(בּישיבת הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת עם חברי משלחת פּוֹעלי אמריקה)

רצוֹני לענוֹת על שתי שאלוֹת של החבר בּרסלר: מה חפצנוּ מאת המשלחת? הרבּה מאד. חפצנוּ שתתחילוּ לפרוֹע את חוֹבכם, שכּן בּעלי-חוֹב גדוֹלים אתם. בּעלי-חוֹב לא לנוּ, לועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת, על שהוּא נוהג בּכם הכנסת-אוֹרחים, אלא לעם היהוּדי, אשר אתם בּנים לוֹ, למיליוֹנים האחים העתידים לבוֹא הנה. והם יבוֹאוּ. ומי שאינו מחיש את בּוֹאם – מתחייב. אל נא תשׂאו עלי תרעוֹמת שאני מדבּר אִתכם בּלשון כּזאת, שאינה לשוֹן בַּנקטים, אבל היא לשוֹן חברים הערֵבים זה לזה. ואילוּ הייתם אתם בּעלי-חוֹב כּפרטים בּלבד לא היה הדבר כּל כּך חמוּר, אבל אוֹתה תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית הגדוֹלה אשר בּתוכה גדלתם וּמתוֹכה בּאתם היא היא בּעל החוֹב הגדוֹל. ועכשיו, כּשאתם בּאתם וראיתם אוֹתנו בּעמידתנוּ ובהישׂגינוּ, ואתם שׂמחים ואנחנוּ שׂמחים, אי אפשר לי להעלים מכּם את הכּאֵב על אשר בּוֹששתם לבוֹא. אתם יכוֹלים וּצריכים להעלוֹת על הדעת מה היה מצבנוּ כּיוֹם, אילמלא היוּ המוֹני פּוֹעלים יהוּדים עוֹמדים מנגד.

בּשעה של קוֹרת-רוּח לא אבוֹא להעלוֹת את זכר כּל תלָאוֹתינוּ בּעקב ההתנכּרוּת של פּוֹעלים יהוּדים לחזוֹננוּ וּלמפעלנוּ.

אספּר לכם רק משהוּ מנסיוֹני בּאמריקה. אני הגבר הייתי חבר בּמשלחת הראשוֹנה של ההסתדרוּת בּאמריקה. עוֹד לפני היוֹת מגבּית הגֶוֶרקשַפטין. לא אֵבוֹש לגלוֹת לפניכם שרבּים מכּם התבּיישוּ עדיין לדבּר עמדי. יוֹסף שלוֹסבּרג לא התבּייש. מַכּס פּיין בּילה אתי ועם יוֹסף בּרץ יוֹם תמים, וגם חתם על קוֹל-הקוֹרא שעמדנוּ לפרסם. עוֹד אנוּ מבקשים חתימוֹת נוֹספוֹת וּמַכּס פּיין בּא אלי ואוֹמר לי: שמעֵני, נתתי את חתימתי ואינני חוֹזר בּי. אני נאמן לכם כּאשר הייתי. אוּלם תדע שקמה סערה עצוּמה בּכל “התנוּעה”; היוֹדע אתה מה זה בּשבילי להישאר קרוּע וּמנוּתק מכּל החברים וּמכּל הסביבה אשר בּה חייתי ועבדתי כּל שנוֹתי? תחליט אתה מה עלי לעשׂוֹת. שיחררתיו מחתימתוֹ. אך האמַנתי להבטחתוֹ כּי בּוֹא יבוֹא.

ועוֹד מַזכּרת-מעט מאוֹתם הימים: לאחר שׂיחה יסוֹדית עם אֵבּ. כּהן, בּדירתו של דוֹקטוֹר י. ל. מַגנס, הוּזמנתי על ידוֹ למערכת ה“פאָרווערטס” לשם נטילת-אִינטרביוּ. אוּלם אוֹתו אינטרביוּ ראשוֹן על ההסתדרוּת שהתקיים אתי לא הוֹפיע בּדפוּס. הסערה אשר התחוֹללה בין הגֶנוֹסין – בּפניה לא יכוֹל היה לעמוֹד גם אדם כּאֵבּ. כּהן, אשר אז עדיין לא הכריע בּלבּוֹ. כּך היה המצב לפני ט"ו שנים.

מאז נשתנה הרבּה. אף נעשׂוּ כּמה מעשׂים טוֹבים. ואַל תראוּ מצדי מיעוּט הדמוּת של מגבּית הגֶוֶרֶקשַפטין אם אוֹמַר בּכל זאת כּי לגבּי הכּוֹחוֹת הגנוּזים בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית בּאמריקה אין זה אלא מעט מאד. כּן, בּשביל תנוּעה שאינה נוֹשׂאת את נפשה לגדוֹלות הרי אלה מעשׂים נאים. אבל בּשביל הצלת עם הטוֹבע בּיסוּרים?

אנחנוּ, אנשי ההסתדרוּת, איננוּ יכוֹלים להיוֹת מרוּצים מן הטֶמפּוֹ הזה של התקדמוּת הענינים לגבּי ארץ-ישׂראל בּציבּוּר הפּוֹעלים. לנוּ אין סבלנוּת. המצב בּארץ, מצב העם, ואפילוּ מצב העוֹלם – דוֹחקים. ואנוּ חפצים מכּם שתעזרוּ לנוּ להעמיד את ארץ-ישׂראל בּמקוֹם המגיע לה בּחיי הפּוֹעל היהוּדי.

בּתנוּעת המהפּכה הרוּסית היה קיים מוּנח אחד: הכּרת האינטליגנציה כּי היא בּעל-חוֹב להמוֹן העם. הכּרה מצפּוּנית זוֹ נעשׂתה לגוֹרם אדיר, מחנך וּמניע. חפצנוּ כּי הכּרה זוֹ של בּעל-חוֹב תתעוֹרר אצל עסקני תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית. וּבשעה שתתעוֹרר הכּרה זאת תתרוֹמם ותתעלה אִתה התנוּעה כּוּלה. ארץ-ישׂראל נעשׂתה לנקוּדת-המוֹקד בּגוֹרל העם היהוּדי בּימינוּ. וּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדים תמצא את תיקוּנה רק אם תמצא בּה את הכּוֹח לעשׂוֹת את ארץ-ישׂראל לנקוּדת-המוֹקד שלה.

אם תעברוּ את פּוֹלין תמצאוּ שם את מחנה-הפּוֹעלים היהוּדי לא באוֹתוֹ מצב אשר בּוֹ עזבתם אוֹתוֹ. נוֹסף למצוּקתוֹ הגדוֹלה, נוֹסף לאבדן-עמדוֹת, הרי הוּא גם קרוּע ומפוֹרד, דל-יצירה, שקוּע בּמלחמת-אחים. מהוּ הגוֹרם העיקרי לקרע זה: ארץ-ישׂראל. וכל עוֹד לא תעבוֹר מן העוֹלם העקשנוּת השמרנית השׂוֹטמת מַשׂטמת-אין אוֹנים את החזיוֹן הגדוֹל בּיוֹתר של ההיסטוֹריה היהוּדית החדשה – את ארץ-ישׂראל הנבנית – אין כּל סיכּוּיים לתנוּעת-פּוֹעלים יהוּדית בּריאה וּשלמה בּפּולין.

בּאמריקה השתחררתם ממסוֹרת כּיתתית זאת. אבל אתם יוֹדעים היטב כּי “משהוּ” חסר לתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדים בּאמריקה. ואת ה“משהוּ” הזה יכוֹלה לתת רק ארץ-ישׂראל. בּשנים הראשוֹנוֹת להגירה היה תפקידה של תנוּעת הפּוֹעלים בּאמריקה גדוֹל מאד. אבל היא איננה יכוֹלה להתפּרנס עתה רק בּזכרוֹנוֹת רוֹמַנטיים של אוֹתם הימים. דרוּשים תפקידים גדוֹלים עכשיו. וּכשם שאנחנוּ גדלנוּ על ידי זה שהטלנוּ על עצמנוּ תפקיד רציני בּבנין הארץ וקיבּלנו עלינוּ את כּל ההתחייבוּיוּת הנוֹבעוֹת ממנוּ לגבּי התנוּעה הציוֹנית, כּכה תפתחוּ גם אתם אפקים חדשים לפּוֹעל היהוּדי בּשעה שתעיזוּ להביא את הסתדרוּיוֹתיכם בעוֹל המפעל הארץ-ישׂראלי. ואזי יבוֹא הנה גוּסקין לא כּפרט. אלא כּבא-כּוֹח ה“אַרבּייטר-רינג” כּוּלוֹ, וכל אחד מכּם יְיַצג בּמערכה הארץ-ישׂראלית את הסתדרוּתוֹ הגדוֹלה, ואזי ידוּבּר גם על פּעוּלוֹת הנראוֹת היוֹם כּהזיוֹת.

וּלפי שעה נדבּר על הפּעוּלוֹת הקרוֹבוֹת בּיוֹתר. אתם ראיתם אוֹתנוּ כּאן בּהיאָבקוּתנוּ. בּהיאָבקוּתנו עם המתקיפים הערבים ובהיאָבקוּתנוּ עם השלטוֹן הבריטי. אתם גם ראיתם את טיב היאָבקוּתנוּ והרגשתם בּצדקתנוּ. וזהוּ העיקר. אתם תיפּגשוּ בּדרך עם מנהיגי פּוֹעלים בּצרפת וּבאנגליה. אתם צריכים להעביר להם, קוֹדם כּל, הרגשה זוֹ. אתם צריכים להקנוֹת להם ראִיית הנעשׂה אצלנוּ כּראִייתם את מאוֹרעוֹת ספרד. ההבדל הוּא בּקנה-המידה. אך הכּוֹחוֹת הנלחמים נגדנוּ ונגד הרפּוּבּליקה הספרדית הם אוֹתם הכּוחוֹת,. ואחת היא מגמת ההריסה והשעבּוּד הנלחמת נגד חירוּת ספרד ונגד בּנין ישׂראל. מדוּע יוֹדע כּל העוֹלם על מהוּת המלחמה בּספרד, וּמדוּע מבחין העוֹלם כּל כּך מעט בּמַהוּת המלחמה המתנהלת נגדנוּ כּאן?

ולא רק בּאירוֹפּה, כּי אם גם בּאמריקה עליהם לפעוֹל בּמוּבן זה, ולא רק בּין גוֹיים, כּי אם גם בּין יהוּדים. אם לעוול הערבי וּלעוול השלטוֹן הבּריטי מתוַסף גם עיווּת-דין סוציאליסטי, ויוֹתר מזה, עיווּת-דין יהוּדי, הרי זה מכבּיד בּיוֹתר. ואין לכם תפקיד של סוֹלידריוּת יוֹתר גדוֹל מאשר להרוֹס את חוֹמוֹת המוּשׂגים המסוּלפים הקייימים נגדנוּ בּמחנוֹת-עוֹבדים.

ולפעוּלתכם זאת יהיה שׂכר. לא רק פּרוֹפּגנדיסטי, אלא אף פּוֹליטי. אנגליה צריכה להרגיש כּי איננוּ בּוֹדדים. כּי יש לנוּ חברים וּבני-בּרית. ואזי תבין כּי דרך “ההתנגדוּת הקלה בּיותר” שבּה היא רוֹצה ללכת כּלפּינוּ איננה כּל כּך קלה.

הצעתוֹ של גוּסקין שנפרסם ספר על ההסתדרוּת היא טוֹבה. ונשתדל לקיים אוֹתה. אלא שעלי לגלוֹת את חששוֹתי: לא די לפרסם, צריך גם שהדברים יגיעוּ לקוֹרא שאיננוּ יוֹדע ואיננוּ מחפּשׂ. כּלום לא פירסמנו כּמה דברים? והנה לאליכם עוֹד לא הגיעוּ. אני גם תוֹמך בּהצעת נַגלר שהמשלחת תפרסם דין-וחשבּוֹן שלה. העיקר שיהיה לכם אוֹמץ לוֹמר כּל מה שאתם חוֹשבים. סוֹציאליסטים יהוּדים חוֹלים לעתים בּהרגשת נחיתוּת. נראה להם שהסוֹציאליזם האמיתי הוּא אֵי-שם אצל אחרים: פּעם אצל המוּז’יק הרוּסי וּפעם אצל הפּוֹעל הגרמני, פּעם בּאוסטריה וּפעם בּספרד. חסר להם הכּוֹח הפנימי להכּיר בּערכים הסוֹציאליסטיים שבּחיי עמם. ואם יהיה לכם האוֹמץ להכּיר בּמה נתיחדה תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישׂראלית וּמה כּוֹח-יצירתה הסוֹציאליסטי – תבוֹא עליהם בּרכה.

כּל אחד מאתנוּ, שיצא פּעם בּשליחוּת לגוֹלה, זוֹכר ודאי כּיצד יהוּדים חכמים וּנבוֹנים מקשיבים למה שאנחנוּ מספּרים. זכוּרני כּיצד סיפּרתי בּאמריקה כּי יש כּבר ששת אלפים פּוֹעלים בּארץ-ישׂראל. המספּר נראָה דמיוֹני. וּכלוּם צריך אני לספּר בּאיזוֹ העוָיה של פּיקחוּת שאיננה מאמינה לכל דבר נתקבּלוּ דברַי על בּנק הפּוֹעלים אוֹ על משקי הפּוֹעלים הראשוֹנים? אחר כּך כּשאוֹתם השוֹמעים זוֹכים וּמגיעים לארץ, הרי הם טוֹענים כּנגדנוּ שאיננוּ יוֹדעים “לעשׂוֹת פּרסוּם” למַה שיש לנוּ.

ואני סבוּר כּי הצדק עמם. הענין הוּא גדוֹל יוֹתר ממה שאנחנוּ יכוֹלים לספּר עליו. ויש שאחד האוֹרחים החשוּבים אוֹמר: תראוּ, אני אשוּב למקוֹמי ואספּר. הוּא אמנם מקיים את דברוֹ. ונוֹאם וכוֹתב. אלא שגם לאחריו בּאים עוֹד אנשים והם טוֹענים שלא הוּגד להם אף החצי, ואפילוֹ פּחוֹת מן החצי. ואף הם צוֹדקים. מכּאן אני למד כּי הדרך הטוֹבה בּיוֹתר לגלוֹת ליהוּדים את ארץ-ישׂראל – היא להביאם לארץ…. אילוּ יכוֹלנו לעשׂוֹת זאת! וּלפי שעה אני מציע לפחוֹת, לאַרגן בּקביעוּת וּבשיטתיוּת מסעוֹת של פּועלים לארץ-ישׂראל. צריך להרחיב משנה לשנה את חוּג האנשים היוֹדעים את הארץ ממראה עיניהם. אוּלי צריך להקים לשם כּך בּאמריקה חברת-נסיעוֹת.

ועוֹד שאל החבר בּרסלר: למה לנוּ כּספים? הלא הקוֹאוּפּרטיבים שלנוּ נוֹשׂאים את עצמם ואף עוֹשׂים רוָחים? נכוֹן הדבר. מוֹסדוֹתינו וקוֹאוֹפּרטיבינוּ אינם צריכים עזרה. אך אל נשכּח אפילוּ רגע אחד כּי עם ישׂראל עני וזקוּק לעזרה. הכּספים אשר אנוּ תוֹבעים מכּם דרוּשים בּשביל הצלת יהוּדים מפּולין, מרוֹמניה, משאר ארצוֹת. לכך דרוּש הרבּה כּסף. אוֹצרוֹת. לשם כּך קיימות הקרנוֹת הלאוּמיוֹת: קרן הקימת וקרן-היסוֹד. בלעדיהן לא היינוּ מקימים את מה שהקימוֹנוּ. ואת ההכּרה הזאת צריכים אתם להביא לפּוֹעל היהוּדי בגוֹלה.

בּעוד ימים אחדים תזדמנוּ לנטיעת היער על שם אברהם שיפליַקוֹב. זהוּ המפעל הראשוֹן של כּלל הפּועלים היהודים בּאמריקה בּשביל הקרן הקימת. ואתם קרוּאים להמשיך. ויהיה זה השלב השני שלכם: גאוּלת שטח אדמה מסוּים בּשביל הקמת משק-עבוֹדה.

איני צריך להזכּיר לכם את מגבּית הגֶוֶרקשַפטין. להאדיר אוֹתה – זוֹהי חוֹבתכם הישרה. אוּלם חפצתי להפנוֹת את מחשבתכם לשיטת-פּעוּלה נוֹספת: מלוה-פּוֹעלים להתישבוּת וּלשיכּוּן. הפּעוּלה המשקית של ההסתדרוּת כּבר הגיעה למדרגה זוֹ שיש בּכוֹחה לקבּל מלוה כּזה וּלהבטיח את הקרן והרוָחים. בּשוּק הכּספים הכּללי רוֹחשים אֵמוּן לניירוֹת שלנוּ. חברת “נִיר”, אשר הספּיקה בּשנוֹת קיוּמה במעטוֹת לגייס כּספים גדוֹלים לאַשראי חקלאי ארוֹך, תהיה מוּכנה להיכּנס למאמצים התישבוּתיים חדשים עם קבּלת מלוה, נאמר של מיליוֹן דוֹלר, בּתנאים נוֹחים. אפשר להניח כּי בּגיוּס מלוה כּזה בּאמריקה ישתתפוּ יחידים והסתדרוּיוֹת. היוֹם אשר בּוֹ יבוּצע המלוה הראשוֹן של פּועלים יהוּדים לבנין משק-העבוֹדה הארץ-ישׂראלי יהיה יוֹם של עליה לתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית.

אפשר שהדבר נראה לכם עכשיו למעלה מכּוֹחכם, אוּלם הוּא איננוּ למעלה מכּוֹחוֹ של הפּוֹעל היהוּדי. ארבּע השנים הקרוֹבוֹת תהיינה ודאי שנוֹת עליה כּלכּלית לפּוֹעל האמריקאי ולפּוֹעל היהוּדי בּתוֹכוֹ. שנים קרוֹבוֹת אלה גם תהיינה שנים מכריעוֹת בגוֹרלנוּ כּאן. ואיננוּ צריכים להחמיץ את השעה. עלינוּ להעיז ולמצוֹא אפשרוּיוֹת של יתר-שיתוּף לפּוֹעל היהוּדי בּבניננוּ.

וּלבסוף עוֹד הערה אחת: כּאן בּארץ הכּרתם לדעת מה אָפיה של ההסתדרוּת הציוֹנית וּמה השפּעתו של הפּוֹעל העברי בּתוֹכה. השפּעה זוֹ היא המקיימת למעשׂה את אָפיה הפּרוגרסיבי והפּרודוּקטיבי של ההסתדרוּת הציוֹנית, והיא השוֹמרת על רמת-חיים אנוֹשית לעוֹבד, שוֹקדת על עניני העוֹלה והחלוּץ וּמשמשת חוֹמת-מגן לזכוּיוֹת האדם העוֹבד בּארץ הנבנית. לעמדה זוֹ הגיע הפּוֹעל בּכוֹח השתתפוּתוֹ האַקטיבית בּכל עניני התנוּעה הציוֹנית: בּקוֹנגרס, בּקרנוֹת, בּסוֹכנוּת היהוּדית. עד היוֹם אתם עמדתם מן החוּץ, כּשם שעוֹמדים מן החוּץ גם “פּוֹעלי-ציוֹן” שׂמאל. אין לכם חלק לא בּקוֹנגרס ולא בּסוֹכנוּת. עמידתכם בּחוּץ מפחיתה את משקלנוּ. וּברגע של סכּנה היא עלוּלה לסייע למתנגדינוּ, להגבּיר את הכּוֹחוֹת האַנטי-פּוֹעליים שבּעם היהוּדי. אין אתם רשאים להמשיך בּשיטה זאת. אתם צריכים להשתחרר ממוּשגים שעבר זמנם. אין אַתם רשאים להשאיר אוֹתנוּ בּהיאָבקוּתנוּ הסוֹציאלית לבדנוּ. אַתם חייבים לקבּוֹע את מקוֹמכם בכּל מוֹסדוֹת-הבּנין של עמנוּ.

שבט תרצ"ז.

א

קראתי בּ“דבר” (ו' בּאדר) מה שסוּפּר ממשפּטוֹ של אוֹתוֹ נער, שפּירסם בּרבּים כּי הוּכּה תוֹך חקירה בּמשטרה ועל פּרסוּם זה נתבּע לדין בעווֹן הוֹצאת דיבּה. יש לוֹמר: זכוּת היא למשטרה שראתה עצמה נפגעת מפּרסוּם דברים אלה וּפנתה לדין, ואף על פּי כן, אי אפשר לוֹמר שהדברים נתלבּנוּ בּבית-הדין. אדרבּא, כּמה פּרטים בּמהלך המשפּט היה בּהם כּדי להטריד. ואני הקוֹרא לא ידעתי בּדיוּק מה יש לזקוֹף על חשבּון המשפּט ומהלכוֹ וּמה על חשבּוֹן המסירה בּעתוֹן. אַל יתרעם עלי כּתבוֹ של “דבר” מבּית-הדין אם אוֹמר, כּי דוקא ריבּוּי ההבלטוֹת וההדגשוֹת שבּרפּוֹרטז' אין בּוֹ כּדי להגבּיר את אֵמוּן הקוֹרא. ואוּלי יוּרשה לי להוֹסיף כּי בּמקרה כּזה אשר חשיבוּתוֹ האנוֹשית רבּה כּל כּך גם לשלוֹם עצמוֹתיו של אזרח קטן. הנזקק לפיקוּחה של המשטרה, וגם לכבוֹדוֹ של השוֹטר העברי, וגם לכבוֹדוֹ של השוֹפט, די לוֹ לכּותב אם יהיה מדוּיק, בּלי שיבקש להיוֹת גם ממוּלח; והתמוּנה הקוֹדרת בּמַהוּתה מוּטב לה שתימָסר בּלי כּל לוַאי של האָרה. לאחר זמן הגיע ליָדי גם נוּסחוֹ של “הבּוֹקר” בּאוֹתוֹ ענין. והנה למרוֹת ניגוּדי המגמוֹת והבדלי ההדגשוֹת נתקבּלה אוֹתה תמוּנה, וּבפרטים אחדים – חלקי תמוּנה אחת, המַשלימים זה את זה. הרפּוֹרטר של.“הבוֹקר” מריק על הנער הנתבּע לדין את כּל סממני האירוֹניה והקלסה שבּאַשפּתוֹ. עצם העוּבדה שהנער “לובש חוּלצה כּחוּלה, שצוארוֹנה מרוּכּס בּשׂרוֹך אדוֹם” דיה לוֹ לאוֹתוֹ כּתב ממוּלח וּמתוּבּל שיהיה רוֹאה את הנער כּעבריין מוּעד, שכּל עדוּת שהוּא מעיד הרי היא פּסולה מלכתחילה וכל חשד שחוֹשדים בּוֹ יש לקבּל בצהלת פּנים. אוּלם אַף כּתב זה מוֹסר “מקרה מוּזר” מפּיו של אחד העדים מפּקידי העיריה: למחרת היוֹם אשר בּוֹ נחקר הנער בּמשטרה ראוּהוּ חבריו בּמשׂרד אשר בּוֹ הוּא עוֹבד כּשהוּא לבוּש מלבּוּש עבה, חוּלצוֹת וכמה סוּדרים “וּכשנשאל למה לבש כּל זאת השיב: הוֹלך אני היוֹם להיחָקר בּמשטרה, וּכדי שהמכּות לא יכאיבוּני לבשתי בּגדים עבים”.

מקרה מוּזר בּאמת, וראוּי היה לוֹ, לכאוֹרה, שיגיע לבירוּר יסוֹדי. כּי אחת משתים: אוֹ שהנער הזה הבּא למשׂרד כּשהוּא לבוּש כּמה בּגדים מיוּתרים וּמעוֹרר צחוֹק אצל חבריו – כּך סיפּר עד, לפי “דבר” – לא עשׂה זאת אלא לשם אחיזת-עינים, שאת אוֹמרת: לא זוֹ בּלבד שטפל שקר והוֹציא דיבּה, אלא שבּמזיד דאַג לשַווֹת לדיבּה צוּרה של אמת, הערים והקדים להכין לוֹ הוֹכחוֹת כּדי שיוּכל לאשר וּלקיים אוֹתה וּלהשתמש בּה לשם שיסוּי. וכל כּך היה להוֹט אחרי השיסוֹי, שלא נרתע גם מפּני עשׂיית עצמוֹ לצחוֹק בּעיני חבריו ולא חשש שמא יהיה נמצא בּדאי. אם כּך הוּא, הרי זה טיפּוּס אשר מוּשחתוֹ בּוּ, והמשטרה וּכבודה נקיים. אוֹ שהעד דיבּר נכוֹנה, והמכּוֹת שהתאוֹנן עליהן מכּוֹת ממש הן ולא המצאוֹת של אוֹפי חוֹלני. ואזי נעשׂה הבּירוּר הזה בּין שני צדדים, אשר האחד מהם חטא למשנהוּ, נוֹגע, נוֹגע מאד בּכוּלנוּ.

מבּחינת נגעי הטבע האנוֹשי אפשר לא ישתנה הרבּה אם יתבּרר שהנער-הנתבּע הוּא המוּשחת אוֹ שהשוֹטר-המאשים שיחת דרכּוֹ. אך לא כּן הוּא מבּינת בּטחוננוּ בּרמת חיינוּ הציבּוריים וטיב מוֹסדוֹתינו. אילוּ נוֹכחנוּ כּי הנער הטעה את חבריו ואת מחנכוֹ, היה אפשר להצטער על המקרה הרע הזה, מבּלי להפריז על סכּנתוֹ, כּי אין חברה צדיקה הנקיה מבּעלי-מום, וּמאידך אפשר היה להתנחם בּרמתוֹ של השוֹטר העברי שלא נמצא בּוֹ דוֹפי. כּיּ זהוּ הענין הנוֹגע לנוּ, לכוּלנוּ.

מי בּימינוּ מוּבטח לוֹ שלא יבוֹא אל תוֹך זרוֹעוֹתיו של שוֹטר? בּימים כּתיקוּנם צפוּי רק ל“פוֹשע” לפחד מפּני השוֹטר, וּבימים כּתיקוּנם המוּשׂג פּוֹשע הוּא ברוּר וּמוּסכּם. אבל בּתקוּפוֹת של אנדרלָמוּסיה וּמבוּכת-רוּחוֹת מתרחבים גם הסמכוּת וגם היקף הפּיקוּח של המשטרה, והמוּשׂג “עבריין” נעשה גמיש בּיוֹתר. יוֹם אחד, בּמלחמת העבוֹדה העברית בּפתח-תקוה, נמצא גם החבר י. אידלסוֹן “עבריין”, ויוֹם אחד, בימי מַשבּר העבוֹדה העברית בּשרוֹן, נמצא גם שמעוֹן קוּשניר “פּוֹשע”. ואך זה קראנוּ שחבוּרת תלמידים, שחזרוּ בּצוותא מעבוּדת-התנדבוּת בּסימן י“א אדר משׂדוֹת נַען, פּוּזרה כּ”הפגנה“, וּמי שהוּא מהם אף הוּבא אל המשטרה. ואם הליכוֹתיו של השוֹטר יש להן חשיבוּת רבּה לעיצוּב סדרי החיים וּדמוּת החברה בּימים כּתיקוּנם, בּימים נסערים על אחת כּמה וכמה. הלא ילדים וילדוֹת לנוּ, אוֹ אחים ואחיוֹת צעירים, אוֹ חניכים, ולא את כּוּלם יפנק הגוֹרל, וּמהם שיבוֹאוּ – על עווֹן אוֹ על לא עווֹן – אל מעבר לסף בּית-המשטרה, האוּמנם נוּכל לשלוֹת מבּלי דעת מה צפוּי להם בּכתלי אוֹתוֹ הבּית, וכי אין בּינינוּ יוֹדעים מנסיוֹנם הפּרטי מה זאת “חקירה, תוּרכּית (מן הימים שלפני המלחמה) אוֹ גרמנית (מימי הקוֹנטר-רבוֹלוּציה ושלטוֹן היטלר) אוֹ רוּסית, הן הקוֹדמת והן הנוֹכחית? וּמה טוֹב היה לדעת בּבטחה כּי השוֹטר העברי, אשר לא נצר זר הוּא בּתוֹכנוּ, כּי אם עצם מעצמיו של הישוּב, הנהוּ נקי מכּמה מידוֹת מגוּנוֹת המקננוֹת בּקרב בּני מקצוֹעוֹ בּארצוֹת מסוּימוֹת. מה טוֹב היה לדעת כּי הבּחוּר מישׂראל לבוּש-המדים, המקיים עֶמדה חלוּצית רבּת-חשיבוּת ורבּת-תלָאוֹת (לעתים אנחנוּ כּפוּיי-טוֹבה, אוּלם התעלמוּתנוּ מתלאוֹתיו אינה מַפחיתה לא את קשי תפקידוֹ ולא את חשיבוּתוֹ), והתמדתוֹ ועמידתוֹ בּנסיוֹנוֹת מעוררוֹת בּנוּ רחשי הפלאה והוֹקרה, ואנחנוּ רוֹצים לראוֹתוֹ גם בּרוֹב-עם וגם בּתפארת-אדם, אשר הליכוֹתיו ראוּיוֹת לשמש יסוֹד לבנין מדינה מתוּקנת – מה טוֹב היה לדעת בּבטחה כּי לא דבק בּוֹ מן הטמטוּם הקסַרקטיני, הרוֹאה את הגבוּרה לא בּהוֹשיע את החלש כּי אם בּהראוֹת נחת זרוֹע למסכּן. מי שראה את השוֹטר האנגלי בּארצוֹ – יכוֹל לאַחל לשוֹטר העברי, שבּיחסוֹ אל הקהל וּביחס הקהל אליו יהיה חלקוֹ כּמוֹהוּ. מה שוֹנה איש-המידוֹת הזה, אשר רוּח נדיבה תסמכהוּ והוּא עוֹמד הכן כּידיד לשירוּת הקהל מבּלי התנשׂא, מה שוֹנה הוּא מן ה”גוֹרוֹדוֹבוֹי” אוֹ מן ה“זאבּט” אשר כּל העולם כּוּלוֹ לא נברא אלא כּדי שירגיש בּמציאוּתוֹ וּבתקיפוּתוֹ. ובארצנוּ, אשר בּה עוֹד משמשים בּערבּוּביה שׂרידי המשטר התוּרכּי הישן עם יסוֹדוֹת של משטר אנגלי-קוֹלוֹניאַלי (להבדיל בּתכלית ההבדל מן המשטר האנגלי “בּבּית”) והם מצטרפים יחד לנוּסח קוֹלוֹניאַלי-אָפנדי, כּלוּם יכוֹלים אנוּ להיוֹת פּטוּרים מדאגה ל“סגנון” השמוּר לנוּ בּחדרי המשטרה והחקירה? וכי לא טעמנוּ מהם בּחדשי המאוֹרעוֹת? וכי לא היינוּ עדים להתקפה על אסיפת-פּוֹעלים בּבית-בּרנר (בּלי שאדם מחוּץ לציבּור הפּועלים פּצה פּה, ועוֹרך ציוֹני-פּרוֹגרסיבי אפילוּ התרעם על מוֹעצת פּוֹעלי תל-אביב על שהעיזה למחוֹת)? וכיצד עלוּלים עוֹד להסתכסך וּלהתגלגל היחסים בּישוּב, אם לתוֹך המשטרה שלנוּ תחדוֹר אוֹתה רוּח המַשׂטמה והנַקמנוּת לנער “הלבוּש חוּלצה כּחוּלה”, רוּח זוֹ המפעפּעת בּחוּגים מסוּימים?

לפיכך היה הדבר חשוּב בּיוֹתר, אילוּ היה הבּירוּר בּבית-הדין נוֹטע בּנוּ את ההכּרה הגמוּרה כּי משטרת עירנוּ, לפחוֹת,ֹ נקיה בּתכלית משׂרידי הירוּשה התוּרכּית. אוּלם עצם העוּבדה לא נתחוורה בּבית-הדין. הנער זוּכּה, אבל בּנמוּקים פוֹרמליים בּלבד. שוּם האשמה, לא האשמת המשטרה את הנער ולא האשמת הנער את המשטרה, ל א הוּפרכה. ממה שנמסר בּעתוֹנוּת אי אפשר לדעת אם כּבוֹד השוֹפט טרח, למשל, בּבירוּר ענין התלבּוֹשת הכּפוּלה וּמכוּפּלת (בּ“דבר” רק נמסרה שאלת כּבוֹד השוֹפט: האם לא היה זה בּימי הגשמים העזים?). תחת זאת ראה כּבוֹד השוֹפט להעיר לנער, בענוֹתוֹ: אינני זוֹכר, כּי “קוֹמוּניסט צריך לזכּוֹר” (בּנוּסח “דבר”) אוֹ “אנשים שאינם זוֹכרים היטב אינם יכוֹלים להשתייך לקוֹמוּניזם” (בנוּסח “הבוֹקר”), ולא בּרוּר הדבר אם עלה בּידי כּבוֹד השוֹפט לקבּוֹע את קוֹמוּניסטיוּתוֹ של הנער הנאשם אוֹ שראה לוֹ שעת-כוֹשר להבּיע בּדרך כּלל אַפוריזם עמוֹק.

החוֹק מקפּיד אצלנוּ הרבּה על כּבוד בּית-הדין, והכּוֹתב לדפוּס חייב להיזהר הרבּה שלא לתת מכשוֹל לפני העוֹרך האחראי, אוּלם לא תמיד יש לך הבּטחוֹן כּי גם השוֹפטים זהירים בּכבוֹד בּית-דין.

ב

בּין העדים בּמשפט היה גם החבר דויד כּהן, מחנך הנוֹער העוֹבד. לכאוֹרה אפשר היה להניח כּי העד החשוּב הזה, אשר הרבּה פּעל למען נוֹער והתנסה יוֹם יוֹם עם נערים עזוּבים וגם עם נערים מוּדחים ותוֹעי-דרך, יכוֹל הרבּה לעזוֹר לבית-הדין לברר את האמת. אוּלם מתוֹך הרפּוֹרטז’ים של המשפּט איננוּ יוֹדעים מן הענין הנדוֹן אלא מעט. תחת זאת נמסר לנוּ בּהדגשה משהוּ “פּיקנטי” מחוּץ לענין הנדוֹן. בּ“דבר” כּתוּב: “השוֹפט דרש בּמפגיע לדעת אם העד מאמין בּאלוֹהים”, ולא נאמר מה ענה העד לדרישה “בּמפגיע” זוֹ. בּ“הבּוֹקר” לא כּתוּב מה בּיקש השוֹפט לדעת בּעניני דעוֹת ואמוּנת העד, אלא נאמר: “כּשנדרש דויד כּהן להישבע בּאלוֹקים, משיב זה: איני מאמין בּוֹ – והוּא נשבּע בהן צדקוֹ”.

מחוֹסר תמוּנה מלאה ממהלך המשפּט הריני מרשה לעצמי לצרף את שתי פסקאוֹת-הרפּורטז' המַקבּילות וּלהניח שהשוֹפט שאל כּכּתוּב בּ“דבר” והעד ענה כּכּתוּב בּ“הבּוֹקר”. אפשר שהנחה זוֹ מוּטעית (ואם היא חוֹטאת למישהוּ מהנוֹגעים בּדבר, הריני מבקש מראש את סליחתוֹ). אוּלם התמוּנה המצטיירת מהנחה זוֹ נראית לי ראוּיה לבירוּר כּשהיא לעצמה.

שאלת שבוּעה והן-צדק אינה מעניני. רבּים ושוֹנים הם סוּגי בּני-אדם הנוֹהגים חוּמרה בּעצמם לגבּי טקס מסתוֹרי-קדוּם זה, בּין שהם רוֹאים עצמם מאמינים גמוּרים וּבין שהם רוֹאים עצמם כּוֹפרים גמוּרים. מי שנתחנך על בּרכּי המסוֹרת היהוּדית החיה, עוֹד יזכּוֹר, כּמה היוּ אבוֹתינוּ מזהירים מפּני שבוּעה על דבר-אמת. ורק בּוּרים ועמי-ארצוֹת שנתרבּוּ בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים יכוֹלים לראוֹת בּעצם ההימָנעוּת משבוּעה משהוּ אֶפּיקוֹרסי-דמוֹנסטרטיבי, כּמוֹ שצָוחוּ הללוּ שיצאוּ חוֹצץ נגד משה שרתוֹק על שנמנע בּשעתוֹ משבוּעה בערכּאוֹת.

מה שמעסיק אוֹתי זהוּ הדיאַלוֹג התיאוֹלוֹגי אשר התגלע בין השוֹפט לבין העד: השוֹפט, כּמסוּפּר, “דרש לדעת אם העד מאמין בּאלוֹהים” והעד עשׂה את רצוֹנוֹ ואמר לוֹ שאיננוּ מאמין.

ואוֹמַר מראש: אף הדיאלוֹג התיאוֹלוֹגי הזה שנשמע בּבית-המשפּט מעסיק אוֹתי לא מבּחינת תכנוֹ הרעיוֹני, כּי אם מבּחינת תכנוֹ הציבּוּרי. לא לי לשפּוֹט על תכנוֹ הרעיוֹני, כּי – פּשוּט אינני מבין לוֹ. בּמשך ימי חיי הקצרים (הקצרים מאד לגבּי אוֹרך הדיאַלוג האנוֹשי בּין “אני מאמין” לבין “אינני מאמין”) הכּרתי, כּי בּני-אדם מכניסים מוּשׂגים כּל כּך שוֹנים בּמוּנח “אלוֹהים” גם כּשהם מחייבים וגם כּשהם שוֹללים, עד שנוֹאשתי מלרדת לסוֹף דעתוֹ של אדם באָמרוֹ: “אני מאמין” וּבאָמרוֹ: “אינני מאמין”. והאוּמנם חייב אני להאמין למי שאוֹמר כּי הוּא מאמין, שהוּא יוֹדע בּנפשוֹ שהוּא מאמין, והאוּמנם חייב אני להאמין למי שאוֹמר שהוּא כּופר, כּי הוּא יוֹדע בּנפשוֹ שכּוֹפר הוּא? וכי בּאמת אוֹתוֹ מעגל חתוּם אשר בּתוֹכוֹ נלבּט רוּח הרדם מיוֹם היוֹתוֹ ניתן להתחלק לשני חצאים וכל אדם בּוֹחר לוֹ לרצוֹנוֹ את הפּלח הנראה לוֹ, את פּלח האמוּנה אוֹ את פּלח הכּפירה? וּמי הוּא האלוֹהים אשר הוּא מאמין בּוֹ אוֹ אינוֹ מאמין: אלוֹהי אברהם אוֹ אלוֹהי איוֹב אוֹ אלוֹהי הרמבּ“ם אוֹ אלוֹהי שפּינוֹזה, אוֹ אלוֹהי הבּעש”ט אוֹ אלוֹהי שד"ל, אוֹ אלוֹהי שֶסטוֹב? וּכּפירה זוֹ – שאחת היא לכאוֹרה – מה הוֹראתה: שלוַת רשעים צינית של מי שאין לוֹ צוֹרך בּשוּם אידיאה כּוֹללת המסבּירה את חיי היקוּם; אוֹ יסוּרי הצדיקים של מי שכּוֹפר בּכל אידיאָה מסבּרת והוּא פּוֹסק לעצמוֹ, מתוֹך יאוּש שבּוַדאוּת, כּי עוֹלם-העוֹלמוֹת הזה ושהיוּ לפניו ושיבוֹאוּ אחריו איננוּ אלא משהוּ חסר-שחר, ללא רעיוֹן, ולא מאַין ולא לאָן, כּמאמר המשוֹרר: הלצה תפֵלה ואוילית?

ולא אמרתי את כּל הדברים האלה שאינם נוֹגעים לענין כּדי להטיל, חלילה, על מישהוּ את תהייתי, אלא כּדי להמחיש את אי-ידיעתי ואת אָזלת-כּוֹחי להכניס את ראשי בּין ההרים הגבוֹהים. ואני מוּכן להניח בּרצון, כּי אם העד הנכבּד העיד על עצמו מה שכּתוּב עליו שהעיד, ודאי ידע למה הוּא מתכּוון. וכאמוּר, אין אני דן בּאמירתוֹ מבּחינת תכנה הרעיוֹני אלא מבּחינת מַשמעוּתה הציבּוּרית.

וּמַשמעוּתה הציבּוּרית נראית לי שהיא מקפּחת את ההסתדרוּת מכּמה צדדים.

מיסוֹדי היסוֹדוֹת של ההסתדרוּת שהיא שוֹאפת לאַחד את כּל העוֹבדים ללא הבדלי מפלגה ותוֹדעה והשקפה, ושכּל חבריה הנם אזרחים שוי-זכוּיוֹת וּמלאי-זכוּיוֹת בּתוֹכה. אין ההסתדרוּת יכוֹלה למלא את תפקיד האיחוּד ואת התחייבוּיוֹתיה כּלפי חבריה, אלא אם כּן ההלכה והמעשׂה שלה שלמים עם חוֹפש המַצפוּן, והיא נוֹתנת לחבריה את מלוֹא ההגנה על חוֹפש הכּרתם הדתית. מה היתה איפוֹא חוֹבתוֹ של עסקן הסתדרוּתי כּשהוּא “נדרש בּמפגיע” להכריז בּבית-המשפּט על דברים שבּאמוּנה? ראשית חוֹבה להוֹדיע לכבוֹד השוֹפט, כּי שאלה זוֹ אינה נוֹגעת לא לשוֹפט ולא למשפּט, כּי אין אדם, לא עד ולא נאשם, חייב בּדין-וחשבּוֹן לשוֹפט על דברים שבּאמוּנה וּבכפירה. מנקוּדה זוֹ אסוּר היה לוֹ לזוּז. ואילוּ היה עוֹמד בּתוֹקף על כּך היה משרת בּאמוּנה לא רק את סוּגי חבריו השוֹנים בּהסתדרוּת ואת ההסתדרוּת כּחטיבה ציבּוּרית, אלא אף את כּלל החברה העברית בּארץ, אשר הסכּנה נשקפת לה לא מן האמוּנה ולא מן הכּפירה, אלא מן הצביעוּת, כּמוֹ שכּבר הוּגדר יפה בּאוֹתה צוָאה קדמוֹנית: “אַל תתיָראוּ מן הפּרוּשים ולא ממי שאינם פּרוּשים אלא מן הצבוּעים”.

לא כן עשׂה העד, אלא ריוָה את סקרנוּתוֹ של השופט, כּלוֹמר, קיים עוּבדה, שעֵד המוֹפיע בּפני בּית-דין – השוֹפט יכוֹל לשאוֹל לאני-מאמין דתי שלוֹ והעד נענה לוֹ. ודאי, העד הזה הוּא בּן-חוֹרין ואָמר מה שהוּא חוֹשב לאמיתוֹ. אבל כּמה בּני-אָדם יראוּ צוֹרך להתחפּשׂ וּלכוון את דעתם לדעת כּבוֹד השוֹפט? ואם יתהּפך פּעם הגלגל ולַכּסא יֵשב אָדם המכריז על אמוּנתוֹ האַתיאיסטית ואף הוּא יתענין בּהשקפוֹתיו של אָדם העוֹמד לפניו והחשוּד על אמוּנה מסרתית? כּלוּם יש לך סכּנת צביעוּת וזיוּפים נפשיים יוֹתר משיהיה אָדם נדרש להכריז בּחללוֹ של בּית-דין על אמוּנתוֹ אוֹ על כּפירתוֹ בּפני פּקיד ממשלתי, אשר בּידוֹ לקָרב או לדחוֹת את עדוּת העד וּממנוּ יצא דינוֹ של הנאשם לשבט אוֹ לחסד?

אם העד לא תבע את זכוּתוֹ לא לענוֹת על “דרישה” זוֹ – הרי החמיץ בּזה הזדמנוּת להגנה נכוֹנה על עקרוֹן חוֹפש המַצפּוּן, ואם ענה מה שענה כּמסוּפּר, הרי נלכּד בּפּח טמנוּ לו, בּמתכּוון אוֹ שלא בּמתכּוון. לא ּפח דתי, אלא בּפח פּוֹליטי.

הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד מבקשת להקיף כּל נער ונערה היוֹצאים לעבוֹדה, מכּל עדה, מכּל שבט, מכּל גון ציבּוּרי. כּלום זהוּ פּשוּט כּל כּך? וכי מעטים הקרעים גם בּחברת אנשים עוֹבדים? וכי אין מקוֹם למגמוֹת חינוּכיוֹת סוֹתרוֹת ורוֹעצוֹת זוֹ את זוֹ? לוּלא האמוּנה הגדוֹלה, ששוּקעה בּיסוֹד הסתדרוּת העוֹבדים, כּי ההוָיה הפּוֹעלית וּתקוּפת הגשמה הציוֹנית והמאמצים החלוּציים של מחנה העבוֹדה וחזוֹן עם-עוֹבד בּן-חוֹרין מחייבים וגם מאפשרים התגבּרוּת על ניגוּדים פּנימים מרוּבּים בּכל מיני שטחים, לוּלא האמוּנה הזאת שהיתה לנחלת הציבּוּר העוֹבד, לא היינוּ יכוֹלים לקיים אַף את ההסתדרוּת הכּללית. אוּלם הבּנין ההסתדרוּתי איננוּ בּנין אבנים, אשר לאַחר שהוּקם הנהוּ קיים ועוֹמד. בּלי שמירה מַתמדת על אַחדוּת המחנה, בּלי יחס צוֹדק לכל חלקיו, בּלי טקט מרוּבּה מצד העסקנים והמחנכים האַחראים, אין ההסתדרוּת יכוֹלה להתקיים. והסתדרות הנוער העובד על אַחת כּמה וכמה. הכלליות– מחיבת. והסתדרוּת נוֹער הפּוֹנה לכל אָב עוֹבד שיאמין לה וימסוֹר לה את החינוּך החברתי של ילדיו, אינה יכוֹלה להתעלם מן ההתחייבוּיוֹת שהיא נוֹטלת על עצמה. שיטוֹת חינוּכיוֹת המיוּסדוֹת על גניבת-דעת, כּפי שהן נקוּטוֹת בּסוּגים מסוּימים של הסתדרוּיוֹת נוֹער, אינן הוֹלמוֹת אוֹתה. וּכשם שאין הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד אַפּוֹטרוֹפּסית לעניני דת, כּך אין מתפקידה גם הפצת דת-הכּפירה (אפשר שבּימינוּ קל יוֹתר וּפשוּט לקיים אִרגוּני נוֹער, אשר לפּרוֹגרמה המעשׂית הציבּוּרית שלהם הם מכניסים גם תשוּבוֹת מוּכנוֹת לגבּי חשבּוֹן האָדם עם היקוּם, עיקרי אמוּנה אוֹ עיקרי כּפירה), זאת הדרך – בּלתי-פּשוּטה וגם בּלתי-פּוֹפּוּלרית – עליה התיצבה ההסתדרוּת. ויאמרוּ יריבינוּ אשר יאמרוּ, אנחנוּ היוֹדעים כּי היא בּחרה בּדרך זוֹ לא לשם גניבת-דעת הבּריוֹת, כּי אם בּתוֹם-לב. ואי אפשר שבּשעת התרגשוּת אוֹ מבוּכה יהיה הדבר נשכּח. יש בּהסתדרוּת אלפים ואוּלי רבבוֹת חברים, אשר יחסם לשאלוֹת אמוּנה אינוֹ עוֹלה בּד בּבד עם אוֹתה הוֹדעה אשר הרפּוֹרטר של “הבּוֹקר” שָלה אוֹתה מפּי העד בּעמדוֹ לפני השוֹפט. כּלוּם ימהרוּ מחר אוֹתם אַלפי החברים למסוֹר לידיו את ילדיהם לחינוּך רעיוֹני בּלב שלם וּבנפש חפצה?

איני מערער על זכוּתוֹ האישית של כּל אָדם להכריז בּרמה את ה“אינני מאמין” שלוֹ ואַף אינני מטיל ספק בּדבר שמסירת המוֹדעה האישית אין לה כּל קשר לפעוּלתוֹ הציבּוּרית והחינוּכית של המחבר ד. כּהן. בּמידה שנזדמן לי לראוֹת את הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד בּפעוּלתה החינוּכית הריני יוֹדע שאוֹתוֹ טיפּוּל נאמן וּמסוּר שמשקיע ד.כּ. בּנוֹער – אין לו כּל דמיון להכרזוֹת של אֶפּיקוֹרסוּת דמוֹנסטרטיבית. שמעתי אוֹמרים כּי הוּא מיטיב לספּר סיפּוּרי חסידים מתוֹך ידיעה שרשית וקרבה רוּחנית. ודוקא משוּם שאני יוֹדע מה פּעל דויד כּהן למען עשׂוֹת את הנוֹער העוֹבד לנוֹער בּוֹנה, חלוּצי, תרבּוּתי, הריני נוֹטל רשוּת לעצמי לערער על מַשמעוּתה החינוּכית של אוֹתה הכרזה. כּלוּם רוֹצה ד.כּ שגם בּשאלוֹת כּאלה יתחנכוּ אנשים לחשוֹב לפי סיסמאוֹת והכרזוֹת? והרי אם יש איזה ערך למה שאָדם מוֹציא מפּיו בּשאלוֹת אמונה וּכפירה, הרי זה לא בּמה שהוּא לוֹמד לוֹמר אמן אַחרי חזן של מאמינים אוֹ אחרי חזן של כּופרים, כּי אם בּמידה שאָדם חי, חש אוֹ הוֹגה בּכך, וּכלוּם מסירת מוֹדעה של העסקן המקוּבּל יש בּה כּדי לסייע לכך? וכי התביעה של הנביא: “הצנע לכת עם אלהיך” חלה רק על הפּתאים המוּחזקים בּעיני עצמם מאמינים ואינה חלה על הפּיקחים המוּחזקים בּעיני עצמם כּוֹפרים?

סבוּרני שדויד כּהן, הבּקי בּסיפּוּרי חסידים, היטיב לספּר את המעשׂיה באוֹתוֹ צדיק, אשר נשאל למה הוּא מוֹריד דמעוֹת לפני הקדוֹש-בּרוּך-הוּא ושמא אין כּלל לפני מי לבכּוֹת, והשיב: אם כּך, הרי ודאי שיש ויש לבכּות. אני שוֹאל, איפוֹא: להכרזה מה זוֹ עוֹשׂה? לשׂמחת-הכרזה מה זוֹ עוֹשׂה?

ניסן תרצ"ז.

זאת הפּעם הראשוֹנה אני מדבּר בּ“היכל” זה, אשר לכם, פּוֹעלי פּתח-תקוה, כּבר איננוּ חדש. לא פּעם נזדמן לי לדבּר בּפתח-תקוה, מוֹלדת העבוֹדה שלי. היוּ ימים שהייתי מדבּר כּפוֹעל חדש בּאוֹתוֹ קלוּבּ קטן, שבוֹ נעשׂה הנסיוֹן הראשוֹן ללכּד את קוֹמץ הפּוֹעלים היהוּדי

בּפתח-תקוה, העזוּבים והמיוּתמים, חסרי עבוֹדה וקוֹרת גג וּפת לחם, לפני עשׂרים ותשע שנים. אחר כּך נזדמנתי לא פּעם לבית זה, שקוּצץ עתה, ושבּוֹ היוּ מתכּנסוֹת ועידוֹתינוּ החקלאיוֹת וּבוֹ נתכּנסה הועידה המיסדת של “אחדוּת-העבוֹדה”. לא אחת נזדמנתי הנה על “המרפּסת” המפוּרסמת, שאיננה כּבר, וגם בּכמה פּינוֹת של פּתח-תקוה: מעין-גנים ועד גבעת-השלוֹשה. אך זאת הפּעם הראשוֹנה שאני רוֹאה לפנַי אוּלם זה, שדוּגמתוֹ אין גם לפוֹעלי תל-אביב וּלפועלי ירוּשלים. ואם איני טוֹעה, הרי גם בּהקמת בּית זה יש חלק כּלשהוּ לאוֹתה מפלגה, אשר גל הניירוֹת השוֹנים אשר בּא לפנַי היוֹם קוֹרא בּקוֹל אחד, כּי כּבדוּ עווֹנוֹתיה ואין לה תקנה וכוּלוֹ מתנבּא שמן הנוֹער הציוֹני הכּללי, דרך “השוֹמר הצעיר” והליגה הסוֹציאליסטית ועד ל"פוֹעלי-ציוֹן תוּקם “חזית לוֹחמת, כּוֹח אוֹפּוֹזיציוֹני תקיף” – כּלשוֹן “הנוֹער הציוֹני” – אשר תוֹציא את “השלטוֹן מיד מפלגת פּועלי ארץ-ישראל וּתשחרר את הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי מן האסוֹנוֹת אשר מפא”י ממיטה עליו.

ההתחרוּת בּהבטחוֹת

ואני, כּשנקראתי על ידי חברינוּ בּפתח-תקוה לתת להם יד בּ“מלחמת-הבּחירוֹת”, אוֹדה, לא שׂשׂתי לקראת “קרב” פּנימי זה. ושאלתי עצמי: מה הריב אשר אנוּ רבים עתה? האוּמנם מחוּלקים אנוּ בּזה שהאוֹפּוֹזיציוֹת מקבּלוֹת על עצמן לתת לפּוֹעל עשׂרים וחמישה גרוּשים ליוֹם עבוֹדה, וּמפּא“י אינה רוֹצה אלא עשׂרים, ואוּלי גם פּחוֹת מזה? ואפשר מתנהל הריב על אחוּז הריבּית שהמתישב צריך לשלם, שמתישבי מפּא”י רוֹצים לשלם ארבּעה אחוּזים ואנשי האוֹפּוֹזיציה אינם מסכּימים אלא לשני אחוּזים? בּגל הניירוֹת של ערב הבּחירוֹת אתם יכוּלים למצוֹא הרבּה בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת מרנינוֹת את הנפש: אַשראי זוֹל, שיווּק טוֹב, ציוּד מלא, התישבוּת מבוּססת! כּל רשימה עוֹלה בּמשהוּ על חברתה! אצל אחד הפּלגים של “פּוֹעלי-ציוֹן” שׂמאל תמצאוּ ממש גן-עדן התישבוּתי: חמש שנים לא ישלמוּ המתישבים שוּם תשלוּמים לא על חשבּוֹן הריבּית ולא על חשבּוֹן הקרן, ואחר כּך ישלמוּ רק שני אחוּזים, ואם חברת ההתישבוּת תלוה את הכּסף בּ-4 – 5 אחוּזים תפסיד היא את ההפרש ולא המתישב, “ועל הועידה להחליט על קוֹנברסיה של החוֹבוֹת ועל הוֹרדת שער הריבּית”, ועוֹד כּמה וכמה דברים טוֹבים וניחוּמים, שאין לועידה אלא להחליט עליהם. למה, בּאמת, משבּרים את ראשם אנשי המשקים והמוֹסדוֹת? שמא נצבּיע כּוּלנוּ בּעד הפּרוֹגרמה של “פּוֹעלי-ציוֹן” שׂמאל, בּתנאי רק אחד שהם יגשימוּה?

הקבּלנוּת ההסתדרוּתית

לא יחָשב לי איפוֹא לחטאה אם אהיה כּוֹפר בּדבר שעל גוֹדל ההבטחוֹת הטוֹבוֹת שבפּרוֹגרמוֹת אנוּ מחוּלקים. וּסבוּרני שאפילוּ המשׂרדים הקבּלניים החקלאיים אינם סלע המחלוֹקת האמיתית. ענין זה תוֹפס מקוֹם עצוּם בּספרוּת התעמוּלה. ואף על פּי כן לא נתבּרר על ידי כּך יוֹתר. בּספרוּת התעמוּלה נאמר שהמשׂרדים הקבּלניים לא הרחיבוּ כּלל וּכלל את שטח העבוֹדה העברית, אלא בּאוּ ולקחוּ מן המוּכן מקוֹמוֹת עבוֹדה עברית מאוּרגנת. מפּי יוֹדעי דבר שמעתי שבּסכוּם 43,000 לא“י, דמי עבוֹדה וחמרים, שקיבּלוּ המשׂרדים הקבּלניים מידי נוֹתני-העבוֹדה היוּ 25,000 לא”י דמי עבוֹדה בּפרדסים שקוֹדם שלטה בּהם עבוֹדה ערבית. בּאחד ה“מצעים” לבּחירוֹת, אשר אחת המפלגוֹת חתוּמה עליהן, קראתי שההוֹצאוֹת המשׂרדיוֹת בּהיקף-עבוֹדה זה היוּ 12,000 לא"י, בּא המאזן ואוֹמר: 5,000, וּבתוֹך זה בּיטוּח, וּמס מַקבּיל ואַמוֹרטיזציה לחוֹבוֹת אבוּדים. וצא ודיין בּשאלה חיוּנית כּזאת בּתנאי ויכּוּח כּאלה. בּשעה שיש רצוֹן לברר שאלה כּזאת, הנוֹגעת כּל כּך לכל פּוֹעל, מכּל זרם שהוּא, בּשעה שיש רצוֹן לברר שאלה כּזאת לאמיתה, אין צוֹרך בספרוּת פּוּלמוֹס, וּבדיבּוּרים דמַגוֹגיים, כּי אם מוֹשיבים וַעדה של אנשים ישרי-לב, המסוּגלים לחקוֹר את הדבר בּלי פּניוֹת צדדיוֹת, הם יביאוּ את מַסקנוֹתיהם לפני ציבּוּר הפּוֹעלים ולפני ועידת ההסתדרוּת החקלאית, מבּלי לנצל ניצוּל מכוֹער ענין פּוֹעלי חיוּני למלחמת-בּחירוֹת.

ואילוּ היוּ ניגָשים לבירוּר ענין המשׂרדים הקבּלניים בּמינימוּם של יוֹשר ושל דיוּן לשם הבנה, היוּ מוֹצאים קוֹדם כּל כּי לא מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל החטאה, לא היא שהמציאה את הקבּלנוּת הפּוֹעלית. אני יכוֹל להעיד מנסיוֹני שעוֹד לפני עשׂרים שנים, כּשהפּוֹעל הבּוֹדד היה צריך לשוּט בּפּרדסים ולדפּוֹק על דלתוֹת האִכּרים למען קבּלת יוֹם עבוֹדה, היוּ מצוּיוֹת קבוּצוֹת פּוֹעלים כּשרים שהיוּ מצליחוֹת לקבּל עבוֹדוֹת בּקבּלנוּת, וראוּ בּזה שלב בכיבּוּש עבוֹדה, ושחרוּר הפּוֹעל מהתבּזוּת בּפני “המשגיח”. ועוֹד לפני המלחמה היתה קבוּצת פּוֹעלים “אַחוה”, אשר אחזה בּשיטת הקבּלנוּת וחדרה למשקי עבוֹדה ערבית, וּבזמן מַשבּר וּמלחמה פּעלה גדוֹלוֹת.

ואילוּ היו ּדנים בּשאלת הקבּלנוּת החקלאית לגוּפה, אזי אפשר היה לשאוֹל: הפּוֹעל העירוֹני, זה שלכאוֹרה אין לוֹ כּלל אימת ההתחרוּת של עבוֹדה ערבית, וּתנאי עבוֹדתוֹ נוֹחים הרבּה יוֹתר משל הפּוֹעל בּמוֹשבה, וּשׂכרוֹ יוֹתר גבוֹה משל הפּוֹעל בּמוֹשבה, וּשׂכרוֹ יוֹתר גבוֹה – מדוּע ראה זה צוֹרך לקיים את “סוֹלל בּוֹנה” וּמשׂרדים קבּלניים בּערים? ואם הקבּלנוּת ההסתדרוּתית אינה אלא פּגע שהמציאה מפלגת פּועלי ארץ-ישׂראל, מדוּע נמצאים בּערים וּבאגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת החזקוֹת, עם לשכּת העבוֹדה החזקה, אלפי פּוֹעלים המוּכנים לעבוד, גם בּימי השפע, במשׂרדים הקבּלניים, והם משקיעים כּוֹחוֹת מרוּבּים בּאִרגוּנם וּבהחזקתם?

וכי חסרוּ חכמים (לָאו דוקא מתוֹך האוֹפּוֹזיציוֹת שבקרב ההסתדרוּת, כי אם גם בקרב בעלי-הבתים והקבלנים האופוזיציוניים להסתדרות) שטענוּ כּי “סוֹלל בּונה” איננוּ מוֹסיף כּלוּם לפּוֹעל, בּאשר הוּא מקבּל בּנינים לאוּמיים, שגם מבּלעדיו מוּבטח שם שׂכר הוֹגן לפּוֹעל ועבוֹדה מאוּרגנת? וכי חסרוּ טוֹענים שאת החתיכוֹת השמנוֹת חייב “סוֹלל בּוֹנה” למסוֹר לקבּלנים פּרטיים אוֹ לקבוּצוֹת קבּלניוֹת, וישאיר לעצמו רק את עבוֹדוֹת הצבא והממשלה והנמל הכּרוּכוֹת בּהפסדים? אוּלם נוֹכחנוּ בּשנים האחרוֹנוֹת כּי דוקא מזיגה זוֹ של עבוֹדה בּשוּק הבּנין הלאוּמי עם כּל מיני עבוֹדוֹת כּיבּוּש, היא היא המאַפשרת לקבּלנוּת ההסתדרוּתית להתקיים ולכבּוֹש לעבוֹדה העברית עמדוֹת וּתנאי קיוּם. ואם יש צוֹרך לשתף בּעבוֹדוֹת ארציוֹת גם את הפּוֹעל הערבי, הרי רק על הקבּלנוּת ההסתדרוּתית אפשר לסמוֹך שהדבר יֵעָשׂה בּמינימוּם של קרבּנוֹת לעבוֹדה העברית וּבהתחשבוּת מלאה עם כּל הגוֹרמים.

אילוּ היה הויכּוּח בּשאלה זוֹ קיים לגוּפוֹ, לא היוּ עוֹשׂים אוֹתוֹ כּמין זמר בּמלחמת-בּחירוֹת; ואני בטוּח כּי המוֹני פּוֹעלים יקבּלוּ בּברכה את המגמה שנתבּררה ונתלבּנה בּחוּגי המפלגה “השלטת”: לא להסתפּק בּקבּלנוּת ההסתדרוּתית, בּהיקפה כּיום, אלא להגבּירה וּלהרחיבה ולעשׂוֹתה מנוֹף גדוֹל לכיבּוּש עבוֹדה וּלהשבּחת תנאי הפּוֹעל.: “יכין” ו“המשׂרדים הקבּלניים” כּיוֹם אינם אלא התחלה, הטעוּנה טיפּוּח ושכלוּל.

“אִרגוּן מקצועי”

וגם הסיסמה האִרגוּנית: “הבוּ לנוּ ארגוּן מיוּחד של פּוֹעלים חקלאים בּתוֹך ההסתדרוּת החקלאית” – סיסמה זוֹ שסביבה מתאַחד הנוֹער הציוֹני הכּללי עם “הליגה” ו“השוֹמר הצעיר” וּ“פוֹעלי-ציוֹן” שׂמאל, בּלי שיגלוּ לנוּ אם כּוּלם מתכּוונים לדבר אחד אוֹ לדברים שוֹנים – ספק אם היא משמשת נקוּדת-פּילוּג לציבּוּרנוּ. יוּרשה לי לגלוֹת סוֹד גלוּי כּי שאלה ארגוּנית אינה משמשת סלע מחלוֹקת, אלא אם כּן יש מאחריה משהוּ אחר, עקרוֹני יוֹתר. תבנית ארגוּנית איננה מטרה בּפני עצמה. היא קרוֹיה לשמש איזוֹ מטרה ציבּורית. שנים רבוֹת היתה הפרקציה, וגם “פועלי-ציון” לפני שנתפּלגוּ ואחרי שנתפּלגוּ, נלחמים על ריאוֹרגַניזציה של ההסתדרוּת החקלאית. הם פּסלוּ את שיטת האִרגון המאחדת בּהסתדרוּת אחת את הפּוֹעל השׂכיר עם העוֹבד בּמשק הקבוּצתי אוֹ המוֹשבי. בּאחדוּת זו הם ראוּ את מקוֹר הרע בּהסתדרוּת החקלאית, את הסכר הסוֹגר בּפניהם את הדרך “לתפיסת השלטוֹן”. לפיכך הוֹציאוּ את הסיסמה “הפרדה”, “הפרדת הפוּנקציוֹת”: פּוֹעל שׂכיר, אין לך עסק בּהתישבוּת, זהוּ ענין ל“ציוֹניסטען”, לבעלי האוּטוֹפּיוֹת, התוֹלים את תקווֹתיהם בּקרנוֹת לאוּמיוֹת; אתה, הפּוֹעל

השׂכיר, חדל מהם, עוֹלמך עוֹמד על דבר אחד, על המלחמה בּבעל-הבּית. ה“פרקציה” היתה נאמנה לעצמה בּדרך זוֹ, היא האמינה למצוֹא בּסיסמתה זוֹ את החוֹמר המפוֹצץ, אשר יחריב את תנוּעת הפּוֹעלים העברית, ולא אשמתה שלא הצליחה לפוֹרר את אחדוּת המעמד העוֹבד בּארץ. לא אשמתה שההסתדרוּת החקלאית, המאַחדת את החקלאי השׂכיר עם החקלאי העוֹבד בּמשקוֹ, מהווה תוֹפעה מיוּחדת בּמינה, אשר שוּם תנוּעת פּוֹעלים בּעוֹלם לא זכתה לכך. ואילוּ היוּ זוכים לכך בּארצוֹת כּמוֹ גרמניה ואוֹסטריה היה גוֹרל כּל תנוּעת הפּוֹעלים, ואפילוּ כּל התרבּוּת האנוֹשית, אחר לגמרי.

עכשיו אין מדבּרים אצלנוּ עוֹד בּלשוֹן הפרקציה, ואפילוּ אלה שהיוּ נגררים אחרי סיסמוֹתיה. עכשיו כּבר אין מבקשים “להפריד את הפוּנקציוֹת”, כּביכוֹל, עכשיו אוֹמרים לנוּ שאין מתכּוונים אלא להקמת “אִרגוּן פּוֹעלים חקלאיים”, בּתוך “הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים”, וארגוּן זה יעשׂה מה שמוֹעצוֹת הפּועלים בּמוֹשבוֹת אינן יכוֹלוֹת לעשׂוֹת: הוּא ירים את שׂכר הפּוֹעל והוּא יבטיח את העבוֹדה העברית. מוּבן שבּסיסמה כּזאת אפשר לקחת לבבוֹת, ואף אני אלך אחריה, אם יוֹכיחוּ לי שיש בּידה לקיים את ההבטחוֹת שמבטיחים בּשמה. אך עד היוֹם לא יכוֹלתי להבין מדוּע יהיה כּוחוֹ של “האִרגוּן המקצוֹעי” גדוֹל יוֹתר מכּוֹחה של מוֹעצת הפּוֹעלים? וכן לא למדתי עדיין מתוֹך כּל ספרוּת ההטפה את מי יכיל ארגוּן זה ואת מי ישאיר בּחוּץ. והאם יחַלק הקיבּוּץ של “השוֹמר הצעיר” את חבריו לחקלאים וּלבלתי-חקלאים? ואנשי גבעת-השלוֹשה, וּכפר-סירקין וּבהדרגה, בּעלי משק כּוּלם, – האם ימָנו על אִרגוּן הפּוֹעלים החקלאים אוֹ לא?

סיסמה זוֹ, של ארגוּן מקצוֹעי נפרד בּתוֹך ההסתדרוּת החקלאית מוּגשת לנוּ בּצירוּף כּל הסממנים הטוֹבים של תרוּפה “רדיקלית” העשׂוּיה להגבּיר את האוֹפי ה“הפּרוֹליטרי” של ההסתדרוּת. ואפשר אין נוֹשׂאי הסיסמה יוֹדעים שבּעוֹלם “הגדוֹל” דוֹגלים בּסיסמה מלַבּבת זוֹ דוקא היסוֹדוֹת הריאַקציוֹניים בּתנוּעת הפּוֹעלים. בּאַמריקה, למשל,

נטוּשה עכשיו המלחמה הגדוּלה בּין השיטה הישנה, המאַרגנת את הפּוֹעל לפי “מקצוֹעוֹ”, וּבין השיטה החדשה, המאַרגנת את הפּוֹעל בּהיקף מלא של “התעשׂיה” עם כּל הכּרוּך בּה.

ואין אני מכניס כּאן את ראשי בּשאלוֹת אִרגוּניוֹת אוֹ בשאלוֹת קבּלניוֹת. כּל מי שיש לוֹ בּענין זה תיקוּנים טוֹבים לגוּפם – יבוֹא ויציע, ונשמע לוֹ ונלמד ממנוּ. אין לנוּ שוּם צוֹרך לקדש כּל צוּרה שנתגבּשה. אדרבּא, תבוֹא בּרכה על המחַדשים והמתקנים. כּוָנתי היתה רק להסבּיר כּי אין לפנינוּ הצעוֹת תיקוּנים וחידוּשים, המוּגשים לציבּוּר למען יעיין וישקוֹל ויחליט בּאוירה חבֵרית, כּי אין לפנינוּ הצעוֹת לגוּפן, אלא סיסמאוֹת מלחמתיוֹת המשמשוֹת למטרה מסוּימת: להסיר את לב פּוֹעלי ארץ-ישׂראל מעל מפלגתם, מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל.

“אילמלא מפּא”י – מה טוֹב היה לפּוֹעל“, אוֹמרת כּל רשימה. אילמלא מפּא”י – היה הנוֹער הציוֹני-הכּללי מנהיג בּמוֹשבוֹת עבוֹדה עברית מלאה, ו“השוֹמר הצעיר” היה משׂיג, לפחוֹת, עשׂרים וחמישה גרוּש שׂכר מינימוּם, וּ“פּוֹעלי-ציון והחוּגים המַרכּסיסטיים” היוּ מצליחים לאַרגן את הפּוֹעל הערבי בּמסגרת ההסתדרוּת הכּללית, וּ“פּועלי-ציוֹן וּבלתי-מפלגתיים” היו מנהיגים מכסי-מגן לטוֹבת היצרן והצרכּן כּאחד. אילמלא מפּא“י היה השיכּוּן יוֹתר מקיף ויוֹתר זוֹל, וכוֹחנוּ המוּניציפּלי יוֹתר גדוֹל, והמשקים היוּ יוֹצאים למרחב. וכסף להתישבוּת לא היה חסר. אילמלא מפּא”י!

אילוּ היינוּ נשמעים ל“פוֹעלי-ציוֹן” שׂמאל

אילוּ היה למפלגוֹת “האוֹפּוֹזיציה” קצת רגש כּבוֹד לקהל הבּוֹחרים היוּ מקיימים בּעצמם: אַל יתהלל חוֹגר כּמפַתח. אך יש שלמפלגוֹתינוּ חסר אפילוּ קצת הוּמוֹר. אחד הפּלגים של “פּוֹעלי-ציוֹן” שׂמאל, למשל, עוֹמד וּמכריז בּהרגשת ערך עצמו: “ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ מכּיר את מלחמתנוּ, מלחמת “פּוֹעלי-ציוֹן”, לא מהיוֹם. – – “פּוֹעלי-ציוֹן” ילָחמוּ את מלחמת הפּוֹעל – – בּמוֹסדוֹת כּנסת ישׂראל, בּהסתדרוּת הציוֹנית, וּבעיקר בּחיים גוּפם”.

אמת ויציב, ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ מכּיר את מלחמת “פּוֹעלי-ציוֹן” לא מהיוֹם. יתר על כן, ציבּוּר הפּוֹעלים יוֹדע מה היה גוֹרלנוּ בּארץ אילוּ שמענוּ בּקוֹלם של “פּוֹעלי-ציוֹן” שׂמאל: אילוּ סמכנוּ על תוֹרתם, שהקפּיטל יזרוֹם ממילא לארץ והפוֹעל העברי לא יהיה לוֹ אלא לבוֹא בּעקבוֹת הקפּיטל וּלקיים בּוֹ את מצוַת מלחמת-מעמדוֹת; אילוּ היינוּ מקבּלים את השקפתם על ההסתדרוּת הציוֹנית, שאינה אלא ענין לבּוּרגנים, והיינוּ כּמוֹהם פּוֹרשים ממַעינוֹת היצירה הלאוּמית וארגוּן העם; אילוּ היינוּ שוֹמעים בּעצתם ומפקירים את הקרן הקימת, כּמוֹסד בּוּרגני אשר “פּוֹעלי-ציוֹן” ירחק ממנוּ. נאמר כּאן כּי ל“פוֹעלי-ציוֹן” אין אפילוּ נקוּדת התישבוּת אחת משלהם. מנַין תהיה להם, אם אין לזכוּתם אפילוּ דוּנם אדמה אחד לקרן הקימת, אם לא המציאוּ אפילוּ מגרש אחד לשיכּוּן הפּוֹעל. אם בּכל תוֹרתם הסוֹציאליסטית, כּביכוֹל, לא נמצאה אפילוּ הברה של חיוּב לקרקע העם, אלא זלזוּל ולגלוּג. בּאָשרנוּ שלא שמענוּ להם. והפּוֹעל בּארץ לא רק קיבּל קרקע מן הקרן קימת, הוּא גם יצר אוֹתה, טיפּח בּעם את ההתלהבוּת לה, תרם לה כּכל אשר יכוֹל, וכל חוּג נוֹער שלנוּ יש לוֹ חלק בּקרן הקימת. אילוּ שמענוּ ל“פוֹעלי-ציוֹן” שׂמאל, היינוּ רוֹאים בּקבוּצה הזיה אוּטוֹפּית, אשר אין לה זכוּת קיוּם בּמשטר קפּיטליסטי, כּמוֹ ש“הוֹכיחוּ” התיאוֹרטיקנים של “פּוֹעלי-ציוֹן”.

איננוּ מצטערים כּלל וכלל ש“פּוֹעלי-ציוֹן” שׂמאל חוֹזרים בּתשוּבה, שהתחילוּ מוֹדים בּכנסת ישׂראל, בּהסתדרוּת ציוֹנית, בּקרן הקימת. “אוירא דארץ-ישׂראל מַחכּים”. אלא כּדי ש“פּוֹעלי-ציוֹן” שׂמאל יחכּמוּ צריך היה שיעברוּ שלוֹשים שנה. ושינחלוּ הרבּה מפּלוֹת, וישארוּ בּכל מקוֹם שׂרידים עלוּבים. אנוּ פּוֹתחים שער לכל החוֹזר בתשוּבה. אך מן המידה שבּעל-תשוּבה, אם גם איננוּ מכּה על חטא בּגלוּי, לא יתרברב בּעברוֹ ולא יבקש פּרס. סוֹקוֹלוֹב היה אוֹמר: “גר צדק הרי זוֹ מדרגה גבוֹהה, אבל לרב בּפּראג אין ממַנים אוֹתוֹ”. אף אני אוֹמר: אנוּ מוֹשיטים יד ל“פוֹעלי-ציוֹן” שׂמאל, אך קוֹלוֹת לועידה, להנהלת עניני פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, לא נתּן להם.

דגל הפּרישה

אך בּעית “פּוֹעלי-ציוֹן” שׂמאל היא פּחוּתה הרבּה מבּעית “השוֹמר הצעיר”, שהיא בּעיה גדוֹלה וחמוּרה לתנוּעת הפּוֹעלים בארץ. אנוּ רוֹאים בּאנשי “השוֹמר הצעיר” חברים גמוּרים לחיי הארץ וליצירה החלוּצית. וּלפיכך לא נוּכל בּשתיקה על ההוֹפעה המיוּחדת לתנוּעה זוֹ, ול“ליגה” המזדנבת אחריה וחיה בּזכוּתה: הפּרישה הגאֵיוֹנית מעל רוֹב מנין ורוֹב בּנין של תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישׂראלית. איננוּ דוֹרשים לעצמנוּ “זכוּת-אבוֹת”. כּל עוֹלה-עוֹבד וכל חלוּץ נוֹסף בּארץ חבר הוּא לנוּ, חבר שוה-זכוּיוֹת. אך מי שיעמיד את חינוּך הדוֹר החלוּצי הבּא על יריקה בּבּאר אשר ממנה הוּא שוֹאב ורבּים שוֹאבים, וּמי שקוֹבע כּלל גדוֹל בּתוֹרתוֹ: “לא לדעת את יוֹסף” – נאמר לו, בּלי כּל משׂוֹא-פּנים, שהוּא נוֹתן חינוּך מסַלף, חינוּך שאיננו ּמוֹביל לאחדוּת הפּוֹעלים ולא לאפשרוּת נצחוֹנם.

“השוֹמר הצעיר” בּחר לוֹ בּארץ מצב נוֹח למדי. בּשׂדה ההתישבוּת קיבּל בּנאמנוּת את המוֹרשה של העליה השניה: את ערך הקבוּצה וערך המשק. הוּא נכנס לטרקלין ההתישבוּת וראה בּוֹ בּרכה. לא כּן היה עמוֹ בּשטח השני, בּשׂדה העבוֹדה השׂכירה בּמוֹשבה. שׂדה זה לא היה בּשבילוֹ אלא פּרוֹזדוֹר, מקוֹם ארעי, עד שיגיע להתישבוּת, לשוּלחן בּפני עצמוֹ. עבוֹדת שׂכיר בּחיי-קבע הרי זה ענין לפּוֹעל הבּוֹדד אוֹ לקיבּוּץ המאוּחד. ואם אין זה אלא פּרוֹזדוֹר הרי אין צוֹרך להכניס בּזה את כּל הרצינוּת אשר קיבּוּצי “השוֹמר הצעיר” מכניסים בּבנין משקיהם. בּחיי ההתישבוּת קיבּל “השוֹמר הצעיר” את החוּמרוֹת של ארץ-ישׂראל, את הגישה המשקית, את האחריוּת לקיים, את הזהירוּת; בּחיי המוֹשבה קיבּל “השוֹמר הצעיר” את החוּמרוֹת של הגוֹלה, את המוּשׂגים והמוּנחים השאוּבים מקריאה ולא מפּעוּלה שלוֹ ולא ממאמצי-החיים שלוֹ. בּעניני משק והתישבוּת הוּא יוֹשב אתנוּ בּכל המוֹסדוֹת המתיחסים לכך, ואיננוּ שוֹנה מאתנוּ, ואין לוֹ פּתרוֹנוֹת משלוֹ, רדיקליים ורבוֹלוּציוֹניים יוֹתר משל אחרים, אין לוֹ שוּם “המצאוֹת” מקוֹריוֹת. את כּל רדיקליוּתוֹ הוּא מגלה בּחיי המוֹשבה, שאיננה בּשבילוֹ אלא מעבר, ואיננוּ חש ואיננוּ נוֹשׂא בּאחריוּתה, שלא היוֹם התחילה ולא מחר תסתיים.

אני מפשפּש בּזכרוֹני למצוֹא ולדעת מה הם הערכים והמפעלים אשר “השוֹמר הצעיר” הנחיל מאוֹצרוֹ לכלל-הפּוֹעלים, ואינני מוֹצא. לא אפליג לימים רחוֹקים, ואשאל רק לשנים האחרוֹנוֹת, כּש“השוֹמר הצעיר” כּבר “התגבּש” לגמרי: האם יש איזוֹ פּינה בּחיי כּלל-הפּוֹעלים שנוּכל לוֹמר, כּאן נגלה כּוֹחוֹ של “השוֹמר הצעיר” דוקא, כּאן נתן הוּא את הדחיפה, כּאן קיבּל הוּא עליו את האחריוּת? אני מעביר בּראשי את המפעלים העיקריים שלנוּ בשנים האחרוֹנוֹת, שהוֹסיפו גם קוים חדשים לקלסתר פּני ההסתדרוּת, ואני שוֹאל מי היוּ מחוֹלליהם ומַגשימיהם?

“נִיר”, למשל, המפעל הגדוֹל בּיוֹתר ליצירת הוֹן מעמדי. לבקר אוֹתוֹ ולהציג לוֹ דרישוֹת יוֹדעוֹת כּל האוֹפּוֹזיציוֹת. אך מי הגה אוֹתוֹ, מי נלחם לוֹ, מי התמסר לוֹ? להלכה התריעוֹ “פּוֹעלי-ציוֹן” יוֹתר מכּוּלם על חשיבוּת ההוֹן המעמדי, וּבשמוֹ גם התנַזרוּ מן ההוֹן הלאוּמי, אך כּוּלנוּ יוֹדעים את גוֹדל ההוֹן המעמדי אשר יצרוּ “פּוֹעלי-ציוֹן” שׂמאל. ו“ניר”, אשר ריכּז עד עתה כּחצי מיליוֹן לא"י לרשוּת ההתישבוּת העוֹבדת, הוֹרתוֹ ולידתוֹ וּפעוּלתוֹ היא מקרב חברי מפלת פּוֹעלי ארץ-ישראל.

ו“קרן חוֹסר-העבוֹדה”? עוֹד אפשר למצוֹא בּפּרוֹטוֹכּוֹלים של מוֹעצוֹת ההסתדרוּת כּמה היוּ נוֹאמי השׂמאל ו“השוֹמר הצעיר” מוֹכיחים כּי הקמת קרן חוֹסר-עבוֹדה מתוֹך התנדבוּת של פּוֹעלים אין זו אלא אוּטוֹפּיה, ואין לתלוֹת בּה שוּם תקווֹת של ממש, עד שלא יכריחוּ את הממשלה שתחייב את נוֹתני-העבוּדה להשתתף בּקרן.

וּ“פדיוֹן-עבוֹדה”? האם לא בּכוּר המחשבה והחרדה של מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל נצרף המפעל הזה?

וּ“משען”? אחד הבּיטויים הנאמנים של סוֹלידריוּת פּוֹעלית, שעכשיו בּימי הרעה אנוּ מרגישים בּיוֹתר בּערכּוֹ – אף הוּא הנהוּ יצירתה של קבוּצת חברי מפּא"י.

אני מבקש ואינני מוֹצא ש“השוֹמר הצעיר” הכניס איזה תג משלוֹ, איזה חידוּש משלוֹ, לתוֹך אוֹצר החיים של כּלל הפּוֹעלים בּארץ – לא בּמה שמניתי לעיל ולא בּענינים אחרים: לא בּכּיבּוּש עבוֹדה ולא בּשמירה, ולא בּשיכּוּן, ולא בּתרבוּת. אך קו אחד יש בּהחלט לזקוֹף לזכוּתוֹ: מעוֹדוֹ ועד היוֹם הוּא נוֹשׂא בּרמה את דגל הפּיצוּל בּתנוּעת הפּוֹעלים. גם בּטרם היתה לוֹ “אידיאוֹלוֹגיה” משלוֹ, פּוֹליטיקה

משלוֹ, לא התערב, חלילה, לא עם “אחדוּת-העבוֹדה” ולא עם “הפּועל הצעיר”. וּלאחר שהוּקם האיחוּד של שני הזרמים העיקריים בּתנוּעת הפּוֹעלים – שמר “השוֹמר-הצעיר” על בּדילוּתוֹ. הוּא מאמין בּחשיבוּת עצמוֹ ואינוֹ רוֹאה דרך טוֹבה לקיים חשיבוּת זוֹ אלא דרך הבּדילוּת וטיפּוּח הבּדילוּת.

מאז היוֹת “השוֹמר הצעיר” בּארץ החליף לא מעט את דעוֹתיו ואת עמדוֹתיו, אך בּענין אחד שמר אמוּנים לעצמוֹ, בּראוֹתוֹ עצמוֹ כּשבט נבחר בּתנוּעת הפּוֹעלים המצוּוה על עריכת שבּת לעצמוֹ, וּבכל סיטוּאציה חדשה בּארץ ובעוֹלם הוּא מגלה נימוּקים חדשים להתבּדלוּתוֹ. יתכן שזהוּ קו מקוֹרי של “השוֹמר הצעיר”, אך אין כּל ספק שבּדרך זוּ – פּחד התבּוֹללוּת בּתנוּעת פּוֹעלים המוֹנית – נקטוּ גם זרמים מסוּימים בּתנוּעת הפּוֹעלים

בּעוֹלם, אשר לבּם לא היה שלם עם המפלגוֹת הקוֹמוּניסטיוֹת ודעתם לא היתה נוֹחה מן המפלגות הסוֹציאליסטיוֹת. הללוּ ידעוּ בּכל שאלה, גדוֹלה וקטנה, כּיצד צריך הדבר להיעשׂוֹת יוֹתר טוֹב מאשר הוּא נעשׂה בּמפלגוֹת הקיימוֹת, דרכּם היתה תמיד בּרוּרה לפניהם, לכל סיטוּאַציה מסוּבּכת היתה להם תשוּבה מן המוּכן, וּכדי שלא להפסיד משלימוּת דרכּם וממַסקניוּת מחשבתם, לא מצאוּ טוֹב לגוּפם משמירת עצמם שלא להתערב עם המפלגוֹת ההמוֹניוֹת. הם לא נכנסוּ לתוֹכן כּדי להשפּיע וּלתקן אוֹתן מבּפנים, כּדי להתלכּד עם כּלל הפּוֹעלים ולינוֹק וּלהניק, כּי אם בּחרוּ להתקיים כּחטיבוֹת פּוליטיוֹת בּפני עצמן, כּמפלגוֹת אוֹ כּרסיסי-מפלגוֹת.

הם ראוּ את תפקידם “להעמיק” וּ“לגבּש” את השקפוֹתיהם, מתוֹך וַדאוּת, שסוֹף נצחוֹנם לבוֹא וההמוֹנים ישליכוּ מאחרי גבּם את מפלגוֹתיהם שעבר זמנן ויבקשוּ הצלה בּאמיתוֹתיהם הגדוֹלוֹת של הפּוֹרשים. בּמשך עשׂרים שנוֹת הפּורענוּת ראינוּ את דרכּם ואת גוֹרלם של רסיסי-המפלגוֹת הללוּ, ראינוּ את תפקידם בּגרמניה, אנוּ רוֹאים את תפקידם בּאנגליה. רק בּימים אלה קראנוּ בּ“דבר” דין-וחשבּוֹן על כּינוּסם הבּין-לאוּמי האחרוֹן, וראינוּ דוֹר ההפלגה שבּקרבּם בּשאלוֹת רוּסיה וּספרד וחזית עממית. אך בּדבר אחד הם מאוּחדים כּוּלם – בּהתבּדלוּת מתנוּעת הפּוֹעלים ההמוֹנית. בּין הפּוּרענוּיוֹת הגדוֹלוֹת העוֹברוֹת על תנוּעת הפּוֹעלים בּדורנוּ אין זוֹ הפּוּרענוּת הקשה בּיוֹתר, אוּלם בּין הגוֹרמים המַרבּים מבוּכה ואבדן-דרך וחוֹסר-אֵמוּן פּנימי, וּמפוֹררים את אחדוּתוֹ וּמדלדלים את כּוֹח-עמידתוֹ של כּלל-הפּוֹעלים ימָנוּ גם אלה.

בּעוֹלם הגדוֹל יש לעתים שבּתוֹך מפלגוֹת-הבּינים הללוּ מתעוֹררים כּוֹחוֹת המבקשים לחזוֹר למסרתם – למפלגת הפּוֹעלים ההמוֹנית. בּשעה שהא.ל.פּ. בּאנגליה החליטה לצאת ממפלגת-העבוֹדה פּרשוּ ממנה כּמה מחשוּבי חבריה כּבּריילספוֹרד וּכאֶלן וילקינסוֹן; בּשעה ש“הליגה הסוֹציאליסטית” בּאנגליה עמדה לפני בּחירה: לצאת ממפלגת-העבוֹדה אוֹ לציית להחלטוֹתיה – בּחרו סיר סטאפוֹרד קריפּס והרוֹלד לַסקי בּקבּלת מרוּת המפלגה; גם בּארץ זכינוּ לתוֹפעה מאַלפת בּקריאתוֹ של ישׂראל וֶשֶר וחבריו לאיחוּד וּבהצטרפוּתם למפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל. אוּלם “השוֹמר הצעיר” אוֹחז בּתפיסתם של היסוֹדוֹת הנוּקשים בּיוֹתר בּין “הבּלתי-תלוּיים” השוֹנים, ואם אחרים יכּנעוּ, חלילה, הוּא ישמוֹר אמוּנים לדגל הבּדילוּת. אם “השוֹמר הצעיר”, למשל, רוֹאה סכּנה בּחלוּקת הארץ – איננוּ רוֹאה אוֹתה כּענין הטעוּן דיוּן חברי והחלטה של תנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה כּחטיבה אחת, אלא מתבּצר בּתוֹך נרתיקוֹ, וּמשם הוּא שוֹפך אש וגפרית על מחייבי החלוּקה – התרוּפה הבּדוּקה בּיוֹתר להשפּיע על הכרעת הענינים.

פּיצוּל אוֹ ליכּוּד?

וענין זה, פּיצוּלוֹ אוֹ ליכּוּדוֹ של כּלל-הפּוֹעלים, עוֹלה בּעינַי על כּל המַצעים ועל כּל ההצעוֹת הטוֹבוֹת, שבּהן רשימה אחת מתחרה בּחברתה. השאלה עוֹמדת לפנינוּ יוֹם יוֹם, בּכל פּינה שאנוּ פּוֹנים, והיא מתחדדת בּיוֹם בּחירוֹת.

שאיפתנוּ מַהי, להיוֹת קוֹנגלוֹמֶרַט של כּוֹחוֹת יריבים וּמתנגחים, אוֹ להגיע לאחדוּת אמיתית של כּלל-הפּוֹעלים? סבוּרני שאין שוּם אדם חוֹשש לכך שמפלגוֹת האוֹפּוֹזיציה “תתפּוֹסנה” את “השלטוֹן” בּהסתדרוּת. אין לי יסוֹד להניח שמישהי מהן מקוה לכך בּעוֹמק לבּה, כּל דרכּן מלמדת שאין להן אפילוּ היצר הזה להשפּיע ו“לשלוֹט”, ולשׂאת בּאחריוּת לעניני כּלל-הפּוֹעלים. הצוֹרך הפּוֹעל בּהם הוּא להתגדר וּלהתבּצר בּפינוֹת מיוּחדוֹת, “עצמאיוֹת”, בּחיק

תנוּעת הפּוֹעלים. נזכּר אני בּמעשׂיה אחת שסיפּר פּעם אחד מאבוֹת הקוֹאוֹפּרציה האנגלית: בּא אצלוֹ אדם אחד שהתאוֹנן על מצבוֹ וּביקש ממנוּ עצה. אמר לוֹ: רוֹאה אתה צרכּניה קוֹאוֹפּרטיבית גדוֹלה זוֹ, תפתח בּשכנוּתה חנוּת קטנה ותמצא את מחיתך. דע לך שבּכל קוֹאוֹפּרטיב גדוֹל ימָצא תמיד מספּר אנשים בּלתי-מרוּצים. בּשביל קיוּם חנוּתך יספּיקוּ. ואכן, קיוּמה של מפלגת פּוֹעלים גדוֹלה, המעוֹרה בּכל עניני החיים של הפּוֹעל לכל שבטיו וּלכל סוּגיו, הנוֹשׂאת בּכל תלָאוֹתיו, וּבשעוֹת רעה משמשת תמיד יתד לתלוֹת עליה את כּל הקינוֹת והקוּבלנוֹת והתרעוּמוֹת המצטבּרוֹת בּלבבוֹת – מפלגה כּזאת יכוֹלה תמיד לפרנס על ידה כּמה וכמה פּלגי-מפלגה. הללוּ יכוֹלים להתקיים. יכוֹלים, אך האם גם צריכים?

האחדוּת שבּמעשׂה חניתה

שבתי השבוּע מחניתה, המקוֹם אשר בּוֹ אמרה תנוּעתנוּ כּוֹלה את דברה לעוֹלם היהוּדי כּוּלוֹ. ראיתי שם חברים ממפּא"י וּמן “השוֹמר הצעיר” וּמן הנוֹער הציוֹני וּמן “הפּוֹעל המזרחי” ועוֹד.

בּקיצוּר, ראיתי שם כּמעט את כּל הפּלגוֹת של תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישׂראלית. בּשעה שהתהלכתי בּין האוֹהלים וּבעמדוֹת ועם הנוֹטרים וסוֹללי-הדרך לא היוּ בּידי שוּם סימנים – ואף לא בּיקשתי – להבחין מי מהם ל“מי” שייך. והנה כּוּלנוּ מרוּצים מענין חניתה. תנוּעתנוּ רשאית להתגאוֹת בּמפעל וּבבצוּעוֹ. כּשעברתי בּרחוֹב הציצה לי מאחד הקיוסקים כּוֹתרת של עתוֹנם האידישאי של “פּוֹעלי ציוֹן” שׂמאל, המכריזה: “תשוּבתנוּ – חניתה”. שׂמחתי גם לכך. אין עיני צרה בּהם שזוֹהי תשוּבתם. אדמת קרן הקימת, “כּיבּוּש”, כּמעט,צבאיוּת“. וּבכן, בּעצם הימים שחוּבּרוּ המצעים האלה, אשר עיקר תפקידם הוּא לצרוֹח על הניגוּדים שבּינינוּ, בּעצם הימים האלה נעשׂה מעשׂה אשר לכוּלנוּ – אם בּהרבּה ואם בּמעט – חלק בּוֹ, וכוּלנוּ – מן הפּוֹעל המזרחי” ועד “פּוֹעלי-ציוֹן” שׂמאל – מאוּחדים סביבוֹ. והריני שוֹאל: מה חשוּב יוֹתר – חניתה אוֹ קריאת תגָר על מפּא"י? וחניתה הלא איננה אלא משל אחד מרבּים. האם לא היינוּ יחד בּמשמרוֹת, האם אין אנוּ למעשׂה עוֹמדים יחד בּכל התלאוֹת של העבוֹדה העברית, ושל חוֹסר-עבוֹדה, בּשמירה וּבהגנה, בּכל החשוּב בּיוֹתר שבּחיינוּ, שבּגוֹרלנוּ? ואם בּחשוּב בּיוֹתר אנוּ מאוּחדים – מדוּע איננוּ משקיעים את כּוֹחנוּ בּהגבּרת מה שמאַחד אלא בּהגבּרת מה שמפריד?

ועוֹד שאלה אחת לי: אם מפּא"י היא מפלגה כּל כּך “רעה”, וּבלתי-נאמנה על הציבּוּר, מדוּע חיכּה הציבּוּר בּענין חניתה עד שקמה מפלגת פּועלי ארץ-ישׂראל והתחילה לעשׂוֹת ככל שיש בּכוֹחה, כּדי להפנוֹת את המוֹסדוֹת הלאוּמיים וּמוֹסדוֹת ההסתדרוּת למשמר הגבוּלוֹת? כּי יש צוֹרך ליַשב את הגבוּלוֹת ידעוּ אצלנוּ תמיד, וחלוּצים משתוֹקקים להעפּיל אף הם היוּ, ואף על פּי כן לא קם הדבר עד שרמה מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל והתעוֹררה על הדבר, והציעה למוֹסדוֹת ההסתדרוּת להלווֹת לקרן הקימת סכוּמים גדוֹלים לצוֹרך גאוּלת הקרקע בּגבוּלוֹת, ואנשיה נכנסוּ בּעבי הקוֹרה.

אפשר, אין זוֹ מן המידה לספּר דברים כּאלה בּרבּים, כּשם שאין אנוּ נוֹהגים לספּר היכן מקוֹמן של איניציאַטיבוֹת שוֹנות בּחיי ציבּור הפּוֹעלים וּבחיי התנוּעה הציוֹנית – אך אם מוּתר לזקוֹף על מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל את כּל התלאוֹת הבּאוֹת על הפּוֹעל העברי, מדוע לא יוּתר לגלוֹת טפח מזכוּיוֹת האיניציאַטיבה והיצירה של אוֹתה מפלגה, שהיא היא בּית היוֹצר למאמציו וּליזמוֹתיו וּלכיבּוּשיו הפּנימיים והחיצוֹניים של כּלל-הפּוֹעלים?

בּקוֹרת אוֹ שיקוּצים

לא זאת השאלה, אם כּל מה שעשׂתה מפלגת פּוֹעלי-ישׂראל היטיבה לעשׂוֹת, ואם כּל מי שעושׂה בּשליחוּתה של מפלגה עוֹשׂה את שליחוּתוֹ על צד היוֹתר טוֹב. אינני סַניגוֹר מוּשבּע להסתדרוּת ולמפלגה. כּל אחד מאתנוּ מלא בּיקוֹרת, ואף אנוּ, אם כּי לא כּל אחד מאתנוּ מיטיב לעשׂוֹת מן המבוּקרים, יש בּנוּ הרבּה מן הטוֹב ולא מעט מן הפּגוּם. וגם המפלגה כּמותכם, יש בּה מכּוֹחכם וּמרפיוֹנכם. ולא רק האוֹפּוֹזיציה – כּוּלנו מצוּוים על בּיעוּר הרע. והחלק “השוֹלט”, האחראי – יוֹתר מאחרים. אך הדיבּוּרים הקלים על ה“אַפּרט” כּסמל הרע, האדישוּת לגוֹרל הפּוֹעל, הקיפּוּח וההפליה – דיבּוּרים כּלליים אלה אינם בּגדר בּיקוֹרת, אלא בּגדר גידוּף והוֹצאת דיבּה. מכּירים אנוּ את הסגנוֹן הזה מספרוּת הקוֹמוּניסטים והפאשיסטים, אשר זה היה האמצעי הבּדוּק שלהם לקנוֹת את לב ההמוֹנים: להבזוֹת בּעיניהם את עוֹבדיהם, את נאמניהם, את שמשיהם. גם הרביזיוֹניסטים שלנוּ יצרוּ נוּסח כּזה לצרכיהם. עכשיו נוֹקטוֹת בּוֹ האוֹפּוֹזיציוֹת ההסתדרוּתיוֹת למיניהן.

ודרך דיבּוּר זוֹ מביאה אוֹתי לידי תשוּבה. איננוּ נוֹהגים להסבּיר בּרבּים את ערך אנשינוּ. אחרי המות בּודאי יזַכּוּ אוֹתם בּנֶקרוֹלוֹג יפה. בּחייהם אין אנוּ מספּרים על חייהם ועל פּעוּלתם. בּדרך כּלל אין בּזה בּאמת צוֹרך. וּבימים שהיינוּ מעטים וידענוּ יפה זה את זה – לא היה כּל צוֹרך בּכך. ה“אַפּרט” שלנוּ עבד בּשעתוֹ בּמעדר יחד עם שאר הציבּוּר, וּמשראה אוֹתם הציּבּוּר רץ לפניו “כּסוּס בּמדבּר” – נתן בּהם את אמוּנוֹ. וגם מתנגדים ויריבים לא העיזוּ לדבּר בּהם כּאשר מדבּרים עתה. אך אם מכניסים לתוֹכנוּ סגנוֹן זה – נדע לעמוֹד בּפניו. ונאמר, בּלי עניווּת מזוּיפת: מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל זוֹקפת לזכוּתה לא רק את שרשרת כּיבּוּשיה והישׂגיה, כּי אם גם את אנשיה. בּ“מַצעים” בּלבד לא תיבָּחן תנוּעה. וּתנוּעתנוּ שוֹלחת כּצירים לועידה החקלאית את מַניחי היסוֹד להתישבוּת העוֹבדת, אנשי דגניה וכנרת ונַהלל ועין-חרוֹד, אנשים אשר לאחרי עשׂרים וּשלוֹשים שנוֹת עמל וּפגעים ונסיוֹנוֹת לא נס ליחם, וכל חייהם חזית אחת, והם חיים בּנאמנוּת לא את חיי משקם וחברתם בּלבד, כּי אם את חיי המעמד וחיי העם, והם מַטים שכם לכל מאמץ אשר ידָרש. אך לא רק אלה. אני מוּכן להבליט גם את אנשי ה“אַפּרט” שלנו. הנה שני אנשים מוֹשכים למעלה משתי עשׂרוֹת שנים במחרשת ההסתדרוּת החקלאית: אברהם הרצפלד בּהתישבוּת, ונטע הרפּז במוֹשבה. שניהם מסמלים את הדינַמיוּת של התנוּעה אשר איננה נלאית, את יצר הכּיבּוּשים, את הדאגה לכּלל ולפּרט. תנוּעה אשר עסקניה העיקריים לא דבר בּהם שמץ של שאנַנוּת וּפיליסטריוּת, אשר ערוּתם לא פּגה מימי הנעוּרים ועד עתה, אשר אין כּמוֹהם בּכל הציבּוּר כּוּלוֹ מוּכנים למאמצים חדשים – תנוּעה כּזוֹ לא תבוֹש בּיוֹם דין. היא יכוֹלה רק לברך את עצמה – שנטיעותיה הצעירוֹת יהיוּ כּמוֹ אלה. וגם כּל הגוּשים, המאוּחדים בּהתנגדוּתם למפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, יכוֹלים להתפּלל – שמקרבּם יקוּמוּ אנשי “אַפּרט” ועוֹבדים נאמנים לציבּוּר הפּוֹעלים כּאלה אשר גדלוּ בּחיקה של המפלגה “השוֹלטת”.

נהרוֹס את החַיִץ

בּויכּוּח זה יש כּדי להכאיב. האין זה מעליב עד עוֹמק הנפש שבּשעה זוֹ בּעוֹלם ּבשעה זוֹ לישׂראל וּבשעה זוֹ בּארץ, אני אנוּס לעמוֹד על בּימה חקלאית ולענוֹת על קטרוּגים מסוּג זה, וּלהסבּיר דברים השייכים לאָלף-בּית של תנוּעתנוּ. מה נאמר וּמה נדבּר, אם בּשעה זוֹ, כּשהעוֹלם כּוּלוֹ טוֹבע בּפוּרענוּת, וּכאילוּ שׂשׂ לקראת חוּרבּן ועוֹשׂה הכּל כּדי להחישוֹ, וּבתוֹך עוֹלם זה עוֹמד עמנוּ הקטן נדרס וּמוּרדף ואינוֹ עוֹשׂה דבר להצלתוֹ, וּבתוֹך עם אוּמלל ואוֹבד-דרך עוֹמד לבדוֹ קוֹמץ אנשים, אוּד מוּצל מהפיכה, הרוֹאים את המטרה האחת והיחידה, והם מבזבּזים את כּוֹחם על ניגוּדים תפלים אוֹ מדוּמים וֹמוֹציאים את רוּחם לבטלה בּשעשוּעי “שלטוֹן” ו“אוֹפּוֹזיציה”, והדבקת תוים של “עקביוּת” וּ“פשרנוּת”, וּמקפּחים אוֹתוֹ ענין אחד וּמיוּחד אשר בּזכוּתוֹ וּלמענוֹ הם קיימים וּממנוּ להם אוֹר.

מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל אינה יכוֹלה להתבּרך בּאוֹתה נחת-רוּח אשר מפלגוֹת אוֹפּוֹזיציה רוֹאוֹת בּעוֹלמן. מפלגה המוֹנית-חלוּצית אינה חברה להערצה הדדית. הרבּה קוּבלנוֹת יש לנוּ, לחברי המפלגה, על מפלגתנוּ, על עצמנוּ. אך זכוּת אחת עוֹמדת לנוּ: עדיין לא הוֹרדנוּ את דגל אחדוּת התנוּעה, ועוֹד אנחנוּ קוֹרים ליריבינוּ וּמבקרינוּ: בּוֹאוֹ אלינוּ ונעבוֹד יחד. והרבּה ניגוּדים יהיוּ כּלא היוּ.

דוּגמה אחת: בּין התביעוֹת הגדוֹלוֹת אשר אני תוֹבע מאת התנוּעה יש גם זוֹ: איחוּד התנוּעה הקיבּוצית. יוֹדע אני שלא כּל חברי בּמפלגה עמדוּ על גוֹדל הענין הזה, ועל חשיבוּתוֹ בּשביל החברה השיתוּפית, בּשביל המשק, ההסתדרוּת והמפלגה. אך ישנם השוֹאפים לאיחוּד התנוּעה הקיבּוּצית בּלב שלם. ואם אצא ואבקש אוֹתם – לא אֶמצאם לא בּ“פוֹעלי-ציוֹן” ולא בּ“השוֹמר הצעיר” ולא בּנוֹער הציוֹני הכּללי, כּי אם בּמפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל. בּכל אחד מגוּשיה תמצאוּ אנשים אשר המצב הקיים איננוּ נוֹתן להם מנוֹח. אנשים טוֹבים וחרוּצים השוֹקדים על משקם אוֹ על משק קיבּוּצם תמצאו ודאי בּכל מפלגה, במידה שיש בּה אנשים שהגיעוּ לחיי-משק. אך אנשים אשר חייהם נתוּנים לכלל-המשק של הישוב העוֹבד – אם תדרשוּ לכתבתם תפנוּ קוֹדם כּל למפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל. ואם תצאוּ לבקש את האנשים אשר כּל מַעיניהם לשבירת המצוּקה, להנעת החיים הכּלכּליים אוֹ להקלת הגוֹרל של אח סוֹבל – תפנוּ ישר למפּא“י. את זאת יוֹדעים אפילו אלה הכּוֹתבים את דברי הריב נגד מפּא”י. אבל ידיעה זוֹ מה כּוֹחה כּי תעמוֹד נגד יצר-המחיצות?

נלאֵנוּ לחזוֹר על מצוַת-האחדוּת בּתנוּעת הפּוֹעלים וּלהוֹכיח את ההפסד שבּפּיצוּלים. מה תוֹעלת בּכך, הלא אפשר לדגול בּאחדוּת המעמד וּלבצע את פּיצוּלוֹ. אך בּחיי תנוּעתנוּ יש לה לתביעת האחדוּת תוֹכן-משנה. עדיין איננוּ עם. לא בּני תרבּות אחת, לא בּני לשוֹן אחת. כּל גל של עליה עלוּל להתנכּר למי שקוֹדם לוֹ אוֹ למי שבּא אחריו. כּל גל מן הגוֹלה הרי זה שבט מיוּחד, ציביליזציה מיוּחדת, אפילוּ, כּמוֹ שאוֹהבים לוֹמר אצלנוּ, “השקפת-עוֹלם” מיוּחדת. וכל קיבּוּץ נוֹסף מתכּוֹנן להכתיב לכלל-הפּוֹעלים “אידיאוֹלוֹגיה” משלוֹ. בּמצב כּזה מה נשקף לנוּ אם לא ניצוֹר את הכּוֹח השוֹקד על בּיטוּל המגמוֹת הצנטריפוּגַליות? יש אך כּוֹח אחד בּינינוּ שאיננוּ שבט ואיננוּ מבקש להיוֹת שבט, אלא עם, העם העוֹבד: מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל.

ניסן תרצ"ח.

(בּכינוּס הפּעילים של הקיבּוּץ המאוּחד. גבעת-השלוֹשה, ניסן תרצ"ח)

בּרחבי הציבּוּר מנסרת בּחריפוּת שאלת היחסים ההדדיים שבּין החטיבוֹת ההתישבוּתיוֹת ויחסיהן אל ההסתדרוּת ואל המפלגה. יתכן שהמַציעים אינם יוֹדעים מה להציע, יתכן שמַה שנראה להם תיקוּן אינוֹ אלא קלקוּל. יבוֹא הקיבּוּץ ויציע את תיקוּניו. יבוֹא ויאמר: “יש שאלוֹת המעיקוֹת עתה בּחיי המפלגה – זאת תשוּבתי, בּדרך זוֹ רוֹצה אני להוֹליך את המפלגה. ואני תוֹבע את זכוּתי להוֹליך בּדרך המוֹליכה לחיזוּק, לליכּוּד, לכוֹשר פעוּלה, להקפת המוֹנים, להפעלתם”. לא שמעתי שהקיבּוּץ יאמר כּך. הוּא אך מחשיד וּמוֹקיע כּוָנוֹת רעוֹת טמוּנוֹת בּכל ההצעוֹת של אחרים ואינוֹ טוֹרח להביא לציבּוּר את הצעוֹת התיקוּנים שלוֹ. הרי זה ממילא כּמי שמעיד על עצמוֹ: לי אין צוֹרך בּשינוּי. יהיה כּאשר היה, אין אני חפץ בּמסקנוֹת אלה, וּלפיכך תסלחוּ לי אם אוֹמר לכם בּלי עקיפין: קשה לי לראוֹת את הקיבּוּץ בּמצב זה, שהוּא ההיפך מקידוּם התנוּעה. קשה לראוֹת כּל גוּף-חברים, וקשה שבעתים לראוֹת את הקיבּוּץ בּתפקיד הזה.

יהיוּ העתידוֹת אשר יהיוּ, אך הלא נוֹדה שמצבנוּ דוֹרש התבּוֹננוּת ישרה, גלוּית-לב, אמיצה, נטוּלת פּניות וחשבּוֹנוֹת צדדיים, והשתתפוּת פּעילה של כּל הכּוֹחוֹת בּבדיקת הדרך. וכל חלק חשוּב בּתנוּעה, שעוֹמד ואינוֹ זז, אוֹ מחכּה עד ש“החיים” יזיזוּהוּ, וּבינתיים אינוֹ נוֹתן יד להסרת המכשוֹלים – הרי הוּא מכשיל את עצמוֹ ואת כּוּלנו.

ודאי, כּוּלנוּ לכשנרצה יכוֹלים להתגלוֹת כּאוֹפטימיסטים וּלהסתמך על פּרוֹצס היסטוֹרי ולוֹמר בּבטחה כּי “סוֹף-סוֹף”, כמוּבן, תבוֹא אחדוּת הפּוֹעלים ותבוֹא אחדוּת התנוּעה הקיבּוּצית. בּמסירת מוֹדעוֹת כּאלה אפשר להרגיע וּלהירָגע. וכי יש מי שיכפּוֹר בּנצחון האחדוּת… לעתיד לבוֹא? אך הבּטחוֹן הזה בּמַה שיבוֹא “סוֹף-סוֹף” – ספק אם הוּא גוֹרם מקַדם, והיוּ ימים ואנחנוּ ידענוּ שלא להסתפּק בּמַה שעתיד לבוֹא, ודחפנוּ בּעצמנוּ את העגלה. וּלאחר כּל מה שעבר לעינינוּ על העוֹלם מוּתר גם לפקפּק בּוַדאוּתוֹ של הלעתיד לבוֹא, אם אין אנוּ מתקדמים היוֹם לקראתוֹ.

וגם השאלה מתי יבוֹא מה שהוּבטח לבוֹא אינה חסרת-ערך. יש מוּקדם וּמאוּחר. ושוֹנה יבוּל הדברים אם הם בּאים בּזמנם אוֹ לאחר זמן. ודוּגמה לכך גם מפלגתנוּ. משעת יצירת “אחדוּת-העוֹדה” (1919) עד איחוּדה עם “הפּוֹעל הצעיר” (1930) עברוּ רק י“א שנים. לכאוֹרה אין הדרך ארוּכּה, וההישׂג רב. קמה סוֹף סוף המפלגה הגדוֹלה והמאוּחדת של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל. וּבתוֹצאוֹת האיחוּד הזה ודאי לא נזלזל. אוֹמַר רק שאילמלא איחוּד זה ודאי לא היינוּ מגיעים למה שהגענוּ בּהשפּעתנוּ על העם, על הנהגת התנוּעה הציוֹנית, וּלכל התוֹצאוֹת המעשׂיוֹת הנוֹבעוֹת מזה. ואף על פּי כן: בּגלל אשר לא הקדמנוּ את האיחוּד בּעשׂר שנים הפסדנוּ דברים אשר אין להם תקנה. אילוּ היה איחוּד זה מתגשם בּועידת פּתח-תקוה היה “גדוּד-העבוֹדה” ניצל מאסוֹנוֹ, ו”השוֹמר הצעיר" היה מוֹצא את מקוֹמוֹ בּתוֹך המפלגה המאוּחדת, והדברים לא היוּ מתגלגלים למה שהתגלגלוּ, וכמה נפשוֹת שנכרתוּ מעמנוּ היוּ ניצלוֹת מן האבדוֹן. חוֹסר האיחוּד בּ-1919 הוּא שהכשיר את הקרקע לפירוּדים אחרים וּלהתבּדלוּיוֹת, לאבידוֹת, וּמן הגרעוֹן הזה עדיין לא יצאנוּ, וּמי יוֹדע מתי נצא.

ואם נשוּב ונתבּוֹנן בּפגָמי האיחוּד של 1930 לא נתלה אוֹתם בּשוּם אוֹפן בּ“הפּוֹעל הצעיר”, ולא נתלה אוֹתם בּתכנית-האיחוּד אוֹ בּהעדר ניסוּח פּרוֹגרמתי לאיחוּד (אם כּי לא אסתיר כּי גם עתה, ועוֹד יוֹתר מאשר אז, חוֹשב אני למשגה פּוֹליטי וחינוּכי מה שהמתאַחדים מנעוּ מעצמם את הטוֹרח לקבּל אוֹ לדחוֹת אוֹ לשנוֹת וּלתקן את הנסיוֹן הראשוֹן לנַסח את עיקרי הרעיוֹנוֹת הפּרוֹגרמַתיים של המפלגה המאוּחדת). עיקר הפּגם בּעינַי הוּא שרבּים הלכוּ לקראת איחוּד זה בּלי התלהבוּת, בּלי חמדה, כּמי שכּפאָם “הפּרוֹצס ההיסטוֹרי”. לפיכך לא קיבּלה המפלגה בּצאתה לחיים את הצידה לדרך: את המטען הדרוּש, את הפּתוֹס, את הפּרסטיז’ה השלמה.

ועל כּן איני יכוֹל להתנחם בּדברי הנבוּאה לימים בּאים, כּי “בּוַדאי יבוֹאוּ ימים ואיחוּד התנוּעה הקיבּוּצית יקוּם”, כּאשר נאמר פּה. מאליו לא יקוּם. ואיני יוֹדע מתי יקוּם. וחשוּב מאד לדעת כּיצד יקוּם. לא די שבני-אדם יבוֹאוּ לידי הסכּם על נוּסחאוֹת. יוֹתר ממה שחשוּבה הנוּסחה חשוּבים הכּוֹחוֹת הנפשיים והרציניים ההוֹלכים לקראתה.

זאת הפּעם שמעתי לראשוֹנה הַנמקה עקרוֹנית לשלילת איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית. לא רשמתי את הדברים מלה בּמלה, אוּלם כּך הבנתי אוֹתם: חיינוּ ויצירתנוּ בּארץ הנם פּרי אידיאה, ואחדוּת התנוּעה תיתכן רק מסביב לאידיאה האחת והמאַחדת; הפּלגים הקיבּוּציים השוֹנים הם גילוּיים של אידיאוֹת שוֹנוֹת, ואין לאַחד את התנוּעה מסביב לאידיאוֹת שוֹנוֹת. יכוֹל אני להסכּים לרֵישא: שוּם איחוּד בּתנוּעתנוּ לא היה אפשרי אילמלא היתה בּיסוֹדוֹ אידיאה אחת משוּתפת לכל המאוּחדים. שוּם איחוּד שלנוּ לא היה פורמַלי וּמקרי. איחוד “הפועל הצעיר” ו“אחדות-העבודה” לא היה קם לוּלא היתה להם אידיאה אחת וּמאַחדת, גם בּשעה שהיוּ מלבּישים אוֹתה לבוּשים שוֹנים. ואף ההסתדרוּת לא היתה קיימת יוֹם אחד אילמלא האחדוּת האידיאית של כּלל הפּוֹעלים בּארץ. אך חידוּש גדוֹל רוֹאה אני בּסֵיפא: שהקיבּוּץ המאוּחד וחֶבר-הקבוּצוֹת לא אידיאה אחת להם, אלא שתי אידיאוֹת שוֹנות, וההבדלים שבּיניהם אינם הבדלי טעם וסגנוֹן, לא הבדלי חיפּוּשׂים בּדרכי הגשמה, אלא הבדלים שבּיסוֹד, הבדלי אידיאוֹת שוֹנוֹת.

אם כּך הוּא הדבר, אם זאת היא אמת חיינוּ, אז – אין לפקפּק בּמסקנה – צריך לחדוֹל מדַבּר על אחדוּת התנוּעה הקיבּוּצית. ויוֹתר מזה: אזי צריך לעשׂוֹת רביזיה לכל הרעיוֹן של אחדוּת הפּוֹעלים בּארץ. אם אחדוּת הרעיוֹן והמפעל של ציבּוּר הפּוֹעלים, אם האחדוּת שבּמשק הקוֹלקטיביסטי, אם האחדוּת שבּמפעל החלוּצי, אם כּל אלה אינם עוֹמדים בּפני ההפרש של האידיאוֹת השוֹנוֹת והנפרדוֹת שבּפּלגים הקיבּוּציים – הרי זה רעיוֹן מוּטעה מעיקרוֹ! אם בּאמת שוֹני המציאוּת, ושל ההוָיה של חֶבר-הקבוּצוֹת והקיבּוּץ המאוּחד הוּא כּל כּך גדוֹל, והוּא מַצריך בּאמת קיוּם נפרד ואיננוּ מאַפשר יצירה מאוּחדת – אזי למה ועל יסוֹד מה נדרוֹש את אחדוּת “החלוּץ”, אשר חבריו עתידים לעצב מחר את חייהם לפי אידיאוֹת שוֹנוֹת? מה האמת אזי בּדרישת אחדוּת “החלוּץ” ואחדוּת הנוֹער? הלא עתידוֹ של הנוֹער הוּא בּ“החלוּץ”, ועתידוּ של “החלוּץ” – בּארץ-ישׂראל, ואם בּבוֹאם לארץ-ישׂראל עתידים הם למצוֹא כּי האידיאה של הקיבּוּץ המאוּחד שוֹנה מן האידיאה של “השוֹמר הצעיר” וּמן האידיאה של חֶבר-הקבוּצוֹת – תצדק השאלה: למה עמַלנוּ לסלף את החינוּך האידיאי ולמה כָּפינוּ עליהם מסגרת אחת, שאין לה טעם ואין עמה הכשרה לקראת עתיד? החלוּץ בּגוֹלה מזין את נפשוֹ בּדמוּת החיים והחברה שבּארץ, ואם בּארץ קּיימות תנוּעוֹת שוֹנוֹת, וקיוּמן הנפרד מוּצדק לאוֹרך ימים – כּי האידיאוֹת

השוֹנוֹת הן בּנוֹת-קיימא – הרי טבעי רצוֹנן של אוֹתן התנוּעוֹת לגַדל בּגוֹלה רזרבה לעצמן. ואם כּן – יֵעָשׂה הדבר בּיוֹשר וּבגָלוּי וּבמסגרת הוֹלמת את החינוּך הנפרד לאידיאה הנפרדת. למה צריך היה הקיבּוּץ המאוּחד להילָחם הרבּה שנים נגד התפיסה הפֶדרטיבית בּ“החלוּץ”, של “השוֹמר הצעיר” ו“גוֹרדוֹניה”, אם למעשׂה הוּא מחייב את האידיאוֹלוֹגיה המַצדיקה חיים פֶדרטיביים לזרמים החלוּציים בּגוֹלה? מה האמת וּמה ההגיוֹן בּדבּוּרים על “הנוֹער העוֹבד” וּ“מחנוֹת העוֹלים” שהם נוֹער של ההסתדרוּת כּוּלה, וכך צריך להיוֹת, וכך יכוֹל להיוֹת, אם בּצדם של דיבּוּרים אלה מכריזים על אידיאה מיוּחדת השׂפוּנה בּכל פּלג קיבּוּצי וּמכריזים כּי איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית מתנקש קיוּמה של אוֹתה אידיאה? אם לקבּל את ההשקפה הזאת על הבדלי האידיאוֹת המוּנחים בּיסוֹד הבדלי הגוּשים – אזי צריך גם לקבּל את כּל הנוֹבע ממנה בּחיים, בּאִרגוּן, בּיחסים. וגם בּחינוּך. הבדלי אידיאה מחייבים גם הבדלי בּית-ספר (וצדק איפוֹא “השוֹמר הצעיר” הדוֹרש מקיבּוּציו לחנך את ילדיהם לא בּבתי-ספר סתם של “המרכּז לחינוּך”, אלא בּמשמר-העמק). ואם להשתמש בּמלה “חיסוּל”, הרי כּאן מקוֹמה: חיסוּל הערכים של “אחדוּת-העבוֹדה”.

--------

גם בּענין התרוֹקנוּת ההסתדרוּת מתכנה דוּבּר כּאן מתוֹך אוֹתה הנטיה להתגוֹננוּת: מי אשם יוֹתר? והלא קוֹדם כל צריך לשאוֹל לגוּפו של דבר: נתרוֹקנה ההסתדרוּת אוֹ לא? נתרוֹקנה המפלגה אוֹ לא? צריך לענוֹת בּיוֹשר-לבב על השאלוֹת האלה ולא על השאלה: מי רוקן יותר? היקף ההשפּעה של ההסתדרוּת לא פּסק מהתרחב, אך האם גדל גם כּוֹחה בּפנים? בּימים החמוּרים בּ“גדוּד-העבוֹדה” עוֹד היה צוֹרך לפנוֹת להסתדרוּת, והיתה עוֹד מידת-כּוֹח בּהסתדרוּת להציל מה שניתן להציל. ושוּב: היוּ ימים קשים בּעין-חרוֹד, ימי סכּנת פּילוּג. ועין-חרוֹד פּנתה ל“אחדוּת-העבוֹדה”, וּבין שהצדדים היוּ מרוּצים, בּין שלא היוּ מרוּצים – נמנע פּילוּג חדש. אך כּשבּא הקרע בּחֶבר- הקבוּצוֹת (הראשוֹן) לא נמצא מי שיאמר: נפנה להסתדרוּת. ויוֹם אחד פּוּצץ חבר-הקבוּצוֹת, בּלי שאיזה מוֹסד מוּסמך בּציבּוּר הפּוֹעלים ידע על כּך. שוֹאלים: מה היה אילמלא בּטל חבר-הקבוּצוֹת? אילמלא נחרב חבר-הקבוּצוֹת לא היוּ קוֹרים כּמה דברים. לא היה קוֹרה גם מה שקרה בּרמת-יוֹחנן וּבבית-אלפא. ואפשר היינוּ פּטורים עכשיו מדיבּוּרים על איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית. צריך לדעת לשמוֹר על קיוּם מסגרוֹת מאַחדוֹת גם בּזמנים רעים, מתוֹך ציפּיה לימים אשר יהיה בּהם חפץ. מגמת ההתגוֹננוּת עוֹשׂה לעצמה את המלאכה קלה: היא מקבּלת כּל בּיקוֹרת של הגוּשים ההתישבוּתיים כּשלילתם וכרצוֹן לחסל אוֹתם. אם להטלת אימים הרי זה טוֹב, אם לבירוּר עיני – אין בּזה מן המוֹעיל. אני, למשל, מחַייב את קיוּם הגוּשים ההתישבוּתיים, אך שוֹלל אני את ההפרזה, בּין בּמספּרם, בּין בּסַמכוּתם. אם יש צוֹרך בּשלושה גוּשים אַל יהיוּ ארבּעה. ואם אפשר להעמידם על שנַים אַל יהיו שלוֹשה. לאשר לסמכוּת, האוּמנם כּל סמכוּת שאיזה גוּש נוֹטל לעצמוֹ היא מוּצדקת? דיבּרוּ פּה מתוֹך הכּרת זכוּת קיוּמן של כּל צוּרוֹת ההתישבוּת, והמוֹשבים בּפרט. ויפה דיבּרוּ. הרי זה סימן לבגרוּת. היוּ ימים ודיבּרוּ אצלנוּ אחרת. ולא אוּכל לוֹמר שהנוֹער שלנוּ התחנך בּנדוֹן זה על רוֹחב-דעת ורוֹחב-לב. האוירה שהוּא נוֹשם יש שהיא מעדיפה צוּרה על חברתה. וּבכן, עכשיו אין כּוֹפר בּערך המוֹשב. וּבכל זאת, כּאשר בּא ועד המוֹשבים והאִרגוּנים וּביקש לצאת לבחירוֹת בּרשימה מיוּחדת, אמרוּ הכּל: לא יתכן! הרי שכּבוֹדוֹ של הגוּש בּמקוֹמוֹ מוּנח, ואף על פּי כן אפשר להתקוֹמם כּנגד הרחבה בּלתי-מוּצדקת של סמכוּתוֹ. אך היש אצלנוּ מי הרשאי לוֹמר לכל גוּש: דע את תפקידך ואת סמכוּתך, ואל תעסוֹק בּענינים אשר לא לכך נוֹצרת? והרי מרוּבּים אצלנוּ השימוּשים לרעה בּענין הסמכוּת. מאז הוּקמוּ הגוּשים ההתישבוּתיים ניכּרוֹת בּהן נטיוֹת שוֹנוֹת לצאת מתחוּם פּעוּלתם הישרה, הטבעית, ההגיוֹנית; קיימוֹת שאיפוֹת לאֶכּספּנסיה בּכל מני מגמוֹת. ואם יש בּתוך הגוּשים חברים שאין דעתם נוֹחה מזאת, אין משגיחים בּהם. ראינוּ זאת בּהרבּה מקרים.

התחיל “גדוּד-העבוֹדה”, והמחיר אשר שילם היה יקר מאד. ולא רק הוּא לבדוֹ שילם את טעוּיוֹתיו, המפעל הקיבּוּצי כּוּלוֹ שילם, תנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה שילמה. לא נמצא בּהסתדרוּת שוּם כּוֹח אשר מסַמכוּתוֹ להציב גבוּלים לתאוַת האֶכּספּנסיה של הגוּשים כּלפּי חבריהם. טיפּוּס מיוּחד בּהתישבוּת רוּצה לטפּח את דרכּוֹ – אדרבּא ואדרבּא. לשם כּך יש צוֹרך בּהתלכּדוּת כּל החיים בּצוּרה זאת – בּבקשה. אך לעשׂוֹת “כּוֹרך” מן הטיפּוּס ההתישבוּתי עם יצוּב עמדה פּוֹליטית לכל השאלוֹת בּארץ וּבעוֹלם, עם קביעת קאנוֹן של השקפה “מדעית” לגבּי כּל ההיסטוֹריה האנוֹשית, עם “השקפת-עוֹלם” מעוּבּדת וּמוּגמרת, עם שלטוֹן בּחינוּך הנוֹער, עם הוֹפעה בּרשימה אחת בּבּחירוֹת, ועם יצירת רזרבה פּוֹליטית (ובלי להיות, חלילה, למפלגה!) – איזוֹ מפלגה בּאיזה משטר הגיעה לידי כּך! זהוּ פַּטנט ארץ-ישׂראלי מקוֹרי.

לפני זמן-מה אמר לי חבר מן “השוֹמר הצעיר”: אתה הלא ניבּאת לנוּ בּבית-אלפא, בּשעת יסוּד הקיבּוּץ הארצי, ואחר כּך בּועידתנוּ בּדנציג, כּי הקוֹלקטיביוּת הרעיוֹנית תחריב את הקיבּוּץ הארצי. והנה אנחנוּ הוֹלכים מחַיִל אל חיל ואנחנוּ רוֹאים בּך נקם, כּי גם הגוּשים שבּמפלגה יוֹצאים בּעקבוֹתינו. אמרתי לו: צדקת. יש משטרים מסוּימים ההוֹלמים איסטדיוֹת מסוּימוֹת בּחיי החברה. משטר שהוּסכּם עליו כּי הוּא טוֹב לצבא אינוֹ הוֹלם חיים ציביליים. יתכן כּי המשטר שהנהגתם הוּא נוֹח מאד בּימינוּ לכיבּוּש גיל-נוֹער מסוּים. הוַדאוּת הזאת אשר בּה אתם פּוֹתרים כּל מיני שאלוֹת, הנאמנוּת ל“קו”, החפץ להיוֹת תמיד כּשר בּעיני ה“מַזכּירוּת” – סגוּלוֹת נוֹחוֹת הן למשטר של כּיבּוּש. ויתכן כּי שלכם גדוֹל בּזה משל כּל השאר. אך אתם הלא מתכּוֹננים לא רק לחיי-צבא, ולא רק לשלטוֹן בּילדים בּני שש-עשׂרה, אתם הלא מתכּוֹננים לחיי חברה, לחיי מבוּגרים. – התעמוֹד לכם גם שם לימים רבּים “הקוֹלקטיביוּת הרעיוֹנית”? הלא כּבר כּיוֹם הזה, כּשתנוּעתכם עוֹד כּל כּך צעירה, זכיתם לסוֹטים ולאנוּסים – מה יהיה גוֹרלה של הקוֹלקטיביוּת בּעוֹד עשׂר שנים? הבטוּחים אתם כּי לעוֹלם לא יבּצר מכּם לחשל את מוֹחוֹת צעיריכם וּמַזקיניכם וּבניכם שכּוּלם יחד לא יהינוּ לחשוֹב אחרת ממה שתחליט “המועצה הכּפולה”? ונניח שההתפּתחות הזאת היא מוּצדקת והסַמכוּיוֹת הציבּוּריוֹת השוֹנוֹת שנטלוּ לעצמם הגוּשים אין לערער עליהן – הלא תרשוּני לשאוֹל: מה מקוֹמה ותפקידה של ההסתדרוּת בּכל הקוֹנצפּציה הזאת? כּל עוֹד המוּשׂג “קבוּצה” מַשמעוּתוֹ היתה – מספּר אנשים החיים את חייהם האוֹטוֹנוֹמיים והבּוֹנים את משקם בּרשוּת חברת-העוֹבדים, היינוּ מצוּוים לשמוֹר מכּל משמר את עצמאוּתם המוּחלטת של הישוּבים הללוּ. עתה, כּשכּמעט כּל יחידה משקית הנָה למעשׂה אבר מן הגוּש, והגוּש הוּא גוּף ציבּוּרי בּעל תפקידים פּנימיים וחיצוֹניים, והוּא פּוֹעל “מטעם” תנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה אוֹ שלא מטעם, אך תמיד בּשׂדה-הכּלל – עתה צריך אוּלי לקבּוֹע יחסים חוּקיים בּין הגוּשים וּבין הכּלל. הנוֹער, למשל, הוּא אחוּזת-נחלה לגוּשים, הגוֹלה ההסתדרוּתית מתנהלת למעשׂה בּידי הגוּשים. הדין-וחשבּוֹן האמיתי נמסר לא לועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת. תפקידים חיוּניים של התנוּעה נמצאים בּידי רשוּיוֹת מסוּימוֹת, שכּלל הפּוֹעלים אין לוֹ שליטה עליהן, אין לוֹ ידיעה בּהן – ואין ההסתדרוּת אלא נוֹתנת מנדטים, חוֹתמת על בּלַנקים, בּלי שהיא שוּתפת לדיוּנים, להחלטוֹת, למעשׂים. האין זה מדלדל את עצם הרעיוֹן של חברת-העוֹבדים הקרוּיה לכוון, להדריך, לפקח? אוֹ שמא החלטנוּ להפוֹך את חברת-העוֹבדים לפדרציה אַנַרכית של קוֹמוּנוֹת צנטרַליסטיוֹת?

סדרי הדמוֹקרטיה אינם כּל כּך פּשוּטים ונוֹחים כּמוֹ הדיקטטוּרה. הדמוֹקרטיה יוֹצרת מערכת-כּלים מוּרכּבת, לשם הגנת המדינה והגנת היחיד, לשם שמירת החוֹק וּלשם בּיקוֹרת החוֹק, לשם פּיקוּח הדדי של השלטוֹנוֹת והציבּוּר. גם המפלגוֹת הנן חוּליוֹת בּמערכה זוֹ.

בּחברת-העוֹבדים בּיקשנוּ ליצוֹר מערכת-כּלים מוּרכּבת כּזאת. כּל מוֹסדוֹתינוּ נתוּנים לפיקוּחם של הועדים המפקחים, של ועדוֹת בּיקוֹרת, של מוֹעצות ההסתדרוּת. גם ההסתדרוּת עצמה נתוּנה לפיקוּח ציבּוּרי מבּפנים וגם מבּחוּץ. היא נתוּנה בּחוֹק המסגרת הלאוּמית הכּללית – בּצוּרת הקוֹנגרס ואסיפת הנבחרים היכוֹלים לדרוֹש ממנה דין-וחשבּון. היא נתוּנה לקוֹנטרוֹלה מַתמדת של מוֹסדוֹת וחוּגים וסיעוֹת בהסתדרוּת. מציאוּתה של מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל הנה גוֹרם ודאי של קוֹנטרוֹלה ציבּוּרית. כּל חלק מאוּרגן בּתוֹך הציבּוּר יש לוֹ חלק בּהשפּעה וּבקוֹנטרוֹלה של ההסתדרוּת ּמוֹסדוֹתיה. לא כן, לדעתי, הגוּשים הישוּביים, אשר להם כּיוֹם הזה תפקידים ציבּוּריים ממדרגה ראשוֹנה. והם משמשים צינוֹרוֹת עיקריים לתנוּעת הפּוֹעלים – עליהם אין לוֹ לציבּוּר הסתדרוּתי שוּם זכוּיוֹת. לא השפּעה, לא פּיקוּח ולא בּיקוֹרת, וגם לא זכוּת-ידיעה; אף על פּי שבּראש כּל גוּש כּזה מתנוֹסס השלט: הסתדרוּת העוֹבדים הכּללית. איני אוֹמר, חלילה, שההסתדרוּת מוּגבּלת בּסמכוּתה, בּזכוּיוֹתיה. לא, להלכה יש לה כּל הסמכוּיוֹת והכּוֹח שבּעוֹלם, אך למעשׂה נחתכים הענינים החיוּניים שלה, של כּלל-הפּוֹעלים, שלא על דעתה, וּמחוּץ לדעתה.

מי שסבוּר שכּך צריך להיוֹת יאמר זאת בּפה מלא. יאמר: עבר זמנה של אוֹתה אחדוּת כּוֹללת שבּה דָגַלנוּ שנים רבּוֹת, נכנסנוּ לתקוּפה של דיפֶרנציאַציה סוֹציאלית וּפוֹליטית בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים, ויש להכּיר בּעוּבדה שכּל חטיבה ישוּבית יש לה סוּברניוּת ציבּוּרית, אידיאוֹלוֹגית, פּוֹליטית, חינוּכית. יאַמרו נא הדברים בּגָלוּי ויהיה לנוּ אוֹמץ-הלב לחשוֹב על כּך ולהסיק את המסקנוֹת.

ואני שוֹאל את המגינים על המצב הקיים: מה, סוֹף סוֹף, יהיה? הלא כּוּלנוּ דוֹגלים בּשם הסתדרוּת בּעלת כּוֹח-פּעוּלה, כּוּלנוּ רוֹצים מפלגה בּעלת-יכוֹלת, כּוּלנו רוֹצים להבטיח את השפּעת תנוּעת העבוֹדה בּחיי העם – כּיצד יֵעָשׂה הדבר? הרי גם מי שסבוּר שתנוּעת הפּוֹעלים אין לה אידיאה אחת, אלא שפּלגים שוֹנים שלה יש להם אידיאוֹת שוֹנוֹת – איננוּ רוֹצה בּפירוּד-הלבבוֹת הזה, בּאי-האמוּן הזה, בּחוֹסר הכּשרוֹן לעבוֹדה משוּתפת. בּמה איפוֹא אתם אוֹמרים לתקן את המצב? יהא שהמגמה שאני רוֹצה בּה אינה רצוּיה בּעיניכם, יהא שפּתרוֹן זה שאני מציע – איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית, ותיקוּן היחסים בּין הזרם הקיבּוּצי לזרם המוֹשבי, ושיתוּף מרכּזי ההסתדרוּת בּפעוּלוֹת הגוּשים, ואיחוּד הנוֹער החלוּצי, והדרכתוֹ על ידי מרכּז חינוּכי אחד, והקמת מרכּז שיהיה שליח התנוּעה כּוּלה ואחראי בּפני התנוּעה כּוּלה – יהא שכּל זה אינוֹ מוּצדק, אינוּ אפשרי, אינוֹ רצוּי. יהא שכּל זה הוּא אוּטוֹפּי בּמציאוּתנוּ. יתכן, אבל אזי עליכם לפרש מה צריך לעשוֹת. עוֹברת עלינוּ שעת-חרוּם אשר כּמוֹה עוֹד לא היתה, ואנוּ צריכים להיוֹת מוּכנים לפוּרענוּיוֹת חמוּרוֹת עוֹד יותר ממה שעבר עלינוּ. לדעתי, לא נוּכל לעמוֹד בּהן בּלי חשׂיפת מַכּסימוּם הכּוֹחוֹת הספוּנים בּנוּ, בּכוּלנוּ. ואת הדבר הזה לא נשׂיג בּלי איחוּד פּנימי, איחוּד מחדש, חזק ואמיץ מכּל האיחוּדים הקוֹדמים.

והמדאיג וּמעציב בּיוֹתר, שמגמה זוֹ של איחוּד התנוּעה וּבקשת דרכים להסרת מכשוֹלים, מגמה זוֹ שהיא חיוּנית הפּעם יוֹתר מכּל זמן אחר, וּבלעדיה אנוּ נדוֹנים להוֹצאת כּוֹחוֹת לבטלה על טיפּוּל בּקליפּוֹת ועל מריבוֹת-אחים ועל התגוֹננוּת-שוא – מגמה זוֹ אין נוֹשׂא לה. והקיבּוּץ המאוּחד מוֹנע עצמוֹ מהיוֹת שליחהּ וחלוּצה.

דוֹמה שאסיפה זוֹ – כּשהיא לעצמה – משמשת ראָיה לדברי, אף על פּי שרבּים התנגדוּ להם. בּשוּם קוֹנגרס ציוֹני ואפילוּ בּשוּם מוֹשב של הועד הפּוֹעל הציוֹני לא יתוֹאר כּלל שימָצאוּ הפּנאי והסבלנוּת להתרכּז בּשאלוֹת אלוּ שבּהן עסקנוּ בּמשך ישיבה זוֹ.

בּתשוּבתי איני רוֹצה לטפּל בּדברי פּוּלמוֹס, כּי אם למלא מה שהחסרתי בּהרצאתי וּלברר נקוּדוֹת שנתתי בּהן מקוֹם לטעוֹת. בּמידה שנאמרוּ כּאן דברים הראוּיים לתשוּבה פּוּלמוֹסית אסמוֹך על תבוּנתם של צירי אסיפת הנבחרים. אין אני רואה צוֹרך, למשל, להשיב על עמדת הרביזיוֹניסטים, שהצטיינה בּהרמוֹניה פּנימית יוֹצאת מן הכּלל: גם התנגדוּת לסוֹכנוּת וגם השארת החינוּך בּידי הסוֹכנוּת, גם בּיטוּל לקרנוֹת וגם הטלת קיוּם החינוּך על הקרנוֹת, הבּטלוֹת וּמבוּטלוֹת.

מצטער אני על שד"ר מוֹ­סינזוֹן ראה צוֹרך לריב אתי את ריב המוֹרה. הוּא טען: “אנוּ, המוֹרים, מגלים את מכאוֹבינוּ”, ולי – הזר – לא היתה איפוֹא רשוּת להביא ראָיה מהגילוּיים הללוּ. האוּמנם אין מכאוֹבי החינוּך נחלת כוּלנוּ, אלא נחלת המוֹרה בּלבד, וזר לא יִקרב אליהם? האין אנוּ רגילים בּספרוּת הפּוֹעלים לפרסם דברי וידוי וּמראוֹת נגעים מבּלי לחשוֹש פּן יבוֹאוּ זרים ויסתכלוּ בּמוּמינוּ? ואני הלא לא את קלקלתוֹ של המוֹרה בּיקשתי לגלוֹת, כּי אם את פּגימתוֹ של משטר החינוּך, היוֹתוֹ נמצא מִלבָר לישוּב.

טענתי לצוֹרך להעביר את החינוּך לידי כּנסת ישׂראל, והרב אסף טען כּנגדי בּנימוּק, שמוֹרי ועדת התרבּוּת מוכנים לעבוֹר לרשוּת הסוֹכנוּת. איני מבין את סמיכת הפּרשיוֹת שבין שני הענינים הללוּ, כּשם שלא מוּבן לי כּיצד מצא הד"ר מוֹסינזוֹן בּי חטא, שהרבּיתי לטפל בּסנגוֹריה על מוֹסדוֹת החינוּך של הפּוֹעלים. לא היה זה מתפקידי, אין אני סניגוֹר מוּשבע למוֹסדוֹתינוּ. אין כּל רְבוּתָא בּזה, שמצב המוֹרה המקבּל את שׂכרוֹ ממחלקת החינוּך קל יוֹתר משל המוֹרה בועדת התרבּוּת. יתכן שאם תסתדר ההעברה לכנסת ישׂראל נסתפּק בּאוֹטוֹנוֹמיה חינוּכית בּלבד, ולא נדרוֹש לעצמנוּ גם אוֹטוֹנוֹמיה כּספּית, כּאשר עד כּה.

בּשאלת תקוּפת המעבר לא בּאנוּ הנה בּהצעוֹת מוּכנוֹת, כּי לא חפצנוּ להטיל את דעוֹתינוּ בּזה על זוּלתנוּ. הסתפּקתי, לפיכך, בּהסבּרה כּללית של השאלה. אין אנוּ מתכוונים למעבר שבּחפּזוֹן.

גם הנהלת הסוֹכנוּת מניחה, ששנוֹת תרצ“א ותרצ”ב תהיינה מוּקדשוֹת להכנת המעבר, וכי תקוּפת המעבר תימשך עוֹד שנתַיים. אך יש צירים האוֹמרים לדחוֹת את הסכּנה בּקריאוֹת: לא נאבה ולא נשמע. הנה הציר א. הכריז חגיגית: “אף פּרוּטה לא נתן!” אפשר גם בּזה מתבּטאת החרדה לגוֹרל החינוּך?

אם אסיפת הנבחרים סבוּרה שזוֹהי הדרך – תחליט כאשר תחליט. אוּלם אנוּ סבוּרים כּי העברה תבוֹא בּין כּה ובּין כּה. וּמוּטב שנעשה את ההכנוֹת הדרוּשוֹת בּעוֹד מוֹעד, ואז נבטיח לישוּב תנאי העברה יוֹתר נוֹחים. אביא לדוּגמה את ענין בּית־החוֹלים בּתל־אביב. סוֹף סוֹף נחתם החוֹזה עם “הדסה”. כּסבוּרים אתם שאילמלא נחתם החוֹזה עם “הדסה” בּטרם בּאה הידיעה על הקיצוּצים החדשים בּתקציבה, היתה העיריה גם עכשיו מקבּלת את התנאים הנוֹחים שקיבּלה? חוֹששני, שאם הישוּב ילך וידחה את ההסכּם עם הסוֹכנוּת, הוּא לא יקל, אלא יחמיר על עצמוֹ. נכוֹן הדבר, שעוֹד אין הישוּב מסוּגל לפרנס בּעצמוֹ את כּל מפעלי החינוּך. אך אין לי כּל ספק שיש עוֹד מקוֹם למאמצים מצד הישוּב. הנה ראינוּ שמוֹשבה כּחדרה נוֹשאת בּעוֹל תקציב החינוּך בתשעים אוֹ בּתשעים וחמישה אחוּז, בּעוֹד שפּתח־תקוה מקבּלת (מלבד כּספּי פּיק"א) כּשלוֹשת אלפים לא“י מן הסוֹכנוּת, וראשוֹן־לציוֹן – כּאלף לא”י, וכדוֹמה. אילוּ אמרוּ לנוּ לפני זמן־מה, שעיריית תל־אביב תשתתף בּתקציב החינוּך בּסך של 14.000 לא"י, היינוּ רוֹאים זאת כהזיה. ועתה כוּלנוּ רוֹאים את החלק הזה של התקציב כּבּטוּח בּיוֹתר, על כּל פּנים בּטוּח לא פחוֹת מתקציב הסוֹכנוּת.

צבת בצבת עשׂוּיה. בּיצוּר הכּנסת יקל על מצב החינוּך, והכנסת דאגת החינוּך לתחוּמי הכּנסת יבצר גם אוֹתה. צריך לדאוֹג לכך שהכּנסת לא תהיה כּעיר פּרוּצה, שכּל מי שרוּח יציאה עוֹברת עליו קם ויוֹצא. צריך לדאוֹג לקבּלת החלק המגיע מאת הממשלה. אין אני חוֹשב על הממשלה כּל כּך הרבּה טוֹבוֹת, כּאשר חוֹשבים עליה הרביזיוֹניסטים, המצפּים לקבּל מידה את כּל הסכוּמים הדרוּשים לנוּ לצרכי חינוּך והסוֹמכים גם על טיב החינוּך הלאוּמי שיוּתן לנוּ בּכספּי הממשלה. אוּלם, גם בּלי כּל הפרזה רביזיוֹניסטית עוֹד רחוֹקים אנוּ מקבּל את החלק המגיע לנוּ בּאמת, הן לפי חשבּוֹן חלקנו בּהכנסוֹת הממשלה, הן לפי מספּר תלמידינוּ לעוּמת המספּר הכּללי של התלמידים בּארץ, והן לפי חלקנוּ בּאוּכלוֹסי הארץ. סבוּרני, שזמן המעבר הוּא זמן הכּוֹשר לתביעה מאוּמצת מאת הממשלה.

גם “אחדוּת החינוּך” עלוּלה להרויח על ידי ההעברה. נקל להשפיע על העברת מוֹסדוֹת, שנוֹסדו על ידי חברוֹת חוּץ (כגוֹן בּית־הספר של “אגוּדת־אחים” אוֹ של “אַליאַנס”), לידי הכּנסת מאשר על העברתם לידי הסוֹכנוֹת.

מי שיסתכּל בּמספּרים יראה שהשתתפוּת הישוּב בּהחזקת החינוּך הוֹלכת ועוֹלה. נתרבּוּ מוֹסדוֹת החינוּך הפּרטיים, העוֹלים בּיוֹקר רב ושאנשי הישוּב משקיעים בּהם אמצעים מרוּבּים. לפי הערכת הרב אסף מוֹציא הישוּב מכספיו שלוֹ סכוּם של 100.000 לא“י לצרכי חינּוך. לעוּמת זה משתתפת הסוֹכנוּת בּ־ 75.000 לא”י. מגמת ההתפּתחות בּרוּרה. מכּאן נשקף לנוּ המוֹצא. אין אנוּ רוֹצים שהסוֹכנוּת תסתלק מעניני החינוּך. פּעוּלת החינוּך הכּרוּכה בּעליה חדשה וּבהתישבוּת חדשה תחוּל תמיד על הסוֹכנוּת המיַשבת.

הצעתנוּ – שנקבּל כּאן החלטה פּרינציפּיוֹנית, המיַפּה את כּוֹח הועד הלאוּמי לנהל משׂא־וּמתן עם הסוֹכנוּת. נבוֹא בּדברים עם המוֹרים, נבוֹא בּתביעוֹתינוּ לממשלה, נבטיח לחינוּך את קיוּמוֹ, ולישוּב – חיזוּק בּעמידתוֹ בּרשוּת עצמוֹ ושחרוּרוֹ מאפּוֹטרוֹפּסוּת.

שבט, תרצ"א.

(הרצאה בּועידה הרביעית של מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל. רחוֹבוֹת, אייר תרצ"ח)

א

כּשנשאלתי מטעם הנשׂיאוּת לשמה של הרצאתי – לא ידעתי לכנוֹתה. בּוֹשתי לוֹמר מה השם שבּלבּי. לפנים הייתי דוֹרש ותוֹבע את איחוּד המפלגוֹת. עתה, לאחר שהמפלגוֹת נתאחדוּ, אני בּא לתבּוֹע את איחוּד המפלגה.

ודאי תהיה זוֹ אכזבה לרבּים שבּשעה זוֹ שאוֹמרים שהיא שעת הרת-עוֹלם – מי יוֹדע אם הרת-עוֹלם אוֹ הרס-עוֹלם – בּאה ועידת מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל וּפוֹתחת את ועידתה לא בּגדוֹלוֹת, אלא בּ“קטנוֹת”, בּשאלת קיוּמה וליכּוּדה הפּנימי של המפלגה עצמה. איני זוֹכר אם כּבר היה הדבר בּקוֹרוֹתיהן של שתי המפלגוֹת אשר מתוֹך התחַברוּתן צמחה המפלגה – שבּמרכּז עניני ועידה יעמידוּ דוקא את בּדק-הבּית של המפלגה. אך לי נראה שדוקא חוֹמר השעה מחייב זאת. לעתים יש צוֹרך לבדוֹק את מכשירי-העבוֹדה, להשחיזם מחָדש, לסַגל אוֹתם לצרכי השעה.

העת עתה לדבּר בּענינינוּ הפּנימיים? סבוּרני שלא רק רשאים אנוּ, אלא אף חייבים. מפלגת פּוֹעלי ארץ ישׂראל אין זה תפקידה להמציא יתרוֹנוֹת וּפריבילגיוֹת לחבריה. ישנן כּמה מפלגוֹת, בּעוֹלם וּבישׂראל, אשר זהוּ תפקידן: “לדאוג” לחבריהן, לעמוֹד על משמר האינטרסים שלהם, המשׂרוֹת שלהם, הכּיבּוּדים שלהם. לא לשם כּך יצרנוּ את מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל. וּבשעה שתחדוֹר אליה רוּח “מפלגתית” אשר כּזאת תחדל להתקיים בּשבילנוּ. למפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל יש רק הצדקה אחת לקיוּמה: שירוּתה בּאמוּנה את תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, את האידיאה של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. לא לשם שׂררה הוּקמה, אלא לשם שַמשוּת. וּמשוּם כּך גם הטיפּוּל בּעצמה, בּקיוּמה, בּחוּלשוֹתיה, בּליכּוּדה וּבאחדוּתה איננוּ דבר הנוֹגע לחבוּרת עסקנים בּלבד, אשר המפלגה אוּמנוּתם, אלא דבר הנוֹגע לציבּוּר כּוּלוֹ, שאוֹתוֹ היא משרתת. וּלפיכך אין הבּירוּר הזה נעשה בּחדרי-חדרים, כּרגיל בּדיוּנים מפלגתיים-פּנימיים, אלא לעין כּל.

חייבת המפלגה לבחוֹן את עצמה, בּאיזוֹ מידה היא מסוּגלת כּיוֹם הזה למלא את שליחוּתה של תנוּעת הפּוֹעלים, לחנך את מחנוֹת העוֹלים החלוּצים הנזוֹנים בּגוֹלה מרוּחה וּמכּוֹחה של התנוּעה הארץ-ישׂראלית, לבחוֹן ולדעת מה כּוֹחה לגבּי חינוּך דוֹרוֹת-ההמשך בּנוֹער שבּארץ.

ב

בּטרם אגש לשאלוֹת החמוּרוֹת והמסוּבּכוֹת של תנוּעתנוּ רוֹצה אני לנגוֹע בּקצרה בּענינים אשר אינם שנוּיים בּויכּוּח, אוּלם הם מוּזנחים, על ידי כּוּלנוּ. כּוַנתי למשטר האִרגוני של התנוּעה. יש פּגמים בּמפלגתנוּ אשר יסוֹדם איננוּ בּאֵילוּ גוֹרמים חשוּבים אשר קשה להתגבּר עליהם, אלא פּשוּט בּחוֹסר משטר מתוּקן. יש פּשוּט צוֹרך להכניס סדרים בּביתנוּ.

מי מחברי המפלגה, וגם מן הנאמנים לה בּיוֹתר, איננוּ מדבּר בּמשהוּ לגלוּג על מוֹעדי ועידוֹתינוּ, על המרחקים שבּין ועידה לועידה. אינני יוֹדע אם כּל אוֹתם המלגלגים נוֹהגים אחרת בּכל מקוֹם שהם הם האחראים לכינוּסי ועידוֹת ולעריכת בּחירוֹת מחָדש וּלחידוּש המַנדטים. וספק אם חשבוּ אצלנוּ על טיב המעצוֹרים הנערמים על דרך הפּרוֹצדוּרוֹת הללוּ והמביאים תכוּפוֹת לידי “דחיוֹת”. אין צוֹרך לתלוֹת את העיכּוּבים בּפּחד מפּני בּחירוֹת חדשוֹת. אפשר בּא הדבר מפּני שיש לנוּ תביעוֹת גדוֹלוֹת מן הועידה, תביעוֹת המוּפנוֹת משוּם מה בּעיקר למכַנסים, מפּני שועידה אצלנוּ אינה דבר שבּחוּלין כּמוֹ בּאוֹתן המפלגוֹת בּחוּץ-לארץ המכנסוֹת את ועידוֹתיהן מדי שנה בּשנה, בּין שיש להן מה לחַדש וּבין שאין להן. ואפשר גוֹרמים לכך התנאים הבּלתי-נוֹרמליים שבּהם אנוּ עוֹבדים. מתי היוּ לנוּ שתים-שלוֹש שנים כּתיקוּנן, שיכוֹלנוּ להתמסר בּהן לדברים כּתיקוּנם? אם כּך ואם כּך, לא הגענוּ עד היוֹם הזה ליצירת סדרים קבוּעים בּמפלגה וּבהסתדרוּת, שנדע כּי אנוּ חייבים בּשמירתם. וזהוּ הדבר שועידתנוּ קרוּאה לתקן. גדלנוּ מדי, שנהיה רשאים לחיוֹת ללא חוק.

ג

יכולים אנחנו להאמין כּי שליחינוּ שבּחרנוּ בּהם לפני כּמה שנים יבָּחרו שוּב ושוּב, ואף על פּי כן צריכים אנוּ, לכבוֹד הנבחרים ולכבוֹד הבּוֹחרים, לחַדש את המַנדטים לעתים מזוּמנוֹת ולא רחוֹקוֹת. ואם דבר זה הוּא צוֹרך בּריא של כּל מפלגה בּעוֹלם, אצלנוּ – שהרכּב מפלגתנוּ מתחדש עם כּל עליה ועם התאַזרחוּת עוֹלים בּארץ – לא כּל שכּן. כּפעם בּפעם מתוספוֹת אצלנוּ שכבוֹת חדשוֹת, שעדיין אין להן אפשרוּת של התגלוּת בּציבּוּר.

הצעתי למפלגה שתחוֹקק כּי ועידוֹתיה מתכּנסוֹת אחת לשנתים. אין צוֹרך שסדר יוֹמה של הועידה יהיה עמוּס סעיפים רבּים, ושהיא תראה עצמה חייבת לפתוֹר בּבת אחת את כּל בּעיות החיים. יכוּלה ועידה גם לחַלק את עבוֹדתה למוֹשבים אחדים, על מנת שכּל מוֹשב יתרכּז בּאמת בּסוּגיה אחת ויבקש לקדם אוֹתה. מנהג זה – אוֹרך הזמן הנדרש וריבּוּי הנוֹשׂאים המוּצגים – איננוּ מן הדברים המסַייעים לתכיפוּתן של ועידוֹת. העיקר: קיוּם הבּחירוֹת בּמוֹעדים קבוּעים, האַפּלַציה לציבּוּר שיבּיע אֵמוּן אוֹ אי-אֵמוּן לשליחיו, וההכּרה שתהיה לשליחים כּי הם המשתמשים בּסמכוּתם בּזכוּת מלאה לכך.

ד

לשם תיקוּן חיי המפלגה, לשם הגבּרת המגע בּין המרכּז לבין הציבּוּר יש צוֹרך בּהקמת מוֹסד חדש, מוֹעצה קבוּעה, הנבחרת בּועידה, מוּרכּבת משבעים חברים בּערך. איני קוֹבע מַסמרים בּמספּרים. בּין ועידה לועידה יהיה זה, בּצירוּף המרכּז, הגוּף הציבּוּרי המוּסמך ליצג את התנוּעה.

הוֹעיל ואין האפשרוּת לכנס את המרכּז בּקביעוּת מדי שבוּע בּשבוּע, יש צוֹרך להקים לעזרת המזכּירוּת הפּעילה, העוֹבדת את עבודת המפלגה יוֹם יוֹם, גם מזכּירוּת רחבה יוֹתר, מחברים העוֹבדים בּשליחוּיוֹת שוֹנוֹת של התנוּעה. גוּף זה צריך להתחייב לקבּוֹע עתים לעניני המפלגה.

אין להסתפּק בּמזכּירוּת בּלבד. יש להקים על ידה מחלקוּת לתפקידים מסוּימים הטעוּנים הרחבה. מצד חברוֹת המפלגה בּאה דרישה להקים ועדת פּוֹעלוֹת על יד מרכּז המפלגה. אני תוֹמך בּהצעה זוֹ. ולא בּה בּלבד. בּמפלגה שלנוּ הפּוֹנה לבני עדוֹת שוֹנוֹת, לבני ציביליזציוֹת שוֹנוֹת, יש צוֹרך לסעֵף את הפּעוּלה וּלהתאימה לצרכיהם של חוּגים שוֹנים, הנזקקים לה בּיוֹתר. יש צוֹרך בּמחלקה מיוּחדת ליוֹצאי ארצוֹת המזרח, בּמחלקה ליוֹצאי-המערב, בּמחלקה מיוּחדת לעניני הנוֹער.

ה

רצוֹני להציע למפלגה שתקים מוֹסד חדש, מוֹסד “מקשר” בּתנוּעה. בּראשיתה של המפלגה ניסינוּ בּזה וגם הצלחנוּ. יש צוֹרך בּמוֹסד שלא יהיה לוֹ שוּם תוֹקף מחוֹקק וּמבצע, אלא ישקוֹד על בּירוּר וליבּוּן ענינים וּשאלוֹת. צריך לכנס כּפעם בּפעם פּגישוֹת של פּעילים, של מקשרים, של אנשים אשר תוֹך כּדי פעוּלתם המעשׂית דעתם נתוּנה לעיוּן, להצגת שאלוֹת וּלבירוּרן, אנשים אשר יש להם “חוּלשה” לבחינת מעשׂים וּמחשבוֹת. כּינוּסים אלה לא יחליטוּ דבר, הם רק יטפּלו בּדברים אשר טרם גמלוּ להחלטה, אך בּירוּריהם יכשירוּ את התנוּעה כּוּלה לשקוֹל וּלהחליט.

ו

רצוֹני גם להציע עיקרוֹן אחד, אשר על פּיו יבּחרוּ אנשים למוֹסדוֹתינוּ. מפלגתנוּ אינה מתפּארת בּהוֹמוֹגניוּת, היא גם אינה שוֹאפת להיוֹת כּוּלה “מעוֹר אחד”. היא מכילה סוּגים שוֹנים של פּוֹעלים, פּוֹעלי עיר וּפוֹעלי כּפר וּפוֹעלי כּיבּוּש, צוּרוֹת התישבוּת שוֹנוֹת, מוֹרים ועוֹבדים בּפקידוּת, שׂכירים ועוֹבדים בּמשק שיתוּפי וּבמשק הסתדרוּתי, שבטים ועֵדוֹת. המוֹסדוֹת המיצגים של התנוּעה צריכים להקיף את כּל אלה. יכוֹלים לוֹמר: “מה זה חשוּב? מה למפלגה רעיוֹנית-מדינית וּלכל הפּרוֹטרוֹט הזה? כּל דיבּוּר על סוּגים ועל שבטים אינוֹ מביא אלא לידי פּירוּר המפלגה. דיינוּ שנבחר את האנשים הראוּיים מתוֹך אֵמוּן אישי בּלבד, בּלי שׂים לב למוֹצאם ולשׂדה חייהם”. לא אחת שמעתי דיבּוּרים מעין אלה. גישה כּזאת יכוֹלה להיוֹת במפלגה קטנה בּעלת אוֹפי משפּחתי וכיתתי. שם, יתכן, אין צוֹרך בּדאגה מיוּחדת וּבסידוּרים מיוּחדים למען הביא לידי בּיטוּי ויִצוּג כּל החלקים הפּעילים שבּתוֹכה. שם אין צוֹרך בּהקפּדה מיוּחדת, למען מנוֹע קיפּוּחים ריאַליים וגם קיפּוּחים מודּמים וחששוֹת. אך המפלגה שלנו הגדוֹלה, כּן תרבּה, איננה כּת ואיננה מסתפּקת בּזה שתקיף משפּחה אחת מתוֹך העם העוֹבד. אמנם, אין המפלגה צריכה לוַתר על חוֹמר דרישוֹתיה, למען עשׂוֹת את השייכוּת למפלגה לדבר מחַייב, למען עשׂוֹת את המפלגה ראוּיה וּמסוּגלה ללכת בּראש מחנה-העבוֹדה כּוּלוֹ. אך העמקת הדרישוֹת לחברי המפלגה אינה צריכה להביא אוֹתנוּ לידי הסתפּקוּת בּמוּעט, לידי התרכּזוּתנוּ בּתוֹכנוּ כּמִסדר שליט. המפלגה השוֹאפת לגדוֹלוֹת חייבת לגדוֹל, להקיף המוֹנים, להיות אבן-שוֹאבת לכל הכּוֹחוֹת הצפוּנים בּתוֹך מחנה העבוֹדה וּבגַלי-העליוֹת. מפלגה כּזאת מטבע הדברים שתהיה רבּת-חוּגים, ויש צוֹרך שכּל חוּג יראה עצמוֹ בּמפלגה לא מקוּפּח, מיוּצג בּצדק.

ז

בּתנאים שלנוּ, בּתנאים של קיבּוּץ גָלוּיוֹת מַתמיד, יש לשאלה זוֹ גם חשיבוּת חיוּנית יתירה. יש גלים גלים של “חדשים”, המגיעים לביטוּי וּליצוֹג בּאיחוּר רב, ויש ארצוֹת וּשבטים אשר אינם מגיעים כלל אל בּימת החיים הציבּוּריים. האם לא יזדמן לנוּ לעתים קרוֹבוֹת לשמוֹע מפּי אנשים חשוּבים וּנקיי-דעת וסוֹבלים ונפגעים, שמוֹסד פּלוֹני נכבּש כּוּלוֹ ל“רוּסים”, וּמוֹסד אלמוֹני כּוּלוֹ בּידי “גרמנים”, וּמוֹסד פּלמוֹני בּידי דוֹברי-אנגלית, ויהוּדי “זר” לא יִקרב אליהם? האם אין בּדברים אלה של אנשים מתלוֹננים יוֹתר מקוֹרטוֹב של אמת?

והאם אין בּתמוּנה מכאיבה זוֹ כּדי להעיד מה עלוּבה אַחוָתנוּ וּמה פּגוּמה עדיין מידת אזרחוּתנוּ הלאוּמית בּארץ?

יש שאני יוֹשב בּאחת המסיבּוֹת שלנוּ, בּמסיבּת ההסתדרוּת אוֹ המפלגה, וּמעביר עין על המסוּבּים ועוֹרך אַנקיטה קטנה, ואני מוצא שרוּבּם הגדוֹל, אם לא כּוּלם, הנם יוֹצאי ארץ אחת. כּשזַלמן הספּיד את שלוֹשת חברינוּ הנעדרים ציין אוֹתם כּשליחי שלוֹש ארצוֹת. אפשר ינקוּ שלשתם משלוֹש שארצוֹת שוֹנוֹת, אוּלם שלשתם, – ילידי ארץ אחת, בּני שבט יהוּדי אחד. ודאי לא מקרה הוּא שהוֹרתה ועלייתה של תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישׂראלית מקוֹרן בּאוֹתן הארצוֹת, הנפרדוֹת היוֹם, שהיוּ לפנים כּוּלן כּאחת “גלוּת רוּסיה”, הנתוּנה תחת שרביטה הרוּחני של התרבוּת הרוּסית. אך כּשאני מוֹצא עוֹד היוֹם כּי בּמוֹסדוֹתינוּ הרבּים לא ניכּר רישוּמם של יהוּדי אשכּנז ויהוּדי המזרח ויהוּדי אמריקה וכמעט גם של יהוּדי גליציה – הרי הדבר מעוֹרר מחשבוֹת נוּגוֹת. גם לפי מידת משקלם היחסי בּציבּוּרנוּ – אינם מיוּצגים. ועוֹד יוֹתר מזה אין האשה מיוּצגת במוֹסדוֹתינוּ לפי המקוֹם שהיא תוֹפסת בּחיי המשק והתרבּוּת והתנוּעה הממשית.

ח

כּשאנוּ ניגשים לבחוֹר אנשים למוֹסדוֹת עלינוּ לראוֹת את מַפּת התנוּעה. קיימת מפּת התנוּעה ואין לשכּוֹח אוֹתה. יש ליצוֹר בּאוּת-כּוֹח של התנוּעה בּמלוֹאה, בּלי לטשטש וּבלי לקפּח שוּם חוּג ציבּוּרי. אך אין הכּוָנה שכּל חוּג יוּכל למַנוֹת את אנשיו וּלהכניסם לתוֹך המוֹסדוֹת המרכּזיים. סידוּר כּזה, אשר סימניו כּבר מתגלים אצלנוּ, היה הוֹפך כּל חוּג ל“קוּריָה”, ואת המפלגה עצמה לקוֹנפֶדרציה של גוּפים נבדלים, הבּוֹחרים להתאַכסן תחת קוֹרת גג אחד. אם ישׂתרר אצלנוּ משטר כּזה אחשוֹב אוֹתוֹ לקץ המפלגה, לקץ בּלתי-מכוּבּד. מוּטב לקיים מפלגוֹת נפרדוֹת וּלכנסן לפרקים לשם שיתוּף פּעוּלוֹת, מאשר לקיים בּשם בּלבד מפלגה אחת אשר שיתוּפה איננוּ אלא חיצוֹני.

הרכּבת המוֹסדוֹת צריכה להיעשׂוֹת לפי המפּה של התנוּעה. אך הנבחרים צריכים להיוֹת נבחריה של התנוּעה, כּוּלה, ולא ממוּנים מטעם חוּגים וגוּשים.

אנחנוּ זקוּקים לבחירה אישית, לגילוּי הכּוֹחוֹת האישיים הנחבּאים בּקיפּוּלי התנוּעה. אנו זקוּקים לאֵמוּן אישי. צריך שכּל נבחר ידע וירגיש שאף על פּי שהוּא בּן-חוּגוֹ וחי בּחוּגוֹ, הריהוּ נבחר על ידי התנוּעה כּוּלה, ואחראי בּפני התנוּעה כּוּלה, וּמצוּיד בּסמכוּת מלאה של שליח התנוּעה.

כּל ההצעוֹת הללוּ אינן, לכאוֹרה, אלא הצעת תיקוּנים קטנים למיכניזמוּס האִרגוּני שלנוּ. אין בּהן משוּם פּתרוֹן רדיקלי לשוּם שאלה. ואף על פי כן מבקש אני לבלי לזלזל בּהן. יש בּהן כּדי להבריא את חיינוּ וּלהעשיר אוֹתנוּ, אם נקבּל אוֹתן ונקיים אוֹתן בּלב שלם. תיקוּנים קטנים אלה יש בּהם כּדי לקבּוֹע את סדרי העבוֹדה בּמפלגתנוּ ואת מבנה-היִצוּג הצוֹדק שלה. אַל יהיה הדבר קל בּעינינוּ. לא נוּכל לגשת לשאלוֹת מוּרכּבוֹת יוֹתר כּל עוֹד לא נתקן את הפּגימוֹת הפוֹרמַליוֹת הללוּ.

ט

אמרתי שרוֹאה אני את מפלגתנוּ כּמפלגה לשירוּת הציבּוּר. לא אמרתי זאת לתפארת המליצה. יש להסיק מכּאן מסקנוֹת: מפלגה שרוֹצה לחנך את הציבּוּר בּמצווֹת – תחנך קוֹדם כּל את חבריה. המפלגה דוֹגלת בסיסמאוֹת – חבריה חייבים לקיים אוֹתן. הסיסמאוֹת אינן קלוֹת. בּעוֹלם של חוֹסר שויוֹן אנוּ רוֹצים לקיים מגמת-השוָאה, בּעוֹלם של חוֹסר סוֹלידריוּת אנוּ שוֹאפים לערבוּת הדדית, בּעוֹלם של הפקרוּת לאוּמית וסוֹציאלית אנוּ רוֹצים לקיים מרוּת הציבּוּר על אזרחיו. אנחנוּ מתנגדים לכך שחלק מן הישוּב יכרע תחת נטל הרעב והמצוּקה וחלק אחר יחיה בּרוָחה. אנחנוּ רוֹצים שעוֹל המצב יפּוֹל בּאוֹפן פּרוֹפּוֹרציוֹנַלי על מי שיכוֹל לשׂאת, על מי שנפגע פּחוֹת. אין בּאוּמה ובּישוּב שוּם כּוֹח מחַייב אשר ירסן את ההפקר ואת פּריקת העוֹל. אין לציוֹנוּת כּוֹח מחייב, אין לכנסת ישׂראל כּוֹח מחייב, וכל זה בּזמן שהעוֹל הוֹלך וכבד, בּזמן שיש צוֹרך בּהגנת החיים והיצירה, בּזמן שיש צוֹרך שהמחנה העוֹמד בּחזית ידע כּי לא לשוא הוּא עוֹמד וכי לא כּדי לקיים ישוּב של פּוֹרקי-עוֹל וּפוֹרעי מוּסר חברתי הוּא נוֹתן את נפשוֹ. בּזמן זה אנוּ משוּללים כּל יכוֹלת להטיל את העוֹל על מי שיכוֹל לשׂאת. כּל אחד יכוֹל להשתמט. בּמסיבּוֹת אלה מהווה המפלגה אִי בּישוּב, אי של אנשים שאינם יכוֹלים להשתמט. אי של נוֹשׂאים בּעוֹל. בלעדי זה אין לפלגה זכוּת קיוּם. אפשר זה יביא לידי כּך שמי שהוּא מבּין המסוּדרים יוֹתר יעזוֹב אוֹתנוּ. יש פּוֹעלים שהיוּ חפצים להיוֹת חברים טוֹבים, יש אינטליגנטים שהיוּ מסכּימים להיוֹת בּמפלגה, אבל בּתנאי שלא יפּוֹל עליהם עוֹל מס אחיד, עוֹל “פּדיוֹן עבוֹדה” וּ“משען” (ואני אוֹמר: “משען” אינוֹ רשוּת אלא חוֹבה!). תנאים כּאלה לחברוּת לא נקבּל. מוּטב שנהיה ידידים מרחוֹק ולא ניצוֹר לחברי המפלגה חיים קלים כּל כּך.

זהוּ בּעיני אחד התנאים גם לאחדוּתה של המפלגה. אני מתכּוון בּזה לא לאחדוּת שבּאִרגוּן בּלבד. לחברי מפלגה אחת צריך שתהיה הרגשה שכּוּלם נוֹשׂאים בּעוֹל, שכּוּלם מתאמצים, שלמרוֹת הבדלי צוּרוֹת חיים ורמוֹת חיים קיימים מאמצים נאמנים להגבּרת השויוֹן והערבוּת ההדדית ולחלוּקת העוֹל. זהוּ הקרקע אשר רק עליו תצמח אחדוּת המפלגה.

י

לאחר שנים רבּוֹת של הטפה לאחדוּת הפּוֹעלים ושל הגשמת אחדוּת הפּוֹעלים, עלי להוֹדוֹת קֳבַל- עם שאין הענין פּשוּט כּל כּך, ושאבני-מכשוֹל על דרכנוּ לא פּסוּ. לא הרי שאלת אחדוּת הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל כּהרי שאלת אחדוּת הפּוֹעלים בּאנגליה, ששם מעמד הפּוֹעלים גדל, אפשר לוֹמר, מאליו, גידוּל טבעי. משצמחה שכבה חדשה של פּוֹעלים הרי היא נכנסת ליוּניוֹן, והרי היא מאליה נכבּשת למפלגה. מה יוֹדעים שם מהבדלי שבטים וציביליזציוֹת, מרגלי מחשבה שוֹנים, מהבדלי לשוֹנוֹת וסגנוֹנוֹת, מכּל אוֹתם הבדלי עוֹלמוֹת הפּוֹרצים אלינוּ עם כּל גל של עליה חדשה וּמתחדדים עם כּל גל של פּוּרענוּת. שוּם מפלגת פּוֹעלים בּעוֹלם אינה יוֹדעת תקלה זאת. וּלפיכך – כּשאנוּ עוֹשׂים איחוּד עוֹד אין האיחוּד עשׂוּי. כּבר נתמַחינוּ בּכך. כּבר בּיצענוּ כּמה איחוּדים. ועוֹד השאלה קיימת. כּי האיחוּד אינוֹ מעשׂה חד-פּעמי, אלא פּרוֹצס ממוּשך, אוּלי פּרוֹצס בּלתי-פּוֹסק. האיחוּד טעוּן כּפעם בּפעם התחדשוּת והתגבּרוּת. ויש שבּשעת עשׂיית האיחוּד נשאר סדק, והסדק דרכּוֹ לילך וּלהרחיב. לפיכך אין אנוּ יכולים לשבת בּשלוה, אלא צריכים אנוּ לבדוֹק כּפעם בּפעם את הפּגימוֹת שבּאיחוּדנוּ וּללכּד מחדש.

לא אעלים מכּם, שבּבוֹאי לנקוּדה זוֹ הריני מתקשה בּדברַי. בּמשך השנים האחרוֹנוֹת השמעתי בּעל-פּה וגם בּכתב את דעוֹתי בּשאלוֹת הללוּ החוֹצצוֹת בּינינוּ. בּיקשתי להפנוֹת את תשׂומת-הלב לשאלוֹת הנוֹער, לרמת החינוּך שלוֹ, לשאלת הדרכת הנוֹער – מי וָמי אחראי לה: אם קבוּצוֹת קבוּצוֹת של חברים הפּוֹעלים על דעת עצמם אוֹ ההסתדרוּת כּוּלה כּחטיבה אחת? עירערתי על הפּירוּדים בּתנוּעה הקיבּוּצית, על הניגוּדים חסרי הצדקה בּין קבוּצה למוֹשב, על עִרבּוּב תפקידים וסַמכוּיוֹת. כּל השאלוֹת הללוּ כּרוּכוֹת בּעצם בּשאלת איחוּדה של המפלגה. ואין לבּי עכשיו לחזוֹר לאוֹתם הדברים. ואין לי אלא לסמוֹך על זכרוֹנם של צירי הועידה.

יא

שאלת מצבה הפּנימי של המפלגה היא בּשבילי לא שאלת הבדלי דעוֹת בּעניני אידיאוֹלוֹגיה אוֹ מדיניוּת, כּי אם שאלת יחסי-חברים. אינני חוֹשש להשתמש בּמלה זוֹ, “יחס”, אף על פּי שנפגמה מרוֹב שימוּש. לא חילוּקי-דעוֹת מסַכּנים את קיוּמנוּ. אנוּ חיים בּתקוּפה רבּת-סבכים ורבּת-מבוּכוֹת, וגם מפלגוֹת מצוּמצמוֹת – המקנאוֹת לאחדוּתן התוֹרנית – אכוּלוֹת ניגוּדים פּנימיים. המפלגה שלנוּ יכלה לעמוֹד בּויכּוּח על ההסכּם, וּלמעשׂה גם למדה ממנוּ לא מעט, ואני רוֹצה להאמין כּי גם הויכּוּח על חלוּקה לא יחַלק אוֹתנוּ. אני רוֹאה צוֹרך לחזוֹר בּכל הזדמנוּת, שהויכּוּח בּקרבּנוּ על החלוּקה איננוּ ויכּוּח על משׂא-נפש הציוֹנוּת, כּי אם על ראִיית המצב הפּוֹליטי. בּמצב זה שבּוֹ נתוּן עתה העוֹלם, בּאימה אפלה זוֹ, בּליקוּי-מאוֹרוֹת זה, אין לתמוֹה על הבדלי-ראִיה והבדלי-אוֹריֶנטציה גם בּקרב תנוּעה בּעלת מטרה אחת וּבעלת רצוֹן אחד. יש רק לעשׂוֹת הכּל – לא על ידי הטלת מרה ולא על ידי חידוּד ניגוּדים, כּי אם על ידי בּירוּר חפשי – למען התגבּר על המבוּכוֹת. זה דוֹרש גם אוֹרך-רוּח והקשבה הדדית בּקרב חברים.

הבדלי-רעיוֹן והבדלי-אוֹריֶנטציה אינם מסַכּנים את אחדוּתנוּ. ניגוּדים אלה נישׂאים ונעלמים על גלי החיים והתנוּעה. הם צפים וגם פּוֹרצים, עתים מַפרים, עתים מחסלים, מתגלגלים בּמחזוֹר-החיים. אך קיימים ניגוּדים אחרים, הנראים לי בּלתי-רציוֹנַליים. הללוּ אינם פּרי דעוֹת ולא פּרי אינטרסים. הם רק נאחזים בּניגוּדי הדעוֹת אוֹ בּהבדלי האינטרסים, בּין שהם קיימים בּין שהם מדוּמים. הגענוּ לכך, שכּל איגוּד חדש מצמיח גם ניגוּד חדש.

סבוּרני שסיבּת הניגוּד היא לא בּאיגוּד ולא בּדעה ולא בּאינטרס, אלא בּנוּ, בּנוֹשׂאי האיגוּד, בּנוֹשׂאי הדעוֹת, בּנוֹשׂאי האינטרסים. לא הצוּרה ההתישבוּתית, לא מהלך המחשבוֹת, לא נטיוֹת פּוֹליטיוֹת – לא הם הגוֹרמים לניגוּדינוּ וּלחידוּדם. גוֹרמת העקמוּמיוּת שבּלב, חוֹסר הכּשרוֹן לאַחוַת-פּוֹעלים, חוֹסר היכוֹלת הנפשית להתמזג בּחיי התנוּעה, חוּסר הנכוֹנוּת הנפשית לראוֹת בּחבר – גם אם הוּא נמנה על שבט אחר – שוּתף גמוּר, אשר אתה אחראי לוֹ והוּא אחראי לך, חוֹסר הרצוֹן להבין את בּן הארץ האחרת, את חניך הסתדרוּת נוֹער האחרת. קל יוֹתר לסַכּם ויכּוּח פּוֹליטי אוֹ אידיאוֹלוֹגי, לישר ניגוּד של אינטרסים מעשׂיים, מאשר לעקוֹר ניגוּד שאין לוֹ קרקע-של-ממש אלא הוּא נזוֹן כּוּלוֹ מן העקמוּמיוּת שבּלב.

יב

מה טעם, למשל, לאוֹתוֹ ניגוּד, המקוּבּל כּניגוּד קיים, בּין הקיבּוּץ והמוֹשב? וכי כּיון שאדם חי בּקבוּצה והשני בּמוֹשב – לפיכך יש בּיניהם ניגוּד ענינים? אינני רוֹאה שוּם יסוֹד של ממש לניגוּד אשר כּזה. מצב ההתישבוּת וּמצבה של תנוּעת הפּוֹעלים אינם מחייבים מציאוּת ניגוּד זה. ולא הקבוּצה ולא הקיבּוּץ ולא המוֹשב אין להם צוֹרך בוֹ. אפשר להבין מציאוּת ניגוּד זה מתוֹך מסיבּוֹת ההתהווּת של הקבוּצה והמוֹשב, אך אין להצדיקוֹ בּשוּם פּנים.

גם המוֹשב וגם הקבוּצה הם חזיוֹנוֹת טבעיים וחוּקיים בּתנוּעתנוּ, אך בשעתוֹ נוֹלד המוֹשב מתוֹך בּיקוֹרת הקבוּצה, בּיקוֹרת שהיתה מַגעת לעתים גם לשלילת הקבוּצה. תבדקוּ את רשימוֹת אנשי המוֹשבים הראשוֹנים ותראוּ שחבריהם בּרוּבּם היוּ מיוֹצאי הקבוּצוֹת הראשוֹנוֹת. הם עזבוּ את הקבוּצה לא מפּני שחיפּשׂו לעצמם חיים יוֹתר קלים, אלא מפּני שבּיקשוּ דרך אחרת בּעבוֹדה. אוֹתה שעה ששתי צוּרוֹת ההתישבוּת העוֹבדת עדיין לא היוּ בטוּחוֹת בּקיוּמן ולא הוֹכיחוּ את צדקת דרכּן והעוֹלם הציוֹני ראה בּנוּ מבַלי עוֹלם וּמבזבּזי כּסף הציבּוּר – היתה המרירוּת הנפשית נוֹתנת את אוֹתוֹתיה בּויכּוּח הבּלתי-פּוֹרה שהתנהל בּין חברי המוֹשב והקבוּצה. היתה אוירה של פּחד וחרדה. בּני צוּרה ישוּבית אחת חששוּ שמא הצלחת הצוּרה השניה תעמיד בּסימן שאלה את עצם דרכּם.

והרי זה כּבר יצאנוּ ממצב זה. קיוּמם של משקי העוֹבדים, לכל צוּרוֹתיהם, איננוּ תלוּי בּויכּוּח. ועם כּל תלָאוֹתיהם, הרי הם עכשיו, מבּחינה יחסית, הענף היוֹתר איתן בּמשק הארץ-ישׂראלי. כּשאנוּ חוֹזרים וקוֹראים עכשיו את הויכּוּחים מלפני חמש-עשׂרה שנה הם נראים לנוּ ילדוּתיים. היה מי שהיה בּטוּח בּתכלית הבּטיחוּת שהמוֹשב מוּכרח להתנַוון וליהפך למשק קפּיטליסטי. היה מי שהיה בּטוּח בּתכלית הבּטיחוּת שהקבוּצה אין לה קיוּם משקי, ואינה אלא צוּרת-מעבר. היה מי שידע בּוַדאוּת שכּל הרחבת הקבוּצה למעלה ממספּר אוֹפּטימַלי נתוּן מראש תביא לידי חוּרבּנה, וכל הכנסת מלאכה אוֹ עבוֹדת-חוּץ לקבוּצה סוֹתרת את בּריאוּתה המשקית. החששוֹת נתבּדוּ. יחס הבּיטוּל מאת צוּרה אחת לחברתה אף הוּא חלף, וניטל כּל יסוֹד מן המחשבה שצוּרה אחת נבנית מחוּרבּנה של חברתה. להיפך, שוּם צוּרה של ההתישבוּת העוֹבדת אין לה תקוה לעלוֹת מירידתה של חברתה. קיימת, ואם לא תמיד נראית, ערבוּת הדדית בּין כּל משקי העוֹבדים: כּל משק-עבוֹדה הנבנה ועוֹלה – מביא נצחוֹן לעצמוּ ונצחוֹן לכל ההתישבוּת העוֹבדת. נצחוֹן המוֹשב הוּא גם נצחוֹן לקבוּצה, ונצחוֹן הקבוּצה הוּא גם נצחוֹן למוֹשב.

אין שוּם מקוֹם לחתירה, אין שוּם מקוֹם לצרוּת-עין.

פּגם-היחסים איננוּ טבוּע בּגוּף המפעל ההתישבוּתי ואף לא בּטיבם של זרמיו. הוּא טבוּע בּנוּ בּעצמנו, בּאיזוֹ עקמוּמיוּת ארוּרה שבּנוּ, שגם את הדברים הטוֹבים שאנוּ עוֹשׂים איננוּ יוֹדעים ללווֹת בּסבר פּנים יפוֹת, שאת החברוּת שאנוּ מקיימים איננוּ יוֹדעים לקיים בּעין יפה. ואני מעיז לחשוֹב, אף על פּי שאין הדברים כּתוּבים בּשוּם תקנוֹן של הסתדרוּת פּועלים, כּי עין יפה לחבר וּלמפעלוֹ של חבר היא אחד היסוֹדוֹת של סוֹלידריוּת פּוֹעלית. ואנחנו משוּם מה נוֹהגים לקיים את סוֹלידריוּתנוּ בּפנים נזעמים דוקא.

שוּם צוּרה התישבוּתית אין לה תקוה להיבּנוֹת מחוּרבּנה של חברתה, אך כּל צוּרה התישבוּתית כּאילוֹּ נכוית מחוּפּתה של חברתה. הדבר מזכּיר את ההתחרוּת שבּין הירח והשמש בּזמן ששניהם היוּ שוים: “אפשר לשני מלכים להשתמש בּכתר אחד?” כּאילוּ אוֹרוֹ של האחד יגדל על ידי מיעוּט דמוּתוֹ של משנהוּ. אין זה דבר שבּאידיאה, אין זה דבר שבּאינטרס, זהוּ דבר-מה שבּאויר. ואת האויר יש, פּשוּט, לטהר. שנים רבּוֹת סבלנוּ מן ההתנכּרוּת המפלגתית, סוֹף סוֹף השתחררנוּ ממנה. עתה עלינוּ לשׂים קץ למידת-ההתנכּרוּת שבּתוֹך האיחוּד, לשׂים לה קץ על פּני כל סוּלם ענינינוּ החברתיים, מן ההתישבוּת ועד לחנוּך הנוֹער. המצב הקיים לא הגבּיר ולא העלה שוּם צד בּתנוּעתנוּ. יש עמוֹ רק הפסד והשפּלה.

יג

אי אפשר לדבּר בּשאלת איחוּדה של המפלגה בּלי לנגוֹע בּשאלת היחסים בּין שני הגוּפים: הקיבּוּץ המאוּחד וחבר-הקבוּצוֹת. אינני מתכּוון הפּעם להיכּנס בּעבי הקוֹרה הזאת, אך אי אפשר לי לעקוֹף את הענין.

רצוֹני, ראשית כּל, להסיר מכשוֹל אחד מדרך הבּירוּר. יש סבּורים כּי מי שתוֹבע את איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית הרי הואּ, מן הסתם, שוֹלל את עצם קיוּם הגוּשים ההתישבוּתיים. אין זו אלא טעוּת. מי שסבוּר כּי כּל מפעל מוֹשבי אוֹ קבוּצתי “לבדד ישכּוֹן” ואיננוּ זקוּק לקשר חברתי וּמשקי עם חבריו, לא יבוֹא לטעוֹן לאיחוּד התנוּעה הקיבּוּצית, אלא ידרוֹש את פּירוּק הגוּשים. מעוֹלם לא דרשתי את פּירוּק הגוּשים. דרשתי קביעת תחוּמים בּין פּעוּלת הגוּשים וּפעוּלת ההסתדרוּת והמפלגה. דרשתי את איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית לגוּש אחד, וכל עוֹד הקיבּוּץ הארצי עוֹמד מנגד הריני דוֹרש את איחוּדם של הקיבּוּץ המאוּחד וחבר-הקבוּצוֹת. דרשתי תקוּן היחסים ושיתוּף פּעוּלה בּין הגוּש הקיבּוּצי המאוּחד וּבין גוּש המוֹשבים.

אין בּדעתי להרחיב כּאן את הדיבוּר על היחסים התמוּהים שבּין הקיבּוּץ המאוּחד וחבר-הקבוּצוֹת בּארץ וּבגוֹלה. הדברים ידוּעים ואיני רוֹצה לגרד את הפּצעים. רצוֹני רק לציין כּי המרחק העניני הלך וּפחת במשך השנים, וניגוּדי-היחסים פּרצוּ וגברוּ.

לא אשתמש בהרצאתי זאת כּדי להוֹסיף וּלהטיף לאיחוּד התנוּעה הקיבּוּצית-קבוּצתית. איני יוֹדע אם הועידה יכוֹלה לקבּל החלטה בּשאלה זוֹ. אם כּי מפלגה המרכּזת בּתוֹכה את כּל הצוּרוֹת הישוּביוֹת, ואשר השאלה הזאת נוֹגעת בּנפשה, אי אפשר לה שתתעלם הימנה. אלא שהשאלה הזאת, הנוֹגעת לחייהם ממש של אלפי חברים, לא תיפּתר אם החברים החיים בּזה לא ימצאוּ את הפּתרוֹן. ואין לי אלא לבקש שהועידה תיצוֹר את האוירה החברתית הדרוּשה לבירוּר זה, ולסמוֹך על הכּוֹחוֹת החיוּניים שבּתוֹך הקיבּוּץ והקבוּצה שלא יתנוּ מַרגוֹע לנפשם עד אשר יבצעוּ את האיחוּד. אוּלם השאלה המטרידה את הועידה אינה רק שאלת מניעת הניגוּדים בּין הגוּשים בּלבד.

יד

התנוּעה כּוּלה מעוּנינת בּהבהרת התפקידים וּביִחוּדם. אינני יוֹדע אם יש בּתנוּעתנוּ היסטוֹריוֹן מוּמחה אשר יֵדע לחשׂוֹף את מקוֹר הדברים. ואני לא אקבּל על עצמי תפקיד זה. אך עוּבדה היא כּי בּרחבי ההסתדרוּת והמפלגה והגוּשים ההתישבוּתיים השׂתררה ערבּוּביה כּזאת, שאינך יוֹדע כּיוֹם מי אחראי למה וּמה שייך למי. לפני שנים רבּוֹת, בּראשית ימי ההסתדרוּת החקלאית, היתה זוֹ טוֹענת למפלגוֹת של אז (שבּעצם היוּ אף הן מעין גוּשים ישוּביים), שלא יכּנסוּ לתחוּמיה. היא לא דרשה את בּיטוּל המפלגוֹת, היא רק אמרה: תעסקו אתן בּמה שמפלגה צריכה לעסוֹק וּתנוּ להסתדרוּת החקלאית לעשׂוֹת מה שהסתדרוּת התישבוּתית של פּוֹעלים חקלאים צריכה לעשׂוֹת. זמן רב ניטש הויכּוּח. וסוֹף סוֹף נגמר. המפלגוֹת, שטענוּ קוֹדם כּי אי אפשר להן בּלי תפקידים מישבים, ויתרו על התפקידים הללוּ ונשארוּ בּחיים וּשׂדה-הפּעוּלה שלהן לא קוּפּח, וההסתדרוּת קיבּלה את שלה. עכשיו חזרנוּ, בּגלגוּל חדש, לימים קדוּמים.

אַל נא יטעוּ בּדברַי. אין כּונתי להאשים את מי שהוּא אוֹ להטיף מוּסר למי שהוּא. לפנים היוּ מחַבּרי ספרים נוֹהגים להתנצל בּהקדמוֹתיהם בּלשוֹן זוֹ בּערך: תמה אני אם יש בּדוֹר זה מי שרשאי להוֹכיח. אף אני אוֹמר כּך. אינני מוֹכיח, ואף איני מקבּל על עצמי לפסוֹק בּשל מה וּבשל מי התפּתחוּ, אוֹ יוֹתר נכוֹן, התגלגלוּ, הדברים עד לידי כּך. אפשר שהיוּ כּמה שטחים עזוּבים, וההסתדרוּת לא עשׂתה את שלה, וּמי שבּא ועשׂה תבוֹא עליו בּרכה על עצם העשׂיה. אך אין סיבּה זוֹ אוֹ אחרת משנה עתה את עצם תמוּנת המצב שנתהווה: קיימים כּמה תפקידים, הנוֹגעים לכלל ציבּור-הפּוֹעלים והוּא אחראי להם, והם מתמלאים לפעמים בּמידה מרוּבּה ולפעמים בּמידה מוּעטה על ידיד חלקים חשוּבים מן הציבּוּר, אלא שהכּלל עצמוֹ אינוֹ עוֹשׂה את חוֹבתוֹ, ואין לוֹ ידיעה בּענינים ולא שליטה בּהם.

ערבּוּב-תפקידים זה ניכּר לא רק בּתחוּמים המשוּתפים של הגוּשים וההסתדרוּת. הוּא מבצבּץ גם בּתחוּמי הגוּשים והמפלגה. איזה יצר פּוליטי חבוּי אשר איננוּ מוֹצא את גילוּמוֹ בּחיי המפלגה מבקש להתגלם דוקא בּגוּשים הישוּביים ולעשׂוֹתם מעֵין-מפלגוֹת. ישנן כּמה מידוֹת וכמה מדרגוֹת בּדבר. מוּבן מאליו, שהדברים אינם אמוּרים בּקיבּוּץ הארצי של “השוֹמר הצעיר”, בּאשר אנשים חיצוֹניים אנחנוּ לגבּיו ואין אנחנוּ מעיזים לערער על העדוּת שהוּא מעיד בּפירוּש על עצמוֹ, כּי אין הוּא מפלגה כּלל וּכלל. אין הוא אלא קיבּוּץ של אנשים החיים בּצוותא בּשטח ארצי, והם מסדרים את עניניהם בשוּתפוּת, וּ“ממילא” גם את עניניהם הפּוֹליטיים ועמדוֹתיהם האידיאוֹלוֹגיוֹת ותעמוּלתם הציבּוּרית וקשריהם בּבחירוֹת. ורק אנשים רעי-לבב וּמתכּוונים להוֹציא לעז יקראוּ להם מפלגה. אבל יוּרשה לנוּ לציין משהוּ לגבּי אוֹתם הגוּשים הישוּביים, שרוֹב חבריהם הנם חברים למפלגה והם חיים את חייהם הפּוֹליטיים והציבּוּריים בּמפלגה המאַחדת. ודאי שאינם מגיעים – וגם אינם מבקשים להגיע – למדרגת “השוּמר הצעיר”, אשר “הקוֹלקטיביוּת הרעיוֹנית” שלוֹ פּוֹתרת בּסיטוֹנוּת לכל חבריו את כּל השאלוֹת העוֹלמיוֹת – שאלוֹת השעה וּשאלוֹת שבּ“השקפת-עוֹלם מדעית”, שאלוֹת פּוֹליטיוֹת וסוֹציאליוֹת וּשאלוֹת סוֹציולוֹגיוֹת וּפילוֹסוֹפיוֹת ותרבּוּתיוֹת, אף שאלוֹת המדיניוּת הציוּנית – ודאי שהגוּשים הישוּביים שלנו רחוקים ממדרגה זוֹ, אך אין אנוּ מתעלמים מן העוּבדה כּי יש שגם אוֹתם תוֹקפת התשוּקה להווֹת תחליף למפלגה. לפני זמן קצר היה למרכּז המפלגה דין וּדברים עם “ועד המוֹשבים והאִרגוּנים”, שבּיקש להוֹפיע לועידה החקלאית בּרשימה מיוּחדת. המרכּז התנגד לכך, והגוּש קיבּל את החלטת המרכּז, והענין נסתיים בּשלוֹם. אך עצם הרצוֹן הזה מעיד על משהוּ שאיננוּ מסתפּק בּפעוּלתם הטבעית של הגוּש, אלא מבקש לרכּוֹש לוֹ שטח פּעוּלה בּתוֹך השׂדה המשוּתף למפלגה כּוּלה.

ואוֹתה המגמה, להעביר מן השׂשה המשוּתף אל שטח הגוּש, רוֹאה אני בּקיבּוּץ המאוּחד, המקדיש כּל כּך הרבּה כּוֹחוֹת, בּעל-פּה וּבכתב, לויכּוּחים פּוֹליטיים כּלליים בּתחוּמי הקיבּוּץ. אני מקווה כּי לא יחדשוּ בּי שעיני צרה בּחברים העוֹסקים הרבּה בּבירוּר שאלוֹת מדיניוֹת, ועל אחת כּמה וכמה אין לי לחשוֹש מפּני החשד שמא עֶמדתי בּשאלת החלוּקה היא היא המדבּרת מתוֹך גרוֹני בּשעה שאני קוֹבל על הקיבּוּץ המאוּחד המקדיש לה מקוֹם כּל כּך רחב על בּמוֹתיו. לא כּמי שהוּא “בּעד” ולא כּמי שהוּא “נגד”, אלא כּאיש התנוּעה הריני שוֹאל: מהוּ הגיוֹן בּדבר ששאלוֹת כּלליוֹת הנוֹגעוֹת לכוּלנו, אם זה “הסכּם” ואם זוֹ “חלוּקה”, מתבּררוֹת על ידי כּל גוּש וגוּש בּתחוּמיו שלוֹ, ואינן מוּבאוֹת לבימה כּללית. כּלוּם בּירוּר השאלה בּתחוּמיו של חלק מסַייע לעשׂוֹת את הדעוֹת נחלת הכּלל כּוּלוֹ? כּלוּם בּירוּר שאלוֹת פּוֹליטיוֹת מסוּג זה מַצריך דוקא אוירה “חמה”, “אינטימית”? אינני יוֹדע אם צרכיו החיוּניים של גוּש ישוּבי מתקדמים על ידי שיטת-בּירוּרים כּזאת, אך בּרוּר לי כּי על ידי צמצוּם-תחוּמים זה וערבּוּב-תחומים זה כּוּלנוּ נמצאים מפסידים. זיהוּי הגוּשים הישוּביים אוֹ בּימוֹתיהם עם איזוֹ עמדה פּוֹליטית השנוּיה בּמחלוֹקת הוּא בּעינַי דבר המזיק לגוּש, מזיק למפלגה וּמזיק לעצם בּירור הענין. יש בּזה משוּם גזל המפלגה וּמשוּם יצירת אוירה הנוֹטלת מן הדיוּן את אָפיוֹ החבֵרי וּמשַוה לוֹ צוּרה של פּוּלמוֹס. אין פּוֹנים אֶל החבר אשר אתוֹ מתוַכּחים, כּי אם מדבּרים עליו. הנה מוּנח לפנַי ספר הדין-וחשבּוֹן של מוֹעצת ציריך, וּבוֹ מגוֹללת פּרשת הויכּוּח הפּוֹליטי הגדוֹל בּינינוּ. אתה פּוֹתח אוֹתוֹ ואתה רוֹאה שזהוּ ספר של כּלל-תנוּעתנוּ. תקרא בּוֹ, תסכּים לזה, תתנגד לזה, אך אתה נוֹשם בּוֹ כּל הזמן אוירה חבֵרית, הדרוּשה לנוּ כּל כּך, בּכל מקוֹם וּבכל שאלה.

כּיון שנגעתי בּפּוּבּליציסטיקה הפּוֹליטית של הקיבּוּץ המאוּחד, עלי לוֹמר – שלא לתת מקוֹם לטעוּת – כּי דוקא הקיבּוּץ המאוּחד מכיל בּשאלת החלוּקה דעוֹת שוֹנוֹת כּמוֹ המפלגה עצמה, מה שאין כּן שאר הגוּפים הישוּביים, שראוּ משוּם מה לזהוֹת עצמם עם עמדה זוֹ אוֹ אחרת. היש איזה הגיוֹן בּדבר? האוּמנם צריכה החברוּת בּקבוּצה אוֹ בּמוֹשב לחייב יחס מסוּים לשאלת החלוֹקה? האוּמנם נוֹבע יחס זה אוֹ אחר מתוֹך טבע הקבוּצה או- המוֹשב?

טו

צריך שימָצא הכּוֹח בּמפלגה לוֹמר את דברה: אשר לגוּש – לגוּש, ואשר למפלגה – למפלגה, ואשר להסתדרוּת – להסתדרוּת. הגוּשים הישוּביים שלנוּ כּבר יצאוּ מזמן מתחוּמי הקבוּצה הראשוֹנית, אשר אין לפניה אלא קיוּמה המשקי שלה וחייה הפּנימיים. הם המקיפים ענינים רבּים וחשוּבים, הנוֹגעים לא רק להם, כי אם לתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה. האין על כּן התנוּעה רשאית לדרוֹש גם את חלקה היא בּהנהגת עניני הגוּשים? חברת-העוֹבדים יש לה בּאי-כּוֹח שלה בּכל קוֹאוֹפּרטיב מקוֹמי אשר היקף עניניו מצוּמצם. מדוּע ויתרה חברת-העוֹבדים על זכוּתה וסַמכוּתה לגבּי הגוּשים הישוּביים הגדוֹלים והחשוּבים, אשר דרכּם זוֹרמים הכּוֹחוֹת היוֹצרים של התנוּעה? הגוּשים הישוּביים העמיסוּ על עצמם כּמה תפקידים כּלליים של התנוּעה. לא נקפּח את שׂכרם. נחזיק להם טוֹבה על כּל הטוֹב אשר הם עוֹשים, אך לא נסכּים לכך שההסתדרוּת החקלאית תפסיד כּל מגע עם משקיה, ושההסתדרוּת כּוּלה תדוּלדל מתָכני-הפעוּלה אשר היא אחראית להם. תהיה סיסמתנוּ: מלוֹא ההשפּעה הרעיוֹנית למפלגה, מלוא הסמכוּת להסתדרוּת.

אגב בּירוּר זה ראוּי לציין לשבח, כּי קיים בּתנוּעתנוּ חוּג מאוּרגן המקיף ציבּוּר רחב וּפעוּלוֹתיו ענפוֹת, ועם זה יש לוֹ הבנת צרכי עצמוֹ והבנת צרכי התנוּעה, שלא לצאת מתחוּמיו ולא להיכּנס לתחוּמיהם של המוֹסדוֹת הכּלליים בּתנוּעה. כּוָנתי לתנוּעת הפּוֹעלוֹת. איני רשאי לדוּן בּאיזוֹ מידה מַקיפה תנוּעה זוֹ את צרכיה החיוּניים של האשה העוֹבדת, אך רוֹאה אני כּי יש לה החוּש לבנוֹת את עצמה מתוֹך ההיקף הטבעי של פּעוּלוֹתיה ולא להיבּנוֹת על חשבּוֹן הציבּוּר. וגם עתוֹנה של תנוּעת הפּוֹעלוֹת יוֹדע את שליחוּתוֹ הטבעית, ואין הוּא מפסיד כּמדוּמה כּלל על ידי מה שהוּא איננוּ נכנס לרשוּתן של בּימוֹת-פּוֹעלים אחרוֹת.

טז

בּמסגרת הדיוּן על איחוּד התנוּעה ועל יִשוּר הדוּרים רעיוֹניים וחברתיים חפצתי להביא לפני הועידה הצעת מפעל שאני נוֹשׂא את נפשי אליו זה מכּבר. לא פּעם הייתי משׂוֹחח בּוֹ עם בּילינסוֹן: מה אנוּ עוֹשׂים לחינוּך המשמרת הצעירה של התנוּעה? מנַין ימָצאוּ לנוּ הכּוֹחוֹת הרעיוֹניים וההַשׂכָּלתיים הנדרשים לעבוֹדת הבּנין העצוּמה שלנוּ? האין התנוּעה שלנוּ אוֹכלת את “הקרן”? הדוֹר הראשוֹן של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ ינק מאוֹצרוֹת רבּים. מה אנוּ עוֹשׂים כּדי שגם הדוֹרוֹת הממשיכים יקבּלוּ אפשרוּת של יניקה מאוֹתם האוֹצרוֹת? היוּ זמנים שהצעיר היהוּדי היה מוֹצא בּבית-הוֹרים ירוּשה עברית גדוֹלה. היוּ זמנים שלפני הצעיר היהוּדי המבקש ללמוֹד והמוּכן לכתת רגליו לשם כּך היוּ פּתוּחוֹת אוּניברסיטאוֹת אירוֹפּה. היוּ ימים והעוֹלם הגדוֹל היה פּתוּח וּמי שבּיקש ללמוֹד וּלהכּיר את העוֹלם היה מוֹצא אנשים, חברה, ספריוֹת, מרכּזי-מדע, מוֹרי-הדוֹר. באוֹתוֹ עוֹלם צמחה הציוֹנות, צמחה תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית. וגם תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישׂראלית אשר נאבקה עם אוֹתוֹ עוֹלם וּמרדה בּוֹ – אף היא בּתוֹכוֹ עלתה וּממנוּ קיבּלה מלוֹא חָפנַיִם. היא לא הסתפּקה בּמה שקיבּלה, אלא העבירה תחת שבט הבּיקוֹרת ואף צָרפה בּכוּר-חייה. ראשיתה של תנוּעת-הפּוֹעלים עוֹד ראתה בּתוֹכה את בּרנר ואת גוֹרדוֹן, וגם בּגוֹלה קמוּ לציוֹנוּת הסוֹציאליסטית אישים בּעלי שיעוּר-קוֹמה אשר חייהם הרוּחניים וּפעוּלתם התרבּוּתית חרגוּ מן התחוּמים הצרים של הבּוּרסה המפלגתית. כּל אלה סייעוּ לעיצוּב דמוּתן של עליוֹת-העבוֹדה הראשוֹנוֹת.

הדוֹר החלוּצי הגָדל לעינינוּ לא זכה לכל אלה. בּית-המדרש הרוּס, האוּניברסיטה – לא לוֹ, העוֹלם הגדוֹל – סגוּר בּפניו. ואילוּ גם נפתח – שאלה היא מה יש לוֹ בּימים אלה לתת לצעירים יהוּדים. אנוּ רוֹאים בּאיזה מצב בּאים ילדי ישׂראל מפּוֹלין וּמגרמניה. וגם הנוֹער הארץ-ישׂראלי הטוֹב, המידבּק בּחיים חלוּציים, אינו מביא מבּית-הספר את המטען הרוּחני אשר יאַפשר לוֹ לפגוֹש כּראוּי את התלאוֹת והמבוּכות וגם את היצירוֹת הקוֹראוֹת לוֹ והבּעיוֹת התוֹבעוֹת ממנוּ פּתרוֹן. והרי כּוּלנוּ מתפּללים וּמאמינים כּי דוֹר גדוֹל זה היוֹצא לקראת העתיד יזכּה לבצע מה שלא בּיצענוּ עד כּה. עליו איפוֹא להיוֹת דוֹר-ההכרעה בּמוּבן הכּיבּוּשי והישוּבי, בּמוּבן התרבּוּתי והמדיני. על כּתפיו הרכּוֹת ירבּץ המטען הכּבד בּיוֹתר: צרכי בּנין עם ההוֹלך ונחרב, הצוֹרך בּליכּוּד כּוֹחוֹת קוֹנסטרוּקטיביים בּתוֹך עוֹלם של הפקר והרס, חיבּוּר השרשרת ההיסטוֹרית אשר חוּליוֹתיה ניתקוֹת וּמתפּזרוֹת. האם שקדה התנוּעה הציוֹנית, האם שקדנוּ אנחנוּ לצייד את הדוֹר הממשיך לדרכּוֹ הקשה? האם דאגנוּ לכנס את מיטב הכּוֹחוֹת החלוּציים שבּדוֹר זה ולמסוֹר להם את המַפתחוֹת אשר בּידינוּ?

יז

זה מכּבר היתה צריכה תנוּעתנוּ לחשוֹב את דרכּה, ולא לסמוֹך על הנס. הצעתי למפלגה שתחליט הפּעם לגשת למעשׂה, להתחלת מעשׂה. עלינוּ להקים מוֹסד חינוּכי של התנוּעה. מוֹסד של קבע. עשׂינוּ פּעם אחת נסיוֹן יפה של סמינר מפלגתי נוֹדד לשלוֹשה חדשים. עתה עלינוּ להקים מוֹסד בּר-קיימא, בּמקוֹם קבוּע, עם מחזוֹרים קבוּעים. וחניכיו ילמדוּ בּוֹ לא שלוֹשה חדשים, אלא שנה שלמה. שילמדוּ – כּלוֹמר, לָאו דוקא שישמעוּ הרצאוֹת, אלא שיעבדוּ בּעצמם, שירכּשוּ ידיעוֹת, שיתרגלוּ בּעבוֹדה עיוּנית וּמחקרית. ושהעבוֹדה העצמית תיעשׂה לא בּפיזוּר ולא בּמקריוּת, כּי אם בּשיטה, בּהדרכה, בּמתן-עזרה, בּתנאים המאַפשרים לימוּד פּוֹרה. עלינוּ לנקוֹט שוּב בּעיקרוֹן הפּדגוֹגי ששלט בּישיבוֹת: אין הלוֹמד יוֹצא ידי חוֹבתוֹ בּשמיעת “השיעוּר”, תפקידוֹ של “השיעוּר” – לעוֹרר, להניע, לפתוֹח פּתח. ללמוֹד – אין פּירוּשוֹ להיוֹת כּלי-קיבּוּל פּאסיבי לדברי המַרצה אוֹ לדברי הספר, כּי אם לעבוֹד, להיאָבק עם החוֹמר, להתגוֹנן ולרכּוֹש את ידיעת הדברים ואת הערכתם מתוֹך פּעילוּת רוּחנית.

מוֹסד חינוּכי כּזה, המלקט את תלמידיו מכּל קצוי התנוּעה והמביא אוֹתם בּמגע רוּחני קרוֹב עם אנשי המדע והמחשבה והתנוּעה, יש לראוֹתוֹ גם מבּחינת הסרת מחיצוֹת, מבּחינת ליכּוּד ציבּוּרינוּ ואיחוּדוֹ.

אפשר, כּמוּבן, לוֹמר כּי אין החוֹבה לעשׂוֹת את העבוֹדה התרבּוּתית בּמסגרת הרחבה של המפלגה, בּמסגרת הנראית למישהוּ רחבה מדי. יש סבוּרים כּי בּמסגרת צרה יוֹתר ניתנים הדברים להעמקה יוֹתר, לגיבּוּש יוֹתר. ואכן, בּפינוֹת שוֹנוֹת של תנוּעתנוּ יש לראוֹת מאמצים רבּים לפעוּלה חינוּכית. די לנוּ אם נזכּיר מן הזמן האחרוֹן את הסמינר של הקיבּוּץ המאוּחד, את הסמינרים השוֹנים של הסתדרוּיוֹת נוֹער. יש בּרכה בּכל אלה. וכל פּעוּלה חלקית כּזאת יש בּה ודאי שירוּת טוֹב לתנוּעה כּוּלה. ואף על פּי כן הריני מעיז לוֹמר שפּעוּלה תרבּוּתית רעיוֹנית הנעשׂית בּתוֹך חוּגים חלקיים, בּחוּגים “מעוֹר אחד”, מפסידה הרבּה מן הבּרכה שהיתה עלוּלה להביא אילוּ היתה מקיפה גם חוּגים אחרים והיתה נעשׂית בּאוירה של כּלל-התנוּעה. כּבוֹדם של האנשים והמפעלים בּמקוֹמם, אך יש חשיבוּת לא רק למַרצים ולתוֹרוֹת, חשוּבה גם הפּגישה בּין חבר לחבר, בּין חבר עירוֹני לחבר כּפרי, בּין חבר הקיבּוּץ לחבר המוֹשב, בּין חבר להסתדרוּת נוֹער אחת לבין חבר להסתדרוּת נוֹער אחרת, בּין מגמוֹת רעיוֹניוֹת שוֹנוֹת. כּל כּמה שחיי-הגוֹלה והמכוֹרוֹת והמסוֹרוֹת וההרגלים מפרידים וּמקימים מחיצוֹת בּינינוּ – חייבת ציבּוּריוּתנוּ לעשׂוֹת פּעוּלה שכּנגד, להרוֹס מחיצוֹת, לפזר זרוּת, לשתף בּקנינים רוּחניים, להפגיש, למַזג. וזאת יוּכל לעשׂוֹת רק מוֹסד שהוּא נחלת התנוּעה כּוּלה, ושכּל חלקי התנוּעה יראוּ בּוֹ את בּית-מדרשם. ואין המוֹסד צריך להסתפּק בּהנחלת היש הקיים, המקוּבּל והמבוֹרר. צריך שימָצא בּוֹ הכּוֹח להעמיד לבירוּר דברים הטעוּנים בּירוּר ועיוּן חדש.

משוּם שאני רוֹאה כּכה את תפקידוֹ של המוֹסד החינוּכי – שאיני רוֹצה לקרוֹא לוֹ לא קוֹלג' ולא סמינר ולא אוּניברסיטה של פּוֹעלים – לפיכך אינני רוֹאה את הקמתוֹ כּדבר קל. וגם לא כּדבר זוֹל. לא קל לרכּז את חֶבר האנשים אשר יתמכּרוּ להקמתוֹ. לא קל יהיה למצוֹא את האנשים אשר יאַחדוּ בּקרבּם את נסיוֹן-החיים הארץ-ישׂראלי, את נסיוֹנה הפּנימי של תנוּעת הפּוֹעלים, עם ההכשרה העיוּנית והמחקרית. לא קל יהיה למצוֹא את האמצעים בּשביל הקמת המפעל הזה, הבּנינים, הספריה, חדרי-העיוּן. לא קל יהיה לפתוֹר את שאלת פּרנסתם של המוֹרים והתלמידים. אך ראוּי הוּא התפקיד הזה שמפלגתנוּ תאזוֹר את כּוֹחוֹתיה להגשימוֹ.

יח

הגיעה השעה שהמפלגה תעמיד על סד יוֹמה את שאלת הנוֹער. גם בּשאלה זוֹ כּבר אמרתי את דברי בּמסיבּוֹת שוֹנוֹת, וגם בּועידת ההסתדרות, ולא אתבּרך כּי ראיתי בּרכה בּעמלי. שאלת הנוֹער חמוּרה לא מבּחינה אִרגוּנית או מבּחינה מפלגתית. היא חמוּרה כּשלעצמה.

ולא מפּני שהנוֹער הארץ-ישׂראלי הוּא צחיח, חלילה. אדרבּא, זכינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת לראוֹת את הנוֹער הארץ-ישׂראלי מקים מפעלים חלוּציים וכיבּוּשיים אשר בּהם נתבּרך. ראינוּ את נַּען, ראינוּ את בּית-השטה, את תל-עמל, את סדוֹם, את מעוֹז, את גינוֹסר. אנחנוּ רוֹאים כּמה התחלוֹת צעירוֹת. ראינוּ את הנוֹער הארץ-ישׂראלי בּשנוֹת הפּוּרענוּת, בּצאתוֹ להגנה. אין שוֹם ספק בּדבר שיש בּנוֹער הנוֹלד והגָדל בּארץ חוֹמר חלוּצי שאיננוּ נוֹפל בּערכּוֹ ממיטב הגוּשים החלוּציים בּגוֹלה. הדעה הרוֹוַחת כּי הנוֹער “הצַבּרָאי” הוּא מפוֹכּח ונוּקשה, חסר לחלוּחיוּת של רוֹמַנטיקה, וכי בּגלל חוֹסר הדיסטַנץ לחוָיה החלוּצית וּלהעפּלוֹתיה לבּוֹ גס גם בּאלה – דעה זוֹ נתבּדתה בּהחלט. אילוּ היתה דעה זוֹ מתאמתת היה בּזה הגזר-דין הקשה בּיו-תר על מפעלנוּ ותקותנוּ. אך זוֹ בּלבד, שלא אבדה תקותנוּ מן הנו-ער הגָדל אתנוּ, אין בּה כּדי להרגיע אוֹתנוּ. מה חלקוֹ של הנוֹער החלוּצי בּקרב הנוֹער הארץ-ישראלי כּוּלוֹ? הלא בּכרַך אחד גדוֹל בּחוּץ-לארץ אתה מוֹצא יוֹתר בּני ארץ-ישׂראל מאשר בּכל המפעלים החלוּציים שהוּקמוּ בּמשך שנים.

בּראשית דברַי אמרתי משהוּ על משטר-ההפקר שבֻארץ-התקוה, על חוֹסר מרוּת לאוּמית, על חוֹסר כּוֹח ממלכתי אוּ ציבּוּרי אשר בּידוֹ להטיל מצווֹת וחוֹבוֹת. רוֹצה אתה לראוֹת עד היכן הפקרוּת זוֹ מַגעת – תפנה אל הנוֹער. בּשעה שרבבוֹת אנשים מישׂראל דוֹפקים על כּל השערים הנעוּלים וּמצפּים ליוֹם בּוֹ תתן להם הארץ הזאת מפלט וּפדוּת, בּשעה שכּל צעיר נדרש כּאן – בּשעה זוֹ אין צעירי הארץ חדלים מהתחמק; וּכשפּרצה הרעה – לא נהרוּ בּהמוֹניהם אלפי הנוֹער הארץ-ישׂראלי הפּזוּרים בּכּרַכּים שבּחוּץ-לארץ אל משׂרדי חברוֹת-האניוֹת כּדי לשוּב הבּיתה, כּדי להיוֹת עם אחים בּצרה.

הרי עוּבדה היא שהנוֹער הארץ-ישׂראלי אשר קיבּל כּל כּך הרבּה מן הציוֹנות, אשר קיבּל בּקלוּת לשוֹן עברית וחינוּך עברי, אשר קיבּל את כּל הטוֹב שבּחיי הארץ, את הרגשת החירוּת, את הקוֹמה הזקוּפה, את בּריאוּת הגוּף ושׂמחת החיים, אשר קיבּל כּאן מוֹלדת ועם – כּל מה שחסר לנוֹער היהוּדי בּגוֹלה – שנוֹער זה בּרוּבוֹ הגדוֹל הנהוּ דל-שרשים וחסר הרגשת-אזרח וּבשבתוֹ בּארץ הוּא מבקש לוֹ דוקא פּרנסוֹת קלוֹת ונוֹחוֹת ואת חוֹבוֹתיו הלאוּמיוֹת הוּא מוֹהל בּמים ויוֹצא ידי חוֹבתוֹ בּלאוּמיוּת נבוּבה וּבלתי-מחייבת, אך נפתח לוֹ פּתח של קַריֶרה בּחוּץ-לארץ הריהוּ אץ-רץ לכל קצוי תבל ולא יֵדע בּוֹשת.

אינני נוֹטל לעצמי את הרשוּת לדוּן מה חלקוֹ של בּית-הספר בּכשלוֹן זה של החינוּך העברי וּמה חלקם של גוֹרמים אחרים. אך עוּבדה היא שאין בּית-הספר עוֹמד בּפּרץ. אינני יוֹדע מה חוֹשבת הנהלת החינוּך על זאת, אך אינני רוֹאה מצדה שוּם מעשׂה ושוּם תכנית לעשׂוֹת את בּית-הספר העברי בּית היוֹצר לאדם פּרוֹדוּקטיבי וּלאזרח בּארץ, המסוּגל וחפץ לקחת חלק בּבנינה.

אך אם בּית-הספר איננוּ מתעוֹרר, אם הנהלת החינוּך איננה מתעוֹררת – אין תנוּעת הפּוּעלים יכוֹלה לראוֹת בּבלַע את הנוֹער ולשקוֹט.

הכּאב – כּאבנוּ. היתכן הדבר שהמפעל החלוּצי בּארץ ימצא את גוֹאלוֹ בּנוֹער יהוּדי שבּא ממַרתפי הדלוּת, מעמקי הבּכא, אשר אבוֹתיו לא חפצוּ אוֹ לא יכלוּ לתת לוֹ קוֹרטוֹב של חינוּך אברי, בּנוֹער שבּא לארץ מעוֹלמוֹת זרים וּרחוֹקים, בּלי לשוֹן, בּלי עם, בּלי מוֹלדת; והנוֹער שנוֹלד ונתחנך בּארץ, שהארץ מוֹלדתוֹ והעברית שׂפתוֹ, ושמש הארץ שמשוֹ, וכל הסתגלוּת לצרכי הארץ, לעבדה וּלשמרה, ניתנת לוֹ בּקלוּת יתר, והוּא שוֹמע יוֹם יוֹם בּבית-הספר וּברחוֹב וּבעתוֹן מה אנוּ כּאן וּמה מעשׂינוּ כּאן – נוֹער זה יבחר לוֹ אָרחוֹת חיים שאינם אלא בּעיטה בּמאמצי האוּמה וּבתקווֹתיה.

בּכל מקוֹם שבּעוֹלם, בּכל גיטוֹ מפוֹאר אוֹ מכוֹער, אתם מוֹצאים צעירים ילידי הארץ וחניכיה. מהם שמאריכים שבת “לפי שעה”, מהם ששקעוּ כּליל. לפנים היוּ אוֹמרים: הללוּ בּני הישוּב הישן הם אוֹ בּני האִכּרים. והיו תוֹלים את הקוֹלר בּ“חלוּקה” אוֹ בּ“פּקידוּת”. עתה אנוּ זוֹכים לפגוֹש בּגוֹלה מכּל השכבוֹת שבּישוּב, גם מן החדשים שבּחדשים. בּני מוֹרים, בּני עסקנים, בּני אנשי-המעלה, מי שהיוּ חברים בּכל מיני הסתדרוּיוֹת נוֹער. כּוּלם, כּמוּבן, יצאוּ מתוֹך אהבת התוֹרה לשמה, מתוֹך רצוֹן להתכּוֹנן ו“להיוֹת מוֹעילים לארץ”. גם זוֹהי מעין “הכשרה”, הכשרה של ארץ-ישׂראליים, הבּזים למה שהארץ עלוּלה לתת להם וּלהוּטים אחרי מה שאינה יכוֹלה לתת. ועל אדם אחד, שקיבּל מן הארץ מלוֹא צרכּוֹ ויש לוֹ בּאמת צוֹרך בּהמשך-לימוּד אוֹ בּהשתלמוּת מקצוֹעית ויש הצדקה כּל-שהיא ליציאתוֹ – בּאים מאוֹת בּחוּרים וּבחוּרוֹת, יוֹתר נכוֹן תינוֹקוֹת שלא בּגרוּ, אשר לא הספּיקוּ להכּוֹת שוֹרש בּקרקע המוֹלדת וּבחיי עמם ותרבּוּתוֹ. האף יכוֹלה לוַתר בּנקל על טוֹרח לימוּדם ועל חשיבוּת דיפּלוֹמם ועל מספּר עוֹרכי-הדין ורוֹאי-החשבּוֹן ויוֹדעי-נַגן ואמני-מחוֹל אשר אם ישוּבוּ – ויהיה צוֹרך להכין לקראתם משׂרוֹת הוֹגנוֹת – יבוֹאוּ (מן הבּחינה הפּשוּטה של בּנין עם וארץ) ריקים משיצאוּ. ויש שישוּבוּ אוּמללים משיצאוּ.

יט

בּמידה שיש בּנוֹער הארץ-ישׂראלי שרשיוּת יהוּדית, חוּש למוֹלדת, נכוֹנוּת לאוּמית לא בּדבר-שׂפתים אלא בּמאמצי חיים, אוֹפי של אדם חלוּצי – הרי ינק זאת ממַעינוֹתיו של הפּוֹעל העברי, אשר הלך לפניו והיה לוֹ למוֹפת בּעבוֹדה, בּשמירה וּבהגנה, בּאחריוּת לגוֹרל עם, בּבוּז לשאננוּת. לפּוֹעל, לשוֹמר, לחלוּץ חייבת הציונות כּוּלה שלא כּל הנוֹער הארץ-ישׂראלי בּחר בּחיים נוֹחים, אם בּעוֹרף ואם בּעֵבר השני של החזית.

אך תנוּעת הפּוֹעלים לא ידעה לעשׂוֹת את פּעוּלתה החינוּכית בּנוֹער הארץ-ישׂראלי בּמוֹ ידיה. בּגוֹלה הקימוֹנוּ את “החלוּץ”. בּארץ לא עשׂינוּ שוּם דבר בּדוֹמה לזה. שׂמחנוּ לכל נצנוּץ חלוּצי בּנוֹער המקוֹמי, אָהדנוּ התחלוֹת שוֹנוֹת של אִרגוּני נוֹער, אך לא ראינוּ בּכך את הפּעוּלה הישירה של ההסתדרוּת.

דבר גדוֹל אחד עשׂתה ההסתדרוּת בּשׂדה הנוֹער: סייעה להקמת הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד. זכוּת גדוֹלה היא. לפנינוּ הסתדרוּת נוֹער מיוּחדת בּמינה, מקוֹרית, היא צמחה על קרקע ארץ-ישׂראלי. לא שיש לה אידיאוֹלוֹגיה בּעלת גוּשפּנקה מקוֹרית, אלא שהיא עצמה פּרי מצבוֹ וּצרכיו של הנוֹער העוֹבד שבּארץ; פּרי הדאגה לסבלוֹתיו וּלגוֹרלוֹ וּלחינוּכוֹ. היא פּנתה לחוּגי נוֹער דל ועזוּב בּיוֹתר, אשר כּל מחנך וכל מאַרגן נוֹער היה מוֹאס בּהם, והביאה את חניכיה למדרגה של בּוֹני-נַען, של אנשי-גינוֹסר, של כּוֹבשי עצמם לעבוֹדת הים. הרי זה יבוּל חינוּכי. היא ממַזגת נוֹער מיוֹצאי פּוֹלין, מעֵדוֹת המזרח, מיוֹצאי גרמניה, מבּני המשקים. היא לא קיבּלה שוּם דבר מן המוּכן, היא ודאי לא ידעה בּתחילתה אם תוּכל להעלוֹת את חניכיה למפעלים חלוּציים וכיבּוּשיים, אך מתוֹך שעבדה את עבוֹדתה בּאמוּנה, מתוֹך שהאזינה לחיי הנוֹער העמל יוֹם יוֹם, מתוֹך שפּתחה לפניו אשנַבים לחיי-תרבּוּת, לחיי-עם, למחשבת-העבוֹדה, ליצירת האח הגדוֹל – הצליחה להעלוֹת את הנוֹער שלבּים שלבּים, נטעה בּלבּוֹ את הכּרת ערכּו וּרצוֹן העפּלה והביאה אוֹתוֹ לידי כּיסוּפים ליצירה חלוּצית. וּברבּים מאלה שעברוּ בּית-ספר זה של הנוֹער העוֹבד יכוֹלים אנוּ להתבּרך.

כ

לא כּן היה גוֹרל הנוֹער הלוֹמד. ההסתדרוּת לא סברה שהיא חייבת בּחינוּכוֹ החלוּצי, והראשוֹנים בּנוֹער הלוֹמד שהתחילוּ להתלקט לשם חיים חלוּציים לא ראוּ צוֹרך, כּאשר ראוּ מיסדי הנוֹער העוֹבד, להכניס את ההסתדרוּת בּעבי הקוֹרה. כּבר בּמחזוֹר הראשוֹן של הגימנסיה בּתל-אביב היוּ יחידים אשר מצאוּ את עוֹלמם הרוּחני בּמחנה-העבוֹדה. אך עד שהדבר הפך מענין של יחידים לענין של חבוּרה, ועד שקמה תנוּעת החוּגים אשר קבעה את החלוּציוּת כּעיקר העיקרים, עבר זמן לא מעט. החוּגים לא פּנוּ למפלגה, לא פּנוּ להסתדרוּת. כּרגיל אצל נוֹער לוֹמד, המתחיל מחדש, רבּוּ אצלם הלבטים. אין זה תפקידי להעריך מה פּעלוּ “החוּגים”, שבּהתאַחדם עם “לגיוֹן הצוֹפים” הירוּשלמי הפכוּ ל“מחנוֹת-העוֹלים”. אין זה מעניני כּאן להעריך את מפעלם בּרעננה, בּבית-השטה, בּסדוֹם, בּמעוֹז. דייני אם אוֹמַר שזאת הפּעם הראשוֹנה שהנוֹער הלוֹמד הארץ-ישׂראלי עלה, לא יחידים, אלא חבוּרוֹת חבוּרוֹת, בּמסילה החלוּצית, עלה בּהתמסרוּת וּבנאמנוּת, בּעקשנוּת וּבקנאוּת, וגילה כּוֹחוֹת נפשיים ויכוֹלת. עם מפעליו החלוּציים הכניס משהוּ משלוֹ לתוֹך מפעלוֹ הכּוֹלל של הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי.

עם כּל חשיבוּת פּעוּלתם החלוּצית של “מחנוֹת העוֹלים” לא הצליחוּ להיעשׂוֹת בּשביל מחנוֹת הנוֹער הלוֹמד מה שהסתדרוּת הנוֹער העוֹבד נעשׂתה בּשביל המוֹני הנוֹער העוֹבד. אינני יוֹדע לקבּוֹע את הסיבּוֹת, אוּלם אני מניח שבּין השאר היתה גם סיבּה זוֹ: חוֹסר משען בּהסתדרוּת. את משענם מצאוּ מחנוֹת-העוֹלים בּקיבּוּץ המאוּחד, אשר גילה התענינוּת מרוּבּה, העניק להם מעזרתוֹ וּמהדרכתוֹ. עוּבדה זוֹ גרמה לכך שבּנוֹער וּבציבּוּר יתחילוּ לראוֹת את מחנוֹת-העוֹלים כּהסתדרוּת הקשוּרה בּגוּש ישוּבי מסוּים. בּמשך הזמן צצוּ אִרגוּנים חדשים של נוֹער לוֹמד. הקיבּוּץ הארצי הקים את “השוֹמר הצעיר” ולאחרוֹנה הקים חֶבר-הקבוּצוֹת את “גוֹרדוֹניה”.

כא

שתי שאלוֹת לפנינוּ:

א.

מה יש לעשׂוֹת למען הקף את הנוֹער הלוֹמד ולמשוֹך אוֹתוֹ בּכוֹח רב לשוּתפוּת פּעוּלה בּחיי העבוֹדה, וּבשאלה זוֹ כּרוּכה גם השאלה – מי יהיה העוֹשה: חוּגים, אוֹ המפלגה, אוֹ ההסתדרוּת?

ב.

היש צוֹרך במסגרת אחת וכוֹללת לנוֹער הלוֹמד, אשר תחנך לערכים חלוּציים ראשוֹניים וּמשוּתפים לַכּל, ואשר תשאיר לחבריה את חוֹפש ההגדרה העצמית בּכל שאר הענינים שלגַבּיהם קיימים חילוּקי דעוֹת והערכוֹת, אוֹ שיש לקיים הסתדרוּיוֹת נוֹער שוֹנוֹת ונבדלוֹת לפי הזרמים הישוּביים והאידיאוּלוגיים הקיימים בּחברת הפּוֹעלים המבוּגרים?

לשאלה הראשוֹנה אני עוֹנה: יש ויש לעשׂוֹת פּעוּלה גדוֹלה בּנוֹער הלוֹמד, ועל ההסתדרוּת לעשׂוֹתה. היא צריכה לראוֹת בּזה תפקיד. יפה עשׂתה ההסתדרוּת שהתחילה בּנוֹער העזוּב והסוֹבל בּיוֹתר. אך אין רשאים להפקיר שוּם נוֹער. אין לנוּ גישה מעמדית לילד. כּל ילד עברי הוּא מוּעמד לחיי-עבוֹדה וההסתדרוּת חייבת לשקוֹד על חינוּכם החלוּצי של חבריה בּעתיד.

ולשאלה השניה אני עוֹנה: אַל נקים חַיִץ בּין ילד לילד, לפי צוּרוֹת חיים אוֹ הפרשים אידיאוֹלוֹגיים שהאנשים המבוּגרים רוֹצים כּי הילדים יבחרוּ בּהם. אין שוּם טעם – ויוֹתר מזה: חטא הוּא – להפריד מילדוּתם את אלה אשר בּגדלם עתידים הם להיוֹת חברים להסתדרוּת עוֹבדים אחת, למחנה חלוּצי אחד.

כב

את הפרדת הילדים ואת הקמת המחיצוֹת בּיניהם – לפעמים בּתוֹך משפּחה אחת – מתחילים אצלנוּ בּגיל רך מאד. אוֹמרים: מגיל עשׂר, וּזריזים מקדימים. בּימים אלה שׂוֹחחתי עם ילד בּן אחת-עשׂרה, השייך לאחת ההסתדרוּיוֹת. שאלתיו: כּמה זמן אתה בּהסתדרוּתך? אמר: שנתים וחצי.

אינני רוֹאה עצמי מוּסמך לחַווֹת דעה מאימתי יש צוֹרך – מבּחינה חינוּכית – לפתוֹח לילד את הסתדרוּת הנוֹער, מאימתי אין בּית-הספר יכוֹל לספּק אוֹתוֹ ויש צוֹרך בּהשלמה. אפשר כּדאי לקבּוֹע את התחלת החיים “ההסתדרוּתיים” של נוֹער בּראשית הבּגרוּת היהוּדית: בּר-מצוה. אבל בּהסתדרוּיוֹת הנוֹער נהוּג גיל אחר, ואיני יוֹדע אם מטעמים חינוּכיים ואם, פּשוּט, מפּחד ההתחרוּת. אך עוּבדה היא, כּי ילדים בּני תשע וּבני עשׂר כּבר קמים אצלנוּ ל“נחלה” לזרמים מסוּימים.

מתוֹך נטיה להחשיב רק את המפריד ושלא להחשיב את המשוּתף נוֹהגים בּכמה מחוּגי הנוֹער לדבּר בּביטוּל על חינוּך “לערכים כּלליים” המשוּתפים לכוּלנוּ. אין בּהם “חינוּך לשלימוּת”. אני אנסה למנוֹת בּחטיפה מקצת מהערכים הכּוֹללים של התנוּעה: אהבת העם ואחריוּת לגוֹרלוֹ, ארץ-ישׂראל, ציוֹנוּת מַכּסימַליסטית, קרקע, חוֹבת המעשׂה, הגשמה אישית, חיי-עבוֹדה, מגמת שויוֹן, אחדוּת-העוֹבדים, זכוּיוֹת-האדם, חירוּת המחשבה וסַמכוּת החברה, לשוֹן וספרוּת, שיפּוּר החיים והעלָאתם, הרעיוֹן הסוֹציאליסטי, מלחמת העוֹבד על זכוּיוֹתיו, הגנה, חלוּציוּת, כּיבּוּש – האוּמנם כּל זה אין בּוֹ כּדי למלא את נפש הנער והנערה בּשנתם השתים-עשׂרה וּבשנתם החמש-עשׂרה, ויש צוֹרך שילד הנכנס להסתדרוּת ידע איזוֹ “אידיאוֹלוֹגיה” שמוּרה לוֹ לימים בּאים וּלאיזה גוּש ישוּבי יהיה מצוֹרף?

הוֹאיל ואני רגיל לדוּן בּשאלוֹת הנוֹער לא מבּחינה סיעתית ולא מבּחינה כּיתתית, לא מבּחינת אינטרסים של מפלגה ולא מבּחינת ענינים של כּנוּפיה, כּי אם מבּחינת צרכיו וּצמיחתוֹ של הילד – נבצר ממני להבין את הצוֹרך הזה. ואין הוּא בּעינַי אלא אחד מאוֹתוֹת הזמן המר הזה בּוֹ אנוּ חיים, שבּוֹ אין מטרת מעשׂינוּ – האדם, אלא האדם הוּא אמצעי וּכלי-שרת למשהוּ אחר. בּמקוֹם אחר אמרתי – בּלי רצוֹן להעליב את מישהוּ, אלא מפּני שלא מצאתי הגדרה הוֹלמת יוֹתר – כּי הוֹפכים בּימינוּ את הילדים לקַנטוֹניסטים. מי שמבקש להבטיח בּעתיד את האינטרסים הפּוֹליטיים, השלטוֹניים שלוֹ, מי שמבקש להבטיח שהאידיאוֹלוֹגיה שלוֹ לא תסתחף בסערת הזמן, מוֹצא אמצעי בּדוּק לכך: הוּא מאַמץ לוֹ ילדים, קוֹבע בּהם מסמרים אידיאוֹלוֹגיים ואִרגוּניים, וּמצַוה מוֹרשה לבני יעקב, והרי הדבר מוֹבטח לדוֹרי-דוֹרוֹת.

האם על ידי קנטוֹניסטים תיבּנה הארץ, תקוּם חברת העוֹבדים? האין אנוּ זקוּקים לאנשים העוֹמדים בּרשוּת עצמם, בּעלי כּוֹח שיקוּל ושיפּוּט, המעיזים גם להרהר אחרי תוֹרת-מוֹרשה וּלהוֹדוֹת על טעוּת ולחזוֹר מטעוּת? מה ערך לנאמנוּת ולצוּרת-חיים וּלהשקפת-עוֹלם אם אדם לא השׂיג אוֹתן בּמאמצים עצמיים, אלא קיבּל מן המוּכן, בּטרם ידע להבחין? האין בּזה כּיווּץ נפש הילד והפסד למפעל-החיים אשר בּשבילוֹ טוֹרחים את כּל הטוֹרח הזה?

כג

כּתוֹצאה מפּילוּג הילדים להסתדרוּיוֹת נוֹער גוּשיוֹת אוֹ כּיתתיוֹת נוֹצרה גם אוירת התחרוּת ו“החטיפה”. מן הראוּי שמדריכי הנוֹער יספּרוּ לנוּ בּגילוּי-לב מנסיוֹנם בּזה: כּיצד בּאים לבית-ספר אחד, זה יכוֹל להיוֹת גם בּית-חינוּך הסתדרוּתי, שליחים של שלוֹש אוֹ ארבּע הסתדרוּיוֹת ועוֹרכים את הציד ואת ההתחרוּת כּאחת.

כּדאי גם לדעת כּיצד מסבּירים לתינוֹקוֹת את ההבדלים והניגוּדים שבּין ההסתדרוּיוֹת השוֹנוֹת. כּשאני לעצמי לא בּרוּר לי מה אפשר להסבּיר בּזה גם לגדוֹלים. אך בּרוּר כּי לשם הַמחָשת הניגוּדים הללוּ לילדים יש צוֹרך בּזכוּכית מַגדלת הרבּה. ואפשר לשער מה הווּלגָריזציה המתקבּלת בּאמצעי-הסבּרה אלה.

כד

יש לראוֹת את פּיצוּל הנוֹער מבּחינה נוֹספת. אנוֹ דוֹגלים בּאחדוּת-העוֹבדים. כּוּלנוּ, וגם אלה המפוּלגים אתנוּ עכשיו, מאמינים כּי יבוֹא יוֹם ונהיה מאוּחדים. בּמה אנוּ מקדמים את האיחוּד? האוּמנם טיפּוּח הבדלים וניגוּדים בּגיל צעיר יש בּוֹ כּדי לחנך לאיחוּד בּעתיד? הליכה בּדגלים נפרדים, בּסמלים נפרדים, בּסיסמאוֹת נפרדוֹת, החזקת ילדים בּחממה מיוּחדת, פּיצוּלים מטוּפּחים, הבחנת-תמיד והדגשת-תמיד מהוּ “שלנוּ” וּמהוּ “לא שלנוּ” – האלה יביאוּ אוֹתנוּ למטרה?

צריך שההסתדרוּת תתעוֹרר על החזיוֹנוֹת הללוּ בחיי ילדינוּ ושתמצא בקרבּה את העוֹז המוּסרי והתוֹקף הפּנימי לוֹמר את דברה: הדאגה והאחריוּת לחינוּך הנוֹער לחיי עבוֹדה אינן נחלת חוּגים מסוּימים, כּי אם ענינוֹ של כּלל-העוֹבדים. בּחירת הדרך הישוּבית אוֹ השיטה הפּוֹליטית אין בּה ממש אלא אם כּן היא בּאה בּגיל הבּחרוּת. “הגדרה עצמית” ישוּבית וּפּוֹליטית של הילד, בטרם טָעם טעם של הכשרה גוּפנית ועבוֹדה רוּחנית עצמית – אינה אלא עֶלבּוֹן. אילוּ היה הנוֹער שוֹאל את פּי, הייתי אוֹמר: חייב אדם לקיים לפחוֹת שתי עוֹנוֹת של הכשרה, בּשתי צוּרוֹת ישוּביוֹת, בּטרם יקבּע את דרכּוֹ ואז תבוֹא החלטתוֹ מתוֹך יתר שיקוּל-דעת ונסיוֹן. וגם אם הוּא יוֹדע מראש את דרכּוֹ, הרי חיי-הכשרה בּצוּרת-חיים אחרת מזוֹ שבּחר לעצמוֹ אך יעשירוּ את נסיוֹנוֹ וישמשוּ אבן-בּוֹחַן להחלטתוֹ. אני יוֹדע כּי לפי היחסים והמוּשׂגים השׂוֹררים עתה אין הצעתי עשׂוּיה להתקבּל. אבל אילוּ היה הנוֹער מעיז וּמקבּל אוֹתה, היה הוּא הראשוֹן “להרויח”, אך גם הגוּשים הישוּביים היוּ מרויחים מנסיוֹן-חיים נוֹסף זה שהיוּ מביאים אִתם החברים הצעירים. מאמין אני כּי גם רמת-היחסים בּציבּוּרנוּ היתה משתפּרת.

כה

הקמת הסתדרוּת נוֹער לוֹמד, מקבּילה להסתדרוּת הנוֹער העוֹבד, בּרשוּתה של ההסתדרוּת הכּללית, בּעזרתה וּבהדרכתה – תאַפשר לקיים את מגמת הּכּלליוּת בּחינוּך הנוֹער. “כּלליוּת” משמע: לטפּח את הערכים של כּלל-הפּוֹעלים, לא להזדהוֹת עם חלק אחד שבּתנוּעה, לא להתיחס לשוּם צוּרה של התישבוּת עוֹבדת כּאל נחוּתת-דרגה. תנוּעה חלוּצית רשאית להיקָרא כּללית, אם כּל זרם חלוּצי יכוֹל להשתתף בּפעוּלתה וּמרגיש עצמוֹ בּן-בּית בּתוֹכה. אין הדבר תלוּי בּהחלטה בּלבד. יש צוֹרך בּאוירה, בּרצוֹן, בּיחסים הוֹגנים מצד כּל החוּגים הקרוּאים להיוֹת שוּתפים לעבוֹדה.

כּלָליוּתה של הסתדרוּת יכוֹלה להפּגם, אם כּל רצוֹנה הטוֹב והישר, כּשחלק בּעל משקל בּציבּוּר עוֹמד מנגד ואינוֹ נוֹתן יד לעשׂוֹתה כּללית.

עמדתי על עריסתן של כּמה הסתדרוּיוֹת נוֹער שלנוּ. ידי היתה עם מיסדי הנוֹער העוֹבד. ראיתי את החוּגים בּראשיתם. ויכוֹל אני להעיד שכּל אלה, בּהיוַסדן, התכּוונוּ אמנם לפעוֹל בּקרב חוּגי נוֹער שוֹנים, אך בּשוּם אוֹפן לא התכּוונוּ להתיחד למגמוֹת ישוּביוֹת אוֹ פּוֹליטיוֹת מסוּימוֹת. וכן הבּחרוּת, שהשתתפתי בּיסוּדה, אף היא לא בּיקשה להזדהוֹת עם איזה זרם מסוּים. אך כּדי שיוּכלוּ לקיים את מגמת הכּלָליוּת צריך היה שיפָּגשוּ בּאֵמוּן כּללי ושתוּגש להם עזרה כּללית. לכך לא הוּכשר אז הדוֹר.

כו

הערוּבּה ההסתדרוּתית לכלָליוּתה של תנוּעת הנוֹער המאוּחדת היא בּהדרכה פּעילה היוֹצאת ממרכּז הסתדרוּתי. יוֹדע אני שכּמה אנשי-מפלגה ימצאוּ פּגם בּהלָך-מחשבה זה שלי. מפלגוֹת בּימינוּ רגילוֹת לראוֹת את חינוּך הנוֹער כּנחלה שלהם. אך ראִייתי את עניני הנוֹער בּארץ אוֹמרת לי כּי רק ההסתדרוּת יכוֹלה לשחרר את הנוֹער מפּיצוּלוֹ וּמשעבּוּדוֹ לענינים שאיננוּ מבחין בּהם וּלהגיש לנוֹער את העזרה החמרית והחינוּכית הדרוּשה. הילד המתעתד לחיי-עבוֹדה איננוּ שייך לשוּם מפלגה וּלשוּם זרם, הוּא שייך לכלל-העוֹבדים. ואין אנוּ צריכים לקחת מכּלל-העוֹבדים מה שמגיע לוֹ.

רעיוֹן איחוּד הנוֹער קשוּר בּרעיוֹן מרכּז הדרכה הסתדרוּתי. עלי להוֹדוֹת לבָשתי כּי פּעם כּבר נעשׂה נסיוֹן בּהסתדרוּת להקים מרכּז לנוֹער, וגם התחיל בּאֵילוּ פּעוּלות ספרוּתיוֹת וחינוּכיוֹת, שהיו לברכה, אך נוּפּץ אל המחיצוֹת הקיימוֹת. נוֹכחתי כּי לא יכוֹל היה לעשׂוֹת את שליחוּתוֹ. אין טעם לקיוּמוֹ אם לא יבוֹא איחוּד הנוֹער, ואם לא יקָבע המגע החינוּכי הישר בּין המרכּז לבין שתי הסתדרוּיוֹת הנוֹער המַקבּילוֹת. הייתי נוֹכח בּזמן האחרוֹן בּשתי מוֹעצוֹת נוֹער, בּמוֹעצת מחנוֹת העוֹלים בּבית-השטה וּבמוֹעצת הנוֹער העוֹבד בּקבוּצת “אלוּמוֹת”, וּלשׂמחתי מצאתי כּי גמל שם רצוֹן כֵּן לאיחוּד ולכלָליוּת.

כז

בּסַיימי את דברי לא אוּכל להבליג ואוֹמַר: לא בּלב קל הנני חוֹזר שוּב לנוֹשׂא זה. לכאוֹרה אנוּ הוֹלכים מאיחוּד אל איחוּד, אך גוֹרל מר מלַוה את איחוּדינוּ: הם מאחרים לבוֹא. גוֹרלם היה אחר אילוּ נעשׂוּ בּשעתם.

הנה אנוּ רוֹאים שוּב דוּגמאוֹת של איחוּד: “פּוֹעלי-ציוֹן” שׂמאל החליטּ סוֹף סוֹף לחזוֹר לקוֹנגרס הציוֹני. אנוּ מברכים את ההחלטה הזאת, ואיננוּ שוֹקלים את חשיבוּתה לפי משקלם של "פּוֹעלי-ציוֹן שׂמאל בּחיי הפּוֹעל בּארץ. אנוּ פּשוּט שׂמחים לכל תוֹספת התקרבוּת בּין פּוֹעלים לפוֹעלים. אך מה שוֹנה היה ערך ההחלטה, וּמה חשוּבוֹת היו תוֹצאוֹתיה אילוּ הגיעוּ לכך מחַבּריה לא בּ-1938, כּי אם לפחוֹת בּ-1920.

אוֹ דוּגמה אחרת: קראנוּ עכשיו בּעתונים כּי קבוּצת סוֹציאליסטים-טריטוֹריאַליסטים בּוַרשה – אוֹמרים, כּמאתים איש – הצטרפה למפלגתנוּ בּפּוֹלין. איני יוֹדע להעריך את משקלה של אוֹתה קבוּצה. אך אַל יהא הדבר קל בּעינינוּ אם אנשים שעמדוּ בּמרדם משנת 1905 עד 1938 עמדוּ והכּירוּ בּטעוּתם. אין זה מן הדברים הרגילים בּקוֹרוֹת הציבּוּריוּת היהוּדית והסוֹציאליסטית בּימינוּ. אך מה שוֹנה היה ערך “שיבת-ציוֹן” כּזוֹ אילוּ היוּ הטריטוֹריאלסטים חוֹזרים לציוֹנוּת לפחוֹת לפני…. שלוֹשים שנה.

כח

וכן אני אוֹמר: גם איחוּד מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל עם “השוֹמר הצעיר” בּוֹא יבוֹא. וּלוַאי שלא יבוֹא בּאיחוּר זמן יוֹתר מדי. כּלוּם נגזר על איחוּד שיבוֹא דוקא לאחר זמן? איחוּד זה, לכאוֹרה, יכוֹל היה לבוֹא לא פּעם. הן בּשעה שבּאוּ ראשוֹני העוֹלים של “השוֹמר הצעיר” עוֹד לא גילוּ בּנוּ את החטאים שהם מוֹנים בּנוּ עכשיו. הפּגם שהם מצאוּ אז בּ“אחדוּת העבוֹדה” היה זה שהיא מפלגה מַרכּסיסטית, וּלפיכך אי אפשר להם להתאחד עמה. מוּתר להניח כּי גם גוֹרלוֹ של “השוֹמר הצעיר” וגם גוֹרלם של הרבּה ענינים היה אחר אילוּ נהרסוּ אז מחיצוֹת שבּינינוּ, אוֹ אילוּלא טרחוּ אז להקים מחיצוֹת, אך מה נעשׂה וידנוּ קצרה. שתי מגמוֹת מנוּגדוֹת מתנַצחוֹת בּתוֹלדוֹת הפּוֹעל בּארץ: מגמת האיחוּד וּמגמת ההתבּדלוּת. מגמת האיחוּד ראתה הרבּה הישׂגים, ואילמלא היא היינוּ אבק פּוֹרח, אך בּעת אחת פּוֹעלוֹת גם מגמוֹת מפוֹררוֹת וּמנַכּרוֹת. מתפקידיה של המפלגה לעמוֹד כּנגדן וּלגָייס לשם כּך את מיטב כּוֹחוֹתיה הרוּחניים.

לשם כּך צריך גם לחזוֹר על דברים אַלפא-בּיתיים, לשם כּך יש הכרח לעתים להיוֹת איש ריב וּמדוֹן לחברים ולידידים, אך הגבּרת המגמה המאַחדת היא הכרח למפלגה אם אינה מסתפּקת בּקיוּם אוֹרגָניזציוֹני בּלבד, ומבקשת להיוֹת גם הכּוֹח המניע, הבּוֹנה והמַפרה בּחיי העם. רק אם המגמה הזאת תנַצח בּקרבּנוּ נוּכל לקיים את הסיסמה: מלוֹא ההשפּעה הרעיוֹנית למפלגה, מלוֹא הסמכוּת הפּנימית להסתדרוּת.

א

בּבוֹאי, מה שקוֹראים “לענוֹת” – ארשה לעצמי גילוּי טפח יוֹתר מן המקוּבּל בּפוּמבּי, ודיבּוּר אישי יוֹתר ממה שהייתי רוֹצה. אין לי דרך אחרת להסבּיר את רצוֹני. צדק דויד בּרש, כּי קשה להילחם על מוּסכּמוֹת. אוֹסיף: לא רק קשה, גם עצוּב. פּגש בּי בּועידה ידיד מימים רחוֹקים, בּר-פּלוּגתא לשעבר, ואמר לי: ואתה בּשלך, עוֹד אתה עוֹמד וטוֹען לאוֹתם הדברים!

נכוֹן הדבר, עוֹד אני עוֹמד וטוֹען לאוֹתם הדברים.

מן הימים הראשוֹנים לעלוֹתי תקף אוֹתי ה“שגעוֹן” הזה: להרוֹס את המחיצוֹת שמצאתי בּארץ בּין פּוֹעלים לפוֹעלים. תקפה אוֹתי ההכּרה כּי לא תהיה תקוּמה לפועל העברי בּארץ אם לא יצליח להתגבּר על המחיצוֹת אשר הביא אתוֹ מבּיתוֹ, מבּית-מדרשוֹ וּמבּית-ספרוֹ, ממפלגתוֹ וּמחוּגוֹ. ידעתי כּי המחיצוֹת הללוּ, האידיאוֹלוֹגיוֹת והמפלגתיוֹת והשבטיוֹת, יקרוֹת ללבּוֹ של כּל אחד, אך לא יכוֹלתי להוֹדוֹת בּהן. בּעינַי נראוּ עלוּבוֹת לעוּמת העיקר וּמפריעוֹת לעיקר. סברתי כּי אם הפּוֹעל בּארץ, דל-אוֹנים כּל כּך, לא יצליח להתגבּר על אלה, אז יבָּצר ממנוּ להיוֹת מה שההיסטוֹריה העברית דוֹרשת מאתוֹ: נוֹשׂא בּעל שיעוּר קוֹמה לציוֹנוּת המתגַשמת. מאז השקעתי לא מעט מחיי בּהריסת מחיצוֹת. אלא שכּמה פּעמים היה נראה לי, דוקא לאחר כּמה נצחוֹנוֹת – וגם בּימים האחרוֹנים – כּי הפסדתי את המערכה.

יש בּנוּ משהוּ העוֹשׂה לאַל את כּל מאמצי האיחוּד והישׂגיו. לכאוֹרה, אין הגוֹרמים הכּוֹפים את האיחוּד פּוֹסקים ממלאכתם. אין צוֹרך לחזוֹר לוֹמר כּי אחת היא האידיאה לכוּלנוּ ואחת הפּוּרענוּת. וגם עצם גידוּל המחנה וגידוּל כּוֹחוֹ וּצמיחת המפעלים מביאים לידי יצירת דפוּסי חיים, שהם מאַחדים.

בּצדק הפליטה יהוּדית: “המפלגה המאוּחדת”. תנוּעה מאַחדת אנוּ. יתר על כּן, לא רק את היוֹשבים כּאן אנוּ מאַחדים. לא הכּל מכּירים בּזה, אך למעשׂה הננוּ הגוֹרם המאַחד כּיוֹם הזה את העם היהוּדי שלבּים שלבּים מסביב למפעל החיים וההצלה (וגם מי שלא יִרצה להודוֹת בּזה לא ידע לגַלוֹת בּשעה זוֹ בּציבּוּריוּת היהוּדית גוֹרם לאוּמי מאַחד מבּלעדינוּ). אך כּל זה איננוּ שוֹמר עלינוּ מן “המשהוּ” הנכנס בּעצמוֹת התנוּעה. “משהוּ” זה נאחז פּעם בּמוֹעצת המפלגה וּפעם בּגוש התישבוּתי, פּעם בּתנוּעת הנוֹער וּפעם בּדברים אחרים לגמרי. ו“משהוּ” זה מחזיר את איחוּדנוּ אחוֹרנית. כּנגד ה“משהוּ” הזה אינני יוֹדע תרוּפה אשר תרפּא בּבת אחת. על כּגוֹן דא היה א.ד. גוֹרדוֹן אוֹמר, כּי אין האינג’יל נעקר בּבת אחת, יש לעקוֹר ולשוּב ולעקוֹר.

אך יש שנדמה לך כּי העקירה אינה עוֹזרת כּלל. כּי לחינם אתה טוֹרח. כּי אפילוּ לאחר האיחוּד, וּבתוֹך המסגרת המאַחדת, מתחוֹללת אוירה שאיננה מן הענין, שהיא בּניגוּד לענין, אוירה של זרוּת – והיא השוֹלטת בּנוּ, והיא הפּוֹגמת גם בּמיטב כּוָנוֹתינוּ.

ב

ושמא יש עוֹד בּידינוּ לפזר את האוירה הזאת? לכך נתכּוונתי בּהרצאתי. וּלפיכך דיבּרתי, כּמוֹ שאמר האפט, מתוֹך “הבלגה”. דוֹרשים זאת לגנאי. עתה מזכּירים לי לטוֹבה כּי היוּ ימים והייתי מנוֹפף את שוֹט הבּיקוֹרת בּיתר כּוֹח. חוֹששני כּי מי שתוֹבע כּל כּך את שוֹט הבּיקוֹרת בּטוּח יוֹתר מדי כּי השוֹט לא יפגע בּוֹ, אלא בּזוּלתוֹ. אך מה אעשׂה וּבכל הצלפה כּזאת רוֹאה אני הצלפה עצמית. ואיני פּוֹנה אליה להנאתי, כּי אם בּדלֵית בּרירה. אינני מתכּוון לפּיקַנטיוּת, ואף לא בּיקשתי למַצוֹת את קוּבּעת ענינינוּ. אין לבּי הוֹלך עתה אחרי זה. חפץ אני לקבּל מועידה זוֹ תוֹצאוֹת מעשׂיוֹת, תיקוּן המצב.

ידעתי: 400 צירים בּאוּלם, ולא רק אליהם מדבּר המדבּר, כּי אם גם לאוֹתם אלפי החברים שמחוּץ לאוּלם, שאינם חיים פּחוֹת מהם את השאלוֹת הללוּ. ציבּוּר זה, שעפרוֹ נצבּר מכּל קצוי ארץ, ראוּי שינהגוּ בּוֹ זהירוּת. אין מוֹעיל בּגירוּי פּצעים. אפשר הפסדתי על ידי כּך כּמַרצה. אך לא לרוַח זה נשׂאתי עינַי.

מפחד אני מפּני תכוּנה אחת המצוּיה בּנוּ. ראיתי בּחיי סוּג של צמחוֹנים אשר מרוֹב קנאה לצמחוֹנוּת הם מוּכנים לאכוֹל אדם חי…. גם אנוּ, כּוּלנוּ, צריכים להיזהר שמרוֹב רדיפת-שלוֹם וקנאת-איחוּד לא נאכל זה את זה.

ג

בּהרצאתי גילוּ יאוּש, ויתוּר על איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית. כּמעט נדוּ לי על זאת. איני יוֹדע אם יכוֹל אדם בּימינוּ לוֹמר על עצמוֹ שהוּא מבוּטח מיאוּש, על כּל פּנים אילוּ בּאתי לידי יאוּש לא הייתי בּא אל הועידה להציע לה הצעוֹת. אכן, בּחיי בּארץ היה לא פעם יסוֹד ליאוּש, אילוּ הייתי נוֹח להתיאש. בּאתי לארץ בּימים שקראוּ להם “תקוּפת היאוּש הגדוֹל” ולא נכנעתי לוֹ. ואם נתתי בּדברי מקוֹם לטעוּת הריני חוֹזר וּמוֹדיע: לא נוֹאשתי מאחדוּת-העוֹבדים ולא נוֹאשתי מן ההגמוֹניה של החלק החלוּצי בּתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה, מהשפּעתוֹ על מי שנמצא כּבר בּארץ וּמי שעתיד לבוֹא הנה. ואם עוֹדני מאמין בּזה הרי שלא נוֹאשתי מן החלקים החלוּציים שיתגבּרוּ על אוירת הזרוּת והתחרוּת המשפּילה אוֹתם וּמבזבּזת את מרצם.

כּשטענוּ נגדי על שלא מתחתי את בּיקרתי למדי, שאלתי את עצמי: למַה מתכּוונים תוֹבעי הבּיקוֹרת – שאבקר אוֹתם אוֹ את זוּלתם? הרב פישמן אמר דבר נאה בּשם ר' ישׂראל סַלַנטר: “מוּסר” פּירוּשוֹ שתחפּשׂ את הרעוֹת אצלך ואת הטוֹבוֹת אצל זוּלתך. אפשר זהוּ “מוּסר היהדוּת”, כּדברי הרב פישמן, ואפשר זהוּ מוּסר האדם. אך אין זה המוּסר ההוֹטֶנטוֹטי המקנן לעינינוּ גם בּתנוּעוֹת הדוֹגלוֹת בּשם אידיאוֹת גדוֹלוֹת.

ד

ודאי לא מקרה הוא שהויכּוּח הגדוֹל והרחב לא נסב כּמעט על השאלוֹת שהצגתי לפני הועידה. לא נמצאוּ בּעלָנים לדוּן על שאלת המוֹסד החינוּכי העליוֹן אוֹ על שאלת תנוּעת הנוֹער לגוּפה. הויכּוּח היה בּגדר “טענוֹת”. היוּ טענוֹת לגוּשים, טענוֹת למפלגה, טענוֹת למה שקוֹראים “מַנהיגוּת”. אך לא הרי סוּג טענוֹת זה כּסוּג טענוֹת זה.

כּשהטענוֹת מוּפנוֹת מגוּש אל גוּש אוֹ מבּן-בּלי-גוּש אל גוּש, אזי מוּבטח לך בּכל מקרה שהנטען יטען: להד“ם¹). לא יתכן כּלל שיהיה מוֹדה בּמקצת. ואם בּעל רגש הוּא – הרי הוּא נעלב. בּמקוֹם שהבּירוּר מעלה רגש של עלבּוֹן – למה הבּירוּר? לא כּדי להעליב אנחנוּ בּאים לברר, אלא מפּני שהדברים טעוּנים בּירוּר. אמרה חוּמה ש”הערעוּרים על המצב הקיים" גרמוּ לה עלבּוֹן. מה איפוֹא לי לעשׂוֹת? שיקעתי משהוּ מנפשי בּערעוּרים אלה. ואם יש צוֹרך בּמסירת מוֹדעה הריני מוֹסר מוֹדעה: בּ“ערעוּרים” לא דיבּרתי טוֹבוֹת בּפלוֹני ולא דיבּרתי רעוֹת בּאַלמוֹני. התכּוונתי לתוֹפעוֹת כּלליוֹת בּציבּוּרנוּ, לתוֹפעוֹת המצוּיוֹת בּכל מקוֹם. ואם יש בּדברים כּדי לפגוֹע – הרי הם פּוֹגעים בּכוּלנוּ. והאוּמנם אין אדם רשאי להשמיע את מחשבוֹתיו בּציבּוּר, מפּני שיש בּני-אדם רגישים, הרוֹאים בּזה לא בּעיה, כּי אם עלבּוֹן?

ואם אמנם כּל כּך דקה אצלנוּ הרגשת הכּבוֹד והעלבּוֹן מדוּע לא יהיה הדבר ניכּר גם בּיחסים בּין גוּש לגוּש, בּין חבר לחבר, בּיחסים בּקרב המפלגה?

מה טוֹב שיִשרה אצלנוּ סגנוֹן דק ועדין וחברי, מלא הערכה לזוּלת. אך אי אפשר לעשׂוֹת מזאת פּריבילגיה אשר לאו כּל אדם ולאו כּל גוּש זוֹכה לה. מצוּי אני אצל ספרוּת הגוּשים, ולא אוּכל להעיד כּי מוֹצא אני בּהם את הסגנוֹן הטוֹב הזה בּשעה שהדברים מתיחסים אל הזוּלת. עתים אני נתקל בּהיפך הגמוּר מן הסגנוֹן הטוֹב, ולא רק לגבּי זרמים-יריבים, כּי אם גם לגבּי אישים אשר בּמסיבּוֹת אחרוֹת יוֹדעים אנחנוּ כּוּלנוּ לרוֹמם את שמם. אינני מבקש להוֹקיע, לפיכך לא אתעכּב על פּרטים.

ה

שוֹנה לגמרי אֳפי הטענוֹת למפלגה. כּאן אין מי שיראה עצמוֹ נעלב. חסר אני כּמה תכוּנוֹת של “איש-מפלגה” וּלכמה דברים הנני רגיש יוֹתר מאשר לעניני מפלגה. ואף על פּי כן הנני נפגע מן הדיבּוּרים על המפלגה הנשמעים מפּי חבריה הנאמנים. בּהגדה נאמר: “לכם ולא לוֹ”, ואצלנוּ מוּפנוֹת כּל הטרוּניוֹת וכל הבּיקוֹרוֹת: “לה ולא לכם”. המפלגה היא השׂעיר לעזאזל על כּל פּשעינוּ, על כּל חוֹסר-כּשרוֹננוּ אוֹ חוֹסר-אחריוּתנוּ. מנַין יוֹנק סגנוֹן זה? בּדוֹמה לוֹ מכּיר אני אצל המוֹני-אבק-אדם, המחוּסרים הכּרה עצמית והכּרת הזוּלת, השרוּיים בּנחיתוּת, והמפלגה היא בּעיניהם סמל השלטוֹן של אחרים, בֻשעת-רצון רצים אחריה וּבשעת-אסון מסַקלים אחריה. אפשר לשמוֹע הערכוֹת כּאלה גם מפּי אוֹיבים – אך מבּני-אדם שהם הם המפלגה?

אצלנוּ גם מזכּירי המפלגה עוֹלים על הבּימה כּדי להטיל עליה פּשעים, פּשעים דוקא. ויש שדוקא מזכּיר המפלגה מאשים אוֹתה בּחוֹסר דמוֹקרטיה. המפלגה היא איזה גוּף חיצוֹני עמוּס חוֹבוֹת כּלפּינוּ, ואם דברים הצריכים עשׂיה אינם נעשׂים – לא אנחנוּ שאיננוּ עושׂים נוֹתנים את הדין, כּי אם היא הפּוֹשעת. אידלסוֹן, למשל, אמר כּי מה שהמפלגה אינה מחנכת מוֹרים זהוּ פּשע. וידיו נקיוֹת. ולא עלה על דעתוֹ שאם הערכתוֹ נכוֹנה הרי שהוּא, קוֹדם כּל, הפּוֹשע, בּאשר מעוֹלם לא דרש מן המפלגה שתחנך מוֹרים, וּמעוֹלם לא בּא אליה להציע את עזרתוֹ בּעבוֹדה זוֹ, אשר איֹ עשייתה נחשבת בּעיניו כּפשע.

ו

אינני מבקש להרשיע, אני מוּכן להזכּיר גם דוּגמה לשבח. לפני זמן-מה קיים המרכּז לתרבּוּת סמינר לידיעת הארץ, שבּוּ נתכּנסוּ ללמוֹד בּני חוּגים וגוּשים שוֹנים. אם איני טוֹעה, היתה בּזה יזמנתוֹ של משה בּרֶסלַבסקי, איש הקיבּוּץ המאוּחד. זאת הדרך. אין צוֹרך לחכּוֹת שהדברים יהיוּ נעשׂים מאליהם, ואין אדם פּעיל ואין חוּג פּעיל צריכים לשמוֹר לעצמם את יזמתם בּעניני הכּלל. תביא את יזמתך לציבּוּר כּוּלוֹ, תתבּע את הגשמתה אם יש צוֹרך בּתביעה נוֹספת, תתן יד להגשמתה – וזה יהיה שׂכרך.

וּכשם שאני מציין מעשׂה זה למוֹפת, כּדוּגמה לשיתוּפיוּת בּרחבי התנוּעה, כּך יש לציין מעשׂים, כּשהם לעצמם חשוּבים וּמוֹעילים, אך הם נעשׂים לפי המידה: “שלי – שלי”. הזכּיר דויד בּרש את הסמינר של הקיבּוּץ המאוּחד כּמאמץ חינוּכי גדוֹל, אשר לא היה כּמוֹהוּ לתנוּפה אצלנו. השתתפתי בּכמה סמינרים קטנים של חבר-הקבוּצוֹת ושל המוֹשב. והצטערתי שלא יכוֹלתי להשתתף הפּעם. איני מזלזל בּשוּם מאמצים לימוּדיים, בּשוּם פּינה שהיא, אלא שאני מעיז לוֹמר: הקיבּוּץ המאוּחד, שהוּא חלק חשוּב בּתנוּעתנוּ, ורוֹאה את עצמוֹ עוֹמד תמיד הכן לשירוּת המעמד, ויש בּידוֹ הכּוֹח ויש עמוֹ מאמצים לעשׂוֹת דבר גדוֹל כּל כּך, אילוּ קמה בּוֹ הרוּח והיה מעמיד את יזמתוֹ ואת מאמציו אלה לרשוּת המפלגה, הלא היה זוֹכה וּמזַכּה את כּוּלנוּ בּמפעל גדוֹל יוֹתר. עצם הפּגישה של לוֹמדים מכּל החוּגים היתה מביאה בּרכה לא רק ללוֹמדים הנוֹספים, כּי אם גם לכלל-הלוֹמדים, למפלגה ולקיבּוּץ כּאחד. תמוּה בּעינַי הדבר שתנוּעתנוּ, שהיא יוֹדעת כּל כּך את ערך המאמץ המשוּתף, מיד ניטלת ממנה ידיעה זוֹ בּשעה שנדמה כּאילוּ המאמץ המשוּתף בּרשוּת-הרבּים יש בּוֹ כּדי להפחית בּמשהוּ מן הפרֶסטיז’ה אוֹ מן הרוַח הצדדי של המשתתפים.

ז

דוּגמה אחרת מסוּגיה אחרת: זה כּמה שנים צריכה הסתדרוּת לקרן כּספּית גדוֹלה בּשביל איניציאַטיבוֹת כּיבּוּשיוֹת והתישבוּתיוֹת.

דוּבּר על זאת לא מעט. בּשעת יסוּדה של “נִיר” התכּוונוּ גם לכך. התפּתחוּת הענינים הביאה לידי כּך שהתפקיד המישב של “ניר” התפּצל לשנַים: האחד – אַשראי חקלאי לזמנים ארוּכּים, על יסוֹד בּנקאי – מצא את צינוֹרוֹ בּחברת “ניר” בּע"מ; השני – סיוּע למאמצים חלוּציים שאין האַשראי הבּנקאי הוֹלם אוֹתם עדיין ושראוּי היה לוֹ שחברת “ניר הקוֹאוֹפּרטיבית” תשמש לוֹ צינוֹר – אין לוֹ עדיין נוֹשׂא בּהסתדרוּת. הציבּוּר החקלאי שלנוּ, אשר ענין זה כּל כּך נוֹגע לו, ואשר כּל גוּש בּקרבּוֹ יוֹדע לאמץ את עצמוֹ בּשביל יצירת קרנות חלקיוֹת לעצמוֹ, מנַין לוֹ חוּלשת-דעת כּזאת כּשהדבר נוֹגע ליצירת קרן חלוּצית כּללית? ושוּב, אַל נא יראוּ בּדברַי פּגיעה בּמאמצי הגוּשים לעצמם, קוֹבל אני על חוּש האיניציאַטיבה המשוּתפת שלָקה בּקרבּנוּ.

ואגב, אַרשה לעצמי להעיר עוֹד הערה אחת. היוּ ימים וההגמוֹניה של הפּוֹעל החלוּצי בּתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה היתה למעלה מכּל ספק וּלמעלה מכּל ערעוּר. כּל איניציאַטיבה חשוּבה, רעיוֹנית וּמעשׂית, מקוֹרה היה בּמשק החקלאי, בּקבוּצה וּבמוֹשב. מי שיבדוֹק את דברי ימי “הפּוֹעל הצעיר” ו:אחדוּת-העבוֹדה", מי שיחקוֹר לתוֹלדוֹתיהם של “המשבּיר”, של “המשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת” – ימצא תמיד איזוֹ נקוּדה חקלאית. אשר לה זכוּיוֹת מיוּחדוֹת בּיצירת הדברים, אוֹ ימצא נקוּדוֹת שוֹנוֹת שהשתתפוּ בּיצירתם. רחוֹק אני בּתכלית הריחוּק מן הנטיה להקטין את ערך משקינוּ עכשיו לגבּי משקינוּ אז. וּמעיד אני על עצמי שאין לי כּל כּוָנה שהיא להקטין את ערכּם של הגוּשים הישוּביים בּחייינוּ. יוֹדע אני מה שעשׂה בּעניני בּטחוֹן וּבעניני ים, וֻבעניני קליטת עוֹלים וּמתן הכשרה וּמתן חינוּך לנוֹער. יוֹדע אני את החלטת חֶבר-הקבוּצוֹת להכניס פּוֹעלים מחוּסרי-עבוֹדה לקבוּצוֹת, ויוֹדע אני את החלטת הקיבּוּץ המאוּחד למשוֹך פּוֹעלים ותיקים לקיבּוּץ. וּבכל זאת מרשה אני לעצמי את השאלה: אוֹתם המפעלים הכּלליים אשר קמוּ לנוּ בּשנים האחרוֹנוֹת בּמגמה של הגבּרת השיתוּף וההשוָאה בּהסתדרוּת – מי יזם אוֹתם? מי יזם את קרן חוֹסר-העבוֹדה? איזוֹ קבוּצה, איזה קיבּוּץ, איזה משק? לא. קבוּצת פּוֹעלים סתם, פּוֹעלים עירוֹניים, ללא כּל תוֹאר בּעוֹלם החלוּצי. הם שיזמוּ והם שהטילוּ את יזמתם על ההסתדרוּת כּוּלה. “משען” – מי יצר אוֹתוֹ? שוּב, קבוּצת פּוֹעלים ועסקנים בּעיר. “פדיון עבוֹדה” –אף הוּא יצירה עירוֹנית, יצירת עוֹבדי ההסתדרוּת. תבוֹא בּרכה על כּל אלה המחדשים את כּוֹח היצירה של ההסתדרוּת בּכל צוּרה שהיא, אך אין השאלה זזה מקוֹמה: על מה וּמדוּע תש כוֹחוֹ של המשק החלוּצי שלנוּ, על כּל זרמיו (בּמפלגה וּמחוּץ למפלגה) לתת לתנוּעה יצירוֹת כּלליוֹת, מפעלי חברוּת וסוֹלידריוּת אוֹ מפעלי תרבּוּת, אשר יהָפכוּ לקנינוֹ של כּלל-הפּוֹעלים?

ח

ודוּגמה אחרת, מחיי המפלגה עצמה. עברוּ עלינוּ הבּחירוֹת לועידה החקלאית. יש אוֹמרים שתוֹצאוֹת הבּחירוֹת סימן ירידה הן למפּא“י. ויש המַתריעים בּתרוּעת-נצחוֹן, – נצחוֹנם הם: מפּא”י הפסידה הפּעם אֵילוּ אחוּזים בּבּחירוֹת. יוֹדע אני כּי תרוּעוֹת-נצחוֹן סטטיסטיוֹת אלה טעוּנוֹת בּדיקה.. לא בּדקתי, כּי מעוֹלם לא עסקתי בּכך. אך מלא אני השתוֹממוּת: מדוּע קיבּלה המפלגה כּל כּף הרבה קוֹלוֹת? מה עשׂתה בּשביל כּך? בּמצב זה בּארץ, בּמצב זה בּמוֹשבה, בּפוּרענוּיוֹת כּאלה – ניתנים כּל כּך הרבּה קוֹלוֹת למפלגה, שאפשר לתלוֹת בּה את כּל הקוֹלר! בּעיני הרי זו הבּעת אֵמוּן מכּסימלית של הפּוֹעל החקלאי. אך שוֹאל אני, מה עשׂיתם אתם, הפּוֹעלים החקלאים, המבוּצרים והמכוּבּדים, כּדי לעמוֹד לימין המפלגה בּשעת מבחן? אנא, תִמנוּ את שמוֹת החברים החקלאים העוֹמדים בּראש הגוּשים, אשר התנדבוּ למערכת-הבּחירוֹת. על מי השארתם את הפּעוּלה? האין קביעת גוֹרלה של ההסתדרוּת החקלאית לתקוּפה של מספּר שנים ראוּיה לכך שיקדישוּ לה שבוּע אוֹ שבוּעַיִם? להרבּה דברים, חיוּביים וגם לא חיוּביים, נמצאים אצלנוּ אנשים. אך לאחריוּת משוּתפת זוֹ לא נמצאוּ. ועתה אנוּ בּאים בּטענוֹתינו למפלגה.

ט

והסוּג השלישי של הטענוֹת הוּא ל“מַנהיגוּת”. שׂנאתי מלה זוֹ. וצר לי שהיא משתרשת בּקרבּנוּ. אך אין דעתי כּדעת אלה הסבוּרים שריבּוּי התביעוֹת לשליחי הציבּוּר יש בּוֹ משוּם פּגיעה בּדמוֹקרטיה אוֹ משוּם פּגיעה בּשליחים. לדעתי, חייב הציבּוּר בּקוֹנטרוֹלה על שליחיו, רשאי הוּא להציג להם דרישוֹת גדוֹלוֹת. ואין אנחנוּ, שליחי הציבּוּר, צריכים להיפּגע מן הבּיקוֹרת. ומאידך, אם יש צוֹרך להחזיר את התביעוֹת לתוֹבעים – אין להירָתע. יתלבּנוּ הדברים.

בּכמה תביעוֹת שהוּשמעוּ כּאן “כּלפּי המַנהיגוּת” – משתקף מצב התנוּעה. דיין הוּא שריכּז את הטענוֹת הללוּ בּערך כּך, בפנוֹתוֹ אלי: “עזבת את המערכה הפּנימית, נתת לדברים שילכוּ ואחר כּך בּאת ו”עירערת“, והראָיה – אִרגוּן אפרים, מדוּע שתקת אז?”

חבר דיין! נגעת בּפצע. אענה לך בּחשׂיפת דברים, לא לשם פּוּלמוֹס. כּי הדבר נוֹגע בּהתפּתחוּת ענינים, הנראית לי טרגית בּיוֹתר, לא רק בּמפלגה, כּי אם בּהסתדרוּת כּוּלה. כּן הוּא. לא התערבתי בּענין אִרגוּן אפרים. וגם לא התערבתי בּשעתוֹ בּענין ארגוּן ויתקין. תאמר, כּמוּבן, לא התערבתי בּענין שנַים אלה, כּי על כּן מוֹשבים הם. אך לא התערבתי גם בּענין בּית-השטה, שאיננוּ מוֹשב, וחברים צעירים, אשר לעינַי גדלוּ וּלעינַי פּנוּ לעבוֹדה וּלקרקע, בּיקשוּ ודרשוּ את התערבוּתי.

יכוֹלתי למנוֹת עוֹד כּמה ענינים. כּשחבר-הקבוּצוֹת הראשוֹן, התמים והחלש, אשר הקיף עדיין את כּל קבוּצוֹתינוּ וקיבּוּצינוּ, התפּוֹצץ בּגלל הסכסוּך מסביב לענין יגוּר, מבּלי שהענין יוּבא – על ידי הצדדים אוֹ אפילוּ על ידי צד אחד – להכרעה בּמוֹסדוֹת הכּלליים, גם כּן לא התערבתי. מדוּע? האוּמנם מפּני שרדפתי אחרי הנוֹח בּחיים? דיין מכּיר אוֹתי לא מן היוֹם, ואני מקוה שגם הוּא לא יאשימני בּכך. סבוּרני שעד כּדי כּך מכּירים אוֹתי חברי שלא יאמרוּ עלי שהפקרתי עניני הכּלל בּגלל ענינים שבּנוֹחוּת פּרטית. נוֹח היה לי לפרוֹש מא.ד. גוֹרדוֹן? וּדרכינוּ נפרדוּ רק בּגלל ענין אחד, בּגלל אחדוּת-הפּוֹעלים. ונאבקתי קשוֹת עם י.ח. בּרנר באוֹתם הימים לאחר ועידת פּתח-תקוה, – בּרנר לא התנגד, אך לא האמין בּאפשרוּת הדבר – ולא שמרתי על יחסים נוֹחים עד אשר קבע את עמדתוֹ החיוּבית לאיחוּד. וגם החברים הצעירים ראוּ אוֹתי בּשנים האחרוּנוֹת בּהיאָבקי עם ידידים, בּשביעי של פּסח, למשל. וּבשאלת ההסכּם, בּשאלת החלוּקה, בּשאלת איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית – האם לא עמדתי בּכל אלה בּויכּוּחים חמוּרים דוקא עם חברים קרוֹבים לי מאד מבּחינה אישית? הביקשתי בּזה את ה“נוֹח”? מדוּע איפוֹא בּחרתי לי שתיקה דוקא בּסכסוּכים ההתישבוּתיים?

אנסה להסבּיר את הענין, ואצטרך לחזוֹר לשם כּך לימים שבּעבר. לא חסרוּ סכסוּכים ישוּביים-פּנימיים בּציבּוּרנוּ גם בּימים רחוֹקים. ודוֹמני שמעוֹלם לא נמנעתי מטיפּוּל בּהתרת סכסוּכים. ושוּם אמצעי-תחבּוּרה של אוֹתם הימים, אם בּרגל ואם בּרכיבה על גבּי חמוֹר, לא כּבדוּ ממני. אוּלם יוֹם אחד מצאתי עצמי בּארץ בּמצב חדש: חזרתי משליחוּתי ההסתדרוּתית הראשוֹנה לאמריקה וּמצאתי את גדוּד-העבוֹדה בּסכסוּכוֹ הגדוֹל.

הטלתי עצמי לתוֹך הענין, בּיקשתי להשלים ולא עלה בּידי. וּבמה שבּיקש הגדוּד לעשׂוֹת ללביא וּלטבּנקין ראיתי עוול גדוֹל. לא שהסכּמתי אתם בּכּל, אלא שבּהתנהגּוּת הגדוּד כּלפּיהם ראיתי דבר שאין להשלים אתוֹ בּשוּם אוֹפן. מיד הוּכרזתי “צד”. ואף אתה, חבר דיין, ורבּים אִתך פּסלוּ אז את התערבוּתי ותלוּ בּי “חשבּוֹנוֹת מפלגתיים”. אחר כּך בּא ענין נישוּל זייד מתל-חי, ענין שחשבתיו לעוול גדוֹל, ושוּב תקעתי את עצמי לתוֹך עסק בּיש, ושוּב בּאוּ חברים שיִחסוּ את התערבוּתי ל“חשבּוֹני” עם גדוּד-העבוֹדה. ואחר כּך, לאחר הפּילוג, נתגלעוּ ניגוּדים קשים בּמשק עין-חרוֹד, הלכתי לשם וישבתי שם כּמה ימים, פּישרתי כּאשר יכוֹלתי, וכרגיל – שני הצדדים, אם כּי קיבּלוּ עליהם את “גזירוֹתי”, לא הנחתי את דעתם, כּל צד ראה בּהן לא הכרח הענין, אלא “נטיה יתירה” לצד שכּנגד.

מדוּע אני אוֹמר זאת? האין החברים רשאים לבקר את שליחיהם? ודאי, רשאים. אך מה ערך ל“התערבות”, אם הנוֹגע בּדבר יכוֹל תמיד להחשיד את כּוָנתוֹ של ה“מתערב”? מה שויוֹ של אֵמוּן לחבר נבחר, אם הוּא נאמן עליך רק בּמידה שהכרעתוֹ עוֹשׂה את רצוֹנך? וּלפי שתחוּל ההכרעה – יהיה מי שיתן בּך אֵמוּן וּמי שימנע ממך את אמוּנוֹ.

הזכּירוּ לי כּאן את אִרגוּן אפרים. רצוֹני לשאוֹל, מה היה אילוּ התערבתי בּענין זה ודעתי היתה שלא כּדעת דיין? היה בּינינוּ אדם אחד, יוֹסף אהרוֹנוֹביץ, שלאחר מוֹתוֹ סיפּרוּ עליו הרבּה שבחים, היללוּ את צלילוּת דעתוֹ ויוֹשר שיפּוּטוֹ, והיתה לוֹ עמדה בּענין אִרגוּן אפרים, והיא לא סיפּקה את דיין. האם משוּם כּך פּסקה טענת הקיפּוּח והחשדת “המנהיגים”? התאַזרח אצלנוּ מצב, שהגדרתוֹ לפי הפּתגם הגרמני: “המלך הוּא אבּסוֹלוּטי בּשעה שהוּא עוֹשׂה את רצוֹננוּ”. יאמרוּ לי שבּחוּגים אחרים בּישוּב אין המצב טוֹב יוֹתר ואפשר הוּא רע יוֹתר. יתכן, אך שם הלא דוֹגלים בּ“איש הישר בּעיניו יעשׂה”, שם אין מתבּרכים בּבנין חברה עוֹבדת, בּמרוּת הכּלל על חלקיו, בּסמכוּת מוּסרית של חברת-העוֹבדים. ואצלנוּ, לאחר כּל מה שהעוֹלם יוֹדע על תקפּה ו“שלטוֹנה” של ההסתדרוּת, יכוֹל הועד הפּוֹעל לחַווֹת דעה בּכל השאלוֹת העוֹלמיוֹת ואיש לא יפריע בּעדוֹ, אך ינסה נא לנגוֹע בּצפּוֹרן קטנה של מוֹסד, של גוּש, של חוּג, של איגוּד – “אם לא על פּניו יברכוּהוּ”, אם לא יתגלגל הדבר שנים על שנים מאינסטנציה לאינסטנציה, עד שתפרח נשמתוֹ.

י

והנה עוֹמד אני עכשיו בּפרשה אחת, שאיני רוֹצה להרחיב עליה את הדיבּוּר. אוֹמַר רק, שזה כּבר לא זיעזע אוֹתי ענין כּאשר זיעזעוּ עניני רמת-יוֹחנן וּבית-אלפא. בּתחוּמי ההסתדרוּת מתרחשוֹת טרגדיוֹת אנוֹשיוֹת קשוֹת – ואין מוֹשיע, ואין מתעוֹרר עליהן. ורוֹאה אני כּיצד התלָאוֹת של רמת-יוֹחנן נמשכוֹת ואינן מסתיימוֹת, וגוֹרל אנשים חיים תלוּי בּאויר. אנשים טעוּ בּשעתם טעוּת קלה, התקשרוּ בּשעתם מתוֹך תמימוּת יתירה ולא שאלוּ את פּי ההסתדרוּת ואת פּי המפלגה, ועל מקח-טעוּת זה הם עכשיו משלמים וּמשלמים. ואין איש יוֹדע מתי יצאוּ מן המצוּקה, וכיצד יצאוּ.

יא

אין אני מביא הנה ענין זה למען נדוּן בּוֹ כּאן. זה כּמה שנים הנני תוֹבע שיוּקם בּהסתדרוּת מוֹסד בּעל סמכוּת בּשביל התרת סיבּוּכים, משקיים אוֹ חברתיים, ושיהיה לוֹ כּוֹח הכרעה מלא, ושיהיה בּר אֵמוּן רב. אין מרכּז המפלגה צריך לעסוֹק בּענינים אלה. ואפילוּ לא הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת. אין זה מתפקידם. אין לסַבּך שוּם סכסוּך משקי אוֹ חברתי-פּנימי על ידי יחסי מפלגוֹת אוֹ מוֹסדוֹת. וּתנוּעה הרוֹצה שהמשטר הפּנימי שלה לא יתנהל לפי “כּל דאַלים גבר” – יתכן אַלים גם בּמוּבן החברתי – חייבת להקים בּקרבּה מוֹסד כּזה. יוֹדע אני כּמה קשה אצלנוּ לקבּל מרוּת, אך שמא בּכל זאת נמצא מספּר אנשים מהימנים – לא אדרוֹש לי את הזכוּת להימנוֹת בּיניהם – שכּוּלנוּ נוֹדה בּיָשרם וּבתבוּנתם וּנקבּל על עצמנוּ לסמוֹך עליהם.

יב

איני מאשים, חלילה, את ציבּוּרנוּ בּחוֹסר אֵמוּן לשליחיהם. אלא שמנהגוֹ של עוֹלמנוּ להבּיע את הכּבוֹד והאֵמוּן בּרוֹב רגש בּימים שכּבר אין בּידי איש-הציבּוּר להשתמש בּרחשים אלה לפעוּלה פּוֹריה.

ושוּב, אַל נא יטעוּ בּדברַי. לא הכּל אני מעמיד על האֵמוּן. איני צריך להבּעת-אֵמוּן כּדי שאוּכל להילָחם על דעוֹתי. יכוֹל אני להיות איש ריב וּמדוֹן לכוּלכם בּכמה ענינים. סבוּר אני שכּל חבר בּתנוּעה יכוֹל לעשׂוֹת דברים חשוּבים בּלי לדרוֹש אֵמוּן, בּלי להיוֹת תלוּי בּאֵמוּן. אדרבּא, מה ערך לאדם, אשר בּכל פּעם יכַוון את פּניו לציבּוּר וישאל: רבּוֹתי, מאמינים אתם לי? לרעיוֹן אחדוּת-הפּוֹעלים התיחסוּ רבּים וטוֹבים בּלי אֵמוּן. אין זה יסוֹד מספּיק כּדי לוַתר עליו. עוֹד יש ערך לאדם, גם כּשאין עליו הסכּמת הרבּים. עוד יש ערך למחשבת-אדם. עוֹד יכוֹל אדם להיאָבק על דעוֹתיו בּפיו וּבעֵטוֹ. חייב אדם לעשׂוֹת כּל עוֹד יש בּכוֹחוֹ לעשׂוֹת, אך יש תפקידים שאין לעשׂוֹתם בּלי אמוּנם של נוֹגעים בּדבר. אין אדם יכוֹל להיוֹת שוֹפט אם אין נוֹתנים בּוֹ אֵמוּן, וּבפרט כּשאין שוֹטר לימינוֹ. ואת האֵמוּן הזה הרסנוּ בּמוֹ ידינוּ.

קריאת-הבּינַים שנשמעה כּאן: “מי השוֹפט?” איני יוֹדע למה התכּוונה, אך בּאזנַי נשמעה כּסמל: מי השוֹפט? כּלוּם מוֹדים אנוּ, כּלוּם רוֹצים אנוּ להוֹדוֹת בּמי שהוּא, שהוּא שוֹפט? הרי כּשהדבר נוֹגע אל עצמנוּ וּבשׂרנוּ, אין אנוּ נוֹתנים אֵמוּן לא בּציבּוּר, לא בּמוֹסד ולא בּשוּם פּרט.

איני אוֹמר שחייבים להאמין. ודאי, מוּתר – לעתים גם חוֹבה – להבּיע אִי-אֵמוּן, ליטוֹל אֵמוּן. אין אתם מאמינים בּאדם – אַל תבחרוּ בּוֹ. על מה אני מתקוֹמם? על שאתם בּוֹחרים בּבן-אדם וּמטילים עליו תפקידים ואחריוּת – ואחר כּך אתם מתקלסים ואוֹמרים לוֹ: אתה נוֹגע בּדבר, אתה “צד”, אתה משוּחד.

יג

אין חפצי להיוֹת מזכּיר עווֹנוֹת. אך אוֹתוֹ אדם, שדיין תבע עתה ממנוּ על שנתן לדברים להתגלגל, הוּא שעמד פּעם, ולא פּעם, ותבע אתכם למשהוּ. אוּלי יש בּכם זוֹכרים את הויכּוּח הגדוֹל שהיה לנוּ לפנים על “חברת-העוֹבדים”, על “נִיר”, על הקמת סמכוּת הסתדרוּתית בּעלת ידיעה בּענינים וּבעלת יכוֹלת להטיל מרוּת. חברים טוֹבים ויקרים, אתם לא האמנתם למי שהציע לכם את הדברים האלה. ולא עזר אפילוּ מה שהתקנוֹת שהצעתי אז נבדקוּ ונתאַשרוּ בּועדה שהשתתפוּ בּה יוֹסף אהרוֹנוֹביץ ויצחק וילקנסקי.

למעשׂה, דחיתם אוֹתן היוּ לכם כּל מיני חששוֹת. חששתם למסירת יתר-שלטוֹן ליד ההסתדרוּת וּמה היתה כּוָנתן של אוֹתן ההצעוֹת? הלא רק שתהיה קיימת חוּקת הסתדרוּת לא רק לגבּי הפּוֹעל הבּוֹדד, כּי אם גם לגבּי קיבּוּצים וּמוֹשבים. אז נדחה הדבר. אחר כּך בּאה ועידה חקלאית, ושוּב הוֹעלתה שאלת “ניר”. וּלאחר תיקוּנים וקיצוּצים והסבּרוֹת – לא בּטלוּ פּחדים. ושוּב נדחה הדבר לשנים רבּוֹת, וּבינתים נדוֹנה ההסתדרוּת החקלאית לקיוּם חסַר-כּוֹח בּחיינוּ הפּנימיים, וּבשאלוֹת מכריעוֹת אין שוֹאלים את פּיה, וענינים נגזרים לפני שהיא נכנסת לתוֹכם. וּכשהוֹעלתה בּשלישית שאלת “ניר” – הוּקם כּמוֹסד כּספּי בּלבד, וערכּוֹ ההסתדרוּתי המדריך ניטל ממנוּ. הדחיוֹת הרבּוֹת הללוּ עלוּ להתישבוֹת העוֹבדת, ולוּ גם מבּחינה כּספּית בּלבד, בּהפסד עצוּם. אפילוּ האיחוּר של חדשים אחדים בּשנת התחלת הפֹעוּלה עלה בּהפסדן של אפשרוּיוֹת גדוֹלוֹת. אך מבּחינה יוֹתר מַכרעת, מבּחינת חידוּש כּוֹחה ויכלתה של ההסתדרוּת החקלאית, שתהא יוֹדעת ידיעה עמוּקה את המשק החקלאי, את בּעיוֹתיו הטכניוֹת והחברתיוֹת, שתוּכל לכוון אוֹתןֹ וּלהגן עליו וּבשעת הצוֹרך להתיר בּוֹ סיבוּכים וניגוּדים, – ולשמש בּיטוּי נאמן לרצוֹן הכּלל – לא הוּקם הדבר עד היוֹם. ואיני יוֹדע עתה מתי יגיעוּ ימים טוֹבים וימָצא בּנוּ הכּוֹח להקימוֹ.

אוֹמרים: על מה חָרבה עצמאוּת פּוֹלין בּשעתה? על “ליבּרוּם וֶטוֹ”, שכּל פּאן היוֹשב בּסֵיים יכוֹל היה למנוֹע מן הרוֹב את כּוֹח ההכרעה. כיצד נוּכל לשמש גרעין לעצמאוּת ישׂראל אם לא נעקוֹר מקרבּנוּ את זכוּת ה“ליבּרוּם וֶטוֹ”?

יד

ואשתמש בּהזדמנוּת זאת של ועידת מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, כּי פוֹרוּם הסתדרוּתי כּללי בּשביל בּירוּר זה לא נזדמן לי עדיין, ואספּר בּאיזוֹ מידה מחייבת ההכרעה הכּללית את כּל אחד מאתנו.

בּלוּצֶרן, בּקוֹנגרס הציוֹני, נתכּנסה סיעת-העבוֹדה. היוּ שם: צירי מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, “השוֹמר הצעיר” וּמפלגוֹתינוּ בּגוֹלה. נדוֹנה שאלת השבוּת בּשבּת. יוֹדע אני כּי ישנן גישוֹת שוֹנוֹת לדבר. בּשבילי, למשל, זהוּ ענין ממדרגה ראשוֹנה, ענין של קיוּם הגזע, של היגיֶנה חברתית, ענין תרבּוּתי-סוֹציאלי-לאוּמי. כּל עצמת רצוֹני לראוֹת וּלהשתתף בּחידוּש חיי עמנוּ וּבגילוּי ערכים חדשים איננה מביאה אוֹתי לידי ניהיליזם לגבּי ערכים היסטוֹריים רבּי-תוֹכן אשר זה חסרוֹנם האחד שאינם חדשים. אך יוֹדע אני שקיימוֹת בּרחבי ציבּוֹרנוּ גם גישוֹת אחרוֹת. יש מחייבים את השבּת מתוֹך נימוּקים לאוּמיים-פּוֹליטיים: תנוּעת הפּוֹעלים, שאינה כּת לעצמה אלא עוֹברת כּחלוּץ לפני העם, ונוֹשׂאת נפשה להיוֹת לעם, אינה רוֹצה ואינה צריכה לשׂחק בּמשׂחק של מַשׂכּילוּת אֶפּיקוֹרסית, המתגָנדרת בּזרוּת אוֹ בּאיבה לכל מה שמקוּדש בּעם, ואינה צריכה להחליש את מלחמתה על כּיבּוּשים סוֹציאליים בּגלל “מלחמת-מצוה” נגד המסוֹרת. אם כּאלה אוֹ כּאלה היוּ הנימוּקים, אך בּהסכּמה כּללית נתקבּלה בּאוֹתה מסיבּה בּלוּצרן, לאחר דיוּן רציני, החלטה הקוֹבעת את רצוֹנוֹ של הישוּב העוֹבד לשבּוֹת בּשבּת מעבוֹדת שׂדה וכרם וּבנין וּמלאכה וחרוֹשת. באוֹתה מסיבּה נשמעוּ נאוּמים חשוּבים של לָביא, של בּרץ, של טבּנקין, של מאיר יערי, של צבי יהוּדה, בּסגנוֹנוֹת שוֹנים וּבהדגשוֹת שוֹנוֹת. אוּלם בּמגמה אחת. כּל סיעת העבוֹדה היתה מאוּחדת בּרצוֹן הזה. הדברים נמסרוּ חגיגית בּקוֹנגרס. היתה בּזה בּשׂוֹרה לעם. האין זה מחייב את הציבּוּר כּוּלוֹ? האין כּל חוּג וחוּג חייב בּמה שהתחייבוּ שליחיו בּשמוֹ? המוּתר למי שהוּא מאתנוּ לעשׂוֹת את התחייבוּתנוּ הכּללית פּלַסתר?

וּלאחר כּל מה שאירע מאז, תבוֹאוּ ותלעגוּ למוֹסדוֹתיכם ולשליחיכם שאין להם העוֹז להכריע? ושוּב תבחרוּ בּהם שילכוּ בּשליחוּתכם?

אם ועידה זוֹ תמצא בּקרבּה את הכּוֹח ליצוֹר בּתנוּעה כּוֹח הכרעה – תעשׂה דבר גדוֹל. אך זה לא יעָשׂה על ידי משטר של חוּקים ותקנוֹת בּלבד. לכך דרוּש משטר נפשי ורעיוֹני. בּהרצאתי דיבּרתי על תקנוֹת צנוּעוֹת בּיוֹתר. אך אלה אינם אלא סעיפים של משטר כּזה. לשם הקמתוֹ דרוּשים סדרים מסוּימים בּמפלגה, דרוּש טיפּוּח יחסים אחרים בּין החברים בּרוּח שבּה דיבּרוּ דויד בּרש ואסף וילקוֹמיץ, בּן-אשר וּשמריה גוּטמן. לשם כּך דרוּשה אחדוּת התנוּעה הקיבּוּצית. יצירת משטר כּזה דוֹרשת אוירה. לכך התכּוונתי בּדברַי על מוֹסד חינוּכי של התנוּעה. לשם כּך דרוּשה הסרת המחיצוֹת בּנוֹער, רוּח חדשה בּליכּוּדוֹ, והדרכה מטעם כּלל-התנוּעה.

טו

תמוּה בּעינַי שכּל אוֹתן ההצעוֹת שעל ידיהן התכּוונתי לשנוֹת משהוּ בּחיינוּ וגם לפגוֹע בּיחסים קיימים,– למשל: התנגדוּת למשטר של קוּריוֹת המשתרש אצלנו בּלי שיפָרשוּ בּשמוֹ – שכּל אלה ההצעוֹת לא זכוּ כּמעט שיגיבוּ עליהן, לחיוּב או לשלילה. כּיון שהמתוַכּחים לא התוַכּחוּ אתי בּכל אלה הענינים החשוּבים לי, הריני נאלץ “לענוֹת” למי שלא התוַכּח אתי.

מה שמצער אוֹתי בּיוֹתר, שהצעה אחת שלי לא עוֹררה שוּם הערה בּיקרתית: איכה נפל הרעיוֹן של מוֹסד חינוּכי עליוֹן לתנוּעה כּלתוֹך חלל ריק? האוּמנם איננוּ ראוּי גם לשלילה? האוּמנם אין לשוּם אדם צוֹרך לוֹמר בּוֹ משהוּ, לתקן את הצעתי, להגיה אוֹתה? האוּמנם קוֹם יקוּם מפעל זה על ידי מה שתתקבּל עוד רזוֹלוּציה אחת בּין מאוֹת אחרוֹת, כּמנהגנוּ? האוּמנם יקוּם מפעל כּזה בּלי שרבּים בּציבּוּרנו ירגישוּ בּחסרוֹנוֹ?

עשׂרוֹת שנים קימת תנוּעתנוּ, ועם כּל הכּוֹחוֹת הפּנימיים שגילינוּ, ועם כּל גדוֹלי-הרוּח שקמוּ לנוּ, ועם כּל הישׂגינוּ המשקיים, האִרגוּניים, התרבּוּתיים – הרי אנוּ נתקלים יוֹם יוֹם בּחוֹסר ההתאמה שבּין התפקידים הגדוֹלים ובין יכלתנוּ, בּין הפּרוֹבּלימוֹת המסוּבּכוֹת וּבין ידיעתנוּ. המרגישים
אצלנוּ עד כּמה אין מכשירי הדיוּן והבּירוּר מספיקים? חיים אנוּ בּעוֹלם אשר כּבר למד לחקוֹר כּמה שאלוֹת טכניוֹת בּמַעבּדוֹת משוּכללוֹת, בּמכשירים מדוּיקים. הנה פּה בּרחוֹבוֹת, אנו נהנים למראה שני מוֹסדוֹת מדע מסוּג זה. היש לנוּ משהו בּדוֹמה לכך בּשאלוֹת חיינוּ, בּעניני משק, בּיחסים סוֹציאליים, בּעניני התישבוּת, שיכּוּן, קואופּרציה, תנוּעה מקצוֹעית, בּפעוּלה תרבּוּתית, בּחינוּך-עם, בּארגוּן המוֹנים? היצרנוּ לנוּ תנאים מוּקדמים כל-שהם לדיוּן עניני? עדיין אנוּ עובדים בּמכשירים הפּרימיטיביים בּיוֹתר.

טז

וכאן רוֹאה אני צוֹרך בּמאמר מוּסגר, לענין מה שאמר יבנאלי בשאלת הקבוּצה והמוֹשב. וּבענין מה שאמר תבוֹרי על הצוֹרך לחנך את הנוֹער “לא למינימוּם אלא למַכּסימוּם”. בּבוֹא יבנאלי לפני הציבּוּר להעדיף את הקבוּצה על המוֹשב ודאי לא התכּוון להכאיב למישהוּ. יש לוֹ זכוּת לחשוֹב את מחשבתוֹ, אך מה משקלה של מחשבה זוֹ, שהבּיע כּאן, בּשביל התנוּעה?

אנו מהלכים בּעוֹלם שהסתוּם בּוֹ מרוּבּה על הפּתוּח בּפנינו. לא זכה דוֹרנוּ למעמד הר סינַי שלוֹ בּשאלוֹת הזמן הגדוֹלוֹת. עוֹדנוּ תוֹעים בּמדבּר האנוֹשי הגדוֹל, מכּים בּסלע, ויש שאנוּ מוֹצאים מים, ויש שהוּא מכזיב, אוֹ שאנחנוּ מכזיבים. אנוּ מבקשים להדליק אבוּקוֹת, אנוּ מהלכים עם פּנסים קטנים “תוֹצרת-בּית”, ואנשינוּ פּוֹתרים שאלוֹת כּיכלתם, כּאָפיים, כֹמוֹרשתם, כּהשׂגתם. אנחנוּ גם שוֹגים, גם נכשלים וגם מתקנים. אנשינוּ גם יוֹצרים דברים בּצלמנוּ, בּצלם שבטינוּ. רשאי אדם לוֹמר לעצמוֹ: לי הבּרירה, ואני בּחרתי בּצוּרת-ישוּב זוֹ מפּני שהיא קרוֹבה ללבּי, מפּני שאני מקַוה למצוֹא בּה פּתרוֹן לשאלוֹתי, מפּני שהיא מבטיחה לי שׂדה-פּעוּלה רצוּי לי. יכוֹל אדם, כּמוּבן, גם לחזק את עצמוֹ בּסברוֹת כּוֹללוֹת: צוּרת-חיים זוֹ שבּחרתי בּה עדיפה על כּל צוּרה אחרת בּפתרוֹן שאלוֹת אלוּ ואלוּ. אדרבּא, יחזיק בּסברתוֹ אם הוּא מוֹצא בּה חיזוּק. אך מַהוּ, רבּוֹתי, משקלן האוֹבּיֶקטיבי של כּל אוֹתן הסברוֹת? מהוּ מבּחינה היסטוֹרית “מינימוּם” וּ“מַכּסימוּם” בּבנין משק והתישבוּת? מי פּתר שאלה זוֹ? הרי עדיין אנחנוּ מגששים בּשאלוֹת אלה, עדיין אנחנוּ צוֹעדים צעדים ראשוֹנים, ואת היבוּל האמיתי נדע רק לאחר דוֹרוֹת – מה טעם איפוֹא להניח עכשיו גוּשפּנקה ולתקוֹע מסמרוֹת, מי פּוֹתר וּמי לא פּוֹתר, מַהוּ מכּסימוּם וּמהוֹ מינימוּם?

יז

תנוּעה כּתנוּעתנוּ קיימת על הכּרת ערך האדם ועל האמוּנה בּכוֹחוֹת חלוּציים הגלוּמים בּאדם. וּמנסיוֹננוּ יכוֹלים ללמוֹד שאין להעריך את ערך האדם לפי המסגרת בּה הוּא נתוּן. ודאי, הנמל חשוּב, סדוֹם חשוּבה, חניתה חשוּבה, יש זמנים שאנוּ מַפנים את כּל קרני הזרַקוֹר הציבּוּרי לנקוּדה אחת. אבל אין אנוּ רשאים לשכּוֹח אפילוּ לשעה קלה, שלא בּצינוֹר אחד יזרוֹם המרץ החלוּצי. אין לקבּוֹע מראש היכן יתגלה עוֹז-ההגנה הגדוֹל בּיוֹתר, יתכן בּנוה-יעקב אוֹ בּאיזה מוֹשב בּפינה רחוֹקה.

אַל נחבּר את הוֹקרת האדם והוֹקרת המאמץ האנוֹשי והעילוּי האנוֹשי עם קביעת קוֹקַרדה בּכּוֹבע. אפשר לוֹמר: לא כּל מי שהוּא קנאי לרעיוֹן הקבוּצה הוּא גם האדם האידיאַלי לחיי קבוּצה. ויש שאתה פּוֹגש אדם בּמוֹשב ואתה חוֹשב: תכוּנוֹתיו של אדם זה כּמה זקוּק להן הקיבּוּץ!

ההגדרוֹת המהלכוֹת, המחַלקוֹת תאָרים והערכוֹת, טוֹבוֹת הן לאוֹתם המתעתדים לדוֹקטוֹרַט והם מתגנדרים בּקלַסיפיקציוֹת סוֹציוֹלוֹגיוֹת! זכינוּ שתנוּעת הפּוֹעלים נעשׂתה עֵז חוֹלבת למחַבּרי דיסרטציוֹת. אלה ילקקוּ פּה וילקקוּ שם, יצבּרוּ מספּרים, ימתחוּ קוים ויוֹציאוּ את משפּטם. אך סוֹציוֹלוֹג רציני לא ימהר להוֹציא משפּט. הוּא יודע כּי עדיין אין הבּסיס להוֹצאת משפּט. את פּרי הדברים, את פּרי העבוֹדה, השיתוּף, השויוֹן, החירוּת, העזרה ההדדית וסדרי החיים והיחסים נראה על דוֹר שילֵשים. ואשר להערכוֹת המשקיוֹת – שאלת “הזוֹל”, שאלת הפּרוֹדוּקטיביוּת, הניצוּל הרציוֹנַלי של כּוֹחוֹת העבוֹדה – אף הן אינן ניתנוֹת להיקָבע על יסוֹד חריפוּת ויכּוּחית. הן טעוּנוֹת לימוּד וחקירה.

יח

היכן? כּיוֹם הזה חסרים אנוּ לא רק מקוֹם לימוּד וחקירה בּשאלוֹת חיינוּ. אין לנוּ אפילוּ מקוֹם בּוֹ יצטבּר החוֹמר הנסיוֹני של פּעוּלתנוּ. יש עוד לנטוֹע הכּרה בּנוּ בּעצמנוּ, כּי שאלוֹתנוּ אינן נפתרוֹת על ידי אמירה בּלבד – כּי ענינינוּ טעוּנים לימוּד וחקירה. לתפקידים אלה צריך שישמש בּית-האוּלפּן של התנוּעה.

אין הכּוָנה שבּוֹ יפטמוּ אנשים בּ“קאנוֹן”, אוֹ שיפתרוּ בּוֹ, מיניה וּביה, את שהשאלה האחרוֹנה, הבּוֹערת. בּדברים מעין אלה אנוּ עוֹסקים לא מעט בּכל פּגישוֹתינוּ וּמוֹעצוֹתינוּ. עיקר תפקידוֹ לחנך אנשים שידעוּ להתבּוֹנן ולחשוֹב בּעצמם, שיתרגלוּ לפתוֹר שאלוֹת לא על ידי אִמרה ולא על ידי החרשת המתנגד, שיסַגלוּ לעצמם מידוֹת-חקירה ושידעוּ להשתמש בּמַפתחוֹת-עיוּן.

אמרתי שאנוּ עוֹבדים בּאוֹפן פּרימיטיבי. מישהוּ קוֹרא ספר, “תוֹפס” רעיוֹן, מחבּר “תיאוֹריה”, ממציא סברה – וסוֹתם איזה חוֹר: מישב פּירכה וּמרגיע את המַצפּוּן האינטלקטוּאַלי. ואפילוּ לא תמיד אנוּ יוֹדעים להתבּייש בּזה. הנה בּוֹש אני עתה שבּכל מה שאנוּ מרבּים לדבּר בּשאלוֹת איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית – לא קם אדם, לא מן המחַייבים ולא מן השוֹללים, אשר יחקוֹר את הבּחינה הדינַמית-המשקית: מה צפוּן בּאיחוּד זה מבּחינת הגבּרת הכּוֹח המישב שלנוּ? כּשאני לעצמי הריני מאמין בּזה, רוֹאה כּמה סיכּוּיים חדשים, רוֹאה אפשרוּיוֹת של אֶכּספּנסיה משקית וכיבּוּשים חברתיים – אך מה רשוּת לי לדבּר בּזה על יסוֹד סברוֹת בּעלמא? ומי הזדיין אצלנוּ בּידיעוֹת הדרוּשוֹת כּדי לבדוֹק את הרעיוֹן הזה בּדיקה רצינית?

יט

מי שהוּא הסיק מדברַי כּאילוּ אני מטיל יהבי על המוֹסד החינוּכי שהוּא יתן לנוּ משמרת שניה. לא לכך התכּוונתי. שוּם מוֹסד חינוּכי אין בּכוֹחוֹ לתת לנוּ משמרת חדשה, אם התנוּעה עצמה לא תלד אוֹתה. לידתה של כּל משמרת היא על האָבנַיִם של העבוֹדה בּכּפר וּבעיר. היא יֶשנה. והמוֹסד נדרש לעזוֹר לה, לפתוֹח לפניה מַעינוֹת חתוּמים, לעוֹרר בּה את אהבת הלימוּד, למסוֹר לידיה מפתחוֹת לפעוּלה רוּחנית עצמאית.

כ

ועוֹד מלים אחדוֹת בּשאלת הנוֹער. איני מציע את האיחוּד כּקמיע. יש שאלוֹת חמוּרוֹת בּנוֹער, אשר לא בּועידוֹת תיפּתרנה. האיחוּד אינוֹ פּתרוֹן, הוּא רק פּוֹתח דרך לפתרוֹנוֹת. הוֹא בּא לפַשט את העקמוּמיוּת שבּלב, והוּא פּוֹתח אשנבּים לרוּחוֹת צחוֹת.

לא הרחבתי את הדיבּוּר על הפּגמים בּחינוּך הנוֹער. קיויתי שיקוּם מי שהוּא מן המוֹרים שבּקרב הצירים ויתאר לנוּ מה חוֹשב וּמה מרגיש המוֹרה בּבית-החינוּך כּשהוּא נפגש בּ“ציד ילדים”, בּהתחרוּת גוּפים ציבּוּריים שוֹנים (שחבריהם חברים להסתדרוּת האחת) על נפש הילד. צריך היה שיקוּם המוֹרה ויספּר על מצבוֹ הוּא מוּל ההתחרוּת הזאת. צריך היה שיקוּמוּ אב ואם, אשר ילד אחד להם בּמחנוֹת העוֹלים ושני בּ“השוֹמר הצעיר” וּשלישי אוּלי בּ“גוֹרדוֹניה” – ויגלוּ לנוּ את ההגיוֹן החינוּכי והחברתי שבּדבר.

מה האוירה החינוּכית וההסתדרוּתית הנוֹצרת על ידי כּך. יש צוֹחקים כּשמדבּרים אצלנוּ בּזה, כּי בּוֹלט בּיוֹתר הצד המצחיק שבּדבר. אך גדוֹל ממנוּ הצד המכאיב.

סבוּר אני כּי שוּם אדם שחוּנך בּתנוּעתנוּ לא יבקש לשׂים כּבלים על רוּח ילדיו, כּשיבחרוּ בּצוּרת-התישבוּת אחרת ממה שבּחר הוּא, אוֹ בּהלָך-רוּח אידיאוֹלוֹגי אחר, אוֹ בּהשקפה פּוֹליטית אחרת. מוּבן, אי-הסכּמה בּין אנשים קרוֹבים זה לזה יש בּה כּדי להכאיב, אך אין בּה כּדי להעליב. בָּגר ילדך והרי הוּא מחפּשׂ את דרכּוֹ על דעת עצמוֹ – תדע לקבּל זאת בּכל הכּבוֹד והרצינוּת, ואם יש בּבחירתוֹ משוּם סתירת השקפוֹתיך – תדע לשׂאת את הדבר בּגבוּרה. מה שאין כּן אם הילד נחטף מזרוֹעוֹת המשפּחה, מזרוֹעוֹת המחנך – כּאן עלבּוֹן, כּאן הריסת-חיים, כּאן קיפּוּח חינוּכי. כּאן פּצע.

בּצדק שאל אסף וילקוֹמיץ: האוּמנם קיימת אצלנוּ מלחמת אבוֹת וּבנים? שאלה זוֹ נוֹקבת עד התהוֹם. מוּבן כּי תיתכן מלחמה אינדיבידוּאלית בּמשפּחה. אך האוּמנם יש בּדוֹר זה, המניח את היסוֹדוֹת לעם עוֹבד, יסוֹד אוֹבּיֶקטיבי למלחמת אבוֹת וּבנים, בּשׂדה החיים הציבּוּריים? יקוּם מי שסבוּר כּכה ויכריז על זאת בּגָלוּי, וגם יגדיר את תוֹכן המלחמה. יקוּם אדם, ויהא לא חבר המפלגה, ויאמר אם יש צוֹרך לקוֹמם את ילדי נהלל נגד הוֹריהם? יקוּם מחנך ויאמר, מדוּע וּלשם מה יש צוֹרך לבוֹא לילדיהם של חברי מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל וּלעוֹרר בּהם אִי-אֵמוּן להוֹרים-חלוּצים, לאנשי-הגשמה, למפלגתם, לתרבּוּתם, לספרוּתם? מהוּ הצוֹרך שבּבית-אַלפא, מקוֹם מיוּחד בּמינוֹ, שאין ערוֹך לכוֹחוֹת-הנפש ששוּקעוּ בּוֹ, ושבּוֹ התחזקוּ אנשים בּמשך שנים רבּוֹת לקיים חברה קבוּצתית למרוֹת ניגוּדים רעיוֹניים עמוּקים, שבּבית-אַלפא זוֹ יהיוּ ילדים גזוּלים בּערמה מידי הוֹריהם? וזהוּ חינוּך לאמת?

כא

אמר האפט דיבּוּר מזעזע. ראיתי בּדיבּוּר זה עדוּת להתמוֹטטוּת הנפשית של דוֹרנוּ. הוּא אמר: בּעוֹלם הזה מנַצח לא השׂכל אלא האמת. מחצית המשפּט יש בּה, כּנראה, מן האמת: אין השׂכל מנַצח בּימינוּ, ודוֹרנוּ, שציפּה לשלטוֹן השׂכל הפּשטני, כּוֹפר עתה בּשׂכל מכּל וָכּל. אך האם לפיכך נקבּל עלינוּ את הדין ונאמר כּי המנַצחת היא האמת? ושמא ראוּי לוֹמר: אנוּ עדים לנצחוֹן השקר. שקר בּפּוֹליטיקה, שקר בּמשפּט, שקר בּחינוּך, שקר בּיחס לאדם. רגלים אין לוֹ לשקר, אך אוירוֹן ורַדיו יש לוֹ. כּך הוּא בּעוֹלם הגדוֹל. אך גם בּעוֹלמנוּ הקטן יש לוֹ צינוֹרוֹת לשקר. ואין לנוּ אלא לעמוֹד בּפניו בּכל כּוֹחנוּ.

ואין לי כּל ספק כּי מי שיבקש לסַלף את כּונת הדברים – ימציא לוֹ השקר הסבּרוֹת נאוֹת ונוֹחוֹת. כּך היה בּזמן שבּיקשנוּ לקבּוֹע מה צריכה להיוֹת הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד לכל הילדים העוֹבדים, וכך ודאי יפוֹרש עכשיו הרצוֹן להקים הסתדרוּת חלוּצית לנוֹער הלוֹמד (יתכן שבּמהלך העבוֹדה יתחבּרוּ שתים אלה להסתדרוּת אחת, אין אני עוֹמד עתה בּסוּגיה זוֹ). אין אדם צריך להיוֹת רוֹאה את הנוֹלד, כּדי שיראה שענין זה עתיד להתפּרש כּ“תמרוֹן” מפלגתי למען הקמת “רזרבה” שלה. הַחשָדה הרי זה אמצעי בּדוּק בּמלחמה ציבּוּרית. מה אפשר היה לעשׂוֹת כּשהחשידוּ את רעיוֹן אחדוּת-העוֹבדים? מה אפשר היה לעשׂוֹת נגד החשדת “נִיר”? וגם הפּעם, מה כּוֹחוֹ של בּירוּר חינוּכי לגוּפוֹ מוּל החשדה.

אך שוּם החשדה לא תטוֹל ממני את הכּרתי העמוּקה כּי רשאי אני לקרוֹא להסתדרוּת העוֹבדים שתתחזק ותמצא בּקרבּה את הכּוֹח לקוּם ולוֹמר: הקץ לציד ילדים!

כב

איני יוֹדע למה רשאי אני לקווֹת מן הקריאה. יוֹדע אני כּמה חלש אצלנוּ כּוֹח ההכרעה. זוֹכר אני באיזה קוֹשי סלל אצלנוּ את דרכּוֹֹ רעיוֹן הכּלָליוּת של הנוֹער העוֹבד. ורוֹאה אני, לצערי, שרעיוֹן איחוּד הנוֹער נתקל בּועידה זוֹ בּקוֹשי מצד אוֹתוֹ חוּג שהוֹפיע הפּעם – לראשוֹנה – בּדרישה תקיפה לאיחוּד התנוּעה הקיבּוּצית.

היה לי סיפּוּק בּשמעי את דברי פּינחס לוּבּיאניקר. אם בּצדק אוֹ שלא בּצדק, אך רבּים בּציבּוּרנוּ היוּ רוֹאים בּוֹ את האדם אשר עדיין לא עשׂה את מלוֹא הדרך המוֹבילה להתלכּדוּתנוּ. לעתים בּאים אלינו מן הגוֹלה חברים פּעילים, הקשוּרים בּמידה זוֹ בּעבָרם שם עד שאינם מוֹצאים את מקוֹמם פּה בשׂדה הכּללי. בּאים חברים אשר גילוּ את כּוֹחם בּהבדלה ובהסתייגוּת, ולא קל להם למצוֹא את הדרך אל המאַחד וּממַזג וּמפּיל חַיִץ. לי, שאני משוּגע לדבר זה של ליכּוּד כּוֹחוֹתינוּ, היה בּהוֹדעתוֹ של לוּבּיאניקר משוּם הוֹדיה כּי לא תעינוּ ולא התעינוּ בּשעה שבּחרנוּ בּדרך האיחוּד. איני כּוֹבש את שׂמחתי לכך, אך איני יכוֹל לכבּוֹש גם את תמהוֹני על מי שהגיע לרעיוֹן האיחוּד ודוֹגל בּמַכּסימוּם של איחוּד, ושעם זה הוּא מוּכן לפי שעה לדחוֹת כּל שלב של איחוּד שניתן להתגשם לאַלתר. מה יש לי לענוֹת על הסבּרה זאת. אוֹמר רק כּי בּעיני איחוּד הנוֹער הנהוּ שלב חשוּב בּחידוּש כּוֹחה הרוּחני של התנוּעה, וּממילא גם בּאיחוּד התנוּעה הקיבּוּצית. איני סבוּר שאפשר לאַחד את הנוֹער “על תנאי”. אילוּ היה איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית קיים לא היה צריך לעשׂוֹתוֹ “תנאי”. כּיון שאיננוּ קיים עדיין, זאת אוֹמרת, שעדיין לא הכּל הגיעוּ להכּרת חיוּניוּתוֹ ואפשריוּתוֹ (והרי גם אלה שתוֹבעים אוֹתוֹ היוֹם טרם הגיעוּ לכך אתמוֹל) – אי אפשר לעשׂוֹתוֹ היוֹם “תנאי” למשהוּ שאין רוֹצים לעכּב עשׂייתוֹ. אך מוּבטחני כּי כּל אדם בּר-לבב יבין כּי עצם הגשמת איחוּד הנוֹער – בּאַתמוֹספירה כּללית המחייבת את מגמת איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית – יש בּוֹ כּדי לשמש שלב לאיחוּד.

כג

איחוּד הנוֹער איננוּ “המצאה” מן החוּץ, לא המצאת מפּא"י – כּפי שיש מעוּנינים להסבּיר – ולא המצאת מתנגדי איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית, כּפי שניסוּ לוֹמר כּאן. כנה סיפּר אסף וילקוֹמיץ על מסיבּת ילדים בּאחד מבּתי-הספר המחוֹזיים, השתתפוּ ילדים מכּל החוּגים, לרבּוֹת “השוֹמר הצעיר”. שם שׂוֹחחוּ, כּחברים, על תוֹצאוֹת הכּינוּסים. הייתי מיעץ לכל ציר שיקרא את הפּרוֹטוֹכּוֹל של אסיפת-ילדים זוֹ, ושיאזין לבּיקוֹרת שלהם על המצב הקיים. תמצאוּ שם שיקוּל עצמאי, נסיוֹן חיים שלהם, ורצוֹן טהוֹר לאחדוּת הילדים וּלאחדוּת העוֹבדים. מדוּע נזלזל בּוֹ?

אל מוֹעצת המחנוֹת העוֹלים שנתכּנסה בּבית-השטה הלכתי בּלי תקווֹת יתירוֹת. אך עלי להוֹדוֹת – ואם כּי רבּים בּקיבּוּץ המאוּחד לא יסכּימוּ להערכתי – כּי מצאתי בּבית-השטה מעמד יוֹצא מן הכּלל, אוֹמץ מוּסרי ושׂכלי, רצוֹן לאחוה עם הסתדרוּיוֹת נוֹער אחרוֹת. מזמן לא הרגשתי עצמי בּביתי כּמוֹ בּמסיבּת-נוֹער זוֹ, המתגבּרת על עצמה, המתגבּרת על קליפּוֹתיה. ושם נוֹכחתי כּי תסיסת-האיחוּד בּנוֹער נוֹבעת ממקוֹר טהוֹר. למי הצוֹרך להחשיד אוֹתה? וּמהוּ הצוֹרך ללכת לקראת איחוּד “כּצאן לטבח יוּבל”?

כד

עוֹמד לפניכם אדם שנתנסה בּנסיוֹנוֹת רבּים וגם הוּכּה מכּוֹת רבּוֹת בּתנוּעה, אדם בּלתי-מרוּצה מכּמה בּחינוֹת, וּלאחר כּמה נסיוֹנוֹת שנכשלוּ הוּא מאמין כּי איחוּד הנוֹער החלוּצי הוּא דבר חיוּני, ויש בּוֹ להביא בּרכה לנוֹער בּארץ, להעמיק את חינוּך הנוֹער אשר אתנוּ וּלהכניס למעגל חיים חלוּציים חוּגי נוֹער חדשים. בּידינוּ הדבר לעשׂוֹתוֹ.