ יוֹדע שבּרגע שאנחנוּ מדבּרים פּה אוּלי זוֹרקים פּצצוֹת ויוֹרים על שכוּנוֹתינוּ, אבל איננוּ יכוֹלים להיוֹת מוּשפּעים ממעשׂים אלה, אנחנוּ צריכים לשקוֹל את הכּל בּדעת. אסוּר לנוּ לזלזל בּמה שהשׂגנוּ, לזלזל בּאפשרוּת שלנוּ למחר, אלא עלינוּ לוֹמר לעצמנוּ: מלחמה כּבדה לנוּ, ויש לנוּ מכשיר למלחמה זוֹ, האם רשאים אנוּ לאבּד אוֹתוֹ, אם אפילוּ יש מי שאוֹמר שזה מכשיר מפוּקפּק? אם אין אנחנוּ יכוֹלים להוֹעיל, עלינוּ להזהר מאד מאד שלא נזיק.
עוֹד מלים אחדוֹת על המערכה שבּה אנחנוּ נכנסים כּעת. קשה לוֹמר נכנסים, כּי יתכן שמן היוֹם הראשוֹן היינוּ לא רק בּמערכה של התנפּלוּת, אלא גם בּמערכה פּוֹליטית, אוֹתוֹ רגע שהנציב העליוֹן אמר שהשביתה היא חוּקית – לא היוּ אלה דברי תמימוּת, ואיננוּ יוֹדעים מה חשב המוּפתי בּאוֹתוֹ רגע – מצאנוּ את עצמנוּ לא רק בּמערכת ההגנה, אלא בּמלחמה פּוֹליטית כּבדה. אם נוֹטים לחשוֹב שסוֹף השביתה כּבר בּא, הרי רק עכשיו אנחנוּ מתקרבים למערכה הפּוֹליטית הגדוֹלה והכּבדה מאד. ואם כּי אין מגלים על מה מדוּבּר בּין נוּרי סעיד והנציב העליוֹן והוַעד הערבי העליוֹן, יכוֹלים אנחנוּ לשער מה הוּא הענין: אנחנוּ הננוּ האוֹבּיֶקט, הסחוֹרה הנמכּרת בּענין זה בּין שני הצדדים העוֹסקים בּמקח וּממכּר. וּברגע שגוֹרלנוּ עוֹמד להיחָרץ אנחנוּ כּאילוּ איננוּ קיימים, איננוּ מוֹפיעים כּצד שלישי. אוּלי יוֹדיעוּ לנוּ בּרגע האחרוֹן משהוּ. זה בּלבד מוֹכיח עד כּמה חמוּרה היא המערכה. ואני רוֹאה חוּמרה מיוּחדת בּזה שהמשׂא־וּמתן אינוֹ מתנהל ישר בּין הנציב העליוֹן והועד הערבי, אלא בּעזרת מתווך חיצוֹני. אינני מתיחס בּשלילה לזה שערבי לא מקוֹמי יכוֹל להתערב, כּי אנוּ מוּכנים לקבּל את התערבוּתוֹ של יהוּדי־חוּץ, אבל ערבי זה מוֹפיע כּבא־כּוֹח של מדינה ערבית, של ממשלה ערבית. הן לא יעלה על הדעת שווֹקוֹפּ יזמין בּתוֹר מתווך את הקוֹנסוּל האמריקאי, הלא זה היה לכאוֹרה הגיוֹני מאד, כּי הלא יש נתינים אמריקאיים שסבלוּ מהמאוֹרעוֹת, אבל זה לא יעלה על דעת מישהוּ, לפי שזה לא לפי הפּרסטיז’ה של הממשלה לשתף בּא־כּוֹח אמריקאי. עם וַעדת־המנדטים על יד חבר הלאוּמים ידעוּ איך להסתדר, שלחוּ לשם את טראסטיד, ואם יש שאלה שאינה נעימה לוֹ הוּא אוֹמר שחסר לוֹ החוֹמר הדרוּש ואין הוּא יכוֹל להשיב עליה. אבל פּה הכניסוּ את מיניסטר־החוּץ של מדינה ערבית וּמחר אוּלי יוֹפיע עוֹד צד שלישי, ואפשר שהמתווכים האלה יהיוּ הערבים. תיווּך זה הוּא פּגיעה מסוּכּנת. אתמוֹל עבּדאלה, היוֹם נוּרי סעיד, מחר אפשר יוֹפיע אִבּן־סעוּד. יש המאמינים שבּימים אלה כּל ענין המאוֹרעוֹת יגָמר. אבל לא על נקלה יעלה זה לאנגליה. אפשרי מאד שמדינוֹת אחרוֹת עוֹמדוֹת מאחוֹרי זה, מדינוֹת אשר חשוּב להן להביא את אנגליה בּמצוֹר, והן תפסוּ את הרגע שבּוֹ אפשר ללחוֹץ, וּמשוּם כּך מרשה לה אנגליה להתנהג כּאן באוֹפן כּזה כּאילוּ הגוֹרם היהוּדי אינוֹ קיים כּגוֹרם פּוֹליטי. הועד הערבי העליוֹן, הארצוֹת השכנוֹת קיימים, אבל הישוּב היהוּדי כּאשר מתנפּלים עליו אינוֹ קיים בּתוֹר גוֹרם פּוֹליטי, שמוּכרחים להתחשב בּוֹ. אם בּנקוּדה הקוֹדמת הגינוֹתי על כּבוֹד הישוּב ועל הגיוּס שהישוּב הראה בּו את כּוֹחוֹ, הרי בּחלק השני אינני יכוֹל לעשׂוֹת זאת, בּמצב זה אפשר היה דבר־מה לעשׂוֹת. אינני מבּיט על זה כּעל גזירה, כּעל דבר חתוּם שאי אפשר לשנוֹתוֹ. אבל הוּבאנוּ למצב כּזה לא רק בּזכוּתה של איטליה, לא רק בּזכוּתם של הערבים אוֹ בּזכוּתה של ספרד. זהוּ פּגָם גדוֹל בּציוֹנוּת המדינית: הפּגם הוּא שהציוֹנוּת גם בּחדשים אלה פּעלה רק בּמשׂרדים, בּמשׂרדי ההנהלה הציוֹנית, בּמשׂא־וּמתן עם אישים חשוּבים, עם מספּר אנשים בּעלי השפּעה, אבל לא נעשׂתה שוּם עבוֹדה בּרחוֹב, בּציבּוּר היהוּדי. זאת היא נקוּדה מכאיבה מאד. כּשהעם אינוֹ נרתם בּעבוֹדה רגילים להטיל את האשמה על המנהיגים. אילוּ וייצמן וּבן־גוּריוֹן היוּ מעוֹררים את העם אוּלי היה עוֹשׂה זה רוֹשם, כּכה רגילים לחשוֹב. מאידך גיסא אוֹמרים חברינוּ שהם ניסוּ את הכּל, אבל העם לא נע ולא זע. אני חוֹשב ששני הדברים צוֹדקים. חוֹששני שיש אצלנוּ מצב של שיתוּק פּוֹליטי גדוֹל, קוֹדם כּל ישנה עייפוּת. היהוּדים בּפּוֹלין המטוּפּלים בּצרוֹת רבּוֹת אינם יכוֹלים לחשוֹב על מחאוֹת נגד אנגליה. זאת אוּלי בּשבילם התקוה האחרוֹנה שבּה הם מתנחמים. כּשאבדה להם כּל אפשרוּת של חיים בּפוֹלין מרמזת להם תקות ארץ־ישׂראל. וּלאיזוֹ פּעוּלה פּוֹליטית אפשר לחכּוֹת מיהוּדי גרמניה? גם יהוּדי אמריקה היוּ להם נימוּקים שוֹנים, שלא התעוֹררוּ לאוֹתה מערכה, העסקנים היוּ נתוּנים בּעבוֹדה למען הקוֹנגרס העוֹלמי. לא ידענוּ אם יצא דבר־מה מן הקוֹנגרס הזה. בּכל זאת יתכן מאד שגם ההנהלה לא ראתה בּמרכז עבוֹדתה את התפקיד להניע את ההמוֹנים. היא שיתפה בּעבוֹדתה כּמה וכמה אנשים בּלוֹנדוֹן, אנשים חשוּבים מאד, היא הביאה מאמריקה את סטיפן וייז ואת פרנקפוּרטר, זהוּ ריכּוּז כּוֹחוֹת טוֹב בּיוֹתר, אבל לא עלה בּידנוּ להכּוֹת גלים בּעם, לעוֹרר תנוּעת עם. אני נכוֹן בּענין זה להאשים גם את מפלגתנוּ, ודאי היא עשׂתה דבר־מה, אבל לא עשׂתה כּל מה שאפשר היה לעשׂוֹת, היא לא מסרה את הכּוֹחוֹת המספּיקים לעבוֹדה הפוֹליטית. וּמאידך גיסא אפשר לוֹמר: הנה תנוּעת הפּוֹעלים עוֹשׂה דבר־מה, היא משמיעה את קוֹלה על ידי עתוֹנה, יוֹם יוֹם, ערב ערב, והוּא אינוֹ נוֹתן להירדם. היה גילוּי־דעת של הועד הפּוֹעל הציוֹני, אוֹ יוֹתר נכוֹן, של חברי הועד הפּוֹעל הציוֹני היוֹשבים בּארץ. היה גם גילוּי־דעת מקיף של אסיפת הנבחרים. נדמה לי שעכשיו מתחיל דבר־מה לנוּע, יש ידיעה טלגרפית מניוּ־יוֹרק, יש גם ידיעוֹת מוַרשה. ואם ישנה התעוֹררוּת אסוּר להפסיק אוֹתה עד לנצחוֹן. זאת לא הפּעם הראשוֹנה שעלינוּ להלחם לזכוּיוֹתינוּ. אני כּשלעצמי אוֹמר: עוֹד כּוֹחוֹתינוּ לא אפסוּ. אינני מבּיט על משׂא־וּמתן זה כּעל המלה האחרוֹנה. אני מניח שהשלטוֹן רוֹצה ליצוֹר שקט בּעזרת משׂא־וּמתן זה וּלהינצל על ידי זה מן הפּוּרענוּת. אבל אנחנוּ צריכים להיוֹת מוּכנים להמשך המערכה. התנוּעה הציוֹנית אינה יכוֹלה להשלים עם זה שהענין יגָמר במצב של הרס. אוּלי השלטוֹן אינוֹ יוֹדע שזה הרס בּשבילנוּ, בּשעה שסוֹגרים את שערי הארץ בּפני אלפי צעירינוּ הרוֹצים לעלוֹת וּמוֹסרים אוֹתנוּ לידי אנשי חוּץ. הוַעדה המלכוּתית הזאת היא נסיוֹן לשׂים קץ לחזיוֹן הציוֹני. בּתנאים אלה לא נוּכל להתקיים, לא יוּכל גם להתקיים ישוּב בּארץ, לא יוּכל להתקיים אַפּרט כּלכּלי, והאַפּרט הכּלכּלי אשר יוּקם יחניק אוֹתנוּ. משוּם כּל זה יש צוֹרך שהתנוּעה הציוֹנית תהיה מוּכנה למלחמה גדוֹלה שלא תיגָמר אחרי דברים אחדים, שלא ניכּנע למצב־רוּח של השלָמה המוּרגש בּחוּגים של בּעלי־רכוּש, בּעלי עמדה ידוּעה. יש, לדעתי, צוֹרך בּהתקוֹממוּת. לא אציע עוֹד פּרטים, לא אציע עוֹד בּכלל ללכת בּדרך של התקוֹממוּת, אמרתי כּבר קוֹדם שכּל אחד צריך להלחם בּנשק שלוֹ. בּנשק הערבי לא נוּכל אנחנוּ להלחם. אם אפילוּ הערבים יכריזוּ שהדבר נגמר, בּשבילנוּ הוּא לא יגָמר כּה מהר, בּשבילנוּ מתחילה אז מערכה חדשה, בּשבילנוּ מתחילה מערכה שבּה עוֹד לא נתנסינוּ, וּבכוחנוּ יהיה להכריח את המסקנוֹת להיכּנע לנוּ. אני מאמין שדבר זה אפשרי הוּא. אם משקלנוּ הפּוֹליטי לא היה מוּרגש על כּף המאזנים בּמשך החדשים האחרוֹנים, כּי היוּ משקלוֹת הרבּה יוֹתר גדוֹלים: היטלר וּמוּסוֹליני, אף על פּי כּן לא מן הנמנע הוּא שאנחנוּ נוּכל לגייס כּוֹחוֹת מסוּגים שוֹנים, לא רק כּוֹחוֹת עמנוּ, אלא כּוֹחוֹת המעוּנינים בּנוּ בּצוּרה זוֹ אוֹ אחרת. אם היוֹם שוֹהים בּארץ שלוֹשה סינַטוֹרים אמריקאיים אינני חוֹשב שיש להם ענין מסוּים בּארץ. אבל, כּנראה, שהעלוּ שם את השאלה. יש לשׂים לב לעצם העוּבדה, שבּעת מלחמת־בּחירוֹת בּאמריקה הרחוֹקה יכוֹלים הסינַטוֹרים להיוֹת מעוּנינים בּידיעת המצב בּארץ. זה רק רמז. אנחנוּ יוֹדעים היטב שהכּל נמצא תחת השפּעת היטלר, תחת השפּעת האַנטישמיוּת ההוֹלכת וגוֹברת גם בּמדינוֹת האנגלוֹ־סַכּסיוֹת. אין זה כּל כּך קל לגייס כּוֹחוֹת, וּמחר יעמדוּ אוּלי כּוֹחוֹת גדוֹלים של עיראק לצדם של המתקוֹממים הערבים. אנחנוּ צריכים בּימים אלה, שהם אוּלי ימי ההכרעה, הכרעת גוֹרל הארץ, להיכּנס לעבי הקוֹרה. אנחנוּ צריכים להתגוֹנן, אנחנוּ צריכים להתגוֹנן בּכל האפנים. עלינוּ לתאר לנוּ שהפסקת השביתה, בּאחד הימים, פּירוּשה שהערבים משׂיגים את נצחוֹנם, מצד הגבּרת הפּרסטיז’ה שלהם, הדיכּוּי הפּוֹליטי שלנוּ, הבּרית בּין השלטוֹן וּבין הערבים. יּפתח הנמל בּיפוֹ, הסוֹחרים, הקוֹמיסיוֹנרים וכוּ' ישוּבוּ לנמל יפוֹ, אל המוֹשבוֹת יחזוֹר גל של עבוֹדה ערבית, “תנוּבה” תוּכל עוֹד פּעם להוֹדיע לירקנים שאין לגדל ירקוֹת, כּי אין מה לעשׂוֹת בּהם. אני אוֹמר זאת רק בּתוֹר דוּגמה לפּרוֹבּלימוֹת אשר תתעוֹררנה, מלבד הפּרוֹבּלימוֹת האיוּמוֹת החדשוֹת, הפּרוֹבּלימוֹת הפּוֹליטיוֹת. לא נשלים עם זה שהישוּב יכּנע בּלי שלוֹם יהוּדי־ערבי, בּלי שלוֹם צוֹדק. איננוּ רשאים לשוּב ליפוֹ בּלי הסכּם צוֹדק. אי אפשר להשלים שתוֹצרת ערבית תציף אוֹתנוּ בּימים הקרוֹבים. הישוּב יצטרך לשמוֹר על נמל תל־אביב, הישוּב יצטרך ליצוֹר מצב שלא יוּכלוּ לפסוֹח על נמל תל־אביב, שלא יוּכלוּ לבלי להבטיח את ענין העבוֹדה העברית בּיפוֹ. בּשוּם אוֹפן לא נוּכל להרשוֹת שכּל הכּיבּוּש של עבוֹדה עברית, של שמירה עברית, יתבּטל בּשבוּע אחד. ואין ספק שאם לא יעלה בּידינוּ לבטל את הגזירה, בּוַדאי נצטרך לשבת ולדוּן, בּראשוֹנה כּל אחד עם עצמוֹ, מה לעשׂוֹת. לא נכוֹן יהיה אם נבלע את הדברים: נחלנוּ מפּלה, והוֹלכים וּממשיכים הכּל כּדאֶשתקד. בּוֹ בּרגע שהממשלה עוֹשׂה שלוֹם על חשבּוֹן הפסקת העליה, בּוֹ בּרגע שצריכה להתחיל לפעוֹל הוַעדה המלכוּתית, יש לשקוֹל את המצב. אינני רוֹצה לקבּוֹע עכשיו את יחסנוּ לוַעדה, הענין הוּא מסוּבּך מאד. אוּלי נעשׂה שהוַעדה לא תבוֹא, אינני מציע שוּם צעדים לפעוּלה, אני מציע רק שנחשוֹב בּדבר. אפשר נעמיד את עצמנוּ באוֹפּוֹזיציה, אוּלי תצטרך הממשלה לדעת על אִרגוּן האוֹפּוֹזיציה. עוֹד לא בּאה השעה להכריע בּענין זה, ועל אחת כּמה וכמה שלא כּאן המקוֹם להחליט על זה. הימים הם חמוּרים מאד, ההיאבקוּת תהיה עוֹד יוֹתר גדוֹלה מאשר היא עתה, מאשר היתה כּל תשעה־עשׂר השבוּעוֹת שעברוּ. תהיה היאָבקוּת נוֹראה בּכל הדרכים וּבכל האפשרוּיוֹת. צריך יהיה להווֹת מין לחץ ציבּוּרי חזק שיתחשבוּ בּוֹ. נהיה צריכים לטכּס עצה כּיצד להגן על הישוּב שלא יחָנק, כּיצד לגלוֹת שיש לנוּ כּוֹח שיכריח לקרוֹע את הגזירוֹת.
3. לבירוּר מצבנוּ המדיני
מאתברל כצנלסון
(בּמוֹעצת המפלגה. חיפה. 23.1.1937)
מוֹעצה זוֹ נקראה למחרת צאת הוַעדה המלכוּתית וערב התהווּת מצב פּוֹליטי מסוּים. אנחנוּ עוֹמדים בּסטַדיה בּרוּרה למדי. אין לי כּל צוֹרך להגדיר את ענין הוַעדה המלכוּתית, את המטרוֹת אשר בּשבילן נשלחה. כּבוֹדם של כּל הג’נטלמנים האלה בּמקוֹמוֹ מוּנח, אבל המטרה שבּשבילה נשלחוּ בּרוּרה למדי – לא לעשׂוֹת צדק לנוּ, לא לפייס אוֹתנוּ על הפּצעים שלנוּ, כּי אם לפייס וּלהרגיע וּלהשקיט את אלה אשר פּצעוּ אוֹתנוּ. אינני מטיל ספק בּדבר שחברי הוַעדה הנם בּלתי־תלוּיים לגמרי בּממשלת ארץ־ישׂראל וּבפקידוּתה. אבל אינני מטיל ספק גם בּכך, שכּל אדם הוּא בּן מעמדוֹ וּבן חברתוֹ. האוירה, המוּשׂגים, ההשׂגוֹת של הפּקידוּת הארץ־ישׂראלית הם אשר אָפפוּ את עבוֹדת הוַעדה. ואם אנחנוּ רוֹצים לדעת, בּלי להינבא וּבלי לנחש, באיזה אֵזוֹר מסתוֹבבוֹת המחשבוֹת של חברי הועדה המלכוּתית, די לנוּ שנדע בּאיזה מעגל עוֹבדת המחשבה של הפּקידוּת הארץ־ישׂראלית. קשה להאמין שהוַעדה תגלה משהוּ הנבדל בּמהוּתוֹ מיסוֹדוֹת הפּעוּלה של האַדמיניסטרציה בּמשך 18 שנים. אילוּ היה כּך היה בּזה נס מן השמים.
ואם נסַכּם מה ששמענוּ, מה שהרגשנוּ וּמה שידענוּ מן התכניוֹת המהלכוֹת בּקרב האדמיניסטרציה, ולא רק בּקרב אוֹיבינוּ הגלוּיים, כּי אם בּקרב ידידינוּ הגלוּיים (נדמה לי כּי אוֹיבים יש לנוּ גם גלוּיים וגם נסתרים; ידידים – רק גלוּיים. ספק אם יש לנוּ גם ידידים נסתרים), אזי נעלה כּמה דיבּוּרים:
דיבּוּר ראשוֹן: שינוּי ההנחה שנקבּעה בּ־1922, כּי לעליה יש הגבּלה אחת, יכוֹלת הקליטה הכּלכּלית של הארץ. הנחה שאוּשרה בּאיגרת מקדוֹנלד, כּי רק גוֹרמים כּלכּליים עשׂוּיים להגבּיל את העליה. עכשיו שמענוּ מכּל צד בּרמז וּבגלוּי שהכּוָנה היא להגבּלוֹת חדשוֹת. יכוֹלת קליטה כּלכּלית אינה אלא המַכּסימוּם שאליו תוּכל העליה להגיע, אבל זוֹ איננה קוֹבעת את המינימוּם שאליו אפשר להוֹריד את העליה. יש גם “יכוֹלת־קליטה פּוֹליטית וסוֹציאלית”, כּמוֹ שנאמר בּביטוּי אחד, יש גם “יכוֹלת־קליטה מוּסרית”, היינוּ, אם המוּסר של המוּפתי יכוֹל לקלוֹט את העליה הזאת אוֹ איננוּ יכוֹל לעמוֹד בּה. בּקשר עם זה יש מקוֹם להניח שבּמַעבּדה הפּקידוּתית ישנן הצעוֹת על הגבּלת תפקידיה של הסוֹכנוּת לגבּי סלקציה של עליה, לגבּי סידוּר עניני העליה.
דיבּוּר שני – פּירוּש חדש של המַנדט. פּירוּש אשר יקבּע כּי בּארץ הזאת יש בּאוֹפן קוֹנסטיטוּציוֹני עַם של רוֹב ועַם של מיעוּט. והיהוּדים חייבים להיוֹת עם של מיעוּט. מכּאן נוֹבעת שוּרה של הצעוֹת: הצעה להטיל את המוּשׂג “שידיוּל” וּ“מכסה” לא רק על עליה עוֹבדת, כּי אם גם על עליית בּעלי־הוֹן וגם על עליית קרוֹבים, כּלוֹמר, לקבּוֹע מראש לכמה יהוּדים, מכּל הסוּגים יחד, יהיה מוּתר לעלוֹת לארץ, ועל מספּר זה אין להוֹסיף.
מכּאן גם הצעוֹת בּעניני קרקע. בּין שיפעלוּ בּצוּרה גסה, כּמוֹ שכּבר אמרוּ לעשׂוֹת, על ידי פּגיעה בּשויוֹן הזכוּיוֹת של היהוּדים; בּין שיחַדשוּ חידוּשים בּדרך של קביעת “יחידת מִחיה”, אוֹ קביעת “רזרבוֹת קרקעיוֹת” שאין לנגוֹע בּהן; וּבין שיתחכּמוּ ויחליטוּ “בּלי כּל הפלָיה”, שבּתל־אביב, למשל, אסוּר למכּוֹר אדמה לערבי וּבשאר ארץ־ישׂראל אסוּר למכּוֹר אדמה ליהוּדי, ואזי ישתמר עקרוֹן השויוֹן בּטהרתוֹ.
וּמוּבן שחידוּש הענין של מוֹסדוֹת שלטוֹן ערבי בּארץ יעלה על הפּרק. לא יקראוּ לזה שלטוֹן ערבי, אלא שלטוֹן הארץ – אם בּצוּרת מוֹעצה מחוֹקקת ואם בּצוּרה אחרת. אבל עצם הרעיוֹן הוֹלך ונשנה בּרֶקוֹרדים של האַדמיניסטרציה.
ועוֹד שמוּרים לנוּ פּירוּשים תיאוֹרטיים פּרינציפּיוֹניים לכמה מוּנחים שבּמַנדט: מהי, למשל, החוֹבה לקיים את זכוּיוֹת העדוֹת האחרוֹת ואת מעמדן? מה זה “מעמד”? מחר יכוֹלים לקבּוֹע: כּיון שבּמשך כּל כּך הרבה שנים היה בּירוּשלים וּבחיפה ראש העיריה ערבי, הרי שזהוּ “מעמד” של העדה הערבית, שחייבים לקיימוֹ לעד, ואפילוּ אם יהוּדים יהווּ 90% בּערים אלה.
ועוֹד שמוּרה בּתיק מהדוּרה שניה של הצעת “סוֹכנוּת ערבית”, שכּוָנתה לא לאַרגן מחדש את הרפּרזנטציה הערבית בּארץ, אלא ליצוֹר סטאטוּס פּוֹליטי חדש למדינוֹת הערביוֹת, שתהַווינה גוֹרם קוֹנסטיטוּציוֹני חוּקי במדיניוּת הארץ־ישׂראלית. אנחנוּ ודאי נטען שזהוּ ניגוּד גמוּר למנדט, אבל ההצעה קיימת, וכמה נסיוֹנוֹת פּוֹליטיים של ממשלת הארץ סללוּ לפניה את הדרך.
ונוֹסף לכל אלה: עדיין מרחפים בּאוירה של האַדמיניסטרציה אוֹ בּקרב חוּגים בּריטיים רעיוֹן הקנטוֹניזציה אוֹ צוּרה אחרת של הפרדה. פּעם הוֹדיעוּ על כּך ואחרי כן הכחישוּ. בּכל זאת – מרחף הרעיוֹן לצרף חלקים של ארץ־ישׂראל אל עֵבר־הירדן. אין אנוּ דנים בּרגע זה מה קשוּר בּהצעוֹת אלה, אבל הרעיוֹן שלהן בּרוּר מאד: ליצוֹר לנוּ עֵבר־ירדן שני בּתוֹך ארץ־ישׂראל.
אלה, נדמה לי, הן כּרגע המגמוֹת שאנחנוּ יכוֹלים לצפּוֹת להן, אם לא נתבּרכנוּ באוֹפּטימיוּת־יֶתר ואם אין לנוּ ה“בּטחוֹן” היהוּדי ש“הכּל לטוֹבה”, ש“אין דבר” ושהכּל “יסתיים בּכי־טוֹב”. כּאלה הן ההצעוֹת הפּוֹליטיוֹת הנדוֹנוֹת בּחוּגי השלטוֹן.
שמעתי היוֹם מחָבר אחד, שדיבּר בּוַדאוּת שאת העליה יקצצוּ בּקרוֹב. אילוּ היה בּידי כּוֹח דיקטטוֹרי כּל־שהוּא הייתי אוֹסר לוֹמר שהגזירוֹת בּוֹא תבוֹאנה. אינני אוֹמר שאני מאמין שהגזירוֹת לא תבוֹאנה, אבל מאמין אני שיש בּידינוּ לעשׂוֹת שלא תבוֹאנה. בּזה אני מאמין אמוּנה שלמה. הנסיוֹן שלנוּ מ־19 בּאפּריל אוֹמר לנוּ הרבּה יוֹתר ממה שאנוּ מוּכנים ללמוֹד ממנוּ. לא אכּנס בּהגדרה מה כּוֹחנוּ וּמה נתן לנוּ את האפשרוּת הזאת בּמשך 8־9 חדשים לעמוֹד כּכה בּתוֹך האש, בּתוֹך הדמים, בּתוֹך עקירה וּבתוֹך אוירה כּזאת העלוּלה להתיש כּוֹח גיבּוֹרים. מנַין לנוּ הכּוֹח לעמוֹד כּכה? זוֹהי בּאמת שאלה גדוֹלה ועוֹד מוּקדם לענוֹת על כּך? אוּלי פּוֹעלים בּנוּ כּוֹחוֹת שאיננוּ יוֹדעים על מציאוּתם. אבל דבר אחד ודאי הוּא: לא השלמנוּ מעוֹלם עם הגזירוֹת, וּברגע האחרוֹן התקוֹממנוּ כּהוֹגן, ואי־ההשלמה וההתקוֹממוּת פּעלוּ את פּעוּלתן. שמעתי פּה דברי בּיקוֹרת, וּבעוֹלם היהוּדי ודאי נשמעוּ כּאלה, על טיב הגנתנוּ. זוֹהי שאלה הטעוּנה בּירוּר וּמחשבה, ולא פּה המקוֹם. אבל רוֹאה אני לי חוֹבה פּוֹליטית וחינוּכית להדגיש בּכל תוֹקף את כּוֹח הגבוּרה העצוּמה והאיוּמה שגילה הישוּב העברי. אין זה ענין להתפּארוּת וּלקוֹרת־רוּח, אלא להבנת המצב לַאשוּרוֹ. אינני יוֹדע דוּגמה בּימינוּ, בּאיזוֹ מידה עמד עם בּמצב כּזה ולא איבּד את אמוּנתוֹ ולא הפסיק את מלחמתוֹ אפילוּ רגע אחד. אני עוֹשׂה חשבּוֹן, נגד מי עמדנוּ ונגד מה עמדנוּ. זה הישוּב הפּעוּט המסכּן בּארץ־ישׂראל עמד נגד הערבים, עמד נגד האַדמיניסטרציה הבּריטית, ולא נגדה בּלבד, כּי אם נגד קו פּוֹליטי גדוֹל וחשוּב בּמסוֹרת של בּריטניה בּמזרח, אוֹתוֹ קו הממלא תפקיד כּל כּך טרגי בּהיסטוֹריה של ארץ־ישׂראל, אוֹתוֹ קו שאנוּ מבחינים בּוֹ לכל הפּחוֹת מן הרגע שסמוּאל המליך את המוּפתי ועד האִרגון הממשלתי של עדוּת המוּפתי, אוֹ נאמר עד הזמן שאנטוֹניוּס הוֹפיע בּפני הוַעדה המלכוּתית עם הרצאתוֹ. אבל עמדנוּ לא רק נגד אלה. עמדנוּ גם נגד מוּסוֹליני, עמדנוּ גם נגד היטלר, עמדנוּ נגד הקוֹמאינטרן ועמדנוּ נגד דבר אוּלי יוֹתר קשה מכּל, עמדנוּ נגד פַּניקה יהוּדית פּנימית שתקפה הרבּה יהוּדים טוֹבים וציוֹנים טוֹבים וּבעלי השפּעה. אוּלי לא הגיעוּ הדברים לדעת הציבּוּר, אבל הכּוֹחוֹת החיים בּישוּב עמדוּ בּהיאָבקוּת בּלתי־פּוֹסקת עם כּל מיני מחשבוֹת והצעוֹת ליקבידציוֹניוֹת שבּאוּ מתוֹך חוּלשה וּפַּניקה.
אני אוֹמר זאת לא למען הרגיע את עצמנוּ. אני חוֹשב שהפסדינוּ עצוּמים. אפילוּ כּשההתפּרצוּת תלוּיה בּאויר עוֹד יש כּוֹח למנוֹע אוֹתה. ואילוּ היתה תנוּעתנוּ חזקה יוֹתר ויוֹדעת יוֹתר לכוון את הרגע, חיה יוֹתר עם ההמוֹנים וּמרגישה יוֹתר בּמתרחש וּמתקדר – אוּלי היינוּ מוֹנעים את 19 בּאַפּריל. ואילוּ היינוּ מוֹנעים את המאוֹרעוֹת לשנתים אוֹ לשלוֹש שנים, היינוּ מגיעים אוּלי למערכה פּוֹליטית אחרת. הפסדינוּ עצוּמים. אבל יש לשקוֹל נגד זה גם את ה“רוָחים”, ואוּלי נמצא שגם הם גדוֹלים.
יש דבר שאיננוּ נשקל ונמדד, אבל יש לוֹ חשיבוּת מַכרעת בּכל תנוּעת שחרוּר – זהוּ חינוּך העם, חינוּך התנוּעה לכּוֹח עמידה בּשעת־סכּנה. ויש שפּוּרענוּת המביאה לכאוֹרה רק חללים וקרבּנוֹת ואבידוֹת, נהפּכת לגוֹרם היסטוֹרי מחַנך. וכך גם אתנוּ הפּעם. העמידה הזאת בּמשך חדשים – העמידה הכּלכּלית, העמידה הגוּפנית, העמידה הפּוֹליטית והעמידה הנפשית של הישוּב הצעיר הזה, של ישוּב שחלקוֹ אֶמיגרנטים ללא שרשים בּארץ, וּללא ידיעת הלשוֹן וּללא אחיזה בּתרבּוּת וּבהרגשת ההיסטוֹריה העברית וּבמרטירוֹלוֹגיה היהוּדית – עמידה זוֹ בּארץ וּבעם יוֹצרת עוּבדה היסטוֹרית וּמבטיחה נצחוֹן בּמערכוֹת הבּאוֹת. איננוּ רשאים להקטין בּעיני עצמנוּ את ערך הדבר.
אֶמנה את ההישֹגים המעשֹיים מבּלי להרחיב את הדיבּוּר עליהם: נמל תל־אביב; חזרת העבוֹדה העברית בּשלימוּתה אוֹ בּחלקה לכמה אזוֹרים וּלכמה ענפים; הגבּרת הכּוֹח הכּיבּוּשי שלנוּ; גם הגבּרת עניני התוֹצרת העברית; הגבּרת עצמאוּתנוּ האַדמיניסטרטיבית, בּתל־אביב וגם בּמקוֹמוֹת אחרים, המביאה אִתה לא רק אוֹטוֹנוֹמיה וחוֹפש, אלא אף הפחתת העַרביזַציה של השלטוֹן. ודאי לא מניתי את הכּל. יש להוֹסיף גם את שיתוּפנוּ בּמשטרה.
כּמה מלים בּדבר הוֹפעתנוּ בּפני הוַעדה המלכוּתית. אינני תמים־דעים עם מה שנאמר כּאן, עם הלָך־הרוּח המהלך בּחוּגים הבּעלי־בּתיים, בּעתוֹניהם וּבמוֹעצוֹתיהם, ואני מניח שגם ציבּוּרנוּ מוּשפּע ממנוּ. אני רוֹאה את עמידת העדוּת שלנוּ בּדרך כּלל – מחוּץ לשגיאוֹת קטנוֹת – ואת עדוּת חברינוּ בּפרט, כּפרשה רבּת־כּבוֹד, רבּת־ערך ורבּת־תוֹכן, עמוּקת־נאמנוּת. ואנחנוּ היינוּ צריכים לשׂמוֹח עליה. אם יבוֹאוּ עתה לקרוֹא בֵּעדוּיוֹת היהוּדיוֹת בּימי ועדוֹת קוֹדמוֹת, – והקוֹראים לא יהיוּ פּוּבּליציסטים המבקשים לעשׂוֹת נקמה בּמחלקה המדינית של הסוֹכנוּת – יראוּ את ההבדל הגדוֹל בּנציגוּתנוּ מימי היירקרפט ושאוּ, ועד היוֹם. הציבּוּר לא העריך את הדברים הערכה צוֹדקת מפּני שרצה לראוֹת בּהוֹפעה שלנוּ דבר־מה יפה מאד, דבר־מה שכּוּלוֹ הוֹד, דבר דמוֹנסטרטיבי, הַפגָנתי, מעֵין “שפוֹך חמתך”. מבּחינה אנוֹשית מוּבן הדבר. ולוּ היינוּ לאחר יאוּש, לוּ היינוּ בּרגע שלא נשאר לנוּ אלא לדאוֹג לכך כּיצד תהא נרשמת בּהיסטוֹריה המחאה שלנוּ, אזי היינוּ צריכים ללכת בּדרך אחרת לגמרי מזוֹ שהלכנוּ בּה. אבל התפקיד של עדוּתנוּ היה אחר. זוֹ היתה היאָבקוּת עם מציאוּת מסוּימת, היאָבקוּת קשה עד מאד. הגדיר זאת נכוֹנה יצחק (טבּנקין). הוּא רוֹאה בּהוֹפעתנוּ בּפני הועדה המשך המרטירוֹלוֹגיה שלנוּ בּימי־הבּינַים. הרגשתי זאת כּשקראתי את עדוּתוֹ של משה (שרתוֹק) ונתנסיתי בעצמי בּעֵדוּתי – משהוּ מן האינקביזיציה. אינני בּא לוֹמר שהחוֹקרים נהגוּ בּנוּ כּך מתוֹך כּונוֹת כּאלה. אינני דן בּזה. אפשר שהם נהגוּ מתוֹך הוּמוֹר וטוּב־לב, אוּלם אני מדבּר על הענין כּמוֹ שנגלה לי. וּבמקרה זה, כּשאתה דן עם התקיף ממך, כּשאתה יוֹדע מראש שכּל מלה שלך יכוֹלה להתפּרש לרעתך, אפילוּ המלה הטוֹבה בּיוֹתר, ואין אתה חפשי לתקן את הרוֹשם וּלהעמיד על הטעוּת, הרי כּל האוירה יש בּה כּדי להביא את העד לידי חוּלשת־דעת. תמהנוּ כּוּלנוּ, בּאיזה אמצעים מוֹציאים בּמוֹסקבה וידוּיים מאנשים נשפּטים. אבל משהוּ בּזעֵיר־אַנפּין ראינוּ עתה בּמוֹ עינינוּ: כּיצד משטר ידוּע וארגוּן ידוּע ואוירה ידוּעה עשׂוּיים להביא בּני־אדם להרגשה כּזאת שהם “נטחנים עד דק”. ראינוּ בּאיזוֹ מידה ארבוּ כּשלוֹנוֹת לכל עֵד שהעיד. אינני נוֹח לפזר שבחים, וּבדרך כּלל שוֹמעים ממני בּכמה הזדמנוּיות דברי תרעוֹמת וקוּבלנוֹת, אבל עלי לוֹמר הפּעם שמכּל העֵדוּיוֹת היהוּדיוֹת היתה בּעינַי עדוּת משה מאוֹרע המוֹכיח לאיזוֹ מידה הבאנוּ את עמידתנוּ הפּוֹליטית. חשיבוּת עדוּתנוּ אינה בּזה בּאיזוֹ מידה נאמרים דברים טוֹבים ואמרוֹת מבריקוֹת, אלא אם יוֹדע אתה בּשעה שאתה נמצא תחת מכבּש הלחץ הגדוֹל בּיוֹתר לשמוֹר על נאמנוּת לשוֹלחיך. בנסיוֹן זה של חקירת שתי־ועֵרב ניתן משה, יוֹתר ממי שהוּא אחר, – כּמוֹ בּשאלת העליה הבּלתי־לגַלית, בּשאלת העליה החוֹרנית, בּשאלת העבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת – תחת הלחץ המַכּסימלי.
על דבר אחד אני מבקר את כּוּלנוּ, את המחלקה המדינית ואת האֶכּסקוּטיבה כּוּלה ואת מרכּז מפּא"י ואת המוֹסדוֹת העליוֹנים של ההסתדרוּת, על שהפכנוּ את מלחמתנוּ הפּוֹליטית למעֵין היאָבקוּת אינדיבידוּאלית. כּאילוּ חזרנוּ לימי דויד וגָלית. משני המחנוֹת יֹוצאים שני אנשים והם נאבקים, אבל המחנה נשאר מן הצד. לפנים נאמר: ה' ילָחם לכם ואתם תחרישוּן, ועתה נתקיים בּנוּ, פלוֹני ואלמוֹני ילָחמוּ לכם ואתם תחרישוּ. הפּאסיביוּת של התנוּעה הציוֹנית – ולא רק בּפּוֹליטיקה – מחרידה ממש. אביא דוּגמה קטנה: אם מפעל הבּצרוֹן לא הוּכרז על ידי האֶכּסקוּטיבה – אין זה ענין פּוֹליטי, אבל יש בוֹ תוֹכן פּוֹליטי – בּימים הראשוֹנים של המאוֹרעוֹת, היה זה משגה כּבד. המשגה הוּא של כּוּלנוּ. יתכן שלוּ דרשנוּ ונלחמנוּ על כּך, היה הדבר יוֹצא לפּוֹעל. אנחנוּ מבינים עכשיו כּוּלנוּ לאיזוּ מערכוֹת ממוּשכוֹת עלינוּ להתכּוֹנן ואנחנוּ מבינים כּוּלנוּ שהמערכוֹת הללוּ אינן ניתנוֹת בּלי כּמה וכמה מאמצים שאינני חייב לפרש אוֹתם פּה. ועכשיו נחפּשׂ, כּמוּבן, אנשים ואמצעים. אבל הדברים האלה היוּ יכוֹלים וּצריכים להיעשוֹת בּעוֹלם היהוּדי בּשבוּעוֹת הראשוֹנים של המאוֹרעוֹת. אזי היה להם הד עצוּם ותוֹצאוֹת חשוּבוֹת, חמריוֹת וחינוּכיוֹת. אני יוֹדע שקשה להסבּיר דברי אלה. כּשאתה דוֹרש פּעוּלה פּוֹליטית של תנוּעה, לא של יחידים, יש כּמה וכמה נימוּקים לטעוֹן: מה יכוֹל כּאן הציבּוּר לעשׂוֹת? אנחנוּ רגילים כּי בּמשקל הכּוֹחוֹת האלה הדברים נחתכים בּמשרד זה או אחר. נכוֹן, יש ערך רב לוייצמן וגם ליחידים אחרים, יש ערך לאנשים בּלוֹנדוֹן, שאין אנוּ מכּירים אוֹתם די, והם גילוּ כּשרוֹן וּמסירוּת וּפעלוּ הרבּה. אינני צריך לדבּר על הערכתנוּ אנוּ את עבוֹדת המחלקה המדינית בּידיעתה את הענינים וּבחדירתה לתוֹכם וּבקשריה עם הארץ, עם השוֹטר העברי, עם הישוּב, עם המקוֹם המגן על עצמוֹ, את ידיעתה מה לתבּוֹע, את התמדתה – מה שחסר כּל כּך בּהנהלוֹת הקוֹדמוֹת. אבל חסר גם עכשיו דבר המַפרה את כּל הפּעוּלה הזאת, דבר שיש עמוֹ לא רק ריסוֹנַנס ציבּוּרי, אל גם “דחיפוֹת”, אידיאוֹת, מעשׂים וּכנפים. מה שנחוּץ למלחמה פּוֹליטית זוֹהי אוירה ציבּוּרית, הפעלה ציבּוּרית. היא לא היתה.
אפשר לוֹמר כי העוֹלם היהוּדי נחרב. שמעתי פּה דברים כּאלה. מה יכוֹלים היהוּדים בּפּוֹלין אחרי פּשיטֶק לעשׂוֹת? אפשר להוֹכיח שבּשביל אנגליה אמריקה כּיוֹם חשוּבה פחוֹת מסַעוּדיה, ועל אחת כּמה וכמה קל להוֹכיח שיהוּדי אמריקה אינם חשוּבים. כּל הנימוּקים האלה שיש בּהם מידת אמת עגוּמה, אין בּהם מן האמת השלמה. גם בּחיים הפּוֹליטיים קל יוֹתר לצרף מספּרים מַתימטיים גדוֹלים, ניכּרים לכל עין. אבל כּשיש רק שברי־מספּרים ושברי־כּוֹחוֹת אין לזלזל גם בּהם, וצריך לצרף אוֹתם לכוֹח. ואת הדברים האלה מחוֹבתה של התנוּעה הפּוֹליטית לדעת ולפעוֹל לפיהם. אם נסקוֹר את מצבנוּ מתל־חי ועד תרפ"ט ועד הספר הלבן, נראה שבּזה היה כּוֹחנוּ שניסינוּ על פּי דרכּנוּ לרתוֹם המוֹנים גדוֹלים בּאַקטיביוּת ציבּוּרית, קוֹדם כּל מתוֹך הרגשה וּמתוֹך בּירוּר. ואחר כּך צמחוּ פּעוּלוֹת ואיניציאַטיבוֹת. דוּגמה אחת, כּמעט “לא־פּוֹליטית”, שבּה עשׂה הציבּוּר יוֹתר ממנהיגיו: נמל תל־אביב. לא רק שאלה של כּסף וּמניוֹת היתה כּאן, אלא כּמה וכמה שאלוֹת איסטרטגיוֹת פּוֹליטיוֹת. כּמה פּעמים צצוּ שאלוֹת איסטרטגיוֹת מסוּימוֹת אשר בּהן היוּ הדעוֹת גם בּינינוּ, בּין אנשי־שלוֹמנוּ, מחוּלקוֹת. חברים שאינם חשוּדים על מינימוּם ועל חוֹסר תנוּפה היוּ מוּכנים לצעדים פּוֹליטיים ידוּעים שהיוּ עלוּלים לקבּוֹר את ענין נמל תל־אביב – מתוֹך תפיסה ריאַליסטית, מתוֹך רצוֹן לכבּוֹש לפּוֹעל העברי מקוֹם בּנמל יפוֹ. ורק האוירה הציבּוּרית שנוֹצרה מסביב לענין זה היא שהצילה ועזרה להנהגה המדינית שלנוּ לתפּוֹס את הקו הנכוֹן, גם בּרגעים – וישנם כּאלה – שלא קל לתפּוֹס אוֹתוֹ. אין ענינים פּוֹליטיים נעשׂים מתוֹך שיקוּלים הגיוֹניים בּלבד, דרוּשה גם אוירה ידוּעה והיא חסרה בּארץ וּבציוֹנוּת. אינני רוֹאה את מדיניוּתנוּ רק בּמקוֹם שהיא נקראת פּוֹליטיקה. בּשבילי סַבּל עברי בּחיפה הוּא עוּבדה פּוֹליטית גבוֹהה, ושוֹטר עברי הוּא עוּבדה פּוֹליטית גדוֹלה. אבל בּשביל שהעוּבדוֹת הפּוֹליטיוֹת תצלחנה דרוּשה אוירה פּוֹליטית. מתפקידה של המפלגה – גם הויכּוּח על מוּשׂגים מַהוּתיים, גם בּקשת שיפּוּרי דרך, גם דִרבּוּן עצמי. אם יוֹצרים את האוירה החיה והמַפעילה, הרי היא מצמיחה מפעלים פּוֹליטיים.
נקוּדה שניה: כּיבּוּש דעת הקהל בּעוֹלם. חוֹבה לוֹמר שבּענין זה פּיגרנוּ בּתקוּפה זוֹ בּמידה שאין כּמוֹה. התנוּעה הציוֹנית ידעה לגַייס לפני הוַעדה המלכוּתית, מסביב לוַעדה המלכוּתית, בּהכנת חוֹמר לעֵדוּיוֹת, בּחיבוּר תזכּירים, כּוֹחוֹת ממדרגה ראשוֹנה. ויש דברים הראוּיים להתפּרסם כּספרוּת טוֹבה. זה מראה כּי מוּל הלחץ וההכרח מתגלים כּוֹחוֹת; מדוּע איפוֹא אין לנוּ שוּם בּיוּלטין פּוֹליטי רציני בּשביל העוֹלם, מדוּע לא פּירסמוּ בּשעת־חירוּם זאת ספר בּעל ערך שנוּכל לתתוֹ למקרא לאדם מדיני בּן תרבּוּת ולוֹמר לוֹ שכּאן אפשר למצוֹא את “השוּרה האחרוֹנה” על ארץ־ישׂראל; מדוּע – מחוּץ לקוֹמץ אנשים אשר ידע להתקשר עם אנשים אחדים ממדרגה גבוֹהה – הזנחנוּ בּדרך כּלל את העתוֹנוּת העוֹלמית? שמעתי שבּימי הועדה המלכוּתית עשׂה הועד הערבי העליוֹן – אשר “החרים” אוֹתה – דבר קטן: הוּא שלח אליה כּל יוֹם בּיוּלטין וּבוֹ מבחר חוֹמר מהעתוֹנוּת הערבית, ממה שהיה רצוּי לוֹ שהוַעדה תדע להוֹציא ממנה. אין לי שוּם בּטחוֹן שהוַעדה קיבּלה מאתנוּ איזה בּיוּלטין לא־רשמי. כּלוּם דאג מישהוּ בּסוֹכנוּת וּבועד הלאוּמי לכך, שחברי הועדה ידעוּ איך יהוּדים סתם – ולא רק העדים המוֹפיעים בּפניהם – חוֹשבים וּמרגישים בּזמן הזה?
איננוּ יכוֹלים להרשוֹת שהוַעדה המלכוּתית היוֹשבת עכשיו בּלוֹנדוֹן, לכאוֹרה בּשקט גמוּר, כּדי לחבּר את התזכּירים שלה – איננוּ יכוֹלים להרשוֹת לה את התענוּג הזה שתעשׂה את מלאכתה בּשלוה וּבשקט. עד כּדי כּך איננוּ יכוֹלים להיוֹת נדיבי־לב. בּמה היתה החשיבוּת הפּוֹליטית של עדוּתנוּ? ספק אם יכלה להשפּיע על המסקנוֹת הרצוּיוֹת לנוּ. אבל דבר אחד השׂיגה, היא הכבּידה על הועדה את מלאכת הקיצוּץ. אנחנוּ צריכים להמשיך בּדרך זוֹ, להוֹסיף להכבּיד. זוֹהי דרך מסוּימת, והדרך הזאת מַצריכה קוֹדם כּל כּיבוּש דעת־הקהל היהוּדית והעוֹלמית. וזהוּ תפקיד הדוֹרש כּלים חדשים, שיטוֹת־עבוֹדה מסוּימוֹת וקוֹדם כּל תסיסה מאוּמצת, איניציאַטיבה בּלתי־פּוֹסקת של התנוּעה כּוּלה. נזכּרתי בּדבר אחד. פּעם, בּועידת עין־חרוֹד, נזדמן וירגילי הבּוּנדאי, עליו השלוֹם, והוּא אמר לי: ארץ משוּנה אצלכם, רוּח הקוֹדש מתגוֹללת על גבּי הרצפּה. ואני אוֹמר: לא פּסה רוּח־הקוֹדש מתוֹך תנוּעתנוּ, יש חוּשים פּוֹליטיים, ויש רצוֹן פּוֹליטי ויש כּוֹחוֹת היכוֹלים לעשׂוֹת משהוּ, והשאלה היא: כּיצד לרתוֹם את רוּח־הקוֹדש שתסחוֹב את העגלה שלנוּ? כּיצד לגלוֹת את האיניציאַטיבוֹת הללוּ, כּיצד לתת מוֹצא לכּוֹחוֹת על מנת שיהָפכוּ לקיטוֹר – זאת איננוּ יוֹדעים עדיין.
כּמוֹ לכל היאָבקוּיוֹתינוּ יש גם להיאָבקוּת זאת שתי פּנים: פּוֹליטית וּ“בלתי־פּוֹליטית”. בּימי המאוֹרעוֹת יכוֹלנוּ לראוֹת יוֹתר מאשר בּזמן אחר איזה ערך פּוֹליטי, ממשי, ראשוֹני, יש לפעוּלתנו ה“רגילה”. היא קוֹבעת את העוּבדוֹת המכריעוֹת בּחיים הפּוֹליטיים, היא גם עוֹשׂה אוֹתנוּ לגוֹרם פּוֹליטי. אילוּ היינוּ לפני המלחמה [הקוֹדמת] וּבימיה מיסדים מוֹשבה אחת אוֹ שתים מעֵבר לליטאניס, היה הגבוּל שלנוּ לא מתוּלה אלא גבוּל אחר. ואילוּ היתה עכשיו המפּה הגיאוֹגרפית קצת אחרת, יתכן שהיוּ לזה גם מסקנוֹת פּוֹליטיוֹת אחרוֹת. אינני יוֹדע כּמה חדשים נשארוּ עד פּרסוּם מסקנוֹת הוַעדה המלכוּתית, אבל אילוּ היתה לנוּ מחשבה פּוֹליטית מרוּכזת כּוּלה, שאיננה מתפּזרת, היתה היא אוֹמרת לנוּ שישנן פּרוֹבּלימוֹת איסטרטגיוֹת קרקעיוֹת שאנחנוּ צריכים עכשיו, בּרגע האחרוֹן אוּלי, להתרכּז בּהן בּכל האמצעים, כּדי ליצוֹר על ידי זה עוּבדוֹת פּוֹליטיוֹת. איש לא יאשים אוֹתנוּ שאין לנוּ יחס ראוּי לקרקע. עד שלא פּנינוּ למפעלי ים לא היתה לנוּ דאגה אחרת מאשר היבּשה. אבל עוּבדה היא, שבּשנים האלה, שבּהן אנחנוּ אחראים לפּוֹליטיקה הציוֹנית המעשׂית, עשׂינוּ הרבּה דברים להבראה משקית, אבל לא הצלחנוּ ולא הבינוֹנוּ להתרכּז בּכך כּדי לאַפשר לקרן הקימת להציל מה שניתן להצלה, ולא להסתפּק בּזה שתרכּוֹש אדמה בּמקרה, כּשבּאיזה מקוֹם מסדרים אנשים טוֹבים הלוָאה, כּשקיבּוּץ לוֹחץ מאד, אוֹ כּשהרצפלד לוֹחץ מאד. וזוֹהי האשמה גדוֹלה לתנוּעתנוּ שלא עשׂתה זאת. לוּ עשׂינוּ זאת, היינוּ אחרי שלוֹשה חדשים בּמצב פּוֹליטי אחר. וזאת היא גם עכשיו דרישתי העמוּקה לחברים האחראים עכשיו להנהגת הענינים בּאֶכּסקוּטיבה: כּל רגע יקר, יתכן שאפשר לעשׂוֹת בּחדשים האלה דבר שלא נוּכל לעשׂוֹתוֹ אחר כּך, ואם נעשׂה אוֹתוֹ עכשיו יֵקל עלינוּ לעשׂוֹת אחר כּך עוֹד דברים.
וגם בּשאלת המים אני רוֹצה לוֹמר כּמה מלים. אינני בּא להוֹסיף מלה אחת לחזוֹן שהשמיע פּה בּן־גוּריוֹן. אבל אני מבקש לראוֹת את הצעדים הראשוֹנים. יש לנוּ בּתכניוֹתינוּ כּמה דברים גדוֹלים שאנחנוּ נוֹשׂאים אוֹתם בּלבּנוּ, אבל איננוּ עוֹשׂים את הצעדים הראשוֹנים כּדי להתקרב אליהם. מזמוֹר שיר לעתיד לבוֹא – יפה וטוֹב, אך בּלי רצוֹן הפּעוּלה ויצירת כּלים לפּעוּלה נישָאר לעמוֹד כּאשר עמדנוּ. אם בּאמת וּבתמים עינינוּ לים עלינוּ לוֹמר להסתדרוּת: כּשם שהקימוֹנוּ בּזמנם את “המשבּיר” ואת בּנק הפּוֹעלים, כּמוֹ שהגענוּ ל“ניר”, לקרן חוֹסר־העבוֹדה וכוּ', כּך הגיעה שעתה של חברת העוֹבדים ליצוֹר עכשיו מפעל־ים שלה, מוּתאם לצרכיה, בּאמצעים שלה, בּאמצעים שתמצא. מפלגתנוּ צריכה לדרוֹש מן ההסתדרוּת שתכין בּחדשים הקרוֹבים, בּזמן שתמצא למתאים בּיוֹתר מבּחינה חמרית, גיוּס פּנימי. עשׂינו יפה בּענין השתתפוּתם של הפּוֹעלים בּנמל תל־אביב. אני רק מצטער שלא היה לנוּ האוֹמץ לעשׂוֹת את מפעל הנמל כּוּלוֹ למפעל הסוֹכנוּת. עכשיו מי יוֹדע בּאיזה מצבים עוֹד נימָצא בּקשר עם הנמל. יוֹדע אני שהיוּ קשיים בּדבר. אבל האם עשׂינוּ את המאמצים הדרוּשים כּדי לעשׂוֹתוֹ למפעל הסוֹכנוּת ושהסוֹכנוּת תשתף בּוֹ הוֹן פּרטי בּתנאים הנראים לה? רוֹצים אנחנוּ שהפּוֹעל היהוּדי יתפּוֹס את מקוֹמוֹ בּים וּבכל ענפי הספּנוּת. הדבר הזה לא יבוֹא אלא אם כּן חברת־העוֹבדים תקים מפעל משלה עם הוֹן יסוֹדי של עשׂרוֹת אלפים לירוֹת. ציבּוּר הפּוֹעלים יתן. אני מציע שמפלגתנוּ תביא זאת כּהצעתה למוֹעצת ההסתדרוּת.
ועכשיו לענין ההיאָבקוּת הפּוֹליטית. תפקידנוּ הוּא להביא את כּוֹחוֹת הדמוֹקרטיה העוֹלמית לידי תמיכה בּנוּ. וּכשם שהחזית הערבית בּארץ נגדנוּ נשענת על כּל כּוֹחוֹת הריאַקציה בּעוֹלם – בּין כּוֹחוֹת הריאַקציה אני מוֹנה גם את הקוֹמאינטרן – כּכה חוֹבתנוּ היא לגייס את כּל כּוֹחוֹת הדמוֹקרטיה העוֹלמית שהם יעמדוּ לעזרתנוּ. אני יוֹדע שזהוּ תפקיד גדוֹל וקשה, אבל זהוּ תפקיד של הפּוֹליטיקה הציוֹנית בּדרך כּלל ושל מפּא"י בּפרט. האם רשאים אנוּ לתת שהאֶכּסקוּטיבה של האינטרנַציוֹנל הסוֹציאליסטי תשתמט מקביעת עמדה בּעניננוּ? אין אנחנוּ רשאים לתת גם שהאינטרנַציוֹנל המקצוֹעי ישב לוֹ בּשלוה בּעניני ארץ־ישׂראל. טוֹב שחברינוּ עשׂוּ משהוּ באמריקה וגם בּמפלגת העבוֹדה בּאנגליה. מאמץ אחד חד־פּעמי שהמפלגה עשׂתה לגבּי מפלגת העבוֹדה בּאנגליה הביא מיד איזה פּרי: זהוּ הבּיקוּר שלהם בּמשׂרד המוֹשבוֹת וּמחאתם כּנגד הרצוֹן לסגירת העליה וזוֹהי גם העֶמדה שלהם בּאֶדינבּוּרג. מכּאן ראינוּ שאפשר בּמאמצים כּאלה בּרגעים מכריעים לשנוֹת וּלשׂדד את המערכוֹת. אילמלא היה בּן־גוּריוֹן יוֹשב בּלוֹנדוֹן בּימים מכריעים והיה עוֹמד כּל כּך על משמר עניני העליה, גם בּרגעים קשים כּשנדמה היה שהכּל נגזר, ספק אם היתה הגזירה הזאת נמנעת מאליה. אני מקבּל את הצעת ז. אהרוֹנוֹביץ בּדבר כּינוּסים יהוּדיים פּוֹליטיים בּעוֹלם, ולא רק בּאמריקה. גם צרפת היא מדינה, וחשוּב מאד בּסיטוּאַציה העוֹלמית הנוֹכחית ליצוֹר בּצרפת הבנה מַספּקת לעניננוּ אנוּ. אני חוֹשב כּי הדבר הזה איננוּ לגמרי מן הנמנע. וגם התסיסה היהוּדית בּכל המדינוֹת יש לה הד עוֹלמי.
אין לשכּוֹח גם את הסכּנוֹת הפּנימיוֹת הגדוֹלוֹת הצפוּיוֹת לנוּ מתוֹך פּאסיביוּת פּוֹליטית. הרי זה נס גדוֹל שעדיין לא הרימה הרביזיה ראש. ואין לסמוֹך על נסים. גרמה לכך, בּחלק, גם הפּעוּלה שלנוּ. הצעד, שנראה בּשביל הרבּה חברים מפוּקפּק, – הקוֹאַליציה הרחבה שהקימוֹנוּ בּלוּצרן, – היה בּוֹ כּדי נקוּדת־מוֹצא חשוּבה מאד, וזה עזר למניעת חרם פּנימי והשתלטוּת הרביזיוֹניזם. אחר כּך בּאוּ המאמצים בּפנים הקוֹאליציה לקיים אוֹתה בּכל התנאים הקשים: הקמת הועד הפּוֹעל המצוּמצם והתכסיס הנכוֹן שחברינוּ נקטוּ בּועד הפּוֹעל המצוּמצם בּענין ה“פּאריטי”. פּה בּיקרוּ את חברינוּ על שויתרוּ על נכס חשוּב. דוֹמני שאינני חשוּד על זלזוּל בּרעיוֹן זה. אבל הערכת רעיוֹן לחוּד והערכת סיטוּאציה פּוֹליטית לחוּד. הסיטוּאַציה הפּוֹליטית היתה כּזאת, שהצגת ענין ה“פּאריטי” בּעצם שעת־חירוּם וּמגמה לקצץ בּנוּ לא היתה נוֹתנת לנוּ שוּם דבר חיוּבי. וּפוּלמוֹס פּוֹליטי פּנימי בּענין שאין ממנוּ תקוה לנצחוֹן היה מביא אוֹתנוּ להרס המכשיר היחיד בּהיאָבקוּתנוּ הפּוֹליטית – אחדוּת התנוּעה הציוֹנית. וחוֹבתנוּ היתה לשמוֹר על נכס זה ולא על האַמבּיציה שלנוּ, שבּהקפּידנוּ עליה נוּכל לסַפּר לגוֹלה כּי נלחמנוּ עם הריאַקציה השחוֹרה. אלה שניפּחוּ את ענין ה“פּאריטי” טעוּ גם בּהערכת הסיטוּאַציה וגם זילזלוּ בּמצב הפּנימי של התנוּעה וטעוּ טעוּת עמוּקה, אם הניחוּ שאפשר לָכוֹף על התנוּעה הציוֹנית בּאמצעים בּלתי־קוֹנסטיטוּציוֹניים ענין אשר נתקבּל על ידי מפלגה אחת (מפלגתנוּ), אך לא על ידי שוּם אינסטנציה של התנוּעה. וצדקוּ חברינוּ שכּבשוּ את היצר המפלגתי שלנוּ מתוֹך ריאוֹריֶנטציה חדשה נוֹכח המצב החדש.
דוּבּר כּאן בּשאלת ה“קוֹנצפּציה”: פּאן־ערביוּת וּפּאן־בּריטיוּת. סבוּרני שאבּיע דעת כּוּלנוּ אם אקדים ואוֹמַר כּי לא פּרוֹ־ערבים ולא פּרוֹ־בּריטיים אנחנוּ, אלא פּרוֹ־יהוּדיים. זאת צריך להניח בּיסוֹדה של כּל פּוֹליטיקה יהוּדית וסוֹציאליסטית. נזכּוֹר זאת תמיד. יש רגעים שקוֹנצפּציה פּוֹליטית מסוּימת “מתבּקשת”. כּל פּעם שסיטוּאַציה חדשה בּאה לעוֹלם ונדמה שהיא מַכרעת בּן־רגע נמצאים אצלנוּ מוֹחוֹת טוֹבים הממהרים ליצוֹר “אוֹריֶנטציה” חדשה. כּך היה בּימי בּרוּכוֹב, לגבּי אוֹרינטציה “אידיאוֹלוֹגית”, ואפילוּ אחד־העם יצר לוֹ אוֹריֶנטציה נוֹחה אחרי המהפּכה התוּרכּית. ודאי יש גם צד של הסתייעוּת באוֹריֶנטציה בּת חלוֹף כּזאת. בּויכּוּח הפּנימי אוּלי זה עוֹזר. כּמה טריטוֹריאַליסטים בּאמריקה, קצתם בּרוּסיה, שבוּ אלינוּ לאחר המהפּכה התוּרכּית: קשה היה להשלים עם ארץ־ישׂראל של עבּד אל־חמיד, אבל ארץ־ישׂראל של התוּרכּים הצעירים – שָאנִי, כּך הם מצאוּ לעצמם היתר. מה היה הגוֹרם השליט בּסוֹציאליזם היהוּדי? “הדיסקוּסיה”! וכל קוֹנצפּציה היתה נבחנת לא מבּחינת אמיתה הפּנימית ולא מתוֹך בּדיקת התאמתה למציאוּת, אלא די היה שתעזוֹר בּדיסקוּסיה. וכן הדבר עם הקוֹנצפּציה הפּאן־ערבית, שאינני מוצא בּה שוּם קוֹנצפּציה. אני מוֹדה לפניכם שעל דרך העיוּן אינני מוֹציא אפשרוּת של קוֹנצפּציה כּזאת. ולפני כּמה שנים בּבירוּרים עם אנשים קרוֹבים הייתי אוֹמר, שתיתכן גם סיטוּאַציה פּוֹליטית כּזאת, והציוֹנוּת יכוֹלה לקבּל גם קוֹנצפּציה פּאן־ערבית, מבּלי להתכּחש לעצמה. אבל יש הבדל אם תנוּעה פּוֹליטית סוֹקרת ורוֹאה אפשרוּיוֹת שוֹנוֹת אוֹ שהיא מקבּלת איזוֹ אפשרוּת תיאוֹרטית כּחוֹמה בּצוּרה ולחוֹמה הזאת היא מסמיכה גם את הצריף שלה. התנאי הראשוֹן למחשבה פּוֹליטית בּריאה הוּא לא להתבּטל מפּני קוֹנצפּציוֹת הקיימוֹת בּעוֹלם, ולא לעשׂוֹת אַרגוּמנטַציה תכסיסית נוֹחה לשעתה שיטת־קבע. יש בּתוֹכנוּ חברים שהזדרזוּ והכריזוּ כּבר שיש להם תשוּבה ניצחת לשאלה הערבית, והם כּתבוּ מאמרים על כּך, והדפּיסוּ קבצים גם בּגרמניה וגם בּאמריקה. רוֹאה אני השקפה זאת המעמידה את מדיניוּתנוּ על הפדרציה הערבית כּמשגה כּבד. לא מפּני שעיני צרה בּעוֹלם הערבי שהוּא יתחבּר לעם. אדרבּא. אם יבוֹאוּ הכּוֹחוֹת ההיסטוֹריים ויקוּם הדבר, אזי נדע לעשׂוֹת את חשבּוֹננוּ. אוּלם יש קוֹדם כּל לפסוֹל את הפּרוֹגנוֹזה ההיסטוֹרית הגדוֹלה על יסוֹד האַנַלוֹגיה האוֹמרת: ראינוּ בּגרמניה כּיצד התאחדוּ הנסיכוּיוֹת השוֹנוֹת, ראינוּ בּאיטליה כּיצד הביא שם פּרוֹצס האיחוּד כּל מיני פּרוֹבינציוֹת לידי מדינה אחת, לפיכך מן ההכרח ההיסטוֹרי שיהיה כּך גם בּערָב, כּמוּבן מאליו. ואני אוֹמר, לא הכרח ולא מוּבן מאליו. כּל הגזירה השוה הזאת הבּאה ללַמד על אֳפי התנוּעה הערבית מאירוֹפּה של המאה הי"ט – אין לה שחר. הפּאן־ערביוּת כּגוֹרם פּוֹליטי הוֹרתה ולידתה לא בקדוּשה ערבית, אלא בּתַחבּלָנוּת ותכסיסנוּת אנגלית. והיא שימשה וּמשמשת עוֹד היוֹם מטרוֹת אנגליוֹת. אם תקוּם בּיוֹם מן הימים פּאן־ערב לא תקוּם בּלי רצוֹנה של אנגליה, ממילא אין כּל שחר לחלוֹם על התקשרוּת אתה למוֹרת רוּחה של אנגליה.
רצוֹני להסבּיר בּדוּגמה אחת, עד מה עוֹלה ויוֹרד ערך של מַאוַיים פּוֹליטיים מסוּג זה, הכּל לפי המטרוֹת שהם משמשים, ועד כּמה אי אפשר לתנוּעה, היוֹדעת את מטרוֹתיה, להתקשר בּהם קשר של קבע. הנה איחוּד יוֹתר יסוֹדי מפּאן־ערביוּת – איחוּד גרמניה ואוֹסטריה. אפשר עוֹד זוֹכרים אתם כּיצד נלחם אוֹטוֹ בּוֹיאֶר ל“אַנשלוּס” (להצטרפוּת אוֹסטריה אל המדינה הגרמנית) ואת הסכסוּך הגדוֹל עם אנגליה בּגלל שאלוֹת המכס בּין שתי הארצוֹת הללוּ. פּתאוֹם נעשׂתה הסוֹציאַל־דמוֹקרטיה האוֹסטרית פּטריוֹטית גרמנית נלהבת ולא חסכה כּל מאמצים וּבלבד להתקשר עם גרמניה. נַסוּ איפוֹא להציע עתה לסוֹציאַל־דמוֹקרט אוֹסטרי, מאיזה זרם שיהיה, וישׂנא את שוּשינג כאשר שׂנא, שיבחר בּ“אַנשלוּס” עם גרמניה! הנה, גם אחדוּת לשוֹן ותרבּוּת ואוּמה אינה עוֹמדת בּפני ניגוּדי משטר וּמגמה. ואצלנוּ עוֹד טרם הסכּים ערבי אחד להודוֹת בּנוּ בּתוֹר חלק עצמאי וּבן־חוֹרין בּתוֹך פּאן־ערב שלעתיד לבוֹא, ואנחנוּ כּבר מקבּלים בּהתלהבוּת של חוֹזי־עתידוֹת את האידיאה ה“חדשה” כּגזירה היסטוֹרית שאין להרהר אחריה, וכיסוֹד מוּסד לפּעוּלה פּוֹליטית מעשׂית, שמחַייב לשמש את השליט העתיד אפילוּ שלא על מנת לקבּל פּרס.
וגם את הקוֹנצפּציה הפּאן־בּריטית אינני יכוֹל לקבּל. וּרצוֹני לא לתת מקוֹם לטעוּת. יהוּדי המבקש בימינוּ לנסח את הפּוֹליטיקה שלנוּ אי אפשר שלא יכּיר עד מה אנוּ קשוּרים בּאימפּריה הבּריטית בּין שהיא טוֹבה לנוּ וּבין שהיא רעה לנוּ. ולא מתוֹך סנטימנטליוּת ולא מתוֹך אידיאַליזציה אנוּ מכירים בּזה, אלא מתוֹך ראִיה בּהירה של העוֹלם העכוּר. לא ניתנה לנוּ שוּם בּרירה היסטוֹרית אחרת. אני רוֹצה לדבּר בּשאלה זוֹ בּלי כּל בּיישנוּת־שוא, בּהכּרת מר־גוֹרלוֹ של עם קטן ונזקק למחסה בּתקוּפת שלטוֹן־אדירים והיאָבקוּת־אדירים. מה שאירע לנוּ פּה בּמשך 18 השנים הפגיש אוֹתנוּ לא עם אנגליה־רבּתי בּמוֹלדתה, בּתרבּוּתה, בּדמוֹקרטיה הגדוֹלה שלה, אלא עם אנגליה הקוֹלוֹניאַלית, ואנחנו היינוּ קרבּנוֹתיה של הפּוֹליטיקה הקוֹלוֹניאַלית בּפינת־עוֹלם זוֹ. כּל זה איננוּ עלוּל לקיים בּלבּנוּ רגש סנטימנטלי, יחס אידיאַליזציה אל העוֹלם הבּריטי. אוֹמַר יוֹתר: אסוּרה עלינוּ אידיאַליזציה של העם השוֹלט בּנוּ. עם קטן ודל וּמשוּעבּד אסוּר לוֹ שילך שבי בּנפשוֹ לפני השוֹלטים בּוֹ. ולא רק מחמת רוֹגז והתמרמרוּת ועלבּוֹן וּתביעת צדק בּימים קשים, אבל גם בּימים כּתיקוּנם צריך הוּא לשמוֹר על נפשוֹ מהתבּטלוּת, צריך הוּא להילחם על עצמאוּתוֹ, לא להיכּנע בּפני אי־צדק. לכן כּל התמוֹגגוּת יהוּדית בּפני האימפּריה הגדוֹלה האדירה, בּפני התרבּוּת האנגלית העשירה אינה יאה לנוּ, ואינה מחזקת אוֹתנוּ.
אבל ההתמוֹגגוּת ההפוּכה בּפני כּוֹחוֹת אנטי־בּריטיים מזיקה לנוּ עוֹד יוֹתר. והפּוּלחן השטחי של “אנטי־אימפּריאַליזמוּס” איננוּ עוֹזר לנוּ להבין לא את מצבנוּ ולא מאוֹרעוֹת עוֹלם. הדיבּוּרים הללוּ, שאוּלי היה להם יסוֹד חשוּב לפני עשׂרוֹת שנים, ואוּלי גם לפני עשׂרים שנה, נתרוֹקנוּ מתכנם ההיסטוֹרי, הפּוֹליטי והסוֹציאלי. המתנגד למשהוּ צריך גם לשקוֹל ולדעת מה עלוּל לבוֹא בּמקוֹמוֹ. וּמי שדוֹגל לגבּי ארץ־ישׂראל בּ“אַנטי־אימפּריאליזם” מבקש ממילא להמליך כּאן אימפּריאַליזם ערבי, איטלקי, גרמני. את הדבר הזה אנוּ חייבים להכּיר כּיהוּדים וגם כּפוֹעלים וסוֹציאליסטים, ואפילוּ מבּחינת זיקתנוּ למשק העוֹלמי. אי אפשר שלא להכּיר מה הם צירוּפי־הכוֹחוֹת כּיוֹם בּעוֹלם. וגם בּשעה שאנוּ כּוֹעסים ורוֹגזים על השלטוֹן – ולא תחשדוּ בּי שאני מקבּל בּאהבה את היסוּרים שהשלטוֹן מעניק לנוּ – עלינוּ לדעת שלא נוּכל להשתעשע בּסיסמאוֹת כּגוֹן “עַם לבדד ישכּוֹן”, זה אי אפשר היה בּימי יהוּדה המכּבּי ואי אפשר בּימינוּ, ואפילוּ בּימי ירמיהוּ הנביא. לא רק בּהיוֹתנוּ כּאן 400,000 איננוּ יכוֹלים להיוֹת עם לבדד ישכּוֹן, אלא גם כּשיהיוּ לנוּ כּאן כּמה מיליוֹנים גם אז לא תחדל ה“בּרית”, לא מתוֹך אידיאַליזציה, אלא מתוֹך חשבּוֹן פּוֹליטי, יוֹתר נכוֹן מתוֹך הכרח פּוֹליטי. תנוּעה בּעלת תבוּנה מדינית חייבת לראוֹת את צו הגוֹרל וּלקבּל אוֹתוֹ בּלי “העוָיוֹת”. ירמיהוּ ודאי לא היה אימפּריאַליסט, אבל הוּא ידע באוֹפן בּרוּר את חשבּוֹן העם וחשבּוֹן הארץ וידע מהוּ ההכרח הפּוֹליטי ודרש מעמוֹ לבלי להיכּנע לרביזיוֹניסטים של זמנוֹ. החשבּוֹן שלנוּ, החשבּוֹן הפּוֹליטי האוֹבּיֶקטיבי שלנוּ הוּא חשבּוֹן של קשר עם בּריטניה, של הכרח־בּרזל של הקשר הזה, של אי אפשרוּת לעשוֹת דבר בּלי הקשר הזה. ויוֹתר מזה. בּרגע טרגי וּברגע אוּמלל זה אין בּכל מדינוֹת אירוֹפּה – אינני אוֹמר זאת מתוֹך צער – משען יוֹתר חזק לדמוֹקרטיה, לתרבּוּת, לזכוּיוֹת אדם ולזכוּיוֹת פּוֹעל ולתנוּעת הפּוֹעלים, מאשר אנגליה, ואפילוּ השמרנית, על חטאיה ותהפּוּכוֹתיה. אינני מדבּר על אנגליה שלעתיד לבוֹא. הלוַאי שתבוֹא. מתי אינני יוֹדע. אבל אנגליה אפילוּ אנגליה השמרנית היא כּיוֹם הזה משען יוֹתר איתן להגנת האדם מאשר איזוֹ מדינה אחרת בּאירוֹפּה. וּמשוּם כּך חייבת תנוּעתנוּ לשׂאת בּרמה, בּלי כּל פּחד מפּני המלעיזים והמלַהגים, את ההכּרה שאם עוֹד יש תקוה להציל את אירוֹפּה ממבּוּל של נאציזם ושל פאשיזם, הרי זה על ידי אוֹתם האיים המבוּצרים של הדמוֹקרטיה בּעוֹלם, המעמידים סכר בּפני השטפוֹן. לא נתבּייש בּזאת. ואין אנוּ צריכים להגן על עמדתנוּ בּזה שמוֹסקבה מכּירה עכשיו בּקוֹאַליציה עם הדמוֹקרטיה בּאנגליה וּבצרפת, והיא מוּכרחה להיכּנס בּברית עם ה“לֵיבּוֹר פּרטי” ועם הליבּרלים בּאנגליה. ראינוּ הרבּה תהפּוּכוֹת בּמדיניוּת־החוּץ של ססס"ר ולא מפּיה אנוּ חיים, אלא מתוֹך הכּרתנוּ העמוּקה שכּל מצב אחר יציף את העוֹלם בּמבּוּל של דם ויהפוֹך אוֹתוֹ לתוֹהוּ ובוֹהוּ. אין זה מן הדברים הנאמרים לשם שעשוּעי רדיקליזם. אוּלם הדבר הוּא רציני מדי בּשביל כּל סוֹציאליסט ישר, שינהג בּוֹ קלוּת־ראש.
ואין לנהוֹג קלוּת־ראש גם בּקוֹנצֶפּציה המכריזה עלינוּ כּעל חלק מחֶבר העמים הבּריטי. הקוֹנצפּציה הזאת בּאה מאנשים טוֹבים, מידידינוּ הנאמנים בּיוֹתר. נדמה לי שהראשוֹן שהכריז על הרעיוֹן של הדוֹמיניוֹן השביעי היה וֶג’בוּד. לנוּ לא היה קל לקבּוֹע אז עמדה לרעיוֹן זה. אני מציע לקרוֹא עכשיו בּילקוּט של “אחדוּת־העבוֹדה” את מאמרוֹ של בּילינסוֹן על הדוֹמיניוֹן השביעי. הוּא היה אוּלי הראשוֹן שראה בּאוֹפן בּהיר עד מה חשוּב לנוּ לקיים את המעמד הבּין־לאוּמי של הבּית הלאוּמי. נימוּק קיים ונימוּק נוֹפל, אבל הרעיוֹן כּוֹחוֹ יעמוֹד. עתה בּקשר עם הוַעדה המלכוּתית נוֹכחנוּ לראוֹת מה חשיבוּת יש לכך שאנחנוּ בּכל זאת איננוּ קוֹלוֹניה בּריטית ואיננוּ דוֹמיניוֹן, כּי אם משהוּ אחר, שאין אדם יוֹדע מה זאת ואוּלי אין אדם מכּיר בּערכּוֹ. איזוֹ פּיסת נייר קוֹשרת אוֹתנוּ עם חבר הלאוּמים. אני כּשלעצמי שׂמח שחבר הלאוּמים, שקיוּמוֹ אינוֹ מוּצק לכאוֹרה, יכוֹל בּנקוּדה זוֹ לקיים תפקיד חיוּבי, ואם גם קטן. לוּלא היוּ לנוּ הקשרים האינטרנַציוֹנליים השוֹמרים עלינוּ בּעת צרה, המחייבים את השלטוֹן הגבוֹה למסוֹר דין־וחשבּוֹן לפני מי שהוּא, ואינם מאַפשרים למחוֹק בּפשטוּת סעיף בּלתי־נוֹח בּמנדט בּטרם הוּבא לפני איזוֹ ועדה וכוּ' – אפשר היה לקפּל אוֹתנוּ ולשׂים בּכּיס מבּלי שאיש יפצה פּה. אל נזלזל איפוֹא אנחנוּ בּחבר הלאוּמים. נצטרפוּ כּאן שני הגוֹרמים האלה: אנחנוּ הננוּ אנחנוּ, עם קשה־עוֹרף – בּמלה העתיקה הזאת נכנס תוֹכן פּוֹליטי חדש וחשוּב – וּבּתקוּפה ידוּעה הצלחנוּ ליצוֹר אֵילוּ קשרים עוֹלמיים וּלהיאָחז בּהם. והנה יוֹשבת ועדת־מנדטים, לכאוֹרה אין שׂם לב לדבריה, אך בּא רגע וּבני־אדם מרגישים שיש בּזה משהוּ. אינני יוֹדע מה חשב פּיל כּשהתחיל בּעבוֹדתוֹ. אפשר חשב: שינוּי המנדט, החלפת סעיפים שבּמנדט – הרי אלה דברים של מה בּכך בּשביל בּריטניה רבּתי. אבל נדמה לי שבּחדשים אלה שישב כּבר כּאן למד שענין זה איננוּ פּשוּט כּל כּך.
לפיכך אני אוֹמר: איננוּ רשאים לזרוֹק הברוֹת מצדנוּ לא בּמגמה של פּאן־ערביוּת ולא בּמגמה של פּאן־בּריטיוּת, אשר יקטינוּ את ערך הערוּבּוֹת הבּין־לאוּמיוֹת שיש לנוּ. נשמוֹר עליהן, כּי עוֹד נצטרך להן. אוּלי יבוֹא יוֹם שכּוֹחנוּ בּלבד יספּיק ולא נצטרך לערוּבּוֹת פּוֹליטיוֹת בּין־לאוּמיוֹת, אז נבחר באוֹפן חפשי בּחֶבר־משפּחוֹת־עמים הרצוּי לנוּ. גוֹרל העוֹלם – והיחסים בּין המזרח והמערב – טרם נחרץ, ועוֹד תהיה שהוּת בּידינוּ להחליט “למי” אנחנוּ.
וּמשהוּ בּענין עמדתנוּ בּשאלה הערבית. לעתים קרוֹבוֹת שוֹמע אני חברים שלנוּ אוֹמרים בּערך כּך: “כּמוּבן, היוֹם הזה אין עצה ואין הסכּם, אך אילוּ חכמנוּ והיינוּ נוֹהגים כּך וכך, כּי אז היה מצבנוּ אחר”. אינני מדבּר על “השוֹמר הצעיר” ועל “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל, שאינם מחוּיבים לשקוֹל דברים כּאלה בּשעה שהם משמיעים אוֹתם. בּשבילם זהוּ קלף פּוֹליטי, ולמה יוַתרוּ עליו. אבל אם אני שוֹמע מחברים טוֹבים אצלנוּ את הדברים האלה הריני מתמלא צער ועלבּוֹן. בּיחס לשאלה הערבית יש בּתוֹך העוֹלם היהוּדי – אני מדבּר כּעת על העוֹלם שלנוּ, אינני מעוּנין כּרגע בּעוֹלם הזר – שתי גישוֹת, וּשתי הגישוֹת האלה כּבר נסתמנוּ בּראשוֹני שׂרטוּטיהם אצל אנשי העליה השניה. הן נתבּטאוּ על ידי שני אנשים: ר' בּנימין וּבּרנר. יש גישה אידילית: שיבה למזרח, קרבת־הגזע, גמוּל־ידידוּת, האחד יעשׂה חסדים והשני לא יהיה כּפוּי־טוֹבה, העוֹלם הזה בּטוֹב נדוֹן, החיים ורוּדים, הצדק בּא על שׂכרוֹ. ויש גישה טרגית הרוֹאה את שלטוֹן הכּוֹחוֹת העכוּרים בּעוֹלם, רוֹאה את הקוֹשי והסכּנוֹת והנַפתוּלים האיוּמים, את הכרח ההתגוֹננוּת, את ה“בּדמַיך חיי”. גישה זוֹ דוֹרשת לנהוֹג בּצדק, אך אינה משליכה את יהבה על דרוֹש טוֹבה וקבּל שכר. אצל בּרנר יש שני פּרקים, שבּהם מתגלמת הפּרוֹבּלימה הערבית בעוּמקה המחריד. האחד, בּ“בין מים למים”, המתאר את רצח השוֹמר היהוּדי ואת ההספּד עליו, והשני – הרשימה “מפנקס”, הדבר האחרוֹן שכּתב, ימים אחדים לפני הירצחוֹ, סמוּך לאחד בּמאי. תקראוּ בּכתביו ותראוּ עד מה הרגיש בּטרגיקה שבּיחסי שני העמים. הוּא היה הוּמַניסט לא פּחוֹת ממישהוּ זוּלתו. אף הוּא רצה לראוֹת את הערבי כּמוֹ שרוֹאים אוֹתוֹ האחרים – כּאדם טוֹב ורוֹחש טוֹב. אך לא יכוֹל היה לראוֹתוֹ אחרת ממה שראתה אוֹתוֹ עין־אמן־אמת האכזרית שלוֹ. תנוּעת הפּוֹעלים מתוֹך רצינוּתה אינה עוֹסקת בּשאלה הערבית בּמתק־שׂפתים כּמוֹ שעוֹסקים בּזה בּעלי דעה רחבה מסוּגוֹ של הנס כּהן. לא לנוּ, לא לנוּ הגישה האידיאלית. כּמה צוּרוֹת לגישה האידילית. אנשים שוֹחרי טוֹב אוֹמרים: נבנה בּתי־חוֹלים, בּתי־ספר, שכוּנוֹת לערבים, וזה יהיה דבר נפלא! בּשכר זה – נשב עמם לבטח. הרבּרט סמוּאל בּשעה שחילק את אדמוֹת בּית־שאָן בּין הערבים נימק: הדבר דרוּש למען שלוֹם הארץ, הבֶּדוים שישבוּ על הסְפָר בּמעבר הירדן ישמרוּ את הארץ מפּשיטוֹת מן המזרח. אך גם גישתם של “השוֹמר הצעיר” ושל “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל שייכת לגישה האידילית! בּשׂכר הטפתם לארגוּן משוּתף יבטיחוּ לארץ פּריחה ושלוֹם ועליה – יהוּדית דוקא – בּלתי־מוּגבּלת. והנה גם חברים שלנוּ נוֹטים להשתעשע לעתים בּגישה כּזוֹ. שמענוּ כּאן: “הסכּם לא יהיה אלא עם הפּוֹעל הערבי”, והדברים אינם אמוּרים בּימוֹת המשיח, אלא בּתקוּפה פּוֹליטית קרוֹבה. מה פּירוּש הדבר הזה? שהסכּם עם המנהיגים הנוֹכחים בּעם הערבי הוּא בּלתי־אפשרי, ותקותנוּ הפּוֹליטית הריאַלית היא בּהסכּם עם הפּוֹעל הערבי? מי הוּא הפּוֹעל שאתוֹ יהיה הסכּם? איפה היא האינדוּסטריה הערבית? נניח שכּל פּוֹעל ערבי הוּא – מטיבוֹ או מכּח השפּעתנוּ המקסימה – בּעד הסכּם, מעמד הפּוֹעלים הערבי איהוּ? ההמוֹן הערבי שמסביבנוּ הוּא בּעיקרוֹ עַם פּלחים, בּדוים וחוֹרנים, מי הוּא אשר יבצע את הפּרוֹליטריזציה שלוֹ? אוּלי אנחנוּ נעשׂה אוֹתה בּהוֹננוּ? אינני חוֹשב שאִבּן־סעוּד יבצע אוֹתה אוֹ אמיר עבּדאַלה, ואפילוּ לא ליאוֹן בּלוּם. אך נניח שמעמד פּוֹעלים ישנוֹ, שהוּא יקוּם בּמהרה בּימינוּ, ואף יהיה חזק כּל כּך כּדי להיוֹת בּר־הסכּם, מנַיִן לנוּ הבּטחוֹן הזה שיחפּוֹץ בּהסכּם אתנוּ? יש גם בּארצוֹת אחרוֹת פּוֹעלים לא יהוּדים. ואת הסתדרוּיוֹתיהם טיפּחנוּ וריבּינוּ, ושיקענוּ בּבניניהם לא מעט מילדינוּ. כּלוּם הביא זה לידי הסכּם? לפני שלוֹשים שנה ויוֹתר התחלנוּ בּנסיוֹנוֹת להגיע לידי הסכּם עם הפּוֹעל הפּוֹלני, עם הפּ.פּ.ס., והסכּם עדיין לא בּא.
וּכשחבר משלנוּ אוֹמר: לא עשׂינוּ די, – מחוֹבתוֹ להסבּיר למַה הוּא מתכּוון. לי נראה שאמירה כּזאת עוֹשׂה אי־צדק לתנוּעתנוּ. תראוּ לי בּכל העוֹלם איזה גל של אמיגרציה עשׂה לילידי הארץ מה שאנוּ עשׂינוּ פּה. אכן, לא הרבּה הצלחנוּ, אבל לילוֹת כּימים חשבנוּ ואף טרחנוּ. מדבּרים אצלנוּ על פּעוּלה ערבית, כּאילו לפניך אדמה חרוּשה ואין אתה צריך אלא לזרוֹע, והפּוֹעלים עצלים. אני כּוֹפר בּזה. אדמה צחיחה היא. מטבע הדברים שאדם רוֹצה לעבוֹד ולראוֹת פּרי בּעמלוֹ ולא לעבוֹד לשם מצוה בּלבד. נזכּוֹר את הפּעוּלה בּין הערבים הָחֵל מארגוּן פּוֹעלי הרכּבת: בּאיזוֹ אגוּדה מקצוֹעית משלנוּ פּעלה ההסתדרוּת כּל כּך הרבּה, קיימה מזכּירים על חשבּוֹנה, בּן־צבי נסע ונאם, בּן־גוּריוֹן נסע ודוֹב וּמשה ואבּא חוּשי. ניסינוּ בּמשך זמן רב להוֹציא עתוֹן ערבי. וסוֹף סוֹף אין לשכּוֹח שאין אנוּ מדינה שיש לה אוֹצרוֹת והיא עוֹשׂה שליחוּת פּוֹליטית על חשבּוֹן ה“גביר”, על חשבּוֹן הכּלל; אין אנוּ אלא תנוּעת פּוֹעלים הפּוֹעלת מתוֹך מסי חברים אוֹ מתוֹך עזרת החברים שבּגוֹלה. תזכּרוּ את שביתת הפּוֹעלים בּ“נשר”, כּמה זה עלה לפּוֹעלים היהוּדים שם וכמה היוּ מוּכנים עוֹד להקריב, ולא אשמתם היא שהגמוּל היה זעוּם כּל כּך. אני מעריך מאד מה שנעשׂה בּחיפה, אני מחשיב את התוֹצאוֹת אשר הרגשנוּ בערכּן בּחדשים האלה. כּל מה שאנוּ עוֹשׂים בּזה ראוּי שיאָמר עליו: “להוֹציא יקר מזוֹלל”. אם יש חַסן שוּקרי אחד, אף הוּא חשוּב, ואם יש ערבי אחד המציל בּימים אלה פּוֹעל יהוּדי בּמחצבה, הרי זה מחזק בּנו את שארית האמוּנה בּאדם. ואם אנוּ מצליחים לקיים בּאיזוֹ פּינה יחסי חברים בּין פּוֹעלים יהוּדים וערבים בּימים אלה לא יסוּלא הדבר בּפז, ויתכן שבּרגע ידוּע יהיה לזה גם ערך פּוֹליטי. אבל גם בּיפוֹ עבדנוּ הרבה וזה לא הביא לנוּ כּל פּרי בּימי המאוֹרעוֹת.
כּל מה שאני אוֹמר נגד הפרזוֹת ואַשליוֹת איננוּ נאמר כּדי לקצץ בּפּעוּלה הזאת. אדרבּא, אנחנוּ צריכים לעשׂוֹת כּל המאמצים שבּידינוּ לעשׂוֹתם, ולוּ גם כּדי שמצפּוּננוּ יהיה נקי. יש צוֹרך לנסוֹת ולשוּב וּלנסוֹת, ולקבּוֹע את דרכּנוּ על יסוֹד הנסיוֹן ולא מתוֹך עיוּן בּלבד. אבל להגיד שאילוּ היה הרצפלד תחת לעשׂוֹת את עבוֹדתוֹ עוֹסק בּארגוּן הערבים, היה מצבנוּ כּיוֹם שוֹנה לטוֹבה, הרי זה שׂיא הגיחוּך. יש הגיוֹן לכל דבר, וּמי שאוֹמר כּכה כּאילוּ אוֹמר: למען תצליחוּ בּפעוּלה הערבית עליכם להפנוֹת את המרץ מפּעוּלת ההתישבוּת ודוֹמיה לפּעוּלה ערבית. ואני סבוּר שרק על ידי הרחבת ההתישבוּת שלנוּ יוֹצרים אֵילוּ שאנסוֹת אוֹבּיֶקטיביוֹת להצלחת פּעוּלה ערבית. נעשֹה כּל מה שיש בּידינוּ לעשׂוֹת, אך אל נחכּה לפרי מהיר. בּזמן המאוֹרעוֹת, בּשעה שדיבּרוּ אצלנוּ על הוֹצאת עתוֹן ערבי, התקוֹממתי נגד זה בּעוֹמק לבּי, – לא נגד העתוֹן, אלא נגד האידיאוֹלוֹגיה של העתוֹן, נגד העתוֹן כּז’סטה. גם תנוּעה צריכה להרגיש את השעה. יש דברים שעליהם אפשר לענוֹת רק בּסטירת־לחי. יתכן שמחר תלך אל הפּוֹרע ותסבּיר לוֹ את הענין, ואוּלי גם ישמע לך. אבל בּרגע שתוֹחבים בּך את הפּגיוֹן – אין אתה עוֹנה בּדברי חכמים בּנחת. לצאת למערכה בּעצם הפּרעוֹת עם עתוֹן ערבי ועם אידיאוֹלוֹגיה ועם פּרוֹגרמה, עם עתוֹן שאין לוֹ אף חוֹתם אחד משלוֹ, שצריך להפיץ אוֹתוֹ כּמוֹ ספרוּת מיסיוֹנרית – נראה לי כּדבר חסר־טעם. עתה משנעצרה המגפה – יש צוֹרך לנסוֹת בּיצירת עתוֹן ואני אתמוֹך בּוֹ בּמידת יכלתי. ושוּב, לא מפּני שאני תוֹלה תקווֹת מוּגזמוֹת בּעתוֹן אשר כּזה, לא מפּני שיש לי בּטחוֹן שימָצאוּ מאוֹת פּוֹעלים שיקראוּ בּוֹ ויסבּירוּ את הכּתוּב בּוֹ לאחרים – אין לי בּטחוֹן בּזה – אבל כּשאנוּ עוֹמדים בּמערכה כּל כּך חמוּרה איננוּ רשאים לוַתר על כּל נסיוֹן שהוּא. אבל גם זאת נעשׂה לא מתוֹך אידיאוֹלוֹגיה היוֹדעת למַפרע, שזהוּ המעשׂה הנדרש, ורוֹאה זאת כּחוֹבה מוּסרית בּפני עצמה, ורוֹאה בּזה תמצית סוֹלידריוּת של פּוֹעלים, אלא כּצעד מעשׂי, אשר נבחוֹן כּפעם בּפעם את מעשׂיוּתוֹ ואת פּריוֹ. יש משהוּ מרגיז כּשמציגים לנוּ תביעוֹת כּאילוּ היינוּ בּני־מלכים ולא בּני עם עני ואביוֹן. ולא רק לוֹרד פּיל מדבר כּכה אלינוּ, אלא גם רבּים מאתנוּ התוֹבעים פּעוּלה ללא כּל התאמה עם יכלתנוּ ואמצעינוּ. הייתי מזהיר מפּני אידיאוֹלוֹגיה הרוֹאה את המאוֹרעוֹת כּעוֹנש, לא על שלא העלינוּ די יהוּדים ולא בּיצרנוּ די את ישוּבינוּ, אלא כּעוֹנש על שלא עשׂינוּ די בּאִרגוּן הפּוֹעל הערבי. איני יוֹדע מה יש בּאידיאוֹלוֹגיה זוֹ יוֹתר – מן המיסטיקה אוֹ מן הדמַגוֹגיה. אם נצליח לאַרגן אַלפַּיִם אוֹ אלף, ואפילוּ מאוֹת פּוֹעלים ערבים בּארץ, זה יהיה מעשׂה רב וּמוֹעיל ויתן לנוּ סיפּוּק; אוּלם לא זה ישמוֹר עלינוּ מן הצרוֹת הגדוֹלוֹת. לא זה יוּכל לעמוֹד נגד הפאשיזם הערבי ונגד האימפּריאליזם הערבי ונגד ההיטלריזם הערבי עם תמיכת כּל הממשלוֹת המעוּנינוֹת.
מחכּוֹת לנוּ שנים קשוֹת מאד. מן היוֹם הזה ועד היוֹם שבּוֹ יוּכל יהוּדי לשבת לבטח בּארץ וכל יהוּדי ידע שהוּא עוֹלה לארץ בּזכוּת, עד אז עוֹד יעבוֹר זמן לא קצר. וּזמן המעבר יהיה חמוּר בּיוֹתר ואיננוּ יכוֹלים לקבּל שוּם קוֹנצפּציה המבטיחה לנוּ מַעבר קל בּלי מכאוֹבים. איננוּ יכוֹלים לעשׂוֹת זאת. ואת הדבר הזה מבינים גם אנשים צדדיים, אני נזכּר בּשעה זוֹ בשׂיחה שהיתה לי לפני חמש אוֹ שש שנים עם קַאוּטסקי. הוּא אנטי־ציוֹני מוּבהק, כּידוּע. מסקנתוֹ שוֹנה, כּמוּבן, משלנוּ: לא כּדאי העסק. אבל בּאוֹפן כּזה אפשר להוֹכיח שלא כּדאי לקיים את בּלגיה העצמאית, לא כּדאי לה לחיוֹת, מפּני שוילהלם קיסר יכוֹל מחר להחריב אוֹתה. אלא שאת בּלגיה הוּא מקבּל כּעוּבדה חיה שאין לבטלה אפילוּ כּשגוֹרל קשה אוֹרב לה, והיהוּדים הם בּשבילוֹ “טעוּת”, “מיספארשטענדניס”, שהיוּ מכּבר צריכים לעבוֹר מן העוֹלם ולא להוֹסיף תסבּוֹכת לעוֹלם המסוּּבּך. אנחנוּ יוֹדעים את העוּבדה המרה הזאת, שאין מעריכים אוֹתנוּ כּצדקתנוּ, שאין מעריכים את ערך מפעלנוּ, את טוֹהר מפעלנוּ ואת הטוֹב שבּמפעלנוּ. ואין אנחנוּ צריכים לצפּוֹת לשׂכר בּעוֹלם הזה. והתנוּעה שתדע זאת תצטרך להסיק מסקנוֹת. לא איבה וּמרירוּת, כּי אלה רק יחלישוּ אוֹתנוּ; אגיד כּמוֹ שאמר יצחק שוַיגר: אַל נרעיל את בּארוֹתינוּ, נעשׂה את אשר עלינוּ לעשׂוֹת לא מתוֹך ציפּיה לשׂכר קרוֹב, ולא מתוֹך ההשקפה שצדקתנוּ נמדדת בּמידת התוֹעלת שאנוּ מביאים לשכנינוּ, אלא מתוֹך יחס אנוֹשי, מתוֹך שלילת מידוֹת שוֹביניסטיוֹת. אבל יחס אנוֹשי לחוּד והתבּטלוּת וּכניעה לחוּד. ואשר לפתרוֹן השאלה הערבית נדמה לי שרק מסקנה אחת יכוֹלה להיוֹת: אנחנוּ מוּכנים לשלם לערבים מחיר יקר יוֹתר מכּל “בּרית־שלוֹם”, יוֹתר מכּל בּעלי התפיסה האידילית בּשאלה הערבית, אנחנוּ מוּכנים לשלם להם בּמיליוֹנים, בּאנשים, בּתרבּוּת, בּעזרה פּוֹליטית עד לפּאן־ערביוּת, אם זהוּ מה שדרוּש להם. לשלם כּן, אבל תמוּרת מה? תמוּרת היוֹתנוּ יהוּדים נסבּלים? לא, בעד זאת לא נשלם אפילוּ פרוּטה אחת. אנחנוּ מוּכנים לשלם מחיר יקר תמוּרת הדבר האחד: שיוּתן לנוּ להגשים את הציוֹנוּת. אם העם הערבי יכּיר בּזה שאין לוֹ צוֹרך ואין לוֹ אפשרוּת למנוֹע אוֹתנוּ מהגשמת הציוֹנוּת, ויחדל לשׂים מכשוֹלים על דרכּנוּ, נהיה מוּכנים לשלם לוֹ מחיר פּוֹליטי, סוֹציאלי ותרבּוּתי כּבּיר.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.